קיץ 2011 בעדשה רחבה נינו הרמן

הלכתי לשדרות רוטשילד כדי לראות ולצלם והאמת שפגשתי באנשים

–נגעה בי. הכל מתחיל כאילו מאפס, בלי ניסיון. אין מנהיגות ברורה ומנוס

חת, אין דרמה כזו ש"מצדיקה" כיסוי תקשורתי ברצף, אין סדר יום ותכנון,

אבל יש זעקת "די" שנובעת ממקום אמיתי.

המהפכה בחיתוליה: שיעור של הקשבה ללב

למהפכה הזאת יש שתי שפות: האחת היא שפת הצעירים – שאמנם

לא תמיד רהוטה, אבל אותנטית ואנושית, והשנייה היא שפת הדוברים,

הפרשנים, הממשלה, המומחים – שפת הכלכלה והמספרים.

מחאה מדוברת

איזה עוצמה יש לילד הזה שמעז במין פשטות שכזאת לחבר אותנו ללב שלנו. זה מביא אותי למסקנה שהם מזהים כאן משהו

עמוק ואמיתי, שזה צבעה של המהפכה הזו – אנשים צעירים הפועמים את ליבם. זה לא רק המילים, זה המקום שממנו הן באות.

לא סתם משבוע לשבוע הכל רק הולך וגדל.

כנסת העם ,מאהל ירושלים, גן הסוס, ט"ו באב.

העם דורש שינוי במערכת היחסים עם הממשלה

המחאה לא תדעך עד שיחזרו הכבוד והאמון להיות בני בית או לפחות אורחים רצויים

צעד קטן לכיכר. צעד גדול למדינה

"הקיץ התעוררנו ופקחנו עיניים והן לא יסגרו עוד"

רוטשילד פינת מרמורק

אתמול בערב צילמתי את הדגל הזה בחזית בית גדול בפינת מרמורק רוטשילד

, הרגשתי לרגע שהמחאה המדהימה הזאת לא נוגעת הדמעות חיברו אותי לעצב גדול

לנבחרי העם, או לא נוגעת בהם.

כך כך הרבה יופי, אומץ לב ויצירתיות התגלו בצעירים ובמקום לחבק אותם , ולהקשיב

להם , אותו דפוס של דוברות, ודיברור מרחיק,אין תגובה אמיתית של לב אדם שהקשיב,

אין אומץ לב .לא זיהו את גודל הרגע והשעה.

אני מאוד מאמין בשינויי שהמהפכה הזאת הביאה ותביא, זה בלתי הפיך התעוררות הזאת.

לצד זה מי שלא מקשיב לדיבור, לקריאה עמוקה שחזרה ונשתנה במהלך כל כך הרבה

הפגנות לא אלימות - מקרב את האלימות .

קיץ מדהים מגיע לסיומו, ואיתו נכנסות רוחות חדשות, אני מאחל שאותה התעוררות של

העם תיגע גם במנהיגיו.

לירון בת ה-5 מפרדס חנה גרה במאהל גן העיר בירושלים עם משפחתה."לא אוהבת להיות כאן".

חנה מפרדס ה-5 בת לירון

בירו העיר גן במאהל –גרה

משפחתה."לא עם שלים

אוהבת להיות כאן".

"רצינו אומרת נגה שלה אמא

להיות קרובים לממשלה ולשרים

למאהל באנו אז לנו שיעזרו

בירושלים".

למשפחה שמונה ילדים.

ומה עושים עם שנת לימודים?

חטיבת תלמיד "הגדול

חנה לפרדס חזר הביניים

בבתי שובצו והשאר ללמוד

ספר כאן בירושלים".

דפני ליף רגע אחרי נעילת הקונגרס החברתי הראשון ביפו