22
שיחות עם אמי עבר והווה בזכירת השואה פרופ' אסתר הרצוג, החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, בית ברל מבוא במשך שנים רבות לא ממש ידעתי את השואה. ידעתי עליה, מסרטים, מבית הספר וכיוב' . בבית שלי לא דיברו על השואה. אבי דווקא רצה לדבר, אבל אמי מנעה זאת ממנו. גם אחרי שיחות רבות עם אמי עדיין איני בטוחה אם היא עשתה זאת משום שרצתה לגונן עלינו, שתי בנותיה, או על עצמה, ואולי על שלושתנו. רק כשהגעתי לאוקספורד בקיץ2000 , ובמקרה הזדמנתי לכנס בינלאומי על השואה שהתקיים שם, " התחברתי" אל השואה. זה קרה בעיקר בזכות החשיפה למח קריהן של חוקרות, העוסקות בשואה מזוית פמיניסטית, כמו: דליה עופר, לינור ויצמן, אסתר פוקס ומירנה גולדנברג, 1 שהציגו את עבודותיהן בכנס. 2 במקביל, הייתה אמי חוזרת ומציקה לי שאכתוב על השואה ואף נוזפת בי על כך שאיני מגלה עניין בסיפור שלה מהשואה. גם העובדה שבן- זוגי, אברהם, כתב עבודה) במסגרת השתלמות שבה השתתף( על סיפור חייה, לא היה די בה כדי לרצות את ציפיותיה ממני. אני מניחה שמרחק הזמן ההולך ומתרחב מאותה תקופה מעמעם את תחושות הכאב ומקל עליה לגעת בזיכרונות הקשים. השינוי בגישתה, מהשתקת הזיכרונות לכמיהה שהדברים יתועדו, מ שתלב בתופעה רחבה, מוכרת, המיוחסת לניצולי שואה רבים. במשך שנים העדיפו את השתיקה ועם התעוררות מודעותם לכך שחייהם הולכים ומסתיימים גובר בהם הצורך להותיר אחריהם עדות אישית על הדברים שחוו. הצורך לספר את סיפורם כרוך, כנראה, גם בצורך לשמש פה ליקיריהם שנספו וכך, ל הבטיח את הנצחת זכרם ולהעביר את מורשת השואה האישית לדורות הבאים. את המאמר הזה כתבתי מתוך אהבה והערכה לאמי3 , מתוך רצון לתת ביטוי לחוויה המיוחדת שלה בתקופת השואה, להסתכלות שלה על הקורות אותה אז, לאופן שבו היא קושרת אותה חוויה לתקופות אחרות בחייה ולאופן שבו היא מפרשת אותה בחיבור להווה הנמשך שלה בארץ. אני בוחנת במאמר גם את מקומי בשיחות עם אמי, כיצד אני מנתבת מתוך עולמי ולצרכי את השאלות ונוברת במה שקרה ובחיבורים שהם רלוונטיים עבורי. שוני ו/ או דמיון בין המינים ביחס לחוויות השואה אחת הסוגיות הבולטות שמעסיקה את המחקר הפמיניסטי על השואה היא שאלת השוני והייחודיות בחוויות של נשים בשואה. בתוך הדילמות הקשורות לכוון המחקר המבחין בחוויות הנשים כתחום נפרד בחקר השואה, עולה טענה שמדובר בחוויות שונות וייחודיות של נשים, בשל היותן נשים. אני מבקשת להמשיך את ההתדיינות הזו ולבחו ן אותה דרך עיניה וזיכרונותיה של אמי, כפי שאני מבינה אותם. לאחר שאני בוחנת את המשמעויות העולות מתוך השיחות עם אמי, אני מוצאת, באופן צפוי למדי, שהתמודדות של נשים עם תנאי החיים וההתנהלות של המחנות היא ייחודית בכל הקשור להיבטים הפיזיולוגיים של חייהן. אך גם הה יבטים הקשורים לסביבה החברתית שממנה באו ואף לזו

אסתר הרצוג | שיחות עם אימי

  • Upload
    idan-bl

  • View
    512

  • Download
    0

Embed Size (px)

Citation preview

עבר והווה בזכירת השואה –שיחות עם אמי

בית ברל, החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אסתר הרצוג' פרופ

מבוא

בבית . 'מבית הספר וכיוב, מסרטים, ידעתי עליה. במשך שנים רבות לא ממש ידעתי את השואה

גם אחרי שיחות רבות . אבל אמי מנעה זאת ממנו, אבי דווקא רצה לדבר. שלי לא דיברו על השואה

או על , שתי בנותיה, עם אמי עדיין איני בטוחה אם היא עשתה זאת משום שרצתה לגונן עלינו

ובמקרה הזדמנתי לכנס בינלאומי , 2000רק כשהגעתי לאוקספורד בקיץ . ואולי על שלושתנו, עצמה

קריהן של זה קרה בעיקר בזכות החשיפה למח. אל השואה" התחברתי", על השואה שהתקיים שם

אסתר פוקס ומירנה , לינור ויצמן, דליה עופר: כמו, העוסקות בשואה מזוית פמיניסטית, חוקרות

הייתה אמי חוזרת ומציקה לי שאכתוב על , במקביל 2.שהציגו את עבודותיהן בכנס 1,גולדנברג

,זוגי-גם העובדה שבן. השואה ואף נוזפת בי על כך שאיני מגלה עניין בסיפור שלה מהשואה

לא היה די בה כדי , על סיפור חייה) במסגרת השתלמות שבה השתתף(כתב עבודה , אברהם

אני מניחה שמרחק הזמן ההולך ומתרחב מאותה תקופה. לרצות את ציפיותיה ממני

מהשתקת , השינוי בגישתה. מעמעם את תחושות הכאב ומקל עליה לגעת בזיכרונות הקשים

המיוחסת לניצולי שואה , מוכרת, שתלב בתופעה רחבהמ, הזיכרונות לכמיהה שהדברים יתועדו

במשך שנים העדיפו את השתיקה ועם התעוררות מודעותם לכך שחייהם הולכים ומסתיימים . רבים

, הצורך לספר את סיפורם כרוך. גובר בהם הצורך להותיר אחריהם עדות אישית על הדברים שחוו

הבטיח את הנצחת זכרם ולהעביר את מורשת ל, גם בצורך לשמש פה ליקיריהם שנספו וכך, כנראה

. השואה האישית לדורות הבאים

מתוך רצון לתת ביטוי לחוויה המיוחדת שלה , 3את המאמר הזה כתבתי מתוך אהבה והערכה לאמי

לאופן שבו היא קושרת אותה חוויה , להסתכלות שלה על הקורות אותה אז, בתקופת השואה

אני . היא מפרשת אותה בחיבור להווה הנמשך שלה בארץלתקופות אחרות בחייה ולאופן שבו

כיצד אני מנתבת מתוך עולמי ולצרכי את השאלות , בוחנת במאמר גם את מקומי בשיחות עם אמי

. ונוברת במה שקרה ובחיבורים שהם רלוונטיים עבורי

או דמיון בין המינים ביחס לחוויות השואה /שוני ו

המחקר הפמיניסטי על השואה היא שאלת השוני והייחודיות אחת הסוגיות הבולטות שמעסיקה את

בתוך הדילמות הקשורות לכוון המחקר המבחין בחוויות הנשים כתחום . בחוויות של נשים בשואה

אני . בשל היותן נשים, עולה טענה שמדובר בחוויות שונות וייחודיות של נשים, נפרד בחקר השואה

כפי שאני מבינה , ן אותה דרך עיניה וזיכרונותיה של אמימבקשת להמשיך את ההתדיינות הזו ולבחו

. אותם

, באופן צפוי למדי, אני מוצאת, לאחר שאני בוחנת את המשמעויות העולות מתוך השיחות עם אמי

שהתמודדות של נשים עם תנאי החיים וההתנהלות של המחנות היא ייחודית בכל הקשור להיבטים

יבטים הקשורים לסביבה החברתית שממנה באו ואף לזו אך גם הה. הפיזיולוגיים של חייהן

מחזקים את טענת הייחודיות והשוני של חוויות של נשים , שבתוכה הן חיו בתוך מחנות הריכוז

, היא שגם החשיבה בהווה על אותו עבר, בהמשך לשיחות עם אמי, הטענה שאני מציעה. וגברים

-קפת את ההתפתחות וההתנהגות החברתיתמש, שכלי בו- כלומר דרכי ההיזכרות והעיסוק הרגשי

הניתוח של השיחות עם אמי מעלה סוגיות חברתיות , יחד עם זאת. מגדרית השונות לנשים ולגברים

סוגיות הקושרות את . רלוונטיות ומהותיות מעבר להבדלים מגדריים, כך נראה, מרכזיות שהן

השיחות עם אמי . מא בולטת לכךהזכירה של חוויות השואה להתנהגות של קבוצות מדוכאות הן דוג

ולהיבטים של , הבסיס לדיון בהבדלים מגדריים הקשורים לזכירת חוויות השואה מחד, אם כן, יהיו

. מאידך, השפלה והשמדה קולקטיביים, במצבי דיכוי" מגדרית-אל"זכירה

אם נביא בחשבון שתגובה למצבי דיכוי והשפלה אף היא מושפעת מההכשרה , יחד עם זאת

יתכן שגם זכירת דיכוי והשפלה יכולה להיבחן , על פי מינו, הכוונה החברתית של הפרטומה

בפרפרזה על דברי מקס גלקמן ניתן לומר שבדרך כלל מוחותיהם של גברים . במונחים מגדריים

, בדומה 4"האמצעים בעזרתם הם חושבים שונים"אם כי , ונשים פועלים באותם דפוסים הגיוניים

בבחינת האחת משקפת את האוניברסלי , בין המסגרת לתוכן היצוק לתוכה 5מבחין חיים חזן

תרבותיים השונים -התכנים החברתיים, והמשותף בין כלל בני האדם והאחר מתייחס לפרטיקולרי

והמגוונים שבאמצעותם מעצבים בני האדם את תפישת העולם שלהם ומתאימים אליה את

הוא גורס כי . במונחים של יחסיות תרבותית" רוע"המציע לראות גם את 6דוד פרקין. התנהגותם

אך , לרעיונות שונים של עיוות והקצנה הנתפשים כהרסניים) ברמה האוניברסלית(רוע אמנם משויך

כאשר מאנישים תפישות אלו הן מאפשרות למין האנושי לשלבן בדיאלוג ולדון . ניתן לערער עליהם

7.על הגבולות של אנושיות

בין אלמנטים חברתיים אוניברסליים ופרטיקולריים בהקשר המגדרי כמו גם בחינת ההבדלים

שאותה , שתיהן נוגדות את ההתרכזות בפרקסיס, האבחנה בין תפישת עולם והתנהגות ממשית

שהיא הבסיס להבנת ההתנהגות , הסיטואציה הקונקרטית, כלומר. מדגישה הגישה האנתרופולוגית

כאשר אנו עוסקים ברישום של זכרונות , יחד עם זאת. מכליל מציבה קושי לדיון מגדרי, האנושית

באשר אלו מתווכות בין האירועים לבין , יכולות נורמות חברתיות לעוות את המציאות המתוארת

. הזיכרון שלהם

אחת התגובות המפתיעות שעלו בשיחות עם אמי היתה הגישה הסלחנית שבה התייחסה לעיתים

ההנחה המוקדמת . כפרטים, ואל אלה שהיו במחנות שבהם שהתה קרובות אל הנאצים בהכללה

שלי הייתה ששנאת שורדי השואה כלפי כל אלו שהיו קשורים למשטר הנאצי באופן ישיר ועקיף היא

הבנה ואפילו , אך פעם אחר פעם היו אמירותיה של אמי אמירות של סלחנות. גורפת ומוחלטת

אותי לחשוב על התנהגותם של אנשים במצבי חוסר אונים הניסיון להבין תגובות אלו הביאו. רחמים

לשבויים , האנלוגיה לחטופים. שבהם אחרים שולטים בחייהם ובמותם באופן כמעט מוחלט

על פי , ממרחק וניכור מוחלטים בין חוסים לסגל: ולאסירים מעלה תיאורים שונים של מצבים אלו

, 9על פי גרינברג, ידידות בין אסירים לסוהריםועד לשיתוף פעולה מתבקש בהכרח ואף יחסי 8גופמן

. העומדת על התלות המשותפת שמכתיבה המסגרת המשותפת

אפילו בין הרוצחים , גם אם מתוך חוסר ברירה, במחנות המוות היה אמנם שיתוף פעולה

של אמי יכולה להתפרש כביטוי לתלות הגמורה של " מבינה"הזכירה הסולחת וה. לקורבנותיהם

. גם בזיכרון שלאחר שנים רבות, שיוצרת התבטלות בפני החזקים ואף הערצתם, כולאיםאסירים ב

אני סבורה . את אמירותיה של אמי יש לראות גם בתוך הקונטקסט העכשווי של ההיזכרות שלה

לא קשורה למה , "רוע המוחלט"שההאנשה שהיא עושה בחשיבה שלה על העבר לאנשים של ה

שלה להתמודד בהווה עם הזיכרון המתרחק מהעבר ואולי גם עם שחשה או חוותה אז אלא לדרך

.המחיר הנפשי שהיא משלמת היום על ההיזכרות

? דפוסי התנהגות של שורדים –קורבנות /סלחנות של מדוכאים

, את המדכאים" להבין"נטייתם של מדוכאים . חקר השואה מעלה את סוגיית הדיכוי במלוא עצמתה

כך הרסנית -את הפוגעים בהם בצורה כל" מבינים"אם הם . כוח יחסיאולי נותנת להם תחושה של

מותר האדם "במונחים של מהות הקיום האנושי של (חזקים מהם , הם טובים מהם, וטוטלית

נכפו , ולכן נאלצו, "לא הייתה להם ברירה"אם האנשים שפגעו בהם עשו זאת משום ש"). מהבהמה

, אני, 'לעומת זאת. זוועות לחלשים באופן בולטהדבר הופך את מבצעי ה, לפעול כפי שפעלו

בודאי כשהיא , המחילה באה ממקום של כוח יחסי' .ה להרשות לעצמי למחול/יכול, ת/הנפגע

לרכך את , כך נראה, הצורך העכשווי הוא, כמו כן. הרחק מזוועות המחנות, מתלבנת בהווה

, כנראה, הקושי העמוק הוא. הזיכרונות הקשים ותחושת העליונות המוסרית עשויה לסייע בכך

הצורך להפוך את הזיכרון של האירועים , מכאן. ת אונים/הקושי להכיר בכך שהושפלת והיית חסר

ועל מה , לזיכרון שמתקן את הפער הקיצוני ביחסי הכוח ואת תחושת האיום על הקיום שלך כאדם

הות אנושית מקבלים רק כאשר למדכא האכזרי יש מ. והמהות האנושית שלך" כבוד האדם"שנקרא

דיון זה מתחבר לניתוחים על . רלוונטית לקונטקסט מציאותי, הסבל וההתעללות משמעות מוחשית

להציל את תחושת הקיום כסובייקט ולא כאובייקט , דרכי התמודדות של מדוכאים עם הדיכוי שלהם

ך השלמה וצורך המתבססות על יכולת הקורבן לסלוח מתו, ")ריפוי("ועל דרכי טיפול , חסר אונים

.להמשיך בחייו

. 10עד פה מתאים הדיון לשני המינים ואף להקשרים של דיכויים והשמדה קולקטיביים נוספים

ההסתכלות על התנהגותן של נשים כמדוכאות וכקורבנות להתעללות מעלה את הדיון , ובכל זאת

רתיות שונות מאלו הצומחים על רקע של למידה והתניות חב, על דפוסי התנהגות שונים של נשים

. אלימות נגד נשים היא אחד הנושאים המרכזיים בשיח ובמחקר הפמיניסטיים. הנקשרים לגברים

נקשרים , הזוג המתעלל- בן" אהבת"האשמה עצמית ועד ל, הבנה, כניעה, ציות, ביטויים של השלמה

, ביולוגייםדוחה הסברים 11עבודתה של ברברה סבירסקי. לנשים הסובלות מהתעללות של בני זוגן

של נשים " התנהגות הקורבנית"פסיכולוגיים ותרבותיים מכלילים לאלימות של גברים נגד נשים ול

לפי הסבר זה ההגמוניה הגברית מאפשרת ואף מחזקת ישירות . מוסדי-ומדגישה את הפן הפוליטי

השימוש באלימות הוא אחד . או בעקיפין את השליטה של גברים בנשים במערכת המשפחתית

מצעי ההרתעה בהם עושים גברים שימוש כדי לשמור על השליטה בבנות זוגן ולשמר את תלותן מא

. בהם

בקונטקסט של מחנות הריכוז וההשמדה הנאציים כוון ניתוח זה מחזיר את הדיון למושגים של פערי

וי אך רא. ומצמצם את מקומו של הפן המגדרי) יהודי- ארי(כוח קיצוניים בין קבוצות על בסיס גזע

בהמשך לכוון זה ניתן לומר . להזכיר פה שגם המשטר הנאצי היה מבוסס על הגמוניה גברית

שהשואה היא מקרה קיצוני ביותר של השתלטות כוחנית הרסנית של גברים על העולם באותה

עבודות שונות אף מצביעות על העובדה שלא רק נשים יהודיות היו בין קורבנות הנאצים . תקופה

יתר על . 12אחרות ואפילו גרמניות היו קורבנות להתעללות ורצח של המשטר הנאציאלא גם נשים

על כך שהחינוך המגדרי השונה מטפח ) בעקבות חוקרים אחרים(גם סבירסקי מצביעה , כן

מקיים ומנציח את מעמדו של הגבר כתוקף "התנהגות שונה אצל גברים ונשים וכי מוסד המשפחה

היא למדה מגיל : "ועוד). 234: 1993, סבירסקי" (ורבן אפשריאפשרי ואת מעמדה של האישה כק

היא למדה לנהוג בחולשה על מנת … פירושו להיות פסיבית וכנועה' אישה טובה'צעיר שלהיות

קורבנות "חינוך זה הופך את הנשים ל. בידי גברים' גאולה'שתוכל להיות אובייקט מתאים ל

בהמשך לטענה זו ניתן היה לטעון שגם הנכונות ).235-236: שם" (של גברים אלימים" מתאימים

בהקשר של השואה כוון ניתוח זה מצריך בחינה משווה ." נשי"והיכולת לסלוח הן חלק מהחינוך ה

אך נראה כי יש מקום להניח שעל אף שלא . של התנהגות ודימויים של גברים לעומת אלו של נשים

כמו אלו שהתרחשו , מצבי דיכוי והשפלה קשיםב" קורבנות"גם גברים מתנהגים כ, "נשים"התחנכו כ

מגדרי שונה המכשיר את -אני סבורה שיותר מאשר חינוך חברתי, כלומר. בשואה ובאחרים

פועלים אמצעי הדיכוי והכפייה הקונקרטיים במצב נתון והם , להיות כאלה" התוקפן"ו" קורבן"ה

.תנההמתגבשת בהתאם לסיטואציה המש" ,מגדרית-אל"מייצרים התנהגות

השכחה ושכחה - מה ואיך אמי זוכרת

עולות בי תמיהות רבות על הפרטים , בשיחות עמה, מתוך קריאה חוזרת ונשנית של דברי אמי

, כאילו מרפרפים על האירועים בנגיעה מרוחקת, לעיתים הם נשמעים שטחיים. שהיא מציינת

, תוך כדי השיחה אתה, פעם אחר פעם מצאתי עצמי תוהה. בהירות-לעיתים יש בהם סתירות ואי

, אם כך הדבר. אם היא מתחמקת ממני, לאחר שאני נפרדת ממנה וכאשר אני קוראת את דבריה

כאשר עוצרת בדיבורה וסוגרת את דבריה , האם זה מפני שאינה רוצה לחשוף את הכאב והפגיעות

." זה קשה"וכמו " זהו"באמירות כמו

אני חושבת בלי כל : "המפגשים שלנו והיא ענתהשאלתי אותה האם היא חושבת על הדברים לאחר

. כל הזמן… זה מלווה אותך כל החיים, אח… בחייך. "הקשיתי עליה" ?מה את חושבת". "קשר לזה

, לקחו את הסבתא: שאת חושבת, בעיקר מהמחנה… אז יש דברים. בלילה לפעמים את לא נרדמת

אין , ה'כל הזמן מאמל. תך כל החייםזה מלווה או? ובכלל איך נשארת, ואת ההורים, מה עשו אתה

לאחר שהוריה ואחותה , שאתה נשארה עוד שלושה שבועות בבית, הזכרת סבתה". זהו. חוכמות

הכניסו . עולה בהקשר טראומתי של הנסיעה במשך יומיים ברכבת משא לאושוויץ, נלקחו מהכפר

… ברכבת אחת אלפים הכניסו, מה זה אחד על השני, בכאלה קרונות. רכבות משא"אותן ל

אני מתפלאה על עצמי . זה לא טוב לדבר על זה, תביטי, זה, זה. משהו נורא… והסבתא הזקנה

" …לשתות או משהו, בלי אפשרות לרדת, ככה 84אישה בת , זה קשה לתאר. שאני מדברת בכלל

א -אדם גם לא מסוגל ול-בן. את זה אי אפשר לזכור", את הצרכים עשו בכלי שהונח בפינת הקרון

".זה אי אפשר. ה-צ-ו-ר

אמי מזכירה מספר פעמים את הסבתא שנלקחה ממנה באושוויץ ואני תוהה האם הזכירה הזו

. הבטחה שלא תשכח, או שמא אזכור הסבתא משמש גירוי או וידוא הזכירה, כרוכה בסבל מיוחד

ירה של המבטיח את העמידה בחובת הזכ, "טריגר"יתכן שההיאחזות בזיכרון זה פועלת כ, כלומר

. על ידי השורדים, אלו שלא שרדו

- אז יש לילה ו" "?אז מה קורה". "כשאת לא יושנת, בלילה" "?מה זה בלילה"ואני ממשיכה ומקשה

כך היא חוזרת ." כל הזמן, זה עובר אותך כל הזמן, אדם-ככה הבן? אז מה אני חושבת. זהו

אך אינה רוצה או אינה מסוגלת , ייהומקבעת את משמעות הסבל והקושי הכרוך בזיכרון לאורך כל ח

ואני לא מסתפקת בהתעקשות שלה על המובן מאליו בנוכחותו הרצופה של הזיכרון הכואב . לפרט

מספיק שאני , לא" "?אף פעם לא אמרת על זה כלום, אבל את אף פעם לא דיברת על זה"ומתריסה

אז זה כבר , ה מיליון פעמיםאני כבר אמרתי את ז? מה יש לי מה להגיד, מה. גם עכשיו. חושבת

". זהו זה –אבל אצלי זה כבר , את כותבת על זה, את רוצה לדעת? כן, לגמרי מיותר לספר

זה הולך אתך כל , לפי מה שאת אומרת. זה-אבל זה לא זהו: "ובכל זאת אני לא מרפה וממשיכה

? הולך אתך כל הזמן זה לא, אם לך היתה איזו טראומה או משהו. ודאי שזה הולך, נו" "…הזמן וזה

כשאת מתעוררת , בשעה שיש לך את הזמן, אבל בעיקר כשאת ככה בשעת מנוחה, לא כל הזמן

אז לפעמים את ממש צריכה לגרש את כל המחשבות האלה ובגלל זה מי , בלילה ולא יכולה להירדם

טופל המבקש לסייע למ, פה אני נכנסת לנעלי הפסיכולוג בגרוש" ?רוצה עוד לדבר על זה בכלל

אין לך דווקא : "כדי להשיג שחרור מהחוויות המעיקות, בשיטות של העלאת חוויות עבר למודעות

זה יותר טוב להיות עם זה : "היא משיבה ואני בשלי" לא, לא. "אני שואלת" ?צורך כן לדבר על זה

? לאבל אולי דוקא לדבר עם מישהו זה מק: "ובהזדמנות נוספת אני חוזרת ושואלת" ?בלילה לבד

את מי זה כבר , לא, לא, לא: "והיא עונה בנחרצות!" ?את לא לבד עם זה, את משתפת מישהו

." לה שלו'כל אחד יש לו את הפק? מעניין

יתכן שאמי מבקשת לומר שהחוויה היתה כה קשה עד שהתיאור המילולי אינו יכול לחזור אליה ואם

אפשרי גם שאמי שכחה וקשה . מתהדבריה מבטאים את הקושי הרב להיזכר בחוויה בכל עצ, כך

אם קשה לה לדבר על הפרטים . לה להודות בכך שהפרטים נעלמו ונשאר רק זיכרון עמום של כאב

האם . כדי למנוע את הכאב, מעורפלת, לדבר עליהם בצורה שטחית, אולי, הכואבים היא מעדיפה

מנתבים את הניסיון ה, )כפי שהיא בעצמה מציעה" (פוסט טראומטיים"מדובר בדפוסי התנהגות

עם , בלתי נמנעת, "פשוטה"או שמדובר בשכחה ? לפרש ולהסביר לעבר תחומי בריאות הנפש

והרי הפרטים הם שעושים את האירוע לבעל , המונעת את זכירת הדברים לפרטיהם, חלוף השנים

מתבקשת השאלה מדוע מתעקשת אמי לדבר על , אם מדובר בשכחה. לנוכח, לממשי, משמעות

האם יתכן שתחושת חובה כלפי המתים ואף תחושת ? המאמללים את לילותיה' ונות קשיםזיכר'

מבחינה זו הדיבור על ? אשמה על כך שנותרה בחיים מסבירות את דבקותה בגרסת סבלה בלילות

היא האמצעי המוחשי ביותר המאפשר לאמי להיאחז בו ולמלא , הסבתא שהופרדה ממנה באושוויץ

. שלא זכו לשרוד, יות קשורה אל המתיםלזכור ולה" החובה"את

בהמשך היא גם מודה במפורש שההיזכרות באירועים קשה לה מסיבות פרוזאיות של מרחק

? מה את רוצה. זה כבר כמעט ששים שנה. זה כבר לא מהיום ולא מאתמול"היא אומרת . השנים

אז זה כבר , )ינהלאוקרא( 41-את כל המשפחה של אמא הוציאו ב, ההפך. שנים 59בדיוק לפני

שאני כבר היום קשה לי , זאת היתה סבתא ודודות עם ילדים. חיים עם זה. למעלה מששים שנה

." אז זהו. כ ילדה צעירה"הייתי סה? כן, להיזכר

היום אני כבר לא יכולה . "ובהקשר אחר היא שוב מודה שמרחק השנים פוגע ביכולתה לזכור פרטים

. הייתי ילדה צעירה, שישים שנה. נזכרת, את באה, ישים שנהמעשייה של כמעט ש, לזכור כל כך

היא מסבירה שהיא יכולה להעלות דברים בדרך ההזכרות ." אי אפשר לזכור? מי זוכר? מה

". אדם כבר הציב לעצמו-וגם מה שהבן.. הרבה זה כבר גם הדמיון"האסוציאטיבית אבל

בדמיון את זוכרת איך ? ואת זוכרת אותם": שאלת הזיכרון ממשיכה להטריד אותי ואני שואלת אותה

אז , מאבא אין לי תמונה בכלל. הרי אין לי תמונה ממנו, אפילו אבא שלי, לא"והיא עונה " ?הם נראו

זה ? את יודעת, לפעמים אני חשבתי שנדמה לי שזה כמו אבא שלך. אפילו לחשוב, קשה לי כבר

"…כבר

התמונה עם הדודה . של אמא יש לי, כן" "?יש לך, ותמונה של אמא שלך". "כן" "?מתבלבל"

. על היד שלה, אמא ואני, הם הביאו לי את התמונה עם הסבתא. כשהם לא היו במחנות, מרומניה

אחותה באמריקה (נעלמה לי התמונה הזאת שרק אמא עליה ושלחתי לדודה בובי , אז אני לא יודעת

כבר הוצאתי ועברתי , חבל לי. איפה היאואני מחפשת והופכת ולא יודעת . והיא החזירה לי.) ה.א –

." על כל האלבומים

אמי מודה שהזיכרון מאד מטושטש ומאידך היא עומדת על טענת הקושי הרגשי הכרוך , מחד

לעסוק בזיכרונות , אך גם כעת, באופן מיוחד, בעבר" קשה לה"היא מסבירה לי שהיה . בזכירה

אני . אני לא יכולתי לסבול. אז אני השתקתי אותו, היה מדבר, מסכן, .)ה.א –שלי (אבא : "ואומרת

. אבל זה בכלל לא טוב לי, עכשיו אני עוד יכולה פה ושם להגיד משהו. לא יכולתי, לא. ממש סבלתי

. אני שואלת" ?כשאנחנו מדברות אז קשה לך לדבר על זה." "קשה לתפוש, זה קשה. לא טוב לי

גם לספר וגם , אז יש לי ככה גם וגם. לי טובאבל זה לא עושה , אני מדברת. לא, לא קשה לי"

כדי לחזק עוד יותר את משמעות הסבל הכרוך בהיזכרות היא " ככה שזה בכלל לא טוב. לחשוב

אנשים ממש : "מסתייעת בהוכחה של הנזק שהדבר גורם לכל מי שמרבה לעסוק בזיכרונות

וכשאני ". זה בכלל בעד זה אני לא רוצה להתעסק עם. ממש. בגיל מבוגר, משתגעים עכשיו

אבל יש "ממשיכה להקשות עליה ולתהות על הסתייגותה מההיזכרות אני כמעט מטיפה לה ואומרת

שדיברו ודיברו ", היא ממשיכה אותי ומגנה את אלה שכן מדברים.." שאוהבים לדבר.. " "כאלה

ממש אבל אלה יצאו"ואז היא חוגגת את הוכחת טענתה על הקושי וסיכוניו " …באובססיביות

זה ממש אובססיבי ? את יודעת. ממש יוצאים מדעתם, אלה שכל הזמן רק זה הולך להם. מדעתם

עם , צריך להיות עסוקים עם דברים אחרים. אסור. וזה לא טוב. כל הזמן מתעסקים עם זה. אצלם

נראית כאמצעי שאמי מגייסת מעולם , השלטת ההווה על חייה". עם הנכדים שלך, הילדים שלך

.כדי להרחיק את האיום שיש בזכירת העבר, מרכיב את חייההתוכן ש

את הזכירה המאיימת אמי מנעה מעצמה בעבר והיא מבקשת למנוע אותה בהווה אך היא גם היתה

ובפרט , סבורה בעבר וסבורה בכל ליבה בהווה שיש למנוע את הדיבור על מה שקרה מאחרים

היו : "ם על מה שקרה להם בשואה וטוענתהיא מבקרת את אותם הורים שסיפרו לילדיה. מילדים

מה ? מה אתה רוצה. הם עוד צעירים'בעד זה אני אמרתי לאבא . הורים שהרסו את חיי הילדים

מה . הם לא אשמים, עברנו –עברנו . הם לא צריכים לחיות עם זה, לא? אתה הורג להם את החיים

את . עכשיו זה כבר משהו אחר. יםאני לא חושבת שזה עזר להם בתור ילד?' הם יכולים לעזור כבר

הוא ' .עברתי לא פחות'אמרתי לו . אבל הוא היה יושב ומדבר איפה שהיה… כבר רואה שחיים

. לא אהבתי את זה, לא? למה צריך להעביר את זה לילדים, אבל כולנו עברנו. באמת היה לו קשה

וכשאני ." א דיברתי על זהל. רציתי לשכוח, בכלל. מספיק סבלנו. זה היה יותר מדי קשה, לא, לא

: היא אומרת, "זה מלווה אותך כל הזמן, אבל את רואה שלא שכחת"מציקה לה עוד ואומרת

מה את . 43אמא היתה בת . איבדת שמה הורים? איך את יכולה לשכוח. לשכוח אי אפשר"

- בןאבל היתה , 84סבתא היתה בת . 44בגיל –ואבא , שורפים אמא בגיל כזה באושוויץ? מדברת

. תמיד נדמה לי שעד היום היא היתה יכולה לחיות אם לא היו שורפים אותה שם. אדם בריא

לחשוב על , את יודעת? איך זה, נו. ושמים עליך גז, ולחשוב על זה ששולחים אותך כאילו להתרחץ

. אבל זה בא, אני משתדלת שלא, לא כל יום. בטח, כן" "?אז את חושבת על זה" "?בשביל מה, זה

מדברים אלו משתמע שאמי אינה יכולה לא לזכור את המוראות ועד כמה חשוב לה ". שהוזה מ

מול , תיאוריה את המאמצים הרבים שלה לאורך השנים. סוף לאויר העולם-להוציא את הדברים סוף

מלמדים על , את הזיכרונות הקשים" לקבור"להשתיק ו, אבי ונוכח המחשבות המעיקות להשכיח

. ל הזיכרון בתוך חייה מאז השואה ועד היוםנוכחותו המושתקת ש

. 19הייתי צעירה בת , לא בקשר אלי. לא"והיא אומרת . אני שואלת על זיכרון חזק במיוחד שחוזר

בקשר , מציאותי, נראה שהיא מבקשת לצמצם כל ממד מוחשי". אבל רק בקשר להורים ולמשפחה

) ואולי אף מחייבת את עצמה(עצמה שלה ובחוויית הסבל שלה באותה תקופה בעוד שהיא מרשה ל

כאשר אני ממשיכה . לקבע את משמעות הזוועה בכל הקשור להיזכרות בהוריה ובמשפחתה

קטעים של "להקשות ולתהות על החוויות הקשות הזכורות לה ושואלת האם היא נזכרת ב

, לא ,לא: "והיא משיבה" ?האם מחקת את זה" "לא, לא, לא"היא עונה בשלילה תקיפה " ההשפלה

, נו"אני מקשה והיא מרימה מעט את קולה ואומרת !" ?עשו לך קרחת" "לא השפילו אותי במיוחד

הדבר הכי , אם נשארת בחיים, זה היה דבר. אז גם אני. זה היה משהו של מיליונים? זה השפלה

זה . כלום… אה. לא הלכתי" "…לפני ה, את הולכת ערומה שם"ואני לא מרפה ". קטן שיכול לקרות

מפשיטים ? איך זה יכול להיות". "נכון. כלום: "והיא בשלה" ?כן: "אני תוהה". בר היה שום כלוםכ

." מתרגלים לזה. זהו זה. כמו כולם? כמו איזה, נו" "…אותך ערומה ואת הולכת שמה כמו איזה

, זה משהו אחר כשמפשיטים אותך, תראי. זה עבר? אז מה. אז הלכתי. לזה יכולתי להתרגל" "?כן"

אז זהו בדיוק הזה שעומד , אבל כששמה זה קבוצה וכולם. בר אחד לוקח מישהי ועושה את זהג

זה , הוא מביט בנשים כמו בבהמות. הוא לא רואה אף אחד? הוא רואה בדיוק אותך? מה? שמה

. בעיני הוא זה שמשפיל את עצמו. צפצפתי עליו. לא לקחתי ללב, לא… אז זה לא משהו ש. הכל

תהיתי האם זוהי " ?חשבת על זה -אז ? חשבת על זה? כן" "…עושה דבר כזהמי ש, שתדעי לך

שתשובה מבוססת לא , מובן. ההסתכלות שלה היום על העבר או שכך תפשה את המצב באותו זמן

תוך , היא ענתה בביטחון. כי אמי בודאי דיברה מהמקום שבו היא נמצאת היום, ניתן לקבל על כך

כמו שהייתי . כמו שחשבתי אז. תמיד, כן: "הטוב מהקשר אחרשהיא מביאה דוגמא לזיכרונה

כשאנחנו נצא . תזהרי לך'.) ה.א -שהיתה קאפו , חברתה במחנה(האלה ולפפי אומרת גם לקאפוס

" '.אז יהיה לך אוי ואבוי, מכאן

מדבריה של אמי ומתגובותיה התקיפות לשאלותי על זכירת המצבים המשפילים עולה נחישותה

היא מפרשת . את החוויות מאז כאירועים נסבלים ולא חריגים באופן בלתי נתפש לתפוס היום

היא עושה . בעקשנות את הדברים באופן המצמצם את משמעות ההשפלה בחשיבה על האירועים

שבכלל לא חשבו על , חברתית של המצבים ושל המתעללים- זאת בעזרת שלילת מהותם האנושית

. ההשפלה היא בעיני המסתכל, כלומר. ם אלא ראו בהן בהמותהנשים הערומות לפניהן כמו על נשי

הקרחת והעירום מאבדים את : היא מציגה את זיכרון הסיטואציה בתוך קונטקסט של יחסיות, כמו כן

: ועוד. כלומר להשמדה, "מה שקרה"הומניזציה והפגיעה בזהות הנשית ביחס ל-משמעות הדה

לפרט אין קיום עצמאי ". צרת רבים"א בחזקת הקולקטיביזציה שלה הי, מעשה ההשפלה ברבים

. כולם נפגעים וכך הפגיעה אינה אישית ולפיכך היא גם פחות קשה. והוא נטמע בתוך הכלל

בא פה לידי ביטוי תהליך . את משקלה והשפעתה" מרכך"של ההשפלה מצמצם ו" ביחד"ה

כאשר יש " לא נורא"א העושה אותה לדבר שהו, של עיבוד חוויית העירום, בדיעבד, אינטלקטואלי

בהיזכרות של אמי הסיטואציה שבה התרחשו ." לכולם"דבר שקורה , שותפות רבות באירוע

גם . הדברים מקנה להם את משמעותם בעיניה היום וגם מסבירה את ההסתגלות של הנשים בעבר

יכול להיתפש כפחות משפילה , שבמצבים רגילים נתפש כטאבו, עירום של נשים בפני גברים

כך משמעות ההשפלה , כמו שבבית חולים האדם משלים עם חשיפה ועירום. צבים שוניםבמ

. מצטמצמת כאשר הנשים העירומות קופאות מקור

בעוד שהגרמנים תפשו את הנשים כבהמות : אמי עושה שימוש גם בטכניקת חשיבה של העברה

, לבהמות, אנושיתהשתתפותם באירוע הפכה אותם ליצורים חסרי מהות , חסרות מהות אנושית

והעירום שלהן הוא כמו עירום בפני לא , ולכן למעשיהם אין כל השפעה על הערך האנושי של הנשים

. חיות או חפצים: אדם-בני

בהזדמנות אחת היא כמעט מודה בתחושת . האמביוולנטיות בזכירה מסתננת מידי פעם, ובכל זאת

הורידו : "לא אישית אלא של הקבוצה ההשפלה היא, אך גם אז. ההשפלה ביחס לקרחת ולעירום

בנות שלא ידעו מה זה , שמה להסתובב ככה, את יודעת. את הכל, את השערות, מאתנו הכל

וחוזרת להיאחז בהסתכלות המקטינה , ומייד היא אומרת דבר הפוך". להתפשט בפני מישהו

ז השתמשו א, גילחו ולפעמים לא היה להם תער: "והמרככת את משמעותם הקשה של האירועים

אבל איך . ה יותר'אז עוד נשאר טיפל. גזרו את השיער עם מספריים, למשל, אז לי. במספריים

השיגו לעצמם איזה , היו מאד זריזות, אבל היו בנות. למי היה ראי לראות, מילא… שנראינו

בעזרת גברים שעבדו בקרונות שבהן הגיעו ושבהן , .)ה.א –לכסות את ראשן הקרח " (סמרטוטים

גם הסיטואציה מבטלת את משמעות אבדן המראה החיצוני הנשי , כלומר. אירו את כל חפציהןהש

את " סידרו"וגם נמצא במהרה אמצעי להסתרתו וכך גם ) אפילו אין ראי לראות את העיוות(

. הגרמנים

התואמת יותר את התיאורים , ועוד נקודת אחיזה בזיכרונה של אמי ביחס לעירום בפני הגרמנים

היא עונה . בעיקר של נשים זקנות ודתיות, ספציפי-וכרים של זעזוע והקשר לקונטקסט החברתיהמ

ואמי " ?שהתנגדה? מה קרה עם מישהי שלא רצתה להתפשט"המתייחסת לעירום , על שאלתי

, נו, מסכנה, הסבתא הזקנה. אין דבר כזה לא לרצות להתפשט"עונה כשהיא מרימה את קולה

את –איזה , איזה בושה -היא התפשטה שמה . כזו דתייה כל החיים ,84תתארי לך אישה בת

אפילו שאז כבר ראינו באיזה , את לא יכולה -זה. זוועתי –זה היה משהו , להרגיש את זה, יודעת

קשה מה שהלך -אלה דברים שקשה , בכלל? שמי שכבר חי היה איכפת לו בכלל, צרה אנחנו

היא , זה לא נורא: מצד אחד ביחס לעצמה: יכרוןיש סתירה בהתייחסות לז, כלומר." שמה

כאשר היא ". זוועתי"זה משהו , "בושה"אך ביחס לסבתא ולנשים הדתיות זה , "צפצפה"ו" התרגלה"

למשל כשהיא מספרת על מנגלה המבחין בין הנשים הזקנות לצעירות העוברות , מדברת על עצמה

בטח שהם לקחו אותנו , ערומות, כשהגענו באושוויץ: "היא אומרת. הבושה נעלמת, לפניו ערומות

אני לא יודעת אני כבר לא , ואנחנו ככה ערומות, כל פעם לביקורת ולמקלחות והוא עמד באמצע

הוא גם כן הסתכל כמו על כבשים ולא כמו על , עברנו שמה כאילו שאין... תצחקי, התביישתי בכלל

, לפי דבריה." אבל לא משם… אפילו שאני חושבת שפה ושם הוא בחר לו מאהבות, נשים

אך לא אלו שפגשו בהן בסיטואציה שבה הם תפשו , לקחו נשים יהודיות, ומנגלה בתוכם, הגרמנים

. נשים כבהמות

: למשל(חוויה זו של הנשים העוברות בסך ערומות על פני הנאצים מתוארת על ידי חוקרות שונות

לפי גישה זו הנשים . ים שהיו באושוויץכאחת מהחוויות הקשות ביותר הזכורות לנש) רושל סיידל

, כלומר. הדתיות סבלו באופן מיוחד משום שבאו מעולם חברתי הבונה את העירום כטאבו מוחלט

מציע , העולה מניתוח דברי אמי, הכוון הפרשני. תפישת העירום מושפעת מהקשרים תרבותיים

הרציונליזציה וההשלמה אשר מגייסת את יכולת , הסתכלות המדגישה את ההתמודדות המסתגלת

. מלפני השואה" ,רגילים"שהן חריגות ביותר ביחס לחייה ה, "בלתי אנושיות"שלה בזכירת החוויות ה

יתכן שהנשים שאותן ראיינה סיידל תפשו את אירועי צעידת העירום מול עיניהם של , בהמשך לכך

- בהקשר החברתי, של מצב שאותו רצו להציג, כסמל מתאים לביטוי ולהצגה בדיעבד, הנאצים

.כחוויה של השפלה טוטלית שאותה הן זוכרות, תרבותי שלהן

, היא תופשת. זכירת העבר במונחים מרככים ואפילו חיוביים בולטת בדברי אמי על הפסקת המחזור

, "מזל"תוצאה זו של פגיעת הנאצים בתפקוד הפיזיולוגי של הנשים כדבר חיובי ואפילו כ, היום

סוגיית הפסקת המחזור עולה בשיחתנו בהמשך . תנאים סניטריים מתאימיםבמציאות שבה לא היו

אם לא ניתנו להן לאחר שיצאו , איך הנשים הסתדרו בזמן המחזור בלי תחתונים"לשאלתי

. לא היה מחזור: "תגובתה החדה היתה" ?מהמקלחות ונשארו עם הנעליים וקיבלו כותנות פסים

כזו צרבת שאני לא , לי לפחות, זה עשה. ף לנו הקיבהנתנו לנו לאכול לחם עם ברום ומזה נשר

אני " …זה היה מר. זה היה האוכל. או שנתנו לנו שמה לאכול תפוחי אדמה עם קליפה. יכולתי

, כן: "והיא עונה" ?של כל הנשים, אז תכף זה הפסיק את המחזור של כולם: קוטעת אותה ושואלת

למה זה "ואני תוהה " זה היה עוד מזל. היה עוד מזלו. זה דבר שטני כזה. על זה הם חשבו. בטח, כן

חתיכה סמרטוט בשביל . שמה לא היה שום דבר? מה היינו עושים שמה, נו: "והיא עונה" ?היה מזל

היו שם שש או . גנבו לך את זה מתחת לראש, אז גם גנבו, מישהו נתן לי, אם היה לי כבר. הראש

אך , "שטני"היה , אם כן, המעשה." בנות 400ולי היינו שם א, בשתי קומות, ארבע בנות במיטה

".מזל"זכירת תוצאותיו מקושרת ל

? לסלוח ולשכוח –האנשת הרע הדמוני

כאשר עיינתי בתמלילי שיחותי עם אמי מצאתי עצמי מופתעת לא רק מהדברים המרככים את

ו האנישה אמי הופתעתי גם מהאופן שב. משמעות ההשפלה בידי הנאצים במחנות ובפרט באושוויץ

פעם אחר פעם גיליתי . זה שהיה בתפישת המובן מאליו שלי וחלק מהנחתי המוקדמת –את השטן

באופן עקבי ועקשני היא עמדה על כך שאין . המבין ואף החומל כלפי הגרמנים, את יחסה הסלחני

ויש גם בתיאורים שלה יש אנשים שונים . אחד ומכליל שלתוכו ניתן להכניס את כל הגרמנים" הם"

" ?את בכלל לא מדברת בשנאה, תראי: "אני שואלת אותה על כך. אין באמי שנאה. מצבים משתנים

מפני שאני . לא, לא"היא מסבירה " ?אין בך שנאה"וכשאני תוהה על כך " אין בי שנאה"והיא עונה

סו לא ני. שהם הלכו כמו טמבלים אחרי הפיהרר, אבל זהו? כן. הגרמנים, הם גם סבלו, יודעת

תמיד תפשו אותם והרגו . אפשר היה -אי. שניסו, בין הקצינים, הרי היו? להרוג אותו כמה פעמים

, את יודעת. קשה להבין שאין שנאה, בכל זאת"ואני מתעקשת על הבנת היעדר השנאה ." אותם

" …את כל ה, מורידים ממך את כל הכבוד העצמי, כאלה דברים מזוויעים, אחרי כל מה שעושים לך

ואני ." לא עזר להם. זה מה שהם היו צריכים לעשות. אבל הם קיבלו פקודה, טוב"א בשלה והי

".שיהרגו גם אותם, הם יכלו לא לקחת אותם, כשהם לקחו אנשים לתוך המשרפות"מסבירה לה

היא אומרת לי . בדבריה היא חוזרת ומסתייגת מההכללה הגורפת והמוקיעה את כל הגרמנים

אבל היו . אלה התלהבו, מהצעירים במיוחד, היטלר רק עשה. יו כולם חיותהגרמנים לא ה, תראי"

ואני מתווכחת אתה ותוהה על סמך מה היא מעריכה שהיו ." כאלה שלא היתה להם שום ברירה

היא מעריכה שבין . אלא נמצאו במלכוד ללא אפשרות בחירה, גרמנים אשר לא נהפכו לחיות

אני שואלת מספר פעמים מנין היא שואבת את . יטלרהצעירים היו רבים יותר שנסחפו אחר ה

. זה היה ידוע. זה מאה אחוז"היא אומרת בתקיפות ". הכריחו אותם"הערכתה ואת בטחונה בכך ש

אם הדבר בא לידי ביטוי , וכשאני שואלת אם דיברו על כך" …הכריחו אותם להיות. הכריחו אותם

לא הייתה , הם. אסים שאמרו.אלה מהאס, אבל היו כאלה? מה פתאום, לא"במפורש והיא עונה

ששמה הסתכלו עלינו , היו מבוגרים יותר קצת. לשמור –הכריחו אותם ללכת להיות , להם ברירה

? מה פתאום"ואני שואלת שוב אם הדברים נאמרו והיא עונה .." את ממש ראית. כמו ילדים שלהם

לקחו , הלכנו פעם, א חמודהיה אחד שהיה נור. היה שמה אחד שבא ושאל ודיבר? מה פתאום

אז לקחו אותנו , אז היה שמה בעל מפעל שהיה לו קרח, ביום ראשון, אותנו ביום שלא עבדנו בחוץ

. לחתוך קרח ולהעמיס על האוטו ואחרי זה לקחו אותנו להוריד את הקרח במרתף, קבוצה, בחורף

מה . אכלנו כרוב. נו חולותהיי? מה זה אכלנו. ואחרי זה הכינו נתנו לנו אוכל במטבח בתוך המפעל

אז . כל מיני, הם מכרוב יעשו לך עשרים מאכלים, הרי צוחקים על זה? היה האוכל של הגרמנים

וסיפור חיובי נוסף ." שידענו שנקבל ארוחה טובה, ובעד זה הלכנו לעבוד שמה. שמה ישבנו ואכלנו

, היה אחד כזה מותק. םהיו נחמדי.) ה.א -ששמרו עליהן (ואלה הפוסטנים "היא מביאה בהמשך

ומאיפה אני באה , לשאול איך ומה, אז הוא ככה תמיד ניגש אלי והתחיל להתעניין, יק יפהפה'בחורצ

היו אנושיים מאד . והוא סיפר גם כן ששלחו אותו. עגול עם אף ככה, והיה לי גם פרצוף של שיקסה

ה שכן היו נוגעים היא עונה וכאשר אני שואלת אם היו כאל". ככה ישרים. ולא היו נוגעים באצבע

."אף אחד. לי לא היה שמה אף אחד שנגע בי. לא"

היא מספרת על פועלים גרמנים שזרקו תפוחי . היא אף מעלה מזיכרונה סיפורים על גרמנים טובים

עץ ממשאית חולפת מלאה בתפוחים לעבר הנשים שהיו במשאית שהובילה אותן בדרכן חזרה

משמשים דוגמא לכך שהיו , בעיניה, האנשים האלה). ליד דנציג(ט ממפעל ללבנים למחנה בפראוס

. ככה שזה לא נורא… אני משתדלת לזכור את הדברים האלה. "שסייעו להן, גם גרמנים טובים

היו ? כל הגרמנים, מה את חושבת. בטח שהיו. היו בני אדם… אחרת אי אפשר לחיות עם זה

או שלא היתה … ממש, ו מקרים כאלה שהיו רעיםבטח שהי. לא היתה להם ברירה. ביניהם שסבלו

לא מאמינה שהוא יכול . אדם שעושה רע לשני- אני לא מקנאה באף בן, טוב, תראי… להם ברירה

היא כמעט מתנצלת על כך שהיא מדברת בחיוב על הגרמנים ." להיות שלם עם עצמו בחיים שלו

אך ככאלה , חלשים אמנם, "ות אדםחי"ועל כך שהיא רואה בהם בני אדם ולא ) וסותרת את הנחתי(

).שהוא אולי עונה על התיאור הדמוני(שנשלטים גם הם על ידי שליט אכזר

, למשל, גם גרמנים רעים ואף אכזריים כמו, כמובן, יש בתפישתה של אמי גרמנים מכל הסוגים ויש

ם זה וע… ביד אחת , כזה"שהיתה מאד אכזרית והסתובבה עם מקל , אסית אוקראינית אחת.אס

עם , ככה, אני זוכרת עד היום. שזה היה ממש רחמנות, אוי ואבוי להם. היא היתה מלכה שמה

כשהיא ידעה על אסירות שהחזיקו זהב ורכוש בעל . המקל ביד ושמה טיילה איפה שגרנו בבראק

אני חושבת שהם הרגו . ערך היא אילצה אותן לתת אותו ואיימה שתסגיר אותן אם לא ימסרו לה

." רי המלחמהאותה אח

יחד עם זאת היא מבטאת הבנה ואף חמלה למצבן של הנשים שגויסו על ידי הנאצים לשמש

הרי , פתאום את רואה אותה עם בטן כזאתי, כולם פה, אבל מסכנות כאלה"היא אומרת . כאסאסיות

א והו… שיהיה להיטלר, אז הם עם כל חייל עשו ילדים…שיביאו ילדים, היטלר רצה שיולידו ילדים

מיליון גרמנים 20שיהיה לדורות הבאים מפני שמתו אולי איזה , רק שיביאו ילדים. לקח את הילדים

אז הן היו מסתובבות שמה בהריון … השטן הזה, על זה הוא חשב. אז שיהיו חיילים. במלחמה

, אני זוכרת אותן ככה. חזרה, כמה שבועות, הלכה ללדת ואחרי הלידה, ופתאום היא נעלמה

.) ה.א –כך היו רודות בנשים במחנה (… מהר, מהר, מהר, ככה. זה לזוז', לוס' 'לוס'ו, היו קטנטנות

הזיכרון על רוע הלב שלהן מתערבב עם ההבנה ". והן היו לפעמים יותר גרועות מהגברים

. גם דברי זכות יש לה על מי מהן. לא הייתה להן ברירה, הכריחו אותן" מסכנות"הן היו , והסלחנות

בשמש , בעקבות עבודת הנחת פסי הרכבת ליד דנציג, א סבלה מכאבי תופת ברגליהכאשר הי

. כית שעבדה בבית המרקחת'אס צ.תרופות מאס, חברתה הקפואית, השיגה עבורה פפי, היוקדת

, היו לנו שמה בחורות צעירות: "..היא מסבירה בסלחנות רבה עד כמה מסכנות היו האסאסיות

.. את הילדים אצל האמהות והכניסו להם בראש שיביאו ילדים הרוב ככה הלכו ובאמת השאירו

הרי , לא היה ממה לחיות, הם הלכו כי זו הייתה הפרנסה שלהם, הכריחו אותם והכניסו אותם לזה

זה לא , הם קיבלו משכורת, הם הלכו ועבדו פה? הבנת? למה התחיל כל העסק. הם היו במשבר

ההיטלר הזה הכניס להם לראש שצריך , הם האמינו. הם באו להיות שומרות, כמו חיילים ממש

והיא " ?מי סבלו"ואני תוהה " …כ"הם סבלו אח. זה מחלה איומה, הלאומנות זה דבר נורא, ילדים

היו הרבה "היא עונה ללא היסוס " ?את מרחמת עליהם"וכשאני שואלת ". הגרמנים"מסבירה

". בארגנטינה? איפה תפסו את אייכמן. ברחו, הסתלקו - אלה שעשו . אלה שלא עשו כלום, שסבלו

כזקוקים לפרנסה , וכמנוצלים על ידי היטלר" תמימים"כ, "מסכנים"והגרמניות כ זכירת הגרמנים

אך היא גם מחזקת את אישיותה ואנושיותה , בעיני אמי" נורמליים"עושה אותם לבני אדם ', וכיוב

. הזכירה הזאת עושה אותה חזקה ומוסרית. בתפישה העצמית שלה בהווה

נותיה מכילה אפילו אמירות של הערכה לאלו הגישה הסלחנית הנשזרת כחוט השני בזיכרו

-הם גם ידעו לכבד בן: "היא מספרת לי. להיות עבור אמי התגלמות הרוע, לתפישתי, שאמורים היו

אני מנסה להסב את תשומת ליבה לאבסורד ". לא מנצל, אם ראו שמישהו ככה לא עצלן ועובד, אדם

ות לנצל את מעבידיהן הגרמנים והיא בשלה כאילו עובדות הכפייה יכול, בהתבטאות שלה על הניצול

נשארת בביתן כאשר האחרות יוצאות (שעובד ולא מסתתר , את יודעת, מי שלא מנצל את הזמן"

תגובתי המסתייגת אינה מרתיעה אותה והיא מוסיפה על התיאורים החיוביים של " …)לעבודה

וקר מכלי מים מהחדרים על כך שהיו כאלה שאפשרו לקחת בב, ."התחשבותם"נוגשיה תיאור על

הנשים . אפשרו להן לאסוף תפוחי אדמה משדה קרוב, וכאשר היו במקום העבודה בשדה התעופה

היו בנות שהשיגו מעט ", בישלו את תפוחי האדמה על האש בשטח העבודה וחילקו אותם ביניהן

מתחשבות ועוד היא מפליגה במחשבותיה ה." 'זה החזיק אותנו'מלח ואפילו אם אכלנו בלי מלח

לקחו , אבל צעיר מסכן, כזה גבר-היה אחד. היו ביניהם רומנים"ומבינות את מצוקתם של הנוגשים

והוא בהתחלה עוד היה . לשמור על הבנות. אס.לקחו אותו ועשו ממנו אס? הוא היה אשם, אותו

אז נהיו עצבנים וממש התחילו , אבל לקראת הסוף הם ראו שהם הולכים להפסיד, בסדר והכל

אס כמי .היא תופשת את אנשי האס, כלומר." אז זה היה מאד קשה. הוציא את העצבים על הבנותל

כאשר נאלצו לתת יד ולהשתלב במערכת ההשמדה , שנלכדו במצב של חוסר ברירה ואפילו אז

רק כאשר מצבם שלהם היה תחת איום קיומי הפכו . הצליח חלק מהם לשמור על אנושיות כלשהי

החשיבה עליהם במונחים אנושיים וכפרטים בעלי , האנשת הגרמנים. לאכזרייםגם הטובים ביניהם

, תוך התעלמות מזיכרונות מאיימים, כך נראה, מסייעת לאמי לזכור, תכונות נסבלות ואף חיוביות

, ההתחשבות, את האנושיות, כמובן, ניתוח זה אינו מכחיש. כך היא יכולה לשכוח, ואולי. כואבים

הטיעון שלי מחדד . כפי שעולה מתיאוריה של אמי, של גרמנים אלה ואחרים העזרה ואף טוב הלב

כאמצעי להקלת הזכירה , את המקום המרכזי שתופשת החשיבה החיובית של אמי בזיכרונותיה

. והשלכותיה על חייה

?ממד נוסף של זכירת הסבל –האמהות המשעבדת

בניגוד גמור להנחתי . ותיה מקפריסיןקשורה לזיכרונ, שהפתיעה אותי מאד, אמירה נוספת של אמי

, את זיכרונותיה משם כקשים יותר מאלו הזכורים לה מהמחנות של הנאצים, מידי פעם, היא הציגה

, אמירותיה של אמי משתנות. אפילו בעת כתיבת שורות אלו אני מתקשה להבין זאת. כולל אושוויץ

היא מתארת את חוויות תקופת לעיתים היא זוכרת את חוויית קפריסין כקשה יותר ולעיתים

ההסבר שהיא מציגה לתפישת הסבל הרב בקפריסין . המחנות הנאציים ומסע המוות כקשות יותר

, בעוד שבתקופת שהותה במחנות הנאציים הייתה רווקה. חברתי-מתקשר לשינוי במצבה האישי

על מצבה לשינוי זה היו השלכות משמעותיות ביותר . בקפריסין היתה נשואה ואם לתינוקת

וכך היא מסבירה את הזכירה . בזיכרונה, בקפריסין ועל התקבעות הקושי הבלתי נסבל בקפריסין

בקפריסין לא היה יותר קשה : "התמוהה בהקשר זה של האחריות על יצור אנושי התלוי בה

היה לי רק יותר קשה שכבר בכל זאת , ששם ישנו אחד על יד השני ואחד מתחת לשני, מהמחנות

אני … אפילו שאבא עזר ודאג שיהיה אוכל , והיה אבא, היית את. י צריכה לדאוג רק לעצמילא היית

". היו לי שמה הפרונקלים האלה, מה זה, אבל לי היה קשה. לא יכולה להגיד

, תינוקת במקרה זה, קשר האחריות על האחר, מתיאור זיכרונותיה של אמי, לפי הדברים העולים

בהרחבה . עד שיכול להשפיע על מידת הסבל הנתפש בזיכרון העבר ,כך משמעותי בעיניה- הוא כל

הקיום החברתי של נשים שהן ) ובמידה רבה גם של היום(ניתן לומר שבמציאות החברתית של אז

המרוכזת , היא אינה עוד אישיות בפני עצמה, כאם. של האישה' אני'אמהות היה כרוך בהרחבת ה

הקשר המשעבד אל . יים מרוכזת בהישרדות של עצמהובמצבי איום קיומ, בצרכיה ובענייניה

, לחסרת אונים, לפחות בזיכרון, הפך גם אותה, האחריות ליצור אנושי אחר חסר אונים, תינוקת

, אמנם גם ברווקותה במחנות היתה תלויה באחרים. שהיה מביא לה אוכל, לתלויה עוד יותר באבי

אך זיכרון תחושת חוסר . שבזכותה שרדה, תהקאפויי, באופן מיוחד היא מזכירה את חברתה פפי

חבלי , אך לא את אבי, שם קשרו אותה, חמור יותר ביחס לקפריסין, המשתמע מדבריה, האונים

יש מקום לדבר על קשר , יותר מהשעבוד שמטפח הקשר הביולוגי. הטבור אל התינוקת שלה

פיקוח החברתי ה: על זרועותיה החובקות את הפרט ובפרט את האישה, משעבד של החברה

, הגינוי שלה על קיום יחסי מין מחוץ למסגרת הנישואין, לבושה וצניעותה, ההדוק על התנהגותה

ובקונטקסט של המחנות הנאציים לשם , ההוקעה שלה על קיום יחסי מין לשם השגת טובות הנאה

הענשתה בהרחקה מהציבור המהוגן ולעיתים באלימות פיזית ואף, הגדלת סיכויי ההישרדות

כאשר בגלל , מתברר שאמצעי שליטה ופיקוח אלו לא מתפרקים אפילו במצבי איום קיומי. בהריגתה

.13כפייה חיצונית האחריות האישית מתרופפת וכאשר מתרופפת השליטה של הקבוצה בפרט

הקשר המשעבד של אחריות מוחלטת לתינוק מוטל על האישה ותובע ממנה מחויבות ללא היסוס

חינוך האישה מילדותה מעודד את התפתחותה כאם . אך לא מהגבר, ני צרכיהוהעדפת צרכיו על פ

. עד כדי וויתור על החיים שלה, ואת עיצוב אישיותה כך שתכלול את אישיותו וחייו של הילד

הסיפורים על האמהות שהולכות , ואף יותר מכך. נורמות אלו זוכה לגינוי-התנהגות הסוטה מציפיות

הם הזוכים להוקרה ושבח , )ובפרט תינוקות(ום שלהן לזה של ילדיהן אל מותן בגלל שעבוד הקי

מאמרה של לאה באלינט על גבורת האמהות שהצילו את ילדיהן על חשבון , בספר זה, ראו למשל(

גם , כלומר. כמעט אינם מסופרים ומתועדים, "נטישה"המוגדר כ, בעוד שסיפורים על ויתור). חייהן

. כפייה החברתית של הקשר המשעבד בין האם לתינוקה- ק להתניההתיעוד ההיסטורי מהווה חיזו

רופאה , יזלה פרל'ר ג"בסרט המתאר את סיפורה של ד. ממחיש כוון ניתוח זה" מתוך האפר"הסרט

הסרט מתאר את מפגשי התחקיר . אשר ביקשה לקבל אזרחות אמריקנית, יהודיה ניצולת אושוויץ

כולם גברים , שלושת חברי הועדה. ההשמדה באושוויץ שבמהלכם עולים בזיכרונה קורותיה במחנה

מביעים בדרכים שונות ביקורת גלויה ונוקבת על כך שביצעה אלפי הפלות לנשים , ואחד מהם יהודי

אינה משכנעת , שהיא הצילה בזכות ההפלות את הנשים הצעירות ממוות בטוח, טענתה. באושויץ

מוסרית שהם מייצגים היא שאין -ה השיפוטיתמשמעות העמד. אותם שמעשיה היו נכונים מוסרית

המובן . מובנת מאליה, זכותן לחיים של האמהות עומדת בפני עצמה וגוברת על זכות עובריהן לחיים

הוא שהגנה על חיי העובר מצופה , השופטים את מעשי הרופאה-מאליו שאותו מבטאים הגברים

, רים את אזרחותה של הרופאהגם כאשר הם מאש. מהנשים גם במצבים של סכנת חיים לעצמן

. הם קובעים שמעשיה לא היו חפים מפשע, בסופו של דבר

אמי מספרת על נשים שהלכו . הביא פעמים רבות את המוות על נשים) חברתית(הקשר המשעבד

. שהיו עם פעוטים, אל מותן ביחד עם עולליהן וגם נשים שהלכו אל הכבשן ביחד עם אחיותיהן

שהייתה אז בת , הבת של בעלה, שהיתה באושוויץ עם סידי, דודתה אונוש-בבתהיא נזכרת , למשל

מי , הרי כל הזמן בחנו אותם מי לחיים. מהידיים של מנגלה, היא הוציאה אותה משמה חיה", 14

אז היא רצתה לקחת 'אז היא היתה כל כך רזה וקטנה , כשהיא היתה עם הבת, אז היא. למוות

… ככה היא מספרת היום', אני תפשתי אותה ביד ומשכתי אותה אלי, אז לא'היא אומרת ', אותי

ועם אחותה של אמן ) דודתן(ני 'הגיעה עם ז) אחותה של אמי(בובי ." בטח שהיא הצילה אותה

, אמא תפשה באושויץ את אחותה"ושם . עם שלושת ילדיה הקטנים לאושויץ) 43שהיתה אז בת (

".ני ונשארה בחיים'ובובי הלכה עם ז, ישר למשרפות, הלכה לעזור לה עם הילדים

אקטואליזציה והשלכות בזכירת העבר –מה שהיה הוא בר השוואה

אמצעי התמודדות נוסף שבו אמי עושה שימוש ביחסה לזיכרונותיה מתקופת השואה הוא חשיבה

משטרים ומצבים , בדברה על מה שהיה היא עוברת באופן אסוציאטיבי וקולח בין תקופות. משווה

".שואה"אה בקלות דמיון בין תופעות חברתיות שונות לורו

את דעותיה על תופעת משתפי הפעולה עם הנאצים היא משווה ללא היסוס למשתפי פעולה

במשך חצי , כתינוקת בת שנה, שם היו הורי איתי(במחנות בקפריסין : בקונטקסטים שונים אחרים

וכך כמעט בנשימה . עובדים זרים לישראל בכיבוש עיראק על ידי האמריקאים והבאת, .)ה.א - שנה

היו להם את היהודים .) ה.א -כמו במחנות של הנאצים , בקפריסין(גם שמה : "אחת היא מסבירה לי

הם הורגים אחד את . לעיראקי? את מי הם נותנים שישלטו, עכשיו תראי בעיראק.. שהם שלטו

הפריץ נותן לשני שהוא יהיה . הולך אבל ככה זה. כמה עיראקים הרגו עיראקים בטעות, הנה. השני

אנחנו עשינו ? למה להם. שהן יהיו הרעות, נתנו שמה לבחורות משלנו. אותו דבר עם הגרמני. הרע

אנחנו מביאים את , תראי אצלנו פה… זה כל הפילוסופיה על רגל אחת, כן. את העבודה בשבילם

" ?למה? יודעים לעשות את זה לבד למה אנחנו לא? איך זה. אנחנו היום הפריצים, העובדים הזרים

, היא מקשרת לתקופה של קפריסין) האסירים במחנות של הנאצים" (הפטלינגים"גם את המושג

גם פה זה נקרא , מה"ואני תוהה " הפטלינגים, הרבה שהתלבשו כמונו", לדבריה, שם היו

ניסו אותנו לא הכ? מה זה. בטח שהיינו גם שמה הפטלינגים: "והיא משיבה? "'הפטלינגים'

". ?)ה.א –מבני המגורים במחנות של הנאצים (לבראקים

כשהגיעו , לעומת זאת היא מתרעמת כאשר היא מתייחסת להשוואה בין מצבם של ניצולי השואה

היא מבטאת כעס רב על התלונות . לבין קשייהם של המזרחים שהגיעו מספר שנים אחר כך, לארץ

יסיון להשוות אותו לקיפוח שלה כניצולת שואה שהגיעה לאחר של עולי צפון אפריקה על הקיפוח והנ

שבה , כאשר אמי סיפרה לי על בית הילדים במעברה ברעננה. איבוד בני משפחה וללא כל, סבל רב

תוך אזכור , התלוצצתי על כך שהיה לה מזל שלא לקחו לה אותי, שהינו זמן קצר עם הגיענו לארץ

איזה : "תגובתה היתה נזעמת. בתקופת שהותן במעברותחטיפת הילדים של אמהות מעולי תימן

באו עם , אז ראו שמה מסכנים כאלה… ?ובריאה? אז היו חוטפים, היתה לי ילדה אחת! מעשיה

שהרבה מדברים עד היום , תאמיני לי? מה את מדברת, אז רק הצילו כמה מהם אז, כמה ילדים

, עם משפחות, והם באו בלי עין הרע, כלום בלי, אחרי מחנות, אנחנו באנו מסכנים. מקנאה קודם כל

, מי שבא להגיד לי היום, בחייך. אנחנו באנו ככה ערומים? מה? זה אותו דבר. עם אחים, עם הורים

ואני מתגוננת " ?איך אפשר היה להשוות בכלל? מה את מדברת. אני מדברים כאלה נורא כועסת

" ?מי משווה, לא משווים: "מול כעסה המתעצם

חברתה הטובה שנפטרה (מיידי , גם הרומנים"יא משווה גם לעולים שהגיעו מרומניה בהמשך ה

, בטרנסניסטריה, עברו שנים קשות מאוד, הם היו אמנם. באו עם אבא, .)ה.א -לפני מספר שנים

מתו מרעב . לא לקחו אותם למשרפות. עם כולם, עם אבא, היו עם אמא) מרימה את קולה(אבל הם

הגיעה עם האח , מיידי –אבל לא לקחו אותם ולא שרפו אותם ונשארו , תממחלו, שמה, אולי

וכך ממשיכה השיחה ואני שוב מתגוננת ואומרת כי " …והאחות ועם אבא ועם אמא וכל המשפחה

? מה נתנו לנו. 'מה נתנו להם'את שומעת את המרוקאים …"איני משווה והיא ממשיכה בעקשנות

שאלתי למה יש לזאת סבא וסבתא ולי אין ? ר יותר יקר מזהאז מה היה דב, הם באו עם המשפחות

היא . טי שבו ריססו את העולים-די-וכך היא גם מדברת על הדי" ?חשבת על זה אי פעם? כלום

גם אותם ריססו כשבאו חולים בטיפוס (תופשת זאת כפעולה נחוצה ואת התלונות כבלתי מוצדקות

היא שוב מתייחסת לקנאה שמכעיסה , ילו ללא קשרכא, ובהקשר אחר.). ה.א -מהמחנות בקפריסין

הרי אי אפשר לשלם לנו ? מה זה? מה זה. שאנחנו מקבלים כספים מהגרמנים, מקנאים בנו"אותה

וכאשר אני מנסה .." והאנשים האלו? מה עשינו מזה. זה כלום! גרושים? מה זה. על מה שעברנו

, ני עוד מוצאת ביניכם שמצדיקים את זהוא: "למתן את כעסה היא מסרבת להירגע ונאחזת בכעסה

לא " אמא, אין שום קשר: "ההתגוננות שלי". לא יודעת מה להגיד. אז אני לא יודעת מה להגיד

? על מה מדברים. כל הזמן מדברים, כל הזמן מקנאים. יש קשר"מועילה והיא ממשיכה בכעסה

אנשים הביאו לנו קצת ? כלוםערומים בלי , שבאתי מבית ואיבדתי את הכל וגרנו ככה עם עצמנו

אם יש היום . תאמיני לי. לא קיבלנו שום דבר חינם: "ובהקשר נוסף היא אומרת" בגדים מפה ומשם

אני אביא לך עוד שיגידו לך ששילמנו . אז זה שקר וכזב, שמתלוננים שלא קיבלו ושהאשכנזים קיבלו

זה : "ואני אומרת" ?מה, נו" וכשהיא מבחינה בהבעת הסתייגות שלי היא שואלת.." על כל גרוש

, נורא, נורא, זה נורא מפריע לי, כן"והיא עונה בתקיפות !" כל פעם את חוזרת לזה. נורא מפריע לך

באיזה צרות הלכנו מחדר אחד שגרנו . לא נתנו לי? מה זה. שהולכים להתלונן. צדק הזה-האי. נורא

… התחייבנו על… ברנו לשיכון וותיקיםוע) נולדה, אחותי, לאחר שאילנה(היינו כבר ארבעתנו ? בו

אני הלכתי לעבוד כבר . לבד, אבל הגענו לבד. תאמיני לי. בקושי אכלנו מה שאכלנו? מה זה

." הלכתי לעבוד בפרדס… כשהגענו לפה

, כקנאה בהם, שמבחינתה תרמו רבות לעולים, כך היא גם מבקרת את התלונות נגד הקיבוצים

היא זוכרת בהערכה ובחיבה את נציג ההסתדרות , אדרבא. "היום הולכים ומתלבשים עליהם"

את חושבת שזה היה "הם לא התלוננו ". מיטת סוכנות"שקיבל את פניהם כשהגיעו לנתניה וקיבלו

מה שעשו , והיו כאלה. לא הלכנו ולא התלוננו ולא אמרנו –ואנחנו לא עשינו מכל זה עניין ? פשוט

את ההתנהגות של המובטלים בדרך של השוואה לקורות ומכאן היא עוברת לבקר.." להם לא יפה

. אני הלכתי לעבוד. כן? מה זה. לכי לעבוד לכל הרוחות -שובתת , אישה כזו בריאה וצעירה: "אותה

עם היציאה (שמה כשגרנו בבית חרובי , הייתי בהריון כבר עם אילנה ואותך השארתי אצל רחל אנגל

.). ה.א - ודתי חדר שכור בתוך בניין מושכר שלו בנתניה מהמחנה ברעננה סידר עבורנו אביה של ד

"?מה יכולתי לעשות. אז שילמתי לה משהו ואני הלכתי לקטוף תפוזים ואבא היה מגויס

היא אמצעי נוסף שבו עושה ) בארץ –ואחריה (יתכן שקשירת האירועים בהווה לאירועים בשואה

שהרי בעבר . ח שיהיה חלק מזהותה וקיומהכדי לנצור בתוכה את העבר ואולי להבטי, אמי שימוש

וכך בסופו ) כך השתיקה את אבי ומנעה ממנו לספר לנו(לא רצתה לזכור ולעסוק במה שקרה לה

אולי היא חשה רגשות אשמה על השכחה שלה , והיום. של דבר השכיחה גם מעצמה את הפרטים

. תי לשמוע על השואההיא אף מאשימה אותי בכך שלא רצי. וחוסר הידע וההתעניינות שלנו

. והיא עצמה מודה שמנעה מאבי לספר לנו כאשר הוא רצה בכך, האשמה זו אין לה כל בסיס

ולפיכך ליותר משמעותיים או , ההסתכלות ההשוואתית הופכת את האירועים לרלוונטיים לחיינו אנו

גם , מרכלו. כך אולי נכון גם ביחס לאמי. התחברות ממשית יותר- לכאלה המאפשרים הזדהות

" ?ששים? חמישים? כמה שנים עברו מאז, כל כך מזמן"מבחינתה השואה היא תקופה שהייתה

" גירויים"או ל" קודים"כך קשורים אליה והיא זקוקה ל-אירועים שכבר לא כל, במידה רבה, ולכן

, לדברים שהם חלק מההוויה של היום, "שלה"ל, ההופכים את קטעי הזיכרונות למוחשיים יותר

ורצונה , בתה של אילנה אחותי, נכדתה, היא מדברת על שרונה, למשל, כך. היום" היא"ממה ש

אמי ממש כועסת על כך ומזכירה בפני . לה" קשה"כי , להשתחרר בכל מחיר מהשירות בצבא

מה קרה לה כשהיתה בגילה של נכדתה ) ובאותו זמן גם באזני שרונה וכל בני המשפחה(

לא טוב , אני לא יכולה, סבתא'שרונה שאיזה לילה מתקשרת אלי איך התעצבנתי על ": "מפונקת"ה

: ואז אמרתי לה?' ובגילך –ומה זה , לכולם שמה טוב והכל'אמרתי לה . בצבא לא טוב לה. 'לי בצבא

, אמא לא היתה לי. לא רק לסבתא לא היה לי. לא היה לי למי ללכת? את יודעת מה עבר עלי בגילך'

? מה זה?' את בוכה לי, בחורה מהצבא, את פה'. ה ממש הרגיז אותיאז ז. 'ולא אבא ולא אף אחד

". אני לא יכולה לסבול את זה

?ית בזויה'חברה ומושיעה או משתפ –להיזכר בפפי הקפואית

דבריה של אמי על פפי נעים . פפי היתה גם קאפו. פפי היתה חברתה ומושיעתה של אמי במחנה

לבין ביקורת , הצילה אותה, חייה בדבקות ולמעשהבין הכרת תודה עמוקה על כך ששמרה על

אמי . היהודיות האחרות, וטינה קשה על כך שהיתה שותפתם הפעילה של הנאצים נגד חברותיה

: היא מספרת לי. בין הביקורת שלה על מעשיה של פפי לבין הכרת תודתה, כך משתמע, נקרעת

אך בתוך אותו משפט , "מכה פה ושם ונותנת, שהיתה בוס, לא יכולתי. אני כל פעם עזבתי אותה"

מפני שהיתה משיגה אוכל יותר טוב , אבל זה כדי שהגרמני יראה שהיא בסדר"עצמו היא מוסיפה

זה אי אפשר היה , אבל התנאים, היא היתה בחורה טובה. היא השתדלה מאוד. לקבוצה שלנו

מספרת אמי , מצד אחד. "אני לא הייתי בחיים, אם לא. היא היתה בחורה נהדרת. להישאר נורמלי

אז ", אותם בגדים שהגרמנים לא לקחו, כשחילקו את הבגדים של המתים, על מסירותה של פפי

אבל כשאני : "ומאידך היא חוזרת לביקורת עליה". היא לקחה תמיד שנקבל את הכי טובים ודאגה

אמרתי לה ופעם. הלכתי לי להיות בלעדיה, אז הייתי עוזבת אותה, שהיא ככה, ראיתי לפעמים

אני איימתי … 'אז תראי מה שיהיה לך, אנחנו נצא מפה. שלא תשימי יד על אף אחד, תביטי'

". והיא שמעה לי הרבה. 'תתנהגי כמו שצריך. אנחנו נצא מפה, שתדעי לך'אמרתי לה … עליה

במונחים של אסירות תודה על כך שהצילה , פעם אחר פעם, העזרה של פפי מתוארת על ידי אמי

הקשורים לעזרתה האמיצה של , אחד הזיכרונות הקשים שלה. ייה בהזדמנויות כה רבותאת ח

. שם עבדו הנשים בבניית שדה תעופה. בה שהתה אמי בפראוסט) כחצי שנה(הוא מהתקופה , פפי

היא מעלה זיכרונות קשים על המכות . העבודה החלה בשבע בבוקר והסתיימה בשעות הערב

השמש החזקה גרמה לשריפה . אם לא עבדו לשביעות רצונו, ליהןשחטפו שם הנשים מהממונה ע

חתיכת גוי . על כולם. אס.האס, הוא היה האחראי). "ולדבריה עד היום היא סובלת מכך(ברגליים

לא , אני הייתי בזמן שפשוט סבלתי מהרגליים… היינו חמש, שורה, הלך מאחורנית שורה. כזה

אז הוא . כ לשטוטהוף ושרפו אותם שם"הרבה לקחו אח. בגלל השריפה שקיבלתי, יכולתי לעמוד

והוא עבר ככה ונתן לי , ופפי תמיד עמדה או לפני או אחרי, ככה עבר ואני כנראה התנדנדתי ממש

"ככה שאני לא עומדת יציבה ופפי לא נתנה לי ליפול, מכה בראש

היא מספרת .ההתייחסות האמביוולנטית של אמי בזיכרונותיה על פפי מתגלה פעם אחר פעם

היה לה שכל . לעומת הקפואיות האחרות שהתיידדו עם הגרמנים פפי לא התיידדה אתם: "ומסבירה

נתנו לה אוכל , היא ידעה להיכנס. אתם היה לה קשר טוב. להתיידד עם היהודיות העובדות במטבח

שלא אז פשוט לי לא היתה ברירה אחרת . כן' …תאכלי, 'היתה מביאה צלחת אוכל. של הקצינים

וראיתי או שאני ?' מה זה! בואי'כך היא התחילה ככה -אחר. אני פחדתי ממנה? כן. להיות אתה

היא , הקפואית הבזויה, את חברותה עם פפי, כלומר" אהיה רעבה או שיש מישהו בכל זאת

. במצב של חוסר אונים שהפך אותה לבת חסותה של פפי, מבקשת לזכור ולהציג כחוסר ברירה

אבל גם הכרת התודה . משתלב בהכרת תודה על הצלת חייה, בעיניה, של פפי הדימוי השלילי

. ית'על כך שהיא נעזרה באותה משתפ, מבוטאת בדרך מתנצלת

מאמציה הרבים של פפי לשמור על אמי היו קשורים למחויבות שקשרה אותה למשפחתה של אמי

איפה , בישלה שמה, הכל, מנקה, היא עבדה שמה בתור פקידה. היא הכירה את אבא. "בנעוריה

אז היא . היא החזיקה את כל הבית שלהם. הוא עזר לה. היא אהבה אותו מאוד. שעבדו ביער הזה

הן היו ביחד שנה ". 'אני אשמור עליך. אני הבטחתי לאבא שלך שאני אחזיר אותך הביתה'אמרה

היא חזרה . ה לופפי פגשה בפראג גבר ונישא. כאשר אמי רצתה להגיע לבודפשט, ונפרדו בפראג

אמי . כמו הורי, ומאוחר יותר הגיעה גם היא לנתניה) של אחרי המלחמה(לאחר המלחמה לרומניה

עד אשר פפי התקשרה אליה יום , במשך שנים, בנתניה, לא ידעה על כך שפפי מתגוררת בארץ

אז אמי טענה שפפי לא חיפשה אותה עד . אחד כאשר נזקקה לעדותה בשביל לקבל כספי פיצויים

תמיד שאני אלך לספר , אולי, היא פחדה. היא כנראה לא הרגישה נוח איתי. וגם לא התעניינה"

אני יכולתי לזכור ? מה יש לי, אני לא סיפרתי? את מבינה. שהיא היתה קאפו או משהו כזה, משהו

." היא עזרה לי מהתחלה עד הסוף. זה מאה אחוז שלא. והיא לא היתה בחורה רעה… לה רק טוב

לא הייתי מכירה "ואמי מסבירה . תי איך היא לא פגשה אותה אף פעם במהלך השנים בנתניהתהי

." והיא בכלל לא היתה כל כך מסכנה, כאילו מסכנה, היא כל כך עלובה. כך השתנתה-היא כל. אותה

ואמי ניסתה להרגיע . היא גם מדגישה שכאשר חלפה על פניה בנתניה פפי כאילו לא הבחינה בה

מי שרק שומע . אין לי שום טענות, תדעי לך פפי"לדברי אמי , היא אמרה לה פעם. האת חששותי

בנה של (ה 'או אתה שומע פטרק'ואז אני שומעת ' שאת הצלת את החיים שלי, הילדים שלי, עליך

תראי היא הסתכלה עלי כמו אחת . מאד חשוב לה. 'שהצלתי אותה? מה אווה אומרת.) ה.א -פפי

שראתה שאני לא , כשהיא נרגעה, ואחרי זה… שלי ממש הציל אותה אבא, שאבא שלה ממש

ואני תוהה ." אז היא נרגעה, עשתה רק לטובה דווקא, כל מה שעשתה, אין לי טענות, כועסת עליה

, אולי, היא רק פחדה שאני אספר… לא יכול להיות"אם יש לפפי רגשות אשמה ואמי מסבירה

אף "היא עונה " ?למה היא היתה צריכה לחשוש מזהאז "ועל שאלתי ". שהיא היתה קאפו שמה

פשוט היו צריכים אחת ששומרת , אפילו שהיו קפואים טובים? את מבינה. אחת לא השוויצה עם זה

עבדו במטבח . לא רוצים לדבר על זה, יש כאלה שהם בעצמם מרגישים קצת… ?על הקבוצה כן

ובאמת לא עשו רע . בין כל החברות, ן עצמןואת האוכל הם חילקו בינן ובי, והם חיו להם נהדר והכל

מכיוון , שמה לא היו להם הרבה ברירות, תראי… הקנאה היתה גדולה, אבל בכל זאת, לאף אחד

. גמרנו. רצו להישאר בחיים, היו כאלה. אי אפשר לבוא היום ולהאשים אותם. שזה לא היה פשוט

. אף אחד לא התנדב להיות רע, תראי: "ובהזדמנות אחרת היא אומרת.." הלך באמת, ומי שלא רצה

".לא היתה להם ברירה

, היא מסבירה, במהלך כל שנות מגוריה בנתניה, כאשר אני תוהה למה פפי לא חיפשה את אמי

היא לא הייתה קאפו רעה אלא היא חייבת להיות , היא לא היתה רוצחת: "לכאורה שלא לעניין

תי את הקשיחות אבל האחרים לא היה אכפת אני לא אהב, אחרת מה היא הייתה עושה, סמכותית

בישלו לחוד , אוכל מהקצינים, היא הלכה למטבח ונתנו לה אוכל טוב. אהבו אותה שמה, להם

ואני שואלת את אמי אם פפי היתה טובה רק ביחס אליה ." היא הייתה מקבלת ומביאה לי, לקצינים

היו . עם כולם היא ידעה להיות, היא היתה חביבה"ואמי אומרת ) בגלל ההבטחה שנתנה לאביה(

לעבודה בשדה (אז הרשו לה לקחת את הקנקנים האלה כאשר הלכנו , לנו קנקני מים בחדרים

בישלנו אותם בקנקנים מלאים , אצלה אכלו תפוחי אדמה. הרשו לה, ואספנו תפוחי אדמה) התעופה

דברים של כאילו וב." אכלנו, היא הייתה בסדר. ועם השומר. אס.אס- היא הסתדרה עם ה, במים

היא הייתה מוכרחה להראות שהיא : "נשים 50שהיתה אחראית על , סיכום אמי אומרת על פפי

היו , היום אני כבר רואה אחרת את הדברים האלה. אחרת היו זורקים אותה, עושה את העבודה

".שם כאלה שהיו זבליות

חושפת , ים'המשתפ" ם שלנויהודוני"על פפי כמייצגת הקאפואיות וה, בהווה, ההתבטאות של אמי

אפשר גם . בבוז ובהתנשאות, הערכה והכרת תודה מהולים בביקורת, המכיל הבנה, זיכרון מורכב

שסייעה לנאצים , "בוגדת"המזוהה כ, כך בפפי-שאמי לא אוהבת את הזיכרון של התלות הרבה כל

תפקידן של . ת קשההדברים החמים והחיוביים חוזרים כל פעם לביקור, ולכן, נגד הנשים האחרות

הקאפואיות מזוהה בעיניה עם שנאה מוקצנת במיוחד ותיעוב כלפי היהודים שסייעו לגרמנים לעשות

. הגרמני עשה את זה אז הוא השונא שלי: "ובמילים שלה. נגד יהודים" עבודה המלוכלכת"את ה

." דית מרימה ידאיך בחורה יהו. אז אני לא הבנתי את זה, אבל אם יהודיה עשתה. הוא האויב שלי

בתוך ההתבטאות של השנאה הגורפת נגד היהודים והקפואיות שסייעו לגרמנים היא , יחד עם זאת

היא מסבירה לי . גם מסבירה את השיטה הזדונית מאחורי התגיסותם של היהודים לפגוע ביהודים

שמו הם. היהודים. הבחורים שלנו ככה עזרו שמה? מי? מי היה שמה כשבאנו והתפשטנו: "כך

קודם באו הגרמניות האלה והקאפויים . יפה, נקי, בחוץ. זה לא היה הם. יהודים לעבודה המלוכלכת

הכל . ועבר את זה בשקט, והתחיל לספור, הקצין, אסניק.ושיהיה הכל לפי סרגל ואז בא אס, שלנו

יות אמי אמנם מתעבת ושונאת את הקפוא." הם ידעו להסתיר. זה מה שהם ידעו. היה יפה להפליא

ילכלכו את "ללא שהרוצחים , לדכא ולרצוח, לשלוט" נקיה"אך היא יודעת שהם היו חלק משיטה

. לכאורה" ,ידיהם

אפשרות נוספת שעולה בהקשר זה היא שתיעובה של אמי את הקפואיות חושף את תחושת

יוחד במ, בתיעוב הקפואיות. אפילו היום בעת עיסוקה בזיכרונות, החולשה הקיצונית שלה כקורבן

הבלתי , ייתכן שהיא מעבירה את השנאה הגדולה, על רקע הסלחנות המפתיעה כלפי הגרמנים

שהיו רק מעט יותר חזקים ממנה ולכן גם מטרה נוחה , קרובים יותר, לחלשים אחרים, אפשרית

. לשנאה, ממשית יותר, יותר

הוא הסיוע ההדדי פן חשוב נוסף העולה מהסיפור על תמיכתה העקבית והמופלאה של פפי באמי

אחד מכווני הדיון המרתקים . במחנות) קרוב לודאי שהיה קיים גם בין גברים(והסולידריות בין נשים

קבוצות והסדרים , שהעלה המחקר הפמיניסטי על השואה הוא זה שמתאר את צמיחתם של תאים

. רבותאשר תרמו משמעותית להישרדותן של נשים , חברתיים מגוונים בקרב הנשים במחנות

העוסקות במחנה הנשים ) בספר זה(קנבל - אגסי ואירית דובלון-עבודות כמו אלו של יהודית בובר

משפחות "שהן מכנות , דמויי משפחה, ברוונסברוק מתארים את צמיחתם של יחסי קירבה

ובעיקר , בעבודות אלו יש דגש על יצירת חלופות לקשרי משפחה. במחנה הנשים, "חלופיות

העבודות מבחינות בין הקבוצות על פי גודל ועל פי צורות התמיכה שהן סיפקו . ותלתפקידי אם ואח

שהם מוגבלים בהיקפם ובשל העובדה שהיא המרואיינת (מדבריה של אמי . לחברות הקבוצה

על . איני יכולה להסיק על דפוסים שהתקבעו או החליפו את המסגרת המשפחתית) היחידה שלי

סבורה כי החברויות נבנו בין נשים בודדות והן התבססו על קשרים בסיס החומר המוגבל שבידי אני

כך עולה לא רק מהתיאור של הקשר בין פפי לאמי אלא גם מהקשר שהיא . בעיקר, בין זוגות נשים

מקומה המרכזי של חברה נאמנה בהצלתה ובהצלת אחותה . מספרת עליו בין אחותה לדודתה

די מפונקות ולא ידענו , קצת כאלה, ו שתי בנות בביתאנחנו היינ: "היא מספרת. מתברר מדבריה

ואני . דה'ני היתה ג'וז) בת גילן, דודתן(ני 'היתה עם ז) אחותה(אז מזל שבובי , לדאוג לעצמנו

לכל , תראי. ככה שהיא עזרה לי. המכרה של המשפחה, את פפי, בסקלנצה, מצאתי לי עוד בגטו

פוס החברות בין שתיים מתאים לספרות נראה לי שד." אחד היה מישהו שעזר אחד לשני

בעוד שבנים מקבלים . הסוציולוגית והאנתרופולוגית העוסקת בחיברות של בנות בהשוואה לבנים

הבנות אינן מתחברות לקבוצות אלא , כחלק מניתובם להנהגת החברה, עידוד להתחבר לקבוצות

ות מחויבות להשגת כוח כך נמנע מהן ליצור קבוצ. מעדיפות לפתח יחסי קירבה עם חברה אחת

שיתכן שהיו , זוהי כמובן השערה שמחייבת השוואה לסיפורי ההישרדות של גברים. 14מאורגן

הנקודה הרלוונטית יותר היא שכך זוכרת אמי את ערך וצורת החברות , מכל מקום. דומים

קשר זה גם בה. גם בנקודה זו היא עקבית ביחסה האמביוולנטי לזיכרונותיה, אך. ממוות" מצילה"ה

היא מחברת לזכירה של המסירות וההקרבה של הנשים מול איום הסבל והמוות את ביקורתה

שאחת היתה מסוגלת לקחת , הרצון לחיות היה אפילו שמה: "הבלתי מתפשרת כלפי נשים אחרות

, מה יהיה? רק את צריכה לחיות? מה זה חשוב לך'אז אני ככה חשבתי לי . חתיכת לחם מהשניה

בחשיבתה היום היא מסבירה שללא שיתוף וחלוקת המעט בין " ?'כשתהיי לבד בחיים מה את תעשי

במבט לאחור היא סבורה שאפילו אז היא הבינה . כולן לא היה נשאר כלום לרובן והן לא היו שורדות

? מה ערך ההישרדות אם יישארו לבדן, ישרדו, הדואגות רק לעצמן, שאם היחידות

רוןעיבוד ואיבוד הזיכ –סיכום

היא העיבוד , על זיכרונותיה את חוויותיה מהשואה, הנקודה המרכזית העולה מהשיחות עם אמי

בדבריה בולטים חוסר עקביות וסתירות . או הושכחו/נשכחו ו, שהיא עושה בזיכרונות שאבדו

, כנראה, אלה קשורים. בדימויי האירועים והדמויות ובתובנות, פנימיות בפרטי הזכירה

כך שהם משמשים אותה באופן רלוונטי ונחוץ להקשר , זציה שהיא עושה לזיכרונותלאינסטרומנטלי

אמצעי המשמש ומותאם באופן גמיש להתנהלותה , מבחינה זו, הזכירה היא. המסוים של שיחותינו

. כשהיא מתייחסת לזיכרונות עם עצמה, בעת שיחותינו וכנראה גם בזמנים אחרים, בהווה

, יש בדבריה סלחנות. מציג אותם באופן מרוכך, כפי שעולה מדבריה, יםזיכרונה של אמי את האירוע

הם לא קולקטיב בעיניה וגם לא סמל ). שעזרו(חמלה ואפילו ביטויי הכרת תודה לגרמנים , הבנה

המגיבים באופן שונה ומשתנה , אלא בני אדם, למעט הדימוי השטני של היטלר, מוחלט של רוע

נקודה זו מחזקת את טענת ההיזכרות . נושית באישיותםבמצבים המציבים אתגר למהות הא

ההתבטאות הקשורה לעבר נעשית בכלים המאפשרים לאמי להתמודד עם . האינסטרומנטלית

בין אם בשביל לעמוד בחובת , בין אם כצורך להתמודד עם זכירת הסבל הבלתי אפשרי, העבר

. הזכירה של מי שלא שרדו

דרך להקל , אולי, מוצאת אמי, "היו גם בני אדם"במילים שלה ו, בהתבטאות החיובית על הגרמנים

כך היא עושה מעין . בלתי אנושית ובלתי ניתנת לתפישה, על זיכרון העבר כזוועה טוטלית

על טוב (ההתעקשות שלה לזכור את האירועים באמצעות חשיבה חיובית . הומניזציה של השואה

על האופן שבו היא מתמודדת עם , מצביעה) 'מזל וכיוב, עזרה לחלשים, הקרבה עצמית, לב

. מארגנת ומעבדת אותו בהווה, הזיכרון

בין הזכירה של אביה 15בהקשר זה אני מוצאת דמיון מפתיע ומעניין להשוואה שעושה אסתר פוקס

הנרטיב שלו הוא נרטיב של זוועה בעוד שהנרטיב של אמה הוא נרטיב : שניהם ניצולי שואה, ואמה

שיש מקום למחקר על דפוסי זכירה , אם כן, יתכן. ברי הלל לעבר היהודי האבודשל הרואיזם ושל ד

.כמושפעים ממגדר

עמנואל מרקס על השיחות המפרות והערותיו מאירות העיניים במהלך כתיבת ' אני מודה לפרופ

והציעו לבתיה ברוטין ולאניטה טרסי שקראו את המאמר , יהודית באומל' המאמר וכמו כן לפרופ

.הערות מועילות

1 : ראו למשל

Ofer, Dalia and Lenore J. Weitzman (eds.). Women in the Holocaust. New Haven: Yale University Press. 1998. Fuchs, Esther (ed.). Women and the Holocaust: Narrative and Representation. Lanham and Oxford: University of America Press. 1999. Goldenberg, Myrna. Lessons Learned from Gentle Heroism: Women’s Holocaust Narratives. Thousand Oaks, California: Sage. 1996.

:העוסקים בחקר המגדר בשואה הם, פרסומים בולטים נוספיםBaumel Tydor Judith. Double Jeopardy: Gender and the Holocaust. London: Frank Cass, 1998. Lentin Ronit (ed.). Gender and Catastrophe. London: Zed Books. 1997. Rittner, Carol and John K. Roth (eds.). Women in the Holocaust: Different Voices. New York: Paragon House. 1993.

והיא מזהה את " אישה קרובה אצל עצמה. "אוקספורדהיום אני מבינה למה התחברתי אל השואה דווקא ב 2כמי שמחוברת להוויה ולחוויה . חלק מהתנהלותה היומיומית, ישותה האנושית בדברים שהם חלק מעולמה

הדיבורים של נשים על נשים בשואה קשרה אותי אל , 70- הפמיניסטית וצומחת אתה מאז סוף שנות הנדמה לי שזהו המחיר של הגילוי . רמה הכרתית יותר מאשר רגשיתאני מודה שעד היום הקשר הוא ב". השואה"

, מכל מקום. המאוחר ואולי הריחוק הרגשי הוא הדרך שלי להתמודד עם החוויה הבלתי נתפשת של השואהארגנתי מושב ." מגדר ושואה"מאז שחזרתי מאוקספורד החלטתי לחבר לפעילותי הפמיניסטית את העיסוק ב

35-וקיימה מאז למעלה מ 1999-שנוסדה ב, חודשית לפוליטיקה מזווית פמיניסטיתבמה (של פרלמנט נשים בשיתוף בין " ,מגדר ומשפחה בשואה"והשני על " נשים בשואה"הראשון על , ושני כנסים בינלאומיים) מושבים

בעקבות כנסים אלו התגבשה ההחלטה להוציא קובץ . בית טרזין ובית לוחמי הגטאות, מכללת בית ברללנעמי שמשי ולאניטה טרסי על , ליונת קלר, אני מודה באופן מיוחד לבתיה ברוטין. רים על הנושאמאמ

.בזכות מסירותן לנושא ולקשרי העבודה בינינו צמחו הכנסים והספר הזה. השותפות והחברות. ות הריכוזלאחר השחרור ממחנ, אמי ואבי נפגשו במחנה הפליטים באיטליה. היה ניצול שואה, בונדי, גם אבי 3

. ואז הורי ניסו להגיע לארץ באניית מעפילים, חיינו במחנה עד שהייתי בת שנה. שם הם נישאו ושם אני נולדתי, התירה 2- כאשר המלכה אליזבט ה, רלס'גורשנו לקפריסין לחצי שנה נוספת והגענו לארץ עם לידת הנסיך צ

. מהתקף לב, 48בגיל 1971- אבי נפטר ב. ארץלנשים בהריון ולזוגות עם תינוקות להיכנס ל, לרגל האירוע, שוקד. בעריכת מ פרקים באנתרופולוגיה חברתית: בתוך" (ההגיון שבמדע ובכישוף האפריקאיים"במאמרו 4מסכם גלקמן את סוגיית ההבדלים בין ההגיון של בני האזנדה לזה ) בהוצאת שוקן. 1980. דשן. מ, מרקס. ע

פועלים באותם דפוסים הגיוניים כמו מוחותינו .) ה.א –של בני האזנדה (ל מוחותיהם בדרך כל… : "האירופאי כך

.116' עמ" אם כי האמצעים בעזרתם הם חושבים שונים, אנוהנחת יסוד "ש, בהוצאת אוניברסיטה משודרת, 1992-מ, השיח האנתרופולוגיחיים חזן כותב בספרו 5

אבני בניינה של , החומרים הסמליים"ו, "ר באמצעות סמליםאוניברסלית היא שהאדם הוא יצור החושב ויוצשונות הטכנולוגיות שלהם ושונה האופן , השונים בכל סביבה הואיל ותנאי הקיום של בני האדם שונים, התרבות

, השפה הסמלית המסבירה זיקות אלה. שבו הם מעבדים את תנאי הסביבה ואת חומרי החיים המזומנים להם ). 23-24' עמ." (פי הרכבה ואורח חייה-והוא נקבע על, י בחברה נתונהיש לה צביון ייחוד

:מתוך המבוא של ספרו 61-25 The Anthropology of Evil. Basic Blackwell. 1985.

.23' עמ: שם 78 Erving Goffman. 1961. Asylums. New York: Anchor Books

.גומא: אביבתל . נשים בכלא בישראל. 1982. גרינברג עפרה 9שהתאפשר בזכות מנהיגותו של , אפריקה-אחת הדוגמאות הבולטות היא ביטול משטר האפרטהייד בדרום 10

דוגמא פחות מוכרת היא . נלסון מנדלה והמחילה הקולקטיבית שהוענקה על ידי השחורים למשטר הלבן שםינים 'חה בדיעבד מהאבוריגפעילותה של קבוצת לבנים באוסטרליה שהצליחה לשכנע את הממשלה לבקש סלי

המאפשרת פתרון , בהמשך לתפישת הפיוס. על חטיפת ילדיהם והעברתם למוסדות המדינה ולאימוץ של לבניםהוקם ארגון , לכאורה" אבודים"בעימותים ) שבטיים ועוד, דתיים, לאומיים, גזעיים(קונפליקטים בין קולקטיבים

ה מעורב בתהליכי גישור וקירוב בין הצדדים לסכסוכים רבים בינלאומי הפועל לפתרון סכסוכים כאלה ואף היהקשר בין מדינת ישראל לגרמניה נבנה על הפיצוי הכספי למדינה ולניצולי השואה , ולבסוף. בדרך לפתרונם

. תמורת מתן מחילה קולקטיבית11

. קורתייםהיבטים בי: החברה הישראלית) עורך(רם . א: בתוך" הכאת נשים בישראל: ליטה ואלימותש" .222-244' עמ. 1993

.מצביע על כך במפורש, באנגלית, מאמרה של ברברה דיסטל בפרסום המקביל של אסופה זו 12, מהעובדה שהספרות העוסקת בשואה והספרות הפמיניסטית בתוכה, בעקיפין, נקודה זאת משתקפת 13

כמערער על מעמד , כנראה, תפשדיון פתוח כזה נ. של אסירות המחנות" עיסקאות המין"מתעלמת מסוגיית תווית של זילות בלתי ) והחוקרים(וכדבר שעלול להדביק להן בעיני החברה , הקורבנות הטוטלית של הנשים

בתגובה לשאלותי אמי מדברת על כך שהיו נשים שהלכו . למשל, כמי שמכרו את גופן תמורת מזון, לגיטימיתר לה איך התנהל הדבר אבל היא מניחה שהדבר היה בהסכמה לא ברו. אסים וקיימו אתם יחסי מין.למגורי האס

הלכה עם אחד הקצינים לעשות "ש, היא העלתה סיפור אחד כזה על אחראית על המטבח. בצורה כזו או אחרתהיא זוכרת את הקשר בין האסירות לשומרים ולקצינים , כלומר". קניות ברכב שלו וידעו שהיא חיה איתו שמה

על הסכמה ועל חליפין , במידה כזו או אחרת, המבוססים) …חברה של(ברות כקשרים במושגים של ח, טוב"היא אומרת . מבגדים ואוכל ועד קשר מיני במציאות שהמחר לא קיים: שהבטיחו לאסירות צרכים שונים

." שיהיה להם לפחות טוב, אז יאללה', מחר נמות'פחדו -ובנות רצו. זה נכון, מאד יפים, הם היו גברים מאד; 1978. אח: חיפה. על מתבגרים ומין בחברה פרימיטיבית, התבגרות בסמואהמרגרט מיד : ראו למשל 14

: ג-ספר ב .שנתון מוזיאון הארץ, עם וארץ –ישראל ". יחסים בין בני זוג בקרב בדואי הנגב"עמנואל מרקס על 20-21 .1986.

: במאמרה 15"Exile, Daughterhood and Writing, Representing the Shoah as a Personal Memory"

):עורכת(של רונית לנטין בספר.253-268 p. .2004 Re-presenting the Shoah for the Twenty-First Century. Berghahn.