ר ס מ

ם י ג ה נ י מ ר ו ק מ

בה, וה הנהגה טו ת או אי ו ע ג ט ה הנהוגים בבני ישראל, הן מנ

, כולם יבוארו ם והומן ע ט ת ה ו ות מהשתנ ג העשוי להשתנ ה ם מנ נ

ם ד ופוסקים ומדרשי ת ים התלמו ו נ י י , ושאובים ממע ב ט י ד ה א ב

דש, י קו ר פ ושאר ס

ת א מ

אברהם לעוויזאהן רב בעיר פי־םקרעט׳שאם כמדינת אבער׳עלעז־ק •

הועתק והוכנס לאינטרנט

w w w . h e b r e w b o o k s . o r g

ע״י חיים תשם״ז

] י ל ר ע בת ייא יה קדוש יעקב לם״ק • שנ

B e r l i n , Druclc von L . Th. Knrnegg.

.0 4 8 1 נ ״.>•״&

This Sefer has been made available by:

r ־ t g 0 E & l CORNER I 5314 13th Avenue

Brooklyn, NY 11219 TEL. (718)972-0777 FAX. (718) 972-0178

A deluxe bound copy of this sefer is available at:

Biegeleisen Hebrew Book Store

4409 16 t h Avenue

Brooklyn, N.Y. 11204

(718) 436-1165

הספר הזה צולמה על ידי אחים גאלדענבערג

וניתן להשיג ממנו טופס מכורך, במחיר סביר, אצל:

ן ז י י א ל ג י ס ב ״ מ י ב

4409 16th Avenue (718) 436-1165

. ה מ ר ק ה

, &זדה בטרם אבא לבאר מערכה החכיר והתועלת אשר כזננהי מ ד' ככל לבכ, כיי גבר עלי חסדו לשוס סלקי מיושבי ביה המדרש, וזיכני לעמוד לפני עדות כישראל ולשרהס בקודש • שלש שכיס ישבתי בעיר ת)שקן!וו (הערצאגטהום פ^ועו) אנשים יריאס ושלמים, אוהבי חדע ואוהבי שלום העניקי לי מטובם והיתה כבוד מנוחתי אצלם עד יזם, י1כרס אלהיס לטיבה שלן תגמוליפס עלי, ומזה שבע שנים ם ה הרדתי מס סלוס ראיתי אנכי יישב פה םייסקרעטשאם נפראפינץ טלעויעו) ג ומצאתי את שאהכה נפשי, אנשים יראים ונבונים, מלומדי צדקה !מכבלי, יום יום סיבה יסירה נודעש י ס הס ייטיבו לעשות עמד ה1רה ולימדיה. גדס, די מחית ביתי, וכזס ירהח ל׳ לשבה ויספיק( לתת לי מסת נדבה י

בסתר אהלי ללמוד וללמד •, לבאר מקזרי י כ נ והנה מזה כמה שכיס׳ תשוקה עברה משכיות לס ישראל בראותי כי לא כימים הראשונים מנהגים הנהוגים בינינו ע ימים האלה. כימים מקדם המלמדים והמתלמדיס עמדו בבית ד׳ כלילות כבימים לעסוק כדברי הורה, עלי הריס יודו בקעות לעומק של הלכה, לנצור תעודה כבית יעקב ולחתום תורה כלימודי' וכמו הצמאיס למיסה אשר שס יקוו המיס ממעיעותיהס ח א כ אחרי אשר ישאבין מעמקי ה שפיני טמוני חול, נקל להס להבדיל בין מיס למים, כן עדרי צאן ישראל אחרי אשר מצאו מקור מיס חיים מבחר חפריישריס אשר מימיהם אנ1 ש!תיס, הי־ נקל להס להבדיל בין קודש לסול ולהבחין בין טוב ורע, •והחזן העם אשר לא ידעו ספר. הלכי בעקבוה רבותיהם ובכן יראו ושקטו,, לא ירא, ם ה יס ל נ אבל היום הזה ראינו ונהפוך הוא, אלה אשר עי והעלם יעלימו את עיניהם מן הספרים הקדושים, כי להם הלילה לתשחר והיום למלאכה בחכמות ומליצות עם ולשין. והנמרים — יביטו לראות. ויען כי רבים עתה עם הארך אשר חכמים בעיניהם, לכן היוג הקל ידמה להם כחמורו ה נ ן מ לשני מחנות ודתיהס שונות, מהם אג בס, אומרים בדמיונם הנכוכ, כי קדשי ה ועל לילה היו ונער קטן נו למס עוכל לשאת הי י ו ' ׳ , ואחריהם בעיהס ירצו סלה ס קלשיס ה

— VI —

עול סבל מנהגים לא שערום אביתני, ומהם מתי מעט, אשר כל ההכזגית בני אדם, כנכריות תחשבנה לח( !תהיינה לשטס בעיניהם ולצנינס בצדיהם — וחקרה הוא בלחי טהור, כי כל אשר ישן נישן, הן המה לאבניגף ולצירי תכשיל, ובכן העדף המרבה והממעיט החסיר, ויעוד! איש נ מעל אחיי הרתק מאוד, תחת אשר זה יטה שכמי לסמל ויצגר סיוריםס, הכה זה עומד לנדוח עליהם גרזן ולהתר אגודות מושה, וישן חחרי מפני חדש יוציא׳ ולא ראוי זה כראוי זה, חובה עלנו לקיים מנהגים "אשר משר! לני אביתנו נוחי עדן כמאמר ר׳ תנחום בר חנלתי ב" מ •דף פ״ו' ע״כ לעולם אל ישנה אדם מן המנהג שהרי משה עלה למרום 'ולא אכל לחס, ומלאכי השרת ירדו למטה ואכלו לחם• ובזוהר קדושים דף היד ע״ב בארעא דמצרים, דהוו בהאי פולחגא קשיא !צווחו לקבלא, לא אשתני מנימיסי ללהון לעלמין, והמן אהבחינ! אכהתנא כלהבה מגו שפנה, ועוד דהיוא חחלן ככל יומי כמה חרשין וכמה זינ־ן בישין לחטא לון לגנידעי כ": נשא, ולח סטי מארחין ליחינא ולשחאלא ואע״ג דכא הוו יג י כ ניקרא דקב״ה אלא ה:י אז לי ן בתר נימוסי לאנהתהון וכוי והרמב״ם נ מהלי ממרים כהב דוקן חמרא שנחלק אפיי ני!נהו.י0 חייב מיתה ובמנחות דף ל״ב ע״א אמר רב אס יבא אליהי ויאמר אין תולצין בסנדלם דף נ' ע״ב אין שוחעין לי, שכבר נהגו העם בסנדל ועיי' עוד פסחירת אמיך _ ט הו ו ע בהאי דנני ביישן, וכן הוזהרנו כהרבה מקומות אל ת אמנם נגד זה חקוס הניחו לנו אבזתנו להתגדר, ויש לחל ידני נבררג כח״ש ה נ וללבן להרוס ולנטוע• א' בדבר שאינו מצוי, חין בו משיס מ' רס״ד מק״•:. וכי: י ק י ג כשם הרמב״ס והכיימ ו השייך ביו״ד סי' קץ סק״ הרמ״א כחו״מ סי' של״א סעי' איבשס הרי״כש; כ' כל מנהג צריך שיהי׳ קביע עפייי מנהג ותקין כח״ש החהרי״ק בשרש לחד יכן הוא כקיצור כללי הגול למבוא התלמוד וז״ל המנהג שאמרו מנטל הלבה, דיקא מנהג והקון,ס נמס' סופרים , מנהג טעות הוא, ג אבל מנהג שאין לו ראי׳ ולא טעם פיייד ליל י״ת איתי, מה שאמרו מנהג מבטל הלכה מנהג ותקין, אילהג באין לו ראי׳ מן התירה, אינ1 אלא. כטועה בשקילהדעת, ואף אס מנ מצאני ברמ״א עצמי/ שכתכ: יכן נוהגין, עוד נשאר לנו לראות אס היאהג מנהג יתקין כמ״ש הט״ו באי״ח סי'שכ״ח קק״ה; גי אס הטעם של המנ: המג״א סי' טית סק״ו, , , ידוע והתבטל כטעם, ממילא נתבטל המנהג כמ וכן אס נשתנה הענין מאשר הי׳ בזמן הראשונים רשאים. לשנות המנהג לפי הומן. כמייש הרח״ח בתישו' קי' כוי׳ מביאו החג״א סי׳תי־״ז ס־קכ״א ע״ש, וליש במנהג'ואפ:' במנהן. של..איסור שלא ?שט.איסורו מפני שאין

— VII —

רוב הצינור יכולים לעמוד בו, .דאז אפיי קטן •מתירה כמ״ש הר״ן נ״פ איןינד״מ ניו״ד סי׳ ׳ מעמידין יעיי' תוס׳ ע״ז דף ל״ה ע״נ כד״ה מכלל כו קי״נ אות ב' זבמ״ש שם הב״י בשם המרלכי והרשב״א; ד' על הדא דאמרו. ז״ל פסחים דף נ״א ע״א דברים המותרים ואחרים נהגו׳ בהםר, אי אתה רשאי להתירן בפניהם, כתבו תו׳ שם דייה אי אתה כוי איסו ובמק' עירובין דף ק״א ע״א ד״ה ר' יוקי כוי לבדבריס שנהגו מחמת טעית, כסבורים שהוא אסיר יהיא מיתר, יכול להתיר בפניהם ע״ש וכן איתי בפי, הר״אש לנדרים דף פ״א ע״ב, הרי לני לעיניס דיש כח ביד ב״ד לבטל מנהגים אפי׳ היתר בהסתעף עי"! טובה לישראל. והנה כי כן, המחמירים !המקיליםה •—ומקור המשחת הוא בשמתס את טעמ1 נ ט כולם כאחד לא ילכו דרך נ

, וכי לא ידע האדם את עתו של המנהג מתי נהיסל • הג של המנ

; והנה מאז בכית ישראל ראיתי שערורי', מלאני לכי לחרוש בשדה אשר

לא עובד בה, ולחבר בעד קטני ערך כמוני מקורי־ מנהגים שונים וטעמיהם עס מנהגים טעותיס אשר אין בהם ממש, אך כפעם בפעם נסיגותי אחור בהעלותי על לבי כי צעיר אני לימים ואין חלק לי בבינה, כמאמרם ז״ל ע״ז דף ה׳ ע״ב• לא קס אינש אדעתא דרבי׳ עד ארבעים שנין,וע1ד שס דף י״ט ע״ב ועצומים כל הרוגים זה שלא הגיע להוראה׳ שנין פרש״י משנולד, דלא כמ״ש תוס׳ שוטה מ ד ע ׳ מ ג ומורה ומפרש ה לף כ״נ ע״ב דייה ועד כמה כוי, אולם היום ביום מלאת לי ארבעים שנה• אמרתי אוציא מחשבתי השתולה מאז בלבי מכת אל הפועל,

ובזה אני אצא להיות חובר חכיר הנוכחי •

ם ולא עלי המלאכה לגמור כי עיקר חקר מן הספר אין לי ספרי ההכרחיים לחכור כזה ואין אומן בלא כלים. בפרט כמות המנהגים רבי עד מאוד ומי יאמר כליתי מלאכתי, לכן דעתי לערוך החבור למאה, יהיו בכלל קמ״ח, בגימטריא ים ולמיח סעיפים המסתעפים מהס סימנ, א0 אין קמח אין הורה, עפ״י ח״ש בשפר ך מנ סי ם, ו י תיבת, מנהגר ח י הפלאה כפתחא זעירא, דקמח היינו אחר הריקוד והטחינה שה1א נ הפסולה• והוא העיון לדחות סברות הדחיות ולהוציא אמיתת! של דבר, ולפעמים מאמרי הש״ס או המדרשים, שעליהם אבנה היקוד הס סתומים,ק היתה כאניות סוהר לדברי התורה ! ס ל פ ה ע ״ ׳ ר ק כלרשת הירושלמי מ ענייס במקזמס ועשירים במקום אחר, וכמ״ש תיס׳ כריתות דף י״ל ע״א ל״ה אלא כוי ע״ש• וכן נמצאים בספרי אחרונים מאחרים ולא פירשו איי איפזאדר אי״ה באר היטכ מקי הש״ס !הדפים, שמוה מם. את כל אלה אנ מקו

— VIII —

המדרשים ופרשיותיהם. וכן פרשיות ולפי הווהי דפוס אמשטערלאם, ואציכ להס ציון במאמר מיסגר בין שני חצאי עיגול כזה () •

והנה עם זה נשלם מה שרציתי לתקדים, ואתה קורא! אס תיטב מחברתי בעיניך, והיתה זאת שכרי, יאס לא הודיעני נא ואדעה אם לתקן ׳16 להודות, אמנם לא אירא חתמת המצוקים לצון חמדז להם. אלה מהם הנואזת עלי ימצאו׳ כאשר ימצאו במחברתי מנהגים אשר אין שיה לתם לא, אולם חבור הנמסר לכל. צרוך שיהי' שוי לכל נפש ם מ ע עיקרס ולא ט למען איש ואיש, יטעם בו אן< מעט דבש ׳ וידעתי כי עוד רכים הס המתאויס את המתעבים — ואלה מהם ירדפוני עד חובת• כאשר יראוס טעמים עפי' נוטריקון, ר״ת, למנהגים אתדיס מקורי חכמת האמת• ג רמזים, זגמטריאית אולס כל לב מבין יודע, ני כמו בחור עס איש שיכה • לאיש חליפות שמלות, זה ילבש בגלי ילדות — וזה מעיל צדקה מעטה ןכמו כל בני אלס, ביללותס הולכים אחר ההבל ויהבלו ללכוש בגדי חיפש פאריס טבעות !מחלצות. אן כאשר יבא! ימי הזקנה׳ אז זרו מתאותס ילבשו בגלים אחרים — וכמוהם הס נושאים על בוא יום חליפתס, כיהג חזה מאתים או אלפים שנה, טעם זקנים יקח אשר ל1 כהכרח מנ. וחם תמצא אין פעולתי שלימה ו ס כי יזקין לא יסור ממנ ג למעטפה ו הלא כוונתי רצוי' ויהי נועם ל' עלי לתת לי מהלכים בין העומרים

בבית ל׳ לאורך ימיס •

ר ל0״ק. ו ת י ת הגיע י פת םייםקרעטשועפ יום א' ט״ו כסלו טנ

. ה מ ה ב ר •

<»<3 י/"6

17 י «

ת ו ע ט ח ה ו ל

32 • «־'12

81 87'

.»«« 11(1 י ־ - • M Sr,י , י , ) . j ' , . . 1 ״ 1 ״

. . «פ'׳ י. « ״ » , ׳ . י.י1כ• . j ״ ,

ם י . >m •יס . ? ״

, נ • ״ 7 . j ״ ״

If 1ן Rrri4«l •ל־«!י •»! <l!t • .׳<c>־l

, נ! י•' 30• , ,תיכי0 ״ 21

, t3V׳t ׳ 124

, 1הש»' י 8נ £ * ' .

, ׳עסקי י 11 • ־ יז׳ו״ש י 0

ק ״ 33 4 י ov!n י 1.1

D , דעזמב•' ל״י י 36

,. , • יושכ׳ה־ • • •37 , •פסיק . 142 2 י, ג!ג!'0 • .

»1 27 30 32 49 1ל י77a > 1 . ו י

ל . נ י. .כי׳.?׳ם'

הראשון והשגחת'

וכיlrn>1 • י׳י;-גז

מי&01, הי' ז עי

•ס0-י,

ן א; מ י סת יום השבוע ויום החרש גרו ש האי א ר ב ב ו ת כ מנהגינו ל

. ם ב ת כ ר כ ב ש ל ר ח ולא יום ה

ב רבינז כח״ כעי בא (יהוא חהרח״בן נפי הנ״ל יחבארי החזרה ימאיהז ת כ דם ונו׳ הוא חדשניס! וקראו הכתוב בקיצור) החרש הוה לכם ראש חרשין הוא לכם נוי ולכן לא חצינו בלה״ק שמוח מיוחדים דאשק• היא שאיןר ראשוי הכתוב בחרש השני, כחרש השלישי, בחדש השביעי• לחלשי השנה, אכל מאחעי תשליס חדשי השנה, בדי להיות טה וכת! ליציאתחצריס שבניסן, ימה שאנו מוצאים ן נ י סחיתלחלשיהשנהיהסניסןאי־רכו' הנההםשחית חדשים עלו מבבל(הוא מירושלמי ריש ר״ה ומביאו חיח' י״ה מלכרי קבלה, בר״ה דן• זיין ע״א • וכן איתי כתשבי שיש אכ שכתב, החדש החמישי נקרא אכולא נמצא כמקרא •1כן שמות כל יב״ח נייאינסלשון עברי רק לשון כשיים (Clialtlaiscb) ופרסיים (!Fersi&cl) יראייכי לאנמצאו רקכסערי הגולה שהס זכרי' ודניאל עורא ואסתר כיי יכתיגיס ירושלמי לחגלת אסיתר כוי נכתכי כילם על הסדר עכ״לועיי' בנייח יף ק"( ע״ב. נפסת־ס דף צייד יג״כויכרי^שיי/ת חשה נ י רכה ערשה ל״י, כתיבים כל החדשים כשמיחס על הסיר. ועיי' עוד כסי כ יעמו' ק״י—קי״א•) יטעם הדבר כי בתחלה היי המנץ וכר ליציאת מצריס, אבל כשעלינוד ש אמר עוד הי ר' א מכבל בזמן כ־ת שני •נתן יום הכתוב (ירמי נ1"ו,י"י) לא ים כי אם חי ד' אשר י ישראל מארץ מצרי ת כנ ה ואשר הכיא א ל ע הן כיי יוהו ג״כ לוכרון • כי שס היינו בנלית ת בני ישראל מארץ צפו העלה אצ״מר ומשם גאלנו הקכ״ה (יצינו לדרשת חו״ל כרכית לן י״ח ע״כ לא שתעקר י ממקומה אלא שתהיי מלכתתשיעכיל עיקר ויציאת מצרים מעל לו כוי• ואל תתמה אין עושים ככל עיקר ומצדיס מכל, הלא גלות כבל היי רק שליש נגד שיעכיד מצרים, דשם הייני.רד״י שנים• ובבבל רק שבעים שנה? העניו מג1אר ע״פ יברי הויהר פי שמית, אר״ש מאן לרגיל לסבול צערא אע״ג דאתי לעוס שעתי' צערא יסביל מטלמי ולא חייש, אכל חאן דלא רגיל כצערא יהי' כל ייחד כתפניקין יתידינין יאתי ליי צערא, דא איהו צערא שלים, כך ישראל כד נתתי למצרים, רגילין לצערא היי, דהא כל יימי• דהאי ונאה אביהון• בצערא הוי, יעל דא סבלו גליתא כלקא יאות,אבל גליתא לכבל ההוא הייצערא שליס כוי מ״ט, בגין דהיוא כתפטקי מלכי! וכתי' בני ציון היקרים כוי מ״ש) ילמדני מכל וה שאין לתדשי השנה שתית מיוחדים בתורה כשם שאין ליחות השביע שיוית מיוחדים כמנהג הא1מית שקורץ לסל יום ויום בשם ילוע • אבל אנחנו אין לנו כשום א' מהם שם מיוחל • וקורץ לכל אי יא' על שם שכת ומינים אי כשבת בי כשכת (כמי שאני ניהגיס בשיר של יוס כלאית'1 ע״ש) כלי שיהא ככל ייס וייס וכרין בסון מסי תמיד וכשה״ש רנה לן כ״א עמיל גת יום השבת לקדשו עכ״ל הבחיי• עתה אציע השכתיוה! פשט הכתוכ.זכור א לפנין ע1ד הקימה אחח• השלייה כמסי כסחיס נתכ, וכור ושימר בדביר א' נאמת, כי

— 10 — כזכור את יום השכינ, מכר יוס הבריאה ששת ימים עשה די וגוי !כשמור, כוכי-ם גוי !אלו שנ־הס מתאחייס ביתי, ית כמצרי יציאת מצרים הכרת כי עבד הית יום הוה! !כתי' שמור את חדש יכן תמצא רמ! וניר ישמור כעסת, כתי׳ וכור א האביב גי' עיש מוה מכיאר דוכרון ימי השבת הרימו על חידוש העולם היא וכחן . ליציאת מצריס, יכ״כ הטור אי״ח סי' רע״א כשם הריו״כן, היית ׳נייח חורה עלית אליה קלמין מחדש חפן ויכול, ע״כ כתיד כדכרית שניית ווכרת כי עבד הית יום השבת, שאס יעלה על ך לעשות א בא״מצד ונ!, על כן צוך ד' אלהי לבן ספק על השבת שיוורה על החלוש יעל החפן יעל היכולת, תוכור מה ראו עיניך כי״צמ שהוא לך לראי' ולזכות• והנה השנת וכר לי״ציו, וי״צמ וכר לשבת וכי' .עיש, לפ״ונצא לני מלברי הרמנ״ן שמכיא הבת״, כי זכיין ימי החלש מוכ־ריס גאולת נבל, י־מ׳ השביע מוכ־רים את השבת כ״ כן קורין את השבת שבוע כדנתיב שבעת רפירושו שבועות כווו שתרגויוו התרגיס ירשי' עיש ומלכר׳ הדמב"! מו שבתית תמי שמניא הטור יצא לני, להשכת מזכיר גאולת. מצרים, לכן כראש האיגרות אנו מכרכים את השס בזכרנו ׳,׳ס השבוע לזכור כקייוש השבת שה1א ראשון למקראי קידש וכר ליציאת מצי׳' ירצ!נ1 שהשבת מוזכר תחילה כפישת המועדים קודם לכולם זכר ל־צ״מ), יום התיש היא וכיון גאולת בבל, ושנת יצירה לידע היזנין מומן כריאת העילס • יכוה אני יותיחי' למדת -יראני יתעלה ואיירי !"ל כתנחומא פי כמדבר וככמיכר רכה ביייא צדקתו כהררי אל, צדקה שאתה יוכ־א לעולם, מפורסמת כהרר־ס הללו כוי כשהיא כא לגדל את ישראל, מפרסם איוה יוס, איוה מקים, איוה חדש, ואיזה

שנה עכ׳יל •

ן ב• מ י סה נוהנים לנענע הגיה • ל פ בשעת ת

הבעל בטיריס כפי יתרי אצל קבלת התירה יכתיי יירא העם ייגעי, כתכ, על כן מתנענעים כשעת לימוי התירה, לפי שהתירה ניתנה כאימה כרתת יכזיע, זהשל״ה כענ־ן תפלה וקריאה כסיית כתכ• נהג! המדקלק-ס להתנועע כשעה שקורין כתירה ליגמת התורה שניתנה כרתת, וכן נשעה שמתפללים על שס כלה כוי ע״ש יכן היא לשין המג״א כאו״ח ס" סייח כשם האכולרהם נ ר מ א י ת ת ו ל צ ע ע״ש• גס בפסיקתא לרכ כהנא וכקהלת רכה איתי, לאין לך כל אכר ואכר שלא קילס לוי להקכ״ה נו ונוי ע״ש וקצת סמך לנענוע מהא לאיתי כרכות לן ג' ע״א ככ״ו שישראל נכנס׳, לכהכנ״ס !לכהמ״י ועונין איש״ר• הקכ״ה מנענע כראש! כוי והיינו כלרך לשק כני אלס משמע ילרכו של אלם לנמנע ראשו כתפלה, וקצת נוהגים לנענע לארבע רוחות העולם, !אפשר שהוא עפ"׳ יוה לאיתי ביוסי כ״כ דן כ״ה ע״כ הרוצה שיחכים ילדים (פרש״י כתפילת יחזיר פניו לדרוס) !שיעשיר יצפון ע״כ • אי יכוונתס שהקכ״ה יחיל בעולווו ומושל נדי ריחות העולם כלאית' אייח סי' ס״א סעי' ויו חענין ק״ש, ויטו לפי מחשכתס כדרך ארכע מתנות המוכת, מיהו כל וה לוקא כשירות ותשבחות, יושא״כ כתפלת' ׳"ח חצינו להייא געני״יק סי' צייה אות ג' שאסור לנענע הגון, יהשל״ה כתב ראה בעיניך, הושאל אלם מאת ־מלן כו״י וגופי מתנועע כנוע עצ• היער מפני החח ע״כ כן צריך האלם לעמיד כתפלה ישר כלי שום.נענוע, ייכון כאגמין ראשו, ..כעני •העומי ככתמ

— It —

כי עניים אנחנו כמצות וחע״ט • יכן היא הדי! כא״ח סימן צ״ח סעי' די עיש ונירש, והעמידה כלי , המתנועע כתעלת!, גורס ביטול כיונתי ו ״ כדרך חייס דף סה כוי הייני כש־רות נ ר מ א תי ת ל עצמו התנועעמ כלל, עיור על הכיינה, ימ׳׳ש כהילקמן ותשבחות יכרכ׳ת ק׳׳ש וחיית. אכל לא כתפלה יכו׳ ע׳׳ש • ועיי׳ עוד מו

סי׳ ג' סעי׳ כי.

ם י ס י ע WO[ ג וכו די ם

ה ואיך יתנהגו • ל ס ת ת ה ע ש . כיצד הש״ץ והקהל נוהגים בת עצם הגרון ח א החזנים כשמרננים כקול, מניחים את כהונות יליהס ת ועל הסנטר (תיכת סנטר עיי' כרש״י כרכות דף פ״ד ע״ נ ו כתשבי שרש) אס אמנם אין להכחיש, כי ת1עלת מריבה למי שמרגיל עצמו בו, היות טר סנ הגרון הוא פנים כלי המני1א ואשר ממנו ־וצא קול, יכל אשר יקטן פתח הכלים, גן יגדל הקיל בצאתו • וככר מלמד עליהם וכית כעל לחם חתידית, מביאי המג״א יעטו״ק p׳׳ צ"! ס״ק אי ע״ש, ככ"! שטות הוא, וטעותם נולד להס, ממה שכתב מטה משה 0c3 ר״ח שלא יעשה כמנהג התוכים שמשליכים הטלית מעל ראשיהם עלת קילו, מ ח כתפיהם ועל אצילי ור!ע1תיס ומסתכלים על כל צד לראות מי שישבחהו מ רק יכסה ראשו בטליתו, ״שר מחשבת!, יראה בסידור התפלה אשר לפני! לקייםד יכו' וכתב כעל תפלת נהורא, מוה פשט התנהג, שהחזנים י מ גדי ת י די לנ ת ד ש אוחויס פניהם כשתי ידיהם כשעת התפלה כדי שלא להביט חוצה עליל• ומתנהג הוה נסתעף מנהב הטיעיס לדתיק כקנה וושט, יען עיניס להם ולא יראו מקיר מיסס — ויש לגעור כהם כפרט על שמשמיעים קול, עיי' ככ״ח או״ח סי' ק׳יא שכתב ״ ח דיש למחות כאותן החונים שמגכיהיס ק1לס כיותר יומה שצריכים להשמיע כצבור, יהעט״וק מסכים עניו, 1גס הט״ו שם מכיא כשם הרש״כא דאותס החונים שעושים ,פן להראיח קולס, וודאי ע1שיס שלא כהוגן, !כעל ווי העמודים כתכ, אי! ספק שהאריכות הקלית היא ארוכות הגלות כעו׳׳ה, והחזנים המשוררים השמחים ומשמחסלה ה עלי בקו נ ת את הקהל כטעם ומידית, עליהם נאמר (ירמיה ׳"ב י״ח •) נס הרש״כא כתשו' כתכ כן מביאו כ״י או״ח סי' נ״ג ע״ש • ׳ עכ״ל ג -ע״כ שנאתי, כי חוני הארן הואת הס להנאתן לשמוע קול ערב, והטור שם כתב, תרעומתם יש יאס הוא רשע גמור אין חוששין רק שיהי' נעים ומידות ונוי ע״ש — אמנהג הרע, כי כל הקהל צועקים בתפלתם, התנצלות בעד קולות החזנים, כ׳ כשחרבה מנ ןה צועק כבכי ווה כשמתה, וה מנגן יוה מחתך המלית, זה מקדים יזה מאחר-v יודע איפא מי הוא הש״ן אס לא יתגבר להרים קולי עליהם • כבר נמצא כסיף m r &ה"ש רכה • כשישראל נכנסים לכהכ״נס וקורין ק״ש ככוון הדעת, כקול א', כדעת .(טעם א' (פי' מ״כ בכינין א' כדי שיסיימו כולם כאי כשוי) הקב״ה אומר להם״, י ענ ך השמי ל ו ק היושבת בגנים כשאתם קורין חביריס, אני ופמליא שלי אקשיכיס ל אך כשישראל קורץ שמע כטירוף הדעת, זה מקדים וזה מאחר ואינם מכיוניס דעתסדי נוי עש״ה וכסי עכודת הקודש מהגאון ר' ח דו ר בק״ש, רי״הק צווח; 1אימרת ב חיים ייסף דוד זיל אית: לא יצעוק כקול• קולות, כי מעכיר מ1רא שמיס ימירא כהכנ״ס מעליי, ומי היא יה אשר מלאי לכו לצעוק צעקית לעני. היולד׳ ק״י •ממ״ה הקב״ה יכבהכנ״ס פלטי! של מלך ענ״ל לכן עשה ואת יהגצל, אין לני אלא

יי?

M l

ס " י \ . •_ "ריר>• ״ יי״

לז • י v ׳1 ^ \ " י י ז י ט ־ י»ד 'V י׳ים , י י י י ץ ^ , 0 ? י < י ^ \ T • •יין״v ׳•״ ^ י מזג,-־ ^ « n v י־ ׳

יי־ור '׳זי\

די

גי־1״..

0 י »

, י* V * ^ 2* *$) >5 >1*>*& ^ ״״* ם י ז י ג י י י * . . < י ־ V י t f ° L 0 « י ז * _ \ ^ * י ז טייס יי הי ע­ ר ייי־יס״ '*יעי:*, י

גיר ^ R ריזץ״ יייייז, t ^ V ' • ^ 0 י 1 ' י י ט ל י *ייי״ר• , י ג י-״ .. &יייז? ״ יי י י כ ל י ט

; ל י י ' ייזיי- ׳'׳• י־.\ -ליי?

t> *ג ?ייגז 'יי

0 - H

לץ•

גייר

\ * ידיי!י 'יזייי״ ״ייי׳זי , ! « ע י לעי י *

י ^ י י *

־ייז

יי° »,< י ז 'י

יל

^ ־ % ״ י , י ל • ׳ - ׳ , ״ ס י י י י י י ג ־ י ^

0 י־לוי ־ י י ע r ט׳ז ר Lt לע' לר ־' י

י־י״ל .'׳ייייז

ייייס לטיי״ז

ית•, יזיל

יללי,ד ל\ט על«ל

ג ס ת ללין",

« + 1 • ^ י ! 0 י י > ן , \ ל ט * « v י־ייי * י־^ י י ^ י״י ז ף י י ״ ^

, <t^״׳ יידכי״- ־׳ ייר,׳ V - o V ״ ־ יי׳זב^ * . ״ ׳ ׳ליי י י ״ י י ^ ג ^

לי. י > ״ 5 \ י י '

— 13 —

ק הש״ן ם הקהל לא יעשי נכל אשר אנחנו עושים, הקולית יחילין, י ם נ נ מ ב א ייתפלל תתחילתי יעי שיפי נל תיבה ותיבה תע1רש היטב בלי הבלעה כתי שתרצה מעות דמקפיד לפריט תטבע אצל מטבע, יוה יהי׳ כקול לא דתייה ולא כרתה רק כיי שיספיק להשמיע לצינור, והס יאתרו עיי! בל תיבה בחשאי•ן יחיי המתפלל על צרתי שלא כשעת א הלא אייתי כשערי תשיכה סי׳ ק״א י התפלה, אסיר להגביה קולו, יכ״ש כציכור יח״שינן לכלכול הדעת וכיאיתא במסי ביכית דן כ״ד ע״ב דבצביר אתי לגייטרד צבורא, ע1ד איתי שס דף ל״א ע״א נת\כ כחנה וקולה לא ישמע , מכאן שאסיר להגכי' קולו בתפילתו, וכן הוא כיכדיס רבה פ״כ אדס מישראל שהיא עומד ומתפלל מהו שיה׳' מותר לי להתפלל כקיל גדיל ? כך שנו חכמים, היי עימי ומתפלל יכול לשמוע ק1לי, כבר פירשה חנה (שמיאלת על לכה ע״כ 1כתנא דכי אליה! ח״א פי כ״ח כל הקירא ר ב ד אי אי) וחנה היא מ ק״ש ותשמיע קולו לאוניו, הרי וה משתכח, וכל המתפלל ימשתיע קילו לאוני!, הרי וה מעיו עוות שקר 1י"א שהוא ׳וחוסר אמנה ע״כ(והטעם דק״ש כקול ותפלה כלחש, כ־ התפלה הוא הדיכור עם אלהיו, לכן אינו צריך רק שיוציא הדברים מפי1 לכי (ישמע אל ויענם כי הוא השומע דכריס שנלכ, תשא״כ ק״ש מלמדת אותנו דעה כינה והשכל כשרש האמונה, אנ! צריכים להשמיע לאונינו כמ״ש שמע ישראל, וכ״כ כעל עקדה שער נייח ע״ש) יכן היא ככרכית דן כ״ד ע״כ המשמיע קילי בתפילתי, הרי וה מקטני אמנה• ובזוהר פ' ו־גש, מאן דצלי צליתא יקס קמי מארי', לא אצטרך ליי למשמע קלא כצלותא, ימאן דאשתמע קלא כצלותא, צלותא לא משתמע׳ כיי יסי', קל כלא יי״ו נשמע, יא איהי צלותא יאיהו כחשאי, דקנ״ה קביל כד ע מ ט והקל נ אתעכיי כרעותא וכוונה כיקא יאות כוי וכפרשת ויקהל כתב איני! משיריו! מארין דא1ינין, צ־יתון כל איני! ימצלא־ן כלחישא כרע!תא ילכא, דלא אשתמע ההוא צליתא צאחרא כוי ע״ש ואס גס אפ״ל יכ״ו כתפלת ׳"ח! ח״מ מוטכ להרגיל את עצמו כן ככל התפלות, וכאתת מ־ שלא הורגל כזה, תתנלכל כוונתי, אך ימיי יעמרו ואז נתת ינחתו בו, כי ימצאו אח״כ מכיין לבס לאכיני שבשתיס וכדאית' נהי דרך ח״ס מביאו, אינו השלייה ו1"ל המנמיך קילו מאוד כתפילת!, גורס לטין הלכ, !:יוגבי' קילי מכוון, ומה שאמר1, שמי שאיני יכול לכוון, שמותר לו להגכ׳' קילו כדי לכוזן ין כ״י ע*ב) דע כ־ האיש ההוא כשיגכ׳׳ קילי •כיין, אכל איני מתפלל (כרכות י ככוונה, יכך הוא אמיתת היכר, הנענוע כתפלה, יהגכהת הקיל, יעור! למי שלכי כל עמ1, שלא יטעה כתפילת1, אבל אינו מתפלל ככוונה כראוי, אלא שאס לא היי מתנועע יתגכ׳' קילי הי׳ טיעה כתפילת! ולא הי' ׳!יע היכן הוא וכי' ע״ש • ועיי׳

:מ״ש לקמן סי' נ״א •

ס ותחנונים רק ישמע כל תיכה ג וכשהש״ץ חוור תפלת י״ח, לא יאמר אי שיוצא מפי החון כתי׳ש הטור סי' קכ״ד וז״ל והקהל יש להם לשתוק . ולכיון לכרכת החזן ולומר אמן וכשאין טית ככהכנ״ס התכיוני' כברכת שיין קרוב בעיני, :להיית כיכת הש״ן כרכה לכטלה, לכן כל איס יעשה עצת! כאלי אין תשעה זולתו !יכוון לכרכות החון, והתזמריס עס החזן נראה כקלות ראש עכ״ל וו״ל העטויק שם ,טוכ לשמוע כשהש״ן חוור התפלה ולהאוי! ולענות אמ!• ייש לגעיר כאיתן המגביהים קילס ואימריס עם התז! תפלת י״ח, כי ג' אסירים עכיי הנהו אנשי, חיא יוןכרנץ-נדנה לנטלה, שנית, דתייב נל אתל לשתוק ילכיון לברכינ הש״ן ולומר אמן יעכשיי

שע"י : ג' שאימי עם ה6"ןיתפלת י״יז, איני חמץ להש״ן ואץ עתה אמין אארייי, ' שאינו מכמן להש״ן, כרכת שיין כרכה לנטלה ואל יאמר כ״ה וברוך שמו עכ׳׳ל וכעל יי׳ העמידים פ״י כתב, רגיל אני למחית לאות! האנשים המתפללים תחינות זכיןשות כעת שהש״ן חוור ימתפלל יית, כי מודאי מה שכקשו לא ניתן להם ימהי ס״ק ח' ע״ש • וו״ל האכולרהם׳ י שבידם ניטלה תה0 יכו' ע׳׳ש ומכיאי המג״א סי' קנ כתחילת ספרי כשם הרי אברהם ן׳ שישן, ג׳ תפלית שאני מתפללים בכ״י, יש ככל אחת ׳"ט כרמת יעילים ןין, וראה כמה גחל שכר המתפלל עס הצבור•• כי כתפלה אחת שמתפלל עחהס • נתשכ לי שכר כמתפלל ערכ 1כקר !צהרים כיחיד, כיצד, תפילתו בלחש י״ט, וחייכ אדם שלא לדכר בעוד שהש״ן מחזיר התפלה, ושיכוון לשמוע כרבותי' ושומע כעונה, הרי י״ט כרמת אתרית, וחייב ארס לעמת אמן אחר כל כרכה וכרכה, ואחו״ל בדול העונה יותר מן המכרך, הרי כאלו כירך ׳*ט כרמת אחרית• נמצא כי כתפלה אחת עס הציבור כתקנה, נותנים לו שכר ויין

ברכות עכ״ל •

ם מקור המשחת יהגירס הערבוב׳' בכית כנסייתני, כי החונים ריבם נ מ ד א כורים, ואין יעורר! לבות בני אדם אס לב עצמם אטום להבין אמרי פיהס כמ״ש לעיל סע• י אי כשם הטיר יההמינים לשין לא ידעו ולא ׳ביני מה שילכדו • לכן כפיהם ימבי ולכס לא נכין עתהס וחושבים כ׳ כועקתס ובצעקת קילי קילית יוצאים ידי שיויס, וכדורות שעכרו המציאו תקנ!ת לבטל המגרעת וכמ״ש כעל ווי העמיד׳, עמוד ענודה פ״י יו״ל בהמתי אכ״ר ירינו לק״ק פ״פ, תקנתי תקין גליל לכל כני חיריתא קדישא שיתצאי אסיפיתשילמדו התפלות מראשית השנה ועד אתרית השנה ופיוטי' וסליחות כפיריש המלות כדי שלא ׳צפצפו כעופות המהגי' יהמצכצפיס ואו תעל! התפלה לאל נורא עלילה • ואשרי איש שישמע לדברי ויראה ליכין וישכיל שפי' המלית יהי' שגיר בעיי כיי ימ״כש החונים שהמה ׳לעי מה שיאיירו ויכינו מה שידברו וכוינתם תהי' על הדכריס המצאיס מפיהם ילא על הניגיניס כאשר ראיתי שערירי' כעי״ה 'כיי ע״ש אולם לא נימים הראשיני' ימים האלה, יראת ל' מתמעטת יהילנת ויקשה על הרב להכניס אסיפות לכתי אלה, וחכמינו ו״ל אחרי כרמת לף י״א ע״א המתעלל צריך שימין את לכי לשמים, יכתה תתעורר הכוונה אס אימ יידע לכו!;? לכן כמי שהוקין 'ולא למד ולא ידע, ס מנינן אהא דאיתי בזוהר ייח׳ דן׳ רמ״ג ע״ב אע״ג דלא יכיל לכו!; לבא ורעותה, סדורא ןמשבחא למרי, אחא׳ גרע? אלא יסדר שיחא למר•1 אע״ג דלא יכיל לכוונא דצלי צציתא עכ״ל רק לא יפנה לכ בתפלתו לדברי הכא׳ת ת' בכל לבבו, ורחמנא לבא כעי• וראה מ״ש רבינו כחיי בפי יכוון לכה׳יפ לעבוד א יתר! ושנוי כפי תריחה וזיל יעני! התפלה אס מתפלל ולא ביון לבו בתפלתו אלא שהיא חחשכ כהכלי הזמן כסחורתי יכספי יזהכו, הנה וה חוטא וכחעט שעליו נאמר •ף ואלהי והב, כלו׳ כשאתם אתי יעימדיס כתפלה לפני, ס ן אתי אלהי כ >$א תעשו •אל תחשקו כנסן״ ווהכ אשר עחכם, כי המתפלל העושה ואת חתנכר כחחשכתו אלכחלן השי״ת ילפכי מלן כו״י לא ה• עישה כן עכ״ל• אמנס מיטל עלני יעל כל ' ימירה צדק לעלתי לשים עין פקיחא על תניקות של כית רכן ללמדם ידיעת לה״ק ולהסתכל כמשל משלו חו״ל דעת חסרת מה קנית, דעת קנית מה חסרת • יכנדויס, דא לא קני, •ךף ח״א ע״א, לא כי, כולא כ", ללא לא כיי, קה ציו? לא קני, מה חסימה קני ע״ש, והרמג״ם נפ״כ ממס? אבות נתב •ובי׳ צרין ליזהר במצוי שיחשכ 1

- ib —

כה שהיא קלה כשמחת הרגל ולמיל> לשון הקלש, כמצי' שאתבאר לו חמירתאל • אכל גס• בוא התשוקה והתלהכת שהיא גדולה כמילה וציצית ושחיטת הפסת על האכות יורדות מטה מטה • כרצותך לדעת השתנות ומנינו מכלורות הראשונים, ראה מה שכ׳ בסי הרוקח והובא כס״הק ימכיאו ג״כ כעל משפט צדק מייל מנהג אבותינו שמושיבי! את התיצוקית ללמוד, נער״ח ור״ח סיי! ויזכה־! את הילד, כדי שלא יראה דבר טמא כגון עכו״ס או כלב • ויול־ך האב את ה־לד בבקר שהיא עת רצון אל ביתת פן א ר ישא האו ש א הספר, ויתנו לתוך חיקו של המלמד • על שם הכתיב כם קחם על ורועותי, ומביאו! הל!ח של אלין ביית היונק, ואנכי תרגלתי לאפרי ויקרא המלמד א״כ ג״ד כ1׳ והתינוק יאמר כל אות אחריו, יאת״כ תשר״ק כוי, ואח״כ יתן מעט דכש על הליח, ויאכל הילד הדכש מעל האיתיוח יהתניק עמו ומלחך בלשונו, אח״כ יאמר עמו פסוק • תורה צו' לנו משה כוי תורה תהאה כוי ואח״כ מביאי! עוגה שנילושה כדבש ש יקרא די אל מ נתי כוי ופסוק • ו אמו ולא ע״י אשה נדה, וכתוכ עליו, די אלהים נתן לי לשון לימודים לדעת לעותת יעף דבר יעיר כבקר בבקר יעיד לי און לשמוע בלימודים ד׳ אלהים א, וקורא הרב כל תיבה יילד נותי ד לא נםי תי אהו י לא מרי כ אנ ח לי און ו ת פ אחריו, ומכרך כירא מיני מזינות ואיכל העוגה, אח״כ מביאי! כיצה מבושלת וקולן הקליפה ממני וכתיב עליי כך, ויאמר אלי כ! אדם כטנך תאכל ימעיך תמלא את המגילה הזאת אשר אט מתנה אלין יאיכלה ותהי כפי כדכש למתיק, יקירא הרבו כל תיבה עס התינוק ואוכל הכיצה, גס יכתכ על העיגה • וכר עשה לנפלאותים ר', ייזהר שלא תגע אשה נדה בילד כעת הזאת, ואל ישנה ממנהג חנון ורחו הזה, יאס ריצה אדם לעשית וה כאמצע השנה ג״כ רשאי, ויתענו אב־י ואמי בו כיוס ויתפללו ככוונה, שהילד יצליח כתורה וכמע״ט ואריכות ימ־ס כיי ילערי יעשה סעויה על ענ״ס יליחיי תורה יית! צדקה יעי"! יהי' בטיח כעו״הי — • וככל בו כתוכ כקצת כנוסחא אחרת, יכקצת לש1ני כשאיס מכניס כצו לת״ת, מרח־צין אותי ימלביש׳! איתי כגייס נקיים, ימיסרי! א1תי אל ת״ח להוליכו לבית הספר ומנשהי תחת כנפיי ימיליכי כיי כנ״ל יכשמתחיל ללמיי תורה, מתחיל תורת כהניס ועיש׳! סעודה של שמחה לפי שדוחה לאביו כאלו מקריבי לפני הר סיני כיי (בויקרא רכה פ״ז איתי מפני מה מתחילין לתינוקיתכת״כ ואין מתחילי! מבראשית? אלא שהתינוקות טהיריס יהקרבנות טהירין, ינאי טהור׳! ויתעסקו כטהורין עכ״ל וכן הוא כאכות דר״נ פ״י אצל ר״ע כשהלך ללמוד תיניקית • כתב לי א״כ ילמדה, ח״ת ילמדה, תורת כהניס (למלה, וכעי! זה איתי ג״כ שם פט״י •) ויש שמקפיד׳! שאין מנ־חין ללוש החלות של דכש רק בתולה כיי ימרגילי! התינוקות לנענע גופן כעת הלימיד כוי נןלחל שכיום שאדם מכניס כני לת״ת, היא לפני ד' כיוס שעמדו ישראל בחורכ כוי יסיים התנהג הזה היא מנהג קדמונים !היו ניהגין אות! וקני׳ ישראל כ־רישלים כיי יאח״כ אכיי סותכי יחקריכי לפני הקכ״ה לכרכי שיזכה לת״ת למופה וליןע״ט ימי עשייה • יהנה עתה כימיני, כמעט נשתכח !כר המנהג • אכל מיטל עלני לעשיתת עי כמ"ש הרב ר' מנחם הבבלי בטעמי החצות וז״ל נטע רבעי קודש שנ׳ וכשנה הרביו וגוי תינוק כן ג' שנים היא ערל שפתים, בל׳ אביי מקדשי לשמים כל פרי ' י ה י שמיליכי לבי תהספר קודש הילולים, כן ה׳ שאין כי חטא, משס ואילך להוסיף לכםאתו נתירה יכמשנה ע״נ• יכחהות הלימיד כתכ השל״ה הקלוש מ״ס שבועית תבו V קע״א ע״א ולמותם את מיבם נסדר ה!הי־ הנער כשיתחיל ללמוד מקנא, לא

— 10 —

יוון עד גמר תורה נכיאיס וכתובים היטב היטב, לא ׳לליג מפרשה לפישה של שמע רק וה אמר וה • ולא יזוז מש1ס פסוק עד שידע הנער פירוש המלה עס הפעולה יהחכיר דהיינו היאור הפסוק וגס חלק גדיל מחכמת הדקדוק טוכ ללמוד כעורו נער, שאו כתוכיס על ליח לכו והס לזכרין תמיד ואח״כ משניות יכו' עשייה • . וכנו הגאון ז״ל כתכ כספר יוי העמודים עמיד התירה פייה יו״ל ח׳, ראשי כוכרי נחתכו כני מעי, בעכרי מפ״פ לק״ק פאון הלכתי דרך היס !עכרתי כק״ק אמשטרדאס ומצאתי שמה אנשים חשובים והרכה ת״ח מהס והייתי ככתי מדרשות שלהס, אשר לכל אחי מחיצה כפני עצמו, ראיתי שהקטנים לומדים המקרא מבראשית עד לעיני כל ישראל ואח״כ כל העשרים וארכע ואח״כ כל המשניות וכשנעשה גדול או מתחיללמה ה, ללמוד גיורא ופי׳ התיס' וגדלו יהצליחי יגס עשו פרי ואנכי ככית׳ על ו ועל מה לא יעשה כן בארצנו? הלוא׳ שיתפשט המנהג הוה ככל תפוצות ישראל ימה יויק כוה שממלא כרס! כמקרא !כמשנה עד שיהי' כן ׳"1. שנה !אח״כ יתחיל ללומד התלמיד, כ׳ כוודאי כשנה אחת יגיע לתכלית ולכמה מעלות טונות למקוס כחריפות התלמיל, משא״כ כלימ!י יידן ככמה שנים, ח׳ ראשי כאס יתאספו ראשי גאוני ארן יחד ויעשה תיקון 1םדר הליחוי כסיר הוה להיות ליסוי ומסי ילחק עולם ולא יעמר, אין ספק שחפן ד׳ כידינו יצליח וכוי ע״ש — וכן הורני יהודה כן תימה בפייהת כן ה' שנים למקרא כן ׳!ד שנים למשנה וכי' כן ט״י לגמרא, הרי מהפסקת מ א מ השנים נראה כיריר דעתו שלא להתחיל גמרא עד גמר לימוד תנ״כ !משנה, ועוד שס בפ״ו כמעלות שהתורה נקנית כהן — כמקרא וכמשנה — האמנם כימיני אין ההכרח להמתין עם התחלת הגמרא עד כ; ט״ו שנה, כ׳ או בימי יהודה כן תימה, עדיין המשניות והתלמיד לא הי1 כחרכיס לפניהם, רק כשה׳! לומדים מקרא, פירש הרכ לתלמידם מכן עשר שניס ולמעלה, ככל תיבה ותיבה פרושים המקובלים, ומבן ט״ו ולמעלה למיון דכר לדכר, הוא מותיכ להם 1הוא מפרק להם הכל כעל פה והיו צריכים השגה יתירה והרחבת ומן — משא״כ כימינו שהמשנה והתלמול ככר כא1בלפיס והכלנלמל מתון הספר, האותיות מחכימות ואפשר להתחיל גמרא מכן י״א או. י״ג שנה כפי שכלת א1 סכלת הילל — וכזה הורשה לנו להשתנות ממספר השציס אשר הגבילו בימיהם, אבל מכשלה הזאת תחת ילינו להפך עוד הסלר, ותחת אשר בימיהם למלי משנה יגמרא מתוך המקרא, עתה הס מלמלים מקרא חתיך משנה וגמרא, עבירה גלולה היא לנו, ונהליא איתא במסי סופרים פט״ו ה״ל טית, אשרי אלם שיש עמלי כש״ס — ולא שיה•1 לילג כמקרא ונמשנה ויבא להש״ם על מנת שילמיל מקרא ומשנה — ואס ככל כתי הספר ככה יעשה והמורה צלק לעלה • מיל׳ שכוע כשבוע ישמע וינסה את הילליס האס למלו לי ערן שנותם • או דור הצעיר יתעלה כחכמה ודעת, לככס יכו! אמרי פיהם ותפלתנו

לא תשוב ריקס •

. ן ד מ י סת ישראל בלשון הקדש רוקא• ו צ ו פ ל בכל ת ל פ ת ה נוהגים ל

א לפסיק' היא לק״ש •ותפלה וכ״ש פסיקי חמרה נאמרים ככל לשין כדאית׳ ת ל מ להליא במתניתן סיטה דף ל״ב ע״א ועיי׳ ברמת לף מ׳ ע״כ יכן יפסקו

— 17

, אס אינן יילעת הראשונים יהאחמציס • י. גס נמ״ס סופרים פרק •י״ח ה״ל ל בל״הק, מלמדין אותן ככל לשון שהן יכולות לשמוע וללמוד נוי יאית' כסי החסידים סי' י/שפ״ח טיכ לו לאדם שיתפלל ויקרא את שמע וכי־כוע כלשון שמכין חשיתפללו ו ובשפתי כל״הק ואינו מכין לכתיב (ישעי, ליס, י״ג) יען כי נגש העם הוה כפיו u׳ שתתפלל וקורא ואינו מבין יוה שמוציא כשפתיו נופיו י ולכו רחוק מםנ נ כבדו כוי ע״ש וכסי לקט קמת ס•' שכייא איתי עשרה מישראל שאינם יודעים כ״א כלשון לעו, יכוליס להתפלל ולומר קדיש כלשון עצמי שהם יודעים עכ״ל ומכיאו לחס הפנים כקונטרס אחרון סי׳ שע״ו ע״ש, וכסי דרך חיים יף ס״י איתי ייוכיאו שליה הקדוש וו״ל כשיתפלל האדם כלשון שרגיל כו ר״ל שמשתמש. בי כל היום לצרכו, וקל עליו לכוון, וכשיתפלל כלשון אחר, אע״פי שיבין מה שיאמר, לא יקל עליו ל׳כ הלא תראה, בט״ב אפיי המכינים היטכ כל״הק, מתפעלים יותר כקינה אחת בלעז •לפעמים שאומרים אותה, יותר מעשרה כל״הק, ולכן מ׳ שיוכל להרגיל את עצמו לדבר כל״הק עם רעיו, יעשה וישכיל עכ״ל, מלי! יצא לני שמיתר להתפלל ככל לשון; אמנם המדקדקים כדינים אינם רוצים כתקנה 11, ולהם יותר קורת רוח !:תפלת ל״הק • ולמתקרים כמתפלספים למוד׳ הגיון, אכרר עפ׳ טעם וםנרא זוחחויביס אנחנו להתפלל כל״הק• הוא לשון, אשר מראני יתברך דיכר בה לענה כאמן כיתו ולישראל עם קדישו; לשין, אשר הנכיאים וקדושים דיכרי בה בתוון לאבותינו כותי עדן; לשון, אשר היא שפת כל הארן ככל כתי מסיתנו הנפוצים כערי יהידה; לשין, אשר כל אומה ילשין יתפלאו על מעלתה ומדרגתה המעולה מכל שאר לשינית; לשין, אשר היא לבדה ואין מאומה וילתה נשאר לני כגליותנו להתאחד כה שה פו1רה; ולשון, אשר כל תיכה !תיכה משמשת לכמה פניס ואיש ואיש יקרא בה משאלתו וכקשתי, עד״מ נחשבנו כצאן לטבח יובל תיכת נתשכנ! משמעותו נפעל או פעל חוזר, והוא יהודים הגריס כארצות אויכיהס, העומדים עליהם לכלותם, ׳שאו קינה ונהי לאמור: נחשבנו (כע־ניהס) כצאן וגוי; אולם אלה אשר ה1טכ גירלם לגזר כארן אשר נטיי לכ המלכית עליהם לטיכה; והם רק לחרפה ולדראון על לכר אמונתם כאל יחיד ומיוחד, א1מרים: היינו לעג וקלס; אולם הניגע לקידושן וגי' וכן משמעות, של כי עליך הורגנו כל •שמי הגדול: נחשבנו(כעיני:!) כצא היום וכמאמר ר״ע ו״ל ברכות דף ס״א ע״כ כל ימי הייתי מצטער על פסיק וה בכל נסשך אפי׳ נוטל את נשיותן, אמרתי׳ מתי יכא לידי ואקיימנו כוי ע״ש והרכה כיוצא בזה• ואת כל אלה לא נמצא בשים לשון זולתה, ונהפיך הוא, ככל אשר ירכיון שכחי ל״הק, כן עוד תרכינה החסרונות ככל שאר לשון• אם נתפלל ככל מדינה ומדינה כלשונה, אז תהיינה אגודות כמחנה העכריס, וכאשר ילך איש מגבול ארצי פרסה אחת או שתיס לכנסיית עיר גביל אחרת, יעמוד כאלם לא ייפתח פיו 1לא ידע ולא יכין אף לילה אחת מתפילת. הצבור, אי אם יתאספו בתי אכות מארצית שונות אל אדמת נכר לקלניא (Colouic) אחת, כאשר עלתה כימיני,. כן יתפרלי הנקבצים ע״י תפילתם, 1א1 כמי התקכצי הנפרדים אל מקים אחד , .כי בטרם ילעו לדכר נכינה לשון הארן הואח, ייחפללי כתכרת כנס״י אחת לא ישמע איש שפח רעה! יאשה שפת רעותה, ימשפט אחד יהי' להס עם ליר הפלגה —ס אין יצוייד סידיר השי' לכל, אם נתפלל כאשר ׳לבר איש אל רעהי, כלשון נ צאנה וראנה ושאר ספרים ישנים המחוכריס לחכמת נשים? אי יהי' חוכא יטלולא,•fliesseuiles Dcufscl)1!) לא חואר. לי ולא ה7ר; אס גלשין צחה נקיי קלה ומכיארה

2

— 18 —

גס י,יא לא תנעס לאוון ולא תעיר את הרוח, הלא יכל תכליתנו מראשית ועדת אשננוית, ולת יעלה על לכ תיש לעולס לתת להתרגוס רגמו אחרית השנה, מתון שאינו מכין; ואס תהי׳ יתר שאת ימשפט הככורה וסוכ לו להתפלל עכרית אjmetisclie I'rosu uder) ת גדולות דרך שיר ומליצה י כ ד מערכת התפלה כלשון מ oesie'1), •ש עוד לשאול (וגדולה היא אלי) לפני איוה הדור יסתען התיקין, אס לדור הנוכחי? הן ירהכו הנער הזקן, כני הנעורים אשר לא הגיעו עוד לכלל השניסיין מנין, ההולכים לכית הספר ולומדים כתכ ולשון, המה יכינו מה שידברו, י לנן אלה המכינים בלה״ק מלכד דלת עם הארן, א , ם י ו נ י אולם האנשים אשר כאו כ הלא ישתאו לקול ענות דברים, ויעמדו כמו נד ככלי דעת, או ישימו מחסום לפיהם או יהי' למו פתח פתוח והובוביס ילכו כתוכס הלן ושב, כי לה״ק זה יביןשמועה,ן קרוא בל ידעו, ומה יועילו חכמים כתקנתם, וזה יודע לקרות, ואשכנזית וכמו', א הלא מבואר להדיא בתוס' ריש פ״ו דסיטה, ימכיאו המג״א סי' ס״כ םק״א, דככל לשון שמתפלל, צריך שיכין הלשון ההוא דוקא? וכי תאמרי, דורות אלה אשר יולדו, המה ילמדו לשון ארצותס באר היסב בנעוריהם ייסתען התיקון לעס נולד?, והן לה יתר שאת ייתר עוו להתלמד ם ה אם כן איפ!א, הלא ליהק לא ניפל מ בבית הספר, למען דעת כל ענן׳ הארן לשכיך כה שיחו כב״הכנש, ומלוע נמיר סוב ברע, להשליך את הקודש ורה הלאה ולבחור תמורתו לשין חול? גס איך נחלין לשון, אשי יסידתה מיום הוסדה הארן (כראשית רכה פי״ח) ותכניתה עומדת לעד לעילם, עד כי אין כאיש כת ליפות הלשין מאשר היתה כבתחילה, או לדח!ת תיכהת מיס!ד הלשין ולכחור אחרת תחתיי, עם לשין לעו הצעיר' ממנה יכפעס ח א בפעם יצין וחלף, עד כ׳ הלשונות, אשר הלועזים הסיבי אשר דכרו מזה מאתים שנה, כמעט אין מכין אותם מבניהם אחריהם בימינו, וכן יאריכו ימים, והלועוים אשר יהיו כימים ההם, לא יכינו את לשונית אבותיהם שבימינו כ• משחתם כהסן תפליתינו, אשר התקינו בלשונותן קדושי עליון והמכתב מכתב ס בם? איךנחלי מיס אלהים הוא, עס תחנות המסורות לכל, אס זכר ואס נקבה תלד אותן אי גי אין נחליף או נערככ לשין, אשר כה כתיבים א ו א־ש נכרי אשר לא ייזרע ישראל ה-התירה (המצית, שאר כתכי קידש יכל דבר שבקיישה, עם לשין, אשר איש טמא שפתים שקן תשקצנה לכל דנר נתעב ונאלח (u״l'n>f)? ולמה יגרע שם אבינו הכולל כקריאתו שס אדנות ובכתיבתו היי הוי ויהי׳ כמבואר כטור ומחבר אי״ח סי' הי, לכנותו כשם ערום וערי'? — לא לחינם התקינו חי״ל , שהש״ן יחזורת י״ח להוציא את שאינו בקי כענ״תו אמן.(ר"ה דף ל״ד ע״כ) וכן ככהמ״ו ל פ ת, א' סופר ואי ביר, ם1פר מכרך וכור יוצא (כרכות דף ת ח א אס שנים אוכלים כ מ״ה ע״ב) יכן נש־ס מנאות בשמיעתן לכד אע״פי שאין מכינית (חג״א סי' קצ״ג סק״ב כשם 7"מ והכ׳׳ח כרש"׳) וכן בימי התלמיד היי מעמידי! מתירגמן אצל הקורא ועכשיו אין אנו נוהגי' כן, יע״ו כתב המחבר הטעם בסי' קמ״ה סעי' גי דמה תועלת כתרגום כ״! שאי! מכינים אותו על׳ל ואפי' התפלה כשלימה של, ת ו כ ל מלכית (שנתיסדה עבי' יוה לאיתי בפ״ג מאבות הוי מתפלל בשלחה של מ יכדאית' ביומא דף ס״ט ע״אייים שכקשו כית״ס את בית אלהינו מאלקסנלר מיקדין להחריב!, אייל שמעין ־הצדיק בית שמתפללים כ1 עליך ועל מלכיתך שלאת הכל התקינו כלשיניני, ולא רצו לתקן שעמי חחרכ, יתענן נכרים להחריכי?) א הארצית והנשים יחפללו בנצ לשון שהם שומעים ?•״והואלחען שעה-כנויי אל החקלש

י 19' — ~

, הדיכיר ממש ת כחייה עפ׳ ו ז היא לני המשו ח לא תנא • ינןראיני כי ניכה א היא כרכת נהניס שכתפלתיני, יאיתה ציי די לאויירה כלה״ק דוקא כאשר באה כי, (סיטה דן ל״ת ע״א) יייזה נקיש על כל התפלות כ׳ יזצית ר מ א ה ת הקבלה חן כ היילך הוא יוה רציני של מקים, ויודיע היום ניחי ישי־אל ׳יחי את לש:נס על נליחה? אכל היא היא הכל ירעית רוח, כי נדחק לה״ק כעוצם יו יוכתי הספר, יכאשר יאחרו המושלים: "לומי־ם שכעיס לשונית ולא יהייית״ לכל זיון ושעת׳ס, י כושר לכל חפן, למלאכת מחשכת, גלילית הארן, תולדות הימים, תיליות המנ לשונית עם ועס, ועוד דכרים הרכה, אחד מהס לא ניתר, ילה״ק העולה על פולנה, היא לכדה כדודה תשכ מתו! למתנה החכמות? עין הלילי הוא נעצמיתו' ואין לן חילול השם גדיל מזה, כ׳ הנוצרים עיניהם פקוחות ליאות יקר תפארת שפה העברי, ילא יתכיששי ללחיי יללמד איתה ככת׳ ייעד חכמיהם , יהעברים, ולא ידעו כ׳ לא אותה מאשי כ״א עיר־ס ויראי חגשת אליי לכל תהי להם לאכן נגן את עצמם — יהנה אחר מערכת הדכריס האלה, כל איש הירא יבין יישכיל ביעי יסכלו, כ׳ תויון שוא יתעל היא להחל־ן לשין בלשיו; אולם לכעכ1ר יידית אשר יילדי ידעו כוונות התפלה, תוכה עלנו לשוס עי! על הילדות, על תינוקית של בית, רכן, כי יולדו על כרכי הורים אשר ׳ירי אותם יישפט לה״ק באר היטכ כמש״ל ס׳ ג׳ סעי׳ לי, וכן מורה צדק אינ־נו יוצא ידי תיבת משמרתו,• עד אשר יתויק בכיית אהבה עם חירה היללות, לבלתי קתת על משקל הבחינה מעלת או פחיתות המורה, כי או איש את רעהו' ההיא כתכינתי, למען האסר למשמעתי ילא יסרכ נגלי יעזירי לחנן כני הנעיריס וכאשר יגללי (ינעם להם צין לבש הלשין, אז יקס סעיה ללממה, ואין גם אתל יתן כתן סוררת לבלתי התעלל נלה״ק • וכה יהי' יכה יקים קשר האתדות• כתין עס ישראל על תתקיים נביאת החוזים וייהפך ד' אל

. רה ו ה בר פ ם ש העמי

ם • פי D י H | D ובו כ׳ סעי

ם עמהם• י ק נ ט ה ת מ ו ב א ה ים לבהכנ״ם ו ם ילדים קטנ מביאי

ן מביאי! את ילדיהן ר משנת תכמיס איתי• לפעמים קצת עמי האי ד ס א ב לכהכנ״ס, ולפעמים ייצאים לנקכים פתאים ואין אדס רואה וה תיכון, נמצא הקהל מתפלל ככגי מ׳ רגלים אוי להה שמחטיאים את הרכים ןפוגמים כמקום קיוש השראת השכינה ככיכל, זולת יוה מכירה גיולה היא שמשי!שע,ץ בילייהם ופורקים מעליהם מויא השכינה כוי ע״ש .!המנהג נסתעף יוהא דאיתי בריש יו״סם ת העם האנשי קגיגה דן. ל ע״א.ובבמדבר רכה פי״ד, דרש. ראב״ע הקהל אן ליוה בא־1? כדי ל־תן ונשים וגוף... אנשיסכאיס ללמוד, נשים באות לשמוע, ט

שכר למביאיהס •: יכתבו שס תוס' בד״ה כדי כי׳ דע") סמכו להייא קטנים לב״המס •זם נשיכם•. כ ס ם נצבים היום כולכם ט ת ונמ״ס סיעריס פי״ח היל די, אן לחה בא ? כדי ל־תן שכר אנשים באין לשמוע, נשים נלי.לקכל שכר פסיעית, ט למביאוהן,• מכאן נהגי בנית.ישראל קטנית. לכא לכ״הכנס יכי' ע״ש לפ״ו יצא לני המנהג־דקטניס:וקטנית נאים;.אמנם .איתי כס׳ לרך חיים לן עי, מביאו השלייה נעניני יגפלה וקריאה כס"תיו!'15־:בוח1 הוה.יש טן בא לכ״הכנס לתת עונש למביאיה!

20 —

, יקמזו לצחק 1ה עם ה י לפי שהוא בא לחלל בימ אלהינו ולשחוק בו ככרחונוח קין ן אילן כי׳ סי ן יוה בוכה, וה יזיכר יוה צועק, וה רן אילן יוה י ת זה, זה מ דכי מקיל שטותס כייגת המתפללים נפסלת ונמצא &״ש מתחלל, יהמכיא סן מה האיפן לב״המס, אין ראיי לי לקיית ע״ו שכר כ״א ליאיג מן הפויענית כיי ילא עוד אלא שלפעמים גם האכית משחקים עמהם למען ספית הריה על הצמאה • יהייתר רע, כי יגילו הנערים על זה המנהג הרע והתכונה הורה, יכל אשר ׳גדלי, עיד ייסיפי סרה לנוית כעיניהם ענין כהכנ״ס יקדישתו ולא יתנו ככוד לתורה, וכיון שאדם עבר עבירה ושנה כה, גם כ׳ יזקין לא יסור, סוף דכר ראוי לאדם שלא להכיא הסן הקטן מא1ד לכהכנ״ס, כי יפסיד בהכיאו ולא ירוויח; אן הסן הגדול קצת (היידע לענית אחר הש״ן) יכיאני לכהכנ״ס ילא יניתנו לווו ממקומו (טוב להציבס יחד תחת ממשלת המירה) יילמדהי ייזרזהו לענות אתן יקדיש וקדושה ולא יניחהו לדבר דכר• הכא׳, יילמדהי לשכת שס כאימה וכיראה יבזה יהי' לי שכר טוב מאת השי״ת תחייחי הען ח״ס נוי ענ״ל ועיי' כמדכר רכה פ״ד ממעשה כאיש א' שהיי עימד בכהכ״נס ימי עימד כנגדו, וכל העם עיניס אחרי העובר לפני התיכה הללוי' וכנו עונה דכריס ;של תפל1ת וכוי ע״ש • וו״ל קיצור השלייה בהגייהן נ״ו ע״כ, הרכה חלמדיס שאינס מקפידים רק על קכלת שכרם אע״ג שלומד ד באמונה כוי אכל אינו חושש ללמדו לא יראת שמיס לא מישר ילא לרן ארן, ע״כ על הרוב הנערים בצאתם לחפש׳ לביתם, תבקע הארן לקולם, ואין להס כישה וחרפות יי״א, כעגלי מרבק ירקדו! כרתוכית קרי', ע״כ ההרגל נעשה טבע, כי פכי זקן לא ׳שאי ויהיי סרבנים וכועטים בתוריהם, וגס בבואס לב״הכנס אין מתפללים ככוונה, ט ע״פ הרוב בישובין המלמדים המה ג״כ חזנים, ונערים אינם עונים אמן על כל כרכה יכרכה יעישיס חיצפות גלילית ככ״הכנס, כי המלמד ל>* לחל! ולא הרגילס כזה כוי וע׳׳ז אחרו חו״ל לא החירש עיקר אלא המעשה ר״צ שירגילס למע״ט ולהכניס יראת לי בלכס ולהבינם היטב אמונת שמיס ומצותיו שיהיו חרדים על לכר יי, שלא ליהנות כעו״הז כלא ברכה ראשונה ואתרונה ולענות,

׳ ע״ש • א־ש״ר (אמן על כל כרכה וכרכה ט

, ק״ו כאנשים ונסים לנריכיס ליזהר משיחה בטילה, !"ל השל״ה בחלק ב א״כ כטן חורה שבכתב, המספר שיחת תולין ככ״המד או כב״הכנס אן שלא כשעת, והוא איסור מישין על ו ליחוי ושלא כשעת תפלה, מסלק מורא שמיס מעלי איסיר סל שיחת חילץ ע״כ, ילדכרי השלייה האלי מרמז גם החג״א סי׳ צ״ח, את סק״א וכתב שדכייו נכונים • וכ״ס משפט נדק איתי, חוצפא ׳תירא היא ז וקלית גדול מי שהולן כל הייס כשהקים וכרחוכות כהבלי עולם יאח״כ כשכא, מדכי ג׳׳כ כהכלי העילם היסכיל !ה שכל האנושי, למשכן שכינה פלטי! החלןם היי הכית י ת פרצ ר ע ס י בכית? והנביא צמח, ה ט ת הסלכה ע ם לכביש א הג הזה (ירחי' וי י״א,) עכ״ל יטוהר פ' תרימה דן קל״ב ע״כ, מא! דמשתעי בבי ננישתא כגדל־ ן לחול, ווי לי' דאחוו פרודי', ווי ליי דגרע מהימניתא, ייי ליי דלית ליי חולקא כאלהא לישראל, לאחו׳ להא לית ליי אלהא, ולא אשתכח תחן ולא לחיל מיניי, ואנהיג קלנא נתקונא דתקיפא, עלאה ללעילא וכוי ע״ש, וכעל ווי העמודים נתב כפ״• חייל ונראה שהישיבה בכ״הננס למצוה יחשב, והמדבר שיחה נטילה וכהנה, עטרה מלכה אצוה, וחוה ילחוד כל איש ואשה שמשכים בנ״הממ

— 21 —

אן שלא כשעת התפלה, שאין לדבר שוס שיחה בטילה יכמ״ש כשעת התפלה או קריאת התורה שלא •לדכי דכר של חולין, וכעו״ה עד חתי יהי' וה לנו למוקש? שבכל עיר ועיר אין יכול•' למחות להעס ונעשה להס כהיתר כוי, ואיך יעלה חפילותיהס למעלה והיא מלוכלכת כלכרי הכאי, לאין קטיגור נעשה סניגור, ע״כ מן הראוי שכל קהלה (קהלה, מקוס אשר דכר החלן מלכו של עולס מגיע, יעמידו אנשים ע״ו אשר ישגיתו כאיומים רכיס על המדכריס ויכיישו אותס כרכים, וכזה 3כוד ד' נראה כארן, יכל העס ישמעי ייראי ילא יזידין עוד, ויתני כמתי. ירסן

עדייס לכלום את פיהם ככהכנ״ס מלדבר דבר של חול ושיתה בטילה עכ״ל •

D י D ן 1 וכו ג׳ סעיפים•

ת נ ש ת צו, מ ש ר ה פ ר מ קי ת רם פסו ל יום קו כ אומרים ב, ובריית׳ רר׳ ישמעאל • מן איזהו מקו

א הוא מסדר רב עמרם גאין ומובא כאו״ת סי׳ ני, עפי׳ מה דאיתי כקידושין דן ל׳ ע״א לעולס ישלש אדס שנותיי, שליש כמקרא, שליש כמשנה, שליש בגמר' ומסיק שס דככל יום ימס ישלש אדס כן כמ״ש תים' שס דלא כרש"׳, וי״כ תום' סנהדרין לן נייד ע״א כד״ה כלילה כיי וכע״ז דן י״ט ע״כ כדי׳ת ואמר רב דימ׳ כוי ע״ש, 1כמו לאמרינן מיד לאתר כרכת התורה יברכך, זה מקרא (מידכר ייי, כ״ד •), (שכת קי״ז ע״א) כן תא י י ה (פאה א', אי); אלו דכרים, בר אלו דכריס, משנ

פ׳ צו הוא מקרא, איזהו מקומן, משנה, יכר״תא דר״י, הוא תלמוד כח״ש התחבר־ שס סי' נ' דמדרש כתלמוד, ומה שכחרו דוקא איזהי מקומן ? לפי שאין ככל אותו פרק מחלוקות (וכתיס מ״ו ע״א — דן נ״ז ע״כ) והיא משנה כרורה למשה משיני ייש כה ג״כ שם״ר תיכות, ועס הקריאה הייה כמנין משה, לרמו שהתורה שבע״פ, ם י ניתנה למשה כסיני (עט״וק שם אות א')וכרייתא לר״י היא תחילת תורת מנ וכיון דר1כס על.ענין קרכנות שייכי לקרכנות היוס, יכה׳׳ל ט״כ סי׳ תקנ״ד כתכ הטור עוד טעס אחר, דאתה! מקימן כנגד תמידין תקנים ע״ש (משוס האי טעמא

, די • ניחא, דמיתר לאממ כט״כ כמ״ש שס המחכר סעי י- וכמו דמשניית הללי כמקים קרנן, כן כמה פרשיית יתפלית הן כמקים קרכנית, יצריך המתפלל להכניע את לבי לפני הש״ית כמי המקריב קרבן שהי, חתנייןבאלו הקריב א״ע ע״ג המונח, יכהקיבת קרכן ג״כ היי מתפללים כתי דאיתי כמסי תענית דן ב"1 ע״כ דמשמורות ומעמדית היי מתיקניס להם עמהם, יכתיי עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי כי ביתי בית תשלה ימי (עכשיו לכטלו הקרכנות נתקיימו התפלות וכדאית' כרכית דן כ״י ע״כ תפלותו ולכן אמרי ו״ל כרכית ם שפתנ כנגד תמידים תקנו ע׳׳ש וכתיכ ונשלמה סרי לן ל׳׳כ ע׳׳כ גלילה תפלה מתר מן הקרכנות כו' ופירושי לפי טינת התיס' שם ייתר מן הקרכנ.יח כלא תפלה ע״ש — יהנה הרמכ״ם כתכ כספרי מזרה הנכיכיס פרק ל״כ מחלק ג' לטעם הקרכנית הוא, לפי שהעבודה הכוללת אשר גודלו עליי או, היתה להקריכ מיני כעלי תייס כהיכלית, אשר העמידו כהס הצלמים להשתחוות להס ילקטיר לפניהם, ומפני וה צווני השם לכנית היכל לי, ומוכח לשמי, ושיקטירי לפניי, יהגיע התחכילה שנמחה זכר ע״א והתקיימה הפינה הגלילה האמתית באומתנו,

— 22 —

והיא מציאת השם ואחרית! ע״כ כיונתי כקיצור, יעפי״ו התעירר! מתי מספר לכטל כל התפלות אשר יש כהם צירוף מה עס קרכן ליזען אשר שס קרב! לח יוכר (לא יפקד, כיי! יככר כטל הטעם שאין עול עכו״ס כינינו הגןקריכיס לאלהיהס,ם אייוריס כי קיבץ גלי1ת צא יהיי ינ׳ מצות קרכ! נפלה ולא תושין קום אף נ, אמינא כהי יולתא ן .לעתיד לכוא מטעם שכטל הטעם• וכיו! דבקרכמת ק״ידנ לחוק ילים רפות; אילם אפם קצהו אשיכ על לכריהס! כי אס אסתיר טעותם התל וכלה, יוכל להתחכר חכ1ר שלם כפני עצמו, ולא לוה שמתי מטרת כוונתי כמחכרת הזאת, ככל ואת מיה המעט אשר אברר בהעברה כעלמא, כל עין מאה יראה כי משענתם על קנה רצין: א' הלא הי־מב״ם כעצמו שה1א כעל הטעם, לא מנע להתפלל, כמונו היום אע״ג לכבר נימיו כטל הטעם ובטלי הקרננית, יו״ל שם, זה המי! מן הענולה ר״ל הקרכת הקרכנ!ת, אע״פ׳ שהם לשמו יתעלה, לא חיוב עלנו כיו! שהי' בתתלה ד״ל שנקריכ ככל מקום וככל ומן כוי אכל התפלה יהתחנה היא מיתרת ככל מקים יכו' עיים והן הרמב״ס לא ניפל יוכל פיליסיפי ותניני יכי היא לא ירל לםיף עומק לעתם ? ב' הלא טעמו של הרמכ״ם כבר קדמה! המדרש כייקרא רכה פרשה נ״ב וו״ל ר' פנחס כשם ר' לוי אמר, משל לכ! יולן שנס לכו עליי והי' למוד לאכול כשר• נכלות ומרפות, אמר המלן, זה יהי' תדיר על שולחנו ומעצמי הוא נמר, כך לפי שהיו ישראל להוטים אתר ע" ו כמצרים כוי אמר הקב״ה יהיו מקרי•:׳! לפני נכל עת קי־כנותיה; כאהל ימעד והן נפי־שיס ינע״ו כיי עיש, ואפ״-. התלמיד והמדרשים מלאים מזה, דתורתינו יתפלתיני היוםת ר ו ת ת א כמקים קרבנו!, בשלהי מנת1ת דף ק״י ע״א אייר יצחק מאי דנתי' זת האשם, כל העיסק בתורת חטאת כאלי הקריב חטאת יכל ד ו ת וואת ת א ט ה ה העוסק כתורת אשם כאלי הקריכ אשם; כמ״ס תענית דף כ״ ן ע״כ (במגלה לף ל״א ע״כ, אגןר אכרהם רכש״ע, שמא שראל חוטאים לפניך, אתה ע1שה להם כדור המכיל ינייד הפלגה? יחמי, לאו.,־ אמר: רכש״ע, במה אירשנה ? א״ל קהה לי עגלה משולשת כיי אמר לפניי. יכש״ע תינח כומ! שב״החקל קייס, כומן שאי!ן כי׳המקי קיים מה תהא עליהן!' א״ל ככר תקנת׳ להם סיר קרכנות, טמ שקורי! בהם לפני, מעלה אני עליהם כאלו הקריבום לפני וכוי, כשמית רכה פרשה ל״ת, לשמוע בקול הודה, לפי שישראל חומרים, רכון העוצם, הנשיאים ח־1חי, מביאים קרנן ומתכפר להם, משיח חוטא, מביא קרכן ומתכפר לי, אנו אין לנים וכוי במדבר רכה פי״ח, קרבו כוי א״ל דכריס אני מבקש קהו עמכם רבדינו אמרו ישראל רכש״ע, כומ! שב״המקל קיים, ם שפתי ב ונשלמה פרי קחי טו היו יוקריכין קרכן ומתכפר, ועכשיו אין כידינו אלא תפלה, טו״ב כגימטריא י״ו,י שתקני ו תפלה ׳"ס כרכות, הוצא משס כרכת המיני! שתקני כיכנה, יאת ציות י אחריו על שם, בהנני ר' ונסני ע״כ וכמוהם כהרכה והרכה מקומות קצרה היריעה חהנ־ל, הרי לפנינו, יאע״ג ינטל הטעם מ״מ נתקיימו התפלות במקומם ? ג׳ הרמב״ן כפי ויקרא הקשה על הימכ״ס וו״ל הנה הס יכרי הבאי ירפאו שבי גיול כוי כי לפי שטותם של חציים לא תתרפא מחלתם כזה כוי ויותר תתרפא המחלה, כאכלנו מהם לשובע שהיא אשיר להם !מגונה בעיניהם ולא יעשו כן. לעילם, והנהת ריח הניחוח, .והבל הביא נם נח בצאתו יון התיכה הקריב קרכ!, וירח ד א, וישע ר׳ אל הבל, יצא הי׳.עדי! כעולם שמן ן ה י מחלכ ו ו הוא מבכורות צאנר ואיל במובח ן ; המוכחות ערבתי ואעל פ ע״ו כלל, ובלעם׳:אחל אתי שבעו

— TS —

ת ואין דעת* עתה לשלול אמונות רעית לא נצטוו' ככן כיי, ולעניו הקדמית, אי לחמי לאשי ריח ניתוחי יתל־לה שלת •ה־' כהס שוס תועלת וי־צין רק קרבנן ימי, וחבל שלילת הע״א מדעת השוטים עכ״ל; ו.ס בפרשת כראשית כתכ ויבא קי הביא גם הוא .u1' יוה יתסיס פי התכה־ל־ס כטעם הקרכנות ע״כ, יהכעל עקידה שעי נ״י כתכ יו״ל, יככר השיניהי האתרונים כטענית חוקית, יהכי על קדקיד סכרתי זאת מכית גדולות לא וודו ולא חובשי, מטעם רמי הקיבנית, ותומר דקדיק ענ־נס יפרטס יריכי תירתם ימשפט־הס יכל הלכית־הס שאי אפשר שיה־' הכל ללא דכר ימי, למה לי לשלמה המלך להעלות אלף עילות פעס אתת יל־תר המלכים אשר כן עשו אשר לא צוו עליהם, ודי להם מהאיסור מה שהתירה התירה ימה יעשה אל קרכנות האכות אשר העכירו גילולי ע״א חן האדן, גס קרכנות הראשוני׳^ אדס, קין, הכל, ונח, אשר לא קדחה להם ע״א מעולם וכוי ועיש אין מתמרמר על פי' הנרבינ־ שעושה עצתו וקן ביתו של הרמכ״ס ומלין כעדו לגלות אמריס נסתרים, יבשער נ״ת הקשה עיד, האמנה אס הספיקי דבריי לתת טעם לכוונתי 'יגכרך לצורך שעה, הנה ככת־נת יוה שמושך אתרי כן, תשוב הקושי׳ למקימה, ווה: כי העם ההוא סרו מהר מדרך התורה והמצוי אשר צום, ילא נתקיימו בו יבתיעלותיו וכפרט ככל מה שהשתדל כפ־ סכרתי, להרת־קס תהעכודית הזרית והננריית במעשה הקרכנית, כי הנה הי׳ להיפוך כי למדי המעשים ההס ונשתקעו כהס, והתה מלנ־יזס, שריהם, כהניהס ינכ־איהס השתיתו, התע־כו מכל העמיס, אשד ר!א •גור מפניהם, כמו שהיא מכואר מכ־אים וכתוכיס כוי הנה כאמת יהי' כל השתדלותנו כאלי הקדמות כוי פיעל ריק יכטל כיי יהנה דכר די וה״שרתו לא תשוכ ריקם ? ר', הרלבייג כפי צו כתב טעמים אחרים לקרבנות, גם הברבנאל כפי פנתש 1בפ־ט בהקדמתי לספר ייקרא מחויק טעם הרמכ״ס ומיסיף עוד טעמים מדילי' יכן האלשיך כפי ייקרא כתכ טעם אחר, יעפ•' טעמיהם לא נפתח קשר התפלה עם הקרכנות עד היום, יא־כה נדע את הדבר מי ימי הצודק ? הי, הרמכיים בעצמו אחר שכיאר טעם קרבנות ככללס, תיור ופורט טעם כל אתת ואתת בפרקין כי עד ה־וס, איך צו' להקריבו, מ מ״י, ת״ו מתלק גי יכתכ: אבל הקרבת יץ אני נ וככר היי עובדי ע״ו מקריבים אותי; ילא נראה ל־ כי טעם, הרי חזר והודה מבוכתי, וכן תזר והודה שלא מצא סכה לכל מעשה הקרכנות, כמו כאווכ ושני התולעי/ ׳ושתי צפרים לא במצורע ולא בפרה אדומה? ויו, אס ני־יק בטעמי הלא איתי במדרש הנ״ל עד שלא הוקם המשכן, היו הבמות מותרות, ואתר שהוקם המשכן והקריבו בבמות ופורענות בא עליהם, היו או״ה אומרים, ע1בר־ן לשמו 1ה1א הורגן (כתמי'7) לכן אסר להם הקכ״ה הכמות ע״כ לפ״ו יאמרו בזמנינו לא יהרהרו או״ה אתרי מידותיי של הקב״ה ילא יסתעף תיליל השם, ויהי' היתר ככמות? וכן אמרו סו״ל נדה דן ל״א ע״כ אסרה התירה נדה, כד• למכנה על בעלה, •אמרי לתככ איתה גס כנדתה, יתהי' א״כ פיצה לכל התורה מלה ? וי, העולה על כולנה,ן נברא •תתכס על כוראו, כל הקרכנית, כלליתיהן יפרטית־הן נאמרי ע״פ י׳ אי כיד משה, ימי היא אשר ימלאנו לכו לאחר, הנסתרות לדי אלה־נו ונגלית לו ? כשם שחקר אלוה לא נמצא ותכלית שנדעהו הוא, שלא נדעהו, כן חקר מיית־י תוק־ו ומשפטיו ככוונתם הנסתרת נעלם מעין כל ת׳ כלת• לדי לכדו; אמ:ס התורה היא כפטיש יפוצן סלע וגפל־ס לתוש־', נגלה ונסתר, ורק להנגלה שם רמכ״ס וייל עייני, ני סמן על הטעמים הנסתרים שהס יתנו מורך כלב איש, אשר ירצה

— 2 i —

לזלול כהס, ונהתנטל טעם הנגלה, עוד טעם הנסתר קיים, יאן דיוצינו שנתכטלז נבר בימיהם נקה קצות דאיריית׳ בהתבטל טעס המצית, כלאשכחן סוטה פייט משנה ט' משרבו הרוצחים, בטלה עגלה עי1פה; משרבו המנאפים, בטלו מיס המאררים י שאט התם דהטעם מפזרש נתורה עצמה, נעבלה ערופה כתי' לא נודע מי הכהו ממילא הזא במפורש בתזרה, שאס רבו הרזצחיס זנולע מי הואן לבאה נו הקבלה בזמן הרוצח, פסקה החצוי, ונן בסוטה נתיב ונקה האיש מעו שהאיש מנוקה מעין, המים מלקים, ממילא כשרבו המנאפים והס עס הזונות יפרלי, הוי במפורש בתורה, שאין המיס מלקים אותה, והעד ע״ז פידנת הגמר' עצמה,, דחדאויייתא בטל גיטא ומשוס מה נח ב״ד יעה שרינן א״א לעלמא? ׳ י מי אינא חין ל״ג ע״א, ומי אינא מייי, ימדאייייתא לא משמט' שניעית יתקנו רננן גיטן ין ל״יע״נ, זכן בנחה ונמה יונתי עידשקיל וטרי התלמיל כסוגי׳ לתשחט ? שם ד כולה ומסיק מה היי העיקר שעל ייו עקדו לכר תורה, וכן חוור השיטה ככלהש״ס, כל היכ' יתכמי המשנה והתלמוד בטל! ח״ש כתורה היי להס עקריס פרטיים עפ״י. כתנ או קבלה, כמו שהיי להס יסייות מיותמת לבטל כ״י יברי כ״ד תכירו כאיסורימדס וציונים כלכי להראות ירכנן ותקנות ומנהגים ולכארס פה א׳ אפשר, כי י איי איפיא מקומותס, לא יספיקו, וביאור העני! על בוריו, יתכ ועמוק מאוי, וא0 תיכורי הניכתי יעלה לרצון רגווד ד׳ אות׳ לת״ס, אוציא א״יה ספר מייחד טל עקרים האלה, מיינו כרור כשמש דהס ו״ל היו רשאים לבטל דהי' להס כקבלה, עד מתי תתקיים המצוי ומת׳ תתבטל, משא״כ עתה אין כידינו אלא מה שהנחילנו לנו אבותינו ואין לנו כקבלה אס אפשר לכטל איוה מצוה דאורייתא באיזה !מן ומקום, כ׳ כל אשר הורשה לעשות ע״י העיקרים ככר נעשה, ותלילה לנו להפר דכר תורה• יש לי עול בוה טעניית נצחיות, אך מה ל׳ להרתיכ הענין על תנס, העיקר כמו שהשיכ התכר על שאלת הכיויי סי' כ״ה מאמר כ' דטעס הקרכנות נעלם 1עחיק מאוד מאור עיני הנתינה ע״ש—וחענין קיכון גליות, אחלה פני כל קורא חתכרתי, לעיין היטב כסי עוללות אפרים ת״י עמול הי מאמר תקס״י — תקע״ת, שמכיא מנכיאיס האחתנים ומי״א נכיאיס שכתרי עשר חון מיונה, חבילות ראיות כתנתומי אכילי ציון• ועיין כאגרת תימן להרמכ״ס ז״ל; כסי מע״נ• הישועה על יניאל תהכרכנאל וכפרט כסי משמיע ישועה חהבדכנאל, שכל החמר נתיסד יעל גאולה העתייה, ואו תתחזק האמונה כקרב כל לכ, על גאולתנו ועל פיותאבדתם מהרה, אעפ״י נפשנו, ואיתי בספרי מביאו גכעת המורה תייג פל״ד ו שאני מגלה אתכם מן הארן לתון לאין, היו מצוייניס כמצות, וכשתתזיו לא יהיוי אשר יוחס יי עליכם תדשיס עכ״ל; (לכן נגלייתני התפלה נמקים הקרננות עמי עולם חת יהודה וירושלים כי את ציון ויכנה נ״המקי כ״כ, וערבה לד׳ מנמי עולם, כימי משה, וכשנים קדמוניות, אשר ע״ו איתי כויקיא יכה פ"1 כיות י נ מי עולם כימי נח כוי וכשנים קדמו ניות כימי שלמה, ו״א כי ים קדמו וכשנ

כימי הבל, שלא הימה עכוות אלילים כעולם עכ״ל.

ג ומקדימין אמירת פרשיות קרכנית לתפלה, מטעם שכתכ כעל מגלה עמוקותק רל״ט וו״ל התקינו מתחלה לסיר קרבנות, שהס לקמל איי ציים כשידם ג כהנים כעכידתס, מן כריך שאחר על ישתכת הס פסיקי יזמיה, ני וה נ ו ונוחרס, ואמ״כ ק״ש ונרניתי' נסיד שחע • ישראל, שהם ישראל נמעחדם, !

— 25 —

ת יהי! במלין חין מן תולה (כלאית' ברקי* מ ד ק ריחו ליל כחזחיר למודה, שכל ה רבה ע'צי יכשומר טיכ מזחור טית) שיות1ת על מעלה, לכן כשהגיע לול למוחירת ד׳ בשמחה, קי, שהיא סיד ק׳ כרמת* אחר מזמור לתודה יכי' וח״ש עכרו א על ענין עמדה של כהניס, יאת״כ מן כרין שאמר עד ישתכח, אחר באו לפניו בדננר, שהםלייס כשירס יכוחרס על עסוק׳ יוחרה, יאח״כ ק״ש וכרמתי' שאיחיים,'י ד' הוא האלהים, על יחיי עסוק ראשין נו די אחר, !ה! שאמר דעו כ •ד׳ אלהי וכי׳ ע״ש — מקדמיו עסיקי יזמרה לשיית היס, יאית׳ טיהר תיומה דף קליא, כיין תישכחתא י ו י ע״כ, נהה1א זימנא, דחסיימי ישראל שכחי לאיטן תישכחן ו לשירתא לימא, כמה לאיקימנ', יאי תיחא האי תישכחתא אמא׳ איהי כתקינא •בתרייתא כתר שכחא לליל, והא תירה שככתכ אקיימת לתייה שכע״פ ואקיימת' לנכיאים יאקליחת לכתיכיס, יכמה יאקלימת, הכי אצטריך לאקלמה בשירתא? אלא מגי דכנסת ישראל לא אתתקנת אלא מתירה שככתכ, מש״ה איצטרן למייור לה כשירייגא לתקינא, יהאי תישכתתא מעליא מכל שאר תישכתן לעלגזא, יאיהי צא אתתקנת מכלהי כמה דאתתקנת מתישבחתא דא, יכגין דא איהי סמיך לצלותא דחיושכ עכ״ל כיינתי לצליתא לייצר אור להתייכ לישכ עד תהלית לאל עליון, כמש״ל סי' ט״י סעי' א' • - ומקלימין עסיקי לותרה לתעלה, מלכל טעס שכתבתיב בשם מגלה עתיקות, טעס הכולל הוא, על פ׳ דרשת ר' שמלאי כרכזת דף ל ע״א לעולם יסדר אדם שכחו של מקום תחילה ואח״כ יתפלל, כמו כתפלה עצמה, להקלימי אכות, גמרי־ז, וקלושות, לשאר כרמת נגל האל הגדול הגביר והנורא והכוונה כאלי התואריס, מציגי כמסי יימא רף ס״ט ע״כ לא־תא, משה אמר, האל הגדול הגבור והנורא, אתא ירמיה ואתר, נכרים מרקדים כהיכל!, אי' ניראותיו?? לא ו לא אמר נורא, אתא דניאל ואמר נכיים משתעבדים בבניו, איי גמחתי אתר גבור, אתו אינה! (אנשי כה״ג) (אמרו אדרבא זו היא גכורותיו, שמכש את כעסי יניתן ארן אפים לרשעים, ואלי הן ניראותיו, שאלמלא מוראו של הקכ״ה, אין אומה אתת יכילה להתקיים כץ האומות כיי ע״ש יעיי' מזה כהקדמת כעל עקדה מ״ש מזה כאריכות — ומקדימץ ק״ש לתפלה, כדי שיקכל עליי עיל חלמת שמיס תחילה ואח״כ יתפלל, וכדאית' כרכות לף ט״ו ע״כ מאי לכתי' כן אברכך, !ו תפלה, י פ ך אשא כ מ ש ך בחיי, וי ק״ש ב ן אברכ , כ י בשמך אשא כסי בחי אס עושה כן, עליי הכתוכ אותר, כמו חלב ודשן תשבע נפשי — יסדר הקליתה

בברכות. ש״ע, מכואר כארוכה כמסי מגילה דף י״ו ע״כ עש״ה.

. ן ז מ י ס כופלים כלי הנשמה תהלל יה•

בטור אי״ת סי' כ״א איתי למפלים איתי, לפי שהיא סיף פסוקי לזמרה, והב״י כתכ, כלי לה1ליע שנגמרו המותירים של סיף תהלים, וכתכ עול כשםק כשירת הים מפלים פסיק ד׳ ימלוך לעולם וער מפני שהוא סאכוירהם, י סיף השירה, מכיאם הרמ״א כש״ע סי' הנ״ל, יכן היא כתהרי״ל ה״ל תפלה ילכך כיפליס כל הנשמה יגי' משוס יאתמר יהי תלקי עס גימרי הלל ככל ייס (שכתן קי״ח ע״ג) ר״ל שחסייימין ס׳ תהילים שנתיסי בהלליי', והשתא אם לא יכפיל ד

— 28 —

פסיק האחרון, לא נראה כמסיים, וכן הוא כמחזור ייטר׳, ומטעם וה טפלים^ ר ת ס די ימלוך יגי׳; עיד טעם אחר דכיפלים ר' ימלוך ע״ש שהיא כדרך ניס איחא, משום לחד החלו ע״ה אמר י״כ הילולים כהלל!׳׳ הללו jן• וכפי' הפי כגל י״כ חולש, יעפי״ו נמצא כשם הגאונים שנרמז עני! אמירי; הלל לראשי חלשיםל יכ"ח, ואכ לכולם הללו אל בקדשו, ג , מ בשפר תהליס, לי״כ פעמים הללו׳,ם, יש כו י״כ ת די מן השמי למשמע מקילוש החדש (וכן כחזחיר הללויה הללו א הילילים, ישני מזמורים הללי, הם עיקר פסיק׳ דומרה, כחי שפרש״י נפ' כל כמט דף הכ״ל אהא לא״ר יוסי, יהא חלקי מגומרי כלל ככל יום, ואס־קנ' נפסיק;ת ד' יגויהללו דומרה, יפרש״׳ פסוקי חמרה, שט מזמורים של הילולים הללו א אל בקדשו עכ״ל יכן היא בויהר פקידי דן< רל״ב ע״א ע״ש)(לוה כיפלים כל הנשמה נגד תלש העיכיר עכ״ל, יכ״כ שיביל׳ לקט בשס הגאינים מביאי הכ״י אי״ח סי׳ן ע!ד, דכופלים כל הנשמה על השנה של עיכיר יעל חדש כ׳ תכ״כ, יהיא מיסי יחים עכ״ל, יכן כמיסין של ר״ח אימרים, לטיבה ילכרכה, לששין ילשמחה, ׳״כ בקשות נגד יכ״ח, יכשנת עימד מיסיפיס לכפרת פשע — וככיאשית רכה פי״י• איתי עס כל נשימה • ונשימה שאדם נושן, צריך לקלס לבורא, ח״ט, כל הנשמה:

״ה עטל • תהלל יה, כהתי

ן ה­ מ י ס

ג טעית היא, ינסתען מהא וכתב המג״א כסי, נ״ג סק״א כשם השלייה, ה נ מ לכל הט״י שכתיס שכישתכח מן שיר ישכתה יגי' עד מעתה, אומר משיחי! אתת עכ״ל, אכל כמתילה מככודו .טעה כזה, והוא כשגגה היוצאת מלפני השליט דכיינת השלייה שמחני הוציאו, אינו אלא על ׳"ג שכח־ם; אילם לעיקר המקור שמחני גם השלייה הוציא סברתי, א״צ לאומרם בנשימה אחת רק שלא להפסיק ביניהם בשתיקה או בשיתה, ליסוד המנהג הוא מן הזוהר פ' תרומה דן קליינ ע״א וו״ל, כיו! דמט׳ בר נש לישתכח, נטיל קנייה האי כתרא וש1י לה קמי' וכנ״י שריאת לאתתקנא למיתי מלכא עלאה, ואצנורין לאכללה לה כתליסר חכילין דרחמ׳ עלאין, דמנהון אתברכת אינו! תליסר היסמין עילאי!, נוי והנא אינו! שיר ושבחה, הלל וזמרה, עוז וממשלה, נצת גלולה, וגבורה תהלה ותפארת קדושה, הא תריסר, ולכתר לחכרה לה כהד״הו ילימא ומלכות, הא תליסר, כגי! דהוא מתברכת מנ״הו, ועל לא אצטריך כשעתא לאיתכללית מנ״הו, לשואה רעותא ולבא להא׳, ולא לשתעי כלל, ללא ליפסק כינ״הו כוי מכאן ולהלאה, אל הכולאות יכו' עכ״ל והשל"; בענייני תפלה יקריאה בס״ת מביאי, וסיים עליו, ע״כ יו! הראוי לאומרה כנשימה אחת עכ״ל הרי מבואר לכוונת הווהר היא רק שלא להפסיק, וגס וה היינו רק בתליםר לא כחיניסר; מיהי השלייה נראה כמחמיר מדעת עצמו לאומרם כנשיחה אחת, כדי שלא •בא להפסיק, מ״מ יידאי דעתי ג״כ רק על ׳"ג שכחים, לא על ט״י ללא כמ־ש המג״א משמי, ינכל-ספר השלייה לא מצאתי תקים אחר יסתור דבריי בכאן — אחר כתבי זאת מצאתי כן נבאר היטכ סי' נ״ג סק״א שכתכ יז״ל כל הט״י שנחיםגל.על.מעתה יאתר משיחה אתת, שלייה חג״א, יאיכס שכישתכח מן שיר מכתה י

— 27 —

אלא ׳״ג'שבסיס, יד אהרן ועיי׳ נסי משנת'חסיליס לן ס״ה ע״א וכן הואבכיינותד י)1ח א', ובחיי אלס' בלל עכ״ל ובן איתי בקיצור שלייה, וכ״כ העט״1ק סי׳ ל י״ח כתוכ גיכ רק י״ג שכתיס עד ומלכות, ומביא מעירש בשס הגאץ חיה׳ אלי' ז״ל מ1!ילנא, למשמע מזוהר תרומה דלא יעסוק עד!מלכות, אכל א״צ שיאמר בנשימה

אתת עכ״ל, וכן נראה לעין כל חלברי ז!הר הנ״ל •

. ס י מ ן טה וברגלים • נ ש ת ה ו ת ב ב ש אומרים יוצר ופיוטים ברו

ת העי־טגיס נתוםעו תכליתינ! היכה מאיד, ק1דם תכלת ׳"ת אוחריס ו מ י מ יוצר, אופן, מאורה, אהבה, זולת, וגאולה, ילאתר ״ית מוסיפיםה וישועת כהנה !כהנה ׳יציות ועייטיס כילם מכינים קרו״בץ נוטריקין קול, רנ באהלי צדיקים, ותקנס עע״י מאמרם ו״ל ולוא׳ שיתכלל אום כל היום כילו, גס מנינים קר!כ!ת על שם: דתעלה כמקים קרבנית• והנה אנכי הדל והצעיר לא אוכל להמלט מתוות דעתי, כ׳ לעת כואת שמלכד רני לעמא אשר מאן שמי תחסם צעיהס לכלת׳ אומרם, גס עמא דכר, אשר הספיק להס תמיד מל!׳; כלי כוונה, עתה הס צועקיס (רועשים נגד הכיוטיס וישמחו כ׳ ישתקו, לעת כואת נכון הדכר לצאת •ד׳ שחים לחש!כ על תחכ1לות לכל תוסין׳ עוד שערור׳' בכית תפילותינו, !אתם ק1ראי מחכרת׳, היראים וחרדים לדכר די! •דעתי, כ׳ טרם תיאין התנצלות סכרת׳, תשפכו עלי תמרורים, אין אשא פנים לשמת ממטבע שטבעו חכמי הפיוטים, 1אני כעצמיאודה, כ׳ לא הגעתי לקרסוליהם ואיננו מכין שיחת חולין של מחכרי הפתטים נשמתם עדן; אמנם ככודס כמקומס מ!נת, ומונת׳ לכבוד המקום ב״ה, ואין ספק אס המחכריס שכו היום לתתיה וקח! מקבריהם, כ׳ הס כעצמם התיר! לבטל קצתם ילנחיר תפל!ת אחרות חלן< קצתם — האבן עןרא כסי קהלת ה' א'ך וגזי כתכ וו״ל אס!ר שיתפלל אדם !•כניס כתין י על פסוק אל תכהל על פ תפילת! פיוטין לא ידע עיקר פירושם, ולא יסמון. על המחבר כוצ!נ1 המאמין, ב׳ אין אדם אשר לא יחטא א! כי המעתיקים חטאו, והנה העתקת כל דברי אכן עזרא תעלה אר1כה, כי חארין כחתן אפו שנים ושלש דפים כפרט כ׳ כמעט מולול אותם ומטיל מומן שבגלוי כקדושים יככ!ד ד' הסתר דבר, לכן אעתיק רק קיצור דבריו. !הוא ! א', רובי הפיוטים חידות ומשלים, ולמה לא נלמד משלגיה שלא היי חכם כמוהו אתריו, והנה תפילתו שהתפלל מודעת, ופל יודעי לשון הקודש יבין אותה, וכן תפילתו של דניאל, יכן כל תפלה לחיל ילקידש, שתקני הראשונים אין בהם חידות ומשלים ז כי׳ מעורבים בלשון תלמוד, ומי הביאנו כצרה הזאת להתפלל כלש!נ1ת נכריות, הלא נחמי' הוכיח המדכריס לשון אשדודית ואן כי בעת התפלה, ולמה נתעלל בלשי[ יולי יפרס !אדום וישמעאל? ג', אפי' המלית. שהם כלשין הקילש יש כהס 'טעיית גלילית, ולה״ק כיל הפייט עיר פרוצה אין ח1יגה, ש:עשה מן הזכרים נקמת יכן להפן; ר', שכל הפייט מלא סלרשית ואגלית וחכמינו אמר! אין מקרא יוצא מילי פרושי, א״כ אין ראוי להתפלל אלא על לרך פשט ולא על לרך שיש ל(:סיי4 וסיום דבריו לא אוכללכאר אחי חני אלן מטעות הפייטנים -והטוכ• נעיצי•שלא;;ייגפללאלם •נהם. ולא נענש נלין עכ״ל זהעיגקת קיצור

ר (יניד שם כשש היי״ק !!"ל, הלשין קצרה ז דבריו הוא ג״נ כאוצר השרשיס שרש עו אצלנו וצריך להרחיבה במדון הנמצא, אן שלא נצא מזרן לשו! המקרא, כמו שעשו קצת כני עמנו הנקראים כשם פייטים בקרובות אשר חביז יהיא חטא גדיל עליהם, והמתפלל בהם מוכיד עונס ומחדש עין לעצמו, המקום יצילנו ממכשול הלשון לכלתי נכשיל כו שוגגיס עכ״ל וכמוהם עוד רבו חכמי זמניהם, אשר פערו פיהם לכלי חק, במורה נמכיס ח״א, פנ״ח) ואן לא ׳ לתסזם פיות עורכי תפלת הפיוטים (ועי הועילו רק אצל כת אתת ושתי כתות אחיות כעס, לא פנו אל המערעיים, ני כעת. ההיא היי גאוני עולם, תבמיס וסופרים בקיאים כתלמוד וכאגדות המדרשים, יודעי חידות ומלומדי משל, ולהם הי׳ נקל להבין תוכן הפיוטים כפי כוונת המתגרים, ולא מיד אלא שהיו אז קדושי עליון בעלי חכמת אמת, כל רו לא אנס לחו מגלה, ונפשם חשקה יותר באלו הפיוטים מבשארי תפילית המםידרות בלשי! צחה מסתר י ונקיי, ומה שהוא לנו חסיון, היי אצלם מעלה, ביא־ת' נס׳ מעבר ינק מאמר אחר• נועם פכ״ב בשם תלמידי האר"׳ !״ל, וו״ל גם חזרי לא היי חפן כשום פזמון או עיוט מאותם, שסדרי אחרונים רק מן הראשונים, כמי תפלות ר״ע 1ר' ישמעאל, יר״א בן ערן, ירי אליעזר הקליר (שהיא העיד עליו שהיי לי איזה התיחשית עם ר׳ אליעזר ב״ר שמעון) ויוגמתס, לפי שנתקנו על דרך האמת, אן לא האחיינים שלא ידעו דרן הקבלה ואינם יודעים מה שאומרים וטועים בהדר ייכירס כלי ידיעה כלל ועיקר ילא הי' אימים בלל, וכפרט יגיל אלהיס חי, וידוי אשמנו באומר ובפועל וכוי !כיוצא, לא היי רוצה לאומרם כלל ענ״ל והחג״א ריש סי' סייח מביאו בקיצור, יבמה״ריל ה״ל ייה״כ איתי, האדרת והאמונה אמור הש״ן בנעימה כיראה וכניונה גלולה בכפיפת ראש והשתחואה, כי הרבה שימת וסודות כלולים בי עכ׳׳ל, זי כת אחת, יניכח אלה המיני כעם לא ילימ !לא הביני אף חלה אחת, אולם בערה כהס תשוקת העבודה כיקוד אש אכלת ילא פסק פיהם מהתפלל, יכהכניי עליהם עול גליות, כן הככייו על עצמם עול תפלות פיוטים, אילי כ1כ1תן •גאלי מצריתס, ימי זה היא יאיוה היא אשר מלאו לכו למתות לאלה שתי כתות? ובכן נתייחדו ינשאר •סייס אמין יתוק •, אמנם כת השלישית כעלי תירה אשר ידעי להבחין בי! לשון צתה ללשו! עלגיס, אבל לא היו כקיאיס במדרשות ומנ״ש בחמות הקכלה, כמוני היום, המה לא קיבלו עליהם מעיקרא, ובעד אלה היעילה תלונת מתנגדי הפייטנים, יכדאית' במהר״יל ה״ל תפלה יז״ל היו כועס על הבחירים שהיי לימדיס ככהכנ״ס תיס׳ אי שאר דברים בשעה שאחרי הציבור קרו״בן יהם לא שמי לכס לאמיר איתם עכ״ל, אבל עתה בזמניצי אין אתנו יידע כל המאמרים יתילי תלין האגדות והמדרשות הרמחים כחילות הפיוטים, יאלה אשר הס כני תורה חכמים ינכינים, כאז כעתה חיסחיס פיהם חלאימרס כלל, ועלתה נימינו, כי גם המיני העם ניתנים כתף סידרת יתולוליס הפתטים חבלי דעת ייתר מאלה אשר ולולי איתס בטעם יסברא, אין לא כירא לראית כבלע את הקודש ולהיית כשכן ערכי יחלילה ל׳ להעיז פנים ללמד פנ• תבל תבונה !אל תעשה ? והנה ידעתי מ לאתר: כואת ובזאת עשי, אך אמרתי לתוית דעתי, יהי' אס גדילים חקי• לכ יסכימו עמלי, או יסתעף התיקון מהם; אמנם לתקינ• כיינתי ילא לעויתי,לא יאית תיקי! בללי לכל עלת בני ישראל, אשר אנחנו יושבים בתוכם, כי כל עיר ועיר, אשר אנשי. העדה לא ירגישי ההכרח יחחויקיס כברית אהבה עם כל ישן נישן, הנח להס, חוטב שיהיו נחו היו וברית שלוחס לא חוער, ועין• פלילי •הי לעורר אותם עול

— 29 —

הס לא התעוררו, כי אז וה ינענע ראשי 11ה יסרב, !מה נקל להפריד איש מאח רעהו 7 יאק כלי מחזיק כרכה ל־שראצ אלא שליס יכפרט כנזקים קדיש כנ״הכנס; אולס רכיס עתה כעי בנסיות, ככיא תפלת הפייטיס, הכל הולך כספ־נה כל־ חלח זה נכנס ווה ייצא, אלה חלחשיס כשיחה כטילה, ואלה כעסקי מ״ומ, יהנוהר חבולס, פיי סתום יהיןחויר פתיח, כן הש״ן מצפצן כיונה פיתה אין לכ, יעליחי, לכן נראה דהיוצתת יהפ־יטיס שלפני תפלת י״ח, יש לכטלם ן חלתי מטו חלאיחרס כלל, אי ללקיט מהם היפית (לקכעס כין תפלת י״ח כמו שאר הפיוטים זכח״ש כס׳ חיי אדם כשם קצח יחידים ע״ש, להנה המחכר כאי״ח סי' ס״ת כתכ וו״ל יש מקימות שמפס־קין כברכת ק״ש לומר פיוטים ינכין למניע מלאמיס חשים לה1י הפסק עכ״ל, ואף הרמ״א שכתכ דאק איםיר כדכר, מ״מ פישק דהמ־קל יאיני אומרם לא הפסיד, רק שאין לפרוש עצמו מהציבור, וכן האגור אן שהוא מסיים שקיים המנהג, נתב יו״ל, בעניו להפסיק ככרכית של ק״ש לימר פייטים, ראיי הי׳ שלא להפסיק יכ״כ מהר״ס יכן הרמ״בם, יכן נראה לרא״ש, יכן נתב אכן עזרא עכ״ל יו״ל הטור שם, כענ־ן ההפסקה שיוכסיקין כברכת שמע לומר קרו״כן ראיי היי שלא להפסיק, יהר״מה נשאל ע״ו, יהש־כ: כן ראיני שאשור להפסיק כיי ואשר היגד לכס שאני יישכ כיניהס ושומע ושותק, אמת הוגד לכס, ולא מפני שהלבר ישר כעיני אני כא כעת הקרונה, אלא כדי שלא אמנע עצמי מסדר הקלושות והקלישין ועניית אמן ולהתפלל עס הציכיר, אן מה שהיגל לכם, שיש כילי לחתות, לא הוגל לכס האמת, על כן אמרתי, הנח להס לישראל, מיטכ ש־היי שוגגין יאל יהיי מוירין, ווו היא סיכת שתיקת־ כוי ר״ת דחק לפרש ההא־ רכמקים שאמרו לקצר כוי כדי לק־יס המנהג, !מ״מ טוכ ויפה הדכר לכטלה למי שאפשר, כי היא סיבה להפסיק בשיתה בטילה כדכרי הכאי (וע״ו כתב הכ״י, דברים ברורים הס) גם כי ר״ת פי' לקיים המנהג, לא ישר כעיני א״א ו״ל עכ״ל לפ״ו ממנינו שרוצים לעקור המנהג ביליס יבמויד, מיטב להתירו ע״פ הדין ולא תידון, דבכה״ג יילאי יש לסחון על הגה״מ שכתכ כ״פ ח' מה״ל שכנים, ליש מנהגים שאין לסמיך עליהם אפיי היכי לימן: ״הכל כמנהג המליכה"; אמנם הפיוטים שאומר׳׳ אתר תפלח י״ח, רכים מהם קלים יפיס ימב1אריס אע״פי שיש כמה בעלי לשין מטיבי שפה יייכלי לחבר תפליח יפית מהם, אין לו!ו מהפייטיס, כלאית' כיחשלמי ספ״ג לעירוכין מכיאי החג״א סי' הנ״ל וו״ל אע״פי ששלחנו לכס סדר התפלות, אל תשנו ממנהג אביתיכס עכ״ל; אילם יש ג״כ פייטים שאפי' כעלי תורה אין כהם אחד שיבינם, ראוי ונכין לייחד מליצים כעלי לייהק המפירסמיס ג׳׳כ ביראת ד', יהס יחכרי תחתיהם תפלית חדשית, אי להעתיח כיינת הפייטן כלשין צחה ינקי', אכל כל עיד לא נתחדשו אי נעתקו, יש ליתר כל הפייטיס ייספיקי לעכב איתני ככ״המס וליוניע ישיבת הקרנית, יכן יש לתקן הרכה בסליח1ת, כקימת (כפרט המצר והפיוט של

פיריס, ושל טל יגשס «

ן י • מ י סת ציצית • ב י ת ם שמגיעים ל ע נוהגין לנשק הציצית בכל פ איתי כסי כרכת חשה עמיד ק״ו ו״ל מה שכהגי כשמגיעים למלת ציצית כק״ש לנשקו,הלא חלה וי. ינחיד באמצע הפסוק, ואיני מווכר בשום מקים מנהג

— 30

תם אותו ימשמש ככ' ציצת שלפניו, ראי זה׳ רק כסי׳• סיא סעי' הי אימי וכשאומר ו אכל לנשקן מאן דפר שמיי? לכד כסי׳ ליד סעי' ד' כתכ הר״מא נוהגין קצת לנשק׳ אכל כק״ש לא אמר, והרב הגאון מי״ה איצק ו״ל שהיי הציצית כשעה שרואה בם ט אכ״ו לקק שקוד ואמיט כשמעו דברות אלה, ענה ואמר שהלה מלת ציצית כאה כטיגם מפסיק ככל פעם? השכוי/יו: ללכריי מה מקשי מיס' באנה ד* הושיעה נא. (הוא בחס' סובה דן ל״ח ע״ב בד״ה הוא אומר כוי ועיין עול מג״א סי' נ״א סק״ט) הלא הוא נטעם אתנחתא* וראיתי כתב יל חחנהגי רכ־נו אליהו זצ׳׳ל יזה אחת מהם שלא נשקן כק״ש והי' כמיס קרים על נפש עיפה, והשכתי להגא״ון חהר״ו אב׳ד ל״ק פפ״למ בהגאון חוה׳ אברהם טריר, שנשקן רק כשעה שאחר וראיתם, יסכרא נכינה היא כמ״ש כסי' ליד ס״ל והכן עכ״ל, והנה מה שהקשה הגאון אותיc , ף ת הכנ צי מיהו״א ז״ל מטעם מפסיק אשתמיטי התקשן יהתרצן, כי על צי בציצית נגינה משרתת, תרכא (שלת ט״י, ל״ח) ילפענ׳׳ד כניס וכרי כרכת משה, לנשיקת ציצית היינו משום חיכוכ מצוי — כעין דמצינו כשמות רכה פייה יכתנחומא ל שמות ודל, אתרו ח״ל כל נשיקות של תפל1ת הן, חין מג׳ כוי ע״ש וכמו נס״ת דנתכ הרמ״א כשס הא׳׳ז כאו״ת סי' קמ״ט שבאים התינוקות לנשק התורה כד• לחנכם זלורוס כמצות, וכן נוהגי׳ כהרכה רכריו לנשק משוס חיכיב מצו׳ אן דלא נונר כלל בש״ע, כגון נשיקת תפילין ללא מוזכר כשום דיכתא רק כשי' כ״ח שעי׳ ג', שמנהג התכמיס לנשק התפילין כשעת הנחתן יכשעת תליצתן, יאפ״ה ככל פעם שממשמש כהן אדם כגין כק״ש כשמגיע׳' לוקשרתם כלאית' כאי״ח סי' כ״ח סעי' א', ובטור סי' ס״א, וכן כפסוקי חמרה, מטעם שאמרו ז״ל כחנחות דן ל״ו ע״כ, ת״ב אום למשמש כתפילין ככל שעה, שלא תסיח לעתי מהן, ככל פעם מנשקין איתן, וכמי כן במזווה כתכ כן הרמ״א כיו״ו סי' רפ״ה סעי' כי דכשאלם יוצא מן הכית איר צאתי ובואי גי', יהוא מדמצ־נו נכנס לכית, ינית •דו על הייויזה ויאמר, ד' ישכו כאונקלס הגר חוא מזוותא למנתה אפתתא אותיכ •די' עלה (ע״ז דן ׳"א ע״א) ונוהגים לנשקה, וכן כח״ש הרח״א כיו״ד סי' רפ׳׳כ סע" ה', דכפר אסור להפוך אותו יעל פניו, וכשמצאו כך צריך להפכו עכ״ל, נוהגים ג״כ לנשקה! כשחהפכין אותו יהכל משום 'חיבוב מצוי, ומש״ה מנשקין ג״כ את הציצית, ולמה תהא עדיפה מצוי ואת מהמצוי לגמירגא, כל פרשהדלא פסקה משה, אנן לא פסקינן כמסי כרכות דן ׳"כ '>1׳יב, והמג״א כסי' רפ״כ סק״א כתכ כשם הזוהר ויקהל (ליין ר"! ע״כ) אסור למאן' •לקארי באורייתא למיפסק פרשתא או אפיי מלה חלא אלא כאתר לפסק משה ט ע״ש ? !הא לא גרע מהפסק ע״י שתיקה, לפיסק אכן העוזי סי' ם״ג ללינת, לאסור להמתין כשירה תלשה כדי לענות קליש וקדושה, וכ״ש לאסיר להמתין כין 'גאולה לתפלה יכ״ב לאין נכון להפסיק כשתיקה ממש כאמצע פרק כל שלא לצורך, 'ואינו י מחלק כין הפסק זמן הרכה להפסק מעט עש״ה ראייתו לזה, לפ״ו ליש לאין נכון להפסיק באמצע פסוק של תורה, כשתיקה ע"׳ נשיקה; אמנם גס כלא זה נראה.כתכ: יש נוהגים להסתכל לי הוכחה גמורה ללכריי להמתכר סי' כ״ד סעי' ל' בציצית כשמגיעים לוראיתם •אותם יליתן אותם על העינ־ס !מנהג יפה הוא וסיבוב..מצו/ ע״כ דכריו, וכן הוא .כטור סי! ם״א .ובסידורו.של. הגאכ״לק ל־סא יכ״כ השלייה בשער האותיות׳ לן ע״נ ע״א (עשייה: טיב התלוי כעינ־ס להסתכל 'בציצית כלכתיכ וראיתם אותי וגי׳ עצ״ל- יהיא: מכתבי 'האר״י !"ל כס־.משגת חסידים מסי חפל* הבריאה פיר סי׳ ׳״א, יהמג׳׳א שם ס״ק א' כתג לנשק הציצית

— 31 —

נישמגיע לנאמנים ונחמדים,"וכן הוא בסידורי של הבאי! הנ״ל וזהי ג״כ מכתבייכם נ האר״י שס פייה ס.י' ויי, ולמה לא כתכי ג״כ לנשק הציצית כשאומרים ואחרי עי כדאית' ג״כ ככתני הא,־,׳׳ שס פייי סי' י'א כא1תו פרק עצמי דכתכ שיש להסתכל? אייו דככימן שניהם השמיטיהי, חשים דהי׳ כאמצע הפסיק, יידיע תו תםאו ראי בו מיש המג״א סי' ב״ה ס״ק כי בשם נה״ג בכללי הפיסק־ם, דכל דכר שכעלי הקכלהוהפוסקים, מיהי אס כעלי הקכלה ' , , הלן אחרי הגמ והווהר חלוקים על הגמ' מחמירים, יש להחמיר ג״כ, וכל דכר שלא היוכר בגמרא ובפוסקים, אעפ״י שנזכר כקכלה, אין אני יכיליס לכוף לנהוג כ! עכ״ל לפיו נשיקת הציצית כק״ש, לא לכד שלא נוכר לא בגמ׳ ולא בפוסקים לנשקס כפל פעם שמגיע לתיכת ציצית, אדיב' מלינא דגמרא אס1ר להפסיק כאמצע הפסוק, לכן נייל שלא לנשק הציצית רק כמ״ש המג״א הנ״ל והגאון אכ״ד מליסא, דהיינו כהאי דנאמניס ונחמדים, וכוה אין לח1ש להפסק, כמ״ש הכלכו מביאו המגייא סי' תכ״כ ס״ק חית, דדוקא בתורה יכנכיאיס אסיר לחלק, אבל ככתוכיס שרי, (וראי' לסוף דכריי מדכתיכ (נחמי' ט,ת יגי', הכל כפסוק אחד, ו הכרי ך וכרות עכ י ת לבבו נאמן לסנ ת א א צ מ חי) ו ואנן מחלקים אותו בתפילתנו לשני פסוקים, (כשיש כרית מילה, מתחיל המוהל וכרות וגוי); אך יש לעיין לדברי הכלכו, דמדבריו יושמע שכנכיאיס יש חומר קדושה חבכתיביס כיין דכתוכיס, לא נאמרו כננואה רק כרו״הק, לפ״ז יקשה מהא דכתבו תום' כע1 הש1תפין דף י״ג ע״כ כדייה ר' יהודה בוי דמיתר להניח נניאיס עייגג נביאים, יכיייכ הריין, וכן פםק־נן ביוייד ס־'רפ״כ סעי' י״ט, כתובים, יבתיכיס עי יאם איתי כדברי הכלכי, הוי לן לאסיר להניח כתיכים ע״ג נכיאים, כמ1 שאסיר

להניח נכיאים וכתובים עי׳ג חומשיס? יל• קצת צ"ע•

. ס י מ ן י את כ ר . שאר ב ן י ע מ ת ה כ ר , ב ת ו כ ר ל יום יייה ב אומרים בכ

י ן י ת הנהנ ו ברכ , בהמ״ו ו ה ל פ ת ה

ג ע״א, תני׳ הי' ר׳ מאיר אימר ח״כ אדם לכרך מאה א כמנתות דףי' מ״ ת י א דה ד־ . וכתכ רש״י מ ה די אלהיך שאל מעמך כרכות ככל יום, שני מך קרי כיי מאה, (עירשו תוס' כלז' שת״כ מאה כרכית; יייימ כדי להשלים אלהי מאה כאזתמתי' ופי קרינן מאה, הרי כולן? עכ״ל (רצינס, דהנה כעסוק יש צ״ש אותיות וכי קרינן מאה תחת מה, הרי אותי יותר וממלא י;אה) ומושי כד״ה שאל) ויש מאה י מעמך, כתבו וו״ל, פי' ר״ת דהוי מלא (ריל. תיכת שואל מלא כי'ל מה כחיליף אותיות ׳ אותיות בפסיק, זי״ח מה עולה כא״ת בייש מאה ענ"ל.(ין יכודך גבר; כ״י כיין כגימטריי י כ איית בייש, הס י״צ ועולים מאה) וי״ח כ מאה, ובטור אוייח סי׳ מ״ו איתי וז״ל, השיב ובי נטיונא׳ ריש מתיבתא למתא מחסיא, דוד המלן ע״ה תיקן מאה ברכות דכתיב הוקם, על, עייל כגימטריא מאה היי, כי ככל'ייס היי מתים מאה נעשית מישראל ולא היו יודעים על מה מתו, שחקר והכין כרו״הק ותיקן להם לישראל מאה כרכות עכייל וכן הוא ככמדכר רכה פרנ»׳ ׳"ח וכתנחיתת פ׳ קרח ע״ש וגס כפני־ הכית כבר היו מברכים אותם, עייי-מוה נתשנייין-ת״כ Vis קסייא; אמנם נשתכחו׳ מריה הטרדות־ יהשיעבוו, ע1

— 32 —

שנאו התנאים והאמוראים וסדר! להן תתתיהן כל הברכות שאנו אומרינו ככל יוני, יהחשכי! מדוקדק ככ״י או״ת סי' הנ״ל ע״ש, יבעל הטורים כעי. לן לן נתב יו״ל שבע פסיקים כתורה שכתוב כרכה להקב״ה, א', ברוך ה' אלהי שם, כי, וכו׳ ו?הס מאה תינות כנגד מאה כרכות שככל יום וכוי ע״״ש, •והנה בפי' פרדס אית• דמןמת (צ״ל כצירף תיבת אמת שאומר הש״ן כקול) אמת ויציב עד וולתיך יש קי תי גס יש טויו ווי״ן, י״כ ההי״ן שעולה ג״כ קי, לפי שמתו מישראל נל יום מאס, תקני ואת כני ככל ושלחו לירושלים ופסקה המגפה עכ״ל, ולאו דעתי הקלושה נוחה הימנו, הלא כשאמורים וולת, נתקן תפלת, על הראשיני', כניסתא אחרת ואינם שיייס כמספר, כי לפי נוסתא הפשוטה <ש ל״ו תיכות ולהניסתא של הוולת ח"כ תימת? ומה שכתב לכוון כט״ו ווי״ן ני׳ עד נמה ננוון ונמול? אס נעמוד על כל הכוונות, לא יספיקו שעות היום לתפלה• כש״ע סי' ס״א איתי ייכוון כט״ו ווי״ן שעולים צי, והס כנגד גי שמות ההויייה, שכל שם עילה כ״ו, ודי אותיותיו הס למ״ד ע״כ• והרח״א שם כתכ כשם האגור ומהרי״ק, דט״ו מי״ן עולין צ', והקריאה נחשכת אי, הרי צ״א, כמנין השם כקריאתו ובכתיבתו והוי כאלו אמר די אדני אמת ע״כ כצרור המיר פי כראשית ופי כי תכא כשם מדרש הנעלם איתי הי• ווי"! הראשוניים, הס כנגד ד', והאמצעית כנגד אלהיס, והאחרונים כנגד אמת מהו סדורן כוי עייני כסי משנת חסידים מסי תפלת הכריאה פייה סי' גי כתכ, ויכוון כט״ו ווי״ן, שמספרם י״ה פעמים ייי, והס סוד הניחין והציצית כוי וכל נייזא היא כצורת ויו, ומחבר אליהם הההין של הדכר ה!ה ויעשה היי״ה שלימה ני' ע״ש, הכתיי כפי תרימהף ס כ כתכ: כלל הדברים שבפרשה זו, שהוכיר הכתוב תתמה הן ס"! (רצונו והב ו ונחושת וגוי) כי הבשמים והסמים הכל א' כוי (סתירה לזה מזוהר פ' תרומהs כי, דן קלייה ע״א ע״ש!) יכנגדן תקנו תנמי האמת כישתכת ט״ו שבתים c׳ ובאחרונה אנו אומרים לשמן הגדול, וכנגדם יגקני ט"! שכחים כאמת !יציב, שכל השבת ההוא נקשר כווין, תין ממלת אמת, שהיא כראש יהוא שחי של הקב״ה כענין שנאמר ודי אלהים אמת עכ״ל, יכס' מאה שערים מאריך כט״ו מין בציורים ע״ל נסתר, ובעל תולעת יעקב כסוד השמע מביא! ומוסין׳ עיד מן דיליו ע״ש ימי יודע כמה כיונת מפוורות עוד כספרים לא ראיתי, ולכל אחד יהי', המתפלל שלא לדעתו ככלל, מתפלל כלא כיונה, יאיוה מוח יסמל לטין כילם ? לכן אס גס המק1כליס החסידים וחכמי אמת הי' יכולת בידם לצרף שמ1ת בחחשבתם, אנחנו לא הגענו ;.לקרסוליהם !לואי כ׳ נוכל לכוון חתתילת התפלה ועד סופה פי' החלות — עיי' בנודע כיהידא חהד״ק ת״א ליו״ד תשו' צ״ג שכתב וו״ל: .ככוונת התפלה וחצזת שינן '.בהם כמה עיקולי יפשירי יכחה תשש קיצון כנטיעית כאשר ראינו כייז כחופת, .פשיסא שיש לנטל שלא לטון כלל, ידי כעושה המצית לשם מצי' יכו' יהכוונה הוא' וגס המתשכה רק פי' המלות וכל התיקונים למעלה נעשיס מאליהם ע״י מעשינו ט (כי הנסתר נקרא כשס בוינה, יהנגלה כשם מתשכה) לא יתשוכ רק פי' המלות,' ״ כ •!בדרן הוה ילן כטת ולא יכשל בשים דבר עב״ל, יהאכידרהס כתכ מביאי הן סי' קי״ג יו״ל, יש אנשים שמנו התיכית שיש ככל כרכה 1כרכה מי״ת, או״ת סי ,יהייאו פסוקים על כל כרכה מענינה שעול•! תיכותיהן במנין תיכייג:הברכה, יכן •עשיתי אני כראשונה מנין כוה, יאת״כ נראה לי שאין לי יסיד ילא שירש, כי לא תמצאו מקום כעולם שאומרים כעני! א' תיבה כתיבה, אלא יש מוסיפין תינוי/ רש גורעין, וא״נ הענין הוה אינו הועיל אלא לתי״שעשאו ולא לזולתו ולמה נערית

— 33 —

סל הסופרים לכתכו I עכ״ל, וכן הנא לעניכינו• יבעל חת יעקכ גסי׳ תפ״ט סייקח י״א כתכ כשס מהרש״ל כתשו' סי' צ״ח ה״ל: חדשים מקריכ כאי ירוציס להיות מנ המקובלים ממדרשי הנעלמים, ומחולשי הראות לא יביטו כאור הווהר ולא ידע! מוצאו ומבואו לכוונו, אלא שכך מצאו כספרי רשכ״י; ודע שכל רמתי יאכיתי הקדושים ששמשי גאיני עילם לא נהגי כך, אלא כדכרי התלמוד ופוסקים כוי, ומי שלא ידע להשיג סודה על נכון יכא לקצן כנטיעית, לק אהיכי! אל תלך כדין אתם, אי! לך עסק כנסתרית המתיהריס כחידושים, כאלי הןיידעיס ימניניס רוי התורה !צפוני' יהליאי שידעו הגליי—מה יפה כחי של ר' שמשין מקינון, אחר שלמד סתרי הקכלה

אמד, שהוא מתפלל כתינוק כן יומו כוי ע׳׳ש, .לכן אי; לנו לכוון כתפלה אלא פי' המלית ית1כו העני! כפשוטו ותו לא, וכ״כ המחוור כח״ש כטור או״ח סי' ס״ו דתקני אמת ייציכעלהחסד, שעשה עיוני הקכ״ה, שגאלנו יהעכירנו כיס ושיקע צרכי בתוכי, יכן כירושלמי ספ״ק דכרכות א־תא p ווייל: צרין להוכיר כאמת ויציב, יציאת מצרים, ימלכית, וקריעת יס סוף, ומכות ככורים, וצור ישראל וגיאלי עכ״ל; אמנם מאמר חו״ל מענ־ן מאה כרכית כל״ס אחת ייציכ, יאית' במשנת חסידים מסי חיית פ״ג סי' ייד, דיקייס ככל י1ס הסימן של צדי״ק, והוא לעמת צ׳ אמניס, יי קדושות, •י קדשים, ק' כרכות, ועיי' כסדר היום דן עייד סוד של מאה כרכות, יכשערי אורה

שער הראשון ככינוי כרכה •

Q י ן ו ^ ובו ב' םעיםים •

ה פוסעים ג׳ פסיעות ל פ ת ם ה ו י ם ר ה א ת י״ה וכן ל ל פ דם ת קו לאהריו ולפניו •

א מן גי הפסיעות שקודם התפלה איתי כרח״א סיי צייה כשם הרוקח, דכשעומד להתפלל, ילן לפניו גי פסיעות, דרך קירוכ והגשה לדכר שצריך לעשות ע״כ והעט״וק אות כי מסיים: הטעם מדכת־כ ג' הגשות לתפלה ויגש אברהם; ויגש .יהודה; ויגש אליהו ע״כ — וחגי פסיעות שלאחר סיום התפלה, איתי כטור וחחכר סי' קכ״ג עויש• ופוסעים כרגל שמאל תחלה, והטעם כתכ הגה״ח בפייה מהלכות תפלה, חדאמרינן בשוחר טוכ כפסוק כל עצמותי תאמרנה, אמר דוד כוי עד, רגל שמאל לגי פסיעות שלאתר התפלה ע״כ; וכ״כ כשיכול׳ לקט וכסי אוהל מועד; !המג״א שם ס״ק יוד כתכ, הטעם משוס ומסתמא עוקר אינש כרעי דימינא כרישא (יומא דן י״א ע״כ), לכן כשמאל מראה כאלו ככד עליו ליפטר •מלפני המקים כיי (אפשר עוד לומר הטעם לצריך לפסוע לימין השכינה תת־לה ע׳׳נ, יו״ל המתכר שס סעי׳ אי: כירע יפוסע ג' פסיעות לאתריו בכריעה אחת,, ו מי פסיעית כעידו כורע קידם שיוקין כשיאמר עושה שלום כמרו יאחר שפסע ג' היפך ׳פניי לצד שמאלי, וכשיאמר: היא יעשה שלים עלני, הוסך פניי לצד ימינו,-יאח״כ ׳שתחיי לפניי כעכד הנפטר מדכי, יכתכ המג״א סק״כ, שלא כאיתן שאומרים •עושה שלום, כעיד שפיסעיס, לאין נכין לעשית כן ע״כ, יכ״כ הכ״י כשם חהרי״א , יתייהד ע״ש — יטעם ג' פסיעית כתכ המהר״יא כשם ארחית חמם, שהם כנגד שלשה מילין שרתקו ישראל מהר סיני כשעת מתן תורה; ועוד נמצא בהגדה,מס בחישן ענן יעהפל לפני הקכ׳׳ה, יכשיצא יצא מאלי הגי, ולכן אני שחר״עה נ

3

— 34

. עיש־ס שלש פסיעות ע״כ ישיכולי לקט כתכ כשם הגאונים טעם שלש פסיעית, מפני שכשאדם עומד כתפלה, עומד כיזקוס קדושה ושכינה צמעלה מראש!, !כיון' פסיעות לאחריו, כרי שיצא ממקום קדושה ועותר שנפטר מתפילתו צרין לפסוע ג במתים חול וכ1׳ ע״כ• והב״י כשם רבי׳ האי, מ״כ הטעם משים לתפלות כנגד תמילים תקנים וכשהכהן עילה למזנס עם איכרי התמ־ל, הי' עילה לרן ימין ותקין רירד דרך שמאל, יכין ככש למוכח היי ג' ריכדין של אכן רירר כהן גי פסיעית של עקב ואנן עישיס כמי שהם היי עישיס ע״כ, יהמג״א שם סק״א כתב הטעם, לנזכית גי פסיעית, זכה ג״נצי להחריב כ״המקל (כלאית, סנהדרין דן צ״ו ע״א) ולכן אני פיסעיס גי פםיעית !מתפללים שיכנה כ״המקל יכו' יפשיטו של לכר, פיס־ג לתחריי כעבד הנפטר מרבי ע״כ, וכן משמע במסי •יחא דן נ״ג ע״ב ע׳׳ש, וכתב הרר מנות, להנ׳ ג׳ פס־עית ׳לפינן להו מלכתי' ורגליהם רנל ישרה, רגליהם תר׳, רגל חלע״כ — וכתכ השלייה כענינ• תפלה יזיל: תיתי כריש פי תפלת השחר, אסור לעכור כנגל המתפלל כתון ל' תמות, ורוכ ההחון אינם נזהרים כזה, רק הס נוהרים כש-גמרו תפילתם לאתר עושה שלום כשפסעו ג' פסיעות, אינם מניח־' לעבוי לפניהם על חורתם לתקוחם. אוחזים מנהג טפל ומניח׳! לין הגמ' 1כ1' עכ״ל; אחנס התג״א סי' הנ״ל ס״ק ייי כתכ ללפ׳ סברת ׳״א כעני! וי! פסיע1ת עב״י, (ר״ל טעמם מרכתי ורגליהם רנל ישרה, דמיני׳ לרש־נ,־ רגליהם תרי רגל חל,ף רגל עגל) ולכן צריו ג״נ לפסיע ני פסיעות לפניי, כ כף רגליהם כ כתיכ עוד ו ימה״ט מקפיד! שלא יעכיר אלס לפניהם כעיד שעיתלין שם, שלא להפסיק בין ייו

פס־עית (צ״ח) עכ״ל •

ה ענ־ן הנ״ל כתכ כשם הרכ ר' כנימי! זאב, לאס •ש יתיליס כקהל י י ל ש ה כ ו שחאריכין כתפילתם, אי! להש״ן להמתין עליהם אפי' היי חשוכי העיר, יכן אס הי' מנץ כבייהכנס, אי! להמתין על אדם חזיכ יגדיל שעד״! לא כא עכ״ל יכ״כ כשמי הרמ״א סי' קכ״ד סעי' ג' ע״ש, מ״מ פשט המנהג שהש״ן לאחר שפסע, ממתין עיל על הרב, יכשישני לקט איתי סעד למנהג הוה ממאמר חו״ל, יו״ל: מציני בכמה מקימית מחו״צ שהרבנית מקכרת את כיי יגירס לקצר ימים .ר״ל (פסחים לן פ״ו ע״ב; גס נמס׳ יומא לן פ״ו ע״כ הרשית מקכרת את כעלי' פר״שי הרשות, הרבנית,); גס אמרי כםנהלרין (לן זי ע״א) שילמה לליין כלינו כאלי גיהנס פתוחה תחתיו, לכן הרב בא כטענה, עמסתס עלי עול הרבנית ועי״ו מעותד יותר לתות ילגיהנס ר״ל, לכן נית! לו להצלת קיצור ימים, אריכת תפלה, כל העולם צריכים להמתין עלי! ויוכל להאריך כפ• שירצה, יאריכת התפלה א' יוגי לכריס, שמאריכיי ימיי של אדם (כרכית לן נ״ל ע״כ); ולהצלת גיהנס, ניתן לו אריכות ק״ש, יורתנ׳' נכרכות רן ט״י ע״כ) כל הקירא ק״ש יתדקלק כאיתייתי' מצננין לי גיהנס, ואולי ח״ו לפעמים •כשוצ ויהי' לו קולא כדינא עכ״ל; אכל באמת הטעם פשוט, כמ״ש מג״א סי' הנ״ל סק״ז, מפני שרוב אנשים מתפללים .•כמרוצה, ואם יתירים מחפללים חלה כמלה, לא ייכלו לומר קדושה עם הציבור ולכן ממיגינין, וכתב עיר, ראן אס אין א״בד כעיר, יש להמיגין על המתפלל מלה כתלה ע״נ, והא לחחמיגין דיקא בשנים אלי, משים דאחז״ל: היי יהיר נק״ש

ובמעלה •

ם • י פ י D י מ \ י ג וכו כ׳ סע

םפים במו ל נקרש ו ה ק ת אומרים ה ו ח י ר ה ת ש בקדושוצך• ערי נ

א.מנהג טעות הוא, הצימר צריכים לה־ית שיתקיס ורק הש״ן כלבד איתר נקיש יכמיסן נעריצך, על שתגיע לת־כת ק־וש, או עיניס הציכור קד!שה, וכן כשהש״ןאומר: לעומתם כרוך יאמרו, וגם: ונוכרי קדשך כתיכ לאמו!־, שותקיס כל הציכור• עיי' מוה כש״ע או״ת סי' קכ״ה סעי' א' וככל נושאי כליו, והטעם איתי כתשו׳ הרא״ש כלל לי סי' י״ט, משום לאין קלושה ככסות מעשיה (יכו כחס' סינרים פט״ו הלי י״כ, קיוש של עמייה כיון שצריך לימר נעריצך ונקיישך איני הלין לאמרי כפחית מיי״י וכעין זה איתי ככרכות דף כ״א ע״כ, וכ״כ הטור כשי׳ קל״כ כשם רכ צמח זו״ל: סדר קדזשה, זקנים ונביאים ראשונים תקנו' יא־ן לו ליתיד להשיג את גכילם, דכל דכר שכקדישה איני כפתות מעשרה) ולפ״ו אם כל אתי יאמר נקדש, אי נעריצך תהא קדישה כיחיד; תין אס איתר א' לביא לכ״הכנס ימתעלליייחעס השיון או יאמר עם הש״ן נקדש דאין זה קריא יחיד, כמ״ש תיס' בדנית דף הנ״לכד יה אי! יחיל כיי עייש — גם והי טעית, שמרקדים כשאימרי' קקייק, לאין צריך רק לעין על רגליי מעט, כדאית' כחדרי תנחיחא ע' צי, חככתי' וכשתים יעופף; יעיי׳ מזה כסי' קכ״ה בתג״א וכטייו ס״ק כי, גס השיכילי לקט כתכ, מה שנוהגים כני עולם לנענע עצמס בקלושה, יוצאת׳ הטעם כשם רש״י לכתי' ויגעום מקול הקורא (העצים יהאכניס היי מתנועעים ומולעועיס יואימת סי אמות רסי מלן, כ' ש אנו, שאנו מכירים, שיש לנו להזדעזע מאימתו עכ״ל; הרי לא מצאנו רק לעוף ולהתנועע, לא לרקוד• ולין רקידה אינה אלא כקידוש לכנה, כמ״ש לקמן סי' מי•, איתי כס י מה שאומר•' כקדושת מוספי": שמע ישראל גוי ואני ד' אלה כ ו בשיבולי הלקט סי' מ״ה, ומביאו הכ״י סי' תכ״נ וו״ל: מצאתי כתשובת הגאונים לעי שכימי רכ, גזר יווגלר מלן פרס שלא יקראו קייש, מה עשו חכמים שכאיתי, ם כ י אלה ' י ד ע ישראל, יס־פא: אנ מ הדיר? תקנו להבליעו כין הקלוש!', רישא: ש ולמה תקני לומר כהכלייה כך ? כלי שלא תשתכת ק״ש מפי התינוקות, ובקשו רתמים מן השמים וכא תנין בתצי היום !בלע ׳!וגלי מלך כרס ככית משכב! ובטלה הגזירה, אחר! חכמים שבאותו הדור, לא נכטל שלא לאומרה בקדושה כלל, פדי שיתערסס הנס לדורית, אלא נקבע איתס כתכלת החיספ־ס ובתעלת נעילה, שאין שס קיוש כלל עכ״ל• יאני, שמס־־מ־ן כתפלת נעילה שמע ישראל גי' כשכמל״י גייע, די ה1א האלהיס ז״פ, דזה נתקן לאחר ומן התלמ!ד, תטעם שיתבאר לקמן סי' נ״ט, ולפ״ו למה ל׳ הכלעת שחע יגו' כקדושי/ נעילה ? נ״ל והניחי ניסח הקדישה

כתקנת חו״ל זכר הנם לדורות•

. ד ן י מ י סת יי׳ה • ל פ ם אתר ת י בשני ובהמישי אומרים והוא רתו

בפי' פרדס איח' בשם מדרש יז״ל: ג' זקנים תקני והוא רחום, שתפשס מלך א׳' ספימח בלא מנהיג (שלחם ג , (לו׳ •וצוף מחנם נ ן לדי 6ח(אל, (ליי מימי

3•

— 36 —

כיס ינתפורו למרחקים, ילמקיס שכאן הוצר להס מאול ועמלו כתפלה וכייא יסד מקצת כיי 1יחת איתי החלך כתחליאיס רעים, יעמל תלן אתר והטיכ להס מאור 1שלת תפילתם ככל תפיצית ישראל לאימרה בה״כ עכ״ל• יכתיימה וה המפרש שמיע שחע ולא שמעה על כורי', ני ממהית יהחשן הלשין ניכר, שאין )ה מדרש כל עיקר; אמנם הנ״י או״ח סי׳ קל״ד נתכ, טעם תיקון דיהיא רחום מפורש ככלכי, דע״י גסס מפירש כשם הכלכי כסד״הי י!"ל: עיבדא הויכספינתא מ גדיל נתקן ענ״ל י ליהויאי אתא מן גליתא דירושליס לאתרא דדר תיון הגמנא, א״ל מנן עם אתין? נעינא למנסא לנין נמה דמנסי תנכי' מישאל ועורי' כגי אתין נורא, א״ל הנ לן ומן תלתין יומין, יהיב להן ומן, יתכי כתעניתא, יכל יומא, מאי דחוי מחלמא היי משתעי כאפי קהלא, כדכעי למשלם תלתין יומין הוי תמן חד סכא, דדחיל חטאי! ולא היי חכים כולי האי, אמר להי, אנא חואי כחלמא, דאקרי ל׳ חד פסיקא להיי כתיכ כיי תרי ״כי" יתלתא ״לא" ולא ידענא מאי האי ? א״ל חדך ח ם א ר כמי םכא חכיחא להדא, האי קיא מדאי דאהני לן מן שחיא כי חעכו, כי תלך במו אש לא הכבה, ולהבה לא תבער כך, ך ו פ ט ט נהרות לא י י ו אנ את וויאי תיעול כנירא יתשתוינ, דהא יידאי מן שמיא אתיחיש לן ניסא, ענדי כטעם הגחונא נורא רכתא לחדא, יעל האי סכא לחלס האי חלמא כגי נורא, יאתפליג אשתא לתלתא קילקון, יאחוו לעלי כגיי' תלתא צליקי לקכולי אפי דהאי סנא, יהנהו תלתי סכא שכחי יאחרו,:. והוא רחום, קדמאה אמר על: אנא מלך חכו! ירמוס; תנינא אחר עד: אין כיהן; תלתאי אמר מתמן ילהלאה, וכולהי מתחילי! כרחום וגס חסיימין כרחום עכ״ל —: וככל חלק יש ׳"ח אופרות, נגד י״ח כרכית, יע״כ אימריס אותה כעמידה — וככצל כל התפל!ת שכתכתי לעיל סי' ג' סעי' כ' דיש לאומרם כלחש עם החזן, כ״ש ליש לומר תפלת והוא רחום נלחש, כיין דהוא נגד י*ח כרכית, וכ״כ הרמ״א כאו״ח סי' קל״ל סעי׳ א' יהמג״אמה שתקניהי ליקא לומר כשני וכחמישי? הוא שם כשם הגה״מ ללא נהמחכר —י .מטעם, שהם שהם יחי רצין, מהאי טעמא עצמו, שנתקן קריאת התירה ככי והי,, למשה רנינו ע״ה עלה כחמישי ם נ ד ר על • י ט מ דאית׳ נתנחומא פסוק ודי ה לקבל ליח1ת אחרומת יירד כשני ונתרצה לו החתים ע״נ, ותוס' כ״ק דף פ״נ ע״כיקל״ד סק״א חכיאים מדרש הנ״ל—1לכן נמי קצת כל״ה כדי כיי והט״ו כאו״ח סי .נוהגים להתעמת כני יהי כדאית' ג״נ כמדרש הנ״ל, ומוכא כסי הישר לר״ת על הלכות יש״ות אית תקט״ו ע״ש וכן איתא כאליהו ויטה פ״ד ו"ל1: יכארכעיס יום אחרונים, שעלה משה להר סיני להכיא את התירה, גזרו יום ציס ותענית, וכיום האחחן שככולם, שהיא סוף ארכעיס ייס, גזרי תענית ילנו כתעניתס כלי שלא ישליט נהם יצר הרע כ1' ואמר הקכ״ה לישראל כיי (יהיי לכס מס זה, יום סליחה יכפרה ע*ש; ייש עיד טעם שני להתענית ככ' יהי, כאי״ח סיף סי' תק״פ, יע״ש

כמג״א סק״ט מה שהניח כתימא, ועיין עוד נהגה״ת שלייה לף קי״ט ע״כ •

ם • פי D י tO ] D * ובו ב׳ סעי

נפילת אפים• ו אנו נוהגים עמידה, ישיבה ו נ ר תפילותי ד ס ב א בעוד שמגיעים לתחנון יש כמה עמילות, א' בשעת הכרנה לעטיפת טלית (הט1ר ומחנר סי' ת' סעי' אי) וטעמא משום לגמר לנס לכס מספירת

ח פי' כקומה (כ״י יט״ז) ויעמיד כ״נ מעוט?׳ לפחות כיי מ ק העומר יכחי' כי׳ ב; כ' כברכת התפילין ( ' אחות ואת״כ ימשכט על ראשי יילנ־שמ (שם סעי' כי הילוך יי (הרמ״א ס•! כ׳׳ה םי' י״א, ומג״א ס״ק כי) ; י.׳ כחליצת של ראש של ראש ישל יי (החחכר סי' כ״ח סעי' 3' ומגייא סק״ג) יאע״פי שאין ראי' לדכי, זכי ליכר ישצ יזק ד, עצת, נוטייקין עימר, ציצית, תפילין, (עט' ת די לעולם תעמו צ לכתי' ע' חי אייו אי)« ד בפרשיית הקרכנות יככללס ני־נ־ור לתודה (מג״א סי' מ״ח); סי׳ ככיזן שאמר וגוי עד סוף הביכה, יהטעס כתב בתילעת יעקכ כשס א״ז ה ישכח זה תקניהי אנשי כנה״ג עייפי פיתקא יכפיל מן שמיא ימצאוהו כתיב בום ם ו, וקכלי צאיייי מעיחי כיי ע״ש (חג״א ת ויש כי פ"! תיכית וסיתנן ראשו כ ןט״ו סי' נ״א סק״א); ויו בויכרן דיד עד: אתה היא •"י האלהיס, יאח״כ ישב; ו׳ כשירתהיסצריןלאומרה מעומי, כשמתה, ( (הרח״א שם סעי' וי, יתג״א סייח טינה יכניגין כמי כש״ח (כשיחת של הגאון מהר״, ז״ל); ח׳ כישתבת משמע נטי מהימ״א שם, לכל הקהל עומדים; והחתכר בסי' נ״ג סעי' אי כתכ, יהש״ן אותר ישתבח חעוחד, משמע דהציבור או היתיל, א״צ לעמוד. והמביא והט״ז חראיס מקים להימ״א; והעטו״ק כתב כמכריע, דמשוס כרכה של ישתבח א״צ לעמיר; מ״מ מהנים אנשי מעשה לעמוד כשאומרים ישתכח בין בשבת וכין כחול ואפי׳ ביחידו סעי' אי, ומג״א כי׳ ע״ש; ט' בכל הקיש־ס יכל לבר שכקוושה (רמ״א סיו ל; יא כשחוזר הש״ן התפלה ( וד בתפלת. י״ח (מתבי־ סי' ציית סעי' די ; י ( י סק״ (רמ״א סי* קלידסעי׳ 17); יבכזהוא רחום בבי והי (מחבר ס״ קל״ד סעי' אי)ג ותן הנילל להעמידה קודם י״ח, כשחרית חת* ימטעס שנתכתי כסימן הקודם ; י שיתחיל הש״ן תהלות לאצ עליון, כמנחה כשיורי הש״ן לפני התיכה, ובערבית כשיתחיל הש״ן קדיש (עט״וק סי' צ״ה אות כ׳ כשם מהרי״ל) וכין עמילות אלו יפ ישיכה, יבשעת ק״ש, כתב המחבר סי׳ ס״ב סעי' ב', למי שרוצה להחמיר לעימד כשהוא יושב !לקרותה מעומד, נקרא עבריין ע״ש, יאת״כ נפילת אפיס מי1שכ (המחבר סי' קל״א סעי' בי) והטעם על כולם נכלל היא, שאנו מתפלליס ככל עניו שיכול האלם להתפלל כמו שעשה חשה רטנו, ונתיב ואשב כהר (דברים ט, ט•)י כהר (שם י, י) ואתנפל לשני די (שס יי, כהי) !!!אתר שאין י עמדת כ אנ וע וגוי (טור ם־י קל״א) י , אנו אומרים ואנחנו לא נ בנו כת להתפלל בענק אחי ומש׳׳ה כתב המג׳יא כשם השל"? (שם סק״ד) דראיי לימר יאנתני לא נדע כישיבה, מה נעשה כעמידה, ורצינו כדי לקיים כתתנין לכל ג״כ מנהג משה, ליפול עלא אפיו, לישב, ולעמיד, יכן איתי טיהר פרשת במדבר י׳״ל: יאחא׳ סדורא יא עלאה ביי לנתר םדורא וצלוחא דחיישכ וצליתא צינפיל על אנפי1? אלא ת

למעיתד, לקשרא לין כתדא כיי ע״ש •ם אין ס״ת אימרים תתנין בלא נפילת אפים (ימ״א שם סעי' בי) שני א ב בת די. ונופלים על ן ברי י ארו ויםל יהושע וכל חוקנים לפנ הימין כשיש תפילין כזריעי, ואס לאו, יפיל על שמאלי, (ימ׳יא שם סעי' אי) לפי שיצחק אבינו בעקדה שככ על צי שמאל. י&יבולי לקט כתב בשם רב האי,ך חירות (יתש״ה הנהיגו י להסב בלילי פסת על ר משוס דהסיכת שמאל היא י שמאל) לכן נכנע נאותה יי לפני הקב״ה, והב"׳ כסי' קל״א כתב כשם הכלכו, כי כ! היי חרכיצין החקיד כששחטי אוחו על צר שמאל, יכל מי ששוחט, מרביציןן פירש, לפי שחצינו כשאדם מתפלל, שכינה י מ י נהמה על שמאלה, וכשם זרכ מ

— 38 —

, נמצא ד ד ימינר, 1כי/ינ שויתי ד׳ לנגדי תםי מימיני דכתינ די צלך על י כשהיא מיטה על שמאלי פניי כלפי השכינה, !אס היא מיטה על צד ימינו הי״ היפל, ולא יתכן לעכד להטות אמיריו כלפי אדונו ע״כ, יהר״ס כמן סימן לוכר, והנה כשערי תשיכה סי' ק״י איתי, דכשעה שהציכיר ניפליס ת לראשי ח שמאלו ח תחנון אף שהוא לא התפלל עמהס כוי צוין לעשות נפילח אפיס עס הצימר כ1׳— לאחר תחנון א1מרי' שומר ישראל וגי' וכתכ ה ו ע״ש, אנל לא ראיתי נוהייס כ השלייה נשס אביי כעל עמק הכרכה, דכ1 נזכר כרמו ק״ש ותפלה, שומר ישראל ימס״חין: האימריס שמע ישראל, אחר כך אומרים: שיתר גי• אתד, ומסיימים:, !זהי ק״ש של רי יהידא הנשיא, יאח״כ אומרים החיחויס שמך ד' אלהינו אחו שומר גיי קליש ימסיימין: המשלש׳׳ כשלש קלישית לקלים כחי שאני אומרים כתפלה ג*פ קדיש עכ״ל• יהנה כבי יכה׳ כשאומרים ה׳ אלהי ישראל, נשתרככ המנהג לאימרו כערכיכיא, ואיני נכין, כי היא פומין, יצריך לאימרי כדרך כל הפומיניס שהש״ן ימתין תמיל על הקהל, יהקהל על הש״ן, על: שיתר ישראל שהש״ן אימר כקיל

על גמר תתנין, והצינור עמי נלחש•

. ם י פ י ע D י מ | ט ן ובו ד׳ ס

ת וירט וגוררים ב ש ל בין ב ת בין בחו מוכרים בב׳׳הכנס המצום וברבות • נדרי

ך ומן התפלה ככ״הכנס, יש כמה מיני הכנסות לצדקה, קופה למתן כסתר, ש א מ קערה שמאספין כתיכה פריטית ככ' והי, מכירת המצות, ונירים, ינסתעפי הכנסית האלה לפרנס עניי העיר אי לצרכי כ״הכנם, גס לנאת מ"&ו ו ובשפתי י י נגש העם הזה כפ כעל משפט י צוק כשס מעשי ד' יז״ל! יען כי כדכר שאין כי היצאת ממון רק כפה ללמיד ילהתפלל, ולבו רהק נ כבדות ראתם אותי מצו , ממילא מיכת, ותהי י ן י כדכר שצריך להיציא ממו נ מ ממדה עיד כתכ כשם ר׳ ייאל פיקיייר ז״ל הקול קול יעקב, שליייד ם מלו אנשי, שק1פן •יי מליתן צוקה מהי מדת עשי עכ״ל, ומתפלל, אכל והידים ירי עשויגה המעילה כנתינת צוקה היא, ימש״ה מק״מין תפלה כצירין ציקה, ולפי שמי שלא ייע הניתן מי המקכל, (לא ייע הניטל מי הניתן, לכן יש ככל כתי כנסיותגמת לישכת החשאק שהיתה המקיש, שהיי צייקיס ניתנים י קיפית למתן נסתר י כה יהענייס כני טיטס מתפרנסים כה כחשאין יוי היא מצי' לשמה, כמאמר ר״א כפי השיתפין(דן< טי ע"כ< גייל העישה ציקה כסתר ייתר ממשה רכיני (פי' תיס'י ינרתי י), יאלי כמשה רכיני כתיכ, כ ייתר משכך חימה ממ״ר בתפילתי כי

כסה אף — ר י ת ס ן ב ח ף והתימה,• יאלי כעישה ציקה כתיב, מ א י ה נ פ מה השנית שהגבאי מסככ כל מקימית ככ״הכנס כקערה אחת קטנה לקנן נ ק ב ת פריטית בכי יהי, מפני שאז ריכ העילס מצוי ככ״הכנם לשמיע קריאת התורה והס ימי רצון כמ״של סי' י״י; אולם מה שנוהגים ככמה מקומית לסכב כה כעת שחוור הש״ן תפלת י״ח, וכן כי״ח מסכה הגכאי כעת שהש״ן חוור תפלת, כמ״ש השלייה אות ג׳ ככית הגיול וו״ל: כיכרי הימים תמצא מוסף, •ש למת1ת טהברך דור את י נהתנדכוח דוד למקדש הוא והשרים נדנות גדולות ונשמחה, ואו ו

— 39 —

ד׳ לעיני כל הקהל זכי' כאשר מבואר כסי לכרי הימים, ע״כ נכין כעיני המנהג, שראיתי נקהלות ארן ישראל, כשהגכאי הילך לנכות צדקה בב״הכנס, כילן לאתרד ואוחריס שכך מקוכליס כשס האר״י ויל, ואפשר שטעמו, תשים ט ויברך דו כהתנדטתו והתנדבות השריס, או ויברך דוד וגוי ע״כ ראוי כיה המקוס לגרות צוקה, ולא כחו שעושים בשאר הארצות שהילך הגבאי כעת חורת הש״ן התפל ה זאו אין מתשכת העם על שמיעת התפלה לומר אמן כלינה, ע״כ טוכ ויפה המנהג עכ״ל, גס המג״א סי׳ נ״א סק"1 כתכ כשם כתכיס, שהאר״י ו״ל כשאמר ואתה מושל בכל, כתן צדקה מעומל ע״ש, ומה שאין אנו נוהגים כן, הוא מלאי משים •להרבה בני אדם מאחרים לכוא לכ״הכנס, וכשכילס נסתעף לגבות כעת חורת התפלה, וכמקומות שמוכרים המצות, גוטס כעת שהשמש מנרי! מכירת המצית, ועכשיו שמתמילין לכטל מטרתן כמו שאכתוב לקמן סעיף ג׳, ראוי ונכון לתקןד כנ״ל, ולאתר שסיככ הגכא׳ בב״הננס הגכיי׳ כקערה משך אמירת ויברך דו יעחיי הקערה על הטחה, וא1 כל אחר שיאחר לבוא, ילך על הכימה וישליך ניכתי

להקערה ויסתעף עי״ו קדיחת ציקה לתפלה וגס אתיות מנהג וותיקין •ה השלישית מכירת המצות, וכיח׳ התלמוד לא היו נמכרים, מלאיתא נ ק ג ת בגיטין (יף ס׳ ע״א), אתר כהן !לוי ק1ראיס ת״ת הממוני! פרנסים על הציבור, ואתריה! ת״ח, הראויים לחנותם פרנסים על הציבור, ואחריהן בני ת״ת, שאבותיהן ממוני! פרנסים על הציכור, ואחריהן ראשי כנסיות וכל איס ע״כ, והוא כאי־׳ח סי' קל״ו, וע״ז כתכ שם המג״א, דכחקוחות שמוכרין המצות, יטל לקרות למי שירצה, מוכח ממש מדבריו, שבימיהם לא היו נמכרים, והמנהג נסתעף לטיכת ענ״ס ולנרכ׳ כ״הכנס, ובתקנה ו! הועילו הרכה, כ׳ קניית המצות עלו כיוקר לרוכ תכיכתס כמ׳׳ש הטור סי׳ קמ״ז, דרגילים כאשכנז לקמת הגלילה כדמיס יקרים לתככ המצוה עכ״ל, והמרדכי כתכ בסיף מגילה, השיב הר״י מוו־נא על ששאלתם; ששמעון מיתה כיד מ׳ שקנה יו! הקהל להוציא ס״ת מן הארון יליתנה כיד הש״ן, וכ! להתוירה והמעות הללו כאיס לכיס של צדקה, ושמעון מיתה מפני שוי חצית על החזן? נראה כעיני שלא טוו! יפה אותי שמעי!, שהרי כמה וכה בו התון? וכתב עיד, דטש מקיחית נוהגי! לקנית היצאה יהכנסה כל אחת בפני עצמה ע״כ, ועיין מזה בהרמ״א סי' קמ״ו סעי׳ כי; ובמהרי״ל הלי סובה איתא שנשאל, אמאי קונין המצות בש״ת הלא יו״ט היא? והשיב: מצות מותר לקנות ביו״ט, יכ״ת מ״ש מס״ת ותפילין לאין קוני! כיו״נו? שאגי התם יעל״ן הס לפניו כל שעה לקניתי, והמצות, האילנא הן שעתן; ועיל צרנ׳ רכים הס, שקינין המציתי לא היו מוכרים נשבתית ימיתריס כיו״ט עכ״ל, ימלכריי משמע דכמקומו, אי ממנ ויו״ט רק כש״ת, ומנהג זה נמצא ג״כ כתשב״ן חייג עני! קנ״י ע״ש; אמנם ראיתי כאמה ספר על שם מהרש״ל לציעק ככריכיא, על מה שמיכריס כשבתות ויו״ט לתתזי כמקת יממכר, וכיילאי מש״ה מנהגיני לתת רק החצי אי רכיעי מאשר פיסק בקנייתו, וגם אינו אימד בפה, רק מנעע בראשו, שלא •היה קנ״' מחש ובפרסים גמור, מ״מ יש לכטל המנהג מכל וכל ולהעמילו על תקנת הקדמיניס, כי הרכה דכריס •מגונים מסתעפים מוה, מי שמלי' לתכירו מעות, הלו' קונה מצות למלו'(Korion) כדי להתגיפו יהוי דנית ומצי' באה בעטרה; גם כנופיות המשתקיס ס שלאחרת מצית וה כעד וה; יכ! כאשר ישנא איש את אחיי, רגילים לקגות טי נקמה הראשונה היא ככמי אלה ונסתעףי טוו• חציי; והאדם צריך למות עצמו על

— 40 —

מצוי נמו שחצינו בחל המל! ע״ה, כמדרש כמדבר רנה פ״דע״ש, אכללאשתתנוה, ואימי נס׳ שושן עלות סי• קפ׳׳ן ״״ל: לא יעשה המצית נקלית רא« החצוי עצילו וכביזוי נחו דגרסינן נכי ניסוי הדס (לף ליו ע״א, ונשכח דף נ׳׳כ ע״א), ושפכתית דמו וכסהו כעשר כחה ששפן יכסה, שלא יכסנו כרגל, שלא יהיו החצות א כוויות עליו וכוי ע״ש וכ״כ כעל ס׳ התרדיס וחסייס: זה כנין אכ לכל החצות; !כמדי תנתוחא פ' ייגש, אמר הקכ״ה, היו חככדיס את החצות שהס שלותי, ושלוחו של אדם כמותו, אס ככדת אותס, כאלי לי ככדת, יאם טית אותס, כאלי לי נוית ע״כ, וידוע מאמרם ו״ל: הרהורי עכירה קשים מעטרה, ופי כעל עקדה הרהורים שנעשים כאידך, קשים מהעטרה כקיצור, והרמכ״ס והציוני פירשו, כי המתשכה (הכאה חן השכל) מעלה גדולה סיא כאדם וכשמסרה השם כתלק הנככד

שלו דהייני כשכל!, התטא יותר גדול, משא״כ כשעזכר עטרה, עושה איתה כתלק. הפתית, דהיינו כגוף, ואין אשמת המשתמש כעכד סכל, כאשמת המשתמש בכן חורין חכם; גם נעל מרפא לשין, הר"! וחהר׳׳ם שיף ורכים ממגידי אמת האריכו לתעניתם לכאר חימר הרהיר עבירה, יהלא כמעט אין קינה מצו׳ כל• פניי', וכפרט ככר כימיהס נסתעפו מתליקית ע״י מכירת המצית, עיין כסי החסידים סי' תשס״ד• שכ' וו״ל: גכרה יד עוכרי עטרה וכקש! להם כמד ושררה לגל1ל ס״ת יקשרו קשר ורצו להרמת כמדס ונתוועדו יתד שנים עשר מהם לגלול ס״ת, כל אתד כחודש שלי וליתן כ״א וקוק, כדי שיעלו שנים עשר זקוקים לשנה לצדקה וכל זה לא עשו אלא למצא טענה וערעור לומר אני ניתנים מתר ממן ימי ע״ש יהכ״י כאי״ח סי' קלייה כתכ וו״ל•• וכתב מהר״י קולון כשרש טית, על קהל שהיו נוהגים, שבשבת כראשית הי׳ אי מהקהל חתנדכ מעות לצורן כ״הכנס, כדי שיקרא ראשון כהתתלת התירה, יגס נהגי שאס יש שס כהן, שהוא קינה אותה מצו' אי מיתל על כמדי ויוצא מכ״הכנס, יבשנה אתת אירע שלא רצה הכהן לקנות המצית וגס לא רצה לצאת מב״הככס, ו ע" נ הכריחוהו הקהל ע״י השלטון שלא יכנס לב״הכגס כדי שלא יתכטל ככוד התורה וכוי; לכן ראוי ונכון לבטל מנהג מכירת המנות, ועיי' מערות דכש ת״כ דף י״ו ע״א שכתכ יז״ל: עתה כגלית כעו״ה, כל הבאו' ודוממת ככ״הכנס כעליות התורה ושאר חלוקות הככוד כוי עד אשר כמה פעמים הוצרכו לילן כערכאית ואויכנו פלילי' וכוי וחשכת אני כ״הכנס פראג טי שלא מכרו סגן (Zcigcii) לקריח לעולים, רק ככל כני כ״הכנס היה תוזר הגורל, אשר הוא ג״כ כאן בהשכמה,, כל כן יתן העולה לצדקה, ותטיבו לעשות אס תתקנו גס כאן, והי' תוק קטע

ימחני ׳למדי ככל הקהלות, כדי להסיר המחלוקות 1גכה לככ עכ״ל•ה הרביעית הנדרים ונדטת שמנדר העולה לתירה כעד המתכרכיס, נ ק ת ד ו וגס כזה גברה התקלה על התקנה, משן הזמן שהש״ן אימר מי שהירך מה אחריה יחרכה נהם, כני הכנסת מרבים כנתייס כשיחה בטילה, ולפעמים דגולה המצוי לכרך, א-כיני נודר בל עיקר יהש״ן אומר בעבור שנדר מתנה לצדקה,ת א א י ט ח ך ל י ת פ ולפעמים נודר ואינו מקיים, ואית׳ כקהלת רכה: אל תתן א בשרך, רי״כל פתר קרא כאלי, שפיסק-ס צדקה כרכים ואין ניתנים כיי יו׳׳ל משנת חכמים נפירישו על מידיי הגדולה של עמק הברכה ו״ל: העילס אין נוהרים על הריב כנדרים שנודרים ככ״הכנם, והחזן איחר כפיריש כעביר שנדר פכ״פ מתנה

לנדקה, וכזה גינכיס דעת העליון ידעת הכריות, מה שמכרן את חכירי, זו כעצמו• חניפה, וכמה פעמים שאינו מכרן לעני רק לעשיר, והעני אפיי קרונו רתוק ממני,

— 4 1 —

מלומר עליי מי שבירך, וכמעט ש1אמ היא כעיניו למשה ולכלימה (יכן אימי כדכייס; ז , אדם אם יהיה לו קרוב עשיר, הוא מי ו נ רכה פ״כ, לבני ישראל עם קרו, ואס עני היא כופר כ! ואיתר שאינו קרוכו, יוכל הקכ״ה כוי ע״ש) ואן מה י נ שמכרן לעשיר, היא רק מניפה אי כעד איזה טיכמ הנאה שעבר או שעמיד לקבל ממני, הרי היא גינכ דעמ המקים ידעת מכירי כמה שפיסק וו כלשון ניר יאינו משלמי כי׳ ימודאי על אלו מי שכירך אין לענות אמן, כי גרוע אמן זה מאתן ימימה כי• ע״ש• לכן יש למעט כמי שכירך כל מה דאפשר יאין לכרן רק את העילה, לכבוד המורה, ולמי שנודר סן מסוים בעד המתברך, והנודר יבל לצרן< כל המתברכים כאתד יל־דור לכל צדקה שריצה כמי שמרן אחד, יהקהל ישמעיח המקים ורוח הכריות נותה הימני; יהא דכתכ המתכר כיו״ד ויעני אמן, יאו ח דיש הלי נדרים סעיף די, דאפי' צדקה אין טיכ ליחר אלא אם ישני כידי יתן מיד, ואם לאי לא ידיר עד שיהיה לי? והי דיקא כסתם צדקה, אכל צדקה שנודרים, דאיני עיבר עלי' עד ש מבע י הנכאי בב״הכנס, נתב הרמ״א בה״ל צדקה סי' רנ״ו סעי' ל •ע״ש; מ״מ מי שיקוצכ נדכה כתי שמרן, לא יאתר לשלמי כשנתבע מהשמש, מדאית' כתנתומא פרי וישלת אייר ינאי הנודר !איני משלם, פנקסי תתכקרת לפני הקב״ה ואותר, היכן פכ״פ שנדר נדר כמס פלוני ע״ש וכן בשמברן לחולה יקנ!כ נדכתו דשלמנה, דאל״כ נאמר עליו כתנחיתא פ' הנ״לכשעת עקתא נדרא, כשעת רמחא שמט׳, כשהיית נצרה נדרת יכשאתה כחית שכתת עכ״ל; מיהי גס הנענוע כראשי חשוכ כמפרש כדאית' כסי החסידים סי' ל״כ, ארו״ל הין צרק הן שלן צדק ילאי שלן צדק, קריצותיי !רמיזותיו של אדם יהיה צדק !אף נענ!ע ראש! של ארס כשהוא

כופף את ראשו (לרתו הן) ולרמז לאו, הוא מנענע ראשו לצדדים כוי ע״ש •

. ם י פ י D י ן ו ן ובו ד' סע

ת ובא לציון ויקום פורקן ש ו ד , קדיש, ק אומרים בריןי שמי, בלשון ארמי•

ך שמיי, מחברו רשכ״י, שחיבר כל ספרי מדרשי! בלשון ארמי, ואיתי מוהר א ברי פ׳ ויקהל א״ר שמעון, כד מפקין ס״ת כצ־כורא למקרי ביי מתפתחין מרעי שמיא ומעוררי! את האהכה לעילא, ואכע׳ ליה לכר נש למימי הכי, כריך שחיי וכוי עד ולשלם אמן; רק דאיהז מוסיף עוד, ותיהב ל׳ בנין לכרי! דענדין רעותא ותשלים משאלי! וכוי, ואפשר כי תת!ם שמו כראש1, כמו ספר הזוהר תתחיל כריש הרמנותא, וכתב בד״א יכ״כ נעל ישועות יעקבכתתלח מאורו לתנא דבי אליהו, ״ברי״ש אימיימ רשכ״י", ה״צ כאן, כאשר מטול אות כ' מ! כרוך, ישאר

אצל שני תיבימ הראשינימ ברי״ש, ניטריקין רבי שמעין בר יותאי • ב בקדיש, הטעם כת״ש תיס' כרכות דף ג' ע״א כי״ה ועונין כיי יו״ל.• שהיי רגילין לומר קדיש אחר הדרשה, ושם היו עתי הארצות ולא הין מכינים כולם לשון הקודש, לכן תקנוהו בלשון תרגום שהיו הכל מכינים שוה היה לשונם עכ״ל, וכטור או״ח סי' נ*י כתב הטעם שעי״ו הקכ״ה נזכר לתרכן הכית ילגלית ישראל ימי; ועיי׳ עוד טעם אתר כזוהר פ׳ תרוחה — ותאתירת איש״ר, כתכ השלייה כענייני תפלה וקריאת ס״מ וו״ל: מצאתי כתונ לתקיגל אתל כלקיטיי כ״י,

•—. 42; —

לא ידעתי מי מקדישים היא, יכתכ שציין לימר מן אי-ש״ר עד יתברך יעד ככלל, הכל כנשימה אתת, כדי שלא להפסיק כדכריס, שהם יחידי של מקים ע״כ; אמנם בדף רנ״ד ע״א כתכ השלייה דעת עצמי י1"ל: ההמוניים אימריס כמריצה א־ש״ר כיי סומכים תיבת אמן ליש״ר, הס כלא דעת, כ׳ אתן קא׳ לתעלה דהיינו שעינה אמן על מה שאתר הש״ן יתגדל וכוי ומן ישייר מתחיל שכח חדש, ע״כ ציין להרתיק קצת כין אמן, ליש״ר עכ״ל; ומשי סנהדרין דן ל״ט ע״א איתי, לא לימא אינש יהאי׳ ע״כ—וכפירוש תיכת שמיה רבא, יהיר מברן, אלא יהא שמיה רבא מכרן כהי נחמתא כתב הסיר שם ח״ל משים מאי? יכתיב יהקכ״ה חתאינן על גלייתני, ע״כיתק, יהלא אין שס אט חתפלצ־ס שיתנחם כקרוכ י־מהר לגאלני ע״כ; יהיא י תפלה רק שבח, שהקב״ה מנישא על כל כרכזת שירית יתשכתית, ואין שיין ליה ניוחתא? יכעל ס׳ הנצחי! כסי' קי״ג כתכ: שמעתי מקימיניני פירשי, שבכל הנתחי' שאני מצפים לראות, עתידים ישראל לימר שיר ישבת תיש להשס •תכרך יכתיבר חדש , ומסיים על אותה נתמה, שירו לדי שי ן ת ר א ש כ ולירושלים מן מכל אותו שבת של נתמתח יגי', ועתה אנתנו אומרים שיתהוד ויתעלה לעילא א עכ״ל, יזה מסכים עס עיקר תקנת הקייש שנתיסי על פי המקרא ווזתגרלתי ווזתקדשתי האמיר במלחמת גיג יתגיג שאז יתגיל שמי של הקכ״ה, גם כמתויר וינזרי שמיכא בתיסיהנ״ל תשמע דקא׳ על העתיד, שתפרש, שמיה רבא, שם י״ה רבא, והייני לעת הגאילה שינקים מעשו כמ״ש הטור סי' הכ״ל, וכ״כ רב האי גאין שהקדיש קאי על לעתיד, שיצא ד' ינלתס כיי מביאי הכ״י שם, יכן היא כזוהר שפטים דן ח״ה ע״א, שמא דהוי שלים דהוי שמא עלאה רכרכא קדמאה, נפיל, יע״י אני מצלין ימקישן בכ״הכנס על שמא יא ייתכנ׳ כמה דהי' יאמרי יתגדל ייתקיש שמיה רכא, אישיר כי׳ ואי שמא רבא יא אתקן יאתננ׳ על תהינא, היין קס״ה ע״ב ע״ש, כ״י מכיי! ישראל שליטין על כולא וכוי וכ״כ כפי תרומה י לפי׳ כעל הנצחון; אמנם הפירוש היותר קרוכ חצינו כסייןרי של החכם מו״ה רפאל פירםטענטהאל ני' כהערה שני' להקדמתו שמכיא כשם הילקוט על פסוק ויחזקאלי כתיבי', ג י התורה, תושכחתא נ ג והתנרלתי והתקדשתי וגוי יכרכתא ושירתא נ ונחמתא נגד נכיאיס ר״ל עפ״׳ מה דאיתי כמסי כ״כ דן ׳״ד ע״כ, יחזקאל רישא •חורכנא יסיפא נחמתא, וישעיה כולא נחמתא, סמנינן נתמתא לנתמתא ע״ש ונכון, היא — ימה שמפסיקין באמצע קדיש מתרגום ואויןריס בלה״ק: ׳תכרן כוי? ת׳ האכולרהס, כי השכח לא היו יכולים לשנותו ללשון תרגום כמ״ש הב"׳ משמי ע״ש, וכינ-ן שכתב שיכילי לקט יו״ל: יש בקדש יוד לשונות של שבח, ואלו הס: יתגדל (יתקדש יתברך !ישתכח ייתפאר ייתרימס ייתנשא (יתהדר ייתעלה (יתהלל, ותפניתגיל ויתקדש לשאר שכחים? תצ-נ! כאגדה, שיוי דכרית כליליס מה הפסיקו כין ׳ כייד מאחרות, יכקדיש ייד שכתיס נגד ייד מאמרית, וכשם שהיה הפסק כין בי דנרית הראשינית לת' האתרינית שכ׳ הראשונות מפי הגכירה, יהח' מפי משה, כן הפסיק בין כ' שכחית הראשונית לח׳ האתרינית ענ״ל, לפ״ז יש ליתר יתגדלר ם יתנרל המשו דתקיש כצירי תחח הדל״ת ככנין ההתפעל, וכלשון הפסוק, א

ה יי״ד, ט״י) • (ישעי פו י על סנ

3 והטעם לתרגיס בקדושת יכא לציין היא, דאית׳ כמשי סיטה (דן מ״ט ע״א)? אקדישה יסדרא יאיהא שמיה רבא דאגיתא, ס ״ ק עלחא אמאי מר קדושה, שלא תקנוי אלא שיהי כל ישראל עיסקיס יפר״ש׳ אקדישה דסלרא, סי

c ייזי^ יייר־מ ייי ימי־0״ f ^ -** ״ ׳ י ^ ו מ . ז ז > 5 ^ « ^ י - י י ' ; ^

ו ל

; ד ל ט ' <

hit* ג״ - . י ־ י • . ־ '

* o f * * * * • ,01 ^ . - ^ ; יי׳1ג V" י י *־ 9יי ,

יללMP- עמו

י - י • י < ל י מ•

^ • 5 י . **י>דייי>;״0 >; י־־* *

י • ע J * י > ° י ; ט י ל י ז י A ^ י י £ ז י 0 ד ^ r 0־ י י ^ ״>י* ל

י 1 < י !

ה-

• , ז י ־ י ס י ^ ״ ־ י ו

ייייגיני

י ירי

הפרשה עכ״ל; קיהז כל זה הייני כקריאת הפרשה, חשא״נ כתפלה, אין מחליפין תרכוס ללעו כמי שאכתוכ לקמן•

ת יקום פורקן נתקנה כבכל, שהיה לשונם ארמית — ואגן אין אגו ל ס ת ד וס התרנים ניתן מסיני כמ״ש משנים ממטבע שטבעי תכמיס, כי נ הט״ז באו״ח ס״״רפ״ה סק״ב וכדאית' כטור או״ת סי' קמ״הע״ש, גס בירושלמיו כבסר, א ק- י ה כוי ו ש רת מ איתא, מניין לתרגום? לכתיב ויקראו בססר תו זה מקרא, מםורש זה תרגום וכוי זכן איתי כמס׳ נדרים דף ל״ז ע״כ, ובמס' מגילה דף ג' ע״א; ובבראשית רבה פרשי ע״ד איתי אל תהי לשון ארמי (עיי' מיסיב״ק דף ב״ג ע״א בו״ה לשון סורסי, ונתיש' ב״ב דף צ' ע״ב בד״ה לסוריא) קלה בעיניך, שמצינו כתורה וכנכיאיס וכתובים, שהקכ״ה תילק לי כביד, בתורה,ן להון; ככתיביס, וידברו הבשרים א תימרו נ ; כנכיאיס, כד תא גר שהרו ית עפ״ל, ובמס' פסחים דף פ״ז ע״כ, אייר חנינא לא הגלה הקכ״ה י ס ר למלך א את ישראל לבכל, אלא מפני שקרוב לשונם ללשון תורה ע״כ — ואל יקשה בעינך הא לא״י־ יהויא (מסי סוטה דף ל״ג ע״א, וכמס' שכת דף ס״ב ע״כ) ותובא כטור יכ״י בסי' ק״א לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי? דכציכור שאני נלמשני הגת' התס; ורק ביחיד פסקינן כש״ע או״ת סי׳ ק״אסעיידידלא יתפלל ארמית, יכן איתי כסי עתק הכרכה דף פ״א, דיתיד לא יאמר הבקשות של לשין ארמי כמיא ר ו מתי 1מסי בוי אי מרן דבשמיא וכוי וכעין זה כתב הרי״ף ריש פרק היי ק ע״ש, יהיא תטעם שכתב רש״י סיטה דף הנ״ל כו״ה יתיד: לצריך שיסי־עכו מלאכי השרת• יהשל״ה מסי ר״ה עמיד הדין כתב, הטעם דציכור שאני משוס דבנמה מקומית מציני: זכית הרבים עליף ע״כ; ינס' תניא יש עיל טעם אתר יהיא: דאיתן המלאכים המסירים לצימר, מכינים ככל לשין, לפיכן אומרים אותי בצימר ע״כ ועיי' היטב בווהר תרומה (לף קכ״ט ע״כ, נדף קליכ עייכ — וף קל״ג ע״א), — והט״ו נאו״ת סי' ק״א סק״ה כתכ לתרן קיםי' תוס׳ שכת דף י׳ייכ ע״כ שהקשו על תה דאיתי כגמ' שם: שאין מ״הש מכירים בלשון ארמי, הלא אפי׳ מחשבות אדס יודעים המלאכים, ולשון ארמית לא ידעו? אייו שמבינים הכל, אלא לשון הזה של ארמי, מגונה בעיניהם עכ״ל יכן הם לברי הרא״ש בריש פ׳ הי׳ קורא ומניאו הכ״י סי' הנ״ל; — אמנם לכרי כולם ככר מפורשים בזוהר, לבפ' נת כתכ ג׳׳כ מלה דאמרי תתאי בל״הק, כולהו ת״לי שתיא ילעי ביה ואתתקפי כיה, ולישן אתרא לא ילעין ולא אשתמולעי כיה ע״כ; אמנם כפ׳ לן לן כתב בסתרי התורה וו״ל מלאכי קלישי לאו נזקקים בלשון תרגום, אי תימא ללא ידעי, והא גבריאל אוליף ליוסף ע' לשון (כדאית' מסי סוטה לף ל״ו ע״כ) ותרגום תד מעי לשון הוא, אכל לאי נזקקין תנן, ללא תיישי ולא משגיחין עליי, דהא מאים איה! קת״הו מכל שאר לשין עכ׳׳ל — ועיי' מוה נהגהת שליה נעשרה מאמתת מאמר ב' לף מ״ה ע״ב בסיפי, יעי׳' עיל ככעל עקדה שער נ״ת עימד ג' מה שכתב מתרגים נארינית•

. ח ן י מ י ס. ה ת ס נ כ ר ה ח ת ם״ת ער א ת מזמן הוצאו ו ג ה נ ת ה ה

גרםינן כפי (אלו נאמרין דן< ל״ט ע״א, כיון שנפתח ס״ת, אסיר לספר אפי׳ו כל העם יאין עתידה אלא שתיקה כפתחו עמד נלנר הלכה ,שני: ו

— 45 —

ו ולא ענו עוד כו׳ וכן הוא מוהר ויקהל דן ר"! ע״א עיש — ואיתא י עמד שנ׳ כו אש נ ן הלי סונה: הנוטל ס״ת, נוטלה על ורוע לינןין שני מימי בחהרי״ל סות למו עכ״ל, והשלייה דן רנ״ה ע״כ מכיאו וחסייס: ע״כ לא יאות עכוי אותן ד התוכים שנושאים התורה כשמאלס ע״כ, ונושאים התורה על הכיתה (אלמעממאר)מד על העמוד, תהא והנה המלך עו ) ו לקרות כתוכה, כתו דכתיכ (חלכיס כ׳ יא,דחטעס וה נקרא התקוס ; ו ד הנה המלך עומר על עמו וכן3(ד״ה כי, כ״ג) ותרא וד ופירשו כתוספתא ע״ו וסוטה דהיינו כיתה ע״ש • שהש״ן עומד לפני התיכה, עמו׳ עוש-ן לו כיתה של ען וכדאית׳ כחתני׳ סוטה דן ח״א ע״א פרשת המלך כיצד מ בעורה כוי ע״ש, ואיתי כווהר ככתה דוכתי דכעי לסדרא ולתקנא תקונא כתד כרסייא דאקר״ תיכה, וההוא כרםייאלהוי כשית דרגין לסלקא כהו, ולא יתיר,, וררגא תד לעילא לשואה עלי׳ ס״ת ולאת1אה ליה א ס כ ת ל דכתיכ ושש מעלון י״ד ע״כ; כפי כא דן תייג ע״א; כפי ויקהל דן ר״ו לכולא עכ״ל כפי שתות י ע״א וכפי שלח דן קס״ד ע״כ; והרתכ״ס כפי י״א מהלי תפלה נתב, דעחידין הכימה כאתצע כ״הכנס לעמוד עליו הקורא כתורה כדי שישמעו כולם ע״כ, וסימן לדבריופר יעמד עורא הסו רה, ו ר התו פ מהאי דכתיכ (נחמיה ת׳) ואוני כל העם אל ס על מגרל עץ אשר עשו וגוי ג״כ הכוונה כדי שאוני כל העכ תשמענה קול, וכמ1 כן היה המוכמ באמצע העורה, וכעין וה הקריאה, לכן עשו לו מגדל ען איתי כסוכה דן נ״א ע״כ מי שלא ראה דוופלוסטין של אכסנדריא כוי וכימה של ען באמצעותה (פר״שי בעין אלת־מכרא שלנו) וחזן הכנסת (שמש הציבור) עומד עליי וסודרין כידו וכיון שהגיע לענות אמן(ער״שי שהיי שליח שלפני התיכה גיתר ברכתו והן •לא היו יכילין כולן לשמוע כקילו) הלא מנין כסיור וכל העם עונים אמן ע״כ; עוד כתכ הוזהר כפי יייןהל דן הנ״ל כלא שתקין וחד קארי דכתיכם האלה איהו לעילא יכל עמא לתתא, דכתיכ ידבר אלהים את כל הדברי ום עכ״ל (ומה״ט נחי ת ההר וכתיכ ומשה עלה אל האלהי ויתיגיבו כתחתיס המעלית—וטעם ע״־ית הדרשן נרמז במיי׳ש הכח־י כפי תולדות, י הדישן קאי על ג, כי המדבר ביבים ן י ידבר אל בני הת וגוי למינו הכתוב דדן א קס אברהם ו י ום לאסר כי המנהג היי, ת ידבר א צריך לעחיד, יכן חור למטה, ויקם אברהם ו כש־דבר היחיד בעני רכים, תדכר מעומד, ובכלותו לדבר יושכ כמקומו, וכן עשה, ואח״כ •שכ כמקוחו, ם כ מ כי ע אכרהם, דיבר מעומד לאמור, גר וחושב אנו ארוני גוי וכאשר רצה ליכר שנית, עמד וליכד, וע״כ וענו כני מת, שמענ הוצרך לחזור שנית ויקם אברהם עכ״ל — ומה שאח1ריו כלפי ההיכל? משים הא דא״ר •צחק סוטה דן ח' ע״א, לעולם תהא איחח הציבור עלין, שהרי כהנים כלפי העם ואחוריהם כלפי השכינה — 1ע״' כט״ו •ו״ד ס" רפ״כ סק״א שכתב דרכניס העומדים לפני א״הק, אין ככלל איסור שעוחדין אחוריהן לארון הקודש, כיון שהס״ת מונת כא׳יהק הוי כמו כרשות י אחרת ע״כ יכן כספל המזרחית של כ״הכנס, יושבים הזקנים פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי ההיכל, תפני כביד הציכור (מבואר כאי״ת סי' ק״נ עיש) יהמנהג שהקירא עומד כימיני להתירה, דכת־כת לסו, ממכרן עומד באמצע ובעל הסגן לשמאל — ולהכי כעינן ו אש ד נ מי מי שלשה, דהתורה ניתנה עיי סדסיר, וכן איתא כתשכין ת״ג עניןקס״ג וו״ל: כגמ' דנני מערבא גרסינן, רב ישמיי/ל בר רכ יצחק על לכי כנישתא, ותוי תונא דקרי ולא קאי כר נש ינתוחוי, א״ל אסיר לן, כשם שניתנה׳ עיי •סרסיר, p אני צריכים

— 46 —

נכם וכוי י עומד בין ד׳ ובי כ לנהיג כה ע״י סרסור, ילמדו וה מחה שכתינ, אנ ע״ש, יהסגן עימדככיכיל כמקיס השי״ת, שהרי היא מצי׳ לקריח למי שייצה !•שר בעיניי, יהש״ן אי הקירא כמקיס משה, יהעילה היא״המקכלה במקום כל ישראל ובשליתותס (כ״כ עט״וק סי' קמ״א בשס מהרמ״י ע״ש) יאחר הקריאה, מכניסיןץ ומלואה ר א הס״ת להיכל, יכשמכניסיס כחיל, אימריס מזחיר (חהלים כ״ד) לדי ה , יגי' מפני שאמרו שלמה המלן ע״ה בשעה, שהכניס הארין כקדשי הקדשים כדאיתים, משים דשכעה יחי כמסי מ״ק דן טי ע״א; יכשכת בשתרית הבו לדי בני אלי שכיגא, הס כנגד שבעה הקילית שבחזחיר הזה (כעל א״ו), וכטור סי' רפ״ד אימי עיד טעמים אחרים, מפני שנאחר על מתן מורה (שהיי כשכת) וגס ז׳ כרכית של שכת, כתקני כנגד י' קילית שנאחר בו עכ״ל — גס מה יש לנטל הערטכיא !טירון הדעת הנהיג באמירת. השבתיס שבין הוצאה להכנסה, זה מתחיל יאינו פ!סק, זה פיסק ואיני מתחיל, גם הש״ן עצמי מצפצן כקיל דממה דקה, אימר תיכה ומכליע תיכה, הכזה כמד התירה? לכן יש לתקן, כי הש״ן יאחר חלהה יגי׳ מ י מ רת ד׳ ת במלה מן השפה(לחון לך ד' הגדולה וגו׳ שלאחר גדלו; תו שלאתר כרין שנתן חורה; הודו על ארץ ושמים שלאתר יהלל>; >כן המזמורר >ג1' (הציטו עונה אחרי( מלה במלה, מ א של תיל או של שכת; גס ובנחה י

או פסוק בפסוק •

ן יט• מ י סט י י ה קורין ט, בר״ח ובהו״המ די, ב ח נ מ ת ל ב ש כ בב׳ והי ו

ת זיין• ב ש ב ה׳, ביו״הכ ויו, ום שקירין כמה פעמים כשמע, היא שלא •לכי ישראל ג' •מיס כלא תירה, ע ט וכדרשת חו״ל כ׳׳ק לן פ״כ, ע״א יכתנתימא פ' כשלת דן ע״ת ע״כ, יטעם למנחת שכת מפני יושט קרנות, ר״ל יושכי תניות, כל ימות החול עוסקים כסתירה >א>! ר,ירי! כבי(הי, תיקן כגיטיהו קריאה יתירה כמו שכר״ש• שס; ומנץ הקרואים ככ' והי וכשכת למנתה, תיקן עורא נגד תורה נכיאיס וכתיכיס, וכנגד כהניס לייס (ישראלים; והמכין קריאת שכת, יוי׳ט, יו״הכ, ר״ת ותי״המ', תיקו מוזה, עיי' מזה היטב כחליא ריש סי' קלייה, יטעם למדרגת מנין יתירה מ! ג' על זיין איתי כווהר ויקהל• דן ר״ו ע״א עפ•׳ סול ע״ש; — אמנם גמירנא כמס׳ מגילה דן, כל דטק׳ ליה מלתא מתגרי', טפי לא גכרא יתירה, בייט ע״כ נקוט האי כללא טדן, קורי! ארבעה; טי״ט דאסיר בעשיית ן ס הלכן כריית ומועד דאינ' קרבן מו מלאכה, חמשה; כיי״הכ לעניש כרת, ששה; כשכת דאיכ' איסור סקילה, שבעה•; (כעל שיכולי לקט כתב עוד כשם הגאונים, זעיי׳ עיד כמסי סיפריס עיי הל׳ ה—ו דלהכי בשנת קירין זיין נתירה, שאס יארע לאדם אינס שלא בא לב״הננס כל דין ימי השכיע ולא שמע כרכו, יאוין מפי הקירא ויי! פעמים ברכי ימצא י״ת עכ״ל, ימשיס האי טעמא ניהגיס כשבא אדם לכ״הכנס בכי יהי יאיחר ברכי, לאן דיוצא ככרכו ששימע מפי המכר!־ כתירה — ינעל י תפלת יפריס על שמע, טי מירא סימן מצא למנין הקריאיס, שמע ישראל די אלחיגו ד׳ אחד. שמע ג׳ל הי• אותיות, א ר ש י /עניחינשבח לחנחה; , י א(ח\(ח, נגל גי הע«לי0 בני.והי נ

— 47 —

נגד ה׳ העולים כיו״ט; י״י 7׳ אותיומ הוי״ה נגד ד' העולים בריח ונתיה־מ;p י״י אחד זי ן איתיות נגד ויין העולים כשכתע״כ• ? ״ r אלהינו ויי איתייי; נגד

. ן כ מ י סא רוק בעוד שמגיעים ח נוהגים להקי ב ש ת עלנו ל ל פ ת ב

ו כורעים• לואנחנ יש למתות בוה, ני תפלת עלינו ׳הישע תיקן כשככש את •ריח(, כדאית׳ כהקדמתקיעו את עיר יריחו והיו אוחרים עלנו סי החרדים ״"ל: יככניסתס לאן-ן הי י ח ל ע כ ) - ש ״ לשבח מראשו לסופו, ומסיען ליאשו ונפלה תימת העיר תתת<׳ כי׳ ע אדם בעב שהשס הושע חמום למפרע, ע׳ עליני, שי שלא שס, ו ואנחנו כורעים,ה להושע ע ה׳ הוא אלהינו עכ״ל, ורצינו לעיקר שחו שהי׳ הושע, כדכתיכ ויקרא מן (כמדבר י״ג, י«1) וכן נקרא גם אח״כ דכתיב הוא יהושע p גון (לברים ו בן נמת הראשונות למפרע, עלנו יש כו ע', ל״כ כ״ד) ולדעתי חמום שמו בארבע תי לשכח יש מ שי, לאדון יש כו וי, הכל יש כו ה׳ והוי למפרע הושע), וכימי יהושע היו עוכדים כ״וח, בעשותם דחית אתת משכעה כוכבי לכת, או דמות החולות והכחישו השגחתי יתכרן,, והס הטליסמאות שוכר הרחכ״ם ו״ל כהל' ע״ו ועליהם נאמר ככל המינס זכי׳ יעליהס גס ישעי' אחר (ח״ה, כי) ומתפללים אל אל לא יושיע, ילהכי תקנה! ג״כ בתפלת המיספיס של ר״ה, דחפני שאני צריכים לוחר פסיקי מלכתת, אני משבחים קידם להש״ית, שהבדילנו מן התועים, כתיש הב״י כאו״ח סי' תקצ״א ע״ש; אילם האימית, אשר אנחני כני הגילה גרים בתיכם, מאמינים בחציאת הכירא יתעלה, בהשגחתי יתברך, בהשארת הנפש, המעותדת לשכר יעינש, כמבואר כגדולי הפוסקים ואין עכ״ום בימינו, לכן אין להקיא רוק, דיש להסתק, כי אומות זחנינו יחשני, שעליהם נאמר ככל המונס, כמו שככר קחו עלינו ודיס העומדים עלנ! לכליתנו להתעולל עלילות כרשע, כאשר המה ככתוכים על כפריהם דברי הימים, וכדאית' כסי הכצחין סי׳ שחי׳ח מאחד שהמיר דתו וככר כעיקר יהלשין שאני איחריס כעליני לשבח, שהם חשתחויס להבל ירי״ק, יזה כגימסריא יש״ו, עד שניצח איתי ע״י ייכיח ע״ש גס כטיר סי' קל״ג כתיב, כשמגיע אל אל לא יושיע, יפסיק מעט קודם שיאמר: ואנחני מרעים, כיי שלא יהא נראה כאלי חוור למעלה ע״כ, הרי לא מידכר אלא להפסיק אכל לא לרוק, יכ״כ הרמ״א כשחי סי׳ קל״כ סעי׳ כ׳ עיש וו״ל כעל תפלת נהורא: יהושע תיקן שכח 1ה כשככש •ריחי, יאמרו ו״פ ישר והפן, ובו הפיל שבעה חומות שהיה ליריחו כוי, על כן, יהיא תיקן אומו כוי• וקצת מהמינים נהגי להקיא ריק ואינם ן כ נקיי, ר׳׳ת ע יודעים למה הס מקיאים, יריבאדריכאמקיאים כשאומרים•׳ יאנחני מרעים ווהי איסיר גמיר, יגס עליני נתקן ע״י •הישע כן נין, שהיי כימיו עיכדי עכ״יס שאינם ממניני עכ׳יל; ייקאית׳ בהגהת קיצור שלייה דן׳ ל״ט ע״א, ומסיים: וגס היא סננה גדילה שמא יחשכי האימית שנזמניני, שעליהם נאמר ננל המינס יגו׳ יהלא יהישע, ע״כ חן הראיי שיש למחות בידיהם, אלא ילחדי שישתחיי כהלכתן עכ״ל, י מקנ

לע״ו ממילא יש למחית שלא לסתיס את א״בק כימים הניראיס כשעת עכידה •

— 48

א ובו כ׳ סעיפים. ן כ מ י סם וגוי ו ח ן והוא ר ל מתחילי ת של ימות החו ת ערבי ל פ ת ב

ת וירט מתהילין ברכו• ב ובלילי שוהר פי מרימה דף ק״לע׳׳א איתי: לא שיתה' תוכא לצליתא וערכית, דלית א בו מאן דיכיל לאתקנא לה כיעקכ, דאיהי הוי מארי משכנא ימתקו ליהי כדקא יאות, יאע׳׳ג דאיהי רשי, צליתא דא איהי לאגנא עלן מפתד כלילית, מג, להא כההיא שעתא מרדי לתינייא כגיהנם על ס נ ה פתד דכמה סטרין בחד מגץ פתד חד מרין מכיממא, ובגין כן מקדמי ישראל למימר יהיא רתוס, דאיהי נ לגיהנם, יכשנת דלא אשתכת פתו לינא דגיהנם ולא לינא אתרא, אסירלאתערא ליה וכו׳ ע״ש יכ״כ כאירן לן קל״ה ע״כ ע״ש• יהכתיי כפי יתרי כתכ, איתי כמדרש, מפני ששלשה מלאכים יהםי משתית, אן• יתימה, שהם ממינים על הרשעים כיסודי גיהנס, אין להם רשות כשכת, וכדי לקכיע כלכ, שהרשעים יש להם מניתה כשכת, ואין אותם ממינים שולטים עליהם כשכת, ושלשתם רשומים כפסיק יהוא רתום יכיי ע״ש, וכפי הנראה נרמז וה ג״כ כאליהו ויטא פי״ו שכתכ־ כשעה שאומרים כרכו את ה' המבורך, או מעלין יודינא של גיהנס וכי' עכ״ל ודבריהם מבוארים ייתר כהיכל הקידש: יו״ל: יסוד יהוא רתום שנהגי לומר כערבית, כמדרש רות: שלשה מלאכי תכלה מישלים כגיהנס תתת יד דימה, והס: משחית, אן׳, ותימה, !המשחיתים הללו, שולטים כל ימי השמע מזמן תפלת ערכית, ילכך אימרים יהואד ג רח!ס יכפר עון ילא ישתית, כנגד החלאן ששמי משתית; והרכה להשיכ אפ! מ אף, ילא יעיר כל תמת! כנגד חימה עכ״ל; — טעס אחר מצינ! כט1ר אי״ח סי׳ רל״ו שכתכ, לתקני לאייירי לפי שכשתרית ומנתה יש תמידין שמכפרין, אבל ערכית שאין תמיד לכפר, תקני לימר יהיא רתום עכ״ל; ווה לשין הכי׳׳ שם ככלכו: מש!ם דאמרינן לעולם לא לן אדם [כירושלים יכירו עין, שתיייד הכיקר מכפר ע1נית הלילה, יתמיד הערכ מכפר עונות היום, ולכן תקני ערכית ושתרית לתלות פני המקום, שיכפר עיניתיני יימס ולילה, שתרית אני אומרים איתי כסדרי קדישה, יתקניהי נמי נפסיק• לזמרה כשמל ליל שכת שאין אני אימרים איתי, לפי שאין איכרי תמיד הערנ קרכיס כליל שכת לכתיב עולת שבת בשבתו ילא עילת חול כשבת וכן כיי״ט, ילכך תקני ליתר יהיא רחים כתפלת ערכית, יושא״כ בשחרית ומנתה, לפי שכאית! תפילות היי מקריכין תמילין והיו חכפי־ין, יכתפלת ערכית אין מי יכפר, יתקנו כה לומר יהיא רחום וכוי ע״ש; עיל טעם אחר, לאיתי כתשכ״ן ח״ג ענין נ״א יז״ל: מצאתי לר״שי ז״ל שיני ביבמות בפ״ג, ומכות מרוית הסי״ג, כן ניהגים כהרבה מקימות להלקית ת הן מ הכאית ילא ייתר כיי ימ״ש רש״י, לי״ג מ לבעלי תשובה, ינראה שיצא וה המספר דהן משילשין ברי רשעתו לפניי יכו• שתי רשעיית לאתריו (עיי, מוה כמסי מכות דף כ״ג ע״א) ומלקות של תויה הם ל״ט, ומש״ה נהוג לומר והוא רתוס קודם תפלת ערכית, לפי שהיי ״ג ושלישתן הן י נוהגים להלקות הרשעים כי! מנתה וכין ערכית (עיי, כתו״יו סי' ת״כ ואיתי כן כהגהמ סמ״ע ס״ק נ״י יו״ל: !כ' כד״מ סל״ד יהרי״י סי׳ כ״ת פסק כאתר, שתכל בתבירו להלקותו בביהכנס כין מנתה למעריב נוי) והיו מקרין אותי הפסיק, שיששנהגו ללקית ערבית לאתר י בי י״ג תיכומ עכ״ל ול׳כ גס הטור סי' הנ״ל וז״ל! לפז

— 49 —

שחטאו גל היום !כמלקוח מחכפר להס, לכן נהג! ׳ליחד אחר המלקות: והוא רוזום. !גם מפני שאומרים .אותו ג״פ כשעת החלקות, ט יש בו י״ג חיבות, הרי ג׳ פעמים, טייל תיכוח כחנין החלקות עכ״ל וע״ש ככ״י טשוכ לשו! הטור• וכתב הכחיי כפי כי תצא, הטעם שלוק׳! ל״נז, כי חיוב החלקות ככ״ל של מטה, אינו אלא לבן י״ג שנה ולמעלה, והמכות הן משולשלת ושלשה פעמים י״ג הס טי׳ל^ זמה שמוכירים רו״ל ככ״מ מלקות ח״ס ואינם אלא טייל ולא אמרו ליקה ח' חשי•ת מלאכות מי חסר אי? הלכו אחר לשין הכתיכ ט א', כמו שאמרו כעני! שכת, א שאמר ארבעים״ יכנו וכוי ע״ש וו״ל השלייה דרוש כ׳ תצא: החלקות כא כמספר ל״ט, חטי! לל״ט קללות שנחשכו כחטא אדס חצד נחש ע״כ; וכהג״ה שם מפורשים .כל ל״ט קללית ע״ש, יככר קדמוהל כוה המדרש כחדכר רכה פי״ח וו״ל: ארבעים יכנו לא יםיף כנגד ח' קללות שנתקלקלו נחש וחו' ואדם ואדמה, ופסקו חנחיס אחת חשים לא ימיף, רכי וטות מליצי ט1טת וכוי וכן איתי ככר כתנחיחא פ׳ כמדברם יכנו למה מי? אלא האדם היה ניצר לארכעיס •ים לעבר על התירה .יו״ל; ארבעי שציתנה לארכעיס יום, •לקה ת' ויצא ידי ענשו, יכן אתה מיצא כאר״הר כשנצטו' (עכר עליו, לקה העולם כארכעיס עונשים, האדס עשר, חו' עשר,״ונחש עשר, .והאדמה עשר, לפיכן כשיעבור אדם על מצוי ילקה מי; וכ! אתה מוצא כעונש מרגלים שלק! ישראל מ' שנה כחדכר עכ״ל, לפ״ז ד!קא בימית החיל אומרים והוא רחום כח! שאמרו אותו על החלקית שהנהיגו כין חנחה לערטת, משא״כ כלילי ישבת ויי״מ דלא הלק(, חתחילין כרכי, וכן איתי כטור או״ח סי' רם״ו חייל: לפי הטעם שכתבתי לחעלה א1מריס אות1 כשטל החלקות ראוי שלא לאומרו בשנת עכ״ל • ב וכן כערכ יי״הכ דנוהגין ללקות ארבעים חסר אחת, מקרין אותו הפסוק של י ״, ־ והוא רחום ג״פ, עייפי תתני' לחכות דף כ״כ ע״ב, ימלקום ג״נ לאחר מנחה כמ״ש הטור ומחכרסי׳ תר״ז ע״ש, והא ואי! אומרים והוא רהום בערבית? ינ*ל חשים יקודם תפלת ערכית צריך הש״ן להאריך בניגונים לכל נירי ונסלח ער ,הלילה כחיש הרח״א סי' תרי״ט סעי' אי, ילפ״ו מתחיל ערכית כשיש שכת שכתון ;ודינו ככל שכת ויו״ט, כמו כמיצאי יו״הכ דאיחריס כערטת והוא רהום אע״ג דאז :אי1 לוקין? משוס לא פלוג מחיל לחיל, כן כערכ •ו״הכ לא מפליגינן כין שכת •לשכת• האמת כ׳ הטור כסי' תרי״ט כתב, דלאחר כ״נ מכרן שהחיינו ואח״כ חתחיל ׳והוא רחום? אן נראה דשלא כדקדוק כתכ כן, וכיונתי כרכו, ועיקר המניין שם :רק לבאר, ילדעת רכ עמרם מכרן שהחיינו יאח״כ מתפלל•] ערכית, ולרב סעדי' מתפללי! ערכית ואח״כ מברכי! שהחיינו עשייה — ומה שבחרו דוקא פשיק והוא ׳רחום למלקות, אע״ג דאיכא כמה פסיקים אחרים של י״ג תימת? נ״ל הטונהת כתוב מ ;שהנלקה יכטח ככפרה ע״י שלש עשרה יידית הרתמים, דהנה על י״ג מ :במגלת ׳סתרים לרטני נסים דהשס הראשין של ה', ה', איני מ! המנץ ע״כ; אכל ׳מיקשה היא מכל צדדים, לדעת רש״י, ר״ת, והג״ה תיס', והרא״ש במסי ר״ה דף ־ייז ע״ב הוא, שה! שתי שתית ע״ש, וכפיר1ש| של י״ג מדות, ליכר רש״י כקצרה, גם התיס' !הג״ה שם אינם מכאריס כל הצורך, אבל בהדרת קודש מובא כיונת :תוםיעס תוספות מועט, ותלנ! כוונת והנצרך לעניניני הוא; ך,', ה׳, הס א'קידם, מדה ג' שיחטא, ואי לאחר שיחטא וישוכ, וכדאית' להדי׳ שס כגת' ע״ש; אל ישלח• שלא חטא, או חטא ושכ, היא תבצר וגואל חזק לעתות כצרה; רחום הוא תדה רניעית, שאף האדם שלא חטא עזנעדיי! מתטאתו, עם •כל וה רחמי השם עליו,

4

— 50 —

ר ערן ולא ישחית מדאמר ולאי ישמיע מכלל דדאגי פ כ ומקרא מסייעו והוא רחום י להשמעה אלא שמדע שמו רמוס מגן כעוו שלא יעיר כל חמעו, ק כוונעו ע״כ, יכוה ניחא דכחרו פסוק וה להנלקה, שהוא של י״ג עיכוע נגד י״ג מדוע אשר נכלל כו כפרה וודאיע אן< אס לא שכ עד עעה; ואיע' כצוואוע הגאון חוה׳ שעפטיל !"ל חכיאו לחם הפנים סי׳ קט״ו אוע די מייל: לא עלכו על הגשר רק כרגלים ולא לישב כעגלה, כי השט! מקטרג כשעע הסכנה חלילה, וכשעע הליכה על הגשר

ר עון וגוי עכ״ל • פ כ כשעע ההכרח, עאמר והוא רחום י

ס י מ ן כ ב­­ת של שבת•.-! י ב ר ע ה מדליקין ב מ ת ב נ ש נוהגים לומר מ הוא כטור או״ח סי' ר״ע, לפי שיש כו דין הדלקה וגי דכריס שצרין אדם לומר כתוך כיעו ע״ש עסחשכה, ומנהג הספרדיים לאומרו קודם חפילע ערכיע כמ״ש שם החחכר, והוא מטעם שני ככ״י, שע״י קריאת פרק זה יזכור הגי דכריס שצרין לומר כתוך כיתו ויזהיר עליהם, אכל אחר תפילת ערבית מה תועלת יש לו שיוכור, הרי אין כידו לתקן מעתה? גס כסי חיי אדם כלל ל״ד אות י״כ כ' מנהג ככל ישראל(?) שאומרים אחר קכלת שכת קוים תפלת ערבית פרק כמה מדליקי! עכ״ל, ומיהו אנן נוהגים לאומרו אחר תפלת ערכית (וכהרבה מקומות אומרים אותו קודם קידוש, ווה אינו נכון כלל, דעיולי יומא מקדמינ! כמ״ש שס המג״א כשם הכ״ח) והנה כמקום שמקפידי! לאומרו, הנח להם, דמה איכפת ל! באמירתו, לא •הא אלא שגומרים תפילתם מתון דכרי תורה, כל המרבה ללמוד הרי זה משוכח; אן כמקום שאמרו לקצר התפלה כתכלית הקיצור, וכערה כס אש אוכלת על אומרם כמה מדליק־!, יש לכטל להם המנהג עייפי היתר — • יסור ועיקר הטעם, אשר על ידו נתישד המנהג הזא מ&״ל בשם הטור לפי שיש בה דין הדלקה וגי דברים שצרין אדס לומר בע״ש• והנה די! הדלקה, א״צ כזמ״הז כמ״ש המג״א שם ובפי' מחצית השקל, דאפי' בחול אין מהגיס להדליק בשמנים ופתיל1ת הפסולים שמנו חכמים לאסור, מה״ת ידליק כהן כשכת? וא״צ אזהרה • ואי משוס ג׳ יבריס? גס זה אינו, שהרי ביו״ט שחל להיות בע״ש או בשית, א״א כמה מדליקי! מפני שאין •טלי! לומר: עשרעס כיון שאסור לעשר כיו״ט כמ״ש הטור ומחבר והרמ״א ושאר אחרונים, לפ״ז לדידן שאין מעשר׳! באידנא כלל, ממילא אי! צריך לאומרו אן כשאר ימות השנה, ולא זו כלכד דחשוס עשרתס •לחוד רשא• שלא לאומרו, אלא אבי' שאלת: ערבתם לא שיין לדידן, דערכתס היינו עירובי תחומין שיש להם סמן מקראי, !עירובי חצרות ושתיפי מבואות שתיקן שלמה וכית דינו מטעם שכתכ הרמב״ס כספ״ק דהל' עירוב־!, ואנ! אי! מערכין ככל ע״ש, ולא עוד אלא שהתירו להם לעצמם לטלטל אן כלא עירוכ, לפ״ז האומרו ,ואינו מקיימו, הוי כטובל ושרן בידו, וכל זה •קשה אפיי למנהג כני ספרד, וכ״ש למנהגינו שאומרים אותו אחר תפלת ערכית, וודאי אין נו שוס תועלת כמש״ל כשם הכ״י, והנה המג״א שס לא חש לירד עד כאן, ומשוס האי טעמא לחוד דאיןח המנהג ת שיין כזמ״הז די! הדלקה, הוא כמתמי' למה אומרים אותו, ונתנ ל נשם מנהגי מהרא״ק, כלי שאם איתר לבא לב״הכנס יסיים תפלתו כעוד שאומריםס חוחו כשבע חו״המ^זאין מאתרי!כ״כלאין^שי^מלאכה מד , ולכן אין או אוחו

— '51 —

נ״כ ענ״ל; אמנם שמי חשוכות כלכר, מלא להוא לכר שאיני מצוי, 1אס גם אירע פעם, שאיחר אי לבא, מאי היי? יסיים תפילתו בלא ציבור כיחיל, לכימיהס הראשונים שאני> שהיו כתי כנסיות שלהם כשדות והיו יראים להתעכב שם על אחד תפלת ערכית, למה״ט תקט חכמינו ו״ל: יראו עינינו, משא״כ כותניני, 1מ"מh יראו עיניכו, אין לכמל אן שבטל המנהג, משוס הא דכתכו תוס' כרכות רף ע״ב כליה אייר יותנ! יכו׳ ע״ש; אכל משנת כמה מלליקין דכלא״ה רק מיעוטי למיעוט* •ולעיס כוונת חלות הזחת, אי! לחוש לאומרה כשאי! טעם מכריח• ועול לפי טעם המהרא״ק שהיא משוס המאחרים ומש״ה א״א אותו נשכת תו״הח, יקשה יזה יענה כיו״ט שחל להיות בשנת לעושים מלאכה בעיש ויש לחיש לאיחור ואפייה אי! אוחרים אותו? וכאחת יש עוד טעם שני למנהגינו, יהוא כסי החשילים סי' קנ״ל לאיתא יז״ל: נינוה לשנות ארכעיס מלאכית חסר אחת כדי שלא ישכח איוה מלאכה אסורה, כמו שיש לדרוש כמעשה מועלים לפני המועלים כך כעני! שכת לפניו, כדי למהר כצרכי שכת• אחר התפלה תקנו וקכעו לומר כמה מדליקי! ככ״הכנם, כלומר סיימתי מה שבזאת המשנה, חון חיי״ט הנכנס לשכת לפי פכתוכ כו עשרתס ערכתס ואין יועשיין כיו״ט עכ״ל. אך לפי הנחתנו טעמו כטל, דלא שיין סיום כי אם אחר פתיחה, וכיון דלא פתח פלל וכלל לא דין הדלקה א' ולא שאלה אתת כמה איפיא נרמז, סייתתי מה שכזאת המשנה? יאפשר דלא היי נעלם מן החג״א מ״ש כס׳ החסידים, אך ככוון קא אשתמיט מיניי, כיון דלאס ט״ י נפק א לן מידי מטעמו בזמנינו; אמנם כמקום שלא נהגו לאומרו, !נמצאו פ המדקדקים שלא לטלטל באין עירוב וחושש׳' לשכחה כשאין אימריס ערכתס, יש להם תקנה לימר ח״ש הכלבי לסייס אחר כמה מדליקי!, והיא: תניא אירחנינא ח״כ אלם לחשמש ככגדיי כע׳׳ש עם תשכה יכי' א״ר אליעזר אייר חנינא ת״ח

מרבים שלים בעולם וכוי ער גחירא יתי לא — • -

ם • י פ י ע ס ' D י D [ כ J וכו ב

ת ב ת של ש רו ם לדלוק נ י ב ר מ, ילא פי י ע א בם׳ התסיליס סי' רע״א כתיב ויברך אלהים אח יום הטביה, נ כמה? אלא כאיתן דברים שקילל איוכ את יומי, חשבון עליו ענם, מכלל שבירך את השבת כאור ע״כ ושנוי שם סי' ת״ט יו״ל: ו יקבוהו אוררי י .מכלל שיש כו כשבת לשבת באור, ומשולש עוד שם סי' תתשמ״ו דאיתא שם,, מכלל שהברכה שכירו הקב״ה ן פל, יקו לאור ואי א יקחהו או שכתוב הלילה ההו, למש״ה לא ״ ח נ את השכת היא אייה שהיא שלום כית וכי' ע״ש וכ! הוא כסי ה כתיב כשבת ויהי ערב כבשאר הימים, לפי שברכי כאורה, יו״ל השלייה כייס שבת: בהכנסת שכת המצוי כאור הנר, להורות כי הוא יתכרך כרא איר הנר, יהי אור הכולל כל הבריאה, והשבת ימרה שהיא הבורא המחלש ופו' ע״ש; ובמס' שכת לן כ״ה ע״כ נר כשכת תוכה, משוס שלום בית, פרש״י שלא ישכו כחושך, יהמרלכי פ״כ לשכת סי' רצ״ד כתכ: שלים כית, שלא יכשיל כעז או כאבן, וכתבז עיי,׳• שמיתר להלליק כבית לערב שבת בקין ואוכל בחצר !יהי לו אירה מס לנר-שכח איני,.אלא משוס שלא יכשיל.נען אי כאכן, יהדי יש לי יס^חשי הי

— ;52 —

ר כשבת חיכה דמשית , כלאית' נ אורה כחלה עכ״ל• וחדינא לגמי סכי כנר א', היין ליי כניס ת״ת; ־ נר אחל; כס איתי שם דך כ״ג ע״כ א״ר הינא, הרגיל מ, אייר אכהי, וו הללקת נר נשכח, וכן פשי 1כדן< כ״ה ע״כ מאי ותונח משלום נ המככה את הנר (חתני' שם דף כ״ט ע״כ); כחלה !כהדלקת הנר (חתני' שם דף. 'טעכי ל״א ע״כ); ערכתם הדליק! את הנר (ממני' שם ל״ד ע״א) ע!ד.שס יף.קי ני ח״הש חלווין לו לאדם בע״ש חב״הכנס לכיתו, א׳ טוב !אי רע, יכשכא לכיתו ומצא נר דלוק וכוי; וכנוס׳ כתוכית דף ק״ג ע״א: כשעת פטירתו של רבי איור נר יהא דלוק כחקויוי וכ!׳ חייט, כל כי שמשי הו׳ אתא לחיתא׳ וכ״כ הטור ימתכרג סעי' אי ע׳׳ש; והא דאית׳ שכת דף כ״נ ע״כ, ר״ה הוי רניל דהוי חליף ד מ ' י ס ותני אפיתחא דרכ אכין נברא חוי דהוי רכיל כשרנא טיכא כיי, ר״ת הוי רכיל דהוי חליף !תני אפיתתא דכי נשא לרכ שיוכי, תוא לה!י רגיל כשרגא טיכא, ככר פירש השלייה כחס' שכת לף קל״ג ע״א, לה״נ! נמקיחית הרכה ואם יש לו כחה חלריס, צריך לה־ית לי נר ככל התקיימת שיש לחיש שחא ינשל שס — (א!מםל וכור יא' כנגל שמור, כח״ש ג שניהנים להלליק שתי נרות, היא משוס לאי מ כאו״ת סי' רס״נ סעי! א' ע״ש וכן איתי כרא״כיה, לאיתא כתנתימא מכיאו כ״י או״ח סי' הנ״ל כל מיל׳ לשכת שנים: שני ככשיס, יוומור שיר ליום השכת, לתם תשנה, וכור ושחור ע״כ וכעל עוללית אפרים מכיא נ״כ כשם חדרש ש1חר טיבי ד' נתן לכם השבת כוי כל עסקה של שכת נאיוה תוספות ושינוי וו״ל: ראו כמר לאחד, קרכנו כפיל שנאמר וכיום חשכת שני כפול, עומר כפול שני העוומת, שכרו ככול שני וקראת לשבת ת י ם, ע!נשה נפול שני מהלליה מו כבשי, א!הרתה כפול שני וכור ושמור, מומור כפיל שנתמ׳ ד ב ו כ עונג ולקדוש ד׳ מר שיר ליום השבת ענ״ל — וו״ל האג!ר דיני שכת ועירוכין. אני הנוח-י טו מו א!מר, כ׳ דכר זה להצריך כי נרית, אינו נזכר נשאר פיסק־ס ולכן אין העילם מדקדקים בזה, אבל אמת הוא כ׳ כעלי נפש החקיכליס מארן אשכנ! דקדקו כוה, כ׳ ראוי ומצוי מן המוכתר לעשות כלי ליתד כנסת ישראל להקכ״ה הרמוזים כזכור, והמכין תשואות ת״ת לו עכ״ל — !שמור בליבור אתל נאמרי יביתול אמתי והמלקלקיס להרבות בנרות היא עייפי מה דאיתי כמדרש ילקוט פ׳ בהעל1תך וו״ל נרות של ב״וד של תרס או של נתושת, הכל לפי ככ!ל1 של אלס, וככול השבת, נרות׳' הם'כבודו, אם שמרתם נרות של שכת אני מראה לכס נרות של ציון שני ונוי וכ״כ למה? כזכות הנר!ת שחדליקין כשכת, תדע לך כמה חכיכה מצות הנרות לפני הקב״ה, שאע״פי שאין הקנייה צרין אירה, היא מצו' למשה שיצו' לאהרן נוי בהעלותך את הנרות עכ״ל, לכן יש מדליקי! שכעה נרית כנכד שבעה קני מנורה, אי כנגד שבעה ימי שבתא; ולטעם המדרש .כנכד שכעה כונכי לכת המאירים לאדן ופועלים לדרים עליי; 1לטעם הכתיי נגד התורה שנקראת אור וכוללות שכע

חכמית, ייש שמדליק׳! י״א נרות נגד ת־כית אחר• — ב־ונוהגות הנשים להדליק, מפני שה! כיכי נרי של עילם דכתינ נר ר' נשמת, כגימטריא נשים ה ו צ , וכעל הטורים כפי תציה כתכ, ת ם ד : אה, רמו להדלקת הנר לנשים תונה כשכת ע״כ• יכזיהר פ' כראשית כ' ואתתא צו בעי בחליי ללבא ירעותא לאדלקא כוצינא דשכת, דהא יקרא עלאה ה!א לה וזכי

רכ לגרמה למוכי לבני! קלישין דיהי! בוציני דעלמא באורייתא יכדתלתא, ויסגין, שלמא בארעא !יהיביג לבעלה אורכי דמיין, בגין כך בעי לאודהרא בה ע״כ; וכפי

— 53 —

מרומה ק< קס״ו ע״א כתכ, נר מצוי מאי נר? דא נר דאיהי חצוי ונשיו וכאן כי', (איהי גר לשבת, לאע״ג דנשי! לא ובא! באורייתא, הא מבר־! זנאן באיר״ ־,א, מהרי! להא׳ שיגא לנשי! מי/י/קנן בהאי מצו', נשי! כתקינא להא־ נר. גיכריי באורייתא לאנהרא להא׳ נר, תקיגא למצי' דנשין אתת״כי כהי עכ״ל, והנח״ כעי יתרי כתב, האשה הטובה היא סכה לתירה שה־א יכילה צהמש-ן את בנה לכ״המד לפי שהיא מציי' בכית יה־א מרתמת עליו ככמה מ־ג׳ געגועי! כוי להמשיך איתי אחר לימוד התורה בנעוריו, יגס כי ׳וקין לא ישיר ממנה, (כאמרס ו״ל יבמות דף סייג ע״א ליינו שמגללית את כניני ימצילית איתני מן החטא) ולכן ראוי' האשה להתעלל להש״ית כשעת הדלקת הנר של שבת שהיא מצוי מוטלת עלי', שיתןיס מאיריס כתורה, כי התעלה ייתר נשמעת כשעת עשיית המצוי, וגוכות כנ לה ד' נר שכת שהוא איר, ת1כה לכניס כעלי תירה הנקראת איר יכי' ע״ש; יהח״ט כשער השביעיות כתכ, מעני שהשבת רימז לאלף השביעי, שאו הלמה יהי' לה אור נאור החמה, מפני יה נצטיינו להדליק נר של שכת, ימפכי שככ״י/ האיר הצפין יהעורי יומנו כוה העולס, היא כסכת חיי, לכן האשה מצווי כהדלקתה ע״כ, יהימכיס ו״ל נתן טעם לדכר, מפני שמצויות ככית ועוסקות כצרנ׳ הבית ע״כ וכ״כ רש,״ כמסי שכת דף ל״כ ע״א כד״ה הריני כיי ודל: ינשיס נצטוו על כך כדאמרינ! בכ״ר היא איכדה חלתה של עולם שע״י נטרד אד״הר שנתרם כחלה וכבתה נרו של עולס• ונשפכה דמה, ועוד שצרכ׳ הבית תליין כה ע"כ,.וכ"כ המחכר סי' הנ״ל סעי׳ נ' ץ

והמג״א סק״ו—• ומענין כרכת הדלקה, כתוב כסיף ס' הדרישה כא״ע כשס אמי, דכיו״ט תכרן ואח״כ תדליק, והמג״א בסי' רס״ג ס״ק ״יכ חילק עליו וכתכ, אבל אין חכמה לאשה (הוא מלשו! הגמרא יומא דף ס״ו ע״כ אין חכמה לאשה אלא כעלך וכוי ע״ש) ע" מחצית השקל, כל הנשים לא ידעו לחלק בין שכת ליי״ט, יאם נאמר כיו״ט שתברך ואח״כ תיליק, תעשה ג״כ כשכת עכ״ל, יכעל משפט צדק יזניא המג״א הנ״ל וכתב שהדגול מרכבה הסניס להלכה כאותה הצדיקות ודלא במג״א עיש, וכן הגאון כשי מחויק ברכה הסכים לדבריי ע״ש (וכבר יוצינו דאשה חילקת בדין אף עס תנאיס, דאית׳ תיספת' ריש נלאים, יכרורה אחיה כ>' !כשנאמרו, יפה אגורה כי1רה, וכן כתיספת' דכליס פ״ד מציני כדברים לפני ר' יהושע אמר דכתו של ר' חנניא כן תרדיין חולקת עם אבי' והלכה כדברי' ימיכא כקיצור כללי המשנה למכוא התלמוד); אמנם מצינו כרי״י שכתכ להדליק (אח״פ לפרוש ידיהן על הנרית, כדי שתהיי הברכה עיבר לעשייתן, לפ״ז יו״ט ושכת שניהם שווי! להדליק

יאח״כ לכרך יכ״כ הרמ־א סי׳ הג״ל סעי' ה׳ כשם מהרי״ל•

• ד ן כ מ י סת וירט מבגדי הול• ב ים בגרי ש משנ

ך, וכבדתי שלא יהא מלבישן ת דרכי הוא במסי שכת דף קי״ג ע״א וכבדתו מעשו של שכת כמלכישך של חיל, וכן ה1א כאו״ת סי' רסייב סעי' ב', ובשבת דף קמ׳יז, רכג! לכשו גלימא אומו׳ כשכת, וסמך לוה איתא כמדרש רות, ושמת שמלותיך עליך, וני עממה היתה? אלא אלו כגדי שכת, מנאן אייר תנינא צריך האדם להיית לי שני עטופים אי. לתיל יא׳ לשכת יכך,דריש ר' שמלאי נצנורא וכוין קי"! מ״ב ורחצת וםכת ושמת,שמלותיך אייר אלעזר ע׳׳ש, יכן.איל כמס׳ &גת ד

— 54 —

אלו נגדיס של שבח ע״כ ואיתי שם דן קי״ד ע״א חטי! לשינוי בגדים ח״הת?ם כוי ע״ש, ובמדרש פ' בראשית איתי ט את בגדיו ולבש בגרים אחרי ש פ ׳ישני ו, ליי אומר כרכו כעטיפה, ופי׳ כס׳ הו יקדש או ת יום השביעי ו ויברך אלהים א כזר הקודש, יוה ככלל כרכת שכת, כהיות יום זה חכוכד מכל ימים כענויפות בגדים 'כיוצא לקראת תלן ולקראת חת! וכלה ע״ש, גס כתבו חכמי אמת ז׳׳ל שע*י, נעשה גיכ עיטון לנשחה בשבת בכגדי קידש רוחניים !והו קדושתו ן ו 'עטיפח הג וכרבת! — וביו״ט חשכים עוד לתעליותא חשבת כדאית' כאי״ח סי' תקכ״ט סעי׳ א', והוא מהגה״ח פ״י מהלי ׳ו״ט וז״ל: גרסינן נירושליד פ״ק דקידושין כהאי דאמרית האחי! שחלקו ר׳ תונא אחר כלי רגל ח!לקיס, כלי שכת תבעי', מכאן משמע שכגדי יו״ט יהיו טיכיס מכגד׳ שכת עפ״ל, ובשמות דכה פ״ג ושאלה אשהמגרת ביתה כלי כשף וכלי והב ושמלות, מלמד שהשמלות חביב ה ו ת נ כ ש מ ' ן ע״כ וכן עליהם ביותר, שנזמן שאום יוצא לדרך אם אין לו שלמה הוא מנסיף וכלי והב, חכשיטין לכבוד החג שתת!גו ס פי' הרשכ׳יס כתורה וו״לג כלי כ כמדכר ושמתם אותם על כניכס עכ״ל, והכ״י כתכ כשם הרמב״ם, חכיאי ג״כ השל״ה עמוד השלום דן רת״ז ע״ב, תייכ האדם להיות שמת וטוב כמועד היא ואשתי וכני! וכל הנלויס אליו כיצד חשחחיס הקטנים נותן להם קליות ואגוזים, יהנשיס קונה להס נגדים ותכשיטים יכו' ע״ש, וכן יסד הפייטן כיוצר לשכת הגדול (מובא פייטן ההיא כמג״א יט״ז סי' תנ״א לעני! הגעלת סכין ע״ש) י״ל: יח״בץ כרגל להיות שי!ח־ס כיי נש־ס ת־יבית לשמוח זלהרנ־ן, בכבל בבגד־ צכעונין, כא״י כנגד• פשת! המלבני! עכ״ל, ומכאן נהגו ג״כ כהרבה מקימות לתת להרב שתי פעמים כשנה כפל שכירות לירח יחים, ניס! ותשר• אע״ג דיש להם או הכנסת נץכודיס לצרכי המווסת העודפית על שאר ייוייג השנה, מ״מ חרכים המסות לשמח בני ביתו בבגדים נאים לכבוד הדגל וקבעו כן לכל חצי שנה — וכליל שבת כשבאים מכ״הכנס אומרים: שבתא טכא! והוא עייפי מ״ש השלייה כמסי שבת יז״ל קבלתי4 לאדם המבקר• לחכירי כשכת, לא יאחר לו גדרן שא!חריס כחול: צפראת יום השבת לקדשו עכ״ל — טבא! רק יאתר לי שבתא טכא! לקיים זכור אס ניהגיס לברן את הילדים עיי' מזה מ״ש הגאון ר' יעקב עמדי!, גס בסידור ג

י תיקי! שבת ובמעבר •ינק סלק שעתי רננות עמ״ג ע״ש •

. ה ן כ מ י ס. ה ש , ישמח מ ת ש ר ה ק ת • א ־ ל פ ו ד׳ ענייני ת נ ק ת ת ב ש ב

ה אחר, משאיייב ביו״ט• את , ו ת ב ת ש נ כ תה קדשת, הוא .כנגד שכת כראשית, כמי שתיכן ענייני מוכיח; •שמת משה ת א כנגד שכת של מתן תורה, ילכ״ע כשנת ניתנה התורה (כדאית׳ כשכת דן פ״י ע״כ כששי בחודש ניתנו עשרת הדכרית לישראל, ר׳ ייס׳ אותר כשכעה כו כיי ידנ״ע כשנח ניתנה תורה לישראל וכי׳ ע״ש וכ״כ הכחיי כפי יתרי, דתקנו רו״ל בתפלת שבת •שמח משה גי' לפי שהתורה ניתנה כשכת ע"• משה ע׳׳כ) כ! הוא כטור אי״ח סי' רצ״כ, •וכפירוש של •שחח משה עיי' כסי״ר ע1לת שכת, פי' הראשין נחיש, לפי שהחורה ניחנה כשבת למשה כמתנה, לכ! ראוי לספר ככניא

— 55 —

של משה; י פי׳ שני נמצא שס ע״ עי נסתר ע״ש והוא מקונטרס האר״י ו״ל דשס מבואר כאורך; והטור כסי' רפ״א כתכ פיחש שלישי, כשהין אכיתנו כמצרים וראה משה כוכי השיעכוי שהככייו עליהם, כיקש מפרעה, שיתן להם יום אחי כשמע לנוח כו ונתנו לו, וכחד כמס השכיעי, וכאשר נצטוו על יום השכת, שמח משהי י אנ שכתר כי, יוהו; ישמח משה כמתנת חלקו, וי״מ משוס הא וכתיב לרעת כ, א״ל הקכ״ה למשה, חתנה טיכה יש לי ככית גנזי ושכת שחה שכם ד' מקרי ואני מבקש ליתנה לישראל, לך יהידיעס יע״נ תקני, ישחח משה כאותה מתנה זכי' ע״ש; תכנת שכת כתכ הטור כסי׳ רפ״י דחייסית על אלפא ביתא של תשר״ק על שס הגאולה דכתיכ אשרק״ה להם ואקכצם כוי ע״ש וכפירושו של רצית קרכנותי' כתכ, כשטל שצריכים לחלל עליו את השכת, תקנו לומר רצית קרבנותי' עי' אע״פי שיש כו חילול שכת, רצית כהן עכ״ל וע״ש ככ״י שחטא כשם ש״הלק שחצא כשם רש״י הטעם שמייסד ע״עי תשר״ק והעי׳ של כל אלעא כיתא איך הוא נשמעת עלו ם מפעלי ד הגאולה; ובפי' א1 מסיני כתכ הכ״י ימציני ״או" שהיא לשון הקימה, ק, לפ״י: אז מסיני פי' קוים שבאו ישראל לסיני כמצריס ובמיה, נצטוו עליי ו א מ ע״ש; ואתה אחד הוא ננגל שכת שלעתיל (טור סי' רציכ) לאיתי כמדרש שלשהדן יה אל יה, הקכ״ה ישראל ישכת, הקכ״ה וישראל חעילין על שכת שהוא מעי יים מניחה; ישראל ושכח חעידין על הקניה שהוא אחד; הקכ״ה !•׳כת חעידין על ישראל שהן יחידין כאומות יעפי״י כחקן אמה אתד עכ״ל ומפירושו של! אברהם

יגל וגוי ע״ש ככ״י.

ן כ ו• מ י ס, בו ת ב ש ת אומרים, וינוחו בה; ביום ה ב ת של ש בערבי

ה בם • ח נ מ ב ום דרשעיס נדונים כגיהנס כל ימות השכוע (יב"ח כדאית׳ כליב משנה יוד ע ט ה דעדיית) חין מהתחלת ש״ק עד סופי להתחלת מוצאי ש״ק (כמ״ש רכינו כחייתה בו, מכאן רמו יסמך, שהמתים יש להם מנוחה רמה לא הי כפי כשלח מייל: ויב כ״א כ״י), ה עליהם(אי ס כ רמה ת בשכת, שאין ככל המקרא ורמה כ״א שנים, ותה רמה לא הי רמה תכסה עליהם כשאר ימית השבוע, ו ו . , והשני כאן, וזהו רמו בו כשכת עכ״ל וכן הוא ככעל הטורים כפי •הנ״ל, ונ״ל להם דייקו אות ויו של שלורמהדרק ויי ימים רמה תכסה עליהם, גס איתי כבראשית רכה פי״א וכסי הכחיי כפי כא וכפי יתרו, טורניסחפוס הרשע, העלה בנשפים את אביו מקירו, א״ל כחייך לא .שמרת את השכת, כמיתתך אתה משמר,• מן אימת את עבדת יהויאי? א״ל, כני כל מי שאינו משמר את השבת אצלכם נתקנה, כא לכאן ומשמרת על כרחו, (דוגמא לוה נמצא כהיפוך כאמת די״נ פי״א מנין שאס לא עשה מלאכה כל ששה שיעשה כל שבעה? הרי שישכ כל ימות השכת ולא עשה מלאכה !לע״ש אין לו מה שיאכל, הלך ונפל כין הג״סית יתפשוהו ואחזו אותו כקולר ועשה כי מלאכה כשבת, כל זאת שלא עשה כל ששה) א״ל ומה מלאכה אצליכס כימי החול? א״ל כל יחות החול אני נידונים וכשבת אנו נוחים, וכע״ש קול מכרות ואומריג: הנח להם לרשעים וינוחו נוי ובמוצאי שכת כשהסדריס נשלמים, צועק

— 56 —

איתו המלאך ואומר: חור! רשעים לגיהנס ונו׳ ע״ש, יכ״כהטיר כאי״ת ס׳ רצ״ה לכמי׳ש ציעק החיוינה על הריחי׳: חורי לגיהנס, שככר השלימי ישראל את סיריה'כי׳ עייש ובסנהדרין רף ס״ה ע״כ קברי של אני( ייכיח שאין מעלה עשן נשכח, פר״שי לטורניסריפיס כל ימיי; השבח היה מעלה עשן שהיה כדין ינשרף, ובשבח פושעי ג־הנם שיכתיס, וכזיהר פ' (יחי איח' חרעין כלהי, פחיחין יסתימין, אינון דלכר פתיתין, דלג! סחיחין, וככל שכח. .ישכח כולה! פחיחין ונפקין חייטא עד אינון פתתין דלכר, יפי. עין נשמתן אתרנין דיוחעכבין כפתתץ דלכר, כד נפיח שכחא, כריוא קרי בכל פחחא יפתתא יאמר ישובו רשעיםלשאולה כיי יעיין עוד חוה טוהר תרומה דן קנ״א ע״א) וסופי חיבות של כה, כו, כס, כגימטריא נייח ושינון יגםרם (א״י כשס שארי ננ״הג ועולת תמיד סי' רס״ח,) עוד שמעתי נ״א רע רשעיטח בה, בו, בס, עול־ס כמספר וין, ואמרו ו״ל שכת דף קי״ת ע״א, כל כי תי המענג את השכח ניתנים לי נתלה בלי מצריס יניון ברייות, ולפ״ו נדמו, כאשר

נות1, או הקכ״ה ין אותם• י

ז • ן כ מ י סת החול• מו ת לב״הכנם מבי כ ת מאחרין מ ב ש ב

במהרי״ל הלי שכת יו״ל: פעם אתת נשכת נחמו, סיימו הצינור תפילתם ככ״הננס טרם סייס מהר״ש עם הכתיריס בכיתי, ויהי כנוא הציבור לקנל פני הרכ, אמרי הפרנסים אליי, מ״ר מ״ש הייס שכ״נ הארכת כתפלה? א״ל מה אעשה אשר יונהג שלכם להיכון, דככל שנת חשכימין אתם לכ״הננס מכת!ל, וכיום השכת אני יוארין בשינה שחרית שכן קבלה בידי חרכי מהר״י, אשר ׳הואת הכהניס, דכיוס השכת לא היי משכימים להקריב תחיל הראה לו סמן לוה מעטו השתר ככשאר הימים, כדי שלא לנטל שינת שחרית דהיא עונג שבת (כאיתיית שבת דניטריק-ן שינה כשכת תענוג) יראי' דכסדר פנחס >לא כתיכ גבי שכת עולתט פסח, וקא׳ או על כל תמידיס של שאר רגלים הבוקר כמו שכתוכ סמיך לי ג הנוכרים משם והלאה, והיינו משוס דבשכת לא השכימו כ״כ עכ״ל מהרי״ל כשם מהר״ש, והמרדכ• כפ׳ כל כתבי כתכ ״"ל: על מה שנהגי העילס שכל ימי השכיע מתעורר׳! כקר לכ״הכנס להתפלל או ללמוד ובשנת ישנים יותר בשתרית, והי טעמי של דכר, שככל ית׳ השניע נאמר כתמיד של שתר בבקר בבקר, ובתמיד, ולשק וה משמע איתיר כי׳ של שחר כשכת לא נאחר בבקר אלא וביום חשכת ע״ש, ומביאי ג״כ האגור בדיני שבת ועי׳, בשל״ה מסי שבת כהג״ה, גס ככגיי ישע, מה שכתכי כפי׳ המרדכי ומסקנתם דכוונתו כדברי מהרי״ל הנ״ל, יכ״כהמג״א, ימ׳׳מ יוהרו לקרות ולהתפלל טמני ע״כ, ס ״ ס p הי מ ״ p ; ׳ , כ ׳ ׳ נ ע ״ ק א ס ״ פ ׳ ר י ס

יגס כיו״ט אית׳ כפ׳ הקירא עומד מאחרי! לכא וממהר׳! לצאת פר״שי שמאחרי! לכא לכ״הכנס שצריכים לטר1מ כשמחת ׳ו״ט, כן מפורש כחס׳ סופרים.(פי-״ח הל׳

די) יתמהריס לצאח משוס שמחת יי״נו •

. ח ן כ מ י סה ואומר הש״ץ יעמוד מי שירצה ח כ ו ת קוראים ישמש ל

בם׳ חהרי״ל הל׳ קריאת ס״ח איח׳ יו״ל: כתוכחת לכסלר כחוקית׳, קרא הש״ן*

— 57. —

יעמוד חי שירצה J וגער נו הר״י סגל לקרא אחד מיוחד כבשאי הפרשיוע, דדיקא 'לחוכחע דכחשנה עורה, קורין־ חי שירצה, לאינהו נאמרו כלשון יחיד, ורא־י/י פעם אחע דעלה עני אי ואכ־ון לקרא כאומן עוכחוע דכמשנה עורה, ואייל חהר״י סגל: מה לן ולצערן, הלא ככר כעו״ה נגעו כך העונחוע יכעס עליו שעלה, יהיה מנהג כמגנצא שהיו מענים עם השמש ככ״המס כששוט־יס אועי, שאם לא ימצא שום עמול לקרא אוי העוכחוע שאו הוא יקרא כהן, דחאחר שהוא מושכר לכן אין להקעיד כ״כ עכ״ל, יכספר החסידים סי' עשס״ו איעא, קוראים ע״ה לעוכחה, שלא יהא אדם חשוכ קורא ויקיימו דכריו, והוא אוחר ומקללך אאר׳ אעע״כ לא י עכו לכל חי שיקרא הש״ן שימנע מלעמוד שני ואל תקץ בתוכחתו עכ״ל, יהרס״א נאו״ח סי׳ עכ״ח סעי' ויו כעכ, כן נהג! שלא לקרוע אי כשמו לעולם, אלא קורק: מ• שירצה ע״כ וכד• להש״ע לי1ע רמ״א לדעע חהרי״ל, אומר דהרמ״א קאי על מה שמסיים המחכר, דהיינו על הקללוע שבמשנה עורה, ולשונו מוכיח, דהמחכר מסיים, דכקללוע שבמשנה עורה נהגו שלא להפסיק כהס, וע״ו קאחר: כ! נהגו וכוי והחג״א שם ס״ק ח' יזכיא כשם כנ״הג שכחקוחו נוהגים לקרוע להחכם כעיכחה יכי׳ ע״ש, אכל מ״מ נראה דעע המג״א כחנהגינו, כיון שחביא דעח חהרי״ל הנ״ל כס!פ1, ואני אין אנו חחלקים כין עוכחוע שכסדר כחוקועי

לאיען שכחשנה עירה, ונשעיהן נוהגים לקדוח; מ׳ שירצה •

ן בטי מ י סה מסטירין בנביא• ר ו ת את ה ר קרי ה . א

ל לה שום שייכוע לקריאה, דהא אינו עולה למנין שכעה, ואנו אומרים י א קדיש נין שכיעי למפסיד, כדי להראוע שאינו מן ממנין, וגס יוש״ה, 1כ"כ העשכ״ן חייג עני! ש״כ ע״ש, ר י 1 ג ע ה קסן אן שלא הגיע לחינוך יכול ל >כחלק שני עני! ע' נעכ עוד, שכיון שהמפסיר היא צריך לקרוע לככוד העירה ואיני ממני! שבעה, עשו כו היכר לקרוע מה שככר קרא המשלים וגי' ע״ש, וע״' עוד שס כח״ג ענין ש״כ, וכליי או״ח סי' רפ״ג כשם הרי״בש מדיני מפסיד, (אין פוחעין חנ״א פסוקים כנגד ויין שקרא בעורה שאין פועחין לכ״א חייג פסוקים, וכפי י״ד הלי א' וכפי כ״א הלי ויין• — כדאיעא כחס' סופרים פי״א הלי ד', סגי כט״י פסיקים — ועקנו לחפסיר ויין כרכוע דהיינו שעים יבייייט שקיריןה1ל , הרי ג' לפני ההפטרה, י , u על קריאע העורה, יאחע אשר בחר כנביאיס לאחרי', הרי ויין, (עיי' נוסחע כרכיח ההפטרה במסי סופרים פי״ג הלי טי — י״ד•) כנגד ויין שקראו כעורה כמבואר כש״ע סי' רפ״ד ע״ש; — ומקור העיקין, מפני שאנטיוכס הרשע מלך יון, גור על ישראל שלא יקראו ר ט איע׳ כעשכי שרש פ נעורה נרביס ורצה לכטל עקנע עירא, וחששו פן עשעכח העורה, לקחו ישראל פרשה אסע חן הנביאים שענייני ליחה לפרשע שכע (ולוקא כנכיאיס ולא ככעוניס לפי שלא נמצא שם חענק של חורה) יקראו' ע״י קטנים, יכוה נפטר! חעקנע עורא יגס האויניס לא נעני לנ ע״ז ע״ש, וכעין וה כעב הט״ו נאיייח סי' רפ״ד סעי' אי ע״ש, ילפ״ו לא יאיח עכלי דכל הציכור קיראיס ההפטרה עם החפטיר, רק המפטיר צריך שיאחר כקיל והקהל שוחעים כמו כקויאע סייע כיון לנעקנה כמקיחה, ינייכ המג״א סי' הליל סק״ה שלא יקראו שנים כקול רם, חפני שחי שאיני בקי לא יוכל לשח1ע וגם הבקי, צ״ל כנחע עכ״ל — ישם: הפטרה, רייל

— 58 —

פטורים (יוצאיס־ידי היכקגה, ולנוינמ ר' אליהו אשמוי ׳נספרו ^משבי שרש הנ״ל, נקראה הפטרה מלשון הפסקה, משוס להיא סוף הקריאה — והנה עכשיו אן< דנטלה הגזרה מקיימינ1 המנהג לאומ ולזכר, נמ״של סי׳ י״ג סעי׳ בי שגורו על ק״ש, וכסי' י״ז סעי׳ ג׳ שגורו על קלושה, ולקמן סי' ע׳ שגומ על המילה.

דככילס הניח! חקנחס זכר ללץרומ•

ן ל. מ י סת ירט וירהכ• ב ש ם ב י ת מ מזכירים בשמות ה

ב בעל מעכר יכק כתלק שפתי רננות פכ״ג, שכן משה התפלל על עצמומ ת כן יהולה, והשיין המקכל נלכה כעד נשמות המתים, צריך להזכירם, כי א הנהנה מן הת־יס, צריך להתפלל עליו לכתיכ ושכב בשלמתו וברכך (וכן איתין לו מוהב ת בסיהחסיליס מייל: חן הנהנה מן החיים צריך להתפלל עליהם שני דברכך וכתיכ כאיוב אם לא שבא ויתפלל בעדו כוי וכתיב ושככ בשלמתו וו ע״כ) וזוכרים המתים כשכת, כי אין ספק, שזכירתס כיוס המנותה ני חלצי ברכו מועיל להם מאול, כי מפני שהם נת־ס, ע״י הזכירה נשמתם מתתלשת כוי; וכרגליס זוכרים כ־ו״ט שני, כי יו״ט שני, (אן לאנן בק־אין כקכיע לירתי), אנו עושים לככול השכינה, שעמנו ח!ן לארן כלי שתתעכב בעבורנו הארה הנוספת כיו״ט שני, ט להיותנו חון מארצנו, אנתנו צריכים הארה יתירה וכוי; וכיריהכ יש כפרה, ת י ר , אלו התיים; אשר פ ר לעםך ישראל פ לת״ס וג״כ למתים, כלאמרו כ אלו החתים, ולכן נהג! להדליק נר כפרה לאטו ולאמו כיו״הכ וטי ע״ש• וז״ל כמרדכי בייחא סי' תשכ״ז: מה שהורגלו לידור צדקה כיו׳יהכ עכור החתיס, ישר לענ׳ך וכוי (נדלעיל) עכ״ל פ להביא ראי׳ מן ספרי דתני' פרי עגלה ערופה כ; ובסי חסידים סי' תתשע״ו ג ״ ומכיאו האגור וכן איתי כתשב״ן חייג סיף ענין י ע״ש; וו׳׳ל הכ״י בסי' רפ״ד: כתוכ עוד כשיכולי לקט, אחר קריאת התורה,נהגו להזכיר נשמות ט׳ וכתכ הרי כניחין לפי ששכת הוא יום מנוחה דוגחא לעתיד לבא, ויום שגס המתים נוחים כו ואינם נידונים (כמש״ל סי׳ כ״ו) רא1י להזכירם לחנוחה ולכרנה ולהתפלל עליהם טי; ומה שנהגו להזכיר נשמות ולפס!ק צדקהר פ בעד המתים שיועיל להס, מצאתי כשם הרכ שניאור: שמעתי, שיש כדרש כ וט'(כדלעיל) מגיד שהמתים צריכים כפרה וכוי ע״ש; אמנם טלם השמיטו המקור, ולכריהס מבוארים להל•׳ כמלרש תנחומא פ׳ האזינו ווייל: רגילים להזכיר החתיםר לעמך ישראל אלי החיים; פ כשכת שלא ישוט לגיהנס, שכן איתי כת״כ כ, אלו המתים מלמל שהמתים צריכים נפרה, ומכאן שהח״ס פוליס ת י ר פר ש א חת המתים, לכן אני ניהגים להזכיר את המתים כיו״הכ ולפסוק עליהם צלקה,, מכאן ת י ד שנן שנינו בת״כ, יכול משמתי לא מעיל להם הצלקה, תיל אשר פ כשטסקיס צלקה בשבילם מיציאץ ימעלין איתן נחן מן הקשת וטי ע״ש, והרוקח כתב חטאי הב״י סי׳ חרכ״א וו״ל: מה שפיסקיס צלקה עביר המתים ביייהכ ישכפר יסחין ליה להם אסמכתא, שבחוב כס!ן פ׳ חצוי והכפורים אחת בשנה יר נפשו לדי, וחה חועיל למת שהרי נותן צלקה בעבורו? אלא פ ו ו איש כ נתנ ו דיבות! לבית החיים יהמחיס, אס איחי החח כחייו נתן צלקה; ואס היי עני איתי.או י״עיל.לו •קצמ.כי החי יכיל לבקש , \ לי נ יהי׳ מחן.א0 י ״ נ , אן לנו נ החח

— 50 —

להקל דץ החח, כדוד על אכשלוס, וכרי יוחנן על אחר; אכל אס נתן בעבור רשע, אין חועיל עכ״ל, ודכרי רוקח אלו הס כסי' ר״יז, ימביאי ג״כ הרח״א, יהכאהייג כסי׳ רמ״ו ע״ש — יהעט״וק כסי' חרכ״א כחכ א ניי״ל סי' רח״ט ס״ בשם מהר״יו, דלכן נקרא יום הכיפורים כלשון רכים ר״ל לחיים ולמינים; עוד כתב כשם הכלבי, דיש מי שכתכ* חה שאנו נוהגים, לזכור המתים כיוייהכ, חשום דזכירת החמים משבר •ומכניע יצ״הר עכ״ל — ; אולם מה שנוהגים להזכיר חילי פכת כשכתו את נשמות המינים כל אחת כפני עצמה, אין מ! ההכרח, כי והו .הגורם לציכור נדחה בטילה כנת״ם, רק יאחר הש״ן: אל מלא רחמים כוי את גשמת פכ״פ, ופכ״פ, כמספר הנפטרים כתון השנה, כעכזר שכניהם וקרוכיהס נילריס לציקה ימי ואי אס גס אתל אימ נולד, לא ישקר השין עכ״פ, כיון לאיכא •אתרים שנדרו, משא״כ כשאומר לכ״א כפרט: אל מלא רתמים, לפעמים האיש ?:מצו' להזכיר אינו נזיר כל עיקר והש״ן אותר נעביר שנדר, ולפעמים נודר ואיני

מק״יס כמש״ל סי' טייו סייד לענין מי שכירך•

א • ן ל מ י סת אין כאלהינו• ב ת מוםח של ש ל פ ת אומרים כ

דאית׳ נחהרי״ל יכן הוא כמחזור ו־טרי, דתז״ל קבעו לומר תאה כרכות בכל' י״א), והנה כחול •ש יזם יאםמכוהי אקרא כפי התכלת (כמש״ל סי •י״ח כרכות ועם כרכת המיני! הוי י״ט כרכית, והן משלימות מכין מאה, משא״כ בשכת, דאיני רק זיין יחסריס י״כ, להט התקיני אי! כאלה־ני ד' פעמים; מי, מרע, היא: ?אלהיט ד׳ העמים; נילה לאלהיצי ל' פעמים, יריית של אי!, חי(ר״ל אל, מלן, נאמן, כלרשח ר׳ מנינא ניטריקין כשכת ק׳ קי״ט עייב ע״ש אמן' מעמיס; אתה הוא אלהינו ל׳ פעמים, כתום") יאח״ו אומרים כריך אלהינו יט כרכות, ! «היי כאלי אמר י'כ פעמים: כיון אתה ^ל מלן נאמן, וכוה משלים י ולכן אין אני אימרים אי! כאלהיני כיו״הכ או כשאר •ו״ט, משוס דטו״הכ בלא״ה אומרים: אהללן כקיל רם והיא כנגל י״ט כרמת עכ״ל• יכ״נ הט״ז כאו״ת סי' תרכ״כ סק״א ודל: אי! כאלהינו נתק! כנגד י״ת כרכות, שאומרים כחול, וכיוה־כ ככר אומרים: אהללן כקול רם (מט״מ, תה״ריל) עכ״ל; והמניח שס םח״ג כתכ *ו״ל: ואין אומרים אין כאלהיני, לפי שכשכת אומרים כן למלאות החסרון מן כרכית ככ״י, יכיי״הכ איכא הרכה וא״צ למלאות וכו׳ עכ״ל; וכעמק הנדכה א־תא בשם הכלני, דאנו נוהגים לימד אי! באלהיני נשכת ייי״ט כדי להשלים ק' כרכית וכי כנייס שיש כאין כאלהיני, כ״א מהם עילה להשלים כרכה !כיי ע״כ ועיי' ככ״יי ס ״ ב ס סקי׳,! _ ו אויח סי' מ״ו ממלא התשכון נשכת כאיפן אתר יעיי' כמג״א שן מ״ג ע״ב איתי רכ ח״א כרי' דרכ אוי' כשכתא ינ־ימי טבי, טרח מנתית י וממל׳ להו כאיספרקמי ומגלי, פר״שי ככשמים וכמינ׳ מגלים שטעונים כרכה וכתבוהו הריין וגס הרתכ״ם בפ״ו מהלי תפלה; יהר״אש במם' כרכות כסופו כתכ, דיבת! כל אלם לכרכות הקורא כתורה ולברכות המפטיר, כוי להשלים מאה כיכות, 6תסרי ע״י שאי! מחפלליס י״ח כרכות כשכת ותביאו הטור סי׳ רפ״ד; וכ״כ רטני ידיחם בחלק אדם נתיכ א' ת״ג; יעוד כתב שם הד׳׳אש שכשיבואו פירית נשכת במין הסעודה, שיאתר לאכול מהם »ד אתר כ״המי,׳ כי ישתכר בזה. ברכה אתרונה,

— 60 —

אכל כחול לא יעשה בן תשים ברכה שאינה צריכה ענ׳׳ל ובסדר היום דף ל״יד איתייז״ל: יייס השנת שנחנעו קחנו כחה ברכות, י״כ ככל תפלה, צריך כעל געש ציוהר כדי להשלים, ולכוון ככל נרנית העולים לקרות כתורה וכוי כרכות של מפטיר, מיולי להו נאיםפרקמי ' מ ויעלו לו; ואס לא בא לידו כדי להשלים, ככר אמרו כג ומגד׳ וכן ביי״ט, אכל כיו״הכ הוא טורח גדול למצוא צד להשלים, כי כשאנו מונין, אין מוצאים אע" שמינים כיצד וכוי, לכן ראיתי טוכ ליקח עמו מעט כשתים או הדס ומשעה לשעה יריח כי ויכרך וכוי ע״ש והשלייה כהל' תשוכה הקשה עליו כא1רך !מסיים: מה שטרח לחצא קי כרכות, נלפענ״ד דאין כוה כלום כלא. אפשר, דאי לא תימא הכי, מה תאחר כיי״הכ שחל להיית כשכת האיך יקיימי גי סעודית שהם דאורייתא? אלא לק אפשר שאני, וקדושת היום כעצת1 מספיק ועומד נגד כל הקדושות של תצית אלי, מ״מ מה דאפשר לעשות יעשה דהיינו שיכוון ככרכיתי1 מאוד זיכיון ככרכית של הש״ן מכל תפלית י־כמ! ככרכת הקיראיס כתורה וכן נכרכת ההפטירית וכן בכרנות החצות של יחידים, כשמעטפים כטליתית ותכרכים

כקול רם וכיוצא, אז יעלו לו מאה ברכות יהרבה מהם עכ״ל •

. ב ן ל מ י • ס, שיר היחוד״ ת ב ש ב ל ו ד עלבו אומרים בימות החו ה א י ל

ר• .. ושיר הכבו לפי דין התלתוד יש איסור לאותרס, דאיתי כיכות דן ל״ג ע״כ: ההוא דנחייג קמי' דרכ חנינא, אמר האל הגדול הגבור והנורא והאדיר והעזוז כיי, היותי! לי עד דסייס, כי סיים, א״ל סיימתינהי לכילהי שכחי דמיך? למה לי כולי האי? אנן האי תלתי דאמרינן, אי לאי דאמדינהו משה רכינו באורייתא, (אתי אכ״הנ יתקנינהי בתפלה, לא יכילין למיתר להו ואת אמרת כולי האי ואזלת, משל למלן כ״וד וכוי ע״ש, וכפ״ב דחגילה דף י״ח ע״א: המספר בשבחו של הקב״ה יותר, נעקר חן העולם כ!', !כירושלמי כרכות פרק טי: אם כא לספר כגכורותיו מדאי, כל סמא דמלתא משתיקא ה ל ה ,של הקב״ה, מתבלע יו! העולם כוי לך דומי' ח ־למרגלית דלית כה טימי, כל מה דאת משבח לה, את פגים לה ע״כ, וכן דעת כל החוקרים; הרמב״ס כספרי מורה הנכוכיס פרק נ״ט מר״א אחר העתק מאיור כרכית הנ״ל ופירושו, תוסיף (אימר: ילא כחי שעשי הפתיים כאמת אשר היןריצו כשכחים והאריכו והרכז דכריס בתפלות חכר1ם ומציצות קבצים, להתקרב בהם לכיראם לפי מחשבתם, יתארי הכירא בהם כתארים, אל! יתואר בהם א' מכני אדם היי חסרון בחוקו כוי יירכה היתר זה אצל המשיררים יהחליצים יאצל מי שיחש!כ שהוא עושה שיר כוי ולולי חתלתי על חסרו! האומרים, הייתי תגיד לך מהם מעט עד שתתעורר על מקום החטא בהם כוי !לא א1מר שהם מרי, אבל חר1ף יגדוף כשגגה מן ההתין השיתעים יתן הפת• ההיא האומרים כיו עש״ה יוה שמאריך כתר ריחי על שירים כאלה החלאים בתארי שכחים; 1כ! היא כסי העק״ס פרק כ״ג ממאמר שני יז".ל: התארים שיתיאר בהם מצד עצמי יעל צד החיוב, לא די שאינם שבחים, אבל הם גנות בחיקי, יאינס תת•! השכח־ס שיאיתי אליי יתנרן כני ונעביר וה ראוי לני שנשמוק מלתאר אומו מעצמנו כשום יגואר; אלא

—. 61 —

יוה שנתצא לחר״עה או לנכיאיס שיתאריהו כהס כוי ע״כ היי השכח הי1תר ראוי כחיק! יתכרן השתיקה כוי ועל הדין שהכינו אותו ח״ל (חגילה דף י״ח ע״א)ה תהלה כלוי השתיקה היא התהלה אלין וע״כ י מ סתא יכילא שתיקותא שני לך חי כילס, הי' לנו לאסור איויית שיר . ולפי יכי ל ל קיאו תשה נורא תהלות ע היתוי •המיוחס להגאון התקוכל ר׳ שתואל אמי של הי׳יי החסיי ו׳יל, וגם כתר חלכוח לדי שלמה כן יהודה אכן גכירול, מפני שאלה מרכיס לספר כשכחו של מקים, יכל יתר כנטול דמי, כי לא נערוך אליו קדושתו. והנה כתר מלכות לאק יחיד פרטי רגיל לאומרו כליל יו״הכ, ימי יאמר לו מה תעשה? נאמר כציבור י אמנס מה שנסתעף ההיתר לומר שיר היחיד כציכיר, אפשר כיון דהמשירר כעצמו קייס התנצלותו, כאתרי: אם אמרתי אספיה נא כמו, לא ייעתי ספורית למו,.— עיי'כשליה י מי וכן עשה בכל שיר ושיר, מ״מ בימית החיל יש לכטל שלא לאו עני[ תפלה וקריאה כס׳׳ת יף רנ"1 ע״א שכתכ וו״ל: לעילם ימנע האיס את עצמי מהוכרת שכחיס ותוארים שאינם מסורים כייינו מאנשי כ״הג וממטכע שטכעו חכמי התלמוד, שהס תקנום עייפי יייעתס כוי; אכל מי שירצה להזכיר שכחיס ותארים ואינו מכין בהם כשום בחינה מבחינה הנ״ל, עכירה גדולה היא כייו, ואומר אני עליו עבירה גוררת עבירה, כי נוסף על עכירה חמורה הנ״ל עובר על לא תשא ש״ש לבטלה, וכן קכלתי ממורי הגאון והחסיד מהר״ש, ונייל יזה היי דעת הרכה חכמים שבטלו ליחר שיר היחיד כשביל טעם הנ״ל, מאחר שהוא ריסי תארים ושכחי.־, ומי ימלל גמרות די? ואין לי לאדם לסיר שבחי של מקים אלא סדר הברכות !הזמירות שתקנו חו״ל (התפלה שסדר! אכ״הג ונוי וכייכ על כתר מלכות עשייה — לפ״ו אס מיחי חכמים לאומר! נראיי, מכיש שיש לבטל לאומרו כמוני המס, שע׳יפי הרוב נאמר לאחר עלנו, ואז רוכ כני כנסי'ממהרים לצאת, פיהם בתיך הקודש פנימה ועיניהם משוטטות בחון ואומרים שיר הככיד כחפזי כרעמים וזיעית כאין דעת ואין תכינה, יהלא אס המיסיף דעת ייסיף תכאיב, מכ״ש האומיו בחיבוק כיוצא׳ מצרים; אכל כשכת דכל איש פנוי ממלאכתו, אין לכטל המנהג, אך לכ״הפ יש לומר שיר היחוד ושיר הככוד כנעימה, כחיתין המלות ובהמשך הדיבור, ולהמתין ככל שירה ושורה, הש״ן על הקהל, והקהל על השיין •

ם. םי Q י £ | ^ { וכו כי םעי

רך ימים וגו׳ ואומרים זה ק או ו ס פ בויהי נועם כופלים ה המזמור במש״ק•

ר התור פי ויקרא איתא, שכופלים אותו להשלים ק״ל תימת נגד ק״ל א בצרו שנה, שפירש אדם מאשתי והוליד פגעין כיש־ן (עיי' מוה לקמן סי' ס״ה) ומומור זה היא יחמיר של פגעים עייכ ממאי עטז״ק סי' יצ״ה ע״ש, והטור, יעיי' מפייישו כלחם הפנים סי' הנ״ל כתכ, שע״י כן נשלם השם היוצא ממנו קינטיס אחרון סי' שע״ו, וכתשכ״ן איתי, מביאו המג״א סי' הנ״ל, יכשכופליס אותו, יש כ1 קכ״ט תימת ועס קריאת המזמור הוא ק״ל כתנין הכהנים, שהנהנים.גם במה״ריל הלי ' הפרדס, חשמונאי אמרו אותו כתלחיוה ונצחו עכייל,—וכפישויהי נועם הוא חוחור של כרכה, שבו נירן פזריס״כשס הרי אלעור איח',.לפי״

— 62 .—

משה את ישראל כשעה שס״מי מלאכת המשכן ייש כי טויייכ פסוקים וכופלים פסיקד ׳"ח כרכות•— י • • -.¬ ג האתרי! להשלים יייח פסוקים מ

ב ואומרים אותי ככל מש״ק, לכקש מן הקכ״ה להצליח כמלאכה מדכתיכ, דהיינו.כששת יחי המעשה, ולכן אין ו ננה עלנ ה ירינו כו ט ע מ ו אומרים איתי ככל ת״ש, שחל יי״ט כאיתי השמע, מפני שאו ליכא ויו •מ• החול, גם אין שים ויין נייהי ניינם (כמו שאין אית ף בשמנה עשיה יכב״המ), ומעבירין, כדאית' ככלכו, מוכא נסי מגלה עמוקות איפן קס״א, וכמו ף צ , ק ף ט ף שהוא שת, מצינו כל אותיות אלפא כיתא ו ממי דכפ׳ כחוקות׳ מן אם כחוקותי עד קון ולא אף וקצף ט ן 1פ"א, וכן מיתן לן חסר םת״ן ופ״א, כ׳ אין ס חין חסח״ף במ־כית אלי, (כח״ש שם הכע״הט), לכן האוחרו דין פעמים ניצל אנ נף ו נ ו מכל• ויי! — (וכעין וה כתכ הכחי׳ כפי ית>־1 יו״ל: אם חסתכל ככרנת יהודה, תמצא שם כל אותיית רשימות חין חאות )״;, והטעם לפ• שמלכות ישראל הכא, מיהודה, אין עיקר נצח1נם ככלי ויין כשאר איתות, כי החרב ירושה לעשו אכל מלכי ישראל לא בחרבם ירשו ארץ כוי ומוה תמצא כשתי של יהירה שתחכו המלכות, שס המיוחד שלם, כי כשישראל עושים רצינו של מקיס, ישראל עושר. חיל כוי יהשס המייחד להם, אין להם צורך לכלי זיין, ולכן נחסרה אות ו־ין חכרכת יהודה, ומה שנתוסן כשחי על אותיות השם אות ללי״ת לפי שהוא רכיעי כלידה כוי עכ׳יל —) זלכן זיין שכתית כשנה שאין אומרים אותו, כ• כשחל •ויינו כאותו השמע, ליכא תעשה ידינו כל (״ן •מיס ע״כ לשון הפרדס; ונס נט״כשתל במש״ק, א״א ויהי נועם, כמבואר כאו״ח סי' תקליט ס״כ, ואיתא הטעם כמרדכי •שן, משים מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה כטייכ אין עוש־ן ותו דאקרי מועד, (הסת'ק כתכ, שהטעם לפי שהיסד על הקמת המשכן ואין לאומרו כיוס שנקרכ עכייל.

. ם י פ י ע £ וי ft ן p• ך ובו ר' ס

ים ם בצפרנ י ל כ ת ס מ ר ובשמים, ו 1 במ״ש מברכיי על הנת מזיגה ולאחר שתי׳• ע ש ם ב •• • ושופכים מן הכו

ת הנר כתכ השלייה כהל' שכת וו״ל: כת״ש מברכים על הנר, כ׳ או כ ר ב א מר ויהי איר ומברכים יאמר אלהים יהי או התחלת •חי המעשה ו׳ הוא הבורא, לאז כשמכין ומבדיל, מותר אח״כ כמלאכה׳, דה נ מו להש״ית ו כסוד כל כרכת הנה:׳!, שאחר שכירן עצ הדכר מותר ליהנות עכ״לי ואחרו ו״ל נפםח־ס דן נ״ג ע״נ ונדן נייד ע״א, אין מכרכים על האור אלא כח״ש, הואיל' על הנר ׳ יתחלת כרייתו היא, יכ״כ ננ״ר פי״נ תני ר׳ ישמעאל מפני מה חנרנ נמ״ש? מפני שהיא תחילת נר״תי ע״כ; יכתכ הכלכי, ממאי כ״י כסי׳ תרנ״ד, •וכמוצאי י1"הכ אין מברטס על האור, היוצא מעצים ומאבנים ונמיצאי שנת מכרכים עליו, והטעם דמקילין במ״ש, שמצינז בהגדה בירושלמי במוצא• שבת וימן הקכ״ה! בורא מאורי האש, ,לאד״הר שני רעפים והקישן זה בזה ויצא מהם אור ומרן ולפיכן מברכים במ״ש על כל אור שכעולס ואפי׳ על היוצא מעצים ואכניס לפי שזהו כעין כריית1, אכל כיו״הכ שאין לומר טעם זה, אין מכרכים אלא על האורן השמשות הי' אל״הר יןשכ ומהרהר ששכת.עכ"ל ובפרקי דריא פכ״א איתא, מ

— 63 —

, נשתלח לי עמיד בלכי(אמר: איי לי שמא הנחש שהטעני ינא כערב יישיפני עקנ של האש להאיר לי ילשחרי חבל רע, ראה האדס את עחיד האש שתח בלבו ואתר

באיי כירא מאירי האש עב״לם על הבשחיס ואימי כסי הבח־י כפי יישלח: ויהי ביום השלישי י מברכ כ וותם כואבים יריע חורך תכמת הטכע, כי כל שליש־ חליש בהי •בכל הנבראיס כ1ל0, כץ שהיא יום של־שי לל־וה, כ־ן שהיא ייס של־שי לימית עולם, שהרי יים שלישי היא כיכב חאויס כוי יחיה אחיו רו״ל אנשי מעמל לא היו מתענין כיוס הראשין מפני שהיא יי0 שלישי ליצירה, פי' ליצירת או״הר שנברא כששי, ווהו טעס כרכת עצי כפחיס כח״ש כלי לחוק נח הנפש השכלית בריח טיב עכ״ל—; והטור רצ״ו כתב שהיא להשיב נפש שהיא כואכת חיצ־את השנת ע״כ • יהכלי שהבשמים כתוכו, אני מכניס הדס, מפני שעל הרוב מכרכים עלעציהלס,, יסחיך ליי התת יסחך לוה כתבו הטור וב״י שם וכתיכ כל שומר שבת מהללוד יעלה הדם; וכמוצאי יי"ט כיו לחיל יכין לחו״המ, אין מכרכים על פ ר ס ה הבשמים כ״כ הרמ״כם כפי כ״ט מהלי שכת, וכתב הב״י כסי' תצ״א דכ! יושמע, מלאמרינן כפי ערכי פסחים (לן ק״כ ע״ב) ובמיצא׳ שבת ליו״ט מכרכים יקנה"! ולא הוכירו כשמ־ס (ועיי' שם כר״ש׳ שכתכ, דמה שאץ ניתנים האמוראים סימןס כ־ו״ט, יש לנו לכשמ־ס לפי שאץ מכרכים על הבשמים כיו״ט, שהרי נ נשמה יתירה ככשכת ע״נ); וכפי המכיא כרי יין (דן ל״ג ע״כ כתוס' דייה כי סוינן כוי) כתבו שהטעם, משוס דטעמא דמכרכיס אכשמ־ס נמ״ש, היי משוס נשמה יתירה, וביו״ט ליכא נשמה יתירה, יא״ת אמאי לא חכרכ־נן אכשמ־ם כשחל ?ו״ט כמ״ש? ונ״ל דכיין דכיי״ט יש לי מאכל־ס טוכ־ס יתשיכ־ס, מ־ישכ דעתו ממילאק במוצאי ר״ה אץ מברכים על כלא רית כשמים עכ״ל הב״י בשם התיס' —; יס ביו״הכ שחל להיות כחול אין מברכיס עליהם, הכשמיס כדאית' כסי' תר״א; נ וילת כשתל כשכת כמסקנת הפוסקים כסי' תרנ״ו, דלא כהמתבר שכתב כליי כשם הכלב! שכתב כשי' קנ״ח, שאן כשחל במ״ש אץ מכרכין לפי שאין כי נשמה יתירה מפני התענית ע״ש וליתא כמ״ש הכ״ח הט״ו וחג״א ועט״וק שם ע״ש• ונס•' ע' כתכ הכלכו, דללכרי האומר שטעם הבשמים במ״ש, מפני שבכל שבת שובת אור הגיהנס,.- ובמ״ש חמר ושוין ומסריח יע״כ מריחים הבשמים להכן מאיתי הריח, לעי וה הטעם, נברך על הכשמיס כיי״הכ שתל להיות בשבת ע״כ — ועייו כתיש' ניצה הנ״ל שכתבי, דאין שיין• לפרושי טעמיי משים אש גיהנס שמתחיל לישדין

ולהסריח כו׳ דא״כ נס במוצאי יו״ט אמאי לא מכרכינן אבשמ־ס כוי ע״ש • 4 ומענין ההסתכלות בצפרניס לאיר נר הבדלה, היא בפרק־ ור״א פ״כ מביאו הט!ר באו״ח סי' רצ״י, וסמן לוה כתב הרא״ש בחס' ברכות מהא דאיתי בפי אלו לכריס (דן נ״ג ע״נ) אין מכרכים על הנר עד ש־אותי לאורו וכמה? עילא אמר כלי שיכיר כין איםר לפונליון כוי לכך נהנו להסתכל נצפרניסע למטכע כשעה שמברכים על הנר להראית שיכיל ליהנית יומני ילהכיר בי! מטנ כמו שמכיר כי! צפורן לכשר עכ׳׳ל, והמררכי כתב במסי.יומא בשם תשויהגאינים, דמה שאנו נוהגים להסתכל כצפמיס, משוס דלכר הוה שנוי כתלמיר ככלי וירושלמי .שאי! מברכים על האור על שיאיתו לאורו, פי' על.שמרגיש כוהק האור הנר של :הכללה, ואן כי וינריס על צפרניי של.אר"הר עכ״ל, וכוונתי נ״ל. עפ״י מ״ש בעל ^rvl ין!י,כ גדין.ח:חיו צפמ־'?ז וו״ל: דע ני המלביש שנתלנ* מ אד״הר, !היי

— 64 —

משוד החרככויג הנקראים אחוריים, ודעת ח״ל שהם חלכישי צפורן, יכשהיהיכג״ע־ כל המרככית הכם, היו סוככים אותו ולק היי יטל דבר רע לקרכ אליו, טון שחטא נסתלקו המאירית ההם מעליו ינתפשט מהלכוש היצר ההוא ולא נשאר כו ממני זולת תה שכראשי אצכעות והווהמא סוכנת נהס נוי עיש — והוא מכואר כארוכה טיהר ויקהל דן ר״ת ע״כ ע״ש, ווה! כוונת המריט במ״ש םווכר־ס על צפרניו של אד״הר (והו עייפי נסתר; אמנם ע׳׳ד המחקר הוא מה שכתב הנרכנאל כפי כראשית וז״ל: אמרו ככ״ר (פרשה נ״א) יצחק רכיא אמר, בגוי! של או״הר

היי חלקים כצבורן ונאים כמרגליות, שדמו! ג״כ על כתנות האור הקרוש התיריי'ע היתוז שיש כהס חלקים כצפוי! החלק שיראה שאין ט תועלת, כסיפור, ותמנש, ודוחיהס, אין הדכר כן, כי אותם הספורים כאשר יוכנו על אמתתס, פלנ הס נאים כמרגליות עכ״ל) —; והטור כסי׳ רצ״ח כתכ כשם רכ האי גאון יז״ל: מנהג אצלנו להטט כצפרניס !אומר מפני שהן פיות ורב1ת לעולם ע״כ, והכי״ שם כתכ כשם שיכילי לקט כן היא המנהג, תתילה מכניס אצכעותיו לתוך ידיו ומחשיך תתתיהן ואח״כ פשט! והנה איר כמקום תושך ומכרן שככר היא נאות

מן האור עכייל• — ד ונהגו כשעת מ!ינת הטס למלאות אותו על כל גד1תיו עד שישפוך על האדן, משוס דאמרינן (עירוכין דן ס״ה ע״א) כל שאי! יין נשפך כתיך כיתו כמים, אינו ככלל ביכה; גס שופכים ת! הטס לאתר ההכדלה מ! המותר שכשתי׳ על השולת! ותככין כ! את הנר ומרית׳! את העשן של הנר שהוא ט!כ לוכרון ואומרים:, גס רוחצים מהמשקיס שעל השולחן את המינים משוס חיכוכ י י וכרו תוית משה ענ, כ• תיכת כרה כגימטריא ת י נ י ת ע ר י א ת ד׳ כרה מ מצוה, ואנכ אומרים מצו, ם ש ו י מ , שיגלה לו הקכ״ה יוי התויה עיי׳ מפל זה ניק״א סיו הנ״ל כמג״א ו ז ר

ן קלייה ע״א ובסידור ע1לת שכת­ בשל״ה הלי שכת י

. ם י פ י ע ס ' ה ובו ב ם י 0 [ ל

ת יין אומרים םברי ולא ברשות• י י ת ש בנת תיכת סכרי, נתב הרמ״א כאו״ח סי' קע״י סייח, כלום סוכרים אתם ו יא כו- לצאת ככרכהיוו עכ״ל ימה שאומרים כן על הייןדוקא, רכים טועים י וחושבים שהוא מכני חשיבתו, רכמו שקכעו תו״ל כרכה ליין כפייע מטעם תשיכות, כן קכעו נוסחא אחרינא מכשאר משקים, ווה אינו, יהא גס פת תשוב כיאיתא 'כמסי כרכות ריש פי טצי מכרכי', ולמה אמי! מרשים על הפת !סכרין על היין? הו״ל גס כפת ל1מר סכרי ילא כרשית? אלא עיקר הטעם הוא כשיכול׳ הלקט, מטאו הכ״י כסי' קס״ז וז״ל: מצאתי כשם רב האי, שנים שכאי לאטל, המבריך טנןל רשית מחכיר( (איתר לי כרשות מירי כיי כא להם •י! כתין המוין, א״צ לימר: כרשות, שהרי כל אתל מכרן לעצמי, ילפי שאי! בית הכליעה פניי, לכן הוא אומר: סכרי מ1רי, כוי שינית! אכילתם ויתנו דעת לשמוע הכרכה ויעני אמן, יא״ת הרי קיויש והכילה, שבית הכליעה פנוי 1למה אימריס סכרי? שלא. תחלוק ככרכת היי!, זה הכלל, אין מסטריס אלא על היי! ואי! מרשי! אצא יעל •הפת, חייט? לחם שהיא רשות, שאס ירצה שלא לאטצ הרשית כירי, לפינףניטל רשוח נוי אנל כ״המו!קיייש והכילה שהם חוכה, א״צל: רשות, אלא! סכרי חילי,

— :63 _—

נ כלומ' תנו דעתכם לכרכה כדי לצאת ידי חיכתכס, וכן יין שכמוך הסעודה, א״ ליתן רשות שהרן מטון שיש להס לאכול, א״א כלא שתי' וכי' עכ״ל; וכעל עט״וק סי׳ קייצ אית א' נתב טעם אחר, משוס שהיין הביא קללה לעילם כימי נח, שנשתכר.ינתארר כנו כנען, ע״כ אנו אומרים סכרי כליי תכינו שבלעתי לשתות 1אשתה כדעתכם שלא •ויק עליל — ועיי' מיה כתנתימא פ' שמיני, כויקרא רכה• הי״ב ובאסתר רבה פייר, בם בעל הטורים כתכ כפי נח על ויתנל בתוך אהלח,. ויתגל אותיות גליות, שגלו בראש בולים ע״י היין, היין כגיחטריא יללה, ופריתו וו״ל: אין פסוק מתחיל שמיני כתב, על, יין ושכר אל תשת יגי' ולא תמו יין אלא וה שהביא יללה לעולם כמ״ד שתייי ״ן היי ולכך מתי עכ״ל,׳ יכויהי פ' וישב, ת״ח אד״הר אנתת׳' סחטא ל" ענבין, וגריחא לי׳ מותא ולכל ישראל ולכל עלמא;א יאות', מה כתיב וישת מן היין וישכר ת נח אתא להני ענכין ולא אתנטר מ; כ״ה, כני אהרן שתו חיירא מינייה! יקריבו קרכנא כההיא ־ ויתגל בתוך אהלת רו חחרא ומיתו והא אתמר, וכגין כך כתיב עיכיביו ענבי ראש יאשכלות מדו, כגין לאינו! ענבי! גרמו האי עכ״ל; יכהנהלרין דן׳ עי ע״א, כייקרא רכה למו, איל תרא ״1 שאחריתו ם ד א ת פי״ב וכמלכך רכה כ״י איתא, אל תרא יין כי י, ויהל נח וכוי ופר״ש׳ לשין ווי ווי (יכמהר׳שא ן דס; עול שס, י״ג ווי! נאמרו טי חל״אג כתב ע״ו פי' אחר יותר נכון ע״ש); עוד שס, אמר ליי הקב״ה לנח: נח לא היה לך ללמוד תאל״הר שלא גרס לו אלא יי!, נמ״דאיתו אילן שאכל ממני אד״הר, גפן הי' (כרנית לן ח' ע״א) ע״כ; וביושלי (כ״ג, כ״ט,) למי אוי לטי, ימש״ה אומרים!: שברי כמ״ש העט״יק, יכמנת כולם ן י ן על הי אבוי גוי למאחרי כפיי תיכת•׳.סכרי, מסכמת ללעת כעל התשבי שנתכ כשרש שבר, שנגזר מ! השס סכרא, (והוא :עני! מחשכה ,ולעת נכינה יו״ל: סבר׳ מירי• שאימרים על היין, פי!

תנו• דעתכם 1תח1כתכם על וה.פמ״ש כסי הכלכי סי' כ״ה •עכ״ל•,.ן פרק כמה [ ג״כ מהגיס לימר ככל משקה המשכרת; לחיים! כדאית' סי - ל ב ו. •אשה לן פ״ו ע״ב, ר' עקיבא על כל כיס וטס שהביא, אמר: חמרא י . וחיי לפוס רבנ! כוי וכן כשנותנים יי! כפי תינוק הנימול (יוטעם לאיתא כש״הש רכהך חיי ן ׳"ח ע״ל, גישה היה מל, ואהרן פורע, ייהישע משקה) איחריס: בדמי ד (כמכואי ביו״ד סי' רס״ה ס״א,) יכתכ שס הש״כ .סק׳׳י, לפי שאחר סייס הכרכה אמיר: אי׳׳א קיים את הילד הוה וכוי ע״ש; והגאון רכיני אליהי ו״ל בביאורו ליי״ל סק״׳ כתכ, משים להשקאה אחרת היתה מיתה למיתה כעגל עכ״ל; וכעין זה איתא כמעכר •כק חלק שפת אמת פט"! וו״ל: לקי שהיי משכרי! בקורט לבינהו שכר .שמשימין תיך ה״! למי שנתחייב מיתת כ״ל אחי שהתולה כיכתיכ תנ, יהם עיניס: למיתה לאובד יגי׳ וכהשקות איתי, היי אימריס: סבר׳ מרננ; •וגוי• (יכן הוא בתגחומא פ' פקול׳) ולכן עתה ע1ניס: לחיים! עכ״ל; !כתיקונים איתא לאומרים: לחיים! להורות כ׳ נקשרים באילן החיים,״! המשמח, לא כאיל!

לחית, שהוא גפן שחטא כי אלם הראשי! עכ״ל• —

ן לו• מ י ס: ה ל ר כ ם מיין של ה הנשים נוהגות׳. שלא לטעו

שם'תילעת;יעקב. ווי׳ל; •כבר- ידעת מה שאתר ;יב ?י; :הטעם, כתב השל״ה'נזל' .ש

— 06 —׳•

, גוסחטה ד מ ל מ • אדם הראשין גפן היאה ואחרי: " זיל כסיד העין שחטא מה ע ב ה; ק כרי ענבים ונחנה לו (כמש״ל סי' הקודם ס״א) והס סורי הגפן נד זה בא לאשה דס נדות יסוד הויהמא שהטיל מג כוס התורעלה; כוס חסחו, ו הנחש כחוה — ולפי שנתכיונה להבדיל מאדם יעי'׳ היין (מצד נדיתה), אין הנשים טועמות היין של הבדלה עב״ל; ובל השותה, הרי היא כאלו עברה על נדותה; והיא אחח משלש עכייריח, שהנשים מתוח כשעח לדתן נדרשת תז״ל ריש פרק כיח •י

ן • ן ל מ י מת, מכריז השמש! ת י״ח דערבי ל ס דם ת בערב ריח קו

יעלה ויבא! הוא כסי מה״ר־ל הלי ר״ת מייל: מנהג יפה הוא כמגנצא, מתי שיהיו שצי יחים ר״ת, דכערכ הכנסת יום ראשון קודם תפלת י״ח דערכית, קורא שתש העיר כקול רס ככ״הכנס: יעלה ייכא! להוכיר העס שיתפלל! אותו, וכליל שני קורא: ר״ת, דנןשיס דממנו מונים ימי החדש, וכן ה1א כסי אכי העורי, וכיש מקותות ק1רין ככל ללה: יעלה דכא; וכתכ שס עוד, שמקובל אצלי מנהג ׳6 מקיתות, שהנערים קורין, כדי שלא יהי' השמש צריך להפסיק כקריאה כין גאולה לתפלה עכ״ל — וכן הוא כירושלמי לענק גשם וטל, שאנו תתתילין!פיסקין כתוסף; ויז״ל הרא״ש ריש מסי תענית: כירושלמי פרין, ויזכור מכערכ כוי7 ומשני: לית כל, כלו' אין כל העם מצו״ן"כערב ככ״הכנס, נמצא זה מזכיר ווה איני! עמא ממןר שהוגים כ מזכיר, ויהי' אמרות אגידית; יתי פרין, ויזכור כשחרית? אף הוא ס כערב כיי פי' שאס היי מזכירי! כבקר, הי' סכר שגס מכערכ הוכירי, לשנה הכאא יזכירו מכערכ; — ועוד מפורש טעם אחר כירושלמי, רבי חגי כשס רבי פדת אמר, אסור ליחיד להזכיר עד שיזכור הש״ן, נ״ל דהאי טעמיא קאי על פירכא תניינא, דפרין ויזכור כשחרית? וקאמרי שאין ליחיד להזכיר עד שיזכיר הש"ן,'פ'י׳ שאומר ק1דס תפלת מוסף כקול רם: משיכ החח ומוריד הגשם, והאי אי אפשר ככקר, לפי שאינו יכול להפסיק כי! גאולה לתפלה עכ״ל הרא״ש כפיי הירושלמי עשייה, •ועיין בשאגת ארי' סי׳ ט״ו', שמביאו וכתכ עליו, דהרא״ש סוכר, שגס כיו״ט צריך 'למיסמן גאולה לתפלה עשייה כל הסימן; והראב״ד פי', מביאו הטור סיח! קי״ד, דה״פ אס1ר להזכיר עד שיכריו הש״ן: חשיכ הרוח ומוריד הגשם, או מוריד הטל, כלי שלא יהי' הדבר מעורב כיניהס, זה מזכיר ווה אינו מזכיר עכ״ל; אן יש לעיין לפמ״ש הרא״ש כפיי הירושלמי, דהטעס של רכי פדת קא־ רק אפירכא תנ״נא, דכשתרית א״א להתתיל לפי שאיני יכיל להפסיק כין גאילה לתפלה, משמע דכערכ אין קפידא, יכאתת הא גס כערמת מצוי למיסיון כדאמר ר׳ יוחנן כמסי כרכית דף ד' ע״כ איזהו בן עו״הכ? זה הסותן גאולה לתפלה של ערכית דלא כרי״כל, ןע״ש כתיס׳ שכתכי, דהלכה כר״י, דכרייתא מסייע לי', יכן פיסק כה״ג וסיימו שם דאפי' אי סוכר ר״י כרב דתפלת ערבית! רשות, מ״מ מתויכ לסתין, גם הרא״ש כעצמו ריש כרנות פסק נן ע״ש, ונן מסקנת כל אחרונים,• ולע״ו קשה למה לא יפי' הרא״ש דקאי נועמא דרי פלחיאחרווייהו, דדיקא כמוסף צריך להתחיל,כטור סי׳ קי״א שכתב לא כערב ולא כשחרימ משוס הפסק? דוגמא לוה מצינ1;

— 67 —

א יגי' יאץ לאימרס דהוי הפסק כיי, ר ק י שמ ד' א •וו״ל: ייש מהגיס לימר כיי כ אכל נמיסף ינתנתה אס ירצה ליחר פסיקים יאמר עכ״ל, וכתב עליי הב״ייו״ל: ־ודקיוק רכינז לכתיב: אכל כמיסף יכמכמה כוי אכל בעינית לא, מפני שגס נעינ־ת .מצי' לסמיך גאילה למפלה יכי' ע״ש, יכן הו״ל להרא״ש לפרש יכרי הירושלמי? והיימר תמ1ה יהנה רשכ״א כמשי' נמכ, שמה שמכריז הש״ן כין קייש לתפלה •דערכימ יאימר: ר״ח, אין מימין כייו, שאין זה הפסק כיין שהוא צירן מפלה, יעיל לתפלת ערכית רשימ, ימהרש״ל משיג עליו וכתב בהגהת מה״ריל !ו״ל: ילא נראה, חיא שקכעו חיכה, ועוי אפי׳ רשית, מ״מ היכ' שאתה מתפלל, צריך אתה ליזהר שלא להפסיק כמו כשאר תפלות, כדמשמע להיי׳ כסמ״ג, ולכן נראה שהשמש-יקדיס עצמו שייכל להגיע ליעלה ויבא קידס הקהל ייכייז בתפילתו ע״כ, והנ״ח חילק על רש״ל וכתב, יעיקר טעס הרשכ״א הוא, מפני שהוא צורן תפלה, יוה, ומ״ש הרשכ״א יתפלת ערכית רשות, אינו אלא סניף ואינו עיקר ן י י שייך גם לי הטעם ע׳׳ש, וכן יוסקנת המג״א כסי רל״ו סק״א ע״ש, ולי נראה ראי' ליכרי הכ״ח מן הכ״י שס שהעתיק תשו' הרשכ״א ער: הרי וה כטול כרוך, ולא ה1כ־רס הכ"׳ אינו ג כלל מן תפלת ערכית רשות, וכן הוא כמחבר שם סי׳כ, מוכח י מתויקו אלא לסניף; אבל מ״מ קשה ל׳ לפ״ז על יכר׳ הרא״ש הנ״צ ממ״נפ, א׳ יגזפס סכרא הראשינה של הרשכ״א לעיקר, יכל שהיא לצורך תפלה לא הוי הפסקם בשחרית הוי שרי להפסיק •א״כ לא הועיל כתירין השני של ר׳ פרת כלום, רהא ג בהכרזה, וכמו דבאמת פסקינן כאו״ת סי׳ קס״י ס״ו, ירשאי להפסיק כין נטילה •להמוציא כלבריס שהס לצורך הביכה, ה״ה למותר להפסיק לצורן התפלה, להא •חו״ל שניהם כחרא מחתא מתתינהי, תיכיף לנטילה כרנה, תיכיף לגאולה תפלה; יאי תופס תירין השני של• הרשכ״א לעיקר, דתפלת ערבית רשית הדרא קוש־ת רש״לכה?— וכתוס׳ מסי תענית דף כ׳,ע"כ כו״ה העובר כי׳ -ללוכיגא להא קבעו תו

מוכא ג״כ הירי&לת׳; אתכם לא נזכר כלל האי לרבי פדת•

ץ לח. מ י פהם או להמסייעים ת ריח למלמרי הילדים נושאים מעו

ר לימור ויכנוהו־י ריח געלר• כ בר״ח עורף על שהג המסייעים (Heil.eliVr) מבואר בתלמוד כ״כ יף כ״א ע״א לאמר רכא, א מנ סך מקרי דרדקי, כ״ה ינוקי, יא׳ איכא תמשין, -מותכ־נן תרי, ואי א־נא ארכעץ מיקמינ! ריש ליננא ימס״עין לי' חתתא, פר״ש׳ ריש ייכנא! שימעעס התיניקומ מפי המלמד וחוזר ימשגיר! כפי התיניקית ואיתי ריש ליננא נוטל : שבי ע״נ, וכן פי' התשב״ן ענץ יה כח״כ תשיכה ס״ל כשם הרכ כעל מיס' ז״ל, דכייכיג רכא בגמ' היא, אם כני העיר שכרי מלמל ללמד תינוקית העיר כסתם,-ילא הזכירו ל1 סן התלמיליס, אס נתני לי כ״ה תלמידם איני יכ1ל לענכ על ידםק ירן מלמל׳ תיניקית לסכיל טורח כ״ה תלמיליס כוי ואס כתני לי יותר יוני' יי חריף ׳מכ״ה •עד מ״ם, יכיל לענכ על ידם אא״כ ׳תני לי מי ש־סי־עני, כגין תלמי-שישמע עם התיכוק(ת מעי הרכייתיור ומשגיר כפי הת־ניקית, יכני העיר ח״כיס !לתת שכרי לאומן תלמיד, שהוא•יץש-דוכנא ונוי-ע״ש זנ״כ המחבר.יהרמ״אניי״ד

5*

681 —

הלי מלמדים סיי־רמ״ה סט״ו ועיי'.יעוד׳ מדיני.המלמד. כחי״מ, סי' שליידי ושל״ה •נחס' כ״נ דן יוד מה שחשלחיס.להס מעות ר״ת, היא ע״פי מה דא־תא ׳ ב ו ע״א כשס שמויניתיי של אדס קציכיס לי חר״ה, כן חסרונותיו ש״א קצינים לומר״ה; יכייקרא רכה פרשה לחד, מני כר״ה :קצכיס ח!ינית\י של אדם,, אס בז מיז ממה שמיציא כשכת1ת ייי״ג! יריח, ימה שהתינוקות מיליכין לבית ו מיסין מיסיפ־ן לי,״ יאס פיחת פיחתין לי.ע"כ; !כעט״וק סי' רמ״כ אימא כל פרנסתי קצובה לאדם מר״ה לר״הי, חין מהוצאות שכתות י־ו״ט,- יהיצאית בניין היצאות ר״ח מה שמביאים התינוקית לרכ לת״ת (כיצה דף ט״ו ע״י)), י־״א א שלהם כר״ח (י)״! כשס הירישלמי) יכ״כ בפסיקתא, וסימן שמע ליה כשס יוהר״ןיז מתש״רי, ר״תי. ת״ת, שבתותי מקראקויא, כל הוצאות קצוכיס לאדס מתשרי, ח ר״ח, יו״ט עכ״ל — [מ״ש, ר״ת, הוא טעות, וצייל נוטריקון, עייפי הכלל, שכתב המה״ריל כלקיטי דינים יו"sb נוטריקין, הייני דייחלקין אותיות התיכה לכמה ת־כ1ת נוי אכל ראשי;.תיכות ר״ל שעושים מהרכה אותיות תיכה אחת, על דרך, ר״ת שם ארבע עכ״ל, יכן היא כשכת פ' הכינה דן ישמחו השמים ותגל הארןכי ניטר־קין: ן גוים כוי אנ ק״ה ע״א מנין ללשון נוטריקון מ״הת? שני אב המו אנא נפשי כתבית ׳הכית כוי ע״ש ותיבת: נוטריקון הוא לשין רומי, שקורין

nnuiria, bat011 'Notaricum, t n i ה נוטריקון ( ו ו נ ו ) X o i u r i u B ( , לסופרים Knnzclist(b)1Abbrcvircn t(כמו כלשון אשננוי שמכניס לסופר , ) c f r c f f c . ' מוה בסי ודרכו לכתוב כי,׳• או J י אותיות וכל אחת עולה לתיבה אחת, ע״] יהחג״א סי' תי״ט סק״א ן וטדי , וכס' אור אסתר ערך נ ן קו וטרי .התשבי בערן נ כתכ וו״ל: כתכ הטור כשס הפסיקתא, כל ממנית־ו של אדס קצובים.לו.מר״ה, ;חון מחה שהתינ1ק1ת מול־כ־ן לבית רכן כר״ח (1כ! כתכ הר1קח סי' רכייח וסי׳ שייו) ופי' הרכ״י דוקא שכר ליחיד, והכייח פי' דהיינו.מה שנהגו ליתן מעות

ר״ת לרכן ואין לשנות• הילנהג עכ״ל

ן ל ט• ם י מה •ברייה • כ א ל נשים אינן עושות מ

ם איתא כרשייי יתוס' ימרדני. כמס׳ מגילה לף כ״כ ע״א, והוא מפרקי ע ט ה דר״א פמ״ד, לפי שלא נתנ1־ נומיהן לעגל,'ומבואר נטור ומחבר מג״א יט") כסי׳ תי׳׳ו; והטור כתכ כשם אחיו הר"׳ ו״ל, לפי שהמועדים נתקנו כנגד האכות, פסח כנגר אכרהס, דכתיב לושי ועשי עונות ופסח היי; שכיעותכנגד יצחק, שתקיעת שיפר של מתן תירה הי׳ בשיפר מאילי של יצחק; סיכות כנגד יעקכ דכתיכ ולמקנהו עשה סוכות; וי״כ ראשי חדשי השנה שגס הס נקראים מיעדים, כנגד י׳׳נ שבטים (וכעין דאיתא באותיות דר״ע דן ט״ז ע״כ, וו׳׳ל! י)יתיות שכהן נתתמי שתים יארן, שתים עשרה הן כנגד י״כ שעית הייס, יי״כ שעית הלילה, יי״כ חדשי׳השנה, י־״כ מולית, יי״כ שכטיס, יי״כ ארצית ומלן על שמיתסס למםסר בני ישראל עכ״ל) ינשחטאי כעגל, של שכטיס שנאי יצב גבולות עמי ניטלו מהם וניתנו לנשותיהם, לוכר, שלא היו כאותו חטא עכ״ל; ות״ש הטור נשם אתיו הר׳׳י ן"ל׳ הוא כפרק מ״ב מפרקי דו״א, :ועיי׳ כשל״ה עמוד השלום דהקשה, הלא טעמי המועדים כ1לס כתובים כתורה,! פסח ..ע״ששפסת• וכוי? אן

הנמנה ללמד את העם שיזכור: בל באדם במועדו כאכיע־ העולם, ומעשה אמת יירשו כניס לעשות במעשיהם, מלכד הטעתיס הכתובים כתורה כהויא ע״ש שהאריך כפירישי; גס התשכ״ן תייג עניו רת״ד מכיא לשין הטור וכתכ יו״ל: ואני תוסיףת שם ר ת ס ני יש ככתונ זכר לאיסור מלאכה בר״ת שנא׳ אל המקום אשר ה כיום המעשה ותרגום יונת!: כיומא דחולא, כי אותו י1ס היי ר״ת מכלל שהוא אסור כעשיית מלאכה עכ״ל• ותמהני שכתכ זאת מדעת• עצמו, ור״שי.מפורשתסתרת שם כיום היא נתגילה דף הנ״ל נד״ה ר״ח ומקרא מסייעו, דכתיכ אשר נ, (שמואל א', כ׳,) ותרגם יונתו: כיומא דתולא, והתם נמ׳ גכי ר״ח ה ש ע מ הר חורש, וקרא ליה לערב ר״ת יום המעשה, אלמא ר״ת ח קאי, דקאתר ליי מ: ת 1 ר מ ו א לאו יום המעשה הוא, עכ״ל?—והנה רכינו ירותם כתכ, כמה נשים ט1ע1י ו אין לנו לטוות, אבל נעשה מלאכה אחרת, והיי להן אי לאסור כל מלאכה לפי .מנהגן, או להתיר כל מלאכה עכ״ל. יהשימלי לקט כתכ דאין רשות לבטל המנהג כיי שהרי קכעוהו לתיק מימי מרע״ה ע״כ; אמנם המנהג מכואר כטעם וסברא כתשכ״ן תלק יעני! הנ״ל, יו״ל: מה שנהגי הנשים איסיר לטיית ונהגי היתר כשאר מלאכות בתפירה וכיוצא כה, הוא, לפי שבמלאכת המשכן שנודרוי ייתר מן האנשים,- כתינ וכל אשה חבמת לב בירי׳ טוו ויביאו ם, ם על הנשי שני. ויבואו האנשית העוים שהיתה מנייה יתירה, ולפי שהאנשים נודרוו במעשה , ונתיב טוו א ה ו ט ם עגל יותר מן הנשים כוי לפ״ז ניטל מן האנשים איסור מלאכה כריית, תפני וריויתם כעגל ועצלתס כמלאכת המשכן, וניתן אל הנשים, שנתעצל! כעגל ונודריו כמשכן, ונראה ששני ימים הם שווים (!כ״כ גס הריקת) יזי תורתן של נשים היא, נשאל

מהן מה מנהגן, ואין לכי אלא תה שנהגו עכ״ל•

. ן מ מ י ס -י שמרע קידוש לבנה• ת ל ב , ל ק ח ר ת ה הנשים נוהגות ל

: קיויש לכנה, יכמיי שהיי יש אימריס לכרך: מקדש תדשיס, הוא עייפי ת ב י ת, משל למלן שקידש מהידאיתא כשמות רכה פטי׳י, החדש הזה לבם אשה וכתכ לה תתנה יועוטית, כיין שכא ללקחה, ניתן לה מתנית רבות ככעל,ך לי לעולם, ולא מסר להם אלא הלבנה כך עיייהז אירוסין הוא שני וארשתי לכד שני החרש הוה לכם; אכן ליחות המשיח, יהי! נישואין שני כי בועליךע ם יזהירו כוהר הרקי לי ך, כאותה שעה ימסד.להם הכל שני והמשכי עושי יכי' עכ״ל, וכיין שתדמה אותה, לאירוסין, מכונה קידוש לבנה מלשון קדישין• —מת ימה שאימריס: דיד מלך ישראל חי יקים, דאיתא כשער אפרים, לממש תי, ילכ! אומרים איתי כמי שאומרים הללו אל נ ״ אלי כגימטריא ראש חודש ע בקדשו יגי', מפני שנרמז מ ג״כ י״כ חדשי השנה, כמש"ל ס״ו, ואיתא כמשפט צדק, דלהני דייה תי יקיים, כיין דלא ישן מעילם שתין נשמי (סיכה דף כ״י ע״כ) ולא טעים טעם סטרא מסאכא ע״כ — ונסי תחויק כרנה איתא: שמעתי מת״ח .מערי. מערב הפנימי, שהיי זמן רב כדרך ודקדק כמה וכתה פעתים נשינת הסיס, והיי מינה •נייט נשמי. והסיס מתעירר, .ועייל.נייט,נשמי יהסים מתעירר, ינ״ט' ייתר חתצי. שיעהעכ״ל, יכן הי׳ שינת דיד כדאיתא כרמת,דף ^שמי דהסיס.הינמהרש״א חד״אג מסי סנהדרין פ״ד בליה י , ד - . •p ip? .דהי? יןיממנם

— 70 —

גכנס יין יצא ס!7 זכידכ נשם המדרשות , זיכמו שהלמה אחרי ט״ו יזם שנתמלאה; מתחיל לחסיר, כן הי׳ מלטת ניע ליל, אחר שהי! מזרעו ט״ו יולכים, נחסר המלטת נימי צדקיהו נ!' זכמז הלננה שהולכת ימתתסרת ט״י יזם על שתתסי׳ ישיב י לגמרי ט לגמרי זאת״כ מתחושה האירה, כן אתר שתכלה מלכית כייג מ יחחוש מלכיחי נוי ע״ש, זכ״נ הרמנ״ן נפי זישנ נשם ר׳ נתזניא נן הקנה, נמו שהלמה נפרצת ונכנית, נפרצת ונבנית, כך היא ענץ האומה הזאת ומלכות כ״י מאחלתיתי לדוד הייתם, עתים נפרצים, עתים גננים* עד ינא זיון ננייני לעד שני ובנך סלה יכי' ע״ש; יעיי' כעל עקרה שער ל״ת מ״ש כאיינית חענין א ס ר כ די ו

ם התרחקות הנשים איתא כשל״ה שער האותיות וו״ל; לעתיר ל> ע ט ו — ה נ כ ל ה ילך פגם הלמה יתהי' איר הלכנה כאור החיזה כוי אשי ניאה כעיני שמטעם זה מתרחקית הנשים כמצוה זו, אע״פי שמק״מין הרכה מצות עשה שהומן גרמא נחו שופר ולולנ, ילא ראימ חעולס נסים מקיימות קידוש לכנה, אן שהן נוהרות ככלר אל בית יעקב, אלו הנשים, מ א התפלות (!כעין דאיחא כשמות רנה פכ״ס כה• ת, אלי האנשים, ולחה לנשים תחילה? שהן עודרוין כמצות), טראל ותגד לבני י מפני שפגם הלמה גרמה האשה הראשונה דהיינו חטא חי׳ ומתרחקות מפני הנושה יכו' ע״ש, יכ״כ הזוהר פ' חרותה דן קמ״ד ע״כ ע״ש, ומענץ הכרכות לנש־.0׳ נתיס׳ עירינין דן צ"! ע״א נד"? דלמא וכי' ינהגהת במצות עשה שהו״ג, ע״ הגאון מי״ה ישעי' !"ל• — והמקדש לא יסתכל כלבנה כשעת הכרכה, רק קידם שמכין רואה ראי' בעלמא, יהיא עייפי סיד, שכתב רכיני מאיר הלוי כס׳ שושן עדות (פשוטי, לפי שמקבלים פני אביהם שכשחיס ודינו כתו ההסתכל כפני •כהנים׳ בזמן הכית (כמי שאכתוב לקמן סי' מ״>); עוד כתב השלייה כשער הנ״ל, וכשאומר בקידוש לכנה: כשם שאני ריקד כי׳ לא יכיע כרטי לרקיד, כ׳ א! הי׳ נראה ס״>

כאלי היי כורע נגד הלכנה, אלא יסמין על אצכעית רגליי וירקוד•

• א מ ן מ י םר מצוה להתסיי* ה קטן שאינו ב ב י ת מעמידין לפני ה

ת בערבי ירט- ערבי

.הוא משוס דתפלת ערכיח רשוח, דמה״ט כתכ המיימיני כפ״ט מה״ת והטיר יהרשכ״א, דאין הש״ן חיור הש״ע יאע״ג דעכשיי קבעי׳ חיכה, כמ״ש האלפס* בפי תפלת השתר יכפ״ק דשכת יהרמג״ס כפ״א חה״ת? מ״מ עושים כדי לחנכי, 1ח״ל הכ״י כסי' נ״ג: יש לחמו׳ על מה שנהגי, שהקטן •ירד לפני התיבה כמיצאי

שבתות להתפלל תפלת ערכית? יאפ״ל דלא הקפידי לכך חכמים אלא בתפלת 'שתרית, שיש בברכת ייצר ובתפלה, קדושה, וגס צריך הש״ן לחוור התפלה להוציא..

הרכים ידי חובתם, ישחעתי שהרב מי״ה ייסן אכידרהס קרא תגר על מנהג זה וכוי יהסטס על ייי הרב הגדיל מי״ה יצחק יי ליאון ו׳׳ל לבטל המנהג, ומצאתי להרשב״א שכ' כתשז׳ כשם הראכיל, לטעמא •לתגן, דקטן איני פירס על שמע ,איני עיחל לפני התיכה, לטין לכרכית יתפלית לרכנן צינהי, (הקטן שהגיע לחינן דרבנן, הוי אמיגא אתי לרבנן ומפיק לרבנן, קח״ל למשום ככור הציבור לא עניינן, 'גנאי הוא להצינוו שקטן מוציאן' ענ״ל, ולפי טעם וה יש מקום למנהג, ליער

^ it.

ר זרוע וביצה ש ח לוקחים ׳לשני תבשילין ב ס • בלילי פת •וטומנין־ האפיקומן­ ת, גי מצו םו חרו

** שני התכשיל־ן הס א' וכד:לפסח ואי זכר לחגיגה כיאיתא בפסחים דן ק״א, והייקת כתג אית דאמר׳ שליקת׳! שגי תכשילי( וכד"למשה (אהרן ע״כ, הכיינה כיון ד>ול ידם נעשו הנסים וכדאיתא כש״הש רכה דן כ' ע״ג וז״ל: ע״ינויי"סי ע״י שיי שדיך אלי הם חשה יאהין,• יע״ש ד' כ״ז ע״א כמה דיחים? .'נקרע לכם ׳ 'לשיים | יכעץ זה: אימא גכחדכר רכה פי״ג ולזבח השלמים בקר שנים, כנגד ,משה ואהרן, שהס עשי את כל המופתים 1על ידיהם יצאו שני ומשה ואהרן עשום האלה ע״כ; יכמסקנת הניהריישל והכ״ח יתג״א שאין לאכלס סתי ה בל המו אן שהעילס א $לי כמו שאנו ניהגיס אלא מכושל, גס השלייה מסי •פסחים כתכ י צהגי כן, איני מנהג ותיקין, כי כל מה שמביאים כלילה הזה, ראוי לאכיל ילחלוןמן התלמיד ותוס' והטור יכ״כ כסדר ' כין כני הכיתי משוס חיכיכ חציה (מכיא ראיד—; ושני התבשילים הס כשר זרוע וביצת, זרוע על שס-בורוע ן סי היום י, וביצה כתיגוחו כיעא,-דנעא רחמנא עלן ופרקינן (תה״ריל); יכארחות ה י ו ט נ חיים יכן בפלכי כשם הייישלמי כתכ ג״כ הכי, המנהג לקחת זרוע יכיצה כצו' 'כפא רחמנא למפרק •תנא כדרעא מייממא ע״כ; יהל'׳ נסי' תע״ג כתב עי7ם הכלכו, דכיצה היא חשים אכילת כ״המקד ע״כ, ימש״ה נוהגים ג״כ לאכול ז כ

בצים מכישליס קודם האכילה כמבואר כרמ״א סי' תעיין.ת זכר לטיט, ועליי יהיי מינת־ס קידה יקנמין ישאר כשמים מחזיןכים ס ו ר 'ב ח ; ארוכ-ס וכר לתכן(מה״ריל ומרדכי כשס הרוקח) ונקרא שמו: חיושת

זכר ללכינה שהי' מעשה תיסיו; יתיס' פסחים דן ק״א ע״א כד״ה צריך וכוי כתבו בשם תשו' הגאונים, דעישיס חרישת מפירות שנדמה להס כנסי׳י (כשה״ש תית)ך •(וע״ז פירשו רש״י!רשב״ס שם, שהי! יולדות ה עוררתי תפיח זכר, לתחת התפו כניה) שס כלא עצכ ולא הכירו כהס מצריים יכתיכ תחת וכוי עליל יכן היא כמסי; תאנים, ן סוטה לן׳ י״א ע״כ וכשתות רנה פ״א) דמונים, דנתיכ כפלח הרמוה; תמרים, דכתיכ אעלח כתמר; אגמים, דכתיב י ה פג ט נ ח . ה נ י א ה -דכת-כ הה; ושקדים, על שם ששקד הקכ״ה על הקן עכ״ל, ומציה כלטינים יאל גנח אנ ייהוא חםא, משום דתס רתמנא על! ופרקינן מעקתא כדאית׳ פסתים דן ל״ט ע״א, "ומהר״י קולי! ו״ל יהווה לחזיר אתר כיפס לטיכול הראשון כוי ויש סמן כרוקח, כרפס-'אית-ות'למפרע סי פרך, ששיעכדו מצרים כ! רבוא בפרך, וכ״כ האגור משתו• — > ובעי גי מצומ א' למוציא, כ' ללחם משנה, וגי הפרוסה ללחס עוני, כ׳ ירן עני כפרוסה (חהי׳ריל והאגור בשם אכין ו״ל) ימכסים המצות כמעה, ׳כדי להסיר חרפת הפת, שמקרימין היין לפניו כקייוש, כ םטי י י י כחי כשבתות •ה׳׳ריצ וריקח) וכרעיא וטומנין האפיקומן משוס לכתיכ צרורות בשמלותם (ח ־מה־מנא פ' תרומה דן קנ״ת ע״ב איתא בימני.יפלח (ר״ל לא עתיר ולא עני) .למזכ׳ כתרי! עלמין, איהי מחצית השקל עמי' כעלמא לאתי, כגון מצה דאתפלי-נהמפה לאפיקיצז! כתר.סעודה׳, וחציה למציה קילס סעידה יכי'•עיש •חציה תמת.ס יו״ל: :ומשימין ־תצ׳'תחת הכר -והוא י המז נפלא י מ וכעי! !ה כתב כעל עוללת א

— ״73 —

־לכל אכילה־ גויל״מצי׳ שהיא חלוקה חציה ללי וחציה־ לכס,־ ואכילה 0( שיזירהיבנווהכי האוכל על כוונה זו אכילה של חצוי, היא מוחל נחלת ' 'לאוס ליום שכולו טוכ,ה רב טובך אשר ^׳•־עולמות־ ויונה לרבי טוכ הצפון לצדיקים לעייל כגן״ש מ

ך עכ״ל • ת ליראי נ פ צ

• ד ן מ מ י סם ולחוץ כשאומרים עשר מכות• ו כ 'מטיפים באצבע מן ה •איתא במה״ריל וו״ל: כשאוחר בהגדה: דם ואש ותמרות עשו, יטיף כאצכעו חןן הכל הכוס ולח1ן כיי וכן כשאחר: לציין עד״ש באחי׳כ כין בפרט וכין ככלל, כ מעמיס בנגל ט״ו יי'ו פנים, רוקת (כוונתו דהמגיד נמשך כדבריו לתה שכינכ כתחילהגר, והרצון ע״פ׳ מ״ש כע״הט ה וו חיככמו שני וחרבו שלוסה בידו ו י טו זכורוע נ, לומר לן שחדכו ו ' חרבו אותיות הרב י , ו ר ש בפי האוינו על וחרבי תאכל כ של הקנייה יש לה יייו כנים כדחיתא במדרש שיתר טיב); יעיר טעמיס יש שם־, יוכן מהר״ש •כשאתר: דם צפרדע כיי יטיף ככל תיכה יתיכה פעם אחת מן הכיס זלחון.יאמר שכן כאכי״ה 1נראה לי הטעם, דר״ל, כבל אלי יצילני ייביא על שיכאיבו שינאי הש״ית דהא הכיסית להצלחה לישראל עכ״ל — 1הנה כעל ידי משה כפירישי לשחית רכה פט״י נתן טעם שעשר המכית, נחלקי דיקא לגי סימנים, מפני שהמכית היי משים מלקית, יכמלקית כעינן מכית הראיי להשתלש דכתיכי רשעתו ילאתריז שתי רשעיית (כמש״ל סי' כ״א ם״א) ע״ש ו כד י ו לפנ הכה וע 'מ״ש ימה כאריכית• — ימה שתלקי נוטריקון בגי תיבות אלי ילא אמר דצכ״, אחייב, או בדרן אתר? עיי' כעקידה שער ל״ו שכתכ, כ׳ סיף כל ג' וגי ב ׳ ש ד מהם, באה התכה בלי התראה מקידס, יהיא מה שיירה היראה עצימה, שככל פעם היי סייס יונית היןידמוח עיים, וכ״כ הבת״ כפי בא וי״ל: ד״צ כהתראה, כי כלא התראה; עיר נהתיאה, שתין כלא התראה; ב״א בהתראה, תישן בלא התראה; מנית ככורית, שהיא העברית כהתראה, כ׳ יחזיר לסידיר הראשין ימי «"ש וכ״ב בעל גבורות די; אמנם יקשה לרכריהם תדא דלא ס״תי הסימנים בחדכ •גיינא, דבי סימנים הראשונים מסיימים כלא התראה והסימן האתרון תס״ כהתראה? יעיד ימציני סתירה לדכריהס כתנתותא פ׳ וארא שכתב ה״ל: בנוהג שבעולם, כ״יר שהוא תכקש להכיא רעה על שונאיי, פתאים מכיא עליי שלא ירגישד ד' וכוי ה י נ בו, והקכ״ה היה יותרה כי כפרעה הרשע על כל מכה ותכה שני ח הכל.כהתראה עכ״ל, הרי לפנינו דכולס כהתראה הוי אע״ג דלא מיפרשו כהדיא? וכעל יפ״ת מראה מקום עוד לעיין על זה כזכח פסח, ואינינו כידי• אמנם לי' אית־ית הראשונות מורות על המכית נראה־ לבאר בכמה אופנים :א' דסיתני גך יגי' ויהי ט ר אל אהרן קח מ שבאי ע״י אהרן לכד, וכתכת דם כתיב אמוע ד ר פ צ ם ותעל ה מי מצרי ת ידו על מי ן א ; בצפרדע היא אימר ו־יט אהר ם דר הארץ פ ת ע הך א ך ו ט ת מ ה א ט ר אל אהרן נ ,וגו׳ !כמכת. כניס נאתר. אטו זהל' לכנים וגוי, "אות האתרון מסימן השני שהוא השתין, מורה על ההכה שבאה >ג*י. שלשתן ע״י הקכ״ה, משה ואהרן וכדאית'. כשמות רנה פרשה:י"א וו״ל: •לפי סתשה ואהרן לקתו שניהם פימ הככשן, וזרקו משה השמימה. והפכו הקכ״ה לשתין לח׳נלה.י1נפל עליהן ענ"ל,-־.וא1ת האת»ן מסימן. האחרון, מזרה: על הי^כה.שנעשתה

— 71 —

ם אני ולא מלאך ונו" אתר ע״י הקנייה לכד כלרשתס ז״ל ועברתי כארץ מצרי כתבי ואח חצאי/י כצפנת קענח ובילקוט הריעיס שהילכיס ג״נ כסגנון הוה; ב' נ״ל עוד וממילא ינואר ג״נ טעס כהטפה כאצבע, דכאיח אחרון מסינון הראשין,א, יכמ״ש רנינו כחיי וו״ל: ח נניס, עליו אחרו החרטומי׳: אצבע אלהים הו נ מ הכנים היחה נהם נריאה חדשה יע״כ אחר והיי לכנים והוניר ג״נ להוציא אח, ואין הכת כיגירח שוס נריה ניצירה כלחי ה י צא הארץ נפש ח הכנים כענין תוה ש ע לדי לכדו ולכן הוכיר כה לשון אצכע, שביאורו פלא כלשון האמור כגלגליס מך כוי וכ״כ רכיני סעדי׳ הגאון, מצינו אצבע בג׳ דברים, כגלגליס יכלוחוח תי אצבעו וכמכח כנים, הגלגל כחכליח הגודל שאין גון׳ לחעלה חגונו, יהליתית למטה מהם כגיף ולמעלה בהם כווהי, והכניס כחכליח הקטנית וכי' עכ״ל ובסנהדרין, שאין השד יכול לכראית כרי׳ פחיח מכשעירה א ט הו ן ס״ו ע׳׳כ אצבע אלהי ל ע״כ, ולכן חטיפים פעם א' חהכיס, וכחכח שחין שהוא האוח האחרון מסינון, יאיחא ע״ו כחנחימא פ' יארא, ככ״ר ם כ י ג השני, כחיכ כי׳ קחו לכם מלא חפס גדול נעשה כשחין, שמשה יאהרן לקחיי , כשחויג רכה פי״א ובויקרא רנה פ״י מ ל ה' סניהס חלא חפניהם יהחזיק ידו של חשה מלא חפן שלו וחלא חפן של אהרן מועטת לב מחויק גןרוכה, יגיש״ה כמכה הששיח הואח ימכאן יהלאה כתיב ויהוק די אד כאן לא היה ע ה וכחכ הכחי׳, 7 ע ר , וכהי חכוח הראשונוח כחיכ ויחזק לב פ פרעח כתיזיק יואח הש״יח כ״א מכוכד לכו של פרעה יחחון שהיי התרטימיס חחויקיס אח לכי יחחפאריס כחכמחם אצלי, אכל עחה כחכח השחין לא כאי עוד אל היכל החלן פנימה עכ״ל ילהכ׳ מטיפים כי כאצכע לרמו על הנס שכיד חשה, דכשס שפרט הכתובא כן כ1לס כאצבע; או אפשר שמטיפים כ1 חחנו ילחין עייפי ו םה כראשון אצבעאלהי מה דאיחא במס׳ כרכ1ח דף מ״א ע״א וכמס' כ״ק דן׳ פ' ע׳׳כ דשחין שהביא הקכ״י־. על מצרים היו יכש מכהנים ולח חכחון — ואח״כ כאוח האחרון מסימן האחרוןפתי כלי י וו מכוח ככ1ר1ת, והזכיר מו פת חטיפים, דכחכ הכחיי למען רבות מו שיכליל עמה קריאת יס סיף יציעור החצריים כעין הים עכ״ל ישם כחיב ויראד הגדולה !איחא כש״הש רכה דף י״ט ע״א, כיס ראי א1ח1 ת חי ישראל א נפהרסיא כוי יהיי העוללים מראין אוחו באצבען ואגןרו: זה אלי ואנוהו ע״כ ומש״ה מלקו הניטריקין דיקא כג' חיכית אלי; ג' משוס ועל כולם ככלל איחא כשמיתם אשר שמתי פתי ה כל המו א רכה פרשה הי ופרשה חי וכתנחייוא פ' וארא, ר בירך, זה המטה שהיו כתוכיס עליי יוד חכות, שהי' כתוב עליו נוטריקון דצ״ן עד״ש כאח״כ, א״ל הקכ״ה אלי המכות, אשר שמתי בידן עשה אותם .לפני פרעה ע״י המטה הוה עכ״ל, ומש״ה תפיס ר' יהודא כאל! הסימנים, לפי שהיי כתיבים רק על המטה, !להכי יוט־פים כאצכע לרמיו ששם איחס ד' כיד משה; עוד טעם' נ״ל להטפה חקרכ הכוס הח!צה, דכתכ הכחיי כפי כשלח, דצ״ן עד״ש כאח״כ רר שמתי ש עולה ה' מאוח יאחר, כמנין אשר, ולכן אחר הכתוב, כל חכחלה אם עליך יכו׳ע״ש ובילקוט הרועים מ!כא:זה ג״כ כשסהגה״מ ם לא אשי במצרי, 'להרמכ״ם 1״ל• יהנע״הט נפי שמית כתכ, ככל נפלאות אשר אעשה כקרבור נגיחטריא דצ״ןעד״ש כאח׳׳כ, שכקרב! היי רשומית היוכית יהקכ״ה פיור ש א, כאלו אחר י , למען שת א ס לחון ענ״ל,וכעי.ן זה כתיב הכחי• כפי ג אותם ג למען שית י׳ י איתותי י יע״כ הזכיר בהן לשון.בקרבו עכ״ל, ולרמז וה מטיפיםל נועחיס הללי לטימל־האצבע, .•כל״ס •ישי•-עוד:כיונה מפנים לחזן;• מיי.ויעס נ

— 75 —

ן ליה עם כיסי של מציצה שטובלים בוי ג"5 $סתדת;ייואעשר יש אייה טעם מטיי ומשימין האצבע כפי התינוק, כ׳ שניהם שייכים ך חי 'האצבע כשאימייס כ״פ בדמי •להדדי ע״פי דרשת פרקי דר״א דאיתא: אר״י מה ראה הנתוכ לימר ג' פעמיםת דם ברית מילה ודם עסת גאלתי אתכם ט ך חיי? אלא אמר הקכ״ה מ י מ ־ ל צורוע נטויה׳ ובוטתם אתם עיגידין ליגאל בסוף מלכית רביעית ע״כ — ובמהות ההטפה, כתב הגה״מ לזרוק באצכע קטנה הוא הזרת, והילקוט פי• ואיא מביא גסיקיןא מפרקי דר״א שבקמיצה הכה הקכ״ה למצרים וע״ז נאמר אצבע גוי ויש לזרוק בקמיצה, וכד״מ כתב דיש לזרוק באצבע דוקא וזה דלא כשניהם, עיי' מוה נמג״א סי' י/ע״ג ס״ק כ״ת וכת״י אות ל״ו; יככתבי האר"• ז״ל איתא, דלא יטיף כאצכע כלל, רק ישפון כל פעם מהטס לתין כלי שכור, הרומז על הקליעה לגקראת! אתר ע״כ ייש נוהגים לאתר ששפכו או הטיפו, לשטן יין הנשאר כאיזה כוס, ונותנים את״כ כתיכו יין אתר, שלא לשתית מיין שנוכרי עליי שמית התכיח

>4.ס משום תיעוס, והכומר ׳כתר• —

• ה ם י מ ן מה ותיבה• ב י ל ת ר כ ח ם א קי ל פסו ה ק ק אומרי׳ ה ו ד ת ה ע ש ב, כן היא הסכמת כעל מגדל עיי סי' צייה ועולת התמיד •יש למחית שלא לאמת בשם ת״הד וכ״ח וכ״כ הפ״ח ישיירי כנ״הג, יהמחכר יהרמ״א כסי' קכ״ת, והטור כתכ שם, כי מסקנת הגמ' סוטה דף מ' ע״א שלא לאמרס, יכלוס יש עבד 0תכרכין אותו ואינו מאזין, יכ״כ הטור כסי' ני׳ו ע״ש, גס האכוייהס הביא ראיה, !דאין אימרין איתי כגבילין יכן איתא ככמיכר רכה עי״א וו״ל: ארחכ״א כל האומדן בגכילץ, איני אלא טיעה, אייר תנינא בר כפא תדע דכייקדש נתי לא ליכעי למימינהי, כלים יש עבד שמביט• אותי ואיני מאזין כוי אייר אבהי מריש הוי אמינא להני קראי, כיון דתוינא לר' אכא למן לט, דלא אמר להי, אנא נין׳ לא אמינא להי, מכאן שאין אימר־ן איתן כגכולין עכ״ל, !אף דהחג׳׳א יהט״ו כתכו, לאמרם כשעה שקידא המקרא, מ״מ רכים ט יעים ימחזיריס כל לתקן המנהג, יכן אר ישמרך י אר, איתריס ההמונים יברכך ד' ו יתיכה, דהייני כתיכת י להלן, לכן טוב למניע תלאימרס כלל, יכ״כ הגאון כעל חות דע* בסידורו בדיני נשיאת כעיס סעי' כ״א נשם אייר יז״ל: יהעס\טוני לכרכה, ייהיה פניהם כנגד עני •הכהניס, (לא יאתרו שוס פסיק, רק ישתקי (׳כיינו לכרכה, יכו לא יכה עישין,ך; יאכי' כשעה שהש״ן מקרא כ ר כ איתן שנהגי לחוור ככל מלה ומלה מתחלת ' •התיכה אץ לימד שים כסיק, משים דאז לא מעלה ולא תוריד, יעיד דתרי קלי £א"משתמע• ילא יש מ עי'הנהנים מה שמקרא הש״ן עכ׳׳ל, הרי נל הגאונים מסכימים

.לדעתי אסיג י לשתוק לגמרי ילכיין לכרכת להניס•

• ן מו מ י סת הדוכן• ע ש • אין רואים על הכרעים ב

ת הי׳ ראיה בעלמא אסירה משוס כמד השכינה, י ת הוא,־ דדוקר בזמן מ י ע ט; כדאיתא ח וגס זה לא היי רק טמן הטי ו 0 7עיני* מ ץר? המסתכל• מ

— 7 6 —

נפרק.אין לורשין דף ט״ו ע״א כל המסתכל בגי.דברים עיניו כהות, נקשת ובנשיא וככהניס, כקשת וכוי המסתכל ככהנים כומ! שכייה מקד ק״ס שהיו עומד־ן על דוכנן (תכרכיס את ישיאל כשם המפורש ע״כ, וכן איתא סוהר פ׳ קדושים: אסור ליי לכר נש לאסתכלא כאצכען דכהני כשעתא דפרסי ידייהו, כגי! דתמן שר־א יקראי פריס ידיי, אסיר ליי לעלמא לאסתכלא דמלכא עלאה; וכווהר נשא: כשעתא דמנ כיה משום דשכינתא שריא כידוי, א״ר יצחק א״ה כיון ללא תמאן, מאי איכפתם וחי כתייהין לא תמאן כוי? (וכעי! דאיתא ד א י ה להו דהא כתיכ כי לא יראני האדם כיכחות דף מ״ס ע״כ דאמר מנשה לישעי', תשה .רכך אחר, כי לא יראנת ד' כוי?) א״ל משום דשמא קדישא רמיוא כאצכען הי ואת אמרת ואראה א ו דידוי (עיש כהג״ה) וכעי כר נש לדתלא, ואע״ג דלא תמאן שכ־נתא, לא כעאן לאסתכלא כידייהו דכהני, כגין דלא ישתכתון עתא תציפא! לגכי שכינתא; ובזוהר כשלת• דף פ״ו ע״כ איתא: אייר יוסי מאי דכתיכ וילאו את אלהי ישראל וגויי והכא אמר ח ו ' ם וכי מאן יכיל למתזי ליי לקנייה והא כת־כ כי לא יראני האד ויראו? (כקושי' מנשה דיכמות הנ״ל), אלא דאתגלא קשת עלייה! בגווני! נה־רין, והכי תנינן: כל מאן ואסתכל כקשת כמאן דמסתכל: בשכינה ולאסתכלא כשכ־נה אסור, ועל דא, אסיר ליי לאינש לאסתכלא כאצבעייהו דכהני כשעתא דפרסי יד״הו 1כו' ע״ש; וכעל לקט יוסף כתכ, דכהו עיניו של יצחק משוס שהסתכל בשכינה ע״ש» משא״כ כותנינו דאסור לשמש כשם המפורש, אין האיסור להסתכל בשביל דעיניו כהות, רק משוס היסת הדעת, ומש״ה גם הכהניס מתעטפים כטליתס, שלא לראות פני העס כמ״ש הכ״י א!"ת סי' קכ״ת, ופיו! דעיקר ההקפד משוס היםת הדעת, לאו דוקא ככהניס, דכ״ש שלא להסתכל כדכר אתר, אכל ראי' כעלמאנא, ועיי' מזה כמג״א שם ם״ק ל״ה, והוי ממש כמו כקשת לאסור ג״כ מותרמדי להסתכל כ! כיזש״ל וכמבואר כאו״ת סי' רכ״ט, וכתב האכודרהס, נשאל הר״אש אנן רואים• כקשת כשמכרכי', והא אמרינ! המסתכל בקשת עיני! כהות? והשיכ לאין מסתכל,כרואה, כי המסתכל מיסיף ומדקדק כהכטתו יותר מהרואהעכ״ל;

ן מ״מ אין יאנו מאים בהם שלא יבא! להסתכל והוא וכר למקדש­ א

ם י D [ מ ז•סף לבי בעלי מו ת ו י ר ח , ומחלקים ש ם הטל י כ ר ב •בסםח מר ח ם ברייה ומ׳יהכ• וכמו כן ברייה א י וכן מחלקי , ת ו ל פ ת

קע ולא-חש״ץ• תו• הטצ כפסת, ני א! אוצרות הטללים נפתתים וכדאיתא בפרקי דר״א י כ ר ב מ פ' ל״נ, דאמר התם הגיע ליל יוט״ר של פסח, קרא יצתק לבנום י מ ע ט עשו הגדול ואייל: בני, הלילה הוה אוצרות הטללים נפתתים כוי עשה לי מ כדי שאכרכןי וכו/ גם כווהר .פ׳ תולדת׳ כתכ דערכ פסת הי׳ ועל דא עכדית תרי תכשילי! ע׳׳נ — זכ״כ רש״י. כפי תולדת. פסוק טית'כשם,פרקי דר״א, שני גדיי העוים, האי הקריכ פס ת בו כיוס והא׳ עשה מטעמים ע״כ. — תלוקי התפלות הואת, העובר י מנהג שהיה׳ככר בימיי התנאים, דאיתא כמשנה ראשונה של מסי, תענ *פני התיבה נין״ט־האחרון של חג,:.האתר!ן מ;ני.ר נהראשין אינ! יחכיר; ני! ט

— 77 —

ה,ראשון של׳ פסח,• הראשון.חוטי:והשני איני חזכיך ע״נ ועירשו תיס׳ שם ע״ב בד״ה העוכר ונוי וז״ל • האתרון מוניר, פי' האתרון שמתפלל תפלח גווסן׳, הראשון, פי' שהמתפלל שחרית אינו חוטר ע״כ ותטאר יותר ככ״י א1"ח סי׳ טר אינו חו, אינו אותו שעפר ן ס קי״ד ח״ל: חנהגס הי׳ שהעובר לפני התיכה כתפלת חו כתפלת שתרית, ולאותו שעובר כתפלת שחרית קרא ראשון, ולאותו שעובר כתפלת מוסף קרי, אתרון עכ״ל• — וכר״ה ושאר י1«ט איתא במתני' ר״ה דף ל״כ ע״כ, העוכר לפני התיכה כיו״ט של ראש השנה,.השני תתקיע (פר״שי המתפלל תפלת מוספין מתקיע) וכשעת׳ההלל, הראשון מקרא את ההלל ע״כ יע״ו כתכ הכ״י כסי' תקפ״ה, ני מנהגם היי שש״ן המתפלל ייצר אינו מתפלל כמיסף אלא ש״ן.אתר.וכוי עכ״ל —, מדייק רכ האי דאחר תוקע ולא ע ק 1 זמהא לאיתא כמתניתן מתקיע ולא אמר ת הש״ן,-ומביאי הרא״ש כמסי ר״ה פ״ל סי׳ די, וכתכ דהטעס כהא דתנן כפ׳ אץ עומדץ (דף ל״ל ע״א). העוכר לפני התיכה לא יענה: איין! אחר הכהניס, מפניהטיריף גנו׳ עכ״ל• וכוי עכ״ל, והטור סי׳ הנ״ל מטאו ומיסיף עוד יו״ל: כתכ כעל העיטור מסתכרא-, שאס שיין יודע לתקוע הרשות כידו, אלא יונהג הראשונים שהיו ורחץ במצות ומחכטן, כל א' ואי נוטל חלקו כדי לקכל שכר וכ״כ אח׳ הרי יחיאל ו״ל וכן׳ ל י ס ס עילגמנהגבאשננו שגדולי העיר מקדימין לתקוע ע״ש ועיין בהגהת ש״ע ש

. ח מ ימ ן סי מניחין תפילין בחו״המ•

־הדעית בענין הוה,־ הרשב״א כתשו' כשם הת!ס׳ יהראכ״י, ספר העתים רבו יכשם.גאון, מהרי״ק כתשו' הווהר.כמדרש הנעלס לשיר השירים על_פס:קם׳ יהמחכר כש״ע אי״ח סי' ל״א ס״כ אוסרים להניח תפילין בי ך טו י לריח שמנ נחי״המ וכן מנהג בני ספרד. בםמיכתס על רשכ״י כין״ש הב״י שם; אמנם היורדנ׳יס כתפילין וסומכים בשם ר"׳, האגור, הרא״ש הטור יהרמ״א פושקים, ות״נ יעל הירושלמי דסק׳ מ״ק יכן אני נוהגים• — והנה השמ״ג כעשיון מצוי ד' כתכ ה״ל: משש מאות ושלש עשרה׳ מצות שנצטו! לישראל, אין לן ש1ס מצ1׳ שתה׳׳ת, יהם ן שנכתכ כשלשתס או אית ועדות כ״א ג' מצות והם: מילה שכת 1תפילו שלשתן אות יעדות לישראל שהם עבדים להקב״ה יע״פי שנים עדים יקים דכר, ,כל אחל מישראל אינו יהודי שלם, אא״כ יש לו שני עדיס שהוא יהודי, הלכך בשבת ייו״ט שנקרי׳ שבת ושכת נקרא אות, פטור אדם מלהניח תפילין (עיין בעירוכין.אבל -לף צ״י ע״א) כי די,שיש לו שני עדים שהוא יהודי, שבת 1עי1ת מילה, בתול תייב כל אדם להנית תפילין, כדי שיהיי לו שני עדיס אית תפילין עם אית ,מילה (ימש״ה נוהגים כשיש בריח חילה, שלא לחלון התפילין עד אחר המילה משוס שהתפילין הס אית יהמילה ג״כ אית כמ״ש השייך כיי״ל סי' רס״ה ס״ק כייר) .יכל מי שאיני מניח תפילין, אין לו כ״א עד אתד שהוא ׳הולי (לכך חשב! כמנייה לשתים (כדאיתא כפסחיס דף קי״ג ע״כ) עכ׳׳ל; אילם מיכריו אין הכרע, כי לשיטות הסוברים למניחין בחו״המ, הוי תוייהמ כמי תיל, דלדידהוכיון שמותרים כעשיית מלאכה ליכא אית,. ילהפיסקים לאוסרים להניח הייני משוס דגסכחויהמ איכא אוח, נפסח אסור כאכילח חמן,׳ וכסיכיח׳ תייכ נסיכית כמ״ש תיס' חנחיח לף..ל">; ע״כ:כד״ר. ־יצאורשבחוח :vfih ;ע״ש, ,והראי׳-דאף רשכיי• לאונןר: להניח

— 78 —

bj מפילין נח1"המ; כתג ג״נ כלנרי הסמ״ג, כפ׳ משפטים ל׳ן קי״ח־ ע״נ מ״לן י אינו; לרשימץ נסימנץ דקנ״ה ישנינתא, אינו! רשימץ נייח־! לתול כאות דתפילץ וכאות למילה, ירשימין כוכור ושחור כשכת כיי יא־לו! מארי דתפיל־ן ואות שכח יאות כרית רשימין כצליק יכו׳ ע״ש וכן הוא כת־קוני הויהר חוכא בשליית חת׳ חולץ פ' נר חציה ע״ש• — יהכע״הט כני כא כתכ ושמרת אח החוקה הואת, לחיעלה מלא כייי, ליחר לך שששה ימים כשכיע תייב כתפ־ל־!, וששט ה ד ע ו מ ל יחי החיעד שאץ כהס תפילין והס: פסת, עצרת, רייה, יי״הכ, היכות, שמיני עצרת עכ״ל וגס מיה אין להכריע—; אמנס גס אית שי״ן הנקחט כתפילין נורש: יסתכל ג״כ כשעת הנתח י י עייפי רמזים, יוייל השלייה במס׳ תיל־! פ' תורה א חפילין של ראש, חל ב׳ שיני! הנקמטיס בתפר התפילין אשר באתת ג׳ ראשיןי לתרי״ג מצית ניצד, כ׳ שיני! מספר ת״ר, !השני ד' ראשי! לניינה שהיא חמ ושתיהן מלה אתת שקורץ איתה שש, הרי תר״י, יי׳ ראשי! שלהן הרי תרי״ג פנ״ל, והנה א־תא כמסי ברכות דן׳ ויו עייא ןראו כל עמי הארץ כי שם י״,יך ותני׳ ר״א הגדול אומר, אלו תפילין שכראש, ומצינו מ א עליך ויראו מ ר ק נקרא ר״ת שי״ן הרומז על שין של עין כעט״זק בשם מהרי״ל מייל: שם י״י נ תפילין, ואותו שי"; הוא מנין ימות השנה שמניחין בהס תפילין, שהרי כשתסור נייב שכתות וי״ג ימים טוכים, נשאר שי״ן, כי שס״ה ״מיס הס ימית השנה עכייל — ונעלמו מהם לכרי רכיני כתיי, שככר קילס כזה כפי כי תכא וו״ל: לרש! רוייל כי שם ד' נקרא ר״א הגדול אומר אלי תפילין שכראש ויש לך להתעורר כנאן,י הארץ כי נרשם ככייון אות שי״ן שהוא הל״מ, והוא כאלו אמר, וראו כל עמך יכו׳ יעיד כי שי"! ימים הם כשנה של הנתת תפילין; מ י שי״ן עליך ויראו מ נ .יצאי שנתית זיו'ט שהם ס״ה ימים עכ״ל, ימזה יש סמך שתניתין תפילין כחו״המ •

מ ן •מטי י םש ר ק ו: מ ר בברכותי י ט פ מ ת חו״המ ש״פ, מםיים ה ב ש בת ו כ ת הו״המ של סו ב ש ב ת ואינו מזכיר בשל יריע, ו ב ש ה

ת וישראל והזמנים• ב ש ש ה ד ק מסיים: מ כן י היא כמנהגים של הרר ת״ס פלטיאל יכ״כ הרמייא כאי״ת ס״ ת״צ ס״ט,ג סק״ג ע״ש, יהטעס כתכ המהריייל כשם מהייר גרשין ״ ס ' תי יהמג״א סי, מה שאין עושים כן כשאר ימית ת ז״ל, לפי שכשכת דתי״המ •ש״ס מוציאי! כ' ס״ •חו״המ ש״ס לאין מוציאי! רק אתת. וכפסת אין מיציאין כשכת דתי״המ ייתר מכשאר, ומהרי״ל לעת עצמו כתכ עול טעס אתר, ת הימים, להא מיציאין ככל יום כ' ס״ לפי שסוכות חלוק כקרכן, משא״כ נפסת, והייני נחי טעיזא שכסוכות גימייס את ההלל כל תשעה, וכפסת אין גומרים כ״א כ' יחים הראשונים, אלא לפי שתג 'הסיכות תליק עס קרבניתיו, דמוםן שקרב היום אינו נקרכ ליותר, אכל תג המצות אי! חיליק ככה עכ״ל, וכוונתו למ״ש תו״ל כמס׳ ערכין דן יוד ע״א ח"ש כתג לאמרינן נל יומא ומ״ש כפצ1ת דלא אמרינן כל יומא •י דתג תלוקין כקרכנותיהן, לפסח אין חליקי! בקרכנותיה! עיש• — ימה לאמרינן: מקדש ישראל והומניס ולאלועכי נל •מוןנלי ׳ כא< י ע אמרינן: מקדש ישראל והמועדים ?\-נתנ דבינו בחיי נ

— 79 —

ים, תג הפשת כזמן האביכ (שהוא וחן קציר שעירים); יזג ממנ ןת)רי!'א,לוי׳ ׳ך; תג י מעשי ר מ השביעית כזמן הקציר יהיא ׳קציר תטיס שני וחג ׳הקציר כ הסינייג כומ! האסיף, לכן תקני לנו ו״ל כתפלה יככרנית לימד: מקיש ישראל (?ומטי, ולא אמרו המיעליס כלשון הכתיכ, לפי שכל המיערים תלי" כומן יכי' ע״ש׳

o ן מ י םן ן בה״ב באייר ובמרחשו י מתענ

א כרעיא מהימנא פ׳ פנתס ע״ש יכתיס׳ מס׳ קידושין דן פ״א ע״א ברייה 1 ה׳ ועיי׳ כטור אוייח סי׳ תכייט, תצ״כ, יסי׳ תקס״י, יכש״ן יי״ד סקכא ט סי׳ ר״כס״ק ל״א, יו״ל המהרי״ל! מתענין אמ תעניות כה״ב השייכים אתר תג׳ ת ד הכסת וכ! תתעני! אותם אתר תג הסוכות, יסיוכו משים שנאמר עכרו א ביראה וגילו ברעדה רייל כמקום שמחה שס תהא רעדה, תענית, מדרש,ן עצמי כלי אכילה, כדי להכניע ג ס עוהטונה כיו! שעי'׳ אכילה ישתיה נתגאה, כן ׳ה וישלח איוב ויקדשם ה ע מ פו ימי ה ) יעיד סמכו על איוב ויהי כי הקי י נ את לי יאמר איוב אולי חטאו בני לם, כ ר כו פ ם והשכים בוקר והעלה עולות מ וטי ע״ש; ועצרת שאינו אלא כ׳ ימים, אייצ אתייכ להתענות; וכתנוכה אי! כני אדם פנייס ממלאכתם וליכא שמחה יתירה, גס כ׳ לא למשתה ושתתה ניתנו אלא להודות ולהלל ענ״ל• ונס׳ משפט צדק איתא, נ׳ נמדרש ננל תקים שאתה מוצאן כ״ט ע״נ) לא תרו׳ ולא תתטא ד , וכתס׳ כרכות ( אכילה ושתיה השטן מקטרג ופי׳ הריי׳, ט השיכע משכית עני! הכורא, א״ר יצחק מעולם אי! יצ'הרע מתפתהך אכילה ושתיה, כא 'וראה, שכל התתלות סיכוכו יתכרן מראשית הבריאה אלא מתו עס אי״הי• כעניז איוה ציוי >א!הרה, היתה רק כענק אכילה, מוה תדע אין:עלה ורם הוא ענ״ל• — ובמנהגי מהרי״ל איתא, דדוקא אחר ניסן ותשרי מתענים שהאייר משתנה כאותי ויון ע׳יכ, וכסי תש־ייס סי׳ רכייז כתכוו״ל: יוה שמתענין לאתר תג המצית ותג הסוכות לא כעכור שתוטאים כוי, אכל אלי התעניית בשכיל ׳הגשמים, כמרתשין מתענים כשמע ראשונה כעכיר יירה, שיירה על הויעיייס לכיכה, יכאייר מפני שלא תלקה בשיפין יכירקין עכ״ל ׳!רעית כולם מצורפותי , שלא נתקבצו מ ן כמאמר תנא דכי אליהו ת״כ פ״ג, מעיי אני עלי שמים ואי איס למיתה ואי! כל כייה יודד לידי צער, אלא מתיך אכילה ושתיה ושמחה, שאים אוכל ושותה ומשנות הוא עס אשתו וכניו וכני ימתו עד הוא נפטר לכית עילמי, ואי! פייות ותכיאה כאיס ליי׳ הרקכה אלא מתיך ירכיהם של כני אדס יעליל ינתענתת אל! מי שענה: אמן! א״צ קבלה נמ״ש המג״א סי׳ תצ״כ סק״ג עייש •

. א ן נ מ ם ינרהה, ת שחל בו טייב ו ב ש ת ב ב ת של ש כ ו ר איין פורשין פ

ת לגמרי• כ ו ר פ ל מסירין ה 'ובט״ב בחו (צפרוכית של ישנת איתא 'בהגהות ש״עיאו״ח סי׳ תקנ״א׳ ס״א, ימהסרתכ על הפרוטג• בחיל,'־'>תב'הרמ״א כשס •מנהגים,בסי׳ תקנ״ס ס״

שם מנע אמרתו ע״ש׳ הטינה דאיחא בגיטיז ד!׳ 5״י-ע״ב> בויקרא;רכהיפ.״!!ן ו ט , והו טיטום שתיין ו י בו ר אי אלהימו צור חסי מ א ובחיבר רכה פ-״ח, ו' ונטל םיין יגידר את הפרוכת׳ ונעשה נס והי׳ לס כלפי תעלה, חה עשה ט מכצכן ויוצא וכשכר הרג א״ע (כינוי כלפי מעלה) וכו׳ ע״ש יז״להשל״ה מס? תענית ריש פ׳ תורה אורי מלכרי נכיאיס וכתוכיס ומלכרי תו״ל בתלמוד וכמלרשים (טוהר, נתבאר גודל התיוב להתאבל על חירבן כ״המקד ועל הגלות, וטעם הענין הוא, חפני כבוד השכינה, השטנה בגלית והשבתה תירש גבורתה וכבוד כית ד' נשרן ואץ עולה ואין וכת ופסקה הנבואה ורו״הק כעם ד׳ אומה הישראלית ?יתנו לדבר ולחרב ולשבי ולכתה, ועול היום הס כץ האומות כככשה כין הזאבים ונתרפה ובבוז וכל 1ה הוא חילול השם ע״כ וע״י א־תא שם כהג״ה וו׳׳לויראה העלכין מתיל1ל השם כשגידזר טיטיס הפרוכת ויצא חיוכו דס קסכר כוי ואן שלפי, כי הכ״הג היי מוה כיוי׳הכ כקודש הקדשים ח׳ הואית, האחת הי׳ לכר טכע׳, (יומא לן נ״ו ע״א) .א' למעלה ו׳ למטה ותנן אם נגעו הרמים כפרוכת נגעו ולא ימלט שנהמשן הימים כמה פעמים נגעו והלם.נבלע כפרוכת, ככמה ענ־נים כמקלש שהיו נבלעים במקומם, ועתה כשתילל קלישת הפרוכת ונסתלק תיקן, או יצאו אלו הדמים כטכע, מ״מ הי׳ תילול השם לעיני הרואים ו קלושה ממנ ונמו שהי' סוכר הרשע שהרג א״ע עכ״ל, וכעי! זה איתא בויקרא רבה פ' טיב טיטוס הרשע נכנס לטת קלשי הקוש־ס ותרכו שלופה כילו וגירר את הפרוכתן דאמר מלם הקרכנית ומייד מן לס פר ושעיר א מ , ם ?1' ויצאה.תרכו מלאה ד׳ ע״ש ולזכרו( חילול השם שנסתען של יו״הכ, התחיל .מחרן ומגלן כלפי מעלה טו כתורה לענ־ן ט״כ, עיי׳ כזוהר פ׳ וישלח, ורמו מ ו י ע״י זה, חסיר־ן הפרוכת• —

לארכע תעניתות עיי' כס׳ העקידה פ׳ הנ״ל ע״ש• •

׳ נ ב­ ן מ י סם אף'בציבור ת ל י פ ת ברייה נוהגים להשמיע קולם ב

בב״ז אי״ת סי׳ ק״א כתכ וז״ל: והוי תמי' לי׳ טוכא האין נתפשט מנהג הוה, וראיתי כימי תרפי כס׳ הפליאה שהי׳ קורא תגר על מנהג הזה, ואת״כ .מצאתי כפסקי תיס׳ שלהי ר׳׳ה וז״ל: כרכיח דר״ה מתון דאנן רגילים בהם משמיעים קול וטי ואפשר לתת טעם אתר, לפי שהם ימי תש1כה משמיעים קול כלי לטון ביותר ואיילי דתניב־ להו יהכי דעתייהו ואינם מטעים וא״ו אע״פי שמשמיעים קילס, (אתר שכתכתי זאת מצאתי כמריט רמס׳ יומא אע״פי שכל ימית השנה מתפללים כלתש כלילפ־נן כפ׳ אין עומיין מקיאי יחנה, וקולה לא ישמע, מיהי כרייה ויו״הכ אומר כקול רם, כוי ש־לחוו וא״ו, ולהטעות לא תייש־נן כיון שמצוים טלם מאזורים ותפלות, נראמרינן כפ׳ תפלת השתר ר׳ יינה כר הוי מצלי ככיתא הוי מצלי כקלא "ט היט דילפ׳ מיני' כני', וכל הוי מצלי כבי כנישתא,

ה1י מצלי כלת־שא .לי״היכי ללא ליטעי אינש׳, ווה הי׳ כשאר ימית השנה, ואע״ג . דאמרינן כפ׳ ואלו נאמרץ (לן ל״ב ע׳׳כ) שיחידה כלתש שלא לכי:ש עוכרי עטרה?" א;ו כומן הזה כולנו יילוי. א׳ מתוליס ואין״כאן כושת עכ״ל וכן פסקינן כש״ע ס״'?י׳ י?זיכ ג תקפ״כ ס״טן-אמנם השלייה מס׳.riV .עמיד היין כתכ, מז-ייאיל ?זק1ל. כר״ה-.וי.1״הכ כתפילתם, מה שנוהגים .נקצח:קהל1ח.שהקה^צגעקיס.כהל?ןתי

— 81

ר p כהשמעת קול קצח, וחי שמתפלל בלחש משוכח יותר יעליל, גם ח ו ה א ל ו כ באלי' רכה סימן הנ׳׳ל כתכ, לא יגכיהו קולס יותר מלאי ׳ואם 'יכול לכוון טפי׳ ס״ב• J ; ׳ י בחפלה כשיתפלל בלחש, חוטב שיתפלל בלחש עיש ועיי׳ מ״ש לעיל ס

ן נ ג­ מ י סהר שיש בו דגים לומר תשליך• נ . . הולכים בר״ה אל

הוא כלי להזכיר זכות העקילה, כי בשעת העקילה עשה השטן נהר בלול לפניהם, אחר אכרהם; הושיעני אלהיס כי כאז חים על נפש, ק! גער ל׳ כשטן, וכי (חהרי״ל) וחאחר זה הוא כחלרש ילחלנו פ׳ וירא וו׳׳ל: ויום השלישי ?;אחר שהלרן קרוכה לחה נתעככ ג׳ יחים? כיין שראה (השטן) שלא קבלי חתנו, הלך יעשה לפניהם נהר גלול, מיל ירל אכרהס לתוך החיס והגיעו על ברכיי, אמר.לנעריו: כאו אתרי, ירדו אתריו, כיון שהגיעי עד חצי הנהר, הגיעו המיס עד :יארו, כאיתה שעה תלה אכרהס את עיניי לשמים ואחר לפניו: רכש״ע בחרתנ׳ !הורותני ונגלית ל׳ יאחרתצי: אני יחיד ואתה יחיד, יעל ידך מדע שמי כעילמי העלה יצתק כנך לפני לעילה, ילא עככתי והריני עיסק בצוויך ועכשיו באו חיס עד נפש, אס אני אי יצחק בני טוכע, חי יקיים מאמרך, חי ייחד שמך? א״ל הקב״ה: תייך! שעל ילך יתיתד שיד בעילס, מיד נער הקב״ה את המעיין ויבש

, כ׳ ללגיס אין להם גבינים יעיניהס תמיל׳ ' הנהר יעמדי כיכשה עכ״ל; — טעם כ פקיחית, כדי להתעירר עינא פקיחא דלעילא, שממו על רתמיס גדולים והנה לא ינוס ולא ״שן שימר ישראל, ומטעם זה נהגי ג״כ לאכיל לגיס ברייה :.ס מטעס לפרות ולרבות כלגיס;—עול טעס ג' לתשליך, כ׳ אנו נמשלים לדגים ח״ס הניזחויס במצולה פתאום, ועי״ו מהרהר'בתשובה, ויאמר אגב אלו פסוקים תשליך במצולות, וע״׳ מוה בהגה״ת שלייה מס׳ ר״ה עמוד הלין, 1ע״' עוד ו נ ים כל חצאתי

י/שלין בווהר פ' אמיר• מס!די

• ד ן נ מ י סם ו ם בימים הנוראים שלא לירד הש״ץ בעל מ מדקדקי

ם מותרי א ת ה ח כאשר נשאלתי מעיר א , ו ה ב י ת י ה לפנה קטוע רגל ? ל פ לשכור בעל ת

ר לוה הוא כזוהר פ׳ אמור מביאי המביא סי׳ נ״ג םק״ח, שכל מי שיש מקו בי מוס היא פגוס, וכן מסיק המג״א להלכה, ויש ליזהר כש״ן משוסא לפחתך עיש• אך לפענ״ד ניל היתר גמיר, לגס ללעת היוחמיריס הקריבהו נ

אפשר, דהיינו לוקא נהתמנות ש״ן קבוע דאז יש לדקדק בזה, אבל באקראי׳ כעלמא, מדאי לא גדע יינן י״ג שנה, לנאקראי יכול לירד לפני התיבה אליכא דנ״ע (ומסקנת המג״א שס ס״ק י״ג בשם הבית דהא לאמרינן ככ״מ י״ג שנה­׳ דכעי׳ י״ג שנה שלמים וכיון שמתתיל היום שנולד בו, יום א' פי י רוס אתל,יליד ס״א שכתכ השייך, .לכס׳ לתם ' ' בתו״מ הלי •לימת סי י עי ' ע״שי י נ ן נ י קר תימרות:נסתפק. כוה,: ומסקנת כש״ן והסמ״ע ג"כ־כמ"ש.יהמג״.א׳, גס התותים

6

— 82 —

אחר בלבולו באורך מסיק לללנה, דאפי׳ נולד כסוף' יום ר׳׳ה״ינעשה בךי׳יגיסנה?, לאפי׳ רבע א׳ לשנות י״ל סבי ע״ש) ועוד הלא: ״י כתת־לת ליל ר״ה של שני/ יטך סומא ג״כ חימר ל־רד לפני התיכה כמבואר שם ם״ק •"ד ובטור ס־׳ ס״, אפי׳ לא ראה מאורות ילהרמ״כס כפ״ת מהלי מפלה יהרא״ש כיגשי׳ כלל ד' מימיי מיתר להיות שליח ציבור, לפ"ו,כאקרא• כ״ש דכעצ מוס ראיי להתפלל, דמה סומא דלר' יהידא רק מדרבנן ת־־ב בכל המצית כמ״ש תיס׳ כ״ק דף פ״ז ע״א כד״ה יכן הי׳ ר' יהידא פיטר( כיי ע״ש יכמז שפסק רביני יריתס, מביאי הב״י

כהל' פסת סי׳ תע״ג ע״ש, יאפ״ה מוציא רבים ידי תובתם, ק״י כעל מוס אתי', דת״ב ככל המצות מדאורייתא אליכא דכ״ע — ;׳ אמנם תילוק זה דבין קכוע

לכאקראי, א־( מועיל לנו בניד! דידן עייפי מ״ש הכי׳• בסי' נ״ג בשס תום'־.פ׳ י לילכ הגזול דלירד לפני התיכה כיי״ה !בתעניזת ובמעמדות ה1י כמו .קכוע ושני

כתכו הרא״ש יר״ן ירשכ״א ע״ש •ך כאמת ההיתר מכיאר לגמרי אפי׳ כקכיע, כפשיקתא דר״כ פל״ט אימא א יז״ל: א"ר,עקיכא, כעל מיס כשר לתקיע כר״ה וכמכל כי׳ ע״ש יוה־"־ כאו״ח סי׳ תקפ״ט כ׳ בשם תשי' הרשב״ן, דייצאיס בתקיעת שימע יאיכי מדבר יכ״כ הרמ״א שם ס״א, אע״ג דאיכי יכיל לכרך, הלא השימעיס יכולים •לברן, הרי להדי׳ דיכול להיות שליח צימר אף כימים הנוראים אע״ג דהוי כקבוע,—יז״ל התשכ״ן חייג ענין קי״ג כאחד שרצה לפסול ערל אוזן לירד לפני התיכה, והשיב כיין שהיא חחויכ כדכר, לחה לא יוציא רכים ידי חוכתס, ואיני יודע פסול להש״ן מפני כיכד השחע אלא לענין תקיעת שיפר, שאס איני שיחע כלל אפי׳ כשצועק־ם כאוניי, הוא פטור מתקיעת שופר, שהרי על השמועה אני מכרכים,• אן ד ו מ לא על התקיעה וכיון שאינו שומע כלל, הוא פט!ר ממנה, וכי1ן שהיא עף כייט ע״א) אכל לשמע היא אינו מוציא רבים •ד־ חיבתם (כואיתא מתני׳ ר״ה ד •המנות אימ נפסל, שהרי הוא מחויב כהס, סהרי עסקו הלכה כר׳׳י.שאמר שאס׳ קרא ק״ש ילא השמיע לאזניי יצא, וכיון דמי שיוכל לשמוע, אס לא השמיע לאוניו, יצא כל־עכד, וה שאיני שומע כלל, ייצא אפי׳ לכתחילה, דלכתחילה דידי׳ כרעכד לאחרים דחי יכו׳ וכ״ו אפי׳ ה1א מוציא אחרים בקריאתי כשמיעתס לכרם, יכ״ש עכשיו שהכל ניהגיס לקרית ק״ש 'יהלל, 'שיכול זה האיש לעבור לפני התיכה יכו'ם נתשי׳, ששאלת, ״ ר ה ע״ש•. וז״ל ים של שלמה נפיק.לחולין סי׳ מ״ח: עוד כתב מ? פשיטא דראיי ן י י אלם שפגעה בי מלח. הלין שנפלו זריעיתיי אס ראוי להיות ש וראוי הוא יאדרכ׳ מציה חן המובחר .הוא, כ־ ממ״ה הקב״ה חפן להשתמש ככליםנדכא אלהים לא תבוה דאין שכורים ולא כדרך שרים ב״וד, שנא׳ לכ נשכר ו כפסל כמיחין אלא כהניס עכ״ל, יאני אכא ,אחריי למלאות את דכריי, להא אפי׳ הלי־ס שעמדתם בשיר כשילה וכית עולמים, אפ״ה אין נפסלים אלא כקיל (יכמ׳׳ש' ס״א כשם הויהר) כ״ש שיין שלנו ע״כ לשיני של יש״ש; ועוד כתב לעיל סי' ג מהרש״ל כשם הרימי,׳ ללא נפסל הש״ן כמימין יהי! איוה שיהיי רק כשנים עכ״ל; יכ״כ .השל״ה כהג״ה כמסי פסחים דרוש ד׳ יו״ל: מהרים כר כרוך השיג תשו', על שיין• המניגע ימעינה יכעל מים אס רשאי להיית שיין? יהשיכ אלרכא לבדכא אלהים לא, תבזה והוא. ייתר נכנע וכו׳ ע״ש ומכיאי ג״כ עט״וק• נ נשבר. ו

ס איתא כייקראירכה פיו, כל מה שפסל הקנייה כבהמה;ל< סי׳ נ״ג אות .הי; גו הנשיר כאלם, פסל כבהמה עורת,יאי שב!ר; או חרון, א1 יכלת. והכביר-־ כאלס י לפ

$3 —

נשכר ונדכא' וגו׳ א״ר אלכסנדריא הדיוטי הייה'אם'ישמש ככליס״שכיריס' גנאי הואילו,."אכל• הקנייה כלי תשמישו שכורים הס שני קרוכ ר׳ לנשברי לב; הרופא'א ושפל רוח; זבחי אלהים רוח נשברה עכ״ל, מכ״ו •צא כ ת ד לשבורי.לב; א לנו, דאין שים ניניד ספק לפסול ש״ן כעלי חים ישרי לשכרי לכתחילה — ימה שתיכן כמג״א להחמיר מטעם הקריבהו נא לסתתך, ככר קוימהי מה כעל ייי העמידים עמיל העבידה פ״ו ילאחר פלפילו כאירן, ניסיק לפסק הלכה' ד״דיקא כקרבן כעי' הקריבהו נא לפתתך לא בש׳׳ן ע״ש; אן ;ש,לצדד כאם אין כעיר לשכור רק שני כעלי תפלית, א' מהם כעל חים והשני אכל, ושניהם שווים כחכמה בוקנה יבקול, אס הבעל מוס חשיב, עדין מאבל, עייפי מ״ש השייך ביו״ד סי' שע״י ס״ק י״ד כשם מהר״יי, !המג״א כסי׳ תקפ״א סק״ד ע"ש?'יאץ כאן מקימי — ומדין אבל בפרטות״ להתפלל כשבתות ויו״ט, עיי' כנודע כיהודא מהד״ק ח״א תשו׳ ל״נ ע״ב•

סימן בה­הם ו נוהגים ליפול על אפי . בוידוי אשמנ

הג טעות הוא, דכיידיי מספיק השתחוי', וכן איתא כמהרי״ל דכשהיה מנ מתודה, הי׳ עומד ככפיפת הראש כדרך שהוא שיתה באמרי: חודים, וצא כאשר עישיס ריכ העילס כיי יכן איתא בשליה עמיל הדין מייל: וכשעת הוידוי יעמוד, בכפיפת הראש כדרך שהוא סוחה כאנורו: מודים ענ״ל, ואין נפילת אפים, איכא טעם נזכר, י רק במה דמיוכר כש״ע, להיכי דתקנו תקנו, יה־כא דלא תקנן ניט ע״א, א״ר אלכסנדר׳ אמר ריכ״ל הריאה את הקשת כענן כיאיתא כרכית ד צריך ליפול על פניי כו! לייטי. עלה: נמערכא, משוס דמחוי כיואן דסניד לקשתא יכי' ע״ש,;יכמי כהולאוינ. והשתחויית, לאיתא שלהי.פ' אץ עימדי! דן ל״ד ע״כי טוב) הרי וה מגינה הכורע בהודאה (דב״המו) יכהידאה של הלל (הודו לדי כ ע״כ; ורבינייריתס נתב, מביאי הב״י יכמחכר סי׳ קי״ג דהכורע כשאומר: וכל קומה לפניך תשתחוה, הוא מגינה ע״כ; ורכיגו יונה.כתכ בסין פ' אין עימרין ומביאו הכ״י סי' רפ״א, דאין לשחות כשאומרים כנשמת כל ת•: ולן לבדן אנחנו חודים כי׳ אלא הכל שוה, הן כתפלת י״ח והן כשאר מקוימת, לא ישתחוה יותר ממה:שתקני חכמים ע״כ יכ״כ׳ הרמ״א סי' נ״א ס״ו, וחיסין עוד שלא להשתחוות כשמגיע לואתה ד' אלהינו מודים אנחנו לן.ע״ש, וכ; נוהגי! חנהג טעות להשתחוותת וג1׳ ונמו כן טיעיס ר א פ ת ה כו־ברך דוד, כשאומרים, לך ד׳ הגדולה והרבורה ו כאמירת כרכו, שהשי; כורע כשאומר: כרכי את ל' המגירך, יכ! הקהל כשעוניס יתברך וישתבח וגוי עד סיפי, מהי. טעות, לתיבת: כרכי אין עניני כריעה על?ל ברך, ש ל מ ע > | 1 r c i s c n ( L o l על כרכים על משקל כרך, כ״א פאר יתהלה (א כתיבים דיניי ברכי יענייתי, ילא מידבריכלל מכריעה, יאפי' כעליית י ׳ י ובאו״ת ס התירה כשאמר העולה! כרכו וגוי, כתכ נעלי ל״א ספ״ה דכרכות, מניאו המג״א 0י' קל״ט סק״י, דהטרעיס'נכרכת התורה, טועים הם, שאי! לשחית אלא כמה צותקני אכמיכי עכ״ל, רק שיהאקח בסי׳ שי׳יט כתכ, שמנהגי קדמונים לכרוע ילהשתתוית כנרכת'התירה,: יכתכיהמג״א שם נשם'הלבוש' דהטעם, שאיני כיינתס לשתיתיבכרצהי״אלאילככיי״היערה ע"ש,י אכל ככרצו'שבפריסת שמע,'׳ לא מצינומדץ דן ל״ו ע״א, א6 נא לשיא עו ן כריעה, וחוס׳ כתכו על מה לאיתא״כפ' אי

־־6

— 84 —

בסקי נל ברנה וכרכה. ובגולת כל כרנה וכינה, יולחיין אותו שלא. ישחה, והקש( ישחה ומה ככן? וי״ל שלא יבא לעקור דברי חכמיס, שלא יאמרו; כ״א. מחמיר נמו שהוא רוצה ואין כאן מקנח חכמ־ס יחיישינן ליהייא עליל וכן.חין נועלים ע״ע יומר ממה שתקני חננויס יכ״כ •המחבר והרמ״א סי׳ ק״יגס״גע״ש״ וכהויא' רע״ו סק״ל להממילה אינו רשאי לסמיך על שוס לכר, והלא אין כתכ החליא סי

שמינה גלילה מנעילה על אפיי •

. ו ן נ מ י .". סם דשן בב״הכנם ביו״הכ• י ח ט ש מ

ם מיעיס לחשיכ שהיא כלי להקל על רגלים שלא לעמיל על קרקע קשה י רב ישלא להצטער עי" איסור נעילמ הסנרל, יאפשר למחויק־ס כטעיתם מנועם לאיתא במרוכי מסי יימא סי' משכ״י יו״ל•׳ ימיליכיס כריס יכסחומ כליהכנס לעמיל עליי, כי יש כני אלם שיש כאב ברגליהם, ייש שהציכה קשה לי, שהי*ו (יי״א דן ע״ח ע״ב) ,רכה כר רב הוכא : י ר ח ילי א נ 'לי, ייס 1 ׳ ' י 5 ס ן י נ י ש 5 " ע א

כרין סולרא אכרעי' ונפיק, ר׳ יהושע נפיק נסנלל של שעם, ור״ה נפיק.'בלהוצי, לשאני ' (סנלל של כפית ממרים) וכ״ש כריס לשרי עכ״ל; אן משס אין ראי חולה, לאפי׳ כריס וכסחימ של עיר מתירין לי יאפי' מעילת הסנרל מומרים כמ״ש החחכר כסי' מרת״ד, להחי' כל שלשים יום חיחרמ לנעול את הסנלל (לפסקינן כר׳ אליעזר לממני.' ליימא.דן ע״ג ע״כ) והחולה וכיוצא בי אע״פי שאין כי סכנה (כלעח הרמכ״ם כפ״ג משביתת עשיר) יכן מי שיש לי מכה ברגליי כרעי, רכינו ירוחם ע״ש; אמנס אן׳ בפני החולים שהנעלים כסנלליהס, או שעומדים על כרים וכםתית, צריו לוקא השטמח איוה לכר על הקרקע, והוא כדי להפסיק כין כרעיו ופניו לכין הרצפה, משוס לרוכ כמי כנסיית מרוצפים כאבנים ואסיר לשטות אפיו .על הרצפה, נלאיתא כיוס' מגילה לן ליב עי כ, רכ לא נפיל על אפיו מלכחיכו כארצכם להשתחוות עליה,-;וצרין לנהוג כן.אפי׳ באין ת לא תתנ י כ ש ואבן מ שם אכן משכית, דשחא יש מחת הקרקע רצפת־ אכניס ונבנה עליה, וקרקע לא חשיב הפסק כמ״ש החג״א סי׳ קלייא סייק ליכ• —.ותקנו !'יל כיו״הכ רוקא; משום דכאותו יום הקדוש אנו כורעים ככל אוכרה ואופרה של השם כמ״ש אבי 'סעורי יוכיאו הטור כאו״ח סי' תרליא, מומצינו כן כספרים החיצונים, לכשתסר רינחוניא כן הקנה את השם לתלמידיו, צוה להם •לכרוע וליפול על פניהם וכן אני עושים ללוגמא עכ״ל• יו״ל השלייה עמיל העבידה דן רכ׳יח ע״כ: ויש מקימותת וגו׳ וביי״הכ אנו מרבים י כ ש שתשטיתין עשבים על הרצפה תשים לכתיכ״ואכן מ כהשתתוי׳ ייתר מכשאר כל ימות השנה, ומסיק כפי הקורא תנ״נא, להשתחמאה היא פישיט יליס ירגליס ואכן עכדנן הבי כיי״הכ רוקא עכייל• וכעין זה איתא" קל" א ס״ק כ״ה, •דכרייה א״צ עשכיס, לאי! ניפליס על 4״נ ככאר היטכ ס פניהם, רק כירעיס ימשתחייס כעלנו, אכל כיי״הכ נופלים על פניהם כסדר העמדה עכ״ל; אמנם אפיי ככ״הכנס שמריצפח באכניס א"צ.ל1קא דשן(Heu), אלא אפיי' רק פורש מפה תחת כרעיי על הקרקע .להפסיק, נמי שפיר למי (עט״וק סי חרכ״א) ואס ניטים הנודעים קצח על צלם, ת1תר כלא כלים, עיי' מוה כט״ז

קג'!א סי' קל״א• : ׳

— 65 —

ן נז• מ י סם בב״הכנס בירהכ• י ל ה גומרים ת

זיל השלייה נהל׳ תשובה: מנהג כהרבה גלילות בישראל לימד כל ספר תהל־ס .׳ ׳נל־ל יו״הנ והוא מנהג (תיתין, ט אין לנו דבר גדול יותר מס׳ תהל־ס שבלול״מן הכל, מרבים שבחים להש״ית, ורניס מומוריס הס של התעוררות התשוקה; ורבים תומוריס הס של נקשת חח-לה יסל־תה, והכל מיד ד' השכיל,י ד״ה ע״ה כרו״הק, והאומר תהל־ס הוא כמתפלל, והוא ג״כ כעוסק בתורה נ י ח. שיהיו מקכל־ס שכר הקורים כתהל־ס בעושק־ס כעומק כי ככר ביקש דהע״ה,ה כנגעים ואהלות ע״כ; עוד כתכ השלייה דף רנ״ו ע״א, חי שנפשו חשקי ר 1 ת כידכק עצחו כספר תהל־ס, וכבר אחר! ו״ל שהתפלל לדבקה נו .'יתכרן כשכת־ו, או להייעה שיאמרי ומ־ריתיו ככ״הכנס וכב״החד עכ״ל; וכש״הש רבה איתא חייל ליה: אע׳פי שעשרה כני אדם אמרי ספר תהליס, אד״הר, אכרהס, משה, א ״ ר י ס מ לוי, שלמה וכוי לא נאמרו על שחותם, אלא עייי דוד מלן ישראל, משלי משל) למלן> r « ״ f Hjmiius) צמהי׳ד, לחמרה של אנשים שמכקש־ס לומר הימנין אייל החלן: כולכם נעיחיס, כולכם חסידים, כולכם משכחיס לומר הימנץ לפני, אלא איש פלוני יאמר ע״י כולכם, לחה שקולו ערכ, כן בשעה שבקש! עשרה צדיקים'לימר ס' תהל־ס, א״ל הקכייה כ1לכס נעימים וחסידים !חשוכחיס לומר הימנין לפני, אלא לול יאמר ע״י כולכם למה שקולו ערכ הה״ד ונעים זכירות ישראל עכ״ל, כ׳ להעייה חיבר ס׳ תהליס שיה•' שוה לכל נפש, כ״א ימצא כי מביקשי, ולכן גס על צרה שלא תנא א1מר־ס תהליס, ואיתי בפסיקתא לר׳יכ פ״כרה באהליך עולמים יט׳ עלתה על לעתי של לול שהוא חי לעילס? אלא ו אנ אמר: יה• רצון שיאמרי כשמי.לעילם ככ״הכנס ונכ״המל, א״ל הקב״ה: תיין! אעיפיט׳ עייש, וכעין זה א־תא כככירות דן , אין שמן זז מטת• לעילם י שאתה מת ל״א ע״ב וביבמות דן צייו עייכ אגורה כאהליך עולמים 1כ־ אפשר לי לאדם לגזר בשני עולמים? אלא אמר דוד להקבייה: רבש״ע יה״ר שיאמרו דבר שמיעה מפי כעו׳יהז וכוי עיש, ועיי׳ כר״שי ות!ס' ומהר״שא והריייף חדייאג, ודבריהם מטוניס עם מ״ש ברעיא מהימנא פ' תרומה דן קל״ד עייב ע״ש, ועיי' עוד מאמירת תהל־ם, כפרט בליל יו״הכ בסוד או״ח סי' תקעייט ובעטיייק סי' תר־״ט— ומקור לינת ליל כל נדרי ככ״הכנס הוא ממה דא־תא שלה* פ״ק דיומא, ' אות ה מיקירי ירושלים לא היי ישנים כל הלילה, כדי שישמע כ״הג קול הכרה ילא תהיי

ו • ת פ ט 1 ס שינה י

. ח ן נ מ י ס, ביו״הכ בנעילה• ם אומרים ז׳ פעמים:יד׳ הוא האלהי

הוא כש״ע אי״ח סי׳ תרכ״ג ס״ו, והטעם איתא כתוס' ברכית דן ליד ע״א כד״ה פסוקא פסוקא ונפלי' וו״ל•• חה שאויוריס ד׳ ה!א האלהיס ו׳ פעמים כיז״הכ ויום ערכה, כנגד .1' רקיעים (לפי דכרי הרמכ״ס כפ״ג מהל׳ יסודי התורה, ז' רקיעים לוי כוכט לכת, שמיני לחולית, ותשיעי הנקרא רקיע היומי המק־ן ומסנכס ככל מס ממורח למערב הפן תנועתם שממערב למזרח, יכעשירי נוראמ

.— ,86 —

י ע«& וע״׳ ה ה ; ש ן יתנרן רוכנ ערכות, ומניאו התי״ייט ;כפיי •ערכי" הסחיס , תוה כחסד אכרהס עמוד כ׳ כפייושי על הקדמת.'רכיני שמואל'אבן תכין לשמיכה פרקים להרתכ״ם ו״ל, ועיי׳ ככתר מלכות לר׳ שליוה אכן גכ־רול ו״ל שם תכואריס כארוכה; אמנם תום' כתכי רק וי רקיעים, כפי שהם מיוכרים כתכן׳ חנינה דףי למעלה תו״ן, מנהג י״נ ע״נ וכאכות דר״ג פ' ל״ו ע״ש) יושכתים לכייאשהיא י כשר היא, יגס מציני כקרא שתי פעמים, ד־ הוא האלהים גכ׳ אליהי (מלכים, י״ח) עכ״ל • גס כמס׳ סופרים פי״ד הל׳ י״ג, לפי המנהג שהיה כומניהס, א' בהגבהת ס״ת יו״ל: יאוחר וי היא האלהיס ד׳ שחי יאחריי עינין אות! העם וחמר

וכופלי יעינין איתי פעמים ע״כ, וכדברי התיס' כתכ ג״כ היר יינה ו ירא״ש. ז*^ מכיאס הכ״י איית ס" ס״א יכ״כ הסמ״ג כשם מורי מכיאו הכ״י סי' תרכ״ג, ובשם סמ״ק כתכ שם וו״ל: כליל מוצאי יו״הכ שרגילים לומר: ד׳ הוא האלהים ויין, ׳"א קידם יי״א אומרי' אותו אתר תקיעה, וכן נראה, שהרי אומר איתי לסימן פעמי'עה, סילוק השכינה שמסתלקת ועולה עד רקיע שכיעי יכתיכ עלה אלהים בתרו

אלמא לאתר,תקיעת שופר היי העלאה יסיליק עכ״ל; ימיה! אנן לא נהגינן אלא אימריס איתי קידם התקיעה, גם אימריס שמע ישראל גו׳ פ״אילא ייתרם: פעמי ' ע״פי מאמרם ו״ל (כרכית ל״ג ע׳׳כ) דתתוי כשתי רשיית, גס אימריס ג בשכתל״י!כתכ הט״ו סי' ש״א םק״ד דלא תשיב לכי רשיית אלא שייע, שהיא עיקר קכלת עול מלכות•שמים, וכיון.שקיכל עליי עיל מלכית שמיס פייא, אין חשש•, .זליכ' מאן דאתי שראל נאמירת נשכמל״ו• ייתר חפ״א, דהא קאי על פ׳ שמע י

למטעי יכי׳ ע״ש ועיי' מ1ה כמהרי״ל הלי יו״הכ כסדר נעילה •

. ט ן נ מ י סר סיום קריש של נעילה•. ח א תוקעין תקיעה ל

ב הטיר כסי׳ תרכ״ד, שהיא וכר לתקיעע היוכל שהיתה כיו״הכ, יהיא מן. ת כ המרדכי, אבל הגהות מ״מון כתב שמי שאומר כן טועה, לא״כ לא היי לתקוע אלא כיו״הכעצחי שנת היובל,אלא הטעם משוס דאיתא במדרש, דכמוצא*. יי׳׳הכ, כ״ק יוצאת ואומרת לך אכול בשמהה לחמך יגי׳ וכן כתכהסמ״ג, גם

תים׳ כמס׳ שכת קי״ד ע״כ כל״ה ואמאי כוי כתכו: וכן איחר ד״י, מה שתוקעק י מוצאי מס הכפור איני אלא להידיע שה!א לילה ויאכיל! את בניהם שהתענו יגס

להכין סעודת מוצאי יו״הכשהוא כעין יו״ט, כמו שיסד הפייטן (כפוחין של תנתת׳ יו״הכ) אחר גמר חצוי, אכול דצוי ורצוי, ולא כמחווריס שכתוב בהם שהתק־ע !כר ליוכל, כי למה תוקעין ככל שנה ושנה וכי הי׳ יוכל בכל שנה ושנה עכ״ל, והרוקח כתכ הטעם שתוקעין, הוא לומר, נצחנו את השטן, והכלכי כתכ שהוא ביי לערככ השטן שחיור לשליט כמוצאי יו״הכ, יהט״ו כסי׳ תרכ״ג סק״כ כתב הטעם לתקיעה « שהיא סימן סילוק שכינה למעלה שני עלה אלהים בתרועה

עכ״ל, לפ״ו מנהג חקיעתנ! ניי״הכ איני מן התלמיד, רק מן כמרדכי והגה״יר! והאגור, יהא דא״ר ליי כמס׳ ר״ה דף כ״י 'ע״כתצו׳ של ר״ה ויי״הכ ככפיפין,

לאי כתקיעת נעילת יו"ה כ שככל שנה ישנה קאמ״רי, אלא כיי״הכ של מכלכדמשמע; מר׳ יהודא שס יכן פי' הנ*י--סי׳. •מקע״ו.-ע׳"ש .«p הןא.לשין.הרחכ״ס,.שיפר ו

א קרן הננש־ס כפין .עליל• נלהו י י נץ נ שחוקעין ני נין נר״ה ו

— 87 —

; ם י פ י ע & י ׳ D'VD'['"£3' ובז כ . מנחגים סרטייים'בנרות י חינוכה'.

ב השל״ה דרוש צאן יוסף, הנה חניכה שנו היה תנוכת כ״המקל היא "ייחיו ת כ ״ א לחינוך העילם, כיי העילם נכרא כשכיל התורה והמצית, יה־יניס רצו לכטל תיירה וחצית מישראל, יכשגכמ תשמנאים, אז נתגכרי התורה יהיוצית, ממילא נתחזק' העולם, וכחי שהעולם נברא ככ״ה כאליל, כן חנוכה ככ״ה לחלש, וכמו שראשית הקריאה: יהי אור! כן חצות תנוכה כנרות, וכחו שאור הראשון נגנו ואין משתמשין כי, כן הנרות הללו אסור לשתמש כהן, ורמו ללכר יהי אור ירז"י עולה״כ״ה יכי' עיש, זכ״כ המור כסי׳ תר״ע קרא1׳ תנוכה, תני בכייה, לככ״ה בכסלו גכדה יל מלכות תשמונאי ונצתה• — ייילליקין נרות תנוכה עם נר מיוחל וילתם הנקרא: שמש, שמשמש לאתרים, (סימנן ויורח ל״ו השמ״ש, השמ״ש מזרית׳ נרות—ומניתים השמשים למעלה משאר נרות הדולקות וכתכ המהרי״ל והעט"וק י -ם ממעל לו, ר״ל למעלה מדי ם עו י סי׳ תרע״ג אית כי, שממני! כעסוק, שרפת אשר ל״ו כמסער, גם לשום שפלים למרום, יהאמלרהם כתכ חניכה, מ יושאר נ ניטריקין: ח׳ נרות יהלכה ככית הלל— ומנין הנר1ת ל״ו מורה על אל״הר שכילד ביום ויו, ויום ויו הוא ׳כ״ש, וליל ויו הוא ׳כ״ש ויום השכת הוא ׳כ״ש הרי ל״ו שעות/ יאת״כ החשיך העולם כעל1 כלאיתא כפרק קמא דע״ז !כבראשית רכה כמ״כ ע״ש, יכתכ השלייה מס׳ תחיל עני! חניכה, חציה מן החוכחר להלליק כשמן וית, מאחר שהנס נעשה כשחן זית, ירמו ללכר, חניכה על שם שחני ככ״ה, בכייהת הנרות , יגם בהעלותך א ך ן זית ז בגיחטריא ויין יכתיכ וייקחו אליך שמת חניכה, כמ״ש הרמכ״ן ריש כהעלותן, ע״כ צרין שיון מ יגי' שר1י1ז ג״נ על נ זית כמי כניית של מנירה — (יניחם כטפת הסמיך לעתח משמאל, כלי שיכנס בין שתי מצות מזיזה ונרות, וכתב כהגהת מרלכ׳, כרוכ השנים תניכה תל כעי

, יסימנן מקץ שנתים ניטריקץ: שמאל נר תלליק, ימין מזווה• — מקן ב ובנוסח הביכה אויורים: להדליק, ילא: על הילקת, הנה ר״ת נותן טעם ללבי, יכנל יוצית הנעשות מיי צריך לכרך עליהן: על, כגון על מקיא הגילה, על הטבילה, ענ"׳, על אכילת מצה יכי׳ אבל להדליק נר חניכה, יש שיהוי כמציתה, וכדאמרינן (שכת דן״ כ״א ע״כ) יוציתה משתשקע החמה עד שתכלה רגל יון השוק ענ״ל; אמנם האשר״י והר״ן בפסתים דן ויין ע״כ הקשו עליי מכמה כרכות ומכיאים כאחרונה דעת ריכ״א שחחלק, דחצות שאפשר לעשות ע׳׳י שלית מכרך על, אכל המציה שהיא צריך כעצמו לעשותה, צריך לכרך כלמ״ד, ינתני הרא״ש והדיין שוהי קצת סברת התלמיד, ינראה מדבריהם שי־ם מסכיחים לדעת הריכ״א, יתירצי לדכריי דהא דמכרכינן להדליק נשיית, אע״ג לאפשר לעשית

ע"׳ שלית, אירתא דתלתא היא, שכל אדם מדליק ככיתי מפני תכיכת הנסי עכ״ל; וכהגהת שלייה שער האותיות יש עוד תירן אתר, משים דקיימא לן, הדלקה עושה מצוה ואלו הי׳ מכרך: על הדלקת נ״ת, היה משמע אן הדלוקה ככר תלה החציה דהיינו בעושה הנתה את״כ לשם חנוכה, ע״כ מכרך: להדליק, שאנתנו תשכים

ן כ׳״גיע״א) • להדליק' לשם י חנינה ענ״ל 0עיי׳ מיה בשנת ל

— 88 —

פים• £ י-ft ן Q א •וכו־ בי סעי

ת השקל• ת המגילה נותנים מחצי א י ר רים קורם ק בפות מילכי פ״ק ומגילה סי׳ תשע״ז כתוכ וו״ל: מה שניתנים ג׳ מחציית ה ג ה א בת חשקל עכ״ל לפורים, משום דכתיכ כפ׳ ני תשא ג״פ מחצי (חטאי הרמ״א סי׳ מרצי׳ד 1ז"ל: י״א שיש לימן קודם פורים מחצית מן מטבע הקטע כאומז מקום 1כא1מו ומן זכר לחחצ־ח השקל שהיו נומנים כאדר, ומאחר דג׳ פיזמיסיכתיכ כפרשה מרומה, יש לימן שלשה עכ״ל. וככיתר הענין נראה לי, דאיתי נהגהמ שלייה דרוש משפטים וו״ל: הרבה דמיונומ לאדם להמטכע, כמו שמשא יממן של המטבע לעשימ הלואה בשטר והלואה כפה, כן האדם יעסיק כמורה שככמכ יכמירה שכע״פ; כמי שרגילים לעשימ ערכימ בהליאה, כך כל ישראל ערכים וה לזה, יכן כעינש ושכר הפרפין אימא כחס׳ ע"! (דן• ך' ע״א) רקת כל עונותיכם) ו:י• ר עליכם א ם על כן (אסקו דעתי מכל העמי ם י כ ת א משל לנושה לשני כני אדם (אי אוהבו 1א׳ שונאי, אוהכו נפרע מחנו מעט ׳!••י! שונאי נפרע ממנו ככמ אסמ ע״ש כפר״&י) והאדם הכליעל הוא המטכע המזויפת, ועל מטבע ט1בה נאמר: להודיע טכען כעולם עכ״ל, ועפי״ז פרשי/י.מה..דאימא שקלים דן ג׳ ע״ב הל׳ טית וכמדבר רכה פייב אמר די מאיר כמין מטבע של אש הראה הקב״ה לחשה ואייל: כזה ימנו עכ״ל יכ״כ רש״י כפ׳ כי משא, נראה לי הניינה, דהנה יסיד האש נפרד כטבעי מן ג' יסייימ האחרימ, דעפר מיעט נשאר. בחועטי, יהממעיט לא ירבה, יכן האדר והמיס ישארי כנחזתס, משא׳יכ האש נירא מאול, למקיסס לק המתלהט, הכערה ללהכ יוצאה, דכמ1 שהאש היא העליון בחס •סולו מכל היסולות אשר למטה ממני, כן כאיכות הטבע רם ונשגכ, יכטכעי־ ל ש מ ת ( ו מ ק מרובה צדקת תציל מ של אש, כן טבעה של צלקה, מועט מחיר כשביל שתתעשר (תענית צ ך בצדקה סרק (דניאל ד׳ כ״ד); ע יוד, בי); והמי; הנותן פריטה לעני זוכה זרזאה פני השנינה שני ואני כצדק דן טית ע״א)ך יגי' (כ״כ לן ייל ע״א); הניתן פריטה לעני, מתברך ברו כרכות י נ אחזה פ נו׳ (שס לן טית ע״כ); יעיל שס, צלקה כל פריטה יפריטה מצטרפת לחשבוןי בצדק אהזה יגו׳ מה ראה לול להפריש גלול; (כילקוט שמעוני סי׳ תרע״א אנ כחה של צדקה לכלה? אלא ללמדך, שאפי׳ רשעים שאין כידס אלא זכית של צדקה לכדה, ויכין. ימקכלין פט השנינה ע״כ, הרי אני ריאין כחה של צדקה עד היכן, זה לדעתי כוונת חו״ל כמין מטבע של אש, עת החיעלת של פרוטה אחת מג טכע של אש הראה הקנייה למשה ואייל: כוה ימני, וסמך לדברי איתא טוהר פ׳ (ארא ווייל: אש רוח מיס עפר, אילי! איני! קדמאין ושרשי! דלעילא יתתא •כי/ וק״מין כארכע אילו! צפון ודרום ומורח ומערב כוי אש לסטר .צפו! נוי כגוונא

. ן -לא צפון עטל להבא, למסטרא לתיקפא לאשא אתעטל יהכא וה״גו דכתיכ מצפו זהב יאתח עכ׳יל! ומה מלויק לשון המוס׳ חולין לן מ״כ ע״א בל״ה זאת החיה׳ שממי׳ על ו ט תנ ׳ שכתב כמין מטבע של אש הראה הקכ״ה למשה ואייל זה י ט

ר לאיש יתן בעד נפשו. ש הלבד, מה יוכל אדם ליתן כופר נפשו(ר״ל הא כל א

ואיך תעלה על דעת שתספיק נתינת מחצית השקל) הראהו סקב״ה להבחין היטב. (ר״ל ליקח נכיר הבחינה טבע של אש) ולהודיע לישראל, שכן היא נ״כ טבע הצדקהWisseuhebafiliclie Carrcsjiaadctu לע״י מעט יסחען הרנה (ונסחנרתי

— 89 —

ן המטבע למהר נהש האדצז;יוהנה כרוכ השנים, ו הארכחי מזה) ־מליו יצא לני מד •רצוני׳ ככלי שנים הפשיטות, חל פוריס כשבוע של פרשת ׳כיי תשא, ושם כתיב׳ לבני כם ונו׳ והי תי ת השקל וגו׳ ׳לכשר על נפשו י צ ח מ ט מ י מע *חדל. לא י, וע״ז ר ש מר דרו א ם ר ך כשמי ץשראל לוכרון וג>׳ וסמיך לי׳ ואתה קח לר ומתרנמינן דרשו ח״ל חולין דף קל״ט ע״כ, מרלכי מלית מנין? לכתיב מר דרו, ובמגילה דף יוד ע״כ, יעלה ברוש זה מרלכי שנקרא ראש כי׳ שני תירא דכי' ;ואתה קת לך זכו׳ ע״ש• זכמגילה לף י״ג ע״כ גלוי ויווע לפני מי שאמר והי׳ ?עילם, שעתיל המן לשקול שקל-ס על ישראל, לפיכן הקל־ס שקליהן לשקליי ע״כ ולכן י גס אנתנו עושים פה היום לתת כפורים מחצ־ת השקל לכפר על נפשותינו ולהציל א>תגו מיל כל א!־כ, כאשר הציל ל׳ את אבותינו תכף כל אויכ־הם כ־יסג, להשתיל לשין שמד. ד להרו ההיא, להקן ביקש לעק!ר גוף !נפש לבתיב להשמי דהיינו לאכר נפש, ולהרוג גין׳ !יושעו ישראל לעיני כל, מש״ה ניתנים מחצית השקל גומרים, ללדכרי הימייאישהיא לוכר מה שהיו ניתנים כאלר, אס גס אפשר שהואי טעם התקנה, מ״מ לא יפסיק לכלי, דלפ"! יקשה הלא כאי כאלר היי ן י ע משמיעים׳ על השקלים, כדי שתהא תרומת הלשכה כעינתה, ר״ל כריית ניסן, נלאיתי• ריש שקלים כגק׳ לבני מערכא, יכמ״ש שס הרמב״ס בפירישי יכמ״ש דש״י כח״ק דף ידי עיא כד״ה ואכלאין כתי״המ וכ1׳ ע״ש, אבל מפורים לא מידכר כלל ולמה אין נותנים גס היום כאתר כאדר? אייו כת״ש שהוא לכפר על נפשותינו, משא״כ בשקלים דבא' באדר, איתא כמס׳ סיפריס פכ״א הלי לי, לאסור לומר לשם

כיפר אלא לשם נדכה ע״ש• ב והטעם דתקנו דוקא מתצית השקל לתרומה !לא שקל, אי רבע שקל, מלכד• שנרמו בפי כי תשא ג״פ.מחצית, נראה לי עוד טעם שני מדאיתא׳ן יפה א' מארבעים כוי והרעה מששים,׳ עי . מה, כתרימית פ״כ מ״ג, שיעיר תרי, גם תום' כתובות דף צ״ט ע״כ כי״ה פיחת וכי' יהתיס'׳ ן >כתכ שס רכינו שמשו קידושין דף מ״א ע״א כד״ה תורם כוי כשם הירושלמי, דנכקא ליי מקרא, דכתיב•פה בחומר ם וששיתם האי מר החטי ח מחו פ י א (יחזקאל מ״ה י״ג) ששית הם, !ת!מר הוי שלשים שאין יאיפה ג׳ סאיל, נמצא ששית .האיפה חצי רי השעו סאה, וכשתורס ששית האיפה מתומר, הוי א' מששים כוי ע״ש וכ״כ רש״י חולין דף קל"! ע״כ כד״ה ימשני דאורייתא כסי ע״ש ולפי שאנחנו עכדיס להקכ״ה לעכוד עבודת הקודש כמצווה עלנו כתורתו !כדכתיב בפי כהר כי עבדי הם וגו׳ ובעד, לפ״ו מחצית השקל ו י נ חן לאדו ף שלשים שקלים י ס עבד כתיב בפ׳ משפטים כ 'שאנו נותנים לתרומה כעד כופר נפשנו, הוא חלק ששים מזה, ימה שבתרו במלת עין רעה? היא שיהיו הכל שווים בו, שלא יאמר העשיר, הוני פדאני,׳ מדכתיכ׳

%הדל לא •ימעיט ענ״ל• —

• ב ז ס י מי סת המגילה א י ר ק ם המן ב נוהגים להקיש כשזוכרים ש

. ת ס נ כ ה ת • י ב י בל המינוקית שאינם יודעים לומר שם. רשעי0י.ירקב', ני חייבום ליתר י כ הוא מ

— 90 —

כן כשמוכירין רשע כדאית א כירושלמי פ״ק כמגילה, וככ״ר פמ״ט,ירכ כי היי מצגים ירקב להמן כפורים חמר: ארור־המן וארורים כניי! לקייס יוה של ושם רשעי ע״כ וכן איתא כניסח הכרכה שלאתי המגילה כיוס׳ סועריס פי״רה״וע״ש, !ויל הרמ״א כאי״מ סי' תר״צ סי״וז נהגי התיניקית לציר צירת המן על עצים יאכציס, אז לנתוכ שס המן עליהם ולהטתס זה על וה כדי שימתה שמי על ורן םחחם ירקב, ימוה נשתרככ המנהג שמכים המן ת זכר עמלק; ושם רשעי ה א ח מ ת כשקירין המגילה ככ״הכנס (אכידרהס) !אין לנטל שים מנהג, א1 ללעוג עליי, ני לא לתינם הוקכעו עכ״ל; וו״ל הכ״י שס: כתוכ כאו״ת, כשיוכור הקורא שס :המן !כניו, מנקשין התינוקות כאכניס, או כלותית ען שכידס יכתוכ כהס שם המן ינניו. וע״י הניקוש הס נמחקים, ולמנהג הזה יש שויש כהגדה דאמרינן כי מחה אמחות לכר עמלק אמי׳ מעל העצים ומעל האכניס ונו׳ 1המנהג הוה ניהניס בציעת אה י י נ ם ירקב עכ״ל, וכעין וה איתא ג״כ במש׳ מ יניתניס טעם על שס ושם רשעייר. פ' הנ״ל הל׳ ויין, כד היי מטי ר׳ •יתנן להלין פסיקא אשר הגלח נכוכדנ;ם ירקב ע״כ; יכיי;:י\ הוי אמר: נכוכונצר רשיעא שתיק טמי׳ וכוי שני ושם רשעית חרשע (דכריס כ״כ ני) והיה ם בן הכו מהיי׳׳צ ראיח• רמז לוס דכתיכ והיי את הרשע ע״כ—וכמהרי״ל הל׳ פורים אתר אם כן, ס״ח המן ועל זה כתיכ הכו שכתכ כשם הרוקת, דטעמא דתמש מאות איש צריכים להיות כנשימה דשל שמות• הרשעים, משוס דעשרת כני המן היושר׳ תמשיס על איתן תמש מאות איש,.עת עצמי, 'שלא היי מקפיד להכ!ת המן כמנהג ע״כ; וכאמת נמקים׳ כתכ עוד כשם ו שיש עי״ו שתיק והיללות, שגס אנשים כא־ס כימים, אומויס כמעשה נערות !עושים מה שנתקן לתינוקות, !לא עוד אלא אס גס הק1רא חמר לקר!ת שמות הרשעים• וככר עכר עליהם, עוד הס א! התינוקות מנקשיס ימכטליס שמיעת הקריאה, ו!דא• יש לחתות שלא להכית כלל, אף לא התינוקות, אס אץ כת כיד הממונה להשתיקם, יהיא דימה למנהגינו שהנשים משליכות חתוך .,-״־נם צמוקיס ושקדים כש״ת עלי מצוה, וכתכ ע״ו כעל מלכוש• יי״ט 1ו"ל,נ החתנים וכמוך ימוח השנה על נער כ

מצאתי על קלף, שכמיי כתכ למחות לזרוק פירות לנערים, אבל יש במדרש, שזה; היה אומר החן למלן אתש!ר!ש על היהודים, א״כ חנהג קדמונים הוא, יאילי־ שיאה הכח״ כיח•! שנוהגים קלות והיללות עכ״ל, הר• לפנינו דחחה רכיני כחיי

מנהג ותיקון כשנסתעף עי״ו איוה ביטל כוונה וכיוצא •

ן סגי' מ י סות ה ברזל על חבי פ ו ק ת ת ה ע ש ה מניהים ב נ ש ת ה ו פ ו ק ת ב

ה של אוכלים ומשקים • ב י או ת מהרי״ל כהל' בדיקת חחן כחכ יו״ל: וכ״כ החרדכי והרוקח דאין נפקיתאת התקיפה דש!נ!ר חניה לא ידע וכר רע, מ ס כחי המצות להשמר ח אכן לא נהגינן כהכ׳, לאין סייוכין על הנס, אן יקח יתד כרזל חדש ייתלה כחוט או במשיחה אל החים כשעת התקופה כמנהג העולם יכו׳ יכן חסיק נחי כחהרא ק לתת כרזל אל המיס כל ומן התקיפה ואו אין רשות להחזיק עכ״ל, ועיין כאו״חי מביא זה כשם ד סי׳ קט״וסק״ ה נרמ״א *בנושאי נלין," יעיי׳ כש״נ מי ל " ח ס

— 91' —

וזהרי״ל יעוד מראה מקים לויהר-יעי יתרי, יסיים:.יטיב להחמיר מה להגיח כרול עליד,-יעיין כל״ייע סימן הליל אות וי שכ׳ יו״ל: ענין התקיעה ימהיתי ואיכותו תמצת כחיקי חיים הניפם כהל' עסח ני׳ יעיי' כרקנט׳ ונהנהית צייגי כפרשת בראשית זמשס תכץ סיד־התקועה, יהיקי קרנית העילם כאשר שא״א לצמצםע המשתנות ג ממשלתה נשארי פצויי׳ כלי שומר ימלאן כין תקיעה לתקיפה !היא י המשמירית כין תקיפה לתקיפה, כי לעעמיס יכילים לנשיכ הר1ת1ת רעות כיגולס. הקרנית יכו' ע״ש—ימה שלוקתיס דיקא כרול, נראה לי, משים דכמכת קי סי ן תי

ם, ילא כתיבי י לם.שכמצריס כתיב והיה דם בבל ארץ ביצרים ובעצים ובאבנ מיקי מתכות, ש״מ דכמתכות לא מויק, חש״ה ליקחיס כרול שהיא הפחיתה שנחתכות; - אמנס כהרכה מקיימת יאיתי ילא חשי כלל לסכנת התקיפה׳ ומצוי כיל בל אתי, נראה לי וסומכיס על הא יאיתא כי״מ כיי״י: ג הנהו וכמעט אין יילע ממנהג. 0י' הנ״ל אית ה' כשס האכוירהס ה״ל ג כתב הרי״א מצאתי כתיכ, שיש ליוהר ננל תקיפה שלא לשתית מיס כשעת תקיפה משים סכנה שלא יתנוין ליתנפח, a»roi כי טיפת ים מפלת כין תקופה לתקיפה למים, אכל התכם כן עורא כתב, שאלי תכמ• קיראין לרב האי, למה נוהגים ישראל שבמערב להשמר שלא ישתו מיס.בשעת י התקיפה? והשיב כי ניתיש בעלמא היא, כעביר שהיא תתילת השנהת, ולא ירצו לשתות מיס שימצאו כתינס, ע״כ יאכלו כל מיני מתיקיס עי דכי או להיות שנתם מתוקה, יאני אימר מתיקה שנת העיכר השי׳ הכוטת בו לבדו,־ והנה היידעיס תקיפת האמת, לא יאמרי כי תויק נו אכילה ושתיה ודבר־ ניפוחי לא נחש ביעקב, אלא הקלמינים שיתות הוקנות, ויש מהגאונים שאמרו, כת אלו לכדים, להפתיל כני.אלם מהש״ית ולא יוסיפו הרשעים לרשוע וישוכו, מ א כלי שיצילם הש״ית מד׳ תקיפות הנה עכ״ל והט׳׳ו שם סק״ל מביאו כקיצור יאינו

משיג עליי• ־

• ן פד מ י סולדת ת אצל י י כ ע כותלי ה ב ר א ת כ ת שמו רו תולין ארב״ אג

ת הולד. ת שלוקחים לצור א ח פ ט מ ם עם ה .׳ ומדקדקיעה לילית (ישעיה כ״ד •יל) רש״י י הוא מתשכ׳ כעדן לילית מייל: אך שם הרג ,פי׳ שם שיה (מן השלים נתב הרמב״ס ו״ל, ומוכא כסי הנצחי! סי׳ כי, ליש הרככתס חן האש ותן האויר, ולכן ישוטו ברוב קלותס ולא יורגשו מריב דקותם) תרגם יונתן לילי! כלשון רכים כוי • נמצא כתוכ לאותן ק״ל שנה שהיי אלם פרוש מתוה, כאו שדים ונתתמתי לה1ליד שדין יריתי( ומויקין (עיי׳ מוה ככתלכר רכה פ״כ וכווהר פ' בראשית לן׳ נ״ה ע״א וכפ׳ אתרי דן ע״ו ע״נ) — וכמקום אחר מצאתי, ארכע נשים הן אמות השלים: לילית, ונעמה, ואיגרית. בשל״ה דרוש בשלת מה שכתוב על ס וה מב1אר בווהר, שם ועיי, ג י מחלת ( rf כשם הגלאנטי) וכספר p סירא כשאלה השישית, ששאל נכוכונצר איתא מה לשוני; מפני מה הכניס מתים כשהם .כני שמנה יחים? אמר ליה תפני שלילית ־הורגת אותם, והאריך בם הרכה, .!קצתי לנתכס כי איניני מאמין. כשיט. כינינו.׳.אשנסים,. שעושים ,עיגול סביב טתלי התדר הג הס>,יאך מנ כי

— 92 —

ששוכנת כוי.היולדת עם כתר, או גחלים, וכותכיס ככל כותל! אדם וח1ה חיך ליליח־י וםמנגלוףנ ונפתח החדר כפנים, כיתכיס שת>ת שלשה מלאכים אלו, םנוי וסנםנו; ס כחו שמסרה להם לילית כעצמה כשעה שרצו המלאכים האלו לטבוע אותה ט, עכ״ל התשט• וכסי כ״ז מטאר היטכ כס׳ כן סירא, 1ע״׳ שם מי שמאמין נו סוד ד׳ נמצא לשמירת היולדת מגילה, שנכתכת על קלף ככתכ אש!יית וכה נזכר כי אליהו ו״ל השביע את הלילית כשם ארכע וטי וכס׳ משפט צדק כסופו ה!עתקה> ומטעם,וה נהגו ג״כ להיות נעורים וללמוד כחדר היולדת ליל שק!דס המילה, ונהנו־ ג״נ בהרכה מקומית, ששילת ?חקרי דרדקי כל הנערים להיולדת לקרא ק״ש ככלי לילה ולילה עד יום החילה, גס השלייה כתכ כחס' חולין פ' נר מציה דןיקי״ג׳, ככן ג״כ ראוי שמירה יתירה ך ש פ ד נ ו מ ע ד לך ו מ ש ע״כ ח״ל; אמרה התורה ה לילד הנולד מפני בלילית, המוכנת להמית ילדים כ״ח, ועיקר השמירה להיות— ומיד לאחר ל ״ כ נעור כלילות עד המילה וללמוד תירה ולעסוק כמעשים טוטם ע הלידה נוהגים לדקדק לצור ילד הנולד כמטפחת זכר, וילדה כמטפתת נקנה, והוא ע׳׳פימ״ש הרב רבי מנחם הבבלי כטעמי המצות וו״ל: לא ילבש גבר שמלת אשה, שלא •יכא לידי ניאוף כי הלבוש ׳עוררהו על ההרהור שקשה מעטרה, •אס ידבק בניאוף יענש כשמלת אשה, כחדה שאדם מודד מודדין לו, ומצאתי כתוב, כשהילד

ייצא לאייר העיגס, אס המילות תקבל זכר בלבוש.נקבה, יהיה זנאי ביותר,.־• ואס׳ הנקבה בלכיש הוכר, תהיי יינה, אלא •לכיש חדש שהלביש יביא כח האשה נאיחז

יניד האיש באשה עכ״ל •

. ה ן ם מ י סת שלאחר לידת זכר ובלילה ב עושים סעודה בליל שת הולכים לבקר הילד• י ר ח ת ש ב ש ב לה ו שקודם המי

תא כמם' כ״ק דף פ׳ ע״א רב ושמואל ירב אס׳ איקלעי לכי שכיע הכן, דאי יאמר׳ לה צבי ישוע הכן וכוי יפר״ש• •שוע הכן, משתה שפ!שים לפדיין־, ישיע מתרגמ־נן פירקן כמי פד־ין עכ״ל, יתיס׳ כתבי יו״ל: לכי יושיע י ט כן ב הכן פי' הקונטרס פדיון הכן וכן הערוך, וקשה דאע״ג דתתרגמינן פדיון פירקן,

מ״מ אין שייך לשין ישיע? יריית פי׳ שנולד שס בן, ועל שם שהולד נושע ונמלט ו, נקיט לשון ישיעה והיו רגילין לעשות סעודה כר טה ז ממע• אמו נדבתיב והמלי ענ״ל, ןעליוה נחכ בעל חריחת הדשן סי׳ רס׳׳ט דכוונתו על סעודת ליל שבת הנקרא;! זכר, יחש״ה עושים הוכר כליל שכת, לפי ששכיח׳ כטתס ע״ש ימניאי כקיצור הט׳׳ז טו״ד סי׳ רס״ה ס״ק י״נ, וע״ו אנו סומכים כסעודת זכר; אמנם

בדגול חרככה הלי תקות העכ״וס סי' קע״ח הקשה לדעת תייהד למה אין •עושים • סעודה גס לנקבה שג״כ נמלטה מרחם? ופי׳ הוא ז׳ילן, דקאי על הסעודה שרגילים׳ לעשית כלילה :שקידם המילה, לסמיך סעודה 11 סמון למצות מילה (ולדבריו אין

לנו שוס סמך לסעידת וכר) יכן מה לאיתא כסנהדרין דף ל״כ ע״כ איר הנר •נ הדגול מרככה דהיינו נרות שהיו ״ ג - , י ככתד חיל,־ משתה שם תשתה שם, פ דולקים כליל שקולם המילה למשחה וו ע״כ (עיי׳ לקמן סי׳ ס״ט ס״א שהבאתי

כשם החוס׳ ללא כלנרמ) וכ״כהש״נ סק׳-'ו,.על הא •לנתב הרמ״א שם סעיף ג!,׳

— 93 —

!\tת שנהגי לעדין שולחן ולשום עליו ידני מאכל כלילה שלמחר מלין התינוק מ י ק t מ, ע״ז כתכ הש״כ, דמ״מ מה שנהגו ם לגר שולחן רכי יש!כ1;איסור משום חעו בארצית קלי שעישיס סעידה כליל שלמחר מלין התיניק, אין איסור וכי׳ ע״ש; אמנם גס כסעודה יו מציני, דאינה סעידמ מציה, ו״ל המג״א הל׳ סיכה סי׳ תר״מ סקי״כ״ •עיי' כסי נחלת שכעה שכתכ, שגם הסעודה שעושים כאשכנז־ כליל שלפני המילה, שמזמנין החיהל יהסניק ושאר קרובים יאוהכיס, נקרא סעידת מצוה לענין נדר, ואינו חוכרח, אדרכא מוכרח כמהר״רם שהכ־יא סי׳ ק״ט, ידוקא כששילח שבלונות« חקרי הלילה שלפני החופה סעודת מציה, משמע דכמקום שאין שולחים, א״כ הייה לילה שלפני המילה ח ל ק סנלינות,-לא חקרי סעידת מציה יכח״ש סי' מ כיי ע״ש. לכן נלפענ״ד דפירישי של ישיע הכן הוא כפר״שי, או לר״מ הכוונה על סעודמ כרימ מילה, דומי׳ לשכוע הכן דפר״שי כעצמו, שהוא סעידמ הכרימ נמש״ל סי' סייס ם״א, ובדרישה הניא ממשו' חהר׳ חנחם, מכיאו הט״ז יו״ד ס־< רפ״ה סקי״ג, דחה שנוהגים כשכת כשחרית לאחר יציאה מכ״הכנס לבקר אצל תינוק ״:ולד, הוא מפני שהוא אכל על מורתו ששכח כדאיתא בפי הז!פלת עכ״ל — והוא דן׳למ״ד, ע״כ, ועיי' כס׳ לחם יהייא מיכא כסידור עולת שכת כסופו,גלהע״ש• יכיקור ההוא,נקרא: שלום וכר, שמפרש ,מאמר הגמ' הליל עייפי נ

על שם..הא.דאמר( ו״ל בפי הליל, כיין שכא זכר כעילם, בא שלום בעילם •

ן ם־ י מ י סד אליהו• א לכבו ם מומנים כ

׳ שמיי׳ גאון !"ל וכן יסד , אי) כמ״ש י יג׳ י שהיא מלאן הכי-ית(מלאכי נ פ מ ו •״ הפייטן כיוצר השבת שחל כו כרית, המתחיל אות בריתות •״הכין לתקנא. וכתב כעל הנצחת סי׳ כ״כ ״"ל: העכו״ס מגלגלים ואומרים כיוס אחד ׳ נסי כחה חילות כעולם ואין יגיע לכולם? דומה להא׳ דגרסינן כסנהדרין, אמר ההוא מינא: אחריתו, על כל כי עשרה שכינתא שריא, כמה שנינות אית לכין? א״ל אוד החמה לן ולכולי עלמא ומה תמה לחיא ממשרתיו, מרתת לכל העולם, שכינה לכ״ש, וכן השגחת אליהו לכולם, ועוד אש־כ להם כפי הכנתם שבעצמו יבא, ואומר יזלאך החימ ׳יכיח, שכמה מתים כעולם, וברגע אחת מגיע מסק׳ העולם עדכ עש כ סיפי, יאליהי נשתנה להיות כחי מלאן שנאי (מלכים כ', כי) וחגה רם עכ״ל, י ע• פי וכריו יהם ויעל אליהו כסערה השמי ט ויםרדו בין שנ ןסוםי א נראה לי, דוהי כמנת חאחרם ו״ל (ע״ו דף ל ע״כ) חלאן המית היא יילא עינים) יהיינו כ־ הוא שט (עיי' כסי מגלה עמוקות א>פן קי״ז מ״ש על זה בדרן נסתי בכל העילם יעיניי בכל כרגע אי, נאלי הי' מלא עינים ממש, יגרם זאת אכילתה הוא לעינים— יהנה ענין הכסא לאליהי, היא ען הדעת יכתיכ בי׳ וכי תאו כפרקי דדיא פליט 1ו״ל: וכן היו ישראל נוהגים לחול עד שנחלקו לשני חמלכית, ומלכות אפרים מנעו מהם אח המילה ועמד אליהו ו״ל וקנא קנאה' גדולה ונשכע על השמים, שלא להוריד טל זחטר על הארן, ושמעה איזכל יכקשה להרוג אותו נו׳ עמד אציהו וכרת כוי נגלה עליו הקניה. ואמר לו: מה לן פה אליהו? א״ל קנא קנאתי, א״ל הקכ״ה: לעילם אמה מקנא, קנאתכשטיס .על גילוי עריות כי׳ וכאן אחה מקנא; חיין י שאין ישראל !!ישים. נדיח. מילה. עד.שאמה דואה בעינן;

— 94 —

מנאן־ה>ק־נותכמים1 שיהיו עושים מושכ «>ד למלאן־הברית•.•©!:עמ״־^מימ די מאיר בן גבאי בסי.תולעת. יעקב, צרין לימר כפיייש: וה הכסא של:אליה1, אינו בא לשם ענ״ל; ונ״כיהווהי בעי ל״לזו״ל: ן וכרו לס1ב, ואס אין אומרים נ ג:מנא דבי נש אסיק ביי' לאעלה להאי ברית כוי ביה שעתא אזדמן אליהו ימאס, ועל יא תנינן, דבעי בי נש ליגקנא כיס״א עלמא כאיכע טאסין ואודמן תמןך טי מ אחרא לקרא דילי', וניימא: יא כיס־יא ואליהו; ואי לאו, לא שיי ת ע״ש; גס בפי ויגש כתב, דהקב״ה אמר לאליה!: חייך, דככל אתר לכני יקיימו, מתקטן כיסייא לאליהי ןכן קיימא קדישא, אנת תהי ומין תמןיהא אתמר, יכגיווה ז־איהי ומין תמן עכ״ל יכ״כ עיד פישה תרימה דן קס״ט ע״א ע"ש:

לה, דה!א נוטריקון». מלאן יישב לפני הארין• גרמו בתינמ מי

ם י מ ן ס זם תינוק הנימול על ירכו. פ ו ק ת ד נ ס ה

י אליהו אשמו• בספיי התשבי יו״ל: קיראים למי שמיזויס דק כתב י מן יניכת סנ׳ ילא מצאתי הלשין הזז בשום מקים,' גס כעל י למולי, •סנדק. י ט > לכן תדסצרק יין י אסתי כתכ בשם כעל מ"ע: ן לא הביאו עכ״ל; אמנם בסי אי י העי ירימיי, פטרין ופרקליט (SynJicus, Bcistaod »״״S״z) והכה מעני! תפיסת התיניק על הירן, כתכו המהרי״ל כהל' יוילה יהגה״מ ספ״ג ומילה סמן לזה,: מה אתה עישה? י י ה, אמר הקכ״ה לי צנ ן ו דאיתא כשותרטיכ, כתינ ההזק מגט ר א״ל: אני משכחן ככלא־כרי; כראש, אני קורא בתפילין; כשערי, לא תקיפי; טp״D אני עושה סנדקים לילדים הנימולים עכ״ל, יכן איתא טלקיט תהלים דף ק״כ ברט בהן אני עושה סנייקוס לילדים כשעת מילה !פייעה ע״כ, וכ; ה!א כפם-קתא רכת• (מלשין סידיקיס מוכח כיכרי אור אסתר ה:״ל) עור כתכ התהרי״ל, שנתכ מהי״ם, חשה הנעשית בעלת כרית (Gcvatterin) לתיציק, תיליכני אל פתיאס ט־,ב,:האיש •כול להיות לבדו ׳ (כמנהגינו); י ג ט ה כ י ב״המס ולא תכנס אל ת כעל כרית (סנדק) להכיא התיניק, אכל אם יש לי אשה, •דין הנשים לסייע לבעליהן עכ״ל, ימיכא כד״מ סי' רס״ה ע״שי יהנה הרמ״א טי״י סי' רס״ה-סי״א כתב כשם החהרי״ל עוד, שאין.טפלים לתת בניי לסנדק אחדיפעמ״ס אי שלש; רק לכל כן בורר סנדק אתר, משים דהיא כמקטיר קטורת, יייטרש בד״יו שם; משוס דאחריכן כפ״ק דיימא, כל כהן שהקטיר פ״א, לאי היי מקטיר פעם בי;רה באפך יכתיב בתרי׳ ברך ד' מפני שהקטורת היי מעשיר דכתיכ ישימו קטו, לפיכן כל פעם היי מעשרים׳ כה אחו שלא הקטיר, ה״נ כרית שהוא דימה לו הי לקטורת עכ״ל (ימש״ה המנהג כהיכה חקיחית שהסנדק ניתן מתנית להיילדמ ולילד כשנעשה כן שנה, לפי שהכיינה היתה להעשירי ומטר טוכה להעניק מעשרו); אמנם טעם הנ״ל מיפרן מכל צדדס, כסי משפט צדק איתא בשם נייע כיהידאכ א" ( י ל י סי' כ״י, שהקשה אס הסנדק היאינמונח קטירת (שהרי עליו מינח ה המיהל היא כמקטיר קטיריג? (יהי׳ לן לחוש שלא להמיל שני כנים ייחיהל אחד?) עכ״ל,'׳ ירביני הגאון מו״ה•אליהו ז״למיוילנא כביאורו ליי״ד שם סעיף מ״ו כתב' דיקא, סא אי י עיד יזייל: דבריו (של הרמייא) איןלהס:שחר, יא״כ מאי טעמא יל לתת בניי פ א שאדם׳ אי אין ט ״ מ ר ה י ןת׳ לא יעשה כייפ לעולם5 (טונתו למה כ

— 05 —

, יהא מי שהי׳ סנדק פ״א; לא הר לי׳ להיות עיל סנדק פעמיים לםנלק אתי כשום יפעם אעיי אצל אתר,׳ רק לכל ילד הטחול סנדק אחר, כלי שיתעשר כל מי-־(אי?) ימעילס לא ראיתי סנדק שנתעשר, אלא המנהג היא ע״עי צוואת ד״י

התסיל סי' מ׳ עכ״ל •

. ם י פ י ן £ ךן ובו גי סע מ י סך כלי עם חול. ו ם המציצה ת מניחים הערלה ורוקקים דר טו״ל סי׳ רס״ה ס״י, יהיא דאיתא כפרקי דר׳ייא, כל מי שמגיש א ו ב מ א כאת כני למילה, כאלי כהן הגדיל מגיש מנחתי ינסנו ע״גהמיכת : יטי עיש,-יוכן הוא מיהר עי כשלת לן ס״י ע״כ, טין ־דאתגזר כרי' דכר נש,' את רשימא קלישא קיימא, ההוא אקרי מוכח לכפרא עליי כיי ע״ש, ואתגל״א טי יעלה לנו מייסליס לכרי לורש׳ רשימות שכע״הס כפרשת נצכ־ם כתכ, ס זזשמימה, ר״ת מילה, יס״ת, יהו״ה, רמו שאינו יכול לעלות אל ל', כל זייןם לימי' י והי׳ תמי ס, יכתיכ החהלך לפנ שי/יני נימיל והייני לפי שהיא כעל מי לקרכן עכ״ל, יכן איתא כמתני' נלריס לן ל״א ע״כ רני אומר גלילה מילה, שנצי וחי־ המצית, שעשה אברהם אכיני לא נקרא.שלם על שמל שני התהלך לפנם ע״כ,:יעייי מ״ש עיין כעל העקלה שער ׳"ת ע״ש, :יעל יםיל הוה נכנה י מ חה תעשה לי וובהת עליו מ ד מאמר הזוהר פ' ל״ל לן צ״ה ע״א יו״ל: מוכח אך, כל מאן לקריכ בני׳ לקרכנא לא, כאלי אקייכ לכל ת עולתיך ואת שלםי א, כגין כך טעי ' קרכנא לעלמין לקמי' וקכ״ה, ינאלי כני חלכחא שלימתא קמי לסלרא מלכתא כמאנ׳ חד מלייא ארעא למגזר עליי האי קיימא קלישא, יאתחשיכ קחי' קכ״ה כאלו אדבת עליי עלוון וקרכנין עאנא. יתיר׳; וניחא ליי יתיר מכלהזך , ולכן כיפל־ס לומר בדמי ' דפתיכ וזכחת עליו את עולותיך עכ״ל, זהו טעם א, לה״נו לס מילה ודס קרבן; טעם ורמי כ' איתא כמדרש פ' בלק, ומביאו י חיעקב, כשבא ר י פ ה ע עוללת אפרים ת׳ ג עמול י״ג מאמר תל׳׳ט מייל: מי מנ כלעס ראה את פל המדכר מלאה ערל1ת של ישראל, אמר: מי יוכל לעמיד כזכות לס מילה זאת שהיא מכוסה כעפר, מכאן התקינו חכמים, שיהיו מכסים את דם הערלה כעפר עכייל, יכ״כ הנינייקי יוסן ר״פ ערל ע״ש, ונ״כ המהרי״ל כשס פיק׳ דר״א ע״ש יהיא כפרק כ״ט ח״ל: והיי ישראל לוקחים את הערלה ואת הדס ומכסין אותה כעפר המדבר, יכשכא כלעס הקוסם וראה את כל המדכר מלאה מערלתן של ישראל, אמר: מ׳ יוכל לעמוד בוכות כרית דם מילה שהיאעקב, מכאן אמרי, מכסין את הערלה יאת ר י פ ה ע נ מכיסה כעפר שני מי מם הדס כעפר הארן עכ״ל; רמו ג' איתא ככעל הטיריס פרשת תולדית, סתמור כתיכ וימלאים כ', א׳ הכא, כ' וימלאו למלך שאול פ ם וימלאום ע פלשתי גבי מאה ערלית של פלשתים, רמו שניתנים הערלה כעפר עכ״ל; טעם ד' .איתא כשל״ה דן קט״ו עייכ יו״ל: טעם שימת הערלה כעפר, שאל המאיר הקדיש ע״ה לאליהי זייל יהשיכ: שמעתי טשיכה של מעלה שהערלה היא הנתש, וכיין שמעביריןר לחמו עכ״לי פ , צריך לתת לי מויני, הדא היא דכתיכ ונחש ע איתי ממקימי ולי נראה עוד טעם חי וצא אשחית כעכור החתישי, ט כטעם כעיקר לאי לאיר״ת' איתא נסי הכצתין, הט?ס שבמילה כמקים הזרע, כלוי, אינה יזרען: וזרע.זרעך עד

ו ר תשמר ש ת א עילם תכאי ככרית החתים j זכמי שאמר הקקנ״ה זאת כרימר אני דמש״ה מניחים אי י כ כר ע״ ך המול לכם כל ו רעך אחרי ימי וכין ו אח ערלח גיל הידע נעכר; להיריח נזה אמינמני כהכטחת. הקנייה ליעקכ אכיצו״ל: כלוי אעע״י ז י מן , לעיי הרמ״כס נאגרמ תי ץ ר א ר ה פ ע ע״ה יהי׳ ורעך כ שנמונים למרמס ולמרפש נעכר הוה שהנל חרסים אימי, סין׳ שיגכרו וינצחו, יעל לרן משל ניוי העבר, כאחרימי יעלה על החרסים אימי, ;1ישאר הוא, והחרסיםכ, הס.משולים כעפר, י [ וה אימא ננקלנר רכהפי אותו לא יעמוי על!ל, ונע, מה עפי־הארן עשוי דייש לנל נאי העילם, כן ישראל עשייס לייש לאיייה ישנא'ש, יכשמוח ובה הרשה נ״ה כתכ: זהי* ר לדו פ ע (מלבים כי, י״ג) וישימם כמת פרצת י , בשיגיעי בנן עד עפי הארץ, איחה שעה ו ץ ר א ר ה פ ע זרעך כר דל ע״נ; יעיי' עיל בויקרא רכה פרשה לייי גפן פ ע ם מ י ק , היי מ ה מ ד ק וע יכי' כל הענין שם, יכעץ יה אימא גייכ במסי ורן ארן יוניה ם תסי י ר צ מ מס אומה, לסון כל הי•:׳) סי פ״ג, היו כאסקופה התחתונה, שריב בני אלם חי מלי נסתרייהיא כמקומה עימות עי׳ב ולאחינת הבטחה ׳הואמ,׳ אני• מניחים גיר

הזרע בעפר•ם מכל וה לא נשמע אלא להטמין בעפר, טעם ירמז להטמנה נחיל נ מ כ א מכלן? דאיתא בכע״הט עפר (האיתייח עם קריאת החיבה) כגיחטרי^ ערלה כתיל; טעם כ׳ כתכ הגה״מ, לחה שאץ ליקח־ן עפר משים דאיתא 01?, כני ככל ניתנים איתה כעפר ם י ארחצך כמ י ניתנים אותה כמים משום ו יא״ כנ, ולכך ם בו ן מי ר אי מבו ך. רי תך.שלהת אסי ת בדם ברי יגם א נ משים׳ לכתי לוקתיס חול לקיים לכרי שניהם, שהחול נקרא עפר ימים כלאחרינן כחולין עופות׳ מן הרקק.נכראי עכיל יהוא כתולין דן כי׳י ע״כ והוא גס כמדרש כמדכר רכה, שהיא לקשיר תמיד אות ' פרשה •''ט וכתנחומא פייתיקת; יל• נראה עול טעם נ הכרית עם אכרהס אכינו ע״ה, שהי' ראשון למילה, ויהי דבר די. אליו לאמיר,יאת, מצאתי שהרכ מיי ה חל אכולההסז זרכתכי ם (אי ך כחול הי ע ר ת ז ושמתי א י״ל כ״כבשס׳ אכן.הירחי) ־ולכן נסמן להשלכת הערלה־, כרכח: להכניםי ככריתוי ־ שלאברהם ׳אבינו• :־ , ,׳• .ה שהקהל עיניס: כשס שנכנס לכרית; כן יכנס יגי' הוא לכרך ילל• הנימים­ מ נ ו. . יכן גס המיהל מכרך י את הילד לאתר גמר מצותי, עייפי מה לאיתא ­ כתרגום מנתן פרש? ויחי על יפסוק יכך יברך ישראל לאמור וגוי יכרכין ביתי ישראל ית ינ!קא. כיומא דמהלותא למיחר כוי — 1מלאיתא העוחליס שם אומרים כשם יני', מזה ראיה שיש לעמוד נשעה שמלץ. את התינוק ויגוד דפתיכ ויעמוד• העם בברלת. כ״כ מהר״ס מרוטנכירק יכ״כ גס התשניין סי׳ שליי, והמרדכי• פר״א למילה יהכלבו והאכולרהם, והגהות תלשות למרלכי פר״א למילה דן״ קע״ו,ם שאין חילצין ע ט י — ה ז הכיאו עוד ראי' מירושלמי שיש לעמיל, ןע״כ נזהרים כ'ת,-כשיש כרית בפורים, מלין אתר• התפילין על לאתר המילה, כתבתי לעיל סימן מ' קריאת התורה קידם קריאתי המגילה, כן היא במהרי״ל כשם מנהגי מהראייק;רה יגי' להכי- תה או יאמר תתני הרר קאפמן סמך, דכמגילה נאמר ליהודים הי מלין מעיקרא להיית גם התינית ככלל יהירי, ימהרי״ל לעת עצמי אמר סמךה ותורה מצו רה ושמחה וששון, .אירה וי תירה שני כי גר. משים׳ יכתיב אוה לן ט״ו ע״ב) ל ג מ ) ך י ת ר מ י על א כ נ א . ש ר; שמתה וששון וה מילה, שניבי ש או

— '97

נימצא לנסימן החילה למורה ומש״ה חלין אחר קריאת המורה, 1כתכ עוד שם לחילה אירע־כפוריס והיו קורץ ישם הנער: מרדכי ע״ש, וכט״כ חלין אחר הקינית נדאימא־כטור וחחבר או״ח סי' מקנ״ט, והטעם כמכ שרכיט הוהכ, חשים שלא, וחש״ה אחר שהתאבליעל נחרכ הכיתיעל שכפרו ככרית שנ׳ ואת בריתי הפרו שהפרי הברימ יגרמי לחייכן הכית, מקכליס מציה זי כשמחה שלא לעכור עוד —: יעל חצוח חילה ופריעה כמכ החהרי״ל יו׳׳ל: כחיכ ושוב מול את בני ישראלת, חהי שנימ? הראשונה היא החילה, שנית היא הפריעה, שנית כגימשריא: י שנ פריעת׳ עכ״ל — ותתילת דכריי הס כיכייית דף ע״א ע״כ, לא ניתנה פריעמר ד׳ אל יהושע עשה לך חרבות מ מילה לאכרהס אבינו שנא׳ בעת ההיא א צורים וגי׳ מאי שוכ? אלא לאו לפריעה, ומהו שנית? לאקישי סוף מילה לתחילת׳ מילה יכי׳ ע״ש, יתיס׳ שם כל״ה' לא ניתנה ני' הקשי אס לא ניתני פריעה על, שאין נביא רשאי לתדז ת ו צ מ ׳:ישע, היכי גחרינן מיניה, הא כתיכ אלה ה ירי־ מעתה? אלא דהלכה למשה חסיני הוא ויהושע אסמכי׳ אקרא עכ״ל; עוד ש:! י:!.׳!׳ כל ארכעים שנה שהיו ישראל כמדכר לא מהול משום חולשא דאורתא, !:תכו תיס׳ כד״ה מ״ט וכי' וו״ל: משמע דלא מה1ל כלל, ובפרקי דר״א פכ״ט,ר יעקב ראה כל המלכד שה" מלאה מערלותיהן פ ה ע משמע שמל!,׳ דקאמר מי מנ של ישראל, ובמגילת סתרים דרבינ! נסים נמ• משמע שמלו ולא פרעו לכתיכ כה!, כל אותן מ׳ שנה שהיי ישראל כמלכר לא היו פורעץ משוס עינוי הלרן? עכ״ל והניסו כתימא, וכאמת גס כסי תולעת יעקכ איתא הכי, כל ארבעים שנה שהיו ישראל כמלכר לא היו פירעין משום עינוי הלרך, וכשהיו מיהלי; נוטצין הערצה וטומנין אותה כעפר, מאותה שעה ואילן היו מתנין העי־לה כעפר עכיייל, מכל אל! משמע, למל1; ובגין' הנ״ל איתא, לכמלבר לא מלו? וכפשוטות נוכל לימר לקושי' תוס' לק״מ, להא כל המל ולא פרע כאלי לא מל, יוש״ה איתא כגמרא,, דק למהיל ולא פרע להוי כאל! לא מהול; אמנם ל ל א מהיל כ ל לא מהול, ולא ד גם מלכל וה נוכל לה:ו!ת מלתם, לאיתא כספרי, מכיא! עוללת אפריה, כמ"1

ך ובריתך ינצורו יו״ל: ישראל לא היו חלין כמלכר, שנא?' ת ר מ י שמרו א כוצאים גוי, מי היה נימול? שכטי של לוי, שנאמר י מולים היו כל העם הי כ ובריתך ינצורו עכ״ל; יכ״כ רכיני בתיי כפרשה•'מאח הכרכה, .ןבריתך־ינצורר יה כריח מילה, בי ישראל לא מלו בניהם כמוכר, אכל שכט לוי מלו את כניהס. ע״נ ניעיי' מוה כשמות רכה פי״ט) לפ״ו י״ל לכל המאמרים דלעיל,־ הא• לפרקי• לר״א, לכמלרש פ' כלק (שהבאתי לעיל סעיף אי) למגילת סתרים ותולעת יעקב! הייני כשבטי של ליי יהס מלי ילא פרעי משים תילשא דאירתא,: ישאד כל ישראל מין משנטי של ליי, לא מהול נלל משוס ת1לשא לאירתא, לפ״ו דבריהם מניינים׳

ממש עם לברי תזיל­

. ם י פ י ע . D י D ] D ^ וכו בי ס

ת מילה ביום השמיני•. י ר ת ב ד ו ע עושים ס א מסעודה הואת לא מצינו כגמ׳ להלי׳ !כמ״ש המג״א כהל׳ סוכה סי׳ חר״מ׳ _ ס״ק י״כ, על הא לכתכ הרמ״א שס ס"! לסע!לת כרית מילה'כתכ הוא 'יו״ל׳ ול״ד לסעודת תתן, שהיא מצוה גלולה לשחת' חייכתי'כס!'כה";:

7

— 95 —

, אכל הכא אינו אלי) מנהג כעלתא עכ״ל: ח ל נקראת סעידת מציה כ חתן וכלה ו׳ , כ מהרי״ק, פי׳ אע״ג שצי להס המקים לשכת 06 וא״א להס:לשחית. שם ל ח״ח חייכים ,בסיכה, דאע״ג יסעירת מציה היא כמ״ש כיי״ד סי׳ יס״ה סי״כ-, דלא, מצינו בגיני להדי' כמי סעידת נשיאין יאיתא כפ״ג? כ מ״מ אינה מציה ל דפסתים (דף חיינו ע״א) בהדיא ע״ש, יא״כ יי להס כמי אנשיס עליל המג״א;הג יתיקין היא ינימו ככמה מקימות כש״ס יכמדרשיס, דאיתא• ו מנ ל ס כ אתנג אומי כל מציה שקבלי עליהס כשמתה כגין מילה׳ כשכת יף ח״ל ע״א, תני רשל, עדיין עיש׳! איתן כשמחה, ופי־צ!"׳ כשמתה• ך י ת ר מ י על א כ נ דכתיכ שש אח צ נ מ שעושים משתה ותיס׳ שס כתכו כד״ה שש אנכי וו״ל! כמדרש שיחר ט1כ> לפר״א פליט, ן נ י ת כתיכ, הנדרשת על המילה שהיא כשמיני, יכן אמר י נ י מ ש ל ה עת יצחק , ני!ם ה״גמל א ק ח צ ל את י מ ג ם ה ו י ה גדול כ ת ש ם מ ה ר ב ויעש א

דהייני ביים השמיני דחילה כמנין ה" ג עליל — יי״ל פדר״א ר׳ ;שמעאל א1מר: ״ לא עיככ אכרהם יוכל אשר ציהי, יכשנולד יצחק, כן שחינת ימיס הגישי למילה,ם יגי' [והגישי למנחה ע״ג מוכח יעשה שמחה 1משתה, מכאן ה ר ב ימל א שני וום, שונה למול את בנו ם לעשות שחתה וגישתה כאותי הי איורו חכמים ת״כ אום וגי' עליל, כסנהדרין דן׳ ל״כ ע״כ איתא: קיל ריתיס ה ר כ כאכרהס שנ׳ ויעש א, שבוע הכן שכיע הכן, אור הנר כנריר תיל, משתה שס משתה שס, ׳ נ י בבו, סימן היא שיש שס כיית מילה,־כמכריי ם י ק פר״שי קול ריתיס שנשמע כנורני, מ ואיחר: שכיע הכן כאן, יהריתיס סימן לשידקת הסממנים למכת התיניק, ושעת גורת היילכית היתה'שגזרי, ,שלא לימיל יהיו יראים להוציא קיל .יקבעו סימן והם שפשטה מלנית שגיורת י י מ . , כ " (כיונת רש״י להא דאיתא כמס כ״כ דף ס׳ ע עלני גורית קשות כוי ואין• מנחת א1תנו ליכנס לשכוע הכן וחמר׳ לה לישיע הכן•ר הנר ככרור תיל, משתה שס, הנרות סימן י כ!' 1ע"ש מ״ש לעיל סי׳ ס״ה) ^ כצועק: משתה.שם עכ״ל,• וכן איתא כירושלמי, דכתוכית פ״א גכ׳ הגזירה שגזרי, משתה ׳ '? קיל ניגריה (ר־תיס של גרוסות) כמרנ כיהולא, דקאמר מה סימן.ה׳כ מ1כח.נמי דצריך משתה כמס המילה ״ ע ן כ ר הנר ככריר תיל,: .שכיע ה שס,• אין נהגי להדליק נריח כמילה) א כ ת ס (יעל הא.דאיתא איר הנר כיי. כתכו תיס׳ שף .פ' ע״א לבי •שנוע.הכן פיש״י נרית מילה על שס שעכרו עליו י . ק י ס במסי, ב ג.ע״כ, יככתיכיתייף ת׳ ע״א..רב תכיכא איקלע לכי מהולא פר״שי שכעהימיס. לסעודת מילה״' בפסתלס דף קי״ג ע״נ חי שאינו מוסב בתכויה של מציה פי״שילה, יכ״כיתיס' שם דף קי״ד ע״א, וכמס' נדה דף ל״א מי ת. כגון משתה של כרי ע״כ, גופני מה אמרה תורה מילה :לשמונה? שלא יהיו כ1לס שמחים יאכיי ואמו עצבים פר״שי שלא יהיו כולם שמחים שאוכלים ושותים .בסעודה 1כוי ע״ש, וכש״ות, הוא מציה ה נ מ ת כרית מילה מ י איר נעלם רוצה להוכית יידכרי רש״י, דסעיי סי׳ רס״ה כשס האכידרהס, דאיני ל דאורייתא ע״ש ואינו כמי שהיכחנו וכמ״ש ה׳ סי י ית המאור ע*ש, יכמדרש תהליס ג י , ול׳כ משפנו צדק כשם מנ א ג ה נ אלא חא וראה שאין תכיב , ארשנ״י נ ך י ת ל י ה ל ת ל כ י ע ת פ ס ו ה חל ו י ד אי י מ אני ת לאדם ייתר מכניו וכדי לעשות רצון כוראו, רואה כנו שנשפך ממנו דם מילה, אלא שמוציא הוצאית יעישה איתי ד ומקכל עליו כשמתה, א״ר הונא ולא עויחל וגו׳ וכן הוא ד אי י מ י ת אנ היום יום שחתה, מה שלא נצטוו׳ יוהי שאמר ו• ובקי הווהר איחא ונאה חולקא חאן_לקריב האי ע, רי ;חו פי כתצחוחא פ׳.חציה י

— 99 —

קרנן לתדייחא קח־' 'קט׳ה, וכעי למתדא כהאי תילקאיכל האי יניזא דכתינ, חצית חילה ה־א• וישמחו כל חוסי כך לעולם ירננו ע״כ, יהנתיייכפ׳ ל״לכחנם שדס הקיכן לכפרה על חוכח, כן דס המילה יזכפי יע״כ מציתו מ נעץ קרכן, יי והלאח ירצה נ כייס השמיני, כי קיכן לא יכשר ער ייס ח׳ שגא׳ ומיום השמיפר בהם שהאכילה לכפיה, תם אשר כו לקרבן וכשס שכתוכ כקיכן ואכלו או כך ישראל עישיס סעודה כייס החילה יכו' ע״ש, גס תינת מילה ניטריקין: משעה יעשה לכל הקריא־ס ן עיד יש רמו לסעידת כריח מילה דכתיכ ומלתה אותו אייו יאכל ב״ו, אז כגיחסריא ח, בו כגימטריא ח חדא על חילה שתהא כחי, יחדא

על •הסעירה שחה־ה כי נייס• — :ב והמוהל יירד לעני החינה כח״ש הרמ״א כיי״ד סי׳ רס״ה משום דכתיכת בידם !גס זה נימו כתיכת׳ ו י פ י ת אל בגרונם. וחרב פ ממו דו מילה! מוהל• מרד לעני החינה.,' ימחחיל וכרות וגוי עד סייס השירה ע״עי מהא וה, אי אעשר לאומרי, שהקכ״ה• ייימר. ר' אכא כשם ר׳ אלעור, אלמלא מקית, ומומר עד סיף השירה, >י:-וה שושבין של אכרהס כמילה שני וברות עמו הברי דכתיכ אייו, ישיר משה כיוס השמיני כמנין א״ז, ישיר, והמשך, השירה ליום המילה, נדמו בוה דא־תא בשומת רבה עכ״ג, נאים אנו ליגור שירה לכניך, שאין כנו טומאה, והרי המילה מעידה עלנו שאנו טהורים, לכן נאמר את השירהר תשמרו ע״כ, ומיהר פרשתי ש הואת, אין ואת אלא מילה שנ׳ זאת בריתי א כשלת דן כ״ט תביאמו ותטעמו תכיאם ותטעם מבעי׳ ליה מאי תכאמו? אלא ריחא דקידשא אמר על אינק דרא כתראה דגור יהושע !אתגלי׳ כהו גלו־א דרשימא קדישא דשחא רקב" ה דאילון אחידן כי׳ מיי יאילין אתתואי למידת ארעא, כמה, דכל חאן דאתגזר יאתגליא ץ ר עמך כולם צדיקים לעולם ירשו א דכחיכ ו, אחרי צדיק, כגין כך לעולם ירשו ארץ, יעל דאי בי׳ רשימא קדישא ינטיר לי'י ע ט תביאטו י' יתירה, תביאכיי לאיטן דאחידןינו׳., ותטעמו כד״א נצר מ, יאיניז דאתידן טי! וטי ע״ש ימדרש תנחימא איתי, תביאי עיללת אפרים ט' י

׳ או ישיר, או כגימטריא שמנה, אמר חשה מכוח י ח*ג עמול י״ג מאמר ת״ף לגורים, כלשין ארמי• ס, א״ר לוי לגזר ים סו החילה שניחנה כשמנה נקרע הי

קורין למהילין גוורין, ע״כ •

ן ע. מ י סה • ס ו ה םה י י ה עד כנ נ ו ת ח ת ביום ה ו ג ה נ ת ה . ה

(Myrtlicnkranz) א נותנים ענפי ען עבית עשי־ס מעשה עבית עגיל סכיכ לכליל תפארת כראש הכלה, היא מנהג מימי התלמיד, דאיתא גיטין דף ו׳ ע״א רנינא אשכתי׳ למר כר רכ אשי דהי' גדיל כלילא לכרתי', יהתס ג״כ מיידי בכלה כעין עטרית חתנים,־ דקאי מיניי לעיל שם, יייפרש הגמ' םיטה דף ח״ט ע״כ דהיינו של יורד ושל הדס, יחיכס־ס ראש הכלה כהנימא על ראשה ועלתתבם, יעוד מטעם שניידאיתא לקמן סי׳ ע״כ ף ו פניה על שם ןתקח הצעי ס״א ע״ש, יאית למפרשי דהאי כלילא דכג־טין לעיל הייני נמי ה־נימא, יהנכין לכסיח כמנהג־ני כגדולי שש משור (Scl.U-ier) ולא כמו שעשו מלפנים לכסות

ני עק־כא איגר זצ״ל' , יוכן ראיתי נתתיכת נתי שלרכי הנ נצעיף' של משנצית ו

7*

_ -100 —

שיצאה בהינימא של גדיל, חשים דאם אף העיקר של גדיל אם י רק.־קכיעיס נו, משבצות זהכ, או כסן1 אסור, דוה! שנזרו על עטרות,כלוי/ במ״ש הכ״י באי״ת׳ סי' תק״ס נשם הרמנ״ס ע״ש והרי״ף בעין •עקב במסי גיטין דף הנ״ל • ואריחי.ת היי לאלפי. ל בבי ראשה ואומרים: א ע 0 | > f < u ( H החתונה וירקים כישית ( רככה, זכעין זה איתא נמהרי״ל יהל' נשיאין ח״ל: היו חולינין את התתן לקראת כלה, והחתן תופש אותה כידי, וכחיבורן יתד, יויקין כל העם על גכי ראשןו ורבי ג״פ וכוי ע״ש, ועיי' כתום׳ כרכות דף נ' ע׳׳כ נו״ה ולא ר חטיס ואחרוס פ כימית הבשמים, יעי•' עיד כהרי״ף יח״ש שם דכיני יונה, וגס הריא״ז כשם הגה״מ •ן והכלה מתענים, יכתכ המג״א ר״ס תקע״ג הטעם, תפני שכאיתי יים ת ח ב ה מיתלין על כל עיניתי!, יבמית ס״י ע״כ (ר״צ לחה דאיתא שס יכטירא צ י א״הע סי' אי ס״א, כיין שנשא ארס אשה, עיניתי! תתפקקיס שני מ !מסכן מדי) א״כ תיישיק, שמא יהי' שיכיר כשעת קידושין יסק רצו ב ו ו א ט צ ה מ ש אג כתכ, דנהגו שהחתן וני' ע״ש; בס הרמ״א בא״הע סי' ס״א ס״א יכסי' ס״ה סי והכלה מתענין כייס חיפתם. וכתב שם ג״כ הב״ש סק״י זז״ל•־ נמהר״ס מינן איתי, חשים להיא מס סליתה דידה! ינחתל עיניתיהס, לפ״ז ראיי להשלים ' ב' טעמים א, שמא ישתכיו ולא יהיי דעתם מיושנת עליהם, לפ״ז א״צ להשלים התענית כוי; ב יכי' וכימים שאין מתענין כמ״ש כאי״ת• (ואלי הס הייזיס שאין מתענים. תנוכה׳ [יככ״ת ככסלי יש לצדד עייפי מה דאיתא כאו״ת סי' תק״פ עשייה] פיריס, א"ח> ט"! כאכ, ט"! שכט, ר״ח, יכן כל חידש ניסן, חין מדיית ניסן, יעיי' כחגיאא, ובי•) ציין 'ליוהי, שלא יהיה רודף אתר מותרות מאכל יחשתיז׳ סי׳ תקע׳׳ג סקי עכיל הכ״ש — ואנן אין משלימין אע״ג דתשכינן מס התועה ליוס סליתה יחתילהק מהרייט יהייני כדאיתא בנתלת שבעה סי׳ י״ב סעיף ט״י מ״ל! כתב הכלכו י מינן, ל-ינין תענית תתן יכלה שני טעמיס, תדא דהיי סל־תה דידהו שנמחלות מחלת וגוי (כיונתי לתאי דאיתא נירישלחי סדר עונותיהם כררשינן על ויקח את וגוי וכי ת מחל זרעים כמסי כיכוייס חייל:• וילך עשו אל ישמעאל ויקח את היי שמה?, אלא שנמחל לו על כל עונותיו ע״כ; מ ש מחלת היי שמה והלא כ ודנזייי יהרמכ״ן בפי יישלח כתכי זה כשם הגדת מדרש מהו' שמיאל, ותמהני ני נעלמי מהם דנרי הירושלמי אלי) ילפי טעם זה נראה לכאורה להחמיר ילהשליס מייני הכ״ח כאי״ת סייס תקסייכ; ייש עיד טעם שני כיי שמא ישתכרי ולא יהיה דעתם מיישבת עליהם כשעת קידושין ןילפי׳ז אין, להתענית רק עד אתר הכרכה יכי' אכל כראה לא״צ להשלים, דאי מטעם ראשון משום דהיי יו״הכ דידהי, הרי לאתר ׳י״הכ, דהיינו מיצאי יי״הכ אחר נעילה, אוכלים ישיתין ישמתיס יעישיס יו״ט כי מובטחים שהקנייה מתל העונות, ו1"כ לאחר החופה הוי כמו גמר נעילה: דידהו, שכנר נחחלי עיניתיהס יכי' ילטייס הבי חכ״ש דאיני אשור אלא עד לאתר התופה ענ״ל• וע״ז אנו סימנים שלא להשלים, אם לא שאירע ייס החיעה ניים• תענית ציכיר, דאו משלימים אפי' כמקים שלא. נהגי לצום ביים החופה, כמסקנת המג״א סי' תקנייט ס״ק ׳"א ע״ש — ונוהגים שהתתן יהכלה מתפללים מנתה קודם. התופה כדי שיוכלי לשתות. תתת החופה מכיס של כרכה (קיצור שלייה דף כייכ ע״א) וגס לטעמא לשכרית חיכה להתפלל קידם, כמו כפירים, למתפללים מנתה גלילה קולס הסעודה, משיש לאם סיעלים מקידס. חיישינ! לשכרית כשעת מנתה,תפלת שנור ,תיעכ.ה, .יענשי^לנןהג״יק להעמיד:התיפה כנייהכנס כמ׳״׳ש לקמן סי.'.: 5

— lOt —

ע״ג־; נכין׳וראוי,!.שהנשים תלווינה את הכלה והאנשים את החתן עול קידם ,התפלה לכ׳הכנס ושם יתעללו מנחה, ואח״כ ילכו השושכיניס ויול־כוס מחת החופה,ס הכלה והנשים מתפללנה, והטייס שהשיין כתפלת גןנחה , עיייז כי נ ויםתען אינו חוור כל תפלת יייח, רק אותר קלושה, הוא משוס להתתן איחר וילויו, ולא יוכל לענות קלושה עם הצינור שהקלימ! לנחור תפילתם, לכן השין אוחר מיל קלושה, ואת״כ הרשית כיל התתן להתפלל כרצונו, ברצותו מרת־כ וברצותו

מקצר ולא ימשין החלות • i ונוהגים.להוליך התתן והכלה תתת החופה והחולינין נקראים שושכ־נ־ן, דאייל, שעשה הקנייה שושכינומ ם ד א יביאה אל ה כעיריכין לן י״ח ע״כ ו, אויר ר' אכין, טכוי לקרא ם ד א יביאה אל ה לאל״הר; יככראשית רכה פי״ח ודמלכא שושכיכא, פי' אשרי לכן עיר שהחלך נעשה שושביני, יכויהר פרשת נראשייג ;

, חהכא אוליפנא, לכעאן אכא ואחא לכלה, ם ד א יביאה אל ה דן מ"ט ע״כ ום אייר ד א יביאה אל ה לא־!לא כרשותא לחתני עכ״ל, כברכות דן ס״א ע״א ו יריו־ה כרי אלעור יולחל שנעשה קכ״ה שישכ־ן לאל״הר (פרייש־ שושכ־ן, חשתלל, שיתוור גלול עס קט! בשושבינות ק כחיפתי ומיונו) מכאן למלה תורה לרך א.ובאמת לר״נ פייל, פעם אחת געשה הקנייה שושבין לאלם, מכאן , ואל ירע לו ואילך אלם קינה שושבין לעצתי יכו1 ע״ש — יטעם לכישת הקטל להתתן, עיין

' ע״ו !נסי׳ פייה סייא, לקחן•כסי

ן עא• מ י סם • ת פ ו ח ת ל כ ו ר לוקחים פ

רה היא תמי' הלא תשמיש קלושה היא כלא־תא מם׳ מגילה לן כ״י ע״כ לכאו וכתייש תיס' כל״ה מריש וכי' ע״ש יהלא מש״ה פםק־יץ, לאין להיריל מפה שקורין עלי' על החגלל לתת אותה על העמיל כשמתפללים עליו, משים! הנ־תו בצייע !ו״ל: למעלין בקודש ואץ מירידי!? והט"! כאי״ת סי' תקיים סקי,, ואייל האין מותר תנהגיני שליקתיס כל־ קילש מב״המס ימכס־ם כ! הפלה כ!׳? י״ל לגס וה מציה גלילה, לה״צי הכנסת כלה שנחשב ה להשתמש ככלי קולש מה עכיל; אמנם מוכרים שאין להם שיעור ואין כאן תשמיש הוייטית יצ״ע מ ההיתר כרור עייפי מה דאיתא מוהר פ' תרומה מייל: כלה לתתא, אצטריך לתקנא חופה לתופאה בתקוני שפירא ליקרא דכלה אתרא (ר״ל השכינה) דאתי למשרי תמן כתלוי לכלה תתאה (כי איש ואשה חשולכיס כשם י״ה כדרשת ר״ע כחס' סוטה דן י"! ע״א איש ואשה שזכו שנינה כ־ניהס, לא יכו, אש אוכלת! וכ״כ רש״י כפ׳ במדבר) >כגין יקרא להא׳ כלה עלאה, אצטרין למיענד תופאה לשפיר! לזמנה לכלה עלאה להא׳ חליי יכי׳ להא לא כגיונא לא קיימא, לא סלקא כשבע כרכאן, ולא סלקא מ׳ ני־נאן, יכל סלקא מ׳ כרכאן כוין אקרי כלה יכי׳ ע״ש, יכן איתא כשל״ה שער האיתיימ לן ק׳׳א ע״כ יו״ל: יצריך לתקן תיפה מכלים יקרים לככול הכלה הנזכית נש״הש שהיא מולחנת כשמחת הכלה של מטה שהיא לוגמתה וכוי ע״ש, יבאשכנז התנהג שהחתן פורס טלית של חציה על ראש הכלה לחופה וו״ל הנלכי: עושים לה החופה שתופין אותה כטלית אן כסולר יכיוצא נוה ווהי נקרא! נשיאץ(להתיפהן הי ע״כ דחופה גומרת פו״שי עשא? נאשמו לכל דבר כואיתא כפ״ק וקידושין ו

— 102 —

יגזמרת ליורשה ולהפר נדריי עיכ, יכ״נ היתב״0 בפ״י מהלי אישוח וכן מבוארקח איש אשה י י נשיות מהר״י קארי דיני קידישין שאלה י״ב עיש) יהרתו ע״ז כ :וסתין ליי גדילים תעשה לך עכ״ל, יכפי׳ הכלכי כמלת; חופה, איתא 9'כ ככ׳׳יינ״א כשס העיטור יעיין לקמן סי' ע״כ ס״א• — ונהנינן להעמיד הכלה •א״העסי

ת למפרע, כלה• ר״ . , ך נ י מ י ל ל ג נ נצכה ש ־לימין החתן מדנתי

D י D \ ע ב וכי נ׳'סעיפים.

ת ומקרשין בטבעת• סאו נ ו ה על ארבע כל פ ו ח .פורשים הן מ״מ ע״כ כפילמס של טיטוס גורי על עטרות.,. 'א כעין דאיתא כמסי סוטה ד

; נלית תני' אף על תופת תתניס גורי יכי אלי הן חופית חתניס זהירים

התויהכות אכל פישה פפ־רית יתילה כה כל תה ש־רצה, פר״שי היא עושה פפירץ, כמו שאנו עישיס ותיל־ן כה צניפים ירידידי זהכ כמי ן כמין כיפה של מעגלי ע שאנתני עושים ע״כ יכ״כ הית״א כא״הע סי׳ נ״ה ס״א יו״ל: יהמנהג פשיט עכש־ו לקמת תופה ,;מקים משמכניסין יריעה פר1שה על נכ כלינסית ימכניסין תחתיה התת! יהכלה כרכים ומקדשי' שם ומכרכיס שם כרכות אירוסין ונישואין ואח״נ תיליכין איתס לכיתס ואוכלין כיתד נמקים צניע, יוהו החופה הנוהגות עכשיו עכ״ל, ולעיל סי' ע״א הכאתי כשם הכלכו, דחופה היינ1 הס1דר שתיפיס כי את הכלה, וכתכ הכ״ש כא״הע סי' הנ״ל סק׳׳ס כשס הכ״ת סי' סי, דתנהג שלנו הוא לצאת כל הדיעות, כנקר מכסין ראש הכלה כסידר, ולערכ נעת קידושין יברכת תתניס, פורסין יריעות על גכ כלונסאות וכוי ע״ש — וההכנסה לתופה הזאתם הוא עיקר יסוד ושורש הנשיא־ן, יכיזז שאתר בנ־מן ליוסף שקרא oc בנו חסי על שם אחי יוסף שלא ראה כתובתי ולא ראיתי בתופתי כדאיתא כמדד' ילמדמ

•בי ויגש, כבראשית רכה פרשה צייד וכמס' סוטה דן ט״ו ע״כ • ב וסידור מנהגינו הכולל שתחת החופה היא, לפי שתמר אחרה ליהודה חמי',, כי ם ת ך׳ יפי' הרד״ק כשרש ה ך אשר בידי ט מ תמך ופתילך ו חו ׳תיתמך היא הטבעת שחותמי! בי הכתכיס, יעל פתילן פירשי הרד״ק יהרח״כ!, :׳אדרתו שעל ראשו אשר הנכבדים פורשים איתי על המגכעית זהפאר־ס אשר על ׳ראשים, נאשר עודנה היום כארצות היוזרת ע״כ, ולפ״ו רמזה לו בזה, שלא תהיה כעילת זנית רק כיאה ע׳׳י מיפה וקידישין 1כמו שכתכ כעל הנצחין, שמתחלה קנה .יהירה את תמר מאת אכי' שתהיה אשה לער ככירו, יאתרי אשר ער לא קדשהיאמר יהודה , או ייע7ה לעצמי, יזהי שני, ו ה צ ר כמצות יעוד, יהשני שיחת אר כלתו פי' אריסתו מלשון: ומשוש התן על כלה ע״נ, ונעץ זה איתא מ ת ל • נזיהר פ׳ יישנ דן קפ״ס ע״א, תא תזי תמר כת כהן הות, יכי סייד דאיהי אזלא, להא איהי צניעיתא אשתנחה נה תדיר? אלא איהי ציקה כגיןלאזנאה עם חמי' ׳היתיכתכתה עכדת האי, דהא איהי לא אפקרת גרמה לגכי', אלא כגין ייייעהעת יתכתתא אסתכלת, יעל יא איהי אתית לגביי לתיעכד טוכא יקשוט כי* י י .

ע״ש, יכ״כ הברבנאל בפי יישכ יז״לנ אין ספק שהיתה חצית היניס בעיניהם מוטלת. על הקרוב תהמשפתה, ינראית תמר ששלה לא ניתן לה לאיש, תשכה מחשכהי ונכבד, ואס הכן לא רצה לקיימו, שיקימהו ר לקיים ורע עכ״פ מאיתי אדם מי אביו, כ׳ הוא הקריב במשפחה כיי ע״ש, יכ״נ הרמב״ן בפי הנ״ל, צדקה ממג

— 103' —

•הטעםיכ׳ ישלה היא:היכס יאס לא .׳תפיץ לקחת את:יבמתו, אביו הוא הגואל אחריי ע״כ, ימכאן נהגי להעמיד ארכע חוטית כנגד היוטה, ופירשיס עליהם חיפה נגד פתילן, ימקדשים כטבעת נגד חותמן (מצאנה יראנה) ועל הא דניהגיס, כתב ך ט מ כשלשה דברים אלי כלינםאית, חופה וטבעת, נגד חותמך וסתילך ו רכיני כתיי כפ׳ דשכ, לכשלשה אלי ששאלה תמנו תחר, רחוה ל1 ענין שאר כשית יעינה, חיתמן זי עינה, לפי שהאדם תתוס כאות ביית קידש, ופתילן 1( כהות.,

ה לחם ענ״ל• — ט זימטן זה שאר, יהס המוינית כח״ש כשברי לכם מז היה לני לנהיג כט־עת עם תיתם ילחה מקדשים כטכעת כלא חיתש? ״ פ ל י 1< אך היא שכתכי תיס' ק־דישין דף טית ע״א כד״ה יהלכתא כיי כשם ר״תיויל: אבנים יטיכייג יחרגליית שיש שאינם טוכות אלא מעט ירגיליס לטעית כהרכה יותר משו״ס, צריכים שימא חשים דלא סמכה דעתה (לפיכן נהגי העיל• לקדש כטבעת שאין כו אכן וכוי ע״ש; אמנם היא׳׳ש שם סי׳ ת' כתכ ע״׳ז וז׳׳ל: ומיהו לא כר־רא לי •האי טעמא יוה שנהגו העולס להסיר האס מן הטבעת, דהא אמיינן כיל דהו לא פליגי ללישנא קמא ואין לרן לתת שימא לטבעת של קידושין עכ״ל, ימייאי' הטורכא״הע סי' ל״א והממכר שם סיב ע״ש; אן בספר יסוד התשובהת איתא רמז-דחש״ה חקדשים לכתחילה בטבעת שאין כי אכן חשים [דכתיכ א

ת נשתי לאיש, ר״ת: אכן לא יש עכ״ל. ב

. ג ן ע מ י סת אויר הרקיע ח ת שונות או ת מו ה במקו פ ו ח מעמידין ה

ח• נ ת החתו י ב או בב״הכנם או בלם מציני מקור היתר העמידה, תתת אויר הרקיע איתא כדרכי משה •י״ר לכו סי' שצ״א אות כ׳ יו״ל: כמקים שעושים החופה ימכרכים שם ברכת אירוסין ונישואין, וניכ' שס שמחה יסעויה כלל, כ׳ היא ברחוכ העירעכ״ל, וכ״כ הרא״ש כפי הישן ם" חי 1ו"ל: יצ״ע מה היא החופה? א׳ כמקום שמכרניס כרכת הנישואין, דה״ני תחילת נשואין ולכך קרא לי' חופה, א״א לומר כן, דלפעחים שמברכים אותה ברחיכ העיר כשהעם מרובין וכוי ע״ש; וכ״כ שם נהגהת אשר"׳ .כשם מרדכי ומ״מוני ואי! 11'ל: ונית תתניס היינו עיקר ישיבתם ילא כמקום״ שכרכי ברכת הנישואין, ללפעמיס מברכים כרח1כ עכ״ל; גם הרמ״א כא״הע ס •ס״א ס״א כתכ, די״א לעשות החופה תחת השמיס לסימן טוב שיהי' ורעם ככינני השמים עכ״ל, ילפת״ש כסי' הקודס ס״כ דענין החופה נרתו אצל תמר, הלא גס •שס היה תתת האייי הרקיע• העמידה ככ״הכ נמצא כרמ״א הלי אבילות סי' שצ״א ס״ג כשם הגה״ת ״"ל: התיפה שעושים ככ״הכנס שמכרכ־ם שם כרכת אירוסין ונישואין וכוי, עוד כתכ שס .דעת עצתו, דאבל יכול לכרן כרכת אירוסין יניש1א־ןת החופה ככ״הכנש ע״ש. גס כעל נחלת שבעה סי' יייכ ס״ט כתכ דכמקצת ח ת ׳קהלית מקדשין ככי׳הכנס ומוליכין החתן והכלה לכ״הכנס לחיפה עכ״ל; ותהרי״ל(AlinrDiinor) הלי נישואין כתב, ללכתיר יבתילה העתידית על מגדל כ״הננס ילאלמן אי אלמנה כחצי כ״הכנס ע״ש• והעתילה ככית התתינה (Snul) מבואר כמסי תענית לף י״י ע״כ יכמגילה לף ה' ע״כ, איוהי כנין של שמתה, זה הבונה כיח חתונת לבנו, .ופר״שי כמגילה כד״ה ונטיעה ח״ל: כשמשיא אשה לכני הראשון

104 —

היה בונה לו כימ ועושה לו חופה כמוכר,יי-יכן־פי' הנרטנוירא כפ״א משנס יזנק דחענימ יו״ל: כני[ של שחמה נגון כימ תתינת לעשית בז חיפתו •

. ר ן ע מ י מ. ן ת ח ת ה ם א ת 2׳ פעמי פ ק ה מ ל כ ה

כמן כיצועומ החפ• לין דכורכיס ג׳ נריכוח כאצבע האמצעי כמ״ש החג״א זהט״ו/ ג ״ מ ן כאי״ח סי' כ״ו ע"ש׳ וכמכ מהר"! שפירא כס׳ חצימ שמוריס דך (הושע כי, כ״א) ע״כ כשעושים י ת ט ר א דכננו ג׳ כריכומ אלו, כמיכ כפסיק ג״פ וך זני' י ת ט ר א בי כריכיח אלו םכינ האצבע, ראוי לוחר כשעה 11 פסוקים אלו ו זיכיון שע״י ג' כרינימ אלי יקשיר השנינה עס הקב״ה כ׳ היא דוגמת הוךדושץ עכ״ל; וכיאימא כטעמי מצומ היקא״ננוי דן הי ע״כ, כ׳ מכלימ זיוינ איש.ואשי: היא רמז זיווג כנסח ישראל לשכינה כוי ע״ש, והשלייה מם׳ חולין פ׳ נר יוצוה, גצלייו תו ן קי״כ ע״כ כמכ כשס החיקינים יז״ל: בצלם אלהים ברא או ו כתפילין דרישיה כגוונא ומפילין ומארי עלמא וכוי רצועה כריכה־ כאצכעי'שמאלי', דא קידושין שהוכר נתן לה, ומכאן הי׳ אותר מורי ע״ה, שאין ראוי לברון הרצועה על האצכע עד שינית תפילין של ראש שהיא סוד הזכר, שאס עדיין ־לא כא הזכר, קידישין מהיכן יכי', יכן היה אומר תורי ע״ה שכייכה וי שבאצבע צרין שתהיי מעומד, שהוכו־ שמקדש האשה מקדש אותה מעומד יכי' והכריכות צרין שיהיו ג' כדפי' הר״ס ענ״ל, מכל זה נראה כרור, דכמי שכורכים ג״פ הרצועה. באצכיג לשס קידישין כ״י לשכינה, כן הנקבה תסיככ גבר ג״פ, דכמי שאנתנו מאורשיס לשכינה כני דכריס: לעילם, כאמת יכאמינה, כן האשה מאורשה לכעלה מלאיר״תא כשלשה דרכים: ככסן, 13טר ובביאה, והוא נתחייב לה עי״ז פלשה דברים:׳ שאר נסית יעונה, גס נרמו למ״ש מו״ל •כחית דן ס״כ ע״כ: כל ׳היד׳ שאין לי אשה, שריי בלא טיבה כלא כרכה בלא שמחה, ילרכא כר עילא יכני חערכא, שריי כלא תירה כלא תימה כלא שלום, יקצת ראי' לרמו וה, מדאיתא להייא התם, בלא תימה דכתיכ נקבה תסובב גבר, יל׳ נראה עיד טעם לגי הקפית באיפן אחר,, אי כשעה שנולדו כאמרס ו״ל ריש מסי סיטהו כי גי פעמים הוא מזדמנת עמ1 מ' ייס קידם ליצירה, כ״ק ייצאת ימכחת כת פלו׳ לפלו' ע״ש, ימשנילד! תהלכנה שתי הנפשית יחים ישנים יחד מכלי הרגשת מאימה, עד אשר פתאים תכיר אחת, אז חודויגתשנית וזהי כשעת נישיאין יהיא ויויג שני, גי לאחר שמתי תה אתרעיוגיתיחד שלישית כעולם שכולו טיכ ישם לא יפרדי לעילם, ולכן מסבכת איתי י ו חו גיפ, לרמז צו כי תהיה לו למתסה ולמסתור כחומה סכיב ככל שלש פעמי ויייגס•

ן ע ה­ מ י סך ו מ ס ת הסידושין דוקא על אצבע ה ע ב ם ט נוהגים להשי

• ל ד ו ג א ל מהר״ם מינן כסי׳ ק״ס כתכ וו״ל: צריך התתן לקדש כימין דירי' דיקא וגס כימין הכלה, ובאצבע הסמיך לאגידל ישים הטכיגת ולא נאגידל, ואן

— 105 —

עייפי שאי!׳מעבירין על המצות? משוס שאין לרך נשיס לשאת טבעת על האגידל, וכספי יסול המשוכה איתא: הטעם דכשאתה מתחיל ל ״ נ ע ר נ :•יהויג-כחי כלו ג, או יכא ככל פעס השם נאצנע על ׳ ה 1״ ס י ס רת די ת 'לחנות כאגילל מן תומ הוא עכ״ל; ופשוטו הוא כמ״ש , ועול נאמר אצבע אלהי ב ה ו ;הנחמדים ס בנחלת: שבעה סי' י״כ !ו״ל: אצכע השני הוא להראות כל לנר אשר יאמר עליו, כי היא וה, כשמראיס אותיות לתינוקות וכן כשהסנן מראה להקורא, כל האצבעות •מכונסין.תין היל, זולת זה, האצבע הימין לאגולל הוא מיפשט וארון להראות, ולכךמקלשין בו, כי הוא נראה לעין יותר, ונס מיייין החחן לימין הכלה, שהיא היל:היותר עסקנית, וע״כ אס תשא טכעת קיל!שין כיל ימין כוה האצכע, ילעו מלס שהוא מקולשת !לא יקפצ! עלי׳ אינשי לקלשה, כי ביחיהס היו חקלשין כשעת השיליכין (א״כ לפעמיס לא יל!ע שהיא חקולשת, כסכורים אינשי, שהיא פניי' ויקפצי על•', ולנן היתה נ1שאת טכעת הקידושין.כזה האצכע !כיל ימי! עכ׳׳ל• ־

ס י מ ן ע ו­. סה ת החו ח ת אירוסין ת כ ר ר ב ח א שוברים וכוכית ל

א ככרכית לן לחד ע״כ מר כריה דרכינא עטל הלולא לבדיה, חזנ־י ת י א לרכנן להיי קא כדחי טיכא, אייתי כסא למיקרא כת ללת חאה ויו׳ת יקרה) 1תנר קמ״הי ט ט ס של ו (פרש״י שס יכלף כ״ח ע״א כל״היכסא, ט יאעציכא, יה״ני משיס דא״ר יוחנן התס משוס רשכ"׳: אס1ר לאדס שימלא עיי, וז״ל: מכאן נהגו לשטר וכוכית שחיק כעי״הי, יכתכי תיס' שס בל״ה אייתי טי .בנישואין עכ״ל; וכעל שולחן ארכע מוסיף ואומר: אין לן שמחה גלולה כשמחת התורה לישראל כהר סיני כחעחל הקלוש שכתוכ עליו כמחילת המחנים מככר ילעת ט שם נשתכרי הליחית עכ״ל, יכיונתי עייפי ויקרא רכה ה״כ, כחיכר רכהם ומחר; ו נ יזילt ביום התונתו וה סיני חיתונין [היה שנאמר וקרשתם הי י פין אל משה כבלותו יגו׳ ככלתו נתיב ת וביום שמהת לבו וה חתן תורה שני ד ע״כ, וכעין וה איתא כפסיוןתא לר״כ פייה !כתנחומא פ' נשא ויהי כיום כלותה כיוס שנכנסה הכלה לח1פתה, כלת כתיכ, וכן איתא מוהר פרשת שמית, ש פנתו וה חתן תורה, ונשימת רכה פי׳יא יכמתניי מס׳ תענית דף כ"1 ע״כ יום חתול חתן יכלה, כנבל שני שושכינ! ע״כ, ג , מהי שני לוחות, מ ת ו שני לוחות העד יכאליהו ווטא פייט ממס שנגלה הקכ״ה ונתן את התורה לעמו ישראל והוא החתן, ימשה היא השושבין והת1רה היא הכלה, מכל אל! המאמרים נראה למיין מ״תנת כעל שולחן ארכע, לכמ! כקילישין להתס היי סכרין הלוחית, לקילישין, ולפ״ז טי כן כקילושין להכא, יש שכרון זכוכית יכח״ש הרמ״א כהל' ט״כ סי׳ תק״ס ס״בה זכרי! לייס המיתה, כי שטרת הכל• היא מיתת הכלי וכ״כ עייש; יעיל נדמו מ החהרשי׳א תל״אג שס מייל: כסא לחוקרא כוי פירשי כי הרחז שהיא נלי חשוב מאוד יעיקר יצירתי יעש״תי חעפר ישטרתי זי היא חיתתי, כן האדם ניצי חעפר ועימד למיתה תמיד לשיכ להיית עפר עכייל, גלמש״ה ג״כ ליכשין הקיטל להזכיר יום הידתה) ומה נחי ניחא דשוכריס וכוכית לוקא, לכח! שכרי זטכית, ניתנו להעשות כלי תלשה, כן כחיתהאלס יקום שנית לתחיה כלאיתא מוהר פ' וישלח דף קע״ח עייא, ישראל אע״ג דחוחץ יתהדר!! (יחקייחין כחלקדחין, והא אתמר, ט

— 108 —

נחמר? אלא דא היא חמר •כחמר כיד המצר כן אמס בידי ניח ישראל מאי : דההיא יכיכית דאע״ג דאחבר, אתתקן ואימ לה מקנה כמלקדחין חחי ישראל כיי יהי' חיץ להון יימקיימין בעלמא ע״כ; יכן אמרי ו״ל ככ״ר פ־״ד, מביאי האלשין :פרשי נראשימ והבעל עקדה שער ששי« א״ר יוסי כן חלפתא לההיא מינאה על? ם צ פ נ שהכחיש המתי' יאמר: אמין חספין מכלהין, לא כן כמיב ככלי יוצר ח א״ל: כלי חרש כריימי חן המיס יהכשרי באיר, כלי!כיכימ כריימי תן האיר והכשרו .-באיר, וה נשבר ייש לי תקנה יוה נשכר ואין לי תקנה? א״ל: ע״י שהוא עשיי בנפיחה, א״ל: ישמע! אונין מה שפין מלבר, אס וה שעשיי כנפיתה של ב"1ל,:יש לי תקנה, בנפיתה של הקכ״ה לכ״ש עכ״ל; יכן איתא כסנהדרין דן צ״א ע״א: מה

של הקכ״ה? כלי וכיכימ שעחלן כריח ב״יד, נשכרו יש להם תקכה, ב״וד שברוחו; לבייש ע״כ• והב״י נא״הע סי' ס״ה נתב בשם הכלבי ליושבריס הכיס אתר )•ין!, כרכית ע״כ; ואכן לא נהגינן הכי אלא שיכריס כיס של איריס־ן וכ״כ העט״וק סי' י

ל: כק״ק קראקויא ראיתי לשבר את הכוס שמכיכין עליו ברכת תק״ס אית גי ו1' אירוסין כמייש גייכ הגאין מהרח״ע, לכן נהנו לברן ברכת אירוסין על כיס שצ וכוכית עכ״ל; ומהך״ם מינן כתכ הטעם, משוס שהיה מורה ,על שגירת היגנין ולא היה מורה על סימן טוב, ולכן משברים כוס של אירוסין שעליין לא נגמר

בענין ע״כ • —

ס י מ ן ע ו.ת הנישואין•׳ כ ר ה קורם ב ב ו ת כ קורין ה

היינו משים לברכת אידיסין לתיד וברכת נישואין לתול דמש״ה מכרכי' פעמיים:, ולכן נוהגים להפסיק ביניהם ולקרות הכתוכה, כן היא בהגהת כפ״הג אייו כתיבות דן קי״ג ע״כ בשם תש!, רש״י, יכ״כ משיוו המרדכי כפייק דכתוכיתן קייב ע׳׳כ כד״ה שאין אומרים כיו, יהרא״ש שם וגס ע״ש, יכ״כתיס' פסתיס ד, ומפורש יותר כספר הישר לר״ת (על הלכית ט ״ :הרמיא נא״הע ס־, סייכ ס ושייית) ס״ תרייכ וו״ל: עוד אתת מעט היא, שהרגילו לעשות כרנות אירוסין ונישואין על כים א', וע״ו יש תימא, שהרי ככית תתניס נתקן כרכת תתניס וברכת אירוסין בכית אירוסין והואיל וכשני מקומית נתקנו א״א לכוללן על כיס א׳ ? ועוד ני ברכת אירוסין הוא בסקילה וברכת הנישואין היא כתנק והוא כניסת התופה? ומנהג נאה שהנהיגי רכיני שלמה בדורו להסתלק להתעסק בשום לכר לעשות •הפסק כין כרכת אירוסין לנישיאין יכו' וללילן מזיגת כיס שני, ישפיכת כיס ראשין ,ישתייתי הפסק עייש, יכסי' תרכייא כתכ עיר: אם אתם ריציס לעמיל במנהג בכי כיסית תהיה כרצונכם, (ילאי אס הייתם נוהגים כרכינו שלייה להפסיק ולהסתלק ולעסוק כענין אתי ולקרות בכתובה ואחייב ברכת הנישואין, זה היי יפהס ג מכולם, אכל כ1ה אתר 1ה לברן ולשתות ולברן, אין וה נכון כל עיקר כוי ( מטעגןא שאכתוב לקמן סי' ע'׳ת ס״א) !בסי׳ תרכייב משלש יאימר שמנהג רבי' שלמה שתיקן.להסתלק, כמעט יפה מכולם כיי ובייש ברכת אירוסין !נישואין כוי לזה בכית חתנים ווה בכית אירוסין, וה כתנק ווה בסקילה, וה תותר כמועדלדח ווה אסןר כמועד כוי עכ״ל; וכס' החסידים סי' תתשל״ט כי וה סםר חוה , י , חנאן רמו. שמיד אתו נרכח חתנים, יחן שטר נתיבה, לפיכך סמן ם ד א

— i 0 7 —

ר תולדות. אדם לעסיק ייקרא בשם ענ״ל; 1כחהרי"ל הל׳ נישואין איתא, ללא פ ס הי׳ מקפיד לקיא לא הכתובה ולא התנאים, רק קבלו קני! שהעדים יתקנו כל־ן ע״כ דס״ל דגם נכ״הג הוי הפסק, ואיתא כדברים רכה פ״ג! אין כותכין שטרי אירוסין ונישואין אלא מדעת שניהן והתתן נותן שכר, וחתי למדנו? תהקב״ה, בשעה שקידש, מי כתב השטר הוה? משה שנאמר מחר ם ו ע קדשתם ה •ישראל כס־ני דכת־כ ו, ומה שכר נתן לו הקכ״ה? זיו הפנים וכוי ע״ש• את ה את התורה הו ש ויכתוב ס

. ם י פ י ע £ ו ft ן y ךן וכו ג׳ ם .

ת נישואין• כ ר ב ם שני ל ו ם אירוסין ממגין כ ו כ . לאחר א במם׳ סופרים פי״ט הלי י״א מפורש טעמא דבי כוסות, לפי שאין אומרים ב' קדושות על כוס אי וכי' ע״ש; וכן איתא בפי ע״פ דף ק״ב ע״כ גגי גוי חבורה שקדש עליהם היום, יקתני המם, רעל כוס אתד אומר ברכת ין««ן ו׳גל השני אומר קידוש, ופריך ינימרינהי תרוו״הו אתדא כסא? ותשני, לפי ftr׳] אומריס כ' קדושות על כיס אי, וכתכ! שם התוס׳ והרא׳׳ש דמטעם זה נהגז שאין אומרים שש כרכות על כוס כ״היוז, אלא תכיאיס כיס אתר ואומרים עלי! ,שש ברכוח ומוזר ולוקח כיס של כ״המו ומכרן עליו כפ״הג וכוי ע״ש; מהו כמו שאנו נוהגים כסייודת ליל תתונה; אמנם תיס׳ שם כרייה שאין אומרים יכי'כתכו •עוד טעם אתר יו״ל: נרכת איריסין ונישואין נהגו לומר על שתי כוסית, וטעמא •דרגיליס זה בלא זה, כלאמר ככתוכית (דף זי י1״ב) מברכי! ברכת אירוסי! בכית איריסין, יככרכת חתנים בכית חתנים, יעיד ונהגי לקרית ככתיכה כנת״ס והוי 'הפסק ולכך חתכיינ־ס ולכך צריך כ' כיסית עכ״ל; וכ״כ הרא״ש יחיס־ף עיר, ללפמים אדם מקדש אשה ונשאה לאתר יומן מחכה (כחש״ל סי׳ ע״ה) עכ״ל, והוא

•כדעת ר״ת שהבאתי לעיל שיי ע"«. ב וטעם דכעינן די־א כים שני ולמה לא מכינין ברכת הנישואין כלא כיס? הוא להשלים שבע ברכית כמ׳׳ש הב״ש כאיהע סי' ס״כ סק״כ ע״ש, ימיין ייקא כעינן כיתיכת בטיר איית סי' תע׳יא שכתב בשם הירושלמי גימובא .ג״כ כתיס׳ יככרטנורא ביותני' דריש ערכי פסחים) כל האוכל מצה כע׳׳פ, כאלי כעל ארוסתו בכית חמיו, (מפורש הטעם בהגהות מהרר״ט, משים דגם מצה צריך שיין כרכות קודם אכילה, 1ע"ש בחק יעקנ אות ויו שכ״נ כשם הלבוש יהכלכו !הרי״ו, !תשב שס נמי, איזה הס זיין כרכית של מצה, לפ״ו נשמע לברכת חתניםל ז׳ תופית שעשה הקכ״ה ג צריך להיות זיין— והכלכי נתנ ה״ל: זי כרכית אלו מן עלן זמניאין תתן וכלה כהילול־ס, יעל שם זה נקרא הלילאיעכ״ל, ג לאליהר נ ותמהני דנפ".ג תפלר״א איתא עשר תופית, יכאיתיית לר״ע לף יי״ו ע״א איתא,י את הספינה נ והו גן שנטע הקנייה נעדן לשום כתיכי י״כ תופית כיי, ונפי המי דף ע״ה ע״א איתא א״י תמא כי מנינא י׳ תופות עשה הקכ״ה לאד׳׳הי כג״ע כוי, מר' תתא ב״ת ׳׳׳ג חופית י י״א כיי, יכויקיא יכה פ״כ איתא א״י בשם י .זיטיא אמתי להאי לכמיכי את הספינה?) ישכ״ל אומר קשי ל1 הקנייה נעי1 ני' לוה סי סד עשר, ורכנ! אתרי עשר ילא פליגי כיי ע״ש, הרי משנע תיפות לא מ־לכר בשים דיכתא? (לי ייתר מסתבר שהוא לרמז נגד שנע חופות שעתיד הקנייה .לעשות, לכל צדיק וצדיק נמו דאמר רכה ח״ר ייתכן כמסי ב״ב שם, אי דגרמו

— iOB

"כיה להא דאיתא ריש מסי ד״א״המקדש אח. האשה;י־הירי'יזה אוסר עלי! ישבע עריותהן כוי ע״ש p נ״ל; יכס' תילעיג •יעקב ־כסיל כרכחהנישיאייןייינטעמי מצייג אלי ו 'הרק״צט דף כ״ו אימא טעס לשכע כרכות 'עייפי סוד, וטעם הכולל ע״ו א־תא כסי כני אהוכה מהגאון מו״ה יונתן ו״ל ת״א פ״י יהל' חי ע״פן יפיריוו הכרכויג ע״׳ כרש״׳ וו״ז בפ״ק דכתיניח דן ת' ע״א; ופי' כרכת אירוסין עיין ככעל עקד? סיף שער פ״ח פלפולו ופירושו נכרכה וו• והנה כ' הכוסית אינס מדין התלמיד אלא חנהגא, דכפ״י) דכתינות איתא כרין שית ולא אחרי שכע, יכן היא בייהרן קס״ט ע״א אסיר לשמשא כה עד דאתכלילת כאינין שכע כרכאן כוי יקה י פ' תי

שית,כיכאן אינין דכלה אתכרכת חינייהי יאת אמרת ראינין שכע? אלא שכיעיאה, איהי יקא מק״ס כלא, רינא דמכרכין על היין אתא׳? אלא לאיהי סטרא דתיי לכלא י וכוי ע״פ (וגס 0ס תכואר פי' שנע הכרכית) הרי תדכרי היוהר עצמו, לאינם מן היין, מילת הזוהר לא נמצא תשכע כרכות כשוס חקוס ריז משת כרכית, יכיילאי נתפשט מנהג שכע מן הרמכ״ם, שהיא שכתכ כן כפ״י מהלי אישית ע״ש• לפ׳׳ו היי כרכת כפ״הג דידהי כרכת הנהגין יהיה ראיי שאין לךרד אני) השותה מהס כעצמו, כמו יאיתא כפי ראוהו כ״ד דף כ״ט ע״א? אל׳׳! יןש.ינו לתים' כעירונין דף חי ע״נ כד״ה ילמא כוי כתכו שאס נזדמנה מילה כיי״הכ או כט״כ שמטעימים הכיס לתינוק אמר כיי, תזה נשמע שאין המכרך תייכ לטעום, ילכן נהגו שמטעימים התתן יהכלה, דכיין שהברכה עצתה נעשית כשכילסיכשר הדבר להטעימם כיס כרכתס, יכס' כאר שכע כתכ, שיזהר החתן לשתית יכיעיתן כרכה אחרונה; אכל ככ״הג כתכ עליו: ולא ראיתי כזתניני וה נוהרין ככן, י לנ .

אלא כל שטיעמין טעיחה א' די ע״ש •מה שנוהגים לקדש ולברן אתר הקידישין אע״ג דככל החצות מברן עליהן ג ו עוכר ;לעשייתן? היינו משוס דאין המקדש מכרן רק אתר, (איך יכרך על חה שתכירו עתיד לעשות, דשמא ימלוך ולא יעשה ונמצא שהוציא ש״ש לבטלה, מש״ה מכרכינן את״כ, יעיי' מכל זה נתשנ״ן ת״כ תש!' רי״ח, וכת״ג יגשי' ס״ה ,ע״ט, ורעיית, ונתלק רכיעי הנקרא ת!ט החשולש ת"גתש!'.ל"כ, יכס' כני אהיכה תיא פ״י׳ הלי יי• יהטעם שאין התתן עצמי מכרן ברכת אירוסין, כדי שלא לבייש את מי שאינו כקי, כתו כסיית שהש״ן קורא אפיי לכקי, כ״כי ככלכי יכהגהת דרישה וכ׳׳כ הרח״א כתשו' סי׳ קכ״ה אהא דאחרינן, שאין מקדשין כשכת חיישי' שמא יכתוב, זה לא שיין האימא, דמנהג כל ישראל שאין החתן עצחי כיתכ

־הכתובה אפיי הבקיאים משוס אינם בקיאים שלא לכ״ש ע״כ•

ס י מ ן ע ט•• ם ת נ ו ת ן ובלה ביום ח ת ה ת ל ו נ ת ם מ י תנ ו נ

׳במתני' .מסכת נ״נ דף קח״ר ע״כ איתא, האתין שעשי מקצתן שישכינית כוי פרש״י ששילח האב את אתד מבניו לשמת את התתן ובידו דורונות׳,, וזה יתוור לו כמי ptf דרך ש!שכינ1ח נ1טל דורן לשמתת תופת מכירו ואוכל עמו נן כשישא אשה כדתני' לקמן (דף קמ״ה ע״א) ה׳ וכריס נאמרו בשושבינות,ד (שמואל נ', ט״ו) תתרגמינן שישביני.וליל עכ״ל; וכ״כ תום׳ שם כריה ו ריעי ד האחי! וכוי ועיי׳ בטור א״הע-סי' ס'•לפסק שדין מלן׳ יש ל!, שאס א' שלח למנירו,

— .10.9 —

ונשא הוא את״כ, ולא יוור תגיררושלת לו,'יכול•.לתבעו •כנ״ל ע"ש,.יכתי״מ הל• נחלות סי' רפ״ו ס״ד והי,• מכל פרטי דינין, ח״ל היוחכר כא״הע סי הנ״ל: כשנושא אלם אשה< לרן שריעיו. :ומיולעיו שולת־ס לו.מע1ת כדישיתתוק על ההוצאה ש.חוצ־א כמשתה, (אלי המעות נקראים שושבינות, ושושכינות זו אינה מתנה גמורה,־ שלא שלח לו זה אלא שאס ישא הוא אשה, יחזור זישלח לי חחי ששלח לי, לפיכן אם נשא וה אשה ולא החזיר לו השושבינות, הרי זה תיכעו כדין ומוציא יומנו, ויש כזה כמה תלוק־ס, ולפי שבזמן הזה לא נהגו לתבוע תביעה זו, רא-תי שלא להאריך גוה עכ״ל; אכל הראכ״ד כתכ מכ־אי הטור סי' הנ״ל: לא ראיתי כגמרא מנהג לשישבינית ע״כ, וע״ז כתכ הכ״י כשס ה' המג־ל, כאמת שדין זה לא נזכר כפ־' כגמ' ומ״מ נכון הוא עכ״ל; אכל כאמת מנהגינו נמצא מפורש כלכרי הזיהר פרי ויינא לן קמ״ט ע״א וו״ל: א״ר יצתק אערענא כההוא בר נש, וברא זע־רא עמי', א«ינא ליי, אן הוא כרן אתרא? א״ל עכ־לנא ליי הלולא יאשתאר כלכותה! כוי־ לר, ויו־ננא לן להלולא דכרי, כגין תלת מ־לץ, תד ללא ילענא כך כוי (כלאיתא $3' ׳־ בויר דן כ״ג ע״א כן היי נקי־ הדעת שבירושלים עושין כוי ולא היו נכנסין; אא״כ יידע־! חי מיסכ עמהם ע״כ יעיי' תוס' פסח־ס לן ק־״ד ע״א - I » D J

כל״ה מי שאיני מיסכ כיי); יתד, דלייא אנת אזיל כארחי ככה־לי ולא. אטרת עלן; ותד, ללא תכסון קמי א-נש־ לתכורה, לאורתא לילן, לכל איכון לאכלי לפיגירא דתתן יכלה, כלהי יהכ־ן נכוכון ומתנן לין עכ״ל, ועל בי .דברי הו והר

נתקיים מנהגינו, שנותנים הדירינית בררן גינתה ולא כדרן הלוואה •

ן פ• מ י ס- ל ו ח ד יענך די וגוי לאשה ה אומרים! למנצח מומור לדו

ף. ו בקישוי לירח ולכל חולי הנ, , חרר ר י ד . ל ר ו מ ז . מ ח צ נ מ הוא כפי׳ הפרדס, משום דס1פ־ תימת של ל כשכא לאדם חרד, יאחר ק (לכר. נכואות הוא, להרי הרכה מזמורים כתהל־ס מתת־ל־ןכשלש תיכית אלו ואינם נאחר־ס אצל שוס חולה!) וכחומירבך שם אלהי עג הוה יש טית פסיקים וגס למועכרת ט־ת תדש־ס, יכת־כ כי יי וגוי,. כן יעקב, משוס להוא אמר, האל העוני אותי כיום צרתי ויהי עמד לאשה שחשבת על המשכר אומרים לה: מאן דעני לאמך יענה יתן ענ״ל; ודכריי מלוקטים ממקומות נפורים, ז״ל תולעת יעקב: מזמ1ר יה אומרים לכקש רתמים על מילדת, לפי שיש כי טית פסוקים נגד טי חדשי הע־כור, זיש בו ע' ת־כות נגד ע'צירי יילדה יכן היא ככתכי האר״י ז״ל עכ״ל, וזיל התיקונים; שכעין עירק־ן, אית כככלא לקכ־ל שכעין ממנ־ן, ישכעיס ת־כית שכיוזמיר יענך ר׳ ביום צרה שניהגים לאומרו כראש תפלת התולים, הס כנגלס שהם ציריס יתכל־ס מכת הקדישה ע״כ, וכן אני ניהגיס לימר מומיר וה כראש כל המומיריס הנאמרים על, כי היה• התילה, יכדא־תא ג״כ כאליהי־זיטא פכ״ג יז״ל: יענך ד׳ ביום צרה דיד יידע, שעיגייכ״התק להיות חרב והקרכנית יה־י כטליס כעיניתיהןשל ישראל, יהיה. דיד מצטער על.ישראל י כמה יהיה כפרה לעיניתיהס, יאמר הקכ״ה ללילי נשעה.שהצרות כאות. על ישו-אל בעונזתיהן, יעמדו לפני־ יחד:כאגידה, אתת יותידו

— no — על עינימיהם לפני טי !כשעה שישראל. חמקכצים לפני כיי אני׳ אענה אוחס שניא ת י ענ״ל — וסין- דנרי פירש הפרדס א נ ד' הושיעה חמלך יענגו כיום קרא בילקוט שמעוני סי׳ יזריע 1ו״ל: אלהי יעקב, אלהי אנרהס יצחק׳ י אי! ניניה, אלא אלהי יעקב, משל לאשה עוניה שהיחה מקשה לילי, אומרים לה; כאן לימ אנן ידעי! מה נאמר, אצא חאן לעני לאמן כעידן קשיתה הוא יענה ייון, איור דיד לישראל, כקישיחן, אף כאן אייר יעקכ, האל העונה אותי ביום צרחי מי שענה לישראל אכיכם נעמ צימי, היא יענה אמכם בעת צרחכס, היי יענך׳ ד׳ וגוי ישנבך שם אלהי יעקב עכ׳יל; וכוכייס רכה פ״ב יענך ד• ביום צרה,ר לימה, לאשה שישנה על המשבר לילד !הימה מ מהי ניוס צרה? אר״ל למה ה מצטנרח לילד אמרי, מי שענה אמ אמן היא יענה אימן, כן אמר דידלישראל:, ואעשה שם מזבח לאל מי שענה ליעקנ היא יענה אמנם, מה המפלל יעקנב ק ע העוגה ביום צרתי אף אמה יענך ד׳ ביום צרה ישנבך שם אלהי ית, מכאן איויז יו״ל, עכ״ל; יאימא כשייימ רכה פ' מ"! עת ללדת ועת למו ישכה אשה על המשכר, משעה וצי חלקים למומ יא' לחיים שני עת ללדת ,::•׳•< עמ למומ עי׳כ'; וכן הוא כחנח1חא פ' מ!ריע ע״ש, ואנן נוהגים לכמיכ י.!!יו•.¬ של למנצח אחורי הדלמ, ואימא כמהרי״ל הלי חילה, דאף שאין אומרים מחנון כיום שיש כי כריח, מ״מ איחרים יענך אחר מהלה, משוס צערא 'לינוקא שהרי, יקכל ל' צלומא כיומא למהילמא עכ״ל כיינמי- מירגם יונמן יענך ר׳ ביום צרה עייפי מה לאימא כמנהגי לורא, לאין אומרים מחינה כשיש מילה. משים לאליהו כא לעיר יהכל שמחים, מש״ה כמכ ללמנצח אויורים משום צערא לינוקא, גם(Mainz) כש״כ כיי״ל סי׳ רסייה ס״ק כ׳יד כמכ כשם הרוקח סי' קייח דכחגנצא אומרים: יענן כייס החילה, שיש כי טימ פסיקים כחי טיח חלשי העיכירנלאיח.א

ה לאיש אחר, או ף מ ס כן בער כ ר ילר מסו נוהגים למכולה ומברכים אותו• משנים שם החו

א בם׳ החסיליס סי׳ רמייה !ו״ל ו ראינן שיש לי כן ונוטה למוח, יכא שמעון ייאמר לאטי ולאמו, פב״פ הא לבס שקל, הא לנס בנר, יכשר ויין, ואני פילה אמ כניכם שיה׳' כני ייחי', יכן עישיס לחי שאין ממק״מים לי כנים

ואין כי משוס כיחיש עכ״ל, יכן היא כשפמ אמח פי״ג יוייל: מי שאין חחקייחין לי כנים, יכיל אחר לפלימי ילימן כיפר נפשו ייקרא כני של אחר, א1ל* ירחמו

עליי מן השמים, שיכיל להיימ שנגזר חיממ ערירי על האב עכ״ל•, לי דכריס מקרעין גור ליני נ ב ומן שיני׳ השם אימא המס' ר״ה דף ט"! ע״׳ אלו הן: צדקה, צעקה, שינוי השם ושינו* מעשה, שיני׳ השם ס ל של את שמה שרי כי שרה שמה וכמינ וברכתיה ך לא יקרא א ת ש דכמיכ שרי אי ך אברהם כ מ ך עוד אברם והי׳ ש מ תה וגוי ע״כ וכן מצינו לא תקרא ש אוך והיה ברכה, וכן קיא משה ליה1שע מ דלה ש אג ך וכחיכ ו תתי ן גוים נ אב המו p כין י.ה1שע, לומר; .יה י(שיען!.טיש חליא לשם עם הנשמה, על לרן שאמרו

כשוחר טיכ עכ״ל•

— H i —

כילקוט, בפסיקתא, בתנתימא פי כי יגשא, !כסי״הכתיי בפי שחות: אחר הקכ״ה׳ לחשה: לן חנה אח ישראל, אמר חשה: איני יכול לעחוד על מנינם, א״ל טול ראשי אומיות של שכטיס, שכל• שם מורה על מהות יעצתית האדם כוי ע״ש; ומאחר וה נחצא ג״נ כייצר של שכח שקלים >!ר׳ אלעור הקליד החתתיל איתן׳, כיקש ה שמו בשמעו ע״ש, יכייצא כוה אמרו על מה לכחיכ כמשה, ואמרו לי מ לילע שחו הגדול, אייל הקכ״ה: שחי אמה מכקש לילע, לפי מעשי אני נקרא, כשאני ל! את הכריות אני נקרא: אלהיס; כשאני עושה כרשעים מלחמה, אני נקרא: צכאות; כשאני מילה חטאו של אדם, אני נקרא: שלי; כשאני יושכ ככסא רחמים, אני.נקרא: די; וכך פי' הרמכ״ן, כי כיקש דרך שאלה, כאיוה חדה הוא שלוח אליהם אס הוא כחלת אל שלי, אי כחלת רחמים ע״ש כפי שמות יכפ׳ וארא, גס איתא כתיקונים מיכא כחייט כסי החערכות שער האלם, לכזה מתלמה למיתי קונו כביכול וו״ל: אינק שינוי מקום ושינוי השם ושינוי מעשה כגוינא רקכ״ה, וכל נפיק אשתנ׳ מלינ׳ לרחמי ומרחתי לרינא ו מ ו ק מ ה ר' יוצא כ , הנ - : זאתיג לי!!קמי' לא טזאני נכתכ, אני נקרא כיו״ד ה״א, וכע״הי נכתכ ניו״דה״א, מ ג .׳נהיא באל״ף דלי״ת (וכן א־תא כפי אלו עיכרין דף נ' ע״א ארנכ"׳ לא כעי״הז ע1"הכ• העויהז נכתכ כיליד ה״א !נקרא כאל״ף דלי״ת, אבל לעו״הב כיל! אחד. נכתב כיו״ר ה״א ונקרא ביו״ל ה״א [כגירסת הגאון מו״ה ישעי' ו״ל כדאית׳ בילקוטא, קי שתית רת1 קע״א]; עול שס כפסתיס לף הנ״ל לא כשאני נכתב, אני נ נכתב אני במ״ל היא ונקרא אני כאל״ף לל״ת ע״כ) ש־ניי מקים כאתר־ס כוי שינוי' ע״ש, כוונתי מצפ״ן שגיא רתל־שר• השם מצפ״ן עילה כרתמי כא״ת כ״ש, >לו"ל ט מטלין דרתמי, עיין יווה טוהר תר!תה דף קל״כ ע״כ ופי פקודי לף רס״כ ע״א,- וכן כתכ הטור באי״ת סי'תרכ״ג, דכהן הגדול היי חוטר! ככ״המק ככתב! ובגכוליך אסור ועליו נאמר: ההוגה השם באותיותיו נעקר מן העולם, שאין להזכירו כגכיליס ע״כ; יזהו פירושו של מאמר הילל כ״א תפרק׳ האטת: ודאשתמש כתגא חלף, זה המשתמש כשם המפורש כיאיתא כסי ה־וחס־ן דף ייא ע״א כו״ה הילל 1שמאי ע״ש; יכס' שבתאיות מכעל המתכר לקט קחת כתכ כשס האר"׳ ו״ל, דחף כ״הג לא היה ת1ציא שם המפ1רש כפועל אלא ככת ע״ש, ועי•' תום' עין דף י״ת ע״א בד״ה הוגההשם וכתוס' סוכה דף הי ע״א כד״ה יו״ד ה״א כויע״ש, וכדי להתדמות ל״רח .בוראנו:.יתכרן, משנים , שם החולה, דכת! שנשתנה שם השם (עיי' כט"1* או״ת סי' תרכ״א סוף סק״כ, דכמקוס שאין אנו רוצים להזכיר שם של אדנית,- יש ל!מר: השם, ולא כתיש המק עם: אדושם, כ׳ אין זה דרך ככוד של מעלה בזי

ע״ש) מלין לרתמיס, כן שיטי השס כת!לה, משנה מדין לרתמיס ותתכרך•

- • ב ן פ מ י סתא! ר׳׳ל רפואה• ש אומרים לו: אסו ט ע ת ם מ ד א ש כ

ם ליש מיתת אסכרה (Stockfluss) שמצינו הרכה פעמים כש״ס, יהיא: משו מיתה שסותמת פי הקנה, כמו שפר״שי שכת דף ל״ג ע״א כד״ה אסכרה,

, ואסכרי.׳ חילי המתחיל במעיים יגימר בגדין• יכי, ובה ימות האדם לפז שעה,י רוכרי• ם, וכמו שפרש״י שם ע״כ, יםכר פ נות תהו י הוא מלשין ויסכרו מעי שקר סכר,,. אסכרה ע״שותולי וה היי חצוי ביגחילח .הכריאי* ביגינוקוח.ונמשך

— 112 —

זמן רב ועוד המס הואי החילייאשיי מתר שנית בתינוקות, נלאיתא כמסי סופרים פי״ז הלי הי לאנשי מעמל היי ממענין על• התיניקית שלא מעלה בהם אסכרה יימיתי, יאת״כ נתפשט בס כגדיליס, ילפעמיס כשהיו מתעטש־ס, נחלי באסכרה,׳ ילכן אימריס: אסימא! שתהיה לרפיאה ילא לתולי, עיי'-קצת מזה בסי• (ממי* י , יכפרקי רר״א אימא, .מיים שנכראי שיי־ס יארן לא היי א ר כ המשכי שרש ס עיטש וחי מאליו, בבל מקום שהי', או בלרן או בשית והי׳ עיטש, נפשיייצאה,^ עד שבא יעקב יכיקש רחמים ע״ז יאחי לפני הקכ״ה: רבש״ע! אל תיקח נכשל• מחכי עד שאצי' על כימי אמ כני ינעמר לי יכי', לפיכך חייב ארס בשעת עיטישוו תהל אור ע>"ל; וכזה אימא להודית להקב״ה שהפכו חחומ לחיים שני עטושותי ג״נ בב״ר פס״ה וז״ל: יעקב תבע אמ החילי, אחר לפניי: רבי! העולמים, אלכ מת בלא חולי (איני תיישב כין כניו, חתוך שהוא תולה שנים או שלשה ימים, היא מיישב בין בניי, א״ל הקכ״ה, ת״ך! דבר טיב תבעת, ממך היא מתחיל,ך הולה ע״כ, יבפרק חלק דן׳ ק״י ע״ב יבמס׳ י.:׳י! ה אבי אמר ליוסף הנ י ויאמר ׳-'׳•־.::ז דף פ״ז ע״א עד יעקב לא היי תילשא, בעא רתת• יהי' תילשא שני ו

כיי ע״ש; יכן היא כספרא דצניעיתא פ׳ תרימה דן קע״ד ע״כ, בייתי קי׳:־.•, מית כלא מרעי!, כיו! לא אתא יעקב, הוה כר נש שלם ככיתי'', מטא ומני' דאתא יעקב בעא קמי' קכ״ה, א״ל י מארי דעלמא! אי ניחא קמך דלנפול בר כש ככ׳ תרעי תרץ או תלת יומין ולכתר יתכנש לעמי' ייפקד לביתי ויתיב מתיכוי,אמר ליוסף וגוי. י אייל: שפיר את היא סימנא כעלמא, ת״ר תה כתיכ כיה ו הלה בתיב, מה דלא הו׳ לבר נש מן קדחת דנא (דייל חלה בתיב חסר, כיון׳; , ה תי דחסר החול־ מקודם לכן) יכי' עשייה, יכתכ השלייה בשער,האימי1ת אי דניהניס ליחר לאתר עיטיש, לישועתך קויתי ר', הרצין כשם שהושעתני עתה׳, כן אני מקוה לישיעתך כעין ברכת העמל ע״כ, גם נוהגים להשיכ להא1חרגל העבזים יהוא לכרך תכרכהי; כ ה ס אסותא! ברוך תהיה! חלשו! הכתוב ברוך תהי אמנם איתא בירישלמ׳ פי כיצד מברכין, מאן דעטיש בגי מונלא, אסיר למימר ליי: אסותא! משוס סכנתא ר״ל שמא יקדים קנה לושט, כדאיתא כאי״ת סי' ק״ע ע״ש. — ועתה העיטש היא סימן טוב כמ״ש חז״ל כרכות דף כ״ד׳ ע״ב המעטנ!כמי שעישהילי נחת רוח מלמטה, כך עיש ים• לי: נחת ריח ' , נתפילחיסימן יפה לי מלמעלה, עיר־ שם כדן נ״ו ע״ב ששה,דברים סימן יפה לחילה אלו הן עטוש ׳גזי•

ר• ו תהל או דכתיב עטישותי

׳ סעיפים.. ן £ J• וברב

ה כ ר ת ביתו ולהניח אחריו ב ו לצוות א ב מרע דרכ שכים טובים • דברי

א •״ל השלייה במסי תילין פ' כר מציה: האכס עיני! בראשו ויכין לאחריתו.ויתנהג עם המעות •הרבה צדקות והרכה ג״ח כפי הברכה אשר ברכו ל וככר הזהירה התורה על וה כוי ובמוסר השירה דהאוינו אחר בגנותם וישמן ישורון, ני־הקנ״ה עשה תשועות גדולות לישראל ' ד ע ש ו י יגו' ושמעת• רמו גדול, וף, זהו ויושע, ניטריקיך. ם בים סו ביס והצילם ונח! להם ממונם ונתיב וימרו על י

— 113 —

ת עכ״ל; וכמס׳ שכת ע׳ שואל דף קכ״א ע״נ ת עבי נ מ יבעט ש וישמן ישורון ו מני רשכ״א אומר, עשה עד שאתה מוצא ומצוי לן ועודן בילן, פרש"׳ על שאמה מוצא למי לעשות, ומצוי׳ לן ממון; ועודן כידך, עודך כרשיתן קורס שתמות ע״כ; עוד נתב השלייה כמסי פםתים, יאמר לו כמוהיר שיסדר למי כיתו על עסי,־ו, ואם יש לו ביד אתרים או לאתרים כידו, או אם רוצה לצוות, שיעשו איוה רכד כרצוכו. וכפרט שיוטר להטת איוה דבר, לעניים, או להקדש, או לתכרת נייח, או לתכחת אתרות, ט תונה על כל אלם מכל עמלו כשעה וי, להנית להקדש, כ׳ הוא תלקי כת״ם עכ״ל; !כן נאמר לתוקיהו צו לביתך וכן מצינו במקומות הרכה•ן מסוים להמת הקרן ק״ס לעולם וכפירות יתתלקו ה נוהגים לעויכ ס הנ ב ו לוכריס טוטם (Legal) וניתן במשכונה (llypoilicke) כלי צכ״תא, גס לא כאופן קרוב לשכר ורתוק להפסד, דהיינו כשיה׳' הפסל, יפסיד המקבל, יה ויהי' רימת יתל1קו, רק ניתן רוותיס מירי שנה כשנה רכית דא!ר״תא, והנה׳ ורוצה שגס כריות׳! יתויקו ן תפן חסד הות י •.יין כיאור, בוראנו ׳תבי . ־ ״ ־ ־

־ :״־:־1.׳י, להתכהג איש עם רעהו כחסר ורחמים ולעמול ליי! ין האטו! כשעת, והיות טכעי כצי אלם להרכית ע1שר ולצכור כעפר כסף כי תאיה הוא v ׳ 7 לעיניס, לכן הגדיל הקכ״ה את הימנש למען הרחק אותנו מעושק יאחרי ו״ל: דהאיס!ר רכית חמור כ״כ שהוא כאלו כפר כיציאת יוצרים וכאלקי ישראל, איתא כמסי כ״מ דן ס״א ע״כ, למה לי לכתכ רתמנא יציאת מצרים גבי רכיתז אחר הקנייה: אני הוא שהכתנתי במצרים כין טיפה של כטר לטיפה שאינו של ככור, אני הוא שעתיד ליפרע ממי שתולה מעותיי כנכרי ומלוה אותם לישראל כרכית;ם מאר״מצר,׳ כ ת י ד׳ אלהיכם אשר הוצאתי א כתורת כהניס פ' כהר איתא אנ על תנא• כן היצאתי אתכם, שתקכלו עליכם מצות רכית, שכל המולה כחצות רכית מ!דה כי״מצר, וכל הכופר כמצות רטת כופר כי״מצר; כמסי כ״ג! דף ע״א ע״א' פל1ני וה כפר כאלה׳ ישראל; אר״י כא וראה סיומת עיניהם של מלו׳ רכית ט כתיספתא שס פ״ו אימא, א״ר יוסי כא וראה כוי וכפר מוי שאמר: והי'העוצם!ס כעיקר רשכ״א אומר, יתר על מה שמדווחים י ו הא למית שמלוי ברבית טפ הס מפסייין, שהן עושים את התורה פלסטר ואת משה טיפש ואומרים: אלו הי׳ משה יורע, שכך אנו מרוויתיס לא היי כיתכי ע״ש; יכן הוא כיתשלמי פה,ן כ׳ ע״א נוכין אינש כרתי׳ ולא נוויף כייביתא; כמס׳ י״א פ״כ, ' קידושין י מס נת כל מלדן כרטת עליהם הכתונ אומר: נשבע ד׳ ביעקב אם אשכח לנצח א, ואל! שאין מורישין לכניהס, 1אם מוריש׳! לכניהס, אי! תורישין לבני הם מעשי בניהם וכו׳ע״ש; כשיחת רכה פרשה ל״א, כל מ׳ שנוטל רבית מעלה עלי! הכתוב כאלו עשה את כל הרעות והעכירות שבעולם וכוי ע״ש, וכס׳ כינה לעתים ררוש יולאיתא וו״ל: מלאה האדן מציצת דם עניים מוצרכים, הכאים לירי הכרח הלואה מן העשירים, ויאכלו ביי עורם ככמה מיני רכית קצוצה מפורסמת וגלויה, והורגלה ניכ עבירה וי עד שדשו כה רכים ילא החשיכ' לכלים, (אלו יצו״ר יראי סיעת אנשים ישראלים •קרכי למקולין של נכרים, ויראי אותם בפרהסיא אוכלי בשרן איני אלא לאי אויר והעכבר, יאמר! כל העלה לרגיס איתס כאכניס, יסין סי אתל נדילא שתייכ עלי! מלקות,' וכאן רואים לעינים כמה מליי רכית, אשרן לו ך לא תת ס ם נכללו בה שש "עבירות לתלי׳ מודע כוי (רצונו א, ב, את כך ואמת ן׳יל: לא .חלקן הכתוב, אלא לעטר כנשך ובמרבית לא תתן אכלי

־ 8

— 114

' אל , כי כן לרכס של חלד רביע; ד שה ו עליו כשני לאוין; ג׳ לא תהי׳-לו־ כני ו, לאו המלל לפנ ן עליו נשך,• וי מו השי ת; הי. לא. ו נשך ותרבי ת א תקת מל) והחרש יחרישו! אין פוצה פה ימצפצן יחה נאחר מהיותכשריי עור לא חתן מכשו כעיניהס כוי עושיס משכנתא על הכתים ומלייס עליהם מעית והס לריס כתוכו בל• שוס נכו׳ וגס משכירים לאחרים נוי,• ווה כאמת רכית גמור מדאורייתא נויז ולחתימת זה יספוק שנאמד מה שאמרו: מביאים עדיס ולבלר וקולמוס יליייכותכין׳ זחיתחין, פלוני כפר כאלקי ישראל רחחנא ליצל! ולישוב! עכ׳׳ל, ה! חכל יוה נראה׳ מומר האיסור ומסירת העינש על קשיות לכינו שלא לרחם על הכריות^־ואיך׳ יצוייר כ׳ קהלות קדושות כישראל תבשלנה חלילה כאיסור חמור כ״כ, ואיןי״מכא׳ .מקלה ע״י צדיקים שרוצים לנחול טוכ עם אכסניא שלהם היא הנפש? לב! אמרתי להעתיק דעות הפוסקים, אשר חיחיהס אנו שותים, כש״ע הל׳ רכית לא נוכרה, ורק חרכית דרבנן איתי נסי' ק״ס סעי' י״ח, דחותר במעות של כלל חו יתוחים, או של הקדש עניים, או ת״ת, או צורן כ״הכנס, חשא״כ רבית קצ:צה'r, t-K• ־מנואר שם כהנ״ה דאסור, ונס וה לא איירי, אלא דנס הקר! עצמי היתומים, או של הקדש, משא״כ בגיונא דידן, דאין לעניים שוס שייכות :•־;•' רנ״ו סעי' י״א המניין הממון, מוה לא נוכר כלל, והא דמצינו כהל׳ צדקה סי מעות להדמית לת״ת וממנה אשתי עליהם לתת למי שתתפון, התם אפשר דמיירי שנתנה כהיתר עסקא, אי שקנתה קרקע שהפירות יהיו לעניים, וכגוונא לאיתא כמסי כלה יכייקרא רכה פל״ל, ר״ט יהיכ לר״ע שית מאה הינטירין לכסן, א״ל ז• ויל וכין לה הלא אוסיא (שלה) מהיי! לאי! באורייתא ימתפמתין ממנה, דהיינו ג״כ שרק הרייות ׳אכלי לתצאין, יכעל תיית דעת כסי׳ ק״ס ס״ק כ״א כתילישיר כהנ, דמעות שהיקדש לעניים שיה׳' הקר! ק״ס לע1לס, רק העירות ית! לענ״ס. ג״כ אסור כרכית קציצה, וככיאיריס סה"׳ כתכ יו״ל: כתכ המהרי׳׳ט כמי שהקדיש ע״מ שיהי׳ הקר! קייס לעולם והפייות יתן לעניים, דלליע מותר להלוות כרכיתן הממון !כוי וככר סתר המ״למ שם דכריו ומסתכד י קצוצה, כיון דהענייס אינם כנ כדבריי כוי עכ״ל, הרי דהתיית דעת מסכים עס המ״למ להדיא לאיסיר, ואפייה המנהג ככ"מ להיתר הלא דכר היא; אן כאמת יש למנהג שלני על מה שיסמין,־ להנה הכ"׳ בסי׳ הנ״ל כתכ נשם מהרי״ל כתשי׳ וו״ל: הנה ככמה דונתא שעברתי; דאיתי לנהיגי להליות ננסי ליתמי בדנית קציצה, יתמהנ׳ מאיל מאן הרגילס,־• כי כל רכיתיני לא התיר! אלא קריכ לשכר ורחיק להפסד ואסורא קא עבדי האפטרופסיס, ואת״כ בתכ שאפשר שנתפשט המנהג יולנתכי קצת מרכיתיני, למיתי להליית צוקה כרכית מהא לירושלמי, לווין כרכית לתנורת מצוה ולקידשי מציה, ימ״מ נאותה תשוכה היפן נ החורש, והעולם תישכיס לכל עניני ׳תימיס ל מכות יתום לעני! רכית מטעמים אתרים עכ״ל; והישכ״א כתשו' כתכ, שאלת, על מה סמכו עכשיו להלוות מעות ת״ת כרכית לישראל? תשו׳, אפשר הי' ללון ולהתיר כ1', יקרונ אני ל1מר שאין רכית אן להקדש ענ״ס כוי מ״מ לא למעשה אני אימר להלייתס כרכית קציצה כי׳ עכ״ל, יו״ל הרי״נש: הרא״ש התיר מעיתק רכית דומי׳ דמעות של יתומים כוי, אכל הרשכ״א של הקדש עניים להלייתס נאנ כתנ כתשי', דלפי שירת הדין להלכה, מעית הקדש אפי׳ כרנית קציצה שרי יכי'ן ונתשו׳ מהר״נ ואנ סי' שסייר, מונא כל״מ סי' ק״ס אות ט״ו כתכ, לישלסמי ארנרי מתירי!, לנתתלה להלמיג נרבית קצוצה נו׳ >**ש-.;:'.מלו• יצא;לנ(..ד.מהרי׳׳ל

היען כ1כית יתיס לענין רכ־ת, והדשב״א. מתירי לפי־שירח הלץ להלנה ומםכיילזי עמו הריכ״ש, יחהר״נ זאכ מתיר לכתידלה • כלכריס טיכיס להלוית כרנית קציצה, (מנח הממירים האלו, כתכ נעל חמת דעת עצמו שס כחילישיי ס״ק כ״א וו״ל: כיון דהי־כה פוסקים מחירים אפיי כרכ־ח קצוצה, לכן אס נכר קיכל הגוכר הרנימ, יכולים העניים לומר, קיס לי כהחחירין ואין ח״כ להחזירו עכ״ל, לפיו כיוןן הממון, הרנה פוסקים ממירים להלכה, וכמה פיסקיס יאפי' יש לענ״ס חלק כגוח לעולם ורק הפירומ ניתני לוכריס. ח ״ .למעשה, מכ״ש ננירן דירן.שהקרן ק אן טונים !וראי רמומר, ומציני ההיחר מבואר בגדולי פוסקים, והוא כחשו' חוטג עני! ל״ר אייגא וזה מורן דכריו, מדאימא כירושלמי מוועד קטן׳ י המשולש ח יכפ' בן סורר, דלווין ברביח לחנורמ חצוה ולקידש החדש, חוכח דמיחר להלווח מעות עניים כרכימ, וק״י הוא, דאס המירו ללומ ברכימ מעות של הוולמ כלי לעשית מצוה כאומו החעוח אע״פי שאיתי הרכימ לוקחו אדם אחר לצרכו וכ״ו ;:־• r לא ממכטל המצוה, כ״ש שגון המצוה נעשימ כאימו מעומ של רכימ, וכהעדרה מכטל המצוה מכל וכל כיי; עוד יש ל׳ להביא ראיה ממה שאמרו א י:׳;׳; ״ יפי• -;והב (דן נ״ז ע״כ) אין דין רכיח ואונאה כהקדש, ואמרו ג״כ כהקדש (שסי נחמני' דן נ״י ע״א) ש״ש איני חשלס וש״ח אינו נשכע, וכיון שדין ההקדש משונה בדן הויוט כדכר־ס אלו, הייה למעימ צדקה כיי והמס מיירי כצדקה העימיח׳ לחלק הקרן עצמו.לעניים, אבל כ״הג שהצדקה היא לה־וח הקרן קייס ויווני העניים יכפירומיהס, אין ספק, דמוחר להלוימס ברביח ינ״נ הריי חקורביל ו״ל והעיד שכן עמא דכר כיי ינראין הדכריס, דאפי' כרנימ קציצה מימר להלוימ כן׳ ילבן כנילן לירן כוי יכולים להלווחס אפיי כרנימ דאור״מא למיעלמ העניים עכיל בקיצור• ועמה אציע עול כמכלימ הקיצור חמין אריכמ הפלפיל של כנסמ הגלולה הנדפס כגליון ׳ו״ל סי' רנ״ג שנשאל, כעידו עיר טיר״א שיש שס הקלשית, שהקדישו בעלים מיוחדים שיהא הקרן קיימת לעולמים ומהירות יישלחו לת״ח שנא"׳ יכו' ונותנים ט״י למאה כריווח לשנה כוי וכהג־ע תור פרעי!, מתקבצים החרכין חירה יאנשי חעחד יגזכר׳ התכרית יגוכין הרייוח חשנה שעכרה, יכן התנהגו מימות הוקנים וחכמים זה שמונים שנה ואין פיצה פה ומצפצן, ועתה

מקרוב קצת אנשים עקרו דירתם מעיר טיריא והלכי ונתישכו אל עיר אחרת־ כיוס הזה, ושואלים יחידי סמלה חהס שיפרעו הריווח, 1הם עונים !אומרים,ל שאין מן הדין לפרוע רכית, ונשאל כעל כנסת הגדולה האס יש מחש בדבריהם? וחורן תשוכת1 הוא, שאלו אנשים חייבים לפרוע חה שעולה לפי חשבי! השנים אשר המעות כידם, וכתכ בשם מורו הרב ו״ל וו״ל: איכרא דכחעות שהקדשי ע״מ שיה•' הקרן קייס לעילם ימהפ־רית יעשה מהם צדקה כוי, כוה ראיתי שנהגו היתר כאי" כפני רניתיני ו״ל מטעם דהנהו עניים לאו כעלי ממי! מיקרי, כיון־ שאי! להם כנין הקין כלים ואינם ויכיס אלא כפירית העתידים לכא, יהפקיל

שהיפקד להשגיח בוה, לאי שליתי של כעלים מקרי אלא לוכית עניים. היא משגייד כיי ומעיל אני עלי שתים יארן,'שבא"י בעיר צפת תוב״ב בהיותה יושבת על תלה: בפני הרבנים ז״ל היי ניהגיס נ1 לתת מעית ש:קדשי נוי בריוות כ״כ למאה יהרכ חי״ה אכרהם גכי״ראל ו״ל היי כידי ממין רב בסן קדשים אלי, יהי' מליה איתס נענין וה יקונע שנים !מאשנ חרשים ולא נחלק ארס כוה מעילם עכ״ל מיריני

ת הגלילה, שחהרש״ל שמשיג:על. תשי׳ מהר׳ ננימיך ס צ נ ל ע יוחסיק נ י הרצ "ל,

— 116 —

1אכ (שהבאיני׳ לעיל} יתור. הוא אצל הגדולים שהוכיר ואי! דבריו עומרים בפנית ס ן על בעל מ הנן רבוומא לשרי עכ״ל, לפ׳־ז ברור: לנו דיש לחנהגינו סמ הגלולה ועל רכיני אברהם אבן ממאה, שנמכ ג״כ נמשו׳. מוס המשולש.כהליא

להיתר לכמחילה•

. ם י פ י ע D י מ | £ ך ובו ב׳ ס

ו ת י . ב י נ ב ן ו י ג ת ב ך א ר ב ג ל ה ו נ י ו ו ד י ר ו מ ו ע א ר ב מ י כ ש

ת לן ל׳׳ב ע״כ מי שמלה ונטה למומ, אומרים לו: המולה שכן בל ב ש א ב המוממיס מחולים, ונממני' סנהלרין לן מ״ג ע״כ כל הממולה יש לו מלת לעו״הב שכן מצינו בעכ! וכוי ע״ש; וכ! אימא כחס׳ שתחומ פ״ב, בויקרא רבה פרשה מימ ובמל' מנחומא פ׳ מסע• ע״ש, ולר׳ יהולא ור׳ ׳ומכן כפ׳ חלק לן ק״ג ע״א אן מנשה נמיצה כחשובה, ובטור יי״ל ס•׳ של״ח אימא אומרים, והרכה שהולכים ,:ביק , והרבה שלא המול! חמו לו: הרכה המולו ולא ממי וממוליס, שכשכר שאמה ממולה אמה חי וכו׳ (והכ״י שם כמב כשס הרמ״כמ לאימא כן כמסי שמחימ, וגם הרא״ש כמס׳ מ״ק סי' קכ׳׳ג נמב וה בשם יוסי שממימ, אכל כמס׳ שממומ שלפנינו שהוא אכל רכמי לא מצאמיו) וו״הל כמלכרדה, ר' נמן אומר וה כנה אכ לכל המחיס פש ההיא והתו ה הנ מ ש א רבה פ״מ ו

ן בגלומ? חמרמ והתירו! שטעונים דליי, אין במשמע וידוי אלא בארן, מנין א. 1כן כדניאל הוא אומר לך ד׳ הצדקה, מפני מה, ם ת ו ב ת עון א א ת עונם ו א

ו לך, ומוכא מאמר וה נאמר׳ נועם פייטו וכשפמי צדק פ״יט, ואימא• נ א ט י ח כם י יה אשר הם ערות לישראל אמרו אבל אשמי עוד נאמר׳ נועם פייטו, שבט

ו וגו׳ למלנו כזה להמווומ בעמ צרה ע״כ; וכמנא דכי אליהו• נ ו על אחי אנחנ ח״א פ' לחל אימא, בא וראה כמה רממיו של הקכ״ה מרובין על ישראל לעולם, אפיי אם כל ימיהם היו עוכלין ע״ו כיון שהם עושים משוכה קלה הוא בוכה.• אפי׳ הגדיל אלם, כמה עכירומ 11 עליהם מיל, וכחלק אליהו. זוטא פ״ט׳ אימא, למעלה מוו ואמ״כ הוא חמר בחשובה, אחר הקנייה: הריני עמו ברמחים והריני•ש, סומל לו על כל עונומיו, וכווהר פ׳ משפטים דן צ"! ע״א, וכי ימכור אי, למיהוי אמה משמעכדמ כנייהו , דא כשמחא קדישא לאמה ת בתו דא קב יה, א בהאי עלחא; כמס! מנייכו, כשעחא למטי ומנא לנפקא מהאי עלמא לא תצא:, לא מפיק ממטנפין בחובי!, מיפוק במ חורין ברירה נקיה, ם י ד ב ע ת ח א צ כ בגין דימיי כה מארי וישמכח כה ויהיכ לה אגר טוב בצחצומי דגנמא רעלן,-ניה כד נפקימ ם רעה כעיני אדו פשך כוי, אכל א ת נ ע בצהצחו כד א חשבי קליכלכמ כטנופי חוכין כוי ווי להאי גופא דאמא כיד מהאי נשממא לעלמין,ן סלקי! כרירן כיי כיין כמיכ לו יערח, כוי, וכד נפקימ רעה ״ממי בגין לכד.

בעיני אדוניה כ1' כלין לא יעדח כאי כוי, כר ההאי לחארה אחרעי במיובמא.פשי צזעבור בשחת כוי עש״ה שמפרשי ה נ ד לגופא כה, נלין כמיכ וחפרהכד״א פ בוה הסגנון עול כארוכה, ואימא כמם׳ קילושין לן מ' ע״כ, אפי׳ רשע גמור כל ימיו 1עשה משובה כאחרונה, אין מוכירין לו שוכ רשעו וכוי; וכ״כ המיימונ׳ בהל' משוכה פ׳׳ב הל״א וכ״כ הסמ״ג כמ״ע כהל׳ משובה סי' ט"! !ו״ל: א עייפי שהשב טקנוחו או נחלי! שת״א לו לעשיחמס שעשה.ככר ביללומו, .שאינה חש1כה מעולה,

מי חייו יעשה י/שיכה כיזם י ג״נ מועלת לי ונקרא בעל משזכה, אפי' עכרכליר לא החשך השמש שהיא יים המיתה, ש , משינמי משיבה שני י עד א מיתתי, המזזהס והחליכלן יאזיזר תשב. אנוש עד דכא עליל; יכתנא יכי אליה! יז״א פ״ג בעכירימ איכי חיסכ בפני המלך, כל״א כזיון שלא עשה משיכה, אכל אס עשהב ג א משילה יחי/ הרי היא כצדיק עולם לכל דבריי, ייכפרק כ״א שס אימא וירם •י אלו. רשעים נחירים שבישראל שחמיסין יגיו יאנחה בלבכם בשעה שהם מלכן נמסי6 לכיח עילחס כשביל מעשיהם הרעים שעשי, חורי יעשי משיכה ייומיס חמיי עי״הב, יכתש!1 רביני יינה שער אי אימא, יטהר האדם אמ המשיבה, גם.אלי מ, ׳יעיל בי להעכיר הגיעיל ס י נ לכי כעטן הבגד הצרין כינוס, כי המעט חן הטי גי׳ עדאח״ל נ י םעו , אן לפי רוב הטביס ׳חלבן, יכן כחיכ הרב ככםנ חתני אשרי איש ימי ר״ל, כי תשיכת אום המעילה טחי בחתמו כיי, אכן כל תשיבה ימתילה כח״ש תשב אנוש גי' יאיח״ל ער דכה נכא של נפש עכ״ל יתיכא כשל״ה דף י־נ״ב ע״א ע״ש; וכ! חצינו בר״א כן דירליא כחס' ע״ו דן ׳"ז ע״א, שלא הניח׳ יגעה בבכי' עד שיצאה נשמתי, יצאה ב״ק וינה אחת כעילס שלא כא עליה ט יאמרה, ראכ״ד מזימן לחיי עי״הב ע״כ יעל טיצא בוה אמרי (שם יבלן יוד ע״ב, ת ר כ ת ת ר כ ולן י״ת ע״א) יש קינה עילת! כשעה אתת• יכשכיעיח לן י״ג ע״א הקת נה בה, שאס עשה חשיבה ומת, יזיתה חמי הכרח בעי״הו, חכרח לימ״הכ, עו ע״כ, יעיי' שס בחיסי ל״ה נעימל במרלי, שיצא מלכר־הם, ללרכי ככל עטרית,ת יצא הספיק חין משלש, מיתה בלא משובה ממרקת לגמרי, רצינס אם אדם מ טדו לעשית תשיבה, אמנם לבי מטין לשתים, אז המיתה ממרקת, וכ! היא כירושלמי פ״ק דפאה שאפי' לא עשה תשונה ימת כיםירין, הימר־! ממרקץ, וכירישלמי ליימא פ״ז, אין ׳י״הכ מכפר בלא תשיבה, ירתה מכפרת כלא משיכה,ט פ תט י1ם מיתה כייס תשובה, יבמלרש משלי אמרו על פסיק לא ירעיב ד נ, מלמל שאין הצדיק׳' נפשיים מן העילס י1ל שהקכ״ה מיחל להם עינית־הס, ק י ד צל לחפשי ישלחנו, פי ינחל׳ תנחימא פ׳ נת כתיכ ואש שן עברי אי שן אמתו י יהלא דברים ק*י> ימה אם עבדי.קני! כספי, על •שסימא עיניו י והפיל שיניז, יצאם, איני דין חעכלית לחירית, ורע כריכי לי שהם מטע די להתפאר כשהם מתי

פיצאו לתרימ מ! העינית עליל, יכעי! זה איתא כפי חלק• — .ם מה שניהגיס להמתין על• מגביית החולי ואו איחדיס לו המכקי־ם נ מ ב אק, זמיאגתו שית! לה, איני נכין, כי עי"! נילע להשכיב מרע שהוא מסי, גם בניי יכני טחי כשימעיס זפרין הייליי, חי י יפתדי מ־ים המית, יסתכן עיל י יככי חחריריס יישנר! לכ החילה ימקריני1 לי מיחת1, לכן ט1ב ייפה הי׳ לתקן המנהג ככל עיר יעיר, מהשתלה ונעל למשכב ילא יקום חערשו ערש לוי עלס השלישי לחליי, כין שהיא חולי עיבר יבין שיש כו סכנה, שלשה ימים, אי טי ילך אצלו רב המירה,• אי גבאי לח״ק אי זולתו, ויאחר לי: הן ידעת מנהג העיר, שככל חילה יחילה אומרים לי ביים השלישי להתיוית, לבן המודה גס אתה יצו-לכ־תן, אז לא ידאג כלים מחתת המית יגס תהא דעתי מיושבת עליי להתידית ככל לבכי, יככי כתב זה כעל חכמת אדם בשער השמחה כלל קל"!י ימיתיי.חדכמיב ביצחק בעבור י סי' ׳"א ע״ש• יהמנהג שהשכינ מרע מכרן מ, ואיתא כתנחיחא פי ייחי, א״ר •שחאעל אתה ת ו מ ם א ר ט פשי ב תברכך נ, שכן היה. איחר •צחק לעשו: ס לבניהם. כשעת חיתתן ט ר נ מיצא שהצויקיס מ

— 118 —

י ד? לסני_ימותי׳,: &x׳p כשחלה •עיןנ, נטל מסן שני כניו יהנניסן ך לסנ כ ר ב א ו, אמר! למשה: הניעה שעה שאחה נפטר ן נ ח ת א ! .אל אכיי שיניכס, 1בחנח1חא ^

:חן העולם, א״ל: אממינ! לי עד •שאביע אח ישראל וכי/עישה כל העניך-

י סעיפים- ב ר ב ו ' פ ה ־ D י '

ם להכין תכיריכין בחיי •חיותם,, י ק ד ק ד מ ג ה ה נ מ, ע״כ צריך האדם ת של״ה דן קח״ה ע״א, שזב מס א' לעני מיתתן ה ג ה כ ב לגמול תסד הוא עס עצמו, וצרין האדס להיוח מבין עצמו למיתה- כעידז כריא, יהיו מוכנים תכריכין שלי מעני כמה טעמים, חדא שאז יכיל לעשות איתס כקדישה זכטהיה יכניךית ע״, נשים שאינן נדות וכיוצא כהס (דמה״ט רק נשים ייזנות נהנות לתפור ילתקן התכריכין), יעוד אולי ימית ייוקכי כיו״ט עי׳ עב״יס יאז הם יתןנסקו כתכריכין, יעיד שלא תגרום עשיית התכריכין שה״׳ בקיורהי ואין למח מניתה על שלעפר ישיכ, יעיד שכראות תכריכי! שלי* ינא המעודדת כלכו לוכיר תמיד כייס המיתה והתכריכין יעשה בבגד עשת! ממוצע,״ ולא כאותם המתנהגים בשיגעון כותרים בפשתן המעילים כייתר וביוקר,־ וכפי אלי קשרים ר' ינאי כיי עכ״ל, מה שמקפיד על בשתן מתיצע דיקא, כיינתי לתהדאיתא במסי ת״ק דן כ"! ע״כ כראשונה היתה הוצאת התת קשה לקרוכיי יותר ממיתי(פרשי׳׳ בתכריכין טובים) עד שהיי קרוביו מנית־ן איתי וכורתין, עד שכא ר״ג ונהו. קלית ראש כעצמו ויצא ככלי פשתן, ופירשו חיס׳ שציה כן בשעת פטירתו ע״כ; וכן הואן חי ע״כ (שם איתא נהג קלית בעצמי, לא, קלית ראש יכן הגירסי ככתיכיח ל כטיר יו״ד סי' שנ״ב עיש), ומ״ש השלייה וכפ׳ אלי קשרים ר' ינאי כיי, כוונתי לדן קי״ד ע״א דאיתא, אמר להו ר' ינאי לכניו אל תקברוני לא ככלים לבנים יצא כנליס שתזרים, לכנים שמא לא אונה (פרש״י ואשב בין איתןשנידינ! כגיהנס שדימין לשולי קדרה) ואבי* כתתן כין• אכלים, שתוריס שמא אוכה ואהיה באבל כין התתניס ע״כ; יכן היא בנדה דן כ' ע״א יבירישלמי׳ פרק כתרא דכלאיס איתא, דרי יותנ! ציה כן• יממה דאמר לכניי; אהיה כתת! כי! אכלים, מכאן נראה שהתת! לובש לבנים ומש״ה נוהגים להלביש התתן קיטל שהוא לבן תתת התופה, והיא לזכרון מס המיתה; טעם שני ללבישת קיטל הוא עייפי מ״ש הפרדס .בשער, אז יתלכש ן הגוונים פ״א וו״ל: כאשר ירצה לפעיל פעולה ייצטp אל היושבת די האדם ההוא בכגדיס אדומים בו׳ וכאשר יצטרן תסד ירתמיס, יתעטן לכנים, ולבו כוה ראיית ברירות מכהנים שהמשכתס מצי התסד, ובגדיהם כגדי לכן כי׳ וזה ענין כהן גדול כיו״הכ שהיה מעכיר והביס ולכם לכנים, מפני שעמדת המס בבגדי לב! ונתנו טעם לדכר, שאץ קטיגור נעשה סניגור וכוי ע״ש, שמקרכ עני! הלבישה לטבעי, יהשל״ה דן רליו ע״א כתב, דוהו סוד לשק של זהורית שהיי מלבין שהאדזס חלן הלן לו והלבן בא שהופיע הלבנץ העליון המלבין:עוניתיהס שלי מצד האדום הזה, כשלג ילבינו מצד השלג ם כשנ כ י א ט ם יחיו ח ישראל שני א העליון יסוד טלית לכנה שנתעטן כו הקכ״ה וכרא את העולם וכתיב לבושהינן הוא נרעיא מהיתנא-פ' פנתס דן. ינ״ה ע״כ, ומפני י כתלג חיור כוי ע"ש,, ס״כ, לוכש התתן קיטל להמשכת שיום התועה הוא יום הכיפורים כמש״ל סי׳ ע־ ומהא לאיר• ינאי, שחיריס׳ אהל; כאבל בין החתנים, מכאן דאנל חסד ורחמים ׳

— 11U —

לוכש שתוריס והוא כדי להכניע את לכו כדאיתא קימשין דף מ׳ ע״א ונתוס׳ דייה ויעשה כוי כחגיגה דף סין ע״א וכתוס' שס, 1כמ"ק דף' י"! ע״א 1כפשט דברית כסוף שיטת״קיד1שין איך־ תפרשי כוונת תוס> א ק י ״ ר ה תוספת, ועיי' כש״ות ח

ותמצא נתת• כ ואנו נוהגים לקבור ככגדיס לכנים כדאיתא נטור וש׳׳ע יו״ד סי' הנ״ל כשס ״ .הרמנ״ן, וככר כתב ע״זדבינו אליהו ווילנר ו״ל בביאורו שס וו״ל; אע״ג ,יבפט״ו דשכת א״ל ר' ינאי כוי ?, כירושלמי אחרו ר' יאשיה אלבש!;׳ תמרי! תפיתין ביו ר' ירמי' מפקיד: אלכם!ני תמרי! תפיתין כוי ומכאן נתפשט התנהג הכל בלבניםג ע״א ל עכ׳׳לך־ימש״ה יג"כ לוכשיס טלית למת, מדאיתא שלה• פ' ש1אל דף ק, אל1 ציצית ע״כ, וכהגהת שלייה חסי פסחים א־תא ם י נ כ ך ל די ת יהיו כנ בכל עעת התודות! יהא שחור ויהא אתו וו״ל: וטוב הדבר שהטלית הוה שהוא לוכש נ בתיך הקבר וכיה יהיה התעוררת להלבשת נשמות בבגדי כבוד שלמעלה עכ״ל — !מה •זפיסליס הציצית כדאיתא כיו״ד סי' שנ״א, הוא משום דדרש־נן שבת דף קנ״א' חפשי כיון שמת נעשה תפשי מן המצות, !עוד כנוה טעמים ע״ו ע" ב במתי כהלכות קטנות לרביני אשר• כהל' ציצית ע״ש, ועיי׳ פלפול כזה כקונטרס אתרון שלל״הפסי׳ שנ״א•— והא דבתכו ד״ת 1הגהת דרישה נשס נ״י פרי אלו מגלתין, כל העושה ׳תכריכין נאה למת מכיריו כו שהוא מויה כתתיית המתים ותע״ב, אין זה סותר למה שכתכתי לעיל ס״א כשם הגהת שלייה? דככר כתכ השייך סי' ;הנ״ל ע״ז, דהיינו שהנגד פשתן יהא נאה, אכל כתשוכיס ייתר מדאי מדאי אסור :עכ״ל׳ יאיתא כאבל רכתי סוף פייט ר׳ נתן אומר: כסותו שמידת עמו לשאול,מר חותם ויתיצכו כסו לבוש, ך כחו פ ה ת היא כאה עמי לעתיד לכא שנאמ׳ ה יכירישלמי דכלאיס איתא ר' ירמיה מפקד: אלכושני תימרי! חפיתין, אלכושני כרדסי ייהכין תר־ן מסאני כרגלי יתיטרא כידי ייהכיני על סטראי, א׳ אתי משיחא, אנא מעתו (פי' תוכן לקום) עכ״ל, ובכתובות וף קי״א ע״א א־תא, עתידים צדיקים ׳שיעמדו בלבושיהם ק״י מתטה, מה תטה שנקברה ערומה, יוצאה ככמה לכושין (יכמ1 שפירשו חוסי חולין דף קי״ז, ע״ב בל״ה תטה ע״ש) צדיק•׳ שנקברו כמלכושיהס על אחת כ"!כ ע״כ; יכן השיב ר״מ על שאלת קליאופטרא (r11:Kt1M>!>a) חלכתא .כדאיתא חסי סנהדרין דף צ' ע״כ, יכתבו תיס' כרוכית שם דייה כלכישיהם וו״ל: משמע כלכוש־הן שנקבת דהיינו תכריכין ע״ש; וכן ייסתכיא דהתח־י' כעין המיתה,ם, והרם נהפך דכמו המטה נהפך לנחש, והנחש להפך למטה; המים נהפכו לי למים; היס נהפך ליבשה, 1היכשה נהפכה ליס; העפר נהפך לאדם, והאדם נהפך לעפר, כן החי נהפך למת, והחת נהפך לחי נדמות הראשון, !נדרשת שמות רנה פכ״ת 1התנח!חא פ' יתרו ע״ש: אבל כירושלמי דהנושא איתא, אחר רבי לכניו: מעטו כתכריכין; מפני שעתידים.צדיקים שיעמדו בלבושיהן, משמע מעט1 כתכריבין, שעתידים צדיקים שלא יעמדו י כתכריכין אלא כלכוש־הן מתייס, יכן לוה ראיהל, משמע המעיל שלכש כו טה מעי משמואל הנכיא דכתיכ כו וקן עולה והוא עו, לב״ז אין הכרע, ומי יתן ו ן תעשה לו אמ ט , יכחו שני ומעיל ק י כימי ת״ !תכה כל ילוד אשה לתת׳' יהיה כאיוה לכיש שיהי'« יהכע״הטכפ' עקכ כתכ רמז, כתיכ יחיה האדם וסמיך ליה שמלתך לא בלתה, היינו: כשיתיה האדם שמלתך

לא נלתה, ועיי' עוי מדיני, התנרינין לקמן סי' צ״א ס״א •

— 120 —

ם. פי p ו p ן £ ן וכו כי סעי

לאחר יציאת ם ו כי וםם קרוביו הבו ד הג ר ה ם מ מסלקית ו נ ם ההלו י ה ת ו ה פ מ ש י נ

ן צ״ח, שרי חציעור הגדול נאשר ך לוה מחה שמצימ במדרש הנעלם ד מ א ם ראה ני במהרה יסמלק מן העולם, אחר לבניו: ויל ואימא לאמן דמסמלק מפלגי כאחר עילא, יבחר דאסמלק חן עלחא ואמימ הבא לחחמי לין,, ידעמא דבר נש לא ידע כהי ע״נ • ן .לא מכני, דאינין.קריכין עלאיז ולא ממאי ימלאמר כמר דאסמלק חעלחא יאמי הכא לחחמי, שייני דמקמי הכי לא קאמימ; אמנם יהי דיקא שלא לצעירי כהרממ קילס, כי אז עמ לחשימ יזככי שלא להטריד ניינמ הזיכה לקדש עצמו או כשרפים, אכל אס היי יכילים לעיייד על עחדם בלא לליי יזיל, אין ספק שיש מעניג לממ כהיימ קרוכיי החיים שס כעמ סילוק נשממי כנזכר כזיהר פי ייחי, יהעיי ע״ו מאחר הכמוכ ויוסף ישית ידו על עיי•ין׳,ה א ר ה אל א ר ס ר 1גו׳ כי א ע עיד רחו לזה, חיכמיכ כהגר ותלך ותשב לה מת קולת ותבך, ראיני דמשיס שנשאה אמ ד ותשא א י נ לד ותשב מ במות הי קולה ומכן, ישכה מנגד, ואלמלא לא ככמה, ראמה כמימ הילד לפי דעמה, וכןן ק״ו ע״כ גכי יעקכ, דכעא רחמי דליהוי חילשא, פרש״י כדי במסי סנהדרין ד שיהיה פנאילכניי לכא כל א' יא׳ ממקומו להיומ עליו כשעמ מימה, שכייןשריא־ן שנפל למנוה, יידעין שימימ יממקכצין יכאין עכ״ל, ימ״ש רש״י שכיון שרואי! שנפל למסה יידעיןש־מימ, כיינמי עייפי מה דאימא כמסי כ״מ דן ע״יע״א, ובסנהדרין דן הנ״ל, עי יאמא אלישע לא היה דחליש יאמפח (ינמרפא) אמא אלישע בעאר ימות בו, חכלל דחלה חלי ש ת הליו א רחמי ואמפת שנאח' ואלישע חלה א אחרימי, יכן היא כויהר פ' מר1חה לן קע״י ע״כ, במר ישכיב (יעקב) לא היהמ, על ראמא חוקיה מה כמיכ כיה? בימים בר נש, להוי לי חרעין ללא מיר ו אל הקי י יסב הוקיר, פנ ההם חלה חזקיה למות יגי', מא חוי מה כמיב ו ויתפלל אל די, א״ל אי ניחא קמן לימסין כני נשא מכי מרע־הין יייוון שמך יישממילעי! וימיכין לכמר כמאכמא שליממא, וישמכחין כני עלמא וכאין קלמך, א״ל קכ״ה.־ יאומ הוא, אמה מהא סיחנא בעלמא, יכך היא, מאי ללא היימקדממ

ב לחוקיהו מלך יהורח בתלותו ויחי מתליו עכ״ל• ת כ דנא, הה״ל מת התלינומ אימא כמעבר יבק מאמר שפמי צלק פ״ו, כחומ מ״המ ח י ת פ מ י ב ו אינם יכיליס לילך, רק לרך המקים שנגזר להם יא־ן להם רשומ לננוימ ימין אי שמאל, כמי כשל לאימא כפי כל הכשר (לן ק״ה ע״כ) שהיה .עיחר מחמ החרזוב ושכר החכיומ שהניחו לי על אוניי, והיה זה לפי שלא נימן .לו רשומ לזוז משם כיו יאחרי מאי מקנמא? לינשן מדיכמיה מלמא גרמילי ע״כ, ולכן סכנה לסמים חלונימ ופמחיס, שמא. יכנסי בפמח אי כחלון אחל ואיליy להמגרומ b i ,עמידים לצאמ לרן שם, ואם יסממ1 מטריחים לילן בלרן אחר שנון, כמעשה רר' פלימו (קילושין לן פ״א ע״א) להיי רגיל לזמר, גירא כעינאר לעכור ממקום לששנא, ואמחזי לי׳ יצערי'• ולכן ותלחץ. רגל בלעם אל חקי הנגזר לי, ע״כ דעמווכיינמי אן שאין זה לשיני ניחש, ילכןפימח-ם החלי! לצאמ, כיון לרשימא אמי־היכ למחבלא, מאן א דדן שס, וכעין וה אימא־ מוהר עי נ

לפגע טה אחזק טי כל אחיהיב חילקא חדא להאי סטרלאחעסק כיה ׳אזפריש לכמר מכלא ע״ש, יהנה אס קכלה הלא כקבלן אמנם׳ לחראה עין יש משזכה, המינח אס פמחז החלונזמ כשעמ גסיסה, אץ לסומחס אחר יציאח נשמה מטעם הנ״ל,׳ משא״כ למנהגיניישפיחחיס החלינומ לאחר שיצאה נפשי, אילי מריח אחרח יבא. מלאך׳המות?־ ובאמת, •כעל מעבר יבק כמב טעמי לפיזיחת חליייח כשעמ

׳גסיסה •ע״ש•- :

. ז ן פ מ י י סך שם וגר אצל גוםס אומרים יגדל׳ שמע ישראל ג״ס• ברו

ם • וד• הוא האלהיס, שהאדם בעמ שמיציאץ נשממו השטן עומד על ימינו י א כמגלמ סמי ת י א דס ז״ל כ״כ דן• ט״ז ע״א הוא שטי, הוא יצר הרע, לשטנז (עייפי מאמי הוא מלאך החומ) ואומר לו: כפור כדי אלקי ישראל, והנשמה ממאנמ, יאפשר שיכא לידי הודאה, מאי מקנמא להנצל ממנו? יכוון כי״ג עקייס (שוכר הרמכ״ס כמשנה פרק מליו) ואס הוא איני כשכלי, או שאינו •ודע ע״פ, •קראני לפניו כני, או אחיו, אי אוהטו •קראים לפניו (גס מזה נשמע מש״ל סי' פ"1 ס״א,טס, נוח לו להממ שיעמדו בני כימי אצלי) והוא דאם קרוכי הגוסס אינם כי-ידה כהס יטוכ לו עליל, ולכן אוחוים: יגדל, שנכלל! כו י״ג העקרים, ומש״ה, שיהא חולה כיחיד שמי ימכרך, ינשאימריםז די ג״כ אומרים: שמע ישראל היא האלהים, ׳טין כי מלמ הדין ימד״הר חיוחל, כראימ' כזוהר מרומה רף קח״א ׳ע״א וו״ל: אומרים שמע ישראל וגי' לא איהי יח1לא חד, יאימריס: כשכמל״ו, לא איה! יחודא אחרא למיהוי שיויה חד, יאימרים: די היא האלהים, דכד ממייחלין מרין שי!הן אילין, דא כיחידא חד 1דא טח!דא חד, כדין מרין שמהן אלין אמעכידו .חל יאמכלילילא כלא עכ״ל (ולפי לכרי! והי ברישי של ד׳ אלהינו די אחר, רצונו מלמ הלץ ימל״הר, מש1מפיס כלי אחל המיוחל וכזה יסממו פיימ האפיקורסים, אשר חושליס לזוהר הקלוש שכפר כאחלומ•) ואיתי ככ״רפ״צח, כשעה שהיה יעקב אבינו נפטר מן העולם קרא לשנים עשי כניו, א״ל: שמעי אל ישראל, שכשמיס אטכם, שמא יש כלככס חחלוקות (ר״ל חלוקה וספק על הקכ״ה) א״ל: שמע, כשם שאץ כלכן חחליקית על הקכ״ה כך אין כנו מחליקות, אלא ו ישראל אטנ, אף היא פי׳ כשפמיי יאחר: כשכמל״ו ע״כ; וכן היא כדכריס ד ח די אלהינו ד או לגלית י יקרא יעקר אל כנ •רכה פ״כ, יכמלרש מנחומא פ' ייחי אימא ג״כ ו, שהיה כל י להם אח הקן (אחרי כהגלה מיכא כסי הכחיי, ראה .יעקכ אטנ האומיוח כשמיח י״כ שכטיס חון חאומיומ חייט, אמר ׳עקה כיין שאין כהס, כיון שראה שגם אומיומ ק״צ אין כהס, אמר חטא, ראייס לגליח להם אח הקןן שראה אימי יעקכ, המחיל אומר אינן ראיין לוה) נגלה עליי הקכ״ה כיי טי לכניי: ככקשה מכם היי חמככליס להקכ״ה כשס שככליהו אני יאכימי שנאמר, א״ל: יילעים אני מה כלכן עני טלם ו י ר התהלכו אכותי לפנ ש ם א האלהי, , מיל וישתחו ישראל על ראש המטה שמע ישראל גי' כיין ששמע מהם כן המחיל.לנמר. כלחשדכשכמל"( ע״ש; ובמס' פסחים דף נ״י ע״א אמר. רשכ״ל ט׳

— 122 —

ביקש־יעקכ לגלות'.לבניו קן הימין ונסתלקה ממנו שכינה, אמד שמא חייו ישע ישראל וגי' אמרו כמו שאין כלבך אלא מ במיטתו פסול נוי אמרו •לו בניו, ש אחר, כן אין בלבנו אלא אתד|, באומה שעה המחיל יעקב אבינו ואמר: כרין שם ככול חלכומו לעולס ועד עינ} וכן.הוא טוהר מרומה וף קל״ד ע״^ע״ש, ולי עור אפיל, משום דיי״הכ ומיתה שניהם שמים, כשם שיו״הכ מכער, כן מימת האלם מכפרת והמשיל סי' פיר ס׳׳א, ומש״ה כשעת גסיסה שהיא התחלת.הכפרה אומרים: יגלל ונוי כמו כליל יו״הכ לאחר מפלת כ״נ קולס יציאה מכ״הכנס שמנגן הש״ן יגרל, וכשעת יציאת נשאה שהוא סיף המחילה ונעילת שער הת״ס אומרים שמע וגוי ברון וגר• ולי הוא האלהיס כמו כתפלת נעילה לאתר סיימה• ״ומה ניתא דמצמצמין לומר שמע וגו׳ כשעת יציאת נשמה, ולפי מעם הראשון הוי לן לומר הכל כעול הגוסס עימי על לעתו לומי גס ה!ת או להולות, כן נראה לי, ומה שמלל-קין אצלו נרות, כתכו חכמי האמת שהוא לנטל השכינה הכאה לקכל הנשמה, וגס הוא מרוחו כחיחת אהרן שכתכ רש״י כפי חוקיו, נכנס למערה ראה מטה מועצת זנר יליק וכוי ע״ש, ימקפיליס המכקריס שלח יוציאף רגליו על המטה} אמט: יאסו הגיסס אכר תין למטחי, מלכתיכ אצל יעקב, ו מה שנוהגים כל כני חכרא כשומעם קיל הכרה מאחל שגיסם יקרוכ למיתה, חיש •מהרה אלי! ׳ריצין כמי לבי הלילא ימסככיס פתאים את מטתי ומכקשים עליי רחמים בקול גלול, ומ איט ראוי אלא לחולה שלעתי חטירפת אין ריאה ואין שימע, אבל בגיסס שלעתו מיישבת עליו> הרי וה כשפיכת למיס חלילה, הלאף לעתי ח אין מודעי! איתי שמא תטי א־תא כיי״ר סי' של"ו> תילה שמת לו מ עליי יאיןביכין בפניי כי׳ יבתב שם הש״ו ס״ק ב' בשם הב׳׳ח, לאף על מת שאינו קריט נשכר לכי מפתל! שמא ימית גס היא ע״ש, מכ״ש כשיראה שמוטרץ חיתת עצמי. בפניי, יילא׳ הוי שפיכת ומים מחש, לרומא לנר המטפטף שטין שנוגע בי האלם, מיל נכבה• יכפרט עיקר ההקפל, היא שלא תצא נפש המת והוא ית־לי מפני שהנפש משתוממת• כשעה שייצאה מן הגיף, לפ׳׳ז היה לי כאתל שעימלעליי, ימה שמלקלקיס להתאסף בחכורה ולעמול על האלם כשעת יציאת נשמה, היא לטיכתי ראה השחת־ כ .החבורה לעירר את לכס, .עייפי מה שני ויהי עוד לנצח לא י, כמ״ש שלטי הגבירים כפ"! למס׳ מ״ק, וכמ״ש המחבר ם ימותו י מ כ ז ח ראו י,ע"ש. לפ״ז א״צ שיעמדי עליי ממש רק אי או יהריו״א כיי״ל ס־.' של״ט סעיףל' שנים,.• !האחרים יהי! סמיך.לי ־בחלד מייחל אי גס בחיר הגיסס .רק כקרןוייתא שינוי גדיל- י כ ת .נהס״הגוסס .!׳אמרי כל המוחורים בלתש על ע שלא •רגיש: והשנים העימליס עליי מתתילין לימד שמע וכוי- או יכיליס להתאסף כילס עלי1 ממש לראות כמיתתו, כדי לעורר את לנס ולומר כציריף כל התפלייג. והכקשוח •

D י fl D ] D ובו ב׳ סעיפים.

ך לבחירים• . ו מ ר ם ט פ נ ם ה ט ו מניחים נוצה לפני. ח, יליקא נתיטס נראה סימן המיתה ט היא ס ״ א הוא לראות אס מוציא רוח תו י פח באפ י כלי הנשמה,־ משם היא נמסי׳ג ומשם• היא ייצא כרכתיכ ום, •וכת״ש שם האלשיך וו״ל:•.כאשר ־ הנופח ככלי וכיכית, הרות אשר י ת חי מ ש נן פיו דבקה עם אשר ,חין-הנלי; כן.כחת!. יתנרן נשחה.לאלם, היה: החלק נחו

׳ סוטה דף מ״ה יאשר כאדם תקושר עם מה שבו יתכיך עליל, ונמו לאמריגן כמש,, וכמס׳ ו י ח רוח חיים באס מ ש •ע״נ לע־קי ח־ותא באפיי היא דכת-כ כל אשר נ, עד , זימא 1ן ע״ה ע״א כמי שנעלב עליו מעילת, יבריק אומי עד חיטחי, עיש חיטחי ואס אי! חיית בחוטמו שאינו מוציא רות, יידאי מת ויניחוהו עכ״ל, עידת רוח מ ש ד נ ש שם בגמ' כיין דכוק לי.עד חינ1מו.שיכ אין ציין דכתיכ כל א, לפני שהתוטס היא כלי הריח יהנשמה נהנית מן י חו״ל ריח ע״ז •וגא ולק אסי •הריח 'כדאיתא ברכ1ת למ״ג ע״כ, א־והו דבר שהנשמה נהנית מחני יאין הנין• נהנה ־חיוני, ;הוי׳ איחר וה הריח, יכ״כ הכחיי בפרשת כראשית, יכ״כ כסי התרדים פיר,מ לאף, היינו החיטס, לשין ינוח־ האף כדפי׳ רשכ״א ה חרשי ר״ול לא תנאן* לא ת כיי ע׳׳ש, יעפ־״ו נראה לי לפרש מאמר הביו׳ תענית דף כ״ט ע״א, נמרה ביייה יעל ר״ג להריגה,־ גא אחן אחד ועמד בב״התד יאמר כעל החוטם מתבקש, בעל החוטם מתבקש ערש"׳ כעל החיטם כעל קומה וצורה, ל״א גדול הדור מתבקש לה-יי., כרמי אמר ליה שלא יכירו כו אנשי המלן עליל, יל;׳ דכד־נו ליל כיון ׳.׳:־׳:טס היא האבר שחייתה של נפש תליי' כי, לכו אמר נעל החיטס, והיא כאלי אחד, החי מתבקש למ־תה, מימש כה״ א ידיעה לרמו על רייג שהיה הנשיא וראש החיים• : וראיני׳ אין הפליא הקכ״ה לעשית את האדם שנפח ריח ח־יס נאפייקא, כי שם היא נכנסת ראשיו יייצאה אחיין, משים שהחוטם הוא אכר היחידי, די אשד בילט חוץ לגוף כדאיתא כיומא לף ייייט ע״א, כהא׳ נדייק׳ שהתקין הקטורת •מבחין והכניס, מת והיטל כאשפה והיו תולעים ייצאיס מחיטיוי כרש"• מחוטמו :שהוא ראשק לאיכרים ליכנס לבית לפי שהוא בולט לעניי, כדאמר נמ׳ במסכתשביעית (יף י"! ע״כ) הנכנס לבית המניגע דרן אחוריי, אפיל! נכנם כילי חין !

׳מחיטמי טהור, אלמא הבא דדן אחוריו, :כנס חוטמו אחרון, ימש״ה מניחים נוצה, רכשאץ ריס ת־יס מנענע הניצה י שהיא הקלה כיותר להכחין, אס עוד נשמתו נ

>ולאי הוא שתת • •3 והו טעם המנהג; אמנם אין ראי• לני לסמיך ע״ו ולהחויק את הנפטר, לחת זויאי, שהרי אירע נמה פעמים שהוחלט הנפטר כחיקת מתם דף ל״ז י ד וחתי רוחי ־ליום א! י1מ״ס ושב החולה לאיתני, :וכעין יאיתא מי ע״א חי שיש לי חולה בתיך כיתי ינתעלף יכליחה שחת וקרע יאחר יכן מת יכו׳ ע״ש, •ימה ־נקל לקברי חלילה כח״י ילהמית איתי בידים, לכן נלפענ״י היתר גמור שלא לקבור את הנפטר עד שהרופא מעיל ע״פ• נסייני ישביק חיים, יאס' סנהררי! אין כאן •ריפא, על שיראי המבקרים כתמי. החיתה• והא לאיתא נמתנ׳ דף ח״י ע״א דהמלין את מתי עיכר כלא תעשה? את חמי דייקא, הייני שהיבררה המיתה ע׳׳י נסיין, דיח״ יהרוג ע״פי כ״ל הסמוך לו שים במתני', למיתתו גיכ .יידאית, דהא הוציך בכ״ד לברור מיתה •פה שימית מהר, כדאיתא שם דף מ״הס יוכרייתא דיליף (שם ע״נ) הלנת בל מתים כלא תעשה מייביייא •ע״א• ג, חיכתיכ ברישא דקרא לא תלין נבלתו , מוכח רביות יידאי קאמי ו ת ב ק ת ד

ם ותקבר י ר ם מ ת ש מ ה p הא• דדייש ר' אלעור במס׳ מ״ק דן כ״ח, ע״א ו i ש0 סמיך למיתה קבורה, הייני נמי כמיתה יילאית ליקא, כמי כחיים דהיבררה כמיתה ע״י שפסקה הבאר פתאים כמ״ש האלש>ך כפי חוקת, למיד לאחר מיתתה קילס הקנירה חסרי החים, יכלמשחע מלשין השייע או״ת סי' תק״פ סעיף ב' ע״ש• ומשיה מצ־ני גס כיהושע שקכראת מלכי כנען כערב של אוחו היום שהמית

— 124־ —

, כ״ט• יוד, כ״ו) אע״ג דאין כתל״תס הקללה שהזכירו ותלה אותם׳ (יהושע ת' רבותינו ו״ל (סנהדרין שם) כתגדף ועובד ע״ו, ח״מ הוי ככלל תלין את חתוך ת מ ד ת א א א מ ט וכדברי תשתע נחי ממ״ש הכרכנאל פי כי תצא יו״ל: ולא ת ר״ל כי כהיות האדם י החת תלוי ותגילה, הנה יעשה גופו עיפוש גדול כארן, ויגיע חתנו הפסד והשתתה לשאר האנשיס הת״ס וזו טותאה גדולה כארן, יען, ס היי האדס הוא הכעל תי, שכתותו יכאש יותר חהרה תכל שאר הכעלי ת״ וכחסכ׳' לוה אחרו כספרי, לא הרוגי כ״ד כלכד אתרו, אלא אף כל התלי! תתו ביוס ההוא, עובר כלא תעשה, והוא יוהסכה הטכעית שזכרתי עכ״ל, וכיין דטעחו שלא יסתען עיפוש, ע״כ צ״ל דככר נילדי סימני החיתה, דאל״כ לאיזה שעות קלות וודא• לא יבאש המת ילא יתעפש• יעוד ראי' כרורה לדכרי משיני׳ הלשין שחצינו כפי״א תחס' שחחית, דשס איתא כל החלין את חתו הרי זה חניולי יכו ע״ש• וכחת כהא׳ גוונא הוא שדרשו חויל דאסור להלין — יחיהו אף את״ל דיומ! התלתוד קכרי את מתיהס כו כיוס אחרי הכדיקה ע״י הנוצה וכיוצא בה, מיי! ניחא, דכימיהס שאני, שהקד! על המתיס• וז״ל הכר״תא כמסי שמחית ריש •ני'י! ׳יצאי! לכ״הק ופוקד׳! ׳׳•ל המתים עד ג' ימים ואין חיששין משים דרכי החמור׳, חעשה שהקד! אי, וחיי עשרים וחמשה שנים ואח״כ מת, א' והוליד ה' כניס ואח״כ •מת, ולפ״ו כיון דהקדו לא הי' להס לחוש למיתה כידיס, משא״כ לדידן דלא עכדינן הכי, וכי1״ש הש״כ כיו״ד סי' שצייד ס״ק כ' כשם הפרישה וו״ל: ופוקדים על המתים זה היי דיקאכיח־הס שהיי מניתי! את התת ככיכין יהי' אפשר לגלות את המת ולראותו עכ״ל, וודא• לא לכד דתיתר, רק אדרכא תיכה להל׳! את הנפטר, דמה אם התירו להלין את התת לכבודו, כדאיתא להדיא שס כתתנ•' סנהדרין, הלינהו לכבודי להכיא לי ארי! יתכריכין איני עוכר עליי, ומפרש כגמרא דף מ״ז ע״א .דלככודו הייני לכבודו של חי, והא דאחר רחמנא לא תלין נבלתו על העץ, דיקא דוחי' דתלוי דאית כיה כזיון, אכל הכא דלית כיון כי' מיון לא וע״ש כפר״ש׳; יכן ׳במסי ח״ק דנ״כ ע״א, חדחה מטתו (ממהר להוציאו) הרי זה משוכח, על אביו יעל ,אחו הרי זה מגונה, והיינו מפני ככודו של מת, וימס׳ כתובית דף ג׳ ע״כ, הרי ׳שהיה פיתוי אפוי וטבחו טכיח ויינו מוזג ומת אביו של חתן או אמו של כלה, מכניסי! את החת לתדר יאת החתן יאת הכלה לחופה וב|על כעילת מצוה כוי •ע׳׳ש, והייני משים פסידא דחזונות, יכול! פסקינן להלכה כיי״ד סי' שנ״י סעיף א' יגי, יבשי' שין״כ, אף דכ״ז איני אלא אי משוס יקרא דתיי,׳ או משוס יקרא דשככי 'איי משים פסידא דממונא, מכ״ש דמגונה הוא למהר ולקכור כל כמה דיש לחוש שמא ח׳ הוא עדיין, ׳לכן נלפענ״ד חיכה להמתין עם הקבורה יומיים או שלשת ימים עד שיתבררו סימני החיתה, וחחילא הוא ג״כ יקרא דחי• 1דשככי כשאני חסים על חיית הנפטר — אמת אין להכחיש כי זהי קולא דאתי ליד׳ חימרא,לפ״ז יהיה לפעמים ג׳ ימי אנינות ושכעת יחי אכלות, (׳היי הקריכיס אסורים ד

כמלאכה י' ימים, יאפשר דחש״ה נשתרבב המנהג למהר עס הקבורה,• נדי להרחיק 'ההפסד על צד האפשר יוה! טעות, דמשיס פסידא לא התירי חז״ל רק להלין את המת, אכל לא התירו משים פסידא לקכיר ספק מת דאין נחיס על חיי הגיף ילא נתיס על חיי הנפש• ובפרט רבו הקולות נאכל, ולמי• שהשעה דוחקח לו

טוב להקל לאתר שלשה ימים עייפי הדינים המבוארים בש״ע•

— 125 —

ן פט• מ י סש פ נ יציאת ה ת אחר. מעצמין עיניו של מ

פשוטו היא חשים כמד המת, כמו שסותמין גס את עין וכדאיתא כמסי שבת^ דן קנ״א ע״כ כתתנ׳' קישרין את הלתייפר״שי קושרי! את הלת׳ של חת^ שהיה פיו הילן ינעתת, קישר•! את לחייו.כדי שלא יפתח עיי ייתר; אמנם •ש ג״כ׳ת ירו על עיניך, יהיא רמו לתתיית החתים, סמן• לוה מ׳׳הת שנאי ויוסף ישי כי כל איש הריצה לראית מאימה, צרין לפקית עיניי; יהלא אי אפשר לפקית אס לא היו סגורות מקודם, לכן מעצמין עיניו יאיני ריאה עוד פני עי״הו, ואת״נ׳, יפקח עיניו כמקים, וכן הוא כויהר פי שלת דף קס״ט ע״א, ' כאשר יקום לחת׳ אמאי סתימין דע״נין למיתא? כני! דעיינין גוינין דהא׳ עלמא אינו!, וחיוו ידייקנא דהאי עלמא כהי, איהי אסתום מיניה האי עליוא, תיוו להא׳ עלמא אסתימי עיניי כיי ולית ליה חיוו יהא׳ עלמא מתיי! ולהלאה כיי, א״ר שמעון ::א׳ אתהני האי למיתא ומה תיעלתא אית ליי כי־,אי? יואן יכע׳ למשאל מה, ׳•!:-׳־ן לאפקתא עיניי כנין לאתואה, דעד״ן אזדמן איהו לאתכא לחמו דהא׳ס הש״כ על התורה מכיא! ימדייק ממני דסיתמי! עיניי, עלמא כדכקדמין עליל, נ כי כל עיד שיש ל1 ריאת וה העילס איני יכול לראות עי״הב ע״כ, ויש כעצימת, ייושם נראה• א עין של חח עיד טעמים אתרים וכפרס כויהר ייתי דן ר״כ ע״, כסיד י שראיי לכן לינרא עפר על עיני דאכי׳ כד אתקכר, יאם יש לי עפר אי, טוב שהין ׳שום אותה כעצמו•׳ ננו ה יחו ר פ את ע ה ו י ת אבנ ך א י רצו עבדי כ על עיניי של אכיי, יאית' כירושלמי דנלאים, וכפ׳ הנושא, א״ר אלעזר לי־' נתן, היו נוטלים גוש עפר ימנית׳! על ארונו דכתיכ ק א קריא, כיין שמגיעים לר אדמתו עמו ע״כ, יע״ו כתכ הגהיימ כסין פייה מהלי מלכים ימלחמית׳ פ כ ו וו״ל: מכאן נראה סמך למה שנהגי להניח עפר מא"׳ על היותים אע״ג רהא•׳ עליל, וכן איתא כדי ח ביו״ד סי' שסייג ובהגהת שי׳ע שם דבירושלמ׳ א״ר• כאי,

סייח כשם הא"1, דיש נוהגים לתת מעפר א"׳ בקכר ויש ליןנהג הזה על מהי שיסמכו (מדרש תנתותא פ' ויחי) •

/ ם י פ י ע £ י ft ן ^ ובו ב' ס )

ת המת• נ ו ב ש בים ב שופכים מים השאור המנהג ככלכו ימכיא1 ש״ע י1"ד סי' של״ט סייד, ושנונה היינו ג' א מקו כחים, כמ״ש הטייו כשם ת!ט׳ כת1כ!ת דן כ״מ ע״א, וכדאמרינן כחם' עיין דן כ״א ע״א, דאין שכונה פחותה מגי כתיס, 1הרכה טעמים מצינו לשפיכת המיס, טעם א' מובא כט״ו יי״ד סי' הנ״ל סק״ד וכש״כ סק״ט, לפי שמלאך המות מטיל כמיס טיפת סם המות ע״כ, כוונתם כיון שניתן לו רשות מתגכר ככל עוו אן אחר שעשה שליחת! להגביר כת הדן (כמש״ל סי' פ״י ס״כ) ולהפוך המיס לדם, ע״כ אני שופכים המ:ם ע״ג קרקע מקים מוצאם שאינם עלולים לקבל• טומאה שם, וטעם וה של טיפת .דם המיח נ״ל שהיא• ג״כ דעת המרדכ׳, שכתב בפי כל שעה ומביאו האגיר, כא מעשה.לידי 1אמרתי שלא לשפין המים כשביל•ל פסח-שמוריס הוא,וכן כשארלילית פסח, ד)שומר פתאים. י ל ל ח ס המת כליל פ

— JH> —

ל', ותלילה שיארע תקלה ע״י מצות השם pi הורה הרי יהולא התסיד שלא לשפוך, חוה לעיל סי' סייג) וויכח חרכריו, וחושש המיס מן התקושה נשכיל זה עכ״ל (ע״ם נחשנ״ן כתנ ראה באתל ששתה מהמים ומת, וכש״ות שמש ג״כ משוס סכנה, נ צלקה איתא, לאס יש איוה מת כשכת אין לשפוך המים יןחמת המת, משוס שנייקדש אותו, היינו שצוה הקדוש ב״ה למלאך עי ו ת יום השבי ויברך אלהים. א המות, שלא ילכלך את מימי ישראל. בסכינו כיוס השכת ע״כ; סעס ב איתי כשפת

, יהיה הוראה לכני אום כ׳ יכינו עניני עו״הו, כ׳ אפיי מיס המטהרים. אמתפ״כג וההכרתיים לכל צרכי כני אדם, אינם נתשביס לדכר קל־מהעולם שאתר:המות,״ן הת״ס הס כמיס הנגרים ארצה והכל כלה ו א כד, רק נפשית תסידיו לעולם כי סי נשמרו; טעם ג כתכ כמעכר יכק, שפיכת המיס על העפר יכשר (יודיע, שעתיד הקדוש כרוך היא לגמל עפרו נטל העליון ויכא כגשם לנו כשפע והמלקוש יורה ארן, גס מירה להיית האדם קירן מעפר והי סיכת המיתה; וטעס ד' א־תא ככלכי שהיא כדי שידעי שמת ולא יודיעוהו כפה ייהיה ימציא דיכה ע״כ, יכן איתא כפסתיס דן ג' ע״כ א״ל: נח נפשי':' א״ל: אנא לא קאמינא, מוציא דכה היא, : ־ כשיל, וטעם זה איתא ג״כ כמהרי״ל הלי מצות וו״ל: אס כר מינן כאותה ד-, נווה אין לשפיך אח מי המניח דאין תוכה היא אך לפרס1ס מלתא עכ״ל (ע״ כאי״ת סי' תנ״ה סייג כהג״ה יכת״י) ירמו לשפיכת המים כתכ כאר הגילה כיי״ד, כי ה ד ע ם ל י ה מ , ולא הי ם ם ותקבר ש תםת שם מרי סי׳ של״ט מדכתיכ ו

כילם שפכו מימיהם יכן היא כאתרי ניעס פ' ל״ת׳ • : ;־ כ ומטעם וה האתרוןנסתען עוד מנהג אתר, והוא איתא כמרדכי כפי משילים כשם הירישלמי !ו״ל: רכ שמואל כר רכ יצתק סכי, אקושא דכי׳ כנישתא הוי, פי' זקנו היה תון הדופק לכ״הפנס כניהוג השמש כינינו, ינראה דאהא םימכים לדפיק על הפתחים נשכת להקין את הקהל לבית הכנסת עכ״ל, נם יש״ש כתכ בשם אייו, רכל תשמיע קול שאינו מכוון לשמחה כגון שמש המקשקש לכית הכנסת וכיוצא כ1ה מותר ע״ש; גס הגהת אשרי" סקי מסי עירוכין כתכ כשם המיימוני !הסמ״ג כרכ אלפס.וללא כעולא, לאוסר להקיש את הדלת, גם, מרדכי, אגודה, ור״י ברזילי האגור מביא כשם ר״ת, רי״ן, אבי העזרי, ה״ג להיתר, אכן הריי״א כארת סי' של״ת ס״א אוסר בשבת ע״ש, גס ר״ת פ!םק כעילא, יכן איתא כתשי' מהר״ס מינן לאיסיר, ויסוד מנהג ההכאות היא דבד1ר!ת שככר עברו, מלכד שלא היה עוד להם מראה השעית (Ulircu) כתכניתם וריבייים אצלני היום, היתה שעת ק״ש של שתרית נ1הגת ממנים מזמנים שונים, אנשי משיור היו

מקדימי! לקרותה ק1דס היום, כי התמיד היה קרב ק!דס הנן החמה כעמוד השחר,• ושמא תמשיך עליהם העמלה וימנעו לקרות לכן קראו' קודם העמלה, אנשי מעמד היי מאתרין לקחתה על כלית עמלח התיןיל, כיון שהוצרכו לעמול כשליתת הצימר על הקרכן כראיתא כמסי תענית לן כ״ו ע״א, הוותיקין היי גימרין אותה עם הנן התמה, כלי לסמיך גאולה לתפלה !לקיים יראוך עם שמש יגוי (עיי

פי' ע״ו נמהר״שא תר״אג נרנית לן ט' ע״כ) ועם הנן פירישי קילס הנן סמוך ליי כמ״ש ת!ס' ע״ש, וכן כעלי קריין אס יכלו לעלות ילהתכסית על שלא תנן התמהן כ״נ ע״כ, והיינו נמי כוותיקין, ושאר כל עלו וקרו נלאיתא כפי חי שמתו ל הצינור קראו ק״ש מיל אחר הנן התמה, והנה אנשי משמר ואנשי מעחל לא היו צריניס סימן, דאלו הקדיחו ואלו אתרו, הוייתיקי! היו אנשים ענויס ומתננין'

i'2־ —

המצית כמו שפיר״שי כרטת דף הנ״ל, הם עררו את השחר כדי לטין את השעה,־ וגס להם מצינן מעיקרא ה' סימנים לק״ש, אי, חשיכיר כין תכלח ללכ1; בי•/ •יישיואה אתי כין תכלת לכרתי; ג', כין ואכ לכלכ; די, כין חמיר לערוד; ה חכיח רחוק ר' אמות ויכירנו; אן מסקנת הגמ' שם ללתפילין (שמצת הנחתן קולס ק״ש, כפ״כ דף י״ר ע״כ) מועיל סיחן האחרון, ילק״ש כיתיקן; אמנם שאר כל הציכיר קראו מיל אחר הנן החמה, לכן כלי לעוררם או להקיצס משנתם לוחן ק״ש, החקיני שהשמש ילפיק על פחחס, כמו.שהילני המלכה עשתה נכרשת של • זהכ יכשעה שחמה זרחה, ניציצית יצאו ממנה והכל ילעו שהוא )מן ק״ש, ומס-ק, שהסימן היה לשאר עחא לטרושליס, ר״ל להציכור נ הגמר' יזמא לף ל״ז ע״ כמיש חוסי שם, כן כגכולין וכחוץ לארן היה השמשים מתרפקים על הללתימ, כדישיקיחו ויוכלו לקרות שמע מיד אחר הנן החמה, וחש״ה כמל המנהג בליטת האחרונים שאין מדקדקים כ״כ ככוון הרגעים, מ״מ ככמה מקומות נשמע המנהג עוד שלא לדפוק רק כשכת, אכל כחול נקרא לבייהננס ע״י גי הכאות על הדלת עס כלי ען המיוחד לוה, אכל כשיש חת כר מינן, רופקים רק כ' הכאות, והטעם' הוא כללעיל, ללפעמיס אדם מת כלילה ואף השכנים אינם יודעים, לכן דופקים

בשינוי לה>ל!ת ושלא להיות מוצא לכה••

. ם י ם י ע ; י י כ כ ן צ א י מ י סר שעיצמו עיניו עד טהרתוי • ח א ת ל ת עם מ ו ק ס ע ת עניני ה .א בם׳ משנת חסידים מסי גמילות חסדים פ״ב סייא איתא, אס ימות החילה, יגמיל עמי חסד ו־ניחנו על הקרקע בלי שיס הפסק ויעלה לו במקום סקילה ע״כ; יכן נהגי היודקדקים לציית, לבלתי תת תכן.בינם לבין הקרקע, יהמצוויס לקיים כגופם ארבע מיתית כ״ל, מכואר ההתנהגית כשליה לף רכייי ע״ב, אח״כ מצוה הראשונה מיטלת על הנשים להתעסק בצרכי המת להכין לו זוודתא (רצוני תכריכין עיי' רש״י עירובין רף מ״א ע״ב ובע״ז דף י״י ע״א ליה מזיילתא) עייפי מה דאיתא כטיר פ' ט"! שהולכות אצל המת תתילה עייי שגרמו מיתה לעולם ע״ש, גס נעניני התכריכין יש מנהגים שונים, אין נושאים !נותניס׳ן כעת קניית!, רמז לוה כספר התסידיס סי' תשלייו וישסע אברהם לעפרו, ת הכסף וגוי, ולא אמר ל! אכרהם: תן כפחת וישקול אברהם לעפרו; א להראות שאין פזחתין מכטד המת ואין מצמציויס כצרכיו עליל, וכן דרשו שמותת ט , מלמד שנטל יעקכ כל כסף ייהכ שהכ־א מ תי רכה פליא בקברי אשר כרי לכן יעשה כרי יאמר לעשן: טיל כרי זה (כריתי) כשטל חלקן כמערה עיכ• ואין עושים קשרים כתכייכי המתים, מלכל כי ימרה כתחיית המתים כדאחרינן כגמ' ובירושלמי כצוואת חכמים רכים כאופן לכישתס והעמדתם אחר מיתתם, וכמש״ל סי' פייה סיב ובסי' פייט, עול ירחזז לדבר אחר, והוא, כ׳ בחיי הארס הגוף נקשר קשר אחין עם נפש ריח !נשחה, אחנס לאחר מותו נתפרדה החבילה יאין לי שים אתליתעמתס, איכרי הגיף נתפרדיס ישכים לעפר יגס ג' תלקיס הריחניים מתפרדים זה מזה, הנפש שט כעי״הז על הקכר, משכן הריח כג״ע של מטה, ימשכן. הנשמה כג״ע העליין כלאיתא בב״ר פיייל, בתנחיתא פי ויקרא,, בזוהר פ׳ ייחי:/ במלרש הנעלם כעי חיללח, כשפח^אמת פ״י ונמהר״שא ה מ ח יפי משפטים יעי ת

— 128 —

— אין לוכשין תכריכין לנהרגים כר חיכן להיית ש ״ תדייאג כרמת דף י״ח ע״כ עם ד א פך דם ה ט:: תמיד תוכעיס דין עד כי ישפך דם המצת כמאמר הכתוב,׳ שופש כאשר י הרם הוא הנ באדם רמו ישפך, ואס לא בעו״הז הוא כעו״הכ, כ הובא ביו״ר עי ואתחנן, תעשה באשה אתת שכנה הרג את אתיו ונטלה כיס מדמה ישתי תיו ארגו אחי. •ולעולם טסס עד כי נהרג גס אתיו עייכ, ולכן מנ־תיס עליהס ככתייס בגדי נקם אשר לכשו כס כשעת ההריגה, כי נות לי לאותוסס עליהס וכתיכס וקול דמיו צועקים הרות להתראות פגי המלן המשפט כדמי מו מן האדמה, ירא די וישפוט כיאמרו כדתי נכות.ש לעולם תכעו דין על אתאכ ואיוכל כמקים"שפיכתס (מלכיס א׳ כ״א, ישס ב' טי) ימה שכירכיס סדין על בגדיהם הוא שלא יתביישו כפני שאר מתיס, שלא יראו המיצה בגדי הנקס (כן הוא בשפת אמת פ"׳) 1תקב1רת ההרוגים כמהים מייתר, נמצא ראי' לוה כשי התסידיס סי' רנ׳יג עייש, ואס נמצאו אתר הקבורה כגדי ההרוג שנכלע כהסדס,

עיי' ככינת אדס שער השמתה אות כי•ר תיקון התכריכין, כני המברא מטהרים את המת, והרת! לוה א •ת א ח א ב ל כסי התסידיס סי׳ תק״ס, כל עומת שבא כן ילך, כשנולי ר ו י! נ ״ש אותו וכשמת רותצ-ס אותי ומכינים עצמו לקדושה עכ״ל, ורצינו עייפי וטהרו, כי והי הלשון השגור בפי כל לקרות לרתיצה 11 טהרה, שעל ידה נתמעט וקדשו השית יהסיג שהיה לי כעניני עו״הו כתמריית, ינס' משפט צדק איתא יהא ייס מיתתן כעין ייס מיללתן, כמי כיוס לידתן אתה לכדן ככית וכולם ששים ישמתיס ככואן, כן בצאן תן העילס יהיה להיפן, אתה לבדן תגיל יתשתת כתעשין הטוביםמת שסגלת כעי״הו יתכלעדין כל העם כוכים על עוכן איתס. ווהו כרת! כל עו שבא בן ילך ע״ש, וכעי! וה דרשי זייל כיימ דף קי׳ו ע״א ברוך אתה ככואךך שתה׳' יציאתן מן העילס כניאתך לעילם כלי חטא; 1כי!ס' ה בצאתי ה וברוך א שכת דף קנ״כ ע״ב והרוח תשיב אל האלהים אשר נתנה, תנה לי, כמי שנתנה לן בטהרה אף אתה בטהרה ומי עייש, ובעין ייאיןריס האלי, איתא כאנית דרי

נתן פלייט יכמס' יימא דף פ"! ע״כ ע״ש, ומפורשים לקת! סי' צייד ס״כ, וע״פי• ס' החסידים הנ״ל שכ' כשנילר ריתציס איתי וכשמת רותציס איתי, מש״ה כל אדס ריחן את עצמי כשניעור משנתו, מלכד טעם הנקיות והעברת הטומאה הוא משים דהוי כנולד כמ״ש כתשו' הרשכ״א תביאי כ״י אי״ח סי' ד' שכשחר אני נעשים, ובווהר פיןיישלח על פסוק ך תי נ ככרי' תרשה רכתיכ תרשים לבקרים רכה אמו ויותר יעקב כתכ דהא לית לן מאן דנאיס כלילה כערםיה דלא טעים טעמא דמותא ונפקת נשחתא מיניה ופ״כ כפי יישכ על פסוק וארחץ בנקיון כסי עייש, וכייכ עיד כפי ייקהל דף קצ״ה ע״כ, ובמדרש איתא תביאו הטור כאו״ת סי' מ״י כשר ידם מפקיד פקדין כיד תבירי יתתויר לי כליי ומקולקל, אכל אדם מפקיד כבל ערב נשמתי ביד הקכ״ה והיא עייפה ותתוירה לי תרשה ירגיעה ע״כ; יכן איתא בתנא דכי אליהו חייא ה״כ, כערב ריתו של אדם ניטלה הימני יניתנתת אותי י ד ד רוחי פ י ק פ דך א לבעל הפקדק ולמקד תתויריס אותי אליי שנ׳ בי ד' כוי ע״ש, ולכן רותציס כשתרית דהוי כנולד, וכן כמיתתו כולד לתי׳ עיייהכ, לעיין מיד כשייצא האדם לאייר העולם ינילד לתיי עילם העוכר, חוזרת לידתו מידי מס־ביומו, וככלית ימיי מת ונולד לתיי עילם הנצתי, יכעכיר כ׳ משולבים׳ יחדיו.יש רחיצה בכולם, וכב״ר.פעיית איחא.א"ר שמעין כר. אכא על •שאתה׳

— 120 —

חחלשני ככל בקר ובקר, אני יודעים שאמינתך רנה להמיית לגי את המתים ע״כ יטעם שני לטהרה כתכ הכלכו יוכיאו כ״י כיו״ד סי' שנ״כ, דמדיחין אותו כוי להעכיר זוהמתו שלא יקיצו העם בטלטולי ע״כ; מה ג״כ דימה לתינוק המלל ולווהמת הידיס כשתיית, ול״מ שם אות. כ' כתב, שיטהתהו כמתון וטהרה ובנקיותן הת־־ס כוי כי! האצבעות ידים ירגליס וכין האונים ו־חופו ראשי ויסיקוהו כדי כדי שיבא בטהרה לחניתה, כמי שהיה י רגיל לילן בשבת לבית הכנסת עכ״ל, ועיי׳ כקינטרם אתרין של ל״הפ סי' הליל העתקה מרתיצה גלילה, שתיקן הילל הוקן ו״ל, ואתר כלות ענ־ניס אלו, מלוי־ס את. המת לכ־ת עילחי יתענין הלווי'

עיין לקמן סי' צייה •

0 ן צ מ י סר מיוחד. ד ח ־ ב ר ה ת ט ע לומדים ב

ם טיעיס וסוכרים שהוא מפני שחדר החת טמא, ווה אינו, עיי' בשנתי רבי רננות פי״ד כתכ וו״ל: אין לחוש ללכר־ היוונעים חלוחר לכריס שכקחשה נמקים המת כאמים, כי המת מטמא, כי לא ניוצא שאסרו רכנן, רק לייזר ו״ת במקום המטונופת כוי, וככר פירשו מה הס דכר־ס המטנפ־ם כי', אבל אין אסור לימי ל״ת כמקום טומאה, מפני שאינם מקבלים טומאה (חולין רף קל״ו יש״נ)ית המת, אם היא מכיסה אין להקפיל, לרחמנא אמי ולא יראת ואי משים עיך ערות דבר והא לא חתחו־א עכ׳׳ל — ואל יקשה בעיניך הא לכתב התחכי ביו״ד ב סי' רס״ה ס״ת, לא״צ לכסות ערות הקטן בשעת הברכה? שאני התם לערות קטן 'לא חשיב עריה כמ״ש הרא״ש ספ׳׳ג רכרכות כשם הר״ר יונה וו״ל: למלאי כקטן ב״כ, לא חשכינ[ ליה עריה וא״צ לכסותו כשעת כרכה יגם נראה כיין רלתקונייך קדוש ואין כו כאותה שעה משוס ־ מחנ הי המילה קא אתי, קרינן כיה שפיר וח דבר עכ״לן וכ״כ הרמ״א כאו״ת סי' ע״ה ס״ל, ליש ממירין ראח בך ערו לא י נגל ערות קטן כל ותן שאינו ראוי לכיאה עיכ; אמנם כאיות גס היתר לערית קטן אינינו מוסכם, ירכינו אליהו !!׳לנר ז״ל כביאורו ל־ו״ל שם אות ל״ת כתכ בהליא לאיסורא אינא, לצרין לאחיו הערלה כשעה שמכרן כמ״ש כפ״ג לחנחית עכ״ל, מיהו המג״א סימן הנ״ל סק״ת כתכ כמכריע, ללא יאתוו המוהל בעריה בשעת הכרכה ע״ש, נן״גן כנילן לילן לכ״ע מותר כד״ת, כיון להערוה לא מתחויא וד״ת אינם מקבלים טומאה, אבל טעם האיסור כאיתו החדר שמטהרין היא מהאי לאמרי ו״ל כרכית לף י״ח ע״א, לא יהלן אלם ככ״הק !תפילין בראשו יס״ת כזרועו וקורא, יעיל א־תא שס וכמס' סוטה לף מ״ג ע״כ מת תופס ל׳ אמות לקיים,, ותשכינן כל התדר ללי אמית ויוש״ה לימו־ם ונתיב לועג לרש חרף עושהו כתליימ־יתל, דאין אומרים בפני המת אלא דכרי1 של מת כדאיתא כרכית דף

ג' ע״כ ישיןחומ פ״ג •

. ג ן צ מ י סה ועל קברו• ר ה ט ר ה ה א ת ל מ ת ה א לה מ ם מחי י ש ק ב מ

הוא ,כגמרא• ובירושלמי פ׳׳ב דיימא, אי מ־ית צרין למ־ול יחפייסיי על קברי' י . 9

•130 —

ל המבקש מטי חחבידו כ : , א ״ למ־מר ליה*. סרחי! עלן ע״כ, ובמס' יומא דף פ״ו ע' ע״ש; כוי אם מת מניא עשרה כני אדם ומעמידי!־ על קברו ואימר: חטאתי ט ומרדכי שס סי' תשנ״ד •כתכ, ונהג1 רכות־נו ואמרו שתקנת קימונינו וחרס שצא לטצ־א שם רע על המתים שהם שוכני עפר, ורכ־ם תמהי מה רא! על ככה? ולא דהר ריק הוא מהם, כי כאני להגדה דרכי תנחוחא פ' ואתחנן, איור נושה לפני הקכ״ה: כל הכעס הוה עלי לחה? א״ל אמה אחרת כוי לא ד׳ שלחני (ופירש בג־• ישע דוה היה חטא, דאס לא היה נעשה הנס של כליעת הארן ה־ה גורם לכפור ככל התורה, כ׳ היו אומרים שכל חצות כדה משה מלכו ולא די שלחו)ם, זכי אכרהס יצחק ןיעקכ ם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאי ת מ והנה ק חוטאים היו שאחרת לבניהם כן? וכוי ע״ש; וכן עסקינן כא1"ת סי' תר״ו סעי׳ ג' ועיין עוד כחו״מ סי' ת״כ כהרמ״א כסח״ע !ככא״הג שם ונאו״ח סי' תר״נ סעיף כי 1.', וכן היא במהר־״ל כלקוט׳ דינים ״"ל: מסי יומא פי כראשונה אימא בן, אאר ר' הונא ככן שנה כלא טעם חטא, מתקיף ל: ׳רנכ״י שנה שאול במלכו וא־מא כן שנה המלוכלן כטיט ובצואה? והדר מסיק שס שביקש ממנו מחילה נוי (דף כ״כ ע״כ) ושאול החליף עולמו ככר כמה שטס קודם שחרפו ר״נ, מ״מ מכי־-ור נ ח מחילה עליל, והכל מטעם שכמכמי לעיל סי' צ״א םע־ף א', דמדור הנפש נ מות, דהיינו כאויר שכנגד הקיר, וע״כ יש לגוף קצת ח־ות כקכר (ולכן מצ־נו כהרבה מקומות שמכינה גיף האדס: נפש כענין שכתונ נפש כי תחטיא והלא הנפש אינו חוטא, אלא כיאור! על הגיף, יכן ויהי כל יוצאי ירך יעקב שבעי' נפש וכמ״ש הכח״ בפי שמות) דאל״כ אין יודיעו למתים צער חיים, ומה תועיל התפלה כב״הק אם לא ישהה בקבר חיומ מה, ולכן אמר רכ (שכת דף קנ״ג ע״א) אחים כהספידא דהתס קא־ימא, עוד אמרו כמדרש קהלת ובירושלמי פ' אי; מעמ־דין, שהמת •ודע זשימע קלוסו כמתוך החלים, ובשנת דף קנ״כ ע״כ, כל שאזמר־ס כפני המת יודע עד שיסתום הגולל וחר אתר עד שיתעכל הכשר, ועיי' עוד ככרכות דף י״ח ע״כ כמעשה דשתי אחיות וכוי, ואמרו טוהר צדיק־יא אע״ג דאתפטר! חהאי עלמא, לא אסתלקו, וגם חשה האיר ליהושע כשמש שמאיר לירח בלילה, ועוד אתרו בו1הר שמ1ת, אס לא בע1תא דמותי על חיי, לא יתקיימו! פלגי! יומא, ונדף רבייה ע״א כתכ, כד עלמא כצערא וכעאן כני נשא רחמי! עלי קברי, כלהו! מתי! מתעדין ליה, דהא נפשא אקדימת ומודעה לרוחא כיי כדי! ריחא מידעה לנשמה ונשמה לקב״ה וכדין'קכ״ה אתער יחס על עלמא עליל; ומבואר כארוכה בווהר מרומה דף קמ״א ע״כ — דף קמ״כ ע״כ ע״שה, מכל וה נשמע, דנפש המת מדעת מה שנאחר על המת, ילק צריכים לבקש חחנו מחילה אילי נעשה מה שלא כשירה

ושלא לככידו• —

. ם י פ י ע D י מ | £j ך ובו ב׳ ס

ה מ ר כ ב ק ת בארון ועוסקים עמו ב מ ת ה מניחים את • ו ג ה נ ת ה

, א״ר ן ם ואשתו בתוך עץ הנ ד א ת רכה פושה י״ט ויתחבא ה א בראשי, פי' חדלא נתיב; לוי, רמו.לת!לדוחי1 שיהיו נ־תנ־ן בארונו של ען

131

, ונעל הטורים נפרשת דחי על פסוק ועשית ן נין ען הגן אלא• בוזוךיעץ הגת כתכ וו״ל: פרישי תסד שעושים עם המתים והי אמת, אמת, מ א י הסד ו ד מ ע נוטריקון; ארון, מטה, תכריכ־ן, !כפי כי תצא כתכ, כתיכ על הארץ 1סמון לייו ליתר פגם העץ נקכר עתו, ועוד לקבור כארון ע״נ, וכן איתא י קבר תקברנ כו דליעכד ליה ארון ע״ש, וכן עפה דיד, ן מ״ו ע״נ כי קבור תקברנ כםנהייין ית שאול וגוי ואיתא ע״ו כמדרש ת עצמו , כ״א) ויעל משם א דכתיכ (שמואל כ' כנןדכר רכה פ״מ, מה עשה דוד, עמד וכנס כל וקני ישראל וגדוליהס ועכרו את הירדן יכאי ליכש גלעד ומצאן את עצמות שאול ויהונתן כנו ונתנו אותו כתין ארון המת וכי' ע״ש; יכשל״ה מסי פסתיס קמ״י ע״א איתי, הנה האדם הוא כמו הליתית, הרי גון יכמי שהדכרית הס תחש כנגד תתש, כן ייד אצכעות־י ה' כנגד ה' ׳האדם כמו הלותות, והאותיות נשמות, וכשפורתת נשתכרו הלותית ואן שכרי הלוחותן ח׳ ע״כ, כ״כ דן יו״ד עי׳כ) כי האדם יושם כארון :סישמי כארי! (כרכית ד ע־.יל; נימת השלייה למשחז״ל פסחים דן פ״ז ע״כ ואשברם לעיניכם תני' ליחות נזכרו ואותיות פורחות, ע״ש כרש״י ייוהרש״א חד״אג, יכאיתיית דר״ע דן כ' ע״א,ד, אמרה להקכ״ה רצ1נן שתכרא כי את עולגןן שכבר אתה עתיד לתת לישראל י ג י את ליחית הכרית כוי א״ל לאי, מפני שכן עתידי[ להשתכר תחת ההר ולפרוח הדכריס חהס וטי ע״ש • טוהר ויקהל דן קצ״ח ע״א אתכרין תרין ליחי אכנא דהוו בקדתיתא, והא אוקיחנא דאינק אתייקרו על ידוי ונפלו יאתכרי, מ״ט, בגין דפרחי אתיין תגי ליחי אכנין ע״כ• כתנא דכי אליהו ח״א פכ״א נסתכל משה כליתית יראה את כתכן שפרת מעליהם, מיד שכרן משה תתת ההר, יכן איתא כאליהי זוטא פ״ד ע״ש, ובעל ישועת יעקב מראה מקום עוד למדרש ׳לקיט פ' כי תצא דן ק״ח ע״ג, וכשמות רכה פמ״ו איתא, פרחו הכתובים יין הלוחותכם, ראה חשה שחטאו ושיכר ם לד׳ אלהי ת א ט לכן שכרן שני וארא והנח ח הלוחית, א״ל להקכי׳ה: לא היו מדעים מה היי כתוכ כהס ע״כ; וכן׳ היא כתנחימא ב׳ עקב יכאטת דר״; פ*כ ע״ש• יכתנחימא פ' כשלח יפי נשא איתא, ארוני של ייסן ת־.לן עם ארין העדית כמדבר, >א1"ה אומרים: מה טונן של שני ארונית אלו? !ישראל אומרים: זה ארון התת ווה ארון חי,העולמים, והן אמורים: וכי דרכי של מת מהלן עם ארון תי עולמים? יהן משיכין יאומריס להם: המתך י מ ס , כ ת היוונת כארון קייס כל מה שכתוכ כזה עכ״ל; יהכע״הט פ' עקב כ ואשום הלוחות כארון אצל מיתת אהרן, לייזר ס״ת שכלה קיברין אותה אצל. ת״ת, יעוד לומר, קייס זה ויה שכתוכ כוה ע״כ• ילפי דכרי השלייה יסייעתי' נ״ל סמך למה שאמרי מגילה דן כ״י ע״כ, ס״ת שבלה גונוין איתה אצל ת״ת כיי תלכד מה שכתכ כע״הט הנ״ל, היא משים דגם כסיית מציני כע״ו דן י״ח ע״א כשהוציא! את ר' תנינא כן תרדמן לשריפה, נשרפה ס״ת עמו 1אותיותיה פירתית, לפיו יש דמיין ידטקות כין האדם לס״ת וליחות, לכן לטלס גניזה אחת, יכריזו כוה אמונת השארת הנפש, שפירחת למעלה למקיר חיצבה יהכן. —כהרכה מקומות יש מכתפ*ם, או דכא לרמז התעיררת החיתה לנושאי כיון ונתיב גם כאחן בכתף ישאו הארק רמזו שהם היום נושאים את הארון, כן הארון נושא את נושאיו לאחר מיתתם—וכתב רטנו כתיי כסי שולתן ארכע שער א' וו״ל: והנה כאזנינו שמעני ורניס ספרי לי, כגדולים שכסערי והפרנסים כעלי אכסנאיס שנהגו מנהג נככד מאוד ונתפשט ניניהם מימים קדמונים, שהשולתן שלהם שהאכילי עלי1 את העניים,

9«

בלכתם לבית עולג!ס, עושים יומנו ארי! וליחות שנקכריס כהס יכ״ו.לעורר ולקבוע כלכנות, כי הארס אלו יגיעו שיאו לעב ויעלה עשר! לעושר המלך שלמה, לא ישא בידי מאומה מעמלו שיעמול תחת השמש, כי אס הטוב שעושה והצדקה שהוא

ך עכ״ל• יך צדקי מרחם את העניים כמ״ש והלך לפנ ב והאירנא אנן ענדינ! כהאי דאיי/א כירושלמי כפי כתרא דכלאיס כצמאי/ו של רבי, תהא ארוני נקיבה, יהביאי הטיר כיי״ד סי' שמ״ב, ופי'ן התתתין שכארן יישככיהי על הארן, שקבורת קרקע מצוה, הרמב׳׳ן שיטלי דר תשוב פ ולא תימא חשוס חכיכיתא דא״י, אלא אפי׳ כחייל משוס של ואל ע ועיי' כקונטרס אחרון של ל״הפ סי' שסייד שכתב, דגם אפר השרופ־ס הקדושים, וה1א מטעם דאיתא כפענח רויס דן נ״כ, דיש עצס שאינו נשרן צריכים קמרה יהוא כשירי של אדס יממנו חו1ר ינכרא לעתיד, וגס אין הכהן רשאי לטמא להאפר משים איתי העצם, אס לא כשהיא כמקים מציה ע״שה• — ילכהנים ולכמרים עישיס ארינית שליייית עס דן התחתין מפני חשיכיתס, יהעט״ו !הפרישה תמהי הלא קבירת הארץ דאורייתא? אן כאמת היי כייי קרקע, כיין דח״מ •ש, יעוד ניחא לפי דברי הדרישה ״כתי: י סדקים בצדדי הנסרים ובנקב לחוד סג דכזמניני, שניתנין חרסין על פה ועין היי 0יוק1ס עפר דכומנס, וכמ״ש שס הש״כ בםק״א וכח״ש במדרש תנחומא פ! בא ובבמדכר רכה ע״א; יעוד כתנחימא פרי אמור חוקיה כן ר״י אמר: הגוגית הוו כמה מכסין אותה? ככלי חרש מינה וכה, כשם שהיא של חרש, כן מכסין אותה ככלי חרש עכ״ל — 1אפשר דנרנןו עוד כוה כי כחיי אדס לא תשבע עין לראות וכל עמל אדם לפיהו לאכול ולשמע, 1עתה עיניו עם פיו סגורים ומסוגרים בחרש מחרש׳ אדמה• — וכין אצבעותיו נותנים שבט של שנים ושלשה עוקציס, לריח, כ׳ כחייו לקח האדם מולג שלש השינים כידי לתחוכ כי כל מאכל טיב ושמן, כל אשר יעלה המולג יקח, ועתה מולג של ען כידו, כמו שהען נרקכ, כן הגוף כלה ואכד• — וניהגין להניח את המת פניו מלמעלה, וכתב הב״י בסי' שס״ב כשם הרמ״כן שהוא, מדאמרינן (כ״כ דף ע״ג ע״כ) תא אחוי לן מתי מדכר, אזלו .חויתינה! ודמי כמאן דמיכסמי יגנו אפרקיד, פר״שי פניו למעלה• — ופורשים ידי המת בין ורן לצדדי הגוף, לרמי כוה מה שפי' כעל יד יוסף מאמר מדרש, אר״מ אדם כא לעולם ידיו הס קפוצות, כלומ' העולם כילו שלי הוא אני ניחלו, וכשנפטר מן העולם ידיו פשוטות, פלומ' לאת נטלתי מן העולם כלום, יכוה פי' כעל משפט צדק עייפי רמו לא תקפוץ את ידך, 1כדאיתא כאמת דר״נ פל״ט, הכל יוצא ח א ת פ ח ת י פתו , יומר כ ך ד יס מ והילך ערום והלואי שתהא יציאה ככיאה, וכמס׳ יומא דף פ׳׳ו ע״כ ערים נ לה יערים ייצא ממנה ולואי שתהא יצי,אה כביאה• ומלכד כל אלי הטעמים, רמיויס המנהגים כמה שכתב רש״י כפי חוקת כמיתת אהרן א״ל כוי פש1ט ידך, ופשט; קמון פיך, וקלון; עצום עינך, ועצם• —והכל הוא לעורר לכית כני אדםם ד א ה יתרון ׳ החליייס איתי לכית עולמו,כאשר הוא סוף כל האדם לראות מ בכל עמלו• יידוע מ״ש הויהי בפי משפטים דף קי״כ ע״א אדם אית כעלמא דאיהו משתדל תדיר בביש, ולא אשתדל בטיב, ועל דא כתיב עמלו ולא כתיב, ולא ראה עמל בישראל. יגיעי, עמלו כמה דאת אמר, ישוב עמלו בראשום. י ראה אלהי פ את יגיע כ , יכתיב ו י תאכל יגי' ך כ י פ יגיעי כד־א יגיע כ, יע״ו כתיב י , אשתדלותיה הוא תדיר לכיש ט ס ע כ אבל עמלי כתיב, עמל ו

— 133 —

ך י ר ע ך כי תאכל וגו׳, א י פ ימח יתרון לאלם י בכל עצ^לו יעליל; אולם יגיע כ כעו״הו, וצוב לך לעו״הכ •

• ה ן צ מ י סת ובב״הק עד גמר הקבורה• מ ית ה ת בהלו ו ג ה נ ת ה ה

ם שלא ללוות. עם נשים יחד, רק אנשים לחוד ונשים לחוד עד שוכם די מקפי אל ביתם, יהיא עייפי זוהר ויקהל דף קצ״ו ע״א, כשעתא דננולי י1יתא לכי קכרא, יהדר כר נש אנפוי, וישכוק לנשי כתר כתפיי, יא• איכון, ׳הןלאחורא, כגין דלא יתחוי עתהין אנפין כאנפין, ולכתר דחהדרי י1כ• מקדמי קכרא, לא יהדר כההוא ארתא משי ק״חין, ולא יסתכל כהי כלל (לא יסנוי כארחא, איהו (תלאן היוית) נחית א ת ו ת ס אתרא כוי דהא כשעתא דנש׳ נטל• רגליהו ע, יורדות להא׳ אתר דאקר׳ חות, ת ו יאשתכח קתייהו דכתיכ רגליה יורדת מ ועל דא חיה גרתת מיתא לכל עלמא, רחתנא לשוכינן ענ״ל, וחכיאו לחס הפנים ם״ קט״ז אות ה' ע״ש, וכן איתא ככרכות דף נ״א ע״א ארי״כל: ג' דכרים סח לי מלאן התית כיי (אל תעמוד לפני הנשים כשעה שחוורות מן היות, חפני שאני מרקד וכא לפניהן וחרבי כידי ויש לי רשית לחכל כ1' ע״ש•— 1המע>ת שזורקיםיה, זולת הכוונה כי הצדקה תציל ממות, איתא עוד לקופה של צוקה כעיגהלו כהגהית יש ניחלץ, דיכיין הנותן שיכא לתועלת נפש הנפרדה• — והמנהג ככמה מקומות, וראיי ינסן הוא לתקן איתי ככל עיר יעיר להעמיד קיפית של צדקה עם כסף הנקכן כתוכס כעת הלוויה, פתוח ככית האכלים, ילהניחס שס עד נלית שכעת ימי האכל, ימי שתנני די כעישר, מכל להוסיף לתת כתין הקופה מתן בסתר, ית׳ שמדיכא כענייית, ׳יכל לפרנס אנשי כיתי חשך ימי האכל חתיןיינקיפה של צדקה, וכזה יושע האביון, להתפרנס מכלי דעת זולתו אס ה1א נותן, אי מקכל. — אחר הנחת מת כקכר, מהפכין מטחו גי פעמים, מטה נגימטריאי למחול לי, וכיוס שאין ת םבפר כ פ , ימהפכין מדין ליחחיס מנר ללכר ה דן אותריס תתנין, א״צ להפון המטה מפני שהיא תירה על אכלות יהםפד (מהגאון מי״ה יעקכ ו״ל .כעל תענה לשון)• — מקפידין שלא ליקח חוא וחצינא תיד חכירי כשקוכרץ המת, אלא וירקן לארן יאח״כ ליקת־ס איתי, יכתכ כעל מעבר ינק הטעם כמאמר שפת אמת פכ״ו, שלא להישיט צרה ליד חכירי, על דרן שאמרו כח״ק דף יייח ע״א פנתס אכו' דמר שמואל אתרע כיה מלתא (דה1י אכל) על שמואל למשאל טעמא מיניה (לדכר תנחיניין על לכי) חזנהי לטיפרי דהיי נפישין, א״ל אמא׳ לא שקלית להי? א״ל א׳ כדיין הוה, מולולת כיה כילי האי? הואי כשגנה היוצאת מלפני השליט ואתרע כיה מלתא כשמואל כוי ע״ש,, כ״ש המעשה כעידן רותחא וכעת פתיחת פה האדמה•—בדרן ואס בדיכור כן הליית המת ניהג-ס לומר שיר של פגעים, מלכד טעם המקונליס שהוא להציל מפגעים תרעין כישין, עוד הוא להתפלל על נפש התת השנה למניחתה למעין השמים, תדאיתא נאמרי נועם פנייה שמצא נתדרש תהליס, שגס משה כשעה שהיה ע!לה לרקיע, היה אומר שיר של פגעים ע״ש ונעלם ממנו מאמר המדרש כמיכר רבה פי״ב, דשם מפזרש כן !מכואר ג״כ פי' כל המומור ע״ש — והמנהג שכל המלחים הולכים בערבוביא (מספךס איש אס רעהו, יש לבטל, כעניןדאיתא

— 13 i

באליהו זוטא פ״ג, כשעה שהוא עומל על המיג חימריס 'לו:־ יראה.'להיכן אתה הולן ועדיין אינן חוור כן, אלא אתה יושכ יתרכה לדכר דברים׳ אחריס שכאמרו וגוי עכ״ל — וראוי לילן כלאנו בלכ נשכר ונדכה אולת אדם תסלף דרכ להשתתן׳ כצער האכליס, ולילך כסדר שנים שנים, אי גס שלש שלש, רק שלא כארכיב־א, ייאמר כל אחד מפני עצמי שיר של פגעים בנעניע שפתי!, א! לחשוכ המוחיר כילו כמחשבה', וככר גדולה התועלת, כי ע״י אמירה זי, ינצל משיחה

בטילה ימהיסח דעת יהיהליי' • —

י מ ן צ ו • סך כשיוצאים מב״הק תולשים עשבים עם עפרן ואחר כ

רוחצים חידים•ו למען יומר יום מיתתי ר אנחנ פ י ע הוא כספר הלמש וכתכ לומר: זכור כ ע״כ, יכשפת אמת פ' למד איתא, הנשמה המכה אחר מיתתה, מליזסת הקדשים, אמנם כעורה בגין• הזה, ק1ן ידרדר ינמיח מ מ אבי' תאכל הנקרא ת לה ותאכל את עשכ השלה, ולהיות כי אחיזת קין 1לרדר, ואכילת עשב השדה אינו אלא על סוכך אל האלמה, וה יהיה טעם לשבח לתל־שת עשכ השלה !שליכתן לאחריהן, כי מכאן ולהכא, חזון הנפטר יהיה חלחס הקלשיס ולא מעשני השדה עוד, ועושים כן ג״פ לרמז שהנפש ר1ח ונשמה של הנפטר מתעלין למזון העליוןר י עפ״ל; וכשפתי רננות פ״כ כתכ שהיא רמז לתחיית החתים על דרך ויציצו מעהם ר על ראשי פ ץ ווורק־י איתס מעל ראשיהם דרך צער כמי ומרקו ע ר א כעשב ה העזמימה יגס להירות כ׳ המתים כתח־יתס, יתעלו בגין• טהור וזן הרכה למעלה מחימר הלו ע״י טל העליון החיכן להם, יכנדרש כמדרש הנעלם בפי יירא כדרוש מתשעה טיפין הניטפיס מגנתא, יעוד חזה כפי חיי שרה ע״ש, וכס' תורת ארס להרמ״כן כתיב, כי קיבל מיד אחד מרבותיו שרוחצים ידים כמאס מכ״הק, יתלישת עשכיס עס עפרן, רמז לטהרת הטומאה, נלימ' טימאה זו אינה ניכרת אלא כעין גי דכריס אלו, כמיס ואפר ואזוכ, ואמר כ׳ זה טעם יפה ע״כ, ירכינו ישעי' כתב .בהגהתו, כי המיס והעפר אלי, הס רמו ליצירה ימיתה, וסמך דבריי כמדרש, שאמרו בח״ר (במדבר פייט) למה מיס ועפר? שתחילתה מן המיס יסיפה לעפר, לפיכך נכלקת כמיס ועפר, אס טהורה היא, כברייתה, ואס לאו, חוזרת לעפרה, כן הרמו כאן ליצירה (למיתה כנוכר ע״כ; יהכע״הט כפי. נשא מכיא מאמר הזה כשם הירושלמי

יו״ל: למה במים יעפר? מיס ממקום שכאת, עפר למקום שהולכת עכ״ל•

. ם י פ י ע \ ן ובו ג• ס Q ו ft ן ן

ת ר ו פ ס ת ת ימים, ואםור בגיהוץ ו ע ב ת ש ם על מ י ל ב א ת מת עד יב״ח־ ו ל ב ת א צ ק , ונוהג מ ל למד כ

תא כירישלמ׳ פ״ק לכתיכית ומביאו הרמ״כן כתורת הארס, כי משה רכינו א אי תיקן שכעת ימי האבלות ושכעת ימי המשתה ע״כ, וכן עשה ייםן׳ לאביו, ואיתא בב״ר פ״ק ובתנתומא פ' זיתי, למה עושיס שבעה? נגד שכעת ימי

המשתה,..א״ל..הקנ.,!}! .כעו״ה! נצטערתם עס הצדיק הי: :ש:!ימס ל1 איל שבעי/ ימים, לעולם הבא "אני מחו׳'ר אותי האבל rrpob שני והפכתי אכלם לשעון, וכמס׳ שכת רף קליכ ע״א, א״ר חסדא נפשו של ארס מתאבלת עליו כל שנעה, וכמס' מ׳׳ין דף ם מי של ונפשו עליו תאבל וכתיב ויעש לאביו אבל שבעת י כ' ע״א מני! לאכילת שכעה? דכתיב והפכתי תגיכם לאבל מה־ חג שבעה, אף אכילות שכעה, יאיתא כמריכי מסי יומא יכן הוא נכ׳׳ר, דמ״שה המתין הקב״ט ג*כ עס המכיל עד כלית שכעת יחי האבליי( יחאישלח, יכן היא נמר׳ תנחומא, א״ל משה. לאהרן ולבניו.• ם מי עד לא תצאו שבעת י ח אהל מו ת פ מ עי שמיני ות ד־, שכן ר מ ש ת מ שיירי אכלית שכעת ימיס עד שלא יגיע ככס, ושמרתם א שמר הקב״ה שבעת ׳מיס כאכלית עד שלא הביא את היןנול כוי של ויהי לשבעתם ומי המבול היו על הארץ והו• ינעין זה אימא ג״נ כסנהדרין וף ק״ח מי הי ע״כ וכאכית דר״נ פל״ב ע״ש • יניעם מנין שבעה איתא נשפת אמת פ־״ט ימי שנור,:.־ בהם שבעים שנה וככל תחלת עשר, נתוכף באדם השבעה יתירה כלת:;. בן עשר למשנה, כן עשרים לרדוף ונוי !נהג־עו לשבעים, או הוא שלםי שיבה תקום (וכן היא נ יממכד כעיני אלהיס זאדם ונגד זקניו כמד דכת־נ מפ נשמות דבה פ״ה, בי־קרא רכה פי״א, בתנחוחא פר׳ שיוות ׳׳:חסי ב״כ דףי־יד ע״כ ע״ש) רען ני הגיף נחיתתי נפסק יומני ההשפעה משבע קצוות וקיומם, לבן האנלית הוא שכעת ימים שהיא היקף קישן נגד ההיקף הגדיל של ויין שביעיית, ואן דבמה בני אדם מגיעים לגכורה ומקינו עור יותר, מ״מ ד׳ במדת פורענותם, בתי־ס ג־מטריא: שבעים, נגד ימי י המעיטה עליל וסימן לדבר ובחרת בהי שניתיני כמ״ש כע״הט כפי נצנים ע״ש• וכהגהת שליה דרוש משפטים איתא ימי, כיין שמת אדם י ש פ ם ח שנותינו שבעים שנח עכר לייצר כל, יאח״כ במתים, כ״כ הרכ רני מנחם נעשה חפש• מן המצות, לכן ובשביעית יצא לחפשי חי הכבל׳ ועבדו לעולם, עילם של •יכל היא ממשים שנה, נראה דרומו לפי וה, כ׳ •מ• אדם ע' שנה, וניד של מעלה אץ ונין עד כ' ש;ה, הי־ נשאר לעמדת ענד' די ד נ' שנה•—האיל בתיך שכעה, אינו רשא• לעלית לתורה משום דכת־כ פקו ישרים משמחי לב, ימש״ה גם אכל שיום מילת כנו כשבת אין לו לעלות לתורה, אע״פ׳ שנהגו בקצת מקיייית, שאבי הכן היא חייכ לעלות כייס מילת כנו, מ״מ לא מקרי פרהסיא כמ״ש הטייו ניי״ד סי' ת' והנאה״ג נשם רש״ל•— וכעל מענהי על מה שנוהגים להעמיד קערה מלאה מים ינר דולק אצלה ג לשין קירא ת משך ז"! ימי האבלות וכוי מנהג אשר לא יעשה כן כישראל הוא עכ״ל; יק הבכיותס, אחר1נים, דהנר שמדליקין הוא מנהג נכון, אכל מה שמעמיד־ן צלוחית של מי ימפה, ואימריס שהנשמה טובלת בה ימתנגכה כמפה, הוא מרדכי האמורי וצריך

לבטל מנהג הוה• —

ב ואסיר ואסור כניהון ותספורת כל למד, מראיתא כויהר ייקהל דף ר״ט*נתא, ג לית נשמתא דלא תקכל עונשא תלתין יומין עד לא תיעול נ ונדף קצ״ט ע״כ נתב, שכל תלתץ יומין אתדנו גופא ינפשא כחדא, זכג־ן כך אשתנתתנשמתא לתתא בארעא, כאיתתא דיתכא לכר כל יימ־ מסאנותא, לבתר נשיותא םלקא, ולכן תלתין יומין אינק לגיהון ותספורת עכ״ל, וכמו שאותה נ:מה הנפטרת אינה ליבשה מתלצות עד אתר למד מס להתראות פני קרישיי אשר כנפשי', לא ילכש נכד מכוהן על עליי! ילהסתיפף נצילס, כמי כן קחנ

13G

כ ' ל ; מ - ן ח כשרו, וחייב להגדיל שערי שהם נחות היין על: דרך. •,מוטב^שימס ה, אב, נק, ובלחם הכניס ס•' שע״ה כחוב וז״ל: - אכל,׳־נוטריקין א' כעל חעבר יחס•— וכמס' ' , בן, כת, ל'שצרין כ״א מהס להתאבל ל אס, אח, אחות, אשה, לי לסת יותר חיאי ואל תנודו לו •יוחד מכשיעור, מיק דף כ") ע״ב אל תככ הא כיצד, שלשה ימים לככי ושבעה להספד, ושלשים לגיהין ותספורת, מכאן ולהלאה .אמר הוןב״ה: אי אמם רחחניס בו יומר מחני ע״כ; וכן כתיב כפי תצא, וכתנא דכי אליהו ח״א פ״ד, תל ירכה ם י ס ה ירח י מ ה ואת א ת אכי וככתה א אדם ככי ומספר על מתו ולא •יגון ואנתס, אלא ל' לניהון ותספורת ולשאר ובדים אחרים, וכל הכוכה מכאן ואילן, כאלו תוכל בעצמו והרי זה מתחייב כנפשו שלת ואל תנודו לו וגוי, אמר הקכ״ה: אין אתם מרחמין עליו יותר מ ו ל אל תככה בערכות ט ממני וכוי עיש; pv כמיתת משה כתיכ ויבכו בני ישראל את מום, יכן צוה רכ׳ קודם פטירתו, כדאיתא כתזנות דף ק״ג ע״כ, אב שלשים י מו ולפמש״ל ס״א נשס שפת אמת, מפורש מאמר הנמ' ח״ק דף הנ״ל כטוכ טעס, כי האבלות היה מנהג •קדום באומות ולפי שימי שנות האדם כפי הטבעי שיעיס שנה, לק היו המצריים עוש־ן ההספד ע' יום נדכתיכ כיעקכ ויבכו אותו מגיד־שן מצרים, נאמר ויעש לאביו ם יום, אכל יוסף לא רצה לעשות כמעשה אי שבעים דהיינו ג״כ כנגד עי ;שנה, והנה שכעיס ימי שנות הארס, י מ אבל שבעת י אינם שווים בכת וגכזרה, אכל שלשים שנה הראשונים הם כתגכורת הכת, כאמים בפרקי האכות: כן שלשים לכח, לכן קבעו חו״ל שלשה ימים לככי, ה״מ שלשה ׳מיס הראשיניס נגד היקף הגדול של שלשים שנה הראשונים, יהיה כהס תגכורת הככיה, נגד תגכורת הכת; שכעה להספד, הוא היקף הקטן של ויין שביעיות; ושלשים לגיהון ותספורת, היינו יוס לשנה יום לשנה נגד שלשיס שנה שחיפה האדם א״ע כלכושיס חגויציס וכתגלתת למען יהיה נחמד למראה, וקצת חעין

וה כתכ הכרכנאל כפי וזאת הכרכה, ועיי' עוד חוה כבעל העקדה שער נ״ט• ג ואומרים קדיש ׳"א תודש דאיתא מוהר ויתי דף רנ״ה ע״א, תריסר ירחי האי נפ8 איהי מתקשרא כגופא בקנרא ואתרנו כדינא כחדא, כר האי נפש דצדיק״א כמה דאוקמא (ולכן רק י״א חדשים אומרים קדיש, שלא להתויק האמת לרשעים כמ״ש הריז״א כיו״ד סי' שע״ו סייד) ממינא כקכרא יידע בצערא דילה, וכצערא דתיי ידעה, ולא אשתדלת על״הי, וכתר תריסר ירחי, אתלבש בלכושא חד ואויל ושאט בעלמא, וידע חן רוחא מה דידע ואשתדל על צערא דעלמא ©׳ ע״ש; ובחס' שבת דף קנ״כ ע״כ תניא, כל פניס עשר חדש גופו ק״ס ונשחתו עולה ומרדת כוי, וכתנא דבי• אליהו ח״א פ״ג איתא, מכיאין את הרשעים ומין אותן, ויש נידונין שלשים יום ויש נידונין ששים יום, ויש נידונץ שלשה חדשים, ויש נידונין ששה חדשים, כללו של דכר שנו רכיתנו כמשנה, משפנו רשעיס כגיהנס ׳"כ חדש יכי' (כחשייל סי' כ״י יו״ל השלייה כדרוש חשפטיס: לא, כתכ הרכ רבי תשא שמע שוא שלא לשמיע כעל לין אחד כשאין חכירי עמי מנתם הבבלי דחו נפלא, שהנשמה והגוף הם שני כעלי דינים, והדיין הוא יוצר כל יתברן, כשכאין יחד, דן איתס, אמנם אתר שכלה הגיף ינתעכל הבשרהחיטא,ו עטי.,- ת מ ד כסר א נשאר נעל דין אחד והיא הנשמה ואין ונין איתה זה״ני ו שהנשר האדמדם הוא בעל דין הכי, וכשהלך, הלוך ושכה הנשמה ליסידה ומקורה: כסא הנמל ענ״ל: ובמקרא לבה פי״ח, אימתי תשוב הרוח אל אלהיס אשר נתנה,

137 —

-כששב העפר אלי הארץ כשהיה עכ׳ייל; וכן איתי סוהר שלח, לכתר לכשרא מתעכלא, לא יתבע דיכא ולא קאיס לאסטנה ולא איכר לבר נש חלה בעלמא, וכ״כ ה11הר כפי תרומה דף קנ״א ע״א, ומשום האי טעמא דרשעיס נילוניס כגיהנס י״כ חדש, לכן צריך הבן לומר ולכתוב כל יב״ח: הריני כפרת משכבו, כדאיתא כחס' עדיותס כתנא דכי אליהו ח״א פ״כ, וכרמשמע כקידושין דן לת״ד עיכ, ע״ש כבר״שי, נ פל״א איתא, וכן כני ישראל אני כפרתן ככל מקומות מישכיתיהן, ושמי עיר פעם שס באוחו פרק ע״ש, וכתב כעל סורי רוי והובא גיכ כסי שכחת לקט בערן אליהו סי' וי, בכל תוצאי שכת מעיינים כדין מי שנתכפר! לו עונותיו כניהנס כדי שלא להתוירו שם, ומי שנתכפרו עונותיו, אליהו מכיאו אצל ת׳ שמוכן לי להיות אצלו, בס אס יש נדיקיס שתטאי כתקצת דכריס שצריכים כתיצאי שכת להשיכס לדינם כגיהנס, אליהו חקכל עליו דינם, כדי להגן עליהם ולא יחוירו לגיהנס, ווהו שאמר התנא דכי אליה!: כני ישראל הריני כפרתן, ולכן אומרים ענייני אליהו כמ״ש עכ״ל, וכן כפ״כ לנגעים בכי ר' ישמעאל איתא, מאהכת כנים כלות' אתפיס כעינס לנל הנמר עי ישראל אתר: אני כפרתן, לפי שויכר מג עליהם ע״כ, ועיי' כט״ו יי״ד סי' ר״מ ס״ק י״כ שמחלק לתה כיתביס •י הריני כפרח

*ושכבו, י״ב חודש ואין א!מריס קדיש רק י״א חולש עש״ה•

. ם י פ י ע £ י ft ן JJ ךן ובו ב' ס

ה נ ש ב ואם ואומרים קריש כ ת בו א מ ם ביום ש י נ ע ת י מה ביום המיתה• בשנ

ם כייס המיחה מביאר כריו״א כיו״ד סי׳ שע״ו ס״ד כשם הרי״נש י א מהתענ וכאי״ח סי' חקס״ח ם״י, וי, ח', יאיחא כסי החםיל־ס סי' רל״א,ן י , ל״א לין היא, לפי שהאכ יהכן ג י שהרי ליל החפנה על שאיל כי קראי: אנ אחל ודין שיצטערו הבנים, יע״ש סי' רל״כ מה שמביא מעשה כרי סעדי' יכי׳ק אחר איוב, כי (וחוכאה ג״כ כס!ן ס' ה1כירה כשם חכם אי) ומסיים שם י, ולא אמרכטן אחי, אלא שהכל כגון אחל וכחיכ ויקלל י נ ר דלתי בט לא סג, וירמיה כן עשה, שלעולם לשנה הבאה כאיחו יום לא היה שמח, לכן ומו ת י א יש להתעמת כייס שתת אכיי עכ״ל; ולהכי גיכ יתום חחפלל ואומר קליש, ואיתי, קדיש כתרא נקרא: קליש כסי משנת חסיליס מסי שארית ערכית פ״י סי' כ' יתום, כי יתיס האיתרו כל השנה שתת כו אכיי, או את! ככל שלש תפלית, מעלם מן הגיהנס אס נליני שם, על שלא תששי לענית: אמן עכ״ל; יעיי' כעט״וק סי׳ נ״ג מביא כשם מהר״ס מינן שכתב כסי׳ מ״ג, דאין לתתית לאכל להתפלל יהמיחה כאבל* כאלו מוחה כאדם לעשות מצוה וכאלו גמל את המת לפי שהיא נתת ריח למת ומצילו מדינו של גיהנס, ומביאו ג׳׳כ הש׳׳כ ביו״ד סי' רס״ה ס״ק כ״ג עייש, וכפרט כי נשמת האדם לאחר ת!תו, יודעת כל מה שכיה העולם כמש״ל סי' צ״ג,ב וכלאיחא כסי החסידים סי' חקע׳׳א ראיה מפורשת, לכתיכ כעלי הכהן להדאיך, ווה היה לאתר מותו ע׳׳כ, ומש״ה ג״כ האכל לוכש שמורים, כחש״ל אח נסשי 0י' פיה ס״א, וכתב כל״הפ סי' ת' ס״כ, דגם כתדש העיבור אינו לובש כגדיסן פרי בחיקוחי . מותו במובא בזוהר סי תנשים ע״כ; ובוה בן •ככד אב גס.אחרי

.138 —

,על פסיק בן יכבד אב ח״ל: הא־ כחייו, .כתר״דמיא, •אי-תימא-היא פנ!>י)׳ דאי האי ברא •אייל באירת• מיניה; לאי הכי, דאע״ג דמית, תייכ כ-קיא יתיר, תקלה; וודא־ מכזה לאכוהי ה!א יהא־ עכיד ל־ה קלניא, !אי ההיא ברא אזיל כאירת מישור ותיק! עבדיה־, 11דא־ דא מיקיר ל־ה כהה1א עלחא גכ־ה קכ״ה, וקכ״ה ח־יס עליי יאית־כ ליה ככירס־־א י־קרי מדאי ענ״ל; יכן אימא במסכת שחחית פ״ט; המככדילאכיי יאמו כמ!תן, כאלי כנדן כח־־הן, משים שהיוככד! כחייה! משים יראה ימשיס ירישה, יהמככדן'כמיתן, איכן מככדין אלא לש״ש,

יכק־דיש־! דף ל״א ע״כ, חככדי כח־־י ימככדי כמיתי יכייע׳׳ש. ב וכן אייור־ס קד־ש כשנה כשנה כייס מ־מת אכ, אי אס, כל ־חי ח־־ הכן, יכתכ האר"׳ ו״ל שהקדיש שאימר־ס ה־תיח־ס כל יכ״ח (!לדידן ־א״ח) הנא להעלית אביהס מג־הנם לבן עדן, יכיים שמת כי אכיי, יאי אמן, היא להעלות, בג״ע עציו! למדרגה הייתר גדילה !מעולה, !הוא ע״׳ מעשה הכן אס היא ונא׳ עיכ, 1ע"ו אמר! תו״ל סנהדרין דף ק״ד ע״א כרא מוכה אבא; אמנס בשכר יש נותלין דף י״ד כתיכ, דהקדיש הוה איני תפלה, שיתפלל הכן על האכ לפ:׳ י' שיעלה! משאול מסה, אלא וכות ומצויה הוא למת כשכנ! מקדש השס כרכים והקהל יענה אחריו: אישיר, •וה״ה שאר מצית !!כמת, שעושה הכןיאחר מיתת אכי1 היא כפרה לנפש האב עכ״ל, משא״כ כרשע איתא כילקוט שיןעוני סי׳ תרנ״ד למה נסמכה הרשת אכשלוס לפרשת גוג ומגוג? להודיען ולומר שקשה כן רשע לאבי!ג יחגיג—יאיתא כחית יאיר סי' רכ״ג, א׳ נעדר לו כן וציה י יותר ממלחמת ג לפני פטירת! שילמד! עשרה כל מס תון יכ"ת ככיתו כשכרם, ואחר הלימוד תאמר הכת קדיש 1לא מיח1 בידם חכמי הקהילה, 1חות יאיר כתכ, שיש אסיפה 1פרס!ס יש למחות ע״כ, וכספר החיים איתא אין לכת כקדיש לא דין ולא דת, ואין זה אלא שט1ת חסידים, כי הוא כחוכא וטלילא ע״כ; וכסי דרך ח״0 כתב כמכריע !ז״ל: כתוכ כיש ניתל־ן, האב ׳ציה לכניו להתויק באיזה מציה, ואס מקיימי!, נחשב יותר חן הקדיש, וא״כ אפילי יש לי כת, יש לו תקנה 11 עב״ל. והנה מנהגי הקדשים רצוני החילוקים שכין כן שבעה לבן שלשים, נין אבל ליתיס רב! מאוד, גס אין המנהג שוי ככל מקום, נהרא נהרא ופשטא, ומלבד זה מול פרטי לדינים האלה, כ׳ גס המונים אשר לא ידעו בין ימין לשמאל, יודעים כדמ־נס .-דיני הקדיש, (החלש יאמר; .גביר אני(מריס קילו קיל עז כנמר לצעוק על רעהו 'אשי כחוהו, 11׳ הוראה רעה וכן הדין, וזה יאמר: לא כן הוא, יע״׳ז נכר נפלי מחליקות ומתרכיס לפעמים קולי קולות כמקום קדוש, ובעיני ראיתי כישוב אחת; אין כת אכלים בלחמם מלחמת ד׳ תלש! שערות ראןס איש ברעהו ולא הספיק! להתאחד עד אשר בא ש1טר העיר ויתאתחס כתפיסה, לכן נכין המנהג אשר כבי־ נתפשט ברוב המקומות, לימד קדיש כאגודה אתת יחדיו, רק שאחל מהם אמר מתון מתון בקול והאתרים יענו אתריו כקול דממה דקה תיבה בתיבה•• ש

ס י מיז צ ט •ל שם• ל פ ת ה ל ת וקרוביו הולכים על קברו לבקרו ו מ בני הך לוה ממה לתניא באבל רכתי,׳ מעשה שמת שמעון כן יהוצית כליל !בא מ פ יותש את־י מן הגליל אתר שנסתם המלל 1כא! ישאלו את רבי טרפון

. • —י 139־' —

׳ , יהביא ברייתא !י הישב״א ניגשו' יצ*3 יחלמיסיויזמרו:'יפתחו יאצ!*• החיי־ ייראו, נראה רי ונשפתי רננות פכ״ג איתא,י מדכר׳ כרדל• הגלעד• שאמר: אניות בעי כ׳ יש הנאה למתים, שכניהם ואוהביהם הולכים על קבריהם לבקש לנשחתם׳טונה; ואיתא כשל״ה דן דייג ע״ב משתטת־ס על קברי המתים, כלי שיבקשו המתים רתמים עלנו, כעובדא דרב מאני דמשתטת על מערתא דאבוה׳, וכןכלכהשתצוא על קכרי האכות, וכן גושחע כפ׳ אלו נאמרים עכ״ל, הכוונה'יוה' דאיתא שם 'דן יליד ע״כ, שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אכות ואמר להן: אביתי בקשו עלי רתמים שאנצל מעצת מרגלים" ע׳׳נ, והא דריב מאני איתא בתענית דן כ״ג עיב,'ר' מני הוויקא מצערי'ליה'דבי נשיאה, אשתטת על קבראיעל לקבילי על״הי ללא קא מצערי דאכ!', א״ל: אכא אנא, הנס מצטער!"ל׳ מי ליה ע״ם, נם איתא בתענית לן ט״ז ע״א, לחה יוצאין לכ״הק? כלי שיבקשו עלנו.' מכאן נהגי! בכ״י! לילך לכ״הק כט״כ כוי ע״ש; וכן מתים רתמים, וכתכו תום,כ דיה / ועיי' שס כמג״א ס״ק י״א, וכן הלין נעי ׳ הוא כאי״ת סי׳ תקע״ט ס כדאית' סי' תקפ״א ס״ד כרמ״א, יכן כעיי״הכ כלאיתא כסי' תר״ה - יאיתא בשמותע מה הגפ! היא ת" ינשענת על עציס יותים, ם תסי וכה פמ״ד גפן ממצרי כן ישראל הס ת״ס וקיימים ינשעניס על המתים; יכייקרא יכה פל׳יי מה גפן .11 נשענת על גבי עציס יבשים והיא לחה, כן ישראל נשענים כוכית אכיתם אע״פ• שהן ישנים ע״ש, ועיי׳ שלהי פ' שואל לן קנ״ג ע״א בתים' בד״ה ונשמתי עילה כוי—ומש״ה ניהגיס להציב מצבה לראש הקבר שהוא מנהג, שהיה נכר קידם ייתן תירה אצל אכ!ת הקדושים, וגס הוכירוהו חכמי המשנה, במתני׳ לעירובי! ריש כ״ה, ונפשית שיש כהס כ־ת דירה, כמשנה ה' פ״ב דשקליס מיתר המת בינין לי נפש על קברו—והרא״ש בסנהדרין פ״ו כתכ, דמיציאין מן היורשים כל צרכי קכר יאבן גולל למצנה, וביוס׳ מ״ק דן ה' ע״א רמו לציין קברות ת״הת מנין? ת״ל וראהם אדם ובנה אצלו ציון., ואס אמנם לכ״הק ככללו, שלא ילכו אוכלי תרימה צ ע לשס, מ״מ •ש קנת רמו להמנהג, והיא כלי לילע, מי נקכר שס ולבקש שם רתמים.

ן ר!. מ י סר משנה• ד א או ס ת ב ס עושים סעודה לסיום מ

ת דן קי״ח ע״כ, אמר אביי, תיתי ל׳ דכי תדכא לצורנא מדמן לשלים ב ש מסכתא, עכ־דנא יומא טכא לרבנן, והמקור לוה איתא כש״הש רכה פ״אה אתן אמר אלהים; שאל מ י יו״ל: בגבעון נראה ד' אל שלמה כחלום הלילה ו, אמר שלחה אס אשאל כםן ווהכ ואכניס טוכיס ימרגליית הוא נ1תן לי, ך ל, מע נתת י לעבדך לב שו אלא הרי אני שואל את החכמה והכלל ככלל, הה״ד ום ונפש אויביך, נכסי א״ל הקכ׳׳ה, שלחה, תנחה שאלת לן, לא שאלת עושר ו, מיד ויקץ שלמה והנה חיין! התכחה והמדע נתון לן, עישר ונכסים אתן לןם (מלניס אי, j', ה', י״ג) א״ר יצחק חלס היה עומד על כנו, חמור ניהק חלו והוא יודע מה נוהק, צפיר מציצי יהיא יודע מה מציצי (מצפצן) מיד ויבאת ד' ויעל עולות ויעש שלמים ויעש משתה ן ברי י מעו ירושלים ויעמוד לפנ, א״ר אלעור, מכאן שעושים סעודה לגמרה של תויה, ופי' נעל ו לכל עבדי, שהוא גמר נל התורה עיי מתנת התנמה ע״ש; ונסי משנה תכתים מהגאון מ״נ

מי״ה משה תאגיז נ״׳ כעל לקט הקמח כתוכ, •ו״ש׳ קהלת חרתי כלבי למשוך ביין וגוי כלוחי השחוק והשחתה כעלמא, וידא׳ אץ כהם סוס תועלת, איל אחר שתרת׳ כתכתה, כגון כסיוס מסכתא, אמרתי: מחמת וה למשוך אחר ה״; ע״כ; וכן איתא כתהרי״ל הלי ס״כ דסיוס מסכתא שייך לסעודת מציה יכ״נ הרמ״א באוי׳ת תקנ״א ס״י ומג״א שס ס״ק ל״ג, וכ״כ הרמ״א כיו״י סי' רמ"> סכ״ו כשס כ״י ע'יש כוחל׳!, רכשסייס מסנתא, מצוה לשמוח ולעשות סע1דה ונקראת סעודת מצוה ח״ל הש״כ שס ס״ק כ"ו.י וכתוכ כסיף תשו' מהר״ס מינן, דכשכאין לסוף׳ ישייר מעמ כסוף על שעת הכושר, יומא יראי׳ לתקן כי סעודה וכוי א ת כ ס מ (כמי שאני כיהגין לשייר מעש על ערכ פסח לסמס כעל הככיריס המתענים) ייתזרו אתר מנין ליחר קדיס דרכנן ועשרה כני רכ פעא (וכעל שישני לקט מביא בשס שלשלת היוחסין, דנתגלה אליהו ו״ל לתנא א ואמר לו, שמי שמורגל להוכיר בעיי את שחס, יש לי הצלחה לזכיין, וכתב שנראה לי, דמזה הטעם נתקן להזכיר שמיתס כסייס מסכתא, וכתכ שכסיף תשיי רח״א יפיס אחשטערדאס נמצא עזל, אכל תין •ב״ח על אבי! טעמים !רמזים אתרים ע״ו) יהיא סעודת חצוה, דאפ׳ 1על אמ1 יכול לסע1ל שם כ1' ע״ש (וזהו דלא כרמ״א סי' שצ״א ס״כ ע״ש?) גם מהרש״ל כתכ כפי מרוכה סי' לי!, לסייס'מסכתא סעילת מציה היא כוי !כסיף הפרק כתכ, לאפי'•מי שלא סייס מסכתא, מציה רכה שישמח עס המס״ס !אפי׳ יתיר שסיים, חתי״כיס אתרים לסייס עמי כיי, וכן כתכ משמ! הט״ו שססק״ט — והמדקדקים נוהגים לתת הוצאות הסעידה להמסייס אס אין ידי מספקת, יכהאי דאכ״ דלעיל, וכן נהג את עצמו תמי המנות הצדיק מו״ה אכרהס ז״ל, שככל פעם שסיימו כתירי הישיכה איוה מסכתא, נתן לכס מעות לקנות מאכל ויןשקה לסעודה, כדי לזכותם כשמחת מצוה•— גס אשמת כדי ואכרך על המוגמר, כריך רתמנא מלכא מארי דעלמא, כי עד הנה עור1ני רתמיו להשלים מאה שערים

ויברכני ד' כסייס ארוכים כדי שאוכל ללמוד וללמד לשמור ולעש1ת אמן! —

ואיתא בהגהת אשרי פ' מ׳ שמת ככא׳ דבני ברק וז״ל: מעשה בא לפני ד״ת ביאוכן שהיה ת״כ לשמע!! מנה ומת ראוכן, וצוה שמעון שלא לקוברו עד שיפרע לו המנה, והשיכ רכינו שמתה, שיכול מן הדין לעככ את קבורתו עד שיפרע לו, וקבל ר״ת אתי דבריו, והתם משמע, דאע״ג דמינוול המת מתמת העיכוב, אין׳ ק׳׳1 ס״כ והיינו נתי משום פסילא דמלוה• p עסק הרמ״א כתו״מסי i אוששין עשיה

Nnclitrag za Scitc 124.

— i l l —

. ת ו ח ת פ מ

סימן •: עמוד א מצהגיג! לכתיב כראש האיגרות יום השמע דוס החלש (צא יום החוש

לכל ככתבם • . . •• •• • 9 ב כשעח תפלה ניהגיס לנענע הטן. . •י .׳ :•• <• •• . 10. ג טצל הש״ן (הקהל נוהגים כשעח התפלה ואיך יתנהגו (1כ1 ד״ס) • 11 ד כוהגיס להתעלל ככל חפיצ1ח ישראל כלשון הקולש לוקא• • • 16 ח מביאים •לדי0 קטנים לכ״הכנס !האבות מתפנקיס עחהס (1ט כ״ס)׳ - 19

ו א1תרי0 ככל ׳01 ק1ד0 פסוק• לומדה ערשת צו, תשכח איוהזחקותןp). .... • • • • • 2 1 ״ j ן וברייתא לר• ישחעאל (וכ25 , . . ה י טפלים כל הנשתה׳ תהלל י ח מהגיס ליחר ט״ו שכחיס שככרכח ישחכח כנשיחה אתת• •־ • 2627 . . . ט אמוריס יוצר יפיושיס כרוכ שכחוח השנה וכרגליס . י נוהגין לנשק הציציח ככל פעס שחגיעיס לחיכח: ציצי ח • • • 29

יא אימריס ככל ייס י״ח כרכות, כרכת החינין, שאר כרכת התפלה, כ״החו וכרכח הנהנין • • 31

יב קודס תפלת י״ת 1כן לאתר סייס התפלה פיסעים שלש פסיעיח לאתריו ולפניו (וכ! ליס) • . • 33 יג כקדושי'שתריתית אימרי׳ הקהל: נקדש יכיזיספי׳: מריצן(יכו כ״ס)• 3535 . . . . יד כשני יכתחישי אוחריס והיא רתיס אתר תפלת י״ח טו כסדר תפיליתיני אני ניהגיס עיןידה, ישיכה ינפילת אפיס (וכי כ״ס)•: 36 טז ככל • כתי כנסיית יש קיפית למתן כםתר• • • 384 ין אוחריס: כרין שיי־ה, קילס קריאת התירה (יכי ל״ס) • י 1 יח ההתנהגית יוויון היצאית ס״ת על אתר הכנסתה• •י • • • • 44,

יט ככ' יהי ישכת למנתה קירין גי, כר״ח וכתי״המ לי, כייס טיכ הי, -G4 - • •טי״הכ יי״י יכשכת זיין י כ כעלני לשכת מקיאים ריק כעיל שמגיעים לואנתנו כורעים • • 47

כא בערכית של ימית התול מתתילין: והיא רתיס יגי' ובלילי שכת ויו״ט: כרכי (וכי כייס) • • • 4850 . . ככ ניהגיס לייזר משנת כחה מלליקין כערבית של שבת• .י • י • 51 ־ •: •• • כג מרכיס להדליק נריח של שכח (יכי כ״ס) •י •. ״ י 53 כד משנים כגלי שבת ויי״ט מבגלי חיל • • • : • . • י

כה כשבת תקנו אתה קלשת, ישמח משה, תכנת שכת, אתה אחל, לא בייט טיב • • 54 כו כערבית ש״ש אמירים: ייניתי כה, כייס השכח: כי יכחנחה: בם• 55 כו כשכת חאחרין ללכת לכ״המס מבימות החיל • • • • • 56! . . . כח קוראים שמש לתיכתה וא1תר הש״ן: מי שירצה•• .

57 . • ׳ • ־ . י ־ • • כט אחד קריאת הת1רה מפטיר׳! בנביא • • •58 - • • ׳ . ׳ • ל מזטריס נשחוח המחיס בשבת, יו״ט ףן׳׳הכ ,

— U:." —

ן •מיוד מ סיי -־ • י •59 לא אימריס נמענת חוסן של שעמי. אין כאלהיני ' לב לאחר עלנו אומריס בימות המזל !בשבת, שיר היחיד יישיר הככיד • 60

לג נויהי נועם נועלים המסמן: אורן ימים וגוי 'ואומרים וה המ1מיר ״61 ,• •: • < • • • ־ במש״ין (ונו נ"נ0 • לד תברניס על הנר כמוצאי שנת (ונו כ״ס) • • • • • ׳ ׳)-׳ צ664 . . לה כשתית יין אומרים: סכרי> ולא כרשות (וכו כ״ס). .

. 65 • • • • י • < . . לוי נשים אינן טיעתות תיין של הבדלה • לו כערב ר״ח קודם תפלת י״ח דערבית, מכריו השמש: יעלה ויבא! 66

לה הילדים נושאים מעות ר״ח למלמדיהס או להמיעילים תו! משכר><,7.• • . ׳ . ׳ . ׳ • ; . : . • . • . . . . . . י לימוד (ובו כ״ס) •68 . • ׳ . . . . . . . ט נשים אינן עושות מלאכה כר״ח•. . ל6.'* • . . . . . ז . . נ מ נשים מתרתקית מקידוש לכ מא מעמידי! לפני התיכה קטן שאינו כר מצוי להתפלל ערכית בערכי יו״ט • 70י • • י • י • • 71 מב ניהגיס לאכול מאכלי חלכ לעתים ידועות • ״ • י י • י מג כלילי פסת ליקרים לשני תבשיל־ן נשר, ורוע וניציס (ונו ג"0) .• 7273 • • י ד מטיפים כאצ־ע מן הכוס ולחין כשאומרים עשר׳מכות • ״ מ מה כשעת הדוק אומרים הקהל פסוקים אתר כל תיבה ותיבה: •־׳ ־* 75

• • • • י ••:׳.-•- מן אין רואים על הכהניס כשעת הדוכן • י מז כפסח מכרכים הטל וחחלקיס שחרית וחוסן לכי כעלי תפלות וכן

76 . . . . . . . כר״ה ו־ו"י.כ> גס אחר תוקע. .י • י > י 77 . • י • ׳ . • ׳ מח מניתי! תפילין כחו״המ י . . .

מט בשבת חו״המ ש״פ מסיים המפטיר•׳ מקדש שכת ואינו ח1תס של. י• 78 . . . . . . . יום טוב, משא״כ כחי״המ של סוכות .: .*9 . : . ; . ־ . ׳ •••ד. . . . , • ׳ . . . . . נ מתענין כה״ב •באייר וכחרחשון .

» אין פורשין פרוכת של שכת אס חל בו ט״ב ונדחה ימסירין אותי נ1 " • ׳ י . : ־ • . . ׳ : • • . . . . • • . . . : . כט״כ כחול. -

80 . . ׳ . . ׳ ׳ . ; , • , . נכ נר״ה משמיעים קול כתפלה אן לצימר- . נג• הולכים כד״ה אל נהר לומר תשלין • • • • י • י 81

נד מדקדקים בימים הניראיס שלא להוריד כעל מוס לפני התיכה י •63 . • . •י • . . . . נה נוידר תשמני •ניהגיס ליפול על אפיס • . נו משטחים דשן כנ״הכנס כיי״הנ • י ־ 84. • • ׳••׳ 85 . . נו גומו־ס תהלים ככ״הכנס כיו״הכ . . .

• ־־ נחי אומרים דין פעמים: ד׳ הוא האלהים, כיי״הכ כתפלת נעילה י•86 . . . . . . . ט תיקעין תקיעה לאתר סייס קדיש של נעילה . נ87 • . . . . . . . ( ס ס • מנהגים פרטים בנרית תניכה (יכי כ״ סא כפירים קידם קריאח המגילה נותנים מחצית'השקל (יכו כ״ס) • 88. •י 80 . סב נוהגים להקיש• כשזוכרים המן בקריאת מגילה-• . סג מניתיס כשעת התקופה ברול על תיבה של איכלק ומשקין • • 110

ד תילין אגריח שתייל כארבע כיתלי בית של יולרתיוצוררים את הילד ס. י 91 . . . . . . • i . •כחטפחתחדשה

u3 — ־3י2ן עמוד

, ילילה שקידם המילה י נ יסד, עישיס סעידה בליל ש־ת שלאסי לידת ז ובשבת שתרית הולכים ליקר את הילד 92 סו יוויזנים כסא לנייד אליהו 93 םי הסנדק איפס תיניק הנימול על ירכו 94 סח יוניחיס הערלה !רוקקיס דס המציצה אל עפר (יבי גייס) • • 9597 . . סט עישים סעודת כרית מילה כייס השיןינ׳,(וכי גייס)» .99 . • ע התנהגות כיוס התתינה עד כניסה לתיפה (וכי גייס) •

101 . . . . . . . . עא לוקתים פרוכת לתיפתס . ; עב פורשיס החיני; על ארכע כלינסאית ומקרשץ כטכעת (וכי ג״ס) 102ג מעמידי[ החופה או תתת אויר הרקיע, או ככ״הכנס או כנית החתונה 103 עד הכלה מקפת ג״פ את התתן 104 ע

ה ניהג־ס להשים נזכעת הקידישק דיקא על אצכע הסמיך לאגידל • י ע105 . . . • עו שוברים זכוכית לאתה כרכת איריסק תתת החופה י עו קירי! כתיבה קודם ברכת הנישואין . • • 106 עח צאתר כיס איריסין חיזגין כיס שני לכרכת נישיאין (יכי ג״ס) • 107 עט ביים תתינתם ניתנים מתנית לתתן יכלה • י 108 פ איחריס יענך די יגי' להמקשה לילד ולכל תילה . • • ״ 109א ילד מסיכן ניהגיס למכיר, אי משנים שס התולה (יכי כ״ס) י 110 פ111 . ׳ . . . סב כשאדם מתעסש אימרים לי: אסיתא! •ג שכיכ מרע יוצו'את כיתו ויינית כרכה אתריו דכריס טובים (יכי כ״ס) • 112 פד שכיכ מרע אומר וידיי (יכו כ״ס)• 116 פה המדקדקים מכינים להם תכריכין כת״ תיותס (וכו כ״ס) . . 118 פ פו מסלקים מתדר הגוסס קרוכיו לננ׳ ניתו ופיתתין התלונית אתר נ״י 120 פו אצל גוסס אימרי' יגדל, שמע ישראל, כריך שם יגו', די היא האלהיס • 121ח מניתיס נוצה לפני חיטס הנפטר סמיך לנחיריס (יכו כ״ס) . . 122 פ125 . . . . . ט מעצמין עיניו של מת אתר יציאת הנפש . פ

. ו . . צ שיפכיס גזים השאוכים כשכינת המת (וכז כ״ס) . צא התעסקית עם המת לאתר שעיצמי עיניי עד טהרתי (יכי כ״ס . 127129 . . . . . . . צב לומדים כעת טהרה כתדר מיותד .

/ . . צג מכקשיס מחילה מאת המת לאתר הטהרה יעל קכרי. . צד מניחים את .המת כארון (וכו כ״ס) 130133 . . . . ה ר ו כ ק צח ההתנהגית כהליית המת וככ״הק עד גמר ה צו כשיזצאיס מכ׳׳הק תילשים עשנים עם עפרן יאח״כ רותצים הירים. 134

צו מתאבלים על מת שכעת יחים (יכי ג״ס) ־137 . . . . צח מתענים נייס שמת ני אכ אי אס (יכי כ״ס) .138 . . . ם ט כני המת יקרוכיי הילכיס על קכרו לנקרי ילהחפלל ש צ ק עישים, סעידה לסיים מסכתא אי סדר משנה . . . . . 139