בס"ד

"פאר החשוב הספר לאור יצא ומוצלחת, טובה ובשעה בעז"ה יוכל כל לומד לקיים את רצון רביה"ק ללכת הליקוטים" שבעזרתו עם התורות שגילה, וללומדם בעיון. הספר מאסף סביב לשון ליקוטי מוהר"ן, בטורים שונים - כעין נושאי כלים, את כל השייך להתורה ועד וזוה"ק(, חז"ל מאמרי )פסוקים, המקומות ממראי הנלמדת, התפילות בתוספת ותלמידיו, מוהרנ"ת שבדברי הפשוט לפירוש והעצות למעשה ושאר מגדים, הכל יחד בעימוד מפואר בצורת הדף

המסורתית, כעין גמרא ומלווה בהסכמות חשובות.

מתחזקים 'ללכת עם תורה'!

"מה שאפשר לזכות מספרי

רבינו, זה אי אפשר בשום אופן, רק ע"י

לימוד התורה בליקוטי מוהר"ן

בעיון כמו שאפשר ללמוד כשהכל מודפס

על המקום מסביב"

הרה"ח ר' שמואל הורביץ זצ"ל

פאר הליקוטיםליקוטי מוהר"ן,

תורה סה, ב

מי יפאר גודל

הפצה ראשית: 052-76-22-148 להשיג בחנויות ברסלב וישיבות ברסלב

"מכאן נתחיל לחפש כראוי באופן אמיתי את אור הרב"י... כי זאת ידענו שרבינו רצה שנלך עם תורה לעבוד בה ולילך עמה, ולזכות לזה נצרך רק צורת לימוד כזאת" הרה"ח ר' ניסן דוד קיוואק שליט"א

עכשיו!במחיר

מיוחד

"אשרי... ההולכים בתורת ה'" - לקראת השנה הבעל"ט מתחזקים 'ללכת עם תורה'

בעמודים הבאים תוכלו לקרוא: מאמר על הספר ומהותו תורה ו' "קרא את יהושע" מתוך 'פאר הליקוטים'

להיפגש פנים בפנים עם אור רביה"ק

ביד נרגשת ומלאת שמחה אני מקבל הראשונים הכרכים אחד את לידיי הדפוס ממזבח עתה אך שיצאו חם עוד הספר הכרכיה, ומכבש מוצא ואני – מהביל כמעט חסידים של כדרכם עצמי את ראשונים עוד קודם שאני פותח לעיין בו, עוצם עיניי ונושק את כריכתו. בכריות אצבעותיי אני וחש הכריכה גבי על מרפרף

בתבליט המרשים המוטבע עליה, כסאו של רבינו הק' חקוק ביד אומן, על כל פרטיו

אינכם אם ודקדוקיו. יודעים עדיין באיזה ספר מאוד לכם כדאי מדובר, להזדרז ולחפש את הספר הנהדר שיצא לאור ממש "פאר בשם אלו בימים

מוהר"ן". לליקוטי חברותא - הליקוטים ועזר סיוע מהווה הוא, כן כשמו זה ספר הנפלאות תורותיו את ללמוד למעוניינים ובעומק בעיון הקדוש רבינו של והנוראות הספר בהקדמת )כמובא העיקר" "שזה -הנקנית הלימוד דרך הליקוטים"(. "ביאור ע"י הספר הנוכחי, בוודאי תדריך כל לומד, העיון לימוד בנתיבי המנוסים, את לרבות ויותר יותר יתגלה ועי"ז מוהר"ן, בליקוטי נפשות את ולעודד להושיע הגדול כוחו

ישראל עד ביאת גואל."פאר הליקוטים" מאסף סביב דברי רביה"ק, את כלים, נושאי כעין - שונים בטורים המקומות ממראי הנלמדת, להתורה השייך המוזכרים וזוה"ק( חז"ל מאמרי )פסוקים, מוהרנ"ת שבדברי הפשוט לפירוש ועד בה, והעצות התפילות עם יחד ותלמידיו,

בעימוד יחד הכל מגדים, ושאר למעשה הדף בצורת הקדושה, לשונו סביב מפואר המסורתית, כעין גמרא. הלומדים בספר זה יזכו להיפגש בכל פעם מחדש, פנים אל פנים עם ויותר יותר ואדירה עוצמתית בצורה התהומיים והעומקים השמימיים הגבהים סתרי הן ש"הן האינסופיות, התורות של לגאולתינו המוכרחים ופנימיותה תורה

הנצחית".

ללכת עם התורות ולעיין בהםוהרופא האמת הצדיק שהוא ז"ל "רבינו הרפואות כל הניח משיח, ביאת עד נפשות של כל חולי הנפשות, וכל האוצרות הגנוזים

מלאך כל שאין העליונים אינש שום ולא ושרף להם הגיע ביבשתא די בתוך זאת הניח בשלימות, הקדושים. וספריו תורתו ובאמת מי שנוגע בהם, איך שהוא רק נוגע בהם, זה כבר מרפא אותו הרבה וזוכה בזה גדול, הבדל זה אבל הרבה. לקחת את התרופות בדיוק על את ולנצל הרופא, הכוונת פי מועיל ההכי באופן האוצרות לזכות היינו לנצל, שאפשר בשלימות ולזכות להתקדש מספרי לזכות שאפשר במה רבינו, זה אי אפשר בשום אופן, רק ע"י לימוד שאפשר כמו בעיון מוהר"ן בליקוטי התורה מסביב" המקום על מודפס כשהכל ללמוד

)מכתבי שמואל, מכתב ו'(.דור מדור אנ"ש שכל הוא ידוע דבר ואכן, עמלו ויגעו להשריש בלבבם את דברי רביה"ק, ובפרט ע"י לימוד בעיון )כמובא בחיי"מ שמ"ו(, וע"פ הדרך הקדושה שהנחה רביה"ק בשיחתו הידועה )שיהר"ן רצז(: "שרצונו חזק מאד שנלך עם התורות שגילה... דהיינו שיהיו כל עבודתו באותה הנאמר פי על ה' ביראת והילוכו לזכות יהיה ושיחתו תפילתו וכל התורה,

להגיע למה שנאמר באותה התורה וכו' ".נוספים ומאמרים אלו שיחות בעקבות עוזנו בגאון החל התלמידים, גדולי פסעו הרה"ק מטשעהרין, הרה"ק דרך מוהרנ"ת, ליקוטי תורות כל עם ללכת )שזכה ראבר"נ מוהר"ן כנשמע מפיו בעצמו(, החסיד הנודע ר' שמואל הורביץ ועוד ועוד, עד לבני דורינו אנו, בחיפוש מתמיד אחר רוה"ק של הצדיק הגנוזה בספריו. בסדר עבודתם ודרך הילוכם במקראות, דקדקו בתורות, ועיינו עמלו

על מוהרנ"ת שייסד ובהלכות חז"ל, בדרושי כל תורה ותורה, והכל על מנת לדלות מתוכם עם ההולכים את יזכו אשר יקרים מכמנים

תורותיו לחיים נצחיים לעד.

דרך כבושה לרביםוירידת העיתים מצוקי מחמת עקא, דא אך בלבד בודדים נחלת זו דרך נשארה הדורות ורק אחד מעיר ושניים ממשפחה זכו לראות את האור כי טוב, ואף שרבים וטובים כוספים חתומה זו דרך נשארה שעדיין הרי לכך,

בפניהם. כאשר )תשס"ו( שנים מספר לפני והנה, 'מסילת הנפלא הספר כחלוץ לאור יצא ומקוצרת( שלימה )מהדורה הקשרים' בזאנסון יצחק ישראל ר' הרה"ח שחיבר טעם בטוב ומבאר המתמצת שליט"א, אחר צעד בעיון, הלימוד שיטת את ודעת התעוררות החלה ובהיר, פשוט באופן צעד זו. לימוד בדרך ולהתחזק לחזור גדולה זו, ומתוך אמונה עמוקה בעקבות התעוררות הרב יזם מוהר"ן, בליקוטי העיון בחשיבות שמטרתו חדש, פרויקט שליט"א בזאנסון הספה"ק מלומדי נוספים לרבים לאפשר ליקוטי מוהר"ן לחתור ולצלול לעומק התורות, דרך להיות בעיון הלימוד את להפוך ובכך טובה בשעה לא-ל תהילה לרבים. כבושה מאז ומחצה שנים כארבע לאחר ומוצלחת "פאר הספר לאור עתה יצא העבודה, החלה

הליקוטים".

כמו גמרא עם מפרשים רש"י ותוספותהספר של בעקבותיו הולך הליקוטים", "פאר ר' הנודע החסיד שהו"ל חן" "יעלת החשוב )בעמוד ובהקדמתו זצ"ל, הורוויץ שמואל כ"ו( הוא כותב: "מכל זאת מובן ממילא היטב כמה טובה וישועה נפלאה יהא הקונטרס הזה להתורה השייך נמצא אשר כל עם המודפס שלא כדי מקומו, על מסודר הכל - הזאת יצטרכו לחפש במקומות אחרים, ויוכלו ללמוד הוא דבריו בהמשך בהתורה". היטב ולעיין מביא דיבור פלאי מרביה"ק שלא נודע בשערים עד כה, וזה לשונו: "וכבר נשמע דיבור מרבינו עם ספרו שידפיסו זמן שיהיה זצ"ל, הקדוש פירושים סביב, כמו גמרא עם מפרשים רש"י

ותוספות וכו' ". "אכן, מי יתיימר להגשים את נבואת הצדיק כהווייתה?... אמנם טעימה ובחינה של החזון, כעין מקדמה לימות גאולת עולם שאז יתקיים ועל תוחלתנו, זוהי וכרצונו, כפשוטו הכל

תרתי מרובים ודמים רב עמל השקענו כך בהקדמת הספר עורכי כותבים משמע"

המוציאים לאור.

הייתכן פירוש לליקוטי מוהר"ן?פרידמן בצלאל ר' הרה"ח מתאר "בילדותי", שליט"א )עורך כתבי הגרי"מ שכטער שליט"א(, "כאשר עמדו כמה מאברכי אנ"ש לערוך ספר פירוש על ליקוטי מוהר"ן, אמר לי אחד מגדולי זקני אנ"ש ע"ה, שלא יתכן לעשות פירוש על גדולים אורות הם רבינו תורות כי ליקו"מ, דמשער כפום אחד וכל מלמעלה היורדים בליביה וכפי כליו כן יכול לקבלם, ואיך יבוא לזאת אי הנכון. הוא שפירושו ויאמר אחד זה, שהציג מכלול של שפר חלקו של חיבור וכל משמע, תרתי כלים" כ"נושאי פירושים הנכון הפירוש את ויוציא יבחר בדרכו אחד במכתבו וכותב ומוסיף לדעתו." הקרוב

'מה - נעמת ומה יפית "מה הספר: לעורכי יפית' - על יופי והדר של עמודי הספר, שכל הרואה אומר 'ברקאי'. ויחד עם זאת גם 'מה

נעמת' - לא רק פאר ויופי חיצוני אלא בעיקר נועם ומתיקות פרשני ועמקני הליקוטי מוהר"ן לדורותיהם, הנפרשים לנגד עינינו, אשר כולם דבר גליון, עלי יחד מכונסים ובאו נקבצו דבור על אפניו, מועט המחזיק את המרובה".

לחפש כראוי את אור הרב"י וכך כותב הרה"ח ר' ניסן דוד קיוואק שליט"א פתח להיות יוכל "מכאן לספר: בהסכמתו בדברי עמוקה הבנה לבקש להתחיל ושער באופן כראוי לחפש נתחיל מכאן רבינו, "הנה ומוסיף, הרב"י..." אור את אמיתי זה אלא היה אפשר לחשוב שאין עד הלום הילכתא למשיחא, וכי שייך דבר כזה שרבים יבואו וישוטטו בעומק מי הדעת והרי צריך חיפוש ובקשה גדולה לחקור ולבדוק ולעמוד על שורשו של כל פסוק וכל מאחז"ל וזוה"ק, ז"ל, מוהרנ"ת אדונינו בדברי מתפרש ואיך לזאת יזכה איך אמת מבקש מבין לב וגם העמוקים המים לעבור המסילה נמצא איך ידלם איש תבונה. ועל כל פועל תהלה ערוכה עלינו להודות לה' אשר הגענו הלום לראות הליקוטים"... "פאר הזה חיבור ויופי פאר הרוצה כל כי ננעלו תירוצים ומעתה שערי הרוצה וכל לו פותחין רבינו לדברי ליכנס ליטול יבוא ויטול, כי זאת ידענו שרבינו רצה שנלך עם תורה לעבוד בה ולילך עמה, ולזכות לזה נצרך רק צורת לימוד כזאת, ואפילו מי אחת תורה כראוי ללמוד ומצליח שזוכה הרי זה כבר יוכל להיות מספיק לכל החיים,

לחיות חיים טובים ונצחיים לידבק באורו".

****את הספר הגיהה מראשית ועד אחרית הרה"ח ומלווה שליט"א, שישא שלום אברהם ר'

בהסכמות חשובות.קל ומהודר, מפואר ועימודו הספר עיצוב )כדוגמת ללומד מאוד ונוח לקריאה ובהיר עימודי הגמרות החדשות עוז והדר, מתיבתא ומהודרת מושקעת הספר כריכת גם וכדו'(. ידי מעשה מרשימה בהבלטה בה ומוטבע

אומן כסאו של רביה"ק. יוצא מהסידרה ראשון כרך - ההוצאה לרגל השווה ובמחיר פורמטים, בשני לאור כעת לפורמט מסובסד( )מחיר ₪ 50 נפש: לכל לפורמט ₪ ו-80 )גדולה(, גמרא של בגודל

בגודל של "טור" חתנים. הפצה ראשית: 052-76-22-148

הספר את להשיג ניתן באומן רה"ש בימי בדוכן "פאר הליקוטים".

מאמרי חז"ל וזוהר לצד ביאורו הפשוט של מוהרנ"ת, חוברים לתפילות, עצות ועיונים כל אלה הם רק חלק משלל ומכתיר את הספר הקדוש ליקוטי מוהר"ן "מכאן הליקוטים" והכל סובב, "פאר המגדים המובאים בספר החדש נתחיל לחפש כראוי באופן אמיתי את אור הרב"י" כותב הרה"ח ר' ניסן דוד קיוואק שליט"א בהסכמתו לספר חברותא

חיה ואמיתית המזמינה כל לומד לצלול לעומקי הליקוטי מוהר"ן מעתה מתחזקים 'ללכת עם תורה'!

"לזכות להתקדש ולזכות בשלימות במה שאפשר לזכות מספרי רבינו, זה אי אפשר בשום אופן, רק ע"י לימוד התורה

בליקוטי מוהר"ן בעיון כמו שאפשר ללמוד כשהכל מודפס על המקום

מסביב" הרה"ח ר"ש הורביץ זצ"ל

בס"ד

לדור זיכרון זאת תיכתב אמרתי "...והעיקר להיבראות עתיד יה, יהלל נברא ועם אחרון דור... שילמדו תורות רבינו עם השורש ולדקדק הביאור פי על ואות, אות כל על בהתורות והנהגתם עבודתם כל ולעשות הליקוטים, מתורות הפנימיות פי על ובחול בקודש אברהם רבי דברי פי על ומוהרנ"ת, רבינו ז"ל, ויתנו כל כוחותם ומאמצי נפשותם לזכך של והטובות העצות כל בו ולהכניס הגוף, בזה..." חלק לו שיהיה מי אשרי ז"ל, רבינו שנד. ח"ב, שמואל' 'ימי זצ"ל, הורביץ ר"ש הרה"ח

"...כשהכל מודפס על

המקום מסביב"הרה"ח ר' שמואל הורביץ זצ"ל

הפצה ראשית: 052-76-22-148 להשיג בחנויות ברסלב וישיבות ברסלב

סיפור התגלות המאמרהשנה ראש שאחר תשובה בשבת אמר וא"ו בסימן יהושע' את ׳קרא התורה הפסוק את בסמוך התורה בהתחלת הזכיר ואז תקס"ג). (שנת לעיל הנזכר ידו בכתב (ואח"כ מלמעלה' עליו אדם כמראה דמות הכסא 'ועל א) (יחזקאל אחז ואז שם), עיין בספר, כמבואר בסוף סמוך עד זה פסוק נזכר לא הקדוש באימה ואמר הכסא, עם מתנועע והיה עליו, שישב הכסא ידות בשתי ידיו בשתי אדם' הוא אז הכסא על 'כשיושבין הלשון, בזו מאד עצום נפש ובמסירת וביראה דער שטיל דעמאלט איז מען 'אז מען זיצט אויף (ואמר בלשון אשכנז בזו הלשון,

אמענטש'), והדברים סתומים מאד (אמר המעתיק עיין זהר תזריע דף מח).התורה אמירת ובשעת בספר. הנדפס הזאת הנוראה התורה כל גמר ואח״כ אחר הזאת, התורה אמירת כשגמר אח"כ רק אלול, כוונות מענין כלל דיבר לא ענה ואז תמיד, כדרכו הזאת מהתורה ודיבר חזר אח"כ והבדיל, ערבית שהתפלל ואמר לאנשים חשובים זקנים שישבו אצלו אז שהיו מתפללים מתוך סידור האר"י ז"ל, 'תאמרו לי איך מרומז בהתורה הנ"ל כל הכוונות של אלול', והחרישו ולא ענו, כי באמת אי אפשר בשום אופן להבין מעצמן סוד הכוונות של אלול איך מרומזים

לפניהם והראה אותו, ופתח ז"ל, האר"י סידור לפניו להביא וציוה הנ"ל. בהתורה כל איך פלאות לגלות והתחיל והנורא הקדוש פיו פתח ואח"כ אלול. של הכוונות בספר, מזה כמבואר מאד, ונורא נפלא בדרך שם מרומזים אלול של הכוונות אבל אי אפשר לצייר בכתב את השיעור שבלב את כל הנעימות והנפלאות תמים

זה. כל לשמוע בעת שזכיתי אז שהרגשתי דעים שהם מועד ואהל ויהושע ממשה שם שמדברת הנ"ל מהתורה שבת אחר דיבר גם בחינת נקודה העליונה ונקודה התחתונה ווא"ו, ואז אמר לי בזו הלשון, 'שבכל מקום

שמתוועדין יחד רבי ותלמיד נעשה בחינה זאת בחינת משה ויהושע ואהל מועד'. לפניו לכתוב עדיין זכיתי לא ואז אליו, התקרבותי בהתחלת היה זה כל והנה התורות הגדולות, רק המאמרים הקצרים כתבתי בעצמי שלא בפניו, והייתי מתגעגע אחר עד לזה זכיתי ולא הקדושה, ידו בכתיבת אצלו התורה זאת לקבל הרבה זמן הזאת התורה והעתקתי לפניו ישבתי ואז במעדוועדיווקע, אצלו אז שהייתי פורים,

לפניו, ומפיו יקרא אלי מתוך ספרו בכתב ידו הקדושה, ואני כותב על הנייר. ואח״כ באיזה עת בסמוך בלילה עמדתי לפניו כשכבר ישב על מיטתו ורצה לישון,

ב ואני תפלה

ועזרני שאהיה בורח באמת, הכבוד ן מבכבוד למעט ואזכה בכבוד ולהרבות עצמי ע י פ ש ת ו ם. ו ק מ ההגדול, מכבוד עלי ותזכני ברחמי הרבים לכבוד אהים, שאזכה לכבוד דקדשה למענמן אהנה וא לבד, למעני, כלל הכבוד עם אשתמש וא לשמ אם כי הכבוד אמת. ב דת עבו ל וועזרני שלא ישאל וא על בריה שום יחקר

כבודי (ליקו״ת ו).

למעט בכבוד עצמו וכו׳. כתב גבי ענין זה ברבינו בחיי (ויקרא ו, ג) בזה״ל: ידוע מדרך חכמת ההגיון, כי האדם אינו נקרא עבד עד שיהיה לו אדון, ואין שם האדון ראוי אלא למי שיש לו עבד. והנה הם שני שמות (עבד ואדון), אין אחד מהם קודם לחבירו. וכיון שהאדם עבד להקב״ה ונתחייב לעבוד אותו, אי אפשר שתהיה העבודה שלימה עד שיקבל העבד עליו כל מידות העבדות, והם ההכנעה והשפלות לפניו, לא שיתנהג לפניו במידת אדנות ושררה, כי יהיה מבזה כבוד אדוניו, ואמר שלמה ע״ה (משלי כה) ׳אל תתהדר לפני מלך׳, וכל שכן שכתוב וכענין לבושו, היא שהגאוה לפי הקב״ה, המלכים מלכי מלך לפני (תהלים צג) ׳ה׳ מלך גאות לבש׳, והעוטה לבוש המלך הרי הוא מבזה את המלך.

מילואי חכמה

כבודכמ"ש כבוד, נקרא החכמה כבודי איה אני אב ואם

(ליקו"מ עד).

כבודו זהו אדם של רצונו (ירושלמי פאה פ"א).

צדיקים של שכרן מתן 'כבוד שנאמר כבוד, נקרא

חכמים ינחלו', וכן הוא אומר

(ישעיה כד) 'ונגד זקניו כבוד'

(שמו"ר פ' מה).

כבוד, נקרא הקב״ה הכבוד', מלך 'ויבא שנאמר

כבוד, נקרא כסאו ואף

מרום כבוד 'כסא שנאמר

מקדשינו', מקום מראשון

על וישב הכבוד, מלך יבוא

כבוד, בהיכל הכבוד כסא

אומר כולו 'ובהיכלו שנאמר

ח"א, מדרשות (בתי כבוד'

ברייתא דמעשה מרכבה פ"א).

והוא כבוד, נקרא כתר שהם הספירות על שליט

שהכתר כתר, מן למטה

(ספר הקב"ה של כבודו הוא

הפליאה ד"ה וכשם שגזר).

מכשרון יגיע הכבוד ההנהגה, וטוב המעשה,

על יונה (רבינו הרוח ושפלות

משלי יא, טז).

הוא ענינו הכבוד אהבת בקניני הממשלה מיני בקשת

בחיי (רבינו הזה העולם

במדבר טז, א).

הומה היותו היינו הכבוד אחר שרירות בלתי אמיתיות

(המאירי על אבות פ"ד, מכ"ח).

כאשר נקרא הכבוד כבוד בו נוהגים 'אחרים'

חיים (דרך אותו ומכבדין

פ"ו מ"ו).

אלא אינו האמיתי הכבוד ידיעת התורה באמת, וזולתה

מדומה כבוד אלא אינו

מועיל בו ואין הבל וכוזב,

(מסילת ישרים פי"א)

'ותחת לבוש, לשון כבוד (ברכות רז"ל שדרשו כבודו'

כח) לבוש, ועניין הלבוש הוא

וזה העליון, אור הצנע למען

אלקיך' עם לכת 'והצנע סוד

(קה"י, אל).

כבוד, נקרא הנשמה לבי שמח 'לכן שנאמר

שהוא עבור כבודי', ויגל

חכמה נתיבות מל"ב כלולה

(קה"י, כב).

כבוד בשם נקראת הנפש כבוד היא כי הקודש, בכתבי

האדם האמתי (מלבי"ם תהלים

עג, כד).

כבוד אלקיםהסתר אלקים ׳כבוד דברי להסתיר מותר דבר',

(רש"י שמים לכבוד תורה

שבת קנג:).

בשני היא השי"ת ידיעת נמנע, האחד החלק חלקים,

אלקים 'כבוד שאמר וזהו

השני והחלק דבר', הסתר

לחקור אדם ויכול אפשר,

מלכים 'וכבוד וזהו עליו,

חקירת כלומר דבר', חקור

מלכותו מצד פעולותיו (רבינו

בחיי שמות לג, יג).

של צניעות בשביל זכה פניו, להסתיר משה

שיהיה פנים, לקלסתר

כבוד שהוא האלקי האור

ומפני פניו, על אלקים

שהוא נוהג בצניעות וכבוד,

הוא הפנימי הכבוד לו בא

כי פניו, על אלקים אור

(יחזקאל אור הוא הכבוד

האירה והארץ ' מג)

היטב זה והבן מכבודו',

כאדם לבבך', אל 'והשבות בו הזכיר לכך מחשבתו, בתחילת בשכל האדם שישיגנו האלקות ענין שאין ומפני דבר'. הסתר אלקים 'כבוד נאמר ועליה עליה, לעמוד אפשר ואי נמנעת, ועצמותו מהותו מידת פכ"ד). השם (גבורות מאוד

שמתבונן בדבר ויצטרך לחזור ולהתבונן (ש"ך עה"ת דברים ד, לט). כל מה שיסתיר האדם הסודות מלגלותם למי שאינו ראוי, הוא משובח ומכובד בפמליא של מעלה (שער הכוונות דרושי הפסח דרוש יב). כבוד אלקים, הוא ההנהגה שבו

מנהיג ומסדר ומשגיח, שהיא מיוחסת לשם אלקים או שדי או צבאות. לא כן כבוד ה' המתגלה בשם הוי"ה שהוא שם העצם, המורה על כבודו מצד עצמו ומהותו (מלבי"ם ישעיה מ, ה).

למעט בכבוד עצמו וכו׳. ביאר בזה במכתבי שמואל (מכתב יט) בזה״ל: ולמעט על גם זאת לומר אפשר המקום, בכבוד ולהרבות עצמו בכבוד זה הטובות, הרצונות כל ולמלאות טוב רק לו שילך רוצה שהיה האדם מביא ז״ל שרבינו כמו הגוף, לא הנשמה, נקרא (עצמו עצמו כבוד נקרא בתורה כ״ב ׳חותם בתוך חותם׳ שהנשמה נקרא עצם), אבל בכל זאת לכבוד המקום צריך למעט אפילו בכבוד עצמו, נשמתו, כדי להרבות כבוד המקום, היינו כשאפשר לעבוד הש״י ולמלאות כל הרצונות ביהדות, זה נקרא כבוד ויש לו הולך ולא לאדם זאת עושה אינו ה׳ אם אבל עצמו, כבוד נשמתו, לו מניעות, זה נקרא ממעט בכבוד עצמו ונשמתו, אבל זה כבוד המקום, שהשי״ת רוצה כך ומנהיג כך, הרי כבוד המקום כך, וצריך להיות מרוצה, ולא ליפול, אדרבא רק להתחזק בכיסופין ורצונות, ולא להרהר אחר השי״ת. שרודף אחר הכבוד. איתא גבי ענין זה בליקו״ה (יו״ד תערובות ב, ב) בזה״ל: (כמו זרה עבודה עובד כאילו המתגאה כל כי זרה, עבודה בחינת זה הכבוד אחר הרודף כי ממנו, בורח הכבוד הכבוד אחר הרודף כל בחינת וזה שאמרו רז״ל סוטה דף ד), ועל כן כל מה שרודף ביותר אחר כבוד עצמו, שהוא בחינת עבודה זרה, הכבוד בורח ממנו, כי הכבוד דקדושה בורח ומסתלק

ממנו, כי אינו מקבל חיות מכבוד דקדושה. בבחינת וכבודי לאחר לא אתן.

ילקוט הנחל

על מאמר זה ייסד מוהרנ״ת את ההלכות הבאות: שבת ז׳, ספירת העומר א׳, חול המועד ב׳, ראש השנה ד׳, שחיטה א׳, שליחות והרשאה ב׳, הונאה

ג׳, אבידה ומציאה ב׳, ברכת הפירות ה׳.(ו) בביאה״ל בזה כתב יהושע. את קרא משה אל ויאמר ה׳ בזה״ל: זה הכתוב הוא בפרשת ׳וילך׳, שהיתה קריאת הפרשה הזאת בשבת השגתו גילה אשר ש׳ו׳ב׳ה, הפטרת הוא התשובה שעיקר הזאת, ה׳ב׳ו׳ש׳ה. למעט בכבוד עצמו גבי ביאר המקום. בכבוד ולהרבות זה בליקו״ה (או״ח תפילה ד, ג) שהכבוד שם כדאיתא הבריאה, כל שורש הוא בזה״ל: כי יש כבוד דקדושה, שהוא תורתו וכבוד השי״ת כבוד הקדושה וצדיקיו האמיתיים, שכל העולמות נבראו בשביל זה הכבוד, כל לח) (יומא רז״ל שאמרו כמו מה שברא הקב״ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו, שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. (...) ומחמת שכבוד דקדושה הוא שורש כל הבריאה שנברא בשביל הכבוד, על כן מעת שהיה שבירת כלים ומיתת המלכים, שאז נפלו כל כולם העולמות כל נתבלבלו ואז למטה, הקדושות המידות היפך, אל מהיפך האמת והפכו טעו שעי״ז (...) כידוע. ואמרו שעיקר התכלית הוא כבוד, מה שבאמת אדרבא הדבר רק הוא הבריאה של התכלית עיקר כי ממש, בהיפך הוא לזכות אפשר שאי האמיתיים, וצדיקיו ותורתו השי״ת כבוד מן ובורחים לגמרי עצמו בכבוד כשממעטין אם כי לזה נבזה והוא ושפלותו פחיתותו ויודעין באמת, לגמרי הכבוד בעיניו נמאס, ואת יראי ה׳ יכבד, אז דייקא יזכה להגיע אל בבחינת באמת, ה׳ בכבוד להיכלל לעתיד האמיתי התכלית מכבדי כי ב) א (שמואל בחינת יאספך, ה׳ כבוד נח) (ישעיה שמבטל מה כפי אם כי לזה זוכה אדם שאין וכו׳, אכבד כבודו באמת לגמרי, ומשתדל ומתייגע כל ימיו להרבות כבוד

המקום שהוא כבוד התורה והצדיקים האמיתיים, ואינו חושש על כבוד עצמו כלל.ולהרבות בכבוד המקום. כדאיתא בליקו״מ (ח״ב, יב) בזה״ל: עיקר היהדות הוא רק לילך בתמימות ובפשיטות, בלי שום חכמות, ולהסתכל בכל דבר שעושה, שיהיה שם השי״ת. ולבלי להשגיח כלל על כבוד עצמו, רק אם יש בזה כבוד השי״ת יעשה, ואם לאו לאו, ואזי בוודאי לא יכשל לעולם. מי שרודף אחר הכבוד. ביאר בזה בספר באבי הנחל (ו) בזה״ל: ר״ל, כשמגיע לו איזה כבוד, אינו יכול להעלות הכבוד להשי״ת, רק שמקבל לעצמו הכבוד ומתגאה בזה הכבוד, וזה נקרא ׳כבוד מלכים׳. אבל מי שבורח מן הכבוד, אזי כשמגיע לו איזה כבוד בעולם, אזי הוא מקבל הכבוד בשביל השי״ת, כדי שיתגדל כבודו ית׳ עי״ז הכבוד, ולא בשביל עצמו כלל, וזה נקרא ׳כבוד אלקים׳.

קרא את יהושע. מאמר זה נאמר בשבת שובה שאחר רה״ש תקס״ג, תחתיו, יהושע את למנות משה נצטווה בו המקרא על ומיוסד כדכתיב בדברים (לא, יד–טו, כג): ויאמר ה׳ אל משה הן קרבו ימימשה ויל ואצונו מועד באהל והתיצבו יהושע את קרא למות

וירא מועד: באהל ויתיצבו ויהושע עמוד ויעמד ענן בעמוד באהל ה׳ הענן על פתח האהל: (...) ויצו את כי ואמץ חזק ויאמר נון בן יהושע אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אהיה ואנכי להם נשבעתי אשר עמ: ופירש רבינו בחיי (שם): הן קרבו לערוב, שמשך הגיע למות. ימיך

ירמוז וזה הלבנה, ממשלת ובאה יהושע, ולמדריגת משה למדריגת ללבנה. וזאת לחמה נמשלת שזאת שוכב ׳הנך הקב״ה לו שאמר וזהו שאתה אע״פ כלומר וקם׳, וגו׳

הוא הרי נבואתך מעלת שמשם שלך הכח אבותיך, עם שוכב קיים ועומד, שיאיר ללבנה, כשם שהשמש המשקע אינו משקע אלא להאיר ללבנה. וזהו לשון ׳ואצונו׳, כי המצוה היא תושבע״פ והוא כח הלבנה, ועל כן אמר ואצונו, אשפיע כוחי בלבנה. וראה עוד ביאור לפסוק זה להלן בסוף אות ו׳, שם רבינו דורשו ומלביש בו את

כלל השגתו בדרכו הפנימית.איתא זה ענין המקום. בכבוד ולהרבות עצמו למעט בכבוד כל אומר, אליהו וז״ל: לזו, קרובה בלשון כ) (ד, בבמדב״ר מתרבה שמים כבוד עצמו, כבוד וממעט שמים כבוד המרבה וכבודו מתרבה, וכל הממעט כבוד שמים ומרבה כבוד עצמו, כבוד אדם ינהג שלא למד, אתה (...) מתמעט. וכבודו במקומו שמים אומר הוא וכן מתבזה, לפניו המתגאה שכל המקום, לפני גאוה (שמ״א ב) ׳כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו׳, וכן אתה מוצא בדוד מלך ישראל, שלא נהג עצמו בגאוה לפני המקום, אלא ביזה עצמו לפניו

כהדיוט להרבות כבודו של מקום, ועי״ע בתנדא״ר פי״ג.

ויאמר ה' אל משה קרא את יהושע וכו' (דברים לא) :

כי צריךא

תורה וקרא את יהושע

נחל נובע מקור חכמהערכיםבוכינויים בהמתרגם

סיפור התגלות המאמרלארץ בכניסתן ישראל שנצטוו המצוות שלוש לי גילה ואז הרבה, אז עימו ודיברתי אלו מצוות שלוש כל כי ואמר אז וסיים שם. עיין שם במקומו כנדפס לזה ששייך בחינת הם אלו מצוות שלוש 'איך אותו, שאלתי ואז שם. כנדפס תשובה בחינת הם מלפניו אז הלכתי ובזה שוין'). דוא זאג ('דאס אתה' תאמר 'זה ואמר, ענה תשובה', ז"ל, ותיכף התחלתי לחשוב בזה, ותיכף בדרך הליכתי מביתי לאכסניא שלי הזמין לי השי"ת בזה חידושים נאים, ובבואי לאכסניא שלי מצאתי בעזרת השי"ת כלי כתיבה,

הקדושה, בתורתו לחדש חינוכי בתחילת היה וזה בזה. ה' שחנני מה מיד וכתבתי שכתבתי, מה לפניו הבאתי שלאחריו וביום הנפלאים. ודרכיו ברחמיו אותי שחינך והוטב בעיניו, ושחק מחמת שמחה, וענה ואמר, 'תוכל ללמוד אם תהיה מתמיד' ('דו להפסיק הוכרחתי אח"כ אעפ"כ אך בגערין'). וועסט דוא אז לערנען קענען וועסט מלחדש עד שאלמד פוסק הרבה, ואח"כ ספרי קבלה וכו', עד שאח"כ ציוה לי לחדש,

ואח"כ ציוה לי לכתוב, כאשר מבואר מזה במקום אחר (חיי"מ ב).

צריך כל אדמ למעט בכבוד עצמו, ולהרבות בכבוד המקומ ית'. ולא יהיה רודפ אחר הכבוד, רק יברח מהכבוד (קיצור ליקו"מ ו, א).עצה ותושיה

ב ואני תפלה

הנכבד השם אנא הכבוד, מל והנורא, כל בראת אשר בשביל כלו העולם כמו ,יתבר כבודהנקרא ״כל שכתוב בשמי ולכבודי בראתיו עשיתיו״. אף יצרתיו ברחמי תעזרני ובכן ה כ ז א ש ם, י ב ר השתבח י ו דל ג ת י שעל כבוד ויתעלה בעזרי ותהיה ידי, עצמי לבטל שאוכל לגמרי ולמעט בכבודי, לאין כבודי שיהיה ואפס, וא אשגיח על רק כלל, עצמי כבוד להרבות כבוד המקום, ויהיו כל עסקי ועשיתי י נ צו ר ו י ת ב ש ח מ ובשביל רק כלם יתבר הגדול כבוד

(ליקו״ת יא).

כני ז הכבוד, מלמן בורח שאהיה ית, ל כ ת ב כבוד העמי ותהיה באמת. י ל ן ת ת ו תמיד, ודעת בינה חכמה לדעת ואזכה אמתי. רוממות ו דלת גמא אשר וממשלת .כבוד הארץ כל ותן עלי, רחם (...)לידע אמתי דעת לי וא באמת, זה כל הכבוד אחר ארדף אדרבא רק כלל, מן ואברח אתרחק ית ל כ ת ב ד בו כ הכל ואמסר באמת, וליראי אלי הכבוד אשר לבד האמתיים בכבודם חפץ אתה מקרא ויקים באמת, שערים ״שאו שכתוב שאו נ ה ו כם ראשיויבוא עולם פתחי זה מי הכבוד. מלעזוז יי הכבוד מלוגבור יי גבור מלחמה. ראשיכם שערים שאו עולם פתחי ושאו מי הכבוד. מל ויבא הכבוד מל זה הוא מל הוא צבאות יי יי ברו סלה. הכבוד ישראל אהי אהים לבדו, נפלאות עשה כבודו שם וברוכבודו וימלא לעולם, אמן הארץ, כל את

ואמן״ (ליקו״ת קלב).

מלפני כבודי יתעורר א

כבודי כי בוראי, כבוד מלפני כלל חשוב אינו

כבוד בוראי.

מילואי חכמהבמסכת איתא זה כעין אלקי. לכבוד זוכה הוא (...) הכבוד מן מי שבורח בית נחלקו שנים שלוש שמואל, אמר אבא רבי אמר ע״ב): (יג עירובין כמותנו, הלכה אומרים והללו כמותנו הלכה אומרים הללו הלל, ובית שמאי יצאה בת קול ואמרה, ׳אלו ואלו דברי אלקים חיים הן, והלכה כבית הלל׳. וכי הלכה לקבוע הלל בית זכו מה מפני חיים, אלקים דברי ואלו שאלו מאחר עוד ולא שמאי, בית ודברי דבריהן ושונין היו, ועלובין שנוחין מפני כמותן, עצמו המשפיל שכל ללמדך (...) לדבריהן, שמאי בית דברי שמקדימין אלא הגדולה על המחזר כל משפילו, הקב״ה עצמו המגביה וכל מגביהו, הקב״ה גדולה בורחת ממנו, וכל הבורח מן הגדולה גדולה מחזרת אחריו, וכל הדוחק את השעה שעה דוחקתו, וכל הנדחה מפני שעה שעה עומדת לו. ועוד איתא כעין זה בילקו״ש (שמ״א רמז קיא): אמר הכתוב, ׳גאות אדם תשפילנו ושפל רוח יתמוך כבוד׳. כל מי שבורח מן השררה השררה רודפת אחריו, שאול ברח מן איש הלום עוד הבא בה׳ עוד ׳וישאלו שנאמר למלוך, שבא בשעה השררה ויאמר ה׳ הנה הוא נחבא אל הכלים׳, כשבאו ואמרו לו דבר המלוכה, א״ל, לאו ואם אני, ראוי אם ותומים באורים שאלו אלא למלכות, ראוי אני אין הניחו אותי, מיד וישאלו עוד, מיד החביא עצמו, עד ששאלו באורים ותומים, ׳ויאמר ה׳ הנה הוא נחבא אל הכלים׳, אלו אורים ותומים. ברח מן השררה העם׳. בכל כמוהו אין כי ה׳ בו בחר אשר ׳הראיתם שנאמר אחריו, ורדפה

ואבימלך בן ירובעל רודף אחר השררה וברחה ממנו.

כבוד מלכיםאדם לאיזה שיש הכבוד כל כבוד בחי' הוא שבעולם

עולם כבוד שהוא מלכים,

נקודה בחי' שהוא הזה,

מלכות בחי' התחתונה

(ליקו"ה ברכת הפירות ה, כב).

דבר', חקור מלכים ׳כבוד שנמשלו תורה דברי כבוד

מלכים 'בי שנאמר במלכים,

דבר לחקור , ימלוכו'

(ב"ר פ' ט).

הרי מלך', הדרת עם ׳ברוב הם עם לו יש כאשר המלך

חוקר אתה וכאשר כבודו,

מנהיג איך ההיא הנהגה על

למלך, כבוד הוא אותם,

והוא עם לו שיש במה

השם, (גבורות אותם מנהיג

הקדמה ראשונה).

הוא המלך כבוד עיקר דהיינו לכבדו, בחירה כשיש

לכבדו אם האדם ביד שיש

אם לאו, ואעפ"כ הוא מכבדו,

זהו כבודו של מלך, מה שאין

בר לד מוכרח כשהמכבדו כן

בחירה, בו ואין לכבדו ההוא

לוי, (קדושת כבודו זה אין

פ' שמות).

שיעור, לו אין מלך כבוד כאילו הידור וכשתראה

הנך נחשב, כבודך גם

(מלבי"ם המלך כבוד מקלה

משלי כה, ו).

חקירה, חקור דברלעמוד היינו (...) ׳וחקרת׳ (פיהמ"ש הדבר אמיתת על

להרמב"ם סנהדרין פ"ה מ"א).

תכונתו עד לבוא חקירה, לרבי חז"ל דרשות על (מאמר

אברהם בן הרמב"ם).

כצורף הוא חקירה ענין הטובה לחקור כסף הבוחן

(מצו"י תהלים קלט, כג).

(מצו"ד ודרישה חיפוש ענין משלי כה, ב).

כאשר מלכות, היא חקר וכתב התפארת. תחת היא

חקירה אין כי הטעם בפרדס

ידה על אם כי לתפארת

הפתח היא כי (המלכות),

שנכנסו בה (קה"י, חקר).

עליהם החוקר הוא הנבון ולהבינם, ולהוציא דבר מדבר

(מלבי"ם משלי י, יג).

רשות יש מחקר בדברי אותו לבחון אדם לכל

ייטב לא ואם דעתו, ולשקול

יקבלהו לא זה טעם בעיניו

(מלבי"ם איוב ה, כז).

הסתרהדין, בחי' הוא הסתרה לשון אסתיר הסתר ואנכי בחי'

וברכת הריח ברכת (ליקו"ה

הודאה ד, ד).

אתה, שם שמים אסק אם שהוא דייקא. אתה' 'שם

היינו והעלמה, הסתרה לשון

שם כי ממני מתעלם שאתה

ממני מקום בריחוק אתה

(ליקו"ה פדיון בכור ג, ח).

הוא אף שליח ע"י הנהגה כח (ליקו"ה הסתרה בחי'

והרשאה ב, ד).

היא והטמנה הסתרה שמטמינים 'אוצר', לשון

מחנה (דגל יקרים דברים שם

אפרים, פ' עקב).

לצדיקים, ההסתרה היא להם גדול, אור להם להתווסף כדי

(דגל חיים' המלך פני 'אור

מחנה אפרים, הפטרת תבא).

מי הוא זה ואיזהו. איתא בספר מסילת הקשרים (עמוד מז) דוגמא נפלאה ללימוד שרודף שמי כתוב א׳ סעיף ו׳ בתורה וז״ל: במאמר, הנזכרים במקורות ועיון כדי והנה, ואיזהו?׳. זה הוא ׳מי ושואלים אחריו חוקרים הכל הכבוד, אחר ואיזהו׳ זה הוא ׳מי מוכר: בביטוי רביה״ק משתמש דבריו את להטעים המתרגם כאן את ערעור העולם כנגד זה שרודף אחר הכבוד. כיון שלכאורה, מראה בהזכרת צורך מוהרנ״ת מצא לא המליצה, לתפארת רק באה זו לשון היות שהיא. כל כראיה לכאורה מובא אינו שהרי זה, ביטוי של המקום של הכללים מח״י השני בכלל שמבואר (כפי רביה״ק של לדייקנותו אנו ומודעים במגילת אסתר פרק ז, ראבר״נ), חיפשנו את מקורו של הביטוי ומצאנו אותו פסוק ה: ׳ויאמר המלך אחשורוש ויאמר לאסתר המלכה מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן׳. פתחנו את המפרשים השייכים לענין בו נמצא שני ויאמר ויאמר שנאמר מקום ׳כל בזה״ל: המפרש מרש״י החל הפסוק, פעמים אינו אלא למדרש. ומדרשו של זה, בתחילה היה מדבר עימה על ידי הרי בעצמו׳. הוא עימה דיבר היא, מלכים שממשפחת שידע עכשיו שליח, הכבוד רודף (שהינו הרשע המן כנגד מערער שאחשורוש הפסוק שבאותו המפורסם ביותר), במילים ׳מי הוא זה ואי זה הוא׳, ישנה בו זמנית הן מפלה (אסתר, שמה הוראת שכפי המלכה, לאסתר ושיקום עלייה והן הרשע להמן כיון שפירושו והנה, הכבוד. מרדיפת ההפך את דווקא היא הסתר) מסמלת של רש״י מזכיר בדרך רמז את שתיקתה של אסתר שלא הגידה את עמה, את מוצאה המלכותי, כפי שציווה עליה מרדכי שלא להגיד, הרי שפירוש זה יוצר

ש׳עיקר אומר רביה״ק בו ב׳ סעיף התחלת לבין ממנו), בריחה או הכבוד מרדיפת מדובר זה (בסעיף מצוטט הפסוק שבו זו שבתורה א׳ סעיף בין קשר התשובה כשישמע בזיונו ידום וישתוק׳. האם היה אי פעם מי ששתק לעלבון כאסתר המלכה, כשהמלך הגס זלזל בה כל כך ולא דיבר עימה אלא ע״י שליח, וכל זה בעקבות שתיקתה והסתרת מוצאה המלכותי? בנוסף לזה, מה נפלא לראות שאסתר המלכה מרומזת גם בפסוק המובא בסוף סעיף א׳: ׳כבוד אלקים הסתר דבר׳. נמצא, שענין ׳ידום וישתוק׳, שהוא יסוד גדול בתורה ו׳, מקבל ביאור והמחשה מסיפורה של אסתר המלכה, אליו הגענו מהקשר שעשינו דרך הפסוק ׳מי הוא זה ואי זה הוא׳. והיה כאשר נחזור למאמר, מועשרים במידע זה, נוכל לפתח את הענין שבו אנו עסוקים ולקשרו לנקודות נוספות. כגון, מה שמובא בסעיף ה׳ לגבי הנקודה העליונה והנקודה התחתונה (ולעניינינו מרדכי הצדיק ואסתר המלכה) והייחוד שביניהם שדרכו נכנעת קליפת עמלק כמובא בסוף סעיף ז׳, הלא היא קליפת המן, רודף הכבוד, שאותו אנו מעוניינים למחות. נמצא שדרך הקישור שעשינו, הופכת המלכה לדוגמא מעולה לכל המעלות החיוביות המובאות בתורה ו׳, עד שמצד אחד דרך לימוד זה נפתח לנו חלון דרכו נכנס אור המגילה המאיר נקודות רבות בתורה ו׳, דבר התורם נצורות להבנת ההשגות הנעלות אותן גילה רביה״ק במאמר זה, כפי שהוכחנו זה עתה. ומצד שני, במחזור חוזר, הופכת תורה ו׳ למפתח יסודי ופנימי שאיתו ניתן יהיה לחזור למגילה ולהשיג בה הבנה מחודשת להפליא. הלא אין כתורה זו להסביר לנו את הטעם לפקודת מרדכי על אסתר, שלא להגיד את עמה ואת מולדתה. על פי

היוצא מתורה ו׳, הלא זו היא השיטה הטובה ביותר דרכה אפשר להכניע את עמלק... הלא היא הענווה האמיתית המתבטאת במידת השתיקה. בורח מן הכבוד. איתא בספר המידות (נפילה טו) בזה״ל: מי שבורח מן הכבוד והכבוד רודף אחריו, בוודאי לא ירד ולא ייפול מכבודו. הסתר דבר. איתא

בשיש״ק (ו, רנג) בזה״ל: וזה בחי׳ ׳הסתר דבר׳, היינו שעושה כל מעשיו בהסתר ובהצנע, כי זה הסימן שעושה הכל בשביל כבוד אלקים.

ילקוט הנחל

אקים כבד ו–ז): ב, (כה, במשלי כתיב דבר. חקור כבוד מלכים הסתר דבר וכבד מלכים חקר דבר: (...) אל תתהדר לפני הנה עלה ל אמר טוב כי תעמד: אל גדלים ובמקום מלהפסוקים שגם וראה, ודוק :עיני ראו אשר נדיב לפני מהשפיל

כוונת את ומבארים מוסיפים הסמוכים הכללים ח״י (מן ה׳ בכלל כמובא רבינו, (שם): המצו״ד בזה ופירש שבביאה״ל). להסתיר הוא ה׳ כבוד אלקים. כבוד

אפשר אי כי רוממותו, גדולת דבר להמעיט ומוטב התכלית, עד לבוא תהלה׳. דומיה ׳לך וכמ״ש מלהרבות הוא מלכים כבוד אבל סה), (תהלים הואיל רוממותם, גדולת דבר לחקור כן אם התכלית, עד לבוא ואפשר עד בא כבר כאילו יחשב הממעיט מלהמעיט. להרבות ומוטב התכלית, הדר עצמך תעשה אל תתהדר. אל

לפני תעמוד כאשר להתגאות ויפה לעמוד עצמך תדחוק ואל המלך,

לך טוב יותר טוב. כי שם. עומדים והחשובים שהגדולים במקום לשבת במקום השפלים, והאומר יאמר לך עלה הנה לשבת במקום ואל הנדיב לפני רד השפל, לך ויאמר לשבת, משתגביה הגדולים, אלקים כבוד וז״ל: (שם), במלבי״ם בזה לפרש הוסיף ועוד במקומו. תשב כי וההעלם, ההסתר הוא הכבוד האלקיים בעניינים דבר. הסתר

השכל לא ישכיל רק דברים הנתונים תחת הזמן והמקום, ואשר יש לחוש מבוא בהם, לא דברים הנעלים מחוקי ההשגה האנושיית, וכל אשר ידובר בהם הוא רק בדרך משל ובלבוש, והתווך צפון ונעלם, ועל כן אין דורשים במעשה בראשית ובמרכבה, והחכמים מלבישים הדברים ומסתירים אותו בחידות וברמזים, כלהט הברק יציץ ויעלם, כי להעלים, ושלא דבר. לחקור הנהגתם, בעניני מלכים. כבוד אבל אחר שהנהגתם נימוסיית ומושגת ע״י הבחינה והחוש, טוב לפרסם

טוב הנהגתם, כי ההעלם בזה יורה כי הנהגתם אינם ביושר ועל כן אל מלך. לפני תתהדר אל (...) כבודם. הוא והחקר דרכם, יעלימו תראה שום הידור לפני מלך, כי כבודך בטל לפני כבוד המלך שאין הנך למאומה, נחשב כבודך גם כאילו הידור וכשתראה שיעור, לו דוד וכמ״ש המלך, כבוד מקלה מפזז שהיה וכו׳׳, ה׳ לפני ׳ושחקתי ואמר ה׳, לפני כהדיוט ומכרכר בירושלמי פ״ק דברכות, ׳עורה כבודי׳ דבריי, יקרי קמי מן יקרי אאתעיר יקרי לא חשיב כלום קמי יקרי דבריי.

כלשון והוא ואיזהו. זה מי הוא ה–ו): (ז, אסתר במגילת הכתוב ויאמר אחשורוש המל ויאמר זה ואי זה הוא מי המלכה לאסתר כן: לעשות לבו מלאו אשר הוא המן ואויב צר איש אסתר ותאמר המל מלפני נבעת והמן הזה הרע והמלכה: ואיתא באסת״ר (ז, ה): ׳אחר הדברים האלה גידל המלך אחשורוש כורעים שיהיו המלך וצוה וינשאהו׳, האגגי המדתא בן המן את ומשתחוים לו. מה עשה המן, עשה לו צלם מרוקם על בגדיו ועל לבו, וכל מי שהיה משתחוה להמן היה משתחוה לעבודת כוכבים. ואפשר לומר בזה, שרבינו בדקדוק ומליצת לשונו רימז בזה דייקא על המן, זה׳). הוא ׳מי ד״ה בילקוה״נ (ועי׳ עצמו כבוד אחר שרודף למי כדוגמא ועוד אפשר לומר, שאולי רימז גם לפס׳ מתהלים (כד, ט–י) המובא בהמשך המאמר בסוף אות ו׳, כדכתיב שם: שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבא מל הכבוד: מי הוא זה מל הכבוד ה׳ צבאות הוא מל הכבוד סלה: עי׳ שם במזמור כולו ובמפרשיו, שמדבר מכבוד מלכות הש״י דייקא, בבחי׳ ׳להרבות בכבוד המקום׳, והוא ממש זלע״ז (כלל ו׳) של ׳מי הוא זה ואיזהו׳, שהכל חוקרים אחריו. ועי׳ להלן בילקוה״נ אות ו׳ ד״ה

׳מלך הכבוד׳, מה שמבואר שם גבי ענין זה.

(משלי כה) (שם)

מקור חכמה נחל נובעערכיםבהמתרגםבוכינויים מקור חכמה

אינה סוכה שיעור ב

טפחים מעשרה פחותה המלכות, שהיא גובה, מכל העשירית שהיא למעלה ולא הדרגות. כתר כ׳ שהיא מעשרים, בו שולטת שלא עליון, כבוד הוא והכתר העין, העליון, על זה אמר משה כבודך׳, את נא ׳הראני ׳לא הקב״ה לו והשיב פני׳, את לראות תוכל

ואין כבוד בלא כ׳.

עילת הוא כתר, כ׳ ג

שאין הכל, על העילות (...) בו, שולטת העין למעלה כתר, כ׳ שהוא שהוא אדם אין מכתר דר הכתר אל המרכבה העין שאין הסוכה, תוך

שולטת ומשיגה שם.

שהוא המלך ראש ד

אהי״ה, שם הוא הכתר, וכל המלאכים והממונים ו״ת י הו שמות מצד (שחותם שמם הוא י״ה) ובשם תלויות, הם מכאן אהי״ה שואלים המלאכים ו ד ו ב כ ם מקו ה אירשום אי״ה להעריצו, (שבכתר). אהי״ה בשם יש אהי״ה) (בשם ושם שעולים הי״ה אותיות כתר. שהוא כ׳ כמספר (...) שם אהי״ה הרשום ה״א, יו״ד ה״א אל״ף אותיות עשר סוד הוא והשם למטה, מלמעלה בראש הכתר הוא הזה העשר של השמות כל ממנו ולמעלה ספירות, הוא השם יו״ד ה״י וא״ו שהשם אמר, ועוד ה״י. יו״ד, נו״ן דל״ת אל״ף שם הוא ממנו למעלה יו״ד ה״א וא״ו ה״א, וכל עולים שמות הד׳ אלו הם ואלו אותיות, למ״ב בהם שנבראו האותיות השמים העליונים וארצות נקראים שאלו החיים, שברא ומי השמים. שמי הכל, את השמות באלו הכל, של האומן שהוא ות ל העי עילת הוא הוא הכל, על המתעלה לכל ומשפיע מברך למעלה והוא הספירות, כמ״ש הברכות, מכל ברכה כל על ׳ומרומם ו נ אי והוא , ותהלה׳כי מאחר, ברכות צריך מי ממנו למעלה אין

שישפיע לו.

והכ״ף הוא כתר. כתב גבי ענין זה רבי יצחק אייזיק מקאריץ בספרו ברית כהונת עולם (מאמר תריג, לט) בזה״ל: דסוד אות כ׳ איהו רזא דכתר, והוא בחינת כף שהוא דכתר, רזא כ׳ סוד הוא והדמיון לעליון, מתדמה שהתחתון הדמיון, לעולם ראשית לעולם תחתון, ומשתנה בזה לבחי׳ מלכות מעולם העליון, כנודע.בחינת אהיה. מקור השם אהיה הוא מן הכתוב בשמות (ג, יא–טו): ויאמר משה ישראל בני את אוציא וכי פרעה אל אל כי אנכי מי האקים אל את בהוציא שלחתי אנכי כי האות ל וזה עמ אהיה כי ויאמר ממצרים: האקים אל משה ויאמר הזה: ההר על האקים את תעבדון ממצרים העם הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אקי אבותיכם שלחני אליכם ואמרו לי מה שמו מה אמר אלהם: ויאמר אקים אל משה אהיה אשר אהיה ויאמר כה משה אל אקים עוד ויאמר אליכם: שלחני אהיה ישראל לבני תאמר כה תאמר אל בני ישראל ה׳ אקי אבתיכם אקי אברהם אקי יצחק ואקי יעקב שלחני אליכם זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר: וכתב בזה הבעל הטורים עה״ת (שם): אברהם, ויעקב. יצחק אברהם והם אבות, ג׳ כנגד אהיה, פעמים ג׳ אהיה. ׳והיה ברכה׳ (בראשית יב). יצחק, ׳גור בארץ הזאת ואהיה עמך׳ (שם כו). יעקב, אהיה. עולה כ״א. וכן לא). (שם עמך׳ ואהיה ולמולדתך אבותיך ארץ אל ׳שוב התחלת ג׳ שמות של י״ג מדות, ׳ה׳ ה׳ אל׳ (שמות לד). וכן ר״ת א׳ברהם י׳יצחק י׳יעקב. וכן התחלת ה׳ חומשי תורה ב, ו, ו, ו, א. ב׳ אהיה עולה בחשבון מ״ב,

שמסר לו שם של מ״ב אותיות. ג׳ פעמים אהיה עולה ס״ג, והם י״ב אותיות כנגד י״ב שבטים. והם נ׳ אותיות, צרף עימהם י״ג אותיות של שמות האבות, ויהיה חשבון ס״ג אותיות. ועוד ביאר בזה ברבינו בחיי (שם) בזה״ל: א״ה רמז לכתר עליון, י״ה רמז לחכמה, הרי שתי ספירות נכללות בשם אהיה, ועוד שם אהיה רמז לתשובה. ונקראת בשם שתי הספירות הקודמות לה, לפי שהיא נאצלת מכוחם. והנה אהיה הראשון בכתוב הוא התשובה, והשני על שתי הספירות הקודמות לה, ויהיה פירוש ׳אהיה אשר אהיה׳, המאושר מן אהיה הראשון, והכל דבר אחד. והשם הזה הוא העליון שבכל מידותיו של הקב״ה, (...) ולפי שלא היו ראוין ישראל לגלות להם מה שנכלל בשני שמות אלו, גילה אותו למשה, וציוה אותו שיודיע לישראל ׳אהיה שלחני אליכם׳, לא גילה להם בשמות אלו כי אם הכח הנאצל להם שהוא פנימיות הרחמים, וקרא אותו אהיה, וגילה אותו ליחידי הדור, אותם שהיו מוסרין עצמם על הציבור, והיו סובלין המכות בשעבוד החומר והלבנים כדי להקל עול אחיהם.

מילואי חכמה

תשובהבחי' חיים, בחי' הוא תשובה (יחזקאל יח) והשיבו וחיו, בחי'

הבא, עולם של נצחיים חיים

בחי' שבת (ליקו"מ ח"ב, עב).

תשובה עושה שהאדם יום ומעלה מהזמן, למעלה הוא

וכן מהזמן, למעלה הימים כל

(ספר מהזמן למעלה הוא יוה"כ

המידות, תשובה ח"ב א).

הוא השלימה התשובה עיקר המקומות באלו עובר כשאדם

התשובה, קודם שהיה ממש

עליו שעבר מה לפי אחד כל

וכשעובר הקודמים, בימים

והעניינים המקומות באלו

ועכשיו ממש, מתחילה שהיה

יצרו וכופה מהם עורף פונה

שעשה, מה עוד לעשות לבלי

השלימה, התשובה עיקר זהו

(ליקו"ע, תשובה נקרא זה ורק

תשובה ל).

למעלה בבחינה הוא תשובה הכל נתהפך ששם מהתורה,

נתהפכין וזדונות לטובה

לזכויות (השתפכות הנפש פה).

הוא שלימה התשובה עיקר שיתפלל דהיינו תפילה, ע"י

שימחל יתברך, לה' תמיד

ויסלח לו על מה שפגם, וירחם

מעוונות ויצילהו מעתה עליו

(השתפכות הנפש פה).

הבושה, ע"י עיקרה תשובה בחי' תשב, אותיות בשת גם

ותאמר דכא עד אנוש תשב

אם שאפילו אדם, בני שובו

אפילו שהוא, כמו האדם

לבחינת ושלום חס נפל אם

בחי' שזהו המטונפים מקומות

דכדוכה של נפש, גם אז צריכין

שישוב עד ולבקש לחפש

אנוש תשב בבחינת להשי"ת,

עד דכא (ליקו"ה ר"ה ו, יג).

נקרא תשובה ועשה זכה אם מנשה בן לאו ואם משה, בן

חסרות מדרש ח"ב, מדרשות (בתי

ויתרות, פ' תבא).

התקנת הוא, התשובה טעם יתברך הבורא לעבודת האדם

וחטאו ממנה יציאתו אחר

ממנה, שאיבד מה בת והש בה,

באלקים סכלותו בעבור אם

שגבר או עבודתו, ובעניני

יצרו על שכלו, או להתעלמותו

לאלקים, בו חייב שהוא ממה

לחברים התחברותו בעבור או

בעבורם, וחטא פיתוהו רעים,

הלבבות, (חובות בזה וכיוצא

השער השביעי פ"א).

התשובה הוא שיעזוב החוטא ממחשבתו, ויסירו חטאו,

עוד, יעשהו שלא בלבו ויגמור

וגו'', דרכו רשע 'יעזוב שנאמר

שנאמר שעבר, על יתנחם וכן

ויעיד נחמתי', שובי אחרי 'כי

עליו יודע תעלומות שלא ישוב

לזה החטא לעולם, שנאמר 'ולא

נאמר עוד אלקינו למעשה ידינו

בשפתיו, להתודות וצריך וגו'',

בלבו שגמר אלו עניינות ולומר

(היד החזקה תשובה ב).

אל ששב 'תשובה', נקרא ניצוצי הוא הכל כי מקורו,

קג) (תהלים בסוד השכינה,

שקשרה משלה', בכל 'ומלכותו

לשרשה החיים חי אל ודבקה

(בעש"ט עה"ת, פ' מצורע).

בלב החרטה הוא העיקר קומה תיקון שהוא שלם,

הרוחניות, שעי"ז משיב האות של שורש נשמתו לכלל התורה, שעל כן נקרא 'תשובה', תשוב ה', שהן כלל עשרים ושתים אותיות התורה, ה' מוצאות הפה, שע"י ההרהור וחרטה ישובו להיות אחדות אחד, ושלימות תורה שלימה בלי חסרון בכל כ"ב אותיות

התורה שהן כלל התורה (מאור עינים, פ' ואתחנן). הבעל תשובה נקרא בריה חדשה, שהקב"ה בראו מחדש (ערוך לנר סוכה נב:). תשובה נקרא דרך, כמו שמצינו בכתבי האר"י ז"ל על פסוק 'הנותן בים דרך', שמפרש כך, 'בים', הם הם החמישים שערים

שבבינה שהם שערי תשובה, שכל החמשים שערים נקראו דרכים, שע"י התשובה יכול אדם לבא לעבודת ה' ברוך הוא באמת (מאור ושמש, פ' כי תשא). תשובה הוא סוד הבינה, 'ולבבו יבין ושב', שכאשר הבינה שבה על הבנים ומשפעת עליהם, נקרא

נין קדישין, ומשפעת ח"ו לחיצונים, וכשמתקנים מעשיהם 'תשובה' סתם, וכאשר תשוב ותתקן גם שאר המדריגות לתוכה לקבל ממקומם העליון, אז נקרא 'תשובה שלימה' (קה"י, תשובה). המלכות נקראת תשובה, שע"י החטא היא מסתלקת מעל ב

ושבים, אזי גם היא שבה להשפיע לחיילותיה הקדושים, ומונעת שפעה מן החיצונים (קה"י, תשובה). כשם שתתעורר לשוב אל ה' לעומת זה ישוב ה' אליך (מלבי"ם דברים ל, ג). דמימה דום לשון המתנה, כמו (ש"א יד, ט) 'אם כה יאמרו אלינו

דומו', וכן 'דום לה'' (רש"י יהושע י, יב). וידום, לשון המתנה כמו (ש"א יד) 'אם כה יאמרו אלינו דומו' (רש"י איכה ג, כח). ׳והמשכיל ידום', כי אין להרהר אחר מדת הדין (רקאנאטי כד, ג). וידום לשון מחשבה, כמו 'כאשר דמיתי', כלומר שהוא מחשב

בדבר (מגן אבות על אבות פ"ג, מ"ו). וידום, לשון 'קול דממה דקה', כדרך השונה יחידי שהוא שונה בלחש (רע"ב אבות, פ"ג מ"ב). המתים נקראו יורדי דומה מלשון דמימה. ויותר מזה, כי המלאך הממונה על הרוחות שהם המתים, דומה, וכל זה כי הדיבור

חסר מן המתים (דרך חיים פ"ו מ"ט). עולם הדומיה, שם 'אין אומר ואין דברים', והוא עולם המחשבה, ששם אין דינין כלל, רק טוב גמור בלא סיגי רע כלל. (מאור עינים, פ' ויצא). שתיקה שתיקה, בחי' השגת דרי מעלה (ליקו"ה קריאת שמע ג, ג).

׳גם אויל מחריש חכם יחשב', ומכיון שהאויל כשמחריש יחשב לחכם, שמעינן מינה דכל השותק הרי הוא חכם. (תוי"ט אבות פ"ג, מי"ג). בכמה מקומות טובה שתיקה, כגון אדם שפוגע בו מדת הדין, כמו באהרן דכתיב, 'וידום אהרן'. ואם שמע בני אדם שמחרפין אותו ישתוק, וזאת היא מעלה גדולה, לשתוק למחרפין. ואם הוא יושב בין החכמים ישתוק וישמע דבריהם, כי כשהוא שותק שומע מה שלא ידע. אך אם הוא מספק בדברי החכמים ישאל מהם, כי זאת השתיקה רעה היא מאד. ואמר החכם,

כשלא תמצא אדם שמלמדך מוסר, הדבק בשתיקה, פן תדבר שטות (ארחות צדיקים, שער כא). מי שהוא רגיל בשתיקה נצול מכמה עברות, מחניפות ומליצנות, מלשון הרע, משקרים וגדופים. כשהכסיל חולק עם החכם והחכם שותק, תשובה גדולה היא

לכסיל. ועוד, אדם יכול לגלות סודות, אך כיון שאינו רגיל ברוב דברים לא יגלה. השתיקה יפה לחכמים, קל וחמר לטפשים (ארחות צדיקים, שער כא). סייג לחכמה שתיקה, שהם גדר שיזכה ליכנס לחכמה עליונה, הוא שתיקה שבגוף (תוי"י, פ' קדושים).

נראה, שע"י השתיקה מתדבקת בבינה, ששם בחי' שתיקה, שאין לנו רשות לדבר בה (קה"י, שתיקה). מי ששותק מתדבק במידת מלכות, ואף דהמלכות הוא עולם הדיבור, מכל מקום אדרבא בשביל זה בשמירת הדיבור זוכה למדת מלכות (קה"י, שתיקה). ז). הכתר הוא על הראש, כי הוא למעלה מהראש והמוחין, כי כד, חשמל). כתר כתר הוא לשון המתנה, כמ"ש כתר לי זעיר, כי כששואלין את האדם איזהו שכל, אומר המתן עד שאתישב (ליקו"מ שתיקה הוא בל"ב נתיבות חכמה (קה"י,

כשישמע בזיונו ידום וישתוק. ביאר בזה בקונטרס חלוקי הנחל (שארית יצחק, בזיונו ישמע ענין בזה״ל: זצ״ל, ברייטער יצחק ר׳ להרה״ח סט) עמ׳ מה כל הוא לידע כי ו׳), סי׳ ח״א (ליקו״מ עיקר התשובה והוא וישתוק ידום וגידוף חירוף דברי כששומע ולכן מהשי״ת, הוא הכל בחירה הבעל שעושה מיד איש מיד רעהו, או בקבלו נזק ממנו, ידע אשר הכל מהשי״ת הוא, ולכן בהקצפו על רעהו ובזעפו עליו מסיר נשמתו הקדושה ממנו בעצמו, כי איננו ׳למשפטיך בחי׳ המקום, שליח רק הוא האדם אשר פרטית בהשגחה מאמין מהשי״ת הוא הכל באמת אבל מ״א), (נדרים עבדיך׳ הכל כי היום עמדו אז אשר מלהתתקן, שכמו ומטה אזנו מסיר והוא עוונותיו, ולמרק לטובתו הוא עת לזה, כי אי אפשר להתתקן כי אם כשעולין לסוד התשובה ושורשה, לידע כי הכל מאת ה׳ היתה לנו כנ״ל, וזהו לשון ׳תשובה׳, לשוב הכל להשי״ת, והוא חבירו, אותו בהכאיב אז נתגלה הדעת וזהו ית׳, מאיתו שהכל לידע וללמד החטאת ולהתם עוון למרק יתברך מאיתו הכל כי בידעו לו, שותק

לאדם דעת, ועי״ז נתבטלה הקליפה וההסתרה כולה, אמן. בשם תשל״ט) (אייר–סיון הנחל מבועי בקובץ בזה ביאר כ״ף. בלא כבוד כי לית הרה״ח ר״י ברייטער זצ״ל בזה״ל: א״א לזכות לכבוד האמיתי בחי׳ ׳כבוד אלקים׳, בלא כף, היינו בלא כפיפה ושפלות בחי׳ הבושה, וקבלת הבזיונות וידום וישתוק.

ילקוט הנחל

בליקו״ה איתא וישתוק. ידום בזיונו כשישמע ועיקר התשובה (או״ח בה״פ ה, טו) בזה״ל: עיקר דרך התשובה הוא ע״י בושה ושפיכות דמים, שישמע בזיונו וישתוק, ומכל שכן כשמבזין אותו ושופכין דמו בשביל שרוצה להתקרב אל האמת. ואם אין לו מאחרים, דמים ושפיכות בזיונות את ולשפוך עצמו את לבזות צריך על בעצמו ולהתבייש בעצמו, דמו כל רז״ל שאמרו וכמו מעשיו, מוחלין בה ומתבייש עבירה העובר לו על כל עוונותיו. כי הבושה עיקר (ספירת שם איתא ועוד התשובה. התשובה, עיקר בזה״ל: וישתוק׳ ד׳ידום ענין ענין גבי א) א, העומר כשמתבייש לפניו יתברך ועושה עצמו כבהמה שאינה מדברת, כי אין לו פה לדבר ולא מצח וכו׳ מחמת בושה, כמו שאיתא ברעיא להשיב פה לי אין אומר כשאדם התשובה עיקר שזה מהימנא,

וכו׳ מחמת בושה ועושה עצמו כבהמה, אזי נחשב כקרבן. ועיקר התשובה כשישמע בזיונו ידום וישתוק. ביאר בזה בספר כבודו שיהיה לזה לזכות אפשר אי בזה״ל: (ו) הנחל באבי כבוד אלקים, כי אם כשישמע בזיונו ידום וישתוק, ולא ידקדק כלל על בזיון כבודו כי הוא בעיניו נבזה ושפל באמת, אזי יוכל לקבל אח״כ הכבוד בשביל השי״ת לבד, ולא יהנה כלל מהכבוד. אבל כל זמן שיש לו איזה קפידא בליבו כשמבזין אותו, נמצא שיש לו אחיזה וכן אלוקים. לכבוד לזכות יכול אינו אזי מלכים, והכבוד בהגאוה כתב בזה בביאה״ל (ו) בזה״ל: מבאר בזה יותר בדבריו הקדושים הנ״ל יחפוץ שלא בלבד זה לא כי א׳), אות (לעיל עצמו׳ בכבוד ׳למעט ומחרף מבזה זולתו אם גם עוד מזולתו, להתכבד בכבוד האדם

אותו יהיה מן השומעים חרפתם ואינם משיבים.ועיקר התשובה. בביאה״ל (ו) הקשה ותירץ בזה, וז״ל: ויש להתפלא בשני פליאות, פליאה ראשונה הוא, שכפי רוממות התשובה הכוללת לכל העוונות שצריך לשוב עליהם, ומשה רבינו בעצמו יודיענו מזה בתורתו בפרשת התשובה, ואיך נעלם ונתעלם עד הנה הודעת ההכרח והעיקר שבה, שהיא הדמימה על הבזיונות כמוב״פ. ופליאה השניה הוא, בעצם הענין, אשר לכאורה נמצא התשובה והתיקון בדבר כזה שאינו תלוי בהחוטא והפושע בעצמו, אשר בהתעוררותו והזדרזו לתקן מה שעיוות, מוכרח להתעכב עד שיהיו לו בזיונות. ואולם כפי ביאור מורנ״ת ז״ל בדבריו הקדושים, תבין מרחוק שזה דבר הכתוב ׳והתוודו את עוונם׳ וכן חיוב הווידוי ביום התשובה והכיפורים, כי כל פירוש הוידוי הוא, שהאדם יבזה ויחרף את עצמו, ויבוש ויתבייש לפני השי״ת בהתוודותו חטאתי עויתי וכו׳, עד שבאמת יהיה נשפך דמו בקרבו. כי לפי זה מבואר היטב דבריו הקדושים, בעשיית תשובה על תשובה שבריחוק הלב

(לקמן באות ג׳) לא יתבייש, ולא יזכה כלל לתיקון החלל שבלב ומי יאמר וכו׳.

בזה״ל: ע״ב) רנה (פנחס, בזהר כדאיתא כ״ף. בלא כבוד כי לית בשיעור סוכה לא פחות מעשר, דאיהי מלכות, עשיראה דכל דרגין. ולא למעלה מעשרין דאיהי כ׳ כתר עליון, דלא שלטא ביה את נא ׳הראני לג) (שמות משה אמר עליה עלאה, כבוד עינא,

כבודך׳, ואתיב ליה קודשא בריך הוא ׳לא תוכל לראות את פני׳, ולית כבוד כתר. הוא והכ"ף כ׳. בלא גכ׳ בזה״ל: ע״א) (ח בתיקו״ז כדאיתא כתר, איהו עילת העילות על כולא, (...) עליה, שליט עינא דלית לית מכתר לעילא כתר, כ׳ דאיהו

אדם דמרכבה דר ביה גו סוכה, דלית עינא שליט עליה. בזה״ל: ע״ב) קלא ע׳, (תיקון בתיקו״ז איתא אהיה. כתר בחינת וממנן מלאכין וכל אהי״ה, דשם כנויא איהו דרישא, כבודו מקום איה מלאכין שאלין וביה תליין, מהכא דהויו״ת כ׳ בחושבן דסליק הי״ה ותמן באהי״ה. רשים אי״ה להעריצו, דאיהו כתר. (...) [אקי״ק] אל״ף ה״א יו״ד ה״א איהו רזא דעשר ולעילא שמהן, כלהו בריש כתר איהו האי לתתא, מעילא אתוון מניה יו״ד ה״י וא״ו (נ״א וי״ו) ה״י. אל״ף דל״ת נו״ן יו״ד, לעילא אתוון, ותרין לארבעין סלקין וכלהו ה״א, וא״ו ה״א יו״ד מניה החיים, וארצות עלאין שמיא בהון דאתבריאו אתוון אינון ואלין אומנא כולא, בהון דברא ומאן השמים. שמי אתקריאו דאלין דכולא, עילת העילות מתעלה על כולא, הוא בריך לכולא, ולעילא ברכה כל על ׳ומרומם ט׳) (נחמיה דכתיב הוא הדא ברכאן, מכל ותהלה׳, ולא צריך איהו ברכאן מאחרא, דלית עליה מאן דאשפע

ליה. עי׳ במילוא״ח ד״ה ׳בחי׳ אהיה׳, שם מבואר ענין שם אהי״ה.

אפשר ואי ב

נחל נובע מקור חכמהערכיםבוכינויים בהמתרגם

ב ואני תפלה

חו�ה רחמימ, מלא ברחמיכ עלי נא דלותי וראה הרבימ, מה ועל ושפלותי, שוא בראתני, כי עתה בשמ נחשב אני אינ וכאלו כלל, בריה הויה עדינ אינ לי שומ בעולמ כלל, כי טוב לי שלא נבראתי, מאחר שהרעותי את מעשי. ובכנ באתי לפניכ יי אלהי, שתעזרני בכח שמכ הגדול אהי"ה, אשר בו נקראת בעת שהתחלת לגאל את בניכ ממצרימ לעשות אותמ לכ לעמ ולהשיבמ נה, כמו שכתוב "כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכמ", ובכנ בכח השמ הקדוש הזה, תזכני ברחמיכ הרבימ, שאתחיל להכינ עצמי שיהיה לי הויה בעולמ, על ידי אליכ מטמאת מצרימ, כמו שהודעת למשה ב

שתזכני ברחמיכ הרבימ לשוב אליכ באמת, שאזכה להרגיש כאב חטאי ועוונותי המרבימ, ולשוב בתשובה שלמה לפניכ (ליקו"ת ו).

כך הדבר ד סו ה

אהי״ה השם הוא, כל של הכלל הוא שכאשר ת, ההשפעוואינם סתומים השבילים להשפיע, מתפשטים וכלולים במקום אחד, אז הכולל אהי״ה נקרא זה להתגלות (ומוכן הכל, את אלא שכעת הוא עדיין) סתום שיצא אחר נגלה. ולא ואותו ההתחלה, ממנו להמשיך נתעבר נהר נקרא אז השפע, כל את כלומר אהי״ה׳, ׳אש״ר אהי״ה אהי״ה, כן על השפע להמשיך מזומן ׳אהי״ה׳, הכל. ולהוליד (טרם ו עכשי כלומר, הוא אני השפע) התפשטות הכלל הכל, של הכלל ׳אש״ר הפרטים, כל של שמתעברת , ׳ ״ה אהילהוציא ומזומנת אימא ם, הפרטי ל כ את השם ידה על ולהתגלות העליון (שם הוי״ה). אח״כ פרט לדעת משה רצה (העתיד הוא מי הדבר עד אהי״ה), מן לצאת אהי״ה ואמר שפירש הוא זה יהו״ה) (ס״א כתוב לא וכאן הפרט, (...) . אהי״ה׳ ׳אשר ירד איך וראה, בוא לדרגה, מדרגה הידיעה להודיע למשה סוד השם הקדוש (הוי״ה), בראשונה הכל, של הכלל אהי״ה, מתגלה שלא סתום, שאמרתי כמו כלל, ׳ואהי״ה וסימן למעלה, וכתוב וגו׳׳, אמון אצלו ערכה אנוש ידע ׳לא הוציא אח״כ . ׳ ׳ גו ושהוא נהר אותו את ומתעברת עלאה, אימא ואמר להוליד, ומוכנה מוכן אהי״ה, אש״ר להוליד ולתקן הכל. ואחר שהתחילה להוליד, ואז לא קודם (כמו ׳אשר׳ כתוב אלא , אהי״ה׳ ׳אשר שכתוב אליכם׳), שלחני ׳אהי״ה כתוב כלומר ׳אהי״ה׳, אלא עכשיו יוציא ויתוקן הכל. ונתקן הכל, שיצא אחר במקומו, ואחד אחד כל כל את הכתוב הניח ׳יהו״ה׳, ואמר השמות וזה שנולד, הפרט זה קיום כל העולם. ובאותה סוד משה ידע שעה סתום הקדוש, השם שלא מה והשיג וגלוי, העולם, בני שאר השיגו

אשרי חלקו.

להרגיזך הוא מזומן ו

ולחטוא לפניך.

מילואי חכמההוויה לו שיהיה היינו (...) תשובה ולעשות עצמו את וכשבא לטהר מה ידוע וז״ל: עקב), (פ׳ הארץ פרי בספר איתא זה וכעין בעולם. שאמרו רז״ל בש״ס (פסחים נד ע״א) ובזהר (ח״ג סט ע״ב, ובז״ח רות קג ע״ב) כי קטרוג מפני העולם, נברא ובה העולם, בריאת קודם נבראה התשובה המלאכים על בריאת האדם, ואמרו, וזמין הוא לארגזא קמך ולמחטי קמך, לכן באה התשובה, שיברא העולם בה, שאם ישוב מיד יקבלו, יהיה איך שיהיה, במידת נברא שהעולם שמענו פנים כל על לעומקו. הענין הבנת בלתי התשובה, נמצא מוכרח ממילא על כל פנים שכח התשובה תקוע בכל בריאת העולם, וכמו כן ועיקר בתוך האדם שהוא עולם קטן (ת״ז תיקון ע׳ קל ע״ב), כלול מכל העולמות המשתלשלים מאיתו יתברך, שהרי כח הפועל בנפעל (עי׳ בעומק אפילו נפשו את האדם ימצא אשר מקום בכל ולכן ע״ב), פ זח״ב נברא והעולם לעולם קדמה התשובה איך עצמו את כשיזכור ר״ל, הקליפות עימה, וכמו כן האדם, נמצא על כל פנים שכח התשובה תקוע בו, ואם יעורר שורש שהיא שורשה אל ולהימשך אליו להתקשר התשובה כח את בעצמו מטבעו וישתנה יתהפך ממילא אליו, קודמת והיא ומידותיו וטבעו בריאתו והרגלו, שהרי נתעלה למעלה מן הטבע, ונעתק אל שורש בריאתו ובריאת כל העולמות כולם. נמצא שתחילתו וסופו מן השי״ת, כמאמר הבא לטהר מסייעין אותו, רק ההתעוררות צריך להיות מן האדם, ואחר שמתעורר ומתקשר בכח עליון ומניח מעשות מעשיו הקודמים, עי״ז חל עליו מידת התשובה וקדושתה אין כי התשובה, במידת תלוי ההשתנות שענין כידוע לטוב, וישנהו עליו, שבכם, התשובה בכח אלי׳, ׳שובה וזהו, הוא. נורא כי להושיע, לה׳ מעצור שכח ושוב׳, רצוא ׳והחיות א) (יחזקאל וזהו אתכם, לסייע אליכם׳, ׳ואשובה עולם מלא. שהוא שכן באדם ומכל הקודש, בכל חיות תקוע התשובה שבכם והמידות, העולמות בריאת וקודם למעלה התשובה במעלת שמגיע ואחר ממילא הוא שעכשיו נולד הוא, וזהו שהבעל תשובה כקטן שנולד דמי, בתולדה

ישרה, כאשר ברא אלקים את האדם ׳ישר׳ על הארץ.

(המשך) את והמיישב המסדר הוא

השמחה, עיקר ושם המוחין.

בחי' ושמחת עולם על ראשם

(ליקו"ה נפילת אפים ד, ט).

הוא כי 'כתר', נקרא למה כמו וסובבת, כותרת לשון

ומסבבת המקפת העטרה

והוא האדם, ראש ומלבשת

בחוש כנראה זולתו, דבר

דבר שהעטרה הראות

(ע"ח האדם גוף מן הנבדל

שער כג, פ"ב).

מכלל אינו שהכתר כמו מקפת בחי' רק דז"א, גופו

באדם הוא כך זולתו, עליו

הוא שלו שהכתר התחתון,

ואינו עליו, מקיף רוחני אור

(ע"ח כל לעין וניכר נגלה

שער כג, פ"ב).

כמו המתנה, לשון כתר אל והכוונה, זעיר'. לי 'כתר

כלל, הזה במקום תחשוב

שיתפשט, עד המתן אמנם

(פרד"ר להבין תוכל ואז

כג, כתר).

כמו והטעם, כמשמעו, כתר לבושי לכל ראש שהכתר

לכל ראש זו מידה כן הגוף,

האצילות (פרד"ר כג, כתר).

שהוא מכתיר, מלשון כתר לכל שמסבב סיבוב לשון

כן, ונקרא בתוכו. האצילות

אור עמודי תר"ך אל לרמוז

ובעצמותו, ממנו המאירים

נעלמות כוחות והם

הנעלם האור השופעים

התחתונים. הנאצלים אל

כתר כי לדעת ראוי אמנם

לרמוז נקביות, לשון הוא

אל צד המקבל ממנו בעצמו

(פרד"ר החוזר [אור] בסוד

כג, כתר).

מלכות, כתר סוד וזה וכתר בכתר כלולה שמלכות

כלול במלכות, בסוד אור ישר

ואור חוזר (פרד"ר כג, כתר).

באמצע דאיהו נודע כתר, מהן ולמעלה ובינה חכמה

(פרד"ר כג, כתר).

סוד אור הוא הכתר פעולת סוכת עלינו הפורס מקיף,

מאומות להצילנו שלום

העולם וממזיקים (קה"י, כתר).

א-ה-י-הרמב"ן דמייתי תרגום עפ״י 'אהא אהיה', אשר 'אהיה לפס'

פירושו, דאהא', מאן עם

וכוונותיו מגמתו שכל אדם

כי אהיה, נקרא הוא לש"ש

ועידן זמן ובכל אתר בכל

בעינא עמו וה' ה', עם הוא

על סופר חתם ) פקיחא

שמות ג, יג).

פירוש אהיה', אשר ׳אהיה ארבע של המיוחד שם

התורה בכל הנכתב אותיות

(בכור שור שמות ג, יד).

אשר משמע אהיה ואהיה תכלית, לאין אהיה

אחד והוא בצרתם, עמם

שור (בכור השם ממשמעות

שמות ג, יד).

ג, ר׳ יצחק סבר (עי' בשמו"ר התחלת הוא אהיה שם כי ו)

שמן הנמצאים, וסיבת

מתקיימים, יתברך מציאותו

והוא נמצא בכל הזמנים עבר

לשון וזהו שהוא, מי לומר רצה אהיה', 'אשר משמע שכן הנסתר, הוייתו מציאות על מורה אהיה' אשר 'אהיה אמנם לנמצאים, נמצא יתברך שהוא משמע 'אהיה' כי מפרש, יוחנן ור' הנמצאים. כל סיבת ומציאותו הוייתו הזמנים ובכל ועתיד, הוה

הרי דבינה, הוא בכללות אהיה גם חכמה, י"ה הכתר, סוד א"ה אהיה, שובה). שבת הפטרת ושמש, (מאור המקולקלים מעשי לתקן רצוני ומעתה מעתה, ה' עובד אהיה פירושו 'אהיה' שלשון תשובה, הוא אהי"ה שם פכ"ה). השם (גבורות נסתר

אהיה). אהיה). הוא סוד המחשבה על הבריאה, והוא האמצע בין המאציל ובין גילוי האצילות, ובחינה הקרובה אל האצילות הוא אהיה ב' (קה"י, רמוז בו כתר חכמה בינה. וזה סוד 'אהיה אשר אהיה', אהיה הראשון בינה, אהיה ב' כתר חכמה (קה"י,

בזה״ל: זה ענין גבי כט) ו, הודאה (או״ח בליקו״ה איתא למיהוי. זמין דא אנא למיהוי, זמין אנא סוף כל שסוף שבלב השמחה בחינת שזה היינו בזה עתה האדם של ההתהוות כל כי הויה. איזה ממני יתהוה שבוודאי למות שמוכרח שכן מכל לכל, כידוע בחייו, אפילו וריק הבל הכל העולם זמין אנא רק כלל, הויה שום זה אין כן ועל הכל, ויתבלה לעפר ולשוב למיהוי, שבוודאי אני מוכן ומזומן שיהיה ממני איזה הויה לעתיד לנצח, כי בוודאי ישאר ממני אז מה שישאר, וכמו ששמעתי מפיו הקדוש ז״ל ענין זה וזה כנ״ל. המצוות נקודת הוא ההשארה וכל וכו׳. בשמחה התחזקות לענין מה בחינת וזה כנ״ל. השמחה עיקר שזה למהוי, זמין אנא אהיה, בחינת שום להאדם שאין כנ״ל היינו וכו׳, לבד הבל הכל כי וכו׳, חיינו מה אנו

הויה כלל, רק מה שישאר ממנו נקודת התורה והמצוות. טוב לו שלא נברא משנברא. איתא גבי ענין זה בליקו״מ (ח״ב לט) בזה״ל: מה שכתוב מה וכן משנברא, יותר נברא שלא לאדם לו נוח רז״ל שאמרו נברא. מה על כן ואם תמוה, הדבר היה, לא עדן אשר את משניהם וטוב והיסורין עוה״ז צרות שכפי בעוה״ז, אם כי נאמרין הדברים אין ובוודאי שסובלין בני אדם בזה העולם כל אחד ואחד, בוודאי היה טוב יותר אם לא דייקא עי״ז כי שנברא, מה יותר טוב בוודאי בעוה״ב אבל כלל. נברא היה בתשובה אחת שעה יפה הזה, בעולם אפילו וגם כנ״ל. התכלית אל באין נברא שלא לו טוב הבא. העולם חיי מכל הזה בעולם טובים ומעשים וכו׳׳, נברא שלא לו ׳טוב ד״ה במקו״ח המובאת מעירובין זו סוגיא בענין משנברא. רביז״ל, לדברי ונראה בזה״ל: תשל״ט) (אייר–סיון הנחל מבועי בקובץ בזה איתא שהנמנו וגמרו הוא, שאליבא דאמת בחי׳ ה׳לא נברא׳, דהיינו בחי׳ אקי״ק זמין למיהוי, גדולה יותר מבחי׳ ׳נברא׳, דהיינו תשובת עוה״ז, בחי׳ שוב בחי׳ הויה (כל אלו מובאים בהמשך המאמר, עי״ש). שתשובת עוה״ב עדיפא וטובה יותר, ונוח לו לאדם שאוחז במדריגת הלא נברא יותר משנברא, אבל מכיוון שאי אפשר להיות תמיד בבחי׳ רצוא בחי׳ לא נברא, שעי״ז יוכל ליפול לגמרי, שלא יהיה יראה ולא שמים׳ אסק ׳אם בבחי׳ תמיד יהיה אם עצמו להחזיק במה לו

בעצמו שום הויה, לכן אומרים לו, ׳ועכשיו שנברא׳, שאתה אוחז בתשובת עוה״ז בבחי׳ הויה בחי׳ שוב, עכ״פ יפשפש במעשיו ואמרי לה ימשמש, שזה בחי׳ תשובה על תשובה, שאפילו על התשובה גופא שעשה אותך לנברא, מ״מ עליך לראות שתשובה זו תהיה בשלימות, כי ׳מי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי׳.

ילקוט הנחל

אהי"ה היינו שיהיה לו הוויה בעולם. איתא בזה בביאה״ל (ו, ג) בזה״ל: לכאורה יש להתפלא בדבריו הקדושים באות ב׳ באמצעות הלא כי ׳כתר׳, ובשם ׳אהיה׳ בשם נקראה שהתשובה התשובה יגיע האדם להויה אמיתיית, ולמה קראה בשם ׳אהיה׳,

שאין זה רק ההכנה וההזמנה להיות הכתוב בדבר וכן אמיתיות. להויה לא הוא גם אשר זעיר׳), לי (׳כתר וההכנה ההמתנה על רק יסובב זה מפני נקרא ולמה לתשובה, ואולם התשובה. לעצם ׳כתר׳ בשם האדם אחיזת והכרח מעומק בתשובה תמיד המובא לקמן באות ג׳, עד ׳ושבת הכתוב בדבר שמבאר

ועולם הזה עולם השגות לשנים, מדריגה בכל [ונחלקה ה׳׳, הבא, כאשר יבואר לקמן], תבין מרחוק שהבעל תשובה מוכרח ונתעלה רצוא ולהיות ׳כתר׳, ובשם ׳אהיה׳ בשם להיקרא תמיד

בכל עת בכתר והכנה להוויית אדם ביתרון יותר כנ״ל.

ע״ב) סה מות, (אחרי בזהר כדאיתא למיהוי. זמין אנא אהיה דא בזה״ל: הרזא דמלה הכי הוא, אהי״ה דא כללא דכולא, דכד שבילין סתימין ולא מתפרשן, וכלילן בחד אתר, כדין אקרי אהי״ה כללא כלא, סתים ולא אתגלייא. בתר דנפק מניה שירותא, וההוא כדין כלא, לאמשכא אתעבר נהר אקרי ׳אש״ר אהי״ה׳, כלומר על כן לאמשכא זמין אהי״ה אהי״ה, כלומר, ׳אהי״ה׳, כלא. ולאולדא השתא אנא הוא כלל כלא, כללא דכל דאתעברת אהי״ה׳, ׳אש״ר פרטא, כלהו, פרטין לאפקא וזמינת אימא בעא לבתר עלאה. שמא ולאתגלייא משה למנדע פרטא דמלה מאן הוא, עד דפריש ואמר אהי״ה (ס״א יהו״ה) דא הוא פרטא, והכא לא לדרגא, מדרגא נחית היך חזי, תא (...) אהי״ה׳. ׳אשר כתיב לאודעא רזא דשמא קדישא למשה, בקדמיתא אהי״ה, כללא דכלא, סתים, דלא אתגלייא כלל, כמה דאמינא, וסימן (משלי ח) ׳ואהי״ה אצלו אמון וגו׳׳, וכתיב (איוב כח) ׳לא ידע אנוש ערכה וגו׳׳. לבתר אפיק ההוא נהרא אימא עלאה, אתעברת וזמינא לאולדא, ואמר ׳אש״ר אהי״ה׳, זמינא לאולדא ולתקנא כלא. לבתר שארי לאולדא, ולא כתיב אשר, אלא ׳אהי״ה׳, כלומר השתא יפיק ויתתקן כלא. בתר דנפיק כלא, ואתתקן כל חד וחד באתריה, שבק כלא ואמר ׳יהו״ה׳, דא פרטא, ודא קיומא. ובההיא שעתא ידע משה רזא דשמא קדישא, סתים וגליא, ואתדבק מה דלא אתדבקו שאר בני עלמא, זכאה חולקיה.

טוב לו שלא נברא משנברא. והוא כלשון הסוגיא דעירובין (יג ע״ב): תנו רבנן, שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא, נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא שעשה כבר, ויבדוק עבירות מעשיו. יפשפש (שם): רש״י יותר משנברא, עכשיו שנברא יפשפש במעשיו, ואמרי לה ימשמש במעשיו. ופירש ההפסד, בשביל לעשותה יניח ולא שכרה, כנגד מצוה יחשב הפסד לידו מצוה בא אם כגון במעשיו. שבידו, ויתוודה וישוב. ימשמש שהרי שכרה עתיד לבוא, ואם באת לידו עבירה, יחשב שכרו שמשתכר בה עכשיו, כנגד הפסדה העתיד ליפרע ממנו. ועוד ביאר ששני ותראה במעשיו׳. יפשפש במעשיו, ואיכא דאמרי ימשמש גבי ענין זה בספר מסילת ישרים (פ״ג) לרמח״ל בזה״ל: ׳ועכשיו שנברא הלשונות הם שתי אזהרות טובות ומועילות מאד, כי הנה הפשפוש במעשים הוא לחקור על כלל המעשים ולהתבונן בו, הנמצא בהם מעשים אשר לא יעשו, אשר אינם הולכים ע״פ מצות ה׳ וחוקיו, כי כל אשר ימצא מאלה יבערם מן העולם. אך המשמוש היא החקירה אפילו במעשים הטובים עצמם, לחקור ולראות היש בענינם איזה פניה אשר לא טובה או איזה חלק רע שיצטרך בתכלית תכונתם לבחון במעשיו ימשמש כן ובלוי, חלש או הוא וחזק הטוב לבחון בבגד כממשמש זה והרי ולבערו. להסירו

ההבחנה, עד שישאר זך ונקי. וראה כי בסוגיא זו רמוזה מצוות הוידוי והתשובה כמו שפרש״י כאן, וכמובא להלן באות ג׳.

מקור חכמה נחל נובעערכיםבהמתרגםבוכינויים

נח) (פ׳ מדה״נ בזהר כדאיתא גדול, סוד הינו זה ענין לו. מסייעין הבא לטהר בזה״ל: תא חזי, מה כתיב באדם, ׳לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו׳. א״ר, זו היא הנשמה שהיא אצלו עזר, להוליכו בדרכי קונו. והיינו הרבה קונו, בדרכי הולך כשהאדם ת״ר, אותו. מסייעין ליטהר בא דתנן מסייעין אותו. נשמתו מסייעת אותו, מלאכי השרת מסייעין אותו, שכינתו של מקום מסייעת אותו, וכולם מכריזין לפניו ואומרים, ׳בלכתך לא יצר צעדך ואם תרוץ לא תיכשל׳. רבי נתן אומר, נשמתן של צדיקים מסייעין אותו. ועוד איתא האר״י בימי מעשה אירע וכזה בזה״ל: פל״ו) יג, (שער המלך עמק בספר בזה ישבו ותלמידיו בביתו, ע״ה לוריא יצחק רבי הרב ישב אחת פעם זלה״ה. לפניו, ונכנס כבוד מורנו הר״ר שמואל אוזידא, שחיבר ספר מדרש שמואל על בשנים. רך בחור עדיין היה והוא אחד, עסק הרב עם לדבר אבות, פרקי הבא, ברוך לו ואמר קומתו, מלוא מלפניו קם שנכנס, ז״ל הרב וכראותו ולקחו בידו והושיבו לימינו, ודיבר עימו כל צרכו, ואח״כ יצא כבוד מורנו הר׳ שמואל מלפניו. וכבוד מורנו הר״ר חיים קליפיריז ע״ה (הוא מוהרח״ו), להיות שהיה חקרן גדול, אמר להרב, אדוני לא אוכל להתאפק מלשאול למעלת כבוד תורתו, למה קמת לפני הבחור מלוא קומתך, ואמרת לו ברוך הבא, מה שלא נהגת כן מקודם. אמר לו, חייך, לא מלפני זה בחור קמתי מלא קומתי, ולא לו אמרתי ברוך הבא, אלא לרבי פנחס בן יאיר כיבדתי, שנכנס עימו למעלה מעל איזה הזה היום שעשה מפני הבחור, בזה הזה היום נתלבשה שנשמתו ראשו, נשמתו בו היום נתעברה כן ועל לקיימה, יאיר בן פנחס רבי שנהג מצוה להחזיקו ולעוזרו במצוות כאלו, וזהו סוד ׳הבא ליטהר מסייעין אותו׳ מלמעלה. רבי אחרי ורדף קם הרב, דברי את זלה״ה חיים הר״ר מורנו וכשמוע (...)חייך לו, אמר וכשהשיגו ע״ה, הרב דברי צדקו אם לו לשאול הנזכר, שמואל הרב. לי אמר וכך שכך לידך, היום באה מצוה מה לי שתאמר שמואל, רבי אמר לו ר׳ שמואל, חייך המצוה שקיימתי היום הוא, שהיום באשמורת הבוקר אחד, בית על עברתי בדרך ובהליכתי להתפלל, הכנסת לבית והלכתי קמתי הם מה על ואראה נא אסורה ואמרתי מבפנים, גדולה בכייה קול ושמעתי בוכים, וראיתי אותם כולם ערומים, שבאו גונבי לילה וגנבו כל אשר להם, וגם מלבושי את ופשטתי עליהם, רחמי נכמרו מיד מעליהם. הפשיטו מלבושיהם שבת, בגדי והלבשתי לביתי חזרתי ואני הבית, לבעל מעלי והלבשתים מעלי, וחזר פיו, על חיים ר׳ נשקו מיד שבת, בגדי לבוש שאני בעיניך רואה והנך לרבו וסיפר לו המעשה. אמר לו האר״י ז״ל, ודאי כך היה, ובעבור זאת המצוה לפדיון לילך נהג תמיד כן שאף יאיר, בן פנחס ר׳ נשמת בו שנתלבשה זכה

שבויים (חולין ז ע״א), ולגמול חסד עם האומללים והנדכאים.

מילואי חכמה

אפרסמוןהוא שבשמנים מובחר

אפרסמון (רש"י עמוס ו, ו).

(בלסמון), אפרסמון שמן ישראל, בארץ מצוי שהוא

המה וישראל 'יהודה שנאמר

ופנג'. מנית בחטי רוכליך

פנג יוסיפון: בספר וראיתי

ביריחו, וגדל אפרסמון, הוא

יריחו נקרא הריח שם ועל

(רש"י מ"ב כ, יג).

מושך הוא אפרסמון נהר כל ומריחין ריח, נותן והולך,

עה"ת, (ש"ך אליו המתקרבין

בראשית כה, ז).

אפרסמון הוא סוד החסדים נהרי י"ג סוד וזה דאמא,

החסדים שהן אפרסמונא,

'חי שנקרא דבינה שביסוד

ט"ו שמות זהר עולמים',

במקדש שכתב וכמו ע"א,

דיקנא תיקונא גם שם. מלך

קדישא נקרא אפרסמונא, וזה

אפרסמונא נהרי תליסר סוד

תיקוני הי"ג שהן דכיא,

דיקנא (קה"י, אף).

בינה הוא בושם ׳ בחיבסוד ריח, בחי' שבה כנודע,

לבינה כינוי שהוא אפרסמון

(קה"י, בושם).

ישראל נשמות כשנכנסים אותן טובלים עדן, לגן

אפרסמון נהרי ברמ"ח

אותה ומכניסים ובלסמין,

אח"כ לגן עדן (קה"י, גן).

הבא לטהר מסייעין לו (...) אומרים לו המתן. איתא במכתבי שמואל (מכתב יט) ניצוצות את מוציא הוא שבכך גדולה, טובה היא ההמתנה בזה״ל: הקדושה, ועושה כלים גדולים, ומרוויח הרבה מאד בזה שהוא משתוקק, יותר יותר, חשוב השי״ת שאצל משום כסדר לו הולך היה אם מרויח שהיה ממה קצת עם מניעות, מאשר הרבה בלי מניעות. ועוד כתב שם (מכתב כז) בזה״ל: עיקר לדעת צריכים תשובה לעשות כשרוצים להמתין, כלומר ההמתן, זה התשובה שמוכרחים להמתין, אי אפשר לקפוץ לתוך הקדושה בבת אחת, חייבים להמתין (כל החיים של האדם), ומוכרח שיעבור על האדם הרבה, ומורידים אותו לנסיונות.אומרים לו המתן. איתא בליקו״ה (חו״מ חלוקת שותפים ה, ו) גבי ענין ההמתנה הנדרשת לבא ליטהר בזה״ל: כי בתחילה כשאדם רוצה ליכנוס בעבודת ה׳, אזי השי״ת ברחמיו חומל עליו ומיקל עליו ומניח אותו ליכנס אל הקדושה, כי הבא ליטהר מסייעין לו. ואזי הולך לו קצת כסדר, ואזי ע״י עבודתו הוא מתחיל לעלות מדרגא לדרגא, ומתחיל ליכנוס קצת מחוץ לפנים, אבל אע״פ שנכנס לפנים, לא נכנס כי אם לבחינת חצר. ועדיין הוא עומד מחוץ לבית. וכשרוצה ליכנס לתוך הבית שהוא העיקר, אין מניחים אותו השומרים שהם לחוץ ויצא שיחזור עד הבית, לתוך ליכנס לו אפשר אי ואז תרעא, נטורי לברר ניצוצות קדושים מעמקי הקליפות, ויתקן מהם תיקונים גדולים בבחינת הבית לתוך לפנים ליכנוס כי הבית, לתוך לפנים יכנס דייקא ואז קטורת, אין מניחין אותו, עד שיחזור ויברר ויעלה ויתקן מה שפגם, דהיינו שיעלה ה׳ מחמלת זהו אבל בעוונותיו. לשם שהורידם הקליפות מעמקי הניצוצות מה שלא גזר עליו מתחילה שיברר ויתקן תחילה לגמרי מה שפגם, ואח״כ אדם לכל מאד קשה היה כן אם כי הקדושה, לחצרות ליכנוס יתחיל להתקרב, כי בתחילה בוודאי אין בו שום כח להתחיל ללחום מלחמה כזאת לברר הניצוצות העשוקות בעמקי הקליפות, ובפרט שעדיין לא ראה מאורות מימיו, ואין בו שום תשוקה עדיין לעבודת ה׳ באמת כראוי, על כן מחמלת מה עדיין תיקן שלא אע״פ ה׳ לעבודת ליכנוס תחילה אותו שמניח ה׳ שקלקל, עד שנמצאים קצתם שנכנסים בתוך שערי הקדושה עד שבאים לתוך וחפצים קדושתו ויקרת ונועם יופי קצת ראו כבר ואז החצר, בחינת ומשתוקקים ליכנוס לבית, שזהו עיקר התכלית, אבל אין מניחין אותם ליכנס דייקא ואז הקליפות, מעמקי הניצוצות לברר לחוץ ויצאו שיחזרו עד לבית, יכנסו לתוך הבית לפנים ממש, כי לתוך הבית לפנים אי אפשר ליכנוס כי

אם כשמעלין הניצוצות ממרחקים מעמקי הקליפות. (ו, מלך במעדני בזה איתא המתן. לו אומרים אפרסמון לקנות לאחד שבא לד) בזה״ל: וצריך עיון, מה היא עבודת ההמתנה עד שהיא היא עיקר התשובה, הלא לכאורה אין שום עבודה ועשייה בהמתנה. אכן ענין ההמתנה וכוסף ומצפה וממתין, עומד רק אחור, ניסוג אינו ואעפ״כ התעלות, שום בעצמו ומרגיש רואה שאין אע״פ עמדו על עומד שהאדם מה הדבר עצם הוא ומשתוקק ומתגעגע מתי אבוא ואראה פני אלקים, כי יודע שכל זמן שעדיין אין מקרבין אותו מלמעלה זהו כי עדיין אינו ראוי לזה, וע״י הרצונות והכיסופין

עצמן יזדכך ויתעלה, עד שיזכה להגיע להמדריגה העליונה שהיא בחי׳ האפרסמון, ולפום צערא אגרא (הרה״ח רל״י בנדר ז״ל בשם אנ״ש).

ילקוט הנחל

כתר לשון המתנה בחי׳ תשובה. איתא בליקו״ה (או״ח שבת ז, לא) גבי ענין ההמתנה בזה״ל: ובפרט עתה בשעת החורבן ואריכת להמתין שצריכין ואחד, אחד כל אצל ובפרטיות בכלליות הגלות הרבה, כמ״ש אם יתמהמה חכה לו, וכמ״ש לכן יחכה ה׳ לחננכם וכו׳, וכתיב לכן חכו לי עד יום קומי גלות לענין ואחד אחד כל וכן וכו׳, המר של נפשו שנתעה ע״י עוונותיו מאד, נבהלה ונפשו שנתעה, למקום להשי״ת לשוב מאד ומשתוקק וחפץ ועדיין לא עלתה בידו, שצריך ליזהר בשום עצמו את לייאש לבלי מאד אופן, (...) כי כל אחד מישראל נבהל להש״י, בתשובה לשוב באמת שרוצה מי אבל להשי״ת, לשוב מאד אמת לצדיקי כוחו בכל ולרוץ מאד עצמו את לזרז שצריך אע״פ שימתין ההכרח אעפ״כ אבל יתברך, אליו לקרבו עליהם והנלווים כנ״ל. וכן ביאר בזה במי הנחל (ו) בזה״ל: כי כשרוצה לעשות תשובה, אף שצריך למהר מאד לברוח מתוך חשכת עוונותיו, אעפ״כ צריך להיות מתון מתון, ואל יבהלוהו רעיוניו כשרואה ריחוקו מהשי״ת מתורה ותפלה ומכל הדברים שבקדושה, כי ההכרח להמתין ולילך בהדרגה א״א כי גמור, לתיקון שיזכה עד האמת, הצדיק יורהו אשר כפי ליכנס בפעם אחת אל הקדושה. ועל כן תשובה הוא בחי׳ המתנה.

ריש אמר ע״ב): (לח יומא במסכת איתא לו. מסייעין הבא לטהר חן׳, יתן ולענוים יליץ הוא ללצים ׳אם דכתיב מאי לקיש, רבי דבי תנא אותו. מסייעין לטהר בא לו, פותחין לטמא בא ישמעאל, משל לאדם שהיה מוכר נפט ואפרסמון, בא למדוד נפט,

בא לעצמך, אתה מדוד לו, אומר למדוד אפרסמון, אומר לו, המתן לי עד שאמדוד עמך, כדי שנתבסם אני ישמעאל, רבי דבי תנא ואתה. אדם, של לבו מטמטמת עבירה ונטמתם בהם תטמאו ׳ולא שנאמר אלא ונטמאתם תקרי אל בם׳, תטמאו ׳ולא רבנן, תנו ונטמטם.

בהם ונטמתם בם׳, אדם מטמא עצמו מעט, מטמאין אותו הרבה, אותו מטמאין הזה, בעולם מלמעלה, אותו מטמאין מלמטה, לעולם הבא. תנו רבנן, ׳והתקדשתם והייתם קדושים׳, אדם מקדש עצמו מעט, מקדשין אותו הרבה, מלמטה, מקדשין אותו מלמעלה, בעולם הזה, מקדשין אותו לעולם הבא. ופירש רש״י (שם): אם ללצים הוא יליץ. אם ללצים הוא בא להתחבר, הוא יליץ, לא ימנעוהו ולא

יעזרוהו. אם לענוים. הוא בא להתחבר, יתן לו חן, מי שבידו ליתן. מונעין ואין בידו, מספיקין בו, ליכנס הטומאה פתח לו. פותחין

ממנו מן השמים לעכבו. בא. הלוקח למדוד נפט, מפני שריחו רע, מכל וסותמת אוטמת מטמטמת. לעצמך. מדוד המוכר לו אומר

חכמה. ונטמתם. חסר א׳. מטמאין אותו הרבה. מניחין אותו ליטמא הרבה, והכי קאמר קרא, אל תטמאו בהן, ואם תטמאו סוף ונטמתם. והתקדשתם. מעט, והייתם קדושים הרבה, הבא ליטהר מסייעין אותו. ודייק בזה הרמ״ק בפרד״ר (שער כב פ״ד) בזה״ל: מאי פותחים, פי׳ למה

לא אמר מסייעין, כדאמר הבא ליטהר מסייעין. אלא הטעם, כי כשבא אדם ליטהר אז פותחין לו פתחים יותר מן הראוי, כענין (בראשית כה) ׳ויעתר לו ה׳׳, ויחתור לו, שפתח לו פתח (עי׳ בזהר תולדות קלז ע״א), וכן במנשה שחתר לו הקב״ה פתח מתחת כסא הכבוד (בסנהדרין קג), וזהו ׳מסייעין׳. אבל כשבא לטמא אין פותחים לו, אלא הפתחים נפתחים מעצמם, שבהם יצא אם ירצה. וזהו פותחים לו, ר״ל יש לו לי זעיר. כתיב בספר איוב (לו, ב) פתחים פתוחות שבהם יצא. ועי׳ בזהר המובא במילוא״ח ד״ה ׳הבא לטהר מסייעין לו׳ בסוד ענין זה. כתר בענין תוכחת אליהוא: כתר לי זעיר ואחוך כי עוד לאלוה מלים: וביאר בתרגום יונתן (שם): אמתן לי. ופירש רש״י (שם): כתר לי זעיר ואחוך. כולו לשון ארמי הוא, הוחל לי מעט ואגידך, כתר לשון הוחל. וכן פירש המצו״ד (שם): כתר לי. אמר עוד המתן לי מעט זמן, ואגיד לך אמרים, כי יש עוד עימדי מלים בעבור אלוה ובמקומו. ואיתא בפרד״ר (שער כ, פ״א) בזה״ל: מטעם העלם הכתר, אינו מתגלה בו שם כלל המגביל (ולהתגלות). למהוי קאים אנא הא שפירושו העלם, מורה הגיונו אהיה שם אבל השמות, ושאר ד׳ בן כשם בהגיונו, רוחניותו ומגדיר והכוונה, כי עם היות שנאמר ספירת כתר אינו מפני שיש בו השגה כלל, אלא מפני שעתיד להתגלות למטה בחכמה ובבינה, וכן פירשו הגאונים (מובא בספר היחוד לרב חמאי גאון וכן איתא בתיקו״ז קלה ע״א), כי פי׳ כתר לשון המתן, מלשון (איוב לו) ׳כתר לי זעיר ואחוך׳. והכוונה

(.לט לח: (יומא (לו (איוב

נחל נובע מקור חכמהערכיםבוכינויים בהמתרגם

עיקר התשובה, כשישמע בזיונו ידומ וישתוק, וי�בול בזיונות ושפיכות דמימ הבאינ עליו (קיצור ליקו"מ מוהרנ"ת ו, א).עצה ותושיה

ב ואני תפלה

ידעת אתה אלהימ, יי לאולתי ואשמותי ממכ לא נכחדו. ועתה, אבי, מה רחמימ, מלא אבי, אנו� אנא אעשה, אבקש ואיכ לעזרה, תחבולה ו תרופה ועצה להמלט על נפשי להציל נפשי מני שחת, ההרימ עיני אל "אשא עזרני עזרי". יבא מאינ חנני, חנני עזרני, ברחמיכ ני הושיעכ י ד � ח ו מ י ב ר הוהופיעה העצומימ, קדשתכ ממעונ עלי ובינה, חכמה רוח וטהרה, קדשה רוח להתקדש כה שאזת, מ א ב ר ה ט ה ל ובאמת אליכ ולשוב למה. ש בתשובה ואדמ ואשתק למחרפי ואזכה נפשי, ולמבזי שכתוב מקרא לקימ "דומ ליי והתחולל לו", ול�בל בזיונות ובושות על דמימ ושפיכות הכל ולקבל עוונותי,

באהבה (ליקו"ת ו).

הסתרת פניםהקב"ה כביכול בגלותנו, שכתוב כמו פנים, בהסתרת

בחינות שהוא פניך, הסתרת

שהוא עורף ופנה רחמים,

בחינות דין (ליקו"מ ב, ו).

או ליחיד והגלות הטלטול פנים, הסתר על יורה לעם

מושגח בלתי שהוא כמי

בראשית בחיי (רבינו מבעליו

ד, יד).

בישראל שמו בהיות ממנו, מושגחים הם הנה

ובהסתלקו מהם הנה תסתלק

הסתרת היא וזו השגחתו,

וזה בתורה. האמורה פנים

ביום בו אפי 'וחרה סוד

ההוא ועזבתים והסתרתי פני

ותרגם לאכול', והיה מהם

ואסלק 'וארחקינון אנקלוס

למיכל' ויהון מנהון שכינתי

(עבודת הקודש ח"ג, פנ"ה).

כל המציאות הוא ממציאותו המציאות ותכלית יתברך,

התורה שיקיים האדם, הוא

היא התורה כי והמצוות.

המקיים נמצא יתברך, שמו

במאוד הוא דבוק אותה

שוכן והוא יתברך בשמו

בתוכו, על כן יזכור את שמו.

עצמו, את המרחיק אבל

השכינה, רגלי דוחה וכביכול

אז לפי ההתרחקות הוא חוזר

את מסלק כי ובוהו, לתוהו

ממציאותו עצמו מציאות

מסולק הוא ואז יתברך,

זהו רע, לו ויאונה מהטוב

מגיע ואז פנים. הסתרת סוד

רע לפי רע, לעושה הרעה

ההסתרה הוא כן שעושה

(של"ה שבועות, תורה אור נא).

העדר הוא פנים הסתרת שאינו מי כל כי השגחתו,

בו משגיח אין דבר רואה

(שפתי חכמים דברים לא, יז).

הפנים הסתר רוב בעבור ונתקלקלו הדיעות נפסדו

גם נמשך ומזה המעשים, כל

הקלקול עצמם בבריות כן

והפסדות (דעת תבונות א, מב).

העכורים הגסים הנבראים לא נבראו אלא בהסתר פנים,

כי לא האיר להם פני קודשו,

ברואים הנכבדים והרוחניים

יסודות וע"פ פנים. בהארת

של הזה החיבור נעשה אלה

עניניו שהגוף והנשמה, הגוף

הפנים בהסתר דרכיהם בכל

נמשכים ובאים, והנשמה וכל

(דעת הפנים בהארת עניניה

תבונות עא, צו).

מוכרח שהקב"ה בעת טבע בתוך הנס להסתיר

פנים, הסתרת נקרא העולם

כביכול פניו שמסתיר

ע"י אותו ולהכיר מלהביט

פ' חיים, מים (באר נפלאותיו

וארא).

סיבת נקרא פנים. הסתרת שהקב"ה פירוש הסיבות,

העולם, בסיבות הנס מסתיר

לתלות אדם בני שיוכלו

מפני לומר בהסיבה, הנס

חיים, מים (באר אירע שכך

פ' וארא).

על מורה , ׳ ם י פנ ׳ה' 'ישא כדכתיב הרצון,

מ"ש והוא אליך', פניו

פניך תסתר 'אל דהע"ה

כל ושם הלב, אל נמשך החיות עיקר דם בא). פ' הארץ, (פרי בהתגלות היא והעליה פנים, בהסתר חיותו היא הירידה א). כא, שמות יפות (פנים לפנים' ולא לאחור 'ויהיו כדכתיב הרצון, מניעת הוא פנים', 'הסתר וענין ממני'.

הדמים וכשמתגברים ממללא, לרוח ותרגומו, חיה, לנפש האדם ויהי כמ"ש מהנפש, הוא הדיבור ועיקר הנפש, הוא הדם כי מהדמים, הוא הדיבור כי וכו', בדמיך מתבוססת ואראך עליך ואעבור נא). ז, שבת (ליקו"ה הדמים רתיחת

במים והיין ביין שהמים במים, המזוג יין כענין זה יהיה יחד, מעורבין ששניהם בדם, היא והנפש הנפש הוא הדם ט). ד, ודם חלב (ליקו"ה דמים לשון דומיה, נאלמתי בבחינת הוא ואזי כלל, לדבר יכולין אין אזי ושלום, חס אחרא דסטרא

המולידו הוא והדם הדם, שעושה הזן יבא וממנו כולן, לרוחות היולי שהוא הלב מן תחילתו אשר ברוח כידוע, דם בלא נפש ולא נפש, בלא דם צא ימ לא יתפרדו, לא אחד לבשר שהיו לומר עצמו, הנפש הוא הדם כי בחבירו. אחד כל

אמרים, (ליקוטי במוח והנשמה בלב, והרוח שבאדם, הפעולה בכוחות ומתפשט הדם, הוא הנפש באדם, נשמה רוח נפש דיש כנודע יד). יז, ויקרא (רמב"ן האחר בלתי האחד צא ימ שלא הגוף, בעלי בכל והצורה הגולם כענין והמקיימו,

דין הוא ריבוע שכל דין, הוא וע"כ דם, גי' בריבוע אהיה בחי' שהיא בינה על מורה דם פשוטה וע"פ דין, מורה דם זה ומטעם דלת. בצורת המלכות ואז להשפיע, שלא סתומה במ' סתומה בהיותה הבינה על רמז דהוא דם, א). יהושע

פנים, נקראים הם המאציל אל שיתקרבו עוד כל אחוריים אהיה). (קה"י, חלב' ונעשה נעכר 'דם שאמר וזה חלב, נשאר דאהיה פשוטים אותיות ארבע ממנו וכשתסיר דם, גי' בריבוע אהיה מיסוד בא האדם דם דם). (קה"י,

עולמות כמה מציאיות כמה וספירה ספירה בכל אמנם אחד, ענין אם כי בו ישפוט שלא אחד עצם הספירה אין כי נראים, [דלאו] לאחוריים אחוריים וכמה הנראים, לפנים פנים כמה ולכן אחוריים. נקראים שיתרחקו עוד וכל

בחינם שמשפיע השפע מוסר). תוכחות חיים דרך בשלח, (של"ה אחוריים נקראו הם אחור שהם החיצונים ח). השבת לשער הקדמה (פע"ח ואחור פנים ר"ל וחיצוניות, פנימיות מלת א). יד, (פרד"ר להשיגם יכול השכל שאין עניינים, כמה

משיג היה ותמיד למדריגה, ממדריגה תמיד הולך היה שמשה אחוריים, מראה זה יביט', ה' 'ותמונת נאמר במשה בשלח). פ' חיים, מים (מקור עליון מרצון ונמשך בא ששרשו אף ודין, אחוריים נקרא זה עולם, בהשחתת חפץ שאינו על

השמטות). עינים, (מאור והבן אחוריים, מראה אצלו והכל ומוסיף, הולך אלא השגה, בשום ונח נשאר איננו כי סוף, לו אין השגתו במשה', בעבדי לדבר יראתם לא 'מדוע אמר ולכן עתה. שישיג ממה גדולה יותר השגה שיש אחוריים, בחי'

יצה״ר הבעל דבר והיצה"ר צריכין לקרות אותו בשם אחר, דהיינו שלא לקרותו עוד בשם יצה"ר, רק בשם כח המדמה (ליקו"מ כה, ה). יש כמה בחינות ביצה"ר, כי יש בני אדם נמוכים מגושמים, שהיצה"ר שלהם הוא גם כן יצה"ר נמוך ומגושם, והרוב

פנים. כתב בזה בליקו״ה (או״ח בה״פ ה, ו) בזה״ל: וזהו בחי׳ אהיה בהסתרת בבחינת שהיא תשובה בחינת הוא מצרים יציאת כי מצרים, יציאת בינה, שמשם כל בחינת יציאת מצרים, שהיא בחינת שיוצאין ונולדין המוחין יוצאין ועכשיו הגלויות, כל שמשם החטאים ע״י ובעיבור בהעלם שהיו ונולדין ונתגלין המוחין והדעת, דהיינו שמתחילין לידע להכיר את מי שאמר

אבל אליכם. שלחני אקי״ק כמ״ש אקי״ק, בחינת נתגלה ואז העולם. והיה בגלות היה בבחינת אחורי פני אקי״ק שהוא בגימטריא דם, שמשם היה כל הגלות, כמ״ש ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך, כמבואר בכוונות פסח עיין שם, שעיקר הגלות היתה ע״י בחינת התגברות הדמים הנ״ל שנאחזין

מבחינת אחורי פני אקי״ק כל זמן שאין זוכין לתשובה.

ילקוט הנחל

ובוזי יקלו. איתא בזה בביאה״ל (ו) בזה״ל: רישא דקרא, ׳כי מכבדי אכבד וכו׳׳, אכבד להגיע להם כבוד אלקים.

כי עדיין הדם שבחלל השמאלי וכו׳. דייק בזה בביאה״ל (ו) בזה״ל: ושפיכות הבזיונות בהכרח ראיות ג׳ מביא הקדושה כדרכו

דמים להבא להיטהר לעשות תשובה, קשורים ומשולבים יחד לראיה שהם כי א׳, ראיה ט״ז). כלל (ע״פ אחת מפני האדם נסתר התשובה קודם התשובה וכל דם, גי׳ שהוא אהיה וישתוק. שידום לדום דם להפוך יקלו׳. ׳ובוזי מהכתוב ב׳, ראיה שקודם מחמת הוא ג׳, ראיה התשובה עדיין הדם שבחלל השמאלי

שבלב בתוקף ועוז.במי בזה כתב לשמאלו. ולב כסיל בקודש כדרכו בזה״ל: (ו) הנחל סוף רק כאן מביא הספר בכל בתחילת וגם ה), כלל (ע״פ הפסוק מרומז לימינו׳, חכם ׳לב הפסוק שאחר התשובה ששומע חרפתו ושותק בסוף שמבואר כמו חכם, הוא שאז

לחכמה סיג כי חכמים נקראין השתיקה שם שעל ו׳) באות (לקמן שתיקה, וזה בחי׳ ׳לב חכם׳ דייקא ׳לימינו׳, כי ימין הוא מרמז על דרך התשובה, כאשר מבואר בכוונות אלול שימין במילואו עולה דרך (כמובא לקמן באות ז׳) ועל כן ימין ה׳ דייקא פשוטה לקבל תשובתו.

אל תעמיק בו שאין בו השגה, והשגתו הוא בשאר הספירות, וא״כ נמצא כי הגיונו הוא סיבת רוממותו והעלמו. ועוד איתא גבי ענין זה בעבודת ישראל (פ׳ ראה) בזה״ל: ההמתנה מורה על הרצון שנכלל בכתר, שדרשוהו מענין ׳כתר לי זעיר׳, כי ע״י המתנה והשתלשלות מכח בלי כל באיוב שם ועי״ע לגבול. בא גבול, ה), (כלל ומפרשיהם הסמוכים הפסוקים וראה, כי מלבד שבא רבינו ללמדנו על כך ש׳כתר׳ לשון המתנה, גם כל המקרא מדבר המובא לבי׳, זיכיתי יאמר מי ׳כי מענין

להלן באות ג׳. דם. גימ׳ אהיה והסתרת פני הכוונות בשער כדאיתא צריך בזה״ל: א) דרוש הפסח (דרושי שהוא מה כל לעולם כי שתדע, ברידתם אחוריים, בבחי׳ למעלה פנים. בחי׳ שם נעשים למטה והפנימיות הפנים בחי׳ כי ונמצא, הם שמות אהי״ה כסדרן, אבל בחי׳ חיצוניותם שהם בחי׳ האחוריים הם הריבוע של שם אהיה, כזה, א׳ א״ה אה״י אהי״ה, העולה מ״ד.

ה׳, מבזי בבחי׳ והם בתוקפו עודנו שיצרם אלו הם ׳בוזי׳ ובוזי יקלו. על עלי בני בקללת מלשה״כ והוא ויבוזה, כבודם יקל כן ועל בזבחי תבעטו למה כט–ל): (ב, א בשמואל כדכתיב בכהונה, שפגמו ובמנחתי אשר צויתי מעון ותכבד את בני ממני להבריאכם מראשית קי ישראל אמור אמרתי ביתכל מנחת ישראל לעמי: לכן נאם ה׳ אובית אבי יתהלכו לפני עד עולם ועתה נאם ה׳ חלילה לי כי מכבדי אכבד ובזי יקלו: ופירש המצו״ד (שם): כי מכבדי. מי שהיה מכבד אותי, אכבדו גם אני, רצה לומר, אחזיר שימוש הכהונה לבני פנחס בן אלעזר, שכיבד אותי בשיטים בקנאו את קנאתי. ובוזי. הם בני עלי, שביזו את המקום, יקל כבודם. ועל פסוק זה דרש בן זומא במשנה דאבות (פ״ד, מ״א): איזהו מכובד, המכבד את הבריות, שנאמר (שמ״א ב), ׳כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו׳. ופירש הרע״ב (שם): כי מכבדי אכבד. והדברים קל וחומר, ומה הקב״ה שהוא מלך הכבוד וכל מה שברא בעולמו לא ברא אלא לכבודו, מכבד את מכבדיו, ק״ו לבשר ודם. ובוזי יקלו. למדנו ענוותנותו של הקב״ה, לא אמר ׳ובוזי אקלל׳, אלא ׳יקלו׳ מעצמם. ובכבוד הצדיקים הקפיד יותר, שנאמר (בראשית יב) ׳ומקללך אאור׳. ועוד איתא בבמדב״ר (ח, ג): ׳כי מכבדי וגו׳׳, מדבר בגרים, הם מכבדים להקב״ה, שמניחים מעשיהם הרעים ובאים וחסים תחת כנפי השכינה (בבחי׳ הבא לטהר את עצמו ולעשות תשובה), הקב״ה מכבדם. ללמדך שכל המיישר אורחותיו הוא מכבד להקב״ה, שנאמר (תהלים נ) ׳זובח תודה יכבדנני׳, ואומר (ירמיה יג) ׳תנו לה׳ אלקיכם כבוד בטרם יחשיך וגו׳׳ ׳ובוזי

יקלו׳, אלה הרשעים שהרי סרים מאחרי המקום, הקב״ה מקילם. ודוק וראה, איך דברי מדרש זה מקושרים הם היטב למאמר זה. ולב כסיל לשמאלו. כתיב בקהלת (י, א–ב): זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט: לב חכם לימינו ולב כסיל בא לתוך אם גם קרובים למות, והם כח בזבובין החורף שאין בימי וגו׳. כגון יביע יבאיש מות זבובי (שם): רש״י לשמאלו: ופירש של משמעו וזה אבעבועות, כמין בו ונראה בלע״ז, אשקומ״א שקורין קצף מעלה והוא מבאישו, הוא בבשמים ומתערב רוקח שמן ׳יביע׳. הרי דבר קל שהפסיד דבר חשוב, כך יקר מחכמה ומכבוד הסכלות מעט, שהרי הכריע את כולם, הרי שהיה אדם זה שקול במחצה עבירות ומחצה זכויות, ובא ועבר עבירה אחת והכריעתו לכף חובה, נמצאת סכלות זה שהוא דבר מועט, יקר ושוקל וכבד כולם. יקר. לשון כובד, הוא כבד ושקול יותר מן החכמה וכבוד שבו. ומדרש את הכריע שהרי בו, שהיה והכבוד החכמה מכל יותר אגדה, מושלים יצה״ר לזבובי מות. יבאיש יביע. שם טוב שהוא ערב משמן רוקח. לב חכם לימינו. חכמתו מזומנת להטותו אל דרך המיומנת לטובתו. ולב כסיל לשמאלו. לעקשו מן הדרך המיומנת שהיא תפארת ונוחה לו. ע״פ כלל ה׳, כשמביא מקרא מסויים, הרי כוונתו גם על כלל הפסוקים הסובבים וביאוריהם. ודוק וראה, כי זה שיצרו הרע עדיין בתוקף ועוז, ולא זו בלבד אלא אפילו אם כבר בא לטהר את עצמו ולעשות תשובה ויצרו ׳קרוב למות׳ בבחי׳ ׳זבובי מוות׳, אעפ״כ כשנופל ומתערב ב׳שמן רוקח׳ בחי׳ ׳שמן אפרסמון׳, הרי מבאישו, ועל כן צריך להמתין ולהפוך דם לדום. ואיתא בעץ חיים (שער נ פ״ד) בזה״ל: ענין ׳לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו׳, כי הלב יש לו ב׳ חללים, ומן א׳ מהם יוצא רוח החיות של האדם, והב׳ הוא מלוכלך בדם, וגם הוא מתפשט בכל הגוף. ומלאך היצה״ט מתלבש בחלל ימין, ומשם מתפשט בכל הגוף בפנים, מלאך היצה״ר הבא מגבורות בחלל השמאל, ומשם מתפשט לכל הגוף, וז״ש בתיקונים ק״א עץ הדעת, מימינא חיי ומשמאלא מותא, כי יצה״ט שהוא מן החסד הנקרא ימין, הוא גורם חיים לאדם כנ״ל, כי הוא דוגמת ליחות השרשים המשקה את האילן, והיצה״ר הוא החום הטבעי שבאדם, המייבש את הליחות השרשים, ואז מת האדם, וזהו כאשר יעשה ויעבור על שס״ה מצוות לא תעשה, כי

אז זה האש של הגבורות יתדבק בהם אש של גהינם הרע, וימיתהו. ועי׳ לקמן במקו״ח בהמשך אות זו, ד״ה ׳ולבי חלל בקרבי׳.

*דם אהיה ב) (שמו״א, (י (קהלת

שם אחורי כי פירוש, *דם, בגימטריא הוא אהיה השם כשכותבין היינו כמובא. אהי אה א דהינו באחוריים, פעם בכל שחוזרין אהיה, וזהו דם. בגימ׳ הוא לאחור, פני והסתרת החזרת בחי׳

אהיה שעולה דם :

מקור חכמה נחל נובעערכיםבהמתרגםבוכינויים

ב ואני תפלה

עזרני עולמ, של רבונו כה ז א ש ני ע י ש הו ולמחרפי ולדמ לשתק ולמקללי נפשי, ולמבזי מנ ואהיה תדומ, נפשי הנעלבימ ואינמ עולבימ, ואינמ חרפתמ שומעימ משיבימ, עושימ מאהבה ימ. ר ו י ב חימ ושמאכונ שלא ותזכני ידי שתיקתי לצערמ על כל רק להמ, שאשתק יהיה בשתיקתי כונתי ותהיה באמת. מאהבה שאהיה תמיד בעזרי גדול בזהירות נזהר ולחרפ לביש שלא שומ ולא חברי, פני אפלו שבעולמ, אדמ המחרפינ ומבישינ אותי, שאינמ שכנ אותמ מכל יי, אנא אותי. מבישינ מעוונ והצילני שמרני החמור הזה של המלבינ שאינ ברבימ חברו פני הבא, לעולמ חלק לו בכל והצילני ושמרני שומ אביש שלא עת מגדול שבעולמ אדמ כבר כי קטנ, ועד כמה בזה נלכדתי ובמזיד בשוגג פעמימ, "אמנה וברצונ. באנ� אלהי לה' חטאתי אנשימ ולכמה ישראל" כלמ אשר מישראל, כנגדי, וצדיקימ כשרימ כמה אותמ ובישתי פניהמ והלבנתי פעמימ, דממ ושפכתי ברבימ, שבשמימ אבי כמימ. הצילני מעתה שמרני החמור מעוונ מעתה העוונות ומכל הזה וזכני ועזרני שבעולמ, שפגמתי מה כל לתקנ עד מעודי זה בעוונ היומ הזה. ות�בב �בות באפנ ברחמיכ, לטובה יחד להתועד שאזכה שבישתי האנשימ עמ באמת, ולפי�מ אותמ עד אשר כלמ ימחלו לי באמת, גמורה במחילה שלמ, ובלב טוב, ברצונ ולא חפצה. ובנפש שנאה שומ עלי ישאר אדמ משומ וקפדא שומ ולא שבעולמ, ומעתה בלב, טינא תמיד ותצילני תשמרני אביש ולא אלבינ שלא שבעולמ אדמ שומ מכל לבינו, ביני אפלו שכנ ברבימ, ולא אזלזל בר שומ של בכבוד ולא שבעולמ, ישראל אהיה בז לכל אדמ, רק בכלליות להכלל אזכה לאהב עמכ, ישראל ואחד אחד כל את מישראל כנפשי ומאדי, באמת, לבבי בכל "ואהבת מצות ולקימ באמת כמוכ" לרעכ כרצונכ הטוב בשלמות

(ליקו"ת צו).

ז שתוק לפני ה׳ והמתן לו.

רבינא, של בנו מר ח

תפילתו מסיים כשהיה אמר כך.

ובשביל זה באין עליו בזיונות. איתא בספר מקור מים חיים (פ׳ נח) בזה״ל: הנפש ספירות, בזיי״ן נתגלגל אדם של נר״ן כי ממורי, שמעתי מעשים ע״י בנפש פגם ואם ובהמותיו. ומשרתיו עבדיו בסוד אורו נתפשט או הסוסים לו שמתים ובהמותיו, מעבדיו צער לו שיהיה גורם רעים, השוורים, ועבדיו אינם עושים לו כרצונו. (...) ואם פגם ברוח ממללא ובדיבור, איש על מגונה דבר צד באיזה שדיבר או הרע, לשון באבק או הרע לשון ישראלי, (...) אזי מזה עומדים עליו אנשים רעים ומדברים עליו מה שלא עלה במחשבתו ומשברים לבו, וגם יש לו יסורים מאישתו, שנעשית לו כנגדו לצער אותו, ולפי ערך הפגם כך הוא הצער, ובזה נתפייס למעלה אותו שדיבר עליו

ומוחל לו. וכל זה אם הוא צדיק, ועבר במקרה שדיבר על חבירו, אבל רשע המדבר, יש לו מנוחה בעולם הזה, ונכרת שרשו ואין לו חלק בחיים. ואם פגם בנשמה, והנשמה שוכנת במוח ומחשבת האדם, שמזה נמשך טפה זרעיית והם בניו, ואם פגם במחשבה שבמוח גורם לו צער מבניו. ובכל הספירות והמידות יכולין להעלות משם נר״ן שלו אל הקדושה, מה שאין כן בספירת מלכות, אשר משם יונקות קליפות נגה, קשה להעלות ולברר משם חלק הקדושה של נר״ן שלו, כי צריכין אמונה גדולה ולעמוד בנסיונות הרבה, ולהיות חזק באמונתו, אשר בכל החשכות וייסורים והסתרות והקטנות, שם הוא אלופו של עולם איתו עימו, כלומר אליו, ויאמין באמונה שלימה ויבטח בשם ה׳ וישען באלקיו בכל דבריו, ובזה יסבול רעת חבירו, וישתוק ויקבל באהבה. וכלל העולה, כי בני אדם השונאים אותו, באו ע״י פגם דיבורו, לכך צריך להעלותן ולתקנם ע״י דיבור התפילה, להתפלל עליהם שישובו ויתוקנו, כמו שאמר רבינו יהודה החסיד, כל איש ישראל שעשה לו צער ויסורין ודיבר עליו לשון הרע, בהכרח נעשה בעל תשובה, אפילו גוי נתגייר, ואם אינו עושה כך, רק שדוחה אותן ומעורר עליהם דינים, נעשו חומריות ועב, ושונאים אותו ביותר, וזהו (משלי יז) ׳ענוש לצדיק לא טוב׳, (היינו) לו, כי הרי כל השונאים אותו ומחלישין דעתו ומגדילים עליו, הם משורש נשמתו, והם בחינת רוחו ממש של הצדיק, והם נבראו לצערו ולייסרו בהכנעה, שלא יגביה דעתו חלילה ויפול לרשת קליפות נגה, אם כן למה ידחה וע״י בתפלתו, ולהעלותן מאורו, עליהם להאיר אחריהם ולרדוף כוחו, בכל לתקנם צריך כן על הבא, ובעולם הזה בעולם חיים לו גורמים הם הרי אותם, התפילה נמתקין הדינין בשורשן, ומוציא את רוחו מהם, והרע גמור כלה מאליו. ואל יעורר עליהם דינין אפילו בינו לשמים, אלא אדרבה יתפלל עליהם ויראה

נפלאות, והטובים יחזרו להיות אוהביו. וזהו ענין משה רבינו עליו השלום שהיה רועה צאן, ואח״כ נתן להם התורה ונעשו תלמידיו כו׳, עכ״ל. ולא ידקדק על בזיון כבודו. כתב הרמב״ם ביד החזקה (ת״ת פ״ז, יג) בזה״ל: אע״פ שיש רשות לחכם לנדות לכבודו, אינו שבח לתלמיד חכם להנהיג עצמו בדבר זה, אלא מעלים אזניו מדברי עם הארץ, ולא ישית לבו להן, כענין שאמר שלמה בחכמתו, ׳גם לכל הדברים אשר ידברו אל תתן לבך׳. וכן היה דרך חסידים הראשונים, שומעים חרפתם ואינן משיבין, ולא עוד אלא שמוחלים למחרף וסולחים לו, וחכמים גדולים היו משתבחים במעשיהם הנאים, ואומרים שמעולם לא נידו אדם ולא החרימוהו לכבודן, וזו היא דרכם של תלמידי חכמים שראוי לילך בה. במה דברים אמורים, כשביזהו או חרפהו בסתר, אבל תלמיד חכם שביזהו או חרפו אדם בפרהסיא, אסור לו למחול על כבודו, ואם מחל נענש, שזה בזיון תורה, אלא נוקם ונוטר הדבר כנחש, עד שיבקש ממנו מחילה ויסלח לו. ועוד איתא בזה בראשית חכמה (שער הענוה פ״ג) בזה״ל: עוד כתב מורי דרך לקניית הענוה, והוא שישתדל לעולם לברוח מן הכבוד, ויבחר השפל שבמקומות. וכן ישתדל לכבד כל הבריות, כדלים כעשירים יהיו שוים, כי אין הפרש בין העשיר ובין העני אלא במעות, אבל שניהם נבראו בצלם ודמות, והמכבד את הבריות מכבד לאומן העליון שעשאם בכמותו, ואם חס ושלום מבזם, הוא כמבזה האומן שעשאם, על דרך שאמרו במסכת תעניות על רבי אלעזר שפגע באדם מכוער הרבה וכו׳, ואמר לו, לך אל האומן שעשאני, ואמור לו, מה מכוער כלי זה שעשית, עד שהוצרך לשאול ממנו מחילה, ואמר לו, נעניתי לך מחול לי. (...) ולכך דוד המלך עליו השלום לכפרת עוונו שתק כאשר חרפו שמעי בן גרא שקראו איש הדמים ונ׳ואף ומ׳מזר ר׳שע צ׳ורר בלשונו להלקותו מלמעלה שליח שמעי היות שידע כמבואר, נוטריקון נמרצ״ת׳, קללה קללני ׳והוא ח) ב, א (מלכים על ז״ל רש״י כדפירש ת׳ועבה, ובמעשיו שעפר בעפר וכו׳, ואמר כי ה׳ אמר לו קלל את דוד, ומי יאמר מדוע עשית כן, לכן ידאג על עונותיו ולא ישיב על חרפתו. (...) וכאשר יתן האדם אל ליבו שכל הסיבות שיסתבבו לו הכל באים מאיתו יתברך, כי הוא משגיח על כל הפרטים, שהרי אמרו אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא

אם כן מכריזין עליו מלמעלה, לא יכעוס על מעשה ה׳. ועל כיוצא בזה אמר שלמה המלך ע״ה (משלי טז, ג) ׳גול אל ה׳ מעשיך ויכונו מחשבותיך׳.דם לה׳. והוא כעין הנאמר בתפילה ומובא בגמ׳ במסכת ברכות (יז ע״א): חמר בריה דרבינא, כי הוה מסיים צלותיה אמר הכי, ׳אלקי נצור לשוני מרע ושפתותי מדבר מרמה ולמקללי נפשי תדום ונפשי כעפר לכל תהיה׳. וכתב בזה השל״ה (תורה אור עקב) בזה״ל: מה שאנו מתפללין ׳ולמקללי נפשי תדום׳, וקשה, ולמקללי אדום היה לו לומר ומאי נפשי, וכן אח״כ חזר ואמר ׳ונפשי כעפר כו׳׳. אלא הכונה להשמיענו שיהיה השפלות מוטבע בנפש, באופן שהנפש תהיה בדוממתה, כי בכך אפשר שלא ישיב על חרפתו וישאר לו השנאה שמורה בלבו, כענין (בראשית כז) ׳וישטום עשו את יעקב ויאמר וגו׳׳, ואמר הכתוב (משלי טז) ׳תועבת ה׳ כל גבה לב׳, אפילו שתהיה הגאוה בלב ולא הוציא בפיו, לכן אמר נפשי תדום, שהנפש מצד עצמה תדום. ונלמד מהעפר, שכל זמן שהוא גס לא יועיל למלאכה כל שכן

לעשות ממנה כלי, וכל יותר שהוא שחוק הוא יותר טוב.

מילואי חכמה

(המשך)הדמים הם שלהם היצה"ר

שבחלל הדם היינו בעצמם,

בתוקפו. שהוא השמאלי,

שלהם, בלבולים ועיקר

הדמים. ומבלבול מעכירת

צח דעת לו שיש מי ובאמת

הוא הזה היצה"ר שהוא, כל

ושגעון, גדול שטות אצלו

התגברות שום צריך ואין

שיש רק (...) אותו. לנצח

מלאך שהוא יצה"ר בחי'

יצה"ר, הוא ואעפ"כ הקדוש,

ולהימלט להתגבר וצריך

בחינות היינו ממנו, מאד

דינים. בחינות גבורות,

זה לו יש דעת, הבר וזה

גבורות היינו הנ"ל, היצה"ר

עליו, להתגבר וצריך ודינים.

ולהמתיק הדינים, שיהיה רק

כולו טוב (ליקו"מ עב).

יצה"ר, אלא מלך אין מסכן ילד 'טוב שנאמר

זה וכסיל', זקן ממלך וחכם

יצה"ר הנקרא מלך זקן וכסיל

(תנדא"ר לא).

ולא זר אל בך יהיה ׳לא תשתחוה לאל נכר', איזהו אל

הוי אדם, של בגופו שיש זר

אומר זה יצה"ר (שבת קה:).

לו יש שמות שבעה שונא טמא ערל רע ליצה"ר,

מכשול אבן צפוני. ת"ר, 'ואת

זה מעליכם', ארחיק הצפוני

בליבו ועומד שצפון יצה"ר

של אדם (סוכה נב.).

הוא יצה"ר, הוא שטן, הוא מלאך המוות (ב"ב טז.).

'עיר שלמה שאמר מצינו ובא מעט בה ואנשים קטנה

אותה וסבב גדול מלך אליה

גדולים' מצודים עליה ובנה

זה קטנה' 'עיר ט). (קהלת

אלו מעט' בה 'ואנשים הגוף,

אליה 'ובא שבו, האברים

'ובנה יצה"ר, זה גדול' מלך

מפני גדולים', מצודים עליה

האדם על מחשב שיצה"ר

גדולים במצודים אותו לצוד

(מדרש אגדת בראשית א).

יצה״ר תמיד שוקק ומתאוה להכשילך (רש"י בראשית ד ,ז).

האומר יצה"ר, הוא הפשע לרשע שלא יהא פחד אלקים

ליבו, ובקרב עיניו לנגד

אני כמדומה שאומר כאדם

(רש"י תהלים לו, ב).

יצה"ר הקב"ה הוסיף לבחנו כדי ולרעתו, לטובתו

רע, ובין טוב בין ולנסותו

לבנות להתנאות, וכדי

ולעקור ולהרוס ולנטוע,

היצה"ר, היה לא ואם נטוע.

לא המות אימת בשביל

ורביה, בפריה עוסק היה

ולא בנין, בונה היה ולא

מקנה לקנות מתאווה היה

ביצרו יתגבר ואם וקנין.

יצה"ר את לכבוש הטוב

כי יוצרו, לפני יחטא שלא

לעשות הרע ביצרו ישתמש

ברוך השם, ביראת הכל

הוא, בלא עוון ופשע, זו היא

טובתו, אשריו ואשרי יולדתו

(ארחות צדיקים שער כח).

ויש לעריות, יצה"ר יש זרה, לעבודה יצה"ר

תרי (סט:) ביומא כדאיתא

דעבודה יצרא הוי, יצרא

זרה ויצרא דעריות (גור אריה

בראשית ו, יא).

אלא נברא לא יצה״ר הנחש כמו הנשמה, לשרת

הנברא לשרת האדם, והיינו

לתועלת האגוז כקליפת

וכן הפנימי, מוח שמירת

כלי הנשמה לשרת היצה"ר

קראו וכן לעבודתו, מוכן

'מפנק עבד, כאומרו הכתוב

מנוער עבדו', ויצה"ר יכריח הנשמה שתתלבש בגוף ברצון קונה (חסד לאברהם מעין ז, נהר ט). תדע, כשאדם זוכה לעשות תשובה שלימה לפני בוראו, הנה הוא נהפך לאיש אחר ובריה אחרת גמור מכאשר היה, כי כאשר היה מוטבע ברעות

והיה יצה"ר שופטו, והוא אשר מלך על כל האברים והגידים שיעשו רצונו, כמאמר חז"ל (ב"ר לד) 'הרשעים ברשות לבן וגו'', ותאוות לבו ממשיכין אותו לכל אשר יחפצו ואין כח בו לשבור תאות הלב אז (באר מים חיים, פ' בראשית).

בזה״ל: תקצ״ט) אלול ר״ח (רסד, בעל״ת איתא לדם. דם שיהפך ותיקון לזה לסבול בזיונות ושפיכות דמים שיהפוך מדם לדם, ע״י והתיקון כאילו לו ונדמה עצמו בעיני אחד כל שמונח מה גם כי צדדים. מכמה שצריכין דמים, שפיכת בחינת זה גם תקווה, אפס ושלום חס ושלום חס לסבול הכל ויעבור עלי מה, ואם חס ושלום לא יהיה עולם הבא, אעפ״כ כל סוף כי לאמיתו, להאמת רק ומשתוקק חפץ ואני אמת, הוא האמת על יניחו והחרסים הארץ, על לשכב וההכרח פקודתי, יום יבוא סוף

העיניים, והגוף יתבלה בהקבר ויהיה נעשה עפר רמה ותולעה.

ילקוט הנחל

ובשביל זה באין עליו בזיונות. איתא בזה בלקוטי אב״ן (תפילין א) בזה״ל: עיקר הבזיונות הבאים על האדם, הוא ע״י שכתב כמו המקום, בכבוד ולמעט עצמו בכבוד להרבות שרוצה אדמו״ר ז״ל על פסוק ׳כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו׳. ועוד איתא שם עבירה כל ע״י בזה״ל: ב) (תפילין האדם, ושלום חס שעושה ועבירה חרפות עצמו על מביא עי״ז ובזיונות. וזה ׳כל היום כלימתי נגדי מחרף מקול כסתני פני ובושת שזה ומתנקם׳, אויב מפני ומגדף העיקר שהוא היצה״ר, על נאמר האדם, של הגדול והשונא החולק משני האדם את לעקור שרוצה בזה ביאר לה׳. דם עולמות. בזה״ל: בתחילת התשובה כשאדם מתחיל ב) ד, רה״ש (או״ח בליקו״ה להתקרב אליו יתברך, אז הקיטרוג גדול מאד רחמנא ליצלן, מחמת שעדיין עוונותיו מבדילים בינו לבין קונו, והם מקטרגים עליו ואינם שום לדבר אפשר אי הקיטרוג מגודל ואז להתקרב. אותו מניחים דיבור לפניו יתברך, כי עדיין הדם שבחלל השמאלי בתקפו, והדיבור אי עדיין, בתוקפו השמאלי שבחלל שהדם ומחמת מהדמים, הוא אפשר לדבר שום דיבור הגון כראוי, כי הדיבור מבולבל מאד מחמת הדם שבחלל השמאלי, ועל כן ע״י הדיבור יוכל חס ושלום הקיטרוג להתגבר יותר. (...) ועל כן עיקר התשובה ע״י בחינת דם לה׳, כי צריכין לעשות עצמו כבהמה שאין לה פה לדבר, וע״י זאת השתיקה והדמימה השי״ת מרחם עליו, וזוכה ע״י שתיקה זו לבחינת תשובה למעלה הוא כי שתיקה בחינת ג״כ שהוא כתר בחינת שהיא מהדיבור. וזה עיקר בחינת תשובה, שזוכין שיתהפך הירידה לעליה, ע״י בהמה לגדר האדם מגדר ויצא הדיבור שנפגם מה דהיינו

השומעים חרפתם ואינם משיבים. והוא מלשון חז״ל במסכת דרך ארץ רבה (פ״ב): הנעלבין ואינן עולבין שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה, ושמחין ביסורין, עליהם הכתוב אומר בעיניהם והמאוסין בגבורתו׳, השמש כצאת ׳ואוהביו ה) (שופטים

יצרן את והכובשין בפניהם והנבזים והמשפילין את רוחם, עליהם הכתוב אומר (ישעיה מט) ׳כה אמר ה׳ גואל ישראל קדושו לבזה נפש למתעב גוי וקמו יראו מלכים מושלים לעבד בקיצור נשנתה וכן וישתחוו׳. שרים ע״ב) (פח שבת במסכת זו ברייתא

ובגיטין (לו ע״ב) עי״ש. זה מזמור לו. והתחולל דם לה׳ הרשעים מהצלחת כולו מדבר

בעוה״ז, ומאמץ ומחזק את ההולכים בדרכי ה׳ ובאמונה. כדכתיב בתהלים כי עולה: בעשי תקנא אל במרעים תתחר אל לדוד א–יא): (לז, שכן טוב ועשה בה׳ בטח יבולון: דשא וכירק ימלו מהרה כחציר ארץ ורעה אמונה: והתענג על ה׳ ויתן ל משאת לב: גול על ומשפט צדק כאור והוציא יעשה: והוא עליו ובטח דרכ ה׳ כצהרים: דום לה׳ והתחולל לו אל תתחר במצליח דרכו באיש עשה מרעים כי להרע: א תתחר אל חמה ועזב מאף הרף מזמות: יכרתון וקוי ה׳ המה יירשו ארץ: ועוד מעט ואין רשע והתבוננת שלום: רב על והתענגו ארץ יירשו וענוים ואיננו: מקומו על רש״י ופירש ליה. ואוריך ה׳ קדם זשתוק (שם): יונתן בתרגום וביאר (שם): דום לה׳. המתן לישועתו, כמו (שמואל א) ׳אם כה יאמרו אלינו דומו׳, דיהונתן. ומנחם חברו לשון דממה, כמו ׳וידום אהרן׳ (ויקרא י) וגם כן פתר, ׳טוב ויחיל ודומם׳ (איכה ג). והתחולל. לשון תוחלת.

אל תתחר. לאמר ארשיע כמותו ואצליח כמותו.

דם דם (תהלים לז)

נחל נובע מקור חכמהערכיםבוכינויים בהמתרגם

ב ואני תפלה

ן מ ות י ה ל י נ כ ז והנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם י ל ל ק מ ל ו ים, ב י ש מכל ועל תדום, נפשי וחרופים בזיונות מיני ע מ ש א ש ם י פ ו ד ג ושיבזה אדם מאיזה ואשתק אדם אותי, ״דום שכתוב כמו לו, לו״. התחולל ו י י לאשר איש כ י ה א ובפיו ואין שומע א א כחרש תכחות, א כאלם ו אשמע באמת כי פיו, יפתח מיני כל כי יי, ידעתי אינם שבעולם בזיונות גדל לפי לי מספיקים חטאי המרבים, כי אני מכל ויותר יותר נבזה שבעולם בזיונות מיני מה שהפה יכול לדבר, כי בעוונותי הרבים פגמתי בכבוד הגדול והקדוש, וא כבדתי את שמ הגדול, ובזיתי את נפשי מאד על ידי עוונותי, ונתתי תקף להדם שבחלל השמאלי שבלב. על כן

בודאי חובה עלי לסבל בזיונות גדולות ושפיכות דמים. לכן עזרני יי אהי, שלא אשיב דבר למחרפי ולמבזי נפשי, למען יהיה לי לכפרה על כל עוונותי (ליקו״ת ו).

הם הרי לו, שלח ט

הרבה, אותי מצערים לעמוד ל כו י י נ אי ו׳דום לו שלח כנגדם. דום לו׳, והתחולל לה׳ לך יפילם והוא לה׳, עסוק חללים, חללים ובערב בבוקר בתורה והן מעשיהם, אף על יצא הדבר מאליהן. כלין את ונתנו ר״א, מפי עליו חולק שהיה גניבא (...) ברזל. של בשלשלת בר הונא רב ליה אמר זה מה אשי, לרב נתן ודימונה ׳קינה שכתוב ו ל ענה . ׳ ועדעדהישראל ארץ של בערים לו, אמר מדבר. הפסוק שפס׳ יודע איני כלום ארץ בערי מדבר זה ישראל?! אלא רב גביהא מארגיזא אמר בזה טעם, שכל הוא, הפסוק שפי׳ על קנאה לו שיש מי עדי שוכן ושותק, חבירו אמר דין. לו עושה עד הפסוק מעתה אלא לו, וסנסנה׳ ומדמנה ׳צקלג גם כן כך?! אמר לו אם היה רב גביהא מארגיזא בזה אומר היה כאן מחוזאה אחא רב טעם. מי כל כך, בזה אמר שיש לו טענות על חבירו ממנו וגוזל לחייו שיורד שוכן ושותק, מזונותיו, עושה הקב״ה היינו בסנה

לו דין.

׳ורוח נאמר ובהם י

על מרחפת אלקי״ם הרוח זה המים׳, פני לרוח קליפה היא סערה הקודש, לשמאל הלב רוח סערה, עליהם נאמר ׳לב כסיל ולב לימינו חכם העביר דוד לשמאלו׳. אותו, והרג מליבו אותו כמ״ש ׳ולבי חלל בקרבי׳, שנשבה זכה זה ומפני רוח צפונית בכינור שלו.

מילואי חכמהבשם שמעתי בזה״ל: נח) (פ׳ חיים מים במקור איתא חללים. לך והוא יפיל ע״א) (ז דגיטין הש״ס פירוש מרומים, בגנזי נשמתו טוב שם הבעל למלכות למוסרם ובידי עלי העומדים אדם בני לר״א, עוקבא מר ליה שלח כו׳, שרטט וכתב ליה ׳דום לה׳ והתחולל לו׳ (תהלים לז) השכם והערב עליהם ופירש מאליהם. כלים והם חללים, חללים לפניך יפילם והוא המדרש, לבית הוא זלה״ה, שר״א נתן לו עצה גדולה זו, שע״י שישכים ויעריב עליהם לבית להצר עליו שקמו אדם בני באותן המלובשין ההם הדינים יתמתקו המדרש, למעלה עליו שיש הדינים ע״י הוא למטה צרים לאדם שיש מה כי לו, למטה אדם בבני ומתלבשין והגבורות, הדינים סיגי והתגברות מהתערבות שהם ראויים לכך שיגלגלו חוב על ידם, והעצה הוא לבל יתגרה בהם, אלא הדעת, סוד שהוא התורה בפנימיות המדרש לבית עליהם ולהעריב להשכים הדעת וע״י ממש, דעת בחינת שזהו ורחימו בדחילו ויתפלל שילמוד ע״י והדיבורים נתעלה למעלה, להתאחד בעולם המחשבה, מקום שאין שם דינים ואין שטן ואין פגע רע ח״ו רק הטוב הגמור, ונכלל הוא, עם אותן הגבורות נפולין בחינת דינים, בהטוב, וכל זה ע״י שנותן אל ליבו כי גם אותן הגבורות נפולין, אותיות הם דינים איזה עליו בא שאם כנודע, אותיות הם נפולין שבאים ע״י באותיות, עליו שבא המאורע בענייני ועוסקים מספרים שלכך אלו ממש הן הן ההוא המאורע מן שמדברין והאותיות נפולין, מאותיות התורה באותיות באוחזו כן ועל הדינים, אלו באו שמהם הנפולין האותיות למקור שבתורה האותיות עם עי״ז נמשך דעת, בחינת שהם ויראה באהבה

שנכללו הדינים, מקום של הנפולין לאותיות ג״כ עלייה ויש למעלה, התורה בהטוב בשורשן, כנודע שכל התפעלות היורד הן לטוב והן למוטב, הכל הוא נפרד הטוב, אל הדינים פנימיות לשורשן עלייתן וע״י אותיות, צירופי ע״י מהם הרע שהיה מעורב בהם, ונעשה הכל בחינת טוב, כי הרע נופל למטה, לו להיות הדינים, אותן בתחילה בהן שנתלבשו אדם בני אותן גם ונהפכין לאוהבים, כי בלעדי הדינין שלמעלה לא יפעלו שום פעולה רעה. וזהו והוא יפילם לפניך חללים חללים, שהרע שבהדינים יהיה נופל למטה, וייקרא בשם ׳חלל׳, עבור שניטל מהם החיות שהוא הטוב שהיה מעורב בהם, ונעשה ונתקן מן חלק הטוב שהיה בהם הטוב גמור, יראת אלקים, והתכללות בדעת לעולם דומיה, לשון שהוא לו׳, והתחולל לה׳ ׳דום הפסוק כוונת וזהו המחשבה. שפירושו, שיביא אלו האותיות של התלבשות הדינים, לעולם הדומיה ששם אין אומר ואין דברים, עולם המחשבה, כאמור ששם אין דינין כלל רק טוב גמור, עכ״ל. ובס׳ רשפי אש השלם בליקוטי משלי אות קפ״ג וז״ל, אמר מרן הבעל שם טוב הקדוש זצוק״ל זי״ע על הפסוק (משלי כ״ד) ׳בנפול אויביך אל תשמח׳, על ששוחקין ישראל בטבע הוטבע ולכן הדינין, ממתיק בו, ששמח ע״י כי הזהיר לכן נמתק. השחוק וע״י ח״ו, דין איזה עליו היה בודאי כי נפילה, וישכים ל״ז) (תהלים לו׳ והתחולל לה׳ ׳דום רק האויב, בנפילת לשמוח שלא ויעריב עליהם לבית המדרש (גיטין ד״ז ע״א) לעבוד את הש״י ביתר אומץ, והם כלים מאליהם דייקא, מה שאין כן כששמח בו, או מכל שכן כשעושה לו ג״כ

ח״ו איזה רדיפה כל שהוא, אזי עושה טובה להאויב ח״ו, עכ״ל.

לב כמו בלב, הוא הדעת עיקר לב לכם נתן ולא שכתוב

היראה עיקר שם גם לדעת.

(ליקו"מ טו, ג).

התאוות ומידות הם בלב כל (ליקו"ע, דעת).

לבבך את אלקיך ה' ׳ומל וגו'', כי מילת הלב הוא ביטול

היצה"ר וכשיתבטל יצה"ר,

נמצאו איבריו של אדם כולם

בשם ומדובקים נמשכים

מה בטבע ויעשו המיוחד,

בחיי (רבינו מחייב שהשכל

דברים ל, יב).

בו טוב, הוא הלב כאשר הן בשלימות, הכל נמצא

בשלימות, הנפשיות כחות

הוא הלב כי הגופניות, הן

בעל של והשורש המקור

שהוא מה זה על מורה חי.

דבר כל כי הגוף, באמצע

שורש הוא באמצע שהוא

ולפיכך הכל, אל והתחלה

האדם, באמצע שהוא הלב

אל והתחלה שורש הוא

כל אל דהיינו בכלל, האדם

כאשר ולפיכך האדם, כחות

הכל נמצא טוב הוא הלב

בטוב (דרך חיים פ"ב, מ"ט).

חלקי לכל המלך הוא הלב הוא ואם בם, ונוהג הגוף

עבודתו אל עצמו מביא אינו

שאר עבודת אין יתברך,

אשר 'אל כי כלום, האברים

ללכת הלב רוח שמה יהיה

בפירוש כתוב ומקרא ילכו'.

לי' לבך בני 'תנה כג) (משלי

(מסילת ישרים טז).

לב, נקרא פנימי דבר כל הזוה"ק לפירוש קרוב והוא

ע"פ 'לך אמר ליבי', כי על ה'

הוא היות ליבו, שהוא אמר

(פרי דבר כל של פנימיות

הארץ, מכתב ח).

נתיבות ל"ב הוא לב סוד ש"ך יוצא ומהן דחכמה,

גי' ל"ב פעמים י' ניצוצין,

הוא ב"ש בא"ת לב וכן ש"ך,

ש"ך (קה"י, לב).

'והיה שנאמר ביהמ"ק, זה הימים כל שם וליבי עיני

שם' (קה"י, לב).

מבין' 'לב נקרא בינה (קה"י, לב).

לשוב וכשבא מקומו את שמכיר וע״י שעשה, הבהמיות מעשה בתשובה אין לו פה להשיב, וע״י דמימה ושתיקה זו השי״ת מרחם בחינת שהוא לתשובה זוכה כי העליה, בתכלית לעלות וזוכה עליו אזי לשם לעלות וכשזוכה מהדיבור, שלמעלה שתיקה בחינת כתר

דהיינו כנ״ל, אדם ונעשה חוזר אדם לית כי אלף, בחינת שנעשה בלא אלף וכו׳, (כמבואר שם לקמן באות הדיבור ונבנה חוזר בוודאי ואזי ה). בשלימות, כי גדר האדם הוא הדיבור.

שלח ע״א): (ז גיטין במסכת חז״ל כדדרשו חללים. לך והוא יפיל עלי העומדים אדם בני אלעזר, לרבי עוקבא מר ליה אשמרה ׳אמרתי ליה וכתב שרטט מהו. למלכות למסרם ובידי לנגדי׳, רשע בעוד מחסום לפי אשמרה בלשוני מחטוא דרכי לפי אשמרה לנגדי שרשע אע״פ לי מצערי קא ליה, טשלח מחסום. בהו. דאיקום מצינא ולא טובא, לו׳, והתחולל לה׳ ׳דום ליה, שלח חללים לך יפילם והוא לה׳, דום לבית עליהן והערב השכם חללים, המדרש, והן כלין מאיליהן. הדבר יצא מפי ר״א, ונתנוהו לגניבא בקולר. (...) אמר ליה רב הונא בר נתן לרב אשי, מאי דכתיב ׳קינה ודימונה ועדעדה׳. אמר ליה, מתוותא דארץ ישראל קחשיב. אמר ליה, אטו אנא לא ידענא דמתוותא דארץ ישראל קא חשיב, אלא רב גביהא מארגיזא אמר בה טעמא, כל שיש לו קנאה על חבירו ודומם, שוכן עדי עד עושה לו דין. אמר ליה, אלא מעתה ׳צקלג ומדמנה וסנסנה׳ הכי נמי. אמר ליה, אי הוה רב גביהא מבי ארגיזא הכא הוה אמר בה טעמא. רב אחא מבי חוזאה אמר בה הכי, למוסרן. עלי. לחרף ולגדף. ובידי כל מי שיש לו צעקת לגימא על חבירו, ודומם, שוכן בסנה עושה לו דין. ופירש רש״י (שם): העומדים כח בידי להלשין עליהן. לנגדי. מריבני ומקניטני. גניבא. היה חולק עליו. קולר. שלשלת של ברזל שנותנין שם המוכתבים למלכות להריגה. מארגיזא. שם מקום. קנאה. כעס מחמת צער שצערו. קנאה. הוא לשון שאדם מתעבר על ריבו או על ריב אחרים, כמו ׳קנא קנאתי׳ (מלכים א), וכמו ׳בקנאו את קנאתי׳ (במדבר כה). צעקת לגימא. שגוזל ממנו ויורד לחייו לשערי מזונותיו. ועוד ביארו התוספות (שם) בדרך אחרת שעולה בפ׳ בתרא דזבחים (דף קטו ע״א) דרשינן דום בענין אחר, גבי ׳וידום אהרן׳ (ויקרא י), אע״פ חללים. יפילם גם היא בקנה אחד, וז״ל: והוא שהפיל לך חללים אתה דום. השכם והערב עליהן. דריש דום כמו דמדומי חמה (שבת קיח ע״ב). אע״ג דאמר בבבא קמא (דף צג ע״א) המוסר

דינו לשמים הוא נענש תחילה, הא אמר ה״מ דאית ליה דינא בארעא. אי נמי, השכם עליהם לבית המדרש קאמר, לעסוק בתורה.ולבי חלל בקרבי. כתיב בתהלים (קט, א–ה, כ–כב): למנצח לדוד מזמור אקי תהלתי אל תחרש: כי פי רשע ופי מרמה עלי פתחו דברו אתי לשון שקר: ודברי שנאה סבבוני וילחמוני חנם: תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה: וישימו עלי רעה תחת טובה ושנאה תחת אהבתי: (...) זאת פעלת שטני מאת ה׳ והדברים רע על נפשי: ואתה אקים אדני עשה אתי למען שמ כי טוב חסד הצילני: כי עני אהבתי. במקום האהבה שאני אוהב אותם, המה נוטרים ואביון אנכי ולבי חלל בקרבי: ופירש בזה במצו״ד (שם) על דרך הפשט בזה״ל: תחת עלי שנאה בלב. ואני תפלה. עכ״ז אני איש תפלה להם. (...) כי עני. אני נכנע ומושפל כעני ואביון, וליבי נעשה חלל בקרבי מגודל הפחד והתוגה. ׳וליבי חלל בקרבי׳, היינו מלשון חלול וריקן, כדכתב הש״ך עה״ת (ויקרא כא, ז): על כן נקרא ההרוג חלל, שהוא חלול מהנשמה. ועי׳ בכל המזמור (ע״פ כלל ה), וראה, כי כולו סובב על ענין ד׳ישמע בזיונו ידום וישתוק׳, כמ״ש ׳תחת אהבתי ישטנוני ואני תפילה׳, וכן ׳זאת פעולת שוטני מאת ה׳׳, ׳מאת ה׳׳ דייקא, ולא מאת בשר ודם, ועל כן ׳אדום ואשתוק׳. ועוד דרשו באופן אחר בירושלמי סוטה (כה ע״א): אברהם עשה יצ״ר טוב, ומה טעמא (נחמיה ט) ׳ומצאת את לבבו נאמן לפניך׳׳. אמר רבי אחא, והפשיר עמו, ׳וכרות עמו הברית׳ (שם). אבל דוד לא היה יכול בו, והרגו בלבבו, מה טעמא (תהלים קט) ׳וליבי חלל בקרבי׳. וכעין זה איתא גם בזהר (פנחס, רכז ע״ב), וז״ל: יובהון ׳ורוח אלקי״ם מרחפת על פני המים׳, האי איהו קליפה לרוחא דקודשא, לשמאלא רוח סערה, עלייהו אתמר (קהלת י) ׳לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו׳. דוד אעבר (שם): מדבש המתוק ופירש דיליה. בכינור צפונית רוח לנשבא זכה דא ובגין בקרבי׳, חלל ׳ולבי דכתיב הוא הדא ליה, וקטיל מלבוי ליה וברוחות שבלב נאמר ׳ורוח אלקי״ם מרחפת על פני המים׳, והוא רוח הקדושה שבחלל הימני שבלב שהוא היצה״ט, זה הרוח סערה היא קליפה ולבוש לרוח הקודש הפנימי, לשמאל דהיינו בחלל השמאלי שבלב האדם שורה הרוח סערה שהוא היצה״ר, והלב יש לו בחירה לשמוע ליצה״ט או ליצה״ר, עליהם נאמר ׳לב חכם לימינו׳, פירוש, רוה״ק שבחלל הימני שבלבו של אדם מטה אותו לדרך הימין לטובתו, ׳ולב כסיל לשמאלו׳, ורוח הסערה שבחלל השמאלי שבלבו מעקם אותו לדרך השמאל לרעתו. וממשיך ואמר כי דוד העביר את הרוח סערה מלבו והרג אותו, זהו שכתוב שאמר דוד ׳ולבי חלל בקרבי׳, כי העביר את היצה״ר מלבו ונשאר בלב מקום חלל וריק במקומו, ולכך זכה שתנשב רוח צפונית בכינור שלו, ר״ל שזכה שנעשה מרכבה לרוה״ק שהוא השכינה שהיה מנשב בלבו, שהוא דוגמת הכינור המנגן מאליו.

ז.) גיטין (כשדרז״ל (קט (תהלים

מקור חכמה נחל נובעערכיםבהמתרגםבוכינויים