31 | 7 ימים | ט"ו בסיון תשס"ד 4.6.2004

רשמית אין עובדי קבלן ב"מפעלי יםײהמלח". בפועליש אלפי עובדים כאלה, שאף אחד לא סופר אותם.עובדי הקבלן עובדים בתנאים מחפירים, ללא זכויותסוציאליות, ומפחדים להרים ראש פן יפוטרו. ועדהעובדים הקבועים, "המיוחסים", מתעלם מהם. הנהלתהמפעל מתנערת מכל קשר עימם. ג'קי אדרי, עובדקבלן, מספר את סיפורו האישי, סיפורם של אלפיםמתושבי דימונה, שיוצג במשדר מיוחד של "עובדה"

ן י /עינת פישבי י/ ל א פ ר ד ד ל א : ם י מ ו ל י צ

ט"ו בסיון תשס"ד 4.6.2004| 7 ימים |30

להיות עובד קבלן זה לחיות כל החיים

עם ידיעה שאתה פחות טוב, ג'קי אדרי

ריח הראשון שג'קי אדרי זוכר, הריחשהיכה בו כשירד מהאוטובוס וראהײבפעם הראשונה את מפעלי הענק ניצײבים על שפת הים המת, הוא ריח האש

לג. ”מאז אני מכור לריח הזה”, הואמחייך, נזכר בילד שעמד פעור עינייםוחושים, ולא יכול היה להפסיק לשאובײלתוכו את אוויר המקום הכי נמוך בעו

לם, ”אף אחד לא יודע את זה, אבל לאשלג יש ריח של בית”.ײארבעים שנה עברו. אדרי ראה את האשלג והברום והמגנ

זיום זורמים כמו דם וכמו אוויר במערכות החיים של העיירהשנולד בה, דימונה, מספקים עבודה ופרנסה לכל תושביה. הואראה אותם נכנסים לריאות ולעור ולמערכת העצבים של כל מיײשהכיר, משאירים כוויות ומביאים מחלות ועלולים לשנות לתײמיד את מבנה הגוף. היום הוא רואה איך היסודות האלה, בתה

ליכים שאין שום קשר בינם לבין התהליכים בטבע, הופכיםעיירת פועלים משפחתית לעיר שהבדלי המעמדות בה לא היומביישים את רוסיה הצארית בימי זוהרה. אבל כמה שהוא למד

לפחד מהם, הוא עדיין מכור לריחות של "מפעלי יםײהמלח".הוא מתעורר בשתיים בלילה, יום כן יום לא, מתלבש בשקטײכדי לא להעיר את הילדים ויוצא אל הטנדר שאוסף אותו בעש

רה לשלוש. 45 דקות הירידה אל הים עוברות בשקט, הכנה ליוםעבודה שיודעים רק מתי הוא מתחיל. העברת החומרים המסוכניםאל המכליות יכולה לקחת שמונה שעות ביום רגוע או 16 שעות,אם דברים עבדו קצת פחות חלק. תאונות קורות, אבל הפועליםוהוא בראשם עושים הכל כדי לשפר את המערכת ולמנוע אותן.במקרה של תאונה, כמו בכל בעיה אחרת שתצוץ במהלך העבודהוקשורה לעובדים, כמו בכל מה שקשור לתנאי העבודה ולעתידם,

הם יכולים לסמוך רק על עצמם. הם עובדי קבלן.ײעובדי הקבלן הם עובדים סוג ג' במפעלי יםײהמלח. לא סו

פרים אותם, וזה לא סתם ביטוי. פשוט אין להם מספר, ונהוג גםלטעון שאינם קיימים. מעליהם נמצאים עובדי דור ב', אלו

שקיבלו קביעות בתנאים מופחתים לפנישנים מעטות, ובדרגה מעל — עובדי דור

א'. אצולת המפעל.אם מישהו מעובדי המפעל היה יוצאײמשם ומספר את סיפור הפערים שבין הק

בוצות האלה, רובם אנשים שגרים באותהעיר וילדיהם לומדים באותם בתי ספר, אףאחד לא היה מאמין לו. פערי שכר שלמאות אחוזים, היעדר פנסיה ועבודה ללאתנאים סוציאליים הם דברים שהתרגלנוײלשמוע ולקבל. אבל הסעות נפרדות, אי

סור שהיה קיים בעבר, לאכול באותומקום, השפלות, ועיר שאפילו התינוקותבה יודעים אבא של מי דור א' ולמי ישײאבא עובד קבלן — הם דברים שמגיעים מז

מנים ומקומות אחרים. ובמקומות כאלו, כולם יודעים שאסורלדבר.

ג'קי אדרי הוא עובד הקבלן היחיד שהסכים לדבר באופן גלויעם טלי שמש, הבמאית של הסרט ”זהב לבן”, שישודר השבועײב”עובדה” במסגרת שידורי "טלעד". במשך שנה וחצי תחקרה וצי

למה שמש (ר' מסגרת) את הסרט, כשדלת אחר דלת נטרקת בפניהוטלפונים מתנתקים בשנייה שהאנשים מהצד השני שומעים מההיא מבקשת לדעת. מעטים מעובדי הקבלן שהסכימו להתראייןמדברים בסרט עם מסיכות גבס לבנות על פניהם. את מה שהם לא

ײיכולים להגיד, חושפת שמש בעבודה עיתונאית ובימויית נדירה.

הסרט מגלה עיר שלמה שחיה בפחד,ײתחת האיום הגדול מכל של אובדן תעסו

קה, משוסעת על ידי הסכמי עבודה ותנאיײהעסקה בלתי נתפסים. זה הסיפור של דיײמונה, אבל דרכו אפשר לראות בצורה כוא

בת, עד שלרגעים קשה להביט, מה עשוליחסי העבודה בישראל כמעט שלושים שנה של הפרטה, ואיךײנראה החזון של שרי האוצר: מעמד הולך ונעלם של עובדים קבו

עים, ומעמד מתרחב של עובדים נטולי זכויות, שנאספים לעבודהמהרחוב, מתחננים לפרנסה ומוכנים לעשות עבורה הכל, אבל

באמת הכל. ”להיות עובד קבלן”, אומר אדרי השבוע, ”זה מצב נפשי. זהײלחיות כל החיים עם ידיעה שאתה פחות טוב, ושאם תנסה לש

נות את זה, אם תרים את הראש — אתה יכול לאבד גם אתהמעט שיש לך”.

הפרטה של הלבהבעיה של אדרי היא, שהוא לא במצב הנפשי הנכון בשבילײלהיות עובד קבלן. ככה הוא מוצא את עצמו מנהל מאבקים חבר

תיים באינטרנט, מקבל אזהרות שאינן אמורות להשתמע לשתיפנים, לסגור את האתר ואת הפה, או קם מולהנהלות עתירות כוח להגן על אנשי ועדיםשבכלל לא מייצגים את האינטרסים שלו. הואלוקח על עצמו סיכונים שעובד קבלן לא אמורלקחת, וכשהוא מתראיין, גם בסרט וגם פה,

הוא יודע שאין מי שיגן עליו.אדרי גדל עם התחושה שהמפעלים, ממשכמו העיר והים, הם שלו. אביו, אברהם אדרי,ײהיה ממקימי מפעלי יםײהמלח. האב נולד במ

רוקו, היגר לישראל בײ48', ובמשך כמה שניםהסתובב בירושלים. ”הוא היה אחד מהחבר'השגרו בשטח ההפקר”, מספר אדרי, ”עובריםבלילות לירדן, גונבים, עושים בלגנים, לאבדיוק החבר'ה הטובים מהאוניברסיטה. יוםײאחד מפקד תחנת ירושלים אסף את כל הפו

שטים האלה והיגלה אותם מהעיר למחנה עבודה שהקימוביםײהמלח. הם היו הקבוצה הראשונה של עובדי המפעלים. אחרכך, כשהקימו את דימונה — הפושטים מירושלים קיבלו את

הדימונאים הראשונים לעבודה”.דימונה הוקמה במטרה ברורה — לשרת את המפעלים, שהיופרויקט לאומי ראשון במעלה, ובהמשך לספק להם עובדים.התמונות המטושטשות ההן, עולי מרוקו יורדים ממשאיותבצהרי יום קיץ לוהט אל חולות שאין בהם כלום, לא מעוררותאצל אדרי שום מרירות. להפך. בין מקימי העיר בײ55' היו סבאשלו, אברהם אילוז, וילדיו. הסב והבניםהיו בין אלו שטבעו את המושג הדימונאי”לרדת לעבודה”, כשעשו בפעם הראשונהאת הדרך התלולה מהעיירה אל הים, דרךײשעתידים לנסוע בה אלפי פועלים בעש

רות השנים הבאות. ”הם באו לעבודה, וראושם בחור מרוקאי נחמד, אדרי. כדי שלאײיישאר לבד במחנה, בכל זאת מרוקאי מה

בית, אותו אזור בקזבלנקה, הזמינו אותו לעשות שבת אצלםבבית. אבא פגש את אמא שלי, ומאז הוא לא עזב”.

גם אדרי, היום בן 45, לא עזב מעולם. לא את העיר, וכמהשניסה — גם לא את המפעל. ”את דימונה אני לא יכול לעזוב,גם לא ללילה”, הוא אומר, ”לא חשוב מה עשיתי בחיים, עבודה,צבא, וכל מה שניסיתי — תמיד חזרתי לישון בדימונה. כל מקום

אחר נראה לי זר ומוזר”.והמפעל?

”אנחנו גדלנו עם המפעל. בדימונה כשילד היה אומר 'אבאהלך לעבודה', המשמעות היחידה היתה 'אבא הלך ליםײהמלח'.ײכל הטיולים המאורגנים, הביקורים במתקנים החדשים, המשמ

רות שלהם, אנחנו תמיד היינו שם. אוכלים שם, מכירים אתכולם, נפגשים למטה, ואז בבית ואז שוב שם. את יודעת מה זהבשביל ילד לראות מנוף מרים טונה? האור הראשון שנדלק איפעם בדימונה היה בחתונה של ההורים שלי, מגנרטור שאבאהביא מהמפעל. מפעלי יםײהמלח זה הילדות שלנו. עם כל מה

שקרה, זה עדיין שלי, הבית שלי”.ײלהורים לא היה ספק שדור הבנים ימשיך בהגשמת החלום, וש

דורות רבים עוד יספרו בגאווה על הימים שבהם היה המפעלשלהם רק מחנה עבודה על שפת יםײהמלח, לפני שהפך לגן העדןשל הדרום. ”אבא שלי, הדבר הכי חשוב לו היה שנישאר קרובײאליו. היה לו תלם מחשבתי אחד: להישאר בדימונה, לגדל פה מש

פחות, להביא לו נכדים בדימונה, ולעבוד ביםײהמלח”.אדרי שירת בצבא במודיעין, אחר כך התנדב לימ”מ, התחתן עםג'ולי, בת המקום, ונולדו להם שלושה ילדים. כשחזר מהשירות עבדבמפעלים תקופה קצרה כעובד קבוע, אולם עוד לפני שחזר לעבודײבדימונה כבר התעוררו אצלו משיכה ועניין חדשים לגמרי, ובאמ

צע שנות השמונים פתח עסק ראשון למחשבים בעיירה.

<<<

33 | 7 ימים | ט"ו בסיון תשס"ד 4.6.2004

"בשביל הוועד של 'מפעלי יםײהמלח', לעזור לי במאבק שלי זה בשבילם לקבל פחות בונוס. זה להתייחס כמו בני אדם לעובדיקבלן, זה להוריד לעצמם את הכוח להשפיל אנשים בעלייה לאוטובוס. אני לא בטוח שהם מסוגלים לזה”

"דבר אחד ברור לי, ואני יודע שבסופו של דבר יבינו כולם: אם יש דבר גרוע במדינת ישראל, יותר מהטרור ויותר מהכל, זהעובדי הקבלן. זה החור השחור שמאיים על הכלכלה הישראלית, על החברה ועל העתיד של כולנו”

משהו מסוכן מאוד, בנימין נתניהו

מי שלקח את הזהב הלבן, לקח אותו מכולנו, מפעלי יםײהמלח

העסק קרס אחרי שנתיים, ואצל אדרי התחילו עשר שניםקשות, עמוסות משברים, שבהן עמד מול מעקלים מכל סוג,נאלץ למכור את דירתו ורכושו, המשפחה עברה לגור בדירתדיור ציבורי, ורק בסוף 99' הצליחה לשקם את עצמה. ”השורהײהתחתונה”, הוא אומר, ”זה שהיום אני עובד קבלן בחברת הבײרום במפעלי יםײהמלח. כשהצלחתי לעמוד על הרגליים והבט

תי סביבי, זו היתה העבודה היחידה בעיר”.בײ96' מכרה מדינת ישראל את תאגיד "כימיקלים לישראל",ײשמפעלי יםײהמלח הוא הרווחי והמצליח בין מפעליו, לארווין איי

זנברג. בײ99' הציעו היורשים של אייזנברג את הנכס למשפחהעופר, ומרגע שהגיעה ההצעה, לקח לאחים עופר בדיוק 24 שעותײלקנות לעצמם את "יםײהמלח". ההפרטה הגיעה אל הלב של הדרום, והקשר עתיק היומין בין העיירה לים שלה התחיל להיפרם.

ײחברות כוח אדם אמנם היו בעיירה מקדמת דנא, אבל במסגרת תהליכי הייעול עוגנו המעמדות החדשים בהסכמים מיוחדים. קבוצהגדולה של עובדים ותיקים סגרו על ”הסכמי דור א'” עתירי הזכויות,ײוהפכו לגזע הנפילים. בהם איײאפשר לגעת. חלק מאלו שהיו אז עובײדי קבלן הוחתמו על הסכמי דור ב', ובהמשך על ”דור ב' משופר”, שמ

ציעים תנאים פחותים וקביעות רק אחרי חמש או שמונה שנים. כנהוגײבמקומות רבים, חלקם מפוטרים רגע לפני שהם מגיעים לקביעות הנכספת. המעבר בין המעמדות, כראוי לאצולה אמיתית, אינו אפשרי.

מעמד עובדי הקבלן בוטל רשמית, אולם למעשה ממשיכיםײאלפים כאלה לעבוד, כשהמפעל מתנער מכל קשר עימם. הקבל

נים החדשים מתמודדים מול מכרזים אכזריים, שכדי לזכות בהםיש להוריד את ההצעה אל המינימום, לגבול הרווחיות. המקוםהיחיד שבו ניתן לקצץ כדי לשמור על רווחים, הוא שכרם שלהעובדים. ככל שעובר הזמן ורווחיות המפעלים גדלה, מרוויחיםיותר ויותר עובדים פחות ופחות כסף, תהליך שיתעצם עם יציאת

עובדי דור א' לפנסיה.

מעמד הסוסייטיםאדרי התקבל לעבודה בײ99', והיום הוא מנהל משמרת מילויברום, מהחומרים המסוכנים שיש. זו עבודה שאין דבר בינה ובין

זמניות, עונתיות או ”פרויקטים מיוחדים” —העבודות היחידות שבהנהלת המפעל מוכניםײלהודות שעובדים בהן, לתקופות קצרות, עובײדים זמניים. הוא ליווה את פיתוח המערכת המ

שוכללת למילוי מכליות ואיזוטנקים בחומריםמסוכנים, ללא מגע יד אדם, והוא מדבר עליהבגאווה, כאילו אבא שלו עדיין חבר ועד והיאשלו, שלו באמת, ולא של תאגיד פרטי שאת

בעליו כנראה לא יפגוש לעולם, והקשר היחיד שלו אליהם הואדרך הקבלן ”להב” מחיפה.

מהתחקיר של שמש עולה שלמרות הכחשותיהם של מנהלי

המפעל ויו”ר ועד העובדים שלו, יש במפעלי יםײהמלח אישוריכניסה לכײ4,000 עובדי קבלן. לפי חישובים שערכה, לפחות1,500 מהם עובדים באופן קבוע. איך שלא מסתכלים על זה, קוויייצור ומקצועות שלמים — מאריזה ועד ניקיון — מוחזקים אך ורקעל ידי עובדי קבלן. העובדים האלה — חסרי קביעות, פנסיהושאר תנאים סוציאליים — נוסעים בהסעות נפרדות, נכנסים דרךשער נפרד, שבו הם עובדים בדיקות ביטחוניות, ויכולים לעבודבאותו תפקיד ”זמני” גם עשרים ושלושים שנה. שמש עצמהײפגשה כײ150 עובדים כאלו, גברים ונשים, והצליחה לצלם את האנשים שאיש אינו מודה בקיומם בדרכם לעבודה ובחזרה ממנה.

ײהדבר הכי הקשה לעיכול בתהליך הזה הוא הצלחתה הגדולה של ההנהלה לפרק כל מחויבות בין העובדים לבין עצמם.הסרט מספק הזדמנות לראות את התהליך האבולוציוני שבוײהחזק לא מסתפק באכילת החלש כדי לשרוד, אלא לומד ליה

נות מהטעם. מאות המאושרים של דור א' משתכרים 12 אלףנטו, לפני תוספות וגילומים. בני המעמד הגבוה של דימונה,”הסוסייטים של העיר”, לדברי אשתו של אחד מהם, שמבליםסופי שבוע במלונות וחופשות ברחבי העולם, מספרים לשמשבגלוי על החיים היפים שנתנה להם ההנהלה, ובתנאי שיישארומעטים וסגורים. כך נתנו יד לדחיקתם לשוליים של אנשי דורײב', שאחרי שנים של עבודה אולי יגיעו לסביבות השכר הממו

צע במשק, ושל מעמד העבדים, הזמניים, ששכרם החודשי יגיעבשיאו (עבור רבים מהם רק בחלומות) לײ4,200 שקלים. הרובײיבוססו באזור הײ3,200 וכזכור, מדובר בקבלנות. אין גבול למספר השעות שעובד יידרש לעבוד עבור השכר המפואר הזה.

”אתה בשבילם כמו עובד זר. עובד קבלן זה כושי. שחור. הםהלבנים”, אומר לשמש עובד קבלן אחד, מכוסה במסיכת גבס,

<<<

"לקחו מפעל ממשלתי, שהוא מחצב של מדינה — לא שירות, אלא מחצב — והעבירו לבנאדם אחד את היכולות לנהל ולקחת את הרווח. ממתי משהו של כולנו נהיה רק שלו. האיש הזה לא יקרין את הרווחים שלו בחזרה

על העיר, אלא רק לבנק שלו או שבכלל לעסקים שלו בחו”ל. זו תמצית הטירוף"

איפה הכסף של הים?הבמאית טלי שמש (בין סרטיה ”השמנה והיפה”,”חלומות טלוויזיה”, כתבות ל”עובדה” ותוכניות נוספות),ביקרה בדימונה לראשונה בזמן הבחירות המקומיות. ”היה

שם משהו שהרגיש כל כך רע, חסר סיכוי,יותר גרוע ממקומות אחרים שהייתי בהם”היא מספרת, ”ופתאום מישהו שאל אותי:'למה אתם אף פעם לא שואלים את השאלותהנכונות? רק באים להראות עוני, ולאמבינים למה. חשבת פעם למה כל העירהזאת עובדת במפעלי יםײהמלח ואנחנובמצב כזה גרוע? איפה הכסף של הים?'מישהו אחר זרק את המשפט 'עיר שלעבדים'. לא היה לי מושג על מה הםמדברים, אבל הרגע הזה נשאר איתי חזק

מאוד”.אחרי חודשים התחילה לנסוע לדימונה

עם תחקירן ”עובדה” שי גל, לנסות למצוא את הסיפורשהבטיחו לה. עשרות נסיעות לא הובילו לדבר, ושמשכמעט השתכנעה שטעתה. איש לא רצה לדבר איתה עלעובדי הקבלן, וכולם נשבעו שמדובר בתופעה שנגמרהמזמן. הכל השתנה כשהבינה שרוב האנשים סביבה הם עובדיקבלן, ושהם חיים תחת איום אמיתי. כשמצאה מרואיינים

מתחבאים במושב האחורי של המכונית שלה, או את הצוותשלה עולה לדירה בהתגנבות יחידים, חשבה לפעמים שהיא

בעצמה בסרט, ושהפחד מוגזם, לא רציונלי.”היום אני יודעת שהוא אמיתי ומוצדק,והסיפור הרבה יותר גדול ממה שדמיינתי.זה נהיה כמעט אובססיבי עבורי. בכל פעםהייתי חוזרת יותר ויותר כועסת,כשקלטתי איך הפכו אנשים לעבדים

במכרה של זהב”.עד סוף הסרט שמש עוד האמינהשתזכה לראיין את האחים עופר, או לפחותמישהו ממנהלי המפעל, אולם נתקלהבחומה בצורה של אינפורמציה מטעהוהתעלמות. ”קשה להאמין, אבל על האחיםעופר, בעלים של חצי מדינה, אין ארכיוןכתוב או מצולם. לא טלוויזיה ולאעיתונות. כשראיתי את זה, הבנתי כמה צדק האיש שאמר לי

שאנחנו לא יודעים מה לשאול”.

(את "זהב לבן" צילם שרון דהײמאיו וערכה עליזה אסקירה. הוא ישודר בתוכנית ”עובדה” במסגרתשידורי "טלעד" ביום רביעי בשעה 21:25)

(המשך מעמוד קודם)

אם תרים את הראש, אתה יכול לאבד גם אתהמעט שיש לך, אדרי

במאית "זהב לבן", טלי שמש

הבמאית טלי שמש מצאה "עבדים" במכרה של זהב

קאמי

חן ם:

לוצי

ט"ו בסיון תשס"ד 4.6.2004| 7 ימים |34

37 | 7 ימים | ט"ו בסיון תשס"ד 4.6.2004

”כשהם מגיעים אלינו זה אוי ואבוי, אתה צריך להיות כמוײבדום, או שזה 'לך הביתה'. הוא לא שואל קבלן ולא מנהל עבו

דה ולא אף אחד. הוא יכול להגיד לך 'קח את הרגליים שלך ולךהביתה' גם אם עבדת עשרים שנה שם”.

ײאחד משיאי הסרט הוא ראיון עם ארמונד לנקרי, יו”ד ועד העוײבדים, מהוועדים החזקים בארץ. שמש אינה מניחה לו, אינה מוות

רת גם כשהוא חוזר ומצהיר ”אין דבר כזה, עובדי קבלן, לא קייםײפה”, עד שהוא נכנע ומסביר שלפעמים הם באמת מביאים קבל

נים, כדי לעשות עבודות שעובדי המפעל הרגילים אינם מסוגליםײלעשות, בשעות שעובדים ”רגילים” לא יכולים לעמוד בהן. ”עבו

דה שחורה?” היא שואלת אותו, והוא מחייך: "את אמרת".לנקרי מסביר שלא כל אחד יכול להיות עובד קבוע בחברה,ושמי שאינו עומד בדרישות של ”חברה שמכבדת את עצמה”,כהגדרתו, יסתפק בלהיות עובד זמני. ”זה כמו בקטיף”, הואאומר, ”מי עובד שם? תאילנדים!” מיותר לציין שהוועד אינוײמייצג את העובדים האלה ואינו עושה דבר כדי להגן על זכויו

תיהם הדלות, ההולכות ונעלמות.

"לא ראוי" אחד כזה הוא מירו טורג'מן, עובד קבלן שלושיםשנה שיצא מהמחזור וחי היום מקצבת זיקנה. בראיון קורע לבבסרט הוא מספר על עבודתו בפס הייצור באריזה, בלי שעותקבועות ובלי תשלום על שעות נוספות, מקבל שכר מינימוםלפי טונות של אשלג ארוז, כשלא רק פנסיה — גם אוכל כמוײלשאר לא מגיע להם. עד לפני זמן קצר היו עובדי החברה אוכײלים בחדר האוכל, והזמניים מסתפקים בסנדוויצ'ים מהבית שע

מדו מהבוקר בשמש, או מבקשים נדבות מהמטבח. העלבון עדייןחי אצל טורג'מן, אבל גם הרצון לחזור לעבודה, להתפרנס.

אחד אחר שאין לו מה להפסיד הוא עמיחי אסטיבקר, עובדײקבלן שפוטר לאחר תאונת עבודה, הוא נכווה בשתי רגליו מב

רום. כששמש פנתה אליו לראשונה, בתוך שעות מעטות הגיעאליו טלפון מהקבלן, שייעץ לו לא לדבר עם צוות הטלוויזיה

ײשמסתובב בעיר, והזכיר שמשכורתו האחרונה עדיין בידיהם. אחרי שקיבל אתשכרו, החליט הצעיר לדבר. בסרט הואטוען שאחרי הפציעה לא קיבל מהקבלןאת הטופס הנדרש למילוי דוח תאונתײעבודה עבור ביטוח לאומי, כדי שלא לפ

גוע בזכאותם של עובדי המפעל הקבועיםלפרמיות על בטיחות. הקבלן קנס אותו

בײ1,500 שקלים, הוא לא היה זכאי לימי מחלה, ואז איבד אתעבודתו. ערב פסח הוא מסתובב בעיר עם שני ילדיו, ואין לו

מושג לאן להמשיך משם.

יום טוב אדוניברגע הראשון קשה להבין למה אדרי, שדווקא יש לו מהלהפסיד, אינו פוחד לדבר. גם שמש, שפגשה אותו במקרה,היתה המומה כשהסכים להצטלם לסרט, ובמשך חודשים דאגהײלהזכיר לו שהוא יכול להתחרט. כשמתחילים להכיר אותו, וב

עיקר כשנכנסים לאתר שהקים באינטרנט, דרכו הוא מנהל אתמלחמת המעמדות שלו ומנסה להחדיר לשפה המקומית מיליםכמו ”סולידריות”, מבינים עוד פחות. יושב לו בנאדם בבית,יודע שהטלפון ”אדרי, אל תגיע בבוקר לעבודה” עלול להגיעבכל רגע, והוא לא יעלה למעסיקו יותר ממחיר השיחה, ועדיין

ממשיך להעלות לרשת פורומים שקוראים לעובדים להתאגדונתונים כלכליים על חובותיהם של האחים עופר לבנקים או

על רווחיות המפעלים בשנה החולפת.רק אחרי כמה שעות עם האיש שהגיבוי היחיד שיש לו זההוא עצמו, והידיעה האזרחית הברורה, הכמו מובנת מאליה, שלײמה שייך לו ומה זכויותיו, משהו מתחיל להתבהר. כמויות האי

נפורמציה שהוא נחשף אליהן ומסוגל לצטט הן אדירות ומהוותחלק מהכוח שלו. חוסר הפחד מביא אותו לכמעט אבסורדים.

בחודשים האחרונים התחיל סכסוך עבודה במפעל ”רותם”, חברתבת של מפעלי יםײהמלח, כשההנהלה ביקשה לאחד את שני המפעליםולהתייעל. שמעון סבן, יו”ר ועד העובדים השבית איזה מתקן, נכנסלקרב מול ההנהלה וכמעט פוטר. אדרי בתגובה פתח באתר שלו”רשת העיר דימונה”, פורום עבור עובדי "רותם", עובדים מאוגדיםמדור א'. תחת מסך האנונימיות האינטרנטיתהתחילו העובדים לתקשר זה עם זה, להביעתמיכה ביו”ר שלהם ולהתארגן לפעילותײמחאה. אדרי גם העלה לאתר ידיעות על ניסיוײנות של הנהלת המפעל לספק חומרי גלם מיר

דן, כדי לעקוף את העובדים, וחימם את הגזרה.”אני יודע איך להשיג אינפורמציה שחשוב

לדעת”, הוא מחייך.התסיסה גברה, וגורמים פוליטיים בעיר, כמו גם אנשי הוועדיםײשל מפעלים אחרים באזור, התחילו להתנגד לפיטורי סבן. ההנהײלה ביקשה לפזר את המרידה, והוציאה את העובדים ל”חופשה יזו

מה”, עד שסבן יגיש את התפטרותו. יומיים לפני היציאה לחופשהצלצל הטלפון של אדרי. על הקו היה הקבלן שמעסיק אותו.

”הוא אמר שהתקשר אליו בכיר מכי”ל”, מספר אדרי, ”ואמרלו להגיד לי להוריד את האתר, תוך איום על העבודה שלו שם.לא היתה לי ברירה. הורדתי את האתר. הבנתי ששיגע אותםמשפט אחד שאמרתי למישהו שם: 'איך אני, עובד קבלן עם אתרשל 70 שקל, ניצחתי את כי”ל'. אחרי כמה ימים עשיתי צעד קצתמכוער, אבל לא היתה לי ברירה. התקשרתי לסמנכ”ל הבכירשנתן את ההוראה לסגור, והתנהגתי כמו ילד מחשבים כזה, הכיטמבל שיש. 'שלום אדוני, אני מצטער שהפרעתי לך אדוני, אנייכול לדבר עם אדוני?' הוא אכל את הפיתיון, וביקשתי ממנו יפהלהשאיר לי את הפורום. בסוף הוא אמר, 'אתה יודע מה, אדרי, אני

אשקול לתת לך אישור לפתוח את האתר', ואני ממשיך, 'תודהרבה אדוני, שיהיה לך יום טוב אדוני'. איך שסגרנו התקשרתילאיש קשר אליו ואמרתי לו שאם תיפול שערה אחת מהראש שלי

או של העובדים שלי, ההקלטה הזאת הולכת עכשיו לרדיו”.ההקלטה נמצאת בידיו של אדרי, הוכחה נדירה לשלטוןײחסר העוררין של הנהלת המפעלים בחיי העיר דימונה ועובײדיה. בסרט מטיח סבן במנכ”ל כי”ל, מעל הבמה בכינוס עוב

דים, את הטענות בדבר הניסיונות לפגוע באתר ובתקשורת ביןהעובדים, כולל האיום בפיטורי עובדי קבלן.

ײסבן חזר בסופו של דבר לעבודה, וערב פסח הוחזרו שאר העובדים למפעל. גם אם לא האתר של אדרי עשה את זה — סביריותר להניח שהיתה זו התקרבות מועד הנפקתה לבורסה של כי”לײ— עדיין מדובר בצעד חסר תקדים. עובדים מאוגדים ומוגנים יחײסית נדרשים לשירותי אתר אינטרנט כדי לפתוח את הפה, ואד

רי, עובד הקבלן חסר הזכויות, מאפשר להם לעשות את זה.ײזה לא נראה לך קצת אבסורדי שאתה קם להגן על העובײדים המאורגנים, שלא רק שלא יקומו להגן עליך, הם אלה שנ

עלו את עצמם בהסכמים והשאירו אותך לחסדי קבלנים?

”יש פה אבסורד, את צודקת, אבל זה האבסורד של הקיום. זהמצחיק שבמקום שהם יריבו עם ההנהלה בשבילי, אני רב בשבילם”.היית עושה את זה בשביל לנקרי, יו”ר הוועד של מפעלי

יםײהמלח?”אם הוא היה נקלע למצב כזה? בטח. אני גם פעיל עכשיובעניין הוועד של הרכבת. אני זיהיתי חלל גדול ולשם אנינכנס. נכון שעמיר פרץ היה צריך לקרוא לסולידריות, אוראשי הוועדים הגדולים, לא אני. זה הולך הפוך. אבל לי אין אתהמעטפת שעוטפת יו”ר ועד, ולא את מערכת השיקולים. אין לי

מה להפסיד. אני מזהה חלל שנראה לי, אז אני נכנס בו”.ײאתה מאמין שבשלב כלשהו הם יעזרו לך להילחם על הז

כויות שלך?ײ”לעזור לי במאבק שלי זה בשבילם לקבל פחות בונוס. זה להײתייחס כמו בני אדם לעובדי קבלן, זה להוריד לעצמם את הכוח לה

שפיל אנשים בעלייה לאוטובוס. אני לא בטוח שהם מסוגלים לזה”.

תמצית הטירוףײביום החופשי שבין שתי משמרות, אדרי יוצא לסיבוב במפ

עלים הסגורים של עיר שחיה על 12 אחוזי אבטלה פלוסײמינוס,ײויש בה לשכת תעסוקה שמספקת עבודה רק לעובדי קבלן. הא

בסורדים של הקיום לא נגמרים — ג'ולי אשתו עובדת כפקידתהשמה בשירות התעסוקה, ושולחת בלית ברירה מובטלים אל

הקבלנים. ”זו ההפרטה”, הוא מקונן, ”שגמרה לנו את העיר”.בבחירות האחרונות הוא עשה ניסיון של הרגע האחרון לרוץלמועצת העיר עם רשימת ”אופק חדש”, והשיג משהו כמו 200קולות. המצע הפוליטי שלו תואם את המנהיגות החדשה שלהדרום, אנשים כמו אלי מויאל, ראש עיריית שדרות. שילובשל מצע חברתי שמאלני, סוציאליסטי במופגן, ומצע מדיניימני, נגד ההתנתקות ובעד יד קשה כלפי הפלסטינים. הסתירההזאת מגיעה לשיאה ביחס האמביוולנטי כלפי בנימין נתניהו,שר האוצר הכי ריאקציונרי ואנטי חברתי בשושלת ארוכה שלײשרי אוצר אנטי חברתיים. למרות הביקורת הקשה שיש לו כל

פיו, אדרי עדיין מתקשה לקבל את האפשרות שנתניהו מאמין

(המשך מעמוד קודם)

ט"ו בסיון תשס"ד 4.6.2004| 7 ימים |36

"יש להם ועד עובדים טוב שפועל בשבילם, אבל אם יתעלו לרגע, הם יראו שצריך לחשוב גם קדימה.אם בדימונה הפערים יגדלו, גם העשיר ישלם מחיר בסוף. אנחנו כמו בתקופת הפאודליזם עכשיו, אבל שלא יטעו — הם

לא האצילים. באו ומצאו איזה אציל, נתנו לו את כל כי”ל, ואנחנו כולנו הווסלים שלו”

מפעלי יםײהמלח זה הילדות שלנו, מפעלי יםײהמלח

דוברת מפעלי יםײהמלח מוסרת:1. החל מיולי 2002 אין החברה מעסיקה עובדיםבאמצעות קבלני משנה, למעט שמונה עובדים בלבד כיום,בעלי תקופת העסקה קצובה (המהווים שישה פרומילמהמועסקים בחברה ולמעט מספר עבודות אשר מתבצעות

בקבלנות, כגון הסעות, ניקיון והסעדה).2. הטענה כי להנהלת המפעל יש אינטרס להעסיק כמהשיותר עובדי קבלן בגלל עלותם הנמוכה והיעדר קביעותאינה נכונה. הקריטריונים נקבעים בהתאם למיומנויותהדרושות. העסקת קבלנים נעשית משיקולים עניינייםומקצועיים. קבלת שירותים מקבלנים נבחנת לגופו של ענייןובין היתר מובאים בחשבון השיקולים הבאים: התמחות,

התמקצעות, איכות, עמידה בלוחות זמנים ועלויות.

3. קבלת שירותים מקבלנים שונים נהוגה ונפוצהבגופים כלכליים רבים אחרים בארץ ובעולם. בדרך זוהחברה זוכה לקבל שירות אמין ומקצועי מחברות המתמחותומתמקצעות בעבודות מיוחדות. כמו כן, מדובר בדרךנוספת לשמור על חוסנה של החברה בשוק תחרותי קשה.החברה שוכרת את שירותיהם של עשרות קבלנים בתחומי

עשייה שונים, אשר מעסיקים מאות בודדות של עובדים.4. לגבי ההבדלים בין עובדי "דור א'" ו"דור ב'": בחברהקיימים שני סוגים של הסכמי עבודה קיבוציים אשר נחתמובהסכמה עם נציגות העובדים ועם הסתדרות הפועלים. כלעובדי מפעלי יםײהמלח זוכים לשכר גבוה ולתנאי עבודההולמים. ההבדלים בין הסכמי העבודה השונים נוגעים לתנאיההעסקה. הסכם העבודה לגבי עובדי דור א' נחתם לפני שנים

רבות והוא חל על עובדי החברה הוותיקים, אשר חלקם היוממייסדיה, ובהתחשב בסביבת עבודה לא קלה בסדום באותם

ימים.5. בנוגע להוראה להוריד את אתר האינטרנט של ג'קי

אדרי, הנושא אינו מוכר לנו.לסיכום, קונצרן כימיקלים לישראל ומפעלי יםײהמלחבתוכו הנו המעסיק הגדול באזור הנגב שהינו אזור מוכהאבטלה, המעסיק באופן ישיר כײ4,200 עובדים ומספקתעסוקה לעשרות קבלנים וספקים שמעסיקים אלפיעובדים. חברת מפעלי יםײהמלח מחויבת לרווחת אלפי בתיאב ולקהילה בנגב. את שניהם אנו עושים בתנאי תחרותעולמיים קשים, ואנו שמחים וגאים במקביל לדאוג לרווחת

הקהילה ולאפשר פרנסה ורווחה טובה לאלפי מועסקים.

("למעט עבודות אשר מתבצעות בקבלנות")תגובה: "שמונה עובדי קבלן בלבד"

(המשך בעמוד 108)

ײבעומק לבו באמת ובתמים בקפיטליזם, בהפרטה פרועה, ביצירת מעמדות של עובדים זמניים ובפגיעה במעמדות החלשים.

אולי בלבו הוא מרקסיסט, אבל הוא מצהיר על תפיסתײעולם של הפרטה ופגיעה בעובדים מאורגנים במילים ברו

רות מכל אלה שלפניו.”כן”, אומר אדרי בצער, ”הוא עושה כאן משהו מסוכן מאוד.נראה לי שהוא מנסה לשדרג את עצמו לכיוון של הכלכלהײהעולמית, וזה יוצא על חשבון אוכלוסיות גדולות בחברה היש

ראלית. דבר אחד ברור לי, ואני יודע שבסופו של דבר יבינוכולם: אם יש דבר גרוע במדינת ישראל, יותר מהטרור ויותרמהכל, זה עובדי הקבלן. זה החור השחור שמאיים על הכלכלה

הישראלית, על החברה ועל העתיד של כולנו”.הכוונה היתה טובה, להעלות רווחיות, להביא צמיחה

למשק שתעזור לכולם, לא?”אני משווה היום את ההפרטה במדינת ישראל לפלאפון.אנחנו מדברים עם משהו שמקרין לנו לתוך המוח, ואף אחד עודלא יכול לדעת מה הנזק שנגרם לנו. יכול להיות שעוד עשריםשנה ניקח את הטלפונים האלה ונשבור אותם, כי הם הרגו לנוחצי עולם. גם ההפרטה כשיצאה לדרך אף אחד לא ידע איזה

נזק תגרום, אבל זה לפחות כבר ברור היום”.מי כן יכול היה לראות?

ײ”אני. דימונאים, אנשים שגדלו בדימונה. אנשים שראו והבינו מה עומד לקרות. בדימונה לקחו מפעל ממשלתי שהואמחצב של מדינה — לא שירות, אלא מחצב — והעבירו לבנאדםאחד את היכולות לנהל ולקחת את הרווח. קשה להבין למה,ממתי משהו שלי ושל כולנו נהיה רק שלו. האיש הזה, ברורשלא יקרין את הרווחים שלו בחזרה על העיר, אלא רק לבנקשלו או שבכלל לעסקים שלו בחו”ל. זו תמצית הטירוף. אניײמאוד מזדהה היום עם אנשי הנמל באשדוד, עם ההפרטה שהו

לכים לעשות להם. על גופי אני מרגיש אותה. הם אומרים שאיןפה עובדי קבלן, אבל הנה אני פה — עובד קבלן בשר ודם”.

אם היה לו גב פיננסי, הוא אומר, כבר היה מצליח לאגד אתײהעובדים הבלתי מאוגדים. בינתיים הוא מנסה להציף אותם באי

נפורמציות דרך האתר ודרך טור בעיתון המקומי. ”הכוח הגדולײשל כי”ל”, אומר אדרי, ”זה בחוסר רצון של העובדים לנבור בדבײרים האלה, ואני בא וזורק להם בפנים את העובדות: למשל שמש

פחת עופר לווה מיליוני דולרים מהבנקים. ואז אנשים באים אלייברחוב ושואלים: 'תגיד, למה נותנים הלוואה להם ולא לי? במההוא יותר טוב ממני?' העניין שלי זה להסביר לעובדים שההפרטהלא טובה, גם לא לאנשי דור א', שמרגישים כרגע כאילו הם עלהגג של העולם. הם צריכים להבין דבר פשוט: אם חברה מרוויחה145 מיליון דולר, ורובם הגדול הולך לאדם אחד, והם קיבלו 30אלף שקל החודש, אז או שהם היו צריכים לקבל הרבה יותר אושאולי היו צריכים לקבל פחות, אבל מחולק ליותר עובדים. בכל

אופן, לאן הכסף הזה הלך? אתם אמורים לדעת, אתם דור א'!”אתה כועס עליהם?

”כן, אני כועס. זה שהוא דור א' ומבוסס כלכלית, לא צריךלסנוור את עיניו ממשמעות התהליך הסופי של ההפרטה. הםצריכים להבין שצורת ההתנהלות שלהם היום תפגע אולי לאבהם, אבל בעתיד של העיר ושל הילדים שלהם. יש להם ועדעובדים טוב, מוכשר, שפועל בשבילם, אבל אם יתעלו לרגע,ײהם יראו שצריך לחשוב גם קדימה. אם בדימונה הפערים יגדײלו, גם העשיר ישלם מחיר בסוף. אנחנו כמו בתקופת הפאוד

ליזם עכשיו, אבל שלא יטעו — הם לא האצילים. באו ומצאואיזה אציל, נתנו לו את כל כי”ל, ואנחנו כולנו הווסלים שלו”.

ײהיה לך קשה לקבל את זה שבסופו של דבר, אחרי כל השנים והניסיונות להתרחק מזה, נהיית בעצמך עובד קבלן?

”זה קשה, אבל הגעתי לשם אחרי משברים כל כך קשים, שאניײיודע היום להתמודד עם זה. אותי למשל אף אחד לא ישפיל. כשא

ני רואה עובד אחד אצלנו, מבוגר מאוד, מרים פחי אשפה ענקייםורץ כל היום, כי הוא פוחד שיוציאו אותו לפנסיה, למרות שהוא כברצריך להיות שם, אבל אז לא תהיה לו שום הכנסה, אני אומר לחבר'השלי, תעזבו כבר ותלכו לחפש לכם עבודה עם עתיד. האיש הזהאמור לשאוף לצאת לפנסיה, אבל הוא יודע שלא מחכה לו כלום”.

אתה פוחד להגיע למקום הזה?ײ”בטח, מה, אם אני יכול לראות את התמונה ולדבר עם אח

רים, אני הראשון שפוחד. אני מכין את עצמי כלכלית, מהשלאחרים אולי יותר קשה לעשות, אבל הסכנה שמרחפת על

כל העיר הזאת מרחפת גם עליי”.מה החלום שלך?

”בדיוק כמו החלום של אבא שלי: אני רוצה לגדל נכדיםבדימונה. רוצה שהילדים שלי ירצו לגור כאן, לידי”.

והם רוצים?”לא. וזה שובר לי את הלב. חבל שעובדי דור א' לא מביניםשאם ימשיכו ככה, גם הילדים שלהם לא ירצו לגור פה. שמי שלקחײאת הזהב הלבן, לקח אותו מכולנו, והבחור המוכשר מההנהלה מס

תכל רק על הגרפים של סוף הרבעון, לא עשרים שנה קדימה. שלא0רק אנחנו והילדים שלנו — גם הילדים שלהם יהיו עובדי קבלן”.

אונים וחסר תשובות מול המשפחה הזועמת, פנה בעצמולמפקד החיל וסיפר לו בשיחה סגורה על הכעס והמרירותכלפיו, תוך שהוא מבקר את התנהלותו בעניין. למרות זאתהתמיד חלוץ בסירובו. זלץ הודיע למשפחה ההמומה כי מפקדחיל האוויר לא ייפגש עימה. רק בשבוע שעבר התקיימה פגישהבין משפחת לבנת לבין הרב הצבאי הראשי, תא"ל ישראל וייס.אביב לבנת, אמר שם דברים קשים, חלקם בהרמת קול ובבכי:”לא האמנו לדבר כזה. מפקד חיל האוויר לא עונה, לא עונהלמשפחה שמפנה מכתב המנוסח ברגישות. שכחו את אבא שלנובשטח. שכחו את הזיכרון שלו. אבא שלי נפל על חברות, עלחברות, אתה מבין? בגלל זה הוא מת. בחור צעיר שכח לפתוחאת הפצצות. הוא סיכן את כולם. חוזרים אחורה, הוא פקד, כדי

שהצעיר יזרוק את הפצצות”.הרב הצבאי הדגיש בדבריו כי הוא מבקש מהמשפחה לעשותהפרדה בין הכעסים כלפי חיל האוויר ובין התנהלות הרבנות.על חיל האוויר אמר: ”זה פשוט נשגב מבינתי. מרגע שאירועכזה מתרחש אני פשוט יושב עם המשפחה לשיחה הכי כואבתבעולם, אבל בסופו של דבר הכי מרפאה בעולם. היא נותנת אתכל התשובות לכל השאלות בשידור ישיר בזמן אמת ויודעתלשים את המחסום שם, ולא 37 שנים מאוחר יותר”. וייס סיפרעל התנהלות הרבנות בטרגדיות האחרונות של עזה ועלהשקיפות המלאה שהנהיג כלפי המשפחות המעוניינות במידע. הרב וייס אמר כי על פי כללי הזיהוי שהיו במלחמת ששתהימים, קיימת סבירות גבוהה כי חתיכת הברך שנמצאה באזורהנפילה והובאה לקבורה בתוך הארון הריק אכן שייכת לסרןלבנת (זאת למרות שמהמסמכים בתיק לא עולה כלל כי החלקהזה אפילו הועבר לבדיקה פתולוגית כלשהי). מבחינההלכתית, הסביר הרב, זה מספיק לצורך קבורה, כל עוד ברורשהמערכת עשתה את מרב המאמצים להשיג את שאר חלקיהגופה. מצב זה מכונה בהלכה ”נתייאשו מלקוברו”. באותואופן, הסביר הרב, הוא עסק לאחרונה בפרשה שבה הובא לפנישנים לקבורה כיסא מפלט של טייס, מוכתם בדמו וזהו. רקהכיסא, בלי כל פרט אחר. הרב סיכם: ”חלוץ עדיין חייב לכםתשובות. נכון שהוא לא מפקד חיל האוויר אבל הוא עדיין סגןרמטכ”ל ומעמדו בכיר ביותר, והפינה הזאת צריכה להיות

נקייה מבחינתו”.אביב: ”אני הייתי גיטריסט בתזמורת חיל האוויר. הופעתיבכל בסיסי החיל עם התזמורת, ניגנתי בכל הקוקטייליםהמפוארים, עמדתי מאחורי מפקד החיל וניגנתי בתרועתהכניסה כשהוא הגיע לאולם. הופעתי עשרות פעמים בבסיסתלײנוף בו נולדתי. אחרי השחרור מהצבא הופענו, אריק ואני,אינספור פעמים בפני חיל האוויר, הוזמנו וניגנו במסיבתהפרידה מאיתן בןײאליהו וכניסתו לתפקיד של חלוץ, עמדנובקשר הדוק עם החיל בפרויקטים שונים, סייענו ליתומים שלהחיל, פעלנו באמת מתוך תחושה של אחווה וקרבה אמיתית

והם פשוט בהתנהגות הזו ירקו לנו בפנים”. מרגישים פראיירים?

”ממשײממש לא. אלו שני דברים נפרדים. כשאתה עושהמשהו מהלב, ומתוך נתינה, ואנחנו עוסקים בהרבה פעילויותכאלה במסגרת הקרן והמוזיקה, אנחנו אף פעם לא מצטערים”.בעצם אולי מדובר ברצון טוב של אנשים בצה”ל לחסוךמכם את הכאב, לשקר לכם קצת כדי שלא תחשבו על מהשקרה לגופה, ובסוף, בגלל שחיטטתם יותר מדי, נודע לכם

מה שלא היה אמור להיוודע לעולם?"בגיל 18 מדינת ישראל חשה שאני מספיק בוגר כדי לגייסאותי לצה”ל, והנה נודע לי שבדיוק באותו זמן, ממש בחודשהגיוס שלי, מתנהל עוד מסע חיפושים כדי לגלות את גופתושל אבא. מדוע אני לא מספיק בוגר כדי שיספרו לי את האמת,אפילו אם נניח שאני מקבל, ואני לא, את השקר שהוליד אתהפרשה הזאת כולה? ארגון המתנהל תחת הסיסמה של'משפחה', צריך לדעת מה קורה במשפחות הכי טובות

כשמכניסים אליהן חוסר כנות ושקרים”. אז מה בעצם אתם רוצים?

"כתבתי במכתב לחלוץ שלא חשוב לנו איפה אבא שלנונמצא. אנחנו באמת תופסים אותו כנמצא בשמים. אנחנו לאעוסקים בגופה, אנחנו עוסקים במורשת. המורשת אינה הגופה.מורשת זה מה שהיה בתוך הגוף. הרעיונות, הרגשות, איך הבןאדם חי ומה שהוא נתן והשאיר לפקודים שלו. אין מישהו שפגשאת ארנון ולא זוכר אותו בתור אדם מיוחד שהעניק בלי סוףלכל הסובבים אותו. הוא היה חבר בנשמה ואת החבר הזה שכחו.אני חושב שאם מפקד חיל האוויר לא ענה לי על מכתב כזה, הואלא יודע איך להתמודד עם שכול באמת. הרי זה לא רק השכולהפרטי שלי או של אריק או של אמא. אנחנו, כולנו, עם שכול.

”מפקד חיל האוויר היה פרח טיס אז, כמו שיש היום פרחיטיס במסלול, כשהוא מפקד חיל האוויר, והגלגל ממשיךלהתגלגל, אלא שחלק מהאנשים אובד בדרך. וחובה על כולנולזכור שגם הם הניעו את הגלגל. האנרגיה שלהם עדיין בתוךתהליך התנועה. אסור לנו לנצל אותם. אפילו שהם מתים. זוהמורשת. לזכור אותם בתוך החיים. ולא רק ביום אחד בשנה”. ¬

סיור נוסף בפיקודו של סרן יגאל שני ממפקדת חיל האוויר,שיצא למתחם אלײג'יראדי, איתר כמה עצמות. בחוות דעתו שלפרופ' היינריך קרפלוס מהמכון לרפואה משפטית נכתב כי”בבדיקה נתברר שהרוב הגדול מהעצמות ללא ספק מבעל חיים,אך נמצאים חמישה רסיסים של עצמות, קרוב לודאי מגולגולת,שעלולים להשתייך לשלד של בן אדם מבוגר. בנוסף נמצארסיס של צלע ושני רסיסים מעצם ארוכה גדולה, קרוב לוודאימעצם הירך, שאיײאפשר לקבוע בביטחון על ידי הסתכלות אםמוצאם מבן אדם או בעל חיים גדול”. בסופו של דבר השרידיםהאלה לא הובאו לקבורה אלא נשמרו במכון לרפואה משפטית.בײ24 ביולי 1968 החליט סא”ל שאול גבעולי, מפקד כוחותצה”ל באזור אלײעריש, לסגור את החקירה בפרשה. ”בעקבותשיחה עם רס”ן ש' בןײאלקנה”, כותב גבעולי למפקד חילהאוויר, ”התברר כי נפתרה תעלומת היעלמות הגופה. הגופההועברה מביר אלײעבד למצרים עקב טעות של המצרים, אשרחשבו אותו לטייס אמריקאי, הן בגלל שמו הלועזי, והן בגלל

צבע שערו. בזאת הנני מפסיק את החקירה בנושא”. אלא ששום דבר לא נפסק. בחשאי, עדיין בלי ידיעתהמשפחה, המשיך צה”ל לחפש את גופת הטייס הנעדר.החיפושים האלה לא התנהלו בלב שלם. בתגובה להחלטהלהוציא משלחת חיפוש נוספת לאזור ההתרסקות, כתב בײ15באפריל 1979 הלל פלד מיחידת אית”ן (היחידה לאיתור נעדריםשל צה”ל) לראש להק כוח אדם בחיל האוויר: ”סרן ארנון לבנתקבור בכפר ויתקין. איני חושב שיש לבדוק איזה חלק מהגופהנמצא בקבר זה, ואם חלקים אחרים נמצאים במקום אחר. כלחקירה מסוג זה תהיה מנוגדת לעצם מטרת איתור גופות חייליישראל אשר נפלו במלחמה, והטיפול הנמשך בעניין זה גובל,לדעתי, בחילול. לדעתי הסיכוי למצוא את יתר חלקי הגופהקלוש ביותר, במקרה שיימצאו עצמות איזשהן, תהיה בעיה של

זיהוי ובכל מקרה יביא הדבר לסיבוכים גדולים יותר”.דעתו של פלד לא התקבלה. החיפושים נמשכו. באותהתקופה, כאמור, קובע קצין החיל בשמו של מפקד חיל האווירכי אסור בתכלית האיסור לספר על הנושא למשפחה. עודבנובמבר 1981, יותר מײ14 שנים לאחר הנפילה, כותב אל”מיגאל שני לראש להק מודיעין בחיל האוויר (רלמד”ן) מזכרמפורט תחת הכותרת ”סרן לבנת ארנון (ז”ל) — חידושחיפושים”. מזכר אחר בתיק עב הכרס מתאר ”מפגש אצל ראשאכ”א" באותו נושא מײ1988. מתוך חלקי התכתובות ברור כיקיימים מסמכים נוספים המתייחסים למבצעי חיפוש אחריםונוספים שנערכו אחרי לבנת. מהמסמכים עולה כי חייל צה”ל

אף קיפד את חייו כשעלה על מוקש באזור בעת החיפושים. לאורך כל השנים רק אדם אחד התרעם על העלמת הענייןמהמשפחה. בנובמבר 1982 כותב סא”ל שמואל קופר, ראש ענףקבורה ברבנות הצבאית, במזכר פנימי סודי: ”נקודה נוספתשאינה מניחה את דעתי היא כי החיפושים נערכים ללא ידיעתהמשפחה הקרובה לחלל, וקשה לשער את גודל התוצאות

החמורות היכולות לנבוע במידה והמשפחה תגלה את הדבר”.

ײאילו לא די בהלם שנחת על המשפחה כשגילתה שלמעכשה ספק אם שריד כלשהו מיקירם טמון בקבר שבכפרויתקין, ושכל השנים הסתירו ממנה חבריו של האב אתהאמת על החיפושים שעדיין מתנהלים אחריו, באההתנהלותו המתנכרת והאטומה של מפקד חיל האוויר היוצא,סגן הרמטכ"ל האלוף דן חלוץ, ונתנה לאחים לבנת שיעור

חדש, שלא הכירו, על משפחת חיל האוויר.אחרי שמכתבם לחלוץ, בבקשה להיפגש ולקבל הסבריםבעל פה, לא נענה, שיתפו האחים לבנת בייסוריהם את האלוףעמוס ידלין, מפקד המכללות של צה”ל, שנשא בשורה שלתפקידים בכירים בחיל האוויר. ידלין כתב ללבנת בתשובה:”מדובר במכתב [לחלוץ] ראוי, אמיתי וכואב עד שורשי הנשמה.אבל... חבל לי שאתה מטיל על האלוף חלוץ, איש ישר, רגישומפקד שפיו ולבו שווים, את המחדלים של אנשים שהיובתפקידי מפתח כאשר חלוץ היה פרח טיס או טייס מילואים.אני משוכנע שמכתבך לא הגיע לשולחנו. מהיכרות עימו הואהיה עונה ומטפל באומץ וברגישות כמו שראיתיו מטפל

בסוגיות רגישות אחרות”.אלא שחלוץ דווקא קיבל את המכתב. אביב לבנת שיגר אותושוב ושוב, באמצעות הדואר ובאמצעות שליחים. פעם אף באבעצמו ללשכתו של מפקד חיל האוויר. רק אחרי שלושהחודשים, בהתערבותו של האלוף ידלין, השיב סגן אסף להב,קצין מטה מטעמו של חלוץ, את התשובה המשונה הבאה: ”אבקשלהתנצל על התייחסותי החסרה באשר למכתבך. מיום הגעתמכתבך ללשכת מפקד חיל האוויר מבוצע הטיפול בפנייתך דרךראש ענף נפגעים. מפקד חיל האוויר מעודכן באופן שוטף באשרלהתקדמות הטיפול בנושאים שהעלית במכתבך. באם יימצאצורך במעורבות של מפקד חיל האוויר לשם קידום הטיפול

בנושא, תזומן פגישה בראשות מפקד חיל האוויר”.ראש ענף נפגעים בחיל האוויר, סא”ל יוסי זלץ, שעמד חסר

(המשך מעמוד 36))(המשך מעמוד 26

גבור מעמדהפועלים

שקרים שסיפרנו למשפחה שכולה

ט"ו בסיון תשס"ד 4.6.2004| 7 ימים |108