שולחן ערוך יורה דעה הלכות שחיטה סימן כד

סעיף ח תחת העור, או תחת צמר מסובך בצואר הבהמה, או תחת מטלית הקשור [ ח החליד את הסכין

שחיטתו פסולה; אבל אם המטלית פרוש על ז, בצוארה, או שהמטלית מדובק בו בשעוה ושחט וכן ח: הגה .ויש מי שפוסל גם בזה, ולכתחלה יש לחוש לדבריו < ד >. צוארה ושחט, שחיטתו כשרה

הצמר המסובך, שלא יבא לידי ( ג ) לתלוש ( ב ) יש ליזהר בכבשים שיש להם צמר מסובך בצואריהם(.חלדה )מרדכי פרק השוחט ורוקח

ש"ך יורה דעה סימן כד

ובמרדכי סיים שגם בעופות יש למרוט הנוצות מהן וכ"כ בעט"ז והר"ב סמך ' -וכן יש ליזהר כו ח  יוכל בס"ס כ"ג לכתחלה אין למרוט אם יוכל לשחוט בלא זה וממילא נשמע כל שאינו אמ"ש

:לשחוט בלא זה ימרוט

Even haezer siman 5

סעיף יד בהמה שלנו. ואם לקחה הוא מעצמו וסרסה, מותר. [ לג אסור לומר לעובד כוכבים לסרס [ לב טז

ואפי' לא הערים, והעובד כוכבים מכירו ומכוין [ לד ).קונסין אותו יז, ואם הערים ישראל בדבר זה אבל לבנו קטן אינה מוכרה [ לה  ( ז ), ומוכרן לישראל אחר, ואפי' לבנו גדול מותר למוכרה (.לטובתו

ומותר לתת בהמה לעובד כוכבים למחצית שכר, אע"פ שהעובד כוכבים [ לו: הגה .ולא נותנה לו הגהות מיימוני פי"ז מהלכות א"ב(, דעובד כוכבים אדעתא דנפשיה קא עביד )בית )בודאי יסרסנו

ומותר למכור לעובדי כוכבים בהמות ותרנגולים, אע"ג דבודאי העובד כוכבים קונה אותם [ לז(. יוסף ומיהו אם אין העובד [ לט(. / בת"ה סי' רנ"ד /רצ"ט ויש אוסרים )תמצא מבואר [ לח  ( ח ) יח. לסרסם

לעובד כוכבים אחר לסרס, לכולי עלמא שרי )ג"ז [ ג ] יט כוכבים הקונה מסרסם בעצמו, רק נותנו איסור )כל דבר הצריך לרפואה או לשאר דברים, לית ביה משום איסור צער בעלי חיים [ מ(. שם

למיחש משום צער בעלי והיתר הארוך סימן נ"ט(. ולכן מותר למרוט נוצות מאווזות חיות, וליכא.ומ"מ העולם נמנעים דהוי אכזריות [ מא. /( מהרא"י סי' ק"ס /ק"ה ) חיים

חידושי הרמב"ן מסכת עבודה זרה דף יג עמוד ב   

שדהו דתני הכא יוליך הנאה לים המלח. קשיא ליה לר"ת ז"ל מהא דגרסינן בפ' המקדיש והא לקמיה דר' יהודה בשעה שאין היובל )כ"ט א'( ההוא גברא דאחרמינהו לנכסי בפומבדיתא אתא

כמאן כשמואל וכו'. וה"נ ליפרוק ולישדינהו א"ל שקול ד' זוזי אחיל עלוייהו ושדי בנהרא ולישתרו לך במקרקעי כדמפורש התם בגמרא ולית להו תקנתא אלא לנהרא. וניחא ליה מעשה דפומבדיתא

אפדיון עביד להו כשמואל אפילו לכתחילה, אבל במטלטלי כיון דאפשר בפדייה, וכיון דמוקמת להו פרוטה שיוליכם לים המלח בעצמן. אבל רבינו הגדול ז"ל כתב הכא ואי פריק להו בשוה קנסינן ליה

.שפיר דמי, ואפשר כן דהכא דינא קתני ורב יהודה קמ"ל תקנתא התם 

דכיון דאמר הכל יש לתמוה היכי שרינן צער בעלי חיים ולא שרינן למפרקינהו תחילה. וי"ל ולדברי אדם שלא יבאו לידי רחמנא סוסיהם תעקר אלמא אין צער בעלי חיים אסור לתקנתם של בני

לע"ז, דבעלי חיים לצורך אדם שחיטתם[ תקלה באיסורי הנאה )אם( ]או[ לקיים בהם )טול( ]נוול.וצערן מותר

 

שו"ת בנין ציון סימן קח

. ב"ה אלטאנא, יום ג' י"ט טבת תרכ"א לפ"ק   

. להרה"ג וכו' יצחק דוב הלוי נ"י הגאב"ד דק"ק ווירצבורג יע"א 

  על דבר השאלה באחד שמכר ראש הולד של מבכרת ודאי קודם לידה לנכרי וילדה זכר אם יש בזה

. קדושת בכורה 

  מועיל דהוי דבר הנה מעכ"ת נ"י כבר הביא דברי הש"ע /יו"ד/ סי' ש"כ דמכירת הולד אינו - תשובה

שנעשה כאלו אמר קנה פרה' שלא בא לעולם ושגם על דברי מהרא"י שהביא הש"ך שם ס"ק ט דמהרא"י/ לא סמך על סברא זו כי אם בצירוף /לולדה פקפק הנב"י מה"ת חי"ד סי' קצ"א דמהראי

סי' קצ"ב היקל קצת במקום שכבר הוכר עוברה דבזה יש קולות אחרות שהביא שם ומכ"מ שם עוברה מקרי בא לעולם ומכ"מ לא רצה לסמוך על זה להתירו לשוחטו לצרף דעת הרמב"ם דבהוכר

מום קודם שחיטה דעשיית מום בזה"ז בקדשים אינו רק דרבנן אבל שחיטת קדשים רק לעשות בו ומעכ"ת נ"י שדא בחוץ הוא דאורייתא ובעקבותיו דרך ג"כ הגאון בעל חתם סופר חי"ד סי' שי"ב

הרמב"ם לא סובר בודאי שבהוכר נרגא בקולות הללו שעל מה שהביאו מדברי הרמב"ם כ' דגם באומר אם תלד אשתך נקבה ס"ל דבהוכר עוברה מקרי דבר שבא לעולם שאע"פ שבה' אישות

שכשתולד צריכה קידושין אחרים שאין בהם דופי ובפי' עוברה מקודשת הרי שם התנה הרמב"ם ביאר דעתו שאינם רק ספק קידושין וכיון דהרמב"ם בעצמו לא החליט' המשניות קידושין פ' ג

. לעולם היאך נסמוך על זה עכת"ד מעכ"ת נ"י דמקרי בא 

אין זה ספק אלא ודאי כנראה מדבריו ה' הרמב"ם אמנם לענ"ד הדין עם הגאונים ז"ל דלדעת מקודשת ולא כתב מקודשת מספק כמשכ' בשאר מקומות אישות )פ' ז'( שכתב והוכר העובר ה"ז

שם בהלכה הסמוכה לענין לאחר שיחלוץ יבמך וכ"נ מהרב המגיד' שם כשהקידושין ספק וכמשכ מקודשת ודאי ומה שכתב שיקדש אותה שנית זה רק שכיון שבקל יכול לחוש גם שם דלהרמב"ם

לבאר ג"כ החולקים וזה מה שכתב בקידושין שאין בהם דופי פי' שאין חולק עליהם וכן יש לדעת דלהרמבם /דלהרמב"ם/ הוי דבריו בפי' המשניות גם הח"מ והבית שמואל באהע"ז )סי' מ'( כתבו כן

ה' מכירה )פ' כ"ב( תנו מה שתלד בהמה זו לפלוני הרמב"ם קידושי ודאי וכן נראה ג"כ ממה שכתב ואפילו הוכר העובר כמשכ' הטור משמע דאזיל לשיטתו דבהוכר העובר לא קנה וכיון דלא כתב שם

וה"ל לעולם וכמשכ' הב"ש ואי לא הוי לדעתו רק ספק הרי מספק לא מפקינן מיד המוחזק נקרא בא ולכן יפה כתבו לכתוב דאפילו בהוכר העובר לא קנה אע"כ דלהרמב"ם חשיב ודאי בא לעולם

הרמב"ם יחידי בזה כבר הוזכר הגאונים ז"ל דלהרמב"ם בנדון השאלה אין ספק בכור ושאין דעת

וקצת מפרשים ולכן אין נפקותא במה שחלק בש"ע )שם /אה"ע סי' מ'/( שכתב לדעת הרמב"ם. כהרמב"ם מעכ"ת על החתם סופר שאין דעת הא"ז

 

  היאך התירו שנית: מה שכ' מעכ"ת נ"י שקשיא לי' טובא על דברי הגאונים בעל נב"י וחת"ס ועוד

צער בעלי חיים/ דקיי"ל שהוא /לגרום עשיית מום בספק בכור הרי יש בזה איסור צער בעל החיים ממה שפסק הרמא /הרמ"א/ אעה"ז סי' ה' שכל דאורייתא ופלפל טובא ברוחב בינתו שאין להתיר

לית בי' משום צער בעל החיים שאו"ה שממנו נובע דין זה לא דבר שצריך לרפואה או לשאר דברים צורך משום רפואה אפילו לחולה שאין בו סכנה אבל משום ריוח ממון לא התיר רק היכא שיש

אין שהתיר ושגם ממה דאמר ר' יהודה בע"ז פרק קמא במוכר תרנגול לבן שקוטע אצבעו מצאנו והאריך בזה, לענ"ד ראי' דאפשר דס"ל כריה"ג צער בעה"ח דרבנן אבל למ"ד דאורייתא לא הותר

בעה"ח /בעלי חיים/ ממה דאמרינן יש להוכיח דבעשיית מום בבהמה לצורכו אין בזה משום צער ומפרש בגמרא טעמא דאי בעי שדי מומא בכולי' בכורות )דף ל"ו( הכל נאמנין על מומי מעשר

יע"ש ומדאמרינן דאי בעי שדי מומא משמע דמותר לעשות כן עדרא כדי שיצא המעשר בעל מום דנאמן דלא עביד איסור דאם הי' רוצה לעשות איסור הי' יכול לשדות מום בכולא דאין לומר דה"ק

ובפרט כיון עדרא דז"א דמה מגו הוא זה דדלמא בבהמה א' עביד איסורא אבל לא בבהמות הרבה וצער בעה"ח הוא ודאי וגם שבספק מעשר איירי כמו שפי' רש"י שם דעשיית מום הוי ספק איסור

דברצונו לבד הדבר תלוי וגם א"ל דלמא הלשון אי בעי וכן מה שכתב הרמב"ם אם ירצה משמע דרבנן אבל למ"ד דאורייתא באמת אינו נאמן דמלבד שדוחק מתניתן ריה"ג היא דס"ל צער בעה"ח

דלא כהלכתא ושגם לא מצאנו פלוגתא בזה שנאמנים על מומי מעשר אלא לאוקמי' סתם מתניתן על הרמב"ם שפסק כסתם מתניתן ופסק צער בעה"ח דאורייתא אלא ודאי שמה שיקשה ג"כ

דוקא לתועלתו לית בי' משום צער בעה"ח ומה דאסרינן ע"ז )דף י"א( לעקור הבהמה הוא שעושה בעה"ח שם ג"כ הטעם משום ששם אין לו תועלת וכן מה שאסרו להכניס בכור לכיפה משום צער

אפשר ג"כ שבאילו יש צער גדול שאין לו תועלת מוחלט רק שלילות שינצל מטורח או מהיזק או דאמרינן )שם /ע"ז י"א/( עיקור שיש בו טרפה אסור וכבר חילק הריטבא /הריטב"א/ בזה שפי' דמה

בו טרפה אין צער גדול כ"כ ולכן י"ל דבעשיית מום שאין בו צער גדול ושאין בו טרפה מותר דבאין וכדמוכח בזה תועלת מוחלט שעי"ז יותר הבהמה לאכילה לכ"ע אין בזה משום צער בעה"ח וגם יש

. מהא דבכורות 

ובכלות הזמן והנה מעכ"ת נ"י רצה לחדש היתר שיתן הבכור ספק לנכרי למחצית שכר על זמן מה ומסתמא בתוך הזמן יהי' הברירה ביד הישראל המוכר לקנות ממנו החלק שמכר בעד סך מה

ושאין עומד לנגדנו אלא דעת קצת' יסרסנו הנכרי ובאופן זה מותר כמשכ' הרמ"א באהע"ז סי' ה זה ודאי היתרים הנ"ל חזי לאצטרופי להיתר עכ"ד הפוסקים שהביא הש"ך סי' ש"ז ס"ק ב' ובכגון

דהפוסקים הנ"ל איירי בבכור בעל מום שאין חשש אלא שמא ימצא טרפה ולענ"ד יש לפקפק בזה ובזה רק קצת פוסקים אסרו ורובם התירו וכפסק הש"ע שם אבל למכור בכור תם לאחר שחיטה

ח'( וכמו שפסק לנכרי לזה לא מצאנו היתר דרק למכור לישראל הותר בזה"ז כמבואר בתמורה )דף ימכור בכור תם הוא שמא ישחטנו הש"ע /יו"ד/ סי' ש"ו ס"ו ואף שי"ל דשמא הטעם שלנכרי לא

למחצית שכר מכ"מ מנ"ל להמציא טעם זה דלמא יש ובנדון זה אין חשש לזה כיון דלא נמכר לו רק ועוד שאפילו למכור חצי בכור לנכרי לא מצאנו היתר וא"כ בתחבולה זו בזה ג"כ משום ביזוי קדשים

הבהמה מחשש שמא בכור הוא ולכן באופן הזה לענ"ד אין היתר ע"י מכירה אלא שיתן לא יצאנו שכר לו בעד לשומר ויתנה עמו שמה שמעולה בדמים לאחר כלות השנה או החצי עלוי ישלם

לא עשה כן אז לענ"ד שמירה ואולי עי"ז יסרסה השומר להעלותה בדמים ואם לאחר כלות שנה שהנכרי יעשה בו מום ואח"כ מותר ראויים ההיתרים של הנב"י והחת"ס לסמוך עליהם שיערים עד

. לשחטו כנלענ"ד הקטן יעקב 

 

שו"ת שרידי אש חלק ב סימן צא

 

אם מותר לערוך ניסויים רפואיים בבעלי חיים 

  ב"ה יום ד' תבוא תש"ז ס' מוריטץ

לכבוד ידי"נ הרב הגאון המפורסם חו"ב סוע"ה מהרמ"י ברייש שליט"א, רב דקה"י בציריך 

  . יסלח לי הד"ג את אחורי

  בשבוע הראשון לבואי כאן הייתי טרוד בסידור ובשיחות וטיולים עם מכירים ישנים מארצות שונות

. והזמן עבר עלי בבטלה, ל"ע 

והיום שמתי עיוני בתשובתו המופלאה ע"ד השאלה "אי מותר לגרום צער לבע"ח לצורך נסיונות". לשם חקירה בחכמת הרפואה

  איך עיניו וכת"ר ברוב בקיאותו הקיף את הענין מכל צדדיו וצדי צדדיו ונהניתי מאד לראות

יפה במועצות ודעת משוטטות בכל ולא הניח אף מקום קטן בשבילי להתגדר בו, כי הכל עשה. ישרה ובינה רחבה

  אך כדי שלא לצאת ריקם מאת כת"ר אמרתי להעיר איזו הערות קטנות בדברי כת"ר הנחמדים

. ומסולאים מפז 

. וזה החלי בעזה"י 

  א

קודם כל רוצה אני ליישב תמיהותיו הגדולות על רבינו הגדול הגר"א ז"ל, אשר כל דבריו אמת וכאלו. נאמרו למשה מפי הגבורה

  כלבא וכו', מוכח כת"ר תמה על ראיית רבינו הגר"א ז"ל מחגיגה י"ד, ב, שאיתא שם: מהו לסרוסי

. שהוא לצורך דבלאו הכי הי' מותר ואין איסור משום צער בעלי חיים כיון 

  ועל זה תמה, ל"ל להביא ראי' מגמרא הלא מפסוק עצמו מוכח שאסרה התורה הסירוס, והרי בלאו

? הכי אסור משם צער בעלי חיים 

וע"כ צ"ל דנ"מ לעניין לאסור ע"י עכו"ם )לא הבנתי דבריו, וכי מותר לגרום צער לבעלי חיים ע"י? אמירה לעכו"ם

  . הרי ודאי שגם צער בעלי חיים אסור ע"י עכו"ם כמו סירוס

  ואיני יכול כעת להאריך יותר(, או נ"מ באופן שיכול לסרס בלא צער, וממילא בטלה גם ראיית

. הגר"א מגמרא הנ"ל 

  לענ"ד אין מקום לתמיהתו, דבודאי על הפסוק אפשר לומר כמו שכתב כת"ר, אבל בגמ' אי אפשר

. לומר כן 

? דהנה באמת קשה, אמאי בעי אי מותר לסרוסי כלבא, הוה ליה למיבעי בכל בהמות טמאות 

. ואמנם, רש"י ותוס' הרגישו בזה וכתבו, משום שבכלב גם חליפיו אסורים משום מחיר כלב 

דס"ד דקרא, אבל דבריהם אינם מספיקים, שהרי יסוד השאלה הוא אם יש איסור במינים טמאים נ"מ בין כלב ובין שאר לא אסר אלא הראויים למזבח, שהפסוק נאמר לגבי קרבנות, ולפי"ז אין

. טמאים 

. ואם ידע בעל האיבעיא את הדרש של ובארצכם לא תעשו, שוב אין לחלק בין סוס לכלב 

  . וברור בעיני כשמש, שהגר"א מפרש שהשאלה נשאלה למעשה

  ? ומעשה שהיה כך הי', שאחד רצה לסרס את כלבו ובא לשאול אם מותר לו לעשות כן

  . ועל זה השיבו בן זומא: ובארצכם לא תעשו, ומוכח שאין כאן איסור משום צער בעלי חיים

 

  ב

וכו', דאי ס"ד שתמה על הראי' השני', של רבינו הגר"א משבת קנ"ד, ב חמורו של רבן גמליאל ומה. דצער בעלי חיים אסור אף ביש צורך מתחילה היכי קטענה

  וע"ז תמה כת"ר, דטעינה בודאי מותר, שזה לא מיקרי צער, שכל בעלי חיים נבראו לעבודה, כמו

והאיסור הוא רק במקום שיש צער ושם הי' הצער שהיתה [עמוד תרד] ,שמותרת חרישה בשור. טעונה כל היום ולפיכך מתה

 

  הענין שר"ג הטעינה יותר מכפי כוחה ולפיכך הצטערה, ור"ג כבר ראה בתחילת יום משמעות

המשא לפי השבת את צערה ולא רצה לפורקה עד מוצאי שבת ולמוצאי שבת מתה, ואילו היה

ביום השבת, כשמשמע כוחותי' ודאי שלא היתה מתה, ומכש"כ שר"ג לא הי' מרגיש בצערה עוד. שלצורך מותר מסגנון הסיפור, ודבר זה אסור משום צער בעלי חיים ובע"כ

 

  בעלי חיים, השגתו על הד"ק, שכתב בסי' כ"ד סי"ב שכל שיש בו צורך האדם אין בו משום צער גם

. לה צער שהרי התורה לא אסרה חרישה בשור - והשיב כת"ר, דחרישה סתם אין 

. באמת לא הגבילה תורה שיעור החרישה ומותר לחרוש כל היום בלא הפסק 

  ומשום, שאין צורך בזה, שהד"ק רצה רק לומר שהבעלי חיים נבראו לצרכי האדם ותשמישיו אלא

צורך האדם הוא בכלל כך מותר לעבוד בהם בפרך, שרק בעבד עברי עבודת פרך אסורה, וע"כ כל? חרישה, דמ"ש חרישה משאר צרכים

  . בו צורך ולא נאסר לצער במקום שאין

 

  ולפי"ד יש להביא ראי' מחסימה שאסרה התורה, ולמה לי קרא, הרי יש בחסימה צער, כמ"ש בבבא

. מציעא צ', א: דחזיא ומצטערא 

. ויש לדחות, דקרא אתיא לחייבו מלקות 

לה הוא והא ומ"מ נ"ל להביא ראי' מהא דבעו שם מר"ש: היתה אוכלת ומתרזת מהו, משום שמעלי. לה לא מעלי לה, א"ד דחזיא ומצטערא, ופשיט שם מברייתא: משום דמעלי

  והבחנה, והנה האי דמעלי לה בע"כ שהוא לתועלת הבעלים, שהרי הבהמה עצמה אין לה דעת

שאין היא חשה ומה בכך דלא מעלי לה ומוטב שלא לגרום לה צער מלעשות לה דבר המועיל. דמעלי לה בתועלתו, ומוכח דלצורך מותר לצער, וצורך הבעלים שתאכל מה

  . ויש לדחות והנ"ל כתבתי

 

  ג

נימא דצער כת"ר הפך את החנית ויצא לעורר, דאדרבא מגמ' שבת שם יש ראי' להיפך, דאי והנה. בעלי חיים דאורייתא, אסור אפילו במקום שיש בו צורך

  חיים דאורייתא שאל"כ למה משני הגמ': צער בעלי חיים דרבנן, והא אפילו אי נימא דצער בעלי

? דרבנן ג"כ מותר, שאין לך צורך יותר גדול שלא לעבור על איסור 

 

דאורייתא הביא מש"כ בגידולי הקדש להקשות מהא דשבת קכ"ח, ב דמשני: צער בעלי חיים וכת"ר? והרי הצורך שלא לעבור על איסור דרבנן לא גרע מצורך רשות

  . ובעל גידולי הקדש תירץ, שהרשות בידו לעשות כמו שחפץ וכו', וע"ז הקשה מהא דדף קנ"ד

 

  -אף שקושייתו היא חריפה, מ"מ נ"ל לתרץ בפשיטות, דשאני צורך רשות מצורך מצוה, והנה

איסור דרבנן, שוב דבמצוה הרי עלינו לדעת מהו הדין, ואם נפסוק צער בעלי חיים דאורייתא דחי לומר דסבר ר"ג צער בעלי חיים דרבנן' אין כאן צורך כלל וממילא אסור לצער, ולהכי הוצרכה הגמ

. ולא עביד איסורא כלל, ודבר זה פשוט בעיני ולא דחי איסור דרבנן וממילא מותר לצער 

  '. ולבי אומר לי, שגם בעל גידולי הקדש ירד לסברתי זו, ומשו"כ כתב: שהברירה בידו וכו

  ולכאורה דבריו תמוהים, איך אפשר לומר שהברירה בידו לעשות כן או להיפך והרי צריך לדעת איך

? הוא הדין 

. ועוד דבגמ' נפסק שמביא כרים וכסתות ומניח תחתי', ולא אמרה שהברירה בידו 

אלא שבעל גידולי הקדש הולך לשיטת הד"ק, שכל צורך האדם ואפילו אם יש לו איזה רצון יהיה. מה שיהי' גם כן נקרא צורך, עיי"ש בד"ק

 

  נדחה ע"י אם יאמר אדם אי אפשי לעבור על איסור דרבנן, אף שבאמת אין זה איסור, שהרי לפי"ז

. צער בעלי חיים דאורייתא, מ"מ רצונו של אדם זהו צורכו ולהכי מותר 

האיך בשבת קמשני אליבא דהלכתא, היינו, שהאדם אין לו רצון מיוחד, אלא שבא לשאול' והגמ דאורייתא ודחי לי', וממילא הדין ואז אנו אומרים לו שאין כאן איסור דרבנן דאתי צער בעלי חיים

. במקום שאין צורך מחויב הוא להניח כך וכך שלא לצער בעלי חיים 

ור"ג בודאי שלא הי' לו רצון מיוחד וכל מעשיו נחתכו עפ"י דין, וכיון שנפסק הדין דצער בעלי חיים. דאורייתא ודאי שאינו משני

  . ודו"ק כי הדברים ברורים בעזה"י

 

  ד [עמוד תרה]

למה לי: "זה אמרתי זה רבות בשנים בביאור דברי התוס' יבמות ה', ב ד"ה כולכם, שהקשו וכעין מוזהרין על השבת, קרא בכבוד אב ואם דלא דחי שבת, דבלאו קרא נמי לא דחי שהוא ואביו

"? כדאמר בפ"ק דקדושין,,, שאתה ואמך חייבין בכבוד אביך 

". ועיין שם שתירצו "דמהכא ילפינן התם

 

  נותנת אינם מובנים, שהרי יסוד קושייתם הוא, ל"ל קרא הרי ידעינן זה מסברא, שהסברא ודבריהם

מהכא, אכתי קשה שאתה ואביך חייבים בכבוד המקום כמו בכבוד אב - א"כ מה תירצו דילפינן? הלא זו סברא פשוטה ול"ל קרא

  ועוד, איזו ילפותא יש משבת לענין כיבוד אב ואם דגבי שבת שאני שכבוד המקום הוי טפי בשמירת

'. שבת, כמו שכתבו התוס' לעיל מני 

  הרי, לי, שלכאורה קשה, היכי ס"ד שאם אמר לו: שחוט לי, בשל לי, שמחויב לשמוע לו ונראה

? לשמוע לו האב שמצווה לחלל את השבת הוא רשע ואינו עושה מעשה עמך ואינו מחויב 

וצ"ל, דאי נימא דכיבוד אב דחי שבת אם כן אין חילול שבת עבירה, אדרבה יש כאן מצוה ואין אב. רשע, ולהכי גלי דלא דחי

  . ובע"כ צ"ל דמ"מ לא הוי רשע, מאחר שלפי דעת האב הוא מצוהו לעשות מצוה

 

  ולכאורה קשה, איך יליף מאני ה' שכלכם חייבים בכבודי ואסור לשמוע בקול אביו, והרי גם כיבוד

? אב ואם הוא מצוה וגם זה הוא כבוד המקום 

. ועי' בתוס' שם שהקשו זאת, ותירצו שני תרוצים 

ולפי התירוץ השני שם קשה כנ"ל, מאי שייך מוראי למעלה ממוראכם הרי מורא האב הוא מורא? מקום, שכן צוה השי"ת וזה רצונו

 

  וממילא אין כאן כיון שגם האב מחוייב במורא המקום אין זה חילול כבודו שלא לשמוע בקולו, וצ"ל

אומרת השקני, שאתה ואמך חייבים מצות כיבוד אב, ומזה ילפינן לגבי אביו אומר השקני ואמו. בכבוד אביך

  . כלומר, כיון שגם האם מחויבת לכבד את בעלה, אין זה חילול כבודה שלא לשמוע לה

  ועיקר הילפותא דבמקום שיש על מי שמחוייבים לכבדו אותו החיוב שיש על המצווה לכבדו אין זה

. חילול כבודו שלא לשמוע לו 

  ה

הנה במה שכתב הנוב"י והכ"ו דבמיתה לא שייך איסור דצער בעלי חיים נ"ל להביא ראי' גם מגמ'? עבודה זרה י"ג, ב דפריך: ולשוי' גיסטרא

  . עיי"ש ברש"י

  . ומוכח דבמיתה ליכא איסור דצער בעלי חיים

  "? וכן מפורש בתוס' בבא בתרא כ', א ד"ה כיון, שהקשו שם: "כולה בהמה שקל ושדי לכלבים

 

  ואמנם יפה העיר כת"ר, שהר"י מיגאש בשטמ"ק שם לא סבירא לי' כן, שהרי כתב, שמכיון שאינו

. בת שחיטה, שחיטה נמי צער בעלי חיים 

. וקשה על הר"י מיגאש מגמרא הנ"ל 

וצ"ל, דבאמת יש גם בשחיטה צער בעלי חיים, אלא שהתורה התירה, שהרי סוף בהמה לשחיטה. וזו היא תיקונה, כמו שכתב הגאון יעב"ץ בשו"ת שלו

  ושיטת התוס', וגם מיתה בכלל דהא גם לבן נח הותר לאכול בשר והתורה התירה למכור להם נבלה

. סוף בהמה למיתה ג"כ היא עפ"י הפסיקתא דמתה מאלי' אסורה לבן נח וצריך נחירה, וא"כ 

וא"כ יש לומר דמכיון שיש צער בעלי חיים לאו אורח ארעא למשחט, כמו שכתב לעיל מיניה,. דלהכי לא חיישינן דשחט לה ופסק להאי אבר

  א שאמר, אלא שמלשונם לא משמע כן וצריך עיון )ובאמת מוכח מהאי דרבי בבבא מציעא פ"ד

נענש שלא הרגיש בצערו לעגל: לכך נוצרת, שיש צער בעלי חיים גם בשחיטה אלא שמותר, ורבי(. של העגל

 

  מגמ' הנ"ל' שפיר כתב כת"ר לדחות דברי הגאון הגרא"ק ז"ל בספרו אמרי שפר, שהביא ראי ועפי"ז

דלא עביד אינש הכי וכמו שיש איסור צער בעלי חיים במקום שיש רק תועלת ממון, שהפירוש הוא. שכתב בשטמ"ק שם

 

  משום צער נ"ל, עפ"י מה שכתב בספר שאילת יעב"ץ סי' י"ז, שמצוה להאכיל לבהמתו הוא ועוד

מזונותיהן מצויות וסמוכות על בעלי חיים, ועיין שם שמשיג שמצוה זו היא רק בבהמות שאין ומזונותיו מצויות תדיר, אין חיוב גדול בעליהן, משא"כ כלב המחטט באשפות ומגרר עצמות

. להאכילו, עיי"ש שהאריך בזה 

. ולפי"ז בטלה הראי' הנ"ל, שבשביל מזונות הכלב לא יעבור על איסור צער בעלי חיים 

  ו [עמוד תרו]

. וראיות הרב רי"ל צירלסון דחה כת"ר בטוב טעם ודעת, והצדק עם כת"ר

  . ובסופו הביא ראיית השבו"י ממשנה מפורשת מעבודה זרה י"ג

  . והוא ראי' חזקה, ופלא שרבינו הגר"א לא הביאה

  . ואולי יש לדחות, דשם מותר משום לתא דעבודה זרה, כדי לבטל העכו"ם מע"ז

  . ויודע אני שהאחרונים האריכו בזה, אבל אני כאן במקום שאין בו ספרים ואי אפשר לי לדון בהם

 

  אינו אודיע לכת"ר את צערי במה שראיתי להגאון בעל ד"ק שפלפל בדברי הפמ"ג על דבר אגב

. לעזור בטעינה, עיי"ש מתכוין בצער בעלי חיים והקשה עליו מטעינה ופריקה שאינו מתכוין אלא 

  מעשה, דאז שמעתי ולא אבין, מאי שייך כאן אינו מתכוין, שהוא רק בעבירה הנעשית ע"י ואני

חיים, שעיקר המצוה להשתתף אמרינן כיון שלא נתכוין לעשות לא הוי מעשה, משא"כ בצער בעלי אינו פורק אינו עושה שום מעשה איסור בקום בצער בעלי חיים ולהצילן מצערן, כמו פריקה, שאם

על הבהמה והתורה הטילה עליו שיעשה מעשה להצילה ועשה אלא שיושב מרחוק ואינו מרחם? מתכוין מצער, וא"כ מ"ש אינו

  בעלי חיים אדרבה, זה גוף העבירה שאינו מתכוין ומסיח את דעתו לעזור לה, והרי עיקר צער

לא שייך לפורקה משום מפריקה ילפינן, ושם אין איסור שבמעשה אלא ביטל מעשה המצוה וא"כ וכדומה, מעשה איסור, מ"מ ביטל מצוה אינו מתכוין, שאפילו אם נימא שאין במריטת הנוצות

. האיסור לעזור לבעלי חיים המצטער וזה הוא 

. ודו"ק 

  ז

. סוף דבר, דינו של כת"ר דין אמת, שמותר לצער בעלי חיים לתועלת חכמת הרפואה 

שנוגע רק לעצמו ולא עוד, אלא שלפי דעתי אין כאן גם מידת חסידות, שמידת חסידות היא במקום מאי חזית דצער בעלי חיים ורשאי אדם להחמיר על עצמו, אבל לא במקום שנוגע לאחרים, כי

? עדיף טפי מצער החולים, שאולי יוכל לעזור להם 

  כבוד מלכים זה כתבו התוס' בעבודה זרה י"א, א ד"ה עוקרין, שלפיכך מותר לעקור בשביל וכעין

. מידת חסידות לפי שהוא כבוד כל ישראל ובמקום שנוגע לכלל אין טעם להחמיר מצד 

. לכן לפענ"ד שמותר להתיר לרופאים לעשות נסיונות בלי שום גמגום ופקפוק 

יחיאל יעקב וויינברג   

שו"ת ציץ אליעזר חלק יד סימן סח

   

אם מותר לעשות מחקר בעינים של בעלי חיים וכן להמיתם כדי לאבחן במחלות עינים של בני אדם. ולהמציא מזור ומרפא

 

  . ב"ה

  . ד' כסלו תשל"ט

  . ירושלים עיהק"ק תובב"א למכובדי רופא - העינים יו"ש ד"ר בנימין סילברסטון נ"י

  . שלום וברכה

 

  רצוננו: בעיון מכתב - שאלתו שהמציא לידי תמול, והנני לענות לו עליה, וז"ל שאלתו קראתי

מחקר בעינים של בעלי להמציא בדיקה חדישה לאבחן במחלות עינים, בגלל זה יש צורך לעשות מיכן הריגת החיה למטרת שימוש חיים, שדורש לאחר הבדיקה הקדשת העינים שלהם, ולאחר

להקריב בעלי חי לצורך מחקר, ומה הגדר של צער לאחר מיכן באיבחון בבני אדם - האם יש היתר? בעלי חיים

  . עכ"ל שאלתו

 

  . תשובה

  אינו אסור אלא בש"ס איכא פלוגתא בכמה מקומות אי איסור צער בעלי חיים הוא מן התורה או

קנ"ב ע"ב ועוד( ולהלכה דעת רוב מדרבנן )יעוין בב"מ ד' ל"ב, וכן במס' שבת ד' קכ"ח ע"ב ודף עיין שד"ח מע' צ' כלל א' עיי"ש( וכך נפסק )לפוסקים דצעב"ח =דצער בעלי חיים= דאורייתא

דצער בעלי חיים דאורייתא, ובסמ"ע שם, וכן בביאור הגר"א' ברמ"א בחו"מ סי' רע"ב סעי' ט. ויעוין גם בפרמ"ג בפתיחה לה' שחיטה בסופה ע"ש, סקי"א, עיי"ש

 

 

ונבוא איפוא מתחילה לבאר הגדר של צער בעלי חיים כמשאלתו בסוף שאלתו, ומזה נבוא בע"ה. לאחר מיכן להשיב גם מענה לעצם שאלתו דמר

 

  סימן ק"ה, הגדר בזה מצינו על כך דברים מפורשים בשו"ת תרומת הדשן בחלק פסקים וכתבים( א)

תשובתו, וז"ל: אם למרוט נוצות ובהיות שדבריו ישמשו אבני יסוד לבירור שאלתנו לכן אעתיק דברי צער בעלי חיים, גם לחתוך לשון העוף כדי שידבר לאווזות חיים אי דומה לגיזת כבשים או אי הוו

נראין הדברים דאין איסור משום צער בעלי חיים אם הוא עושה ואזנים וזנב מכלב כדי ליפותו ,ולתשמישיו דלא נבראו כל הבריות רק לשמש את האדם כדאיתא בפרק בתרא דקדושין לצורכיו

בהמתו ותדע דבפ"ב דב"מ חשיב פריקה צער בעלי חיים, וא"כ איך הותר לתת משא כבד על אמרינן התם דרבנן דריה"ג להוליכו ממקום למקום הא איכא צער בעלי חיים, וכ"ת אין ה"נ, הא

לפרוק וכי ברשיעי עסקינן, ואמרינן נמי פ' סברו דאפילו תחת משאו שאין יכול לעמוד בו חייב שיסתרס תרנגולתו יטול לכרבלתו, והשתא תיפוק ליה דאסור שמונה שרצים דאמר ר' יוסי הרוצה

ואמרינן נמי פ' אין דורשין אמרו ליה לבן זומא מהו לסרוסי כלבא, משמע, משום צער בעלי חיים דלכתחילה קבעו, והשתא תוכל לומר דמשום צער בעלי חיים מותר, ואל תשיבני מהא הלשון

דהתם לא קעבד, דאמרינן פ"ק דחולין מהא דר' פינחס בן יאיר עקירנא להו איכא צער בעלי חיים דמסתמא רבינו הקדוש לא לתשמישו וליפותו אלא כדי שלא יזיקו וההיא הזיקא לא שכיחא כ"כ

מנין שלא יגדל אדם כלב כו' ת"ל לא תשים הוה מגדל מזיק בתוך ביתו כדתניא שילהי פ"ק דב"ק יאיר מתוך רוב חסידותו הוה קפיד, ומתוך הלין ראיות הוה נראה דמים בביתך, אלא דרבי פינחס בן

,. איסור בכה"ג קצת דליכא 

אכזריות נגד אלא שהעולם נזהרים ונמנעים, ואפשר הטעם לפי שאינו רוצה העולם ]לנהוג[ מדות גבי רבנו הקדוש דההוא עגלא הבריות שיראים דילמא יקבלו עונש על ככה כדאשכחן פ' הפועלים

דהיתר גמור הוא לשחוט העגל לאכילתו דתלא לרישה בכנפה דרבי אמר זיל לכך נוצרת ואע"ג הגידו לי שנמצא כן בפסקי ר"י בפ"ק ועוד דליכא איסור אפ"ה נענש וקיבל יסורין על ככה, אח"כ

. דאין לו ריוח, והיינו דלעיל עכ"ל התה"ד צער בעלי חיים אא"כ 

  שהאדם לא לנו מדברי התה"ד דס"ל דמדינא ליכא משום איסור צער בעלי חיים כי אם היכא יוצא

כן משום צרכיו כנז' ליכא מפיק עי"כ איזה תועלת לצרכיו ולתשמישיו ולרווחיו, אבל כל שעושה לשמש את האדם לכל הנצרך לו ולכל תועלת בכה"ג איסור צער בעלי חיים באשר לכך נוצרו כדי

עולה להם בצערם ובחייהם, ומכיון שסבר כן התה"ד להלכה שיוכל להפיק על ידם, ואפילו כשזה שהעולם כן נזהרים ונמנעים מלמרוט נוצות לאווזות חיים, כתב על כן ליישב לא היה מובן לו מדוע

רוצים לנהוג מנהג עולם זה שהוא לא משום האיסור הממשי של צער בע"ח, אלא מפני כי אינם ככה מן השמים כשם שמצינו במדות אכזריות נגד הבריות מיראתם לפן ודילמא יקבלו עונש על

גמור הוא גם בההיא דרבי לשחוט את ברבינו הקדוש, אבל מדינא היתר גמור הוא כשם שהיתר ק"י( והגם שהתה"ד כתב על ראיותיו לכך שהמה רק' העגל לאכילתו, )יעוין שו"ת יעב"ץ ח"א סי

להיתר בזה, וכנראה מצד הסברא בזה כשלעצמה שחזקה היא, וגם קצת ראיות בכל זאת החליט. לכך מפסקי ר"י מפני שמצא סייעתא

 

  ר"י בפ"ק שבסוף דבריו כותב התה"ד להביא סייעתא לדבריו שאין איסור צער בע"ח מפסקי וזה

כלל נ"ט אות לו שמביא בשם כנ"ל, נראה דכוונתו לפ"ק דע"ז כי כך ראיתי גם בספר איסור והיתר

יועיל לאיזה דבר מותר, והאו"ה שם מוסיף תו' בע"א שכתבו דאע"פ שצער בע"ח דאורייתא אם. לרפואה אפי' אין בו סכנה ע"ש וכותב שהכוונה של לאיזה דבר ר"ל

 

  של איפוא שגם האו"ה מסכים לההיתר בזה, ושמפורש יוצא מדבריו שכל שכוונת הציעור ולמדנו

שאין בו סכנה, אזי הבע"ח היא כדי שיועיל לו עי"כ לאיזה דבר, וכן לצורך רפואה אפילו לחולה שכלול בזה להיתר כל שהמטרה היא מותר זאת ואין בכה"ג משום איסור צער בע"ח, וברור על כן

לצרכי מחקר רפואי כדי להתחקות ולאבחן ולדעת לצרכי בני אדם לרבות לכגון שיועיל לו הדבר. האדם בכעין שאלתנו מזה איך לרפאות עי"כ את בני

 

  נוסף להאמור נציין גם דברי הנמו"י על הרי"ף בב"מ שם שכותב בתוך דבריו כאל דבר הפשוט

. דצער בעלי חיים הותר לתשמישן של בני אדם עיי"ש 

  י"ד וז"ל:' דברי האו"ה והתה"ד האמורים שימשו ליסוד להרמ"א ז"ל ופסק באה"ע סי' ה' סעי( ב)

חיים ולכן מותר למרוט כל דבר הצריך לרפואה או לשאר דברים לית ביה משום איסור צער בעלי ומ"מ העולם נמנעים דהוה אכזריות נוצות מאווזות חיות וליכא למיחש משום צער בעלי חיים

. עכ"ל 

  באה"ע דאע"פ שהרמ"א ז"ל פסק בחו"מ הנ"ל דצער בעלי חיים דאורייתא, מ"מ פסק כאן חזינן

בכה"ג משום איסור שאבל כל דבר הצריך לרפואה או לשאר דברים לתשמישן של בני אדם ליכא שמתיר בדבריו גם לחתוך לשון צער בעלי חיים ולא חשש הרמ"א להשיג על התה"ד אפילו על זה

וזה דלא כדראיתי בס' אפי זוטרא על אה"ע שמשיג, העוף כדי שידבר ואזנים וזנב מכלב כדי ליפותו. על התה"ד בזה כדיעו"ש

 

  גם רבינו הגר"א ז"ל בסק"מ מסכים לפסקו של הרמ"א בזה ומוסיף לזה ראיות נוספות על ראיותיו

. של ההת"ד יעו"ש 

  הכוונה כן פשוט וברור דגם כשעושים זאת לשם מטרת מחקר ושימוש באיבחון בני אדם, וכל ועל

צריך לרפואה או לשאר היא רק לשם כך כדי להועיל עי"כ לבני אדם, כבנידוננו, שהוא ג"כ בכלל. דברים וליכא בכה"ג משום איסור צער בעלי חיים

 

  מקום מדגיש ואפילו במריטת נוצות מאווזות חיות שהעולם נמנעים מפני דהוי אכזריות, מכל( ג)

חיים, והיינו דמנהג העולם הרמ"א וכותב מפורשות דמיהו ליכא למיחש בכה"ג משום צער בעלי

בהלכה, וגם הגר"א ז"ל בס"ק מ"א מציין הוא לא מדינא אלא מחששא וכנ"ל, וליכא להדבר בסיס שנענש על העגל, ושחיטת עגל הא בודאי היתר גמור הוא, לחשש העולם בזה מההיא דב"מ דרבי

י"א כותב דלפי מניעת עולם זה, גם כרבלתו של תרנגול לא יטול, ונטילת וכמו"כ הט"ז שם בס"ק של תרנגול הא איתא מפורש בגמ' שבת הנ"ל שמותר הדבר, )ויעוין עוד בנוגע לזה כרבלתו

(. ואכמ"ל בבאה"ט יו"ד סי' כ"ד סק"ח ופ"ת סק"ב ודרכ"ת שם בהספרים שציין וציטט עיי"ש 

. ובלבוש בסי' י"ד כתוב בזה בלשון יש נמנעים ולא בלשון שהעולם נמנעים ע"ש 

  שימוש( הדבר ולהרוג את הבעל חי )כפי שכותב בשאלתו דלאחר מיכן הורגין את החיה למטרת( ד)

נודע ביהודה מהדו"ק עוד יותר פשוט להיתר מלצערו כשהוא חי כדמצינו שמבאר זאת בשו"ת. בגליון מהרש"א יו"ד סי' י"ז סק"ד יעו"ש חיו"ד סי' פ"ג ומהדו"ת חיו"ד סי' י"ג עיי"ש, וכ"כ

 

  הדברים שכתב בזה יעוין בנודע ביהודה במהדו"ת חיו"ד סי' י' דקפסיק ותני לן על יסוד כללי ועוד

חיים, וכמו"כ דלא שייך צעב"ח התה"ד, שכל דבר שיש בו צורך להאדם לית ביה משום צער בעלי וחיות וכל מיני בעלי חיים לית ביה משום צער אלא לצערו ולהניחו בחיים, אבל להמית בהמות

. בעלי חיים עיי"ש 

ולשם מטרת מחקר נסוי ואיבחון רפואי בודאי הוה צורך להאדם ואין איפוא בכה"ג משום איסור. צעב"ח

 

  מותר עוד מצינו בספר שו"ת שבות יעקב ח"ג חיו"ד סי' ע"א שנשאל מרופא מומחה אם( ה)

ע"י שמשקה כן לעשות רפואה ע"י המתת בהמה טמאה כגון כלב או חתול ולבחון את הרפואה על יסוד דברי האו"ה והתה"ד לחתול או לכלב לראות אם ימותו מזה, והשבות יעקב בדברי תשובתו

ושו"ת עבודת הגרשוני ושו"ת בית יעקב שמציין ועל יסוד דברים שנאמרו בזה בשו"ת משאת בנימין מדידיה, זאת הלכה העלה דכל שיש בו שום צורך או לרפואת הגוף אליהם, והוספת דברים וראיות

ממון אין בו משום איסור בל תשחית או צער בעלי חיים ואפילו משום משנת או משום הנאת ואע"ג שסיים, חסידים אין כאן, ואפילו ספק רפואה מותר, ומותר לעשות כן אפילו לכתחילה

במריטת נוצה שעושה מעשה הרמ"א במריטת נוצות שהעולם נמנעים משום אכזריות, היינו דוקא ומשא"כ בכגון נידונו, שאינה מרגשת, בידים והעוף מרגיש מאד הצער בשעת כל מריטה ומריטה

גורמת חולי ומכאוב והוא לרפואת אדם, ולכן פשוט כלל צער בשעת אכילה ושתיה זאת רק שאח"כ. ממידת חסידות עיי"ש דאין כאן חשש איסור אפילו

 

  המקום מינה להתיר גם בנידוננו, מעיקרא דדינא, ואם יסדרו הוצאת העיניים ע"י הרדמת ודון

לא יהא דמי אפילו וכדומה באופן שלא תרגיש צער בההוצאה, ויעשו זאת במהירות, אזי בכה"ג וממילא לא יהא בזה חשש גם לא, לההיא דמריטת הנוצות שאיכא שם צער בכל מריטה ומריטה

האדם ולרפואתו שיש על כן מקום לומר שבכל משום מידת חסידות, ובפרט שהדבר נעשה לצורך משום מדת חסידות בהיות שהדבר נעשה לא לשם סתם גוונא שהוא אין בכה"ג חשש גם לא

דמריטת נוצות, כי אם לשם מחקר רפואי ולתועלת בריאות האדם, תועלת וריוח ממון, כההיא. ומרפא למחלתו ומציאת מזור

 

  ציון סי' ק"ח השבות יעקב שמתיר אפילו משום ריוח ממון הוא דלא כדרו"ל בזה בשו"ת בנין ודברי

ועוד שהבאנו לעיל בדברינו שלא הותר משום ריוח ממון יעו"ש, ומדברי התה"ד והאו"ה והנמו"י. מדברי השבות יעקב בזה כדיעו"ש' משמע כהשבות יעקב, והבנין ציון שם לא מזכיר אפי

 

  הש"ס בב"מ שם ואחרון אחרון נביא מדברי החתם סופר ז"ל בזה, יעוין בהגהות הח"ס ז"ל על( ו)

ורחמיו על כל מעשיו, מיהו היינו מה שכותב וז"ל: בגמרא צער בעלי חיים דאורייתא, נראה מדכתיב דהרי כתיב ורדו בדגת מים, והרי טוענים על הבהמות ורדים שאינו לצורך האדם או לכבודו וממונו

. בכזאת גם בחידושיו למס' שבת ד' קנ"ד ע"ב עיי"ש במקל, וכ"כ הח"ס 

  וממונו למדנו גם מדברי הח"ס ז"ל דס"ל נמי בפשיטות דכל שהוא לצורך האדם או לכבודו וא"כ

שגם רחמי שמים על בעלי( ליכא משום איסור צער בעלי חיים ועוד גם זאת )על יסוד דברי הרמב"ן להתיר אם כן גם לצורך נסוי ואיבחון חיים לא מגיעים כשהוא לצורך האדם, וברור איפוא שיש

. רפואי שאין לך צורך האדם גדול מזה 

  בזה"ל: וכל לציין ולצטט גם דברי הדעת קדושים יו"ד סי' כ"ד סעי' י"ב שכותב בתוך דבריו כדאי

להשתמש בהם לכל צרכי האדם שיש בו צורך אדם אין בו חשש צעב"ח לכו"ע וכו' וכיון שמותר וכל שיש אפשרות שיסובב עי"ז שום תועלת' אין בזה חילוקים עוד לאסור ספקות בהצטרכות וכו

רצונו בזה איננו ע"פ משקל הצטרכות ותועלת רק רצון בלא אדם או שום הפקת רצון אדם גם אם. עי"ז חשש קפידת צעב"ח עיי"ש ובגידולי הקדש סק"ה יעו"ש טעם נכון ג"כ נפקע

 

  חיים וכן מכל האמור נראה להלכה בנידון שאלתינו שמותר לעשות המחקר בעינים של בעלי( ז)

יש לסדר את הדבר להמיתם לאחר מיכן למטרת שימוש באיבחון בני אדם, אלא דמהיות טוב צער, ואני מתאר לי שבין כך מחושב בצורה של הרדמת המקום וכדומה באופן שהבעל חי לא ירגיש

. לבצע דבר כזה בצורה כזאת 

. בכבוד רב ובברכה אליעזר יהודא וולדינברג