קיצור שלחן ערוך

ל ״ ד « י י מ ט א להרג הגאון חמפזדסט רשכגח״ג מוזו״ר *למוז ג

ו סמר ל ועל ת

שערימ פצזיינים נמנה חלק רגיעי

onn .יו״ד ח״ב, אהע״ז)

כולל הלכות אישות, גשואץ, נדה, מקואות, מילה, פדה־׳ב עכו״ם וכר. הלוואת טוען ונטען, גניבה וגדלת שאילה

ושכירות, מציאת אבירה, צעבי׳ח, חולה ואבלות.

כשמו כן חוא. מכיל כל חידושי דינים והלכוח השכיחים. בטעמם וניטוקם. מותח שער לרוםסי לחשובח. לנמווא פתרי! לשאלות ובעיות. חמתחדשוח

יום יום. מתוך נלויי הטבע והמדע והתקדמות הטכניקה מציין וםאסוי כל השיטות והדעות שונות. המפוזרים כםגורי רבותינו.

ושו׳׳ת ראשונים ואחרונים, למספר אלפים וסן ספרים יסדי המציאות. ולרבות כתבי יד שבאו אחריתם.

הארות והערות על דברי האחרונים. מבאר כל חענינים שלא נתבארו כל *רכן בספריהם.

חועתק והוכנס ל* ל:טתט חכרתי בעזר צורי וקיצי י

www •ebrewbooks.orj שלמה זלמן ברח ע״י ח>יס תשלן

חופ״ס ברנזביל — בדוקלין, נ. י. לפנים רב וראש חישיבח גבודאפעםט

״ג ת תשי ג ע ניו יורק

איסור הסגת גבו* ידוע מן התורה, ולכן אסור להדפיס כל חדי חלקים מספרי בלי רמוווי או בלי רמות באי בחי.

להשיג אצל חמחברRABBI S. BRAUN

523 Saratoga Avenu• Brooklyn, N. Y.

חועתק יד לאינטרנט

www.heb ; י ;ooks.org עיי מי־יה יזשס״ב

חמכירח חראשית אצל

P. FELDHQM 381 Grand StrMt N«w York City

ם 06 ו פ ד נ w פורר HADAR LINOTYPING A PUBUSHINO CO.

•7 CROSBY STREET NEW YORK

בואו שעריו בתודהת חודאח וחגדיפ אחדימ. ה י ג

ביציאתו מהו אומר? מודח אני לפני ח״א ששם חלקי טיושבי ביחטד״ר ולא עזב חסדו ממני מעודי ועד חיום חזח. גם בעת הועם חציל אותי ואח ב״ב מידי הנאצים חארורים יט״ש. ובבואי חנה לארצות חברית התחלתי תיכף בחוצאת ספרי לאור, ועתח אחרי שלש שנים וחצי חנני מוציא לאור את חחלק חרביעי — החלק האחרון — מספרי זה, כן יעורני בעתיד ללמוד וללמד

לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי חחורה באהבח.ת קהל מת ספרי רוצה אני להזכיר ולבקש עוד הפעם א עם חתי הקוראים ומרנן ורבנן ווי״ו, סח שהערתי וחזחדתי בחלק שני — שאותו תוצאתי לאור בראשונח (עיי״ש מעמי ונימוקי) — על דבר חכמת חטכניקח שדרכח להתפתח ולחשתנזת מזמן לזמן, על כן ידקדקו בזח. גם בקשתי שם שלא להשתמש כשיטות חםקילים כהלכה פסוקה, דק לפי כללי התורה והחוראח ולסניפים, ותן

להכם ויחכם. שם בחלק השני הבטחתי, שבחלקים חבאיס אביא רשיטח טשטות טחברי הספרים הנזכרים בספרי, אבל כעת הנני רואה שאי אפשר לי לעשות את הדבר חזח, משוס שנחוץ לזח קונטרס טיוחדת כל מחברי חספרים שהזכרתי, גס איגו לתועלת ב״ב כיום שיכיל א אחדי שכבר נמצאים ספרים טיוחדים לתכלית זו, שטובאים שם כל

מפרי חשאלות ותשובות עט שטות מחבריחם. המחבר

מפתח לקצור שלחן ערוד

הלכות נזקי הגוף קפד הלכות שאלה ושכירות קפה הלנות לא תחסום ק*־ הלכות אביה•, ומציאה קפז הלכות פקמן קפח הלכות פריקה וםעינה קפמ הלכות שמירת הגוף ובל תשחית ק*inp איסור *עד בע״ח וםידום וין החולד. והרופא ובמה טתרפאיו ק*3 הלכות ביקוד חולים ק*ג ימי גופם קנד הלכות קריןה קנה הלכות אונו קנו יין הווכדיכין והפחיד. קנוtap הלכות הלוית המת ונידוק היין וין הקבורה ובית הקברות קנמ דץ הקבורה ביום סוב ר דין המאבד יזהו לדעת ודשן שמת יאנ הלנות מומאת כהן י על איזה קרוב ותינוק מתאבלין דג אימתי מתחיל האכלות רד דיני סעודת הבראה יה יין שמועה קדוגה ושמועה רחוקה ת דיני ניחום אבלים ת איסור מלאכה לאבל יה

איסור חמה וסיבה מעילת הפנדל ותשמיש המסה י« איסור ת״ת ושאילת שלום די שאר ובריש שהאבל אםוד נהם ריא שמחה לאחר ד ריב

שהאבל אמור לישא ודין חתן וכלה שנעשו אנלימ רי4 מתי האבל יבול לנאת מביתו ריד שלא להתקשות על המת יותר מדאי רפו

דין מקנת יום שבידי ומקנת יום ל׳ ודין יג״ח ימו דין מי שלא נהג אבלות ריז דין עדות לאבלות ריח דין־ אבלות בשבת ובידיס ריש

דין שהרגלים מבסלין גזירת ד וגזירת שלשים דכ דין תענית יאהינייס דכא

הלבות כיבוד אב ואם קמג הלבות כיבוד רגו וזקן ובהן קמד הלבות אישות קמה מנהגי תענית חתו ובלה קמו מנהגי החופר. קמו יהוד שאחר הקיז־ושץ קמו

ברכת הסזון בנישואין ושמחת חתן וכלה קמש הלכות *ניעות קג איסור הונאת זיל ותיקונים קנא איסור יחוו קגב הלכות נדד. קנג מוי קביעת הוסת קנד דין פרישה סמוך לוסת קנה ראתה דם מחמת תשמיש קני דין כלה הנכנסת לחופה קנו דין יולדת ומפלת קנאwp דין לבישת הליבון וספירת ד״נ op הלבות חפיפה הלכות חנינה קסא הלכות סבילה קסג הלנות מילה קמג הלכות פדיון בנוי קמו הלכות חינוך קסניס ודיני מלמד קמוtop שלא לנחש לדונו ולכשף הלכות עכו״מ קמו *ורות האסודווו קמו איסור בתוגת קעקע וקריחה על מת קסשyp איסור גילוח פיאות הראש והזקן איסור לא ילבש גבר ק9א הלבות חדש קעב הלבות ערלה קעג הלכות כלאי אילו קעד הלכות בלאי בהמה קןיה הלכות כלאי בגדים קעו הלכות בכור בד,מה מהורה קעו הלכות פםר חמור קןח הלכות חלואה קןמ הלבות שמיטת במסים קפ הלכות סועו ונסען קפא הלכות גזילד. וטיבה קפכ הלכות נזקי ממון קפג

לוח המפתחות עפ״י א״בג ׳ יו״ר ח׳

הלכות אבלות עמוד

אבלות היה לו קטמות עם אשתו ודעתו לגרשה אי מתאבל עליה׳ נשתטית וקיבל היתר ממאה

רבנים. רפד אלמגה שגגגסה להופה בגדתה ולא בא עליה

ומתה אי מתאבל עליה, רפד. רפה מאבד עצמו לדעת וכן מי שנשתמד אי מתאגלין

עליו. רעד. רעה אי אמריגן מקצת יום ככולו גם בדברים שאסורים

בג׳ ימים הראשונים שיד אימתי מתחיל האבלות. ואם נקבר ביהשמ״ש,

ואי יש חילוק בין ערב שבת לערב יו״ט. רפו נודע לו ממיתת קרובו במקום אחר ואי אפשר

לו ליםע לעמי רפז איש צבאי שלא גתגו לו רשות לעזוב את הגדוד

להתאבל. שמוו לי. שמו מי שלא גהג אבלות והוא עוד תי מתאבלין עפ״י ידיעת חטיליגראף. שטז

דאה ״מקום קרוב״״ *שמועה קרובה״, ״מלאכה״, *רהינד.׳/ ״שבת ויו״מ״. ״תפלה״. ״תפילין״

״תלמוד תורה*.

איסור הנאה פיאה נכרית שעושין משערות מתים, ושיגייס תותבות. רגו

שיורי הנסרים מהארון, וארץ שפינוהו. ומת שהוליכוהו למקום אחד גג׳ ארונות ונשארו

שנים. רםא בעניו ניתוח מתים לבדקם להתלמד עליהם

עמוד רנה רסט

רמב

רמג

רמ

רמ. רפא

רמז רמד

רמה

רמה רמה

רמה רמו רמא

רמג רמב

רמה

רמב. רמג

רמג רפג ! ו ו

רמב

ו לוח חפפתחווו

הכמת הרפואות קבר ומצבה שפינו משם המת.

אנינות אנינות ואבלות אי דמי להדדי לעניו מלאכה. למכוד חנותו בדדו הערמח להשאד פתוח בימי

אבלות׳ וכשההנות הוא בשותפות. אונן שאסור בבשר ויין אי מותר ברוסב של בשר

וחמר מדינה. אונן שפטור מכל המצות אי מותר לו להלוץ

ולגרש ולשחוט. כשיש לו p למול, ואוגן שהוא מוהל, ושהוא

כהן בפדח״ב וליכא אחר. אם גקבר מתו לאחר זמן תפלה.

אוגן כשבת אי מותר לו לעלות לתודה ולהעביר הסדרה שמו״ת.

בעל קריאה אי מותר לו לקרות. ושמש הקהל אי מותר לו לשמש.

אם יאמר בשבת קדיש קודמ הקבורה אונן שהוא אבל שאומר קדיש או שיש לו

יזרצייט. אונן בשמו אי מתפלל ערמת במוצאי שבח.

מת לו מת בעיר אחרת אי חל עליו אנינות. כשהחברח קדישא מתעםקיז בהמת אי חל עליו

אנינות. בשמוליכין המת למקום רחוק והוא נשאר בביתו. במקומות שיש חוק מהממשלה שלא לקבור

עד לאחר כדה שעות. אי מותר טבילה להאוגן לחיות מנושאי המטה

כשהמת הוא אדם קדוש שגוהגין כך. רחיצה וחליפת שמלותיו כשיש חשש התדבקות

כמחלה. אי אסור חספודת להאונן.

אי מחוייבין להודיעו ממיתת המת שלא יעשה דברים האםורים לו.

ראה *אבלות״.

לוח המפתחות ז עמוד

ן י ממ בית הקברות בדין ברכת אשר ימי על הקברות׳ ו שם רק קבר אחד׳ וכשרואה רק המצבות. רגט בית הקברות שמחגבין מחדש. ער

ראח ״קבורה*. DDU שלא להעביר נחלה מברא בישא לברא מבא. רלא בעגין איסור לקרב המיתה. דלג גוהגין להדליק נדות בשעת המיתה. רלדת עיגייס של מת בשבת. רלד. מ י בעניו מ

בענין המנהג לשפוך המים. ואם כשלו במים׳ מי סעלצער ומי פובין. דלה

שלא איכול ושלא לעשן בחדר המת. דלו. רפ הטעם שנוהגים דהעומד בשעת יציאת נשמה

אינו קורע. דלו־

גילוח גילוח חזקן בהון• שלשים. שז דם דם שיצא לאחר מיתח אי בעי קבורה. ובאימת• מין

חניטה שמוציאים הדם מחמת. רנג

י הרוג כמה חילוקי דינים בהרוג. תג. רנ

DTtta! בעגין שפיכת נר קבין ונתינת שדביטין כיח־, רנא׳ רגב אי יש לטהרו ולהלבישו דוקא ממוך לקבורה. רגב

•יארצייט בעגין הדלקת נר יןדצ. ואם הוא שבת ושכח להדליק. שבא. שכב

מת בביהשמ״ש מאיזה יום יהזיק היארגייט. שבגi להיפוך t פת ביוד*• והוא עומד באפריקה וכדומה ויש שיגוי זמנים בינם באיזה יום

יברור לו היא״צ, שכד

JTD אי מותר לכהן לישמא לאפר ה0ו4 רעו

אמד לו לטמאות לאבד מן החי. רעו כהן רופא אי מותר לימה לביתו של גוהם, ואי מותר לו ליכגס למקום המת ליתן תעודתו

מנימוסי המדינות דעז אי מותר א לבקר חולים בנית מהולים אז

להיות משמש שם. רעז אי מותר לו לגמוע מתיבות הברזל כשהמת

ח לוח חמפתחות עמוד

מונה במרכבה אחרת או לעמוד באכםדרת התתגד* ומעם ההיתר שנוסעיז על אוירון והוא

פודה דרו ביה״ק. דעח, רעפ כשיש מת במרתף או בקומה התהתונה והכהן

ע״ג העליונה. רפ שלא לקרב עצמו ד׳ אמות להקבר. רפא ש״ץ כהן ביוה״כ ובהדר הסמוך יש מת. רפב

מת מצוד! ויש נכרים חרוצים להתעסק עמו אי מותר להבחן לטמאות. רפב

בענין סה שאומרים שקברי צדיקים אינם מטמאין. רפג

אי מותר לו ליכנס לבית שיש שם מצבה שנטלה מקבר. רטג

כלי זמר מי שפרנסתו לנגן ולזמר על החתונות אי מותר לו לאחר שבעד- שט

אי מותר לנגן בכלי זמרים כשחחתן או הכלה אבלים. שי

מילה אי נכון לאבל לחיות םגדק׳ וכשיש לו בן למול. שיב ראה ״*ניגוח״, •מלאכה״.

מלאכה—מסחר כשמלאכתו גחוצח ודבר האבד או שהוא יום השוק וגהוץ לפתוח החגות. רצז

כשההגות הולך על שם אשתו והבעל נעשה אבל, וכשאשתו אבלה. רצז

מת לו מת ואינו בביתו ולא נודע לו אי מותר לאשתו ולבניו ולאתרים לעסוק במלאכתו. רצח

סופר אגל אי מותר לכתוב גט ולתקן ם״ת כשאין אחר. רצח

משמש הקהל אי מותר לעבוד עבודתו ושוחט אי מותר לו לשחוט ורופא אי מותר לבקר חולה. רצם מוהל אי מותר לו לימול, וכחן אי מודה בן בכור. שיב

שותפיו בחנות ובמסחר אי מותר להשגי למתוח ההגות. ש

t !לוח חמםתחוו עמוד

מצבה בענין העמדת המצבה לאחר שבעה או לאהד שנה. ער מח שנקבר היפוך משאר קברים אי יעמידו

המצבה לצד הרגלים ולא לצד הראש. רסא ראה ״כהך.

מעוברת אשה מעוברת שמחה אי מוציאין ולדר- רנד מקום קרוב ורחוק מהו מקום קרוב בזמנינו שנתחדש

נתיב הברזל והאוטומובילין ואוירון. רפח בא ממקום קרוב ביום ד קודם שעמדו מהאבלות. רפה

נשואץ הכינו צרכי ההופה ונעשו אבלים ונמצא זמן ההתונה בתוך שבעה. שיא

אי מותר לו לישא אשה בתוך לי. שט׳ שי אי מותר לילד לסעודת מילה והתונות ושאר סעודות מצות. ואי מותר לרב לסדר קידושין

בתוך שלשים. שה. שמ בדיו מתה אשתו שימתין שלשה רגלים. שי

ראה ״כלי זמר״.

סעודת חבראח אי שתיח בכלל אכילח, ועוד איזח דינים מסעודת הבראה רצ

אי מבריז בחוח״מ, הנוכח, פורים וערב פסח. רצא פתיחת קבר ופינוי מת לפתוח קבר לחכיר חמת

כדי להתיר האשד. מכבלי העיגון. דםה הרוג שגקבר בבגדיו והיה שט מעות. רמו

ת״ה שצוה להגיה כתבי תידושי תורה (שבבר גדפם0 בקברו ושכחו לקיים צוואתו. רסו

תיגוק שלא גימול וגקבר בלא הסרת הערלה וקריאת שם. רסב

באיזה אופגיס מותר לפגות מתים. רםו, רסת בעגין אבלות שהייב לגהוג בעת פיגוי עצמות

לקבר אהד. רסח ראה ״איסור הנאה״.

צוואה צוד. שלא להספידו והוא ת״ח גדול. שיג קבורה בעגין איסור שריפת מחים שצריך דוקא קבורה, רס

י לוח חממתחות עמוד

שלא להלין את הפת. רמ אי שייך מצות קבורה גם באבר מן ההי. דעו

בענין איםוד ניתוח מתים להתלמד עליהם שהרבה הלקים אינם באים לידי קבורה. דגה

אי מותר לחניח להשאד נפלים בבית החולים ללמוד עליהם הכמת הרפואה. רסב לאיזה גד העולם יהיה גקבד הראש והדגלים. רםא

ד מ אי מותר לעשות קברות על קברות מ חמקום. רםג שיעור ההפסק בין קבד לקבר. רםג

אלמנה שנישאת לשני ומתח אי תקבר אצל בעל הראשון, והבגים מבעל הראשון אי נקברין אצל

אביהם או אצל אמם. רסג אי קוברין איש אצל אשח (חרחוקים בחייהם). רםג

שלא לקבור רעוע אצל צדיק, ומת הנמצא ולא ידוע מי הוא. דםד גברי שמתגייר ומלו אותו ומת טרם שטבל עצמו. רםד חילוקי דינים באמירת צידוק חדין. דםה

קבורה ביוס טוב כשקוברים מת ביו״ט ראשון. דעא אי מותר לעשות חקבורה ביו״ט ב׳ ע״י יהודים

מארץ ישראל. רעא תכריכים שגתלכלכו אי מותר לכבסן ביו״ט. רעב בעגין איסור גםיעה ללוות המת. רעב

תיגוק שמםידין ערלתו אטור ביו״ט א׳ ובר״ה שני ימים. רעג

קריעה הקורע בתתיכת משי הדבוקה בבגדו׳ ואי פוחדו לקרוע בו. דלו להתליף מד

כשקרע בבגד גזול ושאול, ואיש צבאי שקרע בבגדי חיילים. רא אי ילכו בבגד הקרוע נם לאחר שבער- דלח

שמע שמת לו מת וקרע וביוץ וגודע אה״כ דבשעת השמיעה לא מת עוד אלא אודה רלח. רלמ

אם החתן והכלה געשו אבלים בשבעת ימי המשתה אימתי יקרעו. A שיא

לוח חטפווחוו* יא עמוד

רחיצה איסור רחיגה בנהרות בימי הקיץ. ואי מותר לטבול ביום ד בשבת בבוקר. שא דק רחיצה באמבטי והמין בשמה ושלשים. שא

שמועה קרובה ורחוקה שמע שמת לו מת וספק לו אם עתח תוך ל׳ או לאחר לי. ר1א

מת לו מת ביור$פ והוא עומד באמריקה ומפני שיש שינוי זמן בכדור העולם נמגא עילפי חשבת

יוראפ כבר חוא לאחר לי. רגב דין השלשים לענין השמועה הושביז מיום

המיתה או קבורה. רגב אי מהוייבין להודיע לכל הבנים שמתו להם מת. דגד שבת ויו״ט וחוה״מ שבת בתוך שבעה. שיז אי מותר לאבל לפתות חמתו בחוהימ. שיח

ערב פסח תיד שבעה אי מותר לו לעמוד מאבלותו לאחר חגות. שכ

ראה ״אנינות״, ״תלמוד תודח״. ״תפלה״.

תכריכין עושין תכדיכין מפשתן. ובשעת היוקר אי מותר ליקח מין נייד. רמט

אם שבחו להלבישו בגד מהנהוג ללבוש. רנ בענין מה שגוהגין לפסול גיגה אחת. ואודות

העטרות בטליתים וקיטלין. רנ מי שלא קייס בחייו מגות גיגית. ובחור שאין

לובש טלית• רנ, רנא

תפלה ותפילין אס אין לו מגין בביתו וגנרך לו לילך לביהכג״ס. שיב הלל בחנוכה ודיה וביו״ט. רגו

תפילין ביום ראשמ- ותפילין דר״ת בכל השבעה. שד. שה

תלמוד תורה אי מותר לו לכתוב תידושי תורה באבילותו. ורב אי מותר להודות שאלות, ואי

מותר לו לקרות בתורה ולעלות לתורה בשבת. שב, שג

יב לוח חמפתחווו עמוד

הלכות נדה. טבילה ומקואות.

איסור קריבה חלוקי מיגי קריבה שאסור בגדה. פד, פו דם נדות ודם בתולים בעגין דם גדות, ובדיז מדאה

דם. עמ, פ. פא דאתח מחמת תשמיש. ואי גאמז חרופא בזה. צו, צז

גתגרשה וגשאת לשגי ונמצא דם בביאה וחיא אומרת שחיא עוד בתולה. צח

בעגין דם בתולימ. וגשים שהיו להן בעל והן עוד בתולות. קא

בדין בעילת בתולה ולא גמר הביאו- קא. קב

וסת בדין חשבון חוסת כשעוברת ממזרח העולם למערב העולם או לחיםיד ועובדת על קו התאריך. פז. פח

דיגי וסתות. ואשה שאין לה וסת. ואשח שמשגית ומתח על ימים אחדים. פם, *

בדין פרישה סמוך לוסת. ואשח ששכחה עוגה הוסת. צא, צב

בדין היוצא לדרך ובא מן הדרך ואז עוגת הוסת. צב כלה בלילח הראשוגה והיא עוגת וסתה. צג. קא

אשה שגתן לה הרופא רפואות שיפסוק וסתר- צה חפיפה כשאיגה זוכרת אם סרקה שערותיה בחפיפה. קי

בעגין חחפיפה בבורית ובמי מוכין (מיגעדאל וואםער). קי אי בעי דוקא ההפיפה במדתץ או סגי בביתה. קי

חל יו״ט במוצ״ש או חל יו״ט בהפישי וששי איך תתגהגגח בחפיפח. קיא

חציצה כללים בעגיגי הציצה. קיב גלד ודמיה שעל המכה. קיג

אשד, שעפ* י פקודת הרומאים איגה רשאי לבא באזגה מים. קיט אשח שהיא מוכה בשבר ויש מבעת ברחמח. קיז

שיניים תותבות ומילוי בשיגייט העשוי מרופא לאופן ומגי. קמו, קיו

לוח חמפווחוונ יב עמוד

אם לאהד הטבילה נמצא דבר בין שיגיד- קמו הל טבילתה בשבת ויו״ט ושכחה לגזח צפדניה,

טבלה בשאר הימים בלא גזיזת צפרגים. קיד, קטו נשים המתקדמות (מודרניות) שמגדלות צפרניהן

ומצבעות אותו• קיד, קטו טבלה בנהר בבגדי דתיצה (בעדינג־סוט). קיט

טבילה שלא תעמוד על דבר מה בשעת הטבילה. קיז, קיח באיזה אופנים יש מקום להתיר טבילה בשביעי. קב׳ קכא

שתזהר שלא תשאר שעד אחת על פני המים, ואי תלבוש סבכה על ראשה בשביל כן. קבב

אשד. ההולכת בגילוי שער אי נאמנת להשגיח בטבילה. קבב בעגין הטבילה בליל שבת כשהוא אחר לידה. קכג

בעגין הקפדה שלא תפגע בדבר טמא כשיוצאת מן הטבילה. קכג, קכד

יולדת בדין יולדת, ואשד. שאהזה לה הבלי לידה ואח״כ פסקו. קב כשיש לה ימי טוהר ואמרה לו גטמאתי. קג

כתמים אי שייך דין כתמים גם בבגדי האיש. פ באיזה בגדים שייך דין כתם. פ

ראתה כתם ונאבד הבגד. פא בשיעור כמות הכתם. פא דיגי כתמים ובמה תולין ובאיזה זמן יורה המורד- פב

מקואות בעגין סבילה בימים ובגהדות ובריכת מים ושבאים בחפירה שגעשו בידי אדם. קבה קבו

מבילח במים מוכין. קכה כללים בדיגי מקואות, קכו מקום הראוי לסבול בו. קכו

שיעור המים וגובהן. קכו, קכז דיגי זותלין, החירות שלא יבאו אה. קכז

דין שאובין, ופטול ג׳ לוגין, ונתן סאה וגטל סאה. קכז, קכה פסול שימי מראה. קכט

הוריתן ע״י סהרה שלא יהיה כה תפיסת אדם ודבר המקבל טומאה. קכט

יד לווו חמפמחווו עמוד

סדר עשיית חמקוח בדרך השקת. קל סדר עשיית המקות בדרך זריעה. קלא ניקוי המקוה. קלא מקוד! מקרח ושלג וקרת מלאכותי. קלב ציור המקור- קלג

ספירת ז׳ נקיים בדין חמחנוג החמשה ימים קודם הזי נקיים, ואי יש אופן להקל בזח. קד׳ קה׳ קו

אם אחר הטבילה ראתה דם אי בעי המתגת החמשח ימים. קט

סתרה ימי םפירתח מפגי שחשבה לטמאה ואיגלאי מילתא שהיתה טהורה. קו, קז

הפסיקה מלספור מס:י שלא היה דעתה לטבול ואח״כ חזרה לכפור. קז אס לא ביקה עצמה בכל יום מהספירה שבעה. קז

אם מיתרת חבדיקח לאור חגר. \jy הרב אי ייכל לתודות בלילה. קח

קילוה מים שעושין הנשיס ברחם לרטואח בתור ספירת הגקיים. קה

פתיחת המקור בדין פתיחת המקור, וכשפחחז הרופא. פב, פג הכגיס הרופא אצבעו או מכשיריו (איגםטרומנט)

ושפופרת הראי (שפיגל) ועשה קילוה. פג

שאר הלכות מידיד ח״ב

בכור בהמה אם יש דין במר גם במי (בופל). קעט מומין בבכור שמותר לשחטו. קפ במר ששהטו קודם שהראהו לחכמ. קפ

בעגין איסור עבודח והרבעה בבכור. קפא אי מותר לקנות בהמות מעדרים שחבעלים לא

מכרו המבכירות לסוטה מבכורה. קפא הפקד ומתנה אי מהגי כמו מבירה, ואט שכח

למכור פרתו ובשבת דאה כי תקריב ללדת. קפב השכיר הבהמה לנכרי או נתמשכנה להממשלה

וילדה. קפג עשה שטר מכירה לשבת לעבוד בגחמותיו או

לוח חמטתחווו טו עטוד

להאכילם חמץ וילדה זכר. קסג קניו הגוהג בין הסוחרים וקגיז מדיגא דמלכותא

אי מהני להפקיע קדושת בכור. קפג כשהבעלים אינם בביתם ואיש אהד מכר הפרה

להפקיע קדושת בכוד. קפד חולה ורופא בענין להתפלל על ההולה ומשנים שמו. רכה

אי מותר לעשות רפואה שאפשר שיתרפא ואפשר שיגרום מיתה. רכו אסור להולה לההמיר על עצמו באיסורים• רכו

הרופא מתוייב לרפאות לעני בחנם, ובעגין רפואות שבתלמוד. רכו. רמ רפואות ותרופות שגעשו מאיסורים. רמ. רכה

דין חולה שיבו״ם, וסכנת אבר אי הוי כתשיבו״ם. רכח אי מותר לאיש לשרת ולשמש אשד. חולגית ות

להיפוך אשד. לאיש. ובעגין חולי חמתדבק. רכט, דל ואי מותר לנסוע בשבת לבקרו ראה ״הלכות

שבת*.

כיבוד אב ואס בעגין תיאור שם אבותיו ורבו בתפלתו עליהם. כה

בענין שלא ישב במקומו מהו כשהבן הוא הבעה״ב. כה

אי אטור לסתור דברי אביו גם בדברי תורד- כה׳ כון ולפרנס אבותיו, ולעמוד מפניהם. בו. מ חייב או

צוהו אביו לעשות דבר ולאתר מותו צותה אמו להיפוך. כז

כשבנו הוא רב ותיח והוא איש פשוט מהו לענין קימה. כה

אם דתה אשא אשה ואץ אביו מתחנה לשידוד זד- כט אביו אמד לכבדו ואמו אמרח לכבוד- כט

היה אביו רשע אי מחוייב לכבד אשת אביו. ואם נירש אשתו ונשא אחרת ואמו מקפדת

שלא לכבדה. ל בענין כיבוד אחיו הגדול ואי יש חיוב גם

כוו לוח חמםתחומ עמוד

באחותה הגדולה. ל בענין חיוב כיבוד זקנו וחמיו וקרובותיו. ל, לא

כלאי אילן בענין הרכבח אילן באילן׳ אילן מאכל באילן סדק. קעג, קעד

בענין האיסור לקיים המורכב. קעד

כלאי בהמה כמה חילוקי דינים בכלאי בהמה ובענין להושיב עוף על ביצי מין אחד. קעח, קעו

ראה ״שעטנז״.

לא ילבש איש צעיר שנתלבנו לו שערותיו אי מוחר לו לצבעם. קסט

עלה לו על פניו כתמי :*דומים ורוצה להעבירן בסמים. קסט

מילה בענין היוב למול על כל מי שרואה ילד ישראל שאינו נימול. קלד

אם האב בריחוק מקום אי מחוייב לבא לביתי, ועד מתי ימתינו עליו. קלד המוהלין שהן מחללי שבת ואפיקורסין. קלח

אם האב יודע אומנות המילה אי נכון לכבד אחדים. קלה אם כיבד לאחר ורוצה לחזור ממנו. קלה בענין ברכת ״לחכניםו״ כשאין חאב שם. קלו

לעשות חחיתוך דוקא ע״י סכין והפריעה בצפורן ומציצה בפה. קלו, קלו

מי שמלין בגדלותו אי מותר ליישן אותו או לעשות זילוף במין סם שלא ירגיש. קלז

תינוק שנולד ברגלים עקומות אי דוהין המילה כדי לדפאותו. קלח

חולי שעפ״י הרופאים מותר למולו ועפ״י הפוסקים יש השש סכנה• קלח

בענין תינוק הולה, ושינוי מדאה, וכחוש, וכשנתעלף ביום הלידה. קלח, קלט

בדבר מצות מילה שדוהיז ליום אידם שהוא זמן ביטול מלאכה. קלט

לוח חמםתחות עמוד

\ ישראלית שהולידה בן מישראל מומר או ץ מעכו״מ וישראל שנשא נמרית וגולד לו בן. קמ

תינוק שנולד ביהשמ״ש וספק ביהשמ״ש. קמא תינוק שנולד במקום שהיומ או הלילה מתארכים חדש ושתים. ושגמעו עט הילד מיוראפ לאמריקה

או להיפוך, ושעבר על קו התאריך. קמא, קמב בענין קריאת שם, ואפ לא עשו סעודה ביום

המילה, קמב ראה ״פדית הכף.

עבודת כוכבים צורת שתי וערב. והנכבדים שמקבלים אותו מהממשלה לאות הכבוד. קנו

אי מותר לאומן לעשות צורת שתי וערב, ואי מותר לסתור באלילים וטבלאות. קנז

לעשות ביהכנ׳׳ס וביחמד״ר במקום שהיה מתחלה בית אלילים. קנח

אי מותר לסחור בספרי חפלחמ. ובספרי מינות ואפיקורסות. קנח

שעון שנקבע על גובה בית תפלתם אי מותר להסתכל בו. קנט אסור ליכנם לבית תפלתם אפי׳ לכבוד הממשלה. קנט

אי מותר למכור ביתו לבית אלילים ולסייע בממון לבנין. קנט, קס

אי מותר לכורך לכרוך ספריהם. קס בענין הזכרת שם אלילים. קס

אי מותר לשדך אשה לעכו״ם. קסא בדבר האיסור ללמוד להם תורה, וגר שרוצה

להתגייר אי ילמדו עמו קד״ש ותפלה. קסב צורות בולטות ושוקעות וציור בצבע וצילום

דמותו. קסג. קסד שלא לעשות דברים שהיו במקדש, קסד, קסה

ערלה כמה דיגים באיסור ערלה, וסתם אתרוגים הבאים מארץ ישראל. קעא, קעב

אילן שגעקר ממקומו וגמעו במקום אחר. קעב פדיון הבן אשד. פרוצה שגדשה בעלה וילדה בן אי

מחריב הבעל בפדיון. קמג

יח לוח חמפתחווו עמוד

ן על משקל הגראם. קמג׳ קמד שיעוד פיית רגן פדיון גממון (גאנקנאטעז) וחותמות י גענ

(םםמפס). קמד גענין אכילת גשר ושתיית יין גסעודת פדה״ג

. קמד ג בשגוע שחל ט׳ד אמד לבגדו. קמד ג ג שלא לחזור מהנחל ש מאיזה זמן ראוי הוא לפדיון. קמד ככור שהלה ולא גימול והגיע זמן הפדיון. קמח כהן שגפדו על ידו וגתברד שהוא פסול. קמח

עשה פדה״ב באשתו הראשוגה וגשא שגיה וילדה נמי בכור אי יברך ״שההייגו״. קמה

כשאין האב כמקום הילד ואי טודין ע״י שליח ואי עושין שליח ע״י מכתב וטיליגדאף. קמו, קמז

ר עם אשתו) איגו רוצה לפדותו אביו (שאיגו דה לפדותו. קמו ת וזקנו של חילד ד

ו וחתר כשאין להאב ה׳ סלעים ו ד.״!ן מלוה ל ונותן לו גהזרד- קמו

כשאין אב לפדותו, ופנויות יהודיות שיולדות בזנות. קמח׳ קמט

כשמת הבכור לאחד שלשים ולא נפדה. קמחת כהן ולוי או אשח שאינח יודעת OK היא ב

ישראל. קמח אשה שהפילה ואודכ ילדה בן קיימא. קמט

אשה מקשית לילד והוציאו הילד בצבת וכלינ מכשירים. ק

פיאות הראש JptfTI שיעור פיאות הראש׳ ובענין גילוה הזקן. קסו. קםה

ו לגלח הזקן עפ״י פקודה וא״א מי שמוכרח ל» לו גםמ. ק

מכונה לתגלהת הזקן. קמחת בוה״ז. לא׳ לב ו רבנות בענין כיבוד רבו. ורבנ

ב שטעה בדין׳ ובנן של ר זלזול הורים ומורים׳ וד ת״ו4 לג. ל

נכתב p בשטר הרבנות. קצו ג שנתקבל אמן ידוע ו דג ודיין שמטרג לעמוד לדין תורד- קנג ד

לידו המפתחות יימ עמוד

שעטמ בענין ההיתר על גייר שגעשה מכלאים. קעו המדבק כלאים בדבק. קעו

דבר של שעטגז שגדבק במנעלים, ותכריכי המת שנעשו מכלאים. קעז אי מותר למכור בחנותו בגדי שעטנז. קעח אגשי חיל שיש בבגדיהן שעטנז. קעח

מטמחת שלובשין בעת הגילוח׳ ומכסה של גשמים (מטריח). קעח

ר ו ע ן ה ב ק א ל חת שתי נשים אשכנזיות אי מותרות ליגשא לספרדי ו ש י א

במדינות הערביות. לח ספק כהן וספק גדושה. מב

בדין זונה שאסורה לכהן. וכשהפקידה עגמה בעודה פנויה. מב יגא קול עליו שנחשד על אשת איש. מה

אשח שגבעלח ע״י חגיגת לבוש על האבר. נ גירש את אשתו ולנו ביחד בלי קידושין. ג. נא

איש ואשה חדרים ביחד בחוק אזרחי בלא הוטה וקידושין. נא

ד בדין איסור יחוד עם גשימ. עג, עה ו ח ר י ו ס י א גשים שהם סותרות ומתייחדין עייו עם גברים. עג, עד

רוכל שהולך לסתור בבתי הקוגיט ובא לידי איסור יהוד. עד

בעניו איסור השתמשות בגשים ומהו במסעדות ובאכסניות. עד״ עו

רופא שמבקר גשיפ ובודק אותן וכן אשר. רופאת לאנשים ואי מותר שתוגיא שיגיו ולהסתפר

ממנת. עו בדין איסור שאילת שלום לנשים. עז

רת בדק הנחשד על הנכרית ונתגיירו־- מת. מט ו י ג ר ו ג at אומר שאם לא יתירו לו יחזור עמה לדתה

ויחד עמה באיסור או ילך לרמי נאורים (דיפורמיס). מת

פנויה שנבעלה לגוי תתגייר ואם לא יתירו לח

כ לוח חמםתחות עמוד

תדור עמו באיסור. מט דאה ״הבחנת זרע״.

הבחנת זרע להמתין צ׳ יום בין בעל לבעל להבריז הזרע. מג אם נאמד דין זה גם באנוסה ומפותה ואי יש

חילוק בין בתולה לבעולה. מג אט בדקוה חרופאימ והחליטו שאיגה מעוברת,

ואי יש להתיר בכה״ג שלא ידורו באיסור. מב דר עמה בלא חופה וקידושיו ורועה עתה בחופה

וקידושין אי עדיך הבחגה. מג בדין גר וגיורת שצריבימ פרישה, וישראל שרר

עמ גברית וגתגיירה. מג, מד הוצאת זרע אי מותר לבחון הזרע אמ הוא בריא כדי לדפאותו לקיימ מצות פו״ד, או למי שרואה דם

מחמת תשמיש ויש להסתפק אולי הוא ממגו. םט אשה שסבגה גשקפה לח אט תתעבר אם מותר

לשמש במוך. ע מי שאין לו גבורות אגשימ אי מותר לו לישא

אשה. עא, עב מעוברת ומינקת חברו בדין איסור מעוברת ימיגקח

חברו ואין הילוק בין זמגם לזמגיגו. מד, מה ואפי׳ מתגדל הולד ע״י כלי חמיוחד לחגקה, או

שמסרה הולד למוסד הילדימ. מד כשזקגו של הולד הכגיסו לביתו׳ וכשחתחייב

הגושאח לסדגםו. מד באיזה אופגים יש להתיר מיגקת חברו. מד. מה

אם לא יתירו ידורו בלי חוסה וקידושיו ובאיסור גדות. מו כשעיכוב חנשואין יגרוס מחלת חעצבים. מו

קטלנית חילוקי דינים באיסור קטלנית, כשנחרג, או שחיה זקן, או חולה קודם חנשואין. מז חילוק דין בין כשמתו בזה אחד זה או בסידוגין. מז במקום מצות לימוד התורה או לתועלת היתומים. מז

נשואי[ אשה שמכיגה עצמה לגשואין, ואם דתו הזמן והגבילו זמן אחר. צח׳ צט, ק

בעגין חעגית חתן וכלה ביום חופתן. גג

לוח המפתחות בא עמוד

שכה להתפלל ולהחודות קודפ החופה אי יהודה לאהד ההופה. וכשחהתונה בראש חודש. נד

בעגין המנהג והחקנח שלא לעשות החופה בביהכנ״ס. נד. נח

גוהגין לעשות הנשואין במילוי הלבגה, נה בעגין חופת גדה. גו

שיגוי מגהגים בעגין אי חולד החתן גיכ לכמות פני הכלה. גו

שיגוי מגהגיס בענין אי חשושבינין או אב ואס מוליכין חחתן והכלה לההופה. גח שינוי מנהגים בעגיז סיבוב הכלה לחחחן. גט

בדין ברכת התנים בעשרה. נט, ס בעגין חיחוד שאחר החופה׳ ועגיני זיווג

והלכות צגיעות. גט. סו בדיגי ומגהגי שבע ברמה בשבעת ימי המשחה,

ושבע ברכות בסעודה שלישית. ס, סב בעגין המצוד. לשמה התן וכלה. ועגיגי שבעת

ימי המשתה ואיסור המלאכה בו. סב, סג

קידושין אי מותר לסדר קידושין לאשה שקבלו בי״ד עליה ידיעה ע״י טיליגראף שגתגרשה בפגיהס, מט, ג

אי מותר לסדר קידושין אוג שאיגן גזהרין בטהרת משפהד- גו

בעגין האיסור סידור קידושין שלא בפגי רב מובהק. גה

טבעת שאולה או שהכלה מסדה לו טבעתה וקידשה. גז טבעת שיש בה אבן, או מפותח בה שט הקודש. גז בעגין העדים בשעת הקידושין. גז גחן הטבעת על חבתי ידים ולא על האצבע. גז בעגין כתיבת הכתובה בשעת החופר- נו

סירוס וצעב״ח באיזה אופן יש להתיר לסרס הבהמות והעופות. רבד

אי מותר לגרוס צעב״ה להשקותן סמים ארסיים לגסות פעולות הסמים לתועלת חכמת הרפואה. רבג

נב לוח המפתחות עמוד

מריה ורביה הוליד ע״י שנשמד ורעו באמגטי או על סדין או ע״י זרעה מלאכותיות לה

המעט שנתחייב מבן י״ח ולא מכן י״ג כשאר כמות. לו אי מותר להתאהר עד שישא הגונה לו. לו

אי מותר לו להתעכב [או לשתות בום עיקריןן כדי לעמוק בתורה. לו

בעגין שתית כוס עיקרין ולעשות גיתות למגוע הריח. י רכד

לא הוליד וכד וגקבה אלא ב׳ זכרים. לז כבר קיים ח&צוה ודמה לעמוד בלא אשה כדי

לעםוק בתורה. לז בדין אם שהה עם אשתו י׳ שגים ולא ילדה. לז׳ לה

ראה *הוצאת זרע״. שידוכין והייזת כעגין לישא אשד. הגוגח. ומי שאץ

משפחתו ידועה לגו. לח בנות מומדיפ וכופרים ומחללי שבתות. לט

צוואת ר״י החסיד כששם הכלה כשם אמו ושמו כשם חמיו. מא

בענין מה שאמרו הז״ל דעם הארץ לא ישא בת כהן. מ

בדין ביטול שידוכים, והמבטל שידיד משוס םגמ משפחה. לט. מ

זיגתה המשודכת והיא טוענת גם אתה קלקלת עמי. מ

הרוצה לבטל השידוכין מסגי שהיא דימה אותו כשגים. מ

בעגין הקפידא שלא לתת הצעירה לפגי הבכירה. נב חלק חושן משפט

אבירה ומציאה משרת בהגות שמצא מציאה, ומזור שסמוך על שלחן אביו שהצליח מורל. רמז, ריז

ספרים שהיו מעותדיס לאיבוד ממן המלחמה אי מחויב המוצאם להחזירם. דיו מצא דבר גבית הכנסת. ריז

לחיו חמפתחוה כג עמוד

ל משו מםכגח מווג רא !ניבה מזילה הגוגב והגוזל כדי למי ממוגו של מומר ומסור אי הפקר הוא לגבי

גגיבה וגזילד* רא בעניו איסור גגיבה, והמתחייב בבי״ד מהמה

טענות שקר ויש לו אפשרות לגנוב בחורה. רא׳ רב שנים שגנבו ביחד ואחד מהם אין לו לשלט. רג אם מת הגנב והניח יורשים. דג

קגה רבד מן הגגב ובאו בעלים ותבעו בחזרה. דג. רד אשד. שמטזרת צדקה שלא מדעת בעלה. רה. רו

הלואה בעגין הלואה לישראל ועכו״ם. קפה. קפ1 בעניו מה שמלוים בלא שטר ועיים. קפו בענין האיסור לא יגוש. קפז אי היורשים מחויבים לפרוע חוב אביהם. קפז אם הבעל רוצה להשכין תכשיטי אשתו. קפז כשהמלוה רוצה למשכן שלא בשעת הלואה. קפח כשהשטר הוב שיש לו על חבירו הולד להמהק. קפה

נתן לחבידו המחאה (טשעק) ועיכב אצלו ימים אחדים ובתיד כך נסגרה הבאנק מהממשלה

לעולם. קסט בענין שמיטת כספים. קצ, קצב

טוען תטען בענץ קביעת זמן לדון. קצג הלד לערכאות והוכרח הגתבע לעשות הוצאות

ועתח רוצה התובע לדון בדיבי ישראל, קצג הרב והדיין מהמכים ליתן כתב »םירוב״ להתובע. קצג, קצי

רופא חרגיל אצל הרב לבקרו אס יטל לפסלו משום שוחד. קצד עמד בדין ואינו רוצה הלה לקיים המסק. קצד

נתפשר מפני שלא היה לו ראיה וכעת מצא ראיה. קצד חילוקי דיגים בעגין דין ופשרה. קצה הבא לטעון בכח הרשאה. קצה בעגין שלא לישבע אפיי שבועת אמת. קצמ

הלוה את חבירו מעות ונפסלו או שירדו מהשער. רו עדות עדים שראו עדותן עיי מראה. קצז עדים שיש לחשוש עליהן שיש לחנו צד גגיעה. קצת

עד ששכח עדותו ואחר הזכירו. קצם *

כד לוח חמפתחווו עמוד

עדים קרובים הפסולים, ועדים הפסולים מחמת עבירה. קצם׳ ר

ן וגוץ* גרמא בניזקין, ורץ לדבר מצוד• והזיק. רז ו מ י מ ק מ שאל תפילין חשובים מחבית ונגנבו או ניזקו

ורוצח לשלם חפיליז פשוטים וכן אחרוג. דז גנב ורוצח אי גנח למטרו למלבות. רח התוחב בף של איסור בקדירה חבירו ואסרה. רט

המוחרם מתקנת הקדמונים מפני שהכה אח הכירו. רי

שלא למנוע טובה לרבים. ריא אי מחויב לחכגיס עצמו בספק סכנה להציל

חבירו מםכנח. ריב כעם על תלמידו והכה אותו עד שחבל בו. ריב

מקשה לילד אי מותר להרוג את הולד להציל האפ, דיג

filpD נפקד אצלו מעות ונפסלו ועוד בעניני פקדון. ריח, ריט מסרו לו דבר להוליכו למקום אחד והניחו

ושכחו במקום אחד ונאבד. דיהה כמה פרטי דינים בפריקה וטעינה. ריס, רכ נ י ע ט ה ו ק י ר פ

ראה הלכות אבן העזר אות .צעב״ח״.ת השואל ספרים אי מותר להשאילן ריג ו ר י כ ש ה ו ל א ש שאל חפץ של מצוד. או ספר ונתקלקלו במלאכתו. דיג בעניו שלא להשהות שכר שכיר. ריד

השביר דירח לוובירו והוא מביא לשם קרוביו לשכון עמו או שעשה שם בית ספר. רטו

ן בעניני מעקה ואיסור בל ו מ מ ה ת הג1ץ6 ו ר י מ ש תשחית. רכא. רכב

ך ו ר ן ע ח ל ר ש ו צ ק

קמג. הלכות כיבוד אב ואם. ובו כ״ב סעיפים.

א צריך ליזהר מאד בכבוד אביו ואמו ובמוראם א). שהשוה אותן הכתוב לכבודו ולמוראו יתברך שמו, כתיב כבד את אביך ואת אמך וכתיב כבד את ה׳ מהונך. באביו ואמו כתיב איש אמו ואביו תיראו, וכתיב את ה׳ אלהיך תירא, כדרך שצוה על כבוד שמו הגדול ומוראו כן צוה על כבודם ומוראם. שלשה שותפין הן באדם, הקדוש ברוך הוא, אביו ואמו. (איש מזריע לובן שבו, אשה מזרעת אודם שבו, והקדוש ברוך הוא גופה בו גשמה, מראה עין, ושמיעת אוזן, ודיבור). בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אמר הקדוש ברוך הוא מעלה אני

עליהם כאלו דרתי ביגיהם וכבדוני!). ב איזהו מורא. לא יעמוד במקומו המיוחד לו לעמוד שם בםוד זקנים עם הביריו, או מקום המיוהד לו להתפלל, ולא ישב במקום המיוחד לו להסב בביתו ב), ולא יסתור את דבריו ג) ולא מכריע את דבריו בפניו, אפילו לומר נראין דברי אבא 2). עד היכן מוראם, היה הבן לבוש

שערים סצוימיפ בחלכח א) בכבוד אביו ואמו ובמוראם כתב בגרבי יוםףי (יו״ד סי׳ ר״ט) כשמתפלל על אביו ואמו או על רבו לא יאמר בתחנתו רפא נא לאדוני אבי או לאבא מארי או רבי ואלופי כי אין נבהות לפני חםקומ ושלמח חסלו בדברו עם ד׳ אמר דוד אבי וכן אלישע אסר א׳ אליהו אבל נראח שמותר

לומר אבי או רבי ולא יומיף על זח. ב) במקום המיוהד לו להסב בביתו עי׳ בערוך חשלחן (יו״ר סי׳ ר׳׳מ מעי׳ י״א) דיש נוחנין כשחאב חוא זקן ובנו קוראו לביתו על שלחנו יושב חבן על מקומו חתמידי כמקדם וחאב על צדו ואין חאב מספיר על זח ומדינא נ״כ אין חשש כיון שחבן חוא שם חבעח״ב וחוא יושב על מקומו חקכוע לו עיי״ש ולא ראיתי לגחונ כן אבל דאיתי מת׳׳ח ששניהם

יושבין על ראש תשלחן, או אביו על ראש חשלחן וחוא מן חצד. נ) ולא יםתור את דבריו עי במו״ז (יו״ד סי׳ ר״ס ס״ק נ׳) שכתב דחא דמצינו שחמוד חולק במח פעמים על אביו חרא״ש חיינו שלא בפניו

1) מור יייי־• זעה 0י׳ ד״נ4 «0 יו״ו מיי ריפ סעי׳ ב׳.

כו ?*יי *לחו מייד קמג

חמודות ויושב בראש הקהל, ובאו אביו או אסו וקרעו את בגדיו וחבוחו על ראשו, וירקו בפניו, לא יכלים אותם ולא יצער בפניחם ולא יכעום כנגדם, אלא ישתוק ויירא מן מלך מלכי חםלכים חקדוש

ברוך חוא שצוח בכך, אבל יכול לתבוע אותם לדון על חחפםד3). ג איזחו כבוד, מאכילו ומשקחוד), מלביש ומכםה, מכניס ומוציא, ויתננו לו בםבר פנים יפות. שאפילו מאכילו בכל יום פטומות, וחראח

לו פנים זועפים, נענש עליו 4).ת ח ד חיח אביו או אמו ישנים ומפתח חנותו של חבן ת ראשיחם אסור לחקיצס משנתם אף על פי שיפסיד ריוח חרבח3), אבל אם יגיע ריוח לאביו אם יקיצו, ואס לא יקיצו יצטער על מניעת חריוח, מצוח לחקיצו כיון שישטח בזח, וכן טצוח להקיצו ללכת לבית חכנסת או לשאר דבר טצוח, מפני שכולם חייבים בכבוד חטקוס ברוך חוא6), ה חיח צריך לאיזח דבר בעיר ויודע שישליטו חפצו בשביל

אביו, CJH על פי שיודע שגס בשבילו יעשוחו לו, לא יאטר: עשו לי בשבילי, אלא יאטר: עשו לי בשביל אבא, כדי לתלות חכבוד באביו ל).: עשה זאת, ועשח, ואחר כך בא אביו ושאל ו אמרח לו אמו

שערים מצוייגימ כחלכח

יחש״ך (שם ס׳׳ס א׳) כתב דהא דאסור לסתור את דבריו חיינו אפי׳ שלא בפניו ולא מתרץ כלוס על טח שטצינו שחמור חולק על אביו ובספר עצמות יום1* (קידושין ל:) מובא בפת״ש (יו׳׳ד סי׳ ר׳׳מ) כתב על מח דאמרינן בש׳׳ס שס דאפי׳ אב ובנו נעשו אויבים זח לזח כשעומס ים בתורח דלכז יכולים חאב עס חבו לחקשות ולתרץ לחםיס מססנת חחלכח ואין בזח משוס סותר את דבריו וחאדיך בזה נם בשו״ת שאילת יעב״ץ (ח״א סי׳ ח׳) אי מותר לתלמיד לחלוס עפ רבו. ועי׳ בשו״ת מנחת אלעזר (ח״ד סי׳ ו׳< תאריך בזח והוכיח דחא דכתב בש״ע שלא יסתור את דבריו חיינו במילי דעלמא בדברי חול אבל כדברי תורה ולפסק תלכת מותר לו אם יש לו ראיות ברורות וכמו שכתב חרט״א (סי׳ רמ׳׳ב סעי׳ ג׳) לעני! חולק על רבו והביא כמח ובטח ראיות מחתנאים ואמוראים שחלקו עם אביתם ובן המוסקים אחריחם וחרמב״ם (חל׳ שחימח ם׳׳א ח״י) כתב ואבא מרי מן

חאוסרין ואני מן חמתידין זכו׳ חדי שחלסו על אביחס. ד) מאכילו ומשקחו ועי׳ בהנחות חרס״א (יו״ד סי׳ ר״ס) דאמ יש לו בנים רבים זנים אותו וסחשבין זח לטי נכסיו של כל אחד ואחד,

*) 0׳ חגיידיפ סי׳ סליו. 7) מיי ר״ס םעיף ד.

, ח• חדיר ©קיד. p מם סעיף ג׳ 4) שם סעי!• ד.

5) קדושין ל*

קגווי *לוזן עדוף sap מ

ח ר מ ו א מ א ר ש מ א ם י א ש ש י ג ר , ווזוא מ ת א ת ו ו ש ע ך ל ר ל מ י א : מ ו ת ו א, ר ב ד ת ח ו ש ע ו ל ח ל ר מ ו א מ א ו ש ר ל מ א ל י . א ו מ ל א ו ע י ב ס א ו ע כ לו י

ו 8). ב עלי א ם ח ו ע כ ן י ל ידי כ ע י ש ל פ אן6 ע

ו 9), מ י א ג פ ב ו 1.) ו י י אב ג פ ד ב ו מ ע ב ל י י ז ח

ש ד ו ב ח ׳ ׳ ך י ו ת ם כ ר י כ ו ם מ א ם ו), ו ת ו ר מ ח א ם ל ם ג ד ב כ ב ל י י ח חי ל ש ע ו ר י פ ו ( ב כ ש ת מ ר פ י כ נ י ר : ח ב ת ו ו כ ר א מ ו , א ב ת כ ו ב ח א פ בר ב כ ש ( ד ו ב ח ״ ר י ח א ל , ו ח ב כ ש ו מ ) א פשו א על נ ב י ל ו א ר ע ח ל ר א כ ח יר ש ם ע י נ א ש ל ם א נ ח י נ ל ב א ר ש י י ע ש ט ר פ ש ן מ י א , ש ל ב ק ח ש ל מ ב קח ג ו ר כ ו ז , א א ב ם ח ל ו ע י ח ח לחי כ ר ב ו ל נ ו כר : ז ב ת ו ו כ ר א מ ו ) א ש ד ח

ם חבא10). ל ו ע י ח י ח ח ל כ ר כ ל

ו ל י פ א , ו ו נ מ א מ ר י י ת מ ו ו ד ב כ , מ ת ו ר י כ ל ע ע ב ע ו ש ו ר י ב ו א ל י ט אפו י ב ד א ב כ ב ל י ו ח ו מ נ י א ם ד י ר מ ו , ויש א ו ומוראו י ב ד א ו ב כ ב ב י י ר ח ז מ מ

שערים מנויינימ גחלכח

ואם מקעתן עשירים ומקעתן עניים םהוייבין העשירים לבד ע״׳ב. וגם אם יש לבנו כתב פיטורין מאביו שםמרו מכל וכל םחוייב נ״כ כעת כי לא ידע

האב שיעני ב״ב (שבות יעקב ח״׳א סי׳ ע׳׳ח). ח) חייב לעמוד מפני אביו בש״ם (קידושין לא:) איתא דר׳ יוסן• כי חוח שמע קל כרעא דאימיה אמד א יקים מקמא שכינת ומשמע מזח ראפי׳ אינח בד׳ אמותיו ואע״ג דאיהי לא הוי וכ״כ מליון מהרש׳׳ א (יו׳׳ד פי׳ ר׳׳ם) דחייב לעמוד נם בשומע קול אביו שבא. ועי׳ בחידושי הגרע״א (יו״ד םי׳ ר׳׳מ) בשם שו׳׳ת שער אפרים (םי' ע׳׳ח) דאפי׳ אביו חוא סומא שאין רואח שעומדין מפניו חייב לעמוד מפניו ועי׳ לקמן (סי׳ קט׳׳ד ס״ק ד׳) דגמ בשרואח אותו ע׳׳י זכוכית ועששית חייב לעמוד מפניו וכן ראיתי בשו״ת

*מנת מעגח לחנאון מחר׳׳י ראזין םראנאטעונ. ו) גם לאחר מותם עי׳ בשו״׳ת גורע ביהודה (תנינא אחע׳׳ז סי׳ מ״ח) במי שעוחו אביו למגי מותו כו״כ ולאתר מותו עותח אמו עליו לעשות לחיםוך חעלח דלאתר מותו מחוייב לשמוע בקול אמו ומדייק כן מרש״י (קידושין לא. ד״ח שבן אלסנח) עיי״ש. ועי׳ בשו״ת חגרע׳׳׳א (סי׳ ס׳׳ח) שהקשת עליו מדברי תב׳׳י (סי׳ שעיו) ועי׳ בשו׳׳ת דברי םלכיאל (ח״ב סי״ קל׳׳ד) נמי תאריך בזה ותעלה שאין תילוק בין לאתר מיתת או מחיים וממילא בנדון זח יקיים דברי אביו. ובערוך השלתו (סי״ ר״מ סעי׳ ל״ז)

פוסק כחנודע ביחודח ועי׳ מזה בפת״ש (סי׳ ר״ם 0״p י׳—י״א).

J8גי׳ ) won09 •1) 09 מיי׳ סי., ׳ י «) 0י׳ ר״מ «י

sap כח קצור שלחל עיוו

רשע, כל זמן שלא עשה תשובה ואך לצערו אסור, ויש להתמיד כםברא.(u (הראשונה ז

י ראה לאביו שעובר על דברי תורה, לא יאמר לו: עברת על דברי תורה, אלא יאמר לו: אבא כתיב בתורה כך וכך, כאלו הוא שואל

ממנו ולא כמזהירו, והאכ יכין מעצמו ולא יתבייש 12). יא אמר לו אכיו לעבור על דברי תורה, בין על מצות עשה בין מצות לא תעשה, אפילו על מצוה של דבריהם, לא ישמע לו. דכתיב איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו אני ה׳ אלתיכם, סמך שבת למורא אב ואם, לומר אף על פי שהזהרתיך על מורא אב ואם, אם אמר לך: הלל את השבת, אל תשמע לו, וכן בשאר כל המצות, אני ה׳ אלהיכם, אתה ואביך תייבים בכבודי, לפיכך לא תשמע לו לבטל את דברי, ונם מצות דרבנן טצות השם יתברך הן, דכתיב לא תםור״). אטר לו אביו שלא ידבר עם פלוני, ושלא יטהול לו, והבן היה ׳ ו ג ו רוצה להתפייס, אין לו לחוש לפקודת אביו. כי אסור לשנוא שום יהודי, אט לא כשרואחו שחוא עובר עבירח, ונמצא שהאב צוהו לעבור על

דברי תורח14).ה ללכת לאיזח מקום ללמוד דברי תורח, מפני ת יב אם הבן ר ששם יהיה לו תועלת יותר מבכאן, והאב םוהה בידו מאיזה טעם, אינו תייב לשמוע לאביו. דתלמוד תורה נדול מכיבוד אב ואם (כדמצינו ביעקב אבינו עליו השלום, שכשהלך טיצהק נטמן בכית המדרש של עבר י׳׳ד שנח ועסק בתורח, ואחר כך חלך לבית לבן ונשתהה שם ובדרך כ״ב שנח, ונענש על אלו כ״ב שנח שלא קיים כיבוד אב ואס, ונעלם מטנו יוסף כ״ב שנח, ועל אלו י״ד שנח שעסק בתורח לא נענש) וכן

שערים מצוייניפ גחלכה

ז) ויש לחחמיר כסברא חראשונח עי׳ בש׳׳ע (סי׳ ר׳׳מ סעי׳ ז׳) ראם בנו רב והאב תלמידו כל אחד מחם עומד מפני השני ואס הבן הוא נחל בתורה ומפורסם ירחיקו זח מזח שלא יקל שום אחר בכבודו לפני חשני ועי׳ ברא׳׳ש קידושין(פ׳׳ק מי׳ נ׳׳ז) רכן עשח מהר״ם מרומנבורנ שמיום שעלה לגדולח לא חקביל פני אביו ולא רצח שאביו יבא אליו. ובברכי יוסף (סי׳ ר״מ) חביא לחיפוך שראח כת׳׳י נושנת (בפ׳ שלשה שאכלו) גבי חחוא דרב פפא אפסיק לאבא סר בריח כתב שם בזח״ל אעפ״י שהוא בנו עביר יקרא לתורח וחרא׳׳ש נחג לקום מפני בנו חרבני יחיאל מפני שהיה חכם גדול.

13) שמ מעי׳ מ׳יו ממי יבמות וז: 14) שפ סעי׳ 6*ז.

11) שפ מף׳ י״ו4ד י׳יא a1) .שס מ

קצור מולחן ערוך קמג כט

ב י י ן ח ב ן ח , אי ח צ ר ת ו מ נ י ב א א ח ) ו ה ח ש א א ש י ח ל צ ו ן ר ב ם ח אע לו 15). ו מ ש ל

א ל , א ( ם מ א ב ו ד א ו ב י כ ם ב י ב י י ח ח ש א ד ח ח א ש ו י א ד ח ח יג אה ר ו ט א פ י ך ח כ י פ ת לבעל, ל ד ב ע ו ש א מ י ח ן ש ו ל כי ע ב ח ל א ו ש נ ח ח ש א ח שר ב ל ד כ ת כ ב י י ו ח ח מ י ל ד ע י פ ק ו מ נ ח אי ל ע ם ב ך א א . ו ם א ב ו ד א ו ב י כ מ

ח 16). ר ל ש פ א שי ר , ח ת ז י מ ר ו ב ל ם ואפי י ר ב ד לו ב ו אפי מ ו א ו א י ב ח א ז ב מ ל ח T כ

. ( ״ ו מ א ו ו י ב ח א ל ק ר מ ו ר ר א מ א נ , ש ח ר ו ב ג י ח פ ר מ ו ר ל א ל כ ח ב זח בחש ש ע א י מ , ש ו א יוציאנ ו לאמו ל ו א י ב א ב ל ו ח ץ ת ח קו י ט1 חם ח ז ל א יקי א ל פ ו א ר ו ן ח ב ם ה כן א ) ו ק נ ב ח ו י ר ח ו ס י א א ב ו ח ש ח ( ר ו ב חם י ר ב ח ד מ , ב ח א ו פ ר ן ל י א מכו ו ח י ש ל פ , אן* ע ר ב ם א ח ך ב ו ת ח לא י ם ו ד, ן י ן טצטער ח ת ו ו ש ע ר ל ח ם א ן ש ם אי ל א ב , א ת ו ש ע ר ל ח ש א י ש ם ב י ר ו מ א

. ך חרפואח18) ר ו י צ פ ך כ ת ו ח ז ו י א מק ו י ח ר חג ו ח נ ל ל ד ת ש , מ ל אמו ו ש ו א י ב ל א ו ש ת ע ח ד פ ר ט נ י ש טז מי נ פ ד מ ו מ ע ו ל ר ל ש פ י א ם א א . ו ם ח י ל ׳ ע ם ח ח ר י ד ש ם ע ת ע י ד פ ם כ ח מ עם 19) ח י ל ו א ר ם כ נ י ח נ ח ם ל י ר ח א ח ל יצו ו ו לך ל י ם ו ח י נ , י ר ת ו י ו ב ט ת ש נ ש

ם ח מ ו ע ד ו ב כ ק ב ד ק לד ו ו י נ ל ב לו ע ד עו י ב כ ח ם ל ד א ר ל ו ס יז אל ח ט כ ש א ח , ש ם ח ו מ י נ ם עי יעלי ל ו ו ח מ א י ל , א ל ם לידי מכשו א י ב א י ל ש

ל 20). ו ח ו מ ד ו ב . כ דו ל כבו ע

שערים מצוייניפ כחלכח ח) רוצח לישא אשח ברם״א (סי׳ ר׳׳ט סעי׳ כ׳׳ח) כתב שאין כה ביד האב לסחוח ביד בגו שרוצה לי׳מא אשה ההוגנת לו וחפץ בח ומקורו מםחרי׳׳ס (שורש סס״ו) וטעמו דהוא צערא דגופא להגיח אשה אשר חמץ בח ולישא אשה אשר לא תישר בעיגיו. ודוקא אם היא כשרח כבגות ישראל חכשרות כסש״כ במחרשד׳׳ם (יו״ד סי׳ צ״ח). ועי׳ בשו׳׳ת משיב דבר לחנצי׳׳ב (יו׳׳ד סי׳ נ׳) דדין זח לא נאמר רק באופן שאין באשח שחמץ בד. חבן בזיון וצער לאביו אבל ביש לאביו בזיון אסור לישאנח. ואין חילוק בזח אם חאב ציוה כן בחיים או שצוח לפני מותו, עי׳ מזח בםחרשד״ם חנ״ל

ובשו׳׳ת םחנח חיים (ח׳׳נ אחע״ז סי׳ ל״ב). מ) חייבין בכיבוד אב ואם ואם אביו אסר לו לשמשו ואמו אמרח לו לשמשה, כבוד אביו קודם דגם אמו חייבת בכבוד אביו ואס אמו

מגורשת, לאיזח מהם שירצח יקדים (ש״ע סי׳ ר״ם סעי׳ י׳׳ד).

w (18 סעיף ר. 19) סימן ר״ם סןין! י׳.

20) שם סןיף י*מ.

15) מס סעי׳ כ״ה ממד מגילה י״ז. av (16 סעי, י״ז ומז-ך סקי״ס.

17) סי׳ רמי* סעיף ד.

ל קצור *לחו עייר קמג

א ל ם א י נ ש י ב ו ל ח ת ת ז ו ל ד ן ג אי ל, ו ו חגדו נ ת ב ת א ו כ ח ר ל ו ס יח או ר א ו ב י ד ו ב ד ג ג ס כ י ר ת י ש ש ו ח ש ל י ל ש , כ ל חבן ו ש ע ב י ט פ ל ל כ חם 21), י ר ב ד ו ב ח י כ ו א י ל , א ו ת ו כ ח ר ל ו ס ח א ו צ ר מ ו ב ג ו אי ל י פ , א ח ש ע ט בר ו י ע ג ל לפ ר ע ב ו א ע ו י ח ר ח , ש ו ח ו ן א י ד ל מג דו ו חג נ ת ב ח א כ ט ל ח כ ו

. ( ג ג ל ו ש כ ן ט ח א ת לן ט ל ז ו כ ט ח א ג י א י ש ף על פ ו י) א י ב ת א ש ד א ב כ ם ל ד כ א י י יט חן ו נ ר ח ב ד , ו ת ט י י ו ק מ א ל זטן ש ו כ מ ל א ע ד כ ב כ ב ל י י ם. ובן ח י ו קי י ב א ש

ו 23). מ א ו ו י ב ת א ת י ר מ ח א ם גט ל ד ב כ א ל ו ח

ן ו מ י ח א א ו ח ן ש ו 34) בי נ מ ו חגדוליא) מ י ח ד א ו ב כ ם כ ד ב א י י כ חד ו ד ו ב ג כדמצי ו ( ת ו מ ח ו ו י מ ד ח ו ב כ ם כ ד ב א י חי ן מן חאם25), ו ב בי א ח, י ו אב א ר ו ק י מ ח ח י ח ו ש ל מ ל ח ו א ש ד ל ו ב ק כ ל ח ם ש ו ל ש ו ח ו עלי ל מ חד ו ב כ א ש ל , א ב) י ו י אבי ב ד א ו ב כ ב ב י חי ) ו ח א ם ר ח ג א י ר ב ר לו»2) א מ א ש

י אביו«2). ב ד א ו ב כ ו גדול מ י ב א

שעדים מצוייגימ כחלכח

י) לכבד אשת אביו ובשו״ת בן יהודה (סי׳ ד׳) כתב בחיה אביו רשע שאינו מחוייב לכבד אשת אביו אף שהיא אינה רשעה דבל מוות כיבוד אשת אביו היא מפני כבוד אביו וחיכי שטמור לכבד אביו בעצסו ממילא פטור נם באשתו עיי׳׳ש. ועי׳ בברכי יוסף (סי׳ ר׳׳מ) ראם אביו נירש אח אשחו ינשא אחרת נ׳׳ב עריך לכבד אשת אביו אוי דאמו מקפדת

על זה עיי׳׳ש. יא) ככבוד אחיו חגדול בשו׳׳ת שבות יעסב (ח׳׳א סי׳ ע׳׳ו) כתב דבאהותו הנדולה לא שייך כיבוד וכ׳׳כ חבית לחם יחורח בש״ע שם ובברכי יוסף (סי׳ ר׳׳ס אות י״ז) חאייד בזת וחולק עליו ומסתייע שם מדברי חאריז׳׳ל דאין חילוק בין זכרים לנקבות ובשיורי ברכח (שם אות י׳׳ד) חאריך עוד בזח והביא ששמע מהרב סחר״ל דאין חיוב לכבד אחותו חנדולח ושכן משמע קצת ברשב״ס (ב״ב קלא: ד״ח דבת בין הבנים) והוא השיב שם על דבריו והעלח שאיו חילוק ומתרץ גם דברי חרשב״מ עיי״ש. עוד כתב חשבות יעקב (ח״ג סי׳ ע״ו) וחובא בגליו! מחרש״א (מי׳ ר׳׳מ) דאין חיוב לכבד רק לאחיו הראשון ולא אחיו שאחריו אף שגדולים מטנו ובברכי יוסף פליג

גטי בזח דח׳׳ח כל הגדולימ ממנו ולאו דוקא חנדול שבכולו עיי׳׳ש. יב) וחייב בכבוד אבי אביו בשו׳׳ת מגחת אלעזר (ח׳׳ג סי׳ ל״ג)

21) גרני יוסף בשפ היימב״א שגג 25) סימן ר״פ מיף כ״ג. 22) סימן ר״מ נעיף כ׳. 16) שמואל א• כ״1 י״ב.

wr (23 סעיף נ״א, ד2) 09 מיף כ״ד וסו״ז. 34) גרבי יוסף גשם מדיז׳יל.

קצור מולחן ערוף קמד לא

ק ו ס ע , י ( ג י ת אמו א ו ו י ב ת א ד א ב כ ת ל ט א ח כ צ ו י שחרא ר כא מם י ר מ ו א , ש ת ו ב א ח ל ל דו ד חג ו ב כ הו ה ם שז י ב ו ם ט י ש ע מ ב ה ו ר ו ח בך ר ד ך ב ל ו ן ה ב ן ה ם אי ל א ב . א ה ו ן כ ו כ ל ד ג ם ש א ב ו א י ל ר ש : א ת ו י ר ב הן י א ה ש ש ו ב ם כ ת ו ש א י י ב א ט ו ה , ו ה עליו פ ר ו ה א ש ו י י ת ו ב י א ר , ה ר ש י הה ר ו ת ק ב עסו , י ת ט א ו ב י נ ל כ ס ע ה ר ה ל צ ו ר ב ש א כן ה . ו ה נ ט י ה ה ל ו ד גל כ ג א ו ב י נ ו ב ד ב כ ת י ת ו ו י ר ב ח ל ו ם מ י ט ש ח ל ו א נ ח י ם ו י ב ו ם ט י ש ע ט ב וו י נ ת ב ו ב ן א כן בעו , ו ו י ח אחר נ ו נ רעו ט ס ז ר ג ש י ך ח ר ד ך ב ל ו ו ח נ י א י ש מת א ז ה מ ל ו ד ת ג ו י ר ז כ ן א . ואי ם י נ ל כ ת ע ו ב ן א ד עו ק ו ב פ י ת כ ד , כ ט י ת טן ר מ ת ו ו י י נ ל כ ם ע ה ר ך ט ן ל , ואי ו י ו בנ ת ו ט י ו ש י א ט ה ט כ ר ו א נ ו ה ש

ר 28). ו ד לאלף ד ט ו ו ע ת ו כ י ו ק כ י ד צ ת

ו נ א : ב ו ר ט א א י ל , ש לא יבזהו י ו ו נ ו ח י ר לקלל אב ו ס ר א כב גד 29). ו ב ת כ צ ק ם ט ח ג ב ח ו א ג ל , א ח ל ת ק ש ו ד ק ח ל ר ו ט ח ח ש ו ד ק מ

קמר. הלכות כבוד רבו וזקן ותלמיד חכם וכחן. ובו מ׳ סעיפים.

ו י ב י א ו ב), ב י ל אב ש ב ר ט ת ו ו י ת א ר י *) ו ד רבו ו ב כ ם כ ד ב א י י א ח. ם חבא1) ל ו ע י ח י ח ו ל א י ב ו ט ב ר ח ו ז ם ח ל ו ע י ח י ח ו ל א י ב מ

שעדיפ פמנויינים כחלגח

נסתפק קצת אם גדול כבוד אבי אביו מכבוד חמיו כשזח טצוחו חיפך חכירו ודעתו גומח דאבי אביו סודם ריש לוח ק״ו דחוא כדאורייתא דגמ אביו

מחייב לכבדו עיי״ש דבריו באריכות. יג) לכבד את אביו ואמו כתב בסח״ק זכרון זאת לחקדוש החווה מלובלין (פ׳ ויצא) דצריך האדם לכבד מרובות אביו ואמו וזחו בכלל כיבוד

אב ואמ דכתיב ויש? את צאן לכן אחי אמו בשביל שחיח אחי אמו.׳ ל׳) י ע א) חייב אדם ככבוד רבו וכתב חדמ״א (יו״ד םי׳ רמ״ב ס ביטים אלו עישר הרבגות איגו תלוי במי שלמדו חפלפול וחילוקים שנוהגימ בחם בזמן חזח רק במי שלמדו פסק החלכח וחעיון וחעטידו על וזאגות ו\זי\»ר. וממילא שהוא הדין אמ נסע לאיזה צדיק חדור ללמוד מטנו יראת שמים

) עי׳ יומא ••ז. קמד 1) הימן רמ״ב הןיף א׳. » 29) סימן רמ״א םןיף מי.

י!*יי שלייז עיין• קמד

3 כתיב ג) מפני שיבח תקוס וחדרת פני זקן, זקן זח פירושו תלמיד חבםג) כמו שנאמר 3) אםפח לי שבעים איש סזקגי ישראל, והתם בודאי בחכםח תליא מילתא, כדכתיב אשר ידעת כי חם זקני חעם ושוטריו, לכן מצות עשח לקום מפני תלמיד חכם ד) מופלג כתורח אפילו אינו זקן כשנים ואינו רבו. וכן םצוח לקום מפני שיבחה) דחיינו בן שבעים שנח אפילו חוא עם חארץ ובלבד שלא יחא רשע 4). ואפילו

שעריה מצוייניפ בחלכח והנהנווו טובות ג״ב רבו מקרי ביון שלמד סמנו אמת ויושר כלשון הרמ׳׳א חנ׳׳ל וכעי! זה כתב בפח״ש (שם ס״ק ט״ו) בשם שו״ת שער אסריס (סי׳ צ״א) במי שנייר גרים והכניסן תחת כנפי השכינה הוי להם דין רבס. ובש״ע (סי׳ רמ״ד סעי׳ י״ב) כתב דאפי׳ חכם מופלנ רשאי לעמוד בפני בעל

מעשים והט״ז והש׳׳ך כתבו שם בשמ הר׳׳ן דמחוייב לעמוד עיי״ש. ב) בכבוד רבו ויראתו יותר מבשל אביו ונס בזה״ז שהרבנים וראשי הישיבות לומדים בשכר והוא אומן הבא בשברו אם״ה מחוייבים לכבדם וליראוח מהם דהא גם בזמן הש״ס מעינו שקבלו סיפוקם מן העיבוד כדאיחא בש״ס (כתובות קו.) ולא קשה ממח דאיחא בש״ע (סי׳ רמ״ב סעי׳ ל״ד) שאם חאב משלם לחרב עבור שלומד עם בגו אז כיבוד אביו קודם לכיבוד רבו חחם רכל חטעם דכיבוד רבו סודם הוא משום דאביו מביאו לחיי המוה״ז ורבו מביאו לחיי העוח״ב וכשטשלס חאב שבד חלימוד אז גס אביו מביאו לחיי חעוה׳׳ב על כן ביכור אב קודם אבל משום זה איגו גורע

כבוד הרב משום שמקבל שכר (דברי מלכיאל ח״ד סי׳ פ׳). ג) זקן זח פירושו תלמיד חכם עי׳ בטו״ז (מי׳ רמ״ב ם׳׳ק י׳׳ר) דאשח חבר הרי היא כחבר רעשה דכבוד החורה היא וגט לאחר מיתה צריכין לכבדח ובברכי יומו* (חו״מ מי׳ י״ז אוח ה׳) האריך בזח ומראח מקום לש׳׳ס (שבועות) ודן שס אי הוי דאורייתא או דרבנן בחיי בעלה ולאחר מותו אי חוי דרבנן או מרח חסידוח. ועי׳ בשאילח יעב״ץ (ח׳׳ב סי׳ קל״ה) דאשח חבר בחבר לענין קימה וחידוד, בחיי בעלח חזי סן חדין

ולאחד מותו חיא מדת חסידוח. ד) לקום מפגי תלמיד חכם בשו״ח חלכות קטנות סי׳ רע״ד כתב דהרואה פני זקן בעששית צריך לעמוד מפניו דראיח ע״י זכוכית ועששית ראיח גמורה היא והביא ראיה מקרא ואראה את ד׳ ודרשו חז״ל (יבמות מ׳׳ט:) ע״י אספקלריא ועוד דאמרינן (ברכות כה:) ערוח בעששיח אסור לקדוח קר״ש בגגדח דלא יראח בך עדוח דבר אמר רחמנא וחא קטיתחוית

ובו׳. ועי׳ מה שכתבתי לעיל (ח״א סי׳ ח׳ אות ז׳). ח) וכן טצוח לקום מפני שיבח כתב בשו״ת חלכות קטנות (ח״א

2) ויקרא י׳0 ליב. 4) סימן רמ־׳ד מדף זר.גר י״א נו׳״ך. 3) מי

קצור «1לחו מייד קמי

זקן נוי מחדרים אותו בדברים ונותנים לו יד לסוטכוז). ג שלשח שחיו מחלכין בדרך, חרב באמצע וחשנים לאחוריו, וכל

אחד מצדד עצמו לצדדין, חנדול לימין וחקמן לשמאל»<. ד עון גדול חוא לבזות תלמידי חכמים ו) או לשנאותן, לא חרבח ירושלים עד שבזו בח תלמידי חכמים שגאמר ד) ויחיו מלעיביס במלאכי אלחים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו כלומר בווים מלמדי דבריו, וכן זח שאמרח תורח8) אם בחקותי תמאסו מלמדי חקותי תמאסו, וכל חמבזח את חחכםים אין לו חלק לעולם חבא וחוא בכלל «) כי דבר ח׳

ת 11). מ ל בזח 10), ואסור לשמש במי שחוא שונח ח

ה תלמיד חכם שיש לו סחורח למכור אין מניחין לשום אדם למכור םאותח סחורח עד שימכור חוא תחלח את שלו. ודוקא בדליכא אינו יחודי דמזבני אבל אי איכא אינו יחודי דמזבני לא. דחא לית ליח

נן״). רווחא לתלמיד חכם ואטסודי לחנך בכדי לא טפסדי

ו מי שחוא מוחזק לתלמיד חכם בדורו דחיינו שיודע לישא

שערים מצויינים כחלכח

סי׳ סנ״ד) דאי! צייר לקום מפני סבתא אלא באשת חבר לבר. קוד בתב שם דאין צריך לקום מפני חשיבח אלא דוסא בנוונא שחםבא יראח זאת אבל אם חוא באופן שחוא לא יראח אין צריך לקום וחא ראביי (קידושין לג) חוי סאי מקמיח דר׳ יוסף כשראח אותו כמלא עיניו, רבו שאני דאיבא מורא, עיי׳׳ש. ודברים אלו לא נאמדו אלא בשחוא חוץ לד׳ אמותיו אבל בתור

ד׳ אמותיו מחוייב לקמור מ״מ כדמשמע בש׳׳ע סי׳ רמ״ד. ו) לבזות תלמידי חכמים בשו״ת מחדי׳׳א אסאד (יו׳׳ד סוס״י קט׳׳ו) תביא מעשה ברב אחד שפסק לחקל באיסור דרבנן וחכם אחד ערער על חוראתו כתב שם תובחח לחחכם שביזח את חרב דכבוד תלמיד חכם דאורייתא ואיסור זח שחקל בו חוא דרבנן וכבוד ת׳׳ח עדיף וכתב ע׳׳ז בטתיחח לספר דעת תודה לחנאון מחרש׳׳ם שמזח תוכחת םנולח «ל זלזול חודים ומודים בענינים אלו. ומצאתי דבר זח מפורש בימ של שלמח (יבמות פט״ז סי׳ י״א) וחובא בברכי יוסף (יו״ד מי׳ רמ״נ) דמי שמוחזק לחוראח ומעח אפי׳ בדבר ערוח לא זו שאין מנדין אותו אלא אין סורידין אותו

מנדולתו ואין מכלימין אותו כיון שחיח ע׳׳י טעות.

j f 9) במדבר נו׳״ו ל 10) רמב׳׳ס סרו הי״א מהל׳ תית.

11) דגדג סעיף ר. a1) .שם סעיף ד׳

«) שמ סעיף ד. 6) סימ רמ׳׳ג סעיף י*ז.

7) יבדי הימים ב׳ ל-ו ס״ז. 8) ויקרא כ״ז «״ו.

לד קצווי שלחן עייד קמי

וליתן בתורה ומבין מדעתו ברוב מקומות (הששה סדרים נמרא) ופוסקים ותורתו אומנתו. ואפילו יש לו מעט אומנות או מעט משא ומתן להתפרנס בו כדי צרכי בני ביתו ולא להתעשר, ובבל שעה שהוא פנוי טעסקיו הוא עוסק בתורה, טצד הדין הוא פטור מכל מיני מסים וטכסים ז) ואף על פי שהוא עשיר, ואפילו טס הטוטל על כל איש בפרטות, הייבים בני העיר לשלם עבורו. והכל תלוי בראות עיני

טובי העיר ״). ז תלטיד הכם הטזלזל בטצות ואין בו יראת שטיס הרי הוא

כקל שבצבור 14). ח כהן וישראל שהם שוים בהכמה, מצות עשה מן התורה להקדים את הכהן, שנאמר וקדשתו, ודרשו רבותינו וברונט לברכה לכל דבר שבקדושה, כלומר בכל דבר שיראה גדול, הוא מקודש. להיות ראשון לקריאת התורה ולהיות ראש המדברים בכל קיבוץ עם לדבר ולדרוש תהלה, וכן בישיבה ידבר בראש, וכן בסעודה הוא קודם לברך המוציא וברכת המזון, וליתן לו מנה יפה בתהלה לכל המסובין, אלא אם כן יש ישראל גדול ממנו בהכמה אזי יתנו לההכם המנה היפה תהלה. אבל כשכהן הולק איזה שותפות עם הכירו ישראל, אינו צריך ליתן לו ההלק חיפה, שאין זה דיר כבוד שיטול הלק היפה, שכל הנותן עיניו בהלק היפה אינו רואה סיטן כרכה לעולם. בטקום שאין כהן טוב להקדים

הלוי לישראל בכל אלו אם הם שוים בהכטה5נ). ט אםור להשתטש בכהן אפילו בזטן הזה וכטועל כהקדש הוא שנאטר וקדשתו כי את להם אלהיר הוא מקריב. ואף עכשיו שאין לנו קרבנות, בקדושתו הוא עומד, ואם הכהן מוהל על כבודו מותר, כי הכהונה שלו היא ויכול למהול כבודה, וליתן רשות לישראל להשתמש

שערים מצויינים פחלכח

ז) פטור מכל מיני מסים ומכסים כתב בשו׳׳ת תשב׳׳ץ (ח״ג סי׳ קי׳׳א) דגם בני תלמידי הכמים אם עוסקים בתורה פמורין מן הטס ואו* שחס אינם תלמידי חכמים מ׳׳מ אהד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שימין לבו לשמים ועי׳ בנליוני חש״ם לחנר״י ענניל (ברכות ח:) דאוי שאין אנו יודעין אם כוונתם לשמים מ׳׳מ כיון שחם בני תלמידי חכמים יש להם

חזקח זו דכוונתם לשמים עיי״ש,

15) ש״ע הרזיש סימן ר״א סעיף גי. 16) ש0 בסימן קכ״ח סעיף סי,

BV (13 סעיף ב׳. 14) שם סעיף ג׳.

ק*ור שלחן ערוף קמח לח

ג ומכל שכן שיכול לחלוק כבוד לישראל לחקדימו כדברים חנאמרים ב.(w לעיל

קמה. הלכות אישות. ובו כ״ו סעיפים.

א חייב אדם א) לישא אשה כדי לפרות ולרבות ב) 1), וםצוח זו חל

שעדים מצוייניפ החלכח

א) חייב אדם עי׳ בטמ״ג ס׳׳ז (או״ח םי׳ ר״מ ס׳׳ס א׳) ובמנחת חינוך (מצוח א׳) שגסתטסו אי גם ממזר חייב במצוח זו כיון שמרבח םםולין בישראל, ובשאילת יעב׳׳ץ (ח׳׳ב מי׳ צ״ז) כתב דממזר חייב בפוי׳ר ומביא דאיח מש׳׳ם (םומח בו.) אשת ממזר שותח מחו דתימא אפושי פסולי! לא ליפוש סט״ל ועיי״ש ברש״י וחאריך עוד בענין זח

באוצר חפוסקים. ב) כדי לפרות ולרבות ואם חוליד שלא ע׳׳י ביאח כגון שחוציא שכבת זרע באמבטי ואח״כ סלטח חאשח שם את חזרע ונתעברח וילדה כדאיתא בש׳׳ם (חניגח יד:) או ע׳׳י סדין כדאיתא בטו׳׳ז (יו״ד מי׳ סצ׳׳ח ס״ק זי) עי׳ מזח בבית שמואל (אחע׳׳ז סי׳ א׳ ם״ס יי) דחולד חוא כבנו לכל דבר ונם יצא ידי חמצוח בזח. וכחלסת םחוסס (שם מ״ס ח׳) גםתפס בדבר זח וחטו׳׳ז (שם ם׳׳ס ח׳) ושאילת יעב״ץ (ח׳׳ב םי׳ צ׳׳ז) כתבו דגם אי חוי כבגו לא יצא עוד בזח מצות סו״ד משום רהוא לא עםס בה ומעצםח גתעברח, וכעין זח כתב בםח״ס דרך פקודיך (םצוח א׳ אות ח׳ וי״א) דאם לא חשתדל במעשיו באופן חגאות בטבע לפרות ולרבות כגון דבעל מעומד וגמירי לן בש״ם (מגהדרין לז.) דאין האשח מתעברת מעומד לכן אם חוליד בדרך זח חוי דרך גמ ולא סיים הםצוה עיי׳׳ש. ועי׳ בברכי יוסף (שם

מק׳׳ו) עוד שחאדיך בעגין גתעברח באמבמי. ובשגים חאחרונים חםציאו חרוםאים זרעח מלאכותית שמזריסים בתחבולח זרע חבעל לתוך רחם חאשח בעומק וחיא מתעברת מזח. דגו בזח חרבח אחרונימ מפגי שיש לחשוש שמא זו חאשח לא תתעבר גם בפעולח זו וכמש״כ החת״ס (יו׳׳ד סי׳ סנ״ח) שנאםנים חרופאים דוסא על דבר כללי ולא על דבר פרמי וממילא יש בזח איסור חוצאת זרע לבמלח ועוד חרבח חששות, עי׳ מזח בשו״ת דברי מלכיאל (ח״ג סי׳ ק״ז) שכתב דאו« שחוא כבגו ס״מ םעשח חזריקח אסור מכמח מעמים ובפרס אם לא מחורח חיא מגדתח, וכן בשו׳׳ת לבושי מרדכי (ח״ד טי׳ ק״ט) דעתו שם

קמח 1) אגן העזר םימ א׳ סליף א׳.

י שלחו עייד קמח ו לו קנ

על תאדם משנכנס לשנת י״ח ג), ועל כל פנים לא יעבור מכ׳ שנח ו) כלא אשח, רק אס עוסק בתורח בחתמדח ומתירא לישא אשד. כדי שלא יתבטל על ידי כן מלימודו מותר לו לחתאחר, והוא כשאין יצרו מתנכר

עליו ד.) 2). כ כיון שהוליד בן ובת ו) קיים מצות פריה ורכיח, וחוא שלא יחא

שעריפ ממיינים פחלכח לחחמיר וגם לא קיים בזח מצות פו׳׳ר, וגשו״ת סחרש׳׳ם (ח׳׳ג סי׳ רם׳׳ח) דעתו לחתיר בשעהר״ח וצורך גדול שא׳׳א לח לחתעבר רק בדרך זח. ובן בשו״ת עמק חלכח לסהר׳׳י בוימל (סי׳ ס׳׳ת) ובשו׳׳ת זקן אחרן לטחר׳׳את ודעתמ להתיר ויעשו ע׳׳י וואלקין (ח״ב אחע׳׳ז סי׳ צ׳׳ז) חאריכו מ כיס חמיוחד לאבר שידוש בו בעת תשמיש (עי׳ מזח לקמן סי׳ קג׳׳א) ובאקראי דוקא כטש׳׳כ תרס׳׳א (סי׳ כ׳׳ג) דבאקראי מותר לבעול שלא כדרכח. ויש בזח עור מקילין ומחסירין. וכל זח דוקא בזרע בעלח, אבל בזרע אחר אסור לכולי עלמא ונמצא אח גושא את אחותו ח׳׳ו, כדםשמע

בט׳׳ז שם. נ) משנכנס לשנת י״ה ותטעם שלא נתחייב בחיותו בן י״נ שניס כשאר חמצות, כתב בבאח׳׳מ (אבחע׳׳ז סי׳ א׳ ס״ק ג׳) רטצוח זו קבלו חז׳׳ל שזמגו בשחוא בן י׳׳ח מאחר שצריך ללמוד קודם שישא אשח והתחלת למוד גמרא מבן מ״ו ואילך ובמחר׳׳ס שיק (על חתרי״ג מצות) כתב בשם טעמי תמצות לחרדב׳׳ז רסיס לחו לחז׳׳ל רעד זמן זח אין חזדע מתבשל יטה ואין כל כך ראוי לחוליד, ועי׳ בסח׳׳ס דרך פקודיך חג׳׳ל ובתורח

חמיסח (בראשית א׳—כ״ח) שכתבו גסי מעסיס לזח. ד) לא יעבור טכ׳ שנה עי׳ בםת׳׳ש (אבחע׳יז ס״ק ח׳) דאמ רוצה ליש א אשת רק שמתעכב עד שימצא אשח גאח או מחטת סיבח אחרת לא כייפינן לית ובשו׳׳ת סתר׳׳ס שיק (אבחע״ז סי׳ א׳) כתב בבחור בן עשרים שסשרבין אותו ואס ימתין עוד ישיג שידוך יותר חנון מותר לו לחתאתר ובלבד שלא יש חח זמן סרוכח. ועי׳ בברכי יוסף (אחע״ו סי׳ א׳ אוח מ׳)

רמ״מ אין לתתאחר מפגי מיבח שחוץ מגופו אלא עד עשרים וארבע. ת) והוא כשאין יצרו מתגבר עליו עי׳ ברימב״א (יבמות מג:) דאין בדורות חללו מי שיכול לחיות בבן עזאי שגטשו חשקח בתורת ואין עליו שומ חרתור ואסור לאדם לשתות שוס דבר שיעקרחו ברי לעסוק בתורה אבל לבטל מעליו תאוח וחרחור שרי ואם קיים כבד מצות פו׳׳ר ונפשו חשקה בתורח לגמרי ורוצח לשתות או לאכול דבר של עיקר כדי שלא יתבטל מתורתו מותר ושמעתי על גדולים שעשו מעשת כזו עכ״׳ל, ועי׳

בכרכי יוסף (אחע׳׳ז טי׳ ת׳ אות י״ג) מח שטקשת על זה. ו) שהוליד כן ובת כך גפסק בש׳׳ע (אחע׳׳ז סי׳ א׳ סעי׳ ת׳) וכדברי

ov (2 סעיף 1.

קצור שלחן שייך• קמח לז

הבן סרים או הכת אילונית, נולדו לו כן וכת ומתו אם חנייחו כנים חרי ־זח קיים מצות פריה ורביח. במח דברים אמורים כשחיו כני חבנים כן וכת ונולדו מן הבן ומן חבת, אף על פי שבנו תוליד בת, ובתו ילדח בן, חואיל ובאים מבנו ובתו קיים מצות פריד• ורכיח, אכל אם אחד מחם לא הניח זרע אף על פי שחשני חניח כמח בנים ובנות לא קיים חמצוח 3). ג אף על פי שקיים מצות פריח ורכיח אסור לו לעמוד כלא אשה!). וצריך שישא אשח כת כנים אם אפשר לו, אך אם חוא מבין בעצמו שאינו ראוי עוד לחוליד, טוב לו יותר ליש א אשח שאינח כת בנים, וכן אם יש לו כנים חרבח וסתירא שאם ישא אשח בת בנים יבואו קטטות ומריבות כין חבנים וכין אשתו, מותר לו לישא אשח שאינח כת כנים, אכל אסור לו לישב בלא אשח משום תששא זאת 4). ד נשא אשח ושחתח עטו עשר שניםח) ולא ילדח יש לו

לנרשח ס), ויש בזח כטח חילוקי דינים 5).

שערים מצויינים בחלכח

בית חלל בסשנח (יבמות סג:). ובירושלמי (יבסות פ״ו ה״ו) איתא אסר ר׳ בו! אפי׳ זכר ונסבח פי׳ דב״ח באו לחסל דאפי׳ זכר ונסבה סגי וכש׳׳כ בב׳ זכרים ראי אמרת דב״ח דוסא סאמרי זכר ונסבח ולא ב׳ זכרים א׳׳כ חוי מקולי בית שמאי וחומרי בית חלל ולמח לא חשיב לח במס׳ עריות עם חני דקחשיב חתם דחוי מקולי ב׳׳ש וחומרי ב״ח, ועי׳ באוצר חטומסימ (אחע׳׳ז סי׳ א׳ אות כ׳׳ט) דגם חמאירי חביא שימח זו וכן חוא בחנה׳ חתום׳ חד טסםאי על חש״מ (יבמות סא:) ובשו״ת אבגי גזר (אחע״ז סי׳ א׳) חביא מאסר מזוח׳׳ק (פ׳ גשא בפ׳ ויחי ביום כלות משח) בי במאמר של געליך מעל רגליך מסד ליח לפרוש מאשתו ושאל מיכאל לסב״ח תבעי לסתור אדם והא כתיב זבר וגסבה בראם וחשיב חסב״ה חא סיים משה פו״ר. וחייגו כדברי חירושלמי דחא למשה לא חיח רס ב׳ זכרים, וחביא

עוד דלמחרי׳׳ט לא חיח רס זכרימ ולא גשא אחרת עליח וכו עיי׳׳ש. ז) אסור לו לעטוד בלא אשה ובשו״ת טחר״מ מיגץ (םי׳ מ׳׳ב) כתב ראם כבר קייס מצות טו׳׳ר ומתיירא ליש א אשח שלא ימרח במזוגו ויתבטל מתלמוד חורה ויכול להנצל מהרהורי עבירח מותר לו לעמוד בלא אשה ולמד כן מדברי רש׳׳י ותום׳ (קידושין במ) ומשאר אתרונימ נראה שאין לעשות m אלא מי שדבוק נטשו בתורה כבן עזאי או שהוא בעת

זקנותו, ועי׳ לעיל ס׳׳ק ה׳. ח) ושחתה עמו עשר שנים ומבואר בש׳׳ע (אהע״ו סי׳ קנ׳׳ר

, 5) הימן קנ״ד סעיף י׳. 3 מ מיף ח׳ ד» ( BV (4 מעיף וד»

לח קצור שלחן עייר קמה

ה אשח אינח מצווח על פריח ורביד. י), ומכל מקום לא תעמוד בלא בעל משום חשדא6).

ו ישתדל כל אדם ליקח אשח חגונח ממשפחח חגונחיא).

שערים מצוייניפ בהלכח

סעי׳ י״א) ראם בתוך עשר שנים חלו מביתו לסחורח או שחיח חולה או שחיחה היא חולה אין עולים להם אותו חזמן מן חמניז, ובפתחי תשובח (שם ם׳׳ק כ׳׳ז) כתב ראם חיתח לח וסת נדח יותר מסדרי כל הנשים וחס אינם קבועים נס זח חוי כמו חלתח חיא דחא מחולי ומרוח נופח בא לח זח

על כן אין עוליו לה זח חיםיס. ט) ולא ילדח יש לו לגרשח ועי׳ ברם״א (שם סעי׳ ז׳) ראם יש לו ממנד. ולד אחד הי אעפ׳׳י שלא קיים עוד בזה םו״ר עד שיהי׳ לו שנים אין כוטין אותו לגרשח. ועי׳ בפת׳׳ש (שם ם״ק כ״ו) שכתב דכן דאינו מאנשי שם דלא נרשו נשותיחם אף שלא חיח לחם כי אם בן אחד או בת אחת. וכתב (עו״ש ם״ק כ׳׳ז) בשם שו׳׳ת בנרי כחונח (סי׳ א׳) באחד ששחה עם אשתו עשר שנים ולא ילדח ומשח עליו חגירושין מפני שחוא איש חלש ועוסק תמיד ברפואות ואשתו אשת חיל שמשגחת עליו ויבול לחתמיד בלמודו על ירח חעלח שם מכמח מעמים דאינו מחוייב לגרשה וירבת בלימוד חתורח ויגדל יתום בתוך ביתו שמעלח מליו חכתוב כאלו

ילדו. י) אשח אינח מצווח על פו׳׳ר עי׳ בשו״ת חלכות סמגות (ח׳׳ב סי׳ ל׳׳ת) דשתי גשים אשכנזיות מותרות לחגשא לספרדי אחד, וחובא בבאח׳׳ט (סי׳ א׳ ם״ק כ׳) אבל בשו׳׳ת בית שלסח (אחע׳׳ז סי׳ ח׳) חביא סשו״ת מאיר נתיבים (סי׳ ל״ז) דאםורות להנשא, ועי׳ באוצר חפוםקים

(סי׳ א׳) חביא עוד מחלוקת אחרונים בזח. יא) אשד. הגונח מםשפחח חגונח עי׳ בבאח״מ (סי׳ ב׳ ם״ק ד׳) דבל סי שבא מארץ רחוקח חן איש או אשח או בחור ובתולח צריכים ראיח שחס ישראלים אעפ״י שמדברים יחודית ומתגחגים בדת ישראל וכן חית תקגוח מדיגות לימא שלא חיח םסדדין קידושין אא״כ חיה להם ראיח שחם ישראלים ומאיזח משמתה תם ובפת׳׳ש (שס ם׳׳ס ב׳) הביא משער חםלר (ם״ב הל׳ אם׳׳ב דין ה׳) שחולק ע׳׳ז דאפי׳ מי שאין לו חזקת משפחת כגון שבא מארץ רחוקח אםריגן כל חמשםחות בחזקת כשרות וכ״כ בשו׳׳ת האלף לך שלםח (סי׳ ט׳׳ו) ובעמק שאלח (מי׳ מ׳). ועי׳ בשו׳׳ת אבגי צדק (אחע׳׳ז סי׳ ז׳) באחד שבא לפנינו ובידו מכתב מראביי אחד שגתגייר אצלו, חעלח שם דאו* שחיח גאמן שגתגייר במנו שחית יכול לומר ישראל אגי ולא חוחזק נכרי מעולם ואם חיה בידו מכתב מאיש גאםן כודאי חיה גאמן אבל חכא שהמעיד הוא מין ואפיקורס בודאי שאיגו גאםן כיון

6) סימן יי־ סעיף י*4

קודר שלחן ערוף קמח למ

שלשח סימנים יש לחם לישראל ביישגיט רחמנים גומלי חסדים, ומי שאין לו סימנים אלו איגו ראוי לדבק כויב)ד).

ז אשח כשרח אף־על־פי שחוא נושא אותח בשביל חממון שיש לח מותר, ודוקא כשנותנים לו את חממון ברצון טוב, אבל אם מעגן את עצמו וממתין עד שימצא אשח עם ממון כחפצו, או שעשח שידוכין ופסקו לו ממון חרבח וחזרו בחם, וחוא מענן את כלתויג)

שעריפ מצויינים גחלכח

שחגירות בעצמו חמבילה וסבלת הטעות בעי לזה בית רין כמר כמבואר בש׳׳ע (יו״ד סי׳ רמ״ה) והסיני! ואפיסורסין פסולי! הן לחעיד ולדון כמבואר

בחו״ס (סי׳ זי) וכ״כ בשו״ת לבושי מרדכי (ח׳׳ר מיי מ׳׳ג) במעשה כזו. יב) אינו ראוי לדבק בו עי׳ בפתחי תשובה (יו״ד סי׳ סי׳׳ב) הביא משו׳׳ת תפארת למשה (סי׳ קי׳׳ג) דבמומר ליבא משום החנות דאעפ׳׳י שהמא ישראל הוא ומותר לישא בתו ועי׳ בשו׳׳ת מהר׳׳ם שיה (אהע׳׳ז סי׳ י׳׳ד רמסשה עליו מדברי הר״ן (חולין ד1» די) שכתב דמדרבנן איכא בזח נזירת חתנות ובו׳ וכתב עוד בסהר״ם שיס דלפ׳״! גס כת מהלל שבת בפרהסיא אסורה משום גזירות בגותיחן ותסח על חעולס שאין גזחרין בזח. וב׳׳כ בשו״ת מחרי׳׳א אסאד (יו׳׳ד סי' ל״א) שיש איסור בבת מחלל שבת בפרחםיא. ובשו״ת סגחת אלעזר לחגח״ס ממוגגןאמש (ח׳׳א סי׳ ע׳׳ד) הוסיוי עוד שיש איסור חיתון גם בבגות חסתחדשים הכוטריס (ריפורמין) דאו* שבגותיחן דומי! לתיגוגן שגשבה בין העכו״ם מ׳׳מ כבר השרישו בלבם מאבותיהם וממוריהס מורת ראש ולעגה ויש איסור לתתהתן שלא ילמדו ממעשיהם. ובשו״ת חתם סופר (חייו סי׳ פ׳׳ג) כתב בדרך אפשר לחלה ביו מומרים חסחללים שבתות שגםמעו בין חעכו׳׳ם ובין שחם עוד בכלל ישראל שאפשר שלא

ילכו בגיחם אחריהם. ובת מומר אי מותרת לכחוגח עי׳ בבאח״מ (סי׳ ז׳ ס״ס ל״ד) שחביא

מלוגתא בזח. יג) והוא מעגן את כלתו ובעגין ביטול שידוכין עי׳ בבית שמואל (אחע״ז סימן ג׳ ס״ס י״ד) דיש בזח דין בושת, ועוד כתב (בסימן נ׳׳א ם״ס י׳) דיש בזח גס חרס ולכן אפי׳ אם משלם דמי הבושת וקגס מ׳׳מ צריכים פיוס זח לזח. אבל יש גס מסוס ואופן שיכולים לחזור ולבטל השידוכין כמבואר בש״ע (אהע״ז סי׳ ג׳ סעי' ה׳) כשיש פגם משפחה בגון שחמירח אחות חמשודכת או אחות המשודך או שסלסל המשודך מעשיו או חמשודבת סעשיח, עיי׳ שם ובפת״ש כל פרטי דיגיס אלו. ובשו׳׳ת ־חתם סופר (סי׳ סי׳׳ג) גשאל בגרון ת׳׳ח אחד שרוצח לשדך בתו לבחור טוב וחגו! לח אך אוסרים בי אבי אם אביו חסיר דתו אי יש לחוש לפגם

7) יבמות ע״0.

י #לחן עייר ק0ח ו ט קנ

א ש ו י נ ר ק ן מ ח כ ש ו ע ל ח ר זח, כ ו ב ע ט ב מ ו ק ת א ט ו ח ו ש ל זח, א י ב ש בן ח ואי י ל צ ו ט נ אי , ו ם י נ נ ו ח ם מ נ י א ס ש י נ ו ב ן ל י ו ן דחו ו מ ם ט ש ה ל ש אל ן ש ו מ ו ט נ י ו א ת ש ם א ח ע ק ו ם ל ד א ה ן ש ו ט ט י ח פח, כ ח י ל ו ו ע נ ו ו זח 8). אז יצלי ב ו ו ן ט ח בעי ק ז י ת ו ט ח ו ו י מ ו ח ן ל ת י ה ש ל מ א כ ל ושר, א יח יפח9), ל ו גם ע ו ו ן ו י א ן יו־) ש ח ת כ א ב ש א י ץ ל ר א ם ה ח ע

שעריפ מדייניה פחלכח

משפחה וססיק כיון שכבר חוא דור שלימי ואפי׳ מצרי לארוטי בדור שלישי ממסה זוהמתן ומותדין לבא בקהל אין לחוש לפנם משפחח עיי׳׳ש. חני׳ בשו׳׳ת מיס רבים (אחע׳׳ז סי׳ מ׳ י׳) בחב במי שנודע לו שהמשודבת היא בת נריס חוי פנס משפחה עיי״ש, אלא שצ׳׳ע אי נס בדור שלישי איכא פנס טשטחח ואפשר עד עשרח דורות כמו שאמרו חז״ל (סנהדריז צ״ד.) גיורא עד עשרח דרי לא חבזי ארמאח באפיח או כיון שאפי׳ מצרי וארוטי ליבא פנס משמחח אחר שלשח דורות לדברי חחת׳׳ס חנ״ל בודאי

לא יגרעו נרים משאר עטים. ועי׳ בשו׳׳ח חוח יאיר (סי׳ רי״א) בסי שזיגח עם המשודכת שלו ולא מצא לה בתולימ וחיא חודיח שזגתח רס מועגת מאי איכפת לר הלא נס אתה קלקלת עטי אפ״ח יכול חוא לטעון על אחרים חגגי מקפיד ולא על עצמי ונם בקשתי לטעום טעם בחולה לכן יכול להזור מחשדוך. ועי׳ בשו׳׳ח חתם סופר (סי׳ קג״ג) דעושה בזה כמה הלוסי דיגים א) ראם נבעלח מקודב לחסשודך ואח׳׳ב לאחרים ולא נחעברח מחם אז אינו יכול לחוור מהשידור כיון שחוא מעם טעם בחולח ונם חוא קלקל שבעל גדח. ב) ואם נתעברח מאתרים כיון שצריר לו עחח לחמתין כ״ד חודש כדין טנקת של הכירו על כן יכול לבטל חשידוך. נ) ואם חיא מוענת שממנו נחעברח וחוא כופר או מוען שאינו יודע ישכע ויפטר. ד) ואס כשפסקו לו חבי״ד שישבע או יקבל נידוי על עצמו חזר וחודח שממנו נתעברת הרי חיא טותרת לו כי יש לו אטחלא דמשום בושח כפר מסודמ. ועי׳

בספר שלחן חעזר שחאריר בדיני ביטול חשידוכין. ועי׳ בשו״׳ח דובב מישרים לחגאון מטשעבין (פי׳ י׳׳נ) בבחור אחר שהתקשר עם בחולח ואז כאשר חקרו עלית השינו חקירח שחיא כבת ב׳׳ח שנים ועתה נודע לחם שחיא כבת ל״ח וחושש אולי חיא נם בת ארבעיס ואיתא בש״ס (ב״ב חי קי׳׳ט) דאס ניסת בת ארבעים שנה שוב אינח יולדת וחעלה שם דהשייור בטל וההזיק עצטו בתשוב׳ התם סופר (ה״ו

סי׳ ס׳׳ז) עיי״ש. יד) עם חארץ לא ישא בת כחן ובפתחי תשובה (סי׳ ב׳ ס׳׳ק מ׳) חביא משו״ת חות יאיר (סי׳ ע׳) דאין לנו חיום דין עס הארץ וכ׳׳כ בשו״ת

8) מימן ג׳ סןיף אי. 9) «0 םיניז ג׳ מעיף וד.

קצור שלחן ערוף קמח מא

ו סו) 10). מ ם א ש ח כ מ ש ח ש ש א א ש י א ל ל ק ש ד ק ד ו ל ש ל ד י י ם ק ן ד א מ וח ב ו ר ר ק א ל ש ב ו 11), א י ח ת א ו ב ו א ת ו ח ת א א ב ש י ח ל ו צ ט מח ב ו ר א ק י ח ו ש , א ח ש ר ג ו ש ח א ת מ ו ש ת ש א ו ל ו א ח ל ב ו ר ק ן ש בי

. ם כ ת ח ל א י ש ל א ב ש א י ח ל ץ ל ל ח ח ש ש א ח לח י ו צ ח מ כ ר ן ב י א , ש ו ת ש ד א ו ב כ ר ב י ח ם ז ד א א ח ם י ל ו ע י ל: ם ר ו י ד נ ב ם ל י מ כ ו ח ר מ ך א ב , ו ו ת ש ל א י ב ש א ב ל ם א ד ל א ו ש ת י ב ב

ו 12). ר ש ע ת ת י ש ד ם כ כ י ת ו ש ת נ ו א ד ב כ, ה ב ו ת א כ ל ת ב ח ו שעד. א ל י פ ו א ת ש ם א ת ע ו ח ש ר ל ו ס ־יא אב ו ת כ ן ל י ד ־ ת י ב ח ד ל י ך מ ל י ד ש א ר מ ח ז י ך ל י ר ח צ ב ו ת כ ח ח ד ב א ם נ א ו

ת 13). ר ח ח א ב ו ת ח כ ל

אבני צדק להגה׳׳ק מסינעמ (אהע״ז סי׳ ח׳) ראותם אנשים שיודעים מקרא אין להם דין עם הארץ לעניז זה ובפרט דכחני זמנינו יש להסתפק קצת עליהם וכן בשו״ת צמח צדק להנה״ק מלובאוויץ (סי׳ י״א) כתב להתיר

דבבר דשו ביה רבים.ם אמו מקורו מצוואת רבנו יחורח חחםיד, וכתב ש ח כ מ ש סו) ש עו׳׳ש דכן לא ישא אשר! דשמו כשם חמיו ובשו״ת אמרי אש (יו״ד סי׳ ס׳) הקשה מש׳׳ם (סוטה י׳) דאיתא התם דשמואל סבא המוה דדב שמואל בר אמי היה וחזינן דלא היו מקפידים על זה ומתרץ כיון דהיו קורים לרב שמואל נם בשם התואר ״רב׳׳ היח בזה שינוי על כן לא היו נזהרים. ובשו״ת אבן יקרח (סי׳ ט׳׳ז) מפרש כיון דלחסיו היו קורים בשם שמואל סבא יש כאן שינוי. ולכן כתבו כל חאחרונים שאם יש איזה שינוי אין לחקפיד, עי׳ מזה בשו״ת השיב משה (אחע״ז סי׳ ס״מ) דאפי׳ יש שינוי רק בחניכה לית לן בה וכ״כ בשו״ת צמח צדק בכמח תשובות שם וב״כ בשו׳׳ת פרי השדח (ח׳׳א סי׳ ס״ט) בשם הנה׳׳ק בעל דברי יחזקאל משינאווע. ויש עוד שאומרים דהקפידא הוא דוקא כשהם משולשים בגון שלשניהם יש שמות שווין עד שלשה דורות למעלה, עי׳ בכל ספרי התשובות הנ״ל עכ״ם אם יש שינוי בין שניהם בין כלה לחמותה או בין חתנו להמיו מקילים בזה. ואם אין שינוי ביניהם כתב בצוואת ר״י החסיד הנ״ל דישנו שב האהד אולי יש תקוה. ובפת״ש (סי׳ ב׳ ם״ק ז׳) כתב בשם החתם סופר שכן עשה מעשה ששינו שם ההתן וכ״כ בצמח צדק (פסקי דינים יו״ד סי׳ קט״ז) ובשו״ת לבושי מרדכי (ה״ב או״ה סי׳ ק״ה) כתב להוסיו* השם שלשים יום קודם ההתקשרות. ויש עוד שאומרים רכל צוואתו לא היתה דק לזרעו אחריו לדורי דורות כי ראה בדוח קדשו שזרעו לא יצליחו

שעריפ מצויינים גחלכח

12) ב״מ נ״ט. 13) סימן ס״ו סעיף ג׳

10) *וזאת ר׳׳י החסיד. 11) סימן ב׳ סעיף ר.

מב קצור 1עולתו מייד קמח

יב כחן אסור בגרושהטז), כזונה יז), בחללח, ובחלוצח. זונח חיינו אפילו נבעלת באונס בעילת איסור געשח זונח יזו) ואסורח

לכהן, והללה היינו שנולדה מכהן שנשא אשד. חאסורח לו 14). יג כל אשה שנתאלמנה או שנתגרשח, לא תנשא לאיש אהד י0)

שעריס ©צוייניפ בחלגה

כזיווגים כאלו וממילא אין שום סתירה מתלמוד ב״כ בשו״ת נודע ביהודה (תנינא סי׳ ע״ט) ובשו״ת דברי חיים (ח״א אהע׳׳ו סי׳ ח׳) כתב דכיון שהדבר ספס אס לזרעו דוסא כיוון או נם לשאר משפחוח בכח״נ אמרינן אם הלכה רופפת בידך צא וראה מנהג העולם ובמרינתינו אין מדקדסיס רק באשה ששמח כשם חמותה ובשאר אין מדסדסים. ובאוצר הספרים (סי׳ ב׳)

חאריר בבל עני! חצוואה עיי״ש. טז) כהן אסור בגרושה אפי׳ חוא רס ספס כחן כנון אשח שלא שחתח אחר בעלה שלשח חדשים ונשאת לאחד וילדח וחיח אחד מהם כהן הולד הוא ספס כחן וכרומח אסור ג״כ בגרושח (אחע״ז סי׳ נ׳ סעי׳ ח׳). ואפי׳ חיא רס ספס גרושה נ״ב אסורה לכהן (שם סי׳ ו׳ סעי׳ א׳) ועי׳

שם בפרטי דינים אלו. יז) בזונה חיינו שנבעלה לארם שחיא אסורח לינשא לו משום ערוח או לעכו״ם אבל נבעלה לאחד (הכשר לה) בעת נדתה או בעת שהיתה עוד פנויה חפסירה עצטח לבשרים לא נעשית זונה ולא נפסלה לכהונה בזח חבעילות כיון שחיתה מותרת לינ׳טא לו (שס סי׳ ו׳ סעי׳ חי) ודוסא כשידעינן בודאי שהפסידה עצמח לכשר לה אבל בסתם יש בזה חששות גדולות עי׳ כבית שמואל (שם ס״ס ל׳׳א) ובפתחי תשובה (שם ם״ס ט׳׳ו

וט״ז) כל פרטי דינים אלו. יח) בעילת איסור נעשה זונה עי׳ ס״ק חסודם. ואם לא חיה בעילת איסור רק נתעברה באמכטי ע׳׳י שרח׳ז שם טסורט איש הפסול לח ושפך זרעו על חמים ומזח גחעברת כדאיתא בש״ס (חגיגה י׳׳ה) עי׳ בהאלוי לך שלמח (סי׳ ל״ח) דמשמע דעתו שם רפסולח לכחוגח דתלוי בזרעו, ועי׳

לעיל ס״ס כ׳. יט) לא תנשא לאיש אהד ואפי' אס לא נתיר לח תדור עם בעלח חשני בלי חופה וקידושין ובאיסור נדות אם״ה אין שוס חיתר לחנשא תוך נ׳ הרשים תהי דלנבי דידה ליכא תועלת מ׳׳מ לגבי אחרים יועיל שלא יבמל תקנת חכמים ואפי׳ בדקוה הרופאים ואמרו דאינח מעוברת או שפירסה נדד. אפ׳׳ח אין סוסכין על זח דחכסים חשוו מדותיחם וכמבואר בש״ס (יבמות מא:) דאפי׳ אם יבא אליה׳ ויאמר רלא מיעברא לא משנחינן

ביה (אוצר הפוסקים סי׳ י׳׳ג בשם אהרוניס).

14) סימן ו• ומימן ד.

קצור שלחו ערוך קמה םנ

ער שתמתין תשעים יום ב) הוץ מיום הגירושין או מיתה בעלה ותוץ מיום הגשואין, ואפילו אם היא אשה שאינה ראויה ללדת, ואפילו היה בעלה הראשון במדינת הים או הבוש בבית האםורין אין הילוק, ואפילו הפילה נפל בעתים לא מהני לה. ואפילו להתקשר בשידוכין אסורה, אלא אם כן ישבע המשודך שלא יכנום לתוך ביתה תוך

הומן, אבל הםהזיר גרושתו אינו צריך להמתין 15).

שעריפ מצוייניפ בהלכה

כ) עד שתמתין תשעים יום כרי שיורע אם היא מעוכרת או אינח מעוברת להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של אחרון (אהע״ז םי׳ י״ג מעי׳ אי) וכשלא חיתח נשואח אלא היא אנוסח או מפותח דעת המחבר (שם םעי׳ וי) דאינן צריכות לחמתי! רססתמא םחםכות עצמן שלא תתעבר, אבל חרמ׳׳א ס׳׳ל רצריכות לחמתין וכן סיי׳׳ל. ועי׳ בבית יצחק (אהע׳׳ז סי׳ א׳) ראם חיתח בתולה כשנאנסח יש להתיר נס לדעת חרמ׳׳א משום דאין אשח מתעברת מביאה ראשונה והתיר שם לינשא תוך ג׳ חדשים

מפני שחשש נם שמא תצא לתרבות רעח עיי״ש. ואשת ישראל שנאנסח תחת כעלח צריכח לחמתין נ׳ חדשים אם לא נבעלה לבעלה בתוך נ׳ חדשים קודם שנאנסה (רס׳׳א סי׳ י״ג סעי׳ ו'

ואחרונים שם). ואיש שדר עם אשד! בנימוסי ערכאות בלי חופה וסידושין ועתה רוצים לחזור בתשובח ולדור עס׳׳י התורה בחופה וסידושין נראח שאינן צריכין לחמתין להבחין בין זרע שנזרע באיסור לזרע חיתר שכן כתב בש׳׳ע (אחע״ז שם סעי׳ ז׳) םלנש מיוחדת לאיש ורוצה לינשא לאחר צריכה לחמחין. ומשמע ראם רוצח לינשא לראשון חמיוחדח לו אין צריכח להמתין אלא שיש לדחות רהתם מיירי שמחורח חיא מנדח משא״כ בנדון הכא שדרים בנימוסי ערכאות בוראי אינח מחורח חיא מנרתח אלא שרבר זה לחבחין בין זרע נדה לזרע כשר אי צריך הבחנח תלוי בפלונתא חטו״ו (יו״ר סי׳ סצ״ו ס״ס י״א) רוצה לומר דצריך חבחנח אבל חנקורות הכסף שם והבית שמואל (סי׳ ר׳ ס״ס מ׳׳ו) ס״ל דאין צריך חבחנה דנם חנולד מן חנרח כשר הוא. ומצאתי דבר זה נם במו׳׳ת מלםר להועיל (אחע״ז מי׳ י״נ) שנשאל ברבר זה והעלה להתיר עפ״י הנסודות והב״ש חנ״ל

שהובאו בבאח״ט (יו׳׳ד סי׳ סצ״ו ס״ס ט״ז). ועי׳ בש״ע (אהע׳׳ז סי׳ י׳׳נ סעי׳ הי) דנם נר וגיורת שנחניירו שניחם מפרישים אותם זח מזח שלשח חדשים כרי להבהין בין זרע הנזרע בקדושח לזרע שנזרע שלא בקדושח ובאוצר הפוססים שם הביא דעת הרבה אחרונים ראם חיא מעוברת אין צריכין לחמתין. עוד חב יא שם רישראל

15) סימן ייג סעיף א׳ ד.

nop •מד ?*וי שלחן עיין

( » ר ח יקחמ) לא תנשא לאיש א T אכו חיא מעוברת או םנ

שערים כמוייניה כחלכח

הדר עם הגברית בגיםוםי עכו׳׳ם ונתגיירה והיא מעוברת כתב בשם ספר ישא איש (מיי ד׳) דאיגה צריכה להמתין וטעמו עפ״י המל׳׳ם (גירושין טי״א הכ׳׳א) ובשמ שו׳׳ת אבן יקרה (ה׳׳א מי׳ י״א) כתב דצריכה להמתין עיי״ש טעמו ומצאתי בשו׳׳ת בית יצחק להגאון מלבוב (ח׳׳א אחע׳׳ז פי׳ כ״ט) שהביא דברי האבן יקרה הג׳׳ל והולק עליו עפ״י המל״מ הג״ל

עיי״ש, ועי׳ לקטן פ״ק ל׳. כא) טעוכרת או טניקח לא תנשא לאיש אחר המעם איתא בש׳׳מ (יבמות םב.) דםתם מעוכרת למגיקה קיימי ושמא תתעבר בימי מגיקח ולא יחי׳ לח הלב להגיק את בגח משא״כ כשמעוברת ממגו או מגיקה את בגו לא חיישיגן דמטתמא יקגח לו חלב וביצים כיון שבגו חוא וחחמירו חז׳׳ל מאוד בזה מפגי חשש םכגת חולד וגם יש מכגח לחמקיל בו במש׳׳ב ההת״מ (אהע״ז מי׳ ל״א) דחפגי יחושע קילל ואירר במיתח ועוגי למי שמקיל בו לכן אין מקילין אפי׳ במקום שאין חשש זח אלא במה שהקילו חםוסקים בפירוש* ועי׳ בפתחי תשובח (םי׳ י״ג ם״ק כ׳׳ט) בשם חחת׳׳מ שכתב לםתומ פה חרשעים חםפקפקים בגזירת חז׳׳ל ואומרים רבזח׳׳ז ררוב בגים איגם יוגקים רק איזח חדשים וגומלים אותם כטלה לה תקגת חז׳׳ל אבל לא כן חוא דגם חז׳י׳ל ידעו כי רובא דרובא די לחם בחגקח איזח חדשים אלא מפגי שאיכא מיעומא שצריכים כייר חודש וחששו לפקוח גפש לםיעוטא וכוי, ועי׳ בערוך חשלחן (שם מעי׳ ל׳) דירדו חכמים למתי דעת הגשים שמפני תאותן ליגשא לא יחושו לתסגת חולד ואם אתח אומר שבמשך זמן קצר מותרת ליגשא תעשה כל טצדקי להראות שהולד שלה אין צריך ליגק רק איזה הדשים ומביאה את הולד לידי מכגה ובו׳ וכל המפקפק על ךבריהמ מעיד על עצמו שאיגו מאמין בתורה שבע״ט עיי״ש לשוגו, ועי׳ בשו״ח םחר׳׳ם שיק (מי׳ כ׳׳ו) שג׳׳כ חאריך בזח ואין לומר שגשחגו המבעים ואין דרך היום להגיק כ׳׳ד ה ודש וביון שבמל הטעם בטל חתקגח דלא הילקו בזה מפגי שגם היום לא בטל הטעם לגמרי עיי״מ. ובשו׳׳ת גמע שורק (מי׳ ז׳) בחב שאוי שעיגיגו רואות חיומ שאין םגיקים את כגיחם וםתגרלים ע׳׳י אמצעות כלי חמיוחר לחגקח מ׳׳מ לא חילקו בח ובל דבר שבמגין צריך מגין אחר לחתירו, ועוד כתב שמ מעמים עי1״>». וכתב בש׳יע (םי׳ י׳׳ג מעי׳ י׳׳א) דאפי׳ אמ גחגח בגח למיגקת נ׳׳ב אמור וכמו בן בומגיגו שמסרח את הולד למוסד הילדים ובםת׳׳ש (שם ם״ק ל׳) חביא דאפי׳ אמ זקגו של חילר חתחייב עצמו לגדלו ולפרגמו וחכגימו לביתו ג׳׳כ אסור או חתחייב חגושאח לפרגמו ג׳׳ב אמור כמש׳׳כ בשו׳׳ח

בית שלמה (סי׳ ב״ב) ועי׳ לחלאח (ם״ק כ׳׳ג—כ״ח). כב) לא הנשא לאיש אחר באוצר חפוסקימ (סי׳ י׳׳ג מ״ק מ׳׳ח) הביא משו״ת חסד לאברהם (מחד׳׳ת סי׳ י׳׳ב) ומסמר שמן רוקח (ח״ג סי׳

קצוד שלחן ערוד קמח מת

עד שיחא לולד כ׳׳ד חדש «). ואפילו ילדת לאחר שגתגרשח או

שעדים מצוייגים גחלכח

ב״ב) ומספר ישועות מלכו (סי׳ ק״ח) דרוקא אם כא לישא לכחחלח חוא ראסוד אבל אם אשתו נאנסח ונתעברה מאחר א׳יצ להפריש מאשתו דלא חפסיעו חכמים זכות חבעל משוס חולד שבא בגבולו עיי׳׳ש. וראיתי עתח נם בשו״ת חרות יעסב (אהע׳׳ו סי׳ א׳) שנשאל אודות זה וחשיב ג׳׳כ דשעבודו סודם וכן סיפר לו חגאון ר׳ יחושע מיזוטנא בסעשח שאירע כן והודח נאון וקדוש אחד כן כיון שאשתו היא מכבר ונתעברח באונם לא

הוי בכלל הנזירה.

כנ) עד שיחא לולד כ״ד חדש עי׳ בפתה י תשובה (סי׳ י׳׳נ ס׳׳ק כ׳) בשם הפני יהושע (כתובות קונ׳׳א) דפ׳׳א התיר לאהד ט״ו הדשיס שחיח בו גם מעמים אחרים להתיר כנון שלא התחילה להניק שנתנה בגח למיגקת וגשתדכח בבר ואם ימתיגו עור יחזור חמשודך ממגד. וכדי שלא לחפריד בין חדבסימ חתרתי אז בקושי וחיה לבי גוספי עוד ובלא טעמים אחרים אין לחתיר עיי׳׳ש. ועי׳ בשרי חמד (מערבת אישות סי׳ ג׳< ובאחור חפוסקים (סי׳ י״ג סעי׳ י״א) שחאריכו בזח והביאו חרבח גדולי אחרוגימ שחלקו על זח ולא רעו להתיר אפי׳ אחר מ׳׳ו חדשים ואפי׳ עס צירופי טעמים אחרים וחמח חשואל ומשיב בכסח חשובות שם וחבית יצחק (אחע״ז סי׳ ג׳׳ז) וחאמרי אש (ח״ב סי׳ י׳) ועוד חבל של אחרוגים עמם ולעומת זח חרבח גדולי אחרונים שחיו מתירים בצירוף טעמים אחרימ לאחר ט״ו או י״ח חדשים וחמח ר׳ חיים כחן דםפורמ בספרו מים חיים (סי׳ י״ד) ור׳ יחושע מקומגא בספרו ישועות מלכו (םי׳ י״ר) ובעל גפש חיח (אחע׳׳ז סי׳ ב׳) ובתורת חסד לחגרש״ז מלובלין (סי׳ ד׳) ועוד חבל של אחרוגימ עממ ודוקא בצירוף מעמיס אחרים כגון שלא התחילח לחגיק אלא גתגתח למגקת או לבית האסופים או שהתחילח לחגיס וגמלתו עם״י

צו חרופאיס ופסק כבר חלבח וכרומח.

ועי׳ בבאר חימב (סי׳ י׳׳ג ס״ק י״ג) בשיש לח שיתף איש עשיר וגס חוא קדובח וגם לו יש ילדימ קמגים ואם ישאו זח את זח יחיח תועלת לכל היתומים הביא בזח פלוגתא רחשבות יעקב (סי׳ צ״ח) כתב שיש צד לחתיד וחכגסת יחזקאל (סי׳ ג׳׳ט) חולק עליו ויש בזה ג׳׳כ פלוגתא, עי׳ מזח באריכות באוצר חפוסקים שס ורוב אחרונים חולקים על חשבות יעקב חנ׳׳ל דחא אין מחין נפש מפני נפש וכיון שחיא תקנת כל חילרימ שבעולם אין להתיר מפני איזח יתומים ואפ״ח יש שמצרפים שימת חשבות יעקב למגיף כגון לאחר ט״ו חדשים או שחיא נרושח (שיש שימח לחתיר בזח) אז שחיתח מזגח שיש בזה ג״ב שימת מקילין או שהיתח מעוברת טגכרי (שיש בזח ג׳׳כ מקילין, עי׳ מת׳׳ש שם ס׳׳ק י״ח בשם חגודע ביחודת

תגיגא סי׳ ל״ח).

מו קצור שליוו עייף קמח

שנתאלמנחכו) ולא חתחילח להניק צריכח לחמתין, ואם יש איזח עגין גדול כדבר בה), יעשח שאלת חכם 16).

שעדיפ מצוייניפ כחלכח

כד) שנתגרשח או שגתאלסנח עי׳ כש״ע (אהע״ז סי׳ י״ג סעי׳ י׳׳א) דנם אם ע׳׳י זנות היא מעובדת או מניסה ג״כ צריך להמתין כ״ד חרש וחרמ״א מסיל שם בזנות אמ היא מופסדת ובפתחי תשובה (שם ם׳׳ס י״מ) חביא כשם חתם סופר (סי׳ ל׳—ל׳׳ח) שמחמיר בזח ולא לחתיר אלא חיכי דאיבא למיחוש לסלסול התינוק שיוצאנו חאם לתרבות רעח אבל אם ליכא חשש זח אפי׳ איכא חשש המרת דת של חאם אין לחתיר ומ״מ מי שרוצח להתיר מפני שנתברר לו שיש לחוש להמרה איננו מוחח ולא מסכים ג״כ ותלמידו חגאון מחרה״צ מאנחיימד מאוננוואר בספרו עין חברולח (סי׳ גי) כתב שם לחמל בהנדון שם שםסרח את הולד למוסד בית האסופים ויש להוש שתתפתה לבועל הנכרי להמיר דתה יש להסל כענין זה עיי״ש טעמו וכפתהי תשובה שם הביא עור משו״ת הגאו! ר׳ עסיבא אינר (סי׳ צ״ה) שדעתו להקל אם חולד נולד ע׳׳י זנות ולא חחחילה להניס אלא נתנח למי.*ת וחמינסת נשבעה שלא תחזור, ועי׳ בשו״ת םו׳׳ר מחר׳׳ש ענגיל מראדמישל (ח׳׳א סי' ט״ו) ראם חמינסת חיא נכרית ואז לא שייך נכח שבועח יעשו עמח התקשרות כערכאות וזח חיח מחני (אלא שחוא לא חכנים עצמו לחחתירים של מנסת מפני חסכנח עיי״ש) ובשמוסרים לחםוסד חמנדל ילדים חוי בנשבע חמינסת מפני שבודאי לא יחזרו כ״כ

חאחרונים ואפ״ח אין מתירים אלא בצירווי מעמים אחרים, כח) איזח ענין גדול בדבר ואם יש לחתיר איסור מנסת משוס שידורו ביחד בלא חוםח וסידושין ובאיסור נרות עי׳ בשו״ת יד יצחס (ח״נ סי׳ סע״ד) שאין להתיר בשביל זה וכ׳׳כ בשו״ת פרי השדה (ח׳׳א סי׳ ס״ח) דא׳׳כ יתבטלו כל תקנות חז׳׳ל מפני חםושעים והפריצים וחביא שכן כתב כחדיא כשו״ת מחר׳׳ם שיק (סי׳ כ׳׳ח). ועי׳ באוצר חפוססים שם ועור כשאר אחרונים ובצירוף מעמים אחרים בנון ע״י זנות ולא חתחילח

להניס והוא כבר אחר מ׳׳ו חדשים יש םסום לחתיר. ואם עיכוב הנשואין יגרום לח מחלת עצבים עי׳ בשו״ת אחיעזר להגאון ד׳ חיים עוזר (ח׳׳ג סי׳ מ״ז) שכתב רמהראוי היה להתיר לח כיון דיש חשש םכנח לה ואין ארם רשאי להכניס עצמו בחשש סבגח כדי לחציל את חבירו מחשש סבנה והתיר דבר זח בצירוף טעמים אחרים דהיתה גרושח (שיש שיטח אחת להסל בזח) וגם כבד גמלתו עפ״י ציווי חרוםא,

עיי׳׳ש. ומפגי שעגין טגקת עגין רב באחרוגים ויש חשש טכגח כג׳׳ל על כן בוחני! שבכל שאלד! חבאח לפגי המורח םצרםין לזח עוד רבגיס מובהסים.

16) עם סעיף י״א־י״ו.

to קמר שלחן עדוף קמח

מ!) א לשלישי ש נ א ת ) ל מ ם י ש ג י א ו לחכו) שג ת מ ח ש ש ט1 אם 17). כ ת ח ל א י ש ל כ

ת ע מ ו ש ל י פ , א ר ח ם א ו ק מ ח ב ל ע ת כ מ ח ש ע ם ש ח ש ש טז אם 18). כ ת ח ל א י ש ל א כ ש נ א ת ם ל י ר ש ם כ ח אגשי מ כ ם

ו י ז ר ת ח מ ו ש ח א ל ע ח ב ש ר י ג ש ו י ת א ש ל א ד ע ש ח ג יז ח

שערים כמגוייגיפ בחלבה בו) אשה שמתו לח ברמ״א (אהע״ז סי' ט׳ םעי׳ א׳) כתב דדוקא אם מתו מיתת עצמן אבל אם נחרג אחד או שמת בדבר מקילים בזה ובבאר היטב שם ם״ק ז׳ כתב ראם אהד מהן חיח זקן לא קמצנית חיא ובפתחי

תשובה (שם ס״ס ב׳) הביא בזה םלוגתא. ולעגין בן כמח חשוב זסן, בהנחות חכמת שלמה שם כתב דעד שמונים יש לח עדיין דין סמלנית ומכאן ואילך אין לה דין קמלגית עיי״ש טעמו. ובפתחי תשובח שם חביא טשו״ת חתם סופר (סי׳ כ״ג) דהאי זסן לאו בד ששים אלא בר שבעים עיי״ש טעמו וראיתו ובפרשת מרדכי להנאון ר׳ מרדכי בגעמ (םי׳ מ׳ ס״ס מ״ו) כתב דמבן ששים איסרי זקן בדאיתא בן ששים לזקנה. ועי׳ באוצר הפוסקים (סי׳ ט׳ ס״ס ט״ו) חביא שם חבל

של אהרונים בזה ועכ״פ כשיש עוד איזה סניף יש מסים לחסל. ועי׳ בשו׳׳ת חתם סופר (סי׳ כ״ד) ראם אחד חיה הילה סודם הנשואין אי! עור לתלות כ״כ במזלה ואס״ה לא החלים הדבר עיי״ש ובמנחת פתים (אהע״ז שם) כתב ראם היה חולה בםהלת הריאה שהוא סבנה או שאר חולה שיש בו סבנה תולים הסיבה בזה כסו בזקן. וכ״כ בספרו אמרי יושר (ח״א

סי׳ ק״צ) ועי׳ בשו׳׳ת דברי חיים ה״א (סי׳ י׳׳ג) שכתב כעין זח. כז) שני אנשים עי׳ בבאר חיטב (שם ם״ק ב׳) בשם חדרכי משח שםסתסס אי דוקא בזח אחר זח או אפי׳ בםירונין. ובשו״ת מנחת אלעזר לחנה״ס םמונסאטש (ח״ב סי׳ ע״ו) כתב דאם נירושין מפסיקין באמצע ונם יש לח בנים יש לחתיר מכח ספס םפיסא שמא הלכה כהםפר חסידים שכתב (בסי׳ חע״ח) ראם יש לה בנים לא הוי סמלנית ושמא בםירונין

לא הוי דין סטלנית וחאריך בענין ספק ספיסא בססום םכנח עיי׳׳ש. כח) לא תנשא לשלישי עי׳ בהאלף לך שלמח (סי׳ מ״ד ומ״ח) שחקיל שם באם הבעל הוא ת״ח ורוצח לשקוד על דלחי חתורח והאשה תפרנס אותו משום דשומר םצוה לא ידע דבר דע וכש״כ התורה ובשו׳׳ת חדות יעקב (ח״ב םי׳ נ׳) בנדון שאלתו שחיח שם גם טעמים אחרים להתיר שהיה חולה קודם הנשואין ואם יתירו לה לינשא ישא אותה בעל אחותה ויחי׳ למובת חיתומים שמרחמת על בני אחותה וצירף זח לסניף משוס

שומר םצוה לא ידע דבר רע. ובאוצר הפוסקים חאריר עוד עיי״ש.

ז1) סימן ס׳. 18) סימן י״«.

מח קצור מלחן עייד קמח

אםורח לזח הנחשד, שכשם שנאסרת לבעל כף נאסרת לגועל, ואפילו גירשח בעלח מחמת דגר מכוער שנשמע עליח עם חנחשדכ0), אסור

לחנחשד שישא אותח19). יח חנחשד על חנכרית ונתגיירח לא ישאנחל)0נ).

שעריה ממיינים כחלהח כט) שנשמע עליח עם חנחשד ועי׳ בש׳׳ע (אהע׳׳ז סי׳ י״א סעי׳ א׳) ראם היו לח או לו או להגעל אויגים שמעבירים את הסול אין אסורה עליו וגגאה׳׳מ (שם ס״ס י׳׳א כתג דאפי׳ אם אין האויבים מוציאים את הקול מ״ס כל שיש לו אויבים בעיר הוששין שמא מאויגיס יצא הקול. ועי׳ בשו״ת השיב משה (אהע״ז סי׳ ם׳ דרך השני נתיב י׳) שכתב דיש לחבין מהו הםונ של אויבים דאי משום מינא בלב כל דהוא א״כ אין לך אדם שאין לו אויבים אלא סדאיתא הבא לשון ״אויבים״ ובםנחדדין (רף כז.) תנן דבל שלא דיבר עפו שלשה ימים באיבר. אויב חוא ובו׳ אלסא רזה מיקרי אויב לכן בםתמא טהזקיגן לקולא וחוששין לזה עד שיתברר בבי״ד שחיו לו אז בעת שיצא הסול אויבים כה״ג, ואויב אחד לא םני דהא ״אויבים״ תנן והדבר מסתבר דמאדם אחד לא נפק קלא כי חאי וכוי. ועי׳ עו״ש בחשיב משה (סי׳ ס״ו) דסול שיצא בין הנכרים על אשת איש כיון שעשו שונא ליעקב אמרינן סםחסא משנאתם הוציאו את חקול ושק כתב בשו״ת נודע ביחודח (מחד״ת סי׳ כ׳) בסופו רסול שיצא ע״י נכרי אין

בו ממש עיי״ש. ל) ונתגיירח לא ישאנח עי׳ בשו״ת טוב מעם ודעת להמהרש״ס (מחדו״ק םי׳ ר״ל) באחד שהיה מנזם שבאם לא יתירו לו לישאנה אחר שתתגייר יחזור עמה לדתה, כתב שס להתיר לכונםח לכתחלה, ובשו׳׳ת שואל ומשיב( מהד״ת ח״נ סי׳ ל״מ< לא רצה להתיר בעובדה זו ובשו״ת דברי חיים (ה״ב םי׳ ל״ו) נשאל נ״כ במי שדבק נפשו בנכרית והיו לו בנים טמגה וגתגיירה וגיוס שאם לא יתירו לו לכונםה ידור עמה באיסור ובעבירות חמורות עוד יותר כתב שם דבכה״נ שלא ליתי לידי עבירות המורות מתירי! לו איסור סל זה אלא שמפני שיש מהלוקה בזו אי מתירים איסור קל מחשש שלא יבא לאיסור חמור על כן אי! להתיר בפשוט

רק בהסכמת הרבנים הגדולים עיי״ע. ועי׳ בשו״ת אחיעזר להנאון ד׳ חיים עוזר (ח״ג סי׳ כ״ו) גשאל בישראל שדר עם גכרית בחוקי אזרחים וכעת רצוגח לחתגייר ואם לא יקבלוח בבי״ד בשר תלך לבי״ד של המתחדשים, כתב שיש מקום להתיר

ואפ״ ח אי! להתיר לכתחלח. ובשו״ת הבלים בגעימים (ח״ג סי׳ ע״ב) כתב שעשה מעשה בעצמו ביהודי אחד שחיה דר עם חגכרית בחוקי אזרחים ובאו עתר. לגייר והתיר

19) סימן י״א סעיף א׳. 20) שנז סעיף ה׳

IDD nop קנוי שלחו מייד

ח לא) 21). נ א ש א י ר ל י י ג ת ך נ ר כ ח א ל ו א ר ש ת י ל כ א ע ב י ח ר כ ט נ יא ו ל ל י פ , א ו ר א אוחד• חבי ש י י ש ד ח כ ש א ת ח ש א ר ג מ כ חו ר ל ו ס ח לב) א ל ז י ב ש ח ב ש ר ג ת ג ר ש כ י נ א ש ל ש א ו ר י פ ח ב מ ה ע נ ת ח

א אוחח23). ש י ש

שעריה כמויינים גחלכח דבר זה ספני תקנת השבים וסטר עצמו על תשובת הדמב״ם בפאר הדור (סי׳ סל׳׳ב) בנטעו על השטחה שעל הבי׳׳ד להשתדל שישחרר אותה וישאנה וכ״כ מהרש״ם (ח״ג סי׳ ש׳׳ט) וקודם הנשואין צריכים פרישה נ׳ חדשים כמבואר בש״ע (אהע״ז י״ג סעי' הי) ואס היא מעוברת אין צייר פרישה כמש״כ בסל״ס (גירושין םי״א הכ״א) וטבילת מעוברת עולה לבנה כמבואר

ביו׳׳ר (סי׳ רס״ח סעי׳ ו׳) ועי׳ לעיל (ס״ס כ׳). ועי׳ בשו׳׳ת סגחח אלעזר (ח״ג סי׳ ם״ח) שכתב שאין לגיירם אפי׳ אם נשאח כבר בחוקי אזרחים, וכ״כ בשו׳׳ת מחרש״ג (יו״ד סי׳ ל׳׳ד בסופו). ובעיקר גירות בזח׳׳ז כתב בבית יצחק (יו״ד ח״ב סי׳ ק׳) רדוקא אם סקבלין עליהם שמירת שבת ושאר עיקרי הדת ובלא זה לא הוי גר. ועי׳ במם׳ גרים (פ׳׳א ה״ד) דאומרים לאשה הבאה להתגייר שתהיה זהירה בנדה

והדלקת הגר. לא) לא ישאנח עי׳ ס״ס הקודם ואיתא בש׳׳ע (אהע״ז סי׳ י״א סעי׳ וי) רבריעבד אם כגס לא יוציא ובשו״ת מלמד להועיל התיר אפי׳ לכתחלח באופן שאלתו שם שאם לא יניירו תגשא לו באיםור וזרעה הם ישראלים גמורים דבתר דידח אזליגן שחיא ישראלית ואם גרחח אותם יהיו נמשכים אחר אביחם לניותו ובבח״ג יעשח חחבר איסור קל שלא יבואו לירי עבירות חמורות וכבר כתב חש״ך (יו״ר סי׳ רס״ח ס״ק כ״ג)

דהכל לפי ראות עיגי חבי״ד, עיי״ש. לב) שניכר שגתגרשה בשביל זה עי׳ בשו״ת בית יצחק לחנאון מלבוב (אהע״ז ח״ב סי׳ י׳׳ב) באשה שבאתה לפניו להגשא והיא מוחזקת באשת איש או ע״י שהיתח ראשה מכוסה בצעיף דיש לה ג״כ חזקת אשת איש ואומרת גתנרשתי בבי״ד פלוני ואין לח כתב חיתר אצלח אם יש לסמוך על הטיליגראף שישיבו משם רהיא נתגרשח כיון רבעי ערים בשרים והכא כיון שהעכו״ם הפועל אצל הטילינראף מעתיק הכתב היתר סהבי״ד ללשונו וככתבו ואין עדות לעבו״ם ואע״ג שאין משקר רלא מרע נפשיה והיא מיתא דעבידא לגלויי מ״מ הכא כיון דהיא בחזקת אשת איש ואין דבר שבעתה פחות משנים דרוקא לענין מת בעלה הימנוהו רבנן לערכאות ועקרו דבר מן התורה משוס שיש טעם לדבר כמש״כ התום׳ (גזיר מג• ד״ה והאי) אבל מג״ל הבא לענין היכא שבעלה הי וע״י גט מותרת ליגשא דליכא טעם זה, והעלה למצוא צד היתר להאמין את הטיליגראז* עפ״י דברי הש״ך

21) 00 סעיף ר. 22) סימן קמ״ג סןיף טיו.

nop ג קצור שלחן ערוך

, תן א או ש א י ל ה ש כ ר ב ו וכרונס ל נ י ת ו ב ו ר ר מ א ן ש ת ו כא אא 23). י ר ה ו ד א ת ר ל א ד ו ה י ש ו ו מב ת ו א ו ב ל י אפ

ר ב ד ן ה י שאי ל פ ף ע ת א ת ג י ז ו ש ת ש ע על א מ ש י ש כב מה לג) 24). מ ר ע ו ד ר ל ת ו כ מ ם א כ ת ה ל א ת ש ו ש ע ך ל י ר ר לו, צ ו ר ב

ר ש ם כ ד א י ל ן ראו ת לד), אי ו צ י ר ם פ ו ש ה מ ש ר ג ת נ ת ש ש כג אה 25). נ א ש י ש

שערים מצויינים גחלפה

(יו׳׳ד ריש םי׳ צ״ח) שכתב דאו* דאין טכו״ם נאמן במסיח לפי תומו באיסור תודח חוץ מערות אשה אפ״ח יש לחאמינו היבא דאיבא למיקום אמילתא וחכא נמי יש לחאמין את המיליגראף כיון דאיבא למיקום אמילתא ואם נחוש לחחמיר ונאמר דכיון דאין דבר שבערוה פחות משנים לא ירצה לסמוך על מכתב חמילינדאס יש עוד תסנה לעשות בדרך זה שהבית דין דשם שנשאלו על זח אם האשת הזאת נתנרשח בפניהם ישיבו ע״י המילינרם ״שהמה עושין לחרב שבכאן שליח שיסדר את הסידושין להאשה הזאת״ ולא ישיבו שנתגרשה רי׳גיהס ועל ידי זה אין הרב שבכאן מתיר חאשה ע״י הטילינראם אלא חבי״ד רשם חמח המתירין והם יודעין שנתנרשה בפניהם וחרב שבכאן רס שליחותם עבד לסדר סירושין וזה

מותר בודאי. והאריך בתשובה זו עיי״ש, לנ) אם מותר לדור עמה בספר שלחן העזר (ח״א סי׳ א׳ סעי׳ ל״ד אות ב׳) הביא משו״ת משפטים ישרים (ח׳׳א סי׳ שצ״ז) במי שברך םמרמומ על אבדו ובא על אשת איש אם נאסרת לבעלה או לא אי דומח למצה שאם כרכה בסיב לא יצא וכן במשנה למלך (פי״ד הל׳ מאכלות אסורות) מםתפס באכל הלב בה״ג וא״כ אפשר דה״נ דלא מקרי ביאה ע״י דבר חוצץ ומםיס דשאני מצה וחלב דאינו נהנה בכה״נ אבל הבא דומה למש מש ת במוך והוי ביאה ואסורה לבעל. ועי׳ עו״ש (בח״ב בסוסו חלק ההערות דף קכ״מ) שכתב שם הנאון ר׳ רוב בעריש וויידענםעלד ממשעבין ראיה מירושלמי (ריש יבמות) דרב יוסי בן הלפתא ייבם את אשת אחיו ודרך מדין בעל עיי״ש בקרבן העדה ובפני משה המעם ועכ״ם מבואר משם דע״י סדין נמי חשיבה ביאה חראוי להקמת שס וסיים מצות יכום דרך זה. וממילא נאסרת על בעלח וכן בשו״ת צפנת פענח (ח״נ מי׳ קס״ו) העלה שאםורח לבעלח ובדרך אנב ריחטא חביא גם סשו״ת שואל ומשיב בענין זה שהעלה דאםורה ועוד שם הצפגת פעגח (סי׳ קפ״ג) נשאל בבזח והעלה

דאסורה לבעלה עיי״ש בבמה ראיות מ״ש. לד) שנתגרשה משוס פריצות והמגרש את אשתו וחזרו לדור ביחד

23) סימן י׳׳א סעיף ד. 25׳ סימן קייט סעיף הי. 24) עי׳ סימן י״*

קצור שלחן ערוף קסד! — שערימ כ*וייני0 גחלכה נא

חוששיז שבועלח לשם קידושין דאין אדם עושת בעילתו בעילת זנות וצריכה עוח׳׳פ גט מטנו (אהע״ז סי׳ קמ״ט סעי' אי) ואם אינם השים לאיסור נדה יש בזה פלונתא (באה״ט שם ם׳׳ק א׳). ועי׳ בערוך השלהן (שם סעי׳ נ׳) דבכח׳׳נ יש 5ילר לחוסרא בכל צד. ואיש ואשה שדרים ביחד עפ״י חוק חאןרחי בלא חופת וקידושין אי יש טסש בזה להיות נחשבין כאיש ואשתו משוס דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובמיל לשם קידושין, עי׳ בש״ע (אחע׳׳ז סי׳ כ״ו סעי׳ אי) דמומר שנשא מומרת בניטוסיהן או נוי שנשא גויה ונתגיירו אח״כ אין כאן חשש קידושין ומותרין לצאת מחם בלא נם ומקורו מריב״ש (סי׳ ו׳) ותח׳׳ר (סי׳ ר׳׳ט) ונשנה עוד חפעם דין זח בסי׳ קמ׳׳ט (סעי׳ ה׳ ו׳) דלא אטרינן דין זה ראי! עושה בעילת זנות אלא דוקא באשתו שנירשח או במקדש על תנאי עיי״ש ושם כתב שאפי׳ נשאו זח לזח בנימוםיחן מחטת שחמירו באונס נ״ב אין חוששין משום קידושין אבל בחלקת מחוקק (שם סי׳ כ״ו ם״ק נ׳) כתב רדי! הריב׳׳ש ותח׳׳ד חנ׳׳ל לא נאמר אלא במומר לרצונו רוראי עושח בעילתו בעילת זנות ובחםקירא ניחא ליה אבל אנוסי הזמן אם נודע עליחם שהיו שומרים מצות ד׳ בצנעח ונשא האנוס את חאנוםח בניםוסיהן ובפרט אם חיו נזחרין באיסור נדח אין להקל באיסור אשת איש והיא כאשתו מטש, ועי׳ בפת״ש (שם ם׳׳ק א׳) בשם סטר חטקנח שנראח שם רהסכים להחלקת םהוקק. ובבאה״ט (סי׳ קט״ט ם״ק ב׳) חביא מכנה״נ דאס נזדוונו יחד בנדתה אין לחשוש שבעל לשם קידושין וכן כתב במשגח למלך (גירושיו פ״י הי״ח) בשם חרדב״ז וחובא בפת״ש (סי׳ קמ׳׳מ ם״ק בי) כיון רלא חייש לאיסור כרת לא חייש לבעילת זגות. ועי׳ בשו״ת מחר׳׳ם שיק (אהע״ז סי׳ ב׳׳א) חגם דלדעתו שם העלה לרינא דאין חשש לקידושין אבל למעשח לא חחלימ עוד וסיים בצ״ע עיי׳׳ש. ובשו״ת בית יצחק (אחע״ז ח״א סי׳ כ״ט) חעלה גמי דחיכי שעובר על איסור נדח וחוא עם הארץ שאינו יודע רי! זח שיכול לקדשח בביאה בודאי אין צריך להשוש שבעל לשם קידושין ואם״ה סיים ראם באו לבית דין שיסדרו להם קידושין והם לא רצי לסדר מאיזה טעם וסיבה מהמת איסור דרבנן שיש בנשואי! הללו או לאו שאין בו כרת ועל בן חוכרחו ללכת לערכאות לעשות להם קידושין בחוק חאזרחי עפ׳׳י הוק המדינה יש לחוש להחמיר. וכן ראיתי בשו״ח זקן אחר! למחר״א וואלקין (סי׳ ק׳׳ג) דיש לחוש להחמיר וצריכה נט םסנו ונם אס נתקדשח משני צריבה גט אבל בשו׳׳ת אבן יקרה (סי׳ ט׳׳ר) החליט ראם יש ביאח אםורח איגה קוגה בקידושין בפגויח עיי׳׳ש, ועי׳ ברדב״ז (ח״א סי׳ שג׳׳א) ותובא בפת״ש (סי׳ קמ׳׳ט ם׳׳ק ב׳) באם פרוץ בעריות ורגיל לבא ביאות אסורות ביון רלא קפיר בחכי בודאי לא בעל לשם קידושין אלא לשם זגות בעלמא כשאר ביאותיו, ובשו׳׳ת מנחת אלעור להגה׳׳ק מטונקאטש (ח׳׳ג סי׳ י״ב) נשאל שם באיש ואשה שדרו ביחד בלא חופת וקידושין וחם פרוצים בעריות שחוא נואוי וחיא נואפת, חחליט חדי! בפשיטות דבכח׳׳נ בודאי אין לחשוש לקידושין. ויש טחטירין נם בזח, עי׳ פירושי איברא לחנרי׳׳א חנקין.

עיי״ש,

nop גב קצוד שלחן עמד

כד אשח רעח בדעותיח שחיא בעלת מריבח ושאינח צנועח כבנות ישראל חכשרות, טצוח לנרשחלד.) אפילו בזווג ראשון 26).

כה מצות חכמים שישיא אדם בניו ובנותיו לו) סמוך לפרקן א), שאם יניחם יבאו לידי זנות או לידי חרחור, ועל זח נאמר!2) ופקדת נוך ולא תחטא 28), וכן מצות חכמים על בגי ישראל שמי שרואח שאשתו אינת חולכת בדרך ישרח, ויש לח איזח קרבות עם אנשים אחרים שיוכיח אותח ויזחיר אותת בינו לכינח בנחת וכדרך טחרח, כדי לחסיר את חמכשול ולחדריכח בדרך ישרח, אבל אל יאמר לח

שעדים מצוייגיט גהלהח לח) סצוח לגרשח עי׳ בשו״ת דובב מישרים להנאון טטשעבין (טי׳ סכ״נ אות ב׳) באשח אחת שבעלה נסע מביתו על זמן ושמע עליח שחולכת בראשה פרוע ועל כן ברצונו לגרשת וחיא חכטיחה שכשיבוא לביתו תחזור לכסות דאשח כמנחנ בנות ישראל, העלה שמ דהדבר פשוט שאינו יכול לנרשה כיון שהכמיהה להתנהנ להלאה ככנות ישראל חצנועות וטח שחולכת עוד חיומ לעת עתח [מרם שיבא לביתו] בפרוע ראש לא חשובה כעוברת על דת יען שפשתח חמםפחת חוח ונעשח חדבר כחיתר ורומח למש״כ חנאון ר׳ עסיבא איגר בתשובח (סי׳ צ״ו) לענין נילוח זקן דלא מפסלי

לעדות מטעם זח שתדבר קל אצלם, עיי״ש. לו) בניו ובנותיו עי׳ בש״ך (יו״ד סי׳ רמ׳׳ד ס׳׳ק י״נ) שלא לתת חצעירח לפני הבכירח, ובשו׳׳ת חבלימ בנעימים (ח״ג סי׳ ע״ח) מראח מסור לזה בתוס׳ (קידושין נב. ד״ח וחלכתא) וכ״כ רשב״ם (ב״ב ס״כ ד׳׳ח להלן) כשנישאו בנות צלפחד. ובשו״ת מחרש״ם (ה׳׳ג סי׳ סל״ו) כתב דאין בזח איסור אלא משוס נימוס ודרך ארץ ולכן בשעת הדחק יש לחסל וכ״כ מו״ר בשו׳׳ת מחר׳׳ש (ח״ו מי׳ ס״ב) דמותד לחסדים הצעירה וכן בספר דרכי חיים ושלומ (מנחני אדמו״ר בעל מנחת אלעור) כתב שמ בחלבות :שואין שאין להספיד על זח אבל באגרות סוסרימ במכתבי חתם סופר ראיתי שם שהיח מספיד על זח. ובאוצר חפוססים (סי׳ א׳ אוח בי) חביא גמי מספר יד יוסף (אחע׳׳ז סי׳ י״ב) דמי שיש לו שגי בגים איגו דשאי

להשיא לסמן קודמ לגדול. לז) סמוך לפרקן עי׳ בש״ס (כבא בתרא) קימ:) דאמ גתעכבו לבתולה חנשואין עד ארבעים שוב אינח יולדת ובשו״ת חתם סופר משמע דיבול לבמל חשידוכין מכח זח ובחאלן* לך שלמח (םי׳ ז׳) כתב ראם חיח לח חרחור בעל מקודמ שפיר מולדת כמו אלמנח. ועי׳ לעיל מ׳׳ק י״נ בענין

בימול השידוכין.

מ) למון הרמב״ס סב׳׳א ה׳ ב*א מהלי איסורי כיאה.

26) שם סעיף ד.

27) איוב ה׳ כ״י.

קצור שלחו ערוד קמו ננ

בפירוש: אל תסתרי עט פלוני, ואפילו כינו לבינח (מאחר שעכשיו אין לנו מי סוטח ויש בזח מכוכח) וכל מי שאינו מקפיד על אשתו ועל בניו ועל בני ביתו לחזחיר ולחיות פוקד דרכיחם תמיד, עד שידע שחם שלמים מכל חטא ועון, הרי זח חוטא שנאמר וידעת כי שלום

. אחלך ופקדת נון־ ולא תחטא«) כ1 אסור לעשות שתי חופות לשני אחים או לשתי אחיות ביום אחד, משום דאין מערכין שמחח בשמחח. ויש אומרים דאפילו בשבוע אחת אין לעשותן וראיח מיעקב אבינו דכתיב מלא שבוע

זאת 30).

—

סטו. מנועי תענית חתן ובלוג ובו ד׳ סעיפים

א נוחנין שחחתן וחכלח מתעניןא) ביום חופתן, מפני שבאותו יום מוחלין לחם עונותיהם 1) ואומרים בתפלת חםנחח עננו כמו בשאר תענית ג). נוחגין במדינות אלו שאין מתענין אלא עד לאחר חחופח, ואם נתאחרח חחופח בלילה אזי לאתר צאת הכוכבים יכולים

לאכול איזח דבר ובלבד שלא ישתו משקח חמשכרת3). ב בראש חדש ובאסרו חג דשבועות ובחמשח עשר באב ובחמשח עשר בשבט וכן בחנוכח ובשושן פורים אין מתעגין, אבל בניסן אפילו בראש חדש ניסן מתעגיןג), וכן בל״ג בעומר ובימים

שעדיפ מצוייניש גחלכח

א) שחחתן וחכלת מתענין עי׳ באשל אברהם להנה׳׳ק מבוטשאטש (סי׳ תקע׳׳נ) שכתב דבאטת לא מעינו דק הנושא אשד׳ טכפרי! לו עונותיו ולא מעינו שטבפרין נט לה ובו׳ ואפשר דהיא הוי כנטסל לעושי מעות דהוי בעושה מצות בעצמה ועדיין צ׳׳ע ועכ״פ יש להקל לה קצת יותר מלנבי התת! וכש׳׳כ שבין ימים יו״כ לסוכות עיי״ש אלא עי׳ באלי׳ רבא

(שם סי׳ תקע״נ) שכתב בפשיטות דנם הכלה מתענה. ב) אבל בניסן אפי׳ בר״ח ניסן מתעגין עי׳ בברכי יוסף (או׳׳ת

jt״o קמו 1) אייה סי תקעיג ואהע״ז סי׳ 2) או״ח סימן תקס״ב סעיף ב׳.

3) חכ׳׳א כלל קכ״מ.

29) אכה״ע סימן קע״א סעיף כ-א כ״ג 30) מו״ז או׳־ח סימן תקס׳־ו סעיף «׳.

נד קצור שלחן עיון• קמז

שבין ראש הדש סיון לשבועות ובימים שבין יום הכפויים לסוכות

ג בימים שאין מתענין צריכין ליזהר שלא לרדוף אהר מותרות מאכל ומשתה, ומכל שכן שיזהרו מאד במשקה המשכרת (כי יש אומרים טעם התענית משום דהיישינן שמא ישתכרו ולא תהא דעתם

ד צריכין ההתן והכלה להתקדש עצמן במאד מאד בהכנםם להופה, ויעשו תשובה ביום ההוא ויפשפשו במעשיהם מיום הולדם עד היום הזה, ויתודו ויבקשו מהילה וםליהה וכפרה מהשם יתברך, ויהיו טודים ועוזבים, ויתהרטו הרטה גמורה בשברון לב ויעשו הסכמה הזקה מהיום והלאה לעבוד את ה׳ באמת ובתטים ולהיותם קדושים וטהורים, ואהר כך יכנסו להופה ויתפללו שהקדוש ברוך הוא ישרה שכינה ביניהם, וכטו שאטרו רבותינו ז״ל איש אשה שכינה ביניהם 6),

ונוחגין שאוסרים הוידוי בתפלת טנהה ג) כטו בערב יום הכפורים 7).

כןמו. מנהגי החופה. ובו ה׳ סעיפים.

א נוהגין לעשות ההופה תהת השטים לםיטן ברכה א) כה

םי׳ ת״ע דין ב׳) שהביא שם מחלוקת אחרונים אי מותר צרותן בכור להתענות בערב פסה והוא העלה שם דמותר לו להתענות עיי״ש ומשמע

נ) שאומרים הוידוי בתפלת מנהה בספר שלהן העזר הביא מהנה״ס סשינאווע דאם שכח להתפלל מנחה סודם חחופח אז לאחר חחופה יתפלל מנחח בלא חוידוי כיון שיום טוב חוא עיי׳׳ש. ועי׳ בפתחי תשובח (סי׳ ם׳׳א ס״ס ט׳) שהביא שם דא>* אמ חוא ראש חודש יתודה במנחח. ועי׳ בשו״ת לבושי מרדכי (אהע״ז םוס״י ט״ס) בשם הנה״ס טבוטשאטש שלא לשנות מנהג הסדמונים אלא צריכין להתורות כראוי ביום הופתן אפי׳ בר״ח. א) החופה תהת השטים לסימן ברכת כך מבואר ברמ״א (אהע״ז סי׳ ס״א סעי׳ א׳) ועי׳ בשו״ת חתם סופר (אחע״ז סי׳ צ״ח) שמתרץ שם ממה שמשמע מתשובת מחד״ס מינץ (סי׳ ס״ט) שעשו חחופח בביחכ״נ

מתענין 4).

מיושבת 5).

שעריט מצויינימ גחלכח

שם עב׳׳ם דהתן שאינו בכור לא יתענה.

4) מגיא סימן תקע״ג סע״* 6) של״ה זף ק״א• $) אהע״ז מימן ס״א וביש סק*ו. 7) דה״וז.

?*יי שלחן מייד rap נח

יהיח זרעך ככוכבי חשםים!), וכן נוהנין שאין נושאין אשח אלא במילוי הלבנח לסימן טוב נ) 2).

שעריט מצוייניט בחלכח

מפני שחיו נוהגי! בשתי חופות ובו׳ אבל אנו שנוחגין בחופח אחת יש לנו לעשות בחצר ביחכנ״מ תחת ביפת חשמיפ לסימנא מבא ואשר לא חפץ בברכת מתכוין ללמוד מדרכי אומות עיי״ש. ויש שרצו לחראות חיתר לחופח בביחכנ״ס ממש״כ חרמ״א (יו״ר סי׳ שצ״א סמי' ני) שכתב שפ אבל חופח שעושי! בביחבנ״ם וכבר מתרץ זח בתפארת ישראל (משניות מועד כללי שמחות) רדברי חרמ׳׳א חנ״ל במקורו ליתא רק דשמ נזכר בית הנשואי! וטעו המרפיסין מפני שהיח כתב בראשי תיבות ״בבי״ח״. ועי׳ בשו״ת כתב סופר (אהע״ז םי׳ ט״ז) ותוב! רבדיו רלעשות החופר, בביתכנ״ם יש בזח חוקות הנוים וכמה לאוין יש בזה ועל כן אם יתקנו הקהל [בלא רשות הרב] לעשות החוסח בביחכנ״ס ואם לא ירצח לסדר קידושין יסדר אהד שהוא מקלי הדעת ט״מ לא יסדר ושב אל תעשח עדיו* אבל כשאין עושים בביחכנ״ם ורוצים לעשות בבית אף שראוי שחרב העיר יפקה על כל זח ולא יחום על כבור עצטו ויתקן חכל למען כבור שי״ת מ״ט אי אפשר ליעץ בזה רהכל לפי ראוח עיני הטורה ולא כל המקומות שוה ובל אחר ירא טח שלפניו. זח תוכן דבריו ועיי״ש. וכזה ראיתי בשו״ת עצי הלבנון להנאון סהרי״ל צירלזאן (סי׳ צ״ה) ברבר אשר דרש אבי הכלה בחזקח לסדר קידושין בבית, כתב שם נמי רחמעיין בכל דברי האחרונים יראה שעיקר חאיםור רובץ רוקא על חעמרת חחופח בביחכנ״ס שיש בזח חוקות חעכו״ם אבל בבית שחיא רק לםימנא מבא ראוי לדבר על לב אבי חבלח שיעשו חחופת תחת השמים אבל אס לא ירצה ויעמוד על דעתו יש לחרב לסדר חקירושין ולא יםבב עי״ז שאחר יסדר הקידושין כי מזה יםתען* שהוא ישאר מבחוץ וסופו להתרחב ער שלא ימצאו צורך בחרב כלל עיי״ש. ועיי בשו״ת חתן סופר (סי׳ ם״ח) שמשמע שמ נמי רחרבר תלוי לפי חמקופ ואין רנין ממקום למקומ ובמרינח שמקפידים על זח לא יניח מלשנות

חמנחנ עיי״ש. עור כתב שם בשו״ח עצי הלבגון הג״ל דמגהג זה לעשות חחופה תחת חשסים חוא רק בבחור ובתולה אבל לא באלמן ואלמנה וכ״כ בדרבי

תשובח (יו״ר םי׳ קע״ט ט״ו) בשם שו״ת טעשח אברחם (אחע״ז םי׳ הי). ב) במילוי הלבנח לסימן טוב עי׳ בשרי חטר (מערכת חתן ובלה אות וי) דיש במנחנ חזח חלוקי מנחנים ואין חדבר לעיכובא וכן בערוך חשלחן (סי׳ ס״ר םעי׳ י״נ) כתב שיותר מוב שלא לחקפיר כלל ובשער יששכר (מאמר חירחים אות בי) כתב דמנחנ חצדיקים לעשות חנשואין עד ב״ב בחדש עיי״ש. ועי׳ בדרכי תשובח (יו״ד סי׳ קע״מ ס״ק מ״ו) חבי»

קמז 1) *העיז סימן ס״א מעיף זו׳. 2) שס סימן ס׳ד סעיף ג׳.

נו >ן*וו ׳*לחו עיון• קמז

ב כשר חדכר שלא תנשא עד שמחר ג), ועכשיו המנהג שלא לדקדק ומכל מקום טוכ להודיע לההתן קודם ההופה שהיא נדה ד) 3). ג המנהג כמדינות אלו כנשואי בתולה שהשובי העיר פורסין סודרי,) על ראש הכלת ומברכים אותה ואומרים לה: אתותנו את היי לאלפי רככה. והופה קורץ ו) מה שאהד כך פורסין יריעה על גבי כלונסאות ומכניסי! תתתיה ההתן והכלה ברבים ומקדשה שם ו)

שעריט כמוייניפ בהלכה

שם דמנחג זח הוא רק כבחור ובתולת אבל באלמן ואלמנה אין סקםידין על זח עיי׳׳ש.

ג) שלא תנשא עד שתטהר ואי מותר לסדר קידושין לחתן ובלח שיודעים בחו שלא ישמרו מחרות נדות עי׳ בספר שלחן חעזר (ח״ב מי׳ ח׳ אות ז׳) חביא מהנאון ר׳ יוסף! חיים זאנענפעלד מירושלים דעס״י חלכח אסור לקדש וחוא מפלפל קצת על דבריו ובסוף חסםד בחערות שם חביא דבמדינת הונגריא היו נוהגין ליזהר עב״פ בטבילח ראשונה. ועי׳ בחכמת שלמה להגאון ר׳ שלמה קלוגר (אהע״ו סי׳ כ״א סעי׳ א׳) שבתב דאסור להיות סרסור ונורם לניאוף פנויה אפי׳ לנכרי ונברית. ולא עדיף נדון דידן

לנדון דהתס. ד) שהיא נדה ובענין הנתינה הטבעת על ידיה כתב בבאר היטב (אהע״ז סי׳ ם״א םק״ח) בשם הםהרי״ל שלא יגע בה ביון שלא טהורה חיא אלא יגיח לה על האצבע באופן שיפול מעצמה לאצבעה, וסיים שם דלא גוהגין בן כיון שקודם שקדשה לא חוי אשתו ומיד לאחר שקדשה עם הטבעת סרחקת היא טמנו. ועי׳ בשו״ת בגין ציון (סי׳ קל״ט) דלאגשי

מעשה יש להקפיד שלא ליגע בה אפי׳ בשעה שמקדשה. ח) שהשובי העיר פורםין סודר הב״ח (אהע״ז סי׳ ס״א) כתב רהטנהג במדינות רוסיא שגם החתן הילך עם הרב וחשובי העיר לכסות פגי הכלה וזהו החופה והטו״ז (סי׳ ם״ה ם״ק ב׳) כתב דלדידן שאיגו הולך החתן עמם לא מקרי וה חופה וכן בדגול מרבבה (יו״ד סי׳ שס״ב) הביא אלו שני חמנחגיס וכתב דבמדיגתינו אין חחתן הולך לכסות ראש הכלה ובערוך השלחן (אהע׳׳ו סי׳ נ׳׳ה סעי׳ י׳) הביא ג״כ דהחתן הולך לכסות

פני הכלה ועי י׳׳ע טעמם. ו) והופה קורץ ועי׳ ברמ״א (סי׳ ם״א סעי׳ א׳) דצריכין לכתוב הכתובה קודם החופה בדי שתהא חופח חראויה לביאה ובתב שם בבאה״ט (ם״ק ג׳) דאס נמצאה הכתובה פסולה תחת החופה או לאחר כן ס״מ החופה

והקידושין בשרים. ז) ומקדשה שם עי׳ בבית שמואל (אהע״ז סי׳ ב״ח ס״ק מ״ס)

nv (3 סימן ס״א סעיף גי.

קצור מלחן סייד קמז — שעדים מצויינימ כהלכת גז

דבל תמסדר סידושי! עריך ליותר ולשאול את החתן אם הטבעת שלו הוא ואס שאל הטבעת צייר לשאול אם שאל טו הבעל או סן האשח ברשות בעלת. ועי׳ ברם״א (שט סעי׳ י׳׳מ) דאם קידש בטבעת שאולת סן אשת שיש לה בעל הוי מקודשת ובהלקת מתוקק (שם ס״׳ס ל״ה) כתב דהוי רק ספק מקודשת וסיים דעבשיו נוהניו לתקל בזה שאם איו לההתן טבעת שואלי! מאשת אהדת שעומדת שם א1« בלא רשות בעלה דמסתמא איו הבעל מקפיד ליתן במתנת על מנת לתהויר ובבית שמואל (שם מ׳׳ק נ׳) הולס עליו ואי! להקל בזה ועי׳ בשו׳׳ת מהרש׳׳ם (ת׳׳א מי׳ כ׳׳מ) שנשאל בשאלה כזו ותעלה שם להזור ולקדשה שנית בצנעה בפני שני ערים ויאמר שעושה זאת רק ליתר שאת לצאת מתששא כל דהוא ולא מדינא עיי״ש. ועי׳ בשו׳׳ת משיב דבר (ח׳׳ב סי׳ ל׳׳ד) ראם קידש במבעת שאולה מעבו׳׳ם אינת מקודשת ויחזור לקדשה שנית עיי״ש. ובשו׳׳ת לבושי מרדכי (ת״ד מי׳ רע׳׳ו) כתב שיש חתנים שבעת חשידוכיז נותן לחכלח מבעת ואח׳׳כ בזמ! חחוטח היא נותנח לו בחזרה ומקדשה בזה תמבעת והעלח שמ לבמל מנחנ זח זיקדשת

במבעת שלו ממש. ועי׳ בש׳׳ע (אחע׳׳ז סי׳ ל׳׳א סעי׳ ב׳) דנתנו לקדש במבעת שאין בח אבן מפני שאי! בקיאים כ׳׳כ בשומת! ופעמים טועים בחס. וכתב חרמ׳׳א שס רנותנין תתת חחוםח לשאול לעדים אם חמבעת שוד. פרומח כרי שתדע הבלה שאין מקדשח רק בשוח פרומח וגם נוהנין לכסות פני חכלות הצנועות ואינן מקפידות במח מקדש אותן. ועי׳ בשו״ת בית יצהק (יו׳׳ד ה׳׳ב מי׳ קי׳׳ב) ראמ קידש אשח במבעת שיש עליח שפ חקודש חוח מפק מקודשת

מפני דשם הקודש אמור בחנאח. ועי׳ בש״ך (הו׳׳מ סי׳ ל׳׳ו ס׳׳ק ה׳) דצריך לברד ערים בנימין וקידושין דאל׳׳כ רנילות הוא ששם עומרין קרובים ועדותן במלה. ועי׳ בשו׳׳ת סהר׳׳ם שיק (הו׳׳מ מי׳ נ׳׳ז) שכן ראה םעשה ממורו ההתם סופר שתחת חהופה קרא לעדים שיראו הנתינה, ועי׳ בדרך פקודיך (בהקדמה בחנח׳ שם רף נ׳) רמש טע שם דמנחנ חעולם שלא לייחד עדים וכתב שם ליישב חמנחג מפני חשש רשעים פםולי עדות ובפרט בשעת חחופח שחוא מסוס חוללוה ועל כן אין סייהדי! וברוב עם בודאי יש שני עדים כשרים שראו תסידושין אבל דעתו נ׳׳כ שיותד מוב לייחד ויאמר לחמ שיהרחרו בתשובח. ובערוך חשלחן (מי׳ מ׳׳ב סעי׳ מי) כתב שנחנו לייחד חש״ץ וחשמש שחס עומדים ממוך לתתן ובלח. ועי׳ בשו׳׳ת מהרי׳׳א (אחע׳׳ז מי׳ מ׳)

דגם חמסדר סידושי! יכול לחיות עד מעדי סידועין. כתב בפתחי תשובח (אחע׳׳ז סי׳ כ׳׳ז ס״ס א׳) בשם כרם לשלמח דאסור לקדש על בתי ידים םשומ תציצת וכן בשו״ת דברי מלכיאל (ח׳׳ח סי׳ ר׳׳ו) כתב שאין לשנות מנחנ ישראל שנוחגין לסדש על חיד ממש ובשו׳׳ת מרי חשדה (ח׳׳א מי׳ צ׳׳נ) כתב ריש ממך עפ׳׳י סבלת ליתן חמבעת על תאצבע ממש ובשו׳׳ת שאילת שלום (מת׳׳ת סי׳ סכ׳׳ד) כתב נמי שיש לחספיר על זת ומ׳׳מ אם סידש ונתן על חבתי ידים אין להצריך סירושין מחדש דיכול לבא מזח כמח סלסולים במובן, ועיי כשדי חמד (מערבת חת!

וכלת אות כ׳׳ו).

rap זנח קצוי שלחן עייד

ומכרכין ברכות אירוסין ונשואיןח), אבל עיקר ההופה הוא חיחוד שיתבאר אם־ירצה־השם בסימן שאהר זה 4).

ד השושבינים מלבישים את ההתן בקיטל כדי שיזכור יום המיתה ויתעורר בתשובה, נם נוהנין לתת אפר בראש התתן כמקום הנהת תפילין, גם נוהגין שהאבות והקרובים אנשי צורה מברכין את

ההתן ואת הכלה ומתפללין שזוונם יעלה יפה 5). ה אחר כר מוליכין את ההתןט) תהת ההופה (שפורםין יריעה על נכי כלונסאות שאנו קורין חופח) ומעמידין אותו פניו למזרת וחשליח צבור מנגן כמנחנ חםקום, וחשושכינות מוליכות את חכלח, והשושבינים ואנשים השובים הולכים לקראתה, וכשמתקרבים אליח חוזרים לאהוריהם לההופה, והשושבינות מביאין את הכלה זססבבין עמח שבע פעמים י) את חחתן וחשליח צבור מנגן נס כן כפי חמנחג,

שעריפ מצוייניפ גחלפח ח) ברכות אירומין ונשואין עי׳ בש״ע (אחע׳׳ז םי׳ מ״ט מעי׳ ג׳) דבל מי שאינו בקי בטיב נימין וקידושי! לא יהא לו עסק עמתם וכוי ובטו״ז (שמ אות א׳) כתב דדוקא להורות אסור אבל לסדר קידושין שאין בו חוראח מותר חרז מנט דאפי׳ סידור הגט אסור למי שאינו בקי ובפתחי חשובה (שמ ס״ק א׳) הביא שס דברי השבות יעקב והכנמת יחזקאל דחוא הדין שאסור לו לסדר קידושין דמח׳׳ט נקט חש׳׳ם לשו! ״עסק׳׳ דסשטע כל התעסקות בי יש לחוש למכשולים ולאיסור ערוח ולבן אסור לסדר קידושין בלא רשות חרב חעיר ועיין בשו׳׳ת שואל ומשיב (מחדו״נ ח״א סי׳ רל׳׳ט) שכתב דאפי׳ בדיעבד יש לפסול חקידושין בלא דשות חרב. ועי׳ מזח באריכות בשו׳׳ת מהרש״ם (ח׳׳א סי׳ ק׳׳ס ובח״ב סי׳ קס״ז) ובשו׳׳ת מנחת אלעזר (ח״נ סי׳ ל״ט) ועי׳ בשו׳׳ת מחרש״ס (ח״ב סי׳ ק״י) שרוצה לפסול שם הקידושין שחיח בפני רב ריפורמי ופסולי עדוח. ומזה תדאח גודל חאיסור וחאחריות שחחזניס וקלי הדעת מסדרים קידושין כאן באמריקה

בלי נטילת רשות סרב מובחק. ט) מוליכים את חחתן ברוב תפוצות ישראל השושבינין מוליכים את חחתן וחכלח תחת חחוםה וכאן במדינות אמעריקא ראיחי גם אצל היראים שהאב והאס מכניסים בניהם להחופח ונס בספר שלחן חעזר שהביא כל מנהני ודיני חחתונח לא מצאתי זח חמנחנ ועתה ראיתי בשו׳׳ת לבושי מרדכי (ח״ד סי׳ ב״ב אות בי) הביא זה המנהג. והביא עוד שם מנהג העולם דמי שיש לו זיווג שני אין נעשח שושבין וכתב שם קצת טעמים לזח. ומצאתי בעת גס בהגהות עזר מקודש (אהע״ז סי׳ ס׳׳ח) שהביא ג״כ

זח חמגחג.

4) שם סי׳ נ״ה סעיף זר. 5) סידור ריעגיץ.

קצור שלחן עייר קמח נם

אהד כך מעמידין את הכלה לימין התתן והמברך יא) מצדד את עצמו ופניו לגמרה*).

r י —.—>m*~— קמח. יחוד שאחר הקידושין. ובו ד׳ סעיפים.

א עיקר ההופה מה שאהד הקידושין מוליכין את התתן והכלה להדר מיוהדא) ואוכלים שם יהד במקום צנוע, ויש למנוע שלא יכנס לשם שום אדם כדי שיהיה יהוד נמוד, ווהו ההופה הקונה ועושה

נישואין 1). ב כבתולה קונה יהוד זה אף על גב דאינו ראוי לביאה, כנץ שהיא נדה או שבני אדם נכנסין ויוצאין שם (וכשהיא נדה בעל ברתך צריכין שיהיו בני אדם נכנסין ויוצאין שם דאם לא כן אסורין להתיהד

קודם ביאה ראשונה 2). ג אבל באלמנה אינו קונה אלא יהוד הראוי לביאה, דהיינו

שהיא טהורה, ואין אדם נכנם לשם 3). ד אין עושין קנין בשבת, ולכן אם הנשואין בערב שבת צריכין

שעריט מצוייניפ בחלכח י) וםםבבין עמה שבע פעמים בסטר שלח! העזר (ח״כ סי׳ ז׳ דיו ד׳) הביא סנהנים חלוקים בזה דיש שנהנו לסבב רק נ' פעמים והטעם כסו ג׳ כריכות שבתפילין על האצבע שאומרים אז ״וארשתיך״ ומנהג

הספרדים בארץ ישראל שאין מסבב י ן כלל. יא) והטברך עי׳ בש׳׳ע (אהע׳׳ז סי׳ ס״ב סעי׳ ד׳) דברבת חתנים צריך שיהיו שמ מנין עשרח וחתן מן המנין ובבית שמואל (שם ס״ס ד׳) בחב בשם חרשב׳׳א דאם ליכא עשרה אין לעשוח הנשואין ובשם חדרכי משח בחב דלכחחלח יש לחדר אחר עשרה ואי ליכא עושי? חנשואין בלא חברכות ואינן מעכבין ובפחחי תשובח (שם ס״ס ו׳) כתב בשם חנודע גיחודח (סי׳ נ׳׳ו) באחד שסידר קידושין עם חברכוח בלא עשרח חעלה דבדיעבר הקידושין וחחופח נמרו קנינם אלא שעון סלילי שחדיומ בזח יחי׳

לו עסק בסיב קידושין. ועי׳ לעיל ם״ק ח׳. א) להדר םיוהד עי׳ במשנח ברור ח (או׳׳ח סי׳ של״מ ס׳׳ק ל״ב) דצריך ליחד את החדר לחהתן דהוי בהכניסה לביחו דכיון שחחדר חוא

שלו קונח אותח בזח.

6) שם ובמסה משד״ 2) שם ובסימן ס״ד מיף ה׳. קמה 1) אהעיז סימן 1״ה וביש סק״ה. 3) שם.

top ף ו ר ן ע ח ל ר ש ו צ ם ק

ד ו ח י ח ח ש ע נ ש י כ אז , ו ת ב ם ש ד ו ח ק נ ו ק ד ח ו ח ח י י ח י ד ש א ר מ ח ו י לח ל ו ת ב ן ב י ת ב ב ש ה ב נ ו ש א ח ר א י ח ב י ל א ע ב ר ל ת ו ם מ ו ד י ו ע ב ח מ נ ו ק הר ו ס ז א ם א ו ד י ו ע ב ה מ נ ו ק ד ה ו ה י ה ה ש ע א נ ס ל ל א ב ה א נ מ ל א ן ב בין ) ואי ב ן י נ ק ה ה ש ו ה ע א י ב ה ם ד ו ש , מ ה נ ו ש א ה ר א י ת ב ב ש ת ב י ל א ע ב ל

. ״ז ן קנ מ י ן לקמן ס י ה עי ל ו ת ת כ ל י ע ן ב ת 4). די ש ש ץ ב נ ו ק

קמט. דין ברכת המזון בנישואין ומצות שמחת חתן וכלה. ובו י״ג סעיפים.

ר כ ר ו ס י ה ך דו ר ב מ ר ה מ ו ה א), א ר ש ע ן ב ו ת המז כ ר ם ב ד ו א קא ל ו ו א״ א ו ל ו ב ל ש ו מ נ ל כ א ר ש מ ו , ויש ל ו נ ה במעו ה מ ש ה ם ש י ר מ ו א וה ש ם ש ה י ל ר ע מ ו א י ו נ ס ש ו ה כ ק ו ן ל ו ת המו כ ר ר ב ה א , ו ו משלו נ ל כ א ש ו, ן פ י הנ ר א פ ר ו ן ב ו ת המז כ ר ל ב ס ש ו כ ל ה ך ע ר ב ך מ כ - ר ח א , ו ת ו כ ר בן 1). ו ת המז כ ר ד ב ה א ד ל ת ע ו כ ר ה ב ש ש ס ל ו כ ת ה ת א ו א ל מ א ל ל ב ש ו ט ום י ל כ ו ם א א , ש ד ה ר א ד ח ם ב י ש נ ם ו י ש נ ו א ל כ א א י ל ר ש ח ז י ן ל י כ י ר צח ח מ ן ש י אי ו כ נ ו ע מ ה ב ח מ ש ח ם ש י ר מ ו ן א ד אי ח ר א ד ח ם ב י ש נ ם ו י ש נ א

ט 2). ל ו ע ש ר ר ח צ י ש כ

ח ל ו ת א ב ש נ ן ש מ ל כן א , ו ח נ ט ל ו א ) א ג ח ל ו ת א ב ש נ ר ש ו ח ב ב

ח כ ל ה פ ג י נ י י ו צ ם מ י ר ע ש

ן ובפתחי חשובח (אחע״ז סי׳ ס״ד י נ ק ח ח ש ו ח ע א י ב ח ם ד ו ש ב) מ ס״ס יי) כתב בשם חמסנח שיכול לחתנות קודם חביאח שלא יזבח עי״ז בשום וכיח עד שיתייחד עמח לאחר חשבת וכיון ששגיחם רוצים שלא יזבחו אין שום חשש וכמ״ש דבל חאוסר אי אסשי בתסנח חכמים בביאה ו

שומעין לו ובשמ ישועות יעקב בחב דמםומק עוד בזח עיי״ש.ח בתב בערוך השלח ן (סי׳ ס׳׳ב מעי׳ ר ש ע ן ב ו ת חמז כ ר ם ב ד ו א) ק י״נ) דאם חחחילו ברכת חחנים בעשרח ויצאו מקצתן גוסרין אפי׳ בפחות מעשרה דהא אפי׳ קדיש וקדושח חדין כן. ועי׳ בפתחי תשובח (שם ס״ס

חי) דלא בעי שיאכלו כל עשרח אלא די ברוב מעשרח.ח בשו׳׳ח גודע ביחודח (חנינא סי׳ ס״א) ל ו ת א ב ש נ ב) בחוד ש כתב דנואוי שנשא בעולתא דידיח (וכש״כ באלמן שנשא בעולחא דלאו דידיח) דינו כאלמן שנשא אלמנח ואין מברכין שבע ברבות אלא יום

ט 1) עי׳ מג״א סימן קמ״ז (יקי״זג מ 4) אביע״ ז שם ואריח סי״ של״ס סעי״ ק מ׳ ובמנ׳׳א. 2) אבן העזר סימן סיב ביש סקי״*

ק*ור שלחן עיזך קטמ סא

מברכין כן בסעודה הראשונה שאהד הנשואין, אפילו לא אכלוה כיום רק בלילה שלאחר יום הנישואין, או אפילו כיוס שלאהריו (משום דםעודה ראשונה חוי כפנים חדשות). אכל אחר םעודה הראשונה

וכן בכל שכעת ימי חםשתח אם באו פנים חדשות מברכין כן 3). נ וכשאין פנים הדשות, אם סועדים עם החתן אנשים שאינם מכני ביתו מחמת שמחת מריעות, אין אומרים דוי הסר וכו׳ ואומרים נודח לשמך וכר והשמתה במעונו. ואחר ברכת המזח לוקה כוס שני ואומר ברכת אשר ברא ששון ושםחח וכף, ואחר כך לוקח הכום של ברכת חנ״ת ואומר עליו בורא פרי חנפן, ולזה אינו צריך עשרח רק נט בשלשת מכרכין, אבל אם אינו סועד רק עט בני ביתו לכד אינו

אומר כלום מזח 4). ד אלמן שנשא אלםנח, אם אכלו סעודה חראשונח ביום הנישואין אף על פי שנמשכח חםעודח גם בלילח ג) םכרכין כמו שכתוב בסעיף אי, אכל אמ לא אכלו עד הלילה אי איכא אנשים שאוכלים מחטת שמחת מריעות מברכין כמו שכתבתי בסעיף ג׳ (ואפילו איכא

פנים חדשות) וכן בבל הסעודות שלשה ימים הראשונים 5). ה פנים חדשות מקרי, אם בא לשם אדם מחמת שםהת מריעות ורוצים להרבות בשבילו, ואף על פי שאינו אוכל, שבת, ויום םוב ראשון הוי כפנים חדשות, ודוקא םעודת חלילה וסעודת שהרית, אבל

סעודה שלישית ו) לא הוי פנים חדשות אלא אם חחתן דורש 6).

שעדים גמנוייגימ כהלכה ראשיז בלבד דעיקר שבע כרכות חוא מטעם שמחתו ושמחתה וזה דוסא אס לא טעמו טעם ביאח. ועי׳ בשו״ת חחם מוסר (אחע׳׳ז סי׳ קכ׳׳נ) שחולת עליו דאעפ״י שטעמו טעמ ביאח מ׳׳מ כיו! שחיא נשואי! ראשונים שלו

סברו דכ! משמע בש״ס (כתובות דף נ״ו). ג) שנמשכה הסעודה נם בלילה זהו דוקא כסעודח ראש ונח אסרינ! כן דאזלינן בתר התחלת סעודה אבל שבע ברכות דבחור ובתולח שנסשבח סעודתם מיום ז׳ עד ליל הי, כתב בברכי יוסף (או״ה סי׳ קפ״ה אות י״ד)

ו השבע כרבות ותכאתי לעיל (ה״א טי׳ מ״ד אות ו׳). דאין לבי) סעודת שלישית ובעני! שתיית כוס לאחר כרהס׳׳ז ושבע ברכות י לדיר! שאי! נוהגי! לשתות מהכוס בשאר שבתות מפני חיוב חבדלח כמש״כ בבאח׳׳מ (או״ח סי' רצ״׳ט ס״ס ח׳) עי׳ בחגחות חכמת שלטח שס תתפשט

ג <3 י מיף ף י w (6 מעיף ודי

or (3 0עיף ו יד.jitpe * 4 םןיף ד וגי •

ר קמט י י סב קצור שלחן ע

ו אבו אדם מזמין את חחתן ואת חכלח לאכול שם, אם מיחדין לחם שם חדר בפגי עצמן שיכולין לחיות ביחד לכד ולשמוח שם, חוי שם כמו חופח דידהו ומברכין שם שבע ברכות, ואם לאו אין

מברכין אפילו אשר ברא וכו׳ שחשמחח במעונו 7). ז בני חחופח שנחלקו לחבורות חרכה, אפילו לבתים שאינם פתוהים למקום שהחתן שם, מכל־מקום מברכים בכל חכורח וחבורחה) ברכות אלו, כיון שאוכלים מסעודה שהתקינו להופה, אבל השמשים

האוכלים אהד סעודת נישואין אין מברכין כרכות אלו 8). ת מהזיר גרושתו אין אומרים שהשמהה, ובסעודה הראשונה ביום הגישואין אומרים שבע ברכות ומכאן ואילך אין אומרים כלום 9), ט מצוח לשמה התן וכלהו) ולרקד לפגיה ולומר שהיא גאה והסודה (מלשון ותשא הן והסד לפניו) ומציגו שרבי יהודה בר אילעי

היה מרקד לפני הכלה 10). י אסור להסתכל בכלה אבל מותר להסתכל בתכשיטין שעליה

.(u ובפריעת ראשה יא יש נוהגין שאם הכלה היתה טמאה בשעת נשואין, אזי אהד כך בליל טבילתה עושין סעודה ומזמינים גם אנשים אהרים

שעדים מצוייניפ גחלכח מנהג העולס ששוחה המברך ובשו״ת זכרון יהודה (או׳׳ה סי׳ פ״ז) העלה דמעימה שרי לכולי עלסא ואין צריך לשתות כמלא לונמיו ובלקומי מהרי״ה (מדר גשואין) כתב שמגהג הגה״ס מבית ייסב לב מסיגימ דהמברך היה

שותה וגם הכלה אבל לא ההתן, דהנשים פמודות מהבדלה. ה) מברכים בכל הבורה וחבורה וכתב בערוך השלח! (אהע׳׳ז סי׳ ס׳׳ב סעי׳ ל״ז) דאע׳׳ג דחחתן וחכלח לא ישמעו הברכות מפי אלו מ׳׳מ אין זח כלום דזח שנחגו לחביא גם את חכלח לשמוע חברבות אין זח

לעיכובא אלא םנהנ יפה לפי שחברכח חיא על הצלחת שניהם. ו) מצוה לשמת התן וכלה עי׳ בעזר מקודש (אהע״ז סי׳ מ״ר!) דחא דאמרו חז׳׳ל (ברכות ו:) חנחנח מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות נראה דמי שאומר בדכח דסידור קידושין או קצת מחשבע ברכות כשעת חחופח או בשעת חסעודח מקיים בזח וכן מקיים ע׳׳י שום שיחה קלה עם החתן לעוררו אל בחינת שםחח ואדם חשוב מקיים ע׳׳י שהולך לחסעודח שסבבר בזה את חחתן עיי׳׳ש. וכן מצאתי בגליוני חש׳׳ם

10) סימן נדה סעיף א׳. 11) שס סעיף ב׳.

7) סעיף ר וב״ש םקי״ז• וזזכ״א. 8) סעיף י״א י״ב וטו״ו עם.

9) שמ בביש סקייז ומ״ת םקכ״א.

קצור שלחן ערוך קמט םג

ת צ ן ק ם עושי ך א , א ת ו ע י נ ם צ ו ש ח מ ג ז ח נ ל ט ט ב יש ל , ו ן ח נכו ן ז אי ול ב , א ת ו ח ט ן ל ו אי נ ו ע ט ח ב ח ט ש ח ם ש י ר ט ו א ת ו י ב י ח ש נ א ח ל ד ו ע ם

ל 12), ר לעי א ב ת נ ן ש פ ו א ק כ ך ר ר ב ר ל ו ס ת א ו כ ר ע ב ב שם י א ר ק נ ) ו ם! מי ח י ע כ ח ש ט ח ע ו ט ש ך ל י ר ח צ ל ו ת א ב ש ו נ יב חא ל , א ק ן בשו ת א ד ש לא י ח ו כ א ל ח ט ש ע א י . ל ח ת ש טי ט ת י ע ב שא י ו ח ל י אפ , ו ו אלמן ר א ו ח א ב ו ם ח ן א י , ב ח ט ח ע ט ש ת ו ת ו ש ל ו כ ו א, ק ו ש י ב ד חי ת י א צ ר ל ו ס א ח ח) ו כ א ל ת ט י י ש ע ר ב ו ס ם א ו ק ל ט כ ת ט ל ח ו טא ל ח א ח ט ך ש י ר ו צ נ א אי ט ל לי ע ן לכו ט ל א א ו ם ח , א לח א בעו ש ו נ ח ות ע כ ח ש ט ח ע ו ט ש ך ל י ר צ ם ד י ר ט ו ד יש א ו ח א ב ו ם ח א ם, ו ח יטי ש ל שח ל ו כ ח י ש ח א ז ם ב ו ק ל ט כ מ , ו ת ו כ ר ע ב ב ו ש ל י ב ש ן ב י כ ר ב ט ון ש ם כי י ט י

. ל שטחתח13) ל ע ו ח ט ל. ח ט ח ע ו ט ש ת ל ט י ם ח ת נ ו ש ר י ע ד ב ו מ ע ך ל י ר ח צ ש א א ש ו נ ינ ח, ו ת ש ת א ח א מ ש ת ו ח ח א נ ו ש ת י ב ח ל י ח י י ק , נ א ב צ א ב צ א י ר ל מ א נ ש

ל 14). ו ח מ ח ל ל ו כ ח י ש א ל ח ב א

<*m**

שעריפ מצויינים כחלפח לחגאוז ר׳ יוסוי ענגי* (ברכות שם) שכתב בשם תשובת באר שבע (סי׳ נ׳) דשמחה האמורה כאז היינו בדברים וכדאמר הש״ם שם לעיל אנרא דבי

הלולי מילי.ם ועי׳ בפתחי תשוכה (סי׳ ס״ב י מ ה י ע ב ח ש מ ח ע ו מ ש ך ל י ר ז) צ ס״ס י׳׳ב) דחני שבעח ימים לא בעי מעת לעת ראם חיתח חחוםח ביום ד׳ סמוך לערב נמשכים עד םון* יום נ׳ לעת ערב ובתחלח ליל ד׳ במלו

חשבעת ימי חסשחח וכ׳׳כ בערוך חשלחן (שם סעי׳ ל״ו).ר במלאכח ובשו״ת חיים שאל ו ס ת מ״מ א ל ח ו א מ י ׳ ח י אפ ח) ו (ח״ב סי׳ ל״ח) חעלח דמחני מחילח חובא בספר שלחן חעזר (סי׳ י״ב סעי׳ ו׳) ועי׳ בשו׳׳ת מנחת אלעזר (ח״ב םי׳ נ״ז) ראם חיא דבר חאבוד מותר לחחתן לעסוס במלאכתו כשחכלח מוחלת לו כיח שאינו חמור ב״כ בכל פרמיו באבלות ובאבלות מותר בדבר חאבוד כש׳׳כ כאן. ועי׳ במנחת פתים (אהע״ז סי׳ ס״ד) דמלשון המור והש״ע משמע דדוסא חחחן אסור במלאכח אבל הכלה אינה אסורה רס ביום הראשון לבד ומראה מקום לרש״י (כתובות

סז, ד״ה הא) שכתב שם ראותו היום אינה עושה כמלאכה וכוי.

12) ש״ת םימן ם״ב סק״כ. 14) ספר החינוך מ״ע תקפ״ב.p ם״ד סעיף א׳ ב׳ וח״מ וג׳׳ש. ^ (13

1p םד קונור מלחן ןןרזך

סג הלכות צניעות. ובו י״ז סעיפים.

ח ב ש ח ט ב ח ו ר י ת ח י ש ו ד ק ו ב מ צ ת ע ל א י ג ר ח ם ל ד א י ל ו א א רו ת ש ם א ו ע ש א ל ר ק א י ש א). ל י מ ש ת ת ע ש ח ב נ ו כ ת נ ע ד ב ח ו ר ו ח ט

מר1) ב או ו ת כ י ח ר , ח ח נ י ו לב נ י ו ב ל י פ י א א ב י ח ר ב ד ו ב י ל פ ב נ ולא ין י ח שב ל ח ק ח י ו ש ל ו ז׳׳ל2) אפי נ י ת ו ב ו ר ר מ א , ו ח שיתו ם מ ד א ד ל י נ מ וש י מ ש ת ת ע ש ח ב מ ר ע פ ס א י . ל ן ת חדי ע ש ן לו ב ו מגידי ת ש א ש ל י אס ע כ ח ב י אם ח , ו ש י מ ש ן ת י נ ע ך כ י ר א צ ו ח ח ש א מ ל ן א ם לכ ד ו ולא קש מ ש י ס ו י י פ ת ת ח ש ח ו צ ר ח ל מ ר ע ב ד ל ל ו כ ח י מ ו ע ש א מ ש ר ל ו ס א שו ש מ . ש ת ו ז ך ע ר ו ד ח ח ז ל ע מ א ל י ח ח ו ט ט א ל ו . ח ( 3 י ר ש פ א ע ח נ צ ח בך ל כ כ ר ש ז ע י ל י א ב ל ר ו ע ו עלי ר ט ך עקש4) א ר ו ד ח ד ז ח א ם כ ח י נ ש

ד 5), ו ש א פ ו כ ל א ח כ ם ו ח ד י ח ד ש ח ע א ר י ב ח ו מ י א ש ב מ ש ח מ י חר ב ר ד א ש ב ח ו ר ו י ת ר ב ד ר ב ח ר ח ו ל ש ל נ י ו ו י ת חז ע ש ב בי , כ ח מצו ר ו ת ו ר מ ו ח ר , ח ו ת בפי ו ר ק ר ל ו ס א י ש ל פ אף ע ח ו ש ו ד ק ב שר ו ס ת א ו פ נ ו מ מ ת ח ו א ו ב מ ב י ד ל פ ף ע ן זח, א י ר לענ ו ב ד ו כ נ י ר א ו ח ר חך קדוש, י נ ח ח מ י ח ן ו נ ם דבעי ו ש חו מ , ז ח ש ו ד ק ב ר ש ב ר ד ח ר ח ו ל ל י פ או ש ר ד , ו ת דבר ו ר ב ע י ת כ ד ח מ ו ר ם ע ו ש א מ ו ר ח ו ס י א ח א ד כ י ל ח ב א

ל ב , א ו ת י ל ט ל ב י פ א מ י ש ל פ ף ע ר א נ ר ח ו א ש ל מ ש ר ל ו ס נ אר ו ס כן א , ו ר ת ו ר מ נ י ח נ פ ם ל י ח פ ח ט ר ש ח ע ו ב ח ג צ י ח ח מ ש ו ם ע א, ( נ ם ח י ל ח ע ר י א ח מ נ ב ל ם ח לח א י בל , ו ת אפל י ב א ב ל ם א ו י ש ב מ ש ל

שערים מצויינים כחלפחש עי׳ בסידור היעב״ץ (הנהגת י מ ש ת ת ע ש ח ב נ ו כ ת נ ע ד ב א) ו ליל שבת) שמבאר שם איכות הזיווג וכווגת הזיווג. ועי׳ נ״כ בעזר מקודש על אהע׳׳ז (סי׳ כ״ח סעי׳ ב׳) ובדרך פקודיך (מצוה פו״ר חלק הדיבור אות ח׳) כתב בשם חקדוש מלובלין דחא דכתב בש׳׳ע שיקדש עצמו בשעת תשמיש זח על קודם חמעשח גאמר אבל בשעת מעשח אי אפשר שלא יהגח דחא גם דוד אמר על אביו חן בעוז חוללתי שגתכוין להגאתו וחא ישי חיח

מאותן שמתו בעטיו של גחש.ם ואור חכוכבימ לא מיקרי אור לדבר ח י ל ח ע ר י א ח מ ג ב ל ם ח ב) א

ר 6). ת ו ר מ ו ח ר ר ח ו ס ר א ו ב י ו ז׳׳ל ד נ י ת ו ב ר

5) מדים נ: 6) סי׳ ע״ה באו׳׳ה, ראמיח חכמה •י״ו

משןר הקדושה.

נ 1) עמום ר י״ג ק 2) חגיגה ה;

3) אבן העזר סימן כ״ה סעיף א־1ג 4) או״ת םימ ר״ם סעיף ה׳.

ק«וד שלחן ערוף קנ סח

לחדיא אסור, אבל אם אינה מאירח עליתם אף על פי שמאירח לתוך חבית מאפיל בטליתו ומותר, וכן אם יש נר בחדר אחד ומאיר לחדר

זה צריך חאפלת טלית ל). ד אסור לאדם לשמש מטתו בפני כל אדם אם חוא נעור ואפילו על ידי חפםק מחיצת עשרח, ובפני תינוק שאינו יודע לדבר

מותר 8). ה אסור להסתכל באותו מקומ, שכל חמסתכל שמ אין לו בושת פנימ ועובר על הצנע לכת ומעביר הכושח מעל פניו, שכל חמתבייש אינו הוטא דכתיב ובעבור תהיה יראתו על פניכם זו הבושה לבלתי תהטאו. ועוד דקא מנרה יצר הרע בנפשיה, וכל שכן הנושק שם

שעובר על כל אלה ועובר נם על בל תשקצו את נפשותיכם 9). ו בית שיש בו ספר תורה ג) אסור לשמש שם אלא צריך שיוציאו להדר אהד, ואמ אין לו הדר אהר יעשה לפניו מהיצר• נבוהה עשרת טפהימ, ותהא מהיצה סתומה שלא ידאה הספר תורה, ויריעה שסביב המטה לא השובה מהיצה כיון שהיא גדה, אלא אם כן קשר אותה מלמטה, ובתפילין והומשימ ושאר כתבי קודש כנון נמרא ומדרשים ומפרשיהם בין שהם בכתב כין שהם בדפוס יכול להניהן בכלי תוך כלי. ודוקא כשכלי השני אינו מיוהד להמ, אכל כלימ המיוהדים להם אפילו הם עשרה כולם כהד השיבי, ואם פירש איזה מכסה על הארגז שתספרימ בו חשוב ככלי בתוך כלי. וכן המזוזה ד) אם היא קבועה כפנים ההדר, צריכין לכסותה בשני כיםויין שתהא ככלי תוך כלי, והשמ יהא גם כן מכוסה, וכסוי זכוכית לא םהני דצריך שלא יהא

נראה 10).

שערים מצוייניט כהלכה

זה ואם מאירין היטב אפשר דיש למגוע (מג׳׳א או״ה סי' ר״מ ס״ס כ״ד) ובברכי יוסף (שם אות ט״ו) כתב סתם דלאור הכוכבים מותר.

ג) בית שיש בו ספר תורה בשו׳׳ת הות יאיר (סי׳ ספ״ה) כתב דאמ׳׳ג דשרי לפגות בשעחד״ח בחדר שיש בו ספרים בריהוק ד' אטות מ׳׳מ תשמיש חוא בזיון מפי לפי שיש בו טומאה ג״כ מומאת קרי ומפאת שגורם מומאח לעצמו חמור מפי משא׳׳כ בצואח אמרינן בירושלמי (פסחים

פ׳׳ז חי׳׳ב) וכי צואח טומאח יש בר. וכוי. ד) וכן המזוזה עי׳ בערוך השלחן (או״ח סי׳ ר״מ סעי׳ י״ג —

or (9 (7או״וז סימן ר״מ סעיף י״א ומג״א .or מיף ד. or (8 מדף ד. or (10 סעיף ד ובאהיס.

םו קצור מלחן סייד קנ

ז לא יהא רגיל ביותר עם אשתו אלא בעונה שהוא חייב לפרוע לה עונתה דכתיב ועוגתה לא יגרע. האנשים הבריאים והמעוננים שפרנסתן במקומם בריוה ואין פורעין מס עונתן בכל לילה. הפועלים שעושים מלאכה בעירם, עונתן שתי פעמים ככל שבוע, ואם עושין מלאכה בעיר אהרת עונתן פעם אהת כשבוע, וכן הסוהרים שיוצאין לכפרים עם המורים להביא תבואה למכור, וכן כיוצא בהן עונתן פעם אהת בשבוע. והמביאין הבילות על הגמלים ממקום רהוק עונתן פעם אהת כשלשים יום. ועונת תלמידי־הכמים מליל שבת לליל שבתה). וצריך לקיים העונה גם כשהיא מעוברת או מניקה, ולא יבטל עונתה אלא מדעתה כשהיא מוהלת לו וכבר קיים מצות פריה ורביה, ואם מונע עונתה כדי לצערה עובר בלא תעשה שנאמר ועוגתה לא

יגרע!1). ח כל אדם צריך לפקוד את אשתו כליל טבילתה, ובלילה שלפני יציאתו לדרך ו) אם אינו הולך לדבר טצוה. וכל שרואה שאשתו משדלתו ומרצה אותו ומתקשטת לפניו, כדי שיתן דעתו עליה הייב לפקדה אפילו שלא בשעת עונתה, והויין ליה בנים הגונים. אבלJ(12 אם תבעתו בפה ממש היא הצופה, והרי היא כזונה ואסור לקיימה

שערים מצויינים בהלכה

וביו׳׳ד סי׳ רפ״ו סעי׳ ט״ו) דבםזוזה אין צריך לכסותה בשני כיסויי! שהתורה נזרה לעשות מזוזה והתורה נזרה על פריה ורביה וכיון שהיא

מכוסה בנייר וסבועח במזוזת החדר דיו. ח) ועונת ת״ה מליל שבת לליל שבת עי׳ בפתחי תשובה (אחע״ז סי׳ ע״ו ס״ס נ׳) בשס כרס לשלמח דאף שאין לנו דין ת״ח בזח״ז לכמח דברים מ״מ לענין זח דתלוי בחתשת כח א״כ ארדבח בזמנינו לפי חסרון חבנתינו בתורח םתשת כחינו ביותר אינו מחויב רס ם״א ומ״ט משום פריצות הדוד מורנל לומר לסייס מצות עונח שתי פעמים בשבוע כעונת

הפועלים עיי׳׳ש. ו) ובלילה שלפני יציאתו לדרך עי׳ בדרכי תשובה (יו״ד סי׳ סם״ד ס״ס מ״ו) שדן שם אי נם בבואו מן חדרך יש חיוב לםסוד אשתו והביא משו״ת חות יאיר (סי׳ ספ״ד) לענין תשמיש במחיצח לספרים דטסיל כשיצא לדרך או בבואו מן חדרך עוד חביא שם חסתפסתא אם חאשח נוסעת לםחורח או לסשפחתח אס יש חיוב פסידח וסייס דעכ״פ אין לחסל

לעני! וסת.

11׳ שפ סעיף א׳ וכמג״ז4 12) שם וכמג־א סקי״ו.

to ן ערוף קנ ח ל קצור מ

ע ר ו פ ם ש ד א א כ ל , א ( ז ו ת א נ ח א יכוין ל ח ל ל צ א א ו ח ש אף כ ט ום י ק ס ו ם ע י נ ו לו ב י ה י ו ש א ר ו ת ב ו צ ם מ י לקי , ו ח ת נ ו ע ב ב י י א ח ו ח ו ש ב ו חו ל ו ן ח ו ק ן לתי י ו א מכ ו ם ח כן א , ו ל א ר ש י ת ב ו צ ם מ מי י מקי ח ו ר ו ת ב) תשמיש ן ו ם (טחרי י נ ו ש א ר ם ה י ש ד ה ה ש ל ו ז״ל13) ש נ י ת ו ב ו ר ר ם א דם י נ ו ר ח ה לולד, א פ י ה ו ש א ה ל ש ם ק י י ע צ מ ה לולד, א ש ק ה ו ש א ה ל ש קם ר דמי. א י פ בן ומזורז, ש א מלו צ ך י ך כ ו ת מ ה לולד, ש פ י ה ו ש א ה ל פ יה יצרו א י ר ה כ ר י ב ע ה ל ו א ת א י ל י ש ד ה כ ו כ מ צ ר ע ן לגדו י ו א מכ ו הב ו ר ט ת ו ך י , א ר כ ל ש ו ב י ה יש ק ז ם ב א ג ו ה ר ה ב ד ל ה ה א ו א ת מ ר ז ב ו גו ב י ע ר ם מ ד א ן יש ב ט ר ק ב י א , כ ו ת ו ש א ו ב כ ל ו ו ר צ ת י ת א ו ה ד ו ל ה ל י הו ת ו א ר ת ר ו ע מ א ש ל ר א ב ד ך ל י ר ו צ ג י שאי ל מ ב , א ב ע ו ר ע י ב ש ע מ ב ש

ע 14). ר ר ה צ ת י צ א ע י ו ה ו ו ת ו א ת ת ו א ל מ י ל ד כלא ה ו ל י ל ת ה ל ו ד ת א ב ש ל מ ש א ל ל ר ש ה ז י ו יש לו ל ה ל ו י שג י מד ך זיווג ע ר ו צ ו ל ל י פ ה א מ א גע ב א י . ל ( ״ ה ת י ע צ מ א א ב ל ה א פ ו ס ב

, ׳ ן ב מ י ס ר ב א ו ב מ ן כ י ג רו ם בםי י מ ע ש פ ל ו ש ג י י דהי ו א ר ו כ ל ידי ו מ י שא ל ם א י ס ד ר פ ב ם ו י ג נ ב ת ו ו ב ו ת ר ב ם ו י ק ו ש ש ב מ ש ר ל ו ס יא א

ת 16). ו נ ך ז ר ד ה כ י ה א י ל ה ש ר י ת ד י ב בל פ כ ה ב א ו ב ת ה ה ר ק ו ה ה ש נ י ד מ ב ב ע ס ושלום ר ש ה י ש יב כד א ס ושלום ש ש ח י ו ש , א ו ת י ך ב ו ת ח ב א ו ב ו ת א יש ל ו ח אף־על־פי שר ת ו ם מ י בנ ־ י כ לחשו , ו ח ת ל י ב ל מ ם בלי י א ו ח) כ ת ט ש ט מ ש ר ל ו ס , א ח ר צ

. ( ו ל ח נ ו ל ע כ בח לא צ ו ר ח מ נ י א ש ל כ ב , א ח נ ו צ ר א מ ל ו א ת ש ם א ש ע מ ש א י יג לח א ו נ א ש י ה ש ש כ מ ש א י ן ל כ . ו ה ס נ א ר ל ו ס א ן ד כ ל ש כ מ ה ו מ ש ע מ ש י

ח כ ל ח שערים מצוייניפ כ

ז) לא יכוין לחנאתו עי׳ לעיל ס״ס א׳ ועי׳ מה שכתבנו בח״א טי׳ נ׳ ס״ס א׳.

ח) אסור לשמש םטתו ועי׳ בפתהי תשובה (אהע״ו סי׳ ב״ה ס״ס ב׳) דאם רואה שיצרו מתנכר עליו מותר ועי׳ בנימוסי או׳׳ח להנה״ס בעל מנחת אלעזר (סי׳ תסע׳׳ד) נשאל אודות טלהמה העולמיח (שהיתה בשנת תרע״ד—תדע״ת) והשיב נ״ב כיון שהם צרות שאין לחם שיעור שלא ישסומו חמלחמות עוד ויתארכו עד בג״צ ובזמן רב חחוא יבאו לעבירות והעלת

שאמור לחחנחנ אז בפרישות מאשתו.

16) אגן העזר סימן כ־ח מדף ד. 17) שם ובאו־ח סימן ד׳מ סעיף י׳״גי

13) גדה ל״* 14) שס מדף יד.

15) סעיף ד׳

סח קצור מלחן עייר קנ

לו או שחוא שנוא לח, דאמרח ליח: לא בעינא לך ואף על פי שרצויה בתשמיש. וכן אם נמר בלבו לנרשח וחיא אינח יודעת אף על פי שאינח שנואח לו אסור לשמש עמח. נם לא ישמש עמח כשהיא ישנח

ממש, נם לא ישמש כשחוא שכור, או חיא שכורח 18). T אכסנאי אסור לשמש, ואם יחדו לו ולאשתו בית מיוחד

.(w מותר, ובלבד שלא יישן על סדין בעל חבית ט1 מדרכי חרפואח שלא לכעול לא כשחוא שבע ולא כשחוא רעב אלא כשיתעכל המזון שבמעיו, ולא יבעול מעומד מ) ולא מיושב, ולא ביום שנכנס למרחץ, ולא ביום חקוח, ולא ביום יציאה לדרך או

ביאח מן חדרך כשחולך ברנליו, ולא לפניחם ולא לאחריחם20). טז לא ישמש על מטח שיש שם תינוק לרנליחם כשאין חתינוק בן שנח. כשיוצא מבית חכסא קבוע לא ישמש עד לאחר שעח

אשח מניקח לא תשמש אלא בשעח שחתינוק ישן ואחר כך לא תניקחו עד לאחר שני שלישי שעח, אם לא כשחתינוק בוכח 21).

יז שכבת זרע היא כה הגוף ומאור עינים. וכשתצא כיותר הנוף כלה והייו אובדים. וכל השטוף בבעילה זקנה קופצת עליו, וכהו תשש ועיניו כהות וריה רע נודף מפיו ושער ראשו וגבות־עיניו וריכדעיניו נושרים, ושער זקנו ושהיו ושער רגליו רבה, ושיניו נושרות, והרבה כאבים הוץ מאלו באים עליו. אמרו הכמי הרופאים אחד מאלף מת משאר הלאים והאלף מרוב תשמיש. לפיכך צריך אדם

ליזהר 22).

שעריט מצוייניפ בחלכח מ) ולא יבעול מעומד עי׳ בספר דרך פקודיך (מצוח פו״ר חלק המעשה אות י׳׳א) דלא יבעול מעומד דאין חאשח מתעברת מעומד בדאיחא בש׳׳ס (סנהדרין לז:) ולקיימ מצות עונה המדווייב מדאורייתא ואי אפשר בעני! אחר לא יבמל המצוה וראי׳ מש׳׳ס דהתם דיכניה מלך יהודה צדיק גמור חיח ובעל מעומד ובחלק חדיבור (שמ אות י׳׳א) חוסיף עוד דגם

בשמתיירא שיבא לידי עבירח מותר לו במעומד לאפרושי םאיסורא.

18) שם סעיף ג׳ ובמג-א. 21) שם סעיף ס-ז ובמג״א. 19) שס סעיף י״ג. 22) שם סעיף י״ד.

20) שם סעיף ס־ו.

ד קנא סט י י ?צור שלחו מ

קנא. איסור הוצאת זרע לבטלה ותיקונים לטי שנכשל בו ובו ז׳ סעיפים.

א אסור לחוציא שככת זרע לבטלחא) ועון זה חמור מכל

שערים מצוייניפ כחלכח א) שככת זרע לבטלח עי׳ בבית שסואל (אהע׳׳ז סי׳ כ׳׳ה מ״ס ב׳) באם נסצא רט בעד שלה ויש ספק אם הרם ממנו או ססנה דלכאורה אפשר להתיר שיוציא האיש הזרע ברי לברר אם הדם ספנו הוא כסו דבדסינן האיש אם הוא כרות שפכה ע״י הוצאת זרע לבטלה כסבואר בש׳׳ס (יבטות עו.) וסיים דיש לדהות פי׳ דהתם בדסינן להתירו בסהל טשא׳׳כ הכא דהבריסה היא רק שלא יצריכו להמתין ז׳ נסיים. ובספר עיסרי הד׳׳מ (יו׳׳ד סי׳ ר׳׳א אות ז׳) באשה שראתה דם מהמת תשמיש נ״פ שעי״ץ היא אסורה לבעלה ויש עוד ספס אולי הדם ממנו ותהיי מותרת לו דן שם בזה ומתי דבריו משום דסשין נירושין ונרול השלום בין איש לאשתו יש להתיר ואם אפשר יעשו ע׳׳י נרמא ולא ע׳׳י מעשה ממש עיי״ש וכן כתב בשו׳׳ת הסד לאברהם תאומים (מהד׳׳ת יו״ד סי׳ מ״נ) נשאל נ״כ בשאלה זו ברואה דם מהמת תשמיש והשיב דמותר לבדסו שיוציא זרע כרי שלא תהיה אסורה עליו לעולם דרס בדרך איבוד והשחתה אסור ולא כשעושה לצורך תסון דכעין זה כתב בשו׳׳ת הרט׳׳א (סי׳ סי) דטה׳׳ט סותר מהיסת השם בסוטה משום דהוא לצורך תיסון להוציא פספס איסור ועפ׳׳ז העלה בשו׳׳ת הדות יעסב טייזליש (ה׳׳ב סי׳ ס׳׳י) באיש אהד שדר עם אשתו יותר מעשרה שנים ואין להם בנים ודרשו ברופאים וכולם אסרו שהאשה בריאה היא על אם שלה ומצדה לא יבצר מלהוליד אר יוכל להיות שההסרון מהבעל ואוי אם יורה כהץ אולי הזרע שלו לא הי ואינו מבשל בחטיטותו וצוו חרופאים שיוציא זרע ויברסו ע׳׳י כלי חבטה אם בריא ואם לא ירםאוחו ע״י סטי רפואות וחעלח שם לחתיר עפ׳׳י דברי חחםד לאברהם חנ׳׳ל ומצחי עוד לזח דברי חרטב׳׳ן (פ׳ מצורע) שכתב דטומאת ש׳׳ז כמומאת מת מפני שממנו נוצר חאדם. וכיון שיש מסס אולי ש״ז שלו אינו בריא ואינח ראויח לחוליד לא מסרי כ׳׳כ כסוחטי ילדים כדרשת חז׳׳ל וכתב נ׳׳כ שמוטב שיעשו ע׳׳י דברים חמחממים עיי׳׳ש ועי׳ בשו״ת אחיעזר לחנאון ר׳ חיים עוזר (ח׳׳נ סי׳ כ׳׳ד אות די) נשאל ג׳׳כ בשאלה זו באיש ואשה שלא זכו לבנים ועפ׳׳י דברי הרופאים נראה שהמניעח חיא ממנו ואומדים שההכרת לבדוס את הזרע והביא את דברי הערוך לנר (יבמות ע׳׳ו) שכתב דמח׳׳ט חתירו לבדוס שם לידע אם הוא כרות שפכה מפני מצות םריח ורביח וא״׳כ ח׳׳נ מותר לבדסו ומוב שיעשו דרך תשמיש דהיינו ע׳׳י נרתס דק לחלביש על האבר וציין לשו׳׳ת דברי מלכיאל (ח׳׳א סי׳ עי) ולשו׳׳ת דברי אלי׳ (סי׳ כ׳׳א). ובשו׳׳ת מו׳׳ר מחר׳׳ש מרארמישל (ח״ו

ע קצור שלחן ערוך קנא

עבירות שבחורה. ואלו שמנאפים ביד ומוציאים זרע לכטלח, לא די להם שאיסור גדול הוא כ) אלא שהעושה זאת הוא בנדוי, ועליחם נאמר ידיכם דמים מלאו וכאלו הורג את הנפש 1). וראה מה שכתב רש״ י כפרשת וישב בער ואונן שמתו בהפוא זה. ולפעמים בעונש זה הס ושלום בגיס מתים כשהם קטנים, או שיהיו רשעים והוא כא לידי

עגיות 2).

שערים מצויינים בהלכה

סי׳ ע״ח) חתיר רוסא באופן שתחפוך עצמה אחר תשמיש שתצא הזרע לחוץ או באופן אחר שתשאוב חזרע סחרחס לאחר תשמיש ומזח יבחינו חרופאיס עיי״ש ובשו״ת צפנת פענח (ח״א סי׳ י״ח) נשאל בזה והעלה לאיסור ועוד נשאל (בח״ג סי׳ קס״ר) ושם העלה להתיר ע״י כיס מהורס

על האבר לשמש בו ויסחו חורע משם ודוסא באסראי וחוא שעחד״ח. ב) שאיסור גדול הוא ואשה שלפי דברי הרופאים סכנה נשספח לה אם תתעבר אם יש להתיר לשמש במוך למנוע ההריון, היא שאלה חמורה, עי׳ מזה בש״ס (יבמות יב:) ובתוס׳ שם שיש םלונתא אי מותר לשמש במוך במקום סכנה והנאון בית מאיר (סי׳ כ״ג) תמה על הפוסקים שלא הביאו דין זה זלעגין הלכה ההלימ לאסור בכל גווני בין בשעת התשמיש ובין לאהר תשמיש להוציא חזרע עיי״ש וחובאו דבריו בשו׳׳ת חתס סופר (יו״ד סי׳ קע״ב) וחוא חעלח שם דבשעת חתשםיש אסור אבל לאחר תשמיש אפשר שיש לחתיד ברצון חבעל ואין לח לחשחית זרעו בלי רצוגו אפי׳ אם קיים מצות פו״ר. ובשו״ת הגאון ר׳ עקיבא איגד (יו״ד סי׳ ע״א) מחמיר בזח דאסור גס לאחד תשמיש אך בסי׳ ע״ב מסכים לחתיר לאחר תשמיש דוקא. ובפת״ש (אחע״ז סי׳ ב״ג אות ב׳) חב יא דבריחם ומקורם חביא משו״ת חמדת שלםח (סי׳ מ״ו) שמותר בכל עגין ואין לחגרש בשביל זה וםפגי שיש סכגח בדבר מותר לו לשמש ע״י מוך ולא סקרי חשחתת זרע כיון שא״א בעגין אחר. והרבה אחרוגים אחריחס מםלו עוד בזח חשאלח ויש םחס מקילים ומחמירים האמרי אש (יו״ר סי׳ ס״ח) וםחר״ם שיק (חז״ס סי׳ ג״ד) דעתם לחחםיר בשעת תשמיש וכן בשו״ת בגין ציון (סי׳ קל״ז) וםהרי״א אסאד (סי׳ רכ״ב) מחמירים וכתבו שיותר גבון שתשתח כוס עיקרין ויש שמתירים וכתבו שהמחםיריס לא ראו את דברי חים של שלסח (יבמות שם) שפסק לחקל שזחו ג״כ דדך תשמיש כיון שגחגח גוף מגוף וכ״כ חדדב״ז (ח״ג סי׳ אלף ב״ב) וחםתירים חם חצמח צדק מליבאוויץ (אחע״ז סי׳ פ״מ) וחמיב גימין לחגר״ז מרגליות (בסופו הגחות אחע״ז סי׳ ב״ח) וחטשיב דבר לחגצי״ב (סי׳ פ״ח) ומחדש״ם (ח״א סי׳ ג״ח) ולבושי מרדכי (גדפס תרצ״ז סי׳ י״ב וסי׳ ל״ח) והביא שגס חגאון מחרש״ז מלובלין מתיר בזח ודברי אלי׳ לחגר״א קלאצקי (סי׳ ס׳׳ח) ודברי מלכיאל (ח״א סי׳ ע׳) מתירים ע״י גרתק דק שגעשה מגומי

קנא 1) אבן העזר סימן כ״ג סעיף א׳ בי. 2) ססר יסוד יוסף.

קציר *לחן עייר קגא עא

כ אסור לאדם שיקשה את עצמו לדעת ג) או שיביא את עצמו לידי הרהור אשה. ואם בא לו איזה הרהור יסיע את לבו מדברי הבאי לדברי תורה שהיא אילת אהבים ויעלת הן 3), ואין מהשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן ההכמה4), ויזהר מאד שלא יבא לידי קישוי. לפיכך אסור לאדם לישן על ערפו ופניו למעלה. או לישן ופניו לממה אלא לישן על הצדדין שלא יבוא לידי קישוי 5) ולא יישנו שני רווקים יתד 6) ולא יסתכל בבהמה ועוף כשמזדקקין זכר

לנקבה 7) ואסור לרכוב על בהמה בלא אוכף 8), נ כשמשתין אסור לאהוז במילה להשתין, ואם הוא נשוי ואשתו עמו כעיר והיא טהורה, מצד הדין מותר לו, דכיון שיש לו פת בשלו אינו בא לידי הרהור ותימום, אך מדת הסירות לההמיר, ושלא לצורך

השתנה גם מצד הדין אסור לו 9). ד בסעודת הלילה לא ירבה באכילה ושתיה. ולא יאכל דברים המהממים את הגוף כגון בשר שמן וכל מאכלי הלב וגבינה וביצים ושום. גס לא ישתה משקה המהממת כי דברים אלו גורמים להטא

זה 10).

שעריפ מצוייניפ בהלכה

וכ״כ בשו׳׳ת אחיעזר (אהע״ז סי׳ כ״נ) והביא ראיה ממשנה אהלות דאשה שהיא ססשה לילד םהתכין העובר במעיח ובו׳ וא״כ כש״ב שיש להתיר השהתת זרע מפני הסכנה עיי״ש [ולדעתי אי! ראיה משם דהתם כבר היא בסכנה ויש לומר מאי הזית וכוי משא״כ הבא אפשר שתתגרש] ובשו׳׳ת הדוח יעסב (ה״ב סי׳ ל״ז) ושו״ת רובב מישרים (סי׳ כי) מתירים רק על זמן ואח״כ תדרוש ברופאים אולי סר חסכנח ובשו״ת אמרי יושר כתב שישיטו קורמ סם באותו מקום לחשחית חזרע וטוב שתכסח חמסור בדבר המיוחד לזח וכ׳׳כ בלבושי מרדכי חנ״ל שתעשח זאת וחלילח לחתיר משום גידול בנים וחסרון בטחון פרנסה, ועי׳ עוד בשו״ת בית יצחס אהע״ז (ח״א סי׳ צ׳׳א) וגהרי אפרססון (אהע׳׳ז סי׳ כ״ט) יד יצחק (ח׳׳נ סי׳ יי) שבט

סופר (סי׳ ב׳) פרי השדה (ח״א סי׳ פ״ה). ג) שיקשה עצמו לדעת עי׳ בשו״ת פרי השדה (ח״א סי׳ ע׳׳ז) בטי שאין לו גבורות אגשים אי סותר לו לישא אשה העלה שם להתיר דממה גפשך אם ראוי להוליד אע״ג שעפ״י הרוב טוציא זרע לחוץ מ״ט

7) אהעיז סימן כ״ג סעיף גי, 8) שמ סעיף ף.

9) שמ סעיף ד ועיי מגיא 0י0ך ג׳ םקי״ו. 10) יםו1 יוסף.

3) אהעיז סימן כ״ג סעיף גי. 4) רמבימ סוף הל׳ איסורי ביאה.

5) שם ובהל דיעות ס״ו היה, 6) ב״ש ווו״מ סימן כ״ד.

עב קצור שלחן ןןדוף קנא

ה מי שרואה הס ושלום קרי בלילה, כשגיער משנתו יטול ידיו ויאמר בשברון לב: רבונו של עולם עשיתי זאת שלא בכוונה, רק בהרהורים רעים ובמחשבות רעות. לכן יהי רצון מלפניך ה׳ אלהי ואלהי אבותי מחוק ברחמיך הרבים עון זה, ותצילני מהרהורים רעים

וכיוצא בזה לעולם ועד אמן כן יהי רצון. 1 הרוצח לשמור את עצמו מחטא זה ישמור את פיו מניבול פה, משקרים, מרכילות, מלשון הרע ומליצנות, וכן ישמור את אזנו משמוע רכרים כאלו, גם יהא זהיר לקיים נדריו ולא ירבה בדאנה. וגם יהא זהיר מהרהורים רעים. וקודם שהולך לישן יעסוק בתורה או יאמר ד׳ מזמורי תחלים הראשונים ויזהר שלא לישן בהדר יהידי 11). ז תיקונים לטי שנבשל בהטא זה כתובים כספר יסוד יוסף אשר ליקט ואסף מספרים קדושים וקדמונים, ואכתוב פה קצת מהם בקיצור. להדר להיות סנדק שימולו ילדים על כרכיו וכפרט להיות סנדק אצל עניים, להרבות כצדקה לעניים, לשמור שכת כהלכתו ולענגו ולהדליק

שערים מצויינים בהלכה

הוי ליה דבר שאין מחמין ולא הוי פסיק רישא כיון שלפעמים נכנם הזרע לפגים ואם אינו ראוי להוליד ממילא לא שייך איסור מוציא זרע לבטלה לנביה ובמש״כ התום׳ (סנהדרין נט. ר׳׳ה הא) ררק מי שמצווה על פריה ודביר. אסור לו לתשהיח זרעו וממילא לא דטי למשי׳ב בש״ע (אהע״ז סי׳ כ״נ סעי׳ ה׳) לענין אוטם ברחם. ועפ׳׳י דרכי הרפואה הביא שיפרוש מאשתו על זמן מה ועי״ז יגבור כח ההולרה שבו וציין לשו״ת טהרי״א אםאד (סי׳ רל׳׳ח) ושו׳׳ת אמרי אש (סי׳ ס״מ) וראיתי שם באמרי אש שאיגו אומר בפשיטות רכל שאינו ראוי להוליד לא שייך איסור מוז׳׳ל לגביח אלא הוא אומר דאין איסור מן התורה זטפני שהדעת גומה כן אין להכריע להחמיר עליו ובשאלתו שם מיידי שהיח לו בבר אשח ומפגי שגחלש כחו אין ראוי להזדקק לאשתו כדבעי והרבה פעמים איגו מתקשה כלל ולפעמים יבנימ העטרח ולגמור ביאתו אי אפשר לו רק לעיתים רחוקות והרבה פעמים יוצא הזרע טרם שיתקשה וכתב דכיון שהזרע יוצא בלי קישוי אינו ראוי להוליד כמש״כ רש״י יבמות נה: ועפ״י התום׳ הנ״ל אין כאן איסור תודח לחוציא זרע כזו וכיון שכמח פעמים יכול לחכנים חעמרה על כן אין בזו איסור השחתת זרע ועפ״י דרבי רפואה יפרוש מאשתו על זמן מםויים, ובשו׳׳ת דובב מישרים (סי׳ ע׳׳ז) נשאל נמי בכזח במי שאין לו נבורות אנשים והרופאים אומרים שאם ישא אשח יתנבר אצלו בח חולדח, חעלה

נמי שמותר לו לישא.

or (11 חדל סימן קל״ב סעיף וי.

קצור שלחן סייד קנג ענ

נרות הרבה, לכבד ולאהוב לומדי תורה, להתפלל בכוונה ובבכי, לבחור במדת הענוה, וכאשר ישמע שמחרפין אותו ישתוק וימהול. כאשר יעשה איזה מצוה יעשה בכה ובזריזות עד שיתהמם בה, וכפרט בעשיית המצות לפסה. לגדל בניו לתלמוד תורה ולהדריכם ביראת שמים. לגדל יתום בתוך ביתו ויתנהג עמו כמו עם בגו. לעסוק במצות חכנסת כלח. לעלות לתורח לכל חפתות פעם אהת בכל הדש ויברך את חכרכות בקול. נם יסתכל כחזרח ויקרא בלחש עם חקורא. לחיות מן חעשרח חראשונים בכית הכנסת. לעמוד בחצות לילד. לעשות תיקון חצות בבכי. ואם אי אפשר לו לקום בחצות לילח יעשר,

אחר כך תיקון חצות. לאחוב שלום ולרדוף שלום 12).

קנב. איסור יחוד ושאר קרבות בנשים. ובו י״ז סעיפים.

א אסור לחתיחד עם שום אשד! בין ילדח בין זקנח, בין ישראלית בין אינח־יחודית בין קרובתו בין איגד• קרובתו. חוץ מן חאב שמותר לחתיחד עם בתו א), והאם עם בנח ג) וחבעל עם אשתו

אף על פי שחיא נדח. וכלח שחיא נדה עיין לקמן סימן קנ״ז 1). ב אם חיתח אשתו שמח מותר לו לחתיחד נם עם אחרת מפני שאשתו משמרתו, אבל ישראלית לא תתיחד עם אינו יחודיג) אפילו אשתו עמו, ואפילו חם חרבח אינם יחודים ונשותיחם עםחם

לא תתיחד עמחם2).

שערים מצוייניפ כהלכת

ח מן חאב שמותר להתייחד עם בתו עי׳ בפתחי תשובה א) ח (סי׳ ב״ב ס״ס בי) בשם חב׳׳ח דבל יזצאי חלציו דינן שוח בת בתו ובת

בת בתו נסי שרי כסו בתו. ב) וחאם עם בנח ועי׳ בעזר מקודש (שס אות א׳) ׳5!מסתפק אי סותר יחוד עם אם אמו, ולא חבנתי ביו! דאמרינן דסותר לחחייחד עם יוצאי חלציו (עי׳ ס״ק חקודם) א״כ ליכא איסור על אם אמו לחתייחר עם

נכדת ממילא ליכא איסור גס על חנכד לתתייחד עם אם אמו.חד עם אינו יהודי עי׳ בשו״ת חות יאיר ג) אבל ישראלית לא תתי (סי׳ מ״ו) שממליץ קצת על הגשים שהולכות לסחורה לבית עכו״ם ומתייחדים

12) וע״ל בסימן קצ׳׳וו סעיף ד. 2) מס סעיף ג׳. קנב 1) אבן העזר סימן כ׳״ב סעיף א׳ בי.

עד קצור שלחן עייר קנה

ג אשה אחת מתיחדת עם שני אנשים כשרים ודוקא כעיר וביום, אבל בשדח או בלילח אפילו בעיר בעינן שלשה אנשים כשרים, ואם פריצים לעולם לא תתיהד אפילו הם כמח אלא־אם־כן גשותיחם עםהם. ואיש אהד עם שתי נשים אםור להתיהד, ועם שלש או יותר יש מתירין אס אין אומנתו או סחורתו בדברים חמיוחדים לנשים,

ויש אוםרין ככל ענין 3). ד אשה שבעלה כעיר אין הוששין להתיהד עמה מפני שאימת

בעלה עליה 4). ה בית שפתתו פתוה לרשות הרבים ד), אין שם איסור יהוד ביומ ובתהלת הלילה כל זמן שבני אדם עוברים ושבים כרהוב. ואם היה זה רגיל כה כנון שנדלה עמו שהיא קרובתו, או שבעלה הזהיריהד עמו, הרי זה לא תתיהד עמו אפילו בעלה בעיר אותה שלא תתי

ואפילו בבית שהפתח פתוה לרשות הרבים 3).

שערים מצויינים בחלכח

עמהם מפני דלא השירי עכו״ם בזמנינו על הרביעה מפני שהמלכות מכים ועונשים על מי שיאנם אשה ובספר הכמת ארם (בינת אדם אישות סי׳ ט״ז) כתב דאףי שאין להשוש שיאנסו הא איכא למיהוש שמא תתפתה. ועי׳ בבאה״ט (אהע״ז סי׳ ז׳ ס״ס מ׳) שהביא נ״כ מאהרונים שחלקו על

ההות יאיר, ועי׳ ס׳יק הבא. ד) פתוה לרשות הרבים ואם הפתה סתום ואינו סגור במנעל אי יש נם בזה איסור יהוד עי׳ בשו״ת הגאון ר׳ עקיבא אינד (סי׳ ק׳) הביא משו״ת הרשב״א (סי׳ אלף רנ״ה) דאין יהיר עד שיהא נעול במנעל והוא העלה לההמיר דדוקא בפתוה ממש ליכא איסור יהוד והובא כפתהי תשובה (סי׳ ב״ב ס״ס ח׳) ובשו״ת מהרש״ם (ח״ב סי׳ ע״ו) ראיתי שם שהעתיק דברי הגאון ר׳ עקיבא אינר להיפר שדעתו להקל כהרשב״א והיה לי תמיה רבתי ע״ז אבל אח״ב ראיתי שבמםתהות שם תיקן זה ועכ״פ סיים ג״כ דאין להקל ובשו״ת דובב מישרים (סי׳ ה׳) גשאל באיש הרדי אהד שפרגסתו להוליד סהורה בבתי הקוגים ומוכר סחורתו בבתים מעט מעט ומפגי שכעת כעיירות גדולות בל חבתים געולים במפתח ומי שרוצה ליכנם צריר להשמיע קול בדלת או לקשקש בפעמון ואז גכגם, אי אין בזה איסור יחוד וחעלה שם תורע שרק אנשים זרים מוכרהים לקשקש בפעמון אבל חבעל ובני ביתו יש לחם מפתחות ובכל עת שרוצים יכולים ליכנם בלי קשקוש וא״כ חוי כפתח מתומח ולא נעולח דשרי לדעת חרשב״א

חנ״ל ולצודד פרנםה יש להקל.

3) שמ סעיף זי. 5) ש0 סעיף ס׳ ונ״מ. 4) עיי״ש סעיף זי.

קצור שלחן ערוד קנכ עוז

ו תינוקת שחיא פחותח משלש שנים מותרין לחתיחד עמה. וכן תינוק פחות מתשע שנים מותר לאשח שתתיחד עמו 6).

ז מי שאין לו אשח לא יחא מלמד תינוקות, מפני שאמותיחן באות לבית חספר ונמצא מתיחד עם אשח. ואינו צריך שתחיח אשתו שרויח עמו בבית חםפר, אלא שתחא עמו בעירה) אפילו חיא בביתח וחוא מלמד במקומו. אבל אשד! לא תלמד תינוקות אפילו יש לח בעל בעיר, אלא אם חוא דר עמח באותו בית מפני אביהם

שמביאים בניחםד). ח צריך חאדם לחתרחק מן חנשיס מאד מאד ו). אסור לקרוץ

שערים מצוייניפ גחלכה ח) אלא שתחא עמו בעיר נשאלתי באשה שיש אה בת שדרה עםח בבית וכעת נשא איש אחד את האשח אי אין בזח איסור יחוד שהרבח פעםים שחאשח הולכת םביתח וחוא לבדו נשאר עם בת אשתו וחראיתי לדברי הבית שמואל (סי׳ ב״ב ס״ס ב״ב) שהביא שם דברי הכסוי םשנח (ת״ת ם״ב) דלא שייר איסור יחוד כשאשתו בעיר, ובשו״ת אמרי יושר (ח״ב סי׳ מ׳ אות חי) כתב דמשמע דחבית שמואל לא פלינ על הבסף משנח. ומסשח עליו דמ״ס מש״ס (סידושין פ:) משמע דלא מחני דקתני חתם ״ובזמן שאשתו עמו ישן עםחם״ ומדנסמ לשון ״עמו״ משמע דעמו בבית דחא לענין אשח אמרו שם ״דאם בעלח בעיר״ אין חוששין משום יחוד ומשמע דרס באשח דאימת בעלח עליח לא שייך יחוד בל שבעלה בעיר אבל לגבי איש שאין אימת אשתו עליו רס משמרתו בעינן בזה שתהיה עמו ומתרץ דלעולמ נבי איש נמי מחני אף שאין אשתו בביתו דםסתמא תבא תיבף לביתה דבל בבורח בת מלך פנימח ואין דרכה לסבב בשווסיס ומסתמא אף שחיא בעיר מסרי אשתו עמו אבל באיש שדרכו תמיד כל חיום מחוץ לביתו זח מסרי בעלח בעיר ושדי משום דאימת בעלח עליה ובאשח כח״נ שחיא באניות סוחר ודרבח תמיד לסבב בשווסים יש לאסור יחוד לבעלה רס מן הסתם באשה ביון שדרכח תמיד לבא לביתח ולא בל חיום היא מחוץ לביתח מסרי זח אשתו עמו ובן מורח לשון חכסף משנח חנ״ל ע״כ דברי חאמרי יושר וממילא לנדון דידן נמי אמ חאשה שנשא אותה אין דרכה לחיות מחוץ לביתח בל חיום אלא על שעח מועמת יוצאת לחוץ יש בשעחד״ח בזח לסמוך על דברי חבסף משנח חנ״ל ובפרס אס הדלת

רס סתום ולא סנור כסש״כ בם״ס הסודס. ו) לחתרחק מן הנשים מאד מאד כתב בש״ע (אהע״ז סי׳ ב״א סעי׳ ה׳) אסור להשתמש באשה וברמ״א שמ כתב דיש אומרים דדוסא

») סןיף *r* םק׳־ז• עם סעי• כ׳ ועי׳ טו״ז יו׳״ו םי׳ רפיה (7

עי קצור שלחן ערוך קנג

בידיו או ברגליו ולרמוז בעיניו לאשח. ואסור לשחוק עמח לחקל ראשו כנגדח או לחביט ביפיח, ואסור לחריח בבשמים המיוחדים לאשח וכל שכן כשחיא אוחזתן בידח או שחן תלוין עליח. אסור לחםתכל בבגדי צבעונין של אשד. שחוא טכיר אותח, אפילו חבגדים איגם עליח שטא יבא לחרחר בח. פגע אשח בשוק אסור לחלוך אחרית אלא רץ שתשאר לצדדין או לאחריו, ולא יעבור בפתח זונה אפילו ברחוק ארבע אטות. וחטםתכל אפילו באצבע קטגח של אשח ונתכוין ליחנות ממנח עונו נדול מאד, ואסור לשמוע קול אשחז)

או לחםתכל בשערח8).

שערים מצוייניפ כחלכח

במקום ייחוד אסור אבל בםקום שבני אדם מצויים ליבא איסור ובעזר מקודש שם כתב רעל זה נוהגין לחקל שמשתמשים במשרתת בהצעת חממה ובחבאת אוכלי! ומשקין לשלחן כיון שאשתו עסו אין כאן איסור יחוד ממילא ליכא נם איסור חשתמשות באשח דחא נס במשנח (כתובות נמ:) איתא דאם חכניסח לו שפחות אינח מצעת לו חסמה משום דחשםחות עושי! לו זאת והטעם מפני שאשתו עסו ובערוך השלח! (שם סעי׳ מ׳) חטליץ בעד חטנהנ שבעלת הבית טכבדת את האורחין במאכל ומשתה ומוזגת לחם חכוסות וכן באכסניא מוזנת חאשח חמסות מפני שאין זח דדך שיטוש התקרבות אלא דרך שירות טפני שעליה טוטל כל צרכי חבית וצרכי חאכסניא. ולי נראה עוד מעם להמנהנ שבאכסניא משמשין נשים

את האורחין משום דחוא מקום שבני אדם מצויין דאי! איסור להרס׳׳א. ונסתפקתי אי מותר לאיש לעמוד תהת בקורת אשה רופאת או לחוציא שיניו ולרפאם ע׳׳י אשה רופאת. ולמאי שכתבנו דדוקא דרך שימוש חתקרבות אסור ולא דרך שירות ניחא סנחג חעולם (סתם בני חאדם) שאין מדקדקין בזח, ועוד יש לומר דבית חרופא רומח למקום שבני אדם מצויין אלא שיש לי לחקשות ממש׳׳כ חמחרש״א (שבועות דף ני) שא£ דרך לגלח עצמו ע׳׳י אשה משום דאסור לחשתמש באשח, וגימא גמי רזה ו דרך שירות. ואפשר לומר דזחו מדברים של חיבח ביותר כמו לעיין ברישיח שאסור בכל חעריות כמש״כ הבית שמואל (שם ס׳׳ק י׳׳ב) וחכי גמי חיא סייפת אותו ע׳׳י חגילוח וחסתפרות ובעברי עתח על חירחון ״חפוסק׳׳ (שקבלתי כל החלקים מחרב חגאון בעל חעורך) ראיתי שם (שגת תש״ג סי׳ של״ג וסי׳ שס׳׳א) שדגו שם בזח חרב בעל משםמי עזיאל והרב בעל חעורך אי מותר לחסתפר אצל חאשח וחעלו גסי לאיסור שיש בזח הרגל עבירח מפגי שחיא סייפת אותם בזח אבל לא גחתי לכל מח שכתבגו. ועי׳ לקמן

ס׳׳ק חי.

8) אהעיז סימן כ״א סעיף אי.

קצור שלהן ערוף קגכ עז

ט אין שואלין בשלוס אשה כללה), ואפילו על־ידי בעלה אסור לשלוה לה דברי שלומים ולכן כשכותב אגרת להכירו אסור לכתוב ולומר: שלום לזוגתך, אבל מותר לשאול לבעלה או לאהד איך שלומה,

וכן מותר לכתוב להכירו: הודיענו משלום זוגתך9). י המהבק או המנשק אפילו אהת מן הקרובות שאין לו שום הנאה, הרי זה עושה איסור, שאין קרבים לערוה כלל. הוץ מן האב

עם בתו ס) והאם עם בנה שהם מותרין בהיבוק ונישוק 10).

שערים מצויינימ כהלכה

ז) ואסור לשמוע קול אשה בבית שמואל (אחע״ז סי׳ כ״א ס״ס ד׳) כתב דסול פנויה מותר רס בעת התפלה אסור ובבאר היטב (שם אות די) הביא מספר באר שבע דנם סול בתולה אסור וכן במשנה ברורה (או״ח סי׳ ע״ה ס״ס י״ז) כתב בשם האהרונים דבתולות דיר! כול! בהזסת נדות הן משיניע זמן וסתן לכן אסור לשמוע סולן דבכלל ערוה הן ועי׳ לעיל (ה״א סי׳ ה׳ ס״ס י׳) מה שהבאתי מאהרונים אודות סול אשה ע״י מבונה

פונונראף וראדיו וכדומה. ה) אין שואלין בשלום אשה כלל בעזר מסורש (אהע״ז סי׳ כ״א סעי׳ וי) כתב דיש נוהנין לילך אחר המילה לבית היולדת לומר לה מזל-טוב מפני שאין בזה סננון שאלת שלום אלא בסשת תפלה בפניה שיהי׳ למן|־ מוב וכן בשעת הנשואין אומדים מזל־סוב להנשים שזהו נ״כ רס ברכה ותפלה ודוסא דרישת שלום שהיא בבהינת אהבה שמורה על אהוה וריעות זה אסור והוא מנע עצמו נם מזה עיי״ש. אבל ראיתי אצל ארמו״ר הגה״ס ססאממאר שליס״א שהלך לבית היולדת עס הנלווים עמו לברכה ברכת

מזל־מוב. כתב הש״ך (יו״ד פי׳ סצ״ה ס״ס כי) דמנהג פשומ שרופאים ישראלים ממששים רופס של אשה אפי׳ אשת איש או עכו״ם אעפ״י שיש רופאים אחרים שחם עכו״ם וכן עושים שאד משמושים עפ״י דרכי הרפואה ביון שאין עושח בן דרך תאוח וחיבת ביאח, ועי׳ בבית שמואל (אחע״ז סי׳ ד׳ ס״ס א׳) שחשינ עליו דנם אם אינח דרך חיבת ביאח אסור ובכרתי ופלתי (יו״ד סי׳ סצ״ח סעי׳ י״ז) כתב נמי כחש״ך לחתיר ושכן חמנחנ דאשח שיש לה מכה במסום חתורפח חרופא דואר! באותו מסוס ומטשטש שם כיון שבמלאכתו עוסס. ועי׳ בדרכי תשובח (סי׳ סנ׳׳ה ס״ס ח׳) חביא נ״כ חדבר לחתיר ולית מא! רחש לאיסור נילוי עריות משום דחרופא באומנתו עוסס וחביא עוד סשו״ת בנין ציון (ח״א סי׳ ע״ח) דמותר לרופא ישראל ליילד אשת איש או אפי׳ אשת אחיו אעס״י ששוכבת ערומה בפניו וממשמש בידים שם ואפ״ח םיים דבל רופא ירא וחרד מוב עושח להרחיס

םלילד במסומ שיש אחד. ט) הוץ מן האב עם בתו עי׳ בבאח״ס (שם ס״ס י״ד) דחוא חדי!

9) שם סעיף ד ובחיפ וביש. 10) שם סעיף ד.

ן ערוף יןנג ח ל ח קזמיר ש ע

ן לעיין , כגו ה ב ל ח ם ש י ר ב ד ו ב ת ש ם א ו ע ל י ג אפ הו נ ן ל יא איר 11). ו ה ר ה לידי ה א ו ר א ה ב א י ל , ש ם י ר ה י א נ פ ה ב מ ו ד כ ה ו י ש י ר ב

ד ה ו י ר ם ד ו ה ש ל י ש א כ ל ו א י מ ת ה י ב ר ב ו ד י ש ש י א ר ל ו ס יב אה 12). ב י כ ש ל

ת ו ה כ ו ת ם ב י ש ו ד ק ם ה ה י ר פ ס ל ז״ל ב א ר ש ו גדולי י כ י ר א ר ה ב יג כן י כ ר ק ת מ , ש ה א ר י ה ו ר ו י ת נ ן כ נ י א ת ש ו מ ו ק ה מ ז י א ג ב ה נ מ ל ה , ע ם י ר ס ו מת ו ל ו ת ם ב ם ע י ר ו ח ן ב י ד ו ק י ן ד ן עושי כ ק ו ישו נ ק ו ו ב י ה ה ב ל כ ם ה ן ע ת ה הא מ ת ס ת מ ו ל ו ת ב ל ה י כ ר ה ה ש ד ר נ ו ס י ל א דו ר הג ו ס י א ד ה ב ל מ יחד, וה ע ב ג ו כל הג , ו ה א ו ש נ ה ל י ו נ ן פ ה בי ד ר נ ו ס י א ק ב לו ת הן, ואין הי ו ד נת א א י ב מ ה ו י ש פ נ ע ב ר צר ה ה י ר ג ד מ ו , ע ת ו ק ל ב מ י י ה ת ב ך ה ר דדאי בו א ליצלן, ו נ מ ח ה ר ל ט ב ע ל ר ת ז א צ ו ה ת ו ע ד י ל ו לידי קישו מ צ עת ולכל ו ה מ ו ל ה ל כ כ ץ ב מ א ת ה ך ל י ר ת צ ו ח מ ו ל ה כ ש ב י י ש ל מ כו ת י ב ר ב ר ו ת ש ו י ה , ל ו ׳ בלבב ת ה א ר ר י ש ש א י ל א ך כ י ר ת צ ו ה פ הש י כל מי ש ה, ו ל הז ר הגדו ו ע י כ ו מן ה ק ה ר ת י ו ש ת י י ב נ ל ב ח ע י נ ש ח ל ול י צ מ ל ח כ ן זח, ו ס בעו פ ת א נ ו ס ושלום ח , ח ח ח ו ו ט נ אי ת ו ו ח מ ו ל ד י ב

ב לו 13). ו ט ו ו ש פ ת נ ל א י צ א ח ט ח ם מן ה י ר ח ת א א

ח י) ת ו א ר י לו ל ראו ו ו ר ל ת ו , מ ח ת ו א א ש י ח ל צ ו א ר ו ה T אשד. שת י ר ) ב ״ ר מ א ה נ ת, ועל ז ו נ ך ז ר ה ד ל ב כ ת ס א י ל ל ב ו א נ א לרצו י ם ה א

ה 15). ל ו ת ל ב ן ע נ ו ב ת ה א מ י ו נ י לעי ת ר כ, א) ו כהצרי מ ר ע ו ד א ת ן ל י א ו ש נ ן ה ו מ ת ש ת א ש א ר י ג י ש טו מ

ה כ ל ה ם ב י נ י י ם מעו י ר ע ש

בת בתו מותר ובן לאחותו מותר אם היא בת שלש שנים והא רעולא היה מנשס לאהותו הגדולה אבי ירייהו משום דהיה יודע בעצמו שלא יבא לידי חרחור ועי׳ בהירושי הרמב״ן (שבת ינ.) שכתב דהא דעולא היה מנשק

אבי ירייהו משום דאין דרך נשיסח בכך ולא חוי כדרך הגושסין.ה וחא דאסר בש״ס (ב״כ סס״ח) חאי צורבא ת ו א ר ו ל י ל ראו י) ו מדרבנן דאזיל לסדושי אחתא לירבר עם חארץ בחריה דילסא מיחלפא ליח, תידז חסניר משנה (איסורי ביאח םכ״א) משום דחלסור חכם אף שרואח אותח בפעם אחת אינו בהי בצורת נשים ויש לחוש שמא יחליפוח אבל

עם הארץ יכירח בפעם אחת (חלסת מחוסס סי׳ כ״א ס״ס ג׳).ר מי שגירש את אשתו וחלבה וגשאת לאחר צ ח ה ב מ ר ע ו ד א ת יא) ל

11) שפ סעיף ה׳ בהגה. 14) איוכ ל״א *׳. 12) ימב״ם פכ״א המ״׳ו מהל׳ איסורי ביאר- 15) אהע״ז סימן כ׳־א סעיף ג׳.

13) יערות a-n vn ומזה ב׳.

ג עט ף קג ו ר ן ע ח ל ד ש ו צ ק

ה ש ר נ ת נ ר ו ח א ת ל א ש י א נ י ה ל ו א ר ש א י ו מ ח ו א ל י כן אפ ן ו ח א כ ו ם ח א וו ל ל א ח לו, כ ר ו ם א א י ח ם ש ו ש ו מ ת ש ת א ש א ר י ג י ש . וכן מ ו ם ממנ ני שתום, א מבו ו ם ח י א ו ב מ ו ב מ ר ע ו ד לא ת ח ו ר י ת ח י ק ח ר ן ח כי צריה ש ו ר ג ר. ו ם לדו י ר ת ו ם מ ה י ג י ר ב ב ו ם ע י כ ר ך ה ר ד ש ש ל ו פ י מ ו ב מ ל ב ב אלא , ו ה ר י ת ה י ק ח ר ד ה ו ן ע י כ ו צרי , אל י ה השנ ל ע ם ב ה ע ר ד ת ו א ש נ שת י ה ד א נ י ת ה ו ק ת ר ו ה ל אל כ . ב ה נ ו כ ש ל ה כ ן ב ו ש א ה ר ל ע ם ב ר ע ו ד ת

ה 16). י נ פ ה מ ח ד א נ ו ה ה ל ר ש צ ח ה ה י ם ה ך א , א ו י מפנ, י ר ענ א ש ב ר מ ת ו א י י ה ה ו צ מ ו ו ת ש ו ר ם לזון נ ד א ר ל ת ו טז מנה ו ז ק י ה ר מ ק ע ס א לו ע ה א י ל ד ש ב ל ב ם ו ל ע ת ל ת ך א ר ש ב מ ר ו מ א נ ש

ה 17). י ל ל ידי ש עש י א א (בהדר) ש ע ל י ק ל הישן ב ב כ ר ר מ א א נ ת ב ב ר ר מ יז אם ה י נ ו נ ע ת ת י ב ן מ ו ש ר נ י ת מ י ע ש ר נ מ ו ב א ו ת כ ו ה , עלי ה ן ב י ו שרו ת ש א ו

ה יב) 18). ד ו נ ת ש א ו ב ל י פ ב יוסף א ר ר מ א , ו ( ו ן הן ממנ י ש מ ש )

- * א * * — ־ —

קנג. הלכות גדה. ובו ט״ז סעיפים.

. ב י י א ה ו ה ל ש ו כ ל ם אפי ת ד פ ה א) מ ר ו ק מ ר מ ק ע נ ה ש ש ל א א כם י נ מ ז ת ב ו א ר ם ל י ש נ ך ה ר ד ה כ ע ב ט ן ב , בי ה י ה י פן ש ה או ז י א ה ב י ה י

ה כ ל ה מ ב י נ י י ם מצו י ר ע ש

וילדח בנים וחמנרש נשא אשח אחרת וילדה סמנו בנים סותרים הגנים לחנשא זח עם זח וליכא למיחוש מתוך שנעשו מחותנים יבואו לידי איסור

(באח״ט סי׳ קי״ט ס״ס י״נ).ה דבלא״ח אסוריז לשמש ולא משום דכושין ד יב) אפי׳ באשתו נ ממנו אפ״ח אסור משום דבושין ממנו לדבר דברים שבצנעח בינו לבינח (מחרש״א עירובי! סנ:) וכתב במשנח ברורה בשעח״צ (או״ח סי׳ ד״מ אות

ל״ד) ראם שניחם בעצמן מבקשין אותו שיישן בחדרם ליבא איסורא.ה ואם חמקוד בעצמו נפל למטח וראתח עי״ו ר ו ק מ ר מ ק ע נ א) ש דם חאריכו בזח חאחרונים ובבר חביא בפתחי תשובח (סי׳ קפ׳׳ח ס׳׳ס זי) בשם הנודע ביהודח דדבר זח לא ניתן רשות לכל מורח לפסוק חדין כי אם לנמלי חדור. ועי׳ בשו״ת חתם סופר (סי׳ קמ׳׳ח וסי קע״א) שלא רצח

לסמוך על עצמו לבד.

16) סימן קי״ס סעיף >jnr 18) עירובין ס״ג: 17) שמ סעיף זד.

פ קצור שלחן ערוף קנג

ידועיש או שלא בזטנח. ואפילו אירע לח איזה אונם ב) אשר מחטת זח יצא טטקורח דם, חרי חיא טטאח נדה עד שתספור שבעח נקיים ותטבול כראוי. וכל חבא עליח בטוטאתח חייב כרת וכן חיא חייבת

כרת 1), ועל חנניעח דיר חבח חייבים מלקות 2). כ אפילו לא חרנישח שיצא דם טמקורח, אלא שטצאח כתם ג) דם בבשר או בחלוקח ד), או בםדינח, או בשאר מקום, ואין לח לתלות שבא מטקום אחר אלא שבא טטקורח חדי חיא טטאח. וכל אשת שטצאח איזח כתם אפילו אינו אדום טמשה) אלא שאינו לבן טטשי)

שערים מצוייניס כחלכח

ב) איזח אונם היינו ע״י ספיצה או שהרופא פתה לח פי חםסור בטכשירו ועל ידי זה יצא משם דם. ואם הרופא פתח לה הטסור ולא ידוע

אם יצא דם, עי׳ לסמן (ס״ס י״ב). נ) אלא שמצאח כתם בפתחי חשובה (סי׳ ספ״ז ס״ס ד׳) בחב בשם שו״ת פגים טאירות (ח״ב סי׳ סכ״ו) דבל דיני כתטיס נאטרו דוסא בבגדי אשח אבל אם טצא בחם בבגדי חאיש לית בחו חששא וכ״כ בשם חסדרי טחרח. ובחכטת אדם (כלל סי״נ דין ד׳) בחב נטי ראי! די! כחם בבגד חאיש אבל בספר לחם ושטלח לחנאון ר׳ טחר״ש נאנצפריד (סי׳ ס״צ) טסשח םתוספחא (נדח פ״ו) שכחב שם דנם בבנר בעלח או בבנד בנח ששכבו בצדח יש דין כחם וכן בשו״ח בית יצחס (ח״ב יו״ד סי׳ ט״ו) בחב שסשח לחסל כיון שטפורש כן בחוספחא. ויש שרצו לוטר דחחוספחא טשבשחא חיא, עי׳ טזח בדרכי תשובח (סי׳ ספ״ז ס״ס ט״ו וסי׳ ס״צ ס״ס ו׳). ובשו״ת םחרש״ם (ח״א סי׳ סס״נ) ובשו״ח אסרי יושר (ח״א סי׳ סס״ד) כתבו שאסר לחם רב אחד משמו של חנח״ס בעל דברי חיים ששחס על חטחטיר בזח. ובדרכי תשובח שם כתב דלא ברור חשמועח עיי״ש מעמו. ובצורך

נדול או בצירוף מעם אחר םסילים עיי״ש, ד) או בחלוקח טדין חש״ס (נדח נח:) וחפוססים (טוש״ע סי׳ ס״צ סעי׳ י״ח) נראח ששייך דין כחס בכל בנדיח שחיא לבושח בחם כשנמצא טן חחגור ולממח שחיישיגן שגחספלו בגדיח אבל בסדרי מחרח (סי׳ ס״צ ס״ס מ״ח) כתב דמלבושים חעליוגים שלגו שלובשים על חבגדי חחתונים אין שייך דין כחם ומעולם לא שמע לחוש על חבחם שחוא על חבגד חעליון והובאו דבריו בדרכי תשובח (שם ס״ס ע״ז) ועי׳ בערוך חשלחן (שם סעי׳ סי) שכחב ג״כ חרברים חג״ל וסיים דאלו הדברים תלויים בראייח עיגי

חמורה לפי מגחג חםלבושים וחממוח. ח) אפי׳ אינו אדום ממש בפחחי חשובח (סי׳ ספ״ח ס״ס א׳) כתב בשם חסדרי מחרח דדם חגומח לצבע ברוין וכמו משסח סאפע, חוא

קנג 1) יורה זעה מימן קפ״ג. 2) רמב״מ םכ׳־א מה׳ א׳ ביאה ה״א.

?צור שלחן ערוף קנג פא

צריכח לעשות שאלת חכם ז), בי יש בזח חרבח חילוקי דינים בענץ נדלות וקטנות חכתםח). וגם בענין חתליה כמד. יכולין לתלותו ס)

שערים מצוייניפ כחלכח

מחור ובלחם ושמלה (סי׳ סם״ח ס״ס ב׳) השינ עליו דעינינו רואות דםראה במין חוא מהול מאדום ושחור. ועי׳ כדרכי תשובה (שם ס״ס נ׳) בזח וחביא םחרבח אהרוניס שסבירא לחו לחחםיר וכתב חוא דחמעיין במקורו כסדרי מהרח יראח נמי שלא סמך על עצמו בזח רק לעגין כתמים אבל לא בראייח נםורח ובדיקת עד בחפסס םחרח וסיים לחסל בכתמים דוסא. ועי׳ בשו״ת אמרי יושר (ח״א סי׳ צ״ז) באשח שאינה יכולח ליםחר שרואה תמיד מראה ברוין על הכתונת שלה בלי המשה כתב נמי כיון דבלא חמשה אינה רק מדרבנן יש לסמוך להסל במראה ברוין אבל לענין הםסס מהרה

ושבעה נסיים יש לההמיר. ו) אלא שאינו לבן ממש בש״ע (סי׳ סם״ח סעי׳ א׳) כתב דםראה ימס אפי׳ כםראח השעוה וזהב וכש״ב חירוס ככרתי וכעשביס מחור ובפתחי השובה (שס ס״ס ב׳) חביא בשס חשל״ח ורש״ל לחחמיר במראח חשעוח וזהב, ועי׳ בדרכי תשובה (שס ס״ס י״א) הביא םהרבח אחרונים שדעתם להסל רס שלא יהא נוסה לאדמימות והביא משו״ת תשובה מאחבה ששאל את פי בעל נודע ביחודה אם יש להורות בזה כדעת השל״ה יהשיב שאין

לזוז םפסס השו״ע. ז) צריכח לעשות שאלת חכם עי׳ בשו״ת דברי מלכיאל (ח״ד מי׳ מ״ז) באשה שמצאה כתס בימי מהרחח ונאבד סודם שהראתח לחכס וספק הוא אס היה מראה אמס או שאי אפשר לה להגביל כמות נודל חבתם חביא שס טשו״ת קגאת סופרים שדעתו להחמיר ומעמו עפ״י הש״ס (נדה כ:) שנאמנת אשח לומר כזח ראיתי ואבדתי ומשמע דדוסא שאומרת ״כזה״ ולא בסתם שנאבד וחדברי מלכיאל חולק עליו דשם מיידי ברואה ממש דחוא חשש דאורייתא וכן המור וש״ע הביאו דין זה בסי׳ ספ״ח בדיני מראות הדמיס ולא בסי׳ ס״צ בדיני כתמים יכן בבינת אדם (סי׳ ח׳) שמחמיר בבדקה עצמת ונאבד העד וטםוטסת אי היה מראה ארוס זה נמי טשומ דחוא ע׳׳י בדיקה דחוא חשש דאורייתא אבל בנדון זח דטיירי בכתס

דחוי ספס דרבנן ויש לח נם חזסת מחרח בודאי מחורח חיא. ח) גדלות וקטנות חכתם כתב בש״ע (סי׳ ס״צ סעי׳ ח׳) דשיעור כתם לטמא הוא כגרים ועוד ושיעור חגריס חוא בם׳ עדשים נ׳ על נ׳ דחיינו ג׳ עדשים ועליחם עוד ג׳ ועליחס עוד ג׳ ואחמגים שיערו לפי הסםכעות שהיח לחם במדינתם, עי׳ מזח בפתחי תשובה (שס ס״ס י׳). ובשו״ת מעיל• . ה ז כ צדסח סי׳ כ״ז מצייר שם תמוגח עגולח על שיעור חבתם ו

וכתב בשו״ת חחס סופר (סי׳ ספ״ב) שבדס אחריו ומצא שיעורו גאםן, ובלחם ושםלח (שס אות י״ט) חביא זה הציור וכתב דאס הוא בתםונח אחרת יש לשער כשמח ma. ובדרכי תשובה (שם ס״ק מי) כתב שמקובל מנמלי

«p קצור שלחן מייד

ובמה אין יכולין לתלותו, וגם יש חילוק באיזה זמן שמצאה אותו י) אם כימים שהיא טהורה או בימים הראשונים משבעה נקיים יא) 3),

ג אשה שהרגישה שנפתה מקורה יג), אפילו בדקה את עצמח מיד ולא מצאה כלום הרי היא טמאה (וצריכין להודיע זאת להנשים,

שערים מצויינים גחלכה הוראה שהוא בערך 19 מילימעמער ובש״ע התניא (םי׳ ק״צ) כתב שהוא

בערך נ׳ רבעי אגודל. ט) במה יכולין לתלותו עי׳ בש״ע (םי׳ ק״צ סעי׳ י״ח) שאם נתעםקה בבהמה ועוף שתוטין שמלוכלכים בדם תולין בזת ועי׳ בפתהי חשובה (שם ם״ק ל״א) ראם דרכה שיוצא דם מהוטמה תוליז בזה וכן אם לובשת פוזמקאות אדומים ולפעמים בעת הזיעה נופל האדמימות על החלוק. וכתב בערוך השלת! (שם םעי׳ ע׳) רכן אם יש לה הולי הטחורים (נילדענא אדער) ולפרקים זב ממנה טיפי דטים טפי הטבעת תולה בזה, ועי׳ בדרכי תשובה (שם ס״ס ק״ה) דאין תוליז הכתם אלא במקום שיש נם הוכהה שיכול לבוא משם במה שתולין בה דאל׳׳כ אין מהזיקין קולא ממקום

r בפת׳׳ש הנ״ל. ״ r r למקום. והוא כפי ראות עיני הריב : י) באיזה זמן שמוצאת אותו עי׳ בטו״ז (סי׳ קפ״ה ם״ק א׳) ובש״ך (שם ם׳׳ק ני) שהביאו רברי הב״ה שכתב שלא יורה המורה על מראה שהביאו לפניו אלא לאחר שנתייבש דלפעמים אהר שנתייבש ימצא ארום בקצותיו וחם חלסו עליו דאחזוקי ריעותא לא מהזקינן וכן המנהג שאין

ממתינים, ועי׳ בדרכי תשובה (שם ם״ק א׳) שהאריך בזה ורובם מקילים. עוד כתב בפתחי תשובה (שם ס״ס א׳) בשם נבעת שאול בכחם שבלילה נדמה למראה טמא וביום שכבר נתייבש נראה למראה טהור יש להקל ובסדרי טהרה (סי׳ ק״צ ם״ק צ״ג) כתב דדוקא אם בלילה מםםקא ליה יכול לסהרו ביום אבל אם בלילה איתחזקא ליה לאיסור וכשחזר וראה ביום חיח לו טראח טחור אין לחקל וכן חעלח בערוך חשלחן (עי׳ קפ״ח םעי׳ ט׳׳ז) ועי׳ לשטן (סי׳ קנ׳׳ט ם׳׳ק חי) אי מותר להורות מראות כתטים

בלילה. יא) או בימים הראשונים משבעה נקיים כתב הרט״א (סי׳ קצ״ו סעי׳ י׳) דבשלשה ימים הראשוגים של ימי הספירה אם מצאה כתם אין תולין אותו להקל במו שתולין שאר בתמים דבג׳ ימים הראשוגים צריכים להיות גקיים לגמרי ובפתהי תשובה (שם ם״ק י״א) כתב דאם מצאה הכתם לאהר הג׳ ימים אלא שיש לחוש שזה הכתם ראתה בתוך ג׳ ימים ולא ידעת

עד עתה הביא שם דעות להקל ולחחמיר. יב) שנפתח מקורה בפתהי תשובה (סי׳ קצ׳׳ד ם׳׳ק ד׳) כתב בשם חנודע ביחודח (חניגא םי׳ ק״כ) דאין חילוק בין אם נפתח מעצמה או

3) סימן קס״וו, ק״1, קצ״ו.

קצור שלחן ערוף קנג

כי תרבח נשים אינן יודעות זאת) אבל אם םצאח שיצא םמנח איזה ליחה לבנח בלי שום תערובות אדמומית חדי חיא פוחורח4).

שערים מצוייניס כחלכח שהרופא הבנים אצבעו או איזה בלי ופתה פי המקור ולעולם אמרינן ראי אפשר לפתיהת הסבר בלא רם וטמאה ובספר בינת אדם (םי׳ כ״נ) השיג עליו דבאצבע אי אפשר להניע להססור דהא גם ההפסק טהרה היא באצבע וגם האבר השימוש בעצמו איגו טגיע להסקור אף שהוא גדול מהאצבע, וכן בשו״ת התם סופר (יו״ד סי׳ קע״ט) בתב ראי אפשר להניע באצבע עד המסור הן באצבעה והן שאחרים הבגיסו אצבעם לאותו טקום. ובשו״ת אבני צדק (יו״ד סי' פ״ג) מקיל ג״כ בבדיקת אצבע זולת בשאטר הרופא שהכניס לתוך המסור וברעת תורה (קונ״א אות רל״ו) בתב שאמר לו רופא מומחה שאי אפשר כלל להכניס אצבע להמקור ובדרכי תשובה (שם

אות י״ט) חעלח נמי לחקל באצבע. ב.) ובאם בדק הרופא ע״י בלי מכשירו (אינםטרוסענט) יש בזה פלוגתת אהרונים הבית יצחק (ה״ב יו״ד סי׳ י״ד) והמהרש״ם בדעת תורה שם ושאילת שלום (מהד״ק סי׳ נ״ט) ועוד אהרונים עסהם הם מן חסחטירים ראםשר לפתוח בזה פי המקור ולעומת זח חסנחת שי (סי׳ נ״ר) ובתב שהסכימו עמו הגאון ר׳ שלמח סלונר וחגאון ר׳ מדרבי זאב אימיגגא סלבוב ובן חעוננ יו״ט (סי׳ ם״ר) ודברי מלכיאל (ח״ב סי׳ ג״ו) והאבן יקרה (מהרו״ג סי׳ ל״ז) ועור אחרונים עסהם הם מן המקילים ובדרכי תשובר, שם בתב דמנחג לחורות בזה לחחסיר ובברכת משה (סי׳ ב״ר) בתב בשם הגאון

ר׳ יושיע מקוםנא ראם אינח מרגשת כאב בודאי לא נכנס למקור. u ואם ברקה הרופא ע״י שפופרת חראי (שפיגל) בתב בשו״ת בית יצחק חג״ל (ח״ב יו״ד סי׳ י״ר) ששמע מרופא מומחח שהוא איגו מבגיס את חראי להמקור אדרבה הוא מצמצם לחבגיס את צואר בית הרחם לתוך השפינל ולא להכניסו להסקור וזר. דוקא אם לא הרגישח כאב אסגם אם סרנשת באב יש לה לשאול להרוםא אם נכנס להסקור ואם אסר שנכנס תספור ו׳ נקיים ואם אוסר שלא נכנס יש להאמין להרופא ואם בדיקהה בתיו נ׳ ימים חראשונים של שבעח נקיים יש לחחמיר. ובשו״ת ו , w ד

עצי הלבנון להנרי״ל צירלזאן (סי׳ נ׳) מקיל בזה בבל אופן שירוע לו שלא יתכן כלל לפחוח סי המקור ע״י בלי זו.

ה וקילוח (איינשפריצונג) שעושים הרופאים להנשים בהרחם בתב בשו״ת בית יצחק הנ״ל להקל אלא שאם סדנשת כאב יש לה לשאול להרופא וכנ״ל. ובדעת תורה הנ״ל (קונ״א אוח רל״ו) כתב שנודע לו מרופא מומחה דקילוח או משחח שעושים הרופאים לא מניעימ עד המסור ויש להקל בזה

4) קמ״וו סעיף א׳ וסימן ק״* סיזיף *.

פד קצור שלחן ערוד ק9ג

ד כתיב 5) ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב. טדכתיכ לא תקרב, דרשינן שכל מיני קריבה אסור, שלא ישהזק ולא יקל ראשו עמה אפילו בדברים המרגילין לעבירה, אכל מותר להתיהד עמה, דכיון שכבר בא עליה וגם יש לה היתד לאהר שתטבול, לא תקיף

יצריה, ולא היישיגן שמא יבא עליה באיסור 6). ה לא יגע בהיג)אפילו באצבע קטגה, ולא יושיט מידו לידה אפילו דבר ארוך וכן לא יקבל מידה׳ וכן זריקה מידו לידה או מידה

לידו אסור ל). ו לא יאכל עמה על השלהן אלא אם כן יש איזה שינוי דהיינו שיהיה איזה דבר מפסיק בין קערה שלו לקערה שלה. דבר שאיןת מקומה, ואם דרכן דרכו להניהו שם פעם אהדת, או שתשנה א שכשהיא טהורה אוכלין מתוך קערה אהתיד), ועתה אוכלין כל אהד

מתוך קערה אהרת םני בהכי8). ז לא ישחה טשיורי הכום ששתתה היא, ואם הפסיק אדם אהר ביניהם או שהורק אל כוס אהרת שרי. ואם שתתה והוא אינו יודע ורוצה לשתות טכום זו איגה צריכה להגיד לו ששתתה היא טמנה (אבל אם ידע ששתתה אלא שלא ידע שהיא נדה כתבתי בספרי להם ושמלה כי נראה דצריכה להניד לו), היא מותרת לשתות טשיורי

שעריפ מצויינימ ההלכה וכ׳׳ב בספרו מהרש׳׳ם (ה״ד סי׳ סמ״ו) ועי׳ בדרכי חשובה שם שחביא נם םשו׳׳ת שם ארי׳ ומשו׳׳ת לבושי מרדכי שמקילים בקילוח. ובן טצאתי בשו׳׳ת מו״ר מחר׳׳ש (ח״ו סי׳ צ״ז) אף ששאלתו סובב על מח שהנשים

עושים לעצמן חסילוח ולא חרופא מ׳׳מ מלשונו פמומע שאין חילוק ע׳׳ש. ינ) לא ינע בה ובשו׳׳ת פרי חשדח (ח״נ סי׳ קי׳׳ט) כתב במי שחוא חולח או סומא וצריך לחוליכו אין לחתיר שתחזיק בידו אפי׳ ע״י חפסק חציצח בתי ידים וכדומח אלא שיש לחסל באופן זח שתקח איזה חפץ בגד או מקל וחוא יאחז בצד חא׳ וחיא תאחז בצד חב׳ זח יש לחתיד בשעחד״ח וחובא בדרכי תשובח (סי׳ סצ״ח ס״ס ז׳) וכשאי אפשר באופן זח ויש חשש סכגח בודאי יש לחתיר בפרט ע׳׳י חפסס חציצח וכמש״כ

חרט״א (שם סעי׳ י״ז) ועי׳ בםת״ש (שם אות י״ז) ועי׳ ס״ס י״ז. יד) מתוך קערה אהת וכשטשיטין סערח גדולה עם חתיכות וכל אחד נוטל טטגח על סערח סטגח חמיוחד לו ואוכל אין בזח איסור כיון דאין חאכילח מיד כלסיהתו מסערה הגדולה אלא משתמש בגתיים בכלי

אחר (באח״מ סי׳ סצ״ח ס״ס א׳).

7) 09 סעיף בי. 8) 09 סעיף 1.

5) ויקרא י״ח ייט.. 6) סימן קצ״ה סעיף י

י!*יי שלחן עייד יןנג גוה

כום שלו 9), ויש אומרים דבשם שאסור לשתות משיורי בום שלה כך אםור לאכול משיורי מאכל שלה 10).

ח לא יישן עמה בטטה אהת אפילו אין המטה מיוהדת לה, ואפילו כל אהד בבגדו ואין נוגעין זה בזה ואפילו יש לכל אהד מצע בפני עצטו, ואפילו אס שוכבים בשתי מטות והטטות גוגעות זו בזו אםור, ואס שוכבין על הארץ לא ישכב פנים גנד פנים אלא אם כן יש מרהק רב ביניהם, הוא הדין אם ישנים בשתי טטות םטוכות זו לזו בארכן, שלפעמים הם פגים גגד פנים אף־עליפי שיש הפםק בין המטות יש לאםור, אלא אם כן יש מרהק רב ביגיהסטו), ואםור להבעל אפילו לישב על הטטה המיוהדת לה אפילו שלא בפגיה, והיא אסורה

.(n לישן על המטח המיוהדת לו, אבל לישב עליה אין לההמיר ט אםורין לישב על םפםל ארוכה שהיא מתגדגדת ואם אדם אהד מפםיק ביניהם מותר. ולא ילכו בעגלה אהת או בםפיגה אהת, אם הולכים רק דרך טיול כגון לגגות ופרדסים וכיוצא בזה, אבל אם הולכים מעיד לעיר לעסקיהם מותר אף על פי שהם לבדם, ובלבד

שישבו באופן שלא יגעו זה בזה 12). י לא יסתכל בשום מקום מגופה כמקום שדרכה לכםות, אכל, אםוד ( ה״ הנ במקומות הנלויים מותר לו להסתכל אף־על־פי שהוא נ

להדיה בבשמים המיוהדים לה 14) ואסור לשמוע קול זמר שלה 15).א ראוי לח שתיחד לה בנדיםסז) לימי נדותה כדי שיהיו י שניחם זוכרים תמיד שחיא נדח, ובקושי חתירו לח שתכחול ותפקום ותתקשט בבגדי צבעונים בימי נדותח אלא בדי שלא תתננח על

בעלת 16).

שעריט מצוייגימ כחלכח סו) יש מרחק רב ביניחם כדרבי תשובה (שם ס״ס ל״נ) הניא מספר סב הישר שכתב בשם האריז״ל שיהיו המסות דחוסות זו מזו כאופן

שלא ינע בלילה הכר העליון שמכסה בו במטת אשתו נדה וכן להיפוך. מז) שתייחד לח בנדים עי׳ בתורת השלמים (שס ס״ס י׳) דאפי׳ בנדיס נאים ומסושטיס מותרת להלבישם והוא בכלל מה שאמרו שהתירו

לה להתסשט בימי נדתה.

13) שפ סעיף ד.jppo 14) פית שפ

13) שפ מק״י. 16) שפ סעיף 1ד ס׳.

9) שפ סעיף ד. 10) סעיף 4.

11) סעיף ה׳ ד. 12) שפ סעיף ה׳ גהגו-

tsp ו קצור שלחן ערוך פ

ו י נ ו לפ ח י נ ח ל ו ו ו ל א י ב ה ו ל ו א י נ פ ס יין ב ו נ לו כ ו ז ס א ת יב לר ת ו ל מ כ ו ה י נ פ א ב ל ל ש ב ו א י נ פ ו ב ת ט ע לו מ י צ לא ת , ו על השלהןו י נ ץ פ ם לרהו י ק לו מ ה ליצו ר ו ס א , ו ה ת ש א ע י ח דע ש ו א י ו ה י ש אף על פ

ם 17). י נ נ ו ם צ י ו מ ל י אפ ו ו י ל נ ר ו ו ידיג ו ר למז ו ס א א ו ך ה ם כ ו כ ת ה נ לו א ו ה למז ר ו ס א א י ה ם ש ש יג כא ו ו ה ל ה אפי ד ל ה ו י מ ם יין ה ו ה כ ה ל ו לשלו ל י פ א א ל ד א ו לא ע לה. ו

ר 18). ו ס ה א כ ר ל ב ס ש ו כו ש מ ש ת ל ר ת ו ו זולתה״ מ ח ו ש א מ ש י ה ואין מי ש ל ו א ה ו ם ה T או ב י כ ש ה ל ו ו מ י ק ה ו ל ל י ר אפ ח ר א ב די ד ל י ק ע ח ר ע י נ ו נ ן ב י א ש ש ו מ י שה מ ת מ ע צ ח ו ו י ל ו ידיו רג י ת פג צ ח ר ח ר מ ת ו י ר ב ח ז ת ק ש , ר ו מכ לתו ו( ז גיעחי א ג ל ו כ ל י ח אפ ש ם ש ח ל ל ע ב ר ל ו ס ח א ל ו ח ח ש א ם ח א . ו ו י נ בפם א . ו ח נ ש ם ש י א ש ו צ מ ר ל ש פ י א א ק גדול ש ח ת ד ע ש ם כן ב א א ל אש ש מ ר לו ל ת ו ו מ ח ו מ ח כ ח מ ו ר מ ח א א פ ו ם ר ן ש אי א ו פ ו א ר ו ל ח ע ב ח

. ( ! » ה ג ח ר. ו ך תאו ר ח ד ש ו ו ע ג י א ן ש ו , כי ( ו ו ת חדפקי ח א ל

ח, נ בו י לי מ י ם כ ר ג ה ז י ן ל י כ ת צרי ו ר כ ז ג ת ח ו ק ח ר ח ל ח כ ט1 בל ו ב ט ל ח מ ר ח א ת ם נ ך א ר כ ח ח גקיים, וגם א ע ב ת ש ר י פ מי ס ו בי ג י דחי

ל 30). ו ב ט ת ר ש ח א ד ל ר ע כ ז ג ל ח כ ם ב י ר ו ס ח א ג מ ז בח נ י א ן ש י חג ו ה נ נ ו ב י ם ימי ל ד ו ה ק ת י י א י ר מ י ה ב ד ה ג ש טז אם ו ו מי נ י ם דהי י א ר ו ם נ י מ י ך ב , א ת ל ל פ ת ה מ נ י א ת ו ס נ כ ת ה י ב ת ל ס נ כ נה ה ל י ה י ת ו ס נ כ ת ה י ב ם ב י פ ס א ת ם מ י ב ר ת ולהלן ש ו ה י ל ס ן ד ו ש א רה א י ש א מ י ה ש כן כ . ו ל ל פ ת ה ל ת ו כ ל ת ל ר ת ו ך מ ל א ת ם ל ל א דו ן נ ו ב צ עת ס נ כ ת ה י ב ת ל כ ל ה ל נ מ ע ז י נ ה ת ש ד ל ו א י י ה ש ו כ ה א ת ו ב ה א נ ת ב א

שערימ מצוייניפ בהלכה

ח בדרבי תשובה (סי' סצ״ה ס״ס נ״ו) הביא ע י נ א נ ל ׳ ב י פ יז) אר בית שערים כת״ י (להנאון ר׳ עמרם בלום) באשה שהיתה ה ולה על פ ס מך העין איזה טיפין ע״י שפוטרת סטן עינה והרופא נתן לה ממ לחטיף לתו העלח שם לתתיר משוס דחוא מנע ע״י דבר אחר וליגע בעין גופא לפתחום גופח מ אי אפשר ע״י אחר יעשח ע״י דבר חםםסיס לחגיח בנד על ססו א

ק עי׳ לעיל (סי׳ סג״ב ס״ס ו׳) בסופו בענין פ ד ת ה ה א ש ל ש מ יח) ל

ת 1ג). ר ת ו ה מ ז צא ב ו י כ ו

וכדומח.

רופאים ישראלימ שמבקרים אשח.

30) שם סעיף י״ו. 21) ש׳׳ע אוחו חייט סוף סינע ם״ח וגמג״א.

17) סעיף י׳ י״א י״ג. 18) סעיף ייג•

19) סעיף ס-ו ס״ז י״ז ועי׳ לזווים.

קצור שלחן עייר קנוי פז

קנד. סדר קביעת הוסת ודין בדיקה לפגי תשמיש ולאחר תשמיש. ובו ד סעיפים.

א בל וסת נקבע בשלשה פעמים רצופים, שאש ראתה שלשה פעמים רצופים בזמן שוד• כפעם בפעם אזי זמן זה הוא לה לוסת קבוע. יש נשים שהן קובעות זםתן כימים שוים בחדש K), כגון שראתה שלש פעמים רצופים כל פעם בראש הדש והוי לה וםת קבוע כראש הדש, ובן אם ראתה שלש פעמים כהםשה ימים בחדש, אזי יום המישי בהדש הוא יום וסת קבוע שלה. וזה נקרא ״וסת הימים״ שקבעה ביום ידוע בהודש. ואןש על פי שמספר הימים אשר בין ראיה לראיה אינם שוים כי יש הדשים שאין להם רק כ׳׳ט יום דש מל׳ יום, מכל מקום כיון שהיא למודה לראות כיום קבוע בהודש הוי לה יום זה

וסת קבוע!). ב אבל רוב הנשים דרכן לקבוע וםתן בהפלגות שוות, דהיינו שהיא מפלגת ומתלקת בין ראיה לראיה ימים שוים במספר. כגון שהיא רואה פעם אתת ומפסקת המשה ועשרים יום או שלשים יום או שנים ושלשים יום וכדומה והוזרת ורואה, אם עשתה שלש הפלגות שוות ורצופות היו לה וסת קכוע וזה נקרא ״וסת הפלגות״, ולאהר שתפליג שוב ימים במספר אלו אזי יום הבא הוא יום וסת קבוע

שעריפ מצויינים בהלכה א) בימים שדם כהדש עי׳ בשו״ת כני ציון לחג׳ ר׳ דוד שפירא (סי׳ י״ר) שהאריך בענין סו התאריך והוא המסום שהסכימו עליו כל העולם שזה התהלת המזרה וסוןי המערב ומשנים מנין יום השבוע ויום ההודש דהיינו אם עובר ממזרה למערב, דהיינו מאזיא או מאוסטדליא לאמריקה, כופלים את יום העבר ואם עובד ממערב למזרה, מאמריסח לאוםטדליא או לאזיא מדלגים על יום המחרת. ויש להסתפס בזה באשה שעוברת על הנבול הזה מה דינה לענין וסתה ראם נסעה ממזרה למערב שכופלים את יום העבר ואם לא היו כופלים היה מניע עתה שעת וסתה וע״י שכפלו את יום העבר לא הגיע עוד זמן וסתה אי צריך לה להשוש או לא וכן אם הגיע לה וסתה ביום אחמול ואם לא היו כופלים את היום כבר עבר זמן וסתה ומותרת לבעלה ע״י בדיסח וע״י שכפלו אסורה גם היום ולחפך ג״כ אמ עברח ממערב למזרח שדלגו על יום חסחרת וגהסד לה יום זח מח דיגח לעגין וסתח ראם לא חיו דולגים לא חיח מגיע עוד שעת וסתה

קנד 1) סימן ק6״ם סעיף ד ובשיו 0קי»4

פח קצור שלחן ערוף קנד

שלח. וכיון שבל וסת אינו נקבע בפחות משלש פעמים וחפלגח אינח ניכרת אלא בשתי ראיות, לכן לוסת המלגות צריכות ארבע ראיות כגון שראתה היום והפליגה המשה ועשרים יום וראתה, ושוב הפלינה המשה ועשרים יום וראתה, ושוב הפליגה המשה ועשרים יום וראתה, הרי ראתה ארבע פעמים אשר ביגיהן שלש הפלגות שוות וקבעה

וסת 2). ג ויש נשים שאין להם יום קבוע לראות לא בימי ההודש ולא בהפלגות שוות, אכל יש להן סימגים כגופן כגון שדרכה היא שקודם ראיתה היא מפהקת, דהייגו כאדם שפושט זרועותיו מהמת כוכד או כאדם שפותח פיו מחמת כוכד, או כאדם שמוציא קול דרך

שעריפ מצויינימ בחלכח

ועל ידי שדלגו בא לה שעת וסתה ביום אהד סודם שהיה ראוי לה וכדומה, ונשאר בצ״ע. ולדעתי תלוי בפלוגתת האהדונים אם הפרישה בשעת וסת הוא מדאורייתא או מדרבנן דהמו״ז (סי׳ ספ״ד ס״ס בי) והש״ך (ס״ס ה׳) ס״ל דהוא מדרבנן והםת״ש (שם אות נ׳) הביא מאהרונים דהוא מדאורייתא ולפי הפוססים דס״ל דהוא מדרבנן ובפרמ לפי מש״כ במהרת ישראל (סי׳ ספ״ד ם״ס כ׳) דבוסת שאינו סבוע לכו״ע הוא רס מדרבנן, היה נראה שיש מסוס להסל דהא נס לענין שבת האריכו בזה האהרונים (עי׳ לעיל ה״ב סי׳ ע״ב ס״ס א׳) ולדברי הכל הוי ספס ומה״מ העלו שיש להתמיד לשמור שתי שבתות עיי״ש והא תינה לענין שבת דהוא דאורייתא אבל וסת דהוא דרבנן יש מסוס להסל וכעין זה מבואר בדברי נדול האהרוניס בשו״ת מהרי״א אםאד (יו״ד סי׳ ס״צ) באשה ששכהה את יום עונת וסתה אי עריבה להוש לכל הימים מעתה עד שיבא הומת או לא והעלה שאינו דומה למה דאמרינן (או״ה מי׳ שד״ם) בהולך במדבר ואינו יודע יום השבת דאזלינן שם להומרא משוס דהתם הוא איסור ססילה משא״כ הבא הוסתות הוא דרבנן יש לומד ספס דרבנן לסולא ועוד דרוב נשים סודם שבא הוסת יש להם סימנים בנופם שמרנשת איזה הולי בראשה או בבמנה ואברים כבדים עליה והכא כיון שאינה מתשת איזה תולי אין להוש שמא יבא האורת פתאום דחוא מילתא דלא שכיהא היא לכן כל זמן שאינה מרנשת איזה ממיסנים הג״ל הבדוס עצמה ומהודר. היא עכ״ל, עיי״ש. ועי׳ לסמן (סי׳ סנ״ה ס״ס אי) מה שכתבתי בדין זה וה״נ לנדון דידן. ואין לומר דהוא ספס הסרון ידיעה דלא הוי ספס דהא היכי דהוי ספס לבל העולם שפיד הוי ספס כמש״כ המו״ז (יו״ד סי׳ צ״ה ס״ס ו׳). ולירא שמים יש לו לההמיר עפ״ י מש״כ בלבושי שרד (סוף הלכות נדה אות ע״ו), ועי׳

לסמן (סי׳ סנ״מ) לענין שבעה נסיים בנדון זה.

ג) שס סעיף ב׳ וסימן קפ״ד סעיף א׳•

BO קצור שלחן ערוף קני

ן מחמת חמאכל שאכל, כל אלו עניני פיהוק הן. וכן אם מתעטשת ו י חניח או כו נשת איזח מיחוש ננד טי ך מטח או דיר מעלח או מי דיות בשיח, או ו שעי י חקדחת או תסמי י חם או שאחזח צי כבית הי שיאשה ואיבייה כבדים עליה, כל שהתזיקו שלש פעמים יצופיםי זו קבעה י שבא לה אהד ממקריים הנזכרים ואהר כך דאתה דם ה וסת וזח נקרא ״וסת הגו!*״. ודוקא פיהוק ועיטוש כמה פעמים זה אחר זה חוי סימן וסת וקבעה בתם אבל משום פיחוק ועיטוש פעם אחת אין חוסת נקבע כי זח דרך כל האדם 1), ודוקא שקבעח כל השלש פעמים על ידי מקרה אחד, אבל אש פעם במקרה זה ופעם

במקרה זה לא הוי קביעות 4).

ד ויש שקובעות לימים או להפלנות שוות בצירוף פיהוק ועיטוש וכדומה, דהיינו שבכל המשה ימים בהודש היא מפהקת או מעטשת ואהר כך היא רואה, או כשהיא מפלנת מראיה המשה ועשרים יום היא מפהקת או מעטשת ואהר כך היא רואה, זה נקרא ״וסת המורכב״ ג) דהיינו שהוא מורכב מיום שוה עם סימן הגוף אם קבעה כן שלש פעמים, אזי כשהגיע יום המונבל והיא מפהקת או טעטשת חוששת לו. אבל ביום גרידא או בפיהוק ועיטוש גרידא איגה צריכה

לחוש כיון שלא קבעה אלא בתרווייהו כהדדי 5). ה כל אשד• שיש לה וסת קבוע הרי זו שלא בשעת וסתה

שערים כמנוייניפ גהלכח

ב) זה גקרא וסת המורכב בעל המחבר בא! השמיט עוד וסת הדילוג ווסת הסירוג שלא פירש ענינם ובאיזה קצור שלחן ערוך שיש עליחס חגחות לחם חפנים מבעל חמחבר בעצמו כתב שהשמיט אותם מפגי שאיגמ שכיחים. וכדי לחשלים חעגין אביא לכאן גם אלו חוסתות. ״וסת חדילוג" חוא כגון שראתח שלשח פעמים בדילוג שראתח בראשוגח במ״ו בניסן וכפעם אחרת במ״ז באייר ובפעם שלישית בי׳׳ז בסיון ובטעם רביעית בי״ח בתמוז קבעח וסת חחדש לדילונ וחוששת עי״ז לי״ס באב ולב׳ באלול וכן לחלאח ויש אומרים שאינח צריבח לראות בפעם רביעית אף שאין באן רק שני פעמים בדילונ מ״מ ביון שחיה כאן עכ״פ שלשח ראיות נ״כ קבעח וסת לדילוג (ש״ע סי׳ קם״מ סעי׳ ז׳). ״וסת חסירונ״ בנון שראתה באחד בניסן ובפעם אחרת באחד בסיון ובפעם שלישית באחד

כאב קבעה וסת לחדשים בסידונ (שם סעי׳ מי).

or (3 סעיף י*מ. 5) שס סעיף כ׳ כ״ג. סעיף כ״ג <4

צ קצור שלחו מייד קנד

בתזקת טהרה, ובעלה בא עליה ואינו צריך לשאול אותה כלום. ואפילו היא ישנה קצת יכול לבוא עליה, ואינה צריכה בדיקה לא לפני תשמיש ולא לאתר תשמיש, ואדרבא אין לה לבדוק את עצמה בפני בעלה שלא יהא לכו נוקפו להשוב מסתמא הרגישה שאם לא הרגישה לא היתה בודקת, ולכן אם תבדוק בפניו לפני תשמיש איכא למיהש שמא מהמת שיהיה לבו נוקפו יפרוש את עצמו ממנה, ואם תבדוק בפניו לאהר תשמיש איכא למיהש שמא תהא לבו נוקפו להשוב דמסתמא הרגישה כשעת תשמיש, ויפרוש את־עצםו בפעם אהרת, ועל כן לא תבדוק בפני בעלה, אבל שלא בפני בעלה, כל אשה שמרבה לבדוק

את עצמה הרי זו משובחת 6). ו אשה שאין לה וסת קבוע כלל, יש לה לבדוק את עצמה ג) לפני תשמיש ולאהר תשמיש, וגם הבעל יש לו לקנה את עצמו לאהד תשמיש ולראות אם לא נמצא איזה טפה דם, ואך כשהיא בהזקת מסולקת מדמים כגון מעוברת לאהד שלשה הרשים או מניקה או זקנה

אלו אינן צריכות בדיקה ל). ן ויש נשים שאין להם וסת קבוע ממש, אבל יש להן על כל פנים מספר ימים ידועים שבהם איגן רואות, כגון שהיא מוהזקת שבכל המשה ועשרים יום לאתר ראייתה אינה חוזרת ורואה אלא אהר כך ואז אין לה יום קבוע, שלפעמים היא מאהרת יום או יומים או שלשה ימים ו), אשה כזו עד המשה ועשרים יום כיון שהוהזקה

שערים מצויינימ בהלכה

נ) יש לה לבדוק את עצמה כך נפסק בש״ע (סי׳ ספ״ו סעי׳ ב׳) אבל הש״ך (מם ס״ס בי) העלה מאין צריך לבדוס וםייס רכן עטא דבר ובפתהי תשובה (שס ס״ס ב׳) הביא עליו דברי תורת השלמים דבםסום שנחנו לחסל אי! לחחטיר אבל בלא כן יש לההמיר כדברי המחבר ובדרכי חשובח (שם אות ז׳) חביא חילוס בי! בדיסח דסודם חתשמיש שאז יש

לחחמיר והבדיסח דלאחד חתשםיש תלוי בחמנחנ. ד) או יומים או שלשה ימים עי׳ מזח בפתחי תשובח (סי׳ ספ״ד ס״ס ח׳) מש״כ בענין זה. ובשו״ח אבני צדס (יו״ד סי׳ ע״נ) כתב רדוסא אם חוא זמ! מועט כמו שלשח ימים יםםוס חמורח לחפריש כל חשלשח יטיס אבל אם הוא זטן רב טאוד שרגילה לראות סעםים בט״ז ופעמים בכ״ח סשה הדבר להםוגי עם לפרוש כל היםים על כן ישיב להשואל כי בעל גפש יהטיר לעצטו וטי שרוצה לחסל יש על טי לסטוך עיי״ש וחובא

6) סי׳ קפ״ד סעי• א׳ וסי׳ קפ״ו סעיף זר. 7) שס וסימן קפ״ט סעיף ל״ד.

קצור שלחן ערוף קנח

שלש פעמים שבימים אלו אינח רואח, דינח בימים אלו כמו אשה שיש לח וסת קבוע, וכיסים שלאהר־כך שחיא נבוכח בחם ואין לח

בחן חזקת טחרח אסורח לבעלה 8).

——<m> קנה. דין פרישה סמוך לוסת. והחילוקים שבין וסת

קבוע לאינו קבוע. ובו י״ב סעיפים.

א תנו רכנן1) וחזרתם את בני ישראל ממומאתם. אסר רבי יאשיח מכאן אזחרח לבני ישראל שיפרשו מנשותיחן סמוך לוסתן א). וכמה, אמר רבא עונה. ועונה היא 2) או יום או לילח שאם זמן וםתח היא ביום אף על פי שרנילה לראות בסוף היום, מכל מקומ נאסרה םתהלת היום וכן אם רנילה לראות בבוקר ולא ראתה, מכל מקום עדיין היא אסורה כל היום עד הלילה, וכן אם וסתה כלילה אף על פי שהיא רנילה לראות כתהלת הלילה או שהיא רנילה לראות בסוף הלילה מכל מקום היא אסורה כל הלילה. ולהרבה פוסקים לא לבד בתשמיש היא נאםרה אלא נס בשאר מיני קריבות היא אסורה וכן

יש להתמיד 3).

שערים מצויינים בהלכה בדרבי חשובח (שם אוח כי) ועיי בשו״ח םהרש״נ (יו״ד סי׳ ם״ד) נשאל ג״כ באשח רעד יום ל׳ לא רנילה לראות ומשם עד יום ם״נ משנית ראייחח מיום ליום העלח ג״ב דעל זמן רב בזח אין צריך לפרוש אלא צריבח בדיקח

כעת מצד הדין סודם חחשמיש אף לדברי הש״ך, ועי׳ ס״ס חקודם. א) שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן חטו׳׳ז (סי׳ קפ״ד ם״ק כ׳) וחש״ך (שם ס״ס ח׳) םבירא לתו דחוא מדרבגן וקרא אסמכתא בעלמא חוא ובפתחי חשובח חביא מחרבח אחרוגים דםרישח זו מדאורייתא. ועי׳ בשו״ח טחרי״א אםאד (יו״ד סי׳ ק״צ) באשח ששכחח עוגת וםחח איגח צריבח לפרוש מבעלח בל חימיס מעחח עד שיגיע וםחח כיון דוסתוח דרבגן ועוד דרוב גשים קודם שבא וםחן יש לחם סימנים בגופם שמרגשת איזח חולי בראשח או בבמגח וביון שאיגח מרגשת שום חולי חבדק עצמח וטחורח חיא. ועי׳ בדרכי חשובח (סי׳ קפ״ס ם״ק ב׳) מח שמפלסל בדבריו וחעלח גמי

בדבריו, ועי׳ לעיל (כסי׳ חקודם אוח א׳) מח שבחבגו עוד בעגין כזח.

8) סי׳ קט*ד סעיף ב׳, וסי׳ קס״ו סעיף ג׳. 2) זיז דף ע״ח. קנה 1) שבועות י״ח! 3) סימן קפ״ד סעיף ב׳ וסד״ז סקיג

צב קצור שלחן ערוף קנח

ב יש אומרים דעונח זו שהוא צריך לפרוש את עצמו זה עוגח שלפני העונה שהוסת בה, דהיינו אם וםתה בלילה אסורה גם כל היום שלפניה, ואם וסתה ביום אסורה גם כל הלילה שלפניה וכן יש לנהונ ג), ואך כשהוא יוצא ג) לדרך ו) או שהוא בא מן הדרך או שהל

טבילתה ה) בלילה שלפני עונת הוסת לא יחמיר*). נ אשה שאין לה וסת קבוע, אזי תםיד יום שלשים שלאתר יום ראיתה הוא לה כמו וסת קבוע ונקראה ״עוגה ביגוגית״, כגון שראתה יום ב׳ פרשת גת אזי יום ד פרשת תולדות הוא לה כמו וסת קבוע, ומלבד זאת עוד צריכה להוש לכל ראיה שתראה, אם להפלגות או לימי ההודש כאשר יבואר אם־ירצה־השם וכל זמן שהיא צריכה להוש שמא תראה, צריך הבעל לפרוש ממנה כעוגה הסמוכה

כאמור 5). ד כל אשה שראתה דם צריכה היא להוש שמא גם בפעם אהדת תראה ביום ההוא ובזמן הזה. לא מבעיא אם אין לה עתה

שןןריפ מצויינימ בהלכה ב) וכן יש לגהוג בדרכי תשובה (סי׳ ספ״ ד ס״ס ס׳ ובסי׳ קם״ה ס״ס נ״ז) הביא משו״ת תשורת שי (סי׳ ער״ח) דדוקא בוסת סבוע יש לחוש ליש אומרים זו לפרוש עונה הסמוכה לעונה שהוסת בה אבל בוסת

שאינח סבוע אין צריך לחוש להומרא זו עיי״ש. נ) כשהוא יוצא לדרך םדינא דשוי׳ע (שם סעי׳ י׳) מותר בכח״ג אפי׳ בשעת וסת רכן אמרו חז״ל (יבמות סב:) דחייב אדם לפקוד בשעה שחוא יוצא לדרך אלא שיש שם פלונתא רש״י ור״ת אי חך פסידח סיירי בתשמיש או בשאר מיני קורבה ואחבח לכן כתב חרט״א דחמחםיר שלא לסקדח בתשמיש תבא עליו בדכח וחחתס סופר (סי׳ ק״ע) העלה דמדינא אסור בתשמיש לכן כתב בעל חמחבד כאן דעכ״פ בעונד• שלפני עונת חוסת לא יחמיר ומח״מ משוה נם דין בא מן חדרך ודין חל טבילתח בלילח זו לדין היוצא לדרך דבאםת הילוק נדול יש ביניהם דחיוצא לדרך מוזכר בש״ס לבן נפסס בש״ע שנם בשעת הוסת יש לטסדה אבל בא מן הדרך לא מוזכר בש״ס ולא בשוס פוסס לכן אין להתיר בשעת הוסת רס בעונה

הסמוכה לעונת הוסת. ד) לדרך עי׳ בפתהי תשובה (שס אות כ״ד) תביא משו״ת תשובח

מאהבה דשיעוד דרך לענין זה הוא שנים עשר מיל. ח) שחל טבילתה מה שהתיר בליל טבילה הוא דוקא בעונה הסמוכה

4) שס ובסויז ם״ק ב׳ ושיו ס״ק ר 5) סי׳ קס״ס סעי׳ א׳ מזעיף י״ג בהגה

קצור שלחן ערוף קנח «

זםת קבוע, פשיטא שחיא צריכח לחוש שמא תראח עוד כזמן כזח זחקכע וסת, אלא אשח שיש לח וסת קבוע, אמ אירע לה ששינתח וסתה וראתה שלא בשעת וסתה, צריכה היא להוש גט לראיה חזאת כי שמא תשנה וסתה לזמן אהד. אכל אס לא שינתה וסתה אלא שאירע לה נס ראיה אהת שלא בשעת וסתה, אז אינה צריכה להוש לראיה הזאת כיון דיש לה וסת קבוע אינה צריכה להוש לוסת שאינו

קבוע 6). ה ונקוט דונמא באשה שאין לה וסת, ראתה (יום ב׳ של) ראש חדש אייר וביום המשה ועשרים בו, צריכה היא להוש לראש הדש טיון כי יש לחוש שמא תקבע וסתח לראש חדש (ונם כיום ב׳ םיון צריכה לחוש משום 7) עונד. בינוגית) בא ראש חדש םיון (וגם יומ כ׳ סיון) ולא ראתח צריכח חיא לחוש שמא תקבע לחפלנות, וכיון שהפלינה בין ראיח לראיח שלשח ועשרים יומ (מלכד יום חראיח חראשונת ויומ חראיח חשניח) צריכח נמ עתה למנות שלשח ועשרים יום ואחר כך תהוש. והיינו בהדש אייר יש לה ארכעח ימים תוסיף תשעח עשר יומ מהודש סיון והוששת ליומ עשרימ בו. כא יומ עשרימ כםיון ולא ראתה הוששת ליום המשה ועשרימ כו, כי שמא תקבע יומ המשה ועשרימ כהודש (נמ כיומ ששה ועשרימ צריכה להוש משום עונה בינונית) אכל לראש הודש תמוז אינה צריכה להוש, כי ראיית ראש הודש אייר ככר נעקרה על ידי מה שלא ראתה בראש הודש םיון,

(דכל שלא קבעה כשלש פעמים נעקר כפעם אהת כדלקמן) 8). ו ודונמא לאשה שיש לה וסת. היה לה וסת קבוע לראות בהפלגה ליומ המשה ועשרימ, ושינתה פעמ אתת ולא ראתה עד יומ

שערים מצויינים כהלכה

לעונת הוסת אבל בעונת הוסת נושא אסור כסש״כ בפתחי תשובו! (שם ס׳׳ק ב״ב) והביא עוד שם משו׳׳ת נודע ביהודה (תנינא סי׳ קי׳׳ז) דאפי׳ כלה בליל חופתה דהיא בעילת םצוה אסור ואינו דוםה ליוצא בדרך שסותר עיי׳׳ש ובדרכי תשובה (שם ס׳׳ק ם׳׳ז) הביא מחםקנח (קידושין קו״א) דבעילת םצוח בכלח יש להתיר בסו ביוצא לדרך ואח״כ הביא מספר פרדס ריסונים דחעיסר לדינא לההםיר בזה. וחנח בדרבי תשובח שדרכו תמיד להביא כל האחרונים כאן נשםט סמנו עוד שני םהברים נדוליס שלא הביאם. בשו״ת שם ארי׳ (סי׳ מ׳׳נ) דן נמי בדבר זה והעלה להתיר

6) 09 סעיף א׳ ב׳ י׳׳ו ס״ו. or (8 סעיף יי ג. 7) לפי דעת המחסירין.

צד קצור שלחו עייר קנח

שמונח ועשרים, צריכח חיא לחוש ליום חטשח ועשרים מראיח זו משום וםחח, ואם כא יום חמשח ועשרים ולא ראחח צריכח לחוש ליום שמונח ועשרים משום ראיח שעברח. ראחח גם עחח ביום שמונח ועשרים עדיין חיא אסורה גם ביום חמשח ועשרים לראיח זו. משום וםחח לא ראחח נם עחח ביום חמשח ועשרים אלא ביום שמונח ועשרים חוקבע יום שמונח ועשרים לוםחח ויום חמשח ועשרים נעקר (דחא עקרחיח שלש פעמים) וחותר. אם לא השוחד. ראיותיח חאחרונות, כגון שראחח לשמונח ועשרים, לתשעח ועשרים לשלשים ואחד, עקרח וםחח חראשון ואין לח וםח חדש, וצריכח תמיד לחוש מראיח חאחרונח לחפלנח וליום חחודש ולעונח בינונית

עד שקבע וםח חדש 9). ז חכלל חוא לכל ירא שמים, אם חאשח אין לח וםת קבוע יש לו לכתוב תמיד יום ראייתח ויראח איזח יום בחודש חוא, וכמר. ימים חם בין ראיח לראיח, ויחוש תמיד לחבא ליום חפלנח כחפלנח חאחרונח, וכן ליום חחודש כמו שחיחח חראיד. חאחרונח, ונם צריך להוש לעונה בינונית. ככה ינהונ עד שתקבע לה וסת קבוע, ולאחר שתקבע וסת אם יארע שתשנה זםתה צריך נם כן ליזהר להוש לראיה ההדשה, הן להפלגה הן לימי ההדש, וגם צריך ליזהר לזכור יום וסח קבוע שלח, כי חוםח הקבוע אינו נעקד אלא כשלש פעמים

כדלקמן 10). ח אשד. שיש לח וםת קבוע אף אם חניע פעם אחת או שתי פעמים יום וםחח או סימן וםתח ולא ראתח, אף על פי שברור לח בבירור נמור שלא ראחח, כנון שחיד. לח כל משך חוםת מוך דחוק,

שערים מצוייניפ בהלכה

בלילה הראשונה בבתולה דוסא אבל באלמנה כתב שלבו נספו להתיר וכן בשו׳׳ת ויעתר יצחס (סי׳ עי) נשאל נמי בדין זה והעלה נמי כן. ולדינא כבר הכריע בדרכ״ת להחמיר ונראה דאסי׳ להמסילין הוא דוקא בוסת שאינו סבוע אבל בוסת סבוע בודאי אסור דחא חרבח אחרונים ס׳׳ל דםרישה בעונת וסת חיא דאורייתא במש״כ בפת׳׳ש (סי׳ סם׳׳ד ס״ס נ׳) ועי׳ לעיל (סי׳ קנ׳׳ד ס׳׳ק א׳). ובספר שלחן העזר (ה״ב סי׳ י׳) כתב דמצא מפורש בכרם שלמה (יו״ד סי׳ קס״ד) שחביא ראיח מש״ם (פסחים עב:) דמוכה דאפי׳ ביבמה דודאי איכא בעילת מצוה ואם״ה אסור בסמוך

לומתה. וממילא הוא הדין בכלה בתולה בלילה הראשונה.

9) סעיף י״ד סיו. 10) חנ״א.

קצור שלחן עייר קנח צה

ם ע פ ם ל ש נ ו ח ח עדיין ל כ י ר צ ח ו ת מ ר ו ק ע א נ ן ל י ם עדי ו ק ל מ כ מה ר ל ו ר ם ב , א ח ת א לא ר ת ו י ש י ל ש ם ח ע ע פ י נ ם ח ל א ב . א ת י ש י ל ש הה י ם ה ע ל פ כ ב , כגון ש ם י מ ע ש פ ל ש ל ה כ ה ב ת א א ר ל ר ש ו מ ר ג ו ר י ב בש ו ה ה ל כ י ר ה צ נ אי ה ו ת ס ר ו ק ע ה ג ת ע , מ ת ס ו ך ה ש ל מ ק כ ך דהו ו ה מ לם י נ ה ש מ ע כ ו ב ה ק י ו ה ל י ם אפ י מ ע ש פ ל ש ר כ ק ע ת ג ס ל ו י כ ו עוד, כ ל

ו ת א ה ם א ע ק פ ה ר ת ע ב א ק ל ה ש י א גו ר י ע, דהי ו קבו ג ת שאי ס ל ו ב א, ה ת א לא ר ה ו ז מן ה ו הסי ה א ז ם ה ו ת הי ה ם א ע ע פ י ג ם ה , א ם י מ ע י פ ת ש, ה י א ם ר ו ה ש ש י ג ר א ה ל א ש ל ה א מ צ ת ע ה א ק ד א ב ל י ש ל פ אף ע ום י מ ע ש פ ל ש ע ב ב ק א נ ל ה ש ל מ י כ ש לה, כ ו ה ה ל כ י ר ה צ נ י ב א ו ש

ה 11). ק י ד א ב ל ו כ ל אפי ת ו ה ם א ע פ ר ב ק ע נלה י א רג י ה ה ש ע ש ה ה א ל ב ם ש ד ו ת קבוע, ק ס ה ו ש ל י ה ש ש ט אש ו ה י יש ל , כ ר רו ע בבי ד ן ת ע מ ק, ל ך דחו ו ם מ י נ כ ח ח ל ת יש ל ו א ר לח ת ש א ע אם ל . ו ע ד א ת א ל י ח ד ו ב א ת ח ו פ ח מ ז י ה א נ מ צא מ א י מ ש, ב ט י ה ה מ צ ת ע ק א ו ד ב ת ד ש ה ע ל ע ב ה ל ר ו ס , א ( י ה ת ם ר זמן ו ב ע ן ו כר י מ ה ה , ויש ל ה ק י ד ה ב י ל נ ה א מ ב ל ו ה ש מ צ ת ע ה א צ ה מן ר ך הז ו ת ם ב אע ו ב ק ו ה נ מ ז א ב ם ב ד ה א ש י ה ה ק ז י ה , כ ה א מ ה ט מ צ ת ע ק א י ז ה ה ל זע, ו קבו נ י א ת ש ס ו ת ל ש ש ו א ח י ה א ש ל ע, א ת קבו ם ה ו ן ל ם אי ל א ב אי ר ה ה מ צ ת ע ה א ק ד א כ ל י ש ל פ ה אף ע ש י נ ר לא ה ן ו מ ז ר ח ב ם ע אח נ י ׳ ד ם חל ו א י י ח ת ש י נ ו נ י ח ב נ ו ך ע . א ח ר ו ח ת ט ק ז ח ך ב ר כ ח א א י ח

ל 12). י לעי ת ב ת כ ו ש מ כ ע ו ו ב ת ק ם ו ו מ בת ע פ ו א ש י ח ח ימים ש ש ל ו ש ם א י נ ת ש כ ש מ ח נ ת י י א ר ח ש ש י אם ו ק ל מ כ מ ם ד י ר מ ו יש א ר ו ק י ע א ה ו ה ה י א ר ת ה ל ה ת ם ה ו . י ת פ ל ז ו מ א

ו 13). ר ק ע י ד ש ם ע י מ י ל ה כ ד ל י מ ש ת ו ה א ל י ה ה כ י ר צ

ה כ ל ח ם ג י נ י י מ מצו י ר ע ש

׳ ק׳׳י) ל (ח״ו סי ח בשו״ת טו׳׳ר םהר״ש עמי ת ם ר זמן ו ב ע ו) וו לה רפואות שיפסוק וסתה וכפי הנראה הועילו לה נשאל באשה שנתנ הרפואות כי כבר עברו שתי שנים שאין לה סדר נשים ולא היתה עד עתהת עתה לבעלה בלי ספירה וטבילה ר ת ו בביתה וכעת באתה מדרכה אי סה לב אם הרנישה ושמא ארנשה ולאו נ ת דביון שלא היתד! בביתה לא נ אדעתה, העלה שם שמותרת לבעלה דכיון שנראה שהועילו לה הרפואותסר שע״י אלו הסטים פסק לה וסתה שהיא מסולקת מדם וגס הרופא אוי בזה גאסגות הרופאים ובפרס שהיא דרבגן וגם לא איתחזק בודאי מהנ איסורא על כן תבדוק עכשיו וטהורה היא דהא קיי׳׳ל (פת׳׳ש סי׳ קפ״ד

uv (11 סעיף ב׳ ד. 12) קס״י םעיף ס*.

צו קצור שלחן ערוף קנו

יא כשם שהאשה חוששת לוםת־היטים ולוםת־הפלגות בפעם אחת, כמו כן חוששת גם לוםת־הגוף ולוםת־המורכב בפעם אחת. וכשםp שופת חימימ ווסת חפלגות שאינן קבועין נעקרין בפעמ אחת, כמו וםת־הגוף ווםת־חמורכב נעקרים בפעם אחת, ובשמ שוםת־חימים ווסת־ הפלגות חקבועים אינן נעקרין אלא כשלש פעמים, כך וםת-הגוף ווסת־ המורכב הקבועים אינן נעקרין אלא בשלש פעמים, דהיינו אמ היה לה וסת הגוף גרידא כיון שפיהקה אהר כך שלש פעמים ולא ראתה, שוב איגו צריך להוש כאשר תפהק, ואם הוא וםת־הסורכב כשהגיע שלש פעמים יום זה ופיהקה לא ראתה אז הוסת נעקר, אבל הימים בלי פיהוק או פיהוק בלא ימים אינן עוקרין את הוסת המורכב, דבעיגן

עקירתו דומיא דקביעתו14). יב מעוברת לאהד שלשה הדשימז) מתחלת עיבורה, וכן מניקח, הן בהזקת מסולקות מדמים ואינן הוששות לוסתן, אף על פי שהית להן וסת קבוע, ומכל מקומ הוששת לראיה שתראה כדרך שהוששת לוסת שאינו קבוע. עברו ימי מגיקתה הוזרת להוש לוסתה הראשון, כגון אם היה לה וסת לראש הדש צריכה להוש מיד לראש חדש הראשון, אבל אם היה לה וסת להפלגות אינה הוששת עד שתראה

פעם אהת, ואז הוששת להפלגה שהיתה רגילה לראות 15).

קנו. דין ראתה דם מחמת תשמיש. ובו ג׳ סעיפים,

א אשה שראתה דמ מהמת תשמיש א), אפילו שלא בשעת

שערים מצויינימ כהלכה ס״ס י״ט) דאס לא בדקח עצמח בשעת וסחח חבדוק אח״ב והיא כחוקת

מהרח. ז) לאהר שלשה הדשים ובדרכי חשובה (סי׳ ספ״ט ס״ס קכ״ז) חביא שם דהני שלשח חדשים דמעוברח לא בעי שיחיו שלמים ודי רק רובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעו שלם כמו דדרשינן ויחי כמשלש חדשים. א) מהמת תשמיש עי׳ בסדרי מהרה (סי׳ קם׳׳ ז ס״ס נ׳) דדוסא בנמצא על עד שלה או עד שלו שקנהו עצמם לאהר תשמיש אבל אס נמצא

13) סימן קפ״ו סןיף ף. 15) סימו ק8-ס סעיף ל״ג, ל״ו.

קצור שלחן ערוד הןגר צו

תשמיש אלא אחר כך באותח חלילח, מותרת לשמש פעם שנית לאחר שתטחר. אבל מיחש חיישח גם בחרא זימנא, שאם אירע לח כן בליל טבילח, אזי כשתטבול צריך לפרוש ממגח ליל טבילח, כי חיישינן שמא חטבילח בצירוף התשמיש גורמים לח לראות דם, ושמא תראח כליל טבילה שגיה בשעה תשמיש ממש, אבל בליל טבילה שלישית איגה צריכה לפרוש משוס דעיקר ההשש היה משום הטבילה, וכיון דבטבילה שגיה לא ראתה תו לא היישיגן, וכן אם אירע לה שראתה בליל שגיה של טבילה צריך לפרוש בטבילה שגיה ליל ב׳ ולא בטבילה

שלישית 1). כ וכיון דאיתילד ריעותא באשה זו, לכן אפילו אם יש לה וסת קבוע, מכל מקום כשתשטש פעם שנית צריכה בדיקה לפגי תשמיש ולאתר תשמיש, לברר אם לא ראתה עוד מהמת תשמיש ותזהר האשה לעסוק מיד ברפואות ב). ומכל שכן אם אירע לה שראתה

שעריפ מצוייניפ כחלפה על הכתונת שלא מחמת הבדיסח וחקינוח אפי׳ מיד לאחר התשמיש אין לזה אלא דין כתם ולא כראתח מחמת תשמיש והובא בדרכי תשובה (שם

ס״ס י״ד) והביא עור ראיות לזה. ועי׳ בשו״ת שואל ומשיב (סטא ח״ג םי׳ סל״ו) שמתאמץ לומר ררואח רם מחמת תשמיש לא הוי רס אם גמר הביאח בעומס חרחם שחשו חז׳׳ל שבחגיע האבר למעלה במסומ כיגום דם גרות יפתחגו ויורד חרם למטח אבל אם לא הגיע האבר עד שם לא יוכל להוציא חדם וממילא יש לומר דלא מסרי רואה מחמת השמיש וכתב שכן משמע בב״י (סי׳ ספ״ז)

ובשו״ת בשמים ראש (סי׳ ג״ג) והובא ג״כ בדרכ״ת (שם ס״ס וי). ב) ברפואות וכחב בש״ע (שם סעי׳ ח׳) ראם אסר הרופא שכבר נתרפאת אי מותר לשטש עמח יש מי שמתיר ע״י רופא ישראל ובכ״י שם כתב דעל רופא עכו׳׳ס אין לסמוך אפי׳ חוא מומחח לרבים. ועי׳ בשו״ת סחרש״ם (ח״א סי׳ י״נ) דה״ח רופאים ישראלים שחם מחללי שבת בפרחסיא נמי אין לסמוך דדינם כנכרי ומ״מ אם אומרים זה שלא בפני זת ומכוונים לדבר אחד יש לצדד להתיר אס יש רנלים לדבר דהא יש נם טעם דלא מרעי

אומנתם. ואם חרוטא אומר שיש מבח בפנים וממנח חרס, חאריכו בזח באחרונימ אי יש לחאמינו עי׳ מזח בפתחי תשובח (שס ס״ס ל׳) ובדרכי חשובה (שם ס״ס צ״ה) ורובם סבירא לחו שאין לחאמינמ זח מפני שאומרים זח באומר וברופא ישראל שהוא שומר שבת יש שהסילו בזה כמש״כ בשו״ת שיורי טחרח (סי׳ י״ס) ויש שלא רצו לסמוך נם על זח זולת אמ משתמש

קנו 1) סימן קמ׳״ו םןיף י».

צח קצור שלחן ערוד קנז

כשעת תשמיש ממש או בסמוך לאחר תשמיש, כי אם יארע לח כן שלש פעמים רצופים נפלח במצודח גדולח, ובקושי גדול ימצא לח

היתר ג) שתשאר אצל בעלה 2), ג אשח שחרגישח בשעת תשמיש שנטמאח, מחויבת לומר מיד לבעלח: נטמאתי, ולא יפרוש את עצמו מיד באבר חי, כי גם זאת חנאח חוא לו, אלא יסמוך על ידיו ורגליו ולא עליח, וימלא פחד ורתת על חעבירח שבאח לידו, וכשימות חאבר יפרוש את עצמו, וישאל

למורח חוראח שיורח לו תשובח על העבירה 3),

קנז. דין כלה הנכנסת לחופה. ובו ח׳ סעיפים.

א אשח שחיא מכיגח את עצמח לנישואין א), צריכח לספור

שעריפ מצוייניט בהלכה

הרופא בכלי חכמה (שפיגל) דגאמגים גם רופאים סתם שאינם שומרי תורה משום דהוא מילתא דעבידא לגלויי כסש״כ בשו״ת שם אדי (סי׳ י״ב) ובשו״ת מהרש׳׳ם (ח״א סי׳ כ׳׳ד וח׳׳ב סי׳ ע״ב וח״ו סי' צ״ב) ובשו״ת תשורת שי (סי׳ תכ״ו) ואסרי יושר (ח׳׳א סי׳ ק׳׳ס) ובדרכי תשובה שם הושב שם עור מהרבה אהרוגים שמקילים בזה. ולעגיז ספירת שבעה גסיים

שאי אפשר לטהר עצמה מפגי שתמיד מצאה על העד עי׳ לשמן. ג) ובקושי גחל ימצא לה חיתר עי׳ בשו״ת גבעת פנהס להפלא״ה (סי׳ ג״ג) באשה שטעגה על בעלה שאין לו גבורות אגשים וגתגרשה מסגו וגשאת לבעל שגי וגסצא דם לאהר התשמיש ג׳ פעטים והיא אוטרת שזהו עוד דם בתולים העלה שם דגאמגת על ביאה אהת ולא על שגים הגותרים ויותר טזה כתב בשו׳׳ת עין יצחס להגאון ר׳ יצחק אלהגן (יו״ד סי׳ י״ה) באשה שגתגרשה שהיו קטטות ביגה לבעלה וגיסת לשגי וראתה דם והיא אוטרת שהיתה בתולה ויש לה כאב בשעת תשטיש העלה שם דנאטגת וטותרת לבעלה ובשו׳׳ת טהרש׳׳ם (ה״ג סי׳ שי״ה) כתב גטי באשה שגתגרשה וגשאת לשגי וראתה דם ב׳ סעטים והיא אטרח שבעלה הראשון מעולם בא עליח רק שלא כדרכח וגס בעלה השגי טרגיש שהיא עור בתולה העלה

נטי שגאטגת. ועי׳ עוד לקטן (סי׳ סג׳׳ז ס׳׳ק ח׳). א) שהיא מכינה לנשואין בפתחי תשובח (סי׳ קצ״ב ס״ק אי) כתב בשם חחמודי דניאל דכעי גם כתיבת חתנאים ראם לא חיח כתיבת חתנאים לא סמכה דעתה וממילא לא מחני הספירת ז׳ נקיים ועי׳ בשו״ת פני טבין

a שם. 3) סימן קפ״ד. העין• ד.

ק*יי עליון עייר wp צט

תהלה שבעה נקיים, כין שהיא קטנה שעדיין לא ראתח דם מעולם 1), בין שהיא זקנה שכבר פסקה מלראות 2), מכל מקום חיישינן שטא מהמת הימוד יצא ממנה איזה מפה דם ונאבד, לכן םהזיקים אותה כמו נדה ממש, וגם לאהר ספירת שבעה נקיים יש לה לבדוק את

עצטה בכל יום עד הטבילה, וכן לאהר הטבילה עד בעילת מצוה 3).

ב אם נדהו הנישואין טהטת איזה סיבה, ואהר כך שוב נתפשת לעשות הנישואין, אף על פי שספרה שבעה נקיים בראשונה, טכל טקום צריכה לספור טהדש כיון שנולד לה היטוד הדש, ואפילו בדקה עצטה בכל היטים שבינתים לא טהני לח 4). ואם לא חיח דיחוי גטור אלא שלא יכלו להשוות בעסק הנדוניא וכדומה, ומהמת זה נתעכבו הנישואין עד שנתפשרו, או שםרצונם דהו הנישואין מיום שקבעוהו והגבילו יום אהר, יעשו שאלת הכס ב) אם שבעה נקיים הראשונים טהגי לה. אם גתקוטטו בשעת הגישואין, וגכגס התן אהר תהת הראשון, פשיטא דלא טחני לח שבעח גקיים שםפרח על דעת חתן אהד, אלא אפילו אם לאהר שגתרצו להתן אהר שוב גתפייס הראשון, לא מחגי

שערים מצוייניס כהלכה

(יו׳׳ד סי׳ סמ״ב) דזה דוסא אם לא נתן סבלונות אבל אם נתן םבלונות סמכה דעתה ובשו״ח חסד לאברהם (מחד״ת סי׳ ס״ו) חולס לנמרי על חחמודי דניאל וכחב שאין לחחמיד בזה אבל בשו׳׳ח מחרש״ם (ה״א סי׳ צ׳׳ה) מחזיס בדברי המחמירין אלא שסיים ראם חחחילו לעסוס בצרכי

נשואין וסעודח יבולי! לחסל. ובדרכי חשובה שם האריך עוד בזח. ב) יעשו שאלת הכם בבאר חיטב (שם ס״ס ני) כחב בשם חב״ח דאם דחו חנשואין בסחם ולא חסכימו באוחה שעה על איזח זמן יהיו הנשואין צדיכח לחזור ולספור ז׳ נסיים אבל אם דחו מזמן חראשון ובאוחו מעמד כשעדיין עסוסים באוחו ענין סבעו לזמן שני אין צריבה לחזור ולספור חז׳ נסיים ובפחחי חשובח (שם ס״ס וי) חוסיןי בשם חשובח הב״ח (סי׳ סי״ח) דאפי׳ דחו בסתם מתחלח ובאותו יום חזרי ונחפשרו אין צריבח לחזור ולספור ואין לחחמיד רס בעומדח יום או יומים בדיחוי ובחווח דעת כתב על דברי הב״ח חנ״ל דזח דוסא אם קבעו על זמן סרוב באופן שלא נתבסל חכנת הנשואין אבל אם סבעו על זמן דחוס באופן שצריכין

הכנה מחדש צדיכח לספור מחדש ז׳ נסיים.

ק גז 1) יורד. דעה סימן קזיב סעיף א׳. 3) 09 סעיף ב׳. nt (2 שמ סק״ב. 4׳ שס סעיף י.

P קצור #לחן עייר קנז

לה שבעה נקיים הראשונים, כיון שהסיהה דעתה ממנו ג) אלא צריכה לספור מהדש 5).

ג יש ליזהר שלא תנשא אשה עד שתטהר מטומאתה ד) 6) ואם העת דהוקה וצריכין לעשות הנישואין בעודה בטוטאתה, או אם אירע שפירסה נדה לאהד התופת קודם שנבעלה, לא יתיהדו בלי שטירה עד שתטבול, ונוהנין ליקה קטן אצל ההתן וקטנה אצל הכלה, ואין טתיהדין אפילו ביום בלא קטן או קטנה, וצריכין שיהיו נדולים קצת שיודעין עניני ביאה, ולא נדולה טטש שכבר לבשה יצרא שיש לחוש שתתפתה, אלא בינונים. ואין הילוק בזה בין בהוד לאלטן ובין בתולה לאלמנה, שכל שלא בעל אשה זו מיטיו היישינן דתקיף יצריה ואסורין

להתיהד בלי שמירה 7).

ד מהזיר נרושתו צריכה לספור שבעה נקיים, אפילו נירשה כשתיתה מעוברת וההזירה כשהיא מעוברת, או נירשה כשהיא מינקת וההזירה כשהיא מינקת. ואם עבר וכנסה קודם, מותרין להתיהד, דכיון

שכבר בא עליה תו לא תקיף יצריה כל כך 8).

ה צריכין ליזהר מאד מאד, שלא ישכב ההתן אצל הכלה עד הלילה שהוא רוצה לבעול 9).

שערים מצויינימ כהלכה

נ) כיון שהסיהה דעתה ממנו ובשו״ת נודע ביהודה (תנינא יו״ר סי׳ סט״ ו סט״ז) כתב שם בעני! שהכלה רצתה לחסדים ההתונה ואבי חחת! הסבים עטה באוםז אם תסכים נם אשתו (אם ההתן) לזה וכעיבא לביתו ידבר אורות זה עס אשתו וישיב לה ע״י שליח והכלה התהילה מיד לםנות ז׳ נסיים ואח״כ בא חשליח שהסכיטו לזה העלה שם דלא טועיל ספירת שבעח חנסיים כיון שחיח עור חדבר בספס בשעת שספרח ובשו״ת שערי דעח (םח״ת סי׳ רט״ח) כתב בחוגבל זטן חחתונח וחטבילח תחי׳ ביום הסודם ואה״כ נתיישבו ההתונה תיכוי לאהר הטבילה בכח״נ לא

חיישינז לחיסור חדש הובא בררכ״ת (שס ס״ס כ״ו). ר) עד שטהר טטומאתה עי׳ לעיל (סי׳ סמ״ז ס״ס נ׳ י״ד) בעני!

תופת נדח.

5) סו״ז סק״ו וש״ך סק״ז. 7) יו״ד סימן קז׳׳ג סעיף ד. 6) אה ע-ז סימן ס״א סעיף בי. וע״ל סי׳ 8) שם סעיף ה׳ וגסו״ז.

ק 9) שם בנאד הגולה נשם שלה״ע. 0י קג״ס סעי׳ י׳, וסי׳ קםיג סעי׳ ב׳, ו קס״ו סעיף ר.

קצור שלחן ערוך קנז קא

ו הכונס את חבתולחי.) בועל בעילת מצוד. ו), ואז אף על פי שחדם שותת ויורד גומר ביאתו כרצונו ואינו חושש, אבל לאהד שגמר ביאתו ז) פורש את עצמו ממגד. וחיא טמאח. ואפילו לא נראח שומ דמ, חיישיגן שמא יצא מפת דם ח) וגחפח בשכבת זרע, ועל כן

מתזיקין אותר. כגדר. גמורד.10).

שערים מצויינים כחלכח ה) חכונם את חבתולח עי׳ לעיל (סי׳ קג״ו ס״ס נ׳) שכתבנו דיש נשים שחיו לחן כבר בעל ונתנרשו ונישאו פעם שנית והן עור בחזקת בתולח ובשו׳׳ת אבני נזר (יו׳ד סי׳ רם׳׳ח) כתב נמי שסיפר לו איש אחד שלא חיח לו ביאח גטורח עד ג׳ רבעי שנה מפני שלא היה בקי בפיסוק רנלים וחיו חביאות בחסייח ובספר שלחן חעזר (ח״ב סי׳ יי) כתב שידוע לו סעשח באשח שחיתח עם בעלח בטח שנים ומת וחיא נישאת לבעל שני ובבעילח חראשונח חרנישח כאב ונתברר סתיו דבריח כי מעולם לא חרנישח בבעלח חראשון דישח מבפנים כמו עתח בבעל חשני וידעו טזח כי לא עוד נשרו בתוליח עד עתח וחורח חחכם שם שאעפ״י שלא ראתה

דם עתח צדיכח נ׳׳כ לפרוש ממנת כדין בועל בתולח. ו) בועל בעילת מצוח ואם הליל חופח חוא בעונת וסתר. רוב אחרונים מחמירים שאסור לו לבעול והארכנו בזה לעיל (סי׳ קנ״ה ס״ק ה׳) ואפי׳ לאלו שמקילים בזח בודאי אסור לו לנמור חביאח כשיוצא דם דאין לתלות בזח בדם בתולים ויש לו לנחונ כמו שראתח דם מחמת תשמיש דדינו מבואר לעיל (סי׳ קנ׳׳ו סעי׳ נ׳) ומח״מ נמי משום דמצוי בביאח ראשונח דם יש לחודות כחמחמירים כיון דלא ידעינן אם חוא דם בתולים או דס נדות

וכמו שכתבנו שם. ז) לאחר שנמר ביאתו כתב הרמ״א (סי׳ קצ׳׳ג סעי׳ אי) דאס לא גמר חביאח דק חעדח בח ולא דאתח דם אין צריך לפרוש ובסדרי טחרח (שם ס׳׳ק ג׳) מסופק מח גקרא לעגין זח גמר ביאח ומח גקרא חערה וחוכיח דגטר ביאח חייגו חכגסת כל חאבר ואם חכגיס חעטרח עם מקצת תגיד חוא בכלל חערח ואפ׳׳ח סיים שיש עוד לפקפק בזח ולבן יש לחחטיר ועי׳ בחכטת אדם (כלל קט״ו סעי׳ ט׳׳ו) שכתב בפשיטות דביאח ממש חיינו חכנסת כל חאבר וגשטט דבריו בדרכ״ת. ויש שלא רצו לחקל כדברי הרט׳׳א טפגי שאין בקיאים בזח בין נטר ביאח לחערח בח עי׳ טזח בחנחות «ד שאול שם ובשו׳׳ת בית שלטה (יו׳׳ד סי׳ ע״ו) ובערוך חשלחן (סי׳ קצ׳׳ג סעי׳ מי) ועיין בשו׳׳ת לבושי מרדכי (יו׳׳ד סי׳ קי׳׳מ) כתב בחתן שבעל כמח בעילות לא גמורות העלה שמ דכשיבעול בעילה גמורה צריך

לו לפרוש.

ח) שמא יצא מפת דם עי׳ בשו׳׳ת מו׳׳ר מחר׳׳ש עגגיל (ח׳׳ח סי'

10) יו׳׳ד סי׳ קצ׳׳ג. ואהע״ז סי׳ ס״ג סעיף *׳.

קב קצור שלחן ערוך קגה

ז בתולה שלאהר בעילה ראשוגה מבלה, וגם בבעילה שניה ראתה דם ובן בפעם שלישי ורביעי, יש בזה שאלה אם מותרת להשאר

.(n (אצל בעלה פ ח מותר לבעול בתולה בשבת אף על פי שהוא עושה הבורה 12).

קנח. דין יולדת ומפלת. ובו ד׳ סעיפים.

א יולדת, בין ילדה ולד הי בין ולד מת ואפילו נפל, אפילו לא ראתה דם*) הרי היא טמאה טומאת לידה, ומצד הדין אם היה

שעריה מצוייניפ בהלכה מ׳) דדוסא בביאה ראשונה חיישיגן שמא יצא דם ונחםה בשכבת זרע רעפ״י הרוב רואות דם ההמירו בה אבל בביאה שניה אם לא יצא דם אין להחזיק ריעותא שמא יצא דם ואין להחמיר כיון דלא שכיח בביאה שניה שיצא דם. וכ׳׳כ בערוך חשלחן (סי׳ צק״נ סעי׳ י״א) דאם הסדין נסי מדם לא

חיישינן בביאח שניח לחיפוי ש׳׳ז. מ) להשאר אצל בעלה בש״ע (סי׳ ספ״ז סעי׳ י״נ) כתב דלעולמ טחזסינן שחס דפ בתולים עד שתשמש פעם אחת ולא תראה דם מחמת תשמיש ואם אח׳׳כ תראח נ״פ מחמת תשמיש אז חוחזסח לראות דם מחמת תשמיש אבל חרמ״א שם כתב דאםי׳ אם לא פססח לראות ם״א מ׳׳מ אמ אין לח צעד כלל בשעת תשמיש לא תלינן בדם בתולים וכתב בתורת השלמים (שם ס״ס מי) דדעת חרמ״א דאם םססח לראות פ״א אפי׳ אית לח צער בשעת תשמיש דינח ברואח מחמת תשמיש ולא תלינן שיש לה מכה שם דדוסא אם מרגשת צער ובאב ארי שלא בשעת תשמיש יש חוכחת שמכה יש לה שם כמו שמשמע בטו״ז (סי׳ סצ״א ס״ס ד׳) אכל הצער וכאב שבשעת תשמיש אינו מובה שמכה יש לה שם עיי״ש. ומשמע דר״ל רבעי תרתי שלא תפסוק מלראות ונס יש לח צעד וכ״כ בשו״ת מהרי״א אסאר (סי׳ קע״ט) דבעי תרתי ובדרכי תשובח (סי׳ ספ״ז ס״ס סל״ז) חאדיך עוד בענין זח ועי׳ עו״ש (ס״ס סל״ד) באם חיא מעוברת ועדיין רואית עוד

דם משעת חנשואין עד עתה. א) ואפי׳ לא ראתה דם בפתהי תשובה (סי׳ סצ״ב ס״ס ח׳) חביא סשו״ת נחלת עכעח שכתב דאשח דאחזו לח חחכילין וצירין של לידה ואח״כ טססו לה אלו חחבילין חעלח שם דצריכח לספור ז׳ גסייס דכיון שישבח על חמשבד לחוליד בודאי גפתח חסבד (חמסור) ואי אפשר לפתיחת

11) סימן קש׳׳ז סעיף י«4 ד״פ סעיף בי, וע״ל סימן קפ״ןן מייף ן׳, 12) אהע״ז סי׳ ס׳׳ג סעיף א׳ ואו״ח סימן

קצור שלחן ערוך קנח קנ

חולד זכר, חיא טמאת שבעת ימים משום לידח, ואחר כך יכולח לספור שבער. נקיים ותטבול, ואם חיח נקכח, היא טמאח ארבעח עשר יוט טשום לידח אחר כך סופרת שבעח נקיים וטובלת. ויש טקוטות שנוחגין שאינן טובלות תוך ארבעים יום לזכר ב) ושמונים יום לנקבח, וכטקוט שחמנחנ חזח חוא מוסכם אצל כולם אין לחקל, כי יש קצת טעם בזח ועל כזר. נאמר1) שמע בני מוסר אביך ואל תמוש תורת אמך, אכל במדינותינו אין בזח מנחג קבוע, ומר. שיש בקצת מקומות מנחג שלא לטבול עד לאחר ששח שבועות לזכר ותשעת שבועות לנקבח וכדוטח לטנחגים כאלו, אין לתם שום טעמ וכבר נתבטלו בקחלות

קדושות על ידי גאונים ז״ל2). ב יש אוסרים שצריך לפרוש טאשתו ליל ט״א לזכר וליל ם״א לנקכח, טפני שאז איכא חששא שטא תראח דם כטו כשעת וסתח, ויש חולקין וכעל נפש יחוש לעצמו, ואם חפילח ספק זכר

ספק נקבת, יפרוש ליל ט״א וליל פ״א 3). ג אשר. שחפילח איזח דבר אפילו אין בו צורת ולד כלל, אלא כמו חתיכת בשר או עור וכדומח, צריכת לחחמיר ולחחזיק את עצטח

שעריה נמנויינים כחלכח

חרחם בלא דם ואח״ב חביא מכסח אחרונים שחלקו עליו נם בשו״ת חתם סופר (יו״ד סי׳ קע״ט) כתב רביו! שברקוה ומצאו חפתח סנור אי! לחחמיר עיי״ש וכ! בדרכ׳׳ת (שם ס׳׳ק א׳) כתב דכיון דחזינן דחכלי שוא חיו ולא

ילדח אז עד אחר זמן רב טחורח חיא. ב) תוך ארבעים יום לזכר בתב חנודע ביחורח (יו״ד סי׳ צ׳׳ו בסופו) דלפי חמנחג שבועליז אחר ארבעח עשר יום כשספרח ז׳ חנקיים ואם באמצע חבעילח חיתח מרגשת ואמרה לו נממאתי מותר לו לנמור •הבעילה ואי! צריך לחמתי! עד שימות חאבר וק״ו חרברים ומח דם בתולים דמדיגא דש״ס אסור דם בתולים ואפ״ח אמריגן דגומר ביאתו כש״כ דם •סוחר דמדיגא דש״ס היח מותר לבעול גס על רם מוחד ונתחדש איסורו אחר חתימת חתלמור בודאי מותר לגמור ביאתו ואין לך בו אלא חידושו והובא גם בפת״ש (סי׳ קצ״ד ס״ק ב׳) ובגחלת צבי על הש״ע כתב לחחמיר עיי׳׳ש טעמו ואם׳׳ח סיים ראם גמר ביאתו ופירש באבר חי אין צריך כפרח ועי׳ בשו״ת חסר לאברחם (יו״ד סי׳ ס׳) דגם אם ראתח כתם בתוך הס׳ יום לזכר ופ׳ יום לגקבח ג״כ אסור ולא אמריגן דחו״ל גזירת לגזירח

עיי״ש והובא בדרכ״ת (שם ס״ק י״ב),

קנח a משלי א׳ הי. 3) שם בש״ו 0ק״ד, ועיי פ״ת av םק״א. *) יו״ד סיהן ק**ד סעיף «׳.

קד קצור שלחן ערוך קנט

בטומאת לידח נקבח, או תעשה שאלת חכם כי לפעמים יש לחקל. וכן אם הפילה ולד ואהר כך שליא אף על פי שהולד היה זכר, צריכח

להוש לטומאת לידה נקבה משום השליא או תעשה שאלת הכם 4). ד אשה שברור לה שאינה טעוברת וטבלה לבעלה, ובתוך ארבעים יום הפילה אינה הוששת ללידה, כי אין הולד נוצר בפהות מארבעים יום אבל טמאה נדה, ואפילו לא נראה דם, מסתמא היה

קצת דם אלא שנאבד, כי אי אפשר לפתיהת הרהם בלא דם ג) 5).

— —

קנט. דיני לבישת חלבון וספירת הנקיים. ובו י׳ סעיפים.

א כל אשה שראתה דם א) בימי טהרתה, צריכה למנות המשה ימים ב) עם יום זה, דהיינו יום הראיה ועוד ארבעה ימים, ואפילו ראתה בסוף היום לאהר שהתפללו הקהל וגם היא ערבית או קבלו

שעדיפ מצויינימ בהלכה נ) לפתיהת הרהם בלא דם עי׳ לעיל (סי׳ סנ״ג ס״ס י״ב) בדין

בדיסת הרופא וסילוח באותו ססום שנוהגים הנשים . א) שראתה דם והוא הדין אם ראתה כתם וכמש״כ כאן בסוף

הסעיוי ועי׳ לססן ס״ס ד׳. ב) למנות המשה ימים עי׳ בש״ע (סי׳ סצ״ו סעי׳ י״א) הטעם דצריך להסתין אלו החמשה ימים ומדינא דש״ס היה דוסא אם שמשה בלילח שסודם ראייתח אבל עכשיו אין חילוק עיי״ש ברמ״א. ובפתחי תשובה (שם ס״ס ט״ו) כתב בשם חשל״ח דמעשח בא לידו באשח אחת שהיה יום ד׳ לנדתה ולא שמשה עם בעלה בלילה שסודם ראייתח וחתיר לה לפסוס בטהרה ביום ד׳ לעת ערב ולהתהיל ולספור מיום ה׳ כי אם היתה טתהלת לספור ביום ו׳ אז היה בא ליל טבילה בליל שבת שאהר יו״ט וחחפיפח טוכרחת לחיות בערב יו״ט וטוטב שנניח חוטרא זו להטתין אלו חחטשח יטיס כדי לסרב חטבילח לחפיפח ובסדרי טחרח כתב דאםי' אם שטשה בלילה סודם נטי יש להתיר עיי״ש. ועי׳ בשו״ת דובב טישרים לחנאון טטשעבין (סי׳ חי) באשה שלא זכתה לבנים ושני רופאים טוטחיס אמרו שאם ומן טבילחח אחר שחפרוס נדח לא תעבור יותר טי״א יום דהיינו שלא תטתין אלו החמשה ימים אלא ד׳ ימים וז׳ נסיים אז יש לח תסוח שתתעבר והעלה שם שיש לה להתיד דלא נרע נדון זה טנדון השל״ה ולמעשח חתנח באופן שיסכים עוד רב טובחס עיי״ש. ועי׳ בשו״ת חתס

4) שם םןיף ד ד. 5) שם סעיף בי.

קצור שלחן עייר קנט קח

שבת, אם עדיין הוא יום ג) עולח לח יום זה למנין, וכיום החמישי לעת ערב קודם בין תשמשות תבדוק את עצמה חיטב, ותרחץ לכל הפהות פניה שלטטה, ותלבש כתונת לבן ונקי ונם שאר הבגדים יתיו נקיים וזה גקרא ״הפםק טהרה״ ובלילה תציע על טטתה גם כן סדין לבן וגקי, וגם הכרים והכסתות כולם יהיו גקיים, וטיום הטחרת טתהלת לספור שבעה גקיים, ואין הילוק בין ראיה טרובה לראיה טועטת, שאפילו לא ראתה אלא טפה אהת או שטצאה רק כתם ביטי טהרתה ד), לעולם צריכה להמתין הטשה יטיס, וכן אפילו ראתת דם כל ההמשת ימים אלא שפסקה קודם בין השמשות, מיד לאהד שפסק הדם יכולה

להפסיק בטהרחג). כ בשעת הדהק כגון שהיא כדרך, ואין לה מים כלל אפילו לרהוץ פניה שלטטה אינו טעכב, רק שתקנה את עצטה היטב בכל מת דאפשר, ואם יכולה לרהוץ בטי תלים שפיר דטי, ואם אין לה כתונת לבנה יכולה ללבוש נם כתונת ישנה, דק שיהא בדוק שאין עליה

כתטי דם ג). ג יש אומרים דאם התפללו הקהל ערבית אף על פי שעוד היום נדול, אינה יכולה עוד להפסיק בטהרה שתמנה מיום המהרת, טאהר שהקהל כבר עשו אותו לילה, ויש אוטרים דטותרת ואפילו עשו הקהל שבת, ויש ליזתר לכתהלה ובדיעבד אין לההםיר, ויכולה להפסיק בטהרה כל שעדיין אינו בין השמשות, אבל אם נם היא התפללה ערבית וטכל שכן כשהדליקה נרות לשבת או ליום־טוב אף על פי שעדיין יום נדול אינה יכולה עוד להפסיק בטהרה 3). בקיץ

שעריט מצוייגימ גחלכח סופר (יו״ד סוס״י סע״ט) שהתיר נם בנ׳ יסיס אלא שמם היה שראתה

אהר הטבילה טרם ששימשת ועי׳ לסמן ס״ס י׳ בדין זת. נ) אם עדיין הוא יום פי׳ סודם שתשסע ההםה ועי׳ לעיל ה״ב

סי׳ ע״ה ם״ס א׳ בדיני בין השמשות. ד) רק כתם ביטי טהדתה ועי׳ בשו״ת התם סופר (יו״ד סי׳ ספ״ה) נראת דעתו שם דבדיעבד שבבר ספרה שבעה הנסיים אתר מציאת הכתס ולא המתינה ההמשה ימים אפשר להסל שיעלו לה אלו הנסיים אבל אם חיה זה הכתמ ע״י בדיסת העד אין להקל. עיי״ש והובא נם בפתתי

תשובה חחדשות (סי׳ סצ״ו ם״ס ט״ז).

קנט 1• סימן קניו סעיף א׳ 1־ יי*. 3) ענו סעיף א׳. 2) «ס סעיף ג׳ וסדרי מהרד״

IMP קו קצור שלזמן עייר

אשר בהרבה קהלות מתפללין ערבית כעוד היום גדול, שהיא צריכה לכתהלה להפסיק בטהרה קודם לכן כמו שכתבנו, אזי כשיגיע םמוך לבין השמשות יש לה לבדוק את עצמה עוד הפעם, כי עיקר הפסק טהרה הוא בעת היותר סמוך לבין השמשות, ובדיעבד אם לא בדקה את עצמה שנית אין להקפיד, ואפילו לא בדקה את עצמה אלא

שהרית ה) ומצאה טהורה בדיעבד םגי בכך 4). ד לעולם ילמד אדם בתוך ביתו לההטיר לכתהלה שתהא בדיקת הפסק טהרתה במוך דהוק, ושיהא שם כל בין השמשות, שבדיקה

זו מוציאה מידי כל םפק 5). ה יש מקומות נוהגין שאם זמן לבישת לכגים הוא בשבת און עד לאהר כך. מפני שאין כל אשה יודעת ליזהר ביום טוב מהי באיסור רהיצה ואיסור סהיטה. ובמקומות שנוהגין להקל, אם רוהצת בצוגן יכולה לרהוץ אפילו כל גופה, אבל בהמין צריכה ליזהר שלא לרהוץ אלא באותו מקום ובין ירכותיה, ודוקא בהמין שהוהמו בערב שבת ובערב יום־טוב. גם צריכה ליזהר מאיסור םהיטה שלא תרחץ בבגד רק בידיה 6) וביום הכפורים לא תרהץ כלל רק תקנה את עצמה יפה יפה (דהוי שעת הדהק כמו שכתוב בסעיף ב׳ דהא אסורה ברחיצה) ותלבש בתוגת לבגה. ובתשעה באב וכן בשבעת ימי אבלה גם כן לא תרהץ רק תקגה, וגם כתונת לבגד. לא תלבש רק כתוגת ישנה שהיא בדוקה שאין עליה כתמי דם, אכל לאהר שבעה אף על פי שאסורה ברהיצה כל שלשים, מכל מקום יכולה לדתוץ קצת לצורך

לבישת לבנים ותוכל ללבוש כתונת לבנה 7). ו בכל יום מד ימי הספירה ו) צריכה לכתהלה לבדוק את עצמה

שערים מצוייניפ כחלכח ח) אלא שחרית זה ניחא דוסא אס המתינה החסימה ימים אבל אס ראתח באמצע ספירת חנקייס דאז אין צריבה לחמתין אלו חחמשח ימים ומתחלת לספור מיד כשתפסוק בטחרח צריך דוקא בדיקת בין חשמשות

וכמו שחעיר מזח במסגרת חשלחן כאן (ועי׳ לקמן סעי׳ ט׳). ו) בכל יום משבעת ימי הספירה כתב בשו״ת מעיל צדקח (סי׳ ס״נ) דעיקר חספירת ז' נקיים חוא שתחשוב בדעתח ותכוין לשם ספירת נקייס וחעלח טבח זח באשח שהוחזקח עצמח לטמאה מחמת טעות וסתרח

7) סימן שפ״א סעיף ה׳ וש״ך מק״ג, אריח סימן תריח, תקני*

4) בית חדש. 5) סעיף א׳ ש*

6) סימן קצ״ס ש״ך סקי-ס.

!p tap קצור שלחן ערוף

שתי פעמים בכל יום, אחת שתרית ואתת ממוך לבין השמשות, ובדיעבד אפילו לא בדקר. רק פעם אחת ביום הראשון ופעם אחת ביום חשביעי יש לחקל, ודוקא ביום חדאשון וביום חשכיעיז). אבל אם בדקה יום חראשון ויום חשםיני, אין לד! אלא יום חשמיני בלבד,

וצריכה להוסיף עוד ששת ימים 8). ז כל בדיקות אלו בין בהפסק מהרת בין בשבעה ימי נקיים צריכין להיות בבנד פשתן לבן ישן או בצמר גפן או בצמר לבן נקי ורך, והכניסנו בעומק להורימ ולסדקים עד מקום שהשמש דש, ותראה

שעריפ מצוייניפ בהלכת

את יטי ספירתה ואה״ב אינלאי טילתא למפרע שהיחה טהורה ורוצה לצרף את אלו היטים שסתרה טסודם כתב שאין לצרף אלו היסים שנפלו מקודם סהטת טעותה וצריכה לספור מחדש. והובאו דבריו בפת״ש (סי׳ קצ״ו אות נ׳) וכתב בשו״ת טוב טעם ודעת (כוהדר״כ ח׳׳ב סי׳ ע״א) דאם היה לה שאלה ועד שהטורה התיר לה השאלת ספרה להלאה חז׳ נסיים מצטרפים אלו חימים שחיחח מוטלת בספק כיון שלא החזיקה עצמה לודאי

מטאח. ואשח שחחחילח לספור ז׳ נקיים ובאמצע חיסיס הפסיקח מלבדוק יום או יוטים שבעלח נסע על זםן רב ואחר יופ או יוטים חזר לביתו עי׳ בשו״ת עוננ יו״ט (יו״ר סי׳ ם״ג) שכתב דכיון שהיה בדעתה לבדוק עצטח רק ביום א׳ ויום ז׳ לכן טהני אלו השני יטיס שהפסיקה באטצע שלא חיח דעחח על חםפירה וכן בשו״ת טהרש״ם (ח״נ סי׳ קי״ד) העלה בטעשה כזו שחפסיקח יום אחד דיכולח לחשלים חזי גקייס והובאו בדרכי תשובח (סי׳ קצ׳׳ו ם״ק כ״ז) וחאריך עוד בריניס אלו עיי״ש ועי׳ בשו״ח ביח יצחק (ח״ב יו״ד סי׳ מ״ז) בשאלתו שם באשת vרצתה לחפםיק חז׳ נקיים ובחחלח חיום בבר חםיחח דעחח מז׳ חגקיים ובסוף היום חזרח ובדקח עצמח וכוונה לספירה האריך בדברי חמעיל צדסח חנ״ל ורוצח לדחות אותו אבל סיים שכיון דחםכיסו חאחרונים לדבריו אין לזוז מזה אך באופן זח בודאי

יש לחחיר עיי״ש. ז) ודוקא ביום הראשון וביום השביעי היינו לבד הבדיקח של הפסק טהרה ובדגול מרבבת (סי׳ קצ״ו) בתב להקל אפי׳ לא היה בדיקה ביום הראשון אלא שבדקת עצטה באהד סהיסים האמצעים וגם ביום השביעי ובפתהי תשובה (סי׳ קצ״ו ם״ק ו׳) בתב דבספרו הנודע ביהודה (תגיגא יו״ד סי׳ קכ״ה) משמע ראם לא בדקה בראשון רק באחר טיםים אטצעים ובשביעי לא מחגי ובן בחכמת אדם (כלל קי״ז סעי׳ י״ב) בחב דצריך דוקא בדיקה ביום הראשון וביום השביעי אלא שבמקום עיגון שאיגח יכולח

8) יו״ו סימן קצ״ו סעיף ד.

קח קצור שלחן ערוך קנט

אם אין בו איזח מראח אדמומית, ואם אי אפשר לח לחכניס כל כך בעומק, תבדוק על כל פנים כפי בחח חאפשרי, וטוב שלכל הפחות בדיקח אחת תחיח עד טקום שחשמש דש (וצריך כל איש ללמד את אשתו דין חבדיקות כי חרבח אינן יודעות) ובתולות שבודקות קודם

חנישואין יבדקו נם כן כפי כחן האפשרי 9). ח חבדיקות צריכות לחיות לאור חיום ולא לאור חנרח). ויש טחטירין אפילו בדיעבד אם לא חיתח לכל חפחות בדיקח אחת ביום

חראשון ובדיקח אחת ביום חשביעי לאור חיום 10). ט אס טצאח כתם ביטי ספירת חנקיים ס) או אפילו ראתח דם טטש, יכולח לחפסיק בטחרח וללבוש לבנים גם ביום זח כל שפסקח

שערים מצויינים כחלכח אטהר לבעלה רי בבדיקה אווה בתוך השבעה הרו מחחפסק טהרה וכן בשו״ת טו׳׳ר טהר״ש ענני? (ח׳׳ד סי׳ ג׳) חעאח אחתיר בכה׳׳ג שתבדוק עצטה ביום הראשון אהר ההפסק טהרה וכן בערוך חשאחן (סי׳ סצ״ו סעי׳ כ״ו) כתב אחקא אחנשים שיש ?הן טכות ופצעים בתוך הרהם שרי אחן אבדוק ביום הפסס טהרה ועוד בדיקח אהת בתוך הז׳ יטים אאא שבסעיף כ״נ כתב אחקא אפי׳ ?שאר נשים בדיעבד שעשו בדיקה אהת הוץ מהחפסק טהרה בין ביום ראשון בין ביום השביעי ובין באהר טהיטים האטצעים

עיי״ש ובטהרת ישראא כתב בזה אחחמיר דאפי׳ בדיעבד אא טהני עיי״ש. ה) לאור היום ולא לאור הנר ובדיעבד טותר כטש״כ הרט״א (סי׳ קצ״ו סעי׳ ד׳) וכהב בספר טהרת ישראא (סי׳ קפ״ה סעי׳ א׳) בדיקת האשה שבודקת בשבעה נקיים צריך דוקא ביום אבא הרב יובא אהודות בהבהנת טראח דם באיאה ואם יסתפק בהטראה ינהנה עד אור היום רק בטדאה נעהא כזהב אא יורה באיאה ודוקא אההטיר אבא אחקא שנראה או שאינו אדום יבוא אהודות משום דאצא הנר ירטה או שהוא אודם ויהטיר שאא כרין. ועי׳ בערוך השאהן (שם סעי׳ ט״ז) שכתב דבודאי נם עתה נכון אראות רוקא ביום רכטה פעטים ראיתי בהוש דאינו דוטה הטראה ביום אהטראה באיאה אך בטקום ההברה יוכא אראות נם באיאה ואהורות

כטו שעיניו רואות. ט) ביטי ספירת הנקיים בשו״ת טהדש״ם (ה״ב סי׳ ט׳) נשאא באשה שסופרת ז׳ נקיים ועושית אצורך רפואתה בבא יום קיאוה טים אתור הרהם אי יש אחוש שמא היה דמ באותו מקום ונשטף ע״י רהיצת הטים העאה שם כשימות הפוסקים דאחר ההפסק מחרח חיא בחזקת מחרה ואין צריך אחשוש שמא חיח שם דם עיי״ש וכן בשו״ת מו״ר מחר״ש ענניא (ח״ו סי׳ צ׳׳ז) נשאא בשאלה זו שחנשיס עושים אעצמן קילוח םים אחרחס

•781x2 10) 9) שם סעיף ד. שם 0עיף ד

קצור שלחן ערוך קט קט

.(n קודם בין חשטשות, וביום חטחרת תספור י) שכעח נקייס מחדש י וכן כלח שראתח דם קודם חנישואין, ואם תמתין חטשח יטים יחיח יום חנישואין קודם זטן טבילתח, וקשח לחם לדחות חנישואין, אוי תוכל לחפםיק בטחרח טיד ביום שפםקח קודם בין חשםשות, ולספור ממחרת שבעח נקיים כדי שתוכל לטבול קודם

חחופח. וזח עדיף טפי מלעשות חחופח בעודח נדח12).

קס. הלכות חפיפה. ובו ף סעיפים.

א ביום חשביעי בעוד יום קודם בין תשטשות, תרחוץ בחטין כל נופח חיטב, ובפרט בטקוטות חקטטין ובבית חםתרים תרחוץ תיטב, ותבדוק כל נופח בטקום שיכולח לראות ולטשטש כידיח חיטב שלא ישאר עליח שום חציצח או שום לכלוך, נם תחוף ותםרוק חיטבא) בטסרק כל שערותיח ותפםפםן שלא יחיו טדובקות וקשורות, וזאת נקראת ,,חפיפח׳׳ וצריכח לעסוק בחפיפת עד שתחשך שתטבל טיד לאחר חחפיפח. לכתחלח צריכח לחיות חפיפח םטוך לטבילת ונם שתחא חחפיפח ביום, על כן חטנחנ חכשר חוא שתתחיל בחפיפח

בעוד חיום ותטשוך עד חלילח!).

שערים מצויינים בחלפח וחעלח נטי לחתיר טח״ט רחיא בחזקת טהרו! ואחזוקי ריעותא לא טחזקינן

עיי׳׳ש. י) וביום חטחרת תספור בפתחי תשובח (סי׳ קצ״ו ס׳׳ק ט״ז בסופו) הביא באשה שטבלח ואחר חטבילח קורם ששטשח ראתח דס אי בעי לחטתין אלו החטשח יטיס ולאח״כ לספור הז׳ נקיים דבשו׳׳ת פני יהושע (סי׳ י״ב) ובשו״ת טעיל ערקה (סי׳ נ״ב) טקיל בזה שיכולח לטנות תיכן* חז׳ נקיים ובשו״ת נודע ביחודח (תנינא יו׳׳ר סי׳ קכ״ה) חולק עליחס ובדרכי תשובת (שם ס״ק צ׳) סיים רלטעשח ע״ע ובשו׳׳ת אטרי יושר לסהר״מ אריק (ח׳׳ב סי׳ צ״ב) כתב דחטיקל יש לו על טה לסטוך רביו! שלא שמשה אינו רק מצר חטנחג כמש״כ הרט״א (שם סעי׳ י״א) ובטקוס

שגוחני! לחחסיר אי! להורות נגד חטנחנ. א) ותסרוק חיטב בשו׳׳ת שבות יעקב (סי׳ ע״ח) כתב באשה שאיגה

JBV 11) ש0 סעיף ייא ובנזויז וש״ן. קם 1) 0י׳ קנים סעי׳ אי ג׳ ושיו ג1) 09 מזוין וש״ו סקיכ.

קי קצור שלחן ערוך קפ

ב חפיפח שבמקום חשערות לא תחא בדבר שמסבך אח תשערוח ובבורית (שאנו קורין זייף) נוחגין לחקלב) שחוא מנקח

חיטב ואינו מסבך 2). ג במקום שאין מרחץ בבית חטבילח אלא שחופפת בביתחג) ואחר כך חולבת לטבול תשא עמח מסרק ותסרוק שמח שערותיח

עוד חפעם3). ד כשעת חדחק שאי אפשר לח לעשות חחפיפח כיום, תוכל לעשוחח בלילח רק תזחר לחוף כראוי ולא תמחר, וכן אם אי אפשר

לח לחוף גם בלילח, תוכל לעשות כל חחפיפח ביום 4).

שעריפ מציייניפ כחלכח

יודעת אם סרקה עצמה או לא אבל זאת יודעת שבבית הטבילה שאלה ובקשה מדוברתה מסרק אלא ש<\.ה זוכרת אם גם סרקה עצמה והעלה להתיר ובסדרי טהרה (סי׳ ר:•״ ו ם״ק וי) כתב לחלק בין אם שטשה כבר עם בעלה או לא ראם כבר ״׳ששה יש להקל כטו שכתבו הפוסקים לענין נטילת צפרנים.

ועי׳ טזה בפתחי תשובה שם ס״ק ב׳. ב) וכבורית נוחגין לחקל ובש״ך (סי׳ קצ״ו ס״ק נ׳) כתב דהושבין זה לטצוה משום דטנקה הזוהטא ובברכי יוסף (שם אות בי) כתב שיש להותיר הנשים שלא ישתמשו בו הרבה שנם ממנו נדבקות השערות ובדרכי תשובח (שם אות י״נ) כתב בשם חנח״ק בעל דברי חיים מצאנז שהזהיר שלא ישתמשו בשעת חחפיםה בזייני או בםארא כי מי יורע אם אין בחם כח זת שמסבך חשערוח ועור חזחיר שלא לעשוח החסיפח במי טובין (טינעראל וואםער) טטעם זה ואם אי אפשר בחב שם רישאלו לרופא או לנסות בעצטו אס אינו מסבך חשערות ובחרבח טקוטוח נוחנין

שאחר חחפיפח בבורית שוטפין עצטן עור חפעם בטיס פשוטים. נ) אלא שחופפת כביתח בש״ע (סי׳ קצ״ט סעי׳ נ׳) משטע שתטיד היו עושין החפיפה בביתם אבל חש״ך (שם ם״ק ז׳) כתב דבטרינות אלו נוחנת לחוף ולסרוק ולחשחמף חבל במרחץ םטוך לטבילה ובדרכי חיים ושלום (סי׳ תתס״א) חביא טכת׳׳י שו׳׳ת טנחח אלעזר (ח״ו סי׳ מ״ר) דהנשים חטתחדשים שבאים לטבול בטקוח ואוטרים שכבר עשחח חחפיפח בביתח שאוטרת שחוא נקי טחאטבטאוח שבטקוה אף שהיה ראוי לחחטיר עליהם שמרהיקים ההםיפה מהטבילה וגם יש ספק אי לחאטין לח ט״ט אם יהמירו עליהם יש להוש שימנעו לנמרי לבא למבול ונם במבעם אנקיותא קפדי לכן אין להחסיר עליהם אך שצריך שיעיינו הנשים אם התכה צםרניה

ואס אין חשש הציצה על נופה.

ג< שם סעיף 1. 4) שם בהגה. 3) סעיף גי•

קצור שלחן עייר קש קיא

ה הל טבילתה בליל שבת תעשה החפיפה ביזם, ותזהר מאד לגמור כל ההפיפה קודם בין השמשות שלא תבא הס ושלום לידי הילול שבת 5). ולעגין הדלקת הנרות, המובהר הוא, אם אפשר שתלך לביתה לאהר ההפיפה, או שתעשה ההפיפת בביתה ולאהר ההפיפה קודם בין השמשות תדליק את הנרות ואהר כך תטבול, ואם אי אפשר ידליק הבעל, ואם גם זאת אי אפשר תדליק ותברך על הנרות בעוד יום גדול, ותאמר קודם הדלקה שאינה מקבלת שבת בהדלקה זאת. כי במקום הצורך מהני תנאי. אכל מה שקצת נוהגות לברך אהר הטבילה על הנרות דולקות, צדיכין לבטל כי היא מברכת ברכה

לבטלה 6).) ומוצאי יום טוב, ו במקום שנוהנין לטבול במוצאי שבתי

צריכין לשאול למורה הוראה איך תתנהגנה בהפיפהה)?).

שערים מצוייניפ כהלכה ד) שנוהנין לטבול במוצאי שבת בדרכי תשובה (םי׳ קצ״ז ם״ת י״ד) כתב דבכמה עיירות היה מנהנ שאין אשח מובלת במוצאי שבת אפי׳ מבילה בזמנה והיא שיהה בפי הנשים שיש מכנה לבוא לבית חמבילח במוצאי שבת והוא רצה לבמל זה המנהנ כי אין שום ממש בקול זה ולא הועיל כלום מהמת פהר פתאים השנור בפיהם וראוי לפרסם שלא לבמל

המכילה בזמנה. כתב הבאה״ט (שם ם״ק חי) בשם הפנים מאירות (סי׳ הי) ראם הל מבילתה במוצאי שבת וביום עש״ק היא עדיין בימי אבלה מותרת לעשות ההפיםה בערב שבת כדי שתמבול בזמנה לבעלה ועי׳ בנודע ביהודה (קמא סי׳ צ״מ) שכתב נ״כ בפשימות שמותרת לעשות ההפיפה בערב שבת רק הנמילת צפרנים ע״י גוי ובדרכי תשובה (סצ״מ ם״ק כ״ו) כתב שתעשה החפיפה במוצאי שבת שכן כתבו בסדרי מהרה (שם ם״ק כ׳)

ובלחם ושמלה (ם׳׳ק ה׳). ח) איך תתנהגנה בהפיפה ותחווי בליל מבילתח ומגחג יפח שנס בערב שבת תרחץ חימב ותחזור ותחווי במוצאי שבת (ש״ע סי׳ קצ׳׳מ סעי׳ ד׳) ואם חל מבילתח במוצאי שבת וחוא ליל יו״מ שאי אפשר לחווי אז תחווי בערב שבת ובן אם חלו שני ימים מובים ביום חמישי וששי וחל מבילחח בליל שבת תחווי בערב יו״מ ותקשור שערותיח כדי שלא יתבלבלו

ותזחר בימים שבין החפיפה למבילה מכל מינופת (שם בש׳׳ע).

5) סעיף הי, 7) םימ ק1*ס שם סעיף ד ף. 6) עי׳ ש יע התיש סימן רס״ג סעיף י״יג

ר שלחן מייד קפא « קיב ק

קסא. דיני חציצה. ובו כ׳ סעיפים.

א צריכח שתטבול כל גופח עם כל שערותיה כפעם אחת, ולכן צריכח לחשגיח בםאד מאד שלא יחא עליח בשעת טכילח שום דבר חחוצץ. שאפילו אס חוא משחו, לפעמים חוא חוצץ*) ולא עלתח לה טבילה 1), לא מבעיא על גופה מבחוץ שצריכין חמים לבא שמח וכיון שיש הציצה הרי אין המים באים שמה, אלא אפילו בכית הסתרים שאין המים באים שמה מכל מקום צריכין שיהיו ראויים לביאת מים. דרך משל, ״השנים״ אף על פי שאין דרכן שיבואו המים לתוך פיה, מכל מקום אם יש הציצה בין שיניה לא עלתה לה טבילה כאשר יבואר אי״ה, וצריכה כל אשה לדעת כלל זה, שכל המקומות

שבנופה צריכין שיהיו נקיים וראויין לביאת המים בשעת טבילה 2).

שמרים כמנויינים פחלכה

א) לפעמים חוא חוצץ כדי להבין כל הדינים המבוארים בסימן זה שלפעמים חוצץ ולפעמים אינו חוצץ ההכרה להעתיק כאן דברי הםוססים בענין זח בש״ם (עירובי! ד:) תנן דבר תורח רובו ומספיד עליו חוצץ אבל אם אינו מספיד אינו חוצץ מן חתורח רס מדרבנן וכן אם חוצץ על מיעומ חגווי נמי חוצץ מדרבנן נמצא לם״ז דםדאורייתא בעי תרתי לריעותא רובו ומספיד ומדרבנן אמי׳ חרא לריעותא או רובו ואינו מספיד או מיעומ חטסםיד נמי חוצץ ועי׳ בשו״ת שואל ומשיב (םחדו״ס ח״ב םי׳ ס״ו) רבכח״נ דהוא חציצח מדרבנן חיא טמאת מן חתורח דכיון דאמרו חכמים רמבילח זו לא מחני שוב חיא טמא ח מדאורייתא דאינו ראוי מדרבנן אינו ראוי מדאורייתא (חובא דבריו בררכ״ת םי׳ סצ״מ ם״ס ב׳) ודין חספדח שכתבנו חוא כך דאם חיא מספרת אז חוצץ אפי׳ אם רובא דעלמא לא מספידים ואם רובא דעלמא מספידים אז חוצץ אפי׳ אם חיא לא מסםדת ועוד יש בדין חסםדח ראם לםעטים היא טספדת אע״נ דכעת איננח מספרת נ״כ חוצץ וכן אם רובא דעלטא טספידים בפעטיס אחרות אע״ג דכעת בשעת חטבילח לא מספידים נ׳׳כ חוצץ. וענין ״לםעטיס״ כתב בעריך חשלחן (סי׳ סצ׳׳ח סעי׳ ח׳) דאין חכוונח שחדעת מתחלפת שלפעמים טספידים ולפעמים לא אלא כגון מבעת שבאצבעח שבשעת מבילח אין מספידים ובשעת לישח מספידים שלא יתמגוי מסרי דבר חמספיד. גמצא לפ״ז דאין חיתר בחציצח רס אם חוא דבר במיעומ חגווי וחיא איגח מספרת וגס דוכא דעלסא לעולם אין מספידים ומח שאיגו באופן זח חוצץ ולכן ביארו בעלי חש״ע וחפוססיס שאחריחס בתשובותיחס איזח דברים שמספידים

קסא 1) סימן קצ״וו סעיף זר. 2) שם סעיף כ׳׳ד וסי, קצ״ם סןיף ף.

י שלחן עמר קפא קיג ו קנ

ב צואת העין שחוץ לעין חוצץ אף על פי שחוא לח. ושבתוך העין לה אינו הוצץ. ויבש שהתחיל לחוריק הוצץ3).

ג דם חיכש שעל חמבח חוצץ, וריר שבתוכה אינו חוצץ יצא חריר אם לח אינו חוצץ. יכש חוצץ. לפיכך אשח בעלת חטטים צריכח לחוף אותם כםים עד שיתרככו. וכן גלד שעל נכי הטבח אפילו אם היא טצטערת להסירו ב) או אבעבועות שהין, צריבה להסירן

או לרככן היטב במים 4).

ד רטיה שעל גבי הםכה5) הוצצת. וגם רטיות שטניהין אותן לזמן שלשה או ארבעה הדשים ואהר כך גופלין מעצמן, ובתוך הזמן אי אפשר להסירן אלא בקריעת העור עמהן. והאשה אומרת שהורגלה עמהן ואינה מקפדת מכל מקום הוצציןג), וכן אשה שיש לה מכהת הרטיה גרר מבגדים עידים פשתן, ה ופתהה וגותגים בתוך הגקב ת ואף כשטסירין את הרטיה אינן נראין כי המה כעומק. טבל םקוס

הייצי ד) 6). ה לכלוכי צואח שעל חבשר מחמת זיעה אם נתיכשו הוצצין, טלטלין שעל הבשר וחוא טח שלפעםים ידיו טלוכלכות בטיט או כבצק

שעריפ מצויינים כהלפח

עליהם רובא דעלמא לידע מזה דאף דהיא אינה מקפדת אם רובא דעלסא מקפידים חוצץ.

ב) אפי׳ אם היא טצטערת להסירו עי׳ כדרכי תש ובד. (סי׳ קצ׳׳ח םום׳׳ק ל׳׳ח) שכתב בשם כמח מחברים ראם היא מצטערת הרבה ויש קושי גדול לחסירו איז לחחםיר וחנח לחם לישראל דיש למםוך על חפוסקים דם״ל

חח חוי בכלל מיעוט שאינו מקפיד. נ) טכל םקום הוצצין ובדרכי תשובח (שם ס״ק מ״א) חביא מכמח אחרונים דאם כואב לח לחסיד וחרופא אמר לח שאינח רשאי לחסיר אינו חוצץ ובםרמ כמקום עיגון שבעלח רוצח לנרשח מחמת שאינח מחודד. לו וכן בספר מחרת ישראל מביא טכטח אחרוגים לחקל במקום שחיא אינח מקפדת שחורגלח כה וחוששת לסכגח באם תסיר עיי׳׳ש. יכן בשו׳׳ת אסרי יושר (סי׳ ג׳׳ד) כתב דרך אגב בעגין זה דבסקום שיש חשש סכגח יש לחקל. ועי׳ בשו׳׳ת חגאון ר׳ עקיבא איגד (סי׳ סי) דבסקום שחוא סכגח

חשיב כאיגו מקפיד ואיגו חוצץ. ד) טכל םקום הייצי עי׳ ס״ק חקודם.

5) סעיף י׳. 6) חשובה מאהבה הובא בלווי•*.

3) שם סעיף ד. 4) סעיף מ׳ ובטו״ו ש*

קצור שלחן ערוד קפא

או בזיעח, ומולל ידיו אחת על חברתח ונעשה כעין גרגרין, הוצציןד). ו חדיו, חחלב, וחדבש. שרף חתאנח ושרף חתות ושרף חחרוכ ושרף חשקמח (חוא מין תאנח), יבשים חוצצין לחים אינן חוצצין,

. ( ושאר כל חשרפים אפילו לחים חוצצין, וכן חדם אפילו לח חוצץ 8 ז צבע שצובעות הנשים פניחן וידיחןה) ושער ראשן אינו הוצץ. וכן אשה שאומנות שלה לצבוע בנדים וכדומה, ומחמת זח ידיה צבועות, וכל הנשים שיש להן אומנות זו דרבן שלא להקפיד

בכך אינו הוצץ9). ח בצואה שתהת הצפורן יש הילוקים, וכבר נהגו לחתוךי ידיהן ורנליהן קודם הטבילה, ותזהר לשורפן כי אם ידרוך ת פ צ עליחן כעלח או אדם אחר מסוכן 10), ובשבת וביום טוב אם שכהה לחתכן קודם, יש מתירין לחתכן על ידי אינו יהודיו). אם יש לח

שערימ מצויינימ כהלכה ח) שצובעות הנשים פניהן וידיהן המחבר כאן כתב םתם דאינו חוצץ משום דאינו מספירין ולא .r־f־r ב־ן יש בו ממש או ?א ונראה דעתו כאן דבחד טעם משום דאינו מקפידין םגי ובב״י כתב שני טעמים אחד דאינן מקפידות בי לנוי עשאוחו ועוד שאין בו ממש אלא חזותא בעלמא ובש״ך (ם״ק כ״א) נקט חמעם חשני משום דבחצבע אין ממש ובדרכי תשובח (קצ״ח ם״ק נ״ז) ציין לשו״ת בית דוד הספרדי (סי׳ צ״ח) שהוא דן בזה אי בעי תרתי או בחד םני וראיתי שמה דמדייק מלשון חרא׳׳ש וחרשב״א דבעי תרתי מקפדת וגם ממשית ובפרט מלשון רבינו ירוחם וחובא ברמ״א (םעי׳ י״ז) דחוסיוי לדין זח וכן אשח ששוחמת תמיד כמו טבח ויש עליח דם אינו חוצץ משום דאינח מקפדת ומשמע דיש דם ממש עליח ואפ״ה אינו הוצץ משום דאינה מקפדת ולעומת זח מדייק מלשון הלבוש והפרישה דגם בהד מינייהו הוצץ עד שיהא תרתי למיבותא ולא העלה בלוט ובשו״ת אהל יוםןי הספרדי (סי׳ תקט״ז) דן גמי בזה והביא ג״ב את דברי רבו בשו״ת בית דוד הג׳׳ל והביא שבחייו של הרב בית דוד הורה להקל באשח שגצבעו ידיה שהורות משרף האגוזים אף דהיא מקפדת משום דאין בו ממש דבחד םגי ומעמו שאם באגו לחחמיר חוי חומרא דאתי לידי קולא שאם תמתין עד שיעבור הצבע יבא בעלח לידי מומאח בלילח עיי״ש. ועי׳

םום׳׳ק הבא אודות מאניקור שנוהנין הגשים המודרגיות. ו) על ידי אינו יהודי ואם אי אפשר ע׳׳י נוי יש בזה פלוגתת אהרונים עי׳ טזה בבאה״ט (סי׳ קצ״ה ס״ק ב״ב) ובמו״ז (שם ם״ק ב״א< בתב דאדרבה שלא תעשה ע׳׳י נוי אלא די בניקור תהתיו היטב וכן בשז״ת

9) סעיף י״ז. 10) ב״ח סוף סי׳ קג״ח בשם הרוקח

ד) סעיף י״ב, י״ג• 8) סעיף ס׳־ו, ס״ו.

קצור שלחו עיין• קפא קמו

נפח על מקום הצפוח ואינח יכולח לא לחתכו ולא לנקר תחתיו, אםו נראה אינו חוצץ, אשח ששכחת נפוחח כל כך שאין חטיט שתחתי לחתוך צפורן זטבלח כך, אם נזכרח קודם שנזקקח לבעלת צריכח טבילח אחרת, ואם לא נזכרח עד לאחר שנזקקח לבעלח תעשח

.(u ( שאלת חכם ז ט תזחר לחסיד קודם טבילח חנזמים וחטבעות12).

י צריכח לנקר שיניח קודם טבילח, משום דמצוי חוא שימצא בין שיניח שיורי מאכל, ואם טבלח ונמצא איזח דבר ח) ביניחם או

שערים מצויינים כחלכח

הכם צבי (סי׳ פ״ב) העלה כן ובדרכי תשובה (שט ס״ס ם״ג) האריך בזה והביא דעות חלוקות ער שהביא משו׳׳ת עירי טהרה להמחרש״ס שהורה בכה׳׳נ שתדהה הטבילה עיי״ש אבל עיין במשנה ברורה (או״ח סי׳ ש״ט ס״ס ג׳) שכתב דבשעת חרחס שאין כאן נוי לעשות הטלאכה על ידו תנסר חיטב תחת הצםורן וכחט״ז. ועי׳ בשו״ת אחיעזד לחגאון ר׳ חיים עוזר (ח״ג מי׳ ל״ג) אודות מה שנהנו הנשים המתחדשות הטנדלות צפרניחן וסצבעין וטלטשין העלה עם״י דברי המו״ז הנ״ל דבל ענין נמילת חצפרנים שכתב הרט״א (םעי׳ כ׳) הוא טצר ההומרא ולא מעיקר הדין ומה״ט הסיל חטחבר שם רהצפורן בעצמה אינה הוצצת אפי׳ גדולה וכיון שכן הוא אין לההטיר על

הנשים כאלו לגזום אס יוכלו ל1א לירי גזכגיול «יימע«\ »י״ו גזסיבילוז ז) תעשה שאלת חכם בבאר חימב שם הביא בזה שלשה דעות הסהר״ם מלובלין בתשובח (סי׳ ע״א) כתב ראפי׳ אם לא נזקקח עם בעלח בלילה זו ג״כ אין צריכה למבול שנית דמכוער הדבר ודעת הש״ך (שם ם״ק ב״ח) ראם אפשר לח לחזור ולטבול תעשה כן אלא היכי דלא אפשר לה אין לההסיר כיון שכבר עברה הלילה ורעת חמו״ז (שם ם״ק כ״א) דדוקא אם כבר שמשה אז אינה צריכה להזור ולמבול משום דאפשר שנתעברה ואם תהסיר עלית במבילה שנית אתה מוציא לעז על אותו הילד וכל זה דוקא כשלא היה מינון* או בצק תחת חציפורן אבל אם יש תחתיו אז

לדברי הבל צריכה מכילה עור הפעם. ח) ואם טבלח ונמצא איזח דבר כך העלח הש״ך (שם ס״ק ל״ג) בשם חרוקח דאין חילוק בין בשר שנמצא או עצם ובדרכי תשובח (ס״ק צ״ח) כתב בשם שו״ת מחר״ם ב״ד ברוך (םי׳ ת״ס) ררוסא עצם חוצץ ולא בשר ובספר חאשכול נמי משסע כן וכתב בספר מנחת פתים דאולי יש לצרף דעתם למניף לחסל לעת חצורך עיי״ש וכן במחרת ישראל (שם אות

צ״ח) בחב לחסל בזח בדיעבד. ועי׳ בשו׳׳ת חבלים בנעימים (ח״ב יו״ד מי׳ נ״ז) נשאל באשח

11) שם סעיף י״ח, י״ס, ס, 12) סעיף כ״ג.

קטז קצור שלח! ערוך קסא

דבוק בהן לא עלתה לה טבילה, ויש נוהגות שלא לאכול בשר ביום לכתן לבית הטבילה, טפני שהבשר נכנם בין השינים יותר משאר אוכל, ויש להוש שאפילו תגקר שיגיה שמא תשאר ממגו, ומגהג יפת,(u הוא 13), ובשבת ויום־טוכ שאוכלין בשר תזהר לגקות ביותר וצריכה כל אשה ליזהר שלא תאכל שום טאכל בין ההפיפה לטבילה, וכל יום הטבילה לא תעסוק בבצק או בגרות של שעוה שלא ידבק, אך בערב שבת אם דרכה ללוש בעצטה לכבוד שכת בה שום דבר״)

אל תטנע, רק תזהר לרהוץ אהר כך ידיה יפה יפה 16).א אשה שיש לה שן תותבת ס) תשאל למורה הוראה איך י תתנהנ בטבילה n) וכן אשד. שיש לה סתימת אבר (פלאמבירן) בנקבי שיניה י) 18) וכן אשה שהיא מוכה בשבר ונושאה טבעת ברהמה יא)

תעשה שאלה 19).

«עריפ מצוייניט גחלכח שאכלה בשר ולא נסרה בשיניה וטבלה ונם אה״כ לא עיינה ונם לא מצאה

העלה דבכה׳׳נ בודאי אין לההטיר עליה כיון שלא מצאה. ט) שן תותבת האריכו בזה האהרונים כטו שהובא בדרכי תשובה (סי׳ סצ״ה ס״ס ע״ה ע״ו) ובספר טהרת ישראל (שם אות ם״ז) ותוכן הדגריט ראם יש לה צער וכאב להסירו או אפי׳ שאין לה צער אלא שצריך לזה אומן להוציאו אינו הוצץ כסש׳׳כ בשו״ת אטרי אש (סי׳ ע״ה ע״ו) ובשו״ת םהרי׳׳א אסאד (יו״ד סי׳ רכ׳׳מ) ובשו״ת בנין ציון (סי׳ נ״ז) לכן אפי׳ אם לפרסים מוציאים השיניים לנסותו כיון שאין זה בכל עת רס מזמן לזמן ויש כאב להוציאו או שצריך אומן לזה אינו הוצץ אבל אותן השיניים שעושין בזמנינו שמוציאים בעצמם אותן בכל יום לנסותם בודאי הוצצים

כמו שכתב בשו״ת םהרש״ם (ח״א סי׳ ע״ה). י) סתימת אבר בנקבי שיניה נם בזה האריכו האהרונים והובא שם בדרכי תשובה ותוכן הדברים עפ״י רוב האהרונים שאין הילוס בין אם יש להסתימה מראה שן או שאר מראות לעולם אינו הוצץ כיון שאין בדעתה לימול משם הסתיסה לעולם כמו שהעלו בשו׳׳ת צמה צדס להנה״ס םליובאוות (יו׳׳ד סי׳ סס״ו) ובשו״ת שואל ומשיב (סמא ח״נ סי׳ כ״ז) ואבני צדס (יו׳׳ד סי׳ פ׳׳מ) ובשו״ת שבס סופר (סי׳ ע׳׳ו) ושו׳׳ת

לבושי מרדכי (יו׳׳ד סי׳ סכ׳׳ה) ועוד אהרונים. וסתימה שנעשה לאופן זמני עיין בהנהות יד שאול (סי׳ סצ׳׳ח סעי׳

17) ראה חכמיא כלל קייס סעיף י״ח. 18) עי׳ גס׳ מי נדה סימן קזנ׳׳ח.

19) ראה סדים סימן קצ״ח.

13) סעיף כ״י. 14) טו״ז סקכ״ד-

is) שם נהגה. 16) סורי מהרד״

קצור שלחן ערוף קפא קיו

יב לא תאחז בח חברתח בשעת טבילח לפי שלא יגאו הטיס בטקום האהיזה, ובשעת חדחק תטבול תחלה (אשח שחיא רוצח לאהוז אותה) ידיה בטקוה, ואתר כך תאהוז אותה לא בכה ובדיבוק

הזק, אלא בדיבוק בינוני כדרך כל האדט20). יג היכא דאפשר אין לטבול בטקוט שיש בקרקעיתו טיט משום השש תציצת, ובשעת הדהק נוהנין להקל טשום דםתם טיט שבמים אינו עב כל כך, אבל הטיט שעל שפת הנהר שטתדבק ברנליה הוי הציצה. ולכן צריכה ליזהר שבבואה אל תוך הנהר קודם שתטבול, תדיה היטב רגליה טן הטיט שנדבק בה בשפת הנהר. אם תרצה להגיה בתוך הנהר תהת כפות רגליה איזה דבר שתעמוד עליו בשעת טבילה, צריכה לשאול למורה הוראה, כי יש הרבה דברים שאסור

לעטוד עליהט בשעת טבילה יב) 21).

שערים מצוייניפ פהלכח ג״ד) גתג על השאלה שנשאל שעשו הרופאים סתימה על משך שלשה הדשים ולאה״כ יסירו משם הסתימה העלה להתיר דגל משום רפואה אינו הוצץ ולא מספידים גזה עיי״ש וגשו״ת אמדי יושר (ה׳׳ג סי׳ סי״ב) כתב שסתימה על משך שתי שבועות הוי הציצה וגשו״ת לבושי מרדגי (ה״ר נדפס תרצ״ו סי׳ נ״ד) כתב בםשימות דסתימה זמנית שעושין לב׳ ונ׳ ימים לראות אמ מוב הוא בודאי הוי הציצה עיי׳׳ש. ובשו״ת רוכב מישרים להנאון מטשעבין (סי׳ פ׳׳ד) נשאל באשה שיש לה כאב בשן המדולדל ומתנודד והסכימה בדעתה להוציאה אלא שרוצה עוד להכות עוד איזה זמן אחר הטבילה ולהוציאו אה׳׳כ אי הוי הציצה משום דעומד להוציאו כסברת התוס׳ (הולין ענ.) לענין ידות הכלים והעלה להתיר עם׳׳י מש׳׳כ הרימב״א (קידושין ב״ה) דבית הםחרימ לא בעי ראוי לביאת מימ רס מדרבנן ובנדון דידן דהוי

טיעוט המקפיד גבית הסתרים הוי תרי דרבנן יש לסמוך להתיר. יא) מגעת ברהטה נם בזח חאריכו חאחרונים כטו שהובא גפתהי תשוגח (סי׳ סצ״ח ס״ס ט״ז) וגדרגי תשוגח (שמ ס״ס פ״ז) דעת חנודע גיחודח (יו״ד סי' ס״ד) דאם חוא כ׳׳ג געוטס עד שאין חשטש טניע לשמ יש ססום לחסל אם יטגיטו עטו להחיתר וחחתם סופד (יו״ד סי׳ סצ״ג) כתב לחסל נם בספק אם טניע לשם ובשו״ת לבושי טרדכי (יו״ד סי׳ סכ״ז) כתב דאס חוא בטסוס בזח דבתינוסת כשיושבים יכולים לדאותח אז יש לחחטיר ולטעלח טטסום זח יש לחסל. ולא הארכתי בזח דבזטנינו עפ״י רפואות הרופאים יש להם דרכים אהרים לזה רס חבאתי אלו חדברימ

משום משנה לא וזה ממסומה. יב) שאסור לעטוד עליהם השעת טבילה לא תעמוד על נבי כלי

20) 00 סעיף כ״ח.

ח קצור שלחן ערוך קסא י ק

ס י ר ת ת ם מ ת ש ו מ ו ק ש מ י י ש נ פ פח, מ קו ח ז מ ו ק ל ב ו ב ט T לא תא ל , א ח ז ח ב ח ז י ר ת ו ם ק ב ד י ד ש ח ע ב ר ח ח ח ש . ואל ת ך ל ידי כ ח ע בח ע ש ת ב י א ר נ ך ש ר ד , כ ם ראי ח נ ו ר ע ת ח י י ב ר ת ו ם י ח י ד ש ט ע ע ח ט ח ו שק, ז ק וללוש בחו ז ח ת ח ט ל ע ח ט י ל נ ת ר ק ם פ ט , ש ת פ ת ח ח א ש א ל י ח ש, ק ו נ י ת ת ח ח א ק י נ א ם י ח ח ש ע ש ח ב א ר נ ך ש ר ד ח כ א ר א נ ח ח י י ד ת ד ח ת וק י ח ר ח א ל ם ל נ , ו ר מדאי ת ו ו י ו מז ח ז י ת ו כ ר ק י י ח ר ח ח ל כ י ר ח צ נ י א ו, ח כ ו ל י ת ח ע ם ב ח ך ש ר ד ו כ א יחי ל , א ר מדאי ת ו ח מחנון* י י ת ו ע ו ר זם י ש ע נ י ש נ פ , מ ח ל י כ ח ט ח ל ת ל א ע ר ל ת ו י ח ב פ ק ו ז ר א ת ו י ח ב ח ח ם ש א וו י ח י ח ש י נ ש ח ן ל י כ לכן צרי . ו ח ט ם ש י א ם ב י ט ח ואין ח פ ו נ ם ב י ט ט קל ו ב ט לח ל כו ח י ן ז י ם יג) דבענ י ח פ ח ט ש ל ח ש ר ו ב י ט ח מ ל ע מ ם ל י מ חט א ח ל ל ח ת ב מ ש ך ת ל כ ם כ י ח ו כ ם נ י מ ן ח י א ק ש ח ד ת ח ע ש ב , ו י ו א ר כח ל ח ח ת ו ח ת א י ל ן ש פ ו א ל ב ו ב ט ך ת ר כ ח א , ו ח ר א ו ד צ ט ע י מ ט ב א לט מ ח ק ז י ך א ר כ ח ח א ש ע נ ח ש ט . ו ט מ ט ק ו ם ש ץ למי ו ח ח ש פ ו ג בם א , ו מ ם ש י מ ו ח מ ד ר ק ב כ י ש נ פ ק מ י ו מז נ ם אי י מ ך ח ו ת ב ח ש פ ו נ בח ם כ ת ת ק ש נ ר ו ד מ ח כ ב י כ ש ל כ ו ב ט ק ת ח ד ת ח ע ש , ב ד א ם ט י כ ו ט ם נ י ט ח

ם 22). י מ ת ב ח ם א ע פ ח ב י ת ו ר ע ם ש ח ע פ ו ל נ כץ ו פ ק לא ת , ו ם י מ ו ח ס נ כ י י ש ד ח כ י ח פ ו ת פ ח ל כ י ר ח צ נ י ט1 אק י ש א ת ל , א ח ל י ב ח ט ח ל ת ל א ע ח ל צ פ ס ק א , ו ר מדאי ת ו ו י ת ו אא ח ל ל ב ט ח ו י פ ח ב ר ע ח ש נ ת י 23). נ נ ו נ י ק ב בו ת זו לזו די י ת ו ת פ ש

ל שערח24). ם ע י מ ו ח א א ב ל י ש נ פ ח מ ל י ב ח ט ח ל ת ל ע, ח ט מ מ ל י ט מ ם ק י ש ע ח נ ל ידי ז י ע ר כ ת ו י ח ב י נ י ם ע י צ ע טז לא תם ר נ ס א ת ל , א ח ל ע מ ם ל י ט מ ם ק י ש ע י נ ר כ ת ו י ם ב ח ת פ ם לא ת ג ו

ן 25). ו י פ ר בל ב , א ם י נ פ ב ם מ ם נ ט ו ח ת ח פ ש ח ט א ו צ ר ח י ם ח ח ל כ י ר P צ

שעריט מצוייניפ כחלכח &ע ולא על נבי כלי חרס ולא על נבי נסרים אבל נותנת היא חבילי זמורות תחת רנליח מםני חמימ (ש״ע סצ׳׳ח סעי׳ ל״א). וכן סותרת לעמוד ע״ג אבן ודוסא אם רחב ד׳ מפחים שחוא שיעוד מקום שלא חפחד ליטול ממנח

(שם). ופשומ חדבד שלא תחיח על רנליח שום נעלים אלא יחפח דוסא. ינ) שלשח טפחים וחוא בערד י״ב אינטשעס וכל חפחות עשרח

אינטשעס ועי׳ לסמן.

24) סעיף כ״ז. 25) סעיף ליס.

• 2 1 סעיף לי ליג (AV 22) סעיף ליה ליו וסויז

- 2 3 סעיף ליד (

קצור שלחן מייד קפא קיט

טח שחוא לטעלח בחיר חחוטם לא חייץ. וכן צרינח להםיר צואת חאוזןיד), יש אומרים שחאשח צריכח לחטיל מים קודם טבילח אם חיא צריכח לכך, נם צריכח לבדוק עצמח בגדולים ובקטנים, שלא תחא צריכח לעצור עצמח ולא יחיו ראויים לביאת מים, ובדיעבד

אינו מעכב 26).

יח לא תטבול באבק שעל רנליח. ואם טבלח אם חיח אבה. דק שחעבירוחו חמים עלתח לח טבילחמ)

יט סתם כניס ופרעושים איגן גדבקים בגוף וחמים נכנסים שמח ולא חייצי, אבל מין כנים שדבוקים בבשר ונושכים בעור במקום שער ונדבקים בחוזק כבשר סו), צריכח לחסירן על ידי חמין ולנוררן

שערים מצוייניפ פחלפח

יד) צואת חאוזן ואשה שעפ׳׳י פקודת הרופאיס אינה רשאי שיבא לה באזנח מים חביא חדרכי חשובה (סי׳ קצ״ה ם׳׳ק ו׳) מהרבה אחרונים שחדקדק לדחוק חמוכין (קאממען) בחור אזנה בעומק שלא יחכםה מקום גלוי מחאוזן כמש״כ בשו״ח עמק שאלח (יו״ד סי׳ מ״ו) ובשו״ח טחרש״ם (ח׳׳א סי׳ ז׳) ובשו׳׳ח אמרי יושר (ח״א סי׳ קצ״ח קצ׳׳ז) ומצאחי עוד באמרי יושר חנ״ל (ח״ב םי׳ פ״ב) וכן בשו״ח דובב מישרים (סי׳ ע״א) העלח כן בחשש םבגח דאז חשיב כאינו מקפיד עפ״י םברח חנאון ר׳

עקיבא אינר בחשובה סי׳ ם׳. מו) ונדבקים כחוזק בבשר בחב בש״ע (סי׳ קצ״ח סעי׳ מ״ו) נדד, שטבלח בבנדיח מותדח לבעלח וכתב ע״ז חש״ר (ם״ק נ״ו) דדוקא אם הבנדים רפויין עליח אבל אס חם סחודקין לא ועי׳ בדרכי חשובח (שם ם״ק קמ״ח) בשם חפוםקיס ראפי׳ אם חם רפויין נמי דוקא בדיעבד ולא לכחחילח וממילא אם חם מחודסיז אפי׳ בדיעבד לא מחני דחא חש׳׳ע סיירי מדיעבד כדנקמ ״שמבלח״ וממילא פשומ חדבר דאוחן חנשים שמובלים בנחר בבנדי רחיצח (בעדיננ םומ) לא עלחה להם הסבילה דחם מחודקים על גופם ובירחון ״חמאור״ (שנח ראשונח חוברח ד׳) חעלה נמי בראיוח נכונות חרח״נ לוי יצחק נרינוואלד מצעחלים שלימ״א דבבנדי רחיצה לא עלחה חטבילח משום דמחודק מפי ובספר מחרח מים (דף י׳׳ד) חביא מחרא׳׳ש מקואות (סי׳ כ׳׳ח) ומטעמי יו׳׳ט שם וטםפר חאשבול דבבנדי רפויים מותר נם לבתחלח וחעלח דבשעח חדחק יכולח לטבול בבנדי רחיצח (בעדי.ננ סוטס) בשחיא רפויח סראשיחו עד סופו שלא יחי׳ שם ראבער ובמטה באופן שחטים יכולים ליכגם דיר שם אבל אם טחודק אפי׳ רק במקום

אחד אפי׳ בדיעבד לא עלתה חטבילח.

• 27) סעיף מ׳׳זו. 2 ף מ־ ג ( י ע ס s

קב קצור שלחן ערוך קםכ

ם י נ ט ם ק י נ ן ב ת ו א , ו ן ן תוצצי נ ן אי ר י ס ה ה ל ל ו כ ה י נ י ם א א . ו ן ר בצפוה 28). צ י צ ן ה י י ם דהו ו ש ן מ ר ה להסי כ י ר ת צ ו ר ע ש ן ב י ק ו ב ד ש

ן ו ש ל ן כ רי ו שקו ז ת 1ו ב ו ק ו ב ת ד ו ר ע ת ש ו ע י ל ה ק ש ל י ה ש ש כ א־ א ט ל א ק א ״ י ס ו ר ן ו ן פולי ף ובלשו ע ק א ל ר ה א ט ו ״ ״ א פ ע צ ר ה א ט ז ״ נ כ ש אי א ן ש י ט ו ה ה ז ן אי כ ו ת ו יש ב ל אפי , ו יצי א הי ן ל ה ל נ ה ל נ כ יש ס ״ ו ס י נ

ץ לא הייצי29). ו ת ב ן ט י א ר ן נ נ ם אי ן א ר י ס ה ר ל ש פ א

קסב. הלכות טבילה. ובו י״ד סעיפים.

א ל , ש ה נ מ ז ל ב ו ב ט ת ה ש ש א ל ה ר מצוד. ע י ע ה ב ל ע ם ב א אש נ ע נ ע ש ש ו ה י ו ב נ י צ י מ ר ה ד א), ש ה לה א ו לי ל י ה אפ י ב ר ה ו י ר פ ל מ ט ב לת ר ה א ת ט ה ש ש א , ו לה אהד י ה ל י ב ר ה ו י ר פ ל ט א ר ש ת י ל א ט י ב ל ש ע

א ליצלן ו). נ ט ת ד ר א ל מ ו ד ה נ ש נ ו ה ע ל ע ת ב ר א ע צ י ל ד ל כ ו ב ט ל טו ל י אפ , ו ם י ב כ ו כ ת ה א ד צ י ע ע י ב ש ם ה ו י ל ב ו ב ט ה ל ר ו ס ב א. ר ו ס י א ט ך נ ש ה ת ד ש ה ע ת י ב א ל ב א ת ל ן ש פ ו א ה ב כ ש ה ך ל ו מ ל ס ו ב ט לת ל ב ו ט י ו ע י ב ש ום ה ר י ת א ל ה ש ל י ל ה ב ל ב א ט ל ה ש ר ה א ת ו נ ל י אפ וא ל ר ש י ט ה ה ה יש ל ן ז י ם בענ נ ם. ו ו ל בי ו ב ט ן ל ם כ ה נ ר ו ס ך א ר כ ה אא ל ך א ש ה ת ד ש ה ע ת י ב א ל ו ב , ושלא ת ה כ ש ה ך ל ו ט ו ס ל י ל אפ ו ב ט תל ו ב ט ת ל ו ל ו כ ה י פ ו ה ם ה ד ו ת ק ו ל ב ו ט ת ה ו ל כ ה . ו לה י א בל ק ו ל ד ו ב ט תת ו ל ב ו ם ט ו א ל י פ ק א ה ד ת ה ע ש ב ם, ו ו ך בי ר כ ה ו א י א נ י ט ש ם ה ו י בץ נ ר ה ה א ר ל ק ו ב ו ב ל אפי ם, ו ו ל בי ו ב ט ן ל ם כ ה ג ל ו כ י י ע י ב ש ם ה ו י בם ל א ב ם ג), א י ב כ ו כ ת ה א ד צ ה ע פ ו ה ת ה ו א ד עטי א י ל ל ב ה א ט ה הה נ י ה ד ל ע ב ה ל נ ו ש א ר ה ה ל י ב א ט י ה י ש ל פ ף ע ה א פ ו ה ד ה ה א ת ל ל ב ו ט

. ( ר אשה2 א ו ש ט כ

שעריה מצויייגיפ ההלכה א) שלא לבטל מפריה ורביד. אפי׳ לילה אתר עי׳ מזה לעיל

(סי׳ ק״ם ס״ק ד׳). ב) לא יעטידו ההופה עד צאה״כ ב״כ בדגול מרבבה (סי׳ קצ״ז). ואם הוא ערב שבת שאי אפשר להעמיד חחופה כלילה כתב בהגהות יד שאול (סי׳ קצ״ז) דאפשר דבכה׳׳ג לא גזרו ובשו״ת דבלים בגעימיס (ח״ב

ב 1) כ׳י סימן ק2-ז וש׳׳ע סעיף כ׳. ס 28) סעיף מ״ז ופתחי תעובד״ ק 29< םד״ס וחכ״א כלל קי׳׳ס אות ה׳. 2׳ שפ סעיף ג׳ וזי׳ פ־ת םק״י.

ק*ור שלחן ערוף קפב קכא

ג היכא דאיכא אונס כגון שיראה לטבול בלילה מחמת צינת או פתד, או שבית הטבילה הוא להוץ לעיר ושערי העיר ננעלים בלילה, יכולה לטבול בשמיני בעוד יום. אבל בשביעי לא תטבול ביום אפילו כמקום אונס ג) 3). והא דמותרת לטבול במקום אונם בשמיני ביום, דוקא שתעשה נם החפיפה אז סמוך לטבילה, אבל אם יום חשםיני חוא שבת או יום טוב שתצטרך לעשות חחפיפה ביום שקודם הטבילה וגם תטבול ביום זהו אסור, משום דתרי קולי בדבר אהד לא טקיליגן (דהייגו טבילה ביום, וגם הרהקת הפיפה מטבילה) 4).

שעריפ מצוייניפ כהלכה

יו״ד סי׳ נ״ד אות ב׳) נשאל נ״כ בחוגבלח ההתונה על ערב שבת והיה אז יום ז׳ שלה אי יכולה למבול ביום ולהעמיד ההופה העלה שם דבכה״נ שאי אפשר בלילה מפני השבת נם הדנול מרבבה מודה שמותר דהוא מיירי בחול אבל הבא שאי אפשר ונם אין נבון לעשות הופת נדה להרםב״ם על כן בכח״ג שכבר חוגבלח ואי אפשר לשנות מותר. וכעת ראיתי שהובא דבריו בדרכי חשובח (ס״ס כ״ו) וסיים בצ״ע אך לא חכיא דברי חנחוח יד

שאול ונם הוא בחב בלשון ״אפשר״. נ) אפי׳ במקום אונס ובסדרי מחרה (סי׳ סצ״ז ס״ס י״נ) כתב דלםעםים יכולח למבול נם בשביעי כשיש אונס נדול דנם ביום חשמיני ותשיעי לא תוכל למבול ספני יום אידם ואך באופן שלא תבא לביתה עד שתחשך ועי׳ בשו״ת חתם סופר (יו״ד סי׳ סצ״ז) שכתב דחמחמיר חע״ב והמיקל לא הפסיד ואך באופן שתשהה על הדרך מהםסוח לביתח עד חלילח שלא תכנס נם לביח חברתה ובהכםת אדם (כלל סי׳׳ה סעי׳ ה׳) כתב נמי להתיר בבה״נ באופן שתזהר הרבה להסתיר מבילתה מבעלה עד הלילה עיי״ש ומשמע מרבדיו דבאופן שאין בעלה יודע מזה יש להתיר נם כשתבא לביתה בעוד יום אך עיין בערוך חשלחן (סי׳ סצ״ז סעי׳ י״ד) שכתב נמי ההיתר חנ״ל מש״כ חסדדי מחרח וסיים דבערב שבת וערב יו״מ אי אפשר זח שחרי מוכרחת לבא סודם חלילח עכ״ל. ומשמע דלחסתיד חמבילח מבעלה לא מחני אבל אינו מוכרח לפרש כן דבריו ובספר מחרת מים למחד״ן מעלושסי! (סי׳ נ״ח) כתב דבלסמ חססח (םוס״י ד״ב ביו״ד) מביא חחיחד אף בערב שבת וחעלח על חשאלח שנשאל בחיח יום ז׳ שלח חל בערב שבת וביום ראשון ושני יחא חל יו״מ ובשכונחח אין םסוח ואם נצריכנח למבול דווסא בלילח חצמרך לדחות מבילתח עד אחד יו״מ שחוא אחד שלשח ימים של ומן טבילתח ולילך בדגליח לםסום למסוח חיח דחוס לח, העלה נמי לחתיד באופן שלא חבא לביחח ער אחר חשסיעח חדבח ובעלח ידליס

חנדות עיי״ש.

3) שס מדף ד. 4) סימו קצ״ס סעיף ד.

קכב קצור שלחן ערוד קפב

ד לא תעמוד על שום דבר בשעת טבילח, ואם מי חטקוח עמוקים וצריכח לעמוד על שליבחי), תעשח שאלת חכם 5).

ה לא תטבול במקום שיש חשש שיראו אותח בני אדם, מפני שמתיר כך חיא ממחרת לטבול וחיישינן שטא לא תטבול יפח,. ( ובדיעבד אם טבלח וידעינן בבירור שטבלח כראוי עלתח לח טבילח 6 ו כשחיא טובלת צריך לעטור אצלח אשח יחודית גדולחה) יותר משתים עשרה שנח ויום אחד, שתראח שלא ישאר טשער ראשה ו) צף על פני המים ז) 7) ואם אין לה אשה יכול נם כעלה לעמיד

אצלה לראות שתטבול יפה 8). ן מותרת לטבול בליל שבת, אם עתה הגיע זמן טבילתה שלא יכלה לטבול מקודם וכעלה בעיר, אבל אם אין בעלה בעיר או שהיתה יכולה לטבול קודם אסורה לטבול בליל שבת, ואם הוא אהר לידה

שעריפ מצוייניפ בהלכה ד) וצריכה לעטוד על שליבה עי׳ לעיל (סי׳ סס״א ס״ס י״ב)

ולסמן בדיני מסואות ס״ס י״ד אות ב׳. ה) אשר. יהודית גדולה בשו״ת נטע שורס (יו״ד סי׳ ס״ד) נשאל באשה ההולכת בנילוי שעדות ראשה אי נאמנת להשניח בבית הטבילה וכתב דמדינא לא הוי בכלל מוסרת לאותו דבר אבל מ״מ הנכון להסירה

משם ולהעמיד אהדת במסומה. ו) שתראה שלא ישאר משער ראשה בדרכי תשובה (סי׳ סצ״ח ס״ס סל״ב) הביא מספד לב העברי שבתב בשם ההתם סופר שצוה להממונות על המסוה שאם תבא אשה בעלת שעד למבילה שתתן על ראשה סבכה שנעשית עם נסבים בטין שרשרת והםבבה היתה תטיד בבית הטבילה לצורר זה וסיים בדדכ״ת שצ״ע אם אטת הדבר דנם הטהדש״ם (ה״נ סי׳ סע״ג) התיר בכזה בדיעבד רוסא שלא ידעה האשת שיש לה הסבכה על ראשה עיי״ש אבל טצאתי כן טפודש נם במשנה בדורה (בביאה״ל סי׳ ע״ה סעי׳ ב׳) שכתב שיעשו כן בליל שבת שאי אפשר לטלטל הנד להשגיה היטב שלא תשאד שעדה על פני הטיס וכ״כ בטהרת ישראל (סי׳ סצ״ה אות סכ״ט) שתעשה

בן באם אין לה טי שיעמוד על גבה. ז) שער ראשה צף על פני המים עי׳ בס״ס הסודם. ועי׳ בשו״ת לבושי טדדכי (נדפס תדצ״ז סי׳ ל״נ) בטסוה שהיתה עטוסה י״ב סדרנות והאשה הטטונית עוטרת למעלה והיא אומרת דע״י האוד עלעסטדי דואה היא גם טשם חעלח דסשח לח לחאטין ראם ינסו וינלחו שעד אחד וישימו

על שמח חמים בודאי לא יראו משם.

7) שם מעיף פד. 8) עי׳ גוביי תגיינא סימן קכ״ב.

5) סימן קצ״וו סעיף ליא. 6) שמ סעיף ל׳־ד.

קצור שלחן עדור קסכ קכנ

יש תילוקי דיניט אמ מותרת לטבול בליל שבת או לא ותעשה שאלת הבטח). ואשח שזטן טבילתה בא קודם, אלא שלא טבלה מהמת שלא היה בעלה בעיר ובא בערב שבת, יש מקומות שמהמירין שלא תטבול בליל שבת, ובמקומ שאין מנהנ קבוע אין להתמיד, ובמקומות שנוהגין לההטיר בליל שבת נס בטוצאי שבת לא תטבול, אלמנה שנשאת אסורה לטבול טבילה הראשונה בליל שבת, דהא אסור לבא עליה

ביאה ראשונה בשבת, ובטוצאי שבת יש טקילין שתטבול 9). ח לאהד שטבלה כראוי בעודה עוטדת תוך הטים, תברך אשר קדשנו בטצותיו וצונו על הטבילה, ויש לההטיר שקודם הברכה תכםת את עצטה לטטה באיזה טטפתת, או לכל הפהות תתבק זרועותיה על נופה להפסיק, ולא תסתכל לתוך המים בשעה שהיא טברכת. ואם טובלת במקום שתוכל לעכור את המיס ברנליה, טוב לעשות כן קודם הברכה. יש נותנות שלאהר הברכה טובלת עוד פעם אהת

וטגהג גכון הוא, רק תשגיה שנם הטבילה השניה תהיה כהוגן 10). ט לאהר שטבלה במקור. כראוי מותרת ליכגס לבית הטרהץ להטם את עצטה, ואפילו בטרהץ של זיעה. אבל להזור ולרהוץ באטבטי יש אוסרים, וכן נהגו. ולשפוך עליה טים תטיס לתםם את גפה יש

להקל, אך בטקום שנהנו לאסור נם זאת אין להקל ״). י יש לאשר. להיות צנועה בטבילתה להסתיר ליל טבילתה, ולא תלך בפני הבריות שלא ירנישו בה בני אדם, וטי שאינה עושה כן נאטר עליה ארור שוכב עם בהטה12), עוד יש לה ליזהר כשתצא טן הטבילה שתפגע בה תברתה ותגע בה, שלא יפנע בה תהלה דבר טטאם) כגון כלב או הטור או הזיר או סוס או טצורע וכיוצא בהן

שערים מצויינים בהלכה ח) ותעשה שאלת הכם לדעת הש״ך (סי׳ סצ״ז ס״ס ני) דוקא אם ראתח דס לאחר ל״נ יום לזכר ולאחר ס״ ו יוס לנקבה אז סותרת לסבול בליל שבת משום דחוא דם טמא ולדעת חתול םרבבח שם נס אם ראתח דס בתוך חל״נ וס״ו יום דחוא דם טוהר ס״מ לדידן דנם על דם טוחר צריבה לספור ז׳ נקיים א״כ חבל נקרא בזטנה וטותרת לטבול וכן חסכיטו

חאחרוניס בםקוס שאין הטנהנ שלא לטבול עי׳ םזה בדרכ״ת (ס״ק י״ב). ט) שלא יפגע בה תהלה דבר טםא וכשיש שס חאשח חסשנחת על חטבילח םסתטא רואת את חטשנחת טתחלח ותדקדק ליגע בח כשיוצאת

. 1 1 סוף סימן ר״א ( U) סוף סי׳ ק1׳׳ח נהגה מגנו עירוגין 1״ה8

9) סימן ק«״ז םזיף נ׳ בהגה. 10) סימן ר׳.

ד קטג י י קבר קצור שלחן מ

או עם הארץ או אינו יהודי, ואם פגעו בה דברים אלו, אם תיא יראת שטים תתזור ותטבול. טי שפנע באשה שיוצאת מן הטבילה איכא לםיהש תס ושלום לתקלה, והתקנה היא שיאמר ב׳ פעטים פסוקים אלו שופר בוז על נדיבים ויתעם בתהו לא דרך (תהלים ק״ז), שופך

בה על נדיבים ומזיה אפיקים רפת (איוב י״ב)״).א להמם את מי תמקות יש אוםרין ויש םתירין. וכבר נתפשט י המנהג בתרבח מקומות להיתר אבל במקום שאין מנהנ אין להקל ובמקום שגוהגין להקל צריכין להשגית שבליל שבת כשטובלין לא

יהיה המים המין ממש אלא פושרין י) 14).ב בענין הטבילה בנהרות יא), לדעת הרבה גדולי הפוסקים יך זכרונם לברכה אין טבילה מועלת בנהר, אלא בזמן שהוא קטן כל כ

שעריפ מצויינים גחלפה טבית הטבילה ואז אין שום חשש (ליקוטי מחרי׳׳ל סובא בדרכ״ת ובמח״י) ובשו״ת פרי השדה (ח׳׳ד םי׳ קמ׳׳ח) כתב דאין שום הקפדה למנות אשד. למשגהת בזה שפסק לה אורח כנשים דדלטא תהיה נדה ותיגע בה האשה הטובלת דדוקא על מין דבר טטא שאין להם טהרה בטקוה יש הקפדה ולא על אשח ישראלית שיש לח טחרח במקוח (חובא בשו׳׳ח ויעבור ימוו* םי׳ ם׳

אות חי). י) אלא פושרין עי מזח מח שכתבנו לעיל בחלכות שבח (ח״ב טי׳

ט׳׳ו ם״ק ב׳ ד׳). יא) הטבילה בנהרות ולענין חמבילח בימים כתב בש״ע (םי׳ ר״א סעי׳ ה׳) דבל היטים יש להם דין טעיין לטהר בזחילח אר בלחם ושמלח (שם ס׳׳ק כי) האדיר לבאר רהיט הנדול (ים אוקיינוס) יש לו דין טקוה ואינו טטחר בזוחלין ובדרכי תשובח (שם ס״ק ל״ט) חשש לו להוטרא וכן בספר טחרת ישראל כתב די? זח בע׳׳ע ושאר אחרונים סתמו דבריהם בלשון חש׳׳ע ובדברי חיים (טקואות אות ט׳׳ז) בחב בפירוש דגם חים חגדול ממחר בזוחלין ובפפר מחרת מים (דף י״ב) חביא סםפר חיבור לטהרה (להגה״ק טהארגיםטייפאל) דאפי׳ להשיטות דהים חגדול איגו ממחר בזוחלין חייגו דוקא לעגין גל שגתלש טחיס ויצא לחוץ אבל בים גופא בגבולותיו שנלי חים חולבים ובאים חנח וחגה לא טקרי זהילח ודוטח לטש׳׳כ חדט׳׳א (שמ סעי׳ ג׳) דאין יציאת סים קדויח זחילח אלא כשאין חוזרין לטקוטם אבל כשיוצאין וחוזרי! לא סקרי זחילח וטטילא טותר

למבול בים בסקומ שאין שם מקוח כשרח. ובריכת סיס (לייק) שבאים מחיסים וחיא חיתח מקודם דיקגיח וגתמלאח סחים אז לדעת מחרי״ק שחובא בש״ר (מי׳ ר׳׳א ם׳׳ק ל׳) אפי׳

מ״ך סקס״* 14) קוף 0י8ן ר״«4 13) «ש ו

קצור שלחן עיין• sop קבה

שידוע בבירור שלא גתגדל מהמת מי גשמים או מי שלגים, כי טי גשמים ומי שלגים אינם ממחרין אלא כזמן שהם גקוים ועומדים במקוה, אבל כשהם זוהליס על הארץ איגם טטהרין, אלא מי מעין מטהר גם בזוהליןיב), ואך בשעת הדהק במקום שאין מקוה גוהגין להקל ולםטוך על הפוסקים דסבירא לחו כמאן דאמר דאפילו רואים שהנהר מתגדל מן הנשמים, מכל מקום עיקר גידולו הוא ממקורו מן התהום. כי בעת חגשמים חאויר מלותלה ומקורי המעייגות מתרבים ומתגברים, וגמצא לעולם שחמים שבנחר רובם ממעין, ומי חגשמים מתבטלים בתוכו, ומטחרין גם בזוחליןיג). אבל במקום שיש מקוח חלילח לחקל. וגס במקום שאין מקוד. אס באפשרי יש לחחמיר, שאם חנחר גתרבח ממין בטבילתח ב׳ או נ׳ יטים עד שישוב לאיתנו, וטוב אם נשטים, תטתי באפשרי שלא תטבול במקום שנתרחב אלא במקום שחולך תמיד, דבזח

. יש לתקל קצת מפי»)

שעריט מצויינים בחלכח

אם כבר נפםס חסילוח מחים מ״מ בל ומן שלא נחו מזחילה הים די! מעיין עליו אבל לדעח חש׳׳ך שם כיון שנפםק חקילוח סחים ואין לו חיבור למקורו דין מקוח עליו וממחר דוקא באשבורן אפי׳ שלא נח עוד מזחילה חים. ואם חזר וחםשיך קילוח חים לתוכה חזרח לדי! מעיין כמש״כ שם בש״ע (סעי׳ יי) וחנח בלחם ושסלח (שם ם״ק נ׳׳ז) נראח שפוםק כחש׳׳ך לחוסרא וכן ראיתי בספר מהרת ישראל שנקט רוקא לשון זה אבל בדברי חיים (מקואות אות ו׳) הביא שתי הלשונות וכתב שם דבשעת הדהק יש לסמוך אמהרי׳׳ק עיי״ש ובריכת מיס שהיו בהם מי נשסים ונתהברו להים אז לדברי הכל אם נפסק אח׳׳כ ממקורו דין מקוה יש לו וממהר באמבורן דוקא. יב) אלא סי מעיין טטחר נם בזוחלין וכתב בלהם ושמלה (להם אות י׳׳ג) אפי׳ היא מים מוכין פי׳ סלוהים או סרים או המים וכדומה הנמצאים בקצת מיטות וכמש״כ הרמב׳׳ם (בפי המשנה פ׳׳א) ובלבד שלא יהיה מעין המכזב סי׳ שפוסק ט״א אפי׳ אהת לשבע שנים ומעיין היוצא בתהילה כשר ואין צייר לבדוק שמא יכזב מימיו וההיכר לידע מהו מעיין כחב שמ (לחמ אות ע׳׳ד) דאמ נובעים חמיד ממקום אהד נביעה שוה ותמידית וכן היוצאים מבין הסלעים חם ודאי מי מעיין ועוד יש סימנים אבל בדרב׳׳ת (ס״ק צ׳׳ה) הכריע כדברי האהרונים שבזמנינו ראוי לההמיר שלא לסמוך על קולא גדין מעיין מפני שיש להסתפק על מעיינות שבזמנינו

ולכן צריך לידע שהוא מעיין ודאי לאומנים ובקיאים. יג) וטטחרין נם בווחלין עי׳ בשמלח (שם אוח ח׳) דחעלה דנם

15) סימן ר״» סעיף ב׳.

כ פ קבו קצור שלחן ערוך ק

יג ובנהר שמתהוה לגמרי על ידי גשמים, ולפעמים מתיבש, אף על פי שבשעת הגשמים גם שאר נהרות שופכים לתוכו, מכל מקום הואיל ולפעמים פוסק לגמרי, אין שום היתר לטבול בו כשהוא זוחל

עד שיקוו המים ויעמדו יי) 16).) רבים הם מאד, וככל מקום שעושין מקוה י יד דיני המקור. ס אין לעשותה כי אם על ידי רכ מומהה לרבים גדול כתורה וכיראה, וכאשר יתהוה בה איזה שינוי גדול או קטן יעשה מיד שאלת חכם,

וכן כאשר יצטרכו לשאוב אותה לגקותה ישאלו איך יתנהגו.

ת כ ל ה שערים מצוייניפ ב

המים שחולכין בחפירה שנעשו ע״י אדם לימשך מן הנהר ג״כ מטחר בזוחלין.

יד) עד שיקוו המים ויעמדו פ׳ בצרורות אבנים וחול אבל לא בדבר חמסבל טומאח וכמש״כ בש״ע (סי׳ ר״א סעי׳ ני),

סו) דיני המקוה בסרר עשיית המסוה יש ששח כללים (ובחם פרסים) שצריך ליזהר בהם. K.) מסוס הראוי לסבול בו. u שיעור המיס. 1.) שלא יהיו זוחלין. יט שלא יהיו שאובין. ו̂ז מים דוקא ולא סי פירות ובדומה. 0 הווייתן

ע״ י מחרח. א.) מסוס חראוי לסבול בו כיצד ארבעים סאה של חמסוח או של מעיין לא יחיח בתוך כלי מפני שאין סובלין בבלים ולפיכך נינית שקבעוח בארץ וגתמלאה ממי גשמים אין מובלין בה כיון שהיח שם כלי עליה סודם שסבעור. בארץ (ש״ע סי׳ ר״א סעי׳ ו׳ וטו״ז שם ס״ס ה׳ ש״ך ס״ס כ״א). ואפי׳ געשח לחבר בסרסע וגם חיא מחוברת בסדסע ג״כ אין מובלין בו. אבל אם לא היח שם כלי סודם שסבעוח בגון שסבעו עץ או אבן ובטווי חססו כשר לסבול בו. וכן כלי נדולח שנסבוה נסב בשפופרת חגאד ואח״כ סבעוח בארץ וםתמוח כשר לטבול בו (שם סעי׳ ז׳) וכל חאחרונים חסכימו לזה הרין ובפתהי תשובה (ס״ס זי) חביא משו״ח חתם סופר דאסור לפספס בחוראח זו כיון שחרבח ראשונים ואחרונים סברו כן ושכן נהגו וכ״כ בדברי

חיים (מסואוח אות ל״ו). u שיעור חטים כיצד. חטים שבססוח צריר שיחיח כדי שיהא בל נופו ושערו טכוסח בפעם אחת וסבלו חז״ל שחשיעור חוא אם יש בטיס אטח על אמח ברום ג׳ אטות והוא שיעור מ׳ סאה ואמח שאטרגו תחיח בת ששח טפחים וחצי אצבע (ש״ע ר״א סעי׳ א׳) וטפח שאטרגו חייגו שיעור ד׳ גודלי! (טגחות טא:) וא״כ יעלח לגו על עשרים וארבעה וחצי איגטשעס על עשרים וארבעח וחצי איגטשעס ברום שלשה ושבעים וחצי איגטשעס שחן בחשבורת ט״ד אלזי וסי״ח איגטשעס ועור חצי איגטש.

&V (16

ק*ור שלחן עיון• קפכ — שןןויפ פמגוייגיפ כהלכה קכז

וע? טדת הנא?ין כתב בספר טהרת טיס (ז־וי ב.) יעצה ע? סאה ותשעים ואחד גאלין טפני שב? גא?ין טחזיס טאתים ושלשים ואחר טעוקבים וכשתהלוק ט״ר אלו* וקי״ח ע? טאתיס ושלשים ואחד חטצא טאה ותשעים ואחד (פהות מעט) טובן טטי?א דגם כשיש השיעור אמה ע? אטה כרום ג׳ אטות זה דוסא אס אין שם מדרגות וגם קרקעית המקיה ישרה היא וגם היא מרובעת ככ? דופנותיה וזויותיה דא?״ב צריך ?נכות כ? זה. גם צריך שיהיה הגומא שבה טוכ?ין גרו? יותר מזה השימור בדי שכשתכנם המוב?ת ?א יצא המים לחוץ ויפהת מהשיעור ויהיח זוח?ין. וצריך לדקדק שיהיו המים בשפע יותר מהשיעור רכשתצא הטוב?ת מהמים ותישא עמה מעמ מים ע? גופה ושערותיה תפהת מהשיעור ועוד כמה הששות אשר אי אפשר ?םורמם כאן. ועור צריך ?יזהר שהגובה המיס כשעה שמוב?ת יהיו ?מע?ה טמכורה ש?שה טפהים והוא כערך טעשרה עד י״ב אינטשעם כמו שכתכגו ?עי? (םי׳ קם׳׳א ם״ק י׳׳ג) ובדברי יהזקאל להגה״ק טשינאווע (תשובה טי) בתב דדי כעשרה גוד?ין וטוב שיהיה טדרגה התחתונה רהכה ד׳ טפהים עכור הגשים קצרי קוטה. ואם אין שם גטי ?א עיכב כאופן ש?א תטבו?

בזקיפח א?א תכפו!* קוטתח תחת חמים כטבואר שס בדברי יהזקא?.

ג) ש?א יחיו זוח?ין כיצד. מקור! טסי גשמים איגח טטחרת את חטוב? בח א?א כאשבורן שחטים טכונסיס ו?א נמשכים ונזח?ים אכ? כשחוא זוח?ת אסור מן חתורח (רמ״א סעי׳ ב' והאחרונים). ויש טחטירים נם במעיינות שבזמנינו הםםוכים ?נחרות דיש ?חוש עליחם שחם מי תמצית ו?א מעיין ממש ע? כן ?א יחיו זוח?ין ממש (ררכ״ת ס״ק רמ״ו בשם אחרונים). ואין יציאת מים קרוי זוח?ין א?א כשאין חוזרין ?מקומן אב? כשיצא האדם מהמים שב הטיס ?טקומו 5א טקרי זוח?ין (רם׳׳א סעי׳ נ׳

ש׳׳ך ם״ק ?/ דברי היים מקואות אות זי) וכשניקב הםקוה כנקב דק ומימיו נוטפים מעמ מעמ כשר הוא עפ״י ש״ע (שס סעי׳ נ״א) רהוא זתי?ה שאינה ניכרת ומבואר באהרונים שיעור זה מהו ככ?? זהי?ה שאינה ניכרת אב? הרכה אהרונים מתמירים בזה ש?א יהיה נזחל כ?? ונוגע ?איסור כרת (דברי חיים בםתיהה ?מקואות וררכ׳׳ת ם״ס ר׳׳פ), ע? כן הכרזות שעושים ?מקואות ?סתום פי חנקכ שדרך בו יצא חטים כשםנקים חםקוח צריך ?יזחר שיחיח נעשח בדרך זח שיהא סחוס יפה כשעת חמבי?ח וש?א יהא יכו?ת ?חגשים חטוב?ות שם ?זוז בדנ?יחם חסתימת ממקומח כי ע? ירי זה אפשר שתזיז הסתימה ממקומה והמים יצאו דרך שם ויהיה גם בכ?? זחי?ה חגיכרת ועור יש עצח שמעטיקין מקום אחד ברצפת המקור• שהמים יתקבצו ?שם ומתקגים ?זה פומפ ע?עקמרית שתשאב המיט מהמקור! והשאר יגקו בםטרטוטים. ובספר מהרת מים (דו* קפ״א) הביא ?זה כמה תקגות ועצות

האיך יעשו הסתימה ש?א יהיה גזה? עיי״ש.

ד1 ש?א יהיו שאוכין כיצר. כ? הארבעים סאח ?א יהיו שאובים דאם הם שאובים פםו?ים (רט׳׳א סעי׳ גי) ואין בזה חי?וק אם הכ?ים טקב?ים טוטאה או ?א כגון שהט גדולים יותר םמ׳ סאה או שהם קטנים

פ — שןןריפ מצוייניפ בחלכו! פ ר ק י י י שלייו ע ו צ קכח ?

ביותר ואפי׳ כלי גללים וכלי אבנים וכלי ארמה (ש״ע סעי׳ א״ר). ואפי׳ יש בהם רק גומא קטנה ככל שהוא כיון שעשו בכיון הגומא לצורך סבלה בנון שעשו בהצינוד שטוליך הטיס גומא קטגה לקבל הצרורות כל הטים שעוברי! עליו נעשו שאובין ודוקא באם געשה הגומא לקבלה כראטרן אבל אם לא געשה לשם זה לא געשו שאובין ולכן לא היישיגן על הציגורות שטוליכין את הטים שמא יש בהם גוסא הואיל ולא עשאן אדם בכווגה (רט״א סעי׳ ל״ו) וכן הרעפים שטכסין בהם הגגות אעפ״י שיש בהן נוטות והקקים איגן םוםלים את המים לפי שלא געשו לצורך זה לקבל בהם (ש״ע

סעי׳ ל״ז), אבל מדקדקין שיהיו הלקים לגמרי. טקוה חסרה שאין בה עוד השיעור מ׳ סאה צריך ליזהר שלא יבואו בה ג׳ לוני! מים שאובין ראם באו אז לעולם הוא בפסולו (ש״ע סעי׳ ט״ו) עד שירבה עליו טים כשרים וישטפו לחוץ ער שגשער ששיעור המים שהיו בו תהלה קורם שגפלו הנ׳ לוגי! ועור דבר טועט לחסר טהג׳ לוגין כגון אם היה בהטקות עשרים סאה כשרים ונפלו ג׳ לוגין טים שאובין צריך שיבואו בו טיס כשרים שיעור עד שיתטלא הטקוה וישטוף להוץ שיעור עשרים סאין ועוד דבר מועט (ש״ע סעי׳ ב״כ) אבל כבר כתבו האהרוגים שזחו דבר קשח לשער על כן צריך לשאוב כל חטים מהמקור. עד שיהיה יבש לגטרי

ויחזור ליטשך לשם מים כשרים.

והא ראטריגן דג׳ לוגין שאובין פוסלין הטקוה דוקא אם היח בגפילח או בזילוף אבל בהמשכה אין פוסל לכן אם היה בהטקוה שיעור עשרים ואהד סאה טיס כשרים והיה טמשיך לתוכה שאובין י״ט סאין ועוד דבר טועט להשלים השיעור ט׳ סאה כשרה הטקוה (שם סעי׳ ט״ד) ושיעור המשכה זו לא פהות טנ׳ טפהים (שם סעי׳ ט׳׳ה) ורוהב ההמשכה כתב בטהרת טים (דף צ״ח) בשם חפרשת טרדכי (סי׳ י״ח) דהוא שיעור טפח. ורוקא ע״נ קרקע חראוי לבלוע אבל על רצפת אבנים שאין ראוי לבלוע לא טהני (רט״א סעי' מ״ו). וצעטענט מקרי דבר חראוי לבלוע וכשר (דרכי תשובח

ם״ק ר׳׳ו).

טסוח שיש בו ם׳ סאח יכול ליתן בתוכח טים שאובין כל טח שירצח וחם כשרים (ש״ע סעי׳ ט׳׳ו). ואפי׳ בכל פעם שנתן טיס שאובין בהטקוה חזר ונטל טחטסוח שיעור שנתן לתוכח כנון שנתן םאח ונטל םאח ובודאי נחסר טחטים חראשונים חכשרים ושאובין באו בטסוטם אם״ה כבר נתכשרו השאובין טהטים חכשרים שהיו שם (ש׳׳ע סעי׳ כ״ר) ויש אוטרים שראוי לההטיר בזה דדוסא עד רובו כשר (ש״ך ס״ס ס״נ בשם הרטב׳׳ם). והרבה אהרונים טחטיריט בנטל סאה ונתן סאה ולכן העלה בדרכי תשובה (ס״ס קכ״ה) שלא להסל בוו רק באי אפשר בענין אהר ועי׳ שו״ת רברי היים (ה״א הו״ט סי׳ ל״ז) שטחטיר סאד בזה ובשו״ת הת״ס (סי׳ רי״ד) בתב ראם אין ידי אדם שולטות בנתינה ובנטילה יש להקל וכ״כ עור אהרונים דבדדך

הטשכה יש להקל עי׳ בטהרת טים (דף צ״ז).

קצור שלחן ערוד ר,פכ — שערים מגוייניס כהלכה קכם

\j< מים דוסא ולא מי פירות כיצד. מסיה שנשתנה מראיה מחמת שנפל בה יין או מוהל מהזיתים וכדומה נפסל רדוסא מים ממהרים ולא שאר םשסין כיצד יעשה אם הוא הסר ימתין עד שירדו גשמים ויבואו לשם (ש״ע סעי׳ ב״ח) והבא לא מחגי שיתן לשם מים שאובין ע״י המשכה אפיי היו מתהלה רוב מים כשרים (מו״ז ס״ס ל״ח). ואם חמקוח היה בה מ׳ סאה יכול ליתן בתוכה מים שאובין אפי׳ שלא בהמשכה עד שיחודו מימיו למראה מים (ש׳׳ע שם) ודוסא שאר משקין פוסל אבל מי צבע אינו

פוסל משום שינוי מראה (ש״ע שם). ולעגין ג׳ לונין הפוסל המסוה שאין בה המ׳ םאה היא להיפוך, דמי צבע הוא כמים ממש ופוסל המסוה אבל יין ומוהל איגו פוסל המסוה

הסרה בדין ג׳ לוגין (ש׳׳ע שם). שינוי מראה פוםל המסוה ולא שינוי טעם וריה (שמלה ס״ס ג׳׳ז בשם הדמב״ם וירושלמי) ואם הוכהה מראיתו סצת מרוב המובלין לא

נסרא שיגוי מראה ולא גפםל (דברי היים מסואות אות ם״נ). 0 הווייתן ע״י מהרה כיצד. המים שבאין לתוך המסוה לא יהיה בהם שום כה ותפיסת אדם ולא יעבור על דבר הססבל מומאה כגון שזילף את המים בידיו וברגליו לתוך המסוה ואפי׳ עובר במים וגזדלםו מאליהם ג״כ פסולים משום דהיה בהם תפיסת אדם (ש״ע סעי׳ ל״מ) ויש מחסירים אפילו גתזו מרגלי בהמה (רם״א סעי׳ ס״ו), כשחםים באים לתוך חםסוח דרך דף או סילון לא יאחז את הדף או את הסילון בידו בשעה שעובר חמים עליו אלא יגיח חדף וחסילון על חסרסע ויסיר ידו משם טרם יעברו חמים בו דאל״כ פסולים םכח תפיםת ארם (ש״ע סעי׳ מ״ח). וכן לא יעבוד על רבד חמסבל מומאח כגון סילון של מתבות אסור לחמשיר בו חמים לםסוח משום דמסבל מוםאח ואפי׳ חסילון חוא של עץ וחשוסים של ברזל טעטידים אותו או שעשו טרזב טשגי דפים של עץ ומםמורות של ברזל טחזיסים אותו ג״כ אםור לחטשיר בו (לחם ם״ס ספ״ח). ודוסא אם גופלים בחדיא מתיר חסילון של טתכות לתור חטסוח אבל אם נופלים משפתו על חארץ ומשם גטשכין לחטסוח או שטחבר לפי חסילון של טחכות ציגור סמן של עץ או של חרס ומחם מסלח חמים לחמסוח כשר או אם חסילון של מתכות מחובר לסרסע וגם געשח מתחלתו על דעת לסבעו בסרסע כשר, לפי שאיגו מסבל מומאח שבמל אגב חסרסע (ש״ע שם ודגול מרבבה שם) ואפ״ח עושים מרזב של עץ סמוך למסוח, ולאו דוסא דחוויית חמים כשבאים לחמקוה לא יעברו על דבר ממא אלא אפי׳ םגיעת חזחילח כנו! מסוח שיש נסב בתחתיתה שיצא משם המים בעת הניסוי לא יחיה נסתם בדבר חמקבל מומאח (ש״ע סעי׳ נ׳ וחאחרונימ שם). ולכן חנסב שעושין בתחתיתו לחוציא דרך שם חמים חםלוכלכים ומתסנים לשם ברזא ממתכת צייד שיאמרו לאומן שיעשה זאת על מנת לסבעו בארץ וגס יסבעגו בסדסע בסביעות גמור (שמלה ס״ס סצ׳׳ת) וחברוות שעושים בבית תרושת סתמא ומשתמשים בחם לצרכי אמבמאות וצרכי מרתץ

י שלחן עייר קמג — שערים מגויינים כחלכח « קל ק

האריך בזה בדרכי חשובה (ס״ס רע״ג) והעלה לאוסרם עפ״י דעת הרברי חיים (ה״א יו״ד סי׳ ט״ה). ולעיל אות נ׳ כתבנו דרך אהר האיך להועיא

המים. עד כאן כתבנו וביררנו עניני ששח כללים בנונע לכל מסוה ומסות וזח אמור כשרוצה למבול בהמי גשמים עצמן. ומלפנים באירופה בעיירות גדולות היו עושים רות גדולה והיו ממשיכים בתוכה מי באר או מי גשמים דרך סילונות בתהבולות שוגות להדות והיה שם שיעורי מסואות למאות ומשם היו ממשיכים דרך סילון כשר שיעור מ׳ סאה לכל מסוה ומרבים עליה עוד מים שאובין (דרך המשכה) באופן שהיו סובלים עצמן במי גשמים עצמן אבל כעת במסומות ההדשות שאין כאן סהלה אמיתית ועשיית המסוה נעשה לסגין יחידי עושים מסואות פשומות בדרך השסה או זריעה במבואר

להלן ולפי פרסי הדינים הנזכרים לעיל.

מקוח כדרך חשקח מבואר בש״ע (סי׳ נ״ב) ואבאר לפי הסדר בוגים בור גדול ועמוס יותר הרבה משיעור מסוה אהת ויסיד אותו בצעמענמ שלא יאבד מפה אהת שלא יהיו עליו השש זוהלין. הבור יהיה תמיד מכוסה ומסוגר שלא יחיה גפסל בשיגוי מראה ושלא ישאבו ממג ו ויפהת מהשיעור כי אם פ״א יפחת מחשיעור אוי שיתמלא אח״כ מחמי חשסח גפסל בג׳ לוגין מים שאובין ואז צריך לשאוב כל חמים ליבש לגמרי. לחבור חזח ממשיכים מי גשמים דרך סילון שגעשח מתחלתו על דעת לסבעו בארץ וגם סבעו בארץ וגמשך מחגג שמלסעלח. בחסילון חיורד מן חגג צריך לתסן סגופח באופן שיחיו יכולים גם לסתום דרך חמשכח שיצא חמים לחוץ לא לתוך חבור כי כשיש כבר שיעור גדול בחבור צריך ליזחר שלא ימשכו עליו עוד מים כי יתמלא חבור על כל גדותיו וישמווי לחוץ ואז יחיח חשש זוהלין על כן צריך ליזהר שהבור לא יהיה מלא עד שפתו למעלח. סמוך להבור בוגים מסוה למבול בו לא יהיה מדבר המסבל מומאה רס סאכלען וצעמעגמ שמה ממשיכים מימי העיר, ודרך שלשה סםהים סודם בואם להמסוה ילכו בסילון הגעשה מצעמעגמ דוסא שהוא דבר הראוי לבלוע (כג״ל אות ד׳ ר״ה והא) שמה ימשיכו שיעור מ׳ סאה ועור יותר עד שיהא שיעור שלשה ספהים למעלה ממבורה של אשה בינוגית (כמו שכתבגו כבר לעיל אות ב׳) וחחמים מוליכים ג״כ בדרך זה. בהכותל המפסיס בין חמסוח שמובלין בח ובין חבור חמחזיס חמי גשמים יחיח געשח גסב גדול ורחב לכח״פ כשפופרת חגאד שחוא כשתי אצבעות שיוכלו לחתחפך בתוך חנסב ולכתחלת צריך שיעשח חנסב רחב מפח ולאחר שנתערבו וחשיקו זח לזר! בשיעור ספח או לכח״פ כשפופרת חגאר גתכשרו גם חמים שאובין שבמסוח וחשסח חזו מותר לעשות גם בשבת ואין בזח משום מתסן דבר וחטעם כתב בלחם ושמלח (שמלח ס״ס צ״ב) משום שאיגו עושח מעשה בחמסוח עצמה אלא מסיר מסך חמבדיל דאם חייגו מחשבים זח לחיסון חיח גם בחול אסור משום תפיסת ירי אדם (כג״ל אות ו׳) אלא על כרחך כדאמרן, ולדעת חמחבר (שם סעי׳ ג״ב) גם כשגםתם אח״כ חגסב בחזרה

א ל קצור שלחן ערוד קפפ — שערים מצוייניס כחלכח ק

ג״כ בשר אבל הש״ך (ם״ס סמ׳׳א) חכיא מרבנו ירוחם שגםתםס בזח על כן ראוי לחחמיר שיהיה סתוח דוסא בשעת הטבילה וכמש״ב חחת״ם בתשובח.

מקוה בדיר זריעה מבואר סצת בש״ך (ם״ס מ״א) וכתב להחמיר עיי״ש. וחוא געשח כמו חמסוח בדרך חשסח אלא חחילוק הוא ששם נמשך חמים שאובין ישר לחטקוח ונתבשר ע״י חשסח ובאן נמשך חסי שאובין דרך הבור לתיר המסוה של מי גשמים הריקנית דרך הנקב חעשוי לחבר שניחם רכיון שיש בהבור שיעור מ׳ סאה כל מים שא יבין לא פוםלין אותו כמבואר לעיל (אות ד׳ ר״ה מקוה שיש מ״ם) והמים שאובין נתכשרו כאן ע״י זריעה בהמים הכשרים וממשיכים להבור ב״כ מים עד שילכו וישמטו דרו הנקכ שיעוד מ׳ מאה להמקוה העומדת בצדח אלא שבדרך זח יש חשש מכה נתן סאח ונמל םאח. ובשו״ת חתם סופר (יו״ר סי׳ רי״ב) כתב שבעירו פרעםבורג היו עושין המקואות בדרך זה ונם אהר שנתמלאה חשניח חיו מנקים חראשונח לגמרי ואח״ב היו ממלאים השניה במים שאובין ער שנתמלאו וחלבו ונשמפו בחזרה דרך חנקב לחמקוח חראשונח והיו מגקים חשניח וכך חיו עושים בםדר חזח ולא חיו חוששים לנתן םאח ונטל סאח ועי׳ לעיל סווי אות ד׳ טח שכתבנו טזח. ועכ״ט כשעושים טקוח כוו נכון לחוליך ולחעטיק את חסילון בתוך חטים שבבור שיתערבו בסים חכשדים

כמו שצייר בטחרת טיס (דף ר״ג).

חבור שמתבנםים בו מים בשרים כתבתי לעיל שיחי׳ נרול ועמוק חיינו לאפוקי שאם יחיח נמוך פחות מאמח אוי שיחי׳ בו חמ׳ םאח מפני שחוא רחב חדבח מ״מ יש שימות שחיא פסולח וחיא נקראת מסוח מדורדת וחוא רעת חדא״ת בבד״ח ואוי שאין מבואר בש״ע שימח זו מ׳׳מ יש אחרונים (חת״ם סי׳ די״ב) שחוששים לזח וכתב שם חחת״ם דלשימח

זו שמקוה פםולה נם אינה מטהרת בחשקח.

ניקוי מקוה בור שבו אוצר הנשמים ורוצים לנקות אותו בכלים שאינן מנוקבים ינקו אותו עד שיהיה יבש לנסרי ראם לא ינקו אותו ב״כ וישאר שס מקצת מים חוששין עליה שמא הורו לתוכה נ׳ לונין מסים חנשאבין ככלים ופסלו אותו (ש״ע סעי׳ מי) ויש מחמירים אפי׳ אם ניסו בכלים מגוקבים (שמלח ם״ק ע׳) לכן יגקו ער שיחיח יבש לגמרי ואם לא אפשר יש עצח סאיזח אחרונים לשפוך על חמים חגשארימ יין או חלב כדי שישתנח מראית חסים ולא נטםל בנ׳ לונין כמו שכתבנו לעיל (אות ח׳) ואח״כ להמשיך בתוכח בחזרח חמ׳ מאין מים כשרים. וחסנה זו חביא בדרכ״ת (מ׳י׳ק קל״מ) בשם חנח״ק בעל קדושת לוי מכארדימשוכ ועוד גדולי אחרונים ולעומת זה יש הרבה אחרונים שאין דעתם נוחח בזח דמדלא סתגי תסגח זו בש״ע משמע דער כאן לא גאמר דשיגוי םראח מחגי אלא לזד. שלא יפסל אח״כ בג׳ לוגין אבל לא בשכבר גסםל לא מועיל להכשירו בהזדה וזה דעת חצמח צדס לחגח״ס םליובאוויץ (יו״ד סי׳ סע׳׳נ)

קלב קצור שלחן ערוף קסכ •— שןןריס ממיינים גחלכח

ובדברי חיים (ח״ב יו״ד סי' צ״ט) כתב נמי להכשיר ע׳׳י מיתנו עפר וחול על טסום לחלוחית זח עד שיהיה מהם יבש לנמרי.

מקוח מקרח ושלג מותר לעשות מסוה מסרח ושלג שנותנים אותם בחבור וחם נםשרים שם ונעשו מים (ש״ע סעי׳ ל׳) ולא ישאו חשלנ וחסרח בכלים שאינן מנוסבים שמא ישארו בשולי הכלי ג׳ לונין מיס מן חסרח ונעשו שאובים ופוםלין המסוה דחסרח והשלג סודם שנםשר אינם עוד במים כמש׳׳ כ הש״ך (ס״ס ע״א) וכשיבא מים שאובין ג׳ לוגין בהמסוה סודם שנפשר הסרה הוי כני לוגין שנפלו למסוה הסרה שפסולה ולכן אסור להפשירם ע״י שישפכו לתוכו מים רותהים (פת״ש שם ס״ס י׳׳ד). ויש בזה הרבה עצות האיר להפשירם כמו שהובאו בדרכי תשובה (סי׳ סמ״ה) ואעתיס רס שנים מהם המובהרים, להניה על הבור שבתוכו השלג, טסים מלובגים עד שיפשר (הת״ם סי׳ ר׳—רי״נ) וכתב שם הטעם דמותר דבר זה ולא הוי בהווייתו ע״י אדם וע״י טתכת שטסבל טומאה (כג״ל אות ו׳) דהוויה טסרי הבאת טים אבל באן אין זה רס הסרת הטניעה עיי״ש. ויש עוד עצה לההם הטרהץ עד שיפשר השלג (צטה צדק סס׳׳ג) וכבר נהנו

לעשות כר.

וקרה טלאכותי שעושים בבית חרושת טםתפקים בזה האחרוגים אי כשר לעשות טטגו טקוה דביון שכבר גטמאו המים ע״י הבלים שוב לא טהני טה שנעשה אה״כ סרה [ובש״ע (סעי׳ ל״א) לא טבשיר אלא טס ו ה שאוב שהגליד שלא גטטאו המים ונם בזה מפספס בלהם ושמלה (שטלה אות ם״נ) עיי״ש] ויש בנדון זה פלונתת אהרונים האטרי יושר (ה׳׳א סי׳ סט״ה) ופרי השדה (ה׳׳נ סי׳ דנ׳׳ג) כתבו לההטיר בזה ולעוטת זה בשו״ת דברי טלכיאל (ה׳׳נ סי׳ ם״ז ם״ה) טתיר זה [ובדרכי תשובה (ס״ס סט״ז) יש כאן טעות וכטו שכתב נטי בספר מהרת טים] וכן בשו״ת אהיעזר להגאון ר׳ היים עוזר (ה״ג סי׳ ל׳׳ג) ובשו״ת טהרש׳׳נ להנאון ר׳ שטעון ג״פ טםעטיהאל(יו׳׳ד סי׳ ם״ב) ובשו׳׳ת עצי היים להנה״ס טםיגעמ (יו״ד סי׳ כ״ב) כתבו להתיר ואפייה בטקום שאפשר להשיג קרה אהר לא טשתמשים בזה ובדרכי תשובת (ם״ק קט״ו) כתב בשם שו״ת אבג* גזר

דהיכי דאפשר לעשות טסוד, טטי גשטים אין לעשות מסרה ושלג.

קצוי שלחן מייד קםב — שערים מצויינים כהלכה קלג

1) בור בגוי מצעמעגט שבו אוצר המים הכשרים הבאים ממי גשמים דרך הגג וציגורות או מקרח ושלג שגפשד.

2) מקום הטבילה שמה ממשיכיז מימי העיד דדך סילוגות. 3) סילון שבו ממשיכין מימי העיר, ואם הוא ממתכת אז יהיה גפסק שלשה

טפהיס קודם המקוזז ומשם והלאה ילד בסילון של צעמעגט. 4) סילון חמביא מים מהמיחם (בוילער).

5) סילון רחב טפח געשה מצעמעגט שבו משיקים המים מבית הטבילה עם המים חכשדים שבבור.

6) צימר המביא המי גשמים מהגג לה״בור״ ושלשה טפחים קודם המקוח ילכו המים ע״ג צעמעגט.

7) בדזא שבו יכולים לסגור הציגור המביא מיס לחבור שלא יתמלא הבור על גדותיו וילך מעתח להציגוד השגי הדבוק בו.

8) ציגוד המוציא המים כשרוצים לגקות המקוה. •9) בדזא שסותם הגקב שלא יצא כלום בשעת הטבילה.

הכרזות הללו צייר האומן לעשותן על מגת לקבעו בקרקע וכנ״ל אות ף

קלד קצור שלחן עיוך קפג

קםג. הלכות מילה. ובו ח׳ סעיפים.

א מצות עשה על האב לטול את בני א) 1), או לכבד ולעשות שליה לישראל אחר שימול אותו 2, ויש לו להאב לתת את הילד על כרכי הסנדק ולהושיט את האיזמל לידי המוהל ולעמוד אצלו בשעת חמילהב) להראות שהוא שלוהו3), ובין היתוך לפריעה מברך האב אשר קדשנו במצותיו וצוגו להכניסו בבריתו של אברהמ אבינו 4). ויש לאדט להזור ולהדר אהד מוהל וסנדק, תיותר טוב וצדיק ג) ג).

שעריפ מצוייניפ בחלפה

א) על חאב למול אח בנו ועי׳ ביו״ר (סי' רם״א) ראם לא מל האב חייבים בית דין למולו ובספר דרך פסודיד (מילה ח׳ הדיבור אות י׳) כתב דגראה לו דבל איש ואיש מישראל מיקרי בי״ד לענין זה באם רואה סמן ישראלי שאינו מחול ויכול למולו חייב וכן המנהנ עכ״ל והיה פלא לי על לשון ״ונראח לי״ רחא דבר «ח כתב כבר חרמב״ם (בפיהמ״ש שבת םי״מ) דבל מי שיראה את הילד הערל חזח ולא ימול אותו עובר על מצות עשח עיי״ש ועתח ראיתי שבבר נתפלא ע״ז נכרו בעל מנחת אלעזר בספרו אות שלום (סי רם״א ס״ס א׳) ועי׳ בנחל אשכול דישראלית שילדח בן מעכו׳י׳ם

כיון דישראל כשר חוא חחיוב על הבי״ד למולו. ועי׳ לקמן ם״ק י״נ. ועי׳ בערוך חשלחן (סי׳ רם״א סעי׳ בי) רנםתפק מקודם אם חבי״ד ושארי ישראלים שחם שם אינם יכולים לסול בעצמם וצריכים חוצאות לשלוח אחר מוחל אי מחוייבים נם לחוציא חוצאות כמו חאב בעצמו ומסיק

לדינא דמחוייבים נם בזח. ב) ולעמוד אצלו בשעת חמילח ועי׳ בשו״ת מחנה חיים (סי׳ נ״ח) שכתב דאפ״ח אם חאב בריחוק מקום אינו מחויב לבא לביתו ויוכל לסמור שימולו את בנו. ובספר כורת חברית לחנר״א פוסק (סי׳ רם״ב) כתב ראם הודיע חאב שלא למולו ער שיבא ממתינים עליו ער חצות ולא יותר ובספר

אות שלום (סי׳ רם״ח ם״ק ט״ז) כתב ראם משערים דלאחר חצות היום. יש שחות בריוח למולו באופן שנם אם לא יבא יהא שחות עוד ביום למולו

יש לחמתין עליו. נ) טוחל וסנדק חיותר טוב וצדיק עי׳ ברמ״א (סי׳ רם״ד סעי׳ א׳) דמומר דינו כעכו״ם ואם מל מחויבים לחזור ולחטין* דם ברית ובםת״ש (ם״ק ו׳) כתב בשם חשאנת אריח דאין צייר לחמין* רם ברית ובהגהות .חגרע״א שם נמי מצדד לומר דבדיעבד אין צריך לחמיו* דם כרית וכן

סעיף סי. 4) סימן רסיה סעיף אי.

3) סימן מדד סעיף א• מעד״

קסנ 1) יורה דעה סימן ר״ם. 2) ראה שע״ת סימן רם״ד 0*ק זו.

1) ציי שעית סי׳ תקג״א סק׳* וסי׳ רס״ה

קצור שלחן ערוד ק0ג

נוחגין שאין נותנין סנדקאות לאיש אשר ככר חיח אצלו סנדק ככן אחד6). אם כיבד למוחל אחדד) אסור לחזור בו ולכבד לאחרה),

שןןרימ מצוייגיפ גחלכח

בשו״ת חגרע״א (סי׳ רם״ר) כתב כמחלל שבת בחנות מתוחה אצא שאין מחלל בפני עשרח ישראלים כשרים אין למול לכתחלה ובדיעבד או שאין מוהל אחר מותר ועי׳ בשו״ת מחנח חיים (או״ח םי' כ׳) שחאריך בעגין איסור למול ע׳׳י מחלל שבת וסיים דבכל זאת אם לא ימצא מוחל אחר לא אסכל עלי לבטל מצות מילח עיי׳׳ש. ועי׳ בספר דרך פקודיך (שם אות י״ח י״ט) דבל חאםיקורםין אפי׳ אינו טאטין בחז״ל אם טלו צריך לחזור ולחטי1* דם ברית וכן בספר אות שלום (סי׳ רם׳׳ד אות ד׳—הי) חעלח כן דטחללי שבת וחאפיקורםין שאינם טאטינים בהידוש העולם דינם כעכו״ם לדין זה, ועי׳ במשנח ברורה (סי׳ נ״ה ס״ס ט׳׳ז) שכתב נטי מה, ואם ההותך היה ישראל כשר רק הפריעה היה אהד מן הפסולים כתב בדרך פסודיך (שם אות כי) דודאי כשר וכ״כ כספר זוכר הברית בשם שו״ת בית יעסב (סי׳ ק״ד).

ומוהל וםנדס שהם אוננים ואבלים עי׳ לקמן סי׳ סצ״ו. ד) אם כיבד למוחל אחד וכשהאב יודע אומנות המילה אי מותר לכבד לאהר יש בזה דעות שונות האו״ז הובא בדר״מ (סי׳ רם׳׳ד) והש׳׳ך בחושן משפט (סי׳ שפ׳׳ב ס״ס ד׳) וחקצות ההושן שם וההכסת אדם (בלל שט״ט) ועוד ם״ל דאםור לכבד לאחר וחתבואות שור (סי׳ ב״ח) ושו״ת בית אפרים (חו״ט סי׳ ם״ז) ועוד ם״ל דטותר ובברחי וםלתי (סי׳ ר״ח ס״ס ג׳) כתב דדוסא בדרך כיבוד אסור אבל בדרך שליחות טוחר וכן נראה מהחת״ם (או״ח סי׳ קג״ט) וחברכי יוסף (סי׳ רם״ד) בשם השטלה חדשה (סי' ר״ח) כתב לחיםוך דבדרך כיבוד סותר ובדרך שליחות אסור ובשו׳׳ח מהר״ם שי? (יו״ד סי׳ רל״ט) כתב ראם האהר הוא אוטן יותר סותר לעשותו שליח והאריכו בזה האהרונים המאספים בספר כורת הברית ובספר ברית אברהם. ועי׳ בשו״ת שערי דעח (סי׳ ר״ם) דאפי׳ לרעות דאסור ליתן לאחר

מ״ט אם רוצח לחיות סנדק סותר לכבד לאחר ויש גם בזה דעות שונות. ח) אסור לחזור בו ולכבד לאחר וכתב בטו״ז (סי׳ רס״ד ם״ק ח׳) דאם אחר שכבר כיבדו נזדמן לו טוחל אחר שהוא אוהבו או צריה ואכן םהדי דאלו חיח כאן הודם חיח נותן לו יכול לחוור מהראשון. ועי׳ בשו״ח חתם סופר (יו״ד סי׳ רמ״ו) דזח דוקא אם חזר עוד יום אחד קודם חמילח אבל כשכבר נכנסו לביחכנ״ם ביום חמילח אז חודיע להראשון שרוצח לחזור טמנו ויש לו בושח מזח או שחמוחל חראשון כבד עשח חוצאות לזח שבא ממקומו לכאן אין יכול לחזור מפני שיש לו כעת טוהל צדיק יותר דלאו כל במיניח לחרויח בדמו וחלבנת פניו של זח ומאן רבעי למיחוי חםידא

יקיים מילי דנזקין.

ד סי׳ רס״ה סעי׳ י״א כהגה. י .6) מ

קלו קצור שלחו ערוד קפג

שנאמר 7) שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב. ואם כיבד לאחד ובתוך כך הלך המוהל הזה מן העיר, וחשב האב כי לא יבא לזמן המילה, ועל כן כיבד לאחר, ובתוך כך בא הראשון ימהלנו

. ( הראשון 8 ב נוהגין שכל העם אצל המילה עומדים, שנאמר ויעמוד העם בברית. מלבד הסנדק שתופס את התינוק והוא יושב. ולאחר שבירך האב להכניסוו) וענו אמן, אומרים כולם. כשם שנכנס לברית כן

יכנס לתורה ולהופה ולמעשים טובים 9)) וצריך שיהקור אם הילד ג המוהל צריך שידע הלכות מילה ז

שערים פמויינים כהלכה

ו) ולאחר שבירך האב להכניסו וכשאין האב אצל המילה כתב הרמ״א (רס״ה סעי׳ א׳) דנוהנין דהםנדק מברך ובשו״ת הנרע״א (סי׳ מ״ב) כתב דהרב העיר יברך דההיוב מוטל על הבי״ד וכשיש שם אבי אביו של הילד יברך אבי אביו ויכוין להוציא את חרב בברכתו מפני שעיקר ההיוב על הרב עיי״ש והובא קצת בפת״ש ובספר כורת חברית (סי׳ רס״ה) העלה בהרמ׳׳א דהםנדק יברך ובספר אות שלום (סי׳ רס״ה ס״ס ה׳) הביא דאביו הגה״ק בעל דרכי תשובה נהג עצמו בתנאו! ר׳ עקיבא אמר הנ״ל ופלא לי שלא הביא כלום מזקנו בספר דרך פקודיך (מילה ח׳ הדיבור אות כ״א) שכתב סתם כדברי הדמ״א דהסנדק יברך ואפשר שיש לחלק בי! היכי שיש

הרב העיר אצל המילה או לא. ז) צריך שידע הלכות מילה עי׳ בש׳׳ע (סי׳ רס״ד סעי׳ ב׳) דמלין ע״י סכי! וחאחרונים רמזו ע״ז דכחיב ״חרבות צורים" (יהושע הי) והתרנום שם אזטלין חריפין ועי׳ בערוך השלח! (שם סעי׳ י״ט) דאין לחדש חדשות לעשות חפריעה במין מוכנה וצריך דוקא לפרוע בצפרנים. ועי׳ בשו״ת בנין ציו! עטליננער (סי׳ פ׳׳ח) דצריך לפרוע בציפורן רב! נראה ממדרש ופוסקים ורק בנד נדול שהערלה קשה שאי אפשר לפרוע בציפורן טותר להשתטש לזה זוג וכן אם אין טוהל אחר שאינו יודע לפרוע רק בזוג טלין על ידו ובלא״ח אסור דיש לחוש אולי הוא קבלת משה רבגו ע״ה וכן בשו׳׳ת אור חמאיר (סי׳ נ״ח) כתב גטי טקודים ממדרש וזוח״ק ופוסקים לפרוע בציפורן דוקא, והביא עוד ראיה מטש״כ חרמ״א (יו׳׳ד סי׳ שצ״נ) דמותר לאבל לתקן ציפרניו אפי׳ ביסי אבלו והביא בשם קרטון אחד (אב! ירחי ז״ל)

דהעביר למוחל אחד מאומנתו משום דשינח חטסורח שלא פרע בציפורן. וכן בענין המציצה האריכו רבותינו הנאונים בםפריהם נודל האיסור בענין ביטול חמציצח. עי׳ מזח בשדי חמד (מערכת מציצח) שהאריך בזה.

7) ««יה ג׳ י״4 9) סימן רס״ד. סעי׳ יו.jav 8) סי׳ רס׳׳י סעי* א׳ בהגה וסו׳׳ז ופ״ת

ק»ר מלחן ערוף קפג קלז

הוא בריא. וגש להמילדת יש להזהיר אמ תראח איזה מיחוש בילד תודיע.

ד וצריכין ליזהר ח) במאד מאד, שלא למול ולד שיש לו השש

שעריט כמנויינים כהלכה וגאוני ישראל םהרי״א אבאר (יו״ר סי׳ רנ׳׳ח) ושו״ת בנין ציון עטליננער (סי׳ ר״ה) וםוזר״ם שיק (יו׳׳ד סי׳ רמ״ח) כתבו רהמציצה לא לבד משום סבנה ורפואה אמרו הז״ל להצריך המציצה אלא נםי משום םצוה ואפשר שהוא הלכה למשה מסיני. וכתב עור בםהר׳׳ם שיס (או״ה סי׳ סנ׳׳ב) דמה שאומרים בשם מרן ההתם סופר שהתיר פ״א למול ולמצוץ ע״י ספוג הוראת שעה היתר, מפגי שהיתה חשש גזירה על המילה וכ׳׳ב הגאון ר׳ חיים צבי מאגהיימר בשו׳׳ת עין הבדולה (סי׳ י׳׳ג) ררבו שהורה כן הוראת שעה חיתח משום חולי רע שחיח אז בעיר וויען עיי״ש. ואחרי כן המציאו מבונה למציצח וחנאון ר׳ יצחק אלחנן התיר זה וכתב שם בשרי חמר נמי חח גמי הוראת שעה היתה מפני שהיה או מין מחלה ״סיפולוס״ וחממשלה אסרח עליהם לכן התיר ע״י המכונה עיי״ש, וכ״כ בשו״ת בית יצהק (יו״ד ח״ב סי׳ צ׳׳ה) רמה שהתירו איזה נאונים המכונה למציצה הוראת שעה היתר. מפני שרצתה הממשלה לבמל הכל ובהרו את הרע במיעומו וכ״כ בשו״ת דברי םלביאל (ח״ר סי׳ פ׳׳ז) רהםבמל מצות מציצה מכל יש להוש למינות נזרקה בו ונם ע״י מכונח לזו אין לחתיר בםשימות אלא במקום שיש לחוש שחקלי חדעת יפרצו ויבטלו לנמרי חמציצה. ועי׳ בשו״ת םהר״ם שיק (סי׳ רם״ר) דאם אין טניחין אותו למצוץ אל יקבל לטול בלא טציצה ובתב הצדיק הרה״נ ר׳ שמשון רפאל חירש הטעם לזה דכיון שעיקר הםצוח על חאב אין חטוחל טחויב לעבור על םסורת אבותינו מפני שאב הבן רוצה שיטולו בלא םציצח. ובספר בורת חברית לחגר״א פוסק (סי׳ רם״ר) כתב ראם אי אפשר בשום אופן למצח בפה יקבל חמצוח למול וימצוץ ע״י דבר המפסיק מין מבוגר. וכדומה כיון שהרבה גדולי הדור התירו זה, ולא יניחו ערל. ובספר אות שלום להגה״ק טטוגקאטש (סי׳ רס״ר אות י״ב) כתב נטי דההליטו זקני העדה שלא י?ר לטול בלא םציצה ושם האריך בעני! איסור טציצח ע״י כלי םציצח וסיים רעב״ס טי שיש לו טחלד. בוראי צריכין לטנוע אותו מלמצוץ עיי״ש, ודברי אדטו״ר זצ׳׳ל צריכין פירוש שלא כתב שום פירוש לדבריו ואי ליבא אחר שיכול לםצויז חאם יטולו בלא טציצח, צ״ע

כל זח. ח) וצריכין ליזהר בשו״ת טחרש״ם (ח״ו סי׳ ם״ח) נשאל בטי שצריך למולו בגדלותו אי מותר לתשקותו משקח חסיישן אותו שלא ירגיש בצערו כתב שאין שום חשש לומר דביון דחוא ישן ולא ראוי למעבר בעצמו א״כ לא ראוי גמי לעשות שליח דלא שייך בלל עגין שליחות לבאן וחםצוה חיא שיחא גימול לבן מותר ובשו״ת אמרי יושר (ח״ב סי׳ ק״מ) גשאל אי מותר לעשות זילוו* במחמ עם מין סם שעי׳׳ז נעשח בשר חאבר כבשר

קלח ?ןצור שלחן סיוף ק פג

חולים) כי סכנת נפשות דוחח את חכלי). שאפשר לו למול לאחר זמן ואי אפשר להחזיר נפש אחת מישראל לעולם, ועיין יזרח דיעה סימן רס״ב וסימן רם״ג מתי מלין תינוק שהיה חולה והבריא יא). ומיד

שעריפ מצוייניפ פחלפח הסת שאינו מרניש, הביא ממדרש (ם׳ לך לך) שתהלת המצוה שנעשה באברהם אבינו היה ע״י צער לכן העלה לאיסור וכן העלה בשו״ת אבני

זכרו! (ח״נ סי׳ ג׳) ולפי דבריהם גם משקה המיישן אסור. ט) שיש לו חשש חולי עי׳ בשו״ת עצי הלבנון למהר״י צירלזון (סי׳ ם״א) בתינוק שנולד בתלים עקומות ואמרו הרופאים שבאם יעשו לו עוד בימים הראשונים להולדו תהבושת נפסים אזי תהיינה ישרות כראוי אבל אם יאחרו לעשותה ער עבור שבעת ימים יתקשו הרגלים ולא תועיל עוד חתחבושת וישאר פסח אלא שע״י התחבושת לא יהיה אפשרות למולו ער אחר הגמלה ונשאל אי מותר לדהות המילה בשביל זה והעלה רכיון שאמרו חז״ל (ברכות כ.) רגדול כבוד חבריות שריחה לא תעשה שבתורח ואם יהי׳ פסח יפסל לעבודח אם הוא כהן ופסול לדיין בחליצה והוא גנאי נרול מותר לדחות המילה ועוד רהיא מצות עשה דהשכת אבירה והשבת נופו נטי מדאורייתא היא בראיתא בש״ם (ב״ק פא:) וכיון שבממון אפי׳ רק על חלק קטן מממונו מחויב בהשבת אבירה ה״נ בהשבת גופו אפי׳

רק על אבר אחר מחויב להשיב אבירה ולרפאות גופו עיי״ש. י) כי סכנת נפשות דוחה חכל דינים אלו כאיזה חולי מלין חתינוק ובאיזה לא, מבוארי! היטב בספרי המוהלים וחםכימו כל הפוסקים רגם על הרופאים סומכים להחמיר שלא למולו אבל לא לקולא במקום שהם אומרים שמותר למולו ובספרי הפוסקים מבואר שימתינו אין םומכי! על הרופאים

אלא ממתינים שלא למולו. יא) שהיה הולה וחבריא ביו״ד (סי׳ רם״ב סעי׳ ב׳) מבואר שאין מלין תינוק שהלצתו המה וכיוצא שהוא חולי בל הנוף ובן אם כאבו לו עינים באב גדול חוי כחולי כל הנוף וממתינים שבעת ימים מעת שנתרפא מחליי ואלו ז׳ ימים צריכין להיות מעת לעת מכוון בשעות ומהו כאב גדול בעינים עי׳ בש״ע (או״ח סי׳ שכ״ח סעי׳ ט׳) דהיינו אם יש ציר בעין או ששותת ממנו דמעות מחמת חכאב או ששותת דם. ויש עור חולאים המבוארים בש״ע (סי רס״נ) והם הולי שינוי מראה כגון שהוא אדום וירוק אפי׳ אינם על כל הנח־י רק על הפנים לבר נטי מטתינים על המילה (רע״ת יו׳׳ד סי׳ ל״ח) ושאר חולאים חמבוארים בספרי המוהלים והם הולי אכר

אחר ולא כל חגוף באלו ממתינים עד שיבריא אבל לא ז׳ ימים מעת לעת. ותינוק שהוא כחוש בעצמו כתב בב׳׳י (יו״ד סי׳ רם״ב) בשם בעל העיטור דממתינים לו עד שיבריא. ובספר כורת חברית חעלח עם״י הירושלמי (יבטות פ״ה) להמתין כאן שלשים יום ובספר זוכר הכרית הביא נטי טהגה״ק בעל אוהב ישראל טאפטא להמתין שלשים ובשם שו׳׳ח טהרי״א כתב

« קלט ק*ור שלחן עייר ק

כשהתינוק ראוי למול אסור לעכב את הטצוהיב) מאיזה טעם להרבות שמהה וכדומה. אלא ימול מיד כשהוא ראוי אך לא בשבת ולא ביום

טוב יג) כמו שכתוב ביורה דיעה 10).

שערים מצויינים כהלכה להמתין ז׳ ימים מעל״ע. ובשו״ת דובב מישרים טטשעבין (סי׳ ם״א) ראיתי שהעלה שאין ממתינים כלום אלא מלים מיד כשהבריא רחולי וכחוש הם שני ענינים ודוסא הולי כל הגו!* ממתינים ולא כחוש עיי״ש ראיותיו ונימוסיו. והעולם נוהגין שממתינים. ובהוש מקרי שנולד שהות מהשיעור

משסלו ממה ששערו הדוםאיס. והלצתו חמה וכדומה הולי כל הגוה שאמרנו דצריך להמתין ז׳ ימים מעל״ע, בתב בשו״ת בגין ציון (ה׳׳א סי׳ פ״ז) ושו׳׳ת צבי תפארת (סי׳ ע״ו) רגם אם הלה בתוך הה׳ יטים על זמן מיעוט צריך להמתין הזי יטים ואסור לטולו ביום השמיגי טהלידה ואם יום הה׳ הוא שבת וטלין אז יש בזה הילול שבת. ועי׳ בשו״ת טהדי״א אםאר (יו״ר סי׳ דג׳׳ר) בתיגוס שגולד בשבת וע״י סישוי לירה גתעלה עד שלא היה בו רוה היים וע״י תרופות ופעולות הרופאים שב רוהו בסרבו והיה אז טרם בא השמש ביום השבת עת טגחה והודה למולו בשבת הבאה ביום השמיני בשעת הטגהה טמון בשעות משעת הסיצו ששב רוהו בסרבו משום דהוי כהלצתו הטה שהוא חולי כל הנוף. וכתב הנה״ס ממונסאטש בספרו אות שלום (סי׳ רם״ב ס״ס הי) שכן עשה טעשה שבא לידו תינוס שנולד בשבת ונתעלף וער ששב רוחו בסרבו היה שעת טנהה סודם השסיעה וטל את הילד בשבת חבאח בשעת טנחח ולא אטר אז ״צדסתך״ בטנחח ובספר כורת חברית כתב ראם חיח מעשר! בזח בערב שבת וכששב רוחו כבר סירש היום אז הוא טילח שלא בזטנו ומלין ביום ראשון. ובשו״ת חבלים בנעיטים (ח״נ סי׳ ם״א) חולק על כל הרין הזה והעלה ראם נתעלה ביום שנולד אין צריך להטתי! הז׳ יטים טעל״ע אולם בספרו (ה״ה במאסה אות ח׳ בסופו) הזר עוה״פ דין זח וחודח להגאוגים הג״ל שהדין עטם וכתב שגם הנאונים ד׳ יושיע ליב דיםסין וד׳ שטואל םלגטד חורו בשאלח זו לחטתין הז׳ יטים

טעל״ע. יב) אסור לעכב את המצוה עי׳ בשו״ת דברי טלכיאל (ח״ד סי׳ פ״ו) בדבר טצות טילח שדוחים על יום אידם שחוא יום ביטול טלאכח ויתאספו הטון, חעלח שם שראוי לחבי״ר לגזור על חטוהלים דבל טילח שלא בזטגח לא ימולו אלא רוסא ביום שאיגו יום אידם ואף אם יצטרכו להשהות עי״ז יום או יוטים אין לחוש בזה כיון שיש בזח חיזוס טצוח. וכבר כתב כעין זה בשו״ת גודע ביהודה (תגיגא סי׳ סם״ו) שגטצאו אגשים שדחו טילח שלא בזטגח על ערב פסח כרי שיוכלו הבכורים לאכול על

חםעורח וכתב שם לתסן ולאמור לטול מילר! שלא בזמגח בע״פ טטעם זח. יג) אך לא בשבת ויו״ט כתב בש״ע (סי׳ רם״ ו סעי׳ י״ב) דישראלית

10) סימן ר0״ו.

קמ קצור שלחן ערוף ק0ג

ה אשה שמתו שני בניה מהמת מילה, שנראה כי המילה הכהישה את כהם אין מלין את השלישי עד שיגדל ויתהזק כהו, וכן אשה שמת לה ילד אהד מהמת מילה, וגם לאהותה אירע כן, אזי נם

שאר האהיות לא ימולו כניהמ עד שיגדלו ויתהזקו 11).

שערים מצויינים בהלכה שהולידה בן מישראל מוסר מלין אותו בשבת, וכתב חטו׳׳ז (שם ס״ק י) דאם גם היא מומרת אז אין מלין אותו בשבח, וכן העלה הש״ך (ס״ס ט״ז) דכיון שנם היא מומרת מחזיסים שיצא הולד לתרבת רעה, ועי׳ בפתהי תשובה (שם ס״ס י״ד) דישראלית (כשרה) שהולידה בן סעכו״ם מלין אותו בשבת דהא הולד בשר הוא, ובשו״ת טהר״ם שיס (יו״ד םי׳ רט״ט) כתב באשה שנישאת בנימוסי אזרחים כתב שם דאס יולד לה בן בשבת אין לטולו בשבת ואם יולד לה בחול טחויבין הבי״ד לטולו כטו טי שאין לו אב עיי״ש טעטו ובספר אות שלום (סי׳ רס״ו ס״ס י׳) חולס עליו דכיון שאיפסס הלכח (אחע״ז סי׳ די סעי' ח׳) דולר כשר חוא טפני שאמו ישראלית וא״צ גירות א״כ אין לחוש למש״כ רש״י (סידושין סח:) רבעי גירות וטטילא טחויבין למולו בשבת עיי׳׳ש, ולא חבגתי כלום דברי אדטו״ר בזח דהא הצדס עם הטהר״ם שיק דעד כאן אטרינן דישראלית שהולידה טעכו״ם טלין בשבת באם היד! ע׳יי זנות סשא״כ אם נישאת להעכו״ם בגיטוסיהם א״כ חוה בטוטרת ואז אין טלין כהש״ך וחטו״ז. ואח״כ ראיתי שנם בשו״ת בית יצהס (אהע״ז ח״ר סי׳ כ״ט אות י״א) הביא דברי הטהר״ם שיס הנ״ל והעלה נטי שלא למולו בשבת רס בחול וטחויבים לטולו אז אלא שהולס על דברי המהר׳׳ם שיס שכתב דהבי״ד רשאין לעשות סיינ ושלא לטול את בנה ועל זח כתב שאין לעשות גדר זה דבלא״ה יכולים לטול

ע״י הרופאים בבתי החולים עיי״ש. וישראל שנשא נכרית וגולד לו בן טטנה, כתב בש״ע (שם סעי׳ י״נ) דאסור לטולו בשבח ואי סותר לטולו בחול עי׳ טזה בשו״ת טהר״ם שיס (סי׳ דמ״ח) ובשו׳ית טוב טעם ודעת (טחדו״ס סי׳ ר״ל) ובשו״ת מחרש״ם (ח״נ סי׳ שס״א) באיות אופנים טותר לטולו דחיינו אם אטו מסכטת לטולו ולטבלו כדין גר עיי״ש. וכ״כ בשו״ת בית יצחס (אהע״ז ח״ר סי' כ״ט אות י״א) דבבח״ג מותר למולו ויבטיח ג״כ שיגייר אשתו. ובשו״ת עצי הלבנון (סי׳ סייד) כתב להתיר למולו בהול כפשטות לשון הש״ע דדוסא בשבת אין מלין ועי׳ בשו״ת באר טים היים (ה״ב סי׳ עי) שהולס עליו והעלה דאם אינו מגייר את אשתו אין לטול את בנו אפי׳ אם טבטיח

שיטביל את בנו לשם נידות בשיהי׳ לו אפשרות עיי״ש. וטחללי שבח בפרהסיא פסס בספר כורת הברית (סי׳ רס״ו) שלא

. 11) סימן רס׳־ג 0עיף ב׳ י

קצור שלחו עייר קפג קמא

ו תינוק שנולד כין השמשות יו) או קצת קודם מי), יעשו שאלת הכם מתי יומל ») 12).

שעריפ מצוייגיים פהלפה למול את בניהם רס אם מודיעים לבניהם שהם יהודים ובספר אות שלום שם חולק ע״ז דאין שום גפקא מינה מזה אם יתנהנ בדת ישראל או לא

רהיא מצוח בפני עצמח מוטל על חבי׳׳ד גם אם יצא אח״כ לתרבות רעה. יד) שנולד בין השמשות בדין בין השמשות כבד כתבתי לעיל (ח״ב םי׳ ע״ה ס״ס א׳) ומה שנוגע עוד לעני! מילח עי׳ בשו״ת חתם סופר (או״ח סי׳ ס׳) שפסק בתינוק שנולד י״ז סינוס קודם צאה״כ במוצאי שבת ימולו אותו בשבת כיון שאנחנו עושים מלאכה עד נ׳ רבעי שעח קודם צאה״כ כשיטת הר״ת על כן לעניו טילה נטי הוי ביום ומלין בשבת עיי״ש. ולעיל שם כתבנו דאנחנו נוהנים כשיטות הגאונים רטיד אחדי השקיעה היא לילח עיי״ש. ועי׳ בשו״ת טנחת אלעןר (ח״א סי' ר״נ) דבזטנינו נוחגים כחגאונים ולבן אם נולד אחרי השקיעה אם היה בערב שבת טלי! אוחו ביום ראשון ואם היה בשאר חיטים מוגין השמונח יטים טיום חטחרת וסיים רהגה׳׳ק הרברי יהזקאל משינאווע אטר כך לאביו הבעל דרבי חשובה שכ! צריכין לנהונ לעניו מילה. ובספרו אות שלום (סי׳ דס״ו ם״ק די) חוסיףי עוד כדברי חלבושי שרד וטובא בפת״ש (שם ס״ק ח׳) ראם היחת טקשח לילד משעת ביחשט״ש עד שבת אפי׳ אם חלידח היתח בודאי לילה ט״מ כיון שנטשך זטן קישויח טבין חשמשות כיון שנפתח הקבר היישינן

שמא הוציא ראשו ומלין ביום ראשון עיי״ש שהאריך בנדון זה. טו) או קצת קודם עי׳ בשו״ת כיח יצחק (יו״ד ה״ב םי צ״ה) בתינוק חנולר בערב שבת ויש םםק אם נולד בין חשמשות כתב דאפי׳

בספק אין לחתיר לטול בשבת וצריך לידע בבידור שנולד בלילח. טז) מתי יומל לעיל (ח״ב םי׳ ע׳׳ב ם״ק א׳-־ו׳) חבאתי משערי תשובח (סי׳ שר״ם) בעני! חטקוטות ואקליטים שחיום טחארך חרש ובי חדשים כיצר יתנהנ בשטירת השבת והבאתי שם שימנה ששה יטים של ב׳׳ד שעות וביום השביעי ישטור השבת וממילא הוא הריו לעני! טילה יטנח שבעה יטים וביום השמיני יטול. ועתה טצאתי בסטר כורת הברית (סי׳ רס״ב אות ב׳) שנסתפק קצת בזו וחעלה לבסוף דיטול לאהד שבעה פעטיס של ב״ר שעות ביום השטיני בהשבון היום והיינו לאחר י׳׳ב שעות של ההיקף חשטיני ואם ניטול תוך י׳׳ב שעוח של ההיקוי השטינית דלפי ההשבון חוי כלילח אין צריר לחטיף עוח׳׳פ דם ברית כדין טל בלילח ביון דעכ׳׳פ במקום זה אין שם לילה אר בהמקוטוח שהוא להיפוך שחלילח טתארך לכסה הרשים גראה לו רהולר הגולר שם אינו נימול שם בעוד שהוא לילה אז אף שלפי חחשבון חלילח גתחשב ביום מ׳׳מ אין אגו יודעים כלל טעם איסור מילה בלילה לכן גראה לו ראם עבד וטל שם אף שלפי חחשבון

12) או״וו סי׳ של׳׳* יו-ו סי רס-ב, רסיו.

קמב קצור שלחן ערוך ק פג

ן תינוק שמת קודם שנימול (בין בתוך ח׳ ימים בין אחר כך) מלין אותו אצל קברו להסיר חרפתו ממנו שלא יקבר בערלתו כי הרפה היא לו. ואין מברכין על המילה, אבל קודאין לו שם י!) לזכר שירהמוהו מן השמים ויהיה בתהיית המתים, ויהיה בו דיעה להכיר אביו ואמו, אם שכהו למולו וקברוהו כערלתו אם נזכרו סיד, שעדיין אין להוש שנתנוול בקבר, צריכין לפתוח את הקבר ולמולו. אבל אם

לא נזכרו עד איזה ימים לאהר מותו אין לפתוח את הקכרב!)

שעריפ מצוייני-ם פחלכח

הוא יום מ׳׳מ נראה שצריך להטיף עוה״פ דם בריח וסיים עוד בצ״ע. עוד נםתפס שם באם נולד סמוך לבי! הערבים בעור יום ונסעה משם עם ולדה (בספינה או באוירון) וביום תשמיני הם באקלים אחר (כמו מאמריקה לאנגליה) באופן שבשעה זו שהיה הלירה היה כאן (באנגליה) כבר לילה או להיפוך (מא-גליה לאמריקה) האיך יתנהגו במילתא אי אזלינן בתר מקום הלידה א, בתר מקום המילה ומצדד לוטר דאזלינן בתר מקום הלידה והביא רי r מש״ם (יבמות עא.) דפריך זכרים דאיתנייהו בשעת אכילה וליתנייהו בשעת עשיה היבי משכהת לה ובו׳ ולמה לא סוקי דבא עם הילד לאקלים אהר באופן שבמקום הלירה היה כבר לילה ובמקום המילה היה יום אלא ודאי דאזלינן תמיד בתר מקום הלידה ובםפר ברית אברהם (םי׳ י׳ קונ״א) הביא ג׳׳ב ראיה זו מבעל שו׳׳ת בנוי רננה ששמע

טמנו אדות נדון זה. ומי שעובר על קו התאריך והוא המקום שהסכימו עליו כל העולם שזה התהלת המזרה וסוף המערב שמשנים שם מנין יום השבוע וחחודש דהיינו אם עובר ממזרה למערב כופלים את יום העבד ואם ואם עובר ממערב למזרח מדלגים על יום המהרת כמו שהארכנו מזה לעיל (ח״ב סי׳ ע״ב ס׳׳ק אי), לעני! מילה בודאי אין נפס׳׳מ כיו! שעבר על הילד שבעה פעמים ב״ר שעות ועתה הוא פעם השמיני בחשבון היום (במו שכתב לעיל הם׳ כורת הברית) צריך למולו אז, אלא שיש להסתפק באם נולד במערב העולם ביום עש״ק ועבד על קו התאריך למורה העולם שנמצא דפעם השמינית של כ״ד שעות שם הוא יום תשבת, אי מותר לחלל שבת

עליו כיון שבמקום הלידה היה יום הול וצ״ע. יז) אכל קודאין לו שם עי׳ בתוספת על התורה (בראשית פ׳ וישב בם׳ ותקרא את שטו שלה) וברמב״ן שם דררכם היה שיקרא האב שם הבכור והאם קראה לשם השני עיי״ש, ולכן כתיב בפעם הראשון ויקרא לשון זכר ובפעם הב׳ כתיב ותקרא לשון נקבה עיי״ש, והעולם נוהגין

להיפוך והאריך בזה בברית אברהם (םי׳ הי).

13) מיפן רס׳׳ג סעיף ה׳ ועי׳ גוביי תניינא סימן קס׳׳ז.

קצור שלחו עייף קסד קמג

ח נוהגין לעשות סעודה יח) ביום המילה, שבל מצוה שקבלו ישראל בשמהה (כמו מצות מילה) עדיין עושין בשמהה, וכתיב 14) שש אנכי על אמרתך וגו׳ ודרשינן״) זו מילה. ומי שאפשר לו לעשות סעודה הגונה ומקמץ ואינו עושה, אלא בקאפע ומיני מתיקה וכדומה לא יפה עושה. מי שמזמנין אותו לסעודת ברית מילה ויודע שיש שם אנשים מהוגנים מהוייב גם הוא ללכת. עוד נוהגין לעשות סעודה במיני פירות ומשקין בליל שבת שקודם המילה, וגם זהו סעודת מצוה. עוד נוהנין שבלילה שלפני המילה מתקבצין בבית התינוק ועוםקין בתורה, ועושין קצת סעודה וזו אין לה דין סעודת

קסד. הלכות פדיון בכור. ובו י׳ סעיפים.

א מצות עשה על כל איש מישראל שיפדה מכהן את בנו שהוא בכור לאמוא) בהמשה סלעים!) ובמטבעות שלנו!) צריך שיהיו

יח) נוהגין לעשות םעודה עי׳ בפתחי תשובה (סי׳ רס״ה ס״ס ט״ז) דאם אירע סיבה שלא עשו סעודה ביום המילה יעשו ביום מחר ועי׳ בטנ״א

(סי׳ חקנ״ט ס״ס י״א) דיכולין לעשות הסעודה נם בלילה שלאחריו. א) את בנו שהוא בכור לאמו בשו״ת טוב טעם ודעת (מהדו״נ ח״ב סי׳ ס״ל) נשאל באיש שנשא אשה ונעשית פרוצה בזנות ונרשה וביני לביני ילדה זכר אי יכול הבעל לפטור עצמו מפדיון אולי הוא אינו בנו כיון שהיתה פרוצה בזנות והעלה דטחויב לפדותו דרוב בעילות אחר הבעל ואין לפטרו משום דאין הולבין במטון אחר הרוב דא״כ תפטור כל מצות פדיון הבן דהא על כל ילר יש לחשוש אולי אינו בנו דהא אין אפוטרופוס לעריות בדאטרינן בםוגיא דר\ב (חולין י״ב) ואפ״ח חייבה התורה לפדות וטחזסינן שהוא בנו משום רובא א״כ ח״נ בנדון דידן רוב בעילות אחר

ב) ובמטבעות שלנו כל אחד חישב על הטטבעות הנהונים בטדינתו ועי׳ בשו״ת חת״ם (יו״ד םי׳ רפ״ט) שחישב נטי לפי חטטבעות בטדינתו וכן בעלי חש״ע חטחבר ורט׳׳א כל אחד חישב לפי מטבעות טדינתו אבל

מצות שאינה אלא מנהג בעלמא 16).

שערים מצוייניפ כהלכה

חבעל עיי״ש ועי׳ לסטן ס״ק י״ד.

16) סימן רם״ה סעיף י״ב וריעג״ץ. קסד 1) יויו סימן שיה סעיף א׳.

14) תהלים קייס. 15) שגת ק-ל.

קטד קצור שלחן ערוף קפד

כל כך עד שיהא בכולם חמשה לויט ושליש כסף צרוף (כראגדזילכער) ויכול ליתן לכהן אפילו שאר הפצים שיהיו שוים כך אבל לא קרקעות או שטרות, ולכן אין פודין בבאנקנאטעןג) ונוהגין לעשות םעודה

לטצוה זאת י) 2). ב אמר לכהן אהדה) שיפדה ממנו את בנו אסור להזור בו,

ואם חזר ופדה אותו מכהן אהר הרי זה פדוי 3). ג אין פודין את הבכור עד שיעברו עליו שלשים יום, וביום שלשים ואהד יפדוהו מידו) שלא להשהות את המצוהז). ואין פודין

שערים מצויינימ כחלכח

שיעור חתמידי של חחסשה סלעים שחייבה התורה הוא כסוי צרוף וטזוסס טשסל אלף וט׳ מאות ועשרים שעורים כ״ב הטו״ז (סי׳ ש״ח ס״ס א׳) ולפי חשבון חנראם חנחונים כעת ברוב חטרינות עי׳ טזה בשו״ת ערוגת הבושם (יו״ד סי׳ רל״ט) ובשו״ת טנחת אלעזד (ח״ב סי׳ ט״ו) דהוא צ״ר גראם ולכן צריכין תמיד לשער בכל טטבע היוצאת בטדינח כמח כסף טזוסס

יש במטבע הזאת. ג) אין פודין כבאנקנאטען כך הוא הטגהג משום דיש בזה םלונתא באחרונים, עי׳ טזה בתשובה טאהבה (יו״ד סי׳ ל״ה) ובשו״ת הת״ס (יו״ר סי׳ סל״ד) ובליסוטי הת״ס (סי׳ ל׳) ובשו״ת השיב משה (סי׳ נ״ח) ובשו״ת עין יצחס (יו״ד סי׳ ל׳) ובערוך חשלחן (סי׳ ש״ה סעי׳ י״ה). ועתה בשעת הדפסה בא לידי ספר לסוטי פנהס על הל׳ פדיון הבן והביא בסופו תשובה מבעל תבואות השדה טבאנהאדר שהעלה דהותטות (סטעטפ־ פ$וסטמארקע) הם גרועים יותר טבאנקנאטען דהם טהויבים עכ״פ לסבלם בתורת טעות סדינא דטלכותא אבל ההותטות אין טהויבים לסבלם בתורת

טעות. ר) לעשות םעודה למצוח זאת עי׳ ברמ״א (או״ה סי׳ תסנ״א סעי׳ י׳) דאפי׳ בשבוע שהל בו ט״ב וערב ט״ב טותר לאבול בשר ולשתות יין אלא שלא יהא שם רס טנין טצוטצם ובטו״ז (שם ס״ס י״ב) הביא יש טסילין. ופדיון הבן שעבר זטנו אי טותר לעשותו בערב שבת עי׳ טזה

לעיל (ח״ב סי׳ ע״ב ס״ס י״ד). ה) אמר לכחן אחד ובשו״ת חת״ס (יו״ר סי׳ רצ״ז) כתב דאפי׳ שלא בפניו אסר שיתן לכהן פלוני אין להזור בו עיי״ש והובא גם בפת״ש

(שם ס״ס ח׳). ו) וביום שלשים ואחד יפתחו מיד עי׳ בםת״ש (סי׳ ש״ח ס״ס י״ז) בשם ספר תיבת נטא (פ׳ ראח) רעכ״פ יש לדסדס נטי אם כבד עבר חכ״ט יום עם י״ב שעות חשצ״ג חלסים ראם נולד סטוך לערב ביום חשבת אז

2) עי׳ חת״ס יו״ד סימן רם״ט. 3) עם סעיף ד בהגה.

קזגוד שלחן עייר קפד קמה

בשבת וביום טוב אבל בהול המועד פודין 4). גוהגין לעשות את הפדיון ביומ, ומכל מקום אם עבר יום שלשים ואהד ולא פדה או שתל בשבת וביומ טוב או בתענית יש לפדותו תיכף בלילה שלאהריו, ולא ימתינו

עד למחר לחשחות חכמות יותר 5). ד חאב מייתי ליד. לבכור קמיח כחן״), ומודיע לו שחוא בכור פםר רחם לאמו חישראלית ומייתי כסף או שוה כסף חמשח סלעים, ומניה לפני כהן ואומר לכהן זה בני בכורי וכר. ואחר כך מניחו לפני הכהן, והכהן שואל אותו מאי בעית טפי, וכר, והוא משיב לו ואומר הפץ אני לפדות את בני וכר. ובעוד שהאב מהזיק את המטבעות בידו קודם שיתנם לכהן מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן וגם שההיינוס), ונותן מיד את המטבעות לכהן, והכהן נוםל את

שעריפ מגוייניפ פחלפה בבוסר ביום ב׳ בימי חסיץ שהלילות סצרים אן* שהוא יום ל״א מ״מ >א עברו עוד הי״ב שעות ותשצ״נ חלסים וכ״כ בנודע ביהודה תנינא (יו״ד םי׳

סם״ז) דיש לדסדס בזה, ותשצ״נ חלסים הוא סרוב לני רבעי שעה. ז) שלא להשהות את המצוה כתב הש״ך (סי׳ ש״ה ס״ס י״ב) תימס בכור שהלה ולא נתרפא עד יום ל״א, מלין אותו קודם ואה״כ עושי! הפדיון דהמילה היא אות הכנםת ברית ואלמלא סבלת הברית אין כאן מצות פדיון כלל. ועי׳ בשו״ת התם סופר (יו״ד סי׳ שי) דדוסא אם המילה ביום הפדיון אבל אם לא נתרפא וצריך להמתין במצות מילה אין להמתין בפדיונו ומסדימין הפדיון להמילה וכ״כ בפת״ש (שם ס״ס כ״ג) בשם כמה תשובות אהרונים עיי״ש. ובשו״ת אבן יסרה (מהדו״נ סי׳ ק״ע) חוסיו* עוד דאפי׳ אם הפדיון נמי הוא שלא בזמנו בנון שחל הפדיון בשבת דםודין אותו ביום א׳ והילד לא יהא ראוי למול אלא עד יום נ׳ אפ״ה לא ממתינין ופודין אותו ביום א׳ סודם שנימול עיי״ש ראיותיו. ובילד בזח נותנים השם להילד בשעת הפדיון ולא ממתינים עד זמן המילה (ספר

פדיון נפש). ח) קמיה כהן עי׳ בפתחי תשובח (ס״ס ח׳) מח שתביא משו״ת תות יאיר (סי׳ ס״י) ושו״ת יד אליה׳ (סי׳ ל״ז) במי שנתברר עליו שאינו כחן דבל חבנים שנפדו על ידו צריכים לחזור ולפדות! ומהו הדין עם דמי

חםדיון שלסח עיי״ש. ט) וגם שההיינו בשו״ת סוב מעם ודעת (מהדו״נ ח״ב סי׳ קכ״ד) כתב במי שעשה פדה״ב באשתו הראשונה ועתה שנשא אהדת נ״כ ילדה לו בן בכור חעלח דמברך עוח״פ ברכח שהחיינו דכיון שאינו שכיח ב״כ

מסרי מזמן לזמן דמבדך.

4) שפ סעיף י״א. 5) 09 ש׳׳ך סקי־כ•

קמו קצור שלחן עייר קםד

חכםןן ומוליכו בידו על ראש חבן ואומר זח תחת זה וכר. ואחר כך נותן את ידו על ראש חבן, ומברכו, ואומר ישימך וגר, יברכך ח׳ וישמרך וגו׳, כי אורך ימים ושנות היים וגר, ה׳ ישמרך מכל רע וגר. ואהר כך מברך על כוס יין, ואם אין יין מברך על שאר משקה שרגילין לשתות שם, אבל אזי צריכין לעשות הפדיון קודם גמילת ידים לסעודה, כי בתוך הסעודה אין מברכין על שאר משקים, מח שאין כן כשיש

יין שאז עושין הפדיון אהר ברכת המוציא 6). ה אם אין האב במקום הילד יכול גם כן לפדותו מכהן באשר הוא שם י), ואומר לכהן: יש לי בן בכור לפדותו והכהן אומר לו: מאי

כעית מפי וכר 7).

שערים מצוייניס בהלכה

י) לפדותו מכהן באשר הוא שם כך העלה החתם סופר (יו״ד סי׳ רצ״ד) ודלא כתו? מרבבה (יו״ד סי׳ ש״ה סעי׳ יי) שכתב דהמובהר שבדרכים לעשות ע״י שליח כמקור ׳־ילד כהטו״ז ותש״ך שם. והעיד החת״ם שם דנם רבו הגאון ר׳ נתן אדלער הכהן עשת הלכה למעשה בן שקיבל מאחר דמי הפדיון בעיר וויען וחילר היה אצל אמו בעיר צעחלים ועוד הפעם כתב (שם םי׳ רצ״נ) דראוי לפדות בעצמו ולא ע״י שליח משום רראוי לעשות זכר לבכורי מצרים רכתיב ״אני ולא השליח״ וה״נ יש

לפדות בעצמו אף דבשארי מצות אמרינן שליה של ארם כמותו. וענין השליחות שנחלקו בו האחרונים דהרמ״א (ש״ה סעי' יי) סובר דאין פודין והטו״ז והש״ך שם סוברים דפודין על ידו כתב בהת״ם (םי׳ רצ״ז) דהיינו דהשליה נותן ממון של עצמו ולא ממון של האב וכן אין מזכה הממון להאב אלא מממון של השליה פודה את בנו של פלוני בשליהות פלוני, ועי׳ במהר״ם שיק (סי׳ ש״ט) שכתב ראם לא זיכה השליה מעותיו להאב אינו מועיל הפדיון. ובשו״ת משיב דבר (ה״ב סי׳ פ״ז) העלה להתיר אם אהר מנדב משלו ופודה ובשו״ת אמרי יושר (ה״א סי׳ קפ״ו) העלה נסי דע״י שליה מתני אוי כשיתן מסעותיו וכן אם פודה שלא מדעת אביו שאינו לפניו מהני רזכיה היא לו וזכין לארם וכו׳ ולבן העלה בהד עוברא שאהד לא היה דר עם אשתו שהיו קטטות ביניהם וילדה בבור ססנו ואינו רוצה לפדותו וזקנו של הילר אבי אמו רוצה לפדותו כתב דאה בנדון זה שאינו רוצה לפדותו ואין שייך לוסר זבין לאדם שלא בפניו ס״מ כיון שפםק בהכם צבי (סי׳ ק״ה) דאם האב אינו רוצה לפדותו כופין אותו א״כ בזה״ז שאין כוםין יבול האהר ליתן מעותיו של עצסו לפדותו דנם זה הוא זכות לו שמצילו מאיסור עשה בכל יום על כן ימנו הבי״ר את אבי

6) שס סעיף י׳ ובטו׳׳ז םק׳׳י. 7) עי׳ ס׳׳ת שס סקכ״א.

?!צור שלחן ערוף ?!פד קכיז

ו בענין מח שנוחגין שחכחן מחזיר אחר כך יא) את דמי הפדיון כולו או טקצתו לחאב כתב חמורי זחב8) טעם (וצריך עיון) ומי שרוצה לעשות המצוח כדבעי למיחוי, יבחור לו כחן עני בעל תורח ויראח, והאב גס הכהן יגמרו בדעתם שלא לחחזיר, או יתן לו במתנה

על מגת לחחזיר9).

שערים מצויינימ בחלכח

אמו לפדותו ומהני עיי״ש. ובשו״ת טהרש״נ (יו״ר םי׳ ל״ר) נסי העלה דמועיל גס כשהשליה נותן מעותיו ועכ״ס בדיעבד עיי״ש.

ועי׳ בשו״ת מהנה היים (ה״ג סי׳ ע״ה) דאם עושה שליה ע״י מכתב שפיר רמי רזה הוי כאמירה אבל ע״י הטילינראוי לא מהני רזה לא הוה כאמירה עיין שם. ועי בשו״ת רובב מישרים (סימן סי״ג אות בי) במי שיושב בבית האסורים ויש לו בן לפדות בביתו אם הכהן לא יוכל לבא בססום האב המובהר הוא שימנה האב את הבי״ד ע׳׳י מכתב שיהיו שלוהיו לפרות את בנו ולא יעשה שליח את אשתו שהיא

תפרה ורלא בהגהות יר אברהם שכתב רגם זה מהני. וכשםורה ע׳׳י שליח יש עור םלוגתא דפת״ש (ש״ה ס״ס ט״ז) הביא בשם חצל׳׳ח רהשליח לא יברך רס ברכת פריון בכור ולא שההיינו וההת״ם (םי׳ רצ״ח) כתב ראם פורח ע׳׳י שליח יבול לברך נם ברכת שחחיינו

וטוב שיניח לםגיו פרי חרשה ויברך וכ׳׳ב בשו״ת מחנה חיים הנ״ל. ונוסח הפריון ע״י שליח כתב בשו״ת טחנח חיים (ח״נ סי׳ ע״ה)זה חבן בכור חוא פטר רחם לאמו והסב״ה וזח נוסחתו, השליח אוטר. ״ צוח לפדותו שנאטר ופדויי מבן חודש תפדה בערכך כסף חמשת שסלים בשסל הסורש עשרים נרה הוא ונאטר סדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל בארם ובבהטה לי הוא, אני השליה מאבי הילד בכור הזה שהגיע זמן הפריון״. הכהן אוטר להשליה. מאי בעית טפי אתה השליה בשם המשלהך או ליתן בן הבכור שהוא פטר רהם לאטו או בעית לפדותו בשליחות אבי הבכור בער המש סלעים כדטהוייב המשלחך טדאורייתא״. ומשיב השליח. ״חפץ אני לפרות את הבכור בשליהות אבי הבכור והילך דטי פדיונו

מן חמשלח כדטהוייב טראורייתא״. יא) שחכחן מחזיר אח״כ עי׳ בשו״ת פני טבין (יו״ר סי׳ ר״כ אות ב׳) ראם אין לאב ח׳ סלעים ורוצח חכחן ללותו ולאחר זטן יפרע לו אין לעשות זח רס אם יכתוב שטר דאז בטוח חכחן על טמונו וזח ממון אחר אבל בשטלוה לו ותיבה נותן לו בהזרה להכהן נראה כהערטה בעלמא עיי״ש ולדעתי אין שום השש ערטה בזו כפי טה שהעלו הנאון טהרש״ם בהגהותיו (לאו״ה םי׳ תט״ה) והנאון טו״ר טהר״ש ענניל (ה״ר סי׳ כ״ו—בי)

or (8 םק׳־ו. 9) עי׳ פ׳׳ת סקי־ב.

קמח קצור שלחו עייר קסד

ז חאמ אינח חייבת לפדות את בנח, ואם מת חאב, חבית דין פודין אותו יב)»!).

ח עבר תאב ולא פדח את בנו, או שמת חאביג) וחבית דין לא פדח אותו, חייב תוא בעצמו לפדות את עצמו, כשיגדיל, ומברך

:.שר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון בכור ושחחיינו!1). ט כחנימ ולוים פטורימ מפדיון הבן יד), ואפילו כת כחן או בת לוי נישאת לישראל חבן פטור מפדיון. ואם בת כהן נבעלח לאינו יהודי ונתעברה ממנו, או אפילו נתעברה אהד כך בהיתר, הבן חייב בפדיון, שהרי אמו נתהללה מן הכהונה על ידי בעילת חאינו יהודי,

וכן על ידי שאר בעילת איסור שהיא מתהללת12).

שערים מצוייניט בהלכה כשסובריס החמץ להגוי וצריו הגוי שיתן ערבון על סנין החמין ואם אין לו מותר ללות להנכרי ויחזור ויתן בתורת ערבון ואין מה שום חשש ערמה א״כ ה״ג כן ועי׳ לעיל (ח״ג סי׳ קי״ד ס״ס י״ב) שהבאתי שם דבריהם

והראיות שהביאו לזה יא״כ אין בזה שום חשש. יב) הבית דין פודין אותו וב״כ בחת״ס (סי׳ דצ״ז) ראם אין אב לפרוח פודין תבי״ר מממון של ציבור והיא מ״ע בפני עצמח. ופנויות יחודיות שיולדין זכרים ע״י זנות ונותגין בגיהן לבתי גידול ילדים אי

מחויבי! בפדיון עי׳ לקמן ס״ס י״ד. יג) או שמת האב ואם סת חבן לאחר שלשים יום חייב לפדותו ולברך

על הפדיון אבל לא יברך שהחיינו (רמ״א ש״ח סעי׳ י״ב). יד) כהנים ולוים פטורים מפדיון הבן עי״ בשו״ת צסה צדק (סי׳ קכ״ה) באשה שנישאת לאיש וילדה בן והיא אינה יודעת אם היא בת ישראל או בת כהן העלה שם דפטור אביו של הילד לפרות בנו דהכהן הוא מוציא מחבירו ועליו הראיה ואע״נ דרובא ישראל, אין הולכין בממון אחד הרוב, ובשו״ת בגין ציון (סי׳ ס״ג) השיג עליו דלא אמרינן הכי אלא חיכי שהרוב אינו רוב גמור כמש״כ התום׳ (סנחדרין ג.) אבל במקום אחר הולכין אהד הרוב נם בממון עיי״ש וכשו״ת לבושי מרדכי (יו״ד סי׳ ר״ד) האריך ג״כ בזה והעלה לםרוחו בלא ברכה משום ספק וסיים שאם יש לברר דבר זה רק שצריך לשחות הדבר חודש ושתים תלוי בפלוגתת החכם צבי (סי׳ ק״ו) עם חרדב״ז אם נבון לחמתין במצוח כדי שיעשגח למחר במחורר וחעלח בשאלח זו שאט יש לבדר יש לחמתין נם חודש ושתים. וראיתי כעת בחאלן* לך שלמח (סי׳ רפ׳׳ו) שחעלח נ״כ דמחויב בפדיון דק יפדנו בלא ברכות

עיי״ש.

10) עי׳ נקודות הכסף ועי׳ מיי *״ה סעי׳ב׳. 12) סעיף ייח• 11) סעיף ס״ו.

קצור שלחן ערוך קפד קמט

י אשה שהפילה סו) ואחר בך ילדח בן קייטאמז), צריכין לעשות שאלה 13).

ופנויות יחודיות שיולדים זברים אי מחויבין בפריון דיש לחוש טדאפקרה עצטה שמא סבחן או לוי גתעברה אף שחיא בעצטה מראח מקום ממי נתעברח וחוא אינו בהן או לוי מ׳׳מ יש לחוש מראפסרח לגבי חאי אפקרח עצמה לגבי אחריני נמי. עי׳ מזח בשו״ת בנין ציון (םי׳ ק״ר וק״ח) דחייבין בפדיון ביון שגם אם מעכו״ם גתעברח ג״כ חייב בפריון במש״ב בש״ע (יו״ד ש״ח םעי׳ י״ח) וחחשש שמא מכחן או לוי גתעברח חוא חשש מיעוט ובזה הולכין גם בממון אחר הרוב דהוא רוב מעליא, ועור מצרף שם עוד שני טעמים לחיוב. ובשו״ת מגחת אלעזר (ח״ר םי׳ ב״ד) חאו־יו עור בזח וכתב שלפ״ז דחחיוב לפדותן ואטותן אינן טחויבות לפדותן בטש״כ בש״ע (שם סעי׳ ב׳) ולחטיל חחיוב על הבי״ר הוא טרחא יתירא וחוצאח טרובח בעיר גדולח שיארע חרבח כשנח ויש בזח עוד פלוגתא נדולה אם הבי״ד טחויבין לפדות בלא חאב במש״כ חרט״א (שם טעי׳ י׳) ואחרונים שם ואהרי שהאריר בסוני׳ זו וטצרף עוד הטפק רשמא בבר ילדו או הפילו אלא טהטת בושר. אוטרת שהיא פעם ראשונה העלח שם דאין טחויבין לפדותו. ועי׳ בשו״ת טהרי״א אםאד (סי׳ רס״ד וסי׳ רם״ה) שטעתיק שם חשובה מהגאון ר׳ מחד״ם בנעט שחטיל חחיוב על חבי״ד לפדותו אוי

שהבועל מודה שממגו הולד עיי״ש. טו) אשה שהפילה בזה יש פלוגתא גדולה כין האהרונים הרמ״א (םי' ש״ה םעי׳ כ״ג) טובר דבל זטן שאין איבריו טרוקסין אין פוטר הבא אהריו ואפי׳ בזטן הזה םומבין על זה וטסורו מטהרי״ק (שורש קט״ג) ושם םובר דאםי׳ אם מסתפקים אם איבריו מרוקמין טפגי שלא רקרקו לראות אם טרוקטין או לא אפ״ה אין פוטר הבא אהריו טשום דטוקטינן חאשח בחזקת שלא נפטר רחטה. ובשו״ת הכם צבי (םי׳ ק״ד) הולק על זה דאפי׳ דקדקו וראו שאין איבריו טרוקטין נטי פטור טפריון חבא אחריו טשום דאין אנו בקיאים וספק טטון לקולא וכ״כ בשבות יעקב (םי׳ פ״נ) הובא דבריהם בפת״ש (ט״ק ר״ט) והנודע ביהודח (תנינא םי׳ קפ״ח) טובר כטהרי״ק ודוחה דברי חחב״צ וחחתם םוםר (יו״ד טי׳ רצ״ט) נטי םובר כטהרי״ק והרט״א אלא כתב דטי שרוצה לחוש לדברי חחב״צ לא יברכו ברכת פדיון כבור אבל ברכת שההיינו יבול לברך הכהן וטוציא בזה אב הבן עיי״ש טעטו. ועי׳ בהגהות אטדי ברוך להנאון טלייפניק (סי׳ ש״ה< שהורה ב׳ פעטיס כההב״צ שאם לא גבדק ע״י בקיאים אין לחייבו לפדות

שעריפ מצוייניפ בהלכת

13) סעיף כ״ג

קנ קצור שלחן ערוך קמח

הסה. דין חינוך סטנים וכןצת דיני מלמד. ובו ט׳ץ סעיפים.

א כל אב חייב לחנך את כניו הקטנים בכל חמצות, כין במצוד. דאורייתא בין במצוח דרבנן, כל מצוח וטצוה לפי דעת חקטן וחקטנח 1), וכן להפרישם מכל דבר איםורא)2) כמו שאמר הכתוב 3) חנוך לנער על פי דרכו וגו׳ ואם לא יוסר בדברים יכהו בשבט וכדומה, אבל לא יכהו מכות אכזריות כמו השוטים, כל ערום יעשה כדעת, וביותר צריכין להשגיח עליהם שלא ידברו שקרים, וללמד לשונם דבר אמת, ולהרהיקם מן השבועות, ודברים אלו מוטלים על האבות ועל

המלמדים 4).

שערים מצויינימ בחלבה

טספק והרוצה להחמיר כמהרי״ק לא יברך כלוב ובהנהות יד שאול שם נמי כתב שחורה כחחכ״צ. וכ״כ הדברי חיים (ח״ב סי׳ קי״נ) דיש לפסוק בהחכ״צ וכ״כ בשו״ת אבני צדק (םי׳ קכ״ב) חלכך לרעת ההכ״צ המםלת לאחר

ארבעים יום אי! להייב בפריו!, ויש נוהגי! לפדות בלא ברכה טז) ילדה בן קיימח עי׳ בשו״ת חלקת יואב (יו״ד סי׳ כ״ו) באשה מקשית לילד והוציאו הילד בצבת שחם כלי מכשירים של הרופאים, מסתפק שם אי אמרינ! מקצת רחם מקדש או לא והעלה לפדותו בלא ברכה. ובשו׳׳ת אבני נזר (סי׳ שצ״א—שצ״ד) האריך בזח ומחלק בי! יצא רוב ראשו בלא חציצח או לא ובשו״ת דברי יששכר (סי׳ קי״א) כתב דקרוב לומר שחוציא הולד ראשו קודם הלידה דבלא״ה קשה להוציאו והוי ספק םפיקא שמא חוציא ראשו קודם ושמא מקצת רחם מקדש ום״ס עדיף מרובא דמפקינ! ממוניח ע״י כח ס״ס וממילא מחויב לברך ג״כ וכ! בשו״ת מחרש״ם (ח״ג) אחר חמפתחות חעלח לברך על פדיון זח וכ! בשו׳׳ת צפנת פעגח מראנאטשוב (סי׳ זי) כתב דהרופאים מוציאים רק לאהד שיצא הראש מהםרוזדור מבי! השניים והוא עוד בבית ההיצון וזה הוי כילוד לענין פריו! בכור אלא לגבי ירושה שיהא לו פי שנים ובן גבי יבם יש לזה דין אחר אבל לפדיונו מהויב לפדותו. וכ! בשו״ת מו״ר מהד״ש ענגיל (ח״ר םי׳ ט׳) העלה דמהויב בפדיון משוס ס״ם שמא לא בעי נגיעת רחם ושמא מקצת רחם מקדש וכ! בשו״ת לבושי מרדכי (תנינא יו״ד סי׳ ק״ל) העלח לברך. וכעת קבלתי ספר לקוטי פנחס וראיחי שטאסו* בזח חרבח אחרונים ורובא ם״ל דהייב בפריו!. א) וכן להפרישם מכל דבר איסור עי׳ בשו״ת חות יאיר (םי׳ ע״ב) שכתב שם תובחח לנשי ישראל שלא יקחו בניהם הקטנים לתוך מטתם שבבר אירע טעשח שאשח אחת לקחח בנח חקטן עמח למטתת לישן עטח

והערת באטח בשינתח עיי״ש.

3) משלי כ״ב ף. 4) עי׳ יויד מימן רל״4

קםה 1) ר״ן מ״ב וםוכד- נ< או״ח סימן עמ״4

קצור שלחן ערוף קמח קנא

ב הגעת זמן ההיגוך למצות עשה, הוא בכל תינוק לפי חכמתו והבנתו, היודע מענין שבת, הייב לשמוע קידוש והבדלה וכל כיוצא בזה, וההיגוך כמצות לא תעשה, בין בדאורייתא בין בדרבנן, הוא בכל תינוק שהוא בר הבנה, שמבין כשאומרים לו שזה אסור לעשות, או אסור לאכול 5). ויש לחנך הקטנים שיענו בבית הכנסת אמן ושאר הדברים, ומשעה שהתינוק עונה אמן יש לו הלק לעולם הבא 6), וצריכין להנכם שיעמדו בבית הכנסת באימה וביראה, אבל אותם שהם רצים

ושבים ומבלבלים מוטב שלא להביאם ד). ג אפילו טי שאינו אביו של קטן, אסור שיתן לו דבר איסור לאבלו, או לצוותו שיעשה איזה איסור, לרוב הפוסקים אפילו דבר האסור רק מדרבנן, אסור ליתן לו לאכול או לצוותו שיעשה, ואם התינוק הולת קצת ב) וצריך לאכול דבר איסור, יש להתיר לתת לו על ידי אינו יהודי ג), דבר שאינו אסור רק מדרבנן 8) (ולענין המץ

בפסה עיין בהלכות פסה). ד דבר שאין בו איסור מצד עצמו, אלא שהיום גורם, אין מצות הינוך, ולפיכך מותר ליתן לתיגוק לאכול קודם קידוש, אןש על גב דהייב להגכו בקידוש, אבל אסור ליתן לו לאכול הוץ לסוכה,

שערימ מצויינים בהלכה ב) ואש התינוק חולה קצת עי׳ בשו״ת חתם סופר (או״ח סי׳ פ״נ) נשאל אודוח נער שוטה בבן ד׳ שנים אי מותר למסרו לבית חינוך חרשים ושוטים ללמדם דעת ותבונות והבית חינוך מתנהג ע״י נכרים ואי אפשר להמציא לו שם מאכליו ומשקיו עפ״י דח תוה״ק, כתב שם דעפ״י הדין היה מותר למסרו שם כיון שאין אומר להם בפירוש להאכילו נבילות והוי כמעמירו אצל נבילה וגם הוא קצת הולה א״כ יש להתיר עד י״נ שנים ואז יוציאוהו משם זהו מעיקר הרין, ואפ״ה מסיק דמפני שהעידו קדמונים שע״י מאכלות אסורות בעת הנערות מטמטם את הלב ומוליד לו טבע רע

אני אוסר מוטב שיהא שוטה כל ימיו וכוי. ג) על ידי אינו יהודי ואם אין שם נכרי יש להקל להאכילו אף ע״י ישראל כיון שהוא הולה קצת וצריך לזה (מסגרת השלהן בשם אהרונים) והא דבתב כאן דמותר להאכילו איסור דרבנן ומשמע דאיסור דאורייתא לא משום דמיידי בהולה קצת דהיינו שאין בו סכנה דביש סכנה מותר, אפי׳ דאורייתא דאין דבר העומד בפני פיקוה נפש. ולענין המץ בפסה עי

לעיל (ח״ג סי׳ קי״ז ם״ק ט״ז, י״ז).

5) סימן שמ״ג ומג-א סק״ג. 7) מג׳׳א שם סקי-* 6) או׳׳ח סימן קכ״ד סעיף ד בהגה. 8) סימן שמ״ג ובמג׳׳א סק״ג.

קנכ קצור שלחן ערוד קפה

ם קידוש, ד ו ל ק ו כ א ר ל ו ס א , ש ר לאו ו ס י ו א מ א כ ו ה ש ש ו ד י ק א כ ק ו ד דו 9). ן ל ת י ר ל ו ס ל עשרו א ר ע ו כ ע ל ל ב ה קיל, א ז ב

א צי ו ם, שי י ע שנ ש ת ת מ ו ה א פ ו ם ה ו א ל י ק אפ ו נ י ת ן ל ת י ר ל ו ם ה את י ב ש ל מ ו ה ר ו ו ד ן םי . כגו ח ו צ ך מ ר ו צ ו ל ל י ת אפ ב ש ר ב ב ה ד ז י א

ה 10). מ ו ד כ ת ד) ו ס נ כ ה

, רו י ן לההז בי י י ן מחו א בעי ו ם ה ר א ב ה ד ז ) אי ה ב נ ג ן ש ט ו קם י מ ת ידי ש א צ ך ל ר שיגדל, א ח א ף ל ם א ד י א ג ר מדי ו ט ן פ ו בעי ג ם אי א ור א ב ו ה ש ו כ ת ו ג ט ק ת ב ו ר י ב ר ע א ה ש ש ם ע . וכן א גדל ם כשי ל ש כ ל י י הם , ועל זה גאמר12) ג ( ״ ה ב ו ש ת ר ל ב ה ד ז ו אי ל עלי ב ק י ב ש ו ה ט נ ב ה

. ב ו א ט ש ל פ ת נ ע א ד ל ב

ו ה א ו ם ר א א ל ר זמן, א ה א ו ל ה כ י ק ש ו נ י ת ם על ה י אי ן לא יח ר ב ק ש ו נ י ת ה ב ש ע , מ י מר ק לנ ו ת ש ו י ד א י ו מ ה כ , י ה ש ע ה מ ז ה אי ש ו עו 13), מ צ ת ע ת א י מ ה ק ו ו נ י ת ך ה ל , ה כהו ו שי י ו אב ד י ה פ ה ת השפר, ו י ב מה וימין ה ו ל ד א מ א ש ה ה ת ש א ק ו ו נ י ו ז״ל14) יצר, ת נ י ת ו ב ו ר ר מ א

א 15). מ ר ט ב ד ק ב ו נ י ת א ל ר ו ה מ ש ע א י . ל ת ב ר ק מ

ל מקוש כ ת, מ די הו ה י נ י א ק מ נ י ל ל א ר ש ק י ו נ י ת ר ל ת ו א מ נ י ד ח מם ו ש ת, מ די הו ה י נ י א ק מ נ י הו ל חו י נ א י , ל ת י ל א ר ש ל ידי י ר ע ש פ ם א אה כ י ר צ ת ש י ל א ר ש ת י ק נ י כן מ נ רע, ו ז ד מ לי ב ומו ל ת ה ם א ט מ ט מ דת ם א ה ם ה י מ י ק כ י נ א ת ר ל ש פ ם א ה ו), א א ו פ ר ר ל ו ס י י א ל כ א ל מ ו לאכ

ק 16). ו נ י ת ה

שעריפ מפוייניפ פחלפה

׳ פ״ב ס״ס בי) טה ם עי׳ לעיל (ח״ב סי ״ נ כ ח י ב ש ל מ ו ח ר ו ו ד י ד) ם שכתבנו מזה ועי׳ בביאור הלכה (או״ה סי׳ שמ״נ) דיש תקנה ליתן לחתינוק חומש וסידור שישא לביהכנ׳׳ס לצורך עצמו להתפלל ולשמוע קריאת

התורה וממילא יצטרף הנדול עסו לחתפלל יחד.ב והוא הדין אם הזיק או חבל וכדומה (משנה ברורה נ נ ן ש ט ה) ק

סי׳שט״ג בשם אהרונים).ח ובפסח כשהמנקת צריכה לאכול לרפואה א ו פ ר ר ל ו ס י י א ל כ א ו) מ

ח עי׳ םזח לעיל (ח״ג סי׳ קי״ז ס״ק י״ח). נ דבר שיש בו איסור ח

9) שם ומי׳ רס״ט סק״א ומיי תר״מ סק״.3 13) מס׳ שמהות שיב 10) שו״ת רע׳׳א סימן ס״ו. 14) שם וסנהדרין קז:

11) סי׳ שלדג, חו״מ סי׳ שמ״ם סעיף ף. 13) ע״ל סי׳ ל׳׳ג סע־ף י־ד. 12) משלי י׳׳ט ב<, 16) יו׳׳ד סימן ס׳׳א סעיף בהגה.

ק*וד שלחן עייר קהה

ט כל אב מהויב ללמוד את כנו תורה ז), שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר כם, וכשם שמצוה ללמד את בנו, כך מצור.

ללמד את בן בנו, שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך 17). י מיד כשהתינוק מתהיל לדבר, ילמדו הפסוק תורה צוד. לנו מיטה וגו׳ וכן פסוק שמע ישראל וגו׳ (רק יזהר מאד שיהא התינוק נקי בשעה שהוא לומד אותו 18) וכן מלמדו טעט מעט איזה פסוקים, עד שיגיע בכהו ללכת אל בית הספר, ואז ישכור לו מלמד, וידקדק לבחור מלמד שהוא ירא שמים, למען ירניל את התינוק מנעוריו ביראת שמים, וכשהגיע התינוק ללמוד מקרא, נוהגין להתהיל עמו פרשת ויקרא, שהיא פרשת הקרבנות דאמרו רבותינו ז״ל יבואו מהורים

(w (היינו תינוקות של בית רבן) ויעסקו בטהורים א המלמד צריך לישכ וללמד את התינוקות כל היום וקצת י מן הלילה, כדי להנכם ללמוד ביום ובלילה. ולא יכמלו התינוקות כלל הרן מערב שבת וערב יום טוב כסוף היום, ואין מכטלין את התינוקות

אפילו לבנין בית המקדש 20). יב מלמד תיגוקותח) שמגיה את התינוקות ויוצא, או שעשה מלאכה אהרת עמהם, או שמתרשל בתלמודו, הרי זה בכלל ארור

שערימ מצויינים בהלכה ז) ללמוד את בנו תורה ועי׳ בש״ע (יו״ד סי׳ רם״ו סעי׳ ו׳) דצוו הז״ל שלא ילמד אדם את בתו תורה משום דהוא כאלו מלמדה חיםלוח ודוקא תודח שבע״פ אבל תורה שבכתב אינה כמלמדה תיםלות וחייבת ללמוד דינים השייכים לאשה. ואם״ה היו נשים יוצאות מחכלל וחיו חכמים ביותר עי׳ בדש״י עה׳׳ת (במדבר כ״ז—די) בבנות צלפהד שכתב שם מניד שחכמניוח היו ומקורו מספרי ושם כתיב אלא שהיו הכמות ודורשות וכוי. ובתשב׳׳ץ (ח״נ סי׳ ע״ח) חביא פירוש מאשר. חכמח וכן בשו״ת מחרש״ל (סי׳ כ״ט) כתב עוד יותר עיי״ש וכן בדורות שלפנינו חיו איזח מחן שחיו יוצאין מן הכלל ולא קשה ממה שאמרו חז״ל כאלו מלמדח תיפלות דדבדי

הז״ל על הרוב נאמד והן היו לומדות מעצמן. ח) מלמד תינוקות עי׳ בנמוקי רי״ב (הגהות בש״ע דפוס ווילנא סי׳ רם״ה) שחאריך בענין איסור שלא יחי׳ רווק מלמד תינוקות דמשנח מפורשת חיא (קידושין פ״ב) לא ילמד ארס רווק סופרים דאמותיחם של תינוקות מביאים בניחם שם עיי׳׳ש וחנח ביותר שייך איסור זח בנן ילדים שהנחינו

בשנים אחרונות שתוק מלמרם ואמותיהן מביאות אותן בכל יום לשם.

17) קידושין נם: יו*ד סי׳ רפ״ה סעי׳ זו ג׳. 19) יו״ד סי׳ רמ״ה מרף ה ׳זבש״ו סק״וו. 18) ז״ל סימן ה׳ סעיף ג׳. 20) שם סעי׳ י־א ייב ייג.

קנד קצוי שלחן ערוך קסו

, ה א ר ל י ע א ב ל ד א מ ל ב מ י ש ו ה ן ל ך אי כ י פ , ל ה ׳ רמי ת ה כ א ל ה מ ש ו ע, ר מדאי ת ו ה י ל י ל ר כ ו ע ת נ ו י ה ד ל מ ל מ ה ן ל , ואי לדקדק א ו ו ר ק ר ל י ה מל כ א מ ת עצמו מ ר א ו יעצו ה א נ ע ת א י כן ל ם ללמד, ו ו א עצל בי ה א י ל שם רמי ו ם ג י ר ב ד ו ה ל אל י כ , כ ר מדאי ת ו ת י ו ת ש ל ל ו ו ו לאכ , א ת ת ש מ וה 21). י ק ין ל ל ס מ ה ו נ ו ת ה ת ל ה ה ידו ע נ ש מ כל ה , ו כ ט י ד ה כל ללמו ו א י ל ש

א ל ם ו י ט ו ש א ב . ל י ר ר אכז ס ו ב מ י ו ת א כ ם מ ת ו ה א כ א י יג לה 22). נ ט ה ק ע ו צ ר א ב ל ל א ק מ ב

א ל ה ש ש מ ד ר ה ב ת ד ב ש ת ב ו ק ו נ י ת ת ה ן א י ד מ ל ן מ T אים י נ ו ת ש ה ם א ע ו פ א ר ק ה ש ל מ ב , א ת ב ח ש ר ו ם ט ו ש ו עדיין מ למד

ת 23). ב ש ם ב ה ו ל ת ו אר ב ה ד ז י ר א ה ו א ן ל ת ם נ ן א כ כל ש , ו ה א י צ א מ צ מ ן ש ט ט1 ק

ו 24). נ מ ר לגוזלו מ ו ס ה א ג ת ט בו ר א פ ו ס ם ללטד י ב כ ו ד כ ב ו ע ל ל א ר ש ק י ו ג י ן ת סרי ן טו טז איע ר ג ל ד א ר ש ס י ר ו ק י פ א ו ל ר ס ו ט ר ל ו ס א ן ד כ ל ש ב ט , ו ת ו נ ט ו ו א ד ט ל ל

ה ס) 23). י ר ת ב ך א י ש מ א מ מ ל י ש ד ת י מ א ל כ י א , ו י פ ט

קסו. שלא לנחש לעונן ולכשח. ובו ה׳ מעיפים.

א כתיב!) לא תנחשו ולא תעוננו. כיצד הוא מנהש, האוטר הואיל ונפל פתי מפי, או נפל מקלי מידי, או בני קרא לי מאתורי, עורב קרא לי, צבי הפסיקני בדרך, נהש מימיני, שועל משמאלי, לא אלך בדרך הזה כי לא אצליה, וכן אלו ששומעים צפצוף העוף ואומרים יהיה כך ולא יהיה כך. טוב לעשות דבר זה ורע לעשות דבר זה, וכן

שעריפ מצוייניפ בהלכה ה) דלטא טטשיך אבתריה עי׳ לעיל (ח״א סי׳ נ׳ ס״ס נ׳) שהבאתי למי שפרנסתו לעסוס בערכאות ושם מוכרח להיות בנילוי ראש יש לו קצת חיתר לצורר פרנסתו עיי״ש. ונראח רעכ״פ בנים סטנים אין למסור לטסום כזה ללםדם שם אומנות אף שחוא לצורך פרנסתם םשוס דבסטנים שייך

דלםא יטשיר בזת וילד כך אף שלא בשעהד״ה.

24) חו״מ סימן ר״ע. 25׳ יו״ו סימן קנ״ג מעיף אי.

ו 1) ויקרא ייט כ״ו. ס ק

21) שמ סעיף י״ז. 22) סעיף יי.

23) סעיף י״ד.

קצור שלחן ערוך קפד קנה

מי שמבקשין ממנו מעות ואומר: בבקשה ממך הניהני עתה, שחרית הוא ולא אתהיל תהלת היום בפרעון, או מוצאי שבת הוא או ראש הדש הוא, וכן אלו שאומרים צריכין לשהוט תרננול זה מפני שקרא ערבית, או תרגנולת זאת מפני שקראה כמו תרנגול א), וכן כל כיוצא בדברים אלו הכל אםור. והעושה דבר מדברים אלו עובר בלאו. יש אומרים דאם אינו אומר הטעם למה הוא םצוה לשתוט את התרננולת או התרגגול, אלא אוטר סתם, שהטו תרנגולת זאת או תרגגול זח,

מותר לשהטם וכן הוא המגהג 2). כ בית תיגוק ואשה, אף על פי שאין גיתוש יש סימן, פירוש שאם בגד. בית או נולד לו תיגוק או נשא אשה, אם הצליה אהר כך שלש פעמים או לא, הוי סימן לו להבא, ויכול לומר בית זה מצליח לי וכר, וכן מותר לשאול לתיגוק איזה פסוק למד ולסמוך עליו לעשות מעשה, דתשיב קצת כמו גבואה, יש אומרים דמותר לעשות לו סימן בדבר שיבא לעתיד, כמו שעשה אליעזר עבד אברהם או יהונתן בך

שאול. ויש אוםרין, וההולך בתום ובוטה בה׳ הסד יסובבנו 3). ג איזהו טעוגן, זה שגותן עתים, שאוטר באצטגגיגיות, יום פלוגי טוב ויום פלוגי רע, יום פלוגי ראוי לעשות בו טלאכה פלונית, שנה פלונית או הודש פלוגי רע לדבר פלוגי. ומה שגוהגין שאין נושאין נשים אלא במילוי הלבנה ב), אין זאת בכלל מנהש ומעונן, שאין עושין זאת אלא לםיטן טוב, כדרך שמושתין את המלכים על המעין לסימן שתטשוך טלכותו, כן עושין לםיטן טוב כטו שהלבנה הולכת וטתטלאת4). וטבל טקום אין לעכב את הנישואין בשביל זה, טכל שכן

שערים מצוייניפ פהלכה

א) שקראה כטו תרננול ובעוואת ר׳ יהודה החסיד (אוח ני) כתב דחרננולת שסראח כתרנגול ישחמנח וחסהו עליו דהוא דרכי האמורי כדאיתא בש״ס (שבת ם״ז) ובדרכי חשובח (יו״ד סי׳ סע״מ ס״ס כ׳׳ד) חביא שם מס׳ מילי דחסידותא שמתרץ דבריו דדוסא בזמן חתלמוד חיח בזח דרכי חאמורי שכן חיו אומרים אבל חיום שאין חאסורים אומרים כן שוב לית בזח

איסור עיי״ש. ב) אלא בטילוי הלבנה עי׳ לעיל (סי׳ סמ״ז ס״ס ג׳) דיש מנחנ שנושאין עד כ״א וכ״ב בחודש ועי׳ לעיל (ח״ג סי׳ סכ״ח ס״ס אי) שחבאתי

דבר״ח אלול יש שאין מספירין ועושין נשואין בכל חחוחם עיי״ש.

2) יו״י םית קע״ס סעיף גי. 4) שם סעיף ב׳. 3) שפ סעיף ד.

קנו קצור שלחו ערוד קסז

שאין לעשות חופת נדה כעבור זה 5). וכן נוהגין להתחיל ללמוד בראש חודש, ומה שנוהגין שאין מתהילין בשני וברביעי יש מתירים גם כן 6). ד עוד אמרו רבותינו ז״ל איזהו מעונן, זח האוהז את העינים, פירוש שהוא כאלו אוחז עיני בני אדם וסוגרן, שהוא מתעה אותן, שנדמה להם כאלו עושה דברים נפלאים הוץ מדרך המבע, ובאמת אינו עושה כלום אלא בקלות ידיו ובתחבולות הוא מתעה אותן. והבדהנים שעושץ במעשים אלו על החתונות עוברים בלאו, והמצוה לעשותן עוכר על לפני עור. ולכן מי שיש בידו למחות מהויב למהות,כי שכן שאסור להםתכל ולראותן, אבל אם נכרי עושה כן מותר ו

לראות ד).) אלא במקום סכנת נפשות, או אס ה אסור לדרוש במכשפים נ בא לו איזה הולי על ידי כישוף או מקרה ורוה רעה מותר להתרפאות

. ( על ידי מכשף אינו יהודי 8

ססז. הלכות עבודת כוכבים ומזלות ובו י׳יז סעיפים.

א אלילים א) אסורים בהנאה ב), היא ותשמישיה ונויד.

נ) אסור לדרוש במכשפים בתורה תסיסה (דברים י״ח אות ס״ד« הביא מש״כ מהר״י חגיו בספר ע׳ז חחיים דעתה קרוב לאחרית הימים שהתפשט האור האלסות על כל בשר וראה כל בשר כי אין עוד מלבדו נתבטלו כחות הטומאה אצו ואין גם אחד אשר בח בידו לקסום ולכשף וכוי

א) אלילים אסורים כהנאה עי׳ ברמ״א (יו״ד סי׳ קט״א טעי׳ א׳) רצורת שתי וערב דינו ברין צלם ואסור ואותן שתי וערב שחולין בצואר לזכרון לא מקרי צלם וטותר וכתב הש״ך (שם ס״ק ו׳) דדוקא אם ידוע שלא השתחוה לו ואם אינו ידוע אסור נם מספק ועי׳ בשו״ת שואל ומשיב (מהדו״ק ה״ג סי׳ ע״א) דמה שהמלך נותן אותות חבבוד של כסף או זחב לחנכברים ויש עליהן צורת שתי וערב מצדד שם לומר דאין בזה השש משום דזהו רק לכבוד ולמוכרה אהבה שאותן חיחודים נשאו חן בעיניו וסיים בצ״ע. ועי׳ בשו״ת יין הטוב הספרדי לר׳ יצהק ניסים (יו״ד סי׳ י״א) האריך בדברי הרט״א והש״ך הנ״ל והביא עוד טנדולי הזסן שנתכבדו טטלכים באותות כבוד שהיו בהם צורת שתי וערב. ובשו״ת זרע אטת

שערים מצויינימ בחלבה

ל) שפ ובחכ״א כלל פ׳*M״po 8) סי8ן קע״ס שיך

5) עי׳ שו״ח מערכת חו״כ אות כ״* ») שם סעיף ב׳.

קצור שלחן עייר קפז קנז

ותקרובה 1), ואם נתערב מדברים אלו אפילו אחד באלף של היתר אוסר כל התערוכות בהנאה. איזהו תשמישה הכלים שהכהן מקמיר בהם לפניה כגון המהתה והגביעים, וכן הבית שמיהדים לה, והבסיס שמעמידין אותה עליו, וכן הכלי שיר שמזמרים בחם לפניה וכדומה, ואיזהו נוי כגון הנרות שמדליקין לפניה והמלבושים שמלבישים אותה או שטח לפניה בגדים וכלים נאים לנוי, וכן האילנות שרגילין לימע לפני האליל להיות לו לנוי הריין גויה ואסורין בהנאה ולכן אשור

לישב בצילן, ואיזה תקרובתה כגון מיני מאכל שמניהין לפניה 2). ב אלילים של אינו יהודי וכן תשמישה ונויה יש להן בימול, שכשמבטל אותה האינו יהודי בידים שלא תהא עוד עבודה זרה או תשמיש או נוי לעבודה זרה, הותרו, ושל ישראל מומר אין להן ביטול 3).ס האינו יהודי לצורך ג נרות שהדליקו לפניה ואחר כך בי

שעריפ מצויייניפ פח לכה (ח״ב סי׳ מ״ה) כתב בפירוש דהשתי וערב שבתכשיטים בוראי עושים

אותם לנוי בעלמא וסותרים. ומטבעות ההולפות שיש בהם צורת שתי וערב, עי׳ בש״ע (סי׳ סט״א

סעי׳ ני) דטותרים ספני שיש להם דין כלים מבוזים שאין ררבם לעברם. ב) אסורים בהנאה עי׳ ס״ס הסודם ועי׳ בשו״ת טהר״ם שיק (יו׳׳ד סי׳ סנ״ב) ראסור לישראל לעשות צורת שתי וערב וכ״כ בשו״ת תשורת שי (סי׳ תנ״ח) והובא בדרכי תשובה (סי׳ סט״א ס״ס הי) ובשו״ת נהרי אםרסטון (יו״ר סי׳ פ״ר) בתב אורות ארונות שעושים לסתי נכרים ועליהם צורת 0י\זי וערב 1ול1ז\ז התיר באופן שהשתי וערב יעשה ע״י נכרי ועור כתב שם (סי׳ סט״ז) דסותר לכורך ישראל לעשות בעצסו ט\זי וגור! טי?\>צ על ספרי תפלתם (ועי׳ לסטן ס״ס ה׳) אבל בשו״ת מנהת אלעזר (ה״ב סי׳ כ״ז) השינ עליו טדברי הש״ך (סי׳ סט״א ס״ס כ״ה) דהיכי שלאליל נעשה אין הילוס בין שקוע ובולט וטה״ט העלה ג״כ שאסור לסהור לכתהלה בטבלאות שבהם צורות אלילים ובדיעבד שכבר סנה טהם יש להתיר לטוכרם כיון שבבית ההרושת שטציירים שם אלו הטבלאות הם עם״י הרוב אין מאטינים בהם ורס למען בצע כסף עושים זאת ולא לכבדה וכן בתב שם להתיר להאוטן לעשות שטה וטסגרת סביב הטבלא ודוסא כשיש נם אוטן אהר שם שעושה טלאבה זו והטעם רהשפה והמסנרת אינה ע״ז בעצמה עיי״ש. וכן טצאתי בשו״ת חדות יעסב (ה״ב סי׳ סי״ז) לאסור לסהור בצורות האלילים אבל מתיר שם כשיש לישראל בית יציסה שיוצסים שם דברים שונים טותד לו לומר להסועלים הנכרים שיעשו לצרכי הנכרים צורת אדם וצלםים ביון

קסז 1 ידיו םימן קל׳׳ם סעיף »׳. קמ״ד״ 2) עם סי׳ ק״מ סעי׳ א׳ ומיי קמ׳׳ב, קמ׳׳ג, 3) סימן לקים סעיף ב׳ וסימן קפ״ו.

קנח קצור שלחן ערוך ק0ז

עצמו ומכרן לישראל מותרין, דכיון שביבם לצורך עצמו זהו ביטולן 4), ומכל מקום אין לעשות מהן נרות של מצוה, וכן כל דבר של עבודח זרה, אף על פי שנתבטל ומותר להדיוט, אסור לדבר מצוהנ) משום

דמאיכי לגבוה 5).

ד המלבושים שלובשים הכהנים כשנכנסים לבית אלילים, יש אומרים דנוי שלהם הן ולא נוי של אלילים ואינן צריכין ביטול, ויש

מי שמצריך ביטול 6). ה אסור לעשות שום דבר לצורך האלילים ואפי׳ הלונות להבית ואסור למכור להם ספרים המיוחדים לעכו״םד) וכן למכור להם דבר

שעדימ מצויינים בחלבה דהפועלים עושים זאת לצורך אחרים למען בצע כסף ונם נכרים בזה״ז לאו עוברי עכו׳׳ט הן וגם שייך חשש איבה כשלא ירצח לעשות לחם דכרים אלו טשא״ג בבית חנות יש כמח סוחרים שאין לחם למכור צלמים וכן בשו״ת דברי מלכיאל (ח״ר סי׳ ם״נ) כתב לחחיר בביח יציסה מח׳׳ט דחפועלים אינם עושים זאת לצורך עצמן ולבן אף דאמרינן דעבודח זרח של נכרי אסורה חיכו* משעת עשייה זח דוקא כשעושח זאת לצורך שיעבדוח אבל

הבא המ עזשין למען בצע כסוי. ג) אסור לדבר מצוח עי׳ לעיל (ח״א סי׳ י״נ ס״ס ו׳) בענין אי מותר לעשוח ביהכג״ם במקום שחיח בית תפלח לעכו״ם דיש ססיליז ויש מחמירין משום דמאום לגבוה ובשו״ת בגין ציון (סי׳ ם״ג) גשאל אודות קהלת אחת שרצו לקמת בית לצורך ביהמד״ר יהשיגו בית שגבגה לצורך בית דירח ואח׳׳כ קגאו אותו חכומרים וחשתמשו בו להתפלל לאלילים ולא הכגימו לשם חמוגת ע״ז, העלה שם דבבח״ג שלא גבגח מתחלח לשם בית ע׳׳ז קיל יותר ולכן בשעחד״ח מותר לקבוע שם ביהמד״ר לתורה ולתפלה

וחובא בדרכ׳יח (סי׳ קל״ט ם׳׳ק ל״ה). ד) ואסור למכור לחם ספרים חמיוחדין לעבו׳׳ם בשו׳׳ת יד יצחק (ח״נ סי׳ ט״ו) מצדד לחחיד למכור לחם ספרי תפלתם כשיש גם סוחר גברי שם שיכולימ לקגות אצלו אבל מסיים דסכוער חדבר ובפרט לירא שמים ולכן נכון להתרחק סזח וחובא גם בדרכ״ת (סי׳ קל״ט ם״ק ל״מ) וחביא עוד מספר אחד שסצדד לחקל בזח דכיון דכל עיקר חאיםור בזח משום לפגי

עור ובוסגיגו ששכיח לקגות כל זח אין ב״כ איסור. עיי״ש. ועי׳ בשו׳׳ת צפנת פענח לחגאון מרונוטשוב (ח״ר סי׳ רע׳׳ו אות ד׳) דאםור לעשות םחורח בעתונות חחפשיים שיש בחם דברי אפיקורסות וכן בספר דרכי חיים ושלום (סי׳ תתע״א) חביא משו״ת מנחת אלעזר וח״ו

4) שפ מעיף נר. י״זג 5) שפ סעי׳ ייג, ועי׳ אריח סי׳ ק1״ו סעי׳ 6) יויד שם סעיף י״א.

קצור שלחן ערוף קםז קנט

לצורך עבודתם אסור אם לא יובלו לקנות במקום אחר ויש אוסרין אפי׳ אם יוכלו לקנות במקום אחר. ובל בעל נפש יחמיר לעצמו ל).

ו אסור לחסתכל באליל ובנוי שלוה), שנאמר אל תפנו אל חאלילים, וצריכין לחרחיק מן חבית ו) ומכל שכן מן חאליל עצמו ארבע אמות שלא לעבור שם 8). ואסור לשמוע חכלי שיר או לחריח בריח שלחם ואם שומע חכלי שיר יאטום אזניו וכן אם כא רית יכוין

שלא לחנות ממנו. t ישכ לו קוץ ברנלו או נתפזרו לו מעות בפני אליל, לא ישוח לחסיר את חקוץ או ליטול את חםעות, מפני שנראח כמשתחוח לו, ואפילו אין אדם רואח מכל מקום אסור, אלא ישב או יפנח אחוריו

או צדו לצד חאליל ואחר כך ימול 9). ח יש מי שאומר שאסור לחלוות לצורך בנין אלילים ז) או לתכשיטים או למשמשים, וכל שכן דאסור למכור לחם תשמישים,

שערים מצויינים כחלכח

סי׳ ס׳׳א כת׳׳י) שהעלה שם דמי שיש לו מסחר ספרים אסור עם״י חלכח להחזיק בהנותו ספרי מינות. וכן הראה לי כעת ידידי הרה׳׳ג משאסשון שכתב כבר דין זח זקנו בעל מחנח חיים (סי׳ אי) והובא במשנה ברורה

(סי׳ ש״ז ם׳׳ס ם׳׳א). ח) אסור לחסתכל באליל ובנוי שלו בשו״ת מנחת אלעזר (ח׳׳ב סי׳ ע״נ) חעלח דעפ״י חלכח מותר לחסתכל בחשעון שנסבע ועומד על בית תפלתם מפני שלא נסבע לשם דוקא לנוי של ע׳׳ז אלא מחמת שזח מקום נבוח שיוכלו לחםתכל עליו מכל חמסומות ומרחוק אבל ראוי לחחמיר

בזח עיי״ש. ו) וצריבין לחרחיק מן חבית בדרכי תשובח (סי׳ ק״ נ ם״ק ב׳) חביא מספר חיים ביד לר׳ היים םאלאגי (םי׳ נ׳׳ו) דגם לכבוד השררח אסור ליכנם לבית תפלתם אףי דבזח״ז לאו עובדי עכו״ם חן וחעלח שם בעובדא שאיוח אנשים נכנסו לשם לכבוד חשררח צריכים טבילח וקנסות כי חיכי

דתיחוי לחו כפרה. ז) שאסור לחלוות לצורך בנין אלילים עי׳ בשו׳׳ת אור חמאיר לחגאון מחר״ם שפירא (סי וי) נשאל שם אי מותר לישראל למכור ביתו לעשות ממגו בית אלילים חאריך בזח מאד והביא פלוגתת חב״ח וחש״ך (ריש סי׳ קמ״ג) בדין דאסור לבגות כותל לבית אלילים אי אסור גם כשחבית בעצמו אינו געבד ולבםוףי חעלח דאםור עפ׳׳י דין למכור ביתו לצורך זח

7) סי׳ קל״ם וסי׳ קמ״ג וסי׳ קג״א. 9) סימן ק״1 סעיף ב׳. 8) סי׳ קמ׳׳ב סעי׳ מ״ו וסי׳ ק׳׳ג סעין• «׳.

קם קצור שלחו מייד קסז

והמונע מצליה. ואין לקשר ספרי עכו״ם ח) הוץ מספרי הדיינים והסופרים, ואם הושש משום איבה על כל פנים מה שיכול להשממ ישמט10).

ט מקום שמתקבצים עוכדי כוכבים ואומרים ששם מוחלים להם עונותיהם, אסור לשאת ולתת שם עמחם ״).

י אסור להזכיר שם אלילים בין לצורך, כגון לומר להכירו: המתן לי בצד עבודה זרה פלוני, בין שלא לצורך. שנאמר ושם אלהיס אהרים לא תזכירו ס), ואסור לגרום לעובדי כוכבים שיזכיר שם אלילים שנאמר לא ישמע על פיך, לא ישמע בגרטא שלך. ואם נתהייכ לו אינו יהודי שבועה יש מקילין להניח לו לישבע12). שם ההגים שהם כשמות בני אדם אין השש להזכירם, והוא שלא יקראם כמו שהאינו

יהודי מזכיר אותם בלשון חשיבות 13)

שערים מצוייניפ כהלכה רק יש לצדד להתיר באופן שימכור לנכרי אחר ווווא יסבור להלאה וטוב ייהרחיק גם מזה ששמע מרבותיו כי המונע בזח מצליח. וכן בשו״ת בית דוד (םי׳ י״א) חאריך בזח וחעלה לאיסור רק אם מפין אותו אין מחויב להשתדל ולעשות הוצאות להציל ביתו מזה כיון דעכו״ם בזח״ז עובדין בשיתוף ולכמה פוסקים אין עכו״ם מוזהרים בזה עיי״ש ראיותיו וכדרבי תשובח (סי׳ קמ״ג ם״ס י״ג) הביא משו״ת מנחת שי (סי׳ פ״ב) כגביר אחד שבקשו טמנו הממרים לסייעם במסון לצורך בנין אלילים והעלה שם שאם יש חשש שאם לא יתן לחם ישטמוחו לא יתן לחם טעות טזוטנים אלא יתן לחם חפצים כאלו שיוכלו לשמש לצורך החצר או לצורך חגג ולא לבנין הבית בעצסו באופן שיחיח תשסיש דתשמיש וזח יש לחתיר בםקום שיש

איבה. ה) ואין לקשר ספרי עכו״ם ובשו״ת דברי יוסף (םי׳ ל״ג) כתב להתיר לכרוך ספריהם דאין עובדין להספדים רק הורי? בהם ועוד סכמה טעטים העלה להתיד וכן בשו״ת נהרי אפרסמון (סי׳ קט״ז) מתיר נטי לכרוך הםפרים ועי׳ בדרבי תשובה (סי׳ קל״ט ם״ק ל״ה) הביא נטי טכטה מהברים להתיר זה טשום דיכולין להשתמש בהם בלי כריכה ונס יש כורכים נכרים שיוכלו לכרוך אין טהני להם כלום בטה שהוא כורך. וצורת שתי וערב שעושים על ספריהם עי׳ לעיל (ם״ס בי) שהבאתי פלונתא אי סותר לישראל

בעצסו לעשות זאת ועי׳ עוד לעיל (ס״ק ד׳). ט) לא תזכירו עי׳ בביאור הנר׳׳א (םי׳ קס״ז ם״ק נ׳) דדוקא השם שנותן לה לשם אלקות ואדנות זה אסור להזכיר אבל שם הדיוטות שלה מותר להזכיר ומה׳׳ט איתא בש״ם (ע׳׳ז) השטות קלנדרא םטרגינא שאלו

10) סימן קליט סעיף ט״ו. 12) עי׳ ש״ע אויח סימן קג״ו. 11) טו״ז סימן קמ״ט סקיד, ועי׳ וזכ״א. 13) יו״ו מימן קמ׳׳ו.

קצור שלחן ערוף קפז

יא כל ליצנותא אסורא חוץ מליצנותא דעכודח זרת דשריא י). 14).

יב אסור ליתן מתנת הנם לאינו יהודי משבעה עממים שאינו מכירו, דבתיב5!) ולא תחנם ודרשינן לא תתן להם מתנת הנם, אבל אם הוא מכירו לא הוי מתנת הגס, שגם הוא ישלם גמולו או כבר

שילם לו והוי כמו מכירה 16). יג אסור לספר בשבחן יא) אפילו לומר כמה נאה עובד כוכבים זה בצורתו, ומכל שכן שלא לספר בשבח מעשיו או שיהבב דבר מדבריו, שזהו גש כן בכלל לא תחנם לא תתן להם חן אבל אם מכוין כשבהו

להודות להקדוש ברוך הוא שברא בדיה נאה כזו מותר 17). יד מותר לפרנס ענייהם ולבקר חוליהם יב) ולקבור מתיהם

ולהספידן ולנהש אכליהש משום דרכי ׳עלום!־1). ID לא יתיהד ישראל עם אינו יהודי משבעה עממים, מפני

שהם השורים על שפיכ־ת דמיםיג)9נ). טז אינה יהודית לא תניק לילד ישראל בביתה יו), ואפילו

שערים מצוייגיפ כחלכה שטות הדיוטות הן וכן בכמה מקומות נש״ס נזכר השם אותו האיש

ותלמידיו דשם הדיוטות שלו טותר. י) חוץ מליצנותא דע״ז דשריא עי׳ מזה לעיל ח״א סי׳ ל׳ ם״ק ני. יא) אסור לםפר בשבחן עי׳ בבאה״ט (יו׳׳ ד סי׳ ב׳ ם״ק ט״ו) הביא משו״ח הות יאיר (סי׳ קפ״ה) דאין איסור לזווג זוונים לעכו״ס ומ״ט יש לו קבלה טפי גדולים דהמתעםק באלה לא יצא נקי טזרע שאינו הנון ונרמז במש״כ לא תתחתן בם וכו׳ כי יסיר את בנך מאהרי עיי״ש ובשו׳׳ת באר משה בתב דגם במקום ריוח נדול לא יהיה שרכן לזח אבל בשו׳׳ת מתרי״א אםאד (יו״ד סי׳ ר׳׳ל אות בי) כתב להתיר בגוונא שביקש ממנו שישדך לו אשה

פלונית יב) ולבקר חוליחם עי׳ לעיל (ת׳׳ב סי׳ צ״ב ס׳׳ק א׳) אי מותר

לרופא לחלל שבת ברפואות בעבורם. ינ) חשודים על שפיכת דמים עי׳ בשו״ת חות יאיר (םי׳ ם״ו)

דבזמנינו שהממשלה מכים ועונשים למי שרוצח נפש אין כאן איסור זח. יד) לא תניק לילד ישראל בביתה חטעס משום רציחת נפש ועי׳

ס׳׳ק חקורם ועי׳ לעיל (סי׳ סס״ח סעי׳ חי).

17) עם סעיף י׳״ו. 18) שם סעיף י״ב.

19) יויו סימן קנ־־ג.

14) מנד׳ירין סיג: 15) וברים ז׳ בי.

xi-pa 16) יו״י סי׳ קני* מעי׳ י־׳א ובמו״ז

np קסב קצור שלחן ערוד

אחרים עומדים על גבח, אבל בכית ישראל מותרת להניקו אם אחרים עומדים על נבח או יוצאים ונכנסים וחוא שלא יניחנו עמח לבדו

בלילח 20). יז אםור ללמד אומנות סו) לעכומ״ז

שערים מצויינים בחלכח

טו) אסור ללמוד אומנות כתב בשאטי הגיבורים (ט״ס דע״ז) רהא דאםרו הז״א אאטוד אעכו״ם תורה היינו דוסא בתורת משה וטצוותיה שנצטוה בהן ישראא אבא נביאים וכתובים נראה שטותר אאטדם דרואה בהן נהטות האטורות אישראא וכ״כ במג״א (סי׳ שא״ר ם״ק י״ז) דנביאים וכתובים טותר אאטדם וחשא״ח טהטיר עיי״ש ובשו״ת בשטים ראש (םי׳ שכ״ז) כתב דגם בזה״ז שיש כוטדים היודעים תנ״ר ויכואים אאטוד אצאם אפ״ה אסור אישראא אאטדם טשום דאםור אחוציא סרושה אטםרח אעכו״ם (ובתום׳ הניגה יג. כתב כן) ונם הז׳ טצוות שנצטוו עאיהם ג״כ אין אאטדם משום דאין נזהרים בהן אבא בתום׳ חנינה שם כתב דיש אאטדם ובטהרש״א שם כתב דאם״ה אין אטסור טעטן שא הזי טצות וכ״כ בשו״ת פאר הדור אהרטב״ם (םי׳ ני) רז׳ טצות טותר אאטדם וכ״כ בשו״ת יד אאיה׳ (םי׳ ט״ה) רז׳ טצות טותר אאמדם דהא גם אוטדים עטם האיך יתנהגו בקרבגות שטביאים אביחט״ק כמבואר בש״ם (זבהים סטז:) ושאר דברי תורה אסור אאטדם וכבר טבואד בספרי האהרונים גודא האיסור טה שמעתיקים ספרי טשניות וש״ם אאשונותם וכסה רעות נסתעפו טזה ונורא הרדיפות עא ישראא הכא טזה. ונר שרוצה אהתנייד עי׳ במהרש״א (ה״א שבת אא.) שכתב דשרי אאטוד עטו תורה קודם שנתגייר ובשו״ת הגאון רעק״א (פסקים םי׳ ט״א) טקשה שם עא הטהרש״א והעאה בשאאה שבא אפגיו בגד שטתגייד ורוצה אאסוד טקרא וסדר התםיאות קודם שטתגייר סיים שם שאין בכהו אהתיר ובשו״ת טגהת אאעזר (ה״ד םי׳ ס״ג) העאה שטותר אאטוד עטו קר״ש ותפאה ראם גטתין עד שיטואו ויטבאו אותו א״כ טיד הוא ישראא ואטה יגדטו או שיעבור בכא יום עא ט״ע דקר״ש ותפאה עד שיאטוד ואע״ג דטאשון הש״ם (יבטות טז:) והטשו״ע (יו״ד םי׳ רם״ה) איתא דמאין אותו טיד דשהיי סצוה אא משהיגן, זה גיהא בדורותס דפסקו דקר״ש יוצאין בבא אשון אבא ביטיגו אין אפסוק כן טפגי הטתהדשים ובן ביטיהם היה הש״ץ מוציא את העם בתפאה אבא ביטיגו אין שייך כא זה אכן יאמרו עטו קר״ש

ותפאה אבד קודם שיטוא עצטו.

20) סימן קג׳׳ד.

קןנור שלחן ערוך קפח קסג

ססח. צורות האסורות. ובו ז׳ סעיפים.

א כתיב1) לא תעשון אתי אלהי כסף וגו׳ וקבלו רבותינו דיל 2) דזהו אזחרח שלא לצייר צורות שבמדור חעליון ושבמדור חתחתון, והיינו לא תעשון כדמות שמשי חמשמשין לפני, ולכן אסור לצייר צורות ארבעה פנים שבמרכבה, וצורות שרפים ואופנים ומלאכי חשרת, וכן אסור לצייר צורות המה ולבנה וכוכבים. ואפילו אינן בולטות אסור לעשותן א). ואפילו בשביל עובד כוכבים ומזלות, אבל להשהותן בבית, אם אינן בולטות מותרין, רק שלא יאמר להאינו יהודי לעשותן,

שעריפ מגויינים כהלכה

א) ואפי׳ אינן בולטות אסור לעשותן המחבר כאן הכריע כהטו״ז (סי׳ קם״א ס״ק י״ב) שכחב לההמיר בכל הצורות בין שוקעות או בולטות אבל מדינא דהש״ע (שם סעי׳ די) וחש״ך (ם״ק ב״ה) יש חילוק דדוקא בחמה ולבנה וכוכבים או מזלוח אסורים גם במשוקעים משום דנראין שקועין ברקיע אבל שאר חצורוח סוחרים בשקוע עס״י חדין וחמעם ספני שאין אסור אלא ברוסה להם הלכך חסה ולבנח וכוכבים שנראין כשקועין אסורין נם בשקוע ושאר הצורות שנראין בולטות אםורין עם״י הדין דוקא בבולםות

אלא שראוי לחחסיר נם בשקוע כהםו״ז. ועי׳ עוד בםו״ז (שם ס״ק י״נ) דציור בצבע עריוי םשקוע ויש לחחיר בזח נם בסזלוח וכ״כ בפח״ש (ס״ק ו׳) דציור בצבע אינו לא בולם ולא שוקע אבל חש״ר בנח״כ חולק על הסו״ז דבמקום שאסור שקוע אסור נס צבע ועי׳ בםח״ש (שם ס״ק ח׳) שכחב נטי להחסיר דציוד בצבע דין אחד יש לו כשוקעח ובסקום שאסור בזה אסור נם בזה כגון בםולוח וכחב עוד חש״ך (שם ס״ק כ״ח) דבכל סקום שאסורין חצורות דוקא בצורות שלימות אבל כשחסר דבר אחד אינו אסור. וארינה שאורנים בפרוכח עי׳

בש״ע (שם סעי׳ ר׳) דזח חוי בשוקעח.) רהא דאמרינן דאסור לעשוח ולצייר וכחב עוד הש״ך (שם ס״ק ל, מזלוח חיינו דוקא כל חי״ב מזלות ביחד אבל בל אחד בפני עצמו יש לוםר דמוחר ולכן אין חעולם נזחרין טלעשוח אריוח אבל בטו״ז (שם ם״ק י״ד) בחב דאפ״ח לא יציירו צורוח אלו בביהכנ״ס שלא יהא נראח כטשחחוה לחם. ועי׳ בדרכי חשובח (שם ס״ק ט״ח) טה שהאריר בענין צורח אריוח שעושין בביהכנ״ס על הארון חקודש שיש סי שממליץ על זה וחרבה אחרונים אוסרין ועי׳ לעיל (ח״א סי׳ י׳׳ה ס״ק ו׳) מה שכחבנו עוד בענין הציורים

בביחכנ״ס.

קסה 1) שמות כ׳ כ״ג. 2) ע״ז דף מיג:

קסד קצור שלחן עריו קפח

משום דאםירח לאינו יחודי אסור בכל חאיסורין כמו באיסורי שבת 3). כ וכן אסור לצייר צורת אדם ג), ואפילו רק פרצוף בני אדם לחוד נמי אסור, ואפילו לחשחותח אסור עד שיקלקל אותח קצת. ודוקא בצורח שליםח דחיינו בשתי עינים וחומם שלם אבל אם אינו רק חצי חצורח מצד אחד, כדרך קצת חמציירים צד אחד של חצורח

זח אינו אסור 4). 1 מבעת שיש עליח חותם שחוא צורת אדם, אם חיתח חצורח בולטת אסור לחשחותח, ומותר לחתום בח מפני שנעשח שקוע, ואם חיתח חצורח שוקעת םותר לחשחותח ואסור לחתום בח טפני שנעשה

בולטת 3). ד אסור לעשות בית תבנית חיכל כשיעור נכחו וארכו ורחבו. אכסדרח תבנית אולס חצר תבנית עזרח, שלחן תבנית חשלחן שחיח בבית חמקדש, מנורח, תבנית חטנורחג) שחיתת בבית חטקדש, אבל עושח של חמשח קנים או של ששח או של שמונח, אבל של שבעה

שעריפ מצוייניפ פחלכח ב) צורת אדם המחבר כאן סתם הדבר ולא פירש אי מיידי בצורה בולמת או ציור בצבע וחילוקי דינים יש בזה ראם היא צורה בולמת בכל חגווי ראשו עם הרגלים אסור לדברי חבל כמש״ב בש״ע (שם סעי׳ ז׳) וחש״ך (ס״ס ב״ח) ואם חיא צורח בולמת חצי חנון* חראש בלא חגון* לדעת חש״ע אין איסור אבל חרבח ראשוגים אסרו גם בזח כמש״כ בפת״ש (ס״ס יי) בשם השאילת יעב״ץ וציור בצבע על הכותל או על הלוח ג״כ עפ״י חש״ע (שם סעי' ד׳) מותר אפי׳ בכל הגון* ועפ״י דעת האהרוגים והמסובלים אסור גם זה כסש״כ בפת״ש (שם ס״ס ז׳) בשם חיערות דבש ושאילת יעב״ץ (סי׳ ס״א) בשם אביו ההכ״צ שלא רצה להניח עצמו לצייר דמות דיוסנו ומסורו מהידושי הרשב״א (בש״ם ע״ז). וכן בשו״ת דברי מלכיאל (ח״ג סי׳ נ״ח) חאריך בענין מח שנתםשמ חהיתר לצייר עצמו ע״י פומוגראו*

וסיים דעכ״פ לא יעשו סומח שלימח. ג) תבנית חמנורח בדרכי תשובח (סי׳ סס״א ס״ס ג״ו) חאריך בפלוגתח אחרוגיס אי בעי לדמות למסדש בכל חדברים ואם גשתגח בססצת מותר או לא ועי׳ בשו״ת חבלים בגעיםים (ח״ג סי' ג״ד) גשאל אודות מגורח בת שבעח סגיס וחיא של אור עלעסמרי כתב שם דעיסד חדבר רבעי שיחיח שינוי בגוו* חמגורח עצמח אבל במח שאיגו רומח מפגי שגעשה

לחאיר ע״ י עלעסטרי אין זח שיגוי בגון* חמנורח עצמח ואסור.

3) סימן קמ׳־א סעיף ד ובש׳׳ך סקב״ג. or (3 «ףף זי. or (4 ומדו םקכ״ר-

קצור שלחו עחיד w»P קסת

לא יעשה אפילו משאר םיגי מתכות, ואפילו כלא גביעים וכפתורים ופרהים, ואפילו איגה גבוהה שםוגה עשר טפחים, משום רכל אלו

ה יש גוהגין לעשות מגורה ד) לשבעה נרות, דהייגו ששה בעיגול ואהר באמצע אבל הרבה פוסקים אוסרים זאת, ויש להתטיר

ו העושה שמן המשהה במעשה ובמשקל האמור בתורה, חייב כרת ובשוגג הייב הטאת, והוא שעושה אותו כדי להמשה. והעושה קטורת םאהד עשר םטגין שבתורה לפי הטשקולת אפילו לא עשה

אלא הציו או שלישיתו הייב כרת, עשה להתלטד בת פטור 8).

קסט. איסור כתובת קעסע וקריחה על מת.ובו ג׳ סעיפים.

א כתיב בתורה 1) וכתובת קעקע לא תתנו בכם, טהו כתובת קעקע, כתב הםהוקה ושקוע שאיגו גטהק לעולם, זהו השורט על בשרו וממלא מקום השריטה בכהול או בדיו או בשאר צבעוגים הרושמים. .וכן אם צובע תהלה בצבע ואהר כך שורט במקום הצבע עובר בלאו, וטכל טקום טותר ליתן אפר ושאר דברים על הטבה לרפואה, אף על פי שישאר הרושם כי גם ממכתו ישאר רושם, ומוכיה עליו שלא עשה

ב כתיב 3) ושרט לנפש לא תתגו בבשרכם, וכתיב 4) לא תתגודדו ולא תשימו קרהה בין עיגיכם למת, וגרידה ושריטה אתת הן,

שעריט מצוייניט כחלפח ד) לעשות מנורה בפת׳׳ש (ס״ס י״ב) הביא במם ספר תפארת ילמשח דאמ נכדי עשאח לו סותר ובמנחת פתים (סי׳ קמ״א) העלה לאסור אפי׳ לשהות אצלו וחובא בדרכת׳׳ש (ס״ס נ״ב) ועי׳ בשו׳׳ת חבלים בנעימים (ח״נ סי׳ נ״ד) שציין להרימב׳׳א (ר״ה) ור״ן (ע״ו כמ:) דמפורש שס דנם

דברים גם במנורה שבמקדש לא היו מעכבין*).

בספק איסור דאורייתא 7).

טשום כתובת קעקע 2).

חשחיח אסור.

2) ירו סימן• ק״ס סעיף א׳ נ׳. 3) ויקרא י׳׳ס כ״1ז.

4) ונדים י׳־ו אי.

.» *ם סעיף וו׳ ובש׳׳ך םקל״ו. 7) סתחי חשובה שם סקי״ד,

8) רמנ״ס מ׳׳א מהל׳ בלי המקדש היד, קסט 1) ויקרא י׳־ס כיח.

VP קםו גן*זר שלחן עייד

ואםורין בין בפני המת בין שלא בפני המת, ואפילו להכות בידו על בשרו עד שדם יוצא אסור, ואפילו על צער אחר אסור א) 5).

ג קרהה הוא שתולש משער ראשו על מת, ואפילו בשערה אהת איכא איםורא, וגם הנשים מוזהרות בבל יקרהו ומכל שכן ככל

ישרטו 6).

קע איסור גילוח פיאות הראש והזקן. ובו ב׳ סעיפים.

א פיאות הראש הם שתים בסוף הראש, והוא מקום היבורו ללהי מימין ומשמאל אצל האוזן, ואפילו לגלחם במספרים כעין תער, דהיינו סמוך לבשר ולא משייר כלום מן השערות סמוך לבשר יש אוםרין, ולכן אם צריך לגלחם לרפואה, יזהר שלא לגלהם םמוך לבשר ממש, ושיעור הפיאה א) מכגנד שער שעל פדחתו ועד למטה מן האוזן,

מקום שהלהי התהתון יוצא זמתפרד שפ!).

שערימ מצויינימ בחלכח

א) ואפי׳ על צער אחר אסור עי׳ בש״ך (כיי ק״פ ס״ק י׳) ראם עושה כן בשביל שםת אדם נדול וסצטער על התורה סותר וכתב שם בהנהות יד

שאול ההכוונה משום דאינו עושה בשביל נפש המת רק על צער התורה. א) ושיעור הפיאה עיי בשו״ת חתם סופר (או״ה כי׳ קנ״ד) ובהגהות חת״ס (יו״ד סי׳ קפ׳׳א) דאין צריך עפ״י חדי! שיחיח אורך כל שער םניע לטטח םחאוזן ויתלו כתלתלים אלא כל שער שגדל מהפרחת עד למטח םחאוזן אסור לחשחיתו או לגלחו כעין תער סטוך לבשר אבל אשרי לטי שמחזיק נם בזח וכ״ב בהנחות כת״ס בשם אביו מרן ההת״ס דחעולם טועים וחושבים דאורך כל שער צריך שיניע עד לחי חתחתון ואינו כן ט״ט בני ביתי ותלטידי אנו טנחינים על דרך זה וקדוש יאטר לו עב״ל. ובספר שאול שאל לאדטו״ר חנאון מחר״ש בראך מקאשוי (יו״ד סי׳ צ״ח) חראה לחים של שלמה (יבמות פי״ב סי׳ ח״י) שכתב שקיבל מזקנו לחניח כל פאות חראש ולא לנלחן בל עיקר לפי שאין אנן יודעין בטח קרוי הקפה עיי״ש אבל הוא סיים דעפ״י עיקר חדין כל שמגלח שלא כעין תעד שאינו סטור לבשר אין

בו שום איסור כחש״ע. ובליקוטי תורה לחאריזי׳ל (ס׳ קדושים) כתב שם ר׳ חיים וויטאל

5) שם סעיף ה׳ ר ד. קע 1) מימן קפ׳׳א סעיף א׳ ג׳ ט׳• 6) סעיף ס׳ י״נ.

קצור שלחן ערוף הןע

ב פיאות הזקן לא אםרח תורח לחשחית אלא נתערב), והפאות הן המש ורבו כהן הדעות, לפיכך ירא שמים לא יעכיר תער על כל זקנו כלל, ואפילו על השפה העליונה או תהת הגרון 2), ואין הילוק

שעריפ מצוייניפ פחלכח

רהאריז״ל לא היה מנית פאות הראש שיגדלו כ״ב שיכנסו לטטה בטסום שער הזסן vann שבהגיעו לשם היה הותכן וכתב בשו״ת צמה צרק טליבאוויץ (יו״ד סי' צ״נ) דהיינו שיגיעו למסום פאות להי התהתון. ובדרכי תשובה (סי׳ קם״א ט״ק ט״ז) הביא דבריהם וכתב את״כ שהגיד לו הנה״ס טשינאווע בשם הגה״ס מהר״ש טבעלזא רהכוונת האריז״ל אינו לטעלה אהד הצדעים אלא לטסה בסיוי להי התהתון טוו* הפנים שיותר טזה לא היה טנית לגדלם אלא היה הותכן ועוד כתב שם בשם הנה״ק טשינאווע רבשהםאות ארוכות יותר טםון* הפנים יש להתכן כמו שערות הראש שיש לסלקן משום השראת

הדינים ה״נ זה.

ב) אלא בתער בשו״ת בשטים ראש (סי׳ י״ח) נתן שם עצה למי שיש לו פצעים ואבעבועות בלהי ועם״י פקורת הרופאים טוכרה לגלה השער בתער דוקא ולא בסם כתב שם שיגלה טקודם בטספרים ער שלא יגיה כרי לכו\* ראשן לעיקרן ואז כשיבא עליו התער אין איסור אבל עיין בשו״ת נורע ביהודה (תניגא יו״ר סי׳ פי) שהביא זה מהגאון ר׳ וואל!* באסקאוויץ והלק על בל זה וכ״כ בשו״ת חת״ס (או״ה סי׳ קנ״ד) רטטה נפשך אי ניטא ההשערות הנשארים אחר גלוה הזוג הוי כטאן דליתא הרי השהית ונילה ואי ניטא דטה שנשאר אה״כ שם שער עליו א״כ בשבא תער עליו השחית בזה עיי״ש ובספר שאול שאל לטורי טהר״ש בראך (סי׳ ק״ו) טתרץ דברי הנאון ר׳ וואלן* באסקאוויץ הנ״ל וסיים ראוי שאין לזוז טפסק מרן ההת״ם ט״ט בנרון השאלה שנשאל באחד שנלקה פתאום לצבא ולא הניחו אותו לצאת טן הטחנה והכריחו אותו לגלה את כל זקנו וטפני שאין שם רק תער ולא היה לו אפשרות לגלח בסם העלה דבנדון זה היה טוב שאם היה טגלח טקורם בטםפרים עד סטוך לבשר טרם שינלחו אותו בתער ולבחור את הרע בטיעוטו ואם״ה היה טונע לוטר דין זה להאיש שסיפר כדי שלא ילטרו היתר להקל בכ״ע עיי״ש. ובשו״ת אבני זכרון (ח״ג סי׳ זי) העלה דבנרון כזה שאי אפשר לו יהיה הנכרי חטגלח בלא סיוע ישראל וע״י טספרים תחלה ואח״כ בתער. ועי׳ בשו״ת אבן יקרח (יו״ר סי׳ ל״ח) בטי ששערותיו נושרות ויעצוחו חרופאים שיגלח את כל שערו ועי״ז תעלה ארוכה, לא היה רוצה לתקוע בדבר הלכה זו. וכן בדרבי תשובה (שם ס״ק ו׳) הביא בשם כטה טהברים שההטירו בזו כיון שאין

כאן סכנת הגו!* ומשום צער ובושה בעלטא אין היתר לזה.

2) שם מעין• י י״א.

קםח קצור שלחן עריו קעא

כין תער לאבן חרג) שחותך את השערות, כגון ״פיגמאנט״ או ״פימ־ םעגשטייף שאסור גם כן ואותן שמסירין שער הזקן ד) על ידי משיהה מסיד עם ״אוירעם״, יש להם ליזהר שלא לגרור את המשיהה בסכין,

שמא יהתוך שער רק יגררו בקיסם וכדומה 3).

—«—<m*> סעא. דברים האסורים משום לא ילבש גבר שמלת אשת

ובו ג׳ סעיפים.

א אםור לאיש ללבוש אפילו מלבוש אהד של אשה, אף על פי שהוא ניכר בשאר מלבושיו שהוא איש וכן אםור לאשר. ללכוש אפילו מלבוש אהד של איש ולא לבד מלבושים אסורים אלא אפילו כל תכשיט, וכל תיקון נוי ויופי המיוחד לאשה לפי מנהג המקום, אסור לאיש שיתקשט ויתיפה בו. וכן כל בזד. שמיוחד לאיש אסור

לאשה 1). ב אסור לאיש להעביר שער בית השהי ובית העתה אפילו במספרים כעין תער, דהיינו שמגלהין סמוך לבשר ממש, מפני שזהו תיקון לנשים. ואסור להוך בידו בשער בית השהי ובית הערוה כדי להשירן, אבל על ידי בגדו מותר. ומי שיש לו הטמין בבית השהי

ובית העתה, ומצמער מהמת השערות מותר להעבירן 2). ג אסור לאיש ללקט אפילו שערה אהת לבנה מתוך השהורות,

שערים מצויינים בהלכה נ) ואין הילוק בין תער לאבן הד עי׳ גשו״ח חבלים בנעימים (ח״ד םי׳ ב״ז) אודות מכונה עלעסטרית לתגלחח שמתחלה עושח מעשח מספרים פעם ראשונח ושניח וברביעית גומרת בחשחתח נמורח כתער ממש

אסור להשתמש בה עפ״י הנודע ביהודה הנ״ל עי׳ ס״ס חסודם. ד) ואותן שמםירין שער הזקן עי׳ מזה בשו״ת התם סופר (או״ה םי׳ קנ״מ) בענין חחיחר גילוח הזקן ובשו״ת צמה צדס מליבאוו״ז (יו״ד סי' צ״נ) האריך בזר. וחעלח לאיסור אפי׳ במספרים שלא כעין חער ועי׳ בםור (או״ח סי׳ תספ״א) בשם חירושלמי (ם״ס דר״ח) שכחב שם מנלחים זסנם ובשו״ח תשב״ץ (ח״א סי׳ סנ״ז) גורם ומנלחים שערם וחאריכו בזח.

האחרונים.

3) נוב״י ועיינא סימן פ״א הובא בס״ת קעא 1) יו״ד סימן קפ״ב סעיף הי. שס מק״ד* 2) שס מעיף זר ג׳ ד.

קצור שלחן עריך קעא קסט

שזחו נוי אשח ואסור משום לא ילבש גבר. וכן אסור לו לצבוע א) אפילו שערה אהת לבנה שתהא שחורחג) וכן אסור לחסתכל במראח. ואם רואה משום רפואה, או שמספר עצמו, או כדי להסיר הכתמים ב) מעל פניו או הנוצות מראשו מותר, ובמקום שהדרך הוא גם האנשים

רואים במראה, בכל ענין מותר 4).

שערים מצוייניפ בחלכח א) וכן אסור לצבוע בדרבי תשובה (יו״ר סי׳ ספ״ב ס״ס י״ו) הביא סעשח ברב אחד שנחלב! חצי וסנו וסאה אהת והצי הראש וחצי השניה עס חפאח חב׳ וחצי חזס! נשארו שחור וחיח לבוו בעיני רביס וחיח מתבייש מפני שהכל היו טסתבלי! בו והודח לו חנאון בעל שואל ומשיב (סטא ח״א סי׳ ר״י) שמותר לו לצבוע השערות חלבנוח לשהור וכל האיסור הוא רס דרבנ! ובשו״ת מהר׳׳י אשכנזי (יו״ד סי׳ י״ס) חולס עליו רחוא איסור דאורייתא ואין לי עצה אלא שיצבע השהורות ללבן ויהיה כולו לבן כזס! וכ״כ בשו״ח דברי חייס (ה׳׳ב יו״ר סי׳ ם״ב) וכתב עור דבכה״נ מוטב יותר לחעביר זסנו בסם וכ״כ בשו״ת סחר״ם שיס (יו״ר סי׳ סע״ב) ובשו״ח מנחת אלעזר (ה׳׳ר סי׳ כ׳׳ג) האריך בזה ומצדד לחסל לו אלא שסיים דםםני כבוד חגאוניס שאסרו חעלח כן רס להלכה ולא למעשה. ועי׳ בשו״ת בית חיוצר לחנאון טחוסט (יו״ד סי׳ מ״ח) שנשאל בכוח באיש צעיר לימים שאירע לו כן שנחלב! לו כל שערותיו וזסנו וטסני שנראח מסן אין םוסרין לו םלאכה והוא צריך לפרנסה חעלח לו שםותר לחשחירו ע״י עכו״ם וחוא לא יסייע כלל כיון דעל זה בוראי אין איסור דאורייתא מותר לו משום םרנסח וכבוד חבריות וכן בשו״ת אבני זברון (ח״נ סי׳ ל״ם) העלה להתיר משום פרנסה אבל אין להשחירו אלא עד שיחיח ממש זסן דאז כיון שםתלבגיס השערות בטבע אסור לו לשגותס משוס לא ילבש גבר ונם ראיכא בחא איסור אוגאת ועי׳ בםגחת פתים (יו״ד סי׳ ספ״ב) שציין לחתום׳ (שבת ג. ר״ח בשביל צערו) דםוכח ראם הוא בוש בפגי בגי ארס מותר

לצבוע שערותיו ודברי התוס׳ אלו חובאו גם בדרכי משח (סי׳ סג״ו). ב) לחסיר חכחמים בשו״ת לבושי מרדכי (יו״ד סי׳ ס׳) גשאל במי שעלח על פגיו כתמי אדומים (זומער־שפראצען) ורוצח לחעבירן ע״י סמים מחרוסח כמו שעושין בסאסמעמיס, מצדד לומר דאין בזח משום לא ילבש נבר כיון שניתוסף בשינוי חטכע שבא לו מליסוי חחמח וחוא רוצח לחחזיר עצמו לחטבע שהיח לו לחיות וחוי כמו רחיצח וכמו שמעביר איזח לכלוך או גלדי חמכח דסיי״ל כרב אשי(שבת נ:) דמותר זח משוס כבוד סובו וחמאידי כתב דעל כן גוחגין לרחוץ בסובין לעדן וללבן ואפ״ח למעשה לא רצח

לחתיר עד שיסכימו עסו ב׳ גדולי חדור.

3) שם סןיף ף. 4) שם וסימן ק«״ו סעיף ב׳.

קע ק*דד שלחן עייף קעכ

סעב. הלכות חדש. ובו ג׳ סעיפים

א כתיב נ) ולהם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה וגו׳ פירוש שאםורין לאכול מתבואה הדשה מהמשת המינים, עד לאהר הקרבת העומר שהקריבו בששה עשר בניסן ובזמן שאין עומר כל היום אסורין ואנו בני הוץ לארץ שעושין יום טוב שני מהמת םפיקא, גם כל היום י״ז אסודין עד תהלת ליל י״ה 2). ותבואה שנזרעה ונשרשהא) קודם ט״ז ניסן, העומר הזה התירה ומותרת מיד לאהר קצירתה, אבל אם לא נשרשה קודם ט״ז בניםן, אסורה עד שיבא

עומר הבא 3). ב לדעת רוב גדולי הפוסקים איסור זה גם בהוץ לארץ הוא מן התורה, ולכן צריבין להשגיה מאד בתבואה שנזרעה לפעמים אחר הפסה, או סמוך לפני הפסה שלא השרישה קודם ט״ז ניסן, כגון שעורים ושבולת־שועל ובקצת מקומות גם חמץ, שחן אםורין עד לאחר י״ז גיסן הבא. (ואם חשרישה ביום ם״ז מותרת כתחלת ליל י״ז גיסן חבא מכח ממה־נפשך) וגם השכר שנעשה מתבואה זו אסור עד לאהר פסח הבא. וכן השמרים אסורים, ואם הימצו בהם עיסה אפילו מתבואח ישנה, כל העיסה אסורה מהמת חשמרים, תבואח שמסתפקים בח אם

היא ישנה או הדשה ב) יעשו עליה שאלת הכם 4).

שערימ מצוייניפ בהלכה א) שנזרעה ונשרשה ואם נזרעה ג׳ ימים סודם לעומר כבר נשרשה (ש״ך סי׳ רצ״נ ם״ק ב׳). ובנה״כ שם תמה עוד על זה דאנן קיי״ל דשיעור קליטה ושרישה ב׳ שבתות וכן תמה בהנהות הגרע״א אבל בשו״ת הת״ם

(סי׳ ק׳ וסי׳ רפ״ד) מתרץ זה. ב) אם היא ישנה או הדשה ברמ״א (שם סעי׳ נ׳) כתב להתיר בסתם תבואה מכה ספה ספיקא ספק היא משנה העברה ואם היא משנה זו דלמא נשרשה קודם העומר ואם בגליל ההוא זורעים לאהר הפסה יש להחמיר אבל אין להורות לאחרים במקום שרוב אכילתן מתבואה זו כי טוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו טזידין והטו״ז (שם ס״ק די) כתב הטעם שאין גזהרין בזה טשום דהוא שעת הדהק דהייו של אדם תלוי בזה םוטכין על חשיטות דם״ל רחדש אינו נוהג בהו׳׳ל ועי׳ שם בבאר הגולה בשם חב״ח דאין רשאי לנחונ איסור בחדש אלא טי שחורנל בשאר פרישות וטםורםם להסיר ודוקא אם יושב בביתו אבל אם טיםב בסעודה עם ת״ח

3) ש0 סעיף ג׳. 4) שס ובסו״ז.

קעב 1) ויקרא כ״נ י״ד. 2) יו״ו סימן ר1״ג סעיף א׳.

קצור שלחן עייף קעג

ג יש אומרים דאין איסור הדש אלא בתבואה שגדלה ברשות ישראל, ואפילו השדה שייבה לאינו יהודי אלא שהישראל שכרה, יש בתבואה זו איסור הדש. אבל בתבואה שגדלה ברשות איגו יהודי אין בה איסור הדש. ועל זה סומכים הרבה בשעת הדהק ומכל מקום בתבואה שגדלה ברשות ישראל אין שום היתר. אבל רבו ההולקים ואומרים דגם בשל אינו יהודי איכא איסור הדש, והמהמיר תבא עליו

ברכה 5).

•

קעג. הלכות ערלה. ובו ד׳ סעיפים.

א כל עץ מאכל בין של ישראל בין של אינו יהודי ואפילו בעציץ שאינו נקוב, שלש שנים הראשונות מנטיעתו, תפירות וגרעינין והקליפות הכל אסור בהנאה א) 1), ושלש שנים אלו אין מונים מיום ליום, אלא אם נטע קודם ט״ז כאב, כיון שיש ם״ד יום עד ראש השנה

שערים כממיינים כהלכה

שנותנים היתר אסור לו לנחונ איסור בפניהם אבל עיין בשו״ת חתם סופר (או״ח סי׳ ט״ו) בנדון נוסה ספרד שכתב שם באמצע התשובה רמורו חנאון ר׳ נתן אדלער היה נזהר באיסור חדש ובעת ראיתי בספר דרכי חיים ושלום (סי׳ תתע״ג) בשם נימוקי יו״ד (סי׳ רצ״ג כח״י) דהבעל דרכי תשובה שמע מחגח״ק כעל דברי חיים סצאנז שאין דעתו נוהה בסי שמהסיר

באיסור חדש. א) הכל אסור בהנאה בתב בש״ע (סי׳ רצ״ר סעי׳ ט׳) ספק ערלה בארץ ישראל אסור ובחוץ לארץ מותר כיצר ברם שיש בו נטיעות של ערלה וענבים נמכרים חוצה לו בארץ ישראל אסור ובסוריא מותר וחוא שלא ידע שחובאו מאותו חברם ובחוץ לארץ מותר אפי׳ יודע שחובאו מאותו הכרם רק שלא יראח שנבצרו טנטיעות של ערלח. ואעפ״י דערלח בחו״ל הלבהט באן למשה מסיני ובכל הל״מ קיי׳׳ל ספיקא אסור בטו בשל תודה טי נאטרח שספיקו יחא טותר (ש״ך ס״ק י׳׳ט). ועי׳ בדדב״ז (ה״א סי׳ תק״ם) דאתרונים חבאים מארץ ישראל אין בחם חשש עדלח דאחזוקי איסורא לא מחזקינן ועוד שיש בזח ספק ספיקא שטא באו טגן שאין בו ערלח ואם נאטר שבא טנן שיש שם ערלח שסא חם טנטיעות אלו שאינם של ערלח ועי׳ בבית יצהק (יו״ד ה״ב סי׳ קל״ו) שטפלפל בדברי הדדב״ז וחעלח

רדברי חרדב׳׳ז שדירין וקייטין.

5) סו״ז וש״ן סוף סימן רזיג. קעג 1) יו״ד סי• ר1״ד סעיף אי ח׳ ב׳יו.

קצור שלחן ערוך קעג

נחשב לו השנח, משום די״ד יום חםח ימי קלימח ואחר כך ל׳ יום בשנח נחשב שנח, ושוב מונח ב׳ שנים מתשרי, אבל אם נטע מיום ט״ז באב ואילך, לא נחשב שנח זאת לכלום, ומונח מתשרי שלש

שנים 2). ב בשנח חרביעית נקראו חפירות ״נטע רבעי״ וצריכין פדיון. כיצד פודח אותן, תולשן לאחר שנגמרו כל צרכן, ונוטל טטבע כסף או פירות של חיתר שוות פרוטח, ואוטר: בזח אגי פודח פירות נטעי רבעי. וגוטל חטטבע או חפירות ושוחקן וזורקן בגחר, ואין מברכין

בחיץ לאדן על חפדיוןב)3). ג אחד חגוטעג) גרעין או ענף, או שעוקר אילן וגטעו בטקוס אחרד), חייבים בערלח, אבל חמרכיב ענף באילן אחר, וכן חטבריך

שעריה מצוייגים החלכח מותר להתרפאות בערלה אפי׳ הולה שאבו״ס אם הוא שלא כדרך

הנאתו בנון לסוך בזיתים ובשמן של ערלה (טור). ב) ואין םברכין בחו׳׳ל על חפדיון ובשאילת יעב״ץ (ה״ב סי׳ כ׳) בתב דלכתחלת בודאי יש לתחמיר ולפדות נם בזזו״ל ובשעהד״ה או בדיעבד יש לסמוך על שימת הרמב״ם ותובא בש״ע (םעי׳ ז׳) דבהו״ל סותרים הפירות בלא פדיון ועי׳ במנחת פתים (יו״ד סי׳ רצ״ד) שהאריך נ״כ לבאר

מעם ההיתר בלא פדיון. נ) אחד חנוטע מותר למכור לעבו״ם םירות שני ערלה לשלש שנים

מאהר שלא באו לעולם (ש״ע סעי׳ ט״ו). ד) שעקר אילן ונטעו בםקום אחר בש״ע (םעי׳ י״ט) כתב ראם נעקר חאילן עם חעםר שסביב שרשיו ונשרש במקום אחר אוסרים אותו אם היה יכול לחיות בעפר חראשון שבא עסו בלא תוםפת עפר אחר פטור מחעדלח ואם לאו חייב. וכתב בפתחי תשובה שם דדוקא אם היה יכול לחיות בעפר הראשון שלש שנים בשני הערלה אבל אם אינו יכול לחיות אלא קצת יטים חייב, אבל בשו״ת שיבת עיון (סי׳ ם״ט) כתב דדוקא בארץ ישראל צריך שיכול לחיות נ׳ שנים בעפר חראשון אבל בחו״ל די אם יכול לחיות קצת ימים וכן מש׳׳כ בש״ע דאוסדין אם חיח יכול לחיות זח דוקא בארץ ישראל בעי דעת חבקיאים [בטבע חאילנות] משוס דמפיקו אסור אבל בחו״ל אפיי ספק חסרון ידיעת טחני כאן. ובשו״ת לבושי שרד (סי׳ ק״ח) כתב דדוקא בדיעבד שנעקר האילן ע״י רוח או שמטו נחר םסכינן עט״י דעת חבקיאים בטבעי חאילנות, אבל לכתחלח אסור לעקור חאילן עם חעםר סביבותיו ולנמעו במקום אחר דביון שיש שיטח דבעי שיכול לחיות נ׳ שנים אי אפשר לעמוד כ״כ על חבירזר וחבקיאות עיי״ש. ונראה

ג> or מדף ד. 3) סעיף ר ד.

קצור מלחן מייד קעד

דהיינו שעושה נומה בארץ, ומשפיל אהד מענפי האילן, ומטמין אמצעיתו בארץ, וראשו יוצא מצד האהר, אף על פי שהתכו מעיקר

האילן, בהוץ לארץ אין בז משוט ערלה 4). ד אילן שנקצץ אמ נשאר נובה מהארץ טפה. אזי מה שגדל אהר כך אינו הייב בערלה, אבל אט לא נשאר טפה הייב בערלח. ומוניט השניט משעת הקציצה 5). ואילן שנעקר ונשאר משרשיו טהובר, אפילו רק כעובי הטהט שמותהין בו הבנד לאהר ארינה, בידוע שיכול

להיות בלי תוספת עפר, ופטור אפילו הוסיף עליו עפר הרבה »).

קעד. הלכות כלאי אילן. וגו ג׳ סעיפים.

א כלאי אילנות הרי הם בכלל מה שנאסר 1) שדך לא תזרע כלאים. ועל כן אםור להרכיב מין כשאינו מינו*), כנון ענף של תפות באתרונ, או אתרונ בתפוה, ואפילו מינים הדומים זה לזה, כנון תפוה בתפוה יערי וכיוצא ג), כיון שהם שני מינים אסורים זה בזה, ואסור

לישראל להניה לאינו יהודי שירכיב לו אילנו כלאים 2).

•%עריט מצויינימ כהלכה דלדעת חשיבת ציון הג״ל מותר בדזו״ל גם לכתחלח לעקרו ולגמעו דהכא גס

םפיקא מותר כג״ל. א) אסור להרכיב מין כשאינו מינו עי׳ בש״ע (יו״ד סי׳ רצ״ת םעי׳ גי) דגם עץ מאבל על עץ סרק או עץ סרס על עץ מאבל אסור אבל סרס על סרק בתב חרמ״א (שם סעי׳ וי) דמותר וכן מותר לחרביב מין אחד אפי׳ שחורות בלבגות ודקות בגסות אעם״י שיש לו שם לווי ומ״מ טוב ליזחר בכל זח משום דרוב חעולם אין מכירין רוב חמיגין. ועי׳ בבית אפרים (או״ח סי׳ ג״ז) ודוקא אמ חעץ מאכל עמ חעץ סדק חוא מין בשאיגו מינו אבל אם חוא מיגו אלא שחאחד איגו עושה פירות והשגי עושח פירות

שרי לחרכיבם. ב) כגון תפוה כתפות יערי וכיוצא המחבר בש״ע (שם מעי׳ ו׳) כתב דאילגות הדומות זה לזח חואיל ושגי מינים חם הרי אלו כלאים, כגון תפוח עם חחזרד וכתב בהגה במוסגר (והוא פירוש הרע״ב במשגיות) דהוא

״. 0ק עד 1) ויקרא י׳׳ס׳ יJ09 2) יויד סימן־ ר1ה סעיף א׳ ב׳ ומדיח

4) סעיף ס׳׳ז ייז. 5) סעיף י״ח ומי׳׳ו סקל״*

6) סעיף נ׳.

קעד ?גור שלחו עייר קעח

ב אסור לקיים המורכב כלאים ג) אבל חפרי הגדל ממנו מותר. ומותר ליקה ענן) מן חמורכב ולנטעו במקום אחר 3).

ג כלאי הכרם וכלאי זרעים אינם אסורים בחוץ לארץ, אלא אם כן זרע שני מיני תבואה או שני מיני ירק עם זרע הכרם ביהד 4).

קעה. הלכות כלאי בהמה. ובו ף סעיפים.

א אסור להרכיב זכר על נקבה משני מינים, בין בבהמות בין בהיות בין בעופותא) ואפילו לגרום שירכיבו אסור!).

שערים מצוייניס כהלכה

מין תפוח יערי ובפתחי תישובה החדשות (ם״ק בי) הביא מלבושי שרר (םי׳ ק״ו) אודות תפוהים המו כבים בתפוחי יער שכתב נמי ראן* שבתפוחי יער יש ב׳ מינים מין א״ר שיכולים לאוכלם בלי כבישח ומין אחד אשר אי אפשר לאוכלם בי* כבישה, מ״מ כל השני מינים אם חורכב עם תפוחים טובים הם כלאית עיי״ש טעמו. ובשו״ת משכנות יעסב (סי׳ ם״ו) השיג עליו וכתב שמנהג העולם שמתירים והפוסקים לא פירשו ״הזרד״ שהוא תפוח יערי ממש אלא מין תפוח יערי והוא פרי אחרת נדל כםין תפוה יערי והביא שגם הגאון ר׳ אפרים זלמן מרגליות מבראד חשיג על הלבישי שרד בזה עיי״ש. וכעת מצאתי בשו״ת מהרש״ם (ח״א סי׳ קע״ט) שג״כ כתב שמח שמרכיבים מין תפוח טוב בתפוח גרוע אין שום איסור כלל והא דכתב בש״ע דתפוח וחזרד כלאים זה בזה משום רחזרד חוא מין תפוח שאינו ראוי לאדם כלל. וכ״כ בשו״ת האלה לך שלמד! (סי׳ רצ״ב) לחתירם. ובשו״ת אבני צדק מםיגעט (סי׳ ק״כ) העלה דעכ״פ מותר לקיימם כשקנה

מגוי אילנות מורכבי!. ג) אסור לקיים המורכב כלאים בשו״ת התם סופר (יו״ד סי׳ רפ״ח) ממליץ בעד יהודי הונגריא שהיו נוהגים שקנו מנוים כרמים ובתוכם אילנות מורכבי! ומקיימי! אותן ומלטד זכות על העבר ולכתהלה טוב שישתתפו עם נוי והוא יתלוש הפירות עיי״ש. ובשו״ת מהרי״א אסאד (סי׳ ש״נ) הביא מתהלה דעת הכלבו (סי׳ צ״א) שסתיר אבל סיים לאסור וכן בעיקרי הד״ט (סי׳ ל״ב אות י״ד) הביא שאין לזוז מפסק השו״ע דאסור לקיים המורכב כבר וכן בשו״ת טחרש״ם (ח״א םי׳ קע״ט) העלה כן ועי׳ בשו״ת התם סופר (חלק ששי) דהא דאסור לקיימו זה דוקא כל זמן שלא נתאחדו וחי׳ לאחד אבל כשכבר נתאהדו והיו לאהד באופ! שאין ההרכבח שוב ניכרת

בהם שוב אין בהם איסור קיום. א) בין בעופות כתב הכנסת הגדולה (יו״ר סי׳ רצ״ז) דמנהנ העולם

3) שפ סןיף ז׳. קעה 1) יו״ד סימן רצ׳׳ז סעיף א׳־ד. 4) סימן רזיו, ר«״ז.

?!צוד שלחן עייר קעה קעדי

ב אסור לעשות מלאכה בשני מינים, כגון לחרוש או שימשכו את חקרון ואפילו להנחיגם בקול בלבד, שחוא צועק עליחם, אםור אם חם קשורים יחד, ולכן עגלח של אינו יהודי שכלאים מושכים אותה, ומשא של ישראל על העגלה, אסור לישראל שילך שמוך לחעגלח, דהיישינן שמא יצעק עליהם שילכו מהרב), וזה אסור משום מנהיג

בכלאים 2). ג עגלה שהכלאים םושכין אותה ג), אסור לישב בה אפילו איגו

מנהיג 3). ד עגלה שמושכין אותה מין אהד, לא יקשור טין אהר לא

בצדה ולא לאהריה4). ה אסוד לקשור שני מינים יהד אפילו רק משום שמירה שלא יברהו, ויש ליזהר בזה בעופות שלא לקשור שני מיניש יהד, וקצת

טועין בזה 5). ו פרד הוא הבא מן הסוס וההמור, ויש בו שני מינים, יש שאביו םוס ואמו המורה, יש שאמו סוסיה ואביו המור, והם כלאים זה בזה, ולכן הכא לקשור שתי פרדות, בודק בסימני אזניש וזנב וקול, אם דומין זה לזה כידוע שאמן ממין אהד ומותרים ד), ויש אומרים

להושיב עוף טהור על ביצי עוף טהור ממין אחר בנון אווז על ביצי תרננולת ואין בזה שום איסור. ובשו״ת חרט״ע טפאנו (סי׳ ק״ב) אוסר סשום צער בעלי חיים ובברכי יוסף (סי׳ רצ״ז) הביא טשו״ת התשב״ץ (ח״ב סי׳ ג״ח) דלית ביה שום איסור והטעם שאין העוף עושה אלא הוספת הבל וחטושיב תרננולת על ביצי טין אהר הוי כטטטין בטובין והובא קצת נם בפת״ש

(שם ם״ק א׳). ב) שמא יצעק עליהם שילכו מהר ואם נוי טנהינ בכלאים סותר לדבר עטו טרהוק בקול רם ולא היישינן שטא ילכו הבהטוח טהטת הקול דרבר שאין טתכוין טותר אם אינו פסיק רישא (רט״א סי׳ רצ״ו סעי׳ י״א). ג) שהכלאים מושכין אותה ובטדינות יאפאן ובינה ושאר הטרינות שסביבם טושכין העגלה אדם ובהטה יהד ואין בזה שום איסור לישב בה

דלא שייך בהו כלאים כמש״כ בש״ע (שם סעי׳ ט״ז). ר) שאמן ממין אהד ומותרים ואפ״ה אסור להרכיב אפי׳ על טין אמו כנון פרד שאטו המורה ואביו סוס אסור להרכיב על חטורה ממש

(ש״ע שם סעי׳ ט׳).

שעיים מצויינים בהלכה

. 4 סעיף ט״ו ( סו״ז (av 5 םק״ד״

2) סעיף י׳ י״א. 3) סעיף י״ב.

קעו קצור שלחן עייר יועי

דאפילו פרד אהד הוי כלאימ י.) משום דבא משני מינים, ואסור לעשות בו מלאכה או לרכוב עליו 6).

— — * • * * י

קעו. הלכות כלאי בגדים. ובו ח׳ סעיפים

א צמר רהלים ואילים עם פשתן אסור משוס כלאים א), בין שתפר בנד צמר עמ בגד פשתן אפילו כהוטי משי או כהוטי קנכוס בין שתפר בנד צמר כהוטי פשתן או בהיפוך, בין שקשר תוטי פשתן עם הוטי צמר, או שקלען יהד כל אלו אסורין משום כלאים. התוכף תכיפה אהת וקשרו, או שתכף שתי תכיפות אף על פי שלא קשר הוי היבור לכלאים ב). ועל כן אסור להכר בגד צמר בבגד פשתן אפילו

על ידי םהט (שפיגגאדעל) בלא הוט!). ב עורות הכבשימ שעושין מהש בגדימ, מותר לתפרן בהוטי פשתן ואין הוששין לגימות של צמר אף על פי שמתהכרין כהוט הפשתן, משום דאלו הגימות של הצמר איגן הוטין ולא השיבי ובטלי 2).

שערים מצויינים כהלכה ה) דאפי׳ פרד אהד הוי כלאים ואנן לא סיי׳׳ל כן דדין זה נכתב בירושלטי (סוף כלאים) על שם איסי, והרא״ש הלי כלאים והברטנורא (כלאים פ״ח) כתבו שאין נוהגין כן עיי״ש בדבריהם ובאבן העוזר (סי׳

רצ״ז) מתרץ את דברי הירושלטי ואפ״ה חאחרונים לא הביאו דין זה. א) אסור משום כלאים ונייר שנעשה טבלויי צמר ופשתים כתב בפת״ש (סי׳ ש׳ ס״ס א׳) בשם הנשטת אדם דהם כלאים עכ״פ סדרבנן ובשם הבאר עשה הביא דלא הוי כלאים ועי׳ בשו״ת חתם סופר (ה״ו סי׳ ש״א) שכתב דכיון שנכתשו הדס היטב ונטסו בסים ונהפכו לפנים אחרות פרחה דין צטר ופשתים טינייהו וכ״כ בברכי יוסף (יו׳׳ד סי׳ ש״א אות בי) דחוטרא יתירא חיא לחוש לכלאים ולא כהלכות סטנות (ה״כ סי׳ ל׳׳ד) שטחמיר

בזח. ב) הוי היבור לכלאים בשו׳׳ת חלבות סטנות (ח׳׳ב סי׳ פ׳׳ז) כתב דחטדבס כלאים ברבס ג״כ אסור דחא בטשנח (כלאים ם״ט) טדטח דין כלאים לדין שבת לענין חתופר ב׳ תפירות דחייב משום כלאים וטשום שבת והרטב״ם (שבת פ׳׳י הי׳׳א) כתב דחטדבס בדבס בשבת חייב משום תופר

וא״ב חייב נטי בכלאים.

6) סעיף מ׳. ושו״ת חות יאיר סימן־ קמ״ג. קעו 1) יו-ד סי׳ רנ״ח וסי׳ ש׳ סעיף ב• 2) סימן רנ׳׳ס סעיף א׳.

קצור שלחן עמך קעד

ג לחבר צמר ופשתים על ידי אמצעי, דחיינו חתיכת עור לתפור, או לקשור מצדו האחד צמר ומצדו חשני פשתן, להרםב״ם אסור מן התורה ויש מקילין, ולכן לדידהו עורות חתפורות יחד בחוטי פשתן, מותר להברם תהת בגד צטר (ואף על פי שאפשר שההוט של קנבוס שהוא תופר את העורות תהת הבגד של צמר, יכגום בתוך הוטי פשתן שתפורין בהן העורות, לית לן בה) והכי גוהגין, אבל בעל גפש יש

לו לההמיר כדעת הרמב״ם3) ד אפילו עשר מצעות זו על גב זו והתהתון כלאים, אסור

לישב על העליון ג) 4). ה כנד גדול שכלאים מקצה אהד ממגו, אסור לכסות עצמו

בו אפילו כקצה השני, אף על פי שהכלאים מוגה על הארץ 5). ו התופר כסות כלאים כשביל אינו יהודי תופרו כדרכו, אף על פי שהכסוח מונה על ארככותיו, ובלבד שלא יכוין להגותו) ממה שמוגה עליו. וכן מוכרי כסות ה שגושאין אותן על כתפיהן למכרן מותר,

שעריפ מצדייניט פחלכח נ) אסור לישב על חעליון והטעם שמא הכתר נימא על בשרו ודוסא כשהן רבין שהם נכפפים עי״ז טן הצדדין אבל כשהן סשין באוטן שאי אפשר לכפוף טתחתיו אין איסור (ש״ע סעי׳ אי) וכטש״כ כאן הטחבר

(סוסעי׳ ח׳). ד) שלא יכוין לחנות כתב הרט״א (סי׳ ש״א סעי׳ י״נ) דטנעל שהוא כלאים ואין לו עסכ טותר ללכשו שעור התל סשה ואינו נהנה כשאר עור הנוף וכתב כבאר הגולה שהוא מנעל שאין לו עור רס מעט על האצבעות וטעט מזעיר אחורי העסב וכן מן הצדרין יש מעט ונעשה נסכים נסבים וטגיחים בנד כלאים תחת פרסות הרנל על חעור שדורסים עליו כדי שיהא גוח לדרוס וזח טותר טפגי שעור חרנל סשח ואיגו גהגח כשאר חגוף. ובערוד חשלחן (שם סעי׳ ב׳׳ו) כתב שחיוס טגיחים טין פשחן או סגבוס בחור חערדלין (סאלאשען, ראבער־בוטס) ואין בזח שום חשש דבודאי חוא סגבוס

ולא פשתן ועוד דטותר עם׳׳י חרט׳׳א הג״ל. חכריכי חמת מותר לעשותן טכלאים אפי׳ לסבת בחם (ש׳׳ע סעי׳ ז׳). וחטעם דכיון שמת געשח חפשי מן חמצות ולא חיישיגן ללועג לרש כראמריגן בציצית כיון דמציגו דגמ בחי אם איגו בעגין שמחמם אותו וגהגה בו מותר לכן במת דליכא כיה חימום מותר (עתר חשלחן בשם חב׳׳י). ה) מוכרי כסות בשו״ת אמרי יושר (ה״כ סי׳ סט׳׳ו) גשאל אס

ג) סימן ש׳ סעיף ה׳. 5) שם סעיף גי. 4) סיםן ש״א סעיף א׳.

קעח ק*יי שלחו עייד קמי

ובלבד שלא יכוונו שינינו עליהם מפני הצינה או מפני הנשמים, ומכל מקום היראים ו) נושאין אותן על גבי מקל 6),

ז מטפהת הידיםז) וכן מטפהת שמקנחין בו אחר הרהיצה, ומטפהת השלהן שאוכלין עליו וכיוצא בזה, וכן שעל השלהן בבית הכנסת שקורין עליו, אסורים משום כלאים, וכן וילון אסור לעשות

מכלאים, אבל פרוכת שלפני ארון הקודש מותר 7). ח עגלות שיש להן מכסה ח) (קומש, קאללעם) שהשרים הולכין בהם, ויש מהם מהופים מבפגים בבגדי צמר שהם כלאים, כי מסתמא נתפרו בהוטי פשתן, מותר ללכת בהם ובלבד שיזהר שלא להשען כצדדין שיש שם כלאים. ומכל שכן שיזהר שלא לשבת על הכרים שהן

שערימ מצוייניכ כהלכה מותר לטבור בחנותו בגדים שיש בהם שעטנז מטעם ״לפני עור״ והעלה עפ״י) דבדלא קאי בתרי עברי דנחרי טותר לכתהלה דעת חריטב״א (ע״ז דףי ו לטכור לכן אם יש נכרי בעיר הטובר בגדים כאלו טותר לו לטבור אן* לטי:־י בעיר שמוכר בגדים כאלו אסור שחשוד שלא יבדוק ולא יתקן ואם ו־ י ובשו״ת טנחת אלעזר (ה״א סי׳ נ״נ) הביא תשובה טזקנו הנח״ק טחר״ש שפירא דגם באם יש טוכר אחר בעיר אסור ג״כ לטבור טדרבנן אלא באם

יש ספק אם ילבוש הבנדי שעטנז טותר לו לטבור עיי״ש. ו) ומכל מקום היראים עי׳ בשו״ת טלטד להועיל (יו״ד סי׳ צ״ו) דאנשי היל שיש שעטנז בבגדים כידוע טהוייבין לפשוט הבגדים בבל עת שאפשר להם ואינן אנוםין ובן טחוייבין לבזבז בל טמונם לתקן להם את הבגדים שיסירו טשם השעטנז או יעשו להם בנדים כאלו וכשרים, בסש״ב

(באו״ה סי׳ תרנ״ו) ברט״א ועי׳ שם בטשנה ברורה. ז) מטפהת הידים וטטפחות שטםחפרין בהם שלא יפלו השערות על נופו אם יש לו בית ראש ולובשין אותו כדרך לבישח אסור ואם לאו טותר (ש״ע סעי׳ י׳ וטו״ז שם). ומה״ט חעלת חטו״ז (שם ם״ק חי) דאםור ללבוש עצטו בשעטנז כדי להציל עצטו טן הגשטים רהא טטםחת הספרין נטי טתבוין רק להציל טלבלוך ואפ״ה אסור כל שיש לו בית קיבול ה״נ כן

ביון שהוא בגד גטור אסור. ה) עגלות שיש להן מכסה וכתב הרס״א (סי׳ ש״א סעי׳ א׳) דמותר לפרום עליו אהל של כלאים וב״ב הברכי יוםו* (שם סעי׳ גי) בשם הר״י טיגש דטותר ליבנס באהל שעטנז לשטור עצמו טן ההום ומן הקור בלתי שיהי׳ נוגע בגופו כי אין השעטנז אסור בהנאה עיי״ש. וסבל זח יש לדון דטותר לפרוס עליו טבסה־טטריה (אטברעללא) שנעשה טבלאים שאינו

דרך לבישה ודרך היטום.

6) סעיף ר. 7) סעיף ט׳ י׳״א.

קצור שלחן ערוף קעז קעט

) ויש מתירין אפילו לישב על חברים כיון שעשויים באופן כלאים 8 שאין נכפפים על צדדי חאדם9)

-4flM*»

קעז. הלכות בכור בהמה טהורה. ובו ט״ו סעיפים.

א ישראל שילדח לו בהמה טחורח שלו בכור א), מצות לחקדישו ולומר הרי זח קודש שנאמר!) תקדיש לח׳ אלחיך. ואם לא הקדישו מתקדש מאליו מרהם, ונותנים אותו לכהן בין שהוא תם בין שנפל בו מום, ואפילו נולד במומו, אבל לא יתנהו לכהן בעודו קטן מאד. שאין זו גדולה לכהן, אלא הבעלים מטפלין בו עד שיגדל מעט, דהיינו בדקה שלשים יום ובגסה חמשים יום. ואם אין לו כהן מצוי, הייכ

לטפל בו עד שיזדמן לו כהן 2). ב אמר לו הכהן תוך הזמן תנהו לי ואני אטפל בו, אם אין בו מום אינו רשאי ליתנו לו, מפני שזהו כמו שעושה לו מוכה לישראל (שהוא ימפל בו תחתיו) בשביל שיתנהו לו, וזהו אסור דהוי כגוזל אהרים, אכל אם נפל בו מום תוך הזמן, ואמר לו הכהן תנהו לי

שאוכלנו מותר, שהרי יכול לשהטו מיד 3). ג אם הכהן אינו רוצה לקבלו, מפני כי בזמן הזה יש בו טורה גדול לגדלו עד שיפול בו מום אינו רשאי, מפני שנראה כמבזה מתנות כהונה. ומכל מקום הישראל אסור לו ליתנו לכהן כדי להקניטו או לנקום ממנו. ואם עושה בן אין הכהן צריך לקבלו, וכן אם פשע הישראל שהיה יכול למכור את הבהמה לאינו יהודי קודש שילדה ולא מכרה, אין הכהן צריך לקבל את הבכור, אלא הוא בעצמו יטפל בו עד שיפול

בו מום ואז יתנהו לכהן 4).

שעריפ מצויינים כהלכה א) בהמה טהורה שלו בכור בשו״ת לבושי מרדכי (יו׳׳ד סי׳ ר״ז) נשאל שם אם יש דין בכור גם בכוי (בופל) משום דהתורה אמרה ״אך בבור שור ועז וכשב׳׳ ולא נמצא שום דבר מזה בתלמוד וםוםסים והעלה שיש בזה דין םפס בכור וציין שמצא שדן בזה בשו״ת כתב סופר (סי׳ קס״ה) שהעלה

שהוא ודאי בכור עיי׳׳ש.

2) יו״ד סימן ש״ו סעיף א׳ כ׳. 3) שם מין• גי.

4) סעיף ד ועי׳ טית בשם חוט השני.

8) עי׳ באה״ס סימן ש׳׳א סק״ב. 9) ס*ת בשם סגים מאירות. קעז 1) וברים ט״ו י׳׳ס.

קפ קצור שלדון עייף קעז

ד הבכור בזמן הזה צריכין להשהותו עד שיפול בו מום, וכשנפל בו מום מראין אותו לשלשה בעלי תורה, ואהד מהם יהיה בקי לדעת אם הוא מום קבועב) ומתירין אותו. ואהר כך שוחטין אותו!) ואם הוא כשר אוכלין אותו ומותר נם לישראל, אבל אינו נמכר במקולין ואינו נשקל בליטרא, ואין נותנין ממנו לכלבים, ואין מוכרין או נותגין

ממנו לאינו יהודי 5). ה הבכור שנולד בו מום, אם יש במקום ההוא אנשים הראויים להתירו, מראין אותו להם מיד, ומשהותר אין שוהין אוהו הרבה, אלא אם הותר תוך שנתו יכולין להשהותו עד שיהא לו שנה, ואם הותר סמוך לשנתו או לאהר שנתו, אין שוהין אותו יותר משלשים

יום, עבר ושהה אותו יותר אינו נפסל בכך 6). 1 הכהן צריך לנדל את הבכור עד שיפול בו מום, ויכול למכרו לישראל בין שיש בו מום בין שאין בו מום, רק שהישראל ינהונ בו

בקדושת בכורה ונם לא יקנהו לסהורהל). t אין טרנילין בבכור דהיינו להפשיט עורו שלם דרך מרנלותיו,ה כבזיון שבעוד שהעור על הקדשים הושב לעשות מטנה טפוה 8). א ר ת ח שהטו ונטצא טרפה, עורו וכשרו אסור כהנאה וטעון קבורה, והוא הדין אם טת טעצטו טעון קבורה, ונוהנין שכורכים אותו בסדין

וקוברין אותו בבית הקברות בעוטק9).

שערימ מצוייניפ גחלכח ב) אם הוא במקום קבוע והיינו ניסטת עינו נקטעה ידו וצרימת אוזן נוזתך הזנב למעלח טן חחוליא (ש׳׳ע יו׳׳ד סי׳ ש״מ) ועוד מנה הטור במה מומיז ששוחסין עליהם ובש״ע לא הביאם וכתב הרמ׳׳א שם רהמומך על דברי המור לא הפמיר עיי׳׳ש. וברין ניממת עין כתב בשו׳׳ח סהרש׳׳ם (ה׳׳ו יו׳׳ד סי׳ פייס) דלא בעי שיהי׳ חסיסת עין אלא נם אס העין שלם אלא שאינו רואה בו הוי בכלל מום שכן בתב בשו׳׳ת שואל ומשיב (תנינא ח׳׳א םוס׳׳י נ׳) אבל סיים דעכ׳׳פ בעי שיהיה המימוי לעין כל שיתישו בזה

מיד בלי עיון היסב. נ) ואה׳׳כ שוהטין אותו ואם שהמו אותו קודם שהראהו להחכם שיתידחו אעפ׳׳י שמצא בו מום כעת לאחר השחיסה אסור (ש״ע סי׳ ש״ו) ונם חבלים שנשתמשו בו בשר זח צריכין חכשר כדין בשר אימור (פת׳׳ש

שם ם׳׳ק ב׳).

ov (8 סעיף אי ובסד׳ז. 9) «ס מעיף ב• ונגאה״ס סקיב,

M ך מ״ 5) מעיף ה׳ ד ו 6) מעיף ח׳ ס׳.

. ל) סימן «״ז מעיף י

KBp קצור שלחן עמד קעז

ט הבכור בין תם בין בעל מום אסור בניות ועבודתו), ואפילו נתלש ממנו צמר מעצמו אותה הצמר אסורה בהנאה לעולם, אבל הצמר שעל נופו אם נשהם במומו, השהיטה מתרת נם את הצמר

כמו שהיא מתרת את הבשר ואת העור 10). י הבכור אין לו היתר אלא במום, ואסור לכנסו לכיפה בדי

. שימות מעצמו, משום דמפםיד קדשים״) יא אסור לעשות מום בבכור ואפילו לנרום לו מום, בנון ליחן בצק על גבי אזנו כדי שיטלנה הכלב משם ויקטע אזנו עמו וכיוצא בזה, או שיאמר לאינו יהודי לעשות לו מום, אםור, וטותר ליתנו

.(u (.לאינו יהודי לנדלו או לשמרו ד יב הלוקה בהמה ו) מאינו יהודי ואין ידוע אם ילדה בבר או לא, וילדה עתה בבית ישראל הרי זה ספק ככור, ואפילו האינו יהודי מסית לפי תומו שכבר ילדה לא מהני, ונם הסימנים שבסדקי קרגים לא מהני, ואפילו אם היא תולבת לא מהני, אלא אם כן רואין שמניקה ענל, ואם היא הולכת ונם האינו יהודי מםיה לפי תומו שלא להשביח

שערים טצוייניס כהלפח

ד) אםור בניזה ועבודה וכן אמור להרביע ו על בהמה דהוי עבורה (חידושי הנרע״א סי׳ ש״ח).

ח) ליתנו לנוי לנדלו ולשמרו עי׳ ס״ס חסודם ועי׳ בשו״ת חתנו סופר (יו״ד סי׳ ש״ד וסי׳ ש״ח) רמותר לשלוח חככור במרעה עם בחסות אחרות ולא חיישינן שירביע על בחסות ובסי׳ ש״ב שס כתב כשיססור לרועה

יזחירו שלא יניחו לעלוח על חבחמות ושיפסיד שכרו על זה, ו) הלוקה בהמת עי׳ בשו״ת מחר״ם שיס (סי׳ שי״ג) בטי שיש לו ערר צאן ויש לו שמח מבכירות ואינם מבכירות וחם אינמ מסומנים ונתערבו יחד, מצדד לחסל לחתיר חולדות מפני שנתערבו סודמ שנולד ולא ניכר חאיסור ובבח״ג כתב חםמ״ג (ס״ז סי' ס״מ ס״ס ל״ח) דבלא הוכו חאיסור נס דברים חשובימ כבעלי חיים בטלים וכן בשו׳׳ת יד יצחס (ח״ג סי׳ ס״ב—ק״ר) חאריד במח שסונים בחמות מבעלים שמנדלין עדרים וחם־ לא מוכרים חמבכירות לשומרן מבכורח ויש לחשוש על כל בחסח שלוסח שחוא בכור וחעלח לחתיר עפ״י חפמ״נ חנ״ל ומצרף עור לזה שיש לומר־ על כל בחמה שיש לח חזסת חיחך שהיתח חולין במעי אמח ועי׳ בשו״ת

חת״ס (יו״ד סי׳ ש״ז).

10) סימן «״ח סעיף אי. ג!) סייג סעיף א׳ ג׳. 11) סימן *־ט סעיף א׳.

קפב קצור שלחן עייר P עז

את מקהו, ואומר שכבר ילדה, מהגי בפרות אבל לא בעזים ז) 13).ג כהנים ולויים הייבים גם כן בבכור בהמה טהורה, אלא י

שהכהן מפרישו ומעכבו לעצמו ומחזיקו כקדושת ככור 14). T אם יש לאינו יהודי שותפות עם ישראל בבהמה, וכן המקבל בהמה מן האינו יהודי לגדלה ושיהלקו כולדות פטורין מן הבכורה,) פטר רחם מבני ישראל, עד שיהיה הכל מישראל, ונכרי שנאמר״ המקבל בהמה מישראל לגדלה, ושיהלקו בולדות, להרבה פוסקים לא

מהני, אלא צריך הישראל למכור את האם לאינו יהודי 16). ט1 מצות למכור ח) לאינו יהודי את הבהמה הטהורה, או

ז) מהני בפרות ולא בעזים והטעם משום דעזים דרכן שהולכות ולד אבל הפרות לא וכן כטקום שאין דרך העזים בכך או שדרך הפרות בכך אין לחלק כיניחם ויש לחקור אחר כל זה (רמ״א םי׳ שט׳׳ז סעי׳ ג׳) ח) מצוה למכור בפתחי תשובה (סי׳ ש״כ ס״ק ר׳) הביא טשו״ת עכורת הנרשוני (סי׳ ב״ה) רהפקר לא טהני לפוטרה טככורה כטו ראינו טהני כחטץ משום דחיישינן לערמה ובשו״ת חתם סופר (סי׳ שט׳׳ז—שי״ז) הראה לתוספתא (כבורות פ״כ) דאיתא התם דבהמת המדבר פטורה טככורה וטובה רהפקר טחני ולכן כתכ שם לחלק בין חט׳ז לבכורה עיי״ש וטה שלא אטרו תקנה בבכור שיפקיר כתב הטעם טפני שההפקר לא סהני אלא אם טוציאה טרשותה ויאטד כל הרוצה ליטול יבא ויטול וזה אין תקנה להפקיר בהטותיו ולבן שנו הסמים תקנה זו שיטכור עיי״ש. וכטנהת פתים (יו״ר סי׳ ש״כ) נשאל אודות פרה טבכרת שהיתר! כורעת לילד בשבת והעלה לחתיר כשפותח דלת בפניה ומפקירה כפני שלשה רלא כעי שיוציאה לשוק

עוד כתב שם בעבודת הגרשוני דאין עצה ליתן בטתנח משום רלעיני בני אדם לא נראה טתנח לקניו נטור וחיישינן לתקלה וכשאירע כשבת שכורעת לילד יתנהו במתנח ונם ינחג בו קדושת בבור ועיי בשו׳׳ת חת״ס (סי׳ ש״י וסי׳ שט״ז) מש״כ בעין זה ובשו״ת כתב סופר (או׳׳ת סי׳ נ״ט) כתכ באהד ששבה למכור פרתו שלא ביכרה ובשבת קודש ראה כי תקריב ללדת הטיקל ליתן לעכו״ם כטתנה כדי להפקיע קדושת בכור אין טזניהין אותו וכן כתב להתיר בשו״ת בית יצחק טלכוב (ח״ב יו״ד סי׳ קכ״ה) וכטש״כ הח״י (סי׳ תט״ד) באם שכח למכור חחט׳ז קודם שכת כשהל ע״פ בשבת יתן בטתנה ואפ״ה סיים כבית יצחק דבכה״ג יצוה לעכו״ם שהוא

שערים מצוייגים כהלכה

טפני צעבע״ה.

יצוה לעכו״ם אהר שיטיל כו טום.

15< שמות י׳׳ג ב׳. 16< סימן ש״כ מעיף ד 1.

13) סימן שס׳׳ו סעיף א׳ ג׳. 14) סימן ש״כ סעיף זי.

קצור שלחו ערוד קעז קפג

להשתתף עמו בחט) קודם שתלד כדי לפטרה מהבכורה, ואף על פי שמפקיע קדושת הבכור, חכי עדיף טפי שלא יבא לידי מכשול בגיזח ועבודה. ואם יקגה להאינו יהודי את העובר לא מהני. כיון דהוי דבר שלא בא לעולם, אלא צריך להקנות לו את האם י) והקנין יהיה באופן זהיא)• ישוה את עצמו עם האינו יהודי על מהיר הפרה, וגם ישכיר

שערים מצויינים כהלכה ט) או להשתתף עמו כה עי׳ כשו״ת אכן יסרה (מהדו״נ סי׳ ע״א) באם השכיר הבהמה לנכרי ויידה זכר לא מהני דאפי׳ אי אמרינן דשכירות כמטכר זה דוסא לעניו הרבדים שהשכירה לו שיש להשוכר בה זכות כאלו היה טבור ולא לשאר הדברים וטטילא לענין בבור דצריך שיהיה שייך לו בסכין הגוף ואנז סיי״ל דסניז םירות לאו כסנין הנוף דטי לכן לא טהני השכירות וכן העלה בשו״ת פרי השדה (ח״א סי׳ ל״ז) רלא אישתטיט שום פוםס לוטר השכירות םהני לענין זה. עוד כתב בשו״ת אבן יסרה (טהד״ת םי׳ צי) ראם גתטשכ! הפרה להממשלה טפני שחייב טס וילדה זכר העלה שם דיש על הולד סדושח ככור רהא סיי״ל בש״ס (פסחים ל״א) דנכרי טישראל

לא סני טשכון, י) צריך להקנות לו את האס עי׳ בשו״ת אבן יקרה (ח״א סי׳ נ״ד) באם עשה שטר טכירה על שבת לעבוד בשדותיו עם בהטותיו והקנה כל בהטותיו לגברי בכסף ושטר ואגב קרקע ובתוך הבהטות הנמכרות היתד. גם פרה זאת טותר הבכור ואין בו קדושת בבור וכן נשאל בשאלה זו מו״ר טחר״ש ענגיל (ח״ו םי׳ קי״ג) והעלה נטי דטהני אבל יצוה לגוי שהוא יצוה לאחר להטיל בו מום וכן בשו״ת מהרש״ס (ח״ב סי׳ קצ״ד נשאל בטי שמכר בהמותיו על םםח להאכילם חמץ וילדה זכר אין לו קדושת בכור

וכ״כ בשו״ת אמרי יושר (ח״ב םי׳ פ׳׳ח). יא) והקגין יהי׳ באופן זה ואם עשה קני! הנוהג בי! חתנרימ חביא הפת״ש (סי׳ ש״כ ס״ס ר׳) בשם הכנסת יחזקאל (םי׳ י׳׳ד) דמהני כמש״כ בהו״מ (סי׳ ר״א סעי׳ בי) רזה הוי קנין ובשם הלבושי שדד הביא שהשיג עליו עיי״ש וכן בשו״ת מהר״ם מינץ (סי׳ הי) בתב רקנין שנחנו התגרים אינו מועיל להפקיע קדושת בכור שהוא דאורייתא. ובשדי חמד (טערכת בכור) האריך בזה בבמה טקוטות והביא עוד טכמה תשובות האחרונים שטתירים ונראה דעתו שם דטהני וליתר שאת יגרום לו טום ע״י נכרי ובערוך השלחן (סי׳ ש״כ סעי׳ ט״ו) נקט בפשיטות דםהני. וקנין טדינא דטלכותא נטי יש פלוגתא בה דנם הכנסת יחזקאל הנ׳׳ל טורה הכא דאם הוא רק טגזירת הממשלה אבל התגרים לא סשתטשים בקנין זה כתב דלא מחגי ובשו״ת חתם סופר (םי׳ שי״ד) כתב דרך אגב בפשיטות דדינא דמלכותא מחגי לענין בכור עיי״ש. וכשו״ת דברי חיים (ח״ב סי׳ ק״ז) כתב רבעי דוקא כסף ומשיכח [ועי׳ בש׳׳ע חרב חנרש״ז בענין מכירת המץ מש׳׳כ בזה]. ובשו״ת בנין ציון עטלינגער (טי׳ ט״ז) מסתפק בזח

קפד קצור שלחן מייד קעח

לו את חמקום אשר חפרח עומדת שם, וחאינו יחודי יתן לו פרוטח, ויאמר לו חישראליב: בזו חפרוטח תקנח את חמקום אשר חפרח עומדת שמח, וחמקום חזח יקנח לך חפרח. או יעשח כן, שלאחר שחשוו את עצמם על מהיר הפרה, יתן לו האינו יהודי פרוטה, וגם ימשוך האינו יהודי את הפרה לרשותו או לסימטא, וקונה אותה במשיכה. ( ״ ומעות, ואפילו אם מהזירה אהר כך לרשות ישראל לא איכפת לן

סעח. הלכות פטר חמוד. ובו ה׳ סעיפים.

א ישראל שיש לו המורה וילדה לו בכור מצוה לפדותו. ובמה פודה אותו, כשה מן הכבשים או מן העזים כין זכר בין גקבה בין גדול בין קטן בין תם בין בעל טוס!) ובלבד שלא יהא טרפה, ולא שהוט ולא בן פקועח ויתן את חשח לכחן2). ומאימתי חייב לפדותו, משיולד עד שימות, אלא שמצור. לפדותו מיד שלא לחשחוח חמצוח. ולאחר

שעריפ מצוייניפ כחלכח ובשו׳׳ת בית יצחק מלבוב (ח״ב יו״ד םי׳ סכ״ח) כתב דעכ״פ יעשה באופן שינרום חגוי טום לחבכור ובערוך חשלחן חנ״ל נקט בפשיטות דמחני ודוקא לאחר פסיקת חמקח אבל בלא זח לא טחני שום סכין. ובדרך כלל כל ענין בבור חוא חטוד טאד כאשד חאריכו חאחרונים בזח ועל כן בכל ענין

שאלח בבכור טצטרםים לזח רב מובהק. יב) ויאמר לו הישראל בשו״ת מו״ר מחר׳׳ש ענגיל (ח׳׳ו טי׳ ד׳) נשאל באחד שחיח לו פרח טבבדת ולא חיח בביתו וחיח כי ראו חבני בית כי הפרח תקריב ללדת וקראו את שכנו חיחודי וחוא סכר חםרח לנכרי בסנין נטור כדינו ואח״כ ילדה הפרה זכר אי טהני הקנין שעשר. חבירו בלא רשותו או לא וכעין דאטרינן בש׳׳ם (פסחים יג.) בעובדא דיוחנן חקוקאח [ובטו שחבאתי לעיל (ח״נ סי׳ קי״ד ט״ק וי) אי טועיל מבירת חטץ שלא בידיעת חבעלים עיי״ש]. ויש לוטר דטחני משוס דזכות חיא לו וחאריך בזד. ולבסוף חראח שכבר נשאל בזר. בשו״ת פנים מאירות (ח״ב סוס׳׳י נ׳׳ב) ופםק שם דטחני וחוא מפלפל שם עוד בזח וחעלח שיטילו מום ע״י עכו״ם שיאמר לעכו״ם אחר לחסיל טום. ובעי־יר חשלחן (שם סעי׳ י״ז) כתב בפשיטות ראם אין חאיש בביתו תמכור אשתו נם בלא רשותו דודאי ניחא ליח ואם

אין חאשח נ״כ בביתח ימכור אחד מבני ביתו.

w (17 סעיף ד. 2) 9ס סעיף ג׳ ד. קעת 1) יו״ו סימן שכ״א סעיף א׳.

ק*וד שלחן עייר קעט קפה

שפדה אותו הרי הוא ביד הישראל הולין גמורים, וגם השה הוא ביד הכהן הולץ גמורים 3).

ב מיד כשהפריש את הטלה שיהא תהת הפטר המור, געשה הפטר המור הולין אפילו קודם שנתן את הטלה לכהן, לפיכך מיד כשמפרישו מכרך אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון פטר המור 4), ג קודש שנפדה אסור בהנאה ואפילו נתנו לכהן. גם הכהן אסור להשתמש בו עד שיפדה אותו ויקה את השה לעצמו ואם מת קודם

שנפדה יקבר 5) ד אם אינו רוצה לפדותו מכהו בקופיץ בערפו עד שימות ויקברנו מפני שאסור בהנאה, ומצות פדיה קודמת למצדת עריפה*). ה כהנים ולויים פטורים מפמר המור, וכן בת כהן ובת לוי, אבל בעליהם הייביש בפטר חמור שלהם, ושותפות כהן ולוי וכן שותפות אינו יהודי גם כן פטור, אכל אסור להשתתף עמהם או למכור להם כדי להפקיע קדושתו, כיון דאפשר בפדיה או בעריפה ל).

קעט. הלבות הלואה ובו ט״ו סעיפים.

א מצות עשה להלוות לעניי ישראל, שנאמר!) אם כםף תלוה את עמי את העני עמך ונו׳, ואף על נב דכתיב ״אש״ קבלו תכמינו ז״ל דאם זה אינו רשות אלא הוב. הכי אםרינן במכילתא אם כסף תלוה את עמי חובה, אתה אומר הובה או אינו אלא רשות (םדכתיב אם) תלמוד לומר 2) העבט תעבימנו הובה ולא רשות, והא דכתיב כלשון ״אם״ פירושו אם כסף תלוה, את עמי תלוהו ולא לעובדי כוכבים »), ולאיזה מעמי לאותו שעמך, מכאן אמרו 3) עני שהוא

שעדיפ מצוייגימ גחלגה א) את עמי תלוהו ולא לעכו״ם בש״ס (ב״מ עא.) איתא דאפי׳ לעבו״ם ברבית וישראל בלא רבית הישראל קודם והקשה בתורה תמימה (שמות כ״ב—כ״ד) דלמה יהיה הישראל קודם כיון שיכול להרויה למה יפסיד

3) סעיף 7) שם סעיף י״ס ר כ׳׳*, 4) שם סעיף ף. קעט 1) שמות כ״ג כיד.

5) מעיף חי. 2) דנריס מיו זי. ») סעיף י׳ ייב. 3) גימ ע״א.

קפו קצור שלחן ערוף קענו

קרובו קודם לעניים אחרים, ועניי עירו קודמים לעניי עיר אחרת. וגדולח מצות הלואה לעני יותר ממצות צדקה לעני חשואל, שזה כבר נצרך לשאול וזה עדיין לא הגיע למדה זו 4) והתזרח חקפידח על מי שמונע מלהלוות לעני, שנאמר 5) ורעה עיניך באחיך האביון וגר. והמלוה לעני בשעת דוהקו, עליו הכתוב אומר 6) או תקרא וה׳

יענה ל). כ אפילו עשיר אם צריך ללוות, מצוה להלוות לו ולתהנותו

. ( אף בדברים וליעצו עצה ההגונה לו 8. אלא אם ג אסור להלוות בלא עדים ואפילו לתלמיד הכם ג)

כן מלוהו על המשכון, והמלוה בשטר משובה כיותר 9), ד אסור לגגוש את הלוה כשיודע שאין לו לפרוע, ואפילו לעכור לפניו אסור מפגי שהוא נכלם בראותו למלוה ואין ידו משגת לפרוע ג),

. ועל זה גאמר10) לא תהיה לו כגושה״)

במה שיתן לישראל בלא רבית וכי נאמר במי שיש לו טעות שלא יסתור ולא ירויה אלא ית! מעותיו בגמילת הסד ובכה״נ לא שבקת דיים, ומתרץ דהכא מיירי במי שרוצה לסיים במעותיו מצוה ויש לו לפניו שתי מצות או לישראל בלא רבית או לעכו״ם ברבית שנם זה מצוה בדאמרינז בספרי (ם׳ תצא) לנכרי תשיר וו מצות עשה ואשמעינן הבא שיקדים הסצות להלות לישראל בלא רבית אבל מי שרוצה לםהור במעותיו ודאי הרשוח בידו ויכול

ליתן מעותיו ברבית לעבו״ס ואינו מהויב להלות לישראל. ב) בלא עדים ואפי' לת״ה ואיתא בש״ע (חו״מ םי' ע' סעי' א׳) דעובר ״על לפני עור" משום דיבא הלוה לכפור מדעתו וגורם סללת לעצמו שהבריות יאמרו שתובע לחבית מה שלא הייב לו ואפי׳ ל ת״ ח דמסתמא לא יכפור לו אם״ח היישינן שמחמת טרדת למורו ישכח וכדאיתא בש״ס (ב״ט עח:) דרבינא לא רצה להלוות לר' אשי בלא שמר ועדים. ובערוך השלחן (שם סעי׳ אי) בתב דמה״ט אין נזהרים היום בזח משום דמכירימ ונאמנים זה את זה ויודע המלוה שלא ישכח ולא יכפור לו אבל קשה לי מש״ם הנ״ל דגם רבינא ור׳ אשי היו נאמנין זה את זה וידע רבינא שר׳

אשי לא יכפור לו ואפ״ה לא רצה להלוות לו בלא שטר, וצ״ע. ג) ואין ידו משגת לפרוע לשון זה נכתב גם בש״ע (חו״מ סי׳ צ״ז

שעריפ מצויינימ כהלכה

8) שם סעיף א׳. 9) סימן ע׳ סעיף א׳. 10) שמות כ״ב כ״ד.

11) סימן rs סעיף 3׳.

4) שבת ס״ג. 5) ובריס ס״ו ט׳. •6) ישעי׳ נ״ח ס׳,

T) סנהדרין ע״ו: חו״מ סימן ג׳־ז.

קצור שלחן ערוך קעט קפז

ה וכשם שאמור למלוח לנגוש את חלוה, כך אסור ללוח לכבושד) ממון חבירו שבידו לומר. לך שוב כשיש לו, שנאמרu) אל

תאמר לרעך לך ושוב 13). ו אםור ללוד. ליקח את חחלואח ולחוציאח שלא לצורך, עד שתוכל לחאבד ולא ימצא חמלוח ממח לגבות, ואפילו אם המלוח הוא עשיר גדול, והעושה כן נקרא רשע שנאמר 14) לוה רשע ולא ישלם, וצוו הכמים15) יהי ממון הברך הביב עליך כשלך, וכשהמלוה מכיר את הלוה שהוא בעל מדה זאת, שלא להשגיה על ממון אהרים, מוטב שלא להלוות לו ממה שילוהו ויצטרך לנגשו אהר כך, ויעבור

בכל פעם משום לא תהיה לו כנושה 16). ז המלוה על המשכון ה), צריך ליזהר שלא ישתמש בו מפני שהוא כמו ריבית. ואם הלוה לעני על מרא וקרדום וכיוצא בו ששכרו מרובה ואינו נפחת אלא מעט, יכול להשכירו אף בלי נטילת רשות

שערים מצויינים כחלכח

סעי' ב׳) ונראה מזה דדוקא בבה״נ אבל אם אין בידו מעות והוא אינו משתדל להשיב לו החוב ואם היה משתדל היה ידו משנת לפרוע לו אינו עובר כלום חמלוח במה שמראה את עצמו לו כרי שישתדל להשיב ביון שע״י כן יחא ידו משגת, דאל׳׳כ לעולם לא ישתדל לחשיב ואף שלא מצאתי בלום

נכתב מזח אבל חדבר חוא פשוט. ד) כך אסור ללוד. לכבוש עי׳ בחו״מ (סי׳ ק״ז סעי׳ אי) דמצוח על חיורשים לפרוע חוב אביחם וכוםין אותם על כך ואם לא ירשו כלום מאביחם אין חייבין לפרוע ואפי׳ מצוד. ליכא. ובערוך חשלחן (שם םעי׳ ב׳) כתב ראם חאב לוח עצמו מאחר באופן שהיח נסרא לוח רשע ולא ישלם כגון שבעת שלוה היה עשיר וחיח ביבלתו לשלם ולא רצח אז ואח׳׳כ ירד מנכסיו או שלוח לכתחלה באופן זה שלא יהיה לו לשלם דכיון שיש עבירה על האב במח שלא שילם אז ראוי לחבן אם חוא עשיר לשלם בתורת חסידות

במהום אב להצילו מעונש או להשוות עם חבע׳׳ח שימחלו לו עיי׳׳ש. ה) חמלוח על חמשכון בגדי אשתו ותכשיטיה שהכניסה לו אין לו להשכין בלי רשותה וט״ט אם הבעל טביא בנדי אשתו לטשבגם מותר להמלוה לקבלם דטסתסא עשה זאת ברשותה והסכטתה אבל בגדיה ותכשיטיה שעשח לח חבעל רשאי למשכגם גם בלי רשותח (ש״ך הו״מ סי׳ ע״ב ס״ק

ב׳׳ד—ב״ו).

. 1 5 אבות ס׳׳ב משנה י״ז (j«ao 16) סימן 1״ז סעיף ד ועיין

12) משלי ר כ״ח. 13) שפ סעיף ר.

14) תחלים לז כ״*

ח קצור שלחן ערוד קעפו פ ק

מחלוח, ולנבוח לו דמי חשכירות בחובו, דמסתמא ניחא ליח לחלוח בכך, ויש מי שאומר דדוקא לאחרים יכול לחשכירו אבל לא לעצמו,

שלא יחשדוחו דמשתםש בו בחנם רק בשביל חחלואחל!)ח חמלוח לקחת משכון מן חלוח שלא בשעת חלואח ת ח אם ר

אלא אחר כך. לא יעשח כי אם על פי בית דין י) 18). •D לעולם ירחיק אדם את עצמו מן חערבות ומן חפקדונות בכל

מח דאפשר«1). י מי שיש לו שטר חוב על חבירו וחשטר בלח והולך לחםחק,

יבא לבית דין ויעשו לו קיום ז) 20).

שעריפ מצוייניה כחלכח

ד משום דאםור להמלוח למשכנו בעצמו ״ י י ב ל פ ם ע י א ו) כ דעובר על לאו ״לא תבא אל ביתו לעבומ עבומו״ אלא ילך לבי״ד והםו ו שלוה מהמלוה א ו משכן כנגד במותי שולחים אחריו ומבקשים ממנב ״בתוץ תעמוד שולחים שליח בי״ד ונם חוא אסור לו ליכנס לביתו כרכחית העבוט חחוצח״ אלא שלשליח ו יוציא אליך א וחאיש אשר אחה נושה ב׳ בי׳׳ד יש לו רשות לקחת כל דבר שמוציא בחוץ חוץ מכלי אוכל נפש אפיר כגון ריחיים ועריבות ויורות וקרירות ומנריפות ם כרתן כעת ברצון אסו א וסזלגים ושפורים וכוסות וקערות וחרמש ורחת וגפח וכרוםח ותגוריםם חרעפרידזשערעמער ג״כ בכלל אוכל גםש] ואלו [ונראח ת הממלמלים. הדברים אם נותן בשעת חלואח מותר. ודוקא לשאר כל ארם הדין כן אבלר למשכן שלא בשעת חלואח בכל ענין אפי׳ ע״י שליח בי״ד לאלםנח אסו״ם סי׳ צ״ז סעי׳ ל בנד אלמנח״ (חו ואפי׳ ברצונח כדכחיב ״לא תחבו—י״ד). וכחכ שם חםמ״ע (מ׳׳ק כ״ב) דחוא חרין נרושח ולאםוקי בחולח ו׳ב ב דח״ח בחולח אלא שדיבר חכתו ת שחיא ברשות אביח וחטו״ז שם כ)כתב ות בעלות משא ומתן ורש״ך (שם ם״ק א׳ בהווה שדרך האלמנות להי דדוקא אלםנח ולא גרושה ובחולח. וכתב חפת״ש (שם ס״ק בי) בשם הגרע״א דחא דכחיב בקרא ״בנד אלמנה" לאו דוקא דח״ח שאר דברים ובשם חשלמיב דבנד דוקא ולא אסרח חורח אלא בגד לבישחח ומצעוחיח אבל ת גבורים כ

לא שאר כלים.

תו כותבים שטר אחר בגוםח ם וכיצד טקייסים או ו ו קי יעשו ל ז) ו זח אגו בי״ד פלוגי ופלוגי ופלוגי חוציא פלוגי בן פלוגי שטר טחוק לטגיגו״ב וזמגו ביום פלוגי, ופלוגי ופלוגי עדיו. ואם אי אפשר לחבי״ד ך כו על סם תבי ד ויש עדים טח שכתוב בחשטר כו א לקרות מהשטר מפגי שנמחק מ

19) יבמות ק״ס. 20) סימן mm מעיף זו׳.

17) סימן ע״ב סעיף ׳א. 19) סימן נ״ו סעיף ר.

קצור *לחו עייר קעמ

יא אסור להשהות שטר פרוע כתוך ביתו, שנאמר 21) אל תשכן באהליך עולה 22).

יב כטו שצריך ליזהר כשטירת פקדון כך צריך ליזהר בשטירת המשכון ביותר, מפני שהוא כמו שומר שכר על המשכון, וכשם שהנפקדת הפקדון לאתר לשמרו כמו שיתבאר בסימן אינו רשאי למםור את תמשכון כיד אתר, או למשכנו קפ׳׳ה, כך אין המלוה רשאי להפקיד א

שלא מדעת הבעלים 23).ת הבירו על המשכון. שאס לא יפרענו לזמן פלוני יג המלוה א יהא הטשכון הלוט לו, יזהר לומר לו בשעת הלואה. אש לא תפדה

. ( n אותו עד זמן פלוני יהא קנוי לי מעכשיו 24 (ת אומר לו: ודאי לי י ב ה T מי שהוא יודע שהייב להכירו, ו

שאינך הייב לי, פטור מלשלם לו, שהדי מהל לו 25). ט1 לוה שבא לפרוע להטלוהס) על ידי שליה, מיד כשמסר את המעות לידי השליה זכה השלית במעות עכור המלוה, וכשהלוה טתהרט ורוצה לקתתו מיד השליה ושיפרע לו אהר כך אסור, טשום

ת להלוה 26). י דהוי לוה שלא מדעת. ונם על השליה יש איסור לההז

שערימ מצוימיפ החלפה

שפלוני ופלוני העירו על מחיסת השטר ומה שכתוב בו (חו״מ סי׳ ט״א ואחרונים שם).

ח) יהא קנוי לי מעכשיו ראם לא אםר כן אלא אטר סתם ראם לא תפרנו יחיח סוחלס חוי כאסטכתא ולא סנוי (חו׳׳ט סי׳ ע׳׳ג סעי׳ י״ז). ט) לוה שבא לפרוע להמלות עי׳ בשו״ת אבני זכיון (ח״נ סי׳ ח׳) באחד שחיח חייב לחבירו סך ססוייס ובהניע זטן חפרעון נתן לו חטחאח (טשעס) וחטלוח עכב חחטחאח אצלו יטיס אחרים ובתוך כך פשטח חבאגס תל לחנושים בח ונסנרח מאת חממשלח ועתח תובע חמלוח חחוב טחלוח והלח טוען סבלת טטני חטחאח ואז חיית יכול לגבות החוב ועתח נסתטחה שדך תעלח שם רטח שנסנרח הכאנס איזה יטיס לא היה טתטת הפסד פתאוטי אלא דבאטת כבר היה כליא סדנא טעיסוא והשתא אינלי בחיתותא ומעיסרא כבר היה מסירה בטעות וחוזר לעולם. ומפלפל שם בדברי הש׳׳ע

(תו״מ םי׳ סב״ ו סעי׳ מ׳) עיי׳׳ש. ומי שלוח מהבירו מעות וגפסלו או ירד השער שאיגם שווין היומ

במו בשעת חחלואה או להיפוך, עי׳ לסמן (סוס״י ספ״ב).

24) סימן ע• ג סעיף י״ו, וסימן ו׳יז. 25) סימן ע״ד. סעיף י״זג 26) סימן קניה סעיף אי.

21) •ימ י׳״א י״ו.ז סעיף אי. 22) סימן 1

23) סימן ע״ב מסעיף ב׳ ואילך.

פ ד ק ו ר ן ע ח ל ר ש ו צ צ ק ק

קפ. הלכות שמיטת כספים. ובו ט״ז סעיפים.

א חםכמת רוב חפוםקים דשמימת בםפים נוהגת גם בזמן הזה. ואפילו בהוץ לארץ, והעולם נהגו להקל א), וכבר הרעישו על זאת גדולי ישראל ז״ל, וקצת מהם טרהו ללמד זכות על המנהג שםומכין על קצת מקילין, אבל מי שרוצה לדקדק במצות בודאי מהוייב לעשות כדעת רוב הפוסקים ז״ל, ובפרט שיוכל לתקן את הדבר על ידי פרוזבול ולא יכא לידי פםידא, [ושנת השמיטה היא כעת בשנת תשי״ב ותהיה

. [ ״ט, אם ירצה השם בשנת תשי ב שביעית משמטת את כל מלוה, בין מלוה על פה בין מלוה כשטר, ואפילו יש בו אהריות נכסים. ומי שנתן להכירו מעות בתורת עיסקא, שהדין הוא שהציו מלוה והציו פקדון, ההצי שהוא מלוה

משמטת וההצי שהוא פקדון אינה משמטת2) ג המלוה את הכירו על המשכון אינו משמט, ואם הלוהו על

משכון קרקע יש בזה חילוקי דינים 3). ד ערב שפרע למלוה וקודם שפרע לו הלוה להערב הגיע שנת

השמיטה משמט 4). ה מי שנתהייב להכירו שבועה על ממון, שאלו היה מודה לו היתה שביעית משמטת את הממון, משמטת גם כן את השבועה ב) 5). ו מי שהיה הייב להכירו ממון וכפר ועמדו לדין ונתהייב, וכתב הבית דין פסק דין ונתנוהו לידי המלוה, אין השביעית משמטתונ)6).

ט בהלכה י נ י י ו צ מ מ י ר ע ש

א) והעולם נהגו להקל ומן הסתם יש להחזיק כל חטקוטות דנוהנים בהם טענת שביעית אלא אם כן יתברר שהוא מן המקומות שאין נוהנין כן

ונובין שטרות שעברה עליהן שביעית (באר חנולה הו״ט סי׳ ס״ז). ב) משמטת ג״כ את השבועה ודוקא אם היה ע״י טלוה כנ״ל. אבל שבועת השוטרים והשותפין וכיוצא בו שנם אם היה טורה בו לא היתה

שביעית סשטטתו דאינו טשטט רק טלוה לחודיה. נ) אין השביעית משמטתו משום דחוי בנבוי ולא שייך ביח הטעם ״דלא ינוש״ ודוקא באם כחבו חבי״ד חפסק דין אבל אם רק פסקו ולא

כתבו, טשטט (סט״ע ס״ק י״ז).

4) סעיף ה׳. 5) סעיף ר. 6) סעיף וזי.

פ 1) חו״מ סימן ס״ז סעיף אי. ק 2) שס סעיף ב׳ גי.

3) סעיף ב׳ י״ב.

קצור שולחן עייר קמ

ז הטלוה את הכירו והתנה עטו שלא תשטיטנו שביעית, אפילו הכי משטטתו, אבל אם התנה עטו שלא ישמיט הוא הוב זה ד), אפילו היתה זאת בשנת השמיטה אינה טשטטתו. וכן אם כתב בשטר לשון

פקדון אינה משמטתל). ח המלוה את הכירו לאיזה שנים והניע זמן הפרעון לאהר

. ( השמטה, אינה משמטתו, כיון שלא היה יכול לתובעו קודם 8 ט המוסר שטרותיו לבית דין ואמר להם: אתם נבו לי הובי,

אינו נשטט9). י המוכר איזה דבר להבירו בהקפה, הוי ליה כאלו הלוהו מעות ומשמט. אבל הנוני המוכר לאהדים בהקפה, ואין דרכו לתבוע עד שמתקבץ איזה סך אינו משמט ה), ואם זקפן עליו במלוה דהיינו שהשב הכל ביהד, וכתב בפנקסו סך הכולל, אזי הוא כהלואה

ומשטט 10). יא שכר שכיר אינו משמט, ואם זקפו עליו במלוה משמט ״). יב הבא מכה אינו יהודי הרי הוא כאינו יהודי, לכן מי שקנה טאינו יהודי שטר הוב על ישראל אינו משמט, שהרי אינו יהודי היה גובה בשמרו לעולם, וכן טי שערב לאינו יהודי בעד ישראל ולא פרע הישראל, והוצרך הישראל הערב לפרוע להאינו יהודי, ונטל מן האינו יהודי את השטר שעל הלוה, אינו משמט, אבל אם לא היה שטר אלא שתובע להכירו בעל פה על שהוצרך לפרוע בעדו לאינו יהודי הרי

זה פטור 12). יג אין שביעית משמטת כספים אלא בסופה לפיכך המלוה

שעריפ כמנויינימ גחלפה ד) שלא ישמיט הוא הוכ זה וההילוס חוא דאם אמר שלא תשמיטנו שביעית הוי מתנה על מה שבחוב בחורה אבל אם אמר שלא ישמיט חוא חוב זה תנאי זה אגברא סאי שהייב עצמו בממון שלא חייבחו

התורה (ש״ע ובאר הגולה שם סעי׳ ט׳). ה) אינו משמט וחטעם משום דדרך שחחנוני טסיוי על זמן שנה ושגתים ואינו מגשו והוי כאלו קובע לו ומן פרעון לאחר שביעית שאינו

טשטט. (באה״ט ס״ס י׳׳ד בשם הב״י).

10) סעיף ״ד. 11) סעיף נז׳״ו.

12) סעיף י״ז כהד..

7) סעיף סי 8) סעיף יי.

9) סעיף יי*

קצור שלחן ערוף קמ

את הכירו בשנת השמטה עצמה גובח הוכו כל השנה, וכשתשקע( ההמה בערב ראש השנה אכד ההוכ ״

T לוה שבא לפרוע להמלוה חוב שעברה עליו שמטה, יאמר לו המלוה • משממ אני את החוב וכבר נפטרת ממני. אם אמר לו הלוה. אף על פי כן רוצה אני שתקבל ממני מותר להמלוה לקכל מטנו. ואל יאמר הלוה. בהובי אני נותן לך, אלא יאמר לו שלי הם ובמתנה אני נותנם לך, ויבול הםלוה לעשות השתדלות והתפעלות שיאמר הלוה

(u שהוא נותנם לו במתנה, ואם אינו יכול לפעול זאת אל יקהם ט1 פרוזבול אינו משמט ומהו פרוזבול, המלוה הולך אצל שלשה בני תורה שיהיו בית דין ואומר אליהם אתם דיינים, מוםר אני לכם שכל הוב שיש לי על פלוני ועל פלוני, שאנכה אותן ההובות כל זמן שארצה, והמה כותבים לו פרוזבול בזה הלשון: במותכ תלתא כהדא הוינא, ואתא פלוני המלוה ואומר לפנינו מוסר אני וכוי. ושלשתן הותמין למטח בלשון דיינים או בלשון עדים, יכולים לעשות זאת גם בסוף השנה ו) דהיינו בערב ראש השנה קודם שקיעת ההמה ויש אומרים שאינן צריכין דוקא לכתוב את הפרוזבול, אלא די במה שהוא אומר לפניהם, ואפילו אם אין במקומו בית דין, יכול לומר אני מוסר

שםרותי לבית דין שבמקום פלוני 15). טז לא סהני פרוזבול אלא אם יש להלוה קרקע. ואפילו כל שהוא סגי, ואפילו אין לו אלא עציץ נקוב םגי, ואפילו אין ללוה כלום, אלא שיש להערב או שיש למי שהוא הייב לו ללוה זה נמי מהני. ואם גם לאלו אין להם כלל, אס יש להמלוה קרקע כל שהוא יכול לזכות לו להלוה, ואפילו על ידי אחר ואפילו שלא בפניו ומהני לפרוזבול 16).

שעריב מצוייגיב בהלכה

ו) גם בסוף השנה בפתהי תשובה (שם ס״ס ה׳) הביא שיטות אי צריך לעשות הפרוזבול סווי שנה ששית קודם שנכנס שביעית או סון* שנה שביעית והביא טהחתם סופר (סי׳ נ׳) שכתב דטורו ורבו הנאון ההסיד ר׳ נתן אדלער עשה הפרוזבול טוף שנה שביעית דאין שביעית משמטת אלא

בסופה עיי״ש ועי׳ לעיל (ה״ג סי׳ קכ״ה ס״ק י״ד).

is) סןיף י״ח י׳׳ס. מדף כ״ג (16

13) סעיף ל׳.. ו י 14) סעיף ל

קצור שלחן ערוך קפא קצג

לןפא. הלכות טוען ונטען ועדות. ובו כ״ב סעיפים.

א כשנמל כין שני כני אדם איזח סכסוך ראוי לחמ לחתפשרת כדי לחתרחק םזילותא דבי דינא י ב במרב, ושיווחר כל אחד ננד ח

בכל םח דאפשר. ב אם אי אפשר לחם לחתפשר בטוב, ומוכרחים לבא בטשפט יבאו לפני בית דין ישראל א). ואסור לדון בפני דייני עובדי כוכביםם בדיני ישראל, ואפילו נחרצו י ת ובערכאות שלחם נ), אפילו בדין ש שני בעלי דינים לדון בפניחם אסור. ואפילו נתקשרו בקנין על זח או שכתבו כן בשטר אינו כלום. וכל חבא לדון בפניהם חרי זח רשע וכאלו חרף ונידף וחרים יד בתורת םשח רבינו עליז חשלום. ואפילו בדבר חטוחר לםיעבד דינא לנפשיח כאשר יתבאר אי׳׳ח בסעיף ט׳, םכל םקום אסור לעשותו על ידי עובדי כוכבים, ואפילו אינו דן לפני עובדי כוכבים, אלא שכופחו על ידי עובדי כוכבים שיעטוד עטו לדין ישראל,

ראוי לםתחו על חעסוד!). נ חיתח ידם תקיפא ובעל דינו נבר אלם, יתבענו לדייני ישראל

שעריפ מצוייגיפ פחלגח

א) יבאו לפני בי״ד וסובעין זמן להפ אבל לא בערב שכת ויו׳׳ט ולחתן נותנים לו נ׳ ימים סודם ההופה ושבעת ימי המשתה ולפעודת ברית מילח נותנימ לו ח׳ ימים עד חמילח ויום שלאחריו ולשאר שמחות וסעודות

מצות כראות עיני חבי״ד (ש״ע וסת׳׳ש סי׳ חי). ב) ובערכאות שלחם ואם חלך בערכאות (בלי רשות בי׳׳ד) ולא פסעו עוד כלום ועתה רוצה לדון בדיני ישראל מחוייב מסודם לסלס מעליו יד ערכאות (רמ׳׳א סי׳ כ׳׳ו וסי׳ שפ׳׳ח) ואמ נתחייב חתובע שם ורוצת לדון כעת בדיני ישראל אין נזססים לו (רמ׳׳א שם). ואס״ח חבע׳׳ד שיודע שחייב לחבירו מחוייב לשלט להוציא הנזילח מתחת ידו, (נתיבות חמשפמ). ואמ ע׳׳י הערכאות הוכרה הנתבע לעשות הוצאות שמ, כתב חרמ״א (מי׳ שפ״ח סעי׳ ה׳) דמסרי מסור וסתוייב לשלם לו כל הזיסו. ועי׳ בשו״׳ת רבת חייט (ח״ב חו׳׳מ מי׳ א׳) דאם משלם לו כל חזיסו מחוייב אה׳׳כ לעמוד עמו

לדין תודה.

ס סימן נ״ו סעיף א־. ס קפא 1) חושן מ

קצד קצור שלחן ערוף קפא

) ומציל בדיניחם ה) 2). תחלח, אם לא רצח לבא ג) נוטל רשות מבית דין ו ד מי שתובעים אותו ממון שחוא מוחזק בו, אסור לו לבקש צדדים לחשתמט כדי שיתרצח חלח לעשות עמו פשרה וימחול לוי) על חשאר, ואם עבר ועשח כן אינו יוצא ידי שמים עד שיתן לו את

שלו 3). ה אסור לבעל דין לספר ענין חמשפט לפני חדיין שלא בפני בעל דין חבירו, ולא יקדים את עצמו לבוא לפני חדיין קודם לחבית,

שלא יחא נחשד שמקדים כדי לסדר טענותיו שלא כפני חברו 4). ו כשם שחדיין חלוקח שוחד ז) אפילו לזכות את חזכאי עובר בלא תעשח, כך חנותן את חשוחד עובר בלא תעשח דלפני עור לא

תתן מכשול 5). ז אסור לטעון שקר ככל ענין, ואפילו אם יודע כעצמו שחוא

שעריב מצוייניפ בה ל נח נ) אם לא רצח לבא בתשב״ץ (ח״ב סי׳ ר״צ) בתב דדיין שמסרב לעמוד לדין תורח עם בעל דינו פסול לדון דיני ממונות וכ! הוכיח בשו׳׳ת בית יעקב (סי׳ ל״נ) סש״ס (סנחדרין יח.) דתנן כחן נדול דן ודנין אותו

ומקשר. פשיטא אי לא דיינינן ליח איחו חיכי דיין ובו׳. ד) נוטל רשות בי״ד בדברי נאונים (כלל נ״ב) חביא משו׳׳ת מהר״ם מינץ (סי׳ פ״ג) שחתרעם מאד על בי״ד שלא רצו ליתן כתב ״סירובי׳ לבעל דין שחבירו חנתבע לא רצח לעמוד לדין תורח וחוכיח שם שטחוייבים

ליתן לו. ח) ומציל כדיניחם עי׳ בשו״ת מחרש״ם (ח״א סי׳ פ״ט) חביא מכנה״נ בשם מחרש׳׳ך ראם בבר עמדו לדין בפני בי״ר מישראל וחייבו את הנתבע לשלם וחוא אינו רוצח לקיים פסק ולשלם יוכל לתובעו בערכאות ולהציל את שלו נם בלא רשות בי״ד. ובשם חנה״ק בעל דעת קדושים מבוטשוטש בתב ראם הנתבע מודה שהייב ואין עליו שום התדיינות אז מדינא לא היה צריך לו רשות בי״ד אבל ממרת חסידות צריך להודיע לבי״ד והם יתנו לו תיכף רשות. ובשו״ת אבן יקרה (ח״ב סי׳ קכ״ז) כתב נ״ב

כהכנה״נ הנ״ל. ו) לעשות עמו פשרח וימחול לו ואם נתפשר מפני שלא היה לו

ראיד. או שטר ואח׳׳כ מצא יכול לחזור בו (ש״ע סי׳ י׳׳ב סעי׳ ט״ו). ז) חלוקח שוחד בפת״ש (סי׳ ט׳ ס״ק ה׳) הביא דברי חברכי יוסף שחעלח לבסוף דרופא חרניל אצל חריין אם מרפאהו בחנם יש בזה לתא דשוחד ויבול בעל דינו לפסלו ואם טרפאחו בשכר אין יכול לפסלו אבל

טטדת חסידות לסלק עצטו טזה הדין עיי״ש.

4) סימן י״ז סעיף ה׳ וסמ׳׳ע סקי׳׳ג. 5) סימן ט׳ סעיף זד.

•a שם סעיף ( 2 3) סית י״ב סעיף ר.

קצור עולתו עייר קפא קצה

זכאי ואם יטעון האמת יתהייב בדין, מכל םקום לא יטעון שקר. הכי) תנו רבנן מנין לנושה בהכירו (פירוש שהלוה להכירו) איתא בגמרא 6 מגה, שלא יאמר אטעגגו במאתים כדי שיודה לי במגה ויתהייב לי שבועה, ואגלגל עליו שבועה ממקום אהר, תלמוד לומר מדבר שקר תרהק מנין לנושה בהכירו מנה וטענו מאתים, שלא יאמר הלוה אכפרנו בבית דין, ואודה לו חוץ לבית דין, כדי שלא אתהייב לו שבועה, ולא יגלגל עלי שבועה ממקום אחר. תלמוד לומר מדבר שקר תרחק. מגין לישלשח שגושין מנח באחד. שלא יחא אחד בעל דין ושגים עדים, כדי שיוציאו חמגח ויחלקו. תלמוד לומר מדבר שקר

. ( תרחק 7 ח לפעמים הכעלי דינים בוררים להם אנשים שיעשו פשרה ביניהם ח), אם בצירוף הבית דין או שלא בבית דין, ודבר זה הנון הוא, שכל אהד הוא מצדד ס) בזכותו של זה אשר בהרו ויצא הפשר כראוי 8), ודוקא לצדד בדיר חישר. אבל חלילה לו לעוות את הפשר, שכשם שמוזחרין שלא לחמות את חדין, כך מוזחרין שלא לחמות

את הפשר 9). ט יכול אדם לעשות דין לעצמו, אמ רואח חפץ שלו ביד אחר

שערימ מצוייניפ פחלכה ח) שיעשו פשרה ביניהם וכתב הםמ״ע (סי׳ י״ב ס״ק י״ב) בשם תשובת חרא״ש דנתנו חכמים רשות לדיין לפסוק לפי ראות עיניו במקום שאין חדבד יכול לחתברר בראיות ופעמים כמו שיראח חריין בלא מעם ובלא אומד חדעת וחיינו ״שודא דדיינא״ ופעמים עפ״י פשרה. ועי׳ בשו״ת שבות יעקב (ח״ב סי׳ סמ״ח) והובא בפת״ש (ס״ס ני) דםתם פשרה היינו לחצות חדבר שמחלקין בו דלשון םשרח חוא מלשון פושרין לא קר ולא חם ומ״מ הרשות לפי ראות עיני חבי״ד לקרב חפשרח אל חדי! או לרחק לתוך חשלום ביניהם ואם קבלו עליהם הבע״ד שהדיין יםשד ביניהם בפשר הקרוב לדין לא יפטור זח שמתחייב בדין יותר משליש אלא צריר לו ליתן שני שלישים טהםד שטתחייב בדין ואם חוא פטור לגטרי עס׳׳י חדין לא יחייב אוחו יותר משליש והכלל בזה בין בפטור בין בחיוב ינטה הפשרה טן הדין בשיעור שליש וזחו קרוב לדין ואם ירחק יותר הוי רהוק מן הדין ואם קבלו

עליחם שתחיח חםשרח קרוב לחדין אין צריכין לקבלם בכח׳׳נ. ט) שכל אהד הוא מצדד אם הפשרנים הם רבים יש אומרים דאין

הולכין בזה אהד הרוב אלא צייר שיסכיסו בולם (סי׳ י״ב סעי׳ י׳׳ח).

8) סימן י״ג מעין״ אי.

9) סימן י־׳ב מעיף ג׳. 6) שבועות לי*

) ש׳׳ך חו״מ סימן ע״ד, סק׳׳א. 7

קצו קצור שלחו עריו קפ*

ד ו ע ת ו כ ה ל ל כו , י ד כנגדו מ ו ר ע ה א אם ה , ו דו ו מי ת ה ק ל ל כו ו י ל ז שגו ן ב ר שאי ב א ד ו ו ה ל י פ , א ד ה ן א י ל בענ י צ ה כל ל ו א י ם ל ו א הג י ג שיא ו ה ם ש י א ו ר ם ה ם יש עדי א . ו ן ו בדי ג ד י ם ע י ד ש ן ע י ת מ ם י ד א ס פ הם א א ל ה א א כ די ה ו על י ס פ ת ל ל כו ו י ג , אי ר ה א ד ה י ץ מ פ ה ת ה ס א פ ו תה י י ל נ ה א מ א יברר, ל ם ל י א , כ ת שלו ל א מ ג ך ש ר כ ה ר א ר ב ל ל כו ן י כו ת ס י פ י ת ג ה ם דאז מ י ד ן ע ם אי ל א ב , א ר ב ד ם ב י ד ו ע ן שהי ו ו כי ת ס י פ ת

ר 10). ר ב כל ל ו א י ל י ש ל פ ת כן אף ע ו ש ע ל ל ו כ י

ל כ ש כ י ע ש ד י ן ל י כ ת דין י), צרי י ם ב ה ן ל י ד י מ ע מ ר ש י ע י ה י בגת א ג , ש ה א ר , עגוה, י ה ר ו ת ה ב מ כ : ה ו ל ם א י ר ב ה ד ע ב ם ש ה ד מ ה אם ת להמ, בעלי ש ו י ר כ ת ה ב ה , א ת מ א ת ה ב ה , א ם ה ל ו ש ל ן אפי ממוה ש ע א ת ל ר ב ב ו ן ע ו ו הנ ג י א ד דיין ש י מ ע מ ל ה כ ) ו ״ ם ה י ש ע מ ב ב ו טש י א ו פגי ה ר י כ א ת ר ל ט ו ל , כ ט פ ש מ ם ב י ג ו פ ר י כ א ת שנאטר12) לה ג מ ת ג ל דיין ש כ ן 13) ו ו בדי בג א, אושי י הו ב ו ר א, ק ר הו י ש : פלוגי ע ר מ ו לו , ועלי ד ר כבו א ש ו ב ד ב כ ו ל ו א י נ פ ד ל ר לעמו ו ס זהב, א ף ו ס ל כ י ב ש ב

. ך ה ל ש ע א ת ב ל ה י ז ה ל א ף ו ס י כ ה ל ו ז״ל14) א נ י ת ו ב ו ר ש ר ד

ם י נ מ ים, מ נ י ת די ו י ה ם ל י י ו א ר ם ה י מ כ ם ח ה ן ב י א ת ש ו ר י י א ע יי ל פ ף ע ו א נ ם ידו ה , ו ר י העי ש נ ת א ע ד ם ל ה ב ם ש י ם כ ה ה ם ו י ב ו ט הם נ י ל א ת ש ו א כ ר י ע לכו לפנ א י ל י ש ד נים, כ י ם לדי י י ו א ם ר נ י א ש

שעריה מצוייניפ ההלכהם בי״ד וכתב בשו׳׳ת חתם סופר (או״ח סי' ר״ו) ה י) שטעטידין ל דטה שכותבין זטן בשטר הרבנות אין הכוונה דלאחר הזס! יכולין לסלסו אלא נכתב כן לטובת הרב רעד הזטן ההוא אין יבול לעזוב אותם ולילך טשם אבל הסהל אין יכולין לסלסו אפיי לאחר הזמן אלא במסום שנהגו אבל לא נשמע מעולם שהסירו והורידו הרב טכסא הרבנות ובן לא יעשה דאפי׳ הרב שסרה אין טעבירין אותו כטבואד בש״ע (יו״ד סי' של״ר סעי׳ טייב) ועוד בתב שם לעיל דבופין את הציבור לסבל להם רב וכולם צריכים ליתן לזה לפי ערכס ואין אחד יכול לוטר אני איני צריך לרב ולשום הודאה וזה אינה טענה דאם״ח צריך לישא בעול עם חציבור וכ״כ בשו״ת אסרי אש (סי׳ כי). ועי׳ בשו״ת חריב׳׳ש (סי׳ רע״א) ובשו״ת רדב״ז (ח״ר סי׳ י״א) דטי שחחזיס בח אין נומלין חימנח אפי׳ לתת לאחר חגדול מטנו. ועי׳ טוח באורים

ותוטים (סי׳ ג׳ ס״ס י״ג) ובעסרי הד׳׳ט (סי׳ ב״ו אות י״ז).

13) מזרי הובא גםמ״ע סימן וד םס׳׳ג. 14) סנהירין ד:

van (10 ד ובאחרונים ש* 11) סית ד סעיף י״א.

12) דברים א׳ י״ו.

rap KBp ק«ור שלחן מייד

יחודים, וכיון שמקבלים עליחם בני חעיר אין אחר יכול לפוסלן, וכל מעשיחם יחיו לשם שמים 15)

יב כל מי שיודע עדות לחבירו וראוי לחעידויא), ויש לחבירו תועלת בעדותו, וחוא תובעו שיעיד לו בפני בית דין חייב לחעיד לו, בין שיש עוד עד אחר עמו בין שחוא לבדו, ואם כבש עדותו חייב בדיני שמים, ואםור לאדם לחעיד בדבר שאינו יודע, אף על פי שאמר לו אדם שיודע בו שאינו משקר, ואפילו אסר לו חבעל דין: בוא ועמוד עם עד אחר שיש לי, ולא תעיד רק שיפחד כעל חובי, ויסבור שיש

לי שני עדים ויודח לי, לא ישמע לו שנאמר מדבר שקר תרחק 16).

יג חא דעד אחד מעיד, זחו דוקא בדבר שבממון, דםחני נם עד אחד לענין שכועח, וכן בדבר איסור אם עדיין לא נעשח חאיסור, יעיד בדי לאפרושי םאיםורא. אבל אם כבר נעשח חאיסור לא יעיד עד אחד, דכיון דעד אחד אינו נאמן, אינו אלא כמוציא שם רע על

. ת ״) י ב ח T חנוטל שכר לחעיד עדותו במלח, ודוקא כשכבר ראח חמעשחת חענין שיחיח אחר כך עד דטחוייב לחעיד בחנם, אבל לילך לראות א בדבר, טותר לו ליקח שכר, אכל רק שכר חראוי לפי חטירחא שלו ולא יותר 18), וכן אם יש לו טירחא ללכת לפני חבית דין, יכול ליטול

שכר טירחא כפי חראוי בעד טירחא זו ולא יותר 19).

שערימ פעוייניפ גחלכח

יא) שיודע עדות לחבירו וראוי לחעידו בשו״ת הלבות קטנות (ה׳׳ב סי׳ פ״ב) דן שם באס ראו העדים ע״י שנצטייר במראה אי הוי ראייה או לא וטברר קצת טההוא דקידוש החדש (ר״ה בר.) דאס אסרו הערים ראינו הלבנה בטיס ראינוה בעששית אין מעידין עליו ובשו״ת צפנת םענה להגאון הרוגוטשובאי (סי׳ י״נ) נטי נשאל בזה ומפלפל נטי בזה הגטרא וסיים דבבל טקום הוי מדאח ראייח חוץ לגבי ננעיס דוסא דלא, משוס דכתיב ״כגגע גראה לי בבית״ ודרשיגן לי ולא לאורי וציין לירושלטי (ם״ב תדה) ובשו״ת ביח יצחק (אהע״ז ח״ב סי׳ י״ג) דיבר גטי שם בעגין אם יתחדש מין טכוגח שעל ידו יכולים לראות לטרחוס אי יש לחעיד על זח עיי״ש

במפתחות טח שכתב בזח.

. 1 8 מימן ל״ד םעיף י״ח (J3V 19) מוין

15) סימן זז׳ מעין• א׳ בהגה. 16) סימן כ״ח סעיף א׳.

IT) 09 בהגה.

MBקצח קצוי עלחן מייד ק

ו ל י פ ה יב) א ע י ג ד נ ה צ ז אי , ו ה ה כ א נ ס ה ד א ש ל י ת ש ו ד ל ע ט1 כד 20). י ע ה ל ל ו ה פס ק ו ה ך ר ר ד ב

א ב ה ה , ודרשינן22) ז ו י ה כעס ש ב ע ו א ט ר ל ש א ב 21) ו י ת ז כ טה מ ם ה י נ י ד י ה י בעל קא כששג דו א לו, ו ב ל י ר על ר ב ע ת מ ה ו א ש ר ה ב, ן עמו ה לטעו ו ל מ רא ה י ת ו ו ג ע בעל ט ם ו ל א א ו ה ה ו ל ה א כגון ש ל , א ר בעיר י ע א ב ו ע ה ב ת ג ם ה ל א ב א לו, א ב ל י ל ר ר ע ב ע ת , זהו מ ר ה א ה ל ש ר מ וה , ז ( ג י ה לאהר ש ר מ , ו ת עצמו ה א ו ר ט ל ל כו ו י נ ע אי ב ו ת ה , ו ת ר ה אא ב ה ם ד י ר מ ו , ויש א ד עושקו י ק מ ו ש ע ל ה י צ ה ד ל י ב ע ה ק ו צ ה מ ש ר ו מ ה

ר 23). ת ו ת מ ו מ ל ל א י ב ש א ב ר ל כ ש ת מן ה ו ג ה י י ל ה כד א ש ר ה ב

שערים מצוייניפ כהלכה

ה צד גגיעה וכתב בערוך השלחן (סי׳ ל״ז סע י׳ נ׳< ז אי יב) ו דדבר זה חלוי בדעת הדיין ועוצם בינתו שיעמיק לראות אם ימצא לזה העד צד הנאה בעדות זו אפי׳ בדרך רחוקה הרי זה לא יעיד בה. ושכירו ולקיטו כשרים לחעיד לבעה״ב דאפי׳ אם נחשבנו כאוהבו הא אוהב ושונא כשרים לעדות וט״ט אם חריין מבין שטתירא טםני בעח״ב לא יקבל עדות שכירו ולסיטו. ועי׳ בםט׳׳ע (סי׳ ל״נ ס״ק אי) על מח דבתב בש״ע (שם סעי׳ אי) דאוחב ושונא בשרים לחעיד אעפ״י דפםולים לדון מפני דבעדות טעידים על טעשח חעדות כאשר ראו ולא חשדינן ליח שישנח וישקד בשביל אחבתו או שנאתו טשא״כ בדין שתולח בסברא ובשביל שנאתו ואחבתו טשתנת

חטחשבח וחסברא עיי״ש,ר זהו נוסח הרשאה בכך וכך בשבת בבך וכך בירח ה א ה ל ש ר מ ינ) ו פלוני שנח פלוני וטקום פלוני בא לפנינו עדים חח״ט פב״ם ואטד לנו הוו עלי עדים וקנו טטני בקנין סודר וכתבו וחתטו ותנו לפב״פ איך שחקניתי לו ד׳ אטות קרקע בחצרי בטתנת בריא ואגבן ואגב קנין סודר טניתי אותו. שיש לי תחת ידו כדי לחוציא טטנו בדין ועשייתו . . טורשח נגד פב״פ על כעשייתי ופיו בפי וכן אטר פלוני חטרשח בפנינו לפלוני חטודשח זיל דון וזכי ואפיק לנפשך ובל טח דטתעני לך טן דינא (או פשרח) קבלית עלאי ויחי לך רשות לחשביע ולחטיל קבלח ולדון עטו בכל בי״ד שתרצח ויחי׳ לך רשות לקבוע זטן ולבטל זטן וכל זח אני עושה ברעות נפשא בדלא אניסנא ודלא לחשטאח ודלא לחשנאח ודלא באסטכתא ודלא כטוםסא דשטרי ובפנינו עדים חח״ט ביטל חטרשח בל חטודעוח וקנינא מן פלוני הטרשה לפלוני חטורשח בכל טח דכחוב וטפודש לעיל בטנא דכשר לטקניא ביח וחבל שריר וקים נאום ם׳ עד ונאום פלוני עד (נוסח זח כתוב ביש״ש פ׳ טרובת

סי׳ ט״ו).

22) שבועות ל״א. 23) סימן קנ״ג סעיף ט״ז.

20) סימן ל״ז סעיף זד. 21) יחזקאל י״ח, י״ח.

ן ערוך קפא ח ל קצור ש

ל כ ת יד) ב מ ת א ע ו ב ש ו מ ל י ו אפ מ צ ת ע ם א ד ק א י ח ר לם י P לעוח דאפשר24). מ

ע ב ש י ח ל צ ו א ר ו ח ו ש ח ב א ו ר ח ו ע ו ב ב לו ש י י ח ת ו נ ר י ב ח י ש I מ T , ע לשקר כ ש י ו ל נ ח י נ לא י , ו י ר ש פ א י ח פ ו כ מ ר ע ש פ ת ס ושלום, י ר ח ק ש בח ע ו ב ש ח ד ש מ ל מ 2 6 ( ן נ י ש ר ד , ו ם ה י נ ן ש ח בי י ח ׳ ת ת ח ע ו ב ר s2) ש מ א נ ש

ם 27). ח י נ ח על ש ל חל א ר ש ם י ש לו דין ע י , ש ם י ב כ ו ד כ ב ו ע ת ל ו ד ע ע ד ו י ל ח א ר ש יט יח י ח ח ש ט ר מ ת ו ל י א ר ש י ת ח ב א י י ח ו ל ת ו ד ע גרום ב ם י , א ם ח י ת ו א כ ר ע בם א , ו ד לו י ע ח ר ל ת ו ו מ א ם ל א , ו ד לו י ע ח ר ל ו ס י ישראל, א ג ב בדי י י חה י ח י ל ו י א ו ד ח ו ע ח ל י ח י ל ש א ר ש י ח ם ל י ב כ ו ד כ ב ו ע ו ח ד ח ח י ל ח ת מ

ל עגין28). כ ו ב ד ל ד לו, יעי עי ם לא י ם א ש חילול חא מ ש ש ש ו גו ח ד לעולם, ואי י ע ח ל ל כו ר י כ ו ם ז ד א ח ל ומן ש כ כר כ ז ו ג ג ו אי ל י פ , א ו רי ו על בו כר ו ו ז נ ח אי ב ר ר ח ב ד ן ח ש י ת ג ך ש ו ת מם י ר ב ן ד ו לזכרו ס ק ג פ ו ב ב ת ו כ ו ל ה ו ר ס מ ש כ , ש ב ת כ ך ה ו ת א מ ל ת א ו ד ע לקא דו . ו ד י ע ה ב יכול ל ת כ ך ה ו ת א מ ל כר א ז ו ג ג , ואי ר ב ד ת ה ה א כ ש ור ה ל ידי א ר ע ב ד ר ל כ ז ם ג כן א , ו ר לדבר כ ז ב נ ת כ ת ה ה א א ר ר ש א כ שם ל א ב , א י ד השנ ע ר ה י כ ז מ ה ה י ו ה ל י פ ד א י ע ה ל ל כו ו לו, י ר י כ ז ה שר ו ס מ ל דין ל ע ב ל ה כו ך י א יעיד, א ר ל כ ז נ ו ו ר י כ ז ) מ ו ו ם מ צ ע ל דין ב ע ב ה

ל ידי אהר29). ר ע כ ז ה נ י י ל רו דהו כי ז א י ו ה ר ו ה א ם ל י ר ב ד ת ה א

ם, י נ י ד מהדי ה א ו ל ם, א י נ י הדי ל ע ב ד מ ה א ב ל ו ר א ק ו ה ד ש כא עם ה י ת ו ש ל ידי נ ה ע ב ר ו ו ק ל אפי ה לזהטז), ו ם ז י ב ו ר ם ק י ד ע ה ו ש א

שעדיפ מצוייניפ פחלכח

יד) אפי׳ משבועת אמת עי׳ במד״ר (בטדבר ם׳ םטוח) דאל1* עיירות היו לינאי חטלך וכולם נחרבו על עון שבועת אטת. ועי׳ בשו״ת חתם םופר (חו״מ סי׳ צי) שכתב טסורים למה שטונעים לישבע אפי׳ על

אמת טטעם יראת כבוד ד׳. טו) אם בעל דין בעצמו וכתב בפתחי תשובח (םי׳ כ״ח ס״מ כ״ב) בשם חשבות יעקב (ח״ב סי׳ סמ״ז) דסרובו של חבעל דין כאחר דמי ומותר

לחזכירו אך אשתו ובניו הוי כחוכרת חבעל דין בעצטו. טז) או שחעדים קרובים זח לזח חאחים זה עט זה בין טן חאב או מן האם הם ראשון בראשון ובניהם זה עם זח חם שני בשני ובני בניחם

27) סמ׳׳ע סימן ס״ז סקס׳־א. 28) סימן כ״ח סעיף ג׳ וספ״ע סקיכ.

29) שם סעיף י*ג י׳׳ד.

24) מדרש תנחומא ס׳ ויקרא.. 25) שמות כ״ב י

•26) שבועות ליס:

ר ק*יי שלייז עייד קפא

לפעמים פסולים לחעיד, ואפילו קרובים דק לחערב ולא לחלוח גם כן פסולים לחעיד לחלוח. וזח שפסלה חתורח עדות חקרובים, לא מפגי שחזקתם אוחבים זח את זח, שחרי פסולים לחעיד בין לזכותו בין להובתו, אלא גזירת הכתוב הוא, ואפילו משח ואחרן לא חיו כשרים להעיד זה לזה. לכן כל עד שהוא איזה קרוב לאהד מן הגזברים, או שהיה קרוב ונתרהק, והדיינים איגם יודעים צריך להודיע להם, והם

ינידו לו על פי התורה אם יש בקורבה זו כדי לפוסלו או לא 30). כב שני עדים שאהד יודע בהכירו שהוא רשע ופסול לעדות מן התורה ואין הדיינים מכירים ברשעו, אסור לו להעיד עמו אף על פי שהיא עדות אמת, שנאמר 31) אל תשת ידך עם רשע להיות עד המם 32), ונזירת תכתוב הוא שכל העדות בטלה אפילו הם רבים אס אהד ביניהם פסול 33). ואיזהו רשע שפסול לעדות טן התורה, כל שעבר על דבר שפשט בישראל שהוא עבירה, והוא דבר שבלא תעשה טן התורה ועבר בזדון ולא עשה תשובה, אבל אט יש לתלות שעשה

בשננה, או בטעות שלא ידע את האיסור י!) לא נפסל לעדות 34).

•

שעריפ מצוייגיפ פחלגח זה עם זה הם שלישי בשלישי ואלו הם הפסולים ?העיד, ראשון כראשון וראשון בשני ושני בשני ומשם ואילך דהיינו שני כשלישי ובש״כ הרחוקימ מזה בשר. ושלישי בראשון יש פוסלים ויש מכשירים (ש״ע מי׳ ל״ז סעי׳ א׳—בי). ובבל מקום שקרוב פמול להעיד לסרוכו פסול ג״כ לאשת קרובו

וכן אם הוא קרוב לאשה פסול להעיד גס לבעלה (שם). יז) שלא ידע את האיסור וסח״מ בתב בשו״ח הגאון רעק״א (סי׳ צ״ו) דסתם מגולחי זקן בתער לא גמסלים משום דבעוה״ר גחפשמ השחתה בתער אעל הרבה בגי אדם ולא חושבים עוד שזח איסור והובא באריכות בפת״ש (אהע״ז סי׳ מ״ב ס״ק י״ח) וכיוצא באלו הדברים כתבו הרבח אחרונים במת שגפרץ חעולם ואי אפשר בבר לגדור אין גטסלימ ודוקא לחומרא כגון לפסול הקידושין וכיוצא אבל לקולא ולכתהלה ראוי

לייהד עדים כשרים.

.n 33) ניימן לץ מדף 34) סימן ליו מדף גי. ד, כיד.

30) 0י«ן >•« סך־ף יי t»8 י״ז.. 31) «8זת כ״ג י

32) סי0ן ל״ז־ מןיך *.

קצור שלחן ערוד קפפ

קפב. הלכות נניבה ונזילה. ובו ט״ו סעיפים.

א אסור לגזול או לגנוב א) אפילו כל שהוא, בין מישראל בין מנכרי ב) 1). איתא כתנא דבי אליהו 2) מעשה כאהד שסיפר לו שעשה עולה לגוי במדידת התמרים שמכר לו, ואהר כך קנה בכל המעות שמן, וגשבד הפך וגשפך השמן, ואמרתי ברוך המקום שאין לפניו משוא פגים, הכתוב אומר לא תעשוק את רעך ולא תגזול, וגזל הגוי

גזל. ב אם הוא דבר מועט כל כך שאין טי שיקפיד עליו כלל, כגון ליטול טחחבילה קיסם לחצוץ בו שיניו מותר, ומדת הסירות לטגוע

. גם טזח>)3) נ אפילו לגנוב על דעת לחחזירי), אלא שרוצח לצערו קצת

או בדרך שחוק גם כן אסור 4).

שעריפ מצוייניפ פחלכח א) אסור לגזול או לגנוב ואם הוא בסכנת מות וצריך לנזול את חבירו כדי להציל נפשו אפייה לא יקחגו אלא על דעת לשלס (חו״ט סי׳ שג׳׳ט סעי׳ די). אבל בדי שלא לשלם אסור אי״ דאין דבר שעומד טפני פיקוח נפש (באר חנולח שם). וכתב בשו׳׳ת שואל וםשיב (ח׳׳נ םי׳ קס׳׳ד) דאע׳׳נ דכל חאיסורים הותרו טפני פקוח נפש אבל זח שחוא פסידא דאחרים ראוי לחחםיר יותר. וכן נפסק בחו׳׳ס (סי׳ ש״ם סעי׳ ני) דהסציל עצטו בטטון

של חבידו חייב. ב) בין טישראל בין טנברי עי׳ בש״ע (חו״ט סי' שם׳׳ח סעי׳ י׳׳נ) דאסור לאבד טטונו של טסוד אעפ׳׳י שסותר לאבד נפשו שהרי טטונו ראוי ליורשיו והדמ׳׳א כתב דטותר ליטול לעצמו ודוקא לאבד אסוד והבאה׳׳ט (שם ס״ק ט׳׳ה) הכיא בשם הש״ך דאסור ליטול ממונו ובםת׳׳ש (שם ס״ק ו׳) חביא דברי חחתס סופד (חו״ט סי׳ קנ״ד) דדעתו שם כהדט׳׳א דטותר ובפט׳׳נ (או׳׳ח סוס׳׳י קנ׳׳ו) טסתפק בזח אי שייר נזל בחם כיון דדינס דטודידים אותו. נ) ומדת חסידות למגוע גם מזח וחטעם ראם בל אחד ואחד יעשח כן נטצא שחחבילח כלח וחנדר נחרס (באד חנולח שנ׳׳ט סעי׳ אי). ד) אסור לגנוב על דעת לחחזיר ואפי׳ אם חוא רוצח לחחנותו ויודע בו שלא יקבל לכן רוצח לננוב טסנו כדי שישלם תשלוטי כפל אפ״ח

אסוד שלא ירגיל עצטו בכר (ש״ע ובאח׳׳ג סי׳ שט׳׳ח).

קפב 1) חו׳׳מ סימן שמ׳׳ח סעי׳ גי ומיי 3) סימן שנ-ט סעיף אי. שניט סעיף אי. 4) סימן שגדזו מעיף א׳.

2) פרק מיו.

רב קגור שלחן ערוך קמכ

ת אפילו כל שהוא, שנאמד לא תעשוק י ד אסוד לעשוק את חב את רעך, ואיוחו עושק, זח שבא ממון חבירו לידו ברצון חבירו, כגון שיש לו בידו חלואח או שכירות ואינו רוצח לשלם לו, או שמדחחו בלך ושוב, לך ושוב 5), וכן אם נמצא כידו חפץ שחוא בעין מאיגו יהודי אסור לכפור, שהרי זח חוי גזל ממש, ולא עוד אלא אפילו קנח( ממנו הפץ אסור להטעות אותו כהשבון בנתיגת מעות, כמו שנאמד 6 וחשב עם קוגהו דמיירו בעובד כוכבים שהרי איגו מקנה לו ההפץ אלא בעד חסכום שחשוו, וחמטעחו בחשבון חמעות, חדי זח כגוגב את חחפץה) ולא כמפקיע חובו, ואפילו גניבת דעת שאין בח חסרון

מעות אסור במשא ומתן כמו שכתבנו בסימן ס״ג,

ה כל חחומד ביתו או כליו של הכירו, או כל דבר שאין בדעתת למכרו, וחוא חרבח עליו ריעים, או שחפציר כו בעצמו עד י ב ח שמכרו לו, חרי זח עובר בלא תחמוד, ומשעח שנפתח בלבו וחשבו), איך יקנח חפץ זח, עבר בלא תתאוח, כי אין תאור. אלא בלב בלבד, וחתאוח מביאח לידי חימוד, וחקונח את חדבר שחתאוה לו, עובר

בשני לאוין, ולכך נאמר לא תחמוד ולא תתאוחל).

ו מצות עשר. על חגוזל לחחזיר את חגזילח עצמה, אם חיא

שעדים מצויינים בהלכח ה) חדי זח כגונב את חחפץ בשו״ת מנחת אלעזר (ח״א סוס״י י״ח) מסתפק באם אחד חוציא ממון מחבירו ע״י עדים שהעירו עליו שחלות לו ונתחייב בבי״ד לשלם והוא קיים הפסק ושילם ובאמת לא היה דברים מעולם שחעטיד עליו עירי שקר וכעת יש לו אפשרות לתפוס (ולגנוב) ולגבות מעותיו בחזרה אי מותר לו לעשות כן מרין שמים או דלמא כיון שיצא הפסק מפי בי״ר הקולר תלוי בהבירו ולו אסור לננוב ולגבות בהורה ועי׳ בשו״ת פרי חשדח (ח״ב סי׳ י״ז אות בי) שכתב לחבעל מנחת אלעזר דלדעתו מותר לתפוס ולגבות בהזרה והראה מקום לשו״ת חות יאיר (סי׳

קצ״ד) שכתב כעין מעשה זו. ו) ומשעח שנפתח בלבו וחשב, עי׳ בסה״ק דדך פקודיך (מל״ת ל׳׳ח בהנה שם) דמה״ט כתיב לא תתאוה כלשון כבד דהיינו בשני תווין ולא כתיב לא תאוח בלשון קל דחיינו בתו אחד לחורות דהאיסור הוא דוקא אם מאריך במהשבה אחר שנזכר שזה אסור אבל אם נפל בלב האדם המחשבה

לאונסו והוא תיכן* דוחח ומסיר ממחשבתו בודאי אינו עובר עיי׳׳ש.

5) סימן שניט סעיף זז. 7) סימן שנ״ס סעיף יי י״ג. 6) ויקרא כיה ני.

קצור שלחן עריו קפב ת

א ו ה ר גזל, ו ש ) א ז ח ל י ז ג ת ח כ א י ש ח ר 8) ו מ א נ , ש ת י נ ת ש לא נ ח ו נ י ע בר ב ם כ ו א ל י ם, אפ ת דמי נ י ת נ ו כ ת ב ו וצא ידי ח ו י נ אי ב. ו נ ן לג חדיר ז ו ו ח ג י שאי ו נ ת בשי י נ ת ש נ ו ש ח א ד ב ם א ל א ב ם, א י ו הבעל ש א י י ת נ, ן י ת חבנ ר א ו ת ס ד גדול ל ס פ ח לו ח י ח י ן ש י נ ה כב ע ק ש ו ש , א תו י לברים א לח 9), ו י ז ת חג ע ש ח ב ו ו שהיתר. ש מ ם כ י מ ת ד נ י ת נ ו ב ת ב ו וצא ידי ה יא ל , א מו ת למקו ו ע מ ת ה ה א ו ל ש ך ל י ר ו צ נ י , א ר ה ם א ו ק מ א ב ו ל ה ז ג הנ

ו ח) 10). ורשי ר לי י הז ל י ז ג נ ת ה ם מ ישלם לו, א א ו ב י עו ש די מו

ו , א ה ר ס ה ה ד מ ד ב ד מ י ו נ ו ה הנ י ה ם כגון ש י כ ר ת ה ל א ז ו ז הגל ל ע הקי , ו ל ה ק ה כ ג ו מ ה מ י ה ו ש ) א ה ״ מ ו ד כ ר ו ס ל ה ק ש מ ל ב ק ש שו ת ב ו ש , ת ם י ב ר ת מ י ב י ל ר ט נ י ש כן מ ל אהרים12), ו ד ע י ב כ ה ו ו י ב ו ר קל כ מ , ו ( ״ ם ה ו מ הנ ם י י ל ז ג ם הנ ג ם ש י ב י ר כ ר ה צ ש ע ך י כ י פ , ל ה ש קצא ו ו י ג , ואי ר להם י ז ח ח ב ל י י ו ח , מ ם ח ל מ ז ודע שג א י ו ח ן ש ת ו ם א ו ק מ

ו גזל, ב א נ ג ץ ש פ ה ת ה ן א ל ז ו מחג ) א ס ב נ ג ח ת מ ו נ ק ר ל ו ס ח א

ת חגזלח עי׳ בםתהי תשובה (חו״מ סי׳ שמ״ח ס״ק ז) וחשיב א זי) האריך שם בשנים שגנבו ביהד ואהד מהם אין לו לשלם אם יכול לגבות מהשני שיש לו לשלם רההות יאיר (סי׳ רי״ב) כתב דאין מהויב לשלם רק החצי ובשו״ת שבות יעקב (ה״א סי׳ קע״ה) הולק עליו דכיון שגנבו ביהר להנאת עצמן נעשו אהראין וערבאין זה לזה וממילא אם ברה אהד מהם מהויב השני לשלם ובשו׳׳ת התם סופר (הו״מ סי׳ קל״ג) דעתו שם כההות יאיר אלא שכתב בזה הילוקי דינים באיזה דרך ואופן היה הגנבה עיי״ש

ו ואם מת הננב והגזלן והניה ורשי ר לי י חז ל י ז ג נ ת ח ם מ ה) א יורשים אז אם קיימת הגנבה מחוייבים לחחזיר ואם לא קיימת אם קורם יאוש אכלוח חייבין לשלם בין שאכלוה בהיי אב או לאהר סותו ואם לאהר יאוש אכלוה פטורים ודוקא אם לא הניה אביהם נכסים אבל אם הניח אביחם נכסים

חייבין לעולם (חו״ט סי׳ שם״א סעי׳ זי) ועי׳ עו״ש בחילוקי דינים מזה.ב ואם קנח ובאו חבעלים וחכירו החפץ נ ג ח ת מ ו ג ק ר ל ו ס ס) א ויש לו ערים שהוא שלו הוזר החפץ לבעלים וחם משלטים לחלוקח חדטים שנתן להגנב טפני תקנת השוק דאל״כ יטנע כל אדם לקנות טהשוק ויתבטל

ם 14). י ב י ר כ ר ח צ ש ע ה ש מ ו ב ת ב ו ידי ה

שערימ מצויייניט בהלכה

באריכות.

12) סימן לד סעיף י״א. 13) שם סעיף כ״ס.

14) שם ובש״ע החיש סעיף וד.

8) ויקרא ה׳ כ״ג. 9) סימן ש״ס שס״ג,

10) סימן שם״ו שס״ו ובש״ך סק״ג 11) סימן רל־א סעיף ייט ובסמ״ע םקליד.

רד קצור שלחן עדיו קפכ

ואין חילוק בין שחוא ישראל או גברי, כי גם חגכרי נצטווח על איפור גגיבח וגזילח אפילו מגברי חבירו, וחוא משבע מצות שנצטוו עליחם, ועץ גדול חוא לקגות מן חגגב או מן חגזלן, שחרי חוא מחזיק ידי) חולק עם גנב שונא גפשו, וגורם לגנב ״ ר מ א עוברי עבירה, ועל זח נ שיגנוב עוד גם גנבות אחרות, ואם לא ימצא לוקח לא יגגוב, ואף על פי שאפשר לו לחוליך את חגניבח למקום שאין מכירין אותו, אין זאת מצוי לו כל כך, ואם חקוגח מתכוין לטובת חבעלים לחחזירו לחם, כשיחזרו לו מעותיו מותר, ודוקא כשלא חיח באפשרי לחבעלים בעצמם

לחציל. וכן אסור לקבל בפקדון דבר שגראח שחוא גנוב או גזול 16).

ט אפילו ליהנות שום הנאה מן הגניבה או מן חגזילח, כל זמן שהיא ביד הגנב או הנזלן אסור, ואפילו הנאה טועטת שנם בעליה לא היו םקפידים עליה, כגון חילוף מטבעות בשויו אסור בטעות גגובות או גזולות, וכן ליכגם בבית גזול בהמה מפני ההמה, ובגשמים

מפני הגשמים, או לעבור בשדה גזולה אסור״).

י ולכן מי שהוא ננב י) או נזלן מפורסם, שאין לו מלאכה אהרת אלא זאת, וכל ממונו בהזקת ננוב או נזול, אסור ליהנות ממנו, ואסור

לעני לקהת ממנו צדקה 18).

יא וכן אם אהד רוצה למכור איזה הפץ שנראה שהוא גנוב, בנון שומרי פירות שמוכרים פירות במקום צנוע, או מוכר אהד שנושא איזה דבר בהצנע למכרו, או שאוטר להקונה• הטמן, אסור לקנות, ואפילו לקנות מאשה איזה דבר, שיש להוש שהיא מוכרת שלא מדעת

שעדיפ מצוייניפ פחלכח

חטםחר ואם חוא ננב מפורסם אין משלמים חבעלים כלום וחלוסח חוזר על חננב (חו״ס סי׳ שנ״ו סעי׳ ב׳). ואס סנח מן חננב ומכרו לישראל אחר ובא עכו״ם ואמר שנננב ממנו וחוציאו םחלוקח שני כדיני ערכאות אס חגנב םםורסם צריך חישראל ראשון לחחזיר לחשני מעותיו ואמ אינו מפורסם אין צריך לחחזיר לו מעותיו דיכול לומר לו שמא חעכו״ס משקר (רם״א סי׳

שנ׳׳ו סעי׳ ז׳). י) מי שחוא ננב ומי שחוא נחשד על חגניבח אי סותר למסרו

לערכאות לחכות ולענשו כדי שיודח עי׳ מזח לסמן סי׳ קם״ג ס״מ ג׳.

M (1? ק קי״4 18) שפ ונגמ׳ י

15) משלי כ״ט ג״ד.. 16) מימן שויו מיף י

קצור שלהן ערוך קפפ רח

בעלה, או לקנות טאיש דבר מתכשיטי האשח ומלבושיה, שיש לחוש שחוא מוכרם שלא טדעת אשתו יא) אסור 19).

יב מי שנתחלפו לו כליו בבית המשתח וכדומח, חרי זח לא ישתמש בכלים אלו שבאו לידו ואינם שלו, וכשיבא בעל חחפץ צריך לההזירו לו, ואף על פי שחחפץ שלו נאבד, וכן כובסת חםככםת לרבים והביאה לו חלוק שאינו שלו, אסור ללבשו אלא צריך לחחזיר לבעליו, ואף על פי ששלו נאבד, אך אם מונח אצלו ימים רבים, עד שאי אפשר שלא חקרו חבעלים בינתים אחר שלחם, אז מותר לו ללבשו, כי

מסתמא סלקח חכובסת את בעליו ושלםח בעד חחלוק חזח 20). יג אסור ליחנות משום דבר של חבירו שלא מדעתו, אף על פי שברור לו שכשיודע לבעליו ישמחו וינילו מפני אחבתם אותו מכל מקום אסור. לפיכך חנכנם לפרדס או לניגת חכירו אסור לו ללקוט פירותיב) שלא מדעת הבעלים, אף על פי שבעל חפרדס ובעל חנינח אוחבו וריעו אשר כנפשו, ובודאי ישמח ויניל כשיודע לו שנחנח זה מפירותיו, מכל מקום כיון שעכשיו אינו יודע מזח חדי הוא נחנה

באיסור, וצריך לחזחיר לרבים שנכשלין בזח מחמת חסרון ידיעח 21). T ומכל מקום מותר לבן ביתו של אדם ליתן פרוסח לעני או לבנו של אוחבו של בעל חבית שלא מדעתו, לפי שכך נחנו בעלי הבתים, ואין זה נקרא שלא מדעת הבעלים, כיון שכך נחנו וחבעלים יודעים טזה הטנהנ. וטטעם זה מותר לקבל צדקה מן הנשים דבר טועטיג) שלא םדעת בעלים, הואיל ודרכן בכך ויודעין הבעלים שדרכן בכך, וכן בפרדס אם הוא רניל בו לאכול טפירותיו טדעת הבעלים

םותר וכן כל כיוצא בזה 22).

שעדיפ מצוייניפ פחלפח יא) שלא טדעת אשתו ונראה דמן הסתם אין לחוש לזה כסו שכתבתי לעיל (סי׳ סע״ס ס״ס הי) לעני? משכון ונם נראה דדוקא תכשיטיה שהכניסה לו אבל טה שסנה הוא לה טותר וכסו שכתבתי נ״כ לעיל עיי״מ, יב) אסור לו ללקוט פירות עי׳ סעי׳ הבא ראם כך נהנו מכבר

והבעלים יודעים מזה המנהג סותר. יג) לקבל צדקה םן הנשים דבר טועט ודבר מועט ודבר נדול הבלp»0 לטי עושר הבעלים (יו״ד סי׳ רט״ה סעי׳ ד׳). ועי׳ לעיל (ה״א סי׳ ל״ד ג׳) מה שכתבגו עוד בעגין גתיגת צדסה שהגשים גותנות בלי ידיעת הבעליט

21) ש׳־ע הרז״* הל׳ מציאה סעיף ד. 22) •ם מעיף זד.

19) מימן־ *ג״ח.

20) מימן־ קל״ו.

רו קצור שלחן ערוף קפה

ט1 חסוצא פירות בדרך תחת אילן שהוא נוטה על חדרך, אם חם פירות שדרבן ליפול מן חאילן, ובנפילתן הן נמאםות, או אפילו אינן נמאםות אלא שרוב חעוברים שמח חמח אינם יחודים, או שחן פירוח שדרך חכחםות לאכול אותן, וחן עוברות דרך שם, חרי חבעלימ כבר נתיאשו מחן ומותרות, אבל אם חן פירות שאינן נמאםות בגפילתן, ורוב חעוברים שמח חמח ישראלים אסורין משום נזל, ואם חן של יתומים קטנים אסורים בכל ענין, כי חקמנים אין חיאוש ומחילח

ובשז״ת נוחנ בייז״־ה (שסא יו״ד סי׳ ע״ב) כתב שם על דבר שאשת מפזרת צדקה בטענתה שבעלה מקמץ לפי עושרו ואינו נותן לפי ערכו העלה דאין לה רשות להיות שופטת ולערוך כטה יתן בעלה ואסור לקבל טטנה אם בעלה

מקפיד על זה. יד) דינא דמלכותא דינא איתא בש״ע (חו״ס םי׳ ע״ד סעי׳ ז׳) הטלוה את חבירו על הטטבע ונפסל אם יכול להוציאו במדינה אחרה ויש לו דרך לאותה מדינה נותן לו ממטבע שהלוהו ואומר לו לך והוציאו בסקום פלוני ואם אין לו דרך לשם או שהמלכיות מחפשין על סי שמוליך מטבע הנפסל נותן לו מטטבע היוצא באותה שעה ואם תיקן המלך כיצד ישלמו החייבים דינא דמלכותא דינא. ועי׳ בםת״ש (סי׳ שם׳׳נ ס״ס א׳). ועי׳ בשז״ת דובב טישרים (הו״מ סי׳ צי) במלוה שהלוח חמשים דולרים לתלות ואח״ב בא חמלוה ודרש מהלוה שיתן לו שטר ונתן לו שטר על סך 444 ותובים כאשר היה אז השער על החמשים דולרים ואח״כ באשר תתחיל חרולר לירד אחורנית אמר הלוה שהוא מובן להחזיר לו חחוב חסשיס דולרים כאשר היה אז והטלוה טוען שהוא רוצה זהובים כמו שכתוב בשטר, חעלח שם דחמלוח נאםן שההלואה חיחח על חשבון זהובים וכיון שערך אח השטר על חשבון זהובים חוי כעשא! דטים וטחויב לםלס לו הסך הנ״ל וציי! לנודע ביהודה (קטא סי׳ י״ד) ואורים זתוטים (סי׳ ם״ט ם״ק ה׳) אבל בשו״ח זסן אהרן וואלקין (סי׳ סל״ז) נשאל ג״כ בשאלה זו והעלה שיכול לשלם לו דולרים כיון שלא נפסלו מטבעות חרולרים וטח שנכתב בשטר זהובים הוא ספני שזה היה השער עיי״ש ובשאלות כזו האריכו חאחרונים ועפ״י חרוב עושי! פשרח.

שלחם כלום 23). טז דינא דמלכותא דינא יד) 24).

שעריה מצויינים בהלכה

. וסימן ע״ד. ק״׳ד, קנ״ד, קס״ב, ר״ז, רל״ו, ג2) שם סעיף ף, ו 24) סימן שס״מ ומימן ע״ג בשיך םקליס ת״ם, שנ״ו.

קצור שלחן ערוך קפג רו

קפג. הלכות מסי ממון. ובו ד סעיפים,

א אסור להזיק ממון חבירו אפילו על דעת לשלם, כמו שאסור לגגוב ולגזול על דעת לשלם 1), ואפילו לגרום נזק לחבירו בין כמעשה בין בדיבור אסור, כגון ראובן שמוכר סתורת לעובד כוכבים ובא שמעון ואמר לו שאינו שוה כל כך, אף על פי שחאמת כן אסור 2), וכל הגורם א) גזק להכירו ב) אפילו בעגין שפטור םדיגי אדם הייב

בדיגי שמים עד שיפייס את הכירו 3).

שעריפ מצוייניפ בהלפח א) וכל הגורם נזק להכירו עי׳ בש״ע חו״מ סי׳ שפ״ו) בדיני נרמא בנזקין ודינא דגרמי וחילוסי דינים שביניהם ועי׳ בשו״ת חות יאיר (סי׳ קם׳׳מ) כאורח שהלך לישן להדר משכבו ושבה לכבות נר שעוח המשולב והניהו דולק ונשרף השלחן וארנז עם כלי לבן מחויב לשלם לכעח׳׳ב כי אדם מועד לעולם. ועי׳ עוד בםפרו (סי׳ ר״ז) דאו* דדינא הוא דאם דץ בין חשמשות בערב שבת וחזיס עי״ז פמור חוא מתשלומין מפני שרץ ברשות לצרכי שבת כמש״כ בש״ע (סי' שע״ח סעי׳ ח׳) ס״ס אם רץ לקידוש חלבנה וםפני םרוצתו שפך כד שםן ושיכר חבלי חייב לשלם דאין לסדין כלל סרץ ביחשמ״ש בערב שבת דשם בחיל מובא משום דחוא םפק לילח עיי״ש וחובא בפת״ש (סי׳ שע״ח ם״ק אי) וכ״כ בעריך חשלחן (שם םעי׳ י״מ) דחוא חדין לשאר מצית א!* דמצוה לריץ לדבר מציה מ״מ אין לו לרוץ כ״ב עד שיזיק הוץ אם רץ לענין פקוה נפש או להציל מן הדליקה ומן המים וכיוצא ודאי

דמקרי רץ ברשות רהא הוכה עליו לרוץ בבל בהו ולא גרע מערב שבת. ב) נזק להכירו עי׳ לעיל (ה״ג סי׳ סל״ז ס״ס י׳) מה שכתבנו באם הזיס אתרוג מהודר אי יבול לפמור עצמו באתרונ פשוט ובשר שיש בזה פלונתא עיי״ש. ועי׳ בשו״ת אבני זברון (ה״ב סי׳ ם״מ) באהד שהיה לו זונ תפילין מםופר איש קדוש מדורות הסודמין והיו הביבין עליו עד מאד ופעם אהת השאילם ונגנבו סבית השואל ותובע המשאיל סכום עצום מפאת השיבתם שהם שווים לסהדרימ סכום כזה והשואל רוצה לפמוד עצמו בדמי תפילין כשרים ומהודרים ששווין לכל איש כשר, כתב דתלוי בםלונתא הנ״ל אי יכול לפמור עצמו באתרוג פשומ, והעלה לבסוף דאפי׳ להםוסקים שם דסהוייבים לשלם הוא רק כעוכדא דידהו שמיידי בגנב אבל השואל שלא פשע מג״ל להייבו לכן יכול לפמור עצמו בתפילין פשומים. ועי׳ בשו״ת טגחת אלעזד (ח״ר םי׳ ט׳) דמשסע שאיגו יכול לפמוד עצמו בתפילין

פשוטים עיי״ש.

3) סימן ל״נ סעיף a וסיסן שז׳׳ו סעיף ד, וםימ תי׳׳ח סעיף *.

קפג 1) סימן שע׳׳ח סעיף אי, 2) סימן שפ״ו סעיף ג׳.

» רח ק*ור שלחן מייד ק

כ אפילו מי שבא איזה נזק עליו אסור לסלקו מעליו אם על ידי זה יגרום שיבוא על הבית, בי אסור להציל את עצמו אפילו בגרםת 4), אבל קודם שבא הגזק עליו מותר לדהותו שלא יבא י ב גזק ממון ה עליו, אף על פי שעל ידי זה יבא על הכית, כגון אמת המים שבא לשטוף שדהו, עד שלא גכגסה לשדהו מותר לגדור בפניה, אף על פי שעל ידי זה היא שוטפת שדה הבית. אבל טשגכגםה לשדהו אסור להוציאה בעגין שתגיע לשדה הבירו, שכיון שהגזק מוטל עליו איגו

ת 5) י ב רשאי לסלקו מעליו ולהטילו על ה ג וכן חיל מלך שבא לעיר ובגי העיר מהוייבים ליתן להם אכסגיא, אסור לאהד ליתן שכר לשר ההיל לפטרו, כ• על ידי זה יגרם גזק לישראל אהר, וכן ככל שאר עגיגי טםים אסור להשתדל אצל השר לפטרו אם על ידי זה יכביד על אהרים, והעושה כן נקרא טםור6)

ד אסור לטםור ישראל ביד עובד כוכבים ג) בין גופו בין מםוגו, בין במעשה בין בדיבור, להלשין עליו או לגלות מצפוניו וכל הטוםר אין לו הלק לעולם הבא.ואפילו רשע ובעל עבירות אסור למוסרו לא גופו ולא ממוגו ואפילו הוא מצר לו ומצערו תמיד בדברים, אבל אם הבירו מוסר אותו ואי אפשר לו להציל את עצמו אלא על ידי שימסור אותו

. ( מותר 7

שערים מצויינימ בהלכה נ) אסור למסור ישראל ביד עכו״ם בפתחי תשובה (חו״ם סי׳ ע״ח ס״ס י״ט) חביא משו״ת פנים מאירות (ח׳׳ב סי׳ סנ״ח) באם יש אומדנות חמוכיחות על אחד שעשה את מעשה הננבה אי מותר למסרו בערכאות ליסרו עד שיודח וחעלח שמותר ליסרו סצת אבל לא למסרו עיי״ש ובירחון ״חמאור״ דנתי באריכות בענין רוצח במחנות חשםד בעת חנאצים אי מותר למסרו למלכות וחראיתי לבסוף לדברי חרםב״ם (חובל וטזיס פ״ח ח״י) דדוסא אם חוחזס עוד ברשעו ימסרו אותו ובלא״ה לא וכ״כ הטו״ז (יו״ד סי׳ סנ״ז ס״ס ח׳) וכ״כ בשו״ת חות יאיר (סי׳ סם״ו) על מעשח כזו וחעלח דלםסת אסור אלא אם נתפס אין לחשתדל לחצילו. וחנח כעת דאיתי בפתחי תשובח (חו״ט סי׳ תכ״ו ס״ס א׳) שחביא שם סשו״ת צמח צדס באחד שנחרנ ונודע טי חוא חרוצח ויכולין לחנסם טטנו אם חחיוב על סרובו של חנדצח לרדוף אחר חרוצח לחעסידו ברין וחעלח דטחויב לעשות כן וכתב טעשח רב שחיו נוחנין בך לידע שאין רטן חפסד עיי״ש אבל באמת ע״כ טיירי נמי

שיש לחוש שמחזיס עוד ברשעו ובבח״נ ודאי יש למםרו כנ״ל.

6) וזו״מ םיפן קס״ג סעיף ד. 7) סימן שפ״וו סעיף ס׳,

4) פימן שפ״ ח סעיף בי. 5) ירושלמי ביק פ״ג היא.

קצור שלחן עריו קפג רם

ה אסור לכנוס לתוך שדה ניר של חבירו מפני שחוא דש נירו ומקלקלו 8).

ו אסור לעמוד על שדה הכירו להסתכל בה בשעה שהיא עומדת בקמותיה, שלא יזיקנה בעין הרע ד). ומכל שכן שאסור להסתכל בהכירו, בענין שיש לחוש שיזיקו בעין הרע. ואפילו בעסקיו ובמעשיו שאין בהם השש היוק עין הרע, אם עושה בביתו וברשותו אסור לראות שלא מדעתו, שמא אינו הפץ שידעו אהרים ממעשיו ועסקיו 9),( ודרך ארץ הוא כשאהד רואה שהכירו עוסק במלאכתו יברכהו ה

(w ויאמר לו תצלה במעשיך

ז אפילו לעשות ברשות שלו דבר שהוא מזיק לשכנו אסור, לא יניה בהצירו סמוך לכותל של הכירו, כל דבר שיש בו תמימות ומוציא הבל ומזיק את ההומה כגון זבל וכדומה, אלא אם כן חרחיק שלשה טפהים, וכן צריך להרהיק שלא לשפוך מים סמוך לכותל הכירו, ולכן צגור המקלה מן הגג צריך להרהיקו מכותל הכירו שלשה טפהים, ומכל שכן שלא לשפוך עביט של מי רגלים כסמוך לכותל הכירו, ולהשתין מים סמוך לכותל הכירו, אס הוא כותל של אכגים או של עץ בלי טיט, די כשםרהיק טפה אהד, ואם היו האבגים צהיה סלע אין

שעריפ מצוייניפ כהלכה

ר) שלא יזיקנה בעין הרע וזה נקרא חיזק ראייה ופסור על זה ויש עוד היזס שאינו ניכר כגון שעירב יין נסך ביינו וכדומה והייב במזיד כמש׳׳כ בש״ע (הו״מ סי׳ שפ״ה). ועי׳ בשער המלך (הובל ומזיק פ״ז ה״ג) רחתוחב כף הולבת בקדירה של הכירו ואסרו אי חייב לשלם והעלה דאף אם חוי מזיר פטור דלא שייך חכא דין חיזק שאינו ניכר שחייבין במזיד והביא ראיח ממהרש׳׳ל בים של שלמח (טרק חגוזל קמא סי׳ ב׳׳ח) עיי׳׳ש אבל עיין בפמ׳׳נ פתיחה הכוללת (הנחגת או״ח שגי אות ג״ר) שכתב דחתוחב כף של איסור לתוך חיתר של חבירו שוננ פטור טזיד חייב ואם חיח באיגו

טינו שנרנש בו חטעם מסופק שם אי חוי כחיזק גיכר שחייב.

ת) שהכירו עוסק במלאכתו יברכהו ואפי׳ לעכו״ם ואפי׳ חוא עוסק בטלאכח שאסורח לישראל בנון בשבת או בשביעית כיון דאין חעכו״ס טוזחר על זח אבל כשישראל עוסק בסלאכת איסור אסור לו לוטר כך (טג״א

וטחחש׳׳ק או״ח סי׳ שמ״ז ס״ס די).

8) אויח סימן שי״ב סעיף סי. קנ״ד סעיף גי. 9) חו״מ סימן שע״ה סעיף ה׳ ועיין סימן 10) או־ח סימן ש0״ז סקיד במג״א.

די קצור שלחן ערוך קפד

צריך לחרחיק כלל, ומשתין אפילו על חכותל, ואם הוא כותל של לכנים או של עץ מחופה בטיט, צריך לחרחיק שלשח טפחים ״).

<<m>-

ספד. הלכות נזקי הגרוש. ובו יי׳א סעיפים.

א אסור לאדם להכות את חבית, ואם חכחו עוכר בלא תעשח שנאמר 1) אם בן הכות חרשע וגו׳ ארבעים יכנו לא יוסיף וגו׳ אם הקפידה תורה בהכאת הרשע שלא להכותו יותר על רשעו, קל והומר בהכאת צדיק. וכל המרים יד על הכירו להכותו אף על פי שלא הכהו נקרא רשע שנאמר 2) ויאמר לרשע למה תכה רעך, למה הכית לא נאמר אלא למה תכה, אף על פי שעדיין לא הכהו נקרא רשע. וכל מי שהכה את הכירו היה מוהרם בהרם הקדמונים») ולא צרפוהו למנין עשרה לכל דבר שבקדושה, עד שהתירו לו בית דין את ההרם כשקבל עליו לשמוע דינם ן), ואם אחד הכה אותו או לישראל אהר,ת מיד מכהו אלא על ידי שיכה י ואי אפשר להציל את עצמו או את הב

אותו מותר לתכותי4). ב אפילו משרתו שאינו שומע בקולו אסור להכותו, אבל מותר להכות בניו הקטנים או יתום שהוא מגדל בתוך ביתו כדי להדריכם

בדרך ישרה שזהו טובתם 5).

שעריפ מצוייניפ כהלכה

א) היה מוהרם בהרם הקדמונים ובשו״ת חתם סופר (חו״מ סי׳ קפ״ב) כתב על דבר איש רע שחבח לב! תורח ונסתפק השואל אי מותר לענות אחריו אמן וקדושח כשמתפלל זח חרשע לפני חתיבח העלח שם כיון רבעוח״ר אין איש שם על לב וכל חציבור עומדים עור על ימינו ולשחוק יחיח אם יורע שיש יחידים שאין עונים אחריו אמן וקדושת אין בידינו להעמיד חדת על תילו ואם באנו לרון כמוחרמים כל חמחוייביס נידוי עפ״י תקנת רבותינו ז״ל אז בזה״ז לא נוכל להתעסק עם רוב בנין אנשי הדור חזח. ומובא בפת״ש (סי׳ ת״כ ס״ק אי) וכ״כ בעריר חשלחן (שם סעי׳ ב׳)

דרבו עזי פנים שמבזים ת״ח ואין ידינו תקיםח ועונים אחריהם אמן.

3) ווו״מ סימן ת״כ סעיף א׳. 4) סימן תכ״א סעיף י״נ.

3) ש״ע החיש.

11) חו״מ סימן קניה סעיף ד, ה׳. ד. קפד 1) דברים כיה ב׳.

2) שמות ב׳ י״ג.

קצור שלחן עייר קפד ריא

ג צריך ליזחר שלא לחשליך שברי כלי זכוכית וכדומה במקום שיוכלו לחזיק 6).

ד אם יש לשכנו חולי חראש רח״ל, וקול חחכאח מזיק לו, לא יכתוש אפילו בביתו ריפות וכיוצא בחם, דברים שקול הכאתם מגיע

בבית שכגו ומזיק לוד). ה יש עוד חרבח דברים בעגין גזקי שכגים או לבני רשות הרבים, והכלל חוא שאסור לעשות שום דבר אפילו ברשותו ומכל שכן ברשות הרבים דבר שיכול להגיע ממגו איזה היזקב) לשכגו או להעוברים ברשות הרבים, אם לא שפשט המגהג שעושה כן כל מי שרוצה. שהרי זה כאלו מהלו כל אגשי העיר כדי שיוכל כל אהד

לעשות כן כשיצטרך לזה הוא או בגו אהריו8). ו המבעית את הכירו כגון שצעק עליו מאתריו, או שגראה

לו באפילה וכיוצא בזה הייב בדיגי שמים 9). t ההובל בהכירו, אף על פי שגתן את הממון להנחבל מה שגתהייב לו עבור ההבלה, וכן גנב או גזלן אף על פי שהחזירו או שלמו, מכל מקום אין מתכפר להם עד שיבקשו מהילה!) מאת הגתבל או הגגזל או הנגגב על הצער שהיה להם, והם ימתלו ולא יהיו

אכזרים 10). ח הרואה את הכירו בצרה רה״ל, ויכול להצילו הוא בעצמו או לשכור אחרים להצילו, חייב לטרוה ולשכור ולהצילו, והוזר וגפרע ממגו אם יש לו, ואם אין לו מכל מקום לא ימגע בשביל זה ויצילו

שעריפ מצוייניפ פהלפה ב) להגיע ממנו איזה היזק ובערוך השלה! (סי׳ תי״ז סעי׳ ט׳) חביא עוד מתוספתא (ב״ט םי״א) כטו שאסור לעשות נזק לרבים בן אסור לטנוע טובה טהם כל מי שהוא טשועבד להם לעשותה טי שהוא בלן או ספר או נהתום ואי! שם אהר אלא הוא והגיע שעת הרגל ומבקש לילך לביתו

יכולין לעכב על ידו עד שיעמיד להם אהר תהתיו וכוי. נ) עד שיבקשו מהילה כתב בערוך השלה ן (סי׳ תב״ב סעי׳ ב׳) דבהבלות די כשבקש טטנו טהילה אףי בינו לבין עצטו אבל בהרו&ים ונדופים

אם הרפו ברבים צריך לבקש טטנו טהילה ברבים שיאטר שקר דברתי.

9) סימן ת״כ סעיף ל״ב. 10) סימן חכ״ב, ועיל סימן קל׳״* סעיף ד.

6) סימן וזס״ו וסימן תי״ז. 7׳ מימן קניה סעיף ס״ו.

8) שם וסימן מי״ז סעיף אי.

ריב קגיי שלחן מייד קפד

בממון שלו, ואם נמנע עובר על לא תעמוד על דם רעדי). וכן אם שמע מאיזה רשעים מחשבים רעח על חבירו, או טוסנין לו פח ולא נילח אזנו לחודיעו, או שיכול לפייסם בממון בנלל חבית, ולהסיר מח שבלבבם ולא פייםם, וכיוצא בדברים אלו עובר על לא תעמוד, וכל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם ( על דם רעך״

מלא 12). ט מי שעוסק בזיופים ויש לחוש שיסכן בזח רבים, דינו כמו רודף ומתרין בו שלא יעשח, ואם אינו משגיח, מותר למסרו למלכות ולומר שאין אחר מתעסק בזח אלא פלוני לבדו, וכן יחיד שמעלילים

עליו בנללו, יכול לומר לחם אני איני עושח אלא פלוני לבדו״). י חיו גוחגין ששבעח טובי חעיר דגין דיני קנסות, כגון על) וחירופים וכדומח ואין לחם לעשות דבר בלי בית דין, כי חבלות ה יש בענינים אלו חרכח חילוקי דינים, ואין לעשות יותר מן חראוי

על פי הדת, ואל יהי קל בעיניהם כבוד חבריות14).א מעוברת שהיא מקשה לילד, כל זמן שהעובר בתוך מעיה, י סותרין להתכו בין בסם כין ביד, שכל שלא יצא לאויר העולם אין שם נפש עליו, ובשביל להציל את האם מותרין להתכו, משום דהוי

שעדימ מצוייניפ פחלפה

ד) לא תעמוד על דם רעך בםמ״ע (חו״ט סי׳ ו1כ״ו ס״ס ב׳) דן שם בענין אי טהויב להכניס עצמו בספק סכנה בשביל הצלת הכירו והביא שם דברי הירושלמי דטהויב להכניס בספק סכנה. ועי׳ בפתהי תשובה (שם ם״ק בי) מש״כ שם ובשם הרדב׳׳ז בתב דםפיקא דידיה עדי!* מודאי דחבריה אבל הוא סיים דצדיך לשקול היטב הענין ולא לדקדק ביותר ולשמור עצמו יותר מדאי שבל הטדקדק עצטו בך טון* בא לידי כך בטו דאטרינן בש״ם (ב״ט ל״נ). ה) בנון על חבלות בשו״ת שבות יעקב (ה״נ סי׳ ק״ס) כתב אודות מלמד שבעם על תלמידו בשביל למודו והכה אותו עד שחבל בו פסק שם דאינו הייב בד׳ דברים צער שכת ריפוי ובושת במו שהדין הוא דפטור סנלות אם הסית אותו ה״נ בענין ד׳ דברים ואוי דבשו״ת חראנ״ח (ה״א סי׳ קי״א) בתב דשליה בי״ד שחכה ספני בעם חייב מ״מ הכא בת״ח דאורייתא הוא מרתהא ליח והוא צער נתל כשלומד עם תלמיד ואינו משים לב על למודו יש לםמדו מהד׳ רבדים אלא למנדר סילחא על להבא פסק שם שישלם

שכר הרופא. והובא בטת״ש (סי׳ תכ״ד אות ד׳).

A** סעיף n״wr 13) סימן xm 14) סימן ב׳ וגמור

11) סימן תכ-ו. 12) מהדרין ל״ו.

קצור שלחן סייד קפח ריג

ליח כמו רודף אחר חבירו לחרגו, אבל משחוציא ראשו אין נוגעין בו, שאין דוחין נפש מפני נפש ו) וזחו טבעו של עולם 13).

קפה. הלכות שאלה ושכירות. ובו ר סעיפים.

א חשואל או חשוכר בחטח או טטלטלין מחבירו, אינו רשאי לא לחשאילם ולא לחשכירם לאחר שלא טדעת בעלים, אפילו ספרים שיש מצוח בחשאלתן, אין אומרים טן חםתם ניחא לבעלים א) שתעשח מצוח בממונם ב), כי שמא אין רצונם שיחא דבר שלחם ביד אחר, שאינו נאמן בעיניחם, אכל מותר לחשואל ספר לחניח לאחר ללמוד

שעריפ מצוייניפ פחלפח

ו) שאין דוחין נפש מפני נפש עי׳ בתום׳ חגרע״א (אהלות םווי פ׳׳ז) הביא בשם פנים מאירות (ה״ג םי׳ הי) ראם ידוע ששניהם יטותו מותר להציל האשה וצריך להתיישב עור וכן הובא זה בפת״ש (םי׳ תכ״ה ם״ס בי) ובשו״ת מהנה חיים (מהד״ת חו״מ םי׳ ני) כתב דאסור להרונ את הולד אלא האשה בעצמה מותרת להציל נטשה ולהמית הולד. ובשו׳׳ת מחר׳׳ס שיק (יו״ד סי׳ קנ״ח) דהה דבריו ונומה להתיר אלא שכתב שאין להאמין להרופאים כ״כ במה שאוסרים דשניהם ימותו אלא כשאומר ברי לי אז אין למחות בידו ובשו׳׳ת בית יצחק (יו״ד חייב םי׳ קם׳׳ב) הביא דבריהם וסיים

דלרינא צ״ע ונס בעי ב׳ רופאים ואז חמיקל יש לו על מי לסמוך. א) אין אומרים ניחא לבעלים רלא אטרינן סברא זו דניחא ליח לאינש לטעבר סצוח בםטונו אלא בדבר טועט ולא בספרים שדרכן לחתקלקל בליסורם ולכן יש לחחיר לחשאילו לעיין בחם בלבד ולא ללטוד בשקידח

(ערוך חשלחן חו״ם םי׳ שס׳׳ב). ב) שתעשח מצוח בממונם עי׳ בחלכות קטנות (ח״א םי׳ ע״ט< באם לקח שופרו של חבירו ותקע בו ונסדק פטור טלשלם דכיון דניחא ליח לאינש למעבד מצוח בממוניח יורד ברשות מקרי וחו״ל במתח מחטת מלאכח. ובספר תולדות ארם מביא שם מעשח מחנאון ר׳ זלמן תלמיד חנר״א ששאל םםר מאחר ואחר חחזרחו ליד בעליו היח חםפר נתקלקל מפני שלמד בו בשקידה נפלאה ודיבר המשאיל עם ר׳ זלטן קשות על זה וחשיב לו לא שאלתי חםפר לעמוד על חקיר כי אם לעשות מלאכתו וחוא טחטת סלאכת נתקלקל רכן אמרינן בש׳׳ם (ב״מ צ״ו:) דאמר ליח לאו לאוקמי בכילתא

שאילתא עיי׳׳ש.

is) סימן תב״ה מיף גי.

ד קפח י י שלחו מי ריד קצו

בו בתוך ביתו, ובלבד שלא ילמוד רק יחידי ולא שניחם ביחד. ואם ידוע שדרכן של חבעלים לחאםין לזח השני בדברים כאלו, מותר

השואל להשאיל לו והשוכר להשכיר לו ו). ב מצוה לתת שכר פעולת שכיר בזמנו, ואם איהר עובר כלא תעשה, שנאמר 2) ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש, וכמו כן מצוד. לתת שכר בהמה או כלי בזמנו, ואם איחרו עובר בלאו שנאמר 3) לא תעשוק שכיר עני ואביון וגר ביומו תתן שכרו. ואיזהו זמנו, אם כלתה המלאכה ביום, זמנו כל היום, ואם עכר היום ולא נתן לו, עובר על ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש, ואם כלתה המלאכה לאתר שיצא היום ונכנס הלילה, זמנו כל הלילה, עבר הלילה ולא נתן עובר על לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר. וכן שכיר שבוע, שכיר הורש, שכיר שנה, יצא ממלאכתו ביום יש לו זמן כל היום, יצא ממלאכתו

כלילה יש לו זמן כל הלילה ולא יותר 4) ג וכן אם נתן טליתו לאומן ג) לתקנה בקבלנות והביאה לו כיום, יש לו זמן כל היום בלבד. הביאה לו כלילה יש לו זמן כל הלילה כלבד. אבל כל זמן שהמלית ביד האומן אף על פי שנגמרה וכלתה מלאכתו, אין הבעל בית עובר אפילו היא אצל האומן כמה ימים, ואפילו הודיעו שיביא לו מעות ויטול את שלו מכל מקום אינו עובר 5). ד אינו עובר משום בל תלין ולא תבא עליו השמש, אלא אם כן תבעו השכיר ויש לו מעות ליתן לו, אבל אם לא תבעו השכיר או שתבעו ואין לו מעות אינו עובר 6). ומכל מקום מדת הסירות היא. ( ללות ולפרוע לשכיר בזמנו, כי הוא עני אליו הוא נושא את נפשו 7 ואותן שדרכן שלא לפרוע לחפועלים עד לאחר החשבון, ואפילו תבעו

שעריפ מצוייניפ פהלכח

נ) וכן אם נתן טליתו לאומן עי׳ מש״כ בפח״ש (חו״ם סי׳ של״ט ס״ס ני). ונראה משם דדוסא אם נתן טליהו לתסנו דהטלית הוא של בעה׳׳ב ולא של האוטן וכמו כן טי שסנה םהורה ונותן להחייט לתפרו אז עובד בבל חלין אבל אם ההייט בעצטו נותן הטהורה ותפרת דמי לסכר ואין עובר

בבל תלין.

רס״ז 4) חויפ סיםן *ליס סעיף אי, גי. 5) שם העיף ר. 6) שם סעיף י,

7) הרש״! כעס האו״י ז־ל.

קפח 1) חו-מ סימן שפ״ב, וסימן םעיף כי.

2) דברים כ״ו ט״ו, 3< שם כ״ד י״ו.

קצור מלחן עייר קהה רמו

ממנו דבר טועט שבודאי טגיע להם, טכל מקום אינו עובר כיון שידוע שדרכם כן ועל דעת כן נשכרו אצלם 8).

ה שכיר שעשה מלאכה לבעל הכית והפסידה אפילו בפשיעה, באופן שעל פי הדין הוא תייב בתשלומין, מצות על כעל הבית להכנם לפנים משורת הדין ולמהול לו, שנאמר 9) למען תלך בדרך טובים, ואם השכיר עני הוא ואין לו מה יאכל מצוה ליתן לו שכרו, שנאמר 10) וארהות צדיקים תשמור, וזו היא אורה צדיקים לשמור דרך ה׳ לעשות

צדקה ומשפט לפנים משורת הדין 11). 1 כדרך שבעל הכית מוזהר שלא לגוול שכר העני ולא לאהרו, כך העני טח הר שלא יבטל ממלאכת בעל הכית, וחייב לעבוד בכל כהו כמו שאטר יעקב אבינו עליו השלום 12) כי ככל כהי עבדתי את אביכן. לפיכך אין הפועל רשאי לעשות מלאכה בלילה ולהשכיר עצמו ביום (שכבר נהלש מהלילה 13) וכן אינו רשאי לעשות מלאכה בבהמתו בלילה ולהשכירה ביום 14) ואין הפועל רשאי להרעיב ולסנף עצמו, שהרי מהליש כהו ולא יוכל לעשות מלאכת בעל הבית כראוי 15). וכן

הוא דין המלמד ד) עיין לעיל סימן קס״ה םעיןז י״ב

שעריט מצוייניפ בהלכה ד) דין המלמד עי׳ בשו״ת דובב מישרים (סי' ע״ה) באהד שהשכיר דירה וכעת לוטר שם השוכר עם תלמידים וטוען המשכיר שלא השביר לו רק בתורת דירה סתם אבל לא לעשות שם בית תלמוד והעלה שאין יבול לעכב דהוי דברים שבלב ואף דהוי אוטרנא רסוכח דהרבה טספידים על זה, ט״מ כיון שעס״י דברי חז״ל יש םנולה שכל בית שנשמעים בו ד״ת אינה נהרבת ואינה נשרפת כטבואר בש״ס (עירוכין יה.) וטטילא יש לוטר ריש נם בני אדם שחפצים להשכיר לצורך זה ואם הוא אינו רוצה היה לו לפסוק וכיון שלא פסק הוי דברים שבלב. ועי׳ בש׳׳ע (חו״ם סי׳ קנ״ד סעי׳ ב׳) ראם חשוכר מביא קרוביו ומיודעיו לשכון עמו ביחד יבול המשכיר לעכב ואם הם סמוכים על שלחנו אינו יכול לעכב. ועי׳ עו״ש בדיני דיורין

ואכםנאים.

8) שם סעיף ט׳ ובסמ״ע סקי״ח. 12) בראשית ל-א ד. 9) משלי ב׳ כי. 13) סימן מל״ז סעיף י״ט כ׳.

10) שם. 14) סימן שיו סעיף ד. 11) ווו״מ סימן שיד ורז״ש מגמ׳ ב״מ ם״ג 15) סימו שליו סעיף י״מ.

רגוז ק«ור שלחן קרוד קפו

קפו הלכות לא תחסום. ובו ד׳ סעיפים.

א כל המונע את הבהמה מלאכול כשעת מלאכתה לוקה, שנאמר 1) לא תהסום שור בדישו, אהד שור ואהד כל מיני בהמה והיה בין טמאים בין טהורים, ואהד הדישה ואהד כל שאר מלאכות של נידולי קרקע, ולא נאטר שור בדישו אלא בהווה, ואפילו הסטה בקול

דהיינו שצעק עליה ועל ידי זה לא תאכל הייב טלקות2). ב ישראל הדש אפילו בפרתו של אינו יהודי ותבואה של אינו

יהודי, עובר משום לא תהםום3). ג אם הבהמה אינה יכולה לאכול מפני שהיא צמאה צריך

להשקותה 4). ד בהמה שהיא עושה בדבר שהוא רע לבני מעיה מותר להסמה,

שלא הקפידה תורה אלא על הנאתה והרי אינה נהנית 5)

*tm*>•

קפז. הלכות אבידה ומציאה ובו ה׳ סעיפים.

א הרואה אבידת ישראל הייב ליטפל בה להשיבה לבעליה, שנאמר!) השב תשיבם. וכן כל ממון של הכירו שאדם יכול להציל

שלא יאבד הייב להציל והוא ככלל השבת אכידה ג). ב אף על פי שמן הדין במקום שדוב עובדי כוכבים מצויים א) אפילו נתן כה ישראל סימן אינו הייב להחזיר משום דמםתמא כבר

שעריפ נמוייניפ בהלכה

א) במקום שרוב עכו׳׳ם מצויים עי׳ בשו׳׳ת חתם סופר (או״ח סי׳ מ׳׳ר) בטי שיש לו חנות פתוחח לרח׳׳ר ושכיחי שסח עבו׳׳ם וטצא שטה משרתו כיס עם טעות חעלח שם דזכח בו חט׳ערת ולא אסרינ! רחצרו סונח לבעח״ב אלא חיכי דאין רביס מצויין שם אבל חכא דרבים מצויין שם וחוא לא ידע מחמציאח זבח בו חמשרת ומר. שאומרים דטנהנ חוא דמציאח משרת

לבעח׳׳ב הבל יפצו פיהם עיי״ש.

קפו 1) וברים כיה ד. 5) שם סןיף ך, 3) וזו-ס סימן שליח סעיף ג׳, ך. קפז 1) וכריס כיב א׳.

3) שם סעיף ה«, 2) רניט סעיף א׳. 4) שם סןיף ף.

קצור מולחן ערוף קשז ריז

( נתייאש חימנח, מכל מקום מוכ וישר לעשות לפנים משורת הדין נן על זח, ואם המוציא הוא עני לחחזיר לישראל שנתן בח סימן, וכמי ובעל חאבידה חוא עשיר, אינו צריך לעשות לפנים משורת חדין. ובמקום שיש דינא דמלבותא לחחזיר אבידח חייב בכל ענין לחחזיר3), ג כל חמוצא אבידח!) בין שיש בח סימן בין שאין בה סימן, אם מצאח דרך חנחח כנץ מלית וקרדום בצד חנדר, ואפילו יש להסתפק

אם תניחם שם בכוונח או אבדם שם, אסור לינע בחם 4). ד מי שחוא זקן מכובד ומצא אבידח, וחוא דבר מבוזח שאפילו היה שלו לא היה נומלו להביאו לביתו, משום דחוי ליח בזיון, אינו הייב ליטפל בה. ומכל מקום יש לו לעשות לפנים משורת הדין וליטפל

בה אף על פי שאינה לפי כבודו 3). ה מצא טציאה ואינו יודע טי אבדה, כין שיש בה םיטן או אין בה סימן, יש בענינים אלו הרבה תילוקי דינים ויעשה שאלת הכם

איך יעשה 6),

שערים מצויינימ גחלכח ובחור שססיר על שלחן אביו ומצא מציאה הרי היא של אביו ובן אס הרויה בסחורח או במלאכח כםש״כ בש״ע (חו׳׳מ סי׳ ע׳׳ר סעי׳ בי). ועי׳ בשו׳׳ח פרי חשדה (ה׳׳ב סי׳ י׳׳נ) במעשה שהיח בחור לומד בישיבה ואביו שלח לו כל חצמדכותו וסגח חבחור לו שמר־גורל וחצליח בגורלו

וחרויח איזח אלפים שכתב שם דדבר פשוט חוא דשייך לאביו. ב) לעשות לפניט טשורת הדין בשו״ת אסרי יושר (ח״ב מי׳ ג״מ) גסתפס שס אודות הספרים ששללו החיילימ בעת חמלחמח והיו מעותדימ לאיבוד ויש שקנו מהחיילים חססרים ויש שחיו חפסר מוגח בחוצות אי מחויג המציל והמוצא לההזירס להבעליס ונומה לומר דהוא כמציל מזומו של ימ וא״ב מצד חדין הוא של הסונים והמוצאים ומצד הישר והמוב ישיכ לכעליחמ

ולא העלה בזח שום דבר ברור עיי״ש. ג) כל המוצא אבידה כתב חמג״א (או״ח סי׳ סג״ד ס״ס כ״ג) באם מצא דבר בחצר ביחכג״ס זכח בו ולא אסרינן דחצר ביחכנ״ס סוגח לחקדש דחא חצר סוגה הוא מטעם יד ואין יד להסדש. ועי׳ בחידושי חגרע״א והגהות חת״מ שמ דמפסטק סצת בדין זח ובסשגח ברורח (שם ס״ס ג״מ) כתג דספר

סגן גבוריס כתב דיש בזח דעות בי? חראשוגיפ.

$) רס״ג סעיף זי ג׳. ») רס־ז ודו׳*• סעיף כ״וג

3) מח• ה׳, ד. 4) י׳׳ס סעיף 9י.

ריח קפח קצור שלחו עיין* קפח

קפח. הלכות פקדון. ובו ה׳ סעיפים.

א חמפקיד מעות אצל חבית, עתח בזמן חזח שכל עסקינו במשא ומתן וחכל צריכין למעות, מן חםתם נתרצח חמפקיד שחנפקד,(K יוציאם כשיצטרך, ולכן מותר לו לחוציאם וחרי חן אצלו כמו מלוה אלא אם כן גילת המפקיד דעתו שאין רצונו בכך, כגון שחתטם או

קשרן בקשר משוגה, אז אין חנפקד רשאי לחוציאןב) 1).ת אסור לחגפקד לחשתמש י ב חםפקיד שאר חפץ אצל חב בחפץ זח לצרכו, ואןז על פי שאין חחפץ מתקלקל כלל בתשמיש זח, מכל מקום חוי שואל שלא מדעת, ושואל שלא מדעת גזלן חוא ג). ואמ ידוע בבירור שאין חמפקיד מקפיד עליו מותר, ויש אוסרין גמ בזח משום דפקדון אפילו בדבר שאין מדרך בני אדם לחקפיד אסור, משומ

. ( 2 ר י ם ח ח דחוי שולח יד בפקדון גם בכחאי גונא ויש ל נ חייב לשמור את חפקדון באופן חיותר טובו) כפי חדרך לשמור חפצים כאלו. ואפילו אם חוא אינו מדקדק כל כך בשאר חפצים

שלו, בפקדון חייב לדקדק יותר 3).

שעריפ מצויינים פחלפח א) וחרי חן אצלו כמו מלוח והייב באהריותז בננבה ואברה אפי׳ קורם שנשתמש בהם ואס כבר נשתמש בהם הייב נם באונםיז (ש״ע הו״מ סי׳ רצ״ב סעי׳ ז׳). ואם נפסלה הטטבע הייב לשלם מטבע היוצאת באותה

שעה (ש׳׳ך שם ס״ס ט׳). ב) אז אין חנפקד רשאי לחוציאן ולכן פטור באחריותן והוא

שיטטנם במסום משוטר (ש״ע שם), נ) ושואל שלא מדעת גזלן חוא ואם הפסידו אצלו ספר וחנססר הוא תלטיד הכם ואץ לו ספר בוה טותר לסתת ולהעתיס טטנו (ש״ע סי׳

רצ״ב סעי׳ כ׳). ד) לשמור פקדון באופן חיותר טוב בשו״ת יר יצהס (ה׳׳ב סי׳ סע״ו) נשאל באחד שנסע לטסום פלוני ונתן לו הבירו טלית שיסה אתות על הטסוטות שםוכנים בטסילת לחוליכו לבנו חרר שם ובנסעו חניחו טי חברזל לזח וכשיצא משם לירד לעיר שבח את חטלית ונאבד ונסתפס שם חשואל אי שכחח מיחשב כםשיעח או לא וחשיב רשכחח לא טיחשב כפשיעח אלא שיש לחשוש אולי שלח בו יר מצר אחר לבן אם טאטינו שלא שלח בו יד

אז מצד חשכחח לא מיחשב כפשיעח.

קפח 1) סימן ר1״ב סעיף ד וסמ״ע םקי״ח 2) שם, ובש״ע הרו״ש סדיף כ״ח. בשם המרדכי. 3) סימן ר2״א סעיף י״ג.

קצור שלחן ערוף קפט רימו

ד אין חנפקד רשאי לחפקיד את חפקדון ביד אחרים י.) אפילו כשרים ונאמגים יותר ממגו, אלא אם כן חמפקיד גם כן רגיל לחפקיד

דברים כאלו אצלם 4). ה כשבא לחחזיר את חפקדון לא יחזירו לאחד מבני ביתו של חמפקיד שלא מדעתו, וכן כשבא לחחזיר לו איזח חפץ שחשאיל לו או לפרוע חובו. אבל יכול לחחזיר לאשתו, כי מן חסתם חיא גושאת

ונותגת בתוך חבית וחבעל מפקיד כל אשר לו בידח 5).

קפט. הלכות פריקה וטעינה. ובו ו׳ סעיפים.

א מי שפגע בחבירו ובחמתו רובצת תחת משאח, בין שהיה עליח משא חראוי לח בין שחיח עליח יותר ממח שראוי לח, חרי זח מצוח לסייעו לפרוק מעליח שגאמר!) עזוב תעזוכ עמו, ולאחר שפרק לא יגיח את חבירו בצער וילך לו, אלא יעזור לו לחזור ולטעון עליו שנאמר 2) חקם תקים. ואם חגיח את חבירו ולא פרק ולא טען, ביטל מצות עשחא) ועבר על מצות לא תעשר. שנאמר 3) לא תראה את

חמור אחיך ונו׳ 4). כ פרק וטען ב) וחזרח ונפלח חייב לפרוק ולטעון פעם אחרת

שעריט מצוייניט טחלגח ה) לחפקיד חפקדון ביד אחרים אבל לבני ביתו בנון לאשתו ובניו הגדולים מותר למסרם דבל המפקיד על חזח אשתו וב׳׳ב הנתלים הוא

מפקיד (ש״ע סי׳ רצ״א סעי׳ כ״א). א) ביטל טצות עשח ואם הוא חכם אינו רשאי לזלזל בתורתו הואיל

ואינה לפי כבודו פטור כדלעיל (סי׳ קפ״ז סעי׳ די). ב) פרק וטען ובזםנינו שנוסעים וטוליכים משא בענלות אם פנע בענלה שנשקעה ברפש וטים סהויב לסייע לפרוס המשא ולהוציא את הענלה לםקום יבשה וזהו טצות פריקה ואה״כ להטעינו כראוי וכן אם נשברת אופן טחענלח וכיוצא בו מחויב לסייע ולתקן בכל םה דאםשר וזהו נ״כ טמצות

פריקח וטעינח (ערוך חשלחן סי׳ רע״ב).

4) שם סעיף כ״ו. 2) דברים כ״ב ד. 5) שם סעיף כ״א בהגה, ועיין ש*ו סימן 3) שם.

ע״ב סקל״ו. 4׳ סימן רע״ב סעיף אי. קפט 1) שמות כ״ג הי.

רכ קצור שלחו עיין• קסט

ואפילו מאה פעמים, שנאמר עזוב תעזוב, הקם תקים עמו, לפיכך צריך לילך עמו עד פרסה שמא יצטרך לו, אלא אם כן אומר לו בעל המשא

איני צריך לך ג). ג מצות פריקה צריך לעשות בהנם, אבל לטעון אינו מהויב אלא

בשכר וכן בעד מה שהולך עמו מהויב לשלם לו 6). ד בהמת עובד כוכבים אם היה העובד כוכבים מהמר אהר בהמתו, בין שהמשא הוא של ישראל בין שהוא של עובד כוכבים. אינו הייב רק לפרוק משום צער כעלי היים, ויכול לקכל שכר על זת, אבל לטעון אינו הייב כלל, רק אם איכא משוס איבה, ואס אין שם העובד כוכבים אלא ישראל מהמר אהר הבהמה הייב נם כן לטעון משום צער הישראל, וכן בהמת ישראל והמשא של עובד כוכבים הייב

לפרוק ולטעון משום צער הישראלל). ה כתיב 8) כי תראה המור שונאך ג) רובץ תהת משאו וגו׳ שונא זה לא טשבעה עטטיס הוא (שהרי אינם בטצות טעינה ופריקה אלא טשום צער בעלי היים) אלא טישראל, והאיך יהיה ישראל שתא לישראל, ותכתוב אומר9) לא תשנא את אהיך בלבבך, אטרו הכטים כגון שהוא לבדו ראהו שעבר עבירה והתרה בו ולא הזר, הרי טצוה לשגאתו עד שיעשה תשובה וישוב מרשעתו, ואף על פי שעדיין לא עשה תשובה, אם מצאו בצער על משאו, טצוה לפרוק ולטעון עמו ולא יניהנו בך, כי שמא ישהה כשביל ממונו ויבא לידי סכנה, והתורה הקפידה על נפשות ישראל בין רשעים בין צדיקים, מאהר שהם נלויס אל ה׳ ומאמינים בעיקר הדת, שנאמר 10) אמוד אליהם הי אני נאם

ה׳ אלקים אם אהפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו והיה!1). ו בני הבורה שאירע לאהד מהם שרנלי הםורו רעועות, אין

שערים מצוייניפ כהלכה

ג) בי תראה המור שונאך ולא חייבתו התורה לפרוס ולטעון אלא משיראחו ראיח סרובח שחיא כפגיעה שחרי נאטר ״כי תראח״ ונאטר ״כי תפגע״ ושיעור זח שיערו חכטימ שיחיח רס״ו אטות וב׳ שלישי אטח ואס

תיח דחוס מזח איגו זקוס לו (ש״ע סי׳ רע״ב סעי׳ חי).

9) ויקרא י״ט י״ז 10) יחזקאל ל׳־ג י׳א.

11) שס סעיף י׳׳א.

5) שס סעיף ד. ») סעיף ר.

7) מט טעיף זך גד. 8) שמות כ״נ 71.

קצור שלחן ערוןי קצ דכא

בני הבורה רשאים ליפרד עם המוריהם ולהניחו לכדו בדרך, אכל אם נפל המורו ואינו יכול עוד לילך כלל, רשאים ליפרד ממנו, ואין צריכין להתעכב בשבילו יותר מדאי. וכן בני הבורה שנוםעין בענלות, ואירע לאהד מהם איזה קלקול שצריך לשהות מעט לתקן, אין הביריו רשאים ליפרד ממנו, אלא אס כן צריך להתעכב הרבה יותר מדאי 12).

קצ. הלכות שמירת הגוו! ובל תשחית. ובו ג׳ סעיפים.

א מצות עשה לעשות מעקה לגגו א), שנאמר 1) ועשית מעקה לננך. נובה המעקה אין פתות טעשרה טפהים נכוה, ותהא הזקה כדי שישען אדם עליה ולא תפולג). ננין שלנו ב) שאין משתמשין עליהן) ואמנם לא הננ בלבד הייב במעקה ג), אלא כל דבר שיש בו 3 ן י ר ו ט פ

סכנה שיבשל בו אדם וימות הייב במעקה ותיקון, וכל הטניהו בלי

שעריפ מצויינימ פחלפח א) מצות עשח לעשות מעקח לגגו ומברך אשר קדשנו במעותיו וצונו לעשות מעקה (רמב״ם ברבות פי״א). וכתב עו״ש דמברך שהחיינו אבל בנשמת ארם (כלל מ״ו אות גי) העלה דלרידן אינו מברך שהחיינו ובפתחי תשובה (חו״מ םי׳ תכ״ז ס״ק אי) בשם מחנה אפרים נומה לומר ראםי׳ אם עושח ע״י אומן גוי כ״ב יברך חבעח״ב ורוקא אם חאומז חוא

פועל יום אבל אם חוא עושח בקבלגות משמע שם רלא יברך. ב) בנון ננין שלנו חמעם מפגי שחן משופין ולכן אי אפשר לחשתסש עליהן וממילא בגגין ריח שעושין בזמגיגו שאיגן משופין וגם משתמשין

עליחן לפרקים מחויבין. ג) לא חנג בלבד חייב במעקח וכתב בחיי אדם (בלל מ״ו מעיי כ״ר) רגם חמררגות שעולין ויוררין דרך בו לחעליח ג״כ חייב לעשות מחיצח סביבם אלא רחכא אינו מברך על עשייתן ובספר דרכי חיים ושלום (סי' רמ״ג) כתב בשם גימוקי חושן משפט (כת״י סי׳ חר״ז) רגם בביחכנ״ס חסדרגות שעולים לארון קודש לחוצאת ס״ת אס חם גבוחים עשרח מפחים חייבים לעשות סעקח סביב וכמו שעושין מין מחיצח סביב דחא רמבואר בש״ע שמ דבבתי כנמיות ומדרשות פמורים ממעקח חייגו מעל חגג כיון שאין שם בית דירה ואין משתמשין שפ אבל בתוך ביהכנ״ט שמשתמשין שס חייבין,

2) וזו״ה סימן יזכ״ז סעיף א׳ ר.׳. cr (3 בסמיז סק״ג.

j»po סעיף י״ג ובסס׳׳ע or (12 קצ 1) ובריס כ״ג וי.

רכב קצור שלחן עייר קצ

מעקה ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר 4) ולא תשים דמים בביתך, כגון מי שיש לו בור בתוך הצירו תייב לעשות לו הוליא

גבות עשרה מפתים, או לעשות לו כיסוי שלא יפול בו אדם 5). ב וכן כל מכשול שיש בו םכגת גפשות, מצות עשה להסירו) השמד לך ושמור גפשך ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה, שנאמר 6 מאד, ואם הגיה ולא הסיר את המכשולות המביאים לידי סכנה, בימל מצות עשה ועבר בלא תשים דמים, כגון אם סולם רעוע עומד בביתו

וחצרו וכן המגדל כלב רעל). ג כשם שצריך לחאדם ליזחר בגופו שלא לאבדו ושלא לקלקלו ושלא לחזיקו, כמו שגאמר חשמר לך ושמור גפשך מאד, כך צריך ליזהר בממוגו שלא לאבדו ושלא לקלקלו ושלא לחזיקו, וכל חמשבר כלי או קורע בגד או מאבד מאכל או משקה או ממאםם או זורק מעות לאיבוד, וכן המקלקל שאר כל דבר שהיה ראוי שיהנו בו בגי אדם,

עובר בלא תעשה שגאמר8) לא תשהית את עצה ד) וגו׳ 9).

שעריפ מצוייניפ פחלפח ד) לא תשחית את עצח בטו״ז (יו״ד סי׳ סט״ז ס״ס ו׳) הביא הנמרא (ב״ס צ״א) דדב חםדא התיר לעסור את חדסל מפני שעמד בין חנפנים והיה מזיסם והם השובים ביותר וכן הביא דברי חרא״ש שמתיר בצריך למקומו ועי׳ שם בפת״ש שחאריך בזח. ועי׳ בשו״ת ויעתר יצחס (יו״ר סי' ם״ד) באחד שעשח סוכתו אצל אילן חעושח פירות מתיר שם לקצצו כדי שלא יפסל חםוכח עפ״י דברי חםו״ז עיי״ש ועי׳ בש״ס (חולין פח:) דאם אין לו עפר לכסות חרם שורף טליתו ומכסח וחרי לך דליכא בל תשחית לצורך םצוח. ועי׳ בשאילת יעב״ץ (ח״א סי׳ ע׳׳ו) שטתיר לעקור אילן הנושא פירות ולשתלו בטקום אחר וישאר בחיותו. ובשו״ת חתם סופר (יו׳׳ד סי׳ ס״ב) ה ולק עליו אם הוא בטקום שאין צריך לטקוטו ובשו״ת יד יצחק (ח״נ סי׳ רנ״ם) כתב דאם בטסום אהר ישא יותר םירות ויהיה לו ריוה מזה אז טותר וכן טותר לעסור אילנות זסנות וליטע בטסוטם חדשים שישאו חרבח םירות. ובדרכי תשובח (יו״ד סי׳ סם״ז ס״ס נ״א) חאריך עוד בזח

וחרבח תילוסי דינים כתב בזח עיי״ש.

7) סימן ת׳׳ם סעיף גי וסית תכ׳ז סעיף וי. 8) דברים כי י״ט.

9) סימן תכ*ז arm סעיף י״ד.

4) דברים שנ4 5) סימן תכ״ז םעיף ר ד.

6) דברים ד סי.

ך n*p רכג ו ר קצור שלחן ע

קצא. איסור צער בעלי חיים ואיסור סירוס. ובו ר סעיפים.

א אסור מן חתורח לצער כל בעל חי, ואדרבא חייב לחציל כל כעל חי מצער אפילו של חפקר ואפילו של נכרי, אך אם חם מצערין לאדם, או שצריך חאדם לחם לרפואת או לשאר דבר מותר אפילו לחרגן ואין חוששין לצערן, שחרי חתורח חתירח שחיטח ולכן מותר למרוט נוצות מאווזות תיות אם אין לו נוצח אחרת, רק שחעולם

נמנעים משום אכזריות א) 1). ב סוסים חםושכים בענלח, וחניעו למקום מקולקל או לחר גבוח, ואינן יכולין למשוך בלי עזר, מצוח לעזור אף לנכרי משום צער בעלי חיים, שלא יכח אותם חנכריב) מכח רבח למשוך יותר מאשר

. ( בכחם 2 ג אסור לקשור רגלי בחםח חיח ועוף בענין שיחיח לחם צער 3). ד אסור לחושיב עוף ג) על ביצים משאינו מיגו משום צער

בעלי חיים 4). ה אסור לסרס בין אדם ובין בחטה חיח ועוף, אחד טמאים ואחד טחורים כין בארץ ישראל בין בחוץ לארץ וכל חמסרס חייב טלקות, ואפילו להשקות כוס של עקריןד) לאישה) או לשאר בעלי

הייס הזכרים אסור 5).

שןןריט פמנוייגיפ כהלכה א) שהעולם נטגעים טשום אכזריות ובשו״ת שבות יעקב (ה״ג סי׳ ע״א) נשאל אי מותר לרופא להשקות סמים ארסיים לבעלי חיים לנסות מזה פעולת הסמים בענין רפואת האדם והשיב להתיר דאין בזה שום צד חשש אכזריות כסו מרימת הנוצות דהתם בשעת הסריטה מרגיש העוף הצער משא״כ הבא בשעת השקאת הסמים אינה םרנשת עוד הצער רס להבא לכן

אין איסור כלל אפי׳ מצד הסירות. ב) שלא יכה אותם הנכרי ועי׳ בעזר טסודש (אהע״ז סי׳ ה׳ סעי׳ י״ד) שכתב שסותר לוטר לנכרי הענלון שימהר ליםע כיון שאפשר שימהר

העגלון הנסיעה ע״י צעקה וקול ואינו פסיק רישא עכ״פ עיי״ש.

ג) אסור להושיב עוף עי׳ לעיל (סי׳ קע״ה ם״ק אי). ד) ואפי׳ להשקות כוס של עקרין בשוי׳ת שואל ומשיב (םהד׳׳ת

קצא 1) חו״מ סימן דע״ב ואהע׳׳ז סוף 3) ע׳־ל סימן פ״ז סעיף ד. סימן הי. 4) כגהיג יו״־ד סיטן רצ״ז סעיף אי.) ש״ע הרז״ש הל׳ צער ב״ח סעיף חי. 5) אהע׳׳ז םיםן ה׳ סעיף י״א, י״ב. 2

רכד קצור שלחן עריך קצא

ו אסור לומר לאינו יחודי לםרם בהמת שלנו, ויש אומרים דאטילו למכרח לאינו יחודי או ליתנח לו למחצית שכר אם ידוע דיסרסח אסור, משום דאינו יחזדי נם כן מצווח על איסור סירוס, ואם כן חישראל עובר על לפני עור, וטיחו אם אין חאינו יחודי הקונה מסרס בעצמו, רק נותן לאינו יחודי אחר לםרס, לכולי עלמא שרי, דאו חוי

לפני דלפני ומותרו)*).

שערימ מצויינים גהלפת ח״ג סי׳ ם״ד) אוסר שתית בום עסרין לקמן אפי׳ אם חוא חולי שיש בו סכנח משוס רכל שיש בזח חשחתת עולם אסור אף בטק״ג וחששו עליו ממש״כ חרימב׳׳א (יבמות סייח) דכמסומ סכנח מותר לאיש לשתות כוס עסרין והובא בםח״ש (אחע׳׳ז סי׳ ח' b״p יי). ועי׳ באוצר תפוססיס (אות ע׳׳ז) שהביא לתתיד אפי׳ בחולח שאבו׳׳ס לסרסו ע׳׳י אינו יהודי דוסא

עיי״ש מעמו. ח) כוס של עקרין לאיש ומשמע דאשח מותרת וב״כ בש׳׳ע (אחע״ז סי׳ ח׳ סעי׳ י״ב) וכתב בבאח״מ (שט ס״ס י״א) דאטי׳ בלא צער לידח מותר ובפת״ש שס כתב דדוסא בצער לירח סותר ובשו״ת חתם סוטר (סי׳ כי) כתב דאמ מצטערת בהריון מותר לח לשתות אפי׳ אס לא ילדח מעולם ולא סיימח מצות ״לשבת יצרח״ אבל אס כבר ילדח וסיימח חמצוח מותר לח לשתות אטי׳ בלא צער כלל. וזה דוסא כשאין לח בעל אבל בשיש לח בעל צריכח רשות מבעלח וכשיש לח צער נדול לפי ראות עיני חמודח אז אינח מחויבת לצער עצמח כלום אסי׳ אינו נותן לח רשות. ועי׳ באבני גזר (סי׳ א׳) שמתיר בטשיטות לאשה חמסתכנת בלידת שתשתח כוס עסרין אף שבעלח לא סייס עוד מצות טו״ר. ועי׳ באוצר חטוססים (סי׳ ח׳ אות ע״ז) שחביא מדברי אליחו לחנר״א סלצסין (סי׳ י״ז) שכתב לחתיר לאשת שמסתבנת בלידה לעשות לה גתוח בנופה אוי שזח חמור סשחיח כוס דהכא עושין

מעשה בידים מ״מ יש להתיר ע״י עכו״ס דוסא עיי״ש. ו) דאו הוי לפני דלפני ומותר ואי מותר למכור בדרך הערמה חעוםות וחבחמות כדי לסרסם עי׳ מזה בשו״ח חתם סוטר (חו״מ סי׳ ספ״ת) ושו״ת מחר״ס שיס (סי׳ י״א) ובחאלז• לך שלמח (סי׳ ר״ג) שנוטיס לחתיר באוטן שבשעת חמכירח יתגח עמו שחוא יתן לגוי אחר לסרסס ולא חלוסח

בעצמו משוס דזח חוי לטגי דלטני ומותר.

ף י׳יד. י ») שס ת

ק*יי *ליזז סייד קצב רכה

סצב. דין החולה והרופא ובמה מתרפאץ. ובו י׳ סעיפים. א אטד רב יצחק כריח דרכ יחודח לעולם יבקש אדם רחמים שלא יהלה, שאם חלח אומרים לו חבא זכות וחפטר, אמר מד עוקבא מאי קראה1) כי יפול חנופל ממנו, ממנו לחביא ראיה. פירוש מאחר שחוא נופל צריך למצוא ממנו וממעשיו ראיח לזכות. עוד איתא כנמרא חש בראשו יחי דומח בעיניו כמי שנתנוחו בקולר עלח למטח ונפל למשכב יחי דומח בעיניו כמו שחעלוחו לגרדומ (מקום שדנימ דיני גפשות) לידון, שכל חעולח לגרדום לידון, אם יש לו פרקליטין גדולים גיצול, ואט לאו אינו גיצול. ואלו חן פרקלימין של אדם, תשובה ומעשים מובימ, ואפילו תשע מאות ותשעים ותשעה מלטדים עליו חובח, ואחד מלמד עליו זכות, גיצול, שנאמר 2) אם יש עליו מלאך מליץ אחד מגי אלף לחגיד לאדם ישרו, ויחגגו ויאמר פדעחו מרדת שחת

וגר 3). ב דרש רבי פגחס בר חמא, כל מי שיש לו חולח בתוך ביתו, ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים א), שגאמר4) חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנחל). ונוחגים לתת צדקח לעניים בעדו, כי חשובח ותפלח וצדקח מעבירין את רוע חגזירח. גם גוהנין לברך את חחולים בבית הכנסת, ואם הוא מכוכן מברכין אותו אפילו בשבת ויום טוב, ולפעמים משנים את שם ההולהב) כי גם שינוי השם קורע גזר דינו 6). ג התורה נתנה רשות לרופא שירפא ג) שנאמר 7) ורפא ירפא,

שעדימ מצויינים כהלכה א) ויבקש עליו רהמים איחא בש״ם (ברכות לד.) חמבסש רחטים על חבירו אין צריך להזכיר שמו יבתב הסנ״א (או״ת סי׳ קי״ט ס״ס אי) בשם המהרי״ל דדוקא בפניו אבל שלא בפניו צריך להזכיר שמו. ועי׳ בזוח״ק (פ׳ לך) דיש להתפלל בשם אמו וכן מבואר בפנים יפות עה״ת (סוףי ט׳

בהעלתך). ב) משנים את שם ההולה ועי׳ בספר עבודת הקודש לההיד״א דאין לשנות שם החולה אלא ע״י חכם וירא שמים וכ״כ בספר באר מים

חיים (פ׳ בראשית) שצריך לזה אדם גדול וקדוש עיי״ש). ג) נתנה רשות לרופא שירפא עי׳ בשו״ת שבות יעקב (ח׳׳ג סי׳

5) ב״ב קס-ז. 6) יו״ד 0יג!ך של״ה סעיף י׳ בזעה.

7) שמות כ״א י״ט,

קצב 1) וברימ כ״ב זד,) איוב ל״ג כ״ב. 2

3) שבת ל״ב. 4) משלי מיז.

רכו קצור שלחן עחד קצב

ולכן אין לו להחולת לסמוך על הנס, אלא חייב לחתנחג בדרך חעולם לקרות לרופא שירפאהו, וכבר כמח חסידי עולם נתרפאו על ידי רופאים. ומי שמונע את עצמו לקרות לרופא, שתים רעות חנחו עושה, האהת דאםור לסמוך על הנסי) במקום שיש סכנה, ודבר זה גורם שיזכרו עונותיו בשעת הליו, ועוד דהוי יוהרא וגאות שסומך על צדקתו שיתרפא בדרך הנם דש לו לקרוא להרופא היותר מומהה, ובכל זאת לבו יהא לשמים ויכקש רהמים מאת הרופא הנאמן יתברך

( שמו, ואך כו יבטה לבו 8

, ובכלל פיקוה נפש ( ד ומצוה היא על הרופא הבקי לרפאות ה הוא, ואם מונע את עצמו הרי זה שופך דמים, ואפילו יש לחחולה רופא אהר, כי לא מן כל אדם זוכה להתרפאות, ואולי הוא מן השמים

שערים מצויינימ כהלכה

ע״ה) בחולה שהרופאים מיאשים אותו שיסות תוך יומים אך יש עוד רפואה אהת שאפשר שיתרפא וגם אפשר להיפוך שאם לא תצליה ימות מיד אי היישינן לחיי שעה או לא העלה שם דלא היישינן להיי שעה דדהינן חיי שעח מפני חיי עולם אלא שצריך להיות מתון בדבר לפקה עם הרופאים ויעשה עפ״י דעת רוב הרופאים והסכמת ההכם שבעיר עיי״ש והובא בפת״ש (סי׳ של״מ ם״ק אי). ועי׳ בשו״ת בגין ציון (םי׳ קי״א) שדן נמי בזה והעלה נמי דמוחר דלא עדיף הילול שבת מספק רציהה ומדמותר להלל שבת משום חיי שעה ה״נ מותר ספק איסור רציהה משום ספק םיקוה נפש ולכן מותר אף ע״ י ישראל וכש׳׳כ ע״י נכרי עיי״ש ועי׳ בדרכי תשובה (סי׳ קנ״ה ס״ק ב׳) הביא נסי מחידושי הרשב׳״ז (כתובות ח ) כזה וכבר נתםשטה ההוראה שעושין ניתוח ורפואות לחולים מסוכנים אף שספק הוא אם יועיל

ואפשר שימות מחר ולא היישינן לכלום עיי״ש. ד) דאםור לסמוך על הנס ועי׳ בש״ע (או״ח סי׳ שכ׳׳ח סעי׳ ב׳) דאם הוא חולה שיבו״ס מצוה לחלל עליו חשבת וכתב שם בבאח״מ (ס״ ק אי) דאם אינו רוצה כופין אותו שהוא חסידות של שטות ועי׳ לעיל (ח״ג סי׳ קל״ג ס״ק חי) שהבאתי שלא להחמיר ביוה׳׳כ ומחויב לאכול ואם לא חוא

שופך דמים. ה) ומצוה על הרופא לרפאות ומחויב לרפאות העני בהנם כמש״כ דש״י (קידושין פב.) רטוב שברופאים לגיהנם מפני שיש בידו לרפאות העני ואינו מרפא וכ״כ הריטב״א (על הרי״ף נדרים ז׳) דאין לו גייטול אלא שבר ביטול ולעני הייב לרפאהו בהנם להציל נפשו וכ׳׳ב בש״ע (סי׳ של״ו סעי׳

בי) דאין לו ליטול רק שכר הטורה והבטלה.

) יו״ד סימן שליו. 8

קצור שלחן ערוך ק*ב רכז

שיתרפא על ידו, אבל לא יתעסק ברפואות ו) אלא אש כן הוי בקי ואין שם גדול ממנו, שאם לא כן הרי זה שופך דמים 9).

ה הולה שאין בו סכנה אם יוכל להתרפאות בדבר היתר. אף על פי שצריכין לשהות קצת עד שישיגוהו. אין מתירין לו שוס דבר איסור, ואם צריך דוקא לדבר אסור, אם צריך לאכלו כמו שהדרך הוא לאכול דבר זה, אסור לו לאכלו אפילו הוא רק איסור דרבגן, כיון שאין בו םכגה, אבל שלא כדרך הגאתול), כגון שמערב בו דבר מר, וכן לעשות ממגו רטיה וכדומה מותר אפילו הוא דכר האסור בהגאה מדאורייתא, הרן מכלאי הכרם ובשר בהלב שאסורין אפילו שלא כדרך הגאתן במקום שאין םכגה10). (דין הברכה על מה שאוכל ושותה לרפואה עיין לעיל סימן ג׳ סעיף ה׳ וסימן ם״א סעיף די. ודין

תיגוק שצריך לאכול המץ בפשח עיין לעיל סוף סימן קי״ז). 1 יש אומרים דכל איסורי הגאה מדרכגן מותר להתרפאות בהן,

שערים נמויינים כהלכה ו) אבל לא יתעסק ברפואות וכתב בחידושי חגרע״א (יו״ד סי׳ של״ו) בשם חמהרי״ל דכל חרפואות שבתלמוד אסור לנסות אותם משום דאין אדם יכול לעמוד על עיקרן ואם לא יעלו בידם ילנלנו על דברי דבמים

ובים של שלמח (פ׳ ב״ח םי׳ י״ב) כתב דיש חרם חקדמונים על זה. ז) אבל שלא כדרך הנאתו בפת״ש (םי׳ קנ״ד. ס״מ ו׳) חביא משו״ת שבות יעקב (ח״כ םי׳ ע׳) דסומכין העולם שאוכלין דם הנקרש מתייש לרפואח אףי בחולה שאבו״ם מפני שנתייבש כ״ב עד שנעשח כעץ אין בו איםור כלל וכמשי׳כ הרמ״א (סי׳ פ״ז סעי׳ י׳) לענין עור הקיבח ועוד טעם ההיתר משום דהוא שלא כדרך הנאתו. ועי׳ בשו״ת אחיעזד להגאון ר׳ חיים עוזר (ח״ג סי׳ ל״א) דמתיר שם להולה שאבו״ס לאכול דס בהמה שהוציאו ממנה ה״אייווייס״ ע״י תחבולות הכימיים ונפרדו ממנה כל חלקי האיסור ונתייבש לגמרי וכ! בםפר מלמד להועיל (יו׳׳ד םי׳ ל״ד) כתב להתיר בםמי רפואה שנעשה מדם וע״י תחבולות הכימי נחלק להלקיו חיסודיים וחלק הברזל אשר בו נתערב במין משקה והוא רפואה לחולים וציין שם לפלוגתת המג״א והטו״ז (םי׳ ד״א סעי׳ ב׳) בענין המוסק והעלה לחתיר לחולה שאבו״ם עכ״פ ועי׳ בשו״ת יד יצחק (ח״ג סי רע״ג) העלה נטי להתיר הרפואות שעושין מדם וכדומה מה״ט. ובדרכי תשובח (סי׳ קנ״ח ם״ק ט״ז) חביא משו״ת מהרי״א הלוי (ה״א סי' נ״ב) שנשאל מרב צדיק וקדוש שהלח ופקודת חרופאים עליו לשתות שמן מדנ טמא מכורך בגומי וחעלח דפשיטא דזה הוי שלא כדרך הנאתן ומותר ולא זה בלבד אלא שגם אסוד

לו לחחמיר על עצמו כמש״כ הר״ן (יומא פ״ח)

9) יו״ו סימן של״ו סעיף אי. 10) יו״ד סימן קג״ה סעיף גי.

רכח קצור שלחן עיין״ קצב

אפילו חולח שאץ בו סכנת, ואפילו כדרך חנאתן, ובלבד שלא יאכל.(n (n ולא ישתה את האיסור

t חולה שיש בו סכנתם) מתרפא בכל האיסוריןי), שאין לך דבר חעומד בפני פיקוח נפש חוץ מעבודת זרח, גילוי עריות ושפיכת דמים,

שחן ביחרג ואל יעבור ואין מתרפאין בחן 12).

ח מותר לרופא להקיו דם ולמשמש חדפק ושאר מקומות שבאשח אפילו באשת איש, ואפילו במקום תורפח כדרך הרופאים יא), כיון שאינו עושר. דרך תאוח וחכח, אלא שבמלאכתו חוא עוסק, ואך באשתו גדח יש לחחמיר, כשאין סכגח בדבר ויש שם רופא אחר בקי כמוהו 13). (ועיין לעיל סימן קנ״ג סעיף י״ד ושם מבואר אם אשח גדח

שעריפ מצויינים כחלכח

ח) שלא יאכל ולא ישתח את חאיסור בשו״ת חגרע״א (סי׳ ה׳) מסתםס טחחלח בדבר איסור שאין אסור מצד עצמו אלא יוסא סגרים כסו סירות הגושרים בשבת אי מותר לו לאכלן והעלה להתיר והובא בפת״ש (סי׳ סג׳׳ה ס״ס ת') ועי׳ מזה לעיל (ח״ב סי׳ צ״א ס״ס זי) שחארכגו בזה. ס) חולח שיש בו סכנח ואס יש סכגת אבר עי׳ בש״ך (סי׳ סג״ז ס״ס ג׳) דגראה דעתו שם להסל וכן בפמ״ג (ם״ז סי׳ שכ״ח ס״ס ז׳) נראה דעתו שם להסל יעי׳ שם מש״כ מרדב״ז ועי׳ בשו״ת מלמד להועיל (יו״ד סי׳ ל״ב) באתר שיש לו סכנת אבר סותר ליתגו בבית חחולים אף שיוכרח שם

לאכול נבלות וטריפות. ועי׳ בשו״ת לבושי סרדכי (יו״ד סי׳ רכ״ו) בטי שנחלה בתולי הריאה יחרופאים יעצו ?י5ד להרים חנבוחים שחאויר צח מאד ושם תועמד בית תרופח (טבראה—סאניטאריום) אבל בל חמאבלים דשם הם איסור וטריפות חעלה שם דודאי הוי חולח זח כחולח שיבו״ס ומותר לו לאכול שם כי המאכלים והמשסאות שם חכל במדה ומשסל והמשרתים בסיאים

להגהיג אותם עט״ י הרופאים וזה גורם לרפואה. י) מתרפא בכל האיסורין ואי מותר לשתות סתם יינם לצורך רטואה עי׳ טזה לעיל (ת׳׳א סי׳ מ״ז ס״ס א׳) שהארכתי בזה ורובם מהסירים.

ואם שותה דרך שפוטרת יש לצדד להתיר עיי״ש מעטו. ואי סותר לחתרפאות באיסור ע״י רטואה סגולית, עי׳ טזה לעיל

(ח״ב סי׳ צ״ב ס״ס ג׳) שחבאתי פלוגתא בזח. יא) ואפי׳ כמקום תורפה כדרך הרופאים עי׳ לעיל (סי׳ סג״ב)

שחארכתי בזח.

ו סקי׳״ד. 13) יו״ד סימן קצ׳׳ה סעיף י״ז. י 11) שפ נהגד. ומז 12) שם וסימן קגיז, ועיל סימן צ״ב.

« רכט P קצור שלחן עייד

יכולה לשמש את בעלה כשהוא הולה, או הוא אותה, ועיין לעיל םימן קמ״ג םעיןן מ״ו אם הכן מותר להקיז דם לאביו וכיוצא בו).

ט בהולי מעים יב) אין האיש משמש את האשת, פן יתנכר יצרו כיון שחוא בריא, אבל חאשח משמשת את חאיש כיון שחוא חולה 14). י מי שיש לו סמנים והבית הולה וצריך להם, אסור לו לחעלות

בדמיהם יותר מן הראוי 15).

קצג. הלכות ביקור חולים. ובו י׳יד סעיפים.

א כשהלה האדם מצוד. על כל אדם לכקרוא), שכן מצינו בהקדוש ברוך הוא שמבקר הולים, כמו שדרשו רבותינו ז״ל בפסוק וירא אליו ה׳ באלוני ממרא, מלמד שבא אליו לבקר ההולה. הקרובים וההברים שתילים ליכנס לביתו תמיד, המה הולכים לבקרו מיד כששמעו שהוא הולה, אבל הרהוקים שאינם רנילים בכיתו לא יכנסו מיד כי חיכי דלא ליתרע מזליח לחמיל עליו שם חולה, ואינם נכנסים עד לאחר שלשח ימים, ואם קפץ עליו חחולי גם חרחוקים נכנסים מיד, אפילו חגדול ילך לבקר את חקטן ואפילו כמח פעמים ביום, וכל חםוםיןן חדי זח משובח, ובלבד שלא יחיח לטורח על חחולח. חשוגא לא יבקר שוגאו חחולח ולא יגחמו כשחוא אבל, שלא יחשוב ששמח לאידו אבל מותר ללוותו, וליכא למיחש שיאמרו כי חוא שמח לאידו, באשר זחו

שעריפ מצויינימ פחלכח יב) בחולי מעים עי׳ בטו״ז (סי׳ של״ו ס״ס חי) דדוסא בחולי מעים רפריצות חיא כשאיש משמש לנקבח בקינוח ודברים כאלו וביון שמשמש אותח ומתעסק בנוםח תמיר לחקימח ולסערח יבא לידי קישוי אבל אשח לאיש בכל גווני מותר בי אין כח באיש לחתקשות בעת חחיא. ועי׳ בברכי יוסו* שמ דדוקא באיש ואשח דעלמא יש חילוק בין חולי מעימ לשאר חולאים אבל באיש ואשתו אפי׳ בשאר חולאים אסוד לשטשח כשחיא גדח

משום דגייסי בח ותקין* יצריח. ועי׳ לעיל סי׳ קג״ב. א) םצוח על כל אדם לבקרו עי׳ לקמן (סי׳ ר״ב ס״ק חי) אי

גבון לבחן שילך לבקר חולים בכתי חחולים.

14) יו״ו סימן שליה סעיף י׳. 15) סימן שליו סעיף ב׳.

דל ק*וד שלחז עיזך קצג

סוף כל אדם 1) (עיין לקמן סימן ר״ז םעיןז ב׳ דהחולה אינו צריך לעמוד אפילו מפני נשיא, ואם רוצה לעמוד אין אומרים לו שב).

ב כשההולה שוכב על הארץ לא ישב המבקר על גבי כסא שגבוה ממנו, לפי שהשכינה למעלה מראשותיו של הולה, שנאמר 2) ה׳ יסעדנו על ערש דוי, אבל כשההולה שוכב כמטה, מותר להמבקר

לישב על כסא וספסל 3). ג עיקר מצות ביקור הולים הוא ב), לעיין כצרכי החולה מה הוא צריך לעשות לו, ושיםצא נהת דוה עם חכיריו, וגם שיתן דעתו עליו ויכקש רהמים עליו. ואם ביקר ולא ביקש לא קיים את המצוה, ולכן אין מבקרין כשלש שעות הראשונות של היום, מפני שאז כל הולה מיקל עליו הליו, ולא יהוש לבקש עליו רהטים. ולא כשלש שעות. ( אהרונות של יום, שאז מכביד עליו הליו ויתיאש מלבקש עליו רהמים 4 ד כשמבקש עליו רהמים, אם מבקש לפניו יכול לבקש בכל לשון שירצה, שהרי מבקש כביכול לפני השכינה שהיא אצל ההולה, אבל כשמבקש שלא בפניו דאז מלאכי השרת גזקקין להעלות תפלתו ואינם נזקקין לכל הלשונות על כן יבקש בלשון הקודש ויכלול אותו בתוך כל הולי ישראל, שמתוך שכוללו עם האחרים תפלתו נשמעת יותר בזכותן של רבים, ויאמר• המקום ירחם עליך בתוך כל הולי ישראל. ובשבת יאמר: שבת הוא מלזעוק ורפואה קרובה לבא, ורהמיו

מריבים ושבתו כשלום 5) ה המבקרים ידברו אתו בהשכל ודעת, ויאמר! לו, לא דברים מחיים ולא דברים ממתים, ויאמרו לו שיתן דעתו על עניניו אם הלוה, ( או הפקיד אצל אהרים, או אחרים אצלו, ואל יפחד מפני זה מהמות 6 1 אין ליתן נכסיו במתנה לאהרים ואפילו לצדקה ולהניה את היורשים כך, וכל העושה כן אין רוה המקום נוחה הימנו, ואפילו אם אין היורשין נוהגין כשורה, אבל אם מניח גם ליורשים דבר המספיק

ב) עיקר מצות ביקור הולים ואי מוהר לו לשמש חולה חמתדבק עי׳ מזה לעיל (סי׳ קם״ד ם״ק ד׳) אי מחויב להכניס עצמו בספס סבנה

בשבי* הצלת חבירו.

שעריס מצוייניש כהלכה

4) סעיף ד

) סעיף ד.׳, ו ׳, י

. י 6) סעיף ו

. ה סעיף א׳ ,ב׳ י ל מן ש ד סי די קצנ 1) י

. 2) תהליס מ׳ א ד

3) שש סעיף נ׳

« רלא ק*וי שלחו עייד ק

להם מותר, ומדת הסירות שלא להתום את עצמו עד, ולא להיות בעצה בצוואה שמעבירין בה את הירושה מהיורש, אפילו מבן שאינו נוהג כשורה, לאהיו הכם ונוהג כשורה, כי שמא יצא ממנו זרע טוב והגון ג),( ואפילו למעט לזה ולהרבות לזה יש טי שאוסר, וראוי להוש לדבריו 7

ז אם יש לו בנים קטגים, או קטגים וגדולים, או שאשתו מעוברת, צריך למנות אפוטרופוס שיתעסק כשביל הקטנים עד

. ( שיגדלו 8 ח הולה שמבקש לעשות קבלת קגין להזק את הצוואה קוגין ממגו אפילו בשבת וכן אם מבקש לשלוה לקרוביו מותר לשכור אינו

יהודי בשבת ולשלהוד)9), ט הולה שמת לו מת אין מודיעין לו שמא תטר!ק דעתו עליו ואפילו גודע לו אין אומרים לו לקרוע שמא תגדל דאגתו, ואין בוכין ואין מכפירין בפגיו, בין על מתו בין על מת אהר אןש על פי שאיגו

קרובו, פן יפחד שגם הוא ימות, ומשתיקין את המנהמין בפגיו10) י אין מבקרין לא להולי מעיים משום כיסופא ולא להולי העין ולא להולי הראש, וכן כל הולה דתקיןז ליה עלמא, וקשה ליה דיבורא, אין מבקרין אותו בפניו אלא נכנסין לבית ההיצון ושואליו ודורשין

בו, אם צריך לאיזה דבר, ושומעין צערו ומבקשין עליו רחמים״). יא מי שיש לפניו שתי מצות ביקור הולים וניהום אבלים, אם

שערים מעויינים בהלכה

נ) שמא יצא ממנו זרע טוב והגון ועי׳ בשו״ת מהר״ם שיק (חו״מ סי׳ מ״ג) רהא ראמר בש״ס (כתובות נ״ו) לא תהיו בעבורי אחסנתא אפי׳ מברא בישא לברא טבא פי׳ שלא לעבור נתלה מבן רע לבן טוב היינו דוקא אם הברא בישא אינו אפיקורס או מהלל שבת בפרהסיא אבל אם הוא אפיקורס או מחלל שבת בפרהסיא נראה דלא שייך ביה לומר רלמא נפקי מיניה בנין מעלי רמסתמא אנשים כאלו אינם מגדלים בניהם על דרך הטוב. עיי״ש. וחנח כעח אנו רואים שיש מהללי שבתות שמגדלים בניהם לחורה

ולומדים בישיבוח כידוע, ועי׳ לעיל ח״ב סי׳ ע״ב ס״ק ו׳. ד) מותר לשכור אינו יהודי כשבת ולשלחו ועי׳ לעיל (ח״ב סי׳ צ״ב ם״ק די) אי מותר להקרוביס לנסוע בשבח לבקרו וכן אי מוחר לישראל

ליםע עם הרופא כרי שיזרז הרופא על הדרך.

10) יו״ד סימן של׳׳ז. 11) שם סימן של״ה סעיף חי.

) זזו״מ סימן רפ׳׳ג. 7 8) שם סימן ר״צ סעיף אי.

«) שם םימן רנ׳׳ו.

ו קצג ו רלב קצור שולחן עי

אפשר לו לקיים שניחם, ביקור חולים קודם, כדי לבקש רחמים עליו. ואם אי אפשר לו לקיים שניחם, ניחום אבלים קודם, שהוא נמילת חסד

. ( ם״ עם חחיים ועם הטתי יב טבקרין חולח אינו יחודי מפני דרכי שלום 13).

יג תניא בספרי 14) רבי נתן אומר ואשמח חנפש חחיא וחתודח, זח בנח אב על כל חםתים שיטענו וידוי. ואיתא בםשנחצ!) שכל הטתודח יש לו חלק לעולם חבא, שכן טצינו כעכן 16) שאטר לו יחושע: בני, שים נא כבוד לאלהי ישראל, ותן לו תודה, והנד גא לי טה עשית, אל תכהד ממני, ויען עכן את יהושע ויאטר, אטנה אנכי הטאתי, וכזאת וכזאת עשיתי, ומנין שכיפר לו וידויו שנאמר ויאמר יהושע מה עכרתנו, יעכרך ה׳ ביום הזה. ביום הזה אתה עכוד, ואי אתה עכור לעולם הבא. לכן הולה שרואין בו שהוא נוטה למות, מסבבים עמו בדברים ואוטרים לו התודה ה), ואל תדאג טזה, הרבה התודו ועטדו מהליים והמה בהיים והרבה שלא תתודו וטתו, ובשכר שאתה טתודה אתה הי, וכל המתודה יש לו הלק לעולם הבא. ואם אינו יכול להתודות בפיו יתודה בלבו. ואם יכול לדבר אך טעט, אומרים לו: אמור תהא מיתתי כפרה על כל עוגותי, וגם יאמרו לו שיבקש מהילה טבל אדם שהטא כגגדו בין בממון בין בדברים, וכל אלו הדברים אין אומרים לו בפני עם הארץ ולא בפגי גשים ולא בפני קטנים שמא יבכו וישברו

לבו 17). T סדר הוידוי בקצרה: טודה אני לפניך ה׳ אלהי ואלה־ אבותי שרפואתי בידך ומיתתי בידך, יהי רצון טלפניך שתרפאני רפואה שלימה, ואם אמות תהא מיתתי כפרה על כל המאיס ועוגות ופשעים, שהטאתי ושעויתי ושפשעתי לפניך, ותן הלקי בגן עדן וזכני לעולם הבא הצפון לצדיקים. ואם רוצה להאריך בוידוי יום הספורים הרשות

שעריפ מצויינימ בחלכח

ה) ואוסרים לו התודה עי׳ בשו״ח כנףי רננה (או״ח סי׳ ב״ה) נשאל מרב צדיק כשהלה את הליו שמת בה החודה בכל יום אי מותר לו להתודות גם בשבת והראה לו מש״כ הבאה״ט (או׳׳ח סי׳ רפ״ח ם׳׳ק נ׳) דמי שמתענד. תענית חלום בשבת יתודה ויאמר חטאתי עויתי פשעתי וה׳׳נ כן.

15) סנהדרין מ״ג! 16) יהושצ ד י״ס.

17) יו״ד סימן של׳׳ד. וווכ״א כלל קנ״א.

12) שס סעיף י׳ בהגה ובש״ו• 13) מיף מ׳.

14) ססרי במדבר ה׳ ססוק ד.

ק*ור מלחן ערוך קגד דלג

בידו. וכבר מסודרים הוידויים בספר מעבר יבק, ובספר חכמת אדם העתיק גם כן סדר הוידוי מרבינו משה בר נהמן ז״ל (רמב״ן).

-*»*-

כןצד. דיני גוסס ושמירת המת. ובו י״ב סעיפים.

א הגוסס פירוש המעלה ליהה בגרונו מפני צרות ההזה, וזה יקרה סמוך למיתה, ולשון גוסס הוא מלשון מגיס בקדרה, שהליחה מתהפכת בגרונו כמו המגיס בקדרה 1) הרי הוא כהי לכל דבריו א) ולכן אסור ליגע בו, שכל הנוגע בו הרי זה שופך דמים, למה הדבר דומה לנר מטפטף, שכיון שנוגע בו אדם מיד גככה, ואף על פי שהוא גוסס זמן ארוך, ויש צער גדול לו ולקרוביו, מכל מקום אסור ליגרם שימות מהרה ג), כגון להשמיט הכר והכסת מתהתיו, מהמת שאומרים שיש נוצות מקצת עופות שגורמים לעכב את המיתה, או לשום ספתהות בית חכנםת תחת ראשו כל זאת אסור. אבל אם יש שם דכר שגורם עיכוב יציאת חגפש, כגון קול דופק וכיוצא בזח מותר לחסירו, דאין

בזח מעשח אלא שמכיר את חמונעג) ואין נוגע בו 2).

שערים מצוייגים כחלגה א) חרי חוא כחי לכל דבריו עי׳ לעיל (ח״ב סי׳ צ״ב ס״ס ב׳) אי טותר לחלל שבת על הנוסס. ועי׳ לסמן (סי׳ ר״ב סעי׳ א׳) שאסור לכהן ליבנס לבית הנוסס ועי׳ שס מה שכתבנו אי מותר לרופא כהן לבקר חולה

הגוסס. ב) אסור לגרום שימות מחרדי ואי מותר לתת לו רפואה שאפשר שיתרפא ואס לאו ימות מהרה, עי׳ מזה לעיל (סי׳ קצ״ב ס״ס גי) אבל לתת לו תרופה שימות מהרה אסור עם״י כל הפוםסיס. ולהתפלל עליו שימות מפני שסובל יסורים גדולים כתב הר״ן (נדרים מ.) דמותר בראםרינן בש״ס (כתובות סר.) דאמתיה דרבי התפללה על רבי שיטות מפני שהיה מצטער

הרבה. נ) אלא שמסיר את חמונע וכתב במעבר יבוס (שפתי צרס פכ׳׳ו) שאין נותנין לו שוס מאכל כי אינו יכול לבלוע ובכל בו (אבלות ם״א) חביא מירחון תל תלפיות (שנת תרם״נ סי׳ י״ב) דאס לא הניע עור לנסיסה אלא שחוא חולד. טסוכן וסובל יסורים נתלים אסור לחרעיבו לקרב טיתתו

אפי׳ בשב ואל תעשח.

קצד 1) תוי״ט ס״ק וערכין מ״ג. 2) יו״ד סימן של״ס סעיף א׳ ובס׳׳ך שט

רלד קצור שלחן ערוך קצד

ב אף על פי שאסור ליגע במכם, מכל מקום אם נפלח דליקח אין מניחין אותו כבית, אלא מוציאין אותו וחוא קודם לחצלת ספרי

קודש 3). ב חעומדים אצל חגוםם ישגיחו שלא יוציא שום אבר חוץ למטח.) ויאסוף רגליו אל חמטח. ולכן יעמידו כסאות כמו שנאטר ביעקב 4 אצל חטטח שלא יוכל לחוציא יד או רגל, ומכל מקום אם לא עשו כן

והוציא אסור ליגע כו לחחזירו5). ד כיון שנטר. אדם למות אין שום אדם רשאי ליפרד ממנו, שלא תצא נפשו וחוא יחידי, מפני שחנפש משתוממת בשעח שיוצאת מן) ויחי עוד חגוף, מצוד. לעמוד על חאדם בשעת יציאת נשמח שנאמר 6 לנצה ולא יראה השחת כי יראה חכמים ימותו וגו׳, וראוי לקבץ עשרח שיהיו בשעת יציאת גשמה, ולא יעסקו הס ושלום בדברים בטלים אלא יעסקו בתורה ובתהלים ובשאר מזמורים במסודר בספר מעבר

רותד) בפני הגוסס?). יבק ונוהגין להדליק נ ה לאהר יציאת נשמה מניהין אצל הוטמו נוצה קלה, ואם אינה מתנדנדת בידוע שסת. ואז פותהין החלונות, והאבלים אומרים צדוק, וקורעין ( הדין, וכשמגיעים לברוך דיין האמת ה) אומרים בשם ומלכות ו

. ( כדין שיתבאר בסימן שלאהר זה 8 ו וכל העומדים על המת בשעת יציאת נשמה הייבין לקרוע ז).

שערים מצוייגיפ כהלכה ד) ונוהגין להדליק נרות עי׳ בירושלמי (ברבות פ״ד ה״א) למוז נקראת שמה שנער שהם מתים בתשנוק בלא נר ובלא מרחץ בתשנוק פי׳

בצער בלי נחת. ח) וכשמגיעים לברוך דיין אמת וכתב בחכמת אדם (כלל קנ״א סי׳ י׳׳ח) דמברבין אוחח אפי׳ בשבת ויו״ט ומקורו עוד טהרוקה (אבלות סי׳ שט״ז) ובשבלי לקט (שמחות סי׳ י״ג) ועי׳ בשו״ת מלמד לחועיל (יו״ד

סי׳ ק״ח) דלפ״ז אס שמע שטועח קרובה בשבת טברך נטי דיין חאטת. ו) אומרים בשם ומלכות עי׳ בבאח״ט (או״ח סי׳ רב״ג ם״ק ו׳) דעב״ם באביו ואמו ושאר קרוביו ואדם חשוב ובפרט בטיתת ת׳׳ח חייב

לברך דוקא בשם ומלכות. ז) תייבין לקרוע ובספר זכור לאברהם (ח׳׳נ הל׳ אבל אות ק׳) הביא שם דעתה לא נהנו לקרוע מי שעוטר בשעת יציאת נשטה והקילו בה כדי

6) תהליס מ״ס >׳. 7) שם סעיף ד וחכ״א בעם ס ח.

8) שם סעיף ג׳ ובחכ״זג

3) חי׳ רעי* וע״ל סימן t״n סעיף ס״ז. «•< בראשית מ׳׳מ ל״4

5) סו״ו שם םק״ו בשם ריקאנסי.

קגוד שלחן ערוף קןלד רלח

חא למח זח רומח לספר תורח שנשרף שאין ריק בישראל שאין בו תורד. ומצות ואפילו על קמן שלמד מקרא, או על אשח חייבין לקרוע, ואפילו חיח זה המת לפעמים עושה עבירח לתיאבון, חייבין לקרוע עליו. אבל אם חיח רגיל לעשות עבירח אפילו רק לתיאבון, חרי זח בכלל חפורשים מדרכי חצבור, שאין קורעין עליו. וקריעח זו שעל חמת שאין מתאבלין עליו, אלא שקורעין מפגי שעומדין בשעת יציאת גשמה, םגי בקריעה מועטת, ואפילו מן חצד או בשולי חבגד סגי9).

ז מעצימין עיניו של מתח), ומי שיש לו בגיס יעשה זאת בנו,. ( א״ כמו שנאמר ויוסף10) ישית ידו על עיניך, ואם יש בכור יעשה הו

ח כשנושאין אותו ממטתו להשכיבו על הארץ, ישניהו שיהא מכוסה, כי כל מה שנוהג בהי משום צניעות נוהג נם כמת 12)

ט מנהג לשפוך כל המים השאובים ט) שבשכונת המת דהיינו שלשה בתים עם הבית אשר שם המת, ואפילו מת ילד בתוך שלשים ללידתו. ובשבת אין צריכין לשפוך י) (והכרכי יוםף כתכ דיש לההמיר

גם בשבת 13).

שערים מגוייגימ בהלכה שלא יהא אדם מת יהירי שלא ירצו לילך אליו שלא יצטרכו לקרוע בגדיהם. ה) מעצימין עיניו של מת ועי׳ בש״ע (או״ה םי׳ שי״א סעי׳ ז׳) דבשבת אין מעציטין עיניו ובבאה״ט (שם ם״ק ט״ו) כתב דיש טקוטות שמעציטין עיניו ואין טוהין וכ״ב במשגה ברורה (שם ם״ק כ״ב) דיש לזה

סמר עפ״י הזוהר. ט) מנהג לשפוך כל המים השאובים עי׳ בשו״ת בית יצהק (יו״ד ה״ב םי׳ ק״נ) דמי סלצר ומי מוכין (מינעראל וואסער) ששותין לרפואה וטי צימוקין לאהר ששרו מעל״ע אין צריך לשפוך וכ״כ בשו״ת אבן יקרה (מהד״ת םי׳ ל״ד) רהמנהג שאין שוםכין אותן מפני שאינו בכלל מים, שיש לו שם

לווי וכ״כ בשו״ת מהרש״ם (ה״ג םי׳ שע״ה). י) ובשבת אין צריכין לשפוך ועי׳ בפתה י תשובה (סי׳ של״ט ם״ק ר׳) דאם בישלו תבשיל בטים הללו אסור התבשיל רק אם בישלו על שבת אין לאסור סשום דשוטר טצוה לא ידע דבר רע. ובשו״ת הסד לאברהם (יו״ד סי׳ ק״ו) כתב רלעולם אין אוסר התבשיל בדיעבד ועי׳ מש״כ טו״ר בשו״ת טהר״ש ענגיל (ה״ה סי׳ ט״ו) שהעלה שם רעכ״ם אם יש ספק אם

אות ט׳. 12) מעבר יבק׳ מניין יויד סימן שנ׳ג.

13) יו״ד סימן שליט סעיף ה׳.

9) שט טית ש״מ סעיף 71. 10) בראשית גרו ה׳.

11) סימן שנ״ב סעיף ד וחכיא כלל קנ״ז

רלו קצור מלחן עדיו קצה

י חמשמר את המת אפילו שאינו מתו, פטור מקריאת שמע ומתפלח ומכל מצות חאמורות בתורח, כי חעוםק במצוד. פטור ממצוח

אהדת. היו שנים זה משמר וזח קורא ומתפלל 14). יא אסור לאכול בהדר שהמת שם יא), אם לא על ידי מהיצה, ואפילו אכילת עראי ואפילו אכילת פירות או שתיית מים אסור. וצריכין להזהיר את השומרים על זאת, וגם אסור לברך שם איזה

ברכה 15). יב אסור לטלטל את המת בשבת אפילו לצורך כהגים או לצורך

מצוד. רק על ידי אינו יהודי אם הקרובים רוצים 16).

ת סריעה. ובו י״ד סעיפים. קצה. הלכו

א מי שמת לו מת שהייב להתאבל עליו!) הייב לקרוע עליו, והייב לקרוע מעומד שנאמר2) ויקם המלך (דוד) ויקרע את בגדיו. ואם קרע מיושב לא יצא, וצריך להזור ולקרוע מעומד. לכתהלה צריך

לקרוע קודם שיסתום פני המת כקבר בעוד הימום צערו 3). ב על המתים שהוא מתאבל עליהם צריך לקרוע בבית הצואר לפניו, וצריך לקרוע מן השפה ולטטה ולא לרוהב הבגד, וצריך לקרוע

במקום שהבגד שלם מתהלתו») ולא במקום התפר 4).

שעדימ מצויינים בהלכה מת קודם שלקח מ! המים או אח״כ כשכבר בישל בהם אי! לאסור. ועי׳

לעיל (ח״נ סי׳ ק״ט ס״ק י״נ) בעני! מים שלנו ללישת המצות. יא) אסור לאכול בהדר שהמת שם וכתב בשדי חמד (אבלות אות קט״ז) דבבלל זה חיא נ״ב שלא לעשן סינדיות בחדר זח. ועי׳ לקמן

(סי׳ קצ״ו ס״ק בי). א) שהבגד שלם מתהלתו ומה שנוהנים קלי הדעת מבני דור ההדש שתולים להם חתיכה שהורה לחבנד ובחתיכח זו עושין חקריעה, פשוט חדבר שלא יצאו בזח כלום וחייבי! לחזור ולקרוע ואם חסים על חבנד

14) יו״ד סימן שפ׳־א סעיף ף. 2) שמואל־ב׳ י׳־ג. ל״* 15) הלכות אונן לרא״ז מרגליות. 3) יו״ד סימן ש״מ סעיף א׳.

16) או׳״ח סימן שי״א סעיף ב׳ בהגה. 4) שס סעיף ב׳ כ׳. קצה 1) ע״ל סימן ר׳־ג.

קצור שלחן ערוך קצה רלז

ג חילוקים יש בין חקריעח שעל אביו ואמו, לחקריעח שעל שאר קרובים, על כל חמתים קורע מפח בבגד העליון ודיו, ואין לקרוע יותר משום בל תשחית, ועל אביו ואמו צריך לקרוע כל חבגדים עד כנגד לבו(ועיין לעיל סימן י׳ סעיף ג׳ שחלב הוא כגגד חבשר הגבות שעל חזרוע) חוץ מן חכתוגת שאיגו קורע, וכן חבגד שחוא לובש רק לעתים למעלח מכל בגדיו, ולפעמים חוא יוצא לשוק גם כלעדו (כגון ס»נטעל) בגד זח גם כן איגו צריך לקרוע, ואם לא קרע כל בגדיו ב) שהוא צריך לקרוע לא יצא. וחאשח משום צניעות תקרע תחלח אחת הבגד חתחתון לפגיח, ותחזיר את חקרע לצדדין, ואחר כך תקרע א הבגד העליון, שלא יתגלה לבח, ואף שחיא לבושח בחלוק, מכל מקום

איכא משום פריצות 5). ד גוהגין שעל שאר קרובים קורעין בצד ימין ועל אביו ואמו בצד שמאל, לפי שצריך לגלות את לבו שהוא בצד שמאל ובדיעבד

אץ זה מעכב 6). ה על כל המתים רצה קורע ביד, רצה קורע בכלי, ועל אביו ואמו דוקא ביד, והמנהג שאהד מאגשי ההבורה קדושה הותך קצת בסכין, והאבל תופס במקום ההתך וקורע, וצריך להשגיה שיקרע

באורך הבגד ולא ברהבוג)?).

שעריפ מצויינימ כהלכה שמלובשים בו חלא יכולים להחליף על בנד פשוט כטש״כ בברכי יוםף (יו״ד

סי״ ש״מ אות י״א) ובחנחות אםרי ברוך שם שםותד לחחליף. ב) ואם לא קרע כל בגדיו עי׳ בש״ע (םי׳ ש״ם סעי׳ ב״ט) דחסורע בבגד גזול לא יצא ועי׳ בש״ך (שם ס״ס נ׳) תם בבנד שאול ולא חודיע לחמשאיל לא יצא ובשו״ח אסרי יושר (ח״ב סי׳ סכ״ד) גשאל שם באיש צבאי שחוא לבוש בבגדי חיל ששייכים לחסטשלת והלך אחר םםחו של אביו וקרע בחם חעלח שם דבדיעבד יצא כיון שחוא חפסד טועט וחוא עשח כן לקיים טצות חחורח והטטשלח בעצםח רצונם שישםרו חחיילים אח דחם ועכ׳׳פ ספס הוא וסדיעח טדרבנן ח יא כטש״כ הש״ך (שם ס״ס ב׳) וסםס דרבנן לסולא עיי״ש. אבל סשח לי מטש׳׳כ הםו״ז (שם ס״ס ט״ז) דםח״מ לא יצא חובח חסריעח בחלוס גזול סשום רחגוף חחלוס הוא בעבירה וא״כ ה״נ תא בנדי חיל חם שעטגז עפ״י חרוב וחוא בעבידח ולםח יצא וצ״ע.

ועי׳ לעיל (סי׳ סע״ו ס״ס ו׳). נ) ולא ברהבו וזה אפי׳ בדיעבד צריך לחזור ולסרוע וחטעם ספני

5) שם סעיף ס׳, י׳, ייזו. 7) שם סעיף י״ו וחכ״א. 6) שפ בסו״! וש״ו•

רלח קצור שלחן ערוך קצה

1 על כל המתים אם מהליף בגדיו ו) בתוך שבעה, אינו צריך לקרוע כאלו שהוא לוכש עתה, ועל אביו ואמו, אם הוא מהליף בגדיו בימי ההול שבתוך שבעה צריך לקרוע בהם, אך לכבוד שבת יהליף בגדיו ולא ילבוש בגד הקרוע, ואם אין לו בגדים אהרים לההליף, יהזור את הקרע לאהוריו והא דמהליף בשבת דהיינו שלובש כגדי. ( הול אחרים אבל ללבוש בגד שבת אסור כדלקמן סימן רי״א סעיף י׳ 8 ז על כל המתים (מצד הדין) שולל (דהיינו שתופר תפירה בלתי שוח) לאהר שבעה, ומאהה (דהיינו שתופרו כראוי) לאהר שלשים, ועל אביו ואמו שולל לאחר שלשים, ואינה מאהה לעולם. ואפילו אם בא לחתוך סביבות הקריעה ולשום שם התיכת בגד אהר ולתפרו אסור, אבל גוהגין כי תוך שלשים אפילו על שאר מתים אפילו לשלול אסור, ואפילו להבר ראשי הקריעה על ידי מחט אסור, ואשה אפילו על אביה ואמה שוללת לאלתר מפני הצניעות, וכל הקרעים שאסורין לתפרן, אפילו אם י״פר את הבגד לאחר, אסור הלוקה לתופרו, ולכן

צריך המוכר לחי׳־יע לחלוקה ואסור למוכרו לאינו יהודי 9). ח על כל המתים אם לא שמע עד לאהר שלשים אינו קורע, ועל אביו ואמו קורע לעולם בגדיו שהם עליו בשעת שמיעה ה), אך

הבנדים שהוא מחליף אחר כך אינו צריך לקרוע 10) ט הרגל מבמל גוירת שלשים גם לענין קדיעה, ולכן אם פגע הרגל תוך שלשים בשאר קרובים יכול לתפור לגמרי בערב הרגל

לאהר מגהה, ועל אביו ואמו יכול לשלול״). י קרע על מתו), ובתוך שבעה מת לו מת אהר, מרהיק כמו

שעריט מצוייניפ בהלכה שנראה שנסרע מעצמו (פת״ש סי׳ ש״מ ס״ס בי).

ד) אם מחליף בגדיו והרבה צדיקים היו מספידים שלא הלכו בבנד הקריעה לאתר השבעה וכן ראיתי כתוב בדרכי היים ושלום (סי׳ תתסם״א)

ראדמו״ר בעל מנהת אלעזר היה מקפיד שלא ילך האבל בו אהר השבעה. ה) בשעת שמיעה ואם שמע השמועה בשבת קורע למוצאי שבת כמו בשמועת קרובה לשאר הקרובים שכתב בש״ע (סי׳ ת״ב סעי׳ ז׳)

שקורע למו״ש. ו) קרע על מת אמרו לאחד שמת לו מת וקרע ונודע אח״כ שלא מח או רק אחר שעות שתים לא יצא ידי חובת קריעח וחוזר וקורע (ש״ך

10) סעיף י״ח וגשין סקכ״ז. 11) שם ובשיר סקב״ד-

8) שם יגש״ך סקכ׳׳ג. 9) סעיף ס״ו יינו ובפ״ת סק׳״גז

קצור שלחו עדיו קצה רלמ

שלש אצבעות מן הקרע הראשון וקורע טפח. או שמוסיף על הקרע הראשון טפה, אבל לאהד שבעה כל זמן שהבגד הקרוע עליו מוסיף עליו כל שהוא ודיו, אך אם הראשון היה משאר קרובים, והשני הוא אביו או אמו, אזי אפילו לאהר שבעה צריך להרחיק שלש אצבעות ולקרוע כדינא, שאין אביו ואמו בתוספת והוא הדין במת אביו תהלה

יא שמע בפעם אהת שמתו אביו ואמו, או שני קרובים אהרים, קורע קרע אהד לשניהם, אבל אביו או אמו עם אהד משאר הקרובים, קורע תהלה על אביו או אמו, ואהר כך מרה יק שלש אצבעות וקורע

על האה ר 13).

יב הולה שמת לו מת, אם דעתו צלולה אלא שאינו יכול לקרוע מהמת שהוא מסוכן בהליו, פטור אהר כך מלקרוע אלא אם כן הוא עדיין בתוך שבעה דהשיב שעת הימום אבל אם לא יכול לקרוע מהמת שלא היתה דעתו צלולה, אזי כשתבוא לו דעה צלולה הוי אז שעת הימום שלו, והייב אז לקרוע אם הוא בתוך שלשים, ועל אביו ואמו

לעולם 14).

יג קטן שמת לו מת אפילו לא הגיע לחינוך םקרעין לו קריעה קצת משום עגמת נפש, להרבות האבל, ואם הגיע להיגוך מצוה לקרוע

במו גדולים״).

T בהול המועד ז) גוהגין במדיגות אלו שאין קורעין כי אם על אביו ואמו, כין ביום הקבורה בין ביום השמועה, ואפילו בשמועה רהוקה, אך אם מתו אביו ואמו ביום טוב הואיל וגדהה הקריעה לא יקרע בהול המועד עד לאהר הרגל כשםתהיל להתאבל, ועל שאר קרובים אין קורעין בהול המועד עד לאהר הרגל. אך אם שמע בהול

סי׳ ש״מ ס״ס ל״ט). וכן אם בירך מתחלה ברכת דיין אמת צריך לברך עוח״פ (שדי חמד אבילות סע״ד).

ז) בהול המועד עי׳ לסמן (סי׳ רי״ג) בדין חתן ובלח שנעשו אבלים ועי׳ שם חאיך יתנחנו בסריעח.

ואהר כך אמו או בהיפוך 13).

שעדים מצויינים כחלכח

בבאה״ס.ז ובטו״ז. 15) סימן ש״מ סעיף כי

12) שם סעיף כ״א כ׳׳ג. 13) שם.

14) שם סימן שצ״ו בסויז וש״ך ועיי״ש

רט קצור שלחן עדרך קצו

חטועד שטועח קרובח שלאחר יום טוב תחא רהוקה, בכחאי גונא יקרע בחול המועד 16) (איסור שריטח וקרחח על חמת כתוב בסימן קם״ט).

ר,צו. הלכות אונן בחול ובשבת וביום טוב. ובו כ״ב סעיפים.

א מי שמת לו מת שחוא חייב להתאבל עליו א), חרי וה אונן עד לאחר הקבורה, שלא יגחוג קלות ראש, כדי שלא יאמרו על המת שחיח אדם קל, ולכן אין זח טרוד בקבורתו ובאבלו ואינו חושש במיתתו, וזה גנאי גדול להטת, וחוא בכלל לועג לרש, אלא יתראח לכל( שהוא טרוד ונבהל על מיתתו וקבורתו לא יאכל בההדר שהמת בו ב אלא בהדר אהד, ואם אין ׳,־ הדר אהר יאכל בבית הכירו, ואם אין, המת מהיצה גבוה עשרה טפהים, ולא יהא ; : לו בית הכירו יעשה ב, טפהים, ותהא ראויה לעמוד בפני הרוה, ואם , פתוה תחתיה של״ת בו מהיצה, מהזיר פניו ואוכל, בין כך ובין כך אין לו דבר יי, , ואפילו הר; בעיר אהדת, אינו מסב ואוכל דרך קביעות, אלא דרך

ב) 1) ן י ארעי, ו,.ינו אוכל בשר ואינו שותה י ב אונן פטור מכל המצות שבתורה ד), ואפילו אם אינו צריך

שעריפ מצויינים כהלכה א) שהוא הייב להתאבל עליו עי׳ לסמן (םי׳ ר״ג) מד, שכתבנו שם. ב) לא יאכל כחהדר שהמת שם בפתחי תשובה (סי׳ שט״א ס״ס בי) מבאר דברי חטו״ז וחש״ך שם דלחטו״ז דוסא לו אסור לאכול בחדר זה ולאחרים מותר ולהש״ך נם לאהרים אסור והעלה להחמיר כחש״ך וכ״כ בחידושי חגרא״ז מרנליות (חל' אונן סעי׳ כ״א) ראותם חלנים אצל חמח לשמרו אסורים לאכול שם אבל בערוך חשלחן (סי׳ שמ״א סעי׳ ז׳) חשיג

על הפת״ש הנ״ל וכתב דלאחרים מותר. ג) אינו אוכל בשר ואינו שותה יין בשו״ת נודע ביהודה (תנינא יו״ד סי׳ רי״ד) כתב דמותר ברוטב של בשר ובחידושי הגאון רעס״א (סי׳ שט״א) טסתפס בזה וגם סםתםס לעגין חטר טדיגה ובחידושי חגרא׳׳ז מרגליות (אונן סעי׳ די) כתב דמותר ברוטב של בשר וכן טותר לו לשתות שכר ומי

דבש ובהגהות יד שאול שם נוטה לאסור ברוטב של בשר. ד) פטור מכל המצות שבתורה ובדין גתיגת גט וחליצה עי׳ בבאה״ט (אהע״ז סי׳ סם״ט ס״ס ט״ז) ובםת״ש (שם ס״ס ל״ד) מה שכתבו

16) שם סעיף ל׳׳א, ל״ב. קצו 1) יו״ד סימן שמ״א סעיף א׳,

?צור שלחו עייר קצו רמא

לעסוק בצרכי חמת, כגון שיש לו אחרים שעוסקיש בשבילו. ואפילו אם רוצח לההמיר על עצמו אינו רשאי מפני כבוד חמת, אינו םברך לא חמוציא ולא ברכת המזון. ואפילו אם אחרים אוכלין וםברכין אינו עונח אמן, ואינו מצטרף לא לזימון ולא לעשרח, אבל מה שחוא מצות לא תעשח אפילו מדרבנן, אםור גם לו, ולכן אם בא לאכול פת צריך ליטול ידיו, ולא יברך על נטילת ידים כמו שאינו מברך חםוציא, וכן

בנטילת ידים שחרית נוטל ידיו שלש פעמים כדרכו ואינו טברך2) ג אם אכל קודם שנקבר חמת ולאחר שנקבר עדיין לא נתעכי1 חמזון יברך ברכת חםזון, וגם אם עשח צרכיו קודם חקבורח, יברך

אחר כך ברכת אשר יצר אפילו כל חיום 3) ד אם חאוגן חוא בעיר אחרת ה), ובמקום חמת יש גם כן קרובים שהייבים להתאבל אזי על זה שהוא במקום אחר אין עליו

דין אונן אבל אם אין קרובים במקום המת, הל על זה דין אונן 4) ה במקום שיש חברה קדושה, ולאהר שהקרובים נתעםקו בצרכי הקבורה, והתפשרו עם אנשי ההכורה קדושה אין עליהם שום דבר לעשות, אך אנשי החברה קדושה עושין הכל. אזי אין עוד על הקרובים דין אונן ומותרין בבשר וביין. ומכל שכן שםותרין והייכין בקריאת

שערים מצוייניפ בהלכה בזה ובברכי יוסף (יו׳׳ד םי׳ שמ״א) האריך בזה ולא העלה דבר ברור. ובהידושי הנדא״ז (אונן טעי׳ ז׳) כתב דלכתהלה לא יחליץ ולא יתן נט ובדיעבד כשר. ואי טותר לו לשהוט עי׳ בהגהות יד שאול (טי׳ שט״א) שבתב דאין להוש וביוסף דעת (סי׳ שט״א) בתב להתיר לצורך שבת ואין שוהט אהר ועי׳ בדרכי תשובה (יו״ד סי׳ א׳ ם׳׳ק קע״ב) האריך בזה ונוטה לההטיר

טשום דצערו גדול ואין לבו פגוי לבדיקת סכין. ה) אם האונן הוא בעיר אהרת ואם גתודע לו שמת לו טת בעיר אהרת ואין שם קרובים ואין לו אפשרות ליםע לשם כתב בספר יוסף דעת (םי׳ שט״א) דלא חל עליו אגינות דדטי טטש למש״כ הטנ״א (םי׳ תסט׳׳ה ם״ק ח׳) ראם טחטת אונם אי אפשר לשברו לא חל עליו אנינות ואף שהדגול טרבבח ובנודע ביחודח (תנינא יו״ד םי׳ רי״א) חולק עליו משום דעב׳׳ם טהויב בכבוד המת בעשיית התכריכין ט״ט הבא טורה ביון שאי אפשר לו לעשות שום דבר לצורך חטת ולכן טחויב בטצות ולענין תפילין דעתו שלא יניח. ועי׳ בשו״ת אטרי יושר (ח״א םי׳ ס״א וסי׳ ק״פ) דעתו נטי דטחויב בקר״ש ותפלח אבל תפילין לא יניח ובשו״ת טשיב דבר להנצי״ב (םי׳ ע״ב)

2) שם ובס׳׳וז סקי ד. 4) שם בשיו סק״ה. 3) שם בפ״וז םיקה.

rap רטב קצור שלחן עיוף

שטע ובתפלח ובכל חםצורו ו), וטכל טקום נוחגין שאין חאוננין מתפללין עד לאחר הקכורח. וחיינו מפני שגם חם חולכין ומלוין את חמת עד חבית חקברותז), וחרוצח לחחמיר ולחתפלל תיכף לאחר שמסר את

חמת לאנשי חחבורה קדושח, יכול לחחמיר על עצמו 5), ו כל זמ: שלא גקבר חמת אינו חולץ מנעליו, ומותר לצאת מביתו ח) לצרכי חמת, אבל אסור לישב או לישן על כסא או מטח, וכל שכן שאסור בתשמיש חטמחט). ואסור ברחיצחי) וםיכח ושמחח

שערים מצוייניפ בחלכח כתב דיש עליו דין אונן ופטור מכל וב״ב בערוך חשלחן (םי׳ שט״א סוס״ י י״ב) אבל בשדי חמד (חלק י״ח מערכת אבלוח) חביא תשובח מחתנו של הנצי״ב חנאון ר׳ רפאל שפירא שחולק עליו. ועי׳ במשמרת שלום (אות

אונן ם״ק ם״ז) ובכל בו תחדש על אבלות שחאריכו בזח. ו) בקר״ש ותפלח ובכל תמצות ועי׳ בפט״נ (ט״ ז או׳׳ח םי׳ ע״א

ס״ס הי) שכתב דחייב להתפלל ולקרות קר״ש בלא תפילין עיי״ש. ז) ומלוין את חמת עד בית חקברות ובטקום שטוליבים את חטה לטקום רהוק והאונן נשאר בביתו טחויב טיד בבל חטצות כשנסתלק

המת טפניו (נובי״ת יו״ר די״א והובא בפת״ש םי׳ שט״א ס״ס כ״א). ח) ומותר לצאת מביתו בדי להבין טה שאביא לסטן חפוססים אחרונים שהתירו בשעחד״ח באיזה דברים בשעת אנינות יותר טבשעת האבלות ההכרח להודיע כאן שיש טחלוסת בין הראשונים אם דברים האסורים באבלות אסורים גם באנינות או לאו הרטב״ם (ה׳ אבל פ״א ה״ב) ותריטב״א (מו״ס ט״ו) והטור (יו״ד סי׳ שצ״ה ובסי׳ שט״א) כתבו דאניגות ואבלות לא דמו אהדדי ואין דין אבילות על האונן עיי״ש היטב והרטב״ן (בספר תורת האדם) והר׳ פרץ (תובא בטור שם) בתבו שגוהג בו בל דין אבלות ועי׳ בערוך חשלחן (םי׳ שט״א סעי׳ כ״ז) שטבאר כל זת. ועי׳ בשו״ת הת״ם (םי׳ שב״ד) דטח שחושב הרט״א (םי׳ שט״א סעי׳ חי) דאםור בשעת אגיגות ברהיצה וסיכה ושאלת שלום ותספורת ובטלאבה גם הטחבר שם טורה לזה

אבל בערוך השלהן שם סובר דלהטהבר טותר כל זה עיי״ש. ט) שאסור בתשמיש חממח עי׳ בש״ע (םי׳ ת״ב סעי׳ י״ב) ראם לא גורע לו טמיתת הטת אין צריכים להודיעו וטותר להזטיגו לטעודת ובגליו! טהרש״א שם בתב בשם שו״ת טהר״ש הלוי (יו״ד סי׳ ר״ז) ראם לאשתו טת לה טת והיא אינה יודעת רשאי הבעל לשטש עטה ואינו עובר על ״לפני עור״ ובברכי יוסף (םי׳ שט״א אות ט״ו) בתב לתהטיר וסיים בצריך להתיישב עוד ולחפש עוד בענין ובשאילת יעב״ץ (ה״א םי׳ ם״ה) דעתו להסל אבל

בחידושי חגרא״ז טרנליות (דין ב׳) בתב לחחמיר. י) ואסור ברחיצח ובטסום שגוחגים בשטת אדם גדול וסדוש

5) סימן שפדא פעיף ג׳ ופית סקכ״א.

קצור שלהן ערוד קצו רמג

ושאילת שלום ובתספורת יא) ובתלמוד תורה יבא ואסור במלאכה מ) אפילו על ידי אחרים ואפילו בדבר האבוד, ובהפסד גדול יעשה שאלת

. ( הכם 6

שערים מצויינים כהלכה

טטבילים עצמם נושאי המטה מותר נם אתאונן אסבול עצמו בצונן (שו״ת פרי השרה ה״ב םי' ס״ר). ועי׳ בשדי הטד (אנינות אות ו׳) שבטסום שיש השש התדבקות בטהלה מחמת המת רשאי האונן לרהו׳ז ולההליף שטלותיו ונסחייע טחירושי וביאורי הגרא״ז מרגליות (ה׳ אונן סעי׳ י״ט) שכתב דבכל טקום שיש צורך גרול טחטח חולי ר״ל יוכל לסטוך להקל וחכל לפי חענין

עיי״ש, יא) ובתספורת עי׳ בטו״ז (סי׳ שצ״ה ס״ס כ׳) נראה דעתו שם לחסל בתספורת סודם חקבורח ובכל בו חחדש (על אבלות) ראיתי נ׳׳כ שהביא טתשובח טאחבח (סוף ח׳ אוגן) דבעיר פראג חיו גוחנים היחר בזח והנודע ביהודה לא מיחח בזח וכן בשרי חטר (שם אוח ר׳) חביא לחסל לטי שכבר עליו שעדו אבל אח״כ כשראה שההיר״א ושאר אחרוגים אסרו, רעחו נמי לאסור ואם״ח כתב ראם עדיין לא נודע לו ממיחח חמח סוחר לגלחו עיי״ש ובאמת כבר כתב בזח בש״ע (סי׳ ת״ב סעי׳ י״ב) רמוחר לחזמיגו לםעודח

ואין מחויבים להגיר לו. ועי׳ לעיל (ס״ס טי). יב) ובתלמוד תורה ואי מוחר לרב לםסוס ולחירות דין למי ששואל

אותו עי׳ לסמן (סי׳ ד״י). יג) ואסור במלאכה ואי מותר למכור חנותו בדרך הערמה בעת אנינותו והלוקח נושא וניחן כל ז׳ ימי אבלוח עי׳ מזח בשו״ת חתם סופר (יו״ר סי׳ שכ״ד) אף שהעלח לאיסור עפ״י דברי חרט״א (סי׳ שם׳׳א סעי׳ ח׳) שכתב ״דאונן אסור בסלאכח" אם״ח כחב רבמסום שנהגו סולא זו בחרו הרע בטיעוטו רעם״י הרוכ לא יוכלו לחחבטל ססחורחם כל ז׳ יסי אבלוח וטטציאים להם היחר אחר שלשה ימים טםני שהוא רבד האבוד על כן נהגו לבטל סצח בשעת אנינוח ראיכא פלוגחא בה וםוטכין על דברי הטיסל באבל כדי שיהי׳ לבו פנוי לחתאבל ז׳ יטי אבלות אבל אין דעתו נוחח טחמסילין וט״ט אין לטחות בכח ועי׳ בשו״ת בחב סופר (יו״ד סי׳ ספ״ו) שכחב טעם לחחיר בעור שהוא גוסס וחי עור רלא שייך טראיח חעין בטח שיחי׳ םחוח בז׳ יטי אבלוח ושכן כוהני! בעיר פרעשבורג. וכשחחגוח היא בשוחפוח עם אחר יש להחיר יוחר אף כשחוא כבר אונן ולא בדרך משא וטחן וטכירח רס שיסלק עצטו סחשותפוח ואין לו בח חלס וטוחל כל חלסו לשותפו עיי״ש טעטו ושכן מהנין בעיר פראג וכן נמצא כחוב זח בשו״ח שב יעסב (ח״א סי׳ ם״ג) וכשו״ת חשובה טאהבה. ובשו״ח טחרי״א אםאד (או״ח סי' ספ״ט) הביא ג״כ היתר זה בשותפות והוסיף עוד להתיר גם כשאין לו שותף בחגוח

6) שם סעיף ה׳ ובפ׳׳ת

np רמד קגוד שלחן ערוך

ז מי שהוא אונן בשעת קריאת שמע ותפלה, זלאחר שנקבר המת עבר רביעית היום שהיא זמן קריאת שמע, מכל מקום אומר גם קריאת שמע וברכותיה בלא תפילין, עד שליש היום אבל אם עבר גם שליש היום, אומר קריאת שמע בלא הברכות יד) ד) ותפלת שמונה עשרה מותר להתפלל עד הצות היום, ומוסף בראש חודש יכול להתפלל גם אהר כך שזמגה כל היום, ומברכות השהר לא יאמר כי אם שלש ברכות שלא עשני גוי, שלא עשגי עבד, שלא עשני אשה, וברכות התורה, שאלו זמגם כל היום, ושאר הברכות לא יאמר אהר שעבר זמגם, כיון שבשעת חובתם דהיינו בבוקר היה פטור, ואם גקבר המת קודם שליש היום, וביתו רהוק מבית הקברות שבעוד שיגיע לביתו יעבור שליש היום, טוב יותר שיכגם לאיזה בית סמוך לבית הקברות, לקרוא קריאת שמע ולהתפלל בזמן הראוי או אפילו בהוץ כטקום גקי, ומיד כשמתהילין להשליך עפר על המת, יכול לקרות קריאת שמע

. ( ולהתפלל, אף על פי שהאבלות עדיין איגו הל 8

ח מי שמת לו מת, ונעשה אונן לאהר שכבר הגיע זמן תפלת שהרית, או מנהה או ערבית והוא לא התפלל מקודם שנעשה אוגן וגמשך האגיגות עד לאהר זמן תפלה, אף על פי כן אינו צריך תשלומין

. ( להתפלל בתפלה שלאהריה שתים 9

שעריפ מצדייניש בהלכה

שמותר למסור חנותו לאחר שהוא יעסוק בו וכל הריוח לעצמו והסילוק או חמכירח ימשח ע״י קנין סודר וכן בשו״ת מחרש״ ג (יו׳י׳ד סי' כ״ד) כתב נמי להתיר למכור חנותו כשהוא אונן ורק על אביו ואמו יש לחחמיר וכשמוכר יעשח הקנין ע״י קנין סודר דהיינו דחקונה יתן סודר שלו להמקנה דקיי״ל דבעי כליו של קונה ועי״ז יקנה לו ההנות עם הסחורה כפי שער הקצוב או כפי מה שישומו ג׳ בני אדם עיי״ש ובשו״ת מנחת אלעזר (ה״א סי׳ ע״ו) מפקפק על כל ההיתר שנהגו באיזהו מקומות למכור בעת האנינות

ודעתו דעב״פ אין להתיר במקום שאין המנהנ להתיר.

יד) אומר קר׳׳ש בלא הברכות בהרבה קצורי ש׳׳ע ציין אדלעיל (סי׳ י׳׳ז סעי׳ א׳) שכתב שם דין זח שלא לומר ברכת קר׳״ש לאחר שליש היום ועי׳ במשנה ברורה (סי׳ נ׳׳ח סעי׳ ו׳) בביאור הלכה שם דחטשכנות יעקב מכריע דבדיעבד עד חצות כמו תפלח עיי״ש וחיוס חחסידים אין מדקדקים בזה ואומרים ברכת קר״ש עד הצות וכ״כ במשנה ברורה (סי׳ ע״א ס״ק די).

7) עיל סימן י״ז סוף סעיף אי. 9) חידושי הגרא-ו בהל׳ אונן סעיף כיס, 8) מג״א סימן ע״א סק״*

קצור שלהן ערוד קצו רמה

ט מי שמת לו מת בשבת, כיון דאסור לקברו חיום לא חל עליו אנינות, ומותר בבשר ויין, וחייב בכל המצות חוץ מתשמיש) דחויין דברים ו חמטח שאסור לו 10) וגם אסור כתלמוד תודח ס. ואם חוא שליח צבור מל) אם יש אחר לחתפלל לא יתפלל שבצינעח״)) 12). אם חמת חוא אביו או אמו, ז חוא, ואי ליכא אחר יתפלל הוא י יכול לומר קדיש במקום שאין שאר אבלים,יח), אבל במקום שאר אבלים, ואם האונן הוא אבל מכבר על אביו ( 1 לא יאמר קדיש קודם הקבורה 3 או על אמו, או שיש לו יאהרצייט, יאמר קדיש כמו שאר אבל או

יאהרצייט ים) 14).

שערים מצוייניפ בהלכה

ד תורה עי׳ במג! אברהם (או״ח םי׳ תקט״ח סו) וגם אסור בתלמו ס״ס ח׳) דאםור לו לעלות לתורה ובדגול מרבבה שם השיג עליו דבשבת ויו״ט דאין אגינות חל מותר בתורה ועי׳ בחידושי הגרע״א (יו״ד סי׳ שט״א סעי׳ ב׳) שאין קורין אותו לעלות לתורה ובהגהות אמרי ברוך (סי׳ שט״א) מביא בשם םמ׳׳ק דאם יש לו עליח קבועח כגון ששי או שחוא כהן הוי פרהםיא וטותר. ועי׳ במשמרת שלום (ח׳ אונן אוח ב״ט) דמותר לו לחעביר חםררח שנים טקרא ואחר תרגום וכ׳׳כ בערוך חשלחן (שט׳׳א סעי׳ ט׳׳ז) וכן טותר לו לוטר תחלים אם רניל בזח בכל שבת. ופשוט דחלכות אבילות ודברים חרעיס

שבירטיח טותר לו ללטוד. טז) ואם הוא שלית ציבור ואם הוא שמש הקהל טותר לילך לשמש בצרכי סעודת ברית טילה שלא יפסיד פרנסתו (פת״ש סי׳ שט״א ם״ק י׳). יז) ואי ליכא אהר יתפלל הוא וכן אם הוא בעל קריאה ואין שם

בקי כמוהו טותר לו לקרוא (טשטדת שלום ה׳ אונן אות ם״א) יה) יכול לומר קדיש במקום שאין אבלים הכריע כן מפני שיש בזה׳ שע׳׳ו ם׳׳ק די) כתב שיאמר קריש ובנקוה״כ שם הולק עליו (סי ״ז פלונתא, הטו דטעם הקדיש לפרות אביו או אמו טניהגם וכיון שלא נקבר עוד אין בו דין ניהנם ובפת״ש (סי׳ שט״א ם״ק י״ד) הביא טהרבה אהרונים דדעתם כהטו״ז וע׳׳כ הכריע כאן דבטקום שאין אבלים לא יאמר קדיש כיון שיש פלונתא ותלוי במנהג כמש׳׳כ הפת׳׳ש שם. וכן טביא הכרעה זו במשנה ברורה (םי׳ ע״א

ם״ק ז׳) בשם הפמ״נ עיי״ש. יט) יאטר קדיש כטו שאר אבל ויארצייט בגליון מהרש׳׳א (םי׳ שט׳׳א) הביא כן משו״ת עבודת הנרשוני (םי׳ ם׳׳ב) ובפת״ש (שם ם״ק טי) נשאר בצ״ע ודעתו שלא לוטר וכן בשו׳׳ת מהר״ם שיק (םי׳ שט״ב) דעתו

13) נקזש״ע ציין לשערי ריעד. 14) שם גס״ת סק״ס.

10) סינון שמ״א סעיף אי. 11) מנ״א סימן תקמ״ח, סק״ח.

12) שע״ת סימן ע״א סק״ו.

רמו קצור שלחן מייד קצו

י סמוך לערכ קורא קריאת שמע בלא כרכות, ואינו מתפלל ערבית כ) ואינו מבדיל במוצאי שבת, ומותר לו לאכול בלא הבדלה, ולאהר שיקבר המת יבדיל על הכום ואפילו לא נקבר עד למהר יכול להבדיל על הכוס ולא על הנר ובשמים. דמותר להבדיל עד יום שלישי בשבת (כדלעיל סימן צייו) ובתפלת שהרית שהוא מתפלל כשלא עבר

זמנה, אינו אומר אתה הוננתנו15). יא אם צריך לעת ערב ללכת מביתו עד םמוך לתהום שבת, כדי שילך במוצאי שבת למקום אהר בשביל צרכי המת, או שהוא צריך לעת ערב לאסוף את הנכאים דהברה קדושה, להשוות עמהם בעד מקום הקבורה, אזי מיד כשהתהיל ללכת ולעסוק בצרכי המת

הל עליו אנינות 16). יב מת בערב שבת לעת מנההכא), בענין שאי אפשר לקוברו

קודם שבת, מתפלל גם מנהר, בערב שבת 17). יג מת ביום ראשון של יום טוב, אם רוצה לקברו היום על ידי, ומכל שכן ביום שני שיכול לקברו אינו יהודי הל עליו מיד אנינות כב)

שזןריפ מצויינים כהלכה שלא לומר אם הקבורה תהיה ביומו רק אם מחטת פקודת הממשלה טוכרחין לחשחותו דעפ״י דינא אין עליו דין אונן יאטר הקדיש וכ! אם מסר כבר לחחברח ג״כ יאמר. ובן חעלח חבאח״ט (או״ח סי׳ ע״א ם״ק ד׳) דטחלק

שם בין יש טתעםקין אחרים או לא. ב) ואינו מתפלל ערבית ועי׳ בשו״ח שבוח יעקב (ח״א םי׳ ח׳) שכחב חטעם דאש יתפלל ערביח ויבדיל עושחו חול וטטילא חל עליו אנינוח ואונן אינו רשאי לחחפלל וחוי כארכביח אחרי רכשי ועי׳ בחידושי וביאורי הגרא״ז מרגליוח (ח׳ אונן סי׳ י״ז) דחביא טספר כיח לחם יחודח שחולק עליו ואפ״ה סיים חגרא״ז דשב ואל חעשח עדיף ובשדי המד (אבלוח סי׳ קע״ה) בתב שחוא עשה מעשח וחחפלל ערביח מבעוד יום כמו שמציגו בש״ס דרב צלי של מוצאי שבת בשבח. ולדיגא בל חפוסקים האהרוגים םתמו

שלא להתפלל. בא) מת בערב שבת לעת מנהר. ומנהג העולם שלא ללבוש חלוק מכובס כסברת רבינו פרץ אף שהוא יהיר בזה אם לא לצורך נדול (ברכי

יוסף שמ׳׳א אות י״ד).ד אנינות ולענין תלמוד תורה יש הילוק דבשאר כב) תל עליו מי ימות השנה יכול ללמוד דברים הרעים שבירמיה אבל ברגל אין נכון לעסוק

15) סו״ז או״ח סימן ע״א סק״ד ויו״ד 16) יו״ד סימן שמ״א סעיף אי. סימן שמ״א סעיף בי. 17) הל׳ אונן להגראז׳׳מ ז״ל.

קצור שלחן ערוך קצו

גם בעצמו דחל עליו מיד אנינות, ואפילו הוא אינו רוצה לקברו היום 18).

T מי שמתו מוטל לפניו גליל יומ טוב שגי, מקום שנהנו לקברו על ידי ישראל, גוהג דין אגיגות אפילו בלילה, ואיגו אומר קידוש ואיגו אוכל בשר ואינו שותה יין, אבל בליל יומ טוב ראשון, או אפילו בליל יום טוב שגי. במקומ שגהגו להתעסק גמ ביומ טוב

שני דוקא על ידי אינו יהודי, אין לנהוג דין אגיגות בלילה 19).

ו מי שהיה אונן כמוצאי יום טוב, יבדיל ביום שלאהריו אבל ט לא אהר כך, כי הבדלה של יום טוב אין זמנה אלא עד סוף המט

שלאהריה 20).

ן אונן שיש לו בן לטול»), אם אפשר לקבור את הםת קודם ט שיצאו מבית הכנסת שהרית, אזי יתפללו הקברנים תהלה, ויקברו את המת, וימולו את התינוק, ואמ אי אפשר מכל מקום ימולו את התינוק שהרית בבית הכנסת, והסנדק יברך ברכת להכניסו, משומ דמת ומילה

מילה קודמת 21).

שעריפ טצוייניפ בהלכה

בזה ומותר לו ללמוד בלימודים שהוא רוצה (שע״ח תסמ״ח םק״ח). כנ) אונן שיש לו בן למול המו״ז (סי׳ שמ״א ס״ק ו׳) הביא בזה םלונתת חרש״ל וחרמ״א (כוז״י) רחרש״ל סוכר דימולו הבן קורם והרמ״א םובר שיקברו סודם דאל״ב הוא אונן ואי אפשר לו לברך ״להכניסו״ והכריע המו״ז כן ראם אפשר לקברו בשחרית יקברו ואם א״א ימולו בשהרית ויברך חםנדק כמש״כ חמחבר כאן. ועי׳ בשו״ת חת״ם (סי׳ שכ״ה) דהורה כהרש״ל וכ״כ עוח״ם בספרו (ח׳׳ ו סי׳ ל״מ) אבל בחידושי חגרא״ז מרנליוח (ח׳ אונן סי׳ חי) ובברכי יוסף (סי׳ שמ״א אות חי) חורו כחטו׳׳ז ועי׳ עו״ש בשו״ת חחם סופר (ח״ו םי׳ ל״ט) דלא נחלקו הרש״ל וחרמ״א אלא אם חאב בעצמו חוא חמוחל אבל חכא לימול בן של אחר ונעשח חמוחל אונן לכו״ע ימול קודם כיון דאין המצוה עליו אלא על האב והוא נעשה רק שליחו וזח יבול

לחיוח להעשות שליה ואפ״ה כשיש מוהל אהר לא ימול הוא עיי״ש. ואונן כחן אי מותר לפדות על ידו כתב בשו״ת מחרי״א אםאד (יו״ר סי׳ שנ״ז) דכשאין כחן אחר מוחר לפרוח ע״י משום דחפדיון אינו מצוח על חכחן וברכת ״בורא פרי חנפן״ יברך אחר במקומו. וכשהמוחל

או חכחן חם אבלים עי׳ לקמן סי׳ רי״ד.

0ג< שס בהל׳ אונן, ועיין שע״ת סי׳ ועיא.xrv 21) סו״ז יו״ד סימן שמ״א סק״ו וסי׳

18) שס ביו״ו. 19) מגיא סימן תקמ־וז סק״ח,

רמח קצור שלחן עייף קצו

יז אונן באור לארבעה עשר בניסן כד), יעשה שליח לבדוק את ההמץ, וכל המירא ובו׳ יאמר בעצמו 22)

יח אונן בליל ספירת העומר לא יספור בלילה, אלא ביום לאהר הקבורה יספור בלא ברכה, ובשאר הלילות אהר כך יספור כברכה, ואם רואה ביום כי האנינות תמשך עד הלילה, יספור אפילו באנינותו בלא ברכה, כדי שיספור שאר הלילות בברכה ג2) (אונן בפורים עיין

לעיל סימן קם״א סעיף כ״א) יט מי שמת בתפיסה, והמושל אינו רוצה ליתנו לקבורה עד שיתנו לו ממון הרכה, לא הל על הקרובים אנינות, וגם אבילות לא הל עליהם, כיון שלא נתיאשו מלקברו, ומצפים להתפשר עם המושל, וכן אם קרובי המת הם בתפיסה, ואינם יכולים לעסוק בצרכי מת אין

אנינות הל עליהם 24) כ במקומות אשר נתן הדת כד.) שלא לקבור את המת עד לאהר שמונה וארבעים שעות, אף על פי כן לא נפטר האונן מדין אנינות, כיון שלאהר עכור הזמן ודאי יקברוהו, מוטל עליהם כנתים להתעסק בכבודו, להכין תכריכי! וארון ולהכין אנשים, אך ביום טוב שני יש להקל ולפטרו מדין אנינות, בזה שאי אפשר לקברו מהמת פקודת

המלכות 25). כא במקומות הנזכרים, לפי שהוששין שלא ימצאו אנשים לטהר את המת בקרוב שני מעת לעת לאהר מותו, ועל כן המציאו לטהרו

שערים מצויינים בהלכה כד) אונן בליל ארבעה עשר עי׳ לעיל (ה״ג סי׳ קי״א ס״ס ב׳) מש״כ ברין בריסת חכח ועי׳ עוד לעיל (שם סי' סי״ט ס״ס י׳) האיך יתנהנ

בפסח בלילי סדרים. כח) במקומות אשר ניתן הדת דעה זו שמובא כאן חוא דעת חנודע ביחודח (תנינא יו״ד םי׳ רי״א) וחגרא״ז סרנליות (ח׳ אונן סי׳ אי) אבל בשו״ת מהר״ם שיס (יו״ד סי׳ ש״מ) הביא בשם מרן חחת״ם דחייב בכל חסצות חוץ מתפילין ועי׳ בהנחות מבעל ישמח משה (יו״ד םי׳ שס״א) בתב שם תשובה ארוכה והעלח שחייב גם בתפילין אם אפשר לו אז שלא להצטער הרבה ושלא להסיה דעתו מהם עיי״ש והאריכו עוד האהרונים בזה ורובם ם״ל שלא יניה תפילין וכן נראה טהפס״ג (הבאתי לעיל ס״ס וי) דבכל

טסום שאין עליו דין אנינות והייב במצות אפ״ה לא יניה תפילין.

. 24) יו״ו סימן שמ׳׳א סעיף ד 25) פ״ת שם סקכ׳׳ב.

22) שע׳׳וז סימן תל״א. ג2) שם בהל׳ אוגן.

r רמט x p ן עייר ח ל ר ש ו צ ק

תיכף לאהר מותו. ולשומו בארון שלם ונקב למטה, אזי לאהד שהושם בארון פטורין מדין אנינות, ונוהג דין אבילות, ומכל מקום צריכין

למנות שבעה משעה שיסתום הנולל כקבר 26). כב מי שמת לו מת והוא אינו יודע, אם אין מי שיתעסק בו צריכין להגיד לו, אבל אם יש מתעסקים אהרים, אין להניד לו עד לאחר שיתפלל. ומי שאשתו מת לה מת והיא איגה יודעת, יש לו להבעל לההמיר שלא לשמש עמהל2). (עיין לקמן סימן ר״ו םעיף ט׳

ואניגות המיר טפי)

• קצז. דין התכריכין והטהרה ואיסור הנאה במת. צ

ובו י״ג סעיפים.

א נוהגין להדר אתרי בגדי פשתן א) לבנים ויהיו נאים, לסימן

ה כ ל ה ט כ י נ י י ו צ ם מ י ר ע ש

א) להדר אהד בנדי פשתן עי׳ בש״ם (מועד סטן בז:) דר׳ גמליאל הנשיא הגהיג לעשות חכריכין טםשחן ועי׳ בצל׳׳ח (ברכוח כדו:) דלכן עושי! מפשתן מפני שנרסבים מהרה ולא יעכבו רסיבח הגוף ובשו״ת חריב״ד להראב׳׳ד טפרעםבורנ (פי׳ ם״ד) נשאל בעת המלהמה שהיה יוסר גדול אי רשאים ההברה סדישא ליסה נייר ולעשות מהם תכריכים והםפס הוא מפגי שאסור לשגות כמש״כ הבאה׳׳ט (סי׳ שג״ב) וגס כתב שם שאם סוברים בבגדים בלויים יש השש םכגה והגייר געשה מבגדים בלויים והעלה שם דטצד איסור שינוי איז כאז רזה דוסא גאמר אם עושים מבגדים יסרים בדמשמע בש״ס (מועד ססן כז) וכן משום בגד בלוי ג״כ איז תשש משום דפגים תדשות באו לבא! ע״י שגתהוו גייר וכמש״כ התת״ס (ח״ו) לעגיז כתם ולמעשה ביסש שיסכימו עמו עוד שגי גדולי הדור מפגי שהוא דבר חדש עיי׳׳ש. ועי׳ בשו״ת חדות יעסב מייזלש (ת׳׳ב סי׳ צ״ס) גשאל ג״כ בזה ותעלה דלפי סח שכחב חצל״ח הג״ל דלכך עושים מפשתן מפגי שגרסבים מחרח א״כ בתכריכין מגייר שגרסבים ג״כ מחרח כשנעשים לחים אין שוס חשש ולמעשח ביסש גסי שיסכימו עמו שגי גדולי חדור וכתב עוד דלעשירים מותר לחם לסגות בדמיהן פשתן דלא אסרו חז״ל חכריכים יסרים אלא במלבושים שחם יסרים יותר מפשחן אבל למעט פשתן אין בידיגו אפי׳ אפ יחי׳ הילוס בין

עניים לעשירים עיי׳׳ש.

26) שם. 27) הל׳ אתן להגאיז מדגליות.

קצור שלחן שיוף קצז

ן הצדיקים די יא בר יוסף!) עתי ת המתים, דאמר רב הי י י ה ת ם ב י ד ו מ שו השובים יותר מדאי כי זח אסור 2), , אבל לא יהי ( עמדו בלבושיהן ב שין ן שתופרי טי מרא ולא שום קשר. הן בהו ן לא אי כי אסור לעשות בתכרית אך שפוסלין צי ת שיש בו צי י ש בטל ם הן בלבישה 3), קוברין האי ה בת בתוך ה ה בקבר אז יכניסו ציצה א נ ותר נכון שבשמו , והי ( אהתגו אינו ראוי לההליפוד.) י ת נאה ד) שהתפלל בו כהי י ה לו טל הכנף. אם הי

שערימ מצוייגיפ בהלכה

ב) שיעמדו בלבושיהן ואם שכהו להלביש למת מלבוש אחד מהנהוג ללבוש אסור לפתוח חקבר לחלבישו אלא פותחין עד שסניעין לארון ומגיהים

אותו על הארון (באח״ט סי׳, שנ״ח).ת ועי׳ בערוך השלחן (סי' שנ״א סעי׳ גי) ת ג) אך שפוםלין א דחגר״א צוח לאחד מתלמידיו שיקברו אותו בכל ציציותיו ואותו תלמיד כשהגיעו להלבשת התבריבין חש במעיו ויצא חוץ ואותם שהלבישוחו לא ידעו מזח ונתקו אחת מהציצית כנהוג וכשנכגס אותו חלמיד צעק על זה ותגדולים שתיו שם אמרו שזהו אות מן השמים לבלי לשנות וכן צוה בעל יסוד ושורש העבודה להניחו בכל ציציותיו וכשהגיחוהו בקבר נסתבכה וניתקה מעצמה עיי״ש ובספר בית שלמה (ממונקאטש) כתב שקברו אח רביגו חגח״ק בעל דברי חיים מצאמ בבל הציצית עפ״י הוראת הגה״ק ר׳ שלמת שפירא. ובספר דרכי תיים ושלום (אות חתר״א) כתב שכן קברו את בנו בעל דרבי תשובח ובגו בעל מנחת אלעזר זצ״ל. ובצוואר תגאון מתרש״ם מברעזאן (בספר תכלת טרדכי< צוה ג״כ שלא לפסול אלא

יקשרו זה עם זה עיי״ש וסתם מנחג חעולם שפוסלים ציצה אחת.ת נאה במשמרת שלום (אות מלית ם״ק ב״ב) הביא משו״ת י ד) טל תשובה מאהבה דלא בטלית לבד אלא גם בקיטל שיש בו קצת גוי והתפלל בו ביום הקדוש אינו ראוי להסיר חגוי ולהחליפו. ועי׳ בדרכי היים ושלום (אות הנ״ל) דלהגח״ק בעל דרכי תשובח ולבנו בעל מנחת אלעזר לא הםירו

תעטרות םהטליתים והקיטלין כי כ! צוה עיי״ש. ה) אינו ראוי לההליפו עי׳ בשאילת יעב״ץ (ח״א סי׳ קכ״ד) מובא בפת״ש (סי׳ שנ״א ס״ק אי) דמי שלא קיים בחייו מצות ציצית מפני אוגס אין לקברו בטלית ואס עושה לו טלית לא הפסיד. וטי שייא קיים בתייו מצות ציצית טפגי שאינו זתיר במצות, עי׳ בפרישה (סי׳ שנ׳׳א) מה שכתב בשס הרא״ש טה שדן שם בזה ובדרכי טשה שם הביא בשם הריב״א דטי שהיה לו ציצית בחייו נותנים לו ולטי שלא היה לו יא נותנים לו ובשו״ה בן יהודה (סי׳ קט״ז) האריך בזה והעלה דלמי שהית טבוח מצות ציצית שיא

א י כ : 3) ח א ״ ת קי ו ב ו ת קצז 1) כ

, ב׳. ב סעיף אי י ג מן ש ד סי ׳ ׳ ו 2) י

ף קצז רנא ו י קצור שלחן ע

לאחר מותו כטלית אהר שאינו נאה, כי נייהא ליה להאדם להקבר בטלית שהתפלל בו בהייו. כשמלבישין את המת יכוונו שכשם שהם מלבישים את הגוף, כך תתלבש נשמתו במלבושים רוחניים בגן עדן 4). ב םדר הטהרה, מרהיצין במים המים כל גופו וראשו, ומגקין אותו חיטב בין אצבעות ידיו ורגליו ובכל םקום, וחופפין את ראשו, וםורקין, וגוזזין שערות ראשו, ונוטלין צפרגי ידיו ורגליו, (ובטדינתנו אין גוחגין זאת) וצריכין ליזחר שלא יחפכו את חמת על פגיו, שחוא דרך בזיון, אלא יטו אותו על צדו, ואחר כך על צדו חשגי. לאחר שנקו אותו חימב. שופכין עליו תשעח קבין מים ו), דהיינו שמעטידין את חמת על חקרקע, או על גבי קש, ושופכין את חטים על ראשו

שירדו על כל גופו 5). ג שיעור תשעח קבין!) יש בו מחלוקת, ויש ליקח לערך כ״ד קווארט פוליש, ואין צריכין שיחיו כולם בכלי אחד דוקא, אלא גם משני כלים, או משלשח טצטרפין, רק שחשני יתחיל ליצוק כעוד שלא חפסיק חראשון, וכן חשלישי בעוד שלא חפםיק חשני, וגם אם מערח

שעריפ מצוייניפ בחלכח

היה לו טלית סטן נם בעת סותו אין להלבישו ובזה סיירי הריב״א הנ׳׳ל משא״כ באם מפני ההכרה בענין טסהרו לא היה עליו ציצית יש להלבישו. ובשו״ת מהר״מ שיק (יו״ר סי׳ ש״נ) כתב ראם לא היה מומר להכעיס יש

להלבישו. ואס היה רגיל להתפלל בטלית של משי עיי בהגהות יר שאול (טי׳ שנ״א) ראיז לעשות לו טלית הדש ולפסלו רזה לא טםתבר. ובטשטרת שלום (אות טלית ס״ק כ״ר) הביא טאיזה ספרים דיבולים לקברו בטלית חרש. ובהור שטת וטנהנו שלא ללבוש טלית קורם החתונה, עי׳ בטשטרת שלום (שם אות כ״ז) דיש בזה טנהגים שונים יש נוהגין ראם חוא בחור ת״ח וי״ש לובשים אותו טלית גדול ויש נוהגי! שמלבישין אותו רק

הטלית קטן. ו) שופכין עליו תשעח קבים מים ובחכטת אדם (הנהגת חברה קדישא אות ז׳) בתב רזהו עיקר הטהרה ובכ* בו החרש (על אבלות) ראיתי שסביא משו״ת אבני זכרו! (סי׳ צ״ג) ושו״ת בית דוד (סי׳ קצ״ו) ראם שכחו לשפוך חט׳ קבין אסור לפתוח הקבר מפגי שלא גזבר בש״ע עני ן

הט׳ קבין. ז) שיעור תשעח קבין וכל קב הוא כ״ר ביצים נמצא רהוא שיעור

טאתים וששה עשר ביצים.

מן שנ׳׳ב סעיף ד ובחכ״א. מן שנ״א. 5) סי 4) שם וביו״ו סי

רגב קצור שלחן ערוף קצז מכלי אחד לא יפסיק חקילוח. ומתוך ארבעח כליש אפילו שופכין

בפעם אחת אין מצטרפין6). ד אחר כך טורפין ביצח עם יין ביחד וטורפין חביצח בקליפתח, לרמז שגלגל חוא שחוזר בעולם (ובמקום שאין יין מצוי לוקחין מים) ומרחיצין כו ראשו, ומח שגוחגין באיזח מקומות שכל אחד לוקח מעט ומזח על חמת, אין זח גבון ויש לבטל מגחג זח, כי דומח לחוקות

. ( חעםיס, אלא ירחצו בו ראשו 7 ה צריכין לחשגיח שלא יקטוץ חמת אצבעות ידיו, ומח שבקצת מקומות גוחגין לקמוץ את חאצבעות יש לבטל מגחג זח, ומח שקצת אומדים שמרםזים בזח שמות קדושים, דבר בדוי חוא. גם טח שגותגים בידו שרביטין שקורין ״געפליך׳ טנחג שטות חוא ח), ואם רוצים דוקא

לתת אותן יגיחוס אצלו 8). ו לאחר שטחרו את חמת לא יגיחו אותו באותו םקום שטחרוחוס), אלא ישכיבוחו כגגד חפתח לפגימ מן חבית, ואין טחפכין

. ( את חדף שטחרוחו עליו, כי יש סכגח בדבר 9 ז לא יגשק אדם ילדיו שמתו כי חוא םכגח גדולח. ומכל שכן

שלא יאחז בידו של מת ויאמר שיוליכחו עמו 10). ח כשמוציאין את חמת מן חבית, יש ליזחר שלא יצא אדם

שערים מצזייניפ בחלכחא כ״ב בחבטת אדם (שם אות ט׳) אבל בשו״ח חג שטות חו ח) טנ חתם סופר (יו׳׳ר סי׳ שכ״ז) טחזיס בזה הטנהנ כיון שהוא מנהג סדום בכל חטסומות ובשו״ת בחב סופר (יו״ד סוס׳׳י סע״ח) כתב מסור לחמגחנ והוא בירושלמי (כלאים פ״מ ח״ג) ״דר׳ ירמיה צוח שיחבין ליח חומרא בידו ראי אתא משיחא אגא טעתר״ ומגחג ישראל חורח חיא. וכן במגחת פחים (יו״ר

׳ שנ״ב) ציין לירושלמי חחוא. סי ט) באותו מקום שטחרוחו ועי׳ בשו״ת חחם סופר (סי׳ שכ״ח) רבטקוטות שעפ״י פסודת חטמשלח סשחין חסת יום או יוטים ורבים אין רוצים לחתעסס אז בטחרתו טפני שטתנוול יש לרחצו ולטחרו ולחלבישו טיר ולכרוך סדין על חטלבושים שלא יחנוולו טטח שיצא בלעו טפיו ואח״כ סמוך לסבורח יסירו חסדין חטלוכלך וטלבושיו ישארו נסיימ. ועי׳ לעיל (סי׳

סצ״ו סעי׳ כ״א).

6) מימן תר״ו מגיא סקיט ומטה אפריפ 8) שפ בחכ״א. שפ אות י״א. 9) שפ נס׳ חסיד*

ת משד- 10) ש* י 7) יו׳׳ד מימן שג־׳ב ומוכ״א במנ

קצור שלחן ערוך קצז רגנ

ראשון, אך חטתעסקים שצריכין לילך ראשון מן חבית כדי לנושאו. אין קפידא״)

ט טי שנפל טאליו וטת טיד, אמ יש פצעים בנופו ויצא מטנו דם, ואם כן יש לחוש שטא נבלע דם חנפש בבנדיו וכטנעליו, לכן אין טטחרין אותו, אלא קוברין אותו בכנדיו ובםנעליו, רק לטעלח מבנדיו כורכין אותו בסדין שקורץ םובב, נוחנין לחפור בקרקע שנפל שם אט יש שם דם וכן בקרוב לו, וקוכרין עמו את כל חעפר שיש בו דם. ודוקא בבנדיו שחיח לבוש בחם קוברין עמו, אבל אם נתז מן חדם על שאר בנדים שאינו מלובש בחם, וכן אם חניחוחו על כרים וכסתות ועדיין חדם יוצא, אינן צריכין קבורח, אלא יככםוט חיטב עד שלא ישאר בחט רושט דט, וחטיט ישפכו לתוך קברו י). אט לא יצא טטנו דם, פושטין בנדיו וטטחרין אותו וטלבישין אותו תכריכין כשאר טתיט

שעריפ מצוייניפ פחלכח

י) וחטיט ישפכו לתוך קברו וחטעס משום דסובר דגמ חרס שיצא לאהר מיתה צריך סבורה אלא שאין צריך לסבור הכרים והכםתות עצמן שיצא עליהן הדם כמו שהצריכו לסבור הבגדים עצמן דדוסא הבגדים שמלובש מהוייבי! לסבור משום להעלות חימר. כטש״כ הםו״ז והש״ך (םי׳ שם״ד) אבל עיין בםתהי תשובה (שם ס״ס וי) דמשםע שם דהדט שיצא לאהר מיתה אין צריך סבורה אלא דוסא הדם שיצא בשעת מיתה זה צריך סבורה וכן במשמרת שלום (אות דמים ס״ס י״ב) הביא תשובה מהגאון ר׳ צבי האלבערשמאמ שםובר ג״כ דהדס לאהר מיתה אין צריך סבורה אולם בערוד השלהן (םי׳ שם״ד םעי׳ י״ג) מבאר מדברי הש״ך (שם ם״ס י״א) דבל זמן שעדיין זב הדם ממגו אין למהרו עיי״ש ומשמע מרבדיו משום דהדם םהויב כסבורה גם אם יצא לאחר מותו וכן ראיתי בכל בו ההדש הביא סשו״ת םהרש״ם (ה״ד םי׳ סי״ב) שכתב (לעגין שאלה אהרת) דאם יצא דם לאהר מיתה הרי דמו כבשרו בזה עיי״ש. ומשמע שם דהדם שיצא לאהר מיתה מהויב כסבורה. ועי׳ בעיסרי הד״מ (יו״ד םי׳ ל״ה אות יי) שכתב בפירוש דגם הדם שיצא לאהר מיתה מהויב בסבורה עיי״ש וכמש״כ המהבר כאן בפגים. ומזה יצא לגו ראם הוציאו הדמ מהמת באיזה מין הגיסה שעושים באיזח בתי מחרה (םשאפעל) בדי שלא יבאש ויםריה בימי הסיע שמשחים חמת ב׳ וג׳ ימים מחוס חםדיגח ועושים מין חגיםח זו שפותחים גידי חצוואר ועורסי חלב וםריסים משם את כל חרם ושופכים כמסומם מי בשמים, חרם חזח צריך סבורח וגם מין חנימח זו אסור לעשות שיש בזח איםור גיוול כמו שחעלו בשו״ת חבלים בגעיםים (ח״ר םי׳ מי) ובעמס חלכח (סי׳ ם״ח) ועי׳ בשו״ת חתם סופר (יו״ד םי׳ של״ו) בעגין חגיםת יעסב אביגו.

11) ם׳ חסידי*

רנד קצור שלחן קייד ל1*ז

וכן מי שנטבע במים פושטין בנדיו ודינו בשאר מתים. ויש מקומות נוהגין לקבור גם הנטבעים בבגדיהם שנמצאו בהם. והיכא דנהוג

נהוג 12). י אפילו יצא מטנו דם אלא שכבר פסק, ופשטו את בגדיו יא) והי אהר זה איזה ימיםיב), ואהר כך מת, ממחרין אותו ועושין לו תכריכין, ואף על פי שהוא מלוכלך מדם שיצא ממגו, אפילו הכי מטהרין אותו, כי אין לחוש לדם שיצא ממנו כחייו אלא לדם שיצא ממנו כשעת מיתה, היישינן שמא הוא דם הנפש או שמא נתערב בו

דם הנפש 13)א יולדת שמתה מהמת לידהיג) דינה כהרוג, שאם ידוע שיצאו י ממנה דמים מרובים אין טטהרין אותה, אבל אם ככר כלו הדמים

שעדים מצויינים כהלכה יא) ופשטו את בגדיו בברכי יוסף (שיורי ברכה סי׳ שם״ד ס״ס אי) הביא משלה״ק ראם נמצא ערום בלא בגדים יש לטהרו ולהלבישו תכריכים ובמשמרת שלום (מערכת מ׳ ס״ס י״א) כתב דמצאז הרוג אחד במלבושיו אך ע״י חםקודח מצוה חרופא לחפשיטו כדי לנתחו ולבדקו ולחזור לחפרו חורה שם כיון שכבר הוא ערום ממלבושיו יש לטהרו ולהלבישו תכריכי!

ולהניח מלבושיו בצד חארון מבפנים. יב) והי אהר זה איזה ימים ועי׳ בברכי יוסף (שם ס״ס ג׳) בבתולה קטנה שנפלה וחיתה עוד אח״ז שתי שעות צוה הגאון ר״פ לטהרה ולהלבישה

תכריכיו ובגדיה המלוכלכים יניהו בקבר עמה על הארון. יג) יולדת שמתה מחמת לידה ואשת מעוברת שמתה עי׳ ברט״ א (או״ח סי׳ ש״ל םעי׳ הי) דאםור לקרוע בטנה לחוציא הולד משום ניוול ואי אפשר לולד לחיות ובאשל אברהם אופנהיים על הנליון הביא טשו״ת חרם״א (סי׳ חי) באשח שנחרגה בסייף והיה ולדח מפרכס התירו לחתוך בטנח ואפי׳ בשבת ואפי׳ אם נמצא אח״כ שמת חולד ג״כ יפח ע׳מו וחיה זריז ונשכר ומכש״כ שאין צריך כפרה על קריעת בטנה עיי״ש ובפתחי תשובת (סי׳ שס״ד ם״ק ח׳) חביא משו״ת שמן רוקח (ח״ב סי׳ י״ג) שכתב דאין לפתוח בטנה ומה שנחגו לחרעיש באיומים (בחרם ותקיעת שופר) אין לזה מקור אלא כיון שמנהנ הוא יכולים לעכב שלא לקברה עד שלשת ימים ובמשך הזמן לאיים עיייה ולהרבות פעולות להוציא ולדה ואם לא יצא ולדה יש לקברה כך. ועי׳ בשו״ת השיב משה (או״ח סי׳ י׳׳ג) ושו״ת דברי תיים (ה׳׳ב סי׳ סל״ד) שכתבו ג״כ לעשות פעולות מה שאפשר להוציא ולרה ולאיים עליה ולהבטיהה ע״י נ׳ אנשים שאם תוציא ולדה יקראו לה שם בישראל וכך יאמרו לה נ״ם

12) סימן שס״ד בש״ך ושו״ז וחכ״א כלל 13) שם קג״ז סעיף י׳,

ה קצור שלחן עייר קצז ת

לצאת ואהר כך מתה, שאין לספק בדם הנפש עושין לה כמו לשאר מתים. בהרבה קהלות נוהגין לטהר כל יולדת ועוד יש איזה מנהגים

ביולדת, והיכא דנהוג נהוג 14), יב הנהרג על ידי עובד כוכבים אפילו לא יצא ממנו דם כלל,

כגון שנהנק, קוברין אותו כמו שנמצא, כדי להעלות המה 15). יג מת, בין אינו יהודי כין ישראל ותכריכיו אםורין בהנאה יד), וכן נוי המת הםהוכרים בגופו כגון פאה נכרית שהן קשורין או קלועין

שערים מצויינים כהלכה

ואם לא יועיל אחר זמן מה יבקשו ממנה מחילה ויאמרו לה שנעשה רה עפ״י מנהג ישראל ואה״כ יסברוה ובתב נ״ב בדברי היים שם שאין לזה שום

מקור בש״ס ופוסקים אלא מנהנ ישראל כך הוא. יד) אםורין בהנאה ובענק ניתוה מתים לבדקו ולהתלמד מזה למצוא הרוסה להולים אהרים האריכו בזה האהרונים, הנודע ביהודה (תנינא יו״ד סי׳ ד״י) וההתם סופר (יו״ד סי׳ של״ו) והבנין ציון (סי׳ ק״ע) והמהר״ם שיק (יו״ד סי׳ שמ״ו) ועוד אהרונים וכולם פסקו לאיסור משום ניוול מתים ומשום איסור הנאה ונם יש דאיזה אברים אינם באים לקבורה וגם במקום שאין שם רק טעם אהד לבד ג״כ אסור כיון דהרםואה אינה בטוחה ואין ראיה מאהד על חכירו. ומי שהסכים על עצמו בהייו שימסרו אותו לרופאים שינתהוהו לאהר מותו וללמוד ממנו הלכות הרופאים, עי׳ בשו״ת הת״ם הנ״ל דנם זה אסור ובשו״ת בנין ציון הנ״ל נראה לו דמותר וכ״ב בשו״ת מהר״ם שיק הנ״ל על שם הבנין ציון והוא הולק עליו דלא מהני מחילה. ואם יש הולה לפנינו שסובי מהולי זה שמת המת, עי׳ מזה בנודע ביהודה הנ״ל שנראה באמצע התשובה שם דבכה״נ מותר וכ״כ בשו״ת התם סופר הנ״ל אבל בשו״ת כנין ציון שם חולק עליהם ואומר כיון שהוא לא מהל ע״ז בחייו ואסור לאדם להציל עצמו בממון של חבירו וכש״כ בגופו ובזיונו עיי״ש וכן כשו״ת מנחת אלעזר (ה״ד סי׳ כ״ד) העלה לאיסור דחא אמרו חז״ל (שבת י״ג) דאין בשר המת מרגיש באזמל והקשו והא אמר ר״י קשה ריטה לטת כטהט בבשר הה י ומתרץ הש״ס דהבי קאמר אין בשר חמת שבחיי מרגיש באזטל ובאמת בשר הטת טרגיש באזטל וא״כ אסור לצערו לנתהו אולי יהיה טזה רפואה לאהרים. ואם טונעים ללטד לתלטידי יהודים הכסת הרפואה טפני שהיהודים אין נותנים להם גוית טתי ישראל להתלטד עליהם, עי׳ טזה כשו״ת אור הטאיר (סי׳ ע״ד) דאסור לתת להם אף שעי״ז יש חשש שיצאו התלמידים לתרבות דעה וכמש״כ הרמ״א (יו״ד סי׳ של״ד) דמנדין למי שהוא חייב נידוי ואין חוששין שיצא עי״ז לתרבות רעה ובמשפטי עוזיאל (יו״ד סי׳ כ״ח) ועוד אחרונים מצדדים להתיר בכה״ג עפ״י המתירים

14) שם בהגה וחכ״א. 15) ש״ך שם סקי״א

דנו ק*יי שלחו סיוד ק*ז

בתוך שערותיו אםורין בהנאה סו), ובז אם היה לו שן תותבת יקבר עמוסז), אבל נוי שאינו םהובר לנופו מותר. וכן נוי שאינו כעין נופו בנון התכשיטין והבנדים מותרי! בכל ענין (עיין פתהי תשובה םימן

ש מ׳׳מ).

• שעדים נמווייניפ בהלכה

הנ״ל ביון ששם בבית ההולים יש הרבה הולים בהולי זה ועי׳ בטו״ז (סי׳ של״ד ס״ס אי) שחולס על חרמ״א הנ״ל ודעתו דצריך להשוש על זה שיצא לתרבות רעה ובפת״ש שם העלה דעכ״ם צריך להיות מתון בדבר. ובשו״ת הבלים בנעימים (ה״נ סי׳ ם׳׳ד) כתב דבמדינה שהיא נותנת הירות לישראל ואם יעכבו מליחן להם מתי ישראל יהיה עי״ז הילול השם לפי השקפתם שיאמרו שלא איכפת לנו לפיסוחי נפש יש משוס להתיר. ועי׳ בשו״ת עצי היים להנה״ס מםינעמ (יו׳׳ד סי׳ ל״ר) העלה נמי להתיר בכה״נ דוסא שיש השש לנזס לכלל ישראל ורס באופן שהמתים שמתו בבתי הולים יעלימו ההברה סדישא עיניהם מהם כיון שהוא בשב ואל תעשה ולא ליתן להם בהדיא. ויפה כתב בזה הכל בו ההדש דכיון שהוא מן הנמנע למנוע בהורי ישראל מללמוד אומגות הרפואות ובפרט בארץ ישראל ממילא מי שרוצה שבנו ילמד אומנות זו יצווה את בניו אהריו לנתהו אהר מותו והבאתי לו םמוכין מש״ם (סנהדרין מה.) רלגבי יורשיו אהולי אהיל המת בזיונו, ושלום

ושלוה על ישראל. טו) בתוך שערותיו אםורין בהנאה ועי׳ בשו״ת מהר״ם שיס (יו״ד סי׳ שט״ט) אודות השערות מהמתים שעושין מהם םאה נכרית (פארוסן) והביא טשו״ת יד אליהו להתיר ונם הוא נוטה לזה כיון דיש םלונתא אי גם נכרי אסור בהנאה ורובא דעלטא נכרים הם אזלינן בתר רובא ואפי׳ להש״ע (סי׳ שט׳׳ט) דםובד דנם גכרי אסור בהגאה מ״מ יש פוםסים (הרטב״ם והתוספת ב׳׳ס) דשערות הטת טוהר אפי׳ טישראל, יש להתיר עכ״פ הסתם

שערות עיי״ש. טז) שן תותבת יקבר עמו ובשו״ת בנין ציון (סי׳ סי״ד) כתב להלס בין השיניים שטשטשין לאכילה וטוציאין אותם רס ם״א בשבוע נאסרים אבל השיניים שנעשו רס לנוי לטלאות הםרון השיניים ואינם משסשים לאכילה ובכל לילה מסירים מהפח רומה למבעות ונזמים ומותרים עיי״ש ונםתטסתי על אודות השיניים שעושים כעת שהם מסשה אהד ובכל לילה מוציאים אותם מהפה לנסותם אם נאסרים או לא כיון שמשתמשים נם לאכילה וסצת ראיה נראה שאינם שייכים להנוף כםש׳׳ב לעיל (סי׳ סם״א) לענין הציצה למבילת נדה דדוסא שן תותבת שמהובד להנווי שייכים לחנון* אבל אלו השיגיים שמוציאים מהפה בכל לילה איגם שייכים להנווי והוצצים

עיי׳׳ש וממילא הכא אינם נאסרים וצ׳׳ע עוד.

קצור שלחו ערוך קצח רנז

קצה. הלכות הוצאת המת והלויתו וצידוק הדין. ובו ט״ז סעיפים.

א אם יש מת בעיר כל בני העיר אסורין במלאכה, ואם יש בעיר ממונים להתעסק כסת, אלו שאינן צריכין להתעסק בו םותרין

במלאכה 1). ב בכפר קטן אם יש שם מת, אין שואלין בשלום זה לזה, ומכל שכן שאין שואלים בשלום בבית הקברות כשיש שם טת אפילו בעיר נדולה, אבל כשאין שם מת שואלין ברהוק ארבע אטות םן הקברים 2). נ אסור להלין את המת שנאמר 3) לא תלין וגו׳ כי קבור תקברנו ביום ההוא. ואם מלינו משוס כבודו א), להכיא לו ארון ותכריכין, או שיבאו קרובין או ספרנים מותר, דלא אסרה תורה אלא דוםיא דתלוי שהוא דרך בזיון, אבל לא כשהוא לכבודו 4). וכן אם נמצא איזה מת ולא נודע בבירור מי הוא, מותר להלינו עד שיבאו עדים או אשתו

להכירו 3). ד בכל המתים הממהר להוציאו למנוחתו הדי זה משובה, אבל באביו ואמו שהייב להםפידם ולקונן עליהם הרכה, הממהר להוציאם הרי זה מנונה, אלא אם כן היה ערב שבת או ערכ יום טוב או שהיו

. גשמים מזלפין על הטטה6) ה אם יש שגי מתים, זה שמת תהלה מוציאין אותו תהלה

שעדים מצויינימ בהלכה

א) ואם מליגו משום כבודו עי׳ בפססי תוספת (סנחדרי! ט״ו אות ק׳׳ח) דכל שהוא לכבודו מותר להלינו אוי כמה יסים ובשו׳׳ת דברי סלכיאל (ח׳׳ב סי׳ צ׳׳ה) כתב דנם לכבודו אסור להשהותו כ״ד שעות וכ״כ בספר חמשח מאמרות לחנח״ק בעל מנחת אלעזר (דףי קכ׳׳ט) שאין נכון להלינו כ׳׳ד שעות אפי׳ לכבודו משום דאיכא צער לנשמח ועי׳ בזוח״ק (פ׳ אמור פח:). ועי׳ בשדי חסד (אבלות אות פ׳׳ו) תחנו חעולם במי שמתח אשתו ורוצים הקרובים שישא אחוחח ובשעת חחימום בניקל לפעול על חבעל שיתרצח ושוחים קבורת חמת עד שיבואו לעמק חשוח ואין בזח שום חשש כי גם זח נכלל משום ״כבודו׳׳ כי זח נייח לנםשח שתכגס אחותח במקומח עיי׳׳ש

ובסרט אם הניחה בנים בודאי רוצח בזח.

4) סימן שנ״ז. 5) שם נסיח . 6) שם סעיף ג׳.

קצה 1) יו׳י סימן שמ״ג סעיף א׳. 2) שם סעיף ג׳.

3) ינריפ כ״א, נ*4

רנח קצור שלח! עייר קצה

ן אין עוםדין עליו ת חראשו ת השני, ודאחר שקברו א ואחר כך א בשורה, ואין אומרים עליו ברכת אכלים ותנחומי אבלים כדי שלאי כבודו, אין נ י ן מ ת הראשו לעככ קבורת השני. אם רוצין להלין א

י בשביל זה אלא קוברין אותו מיד 7) ת השנ ן א מעככיד ת התלמי ד הכם ואחד עם הארין, מוציאין א ו אם אהד תלמית ת תהלה איש ואשה מוציאין א ם הארץ מ ם תחלה אפילו אש ; נ הת שש מרים מ ת ת תחייה, דכתיב!!) ו האשה תהלה, אפילו אש האיש מ

תה קבורה 9) ותקבר שם, כמוך למית על אדם כשר שמת, הקדוש ברוך הוא ז כל המוריד דמעות גנזיו ויש בזה תיקון לעון קרי והצלה לבניו י סופרן ומניהן בב

א ליצלן10). ה רהמנ ת י מ ים מן ה הקטנת ואינו מלוה אותו עובר משום לועג לרש, מ ת ה ח הרואה או צריך נ ) וכמקום שאי ת ב ובר נידוי הוא, ולפהות ילוהו ארבע אמות מ ללוהו (כדלקמן םעיף טי), מכל מקום צריך לעמוד בפניו ולא לפני הא עומד אלא מפני העוסקים בו שהם עסוקים במצוד,, וכן הדין בכל הוכץ לעמוד בפניו, וכן היו בעלי דבר מצוה שהאדם עוסק בו, צרי

( ״ ם י ר ו כ אי ב י מבי ות עומדין ככנ י אומנא כל איש ישראל למד מקרא ומשנה, ולבן מ ת ס ט כזמן הזה מנוק ן אפילו תלמוד תורה כדי לייות אותו, אך לאשר. או תי ת מבטלי מ ש כנוקות של ד תורה בשביל הלויה, ותי נוהגין להקל שלא לבטל תלמון ת ה_:קדש אין מבמלי י ת רבן לעולם אין מבמלין כלל, אפילו לבנין ב י ב

אותם 12).ם כשהולכין י צריכין ליזהר מאד לבל יתראו הנשים עש האנשית הקברות, ומכל שכן בהזרתש, כי יש חס ושלום סכנה בדבר 13) לבי

שעריפ מצוייניפ כהלכהת ועי׳ ברמ״א (סי׳ שע״ד סעי׳ י״א) ו ב) ולפהות ילוהו ארבע אמ דיש מנהג בקראקא דאב ואם אין הולכין אחר בנם הראשון לבית הקברות והש״ך (ם׳׳ק י״א) כתב דעל בנם השני הולכין אפי׳ היה הראשון נפל. ועי׳

בתרגום ירושלמי (בראשית ל״ח—ד׳)

ס י ר מ ב ג ד י ה פ״ג מ ר ו נ ם ו ב ד

12) שם סעיף א׳

סף בשם ו ת י י ב ט סעיף ב׳ ו ״ ן שנ ני 13) סי

יקהל. ק פ׳ ו ״ ה ו ז

׳ד. מן שג׳ 7) שם סי

. 8) במדבר כ׳ אי

ק כ״ח ׳ י 9) גמר׳ מו

. י ק פ׳ אחר ׳ ׳ ה ו ז ׳ה: ו 10) שבת ק׳

׳ רע״א בשם י ח ז ו ״ ו ט ב א ו ״ ם מן ש 11) סי

קצור שלחן עייר קצה

יא נושאי הםמהג) אין להם להנעיל ברגליהם סנדלים (שהם בלא עקב ויכולין ליפול בקל מעי הרגל) אבל במנעלים אין קפידא14). יב כשמגיעים עם המת לערך שלשים אמה מן הקבר, יעמדו עמו כל ד׳ אמות, כדי שיעמדו ז׳ פעמים כנגד ז׳ מעמדות, שהם כנגד ז׳ הבלים שבקהלת, וו׳ מדורי ניהנם, וז׳ דינים החולפים על המת, וישהו מעט שם, שזהו קצת כפרה להמת 15) וביוש שאין אומרים תהנון

אין צריכין להעמיד, כי אז אין הדין קשה יג כשבאים לבית הקברות, מי שלא ראה את הקברים שלשים יום ד), צריך לברך אשר יצר אתכם בדין וכו׳ ואחר כך אומרים אתה

גבור ובו׳ עד להחיות מתיש 10). T אחר כך אומרים צדוק הדין, הצור תמים פעלו וכו׳, אהד מן האבלים מתחיל, ואם אין שם אבל, המופלא אשר שם מתהיל, ובימים

שעריט מצוייניס בחלבה נ) נושאי המטה ובזמנינו ובמקומותינו שהבית הסברות הוא רחוק מן העיר ומובילים את חמת על מרכבח האויטאמאביל מ״מ סמוך אבית הקברות נכון לשאת אותו על הבתפים ובפרט לת״ח ויראי ר׳ במש״כ במחר״ם שיק ומנחת אלעזר (ח״א םי' קב״ו). ואף שחם סיירי מענלח סוסים שהם בחמות טמאות מ״מ לפי טעמם שם אין נפק״מ ובפרט צריך ליזהר שחמנהינ האויטאמאביל לא יהיה נכרי כדאיתא במדרש רבה פ׳ ויחי רביסש יעקב

אבינו שלא יתעסק עמו מי שאינו בן ברית. ר) שלא ראה את הקברים שלשים יום ועי׳ בשערי תשובח (או״ח םי׳ רכ״ר ם״ק טי) שיש שם פלונתח אחרונים באם נתחרש קבר אחד בתוך ל׳ יום אי יברך או לא. וכן אס בא למקום שיש שם רק קבר אחד אי צריך לו לברך ג״כ יש בזה פלונתת אחרונים, ועי׳ עו״ש בשם הברבי יוסף שאס בער חלון ביתו רואה הקברים בבל יום מ״מ כשנכנס להבית הקברוח אחת לשלשים יום יברך וכתב בספר ויצבור יוסף (םי׳ ל״ה) דהנאה״צ ר׳ נפתלי הרב ממאר היה דירתו סמוך להביה״ה והביט בו כמה פעמים מרחוק דרך החלון ואפ״ה כשיצא לשם להשתטח על קבר אביו הגאון בעל קול אריה בירך בשם ומלכות. ועי׳ בספר הלכה למשה (סי׳ טי) ראף הרואה רק המצבות ולא את הקרקע מברך ג״כ ועובדא ידענא שהגה״ק משינאעע נסע מםטרופסוב לעיר אחרת ועבר דרך ביה״ק שהיה מ! הצר על ההר וכפי השערה לא היח רואה רק המצבות ומיד כשראה קפץ על רגליו בתוך המרכבח ובירך בקול. ואם ראה את ביה״ק דרך מקרה בשבת ג״כ מברך שהוא רק נתינת שבת

על פעולותיו של הקב״ה (מהרי״א אםאד סי׳ שע״א)

16) או״ח סימן רכ״ד סעיף י׳׳ב. וע׳׳ל סימן ס׳ סעיף י׳׳א.

14) סימן שנ״ח סעיף ג׳. 15) שם ובוזכ״א.

רם קצור שלחן ערוד קצט

ם י ר מ ו ן א , לבן אי ן ק הדי ו ם צד י ר מ ו ן א ן אי ו נ ה ם ת ה ם ב י ר מ ו ן א שאיש א ב ר ר ע ל ב ב , א ב ם טו ו ב י ר ע ם ובן ב ו י ת ה ו צ ר ח ה א ת ל ב ב ש ר ע בם 17). ועל ו ת הי ו צ ר ה ח א ם ל ם ג י ר מ ו ם א י ר ו ב פ ר ע ה ו ב ו ג ב ה ר ע ש ו ד הש סיון ד ש ה א ר ר ח א ל ם ש מי בי , ו ר מ ו ע ג ב ם בל״ ם ג י ר מ ו ם א כ ד ה י מ ל תם 18). ו י ת ה ו צ ם ה ד ו ה ק ג ש ש ה א ב ר ר ע ב ב ו א ה ב ע ש ת ב , ו ת ו ע ו ב ד ש ע

ת 19). ו ר ב ק ת ה י ב ש כ י ד ן ולא ק ק הדי ם צדו י ד מ ו ה אין א ל י ל ט1 ב

ן 20). ק הדי ם צדו י ר מ ו ן א ם אי ו ם י י ש ל ש ת מ ו ת ק פ ו ג י ל ת טז ע

קצט. דין הקבורה ובית הקברות. ובו י״ז סעיפים.

ע ממש, ק ר ק ת ב מ ת ה ן א ת י א ש ו ה א), ה ר ו ת ה ב ר ו מ א ה ה ר ו ב א קך כ ם ו י ר ס ג י ם ן העשו ו ת באר מ ת ה ת א י ג ה ן ל ת גוהגי ו מ ו ק ה מ ב ר ה ב ו. ויש י כ ה י ב םג ה ו ן ז ו ם באר י ב ק ו ג א יהי ל ר ש ש פ י א א , ד ו ת ו ן א י בר קוא ל ש ב מ ע מ ק ר ק ל ה ו ע ת ו ן א א מגיהי ל ן א ו א אר ל ן ב י ר ב ו ק ת ש ו מ ו ק מד ו ם ע י ע ו ו ו ג , ועל אל ם י י דפ ם שג י ג ת ו ם ג י ד ד צ א מן ה ל ו א י ת ת ף ת דת ו מ ו ק ן לו, ויש מ ו בזיו ה ז ת ש מ ל גוף ה ר ע פ ע ל ה ו פ א ת ל י ש ד , כ דף אהד

שעדים טצויינימ כהלכהה בבר חאריכו חאחרונים הבית יצחק ר ו ת ה ב ר ו מ א ה ה ר ו ב א) ק (ח׳׳ב יו׳׳ד סי׳ קג׳׳ח) וחאבן יקרה (תנינא סי׳ ם״ר) ערוגות חבושם (סי׳ שמ״ז) אמרי יושר (ח״כ סי׳ ס״ח) ומנחת אלעזר (ח׳׳ב סי׳ ל״ד) ועוד בגודל חאיםור שריפת חסתים ואותן חפושעים וחכופרימ שצוו כן לשרו«« את גופמ חמ כפורשימ מדרכי ציבור ודרכי תורח וכופרימ בתחית חסתים ויש לחם חרין במש׳׳כ כש׳׳ע (יו״ר סי׳ שמ״ח סעי׳ ח׳) שאין מתעםקין עמו ולא אונני! ולא מתאבלין עליו וכן אי! מתעםקין עס חאפר ולא מקבלי! אותם לקברי ישראל אפי׳ אם צוח שיקברו את אפרו ומפני שזח תלוי נ״ב כדיגא דמלכותא בתב בשו״ת מלמד לחועיל (יו״ר סי׳ קי״ג) שבמקום בזח יקצו מקומ מיוחד לחמ ומשועבדי תקחל אסור לסייע לחמ בקבורת חאפר רק חיירשים יתעסקו עמו ומי שרוצח לחתעםק בשכר אבל לא משום מצור, וכ׳׳כ בשו׳׳ת חדות יעקב סייזלש (ח״ב סי׳ ק״ס) ועי׳ לקמן (סי׳ ר״ב)

אם חאפר מטמא.

&V (19 20) יו״ו סימן שדים סעיף ד.

17) יו״י סימן ודא נחףף ד. 18) או״ח סי8ן ת״כ בסו״ז.

קצור שלחל עיזך קצט

עוד שקוברין שאר מתים כך בלא ארון ורק לכהנים ובכורים ב) שהם חשובים עושים ארון. כשעושין ארון יש ליזהר בשיורי הנסרים 0, שלא לעשות מהמ איזה תשמיש, ויש להסיק בהם תהת הכלי שמחממים את המים לטהרה. טובי לבב שהאכילו עניים על שלהנם, יש לעשות

להם ארון מן השלהן כמו שנאמר 1) והלך לפניך צדקך 2). כ מניחין את המת על נביו ופניו למעלה, ומי שיש לו עפר ארץ ישראל מפזרין קצת תחתיו וקצת עליו, על שמ3) וכפר אדמתו עמו, וחעיקר לתת על חברית קודש, ונם על פיו ועל עיניו ועל כפיו*). ג אין קוברין את חמתים זח אצל זח ו), אלא אם כן חיח הדופן

שערים מצוייניט גחלכח

ב) ורק לכחנים ובכורים ובברכי יוסף (שיורי ברבה שם״ר) חביא דגם הרונ והנפטר בבית אסורים אחר עינויים סשים יתנו להם ארון שלם.

ג) יש ליזחר בשיורי חנסריס משום ראסור בהנאה וכן טםסינן בש״ע (סי׳ שס״ג סעי׳ הי) דארון שפיגוהו אסור בהגאה ואס הוא של עץ ישרוי ובפחחי תשובח (שם ס״ס ו׳) בתב בשס תשובח סאחבח (ח״א סי׳ >ןם״ר) בארון של מת שחושם בתוכו מת ומםגי שחיח סמן מחביל הוצרכו לתקן ארון אחר חעלח שם לחתיר בחגאח כיון דאין ראוי לסבור בו לא חל ביח איסור חנאח וחביא אח״כ בשם םפר חר אבל דחולס עליו ממש״כ הר״ן (סנווררין פ״ו) ראו* אם היח בו לפי שעח נאסר עיי׳׳ש ועי׳ בשו׳׳ת חריב׳׳ד (יו״ר םי׳ מ׳׳ז) אודות חמגחג מחוס חממשלח בעת שמוליכים חסת לטסום אחר לסבור נותנים אותו בנ׳ ארונות וחוא נסבר רס בארון אחר מחו חרין עם חשניס חעלח שם עט״י דברי חשבמ סוטר (סי׳ ס״ד) רלסרובים אסור

אבל לאחרים מותר ולבן יתנו את חארונות לחחברח סדישא עיי׳׳ש. ד) זח אצל זח יש מסומות שסניחין את חמת ראשו לצפון ורגליו לדרום ויש שחראש למערב וחרנלים למזרח ואין ספידא בזח ובטי המנהג בן ימשו לכולם שוח ולא לשנות ממת לסת (ערוך חשלחן סי׳ שס׳׳ב סעי׳ ה׳) וכ״כ בשו׳׳ת חתמ סוטר (סי׳ של״ב) שאין סטירא בזח וחראה לש״ס (ב״ב קב.) ובעיר פרעשבורג סוברים ראש למערב ורגלים למורה וכתב סצת טעם לוח גם כתב דיש מגחג שהרגלים יחיו לצר חשער בית הסברות ובתב ג״כ טעם לזח וסיים דאין לחסטיר באם אי אפשר וכתב בשו״ת יר יצחס (ח״נ סי׳ ט׳׳ג) באשה אחת שגסברח חיטוך סשאר חסברים יסיסו לח המצבח לרגליה כרי לתשוותח לשאר חמצבות ראם יסימו לח לצר חראש כמו שסעמירין לשאר א״כ יחי׳ עתה חיטוך משאר חסברים ויש לחוש לימים חבאים שיבואו לחרחר עליה שסלסלח באיזה דבר ולכן שינו ססום מצבתח משאר חמצבות

3) דברים ל״ב, מ״ג. 4) שט מדף ג׳ ורמ״א שס״ג מדף 11.

קצט 1) ישעי׳ ג״ח. וו׳. 2) יו״ו מית שמ״כ וחכי*

רםב קצור שלחן ערוך קצט

המפסיק כיניחם יכול לעמוד בפני עצמו, וחוא לפחות שש אצבעות״ ואם אפשר יש להחמיר שיחיה שיטח מפחים בין זח לוח, אבל האיש או האשה נקברים עם בנם וכתם, או עם בן או בת כנם ובתם. זד. הכלל כל קטן שישן עמו בהי יו נקבר עמו במותו, אבל בן גדול עם אביו או כת גדולה עם אמה אינם נקברים יהד, ואפילו בקטנים דוקא לקבור שניהם בכת אהת, אכל אש כבר נקבר אהד אסור לקבור אצלו

את האהר5)

ד כבר מבואר בסימן קס״ג סעיף ו׳ דתינוק שמתה) מלין אותו אצל קברו י) וקוראין לו שם ז), וכן לתינוקת גם כן צריכין לקרוא לה שם, וצריכין להזהיר את הקברנים על זה (השיב משה אורה חיים

סימן י״ג)

שערים מצוייניפ בהלכי

לבן יעמידו לה שווה להשאר. ולפתוח סברה ולסדרה כמו השאר סחים אסוד וכ״כ בשו״ת מחנה חיים (ה״ג סי׳ מ׳) רזה אסור.

ה) תינוק שמת עי׳ במג״א (סי׳ תסכ״ו ס״ס כ׳) ובמשנה ברורה (שם ס״ס מ״מ) דיש פלוגתא אי מחויבים לסבור נפלים ועי׳ בשו״ת בנין ציון (םי׳ קי״ג) נשאל באשה שהפילה נפל והרופא ביקש למסרו לו להניחו בצלוהית יין שרף למען יעמדו ימים רבים להתלמד בו הכמת המבע והרפואות והעלה שם דמשום חיוב קבורה אין כאן דאין מצוה לקבור הנפל וגם משום איסור הנאה אפשר שאין כאן אולם מפני שיגרום תקלה לכהנים שיכנסו לשם על כן אסור למסרו לו ובשו״ת חבלים בנעימים (ח״ה סי׳ כ״ב) נשאל ג״כ בנפל שמת בבית חחולים וחרופאים ממאנים לתתו לקבורח שרוצים להתלמד עליו חעיה שם ראם בידו למחות ימחח אבל אין חיוב עליו להוציא

הוצאות למהות להם. ו) מלין אותו אצל קברו ואם שכהו למולו עי׳ בבאה״ס (יו״ד דס״ג ס״ק נ׳) בשם הכגםת יהזקאל (סי׳ מ״ר) דפותהין קברו ומלין ובטת״ש (שם ס״ס י״א) הביא משו״ת נודע ביהודה (תנינא סי׳ קס״ד) שכתב ג״ב לפתחו אלא אם כבר עבר איזח ימים אחר מותו אין לפתוח שלא לראות בנוולו ובשו״ת מאיר נתיבים (סי׳ מ״ז) כתב שאם מתה גם היולדת וקברו את הנפל עמה אי! פותהין אלא קודאין לו שם לבד עיי״ש. ועי׳ בשו״ת השיב משה (או״ה סי׳ י״ג) דאף< אם הנפל לא יצא הי לאויר העולם אלא

נולד מת או יצא מן האשה אחר מותה ג״כ מלין אותו ז) וקוראין לו שם ואם לא קראו לו שם קודם קבורה יקראו לו

אחר קבורה (פת״ש שם).

5) סימן שס״ב סעיף גי וחכ״א.

קצור שלחן ערוך קצנו רםנ

ה אין נותנין שני ארונות זה על זה ח), אלא אש יש ביניהן.(6 ( ;׳פר ששה נופחים ט

ו אין קובריןי) רשע אצל צדיק א), שנאמר?) אל תאסוף עש

שערים מצוייניס בחלכח

ח) שני ארונות זה על זה ועי׳ בשו״ת עין יצחק *הגאון ר׳ יצחס אלחנן (םי׳ ל״ד) ראם אי אפשר לקגות בית הקברות רס על תנאי שיפנו משם לאחר זמן או יותר טוב להניח עפר על בית הסברות חישן באופן שיהיה הםםס בין העליונים *תחתונים שיעור ששה טפהים ובשו״ת לבושי מררכי (יו״ר סי׳ רט״ו) כתב שעשו בן בעיר פרעשבורנ והיו עומרים שם נ׳ מצבות

זח על זח וגם בעיר קראקא חיה בן כמש״כ בב״ח (םי׳ שם״ב). ט) עפר ששה טפחימ ובש״ך (םי׳ שם״ב ס״ס ר׳) כתב רבמקום שאי אפשר לקברו בעני! אחר מותר אפי׳ בפחות מששה טפחים וכן בשו״ת שאילת שלום (ת״ב סי׳ רמ״ה) כתב ראם כבר נסבר המת בלי הפסק ששח טםהים אין לפנותו לקברו במקום אחר משום איסור ניוול וחרדת הרי! והא דאיתא בש״ע (שם סעי׳ ר׳) דכופין העליון שיפנה היינו דוקא מיר אחרי הקבורה וגם היה בארון שלם אבל בלא זה אין לפנותו משם ועי׳ בהגהות הגאון רעק״א שם רבזה למעלה מזה סגי בשלשח טפחים ובשו״ת בית יצחק (ח״ב יו״ד סי' קנ״ג) הביא דבעיר פאריז היה מניחים םלע בין קבר לקבר

וקוברים זה למעלה מזה ררוקא בעפר תיחוח בעי ששה טפחים י) אין קוברין עי׳ בהגהות יר שאול (סי׳ שם״ו) שנשאל באלמנה אחת שנשאת לאתר והיה לת בנים מבעלה הראשון ומתה בהיי בעלה השני וממנה אין לה בנים אצל מי סוברין והביא משו״ת הת׳׳ס (סי׳ שנ״ה) שכתב דגשואי! השניים מפקיעין קורבת הראשון והביא עור מספר הנצהון כשיעמדו לתהיה אז הבעל האחרון ישאר אצלה דהראשונים הוו כגרושין עיי״ש. ועי׳ במעבר יבוק (שפת אמת סופ״ז) שהביא מזוה״ק (בראשית רף ״כ״א) שכתב שלעת התחיד, חוזרת להראשון ופסק שתקבר אצ* הראשון אפי׳ יש לה בנים משניהם והובא בעיקרי הר״ט (יו״ר סי׳ ל׳׳ה אות כ״נ) וברעת תורה להסהרש׳׳ס (אות דל״ר) נשאר בצ״ע עור מסתפק שם ביר שאול על זזבנים מבעל הראשון אצל מי קוברין אצל אביהם או אצל אמם והביא ממרדש שוחר טוב נפלה נא ביר ר׳ משל לארם שאומרים לו אצל מי תקבר אצל

אביך או אצל אמך אמר וכו׳ מוטב לי אצל אבי וכו׳ עיי״ש. ועי׳ בשו״ת פרי השדה (ח״ג סי׳ קכ״א) דאין שום קפירא לקבור איש אצל אשה אף שהיו רהוקים בהייהם ובכל בו ההרש הביא רגם בלבוב ובכמה קהלות לא קפרו על זה ובשו״ת אמרי אש (יו״ר סי׳ קי״ז) איתא מעשה בתלמוד הבם מופלג שנקבר אצלו אשה ומצר אחר נקברה אשתו ובקשו בניו לפנות עצמותיה משם באמרם כי גנאי להת״ה שיקבר בין

•6< ש0 סעיף ד. 7) תהליש כ׳׳ו מ׳,

רםד קצור שלחן ערוך קצם

חטאים נפשי, ואפילו רשע חמור אצל צדיק קל אין קוברים, וכן אין קוברים יב) צדיק וכל שכן בינוני וכשר אצל חםיד טופלנ. שנים שחיו שונאים זח לזח אין לקברם יחד שנם בטותם אין לחם טנוחח יחד 8). ז חםנחנ לחקפיד שלא ליקח טרא או חצינא טיד חברו כשקוכרין

את חמת, אלא זח זורקו מידו וזח נוטלו 9). ח לאהד שהגיהו את המת בקבר מהפכין את המטח שלש פעמים כי מטה בגימטריא דין, לרמז שיתהפך הדין לרהמים וההספד למהול, זכר לדבר הפכת םםפדי למהול לי, וביום שאין אומרים תהגון

אין עושין זאת 10). ט אם יש יתום בבית הקברות, אזי לאהד הקבורה (אם הוא יום) מרהיקין לכל הפהות ארבע אמות מן הקברים, ואומרים את המזמור למגצה וגו׳ שטעו זאת וגו׳ (תהלים ט״מ) וכיום שאין אומרים בו תהנון אומרים מכתם לדוד וגו׳ (תהלים ט״ז) והיתום אומר קדיש דהוא עתיד לאתהדתא, והקהל אומרים עמו עד ויקרה. ויש מקומות גוהגין שגם הקדיש אומרים תהלה קודם הקבורה לאהד צידוק הדין,

שערים מצויינימ פהלכח

שתי נשים והשיב דאין ספידא על זה ובפרט בדיעבד ולכן אסור לפתוח סברה לפנותה משם עיי״ש.

יא) רשע אצל צדיק עי׳ בשו״ת הת״ס (יו״ד סי׳ שם״א) דהוא ספיסא דאורייתא טהלכה למשה טסיני והולכין בספיסו לההטיר ועי׳ ברס״א (סי׳ שע׳׳ד סעי׳ ני) דטת חנמצא ולא ידעינן אס עכו׳׳ם הוא או ישראל אזלינן בתר רובא הנמצאים שם דהיינו בתר עוברים ושבים חםצויים שם דבל דפרי«$ םרובא סריש וכו׳ (עיי״ש בש״ך ס״ס נ׳) ועי׳ בשו׳׳ת הרי בשמים (ח״ב סי׳ רכ״ב) בנשרוי אדם ואי אפשר להכירו יש לסברו בסבר ישראל ולהרחיס

ממנו ה׳ אמות. יב) וכן אין קוברין ועי׳ בשו״ת מנחת אלעזר (ה״נ סי׳ ה׳) דנכרי שנתנייר וכבר מלו אותו ומת טרם שטבל עצמו יש לסברו בסבר ישראל כיון שכבר עשח מעש ח ליכנס בדת ישראל אין לרחסו עיי״ש טעמו. ומצאתי גם בעיסרי דינים (סי׳ ל״ח אות סי) שכתב בשפחח שסבלח דת יחודית עלית ולא תסטיסח לטבול עד שמתח חורו שתסבר בסברי ישראל. עוד כתב שס (ח״ב סי׳ ט״א) דטח״ט עושין אוחלים על סברי צדיסיס דחיינו חסידים טופלנים םפני שאין סוברין צדיס אצל חסיד מוסלנ כסש״כ כאן חםחבר

בפנים.

or (8 מיף ה׳, ד. 10) 9) חרא בלל ק1״0 מין• לי.

קצור שלחן ערוף קצפ רסת

ויש מקומות שנם צידוק הדין אין אומרים יג) עד לאחר הקבורה״). י נוחנין שכשחולכין מבית חקברות, תולשין עשבים יד) ומשליכין אחר גום, ואומרים זכור כי עפר אנחנו. ונם חוא רמז לתחיית המתים שיחיו מעפרם על דרך2נ) ויציצו מעיר כעשב חארץ. ויכולין לעשות כן גם בחול חמועד13) ורוחצין ידיחם. ויש רמז שאין טומאח זאת גטחרת אלא כשלשח דברים אלו מים, אפר פרח ואזוב. אין לרחוץ את חידים בנחר אלא מכלי 14), ואין לימול את חבלי מיד מי שרחץ, אלא זח מעמידו וזח גומלו. ואין לגגב את הידים. יש אומרים שיושבים שבע פעמים מפני שהרוחות מלוות אותו, וכל זמן שיושבין כורחין ממנו ובקצת מקומות גוחגין לישכ רק שלש פעמים לאחר שרחצו את חידים ואומרים בכל פעם ויחי נועם ונו׳, וגם כשגקכר חמת ביום טוב יכולין לישכ כך שלש פעמים כמו בחול, וגוחגין לחקפיד אם

יכנם אדם לבית קודם שירחץ ידיו וישב, ומנחג אבותינו תודח 15). יא אין מוליכין את חמת מעיר שיש כח קברות לעיר אחרת, םשום דחוי ליח בזיון לטלטלו ממקום למקום, אלא מחוץ לארץ לארץ ישראל, או שטוליכין אותו למקום קברות אבותיו, וכן אם חוא צוח

לחוליכו ממקום למקום מותר 16). יב אסור לפתוה הקבר סו) לאהר שנסתם הגולל, דחיינו שכבר

שערימ מצוייניפ כהלכהן אין אומרים ועי׳ ברמ״א (סי׳ ת״א סעי׳ ו׳) ינ) שנם צידוק הדי שאין אוסרים צדוס חדין בכל הימים שאין אומרים תחנון וכן אין אוסרים אותו בלילח ובשדי חמד (אבלות אות רי״ב) כתב דמנחנם לומר צדוס חדין בלילח עיי״ש וחוא סנחג ספרדים ולת״ח מספידין ואומדים צדוס חדין ודוסא

בפניו כמו שכתבנו לעיל (ח״נ סי׳ ס״ז ס״ס ב׳) בדיני חורש ניסן.ן וכתב בש״ע או״ח (סי׳ תסט״ז סעי׳ י״ב) דאין ן עשכי יד) תולשי לתלוש עשבים בחול המועד ובמשנח ברורה (שם ס״ס כ״ה) חכיא בשם חאליח רבא לחתיד זח משום דהוא זכר לתחיה וסיים דהםנחג שלא לתלוש

בחוח״מ. מו) אסור לפתוח הקבר ובעני! םתיהת קבר להכיר האיש מי חוא כדי להתיר אשתו םכבלי העיגון עי׳ בםתהי תשובה (סי׳ שס״ג ס״ס ז׳) שהביא שם םלוגתא בזח ובשדי חסד (אבלות אות סל״ז) הביא משו״ת שואל ומשיב (ת״א סי׳ רל״א) שדעתו להתיר דכל שעושים מפני תסנות עגונות ליכא איסור

14) אלי׳ רבד. סוף סימן, רביד. 15) סי׳ שע״ו.

. 16) סימן שס״ג סעיף ר

11) יו״ד מימן שע׳׳ו סעיף ד. 12) תהליס ע׳׳ג מ״ז.

13) מבי־ ט ח״א סימן דיג.

רפו קצור שלחן עריד קצט

נתנו עכר על כיפוי הארון, אכל כל זמן שלא נתנו עפר, מותר לפתחו משום איזה דבר 17) ואש מחמת איזה דכר צריכין לפנות את המת

. ( מקברו טי) יעשו שאלת חכם מ

שערים מצוייניס בהלכה

משום ניוול וחרדת הרין וחביא עו״ש בשרי חמד דחבעל תוספת יו״ט התיר נ״כ לפתוח הקבר להתיר האשת ובשו״ת כתב סופר (יו״ד סי' קע״ד) דעתו להתיר רוקא אם יש גם תועלת להמת כגון שיאמרו בניו קדיש או שהיא זקוקה ליבם וידוע דחליצה תיקון וטובה לנשמת המת וגם רוקא אם יש נס אומדנא והוכחה שהנקבר הוא בעל תאשה אבל בלא״ה מםפיקא אין

לפתוה ולנוול אותו. והרוג שנקבר בבגדיו בדינא (עי׳ לעיי* סי׳ קצ״ז סעי׳ טי) ונודע שבבגדיו היה מעות ויש לו בנים עניים, כתב בשו״ח בנין ציון תחדשות (סי׳ י״ז) שאסור לפתחו והובא בשד״ה שם. ואשה שנקברה עם נזמי הזהב שבאזנה כתב בעיקרי הד״ט (סי׳ ל״ה אות כ״ה) בשם שו׳׳ת שב יעקב (סי׳ ס״ד) דאין לפתוח קברה ואין שום חשש אם גם תהיה נקברה עם נזמיה דהרמ״א לא כתב רק שמותר ליטול חנזמים מחמת ולא כתב בדרך חיוב

ובפרט לפתוח קבר בוראי אשור. בשו״ת מנחת אלעזד (ח״ר םי׳ די) נשאל אודות ת״ח נדול שצוח שהכתבי יד מחידושי תודח שכבר נדפסו יניחום בקברו בעת פטירתו ושכחו לעשות כן, העלה ׳צם ראסור לפתחו אלא יתנו הכתבים תחת המצבה ובזה תתקיים צוואתו דגם המצבה היא טנון* הקבר וציין להתום׳ (ברבות יט: ד״ה מדלגין ושבת קנב• ד״ה עד) ועי׳ עוד מדינים אלו לעיל (ם״ק ו׳ וסי׳ קצ״ז

ם״ק ב׳). טז) לפנות את המת מקברו בש״ע (סי׳ שס״ג) כתב להתיר לפנות עצמות מחים על ארבעת דברים. א) להוליכו לקברות אבותיו. כ) לקברו בארץ ישראל. ג) אס הקבר אינו משתמר ממים שיכנסו בו או יוציאוהו

עכו״ם או קבר הנמצא. ד) אם נתנוהו שם על מנת לפנותו. אופן א׳ ״לקברות אבותיו׳׳ אי דוקא בכה״נ או אפי׳ לקברות משפחתו עי׳ בטור וב״י שם שגורס לקברות משפחתו וכן הטו״ז(שם ס״ק ב׳) נקט לשון גו«ו9\זוז וכ״ב בפשיטות בשו״ת חח״ם (יו״ד סי׳ של״א) וכ״ת במהד״ם אש (סי׳ קכ״א) ומהר״ם שיק (סי׳ שנ״ה) ועי׳ בשו״ת יד יצחק (ח״ב סי׳ רמ״ט) דה״ה לפנות עצמות הבעל אצל אשתו דנם זה בכלל משפחתו הוא וחובאו דבריו בשו״ח חריב״ד (סי׳ ב״ד) ובכל בו החדש ראיתי הביא משו״ת פקודת אלעור (סי׳ קכ״ד) דאשתו אינו בכלל ״אבותיו״ ואין לפנות עצמותיו אצלח עיי״ש ואין לי ספר זח לעיין בו טעמו וצ״ע. ועי׳ עוד בשו״ת

17) שם סעיף ד ופ״ו4

קצור שלחן ערוך קצט — שערים מצוייניס כהלכדז רםז

יד יצחס (ח״נ םי׳ קס״ח) דה״ה אהיפוך אפנות עצמות האשח אצי" בעייה מותר מטעם הנ״א.

והא דאמרינן אהתיר אקברות אבותיו כתבו האחרונים חת דוקא אם כבר נקבר אחד מבני המשםהה עא המקום הזח אבא אם הוא טרם שנקבר אחד מבני המשםחח אאא שקנו אהם מקום מיוחד בביח״ק אסור אפנות חמת אמקום הזה כי מי יודע מה יאד יום ומי יבטיה שהמשפהה תקבר שם, ראח מזה בכא בו ההדש שהביא עא זה משו״ת משנה שכיר (סי׳ ק׳) ודודאי חשדח םי׳ ו׳) עיי״ש והנח מצאתי כן גם בשו״ת מחרש״ם (יו״ד ה״ו סי׳ ם׳) שכתב כן דכיון דכעת איננו עוד בכאא קברי אבותיו מפני שאא נקבר אחד מהם שם אסור אפנות דמי יודע מח יאד יום ובאתרא דמתבעי תמן סוביאין

רגאוהי ויכן כעת עתה בודאי אסור. אופן ב׳. ״אקוברו בארץ ישראא״. דאיתי בס׳ דרכי היים ושאום (אות תתרח) חביא משו״ת מנחת אאעזר כת״י (ח׳׳ו םי׳ ג׳) דעכשיו שמואיכין חמת בםםינח ויש עוברים ושבים שם ׳טייר ״אפני עור״ כי אי אפשר כמעט שאא יםעו גם כהנים בחםפינח שחמת בתוכח ותקאח חיא שיכשאו הבחנים עא ידן עיי״ש ועי׳ בשו״ת חת״ם (ח״ו םי׳ א״ז) בענין פינוי עצמות הגאון חקדוש ר׳ מרדכי בנעט שצור! אפני מותו אחואיכו אקברות אבותיו ואפ״ח חשש שם שאא יקיימו חצוואח מפני חשש תקאח ואא רצח אחתיר רק באופן

שאא יחיח תקאח עי״ז עיי״ש עני! חתקאח שחשש. אופן ג׳. ״אם חקבר אינו משתמר״. חיינו כנ״א ששטף מים רבים ישטפו חעצמות אחוץ או שידי שונאי ישראא ישאטו בו או קבר הנמצא ויש בזח חרבח שו״ת ואדוגמא אצינ איזח מחם עי׳ בשו״ת שיבת ציון (םי׳ ס״ב) בעני! שחממשאח רוצח אעשות דרך חרבים מרצפת אבנים (כביש) והדרך יעבור עא הקברים כתב שם ראם אי אפשר אםעוא אצא הממשאח אז יפנו משם הקברים ראוי שכעת אפשר שאין חופרים בעומק מ״מ יש אחוש אהבא וגם בזיון גדוא אהמתים שיהיח דרך חרבים עאיהם, עיי״ש והובא בפת״ש (םי׳ שס״ח ס״ק ד׳) וכן בשו״ת מהד״ם שיק (יו״ד םי׳ שג״ג) נשאא אודות שחממשאח רוצח אעשות דרך מםיאת חברזא עיי חקברים כתב שם אחתיר אף אם אא יחפרו בעומק כיון שחמקום חזח יחיד, מעתה שייך אחממשאח ואין המקום שייך מעתה אהמתים רשאין אפנותו וכמש״כ החת״ם (םי׳ שא״ד) אהתיר אפנות ממקום שאינו שאו ועי׳ עו״ש בחת״ס ראם אין שם הומה ומחיצח ואינו משומר ועתידים אבא ב ח פריצים ואחאאו חוה בכאא אינו

משתטר. אופן ד׳. ״אם נתנוחו שם ע״מ אםנותו״. עי׳ בשו״ת חתם סופר (ח״ו סי׳ א״ז) באמצע חתשובח שם דחך תנאי תאיא דוקא או בבעא חקדקע דהיינו ששייך או מקום חקבד או בחקובר דחיינו בניו ומשפחתו שעאיחם מוטא אקברו וחם יכואים אחתנות עאיו בשעת קבורח שיםנוחו אאח״ז עיי״ש. ועי׳ בשו״ת שואא וטשיב (מחדו״ק ח״א טי׳ רא״א) רבעי דוקא שיחיד! ברור הדבר שנקבר שם עא מנת אםנותו אבא בנדון שדן שם דחאשח באתח

ואמרח שבעת קבורת בעאח חותנה שיפנו אותו משם אינה נאמנת.

רםח ק*דד *ילחז מייד קצפ — שעריפ מצוייניפ גחלפח

וחנה יש עוד אופן אחד לפנות עצמות למקום אחר והיינו באם צוח קודם מוחו להוליכו למקום אחר ומקורו טחרשב״א (סי׳ שס״ט) ומובא בדרכי משח (שס׳׳נ) ודבר זח נשמט בש״ע (שם םעי׳ א׳) שמיידי בענין פינוי עצמות והרמ׳׳א (שם סעי׳ ב׳) חביאו לעניו חולכת מתים ממקום למקום קודם שנקבר ובאסת חרשב״א מתיר שם אפי׳ לפנוח ולכן נתקשו בזח חאחרונים למד! לא כתב חרמ׳׳א דין דחרשב״א לעיל לעניו פינוי עצמות ולכן כתב בשו״ח הדיב׳׳ד (יו״ד סי׳ כ״ד) דחרמ״א םלינ אחרשב׳׳א בזח וכמו שחכנסת יחוקאל (סי׳ מ״ג) מקשח אחרשב״א עיי״ש אבל עיין בשו׳׳ת חתם סופר (ח״ו סי׳ ל״ז) שפוסק כחרשב״א וכתב דנם משום ציווי לבד שיקברו אוחו במקום אחר אעפ״י שלא צוח לםגותו מחויבים לםגוחו לקיים

דבריו עיי״ש.

ועי׳ בפת״ש (שם ס״ק גי) ראם עם״י טעות גקבר טח בקבר שגמכר לאחר טותר לפנוחו דחוא בכלל קבר חגסצא וכג״ל באופן ג׳ ובאבן יקרח (טחד״ת סי׳ נ״נ) נטי כתב בכזח באשח שכשטת בעלח קנתח שני קברים זח אצל זח אחח לו ואחח לח על חעתיד בעד טאח כסף ושלטח חיכו* של בעלח ונשארת חייבת על שלח וביני לביני נקבר שטח אחר על טקוטח, חעלח נמי לםנוח אח חמת משם משום דגיחח ליח לאינש ליקבר בשלו כדאטריגן בש״ע (סי׳ שס״ג סעי׳ אי) וכיון דטקום זח כבר נמכר יש לפנוחו לשלו וכל זה אם האשה כשקנתח שני חקברים קנתח ביחד שניחם בעד טאה כסף אף שלא שלטה עוד ההצי השניה ט״ט הטקום הזה הוא שלה אלא שהטעות היא מלות עליה אבל כשקנהה הקברים קנתה שני קברים כל אהת בעד חמשים כסף והיא שלטה של בעלה ונשארת הייבת על שלה א״כ לא עשתח קנין עוד על שלח דחקנין שעשתח על של בעלה לא הועיל על שלח אעם״י שלקחח שניהם ביחד כמבואר בש״ע (חו״מ סי׳ קצ״ו סעי׳ י״ב) א״כ

אסור לפנות חסת משם.

ועי׳ בשו״ת מגחת אלעזר (ח״ד סי׳ ג״ג) שטחיר לפגות חילי חטלחטח שגקכרו יחד אוי שחוא קבר אחד לבגי ישראל ט״ט כיון שהם חבל ביחד טותר וחראח לוח לירושלטי (עירובי! פ״א ח״י) דטתיר שם לםגותן בשחם ביחד וכיון שטותר לפנותן כדי לקבור כל אחד בפגי עצטו טטילא

טותר להוליכן לםקום שירצה, עיי״ש. ועפ״י כלל כל עגין סיגוי עצטות הוא דבר שיועצים בזה עם עוד רבגים טובחקים, עיי סזח בשו״ת חח״ם (ח״ו סי׳ ל״ז) שלא רצה לסטוך על עצטו אף שהיה בזה הרבח אופגים לחחיר וכן בשו״ת מחר״ם שיק (יו״ד

סי׳ שג״ג) לא רצח לסמוך על עצטו עיי״ש. יז) יעשו שאלת חכם עי׳ סוף ס״ק חקודם. ועי׳ בש״ע (סי׳ ת״ג) דבעת פיגוי העצמות חייבים הקרובים לקרוע בטו בשעת חטיחח (ופטור חוא מכל חמצות ואסור לחחמיר על עצמו) וגוהג בו כל חרברים שגוהג באבל וחל עליו חאבלות אף קודם שיקברם אבל אין בו חאגיגות שיאסור קודם שיקברם באכילת בשר ושתיית יין כדין אונן ומתאבלין עליו עד חלילח ולאחר שחשכה אין מתאבל אפי׳ לא נקברו עוד ולפיכך איו ללקט העצמות

קצור שלחן ערוף קצמ

יג אם הפרו קבר לא יניהוהו פתוה בלילה כי יש סכנה כדבר, ואם אין פנאי לקבור את המת עד למהר ימלאו את הקבר בעפר 18). T אסור לדרוך על גבי קברים משום דיש אומרים דאסור בהגאה, ומכל מקום אם צריך לאיזה קבר ואין לו דרך אלא אם כן

. ידרוך על גבי קברים מותר 19) ט1 לא ילך בבית הקברות או בתוך ארבע אמות של מת, וכן בכל ההדר שהמת הוא שם, כשתפילין בראשו או ציצית בבגדו משום

שערי0 מצוייניש בהלכה

םמוך לחשיבח ברי שיחיח לו שחוח נם לחחאבל עיי״ש בש״ע ובאחרונים שם. ובכל בו חחדש חעחיק דאחר חקבורח מחאבל וזח אינו. ועי׳ בשו״ח מנחח אלעזר (ח״ד םי׳ י״ב) דאם נקבר בארון סנור וםתום (דרך זמני) ובעח מוציאין חארון לחוץ סתום וסנור כמו שחיח כרי ליקבר כקבר אחר אין צריכין חקרובים להתאבל ביון שאין םוחחין הארון וליכא בזיונא ודומח למש״כ חחכ׳׳צ (סי׳ מ׳׳ז וםי׳ ני) דבארון שלא נפתח לא שייך ניוול לענין איסור פינוי עצמוח ומביא עור ראיח מירושלמי (פסחים פ״ח ה׳׳ח) חסעביר ארון ממקום למקום אין בו משום ליקומ עצמוח ואוי «8יש שם טלונחא אי

נם בארון של עץ אמרינן כן ס״מ חא אמרינן חלכח בדברי המיקל באבל. ועי׳ עו״ש בש״ך (ם״ק אי) דכחן אין רשאי ללסמ עצמוח אביו

דשמא נחסר כל שחוא מאביו ואז אסור ליטמא לו. ונדון הקבר שפינו ממנו חמח, עי׳ בש״ע (סי׳ שם״ר) דמותר בחנאח וכן בחב בנליון חמחרש״א שם בשם חרשב״א דמותר לשבור בו אחר וחאריר בזח נם בשו״ת בחב סופר (םי׳ קע״ז) וחעלח ג״ב דסוחר וב״כ בשו״ח

יד יצחק (ח״ג סי׳ ל״ח). ונדון המצבה עי׳ ככו״ז (שם ם״ק א׳) ובש״ך (ס״ק ג׳) רם״ל דאסורח בחנאח ובנליון חסחרש״א ov חביא בשם חרשב״א לחתיר לחעמידח למת אחר ובשו״ח חרמ״ע מםאנו (סוס״י מ״ר) בחב דאם אי אפשר מותר למכרם ע״י מובי חעיר וחרמים יפלו לצרכי ציבור רק שיבמלו םתוחי חאותיות דשם ובשו״ח יד אליח (סי׳ צ״ב) ושו״ח דבר שמואל אבוהב (סי׳ שמ״ב) מתירים נ״כ לעשותח מצבח למת אחר ולנרר האותיוח ולחקוק אחרים עיי׳׳ש בגליון מחרש״א ועי׳ בשו״ח טחרש״ם (ח״ב סי׳ קב״ב) כתב נמי אורות ביח״ק שנסנח ונקברו כל חעצמוח ביחד ונשארו חמצכוח כחב לחחיר לחעמידם על קברים אחרים אעפ״י דיש חשש חורדח מקדושח דשסא חראשון חיח צדיק יותר מ״מ ביון שאי אפשר ליכא איסור זח וחכיא ראיח מחמו״ז (םי׳ קנ״ד ם״ק ח׳) עיי״ש וכ״כ בשו״ח יד יצחק (ח״ג סי׳ ל״ח) דבשעחד״ח

יש לחתיר למתים אחרים עיי״ש.

T סקי*. W 19) ז סימן י ו 18) ס׳ חסידים מוואות. ס

וו קצט רע קצור שידון עי

לועג לרש, ואם הם מכוסים מותר, וכן לא יתפלל שם ולא יאמר שם מזמורים אלא מה שהוא לכבוד המת 20)

טז בית הקברות ״ח) אין נוהגין בו קלות ראש מפגי כבודן של המתים, כגון לאכול ולשתות שם או לפנות שם, ואין מרעין שם בהמות, ולא ילקט ממנו עשבים, אבל אילנות הנטועין בבית הקברות ואינן

על הקברים, מותר ללקט פירותיהן 1:) י? יש מקומות גוהגין שאין מציבץ מצבהיט) עד לאהר שנים עשר הדש, משוש דהמצבה נראה להשיבותא, ובתוך שנים עשר הדם יש לו צער, ועוד מעש המצבה שלא ישבה מן הלב והמת אינו נישבה

עד לאהר שניש עשר הדש, ו״ט מקומות שאין מדקדקין בזה 22)

•

שערימ מצוייגימ בהלכה ית) כית הקברות כשלוקחים שדה לבית הסברות או סוםיפין על חישן יש בזח מנהגים שונים איך לנהוג ולעשות ועי׳ בשו״ת דברי היים (יו״ד סי׳ סל״ה) שכתב שלא שמע מרבותיו רבר בזה ועפ״ י דעתו ילכו ההברא קדישא ויאמרו הבקשה שכתובה במענה לשון שם ויתענו או יפדו עצמם בצדקה וגם בני העיר ויאמרו מסודם ד׳ מזמורים הראשונים שבתהלים ויקיפו הביה״ק שבע פעמים ויאמרו ויהי נועם ואנא בכח בכל הקפה והקפה ועי׳ במצודת לדוד על הקיצור שלחן ערוך שג״כ מביא מנהג לחינוך

ביה״ק עיי״ש. יט) שאין מציבין מצבה ועי׳ במשמרת שלום (מערכת מ׳ אות ע״ז) שהביא מכמה ספרים להעמיד המצבה מיד לאהר שבעה ובן משטע קצת בתום׳ (כחובות ה. ר״ה עד שיסתום) ובשו״ת מנהת אלעזר (ה״ג סי׳ ל״ז) כתב נמי כן והביא ראיה מחרא״ש (מועד קטן) שכתב שחולך חאבל לחוץ תוך ז׳ ימים כדי להשתדל להעמיד המצבה להמת והובא נם בש״ך (סי׳ שע״ה ם״ק י״ב) ואם אמת כהמגהג שאין להעמיד רק ככלות השנה על מה רץ תוך השבעה לדבר שהוא אהר שגה ובכל בו התדש כתב שגם להגה״ק בעל דברי חיים מצאגז העמידו לאהר שבעה ובהוט המשולש כתב שהתת״ס

העמיד המצבח לאשתו לאחר שבעה.

22) א״ר אדה מימן וכ׳כ ומובא כווי- רע״א יו״ד סימן שע״ו.

20) סימן שמ״ד סעיף ס״ז י״ז, וסימן שם״ז, ועיין או״ח סימן כ״ג מהי ע״א.

21) סימן שס״ח.

קצור שלחן עייר ר רעא

ר. דיני הקבורה ביום טוב. ובו י״א סעיפים.

ו ת המוטל לקברו ביום טוב, ביים הראשון לא יתעסקו כ א מא מ ו יהודי ואיכא חשש ש נ ישראל, אפילו אם אי אכשר על ידי אי יסריח עד למחר, מכל מקום לא יקברוחו ישראל כיום חראשון, אךת ו יחודי יעשח א נ ו יהודי, דהיינו שחאי נ אם אפשר לקברו על ידי אין של עץ, או יעשו ארון במקום שנהגו, וגם ת הדפי הקבר, ויתתכו אן אם צריכין, אבל להלבישו ולהמם מים ולטהרו כי ת התכרי יתפרו א !להוציאו ולשומו בקבר מ, תר על ידי ישראל, והכיסוי בעפר א) יעשו גם כן על ידי אינו יהודי, ואם אבשר יש ליזהר לטהרו בלא בגד, שלא

. ( טהו יבאו לידי םהיו יהודי כמו נ ב יש אומרים דאם אפשר לעשות על ידי אי, אסור להשהותו עד למהר כדי שיתעסקו בו ישראל, ואפילו ו שכתבנתו עד למחר שלא יפריח, מכל מקום יקברוהו ת חיום ויכולין לחשחו םת אף על פי שחי יותר משלשים מ היום על ידי אינו יחודי, אך ילד ש, ת קר ואין בזיון להשהותו ע ו נפל, מכל מקום אם ה נ יום שידוע שאין ליה עד יום נ ץ לקברו ביום מוב ראשון אלא משהי , א דלא אשתהין ליה עד יום נ י משהי ה ת ש טוב שני, ויש אומרים דגם בגדול אי לא א

ן מנהג ידוע נראה דיש לנהוג כן 2). טוב שני, ובמקום שאי ג ביום שני של יום טוב ואפילו של ראש השנה, אם אפשרו יהודי ב) דברים הנזכרים לעיל, יעשו נ ת בלי שיהוי על ידי אי לעשו, ויכולין ו על ידי אינו יהודי, ושאר הדברים יעשו ישראלים כמו שכתבנטה בידים, לטהרו גם על ידי בגדים ושדינים, רק שיזהרו שלא יעשו סחי

שעריס מצוייניס כהלכה א) והכיסוי בעפר ועי׳ בשער הציון במשנה ברורה (או״ח סי׳ חקכ״ו אות יי) רהוא הרין הכיסוי שמכסין בקרשים (במקום שאין עושין ארון) אסור לעשות ע״י ישראל משום אוהל וכ׳׳כ שם האשל אברהם

מבוטשאטש.ו יהודי ובשו״ת מנהת אלעזר (ח״נ נ ב) אם אפשר לעשות ע״י אית ישראל סי׳ נ״ט) בתב דהוא הדין שאסור לעשות ע״י יהודים מבני א שהם כעת בהו״ל אפי׳ דעתם להזור אסור להם להפור הקבר ושאר הדברים כיון שאפשר לעשות ע״י עכו״ם דהא קיי״ל (םי׳ חצ״ו) דבישוב אסורים

לעשות מלאכה ביו״ט בי.

ר וןאו׳ח סימן תקכ-ו סעיף א׳. 2) שק במב׳׳א סק״ד וחכ׳״א.

דעב קצור שלחן ערוף ר

ואם אי אפשר על ידי אינו יהודי, יתעסקו כו ישראל לכל מת שצריך כדרכם בהול, כי יום טוכ שני לגבי מת כהול שוינהו רבנן«). ומכל מקום אם יש במקום ההוא מי שהכין לו תכריכין, יקהו אותן המתוקנים שלא יצמרכו לתפור, והא דמותרין להתעסק בו, דוקא כשדוצין לקברו בו ביום, אבל אם אין רוצין לקברו בו ביום אין עושין בו שום דבר

ואפילו בטלטול אסור 3).

ד הא דשוינהו רבנן יום טוב שני לנכי מת כחול, זה מפני כבודו של מת שלא יהא מוטל כבזיון, אבל לעשות שאד דבר אסור, ולכן אסוד לקצוץ עם כעל ההנות דמי הפשתן שלוקהין לתכריכין, אם לא כשאי אפשר בענין אהד כגון שלוקהין מאינו יהודי, והקברנים אםורין ליקה שכר קברנות ביום טוב, כי שכר שבת ושכר יום טוב אסור, ואם אינם רוצים לע״דת בהנם יתנו להם שכרם והם עתידין ליתן את הדין, ואנשי ד־כרה קדושה בעד חקרקע לא יקחו טעות רק

משכונות בלי קציצי־ דמים*). ה אם , ץ בעירו קברות ישראל, אף על פי שיכולין לקבור שם זה המת, י״נל מקום מותר להוליכו לעיר אהרת ביום טוב ראשון על ידי אינ, יהודי, וביום טוב שני גם על ידי ישראל לקכרו בקברות ישראל, אבל אם לא יקברוהו היום, אסור לישראל להוליכו ביום טוב

לקברו לאהר יום טוב 5).

ו מותר ללות את המת ביום טוב ראשון כתוך התהום, וביום טוב שני אפילו חוץ לתחום, ומותרים גם כן לחזור לביתם בו ביום, אבל אסור לרכוב על גבי בהמה ד) כדי ללות את המת ביום טוב אפילו ביום טוב שגי ואפילו האבלים, אבל הקברנים אם אי אפשר להם לילך

שעריפ מצוייניפ בהלכה נ) כהול שוינהו רבנן ואם התכריכים טטונפיס מותר לכבםם אפי׳

ע״י ישראל אם אי אפשר ע״י גוי (באה״ט סי׳ תסכ״ו ס״ס די), ד) אבל אסור לרכוב ע״ג בהמה ואפי׳ אינם משתמשים בבהמות אלא גוםעים במרכבת האוטוסוביל ג״כ אסור להאבלים ליסע כדי ללות את הסת וכמש״כ במשגה ברורה (סי׳ תסב״ ו ס״ס ל״ז) דה״ה בספינה אסור לילך ואפי׳ הוא בתוך התחום וטעמא דהסור רכיבה מלילך חוץ לתחוס משום דברביבה איכא זיליתא דיו״ט טפי סחליכח ברגליו חמ לתחום עיי״ש.

3) שם סעיף ד. 5) שם סעיף ד וזוכיא 4) שם םעיף ח׳ ובש״ע הרז׳־ש.

קצור שלחן ערוך ר רעג

ברגליהם, מותרים לרכוב ביום טוב שני, ומכל מקום לא ירכבו בתוך העיר 6).

ז טת בליל יום טוב שגי דמתעסקין בו ישראל אם אין איגו יהודי, משכימין עשרה בני אדם וקוברים אותו בשעה שהשליה צבור אומר פיוטים, ואם הוא אדם השוב שרבים צריכין ללותו, קוברין אותו לאהר יציאה מבית הכנסת קודם האכילה, דאיתא במדרש לא תאכלו על הדם, שאסור לאכול סעודה קבועה קודם שנקבר המת, ואם אי אפשר להכין כל צרכי הקבורה עד הזמן ההוא, קוכרין אותו לאהד

. ( אכילה 7

ח ילד שמת לאהר שלשים יום שידוע שאינו נפל, דינו כמו שאר מת, אך אם הוא זכר ומהמת איזה סיבה עדיין לא נמול, אף על נב דאשתהי אין קוברין אותו ביום טוב ראשון, משום דצריכין להסיר ערלתו, ואין לעשות זאת על ידי אינו יהודי, אלא טשהינן ליה עד יום טוב שני דמותר להלינו לכבודו, וכיום שני מסירין ערלתו ה) וקוברין

אותו 8),

ט תינוק שטת כשהוא ספק נפל, אם לא אשתהי אין קוברין אותו ביום טוב ראשון אפילו על ידי אינו יהודי, וטשהינן ליה עד יום טוב שני. וקוברין אותו על ידי אינו יהודי ולא על ידי ישראל, ואי אשתהי קוברין אותו ביום טוב ראשון על ידי אינו יהודי. ואם טת ביום טוב שני קוברין אותו בו ביום על ידי אינו יהודי ולא על ידי ישראל, אם הוא זכר ועדיין לא נטול אפילו אשתהי אין קוברין אותו אפילו ביום טוב שני אפילו על ידי אינו יהודי אלא משהינן ליה עד

לאהר יום טוב, וטסירין ערלתו וקוכרין אותו 9).

י בשבת וביום הכפורים לא יתעסקו בטת כלל אפילו על ידי אינו יהודי 10).

שערים מצוייניס כהלכה ה) וביום שני טסירין ערלתו אבא ביום שני דראש השנה אסור אעשות או כן כמו שאסור ביום ראשון כיון שקדושה אחת הן וכ״כ בטסה

אפרים (סי׳ תקצ״ו).

9) שם, וע״ל סימן ד״ג סעיף גי. 10) שם סעיף ג׳

6) שם סעיף ד, זי. 7) סעיף י״ב ובמג״א סקכ׳׳ו. 8) שם סעיף נד ובפג״א סק״כ.

קצור שלחן ערוף רא

א בחול המועד אין דחוציא את חמת לבית חקברות עד י. ( שהקבר מתוקן, שלא יצטרכו לחעמיד את חממה ו) ״

•

רא דין המאבד עצמו לדעת ושאר רשע שמת ובו ד סעיפים,

א המאבד עצמו לדעת, הוא רשע שאין למעלה ממנו, שנאמר 1)> את דמכם לנפשותיכם אדרוש, ובשביל יחיד נברא העולם, וכל ו המאבד נפש אחת מישראל מאבד עולם מלא 2) ולכן אין מתעםקין עמו לכל דבר. לא קורעיןא) ולא מתאבלין עליו ב) ואין מספידין אותו, אבל קוברין אותו וממהרין אותו ומלבישין אותו תכריכין. כללו של

דבר כל שהוא משום כבוד החיים עושין לו 3).

שערים מצויינימ כהלכה ו) שלא יצטרכו להעמיד את הממה כדי שלא יבואו להספידו ועי׳ במשנה ברורה (סי׳ תקמי׳ו ס״?! כ״ו) דאםי׳ לתלמיד חכם בפניו אסור

להספידו דאין בזמנינו דין ת״ח. א) לא קורעין וברין אמירת ?!דיש עליו עיי בשו״ח חתם סופר (יו״ד םי׳ שכ״ו) דלא ידע טעם הגון למה אי! אומרים קדיש עליו דלמח לא נצילהו מרדח שחת אלא נשחרבב המנהג לפי ששאר אבלים לא יניחוהו לחלוק עמהם בקדישים כי יטענו לאו כל כמיניה להאביד עצמו ולהשליך תיקו! נשמחו עלינו ולכן אם הבן מקבץ עשרח אנשים בביחו יבול לומר קדיש כיו! שאין מפסיד לאחרים ויאמר קדיש בל י״ב חודש ואם יש רק נתור ספק אולי לא חיח מאבד עצמו לדעת אפי׳ אם זלזלו בקבורתו מ״מ לענין אמירת קדיש אין לדחותם ואי! לשאר אבלים טענה לומר אולי היה

בכלל מאבד עצםו לדעת עיי״ש. ב) ולא מתאבלין עליו ובשו״ת התם םוםר שם כתב דהיכא דאיכא כבוד משפחה נכבדת שיהיה לבוז ולכלימה עולמית שאחד מהם קלקל מעשיו יכול המורח לחורות לכתחלה להתאבל עליו דיאמרו הבריוח שנחברד שלא היה לו די! מאבד עצמו לדעת וגם כיו! דבעצם דין זה יש פלונתא אע״נ דקיי״ל הלכה כדברי חטיקל באבל ואין מתאבלי! עליו מ״מ לעגי! פגם

11) או״ח סימן תקמ״ז סעיף א׳, ויו״ו 2) סגהדרין ל״ז. סימן ת״א סעיף א׳. 3) יו״ד סימן שפיה סעיף אי,

רא 1) בראשית ס׳ הי.

קצור שלהן עייר רא רעה

ב מסתמא לא מחזיקינן אינשי ברשיעי, ולכן אש נמצא אחד הנוק או תלוי ובדומה, כי שאפשר לתלות שמא אהר עשה לו זאת לא

תלינן ביה 4). ג קטן דשי בד את עצמו חשוב שלא לדעת, וכן גדול אש נראה שעשה הדבר מהמת רוה רעה או שגעון וכדומה הוי שלא לדעת, וכן אש עשה את הדבר מחמת אונס שהיה מתירא מעינויים קשיש, כמו שאול שהיה מתירא שמא יעשו בו הפלשתיש כרצונש, הרי הוא כשאר

מת ואין מונעין ממנו שום דבר 5). ד כל הפורשים מדרכי הצבור, והם האנשים שפרקו עול המצוות מעל צוארם, ואין נכללים בכלל ישראל בעשיית המצוה, אלא הרי הם כבני הוריש לעצמם, וכן המומרים ג) והמוסרים והאפיקורסים, כל אלו אין אוננים ואין מתאבלין עליהם, אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשים לבנים ומתעטפים לבנים, ואוכלים ושותים ושסהים על שאבדו שונאו של מקום, ועליהם הכתוב אומר 6) הלא משנאיך ה׳ אשנא, ואומר 7)

באבוד רשעים רנה 8) ה אם נהרג בין בדינא דםלכותא בין בעני! אהד, אפילו היה מומר מתאבלין עליו, דכיון שנהרג כידי אדמ ולא מת כדרך כל הארץ

הוי ליה כפרה 9)

שעריפ םצוייניפ בהלכה

טשפחח אין הלכה כמיסל בכבוד בני אברהם יצחק ויעקב וע״כ יכול להורות כן עיי״ש.

ג) וכן המומרים עי׳ בבית להם יהודה (על חש״ע סי׳ שט״ח) בשם ספר הםידים דבשעת המראה צריך להתאבל עליו וכן הוא מנהנ העולם ודוקא בבן או בת אבל לא על שאר קרובים והובא דין זה גם בחכמת אדם (כלל קנ״ו סעי׳ ו׳) ודע דיש פלוגתא בין הפוסקים על הא דאיתא בהנ״א (מועד קטן) דרבינו גרשון מאוה״ג התאבל על בנו כשהמיר יש שאומרים דהיינו כשטת אז התאבל עליו כטובא בטו״ז (סי׳ ש״מ ס״ק ג׳) וכן הוא בשו״ת התם סופר (יו״ד סי׳ שכ״ו) משום דבהיים אפשר שישוב בתשובה ומה שהתאבל כשמת לא עשה כן רק לאפושי צערא וכו׳ עיי״ש דבריו ובשו״ת טוב טעם ודעת (מחדו״נ ה״ב סי׳ רל״ב) מוכיה שם דר״נ סאוה״ג תתאבל

עליו בחייו ועי׳ בטשטרת שלום (ט׳ אות נ׳) שחאריך עוד בזח.

7) משלי י״א י׳. 8) לשון הדמב׳׳ם פ׳׳א מהל׳ אבל הל׳ יי.

9) שס ביו״ו סעיף בי.

4) שס סעיף ב׳. 5) יו״ד שם סעיף ג׳ ופית.

6) תהלים קלים כ״א.

רעו קצור שולחן שרוף רב

1 מי שהית רגיל לעשות עבירה אפילו רק לתיאבון ומת, אם לא התודה קודם מותו אין מתאבלין עליו, אבל אם התודה מתאבלין

.(w עליו אפילו היה גנב או גזלן ז קטן בן שנה או שנחים שהמיר עם אביו או עם אמו ומת,

ו״). אין םתאבלין עלי

רב. הלכות טומאת כהן. ובו ט״ז סעיפים.

א הכהן מוזהר שלא ליממא למת א), ואפילו נפל ב) שעדיין לא גתקשרו איבריו בגידין השוב מת, (אך אם הפילה תוך ארבעים יום, לא השוב אלא כמיא בעלמא) ולאו דוקא למת שלם, אלא אפילו לדברים שגפרשים ממגו כמו דם וכדומה, ובן אסור ליטמא לאבר שגהתך מן חחי ג) אם יש עליו בשר כל כך שאם היה מהוכר היה ראוי להעלות ארוכח, ואפילו לאבר של עצמו אסור לו ליטמא!) ואסור לכחן ליכגם

שערימ טצויינים בהלכה א) שלא ליטטא לטת עי׳ בפתחי תשובה (סי׳ שס״ם ס״ס ב׳) שחביא שם משאילת יעב״ץ (ח׳׳ב סי׳ סס״ם) דסת חנשח* ע״י דליסח סותר לכחן ליםםא לאפרו אלא חיכא דאיחרך יש לחחסיר אם אינו מת מצוח וחיינו במלו סיים וחרוך אבל בנחסר סחור וחביא מספר לחח״פ שסובר דאסור לכהן לסמא לאפר הסת וחשיג עליו ועי׳ בשו״ת בית יצחס םלבוב (יו״ד ח׳׳ב סי׳ סנ״ח) דדעתו להחמיר באפר מת דאף! דהרםב״ם (טוםא״מ פ׳׳ג ח״י) פוסס כחחכמים (אהלות פ״ב מ״ב) דממחרין מ״מ מדברי חתוס׳ (נדח בז: ד״ח מת) נראח דנם החכמים מממאין כשכל חאםר שלם לפנינו ע״כ העלח לחחמיר ובמשמרת שלום (מערכת א׳ אוח ע״א) לא ביוון יפח

בדברי הבית יצחס.pב) ואפי׳ נפל היינו אם הנטל מת במש״כ בםו״ז (סי׳ שס״ט 0״ אי) אבל כשחוא חי או* דלחרבח דברים חשוב כמת מ״מ מותר להכהן ליכנוס לאחל שחנפל שם. ועי׳ בשו״ת דברי סלכיאל (ח״ד סי׳ צ״ז) שכתב מעם לוה. ג) לאבר שנהתך טן החי וסה״ם בעי סבורה לחאבר זח כדי לחציל מן חטומאח ולא ממצות סבורח עי׳ מזח בשו״ת שבוה יעסב (ח״ב סי׳ ס״א)

ושו׳׳ת נודע כיחודח (תנינא סי׳ ר״ט).

10) שם וסימן ס״מ מעיף הי. רב 1) רמב׳׳ס «*ב מהל׳ סומאת מת 11) שם מעיף ד וסימן ש״מ בה«ד» ובמל״* ויו״ד 0י3וך שס״ס.

קצור שלחן ערוד רם רעז

לבית שיש שם גוסס ד), ואף על פי שהגוסס חרי חוא כחי לכל דבר ואינו מטמא, מכי מקום עובר חכחן על לא יחלל, שחוא מוזהר שישמור

כחונתו שלא יתחלל, ושמא ימות זח תיכף2)

ב אסור לכחן ליכנס תחת אחלה) שיש שם מת תתתיו, אפילו חוא אחל נדול חרבח ואפילו יש שני חדרים אשר בחדר אחד יש מת, ויש במחיצה חמפסקת נקב שיש בו טפח על טפח אסור ליכנם נם לחדר חשני, כי נקב טפת על מפת מביא את חטומאח, וכן אם אצל חחדר חשני יש עוד חדר שלישי וביניחס נם כן נקב טפח על טפח,

שערים מצוייניפ כחלכח

ד) שיש שם גוסס ובפתחי תשובה (יו׳׳ד סי׳ ש״ע ס״ס א׳) הביא משו׳׳ח ביח יעקב (סי׳ ס״ל) דאסור לרופא בחן ליבנס לביתו של גזסס לעשות לו רפואח ובנחלח עבי שם חאריך בח דחא סותר נטי לחלל שבח בשביל גוסס אע׳׳נ דרוב נוססין לטיחח ולכן חעלח להתיר אפי׳ בשיש שם רופא אחר דלא טבל אדם זובח לחחרםאוח ובשו׳׳ח חחם סופר (סי׳ של״ח) חעלח גטי לחחיר אפי׳ אחר שחחליםו אוחו שחוא טח אם אירע שחרגישו בו שום גדגוד ורפרון* ימחר הבחן ויכנס משום ספק ספיסא דססוח גפש ובשיש

רוםא אחר גראח דעחו שם שלא יכגס הכהן עיי׳׳ש,

ועי׳ עו״ש בחת״ס ברופא כחן ועפ״י גיסוסי חמדיגח אין חסתימ נסברים עד אשר יבסרם חרופא ויבדסם וגוחן חעורחו עליחס אי סוחר לו ליכגס ולבדוק כתב שם רוראי אסור לו לעשוח זאח אוי שחלוי בזח פרגםחו אלא שאפ״ח סותר לגו לקרוא לו ואין אגו עוברים על ״לפגי עור׳׳ משוטת דחרי סחים מוטלים כבזיון בלי קבורח מפקורח חממשלח שלא לסבור מ בלי עדוח חרופא וא״כ חו׳׳ל מח מצור! לכן מוחר לקרוא לו אלא שאם״ח אין

זח חתנצלות לחרוםא רחא יכול למסור חאומגוח לאחר עיי׳׳ש.

ת אחל עי׳ בשו׳׳ח טוב טעם ודעת ח ח) אסור לכחן ליכנם ת (סחדו׳׳ג ח״ב סי׳ רי״ב) רמותר לבחן לחיוח משמש בביח החולים אע׳׳ג שלא יטלט שלא יחיד! שם מת ואי אפשר לו אז לעזוב את משמרתו אפ׳׳חכ ״ יש לחחיר לו דכעח כשגכגס לשם אין שם עוד טת וכשיזדטן שם טח א חוי פקוח נפש שעליו לשמש שאר חחולים וטצ0* לזר• עוד חסניוי דלחמשרח דחיקא ליח שעתא בםרגסח ונם הוא משמש שאין בנמצא כמוחו עיי״ש ובשו״ת תשורת ש״י (סי׳ תקג״ט) כתב דסותר לכהן לבקר חולח ששוכבט רוב חולים לחיים אלא שגבון בבית חחולים אוי ששכיח שם סחים ט״י שישאל לחטטוגח אם יש שם טח דחיכא דאםשר לברר חייב לברר ואם א

אפשר לברר נ״כ טותר טטעם חנ״ל וכדי לסיים טצות ביקור חולים,

J O ו מימן ש*ע. ועיין גמר׳ נזיר י ד a י

רעח קצוד שלחן עריך רכ

י לאורה ה גם להחדר השלישי 0 וכן לעולם 3) ונקב העשו א מ ו ט הולכת המאה 4) ת הטו א א אפילו אין בו אלא כפונדיון מבי

ם בולטין לחוין ברוהב מפה, ות הבתי ג ו שג נתנ ג ולכן במדית המוםאה, ואם כן זה הקצה מן הגג א א וקיימא לן דרוהב מפה מכים סמוכין זה לזה, אם ת הטומאה, לפי זה שני כתי הוי אהל להביא את ו ת הקצו ה מאה דרך פתה או הלון ת ת באחד סהן, הולכת הטו יש מי דרך הלון או ת השנ י ב נכנסת גם לתוך ה ן שבולטין לחוץ, ו י מן הגנ

שעריכ מצוייניס כהלכהמאה גם להדר השלישי ואי מותר אעמוד בהאכםררה ו) הולכת הטו (חצר טםילת הברזל) וחמת מונח בהארון םגור וסתום בתוך מרכבת חברזא וכן אי מותר או ליסע עם המרככת הברזל אז כשמת מונח במרכבח אתדת והיא מתוברת זו אזו עד חמרכבח שחכהן בח ראיתי מש״כ בזח אדמו״ר חנח״צ מחר״ש בראך בספרו שאוא שאא (סי׳ רכ״ח) שחושש בת אאסור דאו* שהמרכבה חיא כאי גדואח שמחזיק מ׳ םאח אש״ת מקבאת טומאה כיון שמתטאטא מאא וריקן ע״י חגרמח חאדם שמנהיג את חמרכבה דאא נרע זה טטאטוא ע״י שורים דקיי״א (שבת ם״ג) דשטיה טאטוא ועוד דנם כאי גדואח טביא את חטוטאח תחתיה כטש״כ הר״ש והרא״ש (אהאות פ״ט) גבי כוורת וכיון שיש טוטאה תחתיח וכא חטרכבות פתוחים תחתיחם חצינורות שטחמטין ע״י בחורף את כא חטרכבות א״כ טביאין את חטוטאח עיי״ש ובהגהות טצודת אדור עא הקש״ע ראיתי שטביא תשובה טחנאון ר׳ ישעי׳ זיאברשטיין (בעהט״ה טעשי אטאך עא הרטב״ם) שדעתו להתיר כי הטרכבח אשר הטת בתוכה טסוגרת כעת א״כ האהא טפסיק ואא הוי באחא זרוק דלא שטיה אוהל דלא אטריגן זה רק כשפרה באויר אבל כשהולכת ע״ג קרקע לא, עיי״ש. ועי׳ בטשנה לטלך (טו״ט פי״א ה״א ד״ה עור גראה) שכתב כבר חילוק זח וטח״ט כתב הרטב״ם ״חפורחים באויר״ עיי״ש וכן עוד חרבח אחרונים כוחבים חילוק זה כטבואר להלן ובשו״ת רב פעלים (ה״נ סי׳ כ״ג) האריך בענין אחל זרוק וחעלח בח שאין חילוק ואס אפשר

בודאי הנכון שלא יסע עטו.

ובעיקר רבר הנסיעה עם טסילת הברזל כידוע שעוברת על בתי הקברות האריכו בזה האהדונים בשו״ת טהר״ם שיק (סי׳ שנ״ג) נראה שם דהוא טסופק אם הוי כאהל זרוק או לא ובשו״ת שואל וטשיב (טהדו״ג ה״ב סי׳ ט״ג) כתב ההיתר טפני שדרכו בהכי טקרי קבוע והעולם נוהגין

לנסוע ואין טרקדקין בזה. והנה טכל הנ״ל נראה דדוקא על הטםילת הברזל יש להתיר טטעם דלא טקרי ב״כ כאהל זרוק אבל באוירון שפורח באויר היה לנו לאסור

3) סימן שע״א סעיף אי. 4) רמב׳׳ס, הביאו בפ״ת סק״כ.

קצור שלחן ערוף רכ רעט

פתח פתוח, ואסור לכהן ליכנס גם לתוך הבית השגי, וכן אפילו כמה בתים הסמיכים זה אצל זה 5).

ד ואפילו הגגין איגן שוים אלא זה למעלה מזה, ואפילו הגג שהטומאה שם בבית הוא גבוה הרבה מן הגג השני או בהיפוך, הלכה י־ימשה מסיני הוא דאמרינן הבוט רמי, פירוש שאנו רואים כאלו העליון נהבט ונשפל עד למטה, ומאהר שאם היה נשפל עד חתחתון היה נוגע בו, על כן הולכת המומאה מזה לזה, אבל אם יש הפסק

ביניהם אפיייו כל שהו, שוב אינה הולכת הטומאה 6).

ה וכן כשיש קורה מונהת על המבוי כמו שעושין לעירוב היא רהבה טפה והגגין מאהילין עליה מפה מכאן וטפה מכאן (כמו ציור א׳) אם כן באה הטומאה מן תהת הגג אל תהת הקורה, והיא מביאה את הטומאה אל תהת גג הבית שמצד השני, וטתפשטת בכל מקום שיש אהל טפה עד המקום

שיש הפםק, וכן כשיש כין שני בתים כיפה בנויה כדרך שעושין לשער ההצר (כמו ציור ב׳) הדין כן הוא זא!ס על פי שאין על הכיפה גג בולט, מכל מקום הרי באה הטומאה םתהת ננ הבית לתהת הכיפה, ואולם לפעמים בונין את הכיפה שיש לה כמו רגלים מן הקרקע ולמעלה, ואם כן יש סתימה אצל כותלי הבתים. אם

שעריפ מצויינימ כהלכה

׳ והעולם נוהגין היתר גם בזה ומצאתי בשו״ת הריב״ר מפרעשבורנ (יו״ד סי עי) שכתב ההיתר לזה מפגי שיש גם ספס בזה אי יאהיל על הטומאה ויש לסמוך על שיטת חראב׳׳ד (נזירות פ״ה הי״ז) דבזה״ז ליכא רס איסור דרבגן מפני שכבר הם טטאים והוי ספיסא דרבנן עיי״ש. אלא מת שםטך עצטו על דברי הראב״ר אישתטיטתי׳ דברי ההת״ס (יו״ר סי׳ של״ה) שכתב שס דהראב״ד חזר בזה עיי״ש. ובכל בו ההדש הביא עור מאיזה ספרים מעט חחיתר ובתוכם גם משו׳׳ת חלס לוי (סי׳ סכ״ח) טפני רבשעה שחתחיל

לפרוח בחיתר עלח ואם יזדמן שיאחיל על חסברים חדי חוא אוגס.

. 6) שם בהגר״ 5) יויד שם סעיף ד

י שלחן ערוך רפ ו * רפ ?

אין עליה גג בולט. והסתימה שמן הצד גמשך יותר מן הגג שלמעלה. (כמו ציור ג׳) בזה העגין אין מקום למומאה שתבא, כיון שיש קצת הפסק בלי אהל. ולפעמים יש כין בית לבית כותל סתומה בלי פתה, אלא שיש עליה גג

בולט, והטומאה באה מגג לגג, ויש תקגה לעת הצורך להסיר את הרעפים בטקום אחד שיחיה קצת הפסק בלי אהל טפה, וצריכין להשגיח אם אין

מחחומח עצטח בולט טפח, כדרך שעושין בליטה לחוטחל). ו חלכח למשח מסיני חיא, שחפתח אשר עתידים לחוציא דרך שם את חמת מן חאחל אשר חוא שם שעל ידי חוצאח ואת תמחר האהל אף על פי שחפתח חזח חוא סתום ז), מכל מקום גדון כאלו היה פתוה, ולכן אסור לכהן שיעמוד שם תהת המשקוף, אף על פי שהדלת געולה מבפגיס, וכן אם יש שם גג בולמ מפה נגד תפתה מביא את הטומאה לכל מקום שאפשר, כאלו היה הפתה פתוה, אך אם נפתה מצד אהד פתה או הלון שהוא ארבעה טפהים על ארבעה טפהים אז לא נהשב הפתה הסתומ כאלו היה פתוה ומותר לכהן לעטוד שם אם אין

. חמומאח יכולח לחניע אליו דרך חפתח, או חחלון הפתוה8)

שערימ מצוייגימ כחלפה

ז) שחפתח חזח חוא סתום עי׳ בנליון מחרש״א (על חש״ע טי׳ שע״א) חביא משו״ת עבודת חנרשוני (טי׳ ה״ד) דטת חטונח במרתף שפתחו פתוח לרח״ר אוי כשחפתח נעול ונם אין טסוט טפח על טפח שתצא חטוטאח טחטרתף אין לו דין סבר סתום שיחיח חטומאת בוקעת ועולח ורשאי חכחן לחיות בבית שעל חמרתף עיי׳׳ש ורצונו לוםר ררוסא אם חפתח פתוח לחוץ (ולרח״ר לאו דוסא) אן* שחוא נעול ט״ט סוף שיוציאו חסת דרך שם לכן אין חטומאח בוסעת לטעלח וטיירי שאין גג בולט נגד הפתח דאל״ב טביא חטוסאח אבל אם אין פתח לחוץ א״כ יש לומר שיוציאו חסת דרך חבית שעל חמדתו* ונדון כאלו חיח פחוח לתוך הבית וטמא. ולפ״ז ח״ג כבתיט שלגו כעיירות חגדולות שיש סוטה ע״ג סומח ג״כ יש לדון כן אלא שעט״י חרוב בל חפתחיס געשיס לטרהדוד ששס חם חסדרגות שעולים ויורדיט לחסוסות וחולכיס דרך שס לחוץ וא״כ מביא חטוסאח ואין עצח אלא שיחיח

חכחן םנור ותלונות סתומים כמש״כ בסעיף שאת״ז.

פו׳׳ז (ov 7 סק״ם וחכ״א. 8) סעיף ד בהגה.

קצור שלחן עייך רב

ז כחן שהוא בבית או בחדר שהדלתות והחלונות םגורין באופן שאין בפתח פתוח טפח, ובחלון אין נקב כפונז־יין, ושמע שיש בשכונתו טת באופן שאם יפתת פתת או תלון תחא מקום לטוטאח שתבא עליו, אסור לפתוח, אלא ישאר שם כטו שחוא עד שיוציאו את חטת, בי. ( כל זמן שאין פתוח טפה, אין חטוטאת נכנסת וכשיפתת תכנם ח) 9 ח אכזר לכחן לקרב בתוך ארבע אטותט) של טת או של קבר, ודוקא כשחסת מונת במקום קביעותו, אבל כשחוא במטח שטוציאין אותו, ובעת אמירת צדוק חדין אף כשמעמידין אותו, אין שם קביעתו,

ואין צריך לחרחיק כי אם ארבעח מפתים 10). ט כחן שהוא ישן באחל שיש בו טת שחטוםאח נכנסת בו, ואי אפשר לסנור בעדו לטנוע את חטוטאח צריכין לחקיצו ולהפרישו שילך טשם, ואם הוא שוכב ערום אין לחניד לו, אלא יקראו לו סתם

שעריפ מצויינימ בחלבה

ח) וכשיפתת תכנם ועי׳ בפתחי תשובה (שם ס״ס ט׳) במם הנודע ביחודח (סי׳ צ׳׳ד) דיבולים לעשות דלת לפנים םדלת וטרם שיפתחו דלת הפניםית יםנדו חחיצונח עיי״ש טטילא לפ׳׳ו נטי כשיש חדר לפנים םחדר יחיח הכהן בחדר הפנימי וטרם שיכנסו אצלו לחדר הטניםי יסגרו חחדר

חחיצוני. מ) אסור לכחן לקרב בתוך ארבע אמות כר חוא חלשה נם

בש׳׳ע (סי׳ שע״א סעי׳ ח׳) ומשמע דחוץ לד׳ אמות מותר אפי׳ בתוך בית חקברות טדלא נקט שלא ילך בתוך ביח״ס או בתוך ד׳ אמות כדנקמ לעיל (סי׳ שם׳׳ז) לעניז לוענ לרש וחתם נקמ תמיד בכל חםיטן חלשו! זח וטדלא נקמ חכא חלשון זח משמע דחכא לעני! מוםאח בחנים מותר לו להיות בבית חקברות חוץ לד׳ אטות םחקבר ונם במקום אחר מצינו שחחסירו בלוענ לרש יותר טטוםאת בחנים דחא חש״ך (סי׳ שד׳׳ם ס״ס י׳׳א) רוצת לאסור אפי׳ חוץ לד׳ אטות לוטר דברי תוךןו בפני חטת ולענין טומאת כחנים אם אין חמת במקום קביעתו טותד אפי׳ בתוך ד׳ אסות רק שיהיה חוץ לד׳ מפחים. ועי׳ בשו״ת דודאי חשדח לחנאון מבאנחארד (מי׳ ס׳׳ו וסי׳ ם׳׳ח) שכתב שס כמח מעסים לוח ואחד מחמעמיס דלוענ לרש שייך לכל ישראל ע׳׳כ גזרו רבנן משא׳׳כ מוסאת כחנים שחם רק ליחידים לא גזרו רק בד׳ אמות ומח׳׳מ חעלח שם לחתיר אפי׳ בבית תקברות מוקף מחיצות וכן בשו׳׳ת מחרש׳׳ ם (ח׳׳ד סי׳ מי) כתב לחתיר זת דלא קיי׳׳ל כחרשב׳׳א דבל חבית כד׳ אמות גחשכ, ויש גםגעים מלבוא לבית חקברות

כדי שלא יתנו יד לחפשומי עם שאיגמ יודעים לחבחין.

ן סקי״ת. ד מ or (9 מף׳ן סקסיי, 10) סעיף ה׳ ו

דפכ קצור שלחן ערוך רב

, ומכל ( שיצא בכדי שילביש את עצמו תחלה, דגדול כבוד הכריות י מקום לאהר שנודע לו מן הטומאה, אסור לשהות שמה עד שילביש

. ( ד״ א) אלא צריך לצאת מי י ו את עצמ י יש אומרים דגש מת אינו יהודי מטמא באוהל ויש ליזהר כדבריהש שלא לילך על קברי אינו יהודי, ומכל שכן כשיש לחוש שמא גם מופר גקבר שם שהמומר דינו כישראל, וגש הולד שילדה מומרת

מאינו יהודי דינו כ:;ו ישראל 12)., ומצוה לו ליטטא להם, ( ב א מותר הכהן ליטמא לקרובים י י ואלו הס הקרובים: אשתו הראויה לו (שאינה פסולה לו), אביו ואמו, בנו ובתו, ואחיו ואחזתו מאביו שהיו בני קיימא, אכל לספק נפלים. יש אומרים אינו מטמא, ואינו מטמא לאחותו שנתקדשח לאיש״) הא דמותר ומצוח ליםמא לקרובים, דוקא לצורך קבורח או לחביא לו ארון ותכריכין וכדומה, ולכן כשבת שאי אפשר לקברו כו ביום

ת ועי׳ בשו״ת טוב טעם ודעת (מהדו״ג סי׳ ו י) דגדול כבוד הברי רי״א) ביוהכ״פ והש״ץ הוא כה! ובחדר הסמוך לביהמד״ר יש שם מת, העלה דלכתתלה לא יגידו לו ואם נם יודע אי! לו לילך משם ריהיה בזיון גדול להציבור שאי! לתם בעל תפלה ונם אינו כבוד שמיס שהתיבת ישאר

ריסן עיי״ש. יא) אסור לשהות שמה עד שילביש עצמו ועי׳ בפתתי תשובה (סי׳ שע״ב ס״ס ה׳) שהביא בזה פלוגתת אהרונים ויש שמתירים לו ללבוש הכתונת והבתי שוסייס רס אסור לו ללבוש שאר הבגדים ויש שהכריעו

שנם זה אסור עיי״ש.תר הכהן ליטמא לקרובים וכן מצות להטמאות למת מצוה יב) מו דהיינו שמצאו בדרך או בעיר של עכו״ם ואין לו קוברים (ש׳יע סי׳ שע״ד) ובעי שיהיה שם כדי נושאי המטה וקובריה (טו״ז שם). ועי׳ במשמרת שלום (מערכת מ׳ אות צ״ו) שהביא פלונתא באם יש כא! נכרים אי מותר להכהן ג״כ להטמאות ודעתו שם דגם אם הנכרים רוצים לקבור בהנם ג״כ מיסרי מת מצוה משום דהוא בזיון גדול ליקבר ע״י עכו״ם ועי׳ בשדי חמד (אבלות אות סי״ב) חביא משו״ת צמח צדק חחדש (יו״ד סי׳ רל״ח) אודות בית חחולים של אנשי חצבא שמת שם ישראל ויש שם קוברים אנשי חיל עכו״ם •מותר להכח! לטפל עמו מפני שיש לחוש לכמח קלקולים אם יקברו הנכרים

שעריפ מצויינים בהלכה

וגם הוא בזיון גדול ליקבר על ידם, עיי״ש.

ן מ י ל ס ע״ , ו מן שעי־ג סעיף ג׳ ד 13) סי

ג סעיף גי. ר ׳

. ב סעיף אי מן שע״ 11) סי

ם סעיף ב׳, 12) ש

קצור שלחן עייר רב רפג

ת לו אפילו כדי לשמרו ונכון לההמיר כן, מיהו לצרכי אפור לטמאום קבורה ודאי מצוה ליטמא להם, ואפילו יש הברה קדישא המתעסקיזה ות שם בבית, שמא יצטרכו אי והוא אינו מתעסק כלל מותר לו להיממא לקרובים אלא עד שיסתום הגולל ולא אהר כך 14). דבר, ואינו מימטא להם, ולא ו מדרכי הצבור אינו מי יב כהן שפירשו אבותין עליי אין הכהן ן מתאבלי ד עצמו לדעת, וכן כל מי שאי למי שהאבי

ממא לו 15). מיא שלם ולא כשהוא הסר, ממא לקרוב אלא כשהו יג אין הכהן מינו מ־טמא להרוג דמקרי הסר ונכון להחמיר 16). ולכן יש אומרים דאי

וטים נוהגים ללכת על קברי צדיקים, באמרם T יש כהנים הדית הוא בידיהם וצריכין למהות ם יג), ומעו שקברי הצדיקים אינם ממסאי

( ״ ן ה ל ש ת ה א להם (עיין בספר פ

ן מוזהר שלא ליםמאיד), כך מוזהרים הגדולים ט1 כשם שהכהרות י אמי ת ב ש ם ואמרת, ומדכתי י נ ה נ ם שנאמר אמור אל ה י על הקטננו זכרונם לברכה 18) להזהיר גדולים על הקטנים, ודוקא דרשו רבותיא מ ט י נו להכניסם לאוהל המת, אבל אם הקטן מ י תן בידים דהי לטמאוע לחנוך יש להפרישו 19), י ן לחפרישו, אך אם חג י נ מעצמו אין צרי

ת 20). מ תרת ליכנס באוהל ח ת כהן מעוברת מו ש א ו

שערים מצוייניס בהלכהם כבד הבאתי מזה יג) באמרם שקברי הצדיקים אינם מטמאי לעיל (ה״ג סי׳ קכ״ה ם״ק י״א) שזה טעות גדול רהא גם קברי התנאים היה ריש לקיש טציין אותם כדי שלא יכשלו הכהנים על ידם (עי׳ ברש״י ב״ט פה: ד״ה טציין) ועי׳ בטשטרת שלום (טערכת ה׳ אות ל״נ) שהאריך בזה רהא בזטגינו מעטרים ההמון לאחד בתפארת צדיק אף שאין בו הטעלות ובפרט דטדינא אף לצדיק גטוד אסור לכהן לילך על קברו וידוע טה שהרעיש

ע״ז הגה״ק משינאווע זצ״ל.ן מוזהר שלא ליטמא עי׳ בהכטת אדם (מצבת יד) כשם שהכה משה סעי׳ י״א) דהאריך לברר דמותר לכהן ליכנם לבית שיש שם טצבת אבן שנטלה טקבר ועי׳ בשו״ת גידולי טהרה (סי׳ כ״א) שנ״כ העלה כן

וכן העלה בספר שאול שאל להגה״צ טקאשוי (סי׳ די״ח).

18) יבמות קי״ד. 19) יו״ד סימן שע׳׳ג סעיף אי.

ך סימן שע״א סק״א, ועיי או׳׳זז) ״ ש a 2 ס מן שמ״ג ובמנ״א סק׳׳ב, וגגתיב וויים.

14) שם סעיף הי, ו׳ ובפית. 15) שם סעיף זז׳, וע״ל סימן ר׳׳א

16) שם סעיף נד. 17) עי׳ פית ס•׳ שע״ב סק״ב

רפד קצור שלחן ערוף רג

מחת לחוציא טז חכחנים אינם יכולים לכוף קרובי חמת, שי את חמת ממקומו כדי שיכנסו לכתיחם, אם לא כשחכחן חוא חולח שאינו יכול לצאת מביתו, כופין את חקרוכים לחוציא את חמת, כדי שלא יבא חחולח לידי איסור דאורייתא, ואם חמת חוא נפל כופין

אותן בכל ענין ואפילו בשבת לחוציאו על ידי אינו יחודי!2).

רנ. על איזה קרוב ותינוק מתאבלין. ובו ה׳ סעיפים.

א על שבעח קרובים חייבים לחתאבל, אביו ואמו, בנו ובתו, אחיו ואחותו בין מן חאב בין מן חאם, ואפילו חיתח אחותו נשואה

לאיש, חאיש על אשתו א) וחאשח על בעלח 1).

א) חאיש על אשתו עי׳ בחידושי חגרע״א (סי׳ שע״ד) שחביא מדברי מחרש׳׳ל (גיםין פ״ב סי׳ ד׳) ראם חיח או סממ עם אשתו ובדעתו לגרשח אינו םתאבל עליח ועיין גס לחבית סאיר אחע׳׳ז (סי׳ צ׳ סעי׳ ח׳) עיי׳׳ש ובפתחי תשובה (אחע״ז סי׳ צ׳ ס״ס ח׳) חביא םגליון כת״י םחחתם סופר דעתח שאין בית לגרשח בע״כ לא אסר כן וכן בשו״ת שואל ומשיב (מחד״ד ח״ג סי׳ ם״ח) חוביח דלא כםחרש״ל וכן בשו״ת םו״ר טחר״ש עגגיל (ח״ו סי׳ ב״ח) חוכיח דלא כמחרש״ל עם״י דברי חרמ״א שם (אחע״ז

סי׳ צ׳ סעי׳ ח׳) ולכן חעלח ראם הוא כחן ממםא לח וםתאבל עליח. ואם גשתמית וסיבל חתרח ממאח רבגיס וזיכח לח גט ע״י אחר ואח״כ םתח כתב שם בפתחי תשובח בשם חישועות יעסב שאירע סעשה אחד ופסס דבזח ודאי כדאי חםחרש״ל לסםוד עליו כיון שכבר זיבח לח חגם ע״י אחר ולכן אין לחתאבל עליח וכן בשו״ת םגחת אלעזר (ח״ד סי׳ כ״ו) כתב כן באשח שנשתמית. ובשו״ת שואל ומשיב שם כתב דאם בתוך

חאסטת חתיםת םאח רבנים מתח אשתו אז מחויב לחתאבל. ואשד! שנתגרשח על תגאי וסת חבעל כתב חרם״א (אחע״ז סי׳ סמ״ח סעי׳ ם׳) דאינח צריכח לחתאבל עליו ואם רצונח לחחמיר על עצםח סותרת לבכות עליו ולצאת אחר םםתו ובפת״ש שם כתב דאסורח לחתאבל עליו כל ו׳ או לעשות סריעח עיי״ש. ועי׳ במשםרת שלום (מערכת א׳ אות פ״ו) סש״כ

בוח מחגאון ר׳ מאיר שמחח מדווינסס. ואשה אלמגח שגכגסח לחופח בגדתח ולא בא עלית ומתח סודם

21) סימן שעיא סעיף ד מעד״ ומג-א ת 1) סימן שע׳־ד סעיף ד. סימ שי״א םקייה

ח קצור שלחן ערוד דג מ

ב נוהגי! שגם שאר קרובים מראין קצת אבלות בעצמן שבוען בחמין ואין משגין קצת בגדיהם חראשוגח עד אחר חשבת, שאין מחצי/ ואין כל חקרובים שיין בזח, אם חיו שגי בשגי, או כמו בשאר שבו בן בגו או בן כתו לובש כל בגדי שבת חוץ מבגד חעליון, ועל חמיו וחמותו או אבי אביו ואבי אמו, וכן חאשח על חמיח וחמותח ואבי אביח או אבי אמח, אינן לוכשין רק כתונת לבנח וחאשח גם צעיףת חראש, נם אין לבן, וכן חמנחנ שלא לילך לבית חמרחץ ולא לחוף א לאכול חוץ לביתו לא בסעודת מצוח ולא בסעודת מריעים, ולאחר

שבת מותר בכל דבר 2).ת בתוך ג תינוק שאינו ידוע אם כלו חדשיו אם לא, אם מ שלשים יום ואפילו ביום שלשים, אפילו נדלו שערו וצסרגיו אין קורעין עליו ואין מתאכלין עליו משום דחוי ספק נפל, ואם מת לאחר שלשים יום ואפילו ביום שלשים ואחד קודם חשעח שנולד בו קורעין עליו ואוננין עליו ומתאבלין עליו אלא אם כן נודע בבירור שחוא רק בן שמונה הדשים, (דלאו בר קיימא הוא) ואם ידוע בבירור שתוא בן תשעה הדשים כנון שבעל ופירש ונולד הי לתשעה הדשים נמורים, אפילו מת ביום שנולד בו קורעין עליו ואוננין עליו ומתאבלין עליו 3). ד תאומים שמת אהד מהם תוך שלשים ואפילו ביום השלשים,ה הי לאהר שלשים נם ח והשני הי לאהר שלשים, לא אמרינן מ

הראשון היה כן קיימא, אלא אין םתאבלין עליו*). ה גר או גיורת שגתגיירו עם בניהם אין מתאבלין זה על זה, דגר שנתגייר כקטן שגולד דמי, וקורבה שהיתה בגיותם איגה קורבה 5).

•

שעריפ מצמיגים כחלכח

שטחרח עצמה עי׳ מזח בשו״ת חתם סופר (אהע׳׳ז סי' סב׳׳א) והובא בפת״ש (אחע״ז סי׳ ג׳׳ז ס׳׳ק אי) שהאריך בדברי חב״ש (שס ס״ס אי) ופסיק שם דאינו מתאבל עלית ובן אם הוא בחן אסור לטמאות לח וזח דוקא באס לא

ידע בשעת חחופח שהיא נדה ובו׳.

מובא מדת םק׳ח. 4) שם סעיף נד. ov (5 סעיף 71.

ן םק״ו, וסיים ״ מ 2) שפ סעיף ד ו דהולניס בדברים אלו אמר המנהג.

3) שש סעיף 1ד ועי׳ התים סימן שמ״ג

רפו קצור שלחן עייד רד

רד. אימתי מתהיל האבלות. ובו י׳ סעיפים.

א משנקבר המת ונגמר סתימת הקבר בעפר, מיד מתחיל חאבילות, וחולץ המנעלים שם בבית הקברות, ואם צריך לילך לביתו בין שכונת אינם יהודים יכול להנעילם, אלא שיתן בהם קצת עפר1) ב אם הבית הקברות הוא סמוך לעיר, והאבל לא הלך שמה אלא חזר לביתו, אינו צריך לנהוג אבלות אלא משעה שאומרים לו שנסתם הקבר, ומכל מקום אם הוא סמוך ללילה ורוצה שיעלה לו יום זה, אזי משעה שהוא משער שנסתם הקבר יכול לנהוג אבלות (עיין לשון הריטב״א במסכת מועד קטן דף כ״ב שכתב אלא ממתין עד,(K כדי שיעור וכו׳). ואם יאמרו לו אחר כך שנסתם הקבר קודם הלילה עולה לו זה היום, ואם הוא ערב הרגל ב) מבטל הרגל את האבלות

של שבעה 2) ג במקומות ששולהים את המת לקברו בעיר אהרת, ואינם יודעים מתי יקברוהו, אזי האבלים הנשארים כעירם, מיד כשהזרו מן הלויה מתהילים להתאבל, ומונים מאז שבעה וגם שלשים, וההולכים עש המת עד מקום קבורתו מונים משיקבר, ויש אומרים דאם גדול הבית הולך עם המת אזי גם הנשארים אינן מונים אלא משיקבר,

שעדיב מצויינימ גחלכח

א) שנסתם הקבר קודם חלילח עי׳ במשמרת שלום (מערכת ב׳ אות ה׳) ראם נקבר בין השמשות אף שהגיעו לביתם עד שהשכה עולה יום הקבורה למנין ז׳ וכ״כ בפתהי חשובה (סי׳ שע״ה ם״ק ה׳) ראם שמע שמועה קרובה בין השמשות השבינן בין השמשות מן היום ומונה אבלות מאותו יום. ב) ואם הוא ערב הרגל ואם נקבר סמוך לשבת וחיכף אהר הקבורה הפכו פניהם לביהכנ״ס ולא ישבו על הארץ אעפ״כ עולה יום זה למנין שבעח דחפכח פניחם חוי חחחלת אבלות (באה״ט סוס״י שע״ה) וכ״כ בפחחי חשובה (שם ס״ק חי) בשם שו׳׳ת חינוך ביה יהודה והטעם כיון שחיח ראוי עכ״ם לגחוג אבלות ודוקא לענין שבת אמרינן כן דאינו אלא לענין שיעלה לחשבון חיום לא חיישינן לח אבל לענין רגל יחבאר (בסי׳ שצ״ט) רבעי שינחוג אבלוח ממש שעה קלה קודם הרגל מפני שהרגל מבטל חאבלות מחמירין בזח (ערוך חשלחן סי׳ שע״ח סעי׳ י״ט). ודברי באה״ט (שם ס״ק אי) בשם חרדב״ז שכחב דגם לענין חרגל חדין כן צ״ע עי׳

במשמרת שלום (מערכת ה׳ אוח ע״א).

רד 1) סימן שע׳ה סעיף א׳ וסימן שפ״ב סעיף ז׳. סעיף ב׳ ובסו״ז סק״א וע״ל סי׳ ר״ם 2) סימן שע׳׳ה שיך ובאה״ס סק״א.

קעור שלחן ערוך רד רפז

ומשערין לפי אומד הדעת מתי נקבר וטתחילין להתאבל, והימים שכינתיש דינש כדלעיל (שימן קצ״ו סעיף ה׳ וסעיף ו׳) ודוקא לחומרא אזלינן בתר גדול הבית, דגם הנשארים אינם מונים אלא משיקבר, אבל אם נדול הבית נשאר בביתו ההולכים עש המת אינם נגררים

אהריו אלא מונים משנקבר3).

ד מי שטבע כמים או שהרגוהו עובדי כוכבים ואינו נמצא לקברו, כל זמן שלא נתייאשו מלבקשו אינו הל לא אנינות ולא אבילות, ומותרין אפילו בתשמיש, ומשעה שנתייאשו מלבקשו עוד מתהילין לחחאבל, ואם לאחר ימי האבל נמצא והובא לקבורה, אינן צריכין לנהוג אבלות עוד ג), אלא שאם חוא אביו או אמו צריך לקרוע, ומי שנמבע במים ויש לו אשה וחוא בענין שאין מתירי! אותח להנשא, אין נוהגי! עליו אבלות, ואין אומרים אחריו קדיש, ומכל מקום ישתדלו לעשות נהת רוה להנשמה להתפלל לפרקים לפגי התיבה ולקרות ההפטרה ולברך בזימון וליתן צדקה וללמוד או לשכור מי שילמוד

עבורו 4).

ה מי שמת לו קרוב והוא איננו שם, ונודע לו במקום אשר הוא שסד), מונה לעצמו משעה שנודע לו, ואפילו בא אהר כך למקום המת אל שאר האבלים שהתהילו מקודם להתאבל, לא יקצר אבלתו בשביל זה, וין אפילו אם לא נודע לו עד שבא אל האבלים, אלא

שעדימ מצוייניפ בהלכה נ) אינן צריכין לנהוג אבלות עוד אכל פשוט הדבר רביום הקבורה צריכין לנהוג אבלות כסו בליקוט עצמות וכ! נראה מהב׳׳י (סי׳ שע״ה)

ועי׳ לעיל (סי׳ קצ״ט ם״ק י״ז). ר) ונודע לו במקום אשר הוא שם ואם נודע לו ממיתת קרובו ואי אפשר לו ליסע לשם להיות בשעת הקבורה מפני שהדרך רהוקה או מפני שזח במדינח אחרת ואי! לו תעודת מסע בזה יש פלוגתת אהרונים אי מתחיל האבלות מיד או משעת הקבורה בשו״ת משיב דבר לחנצי״ב (סי׳ ע״ב) פוסק דעד הקבורה הוא אונן אלא משישמע שנקבר מתהיל האבלות ובשדי חמר (חלק י״ח אבלות) חביא תשובח מחתנו של חנצי״ב הגאון ר׳ רפאל שפירא שחולק עליו וכן בשו״ת מהרש״ם (ה״ב םי׳ ר״ם) העלה בדבר זה שמתחיל חאבלות מיר וחובא גם במשמרת שלום (מערכת א׳ אות ם״ז). ועי׳ בשו׳׳ת אמרי יושר (ח״א טי׳ ם״א) רמשמע דעתו שם דאבלות מתחיל משעה שנקבר

עיי׳׳ש טעמו ועי׳ לעיל (סי׳ קצ׳׳ו ס״ק ה׳) לענין אנינות.

3) שם סעיף ב׳ וכשיו סק׳׳ג. 4) שם סעיף זי, וע״ פ״ת סק״ג.

רפח קצור שלחן ערוף רד

שחאבלים אינם במקום שמת חמח ולא במקום קבורח, נמ כן מונח לעצמו משעח שנודע לוג),

ו אבל אם לא נודע לו עד שבא אל חאבלים, שחם במקום חמת או במקום חקבורח, אזי אם חיח בשעת קבורח במקום קרוב, דחיינו לא יותר ממהלך עשר פרסאות שחוא מחלך יום אחד ה), חרי זח כאלו חיח כאן בשעת קבורח ומונח עמחם, ואפילו בא ביום שביעי ו) קודם

שעדים מצוייניפ גחלהח

ה) ממחלך עשר פרסאות שחוא מחלך יום אחד ובעגין שבזמנינו נתחדש נתיב חברזל ובז חאומומובילין שמחלכין במהירות עי׳ מזה בהנחות יד שאול (סי׳ שע״ח) דאין משערי! רס בחילוך חפשומ וכ׳׳ב עוח׳׳פ בספרו שואל ומשיב (מחד״ס ח׳׳ג סי׳ ס״ג) דאין משעריו עפ״י תחבולות חמחחדשוח ובשו׳׳ח מחר״ם שיס (יו״ד מי׳ שס״א) כתב דשמע ממרז חחח׳׳ם שדן לעני! חמםילח חברזל אי משערי! כפי חלוכו אבל ראח שדעת חחח׳׳מ חיח זה לחלכח ולא לסעשח על כן סיים חסחר״ס שיה ראם יש עוד עד סברא לסולא יבול לצדו* גם שלא זו ובשו׳׳ח דברי מלביאל (חייב סי׳ ע״מ) לא רצח לחסל בזח דחא גם בימי חז׳׳ל חיח גמלא פרחא וכיוצא ואט״ח שיערו בשיעור עשר פרסאות וכ! לעגין סרבן פסח אמריגן בש״מ (פמחים צד.) דאו* דחיח יכול ליכגס לירושלים במחירוח ע׳׳י םוםיס ופרדים ואפ״ח אמריג! שם דחוי בכלל דדך רחוסח וח״ג חבא ובגחל אשכול (אבלות סי׳ מ״מ) וכן בשו״ח שערי דעח (יו״ד סי׳ צ״ד) ובשו״ח חבלים בגעימים (ח״ח סי׳ ב״ב) חעלו לחסל בזח ועי׳ בשדי חסד (חלס י״ח אבלות) שהביא גמי מגדולי חמחברים לחסל בזח ועי׳ במשמרת שלום (מערכת ג׳ אוח י״ב) שכתב דגחנו לחסל בזח לעת חצורך ושעחד״ח ובפרס אם יש עוד צד םברא לחסל, ועי׳ בערוד חשלח! (סי׳ שע״ח סעי׳ י״ז) שמיסל נסי בזח ובחב שבמדוסח לו שבן נוחנין. ומח שנחחדש בימינו שמסים באוירון במח פרסאות ביום אחד יםח כתב בכל בו חחדש דביון שלא שכיחא שלא בל אחד נוסע עמו לא דמי לנתיבות חברזל וחביא מספר שבמ שמעו! שכתב חילוס זח לעני! נמלא פרהא שהיה בימי חש״ס ואפ״ח לא חשו חכמי חש״ם לזה ולא שיערו בהם ספני שלא שכיה שישתמשו בהם ובן במצודות דוד על הסש״ע כתב

שאין לחסל באוירון דהוא כגמלא םרחא. ו) ואפי׳ בא ביום שביעי אבל לעגין הגחת תפילין יש חילוס דאמ בא תוך ז׳ אן* שחוא נמשך אחר גדול חבית וחוא בבר מגיה תפילין כעת מפגי שכבר עברו מהאבלות כמד. ימיס מ״מ האבל שבא עתח לרידיח גופא חוי יום מר שיוס ראשון לו מהשמועה לבן אסור בתפילין בו ביום אבל בשבא חאבל ביום חזי סודם יציאת בית חבגסח וסודם שיעמדו חאבלים

. 5) שמ סעיף ח׳, ט׳ ומרו

קצור שלחן ערוף רד רפט

יציאת בית תכנסת, כיון שעדיין נוחגין קצת אבלות מונח עםחם שבעח ושלשיט, ודוקא כשגדול חבית אצלם שבולט ננררין אחריו, אבל אט לא חיח שמ גדול חבית מונח לעצמו, וכן אט בא טסקום

רחוק אף על פי שיש שם גדול חבית, מכל מקוט טוגח לעצטו6) ז זח שחוא מוגח עם חגמצאים אפילו חוא חוזר לביתו מכל

מקום מוגח עמחםל). ח מי חוא גקרא גדול חבית, זח אשר על פי חאומד, אם חיו עוסקין בעזבון חמת חיו חדברים גחתכין על פיו, וחיו כולם חולכין אחר עצתו, אפילו חוא קטן בשגים, גקרא גדול חבית, ואפילו איגו יורש, כגון שחאלטגח בכאן וחיא טגחגת את חבית, וחיא גקראת גדול חבית, מי שחוא דד אצל חמיו וטתח אשתו, חטיו חוא חגדול8). ט מי ששמע שמת לו מת וכבר חתפללו חצכור ערבית ועדיין חוא יום אם חוא עדיין לא חתפלל ערבית, אינו גגדר אחר חצבור ואותו חיום עולח לו, אבל אם חתפלל ערכית שוב אינו עולח לו אותו חיום, ומונח שבעח שלשים מיום חמחרת, ודוקא לחומרא אמרינן תכי ולא לקולא, שאם שמע ביום שלשים לאחר שחתפלל ערבית לא אמרינן שכבר חוא לילח וחד ליח שמועח רחוקח (שיתבאר בסימן ר׳׳ו) לחקל עליו, אלא חשבינן ליח ליום וחוי ליח שמועח קרובח, ויום זח עולח לו בממח נפשך, ולענין תפילין בשאר חימים אם שמע לאחר שתתפלל ערבית ועדיין חוא יום, יניחם למחר בלא ברכח ויכסח אותם, ואם חיח כן ביום שלשים מניח למחר תפילין ומברך עליחם בממח נפשך, ואשח ששמעח שמת לח מת וכבר תתפללו חצכור ערבית אלא שעדיין חוא יום, אם אין דרכח לחתפלל ערבית ננררת אחר חצבור לחומרא,

ואותו חיום אינו עולח לח 9).

שעריפ מצוייניפ כחלכח

טחאבלות אז אעמ״י שטונה עמחם וטוםס טיד ט״ט כיון שםםס טסנו האבלות לאחר שעה טניח תפילין אח״ב בו ביום כמו בתשעה באב שטנית לאתר חצות דאין סברא שיחא מותר לו לעמוס במשא וטתן ויפטור טתפילין. כך חעלו בשו״ת חדי בשמים (תנינא סי׳ סע״א) ובשו״ת מוב מעם ודעת (מחד״ג סי׳ רכ״ז) ובשו״ת מחרש״ם (ח״נ סי׳ ר״מ) וחובאו במשמרת שלום (מערכת

ת׳ אות נ״נ נ״ד) וכן ראיתי בעת בהאלף לך שלטח (סי׳ ש״ו).

6) שג4 9) שם סעיף י״א ועיין סי׳ תיב סעיף 7) בסוף םקי״ג. א׳, בי,

8) שם סעיף ב׳ ושיו סקי׳׳ ב וחכי*

דצ קצור שלחן ערוך רה

י בשעת הדבר רחמנא ליצלן נוהגין שאין מתאבלין משוס ביעתותא, ואם עבר הזעם בתוך שלשים צריך להתאבל או, אבל אם לא עבר עד לאהד שלשים, או שהפסיק הרגל בינתים אינו צריך

להתאבל אהר בך (עיין חתם סופר םימן שמ״ב)<Wt>

רה. דין סעודת הבראה. ובו ט׳ סעיפים.

א האבל ביום הראשון אםור לו לאכול א) םעודה הראשוגה משלו, ומצוה על שכניו שישלהו לו לסעודה הראשוגה, ונקראת םעודת הבראה 1), ותהילת הסעודה תהא בביצים ב) או עדשים שהם עגולים ואין לחם פח כמו חאבל שאין לו פח. ואחר זה מותר לאכול כל מאכל ואפילו בשר. מותר לשתות קצת יין בתוך חםעודח כדי לשרות חמאכל במעיו אבל לא לרוות. יש אומרים דכל היום חראשון אסור לו לאכול

משלו אפילו אוכל כמה פעמים ביום 2). ב אס איגו רוצה לאכול ביום עד הלילה, כיון שעבר היום הותר לו לאכול משלו, ולכן מי שהוא דר יהירי ככפר, ואין מי שישלה לו סעודת הבראה, גכון שיתענה עד הלילה, ומכל מקום אם איגו יכול

להתעגות איגו מהויב לצער את עצמו, ומותר לו לאכול משלו 3). ג אשד. גשואה שאירעה אבל, אסור לה לאכול סעודה הראשוגה משל בעלח, דכיון שהוא מחויב לזונה, שלה היא, וכן מי שיש מ שכיר אם אוכל בשכרו ואירעו אבל, לא יאכל סעודה הראשונה משל בעל הבית שלו, אבל מי שהוא זן יתום או בנו ובתו בלא תנאי ואירעם

אבל, יכולים לאכול משלו שאין זאת משלהם 4).

שעריכ מצוייניפ כהלכה א) אסור לו לאכול עי׳ בחנה׳ לחם חפנים (סי׳ קצ״ו) בשם כסה אחרונים דשחיח בכלל אכילה ואסור לשתות משלו ובמשמרת שלום כתב

דאינו פשוט כ״ב.א בביצים וכתב חרוסח (סי׳ שי״נ) דיחיו מבושלים חיטב ה ב) ת עד שיהיו קשים וב״כ הרס״א (או״ח סי׳ חקנ״ב) דביצים קשים חם

מאכל אבלים.

רה 1)0ימן שע׳׳ד, סעיף א׳. 3) שם םעיף ר. 2) שם סעיף וזי, ס׳ ועי׳ בית יוסף כשס 4) סעיף 3׳.

תוספות מ״ק כ׳׳ז.

קצור שלחן ערוד רו

ד אשה אין לאנשים להברות אותה, אלא נשים מברות אותה 5). ה אם נקבר המת בלילה, אם רוצה לאכול בלילה אסור לו לאכול משלו, אלא מברין אותו, ואם אינו רוצה לאכול בלילה אסור לאכול כיום סעודה הראשונה משלו, דהיום הולך אהר הלילה והוד•

ליה יום ראשון 6). ו אם נקבר המת כערב שבת מתשע שעות ולמעלה, שאז אסור לקבוע סעודה אין מברין אותו מפני כבוד שבת, ולא יאכל כלום

. ( עד הלילה 7 ז מברין על שמועה קרובה ואין מבריז על שמועה רהוקה. שמע שמועה קרובה בשבת אין מברין אותו ואוכל משלו, ונם ביום ראשון

שלאחריו אין מבריז אותו מפני שכבר נדהה יום השמועה 8). ח וכן מי שמת לו מת ונקבר ביום טוב אין מברין אותו, וגם לאהר יום טוב אין מברין אותו כיון שכבר נדחח, אבל אם נקבר בחול המועד מברין אותו ג), אלא שאוכל יושב על הספסל אצל השלהן כדרכו

כי אין אבילות בחול המועד 9). ט היו נוהגין להתענות ביום מיתת תלמיד הכם 10),

רו. דין שמועה קרובה ושמועה רחוקה. ובו י״א סעיפים.

א הייב להתאבל ת לו קרוב שהו מ ה לו שמועה א) ש א ב א מי ש

שעריה מגוייניט כהלכהן אותו וחוא חדין בחנובח וטורים מ מברי ה״ נ) אבל אם נקכר כהו מברי! (ש״ע סי׳ ת׳׳א סעי׳ ד׳). וכתב בחכמת אדם (קונטרס מצבת משח טעי׳ בי) דעכ״פ לא יברו בביצים ועדשים אלא בבשר ויין. ועי׳ בבאח׳׳ט (או״ח סי׳ תע״א ס״ק ם׳) דאין מבריז בערב פסח ובמשנת בדורח בשעת״צ (שם אות ב״ו) כתב דזח לטנחגנו שאין אובלין מצח עשירה כל חיוס אבל

בבוקר בזמן תיחר חמץ יכולין לחברותו.עה מי ששמע שמת לו מת ואינו יודע אם תוך א) מי שבא לו שמו ל׳ יום או לאחר ל׳ יש בזה םלוגתת אחרונים עי׳ מזח באדיבות במו׳׳ז

9< סי׳ תיא סעיף ד׳ ועי׳ או׳׳ח סימן תקם׳׳ז סעיף זז׳.

. 10) סימן שע״וו סעיף ד

5) שם. 6) בפיית שם םק׳יב.

7) סעיף ה׳. 8) סעיף י״א י״ב.

רצכ ק»ר שלחן ערוף רו

עליו, אם באה לו בתוך שלשים ואפילו ביום שלשים עצמו ב) הרי זה שמועה קרובה וקורע. והייב לגהוג שבעה ימי אבלות מיום שהגיעה לו השמועה, וגם אבלות שגוהג כשלשים מוגה מיום השמועה ויום השמועה דיגו כיום הקבורה לכל דבר ג), ואותן השלשים יום שגקראה

בהן שמועה קרובה מוגה מיום הקבורה ולא מיום המיתה ד).

ב באה לו השמועה לאהר שלשים יום זוהי שמועה רהוקה, ואיגו צריך לגהוג אבילות רק שעה אהת, לא שגא שמע ביום ולא שגא שמע בלילה וגהג שעה אהת דיו, ואפילו על אביו ואמו אך דברים שגוהגין על אביו ועל אמו כל שגים עשר הדש גוהג גם בשמועה רהוקה, ומוגה שגים עשר הדש מיום המיתה, ואם באה לו השמועה

שעריה מפוייניס פחלכח

(סי׳ שצ״ז ס״ס ב׳) דאין צריו להתאבל עוד כיון דחשתא ודאי מת אםרינן סדהשתא מית טעיסרא נטי טית ובטלה לה הזסה דמעיסרא דהיא חזסת היים וכן אס הורה לו חחכם שלא יתאבל ואה״כ נודע שאז היה תוך ל׳ ט״ט כיון שכעת הוא לאחר ל׳ פטור להתאבל והש״ך שם (ס״ס ב׳ ובנה׳׳כ) חולס עליו והאריכו בזה בפת״ש (שם ס״ס א׳) ובשדי הסד (אבלות אות י״נ) וכתב דנסטינן לחסל כהט״ו וכ״כ חטחר״ם שיס (יו״ד סי׳ שע״ב) ובערוך חשלחן (סי׳ שצ״ז סעי׳ ג׳) ועוד אחרונים. ועי׳ עוד לסמן סי׳ רי״ז ס״ס א׳. ב) ואפי׳ ביום שלשים עצמו עי׳ בשו״ת אבני זכרון (ח״ב סי׳ פ״ז) באס חוא עוטר באמריסח ובא לו חשטועח ביום שלשים שטת לו טת ביוראפ ושם מטחרת חחטח לבא וכבר שסעח וחשכח חלילח ונמצא שכבר עברו חשלשים או לחיםוך שתוא עוטר בטזרח חעולם ביוראפ ובא לו השטועח מאמריסח שטת לו מת ובטסוס חטת לא עברו עוד חשלשים אבל במסוסו ביוראפ כבר עברו חשלשים חעלח שם דחכל חולו אחר קסום חאבל שעליו אנו דנין ולא אחר מסום חמת ובמו שכתב בעל חסד לאברחם (סי׳ ל״ח) לענין חסין דאזלינן בתר מקום נברא ועי׳ לעיל (ח״נ סי׳ סי״ג אות א׳) שחבאתי טלונתא עוד בזה והאמת שרוב חאחרונים ס״ל דחכל הולך בתר

מסוס חבעליס עיי״ש. נ) דיגו כיום כיום הקבורה לכל דבר ולענין תפילין עי׳ לסמן

(סי׳ ר״ח ס״ס א׳). ד) מונה מיום הקבורה ולא מיום המיתה חכריע כן בהדגול מרבבה אבל הסו״ז (סי׳ ת״ב ס״ס ו׳) וחש״ך (שם ס״ס ה׳) כתבו דבזח אזלינן בתר יום המיתה ובנח״כ סיים שם דין זה בצ״ע ועי׳ בפמ׳׳ג מ״ז (או״ח סי׳ תסס״ה ס״ס ה׳) דמשמע דעתו שם דתשבינן מיום המיתה וכן בחכמת אדם (בלל סע״א סעי׳ א׳) כתב דמונה מיום המיתה. ובמשמרת שלום האריך עוד בזח בדברי האהדונים וסיים דהלכח כדברי הטיסל באבל.

קצוד שלחן ערוף דו חנג

מאביו ואמו לאחר שנים עשר חדש אינו נוהנ אבילות אלא שעה אחת גם בדברים שנוחנין כל שנים עשר חדש 1).

ג השומע שםועח רחוקח אינו צריך לנהוג כל דין אבלות ה), אלא דיו בחליצת מנעל לבד ומותר במלאכה, ברחיצח, בסיכח, בתשמיש המטח ותלמוד תורד.. ואם אין מנעלים ברנליו בשעת שמועד., צריך לעשות טעשה אהדת שיהא ניכר שהוא עושה טשוט אבילות, כמן

שישב על הקרקע שעה אתת ג). ד באה לו שטועה קרובה בשבת, יום השבת עולה לו ליום אהד,

ולטוצאי שבת קורע וטונה לו עוד ששה יטים3). ה באה לו שמועה קרובה בשבת או כרגל, ולמוצאי שבת או למוצאי הרגל געשה רהוקה, אסור ביוט השבת או בימי הרגל בדבריט שבציגעא, ולמוצאי שבת והרגל נוהג שעה אהת אבילות כמו בשמועה

רה וקד. 4). 1 באה לו שטועה קרובה בשבת והוא ערב יום טוב, כיון

שדברים שבצינעא נוהג כו טבטל הרגל את השבעה 5). T השומע שמועה רהוקה בשבת או ברגל איגו גוהג אבילות, ואפילו בדברים שכציגעא מותר, ולמוצאי שבת ורגל גוהג שעה אהת

ודיו 6). ח מי ששמע לאהר הרגל שמת לו מת קודם הרגל, אן* על גב דלאותן שגהגו אבילות קודם הרגל בא הרגל והפסיק, מכל מקום לדידיה כיון שלא גהג כלל קודם הרגל, כל ששמע אפילו ביום שלשים מיום

הקבורה, הוי אצלו שמועה קרובה וצריך לגהוג שבעה ושלשים ד). ט מי שמת לו מת ולא גורע לו אין להגיד לו, ועל המגיד נאמר 8) מוציא דכה הוא כסיל, ומותרין להזמיגו לסעודת אירוסין ונשואין ולכל שמהה, כי כל זמן שהוא איגו יודע הרי הוא כשאר כל

שערים מצמיגים כהלכה

ה) אין צריך לנהונ כל דין אבלות ולשבי! הסריעדו עי׳ לעיל (סי׳ קצ״ח סעי׳ ח׳) ומה שכתבנו שם.

דו 1) יו״7 סי׳ ת״3 סעיף א׳, והכריע 5) סעיף הי.

בינ־׳מ. 6) סעיף יי.) סעיף ר. J 7 נ) «

3) «ס סעיף ג׳• 8) סעיף 71. 4) סעיף ד.

רצד קצור שלחו ערוף רז

אדם, וכן כעל שהוא יודע שמת איזה קרוכ לאשתו, מותר לו לשמש עמה ו) כיון שאינה יודעת 9).

י אכל מי שאהר שואל אותו על קרוכו (שמת) אם הוא הי, אין לו לשקר ולומר הי, שנאמר 10) מדבר שקר תרהק, אלא יאמר

בלשון דמישתמע בתרי אנפין, וישער בעצמו שמת ״). יא לבנים זכרים נוהנין להודיעו) כשמת האב או האם, כדי

שיאמרו קדיש 12).

• רז. דיני ניחום אבלים. ובו ז׳ סעיפים.

א םצוה נתלה לנהם אכלים א), ומצינו בהקדוש ברוך הו»ת שניהם אבלים, דכתיב1) ויהי אהרי מות אברהם ויברך אלהים א יצהק בנו והוא נמילת הסד עם ההיים ועם המתים 2). אין המנהמים רשאים לפתוה פיהם עד שיפתה האבל תהלה, כדמצינו באיוב שנאמר ואין דובר אליו דבר, וכתיב אהרי כן פתה איוב את פיהו, והדר אליפז התימני 3). כשרואים המגהםים שהאבל פוטר אותם, אינן רשאים לישב

אצלו 4).

שערים מצוייניס כחלגח

ו) מותר לו לשמש עמה עיי לעיל (םי׳ קצ׳׳ו ס״ס מ׳). ז) לכנים זכרים נוהנים להודיע ובשו״ת מו״ר מהר״ש עמיל (ח״ו סי׳ י׳ אות חי) כתב שידוע לו שחנאון בעל ברוך מעם חורח ראם בן אחד אומר קדיש אין צריך לחודיע לשאר בניו ואם אמנם כי אין חמנחג בן אבל ראח כמח פעמים אצל צדיקים שנפטרו ולא חודיעו לכל בניו רק אחר

שלשים יום. א) מצות נתלה לגהם אכלים וכתב במשמרת שלום (סי׳ מ׳ אות טי) בשם השבלי לקט דאבל העושה מלאכח באיסור אין לנחמו וכ״כ בתניא

רבתי (טי׳ ס׳׳ח).

13) שם בהגה. רז 1) בראשית כ״ה י״א.

2) סוטה י׳׳ד. 3) מ״ק כ״ח:

4) יו״ו סימן שע׳׳ו סעיף אי•

9) משלי י׳ י״ח, 10) שמ סעיף י׳׳ב ום׳ חסידים סימן תת״ג, ועיי״ש דביוס טוב אין להגיד כדי שלא

יצסערו ביום מוב.ג ד. ׳ 11) שמות כ

12) סעיף י״ב ובמו׳׳ז סק׳׳ח.

קצור שלהן ערוד רז רצה

ב אבל או הולה אינן צריכין לעמוד אפילו מפני נשיא, דרךידו ולקום מפניו, אומר לו ארץ הוא, שאם אחד רוצה לכבד את הנ הכירו שב, אבל לאבל או להולה לא יאמר כן, משום דמשמע שב

באבלות שלך, שב בהולי שלך 5). ג לא יאמר אדם לא נפרעתי כפי מעשי הרעים וכיוצא בדברים

אלו, שלא יפתה פה לשמן 6). ד לא יאמר אדם לאבל מה לך לעשות, אי אפשר לשנות מה שעשה הקדוש ברוך הוא כי זה כעין גידוף, דםשמע הא אם היה אפשר לשנו היה משנה, אלא צריך האדם לקבל עליו גזירת השם יתברך

שמו באהבה ד). ה האבלים יש להם להתאבל במקום שיצאה נשמתו של המת, כי באותו מקום נפש המת מתאבלת ושם צריכין ליתן לה תנהוםיןב), ומצוה להתפלל שם ג) בעשרה שהרית וערבית (ועיין לעיל סימן כ׳ סעיף וי שאין אומרים בבית האכל אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו בברכה וכוי) ואפילו אין שם אבל, כי יש בזה נחת רוה להנשמה, ואם יש אבל מצמרף למנין, ויביאו לשם ספר תורה מקודם ויכינו לו מקום כראוי על זמן שיתפללו שם, אם יש בשני בתים מתים, באהד יש שם אבל וכאהד אין שם אבל, ואין בעיר ההיא כדי להלק שיתפללו כאן וכאן בעשרה, יתפללו כבית שאין שם אבל. נוהגין לומר בבית הנפמר לאהר תפלת שהרית ומנהה, את המזמור (תהלים מ״מ) למנצה וגוי שמעו זאת כל העמים וגו׳ ומה מוב ללמוד שם משניות לתיקון הנשמה

(משנה אותיות נשמה 8).

ו אין אומרים הלל בבית הנפמר אם יש שם אבל תוך שבעה (משום דהוי כמו לועג לרש, שאומרים בו לא המתים יהללו יה), אם

שעריפ מצוייניפ כחלכח

ב) ושם צריכין ליתן לח תנחומין ובשו״ת טוב טעם ודעת (מה״נ ח׳׳ב סוס׳׳ י רא׳׳ט) כתב דנוהגי! דאי! טנחטין עד יום שאישי דכאו יטי הבמה ובמשמרת שאום (סי׳ נ׳ אות י״ב) הביא שם המסור טהט״ר (ויקרא) משום

דעד ג' ימים צורת הפנימ ניכרת והוי כמו הי ואין מסבאי! תנהומין. ג) ומצוח לחתפלל שם ואם אי אפשר או אסבץ עשרה אהתפאא

בביתו עי׳ אסמן סי׳ רי״ד וכ! בעני! סדר התפאה עי׳ אסמ! סי׳ ר׳׳י.

5) שם סעיף ב׳. 7) שם וע״ל סימן נ׳׳ס סעיף בי. .6) שש ב־נגד״ ועייל סוף סימן ל״ג. 8) שם סעיף גי.

רצו קצור שלחן ערוף רח

יש שם חדר אחר ילך חאבל לחדר אחר, וחצבור יאמרו חלל, ואם אין חדר אחר אזי בראש חדש אין צריכין לומר אחר כך חלל בביתם, אבל בחנוכח צריכין לומר חלל בביתם. ואם מתפללין בבית הנפטר ואין שם אבל, או בבית חאבל שאיגו בבית חגפטר, אומרים גם בראש חדש חלל אלא שחאבל לא יאמר (משום שגאמר זח חיום עשה ח׳ גגילה וגשמהה בו), אם יום השביעי הוא בחגוכח, אזי לאחר שחלכו חמגחמים שפסקה האבילות, יאמר גם האבל הלל מפגי שהוא היוב, ויש אומרים דבהגוכה אומרים הלל ד) גם בבית האבל בצבור, ראש הדש שהל בשבת אומרים הלל בצבור גם בבית האבל, דאין אבילות בשבת 9). ז ברכת אבלים שבברכת המזון לא גהיגי עכשיו, כי םומכין על הפוסקים דםכירא להו דלא גתקגה אלא כשמברכין בעשרה (עיין

באר הגולה םימן שע״ט).

• רח. שהאבל אסור במלאכה. ובו ט״ו סעיפים.

א אלו דברים שהאבל אםור בהם כל שבעה: במלאכה, ברהיצה, בסיכה, בגעילת הסגדל ובתשמיש המטה, ואסור לקרות בתורה, ואסור בשאילת שלום, ואסור בגיהוץ ובתספורת ובכל מיגי שמחה, ואסור

לחגיח תפילין ביום הראשון א) 1). ב במלאכה כיצד, כל שלשח ימים חראשוגים אסור במלאכח, אפילו חוא עגי חמתפרגם מן חצדקח. מיום חרביעי ואילך אם הוא עגי ואין לו מה יאכל עושה בציגעא בתוך ביתו, וכן חאשח עושת מלאכתה בתוך ביתה בציגעא כדי פרגסתה, אבל אמרו הכםים תבא

שערימ מצוייגימ בחלכח ד) דבהגוכה אומרים הלל אבל האבל בעצמו משמע שאין לו לומר ועי׳ בח״י ובבאת׳׳ט (או״ה סי׳ ת״ס ס״ס א׳) דאם הוא אבל בליל יו׳׳ט של פסח שלא גתג אבלותו סודם יו״מ גומר את ההלל כיון דהחלל או חיוב ובמשמרת שלום (סי׳ ח׳ אוח ל׳׳ו) כחב דחוא חדי! בשאר יו׳׳ט לכד מחגוכח וכ׳׳כ בחיי אדם (כלל סג״ד אות מי) עיי׳׳ש ובחידושי חגאון ראיין מרגליות (סי׳ ח׳) כתב דאם חאבל מתפלל בביחכג׳׳ס יאמר חלל עט חציבור. א) ואסור להגיה תפילין ביום ראשון עי׳ לסמן סי׳ רי״א ס״ס א׳.

9) שם ובאהיס ופית ובפמ׳־ג. רה 1) יו״ד סימן ש״פ סעיף אי.

קמר שלחן ערוף רח רצז

טארה לשכניו שהצריכוהו לכך, כי עליהם מוטל לחשגיח על העני ומכל שכן כימי אכלו ג)

ג אפילו לעשות מלאכתו על ידי אהרים ואפילו על ידי אינו יהודי אסור, ואם המלאכה דבר נחוץ מאוד ויכול לבא לידי הפסד

יעשה שאלת חכם נ) 3), ד כשם שאסור במלאכה כך אסור לישא וליתן בסהורהג), ואם יש לו סהורה שאם לא ימכרנה עכשיו, יהיה לו הפסד מן הקרן יעשה, ואס באו שיירות או ספינות שמוכרים עתה ( גם כן שאלת הכם ד

שערימ מצוייניה כהלכה

ב) יעשה שאלת הכם וכתב הרט״א (סי׳ ש״פ טעי׳ ה׳) ראם הוא דבר תאבור מותר צו לעשות לאהר שלשה ימים ואם הוא הפסר מרובה סותר נם בתוך שלשה וכתב הש״ך (שם ם״ס וי) מיהו יעשה בצנעא עיי״ש. ואם אי אפשר לו בצנעא כתב בשו״ת תפארת צבי (יו״ד םי׳ נ׳׳ו) דםותר לו נם בפרהסיא וכ״ב בשו״ת השיב משה (יו״ד םי׳ נ׳׳ט) ושו״ת התם םופר (אהע״ו םום״י סע׳׳ג) וטעמם רילפינן אבל מהול המועד דגם התם מותר בפרהסיא בדבר האבר וכל המחירים הג״ל הם מיידי דוקא בעגי דדהיסא ליה שעתא

אבל בלא״ה לא מתירים. ג) כך אסור לישא וליתן בסהורה עי׳ לעיל (סי׳ קצ״ו ם׳׳ס י׳׳ג) בדין מכירת חנותו בשעת אניגות. ועי׳ בשו׳׳ת מחרש״ג (יו״ד סי׳ כ׳׳ח) באחד שחנותו חולד על שם אשתו כרי להבריח חחובות שיש עליו וחערבאות לא יסנרו חנותו וטת אהד מקרוביו של הבעל אי סותר לחיות חחנות פתוח ביטי אבלו דאע״נ רסח שקנתח אשח קנח בעלח ט״ט חכא חוי כנותן לח על טנת שאי! רשות לבעלה והעלה שם דאין לחתיר דאין חנכםים שלח בדטיבח בש״ט (כתובות עט.) גבי שטר טברהת של אשה עיי״ש בש״ס ופוטקיט ובכח״ג שחחגות על שט האשה ואירע אבלות להאשה טותר להבעל לעסוק בססחר לפתוח חחגות טח״ט דאף ששיגו חחגות על שט חאשח ט״ט גשאר

שלו כטקדם ע׳׳כ. ד) יהיה לו הפסד מן הקרן יעשה שאלת הכם וכתב שט בש״עי אחריט ובשו״ת דבר טשח (סי׳ ע״א) (םי׳ ש״פ סעי׳ וי) דטותר למכור ע״ כתב כאהד שיש לו הגות והוא אבל וכעת הוא קודם חפםח וקודם יטי הגם ואם יסגור הגותו יהיה לו הפםד רב כתב שם להתיר לו לפתוה ההנות ולטבור ע׳׳י אהריט אלא שתלוי בראות עיגי הטורה שאם הוא יראה שיכול לצטוח לו הפטר רב כי אהרי יטי הגט ירד שער הטהורות יוכל להתיר לו. וכ״כ במשמרת שלוט (טי׳ ח׳ אות ל׳׳ב) בשט שו״ת ארץ צבי (יו״ד טי׳ ט׳) עט״ש. ועי׳ בפת״ש (שט ט״ק בי) דגט אט יחיח דבר חאבוד לאחר דחייגו

להקוגח ג״כ טותד למכור לו.

3) שם סעיף ב׳. 3) שם סןיף הי.

יף רח רצח קצור שלחן עי

בזול ואחר כך לא ימצא, וכן אם חוא ביריד ושמע שמועח קרובד. יכול למכור ולקנות על ידי אחרים ד.) 4).

ה מותר להלוות בריבית על ידי אחרים לאינו יחודי שרגיל ללות ממגו, וחוא חדין למכור סחורח לרגילים אצלו, שלא ירגילו את

עצמם אצל אחרים 5). ו מותר לו לשלוח לגבות חובות שיש בחם חשש שמא

יתקלקלו 6). ז כתיבחו) חמותרת בחול חמועד מותרת גם לאבל אם אי

אפשר לו על ידי אחר 7). ח אבל ששדחו ביד אחרים באריסות (דחייגו לשליש או לרביע) או בחכירות (שגותן חמקבל לבעל חשדח סכום קצוב מפירות חשדח) או בקבלנות (שגותן לו מעות בשכירות) חרי אלו עובדין כדרכן בימי חאבל של בעל חשדח, דכיון שחעבודח חיא לתועלת שלחם אין לחם לחפםיד בשביל אבלו, אבל אם יש לאבל שכיר יום לעשות בשדחו אסור אפילו אם חשדח בעיר אחרת, כיון שעבודח זאת לתועלת

חאבל וחיא בפרחסיא8).

שןןריפ מצויינימ כהלכה ה) יכול למכור ולקנות ע״י אהרים עי׳ בברכי יוסף (סי׳ ש״פ אות ה׳) במי שמת לו מת והוא אינו נמצא בעיר [והיינו שלא נודע לו] מותר להכירו לעסוק במלאכתו וכ״כ בעיקרי הד״ט (סי׳ ל״ו אות ל״א) ועיי בהכמת אדם (כלל קע״א סעי׳ י׳) ראם הוא אינו יודע מותר לאשתו ובניו לעשות במלאכה, כוונתו אף שאיסור המלאכה אסור גם לבניו שמעשה ידיהם שלו אם סמוכים על שלהנו כמש״כ בש״ע (שם סעי׳ ד׳) אפ״ה כאן שהוא אינו יודע אף שהם יודעים אינו אסור ועי׳ בשו״ת השיב משה (םי׳ נ״ה) באם הוא לא היה בביתו ונודע לו שמת לו מת ובביתו אינם יודעים אינו מהויב להודיע להם שיסנרו החנות עיי״ש וכ״כ בשו״ת מהרש״ם (ה״ג

םי׳ שנ״ט).ה סופר שהוא אבל כתב בשו״ת האלף לך שלמה (סי י ב י ת ו) כ שי״א) דמותר לו לכחוב נט [אם אין סופר אחר] דיש להשוש שמא יחחרס הבעל והוי מקום עיגון ונם הוי כרבים צריכים לו עיי״ש. ונראח דמותר לו נמי לתקן ספר תודח אם ליכא סופר אחר מה׳׳ט דרבים צריכים לו ועי׳

ם״ק חבא.

7) סעיף ב׳ בהגה ועי׳ בפאת השלחן. 8) סעיף י׳׳א, י׳׳ג.

4) פעיף גי, ד. 5) סעיף ד. 6) סעיף זד.

קצור שלחן ערוד דח רצט

ו ט אם האבל הוא ארים בשדח של אחר, אסור לו לעבוד ג בעצמו אבל על ידי אהרים מותר, משום דאין זאת נקראת מלאכת האבל אלא מלאכת בעל השדה 9). ואם יש שאר דבר של אהרים ביד האבל לעשותו, לא יעשה אפילו על ידי אהרים, אך כשהוא דבר האבד

יעשה על ידי אהרים>״) י בהמות של האבל המושכרים לאהר, מותר השוכר לעשות

בהם מלאכה כיון ששכרם קודם שנעשה אבל, ושכירות קניא, והויין של השוכר, ולאהר כלות ימי השכירות אסור ״).

א מותר לאבל לקבל מלאכה לעשותה אהר ימי אבלו, ובלבד י שלא ישקול ולא ימדוד כדרך שהוא עושה בשאר פעמים 12).

ב היה להאבל איזה מלאכה ביד אהר, כיון שהוא בקבלנות י

וקבל את המלאכה קודם שנעשה אבל, וגם הוא בצינעא בביתו של. הבעל מלאכה, לכן מותר לו לעשותה״)

יג מלאכת בנין של האבל, אפילו על ידי אינו יהודי ובקבלנות

ובמקום רהוק שאין ישראלים דרים שם אםור, ובמלאכת שדהו ביד אהרים בקבלגות, דהייגו שהוא נותן להפועל שכר קצוב בעד כל עבודת השדה הרישה, זריעה קצירה וכדומה, יש מתירין ויש

אוםרין 14). T מלאכת הכית אין בהם משום מלאכה לאבל, ומותר לאשה בימי אבלה לאפות ולבשל ולעשות כל צרכי הבית מה שצריך לה, אבל מה שאיגו צריך לה אסור. וכן משרתת שאירע לה אבל ז) אף על

שעריפ סצוייניפ בהלכה

ז) וכן משרתת שאירע לח אבל ושסש הקהל עי׳ בטו״ז (םי׳ ש״ם) דאםור לו לילך לביהכנ״ם לעבוד עבודתו לשמש בצרכי הקהל ובפתהי תשובה (שם ס״ק ח׳) מתיר לו לילך בערב שבת לעשות צרכי בית הכנסת וה״נ הוי

ברבים צריכים לו. ושוחט אי סותר לו לשהוט עי׳ בפתחי תשובה (יו״ד סי׳ א׳ ס״ס י׳׳ב) ובדרכי תשובח (שם ם׳׳ק קע׳׳ב) דיש שרוצים לוטר שלא ישחוט משום שאינו שפוי בדעתו ויש להוש לקלקול השהיטה וגדולי חפוםקים שם סוברים דבשעחד׳׳ח לצורך שבת ואין שוחט אחד טותד לו לשחוט והוי כרבים צריכים לו. ותפא םותך לו לילך אצל חולח אפי׳ כשיש רופאים אחרים משום דלא

12) שפ סעיף י״ז בהגה. 13) שפ סעיף י״ח. 14) מעין״ י״ם כי.

9) סעיף י״ב. 10) סעיף י״ז.

11) שם פעיף י״ד.

ש קצור שלחן ערוף רט

פי שחיא משרתת בשכר מותר לח לעשות כל צרכי חבית, אבל לא תעשח מח שאינו צרכי חבית אלא לחרויח, וכל שכן שלא תצא מן

חבית כמו שאר אבל 15). ט1 שני שותפים חנונים שאירע אבל לאחד מחם, נועלים חנותם שלא יעשח חשותןז בפרחםיא, אבל יכול לעשות בצינעא בתוך ביתו אפילו בעסק חשותפות, ואם חאבל חוא אדם חשוב וחשותפות נקרא על שמו, שיש לחאבל חלק בו, אסור לשני לעשות אפילו בתוך ביתו 16). ובמקום שיש חפםד נדול אם נם חשותף של חאבל לא יפתח חחנות,

. ( יעשו שאלת חכם אם לחתיר לאחר שלשת ימים ח) ״

רט. איסור רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה. ובו ח׳ סעיפים.

א אסור לרחוץ כל נופו אפילו בצונן, אכל פניו ידיו ורנליו בחמין אםור ובצונן מותר, ורחיצח בחמין אםר כל שלשים ואפילו

שעריה מצוייניה גחלכח

טבל אדם זוכין להתרפאות (טת״ש ש״פ ס״ס א׳ ושבות יעקב ח״א סי׳ פ״ו). ולעניו טוהל וכהן לפדיון הבן עי׳ לקטן (סי׳ רי׳׳ד).

ח) יעשו שאלת חכם אם לחתיר לאחר נ׳ ימים וכתב בחידושי הנאון דעק״א (סי׳ ש׳׳פ) דלאהר ג׳ ימים יש להתיר וכ״כ החכטת אדם (סונמרם מצבח משח סי׳ ד׳) דיש לחחיר לחשוחף חשני לפתוח החנות. ובגליון םחרש״א שם חביא משו׳׳ח שב יעקב (סי׳ ם׳׳ג) דבפראנ נוחנין שחאבל שולח לנאמני חסחלח שחוא מסלק עצמו םחשותפות ואין צריך שום קנין על זח רק בריבוד בעלמא ומתפרסם עי״ז שאין להאבל שום ריוח

וממילא ליכא םשום מראית עין. ועי׳ לעיל (סי׳ סצ׳׳ו ם׳׳ק י׳׳ג). ושנים שחם שותפים במסחר וכל אחד יושב בחנוח אחר, עי׳ מזח בבית לחם יחודח (בנליון חש׳׳ע) שחביא בזח פלוגתא אי מותר לחאחר לישב בחנותו וכן בעיקרי חד׳׳מ (סי׳ ל׳׳ו אות ל׳) חביא משו׳׳ת דבר משח (סי׳ ע׳׳ז) שכתב שיש בזח פלוגתת חמבי׳׳מ וחראנ׳׳ח ואביו חורה כמח טעמים לחקל משום דחלכח כדברי חמיקל באבל אפי׳ כשחחולקים חמ פוסקים

ולא חנאים בש׳׳ם.

15) סעיף כ״ג וגסויז. 17) עי׳ בהגהות הגאון מוהר״ב פרעגקיל. 16) סעיף כ״א.

ן ר« ו י י עזלחן ע ו * ?

להוף הראש, ונם רהיצת כל הנוף כצונן אם היא לתענוג אסור כל שלשים א) 1). ואשח לצורך חפיפה שקודם טבילה, סותרת לרהוץ בהםץ/ לאחר שבעה 2) ולענין לבישת לבנים עיין לעיל םיטן קנ״ט סעיף ח

ב יולדת שאירע לח אכל וחיא צריכח לרחוץ, טותרת נס בתוך שבעה, אך ביום ראשון יש להחמיר אם אין לח צורך כל כך, וכן מי שהוא אםטניםב), שאם לא ירחוץ יצטער הרבה ויבא לידי מיהוש, מותר לו לרהוץ, וכן מאן דאית ליה ערבוביא ברישיה מותר

לו להוף ראשו בהמין3).

ג אסור לסוך אפילו כל שהוא אם מכוין לתענונ, אבל אם הוא מכוין להעביר הזוהמא מותר, ומכל שכן משום רפואה, כנון שיש לו

הטמין בראשו 4).

ד טי שתכפוהו אביליו שאירע שתי אבילות זו אהר זו מותר לו לרהוץ בצונן 5).

ה איסור נעילת הסנדל הוא דוקא בשל עור, אבל של בנד או של נמי או של שער או של עץ מותר, דלא מקרי מנעל אלא של עור,

שעריפ מצויינימ כהלכה

א) אם הוא לתענונ אסור כל שלשים וסח״ס אסור לילך לרחוץ בנחרות ביסי חקיץ וכתב בחגחות יד שאול (סי׳ שס״א) דטותר לו לילך לטבול לצורך תפלח ובשו״ת מנחת אלעזר (ח״ב סי׳ כ׳׳ו) כתב דאבל ביום

הז׳ שחל בשבת סותר לו לילך לטקוח בבוקר לסי שנוחנ כך בכל שבח. ב) וכן טי שהוא אםטנים ולא כל אדם יכול לוטר אםטנים אני לחתיר לרחוץ בתוך שבעח אלא דוקא שחוא ידוע שהוא אםסניס וטתנחג בנקיות ואם לא ירחץ יבא לירי טיחוש (ש׳׳ע סעי׳ נ׳) ובזטנינז נוחנין דבתוך שלשים רוחצין בביתם באטבטי חטיז ספני שעל משך שלשים יום נם אחר יכול לומר אםסנים אני ואי אפשר לו לחטתין שלשים יום. ועי׳ בערוך חשלחן (שם סעי׳ ד׳) שכתב לחתיד לחזיע מפני שחוא לחעביר הזוחםא שבשרו לא יקוץ מפני חזוחםא ויש לו צער וח״נ לדידן חרחיצה בביתו שחיא משום נקיות אלא שנכון שחאמבמי לא חהיח חמין ביותר אלא טושרין ועי׳ לעיל (ח׳׳ב סי׳ ם״ו ס״ק ב׳) שכתבנו מחרבח אחרונים שיש חילוק בין חמין לפושרין לאיסור רחיצח בשבת עיי׳׳ש וח׳׳נ לענין אבלות בתוך

שלשים.

4) סעיף ג׳. 5) סעיף ד.

רט 1) סימן שפ״א סעיף א׳. 2) שפ סעיף וי.

3) סעיף ל.

שב קצור שלחו עייר רי

מנעל של עץ ומחופה עור אסור 6). אף על פי שהאבל אסור בנעילת הסנדל, מכל מקום מכרך בבוקר שעשה לי כל צרכי 7).

תרת בנעילת הסנדל, וכן 1 יולדת כל שלשים יום ללידתה מוה קשה להם 8). י שהצנ הולה ומי שיש לו מכה ברגלו, מפנ

תר בנעילת הסנדל, וישים קצת עפר ז אבל שהולך כדרך מו בסנדליו, וכן בכל מקום שצריך לנעול סנדל יעשה כן 9)

ה וגם בהיבוק ונשוק, אבל שאר דבר ט מ ש ה י מ ש ת ח אסור כה וכדומה מותר, בין באבילות ט מ ת הכוס וחצעת ה ג י ז קורבה כגון מ

ת דידה 10), לו דידיה בין באבי

• רי. איסור תלמוד תורד, ושאילת שלום. ובו ט׳ סעיפים.

י א אסור בת־י״וד תורה משום דכתיב0 פקודי ה׳ ישרים משמהה לב ואבל אב־- בשםהח. ואסור בתורה נביאים וכתובים, משננות ובדברים וב ובקי ד הלכות ואגדות, אבל מותר לקרות באי תלמון דמיירי מדיגי מגורה הרעים /*בספר ירמיה, ובגמרא פרק אלו מגלהיבמסכת שמחות, ובספרי פוסקים מותר ללמוד הלכות אבילות, ואבל, ו

א מותר ללמוד אסור לעיין קושיא או תירוץ א) 2). וגם בדברים שהו ב מלמד שהוא אבל נ), לאחר שלשה ימים מותר לו ללמוד

שעריפ מצוייניפ כחלכח א) אסור לעיין קושיא או תירוץ עי׳ בשו״ת האלף לך שלמה (סי׳ שי׳׳ב) דאסור לאבל לכתוב חידושי תורה ובברכי יוסף (סי׳ שפ״ד) כתב נמי בשם גדול אחד שהיח נוהג עצמו שחיח לומד חלכות אבלות בעיון בינו לבין עצמו ומח שחידש חיח כותב על ספר וחוא חעלה שאסור לו לעשות כן שלא חתירו אלא ללסור פשטי חדינים ובערוך חשלחן (שם סעי׳ ה׳) כתב להתיר דלת״ח שלומד אי אפשר לו שלא יחדש דבר ואם לא יבתבם ישתכח ממנו והוי דבר האבר, עיי״ש. וכן אדמו״ר הגאון בעל מנחת אלעזר חיח נוחנ עצמו שהיד• כותב בימי אבלו חחידושי תורה בעניני אבלות.א אכל ועי׳ ברמ׳׳א (סי׳ שפ״ד סעי׳ א׳) דמוחר ב) מלמד שחו

6) סימן־ שפ״ג סעיף אי. 10) סימן שסרג סעיף אי. 7) הל• אבילות לראז״מ מיל, רי 1) תהליס י״ס, ם•.

8) מימן שמ־ג סעיף ב׳ ובשיו. 2) מימן שפ״ד סעיף א׳, ד. 9) שם סעיף ד וגסו״ז.

קצור שלחן ערוד רי

עם חתינוקות כל חדברים שצריכין, ולא יתבטלו מלימודם, כי תינוקות של כיח רבן אשר חבל פיחס נקי טחטא, חביב יותר טליטוד של גדולים. וכן אבל שיש לו בנים קטנים לא יתבטל טליטודם, שחרי

אינם חייבים באבילות 3). ג אפילו חאבל חוא כהן, ואין בכית חכנסת כחן אחר אסור

לו לעלות לתורת*) 4). ד בתפלתו כל שבעח לא יאמר פיטום חקטרת, גם לא יאמר סדר מעמדות, ובפרק איזח מקומן לא יאמר יחי רצון כאלו הקרבתי וכו׳ (דאבל איגו משלח קרכגותיו), וכשעושח חבדלח במוצאי שבת על חכום לא יאמר פסוקי שמחח שקודם לח, אלא יתחיל מן

חברכות ד) 5). ה אבל תוך שבעח אין לו לחתפלל לפגי חתיבח אלא אם אין שם אחר מי שיתפלל, אך אם הוא אבל על אביו או על אמו, גוחגין שמתפללין לפני חתיבח אף על פי שיש שם אחר 6). ובשבתות וימים טובים גוהגין שאינו מתפלל לפגי חתיבח כל חשגח אלא בדליכא אהר, ואם היה דרכו להתפלל לפגי התיבה גם קודם שגעשה אבל, יש להתיר בכל ענין (מאיר גתיכים םיטן פ׳) ועיין לעיל סיםן קכ״ה

סעיף ה׳. ו שאילת שלום כיצד, שלשה ימים הראשונים אינו שואל בשלום כל אדם, ואם אהרים שלא ידעו שהוא אבל שאלו בשלומו לא ישיבם שלום אלא יודיעם שהוא אבל, ולאהר שלשה עד שבעה אינו שואל, ואם אהרים שלא ידעו שאלו בשלומו משיב להם. משבעה עד שלשים הוא שואל בשלום אהרים שהרי האהרים שרויין בשלום, ואין אהרים

שערים מצויינים בהלכה להורות איסור והיתר ליחיד השואל אותו אם אין רב אהר אלא הוא.

נ) אםור לו לעלות לתורה ובשבת מותר לו לעלות לתורה שלא יחא אבלוח בפרחסיא (ש״ך סי׳ שט׳׳ד ס״ס ג׳). ולסרוח בחורה אי ליבא

אחר מוחר לו לקרוח (משמרח שלום סי׳ ק׳ אוח פ׳׳ח). ד) אלא יתהיל מן הברכות ובדין ברכח בשמים משמע כאן דמברך ויש בזח דעוח אחרונים דבברכי יוסף (או״ח סי׳ רצ׳׳ז) כתב ראינו

מברך ובמחר״ם שיק (יו׳׳ד סי׳ שס״ג) בחב רמברר וכן חוא מנחנ חעולם.

5) 5י׳ פ״ת שם, ובסימן שע״ו סין׳״ב. 6) יו״ד סימן שזדו וסימן שפיז.

3) שם ובסו״ז. 4) שס גחףף ב׳.

שד קצור שלחן עריו ריא

שואלים בשלומו שחרי הוא אינו שרוי בשלום, ואם לא ידעו ושאלו משיב להם, לאחר שלשים חרי חוא כשאר כל אדם 7).

ן כיון שהוא אסור בשאילת שלום מכל שכן שאסור בשהוק,

ולכן כל שבעה לא יאהז תינוק בידו כדי שלא יביאנו לידי שהוק, וכן אסור לו להרבות כדברים עם הבריות, אך אם עושה לכבוד רכים, כגון שרבים באים לנחמו, מותר לו לומר להם לכו לבתיכם לשלום,

ולכבוד רבים שרי 8). ח מקום שגהגו להיות שואלים בשלום אבלים בשבת שואלים,

וחאכל נותן שלום לכל אדם בשבת, כי דכר שבפרחסיא חוא9). ט מותר לברך שחחיינו אפילו תוך שבעד. כשחוא צריך כנון

בחנוכה או על פרי החש ובדומה 10),

• ריא. שאר רבו u שהאבל אסור בהם. ובו ט׳׳ו סעיפים.

א ז שור לישכ כל שבעה על גבי ספסל, או על גבי כרים וכסתות כי אם על גבי קרקע, אך חולה וזקן שיש להם צער בישיבה על גבי קרקע מותרים לחשים כר קטן תחתיחס, מיחו יכול לילך ולעמוד ואיגו צריך לישב כלל, רק כשחמנחמין אצלו צריך לישב, וכן אסור לישן על גבי מטה או םפםל רק על גבי קרקע, אבל יכול להציע תחתיו כרים וכסתות על הקרקע, כמו שהוא רגיל לשכב במטה, ויש מתירין לישן במטה, וכן גוהגין קצת, מפני שטבען הלוש והוויין כסו הולים

לעגין זה 1). ב אבל ביום הראשון אסור להניח תפילין, בין שהוא יום מיתה וקבורה בין שהוא יום קבורה להוד א), ואם גקבר בלילה אסור להגיה

שערים מצוייניט בהלכה

א) בין שהוא יום קבורה להוד כך הוא שיטות רוב הפוססים אך בבאה״ט (או״ה סי׳ ל״ה ס״ס די) הובא שם שיטות מהריט״יו (ב״ט דן* י*ב) דדוקא אם יום המיתה והסבירה היה ביום אהד אסור בתפילין אבל כשהיה הסבורה ביום אהר הייב בתפילין. וכ״ב הריטב״א (סוכה בה.)

10) הל׳ אבלות להראז׳׳ם זז״ל. ריא 1) סי׳ שפ׳׳ז ותשובה מאהבה בשש

7) סימן שפיה סעיף זו. 8) שפ כהגה וסימן שנ״א סעיף א׳.

9) שם סעיף ני.

קצוד שלחן עריו ריא עוז

תפילין ביום שלאחריו, וביום חשני מניחין לאחר חנץ חחםח, ויום שמועח קרובח כיום מיתח וקבורח דמי, אבל מי שמת לו מת ברגל או שבאת לו שמועח קרובח ברגל, אזי ביום חראשון שלאחר חרגל

מגית תפילין ג). נ עטיפת חראש אין גוחגין במדיגות אלו, ומכל מקום יש לגחוג בעטיפח קצת, דחייגו לטשוך את חכובע לםטח לפני חעיגיס כל שבעד.

חוץ משבת משום דחוי דבר שבפרחסיא3) ד אסור ללבוש בגד מכובס ואפילו בתוגת כתוך שבעחב) ואפילו לבבוד שבת, אפילו סריגים ומצעות חמטח ומטפחות ידים אסור לחציע חמכוכםין, אך לכבוד שבת מותר לחציע על חשלחן מטפחות מכובסות

מכבר 4).

שערים מצויינים בחלכח

ויש עוד אחרונים שהעלו כן וחס חנאון ר׳ יצהק אלחנן בספרו באר יצחק (סי׳ ל״ב) וחשאילת יעקב (סי׳ צ״ס) ועוד אחרונים הובאו במאסף לכל חםחנוח (סי׳ ל״ח ס״ק י״ז) ורוב הפוסקים ס״ל כדעה חראשונח ובתוכם המשנה בדודה והערוך חשלחן ועוד ועי׳ בשו״ח מנחת אלעזר (ח׳׳ב סי׳ ד׳) שכתב לימוד זכות על אוחן חחדדים למצות תפילין ונוחנין כסהדימ׳׳ץ אף שחרבח חולקין עליו משום דאף דלענין אבלות יש לילך לקולא מ׳׳מ לענין מ׳׳ע דתפילין אפשר שיש להחמיר וכחב עוד מעטים לזה וחביא שנם אביו בעל דרכי תשובח חניח חפילין באבלוח אביו שחיה סתימת תנולל בערב ולמחרתו הניח תפילין בברכח. ועי׳ בחיי אדם (כלל י׳׳ד סי׳ י״ט) שפסק

בכה״ג לחנית תפילין בלא ברכח. ולעני! תפילין דר״ת כתב בבאח׳׳ט (או״ח סי׳ ל״ח ס״ק ר.׳) בשם האריז׳׳ל דאין להניחם בכל ז׳ יטי חאבלות ובברכי יוסף (שם אות ד׳) כתב דהוא ראה להטקובל םהד״ש שרעבי שהניה תפילין רר״ת בימי אבלו ואטד שבכתבי מחרח״ו חאטיתיים לא נטצא דבר זח שאין להניחם וב׳׳ב בערוך חשלחן (טי׳ שפ׳׳ח) דלאו בדור הוא מת שאטרו בשם האדיז׳׳ל שלא לחניהם ובספר מאסף לבל המהנות (סי׳ ל״ה ס״ק ל״א) האריך בזה והביא מספר אות היים (סי׳ ל״ה אות הי) דהיו הרבה צדיקים וקדושים שהניהו בימי

אבלם רק בצנעא קצת. ובעיר באגדאד ג״כ גתפשט המגהנ להגיהם עיי״ש. ב) ואםי׳ כתונת בתוך שבעת ובגליון טהרש״א (מי׳ שפ׳׳ט) כתב משו״ת מהרש״ל (סי׳ ק״ו) דטי שאיגו לובש כתונת טבוכט בשבת של

אבלות היא הסירות של שטות.

נוב״י וגשו״ת סנים מאירות זז״ב סי׳ ק״4 3) סימן שס״ו וסימן ת׳ סעיף «׳. 2) סי׳ שפ״ח, וחי• רע״א בשם א״ר, והל׳ 4) סימן שש׳׳ס סעיף אי.

אבלות להראזיס.

שו קצור שלחן ערוך רי*

ה לכבס כסותו בעצמו אפילו לחניחו עד לאחר שבעה אסור משום מלאכח, ואם חיח כסותו בידי אחרים םותריס לכבסן כמו שאר

םלאכח בקבלנות 5). 1 םי שתכפוחו אבלות זח אחר זח, מותר לכבס כסותו במים

לבד (אבל לא באפר ובורית וכדומח) וללבשו6). ז לאחר שבעח עד שלשים םדינא אינו אסור ללבוש או לחציעו אלא בנד םנוחץג) (ניחוץ יש אומרים דחיינו געטאגגעלט, נע* תחתי ראלט, נעבינעלט, געפרעםט, ויש אומרים דחיינו כיבוס במים ואפר או בנתר ובורית) וחוא שיחא לבן וחדש, אבל נוחנין לאסור נט בטכובכ אפילו בלא ניחוץ, אלא אם כן לובשו אדם אחר תחלח זטן טח, אך

אם אינו םכובס אלא בםים לבד אין צריך שילבישו אחר תחלח ד) ח אם אינו םחליןז לתענונ אלא לצורך בנון שחכתונת שעליו טלוכלכת או טשוט ערבוביא םותר אפילו תוך שבעח ובחול, אם לבש

אחר תחלר«8). ט םותר לכבס ולנחץ לאחר שבעח ללבשם לאחר שלשים, או

ללבשם אפילו תוך שלשים לאחר ש ילבשם אחר 9). י אסור ללבוש תוך שלשים בגדי שבת אפילו בשבתו), ומכל שכן ללבוש בגדים חדשים, ועל אביו ואםו גחגו איסור ללבוש בנדיס חדשים כל שנים עשר חודש, אך אם צריך לחם יתנם לאחר ללבשן

תחלח שנים או שלשח יםים«).א אשד. בתוך שלשים ואפילו בתוך שבעד. לאבלח שחניעח י זםגח ללכת בשבת לבית חבגםת לאחר לידתח, ונוהגות שאותו שבת

שעריפ מצוייגיפ בחלכח

ג) אלא בגד מגוחץ וכאן במדינתינו שלובשין בגדים מגוהצין אפשר שסומכין על מה דאיתא בש״ע (סי׳ שפ״ט סעי׳ חי) דיש סי שאומר

דהאידנא ליכא איסור ניהוץ משום דניהרו שלנו ככיבוס שלהם.ת ובברכי יוסף (סי׳ ת׳ אות ב׳) כתב ב ש ת אפ׳ ב ב ד) בגדי ש דצריך להחליף בגדיו וילבוש בנדי שבת כמנהגו דהוי אבלות בפרהסיא. והצדיקים וחחסידיס גוחגין לחחליף משום דהולכין במלבושים מיוחדים לשבח ואם לא ילבשו גיכר חדבר וחוא אבלוח בפרחסיא וכן הנר״א םווילגא

צוח לחחליף.

8) שם בם׳׳ת סקיוג 9) שם סעיף ד.

10) סעיף ג׳

. 5) שם סעיף דו ועיין טית סק״א. 6) שם סעיף ז

7) שם סעיף ה׳, ר, ד.

קצור שלחן סייד ריא

הוא לה כמו יום טוב ללבוש בגדי יקר ועדי זהב, מותרת ללבוש בשבת זה בגדי שבת אך לא בגדי יום טוב, שמא תזוה דעתה ותשכה האבלות,

זאיגה צריכה לשגות טקומה 01. יב אסור לתקן שערו כל שלשים, בין שער ראשו בין שער זקנו בין שער שעל כל מקום, ועל אביו ואםו אסור לגלת עד שיגערו בו הביריו, ושיעור גערה יש בו םוזלוקת הפוסקים, וגוהגין במדיגות אלו שאין מגלהין כל שגים עשר הדש, אם לא לצורך. כגון שהכביד עליו שערו או שהולך בין האומות ומתגוול ביגיהם בשערותיו אז מותר לגלהם, כי אין צריכין הגערה בפירוש אלא שיגדל שערו עד שיהיה משוגה מהביריו, שראוי לומר עליו כמה משוגה זה, אז מותר לגלה,

ובלבד שיהא לאהר שלשים ה) 12). ע כשם שאסור לגלה כל שלשים כך אסור לקצוץ צפרגיו בכלי, אבל בידיו או בשיגיו מותר אפילו תוך שבעה, ואפילו אם הוא מוהל אסור לו לתקן את הצפרגים לצורך הפריעה, אלא אם כן שאין כאן מוהל אתר ואז סותר אפילו תוך שבעה, ואשה שאירע טבילתה לאהר שבעה תוך שלשים תאמר לאשר. גברית שתקוץ צפרגיה, ואי ליכא

גכרית תקוץ לה ישראלית״)..(u מותר לסרוק ראשו כמסרק ואפילו תוך שבעה T

שערים מצויינימ בהלכה

ה) ובלבד שיהא לאתר שלשים ואין חילוק בזה בין עער ראשו לשער זקנו כדלעיל אבל בשו״ת מהר׳׳ם שיק (יו״ד סי׳ שע״א) כתב להתיר במקומות שמגלחים זקנם ואחרי ב׳ וג׳ שבועות נמאסים מוני תשערות חקצרות חצומחות שסצערות ומנוולות אותן נחשב שיעור גערח בב׳ ונ׳ שבועות עיי״ש. והוא עפ״י דברי הנודע גיהודח (קסא או״ח סי׳ י״ד) שכתב כן וכ״כ בשו׳׳ת חתם סופר (יו״ד סי׳ שס״ה) דבל הפוסקים שכתבו שיעור נערח חמ סיירי בתספורת חראש ולא בתספורת חזקן חנחוג עבשיו עיי״ש אלא שם כסי׳ שס׳׳ז משמע דלא מתיר אלא בשלשימ עיי׳׳ש וכן אותן שיש לחמ מםחרות גדולות עס אנשימ מכובדים שאי אפשר לחס לצאת ולבוא בן מתירים לחם עפ״י טש׳׳כ חחחם סופד (או״ח סי׳ קג׳׳ח) דדבותיו חתירו לאחד בתוך שבעת על אביו שיםחפר ולחתכבמ וללבוש בגדימ סגוחצין לראות פגי תקיר״ח משוס חפסד רב דממוגו עיי׳׳ש. וא״כ עכ׳׳פ יש לתתיר כשלשים בשעת חחכדח בגילוח זקן כנ״ל. ותוא לפי ראות עיני חטורח בעגין חחפסד.

13) שם סעיף ד וסימן שצ-ג סעיף גי. 14) שפ סעיף ד.

11) שו״ת מיס מאירות וז״ב סימן קכיג מובא בפ״ת סק״ג.

12) סימן ש״צ סעי׳ אי. ד ועיין פ״ת סק״ז,

שח קציי שלחן עייר ריב

10 גוחגין שחאבל משנח מקומו בבית חכנסת כל שלשים ולאחר אכיו ואמו שנים עשר חודש, ושנוי מקום חיינו לכל הפחות רחוק ארבע אמות ממקומו, ולמקום שחוא יותר רחוק מארון חקודש

ממקומו״).

ריב. דברים האסורים משום שמחה גם לאחר שבעה. ובו ה׳ סעיפים.

א אסור לאכול בסעודת ברית םילחא) או פדיון חבן וסיום מסכת וכל שכן בסעודת נישואין כל שלשים על שאר קרוביו, וכל שנים עשר חודש על אביו ואמו (ואפילו כשנח מעוברת מגי בשנים עשר חודש) ובתוך ביתו אם יש סעודת מצוד. מותר לו לאכול, אך בסעודת נשואין יש לחחםיר אפילו בתוך ביתו, אם לא כשחוא משיא יתום או יתוםח שאם לא יאכל שם יתבטל חמעשח, אז מותר לו לאכול אפילו אינח בביתו, וגם ללבוש בנדי שבת לאחר שלשים ואפילו על אביו

ואטו, ולשאר קרובים גם תוך שלשים 1). ב איגו רשאי לחזטין לאחרים או לחזטן עם אחרים 2). לא ישלח טגותב) לאהרים ואהרים לא ישלהו לו כל שלשים, והוא חדין כל שגים) (ובשבת תליא בטגהג דלעיל סיטן ר״י 3 עשר הורש על אביו ואטו

םעיף ה׳). ג אבל שהוא סגדק או טוהל, לאהר שלשים אפילו על אביו ועל

שעריפ נמנוייניפ כהלכה

א) בסעודת ברית טילה ויש נוהגי! היום שהולכין לסעודת ברית םילה ולשאר סעודת מצוה והוא עפ״י הטו״ז (סי׳ שצ״א ס״ס גי) וכ״כ בבית להם יהודה ובערוד השלהן (שס סעי׳ י׳) נטי מכאר כל השיטות וסיים דבטסוס ההכרה יש לסמוך על דעות דדוסא סעודת רשות אסרו ולא סעודת מצוה. ובכלל סעודת טצוה הוא סעודת היניר הבית וסעודה בר טצוה וסעודת

שידוכין כ״כ בגליו! מוזרש״א שם. ב) לא ישלח מגות עי׳ לעיל(ח״ג סי׳ סמ״ב ס״ק !׳) בדין משלוה

פגות בטורים.

15) םי8ן ש1״ג סעיף ד jmt 2) םו״ז סימן ש»״ד, «ףו4 ריב 1) סימן ש1׳׳א מןיף בי, 1.

קצור שלחן מייד דיג

אמו, ילבוש בגדי שבת עד לאהד המילה, ויכול לאכול גם בסעודת 4). ד אסור לכנוס לבית גשואיןג) בל שלשים על שאר קרובים, ושנים עשר הודש על אביו ואמו אפילו לשמוע את הברכות שמברכין) ומברכין שם ברכת שם, אבל בהומה שעושין בהצר בית הכנסתי אירופיז ונשואין, מותר לעמוד ולשמוע את הברכות לאהר שלשים אפילו על אביו ואמו, ונם הוא בעצמו יכול לברך את הברכות, וגם יכול לחיות שושבין לתכנים את ההתן תהת ההופה, ויכול ללבוש בנדי שבת ובלבד שיחא לאחר שלשים, אבל לא יכנום לאכול על חסעודח

ויש מקילין נם לאכול על הסעודה 5). ה מותר לאבל ללכת אל המשתח לשמש, ואוכל בביתו מח

ששולחין לו מן הסעודה 6).

ריג. שהאבל אסור לישא אשה ודין חתן או כלה שנעשו אבל. ובו ה׳ סעיפים.

א כל שלשים אסור לישא אשח א), וכן אשד. שחיא אבלח אםורח

שערימ מצויינימ כהלכה

ת נשואין ומי שפרנסתו לנגן בבלי זמרים נ) אסור לכנוס לבי על החתונות נראח םתםט״נ (או״ח סי׳ חקנ׳׳א ס״ס י׳) רמותר לו כרי פרנסתו וכן נראח מםחר״ם שיק (יו׳׳ד םי׳ שס״ח) דלפרנס את עצמו מותר

אלא לשחצנות אסור.ן בחצר ביחכנ״ם והחילוק בין כיח החתונות ד) אבל בחופח שעושי לחצר ביחכנ״ס חוא משום רבביח חבנסת לא טזמרין בבלי שיר בבית תחתונות ואין עוםרין שם במזמוטי חחן ובלח ועי׳ כערוך חשלחן (סי׳ שצ״א סעי׳ י״ב) ררב חעיד מותר לסדר קידושין נם בתוך שלשים אפי׳ בשחוא אבל על אביו ואמו רק שלא ישמע חבלי שיר וכ׳׳ב בנימוקי יו׳׳ד (כח׳׳י) לחגאון בעל מנחת אלעזר (םי׳ שצ׳׳א) וכתב עוד דלהסעורח לא ילך וחובא ברדכי חיים ושלום (סי׳ חחרל׳׳ח). אבל בשו׳׳ח טוב טעם ודעח (מח׳׳ג ח״ב׳ רס׳׳א) טחיר שילך גם להסעודח מחמת פרנםחו. ועי׳ בשלחן חעזד (סי׳ סי

י״א) שהביא כן נם בחוך חשלשים םשוט רטי פרנסחו. א) כל שלשים אסור לישא אשה ואם יש חברח יש מקום לחחיד עי׳ סזח בשו׳׳ח חחם סופר (אהע״ז סי׳ קי״ח) בעובדא שכבר חזטינו הקרובים

3) שם סעי׳ גי, ואו׳׳ח סי׳ תרצ״ו סעיף ד. 5< שם סעיף ג׳. 4) סימן ש*״א סעיף בי. ») שם.

קגור שלחן ערוף רינ

שתנשא עד לאחר שלשים, ולאחר שלשים מותריןב), אפילו על אב ואם, אבל לחתקשר בשידוכין ובלא םעודח מותר אפילו תוך שבעח1), ב מתח אשתו לא ישא אחרת עד לאחר שלשח רגלים, כדי שעל ידי שמחת חרגלים תשכח ממנו אהבת חראשונח בשעח שיחיח עם חשניח, שלא ישתח ככוס זח ויתן דעתו על חראשונח, וראש חשנח ויום חכפורים אינם חשובים כרגלים לענין זח 2), וגם שמיני עצרת) ואם עדיין לא קיים מצות 3 אינו נחשב לרגל בפני עצמו לעגין זח פריח ורביח 4) או שיש לו בנים קטנים או שאין לו מי שישמשנו אינו צריך לחמתין שלש רגלים ג) ומכל מקום גראח דיש לחמתין עד לאחר

שלשים ואשח שמת בעלח צריכח לחמתין תשעים יום 5).

שערים כמנוייניס בחלכח

ממסומות אחרים ומתח אחות חכלח ואם לא יכנסו לחופח בתוך ל׳ ידחו חנשואים לזמן רב יש לחתיר כי טריחא סילתא לחשיב את חקרואיס ונם שחחתן חוא ת״ח ויש ביטול תורח שחוא יותר מחפסר ממון וכן בשו״ת1 הפסד מטון ונם החתן לא סיים עוד טחרי״א (יו״ד סי׳ ש״ם) כתב דאב י פו״ר יש לחתיר וחובאו בספר שלחן חעזר (סי׳ י״א), ועי׳ בשו״ת יד יצחס (ח״א סי׳ רם׳׳א) שטתיר שם גם באבלים על אב ואם שכתב שם בעוברא שסבעו כבר זטן ההתונה וטת אבי הכלה ונמצא זטן חחתונח שגסבעח חוא בתוך שלשים כתב להתיר מפני שהבית הבלה גלמוד וההתן בא לביתם יש לחוש לעבירה ונם מפני שאין שם בביתם רס האם והכלח יש לחוש לגנבות והפסדות ואין חילוס לחפםד צרכי חופח או שאר חםסדות שאפשר לחתנלנל

ט״ט סותר. ב) ולאחר שלשים מותרים ועי׳ בהנהות אטרי ברוך (יו״ד םי׳ שצ״ב) דטותר נם לננן בכלי זטר ולעשות ריסורין ומהולות כיון שטשעת חחופה הוי רנל דידהו ונם לפי טנהננו שאין םעודת נשואין בלא כלי זטר חוי לדידחו באבלות בפרחםיא ונם יש לחוש לשטחח החתן שאינו אבל ובמחרי״א אםאד (םי׳ צ״א) בתב לחתיר אפי׳ סודם חחופה לחוליך חחחן

וחכלח בבלי שיר בנחונ. נ) איגו צריך לחמתין שלש רגלים וכן אם יש סניפים אחרים טצרפין ובסש״ב חחת״ם (יו״ד םי׳ שצ״ט) ראם חמתין ב׳ רגלים וחאשח אשר רוצח לישא חיא אלטגח שאין לח טסום דירח ובדוטח. וכח״ג בחב בשו״ת אבגי צדס (אחע״ו םי׳ י׳׳ח) דאם אביו ואמו טצווים לו לישא אשח דיש כאן מצות כיבוד אב ואם וגס כבד עברו ב׳ רגלים או ר״ח ויו״ב

4) ע״ל סימן קמ״ד• סעיף ב׳. nv (5 סעיף כ׳ ולעיל 0ימן קמ״ד. סעי׳ י״ג.

ריג 1) סימן שצ״ב סעיף זר. 2) שס סעיף ב׳.

3) עיין דג׳׳מ ובס״ח םק״ז4

קצור שלחן ערוף דיג

ג מי שחכין צרכי חופתו, ומת אחד מן חקרובים של חחתן או של חכלח ואפילו אבי חחתן ואס חכלה, כזמן חזח שיכולים גם אחרים

לחכין צרכי נישואין, דוחין את הנשואין עד לאחר ימי חאכלד)6). ד ואפילו מתו לאחר שחעמידו את חחופח, אסור לו לבעול עד לאחר שכעח ימי חאבל, וכיון שעדיין לא בעל ואסור לו לבעול, אםורין לחתיחד כלי שומר, ולאחר שבעה ימי חאבל בועל בעילת מצוד. ונוחג

שבעד. ימי משתחל). ה אבל אם לאחר שבעל, מת קרובו של חחתן או של חכלח, כבר חלו עליחם ימי חמשתח וחמח לחם כמו רגל שאין אבלות נוחג בחם ה), ועוד קלים יותר שמותרין בגחוץ ותספורת, ואין אםורין אלא בדברים שבצינעא, ולאחד שבעח ימי משתח אז מתחילין שבעח ימי אבלות, וגם שלשים אינו מונח אלא מימי חאבלות ואילך (ואף על גב דרגל עולח למגין שלשים כדלקמן סימן רי־׳ט סעיף ז׳, שבעת ימי חמשתח אינן עולין

כיון שמותר בתספורת 8).

שעריפ מצויינימ כחלכח

ושמע״צ דכתב הטו״ז בשם האגודה (סי׳ שצ׳׳ג ס״ס ג׳) דגם הם בבלל רגלים מצרפין לזה.

ן לאחר ימי חאבל עי׳ בשו׳׳ת טוב טעם ת חנשואי ד) דוחין א ודעת (טה״נ ה׳׳ב סי׳ רט״ה) שהרעיש נגד הוראה שמובא בשו״ת טאיר נתיבים (סי׳ ע״ה) שהתיר לעשות נשואין לאהר שלשה יטים מחאבילות טפני שהבינו כבר כל צרכי הופה וכתב שם שהוראה בזו לא נשטע מעולם ואין אנו שוטעין לו בי הוא נגד כל גדולי הראשונים עיי״ש. אבל עי׳ בזכור לאברהם (אבל אות נ׳) שכתב שם להתיר בערב פסה לאהר הצות ביון דלא אפשר אה״כ טםני ההנ ויטי העוטר ודוקא לטי שלא סיים פו״ר עיי״ש וכן כתב בשו״ת גטע שורה (או״ה סי׳ ט״ט) להתיר בכה״נ בערב פםה דאבלות כבר פקע טיד לאהד הצות כמש״כ הרט״א (סי׳ שצ״ט) ואף שהש״ך שם הולק עליו אבל בא״ר קיים דברי הרט״א ואף שאין עושין גשואין

בערב יו״ט אולי בשעהד׳׳ח שרי והובאו בספר שלהן העזר (סי׳ י״א).ת נוהג בחם ולעגין הקריעה יש בזה ן אבלו ה) כמו רגל שאי פלוגתא דמהרי׳׳ל (הל׳ נשואין) כתב שלא לקרוע עד אהר ימי המשתה ויתחילו ימי האבלות אבל בשאילת יעב׳׳ץ (ה׳׳ב םי׳ קפ״ה) בתב דהייב לקרוע לפי שאיגו יו׳׳ט שלו מדאורייתא והאריך בזח בשדי חמד (אבלות אות רס׳׳ז) וחעלח שם כמחרי״ל שלא לקרוע ובמשטרת שלום (סי׳ ק׳ אות

ס׳׳ז) חעלח בחיעב׳׳״ו שצריך לקרוע עיי׳׳ש.

6) סימן שנדב ובאה״מ םק״ג, ושו״ת חווים 7) שם ומימן שס׳׳ג, וע״ל סימן קג״ז. סימ שמ״וו. 8) שם בסימן שמ״וג

י י שיב קציר שלחן מייד ד

ריד. מתי האבל יכול לצאת מביתו. ובו ג, סעיפים.

א כל שבעה אינו יוצא מביתו, אך אם מת לו מת או אפילו אצל אהר אלא שאין שם כדי מטה וקובריה, יוצא אפילו כיום הראשון, אם שלה המושל לקרוא לו, או שצייר ללכת לשאר דכר שצייר לו הרבה

בנון דבר האבד, מותר לו לצאת1) ויתן עפר במנעליו2). כ אפילו לבית הכנסת להתפלל אינו יוצא בתור שבעה רק בשבת׳ אר אם אי אפשר לו לאסוןז עשרה, ויהא מוכרה להתפלל ביהירות, ובשכונתו יש מנין, יכול לצאת ללכת להתפלל שם א), שלא

להתבטל מתפלה בצבור 3). ג אם האבל צייר לטול את בנו הולר לבית הכנסת אפילו תור שלשה יטים, ואם האבל הוא סנדק כ) או טוהל לא יצא תור שלשה, ולאהר שלשה יתפלל בביתו, זכשטביאין את התינוק לטול הולד לבית

הכנסת, ואם אין טוהל אהר ג) בעיר הולך אפילו ביום ראשון 4).

שעריה מצוייגיפ כהלכה א) ובשכונתו יש טנין יכול לצאת להתפלל שם ובמשמרת שלום (סי׳ י׳ אות ל״ז) חאריך לחוכיח דנם אם ביחכג״ס רחוק ממנו מותר לו לילך לחתפלל כיון שאין לו מנין בביתו אלא שחדבר משוט דאס יש לו ביחכנ״ס בשכונתו אין לו לילך לביחכנ״ס אחר חרחוס ביותר. וכן כשחולך לביחכנ״ס אין לו לחתפלל לפני חעמוד משום דחרבח דברים משמיטים בבית

האבל כמו ברכת בחנים ותחנון ועוד (אחרונים). ב) ואם האבל הוא םנדק ובחנחות יד שאול (סי׳ שצ״ג) כתב שאין לכבד חאבל לחיות סנדק אוי שמחפשין אחר חגון משום דחוי כמקטיר קמורח מ״מ אדרבח מח״ס אין לכבדו דנם אבל כחן לא הקטיר קסורת וגם לא מסמני מילתא וכ״כ בסטר אות שלום לחגח״ס בעל מנח״א (סי׳ רס״ח) שאין לכבדו דאסור לו ישיבת סטסל וחראשונים שחתירו אפשר שמגחניחם חיו כמו מגחנ סטרד שיושבין על חארץ וחסנדק ישב על כסא נמוך פחות

משלשח מטחים וגם אין חמגחג לכבד את האבל בסגדקאוח. ג) ואם אין טזהל אתר וכדין המוהל בך חדין בכחן אבל וצריך לטדות בכור ואם אין כחן אחר מותר לו לצאת (חגהות רע״א סי׳ שצ״ג).

ג ניזיף ג׳ ופית םק׳נ. ״ ריד 1) סימן מציג סעיף א׳, ב׳. 3) סימן «MV ( 4 2) טויז סימן mv2 סק״ז 4

קצור שלחן עמד רמו

רטו. שלא להתקשות על המת יותר מדאי ובו ג׳ סעיפים.

א אין מתקשין על חמת יותר מדאי שנאמר 1) אל תבכו למת ואל תנודו לו, ואמרו חכמינו זכרונם לברכח 2) וכי אפשר לומר כן, אלא אל תבכו למת יותר מדאי, ואל תנודו לו יותר מכשיעור, חא כיצד, שלשה ימים לבכיה שבעח לחספדא) ושלשים לניתוץ ותספורת (וכמבואר לעיל), מכאן ואילך אמר הקדוש ברוך הוא אי אתם רשאים לרהם עליו יותר ממני, ואמרו הכמינו זכרונם לברכה כל המתקשה על המת יותר מדאי על מת אהר הוא בוכה, כמה דברים אמורים בשאר תעם, אבל תלמיד הכם הכל לפי תכמתו, ומכל מקום אין בוכין עליו יותר משלשים יום, דלא עדיף ממשה רבינו עליו השלום דכתיב בו 3) ויבכו את משה

שלשים יום 4). כ אמרו רבותינו זכרונם לברכה 5) אהד מבני המשפהה שמת ידאנו כל המשפהה, משל למה הדבר דומה לכיפה של אבנים כיון שנזדעזע אהד מהם נזדעזעו כולם, כלומר שמדת הדין מתוהה כננדם עד שיתרפה מעט מעם, כי כל שבעה ההרב שלופה, ועד שלשים היא רופפת ואינה חוזרת לתערה עד שנים עשר הדש, לפיכך שלשה ימים הראשונה יראה האבל כאלו תרב מונתת לו בין כתפיו, משלשה ועד שבעה כאלו זקוף כננדו בקרן זוית, משבעה ועד שלשים כאלו עוברת לפניו בשוק, ואחר כך כל אותה השנה עדיין מדת הדין מתוהה כננד אותח משפחח, ואם נולד בן זכר באותח משפחה נתרפאה כל המשפהה,

שעריט מצוייניפ כהלכה

א) שבעח לחספד ועי׳ בפתחי תשובת (סי׳ שד׳׳ם) שנשא ונתן שם באס ת׳׳ח גדול חדור עוח שלא לחספידו אי טחוייבין לשמוע או ובשו״ת חשובח מאחבח (ח׳׳א סי׳ קע׳׳ד) בחב דבעח שגפטר חגאון בעל פגי יחושע חספידו הגאון בעל נודע ביחודח ואמר בשעת חחמפד ראוי שצוח שלא לחספידו אין ש ומעין לו למי שחוא רבן של ישראל ובחשובח מאחבח שם שקיל וטרי בזח וחעלח שאין לו חיתר ברור על זח ובשו״ח מגחת אלעזר (ח׳׳ב םי׳ ס״ג) כתב באם גדול חדור עוח שלא לחספידו אין לאסור רק אסירת חספד בפיו ברבים כגחוג אבל בכחיבח ולחדםיס בספר חחספד אין

לחוש ולוטר שנתשב כדיבור עיי׳׳ש.

4) וברים ל*י וו.ו סעי׳ זי, ב׳ ועיין כתובות ״ 5) סי׳ «

ק״ג:

רמו 1< ירמיה כ׳׳ג י׳. 2) מ״ק כ*ז:

3) זים.

שיד קצור שלחן ערוך רטז

ר בא לעולם שלום בא לעולם, וכל אהד מהחבורה שטת כ ודוקא זכר, ח מדת הדין מתוחה כגגד כל ההבורה וידאגו כולם 6).

ג כל שאינו מתאבל כמו שצוו הכמים הרי זה אכזר, אלא יעור משנתו, ויפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויהזור בתשובה אולי ינצל מחרבו של מלאך המות, חרי חוא אומר ל) חכתי אותם ולא חלו מכלל

שצריך להקיץ ולתור ולהזור בתשובה 8).

רטז. דין מקצת יום שביעי ומקצת יום שלשים ודין שנים עשר חודש. ובו ג׳ סעיפים.

א כיום השביעי לאחר שהלכו המנהמין מן האבל, מותר בכל הדברים שהיה אסור תוך שבעה דאמרינן מקצת היום ככולו א) 1) הוץ מתשמיש המטה 2) שאסור כל היום (אפילו בבית אפל) ובמדינות אלו שאין המנחמין רגילין לבא ביום השביעי צריך להמתין עד שעה שרגילין לבא בשאר הימים, דהיינו לאהר יציאה מבית הכנסת שרגילין לבא מנהמין, וכן אם הל יום שביעי בשבת אזי לאהר יציאה מבית

הכנסת שהרית מותר בתלמוד תורה 3). ב כיום שלשים אמרינן גם כן מקצת היום ככולו, וכיון שאז אין באין מנהמין, לכן תיכף כשהנץ ההמה בטלו ממגו גזירת שלשים 4).

שןןריפ מצויינימ בחלבה

ן מקצת היום ככולו ובדברים שאסורים רק ג׳ יסים נ א) דאמרי הראשונים אי אמרינן גם בחו מקצת חיום ככולו עי׳ בחידושי הגרע״א (יו״ד סי׳ ש״פ) דבזה לא אסרינן אלא כל היום בכלל האיסור ודבר זה הוא סחכסת ארם (קונמרם מצבת משה סי׳ די) ובעיקרי הד״ט (סי׳ ל׳׳ו אות נ׳׳ב) ובשדי חמד (אבלות אות ל״ח) חביאו מחרבח אחרונים דס׳׳ל דנם בזה אמרינן מקצת חיום ככולו ובן חעלח בשו״ת טוב טעם ודעת (מח׳׳ג ח״ב סי׳ רל׳׳מ) וכן כתב בערוך חשלחן (סי׳ שצ״ח סעי׳ א׳) וחראח מקום לחרמ״א (סי׳

שצ״ג) שכתב בפירוש ראמריגן מקצח יום ג׳ ככולו.

רטז 1) סימן שמיה סעיף א׳, 2) םו״ז או״זו סוף סי׳ תקנ״ד* ועיי פ״ת

סק״א ווזכ׳* 3) סימן ש2יה ופ״ת םק״ב.

J3V (4

6) שבת ק״ה: ותוס׳ מו׳״ק כיז: בשפ הירושלמי.

7) שס בסעיף ד, ה׳, ר וחכי* 8) ירמיד. וד גי.

9) שם סעיף ף ורפב״פ סייג הלי י״ב.

קצור שלחן ערוך ריז שטו

חל יום שלשים בשבת מותר לו לרחוץ בערב שבת בחמין לכבוד שבת ולובש בגדי שבת וחוזר למקומו בבית חכגםת, אבל אסור בגילוח

(דחמיר טפי 5). ג בשנים עשר חודש שעל אביו ואמו לא אמרינן מקצת חיום ככולו, ואדרכח גוחגין לחוסיך גם יום חיאחרצייט לגחוג בו כל דין שגים עשר חודש ואפילו חל בשבת, אך אם חיתח חשגח מעוברת גם כן אין נוחגין באבילות שלכבוד אביו ואמו כי אם שגים עשר חודש, ומאחר שכבר כלו חשגים עשר חודש קודם חיאחרצייט, אז ביום

חיאחרצייט איגו חוזר עוד לאבילות 6).

ריז דין מי שלא נהג אבלות. ובו ג׳ סעיפים.

א אבל שלא גחג אבילות תוך שבעח, בין בשוגג בין במזיד א) משלים אותו כל שלשים ב), חוץ מן הקריעח, שאם לא קרע בשעת חימום אינו קורע אלא בתוך שבעח דחשיב שעת חימום, ועל אביו ואמו

קורע לעולם!).

שעריפ נמויינים בחלכחד ובשו״ת תשורת ש״י (ח״ב םי׳ טי) י א) בין בשוגג בין במז נשאל בבעל טלחטה שקיבל ידיעה טטיתת הטת ולא קיבל רשות טהמסונת לעזוב את הנדוד ולהתאבל ואח״כ בתוך שלשים עזב לנטרי את הנדוד אם הייב להתאבל והעלה שם דזהו אונם ודוקא בשוגג משלים היטים הראשונים אבל לא באונס ועי׳ כשו״ת התם םוםר (יו״ד סי׳ שמ״ב) אי אונם שוה לשונג

או לא. ב) משלים אותו כל שלשים ומשמע דלאהר שלשים אינו משלים וכתב בשו״ת בית שלמה (או״ה סי׳ ק״ט אות ג׳) דזהו דוקא אם הלו עליו דיו שבעה ושלשים טיום הטיתה אבל כששטע שטועה קרובה בתוך שלשים והוא עבר ולא נהג אבלות עד לאהר שעברו השלשים טיום הטיתה אפ״ה כיון שהוא עוד בתוך שלשים טיום השמועה א״כ אלו השלשים כטו שלשים טיום טיחח וחייב לנהונ אבלות בתוך אותן השלשים וכ״כ בשדי חמד (אבלות אות ס״ג) בשם שו״ת זרע אמח (ח״ב םי׳ קנ״ח) ועי׳ במשמרת

שלום (אות ז׳ סי׳ ד׳).

5) סימן ת׳ סעיף ג׳ ופ׳׳ת סק״ו. ריז 1) סימן שציז סעיף %. »< סימן 7»״ה סעיף גי.

קצור שלחן מיוף דידו

ב קטן שמת לו מת אפילו חגדיל תוך שבעה, כיון שבשעת מיתח חיח פטור בטל טטנו כל דין אבלות, אך באבלות דשנים עשר

חודש על אביו ואמו שחוא משום כבודם יש לו לנהונ 2). ג הולד. שמת לו מת שהייב להתאבל עליו ונודע לו, אם חבריא תוך שבעד. נומר הימים הנשארים, וכן תוך שלשים נומר הימים הנשארים, אכל אינו צריך להשלים הימים שעברו כהליו משום דאז נהג נם כן מקצת אכילות ודמי לשבת העולה ואינו מפסיק, וכן היולדת נם כן אינה צריכה להשלים הימים שעברו עליה בלידתה רק נומרת

הימים הנשארים 3).

ריח. דין עדות לאבלות. ובו ב׳ סעיפים

א מתאבלין על פי אהד, ועד מפי עד, ובנכרי מםיה לפי תומו א) 1).

ב מי שקבל אנרת שמת קרובו ואינו מבואר בו אם הוא עדיין תוך שלשים או לאהד שלשים, אם הכותב אינו בעל תורה, מוקמינן להאדם בהזקת הי, ואמרינן שלא מת עד םמוך לכתיבת אנרת והייב להתאבל, אבל אם הכותב הוא בעל תורה אמרינן מםתמא הוא לאהד שלשים דאם איתא שהיה אפשר שיגיע האנרת לידו תוך שלשים לא היה כותב בםתם2), אך אם היה אביו או אמו כיון שהמנהג הוא

להודיע מיד 3) הייב להתאבל 4).

ריט. דין אבלות בשבת וביום טוב. ובו ט׳ סעיפים.

א שבת שבתוך השבעה נוהג בו דברים שבצינעא, דהיינו

שעריפ מצוייניפ פחלפח

א) ובנכרי מםיח לפי תומו וכן סתאבלין עפ״י ידיעת הטיליגראו* דערכאות לא מרעי נפשייחו ולא חיישינן לשונא (חאלוי לך שלמה סי׳ רצ״ה).

3) ע״ל פוף סימן דיו סעי׳ י״א כדי שיאמרו קדיש.

4) ברבי יוסף בשם שבות יעקב ח״א סימן צ״מ.

2) שם סעיף גי וווכ״זג 3) ה־ד החיי*

ריח 1) מימן שצ׳ז סעיף זו. 2) שם סעיף בי דלא כטו״ז.

* י קצור שלחן עייד י

שאםור בתשמיש המטה ורחיצה, אבל דברים שבפרהםיא אינו נוהג, ולכן קודם מזמור שיר ליום השבת א) נועל את המנעלים ויושב על כסא ומהליף את הבנד הקרוע ב), ותלמוד תורה הוי דבר שבצינעא, אבל להזור את הפרשה שנים מקרא ואהד תרנום מותר, דכיון שהייב אדם

להשלים פרשיותיו הוי ליה כקורא את שמע וכדומה מסדר היום 1). כ אם קראו את האבל לעלות לתורה צריך לעלות, כי אם היה נמנע הוי דבר שבפרהםיא ורבינו תם היו קורין אותו בכל שבת לשלישי, ואירע בו אבילות ולא קראו ההזן ועלה הוא מעצמו, ואמר כיון שהורנל לקרות שלישי בכל שבת, הרואה שאינו עולה היום ידע שהוא מהמת אבילות והוי פרהםיא. וכן אם הכהן הוא אבל ואין כהן אתר בבית הכנסת צריכין לקרותו, אבל יותר טוב שיצא מבית הכנםת קודם הוצאת הםפר תורה, וכן אם יש להאבל בן למול והטנהנ הוא שהוא מהויב לעלות לתורה יקראוהו, דאם לא יקראוהו הוי פרהםיא, ויותר מוב שלא יהא בבית הכנםת בשעת קריאת התורה 2) (אשה שהגיע זמנה ללכת לבית הכנסת בשבת שבימי אבלה עיין לעיל םימן רי״א

סעיןן י״א), נ הממונה מהקהל להיות קורא בתורה בבית הכנסת ואירע לו אבל, לא ילך בשבת שבתוך שבעה לכית הכנסת זאת, כי אס יהיה שם

יש להסתפק אם יקרא או לא ג) 3). ד שבת עולה לטנין שבעה ואפילו שמע שמועה קרובה ביום

שערים מצוייניפ כחלכח

א) קודם מזטור שיר ליום השבת וזח חיח לדידהו שהיו מקבלי! שבח מבעוד יום אבל לדידן שמקבלי! שבח לאחד חשקיעח א״כ משעת

חשקיעח ועוד מקודם קצת נועל חמגעלים. ב) ומהליף את הבגד הקרוע אבל בגדי שבת לא ילבוש כמש״כ לעיל (סי׳ די״א) ולדעת חנר״א שחבאתי לעיל (שם ס״ס ד׳) מחליף על בנדי שבת וכן נוחנין חצדיקים וחחסידיס מפני שחולכין בבגדים מיוחדים לשבת

בנדי משי ושמדיימל ואם לא־ ילבשו חוא אבלות בפדחיםא. נ) יש להסתפק אס יקרא או לא ואם אין בעל קורא אחר מותר לו לקרוא (עי׳ לעיל סי׳ ד״י אות ג׳) ועי׳ בכרכי יוסף (יו״ד סי׳ ת׳ אות וי) דמשמע שם דאם אין ביחכג״מ אחד מותר לו לבא לביחכג״ס זה וגם יקרא

בס״ת.

ריט 1) סי׳ ח׳ סעיף א׳, ועיין פית סקי* 2) שפ ופית םק״ד, יי.פן קנ״ד. סעיף ף. 3) הל׳ אבלות להראז־־פ זז-ל אות ט״ז. חדל י

שיח קצור שלחן מייד דיט

שבת שלא חתחיל עדיין כלל באבילות, עולח לו גס כן ובמוצאי שבת קורע 4).

ה חקובר את מתו או שמע שמועד. קרובח ברגל כין ביום טוב בין בחול חמועד לא חלד. עליו אבילות, עד לאחר חרגל, וחגי מילי בדברים של פרחסיא, אבל דברים שבציגעא גוחג גם ברגל, לא יחליףה הוי פרחסיא (ואף על גב דשאר אבל משנח בגדיו גם ברגל, בגדיו ח מכל מקום זה שלא התהיל עדיין אבלות אין לו לשגות ברגל) ומי שמגיה

תפילין בהול המועד, יגיה גם ביום הראשון שלאהר הקבורה!). ו לאהר הרגל מתהיל למגות שבעה ימי אבלות, ויום האהרון של יום טוב עולה לו למגין ומונה מאהריו ששה ימים, ואפילו יום שגי

של ראש השגה גם כן עולה לו לטגין6). ז אף על פי שאין אבלות ביום טוב והול הטועדד) ואפילו גורת שלשים אין בהם, ומותר לו ללבוש בגדים מגוהצים מכל מקום כיון דאסור בהם בגילוה מהמת המועד, לכן עולין למגין שלשים, ומוגה שלשים מיום הקבורה, ויום שמיגי עצרת אף על פי שהוא רגל בפגי עצמו, מכל מקום כיון שלא התהיל עדיין באבילות איגו טבטל, וגם

בטגין השלשים איגו גמגה רק ליום אהד 7). ח אבל התן שגשא אשד. קודם הרגל, ובא הרגל תוך שבעת יטי משתה ומת לו מת בתוך הרגל, אזי כל שבעת ימי משתה שלו איגן

עולין לו למגין שלשים 8). ט אף על פי שאין אבלות ברגל מתעסקין בו לגהטו (ואין בזה משום אבלות, כיון דהאבל לאו מידי קעביד) ולאהר הרגל כשיכלו שבעה מיום הקבורה, אף על פי שעדיין לא כלו שבעת ימי האבלות, מלאכתו געשית על ידי אהרים בבתיהם, ועבדיו עושין לו בציגעא בתוך ביתו,

שעריט מצויינים כהלכה

ד) שאין אבלות ביו״ט והוה״מ כתב באשל אברהם מבוטשוטש (סי׳ תסמ״ח)דאםור לאבא לפתוח חנותו בחוח״מ דאין בזה אבלות בפרהסיא במת שנסגר חנותו ויכול לחשאיל חנותו לאחר שימכור בחנותו ואחר

7) או׳׳ח שם ומג״א סק״א ויו״ד שצ״ס וש״ך סק׳׳ז, ועיין וזכ׳׳א שאוסר ללבוש בגדים מגוהצים ועיין מסגה׳׳ש.

8) סימן שצ״ס בסו׳׳ז סק״ב, וע״ל סוף סימן רי״ג.

4) שם וסי׳ ת״ב סעיף ז׳ 5) שם בסימן שצ־׳ט ואו׳׳ח סימן תקמ׳ח

סעיף אי, ד׳ ומג״א סק״ה. 6) סימן שצ״ס סעיף ב׳ וש״ו סק״ח

ואו״ח שמ.

קצור שלחן ערוף רכ שיט

ואין צריכין לנחטו אחר חרגל מנין חיטים שנחמוחו ברגל אבל מראין לו פנים 9).

—

רכ. דין שהרגלים מבטלין גזירת שבעה ושלשים. וכו י׳ סעיפים.

א חרנל מבטל נזירת שבעח וניירת שלשים. כיצד, חקובר את מתו קודם חרנל ונחג אבלות, כיון שבא הרנל מפסיק את חאבלות, ואפילו נקבר בערב יום טוב לעת ערב בענין שחל עליו אכילות, אפילו שחלץ טנעליו רק שעח טועטת קודם יום טוב, טפםיק את חאבלות ונחשב לו כאלו כבר נחנ אבילות כל שכעח, ויום טוב ראשון חוא יום שמיני וטשלים עד שלשים ואפילו אם חיח ערב יום טוב ביום שבת, ושמע שמועח קרובח סמוך לערב, אןז על פי שבשבת אין נוחנ אלא דברים שבצנעא, כיון שנחנ אפילו רק בזה נם כן חרנל מבטל את

חשבעח 1). ב שננ או חזיד ולא נחנ אבלות קודם חרנל, א1 שנקבר חמת סמוך לחשיכח ולא חיח יכול לנחונ אכילות אין חרנל מבטל ודינו כדין

קובר מתו ברנל2)., יש נ אם חל אחד מימי חאבלות חוץ מן חשביעי בערב חתל טתירין לכבס כסותו ולא ילבשנח עד חלילח, כיון דחרנל יבטל נזרת שבעה, וטוכ ליזהר מלככם עד לאהר הצות כדי שיהיה ניכר שטפני הרנל הוא טככם, ולרהוץ אסור עד הלילה, ויש טתירין לרהוץ אהר תפלת המנהה סמוך להשיבה, והיכא דנהוג נהונ, ובנילוה לכולי עלטא

אסור 3).

שערימ מצוייניט בהלכה

יו״ט וז׳ ימי האבלות ישלם לו בממון ובמשמרת שלום (אות ח׳ ס״ס ט״ו) העלה עפ״י הגהות מהרש׳׳ם (או״ה סי׳ חרצ״ו) שבחב דטותר להאבל לעמוד בתנוחו בפורים שלא יהיה אבלות בפרהסיא א״כ לפי דבריו ה״ה כאן

בהוה״מ.

9) שפ סעיף ב׳ ואו״ח סימן תקמ״וז תקמ׳׳וז סעיף ד. סעיף ר. 2) שם.

רב 1) סימן ש*״ס סעיף א׳ ואו׳ח סימן 3) שם סעיף הי.

קצור שלחן ערוף רפ

, כיון שנחג שבעח ד קבר את מתו שבעח ימים לפני חתלל מבטל נזירת שלשים, ואפילו חיח יום חשביעי בערב ת קודם חתל, ח יוט טוב, כיון דאמרינן מקצת חיום ככולו חדי לאחר יציאח מבית תכנסת נשלטו חשבעח ושאר חיוט חוא בתורת שלשיט, ובא חרנל וטפסיק, וטותר לכבס ולרחוץ ולנלח בערב חרנל סטוך לחשיכח, כיון שחוא עושח לכבוד חרגל, וחרנל טבטל נזירת שלשיט, ובערב פסחא) כיון דלאחר חצות שחוא זטן שחיטת חפסח נחשב קצת כטו יוט טוב, מותר ברחיצח תיקן לאחר חצות, ולנלח קודם חצות (כיון דלאחר

חצות אסור לאחר שינלח אותו 4). ה חל שביעי שלו בערב שבת, ויום חשבת יחיח ערב יום טוב,

מותר לכבס ולרחוץ ולנלח בערב שבת 5). ו אם לא נלח את עצטו בערב שבת או בערב יום טוב, אסור לו לנלח בחול חטועד כיון שחיח יכול לנלח טקודם, אבל טותר לו לנלח לאחר יוט טוב, ואם חל שביעי שלו בשבת שחוא ערב יום טוב כיון שטצד חאבלות חיח יכול לנלח, אלא שחשבת עכבו, אס כן חוי ליח

אנוס, וטותר לנלח את עצטו גט בחול חטועד6). ז חא דרנל טבטל נזירת שלשים, דוקא על שאר מתים, אבל על אביו ואטו שאסור לגלח עד שיגערו בו חכיריו, אין חרנל טבטל זאת 7). ח גחג שעח אחת (לאו דוקא שעח אלא אפילו פחות) לפגי פסח, אותח שעד. חשובה כטו שבעח, ושטוגח יטי פסח חדי לו חטשח עשר

שערים מצוייניס כחלכח

א) ובערב פסח משמע סבאן דדוסא אם כבר נהג שבעה הדין כך אבל אם ערב םסה תוך שבעה אי מותר לו לעמוד מאבלותו לאהר חצות לא נתבאר רין זה בש״ע אבל בחכמת ארם (כלל סס״ט סעי׳ ג׳) כתב דגם אס תל ע״פ תוך ז׳ נפסס ממנו דין שבעה לאהר הצות וסמך עצמו על מש׳׳כ הדר״מ (סי׳ שצ״ט ס״ס ד׳) בשם חתשב״ץ דאין אבלות גוהג לאחר חצות ובחגחות לחם הפנים מבעל חסש״ע חולס עליו עיי׳׳ש והעלה דאין לחסל בערכ פסח אלא כשנחנ שבעח אבל לא בתוך שבער! ובמשמרת שלום (אות ע׳ ס״ס כ׳) חעלח לחסל כדברי חחכמ״א. ובערב יום כפור שחוא תוך ז׳ כתב הרמ״א ומנ״א (או״ח סוס״י תר״ו) דמותר לו לטבול ולרחוץ שעח ושתים סודם חלילח ועי׳ לעיל (ח״ג סי׳ סל״א ס״ס ט׳) בענין ישיבה

על כסא וספסל בסעודת חמפססת.

6) שפ. 7) 09 סעיף ד.

4) 09 סעיף ר.XIV (5

קצור שליין עייר דכא שכא

יום ומשלים עוד חמשה עשר לטנין שלשים. נחג שעד• אחת לפני שבועות, אותח שעח חוא כמו שבעח, ויום חראשון של שבועות נחשב גם כן שבעח ימים (כיון שקרבנותיו יש לחם תשלומין כל שבעח) ויום שני של שבועות חוא לו יום חמשח עשר ומשלים אחר כך גס כן עוד המשה עשר יום. נהג שעה אהת לפני הנ הסוכות חרי שבעת, ושבעח ימי סוכות הרי ארבעה עשר יום, ושמיני עצרת נהשב נם כן לשבעה (שהוא רנל בפני עצמו, ויש לקרבנותיו תשלומין) הרי אהד ועשרים יום, ויום שמהת תורה יום שנים ועשרים ומשלים עוד שמונה ימים 8). ט ראש השנה ויום הכפורים נהשכים נם כן כרגלים לענין בימול שבעה ושלשים, גהג שעה אהת לפני ראש השנה ביטל ראש השנה גזירת שבעה, ויום הכפורים טבטל גזירת שלשים. גהג שעה אהת לפגי יום הכפורים ביטל יום הכפורים שבעה, והג הטובות טבטל שלשים 9). י א!6 על גב דרגל טבטל שבעה, טכל טקום טה שגוהגין להדליק גר בטקום שטת לכבוד הגשטה, ידליקו גס ביום טוב, וטכל טקום טוב

יותר להדליק בבית הכגסת10).

דכא. דין תענית יאהרצייט. ובו ח׳ סעיפים.

א טצוה להתעגות בכל שגה יום שטת בו אביו או אטו, כדי להתעורר לתשובה לפשפש בטעשיו באותו היום, ולהתהרט עליהם, ועל ידי זה יזכה את אביו ואטו שיתעלו בנן עדן, ולערב בתפלת המנחה אוטר עננו כטו בכל תענית יהיד, אם תתענה פעם אהת טםתטא היה דעתו להתענות כל יטיו, ואם כן הרי הוא עליו כטו נדר שהוא מן חתורח, וצריך לחתענות לעולם, וכשחוא חולה או שהוא בענין אהר שחוא צריך לאכול צריך חתרח, ואם פירש שאינו טקבל עליו בגדר

אינו צריך חתרח 1). נוחנין לחדליק נר יאחרצייט א) 2).

שערים מצוייניפ בחלכח

א) נוחנין לחדליק נר יארציימ ואט יש לו יארצייט על אביו ואמו ביום אהד מדליק שנים ועי׳ לעיל (ח׳׳ג סי׳ קל״א ס״ס י׳) סקורים לזה

p>0 ת״ג ואו־״וז p דכא 1) יו״ד ^ תקםיוו וחכ״זג

p נ׳׳ח סוף tn 1 p וע״ל סוף (2 ^

8) שם סעיף ד, ח׳, י״* 9) שס סעיף ר, טי, יי.

10) ימ״א בשס א״ר או״ח סימן קל״ב

שכב קצור שלחן ערוד רפא

ב מתענין לעולם ביום חמיתח ואפילו כשנח חראשונח, ואפילו מת בסוף חיום לאתר שהתפללו ערבית, אם עדיין חוא יום ג) נקבע זח חיום ליאחרצייט, אך אם חקכורח נמשכח מן חמיתח איזח ימים אזי

יתענח שנח חראשונח ביום חקבורח, ואחר כך תמיד כיום חמיתד.3). ג אם מת בשגח מעוברת באדר ראשון או באדר שני, אזי כשנח פשוטח מתענח כן באדר, ובשנח מעוברת מתענח בזח חאדר שמת, אם בראשון בראשון, ואם כשני בשני. מת כשנח פשומח, אזי כשנח מעוברת יתענח באדר ראשון, וגם באדר שני יאמר קדיש אך אל יםינ

גבול אחרים 4). ד חדש חשון לפעמים חוא מלא, דחיינו שיש לו שלשים יום, ואז ראש חודש כםלו שלאחריו חוא שגי ימים, יום ראשון דראש חדש חוא יום חשלשים של חשון ושייך לו, ויום שגי דראש חדש חוא יום חראשון של כסלו (וכן בכל ראש חדש שחוא שגי ימים, יום חראשון חוא יום חשלשים של חדש חעבר ושייך לו) ולפעמים חוא חסר, דחייגו שאין לו אלא כ״ט יום, וראש חדש כסלו שלאחריו איגו אלא יום אחד, וכן חדש כסלו לפעמים חוא מלא, וראש חדש טבת שלאחריו שגי ימים, ולפעמים חסר וראש חדש טבת שלאחריו חוא רק יום אחד, ומי שמת בראש חדש כסלו כשחיח רק יום אחד, אזי בשגח שיחיח ראש חדש כסלו שגי יטיס, יחזיק את היאהרצייט ביום שגי דראש חדש, שחוא יום ראשון של חדש כסלו, שגם חמיתח חיתח כיום ראשון בכסלו, ואמגם מי שמת ביום ראשון דראש חדש כסלו כשחיח ראש חדש שגי ימים, חגח בשגח שראש חדש כסלו איגו רק יום אחד, יש לחםתפק מתי יחזיק את חיאחרצייט אם כ״ט חשון כיון שמת בו סוף חשון, או כיון דבגדרים חולכין אחר לשון בגי אדם יחזיק את חיאחרצייט בראש חדש כסלו כמו שקורין אותו, ויש לגחוג כן, אם בשגח חראשוגח חבא ראש חדש כסלו חוא רק

שערים מצוייניפ פהלכח

ואם הוא ערב שבת ביהשמ״ש ושבה להדליק בחב המנ״א (סי׳ רס״א ס״ס וי) דמותר לומר לעכו״ם שידליק ועי׳ לעיל (ה״ב סי׳ צ״ה ס״ס ה׳) שהבאתי משו״ת כתב סופר (או״ח סי׳ ס״ה) רמותר להדליק נר יא״צ ביום מוב משום דכעת מספידים בו ואם לא ידליס יצמער ביום טוב ומוב להדליסו בביהכנ״ס, ב) אם עדיין יום הוא ועי׳ בדרכי היים ושלום (שמהות אות תתרס״ב) הביא משו״ת מנהת אלעזר (ה״ה סי׳ כ״ג כת״י) ראם מת בבין

סעיף א׳. 4) שם ומג״א סימן תקם׳יח םק״ב. 3) שיך סק׳׳י שם ועיי גם״ת סקיג.

קצור שלחן ערוך דכא שכג

יום אחד, יחזיק את חיאחרצייט כ״ט חשון, וכן לעולם כשיחיח חשון חםר, ומכל מקום אם למחרתו ביום ראש חדש אין שם אבלים, יש לו גם כן לומר קדיש ולחתפלל לפגי חתיבח, רק לא יסיג גבול אחרים, אבל אם גם בשנת חראשונח חבא ראש חדש כסלו חוא שגי ימים, ואם כן קובע את היאחרצייט לראש חדש כסלו, ויחזיקו כן לעולם, גם כשיהיה ראש חדש רק יום אחד יחזיקו אז בראש חדש וחוא חדין לראש חדש

טבת 5).

ה וכיון שראש חדש טבת חוא לפעטים רק יום אחד, דחייגו יום ששי דחגוכה, והוי יום ששי דחגוכה אחד בטבת, יום שביעי שגי בטבת, ויום שמיגי שלישי בטבת, ולפעמים שגי ימים דחייגו יום ששי ויום שביעי דחגוכח ואז חוי יום שביעי דחגוכח אחד בטבת, ויום שמיני שגי בטבת, לכן מי שיש לו יאחרצייט ביטים אלו לא יטעח לטגות ליטי

חגוכח, כי צריך לטגות ליטי חחודש6).

ו ביום שאין אומרים בו תחנון אין טתענין תעגית יאחרצייט, וכן ביום מילח, חאב וחםנדק וחמוחל אין מתענין, וכן בפדיון חבן חאב וחכחן אין מתעגיןל) וכן חחתן בשבעח ימי משתח אינו מתענח, אבל בסעודת םיום אסור לאכול ביום חיאחרצייט8). ובימים שאינו מתענח, על כל פנים יעסוק בתורח ובמצות ובשאר מעשים טובים לזכות נשמת

אביו ואמו.

ז בלילח אשר ביום חמחרת יחיח לו יאחרצייט, אין לו לאכול כסעודת חתונח שיש שם טזטוטי חתן וכלח ויש בח שמחח, אבל

בסעודת ברית מילח ופדיון חבן וסיום טםכת מותר 9)

שערים מצוייניפ כחלכח

השמשות יחזיק היא״צ ביום שלאחריו עיי״ש ואפשר דתמעם הוא דמוקמינן אותו בתזקת שהוא תי כל זמן שיוכל וכעין שכתב חחכמת אדם (כלל קע״א סעי׳ י״א) ועי׳ לעיל (ת״א סי׳ כ״ו ס״ק ת׳) במי שנסתפק לו על יום תיא״צ

אי ביום ד׳ או ביום ת׳ לתדש.

8) ש״ך שם. 9) יו״ד סימן שגיא סעיף ג׳ ובשע״ת שם

5) שם במג״א. 6) שם.

7) שם סעיף ס׳ ועיין סו״ו ושע״ת.

י שלחן ערוד דכא י * שכד ?

ח מי שאינו יודע יום מיתת אביו או אמו, יברור לו יום אחד בשנת ג) להתענות, אכל לא יםינ נבול אחרים בקדישים10).

בלע חמות לנצח ומחח ח׳ אלקים דמעח מעל כל פנים, ברוך חנותן ליעף כח, ועצמח ירבח לאין אונים.

שערימ מצוייגים בחלבה

ג) יברור לו יום אחד בשנח עי׳ לעיל (םי׳ ר״ו ם׳׳ק ב׳) בענין שינוי ומגיט בין אםריקח ליוראפ האיך יתנהג באבלות בענין שטועה קרובח ורחוקה ויש להםתפס נם לענין חיארצייט שבשעת זו שמח שם הית כבד לילח וחכא חיח יום אי יחזיק חיארצייט בב׳ לחדש לסי זמן שחיח שם או בא׳ לחדש לטי ומן דחכא וראיתי בכל בו חחדש בסופו שדן בזח וחעלה שיש לחתנהנ לטי מקום חאבלים במו לענין שמועח קרובח ורחוקח אבל לדעחי אינו כן דלם״ז אם יש לחםח בן שם יחזיק חיארצייס בב׳ לחדש ואחיו שבבא! יחזיק חיארצייט בא׳ לחדש ואם יפנשו זח עם זח אז יחזיק זה חבן חיארציימ ביום זח ואחיו ביום שלאחריו ויחיח חוכא ואמלולא ולא דמי לאבלות שבבר מצינו הילוק בזח לעניו מקום קרוב ומקום רהוק וכן לעניו שמועה קרובח ורחוקח ומצאתי כעין זח בשו׳׳ת כתב סוטר (יו׳׳ד מי׳ קפ׳׳ה) שכתב דאף לענין אבלות אם חתטלל בבר ערבית ועדיין יום חוא מוני! מיום שלאחריו מ׳׳מ לעני! חיארצייט אם אחד חתטלל ואחד לא חתטלל זח יחזיק חיאדצייט ביום זח וזח ביום אחר יחיח חוכא ואטלולא ולכן יחזיק

חיאדצייט לעולם ביום חטיתח עיי״ש, וח׳׳נ כן.

״׳;׳, •:ק והוכנס לאעטרנטw w w . h c b r e w b o o k s . 0 1 j

:י״יח«ם תשס״ב

10) או״זו 0ימן תקס׳׳וז במג״א סק״כ.