דבי חקזדאי קךע\קש

הועתק והוכנס לאינטרנטwww.hebrewbooks.org

ע״י חיים תשם״ח

אור

העזם

» • © • • • • a * ® • • • • ft ft + • » • ® • • • • • • ® * • «

בס״ד

ק ונעבד ע״י ר 0 ספר זה נ "יודאיקה אימג' אוצרות התורה בע״מ".

" שע״י חיים רוזנברג" 0 ק ו ניתנת רשות ל״היברא ב להכניסו לאתר ולהפיצו לצורך שימוש אישי בלבד.

וזאת למודעי אין רשות לאף אחד להדפיסו או להעתיקו

בכל אופן שהוא או בכל אמצעי שהוא בין בחינם בין בשכר בין ליחיד בין לרבים

ניתן להשיג עותק מספר זה ועוד ספרים

v המשולבת v וכן התוכנה

ב אוצר הפוסק1•) ו ל ש ב ) אצל:

בית ספריית מורגנשסרן

3 אשדוד 6 2 1 ת.ד. 0 רחוב רבא 4

0 8 - 8 6 6 - 5 0 5 0 פקס 9 8 - 8 6 6 - 0 8 2 טלפון 1

O T Z R O T H A T O R A H THE MORGENSTERN LIBRARY

14 R A V A H STREET P.O.B.3620 ASDOD, ISRAEL

Email- kidosheypolin@bezeqint.net

This sefer has been provided by Judaica Image OTZROT HATORAH for individual use only. All rights reserved by Judaica Image OTZROT HATORAH.

Permission is only granted to Hebrew Books Org. No Permission is granted (in any form to distribute these books)

to anyone else even if they don't sell them.

התודה והארכה

לאיש האשכולות כביר המעש

הרב דורון ויצטום שליט״א

i t ־&

״כתמר יפרח״ — אגודה למחקר תורני

על סיועם הנכבד בהוצאת הספר

ספר

אור השםת א מ

ת י ה ל א ה ה י פ ו ס ו ל פ ן ה ו א ג

ל י החסיד רבעו חסדאי קרשקש ד תלמידו של הרץ, וחברו של הריב״ש, ורבם של הנמוק״י ובעל

העקרים זכר כלם לברכה

הועתק והוכנס לאינטרנט הרב רבי חםדאי ז״ל גבר בשכלו על בל www.hebrewbooks.org הטלוסוכים אשר בזמנו... וגדול לאלהיו היה, ע״י חיים תשם״ח כי קרא אל ה׳ ויענהו במקהלות רבבות עמים רבים, ונתקדש השם על ידו. ורבים מגדולי

המלכות נתייהדו בלבם. (החסיד ר״י יעבץ ז״ל בס׳ אור החיים)

הספר הזה כידוע עלה כולו קמשונים ושבושי גרסאות למכביר, עד שהיה כספר החתום באלף עזקאין. ועתה בהוצאה זו נדפס. על פי נוסח מתוקן ומדויק מעשה ידי מרן רבי שלמה פישר בעל בית ישי שליט״א. מיוסד על ספרי הדפום וכתבי היד, וספרי המחברים האחרונים, ועל שקול והכרעת דעתו הרחבה. וכמעט שעשאו םלת

נקיה. ואף גם זאת, הוסיף בו ניקוד ופיסוק וחלוקת המאמרים בראוי, למען

ירוץ כל קורא בו.

ם תובב״א רושלי פעיה״ק י שנת ״טוב טעם ודעת למדני״(חש״ן)

הוצאת ״ספרי רמות״

מפתח

תובן הענינים pa 9 בא נב הקדמה א 3!רק כב נבp בג נג a הצעה ט pa כד נד

מאמר א יג pa בה נד בלל א טו pa בו נה

3רק א טו pa בז נה

p ב לב 3רק בח נז a p כט נז a ג לב p a pa ד לד פרק ל נט pa ה לה פרק לא נטp לב ס a ו לו pa pa ז לח כלל ב סאp ח מ pa א סא a

pa ט מא pa ב עו

p ג עי a י מא pa p ד עח a יא מב pa

p ה עט a 3דק יב מג

p יג מד pa ו פ a pa יד מו pa ז פאp ח פב a 3רק טו מז

3דק טז מח 3רק ט פג

3דק יז מט aרק י פד

3דק יח נ 3רק יא פד

3דק יט נא 3רק יב פו

pa כ נא pa יג פז

6 מפתח

p יד פז פרק ב קפא a

פרק טו פח בלל ד קפג

פרק טז צ פרק א קפג

פרק יז צא פרק ב קפו

פרק יח צב פרק ג קצה

פרק יט צב פרק ד דג

ה רה ל ל פרק ב צג כ

כלל ג צד פרק א רו

פרק א צד פרק ב דח

פרק ב צח פרק ג ריא

פרק ג צט פרק ד ריז

פרק ד קטו פרק ה ריט

פרק ה קטז פרק ו רבד

פרק ו קבא בללו דכה

מאמר ב קכג פרק א רכו כלל א קכג פרק ב רנא פרק א קבד פרק ג דסד פרק ב קכח פרק ד דסה פרק ג קלג פרק ה רסט

פרק ד קמא מאמר ג ח״א רעב

פרק ה קמט כלל א רעג

בלל ב קנ פרק א רעד

פרק א קנא פרק ב רפ

פרק ב. קנז פרק ג דפב

פרק ג קסב פרק ד רצז

פרק ד קסז פרק ה שט

p ה קעא כלל ב שיח a

פרק ו קעא פרק א שיח

כלל ג קעט פרק ב שיט

פרק א קעט כלל ג שכד

מפתח 7

כלל א שעב

פרק א שעב

פרק ב שעה

כלל ב שעז

פרק א שעז

פרק ב שעח

כלל ג שפב

מאמר ד שפג דרוש א שפד

דרוש ב שפח

דרוש ג , שעב

דרוש ד שצו

דרוש ה שעט

דרוש ו תב

דרוש ז תה

דרוש ח תה

דרוש ט תו

דרוש י תז

דרוש יא תי

דרוש יב תיא

דרוש יג תיג

באוד מלות זרות תטו

פרק א שכד פרק ב שבט

פרק ג של

בלל ד שלז

פרק א שלז

פרק ב שמב

פרק ג שמד

פרק ד שמה

כלל ה שנא

פרק א שנב

p ב שנד a

בללו שנו

פרק א שנז

פרק ב שנט

כלל ז שסב

פרק א שסב

פרק ב שסג

כלל ח שסה

פרק א שסה

פרק ב שסו

p ג שעא a

מאמר ג ח״ב שעב

9

תובן הענינים טבלה

(מתוך םפר עמודי המחשבה הישראלית ח״ג)

המאמר הראשון: ה׳שרשים׳(ג כללים) כלל א כלל ב כלל ג

(32 פרקים) (20 פרקים) (6 פרקים — שיטת ר״ח על אלוהים ותאריו)

: ביקורת תורת פרק א הגדרת מציאות אלוהים ו כ — פרקים א

אימותה

הגדרת אחדות ה׳ ותורת התארים

פרק ב:

פרק ג:

אריסטו־

הרמב״ם של

26

הפיסיקה והמתפיסיקוז

אריסטו והרמב״ם (עפ״י

ההקדמות ל״מורה״, חלק ב)

פרק ד: אימותה פרקים כז—לב:

פרק ה: הגדרת אי־גשמיות ה׳ ששת המופתים למציאות הי,

אחדותו ואי־גשמיותו (עפ״י מו״נ פרק ו: אימותה

ח״ב, פ״א)

המאמר השני: שש פינות התורה (ו כללים) כלל א כלל ב כלל ג

(5 פרקים) (6 פרקים) (2 פרקים) הידיעה האלוהית ההשגחה האלוהית היכולת האלוהית

פרק א: הגדרתה פרק א הגדרתה פרק א: הגדרתה

פרק ב: בירור ספקות פרק ב: בירור ספקות פרק ב: אימות הפנה

פרק ג: המשך הבירור פרק ג: המשך הבירור

פרק ד: התרת הספקות פרק ד: התרת הספקות

פרק ה: אימות הפנה פרק ה: אימות הפנה

פרק ו: נספחות לבעיית

ההשגחה

10 תוכן הענינים

כלל ד כללה כלל ו (4 פרקים) (6 פרקים) (5 פרקים)

הנבואה חרות הרצון היעוד האנושי

פרק א: הגדרתה פרק א השיטה האי־ פרק א: תכלית התורה

פרק ב: מימושה בדרכי התורה דטרמיניסטית

פרק ב: אופיה

פרק ג: זיהותה עם המציאות פרק ב הדטרמיניסטית

פרק ג: בירור ספקות

פרק ד: אימות הזיהוי פרק ג: עמדת התורה

פרק ד: הדרך להגיע לנבואה

פרק ה: חיוב מציאות תכלית פרק ד מקורות אחרים

היחס לצדק האלוהי לעולם

אסמכתות מקראיות־

תלמודיות

פרק ה

פרק ו:

המאמר השלישי: אמונות מחייבות, שאינן ׳פינות׳ (שני חלקים: ח כללים ו־ג כללים:

החלק הראשון

,כלל א כלל ב כלל ג כלל ד (5 פרקים) (2 פרקים) (3 פרקים) (4 פרקים)

קדמות העולם הישארות הנפש שכר ועונש תחיית המתים או חידושו

פרק א: נימוקי בעלי פרק א: הגדרת המושג פרק א: שכלון דרכי פרק א: הגדרת המושג

פרק ב: תכליתו הגמול

פרק ב: אימותו הקדמות

פרק ב: תשובת פרק ב: היעודים ותועלתו

פרק ג: העונש לכופר הרמב״ם הגשמיים

פרק ג: העונש לכופר הגשמיים

פרק ג: העונש לכופר בו פרק ג: שיטת הרלב״ג והרוחניים פרק ג: שיטת הרלב״ג והרוחניים

פרק ג: התרת ספקות פרק ד: התרת ספקות פרק ד: בירור הבעיה

פרק ה: קביעת דעה

סופית

תוכן הענינים 11

כללה כלל ו כלל ז כלל ח (2 פרקים) (2 פרקים) (2 פרקים) (3 פרקים)

נצחיות התורה נבואת משה אורים ותומים משיח

פרק א: הגדרת המושג פרק א: מבחינת פרק א: הגדרת המושג פרק א: הגדרת דיוקנו

פרק ב: זמן הופעתו

פרק ג: סיכום

המאמר

פרק ב: התרת ספקות האותות

והמופתים

פרק ב: מבחינת טיב

הנבואה

ואימותו

פרק ב: התרת ספקות

החלק השני(האמונות התלויות במצוות מיוחדות)

כלל א כלל ב כלל ג (2 פרקים) (2 פרקים) (פרק אחד)

תפילה וברכת כהנים תשובה ארבעת פרקי השנה

פרק א: תפילה פרק א הגדרת המושג ואימותו

פרק ב: ברכת כוהנים פרק ב: התרת ספקות

12 תוכן הענינים

המאמר הרביעי: בעיות תלויות ועומדות (13 סעיפים או דרושים)

דרוש ראשון: האם העולם יתקיים לנצחי

דרוש שני: עולם אחד או אין סוף של עולמות?

דרוש שלישי: האם הגלגלים יצורים חיים?

דרוש רביעי: האס הגלגלים משפיעים על הגורל האנושי?

דרוש חמישי: קמעות, מה ערכם?

דרוש שישי: שדים, האם ישנס?

דרוש שביעי: גלגול הנפשות מה.טיבו?

דרוש שמיני: הישארות הנפש של ילדים כיצד היא אפשרית?

דרוש תשיעי: גן עדן וגיהנום, איזהו מקומם?

דרוש עשירי: הזהים מעשה בראשית ומרכבה עם מדעי הפיסיקה והמתפיסיקה?

דרוש אחד־עשר: זיהות השכל, המושכל והמשכיל כיצד?

דרוש שנים־עשר: המניע הראשון מהו?

דרוש שלושה־עשר: האם אפשר להשיג את אלוהים?

אור העזם• • IB

הקדמהT T l : —

נר לרגלי ךבךף ואויר לנוגיבתי.

האירה פניף על עבךף הועזיעני בדוקזךף.

כי נר מעוה ותודה אור וךךך חיים תוכחות מו^ר.

היירני ה׳ דךבף אהלן באמתף יחד לבבי ליראה את שפוף.

תודיעני ארח חיים שבע שמחות את פניף נעימ1ת בימינף נעח.

יהי שם ה׳ מברן ומרומם על כל בךכה ותהלה, אשר הפליא

חסדו עם בריוהיו להמציאם ולחךשם אחר ה;^?ם המחלט,

באפן מהחכמה אשר ילאו הלבבות מהבין אחד מני אלף אלפי

אלפים בסודו, ועצם גךלתו וגבורותיו ונוךאותיו, אשר לא

תבילם לשון מדברת גדולות ונפלאות. בעשוח ה׳ אלהים ארץ

ושמים, ושמי השמים ובל צבאם, וגבוהים עליהם, 1$ךאלים

וחשמלים, שרפים וקדושים, אלף אלפין ןךבוא רבואן. והוא

מרומים ישכן, מגביהי לשכת על כסא רם ונשא. רעש להם

חותם תכנית, וליצר ה׳ אלהים את האדם בצלם ודמות כל

בריותיו, וה׳ בראשם. כאמרו יתברך (בראשית א, בו): ״נעשה

אדם בצלמנו כךמותנו״. נשתתף עם כלל הנמצאות בזה, להיות

, הקדמה ב אור ה

האדם מחקה מכל חלקי המציאות, והיותן תחת ממשלת שכלו,

כאשר כל חלקי המציאות תחת נלמשלת הש״י. ולזה, מה

יקראוהו קךמונינו ע?ה ״עולם קטן׳/ כי שמהו דפוס וחותם,

מחקים בו בל יצירותיו בלם. והוא בגךל חסדו ורב טובו ממכון

שבחו השגיח ויבחר בבית יעקב, לשכן כבוד בתוכם, לאהבה

וליראה אותו, לעבדו ולדבקה בו, אשר הוא תכלית ההצלחה

האנושית, אשר נבוכו בה רבים ובחשכה יחהלבו, מהחכמים

בעיניהם ונגד פניהם נבונים.

ולאר לנו במאור תורתו את שני המאורות הגדולים, נר

/ שהם האמונות והמצוות, להכין לנו את אלהיט, ואור ה

הדרך, ךךך החלים; אשר בלעדיהם רחוק רחוק מי ימצאנו, אם

לא אשר זרח על פניו האור האמתי א#ר יכנה בזיו העזבינה,

בצור אשר ממנו חצבנו, ;אבן בחן, אבן השתלה, אשר מ3ונה

השתת העולם, אחד הלה אבךהם אבינו ע״ה, אשר בזולת תורה

ת בוראו, קךמתו, בן שליש שנים מיום שעמד על דעתו, הכיר ^

וקרב רבים לעבודתו. ברכות והודאות לשמו הגדול על בל אשר

גמלנו, ורב טוב לבית ישראל. והנה להפלגת חשיבותו נכרת

עמו ברית במצוה אחה, והיא המילה, והלה די בה לגדל מעלתו.

להיות החשוב לפי חשיבותו יהלה בו די לפעלות מעטות, לא

יצטרך לפעלות רבוה. כמו הענלן בגלגל היומי עם לתר הגלגלים,

כי הוא יהלה די בו בתנועה אחה להשיג שלמותו, שהיא

השפעת טובו; ולתר הגלגלים להיותם למטה ממנו בחשיבות,

יצטרכו לתנועות רבות. ולזה הלה מן הדזברח, באשר גזר חסדו

יתברך ויתעלה לשומנו אנחנו קהל עדת ישראל שלמים,

להרבוח לנו הפעלות. במאמר רבי ךועלה בן עקשלא (מכות ג,

טז): ״רצה הקב״ה לזכות את ישראל, לפיכך הךבה לדזם תורה

ומצוות״.

הקדמה אור ה׳ ג

ולהיות המעשה במצוות מביא השלמות הזה, והמעשה

בהם נמנע מזולח הידיעה בהם, היה דבר המשנה בפשוטו,

אמרו(פאה א, א): ״ותלמוד תורה בנגד בלם״. ולזה מה עזנמנו

וגמרו, עזהתלמוד עקר, שמביא לידי מעשה.

ולהיות הידיעה במצוות התורה היא הךךף הלשר המביא

1$ל השלמוה הזה, והלה ראוי אם כן, שתהלה התורה בעמן

שתשג הידיעה בה באפן היותר שלם שאפשר; והלהה שלמות

הידיעה בדברים, וההקפה בהם, בשלישה ענלנים: אם הדקדוק

בהם, ואם השגהם על נקלה, ואם השמירה והזכירה בהם ־, גזרה

החכמה האלהית, שתהלה באפן עזהשלימו בו העזלישה ענלנים

ביותר שלם שבפנים. וזה, בשכבר הניחה כל המצוות והאמונות

בבהב ועל $ה, כמו שבאה בזה הקבלה האמתית, עם כללים -

וסימנים, והם השליש עשרה מדות שהתורה נדרשה בהן. והנה

להיות יסוד המצווה בכלל בבחב, ולא נמסרו על 9ה, הנה

הדקדוק בהם מחלב. ולזה מה עזהקפיךה התורה, לפי מה שבאה

בו הקבלה האמתית (גיטין ס, ב): ״דברים שבכתב אינף רשאי

לאמךם על 5ה״. כונה ממנה, עזליא ימסרו אל הלבבוח לבד,

לבלתי יפל בהם מחליקה, לסבה השכחה המצולה. וכל שכן, עם

מה שהקפידה בתאר בתיבהה ואותיותיה בחסרות ויתרות, שכל

זה מה שןךחיק מאד נפילת הטעות והמחליקה בה. ואולם להיוה

בלל המצווה, וענפיהם, וענפי ענפיהם, עם הפלגה רבולם —

באשר הביא ל!ה הברח שומנו שלמים, במו שקדם — נכלל

בקצור נפלא, והוא התורה שבכתב עם הסימנים והמדוה

שנמסרו על פה, הלה מחלב מזה שני ענלנים: האחד, השגהם

בתכלית הקלות, להפלגת הקצור; והשני, הזכירה והשמירה

בהם, וזה, אם לקצוךם, ואם למדות שהנחו בדמות סימנין, שהם

לסודות ופנות לתושבע״פ. עזזה אחד מאפני הזכירה התחבולייה,

ד אור ה׳ הקדמה

לעשות םימנין לענעים, בדי שלא תפל בהם השכחה. וכל שכן

עם מה שצותה התורה בהגלה בה תמיד, שכל זה שךעז ויסוד

גדול לשמירה ולזכירה בהם. וכבר הקפידה התורה הרבה, לפי

מה שבאה הקבלה האמתית, אמךם (שם): ״ךברים #בע״פ אי

אפשר לאמךם בכתב״. ואמנם זה מדאגה מדבר, פן ?סורו מלבבו

ויסמוך על הכתב, רביא זה אל השבחה, לרבוי הענעים. במו

שהקפידה בדברים שבכתב שאי אתה רשאי לאמךם על פה, כי

חששה שאם יתיר עצמו לזה, שיהלה זה סבה לסמך במה שנזכר

ממנה על פה, הביא זה אל מעוט הדקדוק• והנה הפליגה עוד

התורה, לסדר בלל המצוות, ולזרע בתוכם זךע אמת, מה שבא

מספורי האבות ומתכלית השגחתו בהם, ורב חסךיו ונפלאותיו.

לחדש אהבה וחשק נמרץ לשקד על דלהוהיה תמיד, אעזר

לסבת העזקיךה והחשק, ישגו שלישה הענעים לדוד: אם השגחם

על נקלה, ואם הדקדוק בהם, ואם הזביךה והשמירה בהם.

וכבלעט שהךךף הזו ךךבו בה חכמי האמוח, לפי מה שנמצא

בקבוציהם. אמר אחד, מגנה מי עזבותב דבריהם: ״אתה חושד

רעיוניף הזבים, ובוסח על עורוה הבהמוה המתוה!״ ובזה

החזיקו אבותינו מימוה משה רבנו עד אנשי כנסה הגדולה, ןליא

נפל ביניהם עד העת ההיא מחליקה וטעוה בדבר מהתורה.

וכאשר גברה יד היונים, והכפו הצרות על ישראל, אחרי

אנשי כנסת הגדולה, ורבו התלמידים שלא שמשו בל צךכן, רבו

המחלוקות, והיו קצתם מתירין לעצמן לכתב בספר ממה שהיו

מקבלים, וקורץ להם ׳מגלת סתרים׳. עד סוף דורות התנאים,

שקם רבנו הלןדויש ע״ה, וראה שהלבבות מתמעטים. ומלךאהו

פן תשכח התוךה מישראל, כתב ששה סךרי משנה, הכוללים

בקצר גדול תורה #בע״פ. ואחריו רבי היא ורבי אושעיא,

שהוסיפו עליהם החיצונה באותם סדרים עצמם. אמרו: ״עת

הקדמה אור ה׳ ה

לעשות לה׳ הפרו תורתך״. ואחריהם חבר עוד ספרא וספלי.

והיו לומךין בהם בל דורות האמוראים, עם התלמוד הירושלמי

שחבר רבי יוחנן אחר כך. עד סוף ההוראה, שקמו ךבינא ורב

אשי וחברו התלמוד הבבלי בהסכמת חכמי הדור. והיו עסוקין

בהן בימי רבנן סבוראי על פי הקבלה. ובלם נמשכו בזה אחר

בונה התורה לחה מקום לקבלה בצד — מה.

אחרי כן התירו הגאונים לעצמם לחבר חבורים. בגון רב

שמעון לןיךא, ומר רב יהוךאי, ורב סעדיא הפיתומי, ורב

שמואל בן הפני, ורב האי, ומהם שחברו פרושים בתלמוד, בגון

רבנו חננאל, ורבנו נסים, עד אחרון המפרשים בזמן, רבנו

שלימה הצרפתי. ואחריו, רבנו שמשון, תלמידו של רבי יצחק

הלדוע בעל התוםפוח, חבר ספרים, וחדש הויוח ופלפולים בכל.

התלמוד. וגם הרב הגדול רבי אבךהם בר דוד חבר פרושים בכל

התלמוד. וקצתם חברו חבורים בחלקים לרועים מהתלמוד. ולא

הלה מהם חבורים כוללים, כי אם חבור ההלכות של רבנו לצחק

אלפאסי, שהוא כולל שלישה סךרים, והחבור הגדול שעשה

אדוננו הר״ר יהודה הנשיא אלבךגלוני באריכות גדול,

ובמחליוקות הגאונים ותשובותם. והחבור הבולל של הרב רבנו

משה בר מימון קךאו משנה תורה, בלא מחליוקוה — כי אם

במקומות מעסים — ובלא זכר תנא ואמוךא ורב וגאון. ובלל בו

מה שנמצא בתלמוד והתוספתא ספרא וספרי בענלן המצוות.

ולהורות אח בני ישראל שרשי האמונות ,והדעות, ולהאיר

מחשכי הספקות, חבר ספר קראו ׳מורה הנבוכים׳. ועם היות

הרב המחבר הזה הפליא לעשוה בספריו המבארים, הנה בחבור

המצוות, למה עזהשמיט מחלוקות הגאונים ושמותיהן, גם בן

לא העיר על מקומות שךשי הענלנים, הנה לא נמלטנו

מהמבוכה והספק, כשנמצא בספרי זולתו מהמחברים הגדולים

ו א1ר ה׳ הקדמה

הפך הסכמתו ודעותיו. ומלבד זה, לא העיר על סבות הדברים

וכלליהם בשלמות, כי אם בץכרון הפרטים עזבאו בדברי

קדמונינו. ולהיוה החלק הגדול הזה מהמצוות מחימר האפשר,

והוא ךחב מני ים, והפרטים לא תקיף בהם ידיעה להיוהם

בלתי־בעלי־תכלית, הנה כשישתנה פרט מהפרטים שהזברו

שם, לא נשיג המשפט בו על השלמות. ובי אין יחם בין המספר

הבעל־תכלית והבלתי־בעל־תבלית, הנה יתדויב שאין יחס בין

מה עזישג בפרטים שהזכרו שם הבעלי־תכלית, ובין מה שלא

ישג מהפרטים בלתי־בעלי־תכלית שלא הזברו עזם• ולזה הוא

מבאר, שלא תשלם בו הידיעה בשום אחד מהשלשה ענעים

ההכרחיים אשר קדם זכרם: אם הדקדוק בענעים, והשגתם על

נקלה, והעזמיךה מהטעות בהם — לשתי סבות: אם למה

שהשמיט ץברון המחלוקות ועקרי המקומות אשר בדום יהבךרו

ויתלבנו הדברים־, ואם למה שלא זכר הסבות וכללי הענעים.

והנה מבאר, ^הידיעה השלמה בדברים, בשנךעם בסבותיהם

לפי חימר נושאם. וכשהידיעה אשר לנו בדברים בלתי שלמה,

לא נהלה בטוחים מהשגיאה והטעות. עם ^זיהלה סבה עזליא

נחקה אותם בציורנו, ולא נשמר אותם, והוא הענלן השלישי.

וכל שכן, שלא נשיגם על נקלה, ןהוא הענלן השני, בי לא נשיג

אלא החלק המעטי, במו שקדם, ובחלק ההוא השגה חסרה

מאד.

והתמה הגדולה והפליאה העצומה, אין עלה על רוחו ואיך

דמה, עזינחו כל ספרי זולתו מהקודמים, ותהא כלל התושבע״פ

מסוךה לחבות, עד עזקךאו משנה תורה.

ואולם בדורות הללו, אשר תכפו הצתת משנות העצומות,

הנה מה טוב להבין הדךף, שישג בנקלה שלמות הידיעה

במצוות התוךה ובתלמוד, בדקדוק גדול ובאמירה רבה. ןזה

הקדמה אור ה׳ ז

אמנם כשידובר חבור כולל מצוות התורה בסבוהיהן, לפי חימר

נושאן, ובציור גךריהן ובלליהן. ואחר בן לבאר אותם באור

מךקךק, ולהעיר אל המקומות אשר באו שם מהתלמוד, עם

ץכרון מחלוקוה הגאונים והרבנים, והסכמה האחרונים. ןןה

בקצור נפלא.

ולבן שמתי פני, אני חםדאי ב״ר אברהם ב״ר יהודה ב״ר

חסדאי ב״ר יהודה (עמשא״י) נעמשץ (=על משכבם שלום

ינוחו)] בהסכמה החברים ובעזךהם, אם עזר ה׳ בחיים, לךרף

הךךף הזה, אלא במקומוה שאחדש דבר ממה שלא קדמוני בו,

שאמריך קצת. בונה ממני, שמה #יפל בו המחלקת, שיקל על

המעין למצא שךשי הדברים במקומותם. וזה, שהמעין בספר

הן־ה ראוי עזיקדם לו לדיעת התלמוד והעיון בתלמוד, ואז יעמיד

על נקלה בעניני המצווה ובלליהן וסבותיהן בדקדוק, עד־

שבזכירה הגךרים והכללים לבד, בשיעמיד עליהם, !קיף על כלל

מצווה התורה, שידזלה זה סבה מבארת לזכירה ולשמירה, אעזר

לשלשת הדברים האלה הןתה הבונה כלה. ולפי שבספר הזה

יתבךרו ויתלבנו ויצךפו הדברים, ויאורו מחשבי הספקות אשר

בחלק ה!ה מהמצוות, ראוי לקרותו ״נר מעוה״.

ועוד אחךת כי רבה היא, אשר בפנות האמונה ויסודות

התורה ועקרי שךשיה, עד חתימה התלמוד לא נפל בהם

מחליקה, אבל היו ידועים ומסכמים מחכמי אמתנו. מלבד סתרי

התורה, א^זר מכללם מעשה בראשית ומעשיה מרכבה, שהיו

בנד יחידי סגלה הצנועים, והצנועים מוסרים אותם לתלמידיהם

בעתים ותנאים ידועים. ובשןחלשו הדורוה, ורפו לדי המחזיקים

בתושבע״פ המקבלת, ובמצפוני סהךיה וסודותיה, אבדה חכמת

חכמינו, ובינת נבונינו נסתתרה. ורבים מבני עמנו התנשאו

להעמיד חזון, ודברי נבואות סתומים וחתומים, בחלומות

ח אור ה׳ הקדמה

!הבלים תלדי נכרים. עד שמגדולי חכמינו נמשכו לדבריהם,

ונהנפו במאמריהם, ונהקשטו בךאיותיהם. ובראשם הרב הגדול

רבנו משה בר מימון, אשר עם גדל שבלו והפלגה הקפתו

בתלמוד ורחב לבבו, הבין בספרי הפילוסופים ובמאמריהם,

פתוהו ויפת, ומהקךמותיהם החלושות עשה עמודים ויסודות

לסודות התורה בספר אשר קראו ״מורה הנבוכים״. ועם היוה

כונה הרב בזה רצויה, קמו היום עבדים המתפךצים, והפכו

למינות דברי אלהים חיים, מטילים מום בקדשים, ובדברי הרב

יתנו דפי, כי החת יפי. ואם השבע השביע שלא לגלות מצפוניו

ומסתורי רעיוניו, הנה לא שמו לאל מלתו, ולא עברו על

שבועתו, אבל הטו דבריו למינות הפך בונתו. והשרידים, אל

דבריהם, בךאוהם מטךירין השךץ מן התורה ומךאים פנים, לא

נצולו מהמבוכה, ובבר דפקהם הבהלה. ושרש דבר, בי לא

נמצא עד עתה חולק במופתי היוני, אשר החשיך עיני ישראל,

בזמננו !ה.

על בן ראיתי אני, אעזר נפקחו עיני מעט במלאכה ההיא,

להעלוה על ספר השךשים והפנוה אשר עליהן תשען התורה

בכללה, והקטבים אשר עליהם תסב, מבלתי נשא פנים רק

לאמה. וזה אמנם בעיון גדול, ושקידה רבה עם חשובי החברים.

!אבאר עם זה, #בעקרי הדעות ההם לא נחלק הרב חלילה. ואם

האמת שבאו בספרו דברים מתמיהין, אי <1פשר מבלתי #נעיר

עלידזם. כי הוא, אם היו דברי הרב רבנו ושיחה חלין חביבין

עלינו!אהובים אצלנו, הנה האמה אהוב יותר. וכל שכן, אם

אפשר להמשך מהמקומוה ההם חלול השם, שהעזךש אצלנו

ש חלול השם אין חולקין כבוד לרב״. נ (ברכות יט, ב): ״במקום ^ ולהיות לסוד הטעות והפןבוכה ההשען בדברי היוני ובמופתים

עזחשב, ראיתי להעיר על שקרות מופתיו תיוף טענותיו, גם במה

הצעה אור ה׳ ט

עזנעזר מנןנו הרב. למען עשה כיום הזה, להךאות לעיני העמים,

בי המסיר המבוכה בענעי האמונה, והמאירה כל המחשבים,

היא התורה לבד, באמרו: (משלי ו, בג) ״בי נר מצוה והורה אור:,

והפליג בזה ביחס התורה, עזהיא החכמה בשךשיה ובבנותיה,

והוא החלק הזה, אל המצוה, שהוא בלל המ־צוח, אשר העירונו

בחלק האחר, בלחס האור אל הנר. ולזה קראנו שם החלק הזה

״אור ה׳״. ולהיות החלק הזה יסוד ועמוד לחלק האחר, ראוי

שיקדם לו בסךר. ואמנם שם הספר הןה הכולל שני אלו

החלקים אם יךצה ה׳ בהשלמתו ״נר אליהים״, כי מאה ה׳ הןתה

זאה להאיר נתיב בתורתו ובמצוותיו. ומאתו אשאל העזר

וההישךה, בי אין עוזר בלתו, ואין סומך זולהו. והנני מהחיל

בשם ה׳ אלהי ישראל, אמן.

הצינה בית יעקב לבו ונלכה באור ה׳

יסוד האמונות ןשךש ההתחלות, אשר ?ישית אל ידיעת

האמת בפנות התורה האלהיה, הוא האמונה במציאוה האל

יהברף• ולהיוה הבונה בחלק הזה אמות פנות ודעות תורה האל

יתברך, ראוי שנחקר בשךש הזה, ואפן עמידתנו עליו.

ואולם היות עזךש ההחלות התורה האלהית היא האמונה

במציאוה האל יחבךך, הוא מבאר בעצמו; להיות התורה

מסדרה ומצוה ממסדר ומצוה, ואין עמן להיוהה אלהית זולה

היות המסדר והמצוה האל יתברך. ןלזה טעה טעות מפרסם מי

שמנה במצוות עשה להאמין מציאות האל יתברך. וזה, כי

המצוה מן המעטרףו:, ולא ןצלר מצוה בזולה מצוה לרוע. ולזה,

באשר נניח אמונת מציאות האל יתברך מצוה, כבר נניח אמונת

י אור ה׳ הצעה

מציאות האל יתברף קוךמח בידיעה לאמונה מציאות האל.

ואם נניח ג״ב אמונה מציאות האל הקוךמת מצוה, יהחיב גם כן

אמונה מציאות האל קוךמת. וכן לבלתי תכליח. ויתחיב

שתהןה אמונת מציאות האל מצוה בלתי בעלת תכלית, וכל זה

בחבליה הבטול. ולזה הוא מבאר, שאין ראוי למנות אמונה

מציאוה האל במצוות עשה.

וכבר יראה מפנים. הה, שכבר יראה מהוראה שם המצוה

וגח־ה, שלא תפל אלא בדברים שיש לרצון ובחירה מבוא בהם.

אמנם אם האמונה במציאות האל היא מהדברים שאין לבחירה

ורצון מבוא בהם, יתחיב שלא תפיל הוראת שם המצוה בה. וזה

ממה #נחק'ר בו במה #לבא בגזרת הצור.

ואיך שידזלה, למה עזהוא מבאר היוח האמונה הזאת שדש

והתחלה לכל המצוות, אם נמנה אוחה במצוה, יתחיב עזתהלה

התחלה לעצמה, הה בתכליה הבטול.

אמנם הביאו אל זה, ך״ל למנוה העזךש הזה מצוה, המאמר

שבסוף גמרא מכות(כג, ב) אכןךם: ״תרי״ג מצווה נאמרו למשה

בסיני. מאי קראה, תורה צוה לנו משה:. והקשו, ״תורה

בגימטתא שיח מאה וחד ם.רי הרי״• והשיבו: ״אנכי ולא יהלה לף

מפי הגבורה שמענום״. וחשבו מפני ןה, ש״אנכי״ ו״ליא יהלה לף״

שתי מצוות, ולזה מנו אמונה מציאוח האל במצוה. והוא מבאר

עזליא יהחיב זה. לפי שהמכון שם, שהשם הנקרא כן הוא

האלוה והמנהיג אשר הוציאנו מארץ מצרים. ולזה הטיב הרב

רבנו משה ז״ל לפי ךךף זה בספר המצווה שלו, עזמנה המצוה

הראשונה בהאמנח האלוהוה, והוא שנאמין שיש שם עלה

וסבה הוא הפועל לבל הנמצאים, והוא אמרו (שמות כ, ב):

״אנכי ה׳ אלהיף״• הנה פרש שם האליהות היותו פועל לכל

הנמצאות, ויהלה לפי זה אמרו ״אשר הוצאחיף מארץ מצרים״

העעה אור ה׳

כךמוה ראלה על זאח האמונה, וזה, שמשם נעמיד על יכלת

השם, וכי הנמצאות כלם בעךכו כחמר ביד היוצר. ולזה, כבר

תפיל זאת המצוה על האמונה שהוא אשר הוציאנו מארץ

מצרים. אלא שהךךף הזה מבאר הנפילה בעצמו. הה, שאמרם

״אנכי ולא יהלה לף״. בבר יראה שהוא כולל בל הדבור הנמשף,

לאהבי ולעזכירי מצותי״, לפי עזבבר ישתתפו אלו השני דבורים

בדקדוק לשון מדבר בעדו, כאמרו: ״אנכי ה׳״, ״אשר הוצאתיף״,

״על פני״, ״כי אנכי ה׳ אליהיף״, ״לאהבי ולשמרי מצוהי״. ולפי

ששאר הדברות נמשכות בדקדוק לשון מדבר בנסתר, כאמרו:

״בי לא ינקה ה׳״, ״בי שעזת למים עשה ה׳״, ״שבת וינפש״,

הסכימו ש״אנבי״ ו״ליא יהלה לף״ מפי הגבורה. ולפי שכל

המחברים מוני האזהרות ראו למנות ״לא העשה לף פסל״ ו״ליא

תשתחוה להם״ בשתי אזהרוח, והוא האמה בעצמי, הנה, אם

הלה שנמנה ״אנכי״ במצוה, יהיו שליש ^זשמענו מפי הגבורה,

ויהיו הרי״ד. ואם נדועזב ״לא יהלה לף אלהים״ באזהרה שלא

להאמין האליהות לזולתו, כמו עזבתב הרב, לעלו להרס״ו. ולזה

ראוי שנאמר שלא הלתה הבונה באמךם ״אנכי ולא ידזלה לף

מפי הגבורה שמענום״ שיהלה כל אחד מצוה. אבל, למה

ששניהם נשתתפו בלשון מדבר בעדו, כמו שקדם, הוא עזבארו

שמפי הגבורה שמענום. ויהחלב ששתי האזהרות שבדבור ״לא

יהלה לף״, שהם ״לא תעשה לף פסל ובל תמונה״, ו״ליא

תשתחוה להם״, אשר שמענום מפי הגבורה, לשלימו להרי״ג עם

התרי״א אשר שמענום מפי משה.

ומה שנשאר לבאר, למה לא מנו ״לא יהיה לר אליהים

אחרים על פני״ באזהרה, וידזיו אם כן שליש אזהרות בדבור

ההוא. הה ממה שיתבאר בקלות. והוא, שאם היו האמונות

ממה ז$זאין לךצון ולבחירה מבוא בהם, הנה לא תפל שם

יב אור ה׳ הצעה

אזהרה עליהם. ואם עב״פ תפל שם האזהרה, הנה יהח־ז פרוש

״לא יחלה לף״ שלא יקבל דבר אחר באלוה. ובבר התבאר

בסנדזךרין(ז, 0 שהוא חיב מיתה. והנה לא ראו לחשב ״לא יחלה

לף״ ו״ליא תשתחוה להם״ בשתים, לפי עזהעזךש בשתידזם אחה

והוא קבלה האלהות. ואמנם לא תעשה פסל הוא אע״פ שלא

עבדה ולא קבלה, ולזה מנו אותם בשתים. אבל לא עלה על

דעתם לחעזב ״אנכי ה׳״ במצוה, למה שהוא עזךש והתחלה

לכלל המצוות, במו שקדם.

ובאשר התבאר היוה האמונה הזאה עז.רש ןההחלה לכלל

האמונות התוריוה והמצוות, הנה ראוי שנחקר עליה, ועל אפן

עמידתנו בעזךש הזה. ואולם, להיוה האמונוה התוריוה, מהם

פנות ויסודות לכלל המצוות, ומהם עזאינם פנות ויסודות, אבל

הם דעות אמתיות; ואמנם ישתתפו כלם בהיותם אמונות

יאמינם המאמין בתורה האלהיה, והכופר בהם בכופר בכל

התורה׳, ומהם סברות שהדעת נוטה אליהן, אבל מי שלא

לאמינם לא נקרא כופר; והיחה כונה החלק הזה אמוה פנוה

ודעות התורה האלהיה — הנה ראינו לחלק החלק הזה

לארבעה מאמרים: האחד, בשךש הראשון, שהוא ההחלה לכל

האמונות התוריוה. השני, באמונוה ^זהם פנות ויםודוח לכלל

המצוות. השלישי, בדעות האמתיוה אשר נאמין בהם אנחנו,

המאמינים בתורה האלהיח. הרביעי, בסברות שהדעה נוטה

אליהן.

והנה אפן הדבור בהן בשני ךךבים: האחד, באור ענינם לפי

מה שתגזרהו התורה; והשני, באפן עמיךהנו עליו. וישתבח

שמו.

מאמר א אור ה׳ יג

הפזאמר הךאעז1ן בעזךעז הראשון, שהוא התחלה לכל האמונות התוויות, והוא אמונת

מציאות האל יתברף.

אמנם, למה שההקדמה יתבאר ענלנה בשני ענלנים:

הראשון, באור הגבולים הנופלים בה, והשני, יחס האחד אל

האחר, באלו האמר, חיוב הנשוא לנושא או שלילהו מ3לנר; והוא

מבאר מענין ההקדמה הזאת, רצוני לומר אמרנו שהאלוה

נמצא, שהגבול הנושא בה, והוא האלוה, נעלם תכלית ההעלם,

במו שלבא בגזרה הצור; הנה אין ענין זאת ההקדמה אלא,

שהסבה וההדולה לכלל הנמצאות, נמצאה. ולזה הלה העיון

בשרש הזה בךךף השני לבד, והוא, אפן עמידתנו באמתתו. ולזה

ראוי עזנחקר אם עמךנו על אמתה השרש הזה מפאת הקבלה

לבד, והוא התורה האלהית, או אם עמךנו בו מפאת העיון

והחקירה גם בן.

ולפי שהראשון ממי שהרחיב הדבור מפאה החקירה הוא

אריםטו בספריו, ב״^בע״ וב״מה שאחר הסבע״, ומפךשי ספריו,

במו תמסטיום ואלכסנדר, והאחרונים, במו אבונצר ואבן רשך,

ךהמחברים אחריו, כמו אבן סינא ואבוחנגד ור׳ אברהם ן׳

ךאוד; והלה הרב המחבר בספרו ״מורה הנבוכים״ נשתמש ברב

הקדמותיהם על צד הקצור, לבאר השךעז הזה בךךכים

מתחלפים; וראה הרב לצרף עם זה שני שרשים ?קרים׳ והם,

היותו יתברך אחד, ןהיוהו לא גוף ולא בדו בגוף; הנה ראינו

לחקר על מופהיו, אם הם נוהנים האמה על בל פנים בשלישה

׳ מאמר א ר ה ו יד א

השךשים האלה, אם לא. לפי שהם לקוחים מכלל דברי

הפילוסופים הראשונים, וכל מה שנאמר בהם מזולתו אין לשום

לב עליו.

ולפי שמופתיו בנויים על שש ועשירים הקדמות, עזהניח

בראש החלק השני מספרו, הנה יהלה םךר העיון בזה בשני

הדברים האלה: האחד, אם ההקךמוה ההם אשר נשתמש בהם

בבאור השךשים האלה מבארות באמת באור מופתי; שאם לא

היו ההקדמות העריבות אל באור השךשים מבארות באור

מופתי, הנה השךשים לא ההבארו באור מופתי. והשני, כשנניח

ההקדמות ההם אמתיות מבארות באור מופתי, אם התבארו

מךזם השךשים באור מופתי. והעיון הזה יהלה בפי מאמר

האומר.

ולןה ראוי שנחלק המאמר הזה לשלשה כללים:

הכלל הראשון, בבאור ההקךמוח בפי מה #באו מבארות

בדברי הפילוסופים, ובאור מופהי הרב. בי אם נחקר בהם, ראוי

שיהיו מובנים לנו מבארים וגלויים ונקיים מכל ספק לפי בונת

הרב.

הבליל השני, נחקר בו במקצה ההקדמות ובמופתי הרב, אם

נתבארו באור מופתי.

הכלל העזלישי, בבאור השךשים כפי מה שתגןרהו התורה,

ובאפן עמידהנו בהם. ושם יתבאר בונת המאמר הזה, והוא,

שאין דךף לעמיד על השךשים האלו בשלמוה אלא מצד

הנבואה, במה שהעידה עליו התורה ונהאמה בקבלה. ואמנם

יתבאר עם זה שיסכים בו העיון.

מאמר א ה׳ טו כלל א/פרק א

ן ו ז ע א ר ל ה ל כ ה1 • T T : —

בבאור ההקדמות בפי מה שבאו מבארות בדברי הפילוסופים ובמופתי הלב הלקוחים ממאמרי הפילוסופים. ולזה חלקנו הבלל הזה לל״ב פרקים. הכ״ו

לבאר הב״ו הקדמות. וששה עוד לבאר מופתי הרב שהם ששה.

ן ו ק הראעז ר פ ה

בבאור ההקדמה הראשונה, האומרת שמציאות בעל שעור אחד אין תכלית לו — שקר.

והנה ההקדמה הזאה חקר עליה אריסטו במקומות

מהחלפים מספריו, ב״שמע״, וב״שבלים והעולם״, וב״מה שאחר״,

והביא מופתים עליה: אם בבאור המנעוח מציאות גדל נבדל

בלתי־בעל־תכלית; ואם בבאור המנעות מציאוה גדל גשמי

בב״ת; ואם בבאור המנעות מציאות מתנועע בב״ת, תנועה

םבוביה או לשךה; ואם בבאור בולל בהמנעות מציאות גשם

בב״ת בפעל. ולזה חלקנו הפךק הזה לארבעה מינים כמספר מיני

המופתים.

הפןין הראשון — בבאור המנעות מציאות גךל נבדל בב״ת.

וסדר המופת בן. אמר, לא ימנע הענלן מחלקה: אם שיהלה

הגךל הזה הנבדל מקבל החלקה; או בלתי מקבל החלקה. ואם

לא הלה מקבל החלקה, הנה לא להאר בעזהוא בב״ת אלא כמו

שלאבלר בנקרה עזהיא בב״ת, ובמךאה עזהוא בלתי נשמע. נשאר

אם כן שיהלה בלקבל החלקה. ולא ימנע אם כן מ^יךזלה כמה

נבדל, או עצם מן העצכלים הנבדלים, כנפש והשכל. ובטל שיהלה

טז א1ר ה׳ מאמר א כלל א/נ!רק א

עצם נבדל, למה שהנבךל במה שהוא נבדל אינו מקבל החלקה,

ובבר הנח מקבל החלקה.

ועוד, #ל'א ימנע אם שנאמר שהוא מהחלק, או שאינו

מתחלק. ואם הוא מהחלק, אחר עזיהלה נבדל פשוט ומהדמה

החלקים, חיב שיהלה גדר החלק והכל אחד. ולפי שהניח הבל

בב״ת, לחלב שיהלה החלק בב״ת. והוא בתבליה הבטול שיהיו

הבל והחלק אחד. ואם אינו מתחלק, כמו־ שלחלב בנבדל, הנה

אמרנו בו שהוא בב״ת במו שיאמר בנקרה שהיא בב״ת.

נשאר אם בן שיהלה במה. ולא ימלט אם בן שיהלה, אם

במה נמצא בנושא, ואם במה נבדל. ובטל עזיהלה כמה נבדל,

אחר שהיו המספר והשעור, אשר עליהם יאמר הבב״ת, בלתי

נבדלים מן המוחש. ואם הלה במה נמצא בנושא, אחר שהיו

המקרים בלתי נבדלים מנושאם, והיו התכלית והבלתי תכלית

מקרים נושאם הבמה, חלב שיהיו בלתי נבדלים, אחר שהבמה

בלתי נבדל.T I י : י ־

ולהיוח המופח הזה בנוי על ההקדמה המחלבה המנעות

שעור נבדל למוחשוח. והאומר ברחק נבדל מקים מציאוהו,

בבר ידזלה נערף על הדרוש• ולזה לךאה שהוא םומף על סבךהו

בהמנעוה הריקות. וזה, שאם הודינו במציאוחו, לא למנע

מציאוח שעור נבדל למוחשוח, אבל אולי לחלב מציאוחו, למה

שבבר אפשר שיעזער, ויחאמח אמרנו בו גדול אוי קטן ולהר

משיגי הכמה. אבל למה להרחיק מציאותו, בנה עליו המופה

הזה. ולזה ראינו להביא מופתיו על צד הקצור במין הזה, כדי

שנחקר בהם בכלל השני, אם הם נוחנים האמה בו על כל פנים,

בגזרת הצור.

והנה לפי שהאומרים בדיקות דמו שתנועה ההעתק בלתי

אפשריח אם לא הלה הריקוח נמצא, הוא לקח תחלה בבאור

׳ יז ר ה ו מאמר א א כלל א/פרק א

שקרוח הדמוי ההוא. עוד סדר ארבעה מופתים בבטול מציאות

הריקות.

והנה באור שקרות הדמוי הוא כן: אם הלה סריקות סבת

התנועה, לחלב שיהלה בועל או תכלית. אבל אינו פועל או

תכלית. יוליד סותר הקודם.

והנה חיוב התדבקות הנבזשף לקודם, מבאר. למה

שהתבאר שסבוח הדברים אךבעה, והם: החימר, והצורה,

והפועל, והחכליח. והוא מבאר עזאין הריקות חימר התנועה,

ולא צוךתה; נשאר אם כן שידזלה פועל או תכלית. וחיוב סותר

הנמשף יחבאר כן: לפי שאנחנו נראה גשמים מתחלפים

מתנועעים תנועת ההעתק, מקצתם אל המעלה ומקצתם אל

המטה. וכבר יראה שסבה ההחחלפוח, אם טבע הדבר הנעתק,

והוא המניע והפועל, ואם טבע המקום אשר אליו התנועה, והוא

החבליח. ולזה, לפי שהלה הריקות מהרמה החלקים, ואי אפשר

שיחחלף בו, בענלן שיהלה לקצתו טבע מה שבזמנו וקצהו מה

שאליו, לא ימלט הענלן מחלקה: אם שיהלה לו טבע מה שממנו,

או כ1בע מה שאליו, או שלא ידזלה לו לא טבע מה שממנו ולא

טבע מה עזאליו. ואם הנחנו לו סבע מה #ממנו, באשר הנח גשם

מה בריקוה, חיבשידזלה נח לעולם, ואם הנחנו לו טבע מה

עזאליו, חלב ז^זיהנועע אל בל הצךדים לחד, או שיהלה נח לעולם.

לפי שאין התנועה לצד אחד ראולה יותר מהתנועה לצד אחר.

ואם הנחנו שאין לו טבע מה עזממנו ולא מה שאליו — וכמו

עזהוא האמה בעצמו, למה שהוא רחק נבדל מהדברים הטבעיים

— חלב גם כן שיהלה הדבר נח לעולם. ולזה ההבאר שאין

הריקוח פועל ולא הכליה. וזהו מה שכון באורו במופח הזה.

נעור עשה ארבעה מופתים לבטל מציאוח הריקוח].

המופח הראשון םךרו כף: אם הלה הריקוח נמצא, החנועה

׳ מאמר א ר ה ו יח א כלל א/פרק א

בלתי נמצאת. אבל התנועה נמצאת, אם כן הריקות בלתי

נמצא.

והנה סותר הנבושף מבאר מן החוש. וחיוב התדבקות

הננועזף אל הקודם יתבאר בן: לפי שהתנועה, אם טבעית ואם

הכרחית. והתנועה הטבעית תתחלף לפי טבע מה שממנו ומה

עזאליו. וסיה סריקות אין בו התחלפוח. אם בן אין בו תנועה

טבעיה. ולפי שההכרחית תאמר בצרוף אל הטבעית, והטבעית

קודמה לה בטבע־, וזה, שהמהנועע בהברה יחנועע בהכרח למה

שיפרד ממקומו אשר אליו התנועה בטבע; הנה אם בן, באשר

לא תמצא הטבעית — לא תמצא ההכרחיה. ועוד, שאלו הלחה

התנועה ההכרחיה בריקוה, יהחלב שלנוח המתנועע בהפרד

המניע ממנו. וזה, שהחץ באשר יפלר מהמניע, והוא הלהר,

והלתר נח, הנה הוא למה עזבאויר בח על קבול התנועה לקלוהו,

ויךחה החץ עד עזיפל למקומו הטבעי. ולמה #הוא מבאר

בריקוה שאין לו כח על קבול התנועה, הנה יחלב שינוח

המהנועע בהפרד מן המניע. והוא הפף למה שן!ךאה בחוש.

המופח השני והשלישי בנויים על שתי הקדמות. והוא,

שסבת המהירות והאחור במהנועעים, הוא חלוף המניע, או

חלוף המקבל, או שנידזם. ובאור זה, שאם המניע יוהר חזק יהלה

יוהר מהיר. ובן אם המקבל, והוא הממצע אשר בו התנועה,

יוהר חזק הקבול, כאויה על ךךף משל. שהוא יוהר חזק קבול

מהמים, יהיה גם בן יותר מהיר. והשני, שיחם התנועה אל

התנועה כלחם הבח המניע אל הכח המניע, בשהממצע אחד; או

כלחם בח הקבול אל כח הקבול, כשהמניע אחד; או בלחם מחבר

מכה המניע אל כח המניע ומבח הקבול אל כח הקבול,

כשהמניעים והממצעים מתחלפים. (ובבר התבאר בספר

״הלסודות״ לאוקליךם ךךן לקיחה הלחם המחבר). ואחר ע1הנחו

׳ יט ר ה ו מאמר א א כלל א/פרק א

אלו ההקךמוה במבארוה בעצמן, סדר המופת האחד מצד

המקבל, והאחד מצד המניע.

אם אשר מצד המקבל סדורו בן: אם הלה סריקות נמצא,

יהחלב שהמהנועע בו יתנועע בזולת זמן. והתנועה בזולה זמן

הוא שקר. יתחיב סותר הקודם.

והנה התדבקות הנמשף לקודם יהבאר, בהניחנו מתנועע

אחד ממניע אחד גדל ידוע באויר ובדיקות. הנה, לפי שסבה

המהירות והאחור בזה הוא חלוף המקבל, במו #ההבאר

בהקדמה סראשונה; דחס המהירות והאחור בזה הוא כלחס

סאויר #ל הריקות, במו שההבאר בשניה ־, והוא מבאר בשני

המקבלים שלחסם בלחס הבעל־תבליה אל הבב״ת ־, חלב אם בן

שתהלה התנועה בדיקות בזולת זמן. והוא שקר, למה שלא חצלר

תנועה בגדל בזולת זמן, לדזיות הגדל מהחלק, ויהחלב שיהחלק

הזמן בהחלק התנועה בו.

ואמר אבן רושד, שהמופת הזה בהו כדו המופת אשר יולד

ממנו. שאם הלה בח מניע בב״ת היולני, שלחלב שיתנועע ממנו

בזולה זמן.

ה הריקות י ם ס ואמנם המופת אשר מצד המניע, סדרו 5ז: ^

נמצא, יתחלב שקרוה ההקדמה סראשונה, עם היוהה מבארת

בעצמה. הה, בהניחנו שני מתנועעים משני מניעים מהחלפים

בגדל לדוע בדיקות. והנה יתחלב מההקדמה סראשונה עזסאחד

יוהר מהיר מהשני. ולפי שהוא מבאר בבל מתנועע בדיקות, לפי

מה שקדם, שיתנועע בעתה, הנה יהחלב שבחלוף המניע לא

תתחלף התנועה. והוא שקר לפי ההקדמה סראשונה. והשקר

הזה יהחלב מאמרנו שסריקות נמצא.

ם סיה סריקות נמצא, הלה * : P ,המופה הרביעי סדיי

מתחלב אפשרות הכנס גשם בגשם. ואבל הכנס גשם בגשם הוא

׳ מאמר א ר ה ו ב א כלל א/פרק א

נמנע, שאם לא, הלה אפשר #יבנם העולם בגרגיר חךךל. יוליד

שהריקוה בלתי נמצא.T ! • • 1 • | " T V

והנה חיוב התדבקות הנמשף לקודם יתבאר כן: לפי

שמציאות סריקות אינו דבר, רק מציאות השלשה ךחקים

נבדלים מפשטים מן הגשם. הנה אם בן, למה שאינם גשמים,

ולא מקרים נשואים בךבר, הנה אי אפשר בסם שלמירו מקומם

כשיכנס בהם הגשם, כמו שלעשו המים אשר בעזקה ב^זלשלף

בהוכה אבן. הנה אם בן, בבר נכנסו ךחקי הגשם ?!סקי סריקות.

ואם הוא אפעזרי, הנה הכנס גשם בגשם אפעזרי. וזה, בי

ההמנעות אשר יראה בהבנס געזם בגעזם, איננו מצד היותו עצם,

ולא מצד היותו בעל מךאה ולא בעל איכוח, אלא מצד ךחקיו

השלשה. ,הנה אם כן, אם הכנס בךחקי הגשם רחק, אפשרי —

הכנס גשם בגשם, אפעזרי. והוא עזקר בטל. הנה אם כן, אין

סריקות נמצא תוף סעולם ולא חוצה לו.

והנה חזק זה הדעה עוד, מאשר הגשם לצטרף אל מקום,

מצד מה שהוא בעל ךחקים עזלשה לנוח בם. ואם בן יצטךכו גם

13 סרסקים אל ךחקים. וזה לבלתי חבליה. ןעוה ^סרסקים

תבליוח הגשמים; והתכליח במה שהוא בלתי מהחלק, אי

אפשר בו שיבדל ממה עזהוא תכלית לו; יתחלב אם בן המנעות

זר סמף עליו בבאור המנעוח מציאות רחק נבדל. והוא הלסוד אז

מציאות גךל בב״ת, והוא אשר בון במין המופח הזה. והוא המין

סראשון. עוד סדר אל תבריזי מופה בבאור המנעות מציאות גךל

בב״ת, והוא מופה הדבקות, וזה, עזכאשר הנחנו קו בב״ת מצד

אחד, ולבקנו עליו קו בב״ת, ןהחחלנו מנקךה אחה בקצה הקו

אשר הוא בעל תכלית, חלב עזיהא קו בב״ת גדול מקו בב״ת;

והוא שקר, עזהוא מן הלדוע שאין בב״ת גדול מבב״ת.

ר 71' בא ו מאמר א א כלל א/פרק א

המין השני — בבאור המנעות מציאות גךל גשנ>י בב״ת.

והנה התחיל תחלה בבאור כלל היות מציאות גךל בב״ת

בפיעל — גשמי הלה או־ למורי — נמנע. וסדר המופת כן: כל

גשם הנה נקיף בו שטח אחה או שטחים. ובל מה #לקיף בי שטח

או שטחים הנה הוא בעל תכליה. הנה אם כן, כל גשם בעל

תכליה בהכרח. וכאשר החבאר לו היות בל גשם בעל תכלית,

הנה אם בן, כל שטח וכל קו בעל תכלית, לפי שהם לא יבךלו

מן הגשם. וכן התבאר לו במספר בפעל שהוא בעל תכלית

בהכרח. לפי שבל מספר בפיעל הוא ספור בפעל, וכל ספור בפעל

— אם זוג ואם נפרד. הנה אם בן בל מספר בעל תכלית.

עוד סדר ארבעה מופתים טבעיים בבאור המנע מציאוה.

גדל גשמי בב״ת.

המופת הראשון םדורו כן: אם הלה גשם ממשש בב״ת,

הנה הוא בדזברח פשוט או מךבב. ואיף שיהלה, הלה בהכרח

אחד מיסודותיו בב״ת בגדל. אחר שההבאר המנע מציאות

לסודות בב״ת בראשון מ״השמע״. ואם הלה אחד מהלסודות

בב״ת בגךל, אחר עזהוא ממשש ובעל איכות, הנה ברב הזמן

הלה משנה ומפסיד שאר הלםודות, למה שהלםודוח הם לסודות

באמצעיות איבותיהם, ךלא תתמיד ההולה. והוא הפף ממה

שנך־אה בחוש. ועוד, שאם הלה האחד בב״ת, הנה ידזלה בב״ת

בכל ךחקיו, למה שהרחקים, במה שהם ךחקי גשם פשוט,

מתדמים. ולא ישאר מקום לשאר.

המופה השני סדורו כן: בל געזם ממשש הנה לו קלות או

כבדוה. והנה אם הלה לו כבדוה, הלה במקום השפל, ונבדל מן

המקום העליון. ואם הלה לו קלוח, הלה בעליון, ונבדל מן

התחתון. הה כלו שקר בבב״ת.

׳ מאמר א ר ה ו בב א כלל א/פרק א

המופה השלישי סדורו כן: אם הלה כל גשם מוחש במקום,

והיו הפלקומות בעלי־תכליה במין ובשעור, הנה לחלב שיהלה

הגשם בעל־תכלית, אחר שהתבאר שהפלקום הוא התבליה

המקיף בגשם. ואולם, שהמקומות בעלי־תכלית במין, זה מבאר,

למה שהבדליהם בלגבלים, והם: המעלה והמטה, והפנים ואחור,

והלמין והשמאל. ועזהם בעלי־תכליה בשעור הוא מחלב, למה

שאם לא היו בעלי־הכליח לא הלה בכאן מעלה בלחלט ולא

מטה מדולט, אלא בהצטרף. ואנחנו נראה הדברים הטבעיים

בלגבלים.

המופח הרביעי םדורו כן: אם הלה בל גשם מוחש במקום,

והמקום הוא התכלית המקיף, יתחלב שיהלה הגעזם המהקומם

בעל תכלית. והנה חיוב התדבקות הנמשף מבאר בעצמו, למה

שהנלקף בעל־תבלית בהברה. ואולם איף יחבאר שהמקום הוא

המקיף — בזה סדר חמש הקךמוה נלבארוה בעצמם. האחת,

עזהמקום לקיף הדבר אשר הוא לו מקום. והשנלה, #הוא נבדל

ואינו חלק מכלנו. העזלישית, שהמקום הראשון, והוא הבליחד,

שוה לבעל המקום. והרביעית, עזהמקום — ממנו כלעלה ובלפלנו

מטה. ןהחכלישיה, שהגשבלים לנוחו בןה הבלקום ואליו לעחקו.

אלו הן ההקדמות אשר לעבלידונו על עצם המקום. עוד עשה

הקש תנאי מתחלק, םדורו בן: הבלקום — בהכרח לךאה שהוא

אחד מארבעה: אם הצורה, ואם ההיולי, ואם התכליה המקיף,

ואם הרחק אשר בין תכליוח הבלקיף, והוא אשר יקרא ךוללוה.

ואם לא יהלה אחד מהשלשה, ך׳ל הצורה וההיולי והחללות,

לחלב בהכרח שיהלה התבליה המקיף. ואינו אחד מהשלשה, הנה

הוא אם כן התכלית המקיף.

ואולם איף יהבאר שאינו אחד מהשלשה? אכלנם שאיננו

הצורה וההיולי הוא נלבאר. לפי עזהם כלעצמוה הדבר, ואינם

׳ בג ר ה ו מאמר א א בלל א/פרק א

נבדלים ממנו, ולא תתאמה בהם ההקדמה השנלה. ואם הנחנו

שהצורה הוא חבליה, הוא הבליח המקף, לא חבליה המקיף,

והאמה, שאינו חבליה, ולא לאמר בו הכליה אלא למה שהוא

חבליה להיולי והגבילהו.

הנה נשאר שנבאר שאיננו החללוח. ואריםטו יאמר בזה,

שהמאמר ב#לעז הנה רדוקים עומדים בעצמם, יהחיבו ממנו שני

שקרים: האחד, שיהלה לדבר האחד בעצמו מקומוח רבים לחד

בלתי בעלי תכלית. והשני, שיהיו המקומות מתנועעים, ושיהלה

.המקום במקום.

והנה אין לחלב !ה? כפי מה שאמר. הה, שאם הלה הרחק

אשר בין חבליוח הגשם הוא המקום, חלב שיהיו חלקי הגשם

במקום בעצם. וזה, בי במו שהגשם בכללו הוא במקום, להיותו-

ברחק שןה לו, הנה בל אחד מחלקיו במקום, להיותו ברחק

השוה לו. ובאעזר הנחנו בלי מלא מים יחנועע ממקום אל מקום,

הנה במו עזהמים לעחקו בבלי עם הרחק השוה לו אשר לטרידהו,

ויהלה ברחק אחר באשר המיר הבלי בכללו מקומו, בן לעשו

חלקי המים, ךצוני, שהם לעחקו עם הרדוקים המלחדים להם אל

התחקיס אחרים אשר הם מקומוח להם. ובאשר חלקנו החלקים

אל חלקים אחרים תמיד, הנה יחחלבו השני שקרים: אם שיהלה

להם מקומות בב״ת, ואם שיהיו המקומות מתנועעים ושיהלה

המקום במקום.

יחחלב אם בן היוח המקום השטח המקיף השוה הנבדל.

ובאשר ההבאר זה, החאמח בלא ספק שהגשם המקומם —

בעל תכליח. וזה אעזר בון במין זה מן המופחים.

המין השלישי — בבאור המנעות מציאות מוקננועע בב״ת,

תנועה לשרה או סבוביח.

ר 71' מאמר א ו כד א כלל א/פרק א

אבלנם, הבלנעות תנועה ישרה בבלתנועע בב״ת, סדר בזה

שלישה מופתים.

הראשון/ הציע בו שתי הקךמוה לדועוה בעצמן. האחת,

שכל געזם מוחש לש לו אנה תלחדהו, ומקום מתנועע אליו וינוח

נבו]. השנלה, שמקום החלק והבל — אחד. כאלו תאמר שמקום

גוש אחד מן הארץ, הוא מקום הארץ בכלל. ואחר שההלשבו

אליו השתי הקדמות, סדר המופת בן: אם הלה הגשם בב״ת, לא

ימנע משידזלה בלחךבלה החלקים, או בלתי מהרמה החלקים.

ואם הלה מתךמה החלקים׳ הנה לפי שמקום הכל והחלק אחד,

כמו שהתבאר בהקדמה השנלה, לא יתנועע בלל. למה עזבלקומו

צריף שישוה לו, ואם בן בעזחלק הגשם הוא בחלק מקום הכל,

לזנה הוא אם בן במקומו, ןהךבר לא יתנועע כשהוא במקומו.

ואם לא הלה כלהךבלה החלקים, הנה החלקים, אם שיהיו בעלי־

תכלית במספר, ןאם שידזיו בב״ת. ואם היו בעלי־תבליה

במספר, חלב שידזלה אחד מהם בב״ת בגךל, וחלב שלא יתנועע

תנועה לשרה, כמו שקדם. ואם היו בב״ת במספר, חלב שיהיו

מיני האנה בב״ת בכלםפר, כמו שההבאר בהקךכלה הראשונה.

והנה מיני האנה מגבלים, וזה, שהאנה הטבעי הוא לקוח אם­ T . . . — T T T״ ו . . ., T T TT . . . . . .

מהתנועה הישרה, אם מהםבובית. והתנועה הלשךה היא מן

האמצע, או אל האמצע. והסבובית, סביב האמצע. ואם הלה

בכאן גךל בב״ת בין חלקי הגשם, לא ידזלה בכאן אמצע. ואין

לאומר שיאמר שבלקום בל אחד זה למעלה כלזה, וזה אל לא

תכלית; שאם הלה הדבר בן לא ידזלה בכאן מעלה ובלטה

בבלחלט. [לפי שאנחנו נךאה הלםודות האךבעה בלתנועעים, מהם

אל הפלעלה בכלחלט, ובלהם אל הבלטה בבלחלט, ובלהם אל

הבלעלה ואל הבלטה בצרוף. ואנחנו נראה שהבלטה בבלחלט

בלגבל, הנה הפכו, שהוא הבלעלה בבלחלט, בלגבל, אחר

מאמר א א1ר הי כה כלל א/טרק א

שההפבלם הם בהכללה ה^לחק]. ההבאר א״כ אלף שיהלה,

שבמצלאות גשם בב״ת תסתלק התנועה הלשךה. אבל התנועה

הלשךה נךאלת בחוש. גשם בב״ת, אם בן, בלתל נמצא.

המופת השני סךרו בן: אם הלה גשם בב״ת נמצא׳ הנה

למצא בהברה בבד בב״ת או קלות בב״ת. אבל כבד בב״ת או

קלות בב״ת, נמנע. א״ב גשם בב״ת נמנע.

והנה התדבקות הנמשף בקודם בהקש הןה, לתבאר על

הךךף־ הזה: ונאמר, שהוא מחלב, אם הלה גשם בב״ת נמצא,

שידזלה בבד בב״ת נמצא. שאם לא למצא לו כבד בב״ת, לדזלה אם

בן בעל־תכללה. וננלחהו עוד נבדל ממנו גשם בעל־תבללת, והוא

מבאר שידזלה כבדו קטן מכבד הבב״ת. עוד נכפל זה הגשם עד

שלךזלה כבדו גדול ככבד הבב״ת, אחר שכבדו בעל־תכללת, והוא

מבאל, ע1ההבפל בגשם בעל תכללת אפשל, עד שיהלה לוחר גדול -

מכבד בעל־תבללח הלאשון, שהלה כבד לגשם הבב״ת. ובל זה

בהכללת הבטול, שיהלה כבד חלק מהגשם, והוא בעל תכללת,

גדול בכבד בל הגשם הבב״ת, ולותד גדול מ3לנו.

ההבאר אם בן התדבקות הנמשף בקודם בהקש הןה, שאם

הלה גשם בב״ת נמצא, כבד בב״ת בהבלח נמצא.

ואמנם סותר הנמשך, והוא, עזאל אפשל שימצא כבד בב״ת

או קלות בב״ת, זה להבאר אחר שננלח שלש הקדמות: האחת,

^המתנועע שלש לו בבד לותר גדול, לתנועע תנועתו הטבעלת

מלחק אחד, בזמן לותר מעט ממה שלתנועע המתנועע שלש לו

בבד לוחל קטן המלחק ההוא בעלנו. השנלת, שלחס השנל זמנלם,

לחס הכבד אל הכבד. והשללשלת, עזבל תנועה — בו3י1• ובאשר

נתלשבו אלו ההקךמוה, עלה, שכבד בב״ת וכבד בעל־תכללח

לתנועעו מלחק אחד בעלנו. לחלב, שיהלה לחס הזמן אל הזמן לחס

הכבד אל הכבד. ולפל שאלן בלן הבב״ת ןהבעל־תבללה לחם׳ אלא

׳ מאמר א ר ה ו בו א כלל א/פרק א

בנקרה אל הקו, ובעתה אל הזמן, יתחלב שיתנועע בעתה, והוא

בלתי אפשר, ויהחיב עוד שלחתף מךחק גדול וקטן בעזוה׳ והוא

בעתה אחד. ואם הנחנו זמן מה מעט לבב״ת, הלה אפשר

שימצא כבד, לחםו אל הכבד הקטן, לחם הזמן אל הזמן. ויהלה זה

בבד הבעל־תבלית יהנועע בזמן שוה לכבד הבב״ת, וכשנבפל

אוהו יחנועע הכבד הבעל־תבליה בץמן יוהר מועט מהכבד

הבב״ת. וכל זה בתכלית הבטול. והבטולים נתחלבו מהנחתנו

כבד בב״ת נמצא. וכאשר ההבאר המנעות בבד בב״ת, התבאר

אם כן המנעות מציאות גשם בב״ת בגשמים הפשוטים.

ואולם במךבבים, המנעות מציאות געזם בב״ת, מבאר מצד

החלקןה. והוא, עזליא ימנע אם שידזלה מדברים בב״ת בשעור, או

במספר, או בצוךה. ואי אפשר בשעור, שבבר התבאר המנעות

שעור הגשמים הפשוטים בב״ת. ובן אי אפשר לדזיוהם בב״ה

במספר, כי מצד שיהמששו, יהיו בלם שעור בב״ת, שההבאר

המנעו, אחרי שהם אחדים בצורה. ובן אי אפשר שידזיו בב״ח

בצוךה, שיתחלב שידזיו המקומות בב״ת. ועוד, שאנחנו נךאה

התנועות בעלי־הבליח. ולזה הוא מבאר שלא ימצא געזם בב״ת

פשוטי ולא מרכב. הה אמנם מצד התנועה.

המופת השלישי סדורו בן: אם הלה גשם בב״ת נמצא, הנה

אי אפשר לו שיפעל ושיהפעל. אבל בל גשם מוחש, אם פועל

ואם מתפעל. יוליד סותר הקודם, והוא, שגשם בב״ת בלתי

נמצא. ואמנם נרצה בהפעלות, ההפעלות אשר בזמן.

והנה, שבל גשם מוחש פועל או מהפעל, זה מבאר בחפוש.

למה שבל גשם מוחש, אם פועל לבד, כמו הגרמים השמלמיים;

אם פועל ומהפעל, כמו הלסודות והגשמים המרכבים. ואולם,

שהגשם הבב״ת אי אפשר לו שיפעל ושיהפעל — יהבאר

בשנניח שלש הקדמות מבארות בעצמן: האחה, ששני

׳ בז ר ה ו מאמר א א כלל א/פרק א

מתפעלים שרם, יתפעלו מפועל אחד בזמן שרה, ושהבלהפעל

הקטן יתפעל בלבלנו בזמן יותר קטן. והשנית, שכשיפעלו פועלים

כלתחלפים בשני בלתפעלים, לחס המתפעל אל הבלהפעל ביחס

הפועל אל הפועל. והשלישית, שהפועל יפעל בזבלן בעל־תכלית.

ואחר שנהישבו אלו ההקדמות, הוא בלבאר, שהבב״ת אי אפשר

שיפעל ושיתפעל. הה, שהבב״ת אי אפשר לו שיפעל בבב״ת,

ולא הבב״ת בבעל־תבלית, ולא הבב״ת בבב״ת.

ואבלנם שהבעל־תכלית לא יפעל בבב״ת, הוא בלבאר. שאם

הלה פועל בו, נניח שיהלה פועל בו בזבלן כלה נלנח; ועיח בעל־

תכלית פועל בבעל־תבלית בזבלן אחר, ויהלה קטן בלהראשון

בדזכךח; ונכפל הבעל־תכליח המתפעל עד שיתפעל בזמן שוה

לזמן הראשון הבלנח, שהוא אפשר זה, כמו שהתבאר בהקךבלה

השנלה. ןיתחלב אם כן שיהפעל הבב״ת כלהבעל תכליח, בזבלן

שןה להפעלות הבעל־תבלית כלהבעל־תכליח, והוא שקר. ואם

נכפל יותר הבלחפעל, יהחלב עזיחפעל הבב״ת בלהבעל־תכלית,

בזבלן יותר קטן מתפעלות הבעל תבליה בלהבעל־תכלית, ןזה

בלגנה בלאד.

וכן יחחלב שלא יפעל הבב״ת בבעל־תכליה. שאם הלה

פועל בו, נניח בב״ת פועל בבעל־תבליה בזבלךכלה בלנח; ונניח

בעל־תבלית פועל בבעל־תבלית בזמן אחר גדול מהראשון;

ונכפל הבעל־תכליה הפועל עד שיפעל בזמן שוה לאותו זבלן,

שזה אפשר, במו שההבאר בשניה, ויהחלב אם כן שיפעל הבעל־

תכלית בבעל־תבליח, בזבלן שוה לבלה שיפעל הבב״ת בבעל־

תכלית, הפף בלבלה שהנח. ואם נכפל עוד הבעל־תכלית, יתחלב

שיפעל בזבלן יותר מעט מהבב״ת, והוא כלגנה בלאד.

ובן יהחלב עזליא יפעל הבב״ת בבב״ת. שאם הלה פועל בו,

נניח בב״ת פועל בבב״ת בזבלן בלה בלנח; ונניח חלק מהבלחפעל,

׳ מאמר א ר ה ו כח א כלל א/פרק א

מתפעל מהבב״ת הפועל בזמן, ויהלה בדזכךח יותר קטן; ונכפיל

המחפעל עד שיהלה בזמן שוה לזמן המנח, וזה אפשר, מכה

ההקדמה השנית. ויהחלב שיחפעל הבב״ת והבעל־תבלית

מפועל אחד בזמן אחה והוא הפך מה שהנח. ואם נכפל עוד

המתפעל, יהחלב שיתפעל הבב״ת בזמן מועט מהפעלוה הבעל־

הכללה, והוא מגנה מאה

ואחר שהתבאר שאל אפשר לבב״ת שיפעל ולא עזיהפעל,

הנה חלב שאלן בב״ת נמצא. תה אמנם ההבאר מפאח המנעוה

התנועה. וזה, שהשנוי הוא מלן התנועה. ובבר השתתף לתנועה

הלשךה, למה עזשנלדזם מהפף אל הפף. ולזה סדךנו המופת הזה

במופתלם שהנחו מצד המנעות התנועה הישרה.

ואולם מפאה התנועה הסבובית, הנה הוא סדר ששה

מופהלם לבאר שהלא נמנעה בגשם בב״ת.

המופח הראשון םדורו כן: אם הגשם הבב״ת הםבובל

המתנועע בסבוב נמצא, לתחלב שבהלות ךוצל קטרו מהנועע

בסבוב, שיךבק על חצי קטרו הנח כשלגיע אליו. והנה ןה נמנע.

יוליד, שהגשם הבב״ת הסבובי, בלתי מהנועע בסבוב׳ והנה

התדבקות הנמשך בקודם מבאר בעצמו. להלות הקולם היוצאים

מן המךכז אל המקלף בכל הכדור, שולם. ואמנם סותר הנמשך

זהוא גלול, שהמךחק שבין כל שני קוים היוצאלם מן מחלב, למה 7

המךבז אל המקלף, מתוסף בתוספת הקוים. ולפי שיהלו הקולם

בלתי בעלי הכליה, הלה המרחק שביניךזם בב״ת. ולפי שהוא

מבאר שאל אפשר למהנועע שלחתך מרחק בב״ת, הוא מבאר,

שאי אפשר לו להךבק בךוצי קיטר הנח. ובבר הנחנוהו דבק בו.

והוא מבאר עזהשקר הןה לצא מהניחנו אוהו מהנועע.

ומהאחרונים מי שחזק המופת הזה, בשאמר: ואיך ידבק

בחצי הקטר? והנה באשר דמינו שני קוים יוצאים מהמרכז,

׳ כט ר ה ו מאמר א א בלל א/פרק א

ולחדשו זולה בעמן שמלתרו לחדש משלש עזרה הצלעוה, הנה אם

הקולם בלתל בעלל הכללת, הבןךחק אשר בלנלהם בב״ת. אם בן,

הקו האחד המתנועע אל אפשר לו להךבק עם הקו האחר, למה

ויצטרף לחתף מךדוק בב״ת. עם מה שהוא נמנע בעצמו היות

בב״ת מקף משני קוים משתי קצותיו, בי המאמר בהלותו מקף

ובב״ת, מאמר סוהר נפשו. והנה להחלב זה בכל שנל קוים

היוצאלם מהמךכז אם דייו בלתל בעלל תבללת. שאלן ספק, שכל

מה שיתוםפו הקולם, נוסף המרחק אשר הוא להם מקום מלהר.

ולהלות הקולם בלתל בעלל תבללה, הלה המךחק אשר בלנלהם

בב״ת בהברה. והוא מבאר הבטול.

המופה השני סדורו כן: אם הגשם הסבובל המתנועע בסבוב

בב״ת נמצא, לתחלב עזיתנועע בזמן בעל־תכליה מךחק בב״ת,

והוא נמנע, לתחלב שלא למצא מתנועע בסבוב בב״ת. והנה סותר

הנמשף מבאר בעצמו. והתדבקותו לקודם לתבאר, בעזנצלע קו

בב״ת לוצא ממךבזו, ונצלע גם בן מלהר בו; והוא. כזבאר שיהלה

בב״ת, אחר שהגעזם בב״ת; ונצלעהו נח. הנה כשיתנועע הקו

היוצא מן המךבז בםבוב, לדזלה בו זמן לפגש המלתר ולחתבהו,

וזמן לא לפגשהו. ולתלות הגשם הםבובל המתנועע בםבוב,

לתנועע בץמן בעל־תבללת, יתחלב שלחתף הקו היוצא מן המךבז

מרחק בב״ת, והוא המלחר המנח, בזמן בעל־תבללת. והוא שקר

מבאר, להלוה התנועה אשר בזמן בעל תבללה, מחלב שיהלה

במךחק בעל תבללה.

המופה השלישי סדורו בן: אם הגשם המתנועע בםבוב

בב״ת נמצא, יתחלב אפשרוה הנחה שנל קוים נבהלים, האחד

מתנועע נבח חברו בםבוב, והאחר [נח] שלחתכהו, ולפגשהו קידם

פגלשחו קצה הקו. וזה נמנע. לחלב א״ב המנעות הקודם.

׳ מאמר א ר ה ו ל א כלל א/טרק א

ויהלה המנעות הנ?(עזף מחלב, למה שהוא מבאר בעצמו,

עזכשהנחו שני קוים על זה התאר׳ יתחלב שיפגש הנקרה

הראשונה אשר בקצה הקו, קידם עזיפגש אמצעיוהו. ואמנם

התדבקותו לקודם גם כן מבאר. למה שהקו הבב״ת אין לו קצה

והמחלה, ואין בו נקךה שלא ידזלה לפניה נקרה.

המופח הךביעי סדורו כן: אם הגשם הבב״ת מהנועע

תנועה סבובית׳ הנה לש לו תמונה םבובית בב״ת. והוא נמנע.

יוליד, שאין הגשם הבב״ת מתנועע בסבוב.

אמנם ההדבקות הנכושף לקודם מבאר בעצמו. ואמנם

המנעות תמונה סבובית בב״ת, זה לךאה מרשם התמונה, אשר

יאמר בה המהנדס ברשמה׳ עזהיא אשר לקיף בה גבול או

גבולים. והוא מבאר שאשר לקיף בו הגבול הוא בעל־תכלית.

ובכלל׳ התכלית הוא מצד הצורה בבל הדברים, והעדר התבליה

מצד החימר. ואחר שהלהה התמונה היא הצורה, אי אפשר

עזהיא בב״ת.

המופח החמיעזי סדורו כן: אם הלה הגשם הבב״ת מהנועע

בסבוב, הלה אפשר בו, בעזנוציא קו מהמרכז יחנועע בסבוב,

עזלחתך קו בב״ת משתי קצוהיו׳ אם הנח עמוד על הקטר בב״ת.

והוא נמנע, למה שהעמוד בב״ת, ואי אפשר שלחתף קו בב״ת

בזמן בעל־ תבליח. יוליד, שאי אפשר לגשם הבב״ת שיהנועע

בסבוב.

המופה הששי סדורו כן: אם נניח הגשם המתנועע בםבוב

בב״ת, באלו תיאמר הגשם הרקיעי, יחחלב שלחתף מרחק בב״ת

בזמן בעל־תכליה. והוא שקר. יוליד, שאין גשם מתנועע בסבוב

בב״ת. והנה סותר הנמשף מבאר בעצמו. וחיובו לקודם מבאר

מן החועז, שאנחנו נראה באיזו נקךה שנךעזם בו שתשוב

למקומה בץמן בעל־תכליה.

׳ לא ר ה ו מאמר א א בלל א/פרק א

התבאר מכל אלו המופתים, שהתנועה הסבוביח נמנעת

בגשם הבב״ת. וכבר החבאר במה שקדם, שהתנועה הישרה

נמנעה גם בן בו. אבל התנועה הישרה והסבוביח נךאיח בחוש.

הנה אם בן הגשם הבב״ת בלתי נמצא. וזהו אשר בון במין הזה

השלישי,

המין הרביעי — בבאור כולל בהמנע מציאות גשם בב״ת

בפעל. והוא בבה המופתים הקוךמים. וסדר בזה שני מופתים.

הראשון םדורו כן: אם הלה הגשם בב״ת נמצא/ הנה אם

שיתנועע תנועה סבובית, או ישרה. ואם סבובית/ הנה בהכרח

יש לו אמצע, כי הסבובי הוא אשר יסב סביב האמצע. ואם לש לו

אמצע, לש לו קצוות. ולבב״ת אין לו קצווה• הנה לא יתנועע אם

• והנה, כן תנועה סבובית. נשאר אם בן שיתנועע תנועה ?^רה

יצטרף בהכרח שני בלקומות, כל אחד מהם בב״ת. האחד,

לתנועה הטבעיח ומה עזאליו. והשני, להכרחית ומה שממנו.

ואם המקומוח שנים, ידזיו בעלי־חכליח בהכרה; למה עזהבב״ת

אי אפשר שיהיו שנים במספר. ובבר הנחו בב״ת. לא יחנועע אם

כן תנועה לשרה. ועוד, עזהמקום אי אפשר לו שידזלה בב״ת למה

שהוא מגבל, אחר שהחבאר מענלנו שהוא התכלית המקיף.

השני, סדורו בן: אם ימצא גשם בב״ת, אם עזיחנועע

מעצמו, או מזולהו. ואם יחנועע מעצמו, יהלה בע״ח מךגיש, וכל

מךגיש לש לו מוחשים מחוץ מקיפים בו. ןאעזר בזה התאר, הוא

בעל־תכליח. ואם יחנועע מזולחו מחוץ, יהלה בהבלח גשם

בב״ת, וידזיו שנים בב״ת. וזהו שקר, למה שידזלה מקבצם יותר

זאין תכלית לו, גדול ממה גדול מכל אחד מהם, ויהלה מה ז

שאין חבליה לו. עם שיחחלב מזה מניעים ומחנועעים בב״ת

במספר, בל אחד מהם בב״ת בגדל.

׳ מאמר א ר ה ו לב א כלל א/פרק ב, ג

ועוד חזק זה בךברים, הם בבה המופתים אשר קדם זכרם.

אלו הם המופתים שבאו בדרוש הזה בספרי אריסטו וזולתו

מהמחברים ומפךשי ספריו. אלא שבאו מבלבלים, להבהיל

המעין, אע1ר הוא אחד מהמקומות המטעים. ולזה סדרנו אוהם

בצורוהם בקצור מפלג. וחזקנו מקצחם בדברים לא זכרום. בונהT T T : • T ־ : ־ T T I : | 1 י — : ' T! T :

מבןנו, שלהא מוכן ומזמן לבלר האמה מהטעות ומקומות

ההמעךה, לבלתי נשא פנים לק לאמה. וזה מה שכונו בזה

הפרק.

י נ ש ק ה ר פ ה

בבאור ההקדמה השנית, האומךת שמציאות גדלים אץ תכלית למספרם — עזקה והוא שיהיו נמצאים לחד.

הנה אחר שבאר בהקדמה הראשונה, המנעוה מציאוח

גדלים בב״ת בשעור; באר בהקדמה הזאת השנית, המנעוה

מציאות גדלים בב״ת במספר.

ואמנם אמתות זאת ההקדמה לגיע במופתי ההקדמה

הראשונה. וזה, עזבל גדל לש לו שעור מה, ובאשר הוספנו עליו

גדל אחר, הלה מקבץ שעורם יותר גדול. ובאשר יוסיף גדלים

בב״ת במספר, יהלה השעור בב״ת, אשר ההבאר המנעו.

ק העזליעזי ר פ ה

בבאור ההקדמה העזלישית, האומךת, עזמציאות עלות ובלולים אין תכליתא יהיו בעלי גדל. למספרם — שקר, ןאם ל

משל זה, שיךזלה זה השכל, דלף משל, סבתו שבל שני, וסבת

השני עזלישי, ובן אל בלתי הבליה. זה גם בן מבאר הבטול.

הנה אחל שבאר בהקדמה השנלה, המנעות מציאות בב״ת

בךברים אעזר להם סךר במצב, בגדלים, באר המונעות מציאוחו

׳ לג ר ה ו מאמר א א בלל א/פרק ג

בךבךים אעזר להם סדר בטבע, בעלוה ועלולים. כי העלה היא

אשר בהמצאה ימצא העלול, ואם לצלר העךךה לא לצלר ב?ציאוח

העלול. ולזה השתלשלוה עלה ועלול לבלתי הכליה — נמנע.

וזה, שהעלול הוא אפשרי המציאוה בבחינה עצמו. והוא

צריף אל מכריע, לכריע מציאותו על העדרו, אשר המכריע ההוא

הוא עלהו. ולזה, השתלשלות עלות ועלולים לבלתי תכלית, לא

ימלט כללם מהיוה כלם עלולים, אם לא. ואם היו בלם עלולים,

הנה הם אפשרי המציאות; ולפי שהיו צריכים אל מבריח לבריח

מציאוהם על העדרם, הנה להם עלה בלתי עלולה בהכרח. ואם

לא היו עלולים כלם׳ הנה אחד מהם עלה בלתי עלולה, אשר

הוא הכליה ההשתלשלות. וכבר הנח שלא הלה לו תכליה. זה

עזקר בטל. והשקר הזה התחלב בהניחנו עלות !עלולים אין

תכלית למספרם.

וצףיף שנתעורר, עזלא חלב המנעות בב״ת אלא לדברים

שלש להם סדר במצב, בגדלים, או בטבע, בעלות ועלולים. אבל

בךברים אעזר אין להם םךר במצב ולא בטבע, כשכלים או

בנפשוה, הנה לא ימנע מציאותם בב״ת. וזה הוא ךעת אבן סינא

ןאבוחמד. ואולם ן׳ חשד יךאה ההמנעות גם בךברים שאין להם

סדר. כי הוא אמר שהמספר בפעל הוא בעל־תכלית בהכרח.

וזה, עזבל מספר בפעל הוא ספור בפעל; ובל ספור בפעל, הוא

אם זוג ואם נפרד. ומה שהוא זוג או נפרד הוא בעל הכליה

בהכרח.

ומה שלךאה לנו בזה הוא, ^זהחלקןה הזאה למספר היא

אמתיה, אין המלט ממנה. אבל המספר הבב״ת, אחר היותו

בלתי מגבל, לא לתאר בזוגיות והפרדה, ולזה אין הבב״ת נמנע

בו. ולזה, מה שדקדק הרב בהמנעוח המספר הבב״ת — שלש

לד א1ר ה׳ מאמר א כלל א/פרק ד

להם סדר במצב, בגךלים, או בטבע, כעלות ועלולים/ ב#יהלה

האחד עלה לשני, והשני לשלישי. ובן לבלתי חבליה.

עי ק הרבי ר פ ה

בבאור ההקדמה הךביעית, האומרת, עזהעזנוי ימעא באךבעה מאמרות. במאמר הע^ם, והוא ההויה וההפסד. ובמאמר הכמה, והוא הצמיחה והחסרון. ובמאמר האיף, והוא ההעזתנות. וימצא במאמר האנה, והוא

תנועת ההעתק. ועל זה העזנוי באנה תאמר התנהגה בפרט.

ומה שצריף שנהעורר עליו, למה יחד אלו הארבעה

מאמרות, והוא מבאר שהשנוי בבר ימצא בשאר המאמרות,

באלו תאמה במאמר המצב, ושיבעל, ושיתבעל.

אלא/ שלמה שלכל שנוי [שתי] בחינות: אם מצד הנושא,

והוא העתק המשתנה מתאר אל תיאר, ובבחינה הזאה היא

בשאר המאמרות, והוא שנוי בזולת זמן; ואם מצד חימר השנוי,

באלו תאמר בבמות ובאיבוח ובאנה, ובבחינה הזאה היא

במאמר אשר בו חימר השנוי; והוא פונה בעיון הזה אל הבחינה

הזאה׳, והלה השנוי אשר בעצם, נמשף לתנועה אעזר לאלו

המאמרות יחד הרב אלו האךבעה מאמרות. וךרןל בזה ךךף

אריםטו בספרו ב״מה שאחר״. והוא הנבון מה שלאמר בזה לפי

מה שלךאה.

אלא שנשאר עלינו לבאה למה יחד השנוי באנה, שהוא

ההעתק/ לתנועה בפרט. אחר שהתנועה בבמה היא השנוי

באנה גם בן, אחר שבו העתק־מה. וכבר נהעורר אל תבריזי

מזה, ואמר, בי להיות ההעתק באנה מוחש, יחד לו התנועה,

ולא יחד אוחה לצמיחה, בי ההעתק בה איננו מוחש. ולפי מה

׳ לה ר ה ו מאמר א א כלל א/פרק ה

שלךאה, בצמיחה אין בו העתק באנה, למה שלדוע שהצמיחה

בצומח הוא בכל קטךיו, ולזה לא נשאר חלק רמוז אליו

שיתאמת בו העתק מאנה אל אנה, ולזה יחד הרב התנועה אל

ההעתק באנה.

י ש י מ ח ק ה ר פ ה

בבאור ההקדמה החמישית, האומךת, שבל תנועה — שנוי, ויציאה מן הכח אל הפעל.

הנה אמרו שכל תנועה שנוי, הוא מבאר לפי מה שקדם.

אבל לא יתהפך זה. וזה, שאין כל שנוי — תנועה. למה

שהשנוי, ממנו שיהלה בזולה זמן, כמו ההרה וההפסד, והעתק

הנושא מתאר אל תיאר, אשר מזה הצד יכנס במאמר שיפעל

ושיתפעל־, וממנו השנוי אשר הוא בבחינת חימר השנוי, אשר בו

יצדק שם התנועה לבד. וךעהו, כי לא הךגישו בזה החלוף

מהמון המתפלספים.

ואמנם אמרו שהוא יציאה מן הכח אל הפעל, הוא נמשך

למה שגךרו התנועה, שהיא שלמות מה שבכה מצד מה שהוא

בכה. והנה יצדק עליו שהוא שלמוה, למה שהתנועה, בין מה

שטפונו ומה שאליו. וב^יהלה במה שממנו היה בכח גמור,

[והוא נח], וכשיהלה במה שאליו הלה שלמות גמור, והוא נח.

וכשהוא במה #בין הנח, הוא #למוה־מה, אבל מצד שהוא עדין

בכה, [נ״א: וכשהוא במה שבין׳ הנה הוא עזלמוה־מה מצד

עזהוא עדין בכה] ולזה אין לו שלמוח גמור. ולזה ההאמת,

שהתנועה — לציאה מן הכח אל הפעל.

אולם בבר לךאה, שהגדר הזה איננו אמתי לתנועה. למה

שמסגלת הגךר ההתהפף על הנגרר. במו שהתבאר בספר

״המופת״. ולפי עזהגךר הזה כבר יצדק ג״כ בהנעת יתחלב אם בן

לי א1ר ה׳ מאמר א כלל א/פרק ו

שיהלה תנועה, ויצטרף גם כן אל הנעה מניע. תאה ההנעה

השניה גם כן תנועה. וזה לבלתי תכלית.

ולוה הלה הגדר האמתי, לפי מה עזלךאה לנו, הגדר האחר

אשר זכרו. והוא, שלמות המתנועע במה עזהוא מתנועע• והנה

אמרו: ״שלמות המתנועע״, יורה, שיש לו פעל ושלמות־מה.

ואמרו: ״במה שהוא מתנועע״, יורה, שאין לו פעל ושלמות

גמור.

ואיף עזיהלה הגדר, ההקדמה אמתית, שכל תנועה — שנוי,

ויציאה מן הכח אל הפעל.

י ש ש ק ה ר פ ה

בבאור ההקדמה העזעזית, האומךת, שהתנועות, מהם בעצמות, ומהם במקךה, ומהם בהכרח׳ ומהם בחלק. אולם אשר בעצמות, כהעתק גשם ממקום למקום. ואולם אשר במקךה, כמו שיאמר בשחרות שהוא בגשם שהעתק ממקום אל מקום. ןאולם אשר בהכרח, כתנועת האבן אל המעלה במכרים לכריתה על זה. ואולם אשר בחלק, כתנועת המסמר אשר בספינה. כי כאשר התנועעה הספינה נאמר שכבר התנועע המסמר גם כן. וכן כל

מחבר יתנועע בכללו, לאמר שחלקו כבר התנועע.

הנה המכון בהקדמה הזאה, עזהתנועה, לה בחינוה. הה, אם

עצמותית — טבעיח הלהה או דזכרחיה, ויכנס בזה ד׳רצוניח —

בהעתק הגשם ממקום אל מקום; או מקריח, שנלחס התנועה

לדבר שאין מדרכו שיתנועע מעצמו אלא שיחנועע במקךה, במו

שיחנועע השחרות אשר בגשם בתנועה הגשם־, ואם דזכרחיח

— עצמותיה הלחה או מקרית — בתנועה האבן למעלה; ואם

אשר בחלק, הכרחיח הלחה או טבעית.

וההפרש א^זר בין המקריח ןאשר בחלק, שהמקריח היא,

כשנלחם התנועה אשר במקרה לדבר שאין דךבו שיחנועע׳ ואשר

׳ לז ר ה ו מאמר א א כלל א/פרק ו

בחלק הוא, עזנלחס התנועה אשר בחלק לדבר עזמדךכו

להתנועע. אבל מה שצתף לההעוךר עליו, אמרו־ במשל התנועה אעזר

בעצמוה: ״בהעתק הגשם ממקום למקום״. ולפי ע1בהנועה

הגלגל לא יעהק גשם הגלגל ממקום למקום, למה שלא למיר

המקום בכללו, ואמנם לעהקו חלקיו׳ הנה לא תהלה התנועה

עצמית לכללו בי אם לחלקיו. וזה חלוף מה שיראה. בי התנועה

לגלגל היא, [אם] רצוניית תשוקיית, לפי דעת אריסטו, ואם

טבעיה, למה שלךאה לנו. תה, ע1למה שאנחנו נראה שהתנועה

טבעית בגשמים בכלל, והיו הגשמים הפשוטים אשר תחה

הגלגל, היסודיים, בעלי בבד וקלות, מתנועעים תנועה לשרה;

הנה גשם הגלגל בכללו, שאיננו מתאר בכבד וקלות, התנועה

הטבעיה לו — הםבובית. ולזה היהה התנועה הםבובית לגלגל

עצמותיית, ואם הלה שלא לעתק הגלגל ממקום אל מקום

בכללו, בחלוף מה #יךאה מדברי הרב.

וכן אמרו במשל אשר במקרה: ״בשחתה אשר בגשם אשר

הוא בגדל־מה, והוא נעתק מגדל אל גדל״ — כבר יאמר

התנועה אשר במקרה גם בנקדה אשר בהכליח הגעזם, ואם

איננה בגדל כי אם בתכלית.

ואולם אמרו במשל אשר בהכרח: ״כהנועה האבן אל

המעלת״ — נמשף לדעת הלוני המפרסם, א#ר ללםודות תנועוה

טבעיוה הפביוה, כהנועה האבן אל מטה, ותנועה האש למעלה.

ושפטו מפני זה, שהלסודוה הארבעה, לאחד מהם, והוא הארץ,

כבד מחלט, ולאש קלות מחלט, ולאויר ולמים בבד וקלות צתפי.

והדעה הזה, לפי מה שלךאה, לא ההבאר ולא יתבאר. וזה, שלש

לאומר שיאמר, שלכל אחד מהלסודות בבד־־מה, אלא שהם

מתחלפים בפחות ולתר. ואמנם הלהה תנועה האש למעלה,

׳ מאמר א ר ה ו לח א בלל א/פרק ז

לכבד האו־יר אשר יךחה אוהו־ למעלה. כא#ר יקרה לאבן אשר

תוף הבור אשר בו זהב או עופךת מתף, או בסף חי, שיחנועע אל

המעלה, למה שכבד המתבוה יךחהו. ובךמות זה יקךה אל

האויר ואל המים. ובבר לךאה זה, למה שבאעזר חפרנו בארץ,

לרד בחפירה האףר, ונתמלאת ממנו. ואם הלה עזאפשר לטוען

עזיטען, שזה ממנו לתמנע הריקות תויף הגלגל, אבל אינו נמנע

שיהלה זה לכבד הלסוד. ואולם איף שתהלה תנועת האבן

למעלה׳ הנה עכ״פ מפאח מבריח, במו שבא במשל. וךי בזה

ההערה בזה הפרק.

י ע י ב ש ק ה ר פ ה

בבאור ההקדמה השביעית, האומרת, שכל משתנה מתחלק, ולזה כלא יתנועע, ולא מתנועע מתחלק, והוא גשם בהכךח; ןכל מה שלא יתחלק ל

ידזלה גשם כלל.

הנה ההקדמה הזאה כוללה חמש הקךמוה: האחה, שכל

משתנה מהחלק. השנית׳ שכל מתנועע מהחלק. השלישית,

עזבל, מהנועע הוא גשם בהכרח. הרביעית, שכל מה שלא

יתחלק לא יתנועע. החמישיה, עזבל מה שלא יתחלק אינו גשם.

ואמנם הרביעית והחמישית מבארות מעצמן. אם הרביעית,

מבארה בהפף הסוהר מהשניה. וזה, שבאשר ההבאר שבל

מתנועע מהחלק׳ והיא ההקדמה השניה, יהחלב מהפוף הסותר,

שמה ז^זלא יהחלק לא יהנועע׳ והיא הרביעית. ואם החמישית,

מבארה מגךר הגשם, והיוהו מבמה המתדבק. ואמנם

הראשונות צריבוה באור.

אולם הראשונה, נחחבטו בה המפרשים. שאריסטו לסד בה

המופה בששי מ״השמע״, למה שהמשתנה מחלב שיהלה מקצהו

במה שממנו ומקצתו במה שאליו. וזה, בי בדזיוהו במה עזממנו

, לט ר ה ו מאמר א א כלל א/פרק ז

הוא נח, בלתי משתנה עדין, וכשהוא במה שאליו הוא נח, כבר

השתנה. ואי אפשר להיות כלו במה שממנו וכלו במה שאליו

לחד. לחלב אם כן שיהלה מקצהו במה שמבלנו ומקצתו במה

שאליו. ומה שזה דרכי הוא מתחלק בהכרח.

ולפי עזהבאור הזה לא יבלל אלא המשתנה בזמן; אבל

המשתןה בזולה זמן, בהבליוה השנויים ותתנועות, לא יצדק

עליו זה, והלה הבאור אם בן חלקיי; הלה אלכסנדר יו־אה, שכל

משתנה — בזמן; והמשתןה בזולה זמן הוא בחוש לבד, אבל

הוא בזמן, ולא לרגש למעוטו. והיא סברא נפסדת, מבארת

הבטול.

ואולם תמסטיוס קבל מציאות משתנה בזולת זמן, אלא,

שלמה שמשתנה בזולת זמן הוא נמשף למשתנה בזמן, הלה

הבאור בולל. ואולם אבובכר ן׳ אלצאיג, עם שקבל גם בן

מציאות משתנה בזולה זמן, והוא המשתנה מהעדר אל

מציאות, בחול הצורה בחימר, פלש המשתנה באיף, בחם

שיתקרר ובקר שיתחמם, שזה יהלה בזמן בהכרח.

ואולם ך רושך דקדק עוד, כי למה שתכליוח השנויים אינם

שנויים באמה, בי אז הם נחים, באור אריםטו בולל המשתנה

באמה, והלה המשתנה בולל בל סוגי השנוי.

ולא אדע מה הךויח אבובבר במה שפרש המשתנה באיף.

בי הוא מבאר שהשנויים אשר באין, להם תבליוה שנויים בזולה

זמן. וזה, שהשחור המהלבן, בתכלית תנועתו הלה לבן בזולה

זמן.

ואיף עזהלה, הנה לךאה שהרב לקחו בפי דעת אבן רשד.

ולזה חלב מאמרו בל משתנה מהחלק, נשבל מתנועע מתחלק].

וזה, למה שהמשתנה כבר יכליל כל מיני השנויים, וכמו שבאר

בהקדמה הךביעיה. ולזה נתאמתו שתי ההקךמוח הראשונוח.

׳ מאמר א ר ה ו מ א כלל א/פרק ח

ואולם השלישית, אמרו שכל מתנועע געזם, היא מבארת

מאד. וזה, שאם נקה התנועה בפרט, כמו שפרש הרב שהיא

התנועה באנה׳ הנה, למה שהאנה ילחד מקום, והמקום הוא

מיחד לגשם, הוא מבאר שהמתנועע גשם. ואם נקה התנועה

כוללת בל מיני השנוי, להיות כלם צריבין אל נושא גשמי, הוא

מבאר בהם שהמשתנה הוא גשם.

נתאמהו אם בן אלו השלש הקדמות הראשונות. אלא

שיתנה באמרו כל מתנועע — המתנועע בעצם. וזה, שאנחנו

נמצא אשר יתנועע במקךה לא יהחלק. כי הנקרה שהיא תכלית

הקו, תהנועע בהתנועע הקו שהיא לו תכלית, והקו בהתנועע

השטח והגשם. והנקךה לא תתחלק, ואינה גשם. אבל הבונה

במתנועע בעצם.

ונהבאךה אם בן ההקדמה השביעית הכוללת ההקדמות

החמש.

י נ י מ ש ק ה ר פ ה

בבאור ההקדמה השמינית, האומךת, שכל מה שיתנועע במקךה ינוחא יתנועע התנועה המקרית בהכרח, אחר שאין תנועתו בעצמותו, ולזה ל

תמיד.

יסוד ההקדמה הזאת, לפי מה שן!ךאה, מה שהניח אריסטו

בשמיני מ״השמע״, שמה שיהלה במקךה, אפשר בו שימצא

!שלא ימצא. והאפשרי אין ראוי בו שלא לצא אל הפעל בזמן

בב״ת. ולזה כבר יחיב במחנועע במקרה, שינוח בהכרח.

׳ מא ר ה ו מאמר א א כלל א/פרק ט, י

י ע י ש ת ק ה ר פ ה

בבאור ההקדמה התשיעית, האומךת, כי כל ^עזם עזלניע {עזם, אמנם יניעהו בעזיתנועע גם הוא בעת הנעתו.

ההקדמה הזאה מבארה בעצמה. אמנם צריף שיחנה בה,

שיהלה המניע הבועל אבל המניע על ךךף התכלית, באלו

האמה שהאש מניע האויר שלעלה אל שטחו,/ להאותוה המקום

ההוא אל הארה כבר יניעהו והוא לא יחנועע. ולזה הלה אמרו

״גשם שלניע גשם״, ירצה שיניעהו, אם בףחלה או במשיכה. ובבר

הקשו על זה, ממה שנראה בחועז, שהאבן המגניטס, שיניע

הברזל כשימשבהו אצלו, ולא יהנועע• והנה השיבו בזה בשני

פנים: האחד, בי לאומר שיאמר, שהברזל הוא שיחנועע בעצמו,

וזה אמנם מהבלזג אשר יקנה מהאבן. והשני, שאם הודינו שהאבן.

ימשבהו, הנה יהלה זה, בעזיתבו מהאבן גשמים, ימששו הנמשף

וימשבוהו, אם בךרף בישיבה, או בךךף ךחלה.

י ר י ש ע ק ה ר פ ה

בבאור ההקדמה העשירית, האומךת, כי מה שלאמר שהוא בגשם, לחלק אל שני חלקים: •אם שתהיה עמידתו בגשם, כמקרים; אם שתהלה 7נמידת

הגשם בו, כצורה הטבעית. ושניהם כח ב^שם.

בבר הלה מן הקדמונים, מי שיראה שהגשם אין בו הרכבה

בלל, אבל הוא אחד בעצמו וגךרו. ואם הלה שנרגיש בהם

הרכבה — הנה במקרים עצמיים ומשיגים בלתי עצמיים. והנה

אריסטו ומפרשי ספךיו הבו על קדקיד הסברא הזאה, בשאמרו,

שאין המלט בבל גשם משני דברים עצמיים, ךהם החימר והצורה.

וזה, שאנחנו נלאה הגשמים שבכאן הרם ונפסדים ולפי שהדבר

הנפסד לא לקבל הדבר ההוה, יצטרף להניח נושא לקבל אח

מב א1ר 71' מאמר א כלל א/פרק יא

שניהם, והוא החמר הנקךא היולי. והוא מבאר, שהוא עצמי

להוה, בי הוא נושאו. ולפי שהמקבל הוא דבר זולה המקבל,

הנה לחלב שיהיו בו שני דברים. ולפי שהמקבל, בו לאמר שהדבר

הוה ומגבל, ובו נחעצם, הוא מבאר שהוא עצמי להזיה. ולפי

שהנושא אי אפשר שיהלה בעצמו בפעל, שאם הלה בפעל לא

תדזלה הרה אלא שנוי, הוא מבאר שקיום הדבר ועמידתו הוא

בדבר המקבל, והוא הצורה הטבעיח.

ואולם המקרים אשר אין המלט מהם בבל גשם, הוא מבאר

שעמיךחם בגעזם, הבולל החימר והצורה הגשמיח. שאם הלה

להם קיום ועמידה בעצמם, היו עצמים.

ולפי שבל אחד משני אלו, ך״ל הצורה והמקרה, אין לו

מציאות בעצמו, ושניהם צריכין אל נושא כמו עזהתבאר, שתפם

בחיבה בדו, ואמר ששניהם ״בח בגשם״.

וצריף עזתתבונן אמרו שעמידה הגשם בצורה הטבעיח;

שהוא לקח הגשם, שכולל החימר והצוךה הגשמית, בלחם אל

הצורה הטבעית המלחךח, כלחם החמר אל הצורה בכללו,

שקיומו ועמידתו בה.

ר ש ד ? ח א ק ה ר פ ה

בבאור ההקדמה האחת עשרה, האומךת, בי קצת הדברים עזעמיךתם בגשם, לחלקו בהחלק הגשם, ויהיו נחלקים במקךה, במךאים, ושאר הבחותא לחלקו בשום פנים, המתפשטות בבל הגשם; ובי קצת המעמידות לגשם, ל

כנפש ובשכל.

הנה חלקה הדברים, אשר עמיךחם בגשם, והמעמידות

לגשם, מבאךח בעצמה. למה שהמקרים אשר עמיךחם בגשם,

מהם לחלקו במקךה בחלקה הגשם, במראה ובשעור, ומהם

שלא לחלקו, כנקךה, והקו מצד הרחב, והשטח מצד העמק. וכן

׳ מג ר ה ו מאמר א א כלל א/פרק יב

המעמידות לגשם, מהם שלחלקו בחלקה הגשמים, כהיולי, אשר

הוא דבר המקבל החלקה; למה שצורת הגשמיות, #היא ךבקוה

הרדוקים, לא יקבל החלקה, שאין מךךף ההפף שיקבל ההפף.

ומה שצףיף לבאר אמרו: ״כנפש ובשכל״. בי הוא יךאה שהם

כדו בגוף, ולמה שאין מתפשטות בבל הגוף לא לחלקו בחלקה

הגשם. ועוד יתבאר זה לפנינו, בגזרה הצור, כי אריסטו יראה

בחלוף זה, שהשכל הנקנה נקשר בגוף הקשר מציאות, לא

הקשר ערוב, ולזה לא יחנועע במקךה כשיתנועע הגוף. ולזה

יראה, שהשכל הנבדל הוא מניע לגלגל, ולא יחנועע במקרה.

ולהיוחו הוא מניעו ונפשו, ולזה יקרא הגלגל מחנועעמפאח

נפשו. והרב יךאה, ששכל הגלגל הוא בה בגוף, ויהנועע במקךה

בתנועת הגלגל. ולזה יחד מופת על שאין השכל הוא מניעו, כי

למה שיתנועע במקךה יצטרף לנוח בהכרח, במו שבאר

בהקדמה העזמיניח. ויחד מופה על .שהכה המתפשט אינו

המניע, כי יהלה בעל־תכלית ויהיה פעלו בעל־תכלית, אחר

שיתחלק בהחלקו. ולזה אמר, בי מניעו הוא השכל הנבדל, כמו

שלךאה במה שכתב בפרק הראשון מהחלק השני בספרו המורה.

ם ןגשר י נ ש ק ה ר פ ה

כבאור ההקדמה השתים עשרה, האומךת, שכל כדו נמצא מתפעזט ב^שם הנה הוא בעל־תכלית, להיות הגשם בעל־תכלית.

הנה אריסטו באר ההקדמה הזאת בשמיני מ״השמע״. וסדר

המופה כן: כל גשם, אם שידזלה בעל־תבלית, או בב״ת. אבל

מציאות גשם בב״ת נמנע, כמו עזההבאר במה שקדם. נשאר אם

כן שיהלה הגשם בעל־תכליה. והנה מציאוה בה בב״ת בו, לךאת

שהוא נמנע, אחר הניחנו הקדמה אחת מבארה בעצמה, והיא,

שהבחות המתפשטים אשר בגשמים מתחלקים בהחלק

׳ מאמר א ר ה ו מד א בלל א/פרק יג

הגשמים, ושכל מה שיהלה הגשם יותר גדול, ידזלה כה הנעתי

יזהר גדול. כאשר נךאה החלק הגדול מהארץ יוהד גדל הנעה

מהחלק הקטן ממנה. וכאשר התישב זה, סדר ההקעז כן: אם

ימצא בה בב״ת בגשם בעל־תבלית, יתחןןב אחד משני דברים:

אם שיניע מתנועע־מה בעתה; או שיהיה כה בב״ת וכח בעל־

תכליה שרם בהנעה. ושניהם מבארי הבטול.

ואיף יהחיב זה? כפי מה שאומר. נניח, הגשם אשר בו כה

בב״ת, יניע מתנועע־מה בזמן מה. הנה כבר אפשר במניע בעל־

תכלית שעיע המתנועע ההוא, למה שעלינו להניחו בשעור

שיניעהו המניע הבעל־תבלית. ואין ספק שיצטרף בהנעתו אל

זמן יותר גדול מהמניע הבב״ה• והנה לא ימלט המניע הבב״ת,

אם שיניעהו בעתה, או בזמן. ואם יניעהו בזמן, יהןה בהכרח

חלק לדוע מהזמן היוהר קטן. והוא לדוע, שאפשר לנו שנקח

מהגשם הבב״ת חלק, יהלה יחסו אל הבעל־תבליה הראשון לחס

הזמן הקטן אל הזמן הגדול. ויהןה אם בן חלק הבב״ת, שהוא

בעל־תבלית בדזברח, שוה בהנעה אל הכח הבב״ת. התבאר אם

בן חיוב התדבקות הנכושף לקודם. והוא, שאם ימצא כח בב״ת

לגשם בעל־תבלית, יתחןב אחד משני ךבדים: אם שיניע המניע

הבב״ת מהנועע־מה בעתה, ואם שיהלה בה בב״ת וכח בעל־

תבליה שרם בהנעה.

ר ש ה א ש י ל ש ק ה ר פ ה

בבאור ההקדמה השלש עשרה, האומרת, שאי אפשר עזידזיה דבר ממיני השנוי, מתדבק, אלא תנועת ההעתק לבד, והקזבובית ממנה.

ןאמנם הבונה בהקדמה הזאה הנה, שאי אפשר במיני השנוי,

ך״ל בשני מינים המקבילים, שיהןה תנועה מדבקה. וזה, שכבר

קדם, שהשנוי — בארבעה מאמתה, והם סוגים מהחלפים.

׳ מה ר ה ו מאמר א א כלל א/פרק יג

והנה בשני סוגים, הדבר בתם מבאר שאין שם תנועה אחת

בלךבקה, כאלו תאמר, המשתנה מהלבן אל השחתה,

והבלתנועע מאנה אל אנה. אבל בסוג אחד בעצמו, כאלו תאמר,

באיף, בלהלבן אל השחתה ומהשחרות אל הלבן, ג״כ איננו שנוי

מדבק• וזהו מה שךצה באכלרו: ״דבר ממיני השנוי״. כי אין

לאומר שיאמר במין אחד מן השנוי שאי אפשר שיהלה מהדבק.

וזה, שהשנוי, בלבלנו בזמן, ומבלנו בזולת זמן. והשנוי אשר בזמן

הוא בהכרח מתךבק, לדזיוה הזמן מהדבק, ואם לא, הלה הזמן

מחבר מעתות. אלא שהבונה הוא בשני מיני השנוי המקבילים.

או שרצה באמרו בלתךבק — בלתךבק תמיד נצחי.

והנה ההקךבלה הזאה בארה אריסטו, בשאבלר, בי למה

שהתנועה תקרא בשם מה שאליו התנועה, כי אנחנו נאמר

בבלהנועע מהשחתה אל הלבן/ מתלבן. ובתנועה, חלק־בלה

ממה שאליו גמור, חלב שיהלה נח במה שאליו. ואם לא, הלה

השלמוח האחרון בבח, ולא הלה כלה שאליו גמור, והיו התנועוה

הכלקבילות תנועה אחה, והלה הדבר ישתחר ויהלבן לחד• אלא

שהענלן בו בענלן בהולה, וזה, שהתנועה אשר בעצם באשר

נחהוה — נח. ויהנועע אחרי כן אל הלזפםד, ןאכלנם בין ההולה

והדזפסד אכלצעי׳ שלא לצלר בו עזיההוה ויפסד לחד.

ואולם בתנועת הדזעתק גם בן הדבר בו כלבאר. לכלה

שתנועה ההעתק, אם שתדזלה לשרה, או סבובית, או כלךבבת

משתיהן. והנה בתנועה הלשךה הדבר כלבאר, שיהחלב בין כל

שתי הנועוח הפביוה כלנוחה, ואם לא, הלה מתנועע אל המעלה

ואל המטה לחד• ועוד, שהאכלצע בכל גדל, בבר ימצא בשני

צךדים, אם בבח ואם בפעל. בי הוא, באשר ההנועע בו מחנועע־

כלה, בההךבקוה, לא ירשם בו נקךה או קו בפעל. לכלה שהקו

איננו בלחבר כלנקדוה, ולא השטח מקוים. וכאשר עכלד, רשם בו

׳ מאמר א ר ה ו מו א כלל א/פרק יד

נקדה או קו בפיעל. ואם הלה רושם נקרה או קו בפעל כשהוא

מתנועע בהתדבקוה, הלה מחלב שיהלה בהם זמן לעמד באמצע.

וזה, שהוא מבאר שהיותו מתנועע אל האמצע, והיותו מתנועע

מן האמצע׳ הם שתי תבונות מתחלפות. ואם הלה הנקרה או

הקו בפעל, הלה מחלב, שיהיו שתי תכליות התכונות בפעל,

ושיהלה הזמן מחבר מעתות. וכאשר החבאר ןה בקו הלשר, הוא

מהחלב בקו המרכב מהלשר והסבובי, אשר הוא החלזוני. וזה,

שבאשר נניחהו מתדבק, בבר יתנועע בפעל אל המעלה והמטה

בהתדבקוח. רחחלבו ממנו הבטולים הקודמים.

ולזה הלה מבאר שהההדבקוה איננו אפשרי אלא בהנועה

ההעתק, והסבובית ממנה, שמה שממנו ומה שאליו אחד. ומזה

הצד אפשר בה ההתדבקוה והנצחיות.

גה ןגשר ק האךבן ר פ ה

בבאור ההקדמה האךבע עשרה, האומרת, שתנועת ההעתקה יותר קודמת שבתנועות, והראשונה מהם בטבע. כי ההולה וההפסד יקדם לה ההשתנות, וההשתנות יקדם לה קריבת המשנה מן המשתנה. ואין צמיחה ולא חסרון

א שיקדם להם הולה והפסד. אם ל

הנה ההקדמה הזאת בארה אריםטו בחפוש. ובון בה

הקדימה בטבע ובזמן. והוסיף בה באור, שהתנועה הסבוביה

קודמת לשאר התנועוח, למה שאינה מהפף אל הבף, ולא

ישיגנה שנוי. והמתנועע בה אין לו כח על השנוי, אבל ענינו

דומה אל הפעל הגמור.

׳ מז ר ה ו מאמר א א כלל א/פרק טו

ר ש ג ה ; ש מ ח ק ה ר פ ה

כבאור ההקדמה החמש עשרה, האומרת, כי הזמן מקךה נמשך לתנובהא ימצא אחד משניהם מבלתי האחר, לא תמצא תנו^ה כי אם ודבק עמה, ל בזמן, ולא ישכל זמן אלא עם תנועה, וכל מה עזלא תמצא לו תנועה, אינו

ת הזמן. ח נופל ת

ההקדמה הזאה בוללה ארבע הקךמוח: האחה, הייה הזמן

מקךה. והשניה, היוהו דבק לתנועה, באפן שלא ימצא אחד

מהם בלתי האחר. והשלישית, שלא לשכל זמן אלא עם תנועה.

והךביעית, עזמה שלא תמצא בו תנועה אינו נופל תחת הזמן.

והנה יהבארו בבאור גדר הזמן.

ואמנם אריסטו — ואם הלה עזהחחלפו בו הקךמונים

בסברתם חלוף רב, אין צרף לזכרם, להיוחם מבארי ההפסד —

הנה גדרו, ב#הוא מספר הקודם והמתאחר בתנועה. וזה, שאין

ספק הצטךבו אל נושא, להיותו בלתי עומד בלל, ,וכל עזבן

שיהלה עומד בעצמו, כמו הדברים עזלא יצטרכו אל נושא. הה,

שהזמן לחלק אל עבר ואל עתיד. כי ההוה הוא עתה, והוא בלתי

נמצא, ואיננו זמן. והעבר בבר נפסד. ותעתיר איננו עדין. ולזה,

הצטךבו אל נושא מבאר בעצמו. והיא ההקדמה הראשונה

מאלו האךבע.

ולפי שאנחנו נשער התנועה המהירה והמאחךה בזמן; וזה,

עזהתנועה המהירה היא, אשר יחנועע המתנועע בה שעור לרוע

בזמן יוחר קצר מהמאחךח; הנה ההבאר שהזמן איננו תנועת.

בי לא ילקח הזמן בגדר עצמו. ולהיוה המהירות והאחור

בתנועה, מקךה דבק בה, ובלתי נפךד ממנה; והלה שנשער אוהם

בזמן; נהאמה שהוא מקךה דבק לתנועה. והיא ההקדמה

השניה.

מה א1ר ה׳ מאמר א בלל א/פרק טז

וכאקזר הלה זה כן, והלה הזמן משער לעולם התנועה —

איף שלקחה, אם בבחינה מהירוח ואחור, אם בבחינה הקודם

והמהאחר מבלנה — בבר יצדק אמרנו בגךרו שהוא מספר

הקודם והמחאחר בתנועה. ולפי שלקחה התנועה בגךרו,

נהבאךה ההקדמה השלישיח, והוא שלא ישכל הזמן אלא עם

תנועה.

ואמנם ההקדמה הרביעית, שהיא אמרנו, שמה שלא תמצא

בו תנועה אינו נופל תחת הזמן, היא מבארת בעצמה, כשיהבאר

ענלן הנפילה תהה הזמן. והוא, הדבר שלגבילהו הזמן .מעדיף

עליו משתי קצוהיו. ולזה היו הדברים הנצחיים אינם נופלים

תהה הזמן בעצם, בי לא לגבילם הזמן ולא לעדיף עליהם. ואם

הלה שיהיו נופלים תחת הזמן, הוא במקרה• והם אשר היו מהם

מהנועעים. בי למה שהתנועה בבר לנבילה הזמן, בשנקח חלק

ממנה, בבר יהיו המהנועעים נופלים תחה הזמן במקרה, מצד

תנועתם. האמנם הנבדלים, להיותם בלתי מחנועעים, אינם

נופלים תחת הזמן, לא בעצם ולא במקרה.

ר ש ה ע ש ש ק ה ר פ ה

בבאור ההקדמה השש עשירה, האומךת, בי בל מה שאינו גוף לא לשכל בו מנלן, אלא אם הלה כח בגוף. וימנו אישי הכהות ההם בהמנות הדןמרים שלהם, או נושאיהם. ובעבור זה, הענלנים הנבדלים, אשר אינם גוף ולא כח

א לשכל בהם מנלן כלל, אלא בהיותם עלות ועלולים. בגוף, ל

הנה להיות מהוה המין, הבולל אישים מהחלפים, הוא אחד

במין, רבים במספר, הוא מבאר שלא לשכל בו מספר אלא

לחלוף המקום, או הזמן, או מקךה־מה מהמקרים הנמצאים בו.

ולהיוה מה שאינו גוף ולא בח בגוף — נבדל, והוא בלתי נופל

תחה הזמן, נימה שקדם, ובלתי מגבל במקום, ולא ללחס לו

מאמר א א1ר ה׳ מט כלל א/פרק יז

מק.רה מהמקרים, הנה הוא מבאר שלא ישכל בנבדלים מגלן,

אלא מהלוף הנמצא בם, והוא בהיותם עלוה ועלולים.

ר ש ה ע ע ב ש ק ה ך פ ה

בבאור ההקדמה השבע עע*רה, האומךת, שבל מתנועע לעז לו מגיע בהכרח. אם חוץ ממנו, באבן תניעה היד; או יהיה מניעו בו, בגשם החי, בי הוא מחבר ממניע ומתנועע, ולזה באשר מת, ונעדר ממנו המניע, והואא יתנועע הןפעז, ישאר המתנועע, והוא הגשם, במקום כמו שהלה, שהוא ל אותה התנועה. ולמה עזהלה המניע הנמצא במתנועע נעלם, בלתי נךאה לחוש, נחשב בחי שהוא מתנועע בלתי מניע. וכל מתנועע שיהלה מניעו בו, הנה הוא אשר יקרא מתנועע מעדו. ענלנו, שהכח המניע למה שיתנועע

ממנו בעצמות נמצא בכללו.

לםוד ההקדמה הזאה, לבאר שכל מתנועע יעז לי כ^יע• והנה,

לפי שהמהנועע, אם שיתנועע בטבע, כתנועה האבן אל המטה ־,

ןאם בהכרח, כהנועה האבן אל המעלה; ואם בבחירה, כהנועה

הב״ח; הנה המהנועע בהכרח ובבחירה, הדבר בהם מבאר

שהמניע בהם זולה המתנועע• ואולם המתנועע בטבע, יתבאר

מזה: למה שנמצא המתנועעים בטבע מהחלפים בצד, הה,

שתנועה האבן אל המטה, והנועה האש אל המעלה־, הוא

מחלב, שאין התנועה לו במה שהוא גשם בשלוח. שאם הלה בן,

לא היו מתנועעים בצדדים מקבילים. אלא שהתנועה המלחךח

לבל אחד — במה שהוא זה הגשם. ןלהיוהם שרם ומשתפים

בגשמות, הנה אם כן צורה כל אחד המלחדה, היא המניעה

התנועה ההיא, באמצעוה הכה אשר שם בה, והוא הנקרא טבע.

ולזה הלה טבע בל אחד הוא המניע.

נ א1ר ה׳ מאמר א כלל א/טרק יח

הפרק השמונה עשר

נה עשרה, האומךת, שכל מה שיצא מן הבח אל כבאור ההקדמה השמו הפעל, מוציאו זולתו, והוא חוץ ממנו בהכרח. כי לו הלה המוציא בו, ולא יהלה שם מונע, לא הלה נמצא בבח עת אחד, אבל היה בפעל תמיד. ואם הלה מוציאו בו, והלה לו מונע, והוסר, אין ספק שמסיר המונע הוא אשר הוציא אותו מן הכח אל הפעל. וחתם ההקדמה הזאת באמרו: ״והבן זה״.

ההקדמה הזאת כבר תתאמת בחפוש. וזה, כי מה שלאמר עליו שהוא בבה דברי/ הנה ידזלה אם בפועל ואם במתפעל• והנה במחפעל, אם שיהלה בעצם, אם במקרים. ואמנם בעצם, בהולה והפסד, אין ספק עזמוציא הבה בהם זולהם, למה שהוא מבאר שהדבר לא להוה עצמו ולא לפסיד עצמו. ןאבלנם במקרים, בשנוי בבמה ובאיף ושאר המאמרוה, הנה להצטךבם אל נושא, אין ספק שהבה אשר בנושא יפעלם ויוציאם מן הכה אל הפעל. ואולם בבחינה הפועל, וזה, כשנאמר בדבר שהוא פועל לדבר בכה, אין ספק, שהבה, אם שידזלה בו, או חוץ ממנו. ואם הוא חוץ ממנו/ הנה מוציאו זולתו. ואם הוא בו, הנה למה שהכח בו לפעל, אם לא יהלה לו מונע ולא לחסר בו תנאי/ הנה יהלה בפעל תמיד־ ולזה, אם לא יהלה בפעל תמיד, הוא מפני שיהלה לו

מונע• ולזה מסיר המונע הוא המוציא.

והנה צריף שיהבונן בזה הדבר. כי אמרנו בדבר שהוא בכה כף׳ הנה לחלב שנוי במתפעל בןזברח. ואמנם בפועל, אם יהלה הבח בו לפעל, ולש לו מונע מצד המקבל, הנה אם הלה שהמסיר המונע ההוא הוא המוציא מן הבה אל הפעל, אבל לא לחלב׳ ורוחם ההקדמה ה שנוי בפועל. ולזה מה עזהעיר במקום ה!

הזאת בשאמר: והבן זה.

מאמר א אור ה׳ נא כלל א/פרק יט, כ

ה$ךק התשעה עשר

בבאור ההקדמה התשע עשרה, האומךת, שבל אשר למציאותו סבה, הוא אפשר המציאות בבחינת עצמותו. בי אם נמצאו סבותיו — נמצא; ואם לאא ימצא. נמצאו, או נעדרו, או השתנה לחסם המחיב למציאותו — ל

והיא מבארה בעצמה. בי מה שלמציאוהו סבה, אם עזיהלה מחלב בבחינה עצמו, או נמנע, או אפשר, כי סבע החלוק בן חלב. ןאיננו מחלב לעצמוהו, בי מה שהוא מחלב לעצמותו, לא לצלר העדרו בהעדר זולתו; ומה שלמציאוהו סבה, הנה העדרו מחלב בהעדר סבהו. ואיננו גם בן נמנע לעצמוהו, בי מה שהוא נמנע מציאותו, אי אפשר שיהלה למציאוהו סבה. מחלב אם בן שיהלה אפשר בבחינת עצמו. רצוני לומר, שמציאוהו — נצחי הלה או

בלתי נצחי — אפשר שיהלה מצלר ההעדר, בהעדר סבתו.

הפךק העשרים

בבאור ההקדמה העע*ךים, האומךת, שכל מחלב המציאות בבחינת עצמותו, הנה אין סבה למציאותו בא5ן מהאפנים ולא בענלן מן הענלנים.

ההקדמה הזאת גלולה האמת משלפניה, מהפף הסותר. הה, כי אשר למציאוהו סבה, איננו מחלב המציאוה. לחלב בהכרח, שהמחלב המציאות אין למציאותו סבה. והפלא, איף לא חברה עם התשע עשרה. (הפלא הזה הפליאו תבריזי. ונצול ה_רב

המורה ממנו בךךף המפרש החשוב. גליון בח״ל)

מאמר א בלל א/פרק בא, בכ

נב אור ה,

הפרק העשרים ואחדם ואחת, האומךת, שכל מרכב משני ענלנים, הנה בבאור ההקדמה העברי אותה ההךכבה היא סבת מציאותו על מה שהוא עליו בהכרח; ואינו מחלב

המציאות לעצמותו, כי מציאותו במציאות חלקיו ובהךבבתם.

הנה, למה עזחלקי הדבר זולת כללות הדבר; והדבר בכללו הוא מרכב־, הנה אם כן המרכב — למציאותו סבה. וכבר קדם לנו, שאשר למציאותו סבה איננו מחלב הוציאוה. המךבב אם

בן איננו מחלב המציאות.

הפרק העשרים ושנים

בבאור ההקדמה העשירים ושתים, האומרת, שכל גשם הוא מךכב משני ענלנים בהכרח, וישיגוהו מקרים בהכרח. אולם השני ענלנים המעמידים אותו — חמרו וצורתו. ואולם המקרים המשיגים אותו — הכמה,

והתמונה, והמצב.

הנה, להכרח מציאות נושא להולה והפסד, חלב מציאות החמר. ולךזיוה החמר בעצמו משולל מכל צורה, למה שאם הלה לו צורה, הלה ההולה השתנוה ולא הולה-, ולכן, אשר ללחדהו ולגכילהו, וישימהו נמצא בפעל נרמז אליו, הוא הצורה. ההבאר אם בן שהדברים המעמידים אותו הוא החימר והצורה. ולהיוה המקרים יצטרכו אל נושא; ומהם מתפרדים מהנושא, ומהם בלתי מהפןדים; הנה, אשר הם בלתי מתפרדים הם, הבמה, שלא לצלר הגשם זולהו•, והתמונה, אשר במאמר האיף, שלא יפףד מן הגשם, למה שהלה רשם התמונה, שהוא אשר לגבילהו, קו או קוים; והמצב, שהוא לחם חלקיו קצהם אל קצה ואל הגשמים אשר מחיץ• והנה נתלךודו אלו, למה שהם בלתי מהפרדים מהגעזם. והוא אעזר רצהו באמרו: ״ולשיגוהו

מקרים בהכרח״. ופלש, הבמה והתמונה והמצב.

מאמר א אור 71' נג כלל א/נ!רק כג

הפרק העשרים ושלישה

כבאור ההקדמה העשרים ושלש, האומךת, שכל מה שהוא בבח, ולו בעצמותו אפשרות־מה, כבר אפשר בעת־מה, שלא ימצא בפעל.

ההקדמה הזאה נבוכו בה רבים מהמפרשים, כמו אל תבריזי והנךבוני. ולא עלה בלךם. וזה, שמפשט הלעזיז לךאה, שאין המלט מהבפל. הה, שמה שהוא בבה דבר, לו בעצמוהו אפשרוח מה לדבר ההוא. ואם כן אמרו־: ״ולו בעצמוהו אפשרות־מה״ — כפל ומוהר, כי אמרו: ״בבר אפשר בעה־מה שלא למצא בפעל״ — אין ענין לו. וזה׳ שאשר לו אפשרוה־מה, אין ענלן לו יוהר מאמרנו: אפשר שיצא לפיעל ואפשר שלא לצא.

ולזה הלה המשפט הזה במשפט אמרנו: האדם — אדם. ואם הלתה הבונה באמרו: ״ולו בעצמותו אפשרוה־מה״, שנושא הכה הלה לו אפשרוה שימצא ושלא ימצא — ואם לא לךאה כן מאמרו: ״אפשרות־מה״, שאם הלתה הבונה על מציאותו, לא יתכן אמרו: מה, אבל נניח בן — הנה אם כן הנושא בבר לצא לפיעל. ולזה ידזלה אמרו: ״בבר אפשר בעה־מה

שליא ימצא בפעל״ — בלתי מ תלחם בלל.

ומה שלךאה לנו בבאור זאת ההקדמה, הוא כפי מה שאמר. כל מה שהוא בכח דבר, והאפשרוה ההוא הוא בעצמו — וזה, שהאפשרות בבח דבר, ממנו שהאפשרות בעצמו, באלו האמר, שהשחור אפשר בעצמו שישתנה ולשוב לבן, ואפשר שיהלה האפשרות נתלה בדבר חוץ ממנו, באלו תאמר, שאפשר בשמש שלשחיר, בתנאי שיהלה המקבל גשם לח — ולזה גזר, שבאשר ידזלה האפשרוח בעצמו, כבר אפשר בעת־מה, שלא ימצא בפעל, ר״ל שיהלה נעדר. וזה, שהיוה האפשרוה בעצמו, בלתי צריף לדבר מחוץ, לחלב היוהו בחימר מקבל השנוי. ולבן אפשר

מאמר א כלל א/פרק כד, כה

נד אור ה׳

שיהיה נעדר בעת־מה, כי החימר המשתנה הוא סבת ההעדר בעצם. והנה !:סבים הפרוש הזה במה שהשתמש בו הרב בזאת

ההקדמה בברק הראשון מהחלק השני מהמורה.

הפרק העשרים וארבעה בבאור ההקדמה העברים וארבע, האומךת, שבל מה שהוא בכדו דבר

אחד, הוא בעל חמר בהבלח, בי האפשרות הוא בחמר לעולם.

ההקדמה הזאת מבארת בעצמה עם מה שקדם. וזה, שמה שהוא בכח דבר אחד, יתחיב שיהיה נושא הבח, וישאר עם זה אחד. ואם לא, לא דדה הוא דבר אחד. ומה שזה ךךבו, הוא החימר. שהצוךה איננה בבח להיות דבר אחר. ולזה יתאמה

שהאפשרות הוא בחימר לעולם. ואולם צריף שנחעורר, בי למה שהאפשרוה, אם שיאמר בנושא הנמצא, כאלו האמר, שחמר הנחישה אפשר שיהיה זנגאר־, ואם שיאמר בנושא הנעדר, כאלו תאמר, הזנגאר אפשר שיחול בחמר הנחשה. הנה הבונה בזאה, האפשרות אשר

בנמצא.

הפרק העשרים וחמשה

בבאור ההקדמה העשרים והמעז, האומרת, שהתחלות העצם המךבב האישי — החמר והצוךה; ואי אפשר מבלתי פועל, ך״ל מניע, הניע הנושא עד אשר הבינו לקבל הצוךה; ןהוא המניע הקרוב, המבין לחמר איש־מה. ויךויב מזה העיון בתנועה והמניע והמתנועע. ובבר התבאר בכל זה מה שיךולב לבארו. ונוסח דברי אריםטו, כי החימר לא עיע עצמותו. וזאת היא

ההקדמה הגדולה הכ?ביאה לחקר מהמניע הראשון.

ההקדמה הזאת מבארת בעצמה. בי לדזיוה החמר ןהצוךה בלתי נמצאים בל אחד בפני עצמו לבדו: ןאנחנו נךאה שהדבר

מאמר א אור ה׳ נה כלל א/פרק ב1, בז

יההוה מדבר ולא מאיזה דבר הזדמן; הוא מבאר, שאי אפשר בזולה נושא נשאר לעולם, יפשט צורה וילבש צורה. ולבן היו החחלוה איש העצם העצמיות — החימר והצורה. ןאם הלה ההעדר הקודם מן ההתחלוה, הוא במקךה. אלא שלמה שהוא צריף בהכרח אל מניע, יבין החמר לקבל הצורה הקויחךת, הוא מבאר שאי אפשר בזולה פועל. אלא, שלמה שאינו מעצם הדבר, אינו נמנה בהתחלוה. ואולם, למה שאין המלט ממנו, למה שהחמר לא יניע עצמותו, והלה המניע מניע בעצמוהו למתנועע בתנועה, הוא מבאר, שהעיון במניע מביא אל העיון

בתנועה ובמתנועע.

הפרק העשרים וששה בבאור ההקדמה העשרים ושש, אשר נתנה הרב על ךךף הנחה. והיא.

האומךת, שהזמן ןהתנו^ה נצחיים, תמידיים, נמצאים בפעל.

והנה בהקדמה הזאת סברות לקךמונים. שאביקורוס וסיעתו הלה אומר, שהם נצחיים בזולה עלה קודמה. ואין הדבור עם אלו. בי יהבאר בקלוה, מכח ההקדמות הנזכרות, בטול זה הדעת. אבל אריקזטו יראה, שהזמן והתנועה נצחיים, עלולים ומחלבים, בהתחלב העלול מן העלה.. וגם בסברא זו נתחלפו האחרונים, כמו שלבא בגזרה הצור. ואמנם עיחה בכאן הנחה. ולא ראינו לזכר טענה אריםטו במקום הזה, לפי שהנחה על צד ההנחה לבד, עד 1שיתבאר האמה במאמר השלישי במרה הצור.

הפרק העשרים ושבעה

בבאור המופת הראשון שיסד הרב בהקדמות אלו. ךסךרו כף: לפי שהוא מחלב בחמר הזה ההוה הנפסד, שלש לו מניע, במו שהתבאר בהקדמה הכ״ה. ובשלבקש המניע, מה הניעו,

נו אור ה׳ מאמר א כלל א/טרק בז

ובאיזה מין הלה מן התנועה, אשר החבאר בהקדמה הד׳ היותו בארבעה מאמרוה, הנה לא ללף אל בלתי הכליה, כמו עזההבאר בהקדמה הג׳. ואין ספק שיכלה אל תנועה ההעתק, אשר היא הקוךמת עזבתנועוח, כמו שההבאר בהקדמה הט״ו, אשר םבהה תנועה הגלגל, ואליה יכלו כל אלו התנועוה. וכאשר נבקש לה מניע, אין המלט משיהיה המניע בו, אם לא. ואם הוא בו, אין המלט משיךזלה כח מהפשט בו ומתחלק בהחלקו, בחם באש, ואם שלא ידזיה מהחלק בהחלקו, כנפש והשכל. וזאה החלקה הברחיח. ואם אין המניע בו, אין המלט משיהלה גשם, או נבדל. תאה החלקה הכרחית גם בן. ואם הוא נמנע שילזלה המניע השלישה הראשונים, לחלב בהכרח שיהלה הרביעי, והוא שידזלה נבדל. ואולם איך יהבאר זה? הנה ממה

שלאמר. לא יתכן שידזלה המניע בה בו. אם שלא יךזלה בה בו מהחלק בהחלקו, למה שיהלה הגלגל גשם והוא בעל־תבלית, כמו עזהתבאר בהקדמה הי״ב, ולזה הלה נמנע שתדזלה תנועחו נצחית ובב״ת, הפף מה עזההבאר בהקדמה הכ״ו. התבאר אם כן שאין המניע כח מתחלק בהחלקו. ובן יתבאר שאין המניע בח בו בלתי מתחלק, כנפש ןהשבל. ןזה, שאם הלה כן, הלה המניע מתנועע בכיקרה. והנה התבאר בהקדמה העזמיניה שהמהנועע במקךה לנוח בהכרח. ולזה יתחיב שיהלה המניע נח. והוא מחלב, עזלנוח המהנועע בנוחו. אי אפשר אם כן בהנועה

הגלגל שתהלה נצחיה. הפף מה שהנח בהקדמה הב״ו.

התבאר אם כן שהמניע איננו בח בו, לא מתחלק, ולא בלתי מהחלק. ונשאר אם כן שידזלה גשם, או נבדל. והוא מן השקר שיהלה גשם. למה שאם הלה גשם, יהחיב עזיתנועע כשלניע, כמו עזהתבאר בהקדמה הט׳. ויתחלב עזידזלה לו געזם

, נז מאמר א אור ה כלל א/פרק בדו, בט

מניע, אחר שהתבאר שאין המניע בו, ןכן יתחלב זה בגשם האחר, ולבלתי הבליה. וימצאו גשמים בב״ה למספרם, הפף מה שנתבאר בהקדמה השנלה. ההבאר אם בן במופה, היוה המניע נבדל מן הגשם, ולא ג״ב בח בגשם. ולזה אין למניע תנועה, לא בעצם ולא במקרה, והחלקה והשנוי נמנעים בהקו, כמו שהתבאר בהקדמה השביעית. ואולם להיוהו נבדל, הוא מחלב היותו אחד, ולא יותר-, לשקרוה המנות הנבדלים, אלא בהיות האחד עלה והאחר עלול, כמו שהחבאר בהקדמה הי׳׳ו. ההבאר אם בן, היוח מציאוה האל יהברף׳ ושאינו גוף ולא כה בגוף,

ושהוא אחד, בלתי מקבל השנוי והחלקה ןהלבוי.

הפרק העשרים ושמונה

בבאור המופת השני אשר סדרו הרב, אחר שקבל הקדמה. אחה, האומךה, שבהמצא דבר מךבב משני דברים׳ וימצא הדבר האחד לבדו, יתחלב אם בן מציאות האחר לבדו. וזה, שאלו הלה מציאותם מחלב שלא ימצאו אלא לחד, כחמר והצורה הטבעית, לא הלה נמצא האחד בלתי האחר בשום פנים. ואחר בארו זאת ההקדמה, םדר המופת בן: אנחנו נמצא דברים מרכבים ממניע ומהנועע׳ רצוני לומר, שלניעו זולהם רהנועעו מזולהם ־, ונמצא מהנועע לא לניע זולחו. מחלב אם בן שנמצא מגיע לא מהנועע מזולתו. ולפי שאין בו תנועה, הוא בלתי מהחלק ואינו גשם,

במו שההבאר בהקדמה השביעית.

הפרק העשרים ותשעה

בבאור המופת השלישי אשר סדר הרב, לקוח מדברי אףיםטו, זה ענינו: לא ימלט הענלן באלו הנמצאות המוחשות מחלקה, והוא, אם שיהיו הנמצאות כלן הוות נפסדות; ואם

נח אור ה׳ מאמר א כלל א/פרק בט

שיהיו בלן בלתי הווה נפסדות; או אם יהיו קצהם הוה נפסד, וקצתם בלתי הוה נפסד. ושקר שיהיו בלן הווה נפםדוה, שאם הלה בן, הלה אפשר בכל אחד מהן ההפסד. והאפשרי במין, אי אפשר בהכרח מבלתי היותו. וראוי שיפקדו אלו הנמצאוה כלן בהכרח. וכשיפםדו כלן, לא ישאר שימצא דבר. .ואנחנו נראה בזה הזמן הבב״ת, כפי מה שהנח בהקדמה הכ״ו, שלא נפסדו, והם נמצאים. מן השקר אם בן שיהיו בלן הוות נפסדות. ומן השקר גם בן שיהיו בלן בלתי הווה נפסדוה שאנחנו נראה מן הנמצאוה הווה ונפסדוה. נשאר אם בן בכאן, נמצא אחד בלתי הוה ולא נפסד, אין אפשרוה הפסד בו, אבל הוא מחלב המציאוה. ולפי שהמחיב המציאוה, ממנו שהוא מחלב בבחינה עצמו, וממנו מחלב בבחינת סבתי, ואפשר בבחינה עצמו. ואם הנחה העלה גם כן מחלבת בבחינה עלהה, יצטרף לבקש עלה אחרת, ולא ילך לבלתי הכליה, כמי שההבאר בהקדמה השלישיה־, יהחלב אם בן שידזלה זה הנמצא הראשון מחלב המציאוה בבחינה עצמו. ואי אפשר להיות בו רבוי, כמו שהתבאר בהקדמה הב״א• ולזה יהחלב שאינו גוף ולא בה בגוף,

כמו שההבאר בהקדמה הב״ב.

ןבן באר עוד, שחיוב המציאוה אי אפשר שלמצא לשנים. למה שבבר ישתתפו בחיוב המציאוה, ולחלקו בענלן אחר אשר הם בו שנים. ובבר ימצא אם בן בהם הרבבה, ממה שישתתפו בו שנילזם, וממה שלחלקו. וכבר ההבאר בהקדמה הכ״א, בי המחלב המציאוה אי אפשר שידזלה בו הרכבה. ומזה הצד יהבאר בקלוה היותו בלתי גשם. למה שהגשם מרכב בהכרח, אם מצד החלקה, ואם מצד היוהו משכן למקרים, ולש לו פועל, כמו עזההבאר בהקדמה הכ״ה. ולהיוהו מרכב, אי אפשר שיהלה

מחלב המציאוה.

מאמר א אור ה׳ נט כלל א/&רק ל, לא

הפךק העזלעזים

במופת הךביעי לרב, וסךרו כן: אנחנו נךאה תמיד ענלנים יוצאים מן הכח אל הפעל. ואי אפשר מבלתי מוציא זולתו, כמו שנתבאר בהקךכלה הי״ח. ומבאר כי זה המוציא הלה מוציא בכח, אחר כף נעשה מוציא בפעל. ןסבה היותו אז בכח, אם למונע מעצמו, אם לענלן אחר, שהלה התנאי במציאוהו, שהלה נעדר, וכאשר נמצא, הוציא הענלן כפעל. וכל אחד משני אלה לחלב מוציא, או מסיר מונע, וכשהוסר המונע הוציאו אל הפעל. ובן לאמר במוציא השני וזה לא ללף אל לא תכלית, כמו שהתבאר בהקדמה השלישית. יתחלב אם בן שלגיע אל נמצא מוציא בפיעל, שלא הלה אפשרוה בו. ןזה, שאם הלה אפשרות בו, הלה נעדר, במו שבא בהקדמה הב״ג. ואי אפשר שידזלה זה בעל חימר, כמו שהחבאר בהקדמה הב״ד. ולזה הלה בהבלח

נבדל. ואם בן הוא אחד, במו שהתבאר בהקדמה הי״ו.

ויתבאר עוד חיוב האחדוה כן: שאם היו שנים, הלה מחלב בדזברח, שיהלה להם ענלן שישתתפו בו, והוא הענלן אעזר בו הוא אלוה; וענלן אשר בעבורו יהלה בינידזם הפרש. והענלן ההוא אשר הדזפרש בעבורו, אם שימצא בכל אחד מהם, או באחד לבדו. ולא ימלט האחד אשר בו ההפרש מהיותו מרכב, ןליא ידזלה אם בן מחלב המציאוח, כמו שהתבאר בהקדמה הכ״א.

הפרק העזלעזים ואחד

בבאור המופת החמישי לרב, בהעמיד האחדוה. והוא מיסד על ההקדמה המקבלה, והיא, שהנמצא בלו באיש אחד, נקשר קצתו בקצתו, ושבחוח הגלגל מתפשסוה בזה החיכלר וכלבינוה אוהו. וזה, שאם היו שני אליהות, לא יפללט הענלן מחלקה: אם שהאחד לבדו יהעםק בחלק דזאחד כלחלקי זה הנכלצא, ןהאחר

ס אור ה׳ מאמר א בלל א/פרק לב

יתעסק בחלק האחר; או שהאחד יתעסק עה והאחר עת; או שיהעסקו שניהם בבלו תמיד, עד שלא תשלם פעלה מהבעלות בלתי שניהם לחד. והראשון בסל, אחר שבלו נקשר קצתו בקצהו. והשני גם בן בטל, מפנים: האחד, שאם הלה העת אשר יתעסק האחד, הלה אבשר לההעסק בו האחר, מה הוא הסבה שלעשה זה ויבטל זה? ואם הלה נמנע לאחר באותו עת, תהלה שם סבה אחרת בהברה אשר תחלב הפעל לזה והמניעה לזה ־, אחר שהץמן אין חלוף בו, והנושא לפעל אחד, נקשר קצהו בקצהו. ךעוד, שכל אחד משניהם נופל תחה הזמן, והלה אם כן מתנועע, במו שהתבאר בהקדמה הט״ו; והלה צריף אל מניע, במו שהתבאר בהקדמה הי״ז; ובבר הנח אלוה, והוא מניע ראשון. זה חלוף. ועוד, שבל אחד משניהם לצא מן הבח אל הפעל, וצףיף בל אחד מהם אל מוציא, במו שהתבאר בהקדמה הי״ח. ועוד, שיהלה בעצם בל אחד משניהם אבשרות, והוא מחלב אם בן שיהלה נעדר, במו שהתבאר בהקדמה הב״ג. הנה מכל אלו הפנים לראה, שאי אפשר שלעשה האחד עת והאחר עת. והוא השני. והשלישי גם בן בטל, שכל פעל שלא ישלם בפועל אחד, הנה אין אחד מהם פועל וסבה ראשונה לפעל ההוא, אבל הסבה קבוץ שניהם• ועוד, שאין המלט ממקבץ, ואם הלה המקבץ אחד, הוא הראשון האחד יתברף. ואם הלה המקבץ צףיף לשנים, הנה קבוצם צריף מקבץ. ולא ללף זה לבלתי תכלית, במו שהתבאר בהקדמה השלישית. הנה בהבלח שלגיע

אל אחד, הוא הסבה במציאות זה הנמצא האחד.

הפרק העזלעזים ועונים

בבאור המופה המשתף למאמיני הקךמות ולנו קהל המאמינים בחדוש, בפי מה שסדרו הרב. וסדורו בן: הנה זה

מאמר א אור ה׳ סא כלל ב/פרק א

המתנועע אשר אליו יכלו כל התנועוה, והוא הגלגל, אם שהוא הלה ונפסד, או לא הוה ולא נפסד. ואם היה הוה נפסד, הנה ממציאו אחר ההעדר הוא האל ירנברף בהכרח; כי מן השקר שלמציא עצמו. ואם הוא בלתי הוה ולא נפסד, ותנועתו אם כן נצחית, יתחלב לפי ההקךמוה הא׳ והי״א ןהי״ב שהלה המניע לא גוף ולא בה בגוף. התבאר אם בן, שמציאות האל יתברר הוא מחלב בבחינת עצמו, אחד, ובלתי גשם ולא בח בוי. תהו אשר כונו בכלל הזה הראשון. והתהלה לאל לבדו, ומרומם על בל

ברכה וההלה.

הכלל השני נחקר בו במקצת ההקדמות ובמופתי הרב, אם יתבארו באור מופתי, אם לא. ולפי שההקךמות אשר יפיל הספק באמתתן הם: הא׳, והבי, והגי, ןהד, והחי, והטי, והי׳, והי״ב, והי״ג, והי״ד, והט״ו, והי״ו, והב״ב, והב״ג, ןהב״ד, והב״ה, בי הב״ו נחקר בה במאמר השלישי בגזרת הצור; ובלל ההקדמות אשר תפל בהם הךוקיךה בכלל הזה הם י״ד; ומופתי הרב אשר תפל בהם

החקירה — ששה; חלקנו הכלל הןה לעשרים פרקים.

הפרק הראשון

נחקר בו במופתים שסדר לאמה ההקדמה הראשונה, אםה לארבעה ! הם נותנים האמה בה על כל פנים. ונחלק הפרק ה

עיונים, במספר מיני המופתים הנע/?1ים שם.

העיון הראשון

בחקירה במופת שסדר בבאור המנעות מציאות גדל נבדל בבי׳ת.

ונאמר שהמופה ההוא הוא הסעאיי, ןנערף על הדרוש. וזה, שהמניח גדל נבדל בב״ת, אומר במציאוה שעור נבדל. ולזה גם

סב א1ר 71' מאמר א בלל ב/טרק א

בן לא יתחלב שגדר הבב״ת יצדק על חלקיו, במו־ שלא יתחלב ןה בקו הלמוךי. ולא יהחיב הרבבה בו בלל אלא מחלקיו.

אלא שזה, לפי מה שיראה, בנוי על יסוד המנעוה הריקות, במו שקדם לנו בכלל הראשון. וזה, שאם הודינו במציאותו, לא ימנע מציאות שעור נבדל למוחשות. אבל אולי יזחיב מציאותו, למה שכבר אפשר שיעזער, ויתאמת אמרנו בו גדול או קטן, ויתר משיגי הכמה. אבל למה שהרחיק מציאותו, בנה עליו המופת הזה. ולפי שאין בכל מה שההר, מופה מספיק בבטול מציאותו, ראינו להשיב עליהם, ולבאר שקרות המופתים ההם. לפי שבזה

תועלה אינו מעט בחכמה הזאת.

והנה לפי שהאומרים בדיקות דמו, לפי דעתו, שהליקות היא סבת התנועה, אמר, שהמופת הנעשה לבאר שקרות הדמוי, הוא הטעאיי. וזה, שהאומרים בדיקות לא דמו שיהלה הריקות סבת התנועה, אלא במקרה. וזה, שהם חשבו, שאם לא יהיה לזריקות נמצא, לא תהלה תנועה ההעתק אפשריה, להמנע הכנס גשם בגשם. ונעזרו בזה גם כן מהצמיחה וההתוף, והספוגיות והמקשיות, ומדמויים אחרים, כמו שבא זה כלו בספר־ ״השמע״. והיות הריקות סבה התנועה במקרה, על הדךף

הזה, לא יחלב היות הריקות פועל או תכלית.

ואמנם המופת הראשון שעשה לבטל כלציאוה הריקות מצד מציאות התנועה, הוא מבאר הבטול. וזה, שאם היו האומרים בדיקות מחיבים היוהו סבה בעצם לתנועה, הלה מקום למופת ההוא. אבל לא דמו לעולם, אלא היותו סבה במקרה, במו שקדם. ולזה לא ימנע ליםודוה, ואם היו מערבין בדיקות, היות להם האותות במקומם הטבעי, וחלוף טבע מה שממנו ומה שאליו, לסבת קרובו או רחוקו מהמקיף או מהמרכז. ולזה לא ימנע מציאוה התנועה הטבעית וההכרחית במציאות הריקות.

מאמר א אור ה׳ סג בלל ב/פרק א

ןכל שכן עזליא לחלב בזה המופה המנעות מציאות הריקות חוץ לעולם. למה שאם הלה הךיקוה עזאין לו טבע ממה עזממנו ומה שאליו, לא יהדולב המנעות תנועה סבובית לגשם כדורי. וזה

מבאר בנפשו.

ןאמנם המופת השני והשלישי, בנויים על שתי הקדמות, שהאחת מהן כוזבת. והיא, האומרת שלחס התנועה אל התנועה, בלחם המקבל אל המקבל, כשהיו המקבלים מתחלפים. הה, בי למה שהתנועה החלב זמן לעצמותה, יתחלב שבהסתלק המקבל, ישאר זמן עזרשי לתנועה, לדוע אצל הטבע, לפי חיזק המניע. ולזה יתאמת, שלחם אחור התנועה השרשית אל אחור התנועה הורשית, כלחם המקבל אל המקבל. כמו שתאמר על ךרף משל, שלחם אחור התנועה באיש הלגע אל אחור התנועה באיש ההוא בהיותו יוהר לגע, בלחם הלגיעה אל הלגיעה. ואם סלקנו הלגיעה, תשאר התנועה השךשית. והנה אבן רשך חתר להתיר הספק, בשכבר העיר עליו אבו בבר

במקצת׳ והרבה דברים הרבה מרבים הבל.

ומהאחרונים מי שחשב לבאר המנעוה הריקות, בשאמר, שהממצע תנאי במציאות התנועה. תה, להאותות טבעו למה שאליו. והוא דבר לא התבאר ולא יתבאר. בשכבר אפשר שיאמר שהכבד והקלות למתנועעים בטבע׳ ואין צ.רר בהם לממצעים. ואולי, שאפשר שיאמר, של כל ם כבד־מה, אלא שיתחלפו בפחוה ולהר. ולפי זה, המתנועעים למעלה, ידזלה מהכרח היוהר בבדים. באלו האמר, עזהאןיר בהיותו תוף המים לעלה מצד הברח בבד המים, הדורשים המטה להיוהם יותר בבדים. וכבר יראה זה. כי אנחנו אם פנינו מקום הארץ, ואולי עד המרכז, בבר יתמלא מים או אויר. אם זה להכרה המנעוה

סד_ אור ה׳ מאמר א כלל ב/פרק א

הריקות תוף העולם, או לםבח בבד האויר, לא התבאר עדין ולא יתבאר.

ועוד, שאם הלה שהורינו, שהממצע תנאי במציאות התנועה, הנה לא ימנע משיהלה חוץ לעולם ריקות, ויתנועע בתוכו גשם בדורי בםבוב. בי המופתים ההם לא ימנעו אלא תנועה ישרה לגשם מנח בדיקות, אבל הגשם הכדורי בבר

יתנועע בתוכו מבלתי שלמיר מקומו. וזה מבאר מאד. ואמנם המופת הרביעי, לםודו ההקדמה האומרת, שהמנע הכנס גשם בגשם, הוא מצד חחקיו השלשה בלבד. והוא עזקר מבאר לאומרים בדיקות. שאין ההמנע מפני הרחקים מפשטים, אבל מפני הרדוקים במה עזהם בעלי חימר. ואם הלה, שאין ההמנעוה מבני החימר לבדו, למה שאם לא הלה לו רדוקים לא לטריד מקום, הנה גם בן החלוקיס אם לא היו בעלי חימר לא לטרידו מקום ־, ןאז לא היו צריכים אל מקומות בב״ת. אלא, שאם הלה שלא יצדקו נפרדים, ך׳ל, שאין באחד מהם די להמנעות הכנס גשם בגשם, הנה יצדק מרכב• שד׳רחקים בעלי חימר לטרידו המקום, אשר מזה הצד הוא נמנע הכנס גשם בגשם. ולזה לא יתאמת שהרחקים מפשטים יצטרכו אל מקום. וזה מבאר מאד.

ומה שחזק דעתו עוד, בעזאמר שד׳רחקים תכליות הגשמים. הנה האומר ברחק נבדל אינו מודה בו. והוא מעךבה על

הדרוש.

הנה בבר התבאר, שאין בכל מה שאמר דבר ראוי לשום לב עליו, בבטול רחק נבדל. והוא מה שכונו לבארו.

ובבר ןךאה שמציאוהו מחלב, לפי סברה האומרים בהמנעות מציאות גשם בב״ת. וזה, שהוא מחלב שלא ידזלה חוץ לעולם גשם. ואם אין שם גשם הנה אין שם מלוי. ואם אין שם מלוי, מי יתן ואדע מה ןה אשר ימנעהו לקבל חחקים גשמיים.

מאמר א אור ה׳ םה בלל ב/פרק א

והנה ךחקים נבדלים ענלנם המקום הפנוי לקבל ךחקי גשם. ואמרנו ״המקום הפנוי׳/ למה שלךאה, שהמקום האמתי לגשם, הוא הפנאי השוה לגשם, אשר לטרידנו הגשם, במו שנבאר במקומו בגזרת הצור־ ולזה ההבאר שגדל נבדל אינו נמנע בעצמו, אבל אולי מחלב. ואלף לאי והפנאי בעצמו בבר לאמר בו גדול או קטן, והוא משער בחלק ממנו. ואלו הדמה כלי קערורי הורק מן האןיר, ולא נתמלא אןיר במקומו, הנה הפנאי ההוא לאמר בו גדול או קטן׳ והוא משער בחלק ממנו. ואחר שיצדק עליו גדר הבמה המהדבק, הנה הוא בהכרח גדל, אחר שאיננו זמן. ואם בן, אחר שאין חוץ לעולם גשם לפי סברת האומרים בהמנעות גשם בב״ת, לש שם בהכרח פנאי. ואחר עזההבאר שהוא גדל, ההבאר אם כן מציאות גדל נבדל. ולפי שהוא נמנע מציאות התכלית לו, למה שהוא מחלב שיבלה אל גשם או אל פנוי; ואי אפשר שיכלה אל גשם, הנה אם כן יכלה אל פנוי; ןכן לבלתי הבליה׳ והתבאר אם בן לפי סברתם מציאות גדל נבדל

בב״ת.

ואיף שיהלה׳ התבאר בהכרח מציאות גדל בב״ת, גשם הלה או נבדל. וזהו מה שךאינו לחתם בו העיון הראשון.

ואולם במופת אל תבריזי, אעזר קראו מופת ההתדבקות, הוא מבאר שלא יתחלב מה שחשב. הה, שהמנעוה היות בב״ת גדול מבב״ת, הוא מצד השעור. שכשנניחהו גדול בצרוף, הבונה בו גדל השעור, ומה שאין תכלית לו הוא בלתי משער. ולזה לא הלה הקו האחד גדול מהאחר, לפי שבל אחד בלתי מקבל השעור בכללו, ולזה איננו גדול מהאחר. ואם הלה נוסף מהאחר,

הלה מהצד שהוא בעל־תכלית. וזה מבאר בעצמו.

ובבר התאמה זה מן החוש. למה שהוא מבאר מענלן הזמן, לאומר בנצחותו, שזה ענלנו, שהזמן הוא מתוסף מהצד שהוא בו

סו א1ר ה׳ מאמר א כלל ב/פדק א

בעל־תבלית, עם היותו בב״ת מהעד האחר, לאומר בקדמותו. ועוד יתבאר במה שלבא בגזרה הצור, שאף לאמונתנו האמיתית

בחדוש, יתחלב זה במה שאין ספק בו.

העיון השני

בחקיךה במופתים שסדר בבאור המנעות מציאות גדל גשמי בב״ת.

והנה הבאור הבולל שהתחיל בו תחלה, הוא מבאר הנפילה. שההקדמה הקטנה, האומרה, שבל גשם נקיף! בו שטח או שטחים, חולק עליה בעל הריב האומר במציאות געזם בב״ת.

והנה סדר מערבה על הדרוש. והנה אם הודינו לו בהמנעות גךל גשמי בב״ת, לא יתחלב מה #דמה בגדל נבךל. למה עז כבר אפשר עזיבדלו מן הגשם, במו שבארנו במה שעבר. והנה במספר נדבר בו במה שלבא

בגז_רה הצור.

ואולם המופתים הטבעיים, הנה הראשון נפסד החימר והצורה. תה, שהוא מחבר מהקדמות בלתי מורות, ועזהתךבקות הננלשף בלתי מחלב. ןןה, עזההקדמה האומרה בהמנעוה מציאות יםודוה בב״ה, לא ההבאךה בראשון מ״השמע״ אלא בשתי טענות: דזאחה, בי הבב״ת לא הקיף בו ידיעה־ והנה, אין מהכרח ההתחלוה במה שהן התחלוה להיותן ידועות. והוא מבאר בעצמו. ןהשניה, עזאם היו הלםודוה בב״ה, הלה מרכב בב״ת. והוא הדרוש, ולןה בהניחנו מרכב בב״ת לא יהבאר המנעות מציאות יסודות בב״ת. התבאר אם בן, היות ההקש

נפסד מצד חמדו.

ואולם מצד צורתי. למה עזליא יהחיב בהניחנו אחד מהלסודות בב״ת, שלפסיד השאר. כי בבר אפשר שלא יהלה בעל איבוח, למה שבבר אפשר שלנח גשם בב״ת אין איבוה לו. ומזה

מאמר א אור ה׳ סז כלל ב/פרק א

העד הוא מקבל כל האיביות, מצד היוהו משולל מכלם, והוא להם יסוד. וכבר נמצא גשם בלתי בעל איכות לפי סבךהם בענלן הגרמים השמימיים, אלא שבו בה !הבנה לקבל האיכיוה. ובל שבן שבזה המופה לא התבאר המנעות מציאוה גשם בדורי חוץ

לעולם בב״ת. ומה שחזק עוד דעתו, שאם הלה בב״ת, ידזיה בב״ת בבל רדוקיו — לא יתחלב זה. שאם הלה הבלתי־תבלית עצמי לךחקים, הלה מקום לחיוב ההוא. אבל אם הבלתי־תכלית משיג ממשיגיו, ובלתי עצמי לו, לא יהחלב זה בבל הךחקים. וזה מבאר

מאד.

ואמנם השני, אשר לסודו הכבד והקלוח, הוא לקוח מהגשמים המוחשים אעזר תחת הגלגל. ואולם, האומר בגשם בב״ת, יאמר שאין לו בבד ולא קלוה, במו שיאמר בגרמים

השמימיים לדעת אריקטו.

ואמנם השלישי והרביעי, אשר מצד המקום. הנה, אם הודינו גדר המקום אשר אמרו, הנה לא יתנו האמת כמו שחשב. וזה, שהאומר בגשם בב״ת, יאמר שמקומו הוא שטח קערירותו, והוא השטח המקיף המרכז. ומצד גבנוניהו הוא בב״ת, ואין לו מקום בפאה ההיא. ואלך לא? והגשם השמימי המקיף בכל, לפי דעה אריסטו זה הארו, רצוני, שאין לו מקום מקיף אלא מקף.

אלא שהאמה בעצמו, לפי מה שלךאה, שהמקום האמתי לדבר, הוא הרדוקים אשר בין תכליות המקיף. והשקדים אשר חלב אריסטו לזה הדעה, אין ענלן להם. שהוא מיסד על שהרחקים אשר בחוף הכלי מלא מים נעתקים בהעתק הכלי, ואז היו מהחלבים השקדים ההם. והוא בדוי, ואינו אמת, שהדחקים, לאומרים בפניי וריקות, בלתי מהנועעים. ולזה לא

יהחלבו הבטולים ההם.

סח א1ר ה׳ מאמר א כלל ב/נ׳רק א

והנה לסברה אריםטו במקום, יתחלבו גניות. מהם, שהגךמים השמימיים יתחלפו במקום. הה, שלבלם מקום בעצם, רצוני, השטח המקיף; והמקיף בבל לא יהיה לו מקום בעצם, למה שאין לו שטח מקיף שלה נבדל, בי השטח אשר בגבנוניה אינו נבדל ממנו. אשר בעבור זה נלחץ לומר שאין לו מקום

בעצם אלא במקךה. ומהם, שהגדר אשר אמרו, בשהוא שטח מקיף שוה נבדל, איננו מסבים גם למתנועעים תנועה ישרה. הה, שהמקום המידור לחלקים המהנועעים בעצם בתנועת הבל, איננו מקיף שלה נבדל, באבן שיהיה לו ערבות ודמיון לבל חלקי המקום, כאשר דוהר. וזה, שמקום האויר, על דרף משל, לפי סבךהו, הוא השטח המקיף בקעדירות האש, למה שלש לו שם ערבות ודמיון. ואמנם, החלק האמצעי מן האויר, לא נמלט, אם שהוא במקומו הטבעי, אם שאינו במקומו הטבעי אשר לו ההאוחוה אשר אמרו. ןאס הוא במקומו הטבעי, יהחיב, שמקומו הטבעי אשר לחלק יתחלף

למקום הטבעי אשר לבל. והוא בחבליה הגנוה.

ומהם, שאם המקום אשר לגרם השמימיי — בעצם הלה או במקרה — הוא מקיף המרכז, לא יתכן בו ההאוחוח אשר במקוממים בכלל, וזה, שלא יצלר בגרמים השמימיים האותותם אל המטה. וכל שבן, שיסוד האש ידרש המעלה, אשר מזה הצד י.ש לו ערבוח ודמיון במקיף. ושהגךם השמימיי איף יהיה לו

עףבוה ודמיון אל המטה? גם מה שדמה, שהכדור המחנועע יצטרף לדבר נח, ומזה הצד הלה אפשר לומר בו שהוא במקום, הוא שקר בדוי, וזה, שיחחלב שסביב קטבי הכדור דבר נח. ויחפוצצו אם בן חלקיו. אלא שהנקדה אשר במרכז או בקטבים לא תתאר בחנועה ולא במנוחה בעצם; ואם הלה שתתנועע במקךה מצד היוחה תבליח

מאמר א אור ה׳ סט בלל ב/פרק א

למהנועע. ולזה לא יאמרו בעבורה, שהכדור המקיף במקום.

ואמנם, בשהנחנו הפנוי הוא המקום, הוא מסבים לכל המהנועעים, תנועה ישרה או סבובית, ולכל חלקיהם, מבלי

עזליא נבקש להם האותות. והתמה, שבאשר בקשנו ליסוד האךץ מקום, הנה אמרנו שהוא המטה במחלט׳ והנה המטה במחלט איננו שטח, בי אם

נקךה. ואי אפשר עזתהאר במקום. ולזה, הלה האמה עד לעצמו, ומסבים מכל צד, עזהמקום האמתי הוא הפנוי. וכבר הלה ראוי להיוה כן. בי המקום הלה

ראוי שיהלה שלה למקומם כלו !חלקיו.

ולזה, המופת שסדרו איננו נוהן האמה בדרוש. והוא מה שכונו בזה העיון השני.

והנה להתפךסם זה הענלן מהמקום, הלה הךבה מהקךמונים שהיו רואים, בי מקום הדבר האמתי — צורתו. בעזהיא תגבילהו ותלחךהו בלו וחלקיו. עד שרבותינו ע״ה השאילו השם הזה לצורה הדבר ועצמוהו. אמרם: ״ממקומו הוא מבךע״, ״ממקום שבאת״, בלומר, מאוהו דבר עצמו, ״ממלא מקום אבוהיו״. והסתכל, איף העידו שהמקום הוא הפנוי אשר למלא בעל המקום, ולזה אמרו ״ממלא״, ואלו הלה מכון מךרגה לבד, היו

אומרים: במקום אבוהיו הלה, כלומר, במדרגה אבוהיו.

ולזה, לדזיוה הש״י הוא הצורה לכלל המציאוה, בי הוא מחדשו ומלחדו ומגבילו, השאילו לו השם הזה, באמךם תמיד: ״ברוף המקום״, ״לא על ךעתןז אנו משביעים, אלא על דעתנו ועל דעת המקום ב״ה״, ״הוא מקומו של עולם״. והלה הדמיון הזה נפלא. בי כאשר ךחקי הפנוי נכנסים בךחקי הגשם ומלואו, כן כבודו יתברף בכל חלקי העולם ומלואו, באמרו(ישעיה ו, ג): ״קדוש קדוש קדוש ה׳ צבאות מלא כל דזאךץ כבודו״. יךצה, בי

ע אור 71' מאמר א כלל ב/פרק א

עם היוהו קדוש ונבדל בשלש קדשוה, שירמז בהם אל היותו נבדל משלשה עולמות, הנה מלא בל הארץ, שהוא יסוד העכור שבלסודוה, כבודו. ומזה הענין אמרו(יחזקאל ג, יב): ״ברוף כבוד ה׳ ממקומו״. בלומה שתאר הבדלה והשפע ממקומה ך״ל מעצמותו ולא מזולתו. ןיהלה הבנוי ״ממקומו״ שב אל הכבוד. ואם תרצה שיהלה הכבוד נאצל, יהלה הענלן בפשוטו, ךיהלה הבנוי שב אל השם; בלומה שכבוד ה׳ ברוף ומשפע ממקום השם, ר״ל עצמוהו, להיותו נאצל ממנו. ולא יצטרף לפרוש הרב אשר פרש מקומו — מדרגתו. כי אין ראוי ללחם מדרגה אצל

השם. וזה מה שראינו לחתם בו זה העיון השני.

העיון השלישי

בךוקיךה במופתים עזםדר, בהמנעות מתנועע בב״ת תנו7^ה לעזךה או סבובית.

אולם, המופתים שסדר בהמנעות תנועה ישרה לגשם הבב״ת, ןיחלב מזה המנעות מציאות גשם בב״ת, הנה הם בנויים בלם על הגשם המוחש. ולזה יהלה החיוב חלקי. ולא יהבאר עדין המנעות מציאות גשם בב״ת בלתי מוחש. אלא, בשנחקר בהם, נמצאם בלתי נותנים האמת על כל פנים, אף בגשם מוחש.

וזה, שהמופת הראשון המלסד על האנה, לש לאומר שיאמה שמקומות האנה, עם היוהם מגבלים במין/ ך״ל המעלה ןהמטה, הם בלתי מגבלים באיש. הה, שהמקומוה הם זה למעלה מזה לבלתי תכלית. ואם אין שם מעלה במחלט, לא יקרה מזה בטול. ןאם הלה שהתנועה הלשךה נראית בחוש.

ואמנם, המופת השני המלסד על הכבד והקלוה. הנה כשנניח הגשם בב״ת בעל בבד וקלוה, לא יהחלבו החיובים שלמה. וזה, שלכל בבד וקלות זמן שלשי, אם מפאת האמצעי אשר בו יהנועע, ואם להכרח היות התנועה בזמן. ולא יתחלב

מאמר א אור ה׳ עא כלל ב/טרק א

אם כך בבד בעל־תבלית מתנועע בזמן קטן מכבד כב״ת. אבל יתחיב היות כבד גשם בעל־תכלית מתנועע בזמן עזות לבבד גשם בב״ת, ולא יקךה מזה בטול. למה שזה קרה מפאת הכרח שמירת הזמן השךשי, אשר מפאת האמצעי ומפאת התנועה. ולזה, לא יהחיב שיהנועע הכבד הבב״ת בעתה באשר חשב.

והנה המופה השלישי המיםד על הפעל והפעלות. החיוב אשר חשב, שאי אפשר לגשם הבב״ת שיניע מה שלש לו תכלית, למה שאין לחם ביניהם, והלה ראוי שתהלה פעלתו בבלתי זמן — אינו. הה, שלמה עזאי אבשר להנועה אלא בזמן, הוא מן ההברה שיהלה לתנועה זמן שרשי, אם נניח התנועה באנה. ואם נניח התנועה באיו, הנה, מהיוה הבב״ת פועל ומשנה בזולת

זמן, לא יקךה ממנו בטול, ולא ידזלה בנגד המוחש. ולזה הוא מבאר, שאין בכל מה עזחהר לבאר המנעוה גשם־

בב״ת מפאת התנועה הישרה — מחלב.

ואמנם מפאת התנועה הםבובית, הנה הוא גם בן בלתי מחלב. להיותם בנויים גם בן על הגשם המוחש, ולאומר שיאמר, שלש שם גשם בב״ת, והוא בלתי מהנועע בסבוב לםבוה שזכר. והנה בשנחקיר בהם, נמצאם בלתי נוהנים האמה בהם אף בגשם מוחש. וזה, עזהמופה הראשון, מה שחלב בו סותר הנכ>שף, והוא, שהמרחק אשר בין שני הקןוים מצד המקןיף — בב״ת, להיוה המךחק נוסף בהוספה הקו, ואחר שהקו מתוסף לבלתי תכלית, המךדוק א״כ נוסף לבלתי הכליה. לש למעךער שיאמר המרחק מתוסף בתוספה המספר. ושהתכלית בו לעולם שמור. וכבר לראה זה, מפני שהלדיעה בהפכים אחה. והנה בבר ההבאר בספר ״החרוטים״ אפשרות התקצר המךחק לבלתי תכלית, ויהלה המךחק שמור בו לעולם. וזה, שאפשר שינחו שני קוים, שבל מה שיהרחקו יתקרבו, ולא יתכן הפגשם לעולם, ןאפלו

עב א1ר ה׳ מאמר א בלל ב/פרק א

יוצאו לבלתי חבליה. הנה, עזלש עזם מרחק שמור, לא יפסד. וכ״ש בתוסבת, עזאפשר עזיתוסף לעולם, ושיהיה התכלית שמור בו. והוא האמה הגמור, עזהמךחק בב״ת שבין שני קוים, ואם הם בב״ח, אין מציאוח לו, להיות המךחק, לעולם מקף, וכמו

שיחבאר עוד מדברינו בגזרה הצור. אלא עזתחלה נבאר, שאם הלה החיוב עזלסד בו סותר הנמשף אמה, הלה מהחלב שיהלה המךחק בב״ת ובעל־תבלית לחד. ואף אם לא נניחהו מחנועע. וזה, שהמופתים שסדר, הם בנויים על בטול התנועה הםבוביח לגשם הבב״ת. אבל אם נניחתו בב״ת בלתי מחנועע, לא יקרה ממנו בטול. ןכל עזבן אחר שנחבאר עזחוץ לעולם בהברה מלוי או ריקוח. ואיף עזיהלה, רחק בב״ח נמצא. ואף אם לא ימצא, עלינו שנניחהו, על צד שישתמש בו המהנדס בגדר הקוים הנוכחיים ובזולהו

מהשךשים.

ואולם, איף יחאמח, עזאם הלה ההיוב שעשאו אמה, שלהלה המרחק בב״ת ובעל־תכליח יחד? הנה כפי שאמר.

הנה, אם יחחלב בקוים בב״ה היוצאים מהמרכז שידזלה המרחק ביניהם בצד תמקיף בב״ת, להיוח המךחק נוסף בהוספה הקו, הנה יחחלב זה בכל שני קוים היוצאים מהמרכז, ובאיזו זויח הזדמן. וכאשר נצלר בצד המקיף, אשר המרחק ביניהם בב״ת, תרעזם אצל הקו האחד, בשעור לדוע, נקךה. אין םפק שאפשר לנו להוציא קו מהןקךה הרשומה אל נקךח המךבז. למה שהוא מן הלדיעוה הראשונוח, שאפשר להוציא קו לשר מכל נקךה אל בל נקרה. ויחדש אם בן זרח לדוע. ואם היו בצד המקיף במךחק בעל־תכליח, ובבר הנח, שכל הקוים היוצאים, מאיזו זרח הזדמן, לחדשו בצד המקיף מרחק בב״ת — אם כן הלה בעל תכלית ובב״ת לחד. והשקר הזה יחחלב מהנחתנו ההיוב אמתי.

מאמר א אור ה׳ עג בלל ב/ברק א

אלא שהאמה הגמור, שעם היות הקו בב״ת, לא יחחלב בלציאות מרחק בב״ת בין שני הקוים. וזה, שהוא לרוע׳ שהקו הבב״ת היוצא מן המרכז, אי אפשר שנרשם בו נקרה. שלא יהלה הקו עזבין הנקרה והפלךבז בעל־תכליח. ואחר שהמרחק #בין הקוים אי אפשר להיות בב״ת אלא אצל נקרה שיהלה בה הקו בב״ת, והנקךה ההיא אין כלציאוח לה, אין מציאות אם כן למךתק תבב״ת שבין שני הקוים. ובכלל, שבשנאמר בקו שהוא בב״ת, בבר אכלתו בו שהוא בלתי קצה והכליה. ואלו הלה נמצא מרחק בב״ת, הלה ראוי שיהלה בקצה. והוא משולל הקצה. הנה, המךחק בב״ת בין הקוים אין בלציאות לו. ואם הלה, ,שהגשם בכלל יתנועע, והוא בב״ת, הנה לא יתנועע חלק בלבלנו אלא על קו בב״ת, ךאם הלה זה רחוק כלן הציוה הנה השכל כלחלבו.

וראוי שתדע, שהחיוב הזה שחיבנו, היוה המךחק שבין שני הקוים הבב״ת היוצאים מן הג-לךבז בעל־תבליח, לחלב היות בל הםבוב שיבלצא במתנועע הזה בעל־תבליח. וזה יתבאר בקלות. למה שהזרת הבעל־תכליה אשר אצל המרכז, באשר חדשנו זףות שווה לו אצלו הנה היו בעלי־חבליח במספר בהכרח, להיוה המרחק אשר אצל הכלרבז בעל־תבליה, והלה המספר

בעל תכלית, חלב שיהלה הכלרחק בעל־תבליה בהכרח.

ובאשר הלה זה בן׳ התבאר, שהחיוב שחשב לחלב בו סותר הנמעזף במופח הזה, אינו אכלת. ובזה נהבסל המופת הששי. והנה המופת השני והשלישי והחמישי בליסדים על חתוך קו מחנועע בםבוב, נכחי הלה או לא, לקו הבב״ה• והנה, למה שהתבאר הפלנעוח חלק ראשון בתנועה, למה שחלב בל מךננועע בבר החנועע, הנה לא יהחלב כלציאוח נקרה ראשונה מהפגישה. ולזה, איננו ךחוק שיפגש קו בשעור בב״ת בחנועה בעלה־

תכליח. תה, להכרח קצה החחלת התנועה בזולה זמן.

עד אור ה׳ מאמר א בלל ב/פרק א

והנה המופה הרביעי מיסד על ההקדמה האומרת, שהגשם הבב״ת המהנועע בסבוב לש לו תמונה סבוביה. והוא שקר. עזאחר שהגשם בב״ת, הנה הוא נעדר הקצווה, ולזה אין לו המונה. וזה, בי אם הלה מהברה התנועה בםבוב, תמונה סבוביה, הלה לזה מקום ספק. אבל בבר אפשר בבל תמונה לההנועע בסבוב. ובאשר םלקנו מהגשם גבוליו, הנה סלקנו

ממנו התמונה. ולא יתחלב אם בן היותו בעל־תכליה.

בבר התבאר, שאין בבל המופתים עזםדר, דבר לחלב סלוק התנועה הםבוביח בגשם הבב״ת. אבל ההבאר מדברינו אפשרוה התנועה בגשם הבב״ת. וכבר התבאר חיוב אפשרוהה מהחוש. ךזה, עזאנחנו נךאה, הגשם הניצו־צי יהנועע בסבוב בץמן בעל־תכלית. והנה, כאשר נדמה הקו הניצוצי יתנועע בב״ת, ונשתמש בו באשר ישתמש המהנדס בו, הנה לא ימנע משיתנועע תנועהו הבב״ת בזמן בעל־תכלית, ואם בבר ימשף הניצוץ לבלתי הבליה. ואם הלה, שאין מציאות לבב״ת, לפי סברה בעל הריב, הנה השכל עזר, שלא ימנע הניצוץ מלההנועע, אם הלה אפשרות להיותו בב״ת. ןזה מבאר בנפשו.

ןעוד, כי אם הלה שלא נדמה הניצוץ בב״ת, הנה לא ימלט שלא יךשם נקךה בהנועהו בגדל הבב״ת, שהתבאר מדברינו היוהו מחלב, במלוי או בריקוה. ולזה, באשר נדמה בגדל ההוא קו בב״ת נכחי לניצוץ מנח, הנה קצה הניצוץ בעזיתנועע, ירשם נקךה בקו, נכחיח לקו הניצוצי. ויתבאר מזה בקלוה, הפף מה

שחלבהו במופתים אשר סדר. ךדי בזה העיון השלישי.

מאמר א אור ה׳ עה בלל ב/כירק א

העיון הרביעי

בחקירה במופתים שסדר לבאר באור בולל המנע מציאות געזם בב״ת בפעל. ואם הם בבח המופתים הקוךמים.

הנה המופת הראשון, לא יתחלב מהתנועה בסבוב שיש לו אמצע. וזה, בי למה שהוא משולל הקצוות אין לו אמצע. והמופת השני, בבר אפשר שיתנועע בעצמו, ולא יתחלב שיהיו לו מוחשים מחוץ מקיפים. ושאר מה שנאמר בו, התךם מבאר

במה שנאמר.

התבאר מכל זה, שאין בבל מה שחשב לאמה ההקדמה הזאה, דבר מספיק. ולפי שהטעות שבההדולות מביא אל הסעות שאחר ההתחלוח, הביא זה לחלב שאין שם עולמות אחרים. וזה שהוא חלב תחלה, שאין חוץ לעולם מלוי ולא ריקות, והלב שאלו היו שם עולמוח אחרים, היו הלסודוה מהנועעים מעולם אל עולם, והוסיף הזיות ודברים מרבים הבל. ולמה עזהטעות בהתחלה מבאר, וזה/ שבבר ההבאר במה שקדם חיוב מציאוה גדל בב״ת, וחיוב ריקות או מלוי בב״ת חוץ לעולם. הוא מבאר, שמציאות עולמות רבים — אפשרי. ולא יתחיב תנועת הלםודות מעולם אל עולם. וזה, שבל אחד מהלסודות מתנועע תוף מקיפו אל המקום הנאוה לו. ןבל מה שנאמר בזה לחלב ההמנעות, הבל ורעות רוח. ולהיות האפשרוה הזה אמה, אין ספק בו, ואין ךךף אצלנו ומבוא ךךף החקירה לדעת אמתה מה שחוץ לעולם, מנעו חכמינו ע״ה (חגיגה י״א ב׳) לדרש ולחקר מה למעלה מה למטה ובו׳, וזה מה שראינו לחתם בו העיון הזה הרביעי בפרק

הראשון.

עי אור ה׳ מאמר א כלל ב/נירק ב, ג

הפרק השני בחקירה בהקדמה השניה, האומרת׳ שמציאות גדלים אין תכלית למספרם

— שקר.

והוא מבאר. שיסוד ההקדמה הזאה הוא אמות ההקדמה הראשונה, וכאשר התבאר בטול הראשונה, יתבאר בקלוה בטול ההקדמה הזאה השנלה. אלא שי.ש לאומר שיאמר, שאף בעזליא תתאמת הראשונה, תוזאמה השמה, מצד המנעות מספר בב״ת. וזה, בשנאמר: כל מספר — אם זוג ואם נפרד. והזוג והנפרד׳ בל אהד מגבל ובעל תכלית. אם בן בל מספר בעל־תבליה. והנה בבר קדם לנו, בפ״ג מהכלל הראשון, שאין זה דעה הרב. גם אבוחמד ואבן סינא מסכימים עמי• והנה אבן רשד נתעורר בזה בבאורו לספר ״השמע״. ומה שראוי שןןאמר בזה הוא, עזהמקפר בפעל, ר״ל הספורים בשם מספר, הנה הם מגבלים. ובל מגבל — בעל־תכלית בהכרח. אבל בעלי המספר, ך״ל אשר מדרכם שיספרו, אבל אינם ספורים בפעל, אין הבב״ת נמנע בהם, ולו הנח שיהיה זוג או נפרד. תה, שכבר אפשר שיהיו זוגים ונפרדים בב״ה. אלא שהאמה הגמור הוא, שהחלקה למספר אל זוג ואל נפרד, הוא במספר הבעל־תכליה, המגבל. אבל במספר הבב״ת, למה שאינו מגבל, הוא בלתי מחאר בזוג ונפרד. ובבר העירונו

בזה בפרק הנזכר.

הפרק השלישי בחקירה בהקדמה השלישית, האומךת, שמציאות עלות ועלולים אין

תכלית למספךם — שקר.

ואמר, שהמופת אשר סדר אל־תבריזי בזה. אשר העירונו עליו בפרק השלישי מהכלל הראשון, והרמוז במאמר השמיני

מאמר א אור ה׳ עז כלל ב/פרק ג

מספר ״השמע״ וב״מה שאחר״, בלתי מספיק לפי דעה הרב. ןןה, שלא לחלב המנעות מספר בב״ת אלא לדברים שלש להם סדר והדרגה במצב או בטבע. ולזה, אפשר בשכל אחד שיהלה עלה שכלים בב״ת במספר. ובכלל, אין המנעות מציאות עלולים בב״ת מעלה אחה, אם הלה אפשר לעלה אחת אצילות יותר מעלול אחד. ואחר עזאין המנעוה לעלולים להיות בב״ה, ואם להם עלה לכללם, הנה אם בן לא יחיב מציאוה העלה לכללם, המנעוה הבב״ת לעלולים• ולזה, כאשר נניח עלוה ועלולים, בעזיהיה האחד עלה לשני, והשני לשלישי, ובן לעולם, מי יתן ואדע, בשנניח לבל אלו עלה אחה, איף לחלב מציאותה המנעוה הבב״ת לעלות ועלולים. וזה, שלא לחלב זה מצד היוה עלה ראשונה לבלם. שהוא, בהנחתנו עלולים בב״ת בבר נודה בעלה ראשונה לבלם, והוא מבאר, שלא ימנע היוהם בב״ח, אחר שאין המנע בב״ת במספר בךברים שאין להם םךר במצב או בטבע. והנה בעזנניח גם בן העלולים הבב״ת בל אחד עלה לחברו, לא יקךה מזה שום בטול. אלא שאנו צריכים לדבר לבריח מציאותם על העדרם, אחר שבלם אפשרי המציאוה. ואנחנו בבר נודה בעלה הראשונה, אשר לא וזחלב התכליה לזולהה מהעלולים,

והיא המברעה מציאוהם.

ובבר דוהר קצה המפךשים לאמה ההקדמה הזאה, בשאמר, זה לשונו: בי מה שלא לגיע בעצם, אם לא בקדימה מה שאין לו סויף׳ הנה לא לגיע, ואי אפשר שימצא. עד באן. והנה, אם הלחה הקדימה זמניה, הלה מקום לטענה הזאה. ואם בבר תקבל מחלקה. למה שאנחנו נלאה, שמה שלא לגיע אם לא בהקדמה מה עזאין לו סוף, הנה לגיע. כאלו תאמר על דךף משל, שהיום הזה שאנחנו בו הגיע, ואם לא הגיע אלא בקדימה מה עזאין סוף לו, לאומרים בקדמוה העולם. אלא שזה במקרה. ושנודה

מאמר א כלל ב/פרק ד

עח אור ה׳

באפשרות שבמקרה ובהמנעות אשר בעצם — צריף האבלהה. אבל, כעזנוךה בחלוק הן-ה בקדימה אשר בזמן, אין מקום לו בקדימה אשר בסבה. אחר שהם לחד בזמן. בי אחר עזהךבף־ם לחד בזמן אחד, מי חלב הכלנעוה בשיהלה בל אחד עלה לאחר, ואפשרוה בךזיוהם בלם עלולים, אחר עזנו־דה באפשרוה היוהם

בב״ת לחד. אלא שהמכון מזאת ההקדמה, ומה שאנו צריכין ממנה, הוא בלציאות עלה ראשונה בלתי עלולה, היו העלולים בב״ת

ובל אחד עלה לחברו, או בעלי־תכלית.

הפרק הרביעי

בחקיךה בהקדמה השביעית, האומךת, שבל משתנה מתחלק.

וזה, עזאנחנו נמצא בנפש המדברת שהיא משתנה, בקנלן המשבלוח מהמוחשוה ומהמדמות, אשר יהיו בזולה זמן, והתנועות הנפשיוה, כשמחה והדאגה, אשר לא יהיו רק בזמן.

והנה אל־תבריזי נהעוךר מהספק הזה. ואמר בהתרו, עזהבונה בזה באיביוה גשמיים. ויראה, שנמשף לדעה אבובבר בבאוו" דברי אריקזטו, כאשר העירונו בפ״ז מהכלל הראשון. ואולם לדעה אבן־רושד נאמר, לפי פרושו, עזהבונה ב!ה באיביות ותנועות גשמיות. ויהלה אם כן כל ההקדמה הזאה כפל ומוהר. וביחוד, אכלת שהמהנועע בתנועות גשמיוה הוא גשם. ועוד, שאם ההקדמה הזאה חלקיה, וכללחדת באיביות הגשכליות, הנה לא יוכל להשתמש כלפלנה בכלה שלבא במשתנה בכלל.

אלא שההר הספק, לפי מה שלךאה, הוא, כפי התנאי שהעירונו בכלתנועע. וזה שאנו צריכין לההנוה בו המתנועע בעצם. וכן נאכלר אנחנו במשתנה ר״ל המשתנה בעצם. ולהיות הןבש הכלדברת בלתי משתנה בעצם, אלא לכלה שיקרה היוהה

מאמר א אור ה׳ עט בלל ב/פרק ה

היולנית, לא יבטל אמוה ההקדמה הזאת. אלא עזהבאור אם השנוי הקורה לה אם אפשר להיותו עצמי, אם לא — יתבאר

במה שלבא בגזרת הצור יתבלף.

הפרק החמיעזי בחקיךה בהקדמה השמינית, האומךת, שבל מה שיתנועע במקךה לנוח

בהכרח.

הה, שמה שימצא במקלה, לעבר שלא ימצא. בעזליא יהלה מתחלב לנמצא בעצם. ולזה, כבר אפשר בגשם שיהנועע במקלה תמיד, למה שיהחלב בן ממהנועע אחר בעצם. במו #זיקלה לכדור האש, שהוא מהנועע בהכרח מצד תנועת הגלגל התמיליח. וכן שטחי הגלגל וחלקיהם מהנועעים במקרה. בתנועת הגלגל העצמיח. והוא מין מהמהנועע במקלה שלקח

הרב במשלו בהקדמה הששית.

ובבר נחעולר מזה אל־תבריזי חולהו. עד בי הנךבוני חשב ללשב ההקדמה הזאה, באמרו, שירצה בה, עזבל מה עזיהנועע במקרה, במה שהוא מתנועע במקלה, לנוח בהברה. באלו תאמר על דלל משל, שנפש האדם המניע האדם, והיא מתנועעת במקלה בהנעחה, ואינה מחנועעח בעצם• הנה למה שבהנעהה מתנועעת במקרה, לחלב בה שתנוח. וכן תאמר בנבש הגלגל המניעה לו, והיא מחנועעח במקלה בהנעחה, לחלב לה שתנוח. אם לא שהצטרף שם מניע אחר, נבדל, בלתי מהנועע אפלו

במקלה.

והנה כעזנשתדל בזה נמצאהו בלתי מחלב. וזה, כי כשנלחם ההתנועעות במקלה לנבש הגלגל, אינו אלא על צד הקשרה בגלגל — הקשר מציאותי או הקשר עלוב — אשל הוא מחנועע בעצם. ואחר עזאין שהתנועה לה אלא על זה הצד, הוא מבאר,

פ אור ה׳ מאמר א כלל ב/פרק ו

שלא תגיע ממנה לה לאוה מזה הצד. וזה, שבאעזר נניחה מניעה לגלגל תנועה נצחיח בעצם׳ הנה שם התנועה המקרית אעזר תלחם לה, בבר תמשף אל העצמיה. ובבר הנחנו שאפשר שהתנועע תמיד. ולא יקךה מזה בטול. ננ״א: אבל נמצא דברים

מקריים מהחלבים לעצמים׳ תמידיים בהתמדת העצמים].

הפרק הששי

בחקירה בהקדמה התשיעית, האומךת, כי כל ^שם שלניע גשם, אמנם לניעהו בשיתנועע גם הוא בעת הנעתו.

הנה השני פנים אשר זכרו ממה עזן!ךאה ממשיבה אבן המגניטם — הבתל, מבארי הנפילה בעצמם. בי שיקנה הברזל מזג משכונת המגניטס, אשר לכל אחד כה טבעי שעור גדול, למה שהוא גלוי מענינם היותם קשי ההפעלות מאד, הוא רחוק,' I T 7 ־J T ״ ־ ־ I: T V : TT ! ״ י T V - !

קרוב לנמנע. ומזה הצד הוא רחוק מאד שיתבו גשמים .מהמגניטס ימשכו הנחל ויניעוהו. ועוד, שלא ימלט הענין מהיות הגשמים ההם המניעים היוצאים מן המגניטס, שיפעלו במשיכה או בדהלה• והנה בדהיה, צריף שיתנועעו הגשמים תנועוח הפביוה בעה שידחו הבתל ויבאוהו אל המגניטס. ואם במשיבה, גם בן צריף שיתנועעו הגשמים תנועות הפכיות אל הבחל ואח״ב ימשכוהו ויהנועעו עמו לצד המגניטס. ואיך יהלה

זה? מי לתן ןאשער. ובל זה בתכלית הגנות. ולזה יראה, שהתשובה הנבונה במה עזןךאה מאבן המגניטס, שלבתל תנועה טבעיה אל המגניטם, בלחם לרוע אל הטבע. במו שלש לה תנועה טבעיה אל המטה, אם להאותות אשר לו אל המקום, ואם בםגלה בו אשר לא נשער׳ אלא

שאמההו החוש.

מאמר א אור ה׳ פא כלל ב/פרק ז

הפרק העוביעי

בחקירה בהקדמה העשירית, האומךת, בי בל כלה שלאמר שהוא בגשם יחלק אל שני חלקים: אם שתהלה עמידתו בגשם, כמקרים; ואם שתהלה

עמיךת הגשם בו, כעוךה הטבעית.

ראוי שתדע, שבן סינא ןאבו חמד והנמשכים אחריהם, היו רואים, שמציאות החימר והצורה בכל גשם, ואף בגרמים השמימיים. למה, שהצורה הגשמית אצלם, אינה זולה דבקות השלישה רדוקים מחחתבים על זףות נצבות. ולפי שהדבקות זולה המחדבק, למה #המתדבק מקבל החלוק, והדבקיה אינו מקבל החלוק — צריף אם כן אל נושא לקבל החלוק והךבקוח.

השכל אם בן עזר בכל גשם שני דברים עצמיים לי׳ והם החימר. ןהצוךה. ואולם בן־רושך, למה #הג.רם השמימיי לא יקבל ההלוק בפעל, יראה, שאין בו רבוי והרכבה כלל. הה, בי הגשם אחד במציאוח, אלא שהשכל לחלב בו הרבבה מנושא ןנשוא מצד ההולה וההפסד. לפי שהנפםד לא לקבל ההולה, ובמו שקדם לנו באורו בפרק העשירי מהכלל הראשון. הגשם הנצחי, אם כן, שלא יפל תהה ההילה וההפסד, לא עזר השכל בו הרבבה כלל

מחימר.

והנה לפי דעה בן רושך. מה ההכרח, מי יתן ואדע, שלא נאמר בן בגשמים ההרם והנפסדים, ר״ל, שהתמר בהם הגשמוח, והצורה היא הצורה המידוךת לבל אחד ההולכה מהלף השלמוח לגשמוח. והגשמוח הנקרא אצלו צוךה גשמיה, שתךזלה הולכה מהלף החמר אל הצורה המיחךת. ויהלה אם כן החימר, בזולה הצוךה המיחךת, יצטרף אל מקום ונמצא בפעל. והנה םהדי במרומים, שהגרם השמימיי שהוא גשם בלא חמר, נמצא בפעל• והנה בזה יתרו קשיוח חזקות ומביכות רבוה אשר

בטבע ההיולי למה שהנח.

פב אור ה׳ מאמר א כלל ב/טרק ח

ואם כן הוא, הנה לטוען שיטען, שאין בכאן צורה מיחךח יהלה קיום הגשם בה, אבל הצורה הגשמית הוא הנושא בפעל והמעמדת הצורה המיחךח. ואם הלה שאין ראוי לומר בצורות המלחדות היותם מקללם, למה שבהם לחוךלם לבךלו בהם מהמקרים, כאלו תאמר, שהצורוח המלחדוח, להם מקומות מלהרים, ושאינם מקבלים ההוספה והחסרון, וכיוצא באלו; הנה אמנם יאמר בהם שהם דברים עצמיים. אבל שיהלה עמידה הגשם בקיומו בו — לא. למה עזצורח הגשמוח, שהיא הנושא, היא לעולם נמצאה בפעל. ועמידה הצורה המשלמה אוחו היא

בו.

הפרק השמיני

בחקירה בהקדמה הי״ב, האומךת שכל כדו נמצא מתפשט בגשם, הנה הוא בעל־תכלית, להיות הגשם בעל־תכלית.

ואמר, שהסבה אשר זכרה, בבר התבאר בטולה במה שקדם. וזה, שהמנעות גשם בב״ת לא ההבאר עדין. אבל נניחהו, ואמר עזהוא בטל. וזה, שלא נודה בחיוב התדבקות הנמשף לקודם בהקש. וזה׳ שלא תתחיב התנועה בזולה זמן. למה שלכל תנועה זמן ^ךשי אין המלט ממנו. ולא יהחלב גם בן שווי הזמן לבח הבב״ת והבעל־תבליה, למה שלחס הכה אל הבה ידזלה בזמן העודף על זמן השרשי הידוע אצל הטבע. הה, עזהבב״ת לניע בזולה זמן חוץ מהזמן השרשי, והבעל־תכליה יצטרף בו לזמן מה. ולו הונח מניע בעל־חבליה לניעהו בזמן השרשי, לא יקרה בטול. למה שכבר ימצא החלוף ביניהם במתנועע גדול. שהמניע בעל־תבליח יצטרף זמן בהנעחו חוץ מהזמן השרשי, והבב״ת לניעהו בזמן השרשי לבד] זהו הךרף שנתבטל בו

המופת.

מאמר א אור ה׳ פג כלל ב/פדק ט

ואולם, צייר שתתעורר, שבשנוךה במופת, צריף שיובן בבב״ת בחזק. וזה, שהוא מבאר, שהבב״ת בבר ?אמר בשתי בחינות. אם בחזק, ואם בזמן. ולזה, כשנורה חיוב המופת בבב״ת בחזק, הנה לא יתחיב בבב״ת בזמן. וזה, שבבר אפשר בכח אשר בגשם הבעל־תכלית, שלניע תנועה בעלת־תכלית בחזק, זמן בב״ת, כשלא יהלה לו סבה היגיעה ןהלאות. באלו תאמר בתנועה הםבוביה, שאינה במשיבה ולא בדחלה. ןכל שכן בגרם השמימיי, שכבר הסכם מהם, שאיננו בעל איביות, ולא יקרה לו החלשה והזקנה, כמו שבא בספר ״השמים והעולם״. ועוד, שבבר אפשר שלאמר בתנועה הסבוביה, עזהיא 'טבעיח לגרם השמימיי, באשר התנועה הישרה טבעית ליסודות, והוא

מבאר.

הפרק התעזיעי

בחקירה בהקדמה הי״ג, האומךת, שאי אפשר שיהלה דבר ממיני השנוי, מתדבק, אלא תנועת ההעתק לבד, והםבובית ממנה.

ר ידקדקו טענוה אדיםטו בזה, לךאה שהם דמויים והנה כ$# לבד ןהזיוה. תה, שהשחור באשר יחנועע אל הלבן, ואם הלה שלא לנוח בלבן, אבל ישתחר, הנה לא לחלב שיתלבן וישתחר לחד, אלא בשתי בחינות. שהוא, במה שיתלבן ראשונה — יצדק עליו שיהלבן, ובמה שיתנועע אח״ב אל השחרות — יצדק עליו

שישתחר. ולא יקךה מזה בטול. ובל שבן בתנועה הלשךה, שלא יתחלב מנוחה בין שתי התנועות, אבל אפשר שתהלה מדבקת׳ יא״א לעמד עליה מהחוש, במו עזאמר אריסטו. אבל לחלב, שאם נדמה מתנועע קל בתכלית הקלות, מתנועע אל המעלה, והר נופל עליו בחבליה הגדל, שאין ספק עליו שלניעהו אל המטה. ואם הלה בין שתי

פד אור ה׳ מאמר א כלל ב/פרק י, יא

התנועוה ההפביוח מנוחה, יהחיב שלעמד התר נח, עם תכלית גדלו.

והחיוב שדמה — הטעאיי, עזלא יחחיב מהיות התנועות מתחלפות שימצא עזם עתה בפיעל. תה מבאר בעתה אשר הוא חבליה ההפסד והחחלח ההרה, או הבליה הרה קודמת והתחלה הרה מהאחרה, שהוא מחלב שלא ימצא עתה בפעל.? והנה תנועה ההרה נמשכה לתנועת האיד, והעתה א ' ואיר ל עזבין האיביוה איננו נמצא בפעל, ואם האיר הראשון תכלית

הרה קודמה׳ והשני ההחלה למתאחרח. הה מבאר מאד.

הפרק העשירי

בחקיךה בהקדמה הי״ד, האומךת, עזתנועת ההעתקה יותר קודמת שבתנועות והראשונה מהם בטבע. כי ההרה וההפסד יקדם להן ההשתנות, וההעזתנות יקדם לה קריבת המעזנה אל המעזתנה. ואין צמיחה ולא חסרון

א שיקדם לה ההולה וההפסד. אם ל

הנה על ך.רף הךזולה הנמשכת תתאמה ההקדמה הזאה. אבל,על דרף ההחלה ההולה, אם הלחה מלא דבר, כאשר יתבאר, הנה יתאמת שהחולה קודמה לשאר התנועוח. ושתנועות הכמה והאיר קוךמוח להעתק. למה שהיו בעלי

איבוח ובמוח קדם שהתנועעו, והבמה בשלוח קודם לאיף.

הפרק האחד עשר

בחקירה בהקדמה הט״ו, האומךת, כי הזמן — מקךה נכלשף לתנועה ודבקא תמצא תנועה כי אם בזמן, א ימצא אחד משניהם מבלתי האחר. ל עמה, ל ולא לשכל זמן כי אם עם התנועה. וכל מה עזלא תמצא לו תנועה — אינו

ת הזמן. ח נופל ת

ואמר: שבאשר נדקדק בגדר הזמן, נמצא ההקדמוח הארבע

הנכללוח בהקדמה הזאה, כמו שקדם לנו בכלל הראשון,

מאמר א אור ה׳ פה כלל ב/פרק יא

כוזבות. כי למה שהוא מבאר בעצמו, שבבר לאמר במנוחה ״גדולה״, כאשר נח דבר מה זמן גדול, ו״קטנה״, באשר נח זמן מועט — הנה מבאר שהזמן לשער במנוחה מזול ה מציאוה התנועה בפעל. ואם הלה שנשער המנוחה בציולנו שעור המחנועע בה, הנה יתאמת שאין צךף מציאות התנועה בפעל בזמן. וכל שבן שהמנוחה בזולה ציורנו בהנועה כבר תתחלף בפעל ברב,ומעט. וכאשר הלה זה כן, הנה מי יתן ואדע, למה לא לשער הזמן בה בזולה ציורנו התנועה. ולזה, הגךר הנכון בזמן, לךאה שהוא: שעור ההדבקוה התנועה או המנוחה עזבין שתי עתוה. ובבר יראה, שהםוג היותר עצמי לזמן הוא שעור. בי לדזיוחו מהבמה המתדבק, והמספר מהמתחלק, הלה הניחנו אותו מספר, סוג בלתי עצמי וראשון. ואמנם שער בתנועה ומנוחה, למה שציותו בשעור התךבקותם הוא הזמן. ולזה לךאה

היוה מציאוה הץמן בנפש.

ןבאשר הלה ןה בן, הנה ההקדמה הראשונה, והיא האומךה, היות הזמן מקרה, כשרצינו בה שאיננו עצם — היא אמיתיה; ואם רצינו בה היוהו מקךה נמצא חוץ לנפש — היא בוזבה. למה שהוא נהלה במנוחה במו בהנועה, והמנוחה היא העדר התנועה, ןאין מציאוה להעדר. ולזה יתחלב שיהלה הזמן נהלה בציורנו שעור ההדבקוה, אם בהנועה ואם במנוחה, אחר

שלאמר בבל אחה ״גדולה״ או ״קטנה״.

ואולם השניה, והיא דזאומךה, היוה הזמן ךבק לתנועה, באפן שלא ימצא האחד מהם בלתי האחר — בוזבה גם כן. שכבר ימצא זמן בזולת תנועה, והוא המשער במנוחה, או בציור

התנועה, ואם הלה עזליא תמצא בפעל. ואולם השלישית, והיא האומךה, שלא ישכל זמן אלא עם תנועה — גם כן כתבה מזה הצד. אלא שנאמר, כי למה

מאמר א כלל ב/פרק יב

פו אור ה׳

שהמנוחה היא העדר התנועה, בשנשער הזמן במנוחה — נשכיל התנועה; אבל שלא ישכל זמן אלא בעזיהיה עם תנועה

— הנה לא. ואולם הרביעית, והיא האובלרה, שמה שלא המצא בו תנועה אינו נופל תהה הזמן• הנה הנבדלים, ואם היו בלתי מתנועעים, בבר נפלו תהה הזמן, באשר יתאמת שנתהוו בעזהזמן הלה קדם להם. למה עזאין מהברה הזמן מציאות התנועה בפעל, אלא ציור שעור התנועה, או המנוחה. ולזה יתאמה מאמר רבי יהודה בר רבי סימון בפשוטו. והוא אמרו: ״בללמד שהלה סדר זמנים קידם לכך. וגם לא יצטרף לדחיק בפרוש הרב בבהוב הראשון שבתורה, והוא אכלרו: ״בראשית ברא״, שיהלה ענינו בהתחלה. שבבר יהלה כפל ומוהר, שאם בראו הנה הלה התחלה וסבה לו. ולומר עזתאר הבריאה הלה בענלן שיהלה התחלה וסבה בלבד — חלילה לו לרב מהדעת הזה, בשכבר האריף והרהיב הדבור בבטול ךאיות אריסטו על הקדמות, וחדש טענוה כלספיקוה לאמה אמונה החדוש, במו שלבא בגזרה הצור.

הפרק השנים עשר

א ישכל בו מנין, בחקירה בהקדמה הי״ו, האומךת, בי בל מה שאינו גוף ל אלא אם יהלה בח בגוף, וימנו אישי הבחות ההם בהמנות התמרים שלהםא או נושאיהם. ובעבור זה, הענלנים הנבדלים, שאינם גוף ולא בח בגוף, ל

לשכל בהם מנין בלל, אלא בהיותם עלות ועלולים.

הנה בבר לךאה, שההקדנלה הזאת גם בן כוזבת. למה שהנפשות הנשארות אחר המוח, בבר לשכל בהם מנין בהכרח. תה, שלא ימלט הענלן מחלקה. והוא, אם שיהלה הנשאר אחר המוח עצם הנפש השכלי, או השכל הנקנה לאדם באנלצעוח חושיו וכחוחיו. ואם הוא עצם הנפש, כבר תלחד כל אחה

מאמר א אור ה׳ פז כלל ב/פרק יג, יד

מהנפשוח במה שהשיגה מהמשכלות או הדבקות בשם יתברף. ומה שהשיגה האחה בבר יהחלף במה שהשיגה הארורה. ולזה כבר ימנו, באשר ימנו אישי העצם, למה שלכל אחד מקדים יחחדוהו, עם הייה המהוה אחד. ואם הנשאר הוא השכל הנקנה, הוא מבאר, שהמשבלוה הנקנוה לנפש האחת בבר תהחלפנה לנפש הארורה. ולזה כבר ימנו מבלתי שיהיו עלוה !עלולים. ולומר שהנשאר הוא ההבנה שתדבק עם השכל הפועל ותתאחד עמו, ולזה ידזלה המנלן בהם נמנע, הדעה הזה כבר יהבאר במה עזיבא שהוא דעה נפםד, וחלילה לו לרב מהיותו בעל זה הדעת. אלא שן!ךאה שבון הרב באמרו הענעים הנבדלים, שהיו לעולם נבדלים, ולא היו בחוה בגוף במה שעבר.

הפרק השלישה עשר

בחקירה בהקדמה הכ״ב, האומרת, שכל געזם הוא מךכב משני ענעיםת וצורתו. מ בהכרח, והם שני ענעים המעמידים אותו, אשר הם ח

הנה זאה חקרנוה בפרק ז׳ מהכלל הזה. ולפי דעה בן רושד איננו מברה, ואבל בבר ימצא גשם בלתי נלדבב מחימר וצורה, והוא הגרם השמימיי. וכבר דברנו שם מה שבו די בהקדמה

הזאה.

הפרק הארבעה עשר

בךוקיךה בהקדמה הכ״ג, האומרת, שכל מה שהוא בבח, ולו בעצמותו אפשרות מה, בבר אפשר בעת מה שלא ימצא בפעל.

הנה, לפי הנאמר שם בברק השביעי גם בן הנה בבר אפשר שימצא גשם בפעל בזולה צורה מילודה, אשר לו בעצמו אפשרות לקבל צורה. ולא יתכן בעינו שלא ימצא בפעל, בי תגשמות נשאר בו תמיד. ובבר תפיל ההערה הזאת בהקדמות

TI! - - ־ • T: - r r • נ T T• ! • :

פח אור ה׳ מאמר א כלל ב/פרק טו

הב״ד והב״ה. ואולם הב״ו, נחקר בת במאמר תעזלישי בגזרת

הצור, ונבאר שאין שם ספק בשקרותה.

הפרק החמשה עשר

בחקירה במופת הראעזון שסדרו הרב, לבאר מציאות השם, ואחדותו,

והיותו לא גשם ולא בח בו. ונחקר בזה משני צדדים. האחד, מצד בטול

ההקדמות הצריבות אל אמות המופת. והשני, לו הנחו ההקדמות אמתיות,* • * י ״ T 1 11 — — 1 *•. ״ . י — j — . ־ 1 |*ד — ז — ־

אם היה המופת מופת חותר במו שאמר הרב.- T - T V ז I ־ ״ T T ־

אמנם הראשון יתבאר בקלות, כאשר בעין במופתים אחד

לאחד, אם המופח הזה הראשון בשנעלן בו, נמצא שהוא צריף

אל הקךמוה ההבאר אפשרוה בטולן. וזה, שהוא צףיף אל

ההקדמה הראשונה, ואם לא, היה אפשר בגשם המניע שיהיה. v י . . . . % . . . ״ - . . . - T ! T T י T ' T T T י l ־־ ־ :

בב״ת ובהו גם כן בב״ת. נוה^צ^לף אל השניה, ואם לא, הלה

אפשר שהגשם יניעהו גשם אחר וזה לבלתי תכלית. והוא צריף

אל השלישיה, שאם לא, הלה אפשר במניעים שיהיו בב״ת].

והוא צףיף אל הי״א, שאם לא בן, הלה אפשר שיהלה המניע כה

בגשם בלתי מהחלק, כנפש והשכל. והוא צףיף גם כן אל הי״ב,

ואם לא, הלה אפשר בגשם המניע שיהלה כחו בב״ת. והוא צריף

אל הי״ו, שאם לא, הלה המניע אפשר בנבדלים• והוא צףיף אל

הב״ז, שאם לא, הלה אפשר במניע שידזלה כה מתפשט בגשם

והלה בחו בעל־תבליה, והלה אפשר שידזלה בו בלתי מהפשט

ושיהלה בחו בעל־תכלית. ולפי עזהתבאר במה שקדם בטול

אמוה בל אלו ההקדמוה, התבאר בטול המופה, והיו התשובוה

עליו במספר ההקדמות שיתבאר בטול אמוהן. והוא הצד

הראשון.

ואמנם השני, לו הנחו ההקדמות אמתיוה. אמה שהמופת

בטל משני פנים. האחד, שבבר אפשר שיךזלה המניע כה מתפשט

מאמר א אור ה׳ פט כלל ב/נ!רק טו

בגשם, ןאם הלה שנודה ההקדמה הי״ב, האומרת שכל בה נמצא מתפשט בגשם הנה הוא בעל־תבליה, לדזיוה הגשם בעל־ תכלית, צריף שיובן בעל־תכלית בחזק. תה, שכבר אפשר בכדו אשר בגעזם הבעל־תבלית, שיניע מתנועע תנועה בעלת תכלית בחזק, זמן בב״ת, כשלא יהלה למהנועע סבוה היגיעה ןהלאוה, במו עזההבאר בגרמים השמימיים. ועוד, שבבר אפשר ע1תדזלה תנועתם הםבוכיח טבעיח להם, כהנועה הלסודוה הלשךה הטבעית. ואם יאמר, שתנועתם הטבעיה בהיוהם חוץ ממקומם, והמנוחה לדזם טבעיה במקומם, הלה לאומר עזיאמה שהחלוף ביניהם הוא, שהלםודוה, המנוחה במקומם טבעיה להם, והגךמים השמימיים, התנועה במקומם טבעיה להם. תהו הצד הראשון שההבאר בו הבטול. וזה, שלא התבאר בו היוהו נבדל. והשני, שכשנוךה היוהו נבדל, אמר, שלא ההבאר בו היוהו אחד, הה, שכשנוךה ההקדמה הי״ו, שכל מה שאינו גוף לא ישכל בו מנין אלא בהיוהם עלוה ועלולים, הוא, מבאר׳ שאם היו לדזם לחםים מהחלפים, כאלו היאמר, שהוא עלה לעלול אחד, והאחר עלה לעלול אחר, אין ספק, עזמצד חלוף הלחםים ישכל בהם מנין. ולזה׳ לא התבאר במופה הזה שלא ידזלה האחד עלה לגלגל אחד, והאחר עלה לגלגל אחר. ובל עזבן, עם שנהבאר מדברינו במה שקדם אפשרות עולמים אחרים, שיאמר, שהאחד עלה לעולם אחד, והאחר עלה לזולהו. וזהו הצד השני עזההבאר בו בטול המופה. וזה׳ שלא ההבאר בו

היוהו אחד.

צ אור ה׳ מאמר א כלל ב/פרק טז

הפרק הששה עשר

בחקירה במופת השני שסדר הרב באלו השלשה דרושים. ונחקר בו גם כן משני ־צךדים.

אם האחד, הנה במופת השני נמצא שנשתמש בו בהקדמה ההיא האומרת, שאנחנו כשנמצא דבר כלרבב דבך־ים, רמצא האחד לבדו, יהחיב גם בן מציאוה האחר לבדר והנה אמת ההקדמה הזאת, ב^זאמר, שאלו הלה מציאותם מחלב שלא ימצאו אלא לחד, כחמר והצורה הטבעיה, לא הלה נמצא האחד בלתי האחר בשום פנים. ותחלה אמר, עזההיוב שעשיאו — הטעאיי. וזה, שלא לחלב נהמנעוה] מציאוה האחד לבדו, שמציאוהם ׳מחלב שלא ימצאו אלא לחד. אבל מה שמחלב הוא באחד מהם, ף׳ל׳ שמציאוהו־ איננו אפעזרי אלא עם האחר. ועוד, שאם הלה החיוב אמתי, לא יתחלב ממציאוה האחד חיובת מציאותו. אלא שאין החיוב מציאוה האחר, אלא אפשרו אמתי ולא ההקדמה אמתיה. הה, שאשר ילןל מהלף השלמוה לאחר, זה ענינו, שלא ימצא אלא בהמצא הדבר אשר תוא לו עזלמוה, והאחר ימצא זולתו. באלו תאמר, החי עם הצומח, על דרו משל, בי אנחנו נמצא חי צומח׳ ונמצא צומח לבדו [ולא נמצא חי לבדו]. ולזה מבאר הוא שההקדמה בעצמה בחבה,

ןהמופת אם כן בטל.

ואם השני, כשנוךה שההקדמה אמתיה, הנה לא יהחלב ממנו מציאות מניע בלתי מחנועע במקרה. תה, שאנחנו נמצא מניע ומהנועע לחד, ונמצא מתנויעע בלתי מניע אלא במקרה. הה, שהמחנועע האחרון לניע במקךה הכה המניע ומקרי הגשם הדבקים ביי• ולזה לחלב שנמצא מניע לא יהנועע אלא במקרה.

מאמר א אור ה׳ צא כלל ב/&רק יז

לזה אפשר שיהלה בה בגשם, שהוא מניע בעצם, ומתנועע במקךה. ולזה לא נתבאר במופת הזה היוחו־ נבדל.

הפרק השבעה עשיר בחקיךה במופת השלישי אשר סדר הרב באלו הדרושים. ונחקר בו גם כן

משני צךדים.

אם האחד, הנה כשנעלן במופה הזה נמצא שנשתמש בו הרב בהקדמה השלישיה, שאם לא, הלה אפשר לבקש עלה לעלהה, ךזה לבלתי תכלית. ובבר בארנו אפשרוה מציאוחה. וכן הוא צריף אל ההקדמה הב״ו, שאם לא, הלה **בשח המציאות בעתיד. וכבר יהבאר שקרוהה במה שלבא בגזרה

הצור. והוא הצד האחד.

ואם השני, כשנניח ההקדמה אמתית, אמר, שהמופת בלתי נותן האמה בדרושים. וזה, שהחיוב שעשאו בחלקה אינו אמתי, למה שאם היו הנמצאוה כלן הוות נפסדות והלה אפשר בכל אחד מהן ההפסד, הנה לא יתחלב שיפסדו כלן לחד, אלא בבא זה אחר סור זה. ואם הלה החיוב אמתי, יהחלב עזליא נהלה נמצאים. שמין האדם בכללו, בבל אחד ההפסד אפעזרי, והלה מחלב שיפסדו בלן. ולזה, בבר אפשר שיהיו כל הנמצאות הווה נפסדות, והמופה אם בן בטל מזה הצד, אף בעזנניח ההקדמות

שנשתמש בדזם, ך״ל הג׳ והב״ו, אמתיות.

ובבר לראה מפנים אחרים. וזה, שכאשר נניח נמצא האחד בלתי הלה ולא נפסד, הנה לא יהחלב שיהלה מחלב בשום פנים, אחר עזםבהו מחלבה המציאוה בבחינה עצמה. ולןה, בעזנוךה ^המךבב איננו מחלב המציאות בבחינת עצמו, למה שסבהו ההךכבה, מי יתן ואדע, אחר שהמרכב הזה מחלב המציאות, ואי אפשר בו ההפסד, ולא סר ולא לסור מרכב, וההעדר אם כן נמנע

צב אור ה׳ מאמר א בלל ב/פרק יח, יט

בו, למה לא יהלה המניע הראשון. והנה מןה הצד לא יתבאר היותי בלתי גשם, להיוה הגשם בלרבב בהכרח/ במו שדמה.

הפרק השמונה עשר

בחקיךה במופת הךביעי אעזר סדר הרב באלו הדרושים. ונחקר בו גם כן משני צךדים.

אם הראשון, בשנעלן במופח הןה נמצא שנשתמש בו הרב בהקדמה השלישיה, שאם לא, היה למוציא בה מוציא, וזה לבלתי הבליה. ובן הוא צריף אל ההקדמה הי״ו, שאם לא בן, לא הלה ההכרח שיהלה אחד. וכן הוא צריף אל ההקדמה הב״ג, שאם לא, יהחלב שלגיע אל נמצא מוציא בפעל שלא יהלה בו אפשרות. ואם ההקדמה הכ״ד, שאם לא, אפשר במוציא בפעל שידזלה גשם. וכבר התבאר במה שקדם אפשרות בטולן. והוא

הצד האחד.

ואם השני, כשנניח ההקדמה אמתיח, הנה לא יחבאר היותו אחד. וזה, שבבר יהחלפו, בהיות האחד עלה לאחד, והאחר עלה לשני. וכן החיוב שעשאו, שאם היו שנים הלה האחד בהכרח מרכב׳ לא ההבאר הבלנעו, אחר שההפסד נמנע,

ושהוא לא סר ולא לסור בלהיות בן בלבלתי עלה קודמה.

הפרק התשעה עשר

בחקירה במופת החמיעזי שסדר הרב באלו הדרושים. ונחקר בו גם כן משני צדדים.

אם האחד, בשנעלן בו נבלצא שנשתבלש הרב בו בהקךבלה השלישית, ואם לא, הלה אפשר שיהלה לבלקבץ בלקבץ, ושללף לבלתי תכליה. ובן צריף להקדבלה הס״ו, שאם לא, עם היוהו נופל תחה הזבלן, לא הלה מחלב שיהלה נעדר. ובן הוא צריף

מאמר א אור ה׳ צג כלל ב/פרק כ

להשתמש בהקדמה הכ״ו, ואם לא נזכר שם, שלפי אמונת החדוש בן הלה, שהלהה העלה קידם הבריאה בלתי מניעה, ולא יקרו הבםולים שזכר. ולןה, המופח הזה הוא מבאר הנפילה. וזה

בצד הראשון. ואולם השני, בעזנוךה היות ההקדמות אמתיוה, הנה המופה הזה אינו נותן האמת, מפנים. תחלה, שבשנוךה היוה הנמצא הזה כאיש אחד, ושהוא נמנע שיהעסק האחד בחלק האחד והאחר בשני, עם שלא נהבאר המנעו, שכבר אפשר שכל אחד יודע מה שצריף לשני. אמנם כשנניח בן, הנה לא ימנע שהאחד יהעםק בעולם אחד, שהוא כאיש אחד בכללו, והאחר בעולם אחר. ועוד, שטבע החלקה שעשה בלתי מחחלבת. שכבר נשאר שהאחד יפעל, והשני לא יפעל דבר. בן יחבאר בקלות במה שקדם, שלא יהחיב למציאוה המךבב מקבץ, בשכבר

אפשר במרכב חיוב המציאוח שלא סר ולא לסור.

הפרק העשרים

בחקירה במופת הששי, המשתף למאמיני הקדמות, ולנו, קהל המאמינים בחדוש, אשר סדר הרב באלו הדרושים. ונחקר בו גם כן משני צךדים.

והנה המופה הזה נשתמש בו הרב בהקדמה הראשונה, שאם לא, הלה אפשר במניע, שיהלה גשם, מניע תנועה בב״ת. ובן הוא צריף אל ההקדמה העזמיניה, שאם לא, הלה אפשר שיהלה כח בגשם, ולא הלה מהחלב שיהלה נעדר. ובן צריף אל הי״ב, ואם לא, בבר הלה אפשר עם היוה הגשם המניע בעל־ תכלית, שלניע תנועה בב״ת. וכבר התבאר בסול אמותן. והוא

הצד האחד.T V T — —

ואולם השני, בשנוךה היוהן אמתיוה, הנה איננו מהחלב, במו שקדם לנו, מהיוח הגשם בעל־תבלית, אלא שלא לניע

צד אור ה׳ מאמר א כלל ג/נירק א

תנועה בב״ת בחזק. אבל כבר אפשר, שלניע תנועה בעלה־ תכלית בחזק, זמן בב״ת, כשלא יהלה הגשם מקבל לאות ויגיעה. וכל שכן, שאם שתךזלה התנועה הסבובית טבעית לו במו שזכרנו. ועוד, שלא יהחלב מהךולקה, שאם הלה הוה ונפסד, שיהלה מההוה אחר הפסד בךךף שנצטרף לממציא. וזה, שבבר אפשר שיהלה הוה ונפסד בהכזשכוה, כענלן באישי המין. ולזה

לא יחחלב מה שחלבו.

זהו כלל מה שראינו להשיב על מופחי הרב לפי קצוךנו. והוא מבאר, שמספר התשובות בצד האחד כמספר ההקדמוה שזכרנו שנשתמש בו הרב. מלבד החשובוה אשר בצד השני, כשנוךה אמוח אורגן ההקדמוה. והנה זה ממה שיוךה מצב המבוכה. והנותן האמה באלו הדרושים, לא השג עד עתה מפאח הפילוסופים בשלמות׳ והנה המאיר לבל אלו העמקות הוא תתוךה לבד. והוא מה שכונו בכלל הזה השני. והתהלה

לאל לבדו, ומרומם על כל ברבה וחהלה.

הכלל העזללשי

בבאור אלו השךעזים בפי מה שתגזרהו התורה, ובאפן עמידתנו בהם. ולפי שהשךשים שלשה, והחקירות בבל אחד שתים במה שנאמר, חלקנו הבלל

הזה לששה פרקים.

הפרק הראשון

בבאור השרש הראשון, והוא מציאות השם יתבךף.

הנה עם חיוה בבר קדם לנו במאמר הזה בבאור ההקדמה הזאה על צד הקצור, ולקחנו העיון באפן עמיךחנו בה. הנה אי

מאמר א אור ה׳ צה כלל ג/פרק א

אפשר מבלתי שנרחיב בו הדבור קצה. כי בזה מהתועלה מה שלא לעלם, למה שנפל בו מחליקה בין המעיבים.

ואמה לפי שהגזרה יחבאר ענלנה בבאור החבולים, ובאור יחם הגבול האחד אל האחר; והלה הלחם בגזרה הזאה לרוע, שהוא לחם החיוב, בי באמרנו: ״האלוה נמצא׳/ כבר נחלב המציאוה לו; נשאר אם בן בבאור הגזרה הזאה, באור הגבולים לבד. אבל גבול הנושא בה, והוא האלוה, הוא דבר מסכם עליו מבעלי העיון ומכתובי התורה, שהוא נעלם הבליה ההעלם, באפן שהשגה מהותו לזולהו נמנע. וכבר דוהרו החוקרים להעמיד מופה בזה, העיר בו הרב בח״א מהמורה, בפרק אשר באר בו היוח השכל והמשכל דבר אחד. ולזה אמר, שמנע השם זאה ההשגה ממשה, במה שבקש ממנו באמרו(שמות לג, יה):

״הראני נא אה כבודף״, שהלהה הבונה, שיודיעהו מציאוה - עצמותו !אמתהו. אלא שצריף לבאר, איף לא נחבאר לאדון הנביאים, מה שנהבאר לאחד מהמהפלספים, בהמנעוה הזה. עם המדרגה העליונה שנתעלה בה על בל הנביאים, במו שהעידה עליו התורה, שהלה צריף להצעה מהחכמה האלתית שעור גדול מה שלא לעלם, וכמו שתאריף הרב בזה בספרו. והנה צריף שלאמר בהתר זה, שהבקשות האלה ממשה היו בבלדאוה הנבואה, ואיננו רחוק שיודע לנביא במראה הנבואה, בנושא ונותן, שואל ומשיב, מה שההבאר לו קידם במופה. ואין המלט לפי זה, מהשתמש משה קצה בחידה. והוא הפף מה שהסכימו עליו המפרשים, ומה שלךאה מפשטי הכתובים) ״ודבר ה׳ אל א (במדבר יב, ח) ״פה אל פה אדבר בו״(שמות לג׳ י משה פנים אל פנים כאשר לדבר איש אל רעהי״׳ ורבים זולהם. אלא שלש לנו פרוש, תשמענו במה שלבא בגזרה הצור. ולא בקש משה השגת המהות לעולם. ולא למשיל הכתוב ולא ללחם

צו אור 71' מאמר א כלל ג/פרק א

לאדון הנביאים, חלילה, סכלות הבקשה במשלים או בחידות, לדזיוח גלוי ומפרסם למחחילים בעיון המנעוה השגת המתות. ולזה לךאה, עזתקןנר אנשי כנסה הגדולה מטבע הברכוה בלשון נמצא ונסתר. וזה, בי מציאוהו נגלה ומפרסם, ומהוהו נעלם תכלית ההעלם. ולהיות זה מבאר מאיד׳ תנת בגבול הנושא בהקדמה הזאה, שהוא האלוה, לא נבון בו דבר עתה, זולת המכון באמךעו: העלה לכלל הנמצאוה. והנה זה מספיק בבאור

הגבול הזה. ואולם בגבול הנשוא בהקדמה הזאה, שהוא אמרנו האלוה נמצא. למה שנפל מחליקה בו בין מפךשי ספרי אריסטו, צריף שנרחיב בו הדבור, ליקר השרש הזה, והיוהו עמוד וההדולה עצמית לבל. והוא, בי בן סינא ואבו חמד, והרב שנמשף אחריהם/ יראו, שהמציאוה זולה המהוה, ושהוא מקךה קרה לו. ובן רושך וקצה האחרונים יראו, שהמציאוה איננו דבר זולהו, ולזה צריף שנבאר לדעה דעה מאלו המפרשים, מה שצריף

שיובן מהגבול הזה בהקדמה הזאה.

והנה לפי דעת בן רושך, אין ספק, שאחר שמציאותו ומהותו אחד, ומהותו מתחלף תבליה ההלוף, למהות זולחו, הנה מציאוהו אם בן מהחלף תבליה החלוף למציאוה זולהו. ולזה הוא מחלב, שה״נמצא״ לאמר על האלוה יתברף ועל זולתו בשתוף השם הגמור, ולא במין ממיני הספוק. למה, שבמיני הספוק החלחםוח מה, וההלוף הוא בקדימה ואחור. אבל מהוחו יהברף אין לו התלחסוה עם מהוה זולהו, מחלב אם בן שלאמר שם ת״נמצא״ עליו ועל זולתו בשתוף השם הגמור. ובל שבן לפי דעה הרב, שיראה, שהמציאוה מקךה לבל הנמצאות, שהוא מחלב ששם ה״נמצא״ לאמר על האלוה יהברף בשתוף השם הגמור, ולא במין ממיני הספוק. וזה, שלמה שהוא מבאר,

מאמר א אור ה׳ עז כלל ג/פרק א

שהאל יחברף לא ייחם לו מקךה, הוא מחלב שהמציאוה לו אינו זולה המהוה. ולזה הוא מחלב שיחחלף מעיאוחו חבליה החלוף, בהתחלף מהוחו ועצמוחו ממהוח זולהו. החבאר אם בן לפי דעה כלם, שה״נמצא״ לאמר בו יהברף בשחוף השם הגמור עם שאר הנמעאו־ה. וכן בחב הרב בפרוש, לפי שעם היוה יחחלפו המפרשים בשם ה״נמצא״ הנופל על שאר הנמצאות, הנה הם מסכימים על ה״נמצא״ הנאמר על האלוה יחברף

שאיננו דבר יוצא מעצמו.

ןהנה, מי יתן ואשער, במה תפיל הוראה זה השם בשללחס אל האלוה יהברך. הה, כי באמרנו: ״האלוה נמעא״, ויורה שם ה״נמעא״ על דבר שאינו יועא מעעמר הנה הוא באמרנו: ״האלוה הוא האלוה״. וכבר יפל זה הםפק בשאר הנמעאוח לדעה בן רושך והנמשכים אחריו, שיךאו שהמציאוה איננו דבר זולה המהוה. הה, כי באמרנו: ״האדם נמצא״, או: הלבן נמצא״, הנה הוא לפי ךבךיו כאמרנו: ״האדם — אךם״, או: ״הלבן — ליבן״. ואם יאמר בזה עזהוא חלק גדר, הנה לא ימלטו מההבפל. וזה, בי באמרנו: ״אדם״, בבר יובן בוי: חי מדבר נ?י¥א• ולזה יהלה אמרנו: ״אדם״, באמתו: ״החי מדבר נמצא״.

ובן יפיל ספק, אינו מעטי, לדעה האומר, שהמציאוה בשאר הנמצאות זולה המהוה, ושהוא מקךה קרה לו. וזה, שאם המציאוח מקרה, יחחלב שיהלה נמצא בנושא, ושיהלה למציאוח מציאוה, ואם המציאוח השני מקךה, יחחלב נמצא בנושא, ויצטרף גם כן אל נושא, ושיהלה לו מציאוה אחר. ובן לבלתי חבליה. ועוד, שיהלה המציאוה בףמוח הצורה לחמר. למה שהנושא, לפי דבריהם, יךזלה נעדר בזולה המקרה. רחחלב אם כן שאם הלה המקרה הזה נותן המציאוה והקיים לעצם, שיהלה ראשון בשם העצם מהנושא, כדזיוה הצורה ראשון בשם העצם

צח אור ה׳ מאמר א כלל ג/פרק ב

מהחימר. ובמל שנתבאר בראשון מ״העזמע״. וכבר הנח מקךה, זה חלוף לא יתכן. ולפי שיחחלב מזה׳ שאין המציאוה מקךה לנמצא, ובבר הלה מחלב מן הספק הקודם׳ שאיננו המהות

בעצמו׳ הנה מה הוא המציאות אם בן? מי יתן ואדע. והנה בבר לךאה, עזהבטול בשליא יהלה מקרה למהוה, הוא אמתי והכרחי. יהחלב אם בן שידזלה עצם המהוה׳ או עצמי לו. ובאעזר יהחלב שאיננו עצם המהוה, במו שהתבאר מהספק הקודם הראשון, ישאר אם בן שיהלה עצמי למהוה. וזה, עזמתנאי המהוה — היוהו נמצא חוץ לשכל. במו שאמרנו על ךךף משל שמהות האדם החיות והדבור׳ הנה מתנאי המהות שיהלה נמצא חוץ לשכל. ולזה, הוראה המציאות נאמרת בהסכמה בבל שאר הנמצאוה, ובלבד במקרים שאין להם קדימה קצהם על קצהם, ולאמר בעצם ובמקרים בםפוק. למה שהמציאות חוץ לשכל׳ לאמר בקדינזה בעצם, ובאחור במקרים. אבל אמנם ההוראה הכוללת היא, היוה הדבר המלחם לו המציאות — בלתי נעדר. ובדרף הזה בעצמו לאמר בקדימה בו יתבךף, ובאחור על עזאר הנמצאוה. ולזה הוא מבאר׳ שלא לאמר ה״נמצא״ עליו ועל שאר הנמצאים בשתוף השם גמור, אלא במין הספיק. והחבאר אם כן הגבול הזה וההקדמה הזאה,

כפי קצורנו.

הפרק העזני

באפן עמידתנו בעזךש הזה.

והוא, לפי מה שנאמר בהקדמה השלישיה, ובפרק השלישי מהכלל השני מזה המאמר׳ הנה, אם שיהיו עלוה ועלולים בעלי־הכליח או בב״ה׳ אין המלט, מדזיוה עלה אחה לכללם. למה שאם היו בלם עלולים, היו אפשרי המציאוח בבחינת

מאמר א אור ה׳ צט כלל ג/פרק ג

עצמם, והם צריכים למבריע לבריע מציאוחם על העדרם, והיא העלה לבלם המכרעח נלציאוהם, והוא האל יהברף• התבאר אם בן מציאוהו במה שאין ספק בו. אמנם לפי שהבונה בהקדמה הזאה, שהעלה לכלל הנמצאוה נמצאה, הנה כשנורה מציאות עלה ראשונה לעלולים אחריו, איף נעמד על היותו לכלל הנמצאוה אחד, הנה זה ממה שההבאר בשךש השני. וזהו

מה שכונו בזה הברק.

הפרק השלישי

בבאור העזיךעו ד1עזני, והוא, היותו יתברך אחד.

לפי שיחם הנשוא אל הנושא בזאה ההקדמה גם כן לחס החיוב, והנושא באלו השליש הקךמוה אחד, והוא האל יהבךף, ובבר דבךנו בו במה שקדם, הנה נשאר עלינו שנבאר בשירש הזה גבול הנשוא, והוא אמרנו: ״אהד״. בי גם בו נחלקו המפרשים. בי בן סינא ואבוחמד, והרב הנמשף אחריהם, יראו, שהאחדות בעצם הדבר — זולת המהות, אבל דבר נוסף עליו ומקרה קרה בו. ובן רושך יראה שאין האחדות בו זולה המהוה. ומשפטו משפט המציאוה. ומה שיראה לנו, שאין האחדות עצם המהות, ולא דבר נוסף עליו, אלא דבר עצמי לבל נמצא בפעל, ובחינה שכליה מהעדר הרבוי בו. הה, שאם הלה האחדות הוא עצם המהוה, הלה אמרנו בעצם־מה, כאלו האמר ״האדם אחד״ — באמרנו: ״האדם אדם״• או על שהוא חלק מגדרו, במו שקדם לנו בנמצא, ולא יוסיף לנו הוראה בו. והנה הוראה ה״אחד״ המפרסמח, היותו מורה על העדר הרבוי. ואם אמתו שהאחדוה, המורה על העדר הרבוי, הוא המהוה בעצם המהאר ב״אחד״, לחלב אם בן בכל העצמים המהארים ב״אחד״ שידזלה מהוהם אחד. ולזה הוא מבאר, שאין האחדוה עצם

ק אור ה׳ מאמר א כלל ג/פרק ג

הבלהוה. והוא ?לבאר גם כן שאיננו מקרה בו. למה שהצורה, היא יותר אבלתות בשם העצם, נותנה לנבלצא בלציאוה והגבלה והבדל בפעל, אשר אין היחוד והכלציאות וההגבלה דבר זולה זה. ולזה הוא בלבאר, שאין היחוד מקךה, ולא דבר נוסף על העצם, אלא דבר עצבלי לכל הננלצא בפעל ובלגבל, ובחינה

שכליה מהעדר הרבוי בו. ובאשר ההבאר זה, הנה בדזיוהו עצבלי לכל נבלצא בפעל, הוא בלבאר, שהנבלצא עזלאבלר בו הבלציאות בקדיכלה לבל שאר הנכלצאוה, אשר הוא בפעל נצחי, הוא יוהר אכלתי בשם ה״אחד״ ויוהר קודם כלזולהו. ובן לדזיוה האחדות נותנה הגבלה והבדל לנמצא, הוא נלבאר, שהנכלצא שהוא בתבליח ההבדל כלכל הנכלצאות, .ואם הלה שלא יפל בו הגבלה, הנה הוא יוחר אכלתי בשם ה״אחד״ מזולתו. בכלה שה״אחד״ יפל בננלצא להבדילו כלזולהו, לא להיוהו כלגבל בכלקום. ובשיהבאר גם בן שהוא יתבךף בתכלית הפשיטוה וההעדר כלד׳רבוי, הנה הוא בבחינה הזאת גם בן יותר אכלתי ויוהר קודם בשם ה״אחד״ מזולתו.

,והנה הרב המורה הךחיק כלאד התארים הכלחיבים באל יהברף. וביחוד התארים אשר לאכלר באחד מאךבעה פנים: אם שיהאר בגךרו; ואם בחלק מגדרו; ואם בךבר יוצא מעצמו, שבל זה הוא נבלנע בהקו יתברף; ואם שלהיאר בלחסו לזולהו. ולפי שזה הבלין כלן הלחם איננו עצם הדבר, ולא בעצם הךבר באיכיוה, הלה נראה בתחלה הכלחשבה שלתת בדוק הבורא יתברך. ואיננו בן לפי דעתו. והנה בקצה הדברים הוא כלבאר. הה, שהוא כלבאר עזאין לחם בינו ובין המקום. ובן שאין לחם בינו ובין הזבלן. לכלה שהזבלן כלקךה נכלשך לתנועה, והתנועה כלכלשיגי הגשבלים׳ והוא יו1ב_רף איננו גשם. וכן אין בינו ובין הנכלצאות הצטךפות, לפי שבלםגלת הכלצטךפים ההתהפך בעזווי, והוא

א ן ל ' i7 מאמר א אור כלל ג/פדק ג

יחבךך מחלב המציאות, וכל מה שזולתו אפשרי המציאות. אין הצטךפוה אם בן, ולא אפלו קצה לחם. לפי שלא ימצא לחס אלא בין שני דברים תהה סוג אחד, ובל שכן שלא ימצא בין דברים שהם תהה שני סוגים עליונים, ולא אפלו אשר הם תחת סוג אחד עליון. כאלו תאמר החכמת ותמתיקוח, עם היוה שניהם מסוג תאיבות. ואיך יהלה לחם בינו יתברך ובין זולתו, עם ההפרש אשר ביניהם באמתה המציאות? ולזת לא לתר בו תיאר מחלב, שלביא לאחד מארבעה דברים. והוא, כל מה שלביא לגשמות; או מה שלביא להפעלות ושנוי; או מה שלביא להערה במו שלא יהלה הדבר בפעל לו ןאח״כ לשוב בפעל; או מה שלביא לדמיון דבר מבריוהיו, בי הדמיון הוא לחם מה, וכשלא יהלה לחם לא ידזלה דמיון. וז״ש (ישעיה מ, כה) ״ואל מי הדמיוני ואשוה״(שם יח) ״ואל מי תדמיון אל״(ירמיה י, ו) ״מאין כמוך״.

והעמיק עוה בי גם המציאות והאחדות לא לאמר בו יתבךף כי אם בשתוף השם. כמו שקדם לנו באורו, ובן הקדמות. סוף דבר, לא יתר בו אלא מן תתאר שלתיאר הךבר בפעלתו, לא תאר הפעלה בעצם הפועל. והרבוי הוא בבעלות לבד אשר פעל. באלו האמה פעל ועשה׳ שזה לא לחלב שנוי ורבוי בעצם הפועל, ןהרבוי הוא בפעלוה לבה ולזה, תיו התארים העצמיים המתרים בהקו יתברך הם השוללים לבד, כי הם כבר ללחדו המתאר. וכל אשר לךבה השוללים לרבה ההךניחדות. ובזה הלה חלוף מךרגוה השלמים. ובדבר הזה יפל היהרון בין המשיגים. תת, שיתבאר לקצת במופה שלילה ךבר מה ממנו יחברך, לא ההבאר לקצהם. לא שלשיגו דבר מחלב בו יתברך. תת׳ למה שאם נחלב לו שלמוה מהשלמיות אעזר לזולהו, בבר ידזלה לחם בינו ובין זולהו. ואיך שיהלה׳ הנה אם נחיב לו דבר׳ הנה ידזלה בעל הדבר ההוא אשר נחלבהו לו, וכבר יתחלב בו ההךכבה,

קב אור ה׳ מאמר א כלל ג/פרק ג

אשר היא נמנעה בחיק המחלב המציאות, כמו עזהתבאר בהקדמה הב״א, האומךה, בי כל מךבב משני דברים אינו מחלב

המציאוה. וכאשר ההפךםם זה׳ ההבאר אצל החכמים עזהשגהו נמנעת אצל זולתו, ולא ישיג מה הוא אלא הוא. ולזה היהה העזתיקה כההלוהיו מחלבת. כאמרו(תהלים סה, ב): ״לף דמלה ההלה״. ואמרו(שם ד, ה): ״אמרו בלבבכם על משכבכם ןדמו סלה״. ונעזר בזה במאמר אחד, נאמר שם כברבוה(לג, ב). אמרו: ״ההוא ךנחיה קמיה דרבי םנינא. אמר, האל הגדול הגבור והנורא העזוז והאדיר והחזק. א״ל רבי חנינא, סלמתינהו לבלהו שבחי ךמרף? דזשהא הנף תלתא ךאמרינן, אלמלא דאמרינהו משה רבנו, ואתו אנשי בנקזה הגדולה ותקנינהו בתבלה, לא הוה לכלינן למימרינהו, ןאת אזלת ואמרת. למה הדבר דומה, למלף בשר ודם שהיו לו אלפי ךינרי זהב, ומקלםין אוהו בשל כסף, ןהליא גנאי הוא לו״. והנה למה ששתקו רבי חנינא מהךבוה בתארים, ובאר, שהשלשה אשר נתיר לאמךם הלה בשנזדמנו ענלנים עונים: האחד, שאמרם משה; והשני, שתקנום הנביאים בתפלה. שאלמלא, לא היינו אומרים אותם, אלא בקךאנו בתורה. ובאר גם כן במעזל׳ שהעזבחים אשר נאמר, אינם ממין השבחים הנמצאים בו. עזליא אמר: ״ומקלסין אותו במאה זהובים״. ובן חתם באמרו: ״והלא גנאי הוא לו״. הנה מכל זה מבאר ונגלה, שתארי החיוב אסורים, ונמנעים מחקו יתברף. אבל הם חרוף וגדוף ממי עזיאמךם, והיא לא לרגיש. זהו הכלל העולה מדבךי הרב המורה, ןאם הוא האריף והרהיב בו הדבור

הרבה.

והנה אי אפשר לנו מבלתי שנעיר על ספקוה עזבאו בדבריו. ואח״ב נבאר שמה שחלבו הוא בלתי מחלב.

מאמר א אור ה׳ קג כלל ג/פרק ג

אם תחלה, אחר שהתארים שיתאר מחסי לזולתו שיביא

להעדר, נמנע מחקו, במי, שלא יחלה דבר בפעל לו, ךאח״כ לשוב

בפעל; הנה, איך התיר מן התאר שלהאר הדבר בפעלהו, כאלו

האמר, פעל ועשה וברא, שזה כבר לביא אל העדר, שקךם

הפעלה או העשלה או הבריאה כבר הלה בכח, ואח״כ שב

בפיעל?

ושנית, אם הלה חיובו זה אמה, שהתארים המחלבים

נמנעים בהקו, למה שחלבו ההרכבה, אשר היא נמנעת בחיק

המחלב המציאוח — הנה לא נשאר יחרון השגה לשלמים על

אחד מהמהחילים בעיון. ומה שחשבו, לסלק הספק הזה בו־בוי

בשוללים, איננו מספיק. וזה, שאחר שהוא מבאר במעט עיון,

שהשגת עצמותו יתברך נמנעת, והלה מחלב שלא לתאר בתאר

מתארי החיוב, למה שהלבו ההרכבה שהיא נמנעה בךוקו, אחר

שהתבאר היוהו מחלב המציאוה; הנה בל שלשיג היות בל תיאר,

איזה תאר הלה, נמנע בדוק ה/ לדזיוהו מחלב המציאוח, ואין בו

בי אם עצמוחו אשר הוא בחבליה ההעלם, בבר לשיג כל מה

להשיגו אדון הנביאים. והנת לךיעת פרסי התארים הנמנעים

בהקו, לא הוסיף שלמוח על הלךיעה הכוללח אשר למחחיל

בעיון, אחר שלדיעהו לךיעה מופתיח. וזה׳ שהמופה בבל

התארים אחד בעצמו. ןלזה הלחה עצמוה השגחו אחה בעינה.

ומה שלא לשיג ממנו הוא העצמות לבד, והוא שלא השיגוהו

אדון הנביאים חולהו מהנביאים.

ושלישית, שאם הלה המופת הזה מבריח המנעות התארים

העצמיים בדוקו, הלה רחוק שלבקש משה, במראה או בהקיץ,

לךיעת העצמוח. באמרו: ״הראני נא״ וגר, כמו שרמזנו ב9״א

מזה הכלל. וזה, שהוא לרוע ומסכם מבל מי שהגיעו אלינו

דבריהם, שהשם הגדול המפרש, שהוא בן ד׳, הנקרא במקדש

קד אור ה׳ מאמר א כלל ג/פרק ג

ככהבו ובמדינה בכבוי, הוא עזם העצם, ושאר שמוחיו יהברף נגזרו מפעלוהיו. וכן בהב הרב בפרוש, כי לזה נקךא עזם המפרש, ענינו, שיורה הוראה מבארה, אין השתתפוה בה. והוא יורה על ענין אחד אין השתתפות בינו ובין זולתו בענין ההוא. והנה אחר עזידיעח עצמוהו נמנעה, הוא נמנע שיוךה על העצמוה. ושיוךה על תאר עצמי, הוא נמנע, עזהמופה לבדיה, היות לו תארים עצמיים — נמנע. ולזה לא ישאר ענין יוךה עליו השם ההוא. הנה כבר יראה עזלחצתו זאה הקעזלא, בשאמר, תה לשונו: ״ואפשר שיורה לפי הלשון אשר אין אתנו היום ממנו אלא דבר מועט, וכפי מה שיקרא, על עבין חיוב המציאות״. ומי יתן ואדע, למה היו נמנעים ללמד אוהו אלא פעם אחה בשבוע, והנה כבר הלה ראוי שיהפךםם אף להמון, בי ענלן היוב המציאוה הוא דבר לא יםכלהו ההמון. והעמידה על המופת בו, הוא ממה שלא יקשה, וממה שלא יחלב תםתר הסוד ההוא, אבל ראוי שיהפדםם בבל קהל ישךאל. ויותר נפלא מזה אמרו בשם בן י״ב אותיוה, עזהוא למטה בקדשה משם בן ד/ עזהוא מורה על ענלן יוחר מיחד משם א״י׳ והיו מבנים בו במו שאנו מכנים בשם א״ד. הנה כבר חלב בזת תאר עצמי. ואם הלה ענלנו שהלה מרבה בשוללים, לא הלה ענלן מחלב ההסתר. גם, אמרו שהיו מבנים בו, אינו נךאה כן. לפי שהעזךש אצלנו(סוטה ז, ו): ״במקדעז ככהבו״. ולפי שהשם בן י״ב הוא שם בן ד׳ בנקוד לדוע בשלישה דברים, במו עזבא בסבר הבהיר, הנה באשר הביא ההכרה להסתיר שם המפרש בנקודו המלחד, היו מבליעין הבהנים בנעימה אחיהן שם בן י״ב, בדי שיקךאוהו בבהבו, עם היוה עזליא הלה בנקודו המפרש. והיו מבליעין אוהו להעלים נקודו מההמון, בדי שלא ישתמשו בו בדבריהם דךף חול בשיחה בטלה שלהם. וזה לגךלת השם. ואיף שידזלה, הנה אין בתוךאת

מאמר א אור ה׳ לןה כלל ג/פרק ג

השם ההוא הוראה שוללה. ולזה היו האלי החיוב, לפי מה שלךאה, בלתי נמנעים.

ומן תתמה, איף חלב שאין ה־צסדפוה בינו ובין דבר מברואיו, למה שמםגלה המצטךפין ההתהפף בשווי. והנה אין המלט מדזיוהו עלה ןההחלה. והעלה עלה לעלול, והההדולה התחלה למה שהיא לו ההחלה, ולזה הוא מבאר שמזה העד לש לחם בינו ובין ברואיו. ובן אמר שאין לחם בינו ובין הזמן, להיוה הזמן משיג לתנועה, והתנועה ממשיגי הגשמים. הנה כשנניח בן, הנה, אם הזמן נעהי, הנה לש לחם ודמיון בינו ובין הזמן בנעחות. ובל שבן עם מה שהתבאר מדברינו בכלל השני, 'שקרות ההקדמה האומךת, שהזמן מקרה נמשף לתנועה. והנה מכל אלו הפנים לךאה, שהתאר שלתאר הדבר בלךוםו לזולהו איננו

נמנע בהק השם.

והנה הנשאר עלינו, שנבאר, איך הוא בלתי מחלב מה שחלבו, מהטענות אשר העידיעליהם. אם להמנעוה הדמיון, במו שלעידו עליו הפסוקים; ואם שנסתלע במאמר רבי ךונינא ־, ואם להמנעוה ההרכבה במחלב המעיאוה, אשר הוא אעלו מופה

חוהף במניעה התארים.

ונאמר, שאין ספק שהרחקה הדמיון בינו יהברף ובין ברואיו מחיב• והנה, עם היוה השלמיות תהה סוג אחד, באלו האמר, הידיעה או הלבלה, הנה למה עזלש ביניהם הפרש עעום, אם בחיוב המעיאות ואפשרותו, ואם בתכלית ובב״ת, די ב!ה הרחקה משיפל ביניהם הדמיון. ועם היוה בהךחבה הלשון יפל שם הדמיון ביניהם, הנה להיוחם בהבליה ההךחקה משני אלו הפנים, ראוי שלסלק מהם הדמיון. וזהו מ״ש: ״ואל מי הדמיוני ואשלה״. יורה, שעם היוה בבר לאמר הדמיון, במה שהם תהה סוג אחד, הנה להמנעוה השווי בינידזם והרחקהו, בבר יהאמה

קי אור ה׳ מאמר א כלל ג/פרק ג

שאין לדמוהו לדבר ישןה לו בעזים בחינה מהבחינות. ת״ש: ״ואל מי הדמיון אל ומה דמות תעךבו לו״. הנה באה שהדמיון הנמנע בחקו, תוא הדמיון אשר בו עךן־מת, ולהיוה הדמיון אשר בינו ובין ברואיו בלתי נערף, למה שאין לחם וערף בין הבב״ת ותבעל־תבליה, היא הנמנע לערך בו דמית. ובבר לךאה,

שהדמות הבלתי נערף אינו נמנע.

ואמנם מאמר רבי ךונינא, כשנחבונן בג הוא יוךה על מה שאמרנו. הה, שהיא נעזר במה שאמר: ״סלמתינהו לכלהו שבחי ךמרף״. יראה הראיה מבאר, שסבה העזתיקה הוא להפלגה רבוי השבחים. ולפי שלא הלה לבול לספרם, לא הלה ךאיי שלךבה בשבחים. שהרבוי בהם והלריךה בפרטיהם יורה, שהבינה לקלסו בהם, ולזה יראה לשומעים, עזאם הלה יודע לו שבחים אחרים — לא הלה שוחק מהם. ולזה ימשף מהשבח הזה גנאי, להוךאחו שאין לו שבח אחה ולזה לא היינו מתירים לעצמנו לאמךם בתפלה, להיוה התארים שלישה, שהוא מםפר הראשון מתרבוי, אם לא שתקנום אנשי כנקזח הגדולה, ואם הלה שאמרם משה. וזה, בי לפי עזהשךש אצלנו(ברכות לב, א): ״לעולם לסדר אדם שבחו של הקב״ה ואח״כ יחפלל״׳ הנה הקפיךא ברבוי השבחים ראוי עזתלזלה בךברים אשר סדוךם מחלב, ולזה יהלה בו הסכנה שלא לךאה כמסדר בל השבחים, מה שלא לעלם. ולזה אמר: ״ואחו אנשי כנסה הגדולת ותקנינתו בתפלה״. הה, עזהוא לרוע שאחר שאמרם משה כבר התירם לנו, אלא עזהסכנה כלה הלחה לסדור חיוב השבחים, ומצד הרבוי הלה נראה כמספר השבחים בלם או רבם, לא מצד השבחים עצמם, שבזה הלה מספיק לנו שאמרם אדון הנביאים. וכבר לךאה גם בן שהתארים ההם עזהךבה בהם ההוא ךנחיה, הנם כחובים בספרי הקךש במקומוח מחחלפים. אלא שהסכנה להךבוח בהם במקום אחה

ר א א1ר ה׳ קז מ א מ כלל ג/פרק ג

וכל עזבן במקום שםדור השבח מחלב, ולזה צלף בדזתר אנשי כנסה הגדולה• והנה אמר: ״ובלקלסין אוהו בעזל כסף״, שעם היותו עזבה בצד כלה שלךאה שהוא כלקלסו בכל כלה שיש לו בלהכלמון, הוא לו גנאי. ואכלנם אכלר של כסף, ולא אכלר במאה זהובלם, לשנל ההבךללם שספךנום אשר בלן שבחיו לחברף ובין שבהל זולהו. שהם בלחיוב הכלצלאוח ואפשרוחו, ולזה אלנם מכללן אחד באכלח. והשנל, לחלוח כל אחד בלשבחלו בב״ת בחשלבוה, ובשבחי זולחו בעל הכליה• ולזה היו שני ההבדללם האלה אשר במשל. וזה, שאחךל עזהלה כלךאה היוחו כלגביל מה עזהוא בב״ת בכלספר, הלה ךאול לחשדו הלותו כלגבלל בב״ת בחזק. ובכלל, שלא הלה כלחלק בין תארו לחברף להאר זולהו. זהו כלה שיךאה רבי חנינא. לא שיהיו נכלנעים התארים בהקו, כל שלא יהלה בו

הכשלוה הסכנה שלךאה ככלספר כל השבחים.

ולזה תתר לנו כשאנו כיךבים בתחנונים לחארו בי״ג כלדוח, למה שלש לנו הךאוח כלבאר שהוא להבליח בקשה הסליחה, ולא לסדר השבחים ולהגדילם. ולזה מה שנכלצא בההלוח נעים ץכלירות תארים ושבחים, וההחר בםפוךם לו ולזולחו. באכלרו (תהלים קמה, בא): ״תהלח ה׳ לדבר פי ויברך כל בשר״ וגר. ואכלר גם כן, מורה על הפלגה רבוי השבחים: ״ולי כלה לקת ךעיף אל כלה עצמו ראשיהם, אספרם כלחול יךבון, הקיצתי ועוךי עבלף״. כי הנה אחר עזהפליג בספור תהלה ה׳ ויךיעחו הפרסים, ההם כלאכלרו בשאמר: ״ולו אחד בהם״, יךצה לוכלר: בלוכלר, בבחינה עצמו הוא אחד בבל אלו הלדיעוה. בי לרבולם לא יק.רה רבוי בעצמוחו, אבל בבחינתו. ןחוא אכלת (שם קלט, יז): ״ולי מה לקת רעיף אל״, ירצה, הכלעלות תעצנליות, הבלתי נבךלוה בלמנו, באלו הם רעיו. והורה על העצם אשר לכל אחה בעצכלה. וזה לחיוב כלציאוחה, וךזיוחה בב״ח בחזק, וזה באכלרו: ״כלה לקת״,

קח א1ר ה׳ מאמר א כלל ג/נגרק ג

״מה עצמו ראשיהם״. ובן על הפלגת רבדים, באמרו: ״אםפךם מחול לךביך• והנה המשיל המספר הבב״ת לרבוי המפלג שהוא גדול מרבוי החול. והנה לדזיוה הספירה בהם בל כף מפלגה, דמה ההחעסקוח בספירה באלו השתקע בה, באמת: ״הקיצתי ועוךי עמף״, יךצה, שבשיתעוךר ףיקץ ממה שנשתקע בספירה ההיא/ הנה ימצא עצמו עודנו עם ה׳. בלומר, שבהפלגה הספירה ההיא לא לצא מעצמוחו, למה שהם עצמים בלתי מהפךךים, והוא בהם אחד בחבליה הפשיטוה. ואם אינם בשתוף השם גמור, אבל בקדימה ואחור, עם ההברש אשר בין

הבעל־תכלית והבב״ת.

וכאשר החלשב זה׳ הנה בקשה אדון הנביאים, באמת: ״הךאני נא אה בבדף״, הלחה ךאולה אליו. בי הבקשה הראשונה, באמרו: ״הודעני נא אה דךבף״/ הלחה הלדיעה דרבי פעלוהיו והנהגחו, במו שאמר הרב המורה. והנה בהודיעו אוחם אליו ימצא חן בעיניו. והבקשה השנלה׳ באמרו: ״הראני נא אה בבדף״, דזלחה ידיעת התאתם העצמיים הבלתי נבדלים ממנו. והמשיל ההשגה הזאה לראלה. בי הךאלה החושייח לא תדזלה בי אם בשטח הנראה/ שהוא ענלן בלתי נפרד ממנו. אבל עצמוח הדבר בלתי משג בחוש. ןכן ההשגה ההיא, עם שהשגה העצמוח נמנעה, השגה התארים העצמיים הלחה אצלו

אפעזתח.

והנה באההו התשובה על זה: ״לא הובל לראח אה פני״.

כנה ההשגה ההיא בךאלה הפנים, להיוה פני הדבר הם הנךאים. ואמנם יעד לו ךאלה האחור, בונה ממנו, שעם חיוה לא לשיג התארים ההם העצמיים בשלמוח, הנה לשיג מהם השגה מה, אשר המשיל אוחה בלחם אל ההשגה אשר בקש, בלחם האחור אל הפנים. והנה לדעה ה_רב, שאשר יעד לו בזה׳ היא השגה מה

ט ר א אור ה׳ ק מ א מ כלל ג/פרק ג

שנמעזף ממנו, כלומר, מבריאותיו כלם, כמו שאמר בשתוף שם ׳אחור/ הנה הלה אמרו: ״וראיה אה אחרי״ כפל ומוהר. למה שכבר הבטיחו על השאלה הראשונה, באמרו: ״אני אעביר כל טובי על פניף״. נאלא] שזה השובה על הבקשה השניה, ושלשיג

חלק ממנה. מלבד מה שהבטיחו על הראשונה.

וכאשר ההלשב זה, הנה איננו רחוק, שיהלה השם המפרש מורה על תאר עצמי בלתי נבדל, אשר החכמים היו מוקרין סודו לתלמידיהם בתנאים הנזכרים שם. וגם שם בן י״ב כן. ולזה לא היו מוםרין אוהו אלא לצנועים שבכהנה, להכרח הכךבה עזהלחה מיחךח להם במקךעז ככרנבי• והנה במאמר הרביעי

נרחיב בו הבאור בגזרה הצור.

ואולם כבר נשאר עלינו שנבאר, איך לא יהחלב שלילה התארים העצמיים, עם הודאתנו ההקדמה האומךה, כי בל- מךבב משני ךברים איננו מחלב המציאוה׳ והוא ממת עזלא יקשה. וזה בשני פנים. האחד, שעם היוה התארים נבדלים בדוקנו, הם מהאחרים בהקו. והטוב תבב״ת אשר לו לעצמוח יכללם וישימם אחד מכל הפנים׳ והשני, שההקדמה ההיא אמתיה מצד מה. כאשר המקבץ והמרכב צריף אל מקבץ או מךביב, ןהוא שיהלה כל אחד חלק עצמות, ונאמר, שההךבבה ההיא מהמךביב, םבח המךכב. ואבל הוא יחברף אין לו חלק עצמוח, בי עצמוחו אחד, פשוט בחבליה הפשיטות, ןיתחלב לו חיוב עצמי הטוב בכלל. ומה הוא המונע אם בן שלא יהלה מחלב לעצמוהו המציאוה? ואם הלה שנחלב ממנו בעצם, הטוב בכלל, או הלךיעה והלבלה הבב״ת בפרט, ושאר המעלוח, בהחחלב האור מהמאיר. לו הנח על ךךף מעזל. מאיר מה, מחלב המציאוה לעצמו, הימנע ממנו האור המתחלב ממנו בעצם חיוב המציאוה אשר לו? לא. בי האור איננו עצם נבדל מעצמוהו שיהלה צריף

קי אור ה׳ מאמר א כלל ג/פרק ג

למרכיב ומקבץ, אבל הוא דבר עצמי שךאוי שיהאר בל. כן הוא עניני התארים באל יהבךף. וכל שכן הקדמות, שאיננו אלא בחינה שכליה שהוא בלתי הוה. והמציאות, שהוא הוראה היותו בלתי נעדר. והאחדות, שהוא מורת על היותו בזולה רבוי בעצמו, ושהוא אין בו שניות בצד מתצךךין. כן ראוי שיובן לפי

תאמת בעצמו, ולפי מת שתגזרהו התורה. ואחר עזהתבאר, שמה שחלבו הרב הוא בלתי מחלב, תנת ראוי לחקר עוד אם הוא נמנע• ואולם, להיוה החקירה הזאה לקרה מאד, עם שבה מהסכנה העצומה מה שלא לעלם, הנה אין לנו להתעצל בה, ולהכניס דברינו, במה שנךאה לנו קדוש השם יהברף. ובביו״ב נאמר: ״במקום שלש חלול השם אין חולקין כבוד לרב״. והנה כבר לךאה מה שאין ספק בו, שמה שחלבו הוא

נמנע. וזה מפנים.

מהם, שבבר ההבאר במה שקדם, שהנמצא והאחד הנאמרים בו יהברף הם תארים עצמיים. ולזה, אין המלט מחיוב

תארים עצמיים לו יתברף. ומהם, שבבר יראה, שכשנלחס לו יתבךף לךיעה ויכלת, והלה מה שיוךה עליו שם הלךיעה הוא העדר סוהרו, והוא הםבלוח, ושם הלבלה — העדר הלאוה, הנה בהברה יורה כל אחד מאלו השמוה המלחסים לו על דבר חיובי. וזה, עזהמובן בהעדר הסכלות הוא לךיעה ודזשג מה. ואם תלת שהתחלף לךיעחו מידיעתנו, כהךנחלף עצמו מעצמנו, אמנם אין המלט מדזיוה העדר הםכלוה מורה על ענלן חיובי מובן אצלנו. להיות םיתר הסכלוח, אינו אלא ענלן אחד מוךה עליו, ־והוא ענלן השגה. ולזה אמר, שאם לא הלחה הוראה זאח הלדיעה ןהמובן בה ענלן חיוב עצמי לו יהברף׳ הנה בהכרח שידזלה עצמוהו. למה שאי אפשר שתדזלת תאר מקרי, להמנעוה לחס המקרים לו יהברך. ואם

מאמר א אור ה׳ קיא כלל ג/פרק ג

הלחה עצמותו, יהחלב אחד משני בטולים: אם שיךזלה עצמותו יתברף משג אצלנו אם תלת שאין בעצמו אלא המובן אצלנו בשם הידיעה. ואם שיחלה בעצמו דבר זולת המובן אצלנו בשם הידיעה, ויהלה בהכרח עצמוהו מדבב משני ענלנים׳ והם, מה שנשיג בשם הידיעה, ומה שנםבלהו. ובל אחד מאלו בחבליה הבטול. תה, שהיוחו משג אצלנו, המנעוחו מבאר לכל מהחיל בעיון. והיוח עצמו גם כן נלדבב, נמנע. למה שיחחלב היוהו אפשר המציאוח. ולזה מה שיחחלב, ששם הידיעה ושם היכלה — תארים מחיבים עצמלים לו יהברף. עם שעצמוהו אחד מחלב המציאוה. וידזלה מי שילחם לו שם הידיעה על עזתוא עצמותו, מחלב לו הדבבה והוא לא לךגיעז. וההבאר אם בן היוח מה

שחלבו נמנע.

ומהם, בי לפי עזההבאר, שהמובן בשם הידיעה והלבלה, כשנלחםם לו יהברף, הנה הוא דבר חיובי משג אצלנו. למה שהעדר הסכלות והעדר הלאות, הנה נבין בכל אחי דבר מה, והוא, סותר הסבלות וסותר הלאות• והנה מבאר, שמה שהוא מובן בםותר הםכלוה, איננו מה שיובן בםותר הלאוה. הנה אם בן, המובן מהאחד יחחלף בהברה לאחר. יחחלב אם כן, שאין המובן בבל אחד — עצמוהו, שאם בן, הלה עצמוהו מרכב

מדברים מחחלפים.

ומהם, שאם הלה ההיוב שחלבו משלילת התארים העצמיים אמתי, להמנעוה ההדבבה, ולהמנעוה שום לחם ודמיון בינו ובין זולהו. למה עזשם הלדיעה והלבלת, על דךך משל, יפלו על זולהו, הוא נמנע שנחלב לו שום מובן מךזם חיובי. בי ההמנעוה איננו שלא נדע לו תאר עצמי לבד, אלא שלא יהיה לו תאר עצמי. הנה אם כן, ישאר בהברה משולל מכל המובן אצלנו בהשגה ויבלה. ולא ליחס לו בעצמותו ולא בתאר עצמי. ולפי

קיב א1ל ה׳ מאמר א כלל ג/פרק ג

שהוא מבאר היותו משולל מכל סכלות ולאות, ישאר אם כן

משולל משני הסוחרים או ההפכים לחד, ף׳ל משולל מידיעת

וסבלות, ויכלה ולאות. וכל זה בחבליה הבטול והגנוח. ובכלל,

באמרנו שהוא יתברך איננו בלתי יודע, בבר היבנו שהוא יודע.

והמובן בו משג אצלנו. ואם הלחה הידיעה עצמוחו או חלק

מעצמוהו, כבר יהחלב שיהלה עצמוחו או חלק מעצמוהו משג

אצלנו. והוא בחבליה הבטול.

ףחחלב מה שאיננו למטה מזה בגנוח ובטול. וזה, שמה

שלחחלב ביודע, יחחלב ביבול ורוצה ושאר התארים. ואחר

ת 1רצמי והם אם בן שהמובן משג אצלנו, הנה הלדיעה איננה יבל

שלישה ענלנים מחחלפים. ולפי שעצמוחו אחד, והשתים אחד

מכל פנים, אם הם עצמוחו או חלק מעצמוחו, יהלה במאמר

האומר: ״הוא אחד, אבל הוא שלישה, והשלשה — אחד״. וכל

שבן לנו עדה המאמינים בחדוש, ^זאין המלט משיהחלב, אחר

שפעל, שהוא בהברה לדע לפעל, ולבל לפעל, ורצה לפעל. ומה

עזיחחלב מפעלחו הוא מובן אצלנו. והוא מבאר, שהמובן אצלנו

מידיעה ויבלה ורצון הם ענלנים מתחלפים. ואם היו עצמוחו,

יתחלבו שני בטולים: האחד, שיהלה עצמותו מובן אצלנו• והשני,

עזיהלת בעצמותו רבוי חלילה,

יחחלב, אם בן, מה שאין ספק בו, תיותם תארים עצמיים.

עם היוה עצמוחו אחד, מחלב המציאוח יהברף שמו. ולזה

הפליג המשורר כשספר בהפלגה רבוי התארים העצמיים, אמר:

״ולו אחד בהם״, הורה, היוח עצמוחו אחד, עם היות תארים

העצמיים רבים, אשר ךמז ברבולם במלח ״בהם״, שהוא בנוי

לרבוי. ובארם עוד, באמרי: ״ולי מה לקרו רעיף אל״ וגר, במו

שקדם.

מאמר א אור ה׳ לןיג כלל ג/פרק ג

ךלהיוה האמת עד לעצמו, ומסבים מכל צד, נמצא שלםכים

עמו בעל ספר יצירה. אמר: ״כשלהבה קשורה בגדולה״. מורה

על האחדוה הבלתי מהפרק. והוא האמה בעצמו, כי כמו שלא

לצלר הילה העצם בזולה מציאוהו, ולא מציאוהו־ בזולה העצם,

בן לא לצלר מציאוה התאר בזולה המתאר, ולא המתאר בזולה

התאר. ויכליל הטוב המחלס שהוא כולל כל מיני השלמיוה. תה

מה שרצינו לבארו.

ואמר עוד, עזמה שהביא אליו העיון, והךנאמת, בתארים,

במה שאין ספק בו, הוא מסבים בהכרח עם דעה גדולי

הפילוסופים, כמו בן סינא, ואבונצר, ו15 י״י^ד׳ ורבי משה הלוי.

וזה אמנם אחר הניחנו שתי הקךמוה בכלבארוה בעצמן. האחה,

שהשגה מהותו יתברף לזולתו הוא נמנע. ןזה אמנם יהאמה

אצלנו במה שהסכם עליו מן הפילוסופים, עזהשבל והמשכיל

והמשכל דבר אחד. ולזה, אם הלה המהוה משכל לשכל זולה,

הלה המהוה מהאחד ומהעצם עם השכל. למה שהשכל מהעצם

במה עזלשבילהו. השניה, שהשגה חלק ממהוהו הוא נמנע. וזה,

שאם הלה חלק עצמותו משכל, יתחלבו ממנו בטולים. הנה

ראשונה, יתתלב רבוי בעצמותו יהברף, רהלה הרבבה בעצמותו/

למה עזבו חלק משג והלק בלתי משג. ושנית, בי למת שהשכל

יהעצם במה שישיג, הנה יחעצם במה שלשיג בחלק עצמוהו. וזה

מבאר הבטול.

ואחר שהתבארו אלו ההקךמוה, אמר, כי בשלעלנו דעוה

הפילוסופים בהשתלשלוה הנמצאות מהעלה הראשונה, למה

שהקשה להם ההחלב המרכב מהפשוט, הסכימו, בי להיוה

העלול הראשון מרכב ממשבלים מהחלפים, אם מה שלשיג

מעצמוה העלה הראשונה, ואם מה #לשיג מעצמוהו, ואם מה

#לשיג היוח מהוה עצמוהו יהברף עלה לו והוא עלול, ממנו,

קיד אור ה׳ מאמר א כלל ג/פרק ג

ראוי שהמשבל היותר משבח הוא, מה שלשביל מעצמוה העלה

הראשונה, והמשכל הזה יהחלב ממנו העלול השני. והמשכל

השני המשבח אחריו הוא, מה שלשיג מעצמוחו, ויחחלב ממנו

צורה הגלגל. ומה שלשיג היוהו יתברף סבה לו, הוא אשר יחחלב

ממנו חימר הגלגל. ולפי שהתבאר מההקדמות שהשגת עצמותו

או חלק מעצמותו הוא מהנמנע הגמור, הנה יתחלב שאשר אמרו

שהשגה חלק בעצמוחו הוא היותר משבח, צריף שיובן מה

שלשכל בעצמוהו מן התארים העצמיים. וזה, שההשגה

בשלילות הוא בעצמו ההשגה בעזהוא סבחו, בי העלול הראשון

בשלדע שהש״י סבתו לרע שהוא עלול מעצמותו. והנה שמותו

המשכל האחרון בחשיבוח. ולזה המשכל הראשון בחשיבוה

צריף שיהלה מה שישבל ממנו מעצמותו בתארים העצמיים.

והנה לשון רבי משה הלוי במאמר אחד שחבר במניע

הראשון. אמר, זה לשונו: חלב שידזלה ההשתלשלוה על זה

הךךף. והוא, בי מניע הבל, למה שיהלה לשביל ממחיב המציאות

מה שלשביל, ולשביל עצמוהו, ולךע בעזהוא עלול למחלב

המציאוה; וידזלה בל אחד מאלו משבלים לו ממעלה המציאוח

ושלמוהו, מה שיגזר שישפע ממנו המציאוח לזולחו־, חלב

שנהחלב ממניע הבל שלישה נמצאוה, והיויתר ראוי בךבר

הטבעי, שיהלה היותר חשוב שבעלולים מהחלב מהיותר חשובה

שבעלוח. ולזה, יהלה מניע הבל, במת שלשביל מעצמותו יתברף,

חלב ממנו מציאוה צורה גלגל הכוכבים הקימים (לש לתקן זה

הלשון עם לשון ךבי משה הלוי); ולמה שלשביל מעצמוהו, חלב

ממנו מציאוה צו_רה הגלגל המהנועע ממנו-, ובמה שלשביל מי

שהוא עלול ממנו, חלב ממנו מציאוה חימר הגלגל. עד כאן.

גם בן בן רושד, החולק עם בן םינא ואבונער במניע

הראשון, מסבים עם זה, בשומו המשכל הראשון בחשיבוח, מה

מאמר א אור ה׳ קטו כלל ג/פרק ד

עזלשיג תעלול מעצמותו יהברף. ואין ךךך לזה בי אם בתארים

העצמיים. ולזה צריף עזנאמר, שאם היו קצה החכמים מסלקים

התארים המחיבים ומרבים בעזלילוח, צריף שיובן זה בתארים

המורים על העצמוח. בי אלו, החיוב נמנע בהם, לא זולה זו.

וךעהו.

הפרק הרביעי

באפן /גמיךתנו בשךעז הזה.

לפי שהעזרש הזה בבר יבלל שני ענלנים: האחד, היוה האל

יהברר אחד בעצמו בהבליה הפשיטוח. והשני, מניעה השניוה.

וזה, בי בשהנח היותו יהבךף פשוט אחד בעצמי, כבר יפל הספק,

אם לש שם אלהוה יוהר מאחד.

הנה הראשון נהבאר בקלוה ממה שקדם. וזה, בי למה

שהתבאר שהנמצא בלו באיש אחד נקשר קצהו בקצהו.

ושכחוה הגלגל מתפשטות בזה החימר וכלבינוה אוהו. ושלא

ימלט מדזיוה לגלגל מניע, עד שנעלה למניע מחיב המציאוה,

והמחלב המציאות אי אפשר שיהלה בירבב, במו עזהחבאר

בהקןךמה הב״א. הוא מבאר שהמחלב המציאוח הוא פשוט מבלי

הרכבה בלל, והוא המין הראשון מהאחדוה.

ואם המין השני, והוא השניות. וזה, כשנניח האל יתברף

אחד פשוט, אבל עזידזלה יוהר מאחד׳ הנה לא ימלט, אם שיהלה

האחד מהעסק בהנהגה המציאוה או חלק ממנו, אם לא. ושקר

שיהלה מהעסק בחלק ממנו׳ למה שהמציאוה בלו נקשר קצהו

בקצהו׳ והוא באיש אחד, ךראוי עזיהלה מפועל אחד. ואולם

שיהלת בלתי מתעסק בהנהגה המציאוה הזה׳ הנה לש למערער

שיאמר, שלש שם אלוה מנהיג עולם אחר חוץ מזה, במו

שיהבאר אפשרוחו במה שלביא, ך״ל אפשרוה עולמים רבים.

קטז אור ה׳ מאמר א כלל ג/פרק ה

אמנם בשיחבאר במאמר השני והשלישי, שלכלתו יתברף בב״ת

בחזק, הוא מבאר שהאחד יכללם. אבלנם שיהלה האחד מנהיג

והאחר בלתי מנהיג לךבר, הנה בזה ננעלו דלתי העיון. ולהסיר

המבוכה הזאה והספק הזה, ולבטל כל עךעור בלהשךש הגדול

הזה/ האירה התורה עינינו, אנחנו קהל המאמינים, בשאבלךה

(דברים ו, ח: ״שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד״. והפליגה בזה

בשבפל השם הגדול לךמז אל שני מיני האחדוח, וצרף השם

הראשון אל אלהינו לךמז אל המין הראעזון, עזהשם שהוא

אלהינו ומנהיגנו הוא אחד בעצמו, ך״ל פשוט. עזבבחינה

האליהוח עלינו וההנהגה בנו הוא אחד. וכן השם מבלתי שנבחן

להנהגתנו, הוא אחד ןאין שני הן שיהלה מנהיג עולמוה אחרים,

אם הלה שימצאו׳ הן שלא יהלה מנהיג עוד, הנה השם הזה הוא

אחד ואין שני. והוא המין השני מן האחדוה. ובבר הסכימו

רבותינו עליהם השלום בשךעז הזה, ך״ל הנהגתו יתבךף עולמות

אחרים, עד שמנאום על צד ההפלגה בי״ח אלף, בהךבה

מהמךךשים. וזהו מה שכונו בזה הפרק.

הפרק החבגיעזי

א גוף ולא בח בגוף. בבאור השיךש השליעזי המנח, והוא, היותו יתבךף ל

לפי שהוא מבאר, אם מצד העיון ואם מצד התורה, היוח

מהוחו יחברף בחבליה ההעלם, עד שבבר נמנע מאדון הנביאים

השגת תאריו העצמיים, במו שקדם לנו. ואמר, מוךה על זה,

כשבקש ממנו באכלרו(שמות ג, יג): ״ואבלרו לי מה שמו בלה אמר

אלהם״, שהרצון בו הוראה עצמוחו, לפי בלה שלךאה, בי הלחה

ההחלה נבואחו אז. והלחה החשובה, שההוראה ההיא הלחה

בלנועה בלהם, באבלרו: ״אהלה אשר אחלה״. כלומר, אין להם עסק

במהותי, בי אני אדזלה בלה שאדזלה. ירמז אל עזהמהוח נעלם,

ר א אור ה׳ לןיז מ א מ כלל ג/פרק ה

ולהורדה שהמציאוה נגלה מאד, עזב ואמר: ״אחלה שלחני

אליכם״. בלומה מעצמותי אי אפשר לךמיז דבר, אלא ההיוח

בלבה אמנם כבר רמז חיוב המציאות באמרו ״:אהיה אעזר

אהלה״. ויהלה ״אשר״ במקום סבה, ואם לא יפל בו סבה, בלומה

אהלה למה שאהלה. וזה לפל במחלב המציאות לבה בי האפשר

המציאוה בבחינה עצמו, הנה המציאוח לו למה עזהסבה

נמצאה, ולזה, כשיךמיז על המציאות, לא יתכן לומר אהלה למה

שאחלה, אבל אהלה למה שיהלה זולתי, כלומר סבתו. ואיננו

רחוק, שעם היוה המציאוה נבלל במלוח האלה, שיךמיז בו אל

המנעות לךיעת המהוה.

ולהיות זה נלבאה והוא לרוע, שהתארים, ואם היו שוללים,

כבר יתנו ההלחדוה וקצה הלךיעה בדבר, כמו שכחב הרב

המורה, הנה הסכנה בחקירה הזאה עצומה מאה ובל עזבן, אם

נתיר לעצמנו לחלב דבר במה שיחד בתארים השוללים. כי הוא,

במו שאם היינו כלחלבים דבר במהוהו בזולה מה עזהוא, ידזלה

מרי וחרוף וגדוף ונתינה האליהות לזולתו; כן כעזנלחד בשוללים,

אם נשלל ממנו דבר בלתי ראוי לשלל, הוא מרי וכפירה וסלוק

האליהוה ממנו חלילה. ולזה הלה ראוי בשוללים, שנהלה

בתבליה הבטחון ממה שנשלל ממנו. ואם לפיל בו הספק, שנניח

החקירה ההיא, ולא נשתדל בה, אלא כפי מה שתגזר הקבלה

האמתיח. והלא אם אסרו ההסתכל באךבעה ךברים, והם, ״מה

למעלה, מה למטה, מה לפנים, מה לאחור״. במו שבא במשנה

(חגיגה ב, א) מפרש. ב״# להסתכל ולחקר בעלה הבל להבךף־

במה שלא הרשינו. ולזה ראוי לנו בחקירה הזאה [שנהלה]

בחבליה הבטחון ממה עזנחלב או נשלל. ובאעזר התלשב זה,

אמר, כי למה שנהאמח אצלנו העזךש השני, והוא האחדוח בו

יהברף, מכל פנים. וזה, אם מצד העיון, אם מצד התורה, הוא

קיח אור ה׳ מאמר א כלל ג/פרק ה

מחלב לנו, שכל מה שיחליק על העזךש הזה, שנשלל אותו ממנו

יךנברף. ולפי שהוא מבאר בגשמים המוחשים, !אשר בה בהם,

היוהם מךכבים, הוא מבאר שהוא מחלב לשלל אוהו הימנו.

והשעור הזה בחקירה הזאה מספיק. והוא בחבליה האמוה

והבםחון.

ולפי שהלה כל הפעלוה מחלב שירחק ממנו יחבךף׳ להיוחו

ענלן גשמי׳ הנה ראוי שנחקר בענלן אחד מצאנוהו מלחם לו

יתברף בנבואה ובדברי רבותינו ז״ל, והוא השמחה. אם

בבהובים, אמרו (תהלים קי׳ לא): ״ישמח ה׳ במעשיו״. ואם

בדברי רז״ל, כמו שתקנו במטבע בךכה (כתובות ח, א):

״שהשמחה במעונו״. וזה בכתובים ובמךךשוח הךבה. בי למה

שלךיעה ההפכים אחה׳ הנה אם נלחם לו עצבון באמת(בראשית

ו, 0 ״!יתעצב אל לבו״, (ישעיה סג, י) ׳עצבו את רוח קךשו׳׳ (תהלים צא, ט0 ׳עמו אנכי בצרה׳, לפי מה שדרשוהו ז״ל, בבר

ראוי שנלחם לו השמחה. ואולם מה שנמצא לראשונים על זה,

הוא׳ שאם הלה אי אפשר שליחס לו עצב בשום פנים, ומה שבא

בכהובים עזיוךה עליו, הוא על צד ההעבךה והרחבה הךבור,

להורוה שהוא הפר התבליה במכון ממנו׳ הנה השמחה ראוי

שתלחם לו יתברף על בל פנים.

והנה לסוד טענה אריסטו בזה, ןהנמשבים אחריו׳ הוא בפי

מה שאמר. לפי שההשגה היא דבר ערב למשיגים, ובל מה

שתהלה ההשגה לדברים יותר נכבד, יהלה הערבוה והשמחה

יוחר; והלה הוא יהברר לשיג בל הדברים בצד היותר נכבד מת

שאפשר׳ הנה הוא מחלב׳ שיהלה הערבוה והשמחה אצלו

בחבליה מה שאפשר. ויהלה לפי זה פרוש אכלרם: ״שהשמחה

במעונו״ — במדךגחו. נפי המעון והמקום לאמת בןה בענלן אחד.

והנה נשתתף בןת בשתוף שם ׳מקום׳, שלאמר על המדרגה].

מאמר א אור ה׳ קיט כלל ג/טרק ה

ואמנם הטענה הזאה מבארה הךזפםד, לפי מה שלךאה, וזה

לשתי סבוה. האחח, שהוא ידוע, שהשמחה והעצב הם הפכים,

והם החת סוג אחי/ והוא סוג ההפעלוה. והוא האמה בעצמו. בי

השמחה איננה זולה עךבוח מהרצון, והעצב הוא הההנגדוח

בך^ון־ והם הפעליוה נפשיים. ולזה, אם הלה שאנחנו נשמח

כשנשיג׳ הנה זה לפי שאנחנו בעלי נפש רצוניה, אבל מי שהוא

שכל משביל ומשכל, בפי מה בהסכימו, ואיננו בעל נפש, לא

לצלר לו שמחה ועךבוה, אלא בהקל מן הדבור, למה שאין להם

מבוא בשכל. והשניה, שאם הלה שנודה שילחם לו עךבוח, אי

אפשר שיהלה מזה הצד. הה, שאין ראוי להקיש בין השגחנו

להשגחו כלל. בי הערבוח אשר לנו בהשגה, היא בשנוציא

אוחה מן הכח אל הפעל. ולזה, בשנחחדש מידיעה מה, היחהT I T T T ־ ״ * V ! V T : ־ 1 — ־ ־־ ־ T

נעלמה ממנו, הנה נתפעל מהשמחה, למה שנעתקנו מהסבלוח -

אל הלדיעה פחאם. ובבר יורה על זה, שהשמחה היותר חזקה

היא בעה התהדשוח השגה־ והנה אחר שנשיגה לחלש מאד

הערבוח. וממה שיורה גם כן על זה, בעזיהלה המשכל עמק מאד,

יהלה הערבוה יוחר. וזה, שנצטרף להשתמש בהקדמוה נעלמוח

יוחר, וידזלה הדזעתק מהםבלוה אל הידיעה יוחר גדול. עד

שהמשבל הבלתי עמק, ואם הלה גדל המדרגה, לא נשיג בו

ערבוח כל כף במו במשכל העמק, ואם הלה למטה ממנו

במדרגה. ומה שיורה על אמתוח זה, שאין המלט ממנו, הוא,

שאנחנו לא נשיג ערבוה במשבלוה הראשונוח, ולזה אין ראוי

שנקיש מעדבוח השגחנו, שהיא לסבת דזעתק מהסבלוה אל

הלדיעה והההדשוח השגה, למי שבל משבליו משכלות

ראשונות תמיד, בזולה העתק ושנוי וההסדשות השגה. ולזה

הוא מבאר, שלא ליחס לו עךבוה מזה הצד אשר חשבו.

קכ אור ה׳ מאמר א כלל ג/פרק ה

ואולם למה עזהתבאר במה שאין ספק באמתוהל, היותו

הפועל תאמתי לכל הנמצאלח בבונה לךצלן, והוא המתמיד

מציאוהם בהשפעת טובו תמיד. ולזה מה #תקנו ״המחדש

בטובו בכל יום תמיד מעשת בראשית״, ובמו שלבא במאמר

השלישי בג״ת: הנה במת שלשפיע מתטלב ותשלמות ברצון

וכונה, הנה אם בן הוא אוהב ההטבה והשפעה הטוב בהברה.

והיא האהבה. נכי אין האהבה] זולה ערבוה הרצון, והיא

השמחה האמתיה. כאמרו: ״ישמח ה׳ במעשיו״. פרוש,

שהשמחה במעשיו, והיא בהשפעה טובו להם בההמדח

מציאוחם על השלם לבפנים. ומזה הצד אמרו ז״ל במקומות

(יבמות סד, א) שהקב״ה מהאלה לחפלהן של צדיקים. ורצו,

שלמה שהערבוה והשמחה אצלו בהשפעה הטלב, והלה הטוב

השלם עזאפשר לאדם שיךבק בשם, שזהו סלד התפלה, וכמו

שלבא בגזרה הצור, הנה בשינלעזף הטוב הזה מפלנו הוא ערב

אצלו. ועל צד הךחבה הדבור, בבלבול כאלו מהאלה לו. וההפך

בהפך. בי לךיעה ההפכים אדיה• והנה יהלה כלטבע הברכה

״עזהשנלחה במעונו״ בפשוטו. ולא יצטרך לשתוף ׳מקום׳ שלאמר

על מךךגהו. אבל לפי שהשכלחה הזאת משתפה לבורא יחברך,

בהשפעהו מהטוב, ולנבךאים, במת עזלקבלו מההשפעה; הנה

אם כן, השמחה האמתיה היא במעונו, בלומר במשכנו, על צד

הךחבה הדבור. וירצו, במלבוהו, מלכוה עזמים, אעזר שמוהו

משבן לרוחניים.

ואמנם לפי שבבר אפשר שלספק, ולאמר בהחלה המחשבה,

שהערבוה הוא יוהר חזק במהפעל ילהר מן הפועל, וזה לשתי

סבלה: האחח, שכבר לחשב שהשמחה בקבלה הטלב׳ היא יותר

גדולה במקבל, מהנותן בנתינהו הטוב. והשניה, כי למה

שהמהפעל לשיג העךבוה משני צךךין: האחד, מצד קבלהו הטלב

ר א אור ה׳ קפא מ א מ כלל pfi/a ו

והמציאות ממנו. והשני, מצד השגתו בו יחבךך, שהוא המשג

היותר גדול שאפעזר. והיא בהחחךשוה ההשגה. וזה, אם

בשבלים הנפרדים, למה שמציאוהם מחדש. ואם בנפשות,

לחדושם גם בן, ולהעתקם מהסכלוח אל הידיעה. ולזה בבר

אפשר שלדמה שיהלה בתם ערבות יותר, הנה צריף שנבאר,

שהוא, אם הלה שהערבוח לתם מפלג מאד, במו שרמזו ז״ל

(ברכות יז, א): ״צדיקים יועזבין ועטרותיהן בראשיהן תהנין מזיו העזכינה״, הנה אין עךף ודמיון לערבוהו בהטבה. תת, כי למה

שנהאמה שהערבוה הוא לו, הנה הוא לו בדזכדח לעצמוחו,

ולןה הוא מחלב שיהלה מעלה ושלמוח. ולפי שאין ערך ולחם

לשלמוהו יהברף אל שלמוה זולהו, חלב בהברח, שאין עךף ולחם

בין ערבוהו לערבוה זולהו, ולפי שההבאר שהעךבוה הוא

האהבה והחעזק הערב, והוא מבאר בהקבמה הלשון, שהחשק

יורה על האהבה הנמךצח; נמצא, עזבאהבהו יהברך האבות

לזכיר שם החשק, באמרו: ״רק באבתיף חשק ה׳״, ובאהבת

תאבות אה השי״ה לזביר שם ה׳אהבה׳. כאמרו: ״אברהם

אהבי״, ולא ״חושקי״. להורוח על ההפרש הזה. ועל האהבה

הזאה היה ראוי ומחיב לנו להודוח לה׳ ולברך אח שמו, ולזה — T T T ! .-־ T T ־ ! T ״ \ * : V T ־

נתקנה בזה בךכה מלהדה קדם שמע, וכמו שלבא בגזרה הצור.

ואולם הבונה בכאן, התאמהוח העךבוח והשמחה לו יתברך,

אמנם לא על צד שדמו. הה מה שרצינו לבארו.

הפרק העזשי

בא5ן עמידתנו בשךש הזה השלישי.

ונאמר, כי למה עזהחבאר מדברינו בשךש הזה, עזהוא נחלה

בשךש השני, ובבר התבאר במה עזאין ספק לו, ששלמוחו

החבאר מצד התורה והקבלה; הוא מבאר, ששלמוח השרש

ר א מ א , מ ב א1ר ה ב ק בלל ג/פרק ו

הזה הוא מצד התורה והקבלה המאירה לבל המחשבים. ואמנם

כבר בא בדברי ח״ל כמקומוח הרבה, עזאין שם דבר מהענלנים

הגשמיים. ואם הלה שהתורה התירה לשונה בענלנים מורים על

הגשמות, הנה הלה זה בהברה. במו עזהאריף בזה הךב המוךה

במקומוה רבים מספרו. וכבר העירו ת״ל ביו״ב, אמרם (ברכות

לא, ב): ״דברה חורה בלשון בני אדם״. ובכאן ההבאה ששךש

הנבואה, כפי מה שהעידה עליו התורה ונחאמח בקבלה, הוא

אשר האיר עינינו בךרף שנלף בו באמוח אלו השךשים

בשלמוח. ונהאמח עם זה, שהעיון בלתי חולק עליו, אבל

מסכים עמו מכל הצךדין׳ כאשר הוא טבע האמה, שהוא עד

לעצמו ומסבים מכל צד. ומה לאוה לזה, שאמרו ז״ל במךךש

(ב״ר לט, א): ״משל לאדם שהלה הולך בךךף ממקום למקום,

וראה בירה דולקת. אמה תאמר עזהביךה הזאה בלא מנהיג?

הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו, אני בעל הבירה. כף הלה

אברהם אבינו אומה תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג? הציץ

עליו הקב״ה, אמר אני בעל העולם״ וכר. ך״ל, שעם היוח לו

נטלה אל האמה, הוא לא לצא מידי כל ספק עד שהשפיע ה׳ לו

אורו, והוא הנבואה. זהו מה שראינו לפי קצורנו במאמר הזה

הראשון. והתהלה לאל לבדו יתבךף.

ר ב אור ה׳ קכג מ א מ בלל א

המאמר השני בפנות התוךיות, ך״ל עזהם לסודות ועמודים אעזר בית אלהיט נכון עליהם, ובמציאותם לצלר מציאות התוךה מסדרת ממנו יתברך, ואלו לצלר העדר

אחת מהם תפל התורה בכללה חלילה.

ובשחקךנו בהם מצאנום שעזה: האחד, ידיעת העזם

בנמצאוה. העזני, השגחתו בהם. העזליעזי, יכלתי. הרביעי,

הנבואה. החמיעזי, הבחירה. העזעזי, התכליה.

וזה, למה עזהלחה התורה פעל רצוני, מהמצוה, עזהוא

הפועל, אל המצלה, אשר הוא המהפעל — לחלב בהכרח,

עזיהלה הפועל יידע ורוצה ולכול, והמהפעל ריצה ובוחר, ולא

הכרחי ואנוס. ולהיוה הפעל אעזר מהפועל אל המהפעל, אין

המלס לו מההלחסוה־מה ביניהם, לחלב, עזיהלה ההלחסוה

ודבקוה־מה ביניהם, ןהוא הנבואה. ולהיוה כל פעל, טבעי או

מלאכוהי, וכל עזבן רצוני, ומפועל בב״ת העזלמוה, לתכליה

לדוע; אין המלט בפעל העזלם הזה להיותו לתכלית העזוב. ולזה

ראינו לחלק המאמר לעזשה כללים.

הכלל הראעזון

בידיעת העזם הנמצאות.

וזה אמנם, אם בבאור הפנה הזאה, ואם באפן ידיעהנו בה.

ולפי עזהרבה מהפילוסופים נטו מדךך האמת׳ ודמו לסתר

זאח הפנה כפי עזתחלבה הקבלה האמתיה. גם קצה מחכמי

לןכד אור ה׳ מאמר ג כלל א/פרק א

אמהנו מבעלי העיון נטו אליהם בקצה, ולחפאו דברים אשר לא

בן. ראינו בכלל הזה לבאר הפנה הזאה כפי אשר תגזךהו

תתוךה, והסחירוח אשר דמו, ולהתיר הספקות, ולהעזיב על

אשר חשבו, ולהעיר על אפן לדיעחנו בפנה הזאה. ולזה ךאינו

לחלק הכלל הזה לחמשה חלקים.

הפרק הראשון, בבאור הפנה הזאה כפי אשר תגזרהו

התורה.

הפרק השני, בבאור הספקות שאפשר עזלםפק בהם, אשר

בעבורם נמעדו רגלי מקצה חכמינו בפנה הזאה.

הפרק השלישי, בבאור ספקות יוחר חזקוה במה שחלבו

בפנה הזאה.

הפרק הרביעי, בדזתר ספקות אשר הניחו בפנה הזאה לפי

דעת התורה.

הפרק החמישי, באפן ידיעתנו בפנה הזאת בשלמות.

הפרק הראעזון כבאור הפנה הזאת כפי אשר תגזךהו התורה.

מבאר הוא, כמו שקדם, שנותן התורה והמסדר אותה,

יהברף, מחלב בהברה שיהלה יודע מה עזצוה וסדר. ואמנם באפן

ידיעהו נחחלפו המפרשים חלוף רב. והמחלב לפי שרשי התורה,

במה שנשיג ממנה, הוא שלשה ענלנים. הראשון, שידיעתו־

יתברך מקפה במה שאין תבליה לו. השני, לדיעתו יתברך במה

שלא נמצא. השלישי, לדיעהו יתברך בחלקי האפשר מבלתי

שישתנה טבע האפשר.

ןאמנם איך יתבאר חיוב זה לפי שרשי תורתנו, הנה כפי מה

שאמר.

מאמר ב אור ה׳ קבה כלל א/פרק א

אם הראשון, למה שהוא מבאר ממנה הילתו יתברך משיג

הפרטים. וזה, אם בספורים עזבאו בה; ואם במצות הפרטיות;

ואם ביעודים. ואם מפאה הקבלה, במו שבאו בה הךבה כתובים

/ וכל יצר על זה. אמר (דה״א, כח, ט): ״כי כל לבבוה דורש ה

בלרושבות מבין״. והנה במזמור ״ה׳ הקרתני ותדע״(תהלים קלט)

הפליג בפרטי ידיעהו, ,ובל המזמור ההוא מיסד על זה, ף׳ל,

תיותו יודע ומשיג הברטים. באמרו: ״אתה לדעת שבתי וקומי,

בנה לרעי מרחוק. אךהי ורבעי זרית וכל ךךכי הסבנתה״. ולתר

הבהובים הנמשכים במזמור ההוא מורים השגתו תבליה דקדוק

הפרטים. ואחר שהחבאר זה, והוא מבאר מהפרטים. היוהם

בב״ח, חלב בהכרח היוח ידיעחו יחברך מקפח במה שאין

הבליח לו. והוא הראשון.

ואולם השני, והוא ידעהו יתברך במה עזלא נמצא, הוא •

מבאר ממה שבא בתורה ובנביאים מהיעודים במה שלא נמצא

אז. ועם היות באו בתורה קצה פסוקים יורו על חדועז ידיעה,

כאמרו(בראשית יח, בא): ״ארדה נא ואךאה הבצעקחה הבאה

אלי עשו בלה ואם לא אדעה׳/ הנה בבר בארו ז״ל בכיוצא בזה,

באכלךם: ״דברה חורה בלשון בני אדם״. ובל שבן בכלה שהלה

נכלצא בבר, ולא יתכן שהלה נעלם מכלבו ונהיידשה לדיעה לו

אח״ב, אלא שזה הלה בכלךאה הנבואה ןנשתבלש בלשון בני

אדם. ואמנם אכלרו(שם כב, יב): ״בי עתה לדעתי בי ירא אלהים

אתה״, שהלה בהקיץ במעשה העקדה, כמו עזבאה הקבלה

האכלתיח, הנה הוא בפשוסו בפי כלה שלךאה לי. והוא כליםד על

הקדכלה אחה, כלבאךה בפילוסופלה הכלדיניה, והיא האומךה,

שהכלעשים לקנו תבונה וכלךה קבועה בנפש, וכל שבן שיחזקו

אוהה אם הלחה קנולה בשכבר. ובאשר נהלשבה זאח ההקדכלה,

אמר, שאין ספק, שעם היוח אברהם גם קךם כלעשה העקדה

לןבו_ אור ה׳ מאמר ב כלל א/טרק א

יךאת השם על פניי/ הנה גם אחר המעשה נתחזקה בנפשו

היךאה, והוסיף בה מךרגה. ולזה הוא מבאר שלא תלתה

mm ׳P המדרגה הזאה קנולה לו קיךם המעשה. וכאשר הלה זה

אמרו ״ירא אלהים״, הבונה, במדרגה לדועה אצל השם׳ הנה

יתאמת אמרו ״בי עתה לדעתי בי ירא אליהים אתה״. וזה, שקיךם

המעשה ההוא, לא הלה באותה המךרגה שבון בה באמרו ״בי

ירא אלהים אתה״. ולזה לא הלה אפשר שהלה נודע לד הדבר

בחלוף ממה שהלה. אבל הלה נודע אצלו קיךם לכן שיהלה ירא

אלהים במה שלביא, עם היות שלא נמצא עדיין במךרגה ההיא.

בי לךיעתו יתברך במה שלא נמצא הוא דבר מחלב בהברה. והוא

הענלן השני.

ואולם השלישי׳ והוא לךיעתו יתברך בחלקי האפשר, ך״ל

לךיעח הגעה החלק האחד מבלתי שישתנה טבע האפשר, הוא

מבאר החיוב לפי התורה. וזה, שאם הלחה לךיעהו יהברך

מברחח החלק ההוא הנודע א־צלו,, הנה לא תפל הצואה

במצווה ובאזהרות התורה. כי אין ךךך לצואה למצוה, אלא

כשהנח המצוה ךצוני, ולא אנוס ומכךח. הה מבאר בעצמו. עם

שיהלה המאמר סוהר נפשו. הה, שאם הלחה לךיעחו מברחח

החלק האחד, הנה הוא אם כן בלתי אפשר. וזה שהאפשר —

אפשר שימצא ושלא ימצא, ןאם הלה החלק האחד מכרה׳ הנה

הוא בלתי אפשר, ובבר הנח אפשר. אם בן לחלב שלא תהלה

לדיעהו בהגעה החלק האחד מכךחת טבע האפשר. והוא הענלן

השלישי. והנה החבארו אלו השלישה ענלנים במזמור ההוא שקדם

זכרו, בשלמוה. בי הענלן הראשון התבאר בתחלח המזמור, במו

שקדם, ובסופו, באמרו: ״לא נכחד עצמי ממך אשר עשתי בסחר

רקמתי בתחתיות ארץ, גלמי ראו עיניך ועל ספךך בלם יכתבו,

מאמר ב אור ה׳ קכז כלל א/פרק א

למים יצרו ךליא אחד בהם״. ולפי שהבלםרה ״לא״ באל״ף,

והמקרא ״לו״ בוי״ו, לש לךרש שניהם. הנה המסךה ?דרש לפניו,

ושב אל ״לא נכחד״. ירצה, כי אחד בבל הפרטים עזזבר לא

נכחד ממנו. והמקרא נךךש לעצמו, לומר, שבבהינחו, עם רבוי

הלךיעוה ההם, הוא אחד בהם. אמנם בבחינהנו, והוא אמרו

אח״ב: ״ולי מה לקת רעיף אל״ וגו/ הנה שבאו רבוי הידיעות

בדקדוק פרטים בבאור בכלץמור ההוא. והוא הענלן הראשון.

ואמנם ידיעהו במה שלא נמצא, הנה נךמז באמרו: ״בי אין

מלה בלשוני, הן ה׳ לדעת כלה״. ירצה, המלה שאני עתיד לדבר

אינה עדין בלשוני, כלומר שלא אזבךה, ואתה לדעת כלה. הנה

זה יורה על ידיעתו בעתיד. והוא הענלן השני.

ואולם השלישי, והוא עזלא חהלה ידיעחו בלכךחה האפשר -

(נ״א: החלק האחד), הוא מבאר בעצמו. למה שהמזמור הזה

לךאה היוהו מיסד על ההנצלוהו מהלמים אעזר הלה מהחבר אל

אנשי דמים ומת נפש וכל איש אשר לו נושה. ולזה הלה מסדר

שבחי האל יהבךך בענלן לדיעהו, לומר עזהלה יודע חדת לבבו

ומצפוני רעיוניו. ועל צד השיר ההחיל ואמר: ״ה׳ הקרתני ותדע״

[כאלו חקר ודרש לבדק ענינו־], ובבר לךעו קדם לרן׳ ירמז אל מה

שהוא האמה בעצמו, שלדיעהו קדומה ובלתי מתחדשה. והפליג

לספר פרטים על זה. והכליה כל זה ההנצלוחו, והוא אכלת:

״אם הקטל אלוה רשע ואנשי דבלים סורו כלני״. בלומר, אם הקטל

רשע בדיני׳ ירמז אל שאול או אל אחיהפל, הנה הייתי אומר

לאנשי דבלים סורו בלני, וכל שבן עזלא תייתי נלהחבר עבלהם, וכל

זה גלוי לפניף. ולזה חתם ואביר: ״וחקרני אל ודע לבבי וגו׳ ונחני

בדרף עולם״, בלומר, שתהלה השגדוהו עליו בךרף עולם שהלה

הולך בו, ואם הנגלה בלכלנו לא הלה ראוי. ולזה תוא בלבאר, שאם

לןכדד אור ה,' מאמר ג כלל א/פרק ב

הלחה ידיעתו מכרחח, לא הלה צריך להחנצלוה. התבארו אם

בן השלשה ענלנים במזמור הזה. והוא המכון בפרק הזה.

הפרק השני

בבאור הספקות שאפשר שלספק בפנה הזאת, לפי מה שהנח.

ולפי שמהם בוללים ומהם חלקיים׳ הנה נזכיר תחלה

הכוללים, ך״ל שהם םפקוח על השלישה ענלנים שהנחו בידיעה

השם הנמצאוה. והם חמשה:

הראשון, שאם הלה השם יודע דבר מהנמצאוח זולהו׳ הנה

למה שהוא מבאר שהידיעה היא שלמוח ליודע, לחלב שישלם

הנכבד בפחות. והוא בתבליח הבטול. ומה שלחלב ממנו בטול,

הוא בטל.,

והשני, שאם הלה השם יודע דבר מהנמצאוה זולחו׳ הנה,

למה שהשבל מהעצם במה שידעהו׳ הנה לחלב רבוי בעצמוהו,

ןזה אמנם: עצמוחו, ומה שלדעהו. עם שלחלב שיחעצם הנכבד

בפחדה. ואם היו הלדועים רבים, יהלה הרבוי כמספר הלדועים.

ואם הם בב״ה, יהלה הרבוי בב״ת. הה בתכלית הבטדל והגנוה.

והשלישי, לפי שהדבר הפרטי הוא בלתי משג בי אם בבה

היולני, במו החוש והדמיון, והוא יתברך אין לו בה היולני, לחלב

אם בן שהוא בלתי משיג הדבר הפרטי.

והרביעי, לפי שהדברים הפרטיים הם זמניים׳ והזמן הוא

מקךה נכלשך לתנועה׳ הנה מי שלא להיאר בהנועה ולא במנוחה,

הוא בלתי משיג הענלנים הפרטיים.

ולפי שהוא מבאר מהשלשה ענלנים שהנחו בידיעתו

יהביר׳ שהם מקימים לדיעה בפרטים, הוא מבאר מאלו

הםפקוה׳ ך״ל השלישי והךביעי, גם כן שהם כוללים הענלנים

השלישה.

מאמר ב אור ה׳ קבט כלל א/פרק ב

והחמישי, רע הסדור הנמצא במין האנוישי, כבר לךאה

נשלחלב] היותו בלתי משיג אלו הענלנים. ולא נאריך בספק זה

עתה, לפי שהוא יוהר מחלחס לכלל השני, והוא, הדבור

בהשגחה.

ואמנם החלקיים, הנה בענלן הראשון, והוא אמרנו שידיעתו

יתברך מקןפת מה שאין תכליה לו, הנה בו שני םפקוח.

האחד, בי למה עזהידיעה דבר מקיף וכולל, ומה שאין

תבליה לו הוא בלחי מקיף וכלגבל, לךאה, שחיוב הידיעה בו,

יהלה מאמר סותר נפשו.

והשני, שאם הלחה ידיעהו מקפח מה שאין תבליח לו, יהלה

מה שהוא בלתי אפשר — אפשר. וזה, שכבר התבאר בבמה

המתדבק, היותו מהחלק אל מה שיחחלק תמיד. ואם הלחה

ידיעחו מקפח בלחס חלקים הבב״ת שאפשר שיתחלק אליהם,

הלה בלתי אפשר באחד מהם שיקבל החלקה במה שהוא במה.

שאם הלה בלקבל החלקת, לא תתלה הידיעה אמתיח.

והנה בענלן השני, שידיעחו יחברך במה שלא נבלצא, בו גם

כן שני םפקוח.

האחד, עזהלדיעה האבלתיח, לךאה שלחיב שיהלה לדבר

נבלצא. למה שהאמה בדברים הוא, שיהלה בשכל במו שהוא

נמצא חוץ לשכל.

והשני, למה שהלדיעה במה שלא נמצא, אם הלחה אמתיח,

הנה אפן הלדיעה בו, שלא נמצא עדין ןשימצא בעתיד.

וכשיכלצא, הלדיעה בו שהוא נמצא אז. אין המלט אם בן מהשנוי

בידיעתו. ולפי שתשבל מתעצם במה שלדעהו, לחלב שיהלה

עצמותו משתנה• והוא בתכלית הבטול.

והנה בענלן השלישי, ותוא, אמרנו עזלדיעתו יתברך בחלקי

האפשר, מבלתי שישתנה טבע האפשר, בו גם בן שני םפקוח.

קל אור ה׳ מאמר ב כלל א/פרק ב

האחד׳ שאם הלחה ידיעחו בהגעה האחד מחלקי האפשר,

ולשאר סוחרי אפשר׳ כפל מה שלךאה מהם (נ״א: מזה)/ הנה

כאשר הגיע החלק האחד/ בבר נסתלק האפשתח. וחהלה

יךיעחר בר ?שיגנה שנוי. ולפי שהשכל מהעצם במה שלךעהו׳

הנה לחלב שיהלה עצמוחו משחנה. והוא בחבליה הבטול.

והשני/ שאם הנחה לדיעחו בהגעה חלק אחד מהאפשר,

(על) [עם] שלשאר םוחרו אפשר׳ והוא מבאר באפשר, עזבאשר

הנח נמצא/ לא לקרה מהנחהו בסול; אבל באשר נניחהו נמצא

— יחחיבו שני בסולים: האחד׳ שנוי בידיעחו ןעצמוחו, למה

שהשכל מתעצם במה שלדעהו; והשני, שהידיעה הקוךנלח לא

היהה ידיעה׳ אבל אמד מסעה. וכל זה בחבליה הבסול ןהגנוח.

אלו הם הספקוה אשר הניעו מקצה הראשונים לחלק על

הפנה הזאה כפי מה שהנחה. עד שמהם סלקו הידיעה מזולחו

לגמרי; ומהם סלקו הידיעה מהפרטים ההוים הנפסדים, וקבלו

אוחה על הכללים ואישים הנצחיים.

ורבים מחכמי אמתנו אעזר לחצתם התורה לקבל ידיעחו

יחברף הפרטים, ולהיוה הפרטים בב״ה, !ראה שיחיב היוח

הידידה מקפח בב״ת, ולהיוה פשוטי הנבואוה מורוה על ידיעחו

הפרטים טרם היוחם, עד שיודיעם לנביאיו, כאמרו(עמום ג, ז):

״בי לא לעשה ה׳ אלהים דבר בי אם גלה סודו אל עבדיו

הנביאים״, ןאף בדבתם האפעזריים הבחיתים באמרו(שמות ג,

יט): ״בי לא יתן אהבם מלף מצרים להלך ולא ביד חזקה״׳ הנה

מהצד הזה בבר יחיבו להאמין הפנה הזאת בפי מה עזהנחה.

ובשלחצם העיון, לפי מה שדמו לחיב המנעוח הענעים ההם,

חשבו להעמיד חזון ונכשלו, כשהניחו ידיעחו הפרטים, לא במה

שהם פרטים, אבל במה שהם חלקי הכללים• והכללים — מצד

י והוא הצד אשר הם בו ם אשר הם שלמוח קצחם לק¥ס

מאמר ג אור ה׳ קלא כלל א/פרק ב

מהאחךים בפי הסדור הבולל, אשר בעצם השי״ח, בתכלית

השלמוה, ובנפש השכל הפועל, למסה ממנו בשלמוה, ובנפש

הגלגל, למסה מהם מאד בשלמוח. ודמו שלא יחליק בזה הדה

ולא העיון. אם שלא לחלק בזה הדת, למה שהם קבלו לדיעהו

הפרסים, ולזה בבר ידעם סךם היוהם, ויודיעם לנביאים. למה

שאין יךיעהו בהם במה עזהם אותם פרסים, אבל ידיעהו מצד

הסדור הכולל אשר נמצא בעצמו, סךם היוה הפרסים נמצאים.

ואם שלא לחלק בזה העיון, זה יהבאר במה שלאמר.

הנה הקזפקוה שלחלבו המנעוה לךיעהו בזולהו מהנמצאות,

אינם ממה שיקשה התךם.

הה, שהראשון מיסד על שהלךיעה שלמוה ליודע, ואם הלה

יודע זולהו, הלה נשלם הנכבד בפחוה. וזה ממה עזלקל התרי. בי

למה שמציאות זולהו הוא נקנה ממציאוהל, ומשכל זולחו —

ממשכל עצמו, הנה לא יהאמה שישלם הנכבד בפחוח. שבבר

הנח שלךיעהו בזולהו הוא מצד הסדור הכולל יאשר בעצמו.

ואמנם השני, הוא מיסד על שהשכל מהעצם במה שלךעהו,

ואם לדע זולתו, לחלב רבוי בעצמוחו־ ברבוי הלדועים. התרו גם כן

קל עם מה עזנאמר. והוא, שלךיעהו, אשר הוא מהותו, מקנה

המציאות לזולהו. ואמנם הסדור הבולל אעזר בעצמו, ואם הלה

שיבליל לרועים רבים, למה שהוא מהצד אשר קצהם שלמוה

לקצהם, והוא הצד אשר הם בו מהאחרים, באלו האמר באדם,

שגךרו: נזון בלךגיש מדבר, שעם היוהו בולל דברים רבים

מחחלפים, לפי שקצהם שלמוה לקצהם, הוא אחד בהם, ולןה

הוא מבאר, עזהוא יהברף לשיג הלדועים מהצד אשר הם בו אחד,

ולזה לא לשיג בעצמוחו רבוי.

קלב א1ר ה׳ מאמר ג כלל א/טרק ב

ואמנם השלישי, המלסד על שהךבר הפרטי הוא בלתי משג

כי אם בבה היולני• הנה הוא מבאר מענינו, שלא לחלב מ?לנו

שיהלה בלתי יודע הסדור המשכל אשר לדברים.

ואמנם הךביעי, המלסד על היוה הענלנים זמניים. הנה הוא

מבאר, שהסדור המשכל איננו נהלה בזמן.

ואמנם החמישי, המיסד ברע הסדור הנמצא במין האנושי

לפי מה שיחשב. הנה כשיחבאר שהסדור הוא בחבליה הטוב

ןהחשיבוח, בבר יסלק הספק ה1ה• והנה יהבאר בשלמוח בכלל

השני מןה המאמר בג״ה.

ןאמנם הספק הראשון אשר בעמן הראשון מהשלשה,

המיסד במה שאין תכלית לו להיותו בלתי מקף, ולזה לךאה

שהידיעה וההקפה בו הוא מאמר סוחר נפשו, הנה הוא ממה

שלקל. שאם היהה הידיעה בו מתצד אשר תוא בב״ת, הלה מקום

לספק הזה. אבל הידיעה בו, לפי מה שהנח, הוא מהצד אשר

הוא בעל־תכליה, והוא מצד הסדור המשכל.

ואמנם השני, המיסד בבמה המחדבק, הנה הוא מבאר

שהידיעה בו אינה מהצד שתוא בב״ת, אבל מצד הסדור

המשכל, אשר הוא בחיי לקבל החלקת תמיד. לא שיחלב חיוה

לדיעחו בחלקים בב״ח מצד שהם בב״ח.

ואמנם הספק הראשון אשר בענלן השני מהשלשה, המלםד

על שהלדיעת תאמתיח לחלב עזיהלה לדבר נמצא. הנה, באמרנו

שהלדיעה בהם כפי הסדור הבולל אשר בעצמו, יחאמה שהוא

לדבר נכלצא, מציאוח אעזר הוא בחבליה החשיבוח.

ואמנם השני, המיסד בשנוי הלדיעה מצד שנוי הדברים

הלדועים, הנה הוא גם כן ממה שיקל. שאם הלחה הידיעה

נסמכה אל הפרסים במה שהם פרסים, הלה מקום לספק ההוא.

מאמר ג אור ה׳ לןלג כלל א/פרק ג

אבל הידיעה, לפי מה שהנח, נסמכה אל הסדור הכולל אשר

בעצמו, והוא תמיד בעמן אחד בלתי בלשתנה.

ןאכלנם השני ספקוה אשר בענין השלישי, בלטבע האפשר,

הנה לפי מה שהנח, אין מקום להם. וזה, כי למה שהוא בלבאר,

כי הענעים האפשריים, הם מסדרים מצה ובלתי מסדרים מצד.

הה, שמצד הסדור הבולל הם מסדרים, ומצד הבחירה האנושיח

הם בלתי מסדרים. ובבר הנח, שהידיעה בהם היא מצד הסדור

הבולל, שהוא הצד אשר הם בו מסדרים ומנבלים. הנה אם בן,

בצד אשר הם בו בלתי מסדרים ומנבלים, לא תהלה הידיעה

בהם. כי אם היהה הידיעה בהם, בבר היו מסדרים ומגבלים.

וכבר הנחו בלתי מסדרים ומנבלים. ולזה הוא מחלב, לפי מה

שהנח, עזתהלה הידיעה בדברים האפשריים, היותם אפשריים

לבד, לא בהגעה החלק האחד בלהאפשר.

זהו העולה בלדבריהם. והוא הכלבון בפרק הזה.

הפרק העזליעזי

בבאור ספקות יותר חזקות, במה עזלחלבו בפנה הזאת.

ואכלה עם כלה שהחבאר בכלה עזקדם, שהכלחיב לפי שרשי

התורה, ידיעהו יחברף בפרטים, עם השלישה ענעים שזכרנו. וזה

אכלנם לפי הנראה מהספורים והיעודים שבאו בה, והכהובים

המורים על זה הוראה ראשונה ועצכליה. אכלנם הרוצה לחנק

ולהתלוה באילן גדול, יגלה פנים בתורה שלא כהלכה. בי אין

בלשונוה סענוה כלבדיחות לבעלי הצורוה להודוה על פני

עקשוהם. ולזה ראינו לגלוה עוד מומי םברהם, אם לפי שרשי

התורה, ואם לפי העיון על פי דרכם.

ם אכלנם היבו שני ענינים: האחד, עזידיעחו יהבךף ה וזה, ^

אינה בפרסים בכלה שהם פרסים, אלא כלצד הסדור הבולל.

קלד אור ה׳ מאמר ב כלל א/פרק ג

והשני, שידיעהו יחברר אינה בדברים האפעזריים, אלא שהוא

יודע שהם אפשריים, אבל לא לדע איזה חלק יגיע מחלקי

האפשר. ויהחיב להם ענין שלישי. וזה, עזאחר שנגיע החלק

האחד מחלקי האפשר, אין לו ידיעה בו. הה אמנם יחחלב לשני

הענינים הקודמים. אם לראשון, למה שהידיעה בשלגיע החלק

האחד מחלקי האפשר, תהלה הידיעה בדבר הפרסי במה שהוא

פרסי. .ובבר סלקה במו זאה הידיעה. ואם לשני, בי למה שהנח

בו, שאין לו ידיעה בחלק המגיע קדם עזלגיע, הנה אם הלה לו בו

לדיעה אחר עזהגיע, בבר יהלה עזנוי בידיעהו, והוא דבר ברחו

ממנו, להיותו גדל הספקוה אשר הביאם אל זה הדעה. ועוד,

שהמאמר בשיחחדש לו לדיעה מצד מציאוח הדבר חוץ לנפש,

לחלב שתדזלה לידיעהו ההחלה מזולחו, ושיהיה לו שבל נקנה.

והוא בחבליה הבטול והגנוה, עם שלא לצלר קנינו־ אלא בכח

היולני. ולזה הוא מבאר עזהענלן הזה השלישי הוא מחלב להם.

ואחר עזההלשב זה, נבאר הבסולים שיקרו מהענלנים ההם,

אם לפי התורה, ואם לפי העיון.

הנה לפי התורה, הדעת הזה לא לשאיר בה ספור אמתי לפי

פשט הבהובים. בי למה שחלבו עזלדיעחו אינה בפרסים הרמוזים

אליהם, הנה הוא לא לדע האבוה, ולא קראם, ולא יעדם יעוד

פרטי, אבל יאמרו בבלם שלא לדע אלא (מי) נמה] שסדורו

הסדור ההוא. והלא הבהוב צווח: ״ואתה אמרת ידעתיף בשם״,

״אשר ידעו ה׳ פנים אל פנים״, ובמה פרטים אשר לבריחו

להודוח כל מאמין בידיעהו יהבךך הפרטיה.

ולמה שחלבו גם כן עזלא לדע איזה חלק לגיע מחלקי

האפשר, הנה הכרחו להכזיב היעודים הנחלים בבחירה. אלא

שפרשו, שהיעוד בהם הלה על צד האמד והסברא, מנחים לטבע

מערבוה השמים, בחנאי שלא לבטלו הבחירה. ויהלה אמרו: ״בי

מאמר ג אור ה׳ קלה כלל א/פרק ג

לדעתי אחלי מוחי כי השחת תשחהוך, כמו: ״כי חשבתי״. וכל

זה הריסה, וכפירה בעקרי הדח. ומאמר שמואל לשאול גם כן,

מיעד לו עזימצא מספר האנשים בךךף, יאמרו לו דברים ידועים,

הלה גם כן על צד האמד והמחשבה, וקראם הנביא אותות? ובל

זה שגעון ושטוח.

ולמה שחלבו גם כן, שאחר שלגיע החלק האחד מחלקי

האפשר, עזליא יהלה לו לךיעה בו, יהלה אמרו: ״בי עתה לדעתי בי

ירא אלהים אתה״ — אין ענלן לו. כי איננו לךיעה, למה עזחלבו

שאין לו לךיעה גם במה שנחחדש; ואיננו מחשבה, בי המחשבה

בעזהוא ירא אלהים לא נחחךשה אחר המעשה ההוא, באפן

שיצדק אמרו ״עתה לדעתי״. ולזה הוא מבאר היוח הדעה הזה

בנגד התורה והקבלה האמתיה, אעזר לעידו במה בהובים ממנה,

היוה לדיעחו יהברך בפרטים בחבליה הדקדוק. והאריבוח בןה-

מוהר.

ואמנם לפי העיון, אמר שלא לצאו מרב הספקוח בדרך אעזר

אחזו בה, אבל נפלו בםפקוח יוחר חזקוה.

אם שלא לצאו מהםפקוח. למה שהוא מבאר, עזהידיעה

באפן עזהניחו אוחה, לא ימלט מרבוי לרועים, ואולי לרועים

בלתי בעלי תבליח. וזה מפנים:

האחד, שהלדיעה השלמה בדברים היא, בשיודעו

בםבוהיהם הקרובוה והרחוקוה. ולזה, הלדיעה בדברים

המרכבים מהצד אשר הם אחד, תלזלה שלמה, באשר יודעו

הפשוסים אשר מהם הךבבו, לדזיוהם לםודוח וסבוה למךכבים

מהם. אין המלס אם כן מדבוי לרועים בידיעה המךבב.

והשני, שהיוה הנמצאים בכלל הולכים מהלף השלמוח

קצהם לקצחם, אשר בצד ההוא הם מהאחרים, יהאמה בסוגים,

שקצחם שלמוח לקצה, והמינים שלמוח להם. כאלו חיאמר,

קלו אור ה׳ מאמר ב כלל א/פרק ג

שהצומח שלמוה לדומם, והחי לצומח, והמדבר לחי. אבל

במינים אחרונים לא יתאמה שקצחם שלמוה לקצה. הה, שאין

הסוס שלמוה לחמור, ולא החמור לשה. במו האישים שהם

עצמים ראשונים, לא יהאמה בהם היוה האחד שלמוח לאחר.

ולזה, בעזנניח הידיעה במינים האחרונים, אין המלט שלא החלב

דבוי ידועים.

ןהעזלישי, כעזהנחה הידיעה מצד הסדור הבולל בגרמים

השמימיים ובשכלים הנפרדים, שאישיהם נצחיים באיש, והם

מהחלפים במין. הנה בצד אעזר הם בו מהחלפים, במין, אינם

מהאחרים. הידיעה אם בן בהחחלף עצמיהם במין, כבר החלב

רבוי לרועים.

והרביעי, כשנוךה שהשבלים הנפרדים שלמוה קצהם

לקצה, להיוהם עלה קצהם לקצה, ובצד ההוא הם מהאחרים

— הנה הנפשוה הנשאתח, שאינם עלה קצחם לקצה, אם

ידעם, אין המלס מרבדי לרועים.

והחמישי, באשר לדע הפרטים מצד הסדדר שבגךמים

השמימיים, דבהם סדדר מספדי, באלד חאמר, מספר סבדבים או

מספר מעלוה, במו שהתפרסם זה למי שלש לו קצה מבוא

במשפטי הכוכבים י, ומזה הצד יודע לנביא זמן מגבל, במו שבא

במאמר שמואל לשאול; הנה אין המלט משתהלה הידיעה

במספר פרטי, כאלו תיאמר, עזלשה איי ארבעה. הנה אם כן

תהלה הלדיעה בפרטים. ואם יאמר בזה, עזלא תתלה הידיעת בזת

הפרט במה תוא זת פרס, באלו חיאמר, זה השלשה או הארבעה,

אלא בכל שלשה אי ארבעה שיהלה; הנה אחר עזאין המלט

מידיעהו מספר־מה, מי יתן ואדע, אם ידע שאר המספרים בלם,

או לא? ואם ידעם, אחר שהלה המספר יתוסף אל מה שיתוסף,

הנה תהלה הלדיעה במספרים בב״ה. ואם לא לדעם בלם, ידזלה

מאמר ב אור ה׳ קלז כלל א/פרק ג

שם בהכרח גבול, לא לךע מהגבול ההוא והלאה, והשאר

השאלה, מה זה אשר לרע מהמספרים עד הגבול ההוא, ולא לדע

יוהר מזה, האם קרה ביךיעהו לאוח ויגיעה? אלא שאין המלט

בשום צד מרבוי ידועים בב״ה.

והשעזי׳ שכאשר ידע הפרטים מצד הסדור אשר בגרמים

השמימיים, והלה הסדור הזה לפי מצב הכוכבים בעה המולד

והשלים והמכסים, עם להר התנאים אשר לא נעלמו מאנשי

החכמה ההיא; והלה מספר מצבי הכוכבים בגלגליהם בבחינה

הצומח והשליט והמבטים בב״ח, להיוה העגלה הגדולה אשר

בגלגל, אשר בבחינתה ידזלה הצומח באפקים, מהכמה

המהדבק, והוא מהחלק אל מה שיחחלק תמיד — הנה יהיו

הסדורים אעזר מפאה הגרמים השמימיים בב״ה. אין המלט אם

בן מדבוי לרועים בב״ת.

הנה מכל אלו הפנים הוא מבאר׳ שלא לצאו מהספקוה

אעזר לסודם רבוי הלדועים.

והנה יחבאר שנפלו בקזפקוה יוהר חזקוה׳ ממה שאמר.

וזה, ע\הם ברחו מללחס לו יהברף רבוי לךיעוה, וילחסו לו

חסרון הסבלוח, שהוא גדול שבחסרונוה. והנה ללחסוהו לו בבל

אחד מהשלשה ענלנים׳ בתבליה מה עזאפשר.

אם האחד, שלדיעתו אינה בפרטים במה שהם פרסים. הנה

להיוה הפךסים בב״ה, חלבו לו הסבלוח בךבדים בב״ח. ולהיות

הלדוע אצלו בעל־תכליה, הנה לחס מה שלךע אל מה שיסכל

לחס הבעל־תבליח אל הבב״ת.

ואם בשני, והוא עזליא לךע איזה חלק לגיע מחלקי האפשר.

הנה, להיוה חמר האפשר רחב מני לם, והחמר ההכרחי שעור

מועט בהקש אצלו׳ הנה בבר יחסו לו הםבלוה ברב הדברים.

ר ב מ א קלח א1ר 71' מ כלל א/פרק ג

ואם בשליעזי, שחלב להם, שאחר שלגיע אחד מחלקי

האפשר׳ שאלן לו לדיעה בר הנה להיוה הדברים מרכבים כלם,

להיוח להם התלות וערוב בבחירת האנושלח, הה אמנם מתמיד

בהם׳ הנה כאשר עברו אלפים מהשנים, והגיעו חלקים לרועים

מחלקי האפשר אחר חלקים אחרים, ונמשך כך בל הץמן ההוא,

הנה בבר לחלב שיסכל בל זה, והוא לא לדע בבל אלה• והנה, על

ךךף משל, להלוה לרלדה לעקב למצרים מחימר האפשר, ונתלה

בבחיךחו, הנה כאשר בחר בירלךה, בבר סכל זאה הבחלךה ולא

לךע בה, אין ךךך אם כן לדעה כל הנמשך ממנה, וכל ע1כן אחר

רבוי הבחירוח באפשךיים. אלא שזה מהם שגעון ובפיךה

ותמהון לבב.

והפלא מהם, שילךוסו לו הסכלוח בדברים הנצחיים וברב

הנמצאוח, ואולי בשעור הבב״ת. וזה, שהנפשות הנשארוח

[אחר המוה, הנה השארוחם] ימשך לטוב הבחירה באנשים

בעוד בחיים חיוחם. ההשארוה בהם אם כן כבר הלה אפשר

שיהלה ושלא יהלה. בשידזלה, אם בן, לא לרע בהשארוה. והנה

בהחךבוח מספר הנפשוה הנשארוח, בבר אפשר שיחלה רב

ממספר השבלים הנפרדים ואיעזי הגרמים השמימיים הנצחיים

הרבה, ואפשר שיתוסף [אל מה שיתוסף] בטבע המספר, ושיהלה

שעור הנמצאוח הנצחיוח אשר יסכל בהם, שעור הךבה מאשר

לדע בהם, ושיתוםף אל מה שיתוסף תמיד. וכל זה בחבליה

הגנוח.

והנה יהבאר עוד, שאי אפשר שלא תהלה לו לדיעה בפרטים

במה עזהם פרטים, ממה שאמר:

למה שהלה השי״ה הוא הפועל לבל הנמצאים, עצמים היו

או מקרים. והיו הפרטים במה עזהם פרטים, שופעים מעצמוהו.

מאמר ב אור ה׳ קלט כלל א/כירק ג

והוא מבאר, שאם יסכל דבר ממה ששופע מעצמותו, הנה

ידיעתו בעצמותו ידיעה חסרה, יתעלה ממנה.

ועוד, שהוא מבאר מההקדמות המקבלות והמוחשות,

שהנביאים והקוסמים בבר יודיעו דברים פךטיים, במה #הם

פרטים, לזולתם רמוז אליהם. והנה בהכרח ידעום מפאה מודיע,

הוא האלוה יחברך או המלאך. ואיך שיהיה, אם לא ידעהו

המודיע, איך יוךיעהו? מי יתן ואדע.

והנה בן רושד נתעורר בספק הזה בספר ״החוש והמוחש״.

אלא שלא התירו באפן מספיק. וזה, שהוא אמר, שהשכל לתן

הצורות בכללות, ויקבלם החימר קבול פרטי. בן הענלן בזה,

עזהשבל יתן סדור בולל, ויקבלהו הדמיון קבול פרטי. אלא עזזה

ממה שיאמר בפה ולא לצלר בנפש. וזה כמו שאמר הרב לוי ז״ל,

כי המציאוה הפרסי ישפע מהסדור הכולל מצד טבע החימר,

אשר ימצאו לו מקרים, ייחד בהם כל אחד מהפרטים מצד

תכונה מזלו. אבל בבה הדמיוני לא ימצאו לו מקדים מיחדים

אשר בעבורם תהןה ההודעה פרטיה. ואיך זה? והנה ההודעה

(נ״א: הידיעה) בבר תהןה למקרים ההם המיחדים.

והנה הר״ל ז״ל בבר ההר לההיר הספק הזה, בעזאמר,

שההודעה אינה במה הוא זה הפרטי, אבל מהשכל הפועל לגיע

הידיעה בסדור אשר לזה הפךטי מצד הגךמים השמימיים במה

הוא איזה פרטי, הזדמן שילד בהיות הגרמים השמימיים במצב

ההוא. ויקרה לו שישג זה האיש, מצד שקרה שלא ימצא אז

אצל מי שלגיע לו זאה ההודעה איש אחר בזה התאר.

והנה מבאר, שמה שקרה שלא ימצא אז אצל מי שהגיע לו

זה ההודעה איש אחר בזה התאר, איננו מספיק בהודעה הדבר

הפךטי. למה שהיוה האיש ההוא בזה התאר, איננו נודע לנביא

מפאה עצמו. והנה הוא מבאר שצריך אל מודיע היוח התאר

קמ א1ר 71' מאמר ג כלל א/פרק ג

ההוא הפרטי לאיש ההוא, אם היה שהוא צריך אל ההודעה״ T T — I ־ T X T • — — י T T ־ — י

ההיא. אלא שהוא מבאר מן החוש, מהקוםמים אשר בזמננו זה,

שאין צריך אל ההודעה ההיא. ובל שבן הנביאים, במו שבא

בקבלה האמתיה, מהיוהם מודיעים פרטים נפלאים ומגבלי זמן,

אם בעבר ואם בעתיד, גם בדברים האפשריים.

והתמה הגדול מהר״ל, שאם קבלנו התרו בהודעות

הפךטיוה, הנה אין ךךך להמלט מהידעה הפרטית במה שהניח

במין מההשגחה אשר הניח. כמו שנעיר על זה בג״ה בפ״ג

מהכלל השני.

ובבר יתבאר בדרך אחרה שהוא מחיב שידיעתו יתברך

תקיף ידועים בב״ה. ונניח לזה שתי הקדמוה, האחה ההבאךה

בסבר ״ההרה וההפסד״, והשנלה מבארה בעצמה.

הראשונה, שבאמצעוח הךבבה והתמזגוה תתהוה והתחדש

צוךה במרכב. בהתהווח הםבנגבין בהמזגוח החומץ והדבש.

והשנלה, שבההחלף לחם ההתמזגות תהחלף הצורה. באלו

האמר, עזבההחלף יחס סמי התרלאק קצחם אל קצהם׳ תתחלף

צורת התרלאק, וילבש צורה אחרה. ובל שכן בההחלף פשוטי

תמךכב.

ובאשר התלשבו אלו ההקדמות, אמה בי לפי ששעורי

החלקים מהחלקים אל מה שיהחלק תמיד, הנה החלוף

בהמזגתם יתוסף אל מה שיתוסף. ויהא אם כן צורוח הדברים

בב״ת מתחלפים במין. יחלב, אם בן, נותן הצורות נשיג צורות

בב״ת. ואם יתאמת זה בו, כל שבן במציאותו יתברך.

והנה זה מכזפיק בבטול מה שדמו בפנה הזאה. והוא מה

שרצינו בפרק הזה.

ר Ti' קמא ו מאמר ב א כלל א/פרק ד

עי ק הרבי ך 3 ה

בדזתר הספקות עזהניחו בפגה הזאת לפי דעת התורה.

ואמנם הךב המורה ז״ל התיר אותם בךךף אחת, שהרבה

להוכיח בה הפילוסופים. וזה, לפי שיסוד כל הספקות ההם, הוא

ההקש בין ידיעהו לידיעתנו. ולפי שהוא מבאר מדבריהם, ששם

הידיעה נאמר בשי״ת ובנו בשתוף גמור; והוא ידוע שהדברים

משתפים השמות אין ראוי לקח מופה מקצתם על קצתם; הנה

אין מקום לםפקוה ההם בכללם. וזה, בי ידיעהו הוא עצמו.

וכאשר גבהה מדרגת מציאותו ממציאותנו, בן גבהה ידיעהל

מידיעתנו. ולזה, השיהדלותנו לידע איף ?דע החלק המגיע

מחלקי האפשר ולא ?בריחנו הנה הוא באלו השתדלנו לדעת

עצמוהו. ובךרף הזה, יתכן ש?דע הפרסים מתחלפים בב״ח

במספר, קדם היוהם, מבלתי שישתנה כזבע האפשר, ומבלי

שתשתנה ידיעתו בשנוי הידועים, באשר הוא דעת תורתנו בפי

הקבלה האמתית.

־ —T T T 1 :— י

ואולם הר״ל ז״ל הרבה להשיב עליו בספר ״המלחמות״

עזלו. ודמה להסתיר בנעו בשתי הקדמוה:

האחה, שאי אפשר שיה?ה השתוף בין ידיעהו לידיעתנו

שתוף השם גמור. והשניה, שאי אפשר שיךז?ה מה שהוא אצלנו

מבוכה או סעוה — ידיעה בחיק השם.

והנה השמה ידועה בנפשה. ואולם הראשונה באר בן: הנה

הידיעה תאמר בנו ובשם יה^״ר בקדימה ואחור. ומה ש?אמר

בקדימה ואחור איננו נאמר בשתוף השם גמור. יהחןב, שהידיעה

לא תאמר בו יתברך ובנו בשתוף השם גמור.

והנה הגדולה מבארה בעצמה. וזה, שמה שהוא ?אמר

בשתוף השם גמור, אי אפשר ש?אמר בקדימה ואחור, להיות

קמב א1ר ה׳ מאמר ב כלל א/פרק ד

הענינים שנאמר עליהם השם בלתי מתיחסים. והנלעזל, כי עזם

היעין׳ לא ?אמר בקדימה ואחור על עין המים ועל עין המראה.

ואולם הקטנה תהבאר בקלוח גם בן. למה שכבר ?חשב,

שאנחנו בשנלחס או נעזליל מהשי״ח דבר מהדברים הנמצאים

בנו, בבר נחיב או נשלל המובן אצלנו בדבר, כי לא נחלב או

נשלל השם לבד. ולוה לךאה, שאנחנו בעזנלחס ידיעה לשי״ת,

שהוא דבר מהדברים הנמצאים בנו, כבר נחלב לו ענלנה, והוא

העדר הסבלוח, לא שנחלב השם לבד זולה הע^ן• ולזה, להיוה

הענלן ההוא בלתי נאמר בהסכמה בו ובנו, כבר יהחלב שלאמר

בקדימה ואחור, וההבאךה אם בן ההקדמה הראשונה, והיא,

שאי אפשר שיהלה השתוף בין ידיעתו לידיעתנו שתוף השם

הגמור.

וכאעזר נחלשבו לו אלו התקדמות, דמה להפיל חומה הבנלן

אעזר בנה סביב הדעה התוריי הרב המוךה. הה, בי למה עזשם

הלדיעה איננו נאמר בו יתברף ובנו בעזתוף גמור, אבל בקדימה

ואחור, והיא ההקדמה הראשונה, הנה בבר ראוי שנקיש בין

ידיעהו לידיעתנו בקדימה ואחור. ויהיו הקזפקוה אשר מפאה

רבוי הלדועים והשתנותם, בחזוקם.

ולמה שהוא מבאר שאי אפשר במה שהוא מבוכה או סעוה

אצלנו, עזתהלה לדיעה בדוק העז״י, והיא ההקדמה העזנלה; הנה,

איף מה שיהלה, אי אפשר עזידיעהו בהגעה החלק האחד מחלקי

האפשר לא תבריח האפשר. הה, שאם לא הלה מבףיח החלק

ההוא, ישאר סוהרו אפשר. והאפשר כשהנח נמצא, לא יק.רה

מהנדוחו בטל. אם בן הלדיעה בחלק ההוא קידם עזהגיע, תהלה

אצלנו מבוכה או סעוח. ואין המלס גם בן משנוי אחר עזהגיע.

וכבר הנח, עזמה עזהוא אצלנו מבוכה או טעוה אי אפשר

שתתלה ידיעה אצל השם.

׳ קמג ר ה ו מאמר ב א כלל א/פרק ד

זהו בדי כל טענוחיו וערעוריו על הרב. ואם האריף הךבה

בגמגומיו.

ואנחנו, אם הלה שההר הםפקוח איננו ממה שיקשה אצלנו,

כמו שיתבאר מדברינו במה שלבוא בגזרה הצור׳ הנה ראינו

לבאר, שמה עזחשב לתפש' על דברי הרב, איננו ממה שראוי

לשום לב עליו, אבל דבריו נכונים ןאמתיים, אין בהם נפתל

ועקעז.

ונציע תחלה ונאמר, שהוא מחלב, עזשם הלדיעה לא יאמר

בו, השי״ה, ובנו׳ בקדימה ואחור. וזה, שהשם הנאמר בדברים

בקדימה ואחור, לחלב שיהלה ענינו־ הנרצה בו אחד בעצמו, שאם

היו הענלנים הנרצים בהם בשם ההוא מהחלפים, הנה לא יתכן

בהם קדימה ואחור. הה׳ שלא ישאר בהם שתוף בי אם בשם.

לבד. וזה מבאר בנפשו.

והמשל בןה. ה״נמצא״ הנאמר בעצם ובשאר המאמרות

בקדימה ואחור. הנה שם ה״נמצא״ מורה בהם על ענלן אחד, בי

הנךצה בו המציאוה וההיוה׳ אשר יובן בבלם ענלן אחד, אלא

שיהחלף בקדימה ואחור. הה, שהמציאוה וההיוה הוא לשאר

המאמרוה באמצעוח המציאוה וההיוה אשר לעצם.

ובאשר ההלשב זה׳ והלה שם הלדיעה הנאמר בו יהברף,

הנרצה בו — ענלן עצמוהו; והלה עצמוחו בחבליה ההלוף

והמרחק מהענלן הנרצה בלדיעה הנאמךה בנו; הנה הוא כלחיב

עזליא יפל השם בו ובנו בקדימה ואחור.

ולפי עזהשם המשתף עזאינו נאמר בהסכמה בדברים, ולא

בקדימה ואחור, לאמר בשתוף השם גמור — נהבונו דברי הרב,

באמרו בי שם הלדיעה נאמר בו יתברף ובנו בשתוף גמור. וזה,

שאם היו שניהם משתתפים בהוראה העדר הסבלוח בקדימה

ואחור׳ הנה לפי שהשם מורה הוראה חיוביה, והלחה הוךאחו

ר הי מאמר ב ו קמד א בלל א/פרק ד

המחלבה תךזלה בךבךים מחחלפים הבליח ההלוף בעמן הזה,

לחלב עזיהיה השם הזה בל ובנו בשתוף השם הגמור.

ובבר הלה ראוי שיובן בן מדברי הרב. שהוא הקיש הידיעה

למציאוה. באמרו, בי באשר גבהה מדרגה מציאוחל ממציאוחנו,

בן גבהה מךךגת לדיעחל מידיעתנו. והוא עצמו־ באה שמציאוחו

יתברך הוא עצמותו. ושהמציאוח בזולתל — מקךה קרה לל.

ולזה הלה מחלב עזיהחלף הלךאה שם המציאוח הוראתו

המחלבה, חבליה ההלוף, כההחלך עצמוהל ממקךה זולחו, עם

הילה עזהוךאה שם המציאוח השלללה בהם אחד, והוא, הוראה

שלילה ההעדר. אמנם לפי שהלךאה השם הראשלנה, הלךאה

חיוביה, הנה בבר יצדק בל, ששם המציאוח לאמר בל יחברף ובנו

בשחוף השם הגמור. ובן הענלן בשם הידיעה בשוה. לכאשר

ההבאר זה, הנה לסוד הבנלן אשר לסד הרב לפי דךבו עזריר וקלם.

ואמנם ההקדמה השניה, האומךח, שאי אפשר במה שהוא

אצלנו מבוכה או טעוח, שתדזלה לדיעה בדוק השם, היא אמחיה,

מבארה בעצמה. אלא שהידיעה בל יהברף בהגעה חלק אחד

מדולקי האפשר — ידיעה אמתית ברוךה ומגבלה. אלא שהלהה

לדיעהו לא תשנה כזבע האפשר. למה שסבע האפשר לא יפיל

אלא בדברים הבחיריים, במל שיחבאר בכלל הרביעי בגזרה

הצור, ולזה, סבע תאפשר לא ישתנה, ותהלה הידיעה בחלק

אשר לגיע מפאה הבחירה.

וכאשר הקשה, אם הלה שטבע האפשר לא ישתנה, הנה

נניח םוחרו נמצא. שבבר החבאר מגדר האפעזה שהוא, אשר

בשהנח נמצא לא יקרה מהנדוחו בטל. הנה יושב בזה, שלא

יקךה מהןחחו בטל מצד טבע האפשר, אבל מפני ידיעחו החלק

שיבחר, בבר יקךה מהנחחו בטל. והוא מבאר, עזהבטול איננו

מצד טבע תאפשר, אלא מפני לדיעתו הבחיךה. ואולם, איף לדע

׳ קמה ר ה ו מאמר ב א כלל א/פרק ד

החלק אשר תפל בו הבחירה במה שהנח אפשר מטבעי — הנה

ישכל זה אם הלה עזישבל עצמותו, אחר שלדיעחו ךעצמותו אחד.

זהו ךךף הרב בתתר הספקוח, לפי מה שלךאה ממנו. והוא

ךךף בולל, נכון ונבחר, אין ספק בו. ואיך שיהלה משם הידיעה,

אם שיהלה בשתוף גמור, כדרך הרב, אם שלאמר בקדימה ואחור,

ויורה על תאר עצמותו, כמו שנךאה אנחנו, למה שהידיעה

תדזלה לעצמותו, כמו שקדם לנו בכלל השלישי מהמאמר

הראשון.

וכבר נשאר עלינו, עזנאמר בהתר הםפקוה בךרף מיחד מה

שיספק בו, במו עזיעדנו.

ונקדים לזה ונאמר, שההפרש המיחד שבין ידיעהו יהברף .

וידיעתנו, כפי שנהבאר מצד העייז והקבלת תאמתיה, ויתבאר

עוד בדברינו במאמר השלישי בגזרה הצור, שמידיעתו וציור

רצונו קנו הלדועים המציאוח. וידיעתנו אצולה וקנולה מהלדועים,

ש והדמיון, במו עזהחבאר זה בספר ״הנפש״ י ח באמצעוה ס

לאריססו. וזהו הלסוד האמתי המיתה אשר לסלקו בו רב

הספקוה.

הה, שהםפקוה הארבעה, הכוללים הענלנים השלשה אשר

תיחד בהם לדיעה השם, בבר לסלקו בלסוד הזה.

אם הראשון, הלקוח מאשר הלדיעה שלמות ליודע׳ ולזה

לחשב שלחלב, שאם הלה יידע זולתו עזישלם הנכבד בפחוה. הנה,

אם הלחה לדיעתו נאצלת מזולהו, הלה מקום לספק הזה. אבל

אחר שההבאר, עזידיעהו היא המקנה המציאות לזולתו, לא

יחאמח שישלם הנכבד בפחוה׳ והנה לדיעתו ושלמוחו אחד,

ובידיעהו עצמי וציור רצונו אשר הוא עצמו, קנו הנמצאוח זולתו

מציאוחם.

, מאמר ב ר ה ו קמי א בלל א/טרק ד

ואם השני, הלקוח מהקדמה אחה, האומךח, הלוה השכל

מהעצם במה שידעהו, ולזה, אם הלה יודע זולתו, לחשב שלחלב

שלתעצם בזולחו, ושלחלב ךבול בעצמותו במספר הלדועלם. הנה

אם הלהה ההקדמה ההלא תמקבלת צוךקח, למה שהוא מבאר

בלךלעחו שהיא המקנה המציאוח ןהעצמות לזולתו מהנמצאות,

בל שבן שהוא מבאר שאינו מהעצם בזולהו, ואין ידלעהו אותם

מחלבה רבול בעצמותו. בי אמנם הלחה מחלבה רבוי בעצמוהו,

אם הלה מהעצם בהם. אבל אחר שהחבאר שהוא המקנה

המצלאוח לזולחו מהנמצאות, הנה הוא מקור ומבוע אחד פשוט,

שברצונו הקדום העצמי מקנה המציאוח לזולתה אחד הלה או

רבים. וכל שכן, אם הלחה ההקדמה ההיא אשר לקחוה מקבלה

בלתי צוךקח, במו שלבא במאמר השלישי בגזךח הצור, שאלן

מקום לספק הזה.

ואם השלישי, הלקוח מאשר הדבר הפרטי הוא בלתי משג

בל אם בבה היולני הוא מבאר, שזה מלחד בידיעה הנקניח

מהנמצא. למה שהפרסי לא ישג ולא יודע לו בל אם באמצעוח

ביחידו והדמיון. אבל בלדיעה המקנה המציאוה לכלל הנמצאוח,

עצמלם הלו או מקרלם, מלנים ופרטים, לא יצסרף לידע באמצעוח

חוש ודמיון, אבל הפךטל הוא שקנה המצלאוח מהלדלעה אשר

בעצמו.

ואם הרביעי, הלקוח מאשר הפרטים זמניים׳ והזמן הוא

מקךה נמשך לתנועה. הנה אם קבל זה, אין מקום לספק הזה.

למה שידיעהו היא המקנה המציאוח להם ולזמן ולתנועה. ובל

שבן, שבבר החבאר במאמר הראשון שקתח ההקדמה ההיא,

שאין הזמן מקךה נמשף לתנועה.

מאמר ב אור ה׳ קמז כלל א/פרק ד

ואנלנם החמיעזי, הלקוח ממה שנחשב מרע הסדור. הנה

כשיתבאר שהסדור הוא בהבליה הטוב, יסלק הספק הזה. הה

יתבאר בכלל השני, בדבורנו בהשגחה, בגזרה הצור.

ואמנם הספקות החלקיים. הנה הספק הראשון אשר בעמן

הראשון, והוא המיםד, במה שידיעה דבר מקיף וכולל, ומה שאין

תכליה לו בלתי מקף ומגבל. הנה הוא אמה בשהיהה הידיעה

בעלת־תבלית. אבל כשנניח הידיעה בב״ת, בשלדע ידועים בב״ת,

לא יקךה מזה בטל. שהבב״ת לא ?עדיף על הבב״ת.

והספק השני, המיסד על הבמה המהדבק. הנה ב#נדע נחסי

הםלקים שאפשר להתחלק אליהם, בבר ידעם בב״ת, ולדע שאין

שם חלק אחרון. והנה אין המנעוה בעזהידיעה הבב״ת תדבק

בידועים בב״ה, בהדבק קו בב״ת על קו בב״ת, עזליא נעדיף האחד

על האחר.

ואמנם הספק הראשון בענין העזני, המיםד על שהידיעה

האמתית ראוי שתהנה לדבר נמצא• הנה הוא אמתי בידיעוחינו

הקנויים מהדברים הנמצאים. אבל בידיעתו, המקנה המציאוה

לדברים, הוא הטעאיי. למה שהידיעה אשר לו בדברים, היא

לדבר נמצא המציאות היותר משבח שימצא• והוא, אשר

בעצמוח השם יתברף שהוא המקנה והמשפיע המציאות

לדברים, ובאשר נודעו לו הדברים בידיעתו הקדומה, די ב!ה

מציאות להם.

ר ממנה שנוי ^ י ש והספק השני, המיסד על שנוי הידיעה, ב

בעצמוהו, לפי שהשכל מהעצם במה שנדעהו. הנה התרו ממה

שלא יקשה עם מה שבבר נאמר. לפי שההקדמה ההיא בלתי

צודקה. ואם קבלנו אוהה, הנה למה שהלה ברצונו הקדום היות

הדבר ההוא בעה שגזרה דובמהו, הנה בהגיע עה המצא הדבר,

לא יקךה מזה שנוי בעצמוה ידיעהו.

קמח א1ר ה׳ מאמר ב בלל א/פרק ד

ואמנם הספק הראשון אשר בעמן השלישי, המלסד גם כן

על שנוי הידיעה כשהגיע החלק האחד מהאפשר, למה שיסתלק

אז טבע האפשר• תנת דזתרל נ-ךמוח הספק הקודם בשלה. הה, כי

כשלא נקבל שהשכל מהעצם במה שלדעהו, אין מקלם לספק

הזה. ואף אם נקבל אוהה, למה שהיחה ידיעהו הקדומה כי בעת

ההיא ישתנה טבע האפשר, כשהגיע העה, ונמצא הדבר כמל

שהיהה ידיעהו — אין בזה שנוי ידיעה.

והספק השני, המיסד על שאם נניח סותר החלק שלדעהו,

אפשר, תניחהו נמצא, שיהחלבו שני בטולים: האחד, שנוי

בידיעהל, והשני, שלא היהה ידיעהל הקדומה ידיעה, אבל אמד

מטעה• הנה הוא מבאר, שכאשר נקיש בזה מידיעתנו לידיעהל,

שאין המלט מזה אלא כשנניח, שהחלק שנדעהו, אפשר בצד־

מה, ומחיב בצד־מה. ובבחינה היוהו מחלב, הנה לא נגיע שנוי

בידיעהל ועצמוהל. ובבחינה היוהו אפשר, לא יבטל האפשר

בדברים האפשריים.

והנה יהבאר זה במה שאמר. אין ספק שהילה הדבר מחיב

בצד־מה, לא יחנב חיוב הדבר בעצמוהו. הה יהבאר בדברים

האפשריים בעצמותם תנמצאים עתה מוחשים. וזה, בי ידיעה

האדם בהם, היוה הדבר ההוא האפשרי נמצא, מחלב חיוב

• והנה ד דזכרהי היוהו נמצא. ולא לעבר םוחרו נמצא ^

החיוב הזה לא לשנה טבע אפשרוה הדבר, ולא לחלב חיוב הךבר

בעצמוחו. ולזה, לדיעת תשם יתברך מצד אשר תפל בו הבחירה,

לא יהחלב חיוב בעצמוהו, ולא ישנה טבע האפשר בלל. וכבר

יתבאר זת באור יותר ךדוב במה שלבא בכלל הרביעי בגזרה

הצור. בי שם יתבאר אמתוה זה במה שאין ספק בו. ןהנת מעדו

בל רגלי רב הכלעלנים, בי לא שערו בהברה אשר יסבלהו הישר

האלהי התוריי.

וזה לספיק במה שהלהה כונתנו בפרק הזה.

׳ קמט ר ה ו ר ב א מ א מ כלל א/פרק ה

י ש י מ ח ק ה ך 3 ה

ו בפנה הזאת בעולמות. באפן ידעתנ

ואמה עזהפנה הזאה, מלבד מה שנתאמתה אצלנו מפאת

הקבלה באפן עזהנחנוה, במו עזההבאר במה שקדם, הנה

נהקלמה אצלנו מצד העיון, בשתי בחינוה.

האחח, שהוא מבאר, שבבטול הטענות והתר הספקוה,

אעזר הניעו קצה המעינים לבטל הידיעה, די בקיום הפנה. למה

שאין ראוי ללחס לו חסרון הםכלוח, שאין בבל החםרונוה גדול

ממנו. ולזה, אחר שההבאר הכליה הבאור, שאין בבל מה

שטענו נגד הפנה הזאה דבר יבטל אותה, עם מה שקלם אצלנו

מטבע האפשר מצד העיון, הנה ראוי ומחלב שנקימה באפן

עזהנחנוה.

והשניה, שבבר ההבאר במה עזקךם, שהוא מחלב מצד

העיון, שאי אפשר שלא תהלה לו לדיעה בדברים הפרטיים במה

עזהם פרטיים, במו שבא בפךק השלישי מזה המאמר.

וממה שיוסיף גלוי ושלמוה בפנה הזאה, הוא, בשלהבאר

בשלמוה עזךש אמונה החרוש. בי שם יהבאר במה שאין ספק

בו, שהוא יתברך הפועל והממציא הנמצאוה בלם בךצונו

הפשוט. ולא לצלר היוהו פועל אוהם ולא לרעם.

והנה ממה שיהבאר בקלוה, בי אחר שנודה בחדוש הדברים

בלם ברצונו, אשר מכללם הוא טבע הדברים, הנה טבע הדברים

אם כן, נמשך אל ךצונו, כאלו תאמר, שהאש שורפה בשךצה

לחח לה סבע שוךף. ןאלו רצה לתת לה טבע קר, עם היוחה

עצם בתכלית הדקות, ולתה לארץ טבע חם, עם היוחה בחבליה

העבי, היו נמצאים בטבע ההוא. רחחלב אם כן שטבע האפשר

שהוא מן הנמצאים, הוא יחברך הטביעו ברצונו. ולא לצלר אם

׳ מאמר ב ר ה ו קנ א כלל ב

כן, שרצה האל יהברף שלא ?דע, מה שהלה יודע אם לא רצה

שלא ידעהו. ךאם לעבר זה בהקו, לעבר ג״כ שאם הלה רוצה

להטביע דבר מה שלא יחלה לו בו לכלה עליו — ממה שלצלר

הלכלת עליו — שלא יקרה בטל. והוא בהבליה הגנוה

והכפירה. ואמנם יהבאר השרש ההוא במאמר העזלישי בג״ה.

ובכאן נשלם מה שרצינו לבארו בכלל הזה. והתחלה לאל

לבדו ומרומם על בל ברבה וההלה.

הכלל השני

בהשגחה

הנה בבר קדם לנו בהחלה המאמר, היוח השגחה הש״י

בנמצאות, פנה תורייה, שלא לצלר מציאוה התורה זולתה. ולזה

צריף שנחקר, אם בבאור הפנה הזאה, ואם באפן הלדיעה בה.

ןזה אמנם כפי מנהגנו. ךצוני לומר, לבאר הפנה הזאה בפי מה

שתגזךהו התורה, עם שנביא הםפקוה אשר הניעו קצה החכמים

לךרף ךרף הלוני׳ ונתיר אותם, ונשיב את הךךף שנםתבבו בו.

ונעיר עם זה על אפן לךיעחנו בפנה הזאה, ונחקר בךרושים מה,

• ולזה ראינו לחלק הכלל הזה לשלשה פרקים. ה מהלחסים ל

הפךק הראשון, בבאור הפנה הזאה כפי מה שתגץרהו

התורה.

הפרק השני, בבאור הקזפקוה שאפשר שלספקו בה, אעזר

בעבורם נטו מהךךף הנכון מקצת חכמינו בפנה הזאה.

הפרק השלישי, בבאור הםפקוה במה שחלבו בפנה הזאה.

הפרק הרביעי, בדזתר הקזפקוח שהניחו בפנה הזאה לפי

דעה התוךה.

ר 71' קנא ו מאמר ב א כלל ב/פרק א

הפרק החמישי, באפן ידיעתנו בבנה הזאת בשלמות.

הפרק הששי, בבאור דרושים מהלחסים אליה.

ן ו ש א ך ק ה ר פ ה

כבאור הפנה הזאת כפי כלה עזתגזךהו התודה.

ואמר, לפי שהוא מבאר מענלן ההשגחה, אשר הוא פנה

התורה, היוהו יהברף משגיח על בני האדם להישיךם אל

ההצלחה, הנה ראוי שנחקר בה בשלישה ענלנים: האחד,

בבחינה המשגיח׳, השני, בבחינה המשגחים; והשלישי, באפן

ההשגחה.

אם בבחינה המשגיח, והוא הראשון, הנה החקיךה, אם

ההשגחה באמצעי, או בזולה אמצעי. ואם הלה שתהלה

באמצעי, מי הוא האמצעי, ואם הוא אחד אוי רבים. ואם בבחינה י

המשגחים, והוא השני, הנה החקירה, אם תהיה ההשגחה בהם

בכללים או באישים. ואם הלחה באישים, אם תהלה ההשגחה

בהם בשלה, או אם תתחלף בדזם בפחלה וילהר, עד שידזלה

אפשר שתהלה בקצהם, ובקצהם לא. ואם באפן ההשגחה, והוא

השלישי, החקירה בדברים אשר תהלה בהם ההלשרה אל

ההצלחה, שהוא תתבליה המכון בה.

אמנם הראשון הוא מבאר, ממה שבא בתורה ובקבלה

האמתיה, שההשגחה בבר תהלה באמצעי, ובזולה אמצעי,

ובשניהם. לשהאמצעיים רבים, יהחלפו בהלוף מדרגה

המשגחים. לצריף שתדע שהבונה באמרנו אמצעיים, שיהיו

משגיחים בבחירה ורצון. הה, שהאמצעיים אשר באמצעוהם

תדזלה ההשגחה, אשר הם במדרגה הכלים׳ הנה הם רכים, במו

הכחוה והפעלוה הטבעיים, שאינם פועלים בבחירה ורצון. ומזה

המין הרבה ממה שבא בתורה ובנביאים בפעלוה הש״י שלא על

׳ מאמר ג ר ה ו קנג א כלל ב/נידק א

המנהג הטבעי(שמות יה כא): ״ןיולף ה׳ אח הלם ברוח קדים

עזה״. (שם ז, ט) ״קח אח מטף׳/ ורבים זולהם. אבל המכון עחה,

הוא באבלצעיים הפועלים בבחיךה ןךצון. הנה יחבאר זה בקלוח,

ממה שבא בחורה באבות. תנת תבלצא בלעקב בהאבק איש עמו

(בראשית לה כו ךכט): ״שלחני כי עלה השחה ויאמר לא אשלחף

כי אם ברכתני, ויברף אוהו שם״. אשר לזה אמר הבהוב עליו

: ״ולשר אל כללאף רכל״. והוא עצמו קרא שם (הושע יב, ה) המקום פנואל, ״בי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי״

׳ ל)• והנה בבףבו אח בנו יוסף, אבלר(שם מה, טו־טז): ב (בראשית ל

״האלהים אשר החהלבו אבהי לפניו אברהם רצחק, האלהים

הרעה אתי מעודי עד היום הזה, המלאף הגאל אתי מכל ךע,

לבךף אה הנערים״. ואפשר שרמז באמרו ״האלהים אשר

הההלכו אבהי לפניו״ אל הפלעזגיח ליראעזון יה^-יר• והנה נאכלר

למשה (שמות בג, ב): ״הנה אנבי עזלח כללאף לפניף, לשכלךף

בךרף״(שם כה א), ״ואל משה אמר עלה אל ה״/ וךךעזו בכלסכח

(סוטה) [סנהדרין](לח, מ, בכלה שהקשו שם: ״עלה אלי מיבעי

ליה. זה כלטסרון ששמו בשם רבו״. ובבר נכלצא (יהושע ה, ט0

שנגלה הכללאף ליהושע וצוהו בשליפה נעלי• והנה אעזר בזולה

אכלצעי, כבר הועד עליי ״ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים כאשר

ת לג, יא): ״פה אל פה אדבר בו״, ידבר איש אל רעהו״, (שמו

׳ פנים אל פנים״(דברים לג, י). וכבר (במדבר יב, ח) ״אשר לרעו ה נכלצא ההשגחה באכלצעי חולה אכלצעי בכלבה בכורוח. אמר

(שמות יב, יב): ״ועברתי בארץ מצרים וגו׳ ולא יתן המשחיה לבא

אל בתיכם לנגף״. הנה בבחינה המצריים בבר הלחה באכלצעי,

ובבחינה הצלח ישראל הלחה בזולת אכלצעי, במו שבא בקבלה

האכלתית, אכלת: ״ועברתי בארץ כלצרים, אני ולא מלאף״. אלא

שלפי דעה ת״ל לראה, עזגם בבחינה הכלצתים הלחה ההשגחה

׳ לןנג ר ה ו מאמר ב א כלל ב/פרק א

בזולה אמצעי. באמךם ״והכיתי כל בכוה אני ולא שרף׳/ ויהלה

לפי דעתם אמרו ״ולא יתן המשחיח״, יךמז אל האמצעי אשר

הוא כמדרגה הכלי, הפועל בזולה השגחה !ךציז• והנה נמצא

האמצעיים רבים. למה, שמהם מלאכים, באותם שנגלו ללעקב

ויהושע וגךעון. והמלאכים שבאו בסדום מהמין הזה, למה

שכבר הישירו אל לוס לצאח מחוף ההפכה. ומהם נביאים,

באבוח אשר הישירו זולהם לאמונהו יהברף, באמרו(בראשית

יב, ה): ״ואה הןבש אשר עשו בדורן״. עד שבא אדון הנביאים,

והישיר כלל אמחנו לעבוךחו. והנביאים אחריו, דור אחר דוה

ומהם השופסים והחכמים המוכיחים בעם, השומרים משמרה

הקדש בתורה ובמצוה.

ההבאה אם כן, מכונה התורה, הענלן הראשון בבחינה

המשגיח, והוא, היוחו משגיח באמצעי וזולה אמצעי,

ןשהאמצעיים רבים, ושהם שלישה מינים: המלאכים׳ והם

השבלים הנפרדים, והנביאים, והחכמים. אמנם, אם בכאן מין

רביעי, אם לא, אין בלדינו בזאה הבחינה, לא מפאח הקבלה ולא

מפאח העיון. הה, שקצה החכמים יראו, ומהם הרב המורה,

שהגלגלים חיים משבילים. והנה פשט הבהובים וקצה מדרשוה

מסכימים לזה. רדזלה בכאן, לפי זה, מין רביעי מהאמצעיים

הפועלים בבחירה ךך־צין, והם הגרמים השמימיים, שיפעלו,

ויצירו מה שיפעלו, בסדור אשר בנפעזם׳ וירצו בו.

ואם שיהחלפו בחלוף מדרגה המשגחים, זה יהבאר ממה

שבא בתורה וספוריה באבוח העולם. הה, עזההשגחה וההישרה

לאדון הנביאים היהה בזולת אמצעי, פנים אל פנים. וההישרה

לזולחו מהנביאים היחה על ידי אמצעי, במו שהעיד הבהוב,

הה, להיוחם למסה במדרגה ממשה. ולדזיוה בלל ישראל למסה

במדרגה מהנביאים, היהה היעזרחם באמצעוח הנביאים.

ר ב מ א מ בלל ב/פרק א

׳ ר ה ו קנד א

ובשנחמעטו הדורות, היחה הישךחם באמצעות השופטים

והחכמים. ןלהיוח כלל אכלהנו העם עזבחר השם לנחלה לו,

היחה השגחחו בהם, אם בזולה אמצעי, ואם באמצעוה נביאיו

ןחככייו, אשר תתחנב ממנה הישרה מיסךה ומגבלה ומחנחסח

למדרגה הבלשגחים בשלמוח כפי העה והמקום. והיהה השגדוחו

בנהר האמוח באמצעוח הגרמיים השמימיים, אשר תתחןב

ממנה הישרה בוללה, בלתי מהנחםה למדרגה המשגחים

בשלמוח כפי העה והכלקום. וזה כלמה שנךאה ממנו, שהגלגלים

למטה במךךגה מהחככלים. למה שנךאה, שכל אשר תהנה

הישךחו יוחר מהנחסח, כלךרגהו יוחר גבוהה. ואל הדעה הזאה

נכלשכו קצה חכמינו. ןאיף שיהנה, נחאמח בפי התורה והקבלה

האכלתית, עזהאכלצעים יהחלפו בהחחלף הבלשגהים. ודי בזה

עתה בראשון.

ואכלנם בשני, והוא בבחינה הכלשגחים, הוא כלבאר כלכלה

שבא בתורה, שההשגחה בבר תהנה בכלל ובאישים. ושיחחלף

ההשגחה בהם בפחוח רחר, עד שיהנה אפשר שתהנה בקצתם

ובקצחם לא. וזה, שמלבד ההישךה הכוללח לכלל האכלה, באו

הישרות והבטחוה בללהדוח ובךכוח, לאבוח ולנביאים, בל אחד

ואחד מבלנו בשמו. וכבר נךאה כלכלה שנאמר כחלוף הכלשגחים,

שההשגחה תתחלף בפחוח רחר, עד שכבר אפשר שלא הדזנה

בקצהם, וזה, לרחק כלךרגחם מהשלמוח ןהחכליח האנושי. ועל

כיוצא בהם נאמר, ״ואנכי הסתר אסתיר פני״, (דברים לא, יח):

״אסתירה פני מהם״ (שם, לב, כ). ודי בזה עתה בשני.

ואמנם בשלישי, והוא אפן ההשגחה, הנה ממה שבאT V י ״ * ־ T T ־ ־ IV י : - T ! T !

בתורה ובקבלה, ןהחבאר בחוש, יהבאר בקלוח, עזכלבלנה בלינייח

ובוללה, ומ5לנה אישייח. והכוללח, מכלנה כוללת בשלוח,

כלסךךח ומגבלה, בלתי מהנחסח לשלמוח האישים הפלשגחים;

׳ קנה ר ה ו מאמר ב א כלל ב/פרק א

וממנה, עזהיא כוללת מצה ויולקייה מצד. והיא תתחלק אל

רבח־הכללוח, ובלעטח־הבללוח. והרבח־הכללוח, גם כן מסדרה

ומגבלה, טבעיח, ובלתי מתלחסח לשלמוה המשגחים. ןהמעטה־

הכללוח מסדרה ומגבלה, בלתי סבעיח, ומחיחסח לשלמוה

המשגחים בצד־מה. והאישית גם כן בלתי סבעיח. ממנה,

מסדרה ומגבלה, מחלחסח לשלמוה המשגחים החלךןסוח גמור׳,

וממנה, מסדרה ומגבלה, מהלחסה לשלמוה המשגחים

ההלחסוה בלתי גמור.

משל הכוללת בשלוח, במה שנמצא בכל אישי הנמצאות

המךבבוה, מהכלים והתכונות ותשוקות וכחוה נפשיות ופעלוח,

לשמר מציאותם, ולהתרחק מהמזיק. וההשגחה הזאה, אם הלה

שהתחלף במין, הנה היא שוה באישי המין. ומשל הכוללת מצד

וחלקית מצד, מה שנמצא במין האנושי, כי להיותו שלם יותר

משאר המינים, הושם לו שכל מעשי, יסדרו ממנו מלאכות רבות

שומרוח מציאוהו, והשכל העיוני, אשר הוא גדול עזבךזבנוה

לקנוה השלמוה האנושי. וההעזגחה הזאה הנה היא סבעיה,

:ושוה באישים מצד הכה וההכנה, ואם הלה #תחחלף מצד

הפועל, אבל היא בלתי מחלחקזה לעזלמוה האישים המשגחים.

חת, שכבר נמצא באיש שמךךגחו בשלמוה האנושיח גדולה,

שעור מועס מההשגחה הזאה, ממה שנמצא באיש שמדרגתו

בשלמוה האנושי פחוחה. להיות מין ההשגחה הזאה נמשכה

למזג איש איש, או לםךרה הגרמים השמימיים בפי המצב אשר

היו בו בעח מולד האיש, כמו שהחבאר זה בחכמה משפטי

הכוכבים. ואמנם הלחה זאה ההשגחה כוללת, מצד היוחה בבל

מין האדם, וחלקית, מצד היוחה במין האדם לבדו, להיוחה

טבעיח ובוללה בל נלין האדם.

׳ מאמר ב ר ה ו קנו א בלל ב/פרק א

ומשל ההשגחה. מעטת הכללות, מה שהלה החנינה לכלל

אמתנו, אנחנו קהל המאמינים, מתתוךה מהאל יתברך וישתבח

שמו לעד, שבה נקנה השלמות בעצם וראשונה. ואמנם היא

מעטה הכללוח, להיוהה בלתי כוללת כל המין• והיא בלתי

סבעיח, להיוהה מנחה כרצון רוצה לאמה ידועת ועח ידוע. והיא

אמנם בלתי מתלחסח לאישים המשגהים. בי עם היוחה

ההשגחה הגדולה בחבליה מה שאפשר, להיות האמה

המשגחה בכלל, החשובה, הנה היא בלתי מחלהסה לאישים

המשגחים, למה שהיא שוה בבל אישי האמה. ואם הלה שכבר

נמצא יתחלפו אישי האמה, למה שנמצא קצה אישיה רבה בהם

הכתוב מצוות לתרות, באלו תיאמר, שהזכרים חלבים במצוות

יוחר מהנשים והעבדים, והכהנים חלבים במצווה יוחר

מהישראלים; הנה יהלה זה סבה לחלוף מךרגחם בסשיבוח,

כאלו חיאמר, הזכרים חשובים מהנקבוה, ומוכנים אל השלמוח

יותר, והכהנים שנחקךשו בכהנה אהרן חשובים משאר ישראל,

ומובנים אל השלמות יוהר, אבל אמנם באישי כל חלק מהם

היא שוה. ולזה הוא מבאר, שאינה מהלחםה בשלמוה המשגחים

בשלוח. ולהיוחה מהחלפה בחלקי המין, היא מתלחקזח

לשלמוח המשגחים בצד־מה. [וגם בן להיוחה דרף והצעה אל

שתהלה ההשגחה המחלחסה לאישים המשגחים, הנה יתאמה

בצד־מה]. ואם שתדזלה ךךף והצעה אל זה, הנה הוא מבאר

בנפשו, מהיות ההשגחה האישיה נמעזכח מבלנה.

־ואולם משל ההשגחה האישית, הגמול [אל העובד] והענש

אל העובר, בפי מה שבא בתורה ובקבלה• והנה היוהה בלתי

טבעיח, הוא משער בנפשו, לפי שאין מטבע העושה סבה ונוטל

לולב, ונזהר מכלאים, להיוה גמול חסדים, ולא באוכל חלב ודם

לדזיוה נכרה. אמנם המהלחסה מנלנה לשלמוח המשגחים

׳ קנז ר ה ו מאמר ב א בלל ב/פרק ב

הךנלחםות גמור, הוא החלק מזאה ההשגחה שבא בקבלה

האמתיה, והוא הגמול והענעז הנפשי. שהוא מבאר, היוהו

מועחם לאישים המשגחים, לפי מדרגה כל אחד מהם,

ההחחםוה גמור. והוא מבאר, היות ההשגחה הזאה מסךךה

ומגבלה ברצונו הקדום, כאשר גזרה דוכמהו. ומשל המםךךה

ומגבלה ומחחחםה לשלמוה המשגחים ההיחסוה בלתי שלם,

הנה הוא החלק מזאה ההשגחה שבא מפרש בתורה, והוא

הגמול והענש הגשמי. ןהנה למה שבא הגמול לעובד והענש

לעובר, מבאר היוהה מתלחםת אל שלמות המשגחים. ולמה

שבבר ימצא בלבול ומבוכה למה שןךאה ממנה בחוש, במו

שענא בגזרה הצור, כבר יתאמה שאינה מךעחםה לשלמוה

המשגחים ההחחסות גמור.

ןההבאר בכאן אפן ההשגחה, והוא העמן השלישי.

ק העזני ר פ ה

כבאור הספקות אשר אפשר שיספקו בפנה הזאת, כפי מה שהנחה, אשר בעבורם נטו מקצת חכמינו מהךךף הנכון בה.

ואמר, לפי שהנח בפנה הזאה, היוה אישי מין האדם

משגחים בפרטי מעשיהם, הוא מבאר, שהקזפקוה אע1ר הניחו

בידיעתו יךנבךף הדברים, אפשר שינחו באן. ואין צרף בהשנוה

הדברים. וכל עזבן, אחר שבבר התרו בשלמות. אבל הספק

הגדול, אשר לא יתר בשלמוה, ויעדנו התרו בכלל הזה, והוא,

רע הסדור אשר לחשב, ממה שנראה הרבה מהחשובים מףרף כף

ךגל לפחותים. ובכלל, צדיק ןרע לו, רשע וטוב לו. ןהוא הדבר

אשר נבוכו בו מהנביאים והחכמים עד היום.

ולפי עזאפשר עזיושב בזה, כמו שכהב הרב, אם בשנוךה

ההקדמה, ך״ל, צדיק ורע לו רשע וטוב לו, או בשנבפר בה; ואם

׳ מאמר ג ר ה ו קנח א בלל ב/פרק ב

הלה שנכפר בה, מצד הנשוא אי מצד הנושא; צריף לחקר

בתשובה הזאה אם היא מספקה. ואמנם ךךך התשובה בשנו־ךה

ההנחה, הוא, כשנלחם הטוב המגיע לךעזע והרע המגיע לצדיק,

לא אל ההשגחה, אבל אל הפהיוה ואולה. וזה, שהצדיק אם לא

יךצה לדרך בסבות הנאותות בפתיותו ואולתו, איננו עול בדוק

השם. ולפעמים יקךה טוב מהאולח והפהיוה, והוא הטוב המגיע

לרשע. ואמנם התשובה בשנבפר ההנחה מצד הנושא הוא,

שהצדיק שלךאה צדיק איננו צדיק באמה. ואם הלה שנראה אוהו

פועל הטוב, הנה אפשר שלפי הכנהו — מקצר מלפעל הטוב,

ונחשב לו מדי. וכן הרשע אשר לךאה רשע איננו בן באמה. בי

לפי הכנהו ומזגו, הוא פועל הטוב כשנמנע לפעל הרע אשר הוא

מוכן לו. ואמנם התשובה בשנכפר ההנחה מצד הנשוא הוא,

שנאמר, שהרע המגיע אל הצדיק איננו רע באמה, למה

שתבליחו אל הסוב. ולהיוהו דרף אל הטוב — לחשב טוב. וכן

הטוב המגיע לרשע, למה שתכליתו אל הרע — לחשב רע.

והנה כשחקךנו בתשובה הזאה, לךאה בלתי מספקח. הה,

שהתשובה בשנוךה ההנחה, היא בלתי מספקה. למה שלא

נמצא לצדיק הטוב הראוי לו מצד פעלוהיו, ואם בבר נךאה אוהו

דורף בםבוח הןאוהוה לבל ימצאוהו צרוח רבוה וךעוה. ולרשע

הצלחות עצומות. והתשובה בשנבפר ההנחה מצד הנושא, היא

גם כן בלתי מספקח. למה שכבר נמצא האיש האחד בעינו,

בשידזיו פעלוהיו פונוה אל הטוב, תמצאן אותו רעות. וכעזליא

יהיו פונוח אל הטוב, תמצאן אוהו טובוה. והתשובה גם בן

בשנבפר ההנחה מצד הנשוא, היא גם בן בלתי מספקה. למה

שבבר נמצא רבות רעות צדיק שאין תבליהן אל הסוב, וסובוה

לרשע שאין תבליהן אל הרע. ולזה נשאר הספק ?עיני׳ והוא

לקוח מן החוש, ממה ^זנראה צדיק ורע לו רשע וטוב לו.

׳ קנט ר ה ו מאמר ב א כלל ב/פרק ב

וכבר ספקו על הדעה הזה מצד העיון ומצד התורה.

אם מצד העיון, בשהקדימו להם הקדמה אחה, נתאמתה

ב״מה שאחר״, והיא אומרה, עזהרע לא לגיע מהש״י בעצמוה, בי

אם במקרה, ומךזכךח החימר. ובבר קבלו ההקדמה הזאה חז״ל,

באמךם (ב״ר נא, ג): ״אין דבר רע יורד מלמעלה״, ומאמרים

זולהו מסכימים לה. ואחר שנהלשבה להם זיאה ההקדמה, סדרו

הדזקש כן: אם הלה הש״י משגיח על בני אדם ופוקד מעשיהם

בשלגיע הטוב לטובים והרע לרעים, יהחלב, שלגיע הרע מאה

השם בעצמוה. אבל הנמשך שקר, הנה יוליד שהקודם שקר.

וכבר לךאה מזה בטול הדעה הזה מצד העיון. עם שהוא רחוק,

עזלשגיח השם על האדם, לפחיהוהו בלחם אליו.

ואולם מצד התורה, למה עזנךאה, שיעדה הרע לפי המרי

תעצום, בעזיבת והסתר פנים, באנלרו: ״והסתרתי פני מהם״,

״ואנכי הסתר אסתיר פני״ ובא בקבלה, (הושע ד, יד): ״לא אפקוד

על בנותיכם בי תזנינה״׳ שכל זה יורה, שענש הרע הוא הסתר

פנים והעזיבה למקרי הזמן.

והנה מקצה חכמינו אשר לחצום התורה והעיון, קבלו

הפנה הזאה, על שההשגחה האישייה נמצאה בקצה בני אדם

ובקצתם לא. וזה, כי למה שההבאר בספר ״בעלי חיים״ שבל מה

שיהלה הבעל חיים יוחר נכבד, הוכנו לו כלים יותר לשמיר

מציאוהו׳, והלה האדם יותר נכבד לאין שעור, עד שידזלה מי

שיראה אפשרוה החדבקוהו ואחדוחו עם השכל הפועל; הנה

לחלב שבל מי שהוא יותר קרוב אליו במדרגה, לחשיבוהו יהלה

בו ההשגחה יותר, ומי עזהוא יותר רחוק במדרגה, לחסרונו אין

ראוי עזתךבק בו ההשגחה. וכבר הלה ראוי בן, בי למה שהוא

מבאק, היוה כל המשכלוה אצל הש״י בפעל, והאדם בחיי על

הךבה מהם; והוא מבאר במה עזבפעל, שהוא לשלים מה שבכה

׳ מאמר ב ר ה ו קס א כלל ב/טרק ב

ויוציאהו אל הפעל; והלחה הלציאה מן הכה אל הפעל

במשבלות, הפועל ןהמהפעל בהם אחד באפן־מה; הנה מזה

הצד, השלם המשכיל בפיעל, עזיךבק ויהאחד בו, ךאףי #תתלת בו

ההשגחה, והבלתי משכיל בפעל, עם היוה לו הכה וההכנה,

למה שלא יקנה ההאךודוח וההדבקות, ךאףי עזיהלה נעזב

לפהיחוחו וחסרונו. תחאמה אם כן, שההשגחה הזאה אשר

מצד הךבקוח והההאחדוח, שהוא מצד קטן המשכלוח בפעל,

הוא מפני הטבע האישיי• ולזה הלה ראוי עזתהןה ההשגחה לפי

מךךגת הדבקות וההחאחדוה.

ולפי שההשגחה הזאה בכלל, להמציא סבות נאותות

להגיע אל הטוב, הנה לךאה, שתהלה ההשגחה הזאה באישיי

האדם, כעזיודיע להם הטובוח והךעוה הנבונוה לבא עליהם, בדי

שישמרו מהךעוה, ויכונו אל הטובוח. היאה ההודעה תדזלה

לשלמים שלמה באמצעוה נבואה, ובה גם כן מךרגוח, ולזולהם

בהודעה חלושה, באלו תיאמר, בעזלשיים בהם תשוקוה נפשיוח,

שיפנו אל הטוב ןשיבךחו מן תרע, מזולת שישערו בדבר.

ולפעמים יביא ענלן מצער להבליח טוב, כאמרו: ״אוךף ה׳ בי

אנפת י בי״, ובמו שפךשו חז״ל. ולפי שההשגחה הזאה לטובים,

בהגיע להם בבמו זאח ההודעה, הנה תהלה לרעים, בשליא לגיע

להם זאח ההודעה׳ ויהיו נעזבים למקרי הזמן, ולא ישמרו

מהךעוח הנבונוח לבא עליהם מפאח מעךכח הכוכבים. והוא

מבאר׳ שלא לחלב זה המין מההשגחה, שלא לגיעו לרעים

הטובוח הנבונוח לבא עליהם מצד המערכה. ולןה׳ מה שלךאה

בחוש רשע וסוב לו, לא יסתיר הנח חנו זאה׳ בי הטוב ההוא הגיע

לו מצד המעךבח׳ ולא מצד ההשגחה. כמו שלא יסתיר מה

שנראה בחוש צדיק ורע לו. הה, בי הרע ההוא אפשרי לצדיק

מצךךים מהחלפים: אם מצד האבוח, באלו היאמר, שהגיע

ר הי קסא ו מאמר ב א כלל ב/טרק ב

ענשם להיוח בגלוה, ולא הגיע זכוה הבנים להוציאם מהגלות

בךךף־ נס ופלא. ואם שלגיע לתכלית טוב, הה, אם לשמרם

מהרעה הנכונה לבא עליהם, ואם לשמרם לבלתי נטוה אל

החםרונוח. ואם להתירם הקעזר והךכקוה, הה, בי למה

עזתתשגחת בהם היא בסבה ההחאחדוה, הנה כשיפרד ממנו,

הלה ראוי שיהלה נעזב, ונמסר למערבה, ושלא יהיה נשמר

מהךעוה הנכונוה לבא עליו. ואולם סדור המערכה בעצמו, אם

הלה שימשף ממנו לפעמים סוב לרשע ורע לצדיק, אין ךאוי

שליחם לעול או ללאוח. להיוח גלוי מענלנו שהוא להבליח

השלמוח, לשמירה הנכלצאוח אשר בכאן, ולהצלחה הכללים.

ואם הלה שאפשר שיהיו אישים מה, שעם היוהם רעים לגיעו

להם טובוח, אין ךאוי למנע הטוב הכללי מפני זה. וכל שבן,

אחר שהוא מבאר, עזהגמול חזענעז האמתיים הוא בהצלחה

הנפש ובהעדר הצלחהה, ולא בטובוח המךמוה. זהו דעתם

בזיאה הפנה. ונחלשב להם רע הסדור הנךאה בחוש, ושאין הרע

מגיע מהש״י בעצמוה. הה, בי הרעה המגיע לרשע כשהוא נעזב,

בא לו, מפני שקרה עזנולד במצב לרוע מהגךמים השמימיים.

והנה החרו להתיר שני םפקוח בזאח ההנחה. האחד, שאם

ההשגחה לשלם באמצעוה ההודעה, בבר יתכן שתגיע מז-אח

ההודעה לרשעים, כעזהם שלמי השכל, מצד ההחאחדוח אשר

לדזם בשם יחבךף מפני שלמוה שבלם, תה בלתי ראוי בדוק

היעזר האליחי• והעוני, שאנחנו נמצא יעודים רעים בתורה, לךאה

מהם, היוחם מכונים לעצמם, ולא מפני העזיבה ודזםתר פנים.

והנת בראשון, התרו, בשאמרו, עזעם היוח הגמול תאמתי

איננו בי אם הצלחה הןפעז׳ ולזה איננו מה שיקעזה כלאד

אפעזרוח זאח ההודעה לךעזע, הנה כפי האמה בעצמו איננו

צודק. הה, עזמי עזהשלים במשכלוח, כאשר יטה אל תתאווה

׳ מאמר ג קסב א1ר ה כלל ב/טרק ג

ןהפעלוח המגנות, כבר יפךד מהךבקוה. וזה, עזהמעזכו אחר

החימר ימנעהו כלהשתמשוחו במשכלוה שכבר השיגם, וכל שכן

שימנעהו מהשיג יוחד• ולזה אי אפשר שהגיע לו ההודעה במו

שתגיע לשלם. והו בלל מה שאמרו בהתר הספק הראשון.

ואולם בשני אמרו, בי היעודים בענש לעובר, הוא על צד

ההשגחה. אם על אשר החחילו להסתבך ברע, כדי שלסורו

ממנו. ואם על אשר הפליגו ברע, מצד כללוה האמה הטוב. בי

כשהחזיקו קצה פךטים מפעלוה המגנות, ישתדל הש״י לענשם

על צד תתוכחח לכלל האמה, שלא ישקעו בפעלוה ההם. והו

הכלל העולה מדבריהם בפנה הזאת.

י ש י ל ש ק ה ר פ ה

בבאור הספקות במה שחיבו בפנה הזאת.

ןךאוי לנו להעיר תחלה על מקומוח הנטיה, שבךךף זה

שנסתבבו בה, ממה עזהעזרישו לנו חז״ל, ומכחובי התורה• והנה

מקומוח הנטיה שנים: האחד, במה שהניתו בגמול הצדיק;

והשני,, בענש הרשע.

אם בגמול הצדיק, למה שהנח היות ההשגחה בהודעה

הטובוח הנכונוח לבא עליו, והוא מבאר מבחובי התורה

ומהםפורים שבאו בנבואה ביעודי האבוח וזולהם, שההשגחה

בהם בהשפעת טובוח יוצאוה מהשעור והמנהג הטבעי, אשר

לא יתכן בהם היוחם נבונוח מפאח הגרמים השמימיים. כאלו

תאמר, דרך מ^ל׳ רדיפה עשרה מאה, ומאה רבבת, ןעשינת

השנה הששיח לשליש השנים, אפס בי לא יהלה בף אביון, שלא

יתכן זה להיוח מסדר מפאח הכוכבים בכל שנה ששיח. ונסים

רבים מחמירים על צד ההשגחה/ כשתלה מי סוטה, ובהבטחת

מאמר ב א1ר ה׳ קסג כלל ב/טרק ג

שלא נחמד איש ארצנו בעללתנו לתל, ולהר הנסים המקבלים

שהיו במקדש על צד ההשגחה הפרסית.

והנה יךמה שבתדוהם מזה המין מהגמול, למה שיהלה

יךיעהו יהברף הפרטים. בי הם דמו שההודעה שתדזיה לשלם

היא אפשתה מצד ההתאחדוה מה עם השכל הפועל• ולזה

יקרה לו ההודעה, מזולה שידע האיש הפרטי. אבל המצאה

טובוח פךטיוה לאיש הפרטי, אין המלט משלדע הממציא הטוב

הפרטי על צד הפלא אל האיש הפרטי. ולפי שהם סלקו הידיעה,

בדחו מזה המין מן ההשגחה. והוא מבאר, שזה נטלה ויציאה

משרשי האמה.

ואם בע3ש הרשע, הוא יוהר מבאר. למה שהנח ענשו

העצמי עזיבהו למקרי הזמן, לא בהמציא לו רעוה מדמוה, בלתי

נכונות מפאה הסדור. וכאשר ספק עליהם מהיעודים שבאו

בתורה, שלךאה מהם היוהם מכונים, [יאמרו כי הם מכונים] לא

לעצמם, אבל הם על צד ההשגחה, אם על אשר ההחילו ברע,

בדי שלםורו ממנו, ואם על אשר הפליגו בךע, מצד כללוה האמה

הטוב. והנה אלו הלה זה במו שהנח, אין המלט מידיעהו יחברף

הפרטים. הה, שאם הרע המגיע לרשע הוא מבון הגעהו אליו

מצד ההשגחה לטובים, הנה הגעה הרע ההוא אי אפשר בזולה

פועל, מגיע הרע אל האיש ההוא. ואין דךף שלגיע אליו מצד

ההאחדוח וקו־בה מהמגיע, בי הוא רחוק מאד ונעזב. ולזה, אי

אפשר שיצלר זה המין מההשגחה בזולתי פועל יודע הצדיק

והרשע. למה שהוא מבאר, שאין לטבע מבוא להיוחו נביא

לדעה הטוב והרע. ולזה, הממציא הסבוח לפעל ה_רע באיש

הרשע הפרטי אי אפשר שלא לדענו. ולזה הוא מבאר, שבמה

שהניחו, יהחלב להם לדיעהו יהברף הפרטים, והוא הךבר שברחו

ממנו.

ר ב מ א מ כלל ב/פרק ג

׳ ר ה ו קסד א

והנה אעזר הניחוהו, סוחר הוא פשסי הבהובים. וזה,

עזבענעז דור המבול שהלה כילל, כבי לךאה, שלולי נח מצא חן

בעיני הש״י כבר הלה נמחה מין האךם בכללו. ולפי הנחהם, אם

לא מצא חן בעיניו, לא הלה מגיע ענש כלל לדור ההוא. וזה

בחבליה הגנוה• והנה אין ךךף להנצל מזה, אלא בעזלאמר,

שהמבול הלה מסדר מפאה המערכה, ושההשגחה הלחה לנח

להצילו בךךף שישאר המין. וזה, ואם הוא הפך פשס הבהובים

המלחםים הענש לךשעים, הנה הוא בלתי אפשר. שהסדור אשר

לגךמים השמימיים, אשר הוא להשגחה לשמירה המציאוח הזה

השפל, ימשף ממנו רע בעצם למין הנבחר שבו בכללו. והוא גם

בן הפף הנחחם. אלא שאין ספק שהלה על צד הענש לדור

ההוא. ואם הלה נח מכללם, גם הוא הלה לוקה עמהם. ומלבד זו,

ל״ו כרחוה עזבאו בתורה על עברוה לדועוח, האם לש בה קשר

וחנאי עזיהיו העוברים נודעים לזולחם? והנה לפל הנחחם,

האוכל חלב ודם לא ידזלה נכרה על צד הענש, אם לא יךזלה נודע

לזולהו מהצדיקים. בי ענשו על צד ההשגחה לצדיקים לבד.

וכבר בארו רז״ל גבולי הברת במקומות מתחלפים, ושהוא מיחה

הגוף. ועוד, עזלא ימנע, מדזיוח הכרה הזה לגוף או לנפש. ואם

הוא לגוף, יחחלב שהעובר בינו לבין עצמו לא לענש. ואם הוא

לנפש, מי יתן ואךע, אם הוא להשגחה על נפשוח הצדיקים,

שלךגישו באבדן הנפש ההיא, ולא ישתקעו עוד בבעלות ההם?

אלא שכל זה הריסה ליסודוה התורה, וכפירה גמורה בקבלה

האמתיח. ועוד, שלפי הנחחם זאה, שענש הרשע הוא להשגחה

על הצדיק, הנה אם בן, הענש ה אמתי לרשע באבדן הנפש. שאין

ךךף לדזיוהה על צד ההשגחה על הצדיק, יחחלב שידזלה סבעי

ולא נמוסי. וזה אמנם יחאמח למי שלא ישחמש במשכלוח לפי

דעתם. אבל מי עזהשתמש במשכלוח וקנה אוהם, אין ךךף

׳ קסה ר ה ו מאמר ג א כלל ב/פרק ג

להענעז על הפעלות. ובכמה מקומות בתלמוד, נחבשרו

המםורוה, והנוחנים התיהם בארץ החיים, וכיוצא בהם, בענש

נפלא לנפשוח. אולי יאמר אומה שגם זה להשגחה על הצדיק,

היודע בי כלה ונחרצה לרשע באבדן נפשו, וימנע מלהמשף אחר

הפעלוה ההם. הנה זה הבל וךעוה רוח. בי הצדיק איננו יודע

אלא אם בן מאמין, ואם הוא מאמין — אין צרף להשגחה

ההיא, ושימשף הרע ההוא על צד הפלא אחר המות לנפש

ההיא, אשר הלה ההשארות מחלב לה לקנין המשיבלוח אשר לה.

ומכל זה לךאה בבל מה עזהניחו, אם בגמול הצדיק, ואם

בענש הךעזע, היותו סוהר לעקןךי התורה ושךשיה.

ואחר שהעירונו על מקומות הנטלה והלציאה מהרה, נבאר

הספקוה במה שחלבו בפנה הזאה.

תאמה שהספק הראשון אשר הניעם אל מה עזהניחו בפנה

הזאה, נשאר בעינו. וזה, שהוא מבאר בנפשו ומקבל מהם,

שהגמול והענעז האמתי הוא הגמול והענעז הנפשיי. ולזה מחלב

לפי הנחהם, שאשר קנה שעור גדול מהמשכלוה, תטה אל

פעלוה הרשע, שיהלה ענוש ענש נפשי. וביחוד אם ידזלה מהכה

שהוא בלקבל לפי שךעזי התורה שאין להם חלק לעוה״ב. ולזה

אין המלט מעזליא ידזלה הענעז הזה, ך״ל הרע והאבדון המגיע

לנפעז הזאה, מגיע מהש״י בעצמוה. בי המאכלר בהיוה הענש

הזה אחר המוח ללסר זולהו, הוא בלאבלר בטל. עם שבו ספק

אחה איננו(למטה) [מעטי] לפי דךכם. וזה, שהנפש הזאה אשר

לה המשכלוח בקנלן, והיא בטבע עצם נצחי, כשלגיע לה הפסד

בגזרה האל על ענעז הפעלוה, הנה, אם שהפסד אל דבר, או אל

לא דבר. האח חלקה הבךחית. ושקר שתפםד אל לא דבר, לפי

דרכם, וזה, שבעלי הדעה הזאה יראו, שהחולה בלליא דבר או

הפסד אל לא ךבר, הוא כלן הנמנע אשר לו סבע קלם. לחלב אם

׳ מאמר ג ר ה ו קסו א כלל ב/פרק ג

בן, שתפסד :אל דבר. ומה זה הדבר? מי יתן ואדע. שהחלקה

הגזר שיהלה עצם או מקךה. ושקר שהוא מקךה, למה עזלאמר

בנושא, ולא לצלר מציאוהו זולהו. לחלב אם בן היוחו עצם.

והעצם/ אם עזידזיה נבדל או בלתי נבדל. ושקר עזיהלה בלתי

נבדל׳ בי הנפש אחר הפךךה היא עצם נבדל. ןהיוה הנבדל בלתי

נבדל, הוא בהחקבץ ההפכים. יחלב אם כן עזיהלה עצם נבדל.

ואם הוא עצם נבדל/ הנה אין לו סבוה ההפסד/ וישאר נצחי

בהכרח/ רש לו חלק לעולם הבא. ההבאר אם בן, שהספק

שהניעם אל הדעה הזה נשאר בעינו׳ ויותר חזק ממנו.

והנה הספק האחר גם בן, שהנח היוהו רחוק שלשגיח יתבךף

על הארס, לפחיהוהו בלחס אליו, נשאר גם בן בעינו. וזה, שמה

שיאמר בהתרו, שהההאחדוה המגיע׳ להיוח כל המשבלוה

בפעל אצל הש״י׳ והאדם כחיי על הרבה מהם, לחלב ההשגחה

— הוא בלתי מספיק. למה שההבאר מךבךינו בכלל הראשון

מהמאמר הזה, במה שאין בו ספק׳ שהידיעה וההשכל אינם

נאמרים בו יהברף ובנו בהסכמה. והדברים שלא !:אמרו

בהסכמה — לא יהלה בהם ההאחדוה, באפן שלחלב בו יהברף

השגחה על האדם. וכל עזבן לדעה הרב, שידאה שהם נאמרים

בשתוף השם. ונשאר הספק בעינו. שהאדם עם היוהו משביל,

הוא בחבליה הפחיתוה ביחום אליו, עד שהלחם ביניהם בב״ת.

ולזה הוא רחוק שלשגיח בו.

החבאר אם כן, שהספקוח אשר הניעו אוהם אל הדעה

הזה, נשארו בעצם עמו. מלבד הספקוה אשר בו מצד הידיעה,

באשר קדם לנו בכלל ההוא, והעירונו בהם בזה הפרק.

ר 71' קסז ו מאמר ג א כלל ב/פרק ד

עי ק הרבי ר פ ה

בהתר הספקות אשר הניחו בפנה הזאת לפי דעת התוךה.

והנה הספק ההוא מצד מה שלחשב מרע הסדור, אין התרו

ממה שיקשה. לפי מה שהנח, והוא האמה בעצמו, שהענש

והגמול האמתלים הוא הנפעזיי. הה עזיםוד הספק הוא, הךע

המגיע לצדיק, והטוב המגיע לךעזע. והנה הרע המגיע לצדיק,

מלבד הרע המגיע אליו מצד האבוח, במו שקדם, בבר אפשר בו

עזלגיע מצדדים מהחלפים, במו שקדם. אם לדזהר הקשר

והךבקוה שבינו ובין השי״ה שיהלה לפעמים, להיוחו בעל חימר,

ואם שיהלה ממין הרע שתכליתו טוב, אם געזמיי ואם נפשיי.

במו, שיבא עליו ענין מצער להבליח טוב גשמיי, או לבלתי נטוה

ה מובן אליהם, או לשומו שלם ולהקנוחו קנין. ל ה אל התאווה ש

חזק במעלוה הנפשיות. וזהו אצלי ענלן הנסיון הנזכר בתורה

בכלל האמה, הנאמר בבהינח המנסה. הה אמנם אחר

עזנהאמחה ההקדמה האימרה, עזהפעלות יקנו תבונה ומדה

קבועה בנפש, ובל שבן שלחזקו אוחה אם היא קנולה בשכבר.

ולזה יהאמח, עזהמנסה בפיעל רשום או בפעלוה ךשומות,

בשלעמד בנםיונו — הנה כבר קנה שלמוח על שלמוחו, אשר

בבחינהו יחאמח, שיחלה נודע לשם מה שלא נודע קדם הנםיון,

למה שלא הלה לו מציאוהו. ולזה, מה עזאמר בכלל האמה

(דברים יג, ד): ״כי מנסה ה׳ אלהיבם אחכם לדעה הישבם אהבים אח ה׳ אלהיבם״. לא אמר: ״אם תהיו אוהבים״, שזה כבר נודע

לשם. אבל למה שהמצווה נצסוו לכלל האמה לשומנו שלמים

באהבה השי״ח, במו שיהבאר בגזרה הצור, הנה אם בן,

באמצעוה המצווה נקנה השלמוה, אשר ידע השי״ח היוחנו אז

אוהבים. אבל קידם הנסיון ההוא לא לדע היותנו אוהבים, לפי

׳ מאמר ב ר ה ו קסח א כלל ב/פרק ד

שהאמה שלא היינו אוהבים אלא אחר הנסיון. במו שבא בנםיון

העקדה (בראשית כב, יב): ״בי עתה לדעתי בי ירא אלהים אתה״

וכמי שךזעירונו בפרק הראשון מהכלל הראשון שבמאמר הזה,

והרב המורה פרש בךךף אחךח: לדעה, כלומר לדזיוח נודע לכל

העמים, הישכם אוהבים. ואין צךף. ואיף־שיהלה, הנה ה_רע

שלגיע בדרך הזה, ואם הלה שלא תהלה הבליחו טוב גשמי, הנה

הוא טוב גמור, אחר עזהנח הגמול האמתי הטוב הנפשי. וזה

אצלי ״יסודן של אהבה״ הנזכר בדברי חז״ל (ברבות ה, א), לא

היסודן שתכליתן טוב גשמי, כמו שדמה הר״ל. ולזה אין מקום

לספק הזה מעד הרע המגיע לצדיק.

ולפי שלדעה ההפכים אחה, יחאמח שלא יקךה ספק גם כן

מצד הטוב המגיע לךעזע. וזה, שהטוב המגיע לךעזע, מלבד הטוב

המגיע אליו מצד האבוח, גם בן אפשר בו שלגיע מצךךים

מחחלפים. אם שלפעמים יפעל הטוב, ומצד הטוב ההוא לא

לענש בעח ההיא להסיר מעליו הטוב הנכון לבא עליו מפאח

הגרמים השמימיים; ואם שיהלה הטוב ההוא ממין הטוב

שתבליהו רע, אם גשמי ואם נפשיי. במו שלבא עליו טוב

להבליח רע גשמי, או שלבא עליו הטוב מפאת הגרמים

השמימיים, וימשך מהטוב ההוא השתקע בהאווח ובחסרונוח,

אשר מהצד ההוא לא הלה עול בהק ה#״ל והישר לזאליהי להסיר

מעליו הטוב ההוא.

וכבר אפשר ברע המגיע לצדיק, ובטוב המגיע לרעזע, שיגיע

בךךף אחרה, זולה הדרכים עזקדמו. וזה, שהשךש אצלנו בקבלה

האמתיה, היוח ״העולם נדון אחר רבו״(קדושין מ, ב). וזה אמנם

מיחד ביעודים הגשמיים. בי בגמול ובענש הנפשיי האמתיי,

מדרגה כל אחד לדועה. במו, שבא בגמ׳ שבה(קנב, א), באמךם:

״מלמד שבל אחד עושה לו מדור לפי כבודו״. ומהצד ההוא בבר

׳ קסט ר ה ו מאמר ב א כלל ב/פרק ד

יגיע טוב לרשע ורע לצדיק, כשלא יחלה במדרגה שישתנה

הסדור בשבילו. ולא יהלה עול בדוק הישר האליהי. וזה, כי למה

שהגמול והענש הגשמיים הכוללים, בבר יסדרו על הרב

מהגךמים השמימיים. והיו הכוכבים שיתנו ההצלחות המךמוח

יתנו על תרב תכונות טובוה, והמזיקים שיתנו הרעות, יתנו על

תרב תבונוה רעוה. הנה בבר לעבר בהק הישר האליהי להיות

נדונים אחר הרב. אחר שהגמול והענש האמתי הוא הגמול

והענש הנפשיי. תאה היא החזקה עזבםבוח אצלי, שלא הץכיךה

תתוךה הגמול האמתיי. וזה, בי היעודים שהזכירה הוא לבללוה

האמה, הנדונים אחר הרב. אף אמנם הגמול המיחד ליחידים,

עם שנךמז כמקומות מהתורה, הנה נהפדש בקבלה האמתית.

ואיך שיהלה לא נשאר ספק מצד מה שחחשב מרע הסדור.

ואמנם הספק השני, אעזר יסודו ההקדמה האומךה, שאין

הרע מגיע מהשם בעצמוה, ואם הלה שהוא מעניש לרשע, בבר

הלה מגיע ממנו רע בעצמוה, הנה אין התרו ממה שיקשה. הה,

שהרע המגיע לו להשגחה על הצדיק, הנה חחלהו טוב. והרע

המגיע לו מצד הענש, הנה למה שהוא עלול לתכלית פעל הישר

והצךק, הנה הוא טוב. להיוה הישר האלהי הוא טוב בעצמו.

ולזה בבר יתאמת, שהרע המגיע לרשע, אין שיהלה, אם

להשגחה על הצדיק, ואם לפיעל הצדק והישר, הנה הוא סוב.

ולזה דךשו חז״ל (ב״ר ט, ה): ״ולךא אלהים אה בל אשר עשה

והנה סוב מאיד׳ והנה סוב מוח״.

ולהיוה הטוב הנמשל במציאות תמידי, והרע בו מעטי, במו

שדזאריף בזה הרב המורה; והרע המעטי הוא להבליח טוב;

אמר המשורר (תהלים , 0: ״כי רגע באפו חיים ברצונו״. הנה

המשיל לחס האף אשר נרמז בו הרע המוחש, אל הטוב, כלחם

הרגע אל הזמן. והפליג בזה, באמרו, בי הרגע ההוא המעטי

ר 71' מאמר ג ו קע א כלל ב/פדק ד

מהאף — חיים כרצונו, בלומר הנרצה והנכסף בו הוא החיים

והטוב. והמכון הנה, אשר בו התר הספק השני הזה.

ואמנם השלישי, אשר יסודו פחיהוח מדרגה האדם בלחם

אליו יתברף, אשר לזאת הטבה לחשב היוהו רחוק מאד שלשגיח

בו. הנה אין התרו גם בן ממה שיקשה, אחר עזיתאמת עזהש״י

ממציא ומחדש תמיד הנמצאות ברצונו. ואין ענין הרצון לדבר

מה, זולה אהבהו הדבר הנךצה. ואיננו רחוק שהדבר האהוב

אצלו, שיהלה משגח ממנו, איר שיהלה לחםו אליו, קרוב או רחוק,

ואפלו בחבליה הרחק• ויתחלב מ!ה עזהיותר אהוב אצלו יחלה

משגה יוהי• ולהיות היותר חשוב ראוי שיהלה יותר אהוב אצלו,

והלה היותר חשוב מהנמצאוה השפלוח הוא האדם, הלה ראוי

להיוחו ממנו יוהר משגח. ולזה הוא מבאר, שהספק הזה שלסודו

הלחם הרחוק אשר בין הש״י והאדם, איננו מה שלחלב היוחו

בלתי משגה ממנו. ולפי שההשגחה הזאה מצד האהבה

מהבורא אל ברואיו, מבלי בחינה אל ההשכלה כלל, כמו

שיחבאר עוד בכלל החמישי מזה המאמר בגזרה הצור, הוא

מבאר, שהספק שחרשו ברשע אשר קנה מהמשכלוח, אם הלה

שלענש ענש נפשיי הנה כבר הלה מגיע רע בעצמוח מהש״י, איננו

ממה שיקשה. שהוא, ואם בבר התר במה שקדם, מצד חיוה

הרע ההוא צדק וישר אלהי, שהוא הטוב הגמור, הנה כבר תתר

לפי האמה בעצמו. שלסבה רשעו הוא הנקצף המרחק, אחר

שאין האהבה לסבה ההשכלה, ולןה הלה הענש טבעי ועצמותי

לנפש ההיא, ואין לה חק בו יחברף ישנה לסוב מטבעה

ועצמוחה.

ואם אמנם לשעה ענש מיחד רצתיי, אם לא. זה ממה

שנחקר בו במאמר השלישי בגזרה הצור.

׳ קעא ר ה ו ר ב א מ א מ בלל ב/פרק ה, ו

י ש י מ ח ק ה ר פ ה

באפן לדעתנו בפנה הזאת בשלמות.

ואמר, שהפנה הזאת, מלבד מה שנתאמתה אצלנו מצד

הקבלה באפן שהנחנוה, הנה נהקלמה אצלנו מצד העיון. לפי

שהוא מבאר, שבבטול הטענוה והתר הםפקוה, שהניעו

המפךשים לבטל ההשגחה הפךטיה, די בקיום הפנה הזאה. למה

שאין ראוי ללחם למנהיג השלם, היודע, חסרון ההנהגה במה

שידע. ולפי שנהבאר בכלל הראשון, עזהוא ?דע הפרטים במה

עזהם פרטים, ןההבאר תכליה הבאור, שאין בבל מה שטענו נגד

הפנה הזאה דבר יבטל אוהה, אין ראוי ללחס חסרון ההנהגה

בהם. אלא, שהוא ראוי שתהלה ההשגחה יותר שלמה ביותר

שלם. ולזה ראוי שתתלה ההשגחה במין האנושי יותר שלמה

משאר המינים. ולהיות בלל אמתנו עזלמה שבמין האנושי, הלה

ראוי שתתלה ההשגחה בה יותר שלמה. ומה שיוסיף גלוי

ושלמות בפנה הזאת, כשיתבאר בשלמות עזךש אמונת החרוש.

בי שם יהבאר, במה שאין ספק בו, תיותו יתברך הפועל

והממציא הנמצאוה בלן ברצונו הפשוס. ולא לצלר פועל אוהם

ברצון, מזולה עזיאהב מה שיפעל. והוא רחוק, קרוב לנמנע,

שלךע דבר ולאהבנו ולא לשגיח בו. ואמנם השרש הזה יהבאר

במאמר השלישי בגזרה הצור.

י ש ש ק ה ר פ ה

נחקר בו בשלשה דרושים מךעחסים לפנה הזאת.

האחד, לפי שהנח, וההשגחה היותר שלמה שבמין האנושי,

היא ההשגחה בכלל אמהנו; האם שם דבר מלחד, זולה התורה

הזאה, בולל באמה, יהלה בו יהרון השגחה, או אם אין שם דבר

ר 71' מאמר ב ו קעב א בלל ב/נירק ו

מיחד. השני, אם יעז יתרון השגחה במקום זולת מקום; לפי

שבבר להאה מקצה בהובים ומקצה מאמרים לרז״ל שלש חלוף

בןה במקומוה. הךתש השלישי, אם לש שם יהרון השגחה בזמן

זולה זמן; לפי שבבר ?ראה גם בן קצה בהובים וקצה מאמרים

לרז״ל שלש שם חלוף בןה בזמנים, ףהאה דבר מהמיה מאד,

שיהלה חלוף ההשגחה בפי חלוף המקומוח והזמנים.

אולם הדרוש הראשון, בבר ?ראה לפי הקבלה, שמצוה

המילה שנהנה לאברהם אבינו, והוא דבר מיחד בכלל האמה,

הוא עמן, נהליה בו חלק מההשגחה. וזה אמנם !ראה ממטבע

הברכה שתקנו רז״ל. אמרו(שבת קלז, ב): ״אשר קדש ידיד מבטן

ובו׳ על בן בשכר זאה זאה אל חי חלקנו צורנו צוה להציל

ידידות זרע קדש שאתו משחת למען בתהו אשר שם בבשרנו״.

ןהוא כלבאר, שההצלה מהאבדין ורדה שחה, הוא בעצמו

ההשאתה הנצחיי, שהוא חלק גדול מההשגחה. ולזה, מה

שצףיף לבאר, איף תתלחס המצוה הזאה להשגחה הזאה, במו

עזןךאה ממטבע הברכה. ואם הלה שתתלחס, מה ראו על כבה

להקן בה ההצלה משחה, שהוא זכר הענש, ולא תקנו בה זכר

ההשארוה שהוא השבה

והנה בבאור שני אלו הענעים, צריף שנציע בקצרה מה

שבא לרז״ל במאמר אחד (שבת קמו, א): ״משבא נדוש על חוה

הטיל בה זוהמא. ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמחן״

ובר. ובאור זה, בי לפי מה ש!!ראה, שהלה חטא אדם ןחוה מרי

גדול בשרש הראשון, ובצור אשר ממנו חצב המין האנושי

בכללו, הנה בבר הטיל בו זוהמא, והוא הרשם החזק מן הנטלה

אל החמתוה. ולזה הלה מובן המין בכללו אל ההפסד והאבדון.

וכאשר הלה מחסד עליון לשומנו שלמים בנהינה תורהו, הנה

פסקה הזוהמא הזאה, בי בה מההערה די אל שיטה האדם אל

׳ קעג ר ה ו מאמר ג א בלל ב/נירק ו

השלמות, הכניע תאוותיו, ועלית יצרו, כמו שיחבאר כל זה

בכלל הזה במאבלר הזה בגזרה הצור, ואבלנם, כאשר זרחה

שכלשו של אברהם/ שהלה בקצה הבלנגד בלחס אל אדם; וזה,

שזה הלה לציר כפיו של הקב״ה והלה מוכן תכליה ההכנה אל

השלמוה׳ ?ירה והפליג בעול; הה נוצר בין עובדי ע״4 והפליג

באהבה, אשר היא תכליה השלמוה האנושי, במו שלבא בגזרה

הצור• הנה הלה ראוי שיהלה שךש והתחלה אל דזמין הנבחר

הז־ה• ולזה הלה ראוי שיביאהו הש״י כבתה חדש בדי להפסיק

זוהבלת בניו ונפשות ביתו, ושללחדו באות בתה קידש בבלי בעצמו

שבאפלצעוהו ישלם קיום הבלין תצחותו. ועזיךזיה הרשים הזה

בכללם׳ כאלו הקריבו בלךכלם ובלבשךם, כלכלי הולךתם, אל

השם. מצרף אל שבו רשם כלההדחקה כלהחכלריוה ומבסול

התאוות, לדזיות התאוה הנשואה באבר ההוא, החזקה

שבתאווה. ולזה הוא כלבאר, שהכלצוה ההיא ביהוד׳ היא להציל

לדידוה שאתו נלשחה, אשר היינו מוכנים אליו בסבת החטא

הראשון. ולזה בארו והקנו זכר הצלה הענש, למה שךכלזו בזה,

שבזולח זיאח הבלצוה, היינו מובנים אליו.

ובבר לךאה׳ עזהכונה בלה בעקדה/ הלה גם בן יחוד ההנהגה

האלתית אל האפלה הזאה. הה, שבבר יפלא, אחר עזהלה היעוד

הסוב לאברהם נהלחד ליצחק, באכלת (בראשית כא, יב): ״בי

ביצחק יקרא לף זרע״, איף הלה בלקום לצואה הזאה? ובבר

לחשב׳ שהלה ראוי שתקדם בלצוה העקדה ליעוד הזה, ושלחלב

היעוד הזה ליצחק בזכוח העקדה. אלא, שבאעזר לעלן בו לךאה,

שהלה מעשה העקדה בלהלחס ליעוד הזה, ושהלה ראוי שיקדם

לה היעוד הזה על בל פנים. וזה, כשבחר הש״י באברהם להיוהו

אב המון גויים, וביחוד עזךש וההדולה לאפלה הנבחרה לחלקו

ןחבל נחלהו, להיוה מנהגים מכלבו ביהוד, אשר בעבור זה נקראו

קעד א1ר ה׳ מאמר ג כלל ב/פרק ו

״עם סגלה״ כלכל העמים אשר חלק השם להם שופטים כפי כלעךכוה השמים והנועהם; הנה קךבם כלם לעבוךחו, והסירם כלההנהגה הכוללה, בקרבן כולל כלל האבלה, והוא כלעשה העקדה. הה, בהקףיב לשם, יצחק בנו׳ שהלה בו היעוד. והוא, באלו כבר הקריב לשם, יצחק וכל יוצאי ירכו, אשר במעשה הזה הוסרו כלהנהגה זולהו, תחלחדו להנהגהו יהברף. וכבר ההבאר בחכבלה בלשפסי הבובבים, אפשרוה אצילוה השפעת כוכב באבלצעוח פעלה פועל, ואם לא הלה בהולדה האיש, כמו שבא זה כלו בספר ״הפרי״ להלכלי. ולזה, כאשר גזרה החבכלה האלהיח ללחד האבלה הזאה, חקרה וגם הבינה באכלצעוה הכלעשה הןה, לקבל הנהגתו ושתוסר מהנהגה זולחו, ואם לא הלה בהולדתה לחיית P• ולזה תכלצא עזבשהקריב אברהם האיל תחח בנו, אשר שכלהו כפר לבנו והמורה, אכלר: ״ה׳ יךאה״. רצה בזה, שעם הפעל הןה הלה ראוי שיהלה הש״י עצמו הרואה והמשגיח. ךלזת נכתב בשם בן ד׳, שהוא השם הכליחד. וקידם הבלעשיה הזה אכיר: ״אלהים יךאה לו השה לעולה בני״, הץבירו בכללה אליהים, בי לא הלה מוכן עדין כל כף להשגחה זאח הכליחךה־ והנה לךאה, שעקרוה האפלהוה, גם בן הלה כלבון לחבליה זה. בי בו ישלם היוח האכלה הזאה היוצאת בלתן, התחלהה ושרשה כלמנו יתברף ביהוד. ובזה היו יוחר מוכנים

בהשגחה הזאה הכללחךח, הפלסבים עם התכליה בעקדה.

ובבר יראה, שהבלעשיה הזה, עזהלה חסד לכל אכיתנו יוצאי לךף יצחק, הלה ראוי שישאר מכלנו להם רעזם, עם שבו עזר גדול לההכלךה יחוד ההנהגה• ולזה לךאה עזהלחה הבונה בשני תכלידין, תמיד של שחר והכליד של בין הערבים, nnvj בעה הלוף הזמנים. להורוה שזה כפרת לבל ישראל, לתםירם מהנהגת המשרהים, וליחדם בהנהגה הש״י. כאלו היו תתמידין האלו

־ T — : . • | •ך . • ! . ״ —I T ־־ : T ־־ — • ־. —! ! T i ־ ־

׳ קעה ר ה ו מאמר ג א בלל ב/פרק ו

תמורת כלל ישךאל, ובהקדיבם, יקךבו כללם לעבודה השם יהבךף. ולזה תיו בתמידין כבשים, שהם יוצאי ירך האיל, כמו שהאמה בכללה יוצאי לךך יצחק. ולזה היו באין מתרומה

הלשכה, שהמזה מהצבור, במו שבא זה במסכה שקלים.

והנה ידמה, שהבונה כתקיעת שופר של איל בראש השנה, שהוא יום הדין, לפי מה שבא בקבלה, היא זאה גם בן. להמליף עלינו מלבוה רוכב שמים, ולהחלחדנו בהנהגחו. במו שאמרו ז״ל (ר״ה טז, א): ״אמרו לפני מלביו־ת ץברונות ושופרוח. מלביו־ח — בדי שתמליכוני עליכם; זכרו־נוה — כדי שנעלה זכרונכם לפני לסובה; ובמה? בשופר״• והנה זה מסכים מאד עם מה שאמרנו, שהשופר, שהוא בלי הנהוג ביום הקמה המלוכה, כאמרו(מ״א א, לט): ״ויחקעו בשופר ויאמרו בל העם יחי המלף״, הלה ראוי להיוה ביום יחוד מלכוה שמים, זכר לאיל יצחק הנאחז בסבף ?קהיי• והוא מסבע האמה, עזהוא עד לעצמו, ומכזבים מכל צד

לעצמו.

והנה החבאר בכאן, שכלל אמתנו, מלבד הךעחדם בכלל התורה, לש שם יהודים, כמו מצוה המילה וקצה מצווה אחרוה, יתבארו עוד בכלל השעזי בגזרה הצור, וביחוד העקדה, הנךשמח בתמידין, אשר בעבורן תדזלה בהם לחרון ההשגדות רחוד

ההנהגה. וזהו מה שרצינו לבארו. והוא הדרוש הראשון. ואולם העזני׳ והוא, אם לש יהרון השגחה במקום זולה מקום. תנת באו בתורה בהובים, מורים חלוף גדול במקומוה. אמר לעקב אבינו, רומז אל המקום אשר שכב שם בדךף(בראשית כח, יז): ״מה נורא המקום הזה, אין זה בי אם ביה אלהים״, ואל המקום הנכחי לו מהגלגל: ״וזה שער השמים״, ונאמר בתורה ״והעדתי לף שם ודברתי. אחף מעל הכפרה מבין שני הכרכים״״ואמר :( ם׳ ח (שמות בה, בב): ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״(ש

׳ מאמר ב ר ה ו קעו א כלל ב/פרק ו

עוד ׳תמיד עיני ה׳ אליהיף בה, מרשית השנה ועד אחרית שנה/ (דברים יא׳ יב) ׳והיו עיני ולבי שם בל הימים/ (מ״א ט, ג) ואכלר המשורר יאהב ה׳ עזערי ציון מכל מעזבנות לעקב(תהלים פז, ב): ׳מה ידידות משכנותיך ה׳ צבאות, נכספת״ וגו׳, (שם פד, ב) ורבים זולתם. ונתאמח לרז״ל זה, עד עזהפליגו במאמריהם הרבה, ואמרו(כתובות קי, א) ״בל הךר בחוצה לארץ באלו עובד ע״ך, עד שאסרו לצאח מארץ ישראל לחו״ל. ובא בקבלה, שהמוכר עבדו לחו״ל לצא לחרוח. במו שאמרו במסכה גטין(ד, ו). ודקדקו בעח התפלח לירושלים, כמו שנרמז בדניאל(ו, יא): ״ובוץ בתיהן לה בעליתה נגד ירושלם״. והעומד בירושלים לבון לבו למקדש ולקדש הקדשים, במו שנרכלז בחפלה שלמיה, אמר(מ״א ח, מת): ץהחפללו אליף דרר ארצם״, והחפלל אל הביה הזה״, כמו

שנתבאר במסכת ברבות (ל, א).

ולןה, מה עזצדיף לבאר הוא, סבת החלוף הןה בהשגחה, עם היוח בלם עמו יחבדר בלחם אחד. והוא ממה שלא יקשה באורו. הה, שעם היות המשגיח בלחם אחד עם המקומוח, אם המשגח איננו בלחם אחד עפלהם, כבר יתחלב שיהלה חלוף בהשגחה. ואמנם, בלתי היות הפלשגח בלחם אחד עמהם — הנה ןה מבאר. למה שבהחחלף המקומוח יחחלפו ההבנוח הדזכרחיוח אל עבודה האל יהברף, כמו הפרישוח וההחבוךדוח, הה אמנם לסבוח שמימיוה וארציוח. במו שרמזו ז״ל במקומוח, היוח ארץ ישראל מיחדח לדזם בןה. עד שבא בקבלה, שאין הנבואה שורה אלא בארץ ישראל, במו שבא במסבה (יומא) [מו״ק](כה׳ א)• ולהיוה הגבול ההוא נבחר על זולחו, גזרה חכמה תאל יתברף שתתלה יצירה האדם משם, בפי שקבל להם. אמרו (ב״ר יד, ח): ״אדם ממקום בפרחו נברא״. ולןה נבחר הבלקום ההוא ביהוד לעבודה הקרבנוח. עם שבההכידח העבודה במקום

מאמר ב א1ר ה׳ קעז כלל ב/פרק ו

ההוא, רשם גדול להגעה השפע והשלמוח, למה שבפעלוח רשם חזק באצילוח שפע, במו שקדם• וההבאה בכאן הדרוש

השני.

ואולם הךרוש השלישי, והוא, אם לש יחרון השגחה בזמן זולה זמן. הנה לפי מה שבא בקבלה, גם בן הוא מבאר. אמרם (ר״ה טז, א): ״בארבעה פרקים העולם נדון״ ובר. וירשו שם (יח, א): ״אימה ךךשו ה׳ בהמצאו, בעשרה ימי חשובה שבין ר״ה ליוה״כ״. ואמרם (טז, ס: ״שלשה ספרים נפחחים בר״ה״. ורבים מלבד אלו. ואמנם עם מה שקדם, לא יקשה לחח סבה החלוף הזה בזמנים. שהוא, ואם הם על נחס אחד עם המשגיח, בבר יהחלפו בבחינה הפלשגח, הה, שבחלוף הזמנים יחחלפו ההבנות ההכרחיוח אל העבודה; אם מפאה הזמן בעצמו, ואם מפאה הפעלוה המיחדוה בזמנים ההם. כאלו האמה הפרקים האךבעה שנחיחדו לעבודוח מיחדוה מחלחםות לזמנים, במו שלבא בכלל הששי בגזרה הצור, אשר מכללם ״נרה האיחנים״, שנחעטר במצווה ובעבודוח מיחדוה׳ באלו האמה קבלה מלבוח שמיס, והחנחדוח ההנהגה מאתו יחברף, אשר בעבור זה נש בו החעוךרוח שמחה; ולזה מה שאמר בעזרא(נחמיה ח, י): ״בי קדוש היום לאדננו, ואל תעצבו״, למה שבו יחוד המלוכה, והסר מעלינו ממשלה זולהו, באמצעוח עבודה היום ותקיעה שופר. והחעוךרוח התשובה בלמים הנוראים ההם, עד יום הצום הנבחר, שהוא קךבן כולל פרטי האמה, עם שבו מהפרישוה והכנעת תתאווה מה שלא נעלם. והלה ראוי להיוח כן. בי למה שבזה שתי בחינות: אם יחוד המלוכה והממשלה, ואם העבודה; הנה ראוי להחחלב מיחוד המלוכה שמחה וששון למנהגים, היוצאים מממשלה זולחו, ונכנסים לחםוח בצלו, במו שאמר(שם): ״אבלו משמנים ושחו ממחקים״ וגר. ףהלה הסבה:

, מאמר ב ר ה ו קעה א כלל ב/פרק ו

״בי קדוש היום לאדנינו׳/ ךמז לקדשה האךנוה; ומהעבודה — פרישוה מפלג, ןקןךבן עצמי, לא מהזולה במו־ בשאר הקךבנוה. במו שמצינו לקצה חכמינו, שהיו אומרים ביום הצום(ברבות יז, א) ״רבונו של עולם, גלוי ולדוע לפני כסא בבוךף ובו/ יהי רצון שלהא חלבי ודמי שנתמעט באלו מנח על גבי המזבח ותרצני״. ולפי שהשמחה היא בהעתק המנגד, הלה ראוי בזה שתהלה בההחלה, שהוא בעה עזיבה המנגד׳ רצוני לומר, בעה ההכנסה בהנהגחו ועזיבה זולתו׳, ולהכנם בךךף הפרישוח והחשובה, עד

שישלם זה בחבליה מה שאפשר, והוא הצום הנבחר.

והלה זה אמנם בעת ההיא, לסבות: אם לטבע העת, שהוא מוכן אל הפרישות, להיוחו ההחלה התקופה שהיא קרה ויבשה; אם למה שבחקופח השנה רשם גדול לחלי הנולד׳ ולזה היה מן ההכרח להסיר הרשם ההוא מזולחו, וביחוד באמה

T ־.. T T - T T : ״ ־־ : V ־־ X T • 1

הנבחרת, ולתתו לו יחברף; ואם למה שבעה ההיא נהרצה הש״י למיעזה באךבעים יום האחרונים. ומלבד זה, להיוה העה ההיא מיחדח בדין המים, עזהוא הלי העולם הזה, באה הצואה על אךבעח המינים, שהם הנבחרים, אם בגדל, אם בטעם, אם בריח, אם בזולתם, אבל לשתפם היוחם מחמירים בל למוח השנה, והם גדלים על בל מים. הה אמנם להקריבם לו יחברף,ת והדין הזה. ולזה א ז ולהורוח בזה, שממנו יהברף ההשגחה ה היה ראוי שנקריב לו מהמינים היותר משבחים, גדלים על בל המים. ולהיוח הערבה היותר מהפעלה משפע המים, הלה מנהג הנביאים שבמקדש לשמח בה ביהוד ביום השביעי, שבו נשלם הלזג• והלה מלחד החג הןה בנםוף המים, במו שבא בגמ׳(סבה) [ר״ה] (טז, א): ״נסבו לפני המים בחג כדי שיחבדכו לבם גשמי השנה״, ולפי שבבר קדם לנו, שבאמצעוח פעלים ישג אצילוח

• - XT7 * : x : T • v ! v T י ..־ - 1 - I T X : V "

משפיע, ויוסר גם בן, הנה אין מן הפלא שבאמצעות פעלות

׳ קעט ר ה ו מאמר ב א כלל ג/פרק א

בזמנים ידועים יוסרו ממשלת כוכבים ושרים, וייחד לו יתברך. ןהחבאר בכאן הדרוש השליעזי, והוא מספיק בכלל הןה. שבח

וההלה לאל לבדר ומרומם על בל ברבה וההלה.

הכלל השלישי

ביבלת העזם

והוא מבאר היות הפנה הזאת יסוד ועמוד לתורה, אשר לא לצלר מציאוהה בלעדיה. וזה, בי למה שהלה פעל־מה מהמצוה אל המצוה, הנה צריך שיהלה לבול עליה. וכל שכן, אחר עזקטביה אשר עליהם תסב, הם האוהוה והמופהים והיעודים שבאו בה, אשר לא לצלר מציאוהם זולהו. ולזה יהיו ךברינו בה, אם בבאור הפנה הזאה כפי מה שתגזרהו התורה, ואם באפן

לדעתנו בה. ולזה הלקנו הכלל הזה לשני פרקים.

ן ו ש א ר ק ה ר פ ה

כבאור הפנה הזאת כפי מה עזתגזךהו התוךה.

ואמר, לפי שהוא מבאר, שהלאוה חסרון בדוק השם יתברך, הוא מחלב שיהלה לכלתו בב״ת מכל הצךדין, בבל מה שאפשר שלצלר מציאוהו אצל השכל, ואך אם ידזלה נמנע אצל הטבע. ואמנם חיוב תיות לכלתו בב״ת, הוא מבאר. וזה, שאם הלה בעל־ תבליח ומגבל, הנה חוץ מהגבול ההוא, אעזר לא לתאר בלבלה עליו, הלה לואה חלילה. ואכלנם אמרנו בב״ת מכל הצךדין, למה שהבב״ת, לו שתי בחינות: ממנו בב״ת בזמן, וממנו בב״ת בחזק. ולו הלה בעל־תבליה באחד משתי אלו הבחינוח, הנה בבר הלה לואה בבחינה שיכלתו. עליה מגבל חלילה. ואמנם התנינו ואמרנו: ״בכל מה שאפשר שלציר מציאוהו אצל השכל״, למה

קפ א1ר 71' מאמר ב כלל ג/פרק א

שהוא מבאר, שמה שלא לצלר מציאוהו אצל השכל, לא יתאר עליו היכלה בשום צד. כאלו חאמר, קבוץ השלילה והחיוב בדבר אחד בעינו מצד אחד. הה, שמה שאפשרוה מציאוהו בלתי מצלר ומשכל אצל השכל, לא יפל עליו שם היכלה• ולזה העדר היכלה עליו איננו לאוה כלל• ולזה לא יתאר בלבלה לבטל המשכלות הראשונוח. למה שכטולם הוא קבוץ השלילה והחיוב. ובכלל, הדברים שאינם מפעלה פועל, במופתים המחלטים, הם גם בן מזה המין. וזה, שמציאוחם והעדרםת והשקר, ובטולם הוא קבוץ השלילה והחיוב. חולקים הא£ ולזה תמצא לח״ל שאומרים(ברכות נ״ד א׳): ״הנכנס בעיר ושמע קול צעקה ואמר יהי רצון שלא ההא בהוך ביהי — הרי זות W^"• וזה מהם, בי הוא, אם הצעקה בביחו, בבר לצא אל ל ? ^ המציאוה; והיוה מה שכבר לצא שלא לצא — ידזלה קבוץ השלילה וההיוב. והאדיכוה בזה מוהר. ואמרנו, ״ואף אם ידזיה נמנע אצל הטבע״, יכלל כל מה שלא יצלר המנעוה מציאוהו אצל השכל. ולפי שהוא מבאר, שחדוש דבר־מה בזולה חימר קדמהו, איננו ממה שיצליר המנעוה מציאוהו אצל השכל, הוא מבאר, שתוא יתברך יתאר ביבלה עליו. הה, שהוא מבאר שמה שימנע ציור מציאוהו אצל השכל, הוא קבוץ השלילה והחיוב לחד מצד אחד. ולזה, אלו הלה אמרנו היוה הדבר מליא־ךבר באמרנו היוה הטבעה מהזהב, הלה לטוען שיטען, שבאמרנו זה, בבר קבצנו השלילה ןההיוב; אבל אמרנו היוח הדבר מלא דבר, איננו זולה היוה הדבר ואם לא קדמהו דבר, וזה איננו קבוץ השלילה והחיוב. ובבר יהבאר זה עוד במאמר העזלישי בגזרה

הצור.

׳ קפא ר ה ו מאמר ב א כלל ג/פרק ב

ק העזני ר פ ה

בבאור אפן לדיעותנו בפנה הזאת.

ואמר׳ הנה אריסטו, למה שנחחלב לו נצחוה התנועה והגךמים השמיבליים, ונתבאר לו שגשם בעל־תבליה אי אפשר שיהלה לו בה בב״ח, חלב ההחלה שכליה מניעה נבדלה. ואנחנו, אם הלה עזנוךה לו זה החיוב, לא יחחלב מזה אלא כה בב״ת בזמן; אבל לא יחחלב בה בב״ת בחזק, לא בפעל ולא בבה, רצוני, שיתוסף אל מה עזיתוסף במספר והשעור. וזה, שלש למערער שיאמר, שהכה המניע לגלגל היומי, מגבל בהנעתו אותו בכ״ד שעות, מזולת עזיובל להניעו בפחוח מזה השעור. ולזה הוא מבאר׳ שמה עזהאיר עינינו בפנה הזאה׳ הנה אמונת החרוש, במו שבא בתורה ובקבלה. וזה, עזכבר יהבאר במאמר השלישי במה עזאין ספק בו, עזהמציאוח בכללו נהחדש ממנו יחברף׳ על צד הרצון המחלס, ואם לא קךמהו דבר. ולזה הוא מבאר, עזהפועל יפעל בזולה לחס בינו ובין המחפעל, למה שפעלהו אינה נהליה אלא ברצון לבד. וכאשר הלה זה בן, הוא מבאר, שאין לו בה מגבל. וזה, שההגבלה בבה איננה זולתי לסבה לחס שמור בין הפועל והמהפעל. ואחר שיפעל בזולה לחס שמור׳ הנה איננו מגבל. ולזה, הלחה אמונה החרוש, בפי שהיא מקבלה באמה וכפי האמה בעצמו,׳ האירה עינינו בפנה הזאה

[בעזלמוה].

ובבר מחלב ממה שנאמר׳ שמה שהחבאר בכאן בב״ת בחזק ובזמן, איננו בבח לבד, באלו תאמר, שיתוסף בפעל אל מה עזיתוםף תמיד; אבל יחחלב בלציאוה בח בב״ת בחזק בפעל. הה, שבבר ההבאר בלכלח הזה שאיננו שומר לחם, והלבלת בתיאר

׳ מאמר ב ר ה ו קפב א כלל ג/פרק ב

הןה הנה הוא בלתי מגבל, אחר שיסודו הרצון לבה ואין הבב״ת זולה זה׳ רצוני לומר, מניעוה ההגבלה.

ובבר יתבאר בצד אחר, ממת שבא בתורה ובקבלה מהמופתים מחדוש עצמים והפסדם, כמו ההפף המטה לנחש, ומכת בכורות. תה, שבבר יתבאר בטבעיוה, שההרה והפסד אין המלט מתיותם תכלית תנועה. ואמנם באוה המטה, עם היות פשט הבהוב יורה היוחו בזולה זמן, הנה למערער שיאמר שההנועע אל הרה הנחש זמן־מה. אבל במכה בכורוה באה הקבלה, שאמרו ״בחצי הלילה״ בא על צד הדקדוק. וכבר יוךה על זה שנוי הלשון, שבשנאמר למצרים אמר ״בחצוה הלילה״, וכמו שבא זה בלו בגמרא ברכוה (ד, א). ולהיוה חצי הלילה האמתי בעתה, הנה יהחיב שיהיה ההפסד בזולה זמן. ולפי שבבר קדם, שהפסד ידולב שתקדם לו תנועה, יהחיב שידדה התנועה בזולה זמן, או שיהיה ההפסד בזולת תנועה קודמה. שבל זה יורה, שאיננו פועל בלחם שמור. וזה יהחלב בהברה לבה בב״ת בחזק. והנה ןךאה שכבר הסכימו רז״ל במכה הזאה היוהה

בזולת אמצעי, להוךאהה ביהוד על כח בלתי מגבל.

ובבר יתחןןב בח בלתי מגבל, ממה שבא בתורה ובקבלה מפתיחה פי האהון. וזה, עזחדוש סדור הדבור משכל לפי האתון, כבר לךאה שהוא יוהר רחוק מהדוש הדבור בזולת נושא, למה שחדוש הדבור הוא פלא עצום, וכל עזבן חדושו בנושא מנגד לו. ולזה לךאה, ש!ה ממה שיורה על כח בלתי מגבל, שיסודו הרצון לבד, וכבר מעדו בזה המופה קצה מחכמי אמתנו, ובדו בריאה לדזיוה דבור האהון במךאה הנבואה. גלו פנים שלא כהלכה ובעד הקבלה. וקרה להם זה, בי לא הבינו תבליה הנס וטעמו, במו שלבא בכלל הרביעי בגזרה הצור. ודי בזה עתה בכלל הזה.

והתחלה לאל לבדו, ומרומם על בל ברבה ותהלה.

׳ קפג מאמר ב א1ר ה בלל ד/כירק א

הכלל הרביעי

בנבואה.

לפי שבבר קדם לנו, שלא יצלו־ מציאות תורה אלהית, שהיא מצוה או מצווה, ממצוה, ותוא תאל יתברך, אל המצלה, והוא בלל האמה, בזולה ההלחסוה וקשר מה ביניהם, והוא הנבואה; הנה ךאוי שנבאר ענעה בכלל הזה בפי מנהגנו. והנה

הלקנו אותו לארבעה פרקים. הברק הראשון, בבאור שם הנבואה וענינה, בפי מה

שתחיבהו התורה. הפךק השני, כבאור משיגי הנבואה העצמיים.

הפךק השלישי, בדזתר קזפקוה־מה בנבואה, כפי מה שהעירו עליהם הקודמים, ׳ומהם שלא העירו עליהם.

הפרק הרביעי, נישיר בל אל הךךף אשר וזשג בל מדרגה הנבואה, כפי מה אשר תגזךהו התורה, רסבים בל העיון.

ן ו ש א ר ק ה ר פ ה

בבאור שם הנבואה ןענינה, בפי מה שתחיבהו התורה, רסכים בו העיון.

הנה הנבואה, לפי מה שנמצא ממנה, הוא שפע שופע לשכל האדם, רוחני, מדעי, מאתו יחברף, באמצעי או בזולה אמצעי, מלךיע לל — גם בזולת הקךמלח אעזר מהם יהחיבו — עבין אל ענינים, סבלם האיש ההוא, וזה בבל החמרים, וזה אמנם

להישךהל אל להישךה זולהל. ואולם אמרנו, בגדר הןה, שפע שופע, הוא בסוג לבל השפעים השופעים מהמשפיעים למשפעים. ואמרנו לשבל האדם, הבדל יבדל מהשפעים השופעים על שאר המינים, באלו תאמר, לבעלי חיים ולצמחים. ולפי ששמנו מקבל השפע שבל,

׳ מאמר ב ר ה ו קפד א כלל ד/פרק א

יוציא החלום והקסם, עזהבח המקבל להם — הדמיון, כמו עזהחבאר בספר ״החוש והמוחש״. ואמרנו רוחני הבדל יבדילהו מהשפעים החכלריים הגשמיים. ואמרנו מךעי הבדל לבדילהו מהשפעים הרוחניים אשר בכח. כאלו תיאמר, השפע השופע על האדם שלשימתו משכיל בבה. ואמרנו מאתו יןגבדף באמצעי אם בזולת אמצעי, יוציא גם כן החלום והקסם, וירמיז אל נבואה משה שהלחה בזולה אמצעי, ושאר הנביאים שהלחה באמצעי. ואמרנו מודיע לו גם בזולת הקדמות ענין או ענינים, הבדל

לבדילהו מהשפע השופע על האדם ישימהו משביל בפעל, בךךך שלא לשביל בה אמחחו בזולה ההקדמוה אשר יחחלב מהם המשכל ההוא. וזה, אם מהמשיכלוח, אם מהמוחשוח, ואם מהמקבלוח הנמשכוח, במו שהחבאר במקומו. והנה אמרנו סבלם האיש ההוא, לבדילהו מהמשכלוח הראשונוח, בי לא סבלם והוא איש, הנרצה בו איש משכיל. ואמרנו וזה בבל החברים יורה על הנבואת שכבר תתלה בחימר האפשר במו בשאר החמרים. וכבר לךאה זת ברב הנבואות והיעודים, כמו שהעירונו על זה בכלל הראשון מזה המאמר. וכבר נמעדו בזה רגלי קצה מחכמי אמחנו, שראו היוח לדיעה השם בחכלר ההברה לבד. ועם שהוא כפירה גמורה בהק התורה, הוא מבאר הנפילה בעצמו, במי, שקדם לנו, תעיר עוד עליו בכלל החמישי בגזרה הצור. ואמנם אמרנו וזה אמנם אם להישךתו אם להיעזרת זולתו, הוא מקום התכליח. שבבר יושמו התכליוה בגךרים, להיוה התכליח החזקה שבםבוה הארבעה, כמו שהחבאר במקומו. והנה לפי מת שנמצא בתורה ובכחובים כבר יהלה מהנבואוח להלש_רה הנביא, כרב הנבואוח עזהגיעו לאבוח; וכבר יהלה להלעזרת זולתו, כנבואה אדון הנביאים, שהלחה

מאמר ב אור ה׳ קפה כלל ד/פרק א

להישרה כלל אמהנר ונבואות הנביאים העזלוהים אל ישראל וזולתם מתאמות.

הנה זה ממה שןןךאת בבאור שם הנבואה לפי מה שנמצא ממנה. ובבר ןךאה שהוא יכליל בל מדרגות הנבואה. וזה, לפי מה שבא בקבלה, עקר הנחה שם הנבואה על הנביאים העזלוחים, וזהו בלל םפרי הנביאים. ועל צד ההשאלה נעקרה גם בן אל המדברים ברוח הקדש, והוא כלל הבהובים. ובכל אחד מאלו מדרגוה גם כן. הה, בי בנבואה הבדלים מנבואה מעזה רבנו עליו השלום לשאר הנביאים, במו עזבא בתורה בפרוש. גם בנבואות שאר הנביאים הבדלים. בי מהם באמצעוח חלום, ומהם באמצעוה מךאה, ומהם במשלים וחידוה, ומהם בדבור. וגם כן במךברים ברוח הקדש הבדלים. בי מהם, ישפע להם הדברים שדברו בהם ביעודים העתידים, וזה אמנם בזולה חלום ומךאה. אמר, מבאר לזה(ש״ב כג, ב): ״רוח ה׳ דבר בי ומלחו על לשוני״. וזהו מדרגה דוד בההלוחיו, ושלמה במגלה שיר העזירים, ויךמלה במגלה קינוח, בי עם היוחו נביא, איננו נמנע בהקו לדבר ברוח הקדש, ואם היא מךךגה למםה מהנבואה, בעח פנוהו מהיוהו מהנבא. וזה מבאר בעצמו. והיא גם בן מךרגח דנן!אל, לפי הקבלה. ומהם, שלא ישפע להם ביעודים עתידים, אלא ספורים קרו. והבונה, אשר דקדוק הלשון בהם, ודקדוקי סופרים, ככתיב וקרי, וחסרון ויתרון, ואותיות גדולוה וקטנוה, ופךעזיוח סחומוח ופחוחוה, נפל בהם ברוח הקדש. וכללו המדרגות האלו בבהובים, כמו שבללו מדדגוה הנביאים בנביאים, ואם בבר יחחלפו במדרגה, לפי מה שןךאה מהם, והעידו עליו בשני מחגיגה(יג, ב) אמרם: ״כל מה שראה חחזקאל״ וביי• ולזה היו כל המדרגוח שליש: מךרגחאדון הנביאים, ןהוא בתורה: מדרגה שאר הנביאים׳ והוא בנביאים; מדרגה המדברים ברוח הקדש,

׳ מאמר ג ר ה ו קפו א כלל ד/פרק ב

והוא בכהוכים. ולזה מה עזךךעזו ז״ל בראשון מבהךא, (יג, ב): תורה נביאים וכהובים.

ואולם, עם היוה בין נבואה מרע״ה ונבואת שאר הנביאים הבדל עצום, לא ראינו למנוהה בפנה מפנות התורה. כמו שלא מנינו הבדל מופהי מרע״ה ממופתי זולהו, במו שבא בתורה. למה שכבר לצלר מציאוהה מזולת שנצלר הבדל בנבואוה ובמופתים. וזהו מבאר בעצמו. אבל להיותו דעה תורתנו, והכופר בו בכופר בספור מספורי התורה, ראינו לבארו במאמר השלישי בגזרה הצור, הכולל הדעות האמתיוה התוריוה, ונדהיב בו הבאור. לפי שבאו בו בדברי הרב ענינים בלתי

מסכימים :אל קבלחנו, לפי מה שיראה.

ק העזני ר פ ה

בבאור משיגי הנבואה העצמיים.

הנה לפי מה עזנמצא בלדינו כלמנה, לךאה, שמשיגי הנבואה העצמיים שלשה. האחד מסבים ושוה בבל הנביאים, בלתי מהחלף בהם, והשנים יתחלפו בהתחלף מךרגוה הנביאים. האחד, אמוה יעודי הנביאים. והוא שוה ומסכים בבל המדרגות. השני, המופתים והנפלאוח להכליה־מה, אשר יההדשו באמצעוה הנביא, ויהחלפו בהם מדרגות הנביאים. השלישי, בסף נמרץ ואמץ לבב לקרא לזולהם לעבודה השם, ויהחלפו גם

בן בזה הנביאים.

אולם הראשון, והוא אמוה יעודי הנביא, הנה בא בתורה מפרש (דברים יה, כב): ״אשר ידבר הנביא בשם ה/ ולא יהלה הדבר ולא לבא, הוא הדבר אשר לא דברו ה׳״. ונאמר על שמואל (ש״א ג, כ): ״וה׳ הלה עמו, ולא הפיל מכל דבריו אדצה, וידע בל ישראל מדן ועד באר שבע, כי נאמן שמואל לנביא לה׳״. הה

׳ קפז ר ה ו מאמר ב א בלל ד/פרק ב

מבאר מאד. ומה עזצריף שנהעוךר עליו הוא, מה שנמצא בנבואה יונה, אשר קרא את הנבואה באץני נינוה(יונה ג, ד): ״עוד ארבעים יום ונינוה נהפכה״, ובאשר האמינו כאלהים !יקראו צום ועזבו מדרכם הרעה ומן החמס אעזר בכפיהם׳ ״!ינחם האלהים על הרעה אשר דבר לעשוה להם ולא עשה״. ובא מפרש גם בן בסבר יךמלהו(ירמיה יה, ז): ״.רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנהוש ולנהוץ ולהאביד, ךשב הגוי ההוא מרעהו וגר, ורגע אדבר על גוי ועל ממלכה לבנוה ולנטוע׳ ועשה הרע בעיני, ונחמתי על הטובה אשר אמרתי להיטיב [אוחו]״, ומה שאמרו המפךשים בךזתר זה, עזהיעוד הטוב אינו חוזר, לרעה חוזר. ולזה תהלה בחינה הנביא ביעודים הטובים. כי היעודים הרעים אפשר שלא לגיעו, בי חנון ורחום הוא, ונחם על הרעה בשובם אליו בכל לבם, במו שהלה בנינוה. ויהלה לפי זה מאמר יךמלהו ״ךגע אדבר״, ירצה, ךגע אדבר אל לבי, אבל לא באמצעוה נבואה, בי אז לא ינחם על היעוד. וכאשר הקשה להם ידאה לעקב ופחדו״והנה י): ׳ ט ח מעשו אחיו, ןאם כבר הבטח בנבואחו(בראשית כ אנכי עמף ועזמרתיף בכל אשר תלך והשבתיף אל האדמה הזאה, בי לא אעז^ר׳ וגו׳ התירו זה בשני פנים. האחד, בעזאמרו, שהיעוד הטוב אינו חוזר׳ בהנאי שיהלה באמצעוה נביא שלוח לזולחו. שגם בזה היעוד הרע חוזר, במו שהלה ביעוד יונה לנינוה, וביעוד לשעלהו לחזקלהו. ולהיוה יעוד לעקב בזולה נביא שלוח לזולהו, נחירא שמא יגרם החטא. ובזה הדךף ךרף בה הרב ז״ל. וידזלה לפי זה ״ךגע אדבר״ גם אל נביא, ובלבד שלא יהלה שלוח לאמה. אלא שאמרו ״רגע אדבר לנחוש ולנהוץ״ יםביל שידזלה שלוח אל חגיי והממלכה, שהיעוד הרע חוזר; ואנלרו ״.ךגע אדבר לבנוה.ולנסוע״, לא יסבל שלפרש בן׳ עזהיעוד הטוב אינו חוזר בשידזלה שלוח לאמה• WH׳ והוא הךרף עזררף

׳ מאמר ג ר ה ו קפח א כלל ד/פרק ב

בה הרב לוי. אמר, לפי שהרע שיגיד עליו הנביא, הוא לשמיךה שלא לבא, ולזה התבליח הגיע ההודעה לו, בבר יתכן שלא יחאמח היעוד, הה בהגעה התבליה אשר בעבורו הלה ההודעה, באלו תאמר בהטיב דרכיו האיש או העם אשר נהלעד ברע. אבל הטוב המסדר הגעתו לאיש, הוא רחוק עזליא לגיע, למה שהבחירה הושמה באדם לתקן המעוח בסדור אשר מפאה הגרמים השמימיים, לא לקלקל. ומזה הצד ישלם בהינח הנביא כשלא לגיע הטוב אשר יעד. ואולם צריף שיובן זה בטוב אשר מפאה הסדור השמימיי, אבל הטוב אשר מפאה ההשגחה האישייה, והוא מיחס אל השגחה השם בזולה אמצעות מערבה׳ תנת, ואם לא לפרש בו תנאי, צריף שיובן בקשר תנאי העבודה ןהדבקות. ולזה נתירא לעקב שמא יגרם החטא, לפי שהטוב ההוא הנליעד, הלה מפאח ההשגחה האישיית. וההבאר לו ןה׳ בי לא יתכן שתשלם לו השמירה בבל אשר ללף מפאה הסדור אשר מגרמים השמימיים. ואם כבר אמרו ז״ל(ברכות ז, א) ״כל יעוד שלצא מפי הקב״ה אפלו על תנאי, אינו ההר״׳ הנה ראוי שיובן כשלא יהלה התנאי בעצמוח. הה, שכבר בארו זה בענלן משה, כשאמר לו יתברף: ״ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם !אבלם״ וגר׳ בי אין ראוי לומר, שיהלה הסוב המיעד (למקום) [לגמול] מניעה התפלה. אלו דברי החכם הזה. ובמה הם ךחוקים אצלנו. תחלה׳ בי כשנניח בן, נצטרך לךחיק המקרא שבחוב ״אשר לדבר הנביא בשם ה׳ ולא ידזלה הדבר ולא לבא״, בי בשיעד על הטוב המסדר מפאה ההשגחה תאישיית, בבר יתכן שלא ידזלה הדבר ולא לבא. ואכלנם לדךף שדרך בו הרב, יךזלה בשללעד על הטוב בשלוח, ובלבד שידזלה שלוח. ולפי דזחכם הזה, יצטרף לדחיק אוהו בטוב אשר מפאח סדור הגרמים השמימיים. והוא רחוק מאיד. ועוד, כשלא יהלה הדבר ולא יבא, מי יתן ואדע איך

׳ קפט ר ה ו מאמר ב א כלל ד/פרק ב

יבחן בו הנביא, הה, שכבר יהנצל הנביא׳ שהטוב אשר יעד הלה מפאה ההשגחה האישייה, שאפשר שלא יגיע, באשר הנח. ועוד, שגם כשנניח שהלה הטוב המלעד מפאה הגרמים השמימיים, הנה, ואם נודה שהוא רחוק שלא לגיע, הנה אינו נמנע, וזה מפאח רע הבהירה. ואחר שהוא אפשר שלא לגיע, ואם הוא על המעט, והלה מגךר האפשר, אשר בשהנח נמצא לא יקךה מהנדוחו בטול, הנה לא אשער איף יבחן בו הנביא. אלא שבל זה בריאה, ובנלן בלי לסוד. עם שמה שבאר בלעקיב, שנהבאר לו שהלה מפאה ההשגחה האישייח, בי לא יתכן שתשלם לו השמירה בבל אשר ללך מפאה הסדור אשר מהגרמים השמימיים. הנה, ואם הלה האמה בן, הסבה שנהן איננה בלום. וזה, שאם הלה היעוד לו ולזרעו, הלה אפשר שלאמר כן, שבבל הזמן הארוך אי אפשר שתשלם לו השמירה. אבל אינו נמנע בחלד באיש אחד, שידזלה בל למיו בשמירה ובבטחון. וכל שכן, שכאשר נאמר לו זה כבר עבר רב שנוהיו. אבל לפי דרכו הלה אפשר שנאמר שיעקב הלה מחירא, שהלה מצד ההשגחה האישייה. ולזה לא הלה בטוח שלא יגרם החטא. ומןה הצד בעצמו, לא יבחן הנביא כשלא ידזלה ולא לבא היעוד הטוב, לאפשרות היוהו מפאה ההשגחה האישייה, כמו שזבךנו. אלא

שהךךף הןה אין לו על מה שיםמף.

וכבר זכרנו, שגם בךךף הרב יקשה מאמר לךמלהו, באכלרו ״ךגע אדבר״׳ שהשוה היעוד הטוב והרע, כמו, שךמץנו• תם בדרכו נצסרף לומר, באמרו ״אשר לדבר הנביא בשם ה׳״, הוא ביעוד הטוב לבד. והוא הפף פשט הבהובים, אלא שהביאם לןה, לפי מה שלךאה, מאמר יךמלהו לחננלה בן עזור (ירמיה כה, ט): ״הנביא אשר ינבא לשלום, בבא דבר הנביא, יודע הנביא אשר שלחו ה׳ באמה״, ונהחלב להם מןה, שבחינה הנביא היא ביעוד

׳ מאמר ב ר ה ו קצ א בלל ד/פרק ב

הטוב ההוא. ולפי זה נצטרף לומר, שכונה הבהוב הלה לדקדק, שאם לא לבא דבר הנביא, יודע שלא שלחו ה׳ #3מת• והנה אם הלה מאמר הבהוב צודק, בבר לעביר, שתהלה הבונה לדקדק מסוחר הקודם סוהר הנמשך, ואם איננו מהחלב. אבל לפי דךבם מאמר הבהוב בלתי צודק. עזאין הבחינה בבא ךבר הנביא אשר שלחו ה׳ באמה, אלא בהשנות הרב — וזה, שכבר אפשר שיהלה בקסם או בחלום — במו שנאמר על שמואל, ״לא הפיל מכל דבריו אךצה, וידע בל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא לה׳״. הנה בבא ךבר הנביא, משפס אשר ינבא [לשלום, ואשר ינבא] למלחמה אחד, ןהבחינה לפי ךבריהם איעה, כי אם כשלא לביא דבר הנביא אשר ינבא לשלום. ומלבד זה, הנה לפי דךכם, אמרו בפסוק הקודם לו: ״הנביאים אשר היו לפני ולפניך מן העולם וינבאו אל אךצוח רבוח ועל ממלבוה גדלוה למלחמה ולרעה ולדבר״, מוהר, אין ענלן לו. גם לחסר הנשוא ממנו. אלא שהבונה בבהובים אלו, לפי מה שאחשב, שיךמלהו כמהחל על חננלה ומשיב על דבריו, ואמר בבא דבריו יודע עזהשם שלחו באמה. והאמה, מה שאמרו, שהוא לקח בבאוריזה הקדמה אמתיח. והרצון בה, שהנביאים אעזר לפניהם, ירצה עזהם מחזקים בנביאים, וינבאו על אךצוה לרעה, אשר ינבא לשלום ולחלק עליהם, בבא דבריו יודע שהשם שלחו באמה. וזה, בי להיוחם מחזקים בנביאים, והם מהנבאים לרעה, כבר לךאה בבא דבר המהנבא לשלום, שבא להם השפע מהסדור אשר לגרמים השמימיים, ואל זה המחנבא לשלום, מהשפע שמפאה ההשגחה האישייה. ולןה אמר ״אשר שלחו ה׳ באמה״. כי אם הלה שאחרים גם כן שלוחים ממנו, אינם שלוחים באמה ובלי אמצעי. והלה זה בן, שהרע ראוי שליחס אל הסדור השמימיי, והטוב אל ההשגחה האישייח. ולזה לקח מזה

ר 1!" קצא ו מאמר ב א כלל ד/פרק ב

משל, עזאחר שהלה יךמלהו מחזק לנביא, והלה מתנבא לרעה, בבא ךבר העלה שהלה מלעד טוב, לךאה ששלחו השם באמה, בלומר, בלי אמצעי, ושהלה יךמלהו שלוח באמצעי, והוא הקזדור. ולקח זה הךךף, באלו אמר, עתה נו־אה אם שלחף השם באמה. ולזה אין אצלנו הוכחה מזה, שהבחינה ההלה כשלא יהקלם

היעוד הטוב בלבד.

אבל מה עזאפשר שלאמר בזה, לפי מה שלךאה, הוא, שאין הפלש בין יעוד הטוב לזולהו, וכמו שיוךה עליו פשט הבהוב. שאמר, ״אשר לדבר הנביא בשם ה׳״ וגו׳ ולא חלק בדברים. אלא שהבונה בו, כאשר לדבר הנביא להודיע על היוחו נביא! ויודע, אם בחרוש אוה, הה לאמן בפעם אחה, כשלא יהלה חשד באוה ההוא, או ביעודו לדברים העחידים, ויצטרף בזה השנוה. ובאשר לדבר הנביא בךרף הזה, אם שלחו השם, אי אפשר בדבר ההוא שישתנה, הלה יעוד טוב או רע. ןיוךה על זה הבהוב שלפניו, אמר: ״וכי חאמר בלבבף, איכה נדע אה הדבר אעזר לא דברו ה׳״, שבבר לךאה מזה, שהבונה היא, לדעת אם הוא נביא שלוח, והודעתו גם בן להבליח זה בעצמו. וכן הישירחנו הקבלה האמתיה, שבשהלה דבור הנביא על האפן הזה, להודיע היוחו נביא שלוח, שאחר שלא יהלה הדבר ולא לבא [וגו׳]. כאמרוגמ״ב א, י): ״ואם איש אלהים אני חרד אש״ וגו׳. ובבר קדמו אדון הנביאים, באמרו: ״אם במוח בל האדם למחון אלה ופקדה כל האדם יפקד עליהם, לא ה׳ שלחני״. ואם הלה שהיעוד הרע חוזר באפן הזה, בבר הלה אפשר שלמוחו כמוה בל האךם, ושהשם שלחו, ואיף לא? ומה המונע שלא לדע הנביא גם כן ביעודו אם לחזר אם לא? אלא שהמונעים הלדיעה באבשר בבר מאנו זה,

השם לצילנו מחרב לשונם.

קצב א1ר ה׳ מאמר ב כלל ד/פרק ב

ואמנם בשתד־בור איננו באפן תזה, ך״ל בךךף אמות הנבואה, אלא ליעוד רע או לטוב; לפי שהוא לרוע ומפרסם, שיעוד הטוב ןהךע הוא על צד הגמול והענעז המתחלב מההשגחה האישייה: ותבפלו התנאים בתוךת(ויקרא כו, ג): ״אם בחקתי תלכו״, ״ואם תשמעו לי. ואם לא תשמעו לי״; עם היוה שהנביא ביעוד, נשמיט התנאי ההוא ולא יזכירנו — הךי הוא באלו נאמר בפרוש. ובאשר לא נגיע הטוב או הרע שיעד, איננו סתירה לדברי הןביא, בי בבר ההפךסם, שדבריו בזה על צד הגמול והענש, עזהבפל בו התנאי הזה בתורה. ויחחנב מזה גם בן שדבור הנביא, כשאיננו ביעוד סוב ורע, בי אם בענינים קרו או יקרו, במאמר שמואל אל שאול בךבר האחונוה(ש״א י, ב), הנה צריף שלגיע דבר הנביא, ואם לא נגיע, הוא הךבר אשר לא דברו השם. ויהלה אם כן תכתוב כולל ובלתי מפרש ביעודים בפשוטו. בי מדבר הנביא ביעודים הסובים והרעים, הרי הוא כאלו מפרש בו התנאי, למת שהוא מקבל אצלנו וסדור בפינו בתורה שבבחב. ולפי זה יהלה מאמר ת״ל, ״בל יעוד שלצא מפי הקב״ה לטובה אפלו על תנאי אינו חוזר״, ראוי שיובן, בע1לא הלה תנאי

בעצמורנ, כמו עזקדם.

ואם אי אפשר מבלתי עזנוךה שיהנה המאמר בפשוטו, ונש הבדל בין יעוד תטוב ובין יעוד תרע, ושיתנת מאמר יךמלתו ״ךגע אדבר״ כשלא יודיע לנביא, מבלתי שנפריש בין נביא שלוח לבלתי שלוח׳ ובבשט הבהובים ומאמר רז״ל; תנת הטוב שנאמר, עזבבהינה הנביא, ך״ל כשיתן אות על תיותו נביא, לא נקבים השם על בטול האוח ההוא, הלה טוב או רע, אחר שהסכים שיתן האוח ההוא. ויהנה מאמר הבהוב בפשוטו, ״אשר לדבר הנביא בשם ה׳ ולא יהלה הךבר ולא לבא הוא הדבר אעזר לא דברו ה׳״. ואמנם נשאר שנבאר יראה לעקב ופחדו

, קצג ר ה ו מאמר ג א כלל ד/פרק ב

והשתדלוהו מעשו אחיו, ואם כבר נהלעד יעוד טוב, והלה שלא חלקנו בין יעוד מפי נביא שלוח ליעוד לנביא עצמי/ בפשט המאמר לרז״ל, שאמרו: ״בל יעוד שלצא מפי הקב״ה לטובה״, ואינו מחלק בין נביא שלוח לנביא עצמו. ובל שבן, שמה שהוכיחו זה ממה שאמר: ״הניחה לי ןגי׳ ואעשה אוהף לגוי גדול״ לא הלה היעוד אלא לנביא עצמו• ולזה לךאת, שחלוק הרב בלתי מסבים אל מאמךם זה. ,ואם כבר אפשר שלאמר בזה,

שאחר שנכתב, דינו דין נביא שלוח.

אלא שהתר זה, יראה לעקב והשתדלותו, אינו ממה שיקשה. וזה, שיעוד הנביא כךברים אפשריים, כבר ניהלה] מידיעהו יחבךף בהם, ובהשתלשלוה הסבוה בהם. ולפי שהנביא בלתי יודע השתלשלוה הדברים, הנה, ואם בבר נהלעד בהגעה דבר מה, הנה ראוי שידרף בהגעתו בסבות הנאוחוה להגעה הדבר ההוא. ולמה שיעקב אבינו, עם שנחלעד מהש״י על השמירה, הלה בלתי יודע השתלשלוח הסבוח שבאמצעוחם תתלחד השמירה, הנה זמן עצמו לכל הדברים שהלה אפשר, לפי מחשבתו, שבאמצעוהם תגיע ל1 השמירה. וזה, כמו שאמרו רז״ל (מד״ת וישלח): ״לדורון ולהפלה ולמלחמה״. ולפי עזכבר הלה אפשר שיעוד השם לו, למה שהלה יודע שלעקיב לרבת בהפלה להנצל מלד עשו אחיו מיךאהו אייתו,׳ אי שתדזלה השמירה באמצעוה דורון או מלחמה, הלה ראוי שלא לקצר בבל אחד מאלו, כאלו לא הלה בטוח. למה שהלה אפשר, שההבטחה הלהה ביךיעהו יהברף דריכה לעקב בסבוה ההם. וזה מבאר מאד למעלן בכלל הראשון ובחמישי מזה המאמר. והוא אמרו: ״ויירא יעקב מאד ולצר לו״. להבין עצמו אל התפלה בבונה גדולה, לשערו בסכנה העצומה, אשר באמצעורנה הלה יעוד השמירה.

׳ מאמר ב ר ה ו קצד א כלל ד/פרק ב

וזה מה שרצינו לבארו במשיג הראשון לנבואה, והוא, אמוח דבלי הנביא.

אולם השני, והוא המופתים והנפלאות עזיהחךשו באמצעוה הנביא, שיהחלפו מךךגוה הנביאים בהם. אמנם היוה המופתים והנפלאות משיגים עצמיים לנבואה, הנה, בשחלןךנו וחפשנו מה שנמצא בלדינו מהם, לא מצאנו בבהובים נפלאות אלא באבלצעות נביא. הה, אם להישךהו, אם להישךה זולתו; אם שנועד בהם טרם בואם, או שנחהדשו באמצעותו. עד שנמצא, שנהחדש פלא אחרי מות הנביא, בענלן אלישע(מ״ב יג, בא), שאין ספק שנההדש הפלא העצום ההוא מהחלה הבלה, לכבודו; במו שיבלשף בלההעזגחה האישיית טוב לזולתו, במו שבא בתורה ״ונשאתי לבל הפלקום בעבורם״. (בראשית יח, בו): ״סלחתי כדבךף״(במדבר יד, כ) ויפישף הטוב גם בן אחרי מותו. ואכלנם אחרי שהיוח הפלא נכלשך לדבקוח הנביא ולעזלמותו, הוא בלבאר, שתוא ראוי, שכל אשר תתלה מדרגה הנביא יותר גבוהת, ראוי שידזיו תמופתים והנפלאוה שיהחדשו על לדו יותר גדולים. ולזה היו המופתים והנפלאוה שנעשו על ידי בלשה רבנו, יותר עצובלים מזולתו, לרבולם, ולפךסובלם, ולההנלדתם, כמו שלבא במאבלר השלישי בגזרה הצור, כי עם היות שבא בקןבלה מעבלידה העזבלש ליהושע, ך׳ל, אחור התנועוה בלם בלחס שמור, תנת יתרון מופתי משה הלה בשלישה הענלנים שזכרנו. עם שקבלו רז״ל, שנעשה המופה ההוא בעצמו על לדי משת. ודי בזה

גם בן•

אולם השלישי, והוא הכסף הנמרץ לקרא לזולתם לעבודת הש״י, שיחחלפו גם כן מדלגות הנביאים בהם, די בבלה עזתבלצא בהם בדברי הנביאים תבליד, שלא היו נבלנעים מלהוכיחם, ואם היו בללעיבים ובלחעתעים בהם. אבלר (ישעיה נ, ו): ״גוי נתתי

׳ קצה מאמר ב א1ר ה כלל ד/פרק ג

למכים ולחני למיךטים״ וגו׳. ואמר עוד(ירמיה כ, ט): ץאמךתי לא אזבךנו, ולא אדבר עוד בשמו, ךהיה בלבי כאש בערת עצר בעצמחי. ונלאיתי כלכל ולא אובל״. ובמה שבא בקבלה מהאבות. ואמנם, למה שזה יוזחיב לשלמות הנביא וחיזק אהבתו בעבודה הש״י, הנה בל עוד אשר יהלה השלמות יוהר גדול, והאהבה יוהר חזקה, יהלה התשוקה והכסף יותר גדול לקרא לזולהם לעבודה האהוב. ולזה הוא כןביאר שיתחלפו מךךגוה

הנביאים בזה. והוא מה שרציתי לבארו בשלישי.

וראוי שנבאר, שכבר ישתתפו השני והשלישי כשימצאו גם בן לשלמים, ואם אינם נביאים, במו שלבא במקומות מתחלפים בתלמוד. אלא שהם עצמיים לנביא, להיותם מהחיבים משלמוה ךבקוהם ואהבהם, שהם סבה עצמיה לנבואה, במו

שיבאבפךק הרביעי.

ק העזלישי ר פ ה

בהתר כזפקות, נעיר עתה עליהם, במה שהנח בפרקים הקוךכזים.

אולם הראשון, במה שקדם בגדר הנבואה, היותה שפע שופע מאתו יתברף, והבדלנוהו בזה מן החלום והקסם. והוא מבאר מהנביא, היותו בלתי מספק כלל בנבואתו, עד שבעבור זה נצטוינו לשמע אליו ולהפלשף אחריו, והנביא העובר על דבלי עצמו חלב מיהה, לפי מה שבא בקבלה (סנהדרין פט, א), ובמו שיתבאר זה מענלן העקדה. כשנצרף אל זה הקדמה מבארת בעצמה, והיא שהנביאים אשר לא יתנבאו תמיד, באשר לא יתנבאו, לא ימנעו מהם בעלות המךמות כחלום והקסם, במו שלא ימנעו מדזם פעלות שאר החושים־, כבר לחחלב מזה ספק איננו מעט, והוא באשר ׳ינבא הנביא באמצעוה הלום, כמו שבא בפרוש (במדבר יב, 0 ״אם יהלה נביאכם וגו׳ בחלום אךבר בו״,

a ׳ מאמר ר ה ו קצו א כלל ד/פרק ג

איף יודע לנביא היוהו מנבא? וזה, שאיף הנח האות על היותו מנבא, מי לתן ואדע, מי הוא המונע שלא יהלה האוח ההוא בחלום? האם לש עזם דבר ימנע השגחו בחלום, עד שלנח הדבר

ההוא אוה על היוחו מנבא?

השני, למה שהנח שם, היוה הבדל עצום בין נבואה מרע״ה לשאר הנביאים, ובין מופהיהם׳ במו עזהעיד עליו אמרו(דברים לג, י): ״ולא קם נביא עוד בישראל במשה״. כבר יפלא מאד, אם הנבואה דבר טבעי, במו שהחפךסם אצל המעלנים, ובמו עזיוךה על זה נבואת בלעם, שאם לא היהה דבר טבעי, אלא דבר נסיי, הוא רחוק מאד שנעשה הנם הגדול לבלעם הךעזע; ולזה הוא מקום תמה גדולה, אחר שנבואת משה אפשר במין האנושי השגחה, מדוע ימנע הטוב מבעליו, ולא לקום זולתו כמוהו?

השלישי, במה שהנח שם מההבדל• לךאה שהוא בנגד הךךש שדרשו חז״ל(םפרי ברכה): ״בישראל לא קם אבל באמות תעולם קם, ומנו בלעם״. עם עזתוא מקום תמה גדול שהנבואה תחול על רשע ביוצא בו. והוא דבר מסכם מתם, רסבים בו

העיון, עזהנבואה צריף הצעות ושלמות להשיגה.

הנה אלו הספקוח ראינו להעיר במה שהנח בפרק הראשון.

אולם בעזני, הנה למה שהנח המשיג העצמיי הראשון, אמוח יעוךי הנביא׳ והוא שלה ומסכים בבלם; בבר יפלא ביעודים הטובים אשר קימו בבריח ובשבועה, מהו הצךף אליהם׳ בי לא איש אל ךיבזב, ובן אדם ויחנחם׳ ובל עזבן ביעודים הטובים במה שןאמר. ואם הלה שהיעוד הטוב כאשר לא נאמר על צד האות, חוזר׳ הנה הספק הזה לא יקשה החרו

שכבר נאמר׳ שהיעוד שלש בו שבועה, אינו חוזר. אבל אם נאמר שהיעוד הטוב אינו חוזר׳ מה הצרף אל תשבועת? מי יתן ואדע.

ז ׳ קצ ר ה ו ר ב א מ א מ כלל ד/פרק ג

ולמה שהנח גם כן עזם, שהמשיג השני, המופתים ןהנפלאות שיחחךשו לחכליח־מה באמצעוח הנביא, אעזר יחחלפו בהם מדרגות הנביאים; בבר לשיגו זה שני ספקות: האחד, המופה שנעשה בפתיחה פה האחון, שלא מצאנו שם תכליה טוב, גם כשנניח חיוה בלעם נביא• והשני, שאם הלה שהחחלפו מדלגות הנביאים בהם, איל קצרה התורה מהוךיע המופח הגדול שבא בקבלה (תענית ב, א) מעמידה העזמש למשה. בי בבר לךאה, עזהמופח הןה שנעשה ליהושע, למה עזנושאו יותר חשוב, הלה מופת יותר גדול מכל המופתים שנעשו על לדי משה. עם שראוי לצלף בןה ספק אחר, והוא, מה תתבליח בעמידה הירח בעמק אללון; הה, שבבר נשלמה נקמה

אולביו קדם בא השמש.

ובן למה שהנח גם בן שם המשיג השלישי, כסף נמרץ ואימץ לב לקרא לזולחם לעבודה השם׳ והוא אמה אין ספק בו; הנה אם כן, מדוע לא השחךלו הנביאים הראשונים לקרא ללהר האמוח לעבודה הש״י, ולחסות תהה כנפי הורהו׳, אלא שבא בקבלה, עזליא קבלו גרים בימי שלמיה, ומאמרים לרז״ל, מורים הלהקה בןה הענלן. הנה ןה גם כן מקום פלא. אלו הם הספקוה

שראינו בכאן להעיר עליהם.

ואמר בדזתךם, אם הראעזון, הנחלת באות אעזר יתכן בו לדיעה הנביא היוהו מנבא באשר לדבר בו בחלום, שתוא מבאר בעצמו, שאין שם דבר לךמהו הנביא בחלום של נבואה, שלא יחלה אפשר בו בטבע שלךמה בחלום שאינו של נבואה; האלהים! אם לא יהלה שם דבר, בו יודע החלום הנבואיי נגזר ממנו יחבלף, שלא לדמה בו בחלום הבלתי נבואיי, לדע ןה הנביא לבדו, מה שהוא ךחוק מאד. הנה לא נשאר, אלא שידזלה תאות, חןק ההךגעז בדמיון התוא. תה, שכמו שלש יחלון להלגעז החוש

קצה אור ה׳ מאמר ג כלל ד/פרק ג

על הרגש הדמיון, שבעבורו יודע המרגיש והוא ער, שאיננו מרגיש בדמיון לבד, ך׳ל בחלום; כן לש יחרון להדגש הדמיון הנבואיי, ואם הוא חלום, לדמיון הבלתי נבואיי. והוא האוח תאמתי אשר יודע לנביא היותו מנבא, ואם הלה חולם. ואולי לןה רמז אמרו(תהלים יז, טו): ״אני בצדק אחזת פניף אשבעה בתקיץ תמונתף״, ר״ל, כשאני רואה פניף על דרף האמת, שיצדק תיותי רואה פניף, כלומר בחלום, תנת בהקיץ אשיבעה מתמונתף; הפך מה שנאמר בחלום הפשוט (ישעיה בט׳ ח) ״באשר להלם הרעב והנה אובל, והקיץ, ןךקה נפשו״. ולפי שבבר יהחלף הדמיון בחזק וחלשת, בפחות ולהר, ואפשר שידזלת דמיון החלום חזק ההךגש, קרוב להךגש החוש, צריף הנביא דקדוק גדול בהךגש ההוא, לסמיף על דעה עצמו. ואחעזב, שהעלה בן עזור שהלה מחזק לנביא, כמו שיורו פשטי הבהובים, טעה בשעור חיזק דמיונו, עזףמה היוה ממה שחלם ממלף אשור חלום נבואיי. בי הוא רחוק מאד בדוק בל אדם, שלכזב במה שאין המלט מהבחינה בו, ובל שבן בהק הנביא. והרי הכהוב בנה אוהו בשם ׳נביא׳ סחם. אלא שאין ספק, שהטעוה בשעור חיזק הדמיון הביאהו לזה. ואמנם, שהשגגה בביוצא בזה עולה זדון, ולפיבף נענש. הה גם בן ממה עזיוךה שלא הלה מנביאי הבעל. שאלו הלה בן, הנה הלה ךאוי לו מהענעז יותר הךבה, על היוהו נביא לע״ז, מעל היוחו מנבא במה שלא שלח, באמרו: ״לא שלחף ה׳״. וכן הסכימו רז״ל בפךק הנחנקין (סנהדרין פט, א), שנביא אמת הלה, והלו סעוהו ב״קל וחימר״. ואולי ה״קל וחימר״

הביאהו לסעוה בדמיון. ודי בזה בספק תראשון.

ואמנם השני, הנהלה ביהרון נבואה משה על בל שאר הנביאים. הנה, ואם הלה שנודה שלא לצא מהמנהג הטבעי, למה שהשלמוה האנושי, ואם הלה שאין לו גבול נגבל בו, שבל אשר

ס צ ׳ ק ר ה ו ר ב א מ א מ כלל ד/פרק ג

יוסיף בעבודת הש״י׳ יתוסף השלמוה; הפף מה ע1דמו קצת מחכמינו, למה עזדמי שהשלמות נחלה בשכל לבה וקבלו שלשכל האנושי גבול, ויחחלב מזה, שלשלמוה האנושי גבול •״ אבל האמת בעצמו, שאין לשלמות גבול, אבל יתוסף אל מה שיתוסף חמיה במו שיחבאר במאמר השליעזי בגזרה הצור; ואמנם לא ימצא השלמות בלתי מגבל בפעל. ולתיות ידיעת תש״י באפשר כלתי מכךחח אוהו, כמו שהחבאר בכלל הראשון מזה המאמר, הנה איננו רחוק, אבל מחלב, שלדע השלמות היותר גדול שלצא לפעל במין האנושי. והשלמוח הזה הלה אצל משה. מבלתי שתכריח לדיעהו המנעוח השגת השלמות התוא בזולתו, אבל נשאר אפעזר• א?1א שלדע שלא לצא לפעל הגבול ההוא מהשלמוח בזולחו, כמו שהתבאר זה. ויתבאר עוד בכלל

החמישי מ!ה המאמר בגזרה הצור.

ואמנם יראה, שדעה ת״ל, שעם היוח הנבואה בכלל, דבר בלתי יוצא מהמנהג הטבעי, הנה מךרגח משה רבנו ע״ה בה, הלה דבר יוצא מהמנהג הטבעי, והלה על צד המופת בשאר המופתים. וזה, לקבע בנפעזותינו שלמוח התורה ונצחוחה, ועזאין ראוי לשמע לנביא זולחו בבטולה. ולזה מה שךרשו: ״בישראל הוא ףלא קם, אבל באמוה העולם קם, ומנו בלעם״. הורו בזה, שנבואה בלעם הלה עזליא על המנהג הטבעי. למה שהשגה הנבואה צףיף הבנוח והשלמוה, הלה חסר מהם אוחו הדשע ההוא; ולזה בנה אוהו הבהוב בקוסם; אלא עזבהיוהו

אצל בלק נחנבא על ךךף נם ופלא. וזה להשגחה על ישראל, שלא לקללם. בשלש לפעלוה ולדברים ףשמים בזולהם, במו שהאריך בזה בעל הכוזר, ויהבאר במה שלבא במאמר הרביעי בגזרה הצור. ושיחבאר גם בן לאנשים מעלה ישראל. והלה בו תועלה גם בן להמס לבבם, כדי לנצח אוחם במספר מעס

ר א1ר ה׳ מאמר ב בלל ד/פרק ג

מישראל כמהיתח נפלא. ולהיוח הךעזע הזה רחוק מאד הךבה בפי טבעו ממה עזהשיג מהנבואה, יוחר מרחק מךע״ה כפי טבעו־ ממה #השיג, בארו, שבישךאל לא קם מי עזהגיע למךךגחו, שנעשה בו נם כמוהו, אבל באמוח העולם קם, ואולי יוחר גדול.י והשלישי, לפי דעח ת״ל. ^ זהו מה שלאמר בדזתר הספק ח ןאמנם היוח נבואה מעזה על צד המופח, הוא דבר הרשו רבנו נסים ז״ל בהתר הספק השני. והתרנו בזה הקזפקוה שהעירונו

בפךק הראשון.

ןאם הספק הנהלה באמוה יעודי הנביא. הנה׳ השבועה שהזכרה ביעודים הטובים, הלה אפשר לשני ענעים: אם להורוח נצחוה היעוד, כמו שנאמר בבריח נח והאבוח; שאם הלה עזהיעוד הטוב אינו חוזר, אפשר שבלא שבועה לא לחלב הנצחוח על כל פנים. ואם למה שביעוד ההוא מהרע לזולחו. כאלו האמר, ביעוד אברהם במה עזהחנבא מירושה הארץ, שעם היוחו טוב לאברהם, הלה רע להם, ואם היו חוזרים בחשובה, אולי הלה מאריך להם. ולזה מה שתמצא עזךזאמין אבךהם הכף ביעוד הבנים, כאמרו(בראשית טו, ו): ״והאמין בה׳!לחשבה לו צדקה׳/ וביעור לרועזה האךץ אמר (שם ח): ״במה אדע בי איךעזנה״, ואז בא עמו בבתה בין הבחרים. ובן העזבועה במחוח זכר עמלק, למה שהלה רע לעמלק. והבריח הבולל בחורב ובערבוח מואב, להיוהו כולל מצווח התורה ואזהרוחיה ביעוךיה הטובים והךעים. ואמנם בתה המילה הלה שיכנסו ישראל בבתה עם ה/ כמו שלבא בכלל הששי נלן-ה המאמר

בגזרה הצור.

ואם הספק הראשון במשיג השני, הנהלה בחבליה המופה שנעשה בפחיחח פה האחון. אחשב, עזהלה להקנוח לנו דעה צודק, ולפךסם הרעזע ההוא, פן לתם לבבי ייוזהלל להיוחו נביא

מאמר a אור ה׳ רא כלל ד/נירק ג

לשלמוחו. ולזה נרמז לו, #השגחו הלחה על צד הנס והפלא, שלא הלה בהקו, כמו עזליא הלה בחיק האהון לדבר, ולזבוח בדין עליו. ולהחפרםם התכלית הזה אצל ת״ל, מדבור האחון, בא בהגדה אצלם, שהאחון פרסמה נבלוחו ןדע חבונהו, באמרה (במדבר כב, ל): ״תלוא אנכי אחנף אשר רכבה עלי״ וגר, כמו שבא זה בגמרא (ברכוה) [סנהדרין] (קה, ב). ולפי שנעלם זה מעיני קצה חכמינו, גלו פנים בתורה שלא כהלכה, לפי קבלה

קדמונינו ז״ל שמימהם אנו שוהין.

ואם הספק השני, הנהלה ביתרון מופתי משה. הנה כבר רמזנו בפרק השני, שהיחרון הלה בו־בולם ופרסומם והתמדתם. ואם הלה שעמידה השמש לחשב בו שלש לו יהרון גדול לחשיבוה נושאו, הנה, אם הלה שלא נקבל היוה השמים חיים

מדברים׳ הנה אין מקום לספק הזה. בי הלה המופח הזה בסול י התנועה או אחורה לבד, שהיא מקרה במהנועע, ובמופתי משה היו מופתים בעצם, כמקצה המכות שהלה בהם. הולח עצמים. אבל בשנוךה היותם חיים מדברים, בפשט הבהובים, וכמו שיראו רב הפילוסופים, ואם לא בא מופה על זה, הנה מה עזבא בקבלה די בהתר הספק. אלא שתתמה במה שקצר הבהוב מלדבר בו. והתשובה, עזבבר ידמה שהלה הנם ההוא במעס בלתי מפרסם. וזה, למה עז״ראה, שהלה עח הנקמה םמיר לביאה השמש, במו שיורה על זה אמרו(יהושע י, יג): ״ולא אץ לבוא כיום תמים״, ירצה בו, #ל'א מהר לבא, כמו שבהיוה השמש באמצע השמים, עזתנועחו מהאחרה אצל החוש, שאז היום בחמימוח ושלמוח. ולפי שאפשר בשהלחה הנקמה במהירוח גדול, ואולי שלא נשתהה חצי שעה, הוא קרוב מאד שלא הרגישו באחורו בהיותם במלחמת, זולתי אותם שלא תיו במלחמה, להיוה הזמן מעטי, ולא הקדימו להם הידיעה, בי

׳ מאמר ג ר ה ו רב א כלל ד/פרק ג

קרוב הדבר שלא הרגישו בו אלא מעטים מהךגילים בחכמה ההיא. ולדזיוח חבליה המופת, אם תתועלח שנמשף ממנו בטוב גופיי, אם להקנות אמונתו; והלה תבליה זביךהו בספר/ להקנוח אמונה לבה הנה למעוט פךסומו, קצרה התורה מזביךחו במשה. וכבר נמעדו בזה רגלי קצח מחכמינו, שהכחישו הנס הזה, ואמרו, שמהירוה הפלגה הנקמה, אמר שהלה כאלו נחאחר מלבא השמש. וממה שלחלב חיוה הנס כפשוסו, הוא עמידה הירח בעמק אללון, שלא הלה לו מביא בץביךחו, שהנקמה כבר נעשחה ביום, אלא עזהענלן בפשוסו, והודיע לנו, שאחור התנועה הלה בשאר הכוכבים גם בן, בלחס אחד. וזה, כדי שלא יחבלבל סדור הגרמים השמימיים המגבל, אשר גזרה דוכמחו. ולפי שהמאורות הם המנהיגים הגדולים, ושתנועתם יותר מךגשה, הלה די בזה בזכירה העזמש והירח. והנה במאמר העזלישי נוסיף באור בדזתר הספק הזה בגזרה הצור. ובכאן התרו

הספקוח האלו בענלן הנפלאוח.

ואם הספק אשר במשיג השלישי, הנחלה בנתינה הסבה להחרשלוח הנביאים לקרא ללחר האמות לעבודה השם• הנה החרו ממה שלקל, כאשר נקבל מאמר נכבד אחד לרז״ל, אמרם (יבמות מז, ב): ״קשים גרים לישךאל כספחת״. ובאורו, כי למה עזהחבאר, בזולה זה המקום, שהגךמים השמימיים מנהיגים העולם הזה השפל; והיו ההצלחוח אשר לנולדים, והךעוח, בלחם אל האבוה, כמו שהךנבאר בספר ״הפרי״ להלמי המלף; והלה מהבמה הש״י להלשרח האמה, למה שלהסר הטבע להשלימו, למלאכה, והיא התורה, אשר הבונה בלה הגעה השלמוח האנושי הנחלה בקיום האמונה והעבודה; הנה היו הגרים הבאים משאר האמוה קשים לישראל, להיוחם בלתי? והנה עם בל זה הגיע מה א ' מובנים אל השלמוה בי!יה• 1איר ל

מאמר a אור ה׳ דג כלל ד/פרק ד

שהגיע מהאבוה החטאים בנפשוהם להמשך אחר ע״ז, ןכל עזבן שאם נחעךבו ־בגויים שלא הלה נשאר זכר מהאמה. ולדזיוה מחסד העליון לזבוח האמה בזאה התורה, כמאמר רבי ךוננלא בן עקשלא בסוף גמרא מכלה׳ הערימה החכמה האלהיה לבלתי קרא לזולתנו; עד לבא ויורה צדק, שבאמצעות גלותנו ופזוךנו בגויים יתפךסם שמו יחברך באמות, ויזכרו מופתי הנביאים ונפלאוה השם; ובהגלוה האמת יבאו בלם לעבדו שכם אחד, וימחה שם ע״ז מן העולם, כאמרו(צפניה ג, ט): ״בי אז אהפיך אל עמים שפה ברורה״ וגר. זהו מה שלךאה בהתר אלו הםפקוה,

והוא מה שרצינו בו בזה הפךק. והנה לא ראינו בכאן להעיר על הספק שהעירו בו קצה החכמים. אמרו, לא ימלס הענלן, אם הלה שהשם לחדש הנפלאוה, או שכל אחד נבדל, אם שתתחדש לו לךיעה ושנוי רצון בהךנחדש הנפלאוה, או עזהלה מסדר ומגבל מקדם, ואז יבסל סבע האפשר. ןזה, שבבר ההבאר, שמידיעתהשם בעתיד לא יבסל סבע האפשר, ויהבאר עוד בשלמוה בכלל החמישי

מזה המאמר בגזרה הצור.

עי ק הרבי ר פ ה

בבאור הדךף אשר תשיג בו מדרגת הנבואה, בפי מה שתגץרהו התורה, ויםבים בו העיון.

ואמר, למה שהתבאר בגדר הנבואה, היותה שפע שופע מהאל יהבךך על האדם, הנה הוא מבאר, שהמובן אל השלמוה הזה, הוא הדבק בו והמתבוךד תמיד בעבודתו. ולזה, אם יתבאר, שבאמצעות התורה והמצווה ישיג הקשר והדבקות בו יהבךך, שהוא תכליח השלמוה במין האנושי, הוא מבאר, שהךךך הנכון אשר תשג בו המדרגה הזאה, הוא בהשגת

׳ מאמר ב ר ה ו רד א כלל ד/נ!רק ד

התכלית הןה, שהוא העבודה והאהבה האמתיח. אמנם בכלל הששי יתבאר תבליה הבאור, היוח הךבקוה והקשר הזה, תכלית התכליות בלם, אעזר לשג באמצעות תתוךה. ןלזה הוא מבאר, שבל אשר יחחזק הקשר והאהבה, יהלה יותר מוכן אל ההשגה הזאה. וכאשר להמיר כקשר הזה, ולפליג הההבוךדוה באהבהו, אין ספק שלשפע עליו תשבע האליהי, אם לא לעיקהו מעיק. וכבר התנו ז״ל ואמרו(שבת צב, א): ״אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר״, הנה החכמה הוא תנאי עצמי

• : - - : T : T י• ־ • • י T : T ־ . T ־ T V

לנביא/ בי חכמה התורה היא המביאה אל התכלית הזה בעצם, ובזולהה לא לשג התכלית/ כמו שרמזו ךוז״ל באמךם (אבות ב, ה): ״לא עם הארץ חסיד״. ואמנם/ למה שהנביא יוהר מובן להישיר זולתו, ולזה הוא נושא אה נפשו, וכמו שההבאר בבךק השני, החנו שיהלה גבור, להיות אמיץ לבו להוכיח לזולתו. והחנו גם כן עשיר, שליא לחסר לו דבר, באפן שיצטרף.להטריד נפשו בצרכי מחלהר ושידזלה שמח בחלקו, במו שבארה המשנה. בי הנבהל להון לשוטט מחשבתו בהבליו׳ ולפריד הקשר ולךוליש הךבקוה• ולזה, באשר יהבודד דזחכם באהבתו/ ולסבימו בו התנאים, וישלמו ההבנוח, באשר לא לעיק מעיק מחוץ, אין ספק בשישפע עליו רוח נבואי. והנה לפי מה שבא בקבלה׳ מתנאי השפע הזה הוא המקום, במו שלבא עוד בכלל העזשי בגזרת

המקום ברור הוא. ואולם דעת הפילוסופים בזה במאמרם, שהאיש החשוב בשכלו ובמדוחיו, כאשר הלה בחו המדמה שלם, ויובן בהבנות הצריבות, אין ספק בשיתנבא. והלה אם כן האיש המוכן להתנבאוח אי אפשר שלא יהנבא. והנה הרב קלם דעתם, אלא שהוסיף, שבאשר יוכן לנבואה, לעבר שלא יהנבא ברצון האל יהברף; והוא אצלו בךמוח הנפלאוה. וזה, שבאשר נקה דעה

׳ רה ר ה ו מאמר ב א כלל ה

הפילוסופים, לשאר הפלא, איך הלה שלא נמצא בכל זה הזמן אשר העתקו אלינו קורותיו, מי שהגיע לזאח המךךגה אחר נתינת התו־ךה, אלא מהאמה הנבחרה; והנה חכמה היונים והכשרים מפךסמה מאד; ולזה יחם מניעת ההשגה מהם לפלא. ואמנם עדין יפלא, איך הפלא הזה כבלם, ך״ל בחכמי הגויים. אבל כאשר נניח הדעה האמתי, כמו שהנחנוה, לא יהלה מקום לפלא הזה. כי העבודה האמתלה והאהבה שבאמצעוהה תשג זאח המדרגה, תשלם בעצם התורה והמצווה. עם שהוא רחוק מאד שנניח, שמי שיצלח לנבואה ויהלה מוכן לה, לחדש הש״י אוה למנע הטוב מבעליו. והנה אשר נאמר לברוך בן נדלה (ירמיה מה, ה): ״ואתה תבקש לך גדלות, אל תבקש״, אינו ענלן לזה, כמו שאמר הרב. שהנבואה בהק ברוך בן נדלה — גדולות. אבל המובן לנבואה ולא לעיק לו מעיק מחוץ, אי אפשר שלא יהנבא, כל שלא יסתבך בטךדוח הזמן וזולתו, אשר בעבורם נמנעה הנבואה בגלוה הזה, כמאמר רז״ל (שבה ל׳ ב׳): ״אין הנבואה שורה, לא מתוך עצלות, ולא מתוך עצבות, אלא מתוך שמחה, שנאמר(מ״ב ג׳ ט״ו) ״והלה כנגן המנגן!תהי עליו לד ה׳״.

וזהו מה שרצינו לבארו בפרק הזה. ובכאן נשלם הכלל הךביעי מזה המאמר. והתהלה לאל

לבדו, ומרומם על בל בךבה ותהלה.

הכלל החמישי

בבחיךה

לפי שכבר קדם לנו שמיםודוה הדה הוא הבחירה, ושתדזלה ךשוה בל אדם נחונה לו; למה שלא תפל שם המצוה למכרה ואנוס לפעל דבר מגבל, אבל צריך שיהיה מנח לרצונו הפשוט

׳ מאמר ב ר ה ו רו א כלל ה/פרק א

לכל אחד מהצךדין, ואז תהנה הצואה לו ראויה ומתלחסת; והלה לסוד הבחירה, הלוח טבע האפשר נמצא; והלה ראשונים כבר נהחבטו בו, ומצעו בהם, לפל מה שהגיע לידינו מדבריהם, דעות מתחלפות; הנה צךיך שנחקר בהם כפל התוךה והעיון. ולפי שהדעוה שמצאנו בהם הם בשני חלקי הסותר׳ הנה חלקנו הכלל הזה לעזלישה פרקים: השנים הראשונים, כשתל הדעות וסענותיהם, ניפי שבא בכח דבריהם. והשלישי, נזכיר בו מה

שתחלבהו התורה והעיון לפי מה שלךאה לנו.

וךאוי שלא לשיגנו עצלה בחקירה הזאה, בי הפנה הזאת לסוד ועמוד גדול בידיעה השם הנמצאות, כמו שךמץנו בכלל הראשון, עד עזהטעוח בזה מביא אל סעיוח גדולוה ועצומות

בידיעתו יתברך והשגחתו בנמצאוח.

ולזה צרפנו עוד שלישת פרקים, במו שלךאת בדברינו בכלל הזה בגזרה הצור.

ן ו ש א ך ק ה ר פ ה

בבאור דעת מי שיךאה ש?\בע האפשר נמצא. והנה יתבאר זה, אם מצד העיון. אם מצד התורה.

אם מצד העיון, יראה מפנים: מהם, כי למה שהוא מבאר, שהדברים — טבעיים היו או מלאכותיים — לא ימצאו אלא בקדימת ארבע סבוה, והם: הפועל, והחמר, והצוךה, והתכלית, כמו שהתבאר בספר ״השמע״. ואנחנו נךאה בקצה הדברים, שמקצה סבותיתם נמצאות, וקצתם בלתי נמצאוה, ואפשר שימצאו בלם, או שלא ימצאו; תנת באפשרות סבות הדברים יהחלב אפשרות הדברים

עצמם.

ר ב אור ה׳ רז מ א מ בלל ה/פרק א

ומהם, שבבר ההבאר בספר ״השמע״, עזהךבךים, מהם שלבאו בקרי ובהץדמן ומפאח נפשם. ואם היו הדברים כלם מחלבים, כמו שיהחלב אם לא הלה כ\בע האפשר נמצא, הלה בל אחד מהם מחלב שימצא, ומה שהוא מחלב שימצא, לא יצדק עליו שימצא בקרי, בי לא יצדק עלוה העזמש מחר שלעלה במקרה. ואה הוא מבאר שאין הדברים כלם מהלכים, ושטבע

האפשר נמצא. ומהם, שאם לא הלה טבע האפשר נמצא, והלה האדם מברח על פעלוחיו, הלה ההשתדלוה והחריצוה דבר בטל, והלה מהחלב בטול הלמוד והההלמדוה, ובטול ההבנו־ה וההצעוה בלם, והזריזוה באסיפוח הקנלנים והדברים המועילים, והבריחה

מן המזיקין. וזה בלו הפך המפרסם והמוחש. ומהם, בי למה שהלה הרצון לאדם נמעזף אל הנפש המדבךה, אעזר היא נבדלה מחימר, אין ראוי שיפעל בה דבר המרי, כאלו האמר, גופוה הגלגלים, עזהם פועלים בגופות העזפלים. למה שהוא מבאר, שהנבךל הוא מיחד לפעל, והחמר מיחד לההפעל, במו עזההבאר זה ב״מה שאחר הסבע״, ולזה אין ראוי שלחשב, שהגלגלים, עזהם בעלי גופוה, יפעלו ולכריחו

נפש האדם. אבל הרצון בו משלח, ומשולל מכל חיוב.

הנה מכל אלו הפנים ןךאה מצד העיון, עזסבע האפשר נמצא. אולם מצד התורה הוא מבאר גם כן מפנים:

מהם, שאם היו הדברים בלם מהלכים, והלה האדם מברה על מעשיו, היו מצוות התורה ואזהרותיה לבטלה, אחר שהם בלתי מועילוה, להיוה בעלוה האדם מכרחוה, ואיננו בעל לכלת

ורצון עליהם. ומהם, שאם הלה האדם מברה בפעלוהיו, הלה הגמול והענש עליהם עול בהקו יחברר, חלילה. למה שהוא מבאר

׳ מאמר ג ר ה ו m א כלל ה/פרק ב

בעצמו, שהגמול והענעז בפעלוח, לא יפל אלא בפעלוה האדם הךצוניוה, אבל בפעלוח שהוא מכרה ואנוס, לא יתכן בהם גמול ו־ענש. ולפי שהגמול והענש שךש משךשי התורה, הוא מחלב שהאדם בעל רצון משלח כפעלוהיו, ונקי מכל אנס והברה. ומזה יהבאר שטבע האפשר נמצא. והוא בונה זה הפךק.

ק העזני. ר פ ה

בבאור דעת מי שיראה שבזבע האפשר בלתי נמצא.

והנה יתבאר גם בן, אם מצד העיון ואם מצד התורה. אם מצד העיון !ראה מפנים:

מהם, בי למה שהתבאר בחכמה הסבעיח, שכל הדברים הנופלים תחה ההרה וההפסד, יקדם בהכרח אךבע סבוה למציאוהם. והלה, שבמציאוה הסבות ימצאו המסובבים בהכרה, הנה אם כן, מציאוה המסובבים כוחיב, לא אפשרי. וכאשר נעין גם בן במציאוה הסבוה, הנה הוא מחלב בהכרח, שיקדם מציאוה סבוה אחרוה אליהן, אשר במציאוהן יהחלב מציאוה הסבות ההם. וידזלה בהכרח מציאוהם מחלב, לא אפשרי. ובאשר נבקש לםבוח ההם סבוה אחרוה, ידזלה המשפס בהם אחד, עד שיכלה אל הנמצא הראשון, המחלב המציאוה

יהברף שמו. החבאר אם בן, שטבע האפשר בלתי נמצא.

ומהם, שהוא מהידוע בעצמו ומסכם עליו, שהדבר שאפשר שימצא ןשלא ימצא, יצטרף לסבה הכריע מציאוהו על העדרו; ןאם לא, הלה ההעדר קלם. ולזה, באעזר האפשר נמצא, הנה בהבךח בבר קךמה סבה חלבה והכריעה מציאוהו על העדרו, והלה הנמצא אם בן אשר הנח אפשר, מחלב. וכאשר נעלן גם כן בסבה הקוךבלה אם הנחה אפשריה, כשנניחה נמצאה, יהחלב בה אשר החחלב באפשר הראשון אשר הנח נמצא. עד אשר

׳ רט ר ה ו ר ב א מ א מ כלל ה/פרק ב

יכלה אל הסבה הראשונה והנמצא הראשון/ המחלב המציאות יהביר־

ומהם, שהוא מן הידוע בעצמו ומסכם עליו, שבל מה שיצא מן הכה אל הפעל, יצטרף אל מוציא זולתו, יוציאהו. ולזה יתחלב, שכאשר יחחדש רצון לאדם לפעל דבר מה׳ הנה הרצון אשר הלה בכה ולצא אל הפעל, תנת מוציאו זולתו בהכרח; והוא הךבר אשר הניע הכה המתעורר להתקבץ ולהסכים עם הכה המדמה, במו שההבאר בספר ״הנפש״/ שהוא סבה הרצון. הנה אם כן, כשנמצא הקבוץ ההוא אשר הוא סבה הרצון, בבר

הלה הרצון מחלב׳ והקןבוץ גם בן מחלב כשנמצא המניע. ובשלאמר בזה, שהמניע הרצון ההוא, הוא הרצון לבד, אעזר הוא הפר החיוב׳ הנה יהחלב מזה אחד משני בטולים: אם עזיהלה הדבר מניע לעצמו ומוציאו מן הכה אל הפעל. והוא הפר ההקדמה המסכם עליה. ואם עזיהיה לרצין׳ רצון קודם, לניעהו ויוציאהו מן הכה אל הפעל, ךלךערן הקודם רצון אחר קודם; ףהחלב לרצון אחד רצונים בב״ה. והוא בחבליה הבטול. עם שכל אחד יתחלב מהקודם לו, ולא יהלה אם בן אפשר.

ומהם׳ שהוא מן הידוע בעצמו, כמו שנאמר׳ שכל דבר מחדש צריר אל מחדש לחדשהו. כי הדבר ליא לחדעז ע¥מי• ולזה, לו לצלר שיהיו שני אנשים על מצב אחד ומזג אחד ותכונה אחה ולחס אחד לךבר־מה, בלי חלוף בלל, לא לעבר עזיבחר האחד מציאוה1׳ והאחר העדרו. אבל יהחלב שיבחר וירצה האחד מה שבחר ורצה האחר. תה, שאם היו מהחלפים בבחירה ורצון, להיוה ההלוף, מחדש, יצסרף אל מחדש. ומה סבה החרוש׳ מי יתן ואדע, אחר שהם מסכימים במזג ומולד והבונה מכל הצדדים? ואם האמה שמציאוה האנשים האלו, נמנע׳ הנה אין ההיוב מצד היוחו נמנע, אבל מצד היוחו אפשר• וכאשר ההבאר

רי א1ר ה׳ מאמר ב כלל ה/פרק ב

שהוא מחלב בדזם שיהלה הרצון אחד, הנה אם בן הוא מחלב והכרחי, ולא יהלה אם כן אפשרי.

ומהם, שבבר התבאר בכלל הראשון מזה המאמר, שידיעה השי״ח כלקפח בכל הפרטים במה שהם פרטים, ואם הם נעדרים, שלא לצאו אל המציאוה. ולזה הוא מחלב, שכשלדע החלק האחד מחלקי האפשר שלגיע, הוא מחלב בהכרח שלגיע־, ואם לא, לא הלחה לךיעה, אבל מחשבה או טעוח. אם בן, מה שהנח

אפשר, הוא מחלב, אין המלט ממנו.

ומהם, שאם הלה טבע האפשר נמצא, הנה נצטרף להודות בהכרח, שמציאות הףצון באחד משני החלקים, בזולה סבה מחלבה, אפעזרי. ויהחלב אם בן, שלךיעהו בו איננו מעצמוהו, בלדיעהו הנכלצאוח לדזיוהו סבהם, אבל תדזלה לדיעהו קנולה ונאצלה ממציאוהם. והוא בחבליה הבטול שתהלה ליךיעהו

ההחלה מזולהו.

ומהם, שהוא מבאר, בי ההשגחה בפרטים, כשלא תדזלה מצד הסדור הבולל, היא נמנעה, אלא בבה היולני• והוא נכלנע בחקו, יה^בר• והנה להיוח כלציאוח הצד האחד בזולה סבה

מחלבה׳ הנה איננה משיגה מצד הסדור הבולל.

הנה כלכל אלו הדברים, לראה מצד העיין שטבע האפשר בלתי נכלצא.

ואולם כלצד התורה, לכלת שיתבאר כלפלנה במה שאין ספק באמההו, כלמה שזכרנו, מידיעה השם שהיא מקפה בבל הפרטים, ןאם הם נעדרים, וגם בנביאים נכלצא, שהיו מודיעים הרבה מן הפרטים קדם הלוחם, ואם לא היו כלחלבים בעצכלם, רצוני, כלה שהוא תלוי בבחירה, במו הענלן בפרעה. שבל זה הוראה {לייה שטבע האפשר בלתי נמצא. והוא כונה זה הפרק.

׳ ריא ר ה ו מאמר ב א כלל ה/פרק ג

י ש י ל ש ק ה ר פ ה

בבאור הדעת תאמתי בפי מה שתיבתו התורה ןהעיון.

ונאמר, עזאךור שיש בכאן טענות מחיבות מציאות טבע האפשר, וטענוה מחלבות העדרו, הנה לא נשאר, אלא שיתלה טבע האפשר נמצא בצד־מה, ובלתי נמצא בצד־מה. ומה הם

אלו תצךךיןי מי יתן ואדע•

ואמר, שבאשר עינו בטענוה המחלבות מציאותו, הנה לא לחלבו מציאוחו אלא בבחינה עצמו.

זזה, שהטענה הראשונה, מהיות קצה הדברים, אפשר שימצאו כל סבותיהם ושלא ימצאו, הנה הוא מעךבה על הדרוש. וזה, שאפשרוה הםבו־ה ההם הוא הדרוש גם כן. ולזה

לא תתן האמה כלל בדרוש הזה.

ןאולם השניה, הלקוחה מהרצון. למה שהוא מבאר, שהאדם, לו שיךצה ושלא יךצה, הוא גם כן מערבה על הדרוש, בי האומר בהעדר טבע האפשר, יאמר, כי הרצון, לו מניע לניעהו, יחלב חול הרצון בדבר ההוא או בהפכו, המניע ההוא יהלה סבה הרצון• ולזה יהלה המניע הוא המחלב חול הרצון, עם השאר הךצון רצון, לא חיוב והכרח; בי הוא לעצמוהו, אפשר שיךצה אחד מההפכים בשלה, לולי מניעו לחלבהו עזיךצה האחד,יא לא לרגיש בשום הכרח ואנס. ולהיות לעצמוהל אפשר יה

שירצה אחד משני ההפכים בשוה, יקרא ךצלן, לא חיוב.

ואולם השלישית, הלקוחה ממה שהתבאר בטבעילה, מהילה קצה הדברים נלפלים בקרי• הנה לא החלב האפשרות אלא בבחינה עצמו, ומהצד ההוא תהאמח נפילהם במקךה. אבל לא ימנע שלא ימצאו בםבלתיהם אשר מחלבלח כלציאוהם.

׳ מאמר ב ר ה ו ריב א כלל ה/פרק ג

ואולם הרביעית, שלסוךה החדיצוח וההעזתךלוה, הוא מבאר׳ שלא החלב אלא אפשרוח הרבדים בעצמוהם. באלו תאמר, שאלו הלה הילה האיש הזה מכרה להיות עשיר לעצמוהו, הלה ההעזתדלוה באסיפה הקנינים דבר בטל. אבל אם הנח אפשר לעצמוהו, ומחלב בבחינת סבתו, אשר הוא החריצוה וההשתדלוה, הנה לא יהלה הךןריצוה וההשתדלוה לבסלה, אבל יהלה הסבה העצמיה לאסיפה הקנלנים, !אסיפה הקנינים מסובב לה. ואין דרך לומר היוה הסבה לבטלה למסובב, אלא אם בן הלה המסובב מצד עצמו מחלב לעצמוהו, במציאוה

הסבה או בזולתה, ואז לא הלה מסובב. ואולם החמישית, הוא מבאר שלא תתן האמה על כל פנים. וזה,,שהנפש המדבךה אינה נבדלה, אבל היא היולניח ומחפעלה ממזג הבעל נפש. ולזה הוא אפשר בגופוה הגלגלים, וכל שבן במניעיהם, שיפעלו במזג הבעל נפש, ןלניעו הכה המתעורר, אשר באמצעות הסכמתו עם הבה המדמה יהלה הרצון, כמי שההבאר בספר ״הנפש״. ואם תהלה ההנעה על צד החיוב, או ישאר האפשרוה קלם, לא יהבאר זה מהטענה ההיא.

ולזה הוא מבאר, שאין בבל הטענוה שמצד העיון, שלחלב מציאוה טבע האפשר, אלא בבחינה עצמוה הדברים הנמצאים,

ולא בבחינה סבותיהם.

והנה הטענוה אשר מצד התורה, גם בן לא לחלבו אלא מציאוהו בבחינה עצמו.

וזה, שהטענה הלקוחה ממצווה התורה ואזהרוחיה, שאם היו הדברים מהלכים, תיו המצוות והאץהרות לבטלה, הוא מבאר שלא החלב אלא אפשרוה הדברים בבחינה עצמם. תה אמנם, שאם היו הדברים מחלבים בבחינה עצמם, היו המצוות והאזהרוה לבטלה; אבל אם הדברים אפשריים בבחינה עצמם,

ר \T' ריג ו מאמר ב א כלל ה/פרק ג

ומחלבים בבחינת סבותיהם, לא היו המצווה והאזהרוח לבטלה, אבל לתכלית העזוב. וזה, כי יהיו סבוה מניעות לךבך־ים אשר הם אפעזו־יים בעצמם, במדרגת הסבות אשר הם סבוה למםובביהם. כחךיצוה והזריזוח באסיפה הקנלנים, ואל הדברים המועילים, והבריחה מן המזיקים. ולזה יהאמה שאין בטענה הזאה מה

עזלחלב מציאוה אפעזרוח בבחינה הסבה.

ואולם הטענה העזניה, הלקוחה מהגמול והענעז, שאם הלה האדם מברה במעשיו, הלה הגמול והענש עליהם עול ברוקו יהברף, לךאה שהיא טענה חזקה לבטל כל חיוב• ואמנם כשנתבונן בה, אין התרה ממה שיקשה. הה, שאם היו דזגמול והענש מתחלבים מהעבודוה והעבתה כהךוחלב המסובבים מן הסבוה, הנה לא לאמר בהם היוהם עול. במו שאיננו עול הקךב אל האש שישךף, ואם הלה קרבתו אליו בזולת רצון. והנה כבר

יהבאר זה במאמר העזלישי בגזךת הצור.

ולזה הוא כלבאר, שאין בבל הטענוה ההם מצד העיון ומצד

התורה, מה שלחלב מציאוה טבע האפשר בבחינה סבהו. וכן

אמר, שכאשר עלנו בטענוח המחלבוה העדח,, הנה לא לחלבוהו

אלא בבחינה סבהו.

הה, שהטענה הראשונה והשניה והשלישיה, הלקוחוה מסבוה הדברים ומהמניעים המוציאים מן הבח אל הפעל, והטענה הרביעיח ההכרחיה, גם בן כלבאר מענלנם שלא יתנו החיוב אלא בבחינה הםבוה, אבל בבחינה עצמם בבר ישארו אפעזריים. כמו שתאמר בחימר הראשון, שהוא בבחינת עצמו אפעזרי לקבל כל הצותה בבא זו אחר סור זו. ואם בבחינת המניעים, הוא מחלב להההווה מהנחישה זנגאר בבחינה סבהו, והוא עם אפשרוהו בבחינה עצמו אשר לא לסור ממני• ולזה

ריד א1ר ה׳ מאמר ב כלל ה/פרק ג

בהתהוות הזנגאר לש לו חיוב זמני בבחינת סבתו, ך״ל אשר לסור, ואפשרוח נצחי בבחינה עצמו, אשר לא לסור.

וכן הסענוה הלקוחוח מידיעה השם בעתיד, ומהוךעח העתידוה לנביאים, ואף במה שנחלה בו הבהירה, הוא מבאר שלא תחיבנה בטול האפשרוח בבחינה עצמם. אבל בבר יהיו הדברים אפשריים בבחינה עצמם, ומחלבים בבחינת סבותם,

ומצד חיובם הוא הידיעה קיךם חיובם. ולזה הוא מבאר שאין בבל הטענוה ההם מצד העיון ומצד ההורה מה שלחלב חיוב הדברים בבחינה עצמם. ולזה הלה האמה הגמור, כפי מה שתחלבהו התורה והעיון/ שטבע האפשר נמצא בדברים בבחינה עצמם, לא בבחינה סבוהם. אלא שהפרסום בזה מזיק להמון/ למה שלחעזבוהו ההנצלוח לעושי לדעה י׳ ולא!רגישו עזהענש נמשר מהעברוה בהמשר המסובב מן הסבה, ולזה היה מהחכמה האלהיה, לשומם — ר״ל למצווה

: • - : T : י V: T T : T ״ ־ T T V T : T * ־

ולאזהרות — אמצעיים מניעים וסבוה חזקוה להלשיר האדם אל ההצלחה האנושיה. וזה אמנם לסובו וחסדו הפשוט. והוא הישר האליהי הנרמז באמרו: ״בי באשר ללסר איש אח בנו ה׳ אליהיף מיטרר״. שהוא לדוע, שהאב לא ללםר אה בנו לבונה הנקמה. ולא להבליח עשלח הישר, אלא לחועלח הבן. ובן כשללםר השם אח הארס׳ אין הבונה הנקמה ממנו, ולא להבליח היעזר המדיני, עזאיננו ראוי אלא בדזיוה האדם רצוני גמור בלא שום הכרח ואנס, אבל הבונה׳ הטוב לכלל האמה, והוא המכון בו. ולזה יהלה ראוי גם בהיוחו מחלב בבחינה םבהו, שזהו הסוב לאדם. אלא שצריר לההעוךר, שהחיוב הזה הוא ראוי, כשיחלה באפן שלא ירגיש בו הפועל אנס והכרה/ והוא סוד הבהירה והרצון; אבל בפעלוה ההכרח והאנס׳ ך׳ל שיפעל האדם והוא מברח ואנוס, ולא יפעלם ברצונו׳ הנה למה שאיננו פועל

׳ רטו ר ה ו מאמר ב א בלל ה/פרק ג

בהסכמה כחי המהעלךר עם המדמה, איננו פעל נפשו, ואין ראוי שימשך לו הענש. הה, שאין לפעלוה האנסיוה מבוא בשתהלינה המצווה והאזהרלח מניעלח לעשלחם או לההךחק מהם. כי מה שאין לאדם מבוא עליו, לא יתכן בל מצוה ואזהרה. והענש בעברלה לא יהיה מהישר האלהי׳ למה שלא נמשך ממנו הטלב. והנה כפי התלךה (נ״א: ואולם אם אי אפשר מבלתי עזנאמר שטבע הרצון כן חלב, שירצה ושלא ירצה בזולה מניע מחוץ, והוא הדעה הנכלן בפי התלךת), בבר אפשר שתפל החלקה בדךך אשר לקחנו בכלל הראשון מזה המאמר. הה, שיהלה הךבר אפשרי כבחינת עצמי וסבלחיו, ומחלב בסבת לדיעתל. כמו שהאפשרי, בשהנח נמצא וידוע, הוא אפשרי בבחינה עצמו, והוא מחלב בבחינה מציאוהו אז, להיוחל לרוע. ואם יךיעתל יהבךך בדברים היא קדם הילחס, ולזה יךאו שמה שהוא מחלב קידם הילהל, איננו אפשרי׳ הנה איננו אפשרי בבחינת לךיעהל, אבל הוא אפשרי בבהינה עצמל. ולהילה לךיעהל יהברך בלתי נלפלח בזמן׳ תנת ידיעתי בעתיד כידיעתנו בדברים הנמצאים,

אשר לא תחלב הברה ןהיוב בעצם הדברים. אלא שכאשר נקשה ונאמר, האם לדיעהל קנולה מהנמצאים, במי שקדם בשני הםפקלה האחרונים; נשיב ונאמר, אנחנו לא נדע איך לדע, אחר שלדיעהל עצמוהל. והוא דךך הרב לפי דעתנו.

ואולם בבר אפשר שלאמר עלד בחשובה, בי למה שהוא מבאר, שהדברים המשגים אינם משגים בפי סבע הדברים המשגים, אבל כפי סבע המשיג; וזה לךאה הךאוה מבאר בהשגה החושים, בי הנה חוש המשוש לשיג משגי בבשיקרב אליל לימששהו, ולשיג במקלם המשוש לבד, חים או קיר׳ קשי אל

רבוח, וחוש הראוה לשיג ברחוק מקלם, גונית וכן ההקש בשאר; ולזה באשר הלה המשיג הזה נצחי בלתי נהלה בזמן׳ ראוי שלשיג

a ר 71' מאמר ו רטז א בלל ה/פרק ג

משגו בפי מךךגחו, שהוא בלתי נהלה בזמן, וזה אמנם לעצמוהו. ולזה לשיג במה שלא נמצא/ השגה נצחיה, באלו הלה

נמצא. [נ״א: והכלל העולה מהדברים/ כי החימר הזה האפשרי, כל אשר לא חבל בו הבחירה/ אין המלט ממנו, מהיותו מחלב בבחינה טבחו, ואפשרי בבחינה עצמו. והדברים אשר תפל בהם הבחירה/ אם נאמר שטבע הרצון בן חלב שירצה ושלא יךצה בזולה מניע מחיץ׳ .והיא הךךף הנבון לפי התורה, יתיר הדברים אפשריים בבחינה סבחם ועצמוחם, ומחלבים בבחינה לךיעח השם. ולהיוחם אפשריים בבחינה עצמוהם׳ הנה החריצוח ראוי בהם, והמצווה ךהאזהרוה, והגמול ןהענש עליהם. למה שאם הלה בוחר ההפף, כבר הלחה לךיעח השם בו בהפף. ולא ישאר אלא השאלה איך לרע השם הדברים האפשריים; וכבר השבנו בו, אם לפי דעה הרב, ואם לפי דעתנו. ובכלל, למה שהוא מקנה המציאוה לזולהו מהנמצאים, הלדיעה בהם ךאולה ומחלבה]. ואיף שידזלה, שךש הענלן כלו, אפשרוח מצי׳ וחיוב מצד. אין

המלט ממנו.

וכבר העיד השלם, אשר נבנם בשלום ולצא בשלום, על כל העמקוה במאמר קצר. אמרו(אבות ג, טו): ״הכל צפוי והךשוה נחונה. ובטוב העולם נזיין• והכל לפי רב המעשה״. הנה באמרו ״הבל צפוי״, הורה, עזהךברים כלם מםךרים וידועים. והוא השרש הגדול אשר אין ספק באמתהו, אשר נמעד בו רגלי קצה חכמינו, והוא אעזר הביאנו לגלוה הסוד הזה, למת שנתפךצו בו רבים מאמתנו היום. ובאמרו ץהךשוח נחונה״׳ העיד על םוד הבחירה והרצון, ובי ךשוח בל אדם נחונה לו בבהינת עצמו, כי לא תפל הצואה למבךח ואנוס. ובאמרו ״ובטוב העולם נדון״, העיד בו על הישר האלהי בדין׳ ך״ל בגמול וענש, שאיננו לא

מאמר ג א1ר Tl" ריז כלל ה/פרק ד

לתכלית נקמה, ולא לבונה בקשה ישר מדיני המוני — וזה אמנם לחיוב אשר מפאת הסבות — אלא לסבת הטוב, כמו עזקדם. ננ״א: וזה אמנם לא לחיוב אעזר מפאח הםבוח, אלא

לסבה הטוב, במו עזקדם].

ובאמרו ״והבל לפי רב המעשה׳/ אפשר שהעיד על חיוב הסבוה שלש שם, קרובוה וךחוקוח, כאמרו: ״בי גבה מעל גבה שמר״. או ירמז אל השיךעז הלדוע לפי הקבלה, היוח העולם נדון אחר רבו. או אפשר שירמז אל עזךש גדול שיחבאר בכלל הששי

בגזרה הצור.

עי ק הרבי ר פ ה

ואיך שיהלה הדעה הזה מהחיוב, אם החיוב בבחינה הסבות, או החיוב בבחינה לדיעהו יחברך, נךמז במקומוח בבהובים, וביחוד בספר קהלה, ובמאמרי רז״ל במקומוה. אמרם (חולין ז, ב): ״אין אדם נקןף באצבעו מלמטה שאין מבריזין עליו מלמעלה״. ןדדשו אמרו(דברים כב, ח) ״בי יפל הנופל ממנו״ — ״ראוי זה לפל מששה למי בראשיח, עזהרי לא נפל והכחוב קראו נופל. אלא עזמגלגלין זכוה על לדי זכאי וחובה על ידי חלב״(ספרי תצא). הרי שעם היוה עברו מהאפעזריים מה שעברו, מששה למי בראשיה הלה ראוי זה לפל. והסבה הקרובה, העדר המעקה. ועם שןה לחס אל הקרי, והלדיעה בו נמנעה לאדם, למה שלא הקיף הפרטים, להיוחם בב״ח, אמנם היא מחלבה למי שהוא

בב״ת נוידיעחו בב״ת]. וממה שיורה על ןה גם כן, אמרם (ע״ז ד, ב): ״לא דוד הלה ראוי לאוהה מעשה, ולא ישראל היו ךאויין לאוהו מעשיה. אלא לומר לך, שאם חטא לחיד אומדים לו כלך אצל לחיד, ואם חטא צבור אומרים לו כלך אצל צבור״. ועם זה היו נענשים. והנה לא

׳ מאמר ב ר ה ו ריח א כלל ה/פרק ד

יתלעזב זה אלא בדרך אעזר בחרנו. ומה עזיוךת על החיוב גם כן, אמרם (ע״ז ה, א): ״בשעה עזאמר להם הקב״ת מי להן והלה לבבם ןה לתם, תלת לתם לומר תן אתה. ואף מעזה לא רמזה להם לישראל אלא לאחר ארבעים שנה. מכאן שאין אךם יורד לסוף דעה דבל אלא עד אךבעים שנה״. ומאמרים רבים זולה אלה, מוסיפין ספק ומבוכה לפי הנראה מדזם, ךהם מהלשבים

בדרך הןה בפעזטם. וממה שיוךה על קיום ההשתךלוח עם החיוב, הוא אמרם (אבות א, יד): ״אם אין אני לי מי לי, וכעזאני לעצמי מה אני, ואם לא עבשו אימהי״. ורבים זולהם, אין צרף לזכרם. כמו מה שאמרו בגמרא סכה (כט, א): ״בשביל (ששה) [אךבעה] ךברים חמה לוקה״.. ובמו שבא במסכה מכוח (יא, ב): ״אם עד שלא נגמר דינו מה כהן גדול, ומנו בהן גדול אחר, ונגמר דינו, חוזר במיההו של שני״. ואמרו בגמרא: ״מאי הוה ליה למיעבד, הלה לו לבקש רחמים עזיגמר דינו לזבוח ולא בקש״. עזבל אלו המאמרים אין להם קיום אלא במה עזהחבאר, מהיוח הדברים כלם כלסדדים וידועים לו יהבךך, סבעיים היו או בחיריים. ודי

בזה לפי כונחנו. r־ T T— v ״

והנת בכלל תששי לבאו דברים מסכימים ונאותים אל הדעה הזה. להיוח טבע האמה עד לעצמו ומסכים מכל צד.

ובכאן תתר הספק הגדול, עזיעדנו בכלל הראשון מןה המאמר להתירו בכאן, אשר מעדו בו רגלי הדבה מן תראשונים. בי לא שערו בחיוב אשר לסבים עם היעזר האלהי התוךיי, ואם היה מה שלא יםבלהו הישר המדיני ההמוני. [נ״א: ובל עזבן, לפי דעת התורה והוא הנבון, שלםבים היעזר המדיני ההמוני, ורעהו].

והתהלה לאל לבדו ומרומם על כל ברבת והחלה.

׳ ריט ר ה ו ר ב א מ א מ כלל ה/פרק ה

י ש י מ ח ק ה ר פ ה

בתוספת באור הדעת הןה [נ״א: לשתי הדעות], בהתר הספק דז^צום הזה אשר לא סרו הקןךמונים להסתפק עליו, והוא, איך לסבים הישר האלהי בגמול וענש עם החיוב. ואם הלה ש!םבים, מה ההפלעז בין החיוב אשר בבחינת הסבות בזולת הךגש אנס והכרח, ובין החיוב אשר בהךגעז אנס

והכרח.

וזה, שבבר לחשב, שאם מעשי המצוות והעברות הם כזבות, והגמול ןהענש מסובבים להם, עם חיוב המעשיים; הנה לא הלה ראוי שיבדל חיוב בזולה הרגש הכלח, מהחיוב בהלגש הברח, בשיהיו הגמול והענש מסבבים לאחד, ובלתי מסבבים לאחר. אחר עזאין המלט לחיוב בשום פנים. ואם הלה שנודה בהבדל הזה, שבהךגש האנס והדזבלח לא ידזלה מקום לגמול ו־ענש, למה שלא יחלה אז לצוני בלל׳, וכשלא לרגיש אנס יקלא רצוני, ואם הוא מכלה, אלא שלא ללגיש בהכלח; הנה בדעות אעזל בפנות התוריות, אין ידזלה בהם גמול וענש? מי יתן ואדע, כי הוא מבאר לפי הקבלה שהענש בהם נפלא. כאמךם(ר״ה יז, א): ״אבל המינים והאפיקולסים ושכפרו בתורה ושכפרו בהחלה המתים״. ואמרם במשנה (סנהדרין צ, א): ״ואלו שאין להם חלק לעולם הבא״ וכר. וכבר יראה בהם שאין לרצון ולבחירה מבוא בהם

V T T T י I ־ ! I T T I V T V T־־ T ! T ־

בלל. וזה מפנים: ראשונה, שאם הלה הרצון הכרחי באמונוה, הנה אם בן, האמונה לא תהלה מךרגחה בחזק האמה. הה, עזהךצון, לו שילצה ושלא ילצה. ובבר יובל להאמין שני הסוחרים בבא זה אחר סור זה, ובן תמיד, וזה אם ילצה להאמינם. והוא בחבליה

הבטול. שניה, שאם הלה הרצון הכרחי באמונה, הנה אם בן, המניע המחדש האמונה ההיא מספק האמה בו. הה, שאם המניע בלתי

ר 71' מאמר ב ו רפ א כלל ה/פרק ה

מספק האמה כלל, הנה אין צךף בל לרצון. ואם המחדש מספק האמה בו, הנה אם כן האמונה מספק האמה בה.

שלישיה, לךאה מזה הצד שאין לרצון מבוא על האמונה. וזה, שאין האמונה דבר, זולה חיוב הילה הדבר חוץ לנפש במו שהוא בנפש. ומה שהוא חוץ לנפש אין לו ההלוה בךצון האמונה בו שהוא בן. הנה אם בן, אין לאמונה התלוח ברצון.

ואחר שההבאר זה, אמר, שהמאמין אמונה־מה, ובל שכן אם היא אמונה מלפתיח, אי אפשר מבלתי שלךגיש חיוב והכרח גמור להאמין האמונה ההיא. הה, שאחר שהמניע ההוא חזק החיוב, אין המלט ממנו, והוא המופח המחלס, אחר שהנחנוה אמונה מלפתיה, הנה החיוב ךהדזכךח מבאר נגלה ומרגש אצלל, שהוא נמנע בהקו להאמין םותר האמונה ההיא. ללזה, אם הלה המין הזה מההכךה, רצוני, המרגש בלתי ךאוי הגמול והענש עליו כפי מה שהנח, הנה לא אשער איף יתכן הגמול והענש

באמונלה.

והנה מה שראוי שלאמר בהתר הקזפקלח האלו, בפי מה שנאמר.

והנה דאשלנה, למה שהישר האלהי פלנה חמיד אל הטלב והשלמוה; והלה הטוב להשלמוח המצא סבוה מניעוה אל פעללה הטוב י, הלה מחלב בחיק הישר האלהי להמצאה המצווה והגמול להענש בהם, להילחם סבוה מניעוח אל פעללה הטלב. והיו סבלת כלניעלת, למה שהגמול והענש נמשף מהם, בהמשף המסלבב מהסבה. ולזה יניעו הרצון והבחירה אל מה שראוי להתקרב אליו ולהתרחק ממנו. ולזה ההלשב שראוי שלסבים

הישר האלהי בגמול והענש עם החיוב.

לאמנם ההבדל אשר בין החיוב בזולה הךגש אנס והכרח, ובין החיוב אשר בהךגש אנס והכרס, הנה הוא ראוי, ממה

׳ רבא ר ה ו מאמר ב א כלל ה/פרק ה

שאמר. וזה, שבבר יחבאר במה שלבא בגזרה העור בכלל הששי, אם מעד העיון ואם מעד הבהובים, מקבים עם מאמרי רז״ל כמקומות מחחלפים, שהתכליח הנכסף בעבודוה וכפעלוח הטוב, הוא החשק והשמחה בהם, שאינו דבר זולה ערבות הךעון לבעל הטוב. וזה, לפי שהוא יחברך בחבליה האהבה והערבוה להשפיע ולבעל הסוב, והלה הקשר והךבקוח אם בן, ללבה בךךביו בפי מה שאפשר. ולזה, באשר הלה החפץ והעךבוח הזה בנפש, הלה פעל נפשיי, אשר באמעעוחו יהלה הךבקוח והפרוד. ולזה הלה ראוי שימשף ממנו הגמול והענש, בהמשף הכלםובב מן הסבה. ובאשר נעךךה הנפש מהחפץ הזה, במו שיחלה האדם מךגיש אנס והכרח בפעלהו׳ הנה הפעל ההוא לא יפעלהו הנפש, ולא יהחלב ממנו ךבקוה ופרוד, למה

שהלה הפעל מפשט מךעון נפשי, ולזה לא הלה ראוי לגמול וענש ־ כלל. וההלשב אם כן ההבדל הזה.

אבל כשיהלשב ההבדל הןה, איך יהלשב הגמול ןהענש באמונוה? וזה, בי יעוךי הגמול והענש בדזם אי אפשר שימשכו הרצון ןהבהיךה על האמונות, ושידזיו סבוה מניעוח לדזם, אחר שהנח שהאדם על האמונוה בלתי בחיריי, ואין לךעון שום

מבוא עליהם. ובבר נהפחו קעח חכמינו, כפי מה שלךאה בכה דבריהם, שהגמול על דזאמונוח לא יפל בחיק הישר והעול׳ למה שהגמול טבעיי, ונמעזף בחיוב למשבל. באלו חיאמר, שנפש האדם כאשר נחלשבה באמתוח האמונוה׳ והם אעלו משכלוח כאשר הם חוץ לנפש, כבר תהעעם בהם הןפש והשאר נעחיח, והוא הגמול

האחרון לאדם. והנה הדעה הןה, הוא מבאר שאין לו מבוא בחיק התורה, במו שיתבאר עוד במה שלבא בגזרה העור. והנה אם הלה ןה כן,

רכב א1ר ה׳ מאמר ג כלל ה/פרק ה

בבר הלה די לנו בהלשיר אוהנו כקצה הדעוה עזבאו בתורה, ולא היינו צריבין לרבוי מפלג מן המצווה וענפיהם וענפי ענפיהם. האלהים י אלא אם הלה הרבוי תולדוה הפילוסופלא, והוא מה שבא מהן בתורה מעט מזעיר. ואם הלחה הנבש מהעצמה מאמתות המשבלוה, הנה בספר ״הלסודות״ ובסבר ״החרוטים״ משבלוח הךבה מאה וההלה נפש ההנדסי בלולה מאמתות הךבה מנפש התוריי. אלא שהוא מבאר׳ שהדעה הזה נפסד כפי התורה, עם שהוא בעצמו רחוק בלאה במו עזיהבאר עוד בגזרת הצור׳ שידזלה הגמול השארות המשכלות לבה ומי יתן ואדע, אם הנפעז עזהשבילה המשכל ~הן<^ עזיחבאר שם בסבר ״הלסודוה״, ש״המשלש זףותיו שוות לעזתי נצבות״, ולא השכילה זולחו, האם המשכל הןה לבד יתעצם רשאר נצחי. ואם הלה שישאר, אם יהלה כךמות נפש עזהתעצמה ממשכל עזההבאר שם גם בן׳ ש״מךבע קנזר המךבע שוה לשני מרבעי שני צלעוה המךבע״, או משכל אחה ואם הלה שתתחלף, במה זה יחחלף. אלא שזה גילו שטוח והפסד הדמיון. אבל הפילוסוף, למה שלא נפקחו עיניו במאור התורה, ומצד אחר נלחץ מהוראות חזקוה יורו השארוה נפש האדם׳ ברא בדיאוה וחשב מחשבות לקלם ההוךאוח ההם, ואם הם בחבליה המרחק

מתשכל, וכל שבן מהתורה. ולןה נניח הךךף הןה.

ונאמר, שאחר שהחבאר שאין על האמונות מבוא לךצון, אבל המאמין הוא מךגיש בדזברח אשר לו על היוחו מאמין׳ הנה הוא מבאר׳ עזאין המלט אלא באנשים הבחירה והרצון על ענלן דבק ומחבר עם האמונוח, סמוך מצרן להם, והוא הערבוח והשכלחה אע1ר לנו באע1ר חנן אוחנו השם אמונחו׳ והחריצוה לעמד על אמתתה. והוא ענלן ךצוני ובחיריי בלי ספק. שבבר לצלר אכלחוח האמונה בזולה שלשיג בעל האמונה החעוךרות

׳ דכג ר ה ו מאמר ג א כלל ה/פרק ה

שמחה בהיוהו בעל האמונה ההיא. ולזה הוא מבאר/ עזההעוךרוח השמחה וההשתדלות בעיון באמתהה, ענלנים נמשכים לרצון ולבחיךה, אעזר עליה יהלשב ענין הגמול והענש,

כמו #יחבאר עוד במה שלבא כגזרה הצור.

ואמר עוד, שגם בפעלוה, כאשר לעלן בהם, יהאמח, שהגמול איננו על עצם הפעלוה ראשונה, אלא,על בחירתו הפעל ב^פעלהו. וזה, שהאדם שיפעל דבר, הנה כבר הוציא מה שהלה בבה בחירתו לשתי קצות תסותר בשווי, אל אחד מהם בפעל. ולפי שהוא מבאר, שמה שהוא בפעל איננו בבה ואפשרי עליו, מצד עזהוא בפעל, אבל הוא מחלב והכרחי עליו; יחחלב אם כן, שהגמול והענש אשר מפאה הבחירה ןהךצון, איננו על הפעל בעצמו כשפעלהו, אלא על בחיךהו הפעל כעזיפעלהו.

וכמה נאוה על זה מאמר ת״ל(יומא כט, א): ״הךהוךי עברה לןשים מעברה״. הה, עזלמה שהעברה מךבבה משני ענלנים: אם הפעל בעצמו, ואם בחיךהו ורצונו בו; והלה הענש המגיע בה, אינו אלא מפאח הךצון והבחיךה, אשר כנה במאמר הזה ב׳הךהור׳, הוא מבאר, שהיותר קשה שבשניהם, הרצון, והוא

ההךהור.

וכבר יחאמה זה גם כן, שבאשר לצלרו נפרדים, הפעל בזולה הדהור וךצון, במו שתאמר, פעל אנסי, או הרצון בזולה הפעל, בבר לשיגהו ענש על ההרהור והרצון, כפי שבאה בו הקבלה האמתיה, אמרם: מויק״ר ז, מ» ״עולה מבפךה על הךהור הלב״, ולא ישיגהו ענש על הפעל, כמו שהשךש אצלנו(נדרים כז, א): ״אנס רחמנא פטריה״. אמנם לאמר בו ״יותר ק#ה״, למה שאין ספק שהענש ברצון כשהצטרף אליו פעל, יותר גדול מדזענש על הרצון בלבד ב#ל'א הצטרף אליו פעל• והוא ממה עזיוךה

׳ מאמר ב ר ה ו רבד א כלל ה/פרק ו

שהענש גם בן מפאה הפעל, אבל היוהר קעזה מפאת הרצון, וביחוד בשיצסךף אל הפעל. והוא דבר אמתי אין ספק בו.

ולזה בבר תתר הספק הגדול׳ וההלשב עזהגמול והענש באמונות, הוא מפאת הערבות והשמחה אעזר לנו בהם,

והחריצות בהשתדלוה השגהם. וזה מה שרצינו לבאר.

י ק השעז ך 3 ה

בבאור שמה עזהתבאר בזה מצד העיון, הוא מסכים לדעת ת״ל.

וזה, שמה עזהחבאר מןה הוא שני ענלנים: האחד׳ היות האמונה בדעוה נקניה בזולה ךצון. והשני, היוה הגמול והענש על הרצון׳ אם הגמול על החשק וההשתדלות והשמחה להיותנו מבת האמונה הזאת, ואם הענש על הפכו. והנה שני אלה הענעים נךמזו במאמר אחד בפךק רבי עקיבא(שבת פח, א). אמרו שם: ״ויהלצבו בהחתיה ההר, מלמד שבפה עליהם ההר כגיגית, אם תקבלו מוסב, ואם לאו, שם תתא קבורהכם. אמר ךבא, מכאן מוךעא רבה לאוריהא. אמר ליה הדר קבלוה בימי אחעזורוש, שנאמר קימו וקבלו היהודים. קימו מה שקבלו בבר״. ויהלה באור המאמר לפי זה, למה שהחבאר שהאמונה הנקניח באמצעוה הקךמוה שכליוה, ןבל שכן באמצעוח הנבואה שהיהה במעמד הנכבד ההוא, לא יהלה אל הרצון שום מבוא בה; הנה אם בן, הלה לדזם שלאמינו, ירצו או לא יךצו• הנה אם בן היו מבךחים על האמונה• ודמה ההכרח הזה באלו בפה עליהם ההר בגיגיה, בדי שלקבלו על בךחם׳ ןאם לא, שלמוהו שם׳ שהוא אנס והכרח נבר. בן ברב האוהוה העצומים, ובחתימה המעמד ההוא, האמינו בהכרה בתורה, ושאם לסורו ממנה, שיהיו נוסים מהנכונה ומדרך החיים, אשר בנה במיתה וקבורה. ולזה אמר החכם ההוא: ״מכאן מודעא רבה

׳ רכה ר ה ו מאמר ב א כלל ו

לאוךלחא״. בי עם היו־הה אמתיה בלי ספק, אחר עזהאמונה עליה היהה הכרחית, אין מבוא לרצון עליה, ואולי לא קבלוה מךצונם הבחיריי, המעזעכד אוהנו להמשך אחריה. הה, עזהוא מבאת שעם הילה האמונה אמתיה אין ספק בה, אם לא קבלנוה אין ךךך אל הענעז הגדול, באלו קבלנוה להמשך אךוךיה מרצוננו. ולזה השיבו: ״הדר קבלוה בימי אחשורוש, דכתיב קימו וקבלו, קלמו מה שקבלו בבר״. כלומר, אחר שנראה שבאמצעות השמחה שהיו שמחים על הנסים ועל הפךקן שנעשו להם בלמים ההם, קלמו מה עזקבלו בבר, הרי המוךעא בטלה מאליה. בי הערבוח והשמחה, עזבו נהלה הגמול באמונוח, כבר ד!לה על השלמוה בימי אחשורוש. הה בלו משל על מה עזההבאר בךברינו: אם היוה האמונה בדעוה בזולה רצון, ־ואם היוה

הגמול על הךצון והשמחה בךזיוהו בעל האמונה ההיא. עד שלהיוה השמחה ההיא תענוג והנאה לבעל האמונה, והעזךעז אצלנו(ברבות לה, א): ״אסור לאדם ליהנוה מן העולם הזה בלא ברכת״, תקנו מכזבע הבךכוה לזה: ״ברוך עזליא עשני גוי ועבד ואעזה״. וכמו עזנאךיך מזה עוד בכלל העזשי כגזרה הצור. ודי בזה עתה לפי כונתנו. השבח והתחלה לאל לבדו,

ומרומם על כל ברכה וההלה.T ־ : T T : T ־ ־ :

הכלל העזשי

בתכלית

זבקעזת תתכליה האחרון הנה עם היוה הרב המוךת יךאה, לכלל המציאות, גם לדעה החרוש, אין ענין לוי. הנה בבקשה התכלית בזאת התוךה הוא מחלב. וזה, בי הסבה התכליתיה גם בדברים הטבעיים מבארה מאד, כמו עזההבאר במקומו, והודה

׳ מאמר ב ר ה ו רבו א כלל ו/פרק א

בו־ הרב בדברים החלקיים בתכלית הראשון. ובל שכן בדברים המלאכוהיים #הם בפעל השכל, ומה שהוא בפעל השכל הראשון, שהוא הממציא תאמתי לזולחו מהשכלים, אשר אין (בהם) [ביניהם] לחס וךמיון, שאי אפשר מבלתי היוהו לתכלית חשוב. ולוה הוא מחלב בזאה התירה עזיהלת לה תבליח חשוב,

וזולה זה לא יציר מציאוהה מאתו יהבלר. ולפי שתסבת תתכליתיה היא החשובה בלהםבוה בדברים, ראוי שלא לשיגנו עצלה בזה תדרוש. וכל שכן, שבןת תועלת גדול. שכאשר נעמד על התבליה האכלתי בזאת התורה, יתבארו לנו בקלות טעמי קצת מצווחיה אשר לא סרו הקוךמים מלהסתפק בהם. ולזה נחקר בו בכלל הזה בפי מנתגנו. והלקנו

אוהו לחמשה פרקים:

הפרק הראשון, נבאר בו התכלית האכלתי בזאה התורה. השני, נבאר בו, איך יהאבלה שיהחלב התבליה הזה מזאה

התורה. העזלישי, נבאר בו, שהתכלית בזאת התורה הוא התכלית

לכלל הבלציאות.

הרביעי, נאבלה חיוב זה מצד העיון ומהנלאכירים לרז״ל. החמישי, נבאר שבקשה התכלית האחרון לכלל הפלציאוה

ראוי ומחלב, עם שנלשב בו דעה הרב.

ן ו ש א ר ק ה ר פ ה

בבאור התכלית האמתי בזאת התורה.

ונאכלר, לפי עזהתכליה בדברים, כלכלנו ראשון, ובלפלנו אחרון, ונלפלנו אכלצעי; והלה האחרון תוא תתכליח האכלתי, אשר כל תתבליוה הקוךכלים נכלצאו בעבורו׳ והוא להם סבה; צריף שנחקר בתכלית האחרון בזאה התורה. ולפי שהתכלית הכלבון

מאמר ג אור ה׳ רכז כלל ו/פרק א

בדברים הוא• טוב ושלמוח־מה, אשר בבחינתו הלחה הסבה התכליתית; הנה אפן החקירה בזה חוא דךף החבוש. תה, בעזנחקיר על הטוב והשלמוה הנמשף ממנה, אם הוא אחד או רבים. ואם הלה אחד, הנה הוא בלי ספק התבליח האחרון. ואם הם רבים, לפי שהתכלית האחרון בדברים הוא אחד לבה הה מה עזהעזלמות יגיע באמצעות התורה, אשר היא אחדוה פשוטה בבל הדברים, במו עזהחבאר זה ב״מה שאחר הטבע״; צריף שנחקר, איזה מהם ראוי בשיהלה אחרון. וזה, שלא ימנע בתבליח הראשון והאמצעי שיהיו רבים, אבל על בל פנים צריף שיפנו בלם לדבר אחד, הוא התבליה האחרון אשר בעבורו

נמצאו בלם.

והנה באעזר בדקנו בה, ובמה שבא מזה בקבלה. מצאנו, עזבבר תעמיד אותנו בשלמוח המרוח והדעוה, ובהצלחוה גופיוח ונפשיוה. ולפיבף נשאר עלינו לחקר בו, אם התכלית האחרון באחד מאלו, או אם הוא בדבר זולה אלו. ואם הוא בדבר זולה אלו, והיו אלו תבליוח ראשונים או אמצעיים, איף יחאמה שיהיו בלם פונים אל התבליח האחרון, באשר חלב מדזיותם תכליוה, אחר ^זההבאר שהחבליה האחרון הוא אחד

לבד\

ואולם, שהתורה תלשר אוחנו באלה האךבעה שלמיות, זת יחבאר ממה שאמה

אם הראשון, והוא שלמוח המרוח. למה ששלמוח המרוח וחסרונם, נאמר בבחינה הנהגחו בעצמו, והנהגהו עם אנשי ביתו, ועם אנשי מדינתה ובשנתבונן בדרבי התורה נמצא בל

אחד מאלו בתכלית השלמות.

אם הנהגחו בעצמו, זה לךאה מהןהירוח והפרישות מהביאוח והמאכלוח האסורוח, המקנים תכונוח רעוה בנפש

a רבח אור ה׳ מאמר בלל ו/פרק א

האדם, בטבע, ובסגלה מהם, כמו עזהךשךסם בקצתם, והמכבים אור השכל אשר כשלמוהו־ תשלם הנפש. והקדשה במניעה הטמאות, אשר תךעזם בנפש האדם נקיוה וץבוף, כמו שיהבאר

עוד במאמר הזה בגזרה הצור.

ואם בהנהגתו עם אנשי ביתו, אשר יכליל הנהגהו עם האשה והבנים והעבדים, זה לךאה גם בן. אם האשה, במה עזדקדקה התורה, בפי מה עזבא בקבלה, בהשלים חקה בבל מה עזתצטךף, משאר כסות ועונה. ומה עזתקנו בךזיוה הבעל חלב בכלזונוהיה וקשוטיה ודפואהה ופדיונה וקבורהה, ובמזונותיה ובכלזונוח ביהה לבשתהאלמן, ובבהבה בנין דברי!• והיא גם היא, עליה לשמש בעלה, ולהיוה כלעשה לךה ומציאהה ופרוח נכסיה שלו, ואם מחה בעלה יורשה. עד שבבר לךאה, שמפאה החיוב הזה משרוה הבעל המטל עליה, נפטרו מהמצווה הזבלניות. אלא שהבלתי זכלניוה לא הלה בדין עזתפטתה. למה עזאם לא יץדכלנו להם בזבלן אחד, תובלנה להשליכלם בזמן אחר. :ובל שבן מהאזהרוה עזהן בלחלבוה, שהקיום בהם בשב ואל

תעשה. והבונה בלה שלום הביה, אשר דקדקו בו ז״ל, וותרו בעבורו הלבה במקומוח בלהחלפים. באבלךם (שבת בג, ב): ״נר חנוכה תר ביהו נר ביהו עדיף משום שלום ביהו״, וכיוצא הרבה,

עד שחלבו לכבדה יותר בלגופו.

ואם הבנים, במה שהפליגה התורה לדקדק בזווג, שיהלה באפן מהקדשה, בכלניעה הךזפקר ושלוח התאוה. כונה בלמנה, שלמוח לצירה הבנים. לדמוהם לצור בלפלנו חצבו. להיוה ציור הפעלים פועל בןה בטבע. ובכלה שחלב האב בבלצווה לדועוה בתקון נפשו וגופו, במו שתאמר, למולו וללכלדו אבלנוה, ולזונו זבלן לדוע, בלתקנה אושא. ובמה שחלבו הבנים במורא ובכבוד

מאמר ב 11 ה׳K רפט בלל ו/פרק א

הורים, שהוא יסוד ועמוד גדול לקבלה. ובמה עזכונה בטוב ההנהגה בהמיה בן סוךר ומורה.

ןאם העבדים, אם העברים, במה עזהץהירה שלא לעבד בהם עבודה פחי׳ ולא דור בזיון. ובמה שחלבו הבעלים לזונם בגופו, במו עזהעידו רז״ל במאמרם (קידושין כ, א): ״הקונה עבד עברי קונה אדון לעצמו׳/ ״שלא ההא אהה אובל בה נקלה והוא פה קבר״ ובו׳. ובמה שצוה אותם להעניקם בצאהם. ובמה עזדקדקה בכבוד בנוה ישראל מוסף על הזכרים. אם מצאהה בהבאה סמנים, שלא לזלזל בהן כעזהן בזמן הגדלוה; ואף בזמן הקסנוה, לפי שאולי יהלה מי שלחוש לנשאה אחרי עבוךהה, צוהה ביעוד האב או הבן. כמו שבא בקבלה, שמצןה יעוד קודמה לפדיון. ואם כנענים, אם במה שצוהה להכניסם תהה כנפי השכינה, בפי מה שבא בקבלה. ודזיוהם חלבים במצווה שהאשה חלבה בהם, לסבה שזכרנו, ף׳ל למה שעליהם חיק בעבדוה והשרוה. ולזה כעזנשתחררו היו כישראל לכל דבר. ובמה שצוחה להיוהם יוצאים בראשי אברים. ומה שחנן אוהם במי שברח מחוצה לאךץ נל^ךץ־]׳ שהוא יוצא לחרוח, במו שבא בקבלה (גיטין מה, א) בפרוש ״לא הסגיר עבד אל אדניו״(דברים

בג, טז).

ואולם בהנהגהו עם אנשי עירו, הנה מלבי שהיעזירה אורגנו במצווה פרסיוה ובםפורי האבוה במדוה, במו הישר והשווי, אמרה (שמות בג, ז): ׳מדבר שקר תרחק, ונקי וצדיק אל ההרג/י דרשו רז״ל להרחיק הרבה ממיני ערמוה שהם הפר אשר ב השווי. ודרשו גם בן (סנהדרין לב, ב): ״¥דק צדק תחיף למען תחלה״ (דברים טז, כ) — הלר אחר ביה דין לפה״. והמניעה מהשחר, אפלו אכוה אה הזכאי. ובמו הגבורת, באמרו(דברים א, יז): ׳לא הגורו מפני איעז בי המשפט לאלהים הוא׳• והמצוה

י 71' מאמר ב רל אי כלל ו/פרק א

להלחם עם שבעה עממין ולמחות זכר עמלק, ושלא לירא מהם, אמר (דברים לא, ו): ׳אל תיךאו ואל תעךצו מפניהם׳. וכבר ההנהג אברהם אבינו ע״ה במרה הזאה, בהלחמו עם חמשה מלבים בץריזוה נפלא, בעם מעט מאד בהקש אליהם. וכמו הנדיבות, בחיוב צדקות ומתנוח עניים, והתנהג עם החברים לפנים משורה הדין, במו שבאה הקבלה, ובמי שההנהג הנביא עליו השלום עם המלכים. ומהמין הןה, השמטוה והיובלותה TH והישרה להקן עניני בני אדם, ומניעה הנשף, פי 5ל 1 ולהדחיק הריסה והפסד מצבם. וכמו הענוה, אשר מהיאר בה אדון הנביאים ע״ה. והישירהנו תתוךה בזה הישרה נפלאה במניעה הגאוה מהמלכים, עד שבאה הצואה בפרוש(דברים יז, כ), עם ההפרש הגדול בינו ובין עמו מהשלטנוה והמעלה: ׳לבלתי רום לבבו מאחיו׳. מסבים אל מה שאמרו רז״ל(אבות ד, ח: ״מאד מאד הוי שפל רוח״. ובמו מניעה ההנפה, במרשמצינו בתוכחה, באמרו(ויקרא יט, יז): ׳הוכח תוכיח את עמיתף׳. ובמו מניעה השנאה והנקימה והנטירה, באמרו: ׳לא תשנא את אהיף בלבבף׳, ׳לא תקם ולא תטיר אה בני עמןו׳. ומלבד כל זה, הישירה אוהנו במצוה כוללת בל עניני בני אדם שבין אדם לחברו, והיא האהבה, באמרו: ׳ואהבה לרעף במוף׳. ובבר השיב הלל הזקן לאדם שבא להתגןןר על מנת שילמדנו תתורה בלה על תל אחת׳ ואמר לו: ״ואהבת לרעף כמוף, דעלך סני לחברך לא תעביד. ןאידן פרושא הוא זיל גמר״ (שבת לא׳ א). הנה

שבמעלוח המרוח הישירה אותנו התורה הןשרה נפלאה.

ואמנם בעזלמוה הדעוה, זה מבאר מאד. למה עזהישירחנו, אם במציאוה השם יחברף, שהוא עזךש עמוד ההורה ופרי החכמות בלן; ואחדוהו•, והיותו בלתי גוף ולא בה בגוף׳, וידיעהו׳ והשגחתו, ןעצם יבלתו, הן בחדשו המציאוח בכלל,

׳ רלא ר ה ו מאמר ב א________

ובנסים ובנפלאוח שבאו בה, אשר הקבעו המועדות זכר להם; ושרש הנבואה; ובכלל׳ הפנוה והדעוה התוריוה אשר יכללם

הסבר הזה, ויותר מהמה, במו שיהבאר עוד בגזרה הצור.

ואמנם בהצלחוח הגופיוה, הנה ביעודי האבות וביעודי המצווה מה שבו די.

ואולם בהצלחוח הנפשיוה. הנה באו מפךשוה גם בן ביעודים הכלליים. אמר בהצעה המעמד הנכבד (שמות יט, ה): ׳ועתה אם שמוע תשמעו בקלי וגו׳ והייתם לי סגלה וגר, ואתם תתיו לי ממלכה בהנים וגוי קדוש׳. ואמר (דברים כו, יה): ׳!ה׳ האמירף היום וגו׳ ולתתף עליון על כל הגוים אשר עשה׳ וגו׳, (דברים לג, כט) ׳אשריף ישךאל מי במוף עם נושע בה׳ מגן עורר׳

וגו׳. ואם הלה שאפשר שיפרשו בהצלחוה מדמוה, כאלו האמר, נצוח האויבים והכבוד הקלךמה, הנה הקבלה האמתיה• הישירהנו בזה בהצלחוח הנצהיוה, המדמה להם ב׳עולם הבא׳, והוא השארוה הנפשוה אחר המוח הנהנוה מזיו השכינה והנה בשידקדק היטב, נמצא שגם בתורה שבכהב רמזים והערוה מזה,

כמו שלבא עוד בגזרה הצור.

ולזה, כאשר ההבאר זה ממנה, ך״ל, עזהיא תלשר אוהנו תבליה ההלשךה באלו השלמיוה, נשאר עלינו שנעלן, אם התבליה האחרון באחד מהם, או אם הוא בדבר זולתם• והנה אם הוא באחד מךזם, הוא מחלב, שהוא היוהר חשוב מהם. הה, שאחר שהתבאר היותם תבליתיוח, ואיף שיהיו התבליתיוה, מחלב בתם שידזיו פונים אל התכלית האחרון; והצטרף אל זה הקדמה לדועה בעצמה, שלא יתכן היוח החסר והפחות תבליה לשלם ולחשוב; לחלב בהכרח, שהיותר חשוב הוא התבליה האחרון. ולפי שאין לחם בין ההצלחה הנצחיה לזמניה כשהם ממין אחד, ןבל שבן אם הנצחית ממין יותר חשוב הךבה לאין

ר 71' מאמר ב ו רלב א כלל ו/פרק א

הכללה, הוא מבאר, שאם ההכללה האחרון כאחד מאלו, הנה הוא בהצלחה הנפשיה הנצחיה, הה, למה ששאר ההצלחוח זמניוה, ואלן להם גם בן נחס עמה בחשיבוה. ואמנם אמרנו בשאר ההצלחוה שהם זמניות, אם בההצלחוה הגופיוה וכשלמוה המרות, הדבר בהם מבאר. ואם בשלמוה הךעוה, למה שהשכל האנושי איננו בפעל תמיד כהיוהו מחבר אל הגוף; ואחר ההפךדו לא ההבאר עדין נצחיות המשכל, כמו שיבוא; ולפי שהוא מבאר בהצלחה האךם האנושיה הנצחיה, היוהה בתכליה האחרון מהחשיבוה; והתכליה האחרון בבר לחשב שהוא התכליח האחרון כתורה; ראוי להיוח כי כבר

לחשב בה שהיא התבליח האחרון. ולפי שאין המלט מהיוה שאר השלמיוה פונין אליו, ראוי שנבאה אם יחאמח באלו שיפנו אליו, אם הלה שיהלה התבליח

האחרון. ונאמר, שהדבר מבאר בהם, היוהם פונים אל השלמות ההוא, אם הלה שיהיה הוא התכלית האחרון. תה, שההצלחוח הגופיות, למה שןפש האדם תפעל בכלים גשמיים, הנה בתקונם והצלחחם, מה שהוא הצעה והכנה לפעלוהיה בקיום התורה, מה שלא לעלם. ואולם שלמוה המדות, אין ספק בהם היוהם סבה עצמיה בזכוף הנפש ואוךה, והסר מפלנה חלאהה, והחקךשה מטמאוה, מהתאווה והקנאות והנצוח, עזהם סבוה קרובוה לכבוי אורה, אשר בל זה הצעה והבנה לפתוח

המשבלוה בה. ואמנם שלמות הדעות, כבר לחשב היוהו יוהר עצמיי בהכללה הזה. ואל אפשר מבלתי שנךחיב ב!ה הבאור, לפי שמעדו בו רגלי קצה חכמל אמתנו, כפל מה עזנךאה לנו. עם עזבו

נהלשב לעמד על התבליה האמתי בזאה התורה.

׳ רלג ר ה ו מאמר ב א בלל ו/פרק א

ואמה שהוא מסכם מהם, עזהשבל יתעצם במה שלשיגהו מהמשבלוח, ויהחדש מהם שבל נקנה, בלתי מערב עם השכל ההיולני. ךלדזיותו נבדל מההיולני, עם היוה שנההוה ונהחדש, ישאר נצחי. לפי שאין לו סבוה ההפסד, במו שנוזבאר ב״מה שאחר הטבע״, עזהחימר הוא סבה ההפסד והרע, לזה תהלה ההצלחה הנצחיה במשבלוה הנקנוה. ובל עוד שנשיג משגים רבים תתלה ההצלחה יותר גדולה, וכל עזבן באשר יהיו המשגים יותר יקדים בעצמם. והוא גם כן מסכם מהם, שבל אחד מהמשכילים ישמח ויהענג אחר המןה במה עזהשיג אותי• והנה שערו זה, במה שנשיג מהערבוה בחיינו בהשיגנו המשכלות, ובל עזבן אחר המןה עזנשבילם לחד בהחמדה. ולזה לחלב, שאין יחם אל העדבוה עזידזלה מהמשבלוה הפחוהוה אל המשכלות הנבבדוה, בי הערבוה שנמצא בהם בחיינו מהחלף הלוף נפלא. זהו כלל מה עזהשתתפו בו והסכימו עליו. אלא שמצאנו בהם חלוף. כי מהם שיראה, שההצלחה הזאת תהיה יוחר גדולה כל

T T : V i ־ T T I ־ ־ ־־ . ־ ! • • . • V V 1 • ״

מה שהיו המשגים רבים כלהנמצאוה, בעלי חימר היו או נבדלים. וזה, בי היא ידאה, למה עזםדור הנמצאוה כלם בנפעז השכל הפועל, הנה, בל אשר קרב מךרגהו בהשגה המשכלוה אל השכל הפועל, היהה מדדגהו יוהר גבוהה. ומדזם מי עזידאה, שהמשג בשכל האדם השגת אמתיח ממציאוה השם ומלאכיו, הוא הנשאר. ובל מי שהשיג יותר, מדרגתו יותר עצומה. כונה ממנו, לפי מה עזןךאה, שהשכל יהעצם בהשגהו בנבדלים לבד, והוא הנעזאר נצחי. ובל מה שהשיג בהם יותה תתלה ההצלחה יותר עצומה. ושני אלו הדעוה, עם שהם הוךסים התורה

ועוקרים שרשי הקבלה, הם מבארי ההפסד מצד העיון. אם עזהם הוךםים עקרי התורה והקבלה, זה ןךאה מפנים: מהם, שמעקרי התורה והקבלה, עזבעשלח המצווה לשיג האדם

׳ מאמר ב ר ה ו רלד א כלל ו/נ!רק א

החיים הנצהיים, כמו שבא במשנה (קידושין א, י) מפרש: ״כל העושה מצוה אחה מטיכין לו״, ובא הפרוש בגמרא, שהוא הטוב הצפון לצדיקים. והנה לפי הדעוה האלו, המצווה המעשיות, אינם אלא הצעה למשבלות, ןאם לא ההעצם השכל בהם אין יתרון בעשלת המצוות. ומהם, שלפי התורה והקבלה, בבר יהיו במצווה המעשיות ובאזהרות, ענלנים מיתרים בגמול וענש, שלא יתכן בהם לפי הדעוח ההם. אמנם בגמול, באלו תאמר, המוסרים נפשם על קדשה השם. כמו שאמרו(פסחים נ, א): ״הרוגי לוד אין כל בתה יכולה לעמיד במהיצחם״. הנה לא התנו שהתעצמו במשכלוח, ואם התעצמו, מה יהרון במות גופם. ואמנם בענש, במו המלשינים והמוסרות והמלבין פני חברו ברבים,.שבא בקבלה מהם שאין להם חלק לעויה״ב. והנה אם נתעצם שבלם במשכלות, אי אפשר מבלתי שישאר נצחי; אם לא שלחדש בהם השם נס להעניש השכל הנקנה ההוא, אשר מדךבי להשאר נצחי, רפםיךנו. והנה גם המינים שהם בכלל הזה, אם הלה שיהלה שיכפרו בעזךש אחד משךשי הקבלה, בגון תאומר אין תחלה המתים מן התורה, הנה אם נהעצם שבלו במשכלוה אחרוה, עם שהמשבל אשר הוא כופר עליו, שבעבורו יקרא מין, הוא בלתי נשאר, למה לא ישארו שאר המשיבלוה? ואמנם לפי הקבלה האמתיח אין לו הלק לעוה״ב. ומהם, שבבר נהפרסם וקבל באמה, שלפי רב הזביוח והעוונוה יהלה רב ענג הנפשוה וצעךן. כמו שבא בקבלה ובמךךשוה הךבה ענלן גן העדן וגיהנום. ולפי אלו הדעוה, הנה השכר והענש הוא בהשארוה השבל הנקנה והפסדו, לא זולה• ואמנם המאמר בשהשבל מהענג במשכלוח אחר המןה, ה ! הוא מבאר הבטול, במו שלבא עוד בגזרה המקום ב״ה. ולו הנח אפשרי בתענוג, הנה אין ךךף לזה בצער, ואף אם ירצה(לברא

ר ה׳ דלה מאמר ב אי בלל ו/פרק א

בריאה) נלבדא בריאה]. ומהם, שלפי מה שאמרו רז״ל, התכלית הוא החלק המעשי, כמו שבא בדבריהם ז״ל (קידושין מ, ב), עזמהם אמרו עזהמעשה גדול, ולבסוף נמנו וגמרו שהתלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה. הנה ששמו החלק המעשי סבה תבליתיה לשכלי. הנה מכל אלו הפנים נראה מבאר,

שהדעוח האלו הם בנגד עירשי התורה ועקךה.

ואם עזהם נפסדים בעצמם מצד העיון, זה גם בן יראה מפנים: מהם, שלפי אלו הדעוה יהלה תכליח התורה לאדם לזולת מינו. וזה, שלפי הדעוח האלו השכל הנקנה הנשאר הוא נבדל בלתי מערב עמו. הנה אם בן, איננו צורה לו ואיננו מקרה דבק לו, אחר שהנח נבדל ומתעצם מהמשבלוח. ועוד, שכבר יצלר הפסד האךם בזולה הפסדו, כמו שהנח בהשארוה אחר המוח. ומה שאפשר הפסדו בזולה הפסד דבר־מה׳ והוא בלתי מערב עמו, הוא מהחלף באיש לדבר ההוא בדזברח. ומה שהוא מהחלף ?אי^ לדבר, ואיננו מחבר עמו, אינו צורה לו. ועוד, שבבר יצןר הפסד הנבדל בהאדם בזולה הפסדו, כמו שהנח בזולה הפסדו הפסד האדם. ואחר עזנתאמת שאיננו צורתו, הנה יתאמת שתכלית תתורה, שהוא להשארוה השכל הזה לאדם, הוא לזולתו. ואולם שיהלה לזולת מינו, זה יתבאר בקלות, מטבע בל אחד. תה, שהאדם בטבעו דו.רר אל הפסד, והוא נמנע היוחו נצחי באיש. ואולם השכל הנקנה, הוא מנח, נצחי באיש. והוא נמנע ההפסד לעצמוהו. ומה עזזה דרכו הוא מחחלף במין.א רחוק בחיק הישר האלהי שיהלה הגמול והענש י ה ומדזם׳ ^

האמתי לאדם, לזולה העובד או הממרה.

ומהם, שהמאמר בשהשכל מהעצם במשגיו והוא מחדש, נבדל לשכל ההיולני, הוא מבאר ההפסד, מפנים:

מהם, שלפי שהנח בלתי היולני׳ הנה אין לו חימר נושא ינשא עליו רההוה ממנו. ולפי שהנח מחךעז, יחחןןב שיחהוה

׳ מאמר ב ר ה ו רלו א כלל ו/פרק א

מלא דבר. והוא מאמר מבאר הבטול. בי ההתהוות מלא דבר הוא מהנמנעות שלש להם טבע קלם, אם לא על צד הפלא

מהשם יהברף.

ומהם׳ עזהמאמר הזה הוא מאמר סותר נפשו, כי בשהנח שהשכל מהעצם ממשגיו׳ הנה אין הכונה בו השכל ההיולני; וזה, שהשכל עזההעצם בבר הנח נבדל מההיולני; ואם נכון בו אל השכל הנקנה׳ הנה באמרנו שהוא מהעצם במשגיו בבר נניחהו נמצא קידם היוהו. האלהים! באלו נאמר עזהךבר למציא

עצמו. והוא מבאר הגנוה וההפסד.

ומהם׳ שהתעצם השכל ממשגיו הוא מבאר הבטול. הה, שלא ימלט מחלקה: אם שההשכלה, שהיא פעל השגה המשכל, הוא המשכל בעצמו, כמו שהוא הסכמה הפילוסופים, שהשכל ןהמשכיל והמשכל דבר אחד בעינו׳, אם לא. ואם ההשכלה הוא הפושבל בעצמו, יהחלב אחד משני בטולים: אם שיהיה המשכל האחד הוא. המשכל האחר בעינו, וכל המשכלוה גם כן משכל אחד, אם הלה שיהיה ההשכלה אחה ובלתי מהחלפת לכל המשכלוה. והוא מבאר הבטול. תה, שלא יהלה יהרון !חשיבות למשיג משבלים רבים על משיג משכל אחד. ואם שיהלה המשכל האחד זולת המשכל האחר, ופעל ההשכלה במשיבל האחד בלתי פעל ההשכלה במשיכל האחר. ויהחלב, שכאשר נהעצם השכל במשכל אחד, והשיג אח״כ משכל אחר, שיהלה לו עצמיוה כמספר המשכלים. או שישתנה ויתעצם האחד בהאחר, ולשוב עצמוה אחר, מהחלף במין לקודם. והוא בהכליה הבטול. ועוד, שלמה שהצורה העצמית לאדם מתחדשת תמיד לפי זה, יהחלב, שישתנה ויהחלף האיש הרמוז אליו מעצמוה לעצמוה. והוא בהכליה הבטול והגנות.

׳ רלז ר ה ו מאמר ב א כלל ו/פרק א

ומהם, שהשכל הנקנה הזה שהתעצם במשכלוה, לא ימלט מהיות חי, או מת, או בלתי מתאר בחיוח או מיתה. ושקר שיהלה בלחי מחאר בהם, וזה, עזמי שזה ךךבו הוא גשם בלתי בעל נפש, או מקרה מהמקרים. ושקר שיהיה מה, למה שלא יךזלה לו יחרון ןחשיבוה בנצחיוהו. הנה הוא בהבךח, אם בן, חי. ולפי שהוא מבאר בעצמו, שהחיות הוא זולה ההשכלה. הוא מחלב אם כן חיוה השכל הזה [מרכב] מחיוה והשכלה. ואין

המלט אם בן, מנושא. ובבר הנח נבדל. זה חלוף.

הנה מכל אלו הפנים !ראה הךאוח מבאר בהם, הפסד אלו הךעוה. אלא שהדעה הראשון יותר מגנה מצד אחה והשני

מצד אחה

אמנם הראשון, למה שיהחלב ממנו׳ שיהלה ההשארות בהשגה המשכלוה אשר בפילוםופלא. ןידזלה אם כן עקרי התורה - תולדוה הפילוסופלא. ויחחלב, שמי שהשכיל משכל אחד ממשבלי ההנדסה, אחר עזהם נמצאים בנפש תשכל הפועל,

שישאר נצחי, אלא עזזה הזלה ובריאה, אין ענלן לו.

ואם השני, למה שההשכלה בעצמוה הנבדלים איננה מךךף החיוב, אלא מךךף השלילה, וכמו עזהאריף־ בזה הרב המורה. ולזה לא תהלה השגה שלמה, ןכל שכן, שתהלה בשכל כמו שהלה חוץ לנפש. ולזה, המשכל החסר הזה, שהוא בלתי נמצא

חוץ לנפש כן, אין יתעצם? מי יחן ואדע.

אלא שהדעוח האלה בךאום הפילוסופים, כאלו טבע האמה חלב אוחם להאמין בהשארוח הנפשות, וחשבו מחשבוה, ןהךבו ךברים מךבים הבל. תתפתו אחריהם מחכמי אמהנו, ולא הרגישו ולא עלחה על לבם איך הורסים חומה בנלן התורה ב!ה ופוךצין גךרותיה, עם שהענלן בעצמו אין לדים לו.

׳ מאמר ב ר ה ו רלח א כלל ו/פרק א

ולפי שהתבאר כשלמוה הדעוה שלא יהחלב ממנו התכלית ההוא באפן שהניחוהו; ןההבאר גם כן בשאר השלמיוה היוהם הצעה למשכלוח לבד; כבר יהחלב מזה, שלא יהחלב התכליה ההוא, ראשונה ובעצמות, מהדעוה, ולא מהפעלוה. ולפי שהתכליה הזה הוא מחלב לתורה, בפי מה שבאה בו הקבלה, הוא מחלב שיחחלב, ראשונה ובעצמוה, לחלק ממנה שאינו מהדעוח במחלט, ולא מהפעלוה במחלס. ובאשר חקרנו בה ובחלקיה, מצאנו בה חלק, קטן הכמוה, גדול האיבוה, שאיננו מן הדעוה במחלט, ומן הפעלות במחלט, והוא אהבה השי״ח רךאהו האמתית. ואמר, שהוא המחלב התבליה הזה על בל

פנים, בפי התורה והקבלה, ובפי העיון בעצמו. אם כפי התורה, הנה אמר בפסוק (דברים י, יב): ׳ועתה ישראל מה ה׳ אליהיף שאל מעמף, כי אם ליראה אה ה׳ אלהיף, ללכה בכל דרכיו ולאהבה אתו, ולעבד את ה׳ אליהיר בכל לבבף ובכל נפשף׳, ואמר (שם ל, טז): ׳אשר אנכי מצוף היום לאהבה אה ה׳ אלהיף ללבה כךךכיר. ואמר (שם כ): ׳לאהבה אה ה׳ אליהיף לשמע בקילו ולדבקה בו׳. ובקבלה על מלכוח שמים ׳הזכרה זאח האהבה(דברים ו, ד): ׳ואהבת אה ה׳ אליהיף בכל לבבף ובכל נפשף׳ כאלו נשתמש משרש היחוד לשומו סבה לזאה האהבה בכל לבו ובכל נפשו, במו שלביא עוד בגזרת המקום ב״ה. ואמר (שם יא, יג): ׳והלה אם שמע תשמעו אל מצוחי אשר אנכי מצלה אהבם היום לאהבה אה ה׳ אלהיבם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם׳ וגר. הנה כבר לךאה שהתכלית המבקש מתתוךה הוא, ההשמע אליו בץריזוח נפלא לקלם מצווהיו, ולזהירות גדול לבלתי עבר על אזהרוהיו, בשמחה ובסוב לבב, אשר הוא סוד העבודה והאהבה האמתית, במו שבאו בזה מאמרים לרז״ל הרבה. ולפי שזהו התבליה

מאמר ב אור ה׳ רלט כלל ו/פרק א

המבקעז מהתורה, והוא מבאר התחןןב ממנה ההצלחה וההשארוח הנצחי, הוא מבאר, שהתבליה הזה בבר ידויב

ההצלחה וההשארוה הנצחי כפי התורה והקבלה. ואם כפי העיון בעצמו, זה אמנם יהבאר אחר הניחנו שליש הקדמות אשר אין ספק באמתתן. האחת, שנפש האדם, אשר היא צורתו, עצם רוחני מוכן אל ההשכלה ובלתי משביל בפעל בעצמו. השנית, שהשלם לעצמותו אוהב הטוב והשלמות וחפץ בו, ובפי השלמוה תהלה האהבה והערבות בחפץ. השלישית, שהאהבה והערבות בחפץ — זולה ההשכלה. ונצרף אליהן ךביעית, מבארה בעצמה, עזשלמוה הנפש וךבקוחה בשם ראוי שיהלה ננ״א: שלחלב] התכלית הזה. ואולם איף יתאמתו אלו

ההקךמוח, הנה כפי מה שאמר:

אם האחת תחלה, אמרנו בנפש האדם עזהיא צורתו, הוא מבאר בעצמו. למה שבהפךךה מן הגוף, נפסד האךם בךךף שלא יצדק עליו גךרו. ואמךנו בה שהיא ׳עצם׳, הוא דבר ההבאר בראשון מ״השמע״, היוה הצורה ראשונה בשם העצם מהחבור. ואמרנו בה ׳רוחני׳, הוא מבאר, למה שבה• פחות ישתמש בהם הרצון זולה חוש מהחושים, כאלו תאמר, כה המדמה והזוכר והשכלי. ואמרנו בה ׳מובן אל ההשכלה/ תוא מבאר בה, למה שההבאר ממנה היוהה נושא לכה השכלי, לדזיוחו נשוא בגוף באכלצעוה הנפש. תה, שאין המלס מהיוח הנושא לזאה ההכנה שכל׳ והנה היא מערבה עם צורה שכליה, והלה נמנע בה שהשביל כל הצורוה. כי הדבר אפשר שיקבל בל הדברים בהיוהו משולל מכלם• והנה כאעזר שמנו השכל נושא להכנה, בקבלו הבלשבלוה יהעצם בהם קבול מערב בה׳ והוא בלתי אפשר, אחר שאיננו משולל מכל הצורות. ואולם כששמנו הנפש נושא להבנה, אמנם נשימה תנאי במציאוהה, לא

רמ א1ר ה׳ מאמר ב כלל ו/פרק א

שהתפעל מקבולה המשכלוה. הה, בי נושאי ההבנה לקבל הדברים, יחחלפו בה חלוף רב. כי מתם, שהנושא יתפעל באפן־ מה ממין מה שישיגהו, במו הענלן בחוש המשוש; וכקצהם יקבלם הנושא בךךף שלא יהפעל הנושא ממין מה שלשיגהו, בקבול חוש הראוה המראים; בי לא יקבל הגוון מהמךאה המוחש, ואולם יהפעל ממנו הפעלוח־מה, ולזה היה, אחר שיהרגיש הךגש חזק, לא נרגיש הךגש חלוש. והנה החוש המשתף יתפעל ממשגיו יותר מעט, לפי שהשגחו רוחניה. עוד אחר כף, ההכנה השכלית תקבל הדברים מזולת שיתפעל מהם נושאם, ולזה הלה אפשר בו לקבל כל הצורות, כאשר הנח, הנפש. ואולם באשר הנח שבל, אי אפשר שנאמר בו זה. וזה, שאם הנחנו ההבנה תקבל המשכלות קבול בלתי מערב עם הנושא, לא ימנע מחלקה: אם שנניח הנושא משביל, או בלתי משביל. ושקר שיהלה השכל בלתי משכיל. אם בן, הוא בהכרח משביל. אבל כשנניח המשכל מן המשכלות אשר תקבלם ההכנה, יהחלב שיחלה המשכל בו בבחו — בפעל. וזה שקר. האלהים! אם לא שיבדה בךיאה, שיהלה המשכל אין לו לחם עם המשכלות אשר תקבלם ההבנה. והוא מבאר הגנות והבטול. ולזה הוא מבאר, שאין הנושא לזאת ההכנה שכל.

שניה, שאם הלה הנושא לזאח ההכנה שבל, לא ימלט משיהלה אם היות, ואם בלתי הוה. ואם הלה הוה, לא ימלט מהההווה זה הנושא׳ משיהלה מנושא אחר, או מלא דבר. ואם הלה מנושא, הנה לחלב שישתנה עד שיההוה ממנו זה הנושא. ולפי שבבר התבאר, שבל משתנה הוא גשם, הנה לחלב בו שיחלה גשם. ולפי שהוא מבאר בעצמו המנע התהווה ליא־גשם מגשם׳ הנה לחלב בזה הנושא שיהלה גשם. וכבר הנח שבל.

׳ רמא ר ה ו מאמר ב א כלל ו/פרק א

זה חלוף, נמשף להלוהו־ הוה. לחלב אם בן, שיהלה בלתי מלה• והנה לא למלט משיהלה נבדל אי בלתל נבדל. ואם הוא כלתי נבדל, יהחלב שיהלה השכל הרמוז אליו נסתר ונעלם בחימר טרם הההוותו. ולהלוה שבל האיש אשר יההוה ממנו החימר ההוא הנגלה בו דולב שיהלה בו שכל אחר, ףהחלב זה גם בן בחימר שנההוה ממנו החימר ההוא, וזה אל לא הכללה; רוזחלב שיהיו בל החמרלם ההולם הנפסדים בעלי שכללם בב״ת, האלהלם! אם לא שלעחק השכל מחוץ בהתהווה החימר/ ולסהר

בו, עד שלךאו פעלותלו. והוא בהכללה הבטול והגנוה.

ואם הנחנוהו נבדל, הנה, אם שיהחלף שכל ךאובןלשכל עזכלעון עד שיהלו צורות מתחלפוה, אם לא. ואם ננלחם מתחלפוה/ הנה הם בהכרח מתחלפוה במין/ שההסכמה במין ןחלוף באיש — בלתי כלצלר בנפרד, במו שהתבאר במקומו. ושקר שידזיו מהחלפים במין, שאם בן, היו אישי המין מהחלפלם במין. ואם לא יתחלף שכל שמעון לשכל ראובן במין ולא באלש, הלו צותה אישי המין אחד במספר, והלה איש המין זולהו, ןהלה האיש הזולה — הוא הוא. ועוד, שיהלה השכל הזה האחד בבח ובפיעל לחד. תה, שהמשכלוה א^י לראובן בכה, הם לשמעון בפיעל. ןהלו גם בן אלשל המין בלתי צריבין לחוש בקנלן המשבלוה, אם דזלה אלש אחד מהם השתמש בחושלו

בקנלן המשבלוח ההם.

אלא שהוא מבאר׳ שמהנלחנו נושא זאה ההכנה שבל, ימשכו בטולים רבים. ולזה הוא מחלב, שיהלה הנושא — אם גשם, ואם נפש. ולפי שהוא מבאר/ שאם הנח הגשם נושא׳ הנה לא לקבלם בזולה אמצעי; וזה, שהצורוה אשר מךרר הגשם שילקבלם בזולה אמצעי/ לא לצלר גשם משולל מהם; ולזה יחחלב, שאם הלה הגשם מקבל זאה ההבנה בזולה אמצעי,

רמב אור ה׳ מאמר ב בלל ו/פרק א

שיהיו כל הגשמים בעלי שכל. והוא מבאר, שאם הנחנו הנפש נושא, איננה נושא לה בעצמוהה. כי אין מךךך הצורוה היוהם נושאות קצתם לקצהם, אלא באמצעוה החימר. ובהיוה הענלן בן, הוא מבאר, שהנושא לזאח ההבנה, תוא הנפש באמצעות הגוף. ולזה התאמה אמתו בנפש האדם: ״עצם מוכן אל

ההשכלה״. ואמרנו ״מובן״, להיוה כה ההבנה בו. ואמרנו ״בלתי משביל בפעל בעצמו״, עם היוה אמרנו ״מובן״, יוךה שאיננו בפעל, בבר יוךה אמרנו ״בלתי משביל בפיעל בעצמו״, שהעצם הנושא לא יחעצם בהשכלה. והוא מה שמעדו בו רגלי קצה הקוךמים. וזה, בי למה שהנושא לזאה ההבנה — עצם חוץ לנפש, הנה ואם] הוא מהעצם בהשכלה, הוא משתנה מעצמוה לעצמוה. והמאמר, שהמשבלוה הנקנוה יהעצמו נבךלוה מהנושא, ויההוה ממנו שבל נבדל — אין לדים לו, כמו שההבאר

מדברינו במה שקדם.- I T v - : •• T

והנה זה מספיק לפי קצוךנו באמוה ההקדמה הראשונה. ואם השניה, התאמה בן: לפי שהוא לדוע שתשי״ת מקור ומבוע מהשלמיוח בלם והוא יהברף לשלמוהו, אשר הוא עצמוהו, אוהב הטוב, למה עזנךאה מפעלוהיו, בהמצאה המציאוח בכללי וההמךהו והדושו תמיד; וזה אמנם בךצונו הפשוס; הלה בהברה אהבה הטוב ־ משיג עצמי לשלמוהו. ףהחלב מזה, שבל אעזר ידזלה השלמות יותר גדול — ידזלה האהבה והערבוה בחפץ ייתר גדיל• והנה זה מסבים מאד אל מת שבא בתורה, בי בזכרו אהבה האבוה לשי״ה, הזכיר ׳אהבה׳־, ובזכרו אהבה השם לאבוה, הזכיר ׳חשק/ שיוךה על חיזק האהבה. אמר (דברים י, טו: ׳רק באבתיף חשק ה״ הה מה שיורה על מה שאמרנו. שכבר לךאה, שלפי מךךגה הטוב האהוב

׳ רמג ר ה ו מאמר ב א כלל ו/פרק א

תהלה מדרגת האהבה, וכל אשר הטוב יותר גדול, תהלה האהבה יותר גדולה. וכאשר יהיה הטוב בב״ת בגדל, הלה ראוי שתדזלה האהבה בב״ת. ולוה לחשב שאהבה האדם לשם יהברף ראוי שתדזלה יוהר עצומה לאין הכליה, אשר בעבור זה הלה ראוי, שיזכר שם ה׳חשק׳ באהבה האבות לשי״ת, ושם ה׳אהבה׳ באהבתו אותם. אלא שלמה שהלהה האהבה משיג עצמי לשלמות, והלה שלמותו יתברף עצום לאין הכליה, לזה ראוי היות אהבהו אל הטוב יותר עצומה, ואם הלה שהטוב

האהוב שפל במדרגה מאד. ודי בןה בהקדמה השנלה.

ואם העזלישית, מביאךת בעצמה כלגךרי הנבדלים. ן|ה, כי הרצון איננו זולה הקבוץ והעךף שבין כה המתעורר ןהמדבלה, אשר היא ההסכמה לדברים הנרצים. וכפי עךף ההוא יהלה ערבוה החפץ. :ואמנם ההשכלה היא ציור ואמוח, אשר שניהם בכה השכלי, במו שהתבאר בל זה בספר ״הנפעז״. ולהיוה בח השכלי זולת הכה המחעולר והבה המדמה, הנה נהאמה שהאהבה והערבות בחפץ — זולת ההשכלה. והיא ההקדמה

השלישית.

ואחר שנחאמהו אלו ההקךמוה, אמר, כי למה שנתאמת בהקדמה הראשונה, היוח נפש האדם עצם רוחני, הלה אפשר בו ההשארוה אחר ההפרד; למה שאין לו סבוה ההפסד, להיותו אז בלתי חימר, ןהלה ההפרד אפשרי בו, להיוהו עצם שכלי, !אנחנו נראה השתמש העצם הזה בהשכלה בהוספה כה בעת חלשת הכלים הגשמיים, שזה ממה שיוךה אפשרוח קיומו בעצמו, ושאיננו אובד אבדון להר הצורוה באבדון הדברים אשר נהם] להם צורוח. ואחר שקיומו בעצמו אפשרי בו בהפךדו מהדבר אשר הוא לו צורה, הנה הנצחיוה מחלב בו בפי טבעו, להיוחו משולל מהחמריוה, אשר הוא סבה ההפסד, כהיות

׳ מאמר ב ר ה ו רמד א כלל ו/פרק א

הכחוה המהפעלות בלתי נעזמעוה לכהות הפועלות, כמו שההבאר במקומו.

ולפי שהתבאר בשנית, שכפי השלמוה תהלה האהבה אל הטוב, והערבות, הוא מבאר, שלפי מדרגה האהוב הטוב, תהלה מךרגה העזלמוה• ולזה יהבאר שאהבה השי״ה שהוא טוב בב״ת

מחלבת לשלמות הנפש היותר גדולה שתצלר. ולפי שהתבאר בשלישית, שהאהבה והערבות בה — זולה ההשכלה, הנה העצמיי לשלמות הנפש הוא דבר זולה ההשכלה, והיא האהבה. ולפי שהוא מבאר ממנה שהיא החלב ךבקוה בשם יהברף; למה שהוא מבאר גם בדברים הטבעיים, שהאהבה וההאוחוה בהם הוא סבת שלמותם ואחדותם, עד שהלה מהקוךמים מי שיראה, שההדולה ההרה היא האהבה והקבוץ, והתחלה ההפסד — השנאה והפרוד׳, ובל שבן בךבדים הרוחניים שהאהבה ןההאותוה ביניהם — דבקות ואחרוה. ואחר שההבאר במה שקדם׳ ויתבאר עוד במאמר השלישי בג״ה, שאהבת השי״ת אל הטוב, עצומה י, הוא מבאר, שכל אשר תדזלה האהבה בין הש״י ובין האדם יותר גדולה, ידזלה

הדבקות יותר חזק ויותר גדול.

ולכי שהתבאר בהקדמה הךביעיה, ששלמוה הנפש וךבקוהה בשם, ראוי שלחלב התבליח הןה; התבאר במה שאין ספק בו, שהעיון מסבים אל מה שההבאר בפי התורה והקבלה, שהאהבה האמתית היא המחלבה התבליה הזה מההשארוחו עליי׳ והאירה בו עינינו התורה, הנצחי, אשר קבל באמה, וגדלנ

עם היוהו מסבים עם העיון ובלתי חולק עליו. !הנה להיוה האמה עד לעצמו ומסבים מכל צד, מה שבא לרז״ל מתארי העולם הבא, תוא מתלחס מאד עם הדעה הזאה האמתיה, והוא בתבליה המךחק מדעוה הקוךמים. תה, שכבר

׳ רמה ר ה ו מאמר ב א כלל ו/פרק א

נמצא במאמריהם שלישה ענלנים נאו־הים אל הדעה הזה, וךחוקים מאד מהדעוה ההם. האחד, מה שנמצא ברזם בגמול הצדיקים, בההענג נפשוהם מזיו העזכינה, כל אחד כפי מדרגתו, ובענשי הרשעים גם נכן] בענינים מהחלפים, כמו שבאו מאמרים רבים על זה. השני, מה שנמצא מהם בגמול הצדיקים, לחרם מקומוה מגבלים לגמול וענש, במו שבאו מדרשים רבים בענלן גן עדן וגיהנום. השלישי, מה שנמצא מהם מה שהפליגו בשכר הינוקוה של ביה רבן, במו שאמרו(שבת קיט, ב): ״אינו דומה הבל שאין בו חטא להבל שיש בו חטא״. ובא בהנחומא: ״בשם רבי מאיר אמרו, אימהי תינוקוה זוכים לחלי העוה״ב, משיודעין לומר אמן. הךא הוא דכהיב פתחו שערים רבא גוי צדיק שמר אמנים. אל תקרי אמנים אלא אמנים, שיודעים לומר אמן״. והוא מסכים למה שאמרו במסבה שבה(קנב, ב): ״והרוח תשוב

אל תאלהים אשר נהנה, הנה לו כמו שנהנה לף״.

והנה הראשון, והוא שכר הצדיקים בתענוג נפשוהם ןהנאהם כלזיו השכינה, מןעחס מאד להם, חלף עבודהם באהבה וחשק הנמרץ, ולדבקות חבצם וךצונם בשם, בבר ראוי שלשיגו הנאה ועדבוה נמרץ בדבקוהם הנכסף להם בעודם עם החימר. והנה הלה התענוג והערבוה הזה אפשרי — ואם הערבוה איננו השכלה, במו שההבאר במה שקדם — למה שעצם הנפש הוא דבר זולה ההשכלה, לחול בו הרצון והחשק והעךבוה, כמו שבאךנו. אבל אמר, שלפי הדעוה הקודמים, הערבוה והתענוג הזה הוא נמנע. ואם חשבו לקלמו בכזענוה זכרום, באלו טבע האמה הכריחם על זה, אלא שטעו בו לפי דעתם טעוה מפרסם. ואי אפשר מבלתי שנןכיר טענותם, ובמקומוה הטעות בהם. ואמר תחלה, שלפי דעתם הערבוה הוא נמנע, למה שההבאר שהערבוה הוא זולה ההשכלה. ןלזה, אם הלה השכל הנקנה

׳ מאמר ב ר ה ו רמו א כלל ו/פרק א

שכל ומשכיל ומשכל אצלם, והלה הערבות זולה ההשכלה, הנה הוא זולה המשכיל והמשכל. ולהילה השכל פשוט ובלתי מרכב, הנה אי אפשר שיהלה בו ערבות. וזה, שבבר יהלה מרכב מערבות והשכלה, אשר ההבאר היוהם מהחלפים. ולהיוה הערבות בדברים, באלו רשם בנושאי הבחוח, אשר מהם יהלה הערבות׳, כאלו תאמר על ךךף משל, הערבות בטעמים לחול בנושאם ־, יהלה הערבות• בהשכלה, בנושאה, והוא אשר לו כה על ההשכלה, שהוא הנפש בכלל. אבל אם נשים אוהה נבדלה מהנפש, כמו שדמו, הנה הערבות אי אפשר שלחול על הנושא, אחר שאין לו נושא לפי דבךיהם. למה שההשכלה והמשכיל

דבר אחד בעינו לפי דעתם.

ואמנם ,מה שדמו לקלם דעתם, שהעךבוה הזה נמצא, במה שנמצא מהערבות בהלינו בהשיגנו המשכלות, כל שבן אחר המוח, שנשכילם לחד בההמדה; ויורה על זה גם בן אצלם, במה שנמצא מהערבות הנפלא במשכלוה הנכבדות, שאין לחם [בינו] ובין הערבות אשר נמצא בזולהם; הוא הטעאה מבארה. הה, שהערבוה אשר נמצא בחלינו הוא, להשגה הדבר הנכסף. בי למה שהאדם בחיי על השגה המשכלוה, ןהוא בוסף אליהם, והלה הכסף איננו זולה המרצה הרצון להשיג הדבר הנכסף — אשר הךצון בבר התבאר היותו זולת ההשכלה — הנה כשהלהה ההשגה ההיא הנבספה בפעל, אשר הלהה קדם זה בבה, נמצא ערבות גדול, כי טבע הדבר הנכסף בן חלב. ולזה יהחלב שכאשר הלה הדבר הנכסף גדול הערך ולקר, הלה הכסף

יוהר חזק, והערבות בהשגה יותר גדול.

מצרף לזה, מה שקרה בהשגוה הלקרוח, היוהן עמקוח ודקות, ובכה רחוק יותר מהמשבלוה השפלוה, אשר בשנעתק בעל הבה אל הפעל — להיותו יותר רחוק — הלה הערבות

׳ רמז ר ה ו מאמר ב א כלל ו/פרק א

יותר גדול, כהעחקו מן הקצה אל הקצה. באשר קרה בעוני המוסיקה, שהנעימה אשר היא בלחם הכל ובלחם הכפל — יותר ערבות, למרחק הנעימוח אשר בלחם ההוא, ולהעתקה מן הקצה אל הקצה. ולזה אחר המוח, שההשכלה בפיעל תמיד, ואין שם העתק ומךחק בין הכה אל הפעל, ולא כקוף, למה שאין לשכל לצון, כמו שקדם, תנת ליא יתכן, ובל שבן שלא יהחלב, שיחלה

לשם ערבות.

והנה ממה שיורה על זה אשר אמךנו, מה שנמצא בתשגותינו המשכלות הדאשונוה, שלא נרגיש בהם ערבות כלל. ןזה אמנם,׳ למה שלא הלה בהם העתק מרגש מן'הבה אל הפעל, ולא הלה בהשגחם בסף קךם שהשגו. ולזה הוא מבאר,

שמה שדמו לקלים דעתם הוא הטעאה, לא ךאלה.

אמנם לפי דעתנו אנחנו, שהנפש עצם, בו בח שבלי, הנה הערבות בו אפשר ומחלב גם במשבל, בבחינה מה שבהשגתנו מהמרצה הךבקוה, אשר הוא הסבה העצמיית לערבות. ובכאן ההבאר, שמה שבא בךבריהם בתענוג נפשוח הצדיקים, מהלחם ומסבים אל הדעה האמתי, ובלתי מסבים בלל אל הדעות ההם. ובל שבן מה עזהזכךנו בענש הרשעים, שאין ענלן לו בלל,ר שלפי דעתם אין שם אלא העדר ההשארוה והעדר אה

המשכל.

וראוי שנתעורר, שמה שבא להם בענלן הזה הראשון, מהיוה הגמולים והענשים במדרגות מתחלפות, מסבים מאד אל הדעה הזה. בי הערבות בשבר ראוי שיחלה בפי מדרגה הדבקות, והצער הנשוא בעצמוח הנפש בעצם, ראוי שיחלה גם כן כפי מדרגה הענש. והלה אם בן הענלן הראשון מסכים מאד אל

הדעה האמתי בבל הצדדין.

רמח א1ר ה׳ מאמר ג כלל ו/פרק א

ואמנם השני, והוא התיךוד מקומית בלגבלים לגמול והענש, בגן עדן וגיהנום, כמו שנמצא להם מאמרים על זה, בלתי סובלים דחויים וצורוח, כמו שהאריך בזה הרכלב״ן ז״ל בספרו בשער הגמול; הנה הוא מסכים גם כן לדעה השני, ובלתי מסבים לדעוה ההם. תת, שלפי דעתנו אנחנו בעצם הנפשוה הנשארוח, איננו רחוק, שיתלחסו אחרי הפךךם למקום מגבל, כהחלחסם לגופוה האנשים בעודן בלחברות אל הגוף. אבל אם נניח הנשאר אחר המוח — השכל הנקנה, שהוא עצם נבדל ובלתי מהלחם למקום, הנה החיחםם למקום אל הנפשות הוא

נמנע בעצמו.

ואמנם השלישי, אשר לראה מהם חיוה הנפש מובנת אל ההשארוה בעצמה, בלא קנלן הבלשיבלוח. הנה הוא מסבים גם כן עם הדעה האכלתי, ובלתי מסבים וחולק עם הדעוה ההם. ובפרוש א?לרו: ״תנה לו כמו שנהנה לר״• והנה בגבול אשר שמו, ״כלשעה שאיבלרים אמן״, אינני רחיקי שהם, אשר עלו להם תעלומיח חכמה בכלדע נבואיי רבני, שהיו כלקבלים ששלמוח נפש האדם יחלה באוהו הגבול. אולי שהוא הגבול אשר יגיעו קצח המשכלוח הראשונוה. ובאור זה, כי למה שנפש האדם תשלם בהגיע לו כחורגיה; ולפי שקצה הכחוח יקדם לקצה בזבלן, באלו תאנלר, הזן לצוכלח, והצונלח למרגיש; והלה האחרון בזבלן, הכה השכלי, כמו שההבאר בל זה בספר ״הנפש״ ־, הוא קרוב, שהכה הזה השכלי, לא נשלם בץמן היוחו נבלנע לצאה אל הפעל. ולזה, אם הלה שבגבול הזה נשלם הבה ההוא, למה שבעה ההוא לש לו אפשרוח לצאח אל הפעל, עד שכבר לשיג קצה הפלשבלוה הראשונוח; הנה אינני רחוק שידזלה אז שלמוח הנפש על סבעה, ותשיג ההשארות בעצכלה, מבלי גמול קדום בלבעל הנפש ההיא, כאשר יחבאר עוד במאבלר הרביעי בג״ה.

ר 71' רמט ו מאמר ב א כלל ו/פרק א

ותנה לפי דעות הקוךמים שההשארות ההוא הוא לשכל הנקנה לפי קטן המשכלוה הנקנוה׳ הנה אין ךךף להשארות התינוקוה. האלהים! אם לא לאמינו שההשארות יהלה גם כן במשכלוה הראשונות. ומי לתן ואדע, אם התינוק שהשיג ״שהכל גדול מחלקו׳/ ואחה עזהשיג ״הדברים השו־ים לדבר אחד — שניהם שוים״, אם תדזלינה נפשוה אלו התינוקוה נבדלות, בל אחד ממשבלו, בלתי דומה אחת לחבךתה. אלא שןה ממה שתאריבות בכאורו מוהר. ובבר באו מאמרים רבים

לרז״ל מורים על אמתה הדעה הןה, אין צרף לזוכרם. ואחר שהתבאר זה, אמה שבבר יתבאר בקלות לפי-התורה והעיון/ שלחלב בזאח האהבת שתתלה בחבליה מה שאפשר מהחזק. אם לפי ההורה, אמרו בפרוש(דברים ו, ה): ׳ואהבת את ה׳ אלהיף בבל לבבף ובבל נפשף/ ובא הפרוש בו(ברכות ט, ה): ־ ״אפלו נוטל אח נפשף׳/ באלו הבונה כלה שבל מחשבוה האדם יפנו אל התכליה הזה מזאת האהבה. באמךם(אבות ב, יז): ״ובל מעשייף יהיו לשם שמים״. עד לא יאהב רבה אלא להכליה זאח האהבה, תאה העבודה/ במו שלזאףיף בה זולתנו. ולזה מה שבא בהרחקה העבודה לזולתו, באמרו(שמות כ, ה): ׳אנכי ה׳ אליהיף אל קנא/ שיחס תיאר הקנאה לשם, למה שמדרף המקןנא שיקשה בעיניו שיאהב אוהבו זולתו. הנה שלפי התורה אין ראוי שלצלר אהבה יותר חזקה ממנה. ואם לפי העיון, למה שאהבה הטוב, ראוי שתהלה מךרגהה, בחזק וחלשה, לפי מדלגת הטוב האהוב. והלה הטוב האהוב יתברף בלתי בעל תכלית במךלגה. ובל שבן, בהיוח האוהב אהוב ממנו אהבה עצומה, כמו שבארנו במה שקךם/ ויתבאר עוד בג״ה. הנה אם כן, לפי העיון בעצמו, ראוי שתהלה האהבה הזאה באפן שלא חצלר אהבה יותר חזקה

ממנה.

׳ מאמר ב ר ה ו רנ א כלל ו/כירק א

ואחר עזההבאר זה מענלן זאה האהבה, אימה שהוא מחלב שלא ההיה להכללה אחר חוץ ממנה. וזה, שאם הלחה להכללה אחר, הלה ההכללה ההוא יוהר אהוב, ולזה, האהבה שהנחה

היותר חזקה שאפשר שלצלר — כלתי חזקה בהאר ההוא. ונהאמח בזה מה שבא במשנה (אבות א, ג): ״הוו בעבדים המשמשים אה הרב על מנה שלא לקבל פרס״. וכאשר הלה זה בן, לחלב שיובן זה אף בגמול הנצחי. רצוני לומר, שאלן ךאול שתחלה האהבה הזאה להבליח העוה״ב. וזה, שבל אשר ההלה לחכליה־מה, ידזלה בדזכרח התכליה יוהר אהוב, ועבודה האהבה חלושה ממךרגהה המחלבה לה. וכאשר החבאר זה ממנה, הנה עלה בלדינו התכליה האחרון לתורה, שהוא האהבה והעבודה האמתית. והוא אשר חהם בו גדול החכמים ספת באמרו(קהלת יב, יג): ׳סוף דבר הכל נשמע וגר בי זה בל

האדם׳.

ולפי שהחיים הנצחיים והךבקוח הנצחי בלז־יי שכינהו, הוא הטוב שאי אפשר שלצלר טוב כמוהו; ןהתבליה האחרון זה ענלנהבבר יחחשב שיהחלב מזה מציאות תכליח אחרון יוחר מאחד; והוא דבר החבאר חלופו מצד העיון, כמו עזהחאמח

במקומו. אלא שמציאוה שני התכליוח כלחלבים, כמו שקךם, אבל בבחינוה מחחלפוח. כי הנה בבחינה המצוה, החכליה האחרון הוא האהבה, ובבחינה המצוה, התבליח האחרון הוא הקנאה הטוב והדבקות הנצחי בזיו השכינה. והם אמנם רמוזים ומפרשים במשנה באמרם (אבות ד, כב): ״יפה שעה אחה

— — T T T T ־!־:־ד: T : ־ — T

בחשובה ומעשיים טובים בעוה״ן מכל חלי העוה״ב״, ירצו, שהעובד והאוהב האמתי, תבליח חשקו הוא העבודה, ואליה בל מגמהו, מבלתי פנוח לדבר אחה היאה הלחה כונה אדון

׳ רנא ר ה ו ר ב א מ א מ בלל ו/פרק ב

הנביאים באבלרו(דברים ג, כה): ׳אעברה נא׳ וגו׳. וכמו שדרשו ז״ל (סוטה יה א): ״הרבה מצווה מהקלמוח בארץ ישראל״ ובו׳. בי עם היוה שהלה בטוח בחיים הנצחיים, והתענג בזיו שכינהו, הלה ראוי שלכסף לעבודה, הגם אם הלה לו תועלה בהפרד

נפשו. מצרף, שבל עוד שלעבד, שיהרבה ויתוסף הךבקוה. ואיף שיהלה, העובד לא יבסיף אלא אל העבודה, והוא התבליה האחרון לבלצוה. ולזה יראה, שנמנו וגבלרו בגמרא ערובין (יג, ב ): ״נוח לו לאדם שליא נברא״. ירצו, בי לאדם העובד, ראוי שיהלה בוחר לא היותו על היותו. בי העובד האכלתי לא יפנה אל תועלתו, אלא אל העבודה; ולזה הבל כאין נגדו, ובלבד שלא לעשה שעה אחה רשע לפני הכלקום, או בלהעצל בעבוךהו, אשר אצלו בלדי גדול. ולפי שאין כלי שינצל מזה, באכלרו(קהלת ז, כ): ׳בי אדם אין צדיק בארץ׳ וגו׳. החליטו הכלאבלה שהאדם השלם, נוח לו — יךצה: כלנה לרצונו — שלא נברא• והפליג בזה לתכליה האחרון לכלצוה. אבלנם התכלית האחרון לכלצוה, תנת הלתה חתימת הנלשנה בו, באכלךם(אבות שם): ״לפה שעה אחה של קורה־רוח בעוה״ב כלכל הלי העוה״ז״. ובכאן ההבאר התבליה האחרון לתורה, אם בבחינה הכלצוה, ואם בבחינה הכלצוה. והוא כלבאר, שהשלכליוה כלם יפנו אליו, באשר התבאר בכה דברינו, ןיחבאר עוד במה עזלבא בג״ה. ןזאת

הלתה כונה זה הפרק.

ק העזני ר פ ה

בבאור איף יתאמת שיתדויב התכלית הזה מזאת התוךה.

ןאמר, לפי שהוא כלבאר שהתבליה האחרון אשר בבהינה

הכלצוה לחלבהו התכליה האחרון אשר בבחינה הכלצוה, עזהיא

׳ מאמר ב ר ה ו רנב א כלל ו/פרק ב

העבודה והאהבה האמתלה. הנה בשיתבאר איף תתחיב זאת האהבה מזאת התורה, להבאר אלף יהחלב ההכללה האחרון אשר בבחינה המצוה והמצלה. ולפי שהאהבה מחחלבה לרצון וחפץ מחלט, צרלף שנבאר בזאת התורה, אלף תעיר והעורר אל האהבה הזאה באמצעוה החפץ והרצון המדולט מכלל הכרח

מצוה. ובבר להבאר זה בקלוה ממה שנאמר. וזה, שכבר התבאר בפרק הקודם, שהשלם לעצמוחו אוהב הטוב ךהשלמוה. ףתחלב מזה, שבל אשר יחלה הטוב האהוב לותר משבח, תהלה האךזבה יותר גדולה. והתבאר שם גם כן, שהתורה תשללם אוהנו בשני השלמיות, במדות ובדעות, שהם יסוד ההצלחה האנושלה. וכאשר הלה הוא להברף הטוב המשבח לאלן תבללת, לתחלב שתדזלה האהבה מהשלם לו, היותר חזקה שאפשר שתצלר. ואמנם, לפל שהאהבה הזאת יהחלב לבד לשלם, אמר עוד, שהתורה בלי ספק תקנה אהבה בלב השלמים והבלתי שלמים הנמשכים אחריה. הה, שבברו ב׳טיב• ולזה אין ספק, פ נתאמת בזולת זה המקום, שהבל יכ?ז שהטוב המדולט יתברף אצל כל בעל ךת, לחשקו אותו ויכםפוהו הכל. ולו הוסר מהם כל מעיק, כאלו תאמר, שיתר להם שלוח התאוות, ובקשת הכבודות בנצוח האולבים, !אסיפה הממונות, ןשלעבדו האל בקריאת פסוק ראשון של שמע פעם אחת בשבוע, אלן ספק שלא לשאר גם אחד שלא יהלה עובד מאהבה. ואם נתאמת לו הלותו גמול חםךלו, בל שבן שיוסלף בו אהבה. ולזה הלה עמס המצוות והאזהרות, עם לחלצת התאוות, ואסור הקנאה והגאוה, הם המתעלם רב בנל אדם מהלוחם עובדלם האהבה הנכספת לדזם. ןזה אמנם להיות האדם עם הלוהו משביל בכח — בעל חימר, ןנוטה תמיד אליו בהיוהו פועל ומתפעל בפעל תמיד. ןאולם להיוה טבע העבודה תחלב התמדה

׳ רנג ר ה ו מאמר ב א כלל ו/פרק ב

בךבקוה, ושלא יתר הקשה בעבור זה ההחככלה התורה התחבמוה־פלא, ברבוי בלצווהיה, ובשףשי האמונה, בשבעה

ענינים, אשר הם עקךיה וענפיה, שריגיה ופארותיה. הנה ראשונה, בהךאוהה עצם רובלמותו יתברך ךיבלתו.

שנית, רב חסדיו עמנו. שלישית, בהנחיל אותנו דעות אבלתיוח והשגת מה

שאפשר השגתו יתברך, בו ובנבךאיו. רביעית, דקדוק השגחהו ןהנהגהו עלינו.

ןחמישית, שני מיני היעודים. ששית, בתה לנו זכירה הערות נפלאות, להקיץ לב נךךבלים

משנת אולתם תמיד. והשביעית, באהבה ןהדבקוה שהוא התכלית.

לאלו נלכונים ספוךי התורה מצוותיה ואזהרוהיה. ואי- אפשר מבלתי שנעיר עליהם במקום הזה בקצרה, ונשימם

שבעה חלקים במספר הענעים.

אם האחד, בהראותה עצם רוממותו ולכלתו׳ הנה די בזה ממה שבא ממנו בספודי התורה במעשה בךאשלת, וביציאה בלצרים, ובבלעבלד הנכבד המלחה רחר הנסים והנפלאות, המפךשלם והמקבללם, אשר בם נןעסדנו בפרסום נפלא בפי בעלי הדין והכלנגדלם עם היותם מפךםכללם בחבנלה, ובהמשך זבלן גדול, אשר שני אלו הענעלם דוחים כלדזם בל בללן ממיני החשה עם שבקיום מצוותיה, כללבד מה שיתחלב כלהיעודים בלטוב הפלחשבה בבעעה הנה כבר יהחלב בקיוכלה קצת עשנת הנם והמופת. כמו שהבטחנו בנלצוה הךגלים שלא נירא כלהארב. כמו שאנלךה בפרוש (שמות לד, כי): ׳ולא לחכלד איש את ארצך בעלתף לראות׳ וגו׳. וכן בהשקאה הסוטה, שלא יבללט בלהמופה איך שיהלה, ״אם שטית״ ״ואם לא שטית״. נללבד

׳ מאמר ב ר ה ו רנד א כלל ו/פרק ב

מה שבא בקבלה מהנסים שהיו מתמידים במקדש. והנה יתבאר בקלוה מזה עצם רוממותו יתברך ויכלהו, כמו שקדם לנו בכלל החמישי מזה המאמר, וכמו שלבא עוד במאמר השלישי בגזרה

הצור.

ואם השני׳ שהוא רב חסדיו עמנו. הנה, עם היוח בפרטים שבאו בתורה ובקבלה רבו מלמנוה׳ הנה בכלל — המציאו אוחנו למען חסדו הפשוט בכלל הנמצאות;והוציא אותנו ממצרים בלד רמה במופתים ובמוראים, בהביאו אותנו אל עבודתו׳ להיות לו ממלכת בהנים וגוי קדועז׳ בתת לנו תורתו שיתבאר מתוכה דקדוק השגחתו עלינו, עם גיךל רוממותו ותכלית שפלותנו; אשר תכלית הבונה בלה ־ הדבקות בו יתברך שמו, עם היותנו בחבליה המךחק במציאות. ודי בזה

באמוה זה החלק בתורה. ואמנם חלקי המצוות שבאו בתוךה המעידות על שני אלו החלקים: אם על האחד׳ כמו מקרא ההלל, והשירים המיחדים במקךעז, ומיני ההגדלות אשר נצטוינו בבית השם ובכליו, מהכבוד והיראה׳ וקדשה משרהיו עזהם השבט הנבחר לעבודתו, וכבוד אוהביו, אשר הם סבמים בתורה, ובמוראם, וכבוד ומורא של המלך והשופטים, והענשים הגדולים שלשיגו לממךה את פיהם׳ והמשנה אח הסדר בביה הנבחר, שכל זה הדור ורוממות למי ששכן אה שמו שם. ואם על השני, במו הברבוח וההודאוה שבאו פרטי קצחם ברב הברכות שהאדם גומר בכל יום. ובכלל הברכוה עזל קתה שמע, שהראשונה על היצירה, וקבעוה על המאותח, להיוהם מושלים ביום ובלילה, והחעזובים מכל הנמצאוה המוחשוה שהם לצרך האדם. והשנית על החסד והאהבה שהפליג עמנו, בתת לנו תורתו. אשר כל זה ךאוי שלעיר האדם תכלית ההתעוךרות, להיות

׳ רנה ר ה ו מאמר ג א בלל ו/פרק ב

האוהב הזה אהוב ממנו אהבה אמתיה. ולזה סמכום קדם קבלה על מלכוח שמים, אשר הבליחה האהבה הזאה, כאמרו: ׳ואהבת אח ה׳ אליהיך׳. והשלישית על גאלה מצרים, אשר הוא החסד המוחש בעצמנו עד היום, כאמךם: ״ואלו לא הוציא הקב״ה אה אבותינו וגר הרי אנו ובנינו ובני בנינו משעבדים היינו לפרעה במצרים״. שבל זה לעיר לב האדם להודות ולשבח לשם, ולסדר שבחיו של מקום קידם שיתפלל, במו שאמרו ז״ל (ברכות לב, א): ״לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ןאח״כ יהפלל״ אשר בעבור זה הזהירונו(שם ד, ב) לסמיך גאלה להפלה. ומאשר יורה על זה גם כן: חקי השבט הנבחר עלינו, הכוללים מתנות כהנה ולרה. ומתעה עניים, כמו המעשרוח, ולקט שכחה ופאה, והשמטוה, ושלוח עבדים, והצדקות, וגמילות חסדים, ואהבה האמת, להיוהו אהוב מהאוהב, וכל שבן, הרחקה הנזקים והאונאות. אשר כל זה ממה שיקבע בנפעזותינו, היוחנו

גמולי חסדיו, לאהבתו ההטבה במחלט. ואם השלישי, בהנחילו אותנו דעות אמתיוה והשגה מה שאפשר השגתו בו יתברך ובנבךאיו. הנה די בזה בפנוח תתוריוה והדעוה האמתיוח אשר באו בקבלה, למי שחננו השם מדע, והרמזים אשר באו במקדש וכליו, ובדךכי הטהרות, ומספר הלמים וההזאות, וזולתם. ומה שבא במעשה בראשיה ובמעשה

מרבבה ליודעים חן. ואמנם חלק המצווה שהוא כחומה וגדר על זה, הוא, ההעזמע לביה דין הגדול, והאזהרה שלא לסור מהדבר אעזר לגידו, והענש הגדול לממרח אח פיהם בהוראה לבד. וההשמע אל ההורים, באמרו (דברים לב, ז): ׳עזאל אביך ולגךך זקניך ויאמרו לך׳, אשר כל זה עזמיךה וגךר נפלא, לבל לשלח כל איש בלר פשעו להאמין מה שלדמהו בהחלת המחשבה, אבל מה

׳ מאמר ג ר ה ו רנו א כלל ו/נידק ב

שנתאמת לחכמי האמה וקבל מהנביאים והאבוח. והפליגה

התורה בזה, עד שבא בקבלה(דברים יז, יא) ׳לא תסור מן הדבר

אשר לגידו לף למין ושמאל׳ ״אפלו אומר לף על שמאל שהוא

למין ןעל למין שהוא שמאל״(ספרי שם). וכל זה הרחקה, שלא

יוכל לעלות על לב איש בבית דין הגדול שטעו בדבר. וזה חכמה

גדולה וגדר גדול שומר ההשמע אליהם. וכבר לךאה, במה

שגץךה בעדים זלבלמין(שם יט, יט) ׳ןעשיחם לו כאשר זמם׳ —

״ולא כאשר עשה״, לפי מה שבא בקבלה(מכות שם), כדי שלא

יתפךםם שבית דין הגדול טעו בהוראה והךגו אה הנפש שלא

כדין, ויהלה זה סבה להכניס בלבלה האנשים ספק בדברים,

והפךץ החלמה שהיא הכךחיה מאד כגדר התורה.

, להוא דקדוק השגחתו והנהגתו עלינו. הנה י ע י ב ך ואם ה

ספוךי התורה והנביאים והוכחותיהם מלאים מזה, וביחוד

באמה הנבחךה, כמו שנךמז באמרו(דברים לב, ט): ׳כי חלק ה׳

עמל לעקב חבל נחלתו׳. והנה אדוננו דוד הפליג בזה כתהלוהיו,

וביחוד במזמור(קלט) ׳ה׳ חקךתני ותדעי, המידור כלו על הפלגה

דקדוק לךיעת השם והשגחהו בכל פרטי האדם, עם גדל

רוממוהו; המיסד, לפי מה שלךאה, על התנצלותו בלכתו נע ונד

עם כל איש מר נפעז ואשר לל נושה, ולזה מה שבא ואמר: ׳אם

הקטל אללה רשע׳ — רומז על רוךפיו, כמל דלאג האדומי,

ושאול שהלה רשע בדינו — ׳ואנשי דמים סורו מני׳, כללמר,

תכף לסור מהאנשים ההם׳ שהם היו אנשי דמים. ולזה נמה

שאמר]: ׳חקרני אל ודע לבבי׳ וגו׳, שהוא היודע שרעפי

הלבבלה, כמל שאמר במקום אחר(דה״י א, כת, ט): ׳כי כל לבבלה­ ו • ד : ־ I ־ - * T : - T V : ד י - : -

דורש ה׳, ובל לצר מךושבוה מבין׳. ומה בלאד הכליגו ז״ל בזה

בראשון מחלין(ז, ב ) באבלךם: ״אין אדם נקף באצבעו מלמטה

שאין מבריזין עליו מלמעלת, שנאמר (תהלים לז, בג): ׳מה׳

מאמר a אור ה׳ רנז כלל ו/פרק ב

מצעדי גברי. והוא האמה הגמור, כמו שבא בכלל החמישי במה שאין ספק בו.

ואמנם חלקי המצווה שיורו על זה, במו העבודוה שבבל, ט) יום, שהוא התפלה, והתעניה בעה צךהם, כאמרו(במדבר י ׳והרעהם בךוצצרה׳, ודקדוק הבךכוה בבל הפרטים, במו שבא בל זה בגמרא ברכוה. ומהחלק הזה גם כן העבודה בקרבנוה. תה, כי למה שהאמונות יקבעו בנפשוה בהתמדה הפעלות, הנה הלה מההשגחה האליהיח לקבע בנפשנו אמונה ההשגחה בהישרוה רב מעבודה הקדבנוה, באלו נודה בהם, שהטובוה בלם בענלני המחלה ךצךכי החושים כלם משגחים ומשפעים ממנו יהברך, ולזה ראוי שנפריש המשבח מהמינים, אם הלה כליל לו יתברך, כמו העולות, ואם שיהלה מחלק משךץזיו, כמו חטאוה ןהאשמוח. עד שיהלה מהם כלו לגבוה, כמו העולה׳, ומהם שהם לגבוה ולבעלים, כמו הפסחים; ומהם שהם לגבוה ומשךהיו, במו חטאוה ואשמוה והמנחוה; ומהם שהוא לגבוה ומשךהיו וכלל ישראל, במו השלמים׳, ומהם למשךהיו בלבד במו לחם הפנים. הלה ראוי שיהלה מה שהוא חלק גבוה לבד — מהמין המשבח, הוא הבעלי חיים י, ומה שהוא חלק הבהנים — מהחלק שאינו בל בך חשוב, במו הצומח. והלה ראוי שידזלה שם מנורה, להורוה על ששפע האור הוא ממנו יהברך. והוא במספר שבע, להורוה השבעה משרתים שהם משפעים ממנו. ולזה הלה בא אורה ממזבח השם (תמיד ו, א). ומהחלק הזה גם כן הךבה מספורי התורה, כמו העקדה, ועקרוה האמהוה, ומצוה המילה באבר ההוא. ובמו תקיעה שופר והשמחה בראש השנה, ויום צום הנבחר, וד׳ מינין שבלולב, !עבורה החג, במו שבאךנו בכלל השני מזה המאמר. גם שני שעירי חטאה, אשר אחד מהם לה׳ והאחד לעזאזל, יראה שאין יוצא מהכונה הזאה. וזה, שבזה

a מאמר , ר ה ו רנה א כלל ו/טרק ב

רשם הנפלא להסרה ההנהגה מאחךים, ולזה ישלח האחד לארץ גזרה, מתן ההנהגה לשם לבדה ולזה יהלה האחד חטאה לה׳. עם עזבזה מההוראה בקשר השפלים עם העליונים, מה שלא לעלם. ומהחלק הןה גם בן השמטוה ,והיובלות וערלה וברם רבעי והבכורים. הה, שלפי שהלה ראוי שיפרש מהךאשיה לשם, והלה הפרי הראשון עד שליש שנים איננו משבח, ראה השם לאסרו עד השנה הרביעיה, שהתירו בפךיון. ומהחלק הןה הגבלת הבכורים בחג העצרת, שלא היו מביאים אותן קידם לכן, להיות מקבל אצלם שבעצךת נדונין על פרות האילן. ולהיוח אצלם גם בן הקבלה שבפסח נדונין על התבואה, הלה קרב העמר ממנה. בל ןה הודאה, שהטובות בלם שופעות ממנו יהברף, ולזה ראוי שנקריב מהקודם. ולהיוח מלאכה התבואה חשובה והכרחית מאד, הלה ראוי שנקריב גם כן מראשית

עריסוהינו.

אמנם הקריבנו שתי הלחם בעצרת, לךאה שהלה להורוה על הקשר אשר מפסח לעצרה. וזה, שהוא מבאר שהבונה כלה והתכלית הנךצה ביציאה מצרים, הנךשמה בחג הפסח, הוא מתן'תוךה, הנרשם בעצרת. ולןה צוחה התורה הספירה הזאת מיום העמר, שהוא קרבן החג, עד עצךת. באלו יךמז בןה, שנכסף הגעת העת ההיא, ןתמיד יכונו מחשבותינו אל התבליה הןה. וכשהגענו אליו, הנה כבר השגנו הלחם האמתי, כאמרו: ׳לכו לחמו בלחמי׳(משלי ט, ה), ׳לא רעב ללחם ולא צמא למים בי אם לשמע אח דברי ה״ (עמום ח, יא). והלה זה מחלחס מאד, אם להיוה קרבן העמר, המורה על ההצלחה הגופייה, מענלן דין החג, בהבואה בזולת תקון מלאכה; ןהקךבן המורה על שלמוח ההצלחה, שהוא באמצעוח התורה, הכוללה שני מיני ההצלחוה, ך״ל הגופיית והנפשייה, במו שאמרו (עלן אבוה ג,

׳ רנט ר ה ו מאמר ב א כלל ו/פרק ב

כא): לש תורה יש קמח — שתי הלחם, מתקני המלאכה בחבליה מה שאפשר. עם ששלמי צבור מודים ההאחדות

העובד עם הנעבד, כמו שיבא בגזרה הצור.

ומהחלק הןה המצוות והאזהרות שבאו בתורה מהמאכלוח והביאוה האסורוה. וזה אמנם להנהגה בךיאוה הנפש והגוף, למה שנתפרסם במקצתם היוהם מקנים עבירוה ועבי בשכל, וקצתם — תבונוח רעוה בנפש, באכזךיוה והתנכרות, והשקיעה בתאווה, אשר כל ןה ממה שתיק מאד לנפש ולגוף. וכל ןה ממה שיורה דקדוק הנהגתו והשגה הו עלינו. ואולם החמירה מאד בביאוה האסורות, למה שנשתמש בכלי המיחד לעבודת השי״ת, שבו אוח בדיה קדש כמו שקדם, אל שימרה.בו פי ה׳. ולןה ראוי שלחשב מרד גדול. ומהחלק הןה גם בן דיני הטמאות והטהרוה, ואזהרוה הבחנים והנזירים מקצה הסמאוח, למה שבהן סגלה להפסיד השכל ןטוב המרות. וקצתם ישתמשו בהם במין ממיני ע״ז ותקרבת שלה, במו שנתפךםם.בטמאת מת. והנה במיני הכשוף, שהוא סעיף מע״ז, ישתמשו בו בקךבנות וקטורים מדברים נמאסים. וכל ןה מהשגחתו יתברך להרחיקנו תבליה ההךחק מכל מה שלש לו מבוא או שתוף־מה בע״ז. וביחוד — מהמלחדים לעבודחו. עם שבו הערות לענלנים הכךחיים להבליח התוךה, במו שלבא בו בגזרה הצור. שאיננו רחוק, אבל הוא האמה בעצמו, שבענלני המצווה, תועלוח והערות וךמךם לענלנים מתחלפים, ישתתפו בלם להישיר

האךם אל השלמוח האחרון.

ואם החמישי, והוא שני מיני היעודים. הנה היעודים הגופיים מבארים בחורה במקומות. ואמנם היעודים הנפשיים לא באו בל בך מפרשים בתורה. אבל נהאמהו בקבלה, ןנךמזו בכתובים, במו שיתבאר במאמר השלישי בגזרה הצור. ולפי

רס א1ר ה׳ מאמר ב בלל ו/פרק ב

שהוא מבאר היוח באדם חלק המרי וחלק שכלי, הנה הוא מבאר, ששני מיני היעודים האלו יביאוהו אל שלמוח העבודה. הה אמנם מן היעודים הדומדיים, בעח היותו משקע בחימר, ומן היעודים הנפשיים, כשיתן חלק לשכלו־, ולא יחלה שקוע ומנצח

מהחלק החמרי. וזה מבאר בנפשו. ואם הששי, והוא ההערוה להקיץ לב נרדמים משנה אולתם תמיד. הנה המצוות הץמניוח — מהחלק הזה. במועדות, שהם לעירו הלבבות לזכר נפלאות השם וחסדיו שהפליא עמנו בלמים ההם בזמן ההוא. ולהיוח שרש הנפלאות כלם שירמז אליהם שביחהנו ביום השבח, החמירה בו התורה יוהר. אלא שהתורה שתפה בסעמה, גאלהנו ממצךים, להורות שהלה לו יתברף חיק עלינו על זה. ולזאח הסבה גזרה חכמה השם, שהזמנים המורים על היוח לו יהבךך חיק כשמסים ןהיובלוח, יהיו מיסדים על שביעיוה. ואמנם הלה היובל בשנה החמשים, שהוא שלמות השמסוח, שבו החרוה השלם, לרמז על החרוח השלם שהשיגנו ביום מתן תורה, שהוא חמשים יום

ליציאה מצרים.

ובן מצוה מזוזה, ואם אינה זמניה, היא מהחלק הזה. שכאשר יךאה האדם פרשה שמע, שהיא קבלה על מלכוח שמים, ופרשה והלה אם שמע, שבה היעודים הגופיים, איף שיהלה, אם יגבר בו השכל או החימר, יהעוךר לשוב אל השם. אם לאהבת האמת עצמו, ואם לתקןה היעודים. ולזה התחכמה התורה, שתחלה בכל שעךי הבתים והחצרוח ןהעלרוה, כמו שבא בראשון מיומא(יא, א). כונה ממנה, שימצא מעורר באי ןה מקום שיהלה. ולפי שהמעורר הזה הוא חוץ ממנו, הערימה התורה במצוה ציציה, ששמה סימן וזכר לכל המצווה. כי להיותו בלתי מחלחס לתכליה שהסכימה המלאכה מהלבוש,

מאמר a איר ה׳ רסא בלל ו/פרק ב

אם להיוהו בעל ארבע בנפים שאינו מכסה כל הגוף, ואם הציציוה עזהם בלתי נהוגים לני, הנה על כל פנים יהלה זכר למה שצוה. וכל שכן, אם יצטרף בו רמז או רמזים כמו שבא במךרשוה. ואיר שיהיה, הנה המעורר הזה הוא קרוב אל האדם מאד, יוהר מהמזוזה. ולפי שהמעוךר הזה כללי לכל המצווה, הנה ראהה התורה עוד לחה מעורר אחר מיחד, והוא התפלין שבו הד׳ פרשיות. ולזה באה הקבלה בו בהפלין של יד, שלא יהא דבר, חוצץ בינו לבשרו. וכן הדין בהפלין של ראש, עם היות שלש מי שיסתפק בזה. אבל האמה הגמור לפי עזרשי התלמוד, שאין ביניהם חלוק הזה. וכן סגיוה זבחים ומנחוה מוכיחוה. ועוד, ששם נראה, שהקשו תפלין של ראש לתפלין של לד, ןהעזךש אצלנו שאין הקש למחצה. ךלזה הלה המעורר הזה דבק לאדם. ולהיוהו עדין חוץ מעצמו, כונה התורה להה מעורר אחר, דבק בעצמו תמיד. והוא המילה, שקרב מדמה ומבשרה לשם, להורות שהוא לבדו ראוי להיות.מעורר. ולזה, מה עזאמרו במסכת (ברכות) [מנחות] (מג, ב): ״כשנכנס דוד למחחץ נסתכל במילה שלו ןאמר שירה. הדא הוא דכתיב

למנצח על השמיניה, על המילה שנתנה בשמיני״.

ומהחלק הזה גם בן ענלן הקרבנוה, המעוררים הכניעה בעבודה. ולהיוה העולה כלה כליל, המבפךת על הרהור הלב, במו שבא בקבלה; כאלי ירמז שעל הרהורי הלב לבד יתחלב האדם בללה לפי המשפט, והלה מחסד האל שהעולה תהלה כפרתו ותמורתו. ובזה ישתתפו בל מי שהלה בהם חלק גבוה. וכן מיני הטהרות והסבילוה והזאוה המעידדים האדם, היות העוונות ירשמו בו רשם כדמוח בגד הצריף בבוס, ובאמצעוה פעל הטבילוה במים שכל גופו עולה בהן לחדש רשם בנפש להסיר מעליו חלאה העוונות ההם. ולזאת ההחכמה תתוהה,

רסב א1ר ה׳ מאמר ב כלל ו/פרק ב

אשר בטמאות החמורות, בטמאה מה ומצךע, שיהא צךיף הזאות. כמשל הבגד המלבלף ביותר שלא ינקה בבבום מים לבד, כי אם במי הבותת, שהוא מהףבבה המים והאפר, ולךמוה הנקוי הזה החזק בא בהזאה מים ואפר. וגזרה החכמה האלתית שיהלה האפר מהב״ח הגדול שהלה קךב, מצרף מה שההפרסם, שהאפר היותר חזק מה שאפשר הוא האפר הנעשה מב״ח, עד שיוציאו ממנו בעלי המלאכה גפתה. אמנם באו בו פרטים לרמזים, גלה קצהם רבי אלעזר הקליר. והנה הלהה ההזאה באמצעות הצומח, שהוא עץ ארז ואזוב, להורוה על הכניעה, כמו שבא בךבךר ומעוט השתמשות בחמריוה. ולזה נבחרו אלו שאינן עושין פרי מאכל. מצרף שיחקה בו הקנוח הנהוג בכלים הצריכין נקרי באמצעוה הבבוסים, והוא המכנה בלשון המקרא חטוי, באמת (תהלים נא, ט): ׳תחטאני באזוב ואטהר׳. ולזה

נקראו ״מי חטאת״.

והנה הרבה מצוות זולת אלו, ישתתפו בענלן הזה, לעירו הערות נפלאות, במספר ימי המועדים ומספר הקרבנוה. במו שהאריר בזה זולתנו. וכמו מצ_ות סכה, שעם היותה זכר והודאה, כאמרו(ויקרא בג, מג): ׳למען לרעו דירהיכם כי בסכות הושבתי אה בני ישראל/ הנה באו דקדוקים לפי הקבלה לרמזים והערוה. כאמרם (סוכה א, ד): ״אין מסכבין אלא בדבר שגדול ו מן הארץ ולא מקבל טמאה״. ולא דקדקו בן בדפנות. ואין ספק שההגנה ממטר הוא הסבף, אמנם יצטרר לנושא, והוא הדפנוה. והנה החימר הוא נושא לנפש, היא צורת האדם האמתית המגנה עליו. ולהורות שהכניעה מחלבת לה, הלה ראוי שיהלה הסכר המורה עליה מדבר שגדולו מן הארץ, שהוא הלסוד השפל. ולהורות שראוי הרחוק מטמאת החימר והפסדו, הלה ראוי שלא להא בדבר המקבל טמאה. וכל זה ךמז והערה לאדם.

מאמר ב א1ר ה׳ רסג כלל ו/פרק ב

וכן אזהרות הכלאים מזה המין, להעיר לאדם לבון פעלותיו להבליח אחד, והוא העבודה האמהיח. מצרף שבא בקצתם

הערה ןהךחקה ממין ע״ז, כמו שזכר הרב.

ואם השביעי, שהוא האהבה והדבקוה, שהוא התבליה, הנה חלקי המצווה המביאים אל זה, מלבד המצווה המפךשוה באמרו ׳ואהבה אה ה׳ אליהיף׳. (דברים ו, ה). ׳ןאהו העבדו ובו תךבקון׳ (שם יג, ה)׳ הנה שכללם ישתתפו בתכלית הזה ןיפנו אליו, כמו שקדם. ואבל המיחדוח לזה, חלק העבודה בקךבנות. למה שבהם רשם נפלא וחקוי, היוהם כפר לנפשותינו. כאלו בהם נקריב עצמנו לעבודתו. ךנדזיה בעינינו באין י וכאפס בנפשותינו. ובל שבן מאינו׳ ^ערר אל כבודו. ולזה׳ הם אשר באמצעוהם לשיגו העובדים אצילוה שפע, וךבקוה אור שכינה, מוחש ובלתי מוחש. עד שפעמים הרגישו ברךה האש מן השמים. ואל הההאחדוה והךבקוה הזה הלה לבהנים חיק וחלק בקרבנוה עם השם. באמרם ז״ל בבחנים (ביצה בא׳ א): ״בי קא זבו משלחן גבוה קא זכו״. ולפי שהלה נמשר ההחאחדות לאמה בכללה׳ הלה לבעלים חלק בקצה הקרבנות, ןהוא השלמים, בהנאי היוהם שלמי לחיד. הה׳ בי ץבחי שלמי צבור לא הלה אפשר להתחלק לבל ישראל. ןלזה היו הכהנים כשלוחים לכל ישראל בזה. ומהמיחךים לזה הךבקוה, היו האורים וההומים, שהיו נרשמים בהם שבסי לה בהגדלה וכבוד עם השם המפרש, במו שבא בקבלה. ןבאשר היו על לב אהרן, והוא הכהן הגדול בדורו, שהיה שליח ישראל, והיה שם מלך או נביא המנהיג הכללות, בשוסס מחשבתם אל הההאחדות הזה והדבקות, הלה ראוי ומחלב שישג אצילוה השפע האלהי. וכל שכן אם הלה זה במקדש, שהלה בית השם, כאמרו(שמות כה, ח): ׳ועשו לי מקדש

ר 71' מאמר ב ו רסד א כלל ו/פרק ג

ושכנתי בתוכם׳. ישתבח מי שקךבנו לעבודתו, וקדשנו בתורתו, להתקרב אליו ולשכן כבוד בארצנו.

הנה אלו השבעה ענלנים שכונה להם התורה שרמזנו להם בקצרה׳ ולא ישתבש אדם לומר שכבר עמד בזה על טעמי התורה ומצוותיה, עזבונות התורה ופךטיה רבו מלמנוה. אבל אמר, שמתועלותיה ומבונותיה הם אלו. ונהאמה אם כן מה שרצינו לבארו, והוא שהתורה תקנה אהבה בלב תשלם והבלתי שלם הנמשכים אחריה. במו שאמרו ז״ל(קידושין ל, ב): ״אם פגע בף מנול זה משכהו לביה המךךש, אם אבן הוא — נמוח, ךאם ברזל הוא — מתפוצץ, שנאמר (ירמיה כג, כט) הלא כה ךבת

כאש נאם ה׳״. וזו היהה כונה זה הפךק.

י ש י ל ש ק ה ר פ ה

בבאור היות התכלית בזאת התורה הוא התכלית לכלל המציאות.

ואמה כי למה שהךגבאר ב״מה שאחר הטבע״: שהמציאות — טוב; והלה התכלית בזאת תתוךה הקנאה הטוב, כמו שההבאר במה שקדם בזה המאמר; הנה הוא מבאר, שהתכלית לבל הנמצאים ובזאה התורה אחד בסוג, הוא הטוב. אבל אמר, שתתכליה בהם — ך״ל בכלל המציאות ובזאת התורה — אחד במין. ושהתכליה בכלל המציאוה השפל ובזאת התורה —

אחד באיש.

אם שהתכליה לכלל המציאוה כלו ובזאה התורה אחד במין, הנה יהבאר כן. לפי שהמציאוה בכלל — שלשה חלקים: עליון — והוא עולם המלאכים; אמצעי — והוא עולם הגלגלים; שפל — והוא עולם היםודוה. הנה לא ימלט מחלקה: אם שיהיו בלם נצחיים, ך״ל בלתי נפסדים, ואם הלה עזהתבאר היותם נבראים; ןאם שיהיו כלם נפסדים; ואם שיהיו קצהם

מאמר ג אור ה׳ רסה כלל ו/פרק ד

נצחיים וקצהם נפסדים. וזה, שהמלאכים אין להם סבות ההפסד, כי ההפסד והרע לבא מפאה החימר, כמו שההבאר במקומו. ולזה נשאר בחלקה, אם שיהיו כלם נצחיים, הנה התבליה בהם אחד במין. ואם היו קצהם נפסדים, הנה יהלה סבה הנפסדים היותם הצעה לבד לזולחם, אשר הוא החלק הנצחי, באלו האמר, עולם הלםודוח — למין האנושי, ר״ל לנפשוה בני אדם, או עולם הגלגלים; אם הלה שההאמה בהם היוחם מהחלק הנפסד, ואמנם להיותם הצעה לחלק הנצחי, בבר נתאמת בכללם היות תכליתם החיים הנצחיים. ולזה ההבאר שהתכליה בכלל המציאות בלו ובזאת התורה — אחד

במין. ואמנם שתבליה בלל המציאוה השפל ובזאת התורה, אחד באיש, זה יתבאר בקלוה. למה שהךנבאר בזולה זה המקום, שהתבליה בעולם השפל הוא המין האנושי. והכליה שלמות האנושי בזאה התורה, אשר הבליחה החיים הנצחיים והדבקות בו יהברף. הנה אם בן תכליחם אחד במספר. ןזה מה שרצינו

לבארו•

עי ק הרבי ר פ ה

באמות' חיוב זה מצד העיון, ואם ממאמרים לרז״ל.

ואמר, שבבר בארו הקודמים, והאריף בו הרב המורה, היוה המציאוח הזה בכללו כאיש אחד, קצהו נקשר בקצהו. ןהלה ראוי בן, להיוהו נמצא מממציא אחד פשוט. והלה ראוי' להיות תבליחו בכללו אחד, להיותו איש אחד. והכליה חלקיו האחרון עם תכליח כללו — אחד; כי להיותו איש אחד קצתו נקשר בקצהו, הנה קצהו הצעה לקצהו. ךאם הלה לקצתו התכלית האחרון זולה התכליח האחרון לכללו, לא הלה המציאוה

רסו א1ר ה׳ מאמר ב בלל ו/פרק ד

בכללו איש אחד. וזה, לדזלוה ההכללה נמשף לצורה, כמו שהתבאר במקומו. ולזה, כשהחלה הצורה אחה׳ הנה התכללת אחד בהכרח. ולפי שכבר נבוכו הקודמים בזה, אל אפשר מבלתי שנאריך בו. עם שיהבאר בו מה שזכרנו מהחיוב הזה, ך״ל הלוה

התכליה אחד. ואמר, דבר לדוע ומסכם עליו, שמהאדוד הפשוט לא יתחלב רק אחד פשוס. ולמה שהחבאר מעצם הש״י היוהו אחד פשוט בהכללת הפשיטוה, !אנחנו נראה עצמים מרכבים מחימר וצורה נאצלים מאתו׳ הנה זה מקום ספק גדול בהקדמה הזאה. וזה, עם היוה העצמים המךבבים מחימר וצורה נההוו באמצעות שכללם נפךךלם אחרים, באלו תאמר השכל העשירי. הנה להיוח העלול הךאשון נאצל מהאחד הפשוט בזולה אמצעל, כבר יהחיב הלותו אחד פשוט. והעלול השנל גם בן, להלוהו עלול מהאחד הראשון שהוא פשוט, בבר יוזחלב גם בן היוהו אחד פשוט. וכן בעלול האחרון. ולזה, כמה אני תמה, איף נההוו

הגשמים מהשכלים עם היוהם פשוטים?

ומה שאמרו בהתר הספק הזה הוא׳ כי עם חיוה ההקדמה אמתיח, שמהאדוד הפשוט לא יתחלב בי אם אחד פשוט בבחינה מהותו׳ הנה בבחינה חיוב מציאוהו בבר יחחדש בהכרח הךכבה־מה. וזה, כי העלול עם היוהו אחד פשוט בבחינה מהותו, למה שנתחלב מאחד פשוט, אי אפשר מבלתי ההחדש בו הךכבה־מה בבחינה חיוב מציאותו. הה, שהוא, בבחינה עלהו הוא מחלב המציאוח, ובבחינת עצמו אבשר מציאוהו. הנה העלול השני, להיוח עלהו מרבבה, בבר יוסיף הרבבה. ךבל מה שיעזתלשל, כן יוסיף העלול בהרכבה, עד השכל העשירי׳ אשר לרבוי הרכבתו יתחלב ממנו גשם מךכב מחימר וצורה. זהו מה שאמרו בדזתר זה הספק, או במה שבא מכה דבריהם. והוא

, רסז ר ה ו מאמר ב א כלל ו/פרק ד

מבאר עלה מה עזבו מהחלשה. הה, כי ההרכבה הנמצאת בשבלים העלולים, הוא בבחינה אפשר וחיוב מציאוחו, אבל בבחינה מהוהם הם פשוטים בזולת הךכבה. והנה מה שחלב מההקךמה הוא, שמהאחד הפשוט לא יהחלב אלא אחד פשוט במהוהו; ולא לחלב מההקךמה הזאה פשיטוה בחיוב המציאוה ואפשרוהו. ואיך לחלב זה, והעלול הראשון בבחינה מציאוהו הוא מרכב בדזברח? ולזה, עם חיוה העלולים מהרבים בהרכבה הזאה, הנה להיוחם בבחינה מהוחם פשוטים, איך ההחדשו

מהם דברים מךכבים? מי יתן ואדע. ומה עזךאוי שלאמר בהתר זה הספק, כפי מה עזאמר. וזה, שאם הלה העלול מהחלב לעלה חיוב מחלט, הלה מקום לספק הזה. אבל להי1ה העלול מהחלב מהעלה מפאת ציור ךצוני, התר הספק מה שלא יקשה. וזה, שעם היוה השכל לחלב היוה לאחד הפשוט רצון אחד פשוט גם כן, הנה יתאמח אחדות הרצון הזה בהטבה, רצוני, השפעה הטוב האפעזרי, אי הטוב אעזר גזרה חכמהו. ולךזיו־ה כל מציאוה טוב, במו שהתבאר במקומו, הלה ראוי להטבה האלהיח — שהוא ראוי שתחלה ההטבה היוחר שלמה שאפשר שתצלר — שלא הקצר בהמציא הטוב שאפשר להמציא. ולזה, עם חיוה שבהמצאה הטוב יקךה ממנו רע מה, הנה לדזיוהל הטוב בעצמוח, הוא טוב מה, אעזר לא הלה ראוי שלקצר ממנו הרצון האליהי השלם. ולזה, הגשמים המרכבים במהוהם, לא ימנע שיהחלבו מהאחד הפשוט בלי אמצעי, אחר שהם מחחלבים באמצעוח הרצון האחד הפשוט, אשר הוא המצאה בל הטוב האפשרי, או הטוב אשר גזרה דובמהו. וזה אחד ממה שלקלם בו המצאה כל המציאוה מאתו יחברף על צד הרצון, כמו שלביא במאמר העזלישי בכלל הראשון בג״ה. אלא שהביא ההכרח לדבר בו, להורוה שהתכליה בךצונו

׳ מאמר ב ר ה ו רסח א כלל ו/פרק ד

יהברף אחד פשוט, והוא המצאה הטוב, אם לכלל המציאות, ואם לדברים החלקיים ממנו. ולפי שתטוב היותר שלם שאפשר הוא הךבקוח בו יתברך, הלה ראוי שלשפע הטוב ההוא ממנו לכל מי שאפשר השפעהו. תחאמה זה, אם כן, מצד העיון.

ואולם רז״ל בארו זה במקומוה מהחלפים, ך״ל שהתבליה לכל העולם והתורה — אחד. אמרם (ב״ר ח, ב) שהתורה קךמה לעולם אלפים שנה. יורה שהתורה קודמה קדימה סבה לעולם, להיות התכלית הראשונה שבסבות, להיות תכליה הדבר קודם במחשבה בזמן לדבר• הנה לאמת היות תכלית העולם — התורה, הפליגו בזמן, ואמרו ״אלפים שנה״. כאמרו על צד הגזמא(קהלת ו, ו): ׳ואלו חלה אלף שנים פעמים׳• ואמנם הבונה באמךם ״התוךה״ תכלית התורה, והוא הדבקוה הנצחיי בו יתבךף. והוא האמה הגמור. ובן זכרו בפרוש באמךם(שבת פח, א): ״אלמלא התודה לא נתקלמו שמים וארץ״. ואמנם היות הבליה המציאוה בכללו !חלקיו — טוב, הנה דרשו בפרוש (בראשית א׳ לא): ״וירא אלהים אה בל אשר עשה והנה טוב

מאד׳ — והנה טוב מות״(ב״ר שם). הה, להיות תכליתו החיים הנצחיים. והנה להיות הטוב סוג, כולל כל מיני הטובוה, זכרו בהחלה הלל הגדול (תהלים קלו): ׳הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו׳. ירצה בו הטוב המהלט. ךלהיוה הטוב המחלט ךאוי שידזלה נצחי, אמר ״כי לעולם חסדו״. ןאחלי שזכר הסוג הבולל, זכר מיני הטובוה בלהר הפסוקים הנמשכים, עד אמרו ״הודו לאל השמים״, רמז אל היוהו אדון ושליט על השמים, כמו שיורה על זה נפלאוחיו אשר זכרם. ובזה הדךף בעצמו תקנו ז״ל בךכת ״הזן בטובו בחן בחסד וברחמים״. הנה זכר תחלה הטוב עזהוא סוג הכולל לכל מיני החסדים, ואח״ב זכר שלשה מינים,

׳ רםט ר ה ו מאמר ב א כלל ו/פרק ה

במו שלבא עוד בג״ה. ובבר באו מזה מאמרים רבים מורים על אמתה זה. אין צך\י לזכרם.

ק הזחמישי ר פ ה

נבאר עזבקןעזת התכלית האחרון לכלל המציאות ראוי ומחלב. עם עזניעזב בו דעת הרב.

אמנם שבקשה התבליה האחרון לכלל המציאות ראוי וכלחיב, זה לראה מאשר לפי הדעה האמתי שהוא דעה תוךחנו, בהאיךה עינינו באמונת החדוש, הנה הוא מבאר, להיות כלל הפלציאוח הוא פעל נעשה בבונה מכון ורצון רוצה מבעל שכל שאין לו לחם וךכליון עם זולהו כלהשבלים. והיוה הפעל כלבלנו לריק וללא תכליה הוא כלבאר הבטול והגנוח. ולזה, אין הבללט כלתבליה אחה ואכלה עזהוא כלחלב שיהלה שם תכלית אחרון. וזה, שהתכליה ההוא המנח, לדזיוהו גם כן כלחךש בכונת כלבון, אם שנעשה להכליה־כלה אחה אם לא. ואם נעשה להבליח אחר, הנה הכלשפט בכלשפט הראשון. ואם לא נעשה להבליח אחה אם שיחלה תבליחו בעצמו, ואם שלא חדזלה תכליהו בעצמו. ושקר שלא ידזלה תכליחו בעצמו, שאם לא ידזלה תכליהו־ בעצמו־ הנה יהלה פעל ריק, אסר שלא נעשה להבליח אחה ולפי שהוא נלבאר עזאם נעשה להבליח אחה ה3ה צריך שנבקש לתכליח ההוא תבליה. ולא ללף זה לבלחי חבליה, הנה יחחלב שיכלה הענלן אל רן^ליח אחרון אעזר תכליתו בעצמו. ולזה הוא כלבאר לפי דעתנו אנחנו קהל הפלאמינים בחרוש

העולם, שהתכליח האחרון לכלל הבלציאוח — כלחלב. אבל אמר שהוא נלחלב גם לבה הבלאכלינים בקךמוה. וזה שבבר יודו בההדולה שכליה אלהיה לבל הנכלצאוה. ולזה תחקר החככלה הטבעיח על תבליח בל ננלצא טבעי. וכבר נכלצא

׳ מאמר ב ר ה ו רע א כלל ו/טרק ה

בהם היותם באפן מהחכמה שאי אפשר מבלתי פנותם לתכלית אחד. ולןה מה שאומר אריסטו שהטבע לא לעשה דבר לבטלה. ובאשר הלה זה בן, ךאי אפשר המלט התכלית ההוא מתכליה אחר, להיוחו מההדולה שכליה; הנה, אם שיהלה תכליהו בעצמו, ואם שיפנה להבליח אחר, הוא התכליח האחרון. ואם לא, יחלה התכלית ההוא הראשון פעל הריק אשר הוא נמנע בהק הטבע, להיותו מהתחלה שכלית. הנה כבר החבאר אם בן, שהתכלית האחרון לכלל המציאוה לחלב אף למאמיני הקךמוח.

וכל שבן לנו אנחנו, קהל המאמינים בהורה משה.

והנה כבר נחשב, שדברינו בחבליה הזה עם דברי הרב המורה — בתכלית המרחק. וזה, שהוא חתר לבאר בחלק השלישי מספרו, שבקשה התכליה לכלל המציאוח בטלה לבל אחד מהךעוח. עם שהודה ואמר, זה לשונו: ״כל פועל שלעשה בבונה, אי אפשר לדבר ההוא אשר עשה, מבלתי תכלית אחד אשר בגללו עשה. וזה מבאר, לא יצטרך למופה לפי העיון הפילוסופי״ עד כאן. ומלבד זה, קבל אף לפי דעה הקדמות שאי אפשר לכל נמצא טבעי מבלתי חבליה אחד, לפי שהטבע לא

יעשה ידבר לבטלה.T T — : T T V —: —

ואולם לפי שהוא מבאר נגלה מאלה ההקךמוה אעזר הודה, שאין הבללט בלתכליה האחרון לכל אחד בלשני הדעוה. ולא נעלם זה בלבלנו לחזק הראוהו, הנה לךאה שדעת הרב אבלנם הוא בבקשת התכליח. בי עם שנניח מציאותו, בקשתו כבדה, וכבלעט נמנעה, במו שרמז הרב זה, באמרו: ״אמנם בלציאות התכלית האחרון, חשב כל מדבר בטבע שאי אפשר מבלעדיו. אמנם לדיעה הדבר כבד מאד. כל שבן תכליה המציאוה בכללו״. עד כאן. וכבר דוהר גם בן ידיעהו לבי דברי אריקזטו. אלא שהוא חשב לבאר קשי מציאוהו אף לדעה החרוש. כי הוא

׳ רעא ר ה ו מאמר ב א— — —

יראה, שלא תפסק השאלה, יחלה לתכלית מה שיהלה. כמו שךמז באמרו: ״ןאפלו תלת הכל מפני האךם, ותכלית תאדם, כמו שנאמר, לעבד השם — השאלת קימת, והיא: מה תתכלית כהיוחו עובד, והוא יתברר לא יוסיף שלמות אם לעבדוהו. ואם נאמר: אין זת לשלמותו, כי אם לשלמותנו, כי הוא הטוב לנו ןהוא שלמותנו — תתחלב השאלה בעצמה: ומה תכלית מציאותנו בזה השלמות? אי אפשר בהברה מבלתי שלגיע הענלן בנתינת התכלית אל: כן רצה השם, או כן גזרת חכמתו״ עד

באן. זהו מה שןראה בפרוש דברי הרב.

ואמנם מה שהביא סעד לדבריו מסדור התפלה, ׳ודוחס ואמר: ״הנה בארו שאין שם תכליה אלא רצי,!״׳ צייר שנפרשהו בךךף רחוק קצה, והוא, שאין שם תכלית לדוע לנו אלא רצון לבד. זהו הנראה לנו בישוב דבריו. אלא שכבר ההבאר במה שקדם, היוה ההסבה והחנינה ענלן עצמי לשלם ולטוב המחלט. ולפי שהכל יבקזפו הטוב, הוא מבאר, שהפועל בשיבעל לתכלית טוב, תפסק השאלה בתכלית ההוא, בי להיוהו טוב — תכליהו בעצמו. ולזה, הטוב המחליט אשר ההטבת לו דבר עצמי, הנה

בשיפעל דבר, תכליהו ההסבה• והנה תפסק השאלה.

וזה החבאר בדברי הרב. אמר: ״מה התבליה בהיותו עובד, והוא יתברך לא יוסיף שלמות״. וכבר לךאה מזה, שאם הלה מוסיף שלמות, כבר תפסק השאלה, להיוה התכליח ההוא טוב בעצמו. ולזה, כאשר ההבאר שההסבה הוא סוב עצמי לו, הנה ההבאר במה שאין ספק בו, שהוא ההבליח האמתי האחרון. והנה סדור ההפלה באמךם ״בי מי יאמר לף מה העשה ואם יצדק מה יתן לד״ הוא להורות, שאין מי שיובל להוסיף שלמוה במה שעשה, בדי עזיאמר לו: מה העשה. ןשאם יצדק לא יוסיף שלמוה בזה. אבל לא כונו שלא יהא שם תכליה אלא הרצון

׳ מאמר ג ח״א ר ה ו רעב א

לבד, כמו שיראה מפשט דברי הרב. חלילה לאל ללחם לו מה

שיהלה הכליה החסרון לבל בעל שכל. וזהו מה שכונו בזה

הפרק.

ובכאן נשלם הכלל הזה הששי מהמאמר העזני. והתחלה לאל לבדו׳ המרומם על בל ברבה וחהלה.

המאמר השלישי: — T — : — —

ות אעזר נאמין בהם אנחנו המאמינים בתורה האלתית, באמונות האמתי ושהבופר באחד מהן יקרא מין.

והנה באשר חקרנו בהם, מצאנום שני חלקים, מלבד הפנוה השש אשר בלל אוחם המאמר השני. החלק האחד, אמונוה בלתי נתלות במצווה מיהדות. והשני, אמונות נתלות במצווה

מיהדות.

אם החלק הראשון, מצאנום שמונה. האחד׳ חרוש העולם. השני׳ השארוה הנפש. השלישי, גמול וענש.הךביעי׳ תחלת המתים. החמישי, נצחיות התורה. הששי׳ ההבדל שבין נבואת משה רבנו ע״ה לשאר הנביאים. השביעי, היוה הכהן הגדול נענה באורים והומים. השמיני׳ ביאה המשיח. ולזה חלקנו

החלק הזה לשמונה חלקים.

והנה לא ראינו לשומם מכלל פנות תתוךה; למה שעם היוה האמונה בהם מחלבה׳ והכפירה בדזם מרי עצום, עד עזהבופר לחשב מכלל המינים; הנה בבר יצלר מציאוח התורה

זולחם. ולזה לא שמנו אוהם לסוד ושרשים לה.

מאמר ג ח״א אור ה׳ רעג כלל א

והתמה מהרב המורה, שסדר בפרושו לפרק ״סלק״ י״ג עקרים אשר שמם יסודוה לדה. והנה, אם קרא ״עקרים״ האמונות האמתיוה אשר הכפירה בהם מינוה — הנה ימצאו יותר מס״ו. ואם קרא ״עקרים״ פנוה ויסודוה הדה אשר לא תציר זולתם — הנה אינם יותר משבעה, כשנמנה בהם מציאוהו יהבךך, או שמונה, אם נמנה גם כן בפנוה היות ההודה

תורה אליהיה מן השמים. ובכף אפשר שיספק עלינו, ממה שהסכם עליו ונתפרסם לקצה הקוךמים, היות אמונה ההדוש קטב התורה אשר בה תסב. להיוהו מהלב יכלה השם, ולהיוה הנמצאות כלם אצלו כחמר בלד היוצר. שזולה זה, לא לצלר מציאות התורה בעצמוהה בכלל. וביחוד, האוהוה והמופהים שבאו בה, עזהם יםודוה ועמוד לה. ואמנם למאמיני הקדמוה, עזיראו היוה המציאוה על צד ההיוב ממנו, הנה לא יצלר מציאוהה בשום צד. וכאשר הלה זה כן, הנה ראוי למנוה האמונה הזאה עמוד

גדול ופנה, עם להר הפנוה במאמר השני. והנה התר הספק איננו ממה שיקשה, כשיהבאר חיוב לכלה השם אף למאמיני הקךמוה• והוא מה שנעלם מעיני הקודמים. .ואולם איף יהבאר זה, הנה מה שלבא בג״ה. ואמנם לפי שחיוב אמונה החדועז מבאר כפי התורה והקבלה׳ הנה צריר שנחקר בפי מנהגנו׳ איר ראוי שילאמן, ובאפן לךיעחנו בו. ושמנו אוהו

בכלל הראשון מזה המאמר.

הכלל הךאשין

באמונת החדוש

ולפי שהמפרשים לספרי אריסטו הרבו דברים וטענו סענוה לקלם אמונה הקךמוה; והלה הרב המורה השיב על הטענוה

ר ה י מאמר ג ח״א ו רעד א כלל א/נורק א

ההם, וחדש טענוה כנגד הקןךמוה לקלם החרוש; והלה הרב לוי נתאמץ עוד רסד מופתים והרבה טענוה לקים החרוש׳!השיב על דרך הרב; אין המלט מלהביא דבריהם ביותר קצר שאפשר, ולברר מהם הצודק מהבלתי צודק, לפי קצו.רני• ולזה, ראינו

לחלק הכלל הןה לחמשה פרקים. הפרק הראשון, נזכיר בו טענוה המפרשים לקים הקדמות.

הפרק השני, מבר בו תשובוה הרב המורה עליהם, ןםענוהיו לקלם החדוש במחלט.

הפרק השלישי, נזכר בו מופתי הרב לוי וטענותיו ותשובותיו לקלם החדוש על הדרך שזכר•

הפךק הרביעי נברר בו הצודק מהבלתי צוךק בפי מה שאפשר לנו.

הפרק החמישי נאמת בו היות דעת החדוש אמה במה שאין ספק בו, והכפיךה בו הריסה בשרשי התורה• ואולם איננו

יסוד ופנה שלא יצלר מציאוה התורה זולתו.

ן ו ש א ר ק ה ר פ ה

נזכר בו טענות מאמיני הקדמות, מה עזמצאנו מהם בםפךי ״הטבע״ ו״מה עזאחר״, עזהם יתדוץקו בדעת הזה. אם מפאת הזמן, אם מפאת התנועה, אם מפאת הגךם העזמימלי, אם מפאת החימר הדאעזון, אם מפאת הפועל.

אמנם מפאה הזמן׳ הם לעשו בןה שלש טענות. הראשונה, ןה ענלנה: אם הזמן נצחי׳ הנה שם בהכרח מהנועע נצחי. אבל הזמן נצחי. לחלב בהכרח שיהלה שם

מהנועע נצחי. והנה חיוב הנמשך מבאר בעצמו. למה שהזמן — מקרה דבק לתנועה׳ ולא תצלר תנועה בזולת מתנועע. ואמנם הקודם יהבאר בן: אם הלה הזמן הוה, הלה בהכרח הוה קךם תוויו.

׳ רעה ר ה ו מאמר ג ח״א א כלל א/פרק א

והוא שלן ר מבאר. ואולם איף יתחלב זה, הנה כפי מה שאמר. אם הלה הזמן הוה, הלה הזמן נעדר קידם שהלה נמצא. ואמנם אמתו ״קידם״ הוא מהבדלי הזמן, הנה הלה הזמן נמצא ונעדר לחד. ובן התבאר, שאי אפשר בו שיפסד, בךךף הזה בעצמו. ךאם איננו

הוה ולא נפסד, הנה הוא בהברה נצחי. והנה הזק הפילוסוף זיאח הטענה, בשאמר עזהיא גזרה

מסכמה, שבל הוה — הוה בזמן. והשנית, אם הלה הזמן הוה, יהחלב שיחלה שם עתה אין לפניו זמן. והוא שקר. והנה שקרוה זה יתבאר, מאשר העתה לחלק הקודם והמהאחר, והקודם והמהאחר הם מהבדלי הזמן. ואולם איף לחלב בעתה שלחלק הקודם והמתאחר. לפי שבבר ידמה, שיהלה הענלן בעתה, כענלן בנקרה אשר תחליק הקו. וזה, שהנקדה, ממנה בפעל, בנקרה אשר בתכלית הקו׳, וממנה בכה לבד, והיא הנקרה אעזר תחליק הקו. ןהןקדה שזה דרכה, הנה היא ההחלה והכליה כאחד. אבל העתה, למה שלא ימצא בפעל, לפי שהזמן עצמו בלתי נמצא בפעל, וכל שבן בעתה; ועוד, שאם הלה נמצא בפיעל יהלה נמצא בזמן ומהחלק. ולזה הוא מבאר היוהו בכח. ולזה יו־גחלב שיהלה העתה הראשון

לחלק הקודם והמהאחר. ובבר הלה ראשון. זה חלוף.

השלישית, זה ענלנה. אם הלה העולם הוה, לחלב שיחלה מציאוחו בבח קודם למציאוהו בפעל בזמן. למה שהבה והפעל סותרים, ואי אפשר שימצאו בזמן אחד מצד אחד. ךאם הלה הזמן קודם, הנה שם תנועה ומתנועע קדום. שאם הלה מחדש, יתחלב גם כן מציאוה הבח קודם בזמן, וזה לבלתי תבליה. ולזה

חלבו מפאת הץ-מן תיות שם מתנועע נצחי. ואולם מפאה התנועה, הם יעשו בזה שתי טענות. האחת סדוךה כף: לפי שהתבאר בטבעיות, שתנועת ההעתק היא

ר הי מאמר ג ח״א ו רעו א כלל א/&רק א

הקוךמת שכתנועוח; והוא מחלב בהכרח שתכלת אל מתנועע ראשון מפאח עצמו; הנה אם הנח העולם הוה, לחלב שיחלה שם מתנועע תנועה ההעתק, אליו תעלה חולהו. ובן לחלב זה במהנועע ההוא, אם הלה הוה. ולפי שאי אפשר שללף זה לבלתי

תכליה, לחלב שיבלה אל מתנועע ראשון בלתי הוה. השנית, סדורה כף: אם אי אפשר בתנועה שתהלה מחדשת במחלס, לחלב אם בן שיהלת שם מתנועע נצחי. אבל אי אפשר בה שתהלה מחדשה במחלס. לחלב אם בן, שידזלה שם מתנועע נצחי• והנה חיוב הנמשך מבאר בעצמו. ואולם הקודם אפן באורו כף: אם הנחנו תנועה מחדשה במחלט ראשונה, לא ימלס המחנועע בה משיהלה היות או בלתי הוה. ואם הוא הוה — הלחה התנועה שהנחת ראשונה, בלתי ראשונה, כי בבר תקדם לה תנועה ההולה. ואם הנחנו תנועה החולה היא הראשונה, הנה לחלב בה גם בן שתתלה בלתי ראשונה. וזה, אם

מצד הפועל, אם מצד המהפעל.

אולם מצד הפועל, לפי שבבר לחשב, שהפועל באשר יפעל עח, אחר שלא יפעל, הנה שם בהכרח שנוי חדש בו, אשר בעבורו החעוךר לפעל. ואם הנחנו השנוי ההוא ראשון, לחלב גם בן שידזלה לפניו שנוי. תה אל לא הבליה. והנה החיוב הזה אשר מצד הפועל, הוא שוה איף שהנח המחנועע הראשון, ךצוני

לומר, הןה או בלתי הוה. ואם מצד המהפעל, למה שבבר לחשב, שבל הוה לחלב שיקדם לו שנוי, תנת אם בן תנועה ההרה שהנחה ראשונה — בלתי ראשונה. ואם הנחנו השנוי ההוא הראשון, הנה לחלב שקדם לו אפשרוה הדוש השנוי. כי הכה קודם לפעל בכל הךברים המחחךשים, ואפשרוח הדוש השנוי הוא גם בן שנוי נמשף לשנוי. וזה לאין תכליה. והוא מבאר מזה גם כן, שהחיוב

׳ רעז ר ה ו מאמר a ח״א א כלל א/פרק א

אשר מצד המהפעל הוא שוה איך שהנח המתנועע הראשון, ך״ל הוה או בלתי הוה.

ולזה חלבו מפאה התנועה, היוה שם מהנועע נצחי. ואולם מפאח הגרם השמימיי הם נעשו בזה שתי סענוה.

האחת סדורה כף: בל הוה, הוא הוה מהפכו, ונפסד אל הפכו. ויהחיב לפי זה, שמה שאין הפך לו, אינו הוה ולא נפסד. ולפי שההבאר בטבעיוה, שהגךם השמימיי אין הפך לו, יהחיב

בו שלא ידזלה הוה ולא נפסד. השנית, סדוךה כף: בל הוה — נפסד. יההלב אם כן בגרם השמימיי, שאי אפשר בו שיפסד, שהוא בלתי הוה. והנה, שהגךם השמימיי אי אפשר בו שיפםד, הוא דבר בבר התבאר בספר ״השמים והעולם״, למה שאין לו סבות ההפסד. ואולם הקוךם, ך״ל היוה כל הוה נפסר, באר זה אריםטו בסענוה,

והךבה ךברים.

אמר, אם ימצא לדבר האחד בעינו בה על דברים מהנגךים, הנה ראוי שיהיו הכהות מגבלים, וזמני פעלותילזם מגבלים. ולזה, אי אפשר שימצאו בדבר אחד בעינו כהות מתנגדים בלתי מגבלים, עד שימצא בה המציאות בב״ת וכה התעדר בב״ת. וזה, שאם הלה אפשר זה, לא ימלט מאחד משלשה: אם שלא נציע פעלה אחה משני הבחות נמצאת בעת מן תעתים. והוא שקר במציאות והעדר, אחר שאין ביניהם אמצעי. או שנציע פעלה שני הבחוה לחד בכל הזמן. וזה גם כן שקר. או שנציע שפעלה אחה משני הבחוה היא נמצאת תמיד, ופעלה האדוךה נעדרה תמיד, אחר שהנחו הכהות בלתי מגבלוה. וזה החלק לחשב בו היוהו אפשרי. ןאיננו בן. וזה, שאם עיח שהגךם השמימיי בו כח תמידי שימצא ושלעדר; ונניח פעלה בה המציאות נמצאה תמיד, ופעלה בה ההעדר בלתי נמצאת בעת מן העתים; הנה

׳ מאמר ג ח״א ר ה ו רעה א בלל א/פרק א

לא ימלט, פעלה כה ההעדר, אם שיהלה אפשרי צאתו אל הפעל, או מחיב, או נמנע. ובטל שיהיה מחיב או נמנע, כי שניהם סוהרים האפשרוה בו. ולזה מחלב שנניח, שמציאוהה וצאחה אל הפעל, אפשר. ואם נניח האפשרוה שלא לצא אל הפעל, ידזלה כזב אפשר. אבל בשנניחהו בפעל, יהחלב ממנו שקר. והוא, שתהלינה שתי הפעלוה המקבילות לחד, ך״ל שיהלה הדבר האחד בעצמו תמידי המציאות וההעדר. הנה אם בן, אין בךומידי המציאות כה ההעדר בלל. ולזה לחלב אצלם׳ שאי אפשר בדבר תמידי המציאוח במה שעבר, שיהלה נפסד בעתיד. ובזה הדךף בעצמו יתבאר, שאי אפשר בהןה שישאר נצחי. ועוד׳ בי למה שזמן מציאות העולם בב״ת, וכן זמן העדרו בב״ת, לחלב אצלם שידזלה נמצא ונעדר לחד. וזה, שאם הנחנו הזמן החולף בב״ת נעדר, והזמן העתיד בב״ת נמצא, ילזלה בב״ת חלק לבב״ת, והוא בסל. ךלזה לחלב אצלו שיהלה בל אחד

מהזמנים בעל־תבלית ומגבל. ועוד׳ שבבר לחשב שהאכלצעי בין הנמצא תמיד והנעדר תמיד׳ יצדק עליו שלילה שני הקצוות, והוא, לא נמצא תמיד ולא נעדר תמיד. ומה שהוא בזה התאר, הוא הוה נפסד, אשר

הוא סותר בל אחד מהקצוות. ועוד, שהדבר הבלתי הוה והבלתי נפסד אי אפשר שיךזלה מציאוהם במקךה׳ בי אם מצד טבעם. וזה׳ כי לההחלף טבעי הדברים לקבל קצהם ההולה וההפסד, וקצהם לא. ולזה, אם הלה הנה טבע מקבל ההולה וההפסד, אי אפשר שישאר נצחי, אלא

אם כן הלה אפשרי שלעתק טבע האפשר אל ההכרחי. ועוד, שבבר לראה בחפוש באישי הנמצאים׳ שכל הוה נפסד ובל נפסד הוה. ולזה חלב אצלו בגרם השמימיי, שהוא

אצלו בלתי נפסד, שהוא בלתי הוה.

׳ רעט ר ה ו מאמר ג ח״א א כלל א/טרק א

ואולם בלפאה החבלה הם נעשו בזה שתי כזענו־ת. האחת, סדורה כר: החיכלר הראשון איננו הוה ולא נפסד. וזה, שאם הלה הוה, הלה לו נושא יההוה בלבלנו. ולפי שבלציאוהו בכה, יהחלב שיהלה הוא הנושא בעצמו, או שיהלה בפעל. וזה, שלא לצלר נושא אם לא הלה בפעל. וכאשר ה הבאר שאיננו הוה, והצטרף אל זה הקךבלה לדועה בה, והיא, שהוא נבלנע בחיבלר הראשון שימצא ךיק בלצורה, לחלב אצלם שיהלה העולם

קדום.

והשנית, סדורה כף: אם לא הלה החיבלר הראשון קדום, והלה העולם בכללו הוה במחלס, יתחלב שיחהוה מלא־ךבר. והוא שקר. כי הההוות גשם בללא־ךבר — שקר. גם שיתחלב לזיאה ההנחה שיהלה שם ךיקוה. וכן התהווה הגשם בלחיבלר ריק בלצורה הוא נבלנע בעצמו. לבלה שהחיבלר אי אפשר שיבלצא ךיק'

בלצורה. ולזה חלבו שידזלה הגשם בלתי הוה.

ואולם בלפאה הפועל הם לעשו בזה שלש. טענוה. האחת, עזהם יראו שהפועל בכח כאשר שב פועל בפעל, לחלב שיהלה שם שנוי. וכל שכן, אם הלה בכח זבלן בב״ת, כאשר לחלב אם נניח העולם הוה. והוא נבלנע שליחס לו יהבלר שנוי.

והשנית, בלצד הצרוף לפועל, שבבר ההחדש לו צרוף עם הפעל הכלהחדש, והוא גם כן נבלנע בהקו יתברף. עם שהוא בלן

הפלא בלה הביאו לפעל בעת זולה עה. והשלישית, שאחר היוה הש״י נמוס הנבלצאוה וסךךם ולשרם, שאין ראוי שיהלה בזולה הנבלצאוה. כי הבלשבל אשר אין לו נושא חוץ לנפש, לחשב שיהלה בחב. וכל שבן, אם השם מניע בליחד לראשון מהגלגלים, בשיהלה לו פעם קשר עמו, ופעם לא.

ועוד הזק אריםסו דעתו בךברי הקורבלים, ששמו השבלים בלשבן לאלוה, לנצחיוהם.

׳ מאמר ג ח״א רפ א1ר ה בלל א/פרק ב

אלו הם הטענות שקלמו בהם דעתם כת מאמיני הקךמוה. והוא מה עזבונו בזה הפרק.

ק העזני ר פ ה

נזכר בו תעזובות הרב המורה עליהם, וטענותיו ללןים החדועז במחלט.

הנה תשובותיו על הטענוה שחשבו לקלם בהם דעה הקךמות, אם תחלה על הסענוה שסדרו מפאה הזמן ומפאה התנועה ומפאה הגרם השמימיי ומפאה החימר — הוא לשיב תשובה בוללה. בי למה שיסוד הטענוה ההם — ההקעז בין ההרה החלקיה ובין ההרה הכוללת; והוא מבאר בעצמו, שאין הדזקש לשר, כמו שהמשיל; הוא מבאר, שאין הטענוה ההם

נותנוה האמה בזה הדרוש.

ואמנם בטענוה אשר מפאה הפועל׳ הנה בטענה הראשונה יאמר, שעם היוה שאשר יפעל בעה ולא יפעל בעח אחרה, אי אפשר מבלי עזנוי ויציאה מן הבה אל הפעל, בבעל חמר, איננו שנוי בחיק הנפרד׳ והביא ךאלה על זה מהשכל הפועל׳ שיפעל

בעת ולא יפעל באחךה• ואיר שידזלה׳ איננו שנוי ברוקו. ובטענה הלזניה יאמר גם כן, שחדוש הצרוף איננו שנוי בחיק

הנפרד. והשאלה מה הביאו לפעל בעת זולת עת — בלתי ךאולה, כאשר לא יהלה לרצון תבליה אחר יפעל בעבורו. ולפי שאין לרצונו יתברף תבליה יוצא ממנו׳ הנה סבע הרצון כן חלב, לפעל

בשיףצת. והשלישית גם, כן תתךה בלמה שלקל. הה׳ שאם הלה תנמום נקנה מהנמצאוה, הלה מקום לספק הזה. אבל אחר עזהנמוס נקנה לנמצאות כלאתו יהברף, איננו ךחוק שידזלה הנמום בו

ר הי רפא ו מאמר ג ח״א א בלל א/נ׳ו־ק ב

יהברף אמתי, קיךם המצאם חוץ לןפש. גם בשהנחנוהו מניע הגלגל, בי ההנעה תתלה רצונית לבד, לא זולת זה.

זהו בלל תשובוחיו על הטענות ההם. ואולם לקים החרוש, סדר בזה שתי טענוה.

האחת לקוחה מהחלוף הנמצא בגרמים השמימיים, עם הלוה חמךם אחד. וזה, שההלוףי הנמצא כלםודוח ובמרבבים עם היוה חמךם גם בן אחד, העלה בהם מבארה למי שעין בטבעיוה. אם מפאה הערוב והמזיגה, במךבבים. ואם מבאח קךבהם ודחוקם מהמקיף, בפשוטים. אבל החלוף הנמצא בגרמים השמימיים, אם בצד תנועותם, ואם במהירוהם ואחוךם, ואם בקבוץ טבעים מתחלפים בכוכבים, שהם מאירים, ואינם ספיריים, ונחים, עם הגלגלים, שהם ספיריים, ואינם מאירים, ומחנועעים, עם היוהם מחימר אחד — אי אפשר שייחס אלא לרצון ממציאם ומחךשם. וכל שכן, אם נאמין בהבונח בטלמיום, ששם ענעים בנגד הפ1בע, ביציאת מרכז,

וגלגל הקפה.

והשנית, לקוחה מהקדמה אחה מקבלה אל הפילוסוף. והיא, שמהאדוד הפשוט לא יחחיב אלא אחד פשוט. וכאשר נאצלו השבלים ךךף עלה ועלול, חיב באחרון שבהם האחדוה והפשיטוה. ולא לשיגהו רבוי בשום צד, אלא בבחינה חיוב המציאוה ןאפשרוחו. ומזה אצילוה הגלגל ממנו, שהוא גשם נלרבב מחימר וצורה. הוא מן הנמנע היוהו על צד החיוב. לא נשאר אם בן, שיהלה, אלא על צד הרצון ובונה מבון. והיוה תדבר בכונת מבון ובלתי מחדש, מאמר סותר נפשו. מחלב אם כן, היוה העולם בכללו ןךולקיו מחדש מן האפס הגמור. והזמן גם בן מכלל הנבראים. וזו היא ךךף הקבלה האמתיה, אשר ראוי

׳ מאמר ג ח״א ר ה ו רפב א כלל א/פרק ג

ומחלב אצלנו לדרך בה. ירשה היא לנו מאבות העולם אברהם ומשה ע״ה.

זה המובן מדברי הרב מתשובוהיו וטענוהיו. והוא מה שךצינו בזה הפרק.

י ש י ל ש ק ה ר פ ה

נזכר בו מופתי הרב לוי וטענותיו ותשובותיו לדןלם החדועז על הךךף עזזכר.

ולפי שתשובותיו בנויוה על דעתו בחדוש, ראינו לזכרו תחלה. והוא, היוה העולם !חלקיו, והזמן מכללם, מחדש; ולא מן האפס הגמור, אלא מגשם קדום, נפשט מכל צורה, בלתי

שומר תמונהו.

והנה הביאהו לזה הדעה בחדוש, אם למה שנמצא בעולם, בכללו וחלקיו, כל סגלוה ההיוה במה שהוא הוה. וזה, בי

•בעזחקךנו בסגלוה ההיוה, מצאנום שליש:

האחת, עזההוה אפשר שידזלה בו סבה תבליתייה. בי הבלתי הוה, המאמר בו שיהלה לתבלית־מת, תוא מאמר סותר נפשו, לפי מה שלחשב. ולזת, לא תןתן בדבר מהגינאו]מטרלה סבה

תכליתיה, לפי עזאינו מפעלה פועל. והשנית, שההיוה אפשר שימצאו בו דברים בלתי מהלכים לו לעצמוהו. בי הבלתי הוה אי אפשר שימצאו בו דברים חוץ מטבעו. וזה, שאם לא היו לו הדברים בטבע — הלה נלחלב שיהיו במקרה. והוא נמנע בדברים הבלתי־הןים התמידיים, בי המקרה

לא להמיד.

והשלישית, כי ההיוה אפשר שיהיו בו בעצמוהו דברים בעבור זילתי,• ואולם הכלתי־הוה תנת לא יתכן בו סבה

תכליתיה, כל עזבן עזלא יהלה בו תכליה בעבור זולהו.

׳ רפג ר ה ו מאמר ג ח״א א כלל א/פרק ג

ובאשר ההאפלה לו זה, לקח בסדור מופהיו, ואמר: למה שהתפךסם פלסדור עצם הגךפלים השמימיים, היוחם בהכליה השלמוה להשלים אלו הנפלצאות, עד שאם היה נפסד נלעס הסדור ההוא, היו נפםדוח אלו הנפלצאות; כאלו תאמר, פלךחק הגרם השמיכליי פלהאךץ, ומרחק קצחם נלקצהם, ושעורי הכוכבים, וסדוךם וכלקומוהיהם בגלגליהם, וכלךחבידזם, וחלוף נצוציהם, ךהךבה מביוצא באלו, שהסבה התכליתיה בהם בלביאךה; חלב שתאכלה אצלו היות הגךנלים השכלימיים כלפעלח

פועל. וכאשר ההאפלה לו היוהם כלפעלה פועל, חלב • שיהיו פלחךשים בפלחלס, כמו עזההבאר בםגלה ההוה הראשונה. ויהיו פלםפר המופהים בזה, ככלםפר הךבףים שהחבאר בהם, היוחם

לחכליח פלה. ולפי עזההבאר גם כן, שטבע הגרם השמיכליי אחד, ונלצאנו בדזם דברים בלתי פלחלבים להם פלצד טבעם, באלו היאפלר, היוהם פלהחלפים בכמות, ופלצד התנועה, ובהאךה, ובספיריות, כמו עזקךם בסענוה הרב; הנה חלב לו גם בן שיהא פלחרשים,

כמו שהתבאר בםגלה ההוה השנית.

ולפי שההבאר גם בן, שכל מה שימצא בגרמים השמימיים פלהפלרחקים והנטיות וחלוף נצוצי הכוכבים, הוא בעבור זולתם, והוא, להשלים הנפלצאוה השפלוה; והיא הסגלה השלישית

להיוה; הנה חלב לו גם בן שיהיו פלחךשים. ולפי שבבר לחשב בךברים היותם פועלים בדבר בשישפע פלהם תפליד־, כאלו תאפלר, שבבר ישפע מהציור אשר לגךפלים השנלימיים בנמוסי הנפלצאות, ופלהתנועות אשר להם, ופלהגשפלים הפלאירים באורם; ולזה, לפלעךער שיטען, שעם היוה ההבאר בגרם השמימיי היוהו פלפעלה פועל, לא יהבאר היוהו

רפד אור ה׳ מאמר ג ח״א בלל א/פרק ג

מחדש. תה, שבבר ישפע מציאותו ממנו תמיד, ויתאמת בזה היותו מפעלה פועל, ואם הלה שאיננו מחדש.

הנה חתר להתיר זה תספק, בשאמר, שלא יתכן שימצא דמיון זה, בי אם במקרים אשר אין להם קיום בעצמם, במו התנועה והאור-, אבל בדברים אשר לדום קיום בעצמם, לא יתכן זה בשום צד. וזה, שבאשר הנחנו הדבר הקןלם בעצמו שופע תמיד מזולהו, יהחלבו לו בסולים רבים. מהם: שיהלה הדבר הוה מלא דבר ונפסד אל לא דבר ןשיהלה הזמן מחבר מעתות׳, ושלא יהיו הגרמים השמימיים נמצאים בפעל ־, ושלא יהלה שם תנועה

מדבקה.

וזה, שבאשר הנחנו מציאוה הגלגלים שופע תמיד ממנו יהברף, הנה לחלב, שיפסדו הגלגלים תכף השפעם. הה, שאם אמךנו שיפעלם מהגלגלים הנמצאים קדם, הנה אין שם פעל, אחר שהם תמיד באפן אחד מהמציאוה. וגם בן לחלב שיהיו בעתה אחד הרם ונפסדים. וזה, שאם הנחנו שהם הרם בעתה אחד, ונפסדים בעתה הםמוף לו, לא תהלה בכאן תנועת מדבקת. ויהחלב גם כן שיהלה עתה דבוק לעתה, וידזלה הזמן מחבר מעתות. ולפי שמציאוח הגלגלים לא לתמיד בי אם עתה אחד,

לחלב שלא יהיו נמצאים בפעל.

ובבמו אלו הבסולים, !אחדים רבים זולתם, יהחיבו לו בלם מהנחתנו היות הגלגלים שופעים תמיד ממנו יתברף. ולזה מה

שלחיב, שנתחדשו בבחירה וברצון.

והנה אחר שנהאמה לו זה, חלב בזמן גם בן, היות מכלל הנבראים. ונהבאר לו מזה בטול דעת קצת הקודמים, שלאמינו

שהלה בכאן עולם אחר עולם, הה אל לא תכלית. ואפן הבאור בזה, ר״ל היוה הזמן מחדש:

תחלה הניח מה שהחבאר בספר ״השמע״ שהזמן מהבמה

׳ רפה ר ה ו מאמר ג ח״א א כלל א/נ׳רק ג

המתדבק, ןהוא בנושא בלתי מלחה כאלו תאמה התנועה. שהוא, ואם הלה מיחד לתנועה היומית, הלה זה בהנחה, לא בטבע. הה, שכבר לשער באיזו חנועה שתהלה הקודם והמחאחר,

והוא הזמן.

ןהחבאר שם גם כן, שמציאוחו בין הבה והפעל. ושהזמן החולף לש לו דין מה שבפעל, והזמן העתיד — דין מה שבכה.

בי מה שבכה לאמר לעולם בבחינה העהיה והוא מבאר גם בן, שאין בו רבוי בעצמוח. וזה, שאם הלה בו רבוי, היו נמצאים בו תבליוה מגבלים, בענלן באישים, והלה נמנע בהם שיהיו אמצע. אבל התכליות הנמצאים בזמן, אפעזר בהם

שיהיו אמצע. ולזה מה שלחלב בו, שיחלה אחד בעצמוה. וכשהנח זה כן, ההחיל לבאר שהזמן בעל תכליה. ובאר זה

מפנים:

מהם, שבבר הנח שהזמן הוא מהכמה. והכמה במה שהוא כמה, הוא בעל הכליה, לפי שהוא משער ומגביל בעל הבמה.

יוליד בתמונה הראשונה, שהזמן בעל תכליה.

ועם שההקדמה הגדולה מבארה בעצמה, הנה לעיד על אמתתה, שכשנעבר במיני הבמה, נמצאם בלם בעלי־הבליה. כאלו האמה הגשם והשטח והקו(והמקום) [והנקדה]. ואם הלה שהמספר יתוסף אל מה שיתוסף, וזה אל לא תכליה, הנה הבלתי תבליה בו בפעל ההוספה או בפעל החלקה. אבל בשאר המינים, התבליח בהם לעולם שמוה ולזה הוא מבאר בזמן

היוהו בעל תכליה.

וכאשר ההבאר לו זה, חלב בו שיהלה מחדש. הה, שאי אפשר שלאמר, שידזלה לפני זה הץמן הבעל־תכליה, זמן אחר בעל־תכלית. וכן לבלתי חבליה. שבבר הנח שהוא אחד ומדבק,

ואין בו רבוי בעצמות.

רפו א1ר ה׳ מאמר ג ח״א כלל א/פרק ג

וכבר דוהר הפילוסוף להקיש הבב״ת הנאמר בשעור ובמספר, לזמן. ואמה שכבר לךאה מהם, שכלציאוה הבב״ת יחלה במה שככה. ולזה, אחר שהלה בלציאוח הזמן איננו בפעל, שיחלה

בו בלציאות בב״ת. וסעה בשנים. האחד, כי הבב״ת לאבלר בתם בשתוף. כי במספר ובשעור לאבלר בב״ת בפעל ההוספה, שהוא משיג בלפלשיגי הכמה. ובזמן לאנלר בכמה עצמו. והשני, שבשעור ובמספר לאמר בהוספה, שהוא כה גמור. ובזמן לאבלר בחולף,

שהנח דינו דין הפעל. ולזה נאמה שהגשם והשעור מחלב היוחם בעלי הכליה, לא מפני היותם נמצאים בפעל לבד, כמו עזדמה. שאם כן, הלה אפשר בזמן, שהנח שאינו כפעל גמור, שימצא בו בב״ת. אבל מצד טבע הכמוה. ולזה הלה מחלב בזמן, שידזלה בעל תכלית

ומחדש במחלט.

ומהם, שבבר לךאה בחפוש, שהגשם וכל משיגיו, בכל המאמרוח, שהם בעלי חבליה בעצם. ובאשר הלה הזמן דבק לתנועה, והתנועה למהנועע, והמהנועע גשם, לךאה שלדולב חיוה 'הזמן בעל תכליה בעצם, ואם הלה לו העדר התכלית במקרה. והוא הארך בבאוה שהגשם וכל משיגיו בעלי תכלית בעצם. ואין לנו בו עסק עתה. שבבר יתבאר במעט עיון למי שעלן

בטבעיות. ונשוב למה שהיינו בו מסדור מופתיו, לבאר שאי אפשר

שלהלה הזמן בב״ת. מהם, שלפי שהוא מבאר, שבגךמים השמימיים חלוף תנועוה במהירוה ואחור; כמו שההבאר, שהגלגל היומי יותר בלמהר בלגלגל הכוכבים הקלכלים-, הוא ?לחלב, שאי אפשר בזמן החולף שידזלה בב״ת, כשנצרף אל זה הקדנלה אחת לדועה

׳ רבז ר ה ו א א ״ ר ג ח מ א מ כלל א/פרק ג

בעצמה. והיא, שאין בב״ת גדול מבב״ת. וזה, שכל אחד מהמחיר והמאחד סבב סבוכים בב״ח־, יתחלב אם כן, עזליא יחלה שם

מהיר ומאחר, הפך מה שנךאה בחוש. ומהם, שאם הלה הזמן החולף בב״ת, הלה מחלב שיחלה הירח לוקה זמן אין הכליה לו. וכן השמש. ולהיוה הבב״ת שוה

לבב״ת, לחלב שיהיו המאורוה לוקים תמיד. ומהם, בי למה שההבאר מענלן הזמן היותו מתדמה החלקים; הוא ראוי שאי־זה חלק שיהלה בזמן, שיחלה בו מהי על ענלן אחד. ואם הנח זמן החולף בב״ת, יחלה שם זמן שלא יפל בו מתי, להיותו כב״ת. ובבר הנח שהוא ראוי שיחלה בו מהי

על ענלן אחד.

ומהם, לפי שהזמן הוא מדבק, ומההוה בהחהווה התנועה. על נבחוהה. ןהמחהוה, במה שהוא מחהוה, לחלב שיתוסף תמיד בל מה שההמיךה הךזולה. הנה הוא אם כן נוסף בהתהווה התנועה. ובאשר הנחנו הזמן החולף בב״ת, הנה אין רשם לתנועה בהוספה הזמן, כי אף כשחםךנו ממנה לא יפחה הזמן

ולא יוסיף.

ומהם, שהזמן משער החנועה על נבחוחה. והכלשער לחלב שיחלה מגבל ובעל הכליה.

ומהם, שאם הלה הזמן החולף בב״ת, הנה לא ידזלה כשנניח זמן, ואחךיו זמן, וזה אל לא תכליה. בי לא יחחדש מזה בב״ת, אלא כשנניח זמן, ולפניו זמן, וכן לבלתי תכליה. תדזלה הולה הזמן אם בן מהצד הקודם. והוא מבאר הבטול, שבבר הנח

שהבה אמנם יחלה מהצד המחאחר לא מהצד הקודם. ומהם, לפי שהצד המתאחר מהזמן הוא בכה גמור, הנה יותר ראוי בו שיהלה בב״ת. וכשיתבאר בו שתתבליה שמור בו

לעולם, כל שכן שראוי זת בצד החולף.

׳ מאמר ג ח״א ר ה ו רפח א כלל א/פרק ג

ומהם, שאם הלה הזמן החולף כב״ת, הלחה התנועה המתנועעת בו בב״ת. ולפי שהוא מבאר מענלן הזמ!/ עזהוא מספר תנועה הגרם השמימיי בקודם ובמחאחר, באשר צלר ציור שלם; ןהחבאר מהגרם השמימיי הלוהו מחךעז; הנה בהברה

הזמן מחדש. וכמו עזכאר זה בזמן, באר בן בתנועה, ובךמוח המופתים

ההם. ואחר כף באר במה עזנךאה מהגלוה הארץ, היוהו מחדש. למה שנמצא בו מסגלות ההוה אשר קדם זכרם. תה, שכבר יראה, עזהגלוה החלק ההוא, הוא להבליח שיחהוו הנמצאוה השפלוה בו. והוא מבאר, שלא יתנהו טבע הלםוד המימיי והאךציי, אלא טבעם יתן שיחלה יסוד הארץ מקף מהמים. ולא לתנהו גם בן טבע הגרמים השמימיים. וזה מבאר למי שלש לו מעט הךגל בלמודיוה ובמשפטי הכוכבים. ולזה הוא מבאר, עזהגלוח האךץ הוא מחדש. ויהחלב אם בן שיהיו המינים

מחדשים מזולח מינם בהחחלח הולחם.

וכשההבאר לו זה, נעזר גם בן במה שננלצא משלמוח החככלוה שהגיע מזמן קרוב. ולפי שהאדם משתוקק להם בטבע, הוא רחוק שלאמן, שהמין האנושי קדום והחכמוח מחךשוה. וכן תדלן בתורה האלהלה, שחלו הנמוסלם חסרים מאד עד שרצה המקום לזכות אה לשךאל. והוא רחוק מאד שלעבר זמן בב״ת עם

נמוסים חםרלם. וכן לךאה זה מענלן חלוף הלשונוה. לחלוח הדבר מבאר בהם היוחם הסבמילם, במו עזההבאר במקומו. והוא מחלב שיהיו המסכימים קוךמים להסבמחם בןמן. ואין ךאוי שלאמן שיהיו זמן בב״ת בלא הסכמה, להיות האדם מדיני בטבע, וצריף אל קבוץ

זולתו לצדבי מחלתו.

מאמר ג ח״א אור ה׳ רפט כלל א/פרק ג

ודי בזה ךאלה על היוח העולם מחדש. ואולם שיחלה חדושו־ מגשם קדום ריק מכל צורה, הנה זה באר אוחו בזה הךךף: כבר לחשב, בי טבע החלקה לחלב, שיהלה הדוש העולם אם לש מלש או לש מאין. והנה מלש בבר ההבאר המנעו מכח דברינו. וזה, שיהחלב שיחלה לו צוךה־מה, שלא מצינו חימר ריק מצורה. ואם הלה לו צורה, הנה לו תנועה ונלנוחה טבעיוח, ויחחיב מזה זמן קדום, שהחבאר המנעו. ואם לש מאין, גם הוא מבאר,

מפנים: מהם, שהחהווח הגשם מלא דבר הוא רחוק משלצלר. בי אם הלה שהצורה הפועלת תחדש צורות מלא ךבר, לפי שתתן הצורה לחיבלר המובן לקבלה. ובכלל, תתן דומה למה שבעצמה.

אבל איך תתן הגשמוה, ואין לחם ביניהם כלל?

ומהם, שידזלה מחלב שידזלה שם ריקות קידם תיות תעולם. וזה, שהריקוח אשר בהם נמצא העולם, לא ימלט מהיוח בהם

אפשרוה שימצא בהם גשם. ואין ריקוח זולה זה.

ומהם, שאחר שהלה הפנוי מוכן לקבל רצוי הסבה הפועלה על לחס אחד, הלה מחלב שישפע גשם בכל הפנוי. וידזלה אם כן גשם בב״ת. הה, שאין שם דבר לא מצד הפועל ולא מצד הפנוי

שיחלה בעבורו קבול הצורה במקום מלחד.

ומהם, שלא ימלס קידם שימצא העולם מהיוחו מחלב, או אפשר או נמנע. ואם הלה מחלב, לא סר היוחו•, ואם הלה נמנע לא יתכן היוהו; ולזה לחלב שיחלה אפשר. אבל האפשרוח יצסרף

אל נושא. ומהם, כי לפי שתפועל ןתמתפעל מן המצטרפים; והמצסרפים הם נמצאים לחד; הנה כאשר נמצא הפועל בכה, ימצא המהפעל בכח. ןהמהפעל בבה הוא גשם. לחלב אם בן,

שיחלה שם גשם קיךם חיוה העולם.

רע א1ר ה׳ מאמר ג דדא בלל א/פרק ג

ובאשר ה הבאר המנעוח חיוה הה ולה לש מלש ולש מאין. הנה לחלב שיחלה לש מלש בצד מה, ולש מאין בצד מה. ואולם היוחה לש מלש, הוא שתחלה מגשם. והיוהה לש מאין, הוא

שתחלה מגשם נעדר מכל צורה. ובזה לתרו בל הספקות. בי הספק שהניחו אם הלה לש מלש, הוא בעבור התנועה. ובשהנחנותו נעדר מכל צורה, לא תתלה לו תנועה. והספקוה שלשיגו להנחה לש מאין, הוא בעבור שלא הניחו לזאח החולה נושא. ובשהנחנו נושא, סרו בל הספקות. ולזה החליט המאמר, שחדוש העולם הלה מגשם קדום, נפשט מכל צוךה, בלתי שומר תמונהו. ר״ל, שהלה נעדר הטבע שימשך ממנו לגשם שמירה התמונה. וציור החדוש הלה, בששים קצתו שומר• תמונהו, והוא הגרם השמימיי, וברא בו כוכבים וגלגלים׳, ומקצתו נשאר בלתי שומר תמונתו, ואותו שם בין הגלגלים מחחלפי המרכז, בדי שלא יהא שם ריקות. נמשך החכם הזה לדעתו בתכונת הגלגלים. ואולם, אפשר הלה לשי״ה שיתן לחמר אחד בעינו צורוח מהחלפוה, אחר שהחולה ךצוניה.

ובשההלשב לו זה, לקח בהתר הקזפקוה אשר הניעו בת מאמיני הקדמוה, במו שקדם לנו בפרק הראשון מזה המאמר, אחר שהתיר קצה הםפקוה שהעיר בהנחהו זאת־ והם אלו:

ראשונה, שבבר לחלב בזה הגשם, אם שלא יותיר ממנו דבר כשנברא העולם; ואם שיותיר ממנו. ואם הלה שיותיר, לראה שהמוחר הוא לבטלה. ואם הלה שלא יותיר, איך קרה שהסכים גדלו לגדל העולם? שבבר לךאה, שהגדל הנמצא לבעלי נפש הוא מגבל. ואם הלה שיהלה לו רחב מה, הוא מבני הסבע

האישיי. ועוד, שלא ימלט מהיותו בדורי התמונה קידם ההולה, או שהלה בהמונה אחרת. ןאם הלה בדורי, הוא מן התמה, איף

׳ רצא ר ה ו מאמר ג ח״א א כלל א/פרק ג

הסכים כדוריותו לכדוריוה העולם? ואם לא הלה כדורי, הוא מחלב שיחלה שם ךיקוה, בשהנחנו שהש״י קבצו ןשמהו תמונה

כדוריה.

שנית, שהולה העולם לחלב שתתלה מקריח, למה שקרה שיהלה נמצא מזה הגשם השעור שישלם בו העולם. שאם לא

כן, הלה הש״י באפן שלא ישפע ממנו דבר. שלישית׳ שהיות שם דבר קךמון זולתי הש״י הוא מגנה

מאד. כי יראה שהם שסי רשיות חלילה. רביעית, שבבר לחשב שהלה זה הגשם אם מתנועע ואם נח.

ואיר שיהלה, לחלב שיחלה לו טבע וצורה׳ הפך מה שהנח. וחמישית, שהחימר לא ימצא ריק מצורה. כל שכן שיהלה

ריק מצורה זמן אין לו תכלית. ששית, שהדבר ימצא חסר לפי טבעו מעט מהזמן, וזמן תמצאו בתאר שלם הוא זמן ארך מאד. ולפי הנחתנו, יהלה הגשם באפן חסר זמן ארך לאין תכלית יותר מזמן תמצאו שלם. שביעית, שאנחנו נמצא בבל הולה, שאינה מאיזה דבר הזדמן. ולזה׳ איר לצלר שיחהוו מחימר אחד בל הטבעים

הנמצאים בעולם? ומי הבריח החימר לקבל בל הצורות? שמינית, שבבר לחשב שמקומוה המעלה והמטה נמצאים,

ואם בן יהחלב שיהיו הלסודות נמצאים, והגרם השמימיי.

תשיעית׳ מה זה שהביא הפועל לפעל בעה ההיא? האם נתחדשה לו לךיעה לא הלהה לו, או הלה לו מונע והוסר? והנה

זה בלו מבאר הבטול.

אלו הן הספקות אשר העיר בהנחהו זאה. והתירם בךךף שאבאר.

אם תחלה, למה שהגשם ההוא איננו מפעלה פועל, אם הלה שיותיר ממנו אחר הרת העולם׳ לא יקרה ממנו בטל, אחר שאי אפשר שיחלה להבליח לדוע. ובזה התר הספק הראשון.

ר 71' מאמר ג ח״א ו רצב א בלל א/נירק ג

ואם השני, לא יחחיב זה. שאין חסרון למטיב כשלא ימצא מקבל ההסבה. וכמו שלא הלה חסרון בהק הש״ל כשלא לברא העולם כשלא להלה שם גשם כלל לקבל הברלאה, כן לא לךזלה חסרון בהקו כשלא לברא העולם כשלא למצא מהגשם המקבל

הברלאה שעור הראול.T T ־ T ־־ : ־

ואם השלישי, לא לחלב מהיוה הגשם קךמון שיהלה אלוה. שאלן האליהוה מצד היוהו קךמון, אבל מצד עצם מךרגהו, שישפע ממנו הטוב והסדר במצלאוה. אבל הגשם ההוא הלה בהכללה החסרון והעדר הטוב בעצמוהו. ולפי שכל מה שקנה מהטוב יותר, הוא יותר שלם. ולזה הלה החל לוהר שלם מהצומח, והאדם מהחי, הלה זה הגשם החסר מכל חסר, רחוק

מאד מהאלהות.

ואם הרביעי, הנה הלוה הגשם אם נח ואם מהנועע, לצדק בגשם טבעל; אבל בגשם הנעדר מכל טבע לא לצדקו עללו תנועה

ומנוחה טבעלה. במו שלא לצדקו על האבן ךאוה ועורון.

ואם החמישי, כבר לחשב בו שאלננו רחוק שלמצא גשם בלא צורה מיחךה, אבל אולי מחלב שימצא. וזה, שאנחנו נמצא צורה עם חימר, בצורוה ההיולניוה; ומצאנו גם כן צורה בלא חמר, כצורוה הנבךלוה. הנה ראוי אם בן, שימצא חימר בלא צוךה. ואולם הלת בלתי אפשר באלו הנמצאוה, להיותם מלבשלם באיכיוה הךאשונוה, אשר הם כצורוה ללסודוה, והלה בלתי אפשר שיפשטו במחלט. ואולם מה שנאמר שלחלב שלעמד בזולה הצורה זמן אלן תבללה לו, הוא שקר•, למה שבבר קדם, שלא

הלה זמן קידם ברלאה העולם.

ואם הששי, כבר יהאמה שזמן השלמוה ראוי שיהלה יותר

גדול למי שיש לו טבע, בי הוא לנהיגהו וללעזירהו אל השלמוה.

׳ רצג ר ה ו מאמר ג ח״א א בלל א/פרק ג

אבל הגשם הזה בבר הנח שאין לו טבע. וגם בן התבאר שלא עמד זמן בחסרונו קיךם בריאה העולם.

ואם השביעי׳ הנה ההרה תחלקית אין ראוי שתקש אל הכלליח. ובל שכן זו שהיחה ךצו־ניה. וזה, שהחולה הזאה מיחסה אל רצון הש״י, ונחן סבע לדבר לקןבל רצונו. ובבר נעמד על עצם השמע החימר לפועל הצורה הנבךלת, ממה שימצא מן הפלא בבריאה בעלי חיים מהנעה החמה עד שיברר ממנו מה שלאות להעשות ממנו אבר אבה וכן בתנועות הרצוניוה, שהאדם בציורו הנעימוה, יניע בלי הקול בהנעוה נפלאות מזולת

שיתבונן בהם. ואם השמיני/ הנה המעלה והמטה אינם מצד הךחקים, אלא מצד הדברים הקלים והכבדים הנמצאים שם. וכבר הנח

הגשם ההוא בזולה צורה, לא בבד ולא קל.

ואם התעזיעי, הנה למה שהלחה הבריאה להבליח ההטבה והחנינה׳ כבר הלבה ההחחלה החמריה שיהלה להטבה ההיא ההחלה זמניה. ולזה לא יתכן השאלה/ למה לא הוה אוהה קדם לכן. לפי שאיך שהלת, תפל השאלה, למה לא הלה קדם.

הנה זה שעור מה שהתיר באלו הספקוה• ואולם בםפקוח אשר הניעו בה מאמיני הקדמוה, הנה הוא התיר הקזפקוח בדרך

זה: אמנם בםפקוה אשר מצד הזמן, אם תחלה׳ לא יהחלב מאמרנו שהזמן הלה אחר שהלה נעדר, שיחלה זמן קודם לו. שאנחנו, ואם נשתמש במלות מורות על הזמן, לא נכון בו זמן,

אלא שנהחדש ולא הלה קדום. ואולם הגזרה שהסכימו עליה, שכל הןה, הןה בזמן. הנה, אם הלה הזמן הוה, אי אפשר לו עזיהלה הוה בזמן. הה, שכבר נמצא במחחדש שיחחדש בזולת זמן. כאלו תאמר, השנוי

׳ מאמר ג ח״א ר ה ו רעד א כלל א/פרק ג

שיהחדש במשתנה הרמוז אליו׳ שהוא בזולת זמן. ולפי שהזמן מקרה ךבק לבל שנוי, ומהחדש בההחךשר הוא מחלב, שאם

הלה הוה, שאיננו הוה בץמן. ואולם השני, שהוא מצד העתה• הנה העתה אשר יהלה התחלה הולה הזמן לא לחלק הקודם והמהאחר. וזה, אם לא יכילנו הדמיון, בבר יהלה צודק. שאין כל מה שלא לבילהו הדמיון — כתב• וזה, שאנחנו נאמר, שהעתה לש לו שני צדדים: האחד, הוא חלקה הקודם והמהאחר־, והשני, הגבלה החלק מהזמן הרמוז אליו. ואמנם, היוה העתה בכח, לא לחלב היוהו חולק הקודם והמתאחר. כי טבע הזמן בן חלב, שאי אפשר שימצא העתה בפיעל עם מה שהוא לו ההחלה. שכבר קדם

שהזמן עצמו אי אפשר בו שימצא לחד.

ואולם השלישי, הנה התרו ממה שלקל. עזקדימה הבה אל הפעל תצדק בהולה החלקיה, מפני שהלה לבח נושא, והלה הזמן נמצא; אבל בהולה הכלליה לא, לפי שהזמן מהחדש בחדושה. ועוד, שהבה, כשהוא במה שממנו, לא לחלב במציאותו זמן.

בי אין שם עדין תנועה. ואולם בםפקוה אשר מצד התנועה, אם תחלה, הנה קדימה תנועה ההעתק לתנועה החלקית לא לחלב קדימהה להולה

הכוללת. אבל תנועה ההולה היא הקודמת. ואם השני, כשהנחנו תנועה ההולה היא הראשונה, לא לחלב שיקדם לה תנועה. הה, אם מצד הפועל, שיפעל עת, אחר שלא יפעל. הנה, ואם נודה שהיא לציאה מן הבה אל הפעל, לא לחלב שיהלה שם שנוי. וזה, שהלציאה מן הבח אל הפעל אשר במהפעל לההפעל, הוא השנוי; לא הלציאה מן הבה אל הפעל אשר בפועל לפעל. שאם לא, היו שתי הנועוח לחד, ההתנועעות וההנעה. וכבר התבאר בספר ״השמע״, שאין אלא תנועה אחה

׳ רעה ר ה ו מאמר ג ח״א א כלל א/נ!רק ג

בנושא, [והיא] שתים מצד. הה, שבאשר תלחם אל המניע הקרא ״הנעה״, ובאשר תלחס אל המתנועע תקרא ״ההנועעוה״.

ואמנם מצד המהפעל, הנה אם הלה שהאפשרוח אשר בטבע, לחלב שיקדם שנוי לחדוש אפשרוה השנוי; הנה לא לחלב, לאפשרות אשר מצד הרצון המפשט, שיקדם לו שנוי. אבל אפשרוה השנוי הוא על לחם אחד בבל הזמן. ולזה, לא יצדק

עליו חיוב קדימה שנוי. ןאולם בספקוה אשר מפאח הגרם השמימיי, אם תחלה, עם היות בהולה החלקיה, מההפך מהפך אל הפך, לא לחלב זה

בהולה הבוללה. ובל שבן בהולה המיחסה אל הרצון. ואולם השני, הנה באשר הלה לדבר האחד בה על דברים מהנגדים, יצדק שיהיו הבחוה מגבלים בכה הקרוב ננ״א: בבח הקרוב] אשר דורך נבו] אל הדבר ההוא. ואנחנו אם הלבנו שיהלה זמן דריבהו אל ההולת בב״ת, הלה מקום לספק. אבל מה שהנח, שנההוה ברצון מזולה שהלה דורך בו קדם שנההוה, ולא ימנע גם כן, אחר שאין לו סבוה ההפסד, שישאר נצלזי• ואמנם היוהו נעדר זמן בב״ת ברצון, לא לנגד אפשרוח מציאוהו, אחר

שמציאותו ברצון.

וכן מה שחזק סענחו, בי אם הנחו המציאות וההעדר אפשריים, ןהנח אחד מהם נמצא תמיד, יקךה מזה בטל הנה, הבטל הוא, אם נניחהו נמצא בחיוב-, אבל אם נניחהו באפשרוה

לא יקךה בטל. ומה שחזק טענחו, שלחלב היוהו נמצא ונעדר לחד, שאם לא בן, יהלה זמן בב״ה חלק לזמן בב״ת. הנה, אם הודינו שהלה העולם נעדר זמן בב״ת, לא יהחלב זה, אלא כמו שיהחלב לפילוסוף האומר בקדמוה, אם נניח עתה לחלק הקודם והמהאחר, שכל אחד בב״ת, ןהוא חלק למקבץ שהוא בב״ת.

אלא שזה אפשר בו מהצד אשר הוא בו בעל הכליה.

א ״ ר ג ח מ א מ בלל א/פרק ג

׳ ר ה ו רצו א

רבן מה שחזק עוד טענתו, שבבר לחשב שהאמצעי בין הנמצא תמיד והנעךר תמיד, הוא חוה נבטה הנה הוא בלתי צודק. שהאכלצעי האכלתי הוא, הנכלצא בעת מן העתים, נעדר

בקצחם. ובן כלה שחזק עוד טענהו כלפני טבע הדבר/ שאם הלה הנה טבע בלקבל ההולה וההפסד אי אפשר שישאר נצחי. הנה, לכלה שהנח שאין לדבר טבע אלא כלה שהקנהו השם בהולה הכלליח, הנה לא לחלב בו שיפסד, ואם הלה הוה. ואם בבר לךאה זה באישי הנכלצאים, שההוה נפסד, לא יצדק זה בהולה הכוללה. וביחוד בגךבלים השמיכליים שאין להם סבוה ההפסד, לא בלפאח

הפועל ולא בלפאח המהפעל. ואולם בספקוח אשר כלפאה החכלר, כיה שהוא נכלנע בחיכלר הראשון הוא, שיחלה ריק מצורה אחר שקבל הטבע ונתלבש כלצורוח. אבל קדם זה, אינו נכלנע בגשם ההוה היוהו ריק כלצוךה,

כמו שהנח. ואולם השני׳ הנה לא יהחלב היוהו כלליא גשם בכלחלט,

אבל, במו שהנח, מגעזם כלשולל בלבל צורה. ואולם בספקוה אשר כלצד הפועל/ הנה לכלה שהחככלה האלהיח בן גזרה בהטבה הזאה; והלה ההחחלה החכלריח בן חלבה׳ להחחךש בזמן; הנה אין שנוי בדוקו ב!ה. בי הוא תכליד נכלצא עם רצון ההטבה/ אלא שמהכךח הכלקבל לזיה שתתחדש. ואם הלה שנודה, שהלה זכין בב״ת בזולה נימוס הנכלצאוה, הנה תלת תפישה עלינו, אם קנה הנימוס כלהם. אבל להיוחו

יהברף כלקנה להם הנימוס, אין הזק בזה. ואולם כלה שחזק הפילוסוף, כלדזיוח הקודכלים כללחםים השכלים למשכן הרוחניים. וזה לנצחיוחם, והיוהם מורים על בח

כלכלציאם.

׳ רצז ר ה ו מאמר ג ח״א א כלל א/פרק ד

וכל שכן, שראוי ומחלב לנו, לחזק האמה מפשוטי התורה, המורים על הדעה הזה, כפי מה שיראה החכם הזה, אשר האריך בךבךיו אלה מאד. ואנחנו בחרנו בקצור ההכרחי בזה

הפרק.

עי ק הרבי ר פ ה

נבאר בו הצודק מהבלתי צודק כפי מה עזאפשר לנו.

וזה אמנם בעזנדקךק על דבריהם, הן בחשובוהיהם על סענוה הכה׳ הן במה שהשרישו בדעוהם אלו.

והחלה אמר כתשובו־ה הרב המורה הכוללוח, בטענוה אשר מפאה הזמן, והתנועה, ןהגךם השמימיי והחמר הראשון, היוהן צוךקוח ונגלוח האמה, מספיקוח לבטל הטענוה ההם, מלבד

אשר הן בעצמן חלושות מאד. ואולם לחשובלח הרב בטענה הראשונה מהטענוח אשר

מפאה הפועל, צריך להתבונן בה מאד.

תה, שהגזרה אשר החליט ךאמר, שהיציאה מן הכה אל הפעל, אינו שנוי בהק הנפרד — לטלען בה טענלח, ולמעךער

עךעורים. וזה, שלא יצלר צאח דבר מן הבה אל הפעל בלא םבה מחדשה. אם בעצמי, ואם חוץ מעצמי• ושקר שיחלה חוץ מעצמו, אחר שאין שם דבר נמצא. יחלה אם כן חרוש הסבה

בעצמו. ןחדוש הסבה הוא השנוי.

ועוד, שתנפרד אשר תוא בפעל תמיד, במה שהוא ננ־רה ואין בו דבר מחכה, המאמר בו שלצא מן הכה אל הפעל, הוא מאמר סותר נפעזי• ואולם השכל הפועל אשר יפעל בעח ולא יפעל באחךת, הוא לחסרון המקבל. אבל הוא בפעל תמיד, אין בו דבר מהכח. אבל כשלא ידזלה לחסרון המקבל, בדרושנו זת,

רצח א1ר ה׳ מאמר ג ח״א כלל א/פרק ד

כשלא יפעל׳ אין המלט בו בלהבה. ובבר הנח בפיעל תמיד, להיוהו נפרד. זה הלוף לא יתכן.

וגם אשר השיב לטענה השניה, שהשאלה מה הביאו לפעל בעח זולה עה — בלתי ךאולה; ונהן הסבה בזה, למה שאין לרצונו יתברך תכליה יוצא ממנו, ולזה סבע הרצון בן לחלב, לפעל בשיךצה. הנה, אם רצה שאין לךצונו בכלל תכלית יוצא ממנו׳ הנה צדק בזה. להיוה ךצונו — עצמו. וכמו שאין לעצמו תבליה יוצא ממנו, לדזיוהו בלחלב הבלציאוה׳ בן אין לרצונו הכליה יוצא ממנו. והשאר עדין השאלה, כמו שלבא. ואם רצה, שאין לרצונו המידור לפעל בעה הזאה, הכליה יוצא מרצונו, הנה כבר ייחם לו יתברך פעל בלי תכליה. בי אם הלה עזהפעל בכלל לש לו תכליה׳ והוא ההסבה והחנינה׳ הנה היותו פועל בעח לדוע הוא פעל־כלה אין לו תכליה. וזה מגנה מאד בדוק כל בעל שכל, כל שכן בדוק הש״י. תשאר אם בן עדין השאלה: מה

הביאו לפעל בעת זולת עה? ואי אפשר עזיושב בזה, שהתכליה בפעל בעה ההוא נעלם לנו׳ והוא יתברך היודע למה גץךה חבמהו לפעל בעה זולה עה. וזה׳ כי כבר לךאה, שאי אפשר שידזלה שם תבליה אחר׳ אלא הרצון לבד. הה, שלא ימלט הענלן, אם הלה שם תכליה אחר, אם שיהלה מצד הפועל, או מצד המהפעל, או מצד דבר מחוץ לפועל ולמהפעל, כאלו האמר, כלים לפעל. ובטל שידזלה מצד הפועל, למה שלךוסו אל כל העתים לחס אחד. ואי אפשר גם כן שיהלה מצד המהפעל׳ שאין שם כי אם העדר מחלס, ולחסו גם כן אל כל העתים לחס אחד. ובל שבן שאי אפשר מצד דבר מחוץ, שאין שם דבר מחוץ. ןעוד, שהפועל אינו פועל בכלים. ולזה מה שלחלב׳ שלא ידזלה תכליח אחר ביהוד העה, אלא הרצון לבד. ובזה אפשר שיאמר, שאחר שגזרה חבמהו

T ; T T : T v - - V ״ X ״ V x : V V T x : I X X

׳ רצט ר ה ו מאמר ג ח״א א כלל א/פרק ד

להמציאו אחר האפס המחלט, הנה אין ךאףי שלבקש תכלית לעה מיחד. וזה, שההקש בבלם אחד.

זהו מה שןךאה שצריך להתעורר עליו בוזשובוח הרב. ואולם בטענוחיו לקים החדוש כמחלט, תחלה אמר, שאם הודינו בהם שיתנו האמה בזה הדרוש, הנה לא יחיבו היוה החרוש מן האפס הגמור. אבל אולי הלה שם חימר קדום, כדעה אפלטון, וכמו שיורו קצה מאמרים לרז״ל, הביאם הרב בספרו. הה, שהסענוח, כשלעלן בהם, לא לחלבו אלא כונה מכון ורצון רוצה. אבל אמר, שלמערער שיאמר, שלא יחיבו הדוש אחר

העדר על כל פנים. ךזה, שהטענה הראשונה, הלקוחה מהחלוף הנמצא בגרמים השמימיים, עם היוה חמרם אחד, הנה לראה, שלא תחלב החרוש על כל פנים. למה שלא ימנע בדברים המסכימים בגדר שיהחלפו במקרים. וזה אמנם להכליה לרוע. והנה הסבה התבליהיה, בבר יודה בה בעל דיננו בדברים הטבעיים. אבל יראה, שכל אשר יהלה יוהר גדול בחשיבוה, ידזלה הבליחו יוהר חשוב. ןלזה, הטענה ההיא תחלב מציאוח התכליה בגרמים השמימיים. אבל לא ימנע בהם המצאם על צד החיוב ממנו יתברר, עם התכליה ההוא בעינו. ואם אי אפשר מבלתי שלחלב רצון רוצה, הנה מה המונע שלא הלה הרצון התוא קדום גם בן?

מי יתן ואדע. ואמנם הטענה השנית גם בן, הלקוחה מהתקדמת האומרת, שמהאדוד הפשוט לא יתחלב אלא אחד פשוט, למערער עזיאמר, שלא תחלב הדוש. וזה, שההקדמה ההיא, אם הלה עזתחלב רצון רוצה, גם היא עצמה תחלב שיחלה הרצון באחד פשוט; שתרצון במרכב, לראה שיהלה הרצון בלרבב, למה עזתרצון מתפשט בבל חלקי המרכב. ולזה מה שלחלב, בי עם תיותו כלרכב, למה

ר ג ח״א מ א ׳ מ ר ה ו ש אק ד ר פ / ל א ל ב

שיחחלב ממנו אחדות כשלמות ההטבה והחנינה מאתו יתברך, הנה לעביר, אבל ראוי ומחלב, שיחחלב ממנו יהברף, עם היוהו בחבליה הפשיטוה. ובאשר הלה זה בן, הנה לא אשער, מה המונע שלא ימשך על צד החיוב האחדוה הזה בשלמוה ההטבה? ואם אי אפשר מבלתי שלחלב רצון רוצה, מה המונע שלא יהלה רצון קדום? ולא יו־נחלב אם בן, מהטענה הזאה החרוש הזה. ובל שבן הדוש הזמן, שלא יתחלב ממנו. שבבר יתבאר בקלות, ממת שקדם לנו במאמר הראשון, שהזמן איננו מבעלת פועל. עם שנוךת תיות העולם מחדש מן האפס הגמור, במו שבאה בו הקבלה, ובמו שיתבאר עוד במה שלביא בג״ה.

ונשוב למה שיעדנו מהדקדוק בדברי הרב לוי, בדעתו ובמופהיו ובתשובוהיו.

ונאמר תחלה, שאין בבל מופהיו, ולא אחד מהם, שיתן האמת בדרוש הןה בפי מה שהניח. אבל אולי, או מבלי אולי, יחבאר בקןלוה חיוה שמה שהניחו בדעתו בחרוש — בריאה

בחבה•

ואולם איך יךנבאר שאין בבל מופחיו מה שלחלב החדוש על הךךך שהניח, הנה ממה שאמר.

אמנם כל המופתים שסדר, עם המון רבולם, שני מינים: המין הראשון בנוי על סגלה ההוה. המין השני — על הבב״ת. והוא מבאר במין הראשון, שאם לחלק הבעל־דין ויאמר, שתסגלות אשר יחךם להוה, ליחד לנאצל מבעל שכל, יפלו כל מופחי המין ההוא. והנה, עם מה שקדם לנו מהדברים יתבאר בן. והוא, שנאצל מבעל שבל, עם היותו קדום, אחר שהוא מסובב מבעל שבל, והוא סבהו, ראוי ומחלב שיהלה לו תבליה. ואיננו רחוק בו שימצאו בו דברים בלתי מהלכים לעצמוחו, בעבור זולתו, כי ההחחלה השבליה לחלב ןה לשלמוחו, בי

׳ שא ר ה ו מאמר ג ח״א א כלל א/פרק ד

ההטבה והחנינה שלמות למטיב ולחונן. ולזה הנאצל מהתחלה שבלית — ואם תלת בלתי הוה — המאמר בו שהלה להבליח מת, איננו מאמר סותר נפשו במו שהניח. בי באמךנו ״היה להבליח מה״ לא נכון בו נתחדש לתכלית מת. אבל נבון בו נאצל מהשכל להבליח מה, ואם הלה שלא נחחדש. וכל שכן, אם נאמר שנאצל לא בחיוב, אבל ברצון קדום, שיצדק בו

המאמר שחלה לתכלית מת, מבלתי שלחלב חולה מחדשה. ולזה תוא מבאר בכל המופתים ההם מהמין הראשון, שהם נערכים על הדרוש. להיוח מה שהניח מסגלוה ההןה, הוא

בעצמו הדרוש.

והתמה אם נעלם זה מעיני החכם הזה עם חיזק הראוהו. אלא שבבר לךאה, שבבר לדוצהו ביוצא בזה, בשהוא דוהר לקלם

המנעוה היוח הדבר הקלם בעצמו שופע תמיד מזולחו. שאם ־ הלה בן יהחלבו לו בטולים רבים. והראשון מהם, שיהלה הךבר הןה מלא דבר ונפסד אל לא דבר. ןשיהלה הזמן מחבר מעתות. ושלא ידזיו הגךמים השמימיים נמצאים בפעל. ושלא יחלה שם

תנועה מדבקה.

והנה הבטול הראשון שהניח/ שיהלה הךבר הןה מלא דבר ונפסד אל לא דבר, אם הלה שנודה בו, לא יקךה ממנו בטול. שלא ימנע בפועל בציור ובךצון לבד, בזולה בלים, שלהןה דבר ולפסיךנו אל לא דבר כשירצה. אבל יו־גחיב זה בו, כמו שלבא

בג״ה. אבל אמר, שלא יהחלב שיפסד בלל, לא אל דבר, ובל שבן אל לא דבר. וזה, שהציור והרצון הממציא והמהוה, לההמךחו בעצמו, בל שבן שלחמיד החולה. והענלן בזה, בענלן בנוחן הצורות, שלשפיע תמיד בציורו ובהזךחה אורו הצורוח ההם, בל אשר ימצאו מקבלים. וכל שבן/ שבציורו לתמיד קיום הצורוח

׳ מאמר ג ח״א ר ה ו שב א כלל א/טרק ד

אשר השפיע. וזה, שאחר עזהם מובנים לקבל הצורות, עד שלתבנתם קבלו תצורות ההם, והלה הזרה ת אור הצורות מנותן תצורות מתמיד, אי אפשר מבלתי שלהמיד מציאותם. תת מבאר

מאד. וכאשר הלה ןה בן, הוא מבאר שלא יהחלבו הבםולים האחרים שזכר. וזה, כי לךבקוה הציור והרצון, יהחיב דבקות

המציאוה מסבים עם ךבקוח הזמן וךבקוה תתנועה. והתמה הגדול, מאין לצא לו החלוק הזה בין הדבר הקלם בעצמו, למקרים אשר אין להם קיום בעצמם, כאלו תאמר, התנועוה אשר לגרמים השמימיים, השופעות תמיד מהציור אשר להם בנימוס הנמצאות. או באור השופע תמיד מהגשמים המאירים. וזה, שאם הלה שלא יהחלב להם הבסול הראשון, שכבר אפשר בהם שימצאו מלא דבר ויפסדו אל לא דבר, להיוהם מקרים; אמנם, אם הלה שיפסדו, כאשר לחלב לו בשופע תמיד, הנה לךולבו כל שאר הבסולים: שיהלה הזמן מחבר מעתוח, ושלא יהיו התנועוח והאור נמצאים בפיעל, ושלא תהלת שם תנועה מדבקה. וזה, שהתנועות השופעות מתציור, והאור

מהמאיר, אינו כי אם עתה אחד גם בן.

אלא שתתר הספקוה האלו בלם, בשנאמר, שהמשביע תנותן הוציאוה, כל שכן שלךבקוח השפעתו יתן דבקות קיום הוציאוה•, אם שהלה השופע מקךת, או דבר קלם בעצמו. ודי

בןה במין הראשון מהמופתים. ואולם מופתי המין השני, הבנויים על הבב״ת, אמר גם בן,

שאין בהם דבר מחלב, ולא מראה פנים.

תחלה הניח הנחות בזמן, מסכימות למה עזהתבאר בספר ״השמע״. ולא נשיב עתה עליהם, ואם החבאר מכח דברינו במאמר תראשון, ויתבאר עוד בכלל הןה בגזרה הצור, היוה

׳ שג ר ה ו מאמר ג ח״א א כלל א/נירק ד

מקצתם כוזבות, אבל נניחם עתה על שהם צוךקות. ואמה

שהמופה הראשון בלתי מוליד. תת, שההקדמה הגדולה,

האומרת שהבמה במה שהוא כמת, בעל תבליח, מספק בה. וזה,

כי תאומר בי תזמן בב״ת, לא יודה בה. והסבה אשר נתן,

באמרו: לפי שהוא משער ומגביל בעל הכמה, אינה סבה. תת,

שתאומר נשתזמן] בב״ת, אם הלה שהוא יגדר הבמה, ש״הוא

אשר לשער בתלק ממנו״, יתלת תךצון בו, מת שאפשר שישער

ממנו. ואם משמוש מלה הבמה, שיוךה שעור, הנה למה

שהלשון הסכמה, אין תפיסה בזה. למה שבעל הלשון לא

הסבים להניח שם לבלתי מוחש מהזמן. ולא יקךה מזה בטול.

ומה שחזק מופהו במיני הכמה׳ שהם בלם בעלי הבליה. גם

המופת השני הבנוי על הקש המשלים, למה שהגשם וכל

משיגיו בעלי תכלית, אין צריף להשיב עליו. למה שהחפוש לא

יתן האמה על כל פנים. וכל שבן, אם ההבאה שהזמן איננו

ממשיגי תגשם, כמו שלבא בגזרת תצור.

ןהמופח השלישי, אשר יסודו המהירוה והאחוה תנת הוא

הסעאיי. וזה, שהמהיר יהנועע בזמן־מה מספר מהסבובים אשר

יהנועע תמאדור בזמן יותר גדול, כאשר יהלה מךךף המספר,

שלאמר בו רב ומעס, וגדול וקטן, בזמן. וזה, כשיהיו בעלי הכליה

הנה, להמנעוה ההנועע המהיר והמאחר בזמן שןה. אבל

כשיחלה הזמן או המספר בב״ת, לא יאמר בו רב ומעט, וגדול

וקןטן, ולא שוה. למה שהם גבולי השעוה והשעור נמנע בבב״ת.

ולזת לא יקךת ממנו בטול אם עברו סבוכים בלתי בעל תכלית

מהמחיר והמאחה וזה, שאין מדךבם שלאמר בהם גדול וקטן

ולא שוה. ועם שזה מבאר בעצמו, הנה כבר לאמה זה, שאנחנו

כבר נצלר קךמוח הזמן בתנועוה האלו, ולא ימנע מדזיוח העולם

שופע תמיד מהשם על הדךף הזה המיה

׳ מאמר ג ח״א ר ה ו שד א כלל א/פרק ד

והמוכה הרביעי גם כן, הנה החבאר בקלוה ממה שאמךנו, שלא לחלב דבר ממה שדמה. שאם הלה שאין הכב״ה גדול מתכב״ת, לא יהחלב שילקו המאורות תמיד. ומקום הטעוה, כי באמרנו שתבב״ת איננו גדול מתכב״ת, לא נךצת בו שהוא שות לבב״ת, שבבר החבאר שהבב״ת לא יפל [בו] שם השוה; אבל נרצה בו שאין מדרכו שיתאר הבב״ת בגדול או קטן מבב״ת.

ולזה לא יהחלב דבר ממה שחלבו במופת.

והמוכה החמישי הטעאיי גם בן. תה׳ שעם היוה הץמן כב״ת, אין בו מתי בי אם בעל תכליח. תה, שאי זה זמן שנגביל במתי, לדזיותו מגבל לחלב שידזלה בעל תבליה. וזה מבאר בנפשו.

והמופה הששי, הנוםד בהוספה הזמן באשר תתוסף התנועה. הנה התוספת בבב״ת, הוא נמנע בבחינה, ואפשרי בבחינה. אם בבחינת הבב״ת בכללו הוא נמנע, למה שלא לתאר בגדול וקטן. ובן בבחינה הצד אשר הוא בב״ת, הוא גם בן בלתי מקבל ההוספה, לזאה הסבה בעינה. ואם בבחינה הצד אשר הוא בעל־תבליח, הוא אפשרי ומחלב עזלקבל התוספח. ולזה, יתוסף תזמן מתצד אשר תוא בו בעל תכליה, בהחהווה התנועה

על נכחוהה.

ןהמופה השביעי, הוא הלציי. בי אם הזמן משער תתנועת על נכחוהה בחלק חלק ממנו, לא לחלב היוח הזמן בכללו מגבל

ובעל תכליה. ש״לא כל הצודק נפרד יצדק מרכב״.

והמופה השמיני, אין ענלן לו. כי עם היוה שהבה תוא מצד המהאחר, בבר הנח, שהצד החולף, אשר בבחינהו הוא בב״ת, דינו דין ה^על והוא לא נחחדש בהנחה זמן ולפניו זמן, אלא

בקדימה זמן אין הבליה לו, לצא אל הפעל בשכבר. (חסר).

והמופה העשירי, הוא דמוי אין צרף להשיב עליו.

מאמר ג ח״א אור ה׳ שה כלל א/ננדק ד

והמופה האחד עשה הנהלה בחרוש הגרם השמימיי, מבאר תנפילת׳ לעזתי סבות. האחה, למה שלא התבאר עדין הדוש הגרם השמימיי. העזניה, עזעם שנודה בחדושו, לא יתבאר הדוש הזמן. עזכבר אפשר שלאמר בלזקןש אל תנועה אחךח, כמו שהתבאר במקומו. ובל עזבן אם הוא אפשר שיאמר בהקןש אל

תנועה, ואם הלה שאינה נמצאה בפעל, וכמו שקדם לנו.

ולזה הוא מבאר, שאין בכל מופתיו אלו שיתן תאמת בהיות הזמן בעל חבליה. והוא מבאר, שבכמו אלו הבסולים בעינם

לעשו בכל מופהיו על היות התנועה בעלה תכליח.

והוא מבאר גם בן, שהמופתים שסדר בחרוש הגלוה האךץ, הלקוחים מםגלוה ההוה, לא יתנו האמה בחדוש שדמה, לסבוה שזכרנו בבטול מופתי המין הראשון. וזה, שלעז לאומר שיאמר, שסדר זה מהחחלה שכליה להבליח סוב, בהשגתת ורצון קודם.

החבאר אם בן, שאין בכל המופתים שסדר, עם המון רבולם, מת שיתן האמה בזה הדרוש באפן שהניחו.

ובבר נעזר בקצה סענוה לקוחוה מחדוש תחכמות והתורות והלשונוה. והנה, אם הלה עזלראו פנים לחרוש, לא לחלבו שלא נהחךשו פעם אחךח, באבדן המין האנושי ןחדושו פעם אחר

פעם.

ואחר שההבאר שאין בכל מה שדמה החכם הזה דבר מחלב מה עזהניחו, צריף שנבאר מה עזיעךנו, והוא, עזהחדוש באפן

עזהניחו הוא הזלה ובריאה.

וזה, עזהוא הניח הדוש העולם מגשם קדום ריק מכל צורה.

ונניח עתה אפשרוה מציאוחו. ואימה שהוא נמנע היוחו קדום. וזה, שלא ימלט מדזיוחו מחלב המציאוח בבחינת עצמו, או שידזלה אפעזרי בבחינה עצמו ומחלב בבחינת סבתו. .וזה, כי לא

שו א1ר 71' מאמר ג ח״א בלל א/פרק ד

לצלר אפשרוח המציאות מכל הבחינות בגשם נצחי אשר לא סר ולא לסור.

ובסל שיהיה מחלב מבחינת סבתו. וזה אמנם לשלש סבות: ראשונה, שלא לצלר היוהו מחלב המציאוה בבחינה סבתו, אלא היותו משפיע תמיד מציאותו. תת, בי למה שהוא תמידי המציאוח, לא לצלר עח זולה עה, יהלה בו שפע המציאות, ושידזלה אחר בך שפע ההתמדה. ואחר שהתבאר זה בן, והלה שבבר קבל לחכם תזה, עזאין ךךף שיפעל דבר בהשפיע ממנו דבר קלם תמיד, כמו שקדם, הנה אם בן, נתאמת שאי אפשר

שידזלה מחלב המציאות בבחינת סבתו. ואם הלה שלא לקבל זה, והוא, שיורה אפשרוח המשך השפע בהמציא דבר קלם תמיד, הנה אם בן, יודה בהברה בנפילה כל מופהיו אשר מהמין הראשון. וזה, שבבר אפשר שישפע תמיד מציאוח העולם ברצון קדום מהמיד. והלה אם בן

מה שחדש מזה הגשם — הזלה ובריאה. והשנית, שלמה שהלה הגשם הןה בהבליח החסרון, הוא נמנע שיחחלב חיוב מציאות מהשלם תבב״ת השלמות. ובל שבן

שיהחלב ממנו זמן בב״ת. והשלישית, שלא לצלר שיפעל דבר בדבר בחלוף מה שיתחלב ממנו, ך״ל מהפועל. ךלזה הוא מבאר, שאיננו מחלב

המציאוה בבחינת סבתו. ואם שאיננו מחלב בבחינה עצמו, ןה יהבאר בקלות.

אם תחלה, שהנחה גשם מחלב המציאוה לעצמו, לחלב שיהלה בלתי משתלשל מעלה זולתו. יהחלב אם בן, שנניחהו עלה ראשונה. ושידזיו שתי עלוח דאשונוח, האחה בחבליה השלמוה, והאחח בחבליה החסרון, עם שהוא כפירה והריסה, שלא ישתלשל המציאוה בכללו מאחד פשוט, הנה הוא מגנה

׳ שז ר ה ו מאמר ג ח״א א כלל א/פרק ד

מאד, אף כשנורה שלא יהלה אלוה. והוא דבר מקזבם עליו, היות העולם בכללו איש אחד, ומחלב בו שישתלשל מאחד פשוט. ושנית, שאם נניח הגשם הזה מחלב המציאוה בבחינה עצמו׳ בלתי משתלשל ממנו יהברך, איך ישמע לההפעל מךצויו? האם הגשם הזה לשביל או לרגיש בשלמות האל יתברך, והכליה חסרונו בעצמו? וזה, שהשמע החימר לצורה, אחר שהצורה היא המעמידה והמוציאה לפיעל ההוא ונקשר בו, יתכן זה בו. אבל מי שמציאוהו מספיק לו לעצמו ובלתי נקשר בזולהו,

איך יהלה הרצוי ההוא? מי יתן ואדע. שלישית שאחר שהנח מחלב המציאוח לעצמוהו ׳ובלתי שומר תמונהו׳ הנה הוא לעצמותו בלתי שומר תמונתו. ובאשר הלה זה כן׳ איך הבריחו מי שאיננו קשור עמו לקבל שמירת

התמונה הפך טבעו?

רביעית שהמאמר בשהוא מחלב המציאות ובלתי שומר תמונהו, וריק מכל טבע, הוא מאמר סותר נפשו. הה, שהיותו מחלב המציאוה לעצמוהו, ידזלה אם בן לעצמותו בלתי שומר תמונהו. וכאשר הלה בלתי שומר התמונה לעצמוהו׳ הנה בבר

יש לו טבע, בעבורו חלב שיתלת בלתי שומר תמונתו.

ועוד, שהיותו בלתי שומר תמונתו, לא ימלט מאיכות אשר מאיביוה השניים, והוא הרפה והקשה. והיותו מתאר באיכות מהאיביוה השניים, ולא לתאר באיביוה הראשונים — רחוק

משלצלר. עם שיםתר הנחהו היוהו ריק מכל טבע. ובאשר התבאר היותו בלתי מחלב המציאות, לא בבחינת עצמו ולא בבחינה סבחו׳ הנה אם בן, הדעה הזה בדוי, מבאר

הנפילה בעצמו. ועוד, שאיך שלנח חיוב מציאוהו׳ הנה בהברה יתחלב זמן קדום. הה׳ שהזמן לאמר בדזקש לבל שנוי מן השנויים. והנה אין

שח א1ר ה׳ מאמר ג ח״א כלל א/פרק ד

המלט מהגשם הזה מהשנוי. ןזה, שכל הזמן הקדום הלה מתאר בשמירת התמונה בפעל, ואחר כף נשתנה ולא שמרה• הנה כבר נח משנוי תתמונה בפעל/ והתנועע אח״כ בשנשתנהה תמונתו. ועוד׳ שאיף שיהלה לא ימלט משנוי רצון ללא סבה. הה

מגנה מאד בדוק כל משכיל, ןבל שכן בהקו יהברף. ואולם, איף יהבאר שנוי רצון בלא סבה? הנה שנוי הרצון מבאר בעצמו. וזה, שקדם החדוש לא רצה כשלמוה הגשם ההוא החסר, ואחר כף רצה כשלמותו. ואולם עזיהלה השנוי בלא סבה׳ הנה יתבאר בקלות עם מה שקדם לנו מהדברים. וזה, שאם הלה סבה לשנוי הרצון ההוא, הלה בהכרח, אם מפאתת אלי• ואחר ל ו השי״ת, ואם מפאת הגשם, שאין במציאות ז שיהלה לחסויהבךף אל כל תעתים אחד, ולחם הגשם ההוא וכל המתהוה ממנו אל בל תעתים אחד גם בן, הנה אי אפשר שיהלה

לשנוי הרצון ביהוד העה שום סבה.

ואם אי אפשר מבלתי שנוךה, שאחר שיהלה לשנוי הרצון סבי׳׳ והוא ההסבה והחנינה, עם היוה שיחוד תעת תוא בלא סבה, אין הזק בזה — מה שהוא רחוק משלצלר מחקו יתברף — הנה למעךער שיאמר, שהשנוי רצון בעצמו הוא ללא סבה. תה, שכבר תלת יותר ראוי ברצון ההסבה והחנינה שיהלה קדום

ונצחי, ושלא לעמד זמן בב״ת בתכלית החסרון.

והפלא מהחכם הזה, שבהנחהו זו כבר חלב לו יתברף ידיעה בפרטי במה שהוא פרטי, והוא, איש הגשם הבלתי שומר תמונהו, כשפעל בו ברצונו. תפל במה שברח ממנו, במו שבא במאמר השני. ויותר מגנה מזה, שלפי מה שהניח, לדיעתו בו קנולה בהכרה ממנו; מה עזהחבאר המנעו בהקו יחברף, ך״ל, עזתדזלה לו לדיעה קנולה מזולתו. ובל שבן לדעתו, עזיךאה

שהיודע יהעצם במה שידעהו.

׳ שט ר ה ו מאמר ג ח״א א בלל א/פרק ה

וכל אלו הכטולים יהחלבו מהנדוחו. והוא מה שכונו בזה הפרק.

י ש י מ ח ק ה ר פ ה

נאמת בו דעת החדועז במה /12אין ספק בו; ושהבפיךה בו הריסה בשךשי התורה•, ואולם איננו יסוד ופנה שלא לצלר מציאות התורה זולתו.

והחלה אמר, כי עם היוה שנקיש בין ההרה החלקיה להרה הכוללה, הנה אין בטענוה מאמיני הקךמוה דבר בבר ראוי לשום לב עליו. וזה, שהטענוה אשר מפאה הזמן וההנועה והגרם השמימיי, הנה בהנחתנו החרוש אחר ההעדר המחלט, יסורו בלם. ואם הלה עזנשתמש במלות מורות זמן, כ״קיךם״ ו״אחר״. וכל שבן, אם יתאמת שהזמן איננו נמשף לתנועה, ואיננו מפעלה פועל. וכן הטענה הראשונה, אשר מפאת החמת תפיל

בכללה, כי בהנדוחנו זאת אין שם חימר קדום. אמנם בטענה השניה, הוסיף רבתם הרב לוי לחלב המנעות לש מאין, כמו שבא בפךק השלישי. ולפי שלסוד הטענה כלה בנוי בדמוי הזה, והוא אשר עור עיני האיש ההוא, ראש מאמיני הקךמוה, עם גדל שעורו בחכמה; אי אפשר מבלתי שנאתף בזה

לגלוה טעוהם.T T - :

ואמר תחלה, שזה שברחו ממנו, אין המלט להם ממנו בשום צד. לזה, שבבר התבאר במה שקדם, שאין שם דבר מחלב המציאות בבחינת עצמו, בי אם השם יחברף. ןשבל מה שז-ולהו — איף שהנח, ך״ל: מחךעז או קדום — הוא אבשר המציאוה בבחינה עצמו, והוא נאצל ממנו. הנה אם כן, אין שם חימר ולא צורה ולא גשמוה שלא ידזלה נאצל ממני• והנה האצילוה, לא ימלט משיהלה, אם על צד החיוב, אם על צד הרצון. ואיף שידזלה, כבר נוךה על מציאוה געזמי נאצל מצורה׳ והצורה אם

׳ מאמר ג ח״א ר ה ו שי א בלל א/פרק ה

כן מאצילה ונותנת מה שאין דומה לה. ולא תאציל ותתן למקבל, בי היא תתן המציאות למקבל. ואין הבונה באמךנו ״לש מאין״ זולה זה. הה, שאם הלה הבונה באמךנו ״לעז מאין״, שהאין יחלה הנושא, באמךנו ״הזנגאר מהנחישה״, לא יהחלב מהנחתנו אצילוה על צד החיוב, אשר לא סר אפשרוה הההווה לש מאין. אבל הבונה באמרנו ״לש מאין״ הוא, שנההוה אחר ההעדר, ושלא הלה לו נושא נמצא קודם, אלא שהחימר והצורה לחד, שניהם נאצלו אחר ההעדר, ואם לא הלה להם נושא נמצא קודם. ובאמךנו גם בן, שנאצלו שניהם על צד החיוב, אין הבונה בו גם בן, אלא שלא היה להם נושא נמצא קודם, ושבל מציאוהם נאצל ממנו. ואין ספק שאין הפרש בין שני המאמרים האלה, אלא ביכלת השי״ת. שהניחנו אוהו קדום, יורה לכלה בב״ת בזמן; והניחנו אוחו מז־וךש יורה לבלת בעל תבליה בזמן.

ועוד, עזהניחנו אוהו קדום, לפי שלחס הפועל והמהפעל לכל העתים לחם אחד, לחלב בהבךח אצילוהו וחיובו ממנו יחבךף תמיד. במו שהנח, בי אין שם עת מיחד ידזלה אצילוח המציאות בו, והזמן האחר אצילוה ההתמדה. ולזה מחלב מתנחתנו זאת — ך״ל: אצילוה המציאות תמיד על צד החיוב — חיוב לבלה בב״ת בפעל המיד. וזה, שהלבלה בעל חבליה יחלה, כשיחלה לחם שמור בין הפועל והמחפעל. אבל כשלא יחלה ביניהם לחם, יחלה

בהכרח לכלה בב״ת. ואמר עוד, שמהנחהנו זאה — ך״ל: חיוב המציאוח ממנו

— יחחלב שיחלה על צד הרצון. וזה אמנם לשתי סבות: האחת׳ בי מהנחתנו חיוב המציאוח מהחחלה שכליה, לחלב שיהלה על צד הציור. ולהיוהו מקנה המציאוה על צד הציור, לחלב חיוה הציור שלם׳ דצוני לומר: ציור נימוס הנמצאוה, וציור היוהו מקנה מציאוה הנימוס, והנמצאוה עצמם, דרך בלל וךךך

׳ שיא ר ה ו מאמר ג ח״א א כלל א/פרק ה

חלק. וזה, שאין שם דבר שליא יקנה המציאוה והמהות מציורו. ולהיוהו ההחלה שכליה, ירצה במה שלצלר. והנה אין ענין לרצון זולה זה, אלא היוהו מציר. שהוא רוצה, ומקנה ךךף השכלת

וציור מציאותם.

והשנית כי ההקדמה תמסבמת עליה, שהיא, שמתאחד הפשוט לא יתחלב אלא אחד פשוט, תחלב כהכרח שאצילוה הנמצאוה הלה על צד הרצון. הה, שלמה שיהתבאר שמציאות החימר ותגשמות נאצל ממנו יהברף, ולא מההדולה אחרה, אין ךךף לצאת מהספק הזה, איך נאצל זה המרכב בעל חימר וגשמוח, מהאחד הפשוט בחבליה הפשיטות, אלא בשנאמר, שלמה שהלה המציאות בכללו איש אחד, טוב בתכלית השלמות מה שאפשר לפי המקבל י, והלה מךךף הטוב להשפיע הטוב על צד החנינה, כי מזה הצד יהלה שלמוה לטוב להשפיע•, והלה הטוב במה שהוא טוב, הוא אחד פשוט; הנה עם היוהו מךבב מחלקים, אשר מזה הצד הוא רבים, אין הטוב ךהשלמוח הנמצא

לו, במה שהוא רבים, אלא במה שהוא אחד.

ועוד, שמה שהוא מבאר בעצמו, ששלמוח הטוב בשיפעל הטוב, בשיפעלהו ברצון, הוא יותר גדול לאין שעור משיפעלהו בזולה רצון. וכאשר הלה זה בן, הנה הוא מבאר, שמהנחחנו חיוב המציאות ממנו, יהחלב שיהלה על צד הרצון. ולפי מה

שבבר החבאר גם בן, יהחלב שיחלה הרצון הזה מהמיד.

ןהנה להיוח האמת עד לעצמו, ומסכים מכל צד, הנה נעזר בזה — ךצוני; מדזיוהו יהברף פועל בךצון — ממה שנהפךסם בענלן הנפלאות ומופתי הנביאים. שהוא, ואם הלה שלא השיגנו מהם בחוש, בבר ראוי שנעזר במה שנמצא לקודמים ממי שךאוי לסמיף עליהם. וזה, שאין המלט מהיוה הפועל בהם השם יהברף. ואין ךךך לפעל בחימר הפךטי — כאלו היאמר: במטה

שיב א1ר ה׳ מאמר ג ח״א בלל א/פרק ה

שלהפך תנין — בי אם בפועל משגיח ורוצה. וזה מבאר בעצמו למעלן בזה הספר.

ואולם איך יתבאר שהפועל הוא השי״ה, הנה מה שאמר. הנה, לפי מה שנמצא במופתים ותנפלאות, שלש בהם מההסבה והכליה הטוב, מה שלא לעלם׳ ושהם מחדשים, הנה הם בהכרח מפעלוה 3יעל• ולזה אין המלס — אם לא יהלה הפועל הקרוב בתם השם יתברך — כלשיהלה נביא, או שלם, אשר באמצעותו יתחדשו, או הגרמים השמימיים, או מניעיהם.

והנה יתבאר בקלות, שאין אחד מהם הפועל. וזה, שהאדם, הךבר מבאר בו שהוא אינו הפועל. וזה, שאם הלה אפשר, הלה זה מצד שלמוהו וךבקוהו בשי״ה• והנה לא ימנע זה, אבל אין ספק בו שלש לו מבוא בהם; אבל שיהלה הוא הפועל, כבר דמו בה מבני אדם, שמצד שלמוה שבלו וההבוךדוהו מבין בחוה הנפש, אפשר זה בו. והנה סעו. וזה, שהפועל אשר מזה הצד, הנה הוא לההבוךדוהו בהם, והיותו כצורה להם, ולזה יהחלב השמע החימר לו, השמע החימר המידור לצורה המיחךה. והוא מבאר, שאי אפשר עזתדזלה לו לךיעה שלמה בנימוס הנמצאוה, בדרך שיהלה במדרגת הצורה לחמת המידור, לפי שמןה הצד לחשב עזיהלה אפשר בו שיהלה פועל. ולזה הוא מבאר, שאין

האדם הוא הפועל.

וכן הוא מבאר, שאין הגרמים השמימיים או מניעיהם, הפועלים. תה׳ שהם הנוהנים הנימוס והסדר לנמצאות; והמופתים, שהם יוצאים מהסךר והנימוס, אי אפשר שלחדשו

מנותני תסדר ותנימוס.

־ואם הלה שבבר דמה הרב לוי, שהפועל בהם הוא השכל

הפועל׳ וחשב להתיר הספק הזה בשאמר, כי חרוש המופתים הם מהנימוס אשר סדר הש״י, בשידזלה האדם אשר יהחדשו

מאמר ג ח״א א1ר ה׳ שיג בלל א/פרק ה

באמצעוהו, במדרגה ידועה אצא מהךבקוה; הנה זה, ואם הוא אמה בעצמי — ך״ל: היוהם מהנימוס והםךר — הנה אי אפשר בו שיהלה הוא הפועל. למה שהפועל הוא בחימר פרטי׳ והשמע החימר הבךטי לי בזולה הבנה, באלו האמר: השמע חימר המטה לקבל צולה התנין, שהוא בלתי מוכן לקבולה, אי אפשר מבלתי ידיעה מלחךה ורצון מיחד׳ מה שהוא רחוק מאד בדוק השכל הפועל. ובל עזבן, כשלא לשוטט בפעל ההוא מחשבה הנביא או השלם, בענין באליעזע עזהדולה אה המה בנגיעה עצם מעצמו.

ולזה מה שלחלב, עזיהלה הפועל השם יהבךך, בהשגחה פרטיה ורצון פרסי. הה אמנם נמעזף לסדור והנימוס אשר גזרה דוכמהי מההטבה והחנינה. הה אמנם בסדור מהמיד, כשימצא

מקבל נאוה.

ואחר שההבאר, עזמהנדוהנו חיוב המציאוה, יהחלב לכלת הולה לש מאין, ך״ל: אחר ההעדר המחלט, ויהחליב גם בן הרה רצוניה; הנה ראוי עזנעיר על הספקוה עזחלבו בהנחה הזאה, כדי

שלא ישאר בה שום מבוכה.T J T ״ T י

הה, עזהם אמת החלה, שאנחנו נדאה בכל מההלה, שיתהוו הצורוה, לא הגשמוה.

שנית, שהצורה תתן הדומה לה. אבל איף תתן הגשמות? שלישית, עזמהנחתנו לעז מאין יהחלב שיהלה הריקות נמצא, מה עזההבאר עזהוא שקר. ןאמנם, חיוב זה מבאר אצלם. וזה, שהךחקים אשר בהם נמצא העולם, קידם המצאו, בבר הלה אפשר שימצא בהם גשם. והנה הוא מסכים לגךר התקוה,

שהוא מקום פנוי מגשם, שאפשר שיהלה בו גשם. רביעית, שלמה שלא הלה שם טבע מיחד קדם היות העולם, הנה לא הלה אפשרוה מיחד במקום ההוא אעזר נמצא, מלהר המקומוה הפנויים׳ ואחר שהלה לחס הפנוי :אחד בבל

׳ מאמר ג ח״א ר ה ו שיד א כלל א/פדק ה

המקומות אל הפועל, הנה תתחלב השאלה: איך נמצא במקום ההוא ביהוד? אבל הלה ראוי שימצא בבל הפנוי, ויחלה אם בן,

גשם כב״ת נמצא, מה שההבאר המנער. חמישית בי לא ימלט העולם קדם הוויו, אם שיחלה מציאוחו מחלב, או נמנע, או אפשרי. ואם הלה מחלב, לא סר היוחו. ואם הלה נמנע, לא יתכן היוהו. ולזה מה שלחלב, שיחלה

מציאוהו אפשר. אבל האפשרוח ממה שיצטרף אל נושא.

אלו הן הספקוה שהעירו בהנחתנו לש מאין. והנה ממה שקדם לנו מהדברים יתבאר דזתךם בקלוח.

אמנם הראשון, לא בא לכלל ספק, שאם אנחנו לא נךאה בהולה החלקיח שיחהוה הגשמוה, הנה לא ימנע בעבור זה בהולה הכוללח שיחהוה הגשמוה. וזה מבאר בנפשו. ובל שכן, עם מה שהתבאר, עזאין המלט מאצילוח דבר גשמי מלא דבר

ממנו, גם בן אף למאמיני הקךמוח.

השני, שלםודו שאין ראוי שיתן הגשמוח אחר שאינו דומה לצורה, אין התרו ממה שיקשה.

ראשונה, שאם הלה ההתהווח בחיוב בלתי רצוני, הלה מקום לספק־, אבל אחר עזההןלה ךצוניח, אין מקום לספק.

ועוד, שבבר קדם, שהחולה הלחה על צד ההסבה והחנינה, ולזה בבר תתן הדומה לה; כי תכליה ההולה בבר החבאר שהוא

טוב, ״גם ה׳ יתן הטוב״. ואמנם השלישי, המחלב שיחלה תריקות נמצא, דזתרו גם בן ממה שלקל. וזה, שלש לאומר שיאמר, שקדם העולם לא היו הךחקים נמצאים, ושהשם יהברף המציאם כשהמציא הגשם מאין. ועוד, כשנורה חיוב הריקוה, לא יקךה מזה בטל, בשכבר החבאר במאמר הראשון מזה הספר חיוב מציאוח הריקוה, הפף

מה שדמו.

, שטו ר ה ו מאמר ג ח״א א כלל א/פרק ה

ואמנם הרביעי, הנה היוה מקומות הפנוי על לחס אחה לא לחלב המצאות גשם כב״ת, אם הלה שמציאוהו בעצמו נמנע. אבל הלה שהמציא השעור המידור, המגבל, הנאוה לשלמוה

העולם כפי מה שהוא בו. ואמנם השאלה: למה בראו בזה המקום הפנוי, ולא בראו בזה? הנה אחרי שהמקומות בלם על לחם אחד, באי זה מהמקומות שהלה ממציא, תשאר השאלה למה לא המציאו במקום אחה ובזה הדרך בעצמו השיב הרב לוי על השאלה: למה בראו בזה העה, אחר שתעתים כלם אליו על לחם אחד? אלא שהתשובה הזאת מספקת בתתר הספק הזה, ואינה מספקת להתר הספק ההוא. הה, שהיוה בל העתים לו על לחס אחד, יחיב שידזלה הרצון קדום בכל העתים. והיות בל המקומות על לחס אחד, לא יחיב שימלא כל המקומות. אם להמנעוה גשם בב״ת, ואם לשלמוה העולם, שהוא ראוי שיהלה לו שעור מגבל. ואמנם החמישי הוא הלציי. וזה, שבהנחתנו. יש מאין, לא

' I • — • I V ־־ T T •• ״ • I ־ י T ־: • • — : — T ! T !

הלה לו נושא יקבל החלקה ממחלב ונמנע ואפשר, מצד המתפעל; אבל האפשרוה הלה בבחינה הבועל לבה הה מבאר

בנפשו. כבר ההבאר אם בן, שאין בהנחתנו זאה — ר״ל: החרוש במחלט אחר תעדר — שום מבוכה. אבל ההבאה שאף כשנניח חיוב מציאוה העולם ממנו יחברך, יהחלב חרוש תמידי לא מדבר. ויתחלב לכלת תשם תמיד על הנפלאוה על צד ההטבה והחנינה, להיוהו מהמיד בה כשלא ימנע מצד המקבל. כי הענלן בזה במדרגה השכל הפועל אצלם, שהוא פועל תמיד, בבל עה שימצא מקבל מוכן. ולזה כבר לצלר מציאוה התורה והנפלאות שבאו בה, אף אם נאמין חיוב מציאוה העולם ממנו יהבךך על

צד ההטבה.

שטז אור ה׳ מאמר ג ח״א כלל א/פרק ה

אלא שהאמה הגמור בפי מה שבא בקבלה. והוא, שהשם

יהבךף חדשו !המציאו בעה ידוע, באמרו (בראשית א, א):

״בראשיה בךא״ וגו׳ וכל הפרשה בלה. אלא שבבר השאר

השאלה: למה המציאו בעת לדוע, אחר שהלחם — אם מצד

הפועל ואם מצד המתפעל — אל בל העתים, אחד?

והנה הספק הןה, ואם הוא עצום מאד׳ הנה התרו באחד

משני פנים:

אם שנאמר, שבבר גזרה חבמהו, לסבה ידועה, שיהיה לוV : ־ V T : T * I T I T T ! T T ! V י ~

ההחלה הולח מחדשת; ולא השאר בו השאלה למה המציאו

בעה הזאה, למה שהחדוש בבל העתים לחס אחד.

ואם שנתיר לעצמנו מה שנמצא בקצה מאמרים לחכמינו

ז״ל, הביאם הרב המורה׳ ולא ראינו חולק עליהם. אמרם(ב״ר

פ״ג): ״מלמד שהלה בונה עולמוה ומחריבן״. ומהם אמרם:

״מלמד שהלה םךר זמנים קדם לבן״. הבונה מהם לפי מה

שןךאה — החדוש התמידי; אלא שהיו הרם בעח לדוע ונפסדים

בעה לדוע, אם בהההווח האישים והפסדם׳ ואם להיות בל אחד

מהם הולד מהאחר מךדגה השלמוה. ואפשר שןה שאנחנו בו

ישאר נצהי, ואפשר שיפםד ולבא אחריו עולם אחר, הולף מזה

מהלף השלמוה, כמדרגה החי מהצומח. בי בןת דלתי החקירה

נעולוה, והדברים עתיקים למקבלי האמה.

ואם הלה מהחכמים שהרחיקו מאד הפסד העולם מצד

העיון׳ הנה יחבאר בקלוה שאין בבל מה שאמרו שלחלב מה

שחלבו. כמו שלבא במאמר הרביעי בגזרה הצור.

והנה ברו-ך הןה, התרו הספקות אשר מפאה הפועל גם כן.

והכלל העולה מהדברים, שנהאמה מצד העיון חרוש לא

מדבר׳ מחלס. ןןה נתפרסם לאברהם מביח דינו של שם ועבר.

אמר(בראשית יד, יט): ׳ברוך אבדם לאל עליון קנה שמים יא.רץ׳.

' שיז 7 ר \ ו מאמר ג ח״א א כלל א/פרק ה

ואמר נעים זמירוה (תהלים יט, ב): ׳השמים מספרים כבוד אל ומעשיה ידיו מגיד הרקיע׳. וזה, שהרקיע מורה במה שאין ספק בו, היוהו מעשה לדיו. הה מה שתקנו במטבע הברכוח: ״מחדש בכל יום תמיד מעשה בךאשיח״. לפי שחדוש המציאוה בכללו

לא מדבר׳ הוא תמיךי.

והנה להעיר על החדוש הזה, הכולל הצורה והחמר, לראה שתקנו במטבע הברכה: ״יוצר אור ובורא הישר״. שהוא, ואם הלה שנהקנה פשוטה על המאורוה, ה3ה איני רחוק שיורה על עקר הבריאה. ולפי עזהצוךה נוהנח המהוה הרמוז אליו־, והחיבור מצד עצמו לא לעמד, ואין לו קיום רמוז אליו; הנה יחס האור לצורה והחשד לחמר. והנה הפליג, במה שיחס היצירה לצורה והבריאה לחמר׳, למה שאין לו לצירה בזולה הצורה, אלא שיחס לו בריאה להיוהו מההעדר, למה שבבר התבאר,

שהחדוש אחר ההעדר מחלב מצד העיון.

וההבאר גם בן, חיוב לבלה השם להמציא גשם לא מדבר — הפך מה שדמו — אף למאמיני הקדמוה. אשר בעבור זה לא שמנו אמונה החדוש לפנה אשר לא לצלר מציאוה התורה בלעדיה• והתלשב עם זה המאמר המפרסם לרבי יצחק (רש״ית א, א). אמר: ״לא הלה צריף להחחיל התורה אלא בראשי

מההדש הזה לכם״. וכבר העיר בישוב המאמר הזה, גאון ישראל רבנו הרב רבי נסים ע״ה, בפרוש התורה שהחחיל. ובבר העיר החבר לכוזרי על הדעה הזה. אמר, זה לשונו: ״ואם הלה מצטרר בעל ההורה להאמין ולהודוח בהיולי הקדמון, ועולמים רבים קידם העולם הזה, לא הלה זה פגם באמונהו. בי הוא מאמין, בי העולם הזה חדש מזמן לדוע. ותחלה האדם אשר הלה בו, אדם

וחוה״.

׳ מאמר ג ח״א ר ה ו שיח א בלל ב/פרק א

ובכאן נשלם מה שיעדנו בפרק הזה. והתחלה לאל לבדו, ומרומם על כל ברכה והחלה.

הכלל השני

בהשארות הןפש

הנה הדבור בו כשני ענלנים. אם במהוה הנפש, ואם בהשארוהה.

אמנם המהוה, דברנו בו בכלל הששי מהמאמר השני מה שלש בו די לפי בונה הספר. ולזה נשאר עלינו הבאור בהשארות. ויהלה דבורנו בו בפי מנהגנו. וזה, אם בבאור איך ראוי שיובן כפי מה שתגץדהו התורה והעיון, ואם באפן עמידתנו עליו. ולזה

שמנו ברקי הכלל הזה שנים.

ן ו ש א ר ק ה ר פ ה

בבאור איף ראוי #יובן בפי מה עזתגץרהו התורה והעיון.

ואמר, שהנפש אשר השאר אחר המות, השאר נצחית בסבע, עומדת בעצמה, בלתי משתנה במין ולא באיש, כפי אשר

תגזר תתוךה ולסבים בו העיון. והנה אמרנו ״אשר השאר אחר המות״, כי נפשות בני אדם ליא תשארנה כלם, אבל מתם אובדות לשעתן, כנפשוה מקצה הרשעים, במו שלבא בכלל השלישי בגזרה הצור. ואמרנו ״תשאר נצחית בסבע״, למה שאין לה סבוה ההפסד בעצמה; ולזה, אם לא על צד הענש, כמו שבא בקןבלה, וכמו שלבא בגזרת הצור, תשאר נצחית בסבע. ואמנם אמרנו ״עוכלדה בעצמה״, למה עזהחבאר בגדךה היוהה עצם, לא הבנה לבד כמו שדמה ן׳ רשד. ואמרנו ״בלתי משתנה במין״, יורה זה על הפסד דעה מי

׳ שיט ר ה ו מאמר ג ח״א א בלל ב/פרק ב

שדמה שהנשאר מן הנפשוח יהאחד עם השכל הפועל, באפן שיצדק עליו אמרנו ״היא בבר תשתנה במין״. ואמרנו ״ולא באיש׳/ יוךה על הפטר דעה מי עזידאו, עזהנפשוח אחר ההפרד לא יתכן בהם רבוי, אבל הם אחה במספר. והוא דעה נפטר

מאד, בפי הקבלה והעיון בעצמו.

ק העזני ר פ ה

באפן עמידתנו עליו.

ואמר, עזהשארוח הנפש באפן שהנח, נעמד עליו מהתורה ומהקבלה, ויסכים בו העיון.

אמנם בתורה, ואם הלה שלא נהפךש בה בדרך יעוד, הנה כתובים רבים מעידים עליו כדבר פשוט ומקבל באמת, מפרסם אצלם. הנה בחנוך נמצא (בראשית ה, בח: ׳ואיננו בי לקח אתו אלהים/ כאלו לקחו וסלקו במחיצה מלאכיו. ובלשון הזה נמצא באללהו (מ״ב ב, ג): ׳היום ה׳ לקח אה אדניך מעל ראשך׳. ונהפרסם זה, עד עזכלעם הלה בוםף לדמות לישראל באחריה, ואמר (במדבר בג, י): ׳תמת נפשי מות לעזרים, ותהי אחריתי כמהו׳, ולההפךסם זה אצלם אמרת אביגיל (ש״א כה, כט): ׳והלחה נפש אדני צרורה בצרור החיים אח ה׳ אלהיך, ואח נפש אלביך לקלענה בהוך כף הקלע׳. ואמר יחברך(דברים ל, טו): ׳דאה נתתי לפניך היום אה החיים ואח הטוב׳. ויחזקאל גם כן יעד באלו החיים, אמר (יחזקאל יה, לב): ׳והשיבו וחיו׳, ואין ספק שאינם החיים הגשמיים, כי החיים והמות משתפים לצדיקים ולדעזעים. והמעזוךר בחפלוחיו כנה הדשעים מתים, אמר (תהלים קטו, יז): ׳לא המתים להללו לה׳ ואמר עוד: ׳!אנחנו נברד לה מעתה ועד עולם הללולה׳. ואמר, מעיד על זה(שם מט, טז): ׳אך אלהים יפדה נפשי מלד עזאול כי יקחני סלה׳. ואמר במקום

' מאמר ג ח״א M 1171 שכ כלל ב/פרק ב

אחר (שם עג׳ יז): ׳עד אבוא אל מקדשי אל׳. ואמר עוד שלימה בפרוש (קהלת יב, ז): ׳והרוח תשוב אל האלהים אשר נהנה׳. וכמו שהאריף בזה זולהנו. אלא שלא בא בךדף יעוד מפרש בי אם היעוד הגשמי, לסבה הנזכרה עוד בכלל הששי בגזרה העור. ואמנם בקבלה, זה מפרסם לחכמינו, שזכרו ענלן העולם הבא במקומוה רבים, אין צרף לזכרם. ולזה, ענין ההשארוח מבאר

מאד כפי התורה והקבלה.

ואמנם שהנפש הנעזאךת לא תשתנה לא במין ולא באיש במו שהנח, זה !דאה מצד התורה, בי למה שהגמול והענש האמתי לאךם הוא בהשאר הנפשוה אחר ההפוד; אם הלה שתתאחד עם השכל הפועל, או שתתאחךנה הנפשוה ותחלינה כלן אחה, כמו שלש מחכמי אמהנו שדמה זה ונכשל בו, להמשכו בדרף הלוני; הנה לא יחלה גמול נכון ומהלחם, למה שאין יהרון לעובד על זולהו, ממה עזליא הגיע לחלק אחד מאלף ממךרגהו. והנה בדברי רז״ל מבאר ־ןה מאד. אמךם(ברפות יז, א): ״צדיקים יועזבים ועסרוהידזן בךאשידזן ונהנין מזיו השכינה״. ואמרו (ב״ב עה, א): ״פני משה בפני חמה ופני להושע כפני לבנה״. ואמרו(שבת קנב, א): ״מלמד שלכל אחד עושק־ לו מדור

לפי כבודו״. ומאמרים רבים זולהם. והאריכות בזה מוהר.

ואמנם שלקכים בזה העיון. הנה ההשארוה בעצמו נבוכו בו המפרשים לספרי אריםטו. מהם מי שלבהיש מציאוהו, ומהם מי שלחלב אוהו. והרבו בזה סענוח ודברים. ולזה ראוי שנביא מה שחזקו דעתם בו, מהדברים שראוי לשום לב עליהם, וזה בקצור

מפלג. שבזה הךךף יתבאר לנו אמתוה מה שנרצהו. ואמר, שמה שהסכימו בלם ובו בנו בנעם, זןוא שלש הקדמוה: האחת, שהשכל האנושי יחעצם במשכליו, ויקראוהו ״שבל נקנה״. !השני, שבל הוה נפסד, ובל נפסד הוה. והשלישי,

מאמר ג ח״א א1ר ה׳ שבא כלל ב/פרק ב

שאם הנח אפשר השכלה השכל האנושי השכל הפועל, לחלב שלשוב בו נצחי. ואכלנם המחליקה ביניהם בשתי ההקדמות: האחד, אם המשבלוה אשר בכאן הווה או בלתי הווה. והשני,

האם אפשר בשכל האנושי שלשכיל השכל הפועל. תה, שהבה המכחשה ההשארוח יךאה, שהמשבלוה אשר בכאן הווה, והשכל האנושי אי אפשר שלשכיל תשכל הפועל. והוליד מזה, שהשכל האנושי אי אפשר בו שיחלה נצחי. וזה, שכאשר נהאמח לו שהשכל יהעצם במשכליו, כמו שבא בהקדמה הראשונה המסבמח, והיו המשכלוח אשר בכאן הווה, הנה בהכרח שיפסדו, במו שבא בהקדמה השנלה המסבמת. וזה

אמנם כל מה #ל'א ישכיל השכל, הפועל. והכה האומרה היוח ההשארוה, יךאה שהמשכלוה אשר בכאן בלתי היווה. ובאשר נחאמה שהשכל יחעצם במשכליו, כמו שבא בהקדמה הראשונה המםבמה, הנה בהכרח לשוב נצהי, אחר שהמשבלות נצחיות, להיותם בלתי הווה, במו שבא

בשנלה המסבמח. והוליד מזה חיוב ההשארוה.

ומהם מי שיראה אפשרוה בשכל האנושי שלשביל השכל הפועל, ויוליד בהקדמה השלישיה המסכמה חיוב ההשארוח לשכל האנושי כשלשביל השכל הפועל. הן אלה קצוח דךכם. ואנחנו נאמר, אמנם ההקדמה הראשונה, שהיא לסוד הבנלן בלו, הנה נחאמה שקרוחה במה שאין ספק בו בכלל הששי מהמאמר השני. בן ההקדמה השניה, עם שבבר הלב לוי הכה על קךלןךה, הנה בשהנחנוה אמתית — לא תצדק בשתדזלה ההולה רצוניח. וכבר ההבאר במה שקדם שהחולה הכוללה היא ךצוניה מלא דבר. וכל שכן, שהנצחיוח אפשר בזה. ואולם ההקדמה השלישית, לבאר בקלוח שקרוחה בשקרוח הראשונה. כי השכלה השכל האנושי לשכל הפועל, לא יתן הנצחוח

׳ מאמר ג חי׳א ר ה ו שכב א כלל ב/פרק ב

לשכל האנושי׳ אלא כשנאמר שהשכל יחעצם במשבליו, וזה מבאר בעצמו.

ולזה׳ מה שראוי שןאמר בחיוב ההשארוח הוא׳ שאחר שהנח בגדר הנפש, היוחה עצם שכלי אשר אין לו סבוה ההפסד בעצמו; בשתשלם כקשר והאהבה באמצעוח מה שתשיג בחורה ובנפלאוח השי״ה, ראוי שהשאר על שלמוהה, ובקשר חזק, ובהארוח אור בלתי מפסיק, להסרח המסף המחשיף ענלנה

שהוא החימר. וכאשר הלה זה בן, הוא מבאר שאין העיון מכחיש דבר מההשארוח. אבל לךאה שהוא מחלב אוהו, וזה, עזלמה שהוא מבאר במרכב הנפסד, הנפרד אל פשוטיו, שכל אחד לשוב אל עצמוהו הפשוט; והלה האדם מךכב מחלק המרי, ומחלק רוחני עצמוחו משפע מעצם שכלי משפיע — הלה המעזפיע מלאף או זולהו — ראוי ומחלב בחלק הרוחני שלא יפםה כמו שהוא מבאר בחלק החמרי שהוא שב אל פשוטיו ואל לסודוהיו. ולןה הלה ההשארוה מבאר ומחלב בעצמו לפי העיון האמתי. והוא שךמז שלימה, באמרו (קהלת יב, ז): ׳ולשב העפר על האךץ כשהלה והרוח תשוב אל האלהים אשר נחנה׳. אלא לש הפרש בין החלק הרוחני והחלק החמרי, ןהוא שהחימר, פשוטיו לשובו אל לסודוחיו ומחאךוךים עמהם, להיוהם מחרמי החלקים, ולא קנו בחימר שלמוח קלם, להיוה החימר מהנועע ובשנוי מהמיד. והחלק הרוחני, למה שקנה באמצעוח השגחו שלמוה וךבקוה באור העליון, קלם ובלתי משתנה — ראוי ומחלב שישאר קלם בעצמו ובשלמוהו. וזה אמנם בחיוב ההשארוה. וזה מספיק בפי

כונה הספר.

ואולם שתחלה בלתי משתנה במין ולא באיש, הוא מבאר ממה שקדם. וזה, למה שהוא מבאר בעצמו שהמשתנה במין או

מאמר ג ח״א אור ה׳ שבג כלל ב/פרק ג

באיש, הוא נעתק מעצמוח לעצמוה — מין היה או איש — והעצמות אעזר נעתק ממנו, נפסד בהברה; שאם לא הלה נפסד, היו לדבר אחד בעצמו שני עצמיוה, והוא דבר ההבאר בסולו; ולפי שהחבאר בנפש השכליה שאין לה סבוה הדזפסד; יהחלב

אם כן, היוהה בלתי משתנה במין ולא באיש.

ואמנם, אשר הביא קצה מהמפרשים לסבלי אריססו אל זה הטעוח, הוא קבלה ההקדמה האומרה שהשכל האנושי יתעצם במשבליו. ובאשר התאמה להם, שהמשכיל והמשכל וההשכלה דבר אחד; וההשכלה לא הקבל הרבוי באיש•, חיב להם, שהנפשוח אחר ההפלד — דבר אחד. ואנחנו כבריבאךנו במה שקדם זיוף ההקדמה ההיא ושקרוהה. [אבל] יש לנפש עצמוה זולה ההשכלה, עם היוה המהוה נעלם ממנו. והנה רז״ל כנו אוחה במקומוה ב״אור״, והבהוב אומר(משלי כ, כז): ׳נר ה׳ נשמה אדם׳. והיה ראוי לזה השם, להיותו נר מאיר עיני עורים וחשוכים. ולזה יחסו האור לשכינה, ואמרו (ברכות יז, א): ״ונהנים מזיו השכינה״. ואומר (דניאל ב, בב): ׳ונהוךא עמה

שלא׳.

והתמה מהם, שאחר שההשכלה בעצמה אחה, ואינה מקבלה דבוי; והיהה ההשכלה והמשכל דבר אחד; הנה המשבלוח עם ךזמון רבולם — דבר אחד באיש. הה בחבליה הבסול והגנוה אל השכל. [אבל] מה שאמרו בזה הוא בךיאה והדה, עם שהוא כפירה גמורה כפי התורה והקבלה במו שקדם. ובכאן התבאר מה שראינו לבאר בכלל הזה. והתחלה לאל

לבדו, ומרומם על בל ברבה והחלה.

׳ מאמר ג ח״א ר ה ו שכד א כלל ג/פרק א

הכלל העזליעזי

בגמול וענש

ונאמר, לפי שבבר קדם לנו, לפי התורה והקןבלה, סיו־ת הגמול והענש שני מינים: גשמי, ורוחני לנפש אחלי הפרדה מהגיף• והחבאר עם זה שהרוחני לסבים בו העיון• והתבאר אם בן ?לציאוהם. ומה שנשאר עלינו לבאר הוא שלישה ענלנים. האחד/ כךלכי הגמול ןהענש באפן שלא לחלק עליהם העיון. השני, בבאור שני מיני הגמול, ושני מיני הענש, אם הם בלהחלפים; ואם הם כלהחלפים, במה זה יהחלפו. השלישי, בדזתר קצה ספקוה יקרו בשני המינים. ולבן שמנו פלקי הכלל

הזה שלשה.

ן ו ק הראעז ר פ ה

בךךבי הגמול והענש, באפן עזלא לחלק עליהם העיון.

ואמה הנה הגמול והענעז הגשמיים נתפלשו בתורה במקומוה. ואיל שהנחו, הוא מבאר שלא לחלק עליהם העיון. וזה, כי למה שהבונה הלאשונה בהם היא הסבה והקנאה השלמות, במו שקדם ־, אם מהיעוד הטוב, בהסלה המעיק המונע השלמוה, מצרף אל ההערה הנפלאה לאדם, שלש למעלה ממנו משגיח ועין רואה; וגם ביעוד הלע, עם שבו ההערה ההיא, לו או לזולהר תנת מתועלתו, הנצוח והגעלה בשטן המשחיה, הוא מלאל המוה והוא לצר הלע. ואחר שהלתה זאה ההטבה והחנינה הבונה העצמיה בהם, במו שהורה באמרו(דברים ח, ה): ׳ולדעת עם לבבל כי כאשר ללסר איש אה בנו ה׳ אליהיף נללםלל׳, הוא ?לבאה שלא לחלק העיון בו. למה עזההבאר בו יהבלל היוהו הטוב האכלתי, ןשהוא לשלמוהו ראוי שלשפיע

׳ שכה ר ה ו מאמר ג ח״א א בלל א

ההסבה, אךוךי עזהתבאר במה שאין ספק בו, היותו לכ1ל עליה.

ולהיוה התכלית העצמי והבונה הראשונה ביעוד הטוב, הקנאה השלמוה בהסרה המעיק, הלה היעוד הראשון הגשמי שבא בתורה — הסרת הרע. באמרו(שמות טו, בו) ׳. ׳אם שמוע תשמע לקול ה׳ אליהיף והאזנת למצותיו וגו׳ בל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליף כי אני ה׳ תלאל/ באלו ה^רה מת שאמרנו, שהבונה הראשונה ביעוד הטוב, הסרת המעיק. ולזה ההם ״כי אני ה׳ רפאף״, ך׳ל, בי עם היוה איננו מךרר הטבע, להיוח ה׳ שהוא הטוב הלכול דזאמתי רופאף — ויהלה רופאף ף׳ל מנהיג בריאותף ובריאות נפשף — ראוי שתאמין בו. ואלו הלחה הבונה הראשונה בגמול, הקנאה הטוב הגשמי לגמל העובד, והקנאה הרע להעניש העובר, הלה ראוי שיחלה היעוד הראשון בגמול הקנאה הטוב הגשמי. אלא שהתבליה הראשון והעצמי בהם, הסרה המעיק והמונע לשלמוה. וזה מצד הטבח המסיב האמתי יחברף ויהעלה, אשר מזה הצד לסבים בו העיון.

ואחר שהתבאר זה בהם, אמר, כי דרבי הגמול והענש הגשמיים, לפי מה שנתפרשו בתורה, מהם כוללים, ומהם מיחדים׳ וארצה בכוללים, שבאו על בל המצווה, וזה במקומוח מפרסמים בתורה. ובמיחדים — שבאו על מצווה מיחדוח. באלו תאמר, ביעוד הטוב במצןת השמטה (ויקרא כה, בא)׳: ׳ועשה אה התבואה לשליש השנים׳, ובמצוה הראלה(שמות לד, כד): ׳ןליא לחמד איש את ארצף׳, ובכבוד אב ואם ושלוח הקן (דברים ה, טז־, כב, ז): ׳למען ייטב לף והארכת למים׳. ואם רז״ל דרשוהו ״לעולם שכלו טוב וארד״ בסוף גמרה חלין(קמב, א), וביעוד הרע, כאלו תאמר, ברחוח על עברוה לדועוח. וכמעשה הסוטה, אשר אין המלט בו משכר או מענש נפלא/ בחנאים

לרועים, בפי מה שבא בקבלה.

שבו אור ה׳ מאמר ג ח״א כלל ג/פרק א

ואולם ישתתפו בלם בשלישה ענלנים, כפי התורה והקבלה.

האחד׳ שהגמול והענעז מחלחסים אל המצוה או אל העברה.

ובזה תועלה נמרץ׳ בי בו מההערה העצומה מה שלא לעלם. והוא אשר אמר יהרו׳ כשהרגיש מיתת המצריים שהוא מרה בנגד מךה, וביחוד מכה בבורוה, כאמרו(שמות ד, כב): ׳בני בכרי ישראל׳ וגו׳. ובקריעת לם סוף וטביעה המצרים במים, שהיהה הגזרה בהם עצמם, כאמרו(שם א, כב): ׳בל הבן הילוד הלארה תשליכהו וכל הבת תחיוך. ולזה הלחה מהחכמה וההשגחה האלתית שתחלה המכה הראשונה והאחרונה במים, ןשלעשיה באותו המקום עצמו נם נפלא לישראל. אשר בעבור זה תקנו בברכה אחרונה של קריאה שמע זכירה אלו הנסים. והלה ראוי שיאמר יהרו כשהרגיש זה(שם יח, יא): ׳עתה לדעתי בי גדול ה׳ מכל האלהים כי בדבר אשר זדו עליהם׳. ולהיות הדבר הזה גדול התועלה והטוב, אשר הלה ראוי שליחס לשם יהברר ויהעלה שמו, אמר המשורר (תהלים סב, יג): ׳ולף ה׳ חסד בי אתה השלם לאיש במעשהו׳, כלומר, תשלומין דומים ומתלךוסים אל מעשהו. והפליג באמרו ״כי אתה״ כלומר, עם גדל מעלתף ורוממותף, תדקדק לשלם לאיש מרה בנגד מךה, לטובהו. מצרף עזיוךה גם בן על חסד השם, שלשל ם לאיש במעשהו, בלומר׳ שיהיו תתשלומין בבחינה העובד או הממרה, ולא בבחינה המצוה ית^-יר ויתעלה שמו. למה שבבחינתו יתברף, לא יוזחלב דבר לעובד, מצרף בשכבר קךמהו מחסדיו׳ במו שמכר במקומו; והממרה אה פיו בדבר קטן, יהחלב ענש גדול בחבליה מה שאפשר. ולזה מבאר׳ שהגמול והענש בבחינהו׳ ולא בבחינה המצוה יחברר שמו, הוא חסד בלא ספק. וכל שבן הדקדוק בו שיהלה מרה כנגד מדה. באמרם ז״ל(סוטה ח, ב): ׳במרה שאדם מודד בה מוךדין לו״. והזברו בזה מעשים

׳ שבז ר ה ו מאמר ג ח״א א כלל ג/פרק א

רבים כתלמוד, מורים על אמתוח זה. והוא הענלן הךאשון שישתתפו בו מיני היעודים הגשמיים.

ואמנם השני הוא, שבבר !ראה בהם, שלא נאמרו בהחלט עזלא לעבר זולהו. וזה נרמז לךוז״ל במקומות. גם בתורה אמר (דברים ז, י): ׳ומשלם לשנאיו אל פניו להאבידר. הנה עזהיעוד הרע הגשמי לעובר, לעבר עזליא לגיעהו. ובן הדין ביעוד הטוב הגשמי לעובד, עז״לדיעה ההפכים אחת״. וזה, שבבר אפשר עזלא לגיעהו, אם למרוק עוונוה מה, ואם לזכור נפשו להשלימה. והן הן יסורין של אהבה, המכריס בדברי חז״ל במקומוה. והוא ענלן הנסיונוח שנהנםו האבוה, להקנוהם השלמות האפשרי לתם באפשרות המעשים, במו שז-בתו במה

עזקדם.

אלא שבבר לראה, שהיעוד במעשה הסוטה בהנאים לרועים, כמו שבא בקבלה, ומכללם שהלה שם השם נמחה על המים בעפר קרקע המשכן; והלה התכליה בה לבדקה,•ובזולהה, אחר שנסתרה, היהה אסורה לבעלה; לא יעבר זולהה, אם לטוב ואם

- • T י T י ־:־ T ^ ־ : T "J T I T ' 1 ־ : : • * . *

לרע. אבל שאר היעודים — בוללים היו או מיחדים — הנה לעבר שלא לגיעו, במו שקדם. והוא הענלן השני.

ואמנם השלישי. הנה הוא המכר ללבותינו ז״ל בגמךא (דראש השנה) נדקדושין](מ, ב), והוא אמרם, עזהאדם נדון אחר לבו, והעולם אחר לבו. ועשו בזה הערוה לאדם במעשיו, שילאה עצמו בכל מה שיפעל כאלו הלה הוא, או העולם כלו, מחצה עוונוח ומחצה ץכיוה, ושלכליע עצמו ובל העולם לכף ץכוה. וכבר ללאה עזבן הדין במדינה, או עיר ועיר, ואם לא בא זה מפרש בתלמוד. והוא הענלן השלישי שישתתפו בו מיני

היעודים הגשמיים.

שכח א1ר ה׳ מאמר ג ח״א כלל ג/פרק א

ואולם דךכי הגמול ךהענש הרוחניים, לא נהפלשו בתורה, אבל נךמז בקבלה במקומוה רבים. והעולה מכללם, שנפש העובד אחלי הפלדה מהגוף, תהנה מזיו השכינה. והוא, שתתענג בהשיגה ממנו יהבלל, מה שהשגהו נמנעה בעודה בגוף. והוא האור הגנוז לצדיקים. ויהחזק ךבקוהה המתמיד זמן בב״ת. ויהחלפו מדרגות האנשים כפי ההחלפותם באהבה והקשר בעוד בחיים חיהם, בגוף ובנפש. ובן נפש העובר הממלה, אחר הפלדה מן הגוף, תשיג צער נמרץ, בשבתה בחישל הפל טבעה. וךמו אוחה לצער השלפה, וכנו אוהה באור הגיהנום, להיותו היותר דק שבפועלים המוחשים. ויהחלפו גם כן מךרגות העוברים בזה, כמו שבא בקבלה, עד שמהם נשיגו הצער ןהמרוק זמן מגבל, כפי עזתגזר החכמה האלהיה. וכבר

באו בו פרטים בגמלה לאש השנה, אין צלל לזכרם. אבל מה עזצריל לבאר, איל נסכים העיון בגמול וענש הרוחניים. וכבר יהבאר זה כקלוה ממה שנאמר. וזה, כי למה שנהבאר בנפש, היוהה עצם רוחני, הוא מבאר בה, שתשיג תכליה השמדות ותתענוג כאשר תךבק ברוחניוה הנכסף לה בטבעה. בהדבקה בשכינה, שהיא הרוחניוח היותר נפלא שאפשר, הנה מה שיהחןב, שתשיג בזה שמחה והענוג בלתי משער. אלא שיחחלפו מדלגות הנפשוה במין התענוג, לפי שעור האהבה והדבקוה הקודם בעוךם בגוף. ולהיוה ידיעה ההפכים אחה, תנת כשלא תשיג מת שתבםף בטבעה, הנה תלגיש בזה צער נמרץ, עד שאפשר שלשיג לה ממנו ההפסד באלל הזמן. וזה, בי למה ^ההבאר במה שקדם, כי הנפש עצם זולה ההשכלה; ושהאהבה והחשק והתענוג הוא זולה ההשכלה גם בן׳, לא ירחיק העיון, עזהצער הזה לפסיד עצם

הנפש באלף הזמן. וזהו מה שכונו בזה הפלק.

׳ שבט ר ה ו מאמר ג ח״א א כלל ג/פרק ב

י נ ש ק ה ר פ ה

בבאור שני מיני הגמול ושני מיני הענעז, אם הם מתחלפים; ואם שהלה עזהם מתחלפים, במה זה יתחלפו.

ואמר, בי בבר לךאה ממת שנאמר, היותם מתחלפים בענלנים שלישת, ומסכימים בשלישה.

אם תשלישת עזהם מתחלפים בתם, אחד, שהיעוד תגשמי לאדם כתיותו בגוף ונפש; ולזה, יתלת בהברה מגבל. ותיעוד הרוחני, לנפש אחר הפךךה מהגוף על הרב; ולזה יהלה בלתי

מגבל. שני, שהיעוד הגשמי לעבר שלא לגיע, במו שבארנו. והיעוד

הרוחני לא לעבר שלא לגיע. שלישי שביעוד הגשמי העולם נדון אחר רבו. וביעור

הרוחני, כל אחד לפי מעשיו. ואם השלישה עזהם מסכימים בהם, אחד, שהיעוד הטוב לעובד והיעוד הרע לעובר. שני שהיעוד בכל אחד גם כן מךה בנגד מךה. אמנם ביעוד הגעזמי כבר נהבאר בפרק הקודם. ואולם ביעוד הרוחני, יהבאר בקלוה. הה, שאחר שהלה התכלית בעבודה — הךבקוח; והוא גם בן תענוג הנפש אחר הפךךה, הךבקות בזיו השכינה והשגהה; הנה אם בן, הגמול מהלחם תכליה ההחלחסוה. ןההפף גם בן. ענש העובר, הרחוק בחליו מהדבקוה, הנה רחוק הנפש מהשגה מה שבטבעה, הלה ענש מהלחם תכלית ההתלחםוה. שלישי, שהאדם גם בן, לפי מה עזנךאה בגמרת ראש השנה, נדון אחר רבו, כלומר רב מעשיו. ואפשר שלזה ךמז גם בן רבי עקיבא בחתימה מאמרו(אבות ג,

ט0: ״והכל לפי רב המעשה״.

׳ מאמר ג ח״א של אלר ה בלל ג/פרק ג

ק העזליעזי ר פ ה

בהתר קעת ספקות יקרו בעזני מיני היעוד.

אמנם ביעוד הגשמי, בבר יספק בו: הנחלה, אם הלה שלעבר שלא יהקלים לאחח בלהסבוה שזבךנו, איף הנח במקרא כן? וביחוד היעוד הטוב, והנה השלש אצלנו שהיעוד הטוב אינו

חוזר. שנית, שאנחנו נךאה מאמרים לח״ל הפף מה שנכתב. והוא, מאמרם(קידושין לט, ב): ״שכר בלצוה בהאי עלבלא ליכא״. ואמרו נמו״ק בח, א): ״בני הלי ומזוני, לאו בץכותא תללא בללהא, אלא במץלא תללא בללתא״. והנה פשט אלו המאמרים סוהרים הכתוב. עם עזנמצאם סותר קצהם נאה קצהם], הה, שבמקום

אחר (שבת קנו, א) אמרו: ״אין מזל לישראל״.

שלישית, מה שבא בקבלה, אמרם: ״העולם נדון אחר רבו״. והוא בלן התבלה, אלך יתכן בבלדה פרענוה, שהצדיקים המעטים היושבים בעיר שרבה רשעים, יבשלו בעוונם? וכבר לךאה שיהלה י הפר מה שהשרשנו בהשגחה האישייה. הנה אלו

הספקוה שאפשר שלספקו ביעוד הגשמי. ןאולם ביעוד תרוחני, אפשר שלספק בו גם בן. תחלה, הוא בלן הפלא, אחרי שהוא עקר הגמול ותענש האכלתי, שלא לעבר שלא לגיע, איך לא נתפרש בתורה? ונהפךש הגשכלי שאיננו

גמול ־וענש אביתי, ןשלעבר שלא לגיע.

שנית, אחר שהשרש אצלנו(ב״ר נא, ג): ״אין דבר רע יורד כללמעלה״, ךהוא אמת בעצמו, ומסבים עמו תעיון, איך לגיע ת_רע לנפש בלפלנו יהברר? ואי אפשר שיהיה על צד תתובחה, להגיע

תועלה לזולהו, שהרע הפלגיע לנפש לא נרגיש בו זולהה.

׳ שלא ר ה ו מאמר ג ח״א א כלל ג/פרק ג

שלישית, איף לצלר מרוק וענש זמני בנפש? והנה כפי הקבלה הנח כן. אמרם(עדויות ב, י): ״משפט רשעים בגיהנום י״ב

חידש״. רביעית, לפי שהוא שרש בקבלה, שנפשוה הפושעים תאבךנה, עד שאמר (ר״ה יז, א) להיוהן אפר החת בפות רגלי הצדיקים; הוא מן התמה, איך לצלר תפםד בדבר תשכלי, שאין לו סבוה ההפסד? ואם הנח שתפסה האם תשוב אפה כפשט

המאמר? חמישית, שמאמךם ז״ל בזה היעוד, שהאדם נדון אחר רבו, הוא דבר מהמיה. וזה, שבמעוט תעברות שבלדו, ןךאח שלא ימנע הענלן מחלקה: אם שהוא שב מהם בחשובה; ואם שלא שב׳ 1היא ?מדי• והנה אם שב מהם, איך נדון אחר רבו? שהרי הוא כאלו לא עבר עברה, כאשר יורו מאמרים לרז״ל על זה. ואם הוא במריו, איך יתכן שעם היוהו רחוק מהעבודה לו יחברף, יזכה אל נעימוה הקרבה והדבקוח? וכבר בא להם ז״לת ד, בב) על זה שלא יקח שחד, ןאפלו (עיין פה״מ להרמב״ם אבו

עזחד מצוה. הבונה מהם, שהעובר, אף בעשוהו מצוה אחת, לא יכפר בו בי אם בשובו מדזעבךה שבלדו.

ששית, שהניחנו הגמול והענש אחר המוח, הוא הפך הישר המדיני, ואיך יתכן בדוק הישר האלהי? וזה, שהוא מבאר, שהאדם בהיוהו בגוף ובנפש — בדךך שהלה עובד, או ההפך — הוא מתחלף במין בנפשו אחרי הפרדה. ולךאה זה, להיוהם בלתי מסכימים בגדה והנה בחק הישר המדיני, לא יתכן לתה גמול לראובן חלף העבודה שעבד שמעון, ואם תוא מסכים עמו במין, וזה, להיוחו מהחלף באיש. וכל שכן שלא לחכן לתה הגמול למי שהוא מהחלף עמו במין. תיתכן לתה גמול למיכאל

חלף העבודה שעבד אברהם?

שלג אור 71' מאמר ג ח״א כלל ג/פרק ג

שביעית, כשנניח שלעבר זה בדוק הישר האליהי בנפש, אחרי שהלחה החלק הנכבד מחלקיו; ואם איננו מספיק באמה, למה שהפשוט כהיוהו במךבה איננו בעצמו אשר בהיוהו נפרה ואם ליא, היו במרכב שני עצמיוה; אבל עיח שלעבר זה בהקו. הנה מדוע לא בחר לו ךךף, שיגמל או לענש האדם בגוף ונפש,

שבבר לךאה יוהר נבון, והיותר מהלחם? הנה אלו הספקוה אפשר שלספק ביעוד הרוחני.

וראוי שנאמר בהתר אלו הםפקוה: אם תחלה, ביעוד הגשמי, הנה הספק הראשון, הנחלה במה שהנח במקרא בפשיטוח, וכל שכן היעוד הטוב, איף לעבר שלא לגיע׳, וכל שבן אחר שהשךש אצלנו, שהיעוד הטוב אינו חוזרי, אין תהרו ממה שיקשה. הה׳ שבאשר נבדק ביעודים, נמצא שהיעודים הטובים, שהם בקשר והנאי קיום בל המצווה והדוקים והמשפטים. ואין ספק, שאשר הוא בזה התאר, לא לעבר שלא לשיג היעוד הגשמי כמו שבא במקרא, למה שלא יצטרף לץבוך ומתק ולנצוח הלצה, אלא אם בן ידזלה על צד הנםיון, להוסיף בשלמוה, כאשר הלה ענלן אברהם אבינו ע״ה. אבל לפי שהשרש אצלנו ״הבל לפי רב המעשה״, הנה נאמין — ואם לא נכתב בפרוש — שיהקלם היעוד הסוב לעובד לפי רב המעשה. אלא שבבר לעבר שלא לגיע, לאח ה מהסבוה שזכךנו. אבל אם הלה שלא לגיע, הנה אין היעוד הטוב בשביל זה חוזה למה שהרע המדמה המגיע, לצדיק, הוא טוב לפי האמת. שתבליהו להגיע אל מדתה הסוב תאמתי, מה שלא הלה מגיע אליה בזולה הרע או הנםיון ההוא. ולזה יחאמח, שעם חיוה היעוד הטוב הגשמי לא לגיע, אין היעוד חתר, גם בעובד על פי הרב, ואם לא נכתב היעוד בפרוש. אבל היעוד שבא בתורה באפן שנכתב, לא לעבר בשום צד. ואם הלה שיהלה בעיר וגבול שרבן דשעים — שהשרש אצלנו

מאמר ג ח״א אור ה׳ שלג כלל ג/פרק ג

שהעולם נדון אחר רבו — האיש הןה ימלט, להיותו משגרו השגחה אישיה, במו שהשרשנו במה שקדם. ודי בזה בטבק

הראשון.

ואמנם השני והשלישי, הנהלים בישוב המאמרים לרז״ל, אין התךם ממה שיקשה. הה, שהקךמוה הכוללוה בתלמוד, בחן בה הקזחמיוה. וזה אמנם שךש גדול בתלמוד, אמרם (עירובין כז, א): ״אין למדין מן הבללוח, !אבלו ממקום שנאמר בהן חוץ״. ולןה, הבונה במאמר האומר: ״בני הלי ומזוני לאו בןבוחא תללא מלחא״, יךצה: בזבוחא לגמרי, ך״ל: שלא לעבר זולתו, ״אלא במץלא תללא מלחא״ בלומר: בקצה. וןה, כשתתלה המעךכה מחלבה הטוב ההוא או הפכו, הךבה פעמים לא תםור הוראה המערבת בשביל הזכות או הפכו. ולןה, רבה, עם היוחו צדיק בךב חסךא, ״שתין תבלי״ אבל הטוב המיחם לו בעזביל ץביוהיו, הנה הוא צפון לו לעולם הבא, שהוא הטוב האמתי. ואמרם גם כן ״אין מזל לישראל״, ירצה: בהחלט. בלומה שכבר אפשר שיהא במךרגה שישגחו הפף הוראה המזל. ואמנם כעזליא ידזיו במךרגה שישגחו ביהוד, הנה יתאמת בהם שיהיו נדונים אחר רוב העיר, או המדינה, או העולם. ונאמן בעל השבר לשלם לו הטוב הגשמי ההוא שאבד ברשעה הגויים ההם, לשלם לו מהטוב דזאמתי בשעור המתלהט לו. אבל כשיהיו במדרגה שיהיו משגחים השגחה אישיה, הנה לא יבשלו

בעוון זולחם.

אבל אמרם ״שבר מצוה בהאי עלמא ליכא״, ירצו, עזהשכר האמתי למצווה אינו בעולם הןה, במו שקדם. וידמיז עם זה, שהטוב הגשמיי אינו על צד הבונה הראשונה לשבר המצוה, אלא להסיר ממנו מעיק השלמוח, והשבר תאמתי הוא הטוב

הנפשי. ודי בןה ביעוד הגשמי.

׳ מאמר ג ח״א ר ה ו שלד א בלל ג/פרק ג

ואם ביעוד הרוחני, הנה הספק הראשון, אשר לא סרו הקוךמים מלהסתפק בו׳ אין התרו ממה שיקשת. וזה, שאין ספק עזהתוךה האלתית, בעצם ובסבע החלב יעוד רוחני לנפש העובד, לקשר והדבקות אשר לתם עם תכליח הרוחניוה. וזה ממה שהלה מפךסם לאברהם אבינו ובניו ותלמידיו, כמו שקבל משם ועבר ונתאמת אצלו ביעוד בענלן העקדה. כי אחר שהבסחו אברהם ויצחק באמרו (בראשית בא, יב): ׳בי ביצחק יקרא לף זרע׳, ואלמלא שהלה אפשר לשלם לו, ולהחליף הסוב המדמה בסוב האמתי, לא הלה ענלן לה. והאמונה הזאה הלחה להם מפרסמת מאד, והאבות הורישוה לבניהם ולכל זרעם. ולזה היו בני ישראל סובלים עבודת המצרים הקשה, ולא היו עובדים יראתם. שבבר לחשב, שאם היו ישראל שומעין להם ועובדים לאלהיהם, שלקבלום בסבר פנים לפוח כאחד מהם. ולהיוחם סובלים העניות והדלות, לבלתי היוחם עובדים ליהאהם׳ די בזה האלה, שהיו מקוים נמול נפעזי, להיוחם נמשכים אחר אמונה אברהם, עזהלה דורש אמונה החרוש ומצןח מילה עם שבע מצווח שנצסוו בני נח. ואלמלא כן, אין ספק עזהיו בוחרים ההצלחה הגופניח, ולצאח מהשעבוד המפלג ההוא. ואיף לא? ןהנה המצוה הראשונה שנצסוה המין האנושי, והוא אסור אכילה הבשר, לא נמצא בו לא יעוד גשמי ולא רוחני. ובעזתתר הבשר, תצטוו בני נח שבע מצווה, לא הלה בהם יעוד רוחני גם כן. וכשנההדשה מצות תמילח עוד לאברהם, לא הלה בה יעוד רוחני. אלא עזהיעוד תרוחני לתורה האלהיח הוא דבר משכל בעצמו, ומקבל להם. ולזה, בשנשלמה התורה האלהיח התמימה, היעוד הרוחני הלה בה מוהר גמור. למה שתתורוח הראשונוה, להיוחם גם בן אלהיוה, הלה מקבל בהם יעוד נפשי, ואם לא נכתב. אבל היעוד הגשמי בתורת האלתית

ה ל ׳ ש ר ה ו א א ר ג ה״ מ א מ כלל ג/פרק ג

לא נשמע לעולם, עד העה ההיא, אלא לאברהם, ואלא ביהוד במצות המילה. אבל שיתתלב לתורה האלהיה טוב גשמי, הלה צריף לכתיב ולפךםם, להיוהו כנגד הטבע, ועל ךךף הנם והפלא.

ודי בזה בראשון. ואמנם השני והשלישי והרביעי, שהם נהלים בבאור: איף לגיע הרע לנפש החוסאה, והשךש אצלנו ״אין דבר רע יורד מלמעלה״? ואם הלה שלגיע, איף לצלר מרוק או הפסד בעצם תשבליי? ואם תוא ספק עצום, ראוי שנאמר בתתרו, בי למה שההבאר מגףר הנפש, להיוהה עצם רוחני, זולת ההשכלה; ותוא מבאר בנפשו, שתתענוג — והוא זולה ההשכלה — שהנח, היות הנפש מתענגת באהבה והדבקות אשר לה, באמצעות ההשכלה׳, בבר הנחנו בה כה פועל ומהפעל. הה, שהכה על תתשבלת בפעל — פועל תתענוג בעצמה. והבה על תתענוג, אם כן, מתפעל. וכאשר נהאמה בנפש כה פועל ומהבעל, הנה איננו רחוק, שיהחלב ממנה תדזפסד. תת, שםבת ההפסד בדברים, אינו אלא, בלתי השמע הכחוח המהפעלוה לכחוה הפועלוה. ולזה, כשהלה הבה הפועל בנפש, שהוא הבה על ההשכלה, מקבל אצל הבה המחפעל, שהוא [הכח על] התענוג, הנה היא כלנחה לסבעה, תשאר ולא הפסד. ובשיהלת הבה תפועל בלתי נשמע, תשאר הפף טבעה, ולשעה הצער. אלא עזתתחלפנה המדרגוה בזה הצער, ואולי יהחזק עד שיהחלב ממנו ההפסד. אלא שהחקירה: אם תפםד אל דבר, או אל לא דבר? ואם הפסד אל דבר, מהו? ואם הלה עזדלתי החקירה נעולוה בןה, בבר ידכלה, שההפסד האחרון, אחרי הצער המכנה ב״גיהנום״, הוא הפסד ההכנה אשר לעצם בסבעו. באלו נשאר רוח ערם בלא הכנה. והוא אשר [לכנה] באפר, שהוא עזלרי הדבר השרוף אשר נשרף. ואולם, כשלא

ר 71' מאמר ג ח״א ו שלו א כלל ג/פרק ג

יהלה במדרגה האחרונה מההפסד, איננו רחוק שיחלה לו מתק זמני, באשר הגזר חכמתו, ואחר עבר הזמן, שהשאר במךרגה. וזה לחסדו יהברף ויתעלה שמו לעד. ובזה התרו בל הקזפקוה

בלן לפי מה שלךאה.

ואולם הספק החמישי, הנהלה בדעה חיוה האדם נדון לפי רב מעשיגבבר אפשר שיתר, בשלאמר, שזה נאמר על היעוד הגשמי בלבד. ואם על בל פנים יחאמה זה הדעת גם בן ביעוד הנפשיי, הנה נבקש אמצעי לשני הקצוות. וזה, כי בין השב ובין העומד במךיו, בבר ימצא ביניהם אמצעי; והוא, שלא שב בחשובה אם נחעצל בה על ךךף השכחה׳, או שנכשל שלא נשמר ממארב יצרו, לא במרד ולא במעל. ובכיוצא בזה ״רב

חסד — מסה כלפי חסד״ (ר״ה יז, א). אמנם הספק הששי, הנתלה בישר האלהי, איף עמיל או נעניש זולה העובד או העובר במין? הנה ראוי שנאמר בהתת, בי בהיוח הנפש, באשר החבאר, מגךר העצם; אלא שהיחה צורה לגוף, למת שתתן לו השלמוח האנושי, בה האחדה עם הגוף; אמנם לא תשתנה בעצמה, אלא שתפרד ממנו. ולהיוהה החלק הנכבד מהאדם; והלה החלק ההוא, הוא בעצמו קידם ההפרד בלתי משתנה, אלא שנפרד מהגוף; והלה הטוב והרע הגופיי איננו סוב ורע באמה; תנת בבר יתכן, שיהלה הגמול ודזענש האמתי — הטוב והרע האמתי, שהוא הטוב והרע

הרוחני. ואמנם הספק השביעי, הנחלה בשאלה: איך לא בחר הישר האליהי שידזלה לאדם גמול ו־ענש בגוף ונפש, אחר היוח הפועל, לעבודה או למת, האדם כהיוחו בגוף ונפעז? הנה התר זה ממה שלקל מאד, לפי מה שבא בקבלה. לפי שהמכון בהחלה המתים, לפי מה שלךאה, הוא התכלית הזה בעצמו, להיוח

מאמר ג חי׳א אור ה׳ שלז כלל ד/פרק א

הגמול והענש מהלחס ונבון. באמרו(דניאל יב, ב): ׳ורבים מלשני אךמה עפר לקיצו, אלה לחלי עולם, ואלה לחךפוה לךךאון

עולם/ כמו שיחבאר במה שלבא בג״ה.

והנה לךזיוה ״מרה טובה מרבה״׳ הנה בבר מצאנו בקצה החסידים, לפי מה שבא בקבלה, שלא טעמו טעם מיהה. אעזר מכללם נתפרש במקרא על אליהו הנביא ע״ה (מ״ב ב, ג): ׳היום ה׳ לקח את אדניף מעל ראשף׳ וגו/ עד שעלה בסוסי אש ורכב אש, ועודנו קלם, מהךה יגלה. כאשר אמר הנביא(מלאכי ג, כג): ׳הנה אנכי שלח לכם אה אללה הנביא לפני בוא יום ה׳ הגדול

והנורא׳. ובכאן התרו כל הספקוה. והתחלה לאל לבדו, ומרומם על

כל ברבה וחהלה.

הכלל הרביעי

בתתלת המתים

לפי שהשךש הזה מקבל באמה שהוא מן התורה, כמו שבא במשנה(סנהדרין י, א) בפרוש׳ הנה מה שצריף לבאר בו, ארבעה ענלנים. האחד׳ באור הדעה הזה בעצמו. השני, תכליהו ותועלותיו. השלישי׳ סבת הענש המפלג למי שיכפר בשךש הזה, עד שיחדו בדעה הזה, לענש האומר שאינו מן התורה, שאין לו חלק לעולם הבא. הרביעי, התר קצה הספקות

הנופלוח בו. ולזה שמנו פרקי הכלל הזה ארבעה.

ן ו ק הראעז ר פ ה

בבאור הדעת הזה בעצמו.

והנה צריף להעיר בו על אךבעה ענעים: הא^וד׳ האם תתלה

התהלה כוללה או חלקית? ואם תחלה חלקיה, באי־זה חלקי

׳ מאמר ג ח״א ר ה ו שלח א כלל ד/פרק א

השני, בזמן התחלה. השלישי, אם ישתמשו בחושיהם ולמותו אחר קומם, אם לא. הרביעי, אם יהלה בעה ההיא יום הדין

המקבל אצל רז״ל.

והנה אין דךף להשהמש בידיעה האמה באלו הענלנים, אלא מהקבלה, ומה שבא במקרא על זה, ומשקול הדעה והסבךא לבד. ואמר, בי לפי מה שבא מפרש: ״ורבים מלשני אדמה עפר לקיצו, אלה לחיי עולם וגו״/(דניאל) בבר !ראה שלא תהלה ביללה• והנה לסבים בזה הדרש לרז״ל, אמרם: ״ורבים מלשני אדמה עבר לקיצו אלה לחלי עולם וגר, ולא בל לשני״. ולהיוהה אם בן חלקיה, הנה נשאר הספק באי־זה חלק תתלה התחלה. ובבר הלחה הסברא מכרעח, עזתהלה בצדיקים הגמורים לבד; אלא שבא מפרעז הפך זה, באמת: ״ואלה לדדאון עולם״. וזה ממה שיוסיף מבוכה בידיעה החלק שתתלה בו התחלה. והנה לךאה, עזהדךף הנכון המלשר לידיעה האמה בזה, הוא, כשנעמיד על תתכליה אשר בעבורו יהחדש הפלא העצום הזה. כי בעמדנו על התכליה, אולי יחבאר בקלוח באי־זה חלק• ולזה, הנחנו החקירה הזאה עד ה יהאמה שישג התכליה ה! הפרק הרביעי, שיעדנו בו תתר קצה ספקוה. למה שבבר נעמד על התבליה במה שלבא בפרק השני בדה. ודי בזה עתה

בראשון.

ואם בשני, שהוא בזמן התחלה. בבר לחשב שנפל מחליקה בזה במה שנמצא בדבר לרז״ל. הה׳ שמפשט מסבה יומא(ה, ב) לראה, שתהלה התחלה בזמן בנלן ביה המקדש לימוה המשיח. וזה, ששם שאלו: מצנפה ואבנט, אי־זה מהם קודם? ותמהו על השאלה, ואמרו: לכשיבנה ביהמ״ק, מעזה ואהרן עמהם. הרי שלקחו בפשיטוח שבהחלה בנלן ביהמ״ק תדזלת התחלה. ואין לומר שאמרו זה על צד הרחבה הלשון, ושהכונה הלהה׳ שלא

מאמר ג חי׳א א1ר ה׳ שלט בלל ד/פרק א

הלה מקום לאורנה שאלה עד ביאה המשיח. שהרי רב סדר קדשים, והמחליקוה שבאו בו הוא ״הלבהא לבלשיחא׳׳, ואיך לא? והרבה תקנוה החקינו בימי ריב׳׳ז מפני הספק הןה, באמךם בגמרה ראש השנה (ל, א): ״מהךה יבנה ביהמ״ק ויאמרו: אשתקד מי לא אכלנו בהאיר המזרח ובו״׳. ומפשט מאמר אחד לשמואל המזכר בהרבה מקומות ןךאה, שלא תתלה התחלת בץמן למוח המשיח. וזה, שהוא אמר בפרוש אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד בללביוה בלבד. ואלו הלחה התחלה בזמן ההוא, הלה הפרש עצום ביניהם, למה שלראה, בי בלמים ההם יהיו בל העמים עזבם אחד לעבד אח ה׳ ־, ויחקלמו -אז בל היעודים שבאו בנביאים, בהיותם הולכים בחקי האלהים ותורותיו, ויודעים אה ה׳, עד שינבאו הבנים והבנוה, כמאמר יואל (ג, א), ויעודים רבים דומים לאלת. ולזה, לפי מאמר שמואל, לא יחלה בהחלה ביאה המשיח זמן התחלה. ולחלק אם בן לפשט הגמרא שבא ביומא. ואמנם מאמר שמואל איננוי רחוק, ע מכזבם בגבלרא. כי מהחכמים מי עזלחלק עליו. א?^ם׳ א שלסבים עם הבלאבלר ההוא שביובלא, ונאבלר, שהלה בלקבל אצלם, שבנלן ביהמ״ק לא יחלה תכף בביאה הבלשיח, ושהבלאבלר שבא משמואל הוא על ביאה הבלשיח בלבד, אבל בעה בנלן ביהבל״ק תדזלה ההחלה, במו שלראה בלפשט הגכירא יוכלא. ואיף שיהלה, אין לנו לדחוה פשט הםגיא ההיא, שהשיבו בפשיטות כן. ולזה כלה שלראה, עזאיף שיהלה בהחלה למוח הכלשיח, הנה בהחלת הבית תחלה התחלה לפי הקבלה האכלתיה. והוא הענלן השני.

ואם השלישי. והוא, אם ישתכלשו בחועזיהם ולמוחו אחרי קוכלם, אם לא. הנה לא בלצאנו בזה בדברי רז״ל כלבאר בל הצךר. והנה האחרונים ז״ל דברו בזה משקול דעתם, ןנחחלפו בו. בי הרב המוךה, בחבורו הגדול, וביחוד באגרת אעזר חבר על

׳ מאמר ג ח״א ר ה ו שמ א כלל ד/פרק א

התחלה, יראה, שהעולם הבא המזכר בדברי רז״ל הוא העולם הבא לכל אחד ואחד אחרי המוח בדד. ובעולם ההוא אמרו ש״אין בו לא אכילת ושהיה וסיבה והשמיש, אלא צדיקים יושבים ועטרותיתן בראשיהן, ונהנין מזיו השכינה״. אבל בזמן התחלת לש בו אכילת ושתלה, ויתענגו בו הצדיקים תענוג נפלא, וישיגו מה שלא השיגו בראשונה. ואחרי בן למוהו, ויהיו נפשותיהם לעולם הבא במעלה גדולה ממה שהיו בהחלה. והרחיק מאד דעת מי שיראת, שתמאמר תתוא נאמר על זמן התחלה. וחזק ןה הדעת באמרו, כי תאל יתברך לא למציא דבר לבטלה׳ ולא לעשה דבר אלא בגלל דבר. וחלילה לו מהיות פעליו הנכוחים כפעל עובדי הפסילים נעינים להם ולא ידאו ובו׳]. ובלשון הזה אמר: ״ואולי בני העוה״ב אצל אלו האנשים אינם בעלי איברים, בי אם גופים, ןאולי הם עגלים או עמודים או קורות מרבעוה. אין דעה אלה הסכלים כי אם שחוק לכל העמים, מי לתן החרש לחרישון וחהי להם לחכמה״, עד באן. והנה תוא ורבים אשר אתו מחכמי ספ_רד בדעה הזה. דצוני, בבאור העולם הבא המזכר בדברי ח״ל. ואולם בדרוש אשר אנחנו בו, קצה האחרונים המהפלספים ךדכו ךךך הרב, אבל הרמ״ה וגדולים עמו, ובכללם הרמב״ן ז״ל, הרחיקו מאד הדעה הזה, ולקחו המאמר בפשוטו, שנאמר על זמן התחלה. תה, שהעולם הבא אחר המוח מלד, לא הצרכו ללמד שאין בו אכילה ושתלה• והנה מאמרים רבים לרז״ל יורו הוראה, על היוה השם הזה נאמר על זמן התחלה. תמצא להם בפרוש, מאמרים יורו פשטם, שהקמים בתהלה לא למוהר והנה אמרם (סנהדרין צב, א): ״מתים שעתיד הקב״ה להחיוה שוב אינם חוץדין לעפרן״. כמו שהאריר בןה הרמב״ן בשער הגמול, והשיב על מה שדזחזיק בו הרב המורה מהיוה בלי הגוף להכליה השמוש בהם.

׳ שמא ר ה ו מאמר ג ח״א א כלל ד/פרק א

בי הלחה הבריאה לצךך השמוש קךם זמן התחלה, ואח״ב אין הקב״ה רוצה בבטולה. ןעוד, בי לש בצורה הזאה סדרוה עמקים. אשר בעבורם הלחה בראשונה, ובעבורם ריצה השם בקיומה. והנה הקיום המקיף בגוף ונפש, בהחלחדו בדעה עליון, אינו רחוק אצל הסבע, כענלן במשה ואללהו. אלו דברי הרב. ורמז בהם לסודוה מסודוח הקבלה. ואין ספק שמאמרי ח״ל בפשסם לחזקו הדעה הזה. ואולם מה שלךאה, שהשם הזה הוא כולל שני הענלנים, וישהמשו בו לכל אחד משניהם, כמו שלבא בפרק הרביעי בג״ה. גם אמר, שבאשר נתבונן בתכלית ובתועלוה אשר בתחלה, נמצא הדעה הזה נבון וברור, ושאין מקום לקשיוה הרב המורה, מהיות בלי הגוף לבטלה. ולזה, נניח הכרעה הדעת הזה עד הפךק הךביעי, שנבאר בו הספקוה הנופלוה בזה. ודי בזה

עתה בשלישי.

ןאם הרביעי, והוא, אם יהלה בעת ההיא יום הדין המקבל אצל רז״ל. כבר לראה לפי פשס הנבואוה, בי יום השם הגדול והנורא יהלה תחלה בזמן התחלה, כמו שאמר (דניאל יב׳ ב): ׳ורבים מלשני אךמה עפר לקיצו, אלה לחיי עולם, ואלה לחךפוה לדראון עולם׳. ולךאה שהנס הזה לעשה על לדי אללהו, מהךה יגלה. ככהוב (מלאכי ג, כג): ׳הנה אנכי שלח לבם אה אללה הנביא לפני בוא יום ה׳ הגדול והנורא׳. וכבר הלה ראוי כן, להיוה שכל מה שנמצא בבהובים מנפלאוה השם הלה ע״ל נביא, לא לזולהו. ולזה, הנם הגדול הזה, הלה ראוי להיוה ע״ל נביא, אחר העשותו מלאף בגוף ונפש, כמו שנתאמה באללהו זצ״ל.

והוא מה שכונוהו בךביעי.

׳ מאמר ג ח״א ר ה ו שמג א כלל ד/נירק ב

ק העזני ר פ ה

בתכלית המכון בנם הנפלא הןה, ותועלותיו.

ולפי שהתכלית המשתף לכל הנסים והנפלאוח הוא, להקנו־ת אמונה אמתיה לכופרים, ולקבע אורנה בלב המחזיקים בה; הוא מבאר בנס הכולל הזה/ המשתף לאמתנו ולזולחנו משאר האמוח, שהוא ראוי שיחזק האמונה בלב המחזיקין בחבליה החזוק, ויקנה אורנה בלב הפוסחים והכופרים. כי כףאורנם והגידם לבנים ובנים לאבוחם, איף עברו בהפרד נפשם מהגוף — המחזיקים באמונה תאמתית יקבעו אותה הם בלבבם ולב בניהם בחבליה החזק; והכופרים בה יאמינו מבלתי שישאר להם ספק, ויאמרו: ״אף שקר נחלו אבותינו״ באשר יעד הנביא (ירמיה ט״ז, יט). וזהו אצלי אמרו: ״!השיב לב אבות על בנים ולב

בנים על אבותם״. וזה, שהתחלה תתלה אם בבנים אם באבות. אם בבנים — שלמותו קךם האבות• והנה הנביא אשר על ידו יחלה הנס הגדול הזה, בבר לשיב לב אבות, בסבה בנים שספרו להם איף עברו באוהם הלמים, ןלב הבנים גם כן ישיב על אבורנם• והנה לקח הכתוב היותר קרובים, שראוי שלאמינו

קצהם לקצהם.

ולפי שהנס הזה יהלה גדול מכל מה שבא מהם בתורה; אם להיוחו בולל׳ או להמשף ממנו התכליח המכון בנס בכלל, בשלמות יותר מכל הנסים שעברו, באשר בא ביעודי הנביאים; כבר הלה ראוי שיחיחד הנס הזה להעשות באמצעות נביא ששב

במדרגה המלאכים. ואמר עוד׳ שהנס הזה, תבליח אחד מבון גם בן בו, שבעבורו הלה ראוי שלעשה ע״ל אללהו הןביא ולא ע״י זולחו. הה׳ למה שתגמול ותענש תאמתי׳!איי שלגיע לעובד עצמו או

׳ שמג ר ה ו מאמר ג ח׳׳א א בלל ד/פרק ב

לעובר, ולא לזולתו, לפי הישר המדיני, ובל שבן בדוק הישר האלהי; הנה אין די בגמול וענש שיגיע לנפש בהורדה מהגוף. שהוא — ךאם הלה, שהעבודה והעברה ראוי שייחסו יוהר לחלק הנכבד מהאדם — למה שכדזיוהה בגוף לא לגיע לה גמול ןהענעז, כמו עזקדם. הנה, אם לא הלה הנם הזה, כבר הלה זה לאוה חלילה בדוק הישר האלהי. ולזה גזרה החכמה האלתית בנם הגדול הזה, שישלם בו הישר האליהי והצדק מכל הפנים. ולפי שהלה המכון בנס הזה — הגמול ןהענש בגוף ונפש, בבר הלה ראוי שלעשיה הנס הזה באמצעוח הנביא הראשון שזכה למדרגה הזאה בגוף ונפש, והוא אללהו זכור לסוב. כי הנה, עם היוח שבא במדרש, שךונוף גם כן זכה לבף׳ הנה הלה קידם התורה. מצרף׳ השתדלוהו הנמרץ בחבליה הזה בימי אחאב, באמרו(מ״א יה, בא): ׳עד מתי אתם פיםהים על שתי הםעפים׳ וגו׳. עם שהמדרש ההוא אינו מסכס׳ כי אונקלוס הגר חולק עליו, בתרגום(בראשית ה, כד) ׳ואיננו בי לקח אתו אלהים׳. ואם בבר ספרו לנו רז״ל שזבו למדרגה זו זולתו מן החסידים, תנת הנביא הראשון שזכה לבר׳ והשתדל בחבליה הזה, הלה אללהו זכור לסוב. ולזה הלה ראוי ומחלב בדוק הישר האליהי, שלעשה

הנס הזה באמצעוהו.

ואמר עוד, שבפעל הזה ישלם תבליה צורח המין האנושי, אשר הוא אחד בעצמו עם תתכליח תמבון בתורה, כמו שקדם לנו בסוף המאמר השני. וזה, אם בבחינת תיוצר יחברך, ואם בבחינה האדם. עזהוא הההאדודוה והדבקוה השלם׳ והוא בבחינחו יהברף ההסבה בחבליה מה שאפעזר, כמו עזההבאר כל זה שם. וכאשר הלה !ה בן, הלה ראוי שישלם זה, באמצעוח מי שזבה להחאחדוה הזה בחמידוה׳ והוא אליהו זכור לסוב.

׳ מאמר ג ח״א שמד א1ר ה כלל ד/פרק ג

ק העזליעזי ר פ ה

בםב1ת הענעז המפלג למי עזיבפיר בעזךש הזה.

ולפי עזההבאר מהעזךש הזה, שישלם הבלין האנושי בתכלית

מה שאפשר; וזה, אם כבחינהו יחבךך, ואם בבחינה הארס׳ כמו

שקדם; והלה עם זה מחזיק האמה בלב יוךעיו, והישר האלהי

בלחפךסם מאד בו; בבר הלה הכרחי מאיד להאמין בו. וראוי

שלשיג ענש נבלךץ למי שיכפר בו.

ולפי שהיעוד בזה מיחד בתורה הזאה האלהיח, למה

עזהתורוה האלהיות הקוךמוה מאדם עד נח לא יעדו בתכליה

הזה; עם שהוא ענלן כנגד ה?1בע בתכליח מה שאפשר, בהפף

מה שקרה בגמול הנפשי, שתלת מפךםם בתורוה האלהיוה

ההם, והוא ענלן טבעי לנפשוה, כמו שקדם בכלל השלישי מזה

המאמר; הנה הלה ראוי שיהלה היעוד הזה בתורה הזאה, כמו

שקדם ביעוד הגשמי. אלא שלא נהפרש בו כל בף׳ למה שהיעוד

הגשמי הוא דבר מךגש בחוש, אם דרף בלל, אם לעובד תאמתי;

והענלן,הזה איננו נךגש, עד עה בא דברו. וליקר הענלן הזה

ובלעלהו, גןךה הדו ככלה האלהיה, כפי שהוא בלקבל אצל

הךוככלים ז״ל, שהכופר בו שאינו מן התורה, לא יץכה להחלה.

ובלשון הזה אבלרו בגבירה סנהךרין(צ, א): ״הוא בפר בהחלה

תמהים לפיכף לא ידזלה לו חלק בהחה״בל״. וזה הבלאמר אחד

כלמה שיורה, שהעוה״ב אצלם תוא תחה״מ. ובבר יורת גם בן

בלה שךךשו בספרי (דברים יא, בא): ״למען ירבו לבליבם וימי

בניכם׳, עליכם — העולם הזה. וימי בניבם — לימוה הנלשיח,

׳בימי השכלים על תארץ׳ — לעולם תבא״. וזה, שכבר יראה,

שלקחום כסדר.

׳ שמה ר ה ו מאמר ג ח״א א כלל ד/פרק ד

עי ק הרבי ר פ ה

בהתר קצת ספקות הנופלים בו.

תת, שבבר לשיגו ספקות עצומות בענין בעצמו, ובאפן שהנח.

תחלה, באפשרוה הענלן בעצמו. וזה, שבבר קדם לנו בכלל העזליעזי מהמאמר השני, שמה שאפשרות מציאותו בלתי מצלר אצל השכל, לא יפל עליו שם היכלה. ולזה, לא יפיל שם היכלה על המשבלוה עזםוהךם נמנע. ובאשר הלה זה בן, והלה בהפסד האיש המךבב, שנפרדו חלקיו הפשוטים אל לסודותם ; אף אם יהאמה שלשובו החלקים שהיו חלק ראובן להחחבר בךצון האל יהברף, הנה אין המלט משיהלה בריאה חדשה, ולא יהאמה בו היוה הוא — הוא. ולפי נמה] שהנח אחד התבליוה העצמיים בנס הזה, להךאוה בו הישר האלהי, לתה הגמול והענעז לאיש

ההוא בעצמו.

שנית, אם נודה עזבהחחבר חלקי המרכב הפשוטים לךאה בו היעזר דיאלהי; הנה, אם היו החלקים ההם קצתם בגבנינות לסוד האש, וקצהם במרכז הארץ, או במךכבים זולהם, עד שהיו קצהם מגולה האךלה וקצהם חלק מהנמלה; האם יהפךדו הבעלי־חיים, ולשובו חלקי האיש ההוא הזוכה להחלה? הנה זה

רחוק הךבה משלצלר.

שלישית, אחר שהנח אחד התכליוח דזעצמיים, להךאוה בו הישר האלהי; הנה, איך לעבר שיהלה הנס הזה בקצתם, ובקצחם לא? שבבר הנח בן בפרק הראשון מהכלל הןה. הה, שהישר האלהי לא לךאה באוהו קצה שלא יןבה לנס הזה. רביעית, בבר לספק, אם תדזלה התחלה לבל אמתנו, כפשס המשנה שאמרה: ״כל ישראל לש להם חלק לעוה״ב״, אם למותו

׳ מאמר ג ח״א ר ה ו שמי א כלל ד/פרק ד

כלם קידם זמן התחלה. וזה, עזהמאמר בשלקומו ויחיו אחרי מותם, ואף אם ימותו אחר התחלה, מגנה מאד. שכבר יחחיב שימשף הענלן בן בההמךה• והנה הבהוב צוח ואומר ״לפני בוא יום ה׳ בזגייל והנורא״, וכבר יוךה זה שהנם הכולל הזה יהלה

כעח אחה, לא ימשך בן בהחמךה. החמישי, לפי שנמצא בנביאים יעודים לכלל אמתנו עוברים המנהג הטבעי, במו אריבוח תלמים, באמרו(ישעיה םה,ת והחוטא בן מאה שנה לקלל/ י מ ה ל כ): ׳בי הנער בן מאה ש^י א):׳ונבאו בניכם ובנותיכם, וכמו היעוד בנבואה, באמרי(ייאל ג זקניכם חלימוה לחלימון, בחוריכם חזיונות יראו׳; הנה בבר לספק אם הלעודים האלה בזמן התחלה או לימוה המשיח. ואיף שיהלה, הוא דבר מחבליה. הה, שאם היו היעודים האלה בעה התחלת, כבר לךאת שישתמשו בחושיהם ושלמוהו׳ והוא הפך מה שהנח. ואם הוא לימות המשיח/ הנה מאמר שמואל הוא הפך זה׳ שאומר: ״אין בין העולם הזה לימוה המשיח אלא

שעבוד מלכיוה בלבד״.

הנה אלו הם הספקוה שלשיגו הענלן הזה כפי מה שהנח. וראוי שנאמר בתתךם, אם הראשון והשני, הנהלים באפשרוה הענלן בעצמו׳ הנה, למה שהתבאר ךזיות לכלת השי״ת בב״ת׳ וידיעהו גם כן מקפה ענלנים בב״ה, וכל אחד מהדברים אצלו, אף אם היו ךחוקים מתסבע בתכלית המדדוק, קרובים אצלו בחבליה הקדבה, על לחם אחד, אין הפרש ביניהם; הנה איננו רחוק שבזמן שגןךה דובמהו להיוח הנס העצום הזה, יהיו חלקי המרכב באפן שלבנו לשוב להחחבר כבדאשונת, מבלתי שלצטרך פרוד חלקי ב״ח או זולהו. אלא שבבר לךאה, שלא יחחלב בנם הזה, שיהיו החלקים ההם בעצמם. וזה, שלפי שהוא מבאר׳ שאף בהיוח החלקים ההם

׳ שמז ר ה ו מאמר ג ח״ א א כלל ד/פרק ד

בעצמם, לא יתאמת בהם תיותם הוא — הוא, הנה אין תועלת בההקכץ החלקים. ובל שבן אם יצטרך להפרידם מב״ח זולתם. אלא שכבר לךאה בהם הישר האליהי׳ כי אם בריאה יבךא ה׳ במזג ובחכונה שיהלה בה ךאוכן על ךךך משל, ולא יפל משערות ראשו אךצת׳ שהוא אפשר כן בהקו יתברך. ותתלה הנפעז עזהיא עצם עומד בעצמו,/ תחאחד אל הבריאה תזאת. אץ ספק׳ שהנפש הזאה ובחותיה תעזתמש בגוף תזת בשתהאחד בו, כמו שהלחה משתמשה בגוף ראובן בשוה. ולפי שמכלל כחותיה — הזכירה והדמיון׳ הנה בגוף הזה הזכר מעמדה הראשון, כאלו הלחה מתאחךח בחלקי הלסודוה הפשוטים שהלה גופו בהחלה מרכב מהם, בי אין רשם לשקל אחד מיסוד המים על ךךך משל אם תתיה מקערוריה היסוד או מגבנינוהו. וזה מבאר בנפשו. ואחר שהנפש תזאת תשתמש בגוף הזה, בן יצדק? והנה ראובן על.ךךך משל א שיתאמח בו הישר האלחי•!איר ל כשנולד קסן הקומה עם נפשו הצומחה, וגדל אחר כך׳ הנה אם הלה שחלקי גופו נחהוו מן המזון היוךד מכלי גופו, והוא מבאר בכל חלק מחלקי גופו שנחהוה מן המזון שהלה חוץ מגופו, ואם הוא בכלל גופו עצם אחד; כן הנפש הזאה המהאחךה בגוף הזה שתוא על תבונה ראובן בשוה׳ אם הלה שחלקי גופו ממקומות מחוץ׳ הנה בההאחךם עם הנפש הזאה הם עצם אחד ממש. ולפי עזהןפש צורה עצמיח לבעל הנפש׳ ותתן לו עצמוחו, הנה תנפש תזאת צורת לגוף׳ ותתן לו עצמוחו. ולפי שהנפעז לא תשתנה עצמוחה, הוא מחלב, שהגוף המחאחד עמה יחלה ערר עמה, בשם שהמזון נגרר אחר המקבל המזון,

ושב להיוהו גופו.

ל ואמרו(כתובות קיא, ב): ״ וכבר לךאה זה ממה שקבלו ח ״עתיךין צדיקים שלעמדו בלבושיהם, קל וחימר מחטה״. והבונה

, מאמר ג ח״א ר ה ו שמח א בלל ד/פרק ד

במאמר הזה, למה שגלוה הערוה ?(גנה, שכבר גזר השם באךם בדעתו טוב ורע (בראשית ג, בא) ׳רעש להם בהנוה עור וילבישם/ אין ךאוי שלע?לדו ערפלים. ולקחו הק״ו בלהחטה, להורוה בו שהשי״ה יכלציא הדברים באפן היותר ?לשבח; וכשם שהחטה יוצאה בלבושה, לשבליךתה מהפגעים, בן הצדיקים עו?לךים בלבושיהם, לשכליךהם כלהגנוה. אלא שההבאר נלהפלאכלר, שכאשר אין קפךה בלבוש, אם הוא בלהחלקים עצכלם שנקבר בו, ובלבד שיהלה בתבניהו, וכאלו הוא לשן במלבושיו, שבזה הוךאה־כלה ביהוד האיש; בן הגוף, אין קפךה בו שיהיו חלקי הלסודוח אוהן חלקים שנפרדו כל?לנו, ובלבד שיהיו באותו

לחם עצמו, ובמו שאכלךנו.

ואם אין הכללט כלשנאכלר, בשיהיו החלקים ההם שנפרדו כלהבלךבב הראשון, אין הזק בזה.

הנה זה לךאה בדזתר אלו הםפקוח.

ואולם השלישי, הנהלה במה שהנח היוה הנס בקצהם, ובקצתם'לא, איף לעבר זה בהק הישר האליהי? הנה ראוי שנצרף לו כלה שיעךנו בפרק הראשון, והוא/ באור החלק שיתאבלת בו הראות הישר האליהי. ןאכלר, לפי עזאין הכללס כלבשס הבהוב, המורה שלא תךזלה התחלה כוללח; והלה שבבר החבאר שאחד התכליות העצמיים, בהראוה הישר האלהי; בבר לךאה, שתהלה התחלה בצדיקים גמורים וברשעים גמורים. הה, שדי בהם הראוה הישר האליהי/ אלה לחלי עולם, ואלה לחךפוה לדךאון עולם. וא?לנם הבינונית, אותם שלא הגיעו למדרגה שלעשה הנס הגדול !הנורא הזה בעבורם/ הנה די להם בגמול הנפש. ואם הלה, שלא לשיגו מהגמול הנפשי בחלידזה, קרה לדזם זה לכלעוט כלךרגהם. והנה נאכלן הדלן לשקל במאזני חבכיהו שעור הגמול

׳ שמט ר ה ו מאמר ג ח״א א בלל ד/פרק ד

הגשמי ההוא, שיךזלה ראוי לתת לו פי שנים, או באשר עזר חסדו הפשוט, בגמול הנפשי.

והנה יצדק הישר האלהי באלה, במשקלה שני מיני הגמול. לזה לךאה שאמר המשורר(תחלים יט, י): ׳משפטי ה׳ אמה צךקו לחדר. כלומר, שאם הלה שהגמול הגשמי לא יצדק בקצת בני אדם, הנה יצדקו לחד הגשמי והנפשי• והנה ראינו לפרש זה על משפטי ה׳ המשלם לאדם, ולא ראינו לפרשו בהנחה המשפטים, כי באלה לא יפל עליו אמה ושקר, אלא נאה ומגנה, או נכון

ונאות או בלתי נכון ונאוה.

והנה לפי זה, הזוכים להחלה הם הצדיקים הגמורים, שהכינתים, שאינם ךאויים לנס הגדול הזה, הישר האלהי להם שלא יזכו בו. ולפי זה, יחלה אמרו ״בל ישראל לש להם חלק

לעולם הבא״ אחד משלשה ענלנים:

אם שנאמר שירצה בו רב ישראל. למה שהשרש אצלנו (עירובין בז, א): ״אין למךין מן הכלאה ואפלו במקום שנאמר בו

חוץ״. ואם שנאמר, שבל ישראל יש להם חלק לעוה״ב, כלומר, שהוא לרשת לתם ויעוד בתורת תזאת — ואם הלה בתורות האלהיות שעברו, לא נחלעד לעולם — עד שאם היו כלם צדיקים היו זובין לןה. והוכיחו זה מפסוק ״ועמף כלם צדיקים לעולם ייךשו ארץ״, והוא ״ארץ החיים״. מה שאין בן בעם אחר.

ואם שנאמר, ש״העולם הבא״ בולל זמן התחלה והגמול הנפשי אחר המוח. ובבר לךאה באמךם: ״חסידי או״ה לש להם חלק לעוה״ב״ (משנת ר׳ אליעזר פ״ו), ןאינו נךאה שיזכו לנעם התחלה. ובן נךאה ממטבע בךבה מאורוח של שבח, שלש בה הוךאה על אךבע עתוח. באמךם: ״אין ערף לף ה׳ אליהינו בעולם הזה, ואין זולהף מלכנו לחיי העולם הבא, אפס בלתף

׳ מאמר ג ח״א ר ה ו שנ א כלל ד/&רק ד

גואלנו לימוח המשיח, ומי דומה לף מושיענו להחלה המתים״. וידמה, שלקחו בסךרן: תחלה ״בעולם הזה׳/ שהוא הקודם; ואחריו ״העולם הבא׳/ שהוא אחר המוח מיד; ואךוךיו ״למוח המשיח׳/ שהוא קודם לתחלת־, ואחריו ״החלה תמהים״, שהוא בולל הקימה, והנעם הנמשך אחריה. ולפי שהמאמר האחר, חולהו מהמאמרים, לחלבו ש״העולם הבא״ ירצו בו זמן התחלה,

הנה !ראה שהשם הזה יבליל שניהם. ואולם אם נאמר שאינו כולל רק זמן התחלה, הנה יצטרף לפרש במטבע הברכה, ש״העולם הזה״ כולל העולם הזה בחיים ובמוח, ו״העולם הבא״ ירצו בו נעם זמן התחלה אחרי הקימה. וסדרו ראשונה שתי קצווח הזמן, ואחר סדרו האמצעיים, והם:

למוח המשיח ךהקימה• והוא אשר רצו בהחלה המתים.

והנה איך שיחלה מפרוש השם הזה, באשר נתבאר בתכליח הנרצה בנס הזה וחועלוהיו, והוא: הךאוח הישר האלהי, להיות הגמול והענש מהלחס; והקנאה האמונה, והתכלית אשר בבריאת; תוא מבאר, שאין מקום לתפישה הרב המוךה בדעה הנכון, האומר, שהזוכים לתחלה לא למותו, ולא יאכלו, אלא כפשט ׳המאמר ״צדיקים יושבים ועטרותיתם בראשיהם״, ף׳ל ועטתה שלמוחן בראשיהן, ״תהנין מזיו השבינה״. הה, שבבר הלה מן ההכרח להיוחם בגופם ובאבתהם ובבלי שמושן, למען הראוה הישר האלהי• ועוד, שאם הלה שלא יאכלו ולא ישתמשו בחוש הטעם ובאברי ההולדה, הנה לדברו וישמעו, ולעבדו אח ה/ ולחזיקו בתורה, כענלן באללתו. ועוד, שעם זת לקנו האמונה הנכונה לזולחם, כמו שיחבאר עוד בהתר הספק

הרביעי. ואמנם הרביעי, הנחלה בזמן שקדם התחלה, אם למוחו כלם. וזה, שאם נקה המשנה בפשטה, לומר ש״כל ישראל לש

׳ שנא ר ה ו מאמר ג ח״א א כלעידז

להם חלק לעולם הבא״ הנךצה בו תחלה המתים, כבר לחשב שהלה מן ההכרח שלמוהו כלם קךם התחלה. ואמר, שאף כשנקח המאמר כפשוטו בהחלה, ושתדזלה הקימה כוללה, הנה לא יהחלב מוח כלם קדם לכן. הה, ש״העולם הבא״ לכלל הקימה, וזמן שאחרי הקימה לזה הדור אשר בעח הקימה, אם הלה שלא יזכו לךבקוח והההאחדוח, והלה שישתמשו בחושיהם ולמוחו, הנה יחלה להם חלק לעולם הבא. למה שכבר קדם, עזמתועלח הנס הזה, להקנות אמונה בלב זולתם, אשר מהצד ההוא יזכו למה שהיו זוכין בו עם הנם ההוא. ויתאמת אם בן, שבל ישראל לש להם חלק לעולם הבא. ויסבל, שהמאמר המחלב לחסידי או״ה שלש להם חלק לעוה״ב, נאמר על הדור ההוא שבזמן התחלה, והדורוח הנמעזכין אחרי בן, מבלתי שיהחלב שיץכו

לקימה. ואיף שידזלת, דזתר הספק החמיעזי ממה שלקל מאד. והוא,א שבץמן ו ה שהיעוךים הנמצאים בךבךי הנביאים, יתקלמו בדור בים ישבעו מהקמים מרוח דעת ח התחלה, ובדורוח הנמשכין. ש ויךאח ה׳. ואם תלת שישתמשו בחושיהם כלם, ולאריבו למים,

ויולידו, מבלתי שיקךה מזה בטל.

וזהו מה שלךאה בהתר אלו הספקות לפי ההקדמות שבידינו, מהקבלה, וממה שלךאה מהסברא ומשקול הדעה. והאל יחברף יודע, ישחבח שמו, ומרומם על בל ברבה והחלה.

הכלל החמישי

בנצחות התורה

והוא שני פרקים: האחד, איך ראוי שיובן, לפי מה שבא בקבלת ובאפן עמידתנו עליו. השני, בתתר ספק אחד שאפשר

שלספק בו.

שנב א1ר 71' מאמר ג ח״א כלל ה/פרק א

ן ו ש א ך ק ה ר פ ה

הנה לפי מה שבא בקבלה, התורה הזאה האלהיח, הכוללת תורה שבכהב ןהוךה שבע״פ, היא נצחיח. כמו שאמרו רז״ל (שבת קד, א): ״מלמד שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה״. ולזה, אי אפשר בשום צד שתבטל או תשתנה מצוה ממצווה התורה, ואף על ידי נביא. אלא עזתעזךש אצלנו, שהנביא להוראה שעת לכול לחדש׳ או להתיר אסור, ובלבד שלא יחלה בו צד עבודת זרה, כאליהו בהר הכרמל. ךפן ביה דין מהנין לעקר דבר מן תתוךה בשב ואל תעשה, וזה אמנם לעשוח סע למצוה. ואמנם לא יקךא זה בסול, לפי שזה מעצם התוךת ותקבלת. ואולם נחאמה זה מפאה הקבלה, כמו שבא כל זה בגמרה םנהךירין(צ,

א)•

וכבר נעמיד על זה מצד הסברא ךעזקיל הדעה גם כן, כלומר, נצחיוה התורה. וזה, שלמה שהתבאר ממה שקדם, היוה ההורה הזאה בחבליה השלמוה, להביא המחזיקים בה — שלמים או חסרים — אל ההצלחה האנושית והתכלית הנכסף־, למה שתלשר תכליח ההישרה אל שלמוה המרוח ואל השבליוח, והעורר גם כן הכליה הההעוררוח, העבוךה והרבקוה אחר ?ר; אי אפשר שתחלה בטלה, בבל או בחלק, אלא כשתומר באהדה. שהמאמר שתתבטל ולא חומר באהדה הוא דבר בטל; למה שהתבליח הנרצה אצל השי״ה, ובבחינחו, שהוא ההטבה, אי אפשר שתחבטל. ולזה, אם תלת שתתבטל זאת תתוךה, הלה בהברה בשתומר בלה או מקצחה׳ ואין המלט מהיות התורה האחרונה, אם בשעור השלמוח אשר בראשונה, ואם בשעור פחוח ממנה. ואי אפשר שידזלה פחוח ממנה, למה שלא ימשף התכלית הנרצה אצל השי״ח ושתהלה בשעור השלמוה אשר בראשונה, גם זה בטל; שכבר החלה ההמרה פעל הריק אין

׳ שנג ר ה ו מאמר ג ח״א א כלל ה/נ׳רק א

תועלה בר ולזה הוא מבאר מצד הסברא ואזון הדעת, שזאת

התוךת אי אפשר שתשתנה בשום צד.

והנה, מהבלחברים האחרונים בלי עזהךאה פנים מצד אחר. וזה, שלמת שתלת הפעל הזה מנתינת תתוךת, כלפועל בב״ת השלמוה, הנה יהחלב שיתלת הפעל בחבליה תשלמות בלה שאפעזר. ןל!ה יהחלב לפי הטענה הקוךבלה הפלנע בסולה בבל או בחלק. ואבלנם, אם עזהטענה הזאת אבלתיח בעצכלה, אם לא לאמר בה יוחר כלןה תשעוה לא תתן האמה בזה הךרועז על בל פנים. וזה, שן!ש לאוכלר שיאבלר, שפעל השם יחבדר וישתבח שמו בנתינת זאת תתוךה, הלה בחבליה השלמוה בלה שאפשר לפי הכלקבלים. וזה, שההיוב שהניחו, לא יתן יותר מזת. ולזה, אם היו הבלקבלים יותר שלמים או יותר הסתם, כבר לחית אפשר בהם בטול התורה הזאה, בכל או בחלק, בשתומר באחךח טובה ביפלנה לפי הבלקבלים. כמו שקרה בחורה אדם הראשון, שנאסר להם בשר, ותתר לבני נח; ובמו שקרה להורה בני נח, שנתלחדו בלכללם אח״כ ישראל בתורה הזאה, שלש בה גם כן כלהשנוי בקצה הבלצווח הקוךמוח, בללבד התוםפוח, מה שלא לעלם.

אבל אחר שההבאר בלבלת שתבלל זאה תתוךת, היותה בתכליח השלמוח־, אם לשלבלים, כמו הבלשבילים ויהידי םגלוח, למה שבה כלשלמוח החכבלה, ואם לחםתם, לכלה שבה משלמות הפלדוח והערה הלבבוח לעבודה ולךבקוח והאהבה, אשר היא ההצלחה הנצחיה, במו שבא בל זה בסוף הבלאכלר השני; הנה אם בן, יחחלב בתכרה שיתלת זאת תתוךה בכלל, נצחיה. תהו

בלה שרצינו לבארו.

׳ מאמר ג ח״א ר ה ו שנד א בלל ה/פרק ב

ק העזני ר פ ה

ייהתר ספק ע1אפעזר עזלםפק בעזךעו הזה.

והוא, אם לפי שאיננו רחוק בחלק המקבל, והוא התורה שבע״ב, שיולדו בו ספקוה ומחליקות; ואף בי בתורה שככחב בבר ידדה דבר בה או דברים שאפשר שלספק בהם. ואיך לא? ובבר קרה בתורה הזאה האלתית מחלקת מכתוה, מידים היוהה אלהיה, וחלוקים בשךשיה. מהם מאמינים שחלק ממנה נצחי, וחלק בלתי נצחי. ומהם חולקים בפרוש חלק התורה שכבהב, וברב התורה שבע״פ, ומהחזקין בסענוהם, באמךם עזהם מקבלים מחכמי אמהם ומזקניהם; בצדוקין הנקראים היום בקצה המזרח והדרום ״קראים״. הלש שם דבר, יובל לההחזק בו ולהבריח בעל תאמונת תאמתית, אמונתו? וזה, בי לבל אחד מבעלי הבתוה מחשבה גובךה באמונהו, ואולי שלא יכנס חשש ונתוד באמתיות דעתו ושקרוה דעה זולהו. וכבר לךאה עזאין ההכרעה הזאה נחונה לבל אחד בפי בחינת ציורו; שאם הלה השער הזה פחוח לבחיר באמונוה איש הישר בעיניו, לא ישאר בה בה קלמה באמונה, להיוה הציור באנשים משתנה תמיד. ובאשר הלה בן, איך יבטח בעל האמונה האמתיח באמונחו? מי

יתן ואדע׳ ואמנם התר הספק הזה איננו ממה שיקשה, עם מה שבא בתורה על זה, ונחפדםם בקבלה. וזה, עזהשךש אצלנו, באשר לספק או יפל מחליקה בדבר מדברי התוךת, שהמשפט ליושבים לפני השם יתברך במקום אשר יבחר. באמרו(דברים יז, ח): ׳כי יפלא ממך דבר וגו׳ וקמת ועליה וגו׳ אל הבחנים הלןים ואל השפס׳. ואולם אם לא היו בהסכמה אחה, אנו מחלבים להמשך אחר הרב. והלה החיוב הזה לפי הקבלה (ספרי שם): ״אפלו

׳ שנה ר ה ו מאמר ג ח״א א כלל ה/פרק ב

אומרים לף על למין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא למין״. וסמכו זה על אמרו: ״לא הסור מן הדבר אשר לגידו לף למין ושמאל״. עד שבא בגמרה מציעא (נט, ב) במחלקה שבין רבי אליעזר וחכמים בהנורו של עכנאי, שלצאה בה קול ואמרה: ״מה לכם אצל רבי אליעזר׳/ ורבי להושע עמד על רגליו ואמר: ״לא בשמים היא״. ובא הברוש, שבבר נתן לנו אח תתוךה, ובחוב בה (שמות בג, ב): ׳אחלי רבים להטוח׳. בארו בזה, שאף אם הלה האמה בבונה התורה ברבי אליעזר, שאחר שרב חכמי ישראל הסכימו בחלופו, אם שלא הלה כן כונה ההורה, להם שומעים. אחר שהשרש התוריי לילך אחר הרב אבלו אומר לף על למין

שהוא שמאל. וכבר הלה ראוי להיוח כן. שאם לא הלה החיוב הזה להמעזר אחרי הבחנים או אחדי הסנהדרין אשר יהיו בלמים ההם, אלא בתנאי וקשר שלסכימו להלכה׳ הנה הלה השער פחוח לחלק עמהם ולמרוח פיהם בל מי שיתעקש ויאמר שלא הסכימו להלכה. ויחלה גם בן סבה שירבו מהלקוח בישראל, והעשה התורה באלף תורוה. אבל עם החיוב הזה, אי אפשר שישאר מחלקת או ספק בדבר מדברי תתורה, אם לא היה מספק לבלם

T \ I T ־-. T T •י T ־ . . . . . T T ! I ״ ך _ ״| •

או לרבם׳ מה שי׳יא רחוק מאד. ואם הלה נמצא הדבר הרחוק ההוא׳ הנה לש בוי דרר לרוע, לפי עזרשי הקבלה׳ איף נהנהג בספק ההוא. ובאשר הלה זה בן, המחזיק באמונה על פי הסכמה השופסים או ךבם, בסוח הוא ומסלק מהחשש ומהערעור

בחבליה מה שאפשר. ןבאשר יושב עלינו מתבתות שבערנו: במה יודע איפוא הבה המךוזקה על פי השופסים או רבם? נאמר׳ שתוא לדוע ומפרסם לכל הבתוח, שבעה הולד המחלקה הזה מחכה ת אחת — היו המון העם׳ שלא הלה חלקם בחכמת ובעיון כלל. ולזת

ר ג ח״א מ א מו ל ל כ

׳ ר ה ו שנו א

הוא מבאר שאין מחלקתם עלינו דבר שיקרא מחליקה, ושבא לכלל ספק.

אבל מה שלחשב שהוא מסתפק עלינו, הוא בה הצדוקים, שמחפאךים בקבלחם מחכמיהם. ואמנם הוא כזפךסם גם כן, לפי הזמן שהעתקו אלינו קורוחיו, שבזמן אנשי בנסח הגדולה שעל פיהם אנו חיים, היו הכהנים הגדולים ךהסנהךדין, מהפרושים. והם אשר מסרו הקבלה לבעלי המשנה• והם הךבו והפליגו לדקדק ולפלפל בתורה, ובשליש עשךה מדוח שהתורה נךךשה בהן, עד שבאו האחרונים והוסיפו בתלמוד דברים וענעים, הוא מכה הנמנע למעין בהם, שיחלה בדוי. במו שהוא בלי ספק בכה הצדוקים, שיסוד בדיאהם מפרסם, עם שהוא קל הבריאה והמחשבה לקחה הדברים כפשסן; בהפף מה שהוא בקבלה האבוח, עזן!ש בה שרשים וענפים וענפי ענפים, עם הפלגה ההסכמה, מה שהוא נמנע להם הבריאה וההדוש, אם לא .מפאה הקבלה האמתיה. וכמו שאמר הרב בפהיחה המשנה, ןה לשונו: ׳/ובאשר השלים רב אשי ההבור הנכבד, הלה עלינו לעד נאמן די רוח אלחין קדיעזין ביה״• ולזה, לא נשאר ס5ק וערעור עליו בעבור מחלקוהם בלל. והתחלה לאל לבדו, ומרומם על בל

בךבה והחלה.

הכלל העזעזי — : T ־"

בהבדל שבין משה ךבנו לשאר הנביאים

הנה כפי מת שבא בתורה, ההבדל מבאר, אם במופתים, אם בעצם הנבואה. ולזה שמנו פרקי זה הכלל שנים.

שנז, ר ה ו ר ג ח״א א מ א מ

כלל ו/פרק א

ן ו ש א ר ק ה ר פ ה

במופתים

אנינם ההבדל במופתים בא בתורה בפרוש. אמרו(דברים לד,

יא): ׳לבל האתת,והמופתים אשר שלחו ה׳ לעשות בארץ מצרים

וגו׳ ולכל הלד החזקה ולבל המוךא הגדול אשר עשה משה לעיני

כל ישראל׳. הנה הבדילם בשלישה ענלנים: אם ברבוים, הורה

באמרו: ״לכל תאתה ,והמופתים״; ואם בפרסומם לעיני הכה

ההנגדה, אשר נתפלסם ענלנם בשעור גדול מהחכמה, כמו

שךמזו זה בגמלה מנחוה (פה, א): ״אמרו ליה יוחני וממלא

למשה לבנו: משה, תבן אתה מכניס לעפלים״, והורה בזה

באמרו: ״לעשות באלץ מצרים לפלעה ולבל עבדיו ולכל אלצו״;

ואם בהתמדתם, והורה זה באמרו: ״ולכל הלד החזקה״• כי

התמדת המופתים בלדה המן והנהגה ענני הכבוד אלבעים שנה,

כנלמז באמרו: ״ולכל המורא הגדול׳/ כאמךם ז״ל: ״ובמורא

גדול — זה גלוי שכינה״. עם שנכלל בו אשר קןלן עור פני משה,

אשר נאמר בו(שמות ל, ל): ׳!ייראו מגשה אליו/ אשר כל זה הלה

״היד הדוזלןה״• ואדושב גם בן שנרמז באמרו(שם י): יאה מעשה

ה׳ בי נורא הוא אשר אני עשה עמל׳• ויחזק זה אצלי יעוד

הנפלאוה הגדולים, אשר לא שמענו אחלי המעמד ההוא הדוש

נפלאוה גדולוה אשר לא נבלאו. וכן אמרו: ״כי נורא הוא״,

המהלחם לאמרו ״!יילאו מגשה אליו״; וכן אמרו: ״עמל״, שיורה

לו לבדו, אחרי שאמר בפסוק ההוא ״נגד כל עמל אעשה

נפלאות״; ןאמרו גם כן: .״ולאת כל תעם אשר אתה בקרבו״,

יחיב אמרו ״אשר אני עשת עמל״ שב אל משת.

ולפי שלכולם ופלסומם הלה לעיני פלעה ולעיני עבךיו,

וההמךהם הלה לעיני ישךאל לבד, סדר ״לפלעה ולכל עבדיו״

שנח א1ר ה׳ מאמר ג ח״א בלל ו/פרק א

קידם אמרו ״ולבל חלד תחזקת״. וסדר ״לעיני בל ישראל״ בסוף,

שהלה לעיניהם.

וכבר לךאה שהלה סךר הבהובים בהדרגה שלמה. שהיוה המופתים לקנו אמונה שלמה בנפש׳ הנה תחלה/ רבוים לחזק האמונה; ויחזק אוחה עוד פרסומם, למה שלקים אמתתם, ויוציא מהם חשד העדמימוה; ויחזק עוד — במה שאין ספק בו — התמךתם, כי יוציא מהם חשד הלהס והכשוף ואוחזי

העינים׳ שאין לענלנם קיום והחמרת.

והנה רוחם ב״מוךא הגדול״, שהוא המופת היותר נפלא לאין הבליה, למה שהוא ךבקוח השכינה עם ישראל, וביחוד עם משה, בהחמךה. והלה די בו לבדו יתרון על זולהו מהנביאים, גם אם לא נשתמש מהקבלה במה שהישירהנו מעמידה השמש למישה; וזה, עזאם הלה מופה להושע גדול, להיות נושאו יותר חשוב מהרבה מהמופתים, הנה מופה ךבקוה השכינה עם משה,

יותר גדול הרבה, להיות נושאו יותר חשוב לאין שעור.

והנה הסכמנו בזה לדעת רז״ל במסכת בתךא (קלד, א): ״שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן. שלשים מהם ראויים שתשךה עליתם שכינת כמישת רבנו, ושלשים מתם שתעמיד להם חמה ביהושע בן נון״. ואין ספק שבאמךם ״ראוי שתשרה עליהם שבינה כמשה״ רמזו אל זה הדבקוה. שאם הלחה הבונה בנבואה׳ הנה ביהושע שדהה שכינה גם בן. ואל זה רמזנו בכלל הרביעי מהמאמר השני, בהחר הספק אשר זכרנוהו. ודי בזה במופתים, עם מה שנאמר שם. וכבר נחבאר בכלל ההוא הפועל לנפלאות, במת שאין ספק בו. ואין תועלה בהשנות הדברים.

׳ שנט ר ה ו ר ג ח״א א מ א מ בלל ו/פרק ב

ק העזני ר פ ה

בעצם הנבואה

אמנם ההבדל בעצם הנבואה, תנת בא בתורה בפרוש. אמר (במדבר יב, 0: ׳אם יהלה נביאכם, ה׳ במראה אליו אךנוךע, בחלום אדבר בו, לא כן עבדי מעזת׳. ונאמר בחתימת תתוךה: ״ולא קם נביא עוד בישראל במיעזת אשר ידעו ח׳ פנים אל פנים״.

והרב בפרוש המשנה באר ההבדל הזה באךבעת ענלנים: הראשון, הייה נבואה שאר הנביאים באמצעי, ונבואה

משה בלי אמצעי.

השני, היוה שאר הנביאים לא יחנבאו אלא בחלום הלילה, או ביום בהרדמה נופלת עליו, או ימצאהו ענלן יתבטלו בו הךגשיו, והשאר המחשבה לבדה, וזה נקרא ״מראה״ או ״מחזה״; ומעזה — היהה הנבואה שוךה עליו ביום, והוא ער,

עומד אצל' שני הכרובים.

השלישי, שאר הנביאים כשיהנבאו במךאה או על ידי מלאף, יזדעזעו אבריהם, ותמצאם חרדה גדולה, כמעט שתצא נשמהם; ומשה לא הלה חרד, ואע״פ שהלה מדבר פנים אל פנים. הרביעי, בי שאר הנביאים לא היו מהנבאים כשירצו, והיו מהם צריכים להצעוה, בענלן אלישע, אמר (מ״ב ג, טו): ׳ועתה קחו לי מנגן׳: ומעזה הלה מהנבא בכל עה, כמו שיוךה אמרו (במדבר ט, ח): ׳עמדו ןאעזמעה מה לצוה׳. ומאמר רז״ל מסבים

לזה, שאמרו(ספרא ויקרא טז, ב): ׳״דבר אל אהרן אחיף ואל לבא בכל עח אל הקדש׳ — אהרון בבל לבא ואין משה בבל לבא״ אלו

דברי הרב.

ואמנם עזךש ההבדלים כלם, הוא אמרו: ״אעזר ידעו ה׳ פנים אל פנים״. כי ליחרון מךרגה מעזה בהתמדה הנבואה,

שס א1ר ה׳ מאמר ג ח״אל ו/פרק ב ל כ

והדבקות בחבליה, והשמע שאר חושיו ובחוחיו אל הכח השכלי, אשר כל זה נךמז באמרו ״לא כן עבדי משה בבל ביתי נאמן הוא״; כי העבד הנאמן בכל ביה אדוניו, כל עשתונוהיו בעבודה אדוניו; הנה בעבור זה, ליחרון הךבקוה, היחה נבואתו בלי אמצעוה מלאף. וליהרון השמע שאר חושיו וכחוחיו אל הבח השכלי היחה בהקיץ בלא חרדה ובלא משל והידוח. ולהתמךהו בךבקוה, היחה בבל עה. ואמנם במקום נבחר, והוא במקום שני הכרובים, להיותו מקום מוכן, לשלם בו הדבקות

המפלג יותר.

ואמנם שאר הנביאים, שלא הגיעו למדרגתו כדבקות, לא היחה נבואחם פנים אל פנים. וכי לא הגיעו במךרגהו בהשמע כחותיהם, היתה נבואהם באמצעוח הבה המדמה, שנךמז זה באמרו: ״במראה אליו אהוךע בחלום אדבר בו״, ב^בבר החבאר בספר ״החוש והמוחש״ בי החלום הוא באמצעוה המדמה. והמראה גם כן, יהחקו בה צורוח המביטים בה, וידמה כאלו הם מפתהים בה, אשר כל זה פעל הדמיון. !אמר זה, לפי עזנבואת כל הנביאים תהןה פעם בחלום, ופעם בהקיץ, אלא שיךמה להם ענין ידאוהו, לגיע להם משם השפע. כעען אבךתם שראה המלאכים בדמוח אנשים, ואם לא היו אנשים, אלא שהגיע לו הדבור באמצעוחם. וכענלן יהושע בדברו עם המלאף, שלא ראה עצם המלאד, אלא שהגיע לו הדבור (יהושע ה, ח: ״אני שר צבא ת׳ עתת באתי״. ולפי שיחחלפו מדרגוה הנביאים בהכנע כחותיהם והשמעם לכח השכלי, בבר יהןת מי שלמעוס ההכנעה, יזדעץעו אבריו רהפבו ציריו, כענלן בךנלאל. ולזה יחחלב שתדזלה זה בתתחלת התנועה, שהוא עה מלחמה שאר הכחוח עם השכל; אבל בעזנשלם ההחבודדוח בנצוח השכל

ר 71' שסא ו מאמר ג ח״א א בלל ו/פרק ב

לעזאר הבחוה, הנה אין ראוי #לרגיש דבר מנגד, ולזה מה שנאמר שם (דניאל י, יט): ׳ידבר אדני כי חזקתני׳.

כן ראוי שיובנו עניני אלו ההבדלים בלי ספק. אבל שיהלה כולל לנביאים ״שימצאם חרדה ואימה גדולה, במעט שתצא

נשמהם״, כפשט הלשון, חלילה!

והנה נאמן שמואל לנביא בהחלה נבואהו, וכחשובחו בךבר האחונוה, ואלישע בהשובחו לנעמן, ההר ענלניו, יוכיחו, כי לא מצאם חרדה גדולה, גם לא נפלה עליהם תךדמה. עד שתראה שמואל היה מדמה שיקראהו עלי. ולזה לךאת, עזנךמה לו הקול בקול עלי, שאין ספק שהלה בקי בו, במו שאמרו ז״ל(גיטין כג, א): ״היאך סומא מתר באשתו, אלא כטביעוה עינא ךקלא״; ולהיות

הדבור ההוא בךמוח דבור עלי בשלה, הלה הענלן ההוא נקרא. ״מראה״, שהלה קול מדמה. ואמנם התךךמה שנבלה על אברהם, ואימה גדולה; אם שהנביאים אשר לא יהנבאו תמיד, תתחלף הכנחם, כפי הפריךם הךבקוח, והחיךם הקשר, וזה, אם לדבר מעיק מחוץ; ואפשר שאחרי הטריד עצמו במלחמת הנללכים הגיע לו רשם מזה בנבואהו׳ והגיע לו תרדמה. ואם שהלה הענלן ההוא ךכלז ומשל לגלוה. ואם שהיו שני הענלנים לחד. לא שיחלה ענלן התרדמה מהחלב על כל פנים ללהר

הנביאים.

ואולם במעמד הנכבד׳ שהשיגו מה שהשיגו; וביחוד בשני הךברוח ״אנכי״ ן״ליא ידזלה לף״, כמו עזבא בקבלה, ובמו שיורה עליו פשס הכתובים, ובמו שקדם בפתיחה החבור; הנה הלה בלא ספק על צד הנם והפלא העצום. הה, שאין ספק, שלא היו בל ישראל ראויים ומובנים לנבואה• ולזה, הבינו בהבדל

האותיוח בעזני הדבורים האלה, לא הקול לבד.

שסב אור ה׳ מאמר ג ח״א כלל ז/כ1רק א

ואין ראוי שן!אמר בפרוש דבלי ח״ל, שהבונה בהם להיות הדבורים ההם ענלנים מופתיים, ושהמשפט בהם לנביא וחכם — אחד. בי הבונה בדבור השני איננו פנה האחדוה, כמו שחשבו׳ אלא הרחקה עבודה זרה. והוא, שעם הודאתנו באחדותו, לא נעבד זולתו, באלו אמר ממארחיו לבד. וזה עמן, אין מדרכו שלבא עליו מופה. ולא הלה זה בדאי לסעוח בו, אלא שראינו מהמפרשים מי שכתב מהלוף זה. והאמה עד לעצמו.

וןהו מה שכונו בכלל הןה. והההלה לאל לבדו, ומרומם על כל ברכה והחלה.

הכלל השביעי

באורים וחומים

הנה השרש הןה עמךנו עליו מפאת תתוךה והקבלה. והדבור בו עתה בשני ענלנים: אחד, בענלן בעצמו. השני, בתתר קצה

ספקות הנופלים בו.

הפרק הראשון

בשךעז הזה בעצמו.

ואמנם לפי מה שבא בקבלה׳ הכהן בכהונו, באמצעות הכלי הןה, שהוא אחד מיחד מבגדי כהנה גדולה, יחלבש ברוח הקדש בהתבוךדוהו בו על אשר ישאל, וידמה לו כאלו תאותיוח המפתחות בו בולסות כםךר אותיוה התבה אשר נרכיב מהם תשובה שאלהו. ואמנם הלה !ה, לפי מה שבא בקבלה׳ בשלישה הנאים: האחד׳ בבחינה השואל; השני׳ בבהינת השאלתי,

השלישי׳ בבחינה הנשאל.

׳ שםג ר ה ו מאמר ג ח״א א כלל ז/פרק ב

אם בבחינה השואל — שיהלת המלף, או ביה דין הגדול, או למי שצרף הצבור בו.

ואם בבחינה השאלה — בדבר שהלה כולל לכל ישראל. ואם בבחינה הנשאל — שיהלה כהן גדיל ששכינה שורה

עליו. כמו שההבאר כל זה בעזביעי מכפוריכו (יומא עג, ב). ואולם תאר הכלי לא נהפרש בתורה/ ולא נצסוה בעשלחו זולה משה. והוא נאוה למה עזיךאו קצה החכמים, שיהלה בו בחב שם המפרש. וזה/ שהכהן הגדול, עזהלה מיחד בעבודה, כשהלה מסתכל בפתוח השבטים שבטי לה, הלחה מחשבתו מרחפה עליהם, והלה מהבוךד בהשגה השם הבהוב שם, ומלחד מחשבתו לעבוךהו, גזרה חכמה השי״ה שיהלבש ברוח הקיךש,

ולשיג תשובת נבונה לשאלתו.

ואמנם, עם שהוא נס קבוע, בשאר הנסים הקבועים בתורה, הנה לא לךחיקו העיון. וזה׳ שהנביא עצמו יצטרף לפעמים אל הכנוה מחוץ, כענלן אלישע שאמר (מ״ב ג, טו): ׳ועתה קחו לי מנגן, והלה כנגן המנגן ותהי עליו לד ה״. ולזה׳ הכהן הגדול, ואם לא הלה במדרגה הנבואה׳ הנה באמצעוח ההכנוח, ובהשגחה השי״ה בכלל, הלה מחלכש ברוח הקיךש, אחר שהלה הכהן ראוי

לכף. תהו מה עזךצינו לבארו.

י נ ש ק ה ר פ ה

בהתר קצת ספקות #אפשר עזלספקו בו.

האחד׳ לפי שכבר קדם לנו, שמדרגה הנבואה היא למעלה ממדרגה רוה״ק; ותלת מתנאי המעשה הזה, עזיהלה הכהן באפן שתשרה עליו רוה״ק, ולא החנה בו שיחלה נביא; איף יתכן כיהושע, שקבל ממשה, וםמף את לדו עליו במצות תשי״ת, ונתפרסם לנביא, עד שנכתבת נבואתו בתוךה, מת שלא נמצא

׳ מאמר ג ח״א ר ה ו שסד א בלל ז/פרק ב

בן לזולתו מן הנביאים מלבד אהרן, והפליא בגדול שבמו־פתים, והוא עזעמךה לו החמה באמצע הרקיע; איף יתכן שיצטרף למעשה שיספק בו ברוה״ק? והנה הבהוב אומר(במדברבז,בא):

׳ולפני אלעזר הכהן יעמיד, :ושאל לו במשפט האורים׳. השני, לפי שבבר קדם מעלה הנבואה על מעלה רוה״ק'; והיה בנבואה יעוד שהוא חוזר, במו שההבאר במאמר השני; איף יתכן מה שקבלו רז״ל, באמךם (יומא עג, ב) שאע״פ שיעוד

הנבואה חוזר, יעוד של אורים והומים אינו חוזר? השלישי, לפי שקדם לנו בכלל הששי, שאחד מההבדלים שהיו בין נבואה משה ללהר הנביאים, הוא, היותו מהנבא בבל עה שירצה, מה שלא הלה בן באחר זולהו•, איף יתכן במעשה הזה, שהלה ברוה״ק לבד, להשיג תשובה בכל עה שיצטרף?

והנה התר הספק הראשון, ממה שלקל. בי הצטרף הנביא למעשה הזה, איננו ליהרון רוה״ק על הנבואה. אלא, למה שהנבואה לא הלהה שורה על הנביא בבל עה שירצה, כי אם למשה בלבד, המציאה החכמה האלהיה המעשה הזה, כךי שישתמש בו בלל האמה לעה הצרף, אשר אולי לא ידזלה הנביא

באפן שינבא.

ואם השני, גם כן, למה שהלה התועלה המשג מהמעשה הזה, הוא נתינה התשובה אחר השאלה לעה הצרף לכלל ישראל; הנה אם הלה היעוד חוזר, הלה התועלח בטל; כי אין תועלה בשאלה התשובה, אם ישאר אחר התשובה הספק ההוא בעינו. ולזה הלה ראוי שיהלה מהשגחת השי״ת על כלל האמת, במו שבא במקצה המצווה, במו בשמטין והרגלים, שהלה בהם

נם בולל קבוע להשגחהו על כלל האמה.

ואם לקלוה מדרגה רוה״ק בהקעז אל מדתה הנבואה, הנה, המובן אליו, איננו רחוק שלםפיק לו התבודדות ןהכנה־מה

ר 71' שסה ו מאמר ג ח״א א כלל ח/פרק א

להשיג גם כן, מה שלא לםפיק להשיגו הנבואה. ולזה, לא הלה ההשתמשות במעשה הזה לעת הצרף, ליתרון מךרגה רוה״ק' על

הנבואה.

וזהו מה שרצינו לבארו בפרק הזה• והתהלה לאל לבדו, ומרומם על בל ברכה והתלת.

הכלל השמיני

במשיח

והדבור בו־ בשני ענינים: הראשון, בהארו וענלניו. השני, בזמן בואו. ולזה שמנו הכלל הזה שני פרקים.

וצרפנו לי פרק שלישי, לבאר בשךשים אשר כלל אוהם. המאמר הזה, שעם היוהם אמונות אמתיוה, עזהבופר בם ״מין״, הנה אינם פנוה ויסודוה לתורה הזאה האלתית, שלא יציר

מציאוהה זולהם.

הפרק הראשון

בתארי המשיח וענעו.

הנה מה שבא בבהובים ונהבאר בקבלה, ולא נפל המחלקה בו, הוא, שמגזע ישי וךןד בנו, יקום מלף ונביא, ימלר על ישראל ויהודה, ויקבץ נךחי ישףאל ויהודה מן הארצוה אשר נפוצו שם, ויהיו לאחדים בלדו, ולא לחצו עוד לשתי ממלבוה, ולא יכרת עוד מלף מזרעו יושב על כסא ה׳. ובזח לא ערער אדם בעולם. ומה שנפל בו המחלקה, אם יההדש עוד לימוה המשיח דבר חוץ מהמנהג הסבעי, באשר יורו מקצה היעודים שבאו בנביאים, אם לא. והנה לא נהבאר מזה דבר, אמנם דעה שמואל, תובא במקומות בתלמוד, ונראה שהיו םומבין בו חכמי

׳ מאמר ג ח״א ר ה ו שסו א כלל ח/פרק ב

הדור ההוא, ואמר בפרוש: ״אין בין העוה״ן• לימות המשיח אלא שעבוד מלכיוה בלבד״. ואיף שיהלה, הנבואות מעידות על הפלגה שלמוהו• והנה לפי המדרש, שיץבה למה שלא זבה בו מעזה עדין, והוא הנצחיוח באיש. שהם דרשו בפךשה ״הנה לשביל עבדי״ (ישעיה נב, יג): ״לרום — מאברהם׳ ונשא — ממשה, וגבה — ממלאכי העזרה״׳ והנה אם הלה שיזכה לגמול הנפשיי, ושיהענג מזיו השכינה בגוף תפש׳ הנה בבר נעשה מלאף; והוא יתכן שיתנשא יותר מהם׳ כבהינה היותו בגוף. אמנם׳ אם ידזלת תחה״מ תכף בואו׳ ובנלן כיהמ״ק, אם לא — הנה דבדנו בו בכלל הרביעי מת שבו די. ואולם בקצת המדרשים יראה בוא משיח בן יוסף קדם משיח בן דוד, ופרשו רב נבואות ״הנה לשביל עבדי״ עליו. וקצה הגאונים דברו בו.

ולפי #לא ההבאר באמתהו, לא ךאינו להאדיר בו.

ק העזני ר פ ה

בץמן בואו

ןאמנם הדבור בהגבלה זמן בואו, הוא לאוה ויגיעה לריק. אם מצד הבהובים, שלא פרש הזמן בהם, אבל העידו על העלמו, כאמרו (דניאל יב, ח): ׳ואני שמעתי ולא אבין׳, ׳בי סהמים ןחהמים הדברים עד עה קץ׳־, ואם למה שאמרו רז״ל (סנהדרין צז, ב): ״תפח רוחן של מחשבי קצין״. ואם הדבור בהיוה

ביאתו עתידה, ןשליא בא עדין, האריכות בו גם בן מותר. למה שהוא מפרסם תמשר, בי בבל זת תזמן עזתעתקו אלינו קורותיו, לא שמענו ולא הגד לנו שיהלה מלר על ישראל, וקבץ נפוצותינו מארבע כנפוח כל האךץ. וכל שכן שלא ההמיד, במו שלעיד עליו החוש, תיותנו מפזרים בגלוה הןה במלכות אדום וישמעאל

פרס ומדי ותוגרמה.

, שסז מאמר ג ח״א א1ר ה כלל ח/כירק ב

ולזה, הדבור עתה בו, באריבוח הגלות הזה, ואחור בואו עד עתה, עזהיא עזבה אלף ושלש מאוח ושלשים ושבעה לחךבן הביח. בי למת שנראה בגלות מצרים, לא נמשף יותר מר״י שנים. וגלוה בבל שיעךנו םבחו בעוון עבודה זרה וגלוי עריות ושפיבוה דמים והלול שבה בפףהםלא, לא נמעזף בי אם שבעים שנת. והגלוה תזה, שבזמן החךבן לא היו ביניהם העוונוה ההם, אבל !דאת בראשון מיומא(ט, ב) שתיו צדיקים, שאמרו שם: ״ובי מאחר דהוו צדיקי בלי האי מ״ט איענוש״, ונחלקו שם במה היהה החטאה, ואמרו קצהם מפני שנאה הנם שהיהה ביניהם, וקןצהם אמרו שלא היו מכבדים החכמים. ועם היוה שיתכן שידזלה זה בסבה ענשם, אבל האדיכוה הזה הוא דבר מבהיל. שכבר לחשב שהוא בדוק הישר והשווי, שיהלה זמן הענש מךעחס אל חמר דזעוון וקלוהו. ולפי עזההבאר היוה העוונוח עזהלבו גלות בבל יותר חמורים הרבה מן העוונוה אשר חלבו הגלוה הזה, כבר הלה ראוי שיהלה זמן הגלוח הזה מעבזי בהקש אל זמן גלוה בבל. והתבאר מהפרסום והחוש בהפף, וזה שהגלוה הזה יותר ארף הרבה מגלוה בבל, ועוד היום לא נודע אחריה הזעם,

ומתי קץ הפלאות.

והנה עם היוה מאד עמקו מחשבוה השי״ה, בי גבהו דרכיו מדרבינו, ואין לנו להעריר להקיש קצהם בקצהם, כי הוא היודע תבליה כונחו ורצונו. וכמו שלא נדע הכליה שלןה הרשעים ויסודי הצדיקים, ולא לחס קצתם לקצת. וגם באמות ד.רר כלל, ההפרסם היוהם בלי דה ונימוס אלהי, והם בשעור גדול מההצלחה, אם ברבוי האישים, ורחב המחוז, בעשר ונכסים וכבוד. ואין אחךוה עלינו להעדיף וללחם אה מוסר ה/ ולשקל במיאץני שכלנו ענשי הגלוה עם העוונוה, כי הוא היודע תכלית

רצונו, ונאמן עלינו הדלן.

שסח א1ר ה׳ מאמר ג ח״א כלל ח/פרק ב

אמנם, למה שבזמננו זה, רבים מעמי הארץ מהחזקים לחפש על הדעה הזה, לשערם בדזקש הגליוה, ולהעריכם אל העוונוח הקודמים הגורמים אותם; ראוי שנאמר עוד בפרוק הקשלא הזאה, כי עם הההבוננוח הטוב איננו ממה שיקשה. וזה, שאם הלה הענש המחיב לעוונוה, זמן הגלוה, הלה מקום לבעל הדין לחלק, להעריך לחם הזמן בלחס העוונוח אל העוונוה. אבל הענש תאמתי — החרבן, והפזור בגלוח לאנשים ההם החטאים בנפשוחם. אבל החמדה הגלות !אדיבותו הוא דבר טבעי לבני הגלוח. וגאלהם וקבוצם הוא דבר נסי, וננישו לרצון האלהי ולזבוח עובדיו. ואם בגלוח בבל, שהלה שם unnrt והמסגר ואנשי כנסה הגדולה ונביאים, זבו ונעשה להם נם ונפקדו; אין תפיסה עלינו, ואם לא נעשה לנו נס לקבץ נפוצוהינו מארבע בנפוה הארץ, אם לא זכינו ל?ר שזבוהו הראשונים. ובביוצא בזה נאמר (קהלת ז, י): ׳אל תיאמר מה הלה שהלמים הראשונים

היו טובים מאלה, כי לא מהבמה שאלת על זה׳.

והנה זה מספיק מאד בפרוק הקשלא, גם אם נודה בהעריר הלחסים. אלא שהאמה הגמור, שאין מקום להעריר היחסים. וזה, שהוא לרוע, עזהגלוה הזה שאנחנו בו היום, הוא הגלוח שנחחלב לנו בחרבן הביח הראשון. אלא שבני בבל נפקדו ברשיון בךש מלף פרם, והיו תחת ממשלתם ולא נגאלו לעולם, אלא תמיד היו תחה מלכי מדי. עם שלא נגאלו כי אם ארבע רבוא, כמו שמפרש בסבר עזרא (ב, סח. ולפעמים תיו מודדים בלונים׳ והפליג השם לעשות עמתם נס כאשר תיו ראויים לעשוח עמהם נס בשלמוהם וחסידוחם. תמשר זה רב ץמן ביה שני. והיו שם כנסה הגדולה, שהיו מסכמים ממלכי האמוה, במו שנראה בספר יוסף בן גוךיון, ובקצה מדרשים. אשר בעבורם אמר הנביא (חגי ב, ט): ׳גדול ידזלה כבוד הביה הזה האחרוין מן

מאמר ג ח״א אור ה׳ שסט כלל ח/פרק ב

הראשון׳. הפף מה שהלה בראשון. שהרי אחרי מוח שלמיה, מךדו בכיהו רב ישראל, ועשו שניעגלים, במו שנחפךסם. ובשני היו מגישים אל הביח מנחה מלכי האמוח. אלא לפי שהיה בהם שנאה חנם וחלוק הלבבוה, לא הצליחו במרד, עד שבא טיטום וכבשם. סוף דבר/ הנה ענלן ביה שני, כאלו מלך מצרים המושל עתה בארץ הצבי, הלה נוהן רשוח ליהודים אשר בקצה מדינוה מלכוחו לעלוח ולבנוה ביה הבחירה, בתנאי שלשבו תהה ממשלתו. ולא יחלה מן הפלא, אם לקצה הלמים ימדדו ב1, שלגלם משם, ושלעבד בהם. כן הלה ענלן ביה שני בשוה. ולזה, האמה הגמור לפי מה שלךאה, שהגלוה הזה שאנחנו בר הוא הגלוח עזנמשף מחדבן הביה הראשון, שנדמז בתורה במלה ונושנתם בארץ, אלא שבימוה עזרא נפקדו, כאמרו(ירמיה כט, י): ׳בי לפי מלאה לבבל שבעים שנה אפקד אהבם׳• הנה, שלא

הלחה גאלה שלמה, אלא פקידה בלבד.

והנה לסבים זה, לפי מה שלראה, למה שבא במזמור ה״הלל הגדול״(תהלים קלו); שלפי שבלו לספר חסדי ה׳, מעת הלציךה עד אחדיח הלמים, נדאה שקראוהו בן. והנה תחלה הההיל בנפלאוח מצךים, עד אמרו: ״נחלה לישראל עבדו״. אחרי כן רמז לפקידה בבל, הוא אנלרו: ״שבשפלנו זכר לנו״. ךלזה הוציאו בלשון זכירה, שהוא ענלן אחד עם פקידה, למה שלא הלה גאלה אלא פקידה. אחרי כן רמז על הגאלה העחידה, והוא אמרו ״ויבדקנו מצרינו״, כי היא תהלה גאלה שלמה. שוב רמז אל תקון העולם בכללו, לךזיוה כלם שכם אחד לעבד אח ה׳, להיוה בל העמים שפה אחה משפעים מזיו כבודו, ולהיוה מאוכלי שלחנו, והוא אשר רמז בחחמו: ״נחן לחם לבל בשר כי לעולם חסדו״.

וזהו סבע האמה, שהוא עד לעצמו, ומסכים מכל צד.

׳ מאמר ג ח״א ר ה ו שע א כלל ח/טרק ב

ותתבאר אם כן, שאין מקום לתפש עלינו מאריכות גלותנו זת. וכל שכן, שכבר לךאה, שפרי הגלות תזה מפלג מאד. אם לכלל אמתנו, למה שהיסורים בעולם הזה אוצר גדול ופרקליט לעולם תבא. ויתכן לומר, שכמו שתלת בגלות מצךים, שלא נדע בו ענעז קודם מבאר, אלא שתלת תצעת לשומנו משעבדים לעבודה השי״ת, כמו שרמז באמרו(שמות ב, ב): ׳אנכי ת׳ אליתיך אשר הוצאהיך מארץ מצרים מביה עבדים. לא ידזלה לף אלהים אחרים וגו״; בן בגלותנו זה, אחר שלא הספיק מה שעבר עלינו מחסדי השי״ת לשומנו שלמים באתבתו, גזרת חכמתו הגלוה הגדול הןה, אם להכניע הלבבות בתכלית מה שאפשר, ואם להו־סיף עמנו חסדים, ובקבצנו מבין הגויים אחרי הגלוח הנושן הןה, לבלתי,נלך בפעם בפעם בשרירוה לבנו, ולהוסיף אמץ

באהבהו ועבודחו. והוא הטוב הנמשך לכלל אמתנו.

ואם לזולתנו, אם למה שנדזלה נכונים למשכם לעבודת הש״י באחריה הימים, ואם למה עזבץכוה האמה תזאת ימשך לתם תועלה, כאמךם ז״ל(ברכות יז, ב): ״כל העולם ביזו־ן בעזביל חנינה ,בני, וחנינה בני די לו בקב חרובין מעךב שבת לערב שבה״. הה בונה הנביא כפרשה ״הנה לשיכיל עבדי״, לפי מה שלראה שהוא שם דבר בכלל ישראל בגלוה הזה. אלא עזההחיל לדמז במשיחנו, באמרו ״לרום תשא תבה מאד״, כמו שבא במדךש. תה, בי ברוממוה מלבם, יהאמה שלרום ישראל• ודי

בןת עתה לפי כונתי.

מאמר ג ח״א אור ה׳ שעא בלל ח/פרק ג

הפרק השלישי

בבאור היות השךשים אשר כלל אותם המאמר הזת, עם היותם אמתיים, אין ספק באמתתם, הנה אינם פנות ויסודות התורה שלא תצ!ר מציאותה

זולתם.

הה אמנם יתבאר בקלות בךדך החפוש. הה שהעזךש הראשון, והוא החדועז, הנה בבר באךנו במה שקדם, שאף למאמיני הקךמות יחיב בהבךח יבלה השם יהבךף בב״ת, וידיעתו, וךצונו, אשר יצלר מהם מציאוה התורה

האלתית. וכן השארות הנפש, וגמול וענש, בבר יציר מציאוה

התורה גם בן זולתם. תת, שתעבודת תאמתיה בבר ההבאר היוהה שלא על מנת לקבל פרם. וכל שבן תהית המתים.

ובן נצחות התורה, בי גם בהיוחה זמנית בבר ןצלר מציאוהה.

וכן ההבדל בין נבואת משה לנביאים, כי גם אם לא יהיה

ביניהם הבדל, ואף אם יצ!ך אפשרוה נביא גדיל ממיעזה, הנה כבר יצ!ר מציאות תורה אלהיה נצחיה•, למה שאי אפשר עזןביא — ואם תית יותר גדול ממשה רבנו — !בזיב דבר אחד

ממה שידבר שום נביא, ואם היה קטן מאד ממנו. וכן ה^שיח, בהעדרו בבר יצ!ר מציאות תתוךה.

ואמנם השךשים הנהלים במצווה מיחדוח, אין ספק בהם, שאם יציר העדר אוחן המצווה, בבר יצ!ר מציאוח תורה

אלהיה. ולזה שמנו השךשים אשר כללם המאמר הזה, במספר שרשים אמתיים, שהכופר באחד מהם יקרא מין; ולא שמנום

פנוח ויסודוה שלא יצ?ר מציאות התורה זולתם.

׳ מאמר ג חייב שעב א1ר ה כלל א/פרק א

והנה לא ראינו למניה תךהקת עבודה זרה בכלל הזה, במו־ עזהביאה זולתנו, למה שאיני דעת, בי אם מצוה.

וזה מה שרצינו לבארו. ובזה נשלם החלק הראשון מהמאמר הזה. ןהתהלה לאל לבדו.

החלק השני

באמונות הנתלות במצוות מידודות.

וכאשר חקרנו עליתם, מצאנום שליש: הראשונה, בתפלה וברכה כהנים. השניה, בתשובה. השלישית, ביום הכפירים, וארבעה פרקי השנה הקבועים למועדי ה׳. ולזה שמנו אוהם

שלישה כללים.

והנה לא ראינו למנוח האמונה הנתלית במעשה הסוטה, להיוהה מצוה פרטיה. וכן האמונה הנהליה בתלים ובשמחוה, להיוח היעודים טוב גופיי׳ ואולם לאזנו בטוב נפ#יי׳ ויהיה דינם

דין שאר המצווה ויעודיהן.

הכלל הראעזון

בתפלה ובךבת בהנים.

הנה עם היוחם מצווה, נהלו בהן אמונוח. והוא, היוהו יתברר נעתר אל המחפלל אליו, ואל הכהנים המברכים את ישראל. ולהיוחם מסוג אחד, כללנו אוחו בכלל הזה, ואמנם

שמנו אוחו שני פרקים.

ן ו ק הראעז ר פ ה

בתפלה.

האמונה הנחליה במצוה הזאה, הוא, שנאמין היוחו יהבדר

נעתר לבקשת המהפלל, תתולה בטחונו בו על רדף האמה

׳ שעג ר ה ו מאמר ג ח״ב א כלל א/פרק א

בלבבו. כאמרו(תהלים קמה, יח): ׳קרוב ה׳ לכל קיךאיו, לכל אשר יקראהו באמת׳• ירצה, שלא תתלה הקריאה בפה לבד, והוא לא בן ידמה ולבבו לא בן יחשב, ושיתלת מהכת שנאמר עליהם (ירמיה יב, ב): ׳קרוב אתה בפיהם ורחוק מבליותיתם׳. ואמר ״לכל יקראהו״, תורה בןת בי עם תיותו בלתי זכאי וראוי לתשע דרושו בזולת תפלה, הנת בתפלת ־ מלבד שכר המצות — יתכן שישיגהו, אחר שתוא תולה בטחונו בו על דףף תאמת. והוא סוד הכטחון כלו. הה, שתוא יכלל מפנות תתוךה: אם יךיעהו, אם תשגדותו תאישיית, אם היותו הפועל המשפיע

ברצון. וכבר באו בזת תנאים מפרשים בקבלה.

ואמנם נרמז העזרש הזה בתפלת. שלמת אמר(מ״א ח, מא): ׳עם אל הנכרי/ הורה שעם היותו כלתי ראוי מצד עצמו׳ הנה באמצעוה התפלת, יתכן שלשיג מבקעזי• והנה אמר המשורר, מעיד על זה (תהלים םה, ג): ׳שמע תפלה עדיף כל בשר לבאו/ ובבר יףאה שאמר זה׳ למה שהוא מבאר מתנאי התפלה/ סדור השבחים ראשונה. במו שבא בראשון מעבודה זרה(ז, ב) אמרם: ״לעולם ןםדר אדם שבחיו עזל הקב״ה ואחר כף יהפלל״. ולפי שבבר לחשב, שסדור שבחי הקב״ה ראוי שימנע מהמון העם, אלא ליחידים סגלוח׳ ההחיל ואמר בנגד זה: ״לף ךמלה ההלה אלהים בציון, ולף לשלם נךר״• ירצה׳ בי בציון, שהיא עיר בחר ת׳ לשבתו ולהיוח משכנו עליה; כי בציון׳ מצד אחד השתיקה אליו תהלה, וזה ליראה תחשובים מתם ממתללו, לסבת׳ נזכירה עוד בגזרה הצור; ומצד אחר לשלם נדי*׳ ירצה, בקרבנות הבאים בנדר ובנדבה, כאלו מסדרין אליו שלחן כמו שלסדרו לבני אדם. וזה אמנם׳ כי הבל מאתי׳ והכל צדיכין אליו וחולים בסחונם בו. ולזת, תמשיף לזת אמרו: ״שמע תפלה עךף בל בשיר לבאו״, בלומר׳ השלמים והבלתי שלמים. כףמוה מה שחתם במזמור

שעד א1ר 71' מאמר ג ח״ב כלל א/פרק א

״תהלת לדוד״ (תהלים קמה), הבנוי על תהלת ה׳: ״תהלת ה׳ לדבר פי, ויברך כל בשר שם קךשו״. ״ידבר פי״ מדבר בעדו, שהלה כשעור השלמות מה שלא לעלם, ואמר עוד: ״ויברך כל בשר שם קךשו לעולם ועד״, כלומר גם הבלתי שלמים. ולזה סמכו לזה המזמור מסדרי התפלות: ״ואנחנו נברך לה מעתה ועד עולם״, כלומר, אחר שכן גזרה דוכמהו יחברך במאמר דוה הנה ראוי לנו

לברך השם מעתה ועד עולם.

והנה ראינו להאריך בזה קצה, למה שכבר הבינו קצה בעלי העיון מדברי ה_רב המוךה בהךחקה התארים, שכל תארי החיוב נמנעים בהקו. ונחלו בדעה ומאמר רבי חנינא, שאמרו(ברכות לג, ב): ״ההוא מחה קמיה .ואמר: האל העזה והלראוי החזק והאדיר, אמר, ליה: וכי סלמתינהו לבלהו שבחי ךמךך וכר, עד ומקלםין אוהו בשל בסף, !הלא גנאי הוא לו״. וחשבו לזה, שלאמת בשתוף השם, והורה זה המשל הנמרץ שמקלסין אותו בשל בסף, שאינו ממין הזהב. ובבר העירונו בזה במה שקדם, שהתארים לאמת עליו ועלינו בקדימה ואחור, ןהוא מין ממיני הספוק. וזה, שהתארים לאמת עליו באפן בב״ת, ועלינו באפן מגבל. ולאמת עליו גם בן על שהוא מקנה מציאוחם לנו, ועלינו על עזהם נקנים ממנו. ומזה הצד לבד הם מחחלפים במין, וזה נתלז במשל רינת כסף ורינת זתב. אבל תארי ההיוב אינם נמנעים לדוקו, חלילה. ובן יורה פשס המאמר, אמרו: ״םלמתינתו לבלהו שבחי דמךף״, כלימה שסיום השבחים נמנע בהקו, להיוהם בב״ה. וכבר הארכנו בזה בסוף המאמר הראשון, והוא

האמה בעצמו. ולפי שבהארי הש״י אנחנו מדברים בתפלוה בךךך המשל והשיר, הנה הלה ראוי שלהקנו בקדיש דבתם מעידים על זה. והוא, אמרי: ״לעלא מכל בדבהא שיךחא וחשבדוהא״, תמז אל

מאמר ג חייב א1ר ה׳ שעה בלל א/פרק ב

תבךבו־ת שהוא יחברף בלתי מקבל ארחם, שהוא המשביעה. ואמרו ״שירהא והשבחחא״ רומז אל התארים/ הן שיתיו בךךף שיר או בדרר שבח. ואמרו ״ונחמחא״ יורה על שאלה הצרכים, לבלתי יחשב חושב שהוא מתפעל מתפלה ומחנחם, אינו בן. אלא ברצונו הקדום להעתר בתפלה הראוי לה. ובבר לצאנו בקצה מכונה הפרק, אלא שהוא דבר שטעו בוי רבים, ונמשכו

אחר פשט לשון המורה. ונשוב למה שהיינו בר ונאמר, שבבר החבאר גם כן בספודי התורה, ובחבלה משה בעד ישראל, ובחבלה אברהם בעד סדום ועכלרה, ובחבלה יצחק בעד אשתו, ובמעשים באו בתלמוד על זה׳ שבזכות תפלה הצדיק יתכן עזלעתר לו השי״ה גם אם יהפלל בעד זולתו. עד שרז״ל קבלו, שגם בעד תמתים שבבר מתו לעתר השי״ת בעד תצדיק, וגם על סרשעים, במו שדרשו רז״ל(סוטה י; ב) בענלן דוד ואבשלום. ואולם עם היוהו־ דרש ודברי הגדה, תנת המנהג הקבוע בבל גבולי ישראל לברר גם המתים ולההפלל בעדם. ועל זה וביוצא בו אמרו(בירושלמי) [בגמרה פסחים(םז, א)]: ״הנח להם לישראל, שאע״פ שאינם נביאים בני נביאים

הם״.

הפרק השני

בברכת בהנים.

האמונה הנהליח במצוה הזאת באת בתורה בפרוש(במדבר ו, בז): יושמו אה שמי על בני ישראל ואני אברכם׳. ואם הלה שנחלקו בגמרה (סוטה) [חלין] (מט, א) בפרושו, לש מי שפרש אברכם לישראל, ולש מי שפרש אברכם לבהנים, הנה ישךאל לא לצאו מכלל הברכה. ולפי שלא בא בהנאי, בשלמוח הכהן, או בחםידוהו בכלל, תנת נאמין, שבעת תיו־תנו ראויים לקבל

שעי א1ר ה׳ מאמר ג ח״ב בלל א/פרק ב

הברכה, ך״ל שלא תתלת המניעה מצדנו, הנה לא תתלה המניעה מצד הכהנים; אלא אם לש שם דברים המעכבים המצוה כמו־ שנהבאר שם. וממה שיורה על זה, עזהשכור נושא אה כפיו דבר תורה, אלא שמדברי סופרים אסור. גם החשוד בעברה אמרו שם שהוא נושא אה בפיו. ולזה תוא מבאר, עזאין מתנאי המצוה

היוהו חכם או צדיק. והלה זה, כי לפי שהבהנים באמצעיים בין ישראל לאביהם עזבשמים, כעזהברבה הזאה היא לבקשה הצבור — בי אז הם חלבים במצוה הזאה, כמו שדרשו(סוטה לח, א) מאמרו: ״אמור להם״ לכהנים — תנת כבר תלו בסחונם בו יתברך. ולפי שהשרש אצלנו שתפלת הצבור יותר נשמעה, במו שבא בגמרה ברכוה(ח, א), תנת אין קפךת בכהנים שיהיו שלמים, באיבן שאם

לא תיו שלמים יוסר תתועלה לגמרי.

מצרף אל זה, שהמצוות שם בהם השי״ת סגלות מיהדות, בענלן בסמים. ובמו שהסמים פועלים באיבוהם ובכלל עצמיהם, כן מצוות תתוךה בשוה. ובמו שסם אחד יערבב סגלה סם אהר, בן במצווה בשלה עם העברות. שפעמים שמקזגלת המצות האחח להמשר ממנה סוב גופיי מה, וימנע ממנו אוחו הטוב דבר עברה אחה; או ההפר, שיהחלב מעברה אחה רע גופיי מה, ויכןנע ממנו הרע דבר מצוה אחה, שיחלה מסגלה הטוב מה. והנה לפי מה שנתבאר בתורה, שם השי״ה סגלה זיאה בבחנים להיוה אמצעיים לקבל הברכה ממנו ולהשפיע לישךאל. ולזה מה שנצסוו לשא אח כפיהם למעלה, באלו הם מקבלים הברכה בידיתם לתתה לישראל. וכבר נחפרםם חיוה הלךים מוכנים לקבל הברכה, אמר(דברים כה, יב): ׳ולברר את בל מעשת לדף׳.

והנה נהבאר בקבלה בפרוש, עזקבלת תתפלת תחלה ביהוד לדבק העובד, ואם אין מךרגחו גדולה בחכמת תתורה, יותר

׳ שעז ר ה ו מאמר ג חייב א בלל ב/פרק א

מהגדול בחכמה אלא שאיננו באוהה מדרגה מהעבודה. ובגמרא ברכוה (לה ב) בא מעשה יורה על אמתח מה שאמךנו, והוא אמרם ״בשחלה ריב״ז ובו/ אמרה לו אשתו: וכי ך׳ חנינא גדול ממף? אמר לה: הוא דומה לעבד לפני המלך ואני דומה בשר לפני המלך״. וראוי שיובן׳ שהשךךה ההיא על צד מךךגהו בחכמה יותר מדבי חנינא. אלא שהלה דבי חנינא פרועז ועובד

בתתמךת, ולזת תלתה תפלתו יותר נשמעת.

תהו מה שרצינו לבארו• והתחלת לאל לבדר ומרומם על

בל בךבה והתלת.

הכלל השני

בתשובה

והוא שני פרקים: אחד, בבאור העזךש הזה ואפן עמידתנו עליו. השני, בהחר הספקוח שאפשר שיספקו בו.

הפרק הראשון

בבאור העזךש הזה וא5ן עמידתנו עליו.

הנה׳ לפי מה שבא בתוךה ונתפרש בקבלה׳ מחסדי הש״י לקבל החוסא בשובו אליו. והפליגו רז״ל באמךם(ברבות לד, ב): ״מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדים״. ואמרו במקום אחר (יומא פו, ב)׳ שהעוונוח נחשבים לתם בץביוח. והסבה בזה גלולה׳ בי הכח הפועל להכניע הרצון אל העבודה׳ יצטיר להיוח חזק הרבה, במי שנכנע ושב אל. ומי שהכה הפועל ה י ל א נכנע ונסה א ל ז העבודה׳ ממי ע להכנעה יותר חזק׳ ראוי שיהלת יותר דבק ויותר רצוי. למה

שעח אור ה׳ מאמר ג חייב כלל ב/נירק ב

שהפועל לבה יותר חזק, שהוא הךבקוה והאהבה, יצטרף שיהלה יוחר חזק.

ועם היוח שאין ספק שתענלן הןה חסד נפלא ממנו יתברף, אמנם לסבים בו העיון. למה שההבאר ממנו יחבךף, היותו הטוב המחלט, והתכליה הנרצה אצלו — ההסבה. ולזה, אם הלה שכבר מרה ונהרחק מעבודתו, הנה כשליטיב דרכיו ולעור משנה אולתו, ראוי שלקבל אצלו, עד שכבר יהלה העוזר והפועל בלבבנו אהבהו. וכל שבן, עם מה שבבר ההבאר בכלל תשמישי מהמאמר השני, אשר בעבור זה התרנו לעצמנו התפלה להשיבנו אליו בהשובה שלמה ולקרבנו לעבוךהו; למה שהתכלית בבריאה ובנתינה התורה לא הלה זולת ןה נמשף. וןה

מה שרצינו לבארו.

ואולם דךכי התשובה ומךרגוהיה, הלא הם כהובים על הספר הלשר לרב החסיד רבי יונה ברבי אברהם הנקרא ״שערי

צדק״.

הפרק השני

בהתר עזני ספקות שאפשר שלספק בו.

האחד, אחר שקבלת התשובה ראוי בהקו יהברף־, להפלגה חסדו וטובו, איף לצלר במי שבון אליה, שימנע מצדו יהברף, וכל שבן שיענש על מניעהה? והנה בא בקבלה בפרוש, במשנה (יומא ח, ט): ״האומר אחסא ואשוב, אין מספיקין בלדו לעשוה תשובה, אחטא ויום הכפורים מכפר, אין יוהכ״פ מכפר״. ואמרו (רי״ף פרק יוהכ״פ): ״אךבעה ועשרים דברים מעבבין את התשובה״. והנה בא בתורת (שמות ט, יב) ׳ולחזק ה׳ את לב פרעה׳, ואמר בפרוש(שם י, א): ׳כי הכבךתי אה לבו׳ וגו׳. וכבר

׳ שעט ר ה ו מאמר ג ח״ב א בלל ב/פרק ב

ה ו, ג) על הספק ב ו ש העיר הרב המולה בחבורו הגדיל(הלכות ת הזה.

השני, לפי עזאדוד מדךכי התשובה, לפי מה שלךאה, והוא דבר הסכימו בי הקוךמים׳ הנה הלגון והאנחה במה עזעברו עליו במעלו אשר מעל בשם והמרה אה רוח קדשו; האם ןה יהחלב בהחלה התעודרוהו אל התשובה, או בחנועהו, לבד? כי המאמר שיהלה לו לגון בהשלימו דוק התשובה, לךאת שהוא רחוק מאד, וקרוב לנמנע, עם קבלתנו שהעוונוה נחשבין לו כץכיוה. ואם נאמר שזה בבחינוח, וזה, שבבחינח חטאו לבד, יחחלב לו היגון במה שעבר, ובבחינת תשובתו כבר לעבר שישמח במה עזהלה; הנה נשוב בזה ונאמר, שהמאמר בשהלגון בבחינה החטא לבד׳ הנה בהו כה מי שיאמר שהלגון מחלב לו אם לא עשה תשובה; ואולם עתה בהשלימו דוק התשובה, האם לעבר שישמח במחלס על מה שחטא בראשונה? ואם אי אפשר מבלתי שיהלה בי דאגה בבהינה מה׳ הנה בשערנו היגון והשמחה, תנת תגבר השמחה על הלגין, באשר תתחיב לתכלית

המעשה׳ והתבאר בתכלית היוחי היותר חשובה שבסבוה.

והנה התר הספק הראשון, איננו ממה שיקשה. למה עזהב״ד דברים המעכבים אה התשובה, הנה מסבען מאחדין אוהה, ומקנין לאדם עצלה להךנעולר אליה. מהם, לקלוהם בעיני עושיהן. מהם, לההמךהם והמשל אחריהם. מהם, לשנאתם תוכחה, כאעזר יחבאר בקלוה בהם. ואולם לא אמר ״מונעים״ את התשובת, אלא ״מעבבין״, כלומר, שמאחרין ודוחין אורנה. אבל האומר ״אחטא ואשוב״ אמרו: ״אין מספיקין בלדו לעשות תשובה״. ועם שטבע התבונה ההיא תחלב בן׳ הנה הוא מרה בנגד בלדה. שתוא בשרירות לבו סמל על תתשובת, ועשה הבטחון בתשובה בלי לחסא ותמרות את יוצרה ראוי

׳ מאמר ג ח״ב ר ה ו שפ א כלל ב/פדק ב

שיוסר ממנו הםמף ההוא. ואמנם, לפי שההקךמוה התלמודיות בחם על הרב בה הםהמיוח, כבר לראה, שאם יהעורר משנה אולתו, ןירגיעז שחטא כבטחון ההוא, ושהלה בו ככסיל מהעבר ובוטח, וכל חפצו לשוב אל השם מהחטא ההוא, תנת לקבל בתשובת. ולפי שעל הרב, מי שדרכו בן לא יתעורר על זה, אמר

סתם: ״אין מםפיקין בלדו לעשות תשובת״. ואולם מה שבא בפרעה ממניעת התשובה, אין צריף שיהלה מזה המין. למה שמחסד השי״ה ולהשגדוהו כדבקיו, שלרבה נפלאוהיו ומבוחיו על הרשעים. כמו שבאר הסבה, אמרו: ״כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו, למען שתי אוהוהי אלה בקדבו״, והוא התכליה הקרוב, ״ולמען תספר באץני בנף ובן בנד

וגר וידעתם בי אני ה׳״, והוא תתכליח האחרון בו.

והנה הרב באר דלד אחרת בתתר הספק הזה, ובכלל, שלש עוונות שענשם מניעת התשובה; שעם שהוא אמה, אין לנו צרף בו במבוה מצדים, למה שכבר בארה התוךה הסבה, כמו עזקדם. ואולם בהתר הספק השני, כבר אפשר שלאמר, שלמה שהממךה פי השם יחחיב לו ענש בלתי מגבל לפי היעזר והשווי

באשר הלה מחסדי הש״י לקבלו בחשובה, הנה אין ראוי שידזיה שם שעור מגבל שלאמר ביי שהשלים דוק התשובה באמה כשהגיע אליו, אם לא לאמר זה בהמשל והעברה. ואמנם, גם כשנניח אפשרוה גבול לדוע, לאמר בו שהשלים דוק התשובה באמה כשהגיע אליו, ובמו שלךאה מקצה מאמרים באו לת״ל על זה(יומא פו, ב); הנה התר זה הספק איננו ממה שיקשה. הה, שבבר החבאר במה שקדם, שהתכליח האחרון הנכסף לאדם, הוא הדבקוה והעבודה. וההצלחה והערבוח למה שהוא הטוב האחרון, הוא התבליה הנרצה אצל השי״ה. ולזה, אם הלה קבול הטוב והשכר התבליח האחרון לאדם, הלה מחלב ספק עצום. כי

מאמר ג ה״ב אור ה׳ שפא כלל ב/פרק ג

למה שהעוונוה הקודמים יוסיפו לו בטוב, כבר ראוי שישמח בהם. אבל לדזיוח התבליה הנכסף — האהבה והעבידה, הנה האוהב תאמתי, בבר יקשה בעיניה היו־הו־ זמן מהעבר שנאוי לו יחברף. ולזה, היותו שעה אחה רשע לפני השם יהברף ויהעלה, ממה שראוי שיקשה לו הבליה הקשי, ואם בבר ימשף לו מהזמן

ההוא הוספה סובה.

ובבר יתר בזה ספק מה שנסתפקו הקוךמים בו. והוא נהלהא ואראה׳. ה 1 אעבר : ׳ ( ה ׳ כ במה שהתחנן משת, באמרו(דברים ג אמרו: אחר שהוא ידוע בעצמו, שאין שום ללןם יערף בין הגמול הנפשי והגמול הגופיי, כבר לךאה שהלה ךאוי ומחלב למשה לכסף בחבליה הכסף שלמהר בא הגמול הנפשיי, ובל שבן שלא

הלה לו לאחרו רגע.

ועם שזה הספק איננו ממה שיקשה, וזה, שכבר הלה אפשר־ בדוק משה בהחמךהו בעבודה והךבקוה, שלק.וה בחליו הגמול הנפשיי, והוא הגמול העתיד בהחלה המחים, במו שהחבאר; והוא בעצמו הגמול שזכה בו אללהו בחייו; אבל נניח, אחר שנגזר עליו המוח ולא הלה מישה מקוה התכלית ההוא. ואמר, כי למה עזהתכליה האחרון הנכסף לאדם, הוא העבודה והאהבה; והךבקוח — בבחינה העבודה, לא בבחינה הערבות המשג; הנה הלה ראוי שיבםף משה לעבר באךץ, להוסיף בעבודה, ואם הלה מאחר הערבוה המשג מהגמול הנפשיי. וכל שבן, שבההמדה העבודה עוד יוסיף במךרגה הגמול הנפשיי, שהלה יותר טוב לו מהמהירוח להשיג מה שהלה אז ראוי להשיג מהגמול הנפשיי. וזה אמנם בנוי על שתי הקךמוח, אין ספק באמתתן. האחת, שהגמול הנפשיי הוא בב״ת בכה. ארצה: שיתוסף אל מה שיתוסף חמיד. וזה, שמשה רבנו, על ךךף משל. שהיה במדרגה היוהר גבוהה הרבה מכל נולד, לו חיה אלף

מאמר ג ח״ב כלל ג

׳ ר ה ו שפב א

שנים והתמיד בעבודה, תלתת מךרגהו יותר גבוהה הךבה. ואם לא, הלה משפט העובד מאה שנה והעובד אלף שנים, עבוךה אחה בעצמה, משפט שוה חלילה. והשנית׳ פי השתדלות השגה הגמול הנפשיי הוא בעוד בחיים חלחו לבד. והוא דבר בארוהו ז״ל במשנה (אבות ד, יז), אמרו: ״לפה שעה אחה של קוךה רוח בעוה״ב מכל הלי העוה״ז, ולפה שעה אחה בחשובה ומעשיים טובים בעוה״ן• מכל חיי העוה״ב״. הנה בארו זיאח ההקדמה השניה, ועם שנרמז בו כי התכלית האחרון הנכסף לאדם, היא העבודה, המשגה באמצעות התשובה ומעשים טובים. והוא דבר משכל בעצמו, שאם חלת תכלית העבודה והאהבה — הערבוח המעזג, הלה תערבות יותר נכסף מהאהבה, ולא הלחה אהבה השי״ה היותר עצומה בחבליה מה עזאפשר. וכבר הךנבאר שאהבה הש״י ראוי ומחלב להיוה היותר גבוהת וגדולת בתכליה מה עזאפשר, כמו שקדם לנו במאמר

השני. וזה מה שרצינו בכלל הזה. והתהלה לאל לבדו, ומרומם על

בל ברכה והחלה.T י I X T ! T

ה3לל השלישי ביום הכפורים ואךבעת פךקי העזנה

כבר החבאר במה שקדם, בי למה שההטבה האלתית הגזר לשומנו שלמים בחבליה מה שאפשר, !התחכמה בכל אפני הההחכמות להביאנו אל התבליח הזה, וללחדנו בהשגחחו, אנחנו המחזיקין בהוךהו, בלחד עבודוח לדועוח בפרקי השנה, לתיותנו מנהגים בהנהגהו ולא בהנהגה זולהו. והיו אלו הזמנים אשר להם מבוא במשפטי בני האדם, בפי מה שגזרת חכמתו,

שפג, ר ה ו מאמר ד א

וכפי מה שהעירונו במת שקדם. עם שבזה תועלת נפלא לנו, כי בההלחד הזמן או הזמנים לעבודוח, בבר יהעוךר תאדם ההעוךרוה גדול, ללחד מחשבותיו לעבודה. ולפי עזהפעלוה ותתתמךת בתם לקנו תבונוה וקנלנים חזקים בןפש, כבר יוסיף שלמוה בההאחדו בעבודה ההיא, ויתכן שלתמיד בה. ולתקופת השנת, בהגיע תור תעבורת, בבר יתעורר יותר הרכה מאד ממה שנהעורר בעה ההיא, ויוסיף אכלץ בזת תמיד, באמךם ז״ל(אבות

ד, ב): ״ששבר מצוה מצוה״. ובכאן נשלם החלק השני מהמאמר השלישי, בעץרה האל

יתברף וישתבח שמו לעד, אמן.

המאמר הרביעי בדעות וסברות אעזר השכל נוסה אליהן לפי מה שבא בקןבלה. והן שליש

עשרה דרושים:

אחד, אם העולם נצהי במה שלבא. שני, אם אפשר מציאוח עולם אחר, או עולמים רבים.

שלישי, אם הגלגלים חיים מדברים. רביעי, אם לש לחנועוה הגרמים השמימיים מבוא והנהגה

במשפטי האדם.

חמישי, אם לש לקמיעוה והלחשים מבוא בפעלוה האדם. ששי, בשדים.

שביעי, אם תעתק נפש האדם, והוא מה שיקראוהו בה מהחכמים ״גלגול״.

שמיני, אם תשאר נפש הנער עזליא הגיע לחנוף. תשיעי, בגן עדן וגיהנום.

שפד 11 ה׳K מאמר ד דרוש א

עשירי, אם הבונה ב״מעשה בראשית״ — הבמה הקזבע, והבונה ב״מעשה מךכבה״ הלה הבמה מה שאחר הטבע, בפי מה

שהבינו קצה מחכמי אמתנו.

אחד עשר, אם השכל והמשכיל והמשכל — דבר אחד, אם לא.

שנים עשר, במניע הראשון. שלישה עשר, בהמנעות תשגת אמתת מהותו יהברף.

ולפי שלא החבאר בתורה בפרוש המשפט הצודק באלו הדרושים, אם ההיוב והשלילה; הנה אפן החקירה בהם, כ#נדאה פנים בבל אחד מהם לשני הסוחרים, בדי שיהא נקל

למעלן לברר הצודק מהבלתי צודק.

הךרועז הראשו־ן

אם העולם נצחי במה שלביא.

בבר לךאה שלש פנים הךבה מההךאוח לצד החיוב. מהם, כל המופתים והטענוה שחשבו קצת הפילוסופים לחלב ,קדמוהו. תה, שכל הדברים שהראו בהם פנים לבטל

הךנהווהו, לבטלו גם בן הפסדו. וזה מבאר בהם מאד. ומהם, שאף בשעיח חדושו ןהההווהו, הנה למה שהמציאוה בעצמו טוב, כמו שהחבאר בזולה זה המקום, הנה אם כן, העדרו רע. ולפי שהחבאר שתדע לא לגיע מאתו יחברף;״א? דבר : ( ׳ ה א והוא דבר גם כן הסכם בדברי רז״ל, אמרם(ב״ר נ רע ירדד מלמעלה״; יהחלב אם בן, לפי מה שלראה, שדזעדרו

נמנע, ואין ענלן לנצחיוה זולה זה. ומהם, למה שהחבאר בטבעיוח שההפסד הטבעי לבא מצד החימר, לא מצד הצורה. וזה, בשיגברו הכהות המתפעלוח על הכחוה הפועלות. ואמנם יתכן זה במה שלש בו הפף. ולפי

׳ שפה ר ה ו מאמר ד א דרוש א

שהוא מבאר בגרמים השמימיים שאין בהם הפף, הוא מבאר, שאין להם סבוה ההפסד. ולפי שהגךמים השמימלים, באכלצעוה תנועוהיהם וניצוציהם, פועלים ומשפיעים מה שבכאן, הוא גם כן מבאר שאי אפשר בו שיפסד, למה שהפועלים בהם תמירים

נצחיים.

ומהם, שאחר שהנח היוה ההרה הכוללה רצתיח, הנה לחלב, אם היהה נפסךה, שלהלה הפסדה ךצוני גם כן. ועם ששנוי הרצון אי אפשר שליחם לו יהברף, הנה ךצונו בהפסד הכולל

הוא ענלן בלתי מצלר בטוב המחלט. הנה, מכל אלו הפנים יראה מצד העיון שהעולם נצחי במה שלבא. והנה לסבים בזה פשט הבהובים. אמר(איכה ה, יט): ׳אתה ה׳ לעולם תשב בסאף לדור ודור׳. רמז באמרו ״בסאף״, לפי מה שיראה, אל השמים, באמרו (ישעיה סר א): ׳השמים כסאי׳. ואמר (תהלים כס, י): ׳.ולשב ה׳ מלך לעולם׳. והוא לרוע ב״מלף״ שהוא מן המצטרף. וזה, שהבללף — מלף במלכוה. ואמר(שמות

טו, יה): ׳ה׳ ימליף לעלם ועד׳.

ואמנם לצד השלילה, לש גם בן פנים מההךאוח:

מהם, בי למה שהנח העולם הוה במו שקדם; ומפרסם מהם, שכל הוה נפסד; יחחלב אם בן לעולם שידזלה נפסד.

ומהם, בי למה שנךאה בגרמים השמימיים תנועוח הפכים; כאלו תיאמר, שקצהם מחנועעים ממזרח למערב, וקצחם ממערב למץרח, וקצתם תנועוח רבוה מרבבוה; הנה לךאה, שההפסד אפשרי בהם. ואם הוא אפשרי, הוא מחלב שלצא אל הפעל בזמן מה. כי המאמר ״בשיהלה אפשרי בעצמו, ולא לצא אל הפעל לעולם״ — הוא נמנע. הנה אם בן, הפסדו מחלב. וכבר לסבים בזה מאמר אחד לרז״ל, אמרם(ר״ה לא, א): ״שתא אלפי

שנין הוי עלמא וחד חרוב״.

׳ מאמר ד ר ה ו שפו א דרוש א

והנה, לפי שיש פנים מההךאות לצד החיוב ולצד השלילה, ראוי שנברר בהם הצודק מהבלתי צודק. ונאמר:

אמנם הטענה הראשונה לצד החיוב, הנחליה במופתים אשר חשבו לקלם בהם הקךמוח, הוא מאמר בטל. למה שבבר ההבאר בהם שלא לחלבו אוחו. אבל ההבאר חדושו במה שאין

ספק בו.

ואולם השנית, הנתלית בהקדמה האומךה, שהרע לא לגיע מאתו יהברף; הנה לדזיוחה בקשר תנאי, והוא, שלא לגיע ממנו בעצם, אבל לעבר שלגיע ממנו במקךה, הוא מהברה החימר; הנה לא ימנע מפני זה העדר העולם מהברה החימר. וזה, שלא עיע

הרע ממנו יהברך בע^ם, אבל במקךה מצד המחפעל.

ואמנם השלישית, הנהליח בסבע הגרמים השמימיים שאין להם סבוה ההפסד, למה שאין בהם הפך; לא תתן תאמת

בדרוש. וזה מפנים:

מהם, למה שנמצא בהם הפכיות בצדדי התנועות, כבר לעבר בהם שהוא נמשך לעצמותם, ואם הלה שנעלם ממנו טבעם, להפלגה מךחקם. ולזה, ידזלה הלסוד אשר בנו עליו

טענהם רעוע ונפסד.

ומהם, כי כשנורה שאין לו הפסד בטבע, הנה, למה שתולתם והתמךחם רצתי, במו שהחבאר במה שקדם, הנה לא

ימנע אפשרות הפסדו.

ומהם, שאם קבל שההפסד בגרמים השמימיים נמנע, תנת לא ימנע הפסד מה שבכאן. וזה, בי למה שמצבי הגרמים השמימיים משתנים תמיד, הנה במו שאפשר בחלק המלשב שישחה, בן אפשר בבלו,. הנה למה ^הבטול הןה לא לחלב

אפשרות הפסדו אל לא דבר.

מאמר ד א1ר 71' שפז דרוש א

ואולם הרביעית, הנחלית בהיות התרה ךצו־נית לתכלית ההסבה, שלא לצלר בסיב המחלט הפסד כילל רצוני; תנת היא אמתית בעצמה, אלא שלא תתן האמה במחלס, שלא יפסד העולם להגיעו אל הטוב ממנו, לדזיוה הולך מהלף השלמות אל עולם אחה במו שאפשר בזה שאנחנו בר ובמו שקדם. ואמנם מה שיהאמה בטענה הזאה הוא, שאי אפשר הפסדו אל לא

דבר.

ואולם פשט הבהובים לא לחלב גם כן נצהיוהו. למה שלא המשיף הכסא אלא לדור ודור. וזה, שבהתמדח הדורוח לא יפסד כסא ה׳׳, אבל באבדן הדורוה לעבר הפסד הכסא. וכן המלכות לתמיד בהתמדת תעולם, כאמרו ״לעולם תשב״. וכל שכן אחר שלא יפסד אל לא ךבה למה שהדבר שיפםד אליו בבר יהלה גם כן כסא השם, ואה כבר יחאמה היוה הכסא

והמלבוה נצחי.

ואולם הטענה הראשונה לצד השלילה, הנחליה בהקדמה האומרת שבל הוה נפסד; הנה יתבאר בקלוה בטולה. למה שבבר הבו על קךקךה, ולא ההבאר אמתותה. ועוד, שאם הודינו בה, לא תתן האמה אלא בהולה הטבעיה, לא בהולה

ךצוניה.

אולם השנית, הנהליה בהפכיוה הנמצא בגרמים העזמימיים, ושההפסד, מפני זה, אפעזרי בדזם; תנת לא תתן האמה על בל פנים. וזה, שלא לחלב מהלוף תתנועוה, הפביוה בהם בעצם; למה שההבאר בהם שהחולה בהם ךצונייח, והלחה על צד ההשגחה, להשלים מה שבכאן. ועוד, בשנוךה עזההפכיוח נמצא בהם, הנה במו שהלחה ההולה בהם רצונית לתכלית ההסבה, בן אפשר וךאיי שתדזלה ההתמדה ךצוניה, לאוהו

חבליה בעצמו.

׳ מאמר ד שפח א1ר ה דרוש ב

ואולם המאמר לרז״ל שחלב לו חרבן זמן אחר כף, בשנשתכל בו לחלב ההמדה העולם יותר. אם להגבלה זמן החךבן, כאמרו: ״וחד חרוב״; שאלו הלה חרב לעולם אחר השתא אלפי, לא הלה מקום להגביל זמן אלף אחד. וזה מבאר בעצמו. ואם לאמרו ״חרב״, כי שם ״חרבן״ לא יפל על העדר. ולזה לךאה, שהם מהלכים ההמךהו, אם במין אם באיש. וקבלו

היוהו זמן מגבל חרב. ולזה, העולה מכל מה שנאמר׳ חיוב נצחיוח העולם במין. ך״ל, שלא יפסד אל לא דבר. אבל אפשר שיפסד אל עולם אחר, בשללף זה ממנו מהלף השלמוה. אלא שנךאה, שמה שהעידו רז״ל בזה, הוא חךבן מה שבכאן זמן מגבל. אבל בגרמים השמימיים לא הלבו דבר. ולזה יותר ראוי שלאמר בנצהיוחם באיש לפי דךכי התורה. וכל שבן עם מה שההבאר מציאות נצחיות באיש כזמן תחלה המתים, כמו שקדם. ודי בזה בדרוש

הראשון.

הדרועז העזני

אם אפעזר מציאות עולם אחר, או עולמים ךבים לחד.

והנה לש פנים מההךאות לבל הצךדין. אם לצד החיוב, לש פנים מההךאוח:

מהם, שאיף שידזלה׳ שהולה העולם, אם שהלחה ךצוניה או מחלבה, מה המונע שלא לחול הךצון או החיוב בעולם אחר,#או

עולמוה, זולה זה? מהם, בי למה שההבאר שהולה העולם רצוניה, על צד ההטבה והחנינה־, והוא מבאר, שאין שם כילוה וצרוה עין להיטיב, כל אשר יוסיף בעולמוה יוםיף בהטבה; ולזה כבר יתכן,

שיהיו בכאן עולמוה רבים.

ר 71' שפט ו מאמר ד א דרוש ב

הנה מאלו הפנים יראה צד החיוב. ואם צד השלילה, לש לו פנים מההךאוה גם כן:

מהם, שאם היו בכאן עולמוה לחד, לא ימלט העולם מחלקןה: אם שיחלה במה שבין העולמוח ריקוה, או גשם. ןהיוה שם ריקוה נמנע אצל הקוךמים. לחלב אם בן, שיהלה ביניהם גשם. והגשם, אם שיהלה ספיריי, אם לאו. ואם הוא ספיריי, לחלב שנראה בקצה זמנים שמשים וירחים יותר מאחד, כשהיו שניהם על האפק. ואם הוא גוף חשוף, הנה לפי מה שנמצא בגרמים השמימיים החשוכים שלקבלו האורה מזולתם; כמו הילה שמקבל אורה מהשמש, וקצה הכוכבים, לדעה מי שיראה כן; הנה יתחלב שלקבל אורה מה שבין העולמוח מהשמשים. ויתכן עזנךאה כוכבים רבים, מעולם או מעולמוה אחרים. ולזה יהחלב ממה שההבאר בחוש, שלא ידזלה בכאן יותר מעולם אחד.

ומהם, בי למה שלא נמצא רבוי אישים אלא באישים ההרם הנפסדים, במו בבעלי חיים ובצמהים; הנה יראה, שהרבוי בהם להבליח שמירה המין לבד; ולזה היו האישים הבלתי נפסדים, בלתי נמצא בהם רבוי. ויחחלב אם כן, שהעולם,

אחר שהתבאר תיותו בלתי נפסד, שלא יחלה בו רבוי.

ומהם, בי למה שהפועל למציאוח הוא אחד בהכללת הפשיטוח, בבר לךאה, שהנמצא ראוי להיוח אחד. אם למה שהסכם עליו, שמהאחד הפשוט לא יהחלב אלא אחד פשוט; ואם למה שכבר לךאה, עזהשלמוה הגדיל לנמצא הנאצל — שיהדמה בכל מה שאפשר למאציל; ולמה שהלה המאציל אחד, הנה יהחלב שיחלה האחדוח לנאצל שלמוה לו. ויהחלב אם בן

מאלו הפנים מניעה הרבוי בעולמוה.

והנה, לפי שלש פנים מההךאוה לשני הצךדין, ךאוי שנברר מדום הצודק מהבלתי צודק. ונאמר:

שצ א1ר ה׳ מאמר ד דרוש ב

אמנם הטענה הראשונה לצד החיוב, הנתלית באפשרות חלות הרצון או ההיוב בעולם אחר זולה זה; הנה לא תחיב המציאות, אבל תתן האפשרות לבה מצד חול הרצין• ואולם, אם ימצא שם מונע מצד הרבוי בעצמי, הנה לא ישאר שם

האפשרוה. ואולם המניעה מצד תרבוי, בבר יתכן לאחה מהטענוח המךאוה פנים לצד השולל. הה, אם להיוה הרבוי מיתר באישים

הנצהלים; ואם להיוה האחדוה שלמוח, כמו שנזכר שם.

ואולם הטענת השנית, הנהליה בהיוח הרח העולם ךצוניה, ולצד ההטבה והחנינה. אם הלה שיחחלב רבוי, לא למלט מהיוהו מגבל אי בלתי מגבל• והנה, אי אפשר שידזלה מגבל. תה, שאי ןה מספר עולמות מנח, אפשר שיתוסף לרבוי ההטבה. ואי אפשר גם בן שיהלה בלתי מגבל, למה שיוזחלב גשמים אין תכלית למספרם לחה ולפי עזאי אפשר שתחלב רבוי בלתי מגבל ולא

מגבל׳ הנה הוא מבאר, שלא החלב רבוי.

ולפי שהחולה על צד החנינה, לחשב בה, שתחלב רבוי ההסבה ברבוי עולמוח, אין המלס מאחד משני ענעים: אם שהחכמה האלתית גזרה, שתתלה החולה מגבלה; ואין תפישה במניעת תתוספה ראולה, למה שאיף ^תהלה, ישאר הספק ההוא בעינו, אחר שהמספר מגבל. ואם שהחכמה האלתית גזרת

באחדוה הנאצל, לדזיוהו מהרמה אל המאציל בו.

ואולם הטענה הראשונה לצד השלילוה, הנחליה בחלקה ההכרחיח במה שבין העולמוה, אם שיהלה בו ריקוה או מלוי; אמר, שאיך שיחלה לא יקרה ממנו בטל. וזה, שלא החבאר עדין בטול הליקוח, אבל ואולי החבאר חיובו, במו שבאךנו במאמר הראשון. ולזה, אם הלה בינידזם ריקוח, לא יקרה ממנו בטל. ואם הלה ביניהם מלוי, גם בן לא יהחלבו הבטולים ההם. וזה, בי

מאמר ד א1ר ה׳ שצא דרוש ב

למךחק הרב שבין העולמוה, יתכן שלא נךאה מהכוכבים ההם דבר.

ואילם השנית, הלקיחה מההפוש, בלתי ניתנה האמה בדרוש הזה. תה, שההקש ההמשלי לא לקח ממני מיפה. יעיד, שלמה שקרה באישים הנצחיים, עזרבולם בעילם אחד בלתי הכרחי, ואולי שהלה מזיק; הנה לא ילקה מהם ךאלה למניעה

רבילם בעילמיה מהחלפים.

ואולם השלישית, הלקיחה משלמוה הפיעל, ןההדמוה הנאצל אליי בתאר האחדוה, בלתי מחלבת מניעת הרבוי גם בן. יזה, להיות בל אחד מתם בלתי צריך אל שלמותו1 לזולתו. וכאשר הלה האחדיה אשר בעילם הזה, על כל פנים, בלתי צריף אל זולהי, הנה הרבוי הקורה למספר העולמוה, איננו מזיק לשלמוה האדודוה אשר בעולם הזה. ואם הלה מפאה המאציל לחלב האחדוה לנאצל, הנה להיוהי מאציל להבליח ההטבה והחנינה, הנה לא ימנע רבוי המקבלים להטבה, שלא יתדויב

מהמטיב האחד. תת מבאר בנפשי.

יבאשר הלה זה בן, יהוא, עזכבר ההבאר שאין בכל הטעניה שזבךני, אם לצד החייב יאם לצד השלילת, שיתן האמה בךריש; ימה שההבאר מתם תיא אפשרות הרביי לבד; הנה ךאיי שלא נךחיק מה שבא בדרש לקצה רז״ל. אמרם בראשין מע״ז (ג, ב): ״מלמד ששט בי״ח אלף עילמיח״. יהבינה בו, שהשגדוהו משוטטה בכל העולמוח ההם. תהו מה שכונו בךריש

הןה. והנה לא ראינו להאריף בדחלה קצה דמויים שעשה הפילוסוף, לבאר שאין שם אלא עולם אחד, למה שאם הודינו בעולמוה רבים, םלקנו המקומיה הטבעיים; באמרי, שאם הוריני בהם הלה מחלב, שחלקי הארץ, על ךרף משל, אשר

׳ מאמר ד שצב א1ר ה דרוש ג

בעולם האחד, יהנועעו אל מקומם הטבעי אשר בעולם האחר. בי הנה זה פתוי דברים, אין שרש להם. וזה, שבהניחנו עולמו־ה רבים, הודינו במקומות הטבעיים בעולם עולם, באלו תיאמר, הארץ תבקש כלדבזה אשר בעולמה, והאש יבקש בלךכזו־ אשר

בעולמו. וזה מבאר בנפשו,• והנה זה מספיק בדרוש הזה.

הךרועז העזליעזי

ם ?׳דברים. י י אם הגרמים השמימיים ס

והנה לש פנים מההךאוח לכל הצדדין. אם צד החיוב, לש לו פנים מההךאוה: מהם, כי למה שההבאר מתנועוחיהם היוהם ביוהר שלם שבפנים/ להשלים בהמידוה מה שבכאן, הוא מבאר בהם, #ההחלהם מציור שכלי. והנה יראה היוהם משיגים זה הציור. וזה, שאם הנחנו אחזם בלתי מצלרים, הנה לא ימלט מהיוה זה הסדור הנפלא בהם, אם על דךף הטבע, במו הענלן בהנועוה הלםודות, או מפאח מכריח, לכריחם על זה הסדור. כי מן השקר שידזלה בקרי, להיוה הסדור הזה הנפלא תמידי ומדבק להשלים מה שבכאן. וכבר יראה שהוא מן השקר שידזלה על ךךף הטבע. וזה, שאנחנו נדאה התנועוה אשר על ךךף הטבע, שלש להם דבר — ממנו הוא התנועה, ןדבר — תדזלה אליו התנועה׳, כמו הענלן בלסודוח, ובשאר מיני הפלדכבים שאינם בעלי נפש. וכן גם התנועה במקרה, כשהיו על זולה מקומם, והמנוחה להם במקומם הטבעי. ובגךמים השמימיים, אין בהם דבר מ3ונוו יהנועעו התנועה, ודבר אליו תדזלה התנועה. וזה, שמה שממנ — אליו יחנועעו. וגם לא נמצא להם מנוחה בבל זה הזמן

הארך• ולזה לךאה, שאי אפשר בזאה התנועה שתהלה בךרף הטבע. והוא מבאר גם בן שאינה בךךף ההכרח, בי מה שזה

ג צ ׳ ש ר ה ו ר ד א מ א מ דרוש ג

דךכו אינו מהמיה ולא ימצא מפלטי אלא מעט, הה הפף מה שלךאה ממנה.

ועוד, שאנחנו נמצא בךךף הטבע, שלשים בדבר דבר מהדברים, ההחלה לפעלוה המסדרות מהם. ובל אשר הלה הדבר יותר נכבד, הלחה ההחחלה יותר מספ?ןת• ולזה תמצא, שהאדם יותר מספיק בשלטךרו ממנו הפעלוה הצריבוח לשמירה גופו, ימינו, משאר הבע״ח, והבע״ח מהצמהים, כמו שההבאר בל זה בלו בספר ״בעלי חיים״. ובאשר התבאר זה, והוא מבאר מהגךמים השמימיים שהם יותר נכבדים משאר הךבדים הטבעלים, הוא מבאר, שהוא ראוי שלשים הסבע בהם ההחלה, לעשות פ^לותידזם, ייתר מספקןת משאר דברים הטבעיים. הה

אמנם לעצם מדרגתם ותיותם שלמי ההולת.

ועוד, בי אם הלה על צד ההכרח, לחלב שידזלה המכריח גשם. בי איד ידזלה לגרם השמימיי אפן מההשתעבדוה לשכל המניע, אם לא באמצעוה גשם? ולפי שההבאר שהגשם לא לניע אלא בשיהנועע, הנה לחלב שלניע בבחירה להיוהו בעל נפש, ואם מצד נפש אחר מבריח. ולפי שלא ללף לבלתי תבליה, הנה בהברה שיבלה אל מהנועע בעל נפש. ובאשר הלה ןת בן, הנה ראוי שלנח בן בהחלה העיון. למה שהטבע לא לעשה דבר

לבטלה.

ולזה, הוא מבאר בתם, שתנועתם על צד הציור והבחירה,

להשלים מה שבכאן.

ומהם, שפשט הבהובים מורה על היוהם משיגים. אמר (תהלים יט, ב): ״השמים מספרים כבוד אל״ וגר.

הנה מאלו הפנים לךאה צד ההיוב. ואולם צד תשלילת, לש

לו גם בן פנים מההךאוח:

׳ מאבוד ד ר ה ו שעד א דרוש ג

מהם, שלפי שהיו הגרמים השמימיים דומרלים, ואנחנו נראה בהשגוה החמףיוח שהם נקנוה באמצעות החוש־, והיו הגרמים השמימיים בלתי בעלי חוש, להיוהם בלתי בעלי איכיוח, כמו שבא זה בספר ״שמים ועולם״; הנה אם בן, אי

אפשר שיצירו.

ומהם, שאם הלה שלצלרו, תהיה תנועתם על צד התשוקה

והבחירה להשלים הנמצאוה השפלוה. ולהיוהם פועלים להבליח לדוע, יהחלב שלשיגו פרטי תנועוה הכוכבים, וחדושי הזויוה, והמזגהם, אשר בהם יהלשב הגעה התכלית. ולפי שהשגוח הפךטיוה, לא לצלר הגעהם בזולה החוש, הנה אם כן,

אי אפשר עזתדזלה תנועחם על צד הציור.

הנה מאלו הפנים לךאה צד השלילה. ולפי עזלש פנים נלההךאוה לשני הצךדין, ראוי שנברר מהם הצודק מהבלתי

צודק.

ונאמר, אמנם הטענה הראשונה לצד ההיוב, בלתי נוהנה האמה בדרוש. הה, שאנחנו נראה בתנועוה הטבעיוה הפביוח וחלוף מה. וזה, שהלסודוח, מהם — שהתנועה אל האמצע, ומהם — שהתנועה מן האמצע. וכאשר הלה זה כן, מה המונע שתדזלה התנועה הטבעיה לגרמים השמימיים סביב האמצע? וגם בן, אם הלה שבלסודוה — המנוחה להם היא טבעיח, כאשר היו במקום הטבעי; מה המונע שבגךמים השמימיים תתלה התנועה להם היא הטבעיה, ושתדזלה ביניהם ובין הלסודוה שני הלובים, כאשר נמצא בלסודות עצמם חלוף

בהנועחם ובמנוחחם?X T I ־ T T ־

וגם כן, מה שנאמר במניעת היות תנועהם על צד ההכרח, למה שהוא ראוי שלשים הטבע בהם התחלת יותר מםפקח משאר הדברים הטבעיים לעצם מךרגהם, הוא נערף על

׳ שצה ר ה ו מאמר ד א דרוש ג

הדרוש. וזה, שאם היו הגרמים השמימיים גופיים, הנה מדלגת הנמלה׳ להיוהה בע״ח, גדולת מתם; כי היסודות להיותם גדולי הכמות אינם כשעור מהחשיבוה כמו הבע״ח, וכל שכן האדם,

ואם הוא קטן הכמוה מאד בלחס אליהם.

ועוד, שבבר יראה, שלא ימלט הענלן מחלקה בגרמים השמימיים. וזה, אם שתהלה להם טבעית המנוחה והתנועה, עד שאם הלה כן, לחלב בהם שלנוחו ףחנועעו נחר. ושקר גם בן שתהלה להם המנוחה טבעיה, שאם הלה כן, לא הלה אפשר בהם שיחנועעו אלא מפאח מכריח, והוא מה שבךחו. ושקר גם כן, #ל'א תתלה טבעית לא התנועה ולא המנורות, תת שלא ימלט מהיוה הטבע שם בהם ההחלה שיהנועעו ולנוחו, אם שלא שם ברזם כה על !ה. תנת לא לתארו לא בהנועה ולא במנוחה, והלה נמנע בהם שיתנועעו; ואנחנו נךאה אוחם מתנועעים תמיד, מבלתי שנרגיש להם מנוחה בבל הזמן הארך

שתעתקו אלינו קורותיו.

ואם יאמר אומר, שהתנועה להם איננת טבעית, אבל בהיריה, להשלים מה שבכאן מהנמצאות השפלוה; כמו שנמצא באדם ובבעלי חיים, שיש להם תנועה בחיריה; אמתו לו, שאנחנו לא נךהיק היות התנועה בהיריח, אבל אמר, שאין המלס מדזיוהה טבעית. הה, שאי אפשר מבלתי ששם בהם ההחלה התנועה בכלל, כמו שיצדק באדם ובבעלי חיים, שצד התנועה בהיריי, אבל התנועת בכלל טבעית להם. ובאשר התאמת שתתנועה אשר לגרמים השמימיים טבעיה, הנה לא לחלב שתדזלת צד התנועה בחיתיה. אלא ששם הטבע ההחלה

התנועה בהם להשלים מת שבכאן.

׳ מאמר ד ר ה ו שעי א דרוש ד

ולזה ההבאר, שהטענה המחלבה בדרוש, והוא שעשאה הפילוסוף, תמשכו אחךיו מפךעזי טפריו וקצה מחכמי אמהנו,

בלתי ניתנה האמה לצד המחלב. ואמנם הטענה השנלה, שיסודה פשט הכתובים, איננה מחלבה גם בן. למה עזאין ספק שנאמרו על צד השיר וההמשל עצם הוךאהם על כבוד השם יהברף, ובמו שאמר על צד השיר

(דה״א טז, לג)״ ׳אז ירננו עצי הלער׳, ורבים זולהו. ואמנם הטענות לצד השולל, עם עזחלבו עזליא לצלר בךזם השגות פךטיוה, הנה לא לךהיקו שלא לצלר ציור בולל מפאת

מניעם, שהם מתנועעים להשלים מה שבכאן. ולזה הוא מבאר, שדלתי החקירה עעלוה בדרוש הזה. ולזה, מה שלךאה, שאין להוציא הבהובים וסדור אנבה״ג מפשטן. וכל שכן, אם הלה פרוש ״אופנים וחיוה הקדש״ הנזכרים במךכבה לחזקאל ובסדור הבךכוה — הגלגלים

והכוכבים. ודי בזה הךרוש השלישי.

עי ש הךבי ו ר ד ה

אם לעז לתנועות הגרמים השמימיים מבוא והנהגה בכזשפט האדם.

ןאמנם לפי שהתבאר בטבעיות, עזהגךמים השמימיים מניעים הלםודוה, ומךביבים אוהם׳, ומשפיעים במךבבים כה והבנה אל שלקבלו צורוהם הטבעיוה; ואין ספק שימשכו מןה מדוה ורשמים לפי המזגה המרכבים ההם מהאיביוה הארבעה, עד שימשף מזה גם בן, עזלשימו קצה בני אדם אל שלקבלו הע1פע האליהי הנבואיי, לפי הכנה לציךהם הטבעיה; הנה לא נפל ספק במין הזה מן ההנהגה במשפטי האדם. אבל במה שלא יהחלב מהמזגה האיכיוה הארבעת, כאלו תאמר, היוה האדם עני או עשיר, מצליח בקנלנים ומוצא מטמוניוה, או ההפף בעל נשים

ר 71' שצז ו מאמר ד א דרוש ג

רבות או אחה, וכל שכן צדיק אי רשע; הנה נפל הספק בכיוצא בןה, אם לש הנהגה ומבוא לגרמים השמימיים בו.

והנה הצד המחלב, נהפךסם לבעלי משפטי הכוכבים. שנחאמה להם עם השנות רב, שלפי מערמת הכוכבים בבתיהם, ומבטם קצהם אל קצהם, והךבקם, ולהר התנאים זכרום, יהחלבו הדברים ההם. ואם הלה שאין מבוא לאיכיות

הדברים. ואולם צד השולל, לש לו גם בן פנים כלההךאוה:

מהם, שלפי שההבאר שלכל דבר — טבעי הלה או מלאכותי — אךבע סבות׳ והם: הפועל והחמר,והצורה והתבליח; הוא מבאר, שאם תלת לגרמים השמימיים כה והנהגה באלו הענלנים, הנה הלה זה הפועל לבד, בהנאי שיהיה החימר נכון ומזמן• ולזה יראת, שלא יהחלב מהנהגהם לבד מציאות הדברים ההם. שאם הלה מהחלב, לא הלה החמר בעל

אפשרוה. ומהם, שהוא לדוע, שםבוח הדברים, מהם טבעיות, ומהם

ךצוניוה, ומהם מקריות. ואלו היו הדברים מגבלים ומהחלבים מהנהגה הגרמים השמימיים, לא הלה המקרה מקרה, ולא

הרצון רצון.

ומהם, שהוא לרוע שהעצמים הנבדלים מחימר, גדולי העךף

מהעצמים הדומדיים. עד שלפי האמה, הנפרדים הם הפועלים, והחמריים הם המחפעלים. ולפי שהלהה נפש האדם אצולה מן

תעליתים, איר יתכן לגרמים הדומדיים לפעל בה? ומהם, שאם היו ענלני האדם בחיוב, תנת מצוות התוךת

ואזהרותיה לריק. והלת תגמול הזענש בלתי ראוי. ומהם, שאם הלה לחלק הזה אמוה מה, הנה לחשב שלא הלה ראוי להרחיק החלק הןה כמו העוננות והנחוש. שכבר

, מאמר ר ר ה ו שצח א דרוש ד

יראה, שהחלק הזה לבד הוא שאסרה התורה, ך״ל החלק שאין לו התלות במזג ובטבע האיביוה. כמו שפרשו(סנהדרין סה, ב) ״עוננוה״: שעה זו לפת לצאת, מלשון עונות. ו״נחוש״: בגון צבי

הפסיקו.

ואולם, לפי שהצד המחלב יחבאר מן החוש עם השנוח רב, וביחוד מהטלסמאות והלוחות, הניחו בעלי המשפס, שאינם דברים נמשכים לאיביוח הארבעה; הנה היו אלו הפנים מההךאות לצד השולל, םפקוה לצד המחלב. וראוי שנשתדל

בדזתךם.

ונאמר, שהטענה הראשונה, אשר לסודה תאפשרות הנמצא בךברים, לא תבטל הנהגת הגרמים השמימיים. לשתי סבות: האחת, שעם,תיותם פועלים במךכבים בעלי אפשרות, הנה האפשרוח להם, מצד עצמם, ךהחיוב — מצד סבוהם. כאלו חאמר, שחימר הכסף, לו אפשרוח שיהלה גביע או טבעה, ובשתאמן פועל בו צורת הטבעת, הנה נלחלב שיהלה טבעה מצד

הפועל, אבל נשאר תאפשרות מצד עצמו.

והשנית, שעם היוהם פועלים ומכינים החימר, אינם פועלים בהכרח. ובלבד באדם שהוא בעל שכל ובחירה. כאשר הארכנו

בכלל החמישי מהמאמר השני.

ובזה הדרך בעצמו לסלק הספק השני, הנהלה בדברים המקריים והךצוניים.

ואולם העזלישי, הנחלה במעלה הנפש המשכלה, הנה כבר אמךנו שהבחיךה למעלה מן המעךכח, ואפשר לאדם להיוה משגה תשגחת פךסיית לנצח בו המערכה, כמו שנהבאר זה במה שאין ספק בו במאמר השני והשלישי. ושם באךנו, איף הלה

המצוות ותאזתרות לתכלית נפלא. ןהתר הספק הךביעי.

ט ע ר ד אור ה׳ ש מ א מ דרוש ה

ואולם החמישי, הנהלה בהחחקה התורה החלק הזה, הוא ממה שלקל התרו. וזה, בי העוננוה והנחוש ממה שלביא המון העם לטלק מעליהם הכטחון בשי״ח, ולבטל ההשתדלוה־, וזה לסכלוהם בסוד אפשרוה הדברים והיובם, אבל יחשבו

שהדברים כלם מחיבים במחלט, ךעזהחריצוה בדברים שקר; והוא שקר מבאר, אין ספק באמתהו.

ובזה נסתלקו הספקוה מהדרוש הזה, ונהבאר הצד המחיב, והוא מה שהסכימו חז״ל במקומות הרכה מהתלמוד, עם #הלבו שהמשנה תאמתי הוא למעלה מהמערכה, כמו שהוא האמה

בעצמו. ודי בזה בדרוש הרביעי.

הדרוש החמישי

אם לש לקמעות והלדושים מבוא בפעולות האדם.

הנה אם הלה מחכמי אמתנו, חרהיקו מאד שיהלה להם מבוא כלל, אבל החזיקו המאמין בהם לאיש שוגה ופתי; אבל אנחנו לא נבזיב החוש, ומה עזנתפרסם לרז״ל במקומוה רבים מהתלמוד. אלא שצריר שנשתדל בהתר הספק הזה החזק, והוא המראה פנים לצד השולל, והיא/ איר לגיע תפעל המכון מהפועל בקמעוה או בלחשים, אשר הוא פעל חוץ מהמנהג הטבעי. תה, שכבר ההבאר ב״מה שאחר הטבע״, שכל דבר שיוציא זולהו מהבח אל הפעל, הנה ימצא לו בפעל מה שנמצא למהפעל בבח. ולפי שהוא מבאר, שאין בקמעוח והלחשים דבר בפעל ממה שלכון בהם, הנה אם בן, אין הקמעוה והלחשים הפועלים לזה הפעל. ומזה הצד בעצמו יהבאר, שאין הגרמים השמימיים הפועלים. וזה, שאין לחם בינם ובין הקמעוח והלחשים. וכבר יראת, שהשם יתברר ויהעלה שמו לעד אינו

הפועל, וזה מפנים:

ת א1ר ה׳ מאמר ד דרוש ה

מהם, שלמה שהמבאר מהפעלוה האלה, שהם מיחסות לרצון הפועל, יהחלב אם בן, שיהלה השם, יתברך וישתבח שמו־

לעד, נמשך גם בן. והוא מגנה מאד. ומהם, בי לפי עזהפעלוח המבונוה ההם, מהם לטובה, ומהם לרעה, יהחלב שיהלה השי״ח מסבים אל הרע ההוא,

חלילה. ומהם, שאם הלה השי״ה הפועל, והוא מבאר באלו שהם מפעל הבהירה והרצון לאךם, יהחלב: אם שתהלה לו יתברך הדוש רצון, והוא נמנע בהקו; ואם שיהלה בן מךצונו הקדום בעח ההיא, ויבטל טבע האפשר. למה שיהלה רצון האדם בו

מחלב ומכרה, בלתי רוצה.

ההבאר אם בן, שאין השי״ח הפועל. והוא מג:אר שאין האדם הוא הפועל, וזה, שהוא מן המבאר בו, שלא יפעל דבר• ובאשר יפעלהו, לחלב יא #דם ה חוץ מהמנהג הטבעי במה # שיפעלהו באמצעוה הקמעוה והלחשים. ולזה, אי־זה ההלחסוה

ביניהם ובין הפעל המגיע מהם? מי יתן ואדע.

ואמנם הספק הזה, ואם הוא חזק, אין התרו ממה שיקשה. הה, שכבר לךאה, שהפועל הקרוב לפעל הזה המגיע מהקמעוה והלחשים איננו אחד בבלם. אבל הוא מחחלף בהם. מהם —־ שהפועל שהפועל הקרוב הוא הגרמים השמימיים. ומלים ־ הקרוב הוא השי״ת• ואמנם ישתתפו, עזהקמעוה והלחשים להם במדרגה הבלי. וזה, שמהם — לש בהם קשר והנאי, שיהלה הפועל להם חכם וירא חסא, ושיעשה פעלוהיו באפן מהקךשה והטהךה והמחשבה הנכונה, אשר זה וכיוצא בו, מין ממיני התפלה והעבוךה, אשר בבר ההבאר שיועילו לו ולזולתו. ואמנם המעשים ההם, חקויים ועמודים אשר בהם ישענו המחשבוח. ולןה היו הקמעוח והלחשים במין הזה במךרגה

׳ תא ר ה ו מאמר ד א דרוש ה

תבלי, למה שיקבע האמונה והמחשבה בלבות בעליהן אשר באמצעותם יפעלו. ומהם — שאין בהם תנאי וקשר שיחלה הפועל ירא חטא ועזאר התנאים. והמין הזה, איננו רחוק שיהיו הפועלים הגרמים השמימיים, ושיהיו המעשים במדרגת תבלי; וזה אמנם לקשר וההלחסוה אשר בין הגרמים השמימיים והנמצאוח השפלוה. וזה, שאנחנו ואם הלה שנקזכל זה ההחלחסוה והדמיון׳ הנה אין המלט מהחלחסוח־מה ביניהם׳, ואם הלה שהפילוסוף דמה שאינם בעלי איביוח. ולפי שההתלחסות תוא, אם עצמותי ואם מקרי; והוא מבאר — להלוף עצמוהם ולךדזקם קצת מקצת — שאיננו עצמותיי׳ הנה יחלה בהכרח מקרי. ןהההלחסוה הזה המקרי, הוא בהכרח דומה

לאלו האיכיוה אשר לנמצאוה השפלוה.

ואולם איר יהבאר זה? הנה ממת שאמר. הה, שאנחנו נראה עזהשמש לחמם האויר׳ והלךח יקךר אוהו. ואם הלה עזהחבאר בכוכבים שאינם בעלי איכיוה הללו; והוא מבאר בבל דבר עזיוציא זולהו מן הבח אל הפעל בךבר מה, שהוא נמצא לו בפעל מה שנמצא למהפעל בבה; לא אשער איר להחיל החים והקיר השמש והירח? אלא אם בן נאמר, שניצוץ השמש מהלחס לטבע החם׳ וניצוץ הירח מתלהם לטבע הקיר. ואולי שיךזלה לשנוי טבעיהם רשם בזה• ואיך שהלה, אחר שהניצוצים מחלחסים להם, לחלב בהברה תיותם תחח טוג אחד מהאיכיוה. תת, כי תוא מבאר בךברים שאינם תהה סוג אחד׳ שהם בלתי מחלחסים. בי אין לחם בין המחוק והלבן, כל שכן בין המתוק והשסח• ולזה הוא מבאר׳ שאנחנו ואם נסכל האיכות או תאיכיות שלתארו בהם הגרמים השמימיים׳ הם מהלחסים עם אלו תאיביות אשר בנמצאות השפלות על כל פנים. ואיר לא? והנה ענלני הסלסמאוח והלוחות תמספתת, תתאמת ענלנם

׳ מאמר ד ר ה ו ג א ת דרוש ו

בהשנוה ךב. ואם לא תלת הההלחםוה והדמיון אשר בין הגרמים השמימיים ותנמצאות השפאה, לא תלת עמן לתם. ולמת נךחיק אם בן, ענלני הקמעוה והלחשים? אלא עזלהחלחםם בגרמים השמימיים וביניהם, לגיע באמצעותם תשבע מתם. והנה הם

במדרגה הבלי לפעאח ההם. והוא קרוב שלעזר לזה עןר גדול, ציור הפועל. והוא אמרם בביוצא בזת (שבת סא, ב): ״אהמחי גברא ואהמחי קמעא״.

ובבר החבאר הההלחםוח והדמיון, ממת עזנךאת מתנועות הלםודוה בסבוב. וזה, עזהךבר מסכם עליו, היוה לםוד האש לניעהו השמש. והנה אי אפשר שלניעהו על צד הךחלה וההתון, לשלש םבוה: האחה, לרחוקם זה מזה, והעזניה, שהשמש לא לתאר במקשיוח ורבוה. השלישיה, להיוה השמש קבוע בגלגלו, בלתי ממיר מקומו. אין המלט, אם כן, להיות ניצוצו מחמם האש ומניעו. אין המלט, אם כן, מלחם והדמיון. ודי בןת בזה

הפךק.

ש העזשי ו ר ד ה

בשךים.

ולפי שמציאותם מבאר בתורה ובדברי ת״ל, עם שנהפךםם תמעזף באמוה, ונךנאמה אצל החוש, תנת תעיון בתם בעזני ענעים: אם במתותם, אם בתכלית מציאותם. ולפי שאין לנו מבוא בלדיעת בםבותיתם, הנה דךף החקירה בענלנים אלו, מן

המאחר אל הקודם. והוא הנמעזף ןהמפךםם בתם. ואמר, שמה שנהפךםם בהם׳ ארבעה ענלנים: האחד, לךיעה בענלנים ההרם והעתידים הטבעיים, למה שבאמצעוהם תגיע הלדיעה לאדם. השני, בקשה הכבוד והתשתעבד לדזם, שבאמצעוה העבודוה יחרצו ולעהרו לבקשה העובד, כאמרו

מאמר ד אור Tl" תג דרוש ו

(דברים לב, יז): ׳יזבחו לשדים לא אלת/ ובמי שבא בספךי המלאכה ההיא. השלישי, בחירת תרע, במי ההסחה לחטא, כמו השסן לאיוב, והכזב הנבלצא בדזם, כמו שבא בםנהךרין(קא, א). הדביעי שיפעלו בחבליה הקלוח, ףהלבשו באנושוה בפהע, במו שנתפרסם בבלעשים באו בתלמוד בזה, אין צרף לזכרם.

ולזה אבלר, בי למה שלהם ידיעה בדברים ההוים ותעתידים, אין הכללס בלהיוח בהם חלק שכלי. ולכלה שנמצא בהם בקשה הכבוד והבחירה אל הרע, שהם דברים בהם נבלשכים בלהבה הפלהעוךר, הנה אין הכללס נלהיוה היסודוה הקלים גוברים בהם, אם הלה שירכבו מהאדבעה יסודוה. ואולי עזהם מחלקים אישיים !אויחים• והנה לסבים בןה הבחירה אל הרע. בי לכלה שההבאר, שהטוב בכלדוח — המצוע; הנה אם הלה האדם השוה הכלזג מאדבע לסודוהיו, מוכן ונאוה לבחיר בטוב; והיו האךפליים בהם כעסנים וקנאים, ןהוכלים אל הכבוד ןהכלעלה יותר בלן הראוי, לעוותם כלן הבלצוע; ולזה היו אלה שלםודותם אישיוה ןאויריוה׳ שהם בקצה האחרון, ראוי להיוהם בתכלית הגאוה והכעס והקנאה, עד שלגיע כלכלנה להסיח ולהדיח האדם, בפי כלה שאפשר לו. תהו כלה עזאשער במהוחם, והוא מסכים אל כלה שאכלת חז״ל בהם(חגיגה טז, א), שלש בהם ענלנים כבני אדם, וענעים במלאכי השרה. ולפי זה יתלת תבליה בלציאוהם אל הטוב הוא, אם לנםוה בדזם בני אדם, ולשוכלם שלכלים באכלצעוח נסיונם, כאשר קרה לאיוב בסוף ענינו; ואם לדזיותם

בלי כלפצו למכלתם דברו, כפי כלה שתגזיר חכמתו יהברף.

ובבר פשטה בה מהבלדברים, ידאו בכלהוח השדים, עזהם שבלים נבדלים,׳ והכף הבדאם הדגישו במעלהם, תטו אל הגאוה. אם שחרה לדזם ההשתעבד לו יהברף, ךאם שנחקנאו בכלעלח האדם השלם, שהוא לדוע אצלם שהלה עתיד לדזיוח

תד אור ה׳ מאמר ד דרוש ו

במךרגתם. וזה אמנם הלה לבחיךחם, שנבראו בעלי בחירה

ןךצון, ובחרו ברע. ולכן נענשו לההקלם ולהחמיר ברע הבחירה.

וזה אמנם לךאה מאמר נפסד בעצמו. וזה, שהוא לרוע שהרע והחסרון לגיע מפאה החימר׳ והטוב והשלמוה מפאה הצורה. .וכל שכן חיוה הצורה צורה שכליה, שהוא מן הנמנע אצלה שתבחר ברע ובהםרון. ךהמאמר שנבראו בעלי בהירה ורצון, כאשר נבין בו סוב הרצון בשלמות והתענוג בו, תוא אמת אין ספק בו. ואם נבין בו חיותם בעלי בחירת, ושאפשר לתם לפעל

הטוב ןהרע, הוא דבר בלתי מצלר בהק השכל.

ועוד, שהחסא הןה בהם, לא ימלס מהיוה, אם בעה הבךאם, ואם אחר הבךאם. ולפי שהוא נמנע בעח הראשון שנבךאו בו, למה שההנעה לחסא הלה, למה שהרגישו במעלהם; ובכלל, למה שהחסא הלה מפעל־מה מהפועל, על בל פנים צריף שיקדם לו הפועל בזמן ־, ולןה, מה שמחלב, שהלה החטא אחר הבריאה. לחלב אם כן, שעמדו זמן בשלמוח בלא חטא. ולפי שהוא מבאר בהם, שאין להם הפף, ואין המלס מחדוש סבה לחפף רצונם אל החטא ורע הבחירה; והלה שחדוש הסבה הוא נמנע בשכל הנפרד הפשוט; הוא מבאר, שהחטא בהם נמנע. וכל שבן לפי הנחהם, שיראו ששאר השכלים יחקלמו, והבטחו מאתו יחברף בסוב הבחירה תכף הבךאם־, שהלה ראוי שיבטחו אלו גם בן בטוב הבהירה, אחר

שעמדו זמן מה בלא חטא.

ולפי שהדברים נעלמים, ושערי החקירה במעט נעולים, אין לנו לזוז מקבלה רז״ל, ך׳ל שאמרו שלש בהם דברים בבני אדם,

וךברים כמלאכי השרה. וךי בןה הדרוש הששי.

׳ תה ר ה ו מאמר ד א דרוש ז, ח

הךרועז העזביעי

אם תעתק נפש האדם או תאצל, והוא שיקךאוהו כת מהחכמים ״גלגול״.

ואמנם, לפי עזההבאר במת שקדם, שנפש תאדם עצם שכלי מובן, הלה נךאה, שהתעתק בה דבר בטל, במי שקנה קצה המשכלוח בפעל. תה, שבבר יהחיב בשני שיולד משביל בפעל בזולה למוד, והוא הפף מה שנךאה בחוש בכל זמן החולף שתעתקו אלינו קורותיו. האלהים! אלא כשיהיו המשכלות

אשר קנה נעדרות ממנו ברצון האל, לתכלית לרוע אצלו. ולפי שהכה האומרת בו, לסודה הקבלת, תנת דלתי החקיךה ננעלוה בו. ואם קבלה, נקבל בסבר פנים לפוח. וךי בזה בדרוש

השביעי.

הךרועז העזבמני

אם תשאר נפעז הנער עזאינו חלב במצוות.

ולפי עזההבאר במה עזקדם, היות הןפש עצם שכלי מוכן, כבר יראה חיוב השארוהה, איף שהלה מקטנוה הגוף וגךלו. ולפי מה שךבר מהיוה ההשארוה לגמול העבודה, אם לא השיג לעבד, כבר לךאה מניעוה השארוהה. והלה ראוי עזתשוב למקוךה, כשאר חלקי החימר העזבים ליםודוהם, ולא תשיג השארוה בעצמה, במו שהעירונו על זה בכלל העזני מהמאמר

השלישי. אלא שלפי מת שקבלו רז״ל, משתהחיל לפקח עין שכלו — והוא שךכלזו (סנהדרין קי, ב) ״מעזלדע לומר אמך, ותוא כאלו אמרו ״קטן היודע למי מבךכיך, למה שהמלה תזאת מדרכה לענוהה אחר הברכה, ולזה הלה באלו אמרו משלדע לקבל

תו א1ר ה׳ מאמר ד דרוש ט

הברכה ולענות אחרית — יזכה להשאתה. תת גם כן באמצעות זכות המילה ותכנסו בבריתו של אבךתם אבינו.

ש הוןגשיעי ו ר ד ה

בגן עךן וגיהנום.

והנה לא נפל ספק במציאותם, למה שגן עךן מציאותו מבאךת בתורת, ובמקומות בתלמוד, ואמנם גיהנום, אם הלה שאין מציאותו מבאר בתורה שכבהב׳ תנת בתלמוד מבאר בהרבה מקומות על שמציאותו מפרסם ומקבל לתם. אבל מקום הספק הוא, אם הם מקומוה מיחדין ליום הדין לגמול וענש לנפשות לבד; או אם הם משתפים לנפשות אחר ההפדד

ולגופוה בני אדם ליום הדין.

ואולם גן עדן, להיוחו בישוב, כמו־ שמפרש בכהוב בי הלה משכן אדם וחוה קדם שמרו, תנת יותר נאוה וקרוב אל הדעה, .שידזלה משבן לצדיקים בגוף ונפש הזוכים להחלה, ואשר יהיו בזמן התחלה• והנה לסבים בזה מאמר רז״ל (ב״ב עה, א; תענית לא, א): ״עתיד הקב״ה לעשוה סעדה לצדיקים בגן עדך. ו״עתיד הקב״ה לעשוח מחול לצדיקים, וכבודו ביניהם, ובל אחד מראה לו באצבעו״. יורו בזה, ^זהדבקוה לזיו השכינה יהלה בשעור,

שאף בשישתמשו בחושיהם לא לפרידו הקשר בשום צד.

אבל שיהלה מקום מובן לנפשוה לבד, תנת בזת מקום עיון. להיותן רוחניוה, ולחשב בתן בלתי היוהן מגבלוח במקום. רהלה אם כן, גן עדן הצפון לצדיקים, אשר נכפל בדברי ת״ל פשט מאמךם להיוחו אחר המוח מיד׳ ירמז בזה לגן עדן שלמעלה,

והוא הךבקוה בזיו השכינה. ואמנם ממת שנאמר בקבלת (עדיות ב, י) בהגבלה ץמן ענש הרשעים בגיהנום, לראה ממה שאין ספק בו, שהענש התוא הוא

מאמר ד אור ה׳ תז

דרוש י

אחר תמות מלה ולפי שבא במקומות רבים שתוא בעולם הזה תשפל, והוא המבנה כמקומות במקרא ״אבדון״ ״שתת״ ״תפתה״; הנה לךאה, שהנפשוה, עם היוהן רוחניות, מקום לגכילם, ויתפעלו בצער נמרץ. וזה הצעה בבר דברנו עליו במה שקךם, שאין העיון חולק עליו. ובכלל, למה שהוא מסכם מבעלי דיננו, היוחה מהפעלה מהערבות והשמחה, כאשר תשיג מה שכטבעה להשיג, ראוי שתתלה מהפעלה מהיגמ והצער כאשר לא השיג אוהו. ואינו ךחוק, שימשף מהצער ההוא הפסד וכליון באחריה. תם בן, לטנופה בחמריוה, איננו רחוק שבעה המות השאר עמה המריות ואיכיוח־מה בתכלית הדקוח, אשר בעבורו תשיג צער גם בן, ותתלה מגבלה במקום. ולזה אין לחלק על קבלה רז״ל. ןהתבאר גם בן, שלא לחלק עליו תעיון. ודי בזת

בדרוש הנזכר.

הדרוש העשירי

המכון במעשית בראשית ובמעשה מךכבה, ואם תוא חכמת ה?זבע ומה עזאךוךיו, כמו עזדושבו קצת מתכמי אמתנו.

ואמנם, שאין המכון בהם מה שדמו, הוא מבאר בעצמו, למי שהךגיל מאמריהם על זה. אם להגךלהם המעשים האלה במעלה וקדשה, כאמךם (סוכה כת, א): ״דבר קטן — הויוה ךאבלי וךבא, ת־בר גדול — מעשה מךכבה״. ואמרו(חגיגה יד, ב) בעזךךעז רבי אלעזר בן עךף במעשה מרכבה, שנחעטף ריב״ז ולשב על גבי תאכן תהה הזיה, וסבבה אש בל האילנוה. הה אמנם לקךשת הדברים ומעלתם. ואין במת שישג ב״מה שאחר״ דבר מזה; תה, שרב מת שנתבאר שם הם דברים בתכלית החלשה, במו שהתבאר במה שקדם. ואם למה שהפליגו רז״ל בהסתר אלו הדברים, במו שבא במשנה בפךק ״אין דוךשין

׳ מאמר ד ר ה ו תח א דרוש י

במעשה בראשית כשנים, ולא במךבבה בלחיד״; והפליגו ספורים בענש המפךסם באלו הענלנים; עד שהם בעצמם היו נמנעים מללמד עד עה הזקנה, באמךם בפרק ההוא (שם יג, א) ״תא ואגמרף מעשה מרבבה, אמר ליה אבהי לא קשאי״. והנה אין בדבר מאלו, ך׳ל בחכמה הטבע ומה שאחריו/ דבר לחלב הסוד והתסתר. האלהים! אם לא לקרא מה שבהם מהכפירה!הריסה לדה האלהיח ״םהרי הורה״. ואיך לא? והההעלמוה ההוא כבר נתפךסם לבחורים ולקטנים, וגם לזולתנו בבתי מדרשיהם הכוללים לבני עשרים ופחות, וגם בן הרחיבו תכלית ההרחבה

מה שהוא בנגד התורה בכנופלא !המון רבה. וממה שלחלב היוה מה שדמו בריאה והזלה, הוא, שהוא לדוע, שחכמת הטבע אצלם קוךמת בסךר הלמוד בהכרה ל״מה עזאחרי״, במו שנתבאר עזם• והנה בא בגמרא(שם) מעשה בשני תלמידי חכמים, שאחד מהם הלה בקי במעשח בראשית׳ ואחד במעשה מרבבה, והחנו ביניהם, שללמד כל אחד לחברו הנוךע אצלי• ואחר שלמד האחד לאחד במעשה בראשית, כששאל ממנו שלשלים תנאו, אמר לו: ״אבתי לא קשית׳/ תהו מה שיוךה בבאור שאין המכון אצלם במעשה בראשיה ומעשה מךבבת, הטבע ומה שאחרי, חלילה. ובל שבן, שיהיו במךרגה גדולה מהתלמוד, שהוא באור מצווה התורה ומשפטיה האלהיים,

המקנים לאדם ההצלחה תאמתית.

ולזה לךאה, שהמכון ב״מעשה בראשיח״ הוא בפשוטו, שתוא תאר מעשה הלציךה, והוא עקר מה שבא ב״טפר לצירה״ תלדוע לאבךתם אבינו. ותוא תרמוז בדרש לרז״ל(מנחות כס, ב): ב׳הא׳ נברא תעולם, שנאמר(בראשית ב, ד) ׳בהבךאם׳ — ב׳הא׳ בראם״. ואמרו, בי נברא העולם הבא ב׳יוד/ שנאמר(ישעיה כו, ח: ׳כי בלה ה׳ צור עולמים׳. ולפי שהקשר והשתלשלוה הזה

ר \זי תט ו מאמר ר א דרוש י

כפי מה עזקבלו רז״ל נהלה בשם המפרש, לתלב תענלן הזה סיד סתום ונסתר, להגדלה השם ויראהו.

ואמנם המכון ב״מעשי מרכבה״ הוא, מה עזאפשר השגתו מהעליונים, ןהשתלשלוה קצתם עם קצה.

ולהיוח הענלנים ההם המקבלים בתכלית המעלה והדקות; והבנה הענלנים בחלקי מה שהם באלו הענינים לביא להריסה, ולךחיקו האדם מהצלתתו׳, חלב בהם תכלית תתסתר והישוב, אשר בעבור זה נמנעה החכמה ההיא מהבחורים, לרתיחה טבעם וקלות תנועתם, ומנעו לךרש בהם שלא בחבליה ההסתר ובראשי פרקים. ואמנם צריף שיובן זה, בשלבא לךרש הכתובים הרומזים על זה; ובל זה לקבע בלב יךאה לשומעים [נ״א: לקבע יראה בלב השומעים]; לא בעה הלמוד. בי לא לעלה על דעה, שענלנים אלו, עזההלוף בהם מרי עצום, ימסרו בראשי פרקים בעת תלמוד. ובל עזבן, בתיותם ענלנים בלתי נודעים בחקירה. אבל, למי שקבל תענינים בעצמם — תוא אשר.כנותו במשנת בשם ״חכם״, אמרו: ״אלא אם כן הלת דוכם ומבין מדעתו״ — הנה כעזלבא לךבר עמהם בךךשוה הבהובים, וללחס הענלנים ההם אליהם, ימסר בראשי פרקים, אחר היוהו חכם, ואז לקל לו

להבין מדעתו ישוב הענעים ההם על הבהובים.

ולהיוה השם המפרש תקודי, ירמז אל הענעים האלה, הלה הגדלה השם יחברף וקךשחו נמסר לבהנים. ואסרו הקריאה בו ככתבו אלא לתם, ובמקדש לבד. וזה אמנם לדזיוהו מיחד בהוראה על הלבלת לפעל נפלאות, כמו שיוךת זת אמרו(שמות ו, ג): ״ושמי ת׳ לא נודעתי לדזם״; ירצה, עזעם היוהו נחךאה עם האבוח ב״אל שדי״ המורה על הנהגהו וסדרו המציאות בכלל; תנת לא נודע עמתם, ך׳ל לא נתפרסם עמהם מאד, בךברים יוצאים מהמנהג הטבעי. ויוךת זת גם בן, תשבעת הכהן את

תי אור ה׳ מאמר ר דרוש יא

האשה כשם הזה, ומהותו אוהו במים, עד שתלת נמעזף הפעל

הנפלא ההוא.

ובבר לךאה שהלחה ההוראה בפי קדשה הלשון, למה שהוא מוךה, הדושו הךזויות כלן בתמידוה, כמו שנתבאר במאמר השלישי. והלה אוח האיתן מוךה על היוב החמדה החרוש, והוא סוד הלבלח ויחודו. ולזה, הלה השם בחבליה ההגדלה והקדשה. ואין ספק, שהלה הנקוד מורה על מעלה השם ההוא וגךלהו תפלאוחיו, אשר בעבור זה הלה ההעלם ראוי ומחלב. ובזה ראוי שיובנו דברי הרב המורה בפרקיו, ואם לא יורה עליו פשט הלשון. וזה, עזהיוב המציאוח אשר אמרר אין ההעלם

ךאוי בו, אבל צריף שיחפךסם להמון האנשים והנשים.

ועם תיות לצאנו קצה מבונה הפרק, ראינו לזכרו בכאן, להיוה השם הזה, לפי המעס המשג ממנו, לסוד מעשת בראשית״ל• והוא מה שרצינו .ומעשה מףכבה, לפי המכון בו בדברי ח

לבארו,.

הדרוש האחד עשרT "T — — T T —

אם השכל והמשכיל והמשכל דבר אחד, אם לא.

והנה צד החיוב מפףסם אצל הפילוסופים. שהם יראו בי כן, למה שהשכל בפעל, ואיננו נאחז במקום, ואיננו דבר זולה ההשכלה והמשכל. _ואשר הפשט מהדבר המשכל, איננו זולת ההשכלה. התבאר אצלם, אם כן היוה המשכיל והשכל והמשכל דבר אחד. ואמנם יהחלב להם זה בשכל הנפרד, שהוא בו בפעל תמיד. והוא מבאר, שלהחלב זה בשכל האנושי בהיוהו

בפעל. וכבר ליאריף בזת תרב בתלק תראשון מספרו.

׳ תיא ר ה ו מאמר ר א דרוש יב

ואולם צד השלילה יתבאר כן. למה שיהחלב מהניחנו השכל והמשכיל והמשכל דבר אחה שהשכל יהעצם במה שלשבילם; וההבאר במה שקדם, שקרוח זאה ההקדמה, למה שיחחלבו ממנה כטולים רבים ־, הנה אם כן, כשהלה שכל האדם משכיל בפעל, אי אפשר שיחלה המשכיל והמשכל דבר אחה למה שהמשביל הוא דבר זולה ההשכלה, אלא שההשכלה מהחלב במשכיל חיוב עצמי. ולזה הוא מבאר שקרוה זאה ההקדמה בשכל האנושי, אף בשנניחהו שבל בפעל. גם בשכל הנפרד יהחלב כן, שההשכלה תיאר עצמי ולא עצמוח. ובזה נמעדו רגלי המון הפילוסופים, שלא בחנו בין עצמות לחיאר

עצמי. והבלא מהם, שלא ימלט הדבר מחלקה: אם שההשכלה במשכלים מחחלפים — דבר אחד בעינו; אם לא. ואם הלה דבר אחד, יהחלב שהמשכלוח יהיו דבר אחד בעינו, למה וההשכלה והמשכל דבר אחד בעינו. ובבר הנחו מהחלפים. ויחחלב גם כן, שכשלדע האדם משכל אחד, לרע כל המשכלים, אחר שהם דבר אחד בעינו. ואם אין ההשכלה בהם דבר אחד בעינו, יהחלב שהשכל לחיה מךבב ממשבלים מהחלפים. ואם הם עצמים, הלה מרכב מעצמים רבים. ובל זה בחבליה הבטול. והנה זה מספיק

בדרוש הזה.

ר ש ג הךרועז העזנים ;

במניע הראעזון.

וזה, אם המניע הראשון עלול מהעלה הראשונה, או אם המניע הראשון הוא יהברף.

ולפי שנחלקו בדרוש הזה גדולי הפילוסופים; וזה, שבן סינא ואבו נצה ורבי משה בן אלאוי ננ״א: הלוי] שהכריע עמהם,

׳ מאמר ד ר ה ו תיב א דרוש יב

שהמניע תראשון עלול ממנו יתברר; ובן רעזד יראה, שתוא יתברך המניע הראשון; הנה ראוי לבאר דעתם כקצרה, ומת תגיע אליהם במחלקה הזה. ויתבאר מזות עזיםוד המחליקה תוא

רעוע. וזה, עזהם קבלו עזתי הקדמות: אחת, שהעלה הראשונה היא בתבליה הפשיטוה. השנית, שלא יהחלב מעלה אחה פשוטה בי אם עלול אחד פשוט, ולזה יראו קצתם, בי למה שהלה השכל הראשון הוא הסבה לגלגל הפועל התנועה היומית, והלה הגלגל מרכב הרכבה־מת, יתחלב שמניעו מרכב הרכבה־מה. למה עזהחבאר בהקדמה השניה, עזמהפשוט לא יהחלב בי אם פשוט, ולפי שמחלב המציאוח פשוט בחבליה הפשיטוח, במו עזהחבאר בהקדמה הראשונה, הנה אם בן, המניע הראשון אינו מחלב המציאוח. ולפי שכל מה עזזולה מחלב המציאוה, עלול לו, הנה המניע הראשון עלול למחלב המציאוה. וזהו דעה בן םינא ואבו נצר׳ ורבי משה אלאוי [נ״א:

הלוי] שנמ^ר עמהם.

אמנם בן רשד, עם שהוא יודה בהקךמוח, יראה שהמניע הראשון הוא מחלב המציאוח. שהוא אמר, עזההקדמה השניה צוךקח בסבה פועלה, אבל בסבה צורייח אינה צודקת. ולפי שהמחלב המציאוח סבה צורייח לנמצאוח, לא יחחלב הפשיסות לעלול הראשון. והוא לבאר, עזהוא יחברר אינו נסבה פועלה, כי] סבה פועלה נחליה פעלחה בהוצאה הפעל מההעדר אל המציאות, ובאשר לצא אל המציאותליא יתלה בו פעלה הפועל. ולפי שהפעלת אשר בתוצאת אל המציאות — שנוי בעל תבליח; ןהפעלה הבעלת תכלית אי אפשר שתיחס אל הנצחי, כי הנצחי ימצא תמיד על שלמוחו האחרון, ואיננו אם בן פועל עת ובלתי פועל עת; יתחלב אצלו אם בן, שהמחלב המציאוה

מאמר ד א1ר Tl" תיג דרוש יג

איננו סבה פועלה. ולזה, לא יהחלב עזהמניע הגלגל האחרון יהלה עלול ממנו.

ואמנם החכם רבי מעזה בן אלאוי [נ״א: הלוי] ז״ל יראה, שזה אמנם יצדק על המהוה לבד׳ לא על הפועל בשלוח, ואמנם הוא בל מה שיתלה בו מציאוה דבר מה, אי־זה מציאוה הלה, נצחי או בלתי נצדזי. ולזה הכריע, עזהמניע תראשון הוא עלול

מן הסבה הראשונה.

הן אלה קצוה דךבם בקצרה. והוא מבאר׳ #הלסוד רעוע. למה שההקדמה השנלה אמנם תצדק על צד החיוב; אבל אחר עזההבאר במה שאין ספק בו, שהפועל פועל על צד הרצון וההסבה, לא יהחלב היוח העלול פשוס. והוא מבאר למעלן בזה הספר, אף אמנם, לדזיוה קבלה ת״ל, שהמלאכים נבךאו ביום ראשון, אין לנו לזוז מקבלהם. וכל שכן, שהוא מסכים עם

העיון. ודי בדרועז הזה.

ש העזלעזה ןגשר ו ר ד ה

בהמנעות השגת אמתת מהותו יתברך, אם הוא מעד התודה לבד, או אם יסכים בו העיון. ואם הלה עזלסבים בו תעיון, אם לש לתמנעות הזה טבע לןלם,

באפן שלא יצלר בו אפשרות.

ואמר, למה שהיה מסכם מרב המון הפילוסופים, תיות השכל והמשכיל והמשכל דבר אחד, בבר לראה, שהעיון לסבים אצלם בהמנעוה הזה׳ ושהוא באפן שלא לצלר אפשרוהו. הה, שאם הלה המהוה משכל לזולהו, הנה הלה הזולה, המשכיל, עם המשכל, דבר אחד, חלילה. אלא שההקדמה הזאה מבארה הכטול, כמו שקדם לנו כמקומוה מזה הספר. ולזה, עם היוה המנעו מחלב מצד התורה, באמרו(שמות לג, כ): ׳כי לא יראני האדם וחי׳-, והלה העיון מסכים גם בן, אל שאין ךךף ומבוא

׳ מאמר ד ר ה ו תיד א דרוש יג

לזולחו לעמד על אמתה מהוחו־, הנה איננו באפן שלא לציר הגיע לבלה השם עליו על צד המופח. ואולם לסבים בזה אונקלום, עזתךגם ״וחי״ — ץיחקלם״, מסבים עם מה שנאמר במקום אחר(שופטים יג, כב): ׳מוח נמוה בי אלהים ךאינר. ולפי זה איננו רחוק, שבקש משה השיגה המהוה על צד הפלא. אלא שלדעה הרב המוךה ז״ל, לא לצלר אפשרוחו בשום צד, להיוהו מוךה בהקדמה ההיא, ך״ל היוה השכל והמשכיל והמשכל אחד, ולפי דבריו, הבקשת לדעת מהותו דחוקה מאד ממדרגה משה. אמנם איף שלהלה, אין הכרח בחךגום אונקלום, שההשגה לשכלים הנפרדים באמתה מהותו אפעזריח. למה עזבבר באתו, שהבקשה כדאלח תפנים, ךמז אל התארים העצמיים, שלא עמד המופת על המנעוח אפשרוח השגתם. ולזת הדגם אונקלוס

״וחי״ — ״ךיהקלם״. זהו מה עזךאינו מספיק בדרושים אלו. ובו נשלם המאמר הרביעי מהחלק הןה הראשון, המכנה ב״אור ה׳״. והלחה ההשלמה בחרש זיו שנת מאה ושבעים לפרט האלף הששי

ללציךה. בסךקוסטה אשר במלבוח ארגון.

והתחלה לאל לבדו, ומרומם על בל ברכה והחלה, אמן

ואמן.

בריף רחמנא ךסלען עד כען. הוא ברחמיו לזבנו להבין ולהשיג האמת, אמן ךאמן.

׳ תטו ר ה ו א

באור מלות זרותT

לת ת הרב יצחק שי א מ

פעלים — בעבר אוי בעתיד — לעז לתפש לפי העזךש. מלות ההגיון — םפר ׳מלות התגיון׳ לךמב״ם ז״ל.

ע״ע — עלן עךף.

א אבל — (גם:) אלא; לתר על בן, ולא זו בלבד אלא ש...

ארמיים — בעלי מרה אדמה׳ נוטים לכעס וכר.

איביות (אךבע האיכיוח) — אךבע האיכיות תלסודיות עזל

החימר: קר, חים, יבש, לחות. ע׳ הל׳ לסורי התורה ד, ב.

איש — פרט, אובלקט אחד (ל7{מה ׳מין/ ע״ע).

(ב) אלו — ע״ע באלו.

אם... ואם... — 1) באשר ל... ובאשר ל... 2) בין... ובין...

3) או... או...

(ו)אם היה — ואף על פי עז...

. ב

בטול, בטל — שקר׳ משפס שאינו נבון.

בעל־תכלית — סופי, מגבל.

בלתי־בעל־תבלית (בכ״ת) — אינסופי׳ בלתי־מגבל.

ג (הגדולה — ע״ע הקדמה.

ד דרוש — סענה שאורנה רוצים להוכיח. ע״ע מערכה.

באור מלים׳ ר ה ו תטז א

ה האותות — התאמה טבעית, מקום טבעי.

(הקש) הטעאי — הקש (ע״ע) שאחח מהגהותיו, או שתיהן, אינה אמתיח. ע׳ מלוה ההגיון שער ח׳.

(ב)הישרות — באפן לשיר. (הקש) הלציי — הקש (ע״ע) שאחה מהנחוחיו, או עזתיתן,

מקורה במקבל. ע׳ מלוח ההגיון שער ח׳. (הקש) המשלי — הקש(ע״ע) בךךף עזל דמוי דבר לךבר, עזאינו

מברה מבהינת תגיונית. ע׳ מלות ההגיון שער ד. (תנועת ה)דזעתק — התנועה ממקום למקום(בהבדל מ׳תנועה׳

סתם, שפרושת: שנוי, ולאו דוקא שנוי מקום). (ה)הקךמה הגדולה, הקטנה — שתי ההנחוה של ההקש(ע״ע).

זו שהנשוא של המסקנה מופיע בה נקראה הגדולת, וזו עזנושא המסקנה מופיע בה — הקטנה. ע׳ מלוה ההגיון שער ר.

הקל — הקלה; אי דיוק. הקש — הסקה מסקנה הגיונית מתוף הנחוח. ע׳ מלוה ההגיון

שער ר. הךאות — היוה הדבר נףאה, מסתבר.

השנות — חזרה פעם אחר פעם.

התר — התרה (של ספק, קשית).

ז זנגאר — כלי מנחישח.

ח

חלוף — סתירה. חימר — (גבו:) סוג. כגון: מחימר האפשר — מסוג תאפשר.

׳ תיז ר ה ו א באוד מלים

(ב)חפוש — אינדוקציה. הסקה מסקנה מפרטים על הכלל. ע׳

מלוה ההגיון שער ז׳.

ט

הטריד — הפט (מקום).

התישב — ההקבל כאמתי.

כ כאלו תיאפלר — כגון; כלומר.

(י0כי — וכמו ש... ל

למה ש — 1) היות ש..., הואיל ו... 2) בקשר ל...

לא ימלט — ע״ע מלט.

מ מאמרות — קטגוריות, תעצם וסוגי תכונותיו. ע׳ מלוה ההגיון

שער י׳. מגניטס — מגנט.

מה (אחדי שם עצם) — מסלם, כלשהו. (ל)מה ש — ע״ע למה.

לא ימלט (הענין) — בהכרח ש...

מין — כלל הבולל אישים, פרטים .(ע״ע איש). מכןעע — תוף המרי, חיכלר הממלא אה המחתק עזבין שתי

נקדוה. מעךבה (נערף) על הדרוש — הוכחה מטעית, תמטתמבה ־־־

באפן סמוי — על הדבר שאוהו רוצים להוכיח.

׳ ר ה ו תיח א באור מלים

(הןמעךבת — מעךכח גךמי השמים, המשפיעים (לפי דעה אחה) על מאורעות בני אדם.

מצטרף! — נמצא בלחס מסלם אל עצם אחר. ע׳ מלוה ההגיון שער י״א.

משלח — בלתי מסלם, חפשי. מתךבק — בעל תבונה הךצף, לא נקךתי.

מתחלק — ע״ע תנאי. מתקומם, מקומם — תופס מקום.

נ

נבדל — לא גשמי. (ה)נמשף — החלק תשני עזל משפס תנאי (אימפליקצלת). במשפט: אם א אז ב — א הוא ׳הקודם/ ו־ב הוא ׳הנמשף׳.

(בןנפשו — (ב)עצמו.

ס

סוג — בלל הבולל במה מינים (ע״ע מין). סותר — ע״ע קצות תסותר.

ספוק — שמוש באותו השם לשני ענלנים עזלש בינידזם מן המשתף, אף אין המשתף מאפלן אה מהוה בל אחד מהם. ע׳

מלוה ההגיון שער י״ג. םפיריי — שקוף.

V עבר — הלה אפשרי, יתכן.

ערבות — שלבוה. נערף על הדרוש — ע״ע מערכת.

עתה — נקרה זמן (שאין לה מעזף).

אור ה׳ תיט באור מלים

פ (נ0פנים — בכמה אפנים; מכמה נמוקים.

ק (ד0קוךם — החלק הראשון של משפט תנאי. ע״ע נמשף.

(ה)קטנה — ע״ע הקדמה. (שתי) קצות הסותר — שני משפטים םיהרים: א — לא א.

ר ריקות — מציאות של דולל ריק לגמרי.

(דזןךמוז אליו — מסלם, שאפשר להצביע עליו.

רק — (גם:) אלא.

ש (ה)ש'בל הפועל — תתחתון בין השבלים הנבדלים, אשר מכהו

משכיל האדם.

(ב)שלוח — בסתם, באפן בלתי מסלם ומגדר.

שתוף (השם) — שמוש באוהו השם לשני ענלנים שונים. ע׳

מלוח ההגיון שער י״ג.

ת

תחלה — (גם:) הראשון.

(ה)תמונה הראשונה — סוג תדזקש (ע״ע) שבו נשוא ההנחה הראשונה הוא נושא השנלה. ע׳ מלוה ההגיון שער ז׳.

(הקש) רננאי מתחלק — הקש(ע״ע) מסוג: נכון או א או ב(ולא שניהם). אף א נבון. מבאן ש־ב אינו נכון. ע׳ מלוה ההגיון שער

ז׳.