14
דנה סטרלינג

sketch book

Embed Size (px)

DESCRIPTION

final year

Citation preview

דנה סטרלינג

-החתול של שרדינגר

.מניחים חתול בתוך תיבה אטומה

.בתוך התיבה נמצא חומר רדיו אקטיבי

50%לחומר הרדיו אקטיבי יש סיכוי של

. להתפרק בזמן הניסוי

.יתפזר בתיבה והחתול ימות- אם יתפרק

.לא יתפזר בתיבה והחתול יחיה- אם לא יתפרק

אם פותחים את התיבה אז יודעים אם החתול מת או

.חי

?מה מצבו כל עוד התיבה סגורה

"אלא חצי מזה וחצי מזה, לא חי ולא מת"

?האם גם דימוי יכול לחיות במצב של חוסר וודאות

?האם הדימוי חי ומת באותו זמן

?האם הדימוי רק מייצג רגע חי כמת

זאת בעקבות מתקפה אנטישמית על , נולדתי כשנתיים לאחר שהוריי עלו לכאן. שורשי המשפחה שלי מאנגליה אבל אני נולדתי בישראל

. הבית מבפנים נשאר אירופאי באופיו אבל בחוץ הייתה ישראל. בת למשפחה מהגרת, הייתי ילדה במעבר. בית הספר היהודי של אחי

קרועה בין הורים שמעולם לא השתלבו ולמדו את השפה העברית . בעלת זהות חצויה, מאז שאני זוכרת את עצמי הרגשתי כעוף מוזר

. אליה נולדתי אך הרגשתי שייכת רק למחצה" ישראל"לבין ה

. ימים שמחים יותר. ריצוף אבן ושמחת נעורים, שמעתי רבות על שלג צחור. לאורך שנים התוודעתי לסיפורים וזיכרונות שאינם שלי

שעל אף ארשת פניהם החוזרת ונשנית נשארו , סיפורים שהכילו זכרונות של זמן ותקופה שלא נכחתי בהם ותמונות של קרובי משפחה

. סיפורים זיכרונות וקרובי משפחה שאמורים היו להיות הירושה שלי. זרים ככל צילום אקראי באלבום מזדמן

מה שהחל כחיפוש אובססיבי . זיכרון מורש, לכשגדלתי החלה להתערער אצלי האפשרות שהתמונה מאלבום המשפחה היא כזיכרון שלי

. של זהות דרך תמונות ישנות המשיך להתערבות פיזית בעולם הסובב אותי כהשראה מהתמונות האלו

. אני בחיפוש מתמיד אחר אובייקטים והתרחשיות בסביבה הקרובה אליי בהם אני מוצאת מתח ייחודי שנוצר מהיותם שלמים למחצה

התיעוד בצילום . לזיכרון, ולהפוך אותם במכוון לחלק מההיסטוריה שלי, בנאלים, הצילום מאפשר לי מבט ממושך בחפצים שרירותיים

דרך המצלמה אני צופה בנשימותיו האחרונות של . הוא כולא אותם במסגרת לנצח אבל לא מציל אותם מהזמן, לוכד אותם בתמונה

.המצלמה שלי מעניקה להם נצחיות ולי היא מעניקה זיכרון. הרגע לפני שאני זונחת אותו וממשיכה הלאה

B.

Time stands still. Time ceases to exist.

The simple moment of life can be as important as we want them to be.

The moment stands still as time stops in the image.

The object in the frame isn’t dead nor alive; it is in the state of in-

between.

The moment and the objects naturally fade away in time. With my

camera I grant them with eternity. I preserver the object and the

moment of interest in the photograph.

The ephemeral moment and the object in its simplicity are being

stretched to the infinite.

I save them from blending into the abyss.

A.

Time stands still.

Nothing changes until I come with my camera. I have an option to

bring it to life or let the moment die and pass away.

In the moment of the picture time ceases to exist and what’s in

front of me is now dead and alive at the same time. I can start and

stop time as I wish.

The simple moments of life can be as important as we want them

to be. By looking at them in the delicate time of fading away, I

capture them to remember-not letting them go away, yet not

trying to save them.

Watching their last seconds in my life just before I leave and the

moment becomes irrelevant, capturing their last breath.

Time carries on.

. אופיליה

. כשהיא משתגעת היא מחלקת פרחים

. מת מוות יפה- אביה הוא מוות של פרח

ונקברת ששמים , אופליה מתה כשבידה מקלעת פרחים

. פרחים על קברה

. מתח שבין מוות ליופי

. למוות וניגוד היופי מהווה המשך

הזמן קופא במקום ומנציח רגע של נצחיות תמידית

הרגע הזה הוא . שמאותה נקודה איננה משתנה לעולם

ומה שהתרחש באותו זמן הוא , הרגע שינציח את הזמן

. הנצח

. מציאות מול בדיה

. היופי אל מל המוות והכיעור

לאובייקט טהור , הםרח הוא סימבול ליופי

. ובהקשר של אופליה היופי הזה הורג

. לבין המוות הפואטי (פרח)נותר מתח בין הדימוי היפה

? האם יש דבר כזה מוות יפה

למה הפרח הופך את המוות ? מתי המוות הוא יפה

האם הפרח מסמל את המוות עצמו או ? לפואטי יותר

שאולי הוא מנסה לברוח מהמוות ולכסות אותו במעטפת

. של יופי נקי

בסופו של דבר המלכה מבשרת על מותה של אופליה

אופליה טיפסה על עץ ערבה במטרה לתלות . כטביעה

על צמרתו מקלעת פרחים וענף נשבר ואופליה נפלה

היא מתוארת . לנהר וטבעה יחד עם הפרחים שאספה

כמי שנראתה כבת ים נסחפת שלא חשה בצרה עד

. ששמלתה כבדה מהמים משכו אותה פנימה

. כמעט רוחני, מותה של אופיליה מתורא כמוות פואטי

היא מתוארת כמי שחשה שלווה מסויימת כשהיא עטופה

(בת ים)על טבעית , נראות אלוהית- בפרחים ומים

. וקסומה

כמו , בעוד היא מזמרה פרקי שירות מקדים. בגדיה נפרשו ורגע כבת ים נשאה על המים" ...

אך לא ארך . שוכנת נהרות, מטבע בריתה, הייתה יצור לא חש בצרתו או נועדה להיות

."משכו האומללה מנעם זמירותיה למות בטיט יוון, שכבדו מרוות המים, ושמלותיה, הזמן

- טקסטים מחוקים מהעיתון

הסתרה של דברים לא רלוונטים במטרה -

לגלות ולבודד מילים אשר דרכן אני יכולה

. לתאר את התחושות שלי

העיתון עוזר לי לבטא את עצמי במילים -

שלא בהכרח הייתי יכולה להשתמש בהן

. בעצמי או לכתוב

. ההשחרה יוצרת מצב טוטאלי של מחיקה -

. לא יכול לחזור (גם בטעות)מה שנמחק

ברגע שמילה נמחקת היא לא רלוונטית

. והיא כבר לא קיימת

לפעמים חסרי היגיון , משפטים קטועים -

לפעמים כמו החשיבה שלי ומנוגדת לסגנון

. הצילומי שלי

לבטים שבין אסתטיקה ונראות לבין -

. הקונטקסט והמשמעות

להשתמש בטקסטים המחוקים בתור ארטיסט

. סטייטמנט

ככה הטקסט לא מפרש את העבודה בצורה

מילולית אלא הופך לעוד אובייקט צילומי בתוך

. העבודה ומנהל דיאלוג עם שאר הדימויים על הקיר

My family roots back to Europe, but I was born in Israel. I was born two year after my family migrated to Israel due to anti-Semitic attacks on my

brother’s Hebrew school. I was a child on a fence; a daughter to a migrating family. The house within culturally stayed European but outside was

the Israeli controversial culture. I always felt a misfit with my partial incomplete identity; torn apart between parents who have never blended in

to the Middle Eastern culture I felt only half belonged too.

Over the years I have heard of my parent’s memories and stories. I remember hearing of snow, youth and happiness. Stories of happier days.

The stories held on to the memories of time and culture that I wasn’t a part of, and portraits of family members that always remained anonymous

to me and their faces where no more distinct than any other person in generic photo album. These stories were supposed to be my heritage.

Family albums had become a standard in a process of portraying a family and the creation of a collective memory. Things as a birthday cake,

children taking a bath or a trip to the beach have become a portrait of the normal memory. Sometimes we don’t even remember the occasion but

we can relive it by looking at the picture and assuming we remember the memory it represents. Both my family albums and the generic family

albums are fascinating to me. As I grew up I’ve started to question photography’s function as my memory, as my family heritage. I cannot find

much of a different between the histories found in my own family album to any other family album.

I started not only looking for my identity in the old photos but also reflect my feelings from these photos on to the world around me. I look for

Moments and objects were there is a tension that is created by their incomplete aesthetic. Photography allows me to look at the little and

unimportant objects around me and make them a part of my history just by giving them attention. By looking at them I capture them to

remember, not letting them go away, yet not trying to save them. Watching their last seconds before I leave and the moment becomes irrelevant,

capturing their last breath. With my camera I grant them with eternity and in that I grant myself a memory.