1

בשיתוף

דצמבר 2009גיליון מס' 137ִ

ספר הג'ונגל "אלנבי" כמעבדה של אלטרנטיבות ראיון מיוחד עם גדי טאוב | עמוד 22

עיין ערך הפרטה עם שלי יחימוביץ', אריאל רובינשטיין ודני גוטווין | עמוד 26

]30[ אנטי-פייס האם המהפכה הוירטואלית אכן... וירטואלית?

]32[ חמש שעות מתל אביב דרור קרן ממריא | עמוד 32

]40[ אין קץ לילדותבמדור ספרות חדש

]10[ תקציב האוניברסיטה נחשף ]34[ עודד ליפשיץ מתוודה ]38[ המנקושה יוצאת מהארון

23

45

עורך: ניר רייזלר | סגני עורך: רותם ליפשטיין, נועם פורר | עריכה גרפית: סטודיו אנזלביץ | כתבים: אבירם אברהם, שחר בוגנים, יונתן בזורה, אילה גוטמן, גיא גולדשטיין, סער דאדשב, דניאל דולב, נופר דניאל, לירון וינברג, דורון זרצקי, גל חן, עידו כהן, גיל לינג, הדר נוי, לינא סאלם, תמיר סבאג, טל סוקול, רננה סער, הדס צור, נועה רענן, שרי שביט, שירן שואקה, הדס שלגי, טל שני | צלמים: רותי אמנו,

תומר בורמד| מאייר: יזהר שקדי

www.student.co.il\teza

www.student.co.il\teza | teza.magazine@gmail.com | 03-6419766 :ת.ד. 39975, תל-אביב 61397 | טל. 03-6427083 | פקס

הפקת העיתון: נכס בשיתוף עכבר העיר | מנכ"ל נכס: גיא קלנר | סמנכ"ל פרסום והפקה: ליאור אריאב | סמנכ"ל שיווק: דנה סירילו | מנהלת הפקות ואירועים: עדיה בר-גיל | שיווק וחסויות: עידן ישראל ועדי שקד | מפיקת מדיה וקד"מ:

קרן פוני | הפצה: עכבר העיר | מו"ל: אגודת הסטודנטים אוניברסיטת תל-אביביו"ר אגודת הסטודנטים: שחר בוצר | רמ"ח הסברה ודוברות: אורי רשטיק

תקשורת ומדיה סטודנטים

www.nehes.co.il 03-6427083 :לפרסום

על הדרך | דבר העורך

"חופשי זה לגמרי לבד" - הצהירו חברי להקת "בנזין" בראשית שנות השמונים, ומבלי משים קלעו, אם גם במהופך, לריק עליו מונחים יסודותיה של מיתולוגיית ה'שחרור' הפוסט מודרנית, אשר הלך הרוח האינדיבידואליסטי הקיצוני המזין אותה החל לפשות בישראל של אותם ימים. ניסוח מדויק יותר של הפרכה הרעיונית העומדת בבסיס היומרה הכמו-דתית ל'גאולה' דרך שלילת הקולקטיב, צריך היה

להיות - "לבד זה לגמרי לא חופשי".ההתארגנות בחברה מהווה מענה חיוני, בלתי ניתן לתחליף, לכמה מצרכיו הקיומיים ביותר של הפרט: ממזון, קורת גג וטיפול רפואי ועד לביטחון אישי וקשר רגשי לציבור ממנו הוא מהווה חלק. הערבות ההדדית- במישור הפוליטי והכלכלי כאחד- לה זקוקים בני אדם החיים יחד, יכולה לנבוע רק מהזדהות רגשית ביניהם ומתחושת שייכות למרחב ציבורי שהם שותפים בניהולו. אידיאולוגיות ה'פוסט' למיניהן, החותרות במודע לפירוק מבנים חברתיים מחוללי סולידריות ומבטלות בהבל פה פשטני את הלאומיות המודרנית כ"קהילה מדומיינת", מתעלמות לא רק מהנסיבות ומהרקע ההיסטורי אותה החומריות המחייבות

להיווצרותה, כי אם מעצם מהותה של האנושיות.הלאום, יציר המהפכה התעשייתית, הוא ביטוי תודעתי הכרחי להפיכת אמצעי הייצור להמוניים, אשר דרשה ממספר עצום של אנשים לתקשר זה עם זה על מנת לנהלם יחד. גם אם מבחינה זו ניתן לראות בו 'המצאה מודרנית', הרי שהוא נשען על הזיקה הטבעית בין יחידים החולקים מרקם חיים משותף, אשר כבר לפני אלפי שנים הביאה קבוצות כאלו ואחרות )שקורות הבולטת שבהן מתועדים בתנ"ך( להגדיר עצמן כעם. ההתכחשות לצורך הנפשי והפיזי כאחד של האדם בהשתייכות לכלל )הרחוק מלהיות כוזב, גם אם הוא חורג מחוג המכרים המצומצם בו יכיר אנדרסון, ככל הנראה, כ'אמיתי'( מעידה עד כמה

חריפה התנכרותם של אותם הוגים צדקנים כלפי החברה האנושית הממשית, על מצוקותיה הבלתי מדומיינות בעליל; ומכשירה, בפועל, את התפוררותה של מדינת הרווחה ואת עלייתו של שלטון הון גלובלי, שאינו זקוק עוד ללאומיות כיסוד מארגן אלא דווקא

לערעורה.גיליון זה של "תזה" יבחן את הקשר הבלתי ניתן להתרה בין פרט לכלל ממגוון זוויות: החל מהכתבות "ספר הג'ונגל" - ובה ראיון מעמיק עם ד"ר גדי טאוב על ספרו "אלנבי" הממחיש, בין היתר, את כובד המחיר שמשלם אוסף אקראי של אינדיבידואלים אשר חדלו להיות חברה - ו"עיין ערך הפרטה" – בה מתחקה טל סוקול, בעזרת ח"כ שלי יחימוביץ', פרופ' דני גוטווין ופרופ' אריאל רובינשטיין, אחר המהפכה שהובילה להרס מדינת הרווחה הישראלית; דרך מאמריהן של הדס צור ב"קו האדום" על האופן בו מנציח המבנה באמצעות המגזרית האפליה את הרב-תרבותי חיזוק הפן התודעתי שלה )תרבות 'אותנטית'(, ושל הדס שלגי ב"כתיבה יוצרת" על המעלות בהן ניחנה ספרות ילדים ערכית, אותה נוהגים חוגים מסוימים להוקיע כ'מגויסת'; וכלה בכתבתו של דניאל דולב על 'סרבני הפייסבוק', הבודקת מה מביא צעירים להימנע מלהצטרף לרשתות חברתיות ומה מגבלותיהן

האנושיות והמעמדיות של האחרונות. הדור שלנו גדל, במידה רבה, על האלהה הולכת וגוברת של ה"לבד", כאשר זכויות הפרט נתפסות כאוטונומיות ומנותקות מההקשר החברתי הרחב יותר. כעת, כאשר החברה הישראלית - שהושתתה במקור על אתוס ציוני סוציאליסטי שהפך אותה לאחת החברות השוויוניות, הסולידריות והאנושיות בעולם - הפכה למשוסעת מגזרית, מנוכרת חברתית ולעתים, מקום די בודד לחיות בו, הגיע הזמן שנשוב

ונהרהר מחדש בחיוניותו של ה"ביחד".

שלכם,ניר רייזלר

)22( ספר הג'ונגל "אלנבי" כמעבדה של אלטרנטיבות - ראיון מיוחד עם ד"ר גדי טאוב ]ניר רייזלר[

)26( עיין ערך הפרטה ח"כ שלי יחימוביץ', פרופ' אריאל רובינשטיין ופרופ' דני גוטווין על הרוצח השקט

של מדינת הרווחה הישראלית ]טל סוקול[

)30( אנטי-פייס מי מסרב להישבות בקסמן של הרשתות החברתיות - והאם 'המהפכה הוירטואלית'

אינה אלא... וירטואלית? ]דניאל דולב[

)32( חמש שעות מתל אביב נהג המונית שמגלם דרור קרן בדרמה רומנטית חדשה פוחד מטיסות – הסרט,

לעומת זאת, ממריא ]שירן שואקה[

)8( כיכר אנטין | טורים אישיים ]לינא סאלם, לירון וינברג, נועם פורר, גיל לינג ויזהר שקדי[

)10( שיניים | תחקירים וחדשות | מחושך לאור ]אבירם אברהם[ | כל אנשי הנשיא ]יונתן בזורה[ | צדק אדום ]דורון זרצקי[ | מבוא לדמוקרטיה סטודנטיאלית ]אילה גוטמן[ | מי שומר על החתול? ]עידו כהן[ | עיר מגרשת צעיריה ]נועה רענן[ | עובדים על זה ]הדר נוי[ | שרשרת המזון ]תמיר סבאג[ | לאן הברווזים עפים? ]נועה רענן[

| אם לקמפוס היו גלגלים ]יונתן בזורה[

)20( הקו האדום | מדור מאמרים מורחב | להרחיב את המושג "חברה" – לא להחריבו ]הדס צור[ | לקחת מחדש ריבונות על גורלנו ]לינא סאלם וניר רייזלר[ |

)34( כתיבה יוצרת | סיקורי תרבות ופנאי | דיוקן האמן כאיש צעיר ]דורון זרצקי[ | לך תמנקש איתה ]גל חן[ | אין קץ לילדות ]שרי שביט[ | קסם, יופי וערכים ]הדס שלגי[ | ספרים חדשים, מיוחדים ומומלצים

]שרי שביט[

)44( ארבעת המינים | מדור סקס ]נופר דניאל, שחר בוגנים, רננה סער וגיא גולדשטיין[

)46( אנטיתזה | מדור סאטירה ]דורון זרצקי[

8

טורים אישיים

9

ג’ונגל עירוני

מסטול עם החתול

כיפה אדומה

הרפתקאותיו של דתי סוציאליסט

במצעד הפזמונים האמריקאי מככב עכשיו שירו של Jay-Zשנקרא Empire State of Mind. בפזמון שרה Alicia Keys )בתרגום מאד חופשי(: "בניו יורק החלומות עשויים מג'ונגל של בטון, אין משהו שאתה לא יכול לעשות, אתה עכשיו בניו יורק. הרחובות יגרמו לך להרגיש כמו בן אדם חדש, האורות יתנו

לך השראה, הריעו לניו יורק".

הגעתי לניו יורק בפעם השנייה שבע שנים לאחר subway-שביקרתי בה לראשונה, וירדתי בתחנת הברחוב 42 והטיימס סקוור. חמש דקות לפני שיצאתי ממתחם הרכבת התחתית ונפלטתי היישר אל תוך ג'ונגל הבטון המדובר, לקחתי נשימה עמוקה. מיד

ביציאה חשתי על לחיי נגיעה מהאוויר המזוהם, כה חיים לעיר בה מתקיימים כך כל האופייני תוססים. הרמתי את הראש גבוה למעלה כדי לנסות ולהכיל את שורת הבניינים האימתניים שקיבלו את פניי בברכה. מתקשה שוב לעכל את העוצמה של הרובע הזה, נותרתי פעורת פה כאילו זאת הפעם

הראשונה. ומיד נזכרתי למה התגעגעתי כל כך.עבורי, לפחות, אין כמו הרחובות של ניו יורק. אין שום דבר שמשתווה לתחושה שמותירים בי גורדי השחקים כשהם מטילים את צילם על הרחובות הומי האדם. גג הקרייזלר והאמפייר סטייט בילדינג המביטים עליי ממרומי השדרה השביעית מעולם לא נשכחו מליבי. גם אחרי שטיפסתי לפסגת שרשרת הרים בגובה 5400 מ', טבעתי בים של שלג אינסופי וצלחתי נהרות סוערים, עדיין אין לג'ונגל הבטון הזה אח ורע בעיניי. השדרות שמסודרות בצורה

מופתית והרחובות החוצים אותן בקפידה, בסדר עולה, מעלים בי את הרצון ללכת לאיבוד.

בי ידי אדם, מעבירה היצירה הזו, מעשה של התנועה פעם מחדש. צמרמורת בכל הרחובות, את במרץ החוצים האנשים הניאון של הטיימס המוניות הצהובות ואורות

סקוור גורמים ללב שלי לפעום בקצב מסחרר.

וכמובן, איך אפשר בלי חוויית השופינג בניו יורק? בעיקר בשדרה החמישית, שכנראה תישאר מחוץ לתחום שלי עוד הרבה זמן )אולי חוץ מהחנות של Money making" - דיסני(. האמריקאים קוראים להManhattan" והאורות של העיר באמת מעוררים בי

השראה. אבל בניגוד למה ש- Alicia Keys שרה, עדיין יש משהו שגם הפעם לא הצלחתי לעשות בניו יורק,

וזה לפזר כסף בשדרה החמישית...

באחד הימים היותר גשומים שעברו על הקמפוס, כאשר מסביבי מוטלים דומם חבריי לכיתה, הגעתי לתובנה. עקרון ההפרכה, עבור אלו מהקוראים שנמנעו מללמוד בפקולטה למדעי החברה )וכנראה בשל כך יהיו עשירים ביום מן הימים(, קובע כי רעיון נחשב למדעי רק אם ניתן למצוא דרך להעמידו במבחן. עיקרון זה גרם לי להפריך את הסברה לפיה שתיית קפה מעוררת. חישבו על זה: ככל שהסטודנט נמצא עמוק יותר בדמדומי שנתו, כך גדלים הסיכויים שסמוך לשולחנו האישי תעמוד

כוס קפה חמה וגדולה.

אבל לא על תובנות מבריקות ארצה לספר, כי אם על מקרה טרגי של חדירה לפרטיות שעברתי לאחרונה. באחד השיעורים מצאתי עצמי בוהה במרצה המדברת שטויות פר אקסלנס. כהרגלי בקודש, פתחתי את המחשב הנייד והתחלתי לכתוב באותיות קידוש לבנה שטויות משל עצמי: בדיחות על מרצים פוסט-ציוניים, הערות שנונות על המגפיים של המרצה ודעותיי המלומדות על עיסוקה של אמו של נער האוצר האחראי על היטל הבצורת – תוך שאני משתף את חבריי לכיתה בהומור הדלוח. למונולוג היו עדים כמה מהאנשים שישבו מאחוריי. אך לא על הלפטופ לבדו, מסתבר. כמה שעות לאחר השיעור, גיליתי שדבריי הוסרטו ומשודרים לכל דכפין במסגרת שירותי הוידיאו המעולים של אוניברסיטת תל-אביב; שבימים כתיקונם אמנם סובלים מחוסר-פוקוס, התמקדות בדלת או תיעוד פס-הקול של סרט הפורנו בו צופה המסריט במקום את דברי המרצה – אך ביום הספציפי הזה פעלו נהדר והיו מכוונים הן לעבר המרצה והן לעבר הסטודנטים, במיוחד סטודנט

אחד, עם כיפה אדומה על הראש.

כיאה לדוס פרנואיד שגדל על הספר "1984", פחדתי שמא אנשים מסוימים עליהם לכלכתי יצפו בהקלטת ההרצאה ויכעסו )אבל גם קצת קיוויתי שהם יצפו בה, כי זאת הייתה הרצאה משעממת עד מוות(, אך התבדיתי. מעניין אותי לדעת האם יש גוף באוניברסיטה שמפקח על הסטודנטים ומנטר את צעדיהם באמצעות הסרטת השיעורים, יודע מתי הם נרדמים ומתי הם הולכים לשירותים. לפעמים אני תוהה האם יש בקמפוס "חדר 101" שכזה, שממש כמו בספר של ג'ורג' אורוול, משמש כחדר עינויים בו חושפים את הסטודנט לסיוט האיום ביותר שלו במטרה לשבור את רוחו. אה, נזכרתי,

יש כזה דבר. קוראים לו "נפתלי 101".

אמא דולה מתה

והמשכתי בנסיעה )ניצחון מטופש(.

היות והקדמתי לפגישה חיפשתי מחסה לקפה ועוגה, ופתאום צץ בפניי שם מוכר מהעבר )כיאה לירושלים הנוסטלגית(; לא אחר מאשר "קפה ג'ו". חמש דקות אחרי, חבוקת קפה מול הנוף הירושלמי, התיישבו לידי שני אנשי עסקים דוברי אנגלית, ובעבר השני הרחק ממני התיישב זוג מאוהב; המחשה די

מדויקת לסדר העדיפויות בחיי.

בתום הפגישה )הסיבה/תירוץ לנסיעתי( פניתי לכנסיית הקבר, ובין החנויות הישנות נתקלתי בלונדון חייה על לי שסיפרה נחמדה באישה למשך 15 שנה ועל חזרתה לרמאללה, שם היא מרצה ובעלת חנות אותנטית. היא התפארה בארץ מולדתה, השמיצה את ההגירה והזמינה אותי לבקרה ברמאללה. שיחתנו נקטעה ע"י שיחת טלפון מבנה, אשר סירב לעשות שיעורי בית על אף ה"לא מספיק"

שבתעודה.

המשכתי בהליכתי לכנסיית הקבר, שדמתה לדאבוני למרכז מסחרי עמוס בתיירים, אך את תשומת לבי

משכו שתי תיירות שעמדו באמצע הכנסייה והתלוננו בקולי קולות על מזג האוויר החורפי. כמה בנאלי מחסור הבנתם לצורכי מדינתנו הקטנה שזקוקה

לכל טיפת גשם.

מאובזרת בנרות תפילה, חיפשתי נואשות אחר פינה שקטה להתייחדות, ולבסוף הסתפקתי בפינה די עמוסה ודקלמתי תפילה בלבי, תוך חשש אמיתי שאחד התיירים יצלם אותי למזכרת )"וזו תמונה

של תושבת המקום שמתפללת..."(.

מאוכזבת אך אופטימית הלכתי לאטי בחזרה לרכב, נפעמת מהנוף המרהיב של ירושלים הלילית, ואז ארוכות בחצאיות צעירות בבחורות נתקלתי המהודרות בבטן הריונית יפה; הסיומת המושלמת

לביקורי בבירה.

ירושלים על הכל כבר שנאמר נדמה לעיתים ושהמהומה הינה על מעין כלום, אך רק מי שמהלך בין רחובותיה, סופג את ריחותיה ומתערבל בין הנשמות, מבין שירושלים מכילה הכל מלבד סתם

דיבורים.

השילוש הקדוש אשה, ערבייה, נוצרייה

מזג אוויר גשום, שמים אפורים ומחסור בשינה לא הצליחו לבטל את נסיעתי לירושלים; מצוידת בקפה מהביל ביד, יצאתי לדרכי. תחילת הנסיעה דמתה למסע הישרדות בין משאיות דוהרות ורסיסי גשמים. דבוקה לשמשה ו"מגששת ממעמקים" נסעתי לאטי עד שהגעתי לכביש שש, משם איכשהו השמים התבהרו, הנתיבים התרוקנו ויכולתי סוף-סוף להגביר את המוזיקה ולרקוד להנאתי )חסרת

בושה אמרנו?(.

"ברוכים הבאים לירושלים", התבשרתי באותיות לבנה גדולות שהגעתי לבירה )במצב רוח פיוטי להחריד( והתפעלתי מהגשר החדש )הכל יחסי בחיים(, בנייני האבן המיוחדים וה...פקקים)!(; 11 בבוקר, יום שלישי ורחבי ירושלים עמוסים. מה כל האנשים האלו עושים מחוץ לעבודה/ביה"ס/אוניברסיטה/מיטה? את תהיותיי קטע רכב חסר נימוס )בתהליך גמילה מקללות(, שניסה לעקוף אותי מימין. עקשנית כהרגלי התעלמתי ממנו בחזרה

בין לונדון לרמאללה

לינא סאלם

אני והתפוח הגדול

לירון וינברג

"השגחה פרטית" - לא מה שחשבתם

נועם פוררבסוף הקיץ נפטרה סבתא שלי. היא הייתה מעל 90, אף אחד לא יודע להגיד כמה בדיוק. היא הייתה מכונה בפי כל )ובעצם גם לאחר מותה( אמא דולה. יותר מעשרים שנה לאחר פטירתו של סבי, אותו אינני זוכר כלל, היא הייתה ראש השבט. בהספדים עליה ובשבעה התוודעתי לעצמתה בשנים עברו,

עת מי שהיום נתפס בעיניי כבן דוד רחוק חסה כילד בצילה ובצל סבי.

היא הייתה הסבתא העיראקית שלי, ואני הייתי הנכד האשכנזי שלה. בשבילי היא הייתה כל משפחתי. בזמן ההלוויה נדרשתי לשאת את האלונקה, ובשל כך ראשי לא עסק במשמעות לכתה. בשבעה עליה, עם התקבצות המשפחה המורחבת וכל אסופת שארי הבשר שכלל אינני מכיר, הבנתי לפתע מה

קרה: את כל מי שהכרתי במשך שנים ארוכות כבן משפחה לא אפגוש יותר.

היא הייתה הסבתא העיראקית שלי, וסביבה התקבצו עשרות אנשים וכולם היו בניה. היא היוותה בעבורי מסגרת למשפחתיות. בשנים האחרונות, כשהרגשתי שכל רגע עלול להיות אחרון, הקפדתי לבוא לבקרה אחת לתקופה. ואני הייתי הנכד האשכנזי )הראשון( שלה. אני, שאינני מסוגל לשמור על קשרים, ובקושי מצליח ליצור קשרים חברתיים חדשים, יודע שעם לכתה כל האנשים שהיו פעם

בשבטה של אמא דולה יהפכו לי לזרים. אין לי יותר משפחה.

אללה ירחמהא.

גיל לינג

יזהר שקדי

10

ת ו ש ד ח ו ם י ר י ק ח ת

11

את הביקורת באוניברסיטת תל אביב. "התברר שיש צורך להעמיק בכמה נושאים ובהם נושאים הקשורים במעורבותם של אנשי עסקים בפעילות הועד המנהל, חשש לליקויים בתהליך קבלת ההחלטות על סיום תפקידו של גליל, חשש לליקויים בתפקודן של ועדות האיתור באוניברסיטה ונושאים הקשורים בתהליך קבלת ההחלטות בעניין מעונות הסטודנטים", נכתב בהודעה. עיתוי ההודעה ומסריה מעידים על כך שמבקר המדינה ביקש לרמוז כי מן הראוי שבחירת הנשיא תידחה. גם אנשי חבר הנאמנים, הגוף המייצג את התורמים לאוניברסיטה, ביקש לדחות

את ההצבעה על בחירת הנשיא; אך בקשותיו נדחו וההצבעה התקיימה.ראש הועד המנהל באוניברסיטה, ליאורה מרידור, בירכה את הנשיא הנבחר עם מינויו וציינה כי היא בטוחה שיש לו את "החזון, היכולות הנדרשות והאישיות המתאימה להצליח במשימה החשובה: קביעת פניה של אוניברסיטת תל אביב לעשור הקרוב". יתכן כי בטחונה הבלתי מעורער של מרידור, אשר עמדה בראש ועדת האיתור שהמליצה על פרופ' קלפטר לתפקיד, נובע מעבודתו המשותפת

עם בעלה, דן מרידור, במועצת הקרן הלאומית למדע.

יונתן בזורהאבירם אברהם

דורון זרצקי

כל אנשי הנשיאמחושך לאור

צדק אדום

חשיפה בלעדית של תקציב האוניברסיטה לשנת 2009 - לאן מגיע הכסף שלנו?

האוניברסיטה התעלמה מחשד מבקר המדינה לאינטרס עסקי בפיטורי גליל - ומינתה נשיא חדש

בית המשפט הורה לאוניברסיטת תל אביב לשוב ולהציג תערוכה שהורידה בלחץ שגרירות סין

כולנו יודעים אלו סכומי כסף אנו משלמים עבור צריכת מים וחשמל, מהי הוצאתנו החודשית על שיחות טלפון ומה עלות ספרי הלימוד שאנו רוכשים. אולם בעוד שנקפיד לעקוב אחר חשבונות שאנו נדרשים לשלם באופן ישיר, הרי שלהתנהלותה הכספית של האוניברסיטה - הכרוכה בסכומי עתק שחלק לא

מבוטל מהם משולם על ידינו - הנחנו עד כה להיוותר בגדר נעלם.מזה כחצי שנה, מבקש עיתון "תזה" להבין כיצד מתנהלת האוניברסיטה מבחינה כספית. לצורך כך, פנינו במספר הזדמנויות לממונה על חופש המידע באוניברסיטה בכדי שתספק לנו את ספר התקציב של המוסד, כמתחייב מחוק חופש המידע. לאחר מאבק ממושך, אנו שמחים לבשר כי ספר התקציב המלא של אוניברסיטת תל אביב

לשנת התקציב תשס"ט, חוברת עבה בת כמאתיים עמודים, נמצאת בידינו.

כמה זה עולה לנו?תקציבה השנתי של אוניברסיטת תל אביב לשנת 2009 עומד על למעלה ממיליארד וחצי ש"ח; סכום החולש על תשע פקולטות, שלושה עשר בתי ספר, כמאה מכוני מחקר וכ- 26,000 סטודנטים. בשנה החולפת הוציאה האוניברסיטה כ- 59% מתקציבה על משכורות לעובדיה )כ- 900 מיליון ש"ח(, וכ-13.5% על הוצאות פרישה לעובדיה )כ-200 מיליון ש"ח(. יחד, מהווים סעיפי המשכורות והוצאות הפרישה יותר מ-70% מכלל תקציב האוניברסיטה. שני סעיפים אלו קבועים ברובם ולא ניתנים לשינוי, מה שמשאיר את אוניברסיטת תל אביב עם 435 מיליון ש"ח בלבד לכל שאר ההוצאות - ציוד למעבדות, ספרים, תחזוקה

שוטפת ומלגות. הוצאות התחזוקה של אוניברסיטת תל אביב הסתכמו השנה ב-6% מהתקציב, מלגות היוו בסך הכל 7% מהתקציב )כולל מלגות למאסטר, דוקטור ומענקי מחקר(, ו"הוצאות שוטפות" )לדוגמא, שירותי מחשב וציוד משרדי( הסתכמו ב-4%. תחת הסעיף "רכישת ציוד מדעי וספרים" הוציאה האוניברסיטה רק 3.2% מתקציבה; לתשומת לב הסטודנטים שנדרשים להחזיר את הכותרים לספרייה כעבור 12

שעות, מכיוון שאין מספיק עותקים.ומה בנוגע להכנסות? אוניברסיטת תל אביב קיבלה הקצבה שנתית שוטפת של כ- 900 מיליון ש"ח מהוועדה לתכנון ותקצוב, הכניסה 76 מיליון ש"ח מהשקעות שונות ועוד 112 מיליוני שקלים הגיעו מתרומות. שכר הלימוד אותו אתם מתאמצים Elite ,לשלם, הצטבר לכ- 300 מיליון ש"ח, ודמי הרישום ל-6.5 מיליון. ארומהCofee, מקדונלד'ס ושאר בעלי הזיכיונות שלשלו לקופת האוניברסיטה כ- 4.5

מיליון ש''ח נוספים.

אז איפה הבעיה?114 מיליון שקלים - זה היקף הגירעון של אוניברסיטת תל אביב לשנת הלימודים הקרובה. ראויה לציון העובדה שהאוניברסיטה נמצאת זה מספר שנים בבעיות תקציביות משמעותיות. את המשקל של בעיית התקציב מרגיש על בשרו כל סטודנט: החל בחוגים המצויים בסכנת סגירה, דרך צמצום קורסים וקיצוץ בתרגולים

וכלה במבנים שמוחשכים בשעות הלילה ובסופי שבוע. אולם גירעון שנתי זה רחוק מלהיות הגדולה בבעיותיה של אוניברסיטת תל אביב, הכפופה להתחייבות עתידיות על סך כשלושה מיליארד ש"ח. התחייבויות אלו מורכבות בעיקר מתשלומי פנסיה גבוהים לעובדים. בשנת 2009, כאמור, הוציאה אוניברסיטת תל אביב סכום של כ- 204 מיליון ש"ח על תשלומי פרישה, המהווים למעלה מ-13% אחוזים מכלל תקציב האוניברסיטה. הוצאות אלו מקשות,

על פי דו"ח מבקר המדינה בדבר ההשכלה הגבוהה שיצא השנה, על התנהלותה הכלכלית של אוניברסיטת תל אביב: "אוניברסיטת תל-אביב... ממשיכה לנהוג בחוסר אחריות ואינה מפרישה כספים די הצורך כדי שתוכל לעמוד בעתיד בנטל

הכבד של תשלומי הפנסיה". עד 1995 הייתה נהוגה באוניברסיטה פנסיה תקציבית. "פנסיה תקציבית היא קצבה חודשית אותה מקבל הגמלאי של אותו מוסד מתקציב המוסד", מסביר אהוד כץ, נשיא לשכת סוכני הביטוח, ומוסיף כי שיטה זו משרתת באופן המרבי את טובת העובד; בניגוד לפנסיה הצוברת הנהוגה במוסד כיום, בה מפרישים העובד והמעביד כספים לקרן שתממן את התשלומים החודשיים לאחר הפרישה. אנשי סגל שהחלו עבודתם קודם לשנת 95' מוסיפים להיות זכאים לתנאי הפנסיה של

המסגרת התקציבית.הפגם עליו מצביע דו"ח מבקר המדינה אינו נעוץ במסגרת התקציבית עצמה, כי אם בכך שעובדי אוניברסיטה לקראת פרישה קיבלו הטבות שלא כחוק: "ממשיכים להעניק הטבות חריגות לעובדים הוותיקים המבוטחים עדיין בפנסיה תקציבית, ודבר זה תורם תרומה ניכרת לגירעונות... ולנטל הכבד של תשלומי הפנסיה על התקציב". על פי הדו"ח, העבירה האוניברסיטה מענקים ותוספות שונות למשכורותיהם של עובדיה ללא אישור. חלק מהעובדים קיבלו העלאות דרגה כפולות, שמתבטאות בכסף מזומן למשכורת, לקראת פרישתם. כך נופחה המשכורת האחרונה שלפיה

משולמת הפנסיה, ועימה סעיף תשלומי הפנסיה בתקציב האוניברסיטה.פגם זה במדיניות האוניברסיטה הינו דוגמא, אחת מני רבות, הממחישה את הצורך בפיקוח ציבורי הדוק על התנהלותה הכלכלית. ניתן לקוות שבעתיד תתחיל האוניברסיטה לכבד את זכותם של הסטודנטים, ששכר הלימוד שהם משלמים מממן חלק ניכר מהתקציב העומד לרשותה, לעקוב אחר ההוצאות הכלולות בו; זכות אשר על אף היותה מעוגנת, כאמור, בחוק חופש המידע, נאלצנו לעבור סדרת

מכשולים עד שעלה בידינו לממשה. מאוניברסיטת תל אביב טרם התקבלה תגובה בנוגע לספר התקציב תשס"ט.

במרץ 2008 עלתה לתצוגה בספרייה המרכזית של אוניברסיטת תל אביב תערוכה בסימן ה"פאלון דאפא" – שיטה רוחנית אשר המשטר הסיני אינו בוחל באמצעים על מנת לדכאה. התערוכה הורדה לאחר פחות משבוע, בעקבות הוראה מדקאן הסטודנטים. הציורים, בהם ניכר הניגוד בין כוח האמונה לבין עינוי בכוח פיסי, צוירו ברובם על ידי אמנים סינים שנרדפו בארץ מולדתם בשל תרגול השיטה. אלו

מהם ששרדו את הרדיפה והעינויים בחרו לספר לעולם את שאירע."לאחר שהבנו כי התערוכה הורדה בעקבות לחץ שגרירות סין על רשויות האוניברסיטה, פנינו לסגן הרקטור ולדקאן הסטודנטים כדי להבין את הסיבה להחלטה", אומר יניב ניצן, ממארגני התערוכה. "מכיוון שהעינויים המתוארים בחלק מן הציורים צוירו בידי אמנים שחוו אותם על בשרם, ויתר הציורים מבוססים אף הם על עדויות ומקרים אמיתיים, החלטנו שאנו לא מוותרים ולא מוכנים לניסיון

ההשתקה הזה. לפיכך, הלכנו לבית המשפט, בתביעה להחזרת התערוכה".בית המשפט המחוזי בתל אביב קיבל את התביעה שהגיש ניצן יחד עם איתי תמוז, מארגן נוסף של התערוכה, וחייב את האוניברסיטה להציג את התערוכה במשך שבוע נוסף בסמסטר הקרוב ולשלם לשניים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 45 אלף שקלים. השופט עמירם בנימיני קבע כי "לא ייתכן שדווקא האוניברסיטה, אשר אמונה על קידוש חופש הביטוי, תטיל צנזורה על ציורים, בהתאם להשקפתו וטעמו האישיים של אדם אחד המכהן בתפקיד דקאן הסטודנטים. ההחלטה להסיר את התערוכה נתקבלה על ידי האוניברסיטה משיקולים פסולים וזרים הנגועים

בשרירותיות ובחוסר סבירות קיצונית. לכן, דין התביעה להתקבל". בנוסף, קבע בית המשפט כי הסיבה האמיתית להורדת התערוכה הייתה התערבות השגרירות הסינית, ויכולתה להפעיל לחץ זה נבעה מן התרומות והכספים שהיא

סנאט ידי על קולות ברוב יוסף קלפטר פרופ' נבחר באוקטובר האחרון האוניברסיטה לתפקיד נשיא אוניברסיטת תל אביב.

פרופ' קלפטר, חוקר בעל שם עולמי בתחום הכימיה הפיזיקלית, כיהן במשך שנים רבות כאיש סגל בכיר באוניברסיטה, ובשנים האחרונות עמד בראש הקרן הלאומית למדע - הגוף התומך במחקר הבסיסי במדינת ישראל. "האוניברסיטה היא ביתי", אמר לאחר בחירתו, "לא הייתי מקבל על עצמי את תפקיד הנשיא ללא אמונה בפוטנציאל האדיר הטמון בה. אני רואה את משימת הנשיא, בין היתר, כהמשך בניית הכוח האקדמי. עוצמתנו נובעת מסגל החוקרים שלנו, מאיכותו". הנשיא הנבחר הוסיף כי הוא מקווה שפעילותו, בצל המשבר הקשה הפוקד את

האוניברסיטה, "תביא לעתיד של עשייה ובנייה".פרופ' קלפטר מחליף בתפקידו את פרופ' צבי גליל, אשר פרש ביוני האחרון בתום

כהונה של שנתיים בלבד, בשל מחלוקת עם הועד המנהל של האוניברסיטה. יום לפני אשרור בחירת פרופ' קלפטר לנשיא על ידי מוסדות האוניברסיטה, הוציא משרד מבקר המדינה הודעה לעיתונות לפיה החליט המבקר להעמיק ולהרחיב

מזרימה לאוניברסיטה. באופן מיוחד הופנה הזרקור אל מרכז קונפוציוס להפצת השפה והתרבות הסינית - אשר אתר אוניברסיטת תל אביב מתגאה בכך שהינו "פרי שיתוף הפעולה הפורה בין אוניברסיטת תל אביב לבין המכון הבינלאומי להפצת השפה הסינית בבייג'ינג". אוניברסיטת תל אביב התבקשה על ידי בית המשפט להשיב מתי התערוכה תוחזר על כנה. לחילופין, היא רשאית לערער

בנדון לבית המשפט העליון.תגובת האוניברסיטה: "האוניברסיטה תציג את התערוכה לאחר פנייה של המארגנים בתיאום עם דקאנט הסטודנטים. אך ללא ספק התערוכה תוצג, כפי שמתחייב מפסיקת בית המשפט. מכון קונפוציוס פועל באוניברסיטה בהתאם להחלטת ההנהלה. מן החוזה בין הצדדים עולה שהחופש האקדמי וחופש הביטוי של החוקרים ושל הסטודנטים יישמר באדיקות. מאליו מובן שזהו תנאי בל יעבור

להמשך שיתוף הפעולה בין הצדדים".

בספרייה המרכזית אין עותקים. צילום: רותי אמנו.

12

ת ו ש ד ח ו ם י ר י ק ח ת

לאחר מאבק - שער 5 ייפתח בשעות העומס כחלק ממערך של קיצוץ רוחבי, סגרה האוניברסיטה את שער 5, הממוקם סמוך לבניין מדעי החברה. סגירת השער, ללא ידיעת הסטודנטים והסגל, גרמה לתורים ארוכים בשער 4 הסמוך אליו ולאיחורים רבים לשיעורים. אגודת הסטודנטים יזמה עצומה נגד סגירת השער והציבה לאוניברסיטה אולטימטום לפתיחתו - "או שהם יפתחו אותו או שהסטודנטים יפתחו אותו". האוניברסיטה נענתה לכך והחליטה לפתוח את שער 5 בשעות העומס, כאשר

בזמני הפסקות יגיע בודק נוסף לשער 4, מה שיקל על הלחץ.

אילה גוטמן

עידו כהן

מבוא לדמוקרטיה סטודנטיאלית

מי שומר על החתול?

בסוף החודש יתקיימו הבחירות למועצת אגודת הסטודנטים - איך זה נוגע לנו?

מדוע נאלצים הסטודנטים לממן את האבטחה בקמפוס - ולאן נעלמו יותר מ-3 מיליון ש’’ח

כמדי שנה, גם ב- 23 לדצמבר יבחרו הסטודנטים את נציגיהם למועצת אגודת הסטודנטים. מהי, בעצם, משמעותו של הליך זה?

אגודת הסטודנטים היא עמותה ללא מטרות רווח אשר נוסדה בשנת 1983, כארגון עצמאי המאגד את כלל הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב. תכלית האגודה לפעול לרווחת הסטודנטים ולשמירת מעמדם האקדמי, להגן על חופש הביטוי וההתארגנות בקמפוס וכן לקדם אינטרסים ציבוריים, סטודנטיאליים וכלל-חברתיים כאחד. הגוף העליון של האגודה הינו מועצת האגודה, המורכבת

מ-75 נציגים נבחרים מכלל חוגי הלימוד באוניברסיטה.במהלך הקדנציה בת השנה שלהם אמונים הנציגים על מתן מענה לצרכיהם האישיים והקבוצתיים של הסטודנטים: מגישור בין הסטודנטים לבין מוסדות האוניברסיטה )לדוגמא, המזכירויות, העשויות להיראות מנוכרות לעתים(, דרך טיפול בבעיות אקדמיות וכלליות בקמפוס )למשל, היחלצות לעזרת קבוצות עובדים באוניברסיטה העומדות בפני פיטורין או הרעת תנאים. וכלה במאבקים נגד צמצומים וקיצוצים שונים - כמו סגירת בית הספר לרפואת שיניים, מיזוג חוגים, סגירת שער חמש ועוד. אחת לחודש משתתפים הנציגים בישיבת מועצת האגודה, בה מתקבלות החלטות בנוגע לחיים בקמפוס המחייבות את וועד האגודה

)כרשות מבצעת הכפופה לרשות המחוקקת(. נציגי החוגים נוקטים באמצעים שונים בכדי לסייע לציבור הסטודנטים שבחר

מדי שנה גובה האוניברסיטה מכל סטודנט תשלום עבור שירותי האבטחה. התשלום, בסך של 456 ש''ח, מועבר על ידי הסטודנט בעת הרשמתו, יחד עם שכר הלימוד השנתי. בתקופה האחרונה בוצעו קיצוצים במערך האבטחה, דבר המתבטא בצמצום שעות פעילות השערים ואף בסגירתם )ראה מסגרת( ובשינוי שיטת השמירה. למרות זאת, גובה התשלום לא ירד. מבדיקה בספר התקציבים של האוניברסיטה עולה כי אשתקד נכנס לקופת האוניברסיטה סכום של כתשעה מיליון שקלים מתשלומי האבטחה, אך בפועל הוציאה ממנו 5,865,800 ש"ח בלבד

עבור מערך האבטחה.גלעד קרופסקי, לשעבר נשיא מועצת אגודת הסטודנטים, ביקש לבדוק בתקופת כהונתו את סוגיית התשלומים. "ראיתי ששנה אחר שנה התשלום על האבטחה גדל, אך זה לא נראה בשטח", הוא מספר. "האוניברסיטה טענה שהיא לא מוציאה פחות על אבטחה, משום שהיא נדרשת לממן פעילויות שלא נדרשה לממן בעבר – למשל, במקום לקחת שומר שיישב בשער באבטחה, הוא עושה פטרולים". קרופסקי מוסיף כי נוצר מצב בו הסטודנטים לבדם הם שמממנים את מערך האבטחה. "קיבלתי מהאוניברסיטה מסמך שמראה מה החלק של תקציב האבטחה שמשולם על ידי הסטודנטים ומה משולם על ידי האוניברסיטה. כמעט כל תקציב האבטחה, קרוב ל-90 אחוז, משולם על ידי הסטודנטים". הדבר דומה לשיטת גביית התשלום עבור

בהם להצליח בלימודיו, ובהם העברת סילבוסים של הקורסים השונים לבית הדפוס "ספרות זולה" )על מנת שיוציאם כמקראות( והעלאת סיכומים וחומרים לפורטל האינטרנט הלימודי של האוניברסיטה - "וירטואל TAU". באופן טבעי, רואים מרבית הנציגים אתר זה כמועיל ביותר, מאחר והוא מאפשר לסטודנטים להוריד ממנו תכנים ובכך, חוסך להם זמן יקר של שוטטות בספרייה או תחינות לצילום חומרים מחבריהם לספסל הלימודים. נציגי תא השמאל החברתי "סולידריות", לעומת זאת, אוחזים בדעת מיעוט הפוכה. לטענתם, האפשרות הניתנת למרצים לבדוק את מידת השימוש של כל סטודנט באתר הופכת אותו למיזם נוסח "1984". בנוסף, לדבריהם, העובדה כי המערכת פתוחה רק לסטודנטים פוגעת ביכולתם של שומעים חופשיים ללמוד באופן יעיל. עמדתם העקרונית של נציגים אלו ביחס ל'דכאנותו' של אתר לימודי זה מביאה אותם, באופן אירוני, להימנע מלהעלות אליו תכנים,

ובכך לשלול מהסטודנטים את הזכות לבחור האם להשתמש בכלי זה או לא. שירות כנציג מאפשר לצעירים ערכיים ואכפתיים להשפיע על תהליכים הנוגעים לכולנו. בימים אלו, בהם נתונה האוניברסיטה במסלול הפרטה מואץ המייקר את שכר הלימוד אותו אנו משלמים מחד ופוגע באיכות ובתנאי הלימוד שלנו מאידך, יותר מתמיד אין לנו את הפריבילגיה להיוותר אדישים לנוכח תוצאות הבחירות. אנו זקוקים לנציגים שבאמת ובתמים יבטאו את עמדת הסטודנטים והציבור הישראלי

בכלל ביחס למגמות המשפיעות עליהם במישרין. לכו להצביע - ולהתמודד.

אבטחה מהסועדים במסעדות ובבתי קפה ברחבי הארץ.על אף הקיצוצים שנעשו, עלה שכר המאבטחים. כנראה שתחת כסות של "דמי אבטחה", מנסה הנהלת האוניברסיטה לכסות על הפסדיה, בדומה לבית קפה שכונתי הגובה שקל תמורת דמי אבטחה מכל סועד; אך כשמדובר במוסד האקדמי הגדול

בישראל, אולי שווה שהסטודנטים יתחילו לבקש את הכסף שלהם בחזרה.

14

ת ו ש ד ח ו ם י ר י ק ח ת

נועה רענן

שכר הדירה בתל אביב ממשיך לעלות, האם פרויקט עיר מגרשת צעיריהדיור בר השגה בצפון העיר ישנה את המצב?

אז כמה עולה לשכור דירה בתל אביב? הרבה, מסתבר. מדד המחירים לצרכן לרבעון השני של שנת 2009 מראה עלייה במחירי השכירות באזור תל אביב, ומדד לוח winwin לחודש אוקטובר מציג עלייה עקבית במחירים במרכז העיר במשך ארבעה חודשים. התשלום עבור שכירת דירה בת שלושה חדרים עלה ב-4.2% ביחס לחודש ספטמבר, וכיום הוא עומד בממוצע על 4,850 ש"ח. שכר הדירה הממוצע לדירת 2-1.5 חדרים בתל אביב עמד ברבעון השני של השנה על 2,755 ש''ח, מחיר הגבוה בכ-500 ש"ח מזה של דירה באותו הגודל בגוש דן רבתי; ובאופן דומה, הייתה עלות שכירת דירה בת 3-2.5 חדרים לפני שלושה חודשים 3,469 ש"ח, מחיר הגבוה בכ- 700 ש"ח מזה של דירה דומה בגוש דן. אולי משום שהעלייה במחירים אינה

חדה, נראה כי תושבי מרכז תל אביב הסתגלו לשכר הדירה הגבוה. בתחילת החודש שעבר הודיעה עיריית תל אביב על כוונתה להקים פרויקט של דיור בר השגה בצפון מערב העיר, אזור שדה דב, שיפותח גם מבחינת המרחב הציבורי ויכלול פארקים, חניונים תת קרקעיים וקריית חינוך. התוכנית תכלול

הקמת 11,000 יחידות דיור, מתוכן 2,160 יחידות דיור בר השגה."זוהי התפתחות מאוד חיובית", אומר עו"ד גיל גן-מור מהאגודה לזכויות האזרח בישראל ופעיל בקואליציה לדיור בר השגה, "אבל עוד לא ראינו התייחסות מפורטת לגבי מי אמור ליהנות מהדיור ומה יהיו המנגנונים המפקחים, ולכן קשה להעריך כרגע את משמעות הפרויקט". לפי גן-מור, חייב דיור בר השגה לשרת גם אוכלוסיות בעלות הכנסה נמוכה ובינונית, ובכללן ציבור הסטודנטים, ולא רק אנשים שהעיר ממילא רוצה בהם. "צריך לעקוב ולראות שמדובר בפרויקט שיכול

לשנות את המציאות ולא בסתם גימיק", הוא מסביר.פיתוח דיור בהישג יד קיים בערים מרכזיות בעולם המערבי, והוא מיועד ליצור תמהיל חברתי ולשמש פיתרון למי שאינו עומד בעלייה במחירי הדירות ושכר הדירה; אך בניית הפרויקט תחל בעוד שלוש שנים לפחות, ועד אז כדאי להתכונן

לעליות נוספות במחירים.על פי "חוק הצעירים", היוזמה האחרונה של אגודת הסטודנטים, תחייב המדינה

את ועדות התכנון המאשרות את הפרויקטים למגורים בערים, לדרוש מהקבלנים כי לכל הפחות עשרה אחוזים מהדירות הנבנות יהיו דירות להשכרה, בנוסף לעשרה אחוזים שיהיו דירות קטנות שלא עולות על 80 מטרים מרובעים כל אחת. מהלך זה יעבה את היצע הדירות ויגביר את התחרות בשוק השכרת הדירות. החוק מבקש אף לבטל את המע"מ על רכישת דירות, מה שיוזיל את מחירן של

הדירות החדשות.

להלן סקירה קצרה של מחלקות האגודה השונות ותחומי אחריותן:

מחלקת מנהל ותכנון | טל. 03-6407656 אחראית על הקפיטריות והפיקוח על המחירים בהן, הסדרי נסיעות, חניונים, מרכז

www.student.co.il/minhal :הצילומים בבניין דה-בוטון ועוד. לפרטים

המחלקה לעניינים אקדמיים | טל. 03-6407648נותנת מענה על כל שאלה הנוגעת בזכויות וחובות אקדמיים, טיפול בתלונות על גורמים באוניברסיטה, תחזוק מערך צילומי הוידיאו של קורסים שונים ועוד. ניתן

www.student.co.il/academic :לפנות למחלקה

דלפקי השירות | טל. 03-6407662הזמנת מבחנים משנים קודמות, משלוח פקסים, מחסניות דיו, תווי קנייה, תלושים לקפיטריות, כרטיסי צילום, כרטיסי חנייה, כרטיסים להצגות, ספא וכמובן רוק

www.student.co.il/kabala .בקמפוס

מחלקת תרבות, קהילה וקשרי חוץ | טל. 03-6405130מארגנת פסטיבלי תיאטרון, מוזיקה, פעילויות שבועיות בקמפוס, מועדונים סטודנטיאליים, מופעי רוק ועוד. כמו כן מטפחת קשרים עם סטודנטים בכל העולם

www.student.co.il/calender :באמצעות משלחות לחו"ל. להתעדכנות

מחלקת מעונות, מלגות ומעורבות חברתית | טל. 03-6407659האגודה מחלקת מדי שנה מלגות על סך למעלה משני מיליון שקלים לסטודנטים על מעורבות חברתית, פעילות ב"שגריר בעיר" והתמקצעות. בנוסף, דואגת המחלקה לרווחתם של כ-1600 סטודנטים דיירי המעונות. להתעדכנות במלגות:

www.student.co.il/dorms :אירועי מעונות ,www.student.co.il/milgot

מחלקת "ספרות זולה" | טל. 03-6405032בית הדפוס של אגודת הסטודנטים העוסק בהפקת מקראות סילבוס, חוברות

מבחנים, השאלת ספרים לסמסטר ומתן שירותי דפוס בצבע.www.student.co.il/szola

Xtra סטודנט | טל. 03-6406610המחלקה מפעילה חוגי העשרה במגוון נושאים, חוגי שפות, קורסי מנהיגות, קורסים מקצועיים, קורסי עזר ומרתונים מסובסדים לקראת המבחנים. לפירוט

www.student.co.il/xtra :הקורסים השונים

יעוץ משפטי ופיננסי | טל. 03-6407654רואה החשבון והמערך המשפטי של אגודת הסטודנטים כאן כדי לתת לכם ייעוץ

בנושאי מיסוי, השקעות, הקלות לסטודנטים וייצוג בפני גורמים שונים.www.student.co.il/legal_aid

i.אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב נמצאת בבניין מיטשלנשמח לעמוד לשירותכם בכל נושא. טלפון כללי לבירורים: 03-6407666.

אגודת הסטודנטים - הבית שלך באוניברסיטה

לאן הברווזים עפים?אולי אין לנו אגמים קפואים באוניברסיטת תל אביב, אך בהחלט יש לנו ברווזים. להקת הברווזים בתמונה נצפתה מהדסת מסביב לבניין שרת. מסתבר כי לפני כחודשיים, הקים משק הבית של בניין שרת בית לשמונה ברווזים, למטרת נוי ולשיפור האווירה בקמפוס. בינתיים נותרו ארבעה ברווזים, מאחר ושלושה נעדרים וברווז נוסף נמצא מת מאחורי בניין נפתלי; אך ייתכן ובשרת יביאו

עוד כמה ברווזים לחבורה הקטנה והמקסימה שנותרה.

ביסים

כיתוב וצילום: נועה רענן

ת ו ש ד ח ו ם י ר י ק ח ת

17

תמיר סבאג

למה אנו שוברים קופת חיסכון בדרך לקפיטריה? שרשרת המזוןהתשובה מתחילה באוניברסיטה ומסתיימת בנו

רעב בזמן הלימודים? רק הכרחי שבשטח האוניברסיטה יהיו שירותי קפיטריה שווים לכל כיס. האם אלו פני הדברים? יותר ויותר סטודנטים טוענים שחלה עלייה במחירי המזון בקפיטריות אשר אינה תואמת את המחירים בשוק; וכי לעומת זאת, ישנו חוסר תמידי במוצרים מפוקחים. ניתן לתלות מצב זה במשולש יחסי גומלין

הרסני בין האוניברסיטה, בעלי הקפיטריות ואנחנו, ציבור הסטודנטים. לאחרונה, החלו סטודנטים בפקולטה להנדסה ב'מאבק עממי' נגד הקפיטריה המקומית, ופתחו קבוצה בפייסבוק העונה לשם "יחד נשנה את מצב הקפיטריה בוולפסון!", ובה קריאה להחרמת הקפיטריה בפקולטה להנדסה בשל מחיריה.

הקבוצה זכתה למאות תומכים עד כה.אולם אם תשאלו את בעלי הקפיטריות, לא הם האשמים בעליית המחירים. אחד הזכיינים אומר כי "הנהלת האוניברסיטה מתנהלת בצורה בלתי אחראית שאינה מאפשרת לבעלי הקפיטריות להתפרנס, מה שפוגע ברמת המחירים והשירותים שמסופקים ואף עלול לגרום לפשיטת רגל. לדוגמה, הקפיטריה צריכה לפעול גם בתקופת חופשות לימודים, כשאין כמעט סטודנטים; וכאשר נערכת שביתה, למשל, האוניברסיטה כמעט שאינה מושיטה אלינו יד לעזרה. גם לאחר בקשות חוזרות ונשנות, ההקלה שניתנה לנו הייתה סמלית בלבד. אפילו בקשתנו לפריסת המחיר שעלינו לשלם עבור שכירת המקום לתשלומים, נדחתה. אנחנו, כגוף ללא הכנסה

מספקת, בקושי מצליחים לשלם את תעריפי השכירות המוגזמים".זכיין אחר, מהותיקים הפועלים בתחום האוניברסיטה, תולה את האשם בסטודנטים: "כשהגעתי לפני יותר מעשר שנים הסטודנטים לקחו יוזמה, התאגדו, ודפקו על שולחנות מנהלי האוניברסיטה. רק אז התחילו לזוז דברים. היום הסטודנטים רואים באוניברסיטה מסעדות וקפיטריות-מותג, המוכרות במחירים מופקעים שאינם מפוקחים, ועומדים אצלן בתור. יש הרגשה כללית בקרב הקבלנים שהדברים יישארו כפי שהם, שבין כותלי האוניברסיטה כבר לא נמצאים האנשים שיעשו את השינוי, ולאחר שיסתיים החוזה הם יעזבו ובמקומם יופיע סניף של רשת בתי קפה

שלמנהליה, היושבים רחוק מכאן, אין דבר וחצי דבר עם רווחת הסטודנט". נראה שחלק גדול מהעלות המאמירה של הסלט, הגלידה או הפסטה נובע מדמי הזיכיון הגבוהים שבעלי הקפיטריות משלמים. כ- 4.4 מיליון ש"ח משלשלת לתקציבה אוניברסיטת תל אביב מדי שנה הודות לדמי הזיכיון שהיא גובה מהמזנונים והקפיטריות. "קח את דוכן הקפה בבניין מקסיקו, אחד מדוכני הקפה הקטנים

בקמפוס, הנאלץ לשלם עשרות אלפי ש"ח דמי זיכיון מדי שנה", מסביר נועם פיאדה, רמ"ח מינהל ותכנון באגודת הסטודנטים. "הסכום הזה מושת לבסוף על הסטודנטים, שנאלצים לשלם יותר על הקפה שהם שותים. באופן כללי, המחירים כיום בקמפוס אינם הגיוניים. המחירים של חלק מהמוצרים גבוהים יותר מאשר בפיצוציות. האוניברסיטה מנצלת את הקפיטריות על גב הסטודנטים". בימים אלו פועלת אגודת הסטודנטים להורדת המחירים בכלל הקפיטריות. "אנחנו הולכים לצאת למאבק באופן ישיר בחלק מהקפיטריות אבל גם באוניברסיטה, שלא עושה את ההיקש הפשוט: כל שקל מיותר שהיא גובה מבעלי הקפיטריות מתומחר על חשבון הסטודנט. יריית הפתיחה של המאבק שלנו הולכת להישמע בימים הקרובים ואנחנו מבקשים מכל סטודנט לדווח לנו על מחירים גבוהים, הן

במחירון המפוקח והן במחירון הרגיל".

תגובת האוניברסיטהמהאוניברסיטה נמסר בתגובה כי "המפעילים קפיטריות ועגלות לממכר מזון ושתייה בקמפוס זוכים בהרשאה להפעלתן בהליך תחרותי מסודר. במהלך סיורי קבלנים מוצגים ונמסרים למשתתפים התנאים, החובות והזכויות הכרוכים בקבלת ההרשאה האמורה. בעקבות שביתות מגיעות פניות לקבל הקלה בתשלומי דמי ההרשאה לאוניברסיטה. למרות שהאוניברסיטה אינה נושאת באחריות לשביתה ולתוצאותיה, היא נוהגת בכל זאת לתת הקלה מסוימת, וזאת לאחר ששקלה כל שביתה. יש לציין בהקשר זה כי מרבית

המוסדות להשכלה גבוהה בארץ, אינם נותנים כל הקלה שהיא". "בקביעת מדיניות המחירים של המוצרים והארוחות הנמכרים בקפיטריות פועלת האוניברסיטה בשיתוף פעולה עם אגודת הסטודנטים, כאשר נקבע סל של מוצרים וארוחות במחירים מפוקחים. בטבלת השוואה של מחירי ארוחות ומוצרים הנהוגים במוסדות להשכלה גבוהה בארץ, אשר הוצגה בעיתונות היומית ערב פתיחת שנה"ל הנוכחית, הסתבר שהמחירים הנהוגים

בקפיטריות של האוניברסיטה הם בין הזולים".

ניו זילנדקרחונים, יערות גשם, פיורדים, מעיינות חמים ופסגות הרים נישאות משתלבים בנוף האנושי המרתק וצפופים יחדיו בשני איים קסומים החבויים בקצה התחתון

ביותר של הגלובוס! בניו זילנד מומלץ להיות לפחות 3 שבועות כדי לחוות לנשום ולהנות מהטיול. ישנם כמה מקומות שאסור לפספס בביקורכם.ראשית, אוקלנד. מומלץ לבקר בשוק ויקטוריה ובמוזיאון אוקלנד המפורסם. במרכז Waitakere Rangers תוכלו ליהנות מתצפית על הים ועל הציורים של בני

הילידים המקומיים - המאורים. מערות וואיטומו - אחת מהאטרקציות הידועות בניו זילנד. כאן תוכלו ליהנות מחוויה תת קרקעית מהממת ומהטבע השופע באזור.

שמורות הגייזרים באזור רוטורואה היא הגריסה הטבעית של הג'קוזי וגם עליה אסור לוותר!קאיקורה - שם תוכלו ליהנות מחוויה מסעירה במיוחד של צפייה בלוויתני הזרע האדירים ואפשר אף לשחות עם דולפינים בסביבתם הטבעית ולבלות את

שארית היום עם יונקי הסנפיר העליזים והנבונים.משם כדאי להמשיך ברכבת טרנס אלפינית מהירה ובאמצעותה לחצות את פסגות האלפים הדרומים ולהמשיך לכיוון פונקאיקי וצפייה במחזה מרהיב של גלי

ים מתנפצים לתוך נקרות במצוק ופורצים למעלה דרך חורים בסלע! קרחון פוקס - מומלץ להגיע ולבצע סיור רגלי חמרגלותיו של ענק הקרח הדומם.

קווינסטאון בירת ה"אקשן" של ניו זילנד - שייט בסירות רפטינג במורד הנהר הגועש, סירות מנוע בנהיגה עצמאית, בנג'י מגשר, צניחה חופשית ומה לא????ובערב - לא חסר לאן לצאת! כדאי לטעום את ההמבורגר של פרבורגר.

כמובן כדאי לבקר בחצי האי אוטאגו העמוס בבעלי חיים רבים - אלבטורוס, פינגווין ועוד. לפני מומלץ להכין מסלול מראש בעיקר אם זמן חופשתכם קצוב!www.issta.co.il/tlvuni < 03-6430000 < אשמח לעזור, אשר רול, מנהל סניף איסתא אונ' ת"א | בניין דה-בוטון

18

ת ו ש ד ח ו ם י ר י ק ח ת

שהמדינה קבעה שמסגרת שירות החובה שלה היא שנתיים ולא שלוש? מהסתדרות העובדים נמסר כי "מדובר בהסכם פורץ דרך עבור הסטודנטים העובדים במגזר הציבורי, שנועד לשפר משמעותית את זכויותיהם: הסטודנטים יזכו לפנסיה מקיפה, בניגוד לזו שזכו לה עד עתה, ויתאפשר להם לעבוד בהיקף משרה גדול יותר. הותק הצבאי הוא סעיף המופיע בכל החוזים עליהם חתומה המדינה ללא יוצא מן הכלל, ויהיה זה תקדים לנסות לשנותו. מדובר על הבדל

של פחות מ- 8 אגורות לשעה".הסתדרות העובדים עשתה צעד חשוב, מבורך וראוי להערכה למען זכויות הסטודנטים העובדים במגזר הציבורי, אשר ממחיש את יתרונותיה של העבודה המאורגנת; אולם האם יש ביכולתה לפעול גם למען רוב הסטודנטים - אלו העובדים במשרות זמניות ושאינם יכולים להתאגד במסגרות מסודרות ותחת

הסכמים קיבוציים - ולאפשר להם לחיות בכבוד, ולא מ'טיפים'?

מה נשתנה?

הדר נוי

הסכם קיבוצי שהשיגה ההסתדרות מבטיח זכויות לחלק עובדים על זהמהסטודנטים העובדים - אך הדרך עוד ארוכה

אחרי ההסכםלפני ההסכם

סטודנט לתואר ראשון שנה א' עם ותק שלוש

שנים בצה"ל25.43 ₪ לשעה24.57 ₪ לשעה

סטודנט לתואר ראשון שנה ב' עם ותק שלוש

שנים בצה"ל25.61 ₪ לשעה24.58 ₪ לשעה

סטודנטית לתואר ראשון שנה ג' עם ותק

שנתיים בצה"ל25.78 ₪ לשעה24.37 ₪ לשעה

עבור מרבית הסטודנטים בישראל, המימרה "העבודה היא חיינו" אינה רק מטבע לשון מאובק, כי אם מציאות יומיומית. השילוב המורכב בין דרישות האוניברסיטה המחייבות לבין אילוצי החיים מותיר לנו מקום מועט לתמרון, אם בכלל. על פי רוב היחס בין המאמץ שאנו משקיעים בעבודתנו לבין התגמול הכספי ותחושת

הסיפוק להם אנו זוכים, רחוק מלהיות פרופורציונלי.לאחרונה יצאה התאחדות הסטודנטים בהכרזה מעודדת בדבר הסכם חדש, אשר נחתם בין הסתדרות העובדים הכללית החדשה לבין הממונה על השכר באוצר, נציבות שירות המדינה והשלטון המקומי, ולפיו ישופרו באופן משמעותי תנאי עבודתם של הסטודנטים המועסקים במגזר הציבורי. הסכם זה הוגדר על ידי ההתאחדות כ"חסר תקדים ובעל חשיבות עליונה עבור ציבור הסטודנטים העובדים", והנו אכן פרי ניסיון מאומץ להיטיב עם הסטודנט העובד. עם זאת, ראוי לציין כי ההישג מתייחס לסטודנטים העובדים בשירות המדינה בלבד, וכפי שכולנו יודעים, אך מעטים מאיתנו מחזיקים במשרות קבע שכאלה, בעוד רובנו

המוחלט מדשדש ב"קריירות" מלצרות ובר.ההסכם החדש, שכאמור יחול רק על 15,000 הסטודנטים העובדים במגזר הציבורי ברחבי המדינה, יגרום לעלייה משמעותית בשכר המינימום של הסטודנטים: סטודנטים לתואר ראשון יהיו זכאים, ע"פ ההסכם, לשכר מינימום שנע בין 24.75 ש"ח בשנת הלימודים הראשונה ל-26.01 ש"ח בשנת הלימודים השלישית, ואילו סטודנטים לתואר שני יהיו זכאים לשכר שנע בין 27.07 ש"ח לשעה ל-27.84 ש"ח לשעה. מדובר בתוספת של כ- 1.32 ש"ח לשעה, למשל, עבור סטודנט שנה א'. בנוסף, משנה ההסכם את זכויות הפנסיה של הסטודנטים, שעד כה היו מבוטחים בהסדר פנסיה חובה, ומעתה ואילך יבוטחו בפנסיה מקיפה, בשיעור של %17.5

מהיום הראשון לעבודה.משפטנים עימם שוחחנו אודות ההסכם והשינוי שיחול בשכרם של הסטודנטים כתוצאה ממנו הגיבו באופן פוששר יחסית. "בהחלט ניתן לומר שזהו הצעד הראשון בתהליך ארוך לשיפור, אך הוא איננו שובר קונבנציות בקנה המידה המצופה", אמר עורך דין המתמחה בתחום. יתרה מכך, הנתונים המספריים הללו הנם בעלי תלות יחסית בותק הצבאי, ומשום כך נשים ששירתו שירות מלא אינן זכאיות להטבה הכספית המקיפה לה זוכים גברים אשר שירתו שירות מלא אף הם. האם אישה ששירתה שירות צבאי מלא כחוק צריכה להיות מופלית לרעה, רק מכיוון

ביסיםאם לקמפוס היו גלגלים

יונתן בזורה

במסגרת יוזמה חדשה של אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב יוצבו ברחבי הקמפוס כמאה זוגות אופניים, אשר יעמדו לרשות הסטודנטים ללא תשלום בתחנות העגינה הקיימות ברחבי האוניברסיטה. בתחנות אלו יפקיד הרוכב מטבע של חמישה שקלים כדמי פיקדון. הרכיבה על האופניים תתאפשר

בשטח הקמפוס בלבד, ולא ניתן יהיה לצאת עמם את שערי האוניברסיטה.האגודה רכשה את זוגות האופניים למען הגברת המודעות לחשיבותה של רכיבה על אופניים כתחליף לכלי הרכב המזהמים את הסביבה, עידוד פעילות

ספורטיבית בריאה,וכמובן, הקלה על תנועת הסטודנטים בקמפוס.במידה ונרצה לחזור לשיעור ערניים ורעננים לאחר שדיוושנו והזענו, נצטרך להתקלח ולצנן את גופנו. לשם כך הקימה אגודת הסטודנטים מקלחות רוכבים לנשים ולגברים, בהן ניתן להתרחץ ולהתארגן לקראת יום לימודים נעים. המקלחות ממוקמות בשביל ההולנדי, סמוך לחניון מקסיקו )הצמוד למתחם

מרכז הספורט(. מפתחות ניתן להשיג במחיר סמלי של שישה ש"ח בלבד, במרכז השירות של האגודה בבניין מיטשל.

www.student.co.il/bike :לפרטים נוספים

למידע ועדכונים: www.jerusalem.muni.il // *6063 // 106 המוקד העירוני

3 סופי שבוע של תרבות במינון גבוהחמשוש צעיר: ליין הצעירים והסטודנטים

רוח חדשה נושבת בחמשושלים – סטודנטים מכל הארץ מוזמנים ל-3 סופ“שים של בילויים בירושלים

למידע נוסף:www.new-spirit.org.il

חמישי 26.11 פריטים נלווים מעצבים צעירים מציגים אתאביזרי האופנה של החורף22:00 עד אחרון הלקוחות, במעבדה)דרך חברון 28(

חמישי 3.12 שוטטות פאביםערב שכולו הנחות ומבצעיםלסטודנט - אלכוהול טוב ובזולהחל מ-20:30 במרכז העיר ירושלים

שישי 4.12 יד ראשונה יד שנייהמתחם אומנות, מוזיקה חיה ושוק בגדיםהחל מ-12:00 בצוללת הצהובה)הרכבים 13(

חמישי 10.12אורבניקהאירוע אמנות רב תחומיבשיתוף אמנים ירושלמיםמ-20:00 בשוקניון )אגריפס 88(

כנס קהילות צעיריםאורי גוטליב מדבר עלקהילות הצעירים19:30 בבית אבי חי )המלך ג‘ורג‘ 44(

שישי 11.12 שוטטות דירותסטודנטים ירושלמים פותחיםאת הסלון לחבר‘ה12:00-16:00 בשכונות מרכז העיר

יווד

סטל

רא ה

תרי

אי

20

מדור מאמרים

21

הפריפריה, אשר באים לידי ביטוי בהתערערות ערכיה הקולקטיביים של החברה הישראלית. היחיד, אשר רשת הביטחון האישי שסיפקה לו מדינת הרווחה נשמטה תחת רגליו, מצא בצר לו מפלט בהגדרת זהותו כמנוגדת לאחר; תחליף חלול לתכנים ערכיים ותרבותיים המטמיעים בו זיקה רגשית לכלל ממנו הוא מהווה חלק, כיאה למדינה דמוקרטית המבוססת על הרמוניה חברתית וחתירה לשוויון. על כולנו, המיעוט והרוב, מוטלת החובה לפעול מתוך שיתוף פעולה למען איחוי הקרעים בציבוריות הישראלית, שיקום הצדק החברתי והחייאת האתוס הסוציאל-דמוקרטי שיאפשר, ולו במידת מה, לפצע הפעור

בקרבנו להגליד.

לינא סאלם היא משפטנית וסטודנטית לתואר שני בלימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב. וספרות לפסיכולוגיה סטודנט הוא רייזלר ניר

באוניברסיטת תל אביב ועורך עיתון "תזה"

עצמית ומחשבה חיובית" כפי שמוכרים לנו כל אותם רוחניים בורגנים.

אידיאולוגיית הרב-תרבותיות מצדיקה עשייה לביתך ולמגזרך; אינני רשאי לומר מה טוב לאחר, מה עשוי לקדמו; התפיסה היא "מי שמי להתערב בגורל הזולת". הפחד מדיכוי או הכפפת האחר הוא מוצדק, אך הוא לוקה הן בסירוס עשייה חברתית, והן בהיותו תירוץ מניח את הדעת להתכנסות וקידום אינטרסים אישיים. מהליברליות הזו, משוק הזהויות ה"חופשי", יכולים ליהנות רק העשירים שידם משגת

את רכישת שפת ה"חופש" וה"מימוש".בתוך קידוש האינדיבידואליזם והאחרות, נשכח המושג "חברה". זה שמטרתו לאפשר את החרות של האחרות. כאשר האלהת הפרט אינה מלווה בחתירה לשוויון, השאלה הזועקת היא- מימושו

של מי? הגשמתו של מי? זהותו של מי?התשובה מצויה כנראה בידי הקואוצ'ר.

הדס צור היא סטודנטית לקולנוע, מגדר ועיתונאות באוניברסיטת תל אביב

להרחיב את המושג “חברה” - לא להחריבו ]הדס צור[

לקחת מחדש ריבונות על גורלנו ]לינא סאלם וניר רייזלר[

מדי יום מקבלת כותבת מאמר זה לביתה שני עיתונים, אחד בערבית השולט זר תייר בעברית. והשני בשתי השפות עלול לחשוב כי מדובר בעיתונים של שתי מדינות, שכן חוסר הקשר שבין הכתבות ונקודת המבט המוקצנת בשתי החזיתות מעידים, ולו במקצת, על ההסתגרות ההרסנית של שני עברי המתרס

והתעלמותם המוחלטת זה מזה. השסע המגזרי בישראל העמיק כתוצאה מיחסי גומלין ארוכי שנים בין התמוטטות מדינת הרווחה, היווצרות תחושת מבוי סתום במישור המדיני, וניוון וסיאוב של חלקים במערכת הפוליטית. חוסר הביטחון הקיומי הנובע מתהליכים אלו הביא לכך שהשיח החברתי החל מקבל בברכה ובסלחנות מתמיהות אמירות גזעניות והרסניות

המלובות על ידי שני הצדדים. אין כיום תוכנית 'סאטירית' שאינה מכילה לפחות בדיחה אחת על בני עדה כלשהי. תכניתו

אישית והגשמה עצמי מימוש האיניים. הסלוגנים אחד הפכו האינדיבידואל עלה לרמת קדושה כאשר מטרתו הנשגבת היא הגשמת ייעודו וייחודו. עשרות בתי הספר לקואוצ'ינג שקמו בישראל בחמש השנים האחרונות מפמפמים לנו למוח את תפקידם: לקדם ולאמן אותנו לקראת מימוש הפוטנציאל הגלום בנו. כשקריירה ומצליחנות הן פסגת השאיפות אין פלא שדרוש אימון קשה על מנת לנצח ולהביס את כל הנקרה בדרכנו. המושגים "מימוש עצמי" ו"הצלחה" שופכים אור על יחידי הסגולה שזכו, ומותירים באפלה את מי שנדרסו ונשארו במקומם. האידיאולוגיה ה"רוחנית" הזו הולכת יד ביד עם אידיאולוגיית הרב-תרבותיות ואידיאולוגיית השוק החופשי; בצעד ריקוד משולש הן מגדרות את זירת ההצלחה והמימוש אך ורק למי שיכול לממן לעצמו

קואוצ'ר.בעשורים האחרונים עלו קולות המאירים את ההגמוניה כמי שעוללה דיכוי לפלגים או מגזרים

חלשים בחברה. לו הייתה נקודה זו יוצרת תהליך של פתיחות, השמעה של קולות נדחקים, השקעה כיבוד כלכלית אשר תסייע להם להתקדם תוך תרבותם, היה זה נהדר. אך מאחר ולצד קריאות פירוק אלה, לא נבנו פלטפורמות מקדמות אשר נותנות במה לביטוי וקבלה של אוכלוסיות שונות, התוצאה היא קיבוע השיוך המגזרי והפערים. שבירת ההיררכיה בין תרבות טובה וטובה פחות עשויה להיות תהליך בונה, אם יש מי שעדיין נושא על גבו את האחריות הקולקטיבית. הסדר הישן של שליטת האליטות האשכנזיות לא ישתנה מתוך ההכרה האקדמית בדיכוי שהפעיל. כדי לשנות סדר ישן זה, צריך להרחיב

את המושג "חברה" ולא להחריבו.פיתוח החינוך הציבורי, התעשייה, השכונות, השקעה ברווחה, הענקת עוד ועוד משאבים ותוכניות העשרה - זה מה שיקדם את הילד בירוחם למימוש מיתוס בו. הגלום להגשמת הפוטנציאל עצמי, האמונה בעצמך הוא שקרי בעולם קפיטליסטי בו דרושים משאבים לפיתוח. פסיכומטרי, מגורים במרכז או לימודים גבוהים אינם נקנים ב"אמונה

עתירת הרייטינג של אדיר מילר "רמזור", לדוגמא, הציגה אמנם רופא ערבי בפרק שחתם את העונה, הלקויה בעבודה זו עובדה 'לאזן' דאגה אולם )כמילה נרדפת ל'ערבית'...( שביצע, כמו גם בדמותה הסטריאוטיפית והלעוסה של מוכרת הלבנה אשר נקרתה בדרכו. הומור המבוסס על שנאה וקיבוע מיתוסים מהווה, כך נראה, 'מזון תנחומים' קל לעיכול עבור הצופה; ואם ניתן להרגיש עליונות, ולו רגעית

ושקרית, מה טוב.המיעוט סובל מחולשה כלכלית, אינו מכתיב זהותו תכתיבים, ידי על מולך אם כי מהלכים מעורערת ומאפייניו המזהים מיוחסים לשונות 'סיר הלחץ' הזה מוטמעת ולנחיתות. בתוך כל בו תחושת ה'זרות'. בקו התפר שבין אינסטינקט הבדלנות ההדדי לייאוש המזין אותו, ישנו חלל הטומן בחובו אפשרות לבנייה, לעשייה ולתביעת

ריבונות על גורלנו. הציבורי במרחב השוק כוחות של כרסומם הביא בהדרגה לירידה בשוויון הכלכלי ולזניחת

המודעות לשמירה על הסביבה היא נושא שלא מפסיקים לדבר עליו בשנים האחרונות. ממחזור בקבוקים ועד מים לשתייה, הסוגיה ה"ירוקה" סובבת אותנו מכל עבר. זה נכון שלא צריך להיות קיצוניים בשום דבר, ולפעמים הסיסמאות שמקיפות אותנו מעט שחוקות, אבל המודעות לדברים בכל דבר בחיים היא הנושא המרכזי, וההבנה שכל אחד מאיתנו משפיע על משהו בעולם

הזה היא בהחלט מרכזית וחשובה ותחילתה של עשייה. המודעות והשמירה על בעלי חיים בסכנת הכחדה היא חלק בלתי נפרד מפעילות לאיכות הסביבה, בעיקר מתוקף העובדה שרוב הנזק שנגרם הינו תוצר של מעשה ידי האדם.. על כן בחרנו לשתף אתכם בעשייה שלנו יחד עם רשות שמורות הטבע והגנים – ברמת הגולן, עשייה שמגיעה מתוך הנשמה,

מתוך ההבנה כי זה בידינו. וזאת על שום מה ולמה?

אל מול היסטוריה ומורשת, טבע ונופים עוצרי נשימה, אנו עדים לתופעה מדאיגה, תופעה אשר לא מניחה את הדעת, תופעה המהווה איום קיומי

למוכר לנו.הנשרים בשמורת הטבע גמלא, אשר בעבר אכלסו מושבות קינון מפוארות, הולכים ומתמעטים עד מאוד. אנו מאמינים כי יש להירתם לנושא זה ובדרך של שיתוף הקהילה מעורבותה וערבותה על הסביבה נוכל לשמר ולו במעט

את מורשת הנשרים שהתקיימה בגאון במצוק אשר בגמלא."שומרים על הנשרים בגמלא" הינו מיזם משותף של "יקבי רמת הגולן" ו"רשות

הטבע והגנים" למען שימור נשרים המקננים במצוק הנחל בשמורת גמלא.הנשר היה בעבר עוף נפוץ ביותר באזורנו ויש עדויות למושבות קינון גדולות אשר מנו מאות נשרים. אך היום תמונת המצב הינה שונה לגמרי. בשנים האחרונות נמצאת אוכלוסיית הנשרים בארץ בכלל ובצפון ישראל בפרט במאבק

הישרדות. ממצב שבו היו לפני כשמונה שנים מעל ל 400 נשרים, היום אנו עדים לירידה מדאיגה של כמעט מחצית מהאוכלוסייה. הסיבות העיקריות

למצב הן הרעלות, טיסות של חייל האוויר, חוסר במזון ועוד. פקחי רשות הטבע והגנים עושים ללא לאות במטרה לשמר ולשמור על אוכלוסיית הנשרים בגמלא באמצעות ניטור, תצפיות ויישום אמצעי ממשק ושמירה, לצד פעולות חינוך והסברה לקירוב הציבור הרחב לנושא. המעקב האינטנסיבי אחר הנשרים מאפשר איתור של בעיות הקיימות בשטח ואשר

גורמות לפגיעה בנשרים.תוצאות הפרויקט משמשות בסיס לפעולות להצלת הנשרים מהכחדה,

בשמורת גמלא בפרט ובישראל בכלל. יקבי רמת הגולן הינו חלק בלתי נפרד מהמרקם האנושי והיצירתי של הגולן. מוצאו, ערכיו ואיכויותיו נזקפים וקשורים רובם ככולם לאזור המיוחד של רמת הגולן. היקב פועל בנושאי טבע, קהילה וסביבה באזור הצפון בכלל

וברמת הגולן בפרט. אנו ביקבי רמת הגולן, רואים בשמירה ובשימור הטבע והסביבה דרך חיים ומשימה בעלת חשיבות לאומית, אשר נוגעת לכל אדם באשר הוא, ומאמינים כי פעילות זאת יכולה לתמוך בעשייה החשובה של רשות הטבע והגנים באתר גמלא,

ולעזור בשמירה ושימור האתר, על מטרותיו וייעודו כחלק מדרך חיים.סדרת גמלא של יקבי רמת הגולן, אשר צברה מוניטין וקהל אוהדים רחב, נבחרה על ידי היקב להוביל את המהלך. במסגרת הפעילות המשותפת, חלק מהכנסות יינות גמלא יועברו למימון פרויקט רשות הטבע והגנים לשמירה

על אוכלוסיית הנשרים בגמלא. חפשו את המטבע עם הנשר על בקבוקי היין של גמלא ותשלבו שמירה על

הסביבה ושתייה של יין משובח יחד.

מה הקשר בין יין לנשר ?

2223

ספר הג'ונגלפסיכולוגית שאני מכיר טוב, פגיעה מינית בילדים ומה זה עושה. לימדתי על זה. כתבתי על זה. ויש היגיון פנימי למה שמיקה עושה. כי רק אח שלה באמת מקבל אותה, רק אח שלה הוא שותף אמיתי ללכלוך, ורק על הקשר הזה היא יכולה לסמוך. אופייני לנפגעי גילוי עריות שהחיבור והברית העמוקים שלהם הם רק עם התוקף. ואת זה מאד קשה לשבור. בגלל זה אלו שמטפלים בנפגעי גילוי עריות יודעים שהרצון הטבעי שלנו להתנקם בעבריין - שבמקרה הזה הוא פושע במובן העמוק, המוסרי והאנושי, הוא ממש גוזל ממישהו את עצמיותו- לעתים קרובות לא יכול לבוא על סיפוקו, כי הרבה פעמים הענשת התוקף עלולה לדחוף את הנתקף להתאבדות. מנקודת המבט של

הקורבן זה אף פעם לא פשוט".

"בעיניי", אומר טאוב, "הסצנה המשמעותית ביותר עם מיקה היא שמגרשים אותה מארוחות ערב של יום שישי. בגלל היחסים בינה לבין אחיה, היא מגורשת היא עכשיו, מה ומאלוהים. מהזהות המשותפת עושה לבד בחדר? לוקחת את חתיכת החלה המסכנה שזורקים לה ועושה קידוש. זה לא מטאפורי, אלא לגמרי ממשי, אני רואה את זה קורה: זאת הילדה שגירשו

אותה מאלוהים והיא מתחננת על דלתו".היא לא למדה באקדמיה, אז היא לא יודעת שצריך לקרוא לזה 'שחרור', והיא אמורה בכלל להגיד תודה

ש'שחררו' אותה מההשתייכות..."כן, בדיוק: 'שחררו' אותה מאלוהים".

או שיש גילוי עריות הוא נכנס למשרד, הפיל את העיתון על שולחן הקפה. הניח את הכוסות. הכותרת הראשית היתה: "רגע האמת". מתחת לכותרת: "הבוקר הרופאים יחליטו אם לנסות להעיר את שרון". אריק פתח את

רק בשוך הסופה מתגלה לעיני כל ההרס אותו זרעה; הרס אשר יכול היה להימנע לו ניתן היה לשרטט את נתיביה העתידיים של הרוח בעודה נושבת. מעטים הם אלו שניחנו ביכולת הנדירה לזהות תהליכים היסטוריים כבר בעת התרחשותם, לעמוד על הזיקה בין מגמות הנדמות כסותרות או בלתי קשורות זו לזו ולהרחיק ראות אל קו האופק של תופעות אשר היומרה שמאחוריהן מצביעה דווקא על כיוונים הפוכים. ד"ר גדי טאוב הוא מההוגים החברתיים הבודדים בישראל העונים על הגדרה זו. ערכה של כתיבתו ניכר לאורך השנים, מאבחונה המוקדם ועם זאת מדויק של תסמונת הכשל החיסוני הפוסט-מודרני המקומית, אשר בא לידי ביטוי בספר המסות "המרד השפוף: על תרבות צעירה בישראל"; דרך עטו הפובליציסטית, המיטיבה לחדור מבעד למגוון המסכות שעוטות ההשקפות הפוליטיות במחוזותינו וחושפת זהות סמויה בין מטרות הימין הקיצוני והשמאל הרדיקלי במישור המדיני, כמו גם קשר סימביוטי בין מהפכת ההפרטה של הימין הכלכלי לבין האופנה הפוסט-ציונית מ'שמאל'; וכלה בקסמה האפל של 'ארץ הפלאות' הריאליסטית אשר נפרשת לעיני הקורא ב"אלנבי", רומאן ראשון מאת טאוב, פרי היכרותו האישית עם עולם המועדונים הדרום תל אביבי והתבוננותו הנוקבת בקו התפר בין חוטיה

הפרומים של הזהות הישראלית כיום.

שלושה סיפורי אהבה פרדוכסליים הנולדים במועדון חשפנות )בין אריק - בעל המועדון, למיקה - חשפנית דתייה לשעבר וקורבן לגילוי עריות עם אחיה; בין עידו – שותפו של אריק, לסטפני - כוכבת חשפנות ולכאורה, ה'בימבו' האולטימטיבית; ובין ערן – עיתונאי שנשאב אל חיי הלילה של אלנבי, לנוקי – צעירה מורכבת שבחרה בהיעדר הגבולות של חיי חשפנות( מהווים עוגן לעלילתו האינטנסיבית של הרומאן; הדחוסה

הריבונות הפורמלית, שהיא זכות ההצבעה. יש גם צד כלכלי לכל זה. אני לא חסיד של סוציאליזם מלא. זה לא עובד. יש צורך בתחרות. אבל בגדול, תהליך ההפרטה יוצר מצב בו הבחירה שלך מתכווצת והשליטה שלך הציבורי הדרסטי של הסקטור נעלמת. הצמצום בישראל הוריד אותו אל מתחת לממוצע במדינות המתועשות. מתקרבים לסטנדרטים האמריקאיים, שזה כמעט היעדר מדינה מוחלט. האידיאל הציוני של להפוך את היהודים לאנשים עומדים ברשות עצמם וריבונים על גורלם הוא לא במקרה דמוקרטי, משום שהוא לא יכול היה להתממש אם היהודים היו נתינים ולא אזרחים. אבל האידיאל הזה נפגע משמעותית אם עושים רדוקציה של האדם מאזרח לצרכן. על כל מה שציבורי יש לך כוח פוליטי, בעוד שעל כל מה שעובר מהסקטור הציבורי לפרטי אתה מאבד את יכולת השפעתך ונהיה פסיבי ביכולת הבחירה

שלך לגביו". "הפגיעה המתמשכת במנגנוני הרווחה", ממשיך טאוב, "קשורה קשר עמוק לניסיון לפורר את האתוס המשותף. בלי סולידריות בסיסית אנשים מאבדים את שליטתם בגורלם, מפני שהדמוקרטיה תלויה בקשר רגשי של האדם אל הכלל. רק כך האדם ישתמש בכוחו הפוליטי מתוך מחשבה על אותו דבר מופשט שנקרא 'טובת הכלל'. בהיעדר תחושת זהות ואחריות משותפת,

הדמוקרטיה אינה מתפקדת".

כל מיני אלמנטים של עצמך ולתת להם לחיות, כאילו למצות את עצמם. אז יש בי משהו מנוקי, ואתה פשוט מסתכל על זה ואומר- מה קורה אם משחררים את זה לגמרי, בלי כל החלקים האחרים? שזה הרסני, אבל מדהים, כי אתה כל הזמן קצת מקנא בנוקי, כמו שאתה

מקנא במהמר שמוכן להמר על הכל". לא היית מתחלף איתו, אבל אתה מקנא בו.

"כן. אני חושב שזה הניסוח הנכון - לא הייתי מתחלף איתה, אבל אני מקנא בה. אני מקנא בה על חוסר המעצורים הטוטאלי הזה, על ההתחראות שאין לה גבולות. אחד הקטעים המשמעותיים בעיניי בספר זה תיאור הדירה של נוקי. הרבה טרחתי עליו. העורכת שלי, עליזה ציגלר, אמרה לי: 'תעשה לי טובה, את הקטע הזה אני לא רוצה לקרוא יותר'. כל הסקס והאלימות, עם זה היא אמרה שהיא יכולה להסתדר, אבל הבלגאן של הדירה של נוקי הפיל עליה ממש אימה. ויש פה משהו באמת מפחיד. כי המחיר שנוקי משלמת הוא באמת נורא. בסוף זה עולם בלי אהבה, בלי קשר אמיתי. הרי כשערן אומר לה שהוא אוהב אותה היא נשברת, סותמת לו את הפה. את זה היא לא יכולה לסבול. במובן מסוים, העולם של מיקה פחות אפל, כי אפילו גילוי עריות הוא סוג של קשר - אבל נוקי

היא באמת לגמרי לבד". "אריק הוא לא טיפוס אינטרוספקטיבי, בניגוד לערן", מתייחס טאוב למערכת יחסים נוספת ברומאן, "אבל הוא כן מייצג ניסיון להשליט את עקרון הסדר. הוא רוצה לברגן את מיקה, ונוקי תופסת שאי אפשר, כי הוא לא מבין את תחושת הנידוי העמוקה של מיקה, שרק אם מבינים אותה אפשר לקבל אותה. ונוקי

אומרת את זה לערן".ואז הוא מבין שהיא מדברת על עצמה בעצם.

"נכון, היא מדברת גם על עצמה, ולכן היא מבינה גם את מיקה. החיּות שלה מחוברת למקום קשה, וברגע שמבטלים את המקום הקשה, זה מאיים עליה בכך שיבטלו אותה עצמה. כי אם החדירו בה מספיק עמוק את תחושת ה'טינופת', אז רק הטינופת זה הבית. גם בהקשר של נוקי, זו המטאפורה. הבית של נוקי הוא הטינופת. עכשיו, לנקות אותה מרגיש לה כמו להרוג אותה. מה שהיא צריכה הוא משהו מורכב, ואריק לא מבין את זה. דרושה מידה של אפלוליות ואפור כדי

שאפשר יהיה למתן את השחור". "מה שהדהים אותי זה שכל מיני אנשים שקראו את הספר כעסו על מיקה, על 'כפיות הטובה' שלה - 'הוא עשה הכל בשבילך, ובסוף את יורקת לו בפנים?'. זה ציער אותי. יש לי המון אמפתיה למיקה. זו טריטוריה

באתרים, התרחשויות ודמויות שוליים, אשר מתקבצים לכדי פסיפס רחב יריעה של ישראל 'אחרת', החומקת מעינם של מרבית בני המעמדות הבינוניים אך חושפת

אמת קיומית הרלוונטית לחיי כולנו.

משיכה אמיתית לביבים "הוא יעשה ממנה אשתו? הוא ישים אותה אצלו בדירה והכל פתאום יהיה נקי ויפה והיא תעשה לילדים ארוחת ערב? זה מה שיהיה? תאלפו אותה וזהו? היא

תהיה מה שתרצו? זה לא הולך ככה". הוא הסתכל עליה. מופתע. "תגידי, אנחנו מדברים על

אותה מיקה? כי זה לא מה שאני שמעתי". "אתה לא מבין כלום! אוף!"

שטוח: "תגידי, מה את צועקת עלי, הא?"היא צעקה יותר. דמעות: "אוף! כי כמה שתדחפו אותה לשם יותר בכוח היא תרגיש יותר טינופת. אתם

סתומים או מה?"הוא נבהל מהצעקה. "נוקי, מה קרה?"

"זה לא ככה! אוף!" הלסת שלה רעדה. נגמרו לה המילים.

"מה הביא אותך להתחבר באופן אישי לאלנבי"? מסטריליות לסלידה קשור זה "האם שואל. אני ולזיקה לאנושי ולחברתי שאתה מבטא באופן כללי

בכתיבתך"? "זה לא כל כך אידיאולוגי, אני מניח, זה נפשי", משיב טאוב. "יש לי משיכה אמיתית לביבים. אני רק לא רוצה לעשות מזה אידיאולוגיה של ז'אן ז'נה. אני לא חושב שיש שם גאולה. ואני חושב ש'אלנבי' אומר את זה מאד ברור. האנשים האלה, לא באמת טוב להם. אבל אני אוהב להיות שם, בכל המאורות האלה, ובאופן שאני לא יודע להסביר אותו אני מרגיש שם בבית. ויש לי הפריווילגיה שאין להם, שאלה לא כל החיים שלי. שאני יכול גם לצאת משם לעולם המסודר. הייתה לי חברה חשפנית איזה תקופה, דבר שלא הייתי מדמיין אותו לפני כן. ואתה לומד קצת צניעות. הרבה דברים שחשבת שאתה מבין, ושאתה יותר חכם, אתה לא מבין, ואתה לא כזה חכם מחוץ לטריטוריה שלך. אז אני נזהר לא לעשות מזה אידיאל, כי זה לא, אבל היו לי חוויות

שבדיעבד אני לא מוותר עליהן בשום מחיר ".ברור שערן הוא לא בדיוק בן דמותך, אבל יש כמה

מכנים משותפים מובהקים."תשמע, בגרסא הראשונה לא היה ערן. קשה להגיד מי אני בספר, אני לא יודע איפה פיזרתי חלקים שלי, אבל חלק מהכיף בלכתוב רומאן זה שאתה יכול לבודד

העיתון. "מה," הוא אמר, "יתעורר?" עידו קלט שהשקית עם הבגדים של נוקי עוד שם. והתיק שלה. "איזה יתעורר," הוא אמר. "גמור, גמור.

תמצא לך מפלגה אחרת."האם אתה מזהה בשכבות רחבות בציבור, בדומה לאריק, גם אם באופן לא לגמרי מודע או שאינו תופס חלק גדול מהשקפת עולמן, צורך עמוק ב'התעוררות'

הממלכתיות הישראלית וסמליה?"כן. אני חושב שמה שקורה בלי זהות קולקטיבית וחברה מתפקדת, שקושרת את היחידים שבה זה לזה בקשרים של משמעות, של מחויבות לערכים ולאתוס – זה לא חופש. זה אלנבי. אמר לי את זה חבר צרפתי שקורא עברית: 'זה על מצב הטבע. על זה הספר'. בעיניי, זו מין מעבדה של האלטרנטיבות – בכאוס מעטים יכולים לחיות. אז או שמשקמים את העולם החברתי, או שקורסים פנימה, ולקרוס פנימה, זה גילוי עריות. מבקר אמריקאי אמר פעם: 'מה האתוס של הקפיטליזם האמריקאי'? של הקפיטליזם הדרוויניסטי הקשה? 'עשה לחברך מה שהוא היה עושה לך, רק תעשה את זה ראשון'. בתוך כאוס, זאת המסקנה

הרציונאלית. ועם זה קשה מאד לחיות.".מהם הצרכים שמתן מענה להם מחייב שיקום של היסודות הקולקטיביים בחברה הישראלית- תרבותית, כלכלית ופוליטית, והאם הם נחלת רוב הציבור הישראלי

לדעתך?"תראה, הריבונות של האדם על גורלו היא לא רק

"אלנבי" כמעבדה של אלטרנטיבות - ראיון מיוחד עם ד"ר גדי טאוב

ניר רייזלר צילום: תומר בורמד

לבד עושה היא מה "עכשיו, בחדר? לוקחת את חתיכת החלה שזורקים לה ועושה קידוש. זה לא מטאפורי, אלא לגמרי ממשי, אני רואה את זה קורה: זאת הילדה שגירשו אותה מאלוהים והיא

מתחננת על דלתו"

"יש לי אמפתיה למנהל שהולך סאדו למלכת העבודה אחרי שתדרוך עליו. דורשים מאיתנו להיות כל הזמן סובייקט. די, זה מעייף כל הזמן להיות סובייקט. בוא נהיה גם קצת אובייקט רגע

ונירגע"

2425

דה-פוליטיזציה של הזהות

בשנים האחרונות 'מוכרים' לנו שיש ליחיד איזו אוטונומיה שצריך לשמור מכל משמר אל מול הקולקטיב ה'דורסני' וה'דכאני' המאיים לפלוש אליה. האם יש בכלל יסוד כלשהו להניח שטובת היחיד יכולה

להתקיים במבודד מטובת הכלל?"אין לזה שום שחר. באחד מימי הזיכרון לשואה באוניברסיטת תל אביב הקרינו עדויות של ניצולים. ניצולה אחת אמרה שהרגע המרגש ביותר בשחרור שלה היה כשהיא עלתה על אניית המעפילים וראתה מעל הדלת שלט בעברית שהיה כתוב עליו 'כניסה'. אף פעם לא ראיתי אותיות עבריות בגודל כזה, היא אמרה. בשבילה עברית זה אותיות קטנות, שמתביישים בהן. אחת הזכויות העמוקות ביותר של אדם היא הרשות להיות עצמו. ולא רק באוהלו. אלא גם ברשות הרבים. הזהות היא לעולם לא נפרדת. הקונספציה ש'להיות עצמו' זה ניגוד של הקולקטיב, מניחה שהאדם הוא 'אטום' שכפו עליו את המשותף; אבל התרבות, הזהות הקבוצתית והשייכות, הם חלק מצרכיו העמוקים ביותר של היחיד. מה העונש הגדול

ביותר ביהדות, חוץ ממוות? בידוד. חרם. להגיד לאדם: אתה 'אטום'. אתה לבד".מספיק להיות ילד בכיתה ד' שהחברים שלו נידו אותו כדי להרגיש עד כמה בידוד הוא עונש קשה.

"בדיוק. עשו עליי חרם בכיתה ג' או ד', אז אני יכול להגיד לך גם על בסיס של חוויה כזאת. אחת החשובות שבזכויות הפרט היא השותפות בריבונות, כלומר, היכולת להשתתף בהגדרה עצמית פוליטית, שיכולה להיות רק קולקטיבית. זה לא שצריך לזלזל בזה שקולקטיב יכול להיות דכאני, אני אישית יכול להעיד על כך בתור מעשן ובתור אחד עם כל מיני טעמים שלא תמיד מקובלים על כל העולם. לכן צריך שיהיה, כמו באנגליה, קולקטיב חזק, אבל לצדו תחום פרטי מוגן. אם מנהל בית ספר רוצה לרקוד בביריות בלילה בסלון שלו, בבקשה - זה הסלון שלו, ולא צריך לעשות וידויי אליוט שפיצר וביל קלינטון ולבדוק לאיזה

עומק נכנס הסיגר. זה לא עניין ציבורי".אולי המפתח הוא איזון בין הפרט לכלל, כשלפרט יש גם את הזכות להיות חלק מכלל שמחויב אליו. "זהו, שזו זכות. הזכות להיות חלק מכלל היא אחת מזכויות האדם הבסיסיות ביותר. על מה מתבססות תנועות שחרור כמו התנועה לזכויות הומוסקסואלים, למשל? על המסר: 'אתה לא תדחוק את הזהות שלי. אני לא רוצה שהזהות שלי תהיה רק בדל"ת אמות הארון שלי'. זה מסביר גם את כישלון האמנציפציה, שאמרה למעשה: 'הייה יהודי רק באוהלך'. הציונות השיבה - 'לא', משום שלהיות יהודי רק באוהלך זה לדחוק את הזהות שלך לתוך ארון. אז בשביל לצאת מהארון צריך להבין שיש זכויות שנוגעות לרשותך

להשתתף בקולקטיב".האבסורד הוא שאידיאולוגיות ה'פוסט' למיניהן בדרך כלל כן מכירות בסוג של קולקטיב, אבל רק אם

הוא מעוקר מכל סיכוי להיות מנותב לאפיק פוליטי."לכן אני מציע לקרוא למה שמכונה 'הפוליטיקה של הזהות' בשמו הנכון- 'דה-פוליטיזציה של הזהות'. מפני שאיזה סוג זהות זה אוסר? זהות שיש לה גישה למנגנונים פוליטיים, כי אז היא נחשבת כפייה. כנגד גישות מסוג זה, ניתן להגדיר את הזהות במעגלים, כשבאמצע ישנו ה"אני" ומסביבו ה"אנחנו" המשפחתי, ה"אנחנו" הלאומי ולבסוף, ה"אנחנו" שמהווה משפחת העמים. זו התפיסה של הרצל, שאומרת שהכניסה של האדם לאנושות היא לא כיחיד, אלא כחלק ממשפחה, ומלאום, ולבסוף ממשפחת העמים. אין חברות 'ישירה' באנושות, מפני שאין מוסדות פוליטיים כלל-אנושיים. אז אתה מסתכל עכשיו על כל אלה ששמחים 'להתעלות מעל הלאום', ואתה אומר- הם 'מתעלים' גם מעל לדמוקרטיה... בית הדין בהאג, למשל, לוקח לעצמו זכות שיפוט על ציבור שאין לו שליטה דמוקרטית במוסדותיו, שאין לו כוח למנות אותו. כלומר, בניגוד למה שמלמדים בבתי הספר למשפטים, זכויות הפרט אינן בהכרח מהות הדמוקרטיה. הן יכולות להתקיים - אם כי, לדעתי, לא לאורך זמן - גם מתוך הפרה מוחלטת של עקרון

הממשל בהסכמת הנמשלים, שהוא יסוד הדמוקרטיה".

שיש בו מקום גם לנוקי"כאוס? תיזהר. כאוס זה מדבק," היא אמרה. היא חייכה. "זה מסוכן. באמת. שלא תידבק." הרימה את היד. חיקוי של ציפורניים של נמר. שיניים חשופות.

היא עשתה מזה צחוק.לא מצחיק. זה סגר אותו.

"העסיקה אותי השאלה", אומר טאוב, "למה הגברים בספר נמשכים לנשים שאין להן גבולות? לקחתי שלוש נשים מאד קיצוניות, כל אחת בדרכה, והם נמשכים למשהו שהם לא יכולים לעמוד בו. זונה אחת אמרה לי פעם באלנבי 40: 'כל הגברים רוצים זונה, אבל הם רוצים שזאת תהיה הזונה שלהם. עכשיו, אם היא

שלהם היא כבר לא זונה'. זה הפרדוכס".

כאילו, לאלף את הפראות עצמה - ברגע שאתה מאלף אותה, היא נעלמת.

"כן, בדיוק. אז למה נמשכים לדבר הזה, שבעצם אי אפשר להסתדר איתו? הבנים שם לא יכולים באמת לשאת את הכאוס. אולי אני רוצה גם כן משהו שאי אפשר. ואולי אפשר, אבל במידה. משהו כמו במסורת האנגלית. מקום שיש בו סדר, שהוא מספיק חזק כדי לתת משמעות, אבל שיש בו מקום גם לנוקי כזאת. כי בצד הכוח החזק של הנורמות יש להם חיבה לאקסצנטרי. שהיא דבר יקר בעיני, וכשזה נוגע למין על אחת כמה וכמה. שבר את ליבי שסגרו את ה- Dungeon. יש בזה משהו מלא חיים בעיניי. יש לי אמפתיה למנהל שהולך אחרי העבודה למלכת סאדו שתדרוך עליו. החינוך האינדיבידואליסטי דורש מאיתנו להיות כל הזמן סובייקט, ולאנשים יש גם צורך אותנטי להיות קצת אובייקט. די, זה מעייף כל הזמן להיות סובייקט", הוא צוחק, "בוא נהיה גם קצת אובייקט רגע ונירגע. אנחנו מסתכלים על כולם כאילו הם רוצים רק

להשתלט, ולא זוכרים שהם רוצים גם להישלט". "הקישור של הכמיהה הזאת לאתוסים פשיסטיים הוא מוצדק", מבהיר טאוב. "זה הרצון להיכנע, להיטמע, להפוך לחלק ממשהו גדול ממך. המרכסיסטים לא אוהבים את זה. אצלם וגם אצל הפוסט-מודרניים היא האמת אבל מלמעלה. בא תמיד הפשיזם שהפשיזם בא מלמטה, מתוך הכמיהה של אנשים להיטמע במשהו אדיר וחזק מהם. עדיף שהצורך הזה יתבטא בסקס מאשר בפוליטיקה. אבל גם פוליטית

צריך לתת לו איזה מענה. אחת מתובנותיו העמוקות ביותר של הרצל הייתה שהתחליף האמיתי ללאומנות זה לא אטומיזציה. האטומיזציה והאינדיבידואליזם הקיצוני עלולים להוביל בדיוק בחזרה לרצון להישלט, להיטמע בקולקטיב. התחליף האמיתי ללאומנות זה

לאומיות".

ללאומנות האמיתי "התחליף זה לא אטומיזציה. האטומיזציה והאינדיבידואליזם הקיצוני עלולים לרצון בחזרה בדיוק להוביל להישלט, להיטמע בקולקטיב. התחליף האמיתי ללאומנות זה

לאומיות"

2627

טל סוקול איורים: יזהר שקדי

בישראל, טוענים גם כמה מחסידיה הנלהבים של השיטה, נובעת מכך שהגופים המופרטים רוכזו בידי אליטה עסקית מצומצמת המונה כמה עשרות בעלי הון, במקום להימכר למספר גדול של משקיעים או אף לציבור הרחב, בצורת מניות. אפשרויות הבחירה האינסופיות הגלומות ב'תחרות החופשית', אותן התיימרה מהפכת ההפרטה לשאת עימה, אינן בנמצא. כתחליף, קיבלנו הרעה בתנאי ההעסקה המכשירה ניצול מתמיד של עובדים, והעמקת הפערים החברתיים לכדי קיצוניות מעוררת השתאות ביחס לסטנדרטים

של העולם המערבי.

כלי אכזרי לשימוש ציני בבני אדםבעשור האחרון אנו עדים לניצול הולך וגובר של עובדים בשכבות הכנסה נמוכה, אשר עוברים להיות 'עובדי קבלן ספקי שירותים'. מרבית עובדי הניקיון, בצורת כיום עובדים בישראל והגינון האבטחה העסקה זו, אשר נעשתה נפוצה ומקובלת. פרופ' אריאל רובינשטיין מאוניברסיטת תל אביב, חתן פרס ישראל ומחבר הספר "אגדות הכלכלה", עוקב כבר שנים אחר העסקת עובדי הקבלן באוניברסיטה. "הבעיה באוניברסיטת תל אביב ובמקומות אחרים", הוא מסביר, "היא שהעסקת עובדי הקבלן נעשתה בצורה מאד לא ראויה. בפועל ניתנו ההוראות לעובדים בשמירה, גינון וניקיון על ידי עובדי האוניברסיטה. עובדי הניקיון והשמירה הם עובדי אוניברסיטה בדיוק כמו מי שנותן להם את ההוראות. משמעותה היחידה של ההפרדה הגורמת לכך שהם אינם כלולים באוניברסיטה, היא פגיעה בזכויותיהם והפקרתם לג'ונגל כלכלי בו ברור שהם שחקנים חלשים מאד. אני חושב שמי שעושה כמיטב יכולתו, גם אם היא דלה, ומשרת את הציבור בעבודות שיש בהן צורך - ראוי לשכר הוגן, בין אם

חוקי השוק מביאים לכך ובין אם לא".רובינשטיין אינו היחיד שרואה את הדברים בעין זו. בשנים האחרונות נהייתה החברה הישראלית מודעת יותר ויותר למאפייניה השליליים של הפרטה בשוק העבודה, בין היתר הודות לאקטיביסטים אשר מעלים את הנושא על סדר היום הציבורי. אחת מהמרכזיים שבהם היא חברת הכנסת שלי יחימוביץ', המקדישה

את עיקר פעילותה הפרלמנטרית להגנה על זכויות עובדים. "אני חושבת שהשיטה של העסקה באמצעות סרסורים היא לא מוסרית, היא נתעבת, והיא קנתה יותר מאשר בישראל, ביותר מופרזת אחיזה לה בכל מדינה", אומרת יחימוביץ'. "באירופה, לדוגמא, כשמדובר בהעסקה באמצעות חברות כח אדם, אז נותני השירותים והחברות מעניקים את הזכויות הסוציאליות למי שעובד אצלם. יש צבירת ותק, ומדובר במקום עבודה שבאמת דואג לעובדיו. אצלנו במידה רבה זה פשוט כלי אכזרי לשימוש ציני בבני אדם כמו בבהמות עבודה. אילו זה היה תלוי בי, התופעה הזו פשוט הייתה עוברת מהעולם. מדובר בהעסקה בתרגיל מכוער כדי למנוע יחסי עובד-מעביד ולשלול זכויות קוגנטיות מעובדים, והוא משמש גם מכשיר לעבריינות המונית

נגד חוקי המדינה". נגד היוצאים הבודדים הכנסת מחברי כאחת האובססיה להפריט כל מה שזז, מרגישה יחימוביץ' שהיא במאבק תמידי. "התופעה הזאת היא תופעה המונית, והיא נובעת מהאידיאולוגיה של 'אנורקסיה' לשירות הציבורי, של התייעלות, ומהאמונה המופרכת שהמדינה לא יודעת לנהל ואילו בעלי ההון הגאונים, ברוב חסדם, יידעו לנהל לנו כמו שצריך". לדבריה, הסיבה להעסקה דרך עובדי קבלן בשירות הציבורי נעוצה בעובדה שהוצאה על עובד קבלן נחשבת להוצאה על 'קניות', שבאה להחליף סעיפי הוצאה יקרים יותר כ'כח אדם', הטומנים בחובם גם הפרשות והתחייבויות סוציאליות כלפי העובד. "בעצם הם מעסיקים עובדים ולא 'שירותים'. המנקה היא אותה מנקה, עם אותו דלי, עם אותו סמרטוט ואותה אקונומיקה ואותו והיא ואין לה שם, פנים, יותר לה אין מגב, אבל ניתנת להחלפה בשנייה אחת ואתה לא תרגיש אפילו שהאישה שהייתה כאן אתמול, ואולי אף החלפת איתה מילה, לא נמצאת כאן יותר. זו פשוט עבדות. זו תופעה מחרידה, והיא קיימת לא רק לגבי מנקים ומאבטחים, אלא מתפרסת גם על הוראה ועל שירותי

מחשוב שמזמינה המדינה".

אתה נשאר בעיקר עם האין"אם מסתכלים על ההפרטה כסוג של מדיניות, אני לא רואה בה שום יתרונות", אומר פרופ' דני גוטווין, מהמעמיקים שבחוקרי מהפכת ההפרטה הישראלית. "מה עשה מפעל ההפרטה? תחילה, פירק את מדינת הרווחה; שנית, הפך שירותים חברתיים לסחורות, ועל ידי כך הקטין את היכולת של ציבורים רחבים לצרוך אותם; ושלישית, הגדיל את הפערים. למדינת הרווחה חסרונות רבים, אך ניתן לטפל בהם במסגרתה. במסגרת משטר ההפרטה לא ניתן לטפל בבעיות, כי החסרונות של משטר זה הם חלק ממהותו. הרעיון שהשירותים ניתנים לבעלי יכולת ולא ניתנים למי שאינם בעלי

יכולת הוא ממהותה של ההפרטה".אז מה היא, בעצם, הפרטה? לפי גוטווין, מדובר במדיניות פוליטית שנועדה להעביר את השליטה גם במשק וגם בשירותים שמספקת המדינה לידי

ההון. "רעיון ההפרטה מנומק לרוב בהיגיון כלכלי של התייעלות", הוא אומר, "אך בסופו של דבר זו פעולה פוליטית שהתפקיד שלה היה לחסל את מדינת הרווחה. מספיק עם האגדה האורבנית שמדובר פה בהגדלת התחרות, והגדלת השליטה של הפרט על חייו. מדובר פה בדיוק בדבר ההפוך - ביצירת אוליגרכיית הון ריכוזית שמגדילה את השליטה של בעלי ההון. ההפרטה מגזרה את החברה הישראלית. האם ניתן להגיד שהמגזור של החברה הועיל לה? המגזרים האלה הם בדיוק השכבות העניות. במקום שמדינת הרווחה תדאג למגזרים האלה הם נידונים לחיות על תמיכות של כל מיני עמותות של המגזר השלישי שעובדות כעמותות חסד, לא זכות. קבלת השירותים מותנית באימות אורח חיים. זה 'החופש הגדול' שהבטיח לנו משטר ההפרטה. כל הסיפור של 'החופש' של משטר ההפרטה נובע מנקודת ראות של עלית צרה מאד, שהנוכחות שלה בשיח התקשורתי היא רבה מאד. אבל זה קשקוש. כשאתה חי בתל אביב יש לך הרבה חופש. כשאתה חי בעיירה פריפריאלית אין לך חופש

לבחור. אתה נשאר בעיקר עם האין".

מסרסים את חופש הביטוי שלך"כל עניין ההפרטה", מוסיף גוטווין לגבי אופנת הרב-תרבותיות שפשתה במעוזים מסוימים של האליטה בשנים האחרונות, "הפך את השיח מזויף. משום שהמדוכאים שבשמם מדברים, תמיד מדברים בעד הזכויות התרבותיות שלהם, ולא מעבר. הפכו את בני האדם למין אבסטרקט שצורך תרבות, בלי להתייחס לאלמנטים המטריאליים הבסיסיים. ומשטר ההפרטה

מתרחש קודם כל באלמנטים המטריאליים האלה. השאלה היא, האם לסקטור הציבורי אין את היכולות לנהל עצמו טוב יותר? רבים בימין הכלכלי יאמרו

שלמדינה אין יכולת לנהל."לא. זו טענה שאינה נכונה", קובע גוטווין. "גם חסידי ההפרטה אומרים שצריכה להיות רגולציה יחד עם ההפרטה. אז אם כבר יש רגולטורים שצריכים לדאוג לתפעול נכון של השוק, האם זה לא מבטל את הטענה שהמדינה לא מסוגלת לנהל חברות שכאלו? השאלה שאנו עומדים בפניה היא לא האם לווסת את השוק, אלא כמה לווסת. הימין הכלכלי רוצה לווסת רק באותן נקודות שעשויות להפריע להון למקסם את רווחיו.

אני רוצה שיווסתו גם במקומות שיבטיחו את רמת חייהם ושכרם של אנשים פשוטים".

"הגאונים שמנהלים היום את החברות הפרטיות והציבוריות שנסחרות בבורסה, מאיפה הם באו?" שואלת יחימוביץ'. "הם באו מהחשב הכללי באוצר, מבנק ישראל ומאגף התקציבים באוצר. זה ערש המנהלים. אז הם לא יודעים לעשות את זה כשהם עובדים בסקטור הציבורי אבל אחר כך, כשחוטפים אותם לסקטור הפרטי, פתאום הם כן יודעים? הרי

מדובר באותם בני אדם. מדובר בהחלטה ערכית".ואין סכנה שהמשטר הציבורי יהיה מושחת מדי?

"ובהון הפרטי אין שחיתות?" תוהה גוטווין, "רובנו עסוקים בלהזדעזע מהמשכורות של עובדי חברת החשמל; מה עם הבונוסים של כל המנהלים הפרטיים? ההבחנה היא כאילו שכשההון פרטי – הכל מותר, ואתה רק יכול לצקצק בלשון, אבל כשההון ציבורי – יש לך מה להגיד. הניהול הציבורי הוא ניהול שיש לו בעיות ושניתן לתקן אותו. מדינת רווחה מצריכה מעורבות אזרחית ברמה גבוהה וסוג רחב מאד של פוליטיזציה, מעורבות בגופים של ועדי בי"ס, שכונה, ועדי עובדים, עיריות וכו'. משטר ההון, לעומת זאת, רוצה להפחית עד כמה שניתן את ההשתתפות האזרחית. מבחינתם

אנחנו לא צריכים להיות שותפים, אלא צרכנים".נראה שעם התפרקות המדינה ממחויבויותיה לתושביה ועם צמצום תפקידה, עובר מוקד הכח מהמרחב הציבורי לפרטי. גורמים פרטיים משופעי משאבים בוחרים פעמים רבות לתת בחזרה לקהילה בה הם חיים, באמצעות מפעלים פילנתרופיים שונים. האם דבר זה אינו מפצה, ולו באופן חלקי, על מנגנונים

סוציאליים ממשלתיים ארכאיים?בתגובה לשאלה, נזכרת יחימוביץ' בבדיקה שערכה עוד בימי עבודתה בחדשות ערוץ 2, על תרומת רשת מקדונלד'ס במסגרת התוכנית 'יום טוב' - פסטיבל הפילנתרופיה השנתי שמשודר בטלוויזיה. "עמרי פדן "מנכ"ל 'מקדונלד'ס ישראל', הודיע שיהפוך את אחד מסניפי הרשת ל'סניף צדקה', יביא לשם ילדים עניים וייתן להם המבורגרים בחינם. ביום הפתיחה אחת הקרנות הסיעה ילדים מהצפון ומהדרום באוטובוסים, והזמינו המון צוותי טלוויזיה שצילמו אותם אוכלים את הג'אנק פוד". בגילוי דעת ב'אולפן שישי' הביאה יחימוביץ' את ממצאי הבדיקה שערכה באשר לעלות הכיסוי התקשורתי לו זכתה מקדונלד'ס כתוצאה ממהלך זה. המסקנה שהתקבלה הייתה שבמשך עשר שעות הרוויחה מקדונלד'ס כ- 560,000 ש''ח על הפרסום שקיבלה; כלומר, שבמידה והרשת הייתה רוכשת כיסוי תקשורתי בהיקף כזה, היה הדבר עולה לה למעלה מחצי מיליון ש''ח יותר מכך. כאשר הביעה יחימוביץ' את דעתה באשר לוולגריות של מהלך זה, יצאו נגדה זכייניות ערוץ 2, אשר ארגנו את פסטיבל ההתרמה, בטענה שהיא גודעת את הענף שחברת החדשות יושבת עליו. "פשוט מסרסים את חופש הביטוי שלך באמצעות התרומות העלובות האלה", היא מציינת. "100,000 מנות המבורגר מבטיחות תקשורת

חיובית לבנאדם".

ח"כ שלי יחימוביץ', פרופ' אריאל רובינשטיין ופרופ' דני גוטווין על הרוצח השקט של מדינת הרווחה הישראלית

עיין ערך הפרטההסולידריות החברתית והחלפתם באינדיבידואליזם אגוצנטרי, כי אם גם סכנה ממשית לדמוקרטיה ולמבנה

העומק החברתי.כדי להבין את גודל כישלון ההפרטה די לראות את הביקורת מבית. עיתון TheMarker, הסמן הימני של העיתונות הכלכלית בישראל, אשר באופן מסורתי מאגף את רפורמות נתניהו מימין, פרסם לאחרונה מאמר פרי עטו של עורך העיתון, שזעק כי הפרטה איננה פיתרון אמיתי. כשהביקורת על הפזיזות בה מפריטה עצמה המדינה לדעת מגיעה מלב ליבה של הקהילה הניאו-ליברלית בישראל, נראה כי אכן הגדשנו את הסאה. אחד מפגמיה העיקריים של ההפרטה

נדמה שכעת, עם תום העשור הראשון של שנות האלפיים, השלימה מטוטלת ההיסטוריה בישראל את תנודתה אל עבר אותו קוטב ימני-כלכלי קיצוני ממנו ברח העולם לפני כמאה. ההפרטה, שיטה לא בפני עצמה, משמשת בעשורים לגיטימית בלתי האחרונים בידיהם של קברניטי המשק הישראלי ופקידיהם הבכירים ככלי למען מטרה ברורה – חיסול שאריות מדינת הרווחה והעברת המדינה לשלטון חסר מיצרים של כוחות השוק. במקום להשתמש בהפרטה במידתיות בה נוקטות מדינות אחרות בעולם המערבי, בוצעו בישראל בשנים האחרונות תהליכי הפרטה דורסניים המבשרים לא רק את גסיסת ערכי

"המנקה היא אותה מנקה, עם אותו דלי, אותו סמרטוט ואותו מגב, אבל אין לה יותר פנים, ואין לה שם, והיא ניתנת להחלפה בשנייה אחת ואתה לא תרגיש אפילו שהאישה שהייתה כאן אתמול, ואולי אף החלפת איתה מילה,

לא כאן יותר. זו פשוט עבדות" "בשביל זה המציאו את פוקו, שיסביר לנו שכל פעולה ציבורית היא דיכוי. זה לא לחינם שכל המרחב הפוסט-מודרני התפתח במקביל לתאצ'ריזם. הפוסט-

מודרניזם הוא בניין העל האידיאולוגי של משטר ההפרטה"

28

משטר ההפרטה צריך נשק אידיאולוגי

במנהל הרפורמה חוק בכנסת עבר לאחרונה מקרקעי ישראל, הידוע בציבור גם בתור 'חוק הפרטת הקרקעות'. מאבק גדול נסב סביב הרפורמה, כשמצד אחד טענו תומכיה כי היא מעודדת צמיחה, ומנגד טענו כלפיה שהיא מאפשרת העברה של קרקעות

ציבוריות לידי אנשים פרטיים לצמיתות. נראה שכלכלנים ומומחים רבים במשרד האוצר עסקו בנושא והמליצו על רפורמות נחוצות. האין עליי

להבין מכך שזו הבחירה הכלכלית הנכונה?ליחימוביץ', ממוביליו הבולטים של המאבק נגד הפרטת הקרקעות ומהראשונים שהעלו את הנושא על סדר היום הציבורי, הנושא מוכר מקרוב. "קודם כל, האוצר מצטט לא נכון את הועדות שציינת", היא אומרת. "הועדות הציבוריות בהן נתלה האוצר לא דיברו על הפרטת קרקעות, אלא על פישוט תהליכים ועל רפורמה במנהל מקרקעי ישראל. גם אני בעד רפורמה בממ"י, וסחבת וביורוקרטיה שגורמות סבל לציבור בוודאי שיש לתקן. אבל אין שום קשר בין טיפול בביורוקרטיה וקיצור תהליכים לבין הפרטת קרקעות המדינה. תאוריית 'הפרגולה והמרפסת' של נתניהו, שטען שכל בנאדם עכשיו יוכל לסגור מרפסת – הייתה כסות לגניבת הקרקעות הגדולה ביותר ולהפרטה הגדולה ביותר בתולדות המדינה. הולכים למכור את האדמות היקרות ביותר בלב המדינה, 800,000 דונם מהמשובחים ביותר, שעד לרגע זה היו רכוש של כולנו והחל מהיום הם יהיו רכוש של כמה בעלי הון. הם יוכלו לדגור על הקרקעות האלה, לא לפתח אותן גם אם הן צריכות פיתוח, וכל האינסנטיב לשימוש בקרקע

ייהפך לנדל"ני בלבד".

"הרעיון שיש מסחר, שישנה בעלות על רכוש, שלא כל הרכוש הוא בידי הקולקטיב, הוא רעיון נכון", מדגיש רובינשטיין. "השאלה היא - מה סחיר? ברור לחלוטין

שמשאבים כמו מים, אוויר, חופי ים, פארקים ציבוריים, צבא או גופי חינוך חייבים להישאר בידי הקולקטיב הגדול, ולא להיות בידי הפרט. אני גם בעד הלאמה מוחלטת של הקרקע. זה לא כל כך אבסורדי או רחוק מהמציאות. הרעיון הציוני המסורתי של בניית מדינת

ישראל היה שהקרקע תישאר בבעלות ציבורית". הלאמה זו לא מילה פופולרית.

"אני לא צריך להיות פופולרי. הלאמות רכוש היו ויהיו. הלאמה שנראתה לפני שנים משוגעת לחלוטין, כיום כבר לא נראית כך. כולנו ראינו בשנה האחרונה, כתוצאה מהמשבר, הלאמות במדינות קפיטליסטיות ביותר. אולי הן לא מכנות זאת בשם 'הלאמה', אבל

בפועל זה מה שהן עושות"."בסופו של דבר התשתית שלנו כאן היא תשתית ערכית", אומרת יחימוביץ', "ואנחנו נמצאים כאן כי אנחנו ציונים. אחרת לא היינו במדינת ישראל. יכולנו לחיות בשקט ובשלווה במדינה אחרת. ואחד מערכי הציונות הבסיסיים ביותר הוא בעלות העם על הקרקע. כמו שאמר חוזה המדינה בנימין זאב הרצל: 'המשאב הזה לעולם יהיה בידי העם, לבל יעשו בו יחידים כרצונם'. כאן אנחנו נותנים ליחידים לעשות כרצונם, ולא סתם יחידים, אלה יחידים שהם גם בעלי הון. זה דבר שהוא מנוגד לאתוס הציוני. כל ההתקוממות שלי היא גם כסוציאליסטית וגם כציונית. יש כאן ביזוי מוחלט של כל רעיון מדינת ישראל הריבונית. זו בעיניי פוסט-ציונות. תמצית הציונות הייתה שבפעם הראשונה, אחרי 2000 שנות גלות, העם היהודי לקח אחריות על גורלו והחליט לכונן לעצמו מדינה ריבונית. ומה אנחנו עושים בהפרטות? אנחנו שוב מתנערים מהריבונות על

גורלנו, שוב מעבירים לפריץ את האחריות".גוטווין מצביע אף הוא על קשר עמוק בין הימין הניאו-ליברלי לפוסט-ציונות הנתפסת כשמאלית, כאשר שני הזרמים המנוגדים לכאורה מקיימים ביניהם קשר סימביוטי בשירות מהפכת ההפרטה. "בשביל זה המציאו את פוקו, כדי שיסביר לנו שכל פעולה ציבורית היא דיכוי. זה לא לחינם שכל המרחב הפוסט-

מודרני התפתח במקביל לתאצ'ריזם. הפוסט-מודרניזם הוא בניין העל האידיאולוגי של משטר ההפרטה. בשנות ה-60 האנשים חיו בעולם שבו היה להם סוג מסוים של אמון במערכות הציבוריות. פתאום בשנות ה-80 כל רעיונות הפוסט-מודרניזם הופכים להיות נורא פופולריים. למה? כי משטר ההפרטה צריך נשק אידיאולוגי בכדי לפרק את הלגיטימיות של הפעולה של המוסדות הציבוריים. ואז, אם אתה מודיע שמערכת חינוך ציבורית היא ממילא דכאנית, אז מה האלטרנטיבה? האלטרנטיבה היחידה היא מערכת פרטית. מה זה השחרור? איפה מצוי השחרור? הוא מצוי בשוק, כי כביכול יש בו יותר חופש מאשר במדינה. יש פה משהו מאד 'טריקי'; זה נראה כאילו הפוסט-

מודרנה היא ביקורת נגד הממסדיות, אבל צריך לשים לב שהפוסט-מודרניזם מבקר מערכת פוליטית של מדינת הרווחה שכבר חלפה מהעולם כשהוא עולה. הוא מנהל ויכוח עם מערכת שהובסה פוליטית. הוא מייצר לגיטימציה דווקא לכח, ומשרת את ההגמוניה הניאו-ליברלית. אנשי ה'פוסט' תמיד מערערים כביכול על ההגמוניה, אבל ההגמוניה הזו כבר איבדה מיכולותיה. הם משרתים את הכח שכעת בשלטון. כי אם 'לא ציבורי' - אז הם בהכרח מקדמים את השוק. משטר ההפרטה מעוגן במערכת תיאורטית שלמה, פוסט-מודרנית, שעוזרת לו להשתלט על מרחבים נוספים

מעבר לשוק, ובהם השיח הציבורי".הבעיה העיקרית עם ההפרטה היא שאזרחים מן השורה נמנעים מלהתנגד לה. "מספר הפעמים בהן שמעתי מאנשים שנראו בעיניי כאינטלקטואלים את התשובה 'זה שייך לכלכלנים, אני לא מבין בזה כלום', הוא גדול", אומר רובינשטיין. "זו בריחה. מנגד, לא שמעתי אנשים שאומרים על סוגיית המשך הישארותנו בשטחים תשובות כמו 'זו שאלה ביטחונית, אני לא מבין בזה כלום, אני משאיר את זה לגנרלים'. אני לא חושב שמדובר בשאלות כאלו מורכבות. הציבור הגדול שבוחר

לא להביע דעה בנושאים האלו עושה טעות". ביום הפתיחה הסיעו ילדים מהצפון ומהדרום באוטובוסים, והזמינו המון צוותי טלוויזיה שצילמו אותם אוכלים את הג'אנק פוד. במשך עשר שעות 560,000 הרוויחה מקדונלד'ס כ- ש''ח על הפרסום שקיבלה. אילו הייתה רוכשת כיסוי תקשורתי בהיקף כזה, מחצי למעלה לה עולה הדבר היה

מיליון ש''ח יותר מכך

30

מאת דניאל דולב

בכרך ז' של "הלכות יסודי התורה" כותב הרמב"ם: "כל הנביאים

אין מתנבאין בכל עת שירצו, אלא מכוונים דעתם ויושבים שמחים

וטובי לב ומתבודדין..."; לא רק שהנבואה ניתנה למתבודדים, אלא

שהם גם שמחי לב.

בשנים האחרונות פרצו לחיינו בסערה הרשתות החברתיות

האינטרנטיות, ובראשן, הפייסבוק. רוצה להראות לסבתא תמונות

משביל ישראל? אין בעיה! רוצה לבדוק אם הבחורה השווה

מהפקולטה היא תל אביבית אמיתית? הכל במרחק לחיצת עכבר.

ובכל זאת, בכל חבורה יש אחד לפחות שמסרב ללכת בתלם.

אחד שכשרוצים להזמין אותו למסיבה עדיין צריך להתקשר אליו.

אלו הם 'סרבני הפייסבוק'. מי הם אותם סרבנים? האם מדובר

במתבודדים אקסצנטרים השומרים על פרטיותם בקנאות; או אולי

באחרוני השפויים, הילדים שצועקים "המלך הוא עירום", או ליתר

דיוק, "מה אכפת לי אם המלך עירום, ולמה לעזאזל שאני ארצה

לעשות לו poke ולהזמין אותו לחווה שלי?!".

אז לא לחפש אתכם בפייסבוק?

דוד )24( מתל אביב הוא אחד מאותם 'סרבנים'.

דוד, למה בעצם אין לך פייסבוק?

"זה שילוב של כמה דברים. אני לא אוהב את העובדה שאנשים

מתארים את המצב שלהם בכל מקום ובכל רגע, וגם לא את

העובדה שאתה פרוס ומרושת מבחינה חברתית לעיני כל. וחוץ

מזה אני לא אוהב לעשות מה שכולם עושים".

אבל החשיפה לא אמורה להפריע לך, הרי אתה חושף מה

שאתה רוצה לעיני מי שאתה רוצה.

"זה נכון חלקית, כי אתה לא יכול להגביל בתוך החברים מי

יראה מה, ויותר מזה, עצם העובדה שכל אחד יכול לראות מי חבר

שלך מפריעה לי. כלומר, גם בלי לחשוף פרטים, עצם הרישות

החברתי שלך חושף עליך הרבה. וגם מפריע לי שכל החברים

הם ב'אותה רמה' בפייסבוק. אני לא חושב שכל החברים שלי

מסווגים אצלי באותה צורה".

גם ליעל )25( מהמרכז אין פייסבוק, אלא שסיבותיה מעט

שונות. לדבריה, היא פשוט לא רואה בזה טעם, ולא מעוניינת

להשקיע את הזמן שדורשת תחזוקת הפרופיל. בנוגע לשמירה

על הפרטיות, אין ליעל ספק שהפייסבוק הוא פולשני. "גם היום

חברות שלי מהלימודים אומרות לי שהן רואות תמונות שלי דרך

מכרים משותפים או אנשים אחרים, וזה אפילו כשאין לי פרופיל

משל עצמי!".

דוקטור, תציל אותי!

במטרה לקבל תמונה שלמה יותר, פגשנו לשיחה את ד"ר עופר

נורדהיימר-נור וד"ר יובל דרור, שניהם מרצים בהקבץ לתרבות

דיגיטאלית ומציאות ווירטואלית מתוכנית הלימודים הכלליים

והבין תחומיים באוניברסיטת ת"א. אז איך בעצם תפסו הרשתות

החברתיות באינטרנט תפקיד כל כך מרכזי בחיים שלנו?

דרור: "הרשתות החברתיות התפתחו כמענה טכנולוגי לצורך

בתקשורת. מדובר בסביבה העונה גם על צרכים אחרים, כמו

לשחק משחקים או להשיב על חידונים. יש כאן 'אקו-סיסטם' שלם

שמייצר חוויה רחבה אשר מדברת להרבה מאד אנשים".

לדברי נורדהיימר-נור, עיקר המהפכה שמביאות איתן הרשתות

הוא החלפת המעמדות החברתיים המקובלים; החברתיות

כשהאינטרנט, כביכול, מאפשר לנו 'לחתוך דרך המעמד' ולהציג

את עצמנו בצורה הרבה יותר שוויונית. עם זאת, הוא מודה, ישנם

סקטורים שלמים שאין להם נגישות לאינטרנט. כלומר, אנחנו

מראש מוציאים מכלל ה'מהפכה' את מי שמצוי מתחת לקו עוני

מסוים או אינו יודע קרוא וכתוב.

CIA world factbook -על רקע דברים אלו חשוב לציין שלפי ה

ישנם בישראל כיום רק כ-2.1 מיליון משתמשי אינטרנט )29%

מהאוכלוסייה(, מה שמציב סימן שאלה גדול באשר למספר האנשים

הנהנים מאותה 'אוטופיה'. אפילו אם נסתמך על הנתונים הקובעים

כי 77% מהישראלים משתמשים באינטרנט )ע"פ סקר שערכה

חברת strategy analytics(, הרי שעדיין, 'עולם חדש ואמיץ' זה

אינו רלוונטי לאחד מתוך ארבעה ישראלים.

עם זאת, מסכימים השניים שהשפעתן של הרשתות חורגת

מגבולות המסך ומשפיעה על דרכי התקשורת בין אנשים. נורדהיימר-

נור מספר כי מורים בבתי ספר בבריטניה החלו מצטרפים לפייסבוק,

מתוך הבנה שזו הדרך לליבם של התלמידים; אך מזכיר את טענות

המתנגדים, לפיהן הפעילות החברתית המתרחשת ברשתות היא

שטחית, ואינה יכולה להשתוות לזו שב'עולם האמיתי'.

דרור מסכים כי דרכי התקשורת הבינאישית עברו שינויים

מסוימים, אך מסייג ואומר: "אני לא חושב שהגענו למקום שבו

התקשורת האינטרנטית הבינאישית מחליפה את התקשורת

הרגילה. כבר אמרו את זה בעבר על צ'טים, פורומים, ותוכנות

מסרים מיידיים. אני לא חושב שאנשים יפסיקו להיפגש או לדבר

בטלפון. זה רק כלי נוסף".

צריך לזכור, ממשיך דרור, שהפייסבוק לא מתאים לכולם, ולצייר

את כל 'סרבני הפייסבוק' כאנשים שרוצים להחזיר אותנו למאה

ה-19, או כאלה שמפחדים מהאינטרנט, זה פשוט קל מדי. לא מדובר

רק באנשים מבוגרים, נרגנים ושמרנים, אלא באנשים נבונים, שאם

הפייסבוק לא מדבר אליהם, אולי יש לזה סיבה הגיונית.

אולי בכל זאת?

גם יעל וגם דוד השיבו בחיוב על השאלה: "האם יכול להיות

שבעתיד כן יהיה לך פרופיל בפייסבוק?", אלא ששניהם התייחסו

בעיקר לסיבות מעשיות. יעל סבורה כי הפייסבוק יכול להיות יעיל

כדי ליצור קשרים עסקיים או לחפש עבודה, ודוד רואה אותו כדרך

לשמור על קשר עם חברים הנמצאים בחו"ל.

אז מה השורה התחתונה? האם 'סרבני הפייסבוק' נאחזים

בערכים שעבר זמנם ונותנים למהפכה לחלוף לידם, או שפשוט

מדובר באנשים שלא מצאו את הזמן והצורך לפתוח לעצמם

פרופיל? ואולי בעצם משתמשי הפייסבוק הם אלו ש"איבדו את

הצפון" והתמכרו לעולם של חוויות ווירטואליות וצ'יטוט עם בת

הדודה של המורה זיווה מבית הספר היסודי?

כנראה שאין תשובה חד משמעית ושההיבטים האידיאולוגיים,

הפרקטיים והחברתיים משפיעים זה על זה גם לכאן וגם לכאן.

בינתיים, כנראה שגם בעתיד הקרוב עדיין נצטרך להרים ליעל

ולדוד טלפון או אפילו, רחמנא ליצלן, לצאת מהבית ולפגוש אותם

פנים אל פנים. חושבים אחרת? דברו איתי על זה בפייסבוק...

מי מסרב להישבות בקסמן של הרשתות החברתיות - והאם 'המהפכה הוירטואלית' אינה אלא... וירטואלית?

אנטי-פייס

Lina Salam

Nitsan Shevach

Adam Raz

Nir Raizler

Noam Forer

Udi Manor

Tao Tao

Tao Tao

דניאל דולב

3233

"לא חושב שאפשר לצפות את זה, זה משהו שקורה", מתייחס פרודובסקי לזכייה. "היו לי כמה תקופות בהן חשבתי: מה נעשה עם זה? מי ירצה את זה? מי יתעניין בסיפור כזה? בדרך כלל זה קורה אחרי שאנשים קוראים את התסריט ושואלים 'ומה?', ואני נדבק בתחושה הזו. לעומת זאת יש תקופות שמדרפט לדרפט אתה מתרגש יותר ויותר. התרגשתי כל כך בקריאה רציפה של כל התסריט, אהבתי את הדמויות

ואמרתי - זה נהדר."בפסטיבל הסרטים להשתתף הסרט נבחר הבינלאומי בטורונטו והוקרן במסגרת קטגוריית ה- Discovery, המיועדת לבמאים שצופים להם עתיד

מבטיח. פרודובסקי כבר אסף שלל הקרנות בינלאומיות ופרסים עם סרטו הקצר "לילה אפל", ביניהם פרס ראשון בפסטיבלים ביוון, רומא ובייג'ין, פרס התסריט אנג'לס, בלוס לסטודנטים פרסי האוסקר בטקס וציון לשבח בפסטיבל הקולנוע בירושלים ובפסטיבל הבינלאומי בוונציה; אבל את ההתרגשות האמיתית הוא שמר להתרוצצויות שלו בסוף השבוע של יציאת הסרט החדש לאקרנים. "מרגש אותי שהאולמות היו מלאים באנשים ששילמו כסף כדי לראות סרט שלי", הוא מודה, "את הרגע הזה אף פעם לא צפיתי, לא דמיינתי. זו הפעם הראשונה שסרט שלי מוקרן בקולנוע,

וזו תחושה מאוד מיוחדת, של פעם בחיים".אולם השמחה על הצלחת הסרט החדש מהולה בעצב. השחקנית הראשית, הלנה ירלובה, נפצעה קשה בתאונת דרכים שארעה בחודש שעבר, עת נסעה ברכב של צוות תיאטרון הקאמרי שחזר מהצגה בצפון. היא עדיין מאושפזת בבית החולים. "עצוב לי על הלנה", אומר קרן, "אבל היא אישה עם כוחות חזקים מאוד ונשמה גדולה, כך שאני מקווה שזו תהיה החלמה

קצרה כמה שאפשר. אנו מקווים לטוב". את ירלובה פגש פרודובסקי במהלך העבודה על סרטו הקודם, "לילה אפל", ורצה שהיא תגלם את הדמות הנשית הראשית בסרטו החדש. "כשכתבנו חשבנו עליה כל הזמן", הוא אומר. "עם ולדימיר פרידמן עבדתי בסרט אחר, ראיתי את היכולות שלו ואת זה שהוא שחקן טוטאלי מהשורה הראשונה, והבנתי שהוא יהיה בעלה. לקראת ההפקה עשינו מאצ'ינג לדמות של יגאל, ועם דרור קרן היה משהו קסום, כימיה שעבדה. שניהם אנשים מדהימים, לא דרמטיים, שהמשחק

שלהם לא גדול אלא עם ניואנסים בקטנה".והתאהבתי ממבט "קראתי את התסריט ראשון, כי הוא היה עדין ומפתיע", מספר קרן. "היי

תה שיחה ארוכה עם לאון שעודדה אותי מאוד, הבנתי שהוא אוהב לרדת לפרטים ויש בו חוכמה אנושית. אחר כך היה אודישן עם הלנה, ונוצר קליק מהרגע הראשון.

כשאני מדרימה לעיר הבית שלי, אילת, הפער ומעלה בין החלום למציאות מתרחב ומתכווץ האילתית הבועה פעמים בהן יש סימני שאלה. המנומנמת נראית לי כביתן של הבינוניות והוותרנות, של אלו שלא ניסו להטביע את חותמם בעולם הגדול; ופעמים אחרות בהן היא המקום הנורמלי ביותר עלי אדמות בעיניי - עיר של אנשים שבחרו לחיות בשקט, שעבורם המושג 'איכות חיים' אין פירושו תרבות גבוהה, אלא ים במרחק חמש דקות הליכה, חניה באפור בכל שעה ונעילת ג'יבוטים )נעלי אצבע בשפת

הטיילת( מבלי להתחשב בצו האופנה. הקצב המונוטוני של עיר בקצה הארץ הוא לא כזה שמכיל בתוכו דרמות גדולות. הקוסמטיקאית שלי, למשל, טיפוס היפר-שמח ומוחצן מדי, מספרת לי שהשינוי הגדול והחשוב בחייה היה כשהחליטה על הסבה מקצועית ממנהלת חשבונות לקוסמטיקאית. בשקט היא מגלה שבעצם רצתה להיות שחקנית. באילת, כמו בבת ים וכל אותם מקומות שהם לא תל אביב, מהלך החיים, זה שמניע אותנו קדימה ומזיז הצידה את החלומות הגדולים, פוגש מדי פעם

באפשרות לאושר קטן. לאון ב"חמש שעות מפריז", סרטם החדש של פרודובסקי וארז קו-אל, בכיכובם של דרור קרן והלנה

ירלובה, מגולמת אפשרות כזו בסיפור אהבה בין נהג מונית בת ימי למורה למוסיקה ממוצא רוסי. "זה סרט על רומנטיקה, על הזדמנות אחרונה לאהוב, על למצוא כוח בשביל להמריא בחיים", אומר פרודובסקי, במאי הסרט. דרור קרן מגלם את יגאל, נהג מונית מבת ים שאוהב שנסונים צרפתיים וחולם להגיע לפריז, אך פחד הטיסה שלו מקרקע אותו. הוא פוגש בלינה )ירלובה(, המורה למוסיקה של בנו, שהתרגלה לוותר על חלומותיה. "זה סרט שמעלה שאלות", מוסיף קרן לדברי פרודובסקי, "שאלת השאלות היא מה זאת אהבה, מה קורה כשאהבה מתעוררת והסיטואציה שלך בחיים לא כל כך מתאימה לזה; האם אתה הולך על זה, או הולך עם הנורמה ומשקיט, מדחיק ועוקף. הסרט לא מנפנף בדרמות גדולות, אלא מצביע על אפשרות להישגים קטנים שלנו כבני אדם: להשתנות, להתעורר, לחיות שוב, להידלק פתאום בדלק מחודש ולראות את העולם בעיניים חדשות וטריות. ככה אני

תופס אותו". פרודובסקי וקו-אל החלו לשתף פעולה לאחר שסיימו את לימודיהם בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, ויחד יצרו את "כמו דג בלי מים". "חמש שעות מפריז" הוא סרטם העלילתי הראשון באורך מלא. היצירה, שהחלה כרעיון לפרויקט גמר של פרודובסקי,

חמש שעות מתל אביב

התפתחה לכיוון דרמת טלוויזיה בת 50 דקות, אולם בעזרת אמונו של חיים מקלברג )"תותים הפקות"( הפכה לבסוף לזוכת פרס פסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה לסרט העלילתי הטוב ביותר. חבר השופטים של הפסטיבל ציין כי "הסרט מציג הופעות משחק מעודנות

ותשומת לב מעמיקה לפרטים".

מיד אתה מרגיש שהבן אדם מולך מדבר באותה שפה: זה בעיניים, בלב, בתקשורת, בכימיה. כשיש את זה אז זה ברור ומיד יוצא החוצה. ראינו את שני המפיקים מחייכים בהסכמה והבנה. קיוויתי לטוב, כי כבר היו לי

אודישנים שהתחילו טוב ונגמרו לא כל כך טוב."מה החששות שמלווים עבודה עם במאי שזה סרטו

הראשון?"אין באמת חששות, אתה נכנס אל הלא נודע בכל רמה. עשיתי כמה סרטים, אבל גם בשבילי זה הפיצ'ר הראשון שאני מוביל. ובכל זאת, לא יכולתי להתרכז בחששות, כי אתה מתרכז בעשייה. אני בוגר אסכולה

בריטית, והיה לי מורה נהדר שאמר דבר מטופש ביותר: 'רגע לפני שאתה עולה לבמה תחשוב- אני חייב להיות טוב'. ברגע שאתה חושב את זה אתה תהיה הכי רע שיכול להיות... מה שאתה יכול לעשות זה להתרכז בסצנה, במצב, בסיפור, להיות בתוך הדבר הכי עמוק שאתה יכול, ואת זה עשינו. חפרנו וחקרנו בחזרות. על הסט הקאסט היה אולטימטיבי מבחינתי - לאון, התסריט של ארז, גיורא ביח, שהוא צלם שמשרה אוירה מאוד רגועה ונותן טיפים נהדרים, והלנה, שהחוכמה שלה כבנאדם וכשחקנית היו מרכיבים עיקריים בכל

מה שהגיע למסך בסופו של דבר".יש ביגאל משהו מדרור, או בדרור משהו מיגאל?

"זה תמיד קורה. אתה תמיד מביא לתפקיד משהו.

אני לא בת ימי, אני לא בדיוק מוכר מים בסצ'ואן, אבל אתה מביא את ההבנות שלך לסיטואציה. לגבי יגאל ספציפית, כולנו יודעים מה זה להיות חסרי אהבה ולחפש, ואיך זה מרגיש כשהלב נפתח. התפקידים שלי תמיד מלמדים אותי, אני בעל זכות גדולה להיות במקצוע הזה. דרך הדמויות אתה מבקר בנשמות, אתה מעיר נקודות אצלך שביום יום לא באות לידי ביטוי. אני מרגיש שזה מרחיב אותי, כל תפקיד ותפקיד

שאני עושה." - עליה נמצא לא אין כמעט במה שדרור קרן מערכונים סדרת ועד הרפרטוארי מהתיאטרון באינטרנט. בימים אלו הוא משחק בתיאטרון הקאמרי ב"הנפש הטובה מסצ'ואן"; עסוק בלהריץ את מופע הסטנד אפ שלו "מצד שני"; מצלם עונה שנייה של "דאוס", סדרת טלוויזיה לנוער; ובינואר מתחיל חזרות להצגה "משרתם של שני אדונים", העתידה לעלות

בקאמרי. בתור סטודנט לתיאטרון בלונדון, לאן כיוונת?

"ממש לא לשום דבר ספציפי. התחלתי בתיאטרון וזה תמיד המבחן העיקרי של שחקן. בקולנוע ובטלוויזיה יהיה מי שיעזור לך. על הבמה לא. לא כיוונתי. אני סקרן, מחפש להתגרות ולהיפתח. אני אומר 'כן' בהתאם לסקרנות שלי, ומנסה שהפרויקטים שלי יעניינו אותי ברמת הסיפורים שהם מספרים. שחקן נבחן לאורך הקריירה גם בפרויקטים שהוא מסרב להם, לא רק באלו שהוא מקבל. אני מנסה, לא תמיד צודק. היו פרויקטים שבחרתי, ניבאתי שהקונסטלציה תוליד

דבר טוב והתבדיתי. אין ערבויות."אני כותבת מילים אלו בעת נסיעה מאילת לתל אביב, בחזרה לסטטוס הסטודנטית בחוג לתיאטרון, בדרכי לעשות את מה שרוב בני דורי האילתים יוצאים לעשות- להגשים את החלום. אנחנו חושבים שאנחנו אמיצים מפני שהצלחנו לצאת מהמקום הקטן, מודים להורים שלנו שתומכים בבחירתנו לעשות אמנות, אבל בלב רוצים לחזור אל אי השפיות, איפה שהחלומות הגדולים מתגמדים לנוכח החיים האמיתיים. "חמש שעות מפריז" הוא אולי סיפור על אהבה בלתי אפשרית; אך בשבילי הוא סרט על בחירה, על האושר שבדברים הקטנים, על החיים שאולי יהיו לי אם אתעייף מלרדוף

ולהשיג.

"לא יכולתי להתרכז בחששות,

כי אתה מתרכז בעשייה. אני

בוגר אסכולה בריטית, והיה לי

מורה נהדר שאמר דבר מטופש

ביותר: 'רגע לפני שאתה עולה

לבמה תחשוב- אני חייב להיות

טוב'. ברגע שאתה חושב את

זה אתה תהיה הכי רע שיכול

להיות..."

"מרגש אותי שהאולמות היו

מלאים באנשים ששילמו כסף

כדי לראות סרט שלי. את הרגע

הזה אף פעם לא צפיתי, לא

דמיינתי. זו הפעם הראשונה

שסרט שלי מוקרן בקולנוע,

וזו תחושה מאוד מיוחדת, של

פעם בחיים" נהג המונית שמגלם דרור קרן בדרמה רומנטית חדשה פוחד מטיסות - הסרט, לעומת זאת, ממריא

שירן שואקה

הלנה ירלובה עוזרת לדרור קרן להתגבר על פחדיו

במאי הסרט, לאון פרודובסקי

34

סיקורי תרבות ופנאי

דיוקן האמן כאיש צעירעודד ליפשיץ מסתמן כאחד מיוצרי התיאטרון המוכשרים והפוריים בארץ.

ראיון אישי ] דורון זרצקי | צילום: רותי אמנו [

את עודד ליפשיץ פגשתי לראשונה ב"במה לבנה", שנערכה בפקולטה לאמנויות של האוניברסיטה בחג השבועות ב-2008. הוא היה היחיד מבין כל משתתפי ההצגה "כסא" שנרתם למשימה, כאשר ביקשתי עזרה בסחיבת אחד הספסלים בסיום הארוע. ואז, תוך כדי המאמץ המשותף, כשאמרתי לו שלא הבנתי כלום מההצגה ושאני צריך לכתוב עליה לאתר של אגודת הסטודנטים, הוא חייך אליי

במבוכה, בצניעות הכה אופיינית לו, ואמר שהוא המחזאי.אם מרפרפים בהספק האמנותי של ליפשיץ בשנתיים האחרונות, קשה מאוד שלא להתפעם. הוא כתב את ההצגה "כסא" וגם שיחק בה, כתב את "צוצי" – שזכתה בפסטיבל סמול במה לשנת 2008, את "הילדה שהיא בעצם מריצה" ואת "סוניה ובובק"; שיחק ב"השקיעה של הטיטניק" וגם ב"נושים"; ובימים אלה ממש עולות לאוויר שתי הצגות חדשות שהוא כתב ומביים – "ים יבשה" ו"רקוויאם לדניאל". היד של ליפשיץ עוד נטויה; כותבת ומוחקת ומשכתבת וחושבת. לא נחה לרגע.

בוא נתחיל מהילדות שלך. כיצד הגעת לעולם התיאטרון, הבימוי והמשחק?"האמת שנרשמתי בתיכון למגמה משולבת של פיזיקה ותיאטרון. הפיזיקה היתה בשביל העתיד והתיאטרון בשביל הנשמה. אולם, בשנה הראשונה בכתה י' לא ממש המראתי, מאחר ולא הסתדרתי עם המורה שלי, והתחלתי לגלות עניין בתחום רק בכתה י"א, עת המורה שלי התחלפה והגיעה רינה חנוך, איתה אני בקשר עד היום. באותה תקופה גם התחלתי לכתוב. מה שמשך אותי מאוד היה, למעשה, היכולת להביא דברים מעצמי, שלא ידעתי שאני מסוגל לגעת בהם. היא כיוונה אותי והובילה אותי אליהם. הרגשתי שאני באמת מסקרן אותה. זה היה מאוד משמעותי עבורי מאחר ומאז ומעולם הייתי ילד סקרן, עם דמיון פורה, אך

לא תמיד מצאתי את המקום שלי במסגרת הלימודים השגרתיים".

אז למעשה ניתן להגיד שהיא היתה המנטור שלך?"לא, אני מרגיש שבאותן שנים היה לי מזל רב, שכן היו לי מורים שמאוד האמינו בי. עליך להבין שבתחום כמו שלי אלמנטים כאלו חשובים מאוד, בכך שהם נותנים הרבה מאוד מוטיבציה למסע המפרך והכוונה בדרך, המלאה לרוב במכשולים. ולראייה אני חייב לציין שתי מורות שליוו אותי בהמשך דרכי באוניברסיטה הן במהלך התואר הראשון והן עכשיו, במסגרת התואר השני - רות קנר ועדנה שביט

– שבלעדיהן, כל מסלול הלימודים והקריירה שלי היה נראה שונה לחלוטין".

יקומים מקביליםואיך זה מרגיש בהתחלה? המעבר לעיר הגדולה, ההסתגלות, השינוי,

ההתאקלמות? "בלי שום צל של ספק, החדר שלי, העבר שלי והילדות הפסבדו-פסטורלית וכפרית בנופית רחוקים עד מאוד מת"א בכל קנה מידה אפשרי, ונותנים לי פרספקטיבה שממחישה את הדומה והשונה בין הבועה התל אביבית לבין הבועה בנופית. יתר על כן, אני מרגיש שהזהות וההוויה הנוכחית שלי שונים מאיך שהם היו בילדותי. היתרון הבולט בנופית הוא שזה בעיקר גורם לי לשים את הדברים בפרופורציות. תחושת המרדף הקונסיסטנטית המלווה בהישגיות וגורמת ללחץ מורט עצבים מתפוגגת לאיטה, כאשר אני חוזר מדי פעם הביתה להוריי. מה שרק מחזק את התחושה שלי עד כמה ת"א היא לא רלוונטית, או, בעצם, רלוונטית עד גבול מסוים. בנוסף, נפתח חלון מחשבה שאומר עד כמה ת"א היא רק זמנית ושיש יקומים

מקבילים מחוץ לגבולות מרוץ העכברים היומיומי הבלתי נלאה המתרחש בה".

אז הפתרון לפלונטר הזה הוא יפו? העיר שחוברה לה יחדיו עם ת"א ושלמרות שהיא כל כך קרובה, היא כל כך רחוקה?

"למעשה, המיקום והסביבה הנוכחיים שלי הם המקום הכי ביתי שגרתי בו, מאז שעברתי לת"א מנופית. נדדתי בין מספר תחנות בעיר וכאן אני יכול להצהיר בבטחה, כי אפשר לדבר כאן במונחים של ביתיות עוטפת. סיבה נוספת היא שיש כאן איזשהו שקט. בחיים התל אביביים, לכאורה, כל הרעש והריצות הללו שבאו בקונטרס למושב שממנו אני בא יוצרים איזה מין חוסר שקט פנימי. בשלב מסוים, הבנתי שההווי התל אביבי לא נדבק בי בשום צורה. כשגרתי לפני כן בפלורנטין ניהלתי את אותו אורח חיים שקט ומבודד. לא ניצלתי את המשאבים התרבותיים שלת"א יש להציע, כביכול. החזרה אל השקט, החזרה אל הבית – הן המוטיב המנחה כאן. לים, לסמטאות עם הריח המיוחד, לבתי האבן עם הקשתות המעוצבות, לחומוס הטרי. באופן פרדוקסלי, אני הולך לחומוס של אבולעפיה, שהרבה יותר

טעים לי מזה של אבו חסן".

הנוף הנשקף מחלונו של עודד פסטורלי להפליא. הספק רחוב, ספק סמטה, שקרויים שמעון הצדיק, הבתים עם הקשתות והאבן המיוחדת, החלונות הענקיים, וציטוט של מורים לשל"ח: "מצד ימין ניתן לראות תותחים מימי נפוליאון ומשמאל

להריח שאריות מימי הממלוכים" מהדהד באוויר, אם נבקש או אם לאו."תראה, אחרי ההתאקלמות הראשונית כאן מרגישים כבר שזה הרבה פחות רוטט, רועש וגועש, פחות תל אביבי, פחות מופרע. יש כאן יותר 'שקט תעשייתי' שניתן להתרחק בו ולהתבודד איתו. עם זאת, מבחינת הגירוי, יש למעשה חסך. פחות אנשים, פחות התרחשויות, פחות מקרים, פחות מוזיקה באוויר. אולם, דווקא הצד התל אביבי שלי בא כאן לידי ביטוי כי הוא למעשה משלים את הפינה הזו. אני מתנייד בין שני המקומות - קם בבוקר לשקט היפואי ולאחר מכן נוסע ללימודים באוניברסיטה, ממשיך לסידורים, עבודה וחזרות בעיר ובסופו של דבר חוזר הביתה

“ישנם לילות בהם אני שוכב עם עיניים פקוחות להיטרף יכול אני בי. שבוערים הדברים מרוב לגמרי ולהישאב לתוכם ואז לקום באמצע הלילה כדי במחשב, או במחברת משפטים ולשרבט

להעביר את המחשבות לכדי משהו פיזי”

יהודי טוב́ואל ואיתן כהן של ג

בכורה ארצית בבתי קולנוע וברחבי הארץפארק רעננהחן רחובות סמדר עומר אבן יהודה מנדרין ת“א

5155*לרכישת כרטיסים ובחירת מקומות ישיבה:

36

סיקורי תרבות ופנאי

את | יואל אטלסביץ'

פעם בחודש,את נוגעת בי בערמה עם מחשבותייך

מלהטטת במבטייך עד אובדן ריכוזונעלמת שוב,

נעלמת עד אשר תקוותי תמהבורחת לך עד אשר שפתיי יבשות

ומופיעה שוב,את מפתיעה אותי כשמחשבותיי נודדות לאחרות

מחזירה אותי כשידיי חובקות זרות מושכת ופורמת קשירות.

yoelious@gmail.com :לתגובות

ליפו. הסינרגיה בין ההמולה של ת"א לבין השלווה הסטואית של יפו היא הרכב מנצח. כנראה לא סתם חיברו בין שתי הערים הללו, שאין ביניהן שום מכנה משותף

חוץ אולי מרחובות שמתחילים בעיר אחת ונגמרים בעיר השנייה".קשה להתעלם מכך שהשולחן שלך, מדוכת הכתיבה, נמצא למול החלון.

"בחורף יש כאן תחושה מיוחדת. הקיץ זועף למדי. סביבת העבודה נוחה. החורף לא מאיים מדי. הטיפות נוקשות וזולגות על פני החלון. מראה אירופאי שברירי עם

נגיעה מזרח-תיכונית מובהקת, הן בגלל המראות והן בגלל הקולות והריחות".

מין פרפור תמידיתהליך הכתיבה הוא מסלול מייגע, ואני מדבר מתוך ניסיון אישי. מה עובר אצלך

כשאתה צריך לכתוב?"יש אצלי צורך לנטרל עצמי מהסביבה ולנתק עצמי מהפרעות חיצוניות. כל יום הוא סוג של קרב, בו אני צריך לכבוש איזה מין יעד. המחזה עצמו הוא סוג של צופן שאני צריך להילחם בו כדי לפתור אותו. בכל התקדמות שלי לעבר עוד חלקה קטנה אני מרגיש סיפוק. הקרב של הכתיבה הוא מלחמה שמתחילה כל יום מחדש, עד כדי כך שישנם ימים שאני לא מרגיש בהם כשיר לכתיבה. מצד שני, ישנם לילות בהם אני שוכב עם עיניים פקוחות מרוב הדברים שבוערים בי. אני יכול להיטרף לגמרי ולהישאב לתוכם ואז לקום באמצע הלילה ולשרבט משפטים במחברת או במחשב, כדי להעביר את המחשבות לכדי משהו פיזי. זה מין פרפור

תמידי שכזה, המונע ממידת הבעירה הפנימית. הכל נזיל ומשתנה".

מהדברים שלך נראה כי יש לך את הפריבילגיה להביא את עצמך למצב בו אתה

כותב 24/7."בשבילי זו לא פריבילגיה. זה כורח. זהו חומר הגלם שלי ולראייה – את כל הקיץ השקעתי בכתיבה. יש צורך להבין כי מאחורי זה עומדת המחשבה שאם אין לי

חומר, אז אין לי איך לגשת אל העולם המעשי. אל העשייה".

כיצד גורמים לקהל להבין את מה שכותבים ולא ליצור מצב כאילו אתה כותב עבורך ורק אתה מבין? יש שיטה, דרך, משהו?

"אני לא יודע, יש לי צורך ללמוד עוד הרבה כדי לענות על השאלה הזאת. הרבה פעמים זה יכול להיות קל מאוד לגרום לקהל להבין, זו לא המטרה. יש צורך להוביל את הקהל בתוך איזה מסלול, איזה סיפור, ולהביא אותו למקומות שבהם הוא לוקח את הסיכון, יחד איתך, שאולי יהיה אפשר להיכנס אליהם ולצאת בבטחה, ואולי לא. אני חושב, אחרי הרבה הצגות שחשפו אצלי איזו רפיפות עצבים, שהדרך הלא ודאית הזו אל המקום המסוכן היא חיונית והכרחית, ממש כמו במשחק כדורגל. אם הדרך היתה בטוחה, כל העסק היה מאבד את העניין".

האם אתה מסוגל לכתוב גם דברים מצחיקים?"לפעמים אני כותב דברים מאוד מצחיקים, אבל הבעיה היא שרק אני חושב ככה. זה עניין תקופתי. כנראה שהחומר מהסוג הכבד זורם אצלי יותר בקלות בדם. אבל יש גם הבדל בין הומור ובין הצחקה. הקומדיה האלוהית לא ממש מפילה אותך מהכסא, אבל היא מכילה אמיתות המחוללות איזה שחרור אצל הקורא. באותה מידה ובאופן הפוך לגמרי אני ראיתי הרבה פעמים את הקהל צוחק בסיטואציה שהיא לא מצחיקה בשום אופן. הצחוק נגרם הרבה פעמים על ידי הכרה או פליאה ממצב שאי אפשר לספוג אותו בדרך אחרת. הרבה פעמים הקהל צוחק כשהוא

שאולי למקומות הקהל את להביא צורך "יש יהיה אפשר להיכנס אליהם ולצאת בבטחה, ואולי לא. אני חושב שהדרך הלא ודאית הזו אל המקום המסוכן היא חיונית והכרחית, ממש כמו במשחק כדורגל. אם הדרך היתה בטוחה, כל העסק היה

מאבד את העניין"

מופתע לנוכח רגע אמיתי ובלתי צפוי שהתרחש, זו אינדיקציה חשובה. אבל במקרים כאלו הצחוק נותר כאמצעי ולא כמטרה".

רק חלק מהתמונהאתה מאוד מוזיקלי - מחליף מיתרים בגיטרה תוך כדי הראיון, מנגן על הפסנתר

בחלק מההצגות."במקור הייתי מתופף. לבר-מצווה קבלתי סט מיושן של תופים ולמדתי כמה שנים טובות. לגבי פסנתר – הוריי קנו לי אותו כמתנת שחרור. זהו הכלי למעשה שאני הכי אוהב. אני מנגן בעיקר כדי לשמש רקע פונקציונאלי להצגות שלי. מאוד חסר לי בסיס תיאורטי. אני מאוד רוצה לפתח את הפן הזה אצלי. אני מלחין בעצמי

את הקטעים למחזה ולא לוקח קטעים קיימים"."זה משרת אותי, למשל כשראיתי שסצנה מסוימת בהצגה "כסא" תקועה ועקב כך כל ההצגה היתה תקועה לחלוטין. היתה לי מוזיקה מסויימת בראש, אמרתי לשחקן אחד לעלות על קובייה ולהתחיל לדבר, ישבתי ליד הפסנתר והתחלתי לנגן, ובאותו רגע הרגשתי כי ההצגה נפתרה. שזה הפתרון למה שהיה קשר גורדי של ממש. למוזיקה יש כוח אדיר, שאנשים לא תמיד מבינים מאחר ולוקחים מוזיקה כדבר שהוא מובן מאליו. אולי בגלל שהיא מלווה אותנו כל הזמן – ברדיו, בפלאפון,

בפרסומות, בטלוויזיה, בנגן MP3, בצעקות בשוק".

איך אתה תופס את תפקידו של הבמאי ?"יש לי הרבה אנרגיה ולהט כאשר אני נמצא בזירת ההתרחשות. לא ניתן לראות זאת כעת, אבל אני יכול להיות לפעמים אפילו מאוד שתלטן. אני חושב שגם אנשים שעובדים איתי לומדים את הקצב שלי. לומדים כיצד לעבוד איתי בצוות, כדי לא ליצור מתחים. כשזה קשור לדברים שאני עושה, המזג שלי משתנה. יש לי המון תשוקה שבוערת בעצמות כשאני נמצא בעיצומה של העשייה. אני חושב ששחקן צריך לסמוך על הבמאי שלו ורק אז שניהם יגיעו לכדי דיאלוג בריא, ואז כל האגו וההפרעות הסביבתיות מתרסנות לאיטן. עם זאת, לא תמיד מגיעים לעמק השווה

ואז יותר קשה לעבוד".

וכיצד אתה מתקיים בתוכו ?"תראה, בהצגה "הילדה שהיא בעצם מריצה", לדוגמא, הרגשתי שזה גדול עליי מאוד, תפקיד הבימוי. עם זאת, בהצגה "כסא", למשל, הרגשתי שהכתיבה והבימוי הם שני חלקים של אותו המנגנון. כלומר, שאני חייב לתת מענה לטקסט, כדי להפוך אותו להצגה. הרגשתי שיש משהו מתחת למילים ורק אני חש בו. ברגע שמתעורר אצלי דחף כזה, אז אני מרגיש שאני צריך לביים. תבין, המילים

הן רק חלק מהתמונה".

shai@shaine.co.il • www.shaine.co.il ï 050-3233232 ï אירועים צלם נייבורג - שי

38

סיקורי תרבות ופנאי

לך תמנקש איתהרוח גלילית, יוזמה עסקית מקורית וחברות חוצת גבולות - הכל מגולגל במאפה אחד

] גל חן [

כמעט לכל רחוב בתל אביב מוטיב משלו: דיזנגוף מתהדר בבגדי מעצבים, בעוד קינג ג'ורג' נושא על דגלו סמרטוטים זולים ומכירות חיסול בכל חנות שלישית; יהודה הלוי מספק שלל מסעדות קטנות, שכונתיות ואיכותיות, לעומת רוטשילד עמוס בתי הקפה האופנתיים; ואלנבי מספק תחתונים זולים ואישה ג'ינג'ית אחת

המבקשת דמי נסיעה מן העוברים ושבים באנגלית.אבן גבירול, לעומת זאת, למרות ניסיונותיו החוזרים ונשנים לבלוט בשטח בזכות אירועים פוליטיים כאלו או אחרים הנערכים בו מדי פעם, ידוע בעיקר

כרחוב המזללות.לאורך כל הרחוב זרועות מסעדות קטנות של מזון מהיר, החל בהמבורגרים וכלה במזון טבעוני-אורגני. בתוך כל השאון הקולינרי לעובדים בשכר מינימום,

מסתתרת לה "Yaמנקושה".המסעדה ממוקמת באבן-גבירול 65 ומנוהלת בידי שחר אורי, במקור מחולון, סטודנט שנה ג' ללימודי מזרח אסיה ותיאטרון – ושותפו ויסאם שאלי, גם הוא

סטודנט בשנתו השלישית לחשבונאות ומדעי המחשב, מקאבול שבגליל.ויסאם ושחר נפגשו לפני פחות משנה דרך חבר משותף - ולאחר שהוזמן שחר לקאבול לטעום את המנקושה המפורסמת של אמו של ויסאם והתאהב, הם

החליטו שזה טעם אחד שתל אביב עוד לא הספיקה לרכוש.מנקושה הוא מאכל לבנוני, שבצורתו המקורית כלל בצק עם זעתר או בשר. המודרציה שעבר בעיר הגדולה קצת יותר מתוחכמת - וכוללת גבינות, בשרים, טונה, ירקות ואפילו גרסא דלת שומן ועשויה מקמח מלא, בשביל להיטמע כראוי

בתודעה התל אביבית.קשה לכתוב על שיתוף פעולה ערבי-יהודי בלי להכניס מספר קלישאות מתבקשות על דו-קיום. גם פתיחת מסעדת מזון מהיר הופכת במהרה לסיסמא פוליטית, בעל כורחה. את שחר וויסאם לא נראה שהקונטקסט הפוליטי מעניין כהוא זה.

לא כי אינו חשוב, אלא כי הוא פשוט לא רלוונטי."לפעמים נתקלים בגזענות", אומר ויסאם, "לדוגמא, לפני מספר שבועות נסעתי על הקטנוע, בדרך למשלוח לבית מלון גדול, כשעצרה אותי המשטרה לבידוק שגרתי. הבידוק השגרתי הסתבר כעיכוב של שעה וחצי - במהלכה הצליחו השוטרים לדלות כל פיסת מידע אפשרית עליי: מה משפחתי עושה ומה אני לומד,

היכן אני גר ומיהם חבריי. המשלוח התעכב".את כל זאת מספר ויסאם באופן סטואי, כמעט בלתי אפשרי. "אלו החיים", הוא אומר, "אנשים מפחדים מהבלתי מוכר, מלאים בדעות קדומות עליו. הן יהודים על ערבים והן ערבים על יהודים. חלק מחבריי הערבים שגרים בעיר שינו את שמם, לשמות 'יהודיים' יותר. אני לא מתכוון לעשות זאת. אני מי שאני. תל אביב מאפשרת לאנשים להיות מי שהם. היא ליברלית ופתוחה – ולרוב האנשים כלל

לא אכפת מהו מוצאי". לאלו שכן אכפת מצא ויסאם פתרון אחר. "אני פשוט נחמד אליהם. לא צועק, לא מתעצבן. כשאני צריך לנסוע ברכבת, אני מגיע לתחנה חצי שעה מוקדם יותר. שלא אהיה לחוץ. המאבטחים הופכים לי את התיק, מוציאים כל דבר ובוחנים אותו עשרות פעמים. כשהם מסיימים, אני מבקש בנימוס שיחזירו את הדברים למקום.

צריך לדעת לקחת את הסיטואציה בפרופורציות".נראה שיותר מדו-קיום דמוגרפי, האתגר האמיתי הוא לשרוד דו-קיום עם טיפוסי תל-אביב. "ישנה הומלסית הנמצאת במעמד של סמי-ידוענית שמסתובבת באזור", מספר שחר. "יום אחד היא הגיעה והחליטה שהמקום מקולל– ועל כן עליה לברכו. לאחר טקס שזהותו האתנית אינה ברורה הודיתי לה והיא הסתלקה מהמקום. באותו היום נפלתי מהאופנוע, נכוויתי מהתנור - והן המקפיא והן המקרר

הפסיקו לעבוד. כשראיתי אותה למחרת נזפתי בה - והיא הסכימה לערוך טקס נוסף ולהשיב את המצב לאחור. למקרר שלום".

ומה יהא על "Yaמנקושה" בעתיד? "התכניות הן לפתוח עוד סניפים. להשאיר את הפורמט הנוכחי. זה לא אוכל גורמה, זה מזון מהיר. מי יודע", אומר שחר בחיוך, "החלטתי לבחור בלימודי מזרח-אסיה בשביל העסקים. אולי זה עוד

יתפוס בסין".

אוהב אותך יא מנקושה, אז למה את כל כך קשה? צילום: תומר בורמד

40

ספרות

אין קץ לילדותשרי שביט מתכרבלת בפוך וצוללת לזיכרונות עם ספרי ילדים אהובים בגרסא מחודשת

ישנים-חדשים בתקופה האחרונה ממלאים את חנויות הספרים, ספרים שמתאימים לחורף חם, לפוך עבה ובעיקר לזיכרונות מתוקים מילדות שהייתה פעם, לא כל כך מזמן. בכל זאת עברו בממוצע כעשרים שנה מאז שרובנו היינו ילדים. אבל דווקא ימים סגריריים וטיפות גשם שמקיפות את הדירות התל אביביות, הם זמן מצוין לחזור ולקרוא בספרים בעלי אותיות מנוקדות, רישומים, איורים,

ועולמות אחרים שקיימים רק בדמיון. כשאתה מתבגר, אתה נוטה להעריך יותר ויותר את הספרים הראשונים שנתקלת בהם. אלו שמילאו את ילדותך לצד מנורת הלילה, השוקו החם, והיוו התעמלות לדמיון שהוא בעצמו, התנהג כגלקסיה עצומה של כוכבים נוצצים ומתחלפים. מכשיר הווידיאו הראשון שלי, פנסוניק יליד 87' בעל שלושה כפתורים גדולים וחזות מעצימה של פלסטיקים שחורים, נהג להקרין עבורי מספר סרטים בלופ נצחי של ילדות. הגילוי המסעיר שהסרטים המקסימים ההם היו פעם גולם ראשוני שנכרך בדפים הפכו את החוויה למעניינת עוד יותר. כך גם חשבו העורכים בהוצאת ידיעות אחרונות, שהוציאו לאחרונה בהוצאה מחודשת את הספר האנגלי "צ'יטי צ'יטי בנג בנג" על מכונית קסומה שמעופפת בין עולמות, נלחמת בפושעים,

ומאחדת בין ובתוך משפחות. הסיפור נכתב על ידי איאן פלמינג, סופר המתח הנודע שהביא לעולם את דמותו האלמותית של 007 ג'יימס בונד, הסוכן החשאי של המלכה האנגלייה. פלמינג, יליד 1908, גדל והתחנך בפנימייה יוקרתית, ובחייו הבוגרים חבר לשירות החשאי של אנגליה, ממנו שאב את הרעיונות לספריו. בתקופת מלחמת העולם השנייה תפקד כעוזר אישי למפקד המודיעין הימי, והגיע לדרגת קומנדר. את "צ'יטי" כתב דווקא על חופי ג'מייקה, שם עבר לחיות בתם המלחמה, וברא סיפור בו מככב סרן קרקתקוס פוט, מדען וחייל בדימוס, שילדיו הקטנים והסקרנים ג'רמי וג'רמייה משכנעים אותו לקנות ולשפץ מכונית ישנה. לאחר הסתגרות ממושכת במוסך, צ'יטי המשודרגת יוצאת לרחובות, ומגלה לאט את סודותיה הקסומים למשפחה. היא יודעת לעוף, לשוט, ולהוביל את עצמה בעצמה. צ'יטי לוקחת את בני המשפחה למסע הרפתקאות לאורך החוף האנגלי, ונחלצת לעזרתם כשהם

יוצאים למרדף אחר כנופיית שודדים ידועה לשמצה.

זהו ספר הילדים היחידי שכתב פלמינג, והוא שזור בפטנטים רבים ומטורפים כמו צופר שמקלל, סוכריות שהן גם משרוקיות, ואוצרות שעשויים מאבנים וקופסאות. צ'יטי עצמה שייכת לטובים, ומולה ניצבים, ממש כמו בסיפוריו של בונד: הרעים - כנופיות רשעים טרוריסטים המנסים לגנוב אותה ולעשות מהמכונית הקסומה כבשלהם. הספר, שנכתב בשנת 64', מתאר דווקא אנגליה ישנה יותר, פוסט מלחמתית, בה דמויות גבריות מחפשות בריחה מהמציאות על ידי צעצוע צבעוני למבוגרים; ומציג עולם בו ילדים מקבלים את ההחלטות, ומכונות מתקשרות טלפתית עם בני אנוש במקום להרוג אותם. "צ'יטי" מומלצת משום שהיא מקסימה, אנגלייה, שנונה ויחד עם זאת שכונתית. את התענוג ניתן למצוא בחנויות הספרים

במחיר של 88 ש''ח הספר. אבל בינינו, תמיד יש מבצעים.

ספר נוסף שהוא חובה לילדים נצחיים, ואף מותג מוכר ומצליח במשך שנים רבות, הוא "עלילות פו הדב", שיצא בתרגום מחודש של אבירמה גולן בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר. כריסטופר רובין, בנו היחידי של הסופר א.א. מילן, קיבל בהיותו בן שנה בובת פרווה בצורת דב שנקנתה בכלבו "הרודס". החברות האמיצה בין השניים גרמה למילן, סופר ילדים ידוע, לכתוב שיר שבהמשך הפך לסדרת ספרים על חברות ייחודית בין ילד לבין דב, שמתרחשת ביער אשדון הסמוך לחוות קוצ'פורד, בה התגוררה משפחת מילן במציאות. ביער הספרותי שהמציא חיות דמויות נוספות כגון חזרזיר, ארנב, איה, קנגה, טיגר וינשוף, שמייצגות מיקרוקוסמוס חברתי המתמודד עם החיים לטוב ולרע. הדמויות חיות בהרמוניה, עוזרות זו לזו בכל צרה קושי או סכנה הנקרים לפניהם, ומחליטות על עצמן ועל מעשיהן תוך

שהן מגלות אומץ לב אנושי. לפני חודשיים נתקל עולם הספרות בספר חדש ושנוי במחלוקת, "בחזרה ליער מאה העצים", שהוצג על ידי הוצאת ידיעות אחרונות כ"המשך הרשמי הראשון לסדרת פו הדב של מילן". הספר יוצא לאור מעל לחמישים שנה מאז מותו של הסופר המקורי, והסיפור נפתח כך: "פו וחזרזיר, כריסטופר רובין ואיה נראו לאחרונה ביער – הו, האומנם עברו שמונים שנה מאז? אבל לחלומות יש הגיון משלהם, ונדמה כאילו שמונים השנים האלו חלפו בן יום. פו שמציץ מעבר לכתפי, אומר: שמונים זה באמת מספר מוצלח, אבל בעצם זה יכול להיות שמונים שבועות או ימים או רגעים, ולא שנים. ואני אומר: בואו נקרא לזה שמונים שניות, ואז זה יהיה

כאילו לא עבר מאז שום זמן בכלל". האיורים בספר החדש באמת דומים ברוחם לאיורים המקוריים של א"ה שפרד, והשפה אכן מוצגת כהמשך ישיר של עלילות פו חובב הדבש. אבל עצם הוצאתו של הספר לאור עורר תגובות רבות בעולם בנוגע למטרתה האמיתית של קרן הנאמנים האחראית על זכויות הספר המקורי - רב מכר חדש המהווה ניסיון לנצל

עד תום את פו כמותג. ה"חזרה ליער מאה העצים" נפתחת בחזרתו של כריסטופר רובין ליער ולחידוש היחסים עם חבריו. החיות עוברות בשנית סדרה של הרפתקאות, שמובילות אותם בעיקר להתמודד עם שאלות פנימיות המבוססות על אומץ לב ובגרות. ניתן לפרש ממעשיות אפיזודיאליות כגון נתינת מתנות זה לזה, תחרות איות, וקבלת חברה חדשה בעיר – לוטי הלוטרה החביבה שמגיעה מן הנהר, מגוון של מסרים חינוכיים; אבל הרגעים המקסימים באמת, שמשחזרים את קסמו של הסיפור המקורי, הם החלומות האישיים של מי מהדמויות שבאים לידי ביטוי ברגעי ההגשמה העצמית שלהם: הפרק בו ינשוף הופך לסופר, טיגר חולם על אפריקה, ופו יוצא לחפש עוד דבש. קריאה בספר הזה, שנמכר אף הוא במחיר מלא, היא מסע מאויר על פני למעלה ממאתיים עמודים; ומיועדת לחובבי פו, למתעניינים בספרי המשך, ולמי שאוהב לקרוא משלים מודרניים. הספר החדש מחזק ומפתח את דמותו של כריסטופר רובין הילד, ומשאיר סוף פתוח, כנראה עד לפעם הבאה שקרן הנאמנים

תחליט להוציא המשך להמשך. גם "צ'יטי" וגם "בחזרה ליער מאה העצים" הם שני ספרים נפלאים לגוון את הקריאה הפרוזאית הבוגרת ואת מאמרי האקדמיה, בקריאה שונה, מצחיקה ונאיבית, שתגלה לכם את מה שאמר ברגמן, כי מבוגרים הם בסך הכל ילדים שחיים הרבה זמן. )ואם שני אלו מצאו או לא מצאו חן בעיניכם, אתם מוזמנים להמשיך ולהלך בשביל האבנים הצהובות למיטיבי לכת, ולאסוף ליד ספר בוגר מעט יותר, "הסיפור שאינו נגמר" של מיכאל אנדה, וממש כמו בסטיאן הילד המוזר והגיבור, למצוא פינה שקטה על גגות הפקולטה, בספרייה או בבית, לתת לגשם לדפוק על החלונות, להתעטף בשמיכה, ולצלול לסיפור שתמיד מקבל אנשים

חדשים אל תוכו.(

כשאתה מתבגר, אתה נוטה להעריך יותר ויותר אלו בהם. שנתקלת הראשונים הספרים את הלילה, השוקו מנורת לצד ילדותך שמילאו את בעצמו, שהוא לדמיון התעמלות והיוו החם,

התנהג כגלקסיה עצומה של כוכבים נוצצים

desig

n-stud

io.co.il

השני שלךלמצוא את החצי

www.onlyu.co.il

הכרויות לאקדמאים וסטודנטים

42

ספרות

קסם, יופי וערכים

ספרים חדשים מיוחדים ומומלצים

הדס שלגי שבה אל ארץ ישראל העולה מבין דפיהם של ספרי הילדים עליהם גדלנו

"מן האופק עלה קו דק, דקיק, עוטה ערפילי שחר... הבכי שטף את כולם... חיפה הייתה כולה לובן זוהר. 'סבתא!', לחשתי... ממול, על ההר, התנוססה כיפת

זהב נהדרת והציפה את הים והעיר בנגוהות אור".כך נחתם ספרה של רבקה קרן, "קטי, יומנה של נערה"; הגיבורה מצטופפת עם עולים נרגשים כמותה על סיפון האונייה, ומצפה לראות את סבתה הממתינה בחוף. כזו הייתה ספרות הילדים שעליה גדלתי – מרגשת ואידיאליסטית, טווה את הסיפור הפרטי והכללי יחדיו למסכת נוגעת ללב. בעוד שספרות מתורגמת לקחה אותי לעולמות רחוקים, ספרות המקור הפגישה אותי עם ארץ ישראל של

פעם, שכבר התחילה להיעלם במדינה שגדלתי לתוכה כמובן מאליו.הספרות הזו עתירת קסם. היא הצליחה לצייר חיי נפש כואבים המשולבים בהרפתקאות, על רקע נופים בגוון מיוחד ובלי לשכוח לתבל בהומור עדין. למרות הסטריאוטיפיות הנובעת מהז'אנר, זכו הדמויות לעומק. הן שבו את לבי והרשימו את רוחי, יוצרות עולם מעורר כמיהה והתנהגות של מודל לחיקוי. ממריאנה ב"המצחיקה עם העגילים" ליעל רוזמן, המוכנה לוותר על חלומה כדי לסייע להחלמת חברתה הנכה, ועד ל"אורי" בן המושבה ואוהב הארץ אצל אסתר שטרייט-וורצל,

קרם עור וגידים עולם ספרותי אסתטי ורווי ערכים.בשל המסרים הללו הגלומים בה, יש המאשימים את הספרות הזו בהיותה

מגויסת; ואכן, לא אוכל לטעון שהיא אינה משפיעה על קוראיה. היא ללא ספק תרמה להתגבשותי כקוראת וככותבת, וחלחלה לשפתי ולתפיסת עולמי. אלא שזהו טיבה של כל אומנות, דעה ואף חוויה אנושית – ובוודאי שכך הדבר כשמדובר בבני אדם צעירים. כלומר, כל ספרות, אם היא בת מזל דיה להיקרא, מעבירה מסרים ומעצבת את האישיות המתפתחת; ואם כך, האם לא עדיף שתנחיל ערכים של

משפחתיות, עזרה לזולת ואהבה למקום בו אנו חיים?ספרות הילדים של אז היא במידה רבה בועה המנותקת מהמציאות של ימינו, ונתפסת לא פעם כמגוחכת, ארכאית ולא רלוונטית. אבל בעיניי, עברית עשירה בניחוחות עבר היא נכס תרבותי ממדרגה ראשונה; ויותר מכך, היופי והאיכויות של הספרות ההיא נוצרו משילוב הרובד הלשוני והאומנותי עם המציאות שהצטיירה בדמיון. אין ספק שספרות ילדים היא נאיבית ואידילית מעצם טבעה, וברור שאנו גדלנו והתפכחנו, דבר שהוא חיוני מאין כמותו. אפילו פוליאנה אומרת לג'ימי, בספר על שם שניהם, שהוא חשש שמא תהיה בגיל עשרים מה שהייתה בגיל עשר. אי אפשר להיות פיטר פן, וצריך להביט קדימה בבגרות. אבל ספרות ילדים היא אולי העולם כמו שהיינו רוצים שיהיה, ואם הוא יוצף נגוהות אור או לא, זה תלוי גם בנו.

אז לפעמים, כדאי לנער את האבק מהדפים, ולזכור למה אנחנו פה.

העכבר ששאג - זהות יהודית בקולנוע האמריקאי והישראלי / מאת יובל ריבלין

הספר מציע מעקב ייחודי אחר חיבוטי הזהות של יוצרים יהודים שעמדו במרכז התעשייה הקולנועית בארצות הברית ובישראל, מראשית ההגירה מאירופה בתחילת המאה העשרים ועד ימינו. הקריאה הלא שגרתית של ריבלין בסרטים פופולאריים נוסח "ביג ליבובסקי" או "רשימת שינדלר", כמו גם הניתוח המעמיק שהוא מציע בהבנת עולמם היהודי של יוצרים כמו וודי אלן או האחים כהן, משמשים כתחנת המוצא למסע קולנועי ספרותי בזהותנו היהודית העכשווית. הספר מעלה נושאים כגון שלושה דורות בקולנוע הישראלי, שחרורו מכבלי המסורת, סרטי

קולנוע כמדרש קולנועי מודרני, ועוד. יובל ריבלין הוא מרצה לקולנוע ולהיסטוריה. הוצאת טובי. 291 עמ'.

שבויים / מאת טוד חזק לואידניאל בלום, תסריטאי רב מוניטין, מודאג מהמצב. העולם לא נראה טוב, בנו המתבגר הולך ומתרחק ממנו, וגם חיי הנישואין שלו ידעו ימים טובים יותר. חוסר האונים הנואש שלו מגיע לדרגת משבר רוחני. בינתיים, עד שיקרה משהו ולא כל כך משנה מה, הוא שוקד על תסריט חדש ואלים בו מתנקש אלמוני הוא צלף ששם לו למטרות פוליטיקאים מושחתים; עד שפנטזיית הנקמה

] שרי שביט [

שלו דוחפת אותו לחפש ישועה אצל רב חובב סמי הזיה, אשר ממליץ לו בחום לגדל זקן ולנסוע לארץ ישראל הזרה והמסוכנת. חזק לואי, דוקטור לספרות השוואתית שחי בפלורידה, מיטיב לתאר ברומן זה את מערכת היחסים הישראלית-אמריקאית

ואת סיר הלחץ הישראלי, דרך סיפור שובה לב על אדם העובר שינוי. הוצאת כנרת זמורה ביתן דביר. 398 עמ'. קובץ הסיפורים של טוד חזק לואי, "משימתו של המתרגם הזה", ראה אור בעברית לפני כשנה בהוצאת

כנרת.

תענוגות וימים/ מאת מרסל פרוסט מקובל לראות את מרסל פרוסט כסופר של יצירה אחת: "בעקבות הזמן האבוד", אולם בסיפוריו הקצרים הראשונים המכונסים בקובץ זה, כבר נמצאת האידיאה הפרוסטאית – אותו קול יחיד ומייחד של הסופר. הסיפורים בקובץ עוסקים בביקורת חריפה כלפי החברה שהשתעשעה במרסל פרוסט וראתה בו ילד מפונק של טרקלינים. הקוסמוס החיצוני והפנימי שלו, ביקורת על מושג האהבה, מחקריו בנושאים כמו סטיות מיניות ובליקוי

הטבע האנושי, כל אלו משורטטים בין ובתוך הסיפורים.הוצאת כנרת זמורה ביתן. 214 עמ'. בתרגומו של המסאי, המבקר והמתרגם

יורם ברונובסקי, יחד עם הקדמה פרי עטו.

4445

כשהתקרבתי לבר, ראיתי אותה מרחוק ומיד הסתובבתי אחורה. עצרתי לשנייה, נותנת ללב לפעום בחוזקה בידיעה שאני צריכה להתמודד עם זה איכשהו, מתישהו. והנה, עכשיו ההזדמנות הגיעה. חיכיתי לרגע המתאים בו המבטים יצטלבו, שתהיה סיבה להנהן אליה בנימוס ולגשת. אנחנו מתעדכנות בפרטים הקטנים: מה קורה

איתך, מה קורה אצלי, מה קרה לשתינו בתקופה בה שנאנו, כעסנו, הכאבנו."אני אוהבת אותך", היא אומרת לי מספר פעמים, "את חשובה לי. את יודעת שאין לי הרבה אנשים שאני סומכת עליהם, אני לא נותנת לאף אחד להתקרב אבל את הצלחת, את מיוחדת. כעסתי עלייך הרבה כשדחית אותי כל הזמן, כשניסיתי להתקרב ואת פשוט סירבת. רציתי אפילו להתעלם ממך בפעם הבאה שאתקל בך". "באמת? כי אני רציתי לסטור לך", אני עונה ואנחנו מגחכות יחד. "אני מוכנה למערכת

יחסים, לא יכולתי להיות עם מישהי אחרת כשאת שם ברקע", הוספתי."זה שלא הצלחנו כזוג לא אומר שאנחנו לא יכולות להיות חברות טובות", היא עונה לי בתמימות מיותרת כזו. אני מבינה עכשיו שראיתי יותר ממנה בחיי, שחוויתי, שהעזתי לסכן את הכל בשביל לאהוב אותה והיא מצידה, התקפלה

בהזדמנות הראשונה כשנהיה לא נוח.

היא מחבקת אותי בכוח, נושקת על הצוואר, על הלחי, רפרופי נשיקות על השפתיים ושתינו יודעות שאסור, שזה לא יקרה יותר, שאין יותר ביחד. אנחנו

לחוד. תמיד היינו שתיים. מעולם לא היה לנו סיכוי.אנחנו יוצאות לעשן ובחוץ יורד גשם מטורף. השמיים בוכים כי לי כבר לא נשארו דמעות להזיל עליה, ומתחת לפנס הרחוב אני רואה איך היא הזדקנה. היא לא סקסית כמו שהייתה אז. נדמה שהיא לעולם לא תשתנה, תמיד הייתה טיפוס

עצוב ואני לא יכולתי לסבול את זה. "אני תמיד אוהב אותך", אני אומרת לה והיא מחייכת כדי לצאת ידי חובה. אני

מביטה בעיניה ואין שם אור, אין שמחה, אין בשביל מה לסחוב הלאה.אני יודעת שיש אנשים שהחיים עבורם זו עוד מטלה, לפעמים מעמסה. ואני לא כזו, הרי קיבלתי את המתנה הזו, אז איך לא אשמח בה כל עוד אני חיה. יש בי מלא חלומות, ואני מאמינה גדולה באהבה. והיא, כבר עייפה מלרוץ, אין בה חלום או שאיפה. 'לחיות' זה לשלם את המשכנתא, להילחם להיות 'נורמלית',

לרצות את כולם חוץ מעצמה.עוד מעגל נסגר ואני שוב לבד.

הרופא החולה | גיא גולדשטיין | הומו הגיע הזמן | שחר בוגנים | סטרייט רפרופים | רננה סער | לסביתשניים? | נופר דניאל | סטרייטית

כל מערכות היחסים שלי הגיעו לסופן מהסיבה הפשוטה שחייתי בזוג אבל הרגשתי בודדה. זה ממש עצוב בעיניי, לחיות בשניים ולהרגיש נורא לבד. כשאני לבד אני פורחת, עושה דברים אך ורק למעני, משקיעה בעצמי כדי למלא את אותה משבצת בחיים שנקראת 'חיי הרווקות'. כשאני דואגת לעצמי אני לא מתוסכלת מזה שיש מישהו שאמור להיות שם בשבילי אבל הוא עסוק מדי. שונאת את תחושת המרמור הזו שמחלחלת בי כשהוא לא מתקשר כל היום, וגורם לי להרגיש שהוא לא חושב עליי מספיק, אם בכלל; תחושה שהכל יותר חשוב ממני – הלימודים,

העבודה, אמא שלו , ידידה שלו לספסל הלימודים ואפילו הכלב שלו. מזמן כבר החלטתי שאני לא מוכנה להתפשר, ועם השנים נהיה החיפוש יותר ויותר מאתגר. אני מוצאת עצמי פעמים רבות מייבבת לחברותיי הנשואות שעייפתי, ואולי עדיף כבר לבד; או כמו ששרלוט מ"סקס והעיר הגדולה" היטיבה לנסח - "אני יוצאת עם אנשים מאז שהייתי בת 15. אני מותשת. איפה הוא?" )באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב(. הן, מצידן, משיבות לי בעיניים בורקות - "כשזה יגיע את

תדעי שזה זה ותשכחי את כל תלאות החיפוש"."חכמות גדולות", אני ממלמלת לעצמי. הן שוכחות את הריקושטים שנאלצתי לספוג מהן בתקופת הג'יי דייט, כשהן היו חוזרות מהדייטים הצולעים שלהן. חוכמה גדולה כשאת עומדת מתחת לחופה, להטיף לאחותך הרווקה שצריך ליהנות מהחיפוש. אז די נמאס לי והחלטתי שהגיע הזמן למצוא את הדבר האמיתי. הבעיה היחידה שבכל פעם שמשהו חדש מתחיל זה מרגיש כאילו 'הנה, הפעם

זה באמת זה'.והנה אני, שוב בתחילתה של מערכת יחסים שנראית מבטיחה מתמיד. יש רק בעיה קטנה - המרחק הפיסי. רוב הזמן אני כאן והוא אי שם ביבשת אחרת. אבל איכשהו הוא תמיד מצליח לתת לי את התחושה שהוא קרוב. יותר קרוב ממה שאחרים שגרו וישנו איתי באותה מיטה הצליחו לגרום לי להרגיש. הוא מתקשר בדיוק כשאני חושבת עליו, שולח הודעה "אני אוהב אותך" בדיוק כשאני מרגישה דגדוג של געגוע. אנחנו יכולים לצ'וטט שעות במסנג'ר ולדבר על הכל; ולפעמים הוא לא צריך לומר מילה, כי רק הנוכחות שלו בחדר מספיקה בשביל למלא אותי. ואין לי ספק שככה זה צריך להיות, ואם באמת ככה זה מרגיש כשזה הדבר האמיתי

אז אני רוצה שהוא יישאר לצידי לנצח.

זה היה בימיי הראשונים בעיר הגדולה. משוטט ברחובות, מתבונן וצועד, הולך ומשתלב עם התנועה האין סופית - מחפש אחר מקום שיהיה רק שלי. שכרתי דירה ישנה וקטנה בחלק הדרומי של העיר, שכונה שקטה וחשוכה, בבניין מט ליפול בעל שתי קומות. כל רכושי הסתכם במזרון מגולגל ותיק צד עם בגדים להחלפה.

קורת גג ומיטה נוחה - זה מה שאני צריך!עבדתי במסעדה בחוף הים. בכסף שהרווחתי קניתי מקרר וספרים משומשים לקרוא בלילות החורף הקרב. קניתי בגדים חמים וזוג נעליים חדשות, גם ארון מעץ לאחסן אותם ומכונת כביסה לנקותם. הבאתי ספה נחמדה שאחד השכנים זרקה,

תליתי וילונות ותמונות וטיפחתי עציץ נוי ריחני. רק אישה הייתה חסרה!הכרתי אישה. נאה וחרוצה, היא באה מרחוק לבקר את אחיה. הצעתי לה את אהבתי ואת מיטתי והיא נענתה בחיוב. התאחדנו והפכנו משניים לאחד, גרים באותו הבית וישנים על אותו מזרון מגולגל, שהוחלף יום אחד במיטה רחבה ומפנקת. היינו ערומים אחת לשני, מביטים בגוף החשוף, נוגעים, מלטפים ומשתוקקים.

היא שלי ואני שלה - שניים הפכו לאחד!היא יצאה לעבוד והרוויחה לא מעט. קנינו טלוויזיה עם מסך דק וגם מחשב משוכלל. האהבה גדלה והבית זרח באור מופלא וצבעוני. הוספנו להתחבר ולצבור ולאסוף, עד שלא נשאר מקום. טיילנו, חזרנו והכרנו חברים חדשים, וחוץ מזה חיפשנו

אחר דירה אחרת, גדולה יותר - עם מרפסת או גינה, כי הגיע הזמן להתרחב!עברנו לדירה חדשה ומרווחת, אפילו התלבטנו בין חתול לבין כלב. החלטנו בסוף שלא. הזמן עבר והשנים חלפו. הלילות הפכו למובנים מאליהם. הגוף נוגע ולא מרגיש. הלב מתגעגע, אבל למי? חלמתי שאני עובר, מחפש ומנסה להיחלץ

מבטן אימי ללא הצלחה, נחנק, זועק לעזרה "תנו לי לצאת!"הפסקתי לנוע קדימה. שעממתי את עצמי וכמובן גם אותה. השגרה הבלתי מתפשרת שבחיי בני זוג הכתה בי בחוזקה. ויתרתי על התחביבים ומיעטתי לצאת בחברה. עליתי במשקל ועם זאת, עדיין מרגיש שהפכתי לחצי בן אדם. הרי אחד

חלקי שניים הם חצי! ההוצאות גדלו ותפחו, העבודה התגברה ונמשכה עד כדי שחיקה. הקיץ הגיע לשיאו והשניים כבר לא אחד. היא עזבה, לקחה איתה תיק עם מעט מחפציה והלכה למקום שבו היא תוכל להגשים את עצמה. בלעדיי. שניים שהם אחד, מסתבר, זה צפוף מדי, מחניק. האהבה צריכה מרחב, כר אדמה פורה שמאפשר להשריש

ולצמוח אחד לצד השנייה, יחדיו אך לא כאחד!

שנייה לפני שהתייאשתי פגשתי אותו, רופא משפחה מגבעתיים. הוא אמר לי בשיחת הטלפון הראשונה שלנו שהוא לא בנוי לקשר רציני. התבאסתי. אחרי יומיים

הוא התקשר - וזו הייתה ההתחלה של הקשר האינטנסיבי ביותר שהיה לי.נפגשנו כל יום. היו לי פרפרים בבטן. נתתי לעצמי להיסחף. אחרי אינסוף דייטים שבסופם התלבטתי – לתת לבחור עוד צ'אנס? הגיע הבחור שלא היו לי

ספקות לגביו. הבעיה היא שזה לא היה הדדי.אחרי שבוע שכבר הספקנו לראות בו סרט והצגה, ללכת לים ולאכול במסעדה, הרופא התחיל לגמגם. אולי בכלל לא מתאים לו קשר עם גבר ? לא שהיה לו רע איתי, הוא פשוט חשב שיכול להיות לו טוב יותר עם אישה. ולא בגלל משיכה לנשים. אלו פשוט חיים נוחים יותר. הוא התלבט בקול רם, ועודדתי אותו. הרגשתי כמו חונך פר"ח שלו, מורה נבוכים בקשר הראשון שלו עם גבר: מקבל כל התלבטות,

משקף ומנתח כל סימן, לא כועס, ובעיקר ממשיך להעניק ולהשקיע בו.הייתי בטוח, למרות כל ההתלבטויות, שזה הולך להיות הקשר הרציני שלי. תכננתי כבר איך נתחלק בשכירות, מי ינקה את השירותים ומי יעשה כביסה וכלים )העוזרת שתהיה לנו, כמובן(. אבל הרופא פשוט לא היה מסוגל – הוא התעקש לדבר איתי כל הזמן על לפתוח את הקשר, ולא משום שהשתעמם ממני אחרי

חודש, אלא מכיוון שפשוט לא היה יכול לסבול את האינטימיות שנוצרה בינינו.הומואים. אצל יותר נפוצה פתוחה שזוגיות פלא זה שאין חושב אני בגלל לא גם הזוג. בני שני אצל במיוחד חזק ליבידו בגלל לא זה יותר עם שעמום במיטה. העניין הוא שסטרייטים מצליחים להתמודד טוב שסטרייטים מוצאים דרכים להעמיק את הקשר שלהם וליצור בו ריגושים.

גברים שבאופן טבעי נרתעים מהבעת רגש ומפתיחות רבה משתעממים מהר.ומה עם הרופא שלי ? יום לפני יום ההולדת

שלו, שכל כך השקעתי בו ותכננתי וכבר התרגשתי יותר ממנו ממה שאעשה

לו, הוא אמר לי שהוא מרגיש כבול ומוגבל בקשר; ורוצה רק שתהיה לו את האופציה לשגל את הבחור שהתחיל איתו בסופר, לקפוץ מדי פעם לסאונה, ובקיצור - לא להרגיש כלפיי. נתתי לו את הברכה והמתנה שקניתי לו ושלחתי אותו

לחגוג לבד את יום ההולדת. הוא כלפיי לא הרגיש ממילא

כלום - כך שזה בטח לא ממש הזיז לו.

ביחד

46

ה ר י ט א ס ר ו ד מ

דורון זרצקי

המדור לחיפוש קרובים חוזר - ובגדולפיטרו אותי השבוע ה י ר ט י פ ק ה מבגלל למן בגיז א . ם י צ ו צ י קלחפש המשכתי הלכתי תודעה. לאיסתא, בכוונה, כי ככה אני מרגיש שאני דופק בחזרה את שונשיין. כי אם היו מדיחים אותו לא היתה שביתה ולא היו עושים קיצוצים בקפיטריה. אמרתי להם אני רוצה לנסוע לבלגיה, עשו לי - לא קראת את עלילות טין טין בקונגו, מה? אמרתי טוב אולי ארה"ב, עומד להיבחר שמה נשיא שחור. עשו לי טוס טוס מפה יא טאמבאל. אמרתי לא מתפנה. מיד זרקו לי עשר שקל ואמרו זה בשביל אוטובוס. עאמות. לא

יודעים אוטובוס זה רק 5.20.)פליט דארפור(

את למשל קחו האנגלים. מאז ימי אימצנו המנדט ה ב ר ה ם ה מם י ר דב ד ו א מאבל התמדנו רק לוזרית כדורגל נבחרת – בשניים אוהבות סקס. האמת ונשים שלא שגם בסיס הקריה זה בגללם, אבל אנחנו תקועים אתו כמו עצם בגרון, כי מי ידע שיום אחד ת"א תהפך ללונדון. הם מקסימום ראו אותה בתור איזה

כפר נידח בווילס.)דובר צה"ל מכחיש(

אני גרה במשולש הקדוש האסטרטגי של התל אביבים, קינג ג'ורג'-אלנבי-מה רק שינקין. אין חנייה. וואלה ולא ת"א על אטום פצצת תיפול תהיה לה חנייה. אז נאלצתי למכור את הג'יפ המדליק שההורים קנו לי לרגל עזיבת הבית וקניתי אופניים, דגם של בנות מפעם עם רמה בצבע ורוד, עם לוק וינטאג' סטייל אסקימו לימון כזה. אחרי הנחה של מחשוף-חיוך-קריצה יצא לי רק 4,000 שקל לפני מע"מ. עבר שבוע כבר דפקו לי אותם, ככה באלגנטיות. החברה הכי טובה שלי מאי שאני פוגשת לפחות פעם בחצי שנה סיפרה לי שהיא ראתה בסינמטק בסרט "בובות של נייר" איזה ליידי בוי אחד רוכב עליהם. אמרתי לעצמי שיצא טוב, ככה גם תרמתי לקהילה ההומו-לסבית-טרנס ג'נדרית וגם הפגנתי סובלנות כלפי העובדים הזרים. סיפרתי את זה לאחמד, הידיד הערבי שלי, במסנג'ר כמובן, כי הכפר

שלו בעוצר. היה מבסוט לאללה.)הדס גוטמן, תל אביבית במקור(

רקע שלי מאוד סוציאליסטי. אבא מדקלם את האינטרנציונל בעל פה. אח שלי לובש חולצה לבנה והולך למצעדים ב-1 במאי בכיכר כל שנה. אמא מזדיינת עם המנקה הרוסי מחדר המדרגות. גם אוהבים אצלנו מאוד יהודים במשפחה. סבא וסבתא הסתירו יהודים בעליית הגג בשואה, עד שהנאצים הציעו יותר. היום, כדי להראות שאכפת לנו, הקמנו במקום מוזיאון קטן. רק 5 יורו כניסה. יש הנחות לסטודנטים. וישראלים, אוח גוטניו! דוד שלי, שהוא שופט בפיפ"א, תמיד נותן איזה פנדל ככה לטובתכם, כדי שתפסידו

בכבוד. כי הגויים, מה לעשות, יש להם גנים יותר טובים. ארים. חוץ מזה,להם לא עכבו את התפתחות הדורות בשואה. אז אני, הייתי חייבת גם להראות

שאכפת לי, וללכת להתנדב בקיבוץ.)אינגה לאודרופ - מתנדבת מדנמרק(

תמיד כשהייתי משחק כדורגל, עם אנשים שאני לא מכיר, הם היו בוחרים אותי ראשון, אבל מיד אחר כך מקללים שאני אפילו לא מסוגל למסור פס כמו שצריך. כי וואלה, תמיד מבלבלים ביני לבין האח שלי.אני ההתמחות שלי היא תשבצים בכלל. פנתר אני. אלוף הקריות לשנת 2006. כל שבוע פותר מעריב וידיעות תוך חמש דקות. אבל לא את הפושטים עם התמונות, אלא את הקשים, עם הפתגמים שרק החמיצר הזה שכותב אותם יודע. אבל אני מלך אני. רק אני יודע שלק זה מטבע אלבני, ולא מה שפקידות משועממות מושחות על הציפורניים. הנה, תתקילו אותי למשל. תשאלו אותי

את ההגדרה - בהמת משא טיבטית )שתי אותיות(. מיד עונה.)האח של דריקס(

היום הולך חזק מאוד שירים של ניק דרייק, או ניק קייב או סתם איזה ניק אחר. וואלה, כל הגויים האלה אותו הדבר, חבורה של קוקסינלים דיכאוניים. מוציאים לך אלבום אחד בגיל 20 ומתאבדים. ורק אחרי שקרובי המשפחה שלהם צריכים כמה לירות, אז פתאום מאתרים הקלטות נדירות שלהם בבוידעם ומוציאים אותן באלבומים מהודרים, עאלק. מה שכן, אנשים פשוט נדפקו במדינה הזאת. אפילו למות בשקט אי אפשר כאן. לקחו את כל הדרעאק מאמריקה והביאו לכאן בייבוא אישי. הכל בגלל ביבי הזה. או בנג'מין. או איך שלא קוראים לו. זה שהיה פעם ראש ממשלה. בעצם הוא גם עכשיו ראש ממשלה. אבל אני מה אכפת לי. כל עוד נכנסות כמה לירות.

שחור. לא מדווח. מצווה. נותן כבוד למת.)אלמוג בן שושן - D.J. בלוויות(

באתי היום לחנות ספרים ושאלתי אותם אם יש להם את הספר 'האריה שאהב תותה'. בדקו ואמרו לי לא. אחרי כן מתפלאים שישראל נמצאת כל כך אחורה בקטע של ספרות

הומוסקסואלית.)חמי רוט, מבקר ספרות(

אני גדלתי בבית ימני. אמא תמיד שנאה ערבים, אפילו לאלטע זאכן לא הייתה מוכרת כלום. ובביה"ס כולם הלכו לבית"ר. חבל שעד היום הם חושבים שז'בוטינסקי זה רק רחוב. אבל אני, כבר אז חשבתי קדימה. אז הייתי הולכת לקן של הנוער העובד. עם האשכנזים. עד שפעם אחת החבר'ה תפסו אותי

וקראו לי זונה. נדבק. פיגמליון אשכרה.)ויקי טלמורי - זונה בכביש 6(

w

l

c

of

v

g

w

עוד שנה אזרחית עברה ואתה שוב פעם לבד. אחרי שאמרת שזה לא יקרה ואתה תמצא כבר מישהי. זין. איזה תמצא ואיזה נעליים. רק מה, החארות האלה מאמריקה. ילדי הקולג'ים שמזיינים כל הזמן פותחים בסבבה שלהם את הדראעק הזה כמו Facebook. פשוט זורים לך מלח על הפצעים. אתה נכנס לשמה, קולט את הגמדה הפוזלת שישבה לידך בכיתה ד' ושאף פעם לא הסכמת להצעות החברות

שלה ורואה מה נהיה ממנה היום. ססססאמק איזה גורל חרא.)רווק(

i