Embed Size (px)
Citation preview
31 8 ים ימ 7 ׀ 04 . 0 9 . 2013
לאורך שנים, על גבי עשרות מחברות ובכתב יד צפוף, כותב שאול מופז יומן
אישי, כולל עדות על רגעים מכוננים רבים בתולדות המדינה. אבל רק מעטים מהם היו דרמטיים או מסוכנים יותר מאותם
לילות של תחילת מלחמת יום הכיפורים, שבהם, כמפקדה הטרי של סיירת
הצנחנים, פיקד מופז על שני מבצעים עמוק בתוככי סוריה. הראשון היה הצלחה
מסחררת. השני - כבר הסתבך לגמרי.40 שנה אחרי מפרסם "ידיעות אחרונות"
את יומני מופז מ־48 השעות שבהן השתנתה מדינת ישראל לתמיד
י נ ר ק ל ב ו י , ן א ו ש ר י מ א
באחד מחדרי ביתו של שאול מופז, בתוך ארונות חומים וגדולים, מסודרות עשרות, אם לא מאות, מחברות צהובות ועבות. על כל מחברת מתנוסס תאריך משנותיו הרבות בצה"ל ובפוליטיקה. רק מעטים ראו וקראו את מה שכתוב
בפנים: היומן האישי של מופז.הכתב שמתנוסס על גבי העמודים הצהובים מעיד בבירור על התקופה בחייו של המחבר: בעיתות לחץ או משבר, האותיות הופכות לקטנות, מחוברות וסגנון הכתיבה הוא של התנסחות רשמית; בזמני שלום ורוגע הכתב מתעגל, המילים
מתרחבות וההתנסחות מפליגה לסגנון ספרותי על גבול ההגותי.־היומנים הללו מתעדים לא מעט צמתים היסטוריים שבהם נכח מופז: מבצ
עים, מלחמות, סערות פוליטיות, בחירות. השבוע, ימים ספורים לפני ציון שנת ה־40 לפרוץ מלחמת יום הכיפורים, הסכים מופז לפרסם את חלקי היומן שכתב
בימיה הראשונים של המלחמה ההיא.בדיוק וישב הצנחנים, סיירת של הטרי מפקדה צעיר, קצין אז היה הוא בעמדת הביניים: כשהביט מעלה, ראה חלק מצמרת הביטחון קורסת ומאבדת עשתונות; וכשהביט מטה, ראה את החיילים הפשוטים, הלוחמים, ששילמו את
המחיר של כל אלו.חלקו הראשון של היומן שמובא כאן, מספר מופז, נכתב במקור באום־חשיבה, אותו הר קטן בצפון־מערב סיני, שממנו השקיף צה"ל על המצרים בתקופת המלחמה, שהפך לאחריה ל"מחנה התאוששות" לכוחות המדממים ולמפקדיהם,
־שחלקם המתינו לחוקרי ועדת אגרנט. אולי בשל הצורך לתעד את הימים שחלפו עליו; אולי בגלל צילה המתקרב של ועדת החקירה, התיישב מופז מדי יום באוהל הקטן שלו וכתב את זיכרונות המלחמה. בשנת 1996, לרגל סדרת הרצאות שהעביר כראש אגף התכנון, ריכז את החומרים שנכתבו מיד אחרי
טנק ישראלי ברמת הגולן, 1973 )ברקע:
עמוד מתוך היומן; למטה משמאל: מופז
ואחת המחברות(. "האמינו שבכל המלחמות
נשחזר את תוצאות מלחמת ששת הימים"
ר ג נ י ב ו ר ד ו ד : ם ו ל י צ
צילום: רמי זרנגר
04 . 0 9 . 2013 ׀ ים ימ 7 8 30
] 13.10.73, 22:00, 300 ק"מ בעומק סוריה [
31 8 ים ימ 7 ׀ 04 . 0 9 . 2013
לאורך שנים, על גבי עשרות מחברות ובכתב יד צפוף, כותב שאול מופז יומן
אישי, כולל עדות על רגעים מכוננים רבים בתולדות המדינה. אבל רק מעטים מהם היו דרמטיים או מסוכנים יותר מאותם
לילות של תחילת מלחמת יום הכיפורים, שבהם, כמפקדה הטרי של סיירת
הצנחנים, פיקד מופז על שני מבצעים עמוק בתוככי סוריה. הראשון היה הצלחה
מסחררת. השני - כבר הסתבך לגמרי.40 שנה אחרי מפרסם "ידיעות אחרונות"
את יומני מופז מ־48 השעות שבהן השתנתה מדינת ישראל לתמיד
י נ ר ק ל ב ו י , ן א ו ש ר י מ א
באחד מחדרי ביתו של שאול מופז, בתוך ארונות חומים וגדולים, מסודרות עשרות, אם לא מאות, מחברות צהובות ועבות. על כל מחברת מתנוסס תאריך משנותיו הרבות בצה"ל ובפוליטיקה. רק מעטים ראו וקראו את מה שכתוב
בפנים: היומן האישי של מופז.הכתב שמתנוסס על גבי העמודים הצהובים מעיד בבירור על התקופה בחייו של המחבר: בעיתות לחץ או משבר, האותיות הופכות לקטנות, מחוברות וסגנון הכתיבה הוא של התנסחות רשמית; בזמני שלום ורוגע הכתב מתעגל, המילים
מתרחבות וההתנסחות מפליגה לסגנון ספרותי על גבול ההגותי.־היומנים הללו מתעדים לא מעט צמתים היסטוריים שבהם נכח מופז: מבצ
עים, מלחמות, סערות פוליטיות, בחירות. השבוע, ימים ספורים לפני ציון שנת ה־40 לפרוץ מלחמת יום הכיפורים, הסכים מופז לפרסם את חלקי היומן שכתב
בימיה הראשונים של המלחמה ההיא.בדיוק וישב הצנחנים, סיירת של הטרי מפקדה צעיר, קצין אז היה הוא בעמדת הביניים: כשהביט מעלה, ראה חלק מצמרת הביטחון קורסת ומאבדת עשתונות; וכשהביט מטה, ראה את החיילים הפשוטים, הלוחמים, ששילמו את
המחיר של כל אלו.חלקו הראשון של היומן שמובא כאן, מספר מופז, נכתב במקור באום־חשיבה, אותו הר קטן בצפון־מערב סיני, שממנו השקיף צה"ל על המצרים בתקופת המלחמה, שהפך לאחריה ל"מחנה התאוששות" לכוחות המדממים ולמפקדיהם,
־שחלקם המתינו לחוקרי ועדת אגרנט. אולי בשל הצורך לתעד את הימים שחלפו עליו; אולי בגלל צילה המתקרב של ועדת החקירה, התיישב מופז מדי יום באוהל הקטן שלו וכתב את זיכרונות המלחמה. בשנת 1996, לרגל סדרת הרצאות שהעביר כראש אגף התכנון, ריכז את החומרים שנכתבו מיד אחרי
טנק ישראלי ברמת הגולן, 1973 )ברקע:
עמוד מתוך היומן; למטה משמאל: מופז
ואחת המחברות(. "האמינו שבכל המלחמות
נשחזר את תוצאות מלחמת ששת הימים"
ר ג נ י ב ו ר ד ו ד : ם ו ל י צ
צילום: רמי זרנגר
04 . 0 9 . 2013 ׀ ים ימ 7 8 30
] 13.10.73, 22:00, 300 ק"מ בעומק סוריה [
33 8 ים ימ 7 ׀ 04 . 0 9 . 2013
טכ"לי לא עמד בלחץ ובקצב. הצטערתי שהסכמתי לקחת כוח לא אורגני.
־ק' הגיע בזמן. בטיסה חזרה קיבלנו ברכות ראשונות. נחתנו לפנות בוקר בתל־נוף. הקצח"ר התקשר, אמר מברוק, הרמטכ"ל מרוצים: היו החבר'ה מעריך. מאוד הרמטכ"ל
התייחס אלינו במלחמה.־חיל האוויר תקף את השיירה באור ראשון, הסורים הופ
תעו, הפעולה צימצמה את סד"כ הטנקים בחזית רמת הגולן. ביצענו את המשימה.
ה־13 באוקטובר, 1973:
מבצע דוידקהקיבלתי הברכות לאחר גבוה. היה בסיירת הרוח מצב הודעה להגיע בעשר בבוקר שוב לקריה, למבצע נוסף כבר ידי חלק מהמעורבים הלילה. הפעם התקבלתי בחיוך על במבצעים. "כל הכבוד", בירכו. הבנתי שתוצאות המבצע השפיעו, אבל המצב בשתי החזיתות היה קשה מאוד, ומהר עברנו למשימה לליל ה־13 באוקטובר: פיצוץ גשרים על ציר חומס־דמשק, על מנת לעצור את משלוח טילי הנ"מ
מדגם SAM לחזית הסורית, שאיימו על חיל האוויר.־המשימה הלילה יותר רחוקה, יותר מסוכנת, יותר מאתג
רת: לפוצץ שלושה גשרים, הרבה חומר נפץ, כוח הרבה יותר יהיה הזה לא דוידקה. אמרתי לעצמי: הלילה גדול. מבצע דומה ללילה הקודם. טיסה בשטח הסורי, באים מהים, האויב מבין כבר שפועלים כוחות מיוחדים ויהיה ערוך יותר בעורף.
18:00 במסוקים. חולפות הדקות והקברניט לא מגיע. יש מתח על פני האנשים, הרבה שמועות על נפגעים בחזית, גם
לחיל האוויר.לאחר כעשר דקות יצאתי מהמסוק למשרדו של מפקד הטייסת, סא"ל יובל אפרת. היכן הקברניט? שאלתי, אנחנו
"אני מיד לי: עונה והוא זמן המראה. עשר דקות אחרי מגיע".
"לא איתך אנחנו אמורים לטוס". "אני יודע, יש בעיה, אני אחליף אותו". מיד ממריאים.
לימים נודע לי שהטייס נתקף חרדה, וחשש שלא יוכל לבצע את המשימה.
כעת אנחנו בידיו של מפקד הטייסת, יובל אפרת. טיסה ארוכה. טסנו לאורך החוף. עקפנו את ביירות מצפון, פנייה מזרחה ללבנון, בעל־בק, ומרחוק ראיתי את אזור דמשק ונמל התעופה הבינלאומי חשוך. המסוק מלא בלוחמים, ציוד, חומר נפץ, הפרדנו נפצים ומאיצים. חושך במסוק. חלק מנמנמים, חלק בודקים ציוד. כל אחד מסתגר בתוך עצמו ובמחשבותיו. כבר למעלה משעתיים וחצי טיסה, פה ושם הבזקי ירי
־נ"מ. מתקרבים לנחיתה. יובל מבקש שאעבור לכיסא המהנחיתה. נקודת ורוצה שנזהה כמקובל את כונאי המוטס
־התיישבתי, יובל זיהה את הנתיב. "אנחנו עשר דקות לנחיתה", אמר במכשיר הקשר. נזהה ביחד את הנקודה.
זיהינו? הכל היה מהר, כי התחילה אש מרחוק. ברור שזה ־היה מכוון אלינו. הסתכלנו שנינו שוב על המפה, נחת
נו. יובל המריא ואחרי כמה רגעים שוב ירי מרחוק נשמע לכיוון המסוק.
בדיעבד, הסורים עשו שיעורי בית בלילה השני, הבינו שצה"ל מנחית כוחות קומנדו בעורף. הם תיגברו במכ"מים
־וכוחות כוננות עורפיים הועמדו במצב הכן. החדירה של המסוק לעומק השטח הסורי התגלתה, ולכן הירי. החל מהרגע הזה התחילו הסורים לחפש אותנו על פי אזור נחיתת המסוק
וכוחות סוריים נעו על הצירים במגמה למצוא אותנו. התחלנו בתנועה. השטח לא היה שקט. תנועת רכבים על צירים בגב ההר. לשם היינו צריכים להגיע. ליל ירח מלא. אפשר במשקפת פשוטה לזהות אותנו. לאחר תנועה של 3 ק"מ
הרמתי משקפת וראיתי כי תוואי השטח אינו כפי שידענו. שלחתי את שלוי לבדוק מה זה. שלוי חזר ואמר שזה כביש. איך כביש לכל הרוחות? פתחנו את המפות וברור שאנחנו
לא על הנתיב. לא נחתנו בנקודה המתוכננת. היכן אנחנו? 300 ק"מ מהבית, הזמן מוגבל ואין לנו ביטחון שאנחנו במ־
קום הנכון. הבטתי על התוואי מסביב, ובינתיים הצטרפו התברר מניסיונם. לתרום כדי הכוח לחוד שלנו קצינים יותר ממה שהיה מתוכנן. הודענו למטוס כי נחתנו רחוק
־הממסר – שאמור היה לתווך בינינו לבין המסוק שלנו – שנחתנו רחוק יותר ושאנחנו ממשיכים למילוי המשימה.
לאחר בתנועה, המשכנו ולהגיע. להזדרז צריך עכשיו כקילומטר של שבמרחק וראיתי משקפת הרמתי כשעה התקדמה משאית כהה, נוסעת באופן איטי. אם אני רואה אותה, ייתכן שהם רואים אותי. גלשנו לתוך נחל קרוב. שוב הרמתי משקפת. הפעם זה היה קרוב מאוד. הקסדות מעל קו המשאית ואנטנת הקשר לא השאירו מקום לספק: משאית צבאית סורית עמוסה בחיילים סורקת את השטח. עידכנו את הלוחמים. תוך כדי, החיילים הסורים התפזרו בשטח ופתחו עלינו באש. הרע מכל קרה. במרחק של 300 ק"מ מהבית התגלינו בעורף הסורי, נפתחה אש מקרוב. איך מבצעים את
המשימה ויוצאים מזה?ברגעים הראשונים עוד קיוויתי שהזיהוי שלהם לא מוחלט. אבל כאשר הכדורים פגעו סביבנו, לא הייתה ברירה. צריך להשיב אש ולהיחלץ, לעלות למקום שולט ולתת עדיפות מול הסד"כ הסורי שילך ויצטבר מולנו. ברגעים אלה אתה לבד, הרי מודל לא היה וגם לא "מקרים ותגובות". אתה פועל מהר על פי מה שלמדת בעבר. השבנו אש והוריתי לכוח להתחיל לטפס במעלה ההר. השארנו את עופר חקלאי – מפקד צוות – עם מאג פלוס מרגמה 52 - נוהל קורס קצינים - לרתק את הסורים וטיפסנו. הרמתי שוב משקפת, מגיעות עוד משאיות. 45 דקות של טיפוס במעלה ההר, הצטברו כמה מאות חיילים
־סורים, יחסי הכוחות היו לרעתנו ובעודי חושב מה הנתיב לגשרים שאותם אנחנו צריכים לפוצץ, הגיח מטוס והניר )הטיל פצצות תאורה( מעלינו. זה כבר היה יותר מדי. מי אלה? שלנו או סורים? שלוי אמר לי מיד שהם סורים. אחרי דקות ראינו
מיג 21 כסוף: חיפשו אותנו!וחצי מכאן הכל התגלגל מהר. הספקתי להודיע כשעה קודם על ההיתקלות. עכשיו הנרה, ושואלים את הבית דרך הממסר: האם נשלח חילוץ? לא מבינים אותנו. הסורים החליטו לתפוס אותנו ויהי מה. אחרי ההנרה התחילו לטפס לכיווננו. לא הייתה אש, שומעים קולות של כלבים ברקע וזרקורים במעלה הגבעה. הסורים מתקרבים ושוב הנרה. נצמדנו לאמא
אדמה, רק שלא יטילו עלינו פצצות, אמרתי לעצמי.נפי מכותרים! אנחנו נגיע. לא אנחנו שליעד ־הבנתי
לה בשבי לא אופציה מבחינתי! קולות הסורים מתקרבים. קראתי לקצינים. לא היה לחץ, אבל היה חשש שמכאן כבר
־לא נצא. אמרתי להם: מכותרים. ליעד לא נגיע. אין אופ
מופז ומחברות היומן.
"הרע מכל קרה:
התגלינו בעורף הסורי"
החזית הצפונית,
אוקטובר 1973.
"תחושה של הפקרות"
מעולם לא ראיתי צנחנים עולים כל כך מהר למסוק. הדלת נסגרה, חטפנו אש באוויר, כדורים פגעו במסוק, אחד הקצינים
נפצע קל, הדלק התרוקן. אנחנו מחליפים חוויות תוך כדי הטיסה ותוך שעתיים וחצי נהיה על טיפות הדלק בנחיתת חירום בבצת.
כשירדנו, הלוחמים נישקו את האדמה
וט ר
סי יו
ם:לו
צי
04 . 0 9 . 2013 ׀ ים ימ 7 8 32
המלחמה למחברת חדשה אשר מוצגת כאן.־בחלק השני של היומנים שמובאים כאן, מובאות מחש
בותיו והערותיו של מופז שנכתבו בשנים שחלפו מאז על המלחמה ההיא, מלחמה שבעיניו הייתה "קו שבר בחברה הישראלית ובמנהיגות בישראל ובאמון ביניהן", כפי שהוא המחיר שהחברה ובעיקר ההלם "ההפתעה, השבוע. אומר שילמה – 2,600 הרוגים ועשרות אלפי פצועים ונכים – כל אלו היוו מחיר כבד מאוד בעבור מדינה צעירה במלחמה
שניתן היה למנוע אותה". איך ניתן היה למנוע אותה?
"אם היו הולכים להסדר, דבר שהיה על סדר היום לפני ־המלחמה, המלחמה הייתה נמנעת. כל תכלית המלחמה מב
כבודו. את ולהשיב סיני את להחזיר הייתה חינת סאדאת המלחמות של ישראל צריכות להיות מלחמות אין ברירה,
־רק כשהחרב מונחת על הצוואר. הדבר החשוב יותר, וזה מתחבר למציאות בימינו, הוא שבמקביל לכוח המגן של מדינת ישראל והיכולת שלנו להרתיע את האויבים שלנו – אנחנו הסכם על היום, כשמדברים מדיני. חייבים לעשות מאמץ שלום עם הפלסטינים, אנחנו צריכים לעשות לא פחות למען השגת השלום ממה שאנחנו עושים בשביל הביטחון. את מחיר ההתפכחות כבר שילמנו פעם אחת, לא צריך לשלם אותו
פעם נוספת".וכך זה נראה מבעד לעיניו של מפקד סיירת הצנחנים,
באוקטובר 1973:
חלק א' / המלחמה ה־5 עד ה־11 באוקטובר, 1973:
הלם־מוניתי למפקד הסיירת )צנחנים – א"ש, י"ק( כמה חוד
שים לפני המלחמה. בדרך כלל, החילופים היו לקראת הקיץ. זה היה תפקיד המ"פ השלישי שלי, פיקדתי על פלוגת "מאי 71" בגדוד 890 ועל הפלוגה המסייעת. המג"ד, סגן־אלוף מתן וילנאי, המליץ בפני המח"ט – אלוף־משנה עוזי יאירי
)ז"ל( – על מינויי למפקד הסיירת.קצינים כ־8 צעירים, חלקם לוחמים, כ־70 של יחידה הארץ, מלח ומושבניקים, קיבוצניקים מעולה, איכות –אני הייתי העירוני היחידי. הסיירת של אותם הימים הייתה
־שמורת טבע אנושית ומבצעית. אימונים, תרגילים, מבצעים, שיתוף פעולה פורה עם חיל האוויר ומסוקים, הרבה ניווטים, ברגל, ברכב, באופניים. פסגת החלומות של מ"פ
באותם הימים. איתם היה אפשר לעשות הכל. הבאתי איתי מ־890 את העיקרון של "קשה באימונים קל בקרב". לא היו אז תוכניות מגירה לפלוגה, אבל הייתה כשירות מבצעית גבוהה, הרבה העזה ואלתור, מקצועיות, כל רעיון משוגע התקבל בברכה: מארבים עם רכב בשטח
־אויב, פיצוץ עמודי מתח גבוה, לחימה בטרור, חדירה למתקנים ובסיסים, כושר גופני גבוה ועוד.
וביק לביתי מהחטיבה צילצלו הכיפורים יום ־בערב ימים היה שו שאחזיר את כל היחידה לבסיס, שבאותם בתל־נוף. טלפון שלי למפקדי הצוותים וכולם עד ערב יום
הכיפורים התייצבו.הסמח"ט )ז"ל(, ליפקין־שחק אמנון לחטיבה. הגעתי באותם הימים, כבר היה שם לענות לשאלות: על מה ולמה? "יש כוננות", אמר. "ייתכן שזה רציני יותר ממה שאנחנו והסורים, זה, יש תזוזות אצל המצרים נכון לרגע מבינים
־ייתכן שמחר יהיו אירועים משמעותיים, עוזי )יאירי, המח"ט( בתדרוכים. מחר ישיבת מפקדים כאן בחטיבה, תיערכו
לכל האפשרויות".יום הכיפורים. ישיבת המפקדים בבוקר לא השאירה מקום לספקות: הולך להיות אירוע/מלחמה מכונן וקשה. תתכוננו. מה נעשה? למה נתכונן?! נשלחנו להתאמן בפיצוץ עמודי מתח גבוה. היינו מומחים – היה לנו אזור אימונים – אשדוד, כמה עמודים לתרגול – אספנו את הציוד ויצאנו לכבישים
הריקים. האזעקות החזירו אותנו לבסיס.תוך יומיים נמצא את עצמנו מוטסים לראס־סודר. המצרים, בתרגיל הונאה מבריק בקשר, הניעו דיוויזיה ממוכנת לציר ראס־סודר אבו־זניימה, ציר שיורד בחלק המערבי של סיני בואכה שארם. וככה מצאנו עצמנו נערכים לבלום דיוויזיה שהונחתו מיוחדים כוחות הגיעו כן הגיעה. שלא מצרית
בעיוורון באזור ואותם כיתרנו ושבינו ללא כל קושי. לאחר מספר ימים היינו בדרך חזרה לתל־נוף במטוסי "נורד" ישנים שהכרנו מהצניחות. החזירו לתל־נוף רק את האויב. בעורף לפעול החליט הכללי המטה )כי( הסיירת
הלחץ בחזית רמת הגולן וסיני היה קשה מנשוא.ב־11 באוקטובר 1973 לפנות ערב הגענו לתל־נוף. איך )החיילות ולמַקפלות הלבנים "לסדינים החבר'ה? אמרו
־ששירתו בתפקיד מקפלות המצנחים(", אבל מהר מאוד התבשרנו שמחר, ה־12 באוקטובר, עליי להתייצב בקריה אצל
־הקצח"ר )קצין חי"ר וצנחנים ראשי(, תא"ל מנו שקד, לקבלת פקודה למבצע כבר באותו היום. טלפון הביתה שהכל
בסדר וכבר מתארגנים.
ה־12 באוקטובר, 1973:
מבצע כותונתעשר בבוקר. הגעתי בגפי, תיק מ"פ תלוי על הכתף. סרן
־שאול מופז מגיע לבור בקריה. הזעקות בקשר, המעוזים המ־כותרים, קולות השריונאים והחיילים המבקשים סיוע לחי
לוץ מקבלים את פניי. לא היה ספק: יש הלם, חוסר אונים, משמרות הלילה ישנו במסדרונות, חוסר סדר, אנשים טרוטי עיניים וצרודים ממכשירי הקשר חלפו מכל עבר, הייאוש ניכר בכל פינה, האם נוכל לבלום? האם נהפוך את הקערה על פיה? לא הייתה לי תמונה כוללת, גם לא התיימרתי. אבל זה לא נראה טוב. הייתי מפקד מחלקה במלחמת ההתשה, ידעתי מה זה מוצב מכותר! אש ארטילרית, פצועים והרוגים.
באותו יום שמעתי ייאוש, הלם וחוסר יכולת להושיע.ליל ה־12 באוקטובר 1973. לא היה הרבה זמן למחשבות. קיבלתי פקודה קצרה וחד־משמעית: יש תגבורות עיראקיות
־בדרך לרמת הגולן. מובילים עם טנקים ינועו בלילה מעי־ראק לחזית רמת הגולן. המשימה: לעצור את השיירה ולאפ
שר לחיל האוויר לפגוע בה באור ראשון. הוטל עלינו לפוצץ ולפגוע בכלי רכב באזור בלתי גשר שהיה מעבר הכרחי
־עביר. המקום: בעורף הסורי, במפגש הגבולות עיראק־סוריה־ירדן בקרבת הגבול עם עיראק. הכוח המבצע: 25 לוחמי סיירת בפיקודי, מתוגברים בחוליית קשר מטכ"לית, מסוק
בודד. חדירה של כ־250 ק"מ מגבול ישראל.תדריך אחרון 17:00. 18:00 המראה. 20:30 נחיתה. גמר 24:00. 2:00, 13 באוקטובר זמן אחרון לפינוי. קי־ ביצוע עד
בלתי מפה, כמה תצלומי אוויר, הייתי צריך לתכנן ולאשר עד הצהריים – הכל בקריה – להגיע לטייסת, תדריך אחרון ולצאת לדרך. היה מעט זמן. הייתי חייב לעבוד במקביל. טלפון לסגני, אודי שלוי. שיחה בטלפון להכין הכל בהתאם למשימה, אני אגיע לתדריך אחר הצהריים לכוח ואחר כך יציאה לטייסת. הנחיתי מה להכין. טוב שהוא איתי )שלוי(.
מקצועי, אמין, מבצעי ואפשר לסמוך עליו.המראנו על פי המתוכנן לאחר תדריך קצר שלי לכוח. יוצאים למשימה בנוהל קרב קצר. הלוחמים היו נרגשים,
זאת הפעולה העמוקה ביותר שבוצעה עד אז.
1. סגן מפקד טייסת 118, ק' שאותו הכ־ המראנו ביסעוררתי היטב, הטיס אותנו. הכוח היה מאורגן בשלושה כוחות משנה: כוח הגשר – שהיה אמור לפוצץ את הגשר בפיקוד מיכה עם 200 ק"ג טי־אן־טי לפיצוץ; כוח מארב – בפיקוד שלוי, ארבעה מטעני צד וארבע חוליות נ"ט; וכוח שהיווה
־את חוליית הפיקוד הקדמית בפיקודי וחוליית קשר מהמטכ"ל, מול ממסר אווירי שחיבר אותנו לקריה.
הטיסה הייתה ארוכה. סמכתי מאוד על ק'. כשהתקרבנו לאזור הוא אמר לי שאין שום שיירה בכביש, והזמין אותי לשבת בכיסא המכונאי המוטס. כך התנהלה השיחה: "אין
כאן נפש חיה", אומר ק'. "אפשר להתקרב יותר", אמר.זיהינו יחד את הכביש בשטח הסורי. היה ליל ירח מלא. על פי התכנון היינו אמורים לנחות כעשרה ק"מ מנקודת המארב. ק' התבדח: "אתה יכול לנחות על הכביש. אין פה כלי רכב". הסכמתי לנחות קרוב יותר, אבל לא קרוב מדי, כ־5 ק"מ. בעודנו מדברים, עבר זוג כלי רכב. נחתנו, יצאנו
־לדרך. קבענו שאם לא יהיה קשר, הפינוי יהיה מאותה נקודה, זמן אחרון 2:00 לפנות בוקר, על מנת שנחצה את הגבול
בחזרה בחושך.נפרסנו כמתוכנן והמתנו לשיירה. חלפה שעה ראשונה.
־שלושה זוגות כלי רכב, פנסים צבועים בכחול, נוסעים במרווחים, מגיעים מהגבול העיראקי ונוסעים לחזית בסוריה. אין עדיין טנקים. איפה השיירה? שאלתי את עצמי. בחצות הבנתי שזאת השיירה: כל שני כלי רכב בהפרשים של 10
עד 20 דקות. זאת השיירה.והמתנו שייכנסו למארב. הרמתי הגיעו שתי משאיות משקפת וראיתי את המוביל הראשון. לפניו נסע קומנדקר. היה ברור – הולכים עליהם. הכל פעל כמתוכנן, מלבד טילי שלו. את עשה האר־פי־ג'י תרגול, כטילי שהתגלו הלאו והכוח של המארב הסתער, הגשר המארב פגע במשאיות והמוביל נפגע. נהרגו כל החיילים התרומם, הטנק נדלק העיראקים. פתחנו הרבה עשן, הגיעו עוד כלי רכב אך דרכם
־הייתה כבר חסומה. הלכנו בדרך לפינוי. צוות הקשר המ
הגעתי לבור בקריה בגפי, תיק מ"פ תלוי על הכתף. הזעקות בקשר, המעוזים המכותרים, קולות השריונאים והחיילים המבקשים סיוע לחילוץ
מקבלים את פניי. לא היה ספק: יש הלם, חוסר אונים, משמרות הלילה ישנו במסדרונות, חוסר סדר, אנשים טרוטי עיניים וצרודים ממכשירי
הקשר חלפו מכל עבר, הייאוש ניכר בכל פינה. זה לא נראה טוב
גררנ
י זמ
רם:
לוצי
33 8 ים ימ 7 ׀ 04 . 0 9 . 2013
טכ"לי לא עמד בלחץ ובקצב. הצטערתי שהסכמתי לקחת כוח לא אורגני.
־ק' הגיע בזמן. בטיסה חזרה קיבלנו ברכות ראשונות. נחתנו לפנות בוקר בתל־נוף. הקצח"ר התקשר, אמר מברוק, הרמטכ"ל מרוצים: היו החבר'ה מעריך. מאוד הרמטכ"ל
התייחס אלינו במלחמה.־חיל האוויר תקף את השיירה באור ראשון, הסורים הופ
תעו, הפעולה צימצמה את סד"כ הטנקים בחזית רמת הגולן. ביצענו את המשימה.
ה־13 באוקטובר, 1973:
מבצע דוידקהקיבלתי הברכות לאחר גבוה. היה בסיירת הרוח מצב הודעה להגיע בעשר בבוקר שוב לקריה, למבצע נוסף כבר ידי חלק מהמעורבים הלילה. הפעם התקבלתי בחיוך על במבצעים. "כל הכבוד", בירכו. הבנתי שתוצאות המבצע השפיעו, אבל המצב בשתי החזיתות היה קשה מאוד, ומהר עברנו למשימה לליל ה־13 באוקטובר: פיצוץ גשרים על ציר חומס־דמשק, על מנת לעצור את משלוח טילי הנ"מ
מדגם SAM לחזית הסורית, שאיימו על חיל האוויר.־המשימה הלילה יותר רחוקה, יותר מסוכנת, יותר מאתג
רת: לפוצץ שלושה גשרים, הרבה חומר נפץ, כוח הרבה יותר יהיה הזה לא דוידקה. אמרתי לעצמי: הלילה גדול. מבצע דומה ללילה הקודם. טיסה בשטח הסורי, באים מהים, האויב מבין כבר שפועלים כוחות מיוחדים ויהיה ערוך יותר בעורף.
18:00 במסוקים. חולפות הדקות והקברניט לא מגיע. יש מתח על פני האנשים, הרבה שמועות על נפגעים בחזית, גם
לחיל האוויר.לאחר כעשר דקות יצאתי מהמסוק למשרדו של מפקד הטייסת, סא"ל יובל אפרת. היכן הקברניט? שאלתי, אנחנו
"אני מיד לי: עונה והוא זמן המראה. עשר דקות אחרי מגיע".
"לא איתך אנחנו אמורים לטוס". "אני יודע, יש בעיה, אני אחליף אותו". מיד ממריאים.
לימים נודע לי שהטייס נתקף חרדה, וחשש שלא יוכל לבצע את המשימה.
כעת אנחנו בידיו של מפקד הטייסת, יובל אפרת. טיסה ארוכה. טסנו לאורך החוף. עקפנו את ביירות מצפון, פנייה מזרחה ללבנון, בעל־בק, ומרחוק ראיתי את אזור דמשק ונמל התעופה הבינלאומי חשוך. המסוק מלא בלוחמים, ציוד, חומר נפץ, הפרדנו נפצים ומאיצים. חושך במסוק. חלק מנמנמים, חלק בודקים ציוד. כל אחד מסתגר בתוך עצמו ובמחשבותיו. כבר למעלה משעתיים וחצי טיסה, פה ושם הבזקי ירי
־נ"מ. מתקרבים לנחיתה. יובל מבקש שאעבור לכיסא המהנחיתה. נקודת ורוצה שנזהה כמקובל את כונאי המוטס
־התיישבתי, יובל זיהה את הנתיב. "אנחנו עשר דקות לנחיתה", אמר במכשיר הקשר. נזהה ביחד את הנקודה.
זיהינו? הכל היה מהר, כי התחילה אש מרחוק. ברור שזה ־היה מכוון אלינו. הסתכלנו שנינו שוב על המפה, נחת
נו. יובל המריא ואחרי כמה רגעים שוב ירי מרחוק נשמע לכיוון המסוק.
בדיעבד, הסורים עשו שיעורי בית בלילה השני, הבינו שצה"ל מנחית כוחות קומנדו בעורף. הם תיגברו במכ"מים
־וכוחות כוננות עורפיים הועמדו במצב הכן. החדירה של המסוק לעומק השטח הסורי התגלתה, ולכן הירי. החל מהרגע הזה התחילו הסורים לחפש אותנו על פי אזור נחיתת המסוק
וכוחות סוריים נעו על הצירים במגמה למצוא אותנו. התחלנו בתנועה. השטח לא היה שקט. תנועת רכבים על צירים בגב ההר. לשם היינו צריכים להגיע. ליל ירח מלא. אפשר במשקפת פשוטה לזהות אותנו. לאחר תנועה של 3 ק"מ
הרמתי משקפת וראיתי כי תוואי השטח אינו כפי שידענו. שלחתי את שלוי לבדוק מה זה. שלוי חזר ואמר שזה כביש. איך כביש לכל הרוחות? פתחנו את המפות וברור שאנחנו
לא על הנתיב. לא נחתנו בנקודה המתוכננת. היכן אנחנו? 300 ק"מ מהבית, הזמן מוגבל ואין לנו ביטחון שאנחנו במ־קום הנכון. הבטתי על התוואי מסביב, ובינתיים הצטרפו התברר מניסיונם. לתרום כדי הכוח לחוד שלנו קצינים יותר ממה שהיה מתוכנן. הודענו למטוס כי נחתנו רחוק
־הממסר – שאמור היה לתווך בינינו לבין המסוק שלנו – שנחתנו רחוק יותר ושאנחנו ממשיכים למילוי המשימה.
לאחר בתנועה, המשכנו ולהגיע. להזדרז צריך עכשיו כקילומטר של שבמרחק וראיתי משקפת הרמתי כשעה התקדמה משאית כהה, נוסעת באופן איטי. אם אני רואה אותה, ייתכן שהם רואים אותי. גלשנו לתוך נחל קרוב. שוב הרמתי משקפת. הפעם זה היה קרוב מאוד. הקסדות מעל קו המשאית ואנטנת הקשר לא השאירו מקום לספק: משאית צבאית סורית עמוסה בחיילים סורקת את השטח. עידכנו את הלוחמים. תוך כדי, החיילים הסורים התפזרו בשטח ופתחו עלינו באש. הרע מכל קרה. במרחק של 300 ק"מ מהבית התגלינו בעורף הסורי, נפתחה אש מקרוב. איך מבצעים את
המשימה ויוצאים מזה?ברגעים הראשונים עוד קיוויתי שהזיהוי שלהם לא מוחלט. אבל כאשר הכדורים פגעו סביבנו, לא הייתה ברירה. צריך להשיב אש ולהיחלץ, לעלות למקום שולט ולתת עדיפות מול הסד"כ הסורי שילך ויצטבר מולנו. ברגעים אלה אתה לבד, הרי מודל לא היה וגם לא "מקרים ותגובות". אתה פועל מהר על פי מה שלמדת בעבר. השבנו אש והוריתי לכוח להתחיל לטפס במעלה ההר. השארנו את עופר חקלאי – מפקד צוות – עם מאג פלוס מרגמה 52 - נוהל קורס קצינים - לרתק את הסורים וטיפסנו. הרמתי שוב משקפת, מגיעות עוד משאיות. 45 דקות של טיפוס במעלה ההר, הצטברו כמה מאות חיילים
־סורים, יחסי הכוחות היו לרעתנו ובעודי חושב מה הנתיב לגשרים שאותם אנחנו צריכים לפוצץ, הגיח מטוס והניר )הטיל פצצות תאורה( מעלינו. זה כבר היה יותר מדי. מי אלה? שלנו או סורים? שלוי אמר לי מיד שהם סורים. אחרי דקות ראינו
מיג 21 כסוף: חיפשו אותנו!וחצי מכאן הכל התגלגל מהר. הספקתי להודיע כשעה קודם על ההיתקלות. עכשיו הנרה, ושואלים את הבית דרך הממסר: האם נשלח חילוץ? לא מבינים אותנו. הסורים החליטו לתפוס אותנו ויהי מה. אחרי ההנרה התחילו לטפס לכיווננו. לא הייתה אש, שומעים קולות של כלבים ברקע וזרקורים במעלה הגבעה. הסורים מתקרבים ושוב הנרה. נצמדנו לאמא
אדמה, רק שלא יטילו עלינו פצצות, אמרתי לעצמי.נפי מכותרים! אנחנו נגיע. לא אנחנו שליעד ־הבנתי
לה בשבי לא אופציה מבחינתי! קולות הסורים מתקרבים. קראתי לקצינים. לא היה לחץ, אבל היה חשש שמכאן כבר
־לא נצא. אמרתי להם: מכותרים. ליעד לא נגיע. אין אופ
מופז ומחברות היומן.
"הרע מכל קרה:
התגלינו בעורף הסורי"
החזית הצפונית,
אוקטובר 1973.
"תחושה של הפקרות"
מעולם לא ראיתי צנחנים עולים כל כך מהר למסוק. הדלת נסגרה, חטפנו אש באוויר, כדורים פגעו במסוק, אחד הקצינים
נפצע קל, הדלק התרוקן. אנחנו מחליפים חוויות תוך כדי הטיסה ותוך שעתיים וחצי נהיה על טיפות הדלק בנחיתת חירום בבצת.
כשירדנו, הלוחמים נישקו את האדמה
וט ר
סי יו
ם:לו
צי
04 . 0 9 . 2013 ׀ ים ימ 7 8 32
המלחמה למחברת חדשה אשר מוצגת כאן.־בחלק השני של היומנים שמובאים כאן, מובאות מחש
בותיו והערותיו של מופז שנכתבו בשנים שחלפו מאז על המלחמה ההיא, מלחמה שבעיניו הייתה "קו שבר בחברה הישראלית ובמנהיגות בישראל ובאמון ביניהן", כפי שהוא המחיר שהחברה ובעיקר ההלם "ההפתעה, השבוע. אומר שילמה – 2,600 הרוגים ועשרות אלפי פצועים ונכים – כל אלו היוו מחיר כבד מאוד בעבור מדינה צעירה במלחמה
שניתן היה למנוע אותה". איך ניתן היה למנוע אותה?
"אם היו הולכים להסדר, דבר שהיה על סדר היום לפני ־המלחמה, המלחמה הייתה נמנעת. כל תכלית המלחמה מב
כבודו. את ולהשיב סיני את להחזיר הייתה חינת סאדאת המלחמות של ישראל צריכות להיות מלחמות אין ברירה,
־רק כשהחרב מונחת על הצוואר. הדבר החשוב יותר, וזה מתחבר למציאות בימינו, הוא שבמקביל לכוח המגן של מדינת ישראל והיכולת שלנו להרתיע את האויבים שלנו – אנחנו הסכם על היום, כשמדברים מדיני. חייבים לעשות מאמץ שלום עם הפלסטינים, אנחנו צריכים לעשות לא פחות למען השגת השלום ממה שאנחנו עושים בשביל הביטחון. את מחיר ההתפכחות כבר שילמנו פעם אחת, לא צריך לשלם אותו
פעם נוספת".וכך זה נראה מבעד לעיניו של מפקד סיירת הצנחנים,
באוקטובר 1973:
חלק א' / המלחמה ה־5 עד ה־11 באוקטובר, 1973:
הלם־מוניתי למפקד הסיירת )צנחנים – א"ש, י"ק( כמה חוד
שים לפני המלחמה. בדרך כלל, החילופים היו לקראת הקיץ. זה היה תפקיד המ"פ השלישי שלי, פיקדתי על פלוגת "מאי 71" בגדוד 890 ועל הפלוגה המסייעת. המג"ד, סגן־אלוף מתן וילנאי, המליץ בפני המח"ט – אלוף־משנה עוזי יאירי
)ז"ל( – על מינויי למפקד הסיירת.קצינים כ־8 צעירים, חלקם לוחמים, כ־70 של יחידה הארץ, מלח ומושבניקים, קיבוצניקים מעולה, איכות –אני הייתי העירוני היחידי. הסיירת של אותם הימים הייתה
־שמורת טבע אנושית ומבצעית. אימונים, תרגילים, מבצעים, שיתוף פעולה פורה עם חיל האוויר ומסוקים, הרבה ניווטים, ברגל, ברכב, באופניים. פסגת החלומות של מ"פ
באותם הימים. איתם היה אפשר לעשות הכל. הבאתי איתי מ־890 את העיקרון של "קשה באימונים קל בקרב". לא היו אז תוכניות מגירה לפלוגה, אבל הייתה כשירות מבצעית גבוהה, הרבה העזה ואלתור, מקצועיות, כל רעיון משוגע התקבל בברכה: מארבים עם רכב בשטח
־אויב, פיצוץ עמודי מתח גבוה, לחימה בטרור, חדירה למתקנים ובסיסים, כושר גופני גבוה ועוד.
וביק לביתי מהחטיבה צילצלו הכיפורים יום ־בערב ימים היה שו שאחזיר את כל היחידה לבסיס, שבאותם בתל־נוף. טלפון שלי למפקדי הצוותים וכולם עד ערב יום
הכיפורים התייצבו.הסמח"ט )ז"ל(, ליפקין־שחק אמנון לחטיבה. הגעתי באותם הימים, כבר היה שם לענות לשאלות: על מה ולמה? "יש כוננות", אמר. "ייתכן שזה רציני יותר ממה שאנחנו והסורים, זה, יש תזוזות אצל המצרים נכון לרגע מבינים
־ייתכן שמחר יהיו אירועים משמעותיים, עוזי )יאירי, המח"ט( בתדרוכים. מחר ישיבת מפקדים כאן בחטיבה, תיערכו
לכל האפשרויות".יום הכיפורים. ישיבת המפקדים בבוקר לא השאירה מקום לספקות: הולך להיות אירוע/מלחמה מכונן וקשה. תתכוננו. מה נעשה? למה נתכונן?! נשלחנו להתאמן בפיצוץ עמודי מתח גבוה. היינו מומחים – היה לנו אזור אימונים – אשדוד, כמה עמודים לתרגול – אספנו את הציוד ויצאנו לכבישים
הריקים. האזעקות החזירו אותנו לבסיס.תוך יומיים נמצא את עצמנו מוטסים לראס־סודר. המצרים, בתרגיל הונאה מבריק בקשר, הניעו דיוויזיה ממוכנת לציר ראס־סודר אבו־זניימה, ציר שיורד בחלק המערבי של סיני בואכה שארם. וככה מצאנו עצמנו נערכים לבלום דיוויזיה שהונחתו מיוחדים כוחות הגיעו כן הגיעה. שלא מצרית
בעיוורון באזור ואותם כיתרנו ושבינו ללא כל קושי. לאחר מספר ימים היינו בדרך חזרה לתל־נוף במטוסי "נורד" ישנים שהכרנו מהצניחות. החזירו לתל־נוף רק את האויב. בעורף לפעול החליט הכללי המטה )כי( הסיירת
הלחץ בחזית רמת הגולן וסיני היה קשה מנשוא.ב־11 באוקטובר 1973 לפנות ערב הגענו לתל־נוף. איך )החיילות ולמַקפלות הלבנים "לסדינים החבר'ה? אמרו
־ששירתו בתפקיד מקפלות המצנחים(", אבל מהר מאוד התבשרנו שמחר, ה־12 באוקטובר, עליי להתייצב בקריה אצל
־הקצח"ר )קצין חי"ר וצנחנים ראשי(, תא"ל מנו שקד, לקבלת פקודה למבצע כבר באותו היום. טלפון הביתה שהכל
בסדר וכבר מתארגנים.
ה־12 באוקטובר, 1973:
מבצע כותונתעשר בבוקר. הגעתי בגפי, תיק מ"פ תלוי על הכתף. סרן
־שאול מופז מגיע לבור בקריה. הזעקות בקשר, המעוזים המ־כותרים, קולות השריונאים והחיילים המבקשים סיוע לחי
לוץ מקבלים את פניי. לא היה ספק: יש הלם, חוסר אונים, משמרות הלילה ישנו במסדרונות, חוסר סדר, אנשים טרוטי עיניים וצרודים ממכשירי הקשר חלפו מכל עבר, הייאוש ניכר בכל פינה, האם נוכל לבלום? האם נהפוך את הקערה על פיה? לא הייתה לי תמונה כוללת, גם לא התיימרתי. אבל זה לא נראה טוב. הייתי מפקד מחלקה במלחמת ההתשה, ידעתי מה זה מוצב מכותר! אש ארטילרית, פצועים והרוגים.
באותו יום שמעתי ייאוש, הלם וחוסר יכולת להושיע.ליל ה־12 באוקטובר 1973. לא היה הרבה זמן למחשבות. קיבלתי פקודה קצרה וחד־משמעית: יש תגבורות עיראקיות
־בדרך לרמת הגולן. מובילים עם טנקים ינועו בלילה מעי־ראק לחזית רמת הגולן. המשימה: לעצור את השיירה ולאפ
שר לחיל האוויר לפגוע בה באור ראשון. הוטל עלינו לפוצץ ולפגוע בכלי רכב באזור בלתי גשר שהיה מעבר הכרחי
־עביר. המקום: בעורף הסורי, במפגש הגבולות עיראק־סוריה־ירדן בקרבת הגבול עם עיראק. הכוח המבצע: 25 לוחמי סיירת בפיקודי, מתוגברים בחוליית קשר מטכ"לית, מסוק
בודד. חדירה של כ־250 ק"מ מגבול ישראל.תדריך אחרון 17:00. 18:00 המראה. 20:30 נחיתה. גמר 24:00. 2:00, 13 באוקטובר זמן אחרון לפינוי. קי־ ביצוע עד
בלתי מפה, כמה תצלומי אוויר, הייתי צריך לתכנן ולאשר עד הצהריים – הכל בקריה – להגיע לטייסת, תדריך אחרון ולצאת לדרך. היה מעט זמן. הייתי חייב לעבוד במקביל. טלפון לסגני, אודי שלוי. שיחה בטלפון להכין הכל בהתאם למשימה, אני אגיע לתדריך אחר הצהריים לכוח ואחר כך יציאה לטייסת. הנחיתי מה להכין. טוב שהוא איתי )שלוי(.
מקצועי, אמין, מבצעי ואפשר לסמוך עליו.המראנו על פי המתוכנן לאחר תדריך קצר שלי לכוח. יוצאים למשימה בנוהל קרב קצר. הלוחמים היו נרגשים,
זאת הפעולה העמוקה ביותר שבוצעה עד אז.
1. סגן מפקד טייסת 118, ק' שאותו הכ־ המראנו ביסעוררתי היטב, הטיס אותנו. הכוח היה מאורגן בשלושה כוחות משנה: כוח הגשר – שהיה אמור לפוצץ את הגשר בפיקוד מיכה עם 200 ק"ג טי־אן־טי לפיצוץ; כוח מארב – בפיקוד שלוי, ארבעה מטעני צד וארבע חוליות נ"ט; וכוח שהיווה
־את חוליית הפיקוד הקדמית בפיקודי וחוליית קשר מהמטכ"ל, מול ממסר אווירי שחיבר אותנו לקריה.
הטיסה הייתה ארוכה. סמכתי מאוד על ק'. כשהתקרבנו לאזור הוא אמר לי שאין שום שיירה בכביש, והזמין אותי לשבת בכיסא המכונאי המוטס. כך התנהלה השיחה: "אין
כאן נפש חיה", אומר ק'. "אפשר להתקרב יותר", אמר.זיהינו יחד את הכביש בשטח הסורי. היה ליל ירח מלא. על פי התכנון היינו אמורים לנחות כעשרה ק"מ מנקודת המארב. ק' התבדח: "אתה יכול לנחות על הכביש. אין פה כלי רכב". הסכמתי לנחות קרוב יותר, אבל לא קרוב מדי, כ־5 ק"מ. בעודנו מדברים, עבר זוג כלי רכב. נחתנו, יצאנו
־לדרך. קבענו שאם לא יהיה קשר, הפינוי יהיה מאותה נקודה, זמן אחרון 2:00 לפנות בוקר, על מנת שנחצה את הגבול
בחזרה בחושך.נפרסנו כמתוכנן והמתנו לשיירה. חלפה שעה ראשונה.
־שלושה זוגות כלי רכב, פנסים צבועים בכחול, נוסעים במרווחים, מגיעים מהגבול העיראקי ונוסעים לחזית בסוריה. אין עדיין טנקים. איפה השיירה? שאלתי את עצמי. בחצות הבנתי שזאת השיירה: כל שני כלי רכב בהפרשים של 10
עד 20 דקות. זאת השיירה.והמתנו שייכנסו למארב. הרמתי הגיעו שתי משאיות משקפת וראיתי את המוביל הראשון. לפניו נסע קומנדקר. היה ברור – הולכים עליהם. הכל פעל כמתוכנן, מלבד טילי שלו. את עשה האר־פי־ג'י תרגול, כטילי שהתגלו הלאו והכוח של המארב הסתער, הגשר המארב פגע במשאיות והמוביל נפגע. נהרגו כל החיילים התרומם, הטנק נדלק העיראקים. פתחנו הרבה עשן, הגיעו עוד כלי רכב אך דרכם
־הייתה כבר חסומה. הלכנו בדרך לפינוי. צוות הקשר המ
הגעתי לבור בקריה בגפי, תיק מ"פ תלוי על הכתף. הזעקות בקשר, המעוזים המכותרים, קולות השריונאים והחיילים המבקשים סיוע לחילוץ
מקבלים את פניי. לא היה ספק: יש הלם, חוסר אונים, משמרות הלילה ישנו במסדרונות, חוסר סדר, אנשים טרוטי עיניים וצרודים ממכשירי
הקשר חלפו מכל עבר, הייאוש ניכר בכל פינה. זה לא נראה טוב
גררנ
י זמ
רם:
לוצי
04 . 0 9 . 2013 ׀ ים ימ 7 8 34
ציית שבי. פתיחה באש זו התאבדות. ביקשנו חילוץ אבל לא נענינו. שאלו אותנו בקשר אם יש נפגעים והשבנו בשלילה. נשארה לנו אופציית המילוט. האם למישהו יש הצעה אחרת? דממה. אין אופציה אחרת.
צריך לפעול מהר.חילקנו את הכוח לשניים. לא החלטה קלה, אין לנו ברירה אחרת, הם )הסורים( יהפכו כל אבן. בואו נעשה את זה. הגשרים תפוסים. חיל האוויר ימצא את הדרך לחלץ אותנו. לא להתייאש, זאת מלחמה, גם
לאויב יהיה קשה.צביטה ויצאנו לדרך, חשתי נפרדנו ככה פשוט בלב, הם לא יהיו איתי ברגעים הבאים. האם יחליטו נכון ברגעי מבחן? סמכתי עליהם. יממה הסתתרות
תבאזורים האלה היא מאוד בעייתית. עד עכשיו הסורים הגיבו מהר ונכון. עם הידיעה הזאת יצאנו לדרך.וכמו בסרטי המתח, ברגעים האלה שהכל נראה כמעט אבוד, ובלתי אפשרי, אני שומע במכשיר הקשר
את קולו של יובל אפרת, "עוד 15 דקות אצלך".לא האמנתי. "אמור שנית".
תיאור לי תן אצלך. דקות 15 עוד וקצר "חד מצב".
עצרתי את הכוח, חברנו שוב. תמצאו מהר שטח נחיתה שיהיה נסתר מעיני הסורים. שלחנו כוח לאתר מקום נחיתה למסוק, מתפללים שיובל אפרת יקדים את הסורים. בדיעבד, אחרי שהוא הנחית אותנו בשטח וחזר למחניים, למעלה מחמש שעות טיסה, בישרו לו שאנחנו מכותרים והוא מיד אמר: "אני
יוצא לחלץ. אני הנחתתי אותם ואני גם אוציא אותם".הדופלר )המחשב( במסוק היה מקולקל ולכן הנחיתה לא הייתה בנ"צ המתוכנן. הסורים זיהו אותו שהוא נכנס והוא חזר עם אותו מסוק בדיוק ועם אותה בעיה. הוא מחפש אותנו. כיוונתי אותו בקשר. מצאנו שטח קשה אבל אפשרי לנחיתה, ביקש "טרפז" )סימון קרקעי להנחתת מסוקים(. "לא יכול", עניתי. "הסורים קרובים, תהיה מוכן לחטוף אש. נותן לך נצנוץ קצר של אור". הוא נחת והוא גם חטף אש. בדרך חזרה
הוא אמר לי: "זה היה סימן האור של חייך".מעולם לא ראיתי צנחנים עולים כל כך מהר למסוק. באוויר, אש חטפנו נסגרה, הדלת לספור, הספקנו לא
תכדורים פגעו במסוק, אחד הקצינים נפצע קל, הדלק התתרוקן. אנחנו מחליפים חוויות תוך כדי הטיסה ותוך שע
תיים וחצי נהיה על טיפות הדלק בנחיתת חירום בבצת. הלוחמים נישקו את האדמה, לא ידעתי אם זה היה באמת
או בטקס. מי אמר שאין אלוהים??!!המעבר הזה מכמעט נפילה בשבי לחילוץ דרמטי טילטל את כולם. איש אמיץ, יובל אפרת, עשה את זה בענק. חייבים לו את חיינו. כשבידו פנס רנאור, סרק את המסוק וספרנו ביחד 50 חורים בגוף המסוק, בלהבים, במכלי הדלק. יובל הפגיעות, כל סוס מלחמה. עם איזה "תראה אפרת אמר,
תראה עד היכן הגענו"."זה בזכותך", השבתי לו.
חלק ב' / ההתפכחותאוקטובר 1996
ככה לא מנצחים!מופז שוב לכת התיישב דוידקה 23 שנים לאחר מבצא
ועל המלחמה, ההיא לקראת מפגש עם טייסים תוב עליו עיקרי הכוח". במגבלת "ההכרה בנושא 1996 באוקטובר הקטע, שנכתב בנקודות שציין לעצמו מופז, מובאים כפי
שנכתבו:תהיו לי הרבה הזדמנויות מאז המלחמה הקשה הזאת לכ
תוב, להרהר, להסיק ולהבין את מה שקרה "לנו". הפעם זה היה לקראת מפגש עם טייסים יחד עם יובל אפרת, שהיה 118, טייסת היסעורים במלחמת יום הכית מפקד הטייסת שלתפורים. הפכנו ל"צוות הופעות". קראתי הרבה חומר וניתו
חים על המלחמה, אבל נשאתי איתי את אירועי מלחמת יום הכיפורים מנקודת מבטו של קצין צעיר, שעסק במבצעים המלחמה את במטכ"ל שחווה אלוף לימים והיה מיוחדים,
הנוראה ההיא.וכך אנחנו )מופז ואפרת( מופיעים ביחידות צה"ל. בחיל האוויר, בפני טייסים, מדגישים את ההיכרות המשותפת, והנחרצות את האמון, אני את אומץ הלב שלו, הנחישות לחלץ, את תחושת החוב המוסרי לצאת על אף שהיו אחרים שיכלו לצאת לחלץ. הוא סיפר שבדרך לחילוץ הוא כמעט נרדם תוך כדי טיסה. שפך על עצמו מים והמשיך. שראה את המצב מלמעלה ואיך הסורים כיתרו אותנו ולא הבין איך
נשארנו בחיים.תבבית, הרגשות היו מעורבים: לא הצלחנו לבצע את המשי
מה. מנגד, איזו ברירה הייתה לנו? הסתבר שדדו ודיין באותו לילה לאחר הגילוי שלנו וההיתקלות, נתנו הנחיה להוציא את כל הכוחות המיוחדים ממשימותיהם ולהחזיר אותם הביתה. לימים יאמרו לי שהייתה טעות להכניס אותנו לילה אחרי
לילה לפני שלמדנו מה הבינו הסורים מהלילה הראשון.היום, בראייה אסטרטגית, ברור כי המלחמה המרה ההיא – )מבחינה( צבאית – היא הניצחון הגדול ביותר של צה"ל. היה מחדל מודיעיני: הדברים יותר ברורים היום. לא ניתן לפרט בפורומים הגלויים. אפשר היה להעריך מבעוד מועד
כי המידע היה, אבל לא נקרא.
נקודות לציון:של חלק מהקצונה הבכירה, מפקדי אוגדות, אלופים. גיבורי * יוהרה, זלזול באויב, ביטחון עצמי מופרז: מנת חלקם מלחמת ששת הימים. הם היו שם גם בהערכות וגם בהישגים
ולא קראו את המציאות.ניות.* המוכנות של צה"ל: בעיות קשות של כשירות ותוכת
ידי הדרג המדיני. הרמטכ"ל דדו הציע בזמן אמיתי )מכה * מכה מקדימה: לא היו דיונים מקדימים וסיכומים על מקדימה(, אך היה חשש של הדרג המדיני "מי התחיל", "מי
תפתח במלחמה". השיקולים הללו הכריעו. לא אישרו לו לרמטכ"ל. ואיזה מחיר שילמנו על זה!
דל, דדו הציע להתחיל בגיוס עם הגעת המידע הראשוני. גם * גיוס המילואים: אפשר היה לגייס קודם גם לאחר המחתכאן הצעתו נדחתה מאותה סיבה! )"מי התחיל"(.
מופז המשיך לכתוב על המלחמה ההיא, הפעם על הקצונה הבכירה של צה"ל. חשוב לציין כי באותה רבים – לרמטכ"ל לפני שמונה – שנתיים תקופה העריכו כי מתן וילנאי ולא הוא יהפוך לראש המטה
הכללי הבא של צה"ל.
תובכל זאת, כיצד הניצחון הגדול ביותר? מהפתעה, מהלם להכרעה מוחצת בשתי חזיתות סוריה ומצרים! מנהיגות נחושה של רמטכ"ל, אבל בעיקר ניצחון הרוח. החיילים ומפקדי השדה הזוטרים של צה"ל כאשר החרב על הצוואר, ובאין ברירה איתאפשר לנצח אותנו! בכל דרך, חשוב שלעולם לא
ינצחו אותנו.על כל מלחמה נשאלת השאלה האם אפשר היה
תלמנוע אותה. הרי האסטרטגיה שלנו – התרעה, הרתעה, הכרעה – נכונה. שני המרכיבים הראשונים לא
פעלו; השלישי בוצע במחיר כבד מאוד!ברמה האסטרטגית נשאלת שאלה כבדה לאחר 23 שנה. האם הדרג המדיני פעל נכון ולא היה מסונוור מתוצאות מלחמת ששת הימים? ומקונספציה שגויה?
תהאם ניתן היה להגיע להסדר עם המצרים בימים שלתפני המלחמה? להקפיד: לא להעביר ביקורת על דרג מדי
ני )מופז היה באותם ימים על מדים וזו הסיבה שהוסיף את הערה האחרונה(.
תמבלי להעלות את הנושא בערב מורשת, אך לאחר לימוד "החומר" ניתן לומר בפסקנות כי אפשר היה לנסות, המחיר היה נקוב: חצי האי סיני! מה חשבו לעצמם? לנצח נצחים נחזיק בסיני. אני זוכר כמו אתמול את האמירות של דיין וגולדה )שר הביטחון וראשת הממשלה(: עדיף שארם אתשייח' משלום, מאשר שלום בלי שארם אתשייח'! ואנחנו
כקצינים צעירים היינו מוכנים להיהרג על זה!תהמנהיגות המדינית: שר הביטחון, ראש הממשלה והקתבינט היו מסונוורים מתוצאות מלחמת ששת הימים, ובעי
קר חסרי אופק מדיני בצורך להגיע להסדר עם המצרים. ובעיקר לא הכירו במגבלת הכוח!! האמינו שבכל המלחמות
נשחזר את תוצאות מלחמת ששת הימים.מה שהרגיז יותר באותם הימים הם הדי האמירה של שר
תהביטחון משה דיין על חורבן הבית השלישי. ככה לא מנצחים! איפה האמונה בעצמנו? בחיילים ובמפקדים? מצפים הפקרות של תחושה הייתה זאת שיתמוך, שיחזק, ממנו
תואובדן הביטחון העצמי של המנהיגות והסמכות הביטחונית העליונה.
ושילמנו את המחיר, מחיר כבד מנשוא, 2,600 הרוגים, אלפי פצועים ונכים, על מנת שנגיע להסדר שלום!! זהו וההבנה של מגבלת והעיוורון המדיני מחיר ההתפכחות
הכוח. למחדל המודיעיני קדם מחדל מדיני.
שבע שנים עברו, ובשנת 2003 מופז, שכבר פשט מדים ועבר לפוליטיקה, כתב:
גולדה ודיין כשלו בתהליכי קבלת החלטות – בהחלטות המדיניות טרם המלחמה, בחוסר החזון והמנהיגות להגיע להסדר, בייאוש ובחוסר האמונה ברוחו של צה"ל. הביטוי "חורבן בית שלישי" מסביר את הכל, אבל לא פחות, אית
מתן גיבוי לרמטכ"ל ואיתמתן מענה לאינטרסים של ישראל בהיוודע כוונת האויב.
תהיה מחיר נורא להתפכחות בקרב המנהיגות והעם בישתראל. האינטרסים של ישראל לעולם קודמים. באותם רג
עים קשים היה צריך לשמוע בקולו של הרמטכ"ל. גם לגיוס ישראל של האינטרסים המקדימה. למכה וגם המילואים
לעולם קודמים. אנחנו יכולים לסמוך רק על עצמנו. †
[email protected]@yedioth.co.il
מופז והטייס יובל אפרת. "אני
הנחתתי אותם ואני גם אוציא"
קולות הסורים מתקרבים. קראתי לקצינים: צריך לפעול מהר. חילקנו את הכוח לשניים, לא החלטה קלה. נפרדנו ויצאנו לדרך.
חשתי צביטה בלב. וכמו בסרטי המתח, ברגעים שהכל נראה כמעט אבוד ובלתי אפשרי, אני שומע במכשיר הקשר את קולו של הטייס
יובל אפרת: "עוד 15 דקות אצלך". לא האמנתי. "אמור שנית?"
ירלנ
עז בו
ם: לו
צי
