1

ילד מגיל שבע בלי אבא ילד בן שבע בשואה

ילד בן שבעים ושבע

, שהילדות שלי, קרוב לודאי מוטעית לחלוטין, כל חיי חייתי בהרגשה ובאשליה

באיזה שהוא שלב , תוחזר לי, עוד משחר ימיי, שנגזלה ממני באכזריות כה רבה

שזה לא קרה וגם לא יקרה עוד , כאשר התברר לי, בערוב ימיי. בעתיד לבוא, בחיי

חשתי בצורך להתחיל להעלות על הכתב את הקורות אותי ולא שיערתי , לעולם

תהיה כה קשה , שהעלאת זיכרונותיי מנבכי התקופה הנוראה ההיא, לעצמי

. בעבורי

ניניי והדורות , למען נכדיי, לעברי הרחוק, אני בוחר לעבור את המסע הקשה הזה

על משפחתי ועל כל הסובבים , כולם מה עבר עליי כדי שידעו. הבאים אחריי

שחי את ראשית חייו , כאדם. לפניו, עדיין, החש שכל חייו, כאדם בריא. אותי

שבהגיעי לגילי , אני מרגיש, מלא תהפוכות ובוודאי לא משעמם, בעידן מאד מעניין

את כל , הגיע הזמן להעלות את קורותיי על הכתב, בן שבעים ושבע שנים, כיום

הרגיש , כפי שילד מגיל שבע ראה, דברים. שראיתי דרך העיניים של ילד בן שבע

, שהדברים יתקבלו כביקורת על מישהו ושיהיה ברור, אינני רוצה. וחווה על בשרו

כפי שילד בגיל הצעיר ההוא ראה ואין , ראיתי את האירועים. שאיני שופט אף אחד

אלא , בבחינת עובדות היסטוריות, שאין דברים אלה, וכמובן, בכוונתי לפגוע באיש

. כפי שהבנתי אני את האירועים והרגשתי אותם אז

, ברומניה, 1934נולדתי בעשרים ותשעה בחודש מרס , הארי ליקבורניק-צבי, אני

ווילי -לאמי דורה לבית כץ ולאבי וולף, בירת בוקובינה דאז, רנוביץ'בעיר צ

הירש , (שמי בעברית)צבי , כאשר נולדתי ניתן לי שמי הפרטי. ליקבורניק

שמי שלי ניתן . (להשתלבות בסביבה הגרמנית)הארי , (באידיש)הרש , (בגרמנית)

שחי , בעלה של טנטה רוזה, אביו של דויד רנרט, שם צבי הרש רנרט-לי על

Pesia Peppi Dvora-Renert)דבורה רנרט -פפי, אשתו. 1932 – 1860בשנים

Katz) היא נולדה בשנת . הייתה קרובת משפחה של סבי איציק כץ, למשפחת כץ

. 1935 ונפטרה בשנת 1867

2

וחלק , עם תחילת השואה, רוב זיכרונותיי האישיים מתחילים בגיל שבע וחצי

הן מסיפוריה של אמי , מהקורות אותי מיום לידתי ועד הגיל ההוא ידועים לי

-הואיל והאירועים מגיל שבע וחצי ואילך היו כל. והסביבה שלה והן מזיכרוני שלי

כמעט בכל יום , אני זוכר וחווה אותם מחדש, קשים וקיימים, כך דומיננטיים

. ובעיקר בכל לילה

3

רנוביץ 'צ

סיפור לידתי ולידת אחי

ברחוב טייכגאסה , בבית הוריי, רומניה דאז, רנוביץ' נולדתי בעיר צ

(Teichgasse) ,סיפרה לי , כאשר בגרתי. כמקובל באותם ימים, בעזרת מיילדת

הייתה רעידת אדמה ואני עניתי , שבלילה בו נולדתי, אמי

דרכתי על האדמה ולכן היא , כאשר נולדתי"כי , לה אז

אני הגחתי לאוויר העולם בלידה השלישית של ". רעדה

שנולד בחמישה , מנפרד-הבן הבכור היה אלימלך. אמי

ואחרון , אחריו נולד אחי קארל. 1927בחודש דצמבר

שלי נערך בבית הוריי " ברית המילה. "הבנים נולדתי אני

כולם התכנסו . וכל בני המשפחה הקרובה הוזמנו לחגיגה

. בדירה בת החדר האחד שלנו

מעולם אמי לא דיברה עליו ולי לא ? מתי. שאחי קרל נפטר בטרם נולדתי, ידוע לי

היה ילד יפה , אחי הבכור, מנפרד-אלימלך. היה את האומץ לשאול אותה אודותיו

, הוא היה ארוך כישרונות. עיניו חומות ותלתלים זהובים התנוססו על ראשו, תואר

כבר . ואף זכה לפרסים רבים" ילד פלא"נחשב כ, תלמיד מצטיין בכל בית ספרו

אלימלך . הספר-מגיל צעיר הירבה מאד לקרוא ואהב מאד את הלימודים בבית

בגיל עשר ובאותה עת חליתי אני , בערך, חלה בדלקת קרום המוח בהיותו

טופלנו שנינו –כמקובל . בהיותי כבן שלוש שנים, בשעלת

שנלמד , בזמן מחלתו לא הפסיק להתעניין בחומר. בבית

מוריו באו לבקרו וכל אנשי השכונה . בכיתתו באותה עת

משותקת , כנראה, אף שלשונו נשארה-על. התפללו לשלומו

זה לא מה , כתוצאה מהמחלה ודיבורו נשאר עילג, חלקית

כל חייו הוא סבל . שמנע ממנו להמשיך ללמוד באהבה רבה

. שליווה אותו עד סוף ימיו, סבל, מהמום בלשונו

4

הבית בו נולדתי

אני לא זוכר את הבית בו נולדתי וכל מה שאני יודע

. ששמעתי מפי אימי, נובע מסיפורים, וחקוק בזיכרוני

בודנוונונג )גג -שהייתה בעליית, נולדתי בדירה

Bodenwohnung) הראשון מצד שמאל, בבית פינתי ,

הבית ניצב בחלק התחתון מול . ברחוב טייכגאסה

שעבר מעל , לפני הגשר, (Schillerpark)פארק -השילר

שהיה , שדרכו עברו לפרבר בשם רוש, ליובל מים קטן

אזור של וילות , בחלקו, פרבר רוש היה. בשכנותנו

. וגרו בהן גרמנים שוואבים, כאשר לצד כל אחת מהן צמוד משק חקלאי, יפהפיות

כמו לכל האזרחים , הוא קרא לתושבי רוש, כאשר היטלר עלה לשלטון, לימים

אך , הם נטשו את בתיהם על המשקים הצמודים להם. לחזור למולדתם, הגרמנים

. בגרמניה הם חיו כפליטים

מאחורי . כך היו רוב הבתים בסביבה. הבית היה ללא חשמל וללא מים זורמים

והתאורה נעשתה , ממנה שאבו את המים, הבית הייתה חצר גדולה ובה באר

, היה זה בור חפור באדמה. השירותים היו בחצר. נפט למיניהן-בעזרת מנורות

בלילות עשו הדיירים את צרכיהם . משותפים לכל השכנים, בתוך צריפון מעץ

. אותו רוקנו עם בוקר, לילה-בסיר, בתוך הבית

באחת מהן גרה משפחת . בקומת הקרקע היו שתי דירות בנות חדר ומטבח

מעל שתי הדירות הללו הייתה עליית הגג בה . משפחת פורמן–לינדר ובשנייה

בימי , שבמקורו יועד לתליית כביסה, היה זה מקום חשוך. התגוררה משפחתי

בחלק השני של עליית הגג הייתה . הקיץ הגשומים ובמיוחד בימי החורף הקרים

נאלצנו , כדי להגיע לדירה שלנו. אותה שכרו הוריי למגוריהם, חדר ומטבח-דירת

, בה נהגו, הגג-לעבור דרך החלק החשוך של עליית, לעלות מספר מדרגות

המדרגות היו . לתוך הדירה שלנו, ואז להיכנס פנימה, לתלות את הכביסה, כאמור

פחד לעלות אותן , אלימלך בן התשע וחצי שנים, שאחי הגדול, חשוכות וסופר לי

5

אל : "עמדתי בראש גרם המדרגות ואמרתי לו, בן השלוש שנים, בחשיכה ואני

". אני פה ואני אשמור עליך, תפחד

, עשרה שנים-כי לפני כשלוש, אני נזכר. גרנו שם עד הגיעי לגיל שלוש שנים

, ביחד עם רעייתי רות, ביקרתי, רנוביץ'כחמישים וארבע שנים אחרי שנעדרתי מצ

שהוא עדיין עמד על תילו , ראיתי את הבית מבחוץ ומצאתי. בבית הולדתי בעיר

אומרת -זאת, 1924כי הבית ניבנה בשנת , שאמר, ואפילו התנוסס עליו שלט

אבל הבית בו , שביקרנו גם ברחוב ליימגאסה, כמובן. כעשר שנים לפני הולדתי

. גרנו שם נהרס

. עוד אספר בהמשך, רנוביץ'בצ, על הביקור המדובר

6

אמי שלי

נולדה בתשעה בחודש אוגוסט , ליקבורניק-דורה כץ, אמי

, אחיה הגדול. למשפחה בת חמישה ילדים1899

, אחריו נולדה. 1897נולד בשנת , אדולף כץ-אברהם

אחריה . אמי, כאמור

אחריה נולד . 1902ברכה בשנת -נולדה אחותה ברטה.

יינדל-ני' ובת הזקונים הייתה ג1904סלו בשנת -סלומון , ש

וני 'הם נולדו בכפר בשם סוצ . 1909שנולדה בשנת

(Suceaveni) שעל גדות הנהר סירט , בבוקובינה

(Siret) ,בתחום הממלכה , במשולש של מפגש הנהרות סירט הגדול והקטן

. בכפר הזה היו כעשרים משפחות יהודיות. הונגרית של אותם זמנים-האוסטרו

. היה בן יחיד להוריו ולו עוד שלוש אחיות, איש בשם איציק כץ, אמי-אבי, סבא שלי

הוא המשיך לגור ביחד עם , רות לבית שניידר-כאשר הוא התחתן עם סבתי ריסל

. 1904שהלכה לעולמה בשנת , רבא שלי-סבתא, בבית אמו שיינדל, אשתו

. ווני'סוצ, באותו הכפר בו חיו1874נולדו בשנת , סבתא וסבא שלי, שניהם

, רבא שיינדל וסבא איציק-ביתה הישן של סבתא

והיה בנוי בסוף , גבל עם הכנסייה של הכפר, בנה

הם , ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה. המגרש

, אמי סיפרה לי. בנו בית חדש בחזית המגרש

-שאחיה סלו נולד באותה מיטה בה נפטרה סבתא

סבא , סבא שלי. 1904, רבא שיינדל ובאותה שנה

, היה סוחר בהמות והחדר שפנה לחזית, איציק

היה . בה מכרו משקאות חריפים, שימש כמסבאה

. שחיו בכפרים בסביבה, זה אחד ממקורות הפרנסה העיקריים של רוב היהודים

באותה , אירופה-שחיו במזרח, כמו רוב היהודים, סבא איציק היה יהודי דתי

, תמיד, היה לו זקן ארוך ומחוץ לבית חבש. הופעתו הייתה מרשימה. תקופה

. כמקובל אז במשפחות ממעמדו, ולבש חליפת שלושה חלקים, מגבעת לראשו

7

-גויסו לצבא האוסטרו, אדולף-הוא ובנו אברהם, במלחמת העולם הראשונה

. שם גם גולח זקנו, הונגרי

' מלמד, 'מורה, היה בבית הוריה של אימי, שבמשך תקופה מסוימת, אני יודע

לקרוא בכתבי הקודש בשפה , שלימד את הבנים במשפחה, קראו לו באותם ימים

שישבה בצד , אמי. בשפה העברית, כמו גם את כל התפילות, העברית המדוברת

היא , כאשר עלינו ארצה, קלטה את השפה ולימים, והאזינה להם בקשב רב

. ללא לימודים מיוחדים, שלטה בעברית תוך זמן קצר

רנוביץ וסביבתה ימים 'צ, בתקופת מלחמת העולם הראשונה עברו על בוקובינה

נמלטו , משהרוסים פלשו אל האזור. מספר פעמים, האזור עבר מיד ליד. קשים

, היו, אדולף-סבא איציק ובנו אברהם. במיוחד היהודים, תושבים רבים על נפשם

סבתא ריסל וארבעת ילדיה הקטנים . הונגרי-מגויסים לצבא האוסטרו, כאמור

, היא העמיסה, כאשר התחילה מנוסת היהודים מפני הרוסים. נותרו לבדם בבית

, מזון וכל מה שידה השיגה, בגדים, מיטה-כלי, על שתי עגלות רתומות לסוסים

אחיה , על העגלה האחת הושיבה את אמי. שעמד לרשותה, בתוך הזמן הקצר

נלוו אליהם עגלות נוספות של בני . היא וביתה הצעירה–ואחותה ועל השנייה

לעיר , כוסלובקיה'בדרך לא דרך הם הגיעו לצ. משפחה ותושבים אחרים מהאזור

בה היו שלושת , בדרך אבדו עקבותיה של העגלה השנייה. 'וביץ'בוצ-בשם ברין

שישנה , בכל מקום ידעו. ילדיה הגדולים ולכל יישוב אליו הגיעה שאלה עליהם

שהתנתקו ואבדו לה והם אמורים , עליה יושבים שלושה ילדים קטנים, בדרך עגלה

הם חזרו , לאחר התכתבות עם בני משפחה וחיפושים נרחבים. להגיע בכל עת

. ונפגשו בברין

היה מחסור כבד במצרכי , כמו בכל המלחמות, שבאותה תקופה, אמי ספרה לי

, היא קנתה בכפרים חמאה, כדי להרוויח מעט כסף. מזון ומחירם הרקיע לשחקים

ששכנה במרחק לא רב , הבריחה אותה לווינה, שהייתה אז מצרך יקר המציאות

, ששם בווינה, אמי ספרה לי. אותו עברה בחשאי ומכרה אותה שם, מעבר לגבול

שמעה בפעם הראשונה בחייה על הקולנוע ומתוך סקרנות נכנסה לאחד מהם

פרצה בבכי וברחה משם כל עוד נפשה , הוחשך האולם היא נבהלה, וכאשר לפתע

. בה

8

עם תום מלחמת העולם

, 1918בשנת , הראשונה

חזרו כל בני המשפחה

. ווני'סוצ, לכפר שלהם

אבא שלה ואחיה הבכור

חזרו גם הם מהמלחמה

ומצאו את ביתם הרוס

הם החליטו . למחצה

-הם מכרו את ביתם בכפר וקנו בית קטן בסמינר. רנוביץ'צ, לעבור לעיר הבירה

מתחם המגורים של , יד הרזידנץ-על (Seminarstegנתיב סמינר )שטייג

היה . רנוביץ'אחד המקומות המפוארים של העיר צ, שהיה והינו גם היום, הבישופ

עץ אגסים צמח בגינה וכדי שיהיה להם חלב כשר למהדרין הם קנו , זה בית קטן

(. Handel Schulle)שולה - הנדל–ספר למסחר -אמי התחילה ללמוד בבית. פרה

שמעולם לא צבעה , ערמוני טבעי-שערה חום, אמי הייתה אישה יפהפייה ואצילית

, אחרי מחלה קשה ומתישה, בגיל שמונים ושתיים שנים, גם כאשר נפטרה. אותו

, היא הייתה אישה חרוצה. כפי שהיה בצעירותה, נשאר שערה בצבעו הטבעי

היא הייתה . אף שכל חייה היו קשים-על, פעלתנית בביתה ומעולם לא התלוננה

, תכונה, מאד גאה- אצילת נפש ובעיקר , אינטליגנטית, אישה חכמה מאד מאד

המשכילה והאינטליגנטית ביותר מכל , אמי הייתה החכמה. ששלטה בה כל חייה

היא הרבתה לקרוא בספרים ורכשה . אחיה ואת הכול היא רכשה בכוחות עצמה

מוערכת ומקובלת בין חבריה והיא עסקה , היא הייתה מאד מעורבת. מהם ידע רב

. קרובים כמו רחוקים, בחליפת מכתבים מסועפת עם חברים ובני משפחה

. דורה כץ הייתה שם דבר, בסביבה שלה

כמו מכל הסובבים , היה איש ספר ואמי שאבה ממנו, סבא שלי, איציק כץ, אביה

, פה את גייטה-שסבא שלי ידע לצטט בעל, הם התגאו. ככל שיכלה, ידע, אותה

בהיותי ילד בן 1937אינני זוכר את סבא שלי כי הוא נפטר בשנת . שילר והיינה

היא , נפשית. מסיפוריה של אמי נובע–כל שאני יודע עליו , שלוש שנים וכאמור

9

כל חייה היא . החזיר לה אהבה רבה מאד, הייתה מאד קרובה לאביה והוא מצידו

. הרבתה לצטט אותו ותמיד התגעגעה אליו עד מאד, דיברה עליו טובות

בו , קפה-במרכז העיר היה בית

שם נפגשו . נפגשו צעירי העיר

שם הכירו זה את זו , גם הוריי

הם נישאו . ושם התאהבו זה בזו

מתוך אהבה ולא 1924בשנת

שהיה מקובל , כתוצאה משידוך

החתונה נערכה . באותם ימים

, אמי סיפרה לי. 1920שנבנה בשנת , Toynbee-Halleבאולם בשם , רנוביץ'בצ

קישוט . שהתקיים בו ערב קודם לכן, שנשארו מאירוע, שהאולם קושט בפרחים

בפרחים בחתונה יהודית לא היה מקובל אז ואכן היה זה דבר יוצא דופן באותם

. זמנים

שכללה סכום כסף , נדוניה, לבת הנישאת לאיש, היה מקובל לתת, באותה תקופה

, מצעים, בית-בנוסף לזה כללה הנדוניה גם כלי. לסידור ראשוני של הזוג הצעיר

. צריך בראשית דרכו המשותפת, שזה עתה נישא, בגדים וכל מה שזוג, מפות

שחלק ממנו הוא נתן להם , הסבא שלי הבטיח לתת לזוג הצעיר סכום כסף מסויים

אחרי נישואיהם הם . הבטיח לתת להם בעתיד- לפני החתונה ואת החלק הנותר

, אח של אימו, שם היה לאבי דוד, על חוף הדנובה, (Galatz)עברו לגור בעיר גלץ

. שסידר לו שם מקום עבודה, בשם שולם גינגולד

בחור , הכירה ברטה אחותה, זמן מה לאחר נישואיה של אמי

( Felest)הוא היה מהעיר פלשט . בשם דויד אוליניק

ביחד עם , ועבד כשותף בחנות, (Bessarabia)בבסרביה

, החליטה להתחתן איתו וכמובן, אחות אימי, ברטה. אחיו

, עודף הכסף. כמקובל, שגם לה צריך היה אביה לתת נדוניה

כי , היא הבטיחה לאביה לבל ידאג. נמסר לה, שהובטח לאימי

היא תהיה מופקדת על הקופה של החנות וכך תוכל להחזיר את , לאחר נישואיה

אני לא . למריבה רצינית במשפחה, כפי הנראה, זה גרם. מה שלא קרה, הכסף

10

, אבל, שאביה יקיים את הבטחתו, עמדה על זה, בהיותה אישה גאה, בטוח שאמי

ידי -ולכן היה מנודה על, שהובטח לו, שאבא שלי התעקש לקבל את הכסף, כנראה

. איני זוכר את אבי ומשפחת אימי בכפיפה אחת. משפחת כץ, משפחת אשתו

שהיא , היא החליטה, מנפרד-את אחי אלימלך, כאשר אימי הרתה את בנה הבכור

, 1927בסוף חודש נובמבר . רנוביץ'בצ, בבית הוריה, רוצה ללדת אותו ליד אימה

בדרך תקפו . רנוביץ'מגלץ לצ, ברכבת, נסעו היא ואבי, והיא כבר בסוף הריונה

שם גרו , (Radauz)לידה והם נאלצו לרדת מהרכבת בעיירה רדאוץ -אותה צירי

שהייתה נשואה לחיים , סופי (דודה)טנטה , האחות הגדולה. שתי אחיותיו של אבי

נולדה , גיזי, ביתם השנייה. הורים לבן בשם מקס, באותו זמן, שניהם, הארט

בשם , האחות השנייה. כחצי שנה אחרי אחי הבכור, 1928עשר באפריל -בשלושה

ביתם . מיתה ורות- שולמית–דויד רנרט ובנותיהם (דוד)טנטה רוזה ובעלה אונקל

, אלימלך, את בנה בכורה. 1933רנוביץ בשנת 'נולדה בצ, ציתה-צבייה, השלישית

זמן מה לאחר . 1927ילדה אימי בביתה של טנטה רוזה בחמישה בדצמבר

. רנוביץ והחליטו להישאר ולחיות בעיר זו'סוף לצ-הלידה הם הגיעו סוף

וכדי לעזור בכלכלת , התקשה אבי בפרנסת משפחתו, רנוביץ'שם בצ, ככל הנראה

היא תפרה בעיקר מצעים לנדוניות של . התחילה אימי לעסוק בתפירה, הבית

חפתי )טים 'שהיא תפרה את הצווארונים והמנז, אני זוכר. כלות וחולצות לגברים

כשהם מחוברים לחולצה בעזרת לחצנים וניתנים , של החולצות (השרוולים

. ללא החולצה עצמה, כדי שאפשר יהיה לכבס אותם בלבד, להפרדה מהחולצה

בית למופת והיא ניהלה את ביתה -מלאכת התפירה לא מנעה ממנה להיות עקרת

היא הייתה אם . כל מעייניה היו נתונים למשפחתה ולעבודות הבית. רמה-ביד

אני עדיין זוכר את ריחות . בית למופת וטבחית מעולה-עקרת, מסורה ואוהבת

היא . כאשר בישלה ואת הבית הנקי למשעי, שנדפו מכוון המטבח, התבשילים

. אהבתי אותה בכל ליבי. יוצא דופן, הייתה מחוננת בשכל ישר ובמוח חד

יצאה מתנור האפייה של אמא , עשרה בדיוק-בשעה שתים, בכל יום שישי

שאפשר , השכנים אמרו. שהכינה, (Totz) טוטץ –האדמה שלה -פשטידת תפוחי

על פי הטוטץ המוכן של גברת , עשרה בדיוק-היה לכוון את השעון לשעה שתים

. ליקבורניק

11

אמי ". אולפס"ידי הילדים האחרים בשם -הייתי ילד שמנמן ובשל כך כוניתי על

(, Butter Brot)עם פרוסת לחם מרוחה בחמאה , פארק-הייתה רצה אחריי בשילר

מה שלא , באותם ימים רגלה הייתה נתונה בגבס. לא יחסר לי אוכל, שחס וחלילה

אני גם זוכר אותה מטפסת לעליית . מנע בעדה מלרדוף אחריי עם מזון כל שהוא

. כדי לתלות כביסה, ברגלה המגובסת, הגג על סולם רעוע

שבפי נקראה אאאא , לביתה של סבתא ריסל, כמעט בכל יום נהגתי ללכת ברגל

הם הגיעו . בעלה דויד ואיתם שרה, עם איתה הנשואה ברטה, כזכור, שגרה, שלי

, סבא איציק, רנוביץ מהעיירה פלשט בבסרביה וגרו בביתה מאז מות אביה'לצ

בכיור במטבח –בביתה של הסבתא היו מים זורמים . 1937שנפטר בשנת

ומתחתיו היה בו דוד. שהכניסה אליו הייתה דרך חדר השינה, ובחדר האמבטיה

, צמודה לדוד הייתה אמבטיה ממתכת. שבתוכו עץ לחימום המים-בערו גזרי

המטבח של סבתא היה מקום . מצופה באמייל ומידי פעם נהגתי להתרחץ בה

. האחים והאחיות של אמי–המפגש הקבוע של כל בני המשפחה

החלון של המטבח . כאשר המטבח שלו פנה לרחוב, בית הסבתא ניצב על מדרון

ראינו את רגליהם , שכאשר ישבנו במטבח, כך, היה מעט מעל לגובה המדרכה

, המתקרבת לבית, אני זוכר איך זיהיתי את אימי. של העוברים והשבים ברחוב

. אותם נהגה לאחוז בידה, לקול צלצול צרור מפתחות הבית

, הייתה אישה רזה, בשנות השישים לחייה באותו זמן, באבא שלי, סבתא ריסל

שמאחר והמטבח שלה היה , כנראה. תמיד נקייה ומאד מטופחת, בעלת גוף יפה

נהגו כל בני המשפחה להתכנס בו , במיוחד בחורף, המקום המחומם ביותר בבית

הם התאספו שם לשתיית . יום בו כל החנויות והעסקים היו סגורים, בימי ראשון

על , על עבודה, על פוליטיקה–כוס תה מהביל ולנהל שיחות שברומו של עולם

אני זוכר את דודי , אבי נעדר מפגישות אלו, מאחר וכאמור. גם רכילות, כלכלה וכן

מטייל עכשיו עם מקל , בוודאי, שאבי, סלו מלגלג עליו בנוכחותי ואומר לי בלעג

איך אמרו , מאחורי גבי, לא פעם שמעתי. (Schpazier Schtok)הטיולים שלו

מה רע בלהיות , לא הבנתי אז. ושאני ליקבורניק, לאבי, שאני דומה לו, בלעג

לאבי וכל מי שהכיר , חיצונית, שבבגרותי אני מאד דומה, האמת היא? ליקבורניק

. ציין את זה בפניי, אותו

12

על יופיו ועל , ובצדק, את אחי הם מאד אהבו והרבו לשבח אותו, לעומת זאת

שהרי , שזה מובן ולא יכול היה להיות אחרת, כישרונו הרב בלימודיו והוסיפו תמיד

. 'כץ'הוא

. אפייה מוגבה לצד תנור הבישול-ניצב תנור, שבמטבח של הסבתא, עוד אני נזכר

, יושבת על גבי תנור האפייה הגבוה, מצאתי אותה לא פעם, בימי החורף הקרים

. אני לא יודע וממש לא מבין כיצד היא הצליחה לטפס לשם. מנת להתחמם-על

לעומת . שהם הטילו על אבי, אף החרם- אימי הייתה מאד קשורה למשפחתה על

מה , מעולם לא שמעתי מאבי ולו אף מילה אחת רעה על משפחת אימי, זאת

הלעג . את אימי ונמנע מלפגוע בה, שהוכיח לי עד כמה הוא אהב וכיבד את אשתו

, בשנות השמונים. מצד בני משפחת אימי כלפיי עוד רדף אותי שנים רבות

כפי , תיק צד על כתפי, כאשר אני פסעתי ברחוב בחולון, נפגשתי עם אונקל סלו

שאני , בלעג, בין המילים המועטות שהחלפנו בינינו הוא אמר לי. שמקובל כיום

, כאשר, בשעה שהוא יצא לטייל עם מקל ההליכה שלו, דומה ומזכיר לו את אבי

אינו עובד , הוא הולך בטל, שהאיש המטייל עם מקל הליכה, הכוונה הייתה, בזמנו

וזה נאמר כארבעים שנה אחרי מות אבי ואני כבר . ואינו דואג לכלכלת משפחתו

אני התחלתי לעבוד לפרנסתנו בגיל . אני כבר הייתי אבא לשני ילדים. לא ילד קטן

ובמשך כל חיי , במקום ללכת ללמוד ולהתנהג כמו כל ילד בגיל הזה, עשרה-ארבע

-על, האמירה הזאת לא התאימה לטבעי כלל וכלל. פרנסתי את משפחתי בכבוד

אלא מתוך יהירות וחוסר , שהדברים לא נאמרו מתוך רוע לב. אף שאני מבין

הוא היה . האח הצעיר של אמא היה אדם טוב מטבעו, אונקל סלו. מחשבה

יחסיה . כשם שהיא הייתה ביחסים טובים עם יתר אחיה, ביחסים טובים עם אמי

כל שבת . גם ובעיקר על העבר המשותף שלהם, עם אונקל סלו היו מבוססים

בבוקר הוא נהג לבקר אותנו ושמעתי אותם מדברים על העבר ובדרך זו למדתי

, אני לא זוכר, יחד עם זאת. אני פרטים חדשים ונוספים מאותם זמנים רחוקים

שאל , כמתבגר או כבוגר הוא שאל לשלומי, כילד, במשך כל שנות חיי, פעם-שאי

אני הרי הייתי היתום הצעיר ביותר בכל . למעשיי או נתן לי עצה אבהית

באותן שנים קשות וגם באלה , גדלתי בלי אבא מגיל צעיר ביותר, המשפחה

, כנראה. כולל אונקל סלו הטוב, למרות זאת איש לא התעניין בי. שלאחר מכן

13

אולי . ובגלל זה נמצאתי פסול, עם כל המשתמע', ליקבורניק'שבזיכרונו נשארתי

להיות בן למשפחת , זה מה שגרם לי להיות מאד מאד גאה להיות ליקבורניק

ליקבורניק ובימים שיבואו עוד יוכח שגאוותי באבי ובמשפחתו לא הייתה לשווא

, בני משפחת כץ, כאשר הם, לאחר שנים. שחשתי בליבי, והיינו ראויים לגאווה הזו

את הכתובת ועל , יפה מאד, היו זקוקים לעזרת בני משפחת ליקבורניק הם ידעו

. זה עוד אספר בהמשך

14

אחיה ואחיותיה של אימי

נולד בשנת , אחיה הבכור של אמי, אברהם כץ-אדולף

. הוא התחתן עם אסתר לבית פייארמן. ווני' בסוצ1897

, אסתר הייתה אישה יפה. לא נולדו להם ילדים

מצבה הכלכלי . רנוביץ מבסרביה'שמשפחתה הגיעה לצ

של משפחתה היה גרוע מאד והם התגוררו בפרבר

היא הייתה הבת הבכורה ולה ארבע אחיות . נידח בעיר

סיפור משפחתה , כפי שעוד יסופר בהמשך. ואח אחד

של אסתר שזור במהלך חיי משפחתי ולכן אציג כאן גם

אחרי אסתר . על קצה המזלג, את יתר בני משפחתה

אחריה . שהתחתנה עם ורונה ונולד להם בן אחד בשם שורה, נולדה אחותה ליזה

חלו במחלה , שנולדו להם, שנישאה לזליג שטאם ושני הילדים, נולדה טוני

שלימים , אחריה נולד יוסקה. עוד לפני המלחמה, תורשתית ונפטרו בזה אחר זה

שנישאה לשמיל פרוכטר ונולדו להם ארבע , התחתן עם פרידה ואחריו נולדה פאני

אחותה הצעירה מנייה . לאחריה–האחת לפני המלחמה ושלוש הבאות , בנות

. ששם משפחתו היה יסופ ונולדו להם שתי בנות ובן, נישאה לבחור

שם , הוא שהה תקופת זמן בבוקרשט, אברהם לאסתר-לאחר ארוסיו של אדולף

שאחיה מתכוון , לאימי נודע. הכיר בחורה אחרת וחשב להפר את ארוסיו לאסתר

היא שלחה לו . למרות שהתחייב כלפיה באירוסין, לנטוש את אסתר ארוסתו

הוא שמע . שהמעשה אינו ראוי וכך לא נוהגים כלפי בת יהודייה, מכתב בו ציינה

אחרי שנים רבות מצאה אסתר את . לאסתר, לארוסתו, רנוביץ'לקול אימי וחזר לצ

ואז היא קלטה , חמותה, שנשמר במגירה בארון הלילה של סבתא ריסל, המכתב

. עד כמה הצילה אימי את נישואיה שלה

שלא השכיל , בטל-עובר, היה בחור פשוט, אחיה של אסתר, יוסקה פייארמן

, משפחתו הענייה אספה כסף וכמקובל אז. אף לא אחד, להתמיד במקום עבודה

מול חופי , אי בים הקריבי, לאי קורסאו–שלחה אותו לעבר העולם החדש

הוא –הוא התחיל בקטנות , לפרנסתו, שם. שהיה אז מושבה הולנדית, ונצואלה

15

קנה מגרשים רבים , עסק ברוכלות מבית לבית ותוך זמן לא ארוך הוא התעשר

רחוב , שטאדט-וילהלם, מחוץ לעיר ופתח חנות ברחובה הראשי של עיר מגוריו

. שם הוא התחתן עם פרידה ונולדו להם שתי בנות. בשם מודורה

לאחותו (מסמכי הגירה)" ניירות"ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה הוא שלח

ומאחר , שבאירופה הבוערת, רנוביץ'מנת שייצאו מצ-על, לבעלה ובנם שורה, ליזה

שם גרו תקופה , היפנה אותם לטרינידד, ולא קיבל אישור להכניסם לקורסאו

, הוא גם שלח נדוניה לאחותו פני. כך הם חברו אליו לקורסאו-מסוימת ואחר

הוא גם שלח למניה אחותו את החתן . רנוביץ עם שמיל פרוכטר'שהתחתנה בצ

, שהיה תושב קורסאו, ליסופ. רומניה וחי בקורסאו, שהיה מיוצאי מולדובה, יסופ

נחלצה , אחותו של יוסקה, היה אישור להכניס לאי כלה וכך גם מניה אשתו

אחרי , יחד איתה נסעה לקורסאו גם אימם. רנוביץ והגיעה לקורסאו'מצ

הוא גם . איציק כץ, שנפטר באותה השנה בה נפטר סבי, שהתאלמנה מבעלה

כדי שיוכלו לעזוב את , ולאסתר רעייתו, אחיה של אימי, לאדולף" ניירות"שלח

בשנות , לימים, רנוביץ לאי קורסאו וכך יצילו את עצמם מהתופת אותה עברו'צ

, אימו של אדולף, הם כמעט נענו להזמנתו אבל כאשר סבתי. המלחמה הארורות

בלוויה של אביך היו כל : "היא אמרה לו, שהם עומדים לעזוב לקורסאו, שמעה

, שנגעו מאד לליבו, הוא שמע את דברי אימו". ?ילדיו ובלוויה שלי אתה לא תהיה

. רנוביץ'ויתר על הנסיעה לקורסאו ונשאר בצ

. כבר סופר, שנולדה אחריה, אחותה של אימי, ברטהעל

, 1904בשנת , כזכור, שנולד, אחיה, סלומון-סלו

היה , ווני'בסוצ, רבא שיינדל-במיטתה של סבתא

אמרו עליו שהוא נראה כמו שחקן . גבר יפהפה

-רנוביץ וגרו בסמינר'כאשר הם הגיעו לצ. קולנוע

לה , ר'גרה בשכנותם משפחה בשם שצ, שטייג

אותה לקח לו , היו שני בנים ובת בשם קלרה

, בדיעבד, אבל, הייתה זו בחורה רגילה. לאישה

לבנה , שהייתה מאד מסורה לבעלה, הסתבר

משפחתה נחשבה לעשירה באותם . ולמשפחתו

16

הייתה חנות למכירת טקסטיל ברחוב טמפלגאסה , ר'מר שצ, לאביה. ימים

(Tempelgasse) , הייתה . רנוביץ' בית הכנסת הגדול ביותר בצ–מול הטמפל

. בגלל הכסף של משפחתה, שהוא לקח לו את קלרה לאישה, סברה במשפחה

, הדוד סלו. שחי היום באוסטרליה, אדוארד- נולד להם בן בשם אדי1930בשנת

חלק מהבגדים שלבשתי . מבחינה כלכלית, שמידי פעם עזר לאימי, היה היחידי

(, Matrosen-Antzug)אני זוכר את חליפת המלחים , היו של בנו אדי ובמיוחד

שבחורפים הקרים היו למשפחתי , אני זוכר. באותה עת, שהיה בגד חובה לכל ילד

, שלפני הגירוש, קשיים להשיג כסף לקניית עצים לחימום הבית ובחורף האחרון

מידי פעם הוא נתן לאימי יריעות בדים מהחנות . קיבלנו ממנו משלוח של עצים

. כדי שתתפור לעצמה ביגוד ("שצר את כץ"החנות נקראה בשם )שלו ושל חמיו

והייתה צעירה בעשר 1909 נולדה בשנת ני'טנטה ג

התגרשה , שהייתה נשואה, ידוע לי. שנים מאימי

, אביה, סבא שלי. והתחתנה שנית עם דויד ליינואר

שטייג כדי שיהיה לו כסף -מכר את ביתו בסמינר

לחתן אותה ועבר לגור בדירה שכורה בצד השני של

היא הייתה הדודה . בוינצרגאסה, פארק-שילר

, האהובה עליי ביותר והאדם היחידי במשפחה

כאשר הייתי בא למפגשים . שהתייחס אלי

ואני הנכד הצעיר , המשפחתיים אצל סבתא שלי

איש לא שאל למעשיי ולא התעניין בי , ביותר שלה

כנראה , אני זוכר שהייתי חולה. שעשתה זאת, ני הייתה היחידה'ואילו טנטה ג

ני הייתה הדודה 'טנטה ג. היה לי חום גבוה ושכבתי במשך היום במיטה של אחי

לבקר אותי במחלתי והייתה גם , שבאה לבית אבי, היחידה מכל המשפחה

בשבילי היה זה רק . שבכלל הגיעה לביקור אצלנו בבית, היחידה ממשפחת אימי

, אחרי זמן קצר. שהיא הביאה לי במתנה בובה מגבס, ביקור חולים ואני זוכר

. נפלה הבובה ונשברה לרסיסים לקול בכיי הרם, כאשר הסתובבתי במיטה

בעלה , היא. ני בהריון וילדה בת במוגילב'רנוביץ הייתה טנטה ג'בזמן הגירוש מצ

. שעל הנהר בוק ועל זה עוד יסופר בהמשך, בפצורה, ואיתם ניספו בשואה

17

אבי שלי

נולד בשלושים , ליקבורניק (זאב)ווילי -וולף, אבי

, בכפר ארשקה שבבוקובינה, 1895בחודש מרס

הוריו . לאביו אלימלך ולאימו פרידה לבית גינגולד

ואבי נשאר 1910- ו1908בשנים , נפטרו בגיל צעיר

, אחיו הבכור. עשרה שנים-בערך מגיל חמש, יתום

נישא לקלרה ונולדו להם , 1891איזק נולד בשנת

אחריו . מרגיט ופיני, רודי, פריצי–ארבעה ילדים

נישאה לחיים הארט ונולד , 1893נולדה סופי בשנת

אחריה נולדה רוזה . להם בן בשם מקס ובת בשם גיזי

רות , מיתה- שולמית– שנישאה לדויד רנרט ונולדו להם שלוש בנות 1894בשנת

, כל שאני יודע. הרבה אינני יודע על חייו של אבי לפני נישואיו לאימא. ציתה-וצביה

. בקושי, שהוא היה סוחר עצים ומזה הייתה פרנסתו

אבי כבר היה יתום מהוריו , כאשר הוריי עמדו להתחתן

, שהיא הרגישה, אימי סיפרה לי. מזה שנים רבות

–שאחותו רוזה לקחה על עצמה את תפקיד אם החתן

, כאישה יפה, אני זוכר את טנטה רוזה. החותנת

אישה נמרצת ושולטת בכל , בשנות הארבעים לחייה

אמנם היא הייתה מבוגרת מאבי בשנה אחת . מצב

, אבל הרגישה את עצמה כאחות הגדולה, בלבד

שכבר לא הייתה , החייבת למלא את מקום האימא

כדי לבדוק , היא באה לבית אימי, ערב נישואיהם. להם

שטנטה , הייתה מאד רגישה ונפגעה מהביקורת, ככלה צעירה, אימי. את הנדוניה

יש לך , מה"כמו , שנים רבות לא יכלה אימי לשכוח את מילותיה. רוזה הטיחה בה

. ועוד כהנה וכהנה" עשרה כריות-אחת, ביום חתונתי, לי היו? רק שמונה כריות נוי

למה אתה צריך להגיד לדורה כמה "שרוזה אחותו אמרה לו , אבי סיפר לאימא

כאשר אימי סיפרה לי , לימים" ?למה היא חייבת לדעת זאת? אתה מרוויח בדיוק

מדוע היא האזינה לשטויות , התמרמרתי ושאלתי אותה, את הסיפורים האלה

18

מדוע לא התעלמה ? לקחה אותן ללב ונצרה אותן בזיכרונה כל השנים, האלה

. שנותרתי ללא מענה, כמובן? מדבריה של רוזה

, היה לבוש. שפם מתחת לאפו, משוך לאחור, שערו שחור, אבי היה גבר נאה

את אחי , אני זוכר אותו לוקח. בחליפה בת שלושה חלקים ועניבה תואמת, לרוב

שהיה , אחי. כמקובל אז, הרנגאסה, ברחוב היוקרתי, לטייל איתו מידי פעם, ואותי

שפנו אל אבי ושבחו בפניו , לב העוברים והשבים-משך את תשומת, ילד יפהפה

. כי הייתי ילד שמנמן ולא מרשים במיוחד, אליי איש לא התייחס. את יופיו של אחי

, הרחוב הראשון משמאלו של רחוב הרנגאסה היה רחוב דוקטור רייסגאסה

הילדים -ברחוב זה הייתה המרפאה של רופא. 'אירופה'קפה -שבפינתו היה בית

משכתי את אבי לצידו , אני זוכר כי כאשר הגענו לפינת הרחוב. דוקטור ויזנטל

שליד ביתו לא , כי פחדתי שמא לוקחים אותי לרופא, השני של רחוב הרנגאסה

. רציתי לעבור

והוריי , חבר של אבא מחוץ לעיר, שבאחד הימים הגיע אלינו לביקור, אני נזכר

האורח , החבר. פלאץ ואני נתלוויתי אליהם-יצאו לפגוש אותו בבית קפה ברינג

הופתעתי והתרגשתי מאד " ?ילד מה אתה מבקש להזמין"פנה אליי ושאל אותי

, כי לא הורגלתי בישיבה בבתי קפה ובוודאי לא למעמד, מהפנייה האישית אליי

ניגשתי , קמתי ממקומי. מה ברצוני להזמין, הילד, שאיש מבוגר שואל אותי

שנשארה יושבת ליד , אימא. והצבעתי על עוגה בה חשקה נפשיהלוויטרינ

עם ' אלא סנדויץ, השולחן וראתה מרחוק את שבחרתי אמרה שלא לתת לי עוגה

ובתוכי הרגשתי כי אני הילד , בסופו של דבר, זה מה שהוזמן עבורי. ביצה קשה

. האומלל ביותר בתבל

, לבישולים, לקניות, אמא הייתה זו שדאגה לאוכל. אבא לא התערב בענייני הבית

אבא מעולם לא , באבא שלי, לטיפול בילדים וחינוכם ובביקוריי הרבים בבית סבתי

. שהייתה לו עם משפחת אימי, נכח בהם וזאת בעקבות המריבה

אף שהם היו -על. אימי הייתה נאמנה לאבי כל חייהם ונאמנה לזכרו עד סוף ימיה

בפרט מהבחינה , עשרה שנים והיו אלה חיי נישואים לא קלים-נשואים רק כשבע

היא . היא מעולם לא סיפרה עליו כל דבר רע אלא שבחים בלבד, הכלכלית

19

, 1942בששה בחודש ינואר , ביום חורף נורא, התאלמנה בתופת של ברשאד

במהלך . ארבעים שנה הייתה אלמנה. בהיותה בגיל ארבעים ושתיים שנים בלבד

. לו רק הייתה רוצה, היו לה מספר הזדמנויות לבנות את חייה מחדש, השנים

שחייה של אימי חלפו עברו , במשך כל חיי לוותה אותי התחושה המאד לא נעימה

. והגיעו לה חיים טובים יותר משהיו לה, מיצתה אותם כראוי, שבעל כורחה, מבלי

, ניסיתי ככל יכולתי, הבן הצעיר שלה, שאני, נדמה לי

במודע ואף , במשך כל חייה, לפצות אותה ולתקן זאת

למרות שמעולם לא הייתה מצידה דרישה , שלא במודע

. לכך והכול נבע מתוכי

אותה , עוד אספר על הדרך הקשה והנוראה, בהמשך

בחורף הנורא בין השנים , עברנו עד פטירתו של אבי

1941 – 1942 .

משפחת ליקבורניק בזמן מלחמת העולם הראשונה

אחותו רוזה , אשתו קלרה, אחיו איזק, אבי: עומדים

פריצי ורודולף

20

משפחות גינגולד וליקבורניק בחתונה בתחילת שנות העשרים

אבי עומד ראשון משמאל עם כובע הצילינדר

21

הבית שלנו בליימגסה

בחלק העליון , (Lehmgasse)עברנו לרחוב ליימגסה , בהיותי בגיל שלוש שנים

. הבית היה מט לנפול ועלוב ביותר. לבית השני מצד שמאל, פארק-של השילר

שפנתה , הכניסה לדירתנו הייתה דרך חצר. שינה-הדירה שלנו כללה מטבח וחדר

, מהחצר נכנסו למבוא. ללא כל צמחייה, החצר הייתה חשופה לחלוטין. אל הרחוב

- וממנו , דרכה נכנסנו לדירה תוך המעבר במטבח, שמימינו דלת, כניסה-הול

בו , בגובה של ארון, בפינה הימנית של חדר המבוא עמד ארגז נעול. לחדר השינה

שפנו לחזית , למטבח היו שני חלונות. נשמרו כלי האוכל לשימוש בפסח בלבד

בפינת . מסביבו הסבנו לארוחות שלנו, הרחוב ומתחתם עמד שולחן פשוט

עץ -שחומם באמצעות גזרי, המטבח ניצב תנור בנוי מלבנים לבישול ולאפייה

על , עץ פשוטים ומסביב לתנור-רצפת המטבח הייתה עשויה מלוחות. מתחתיו

מימין . שהתעופפו מתוך התנור, שהשאירו גיצי האש, היו סימני חריכה, הרצפה

עץ בעיצוב -לתנור הייתה דלת הכניסה לחדר השינה ומימין לה ניצב שולחן

מתחת ללוח . להכנת האטריות למרק, עליו שיטחה אמא את הבצק, מודרני

, לצידו. איתו אמא רידדה את הבצק, השולחן היה תא אחסון מיוחד עבור המערוך

לזה –האחת לסכום הבשרי והשנייה , עבור הסכום, היו גם שתי מגרות נוספות

, בעיניים מוקסמות, אני זוכר את עצמי עומד לידה על שרפרף וצופה. החלבי

פעם אחת שפכתי . האוחזות במערוך ומותחת את עלי הבצק עד דק דק, בידיה

לצד השולחן . לה מים על הבצק והיא נאלצה להשליך אותו לפח ולהכינו מחדש

החלק העליון היה עשוי מארון . מעוצב מחלק עליון ותחתון, (קרדנס)עמד מזנון

כאשר , בו אוחסנו הצלחות לשימוש יומיומי ומעליו הורכבו שני מדפים גלויים, סגור

מצויר בדוגמה סינית ועל , על המדף העליון הונח סרוויס פורצלן לקפה שחור

מצויר בנקודות צבעוניות על רקע , גם הוא לקפה, המדף מתחתיו היה סרוויס

בין שולחן . הסירים, כפי הנראה, בחלקו התחתון של המזנון אוחסנו. שחור

עליו עמדה קערה מאמייל . שנועד לרחצה, האכילה לדלת עמד שולחן קטן נוסף

שנמצאה , (פומפה)אותם הבאנו מהמשאבה , דלי מלא במים–ולמרגלותיו

איתו יצקו מים , ליד הקערה עמד ספל פח. פארק-ליד השילר, בתחילת הרחוב

היה הסבון ולצד השולחן חובר מיתלה , על מדף קטן מעליו. לנטילת הידיים

22

פי מרחק בתי -על, בין היתר, שגובה שכר הדירה נקבע אז, אני נזכר. למגבת

. ממשאבת המים, בהם לא היו מים זורמים בתוכם, המגורים

רהיטי . אף שהוריי היו אנשים צנועים וכך גם חיו-ועל, למרות עליבותו של הבית

לילה משני -שני ארונות, הייתה בו מיטה כפולה. חדר השינה היו יפים להפליא

הם הזמינו את הריהוט לחדר השינה אחרי . טואלט ומראה מעליו-שולחן, צידיה

עבורו שילמו בחלק מכספי , (Radautz)אצל נגר בעיר רדאוטץ , החתונה שלהם

. במרקם ובגוונים מרהיבים, Blumen Ascheהרהיטים היו עשויים מעץ . הנדוניה

מהם , מעוטרים בוילונות מעשה ידיה של אימי, לחדר היו שני חלונות גדולים

מול המיטה ניצבו שני . לעבר פרבר רוש היפה, נשקף נוף מרשים ויוצא מן הכלל

גב המיטה . עשויים גם הם מאותו העץ, שתי דלתות לכל אחד, ארונות בגדים

שנתיים . יד-וראש הארונות עוצבו בפיתוחים בדוגמת כתרים והכול בעבודת

, מיום שהזמינו את ריהוט חדר השינה ועד ליום בו קיבלו אותו, תמימות הם חיכו

מתחת לאחד , התפירה של אמא ניצבה מול דלת הכניסה לחדר-מכונת. לביתם

זרם יובל קטן ובלילות , במרחק מה מהבית שלנו. החלונות של חדר השינה

. לצליל קרקור הצפרדעים, מבעד לחלונות הסגורים, השקטים אהבתי להאזין

ילד בן שבע , כאשר אני, בחדר השינה, ישנו יחדיו–אחי ואני , הוריי–ארבעתנו

, עשרה ישן על ספה צרה-במיטה הזוגית ואחי בן הארבע, ישן בין הוריי, וחצי

עד היום אני זוכר את הריח של אבא . מעבר לארונית הלילה, שהוצבה ליד הקיר

אותם לבש , שעיטרה את הגטקס, את קול נשימותיו ואפילו את הרקמה, שלי

שוכבת , קורא בעיתון ואת אימי, שוכב עם ערב במיטה, אני זוכר את אבי. בשנתו

שדלקה על ארונית , שניהם קוראים לאור מנורת הנפט, לצידו עם ספר בידיה

שבאמצע הלילה היא הייתה חייבת , שבוקר אחד אמא אמרה לי, אני נזכר. הלילה

התנצלה , כאילו, היא. להזיז אותי ממקומי ביניהם ולשים אותי למרגלותיהם

שבבוקר לא זכרתי , למרות, על שהעירה אותי משנתי, וביקשה ממני סליחה

אני לא מצליח , כאשר אני חושב על זה, עד היום. מאומה מאירועי אותו לילה

רק . בתנאים בהם חיו, להבין איזה חיי נישואין ואיזה חיי אישות היו להוריי

. המחשבה על כך מעציבה אותי מאד גם היום

23

מרוצף בלוחות עץ פשוטים ובפינת החדר ניצב תנור , גם הוא, חדר השינה היה

חרכו את הרצפה , שעפו מהעץ שבער בו, בנוי מלבנים פשוטות והגיצים, חימום

. והשאירו בה חורים עשנים

הייתה אמא מוציאה את כל כלי המיטה לאוורור ומניחה אותם על , מידי פעם

את . בכל בוקר סידרה אמא למשעי את המיטה הכפולה. שפנתה לרחוב, הגדר

מעוטר , הכריות ושמיכות הפוך הניחה זה לצד זה ועליהם פרסה את כיסוי המיטה

כחלק מכל המצעים , אותו הכינה טרם נישואיה, ידה של אמא-בעבודת, ברקמה

שגם היא , עליו הונחה מפה, למרגלות המיטה עמד שולחן קטן. של הנדוניה שלה

. הייתה רקומה בידיה וגם היא הייתה חלק מהנדוניה שלה

הברית וכעבור -שהיגר לארצות, דוד-היא נתנה את המפה במתנה לבן, לימים

כפי , המפה הייתה, ואכן. קיבלתי אותה ממנו בחזרה, אחרי השואה, שנים

מפה . עשויה בקפדנות ובטוב טעם, צבעונית, יפהפייה–שנשארה נטועה בזיכרוני

. זו שמורה עימדי עד היום

האחד , היו אלה שני אחים. גרו שתי משפחות בשם קימל, במורד הבית, מתחתינו

, האח השני. ק וסלו'ז- שני בנים היו להם . שהיה נשוי לאישה יהודייה, בשם אמיל

. בשם מרתין, מבוגר ממני, ולהם בן יחידההיה נשוי לאישה נוצריי, בשם לוניו

מצבם הכלכלי היה עוד פחות טוב משלנו ולכן אשתו היפה של לוניו עבדה כעוזרת

הילדים . כיה'שהיו במקורם מצ', משפחה בשם בינוביץ, בית אצל שכנים ממול

. פארק הסמוך-בשילר, בעיקר, שיחקנו הרבה ביחד. בני גילי, בערך, שלהם היו

אני . שיחקנו בתופסת ובמחבואים. טיפסנו על העצים ורדפנו האחד אחרי השני

פארק היו שלושה עצי ערמונים גבוהים שהרשימו -זוכר כי בחלק העליון של שילר

, ידי בחורה-הונחו פרחים על, על ספסל באחד השבילים בפארק. אותי עד מאד

מידי , עוד אני נזכר איך. בגלל אהבתו הנכזבת אליה, שבחור התאבד בעטיה

עבור , לעבר בית משפחות קימל, אמי הייתה משליכה מהחלון בגד ישן שלי, פעם

. חבריי, ילדיהן

מרוצף בחמר ובינו לבין גדר הבית עברה , לפני גדר הבית עבר רחוב ליימגסה

מאחורי . הלילה-את תוכנו של סיר, עם בוקר, לתוכה רוקנו, ביוב פתוחה-תעלת

24

בור עמוק באדמה בתוך צריפון , השירותים היו בחצר. הבית הייתה חצר גדולה

בתוך הבית לא היו מים . ממנו נדף ריח נורא למרחקים, משותף לכל השכנים

. נפט למיניהן-זורמים או חשמל והתאורה נעשתה בעזרת מנורות

היו בו בתים . רחוב ליימגסה היה קרוב מאד למרכז העיר ונחשב ליוקרתי ביותר

זה היותר קרוב , שלפני ביתנו, הבית. שבו גרנו אנו, פרט לבית, מפוארים מאד

כאשר , בית גדול ומפואר– לא ממשפחתנו –נקרא וילה כץ , פארק-לשילר

, אף-על. פארק-גן שבגודלו היה כמעט כמו שילר, השייך לבית, מאחוריו גן פרטי

הבית עצמו נבנה על , כך-השתרע שטח אדמה גדול כל, שמאחורי הבית שלהם

הרחובות . כפי שהיה מקובל באותם ימים, שפת המדרכה והחלונות פנו לעברה

כזו שתפריע את מנוחת , לא הייתה תחבורה סואנת, הצדדיים היו שקטים

. שנעו לאיטן על הדרכים המרוצפות באבנים קטנות, רק עגלות וסוסים. הדיירים

, האחד טרמוויי–ברחובות הראשיים היו שני קווי תחבורה ציבורית , לעומת זאת

-ליד בית- שמסעה התחיל ליד הרזידנץ וסיומה , הנעה על מסילות, חשמלית

יצא מתחנת , שהיה חשמלית על גלגלים, טרוליבוס–הקו השני . הקברות היהודי

. הרכבת

היה העורף של האוניברסיטה לתיאולוגיה וכאשר , ממול לבית שלנו, מעבר לכביש

.שאנו גרים מול האוניברסיטה, שאלו אותנו איפה אנחנו גרים נהגנו לומר

25

יום שוק

נהגה אימי לצאת לקניות של תוצרת , מאחר ובזמנו לא היו מקררים בבתים

כאשר את רוב , לבושה הייתה באופן מאד אצילי. כמעט בכל יום ואני איתה, טרייה

כפפות על כפות ידיה , היא חבשה כובע יפה לראשה. בגדיה תפרה במו ידיה

שהתפר של , מידי פעם, תפקידי היה להשגיח. וגרבי משי משוכים על רגליה

הייתה נכנסת , לפעמים. יהיה ישר כסרגל, בצד האחורי של רגליה, הגרביים

אם , לאחר מכן, לכניסה של בית סמוך כדי ליישר ולמתוח את גרביה ושואלת אותי

כאשר פסענו לאיטנו , יום אחד, אני נזכר איך. התפר משוך ישר לאורך הרגל

, גבר צעיר, במדרכה ממול, צעד, לכוון השוק, (Althgasse)ברחוב אלטגאסה

קד קידה , הוא הסיר את כובעו מראשו. לבוש בחליפת שלושה חלקים אלגנטית

עם רגליים יפות כשלך את אמורה , גברתי הנאווה: "כלפי אימי ואמר לה בגרמנית

שהתחיל , זה היה הרחוב הראשי )(Herrengasse)לטייל ברחוב הרנגאסה

ברחוב , ולא כאן( ונגמר ברחוב נוייבלדגאסה (Ringplatz)ברינגפלאץ

לטייל , בכל יום ראשון, נהגו אבות, לאורך רחוב הרנגאסה הנזכר". אלטגאסה

. על מנת להרשים את הסובבים אותם, עם בניהם בלבד, בגאווה לאורכו

עברנו , אליו הלכנו דרך רחוב אלטגאסה (Austriaplatz), פלץ- היה שוק אוסטריה

היו זמנים . אולם קולנוע, "קינו סקלה"את תחנת מכבי האש ומשמאל היה

, מימינו, כאשר הגענו לשוק ראינו. שהאולם הזה שימש כתיאטרון להצגות באידיש

שער ברזל חוסם את הכניסה , אפור חזית, בניין מוארך–הסוהר העירוני -את בית

שלל צבעים וריחות . בגדים ושאר צרכי סדקית, ירקות, בשוק נמכרו פירות. לתוכו

מתחת לכנסייה ברחוב , והיה גם שוק קטן יותר. קיבלו את פני הנכנסים לשוק

המגיעות לשוק מכוון פרבר , התפעלתי למראה האיכרות, כילד. דרייפלטיקסגאסה

מבלי לתמוך , לרוב, כשהן הולכות זקופות ונושאות את סליהן על הראש, רוש

הן היו . למכירה בשוק, כשהם מלאים בתוצרת החקלאית שלהן, בהם בידיהן

, צבעונית ויפהפייה, רקומות ברקמה רומנית, לבושות בשמלות עממיות

. שהרשימה אותי מאד

מכוסים בעלי , במיכלי חרס, גם שמנת ושאר מוצרי החלב, בין היתר, בשוק נמכרו

תוחבת את אפה לתוכו , הקונה נהגה להרים את עלה הכרוב בפינת המיכל. כרוב

26

אמי נהגה להביא מהבית כלי . כדי לבדוק את טריותה, ומריחה את הסחורה

, שקנתה, אותו מסרה לאיכרה המוכרת ולקחה את השמנת או הגבינה, דומה

. בכלי חדש

היא נהגה לפתוח את רגלי התרנגולת . את העופות קנתה אמא בעודם חיים

מה שציין בפניה שהעוף , ולבדוק אם יש לה מספיק שומן ואם צבעו צהוב חזק

ששכן בסוף רחוב ליימגאסה , משם פנינו לשוחט. שמן דיו וראוי לאכילה

(Lehmgasse) ,נוצות . בלשון המעטה, מסריח ולא נקי במיוחד, בצריף עלוב

. שנטף מהעופות השחוטים, התעופפו בחלל הצריף ורצפתו הייתה מכוסה בדם

שתהליך קניית , אני לא זוכר. איתו שבנו הביתה, חיכינו לשחיטה של העוף שלנו

כזו שמנעה בעדי מלאכול את העוף אחרי , העוף ושחיטתו נתנה לי הרגשה רעה

במיוחד אחרי שהסבירו לי שהעוף לא , זה נראה לי טבעי. שאימא בישלה אותו

. כאשר השוחט עושה את מלאכתו כהלכה, סובל

27

רנוביץ 'פסח האחרון לפני הגירוש מצ-סדר

הוא כי , רנוביץ'זה שלפני הגירוש מצ, כל שאני זוכר מליל הסדר האחרון שלנו

הבאנו איתנו . לפי משקל, מכרו אותן בתפזורת. הלכתי עם אבא לקנות מצות

בו אוחסנו , הארון המיוחד. מהבית ציפית של כרית ובה ארזנו את המצות

את הכלים . נפתח והכלים הוצאו לשימוש במשך שבוע החג, למשמרת כלי הפסח

. בפעם האחרונה בחיי, ראיתי אז, כך יקרים לליבה של אימי-שהיו כל, האלה

שהיו חשובים לנו , כמו גם כל שאר חפצינו האחרים, הכלים האלה, אחרי הגירוש

שונים מהכלים של שאר ימות , כמובן, כלי הפסח היו. לא היו עוד איתנו, לא פחות

. איך ערכנו את השולחן לקראת הערב, עוד אני זוכר. השנה והרשימו אותי מאד

אמא פרסה . אחי ואנוכי, אמא, אליו הסבנו אבא, שבחדר השינה, היה זה השולחן

עליה הונחו הצלחות והסכום המיוחדים של פסח ובמרכז , על השולחן מפה צחורה

שבבוקר אותו , אני יודע. בתוך פמוטים כסופים, השולחן דלקו הנרות באור נגוהות

ידי אבא ואני זוכר אותו קורא בהגדה וכולנו -חמץ על-נערך בבית ביעור, יום

. עליה שקדה אמא מהבוקר, אוכלים סעודה חגיגית

28

חופשת הקיץ

שזרם מעברה , אחי ואנכי לטייל לעבר הנהר פרוט, הוריי, עם בוא הקיץ נהגנו

שעברנו את הגשר על הפרוט ולקראת סופו התגנבנו , אני זוכר. השני של העיר

, על גדת הנהר התנשאו עצים עבותים. כניסה-מנת לא לשלם דמי-על, מצידו

, הוצאנו את המאכלים של אימא, לאחר שפרסנו שמיכה על האדמה. בצילם ישבנו

הנהר היה אז רחב מאד ובקושי יכולתי . וסעדנו את ליבנו, אותם נשאנו עימנו

התזנו מים האחד על , השתכשכנו במי הנהר השוטפים. לראות את צידו השני

התחיל לפתע לרדת , באחד הימים, אני זוכר איך. השני וההנאה הייתה גדולה

. בצהלות שמחה רמות, גשם וכולנו נסנו להסתתר מתחת לעצים העבותים

לנסוע ביחד עם טנטה , שבפי היא נקראה באבא שלי, בכל קיץ נהגה סבתא ריסל

היוקרתיים והידועים , למקומות נופש, ברטה ומשפחתה ואונקל סלו ומשפחתו

, וטרה-הם נסעו למקומות כמו דורנה. שבבוקובינה, בהרי הקרפטים, ביותר

למשפחתי שלי לא היו האמצעים להצטרף לחופשה מעין . סולקה ועוד, קמפולונג

צעדנו רגלית למרחק של כחצי שעת . זו ולכן יצאנו אנו לנפוש ליד הנהר פרוט

שנקרא הבסבורגס , עברנו את הרזידנץ ופנינו לעבר הפארק, הליכה

(Habsburgs-hohe) .הוא נראה , כילד קטן, אבל לי, היה זה פארק גדול למדיי

כמו יער סבוך וגדול והנוף שנשקף ממנו לעבר הנהר פרוט היה מרהיב עיין ושובה

את השהות ביחד עם בני משפחתי וציפיתי , אהבתי את הבילוי בפארק. לב

. לחופשת הקיץ שלנו בכיליון עיניים

29

גן הילדים

הוא היה . שהרוסים שלטו בעיר, גן הילדים הראשון בו למדתי היה בתקופה

שקיבלנו שם ארוחה ואחרי הצהריים , אני זוכר. בבית קטן עם גינה, ברזידנסגאסה

ממנה אין לי , בגן זה ביקרתי תקופה קצרה. שנפרשו על הרצפה, ישנו על מזרנים

. כל זיכרונות

הספר וישבנו -היה כיתה בתוך בניין בית, זה הרומני, השני בו למדתי גן הילדים

הוא נמצא בהרסקוגאסה רחוב אחד לפני . על ספסלים כמו בכיתת לימוד

, בפינת הרחוב גרה ילדה בשם לילי. בקצה השני של רחוב ליימגסה, הרזידנס

שם היא הצטרפה אליי וביחד הלכנו , הלכתי עד ביתה לבדי. שאביה היה סנדלר

. לגן הילדים שלנו (Residenzgasse)דרך רחוב רזידנצגאסה

זה היה גן מעורב ובודאי . לא נחמדה ואנטיפטית, הגננת הייתה אישה מבוגרת

אני זוכר איך היא חילקה לכל הילדים . שהייתי בין הילדים היהודים הבודדים בגן

לאחר מכן היא מאד כעסה . אבל עליי היא פסחה ולא נתנה לי, גירים לציור, בגן

מאד נפגעתי מיחסה זה כלפיי ואף סיפרתי על זה . שלא ציירתי כמו כולם, עליי

. אנטישמית, כנראה, שהיא הייתה, הוסבר לי, לאחר ימים. לאימא בשובי הביתה

ידי הגרמנים ועל כך עוד -עד לגירוש היהודים על, למדתי בגן זה מספר חודשים

. יסופר בהמשך

בצד השני של , בבית סבתי, (Winzergasse)גאסה -גרה בוינצר, דודתי שרה-בת

בדרכה . הילדים בו למדתי אני-ספר בו שכן גן-היא למדה באותו בית. פארק-שילר

הספר היא עברה דרך הרחוב בו גרנו ותמיד דרשה שמי מהוריה ילווה -לבית

שאין היא צריכה לפחד ושתלך ביחד עם , אימה אמרה לה. הספר-אותה לבית

. אף שהייתי צעיר ממנה בארבע שנים-על, איתי, הרי

30

חברתי אידה

שהייתה צעירה , נדמה לי. הייתה בת יחידה להוריה, למשפחת איווניר, אידה

גם הם . כבני שלושים שנה ואנשים מאד יפים, הוריה היו זוג צעיר. ממני בשנה

בהמשך לגדר של האוניברסיטה והורינו , מול הבית שלנו, גרו ברחוב ליימגאסה

אהבתי לבלות בחברתה של אידה כמעט בכל יום ועל כך . הכירו האחד את השני

מספר פעמים שמעתי אותו אומר לאימא . אלימלך, ספגתי ביקורת מאחי הגדול

". ?כך הרבה-מה אתה מבלה איתה כל"וגם בי הוא נזף " הוא עוד לא צריך חברה"

מכיוון שלו לא היו חברים ואת כל , נאמר מתוך קנאה, פשוט, לימים הבנתי שזה

שמאד נעים לי , אני הרגשתי. זמנו הפנוי הוא השקיע בלימודים ובקריאת ספרים

. אלימלך, הרחק מעיניו של אחי, דווקא, לשהות בחברתה של אידה ובביתה שלה

כאשר לשם הכניסה , דירתם הייתה בקומת הקרקע של בית בן שלוש קומות

גדולים , הייתה זו דירת מטבח וחדר. לדירתם הצטרכנו לרדת מספר מדרגות

ביד הדמיון הטובה , בעיקר, מאחר ומשחקים לא היו לנו נעזרנו. ומסודרים יפה

, באחד הימים, אני זוכר איך. עלינו וכך עמדנו שנינו במטבח וכאילו בישלנו

מעל התנור . שמתחת לתנור הבישול, הדלקתי גפרור כדי להצית את העצים

דרכה יצא העשן בזמן שהעצים דלקו ואילו בשעה שלא בישלו , הייתה ארובה

, בה הדלקתי את העצים, באותה עת. נאטמה הארובה כדי שהקור לא ייכנס דרכה

אימא של , למזלנו. חסומה והמטבח התמלא בעשן סמיך, כמובן, הארובה הייתה

פתחה את החלונות ובעזרת מגבת פיזרה את העשן וכך , אידה נכנסה למטבח

. הצילה את המצב

על שלל צבעיהם מרהיבי , בו פרחו פרחים לרוב, מאחורי הבית היה גן יפהפה

שבימי הקיץ הם נהגו לנסוע לנפוש , אני זוכר. בימים יפים יצאנו לשחק בגן. עיניים

בבוקובינה ובהעדרה היא מאד חסרה לי והיה לי , בכפר, אצל הסבים של אידה

. מאד משעמם

יד ובשלל צבעים -סרוג בעבודת, יד מיוחד במינו-לאימא של אידה היה תיק

הרשים עד מאד וכך נשאר התיק הזה חרוט , כילד, אותי. מרהיבים ביותר

, זה הנורא, אחרי החורף הראשון, כאשר היינו במחנה ברשאד, לימים. בזיכרוני

31

באחד הימים ראינו אישה . שמענו שהזוג איווניר ניספו, שעוד אספר עליו בהמשך

תיק היד של גברת איווניר תלוי על זרועה האחת ובידה , צעירה חולפת על פנינו

כפי –איני זוכר אם ניגשתי אליהן , כיום. השנייה היא לופתת את ידה של אידה

, כך או כך. שמא טועה אני בזיהוי של אידה, כי אולי חשבתי בליבי–הנראה שלא

, טוב היה לי להניח. הן חלפו מעל פניי ומאז לא ראיתי ולא שמעתי מאידה לעולם

. שהיא שרדה את התופת ונשארה בחיים, שאכן הייתה זו אידה ואני רוצה להאמין

32

סקירה היסטורית

נכנסו צבאות רומניה , ביום סיום מלחמת העולם הראשונה, 1918עשר בנובמבר -באחד

בעשרה , שנה לאחר מכן. הונגרית-בעקבות תבוסתה של האימפריה האוסטרו, לבוקובינה

שכללה גם את , כחלק בלתי נפרד מרומניה הגדולה, סופית, הוכרה בוקובינה1919בספטמבר

לא רק לתושבי , גרם זעזוע, המצב החדש בו מצאה רומניה את עצמה. בסרביה וטרנסילבניה

לילה -כמעט בין. אשר לא השכילו להתמודד איתו, אלא גם לרומנים עצמם, השטחים שסופחו

, שכללה קבוצות אתניות שונות של הונגרים, גם שטחה של רומניה וגם אוכלוסייתה, הוכפלו

אף אחד מהמיעוטים . טטארים וצוענים, תורכים, בולגרים, אוקראינים, רוסים, גרמנים, יהודים

. בצורה זו או אחרת, שהם מקופחים, האתניים לא היה דומיננטי ולכן כל המיעוטים חשו

, הייתה לה לרועץ, את כל השטחים המסופחים, בכל מחיר, התעקשותה של רומניה לשמר

שפקדו אותה ערב פרוץ מלחמת העולם , והייתה אחת הסיבות לזעזועים, בסופו של דבר

. השנייה

נועדו , סיסמאות ההסתה נגד היהודים. רומניה היא ארץ בעלת מסורות אנטישמיות מושרשות

בשלבים , שהביאו לאבדן שטחים, להסיח את דעת הציבור מן הקשיים הכלכליים והתבוסות

. בין שתי מלחמות העולם רווחה האנטישמיות בקרב חוגים נרחבים ברומניה. השונים בקורותיה

הייתה קיימת רק בדמיונם של יהודים , בין היהודים לגרמנים ולרומנים, כביכול, הסימביוזה

אבל , לפני מלחמת העולם הראשונה, היא לא הייתה מושלמת בימי השלטון האוסטרי. אחדים

בימי שלוט הרומנים בבוקובינה הייתה המציאות . שנעלמה מאז השלטון הרומני, וודאי ובוודאי

אבל , מרמת הממשל והמנהל, בראש וראשונה, צרותיה של רומניה נבעו. שונה לחלוטין

היו סימני , ובמיוחד האנטישמיות כלפי היהודים, שנאת הזרים. הרומנים האשימו את היהודים

ציטוט מדבריו של פרופסור טרווד רופר משקף את המצב . ההיכר העיקריים של רומניה

אשר בהם , הלאומנות הפנאטית ביותר צומחת במרכזים: "רנוביץ בין שתי מלחמות העולם'בצ

היו תקופות של , ואכן". והיכן שהחיכוך חריף ביותר, לאומים ותרבויות מתערבבים אלה באלה

לשפר , שהופעל על הרומנים, לאומי-בעקבות לחץ דיפלומטי בין, זאת. חסד יחסי כלפי היהודים

. את יחסם אל היהודים

כאשר , רומנית ואוקראינית, פולנית, אידיש, גרמנית–רנוביץ הייתה עיר של חמש שפות 'צ

, מוסיקאים, היא הייתה ביתם של משוררים. הונגרית-הייתה חלק מהאימפריה האוסטרו

כחמישים אלף יהודים התגוררו . כאשר היהודים היו השאור שבעיסה, סופרים ואנשי רוח

. הם ניהלו חיי ציבור תוססים כמו גם חיי תרבות מלאים. הכשליש מכלל האוכלוסיי, רנוביץ'בצ

היה בה טמפל מפואר . יידישיסטים וחסידות ענפה, בונדיסטים, ציונים, היו ביניהם מתבוללים

, התיאטרון, העיתונות. כנסת קטנים-אך גם הרבה בתי, עליו עוד ידובר בהמשך, בנוסח רפורמי

שילדיהם ילמדו בגימנסיות הטובות ביותר , הם דאגו. הספרות והמוסיקה היו בידי היהודים

33

, צמאה לספרות, רנוביץ הייתה יישות תרבותית'צ. הופנו לאוניברסיטאות, ובתום לימודיהם

עשירים , בורגני-סנוביזם זעיר, התרוצצו בה בערבוביה תשוקה להשכלה. לתיאטרון ולמוסיקה

. שבמילה הכתובה התגלם כל עולמם, אבל גם אנשי רוח אמיתיים–מתנשאים וחקיינים רבים

. דויטש- הוך–" גבוהה"לקרוא ולכתוב בגרמנית , משפחתי שלי הייתה גאה לדבר

אף שאני מרגיש -על, שאת כל החינוך שלי ספגתי מאמי, גאה לומר, אישית, אני

גרמנית וספגתי , כאמור, כל הסביבה שלי דיברה, נולדתי ברומניה. את עצמי גבולי

כל חיי אני מודה . הונגריים-את המנהגים ואת הנימוסים האוסטרו, את התרבות

אף כל מה שעברנו ביחד במשך השנים ועל -על, שאני כפי שאני, בכל ליבי, לאימי

. כך עוד אספר בהמשך

34

האנטישמיות הרומנית - 1937

, "משמר הברזל. "בסוף שנות השלושים הגיעו התנועות הפשיסטיות לשיא הפופולאריות שלהן

ידי הגסטאפו -שנתמכה על, הייתה מפלגה רומנית בסגנון נאצי, "התנועה הלגיונרית"שכונה גם

, ששלטה במשך זמן קצר בלבד, קוזה-ממשלת גוגה. ממנו למדו פרק בהלכות רצח עם, הגרמני

. את היסודות לרדיפת היהודים הרומנים, במצעה האנטישמי, הניחה

אפילו שבין , רנוביץ עצמה הרגישו הרומנים מקופחים מבחינה תרבותית וכלכלית גם יחד'בצ

, הם השתייכו לבני העם השליט והשפה הרומנית הייתה שפת השלטון1940 – 1918השנים

, מעט אידיש ורותנית, אבל ברחוב שמעו יותר גרמנית. כמו גם שפת ההוראה בבתי הספר

רוב הפרופסורים באוניברסיטאות ובעלי , הפקידות הממשלתית הבכירה. מאשר רומנית

הרגישו כאילו הם במצור וכעסו מאד על שבני המיעוטים , המקצועות החופשיים ממוצא רומני

. בידע מקצועי וברמה התרבותית, עלו עליהם בהשכלה, במיוחד היהודים והגרמנים, האחרים

ביום . שהרי רוב המסחר נמצא בידיהם, שהיהודים עשירים יותר מהרומנים, הרושם הכללי היה

במרכז העיר וברחובותיה , היו רוב החנויות הגדולות, חגם הקדוש של היהודים, הכיפורים

. רומנית ביותר בכל רחבי רומניה-רנוביץ היא העיר הלא'ונראה היה כאילו צ, סגורות, הראשיים

שאנטישמיות , כי הם ידעו, כולם שנאו יהודים אבל האינטלקטואלים ידעו להסוות את שנאתם

אבל ברחוב לא הסתירו את האנטישמיות . לאומי של רומניה-גלויה וקולנית תזיק למעמדה הבין

. כלל

שהגבילו את פעילויותיהם של היהודים ואסרו על כניסתם לאזורים , מידי יום הוצאו צווים חדשים

-להפקיע בתי, החלה הממשלה לשלול מן היהודים את אזרחותם, בהדרגה. ולמבנים מסוימים

. עסק שלהם ולשלול מהם משרות וחינוך

35

הרוסים באים

-נכנסו הרוסים לצפון בוקובינה בעקבות הסכם ריבנטרופ, 1940בחודש יוני

הגרמנים האתניים , נטשו את האזור, בטרם נכנס הצבא הרוסי לרומניה. מולוטוב

המעבר מהשיטה . שהתגוררו בשטחים הנתונים במחלוקת, וכמה מן היהודים

, היה בעייתי, אותה הביאו איתם הרוסים, הקפיטליסטית לשיטה הקומוניסטית

. מאחר שהביא לחיסולה המיידי של כל היוזמה הפרטית וגרם לאבטלה ולמחסור

אנשי רוח ועובדי צווארון לבן נאלצו . משבר כלכלי והתפכחות לא איחרו לבוא

םעובדי מדינה סובייטיי. אך ורק כדי לשרוד, להסכין עם כל עבודה מזדמנת

. החליפו את אלה הרומנים והרוסית הפכה לשפה הרשמית המדוברת במדינה

היהודים , אנחנו. רנוביץ'ביום בהיר אחד התהפך עולמה של העיר צ

נאלצנו ללמוד לדבר , שנהגנו לדבר בשפה הגרמנית בגאווה רבה, רנוביצאים'הצ

נחשבו לנחותים , שדיברו אידיש, אלה, חלק מאיתנו. בשפה הרוסית

באותה עת . בו ביקרתי אצל באבא שלי, יום אחד, אני זוכר. ופרובינציאליים

, בסרביה, שהגיעה לביקור מפלשט, התארחה שם גם חמותה של דודתי ברטה

כאשר חזרתי הביתה . בה האידיש הייתה השפה המדוברת בין היהודים שם

ואואה (סבתא בגרמנית)אאאא "מי היה שם ואני עניתי לה , שאלה אותי אימי

. (שכאמור נחשבה לשפה נחותה, סבתא באידיש)

ברחוב נשמעה השפה הרוסית והאוקראינית ונראו הרבה

על בניני הציבור התנוססו דגלים . אנשים לובשי מדים

התלמידים ענדו . אדומים מעוטרים בסמל המגל והפטיש

שאיגדה , נוער-זו הייתה תנוער". פיונרים"לצווארם מטפחת אדומה והם נקראו

–" הקומסומול"מעל גיל זה היה . עשרה שנים-בתוכה בני נוער עד גיל שש

. שהיווה עתודה לפעילות במפלגה הקומוניסטית בעתיד, נוער קומוניסטי-תנועת

מבלי שהבנתי , על הרוסים ועל הקומוניסטים, בחרדה, שמעתי את כולם מדברים

, רנוביץ מפני שחשבו'יהודים רבים התקבצו ובאו לצ. את משמעות הדברים

שעזבו את , במקום שכנים שלנו. שהתקופה הקומוניסטית תהיה טובה יותר

בני דודים של אימי הגיעו . שנחשבו לקומוניסטים, נכנסו שכנים חדשים, ביתם

זה שפרנס אותם , אחרי שעזבו שם את ביתם ואת בית העסק שלהם, מרדאוץ

36

שהיה רופא שיניים ואיתם , בנם זוניו, היו אלה בני משפחת גריל. שם בכבוד

דודה נוספת של -הגיעה מוינה גם בת. ושתי בנותיהם’ הנשואה דורה יעקובוביץ

בעלה מקס , בשם אדלה אזנר, אחרי שמשפחתה חייה שם שנים רבות, אימי

, אדלה ומקס. לטרנסניסטריה, כמו כולנו, נשלחו מאוחר יותר, גם הם. ואיתם

הגיעה , את שמה איני זוכר היום, ביתם. נפטרו במחנה מוגילוב, ההורים

ניצולי , עם קבוצת ילדים יתומים1944בסביבות שנת , ישראל-ארץ, לפלסטינה

היא חייה בקיבוץ וכאשר החבר שלה נהרג במלחמת . דרך בוקרשט, שואה

היא הייתה . היה זה הסוף הטרגי של משפחת בזנר. השחרור היא שמה קץ לחייה

אבל לא יכלה לשאת , היא ניצלה מהתופת בשואה. הנצר האחרון של המשפחה

לא היה בה עוד הכוח לעמוד בסבל נוסף ולאבד נפש קרובה . עוד סבל נוסף

. נוספת

, ביתו השנייה, מרגיט ליקבורניק, רנוביץ גם איתו של הדוד איזק'הגיעה לצ

, היחידי שניבנה באותן שנים, והם גרו בבנין חדש, נתן ליפשס-שנישאה לנוציו

כאשר אימי . הייתה אישה מאד יפה, מרגיט, דודי-בת. ברחוב אוניברסיטטגאסה

, "היא יפה כמו אשת קצין"אומרת עליה כי , לעיתים, היא הייתה, דיברה עליה

ביקרתי . שנשותיהם של הקצינים אמורות להיות נשים יפות, מתוך ההנחה דאז

בביתם מספר פעמים וכילד הייתי נפעם למראה הריהוט המפואר והמודרני

שתפרה לה בגדים ובאה אליהם , הגעתי לביתם ביחד עם אמי. לזמנים ההם

הם גייסו לצבא הרוסי , רנוביץ'באותה תקופה בה שהו הרוסים בצ. למדידות

בעלה של , נתן-גם נוציו. ביניהם גם יהודים רבים, גברים צעירים מתושבי העיר

. קרוב למועד חתונתם והם חזרו ונפגשו שוב לאחר תום המלחמה, מרגיט גוייס

שלחיות במשטר , רנוביץ הקומוניסטית משום שסברו'כל אלה באו לצ

. יהיה טוב יותר מאשר תחת המשטר הרומני, החופשי כביכול, הקומוניסטי

רנוביץ נוצר מחסור גדול בדירות למגורים וכל אחד לקח לו למגורים מכל הבא 'בצ

. פארק-בני הדודים של אימי מצאו דירה במרתף ואנו נפגשנו איתם בשילר. ליד

, רנוביץ קיבלו את הרוסים בשמחה ובתקווה למצב טוב יותר'חלק גדול של יהודי צ

לאחר שוב , ומה שיתנקם ביהודים בעתיד, מה שמאד לא מצא חן בעיני הרומנים

. הרומנים לעיר

37

, אחדים מהם התלוצצו ביניהם, רנוביץ קומוניסטים'בגלל היות חלק מיהודי צ

השעון של בניין -את הכבוד לעמוד על מגדל, כקומוניסטים נאמנים, שייתנו להם

קיבלתי , כילד תמים ונאיבי, אני. פלאץ-רנוביץ ולהשתין ממנו על הרינג'עיריית צ

שזה לא , ידעתי, לכשעצמי. את דבריהם כפשוטם ואמירה זו העסיקה אותי מאד

שזה , גם חשבתי. לילה בלבד-בסיר, אלא בחדרי חדרים, מנומס להשתין בפומבי

, קיננה בי מין תחושה ורצון להזהיר. השעון למטרה זו-מאד מסוכן לטפס על מגדל

מהסכנה הטמונה בעצם הטיפוס על המגדל , כל אחד עליו שמעתי שהוא קומוניסט

. הגבוה

ההשתתפות . בפיהם" זארניי", הרוסים נהגו לקרוא את התושבים לאסיפות

לרומם ולהלל את במשטר , באסיפות הללו הייתה חובה ומטרתן הייתה לפאר

המיוחד והכול יכול , את מנהיגיו ובראש וראשונה את המנהיג הדגול, הקומוניסטי

כץ -זו שנערכה בוילה, השתתפתי עם הוריי באחת מהאסיפות הללו. יוסף סטלין–

שמשפחת כץ עזבה את ביתה ימים ספורים לפני כניסת , ידענו. הסמוכה לביתנו

כץ -כאשר הגענו לווילה. ישראל-היא ארץ, מתוך כוונה להגיע לפלסטינה, הרוסים

ממנו הסתעפו חמישה או שישה חדרי , נכנסנו דרך הול הכניסה הגדול, לאסיפה

, בהול הכניסה המפואר. בכל חדר גרה משפחה של קציני צבא רוסיים. הבית

קידמה , ידי משפחת כץ-שננטש על, שעדיין היה מרוהט בחלק מן הריהוט העתיק

. לתדהמתי כי רבה, את פנינו פרה

שמעתי את הנשים היהודיות מעבירות ביקורת על אופן לבושן של הנשים

-שהן יוצאות לרחוב כשהן לבושות בכותונת, הרוסיות ואפילו שמעתי אותן אומרות

. כך ניראו להן השמלות הפשוטות של הרוסיות. לילה

אבל כמעט בכל משפט , שכמובן לא הבנו, שפה, שמענו הרבה שירים ברוסית

" - ללנין ולעם, לסטלין "–" לה רודינה, לה לנינה, לה סטלינה"נשמעו המילים

. שנודע לי בדיעבד, פירוש

אני זוכר את עצמי יושב על כתפי . בכל הזדמנות היו מצעדים של הצבא הרוסי

מורם מעל ראשי האנשים , כאשר הוא ניצב על מדרגות בניין העירייה, אבי

הייתי מאד מאד גאה להיות . העומדים לפנינו ורואה את החיילים הצועדים בסך

38

מעל לראשיהם של כל הקהל , פלאץ-נישא על כתפיו וצופה לעבר הרינג, עם אבי

. שבא להריע לצבא הרוסי, הגדול

, אנחנו ידענו. רנוביץ העשירים הוכרזו כאויבי העם והוגלו לסיביר'חלק מיהודי צ

כדי ליישב , שגרו בדירות גדולות במרכז העיר, שהרוסים שלחו את אותם היהודים

, שיהודים אלה ניצלו, בדיעבד הסתבר. בבתיהם את קציני הצבא ובני משפחתם

. אף שחייהם בסיביר לא היו קלים כלל וכלל-על, מן התופת הגרמנית, אמנם

שהיא הם -בדרך כל. הושלכו מביתם במרכז העיר, סלו והורי אשתו, גם הדוד שלי

בו גרו קודם לכן , הצליחו להימנע מלהישלח לסיביר והם קיבלו בית בפרבר רוש

זה נתן לנו הזדמנות לבקר בפרבר רוש . לאחר שעזבו לגרמנייה מולדתם, גרמנים

. ואני זוכר אותו מאותם ימים

אני נזכר . שהורגש מחסור גדול במזון ובשאר מוצרי צריכה, אני זוכר, באופן כללי

ששכנה בתוך כוך , הלכתי לבית באבא שלי וחלפתי על פני חנות, כי באחד הימים

בה מכרו , חנות זו הייתה שייכת למשפחת ברכר. פארק-קטן בחזית של השילר

לפני החנות השתרך תור ארוך של כמה עשרות . לחימום ולבישול, נפט לתאורה

. כאשר היא נושאת בידיה שני פחים ריקים, ביניהם ראיתי את באבא שלי, אנשים

כדי , על שכל אחד צריך לקנות רק פח נפט אחד, עד כדי מריבה, התעורר וויכוח

היא קראה לי לעמוד איתה בתור ואני , כאשר באבא ראתה אותי. שיספיק לכולם

. קניתי את הנפט בפח השני

, אימי. ידי יהודים-שלא היה ברור אם הוא כשר למאכל על, באותם ימים קנו בשר

מצד אחד היא –התלבטה מה לעשות עם הבשר , שהקפידה על הכשרות בביתנו

היא לא רצתה לטמא את מטבחה , רצתה להאכיל את ילדיה בבשר ומאידך

, באמצע המטבח, אני זוכר איך אימי העמידה פרימוס בוער על הרצפה. הכשר

מבלי לטמא את תנור הבישול הרגיל כמו גם את יתר , עליו בישלה את הבשר

. כל זאת כדי שהילדים שלה יוכלו לאכול בשר. הכלים הכשרים שלה

כבר לא נסעו לנופש וגם הוריה של אידה , באבא והדודים שלי, שבקיץ זה, כמובן

. נשארו בקיץ זה בבית

39

כיפור -השנה ויום-ראש

. רנוביץ'כיפור שררה אווירה חגיגית במיוחד ברחובות צ-השנה וביום-בראש

ברחוב נראו האנשים . נסגרו, בבעלות היהודים, ברובם, החנויות ובתי העסק שהיו

אלה שפונים , רק בחגים האלה ראיתי שעל חלונות המטבח. בלבוש חגיגי במיוחד

בשעה , מעין תריסים להגנה בפני פורצים, שמו לוחות עץ נעולים במנעול, לרחוב

. הכנסת-שרוב היהודים שהו בבית

Das)" הבית הגרמני"היה מרכז תרבות גרמני בשם , ברחוב הרנגאסה

Deutsche Hause) .כיפור הם השכירו את -השנה ויום-בימים הנוראים של ראש

בימים . "שקיימה שם תפילות בחגים אלה, אולם הפאר שלהם לרבנות היהודית

-שהיה בית, הכנסת ואז הטמפל-נהגו גם יהודים מתבוללים ללכת לבית" הנוראים

-פי-היו על, מתבוללים אלה. נעשה צר מלהכיל את כולם, הכנסת המרכזי בעיר

יהודי עלוב לא היה לפי טעמם " שטיבל"אניני טעם ויפי נפש ו, אנשים אמידים, רוב

" הבית הגרמני. "והם היו מוכנים לשלם בעבור תפילות באולם מפואר ומרשים

, תמורת תשלום נאות, ברחוב הרנגאסה התאים לאמות המידה שלהם והגרמנים

שהיה בית הכנסת הגדול ביותר " טמפל"אנחנו הלכנו ל. שיתפו פעולה ברצון

. היה זה בניין מפואר ומרשים מבחוץ ומבפנים. רנוביץ ושכן ברחוב טמפלגאסה'בצ

הועלה 1941בחמישה ביולי . לפי סגנון מאורי1887-1883הוא נבנה בשנים

ידי הרומנים והגרמנים אחרי שרצחו את הרב מרק ועוד כמה -הטמפל באש על

. הכנסת ובתוכו הקימו אולם קולנוע-מאנשי בית

שהובילה , לפני הטמפל הייתה רחבה גדולה

בהן עלו לעבר דלת הכניסה , למספר מדרגות

הבניין התנשא לגובה של שלושים ותשעה . לתוכו

שהתנשאה , גבוהה, מטרים כולל כיפה זהובה

דלת הכניסה המרכזית הייתה . מעל לגג הבניין

. גבוהה במיוחד ומעוטרת בקישוטים מרהיבי עיין

דרכם נכנס , ים צבעוניים'משני צידיה היו עוד שתי דלתות צדדיות ומעליהן ויטראז

ים היו גם על שני קירותיו הצדדיים של 'חלונות עם ויטראז. האור לתוך ההיכל

ארבעה בחזית ועוד שישה על כל –על הגג התנשאו צריחים מעוטרים . הטמפל

40

וממולנו ראינו את ארון הקודש , בלב נרגש נכנסנו לתוך הטמפל. צד של הבניין

על בימה קטנה עמד השולחן הגבוה , לפניו. מעוטר בסמלים מהמקרא, המפואר

מסביב , ובקומה מעל, משני צידי המעבר היו שורות שורות של ספסלים. של החזן

הבניין היה ". עזרת הנשים" מרפסת ארוכה ובה שורות של ספסלים ל–לאולם

, ים'שנכנס דרך חלונות הויטראז, האור. מרהיב ביופיו מבחוץ ומפעים נפש בתוכו

. הטיל על כל הנוכחים חרדת קודש

אני . בו הגענו לטמפל, כיפור האחרון-אני זוכר את יום

זוכר את ההתרגשות שאפפה אותי למראה הבניין

המפואר ועוד יותר התפעמה נפשי למראה ההוד

כל הנוכחים בטמפל הגיעו . וההדר עם כניסתנו פנימה

הנשים התהדרו בשמלות משי ורדיד . לבושים חגיגית

הגברים הגיעו לבושים בחליפה , מפרווה על כתפיהן

לבשתי את חליפת , כמובן, ומגבעת על ראשיהם ואני

המלחים שלי אותה שמרנו לאירועים מיוחדים כגון

קנה אבי , אף שמשפחתי לא הייתה אמידה-על. זה

כאשר אבי ישב , מקומות ישיבה מכובדים לו ולאמא

, כמובן, ליד המעבר האמצעי ואמא ישבה, בקצה השורה, במרכז אולם התפילה

צמרמורת אוחזת . כן במקום מרכזי ומכובד-גם, בשורה שנייה, "עזרת הנשים"ב

קול שנשמע , בבשרי גם היום כאשר אני נזכר בקולו הצלול והאדיר של החזן

מקצה ההיכל ועד קצהו ואת ההד שחזר מן התקרה הגבוהה ומן הקירות

. הסובבים אותו

פרוסת , בחשאי, ניגשתי אל אימי והיא נתנה לי, שבאמצע התפילות, אני זוכר

כדי שאיש לא יראה , עוגה וציוותה עליי לצאת החוצה דרך המדרגות האחוריות

. אותי אוכל ביום הצום הקדוש

אבא , מדוע ווילי", שניטש בין טנטה רוזה לבעלה, ששמעתי ויכוח, עוד אני זוכר

ואילו היא הייתה , כך מכובד בשביל דורה אישתו-יכול היה להשיג מקום כל, שלי

". בשורה הרביעית בצד, צריכה לשבת מאחור

41

הלכתי עם אמא לבקר את טנטה , שבאחת ההפסקות בין התפילות, אני גם זוכר

ברחוב , שהיה מול הדירה בה התגוררה, בבית הכנסת קורשיל, גוסטה גוטסמן

שכנה , שבבעלותה, טנטה גוסטה הייתה אז אלמנה וחנות המכולת. מיצקביץ

שעלתה , אריאלי-רות גוטסמן- רוזה–היו לה ארבע בנות . בבניין בו גרה

שעלתה גם היא , גבזה-יעל גוטסמן-ני'ג. 1933ישראל בשנת -לארץ,לפלסטינה

בטרם , וכאשר היא באה להיפרד מאיתנו, 1934ישראל בשנת -לארץ, לפלסטינה

. על זרועותיה, כתינוק, סיפרה לי אימי כי היא נשאה אותי, רנוביץ'עזבה את צ

שתי הבנות . היא הייתה מראשוני כפר הנוער עיינות ושותפה בהקמתו, לימים

הבת השלישית של טנטה גוסטה . רנוביץ'הללו היו פעילות בוויצו הצעירה בצ

אמא של טנטה גוסטה . רגינה גוטסמן–קרפל והרביעית -הייתה סלי גוטסמן

הייתה אחות של סבא איציק כץ ובעלה פטר (רוזה)רייזל (דודה באידיש)מימה

ווני ועליהם עוד 'סוצ, שנשארו לחיות בכפר הולדתם, ארל גרוס (דוד באידיש)

. אספר בהמשך

42

סקירה הסטורית –כניסת הרומנים לבוקובינה

אחרי שלטון , רנוביץ והרוסים נסו בבהלה מהעיר' נכנס הצבא הרומני לצ1941בחמישה ליולי

שהיו תמיד , אלה. חשנו בשינוי קיצוני ביחסם של שכנינו הרומנים. עשר חודשים-של אחד

נמנעו מקניות בחנויותיהם והתחמקו , הפסיקו לומר שלום לשכניהם היהודים, ידידותיים ביותר

חיילים רומנים ערכו פוגרום . הסתגרנו בבית ונמנענו מלצאת לרחוב שלא לצורך דחוף. מהם

יהודים . ביהודי העיר ובתוך יומיים רצחו כשלושת אלפים יהודים חפים מפשע ובלי שום הצדקה

. בעיר התחתית, הוכו ברחובות הראשיים של העיר ונרצחו ללא הבחנה בשכונות העניות יותר

ניסו , יהודים חרפו נפשם בכפם. שהיה במרכז העיר, "טמפל"ביניהם ה, כנסת רבים-נשרפו בתי

, כדי להציל את ספרי תורה וספרי הקודש האחרים, הכנסת העולה באש-להיכנס לתוך בית

Der" הנשר השחור"במלון האלגנטי ביותר בעיר . וששה ספרי תורה עתיקים-ביניהם שלושים

Schwarze Adler ,והוהתמקמו מפקדת הגסטאפ, שבפינת טמפלגאסה ורינגפלאץ -SS

הם . אבל הרומנים ביצעו את זממם בנאמנות ובהתלהבות רבה, והפקודות לרציחות יצאו משם

עוד , כך הוציאו להורג אותו-החזיקו את הרב אברהם מארק בפיר המעלית של המלון ואחר

משולש –" אות הקלון"הונהג . כאמור לעיל, שם יהודים ועוד כשלושת אלפים יהודים-אנשי

אסור היה להחזיק מכשירי רדיו בבית ולכן היו כולם תלויים בהודעות . לזיהוי היהודים, צהוב

חרושת השמועות והרכילויות עשו שמות . שפורסמו בעיתונות הרומנית המצונזרת, הרשמיות

, יכלו למסור אינפורמציה כל שהיא, בגרמניתBBC-המעטים שהעזו להקשיב ל. ברחוב היהודי

כיון שסיפרו על הניצחונות של הצבא , שלא היו מעודדות כלל, ידיעות. על הנעשה בחזית

. הגרמני ברוסיה

כשישים אלף יהודים נדחסו לרחובות . רנוביץ' הוקם הגטו בצ1941עשר באוקטובר -באחד

. מעטים ולפעמים התגוררו כשלושים נפשות בדירה קטנה בת שני חדרים

איש לא ידע מה משמעות . כעבור כשלושה וחצי שבועות החלו הגירושים מהגטו לטרנסניסטריה

כי היהודים יובאו למחנות עבודה ומי שיגיע לשם בעוד , ראשי הקהילה שוכנעו. הגרוש הזה

, יהודים רבים האמינו והתנדבו לצאת במשלוח הראשון. יזכה גם למקום מגורים טוב יותר, מועד

. ביניהם רבנים וראשי הקהילה

מהגרוש לטרנסניסטריה והחיים לא חיים , בהמשך אספר על רשמיי האישיים מהגטו והחיים בו

ברור . שלא קיימת יותר היום, שנדמה לי ואני מקווה מאד, אני יודע שאתאר תקופת חיים. שם

. שפעם חיינו בתנאים אלה וחלקינו אף שרדנו אותם, שקשה להאמין, לי

43

סקירה הסטורית –רדיפת היהודים בבוקובינה - 1941

ידי -שהוכרז על, נוצרי באמונתו. רנוביץ באותה תקופה'היה ראש עיריית צ, טראיאן פופוביץ' דר

כי קדמו , במאמר מוסגר, ראוי לציון. גם לדעתי, בצדק רב, כחסיד אומות העולם, ושם-מוסד יד

פי דעתו התחילה רדיפת היהודים בבוקובינה בשנת -על. ראשי עיר יהודיים, בעבר הרחוק, לו

וחלו " טלאי צהוב"היהודים חויבו לשאת . תחת שלטונו של המושל המחוזי רושיאנו, 1941

הצווים . איסורים על נסיעות ברכבת ללא אישור מיוחד וחובה למסור מטבע חוץ לשלטונות

, זכור לי. ברחובות, אלא גם לתקוף אותם פיזית, לא רק ללעוג ליהודים, האלה אפשרו לבריונים

, מתוך ידיעה ברורה, שפנו לחזית הבית, שבריונים השליכו אבנים לעבר חלונות המטבח שלנו

במיוחד כאשר ראיתי את אבי יוצא , פחד וחרדה השתלטו עליי. שבבית זה מתגוררים יהודים

וכך הוא , אותו כבר איני זוכר, כאן הוא נקב בשמו–כי הבית שייך לשופט , אליהם ומזהיר אותם

. הניס אותם מהמקום

ידי המושל -רנוביץ וימים אחדים לאחר מכן הוא התבקש על'פופוביץ מונה לראש העיר צ' דר

פופוביץ התנגד בתוקף ' דר. שבו אפשר יהיה להקים גטו ליהודים, רושיאנו למצוא בעיר רובע

עד כמה גדולה הייתה , הוא גם הסביר למושל. לימי הביניים, לדעתו, שהתאים, לרעיון הזה

בכל , כך תחת שלטון רומניה-תרומתם של היהודים לפיתוח העיר תחת שלטון אוסטריה ואחר

אפשר -שאי, הוא הסביר למושל, בנוסף. אמנות ומשפט, רפואה, תעשייה, כמו מסחר, התחומים

. יפה ואירופאית, להעלות על הדעת לסגור בגדר חלק מעיר מודרנית

רק אחרי מותו של המושל רושיאנו ולחודש , העיר פופוביץ-אף התנגדות ראש-הגטו הוקם על

כמקום לריכוז , 1941עשר בנובמבר -עשר באוקטובר עד החמישה-מהאחד, אחד בלבד

, גברו, הגנרל קלוטסקו, תחת עול המושל החדש. היהודים לפני גירושם לטרנסניסטריה

בתי הספר . אסור היה לרופאים יהודיים לטפל בחולים נוצריים. הגזרות על היהודים, בהדרגה

חובה הייתה למסור . בתי הכנסת נסגרו גם בחגים. סגרו את שעריהם בפני תלמידים יהודים

אסור היה לקבל או לשלוח כסף דרך הבנקים או דרך הדואר ואסור היה , את מכשירי הרדיו

הגזירה הלא אנושית ביותר . לצריכת מוצרי מזון, פרט לשלוש שעות ביום, לעזוב את הבית

חולי נפש קשים . חולים פסיכיאטריים-חולים והוצאתם גם מבתי-הייתה אי קבלת יהודים בבתי

פסיכוזה של . שבהם חיו בתנאים גרועים ביותר, מלוכלכים, הוכנסו למקומות בלתי מתאימים

שרשמה דפים של קלון ובושה בהיסטוריה של האומה , שנאה כבשה את מנהיגי רומניה

. הרומנית

44

רנוביץ 'הרומנים בצ

ראיתי . אזור מגורנו, פארק-פתאום השתררה אווירה מלחמתית בסביבות השילר

כאשר הם מכוסים בענפי עצים למסתור , טנקים ותותחים רוסיים פרוסים ברחובות

נשמעו קולות נפץ רמים מקרוב ומרחוק ומטוסים רומנים .בפני הפצצה מהאוויר

מול , בין הרחובות פוסטגאסה להאובשטראסה, הפציצו את אזור הרינגפלאץ

מחלון חדר השינה שלנו ראיתי מטוס נפגע ונופל בקול רעש מחריש . ההעיריי

שהמטוס נפל על הבית , יותר מאוחר התברר. אוזניים בהמשך הרחוב בו גרנו

. הילדה אותה ליוויתי לגן, על הבית בו גרה לילי, בסוף רחוב ליימגאסה, הפינתי

. שאביה נהרג אז מפגיעת המטוס, שמעתי

ראיתי הרבה אנשים לבושי מדים מסתובבים ברחוב וכילד קטן לא ידעתי לזהות

כולם ? לסתם שוטרים, לגרמנים, לרומנים, האם לרוסים. למי שייכים המדים הללו

, מאז נשאר בי הפחד. מטילי אימה ותו לא, נראו בעיניי אנשים לבושי מדים

. האימה והדחייה מפני אנשים לבושי מדים

רנוביץ פליטים יהודים מהפרובינציה הבוקוביניאנית וחלק גם 'התחילו להגיע לצ

הם סיפרו על הזוועות ועל כל האירועים . במטרה למצוא מקלט בעיר, מפולין

. חורבן ושוד, הרס, רציחות, על פוגרומים, האיומים שעברו עליהם

. הבבוקובינ, ודין'גולדה סלדינגר שמה מצ, דודה של אימי-לבית סבתי היגיעה בת

ודין 'שרוב יהודי צ, היא סיפרה. הכרתי אותה מביקוריה הקודמים אצל סבתי

, עוד היא סיפרה. חייה שלה ניצלו בנס. כולל אביה וכל בני משפחתה, נרצחו

על מריצה ובמו ידיה הביאה אותו , פטר אהרון, שהיא עצמה שמה את גופת אביה

שמעתי את הסיפור הזה במו אוזניי . ידי הרומנים-אחרי שנרצח על, לקבר ישראל

, אבל עצם הסיפור והתגובה של השומעים אותו סביבי. ולא הבנתי את משמעותו

התושבים היהודים בעיר התחילו לאסוף בגדים . הטילו עליי פחד נורא ואיום

שברובם הגיעו בחוסר כל וניסו לסדר להם מקומות למגורים , בשביל הפליטים

. וללינה

45

למרות העדויות החיות , ההורים שלנו לא הבינו לקראת מה אנחנו צועדים, לדעתי

הם לא תפסו לקראת מה אנחנו הולכים וחשבו . מפי אנשים רחוקים וקרובים

, הם התעסקו בהבלים ובשטויות, לדעתי". לא ייתכן שלנו זה ייקרה"בתמימותם ש

. במצב האמיתי ולהתכונן לבאות, במקום להכיר במציאות העגומה

46

ילד בן שבע בשואה

רנוביץ 'היציאה לגטו בצ

קיבלנו , זה שהוקם בהוראתו של מושל בוקובינה, שצריך ללכת לגטו, את ההודעה

מפה , פשוט, הידיעה עברה. 1941עשר באוקטובר -האחד, בשבת, בגדר שמועה

לא הבנתי את משמעות הידיעה הזאת ואיש לא מצא לנכון להסביר , כילד. לאוזן

אני מתפלא , כאשר אני חושב על חרושת השמועות שעברו בין היהודים, היום. לי

, ככל שהייתה אבסורדית ויוצאת דופן שכזו, איך כולם התייחסו ברצינות לידיעה

מה ? לאן ללכת. שבסך הכול עברה כשמועה באוויר והייתה לגמרי לא ברורה

שעד שעה שש בערב , השמועה אמרה? לכמה זמן? מה לקחת איתנו? יהיה שם

. רק לקראת שעות הצהריים התברר לאן צריך להגיע. אנו חייבים לעזוב את הבית

באותה , רנוביץ'ובצ. בו צריכים להתכנס כל יהודי העיר, שנוצר אזור סגור, נאמר

אלפים פליטים -רנוביץ ועוד כעשרת'חיו כחמישים אלף יהודים תושבי צ, תקופה

מתוך כמאה וחמישים אלף כלל , שהתקבצו בעיר בחודשים האחרונים, יהודיים

. אוכלוסיית העיר

אכלנו את ארוחת הבוקר ושמעתי , אחי ואני, אמא, אבא, שישבנו במטבח, זכור לי

בו ייצטרך לעבוד והוא רק מקווה שלא , עבודה-שמדובר על מחנה, את אבא אומר

, שציינתי לעצמי, סבתא שלי נכנסה לבית בריצה ואני זוכר, פתאום. יפרידו בינינו

, בעודה מתנשפת מהריצה. שראיתי אותה בין כותלי ביתנו, שזו הפעם הראשונה

שעד , ההוראה אמרה". ?והאם לקחת גם את הרהיטים? לאן הולכים"שאלה

כדי , מותר יהיה ללכת ולחזור הביתה מספר פעמים כנדרש, השעה שש בערב

הייתה גם הוראה שצריך להחליף את הכסף . שניקח מחפצי הבית ככל שנוכל

. ולמסור לרשויות את כל חפצי הערך

שכנראה היה מורה , איתו היו הוריי ביחסי ידידות, נוצרי, נכנס אלינו שכן שלנו

הוך "ב" הר פרופסור"ספר נידח כל שהוא ובתור שכזה פנו אליו כל שכניו כ-בבית

שהוא ייקח אליו את ארון , באותו הרגע הייתה, דאגתה העיקרית של אימי". דויטש

. עד שנחזור הביתה, מבלי להשתמש בכלים הללו, כלי הפסח ושישמור אותו סגור

47

שתוך ימים ספורים הכול ייגמר והם יחזרו , ששררה בליבם האמונה, נראה היה

. הביתה

, שדירתה של טנטה רוזה נמצאה בתחום אזור הגטו, לא ברור לי איך הסתבר לנו

, לעומת משפחות רבות אחרות. שהרי לא היו אז כל אמצעי תקשורת אלחוטיים

אנחנו הגענו לביתה של טנטה רוזה , שהתרוצצו לחפש לעצמן מקום מגורים

אלה שלא מצאו . ביחד עם עוד כשלושים וחמישה איש, אמנם, והתגוררנו שם

בעליות , במרתפים, בחדרי מדרגות, התמקמו בחצרות הבתים, דירות למגוריהם

, בעובדה, אכן. אף הקור העז ששרר- ציבור וחלקם נשארו ברחוב עליבבניינ, גג

ראינו כמזלנו הטוב , בין קירות ביתה של טנטה רוזה, שיכולנו להיות מוגנים

-עד השעה שש בערב התרכזו בגטו כל שישים. לעומת כל האחרים, באותה שעה

, כאשר באופן רגיל גרו באזור הזה כעשרת אלפים איש, רנוביץ'אלף יהודי צ

וחיילים חמושים שמרו על , האזור כולו הוקף בגדרות תיל. יהודים ונוצרים

הגטו היה לא רק . שררה אווירה של חוסר ידיעה ופחד גדול. השערים יומם ולילה

הוא גם שימש . אנושיים ונואשים-שבו נאלצנו לחיות בתנאים אל, מקום מגורים

. לאוקראינה, מידי יום, שממנו הוגלו אלפים, מעבר-כמחנה

לא היה לנו במה לארוז . צריך היה להחליט מה לקחת איתנו מהבית, תוך זמן קצר

. מיטה-ועוד חפצים של מה בכך בכלי, בית-כלי, קשרנו בגדים. ובמה לסחוב

מספר , הלכנו הלוך ושוב. קשרנו צרורות בחבלים ואת הכול נשאנו על הגב

, שהיא חייבת לקחת איתה גם את מכונת התפירה שלהאברור היה לאימ. פעמים

ביתה של טנטה רוזה היה במרחק של . מכיוון שהיא ידעה שלטנטה רוזה אין

היא גרה בסוף רחוב . כארבעים וחמש דקות עד שעה של הליכה רגילה מביתנו

אבי ואימי סחבו ביחד את . (Murariugasse) במורריוגאסאה –רוסישגאסה

הילד בן השבע , אחי סחב את המכונה עצמה ואני, השולחן של מכונת התפירה

ובקושי , הוא כיסה את ראשי. שהיה ענק וכבד על מידותיי, סחבתי את המכסה

". שאלתי את עצמי" ?בשביל מה צריך היה לקחת את המכסה. "ראיתי את הדרך

". הרי המכונה יכלה לעבוד בלעדיו

המוכרים , שהתחוללה ברחובות ילדותי, התבוננתי במהומה, אחוז אימה ופחד

, בני כל הגילים והשכבות החברתיות, היו שם נחילי אדם. והשלווים עד לא מכבר

48

, חולים נתמכים בילדים, קשישים תשושים וכפופים מעומס המשא על כתפיהם

בבהלה , כולם נדחפים ודוחפים ללא רחם–תינוקות בוכים על זרועות אימותיהם

כאשר רוב , שתהליך הגירוש מהבתים נערך דווקא בשבת, יש לזכור. ובצעקות

ולכן הכול נעשה , אנשים שלא חיללו את השבת בנסיעה, היהודים היו אז דתיים

אלף איש עזבו בית מסודר ועברו -שלמעשה כשישים, ניתן לומר. בהליכה בהולה

ואין להתפלא על , בשעות ספורות, תוך יום אחד, לאין כלום, לאין בית, לאין דירה

בפעמים שחזרנו הביתה שמענו חלק מהשכנים הנוצרים . האנדרלמוסיה שנוצרה

יורקים עלינו , מוחאים כפיים, אלה שעד ליום קודם היו איתנו ביחסי ידידות, שלנו

לא ברור היה לי אז מה . (Ferfluchte Juden)" יהודי מקולל"וקוראים לעברינו

גם לא הבנתי את פרוש המלים ומשמעותן אבל אחרי שנים הבנתי עד , כוונתם

. היינו מקוללים, כי מאותו הרגע אכן, כמה הם צדקו

נגמרו ימי ילדותי , שבאותו יום של הליכה לגטו, אבל ברור לי עכשיו, אז לא הבנתי

בהתחשב - נורמאליים . םהמאושרים ונגמרו לנו ובמיוחד לי החיים הנורמאליי

בלי מים זורמים ועם , לגור בדירת חדר אחד, אכן. בתקופה ההיא ובאזור בו חיינו

, לישון בחדר אחד ובאותה מיטה ביחד עם ההורים, שירותים מחוץ לבית

לפי מנהגי התקופה , אלה היו אז החיים הנורמאליים, במשפחה מן המעמד כשלנו

חיים כאלה לא נתפסים ולא ניתנים -תנאי, היום. מצב כזה לא מובן, כיום. ההיא

דאגת ההורים ותחושת , הבית החם והאוהב–עבורי נגמר אז הכול . להבנה

. חייתי בביטחון והייתי עצמאי. הביטחון שהרעיפה עליי הסביבה המוכרת והשלווה

-לעבר השילר, אהבתי את הנוף היפה לעבר פרבר רוש, הרחוב היה מוכר לי

. היה שפע אוכל ועד אז לא ידעתי רעב מהו. שנשקפו מבעד לחלונות ביתי, פארק

אני . שאז התחיל נתיב השואה הפרטי שלי, ברור לי היום. היה לי אבא–והעיקר

, הרבה אלפים, הרבה מאד אנשים, שהיו אז עוד אנשים במצב דומה לשלי, יודע

באותו מצב אבל לכל שורד וניצול שואה , בערך, כולנו היינו. מיליונים, רבבות

. הייתה וישנה השואה הפרטית שלו בתוך האלמנטים הזהים לכולנו

הייתה לה דירה בת שני . היה בחצר של בית אחר, בגטו, הבית של טנטה רוזה

בחדר . בו ניצבה ספה בסמוך לאחד הקירות, חדרים גדולים ומטבח גדול ומרווח

באחד . פסנתר כנף–הראשון עמד שולחן גדול סביבו כסאות מספר ובפינתו

49

מישהו . די גדול וללא חלונות, הקירות בחדר הייתה דלת כניסה לחדר אמבטיה

לאטום את , להכניס לחדר האמבטיה חפצים שונים אותם רצו לשמור, הגה רעיון

וכך לכשיחזרו הביתה כעבור זעם יימצאו את כל החפצים , הדלת בעזרת ארון

מתוך . בחדר השינה הייתה מיטה כפולה וארון בגדים, בחדר השני. השמורים

היינו היחידים מבני , שהתקבצנו בדירתה של טנטה רוזה, כשלושים הנפשות

אנשים שלא , כל יתר האנשים היו מצד אונקל דויד רנרט. ליקבורניק–משפחתה

בנות דודתי אותן הכרתי , חוץ משלוש הבנות של טנטה רוזה. הכרתי עד כה

אני נזכר בחיוך שהייתה לי אז בעיה להבדיל בין . רותי וציטה, מיתה–מקודם

. ואז הבינו למי כיונתי" הקטנה"או " הגדולה"מיטה לציתה ולשם דיוק הייתי מוסיף

-שהיא דומה לילדה, תמיד, ציתה הייתה ילדה יפה ונחמדה מאד ואימה התפארה

התחברנו עד מהרה , היינו כששה ילדים בגילאים שונים. השחקנית שירלי טמפל

כל הגברים . המפגש עם עוד ילדים היה מעניין ואפילו משעשע, כילד, ובשבילי

על המיטה , בחבורה ישנו על הרצפה בחדר הראשון והנשים ישנו בחדר השינה

הורשיתי לישון לצד אימי על הרצפה , כילד הקטן ביותר, אני. הכפולה ועל הרצפה

הן לא התייחסו לנוכחותי בחדר . ואני זוכר איך ראיתי את הדודות שלי במערומיהן

. בשעה שהחליפו בגדים לפני השינה או לאחריה

שהעזו להרים את קולם , מן הרומנים היחידים, דוקטור פופוביץ, העיר-ראש

התנגד נמרצות ליחס השלטונות כלפי היהודים בכלל ועל , ולמחות נגד העוולה

שלוב זרוע , שיום אחד הוא הלך ברחוב הרנגאסה, סופר עליו. בפרט, ריכוזם בגטו

הוא צעד . כנדרש, שענדו טלאי צהוב על דש בגדיהם, עם מספר חברים יהודיים

הוא . איתם בהפגנתיות כדי להפגין את שאט נפשו מהעוולה הנגרמת ליהודים

קאלוטסקו והפציר בו נואשות לפרק את הגטו ולהפסיק , פנה אל מושל בוקובינה

אם , הוא הזהיר את המושל מפני שיתוק העיר. שכבר החלו, את המשלוחים

בעקבות . יגורשו ממנה בעלי המקצועות החופשיים ואנשי התרבות והאמנות

התערבותו והתערבותם של אישים יהודים ורומנים רבים וכמוהם גם אנשי כהונה

רנוביצאים מן 'פטר הרודן הרומני כעשרים אלף יהודים צ, מבני הדתות השונות

שהתירו את שהייתם , דוקטור פופוביץ חתם אישית על אלפי אישורים. הגרוש

פופוביץ אפשר ' דר, לזכותו של ראש העיר. בעיר של יהודים בעלי מקצוע מיומנים

שהיו תחת , העיר היחידה מבין הערים, כנראה, רנוביץ הייתה'להוסיף כי צ

50

( Juden rein), שלא הייתה נקייה מיהודים, בכל אירופה, השפעת הכיבוש הנאצי

וזאת באישור הרשויות ובכפוף לאישורים ולתיעוד , לפי התיאוריה הנאצית

. מתאים

מתוך שהאנשים לא ידעו לקראת מה , האווירה בגטו הייתה מתוחה ועצבנית

. פחד ומהומה, הטילו בלבול, הולכים והשמועות שפרחו באוויר חדשות לבקרים

הופיעו ליד הגדרות . שאפשר לקבל אישורים לשחרור מהגטו, משהגיעה השמועה

שתמורת כסף הבטיחו להשיג רישיונות שהייה מחוץ , (מאכרים)כל מיני מתווכים

עליה הוטל להכין את , הוקמה ועדת מיון ממנהיגי הקהילה היהודית. לגטו

בסופו , הכסף היה. הוליד שוחד ושחיתות, הרצון הנואש להיכלל בהן. הרשימות

העשירים נהנו מהזכות לקנות את . יותר משורת הדין, הגורם המכריע, של דבר

אבי לא נחשב . משפחתי לא הצליחה להיכלל ברשימות, למרבה הצער. חירותם

שרק חלק מהן קיבלו , אני יודע שהיו משפחות. לחיוני וגם כסף לשוחד לא היה לנו

אבל הם העדיפו להישאר בגטו ביחד עם קרוביהם , אישור להישאר בביתם בעיר

הם גורשו ביחד איתם מהגטו ובסופו של דבר התבררה החלטה זו . שסורבו

. כטעות חמורה והרת גורל

רוב האנשים לא . ניתנה הוראה שעל כל תושבי הגטו להגיע לקבל זריקות חיסון

ברחוב ונאלץ לקבל , שנתפס במקרה, אונקל אדולף היה היחיד. נשמעו להוראה

לא , שבמשך כל התקופה לעתיד לבוא, הוא היה היחידי, ואכן. את זריקת החיסון

. חלה כמו כל האחרים

שהיו גם הם , לאחיה ולאחיותיה, לאימה–אמא דאגה כל הזמן לבני משפחתה

היה לה תינוק כבן . (Mehlplatz)אצל טנטה ארנה גייזינגר במלפלאץ , בגטו

בעלה מקס היה חייט צמרת . שנתיים ואחותה דורה הספל גרה איתם גם היא

כאשר לצידם , דירתם הייתה בת שני חדרים. ודירתם הייתה בתחום הגטו גם כן

הם צופפו את כל מכונות התפירה . בו נמצאו מכונות התפירה, אולם עבודה גדול

את כל בני משפחת כץ , בכל שטח הדירה כולל אולם העבודה, לצד האולם וקלטו

, שמא תופרד מבני משפחתה שלה, אימי פחדה כל הזמן. ועוד אנשים אחרים

וכך עשינו אלא שכעבור יומיים , אצל טנטה ארנה, ובקשה לעבור לגור בחברתם

51

פינוי , התקבלה ההוראה שכל דיירי הרחוב הזה חייבים להתפנות לתחנת הרכבת

מיהרנו לעזוב ולחזור לביתה של טנטה רוזה . רנוביץ'שמשמעו גירוש מצ

כאשר עזבנו את דירתה של טנטה ארנה בחזרה לביתה של טנטה רוזה לא ידעתי

שלמעשה הייתה עבורי , שזוהי הפעם האחרונה שאני רואה את באבא שלי

לימים נודע לי . הסבתא היחידה שהייתה לי ואפילו לא נפרדתי ממנה כראוי

שבצאתה של באבא שלי מהגטו היא הכניסה לתרמיל הגב שלה שבעה מטר בד

אבל במהלך המסע שלה לאחר רדתם . פשתן כדי שיהיו לה לתכריכים בבוא העת

. כי משקלו היה מעבר לכוחותיה, מהרכבת היא השליכה את הבד מתוך התרמיל

. ני ובעלה לא זכיתי עוד לשוב לראות'טנטה ג, גם את דודתי האהובה עליי ביותר

הם היו . משפחת טנטה ארנה בזנר הייתה בין אלה שקבלו אישור שהייה בביתם

ריכוז מעבר לנהר בוג - נשלחו למחנה1942אבל בשנת , פופוביץ' ברשימת דר

. וניספו שם כולם

יושבת רוב , מתוך שראתה את המציאות כפי שהייתה, אני זוכר את אימי החרוצה

יוכל כל , כדי שבבוא העת, ותופרת תרמילי גב, הזמן ליד מכונת התפירה שלה

. לצרכיו האישיים שלויציוד מינימאל, אחד לשאת על גבו

, אי הידיעה על מה שהולך לקרות. האווירה בבית טנטה רוזה הייתה קשה

שיותר גרוע כבר לא יכול , אבל יחד עם זה הם רצו להאמין, הכבידה על הנוכחים

, אני נזכר בטנטה רוזה. שהמצב הזה הוא זמני בלבד, הם רצו להאמין. להיות

בהתחשב , שבוודאי לא הייתה קלה ונוחה, שגרה, ממשיכה את שגרת יומה

. בתנאים האלה" אורחים"כך הרבה -כל, בעל כורחה" לארח"שנאלצה , בעובדה

לקח בערב ספר מארון הספרים שלה ובבוקר לא , שישן במטבח, האחד מאחייני

בכל מצב " סדר צריך להיות" שכן –היא גערה בו בשל כך . החזיר אותו למקומו

למחרת גורשנו מבית טנטה רוזה ויצאנו לעבר תחנת הרכבת ולתחילת דרך . וזמן

. הייסורים שלנו

52

הגירוש מהגטו

שדיירי הרחוב של טנטה רוזה יתפנו , התקבלה הוראה, לקראת סוף חיסול הגטו

, על כתפי נשאתי. איש איש את תרמילו הוא, העמסנו על גבנו. לתחנת הרכבת

אמי סחבה על גבה תרמיל . גם את תיק הגן הקטן שלי, בנוסף על תרמיל הגב

כאשר , כבד משקל כשלעצמו (Akten Tasche)גדול ובידה אחזה תיק עור

, הצטרפנו לשיירה העצומה. והוא מלא באוכל, במקורו יועד לשמירת מסמכים

ידי החיילים -ראיתי אנשים נדחפים בגסות על. שנעה לאיטה לכוון תחנת הרכבת

, שצווחותיהם גוברות על קולות הבכי קורעי הלב של משפחות נפרדות, הרומנים

. על זעקות מחרישות אוזניים

על . אל מחוץ לתחנה הראשית המוכרת, החיילים הובילו אותנו אל פסי הרכבת

. כאשר דלתותיהם פעורות לרווחה, המסילה ניצבה רכבת ארוכה של קרונות בקר

. ילדים וטף הסתובבו ברוח הקרה ובגשם היורד, צעירים, זקנים–אלפי אנשים

. ראיתי את אימי מסתובבת ומחפשת כל הזמן את בני משפחתה בהמון הגדול

53

, ליד קרון אחר באותה רכבת והיא נרגעה, פתאום היא ראתה אותם מרחוק

. שאחרי הכול אנחנו נהיה ביחד

. אשנבים מסורגים בקצהו העליון, קרון חשוך, נדחסנו לקרון שלפניו עמדנו

כל . כך עד כי נדמה היה לנו שאנחנו עומדים להיחנק-הצפיפות הייתה גדולה כל

שאי אפשר היה לשבת ובקושי , כך הרבה חבילות-עם כל, כך הרבה אנשים

נצמד לאימי , נדחקתי למטה בין רגלי האנשים, אני הקטן. אפשר היה לנשום

אחרי כמה שריקות . כאשר הפחד משתק את גרוני, ולופת בכוח את ידה

היינו . נאבקו החיילים להסיט את דלתות העץ הכבדות ולהבריחן מבחוץ, צורמניות

ריח עשן המנוע וחריקת גלגלי , לקול שריקת הקטר. לכודים כמו חיות בכלובן

. אני לא יודע כמה זמן נסענו. הברזל במסילה החלה הרכבת לנוע לעבר הלא נודע

ולא ידענו שהתחנה , ומדוע, לא ידעתי היכן–הרכבת עצרה בדרך מידי פעם

. האחרונה תהיה מרקולשט

54

( Marculesti)אודות מרקולשט

, על שפת הנהר דניסטר, שהוקם בכפר בשם זה, מרקולשט היה מחנה הסגר ליהודים ברומניה

. כארבעים וחמישה קילומטר מעיר המחוז סורוקה, סולדאנשט-קרוב למסילת הברזל באלץ

מאות ותשעה עשר - נמנו בו אלפיים שלוש1930תושבי הכפר היו חקלאים יהודים ובשנת

שדדו איכרים רומנים בסביבה את יהודי , 1941מהתשעה ביולי , במשך כמה ימים. יהודים

התגוללו מאות גוויות 1941בתחילת יולי . רצחה את יהודי הכפר, הכפר ויחידה צבאית רומנית

. בחוצות מרקולשט ופשטו שם להקות זבובים והמוני עכברושים

נדרמריה הרומנית בפקודת שלטונות ' הוקם מחנה מרקולשט בידי הז1941 באחד בספטמבר

-ששרדו אחרי גל הרציחות הראשון ביולי, המחנה נועד למעצר יהודים מבסרביה. הצבא הרומני

עם התחלת הגירושים משם , כך גם היה מחנה מעבר ליהודים מבוקובינה- ואחר1941אוגוסט

. 1941עשר בספטמבר -בארבע, לטרנסניסטריה

ובשלושת חודשי קיומו הובאו , עשר אלף מיהודי הסביבה-תחילה הובאו למחנה מרקולשט אחד

בעשרים ושמונה . בדרכם לטרנסניסטריה, עוד אלפי מגורשים, ברכבות או ברגל, אליו

שנסגרו בפקודת הצבא , בספטמבר הובאו למחנה היהודים מן המחנות הקטנים במחוז באלץ

. רנוביץ'בעשרים ושניים באוקטובר רוכזו במחנה ראשוני היהודים המגורשים מצ. הרומני

שהנהיגו שלושת המפקדים של , ועינויים שיטתיים, אונס, שוד, במחנה שררו משטר אימים

העצירים הועבדו בעבודות כפייה שונות גם בשבתות . שהועברו למרקולשט, ין'מחנה ורטוז

בעת . קברות ולקחת ממנו את המצבות לריצוף הרחובות במחנה-והוכרחו לחלל בית, ובחגים

הגירוש לטרנסניסטריה הופרדו המשפחות ונשלחו לשם דרך יער קוסאוץ ורזינה ומשם

אלף עד , המגורשים הובלו רגלי. התמותה במחנה הגיעה אז למאות נפש ביום. ליאמפול

–ואלפים נרצחו בדרך בידי השומרים , עד לנקודת הגבול ברזינה, אלפיים איש בכל משלוח

. נדרמים'שהיו כוח עזר לז, נדרמים וצעירים לפני גיוסם'ז

ארבע שנים לאחר , 1948רק בחודש מאי . 1941עשר בדצמבר -מחנה מרקולשט חוסל בששה

. נשפטו מפקדי המחנה לתקופות מאסר ארוכות, שחרור רומניה

55

שלושה לילות במרקולשט

נעצרה , נסיעה שנראתה ללא סוף, אחרי מספר ימים של נסיעה ושל טלטולים

שמענו את החיילים משחררים את בריחי דלת הקרון ולבסוף . הרכבת בה נסענו

ששרר בתוך , מהחום המחניק. בצעקות נוראות הצטווינו לרדת. פותחים אותה

, נחשפנו לקור נורא, שליוותה אותנו לאורך הנסיעה, מהצחנה הנוראה, הקרון

מותשים , היינו מורעבים. ללילה המפחיד, שנשבה בעוז מכל הכיוונים, לרוח חזקה

, גופותיהם של הזקנים והתינוקות. ומלוכלכים ובקושי הצלחנו לעמוד על רגלינו

החיילים הורו . תועלת-כסמרטוטים חסרי, הושלכו מהקרונות לשדות, שמתו בדרך

בהם סברה כי בני , אימי העיפה מבט לעבר הקרונות. לנו להסתדר בשורה ארוכה

, לאחר שהסתדרנו בשורה. משפחתה נמצאים ולזוועתה ראתה כי אינם הם

עמוסים בתרמילי הגב , מבוססים בבוץ עמוק, הצעידו אותנו בגשם הקר והאכזרי

לא הייתה נפש חיה בטווח . ובצרורות קטנים בידיים והובלנו לתוך גטו מרקולשט

הובילו אותנו לגטו . התחושה הייתה מפחידה ומבשרת רעות. ראייה או שמיעה

, לפנים, שבהם התגוררו, פרימיטיוויים, למחנה שכלל בתים קטנים, מרקולשט

. איש אמיד, שמבחוץ נראה כביתו של גביר, הוכנסנו לתוך בניין. יהודי המקום

ומרצפותיו , קירותיו שבורים, ללא חלונות, ללא דלתות. הבית נשדד עד היסוד

הרוח הקרה נשבה . ידי האיכרים-הכול הוצא מן הבית על, הכול נשדד. עקורות

. האווירה הייתה קשה מאד וחוסר הוודאות הפחיד עוד יותר. בתוך הבית פנימה

כל הזמן חזרו והורו לנו למסור את . שמועות משמועות שונות זרמו מכל הכיוונים

, שזרקו את חפצי הערך שלהם לבאר סמוכה, היו אנשים. דברי הערך שברשותנו

, כדי לקבור את דברי הערך שלהם, ואחרים חיפשו כל מיני מקומות מסתור

במועד הרבה יותר . שבקרוב הם יחזרו וימצאו אותם, מוטעית לחלוטין, במחשבה

שהייתה , שמעתי מדברים על טנטה סופי, כאשר כבר היינו בגטו ברשאד, מאוחר

היא עברה בגטו מרקולשט לפני שאנו . אישה עשירה והיו לה הרבה תכשיטים

הם לבטח יעברו , שם הטמינה את תכשיטיה בתקווה שכאשר יחזרו, הגענו אליו

מה שכמובן , שנית דרך גטו מרקולשט ואז תמצא את כל התכשיטים שהסתירה

. לא קרה

56

הגענו . הצטווינו לצאת לדרך, כעבור שניים או שלושה לילות איומים במרקולשט

מפחידים , חמושים ברובים ובאלות, מדים-בו עמדו אנשים לבושי, למחסום

מבלי , מבלי לדעת מי הם, חלחלה אחזה בי למראה לבושי המדים. להחריד

אבא , עמדתי בשורה חזיתית ביחד עם אמא. להבדיל למי או למה הם שייכים

, עם מעט החבילות, רועדים מקור ומפחד. ואחי וביחד עם עוד מאות משפחות

שוב צרחו עלינו למסור את דברי הערך . בידיים ובתרמילים שעל הגב, שהיו איתנו

מנת -על, והפעם הם פתחו בירי לתוך קהל האנשים הניצבים לפניהם, והתכשיטים

מה שמאד השפיע , מספר אנשים קרסו לתוך הבוץ. להוכיח את רצינות כוונתם

תפורים , על גופם, כסף-שהסתירו את שארית התכשיטים ומעט מטבעות, על אלה

ראיתי אנשים פורמים את בגדיהם בידיים . בתוך בגדיהם או בתחתית תרמיל הגב

ראיתי את אמא מוציאה חבילה . מוציאים הכול ומוסרים ללבושי המדים, רועדות

ומוסרת את , בה היו שארית התכשיטים שלה, קטנה מתוך תפר בשרוול מעילה

טבעת משובצת , טבעות הנישואין שלה ושל אבא ואת טבעת האירוסין שלה

הצער וההשפלה על , כמו גם את הבעת הכאב, את הטבעות האלה. באבני חן

מדים עבר בין -איש. עד היום, לא שכחתי מעולם והן עדיין חקוקים בזיכרוני, פניה

השליך לתוכה את שארית , איש בתורו-קופסה בידו ואיש, האנשים המפוחדים

-מדים אחד ניגש אליי ופתח את תיק גן-איש. שעדיין נותרו ברשותו, דברי הערך

כנראה , שהידיות היו, מתקפלים, נבר בו ומצא מספריים קטנים, הילדים שלי

לא , לא ידעתי איך הגיעו לתיק שלי, לא ידעתי אז של מי הם. מצופות בכסף

הוא התחיל לצרוח עליי ודבריו נשמעו באוזניי כמו נביחת כלב . זכרתי אותם בכלל

אני לא הבנתי בכלל מה . הוא כיוון את קנה הרובה שלו כלפי העיניים שלי. פראי

, חשבתי לעצמי. שזה אפילו לא הפחיד אותי, נדמה לי. קורה ומה רוצים ממני

נכנס ביני לבין , אבי נבהל מאד, לעומת זאת. מדים רוצה לשחק איתי-שהאיש

, הוא ניסה להסביר לו. כדי להגן עליי, הסתיר אותי מאחורי גבו, מדים-האיש

, לא יכולתי לדעת, כילד קטן, הכול-שקיבלתי את המספריים במתנה מסבתי ובסך

לשלוח לעברנו קללות , מדים התחיל לצרוח-האיש. שאני צריך למסור אותם

הפנה את הרובה לעבר אבי והכה בקת את אבי בחזהו מספר פעמים , ונאצות

. כל זה התרחש למולי כהרף עיין. וכאשר אבי הסתובב הוא הכה אותו גם בגבו

, אמרתי לעצמי, מחונך ומנומס, ראיתי את אבי מתפתל בכאבים וכילד תמים

57

שלא מרביצים ובודאי שלא מרביצים לאיש , אני למדתי. מדים אינו מנומס-שהאיש

שאבא שלי , מצד שני הבנתי. זר ושלא מתנהגים בגסות כזו ושהוא איש רע ואכזרי

הייתה זו רק , למעשה. מאד מאד סובל, הוא סובל עכשיו בשלי, קיבל מכות בגללי

מחוסר ברירה אבא התאושש . ההתחלה לעוד הרבה מכות שיקבל בעתיד לבוא

עד מהרה . שצריך לצאת לדרך, כי ההוראה הייתה, מהר ואזר את שארית כוחותיו

דרכי העפר הפרימיטיוויות . לבוסס בבוץ ובשלג העמוק, המשכנו להתנהל בכבדות

, בשל הגשמים העזים. לאחר שהדנייסטר עלה על גדותיו, היו בוציות להחריד

עד שההליכה העמידה במבחן את כוח הסבל , כך-נעשה הבוץ עמוק כל, שירדו

. השתדלנו לעמוד בקצב ולא לפגר אחרי השיירה הארוכה לאין סוף. של כולם

תחת מטר של . כאשר בידה השנייה היא גוררת אותי אחריה, אמא תמכה באבא

באומץ , של בני כל הגילים, השפלות ועלבונות התמודדה השיירה האנושית הזו

בראשים , האנשים התנהלו בכבדות. הרעב והפחד, הגשם, הקור, רב עם הבוץ

של , מתחת לשמים אפורים של אותו היום ההוא, מורכנים ובפנים מעוותות מכאב

לבושים כהלכה , שבעים, מדים-לפנינו ומסביבנו צעדו אנשי. 1942-1941חורף

כאילו הם מובילים בהמות , איכרים אוקראינים או רומנים אטומי רגשות. וחמושים

, בלי הפסק, הגשם ניתך עלינו במשך שעות על גבי שעות. יום-מעשה יום, לשוק

. והפך את המשימה הבלתי אפשרית מלכתחילה לקשה עוד יותר

58

המסע ממרקולשט לברשאד

קוסאוץ

. שם חצינו את הדניסטר ומשם ליאמפול, ממרקולשט עברנו דרך יער קוסאוץ

לשם לא נתנו לנו להיכנס , חלפנו את ברשאד, בדרך מאד ארוכה הגענו לבאלטה

.כך חזרנו לברשאד-הגענו לכפר בשם פוטשנה ואחר, באותו זמן

אלפי אנשים הוכנסו . נאבקנו בגשם זלעפות. הגענו לכפר קוסאוץ עם רדת הלילה

, רעבים, היינו עייפים ותשושים. המים והקור, בתוך הבוץ, כאילו ללינת לילה, ליער

נראה לנו כטומן בתוכו נחמה , שאפילו היער האפל והמפחיד, צמאים ומדוכדכים

בתוך , שלא הגן עלינו במאום, נשכבנו מתחת לעץ. פורתא לנפשותינו הדוויות

מה שהוסיף לתחושות הפחד , קולות ירי נשמעו מכול העברים. הבוץ והרטיבות

באמצע הלילה . העייפות הכריעה ונרדמנו, שלמרות הכול, כנראה. והבלבול

שם בתוך -ונאמר לנו שאי" רופא, רופא, רופא"התעוררנו לקול צעקות מחרידות

בהיותנו , בקיץ. כורעת אישה ללדת, הקור והגשם, בתוך הבוץ, החשיכה

והיא , יוליה פורמן, מהבית בו נולדתי, מטייכגאסה, פגשנו שכנה שלנו, בברשאד

. מת, לא פלא, שנולד, בן זכר, שילדה ביער קוסאוץ, שזו הייתה היא, ספרה לנו

. שראינו סירות על הנהר, אני לא זוכר. חצינו את הדניסטר על גשר, למחרת

. היו המוני אנשים והמשכנו ללכת. ראינו גופות צפות במי הנהר, לזוועתנו

שעל , אוקראינה. דרכנו על אדמה רוויה בדם של יהודים. הגענו לאוקראינה

םנכנסנו לגיהינו. רבבות רבבות של יהודים, אדמתה מתו ונרצחו באכזריות רבה

. של טרנסניסטריה

יאמפול

משני , המשכנו ללכת בתוך סערת שלג כבדה ואנשים המשיכו לצנוח תחתיהם

ראינו , הגענו ליאמפול. שעברו בה לפנינו, הדרוכה ברגלי אלפי אנשים, צידי הדרך

ראינו ? חולים-ספר או אולי בית-אולי היה זה בית, אנשים נכנסים לתוך בנין ציבורי

רטובים עד , הגענו לכניסה לבית. נסים מהסערה, שאנשים נכנסים לתוכו, מרחוק

59

, לשד עצמותינו ובכוחותינו האחרונים טיפסנו את מעט המדרגות עד לדלת

ללא קירות , ללא גג, על המדרגות הרטובות, שנטרקה בפנינו ואנו נשארנו בחוץ

על המדרגות , קרסנו על המדרגות וצמודים זה לזה עשינו שם. שיגנו עלינו

את מנוחת הלילה , החשופות לגשם השוטף ולרוח הצולפת בנו מכל העברים

. שלנו

בלי , בשדות הבוציים, הולכים והולכים בלי סוף. למחרת בבוקר המשכנו הלאה

, מידי פעם, למרות שמרחוק ראינו, לא ידענו היכן אנחנו. לדעת לאן ומתי נגיע

המשכנו לגרור את רגלינו . בתים ומשקים עלובים אליהם היינו מנועים מלגשת

. רואים רק את גבם הכפוף של אלה ההולכים לפנינו, הלאה והלאה

60

Transnistriaטרנסניסטריה

סקירה היסטורית

, בין הנהר בוג במזרח לבין הנהר דניסטר במערב, הוא איזור במערב אוקראינה, טרנסניסטריה

משמעו , השם טרנסניסטריה. בין חוף הים השחור בדרום לבין קו מצפון לעיר מוהילב פודולסקי

, שנוצרה במלחמת העולם השנייה, מלאכותית-פוליטית-הוא הגדרה גיאוגרפית, מעבר לדניסטר

בתמורה על השתתפותה במלחמה , שהיטלר מסר לרומניה, ומתייחס לאותו חלק של אוקראינה

שטחה של . 1941לפי הסכם בין הצבא הרומני והגרמני בשלושים באוגוסט , המועצות-בברית

לפני המלחמה ישבו בשטח . 1941טרנסניסטריה נכבש בידי הגרמנים והרומנים מהרוסים בקיץ

עשרות אלפים מהם נרצחו בידי צבאות גרמניה . מאות אלף יהודים-טרנסניסטריה כשלוש

של מאות אלפי , במכלאות ובמחנות, הייתה טרנסניסטריה למקום ריכוז, אחרי כיבושה. ורומניה

החלק שנשאר בידי , בוקובינה וצפון מולדביה, בסרביה- מחלקי רומניה השונים , יהודים

השלטונות הרומנים גירשום בפקודתו הישירה של ראש ממשלת רומניה ומשתף . רומניה

1941עשר בספטמבר -הגירושים החלו בחמישה. הרודן יון אנטונסקו, הפעולה עם הנאצים

שמונים וחמישה אלף המגורשים ניספו שם -בין מאה. 1942עד סתיו , בהפסקות, ונמשכו

. כתשעים אלף יהודים

שכוונו כולם , ממחישות את הצטלבותם של מניעים שונים, תולדות היהודים בטרנסניסטריה

עם הרוצחים נימנו לא רק הרומנים והנאצים אלא . היפטרות מן היהודים והריגתם: למטרה אחת

. גם הגרמנים המקומיים והאוקראינים

לשלטונות הרומנים . בצפון טרנסניסטריה ובמרכזה, בעיקר, המגורשים מרומניה רוכזו בגטאות

ודאגתם היחידה הייתה רק לדחוף את , לא הייתה כל תכנית ליישוב עשרות אלפי המגורשים

, מכיוון שהעיירות והכפרים של טרנסניסטריה היו קטנים ביותר. היהודים מזרחה וצפונה

רבים מהמגורשים חיו במהלך . היהודים המגורשים פוזרו בהם בקבוצות קטנות יחסית

לא . באורוות וברפתות ואחדים בבתים עשויים מחמר, החודשים הראשונים בדירי חזירים

תנאים סניטריים ואמצעי תברואה בסיסיים , מגורים– םהייתה כל דאגה לתנאי קיום מינימאליי

-תנאי החיים היו אל. היה הקשה ביותר1941/42חורף . טיפול רפואי וכדומה, מזון, ביותר

, בקור, עשרות אלפים מהמגורשים נספו ברעב. אנושיים ושיעור התמותה היה גבוה ביותר

שכן הם , ילדים כוסו בסחבות. אנשים הסתובבו ערום ועריה. הבהרות ובדיזנטריה-בטיפוס

או , גופות היו מוטלות בשדות לאורך דרכי הצעידה. נאלצו להמיר את בגדיהם תמורת מזון

נוכח היותם של המגורשים בבחינת זרים , הקשיים והתלאות הוחרפו. נערמו לצד החיים

. השפה המדוברת בשטחי טרנסניסטריה, רק מעטים מהם שלטו בשפה האוקראינית. מוחלטים

61

קודם הגיעם של , בידי הגרמנים, כאמור, מרבית היהודים המקומיים נרצחו, יתרה מזאת

. חוסר האונים והייאוש היו מוחלטים. כך שלא היה אל מי לפנות לעזרה, המגורשים

כפי שבאה לידי ביטוי , עד כמה נתמכה האנטישמיות המסורתית, מקרה טרנסניסטריה ממחיש

, פיה הפך סילוק היהודים לחלק מרכזי באסטרטגיה לאומית רדיקלית-שעל, במדיניות הרומנית

בשטחים הסובייטיים , פעולות האיינזצגרופן הגרמנים. ידי מדיניות הרצח הגרמנית-על

שמנהיגיה הגדירו אותן במונחי אינטרס , עודדו והעניקו תוקף לשאיפות הרומניות, הכבושים

. 1940ידי התייחסות היהודים להשתלטות הסובייטית בקיץ -לאומי והצדיקו אותה על

בהשוואה למספרם בשטחים שבכיבוש , של הניצולים בטרנסניסטריה, יחסית, מספרם הרב

העובדה , האכזריות וההתנהגות הבלתי אנושית, למרות התנאים הקשים, מוכיח כי, גרמני ישיר

אפשרה את הישרדותם של כארבעים אחוזים מן , שלא הייתה בנמצא תוכנית השמדה שיטתית

. היהודים

ההתארגנות היהודית העצמית . היו גורם חשוב נוסף, תוכניות לעזרה ולסיוע עצמאיים

היא , אולם בד בבד. הקלה על חיי המגורשים ותרמה רבות לסיכויי הישרדותם, בטרנסניסטריה

שהיה נטול קשרים להנהגה , חשפה את המתחים החברתיים בקהילה ואת פגיעותו של הפרט

היו , כבקהילות יהודיות אחרות, בטרנסניסטריה. המרכזית וחסר אמצעים לשיחוד השלטונות

אולם הן נזקקו לשיתוף פעולה , תנועות הנוער הציוניות גורם מרכזי בקיום פעילויות חינוכיות

העלאת אפשרות , לבסוף. לשם טיפול באלפי היתומים בבתי ילדים, מצד מנהיגי הקהילה

. ההגירה לפלשתינה סיפקה עידוד והפיחה תקווה לעתיד שונה

62

מעבר לדניסטר

אני לא בטוח בסדר . מעטים מהרבים שהיו, אני נזכר באירועים נוספים בדרך

. אבל זה בהחלט לא משנה מה קדם למה, הכרונולוגי שלהם

, בהן צעדנו רגלי, שהיינו מהקבוצות האחרונות במצעדי המוות האלה, נדמה לי

למה , ידי מי-על, לא ברור לי ונדמה לי שלא ברור לכולנו, מובלים כעדר מפוחד

מתמודדים מול , שאנו צועדים בערבות הבוץ והשלג האינסופיים, ידענו. ולאן

שגררנו , היינו רבבות אנשים. שבערבות בסרביה ואוקראינה, סופות הרוח והקור

כאשר מכל הצדדים הצליפו בנו , מחויבים לשמור על קצב מסוים, את רגלינו בטור

כי בחיות הייתה איזו שהיא , כמו בעדר חיות ועוד יותר גרוע מזה, עם קני הרובים

. כלפינו זה לא התקיים. התחשבות

שהמדיניות של , או לפחות היה צריך להיות ברור לכולם, היה ידוע לכולם

הייתה , הרומנים והאוקראינים, ידי שליחיהם הנאמנים-שבוצעה על, הגרמנים

גזים ולא -באזור שלנו לא היו משרפות ותאי. השמדה ורציחת כל יהודי אירופה

. לא פחות איומות ונוראות, באזור שלנו היו שיטות אחרות. העלו יהודים בעשן

שהרומנים , והשיטות, חרוצים וממושמעים, הגרמנים היו ידועים כאנשים יעילים

ירו , הרעיבו אותנו. היו נוראות עוד יותר, למדו ואימצו מהגרמנים ביעילות כה רבה

השפילו אותנו עד עפר וקברו אותנו , קיללו אותנו, הצליפו בנו בקתות הרובים, בנו

בארבעים מעלות . שהטבע היה לצידם ונגדינו, לא פחות גרוע היה. בעודנו בחיים

, ברוחות עזות, בסופות שלג, בגשם שוטף, קור מתחת לאפס הלכנו בשיירות

, במקרה הטוב, מי שפיגר ונשאר בסוף השיירה קיבל מכות. שנשבו מכל הכיוונים

מצאנו את עצמנו , מפני שאני לא עמדתי בקצב. נורו ונהרגו, והיו אחרים שפשוט

כאשר שמרו , הלכנו. פעמים רבות בסוף השיירה ואבי ספג מכות רבות בשל כך

הדרך בה . מהרוחות העזות, מעט, כדי שאהיה מוגן, בין אבא לאימא, עליי באמצע

שהלכו בה , הייתה כבר דרוכה מרגליהם של רבבות האנשים, בוססנו בשדות

התחיל שוב לרדת , באוקראינה, הדרך הייתה מלאה בוץ ומעבר לדניסטר. לפנינו

, ששכבו גוססים, צעירים ומבוגרים, ילדים, נשים, לצידי הדרך ראינו זקנים. שלג

כל הזמן . לא נתנו לקרוביהם להיפרד מהם. מאפיסת כוחות ורבים מהם גם מתים

63

. להמשיך ללכת. לא להתעכב או לעזור לנחשלים, דחקו בהם להמשיך הלאה

אלא גם בגלל הקור , לא רק בגלל המכות שספגו, הייתה זו סכנה גדולה לעצור

שהעזו ושניסו לשבת ולנוח , אנשים. פשוטו כמשמעו, העז והסכנה מלקפוא בקור

שמענו הרבה . לא היו מסוגלים לקום ממקומם ונשארו שם עד שקפאו למות, מעט

בקושי יכולנו לעזור לעצמינו ומי יכול היה לעזור . הרבה תחינות לעזרה, בכי

חלפנו ליד קבוצה של רבנים ושמענו שהם יצאו , באיזה שהוא שלב בדרך? לזולתו

אני גם לא מבין זאת היום וגם איני רוצה להבין , לא הבנתי מה זה. תורה-בדין

אלוהי היהודים היה חלש , שהאלוהים שלנו, בתור ילד חשבתי לי אז. זאת היום

שאלתי את . שפגע בצאן מרעיתו, הוא לא מצא לנכון להתמודד עם הרשע. אופי

איפה ", עוד שאלתי את עצמי" ?שמא היה אז חולה או יצא לחופשה", עצמי אז

". שלא חטאו כלפיו ובוודאי לא כלפי אף אחד אחר, האלוהים של הילדים היהודים

אך עד , באיתני הטבע, לפחות, עד אז האמנתי ביכולתו של האלוהים לשלוט

". נבחר"את עמו ה, שהוא נטש אותנו, מהרה הבנתי

כשם שראינו , פעמים רבות הגעתי למצב בו היו אמורים להשאיר אותי בצד הדרך

לא יכולתי וגם לא רציתי , כי פשוט אפסו כוחותיי, ילדים רבים אחרים נטושים

, חוסר השינה, הרטיבות, העייפות, הקור, הרעב. שזה ייגמר, רק רציתי. להמשיך

, במשך הרבה זמן. כמעט והכריעו אותי, לאורך זמן אין סופי, הכאבים בכל הגוף

מונח על , הראש שלי נטה הצידה, אני לא יודע אם זה היה שבועות או חודשים

כל הזמן אמרו לי ליישר את הראש ולא הבנתי מה רוצים ממני וגם לא . כתפי

. יכולתי לזקוף את הראש

כאשר כולם גוררים את רגליהם , עברו אותנו אנשים מוכרים, חלפו על פנינו

אותם פגשנו מספר , ביניהם ראינו את טנטה רוזה עם משפחתה. באפיסת כוחות

. ביחד עם שתי בנותיה, ראינו את טנטה גוסטה. פעמים בדרך

, שישה–יש אומרים ארבעה ואחרים , לא ברור לי כמה, במשך כל אותם שבועות

רעבים , שהיינו רטובים מגשם ומשלג, נצח, לפי זכרוני זה נמשך הרבה מאד זמן

, לא התרחצנו והיו גם נשים, לא החלפנו גרביים, לא החלפנו בגדים. וצמאים

. שצעדו בנעלי קיץ עם עקבים גבוהים

64

מצאו הזדמנות , האוקראינים ראו בנו טרף קל. האווירה והאזור כולו היו עוינים

אחד האיכרים חטף מידיה של אימי את התיק בו . לנצל את המצב לתועלתם

פה ושם הופיעו מתוך . ידנו לעשות דבר נגדו-מבלי שיהיה לאל, שמרה מעט אוכל

מיד . אדמה מבושלים-נושאות בידיהן סיר ובו תפוחי, החשיכה איכרות אוקראיניות

הקיפו אותן מכל עבר והתחיל מסחר בינינו , התנפלו עליהן מאות אנשים מהשיירה

והחליפו אותם תמורת , האדמה המבושלים- הם באו עם שאריות תפוחי–לביניהן

כל , עקב ההתנפלות ההמונית הן העלו. שנשלף מתוך תרמיל הגב, איזשהו בגד

. תוך ניצול המצוקה הכללית לטובתן, את מחיר תפוחי האדמה, הזמן

ניגש אלינו , האדמה של האוקראיניות-מתוך קהל המצטופפים סביב סיר תפוחי

נראה , נראה כמו גווייה מהלכת, בגדיו קרועים, צנום, עשרה-נער צעיר כבן שש

את לא , את לא מזהה אותי, דורה: "הוא פנה לאימי ושאל אותה. יותר מת מחי

היא התחילה לחקור ". הדודה שלך-בנה של בת, אני זוניו שניידר? מכירה אותי

ווני ועל כל שם שהזכירה הוא ענה לה 'אותו אודות בני משפחתה מהכפר סוצ

מתוך עשרות בני משפחתה , הוא היה השריד האחרון". איננו ואינה, אינה, איננו"

-בן שש, באיזה מצב קשה ועלוב היה הנער הזה, היום אני חושב לעצמי. של אימי

דודיו , אחיו, הוריו, לאחר שראה איך שכל בני משפחתו הענפה, עשרה השנים

שאימא , אני זוכר. ובניהם נשמו את נשימתם האחרונה לפני שהושמדו בנוכחותו

, אני זוכר. שילבש וייחם לו מעט, אדמה והוציאה בגד מתרמיל הגב-נתנה לו תפוח

שדודתו גוסטה נמצאת גם היא בתוך השיירה והציעה לו , שאימא אמרה לזוניו

הוא נעלם ולא ראינו אותו , באיזה שהוא שלב. עד שיפגוש בה, להצטרף אלינו

, סיפרנו לה– זוניו היה בן אחותה –יותר מאוחר פגשנו את טנטה גוסטה . עוד

. על אודות כל המשפחה, גם את מה שנודע לנו ממנו, שפגשנו אותו ובין היתר

בגשם , הסוערים ברוח הצולפת, משום מה זכורים לי יותר הלילות החשוכים

בלילה , יותר מאשר הימים האפורים והנה בהמשך הדרך, בשלג ובבוץ העמוק

להכניס את כל , המדים-לתוכו ביקשו אנשי, הגענו למקום מגודר, אפל אחד

! יהודים"שמענו צעקות מהעבר השני של הגדר , כאשר התקרבנו. השיירה

יש פה טיפוס . מהמקום הזה לא יוצאים בחיים! אל תכנסו לכאן! יהודים! יהודים

אף ההזהרות ואילו אנחנו חמקנו -חלק מאנשי השיירה נכנסו על". ופה כולם מתים

65

, כאשר כל הזמן סופת שלג מכה בגבנו והרוח שואגת בחוזקה, והמשכנו ללכת

קש מכוסה -ראינו בשדה ערימת. גם עכשיו, אותה אני שומע באוזניי, שאגה

יבו שקעתי עד לצוואר, שלא נוכל עוד להמשיך וללכת בשלג הגבוה, הבנו. בשלג

חפרנו . אחי ואני הלכנו לקראת ערימת הקש שראינו, אבא, אמא, וארבעתנו

הקש הרטוב הגן עלינו מפני . חפרנו בקש ונשכבנו בתוכו באפיסת כוחות, בשלג

נרדמנו מרוב עייפות והתעלמנו . הרוח הזועפת והזועמות והתחממנו מעט

מצאנו , כאשר התעוררנו, עם בוקר למחרת. שהתרוצצו שם, מהעכברים הרבים

מה שהכריח אותנו לשוב , לא מוכרת ולא ידועה, את עצמנו בסביבה עוינת

חלפנו . שוב חזרו המראות המזעזעים, בדרך. שהמשיכה לשטוף הלאה, לשיירה

לאחר , שוכבות ערומות, בו ננטשו מאות או אולי אלפי גוויות, על פני שטח

, ידענו. שהאוקראינים שדדו אותן והפשיטו אותם מהבגדים הבלויים שלבשו

שכן אחרת גם אנחנו היינו , הצלה-קרש, למזלנו הטוב, שערימת הקש הייתה

, מראה של גוויות חסרות חיים. נמצאים בתוך ערימת הגופות השדודות האלה

, שזועקים לעזרה, כי במשך כל הצעידה ראיתי מתים וגוססים, כבר לא היה זר לי

שלא , ותפילות לאלוהים" שמע ישראל"רוב הזמן שמענו . בקול חלוש ומתפללים

. עזר

, אבל היו פעמים, אסור היה להתקרב לכפרים או לבתים בהם גרו אוקראינים

באחד . לגשת לאחד הבתים, בכל זאת, בהם העזנו, במשך השבועות האלה

עברנו דרך . בני הבית פתחו לנו את השער. דפקנו על דלת, המקרים האלה

, החדר היה לא גדול. בה היו חיות והכניסו אותנו לחדר האחד בבית הזה, אורווה

הושיבו אותנו . חיממה את החדר, מתחת לארובה, כשאש חייה, אבל שרר בו חום

, הם הניחו על הרצפה. ארבעה איש, שלושה–על הרצפה ביחד עם בני הבית

אכלנו מתוך , אנחנו ובני הבית, היה בה תבשיל חם וכולנו. קערה גדולה, באמצע

. באצבעות הידיים, הקערה

ואמי (בשר חזיר)באחד מימי המסע החליף אבא בגד אחד תמורת חתיכת שינקן

אבל למרות " ?איך הילדים שלי יאכלו שינקן"הטובה והתמימה באה אליו בטענות

שהלוואי והיה , בהמשך הדרך חשבתי לי. הרעב הכריע ואכלנו את השינקן, זאת

. לנו אפילו שינקן

66

אני . אמי ואחי החזיקו מעמד, אני לא יודע איך אבי. כולנו היינו באפיסת כוחות

כל הזמן הזכירו . לא היו לי את הכוחות לכך. לא יכולתי להמשיך. רציתי להפסיק

אבי זרק את תרמיל הגב שלו עם כל מה שנשאר בו וסחב . לי ליישר את הראש

כי לא היו לנו , שבהמשך הדרך זה התנקם בנו, נכון. מספר פעמים, אותי על גבו

. אבי הציל אותי, שבדרך זאת, אבל ניתן להגיד, בגדים להמרה תמורת אוכל

שזה , כי ידעתי, במילים של מסע המוות שלנו דחיתי במשך שבועותדאת התיעו

רק . על דל שפתיי, להעלות את הזיכרונות הנוראים האלה, יהיה מעבר לכוחותיי

מהן אני סובל מאז ועד היום , גורמת לי לתופעות פיסיות קשות, המחשבה עליהם

. ראש ולחץ בעיניים-כאבי, בחילות, זוועה מהתקופה ההיא-חלומות, חוסר שינה–

הם רק תחילת , שהזיכרונות הקשים שהעליתי עד כה מנבכי ילדותי, האמת היא

. במשך השנים העתידות לבוא, הדרך ויש עוד ועוד ועוד

67

העיירה - אודות ברשאד

, בזמנו. יהודים, ההיו ששים אחוזים מאוכלוסיית, בשנות השלושים. ברשאד הייתה עיירה קטנה

חלק אחר , חלק מהגברים של העיירה גויסו לצבא האדום. הם היו ידועים בתעשיית הטליתות

טרם , ידי הגרמנים-נרצחו על, אלה שנשארו, רוב תושביה היהודיים. ברח כאשר הרוסים עזבו

בחלקם היו נטושים ובמיעוטם גרו . בתי העיירה היו בלים והרוסים. הגיעו אליה המגורשים

לרובם חסרו דלתות . לאף אחד מן הבתים לא הייתה חצר. ילדים וזוגות צעירים בודדים, נשים

עשר -כחמישה, המגורשים נאלצו להצטופף. וחלונות והיו בנויים מחמר וכך גם הייתה הרצפה

. עד עשרים וחמישה איש בחדר וישנו על הרצפה הקפואה

נחשב , היהודים נאלצו לשאת את הטלאי הצהוב ומי שהעז לצאת אל מעבר לגדר המחנה

סבלו המגורשים מן הקור ומן הזוהמה ועד מהרה , מלבד הרעב. למרגל והומת ברגע שנתפס

קצרה 1942-1941של השנים , במשך חורף אחד. פשטה בקרבם מגיפת טיפוס הבהרות

כדי להביאם , יום עברה עגלה מבית לבית ואספה את המתים-יום. המחלה למעלה ממחציתם

, ארבעה עד ששה שבועות, אולם היו ימים בהם היו הגוויות מונחות ללא פינוי. הקברות-לבית

היו גם ימים בהם נערמו . שכן רבים חלו במגיפה, בגלל הכפור ומחסור בידיים בריאות לסלקן

כאשר השלג הפשיר ואפשר היה לחפור , רק באביב. יותר ממאתיים גופות בשלג וציפו לקבורתן

שנמצאו , מתוך עשרים וחמישה אלף נפש. נקברו הגוויות בששה קברי אחים, בורות באדמה

. כעשרת אלפים בלבד, 1942במאי , כעבור מחצית השנה, נותרו בחיים, 1941בברשאד בסתיו

רבים . בתוך כחצי שנה, בקרה וברעב, בטיפוס, כחמישה עשר אלף מגורשים ניספו איפוא

אחדים איבדו את רגליהם מהברכיים –נפלו קרבן לכפור , שהמחלה פסחה עליהם, מאלה

אנושיים בהם חיינו במחנה -הפלא הוא שלמרות התנאים האל. ולמטה או את כפות הרגליים

שהיו במחנה בתחילת , מתוך העשרים וחמישה אלף, נותרו בחיים כעשרת אלפים איש, ברשאד

. החורף

הוא . ברשאד היה המחנה הגדול והנתעב ביותר מבין כמאה המחנות ברחבי טרנסניסטריה

אלפים רבים הוצאו שם . במספר קרבנותיו הגדול ביותר, נודע לשמצה בתנאיו הגרועים ביותר

. להורג או מתו ברעב ובמחלות

68

ושמו ברשאד םאנחנו בגיהינו

שחלפנו על מקום בשם , אני זוכר, סופית-אחרי מספר שבועות של הליכה אין

הגענו למחנה סגור ומוקף . מבלי שעצרנו בו והמשכנו ללכת הלאה, באלטה

כאשר אנחנו הגענו . הראשונים בשיירה הורשו להיכנס לתוך המחנה. גדרות

נשארנו קבוצה . אסרו עלינו את הכניסה לתוך המחנה. הוא נסגר בפנינו, לשער

בלית . ברשאד היה שמו, שנשארנו מחוץ לגדרות המחנה, של כמה מאות אנשים

. ברירה אחרת המשכנו ללכת

העצים העבותים לא מנעו מבעד הגשם . יער פותשנא, עברנו דרך יער גדול וסבוך

בענפי לנזהרים לא להיתק, המשכנו לדשדש בבוץ העמוק. הכבד לרדת עלינו

אני זוכר את עצמי שוכב . בסופו של היער הגענו לכפר פותשנא. העצים הסבוכים

, היו שם ערימות ערימות של אנשים מקובצים. בתוך הבוץ, באורווה על האדמה

, אנשים. עייפים ומלוכלכים, אנשים מאד רעבים. שמנסים לשמור על חום גופם

. אנשים מיואשים, שהיו מלאי כינים, שבמשך שבועות רבים לא החליפו בגדים

. מאד מאד צפוף. אנשים זרים- בצד אחד שכבו בני משפחתי ומצד שני

: כאשר אני חש גרוד עז בכל גופי ואמרתי לאימי בגרמנית, התעוררתי מהשינה

הייתה זו לי הפגישה הראשונה עם מכת ". יש לי המון זבובונים על הגוף, אמא"

התברר . לצידי שכב איש שלא קם משנתו. שנמשכה שנים אצל כולנו, הכינים

. שהוא מת בשנתו וזו הייתה פגישתי הראשונה עם הקירבה לאדם מת

אולי יומיים או שלושה ואז הוחלט להחזיר אותנו , לא ברור לי כמה זמן היינו שם

, סערות, גשם, שלג–שוב מצאתי את עצמי מדשדש ביער פותשנא . לברשאד

ארץ , כאילו הייתה משאת נפשנו, לקראת ברשאד–מתים לצד הדרך ואנחנו , קור

מה בעצם מחכה לנו שם ולאיזו תופת אנחנו , לא תיארנו לעצמנו. חלומותינו

. עומדים להיכנס

כך בימי -למרות שלא היינו מצויים כל, כנראה שהיה זה יום שבת. חזרנו לברשאד

ניצלנו את , ברגע שהשער נפתח. השער היה נעול וחיכינו מבחוץ. השבוע

כי , שכדאי לחכות בו, כנסת ואבא אמר-הגענו לבית. ההזדמנות והתגנבנו פנימה

שנהג תמיד , בעלה של טנטה רוזה, שאולי נפגוש את דויד, רבים הסיכויים

69

, לפחות היינו מוגנים מהרוח. חיכינו זמן מה. הכנסת-בבית, להתפלל בשבת

בעלה של , הופיע הדוד חיים הארט, להפתעתנו כי רבה. מהקור הצורב ומהגשם

אני לא . ימים ספורים לפנינו, התברר שהם הגיעו לברשאד מרדאוץ. טנטה סופי

, כמו גם את שאר בני משפחתו, פגשתי בו מקודם ולא הכרתי אותו עד אז

כן -שטנטה רוזה ומשפחתה נמצאים גם, הוא סיפר לנו. משפחת טנטה סופי

כאשר מצידי , נגררנו אחריו בדרך בוצית. הוא הוביל אותנו לחדרם. בברשאד

ממש , הגענו לבית עלוב למראה. שגגותיהם עשויים קש, הדרך ניצבים בתים

. כאשר ברחבה שלפניו ישנה באר מים, צמוד לגדר הגטו משני צידיו, חורבה

עברנו . בו כבר היו כשלושים איש, לתוך חדר גדול, נכנסנו לבית ישירות מהדרך

מצאנו שם את טנטה . שגודלו היה אולי ארבעה על ארבעה מטרים, לחדר הבא

משפחתה ועוד שני חברים , את טנטה סופי, חמישה אנשים–רוזה ומשפחתה

עוד –החדשים , ואנחנו, שישה אנשים–האחים ויינינגר , דודתי מקס-של בן

בחדר . עשר אנשים-הצטופפנו בחדרון הפעוט חמישה, הכול-סך. ארבעה אנשים

. כן-גם, בישול עשוי פח-מתוך תנור, שדרכו יצאה ארובה מפח, היה חלון אחד

ליד אחד הקירות . ניצב דלי לעשיית הצרכים, ליד דלת הכניסה, בפינת החדר

הילד הקטן העלו על ראש , ואותי, שעוד נותרו לאנשים, העמיסו את כל החבילות

שהונח על כלונסאות מעץ וראיתי שמידי פעם , גג הבית היה עשוי מקש. הערימה

עולה מישהו לעליית הגג ומפרק את כלונסאות העץ על מנת לשרוף אותם בתנור

. ולחמם את החדר

70

ילד מגיל שבע בלי אבא

הפרידה מאבי שלי

נדחסנו . קור עז שרר ביום שבו הלך אבי לעולמו

ואז גילינו . עשר איש-בצפיפות בחדרון הקטן כחמישה

ששימש בעבר , פרוזדור צר שהוביל לקיטון קטן

עברנו למטבח מתוך תקווה שיהיה לנו שם . כמטבח

פחות צפוף ואולי אפילו נמצא תנור מוסק שיפיג את

אבל . הקור הנורא של מינוס ארבעים ושתיים מעלות

האחד , אמנם היו שם שני תנורים. תוחלתנו נכזבה

אבל איש לא הסיק , לבישול והאחר לאפיית לחם

איש גם לא אפה . אותם ולנו לא היו עצים לעשות זאת

. שם לחם

אני , אחי ואני עלינו לשכב על גבי מבנה תנור הלחם הקפוא, אמא, מאין ברירה

מהחלון הפרוץ נשבה רוח . אמא בצד הקדמי ואחי בצמוד לקיר החיצוני, באמצע

בגלל הצפיפות נדחף אחי . היה קר כגוש קרח, שלידו שכב אחי, הקיר. מקפיאה

ימים רבים לאחר מכן הוא . כאשר רגליו כפופות ודבוקות אליו, לעבר הקיר הקפוא

הצמידה , הילד הקטן בן השבע וחצי, אותי. לא היה מסוגל ליישר את הרגליים

כך שמרה על חומן וכך . אמא אל גופה ואחזה את הרגליים שלי בין כפות ידיה

. ניצלו רגליי מן הכפור

אני לא , בשלב מסוים. השתדל לעזור ולתפקד, אבא הסתובב למטה הלוך ושוב

הם . שהם חלו בטיפוס, כנראה. אמא ואחי קדחו מחום גבוה, יודע כמה זמן עבר

ולא יכולתי להבין מהם , מתוך הזיות, דיברו שלא לעניין, היו כמעט ללא הכרה

ניסה לדבר אל אמא וכשלא נענה פנה , ניגש אלינו אבא, ברגע מסויים אחד. דבר

, את חייבת להתאושש, את חייבת לאסוף את כוחותייך, דורה: "אליה ואמר לה

אני הייתי ער ". אני מתמוטט, כי אני לא יכול יותר, לקום ולהתחיל לטפל בילדים

הייתי . כי אני זוכר את האירוע כאילו זה קרה היום, וצלול ושמעתי כל מילה שאמר

71

שזוכר את המילים , ששמעתי את אבא אומר את דבריו אלה ואולי היחידי, היחידי

הכרה והיו שקועים עמוק בעולמם -אימי ואחי היו על סף חוסר. האלה עד היום

על , לצד התנור הקר, רגליו קרסו תחתיו. אבא אמר את דבריו והתמוטט. ההזוי

זרקתי את . שהבנתי את משמעות דבריו במלואם, אני לא בטוח. הרצפה הקפואה

. שגם אני לא יכול לסבול יותר, בתחושה, ממרום גבהו של התנור, עצמי לרצפה

. רק ששתקתי ובלעתי אותה, שליוותה אותי כבר הרבה זמן, הייתה זו הרגשה

. לצידו של אבא, תחת הגג הדולף, מול החלון הפרוץ, שכבתי על האדמה הרטובה

הרוח החזקה נשבה בעוז לתוך החדר הקפוא וכפי הנראה שנרדמתי למרות

מצאתי את אבא שלי שוכב לצידי על האדמה הקרה , כאשר התעוררתי. הכול

. והתחלתי לדבר אליו, בהתחלה לא הבנתי מה הוא עושה פה לצידי. והרטובה

מתוך , כך-שמא הוא ישן שינה עמוקה כל, חשבתי לעצמי. אבל הוא לא ענה לי

לא רציתי להפריע לו ונגעתי . עייפות תהומית ולכן אין הוא שומע אותי מדבר אליו

, יותר מת מאשר חי, הילד בן השבע וחצי, אני. אבל הן היו קרות, קלות בפניו

אני מדבר אליו ולא מקבל . שכבתי במשך שעות ליד מה שנשאר מאבא שלו

שאנחנו שוכבים במיטה , מדמיין לעצמי, ומסתכל עליו, ומסתכל, מסתכל. תשובה

כפי , אני מרגיש את הנשימה שלו. בחדר השינה שלנו, המשותפת, הזוגית

אני רק מדמיין זאת ! הוא לא נושם! אבל לא. שהרגשתי תמיד לפני שנרדמתי

אבל קולי " אבא, אבא, אבא"רציתי לצרוח . מת לגמרי, מת, מת, הוא מת. לעצמי

, אני רואה מקרוב את הפנים של אבא שלי. הצעקה נחנקה בגרוני. לא נשמע

שעוד , וחושב בליבי, שלאט לאט הופכים מפנים של אבא חי לפנים של אבא מת

-הזיכרון הכול. וכך אני זוכר אותו במשך כל חיי. לידי, כי הרי הוא כאן, יש לי אבא

שמלווים אותי כל , הופך לעוד אחד מזיכרונות הילדות, כך מיוחד וקשה מנשוא

שאין לי . אני מביט בו ואני כבר מספיק בעל ניסיון בכדי להבין שאבא שלי מת. חיי

אני כבר יודע מה פרוש הדבר ואני גם יודע מה אני צריך לעשות . יותר אבא

לפחות לדאוג , או, שמתפקידי להוציא אותו, ידעתי. אני היחידי שאינו חולה. עכשיו

תעמיס , שאוספת את המתים, כדי שכאשר תעבור העגלה, שיוציאו אותו החוצה

כבר ראיתי . שכבר נמצאים בה, כדי שתוסיף אותו על המתים. גם אותו עליה

רגליים וראשים , כשידיים, עוברות ואוספות גופות של מתים, עגלות עמוסות כאלה

בתמימות הילדותית שלי חשבתי להתחכם ולא להוציא . תלויים להן מכל העברים

72

אני לא רוצה להוציא את אבא . לא יכול לעשות זאת"את אבא שלי החוצה כי אני

זקוק לאבא שלי לעוד הרבה , הילד הקטן, כי אני. כי אני אוהב את אבא שלי, שלי

כנראה ." היה לי אבא ולא רציתי להיפרד ממנו. שנים ולא רציתי לעשות זאת

אבא , הוא, כאשר פקחתי את עיניי. שהחולשה והעייפות הכריעו אותי ונרדמתי לצידו

את , בודאי, מישהו אחר כבר עשה. כבר לא היה לי אבא. כבר לא היה, שלי

. המלאכה

הייתי . נאטמו רגשותיי לגמרי, עם הסתלקותו של אבא מעולם החיים ומעולמי שלי

שבאותו , בדיעבד נודע לי. ימים רבים לא קלטתי דבר מהמתרחש סביבי. כנציב קרח

בנם מקס . בעלה של טנטה סופי, נפטר גם אונקל חיים הארט, שבוע בו נפטר אבי

, בסוף שנות התשעים, לימים. כנראה שגם הוא חלה בטיפוס, שכב קודח בחום גבוה

כבר היה מבוגר וחולה ביקרתי בביתו ובנוכחותי הוא פנה לאשתו , מקס, כאשר הוא

בא אליו כאשר שכב , אבא שלי, שדודו ווילי, כשדמעות בעיניו סיפר לה, מרים, קוקה

חולה וקודח בחום גבוה והתחנן לפניו ובקש ממנו לעזור לו כי הוא כבר לא יכול יותר

שם -ששמו מקס ניתן לו על, מקס הוסיף וסיפר כי אבי הזכיר לו. והוא פשוט מתמוטט

הוא סיים . מה שכאילו מחייב אותו לעזור לו, סבא אלימלך, אבא של אבא שלי, אביו

אבל , כי הייתי חולה מאד, לא יכולתי אז לעשות דבר"את דבריו לאשתו באומרו

". על שמחלתי גברה עליי והתעלמתי מבקשתו, מצפוני מייסר אותי עד היום

דואג והוא רק בן ארבעים ושש שנים , אוהב, חם, כל חייו היה אבא שלי איש יפה

, כאשר אשתו, הוא הלך לעולמו. בברשאד, בגיהינום הזה, כאשר נפח את נשמתו

קודחת בחום גבוה ואינה , בלי הכרה, שוכבת על התנור הקרוב מאד, כך-שאהב כל

, לצד אימו, בנו בכורו אלימלך שוכב גם הוא למעלה. יודעת שבעלה האהוב נפטר

, שתי האחיות שלו ובני משפחותיהן. חולה ומחוסר הכרה ואינו יודע שאביו מת

זה היה , נכון. לא התייחסו למותו של אחיהן, העשוי חמר, ששכבו מעבר לקיר הדק

. בגטו ברשאד, באותו חורף נורא ואיום, עשר אלף המתים-עוד מת אחד מחמישה

אבל זה היה אבא . ברחבי אירופה, שמתו באותו הזמן, עוד מת אחד מהמיליונים

, ימים בעצמי-כאשר אני כבר שבע, עד היום הזה, שחסר לי במשך כל חיי, אבא. שלי

התערבות , מבט של אבא, עצה של אבא, כל חיי חסרו לי. אבא לילדים וסבא לנכדים

. חסר לי חיבוק של אבא. של אבא ואווירת הביטחון שאבא משרה

73

דברים אל אבי שלי

אני לא מכיר ולא יודע כמעט מאומה , למעשה

שהיית , כל שאני כן יודע הוא. אבא שלי, עליך

עוד בהיותך , יתום משני הוריך מגיל צעיר מאד

אני לא יודע איפה . עשרה שנים-נער בן חמש

איפה ואצל מי . היית ומה עשית אחרי פטירתם

, זה קורה דווקא לי. איפה ומה למדת, גדלת

שאני אדם מאד מעורב ומכיר את כל בני

שלך ושל , המשפחה הרחבה משני הצדדים

שאהבת מאד את אמא , אני כן יודע. אמא

שהרי היא הייתה , והתחתנת איתה מתוך אהבה

, אני כן יודע. אצילה ונעלה, אישה חכמה

, אני, יחד עם זה. יפה ביותר, שהייתם זוג יפה

ולו אף מארוחה משפחתית , אין לי כל זיכרונות, הנכד הצעיר ביותר משני הצדדים

הסדר -ליד שולחן ליל, אני תוהה מדוע היינו צריכים לשבת. משותפת אחת

אני חוזר ? אתה אלימלך ואנכי, אמא, רק ארבעתנו, לבדנו, האחרון שאני זוכר

שתי האחיות ושני האחים של , באבה שלי, מאחר וסבתא, ושואל זאת את עצמי

שהיום כבר קצת , אני יודע. אמא גרו בקרבת מקום אלינו ולמרות זאת היינו לבד

בפרט כאשר כבר אין מי שיענה וייתן תשובות , מאוחר לשאול את השאלות האלה

למה לא שאלתי את השאלות האלה כאשר יכולתי לשאול את אמא או את . עליהן

הייתי רגיל לזרום עם האירועים השוטפים ולא רציתי . אין לי תשובה? הדודים שלי

, כאשר כבר שאלתי מישהו. אצל אף אחד, אולי גם עצב, לעורר רגשות זעם

. וויתרתי, נעניתי בתשובה לא עניינית עם קורטוב של לעג, ממשפחת אמא

אבא . שאני עצמי אבא מאושר, בשמחה רבה, אני רוצה לספר לך, אבא, עכשיו

מאד מאד מוצלחים וסבא גאה עוד יותר לשבעה נכדים , מאד גאה לשני ילדים

שלא , כי לך יש שני נכדים נהדרים ורק חבל, אני רוצה להוסיף ולספר לך. נהדרים

. זאב ליקבורניק, הנושא בגאון ובגאווה את שמך, יש לך נכד. זכית להכיר אותם

את שם , יעל זלינגר, שהוסיפה לשמה, וחכמההבחורה יפהפיי, יש לך נכדה

74

כל . חכמים ומוצלחים, בנים יפים, יש לך שבעה נינים. ליקבורניק, משפחתך

ממשיכי השושלת של , והם הנינים שלך, השבעה הם הנכדים האהובים שלי

. ליקבורניק

שאחראיות , ניצחנו את החיות הארורות. אתה ואני ניצחנו. זה אומר שאתה ניצחת

רק מראה , הניצחון הזה שלנו. ניצחנו את הברבריות של המאה העשרים. למותך

ימשיכו , עד כמה שהיהדות העולמית הפסידה ועד כמה שהשואה ותוצאותיה

כידוע לכולנו ולעולם כולו שבשואה . עולמית בעתיד-להשפיע על היהדות הכלל

אני . כמיליון וחצי ילדים יהודים על לא עוול בכפם, ניספו בצורה אכזרית וברברית

לי . ששרדתי את התופת ושנשארתי בחיים, הייתי בין הילדים היהודיים הבודדים

, שאמורים היו להיות עוד מיליון וחצי סבים כמוני, אומרת-זאת, יש שבעה נכדים

תחשבו אתם עד כמה גדול . כאשר לכל אחד היו יכולים להיות שבעה נכדים

שטוב , הילדים והנכדים שלי הם ההוכחה הניצחת. ההפסד של יהדות העולם

ניצחנו בגדול את העולם , למרות הכול, אבא יקר ואהוב שלי, אז. שנשארתי בחיים

. שהשתגע

75

בלי אבא

, מבלי שאדע כיצד, עם פטירתו של אבא

הרגשתי את עצמי לוקח אחריות על המשפחה

שמחלתה של אמא ומחלתו של , כנראה. שלי

שבנוסף על החום הגבוה הוא גם סבל , אחי

עקב השכיבה , מרגליו הקפואות והנוקשות

הביאו , ברגליים מקופלות בצמוד לקיר הקפוא

באמצעות השכל הילדותי שלי . אותי לכך

מבלי , התחלתי לתפקד בכל מיני דרכים

. שהתוצאות תהיינה מוצלחות

היא באה אליי , כאשר אמא חזרה להכרתה והיא הבינה שאבא נפטר ואיננו

, אחרי אבא" קדיש"צריך להגיד , הילד בן כמעט שמונה שנים, שאני, בדרישה

גם לא ידעתי מה אומרים ואיך עושים . אני לא הבנתי מה רוצים ממני. כמקובל

, הפעם הראשונה ובודאי לא הפעם האחרונה, כנראה, זו הייתה". קדיש"

דרישות שציפו , דרישות שנראו כמובנות מאליהן, שדרישות הופנו דווקא כלפיי

מכיוון , לקיימן ולא ציפו להן מאחי הגדול ממני בשש וחצי שנים, הילד הקטן, ממני

. שהוא היה חולה

76

חיים בגטו ברשאד -חיים לא

היה לו רחוב אחד ראשי ממנו הסתעפו רחובות . שטחו של גטו ברשאד היה קטן

, כאמור, משני צידי הרחובות ניצבו. ללא דרכים סלולות וללא מדרכות, צדדיים

, למזלנו. ללא מים זורמים וללא כל אמצעי סניטציה, חורבות בנויות מעפר תחוח

. ברחבה שלפני החורבה בה גרנו הייתה באר ממנה שאבנו מים

בקצה השני של הגטו זרם נהר צר שנקרא דולנה וחל עלינו איסור חמור לעבור

נהגנו להתרחץ , בימים בהם התיר לנו מפקד המחנה, בקיץ. לצידו השני של הנהר

, יחד אם זאת. למרות שמימיו היו קרים עד כי כל אבריי קפאו, בנהר מספר פעמים

אחרי שכשל כוח , שבחרו לשים קץ לחייהם במי הנהר, היה ידוע לי על אנשים

. סבלם

אם אפשר היה לקרוא לזה , קשה לתאר את התנאים הבלתי נסבלים בהם חיינו

סיפקו קרקע , ללא אמצעי היגיינה מינימאליים, אנושיים-תנאיי המחייה האל. חיים

זמן רב חלף מבלי שהתרחצנו או החלפנו בגדים וכך . פורייה למחלות ולהפצתן

. היינו חולים בטיפוס המעיים ובטיפוס הבהרות, וגרוע יותר, היינו אכולי כינים

אנשים סבלו . זבי דם ומפרישי מוגלה, אנשים הסתובבו עם פצעים פתוחים

לא היו . ממחלות מעיים וריאה ומקשיי נשימה ולאיש לא היה במה לטפל בהם

שצבט , אבל הגרוע מכל היה הרעב. כלום. לא אמצעי חיטוי, לא תרופות, בנמצא

יכולתו של , לתפקד כמיטב יכולתי, כאמור, הייתי בריא וניסיתי, למזלי. את תוכנו

. ילד קטן

ליד , מעברה השני של הגדר. ליד גדר הגטו, כפי שכבר אמרתי, הבית שלנו היה

שחלק מחלונותיו פנו לעבר הבית שלנו ובו גרה , היה בית קטן, החורבה בה גרנו

וגם לוויות היו , שכאשר יש אצלם חגיגה, מהר מאד קלטתי. משפחה נוצרית

דרך החלון , לנער את מפות השולחן החוצה, לאחר הסעודה, הם נהגו, חגיגה

, מתוך השלג והבוץ אספתי את הפרורים ואת שאריות האוכל. שפנה לתוך הגטו

. והבאתי אותם למאכל לאימא ולאחי, כאשר הם ספוגים באלכוהול, שנשרו

77

שהוריהם , ילדים. חמור מכל היה מצבם של הילדים היתומים והעזובים בגטו

הם היו ילדים . בעוד הם הצליחו להסתתר, נרצחו בימים הראשונים של המלחמה

רגליהם , עטופי סחבות, הם היו שלדים מהלכים. שאיש לא דאג להם, יתומים

בבקשם קליפות , כך הם פסעו מדלת לדלת. נתונות בסמרטוטים קשורים בחבל

לחזר על , הם נאלצו לצאת ולגנוב. אדמה או שאריות כלשהן של אוכל-תפוחי

לחמוק אל מחוץ לגטו כדי לקבץ נדבות או לחפור באצבעותיהם , הפתחים

המאושרים . אדמה או סלק-מנת לחפש תפוח-על, הנוקשות באדמה הקפואה

הועסקו בעבודה קשה אצל האוקראינים בסביבה וכתמורה קיבלו קצת , שבהם

. לעיתים הרחיקו הילדים בחיפושיהם ויש שלא שבו מנדודיהם. מזון-מצרכי

שתפסו אותם מתגנבים אל חצר , מקצתם הוכו עד מוות בידי איכרים זועמים

שגילו אותם משוטטים מחוץ , נדרמים'ידי ז-ומקצתם נרצחו על, המשק שלהם

אחרים התמוטטו בכפור העז וקפאו בשלגים האינסופיים של . לגדרות הגטו

. או נפלו טרף לכלבים משוטטים, ערבות אוקראינה

אבל בסביבה שלנו , המועצות-אוקראינה הייתה ידועה כאסם התבואה של ברית

מהגידולים העיקריים ואחד המרכיבים העיקריים , היה סלק הסוכר והתירס

החקלאות המקומית הייתה מאד . בתפריט היומי של האיכרים המקומיים

פרימיטיבית והם גם חיו בצורה פרימיטיבית וכל מה שהבאנו להחלפה בתמורה

שגרה , האוכלוסייה האוקראינית הנוצרית, ואכן. היווה עבורם אוצר בלום, לאוכל

בסמוך לגטו הייתה מעוניינת להמיר את התוצרת החקלאית שלה והם היו ניצבים

באחת הפעמים . מעבר לגדר הגטו ומחליפים את תוצרתם במלבושים שהיו לנו

ובמקום , האיכרים ראו שאני ילד קטן ותמים. הלכתי לגדר להחליף חולצה באוכל

שלמראית עיין נראה כמו , הם נתנו לי גוש חמר, לתת לי לחם בתמורה לחולצה

אני זוכר את עצמי . רק כאשר הגעתי חזרה לאימא הבנו את התרמית. לחם

חופר , אל מחוץ לגטו, תוך סכנה גדולה שניתפס, בחברת ילדים נוספים, מתגנב

. סוכר ומביא לאימא ולאחי למאכל-מוציא שורשים של סלק, באדמה

, באותו חורף ראשון שלנו בברשאד, שביום אחד, אני זוכר את עצמי במעורפל

בגשם ובקור , בשלג, עמדתי בתור ביחד עם מאות אנשים, חורף קשה במיוחד

78

אותו הבאתי , כאשר כלי קטן בידי ואני מקבל איזה נוזל חם, הצובט כל אבר בגוף

. לאימא ולאחי התשושים

. במשך כל השנתיים וחצי שהיינו בברשאד היה קמח התירס המזון היחידי שלי

בשר –בשוק האיכרים אפשר היה לקנות גם פירות וירקות וגם שינקן , אמנם

אבל אנחנו חסרנו את האמצעים להחלפה ובקושי יכולנו , שהיה בשפע, חזיר

אותה אפשר , את קמח התירס אכלנו מבושל כממליגה. להשיג קמח תירס בלבד

כאשר לא היה לנו מספיק קמח . מאוחרים יותר, היה לשמור גם לימים נוספים

פיזרנו מעט קמח תירס בתוכם ומאכל זה , חיממנו מים, תירס להכנת ממליגה

. ונדרה'נקרא בשם ג

ששכב , ניגשתי לאחי, עוד אני נזכר כי כאשר לא היה לי מה להחליף תמורת אוכל

משכתי ממנו את הזוג . להגנה מפני הקור, לבוש בשני זוגות מכנסיים, על הרצפה

. תוך כדי שהוא שוכב והלכתי להמירם באוכל, העליון

בגלל הרגליים , אחי היה מוגבל בתנועה, בתקופה הראשונה שלנו בברשאד

מגיע אלינו פעמים , בעלה של טנטה רוזה, הקפואות שלו ואני זוכר את אונקל דויד

. על מנת להקל עליו, לעסות את הרגליים של אחי, מספר

אחת ההנאות שלו הייתה . המפקד הראשון של ברשאד היה איש אכזר וסדיסט

כאשר הוא רכוב על האופנוע שלו ואליו קשורים שניים , לעבור ברחובות המחנה

פעמים אחרות הוא הסתובב עם . או שלושה מהאנשים הראשונים שהוא תפס

באחת . כשהוא משסה אותם בעוברים והשבים, להקת כלבים מטילי אימה

אחי נפל ומאז אצבעו . כלב כזה התנפל על אחי ותפס אותו בשיניו, הפעמים

. הקטנה ביד ימין שותקה

, החמיר, מאז ילדותו, הפגם בדיבור שלו. מהתקופה ההיא אחי זכור לי כנער שתקן

הוא הבין זאת וכך , זה היה מאד לא נעים לשמוע אותו. ולזרים היה קשה להבין אותו

אבל לאחי התווסף גם סבל נפשי גדול יותר , כולנו סבלנו סבל רב. הוא בחר בשתיקה

כך אהב וכמבוגר יותר -הקריאה בספרים שכול, כי ממנו נלקחו הלימודים, מאשר לי

הוא גם זכר הרבה יותר מהעבר שלנו וידע להשוות מה היה אז ולמה שהגענו , ממני

צריך , כפי הנראה, שאלה הם החיים וכך, לתומי, חשבתי, כילד קטן, אני. עכשיו

79

, אבל בלילות בכיתי כל הזמן, הייתי מתפקד כמיטב יכולתי, בימים, ואמנם. להיות

ולספר לי על מאכלים , לעודד אותי, כל הזמן, אמא שלי ניסתה. בעיקר בגלל הרעב

, ואמרה לי, שהיא ידעה עד כמה אהבתי אותה, ני'הזכירה לי את טנטה ג. שאהבתי

. שהיא תבוא אליי ותכין לי את כל מיני המאכלים שאהבתי

קרס ונפל וזמן קצר , הקיר שמלכתחילה עמד על כרעי תרנגולת, הקיר שפנה למסדרון

, אחרי שהוציאו ממנו את הקורות התומכות בו, לאחר מכן התמוטט גם חלק מהגג

ממול שכבה . אמא אחי ואני, שכבנו בחדר הקטן. בכדי להבעיר בהן אש לחמום החדר

איך היא נראתה , איך היא הגיעה אלינו לחדר, שאיני זוכר מי היא הייתה, אישה זרה

הוך "כפי שנהגה ב, הוא שאימי נהגה לפנות אליה, כל שאני כן זוכר. או מה היה שמה

האישה הזאת שכבה כשהיא מכוסה ". פראו דוקטור"כ (גרמנית משובחת)" דויטש

אלפי כינים . בד עשוי כדוריות קטנות של צמר–עשוי מבד צמר בוקלה , במעיל שחור

הלוך , לכל הכיוונים, אפורות התרוצצו בין כדוריות הצמר של המעיל השחור שלה

, הילד הקטן, ואני. כאילו הן נלחמו על חייהן, כמו אחוזות אמוק, הלוך ושוב, וחזור

תמכתי את ראשי בכפות ידיי ולטשתי את עיניי במראה , שכבתי על הרצפה הקרה

נרגש ונפעם מעוצמת התנועה והאנרגיה , מרותק, בעיניים מהופנטות, המוזר ההוא

הכשם שאני רואה היום כיצד נכד שלי מסתכל בשקיקה בתוכנית טלוויזי, שלהן

חלק . יומית שלנו בטרנסניסטריה-היום רק שאז זו הייתה חלק מהמציאות. מרגשת

במציאות , שחוזרת ועולה לעיתים מזומנות ומשתלבת בהווה, מאותה מציאות של אז

הסיוטים חוזרים . שאני חווה כמעט בכל לילה, יום ולא רק בחלומות הבלהות-של היום

כאשר בשנות השמונים שיפצנו את הדירה שלנו , כפי שקרה לי, ועולים בי גם בימים

המעוטר , בנאות רחל וציפינו את הקירות והתקרה של חדר המגורים בשפריץ

המראה המחוספס של הקיר שהקיף . בהתאם לאופנת אותו הזמן, בכדוריות קטנות

גרמו לי להרגשה רעה מאד והחזירו אותי , אותי והכדוריות הקטנות השלובות בו

כארבעים שנה אחורה והעלו בזיכרוני את התמונה של אותו מעיל , לתקופה ההיא

אז הייתה זו המציאות של החיים שלנו ואילו עכשיו מתביישים . שורץ הכינים, שחור

סיפרתי אז לרות . סובלים בשקט ומטפלים בנושא בהיחבא. ונרתעים מלדבר על זה

הרגשתי שהיא הבינה את . היא האזינה לי ברוב קשב. רעיתי על הרגשתי הקשה

כי אנשים שלא חוו . העובר עליי אבל ראיתי שהיא לא הייתה מסוגלת להזדהות איתי

. להבינם ולקבלם, אירועים כגון אלה אינם יכולים לתפוס את זה

80

דודתי מקס -בן

כאשר . דודתי מקס היה איש מוכשר בשטחים רבים-בן

היה זה . הוא יצר קשר עם מפקד המחנה, הוא החלים

יחסית , שנחשב לאנושי יותר, המפקד השני של הגטו

דודתי -בן. אנושי-האכזר והאל, הסדיסט, לזה הראשון

למסיבות שמפקד , מקס לקח על עצמו לאפות עוגות

ובתמורה הוא קיבל ממנו את . הגטו ערך מזמן לזמן

אמו טנטה , הוא. הזכות לגור בבית מחוץ לגדר הגטו

, משפחת טנטה רוזה ושני חבריו, אחותו גיזי, סופי

זה שהתפנה מהמשפחות ההן , אנחנו חזרנו לחדר הקטן. עברו לגור שם

הרחק , שכבנו על הרצפה ליד הקיר. אחי ואנכי, עברנו אמא. ושהתרוקן מעט

הדלי לעשיית הצרכים נותר . אחי ואנכי, אמא, מהחלון הפרוץ לרוחות הקרות

. מאחורי הדלת, בפינת החדר

אחרי שהסתובבתי בבתים הנטושים , מידי פעם התגנבתי מהגטו אל ביתם

להחליף תמורת , לאחר מכן, אותם אוכל, בחיפוש אחרי כל מיני חפצים, מסביב

באחת הפעמים בהן הגעתי לביתו של מקס מצאתי את שתי דודותיי . אוכל

עסוקות , חמאה ועוד מצרכים שונים, ביצים, עומדות ליד שולחן עמוס בקמח

ראיתי את טנטה סופי מניחה את אצבעה על . בהכנת עוגות עבור המפקד

שם היא הראתה לי . רומזת לי לשתוק ומאותת לי לצאת אחריה החוצה, שפתיה

שזה יהיה סוד , היא אמרה לי. שמתחתיה היא החביאה מעט מזון עבורנו, אבן

, לא הבנתי אז מדוע אסור לאיש לדעת. ושאיש לא ידע מזה, ביני לבינה בלבד

בסך . וגם היום אני לא מסוגל לתפוס זאת, מזון, מדודה שלי, שאני מקבל ממנה

במציאות , הכול היינו כולנו בני משפחה אחת וזה אך טבעי שאדם יעזור למשנהו

טנטה סופי ומקס בנה היו נשמות טובות , ואכן. לא כל שכן לבן משפחה, בה חיינו

בכל פעם שהתגנבתי , מכאן ואילך. שהשתדלו לעזור לנו כמיטב יכולתם, וטהורות

, דודתי מקס-אני נזכר בבן. לביתם מצאתי משהו מתחת לאבן ההיא בחצר

ולהביא לנו , הוא בא אלינו מידי פעם לראות אותנו, שכאשר הוא גר מחוץ לגטו

. כן זיכרון-גם. משהו לאכול וגם לרוקן עבורנו את הדלי של הצרכים

81

החיים במחנה ברשאד

, אפשרו לנו לעבור לבית אחר, לאחר שהחורבה בה גרנו כמעט והתמוטטה

בחדר הקטן . לתוך המחנה, במרחק שלושה בתים יותר פנימה, לחורבה אחרת

נער , ביחד עם בנה גדליה', אישה בשם רוחל, של החורבה גרה בעלת הבית

הבית עצמו נראה בדיוק כמו זה . אנחנו נכנסנו לחדר הקדמי. גבוה ויפהפה, צעיר

שמעבר לקיר המשותף של החדר שלנו עם זה של בעלת , חוץ מזה, הראשון

כך נהנינו מהקיר המחומם גם בצד . היה תנור בו הבעירו עצים לחימום, הבית

, יתרון נוסף היה. לאורך הקיר הזה היה ספסל עץ עליו ישבנו והתחממנו. שלנו

במשך , שמידי פעם נכנסו ויצאו לחדרנו, נכון. שגרנו בחדר הזה כמעט לבדנו

וגדליה דיברנו ' עם רוחל. ליהנות מהחום ששרר בו, כל מיני אנשים זרים, היום

שברחו לרוסיה יחד עם הצבא הרוסי , שיש לה עוד ילדים, באידיש והבנו מהם

כי , למרות שגרנו שם כשנתיים, מעולם לא ראיתי את פנים החדר שלהם. שנסוג

מעולם לא . מידי צאתה את החדר היא הקפידה לסגור את הדלת מאחוריה

למרות שכמעט מתנו מהרעב והיא ראתה , קיבלתי ממנה ולו פרור אחד של אוכל

. וידעה זאת היטב

תוך שהיא שופכת . יום אחד החליטה אמא לנקות את רצפת החמר בחדר שלנו

? מה החגיגה, מה קרה: "באידיש, ואמרה לה בלעג' מים על הרצפה יצאה רוחל

". ?התפגר (היטלר בפי דוברי האוקראינית)גיטלר ? מדוע את מנקה את הרצפה

? סוג של הומור שחור

מכווצות במותניים וארוכות עד , בגווני אפור, שלוש חצאיות מבד כותנה' היו לרוחל

מידי כמה חודשים הייתה . האחת על גבי השנייה, היא לבשה את כולן. לרצפה

מכבסת ומיבשת אותה וחוזרת ולובשת אותה , פושטת את החצאית העליונה

. אותה לבשה כל הזמן, לאמי הייתה שמלה אחת בלבד. כתחתונה וחוזר חלילה

שהייתה לה , ווני'סוצ, באחד הרחובות הרחוקים היא מצאה מכרה מהכפר שלה

כדי שאביא לה , מפעם לפעם שלחה אותי אמי אליה. שמלה נוספת על זו שלבשה

. בעוד היא כיבסה את זו שלה, אותה אמא לבשה, את השמלה העודפת הזו

82

, להחזיר למכרה שלה את השמלה, שלחה אותי שוב, כאשר יבשה שמלתה

. ששאלה ממנה

פחות או , שכולם היו, אנשים. נפגשנו עם אנשים רבים, בסביבת ביתנו, בחוץ

בשם מרים , מקומית, בחורבה ממול גרה אישה מבוגרת. במצבנו אנו, יותר

וובי היה . ו ואיתם פרידה'בנם אוצ, ראקה, וואי, ובביתה גרה משפחת ליקבורניק

אחותו של . ולא ידעתי על קיומם, דוד של אבא שלי ועד אז לא הכרתי אותם-בן

הם היו מהעיר סירט . גרה בחורבה סמוכה, אישה רווקה, פייגה ליקבורניק, וובי

שעשתה מאמצים רבים לעזור לבני , בבוקובינה והייתה להם אחות בבוקרשט

. ונראה היה שמצבם מעט יותר טוב משלנו, משפחתה בגטו

התחלף מפקד המחנה ומשפחות טנטה סופי וטנטה רוזה , אחרי תקופת זמן

האחת , ברחוב הראשי, בבית נפרד, כל אחד מהם קיבל פינה בחדר. הוחזרו לגטו

שנשארו ברומניה יצרו קשר , בני המשפחה. מול השנייה ואז הגיע סיוע מכוון אחר

לשליחים . שתמורת כסף הסכימו להעביר לנו עזרה מהם, עם חיילים רומנים

, דודתי-בת, הכתובת למסירת המשלוחים הייתה מיתה". קוריארים"האלה קראנו

שלקחה על עצמה את תפקיד הקשר בינינו לבין , יפה עד מאד, בחורה בת עשרים

שלחנו עם הקוריארים מכתבים . הקוריארים ועשתה זאת בהצלחה רבה

שנשארה , אמא כתבה מספר מילים לקרובת משפחתה. למשפחות שנשארו בעיר

במקביל אמא שלחה . שגורשה לסיביר, רנוביץ ביחד עם שני בנים של אחותה'בצ

מקרובת . שגרו בבית בו גרה חברתי אידה, גם בקשה לעזרה לשכנים נוצרים

היא כתבה לנו שאין ביכולתה לעזור לנו ואילו . קיבלנו תשובה שלילית, משפחתנו

. שמאד מאד עזר לנו, משכנינו הנוצרים קיבלנו סכום כסף קטן

בקיץ , והנה. כל הזמן השתדלנו לאסוף ידיעות על גורל כל בני משפחתה של אימי

שאפשר היה לקבל , הסתבר לנו. מגטו מוגילב, ני'הראשון קיבלנו גלויה מטנטה ג

בו ישבה מפקדת , בבנין המרכזי של גטו ברשאד. ולשלוח דברי דואר מהמחנה

-על, היה אשנב מסוים אליו אפשר היה לבוא ולוודא אם הגיע דבר דואר, המחנה

, לשאול אם הגיע עבורנו משהו, אמא ואני, פעמים רבות הלכנו. פי שם המקבל

בה היינו בדרכנו , באחת הפעמים. אף שלא ידענו ממי אנו מצפים למכתב-על

שאמרה לנו , דודה של אבא-בת, פגשנו את פייגה ליקבורניק, לאשנב הדואר

83

אותה , ני'הייתה זו גלויה מטנטה ג". יש לך גלויה ולכי לקבלה, דורה: "בשמחה

רנוביץ 'כי אחרי שיצאנו מצ, מהכתוב בגלויה התברר לנו. קיבלנו בשמחה גדולה

והם המשיכו , אנחנו הגענו למרקולשט, ביחד עם כל המשפחה באותה רכבת

עד , בקרונות שנותקו מאיתנו באחת העצירות של הרכבת בדרכה למרקולשט

. על גדות הדניסטר ושם הם חצו את הנהר לעבר מוגילב, לסביבות העיר אטקי

שכל בני המשפחה נמצאים איתה וגם שנולדה לה בת ושמה , עוד היא כתבה לנו

. סבא איציק כץ, שם איציק אביהם-על, אידה

, דודתי מרגיט-אחרי המלחמה נודע לנו על העזרה המופלאה לה זכתה בת

, במרפאתו של לוניו. שנותרה בבוקרשט, מאחותה פריצי, שהגיעה למחנה מוגילב

. קצין גבוה בצבא הרומני, ביקר פציינט, שהיה רופא שיניים, בעלה של פריצי

, ציידו אותו בתעודה מזויפת, כאשר נשלח הקצין בשליחות הצבא למוגילב, לימים

וכאשר הוא חזר ממוגילב לבוקרשט הוא הוציא , מרגיט, כאילו הוא נוסע עם אשתו

והוא הביא , לפי התעודות המזויפות שהיו לו, מגטו מוגילב את מרגיט כאשתו

מן המקרים הבודדים , למיטב ידיעתי, היה זה. אותה לאחותה פריצי בבוקרשט

. בהם הוצא מישהו מהגטו בתחבולות

היא ספרה לכולם על הזוועות המתרחשות , שבהגיעה לבוקרשט, כמובן

על , היא סיפרה על המחסור. בטרנסניסטריה ומה עולה בגורל המגורשים שם

הסיפורים המחרידים הביאו אותם . שעל המוות ועל הייאו, על המחלות, הרעב

מרגיט התחילה לעבוד כדי לאסוף כסף על מנת . לעשות מאמצים רבים לעזור לנו

שמיתה הייתה , הקוריארים, באמצעות השליחים, לשלוח לנו לטרנסניסטריה

כשלוש או ארבע , אנחנו קיבלנו מפריצי מעט כסף. איתם בקשרים כל הזמן

חבילות אבדו . לא כל מה שנשלח הגיע, אמנם. והייתה זו לנו לעזרה רבה, פעמים

בה היה סדין לבן , אני זוכר שפעם אחת קיבלנו מפריצי חבילה. או נעלמו בדרך

באותה . כבר לא זכרתי שקיים לובן בוהק שכזה. כך התפעלתי מהלובן שלו-וכל

כסף מיוחד שהיה לשימוש , רייכסמארק קראו לו, חבילה קיבלנו גם מעט כסף

היו . ובתום המלחמה היה חסר ערך לחלוטין, בשטחי הכיבוש הגרמני בלבד

. רופא השיניים, בחבילה גם נעלי הריקוד של פריצי וחלקי שיניים תותבות מבעלה

84

וכל מה שהגיע היה לברכה , החלפה עם האוקראינים תמורת אוכל-הכול היה בר

. ופשוט הציל אותנו

שנהגו , היו כאלה. החיים בגטו היה תלוי במפקדים במקום באותו הזמן" טיב"

מנת להציג בפניהן את -לפקוד את המקום בלוויית נשותיהם או פילגשיהם על

לזחול , שנקרו בדרכם, כלל הם פקדו על תושבים-בדרך. בניהול הגטו" הישגיהם"

הם נהנו ואף התפארו . הם היו גיבורים במיוחד כלפי הילדים. על ארבע

, שבטנו הייתה נפוחה במיוחד, פעם אחת הצביע המפקד על ילד!!! במעשיהם

מתפאר , כאשר צחוק עליז מאיר את פניו המרושעות, הוא הצביע עליו. מהרעב

: אז הוא ירה בו ואמר, מלוויו לא הבינו למי מהילדים הוא התכוון". הצלחתו"ב

". זה עם הבטן המנופחת, זה הילד, הנה"

, באומץ רב, פנה אליו אחד האנשים, כאשר המפקד עבר ברחוב, יום אחד

שמשפחתו וילדיו כבר לא אכלו ימים רבים , הוא אמר לו. בתחנונים ובפחד גדול

. נשלחתם לכאן למות: "הוא ביקש קצת אוכל והמפקד ענה לו. והם מתים ברעב

העם , אתם. לא יקרה דבר לעולם אם עוד קבוצה או משפחה של יהודים תמות

תאכלו אחד את השני , אז אם אין לכם אוכל. ידוע כעם שעוזר אחד לשני, היהודי

." או שהאלוהים שלכם יוריד לכם מן מן השמיים

היו . שערכו מפקדי המחנה, מבצעים מיוחדים–אקציות , מידי פעם, במחנה נערכו

שבלילה מסויים יבואו , אחת מהן אמרה. שעברו מפה לאוזן, גם שמועות זוועה

. הילדים היהודים היו מיותרים והראשונים בתור להשמדה, לדעתם. לאסוף ילדים

מאחורי . שדבר ראשון יש להשמיד את הילדים, הייתה זאת המדיניות שלהם

שפעם היה , דרך המטבחון, החורבה בה גרנו הייתה דלת יציאה לאחורי הבית

, היה שם סולם בעזרתו ירדו לבור. שלפנים היה מקורה בגג קש, לעבר מחסן, שם

הקש והקורות שתמכו בו , מאחר והמחסן כבר היה גלוי. שבעבר שימש כמרתף

זה היה בליל חורף . שימש המקום כבור שופכין לכל הסביבה, עלו באש לחימום

שמענו שבלילה זה יבואו . נראה היה שהשמועה עומדת להתגשם. קר וקפוא

הורתה לי להיכנס לתוך , שבקשה להסתיר אותי מהקלגסים, אמי. לאסוף ילדים

למזלי היה זה . הקור היה נורא, הנוזלים בתוך הבור היו קפואים. בור השפכים

. אך היה מאד קר, שלג לא ירד. הכוכבים האירו קלושות ממעל, לילה בהיר

85

. שמעתי את כל המתרחש מסביבי. עמדתי על הסולם ונצמדתי אליו בכל כוחי הדל

שמעתי . שנתלשו מזרועות אימותיהם, שמעתי בכי של ילדים. שמעתי צעקות

, אולי בגלל הצחנה האיומה. הכלבים לא התקרבו לבור, למזלי. נביחות של כלבים

קפאתי . ראיתי את הכוכבים הבהירים, כאשר הסתכלתי לשמיים. שנדפה ממנו

ליבי פעם בחוזקה וקיוויתי שאיש למעלה לא שומע . הייתי מאד מפוחד, מקור

. אותו אבל ניצלתי

בימי . הייתה חורבה נוספת, לא הרחק מבור השפכים, מאחורי החורבה שלנו

-עשרה או שש-ראיתי שם נער כבן חמש, כאשר מזג האוויר התחמם מעט, הקיץ

שכנראה , ראיתי שהוא קטוע רגליים. מתחמם בשמש, יושב בחוץ, עשרה שנים

נעלם הנער , בו הסתתרתי בבור השפכים, באותו הלילה. קפאו לו בחורף הראשון

. לקחו אותו ויותר לא ראיתי אותו. הזה

, בקיץ. אכלו אותנו הכינים בכל פה, במשך כל הזמן שלט בנו הרעב ועוד יותר

על , אני זוכר את עצמי יושב עם אמא ועם אחי, כאשר מזג האוויר התחמם מעט

קראו . ספסל עשוי מאבן או מטיט, שניצב לאורך חזית הבית, ספסל מאד נמוך

השמש זרחה וחיממה אותנו בעוד . ישבנו על הספסל במשך שעות. לזה פריזאה

לפצח אותן ואת הביצים , אנו מנסים לשלות האחד את הכינים מהראש של השני

על גופנו ובתוך הבגדים , היו מיליוני כינים בראשים שלנו. בין אצבעותינו, שלהן

כך גם ישבו ועשו כל . פעולה זו העסיקה אותנו ימים על ימים. הבלויים שלבשנו

מכוסה בכינים , כאשר אתה רעב כל הזמן. חברים לא היו לי בברשאד. שכנינו

אתה לא מתפנה לחפש חברים וגם אין בליבך רצון , ועסוק בשלייתם מגופך

. אם בכלל, להשתעשע איתם

מתוך דרי המחנה התארגנו . בחורף השני קיבל אחי אלימלך חום גבוה מאד

דודתי מיתה מגיעה אלינו עם -אני זוכר את בת. רופאים לשם הגשת עזרה רפואית

אבל אין , שכנראה הוא חלה בדלקת ריאות, לאחר שבדק את אחי הוא אמר. רופא

היה לנו את הקיר , למזלנו. מאחר ואין לו תרופות לתת לו, ביכולתו לעזור

כאשר גבו צמוד אל , אחי ישב. 'מהחדר של רוחל, המחומם מהתנור בצידו השני

. הקיר וכנראה שזה מה שעזר לו ולאט לאט הלך והחלים

86

שכנותינו , באחת החורבות הסמוכות לשלנו פגשנו את שלוש האחיות לינדר

יום אחד באנו אליהן . מהבית בו נולדנו, רנוביץ' בצ ,מהבית ברחוב טייכגאסה

. הן הוסיפו את הקמח שהיה להן. והבאנו איתנו את מעט קמח התירס שהיה לנו

הן עדכנו אותנו !!! איזו חגיגה הייתה זו. ביחד בישלנו ממליגה וביחד אכלנו אותה

אחיהן ואשתו והוסיפו כי אחיהן , שעוד בחורף הראשון נפטרו אמא שלהן, וסיפרו

רנוביץ 'כאשר חזרנו לצ, לימים. רנוביץ'עוד בהיותם בצ, הצעיר גוייס לצבא האדום

נהרג בימים האחרונים של , זה שגוייס לצבא, שאותו אח צעיר, שמענו מהן

. המלחמה

הזוג . שני זוגות צעירים כבני שלושים, בחדר שכן, בבית בו גרה טנטה סופי גרו

שהייתי סקרן ולהוט לשמוע סיפורים על חיי , אני. לאבר– לאופר והשני –האחד

ניצלתי הזדמנויות בהן ביקרתי אצל טנטה סופי לשמוע סיפורים , אנשים שונים

שהם היו סטודנטים להיסטוריה , הזוג לאבר סיפרו לי. מפי האנשים הצעירים

, רנוביץ ולפני פרוץ המלחמה הם היו בטיול לימודים במצרים'באוניברסיטת צ

במקום לעבור את הגבול , כאשר פרצה המלחמה. מטעם האוניברסיטה

, הם מיהרו לחזור הביתה, ישראלים-לפלסטינה ולחיות עם יהודים ארץ

שבועות . גם הם הגיעו לגיהינום של ברשאד, רנוביץ וכמו כולנו'לצ, למשפחתם

שעברו דרך ברשאד , והרוסים, ספורים לפני השחרור ילדה הגברת לאבר בן זכר

ביחד עם כל צעירי המחנה ואשתו , ושחררו אותנו גייסו את בעלה לצבא האדום

, כאשר יצאנו מהמחנה לדרך הביתה. מטופלת בתינוק עול ימים, נשארה בגפה

בתוך סל של , דודי מקס נשא את התינוק שלה על זרועותיו-היא צעדה איתנו ובן

. רנוביץ'כל הדרך לצ, קש

היא . איתו הייתי בקשר צמוד הייתה אמי, האדם היחידי בכל המחנה הגדול

אחי הגדול שתק כמעט כל הזמן . לעודד אותי ולחזק את רוחי, כל הזמן, השתדלה

אני לא יודע מניין אמי שאבה את הכוחות . ולא יכולתי לתקשר איתו בכלל

על , שעות על גבי שעות ולספר לי סיפורים על העבר שלה, הנפשיים לשבת איתי

שמעתי בעניין רב את סיפוריה , שהייתי ילד מאד סקרן, אני. הילדות שלה ושלנו

שהציק , מהפחד וממצבנו העגום, מהכינים, וזה עזר לי להסיח את דעתי מהרעב

. לנו כל הזמן

87

, העזרה יועדה. ברומניה, בקיץ השני התחילה להגיע עזרה מיהדות בוקרשט

לא נכללתי בקבוצה זו , כמובן, אני. שהיו יתומים משני הוריהם, לילדים, במיוחד

. יתומים בתחום המחנה-יתומים אלה נאספו למעין בית. ולא קיבלתי כל עזרה

, אנחנו. שפעולה זו נעשתה בעוד מספר מחנות בטרנסניסטריה, שמענו, לימים

, שהרי היינו מלווים באימא שלנו, לא קיבלנו כל סיוע מאף מוסד במקום, אחי ואני

בשניים או בשלושה , דודתי פריצי מבוקרשט-למעט העזרה היחידה שקבלנו מבת

גם להם כבר . דודתי מקס ומטנטה סופי-ומעט העזרה שקיבלנו מבן, משלוחים

כאשר באנו , כמעט ולא נשארו חפצים להחלפה תמורת אוכל ובכל זאת יום אחד

טנטה סופי הורידה מעליה את השמלה . הם ראו עד כמה אנחנו רעבים, אליהם

פשטה מתחתיה את הקומבינזון האחרון שלה ונתנה אותו , היחידה שהייתה לה

, ביום אחר". קחי את זה ולכי תשיגי אוכל בשביל הילדים שלך"לאימא ואמרה לה

. הייתי אצל טנטה סופי ומצאתי על עדן החלון שלה קופסה קטנטנה מקרטון

שזו הייתה קופסה , הסתבר. הבאתי לפה כל דבר שמצאתי, מאחר והייתי רעב

. ליקקתי את הקרטון מכל הכיוונים שלו. ריקה של סכרין והקרטון היה קצת ממותק

התענגתי מכל פרור מתוק בקופסה , שכבר לא זכרתי את הטעם המתוק מהו, אני

. הריקה

שילדי בית , שמענו, כאשר הרוסים כבר התקרבו לברשאד, לקראת סוף המלחמה

היה . באחד או שני משלוחים והם הגיעו בשלום ליעדם, היתומים פונו לבוקרשט

, כעבור זמן. זה בעקבות הסכם בין מנהלת המחנה לבין הקהילה היהודית שם

אכן עומדת לפני סיום הם ניאותו לצרף , כאשר הגרמנים הבינו שהמלחמה

גם אם , אלה שהיו יתומים משני הוריהם, למשלוחים נוספים גם את יתר הילדים

שבזה הם ניסו לשנות את , כנראה. יתומים שבמחנה-לא שכנו באותו בית

אפשרו לאחי , להציל כמה שיותר ילדים יהודים, מתוך הכוונה שהייתה. תדמיתם

שצירופנו , נדמה לי. למרות שהיינו יתומים מאב בלבד, ולי להיכלל בקבוצה הזו

, היה לי מאד קשה. דודתי מקס-למשלוח לבוקרשט נעשה בעזרת הקשרים של בן

הרגשתי את עצמי מאד מאד קשור . כמעט על גבול הבלתי אפשרי להיפרד מאמי

הפעילו עליי . כמו שאיבדתי את אבא שלי, אליה ופחדתי פחד מוות לאבד אותה

היינו צריכים להתאסף . שאני צריך לעשות את זה, לחץ כבד ולבסוף שכנעו אותי

מכיוון , נפרדנו מאימא עוד בחדר והיא לא ליוותה אותנו. במקום מסויים בגטו

88

הגענו למקום המפגש והצטרפנו לקבוצה . שיש לנו אמא, שאסור היה לאיש לדעת

אני כבר הייתי כמעט בן עשר והם היו . של כחמישים עד שישים נערים ונערות

לא הכרתי אף אחד מהם וכמובן שלא ידעתי . עשרה שנים-בגילי עד גיל שמונה

שפופים , אני גם לא זוכר איך הם נראו מלבד כי כולם היו רזים. את שמותיהם

, שותקים, חבילות של סבל. ילדים שפני זקנים להם, אנשים זעירים. ועצובים

ברגליים יחפות או , לבושים בלויי סחבות. מפוחדים ועצובים עד עמקי נשמותיהם

שם הייתה תחנת , התחלנו ללכת ברגל לעיירה אואודובקה. עטופות בסחבות

עברנו . צעדנו כבר מספר שעות. הרכבת ומשם היינו אמורים לנסוע לבוקרשט

לאימא , בתוך יער ובאיזה שהוא רגע החלטתי שאני עוזב את כולם וחוזר לברשאד

לא הפסקתי לרוץ כל . אחריי–יצאתי מהשיירה והתחלתי לרוץ בחזרה ואחי . שלי

התקבלנו . הגענו בחזרה לאימא שלנו, הדרך וכל עוד נשמתי בי הגענו לברשאד

שלא לקחנו את , של החמצה, הייתה הרגשה של חבל. ברגשות מעורבים

וזה . ביחד עם אמא, שוב, מצד שני היינו, אולם. ההזדמנות להינצל וחזרנו לתופת

. כל מה שהיה חשוב באמת

, שהגרמנים הכניסו את כל ילדי הקבוצה לקרון אחד, אחרי מספר ימים נודע לנו

נשרפו שם כשישים נערים . הבעירו אותו וכל הילדים נשרפו בתוכו בעודם בחיים

איש אינו . שאף אחד לא זוכר אותם או את שמותיהם, יתומים ויתומות, ונערות

כי הוריהם ושאר בני , זוכר את מראה פניהם ואף אחד לא מתאבל עליהם

, משפחתם נספו עוד קודם והם היו האודים הניצולים האחרונים למשפחותיהם

הייתה זו שמחה , שכאשר הם נולדו, צריך לזכור. שלא שרדו את אש השואה

. עתיד אחר מזה אליו הגיעו, שבוודאי תכננו להם עתיד ורוד, גדולה להוריהם

אני אומר , ואני מעלה זאת בזיכרוני לעיתים קרובות, כאשר אני נזכר באותו אירוע

שגם אני יכולתי להיות בתוך הקבוצה הזו ואז אני שואל את עצמי איפה , לעצמי

, ואז עולה בי שאלה נוספת? היו הילדים שלי והנכדים שלי אם הייתי שם איתם

? איפה הם הילדים והנכדים שלהם–קשה הרבה יותר

מלווה בקולות נפץ , שמענו שהחזית מתקרבת אלינו, שמענו שהרוסים מתקרבים

שהגרמנים , התברר לנו. פתאום נשמעה התפוצצות אדירה בקרבת מקום. רמים

חומרי נפץ רבים כדי לפוצץ את המחנה שלנו , לא הרחק מגטו ברשאד, אחסנו

89

שהסתתרו ביערות בקרבת מקום היו אלה , הפרטיזנים. לקראת הנסיגה שלהם

. שפוצצו את מחסן התחמושת הזה

ליד , כאילו, קולות נפץ עזים נשמעו. שמענו את קולות המלחמה קרוב מאד אלינו

באה אלינו בריצה וביקשה , הבת של טנטה סופי, דודתי גיזי-בת. קירות ביתנו

כיוון שיש מתחת לביתם מעין מרתף בו נהיה מוגנים , שנבוא איתה אליהם

כאשר כל רכושנו היה , התחלנו ללכת לקראת הבית של טנטה סופי. מההפצצות

בעוד אנו רצים , באמצע הדרך. נישא בידיו של אחי, דלי מלא עד חציו בקמח תירס

נבהלנו והתחלנו . שמענו הפצצה מאד קרובה, ליד חורבה הרוסה, במגרש ריק

כאשר הגענו בחזרה התברר לנו שהדלי עם קמח . לרוץ בחזרה לחורבה שלנו

כאשר שקטו קולות . שמט אותו מידיו, כנראה מרוב פחד, אחי. התירס איננו

שהדלי , ההפצצה התחלנו ללכת שוב וחיפשנו את הדלי באותו מקום בו שיערנו

כמעט עירום ובכוחותיו , כמעט מת, פתאום יצא מהחורבה איש רזה. נשאר

אני . זה הדלי שלך, גברתי: "האחרונים סחב את הדלי ואמר לנו בגרמנית טהורה

שאם הוא יישאר פה הוא , מכיוון שחשדתי, שלקחתי אותו פנימה, מצטער ומתנצל

שגם בתנאים , מסתבר". רציתי לשמור לך עליו והכנסתי אותו פנימה. ילך לאיבוד

. שלא איבדו את צלם אנוש, היו אנשים, בהם חיינו אז, ההם

, ראינו חיילים מובסים. עבר דרך מחנה ברשאד, בנסיגתו, הצבא הגרמני

, נכנסו אלינו שלושה חיילים גרמנים. בגדיהם קרועים, רעבים, עייפים, אומללים

הם פנו . אני לא יודע איך השיגו אותו. עוף שחוט בידיהם, שעזבו את קבוצתם

: לאימא בגרמנית ואמרו לה שתבשל להם את העוף בעוד הם מתנצלים באומרם

אמא ". אנחנו רק חיילים וגויסנו בכוח לצבא, אנחנו לא עשינו, אנחנו לא אשמים"

שלא היו לנו תבלינים או מלח או ירקות להוסיף לתבשיל , כמובן. בישלה את העוף

מספר כפות מהמים , הילד הקטן, כמחווה של רצון טוב הם נתנו לי. של העוף

מזה שנים שלא ידעתי את הטעם , שכבר מזמן מזמן, ואני. בהם התבשל העוף

טעם שמלווה אותי מאז ואני זוכר אותו , העדן-הרגשתי בפי את טעם גן, של עוף

. עד היום

90

1944 קיץ –השחרור מברשאד

הגרמנים גורשו מהסביבה שלנו . הצבא האדום נכנס למחנה. הגיע יום השחרור

אנחנו שוחררנו מעול הקלגסים . לכיוון רומניה, דרומה, כנראה, והחזית התקדמה

בעוד שבאותו זמן התחילו הנאצים לשלח יהודים לאושוויץ 1944הנאצים בקיץ

הם פקדו , עם כניסת הרוסים המשחררים לגטו. מבודפסט ומעוד חלקים בהונגריה

אלה שנותרו , היו כאלה. מיד על כל הגברים הצעירים להתגייס לצבא האדום

אבל עד , כי קיוו שיקבלו שם ביגוד חם ואוכל, ששמחו להצטרף לצבא, בגפם

, שנותרו בתוך משפחה או חלק ממה שנשאר ממנה, והיו אלה. מהרה הם התבדו

בין . כשהגיע השחרור, אשר התרעמו על הצורך להיפרד מיקיריהם דווקא עכשיו

, שאנחנו היהודים הראשונים, שאמרו, שורות הצבא הרוסי היו גם חיילים יהודיים

זה עתה שוחררנו מעול המפלצת הגרמנית , למעשה. שהם פוגשים בעודנו בחיים

, בניגוד למקומות אחרים במרכז אירופה. פשוטו כמשמעו, והיינו חופשיים לנפשנו

, מזון, הברית וקיבלו עזרה רפואית-ידי בנות-בהם שוחררו יהודי מחנות הריכוז על

שוחררנו , פשוט. אצלנו אף אחד לא התייחס אלינו, יביגוד וטיפול הומניטאר

ששחררו אותנו , אין בליבי ביקורת ואין לי טענות לאיש ואני מודה לרוסים. לנפשנו

כי הם סבלו אבדות כבדות , שגם לא היו להם האמצעים לעזור לנו, ואני מבין ויודע

. בכל המובנים

91

1944רנוביץ 'בחזרה לצ

הדרך הביתה

תהייה , ספקות, אחרי כיומיים של היסוסים. שערי מחנה ברשאד נפערו לרווחה

פעם יקום ויהיה -חלום שכבר לא האמנו שאי, האם זאת אמת וחלום שהתגשם

יצאנו החוצה והתחלנו לצעוד . הצטרפנו גם אנו לזרם ההולכים הביתה, למציאות

, צעירים, זקנים, צעדנו בתוך גוש ענקי של ניצולים. בדרך הארוכה הביתה, קדימה

כי לא , צעדנו ברגל. הצל של עצמם. כולם כחושים וכפופים. נשים וגברים, ילדים

צעדנו יחפים . אף שאמא הייתה באפיסת כוחות-הייתה כל אפשרות אחרת על

שטנטה רוזה השאילה , שלבשה מעיל שחור מקטיפה, מלבד אמא, וקרועי בגדים

לקבל , איתה של טנטה רוזה, באה אלינו רותי, רנוביץ'כאשר הגענו לצ, לימים. לה

אלא את עצמנו , לא היה לנו מה לסחוב" למזלנו. "בחזרה את המעיל של אימה

במשך השנתיים וחצי בברשאד לא צברנו מאומה וגם המעט שהיה לנו . בלבד

מלבד קערה , כלום לא היה לנו. באוכל, במרוצת הזמן, הוחלף, בתחילת הדרך

מזג האוויר הקיצי . שבה אכלנו כאשר היה מה לאכול ואיתה שתינו, קטנה מאמייל

רק מידי פעם , הכפור של החורף היה מאחורינו. לא היה חם במיוחד. היה נוח

רגליה לא נשאו . אמא הייתה באפיסת כוחות. המטירו עלינו השמיים גשם של קיץ

ונמצאנו במרחק של , התקדמנו לאט בתוך ההמון. אותה והיא גררה אותן בקושי

שמענו את הדי ההתפוצצויות לפנינו וראינו מעל לראשינו . כיומיים אחרי החזית

הרס וחורבן שרר . כעזרה ללוחמים על הקרקע, שבאו להפציץ, את המטוסים

. תילי חורבות מההפצצות, שרופים, הכפרים בהם עברנו היו הרוסים. בכול

בורות עמוקים נפערו על כל צעד , הרחובות והכבישים היו משובשים מההפצצות

תוצאות המלחמה רבת השנים . היערות היו שרופים. השדות היו שרופים. ושעל

פליטים צעדו . הדרכים היו עמוסות בפליטים מכל הסוגים. ניכרו בכל אשר פנינו

מתערבים באנשי צבא ההולכים ברגל או נוסעים , לכל הכיוונים, מכל הכיוונים

כולם נוסעים לכיוון . הרבה רכבים נושאי תותחים וטנקים. הרבה צבא. ברכב

92

מלאנו את כל . הפרענו להתקדמות הצבא, ואנחנו הפליטים. קדימה, החזית

. הדרכים

. שם עשינו את התחנה הראשונה שלנו, אחרי מאמצים רבים הגענו לאובודובקה

, היינו על סף אפיסת כוחות ותשושים להחריד ובמיוחד אמא. היינו מאד עייפים

בדרך , ההבדל הגדול בין ההליכה הזו, אבל. שמלכתחילה הייתה חלשה מאד

כי עכשיו יכולנו , היה, לכוון ברשאד, לבין צעדת המוות ההיא, בחזרה הביתה

איש לא האיץ בנו , איש לא דחק בנו, הפעם. ללכת בקצב שלנו וכפי יכולתנו

. מלבד הרצון והדחף העצום להגיע הביתה, באיומים, במכות, בצרחות

, הוזכרו. בשכנים מהעבר הרחוק והקרוב, במכרים, בכל פעם מחדש, בדרך פגשנו

. שלא זכו להגיע לרגע הזה, שאינם עוד עם החיים, שמות של אנשים, כל הזמן

אני . שנשארו על אדמת אוקראינה רווית הדם, איש איש זכר את בני משפחתו

כאשר הוזכרו המתים האלה , כבר הייתי אז כבן עשר ובכל פעם מחדש הופתעתי

. דבר נורמאלי, הדברים נאמרו והתקבלו כאילו זה דבר מובן מאליו. כבדרך אגב

ראיתי אצל האנשים הללו השלמה עם . כאילו שזו דרך העולם וכך זה צריך להיות

. ואותי זה הדהים. מה שקרה

נכנסנו לבית . בגלל העיפות והתשישות של אמא נשארנו באובודובקה מספר ימים

זה היה עיקר . יצאתי לשדה לחפור ולהוציא מהאדמה סלק סוכר, עזוב וכרגיל

שבעיירה זו יש תחנת רכבת ואחרי מספר ימים של , ידענו. האוכל שלנו שם

. מנוחה פנינו לעברה אך משהגענו אסרו עלינו החיילים הרוסיים להתקרב אליה

. בתותחים ובשאר ציוד מלחמה, בטנקים, קרונות הרכבת היו עמוסים באנשי צבא

בין הרכבים , המשכנו ללכת ברגל. באין ברירה הפנינו עורף לתחנת הרכבת

אחרי מספר ימים של הליכה הגענו . שעברו ובין כל הפליטים שנעו לכל הכיוונים

ליאמפול ולנהר הדניסטר שבאוקראינה ומשרצינו לחצות אותו לעבר העיירה

, שמענו וראינו מטוסים גרמנים, בבסרביה, שנמצאה מעברו השני, סורוקה

שם פגשנו את , בלית ברירה נשארנו זמן מה ביאמפול. שהפציצו את הגשר

שבזמן הפצצה כדאי , אני זוכר איך מיתה הדריכה אותנו. משפחת טנטה רוזה

היא ספרה . על מנת שלא ניפגע, שנסתתר מאחורי קיר מסוים עליו הצביעה לנו

. לנו שבערב קודם הייתה הפצצה וכך הם עשו גם כן

93

כתוצאה מההפצצה , מצאנו את הגשר נוטה על צידו, בבואנו לחצות את הדניסטר

נאחזנו בכל הבא ליד וכך הגענו , בכוחות אחרונים טיפסנו על השברים. שלו

סוף סוף השארנו מאחורינו . לעברו השני של הנהר והמשכנו ללכת לכוון סורוקה

של טרנסניסטריה ואנחנו םאת הגיהינו, את האדמה המקוללת של אוקראינה

. לבית, רנוביץ'לצ, אנחנו קרובים יותר לבוקובינה. פוסעים על אדמת בסרביה

שהצבא הרוסי , שוב ראינו שיירות של רכבים צבאיים בכל הדרכים וחשבתי לי

, המוני פליטים, שוב צעדנו. פתרון להעברת הרכבים שלו על הנהר, בודאי, מצא

. פני כולנו מופנים לכוון הביתה, לכל הכיוונים ושוב נפגשנו עם אנשים מהעיר שלנו

עם עשרות , בנסיבות מאד קשות והרות גורל, במשך שנות המלחמה נפגשנו

אבל פניהם עדיין צרובים בזיכרוני וחקוקים על , שאת שמם אני לא זוכר, אנשים

בכל פעם עולה בזיכרוני דיוקן פניו של איש אחר מאותם ימים ואני תמיד . לוח ליבי

. ותשובה איין. בסופו של דבר, מה עלה בגורלו, שואל את עצמי

גוררים את רגלינו בקושי ומנסים לעצור מכוניות כדי לנסוע , היינו בדרך לסורוקה

די , משאית צבאית, כמה עשרות מטרים לפנינו, לפתע עצרה. דרך איתן-כיברת

טיפסתי על המשאית וביחד . כדי לעלות עליה, כולנו התחלנו לרוץ לקראתה. ריקה

. לדרכה, בטרם התחילה המשאית לזוז הלאה, איתי עלו עוד מספר אנשים

הם לא הספיקו . שאימי ואחי נשארו למטה על עומדם, הבטתי לאחור וראיתי

אבל לא יכולתי לפלס לעצמי דרך לאחור וכבר , רציתי לחזור ולרדת למטה. לעלות

הגענו למבואותיה של סורוקה וברגע . המשאית האיצה את מהירות נסיעתה

בסביבה , הילד בן העשר נותרתי לבד, ירדנו כולנו ואני, שהנהג עצר את המשאית

חיילים ואנשים זרים עוברים כל הזמן על . רעשי המלחמה סביבי. זרה ולא מוכרת

מפוחד ומחכה לאימא שלי , בודד, פניי ואני עומד במשך שעות על גבי שעות לבד

לא . לאחר מספר שעות החלטתי ללכת לקראתם והתחלתי לצעוד בחזרה. ולאחי

כבר מרחוק ראיתי את סימני הדאגה . עבר זמן רב ולשמחתי כי רבה פגשתי אותם

אך כאשר היא ראתה אותי אורו פניה והיא מאד מאד שמחה , על פניה של אימי

. עד שנכנסנו לעיירה סורוקה, שוב היינו ביחד והמשכנו ללכת הלאה. לקראתי

, נכנסנו. עליו ניכר כי היה שייך ליהודים, התמקמנו באחד מן הבתים הנטושים

, אהבתי לסיפורים חיברה אותי לדודי דויד רנרט. אנחנו ומשפחתה של טנטה רוזה

94

בזמן , הונגרי-על חוויותיו כחייל בצבא האוסטרו, בת גילי, שסיפר לי ולביתו ציתה

הסיפורים שלו הציתו את דמיוני הפורה והרשימו אותי . מלחמת העולם הראשונה

סיפורים שעזרו לי מאד להעביר ,אני עדיין זוכר חלק מהסיפורים שלו. עד מאד

, דודי. שגם אבא שלי היה בצבא באותה מלחמה, את הזמן ויחד עם זה הזכירו לי

בעל לב זהב ובעל חוש הומור מפותח בו תיבל , דויד רנרט היה איש מאד לבבי

. את סיפוריו לנו

התחלתי לתור את הבית וסביבתו ולחפש דברים , עם בואנו למקום חדש, כהרגלי

בו גיליתי שק מלא , מצאתי את פתח הירידה למרתף. וחפצים שיביאו לנו תועלת

כי , לאכזבתי כי רבה, שימחתי הרקיעה לשחקים עד שהתברר. אדמה-בתפוחי

כך חירפתי את נפשי -אחר. האדמה היו קפואים ובלתי ניתנים לאכילה-תפוחי

גליל זכוכית לכיסוי –ושם מצאתי צילינדר (עליית הגג)וטיפסתי על הבוידם

, כמובן, הבאתי אותה לאימא והיא. לא הייתה מנופצת שלהפתעתי, מנורת נפט

. החליפה אותה בשוק תמורת דברי מזון

לחפש שם את בני , החליטה אימי ללכת למוגילב, אחרי מספר ימים בסורוקה

עוד בהיותנו , ני'שקיבלנו מטנטה ג, מתוך הגלויה, ידענו שהם שם. משפחתה

בזמן שאנו הגענו , בה היא ספרה לנו כי הם הגיעו לשם, בברשאד בקיץ הראשון

היא , ולמרות מצבנו החלוש שלנו, למרות חולשתה ומצבה הגופני הירוד. לברשאד

משאת נפשנו , רנוביץ'לצ, שבמקום להמשיך וללכת בכיוון הביתה, החליטה

, לחזור למוגילב ולחפש את בני משפחתה, בדרך הקצרה והישירה, ושאיפתנו

, לאורך נהר הדניסטר עד אטקי, הלכנו מסורוקה. מהם הייתה מנותקת זמן כה רב

שוב פילסנו . מהעבר השני של הנהר, אוקראינה, בבסרביה השוכנת מול מוגילב

מתערבים , שזרמו מכל הכיוונים לכל הכיוונים, את דרכנו בתוך המוני הפליטים

בשעות הצהריים הגענו לאטקי . בתוך אנשי הצבא הנעים גם הם בדרכים

, שכל העוברים על הגשר, התברר לנו. שיעביר אותנו למוגילב, והתקרבנו לגשר

גויסו , בגיל המתאים, וכל הגברים, ידי הרוסים-נבדקו על, בזמן היציאה ממוגילב

מאחר ואחי כבר . כפי שקרה לכל הצעירים בתוך אוקראינה, מייד לצבא האדום

אמא החליטה , לכן. עשרה שנים היה חשש שיגויס גם הוא-הגיע לגיל שש

95

לחכות לנו באחת הפינות בעיירה אטאקי לפני הגשר , אלימלך, להשאיר את אחי

. מתוך הנחה שתוך זמן קצר נחזור ונמשיך בדרכנו יחדיו, המוביל למוגילב

כאשר אני , אנחנו שוב היינו בתוך אוקראינה הארורה. אמי ואני עברנו את הגשר

. אחרי הליכה קצרה הגענו למוגילב. תקווה שלזמן קצר בלבד

96

אודות מוגילב

חיו בה קרוב 1926בשנת . על נהר דניסטר, עיר במחוז ויניצה שבאוקראינה, פודולסקי-מוגילב

נכבשה 1941עשר ביולי -בתשעה. כמחצית מכלל האוכלוסייה של העיר, אלפים יהודים-לעשרת

. שרצחו אלפים רבים מתושבי העיר, ידי הגרמנים והרומנים-העיר על

והייתה החשובה ביותר , מבסרביה ומבוקובינה, מוגילב הייתה מקום ריכוז ליהודים המגורשים

בו נדחסו , מחנה המעבר היה קסרקטין הרוס ומזוהם. בין חמש נקודות המעבר לטרנסניסטריה

השמירה הייתה . תנאי המצוקה היו כה קשים עד כי יום יום לקחו רבים את נפשם בידם. אלפים

אלפים מהיהודים לא הורשו להישאר . והם התעללו ביהודים בלי רחם, נדרמים רומנים'בידי ז

ותנאי החיים בהם היו גרועים , במוגילב וגורשו לכפרים או לעיירות במחוז או מעבר לנהר בוג

וזאת , למרות התנגדות השלטונות, עשר אלף מן המגורשים נותרו במוגילב-כחמישה. עוד יותר

פי -המגורשים התארגנו על. במתן שוחד וגם מכיוון שהביאו תועלת לכלכלת העיר והמחוז

בעבודה בבית יציקה , הקהילות שמהן גורשו ועסקו בהפעלה מחדש של תחנת החשמל

אלפים יהודים ובני משפחותיהם -כך השיגו כשלושת. שהצריכו עובדים רבים, ומפעלים אחרים

שגילו יחס עוין ואכזרי כלפי , נוסף לרומנים הממונים על המחוז. רישיונות מגורים במקום

שעבדו , שאנשיה פיקחו על היהודים, הייתה במוגילב יחידת צבא גרמנית, היהודים המגורשים

אלה הרבו לענות את היהודים והרבו בהוצאות להורג על . בהקמת הגשר על הדניסטר

כאלפיים גברים נשלחו לעבודות כפייה באזורים אחרים של טרנסניסטריה . האשמות פעוטות

חלק מאותם גברים יהודים הועברו . ואלה התנהגו באכזריות רבה כלפיהם, נדרמים'בליווי ז

. ורבים מהם נספו או נרצחו בירייה, שהיו בשלטון הגרמנים, לאזורים

, שגורשו מדורוהוי וסביבתה, אלפים יהודים- הוחזרו לרומניה כשלושת1943בחודש דצמבר

כמה מאות מבסרביה , עשר אלף מגורשים מבוקובינה-ובגטו מוגילב נשארו קרוב לשלושה

הצליחה ההנהגה היהודית בבוקרשט 1944בחודש מרס . אלפים יהודים מקומיים-וכשלושת

רוב . יתומים, להשיג את האישור להחזרתם לרומניה של כאלף וארבע מאות ילדים יהודים

שוחררה העיר בידי הצבא 1944ובעשרים במרס , המגורשים לא הספיקו לברוח לרומניה

או , ואחרי שבועות של אימונים נשלחו לחזית, גברים רבים גויסו במקום. האדום הסובייטי

, נספו בהפצצות הגרמנים, רבים מאותם ששרדו במוגילב. למכרות הפחם שבאגן ארכאנגלסק

חזרו 1947-וב, הורשו רוב המגורשים לחזור לרומניה1945רק באביב . שמעבר לדניסטר

מספר הניצולים במוגילב . המועצות-לרומניה הנותרים בחיים ממקומות עבודת הכפייה בברית

והודות להתארגנות העצמית והעזרה מיהודי , בגלל קרבת המקום לרומניה, יחסית, היה רב

. רומניה

97

פגישה מצמררת במוגילב

ייתכן . איני זוכר איך נראתה אז מוגילב, היום. נכנסנו למוגילב, כאמור

שההתרגשות וסערת הרגשות העזה בה הייתי נתון לא נתנה למראות שחלפו על

זה שפגשנו בדרכנו אישה , כל שאני זוכר בבהירות. פניי להיחרט בזיכרוני

זכרתי את מראה . שגרה מאחורי הבית של באבא שלי בוינצרגאסה, רנוביץ'מצ

, היא ואמא זיהו מיד האחת את חברתה ואמא. פניה אבל את שמה שכחתי

היא סיפרה שבאבא ריסל . שאלה אותה על אודות בני המשפחה שלה, כדרכה

בעלה וביתם הקטנה אינם גם , ני'שלי נפטרה מייד עם הגיעם למוגילב ושטנטה ג

. הם

אבי . שנפטרה בשואה, ני הייתה הצעירה מבין חמשת ילדי משפחת כץ' טנטה ג

כאשר אני חושב . שנפטר גם הוא בשואה, היה הצעיר מבני משפחת ליקבורניק

!" לך תבין את יד הגורל"על זה היום אני אומר לעצמי

, ני ומשפחתה לא הספיקו להסתתר כאשר נודע להם'טנטה ג, לדעתה

על מנת לאסוף את היהודים חסרי אישורי שהיה , שהגרמנים עומדים להגיע

, אלה שגרו איתה באותו חדר, יתר בני המשפחה. במוגילב ולגרשם ממוגילב

ני ומשפחתה נתפסו וגורשו אל 'בעוד שטנטה ג, הספיקו להתחבא בעליית הגג

מעט שזכו לחזור משם וגם אלה לא -היו מתי. מעבר לנהר בוג ומשם לא חזרו עוד

שידיעה זו הייתה עבורי , זכור לי. ני ובני ביתה'ידעו לספר מה עלה בגורל טנטה ג

. איננה עוד, שהייתה הדודה האהובה עליי ביותר, ני'כי טנטה ג, מכה קשה ביותר

אני פרצתי בבכי מר כפי שלא בכיתי במשך כל התקופה עד כה ומאמציה של אמא

השכנה הזו ידעה לספק פרטים מדויקים על רבים . להרגיע אותי עלו בתוהו

היא סיפרה שהדוד אדולף ואשתו דודה אסתר הספיקו . נוספים מבני המשפחה

. ימים ספורים לפי שהגענו למוגילב, רנוביץ'לחצות את הגשר על הדניסטר לעבר צ

בעלה של טנטה ברטה גויסו לצבא האדום ושטנטה ברטה , שהדוד סלו והדוד דויד

טנטה קלרה אשת דוד סלו ובנה אדי גם הם כבר נמצאים בדרכם , וביתה שרה

השכנה שלנו הוסיפה שאם כבר הגענו למוגילב כדאי שנמתין עד . רנוביץ'לעבר צ

98

ירדו מהגבעה , מועד בו יסיימו המגויסים את אימוניהם, לשעת אחרי הצהריים

. ממול וכך נוכל לפגוש את דוד סלו ודוד דויד

הורתה לי אמא לעמוד , חיכינו מספר שעות ומשהתחילו החיילים לרדת מהגבעה

מצד אחד של הדרך וברגע שאראה את אחד מהדודים או את שניהם שאצעק

היא נעמדה מן הצד השני ושנינו נוכל לסקור את פני ההולכים בניסיון . להם ולה

היו . אחרי זמן קצר התחילה שיירת החיילים לעבור על פנינו. לזהות את שני דודיי

לבושים , ללא מדים, גוררים את רגליהם בלאות, עייפים, שם כמה מאות גברים

. השיירה חלפה על פנינו ולא אני וגם לא אמא לא זיהינו אותם. בסמרטוטים

פה ושם . שבה הם התאספו, הצטרפנו לסוף השיירה והגענו בעקבותיהם לחצר

אמא עברה . עצים גבוהים והגברים התגודדו קבוצות קבוצות מתחתםוהיתמר

האם אתם ? רנוביץ'האם אתם מצ: "מקבוצה אחת למשניה ובפיה שאלה אחת

" ?רנוביץ'מטמפלגאסה בצ' שצר את כץ'מכירים את סלומון כץ מחנות הבדים

לבסוף ניגשנו . שאינם מכירים ואינם יודעים במי המדובר, מספר פעמים שמענו

" ?...רנוביץ'האם אתם מצ: "שעמדו בצד ובפינו שוב אותה השאלה, לצמד גברים

את לא , דורה: "לא הספקנו לסיים את המשפט ואחד הגברים פרץ בבכי ואמר

במבט ". אני סלו וזה העומד לידי הוא דויד? את לא מכירה אותי? מזהה אותי

. הם נראו כמו הצל של עצמם. כך השתנו-הם כל. ראשון לא זיהינו את שניהם

מה שעיוות , לאונקל דויד חסרו שיניים רבות בפיו. כפופי ראש וגב, שפופים, רזים

התברר כי בגלל מצוקת הרעב . את פניו וגרם לו להיראות עוד יותר זקן משהיה

למרות שהיו חיילים . הוא עקר את שיני הזהב שהיו בפיו ומכר אותן תמורת אוכל

. לבושים בבלויי סחבות ובאפיסת כוחות, הם היו רעבים, בצבא האדום המפואר

הושיטה להם אמא את מעט שטרות , מתוך הרצון לעזור להם ולו אף במעט

ואז התברר כי שטרות . מהמשלוח האחרון מפריצי, הרייכסמרק שנותרו בכיסה

היה זה כסף , כאמור. אלה חסרי כל ערך המה ושהיא יכולה פשוט להשליך אותם

הליך בזמן המלחמה בלבד ובשטחי הכיבוש הגרמני ואי אפשר היה להחליפו

אמא רצתה להישאר במוגילב על מנת לעזור . הכסף ההליך ברוסיה, ברובלים

בעברו השני של הדניסטר , להם אבל אז נזכרנו שאלימלך אחי ממתין לנו באטקי

שאנו נמשיך בדרכנו , בעצה אחת עם דודיי החלטנו. מאז שעות הצהריים

מנת לעזור -על, הילדים שם והיא תחזור למוגילב, אמא תשאיר אותנו. רנוביץ'לצ

99

מצאנו את . עזבנו את מוגילב עם ערב וחזרנו לאטקי. לאחיה סלו ולגיסה דויד

לעבר , מצפה לנו בחרדה ובדאגה רבה ויצאנו שוב לדרך הביתה, אחי, אלימלך

. רנוביץ'צ

כל הזמן פגשנו מכרים קרובים ושכנים כאשר . שוב צעדנו כיומיים או שלושה ימים

ששמענו מכולם על כולם ולכולם , נראה היה לי. לכל אחד היה הסיפור האישי שלו

כאילו , וכולם דיברו על האירועים האלה במין אדישות, פחות או יותר, אותו סיפור

. לא שמעתי טרוניות. דבר המתרחש בכל העולם ולכל אחד, הכול היה מובן מאליו

100

רנוביץ 'על הרכבת עד לצ

זה לא פלא שהיינו באפיסת . צעדנו וצעדנו וצעדנו עד שהגענו לעיירה נובוסליצה

מישהו הסביר . אלימלך ואני, הילדים, במיוחד אמא וכך גם אנחנו, כוחות כללית

מה שהמריץ אותנו להמשיך , משאת נפשנו, רנוביץ'שאנו כבר לא רחוקים מצ, לנו

לפני . העיירה נובוסליצה הייתה הרוסה מההפצצות ושרופה לגמרי. וללכת

את חלקם פגשנו בברשאד וגם תוך כדי . המלחמה גרו בעיירה זו יהודים רבים

עברנו ליד תחנת הרכבת של העיירה וראינו קרונות . הנדודים שלנו בדרכים

משטחים עליהם הרבה טנקים ונראה היה לנו שהרכבת פונה לכוון , פתוחים

לא ידענו בדיוק לאן היא תיסע בסופו של דבר אך חשבנו שאין לנו . ההליכה שלנו

טיפסנו עליה בקושי רב וזחלנו להסתתר . מה להפסיד אם ניסע איתה קיברת דרך

לאחר זמן קצר הרגשנו . בתקווה שהשומרים לא יגלו אותנו, מתחת לאחד הטנקים

שמענו את שקשוק הגלגלים על המסילה ומתחת לטנק . שהרכבת מתחילה לזוז

כפות רגלינו היחפות דיממו וכאבו מחתכים . כל הגוף כאב לנו. ניסינו להירגע ולנוח

, שנפערו בהן במהלך ההליכה הממושכת ברגליים יחפות, ומפצעים פתוחים

. בדרכים לא דרכים

השקשוק המונוטוני של גלגלי הרכבת . כנראה שהעייפות הכריעה אותנו ונרדמנו

הרכבת . התעוררנו כאשר השתרר שקט. השקיט את רוחנו והפיל עלינו תרדמה

המשכנו . שעבר רק זמן קצר ביותר מאז שעלינו עליה, עצרה ונדמה היה לנו

הרכבת עמדה ועמדה ולא המשיכה . לשכב בשקט מתחת לטנק מבלי לזוז

התקשינו לקום ולעמוד , בתחילה התקשינו להתיישר. לבסוף זחלנו החוצה.בדרכה

הסתכלנו מסביב וראינו שאנחנו . ועוד יותר קשה היה לנו לרדת מהקרון הגבוה

התקרבנו לאט ואז ראינו שאנחנו . מעט רחוק מהרציף, נמצאים בתחנת רכבת

הגעתי . אפשר כבר לשמוח! הידד, הידד. רנוביץ'בתחנת הרכבת הראשית של צ

ילד בן עשר , אני. הרבה זמן לא שמחנו כמו עכשיו. רנוביץ'הגעתי לצ, הביתה

לא , אני אנאלפבית. לבוש בלויי סחבות, יחף, בלי אבא מגיל שבע שנים, שנים

בלי שום עתיד ורוד , לא יודע לכתוב את שמי, יודע אות מהי ולא יודע ספרה מהי

העיקר . לאור העבר העגום של הגלות בטרנסניסטריה הנוראה, הנראה לעיין

בימים ובתקופה זו זה . אני ואחי חיים, אמא, העיקר שאנחנו. חשבתי, שאני חי

101

הסתכלתי עוד ועוד ואני לא מבין מה . הסתכלתי מסביבי. היה הישג בל יתואר

כאליו זו העיר , והם עושים כאילו בשלהם, האנשים הזרים האלה עושים בעירי

רובם לבושים במדי צבא רוסי ופחד מתחיל לחלחל בי כי אני הרי מפחד . שלהם

אז , רנוביץ'שפה שהספקתי לשמוע בצ, כולם מדברים רוסית. מאנשים במדים

היה זה . רנוביץ'לעירי צ, באתי הביתה, בכל זאת,אבל. בימים הרחוקים ההם

אני מפחד בעיר . אבל אני מפחד. חלום שנמשך שנתיים וחצי. הגשמה של חלום

. בבית שלי, שלי

102

1944רנוביץ 'צ

. צעקות ורעש מסביב, המולה. המוני אנשים סובבים אותי. יצאנו מתחנת הרכבת

אותם , היה זה אותו הרחוב. התחלנו ללכת בבנהופשטראסה לכוון מרכז העיר

זה היה לגמרי דבר . זה לא היה זה. אחרת, אבל האווירה הייתה שונהםהבנייני

רחוב שהיה מוכר , פנינו ימינה בדרייפלטיגאצגאסה. הכול כאילו היה זר לי. אחר

כפי שהבנתי . בשם אריה רפפורט, באחת הכניסות של אחד הבתים עמד איש. לנו

הם נשארו כל . דודה של אמא-בת, הוא היה בעלה של רגינה, מאוחר יותר

: הוא. עצרנו בפתח ביתו והתפתחה שיחה בינו לבין אמא. רנוביץ'התקופה בצ

כאילו , שיחה טיפוסית" ?מה שלום רגינה ובנך פרדי: "היא" ?מה שלומך דורה"

הוא לא הזמין . נפגשו לאחרונה רק לפני יום או יומיים ובינתיים לא קרה דבר

לא שאל מילה . לא לבושים כראוי, לא אמר מילה על היותנו יחפים, אותנו פנימה

הרחוב , העזבנו אותו והמשכנו הלאה והגענו לליימגאס. מאומה. איפה אבא שלי

הילדה איתה הלכתי , שבו גרה לילי, ראיתי את הבית, בפינה, בצד שמאל. שלי

שנפל עליו בתחילת , הבית בפינה היה עדיין מרוסק מהמטוס. יום יום לגן הילדים

כך מוכר לנו וראיתי את -המשכנו הלאה ברחוב הכול. המלחמה והרג אז את אביה

מצד . אך לא פגשתי איש מהם, שאני הכרתי, אותם הבתים וניסיתי לראות אנשים

נכנסתי לגינת הבית והסתכלתי . שמאל חלפנו על הבית בו גרה חברתי אידה

, שאראה אותה ואת הוריה ואז נזכרתי, לרגע, למטה לתוך המטבח בתקווה

הגענו אל . כבר מתו ואני לא יודע מה עלה בגורלה של אידה, בעצם, שהוריה

התקרבנו לחלונות , ירדתי את שתי המדרגות לתוך החצר. הבית ממנו יצאנו לגטו

ריקה , ריקה מרהיטים. הדירה הייתה ריקה לחלוטין. המטבח והצצנו דרכם פנימה

לא . ראינו שהדלת לחדר השינה פתוחה. ריקה מאנשים, משאר חפצים שהיו בה

שאין , היה לנו ברור. ניסינו לפתוח את דלת הבית ולא מצאנו לנכון להיכנס לתוכו

גם הקירות העירומים לא פצו את פיהם לספר את שהתחולל . לנו מה לחפש בו

עברנו . לוינצרגאסה, המשכנו לכיוון הבית של סבתי. בתוכו בזמן שנעדרנו ממנו

, פארק וראיתי את שלושת עצי הערמונים הגבוהים-את החלק העליון של שילר

לבית השלישי , כאשר הגענו לקצה של וינצר גאסה. שנשארו חרוטים בזיכרוני

זה , הגעתי לחלון המטבח. התחלתי לרוץ קדימה בהתרגשות רבה, מצד ימין

103

שהייתה , הצצתי דרכו פנימה וראיתי את טנטה ברטה. שהיה בגובה המדרכה

ראתה אותי ושאלה , היא רצה החוצה. אותה שעה במטבח והיא זיהתה אותי

על אימא ואלימלך המתקדמים לאיטם , בלא מילים, איפה אמא ואני הצבעתי

מלא חיבוקים , מצמרר, המפגש היה מאד מרגש. בתחילת הרחוב, מאחור

. שהיא וביתה שרה הגיעו מספר ימים קודם לכן, הסתבר. שזרמו כמים, ודמעות

. הן מצאו את הבית ריק לחלוטין מכל תוכנו

. דודתי-נכנסנו לבית של באבא שלי ובהתרגשות רבה פגשנו את שרה בת

נעצנו את מבטינו . עברנו מחדר לחדר אבל הכול היה ריק, הסתובבנו בבית

כאילו ציפינו שיפצו את פיהם ויספרו לנו מה עבר עליהם מאז , בקירות החשופים

פרט , נכנסנו לתוך המטבח החשוף מרהיטים גם הוא. ידי יושביו-ננטש הבית על

. היו בו כל מיני קופסות וצנצנות. ופתחנו את המזווה, לשולחן הישן של סבתי

אבל מה שכבר היה , שנמצא בתוכן דבר מאכל כל שהוא, פתחנו אותן בתקווה

מצאנו את עץ הלילך פורח ומדיף את ריחו הנעים . יצאנו לחצר. בהן היה מקולקל

נכנסנו לתוך מה שהיה פעם מחסן העצים שבחצר . כאילו שמח לקראתנו, והמוכר

שבזמנו שימש לאחסון הכביסה , תיבה מקש, להפתעתנו הראה, ומצאנו

בתוך הארגז היו אלבומי . שהמתינה ליום הכביסה של סבתא, המלוכלכת

כל חיי אני מודה למי . התמונות של כל המשפחה וגם ספרי התפילה של סבא שלי

שאנחנו בין ניצולי השואה , וזה אומר, ששמר לנו על הרכוש היקר מפז עבורי

. שיש לנו צילומים מהתקופה ההיא שמלפני המלחמה, הבודדים

התיישבנו על הרצפה במטבח של סבתא והתחלנו לספר זה לזה על כל הקורות

טנטה ברטה סיפרה גם היא . והיה הרבה מה לספר. אותנו מאז הגירוש מהגטו

זה , הענף של משפחת כץ, את שעבר עליה ועדכנה אותנו אודות בני משפחתנו

הסתבר לנו שמחנה מוגילב היה גם הוא מקום מאד מאד . שהיגיע למחנה מוגילב

באותו , כאמור. שהיה מנת חלקינו, אף שהם לא חוו את מצעד המוות-על, קשה

אך הקרונות בהם הם נסעו נותקו , רנוביץ'פרק זמן יצאנו כולנו ברכבת אחת מצ

שם בדרך והם עצרו בקרבת מקום לאטקי ועם המעבר על הגשר מעל -אי

במשך כל התקופה הם חיו תחת הפחד של גירוש . הדניסטר הם היגיעו למוגילב

גורשו למחנה אחר בטרנסניסטריה אבל חזרו , אכן, פעם או פעמיים הם. ממוגילב

104

שסבתא נפטרה בשבועות הראשונים , טנטה ברטה סיפרה. והתגנבו למוגילב

מכיוון שלא היה , היא לא יכלה להסתגל לאוכל שהצליחו להשיג. שלהם במוגילב

אותו , מהר מאד נגמר להם המטען שהביאו איתם. מטובל במלח שחסר להם

כי לא נשארו להם , גם לא הייתה להם כל עזרה מרומניה. החליפו תמורת אוכל

בעלה , קרובי משפחתו של דוד דויד אוליניק. בני משפחת כץ, שם בני משפחה

עוד לפני , בבסרביה, נרצחו בפוגרום שנערך בעיר פלשט, של טנטה ברטה

שהיגרה עם , נשארה לו רק אחות אחת בלבד. כל יהודי העיר נרצחו אז. הגירוש

. משפחתה לברזיל עוד לפני המלחמה ולא היה להם איתה כל קשר

על הפגישה המצמררת שלה עם אחיהן , בדמעות, אימי סיפרה לטנטה ברטה

שקינן בליבה , בעלה של טנטה ברטה ושטחה בפניה את הרעיון, סלו וגיסה דויד

על כך ענתה לה ברטה . מנת לעזור להם-לחזור למוגילב על- מאז אותה פגישה

היא זאת שצריכה לשוב , כן-שהואיל ודויד הוא בעלה וסלו הוא אחיה גם, מייד

, ואכן. ולשרה איתה, אנחנו, למוגילב ועל אימי להישאר כאן ולדאוג לילדים שלה

. אך לא עברו ימים רבים והיא חזרה אלינו, כעבור מספר ימים יצאה ברטה לדרך

, אך כעבור יום או יומיים הם נשלחו לתוך רוסיה, במוגילב, היא פגשה אותם שם

. למקום שנקרא דומאס והיה עליהם לחזור ולהיפרד

דודתן -שיום או יומיים לפני בואנו היא ביקרה אצל בת, טנטה ברטה סיפרה לנו

אחת מיני רבים שזכו . בביתה שלה, רנוביץ'שנשארה כל הזמן לגור בצ, סבינה כץ

שסבינה תיתן לה בגד כל שהוא , היא קיוותה. פופוביץ' לקבל את אישורו של דר

בניגוד . שגם אנו נחזור בהקדם, ברטה גם הביעה בפניה את חלומה. ללבוש

שאין לה למה לקוות כי , סבינה לא נתנה לה מאומה והוסיפה ואמרה לה, לציפיות

, ברטה. כבר אינם בין החיים, אנחנו, דורה אימי וילדיה, היא יודעת שווילי אבי

לקבר , הקברות-עזבה את ביתה של סבינה ורצה לבית, פרצה בבכי מר, כמובן

. ובכתה עליו בכי מר, של אביה

החליטה אימי , למרות סיפוריה של ברטה. והנה אחרי שלושה ימים אנחנו הגענו

אמי ואני הגענו . שתקבל ממנה ביגוד כלשהו עבורנוהלגשת אל סבינה מתוך ציפיי

עמדה בפתחה אבל לא הזמינה אותנו להיכנס , היא פתחה לנו את הדלת. לסבינה

שם כבר היית ? אני לא מבינה בשביל מה חזרת, דורה: "פנימה ואמרה לאימא

105

כזאת . וכמובן לא נתנה לנו כלום" שם את החברה שלך כבר הייתה לך, רגילה

. מצד קרובת משפחהתאטימות לא מובנת והתעלמות מינימאלי

. ריק לחלוטין ואנחנו ישנו על הרצפה בלי כלום, כאמור, הבית של סבתא שלי היה

. החשמל היה מנותק ורק מים זורמים היו לנו. בלי כלום, בלי סדין, בלי סמיכה

כי יום או יומיים לפני שהגענו היא עברה ליד הבית שלנו , ברטה סיפרה עוד

היא ראתה איך , במקרה. בליימגאסה וראתה אותו ערום מכל הרהיטים שלנו

מוציאים את רהיטי חדר השינה שלנו , שגרו בוילה כץ השכנה, גברים רוסיים

ימים ספורים אחרי . ומעמיסים אותם על עגלה ומסתלקים מן המקום במהירות

, שכנינו, שובנו עברנו גם אנו ליד ביתנו בליימגאסה ומצאנו את משפחת קימל

, שחזרו מטרנסניסטריה והתמקמו בדירה שלנו במקום בזו שלהם העלובה יותר

שגרה בזמנו , מצאנו שכנה נוצרייה שלנו לשעבר. שהייתה בקומה מתחתינו

כאשר עכשיו היא גרה באחת , בדירה העלובה והקטנה במרתף של הבית שלנו

הלכנו לבקר אותה ומשהיא . במרכז העיר ליד הרינגפלאץ, הדירות המפוארות

. ראינו את רהיטי המטבח שלנו, פתחה לנו את הדלת והכניסה אותנו פנימה

דרשנו ממנה להחזיר אותם לנו אבל היא ניסתה להתווכח ואף טענה ששילמה

העמסנו אותם . נתנה לנו את הרהיטים, לבסוף היא נכנעה. כסף תמורתם לעירייה

קיווינו . בבית בו התגוררנו כעת, על עגלה והבאנו אותם למטבח של באבא שלי

אבל , אצלו הפקידה אמא את הארון של כלי הפסח, למצוא את השכן המורה

. השכן נעלם ואיתו גם הכלים

הייתה , רנוביץ באותו פרק זמן'ששלטו בצ, המדיניות המוצהרת של הרוסים

להזרים לעיר חיילים רוסיים ובעיקר קצינים פצועי מלחמה ולשכן אותם בדירות

בכל חדר שבכל דירה צופפו משפחה בת . שהוגלו מהעיר, נטושות של יהודים

, ואכן. מספר נפשות כאשר המטבח והשירותים משותפים לכלל החדרים בדירה

היו ביניהם . כשהם לבושים במדי הצבא, רחובות העיר מלאו בחיילים רוסיים

כאלה הנעזרים בקביים או בכיסאות , נכים קטועי גפיים, הרבה חיילים פצועים

. היה בשיאו וזעק מכל פינה, גם פולחן האישיות של סטלין מנהיגם. גלגלים

. ברחובות תלו תמונות של סטלין בגדלים שונים והגיעו אף עד לגודל של בנין שלם

למפלתו , היטלר, את הצורר הגרמני, שהביא במו ידיו, דובר כאילו היה זה סטלין

106

שתרמו את , שבמלחמה זו השתתפו צבאות נוספים, בכלל לא הוזכר. הגמורה

שקיבלו לאות , כולם ענדו על חזם שלל מדליות. חלקם הם לסיום המלחמה

אווירה של . שירי תהילה לסטלין נשמעו מכל עבר. הוקרה על תרומתם במלחמה

שהיה בעבר מקום ידוע למשחקם של ילדים , פארק-השילר. הפקרות שלטה בכל

הפך לאתר משחקים של צעירים , כך אהבתי לשחק בו-שאני כל, מקום. קטנים

שיחקנו , הילדים, היכן שאנחנו, מאחורי השיחים. ומבוגרים לבושי מדים

לבושי , עכשיו גברים צעירים" שיחקו", במחבואים והתחבאנו האחד מן השני

כאשר חצי גופם , עם נשים צעירות יותר או פחות, את משחקיהם שלהם, מדים

. פארק-כאשר זה נודע לאימי היא אסרה עליי לעבור בשילר. התחתון ללא המדים

ליד כל חנות בעיר הזדנבו תורים . בעיר שרר מחסור גדול בכל מצרך שהוא

שבעוד זמן , עברה שמועה, לעיתים. ארוכים ולא חשוב היה מה מכרו באותו מקום

מייד . בעוד שבאותו רגע היא הייתה ריקה מתוכן, מה יגיע מצרך כל שהוא לחנות

אנשים חיכו במשך שעות ארוכות לצידה ולבסוף , השתרך תור ארוך ליד החנות

העמידה בתורים הייתה חלק מסדר היום . טואלט-קיבלו שני סלילים של נייר

. הקבוע של כולנו

שזכו לא להישלח , רנוביץ'שזכו להישאר בצ, היהודים, יסלחו לי תושבי עירי

. פופוביץ' פי האישור שקיבלו מתוך הוראתו של ראש העיר דר-על, לטרנסניסטריה

אבל לי אישית היה ניסיון מאד רע איתם ולפיכך , אני יודע שאסור לעשות הכללות

הם , כאשר אני פוגש מי מהם, אז וגם כיום. גם הייתה לי דעה מאד רעה עליהם

אף -על, אלה שמתחילים לספר לי עד כמה קשה היה להם בתקופת המלחמה

, היו כאלה. שהם נשארו לגור בבתיהם ולא עברו את זוועות טרנסניסטריה כמונו

אבל במקום , הם חזרו מהגטו, שבשעה שאנחנו גורשנו מהגטו לטרנסניסטריה

הם פלשו לדירות טובות יותר מאלה העלובות שהיו , לחזור לבתיהם הקודמים

ידי דייריהם עם גירושם -הם נכנסו לדירות שננטשו על. להם קודם לכן

אני . הם מילאו את דירותיהם ברהיטים שמצאו בדירות נטושות. לטרנסניסטריה

כי אחרת היו השכנים הנוצרים לוקחים , זה היה בסדר, שאיך שהוא, מקבל את זה

כאשר אחדים מהדיירים הללו , אבל אחרי המלחמה. כפי שאכן עשו, הכול לעצמם

לא היו . ידי אחרים-כי דירתם נתפסה על, לא הייתה להם דירה לחזור אליה, חזרו

107

כאשר דודי אדולף ואשתו : לדוגמה. להם רהיטים ולא כל תכולת הבית שלהם

שלא , אסתר חזרו ממוגילב הם נכנסו לגור אצל אחותם טוני ובעלה זליג שטם

בדירה בת שלושה חדרים בקומה שלישית בבית ברחוב , נשלחו לטרנסניסטריה

. פני וביתה גיטה, לאותה דירה נכנסו לגור גם אחותה של אסתר. נויבלדגאסה

באתי . בעלה של פני גוייס עוד במוגילב ופני חזרה בעודה בהריון, שמיל פרוכטר

לבקר את דודיי והופתעתי לראות ששלושת חדרי דירתם רוהטו בריהוט של חדר

באותה הזדמנות ראיתי את זליג נכנס . שינה ובכל חדר גרה משפחה אחת

ראיתי שהמשפחה מהקומה הראשונה חזרה . צריך להיזהר"הביתה ואומר לטוני

כי אז הם , פגשתי אותם זה עתה ואסור לפתוח להם את הדלת. מטרנסניסטריה

". יראו את רהיטי חדר השינה שלהם אצלנו ויירצו אותם בחזרה

רנוביץ את הסיבות והתירוצים על שסירבו 'אחרי זמן שמעתי מקרובינו שנשארו בצ

איזה . הם אמרו כי חששו שנדביק אותם בכינים ובטיפוס. להכניס אותנו לבתיהם

. במיוחד מפי בני משפחה, נימוקים מעליבים ומשפילים

אזרה כוחות והחליטה לעשות לפרנסתנו ולאפות , מהר מאד אימי התעשתה

היא הפעילה את שני התנורים במטבח של באבא שלי ושרה ואני מלאנו . לחמניות

תרמילים קטנים בלחמניות חמות וטריות ומכרנו אותן בחנויות המכולת בסביבה

מול התיאטרון , החנות הראשית שלי הייתה בפישפלאץ. הקרובה והרחוקה

הוא היה איש מאד הגון וישר וקיבל אותי . הלאומי ובעליה היה מר פינקלשטיין

אמא עבדה בלילות באפיית הלחמניות ובימים היא . בכל בוקר בסבר פנים יפות

. השתדלה לישון

שכבתי על הרצפה . רוח-כנראה אבעבועות, מה חליתי במחלת ילדים-אחרי זמן

קודח בחום גבוה ובלילה כאשר אמא אפתה את הלחמניות היא , הערומה במטבח

שזכורה הייתה לנו עוד מהימים , בבוקר הגיעה לביתנו איכרה. השגיחה עליי

גם בימים אלה היא הביאה . בהם מכרה לנו מידי בוקר חלב טרי, שלפני המלחמה

למחרת היא . היא ראתה אותי שוכב על הרצפה וקודח מחום גבוה. לנו חלב

אף שנדף מהכרית ריח רע -על. הביאה לי כרית קטנה ושמה אותה מתחת לראשי

. כוונתה הייתה טובה והמחווה שלה היה מרגש ונוגע ללב

108

אמא שלה נפטרה )בנה אדי ואביה מר שצר , טנטה קלרה אשת אונקל סלו

הם נכנסו לגור בדירה של . רנוביץ עוד לפני בואנו'חזרו גם הם לצ (במחנה מוגילב

לפני המלחמה גוייס בעלה . יעקב שצר ואשתו אינציה, אחיה של טנטה קלרה

היא הייתה אישה מאד יפה וסופר . רנוביץ'יעקב לצבא הרוסי ובינציה נשארה בצ

היא קלטה בדירתה . שבהעדר בעלה היא ניהלה רומנים עם כל מיני קצינים, עליה

הדירה הייתה ממש במרכז . אדי וחותנה מר שצר, את קלרה, בת שני החדרים

באותה תקופה התיידדתי . ומרוהטת לגמריהדירה יפהפיי. בקומה שנייה, העיר

נהגתי לבלות . אף היותו מבוגר ממני בערך בארבע שנים-דודי אדי על-מאד עם בן

. בכל מיני משחקים שדלינו מדמיוננו הפורה, שעות רבות, עם אדי בדירתם

טנטה סופי והגברת לאבר והתינוק שלה הגיעו בערך כאשר אנחנו , טנטה רוזה

. הם גרו באזור של הדירה הקודמת של טנטה רוזה. רנוביץ'הגענו לצ

בו לימדו , ספר יהודי בלנדהאוסגאסה-ספר והתחלתי ללמוד בבית-נרשמתי לבית

מהם נותרה לי ידיעת , למדתי במשך חודשים ספורים בלבד. בשפת האידיש

אני זוכר את בניין בית הספר כבניין מפואר . בית הזהות לעברית-אותיות האלף

. שנראו בעיניי כמו בארמון, עם שתי כניסות מפוארות

עברתי ליד בניין קולנוע סקלה באלטגאסה , לאחר סיום הלימודים, באחד הימים

שפרסמו את , על הקיר החיצוני תלו מודעות. וראיתי שמציגים בו הצגות באידיש

, הואיל וכבר ידעתי לקרוא באידיש הבנתי. שהוצגה בו באותה העת, ההצגה

סברתי שמאחר , לתומי, אני". קרויצר סונטה של שילר"שמציגים בו הצגה בשם

באתי לאימא . הרי שזוהי הצגה לתלמידים' תלמיד'פירושו בגרמנית " שילר"ו

שבתיאטרון האידיש מציגים הצגה לתלמידים ואני רוצה , וסיפרתי לה בשמחה

', שילר'אמא הבינה מייד את הטעות שלי והסבירה לי ש. ללכת לראות אותה

ראיתי בתיאטרון גם את . שכתב את ההצגה, פירושו שם הסופר הגרמני הידוע

בהשתתפות השחקניות הידועות , מאת גולדפאדן ועוד הצגות נוספות" המכשפה"

. אהבתי ללכת לראות את ההצגות. סידי טל וסבילה פסטור–מאד באותה תקופה

הישיבה באולם התיאטרון השרתה עליי שלווה והשכיחה ממני את מצוקות

שכאשר , מאד התרשמתי מההצגות ומאד מאד נהניתי ואז החלטתי בליבי. השעה

כמו רבים אחרים , לא התגשם, שלצערי, היה זה חלום. אהיה גדול אהיה שחקן

109

מחיר . אחרי שקניתי כרטיס כניסה, הלכתי להצגות הללו לבדי. מחלומותיי

. הכרטיס היה זול במיוחד כמו כל מוצרי התרבות ברוסיה

שלפני , בת שלוש קומותההייתה וילה יפהפיי, בוינצרגאסה, אני זוכר כי ממולנו

יתה על, המלחמה הייתה שייכת למשפחה גרמנית פי קריאתו של -שעזבה את א

שבבוא , היתמרו שני עצי ארז הלבנון, בגינה היפה שלפני הבית הזה. היטלר

עכשיו . להגן עליהם מפני הקור, החורף נהגו דייריה הגרמנים לעטוף אותם בקש

. מהזנחה ממנה סבלו בחורפים הקשים שעברו עליהם, עמדו העצים שפופים

גרה שם אישה יהודייה כבת . בוילה הזו גרו עכשיו משפחות של קצינים רוסיים

פולקובניק בצבא , היא הייתה רעייתו של קצין גבוה. שדיברה אידיש, חמישים

עשרה עד -בן ובת כבני שש, היו לה שני ילדים. אותו מעולם לא ראינו, הרוסי

היא הזהירה אותנו שאיתה מאד אנטישמית . התיידדנו איתה. עשרה שנים-שמונה

בו , בביתה היה חשמל והיה להם מעין מקלט רדיו. והיא עשוייה לקלל אותנו

כי העיסוק , חיינו בפחד. ממנה שמענו כל הזמן מוסיקה רוסית, תחנה אחת בלבד

לילה אחד פרצו את דלת הכניסה , ואכן. של אמא באפיית הלחמניות לא היה חוקי

הם נכנסו לפרוזדור ומשום מה הם נבהלו לפתע . לביתנו שני גברים במדי צבא

אנחנו נבהלנו מאד מעצם . אלא הפנו עורף וברחו, ולא המשיכו את דרכם למטבח

הבאנו , שליתר ביטחון, כך, גם לא ידענו למה ומה הם חיפשו. הפריצה לבית

לדירה של , שלמעשה היה כל רכושנו ומקור פרנסתנו הבלעדי, למחרת את הבצק

, סיפרנו על הפריצה לשכנתנו. טנטה גוסטה ואמא אפתה את הלחמניות אצלה

כאשר שוב , למחרת. לבל נדאג ושהיא תטפל בעניין אשת הקצין והיא אמרה לנו

, ראתה אותם השכנה שגרה ממול, הופיעו הרוסים ושוב ניסו לפרוץ את הדלת

לא הבנתי . בשפה הרוסית, יצאה החוצה ושמעתי אותה גוערת בהם בקולי קולות

. מה היא אמרה להם אבל הם נסוגו ויותר לא באו

התמורה . מצבנו השתפר מעט. הרעב כבר לא היה בראש דאגותינו, עכשיו

חסרו , עדיין, אבל. עזרה לנו בנושא המזון, שאימא אפתה, שקיבלנו על הלחמניות

, אמא. לנו האמצעים לרכישת ביגוד מינימאלי וכך גם לא היו לנו בגדים להחלפה

שריפד כרית של ספה או שמא , תפרה לעצמה חצאית מבד, בתושייתה הרבה

אני נזכר . לאחר שפרמה אותה, שמצאה בבית סבתי, הייתה זו כרית של כורסא

110

חליפה –שהסתובבה כל הזמן לבושה בפראק שחור , בחיוך בטנטה ברטה

המראה . כי גם היא חסרה בגדים להחלפה, אותה קיבלה ממישהו–מפוארת

דבר טוב . כך עצוב-אם זה לא היה כל, שלה בפראק החגיגי היה מאד משעשע

מגיל צעיר היא סבלה . אחד הרוויחה טנטה ברטה מהשהות שלה בטרנסניסטריה

, היא הייתה מאד מוגנת ומפונקת, בבית הוריה, ועוד בילדותה, מאסטמה קשה

, להפתעת כולנו. כדבר המובן מאליו, מה שהטיל על אמי עבודה ועזרה בבית

. האסטמה חלפה ועברה לה במוגילב

את האחריות על כולנו ועבדה מאד , גם עכשיו, לקחה על עצמה, כהרגלה, אמי

כי מצבנו הכלכלי , הרבה זה לא עזר לנו. באפיית הלחמניות, לילה לילה, קשה

היא אפתה את הלחמניות בשתי תבניות אותן לקחנו . המשיך להיות בכי רע

, בשבת. זו שפגשנו במוגילב, שגרה מאחורי הבית של סבתא, בהשאלה מהשכנה

הצטרכתי להחזיר לה את התבניות וביום , כאשר השכנה רצתה לאפות לבני ביתה

. ראשון הלכתי לבקשן בחזרה

שאימא אינה מבקשת עזרה ולכן לא מקבלת עזרה , היה מובן מאליו, כבר מאז

מאז ומתמיד שלטה בה תכונה דומיננטית . שיסייע בידה, והיא גם לא מצפה מאיש

היא גם לא . תכונה שמנעה מבעדה לבקש עזרה ותמיכה, הגאווה–ועיקרית

היא . היא לקחה על עצמה אחריות ופעלה בהתאם. חיכתה שיבקשו ממנה לעשות

דלים עד כמה , במו ידיה ובכוחותיה שלה, לדעתה, עשתה מה שצריך לעשות

, נפשית, יחד עם זה. אז ועד ליום מותה, ועל כך נתונה הייתה לה הערצתי. שהיו

אף שאחותה ברטה הייתה לצידה ועזרה לה בעבודה -על, היא הייתה מאד בודדה

שאז התחלתי להיות איש סודה של אימא והאדם המשמעותי , נדמה לי. הפיסית

עשרה -כאשר בסך הכול אני הייתי ילד בן אחת, לפניו שפכה את מר ליבה, בחייה

שהמשיך להסתגר בתוך , הוא. עשרה השנים-אני ולא אחי הגדול בן שבע. שנים

לא תמיד הבנתי את קשייה הנפשיים של אמי וגם לא ידעתי איך להגיב או . עצמו

חסר ידע וחסר הבנה בנפש , חסר ניסיון, בסך הכול הייתי ילד קטן. איך לסייע לה

ברוב קשב ואולי זה , תמיד, האזנתי לה. האדם בכלל ובמצוקותיה של אימי בפרט

, די בעצב, אני זוכר שהיא סיפרה לי. בלבד הביא מעט מזור לנפשה הדוויה

עד כמה זה מאמלל אותה לראות ילדה , שברטה התלוננה בפניה מספר פעמים

111

וזאת . ללא אבא לצידה, כי זה הזכיר לה את איתה שלה, הולכת עם אביה ברחוב

מכיוון , הסיפור כאב לאימא במיוחד. שהוא חי ואמור לחזור במהרה, בידיעה

, שילדיה שלה, שלהרגשתה הייתה ברטה צריכה להיות מספיק רגישה כדי לדעת

אבא שמת . שיחזור בבוא העת, וגם לא יהיה לנו אבא, חיינו ללא אבא, אנחנו

. ונשאר בברשאד

112

חוק הרפטריאציה

חוק השיבה –אחרי המלחמה נחקק ברוב מדינות אירופה חוק הרפטריאציה

מארצות , חוק ששיקף את זכותן של מדינות להחזיר אליהן את בני עמן, למולדת

בעקבות חוק זה . מרצונם או מכפייה, בימות המלחמה, אחרות בהן שהו אזרחיהן

שלאחר המלחמה הייתה בתחומה של , רנוביץ'מצ, ביקשנו גם אנו לשוב לרומניה

, אונקל סלו ואונקל דויד, כעבור מספר חודשים שוחררו החיילים שלנו. רוסיה

משפחת טנטה סופי כבר עברה את הגבול . מהצבא והצטרפו למשפחותיהם

וקיבלו בחזרה את החלק הארי של , הם הגיעו לרדאוץ עירם. מרוסיה לרומניה

. טנטה רוזה ומשפחתה עברו גם הם לרדאוץ וגרו בביתה של טנטה סופי. רכושם

, דבר שהצריך השגת אישורים מתאימים, רומניה, גם אנחנו רצינו להגיע לרדאוץ

, רנוביץ'רדאוץ הייתה עבורנו רק תחנה ראשונה אחרי צ, אמנם. מה שלקח זמן רב

. איש לא הבטיח לנו כלום. בהמשך הדרך, מבלי שנדע ונתכנן מה מצפה לנו שם

, שכפי הנראה, מבחינתנו וזה גם מה" אדמה חרוכה"שאנו עוזבים פה , ידענו

טנטה ברטה ומשפחתה קיבלו את האישורים . ברדאוץ, מצפה לנו גם שם

הנחוצים ומתוך רצון לנצל את הזמן הוספנו את אחי לאישורים שלה והוא עבר

. מספר ימים לפנינו וגם הם הצטרפו לבית של טנטה סופי ברדאוץ, איתם לרומניה

למרבה . רנוביץ האהובה שלנו'לצ, מאז יצאנו מברשאד שאפנו לחזור הביתה

כל הזמן חשבנו שעם בואנו . מה שראינו לא היה מה שקיווינו למצוא, אכזבתנו

להן ציפינו וערגנו אחרי כל , רנוביץ ייתמו נדודינו ונגיע אל השלווה והמנוחה'לצ

, רנוביץ'לעזוב את צ, הרצון שלנו. שהיה מנת חלקינו בשנות המלחמה, הסבל

הונגריים ועכשיו הייתה -ארץ עם מסורת ומנהגים אוסטרו, שבעבר הייתה ברומניה

, ולעבור את הגבול לרומניה, על כל המשתמע בכך, חלק מרוסיה הקומוניסטית

. רנוביץ'שהשתלטה עלינו בצ, נבע מתוך הרגשת הזרות, כביכול ארץ מולדתנו

מצבנו הכלכלי היה בכי רע ולא ראינו כל תקווה שהמצב . הרגשנו רדופים ומנוכרים

. הרגשנו זרים בביתנו. זו לא הייתה העיר עליה חלמנו כל הזמן. ישתפר בעתיד

שעזבו את , ניצלנו את חוק הרפטריאציה והצטרפנו לזרם של רוב היהודים, לכן

113

שגם כלפיה לא הרגשנו מעולם כמו , למרות, לכוון רומניה, רוסיה, רנוביץ'צ

. למולדת

תהליך שהיה , לחזרה לרומניה, התחלנו גם אנו את תהליך קבלת האישורים, וכך

שעמדתי בתור של , אני נזכר בפעם אחת. סוף של תורים-כרוך בעמידה באין

ומאחורי עמדו שתי , עשרה שנים בלבד-כאשר אני בן אחת, עשרות אנשים

שמעתי אותן מדברות עליי באומרן . עשרה שנים-עשרה או שבע-בחורות בגיל שש

, הייתה זו הפעם הראשונה בחיי." איזה נער יפה אני ואיזה עיניים יפות יש לי"

ריגש , מה שמאד נעם לי, ששמעתי שמישהו מתייחס למראה שלי בצורה חיובית

התחלתי להקפיד על מראה חיצוני מסודר . ועורר בי את תשומת הלב לעצמי, אותי

. עוד יותר מאשר נהגתי תמיד, ונקי

האיכרה , כבכל יום, הגיעה אלינו, רנוביץ'כאשר עשינו את ההכנות לעזיבה של צ

מדוע אתם עוזבים עכשיו את העיר ומשאירים : "הנוצרייה עם החלב ואמרה לאמא

אז לא שאלת , כאשר עזבנו את העיר לגטו: "ואמא ענתה לה" ?לנפשנו, אותנו פה

כמובן שהשאלה " ?ולא היבעתם רצון לעזוב ולהצטרף אלינו, למה אנחנו עוזבים

. נשארה תלוייה באוויר ללא מענה

114

רנוביץ האבודה שלי 'הרהורים על צ

לא , שלי" העבר העשיר"אף -מתוך תמימות ומתוך חוסר ניסיון בחיי הקצרים ועל

לא הייתה , לא היה לי אבא, נכון. ששום דבר בחיים אינו חוזר לקדמותו, הבנתי אז

אמנם קשה היה לי להשלים . אותה–כך אהבה אותי ואני -ני שכל'לי את טנטה ג

צריך להשלים עם המציאות ולהמשיך . עם האובדן אבל הבנתי שאין ברירה אחרת

שבעצם , הייתה המציאות, לקבל, הילד הקטן, מה שקשה היה לי. וללכת קדימה

העיר כבר . כבר אין לי אותה, כך אהבתי-שכל, עיר הולדתי, העיר אליה הגענו

–פחות או יותר על תילה , קיימת ועומדת, אמנם, העיר, בעצם. אינה מה שהייתה

גם –כך שונה ולמרבה הצער -הכול ישנו אבל הכול כל, הנופים, הרחובות, הבתים

. כך אחרת- כלתהשפה אחרת וכמובן המנטאליו, האנשים אחרים. מאד מוזנח

זו שלפני , למרות הביקורת שלי על שתי התקופות הרוסיות בעברי, יחד עם זה

, כנראה נכונות ומוצדקות הרי, ביקורות שהיו, הגירוש וזו שאחרי טרנסניסטריה

שירי , כאשר אני שומע שירים רוסיים מאותה התקופה, במבט לאחור, כיום

וכמו גם סרטים , במיוחד השירים של מקהלת הצבא האדום, מלחמה ושלום

אני מאד מתלהב וגם קצת . זה מעורר בי התרגשות גדולה, מאותן תקופות

היו , העם הרוסי וחייליו, אני נזכר ומבין איזה גיבורים אמיתיים הם. מתגעגע

, לטעמי. איך הם סבלו וכמה אבידות כבדות היו להם. במלחמתם נגד הגרמנים

ייתכן ואני מרגיש כך מפני שזה . בצורה הרואית, בזמן המלחמה, הם התנהגו אז

. כך-חלק אליו אני מתגעגע כל. היה חלק מהילדות שלי

שרדנו את התופת בברשאד והגענו לעיר , שאמנם ניצלנו מהשואה, מיותר לציין

היינו . איש לא התייחס אלינו ולא הגיש לנו כל עזרה, אבל כאן. רנוביץ'צ, שלנו

בנוסף . עם האין, עם הכלום, חייבים להתחיל ולהתמודד בכוחות עצמנו הדלים

, אנשים נתפסו ברחובות. לכך גם לא הייתה לנו כל תחושת ביטחון בעיר שלנו

בכל פעם גילינו שעוד מישהו . ללא כל התרעה מוקדמת ונשלחו לעבוד ביערות

. השלטונות רדפו אותנו מכל הכיוונים. עוד מישהו נעלם, חסר

115

1945-6אודות רדאוץ

וממוקמת בין , עשרה-נוסדה במאה החמש, רומניה, אבה בבוקובינה'עיר במחוז סוצ, רדאוץ

עד . מאות שבעים וחמישה מטר מעל פני הים-בגובה שלוש, ביטה'אבה וסוצ'הנחלים סוצ

כאשר נכנסה רומניה . התקיימה בעיר קהילה יהודית מפוארת, למלחמת העולם השנייה

גורשו מרבית , 1941באוגוסט , ברית של גרמניה הנאצית-כבת, המועצות-למלחמה נגד ברית

, בסיום המלחמה ולאחר עליית השלטון הקומוניסטי. יהודי העיר למחנות בטרנסניסטריה

שבו , ששרדו את המלחמה, ידי המשטר הקומוניסטי ומרבית היהודים-הולאמו נכסי היהודים על

שימשה רדאוץ כתחנת מעבר למקומות , בסמוך לגבול הרוסי, בגלל מיקומה הגיאוגרפי. לעיר

רק . לארצות אחרות באירופה או אל מעבר לים, ישראל-רוב היהודים היו בדרכם לארץ. אחרים

העסק שלהם נשדדו ובמקצתם -מצאו כי בתיהם ובתי, אלה שחזרו. מתי מעט השתקעו ברדאוץ

נקרא , הכנסת הגדול בעיר-בית. בתי הכנסת הפכו למחסנים ולרפתות. השתקעו רומנים

ושוכן ברחוב שנקרא היום 1883נוסד בשנת , Templul mare –וברומנית " ההיכל הגדול"

אך במקום כיפה , רנוביץ'הכנסת קורל של צ-הוא נבנה בסגנון בית. במאי מספר שתיים-אחד

. לנשים הוקצה האגף המערבי. נבנו שני מגדלים תאומים בצדדים, עגולה אחת במרכז

116

אנו עוברים לרדאוץ

. קיבלנו גם אנו את האישור המיוחל לעבור לרומניה, אחרי תהליך ארוך ומסובך

לא היה לנו מטען רב לסחוב הגם , למזלנו, שוב. שוב הפכנו להיות פליטים ונוודים

אחרי . בעגלה רתומה לסוסים, ביחד עם אנשים נוספים, שהפעם עשינו את הדרך

מתחת לכיפת , הגענו לגבול וישנו על חוף הנהר סירט, לעת ערב, מספר שעות

דודו של -שבן, נזכרנו. למחרת עברנו את הנהר והגענו לעיירה סירט. השמיים

שאלנו אנשים . נמצא בסירט, אותו פגשנו לראשונה בברשאד, וובי ליקבורניק, אבי

הבית היה ממוקם ברחוב הראשי של . שכוונו אותנו אל עבר ביתו, אודותיו

, אבל עד מהרה פגו פחדינו, דפקנו בדלת ביתו בחשש מה, מתוך הרגל. העיירה

לנו את הלילה בביתם . ידי בני המשפחה בסבר פנים יפות-כי התקבלנו על

, שוב בחברת אנשים נוספים, בעגלה רתומה לסוסים, שוב יצאנו לדרך, ולמחרת

שם כבר מצאנו את משפחת טנטה . ברדאוץ, עד הגיענו לביתה של טנטה סופי

רנוביץ בחברת משפחת טנטה 'את צ, כאמור, שעזב, רוזה ואת אחי אלימלך

, איתה של טנטה סופי היה בית על הקרקע. שלושה לפנינו-ושהגיעו יומיים, ברטה

מאחורי הבית ראיתי את גן עצי פרי ואת . וארבע-ברחוב אפלגאסה מספר עשרים

, מיד עלה בזיכרוני איך ציתה ואני נהגנו להתגנב לבוידם. עצי האגסים שצמחו בו

דרך אשנב , לגינה, איך השלכנו אותם למטה, שם אוחסנו האגסים לקראת החורף

. איך ירדנו בשמחה ובששון לאסוף אותם ולאכול אותם בסתר במשך כל היום, קטן

היו לבית שלושה חדרים . כמו גם באר המים, בחצר, השירותים היו מחוץ לבית

בחדר השני גרה משפחת , חדר אחד הושכר לחייט ולאשתו. גדולים ומרוהטים

. היו בו מיטה כפולה וספה צרה, השינה-שהיה חדר, בחדר השלישי. טנטה רוזה

על הספה הצרה ישן . אמי ואני, אחי, ביתה גיזי, במיטה הכפולה ישנו טנטה סופי

טנטה סופי ומקס התייחסו . אונקל דויד ושרה, מקס ועל הרצפה ישנו טנטה ברטה

למקס ולטנטה סופי . ביד רחבה ובנדיבות שופעת מכל הלב" האורחים"לכל

הם העבירו את כל שעות . בה מכרו מוצרי גלנטריה, הייתה חנות במרכז העיר

. היום בחנות ואילו טנטה רוזה הייתה ממונה על הכנת הבישולים במטבח

בתקווה למצוא שם סידור עבורה , נסעה אימי לבוקרשט, אחרי ימים ספורים

- על כסא, יום או יומיים היא ישנה בדירתה הקטנטנה של פריצי. ילדיה, ועבורנו

117

בהזדמנות זו היא גם פגשה את . שבכניסה לדירה, שהותקן עבורה בפינה, נוח

מפריצי היא נסעה . טנטה אסתר, אדולף ואת אשתו-אונקל אברהם, אחיה

אחיו הבכור של אבי ואביה של פריצי ושהתה שם מספר , אל אונקל איזק, לברשוב

ולמעשה הם המשיכו , תושביה של ברשוב לא גורשו מהעיר בזמן המלחמה. ימים

שם היא פגשה את מרגיט ואחותה . את חייהם מבלי לחוות את זוועות המלחמה

של םסופר לה כי הבן רודי התאבד באותו הזמן שאנחנו היינו בגיהינו. פיני

בוגר לימודים , שהיה כבר בתחילת שנות השלושים לחייו, רודי. טרנסניסטריה

הואיל ואבי . ורצה לשאת אותה לו לאישהההתאהב בבחורה יפהפיי, אקדמיים

, הייחוס שלה לא היה מספיק מכובד לטעמו של אביו של רודי, הבחורה היה חייט

, בזמן שאימא הייתה בברשוב. שסרב לתת את ברכתו לחתונה ולכן רודי התאבד

כדרך , הוא היה קבור ליד הגדר. היא לקחה חלק באזכרה שנערכה לזכרו של רודי

ציין , בדברי ההספד שנשא על הקבר, שנוטלים את חייהם בידם והרב, כל אלה

. שרודי מת באשמת ההורים שלו

לשלוח את אחי אליהם והדוד איזק , סיכמה אמא עם גיסה ומשפחתו, בברשוב

אמא חזרה לרדאוץ עם חבילה . שהוא יטפל בו ויעזור לו להשתקם, הבטיח לאימא

, הואיל ולמשפחה לא היו ילדים קטנים. עבורה ועבור אחי, של בגדים משומשים

אונקל דויד רנרט קיבל עבודה באחת , בינתיים. הילד הקטן, לא נמצא ביגוד עבורי

ביחד עם אשתו , עזב את ביתה של טנטה סופי ונסע לשם, הערים בטרנסילבניה

נשארה , שהייתה בת גילי, ביתם השלישית, ציתה. מיתה ורותי, ושתי בנותיהם

, מאד קינאתי בציתה. עד לסיום שנת הלימודים שלה, אצל טנטה סופי ברדאוץ

נהגתי לשבת לידה במשך כל השעות בהן הכינה את . הספר-על שלמדה בבית

שבאותו זמן היא למדה בגיאוגרפיה על האי מדגסקר , אני זוכר. שעורי הבית שלה

העובדה . והסקרנות הרבה שלי הובילה אותי לגלות הרבה עניין בכל לימודיה

מדוע "עוררה בי את השאלה הנוקבת , ספר ברדאוץ-בת גילי למדה בבית, שציתה

שאלה מטרידה שמציקה לי עד היום ואין לי כל תשובה " ?אני לא נשלחתי ללמוד

. והסבר עליה

היא הייתה . מרים לבית מיק-דודי את אשתו קוקה-באותה תקופה הכיר מקס בן

אני . חכמה ואינטליגנטית, הכרתי אותה כאישה יפה. צעירה ממנו בעשר שנים

118

קט עשוי מפרוות 'במיוחד כאשר לבשה ז, שהתרשמתי ממראיה הנאה, זוכר

סופר . כך הרשים אותי-מלבוש מעין זה ראיתי אז לראשונה בחיי ולכן כל. שועל

שהם כבר התחתנו , שיום אחד הם חזרו מבוקרשט ואמרו לטנטה סופי, עליהם

. מה שמאד העציב אותה על שלא אפשרו לה לקחת חלק באותה בחתונה, שם

שסיפרה לנו כי במוגילב , גיסתה של טנטה רוזה, ברדאוץ פגשנו את אתל רנרט

אני זוכר . ועוד כמה וכמה מבני משפחתה, את שני ילדיה, היא איבדה את בעלה

קצת מלאת גוף ונעימת , בעלת הופעה נאה מאד, את אתל רנרט כאישה יפה

בדירתה של , רנוביץ'כי הרי היינו ביחד בגטו צ, מיד ידעתי במי המדובר. סבר

זכרתי את כל בני משפחתה ובמיוחד את ילדיה ומאד התרגשתי . טנטה רוזה

, היא הוסיפה כי יש לה בן בפלסטינה. שגם הם ניספו במוגילב, והצטערתי לשמוע

שעזב את בוקובינה עוד לפני המלחמה והיא אמורה לקבל , סמי רנרט שמו

ששמעתי על פלסטינה ומעבר , הייתה זו הפעם הראשונה. סרטיפיקט ולנסוע אליו

–סרטיפיקט בתרגום מילולי . לארץ הרחוקה ההיא, באותם ימים, לכך לא התייחסתי

, ישראל-אשרת עלייה לארץ, Immigration certificateקיצור של המונח , אישור, תעודה

במשא , ידי הבריטים-שנקבעו על, פי מכסות-חולק רישיון העלייה על. בתקופת המנדט הבריטי

. בהסתמך על תקנות הספר הלבן הראשון, ומתן בינם לבין ההנהלה הציונית

שאין לנו בה , יותר נכון אמא החליטה, ברדאוץ שהינו כשלושה חודשים והחלטנו

הפעם כבר היו . שנבוא ליאסי וקיבלנו את הצעתה, טנטה ברטה כתבה לנו. עתיד

. ויצאנו לדרך ברכבת, נפרדנו מהמשפחה ברדאוץ. אותן ארזנו, לנו מעט חבילות

, החלפנו בדרך תחנה. הפעם היה זה בתנאים יותר אנושיים מאלה שזכרתי

. במקום כל שהוא והגענו ליאסי

119

Iasi יאשי –יאסי

הייתה , בירתה העתיקה של מולדובה, יאסי

אוכלוסייה יהודית . ביתם של אנשי רוח רבים

תאריך שעמד , 1941גדולה ישבה בה עד יוני

בסימן הטבח האכזרי ביותר בתולדות יהדות

, זכור לשימצה בפרעות ואירועי דמים, רומניה

היו אלה מהפוגרומים . שהתרחשו בעיר

האכזריים ביותר בהיסטוריה של יהודי מזרח

מבחינות רבות מהווה פוגרום זה את . אירופה

תחילתה של ההשמדה ההמונית של יהדות

הורה 1941בעשרים ותשעה ביוני . אירופה

לפנות את כל , שליט רומניה יון אנטונסקו

באותו יום יצאו . האוכלוסייה היהודית מהעיר

, למבצע הפינוי כוחות צבא ומשטרה רומניים

בסיוע , יחד עם פורעים רומניים אנטישמיים

ששהו באותה תקופה , כוחות צבא גרמניים

. במהלך הפעולה נשדדו היהודים. ביאסי

עסקיהם ומוסדותיהם נבזזו ויהודים , בתיהם

אחרי טבח חסר רחמים של יותר מאלפיים יהודים הועמסו אלפי יהודים נוספים על . רבים נרצחו

יצאה ליעד , כפי שנודעה לימים, "רכבת המוות. "כשלושים קרונו ברכבת משא ללא פתחי אוורור

עד שנוסעיה , ממקום למקום, במשך ימים תמימים, בלא מטרה, לא ידוע ונעה לאיטה

. רק כדי לפרוק את גופות המתים, עצרה הרכבת בתחנות, מכאן ואילך. האומללים נחנקו

ממנו שוחררו מספר , משאול זו ונכלאו במחנה ריכוז, בדרך נס, מאות יהודים ניצלו-כשמונה

עשר אלף -פי ספירת השלטונות הרומניים נרצחו בפוגרום ביאסי שלושה-על. חודשים לאחר מכן

שערכה הקהילה היהודית נטבחו , פי רשימה שמית-מאתיים ששים ושישה יהודים אך על

שלא היו רשומים בפנקסי , עשר אלף שמונה מאות וחמישים ועליהם נוספו יהודים רבים-ארבעה

שמגיעות עד עשרים אלף , ויש הערכות שונות, לכן המספר הכולל המדויק אינו ידוע. הקהילה

. עונו והושפלו, רבים אחרים הוכו. נרצחים

, ואכן לפי חזותם הרגילה, אחרי הפוגרומים הצטוו היהודים לחזור לשגרת חייהם הרגילה

. כך התרחש שם זה לא מכבר-שטבח נורא כל, קשה היה להאמין, של החיים, לכאורה

120

1946יאסי

המלחמה עברה . פיזית ונפשית– מצאנו עיר הרוסה בכל המובנים יבבואנו ליאס

. מרכז העיר היה הרוס כמעט כולו. דרכה מספר פעמים ונמשכה תקופה ארוכה

, גברים בודדים היו. רוב הגברים היהודיים בעיר ניספו בפוגרום וברכבת המוות

-שביתם היה מול בית, היכרתי משפחה. שהצליחו להסתתר ולהימלט מהטבח

דירות , בן שתי כניסות לחצר גדולה, היה זה בית בן שלוש קומות. חולים ספירידון

בחזית הבית כשמונה עד עשר . עשרות דירות במספר, הפונות לחזית ולאחור

הכול היה מפוצץ והרוס פרט למספר . הבית היה שייך למשפחה בשם סגל. חנויות

חמש אחיות ושתי גיסות , האמא הזקנה–משפחת סגל . שנותרו לדיראון, קירות

הן הצליחו לארגן בחנות פינתית חנות . שבעליהן ניספו בפוגרום, כולן אלמנות–

. למרות המחסור הגדול ששרר בעיר, מכולת ומזה כולן חיו

שהיה , ברחוב ספירידון, עם צאתנו מתחנת הרכבת פנינו לבית בו גר דודי דויד

. החולים ספירידון ומאד קרוב לאוניברסיטה ללימודי הרפואה-במרחק קצר מבית

למר צימנט הייתה חנות . דודי דויד קיבל חדר אחד בביתה של משפחת צימנט

La" האישה"שנקראה ברומנית , מפוארת לבגדי נשים בכיכר הראשית של יאסי

doamna .זו הייתה בת יחידה להוריה ודי . הוא ירש את החנות מאביה של אשתו

בת שלושה , הם גרו בדירה גדולה. מכוערת והוא התחתן איתה בגלל כספה

בקומה , בקומת הקרקע שפנתה לחצר. בקומה העליונה של הבית, חדרים

בדירה הצמודה . קיבל דודי חדר למגוריו, שמתחת לזו בה גרה משפחת צימנט

שלרוע , ששכרה את דירתה ביחד עם השירותים, לחדרו גרה משפחה של רופא

שיוכל , הבטיח לדודי, הבית-בעל, מר צימנט. לחדר של דודי, מזלם היו צמודים

וכך . אבל אשת הרופא סירבה לתת לו להשתמש בהם, להשתמש בשירותים הללו

גרנו בחדר . מבלי שאפרט כאן כיצד, חיינו בתנאים סניטריים עגומים במיוחד

את . בשנייה–אשתו ואיתם ישנו במיטה אחת ואימי ואני , הוא. האחד של דודי

לא היה לנו ממה . החודשים הראשונים העברנו בחדרה הקטן של טנטה ברטה

שמידי פעם קיבלה עבודות תפירה , אמא לא מצאה עבודה פרט לזה. לחיות

הספיקה לקניית קמח , שקיבלה בעד עבודתה, בבתים פרטיים והתמורה העלובה

. תירס בלבד

121

, ואיתה התיידדנ, דרך משפחת סגל. לאחר מספר חודשים עברנו לדירה אחרת

ברחוב , בחצר גדולה של בית במרכז העיר, חדרון במרתף, אמא ואני, קיבלנו

מול בית היולדות ומול התיאטרון הלאומי , מספר עשרים (Kuzavoda)קוזבודה

בקומת הקרקע הייתה דירת . בבניין היו שתי דירות מעל המרתף. של העיר

במרתף היו שני חדרונים בגודל שלושה . שלושה חדרים וכך גם בקומה מעליה

. שבמקורם שימשו למגורי המשרתות של בעלי הדירות ממעל, מטר על מטר וחצי

בצד המרתף היו מחסנים לעצים . בחדרון שגרנו היה חלון קטן קרוב לתקרה

שגרה , בחדרון לידנו גרה העוזרת של משפחת סוחר. להסקה של דיירי הבית

דירת שלושה חדרים גדולים , כאמור, הייתה להם. בקומה הראשונה מעל המרתף

, נוצרייה, העוזרת נקראה בשם מגדה והייתה בחורה צעירה. עם כל הנוחיות

. סטודנט לרפואה, נוצרי גם הוא, שבכל לילה ביקר אצלה בחור צעיר, בלונדינית

במשך היום היא הייתה עייפה והתחמקה מלעלות למעלה לעבודה וכל היום , לכן

לחדרון שלנו היה צמוד חדר שירותים ". ?מגדה איפוא את! מגדה: "שמענו צעקות

–בחדרון שלנו היה שולחן קטן מעץ וכסא אחד ובצד . וכיור עם מים זורמים בו

להבערת האש בתנור אמא השתמשה בעצים מהמחסן . תנור בישול מברזל

בצידו השני של החדרון היה דרגש עץ ועליו מזרון עשוי קש ללא סדינים . במרתף

. ישנתי ביחד עם אמא על הדרגש. וללא כריות

ולקחו אותי תחת , מאד נדיבים כלפינו, בני משפחת סוחר היו יהודים מאד אדיבים

הם ניסו לעזור . האחד צעיר ממני והשני מבוגר מעט–היו להם שני בנים . חסותם

, מפעם לפעם הם הזמינו אותי לאכול איתם. מהרבה כיוונים, לי באופן מיוחד

משמעות הדבר עבורי הייתה לא . בעיקר את מה שבנם הצעיר הותיר בצלחתו

הם לקחו . לעיתים הם נתנו לי בגדים משומשים של הבנים שלהם. להיות רעב

, אותי לטיולים משפחתיים מחוץ לעיר ופעם אחת אף שלחו אותי לקייטנת קיץ

. כבן לוויה של הבן הצעיר שלהם, שאורגנה במקום העבודה של אבי המשפחה

שם התחברתי עם ילדים אחרים שפגשתי והיינו . בילינו בקייטנה כשלושה שבועות

ילדה , הייתה לי שם חברה בת גילי. פחות או יותר, חבורה של ילדים בני גילי

אחרי הקייטנה . רנוביץ'שגם היא הגיעה מצ, בשם הרטה קולה, בלונדינית ונאה

שביקרתי בבתיהם אבל אף פעם לא יכולתי להזמינם , כבר הייתה לי חברה משלי

. כך טובה-וההרגשה שלי לא הייתה כל, מסיבות מובנות, אליי

122

אחיה , אבא של אשתו מר שצר–בינתיים הגיעו ליאסי גם אונקל סלו ומשפחתו

, שהתגרש מאשתו בינצה ווהם גרו בסטרדה סמרדן, יעקב שצר, של טנטה קלרה

. בקצה השני של העיר

בית הספר ". תיכון יהודי"ספר יהודי שהיה בסטרדה לוזונסקי בשם -נרשמתי לבית

הייתה זו . היה בבניין קטן בן ארבעה חדרים אבל רק חדר אחד שימש ללימודים

בשביל להתקבל ללימודים . של היום' כמו כיתה ט, ההשנה הראשונה של הגימנסי

כמובן שכמעט לא ידעתי כלום אבל מה שכמעט . היה עליי לעבור בחינות כניסה

" ?מה אעשה כשאהיה גדול "–הכשיל אותי מלהתקבל לגימנסיה הייתה השאלה

התשובה הנכונה , בעצם, כי לא ידעתי מה אעשה אבל, לא ידעתי מה לענות

איך ". אתגייס לצבא הרומני "–שכפטריוט ונאמן לרומניה , הייתה צריכה להיות

בכיתה איתי למד . בכל זאת עברתי את בחינות הכניסה והתחלתי ללמוד, שהוא

לא . שהיה מבוגר ממני בארבע שנים, בנו של אונקל סלו, אריה כץ-דודי אדי-גם בן

הלימודים . היה חסר לי הרבה חומר בסיסי. זכור לי שהייתי תלמיד טוב במיוחד

. וגם אותה הייתי צריך ללמוד, שפה שהייתה זרה לי, נערכו בשפה הרומנית

היו . הצעיר-של השומר (סניף)בו שכן קן , הספר היה בניין דומה-צמוד לבניין בית

להיכנס לשם ולמרות , לעיתים, בו נערים בני גילי ואחרי שעות הלימודים נהגתי

שבדיעבד עזר לי בזמן , דבר, הצעיר-נחשבתי לפעיל בשומר, שהרבה לא עשיתי

, הצעיר-אמא גם היא התחילה את פעילותה בקן אחר של השומר. העלייה ארצה

". על המשמר"ושנקרא בשם , שהיה מיועד למבוגרים

אני זוכר שבמשך תקופת זמן מסוימת הוזמנו לארוחות צהריים אצל טנטה ברטה

כי זה , שעיקרה היו חצילים, הייתה זו ארוחה. ונוכחו בהן גם אונקל סלו ומשפחתו

לנו גם זה לא היה וארוחה חמה אחת ביום הייתה עבורנו . מה שניתן היה להשיג

הדוד דויד עסק באותה תקופה במסחר של צרכי גלנטריה והירבה . חגיגה

. בנסיעות בערים בסביבה

מצווה וכנהוג הייתי צריך להתחיל ללמוד -גיל בר, עשרה-הגעתי לגיל שלוש

אמי שלחה אותי לרב בקהילה כדי שאלמד ממנו את . לקראת עלייתי לתורה

כבר בפגישתי הראשונה . הכנסת בבוא היום-הפרשה אותה אצטרך לשאת בבית

123

בגדיו מטונפים ואת פניו כיסה זקן , לבושו היה מרושל. עם הרב נחרדתי למראהו

, הזכיר לי זמנים עברו, מראה הכינים השורצות בזקנו. ארוך בו שרצו אלפי כינים

המראה עורר בי גועל . בשליית הכינים מעלינו, בברשאדובהם בילינו את עיתותינ

כי , ושאט נפש וחשבתי לעצמי איך רב מכובד כמוהו אינו מסוגל לשמור על ניקיונו

כמובן שסירבתי להמשיך וללכת אליו ויותר לא למדתי . הרי מים וסבון לא חסרו

אני זוכר , הכנסת לעלות לתורה-ביום שהלכתי לבית. מצווה שלי-לקראת הבר

איתנו בא מר . שהיה בפינת הרחוב בו גרה טנטה ברטה, הכנסת-שהגעתי לבית

שני הדודים שלי בלטו . שלקח לעצמו יום חופש מעבודתו ושני הבנים שלו, סוחר

הדוד שלמד -נעדר גם בן. שגרו באותה עיר ובאותו רחוב, הם, בהעדרם מן הטקס

לא זכור לי מה מלמלתי במעמד העלייה לתורה כי הרי בסופו . הספר-איתי בבית

מאפה , גברי משפחת סוחר הביאו איתם עוגה. של דבר לא למדתי דבר לקראתו

שבני משפחתי , לא מאד הופתעתי מכך, לומר את האמת. ידיה של גברת סוחר

גם אחי נעדר מהטקס . כי מאז ומתמיד הורגלתי ליחסם הקריר הזה כלפיי, נעדרו

. בברשוב אצל דוד איזק, באותה העת, מכיוון שהיה

. בחנות של חבר שלו, כמוכר של דברי חשמל, דוד איזק סידר את אחי בעבודה

אחי התקשה בעבודה זו מאחר ולא היה לו כל מושג בדברי חשמל וגם כי התקשה

. והוא נמנע מיצירת קשר עם זולתו בכלל ועם הלקוחות בפרט, בדיבור מאז ילדותו

, בנוסף לזה. שאינו מאושר שם ושלא טוב לו אצל הדוד, בהתכתבויות איתו הבנו

היא סיפרה על ביקור שערכה אצל הוריה , מבוקרשט, בגלויה שקיבלנו מפריצי

כך -בברשוב וראתה את אחי והיא התקשתה להבין איך הוא מסוגל לאכול כל

שכוונתה לא הייתה רעה ואולי הייתה זו פליטת פה או אולי , אני מניח. הרבה

שהיא , כתבה אימי הגאוותנית לאחי, אבל למקרא הגלויה, סתם ציון עובדה

אף מצבנו הקשה -על, ליאסי, מבקשת שהוא יעזוב את דוד איזק ויבוא אלינו

אותם , אחרי יומיים או שלושה. ולמרות שלא ידענו מה הוא יוכל לעשות ביאסי

, כאשר בלילות הוא ישן על פיסת רצפה פנויה בחדרון שלנו, העביר בחוסר מעש

כהכנה , הצעיר והצטרף להכשרה מחוץ לעיר-הגיע גם הוא לסניף של השומר

שיצאה בדרכה , הוא צורף לקבוצה1946בנובמבר . לקראת הנסיעה לפלסטינה

בהיות הספינה . 'ידי המוסד לעלייה ב-עלה על ספינה שנרכשה על, לפלסטינה

. נסחפה לסלעים שלחופי האי רודוס וטבעה, בים התיכון נקלעה לסופה חזקה

124

" כנסת ישראל"ידי סירות דייגים והועלו לסיפונה של האונייה -נוסעיה ניצלו על

אחרי מאבק אלים עם החיילים הבריטיים הם גורשו . עימה הגיעו עד לחופי חיפה

הוא היה שם כשנה ואז עלה לארץ והיה מראשוני . למחנות המעצר בקפריסין

. דרומית לאשקלון, קיבוץ זיקים

, אירופה הייתה עמוסה באלפי אלפי פליטים, באותה תקופה של תום המלחמה

במטרה , בחיפוש אחרי קרובי משפחה שניצלו מהתופת, שנעו ממקום למקום

במטוסים ובאוניות הייתה כמעט בלתי , התנועה ברכבות. להתאחד ולהגיע לביתם

מנת לנוע -על, אפשרית והיה צורך להצטייד באישורי תנועה מהמוסדות המקומיים

כדי לחצות את , ביאסי התחילה פעילות של יהודים ליציאה מהעיר. ממקום למקום

שם הם הצטרפו . במטרה להפליג לפלסטינה, הגבולות לכוון צרפת ואיטליה

הרבה מהם הגיעו לגבול . למחנות העקורים שהוקמו כמקומות מעבר זמניים

כדי , ההונגרי ותמורת תשלום למתווכים הם הועברו את הגבול דרך הונגריה

, שם הם עלו על ספינות רעועות. התיכון בצרפת או באיטליה-להגיע לחופי הים

כל הפעילות . במטרה להעלות את הפליטים לפלסטינה, ידי הסוכנות-שנרכשו על

שאנשים שהכרנו התחילו , לאט לאט ראינו. הזאת נעשתה בחשאיות גמורה

. להעלם והנחנו שהם נמצאים בדרכם לפלסטינה

טנטה ברטה ומשפחתה עשו את הצעד הזה אבל ככל שידעתי הם הצליחו להגיע

הם לא . שיצא לדרך לפניהם, שם חיפשו את אחיהם אדולף ומשפחתו, לבוקרשט

בתקופה שהם נעדרו מיאסי קיבלנו . נפגשו וכעבור מספר שבועות הם חזרו ליאסי

נאלצנו לשוב לחדרון , היתר לעבור ולגור בחדרה של טנטה ברטה אך משחזרה

מכיוון שהוא עזב את , הם לא פגשו את אחיהם אדולף בבוקרשט. שלנו במרתף

אחיה של , העיר בדרכו לאי קורסאו והוא שהה בפריז כחצי שנה עד שיוסקה

. הצליח לקבל ולשלוח להם אישורי כניסה וכרטיסי נסיעה לקורסאו, אסתר רעייתו

נערכו בחירות לרשויות . ביאסי ניסו התושבים לחזור למעין אורח חיים נורמאלי

המצב הכלכלי היה בכי רע ונעשה פיחות של . המקומיות וגם אמי לקחה בהן חלק

ואנשים שהיה להם כסף הפסידו חלק ניכר ממנו בעקבות (Stabilizare)הכסף

. הפיחות

125

באותו זמן שמענו על החלטת האומות המאוחדות על הקמת מדינה יהודית

הייתה לנו שמחה גדולה והתרוממות רוח רבה . 1947בעשרים ותשעה בנובמבר

כך הבנתי במה המדובר אבל ראיתי -לא כל. בקרב בני הקהילה היהודית ביאסי

אז גם אני , שכל הסביבה היהודית מדברת על זה בהתרגשות ובשמחה רבה

. לקחתי חלק בשמחה הכללית

החלטת החלוקה

על סיום המנדט הבריטי (ם"האו) החליטה עצרת האומות המאוחדות 1947ט בנובמבר "בכ

זו בצד , מדינה יהודית ומדינה ערבית–ישראל ועל הקמת שתי מדינות עצמאיות בארץ -בארץ

. לאומי ושבין המדינות יהיה קשר כלכלי-שאזור ירושלים יהיה בין, כן נקבע. זו

. היהודים בפלסטינה קיבלו את ההצעה והגיבו בשמחה רבה ואילו הערבים דחו את ההחלטה

בשלושים בחודש נובמבר החלו הערבים בהתקפות על היישוב , למחרת קבלת ההחלטה

באייר ' בה, גוריון-שהובילה להכרזת דויד בן, העצמאות-למעשה החלה מלחמת, כך. היהודי

. ישראל- על הקמת מדינת– 1948עשר במאי - ארבעה–ח "תש

עזבנו את יאסי ויצאנו לדרכנו 1947בחודש דצמבר , כחודש לאחר מכן

. לפלסטינה

126

יוצאים לפלסטינה

, המשמר בו אמא הייתה חברה-בו הייתי חבר ובקן של על, הצעיר-בקן של השומר

. הכינו ונשלחו למרכז בבוקרשט רשימות של חברים המיועדים לצאת לפלסטינה

לאחר המתנה . אמא ואני נכללנו ברשימות הללו וחיכינו בכיליון עיניים לאישורן

הרשאים להצטרף , הרשימות של אלה המאושרים, סוף-סוף, מורטת עצבים הגיעו

, אימי נכללה ברשימה. במטרה להגיע לפלסטינה, שתעזוב את רומניה, לקבוצה

אימי לא הסכימה להשלים עם . שמי לא נכלל בה, אך להפתעתנו ולצערנו הרב

, המשמר-בקן של על. על מנת לערער עליה, רוע הגזירה וביקשה לנסוע לבוקרשט

היא נסעה . אספו עבורה כסף לכרטיס נסיעה ברכבת לבוקרשט, בו פעלה אימי

שבסופם היא חזרה , ואני נשארתי לבדי בחדרון העלוב שלנו במשך מספר ימים

בחסות , אני זוכר שבלילה. שם של ילדה-אבל על, עם אישור נסיעה לאדם נוסף

והלכנו , מבלי להעיף מבט אחורנית, את החדרון שלנו, אמא ואני, עזבנו, החשיכה

שבמקורה הייתה מיועדת , שם חיכתה לנו רכבת. ברגל לכוון תחנת הרכבת ביאסי

, הפעם לא היה צפוף ולא היה מחניק. עלינו על אחד הקרונות. להסעת בהמות

במשך לילה שלם . ממסעותיי הקודמים ברכבת מעין זו, באימה, כפי שזכרתי

כאשר אני ישבתי על הרצפה בפינת הקרון החשוך ולראשי מטפחת ראש , נסענו

-בולגרי על נהר הדנובה למקום בשם נגרו-הגענו לגבול הרומני. ומתחזה לילדה

אני זוכר את שוטרי משטרת הגבולות של רומניה עולים על . (Negru voda)וודה

נצמדתי לפינה בה . הרכבת כדי לבדוק את אישורי היציאה של הנוסעים מרומניה

חסמתי את פי בכוח וכמעט עצרתי , ליבי דפק כמטורף. מבלי להניד אבר, ישבתי

כאשר הם . אך למזלי הטוב הם לא הגיעו עד אליי ולא בדקו אותי, את נשימתי

האוויר שעצרתי בריאותיי נפלט החוצה בשריקה . ירדו מהרכבת נשמתי לרווחה

. שם ציפתה לנו קבלת פנים מפתיעה ומרגשת. רמה ועברנו את הגבול לבולגריה

, זהב-תפוחי, לתוך הקרון בו ישבנו, השליכו לעברינו, שעמדו לאורך הדרך, יהודים

. הייתה זו ההתחלה של חיים חדשים, בשבילי. תוך שירה בעברית

127

המסע לפלסטינה

שקשוק הגלגלים על פני המסילה נשמע באוזניי כקול . הרכבת האיצה את נסיעתה

– שוב לא הצטרכתי להסתתר –הורדתי את המטפחת מראשי . מנגינה מלבבת

ההתרגשות בקרון הלכה ונסקה . והשקפתי על הנופים החולפים על פניי במהירות

, לבסוף נעצרה הרכבת ברציף הנמל של בורגאס. ככל שחלפה הדרך, למרומים

מולנו עגנו שתי אוניות ענקיות וראינו המון אנשים . שעל חוף הים השחור, בולגריה

על הרציף נדחקו . שכבר ניצבו על הסיפונים שלהן ונופפו לעברנו בידיהם, נרגשים

ירדנו מהרכבת . שהוביל מהרציף לסיפון האוניה, רבים נוספים לעבר גרם מדרגות

ונדחקנו עם הזרם לכוון האונייה

על דופן האוניה נרשם שמה . הימנית

". יורק-פאן"לבנה -באותיות של קידוש

לצידה עגנה האונייה השנייה בשם

-שתיהן נרכשו בארצות". קרשנט-פאן"

" 'המוסד לעלייה ב"ידי -הברית על

ולאחר שהוכשרו וצוידו לקליטת העולים

אין לי מילים לתאר את . לשם הגענו גם אנו, הגיעו לנמל בורגאס בבולגריה

. הייתי נפעם עד לעומק נשמתי כמו כל הסובבים אותי. ההתרגשות שעברה עליי

כזה שמשתרע עד מעבר , שראיתי ים אמיתי, הייתה זו לי הפעם הראשונה בחיי

לראשונה בחיי ראיתי אונייה ותהיתי בליבי איך תוכל . ים שאין לו סוף, לאופק

מסביבי שמעתי . כך גדול לצוף על פני המים מבלי לשקוע-אונייה בעלת גוף כל

נצמדתי לאימי ". שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה"אנשים מברכים את ברכת

מישהו נתן . ובדוחק הרב נדחפנו וטיפסנו במעלה המדרגות ועלינו על הסיפון

ראינו שזו . שאמר לנו לאן לפנות ולאן להגיע בתוך האונייה, בידנו פתק ממוספר

ירדנו מהסיפון העליון מספר קומות לעבר . כלל ועיקר, אינה אוניית נוסעים רגילה

מדפים מעל , מקיר לקיר, שבכל השטח מילאו, הבטתי מסביבי וראיתי. מעמקיה

. איש על פי הפתק שקיבל-איש, שעליהם נדחסו האנשים בצפיפות רבה, מדפים

אפילו לשבת אי . הגובה בין המדפים היה זעום והספיק בקושי לשכיבה בלבד

לא היו פתחי . שאוישו עד אפס מקום, כל נפח האונייה שובץ במדפים. אפשר היה

128

גרוע . הצפיפות הייתה גדולה והמחנק היה כמעט בלתי נסבל. אוורור או אשנבים

, ולא קל היה להגיע אליהם, על הסיפון העליון, בתי השימוש היו למעלה, מכל

אבל הכול התקבל ברוח . בעיקר בגלל הצפיפות הגדולה ששררה על הסיפון

, בין שורות המדפים היה מעבר צר בו עבר. לא נשמעו טרוניות ותלונות. טובה

, ממנו מזג לצלחות, מישהו שנשא דלי בידו ובתוכו מאכל כלשהו, מידי פעם

כי היא הייתה , אמא התאכזבה. שהושטו לעברו מהאנשים ששכבו על המדפים

. מה שכמובן לא היה. שבאונייה כה גדולה יהיה גם חדר אכילה מרווח, בטוחה

יצאה האונייה שלנו מנמל בורגאס שבבולגריה 1947בעשרים ושישה בדצמבר

, מנועיה של הספינה פצחו בנהמה איומה. לחיפה, לפלסטינה, התיכון-לעבר הים

האונייה העמוסה יתר . שדי היה בזה לגרום לבחילה, מלווה בפליטת דלק מבחילה

, ביניהם אמא שלי, על המידה החלה מתנודדת על הגלים ללא רחם ורוב הנוסעים

הצחנה גברה על המחנק ועליתי . ים והחלו להקיא את נשמתם-לקו במחלת

כיון שכל מה , אמא נשארה לשכב על הדרגש שלה באפיסת כוחות. לסיפון העליון

על האונייה שלנו הועלו . שהכניסה לפיה נפלט מייד החוצה והיא הרגישה רע מאד

. כדי לשהות באוויר הצח, אלפים איש ורובם הצטופפו על הסיפון העליון-כשמונת

צופה על הגלים , רוב שעות היום הייתי דחוק בין האנשים על הסיפון העליון

הייתי מוקף בהמוני . ומשקיף לעבר האופק כדי לראות מתי נגיע כבר לפלסטינה

שצפויה לנו התנגדות , ידענו. נרגשים וסקרנים לדעת מה יילד יום, אנשים שמחים

שדבר לא ימנע בעדנו , אבל היינו בטוחים, כאשר נגיע לחופי הארץ, מצד הבריטים

. מלרדת לאדמת פלסטינה

הארמדה "כאשר עברנו את מיצרי הדרדנלים הקיפו אותנו משחתות של

ראינו את ". מלכותו-המפוארת של האימפריה הבריטית המהוללת של הוד

שבסך , כנגד פליטי השואה, מאוישות בחיילים חמושים בנשק כנגדנו, המשחתות

עכשיו הבנתי מדוע האונייה . סוף אל המנוחה והשלווה-הכול רצו להגיע סוף

הבנתי שהמטרה הייתה למנוע מהחיילים לטפס אליה . כך גבוהה-הייתה כל

לדאבון ליבנו ראינו איך האונייה משנה כיוון ובמקום להמשיך . מהמשחתות שלהם

האכזבה הייתה . באותו זמן, מזרחה לעבר פלסטינה היא שטה לכיוון לא ידוע לנו

אבל עכשיו החזון , איך אנו נוחתים בחוף פלסטינה, כבר חזינו בעיניי רוחנו. נוראה

129

הרגשנו כאילו ראינו את הארץ מנגד אבל לא יכולנו לבוא . נמוג והתרחק מאיתנו

. אליה

נשמע " ?איפה זה, מה זה? קפריסין. "שמפנים אותנו לקפריסין, מהר מאד הבנו

אבל לא כולם ידעו מה משמעותו , אמנם ידוע, היה" קפריסין"השם . מכל עבר

שאלימלך אחי , כי ידענו, היה מושג קלוש לגבי קפריסין, לאמא ולי, לנו. לגבינו

האחרים לא . שהה שם כשנה ועלה לפלסטינה זמן קצר בטרם הגיענו לקפריסין

, אמרה, שעברה מפה לאוזן, השמועה. ידעו ולא שמעו על קפריסין מאומה

כדי להחזיק בהם , 1946עוד בשנת , שהבריטים הקימו באי קפריסין מחנות מעצר

שוב . ים-ידם בלב-שנלכדו על, ניצולי השואה, לגאליים-את המעפילים הבלתי

מצב הרוח המרומם . שוב שלילת החירות. שוב סבל. שוב השפלה. מחנה ריכוז

בשלושים ואחד בדצמבר , בערב שלמחרת. הפך באחת לעצב עמוק ולתסכול נורא

.עגנה האונייה בנמל פמגוסטה שבקפריסין, 1947

אני ... אני זוכר"אני מוצא את עצמי חוזר ואומר , ידי עד כה-כאשר אני קורא את שנכתב על

זאת היא המציאות , אבל אכן. משונה ואולי גם משעמם, מעושה, וזה נראה לי שבלוני..." נזכר

בלילות פוקדים אותי . שהיו מנת חלקי בילדותי, כל חיי אני זוכר ונזכר במאורעות ובאירועים. שלי

וכאשר , שכאשר אתבגר ואזדקן, על התקופה האיומה ההיא ותקוותי הייתה, חלומות זוועה קשים

אשכח את אותם ימים והזיכרונות לא יוסיפו עוד לעלות על פני , יתחיל לבגוד בי, אולי, זיכרוני

אבל אני . לא את ימיי ובמיוחד לא את לילותיי, לא יטרידו את מוחי הקודח ולא יקשו עליי, השטח

. כל הזמן... ואני כן נזכר... כן זוכר

130

אודות קפריסין

ידי שר המושבות הבריטי מלקולם -על" הלבן-הספר" פורסם 1939עשר למאי -בשבעה

בסיכום עם . ישראל-מקדונלד ואחד הסעיפים העיקריים בו היה צמצום העלייה היהודית לארץ

-שיורשו להיכנס לארץ, היהודית הוחלט על מכסה של אלף וחמש מאות עולים לחודש-הסוכנות

שהגליית המעפילים , הבריטים הניחו. הכול-עד שבעים וחמישה אלף עולים בסך, ישראל

ואולם לא כך . תרתיע את המעפילים ותחסל את ההעפלה, לקפריסין וכליאתם במחנות מעצר

גורשו למחנות 1948 עד ספטמבר 1946ההעפלה נמשכה ללא הרף מחודש אוגוסט . היה

ישראל בנתיבי -שניסו לעלות לארץ, המעצר בקפריסין למעלה מחמישים ואחד אלף מעפילים

. 1949מחנות המעצר התקיימו עד העשרה בפברואר . הים

1946שהקימו הבריטים בקיץ , ראשיתם של מחנות המעצר בקפריסין בחמישה מחנות אוהלים

בגלל קירבתם לחוף , "מחנות הקיץ"מחנות אלו כונו . בקרבת עיר הנמל פמגוסטה, בקראולוס

של צריפי , עוד שבעה מחנות נוספים1947עקב הגידול בזרם המעפילים הוקמו במהלך . הים

המחנות גודרו בגדרות תיל ". מחנות החורף"לא הרחק מהעיר לרנקה והם כונו , פח ואוהלים

. שהשגיחו על המעפילים יומם ולילה, עם תאורה וזקיפים בריטיים וסיורים רגליים וממונעים

שהורשו לעלות ארצה בהתאם למכסת , במהלך הזמן שחררו הבריטים קבוצות מעפילים קטנות

. שהועמדו מידי חודש לרשות הסוכנות היהודית, רישיונות העלייה

131

אנחנו בקפריסין

הרגשתי שגם השמיים בוכים . גשם זלעפות ירד עלינו. ירדנו במדרגות מן האונייה

הוכנסנו לאוהל גדול שם . נשים לצד אחד וגברים לצד שני–הפרידו בינינו . עלינו

שאולי , אבקה לבנה להשמדת מיני מזיקים, טי-די-ריססו את גופנו הרטוב בדי

. בעתיד לבוא, דבקו לגופנו במהלך השיט וגם כדי לחסן אותנו בפני מחלות

שעושים זאת עכשיו ועד כמה אפשר היה למנוע , כמה טוב ונכון, חשבתי לעצמי

. שעברנו בטרנסניסטריה, מאיתנו מחלות וגירודים מהכינים ושאר מזיקים

, בין המוני האנשים, חיפשתי את אימי בחשיכה. יצאתי מצידו השני של האוהל

הגשם המשיך . צמר צבאיות והועליתי על משאית-קיבלתי שתי שמיכות. לשווא

רוחות חזקות נשבו מן הים , רעמים וברקים חתכו את פני השמיים האפלים, לרדת

אחרי נסיעה קצרה במשאית הגענו . והצליפו בגופנו הרטוב עד לשד עצמותינו

במגדלי השמירה , עוד מרחוק הבחנו בברור בגדרות התיל הגבוהות. למחנה

הייתה זו תזכורת . המוארים בזרקורים והמאוכלסים בחיילים בריטיים חמושים

שיירת . בטרנסניסטריה, שעברו עלינו מידי הנאצים, מכאיבה לחוויות הנוראות

. היה חושך צלמוות. ירדנו מהמשאית. המשאיות עצרה לפני שער המחנה

אותי . כולנו רטובים ובקושי רואים את דרכנו, הרגשתי שאנו דורכים בבוץ עמוק

-כמו גם מחנות שישים" מחנה הקיץ"שנודע גם בכינויו , הורידו במחנה שישים

שבין , ראיתי. בגלל קירבתם לחוף הים, ושלוש-ושתיים ושישים-שישים, ואחת

, שורות של אוהלים קטנים-הגדרות נפרש שטח רחב ידיים מכוסה בשורות

שאנשים נכנסים לאוהלים האלה , ראיתי. שביניהם התהלכו להם הפליטים

. שהיו זרים לי, ביחד עם עוד אנשים, ובחסות החשיכה נכנסתי גם אני לאחד מהם

התיישבתי על . זרם לתוך האוהל מתחת ליריעות שלו, שהמשיך לרדת, הגשם

לא ידעתי מי האנשים שהצטרפו אליי לאוהל אבל מששמעתי . הרצפה הרטובה

. שהם הגיעו איתי באותה הקבוצה, תיארתי לעצמי, אותם מדברים ברומנית

הרגשתי שמישהו סוחב לי שמיכה , בחסות החשיכה העמוקה בתוך האוהל, לפתע

המשכתי לשבת מכווץ . לא ראיתי מי לקח אותה וגם לא ידעתי מה לעשות. אחת

משעלה אור היום . עד הבוקר ואז פסק הגשם, מכונס בפינת האוהל, על הרצפה

שנותרה לי ובידי , נושא בידי האחת את השמיכה הבודדת, יצאתי מהאוהל

132

חבילה קטנה אותה הבאתי מהבית ועליה שמרתי מכל משמר בכל משך - השנייה

ממול לשורת . עננים שחורים עדיין כיסו את פני השמיים והבוץ היה עמוק. השייט

צריפים מכוסים בגגות , במרחק של כמה עשרות מטרים, האוהלים שלנו ראיתי

ותוך שאני מדשדש בבוץ העמוק ראיתי אותה , התחלתי לחפש את אימי. אסבסט

שאימא , בדיעבד התברר לי. מגיעה מקצה שורת האוהלים והיא מחפשת אותי

ושתיים ומאחר שגדרות תיל הפרידו בין המחנות היא לא -הוכנסה למחנה שישים

עם בוקר נפתחו השערים בין המחנות כדי . יכלה לצאת בלילה ולחפש אותי

שהופרדו מעליהם בעת הירידה , שאנשים יוכלו לאתר את בני משפחותיהם

התרגשנו מאד לפגישה המחודשת שלנו ושנינו חזרנו ביחד לאוהל שלי . מהאונייה

בזו , ארבע מיטות היו באוהל ואמא ואני ישנו במיטה אחת. במחנה שישים

התיישבנו על המיטה כי האוהל היה מאד נמוך ולעמוד . הראשונה משמאל לפתח

. בו בזקיפות ניתן היה רק באמצע

לראשונה בחיי . בהמשך הבוקר החלו לחלק לנו מצרכי מזון של אוכל לא מבושל

קופסות . קיבלנו אוכל סגור בקופסות מפח. פגשתי בדברי מזון שלא הכרתי מעודי

קיבלנו . פח קטנה-גם הם בתוך קופסת, קיבלנו סרדינים. קראו להן" שימורים"

שבתחילת עונת הפירות נהגה אמא להכין , תמיד ידעתי. ם'מרגרינה וקיבלנו ג

עכשיו . ריבות למריחה על הלחם ואחסנה אותן בצנצנות קטנות על מדף שבמטבח

היה מספיק אוכל . קיבלנו גם ירקות ולחם לבן טרי בכל יום. ם'למדתי שזה נקרא ג

-דרך רותי גוטסמן, התחלנו לקבל דברי דואר מבני המשפחה. ולא היינו רעבים

ומאחר , החיות עוד מטרם פרוץ המלחמה-מול גן, אביב-שגרה בתל, אריאלי

. וכתובתה הייתה ידועה לכולם היא הייתה הממוענת לדברי הדואר לכל המשפחה

-אמא התנדבה לבשל לקבוצת השומר, לאחר מספר שבועות של התאקלמות

היא קיבלה צריף בו היה דוד בישול על סולר . שאיתה הגענו מיאסי, הצעיר

היא דאגה להכין את ארוחות . והמצרכים לבישול הובאו ישירות לצריף הבישול

בשעה קבועה עמדו . כדרכה, הצהריים לכל החבורה ועשתה זאת באהבה רבה

כאשר . האנשים ליד אשנב שבצריף ואמא חילקה לכולם את האוכל המבושל

, שמעה שמישהו מהעומדים בתור נקרא בשם אלימלך היא נתנה לו מנה כפולה

. בפלסטינה, באותה עת, גם עבור בנה אלימלך שכבר היה

133

, אז נערה צעירה, במחנה שלנו התארגן תיאטרון באידיש והשחקנית מרים זוהר

, הופיעה שם ואני ראיתי את ההצגות דרך חריץ בגדר, רנוביץ'צ, שהייתה בת עירי

. שהקיפה את אזור ההצגות

אלה שבאו מביתם שביאסי , לעומתנו. לא היה לנו כסף ומעט מאד חפצים אישיים

, שהשלטונות התירו להם לקחת איתם, הביאו איתם חפצים רבים במשקל

. שגם כסף לא היה לנו, אבל אנחנו באנו כמעט בלי כלום וכמובן. בצאתם לדרך

- שחסר לנו הכסף אפילו לבול, לשלוח מכתב לארץ וכמובן, למשל, כאשר רצינו

פי -עם בקשה לשלוח אותו על, ששלח נתן גריל, צרפנו אותו למכתב, דואר

ושלוש -בשיטוטיי ברחבי המחנות גיליתי במחנה שישים. כתובתה של רותי שלנו

שגם הן הגיעו באותה , את ציתה ורותי והתברר לנו, את בנותיה של דודתי רוזה

מאחר ואחת הדיירות , משהתפנתה מיטה באוהל שלנו. אונייה בה באנו אנו

הצענו לציתה ולרותי לעבור ולגור איתנו ושתיהן ישנו , קיבלה היתר לעלות ארצה

. במיטה שהתפנתה

אך השמירה , הים-ושלוש לחוף-הוביל ממחנה שישים, לא מגודר, שטח קטן אחד

לי . מידי פעם נפתחו השערים והותר לנו לצאת להתרחץ בים. עליו הייתה קפדנית

שהתרחצתי בים והרחצה בין הגלים , הייתה זו הפעם הראשונה בחיי

כוזבת ככל , וההתפלשות בחול הרך והחמים העניקה לי תחושה זעומה של חופש

. שהייתה

. שהתאגדו לחבורות ובילו את זמנם בחברותא, היו במחנה הרבה אנשים צעירים

דודתי -רותי בת. ההתחברויות הובילו לחתונות וללידת תינוקות רבים במחנה

היא הכירה . יפהפייה ובשיא פריחתה, וארבע-בת עשרים, הייתה בחורה צעירה

שכל משפחתו נספתה , מפולין, יעקב אוסובסקי-במחנה בחור נאה בשם ישה

הוא שירת בצבא הרוסי וכך ניצל מהתופת והגיע בסופו של דבר . בשואה

. הם התאהבו וכאשר הגיעו ארצה נישאו זה לזו. לקפריסין

בדרך , שאני עובר שינוי בדרך החשיבה שלי, לאט לאט התחלתי להרגיש

אולי המהפך והתפנית הזו אירעו בגלל גילי . במנטאליות שלי, ההשקפה שלי

עשרה באותם -הכול בגיל ארבע- הייתי בסך–הצעיר ונכונותי לקלוט ולספוג הכול

134

שעד כה לא , סביבה. או אולי בגלל הסביבה השונה שעכשיו הייתי בתוכה–ימים

שתיקשרו , מארצות שונות, סביבה של אנשים צעירים. הייתה מוכרת וידועה לי

שכמעט ולא היה להם קשר עם , היו גם אנשים רבים. ביניהם בשפות שונות

התחברות אל אנשים אלה הרחיקה גם אותי מהשואה על . השואה שעברתי אני

, מפולין, מיוגוסלביה, מהונגריה, הגיעו פליטים מבולגריה. כל מה שהשתמע ממנה

מרומניה והרבה פליטים גם מצפון אפריקה ובעיקר , מצרפת, מגרמניה, מרוסיה

רב של שפות נשמעו מכל עבר ופגשתי בבליל של תרבויות -ערב. ממרוקו

. שהיו חדשים עבורי לחלוטין, ומנהגים

בהתאם לארץ , מאד התרשמתי מהשירה ומהריקודים של הקבוצות השונות

מה שהכניס אותי לאווירה לגמרי אחרת וחדשה מזו שהורגלתי לה , מוצאם

אני זוכר ". הורה"בעיקר , הצעירים שבחבורה הירבו לשיר ולרקוד. מהבית שלי

לי , שירים שהזכירו, םששרו היוגוסלבי, שהתרשמתי עמוקות משירי ההלל לטיטו

כאשר הייתה תחת , רנוביץ'ששמעתי על סטלין בצ, את אותם השירים, לא מעט

, שאני נכנס לחיים חדשים, אולי לא מודעת, הייתה לי הרגשה. שלטון הרוסים

התחלתי ללמוד ביטויי . שונה לחלוטין מזו שידעתי ומזו שזכרתי, לתקופה חדשה

שנזרקו לחלל האוויר בין אנשי , סכין-גנב ומרוקו-רומני, ווסווס, לשון חדשים כמו

שדווקא יוצאי מרוקו היו מאד רגישים לביטוי , נדמה היה לי. העדות השונות

לדעתי הם היו צעירים מאד . שבא לבטא את מזגם החם, הבוטה שהופנה כלפיהם

הם לא רצו שנדע שהם יוצאי . מאד אקטיביים וברובם אף יפי מראה, נחמדים

כך מוצא האנשים מהו -אותי לא עניין כל. צרפת-מרוקו והקפידו לומר שהם מדרום

שהבחורים המרוקאים היפים בלטו , אני זוכר. וגם לא שאלתי איש מניין הגיע

, אני נזכר. אירופה ואף הציעו להן להינשא להם-בחיזורם אחרי הבחורות יוצאות

, עשרה להינשא להם ומשהן סירבו-עשרה שש-שהם ביקשו מנערות בנות חמש

אמי ילדה אותי בגיל ? מה פתאום צעירה: "הם השיבו להן, מפאת גילן הצעיר

, יחד עם זה סיקרן אותי מאד ריבוי הארצות מהן הגיעו כל העולים". עשרה-ארבע

. שכן מאז ומתמיד התעניינתי בגיאוגרפיה

על , ישראל-שארגנו אסיפות וסיפרו לנו על ארץ, ישראל-הגיעו אלינו שליחים מארץ

סיפורים אותם שמעתי לראשונה , על קיבוצים והחיים בהם, מקומות יישוב בה

135

לא הייתה לי הכשרה . לא הכול הבנתי אבל הקשבתי וקלטתי בשקיקה. בחיי

מוקדמת כי הרי עד כה לא למדתי באופן מסודר והידע הכללי והבסיסי שלי היה

. מצומצם מאד

. שבאו לכאן להנעים את שהותנו בקפריסין, מידי פעם הגיעו מהארץ אמנים שונים

ישראל וסיפרו לנו על הווי -שרו לנו משירי ארץ, הם שהו בחברתנו מספר ימים

, ששרה לנו, כחודש לפני שעזבנו את האי הגיעה הזמרת שושנה דמארי. הארץ

ממיטב שיריה ובין היתר שמעתי מפיה לראשונה את השיר , בקולה הערב והעמוק

. מאד התרגשתי לשמוע אותה שרה ובמיוחד קסמו לי מילות השיר הזה". כלניות"

שבארץ , את התחושה, עצם בואם של האמנים אלינו נתנה לנו ובמיוחד לי

. כך רחוקים-חושבים עלינו ורוצים לקרב אותנו הגם שפיסית היינו כל

וניסיתי להשתלב , אולי אפילו יותר מידיי, מנומס, טוב מראה, אני הייתי נער גבוה

הייתי גם נער ביישן ולמרות . אך לא תמיד בהצלחה, גוני-בין קבוצות הנוער הרב

כך ביליתי הרבה זמן . רצוני להשתלב הסתייגתי ביצירת קשרים חדשים עם זרים

שגרה איתנו באותו האוהל ונוצרו בינינו קשרים חבריים , דודתי-עם ציתה בת

. מאד

-פאן"על האונייה , דודתי גיזי נישאה בדרכה לקפריסין-באותם ימים נודע לנו שבת

בחור , לבחור איתו יצאה עוד ברומניה, החובל של האונייה-ידי רב-על, "קרשנט

בסופו ". מחנות החורף"הם הגיעו למחנה שבעים ב. ליאופולד הירש-בשם בוזיו

. נישאו זה לזו וחיו יחדיו באושר רב, כאמור, של דבר הם

למרות כל מה שעברתי בשנות המלחמה וכל מה שעברה משפחתי ובהתחשב בזה שאני יודע מה

הואיל , שלי ולמשפחתי היה מזל גדול, היום אני יכול להגיד בפה מלא, שאנשים אחרים עברו

, היו לי דודים ודודות. ורבים מבני משפחתי נותרו בחיים אחרי התופת של המלחמה הנוראה ההיא

, שלא נשארו להם קרובי משפחה כמו שלי היו, דודות וכאשר אני שומע מאחרים-דודים ובני-בני

. מזה שלהם, נכמר ליבי בקרבי עליהם ואני מרגיש כי מצבי שלי שפר עליי בהרבה

136

הכרזת המדינה

עשר במאי -ארבעה, ח"תש'באייר ה' ה, הכרזת העצמאות של מדינת ישראל נערכה ביום שישי

רוטשילד -שבשדרות, בבית דיזנגוף, אביב-בעיר תל, בשעה ארבע אחרי הצהריים, 1948

. עשר-שישה

ישראל ידע -היישוב היהודי בארץ. ישראל-היה זה היום האחרון לקיום המנדט הבריטי על ארץ

כדי למנוע את , עלולים צבאות ערב הסדירים לפלוש לארץ, בחצות הלילה, שעם סיום המנדט

אף הסיכון הרב שבהכרזה על -על. יישום תוכנית החלוקה של עצרת האומות המאוחדות

' ורג'ג, ישראל העצמאית והריבונית ולמול אזהרתו של שר החוץ האמריקני-הקמתה של מדינת

בישיבה , "מנהלת העם"החליטה , לדחות את ההכרזה, ועצות של מדינות שונות נוספות, מרשל

לצאת , והסתיימה בשעה אחת ארבעים וחמש לאחר חצות1948עשר במאי -שהחלה בשנים

. בהכרזה על הקמת המדינה

שבאותה עת שכן , אביב-באולם מוזיאון תל" מועצת העם"בישיבת , כאמור, ההכרזה התקיימה

. אביב-בית זה היה מעונו של מאיר דיזנגוף והוא תרם אותו בצוואתו לתושבי תל. בבית דיזנגוף

מועצת המדינה "בת שלושים ושבעה החברים את שמה ל, "מועצת העם"באותו מעמד הסבה

נקבעה להיות " העם-מנהלת"והפכה להיות הגוף המחוקק של המדינה החדשה ו" הזמנית

ראש הנהלת הסוכנות -שהיה אז יושב, גוריון-דויד בן, ראש המועצה-יושב". הממשלה הזמנית"

שהיא המסמך המכונן של מדינת , מגילת העצמאות–הקריא את נוסח ההכרזה , היהודית

. ישראל

שתקבץ את כל היהודים , שהוקמה כמדינת היהודים, המגילה התוותה את אופייה של המדינה

בתום ההכרזה חתמו . גזע ומין, ללא הבדל דת, מכול הגלויות ותתייחס לכל תושביה בשוויון

-גוריון היה ראשון החותמים והתמנה לאחר מכן לראש-בן. העצמאות-חברי המועצה על מגילת

טקס ההכרזה הוקלט במלואו . הביטחון בממשלה הזמנית של המדינה החדשה-הממשלה ולשר

" ישראל-קול"ידי -ואף הועבר בשידור חי על

ושלושה ימים ("פקטו-דה"הכרה )הברית במדינה החדשה -עוד באותו לילה הכירה ארצות

. ("יורה-דה"הכרה )המועצות -לאחר מכן הכירה בה גם ברית

ישראל והחל השלב השני של -למחרת ההכרזה פלשו צבאותיהן של חמש ממדינות ערב לארץ

. מלחמת העצמאות

137

ישראל -סוף אנחנו מגיעים לארץ-סוף

ישראל עברה במחנות -גוריון על הקמת מדינה יהודית בארץ-הכרזת דויד בן

השמחה . האנשים פרצו בריקודים ובשירה אדירה. קפריסין כשמועה מפה לאוזן

שמהלך זה יקצר את שהותנו במחנות המעצר , בעיקר מפני שהבנו, הייתה גדולה

, ניסיתי להשתלב במעגלי הרוקדים. ישראל-ויקרב את צאתנו מקפריסין לארץ

, כך הצלחתי לעמוד בקצב-אף שלא כל-ועל" הורה"ניסיתי לרקוד את ריקוד ה

. המשכתי לקפץ ולרקוד עם כולם

. פי רשימות שהופצו-על, ישראל-בכל יום יצאו קבוצות בנות כמה מאות איש לארץ

נלקחנו במשאיות . 1948בשמונה ביוני , התור שלנו הגיע כעבור כשלושה שבועות

, "קרשנט-פאן"על האונייה , כמה מאות אנשים, לעבר נמל פמגוסטה ועלינו

מזג האוויר היה נוח ונשארנו לעמוד על , החשיכה החלה לרדת. שהמתינה לנו שם

הים היה שקט והאונייה פילסה את דרכה מזרחה בין . הסיפון במשך כל השייט

השמיים זרועי הכוכבים האירו ממעל ובליבנו סערה התרגשות . הגלים הרוגעים

. ראשון התחלנו לראות את צלליתו המרוחקת של הר הכרמל-עם אור. עצומה

. ראינו את בתי העיר חיפה שרבצו למרגלותיו מתחת למעטפת ערפילי הבוקר

. כולנו הצטופפנו על הסיפון ופנינו לעבר השמש העולה ומבצבצת מעל הר הכרמל

. פרצה מגרונם החנוק מדמעות של כל הסובבים אותי" התקווה"שירה אדירה של

בעוד האונייה מפלסת . סוף הגענו הביתה-סוף. ההתרגשות הרקיעה שחקים

פיזר חום השמש את הערפל והעיר חיפה נגלתה , לאיטה את דרכה לעבר הנמל

. גרוננו נשנק מהתרגשות ולא יכולנו להוציא הגה מפינו. לעינינו במלא הדרה

רגעים . עצרה ליד הרציף ואנחנו התחלנו לרדת לחוף, הפעם נכנסה האונייה לנמל

על מנת לסייע , ל של כל הצעירים"שערכו גיוס לצה, עלו לאונייה שליחים, לפני כן

בן , גם אותי. כבר בעיצומה, באותה עת, שהייתה, ללוחמים במלחמת השחרור

אך אמי , ביקשו לגייס, שלמראית עיין נראיתי בוגר מגילי, עשרה וחצי-הארבע

. היציגה תעודה שאמרה שעודני ילד צעיר ואכן לא גויסתי

של , אבל הייתה הרגשה של התעלות. הכול היה זר לי. השמש כבר יקדה מעלינו

שכמו שהארץ הזו , הרגשנו. תחילתם של חיים מחודשים בארץ החדשה

חשתי בשמחה את אדמת . בראשיתם של חיים חדשים, בתחילתה כך גם אנחנו

138

אמא תפרה לעצמה . עדיין לא היו לי נעליים–ישראל תחת רגליי היחפות -ארץ

. מבד שגזרה מאחד האוהלים שם, בטרם עזבנו את קפריסין, מעין כיסוי לרגליה

מהר -הנסיעה חלפה חיש. אחרי מבטים חטופים מסביבי וכבר הועלינו על משאיות

העולים -ובקושי הספקתי לקלוט את הנופים עליהם עברנו וכבר הגענו לבית

ידי הצבא הבריטי זמן קצר לפני -שננטש על, היה זה מחנה צבאי. חנה-בפרדס

-בכל ביתן כזה היו כחמש. היו בו ביתנים בנויים מאבן עם גגות מאסבסט. בואנו

. עשרה מיטות

כל אחד מאיתנו קיבל מיטה צבאית מכוסה במזרון ממולא בקש ושתי שמיכות

המיטות של אמא ושלי ניצבו צמודות האחת ליד השנייה וזו הייתה הפעם . צבאיות

כולה , שהייתה לי מיטה משלי, עשרה וחצי-ואני כבר בן ארבע, הראשונה בחיי

, ההרגשה לישון לבדי במיטה משלי הייתה טובה מאד. לרוחבה ולאורכה, שלי

לנער בגיל הזה כאשר אך לפני כשנתיים התפרצה , נהדרת באופן מיוחד לי

שכמובן , הרגשות. שלא היה לי הסבר עליהן, חשתי בגופי תופעות. הגבריות שלי

האם ? האם זה בכלל נורמאלי. הטרידו אותי מאד ולא היה לי ברור מה קורה איתי

אבא לא היה לצידי . לא היה לי עם מי לדבר על זה? זה קורה לי בגלל העבר שלי

להדריך אותי ולהכין אותי לקראתן ועם אחי לא יכולתי לדבר על דברים כאלה וגם

כמובן שגם לאמא לא יכולתי . מפני שבאותו פרק זמן הוא כבר לא היה איתנו

חששתי להטריד , כי מאחר ולא הבנתי מה עובר עליי, לפנות בנושא לא ברור זה

לישון לבד במיטה נורמאלית ולא במיטה צרה בצמוד , ברור שבמצב כזה. אותה

הרגשתי שהיה זה . גרמו לי להרגשת אושר, כפי שזה היה עד כה, לאמא שלי

. הצעד הראשון להגשמת חלומותיי

לגברים - האחד לנשים והשני , בצד ביתני המגורים היו שני ביתנים למקלחות

היו איתנו מספר זוגות צעירים . אבל בתוך חדרי המגורים השינה הייתה מעורבת

. ובלילות נשמעה הפעילות שלהם מכל עבר

קיבלנו אוכל מבושל . ששימש כחדר אכילה גדול ומסודר, די גדול, היה ביתן אחד

פעם ראשונה מזה שנים . טעים ומגוון ויכולנו לקבל מנות נוספות ככל שביקשנו

. הייתי שבע- נהניתי מהאוכל והעיקר , שאכלתי טוב, רבות

139

. בכל השבילים שסבבו את ביתני המגורים היו שלטים שכיוונו לעבר חדר האכילה

הייתי גאה על . עם חץ גדול המורה על הכיוון" לחדר האוכל"על השלטים נכתב

בתחילה לא הבנתי את משמעותם אבל מהר . יכולתי לקרוא את השלטים הללו

היה זה המשפט . מאד למדתי שכן אוכל היה הדבר העיקרי באותו פרק זמן

. ישראל-הראשון בעברית אותו למדתי בארץ

שהורדו מהאונייה במרוכז ויצאנו , במרכז המחנה ערמו את כל החבילות שלנו

שבמקורו הכיל , המטען של אמא ושלי היה ארוז בשק קרוע. לחפש את זו שלנו

אדמה ובתוכו קערה גדולה מאמייל שאמא סחבה איתה בכל הדרכים -תפוחי

רק שהתחתית של . כדי שיהיה לה במה להתרחץ ולרחוץ את הילד שלה, שעברנו

אמא חיפשה בערימה את השק שלנו . אותה קערה הייתה כבר חלודה ומחוררת

המשכתי לחפש ולבסוף מצאתי , אני לא וויתרתי. ומשלא מצאה אותה וויתרה

. כי הרי היה זה כל רכושנו עלי אדמות באותם ימים, לשמחתי הרבה, אותו

מנת לחפש -על, שכבר היו בארץ לפנינו, התחילו להגיע לבית העולים אנשים

דודה מדרגה -שהייתה בת, הגיעה אישה בשם מלציה מאוריאר. קרובי משפחה

. חנה והזמינה אותנו לארוחה בביתה-היא גרה במושבה בפרדס. שנייה של אמא

–הבית ובשני -בחדר האחד גר בעל. בבית בן שני חדרים, היא גרה בחדר שכור

לחדר שלה נכנסנו דרך הול . היא ביחד עם האיש לו נישאה אחרי בואה ארצה

ובעל הבית הבטיח להתקין לה שם משטח שיש וכיור כדי שהפינה תשמש לה

היא פתחה . כך גאה ומאושרת בהישגים שלה-בעלה עבד והיא הייתה כל. כמטבח

. את תכולתו, בגאווה רבה, בפנינו את ארון הבגדים שלהם והיציגה בפנינו

שתבוא אליה ביום אחר , באצילות יתרה ובהרבה רוחב לב היא הזמינה את אמא

הרגשנו שזו הייתה לנו קבלת פנים . ואז הלכה איתה וקנתה לה זוג נעליים

. מרגשת עד מאד

אנשים התחילו לצאת לעבודה מבית העולים ובפעם הראשונה שמעתי את המושג

שיצאה לבציר ענבים בכרמים , גם אני הצטרפתי לאחת הקבוצות". עבודה-לשכת"

אני זוכר את ההתלהבות שלי ואת ההנאה שלי גם . שבסביבות בנימינה

, מהר הכרמל, גם שהרווחתי כסף אבל בעיקר התלהבתי מהנוף, מהעבודה

. כך הרבה ירוק מסביב-מהעבודה באוויר הפתוח ומכול

140

הם באו מבית . יעל ומשה גבזה, בבית העולים, באחד הימים הגיעו לבקר אותנו

באותה . הבת של טנטה גוסטה, כזכור, היא הייתה. הספר בעיינות שם התגוררו

קבלתי את הזמנתם . הזדמנות הם הזמינו אותי לבקר אותם בביתם שבעיינות

מבלי לדעת מילה אחת בעברית , בשמחה ואני זוכר את עצמי יוצא לדרך אליהם

-יצאנו לכביש הראשי ועליתי על אוטובוס לתל. אבל מצוייד בהמון ביטחון עצמי

, שם ירדתי וצעדתי ברגל, ציונה-בתחנה המרכזית לקחתי אוטובוס לנס. אביב

בכניסה לעיינות הייתה . עובד עד שהגעתי לבית הספר עיינות-חולף על בית

שדרה שמפארת את . שהרשימה אותי אז עד מאד, שדרה של עצי דקל גבוהים

, אחותה של יעל, שרות גוטסמן, לאחר מכן סופר לי. הכניסה לעיינות עד היום

. 1933נטעה אותם עוד בשנת , ממייסדי עיינות

עליתי במדרגות לקומה . הם גרו בבניין הראשי של המוסד מעל לחדר האכילה

היו חדרי שירותים משותפים ומצד ימין , בראש גרם המדרגות משמאל. העליונה

בחדר הראשון גרו . נמצאו חדרי מגורים, משמאל, נמשכה מרפסת ארוכה וממנה

, טנטה גוסטה, קטן במקצת מקודמו גרה אימה, יעל ובעלה משה ובחדר השני

בשאר החדרים גרו אנשים . שהיגיעה ארצה שנה קודם לכן מצוידת בסרטיפיקט

ששימש , ממול המדרגות הייתה רחבה קטנה מוסתרת בוילון. זרים לנו, נוספים

שמפאת , היא סירבה לאכול בחדר האכילה הכללי. כמטבחון לטנטה גוסטה

בעלה של יעל היה בן למשפחה , משה. שמירה על הכשרות בישלה לעצמה

יעל . מאחד הקיבוצים בצפון הארץ ובעיינות היה אחראי על גן הפרחים, ידועה

אחותו של הרב מיימון , הייתה אחראית על הלול וגם הסגנית של ציפורה מיימון

שהיו מקובלים , אלה היו תנאי החיים שלהם. שהייתה ממקימי המוסד, הידוע

והם היו מרוצים ומאושרים ללא , עשרה שנים במקום-אחרי ארבע, באותם ימים

. טענות ודרישות מכל גורם שהוא

היה . כשלושה ימים ביליתי בעיינות ואת לילותיי עשיתי בחדרה של טנטה גוסטה

היא סבלה הרבה . שהסתפקה במועט, זה חדר קטן וצנוע כיאה לאישה צנועה

, היא גם איבדה את איתה הצעירה. שנים רבות הייתה אלמנה. במהלך חייה

שחיו , בפוטשנה שבטרנסניסטריה ועלתה לפלסטינה בזכות שתי בנותיה, רגינה

נשארה ברומניה כי לא קיבלה , סלי, איתה השלישית. בארץ עוד משנות השלושים

141

, כמו על כל היהודים, סרטיפיקט ביחד עם אימה ולאחר מכן אסרו עליה השלטונות

אולי מפני . היא הייתה מאד קשורה לאימי. עד שנות החמישים, לצאת מרומניה

הן נולדו . היו מאד קשורות זו לזו, שתיהן, הן. ששתיהן היו אלמנות שנים רבות

הייתה להן , עשרה שנים-אף שהייתה מבוגרת מאימי באחת-באותו הכפר ועל

שרובם , על אנשי כפרן, שפה משותפת בנושאים רבים ותמיד היו להן שיחות נפש

מאד התענינה , תמיד, היא. היו קרובי משפחה ישירים או בדרך קשרי נישואין

. בבני המשפחה של אמי ובזמן ביקורי אצלם היא הרבתה לשאול אותי אודותם

ידי יעל לסעוד בחדר האכילה של -עוד ביום הראשון לביקורי בעיינות הוזמנתי על

התקבלתי שם בסבר פנים יפות , שלמרות היותי אורח, התפלאתי. הספר-בית

כל אחד העמיס על צלחתו . ועוד יותר התפעלתי משפע האוכל שהוגש לחברים

אבל ארוחות הבוקר זכורות לי . מהמבחר שהוכן וכך עשיתי גם אני, כפי רצונו

במקום בחדר האכילה , ארוחות אותן אכלנו בחדרם של יעל ומשה בעלה, במיוחד

התרגשתי . האורח שלהם, הם ערכו אותן במיוחד לי. ההומה אדם, המשותף

, מבחר לחמים טריים ופריכים, כמו דבש, לראות את כל הטוב שהושם על השולחן

בסך הכול הרשים אותי . שפע של ירקות מכל הסוגים והצבעים וביצים ומה עוד

מהאדיבות והנדיבות של האנשים בינם לבין עצמם בכלל , היחס שקיבלתי מהם

. וכלפיי בפרט

שלימים הפך להיות העיר , באחד הימים הם לקחו אותי לטיול לכפר ערבי קטן

בצד הדרך הם הראו לי עצים גבוהים וחסונים ואמרו לי שהם קיימים מאות . יבנה

. כמה נפלא הדבר. שנים או אולי אפילו אלף שנים

מאד החמיא לי שקרובות משפחה שלי היו ממייסדות המקום והייתי מאד גאה

עוד תוספת להרגשה של , הייתה זו עוד פיסה בעולם החדש שגיליתי, בהן ושוב

. תחילתם של חיים חדשים גם עבורי

כשליבי עולה על גדותיו מרוב החוויות , כעבור מספר ימים חזרתי לבית העולים

. הראשוניות שחוויתי בעיינות

142

סיכום ביניים

שלפני שאמשיך לספר כיצד הכיתי שורשים בארץ החדשה וכיצד בנינו , אני סבור

ניסיתי לתאר , ואכן. עליי לעשות סיכום ביניים על הכתוב עד כה, את ביתנו בה

תקופה הרת אסון ליהדות , תקופה שהייתה אומללה לאנושות כולה, תקופת זמן

את משפחתי , הילד הקטן, ניסיתי לתאר את עצמי. כולה וליהדות אירופה במיוחד

שאין כל אפשרות , ברור לי לגמרי. ואת כל הסובבים אותי על כל הסבל שעברנו

תיארתי את הסבל האישי שלי אף , נכון. למדוד את רמת הסבל של כל איש ואיש

ההשלכות של . וישנם כאלה שאולי אפילו יותר ממני, שכולם סבלו, שברור לי

יש רבים שסבלו כמוני . תקופת הסבל הזאת הן אישיות ואצל כל אחד הן שונות

ורבים אחרים שסבלו עוד יותר ולמרות זאת הם הצליחו להתאושש מהר יותר

הם התחילו או המשיכו ללמוד והגיעו להישגים רבים . ממני וטוב יותר ממני

הם הגיעו לתפקידים פיננסיים , הם עשו קריירות אקדמיות. ושונים משלי

! כל הכבוד להם. מעריך מאד את הישגיהם, אישית, אני. וממשלתיים רמי מעלה

במקום ללכת , אף גילי הצעיר-על, נאלצתי לצאת לעבודה. אצלי זה היה אחרת

הגם שלא היה זה דבר יוצא דופן ובשום פנים ואופן לא הרגשתי את עצמי , ללמוד

אני , חייתי את חיי. נשארתי בחיים, בכל זאת שרדתי. היו עוד רבים כמוני. חריג

נכון , יחד עם זה. חי אותם ומתכוון להמשיך ולחיות את חיי בצורה הטובה ביותר

בשום . שאין לי ומעולם לא היו לי רגשי נחיתות ורגשות של רחמים עצמיים, לציין

לא . אפילו בתקופה הארוכה של הבכי אז בברשאד, מקרה לא ריחמתי על עצמי

. הרעב–כי ידעתי שהייתה סיבה ממשית לבכי , ריחמתי על עצמי באותם ימים

כי פשוט , אני גם לא הרשיתי לאיש לרחם עליי ובודאי אני לא מרשה זאת עכשיו

כי הרי , אף העבר-על, אני אדם בריא, אני אדם מאושר. אינני רואה כל סיבה לכך

ושבעה , מקסימים ומאושרים, יש לי שני ילדים מוצלחים. עומד בפניי עתיד מבטיח

, רות, והעיקר יש לי אישה יקרה. שכול עתידם עוד לפניהם, נכדים יפים וחכמים

? אז מה עוד צריך אדם בגילי. נאמנה והעיקר תומכת, אוהבת, אישה יפה

143

ישראל - מעוננו הראשון בארץ–יפו

התחילו , לקראת סוף חודש יוני, חנה-אחרי כשבועיים בבית העולים בפרדס

לא ידענו על המקומות השונים . להפנות את העולים למקומות יישוב שונים בארץ

כי איש לא הדריך אותנו וגם איש לא שאל לרצוננו או , אליהם הופנו האנשים

הכריזו את השם שלנו בתוך קבוצת , בוקר אחד הגיע אוטובוס, פשוט. לדעתנו

עלינו עליו עם השק הקרוע שלנו ואחרי נסיעה לא ארוכה הגענו , אנשים נוספים

כאשר משני צידיה בתי אבן , נסענו לאורך שדרות ירושלים. בלייה ביפו'לשכונת ג

עברנו דרך מספר מחסומים של . גבוהים ובשדרה מתמרים עצים גבוהים ועבותים

הבית היה מורם מעט מעל . בליה ויפו'בגבול ג" בית הירוק"חלפנו על פני ה, ל"צה

שוב . שאהבתי גם שחלפנו על פניו ביעף, בית בנוי בסגנון מזרחי. פני הכביש

עברנו דרך מחסום של הצבא והורדנו מהאוטובוס ליד חצר גדולה בה הסתובבו

שנדף , איך שנכנסנו לחצר חשנו בריח נעים של סיד. חבילות בידיהם, אנשים

לעומת צחנה עזה שנדפה והכתה באפנו , מהקירות המבהיקים בלובנם מסביבנו

, מספר חדרים פנו לתוך החצר. שהיה זרוק בכל מקום ומקום, מערימות הזבל

, שנתנו לכל אחד מהאנשים הוראות לגשת לבית מסוים, בהם ישבו פקידי סוכנות

. לחדר מסוים, לדירה מסוימת

מול בית הקברות , הובילו אותנו לבית ערבי בן שתי קומות ברחוב מספר ששים

מסביב עמדו בתים בני קומה אחת או שתי . 'החולים דונולו ב-המוסלמי ומול בית

סמטאות צרות מעפר . בנויים מאבן או מצופים בטיח לבן בוהק בשמש, קומות

, הבית אליו הובאנו היה גם הוא נטוש מתושביו הערביים. מובילות אליהם, כבוש

שוב קיבל את פנינו ריח חזק . עלינו לקומה השנייה. שברחו ממנו עם כיבוש יפו

, היה פתוח לעבר הים, שלאורך שני החדרים, והמבט מן המרפסת, של סיד וניקיון

מראה . אחד החופים היפים בסביבה, שהיה ועודנו עד היום, בליה'לעבר חוף ג

כאשר השמים הבהירים נושקים למי הים , המשתרע מאופק לאופק, הים הכחול

מראה הגלים המתגלגלים אל החוף ומתנפצים . הקסים וריתק אותי, הכחולים

. בקצף לבן הפנט אותי ולא יכולתי להתנתק ממנו

144

, פתחנו את דלת הדירה ונכנסנו להול ארוך וצר, כאשר הגענו לקומה השנייה

בצד שמאל היו חלונות ללא תריסים . חמישה מטרים אורכו ושני מטרים רוחבו

מול הכניסה לחדר . אנחנו התמקמנו בחדר הפינתי, ובצד ימין היה החדר הראשון

לעברו של בית הקברות המוסלמי ולים , שפנה לחזית הבית, היה חלון אחד

ליד דלת . משמאלו של החלון הייתה דלת למרפסת צרה וקצרה. שמעבר לו

לחדר זה הייתה דלת . הכניסה לחדר הייתה גם דלת מקשרת לחדר הצמוד לו

עוד חלון שנשקף אל הים וחלון נוסף שפנה , כניסה וחלון בנוסף לדלת למרפסת

משמאל . בסוף הפרוזדור הייתה דלת מצד ימין למטבחון. לסמטה בצד הבית

בשלב זה . חור ברצפה ומעליו המקלחת, לדלת הכניסה למטבחון היו השירותים

- סוף יש לנו חדר נורמאלי והעיקר -שסוף, היינו מאושרים. החדר הצמוד היה ריק

הבאתי לנו ארון מאחד . את שתי מיטות הסוכנות שקיבלנו מיקמנו בחדר. שלנו

, שמאחר ולא יכולתי לקחת את הארון אלא בחלקים, הסבירו לי. הבתים הנטושים

כך . היה עליי להוציא מגירה או שתיים מהארון ואז איש לא ייקח אותו ללא מגירות

הוספתי לו גם שולחן קטן ושני . עשיתי ולאט לאט העברתי את הארון אלינו

. שמצאתי והחדר נראה לנו מושלם, כסאות

נוף הים , בקיץ מאד נהנינו מהחדר שלנו בגלל הנוף הקסום שנשקף מחלונותיו

מצד אחד את רעש הגלים , בלילות שמענו. ומראה הגלים המתנפצים אל החוף

בחורף הייתה לנו . את יללות התנים שהגיעו מהפרדסים שבסביבה–ומצד שני

. חלון שלא נסגר היטב, בעיה קשה של רטיבות ונזילת מים דרך החלון בפרוזדור

הגשם שירד מכיוון דרום מערב נכנס פנימה דרך החלון ומים רבים הצטברו

מרזב , מלאכה שהכין לנו מעין מרזב לאורך החלון בתוך הבית-הזמנו בעל. בפנים

. שהוביל את המים הנוזלים לשירותים

אחרי ששהו תקופת , באחד הימים פגשנו ברחוב את רגינה קרובתנו ובנה פרדי

בתמימותה הזמינה אותם לבוא לגור איתנו , אמא. הזמן במחנה עקורים בווינ

היה גם מקלט , בין יתר החפצים שהביאו איתם. שהיה סמוך לשלנו, בחדר הפנוי

מאחר והיה זה אחד . רדיו ואהבתי להקשיב לשידורים השונים שבקעו ממנו

לימים פרדי . הגיעו אלינו גם שכנים להאזין לו, ממקלטי הרדיו הבודדים בסביבה

. התחתן והביא את כלתו הצעירה לגור עימו בחדרה של אימו

145

. עזוב ופרוץ לכל עבר, מעל לחדר שלנו היה חדרון קטן, על הגג של הבית שלנו

סגר אותו ונכנס לגור בו , הוא שיפץ אותו. פרדי החליט לאמץ לעצמו את החדרון

הוא אף הגדיל . הם השתמשו במטבחון ובשירותים שלנו. ביחד עם אשתו הטריה

מבלי לשים לב שהתוספת , את החדר ובנה תוספת קטנה לפני הכניסה לחדרון

. שהצטברו בחורף על הגג, נבנתה על הפתח של המרזב שניקז את מי הגשמים

התאספו המים על הגג ומאין יכולת לרדת דרך , עם רדת הגשמים הראשונים

כאשר הבנו . המרזב הרטיבו המים את תקרת החדר שלנו עד שנזלו לתוך החדר

מנין המים זולגים פנימה פתח פרדי פתח נוסף למים על הגג וניקז אותם דרך

טנטה ברטה , כאשר לימים. באותו חדרון נולדה ביתם הראשונה. החדרון שלו

הם גרו איתנו מספר חודשים וישנו בפרוזדור מתחת , ואונקל דויד עלו ארצה

לבת שלהם שרה ולבעלה לא ניתן אז . שדרכו נכנסו מי הגשמים בחורף, לחלון

. אישור יציאה מרומניה

כי בעצם לא היה לנו כלום וגם לא , כבר בימים הראשונים התחלנו לחפש עבודה

נסענו לרות , באחת הזדמנויות. היו לנו את האמצעים לרכוש משהו לעצמנו

כדי לקבל ממנה דואר , החיות-מול גן, קיימת-שגרה בשדרות קרן, אריאלי-גוטסמן

שאנחנו חייבים , תוך כדי שיחה דובר. שגר בקיבוץ זיקים וטרם פגשנו אותו, מאחי

היום אני שוב . אישית, להתחיל לעבוד במהרה וכי יש לה את האפשרות לעזור לי

חייב , עשרה וחצי-הנער בן הארבע, חוזר ושואל את עצמי למה עלה הרעיון שאני

מדוע שאני לא –הכה מובנת מאליה , מדוע לא נשאלה השאלה. לצאת לעבודה

שהיה מכר , תעשיין מצליח–לימים , רותי טלפנה מיד למרדכי מאיר? אלך ללמוד

כבר . שתשלח אותי אליו למשרד, סיפרה לו מעט עלינו והוא אמר לה, שלה

. נסעתי באוטובוס מספר חמש עד לרחוב אלנבי. מביתה של רות יצאתי לדרך

מבלי להתמצא . בנימין-העם פינת רחוב נחלת-המשרד שלו היה ברחוב אחד

נכנסתי . ברחובות העיר ומבלי לדעת את השפה העברית מצאתי את דרכי והגעתי

כשלצידם ישבו מספר פקידים , בו ניצבו מספר שולחנות, למשרד בן חדר אחד

נכנסנו למכונית , ירד איתי לרחוב, הוא קיבל את פניי בחביבות. והוא ישב ביניהם

מיד אחרי גשר , מאד קטנה שלו ואחרי נסיעה קצרה הגענו לשכונת מכבי החדשה

ברחוב הראשון מצד . בכניסה לשכונת התקווה, (נחל האיילון של היום)המוסררה

. ליד המחסן שלו, ימין היו מספר מחסנים והוא עצר את המכונית בסוף השביל

146

שהוא לווה (מכונות אריגה)נכנסנו לתוך המבנה וראיתי שם ארבעה נולים ישנים

הוא הציג אותי בפני . מכונה לסלילת חוטים ומכונה לטווית חוטים, ממישהו

איש חביב בשם אברהם ועוד באותו היום התחלתי לעבוד ליד מכונת , המנהל

, המחמאה הראשונה שקיבלתי הייתה. הסלילה ובבדיקת הבדים לאחר האריגה

ראיתי . שאלו אותי העובדים האחרים אם אני הבן שלו, כאשר מרדכי מאיר הלך

את השאלה הזאת לכבוד לי מכיוון שהרגשתי עד כמה רב הכבוד שהם רחשו

. לאיש הזה

בשעה שש בבוקר וסיימתי בשעה שתיים , בכל יום, את העבודה התחלתי

בקיץ החם או , ארבע וחצי, בכל בוקר השכמתי לקום בשעה ארבע. בצהריים

היום –יצאתי לכביש הראשי , תחת מטר של גשם זלעפות, לעיתים. בחורף הקר

כאשר ראיתי אותו . ים-שהגיע מכוון בת, וחיכיתי לאוטובוס–זה רחוב יפת

נסעתי עד . כי אז עוד לא היו תחנות מסודרות, מתקרב אותתי לו בידי לעצור

. עשרה-לרחוב עליה ושם עברתי לרחוב לוינסקי והחלפתי לאוטובוס מספר ארבע

. ירדתי ממנו אחרי הגשר של שכונת התקווה וצעדתי ברגל עד למקום עבודתי

אותם הכנתי לי בערב וסעדתי עם כל העובדים , ים'הבאתי איתי מהבית סנדוויצ

האוויר . על ערימות צמר לא מעובד, נהגנו לשבת בפינה ליד השירותים. האחרים

. שהתנשאו מהצמר והיה ספוג בריחות עזים מהשירותים, היה מלא בענני אבק

עליו , בעל שתי קומות, נושא בידו מגש עגול מפח, מידי פעם הגיע איש מבוגר

כוסות תה מהביל ועוגיות מצופות באגוזים ומעת לעת הרשיתי לעצמי לקנות ממנו

ביום , הרווחתי אז חצי לירה ליום ובכל שבוע. כוס תה כתוספת לארוחה שלי

ליקבורניק צבי "עליו נכתב , אליהן צורף פתק לבן קטן, קיבלתי שלוש לירות, שישי

במיוחד בפעם הראשונה בה קיבלתי את , כמה גאה הייתי בעצמי". שלוש לירות–

אצל שען ברחוב , לאחר שצברתי מעט כסף קניתי לעצמי שעון דוקסה. שכרי

עשרה כבר היה לי -שבגיל חמש, חזי התנפח מגאווה. ליד ככר המושבות, אלנבי

. כפי שהיה נהוג בזמנים נורמאליים, המצווה שלי-אותו לא זכיתי לקבל לבר, שעון

אביב וראינו בחלון הראווה של אחת -תל-באחד הימים הלכתי עם אמא לדרך יפו

היה זה חידוש . אותה טבלו בכוס עם מים רותחים, החנויות כף מיוחדת לעלי תה

147

אמא התפעלה מהחידוש ונכנסנו . לעומת תיון עלי התה אותו זכרתי מילדותי

. לרכוש את הכף המיוחדת

, אני נזכר. שבראשו היה תא מיוחד לאחסון קרח, כעבור זמן קנינו גם מקרר קטן

מעגלה , ירדתי לרחוב לקנות רבע בלוק קרח, איך בסופו של כל יום עבודה שלי

על , יד גדול-בצלצול פעמון, שעברה ברחוב ובעליה הכריז, מיוחדת רתומה לסוס

שהיה במרחק הליכה , ים-בשבת הלכתי לבית החרושת לקרח בבת. בואו לשכונה

אני זוכר איך מיהרתי לחזור הביתה . לקנות את הקרח, של כרבע שעה לכל כיוון

לאחדים משכנינו עוד לא היה מקרר והם . כדי שהקרח לא יימס בחום השמש

. אחסנו במקרר שלנו מצרכים שעשויים היו להתקלקל

בכל מיני עבודות , בתקופה זו ובמשך מספר השנים הקרובות, אמא שלי עבדה

היא לא בחלה באף עבודה שקיבלה ומעולם לא שמעתי אותה . מזדמנות

בונה בגבעתיים -בהתחלה היא עבדה כמבשלת במטבח של סולל. מתלוננת

ל "אחרי זמן מה עבדה כמגהצת במחסן של צה. ונסעה לשם בשני אוטובוסים

, בכל יום היא הלכה לשם ברגל. ליד תחנת הרכבת של יפו, אביב-תל-בדרך יפו

היא עמדה כל היום על הרגליים וגיהצה במגהץ חשמלי . ים-מביתנו בגבול בת

היא התחילה 1950לקראת סוף שנת . לפנות ערב, שוב ברגל, וחזרה הביתה

. בסמוך לבית שלנו', החולים דונולו ב-לבשל במטבח של בית

יום -בעוד אנחנו התמודדנו עם קשיי היום

הודענו . בקיבוץ זיקים, כאמור, אחי שהה

שהגענו ארצה והסברנו לו , לו במכתב

. למקום מגורנו ביפו, כיצד להגיע אלינו

הוא הצליח . יום בהיר אחד הוא הופיע, ואז

אחרי פרידה , להפתיע אותנו והגיע לביקור

הייתה זו פגישה נרגשת ביותר ושעות רבות ישבנו וסיפרנו האחד . של כשנה וחצי

. לשני את קורותינו מאז נפרדנו ביאסי

אחרי נסיעה ממושכת . כעבור זמן מה נסענו אנחנו לבקר אותו בקיבוץ זיקים

רכוב על גבי , איש זר בא לקבל את פנינו. באוטובוס ירדנו בצומת הכניסה לקיבוץ

148

אמא ואני , כאשר מאחורי המושב שלו הונח לוח עץ קטן ושנינו, טרקטור קטן

כל אחד ברגל אחת כאשר הרגל השנייה מתנופפת באוויר ואנחנו , עמדנו עליו

הנסיעה לתוך הקיבוץ נמשכה כרבע שעה עד שהגענו . תומכים זה בזו לבל ניפול

. לקבוצת צריפי מגורים ולצידם צריף גדול מעט יותר לחדר האכילה המשותף

. שנעדר באותה העת מן הקיבוץ, אנחנו ישנו בצריף של אחד החברים

בפעם . בפרדס של הקיבוץ הייתה בריכת השקיה וכחום היום הלכתי לטבול בה

כי סברתי , נבהלתי. הראשונה שנכנסתי לבריכה קפצתי למים כשהשעון על ידי

התלבשתי ונסעתי באוטובוס . לא חשבתי פעמיים. שהשעון התקלקל מהמים

הוא בדק את השעון ולשמחתי . אל השען בכיכר המושבות, אביב-בחזרה לתל

שמח וטוב לב . לא קרה לו מאומה, שמאחר והשעון חסין נגד מים, הודיע לי

. חזרתי בו ביום לקיבוץ זיקים

– הייתה שם מקלחת משותפת לבנים ומעבר לקיר

אני זוכר שבאחת הפעמים . מקלחת נפרדת לבנות

את הבנות , מעבר לקיר, שהתקלחתי שמעתי

מדברות ביניהן עד כמה האמא של אלימלך היא

אישה נחמדה ומאד אהבתי לשמוע את המחמאה

-נשארנו בקיבוץ זיקים כיומיים. שחלקו לאמא שלי

מתוך שסברנו , שמחים, שלושה וחזרנו לביתנו ביפו

חשבנו שהוא נמצא . כך טוב-שאחי הסתדר כל

לא . בחברה טובה ותומכת ונראה היה לנו שהוא מרוצה וכך גם אנחנו היינו בגינו

. בלייה'בבית בג, עבר זמן רב ואחי עזב את הקיבוץ והתייצב אצלנו

במכתב חוזר הוא ברך אותנו ושאל . שהגענו ארצה, כתבנו לאונקל אדולף לקורסאו

ענתה שאין , בגאוותנותה המוגזמת, אימי" ?במה אני יכול לעזור לך, דורה"את אמא

היא ואני כבר עובדים . בארץ הקודש, שכן היא כבר נמצאת בבית, היא זקוקה לדבר

ומרוויחים מספיק למחייתנו ואף תיארה בפניו את כל מה שכבר הצלחנו לרכוש

, היא יעצה לו. שקנינו לנו כף מיוחדת לעלי תה ומקרר קטן לקרח, וכדוגמה כתבה לו

והתכוונה , שאם הוא רוצה לעזור מוטב שיעשה זאת לאחינו הנמצאים עדיין בגלות

תכונה ששלטה , שהגאווה של אימי, בדיעבד אני חושב. לאחותם ברטה ואחיהם סלו

149

ואפילו שהיה , מנעה ממנה לקבל עזרה ממישהו ואפילו אם זה מאחיה, בה כל חייה

שהיה עליה לענות , היום אני חושב. מסודר היטב בקורסאו והביע נכונות לעזור לה

כדי שתוכל להפנות את הבן הצעיר שלה ללימודים ולא , בחיוב על הצעת העזרה

לנצל , לפחות, היא יכלה. לבזבז את נעוריו ואת עתידו ביציאה לעבודה לא מקצועית

שחלקן נשרו בגלל הרעב ותנאי התברואה הגרועים , את נדיבותו ולטפל בשיניה

לא היה באפשרותה לטפל , בגלל המצוקה הכלכלית בה חיינו, ואילו בארץ. בברשאד

היא וויתרה על הטיפול בשיניה למרות . אלא אחרי שנים רבות של סבל, בשיניה

ולמרות זאת היא לא ביקשה כל עזרה מאחיה . שסבלה בגללן פיסית ונפשית כאחד

, דודה קלרה, שכאשר אונקל סלו עלה ארצה, השיא היה. גם למטרה חשובה זאת

שהם קיבלו כסף מאדולף ונסעו בעזרתו לבית הבראה בהרי , אשתו סיפרה

מדוע אף פעם היא לא חשבה על עצמה "ואני שואל את עצמי . הקרפטים בבוקובינה

". את כל האחרים בראש מעייניה, תמיד, אלא שמה

שש חבילות , פי הכתובת של ברטה-על, אונקל אדולף שלח מקורסאו לרומניה

, אשתו, שטנטה אסתר, עם בגדים משומשים, בנות עשרה קילוגרמים האחת

טנטה ברטה לא , מאחר והיה צורך לשלם הרבה מכס. אספה אצל אחיותיה

שם שינו את הכתובת מזו . הוציאה את החבילות והן חזרו אחר כבוד לקורסאו

. שמצפות לנו שש חבילות, קיבלנו מהדואר הודעה. שברומניה לזו שלנו בישראל

קיבלתי את החבילות ובפעם , שבשדרות ירושלים ביפו, נסעתי לבית הדואר

פתחנו . שהביא אותי ואת החבילות הביתה (מונית)הראשונה בחיי לקחתי טקסי

, קומבינזונים, חולצות ומכנסים לגברים, את החבילות ומצאנו בהן שמלות למיניהן

צריך היה . וילונות אותם זיהיתי מתמונות שקיבלנו מהם ומעט קופסות שימורים

סוף בפעם הראשונה בחייה הייתה לה את -שסוף, לראות את אמי הנדיבה

לדודות ולבניהם , לדודים, היא חילקה על ימין ועל שמאל. האפשרות לתת מתנות

ימי , צריך לזכור שהזמנים היו קשים. ועשתה זאת ברוחב לב ובשמחה רבה

. ואי אפשר היה להשיג את כל מה שרצינו, תקופת הצנע

התחתנה בת דודתי ציטה ואמי הביאה לה קומבינזון 1953זכור לי שבשנת

יש לי זיכרון . באותם ימים זו נחשבה למתנה מאד מאד יוקרתית. כמתנה לחתונה

שבפעם הראשונה בחיי ראיתי את אמי , מאותה חתונה והוא, חשוב לי מאד, נוסף

150

דודתי גיזי ובדיעבד אני יודע שזו גם -בעלה של בת, היא רקדה עם בוזיו. רוקדת ולס

ראיתי , הסתכלתי עליהם. הייתה הפעם האחרונה שלאמי הייתה הזדמנות לרקוד

, אני זוכר. גאווה והתפעלות ממנה, אותה רוקדת באלגנטיות רבה והייתי מלא שמחה

עד היום אני . שהסתכלתי עליה רוקדת בחינניות רבה והיא נראתה בעיניי כליידי

מסתבר שיש לי גם זיכרונות , אכן. מודה לבוזיו על שהזמין אז את אמי לרקוד עימו

. יפים מתקופת נעוריי

מאות רבות של אנשים הסתובבו . הרבה עולים שוכנו ביפו ורחובותיה המו אדם

שהושלכה מהבתים הנטושים שאכלסו , שעדיין מלאו בערימות של אשפה, ברחובות

, הונגרית–דיברו ברוב השפות האפשריות , שלבשו מכל הבא ליד, האנשים. אותם

מעט ערבית , צרפתית של הבאים מצפון אפריקה, רומנית, אידיש, גרמנית, בולגרית

אבל המילה הראשונה . מעט אנגלית וגם מעט עברית, עוד נשמעה פה ושם

המשרד הממשלתי בו – שמשמעותה food bureauשלמדתי הייתה, באנגלית

זכרתי את המילים הללו בגלל . קיבלנו את הפנקסים הקטנים של תלושי הקניה

. קונוטציה למילה מסוימת ברומנית

האחד , במהלך הזמן ניבנו עוד שניים. בשדרות ירושלים היו שלושה בתי קולנוע

בכניסה . מול בניין השגרירות הצרפתית, קולנוע פתוח–בלייה 'קולנוע אילת והשני בג

שכן היה זה אמצעי הבידור העיקרי , לבתי הקולנוע השתרכו תמיד תורים ארוכים

גם הבילוי . כרטיס הכניסה היה מאד זול וסרטים הוצגו בכל שעות היום. באותם זמנים

, בימי הקיץ החמים הצטופפו שם אלפי אנשים. על חוף הים היה חלק מהבידור שלנו

אהבנו את הים ושמחנו . רובנו נפגשנו בים בפעם הראשונה בחיינו. ראש על ראש

אחרי , כמעט בכל יום. להשתכשך בין הגלים ולהשתזף לאור קרני השמש הנעימות

להיכנס למים הצוננים ולרחוץ , נהגתי לרדת לחוף הים, שחזרתי הביתה מן העבודה

אהבתי . אף שלא ידעתי לשחות ואיני יודע זאת עד היום-על, בהם עד רדת השמש

אהבתי לצפות . ים-לטייל על החוף ולצעוד על החול הלח ברגליים חשופות עד לבת

מפעם לפעם נכנסתי לבית הקפה הזה כדי ". ריביירה"באנשים שישבו בבית הקפה

, אני נזכר. מאכל אותו לא היכרתי עד כה והוא ערב לחיכי ביותר, לרקוד וללקק גלידה

שקנתה , היא נהגה לתלות את הדגל, שכאשר אמא רצתה שאחזור הביתה מחוף הים

. על המרפסת שלנו ואז הייתי נוטש הכול ושב הביתה, לכבוד חג העצמאות הראשון

151

חג העצמאות הראשון שלי והמצעד שלא צעד

במודעה . 1949חג העצמאות הראשון של מדינת ישראל נחוג ברביעי במאי

התבקשו תושבי העיר לקשט את , יום קודם לכן, אביב-שפרסמה עירית תל

בתיהם ומרפסות דירותיהם בדגלי המדינה ובישרו על המצעד הצבאי שעמד

על מרפסת הדירה , בגאווה רבה, גם אמא קנתה דגל גדול ותלתה אותו. להתקיים

שנועדה , יהודה-בתחילת רחוב בן, לכבוד האירוע הוקמה בימת עץ ענקית. שלנו

החנויות והמפעלים . היה זה יום חג מלא שמחה והתרגשות. לכאלף מוזמנים

אביב ואף נערכו -גדשו את רחובות תל, המונים לבושים בבגדי חג. שבתו מעבודה

. תפילות חגיגיות בבתי הכנסת

יצאתי לרחוב אלנבי פינת רחוב , שעה בה תוכנן המצעד לעבור, לקראת הצהריים

שהוציא בעל קונדיטוריה סמוכה וחיכיתי עם כל הקהל , עליתי על סולם. העם-אחד

חיכיתי שעות רבות עד שעברה השמועה כי מאחר וברחובות העיר . הגדול למצעד

כך עד כדי -הצפיפות והמהומה היו גדולים כל, הצטופפו אלפי אנשים והדוחק

במפח נפש חזרתי . החליטו האחראים להכריז על ביטול המצעד, סכנה לחיי אדם

שזרם , כי לא היו מספיק אוטובוסים לקלוט ולהסיע את הקהל הרב, רגלית הביתה

עבר המצעד דרך רחובות , רק לאחר שההמונים התפזרו בחלקם. ממקום האירוע

". המצעד שלא צעד"מצעד זה נודע בשם . שונים מהמתוכנן

152

מפקד האוכלוסין הראשון שלי

בשלהי מלחמת העצמאות ולקראת הבחירות לאסיפה המכוננת נערך מפקד

מטרת המפקד הייתה להקים מרשם אוכלוסין . האוכלוסין הראשון במדינת ישראל

לקראת חלוקת , מסודר של כל תושבי המדינה ולתת לכל תושב מספר זהות

המפקד נערך בשני . תעודות זהות אשר ישמשו כאמצעי זיהוי בבחירות הקרובות

בשלב הראשון חולקו שאלונים לצורך איסוף נתונים דמוגרפיים בסיסיים : שלבים

הוטל עוצר 1948השמונה בנובמבר , ביום המפקד, בשלב השני. המן האוכלוסיי

. החל בשעה חמש אחרי הצהריים ועד חצות לילה, בית על כל תושבי המדינה

עברו מבית , במהלך העוצר יצאו פוקדים מטעם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה

כל אדם שנפקד . מין וגיל, ללא הבדל מוצא, לבית ופקדו את כל המתגוררים בו

הונפקו לכל התושבים , לקראת הבחירות, קיבל מספר זהות ובמועד מאוחר יותר

מאחר . שבהן הופיע המספר שהוענק לכול תושב בעת המפקד, תעודות זהות

נערך המפקד אף בבסיסי , ל"שהיה זה זמן מלחמה והמונים היו מגויסים לצה

. שהיו פזורים ברחבי המדינה, כן נערך המפקד בכל מחנות העולים-כמו. הצבא

. עבורנו היה זה אירוע ראשון בחיינו והפוקדים התקבלו בביתנו בהתרגשות גדולה

הרגשנו שאנו אזרחים . הרגשנו שכעת הפכנו לתושבים מן המניין בארצנו שלנו

. שווי זכויות ושווי חובות במדינה הצעירה ההולכת ונבנית

העלאת עצמותיו של הרצל לארץ

, ד"בתמוז תרס' בתאריך כ, בירת אוסטריה, בנימין זאב הרצל נפטר בווינה

כשנה וחצי לפני מותו כתב צוואה העוסקת בהלוויתו ובסדרי . 1904שלושה ביולי

בלי , בלי נאומים, אני מבקש הלוויה דלה ביותר: "בין היתר, בה נאמר. קבורתו

יד אבי ולשכב שם עד שהעם היהודי -בקבר על, להיקבר בארון מתכת... פרחים

". ישראל-יעלה את גופתי לארץ

-כשנה ורבע אחרי הקמת מדינת, ארבעים וחמש שנים לאחר מותו של הרצל

ו באב "ביום ט. החליטה הכנסת הראשונה לממש את צוואתו של הרצל, ישראל

בתמיכה כמעט מלאה של , החליטה הכנסת1949עשרה באוגוסט , ט"תש

תיאודור , צוואתו של חוזה מדינת היהודים: "לקיים את צוואתו בזו הלשון, חבריה

153

, ט"ב באב תש"תקויים בכ, ישראל-להעלות עצמותיו לארץ, ל"בנימין זאב הרצל ז

". בירת הנצח של עם ישראל ועיר קודשו, בירושלים, 1949שבעה עשר באוגוסט

שבתחילת , ברציף הרברט סמואל, ארונו של הרצל הוצב מול משכן הכנסת דאז

רחוב אלנבי ואלפים מתושבי המדינה חלפו על פני הארון בתהלוכת תודה והוקרה

גם אני . ישראל-היא מדינת, שבזכותו קמה והייתה מדינת היהודים, לאיש

הצטרפתי להולכים לחלוק כבוד אחרון לאיש הדגול הזה ובחרדת קודש עברתי על

עצרתי מולו לשנייה . בדממה ובחרדת קודש חלפנו על פני הארון. פני ארונו

הדממה . שאפילו מקום קבורתו לא ידוע לי, ומחשבה חלפה בראשי על אבי שלי

הייתה עמוקה ורק רחש גלי הים נשמע ברקע ביחד עם ציוץ השחפים שעפו

. מעליהם

יום -עברית של יום

תוך כדי הנסיעה לעבודה או בחזרה ממנה ניסיתי לפענח את השלטים ברחובות

, "עולם הקולנוע"גם השבועון . לאט למדתי בעזרתם את השפה העברית-וכך לאט

הרכילות על השחקנים סקרנה . עזר לי בלימוד השפה, שהיה אהוב עלי במיוחד

קיוויתי שגם אני אממש את . ושבתה את ליבי והקפדתי לקנות אותו מידי שבוע

להיות שחקן קולנוע בהוליווד והדמות אותה הערצתי אז יותר מכול היה –חלומי

עוד היו לי , אף כל הקשיים-כנער בתקופה ההיא וגם על. השחקן טירון פאוור

. חלומות

כאשר פסעתי ברחוב עלייה כדי להמשיך לנסוע , בדרכי הביתה מהעבודה

. בה נמכרו דברי סדקית, חלפתי על פני חנות גלנטריה קטנה, באוטובוס הביתה

, הונחו ספרים, על שורת מדפים, קיר נסתר מעט מימין, על אחד הקירות בחנות

התחלתי לשאול . תמורת תשלום זעום, שניתנו בהשאלה, ברובם משומשים

בשני , פעם אחת שאלתי ספר עבה. בחנות זו ספרים והתאמצתי לקרוא בעברית

כך מוקסם הייתי -כל. ל'מאת הסופרת מרגרט מיצ" חלף עם הרוח"בשם , כרכים

, כך מרותק הייתי לדמויות המככבות בו ומתיאור החי של התקופה-כל, מהסיפור

שכבתי במיטתי יומיים ולא יצאתי מהחדר עד שסיימתי , שעשיתי עצמי חולה

. לקרוא אותו

154

שלי " אוניברסיטה"ה

, בהיותי נער צעיר. שלי" האוניברסיטה"הייתה תחילתה של , בעצם, זאת

שהוכרחתי לעבוד , יומי שלנו-שנאלצתי בעל כורחי לצאת לעבוד למען הקיום היום

שאחרים בגילי הולכים , מתוך ידיעה ברורה, בעבודה משעממת ולא מעניינת

שבשום פנים ואופן איני רוצה להיות נחות מאלה הלומדים , אמרתי לעצמי, ללמוד

שמה שדחף אותי , אני סבור. הארץ-אינני רוצה להיות בור ועם. בבית הספר

הראש , שאכלה בי בכל פה, הייתה הסקרנות, בגילי הצעיר, לעמוד בהחלטתי אז

כל אלה דירבנו אותי ללמוד בכוחות עצמי . הפתוח שלי והרצון הנחוש בו ניחנתי

ניצלתי את הדוחק בתוך האוטובוסים . ולרכוש השכלה וידע מכל הבא ליד

שקראו בעיתונים תוך כדי הנסיעה והשתדלתי לפענח את הכתוב , ונצמדתי לאלה

בקול רם ואנשים מסביבי הביטו בי , מבלי משים, לפעמים עשיתי זאת. בהם

במהלך נסיעתי , השתדלתי לקרוא ולפענח. שהתעלמתי ממנו, במבט מוזר

את שלטי החוצות כמו גם את מודעות הפרסום בתוך , לעבודה ובחזרה ממנה

. האוטובוס ומחוצה לו

אוחז בידי את הספר , בליה'בהן עליתי על האוטובוס לכוון ג, באחת הפעמים

-בגיל שבע, הכרתי בחורה צעירה, שהחלפתי בחנות הקטנה ברחוב העלייה

מידי יום . היא הייתה תלמידה בסמינר למורות. בשם תמר, ילידת ירושלים, עשרה

היא , רגלית כברת דרך, ביחד, ירדנו באותה תחנה והלכנו, בליה'נסענו ביחד עד ג

שמשהו בי משך את תשומת ליבה , כנראה. הסמוך לשלה, לביתה ואני לביתי

אחרי שראתה אותי עומד באוטובוס , ומצא חן בעיניה והיא התחילה לגלות בי עניין

אולי , היא התחילה לשאול אותי שאלות שונות. ומנסה לקרוא את הכתוב בספר

שמאחר ואני עולה , אבל מהר מאד היא הבינה, אולי מתוך סקרנות, מתוך עניין

. את השפה החדשה, בכוחות עצמי, איני יודע עברית ושאני מנסה ללמוד, חדש

נוצרה בינינו ידידות ומצאנו לנו שפה משותפת והיא מצידה גילתה רצון לעזור לי

עמוקות ונקשר בינינו קשר חם ובמשך הזמן התיידדנ. בקליטת השפה העברית

כשם שאני פתחתי את ליבי בפניה עשתה זאת גם היא ובאחת הפעמים . ואמיץ

שלאחר שחרורו מהצבא הוא נסע , שיש לה חבר קרוב, בין היתר, היא סיפרה לי

היא אף הראתה לי את התמונה . לארץ ללמוד והיא מאד מתגעגעת אליו-לחוץ

155

שם ישבנו , מספר פעמים הוזמנתי לביתה. גבוה ורב רושם, בחור יפה–שלו

היא . יחדיו והיא לימדה אותי לכתוב את האותיות בעברית והכול ללא תמורה

. גם מעבר ללימוד השפה, הייתה בשבילי הכתובת לשאלות מכול תחום שהוא

אחת . בכלכלה וכיוצא בזה, בפוליטיקה, היא הסבירה לי מכול המתרחש במדינה

שנבחר , השאלות הראשונות שהעסיקו אותי הייתה אודות הנשיא חיים וייצמן

עניין אותי מדוע דיברו עליו . לנשיאות, 1949עשר בפברואר -בשבעה, באותו זמן

שהוא פעל , ואכן למדתי ממנה. כך הרבה ומה הייתה תרומתו למדינת ישראל-כל

אף -על, תוך ניצול קשריו והשפעתו ברחבי העולם, רבות להקמת מדינה יהודית

עוד בראשית ימי נשיאותו נחנך המכון . גוריון-חילוקי הדעות שהיו לו עם דויד בן

, מאד התרגשתי". מכון ויצמן למדע"שייסד ברחובות ושנקרא על שמו , למדע

בבחירת נשיאה , אני העולה החדש במדינת ישראל, התרשמתי והרגשתי שותף

. הראשון של המדינה

, משמח ומרגש, בין כל המכתבים שקיבלנו מהמשפחה ברומניה היה אחד

אותה זכרתי כנערה בת , שביתה שרה, במכתב היא בישרה לנו. מהדודה ברטה

הייתה זו הפתעה גמורה עבורנו . התחתנה, יפה וחכמה, חטובה, עשרה-תשע

אבסים - ושמו אברהם– בחור גבוה ונאה –ובתמונות שקיבלנו ראינו את החתן

חיים ויצמן ומתוך סקרנות , הופתענו לשמוע ששם החתן הוא כשם נשיאנו. ויצמן

שנפטר כבר לפני , שאביו של החתן, נאמר לנו. ביקשנו הבהרות במכתב חוזר

שהאבא עזב את , נודע לנו. דוד ראשון של חיים ויצמן נשיאנו-היה בן, שנים רבות

התחתן עם בחורה , השתקע ברומניה, בערך בתקופת המהפכה, רוסיה, ארצו

שהוא החתן של דודה , נולדו לו בת ובן. יהודיה בעיירה בשם רומן במולדוביה

. בעלה הטרי של שרה ביתה, ברטה

היא הייתה פוליטיקאית . הייתה זו התקופה בה נודעה אנה פאוקר, ברומניה

במסגרת הנהגת המפלגה " מוסקבה-קבוצת"מנהיגה של , יהודיה-רומניה

וסגנית 1952 עד 1948שרת החוץ של רומניה בשנים , הקומוניסטית הרומנית

באותה עת הייתה רומניה . ראש הממשלה של הרפובליקה העממית של רומניה

במכתב . סגורה ומסוגרת והיציאה ממנה הייתה אסורה בכלל וליהודים במיוחד

אותו , כתוב באידיש, הוא צירף מכתב נוסף, בעלה של ברטה, שקיבלנו מדודי דויד

156

ביקש מאיתנו להפנות לנשיא ויצמן ובו ביקש את עזרתו לצאת מרומניה

לבית הנשיא ולאחר תקופה מאד קצרה , שלחנו את המכתב ליעדו. המסוגרת

מאחר ובאותה זמן הנשיא , רעייתו, ידי גברת ורה ויצמן-קיבלנו תשובה חתומה על

שלא זכורה לה קרבת המשפחה , היא ענתה לנו. כבר היה חולה ומאור עיניו כבה

, לא להזכיר, בכל לשון של בקשה, עם חתנה של דודתי ויחד עם זה היא ביקשה

מאחר , על קרבה כל שהיא למשפחת הנשיא של מדינת ישראל, בשום פנים ואופן

. וזה רק עלול להזיק להם

אביב עיר גדולה -תל

שהחלה את דרכה , אביב- זכתה יפו עירנו להתאחד עם העיר תל1949בשנת

וצמחה להיות העיר המרכזית , ארבעים שנים קודם לכן, כשכונה מחוץ ליפו

שעלינו להוסיף לכתובת שלנו את , בשלב כל שהוא קיבלנו הודעה. והגדולה בארץ

עירנו הפכה להיות . שהחליטה לאמץ את יפו אל חיקה', אביב-תל'שם העיר

שכל הזמן חשבתי את עצמי כתושב פרבר נידח , אני. מטרופולין הגדולה בארץ

הפכתי פתאום להיות תושב העיר , בלייה'בג, אביב-בגבולה הדרומי של תל

. לזוז מהמקום בו גרנו, בעצם, מבלי, אביב-תל, הגדולה

157

תקופת הצנע

. לאחר הכרזת המדינה הגיעו ארצה עולים רבים ומספר התושבים בארץ הוכפל

הכנסות . בבנייה ובתחבורה, היה צורך להשקיע במדינה הצעירה בחקלאות

כדי . המדינה לא הספיקו לכסות את ההוצאות הנדרשות ונוצר מחסור במזון

ראש הממשלה דויד , 1949בשנת , הודיע, להתמודד עם המצב הכלכלי הקשה

לפיו יחולקו מוצרי מזון בכמות מוגבלת ושווה " משטר צנע"גוריון על הנהגת -בן

לביצוע המשימה הוקם משרד ממשלתי . ותיקים וחדשים כאחד, לכל תושב ותושב

בראשות – (לימים משרד המסחר והתעשייה) משרד האספקה והקיצוב –מיוחד

. השר הממונה דב יוסף

, ביצים, אורז, סוכר, כמו קמח, הוטל הקיצוב על מוצרי מזון בסיסיים, בתחילה

שהוקצבו לכל , את המוצרים ניתן היה לרכוש תמורת תלושים. בשר ועופות, גבינה

לאחר מכן הורחב הקיצוב גם על מוצרי צריכה נוספים עליהם הוטל מס . תושב

פקחים מטעם משרד האספקה והקיצוב פשטו מידי יום על ". מס קנייה"מיוחד

, האוטובוסים וכדומה על מנת לגלות את מפירי חוק הצנע, החנויות, השווקים

, במקומות שונים בארץ. להחרים את המוצרים שנמצאו ברשותם ולהביאם לדין

ביתנים קטנים בהם מכרו , אביב וליד נמל חיפה צצו-כמו בתחנה המרכזית בתל

, שהיו נדירים אז בארץ, מצרכים ומוצרים שונים, ימאים ואנשים שונים מטעמם

יום של כל -תקופת הצנע השפיעה על חיי היום. לארץ-ואותם הביאו באוניות מחוץ

היא הולידה . התושבים והיא הפכה לסמל של אותם זמנים של ראשית המדינה

. שירים ובדיחות, ואינסוף סיפורים" ביתני הימאים"את , "השוק השחור"את

. משטר הצנע, בהדרגה, בוטל1952בשנת

מקרשים , כדי להתגבר על הקיצוב בביצים בנתה אמא בצד המרפסת שלנו לול

היא ריפדה את . שבכל יום נתנה לנו ביצה אחת, וגידלה בו תרנגולת, שאספה

קש ששימש לאריזת הכלים , אותו השיגה בחנות של כלי בית סמוכה, הלול בקש

. בחנות

כאשר חזרתי מביקור בעיינות ונסעתי באוטובוס , זוכר אני את אחת הפעמים

שהיה מיועד , עוף שחוט, מוסתר בין חפציה, היא נשאה. ביחד עם יעל גבזה

158

באחת התחנות עלה פקח והתחיל לפשפש בתיקי הנוסעים בחיפוש אחרי . עבורנו

, אנחנו ישבנו בסוף האוטובוס ועוד בטרם הגיע הפקח אלינו. מזון שנמכר בפיקוח

שמעתי רבים מתושביה הוותיקים . מיהרנו לרדת מהאוטובוס בתחנה הראשונה

של המדינה מתלוננים על המחסור ועל הקושי בהשגת מוצרים ומצרכי מזון שונים

משמע היה לנו - היה לנו לחם –ואני לא הבנתי אותם כי הרי לא היינו רעבים

. הכול

159

הבחירות לכנסת הראשונה

אחרי , נערכו הבחירות לכנסת הראשונה1949ביום העשרים וחמישה בינואר

לאמיתו של דבר לא . בשל קרבות מלחמת העצמאות, דחיות של שלושה חודשים

לפי הכרזת )שאמורה הייתה , לאסיפה המכוננת–היו אלה בחירות לכנסת אלא

שחילוקי הדעות , משהתברר. לשקוד על הכנת חוקה למדינה הצעירה (העצמאות

הכריזה על עצמה האסיפה , היו גדולים מידיי וכי חוקה לא עמדה להתקבל בקרוב

. שהיא תהיה הכנסת הראשונה, המכוננת

יטב שהיה , באותו בוקר של יום הבחירות, אני זוכר את אימי פוסעת לבושה אמ

אזרחית המדינה ובעלת זכות , על שהיא, פניה זורחות מאושר, גווה זקוף, לה

שהייתי עדיין , אני. הולכת לקלפי לתת את קולה לקביעת מוסדות המדינה, בחירה

חלפנו על פני לוחות . ליוויתי אותה לקלפי, צעיר וטרם הייתה לי זכות בחירה

. לקראת הבחירות, עליהם הודבקו הפרסומות של המפלגות השונות, המודעות

שהתמשך לתוך הרחוב וחיכיתי לה כאשר היא נכנסה אל , עמדתי איתה בתור

בעצם . כדי לשלשל את הפתק שלה לתוך החריץ שבתיבת הקלפי, מעבר לפרגוד

לא כל כך הבנתי מה קורה ומה הולך לקרות אבל מאד עניין אותי תהליך

הקשבתי . תהליך בו נתקלתי לראשונה בחיי, שהתנהל ערב הבחירות, התעמולה

תגידו "זכורה לי במיוחד זו . לסיסמאות השונות שהופרחו באוויר חדשות לבקרים

ובמיוחד התרשמתי מהפאתוס באלו של מנחם , האזנתי לנאומים שונים". כן לזקן

שאותה זכיתי לראות , בליבי השוויתי אותו תמיד עם זה של חנה רובינא. בגין

אהבתי את משחקה . הדיבוק ועוד, כמו מירלה אפרת, בהצגות בתיאטרון הבימה

אף מבטאה -כמעט עד דמעות על, בכל פעם, התרשמתי והתרגשתי, על הבמה

. הרוסי שמעט צרם לי

160

שקית התפילין של אבי שלי

אמרנו לעצמנו עד כמה ברי מזל אנו , כאשר הגענו ליפו וקיבלנו את החדרים שלנו

מה שהטריד אותנו אז וגם . מקום להניח בו את הראש, שיש לנו מקום לגור בו

, ואכן" ?היכן ישכנו אותם? מה יהיה עם העולים שיגיעו אחרינו"אמרנו לעצמינו

. עם המשך גלי העלייה לארץ נוצרה הבעיה של מציאת פתרון מגורים לכולם

. בבתים שהערבים עזבו, שהצבא הבריטי נטש, תחילה אוכלסו עולים במחנות

אבל נמשכו חודשים , שאמורים היו להיות זמניים, כך הוקמו מחנות מעבר-אחר

כאשר לא היו עוד מקומות פנויים החלו לנטוע אוהלים ולהקים פחונים . ארוכים

תנאי . היו אלה המעברות. הקיבוצים והמושבים, בשולי הערים, בכל הארץ

התברואה בהם היו ירודים וללא כל תכנון עירוני או תשתיות מתוכננים ובתנאים

. מחסור במזון ובציוד, פיסיים קשים של צפיפות

הם 1949כאשר הדודה רוזה הגיעה ארצה ביחד עם בעלה דויד בסביבות שנת

, הם קיבלו דירה בת חדר אחד. (ים-היום קריית)' ים ג-שוכנו באחד השיכונים בגב

איתה רותי ובעלה הטרי ישה גרו . מטבחון קטן וחדר שירותים זעיר בקומת קרקע

נהגתי לנסוע לבקר . בקומה הראשונה, במרחק שני בתים מההורים, בדירה דומה

באחד מהביקורים . בשלושה אוטובוסים, בנסיעה שנמשכה מספר שעות, אותם

היא הוציאה ממעמקי הארון את שקית . הללו הפתיעה אותי דודתי עמוקות

כפי שהיה מקובל , רקומה בידי אימי, שקית מבד קטיפה כחול. התפילין של אבי

מאד , זו הייתה עבודת יד. שקית לתפילין, אבי, רקמה לחתנה, אמי, הכלה. אז

ליטפתי את השקית שהגישה לי באצבעות רועדות . יפה גם לפי המושגים של ימינו

הרגשתי כאילו רוחו של אבי מרחפת מעליי . מהתרגשות ודמעות צרבו את עיניי

מתחתיהם נח לו ספר . פתחתי את השקית והוצאתי ממנה את התפילין. וצופה בי

הדפים היו צהובים . שהוא קיבל בילדותו מאביו שלו, "מחזור התפילות ליום כיפור"

על הכריכה הפנימית שלו כתובים היו . מיושן ומקצתם תלושים מרוב שימוש

וחתום , בגיל עשר, עתיקה, בכתב ידו של אבי בגרמנית גותית, דברים למזכרת

בחרדת קודש החזרתי את התפילין ואת . 1905עשר בנובמבר -בתאריך תשעה

המילים נעתקו מפי . בשבילי הייתה זו הפתעה גמורה. ספר המחזור לתוך התיק

161

אני מודה לה על . על ששמרה על האוצר היקר הזה, והודיתי לה במבט חם בעיניי

. מתוך מחשבה שזה שייך לי, על שמצאה לנכון לתת לי אותו, כך עד היום

מאז הימים בהם גרנו ביחד איתה , אחות אבי, תיק התפילין הזה נשאר אצל רוזה

, כאשר אנחנו עברנו לשכון במטבחון הצמוד. בברשאד, ועם משפחתה בחדר אחד

עד שנמצאה , נותר תיק התפילין בחדרה ואז אבא נפטר והיא שמרה עליו כל הזמן

, גם היום, אני שוב מודה לה. לתת לי אותו, על פי דעתה, לה ההזדמנות הנאותה

על ששמרה על הדבר היחידי שנותר לי מאבי ועוד יותר מודה לה על שמצאה לנכון

. בביקור שלי בביתה, לתת לי אותו אז

כאשר אבי , שבמצעד המוות שלנו לעבר ברשאד, במחשבה לאחור אני מניח

הוציא , וכיהודי טוב, כדי לשאת אותי על כתפיו שלו, השליך מגבו את התרמיל

. שממנה לא נותר זכר, מתוכו את תיק התפילין וכנראה גם את הטלית

הוא כרך , זאב ליקבורניק, שם אבי-ששמו ניתן לו על, בבר המצווה של בני זאב

אך כיהודי אני חש את , אני לא איש דתי. את התפילין הללו בעת עלייתו לתורה

, כמסורת של כל יהודי וביום העלייה לתורה של בני, הצורך בקיום מנהגי הדת

כיהודי חילוני אני מוצא את . הרגשתי את קרבתו של אבי אלינו ברגע חגיגי זה

אלא כזיכרון , לאו דווקא כתשמיש קדושה, עצמי קשור מאד מאד לתפילין הללו

. מאד מאד חשוב לי הקשר החי הזה עם הוריי. החי לאבי ולאמי

אם יש לי את הזכות לשמור את תיק , בשנים האחרונות אני מתלבט קשות

כפי , "יד ושם"התפילין של אבי אצלי או האם עליי למסור אותו למשמרת ל

רנוביץ מוזיאון לזכר העבר 'כאשר נפתח בצ, לפני כשנתיים. שהתבקשתי על ידם

התבקשתי על ידי נציג מטעמם למסור להם , רנוביץ בטרם השואה'של יהודי צ

שהגיע ארצה למטרה זו , נפגשתי אז עם נציג מהמוזיאון. חפצים מהתקופה ההיא

שכאשר נכדיי , ביקשתי. שאני מוכן למסור אותו למוזיאון בתנאי אחד, ואמרתי לו

בעת , כדי שגם הם יוכלו להניח אותם, יגיעו למצוות אוכל לקבל את תיק התפילין

אני שומר את . האיש סירב וכך נשארו התפילין ברשותי עד היום. עלייתם לתורה

אני מרגיש בכל . שישתמשו בהם לכשיגיעו גם הם למצוות, התפילין לשבעת נכדיי

שאני חב זאת לאבי ולזכרו ואני שלם עם החלטתי לשמור את החפץ היחיד , ליבי

. שנותר לי ממנו והקושר אותי ואת הדורות שיבואו אחריי בשלשלת

162

אביב -שלג על תל

אחרי , בחמישה בפברואר. היה קר וגשום במיוחד1950חורף של ראשית שנת

, רוחות עזים ושלג, סופת גשם, במהלך הלילה, שטפו, מספר גלי קור מקדימים

אביב ירדו הטמפרטורות אל מתחת לאפס והקור הקפיא -גם בתל. את כל הארץ

. עם ערב החל השלג לכסות במעטה לבן את בתי הערים והרחובות. את העצמות

ששוחררו , תלמידי בתי הספר. גם למחרת המשיך השלג לכסות את הכול

שלג זה על -בנו בובות והשליכו כדורי, שיחקו בשלג, התרוצצו ברחובות, מלימודים

בגלל קשיי תנועה , מקומות עבודה רבים לא הופעלו. זה והשמחה הייתה רבה

לא היווה השלג הזה חוויה , שראה בילדותו הרבה שלגים, כנער. ממקום למקום

שלא ראו שלג , יוצאת דופן או מעוררת התרגשות כמו לאלה ילידי הארץ, מיוחדת

, לרעה–רנוביץ אבל עוד יותר 'השלג זכור היה לי לטובה מילדותי בצ. מעודם

, כאן בארץ לא כולם נהנו מהקור העז. בטרנסניסטריה, משנותיי בברשאד

שעלו על גדותיהם והציפו , ומהשיטפונות של מי הגשמים ושל מי הנחלים, מהשלג

במיוחד סבלו ונפגעו קשות העולים . שבפרברי העיר, בפרט בשכונות, את בתיהם

ורבים מהם נשארו ללא קורת גג מעל , שהתגוררו במעברות ובמאהלים, החדשים

–אביב ספגה מכה קשה ממי נחל המוסררה -שכונת התקווה בתל. לראשיהם

לא ניתן היה לחצות את הגשר . שעלה והציף את בתיהם–היום נחל האיילון

לא יכולתי להגיע למקום עבודתי , במשך כיומיים, המוצף שמעל המוסררה וכך

. מעבר לגשר לשכונת התקווה, שם

. אביב-לא חזר עוד לרדת שלג בתל, מאז ועד היום

163

חברים שהיו לי

, הייתה לנו שפה משותפת. שנולד בבוקובינה, בשם אמנון המר, חבר טוב היה לי

, שהיה שם רופא, אביו. שנינו היינו בטרנסניסטריה. לשון זהה ורקע די דומה

. בערך בן גילי וגם לו היה אח בוגר ממנו, אמנון היה. נפטר שם כמו אבי שלי

-הם עלו ארצה עוד לפני המלחמה ועבדו בתל, שלושה אחים של אביו היו רופאים

. אבות ביפו-אמו הייתה אישה מאד נחמדה ועבדה כמנהלת בית. אביב

התיידדתי מאד עם , תקווה-בדרך פתח, "תנובה"כאשר עבדתי ב, בשנות השישים

מה שלא מנע מאיתנו , בחור צעיר ממני בשנתיים, טוטי כינינו אותו, בנימין נבון

הוא גר עם אימו הגרושה ברחוב רוזנבלום . את החברות ההדוקה במשך שנים

בקומת " דמי מפתח"בדירת חדר קטנה ב, אביב מול בית ציוני אמריקה-בתל

מעבודתו בתנובה ובעוד , לאימו לא היה כמעט כל מקור פרנסה והוא. קרקע

שנהג ללכת , מצבם הכלכלי היה כה דחוק. פרנס אותם, מספר מקומות עבודה

שם אכל שתי צלחות מרק לארוחת צהריים , למסעדה זולה בתחנה המרכזית

במקביל הוא למד משפטים וערבים שלמים ישבתי בביתו על . ובזה סיים

שבעצם , מבלי לשים לב, כדי שלא אפריע לו בלימודיו, הצופה לרחוב, המרפסת

. אני מפריע לאימו

הלכנו להצגות , עשינו מסיבות ריקודים, טיילנו. ביליתי הרבה עם החברים שלי

יצאנו לטיול , עשרה-עוד בהיותי בן שש, באחד הימים. והעברנו את הזמן בנעימים

היפהפה ואף הגענו עד (טנטורה)ישנו בחוף דור . בצפון הארץ ונסענו בטרמפים

. מטולה

לאחר , הצעתי לערוך מסיבה בביתנו, כאשר כבר גרנו בדירה מרווחת יותר

אנחנו קנינו . היא נתנה את ברכתה בשמחה רבה. שקיבלתי את רשותה של אמי

שבקעה , רקדנו לצלילי מוסיקה לריקודים. את הכיבוד ואמא אפתה לנו עוגה

אמנון חברי הביא את חברתו בתיה ורק ביקש ממני . שכבר רכשנו, ממקלט הרדיו

הוא יצא , כאשר אחי שמע על האירוע העומד לבוא. איתה" להתחיל"שלא אנסה

כאשר המסיבה הייתה בעיצומה והשמחה , מהבית וחזר בשעה עשר בלילה

בטענה , הוא פתח בסקנדל גדול וגירש את כל חבריי מהבית. הייתה גדולה

164

כך הוא תירץ את התנהגותו -אחר. שהראש כואב לו והוא צריך לישון בשקט

מה שכמובן לא תאם את , שערכתי את המסיבה בניגוד לרצונה של אמנו, בטענה

. כמעט ולא הזמנתי איש אליי הביתה, הרגשתי רע מאד כלפי חבריי ומאז. האמת

אירוע זה לא פגע ביחסיי הקרובים עם חבריי הטובים והמשכתי , למרות הכול

. אבל תמיד מחוץ לבית שלי, לבלות בחברתם

איש פנה לדרכו -איש. אינני נמצא בקשר עם איש מחבריי מאותה תקופה, היום

. שלו וכך ניתקו הקשרים בינינו שנותרו כזיכרון חם

165

דברים אודות אמי הגיבורה

שלפעמים חסרות לי המילים לומר את , במשך כל השנים אני חש

אבל מוחי מלא , אמא יקרה שלי, מה שאני מרגיש כלפייך

שרצות ורצות והראש כואב והשאלות , מחשבות ותמונות

והזיכרונות נערמים גם עכשיו כאשר אני כבר ילד בן שבעים

אני זוכר אותך תמיד לטובה . ושבע שמתגעגע אלייך כל הזמן

בילדותי במשך התקופות הקשות בחיינו ולאורך , ויודיע איזו אמא נהדרת היית אז

באומץ , שחיית אותם בגבורה רבה, אני זוכר את חייך האומללים. כל חייך

הן מבחינה חיצונית , כאישה שנולדה עם תכונות יפות וחיוביות. ובתבונה עמוקה

לא קויימו ולא , שהבטחות חייך מלכתחילה, ועוד יותר מבחינה פנימית אני מרגיש

ואני רוצה להקדיש , ולכן אני מרגיש. מומשו כמצופה וכראוי לאישה אצילה כמוך

. מזה זמן רב, מילים השמורות בעומק ליבי, לך את מעט המילים הבאות

אינטליגנטית ומסורה לכול , חכמה, אמי הייתה בצעירותה בחורה יפה מאד

מעולם היא לא שמה את . סובביה ובבגרותה התעצמו תכונות אלה מעל ומעבר

הייתה מסורה , תמיד, היא. עצמה בראש ותמיד חשבה על האחרים קודם לכן

יה, להוריה שהיה בחור יפה , היא התחתנה עם אבי. לבעלה ולילדיה, לאח

הם לא , אבל כבר מראשית קשר הנישואין ביניהם, מתוך אהבה הדדית, ומרשים

אולי הייתה זו קנאה ? לא ברור לי למה. זכו לברכת הסביבה הקרובה להם

בעיקר מסיבות , חיי הנישואין שלהם היו קשים כבר מן ההתחלה? באושרם הגדול

. היא ספגה מכה קשה, בתחילת דרכה כאישה נשואה וכאמא מסורה. כלכליות

. אבידה שגרמה לה ולאבי סבל רב, בעודו תינוק, קרל, היא איבדה את בנה השני

מחלה קשה , בדלקת כרום המוח, אלימלך, בערך באותו זמן חלה בנה הבכור

במשך זמן מה . כך איך לטפל בה-שבאותם ימים גם לא ידעו כל, מאד לכשעצמה

תוצאות מחלתו ניכרו בו פיסית ונפשית לאורך כל חייו . הוא היה בסכנת חיים

שקשה היה לשאתן ואנשים אחרים היו , כבר אז היו אלה מכות קשות. וחייה

מבלי לבקש עזרה , היא המשיכה הלאה כגיבורה. אך לא כן אמי. בודאי נשברים

לא . שאין לה לצפות לסיוע מאף אחד, ואולי זה היה הזמן בו הבינה ולמדה, מאיש

שכולם סביבה , היא ראתה והרגישה. היה לה על מי לסמוך אלא על כוחותיה שלה

166

מבלי להניד עפעף ובלי כל התחשבות בה ובמכות , ממשיכים בחייהם הלאה

. העוברות עליה

היא , את כל מה שכולנו עברנו ובנוסף, כמובן, היא עברה, בתקופת השואה

היא . במקום ובזמן הקשים והגרועים ביותר, התאלמנה בגיל צעיר מבעלה האהוב

. בעוד היא עצמה הייתה חולה ורעבה, בברשאד, התאלמנה בגיהינום של אז

. את ילדיה סובלים ורעבים, במשך שנים, היא נאלצה לראות, בנוסף על כל אלה

יד ולא היה -הייתה חסרת אונים וקצרת, שהייתה האחראית היחידה עליהם, היא

כאבא לילדים וכסבא , היום, לא היה באפשרותה לעזור ואני. לעיל ידה להושיעם

הילד הקטן , כאשר שמעה אותי, מתאר לעצמי את סבלה הרב, לנכדים קטנים

, ולה לא היה אוכל לתת לי, בכי תמרורים מרעב, בוכה במשך שנים, שלה

, כל הזמן, כאשר היא ניסתה, הייתה זו גבורה רבה מצידה. להשביע את רעבוני

, בחיבה, בסיפורים, במילים- באמצעים היחידים שעמדו לרשותה , לעזור לי

אלה היו האמצעים היחידים שהיו ברשותה והיא נתנה . בליטופים ובאהבה אין קץ

עם , עד כמה רב היה הסבל שגרמתי לה, קשה לי לחשוב, היום. אותם בשפע

שהתקופה הגרועה הזו נמשכה , ראוי לזכור. בלי שום התחשבות מצידי, הבכי שלי

העלייה לארץ , רנוביץ'החזרה לכלום בצ. אצלנו הרבה זמן מעבר לתקופת השואה

ההתאקלמות בארץ החדשה ומציאת מקורות , דרך המחנות בקפריסין, זרה

שנאלצתי לצאת , למרות שמעולם לא דיברה על כך, לבטח הציק לה. פרנסה

במשך כל השנים ההן וגם בשנים . לעבוד במקום ללכת ללמוד כמו כל בני גילי

מעולם לא באה בטענות ובדרישות . לא שמעתי אותה מתלוננת, שלאחר מכן

הכול צריך היה להיות נתון בידיה . לאיש והרגישה שאף אחד לא חייב לה מאומה

. באמצעים שהיו לה ולה בלבד, שלה

דברים לאמי שלי

אני יודע שנשארת בגפך . היית אלמנה במשך כארבעים שנה, אמא יקרה שלי

כפי שאכן , כי רצית להיות כל כולך עבורנו, למען ילדייך ולא השתקמת, למענינו

להיות אימהית . מי כמוך ידעה לעשות הכול מבלי לעשות עניין. היית כל הזמן

להיות עדינה ורגישה ועדיין להוביל ביד בוטחת את , מבלי להתאמץ יותר מידי

להיות שמחה ומאושרת במה שיש לך אבל עדיין נוגעת . המשפחה שנותרה לך

167

אישה עם חלומות שלא מומשו ולצידן , להיות את ועדיין להיות אמא שלנו. ללב

לא השתקמת מתוך החשש . מחויבויות שידעת למלא בצורה שלמה ומושלמת

אף פעם לא . יהיה מעורב בחייך, נוסף, אם אדם אחר, ילדייך לא יהיה טוב, שלנו

שיהיה טוב לאחרים וילדייך היו , תמיד דאגת. דאגת לעצמך ובמה שיהיה טוב לך

אבל הוא נבע , לא ברור לי אם הרעיון הזה היה נכון, בדיעבד. בראש מעיינייך

, נכון. כי כזו היית, לא היה בכוחך לנהוג אחרת, מתוך מה שאת, מתוכך וכנראה

הזמן בו , כפי שכבר ציינתי. אבל אין מה להשוות, אלמנות היו תמיד ויש גם היום

זוג תומך ואוהב כמו -ללא בן, התקופה ומשך הזמן בו היית בגפך, התאלמנת

שגם , אבל נכון לציין, נכון שלא ביקשת עזרה מאף אחד. היו נוראיים, שאבא היה

התמודדת לבדך עם . אף העובדה שלא ביקשת זאת-על, לא קיבלת עזרה מאיש

אני . עם כל העוני ועם האחריות בגידול שני ילדייך, עם כל החוסר, כל הקשיים

הבן , באופן מיוחד עם הבעיות שהיו לאלימלך, שהדבר בוודאי לא היה קל, יודע

כילד פלא עם הרבה הבטחות , כשרוני מאד, מוצלח, שנולד כילד יפה, הבכור שלך

מהמחלות ומהשואה , שכל חייו לא התאושש מהעבר שלו, ילד. לעתיד זוהר

, לא הקים משפחה, הוא לא השתקם. ונשאר פגוע נפשית וגופנית עד סוף ימיו

צלחת בתבונה את דרך , שרואה ויודעת הכול, כאישה חכמה. הוא חי בודד וערירי

בלי , בלי בכי, בלי להתלונן על מר גורלך. כאילו זה מובן מאליו, חייך הקשה

. עצבים ובלי תלונות

עשרים ושבע מהן היית חולה במחלה , מתוך ארבעים השנים בהן היית בגפך

שנים . היו אלה שנות סבל גופני ונפשי. שהיא סרטן הדם, בליאוקמיה, קשה מאד

כאשר שליש מהתקופה הזאת , בטיפולים קשים ובחששות, מלוות בכאבים עזים

עשרה השנים -לאורך שתים. היית מרותקת למיטה בגלל חולשתך העזה

כלתך לאחר , ידי אשתי רות-האחרונות לחייך טופלת במסירות ובאהבה רבה על

שבמקצועה היא , רות. בעוד את המשכת לגור איתנו, 1969נישואינו בשנת

, טיפלה בך, חולים איכילוב עד הגיעה לגיל פרישה-אחות מוסמכת ועבדה בבית

החולים ואחרי -אחרי שעות עבודתה במשמרות בבית, במסירות ובאהבה רבה

עד מותך בגיל , עשרה השנים-במשך כשתים. דאגה לגידול שני ילדינו שלנו

שהיית , אמרה רות כלתך ואומרת זאת גם עכשיו, 1981בשנת , שמונים ושתיים

. הטיפולים אותם עברת היו מאד מפרכים וכואבים. חייל-נפש ואשת-אישה אצילת

168

-פעמיים בשבוע ליווינו אותך לבית. דם לאורך תקופה ארוכה-קיבלת הרבה עירויי

וניתן לומר שזו הייתה הפעם הראשונה והפעם , שם טופלת, חולים איכילוב

אותה , שמחוסר ברירה ומתוך אין אונים הסכמת לקבל עזרה, היחידה בחייך

מתוך כניעה רבה אך גם , אמנם, עשית זאת. קיבלת ממני ומרות מכול הלב

הקשר . כך-שהתאכזר אלייך כל, בלי שום תלונה על הגורל, באסירות תודה ותמיד

בניגוד למצופה לקשר שבין , היה יוצא מן הכלל טוב, בינך לבין רות כלתך, ביניכן

אותו קשה , שהעריכו מאד את הקשר הזה, חברינו וקרובי משפחתנו. כלה לחמות

שדבקותה של רות בך הוא כסיפור התנכי , ציינו, היה אפילו להעלות על כל דמיון

. אודות רות המואבייה וחמותה נעמי

לא ניתן היה אז . שנתיים לפני מותך נפלת ממיטתך ושברת את אגן הירכיים

מה , ונזקקת לפסוע בעזרת הליכון, הליאוקמיה, לנתח אותך בגלל מחלתך הקשה

הכי ההיגיינ, פעמיים ביום, בכוחות עצמך, להתקלח, למשל, שלא מנע בעדך

. כך-האישית הייתה חשובה לך כל

קראת בעיתון בכל יום והיית מעודכנת בנעשה סביבך והיה נעים ומהנה לשהות

. בחברתך ולשוחח איתך על כל נושא שבעולם

, חוויה, חווית את בואם לעולם ואת גידולם של שני נכדייך המוצלחים והמקסימים

השתדלת והצלחת , למרות מצבך הקשה ניסית. אבא לא זכה לה, שלדאבוני

לימדת אותם , בית-לימדת אותם את אותיות האלף. להיות מועילה בקשר איתם

, נכדך, זאב. סיפרת להם סיפורים ועבותות חמים ביותר קשרו ביניכם, לספור

הוא העדיף . כדי לקרוא בספר, אהב להשתרע על השטיח למרגלות מיטתך

ולך זה , בלי מילים ומבלי להטריד אותך, כאילו שמר עלייך, לשהות בחברתך

. הנחיל הרגשת ביטחון

ליאוקמיה , מאד נדיר ויוצא דופן לחיות עשרים ושבע שנים עם מחלה קשה כזאת

אף שזה -על, והיה לי המזל שלמרות מחלתך הקשה חיית עד גיל שמונים ושתיים

ועל שהיית לי אמא ועוד אמא , אני מודה למזלי הטוב על כך. בוודאי לא היה קל

. שכזאת

169

גרנו ביחד כל השנים –שהייתי במשך כל הזמן קרוב אלייך נפשית וגם פיסית , אני

לא נשאר לי אלא להוריד את . אני לא מבין ולא מצליח לתפוס איך עשית זאת–

אישה , שאדם נפלא כמוך, הכובע בפנייך באהבה ובכבוד רב וברור לי לגמרי

, שהיית אמא שלי, אני רואה זאת כזכות גדולה. אין ולא תהיה עוד, אצילה כמוך

. אמא אהובה שלי, אמא יקרה שלי

אשתו של , מרים-אמרה על קברך קוקה, כאשר ליווינו אותך בדרכך האחרונה

". הלכה לעולמה ונטשה אותנו האחרונה לבית הבסבורג, נפטרה: "דודתי-מקס בן

בשפת , בהתנהגותך, שאת היית הסמל האחרון שלה, עם מותך הסתיים עידן

, זאב ויעל נכדייך, רות וילדיי, אני, כולנו. שלךתהדיבור שלך ובמנטאליו

. באהבה רבה, מתגעגעים אלייך וזוכרים אותך לעד

שחמשת , אחת מיני רבות, אולי זה המקום לתאר את תולדותיה ואת ניידותה של משפחה יהודית

אלה . בכל חלקי תבל, בחייהם ובמותם, ילדיה נולדו סביב תחילת המאה העשרים והתפזרו

על גדות , וויני'שנולדו בכפר נידח בשם סוצ, משפחת כץ, תולדותיה של בני משפחתה של אימי

אמי ואחותה ברטה חיו את אחרית ימיהן בישראל . הונגריה דאז-אוסטרו, הנהר סירט בבוקובינה

, אחרי המלחמה, עברו, אדולף ואשתו אסתר-אברהם, האח הגדול. וטמונות בבית העלמין בחולון

ים הקריבי וקבורים שם האח . בבית הקברות היהודי בעיר וילהלמשטאט, לחיות באי קורסאו שב

הצעיר סלו ואשתו קלרה עקרו באחרית ימיהם למלבורן שבאוסטרליה וקבורים שם בבית הקברות

ניזרקו בערבות , בעלה וביתם התינוקת לא שרדו את התופת, ני'האחות הצעירה ג. היהודי

. בלא קבר וכמובן בלי מציבה, על גדות הנהר בוג, במקום לא ידוע, אוקראינה הספוגה בדם יהודים

. זיכרם נשאר חרוט על לוח ליבנו לעד

איש -איש, נוודות והתחדשות, משפחה קטנה זו מסמלת בחייה ובמותה את גורל העם היהודי כולו

. על פי דרכו וגורלו

170

אחרית דבר

עובר , שלאחר זמן מסויים הוא חולף, נכונה ומבורכת, לעבר יש תכונה מעניינת

. הופך להיות עבר, שוב, עד שהוא, והופך להיות הווה ואז יש בכוחנו להיזכר בו

במשך שנים רבות העבר שלי נעלם . זה מה שקרה לזיכרונות שלי מאותו עבר

עמדתי . נמחק כלא היה, כאילו, העבר שלי. שקע בתת הכרתי, לגמרי מתודעתי

, בעתיד, ובחרתי במחר, בין העבר לעתיד, בפני הבחירה בין האתמול למחר

, ניצול השואה, זה מה שקרה לי. עם כל הקושי שבזיכרונות העבר, ודבקתי בו

עד שיום אחד , ניצולי השואה, זה גם מה שקרה לרובינו, וכפי ששמעתי מאחרים

. הכול צף ועלה מחדש בכל עוצמתו

הגענו ארצה בשנים בהן הוקמה מדינת ישראל , הניצולים ושורדי השואה, אנחנו

לאחר שנים , כיהודים שפלי רוח, הגענו ארצה כיהודים וכאנשים מוכים. הצעירה

היכו בנו , העליבו אותנו, שכיהודים השפילו אותנו, רבות בהן חיינו בסביבה עויינת

שם לא היה באפשרותנו להתגונן ולהילחם . רק מפני שהיינו יהודים, והרגו אותנו

וקיבלנו את כל הרוע הזה בהכנעה וכדבר ברור , נגד רוע הגזרות שהוטלו עלינו

מלחמת , באמצע מלחמת העצמאות, במדינה הצעירה, והנה אנחנו פה. מאליו

יהודים שנלחמים על . מעטים נגד רבים, ומסביבנו יהודים שנלחמים, השחרור

, כפי שבני הארץ אמרו ורמזו עלינו, זכותם לחיות במדינתם ולא ללכת כצאן לטבח

שאיימו , נגד עמים רבים, שנלחמו בחזיתות רבות, היו אלה גיבורים. הניצולים

הם נלחמו כמעט בלי כלי נשק והמעט שהיה ". לזרוק אותנו לים"להשמיד אותם ו

הם נלחמו לעיתים בידיים חשופות . ללוחמים היה נחות מזה שהיה לאויבינו

בחזיתות רבות , שנלחמו מעטים מול רבים, הם היו גיבורים. ולעיתים אף במקלות

. ונפלו בקרבות כגיבורים, ולא וויתרו

תקופת מלחמת , שהגענו ארצה בתקופה זו, גל העלייה של שורדי השואה, אנחנו

היינו העלייה הפחות , תקופת הצנע, תקופת קליטת העלייה ההמונית, העצמאות

הגענו לתוך מלחמה אבל זכרנו את המלחמות . מפונקת מכל העליות העתידיות

אבל מה זה היה לעומת המחסור , הגענו לתוך מחסור. הנוראות שעברנו זה מכבר

171

אבל מה זה היה לעומת הרעב שממנו , באנו לתוך תקופת הצנע? ממנו הגענו אנו

? הגענו

, כדי לקחת חלק במאבק ולהילחם, רובינו הצטרפו מיד לצבא, עם בואנו ארצה

, חלקנו נפלו במלחמה צודקת זו. למען מדינתנו, אבל הפעם נלחמנו למען ארצנו

היינו . אנחנו לא התלוננו. למען עתידנו ולמען עתיד ילדינו, כגיבורים–אבל הפעם

. שיש לנו גג מעל לראש ויש לנו אוכל לשובע, מאושרים שיש לנו מולדת

והיה לנו מעט , לא קיבלנו מהמדינה כמעט שום דבר, לא הבאנו איתנו מאומה

לא הרגשנו , בשום פנים ואופן. אבל היינו מאושרים מאד על כך שאנחנו כאן, מאד

באנו מרע ולא . שמזלנו שפר עלינו. חשנו שטוב לנו, להיפך. את עצמינו מקופחים

, היום אני סבור, למרות זאת. ידענו שצריך ויכול להיות טוב יותר משכבר היה לנו

לאור , היינו זכאים לקבל יחס מועדף, שעל פי ההיגיון הישר, שאנחנו היינו העלייה

. איש לא התייחס אלינו, אבל כאן. שסבלנו במלחמה האיומה ההיא, הסבל הנורא

איש לא ניסה לטפל במשקע הכבד שהיה מונח . איש לא שאל מה עבר עלינו שם

שנשאנו על , על מנת להקל על המטען הכבד, כאבן שאין לה הופכין, בנפשותינו

אבל אף אחד לא היה , שניסו לספר, היו בודדים מבין הניצולים. כתפינו החלשות

חשבו שאנחנו מספרים . כי חשבו שאנחנו הוזים ומגזימים, מוכן להקשיב לנו

. שלא ניתנים להבנה, שמלכתחילה נשמעו מופרחים ולא אמינים, סיפורים בעלמא

למען . לכן שתקנו והעלמנו את העבר שלנו והעבר נעלם ונאלם למשך שנים רבות

נפשנו , שכן אולי כך יכלו פצעינו העמוקים להגליד מעט, טוב שכך היה, האמת

. יכלה להתחזק ורוחנו יכלה להתפנות לקליטתנו בארץ החדשה שלנו

שהיו קיימים , בכול כוחנו ואפשרותנו להתאים את עצמנו למציאות ולהווה, ניסינו

בדרכי , גם אני רציתי, שטרם הייתי בגיל הגיוס, הנער הצעיר, ואני. באותו הזמן

גם אני . שבקרבה חייתי, כמו כל הסביבה החדשה, להיות גיבור כמו כולם, שלי

לא התלוננתי על שום דבר . יומית השוטפת-העמדתי פני גיבור בעשייה היום

תקופת הקמת המדינה הייתה קשה לכולם , תקופה זו. והמשכתי לזרום כמו כולם

לא ציפינו לכלום , שהיינו רגילים לתנאים לא פחות קשים, שורדי השואה, ואנחנו

. ולא התלוננו

172

, שניצל ושרד את השואה, שהדור שלי, חיובית ומשמעותית היא, עובדה ברורה

היה שותף מלא ומכריע במלחמה על הגנת , שהגיע בזמן המתואר ארצה

אני שייך לדור האחרון שחי . וביסוסה של מדינתנוהשותף מלא בבניינ, המולדת

. וזוכר אותה למען הדורות הבאים, תקופת השואה, את אותה תקופה נוראה

שחי את ההיסטוריה של העם , פירושו של דבר שאנחנו מהווים את החלק מהעם

. אנחנו המוזיאון החי של תקופת השואה. היהודי מאותה תקופה ארורה ועד היום

שמאחר וחייתי בעידן מאד , בדף הראשון שלו, כפי שציינתי בתחילת ספרי, והנה

מהווה התיעוד בספרי זה , אם כי נורא ואיום, מלא תהפוכות ולא משעמם, מעניין

. הוכחה משכנעת נוספת לטיעון ההוא

אותם הזיכרונות , כאשר הזיכרונות שלי מאותה תקופה, אחרי שנים רבות

. שלא ידעה גבולות ומעצורים, הם עלו בהתפרצות אדירה, חזרו וצפו, שהדחקתי

, החלו לפקוד אותי, אחרי שנים שלא חלמתי בלילות ושנתי עברה על מי מנוחות

רק אז הבנתי כמה טוב . חלומות בלהה וסיוטים וטרפו את שנתי, מידי לילה בלילה

שבזכות , הבנתי. לא לדעת ולא להתייחס לאותו עבר נוראי, היה לי לא לזכור

, לשנות כיוון, בהגיעי ארצה, השיכחה יכולתי

הצלחתי . להתאקלם בארץ ולהיות האחד כמו הרבים

התלבשתי כמו כולם בבגדי ". צבר"אפילו להידמות ל

במכנסי חקי קצרים עד הברכיים וחולצה –" אתא"

, עשרה-שבהגיעי לגיל שמונה, כמובן. קצרת שרוולים

הייתי חייל בחיל השריון בחטיבה . התגייסתי לצבא

חזרתי לשירות במילואים במשך שנים רבות . שבע

. ולקחתי חלק במספר מלחמות ישראל

איש לא חשב שאני השתייכתי . מאחר והתנהגתי כמו הצברים איש לא הרגיש שבאתי משם

. נכון ומאד נוח, וזה היה טוב" מכאן"כולם חשבו שאני ". הלכו כצאן לטבח"לקבוצה של אלה ש

, יש לי עבר. בכול זאת משם, שאני, שאני לא מכאן. שזה לא נכון, הזיכרון שחזר אמר לי, והנה

אבל הוא העבר שלי וצריך הייתי ללמוד לחיות . עבר שמאד כואב להיזכר בו, עבר שמאד מכאיב

, ועד כמה שהזמן עובר. קשה, אפילו, שזה היה. למרות שזה לא היה קל, איתו וזה מה שעשיתי

173

הזיכרון הופך להיות עוד יותר קשה ואני מבין , השנים חולפות ואני מזדקן ומתרחק מאותו עבר

ואני מבין . שהיו נוראים ומאד כואבים, שאני בסוף הדרך ואני נזכר באותם חלקים של הדרך

. אבדו וכאילו לא חייתי אותם בכלל, בילדותי, שהחלקים היפים של חיי

. הרבה אוכל, תמיד, שאצלי בבית צריך להיות, למשל, הצלקות שנותרו בנפשי מאז גרמו לכך

ילדיי מעולם לא נענשו . המקרר והמזווה צריכים תמיד להיות מלאים ומוכנים לכל צרה שלא תבוא

, באופן אובססיבי, כל חיי שמרתי. גם אם סרבו לסיים את שהושם להם בצלחת, במניעת ארוחה

שיום בהיר אחד אצטרך להוכיח את שייכותי למקום ואיש , קבלות וחשבונות מהחשש, אישורים

. מהבית שלי, לא יוכל להרחיק אותי מכאן

174

חלקי בהנצחת זיכרון השואה

כחלק מההנצחה של זיכרון

השואה התחלתי להביא את

קורותיי בפני קהל שומעים בארץ

הרציתי בפני תלמידי . ובגרמניה

ל "בפני חיילי צה, ספר-בתי

, ובעצם בפני כל קהל מאזינים

כאשר . שרצה והיה מוכן לשמוע

התחלתי במתן עדותי על

למדתי לדעת שכמעט איש לא שמע על שואת יהדות , תקופת השואה שלי

אנשים לא ידעו ולא הבינו מה . בוקובינה ובסרביה בכלל ועל טרנסניסטריה בפרט

, בירקנאו ומחנות מוות נוספים, על אושביץ, ובצדק רב, דואר אז בעיקר. קרה שם

בתחילה . שכן נוראים היו המעשים שנעשו שם, שהיו על אדמת פולין וגרמניה

משנוכחתי , אבל לאט לאט נרגעתי, התקשיתי להביא בפניהם את חוויותיי הקשות

. עד כמה רב היה העניין והצמא בו הם שתו את דבריי והסכיתו להם

לנאום בפני חיילי חיל האוויר , לרגל יום השואה, איך לפני שנים הוזמנתי, אני נזכר

אמרה שהיא מבינה , שצלצלה אליי לתיאום ההרצאה, הפקידה. אביב-במוזיאון תל

מששללתי את דבריה היא הופתעה ולקח לי הרבה זמן . שהנושא יהיה על אושוויץ

ושגם שם הייתה שואה נוראית לא , וסבלנות להסביר לה איפה הייתי באותן שנים

–טרנסניסטריה "ביקשתי ממנה שכאשר אני אדבר יושם על הבמה שלט . פחות

". ברשאד

כאשר הגיע מועד ההרצאה התייצב בביתי נהג צבאי שבא לקחת אותי ואת רות

, כן: "שיחו-בדרך שמעתי את הנהג מדבר בטלפון ואומר לבן. רעייתי למוזיאון

הסתכלתי סביבי וראיתי רק ." המרצה נמצא אצלי במכונית ונגיע תוך רבע שעה

" ,צבי, כל הכבוד לך."ואז הבנתי שהכוונה אליי' המרצה'חיפשתי את . את רות שלי

הפכת להיות מרצה וכל זה מבלי ללמוד ומבלי לעשות דוקטורט . "חשבתי בליבי

." בנושא

175

, כלומר את בני הדור הצעיר על הנכונות, אני מאד מעריך את הדור השני והשלישי

זה מאד . השואה–לדעת ולעסוק בנושא כה כאוב , הרצון והסבלנות שלהם ללמוד

ויהיה מי שיספר , יהיה המשך, אחרי דור השואה, שאחרינו, רצוי וחשוב לי מאד

על הסבל הכבד שעברו האנשים . על תקופת השואה ,וילמד על התקופה ההיא

. שנכחד ואיננו, שהייתה מנת חלקו של דור שלם, שם ועל הטרגדיה

לילות . שהנושא היה כה רחוק מהם, היה לי מאד קשה לדבר בפני אנשים זרים

. בחלומות זוועה ובסיוטים, שלמים לפני מועד ההרצאה עברו עליי בחוסר שינה

. שרובו שמעו וידעו שואה מהי, אבל קל יותר היה לי לנאום בפני קהל ישראלי

קרובים , או גרוע יותר, כמעט לכולם היה קרוב משפחה ששרד את השואה

למרות , הרבה יותר קשה היה לי לדבר בבתי ספר בגרמניה. שנכחדו בשואה

ידי עמותה -הוזמנתי לשם מספר פעמים על. שאני שולט בשפה הגרמנית

. בפעם הראשונה שנסעתי לשם היה מצבי הנפשי מאד קשה ומסובך. בהמבורג

שוחחתי . אז לא הייתי בטוח אם הגרמנית שבפי תהיה ברורה ומספקת למטרה זו

שמאחר ואני סופר , אבל הוא עודד אותי באומרו, שלא ידע גרמנית, על כך עם בני

, שאדם סופר בדרך כלל, שכן עובדה ידועה היא, בגרמנית אני אצליח להסתדר

. בשפת אימו

כאשר הוזמנתי להופיע בפני

, גרמנים בארצם התלבטתי קשות

שחשוב , אך בסופו של דבר הבנתי

וכדאי שאאזור כוח ואעשה זאת

פי -על. אף חששותיי הכבדים-על

חששתי , רמזים שקיבלתי

שהתלמידים הגרמניים לא שמעו

אין אני מורה להיסטוריה ולא היה בדעתי לספר להם מה . ולא ידעו שואה מהי

הסתבר שכנראה מורי ההיסטוריה . קרה באותה תקופה מהבחינה ההיסטורית

שלהם הכינו אותם לקראת הרצאתי ואני דיברתי רק על זיכרונות העבר הפרטי

. חייתי ושרדתי את אותה תקופה נוראה, סיפרתי להם על איך שאני ראיתי. שלי

176

הואיל ובבתי הספר בגרמניה יש לא , הוזהרתי מראש בפני שאלות פרובוקטיביות

אבל להפתעתי לא נתקלתי בהרצאותיי שם בשאלות , מעט תלמידים מוסלמים

. מתגרות מכול סוג שהוא

בפתח הרצאותיי נהגתי לשאול את התלמידים אם אני ניצול השואה החי הראשון

באחת הכיתות הרים . שאכן ראשון אני להם, לרוב תשובתם הייתה. שהם פוגשים

לשאלתי מי . שהוא נפגש בעבר עם ניצול שואה, אחד התלמידים את ידו וענה לי

, שאלתי" ?האם יהודי אתה". "סבא שלי היה במחנה ריכוז"זה היה הוא ענה לי

סבלנו במחנות , היהודים, שלא רק אנחנו, זה הזכיר לי. שהוא צועני, והוא ענה לי

. נהגתי גם לשאול אותם מה הסבים שלהם סיפרו להם על אותה תקופה. הריכוז

שכן , התשובה הייתה שהסבים לא סיפרו להם מאומה ולי היה ברור מדוע, לרוב

שאלתי את המארגנים , באחת הפעמים שבאתי להרצות. השתיקה כמוה כהודייה

שחיו את אותה , מדוע אין הם מביאים בפני התלמידים הצעירים אנשים מבוגרים

מורה . שהיו פעילים אז ויספרו בפני נכדיהם על חלקם שלהם בשואה, תקופה

אף שלא היו תלמידים -על, אחת סיפרה לי שהזמינה את שני ילדיה להרצאה שלי

, היא רצתה שישמעו ממקור ראשון את דבריי מאחר ואביה הזקן. באותה כיתה

היא חששה שהוא . היה ונשאר נאצי, המתגורר בביתה, איש בן תשעים שנה

מנסה להשפיע על ילדיה בדעותיו הנלוזות והיא מבקשת לתת לילדיה את הכלים

. להתנגד לו

מכיוון שאני מרגיש בצורך העז שבתוכי לספר את קורות , אני מרצה בפני צעירים

, למען יידעו כולם ממקור ראשון, כסמל לכול מה שקרה בתקופת השואה, חיי שלי

עם כל הקושי הנפשי . את מה שקרה שם וכדי ששואה כזאת לא תחזור עוד לעולם

אני עושה זאת מתוך הרגשה של , לשוב ולספר את קורותיי בשואה, שיש בי

. שליחות קודש

כל תלמיד כותב לי את חוויותיו , מתוך הנוהג שקיים בבתי הספר בגרמניה

כמעט כולם ציינו עד כמה ההרצאה . קיבלתי הדים ותגובות מצמררים. מההרצאה

אף שהם -על, הזו הייתה חשובה להם ונתנה להם להבין טוב יותר את מה שקרה

ראו סרטים וקראו ספרים בנושא אבל , למדו את הנושא בבתי הספר שלהם

177

הייתה משכנעת פי כמה ומובנת , ניצול שואה, הפגישה פנים אל פנים עם שורד

. הרבה יותר

באחת ההרצאות האחרונות שלי בהמבורג הופעתי בפני תלמידים של משטרת

. מבינים יותר, בני עשרים עד שלושים, היו אלה אנשים בוגרים יותר. המבורג

בו ציינו עד כמה הם , לאחר ההרצאה קיבלתי מכול אחד מהם מכתב תגובה

העריכו את הנכונות שלי ואת האומץ שלי להופיע בפני גרמנים ולספר את הזוועות

כאשר אני קורא את מכתביהם אני , שנים לאחר מכן, גם היום. שעשו אבותיהם

. נירגש עד עומק ליבי והדמעות זולגות מעיניי בלי שליטה

אף -היא נוכחת באולם על. רעייתי רות מלווה אותי תמיד לכול ההרצאות הללו

עצם נוכחותה באולם ההרצאות נוסכת בי אומץ וכוח . שאינה מבינה את השפה

. להמשיך בייעוד שנטלתי על עצמי

איתם אנחנו , במהלך נסיעות אלה לגרמניה היכרנו מספר משפחות של גרמנים

, אנשים אלה הם ילידי שנות הארבעים. נמצאים עד היום בקשרי ידידות עמוקים

הם מאד מודעים על התנהגותו הפושעת של דור הוריהם ומנסים לכפר על

באופן מיוחד התיידדנו עם . מעשיהם בפעולותיהם ובדרך חינוך ילדיהם שלהם

איתם אנו (Paul & Dorothee Laipple)משפחת לייפלה דורותיאה ופאול

אני יודע שאנו . נמצאים בקשרים מאד מאד הדוקים והם חברים מאד מסורים לנו

מגיעים , רות רעייתי ואנוכי, בכול פעם שאנחנו. יכולים לסמוך עליהם בכל נושא

אנחנו מתארחים בביתם וכאשר הם מגיעים ארצה הם , גרמניה, להמבורג

מתארחים בביתנו ומובן שהם מאד אוהבים את ישראל ומהווים שליחים של רצון

. לישראל, טוב למדינתנו

178

ילד בן שבעים ושבע

החלטתי להפוך את היוצרות " שנות ילדות"הואיל ובחיים שלי לא קיים המושג

למרות שעל פי גילי אני מבוגר ". שנות זיקנה"גם לא יהיו לי , שלמען האיזון, ולדאוג

? זה נשמע מצחיק ולא רציני. בן שבעים ושבע החלטתי להיות ילד בן שבעים ושבע

על פי . פעם אחת בחייו, לפחות, לדעתי לכל אדם יש את הזכות המולדת להיות ילד

, ילד מבוגר הייתי. מה שסיפרתי עד כה ברור שבגיל הילדות לא הייתי ילד צעיר

סבל , כאב, הייתי ילד זקן ונשאתי על כתפיי הצרות והילדותיות משא כבד של רעב

נאלצתי לקבל על עצמי , כאשר בגרתי, גם בתקופה יותר מאוחרת בחיי. ואחריות

כמו גם של המשפחה המורחבת , אמי ואחי, את הבעיות של משפחתי הקטנה שלי

, הצעיר, בכול פעם שלאחד מדודיי הייתה בעיה הוא פנה אליי. יותר של אמי

שאני הכתובת לעזרה בפיתרון , הן מצידם והן מצידי, זה היה מובן מאליו. לעזרה

, כנראה. גם אם הדבר היה כרוך באובדן ימי עבודה, בלי כל התחשבות, כל בעיה

שנכונותי לעזור לכולם נבעה מתוך החינוך שקיבלתי מאמי ומהדוגמה החיה שהיא

ומייד "הארי"די היה שמישהו מהם פנה אליי . בהתנהגותה שלה, תמיד, נתנה לי

למרות שהייתי , לא התפניתי למלא את צרכיי הטבעיים שלי. התייצבתי להושיע

אמנם עד לנישואיי בגיל שלושים וחמש היו לי מספר . יפה ומושך, בחור צעיר

אבל מאחר והרגשתי שאין ביכולתי להשקיע בהן , התקשרויות קצרות עם בחורות

גם די , למען האמת. מיהרתי לנתק את הקשרים, את ליבי אלא את גופי בלבד

יחד עם זה . פגעו בתפקודי הנפשי, ששנות המצוקה והמחסור בילדותי, חששתי

במחלתה של אמי ובתפקודו הלקוי , הייתי יותר מידיי עסוק בבעיות המשפחתיות

שחבל שלא ניצלתי את תקופת , אני חושב לעצמי, במבט לאחור, היום. של אחי

אבל יש לי . כשם שכל גבר צעיר ומצליח היה עושה, בחרותי טוב יותר ויפה יותר

שאיני מוצא רצון , בעבר, שקרו או שלא קרו בחיי, כך הרבה דברים-להצטער על כל

את הפיצוי על האבדן בשנות . מעבר למה שחלף ואיננו, להוסיף לעצמי עוד צער

שאני מוצא הנאה ועניין מרובים במעקב , אני מתנחם בזה. ילדותי אני מוצא בנכדיי

ונדמה , אליי–אני מאד קשור אליהם והם . אחרי שנות הילדות של נכדיי האהובים

שהעולם שלי עבר , לי שבנושא זה אפשר לראות ולהרגיש את השינוי האמיתי

. בשבעים השנים האחרונות

179

סבא צבי

היו לי ספקות מרובים כיצד . חסד רב עשה הגורל עימדי בקשר לילדיי המוצלחים

בהתחשב בחששות שהיו לי לפני שהולדתי , אוכל להיות אבא ואבא טוב וראוי

מאד ! ונכון. לא היה לי ממי ללמוד וממי לקחת דוגמה איך זה להיות אבא. אותם

. רציתי שיהיו לי ילדים

בהיותי בן , שלושה חודשים לאחר שהיכרתי את רות

שלושים וחמש והיא בת עשרים ותשע אמרתי לה שאני

חודש לאחר מכן נישאנו . רוצה שהיא תהיה אם ילדיי

חודש אחרי נישואינו עוד לא היינו , לאכזבתי. זה לזו

בהריון ושאלתי את עצמי את השאלה התמידית

, תמיד חששתי" ?מה לא בסדר אצלי"והקבועה שלי

כך -בגיל הכול, שבגלל המחסור הרב ממנו סבלתי אז

תיפגע , גיל הילדות וההתבגרות, קריטי והחשוב

איזה פגמים נוצרו "אין ספור פעמים פיעמה בקרבי השאלה הנוקבת . בריאותי

בחודש השני לנישואינו היינו בהריון ותשעה " ?ונטמעו בתוכי בגלל אותו חוסר

אמרתי לרות שאני מאד גאה בה ושנינו היינו . חודשים לאחר מכן נולד בננו הבכור

הייתי אבא בגיל שלושים ושש ורות . ולאושרי שלי לא היה גבול, מאד מאושרים

שאמי הייתה לסבתא מאד , דבר חשוב נוסף היה. הפכה לאמא בגיל שלושים

ושוב השנתיים לאחר נישואינו נולדה ביתנו היפהפיי. מאושרת בגיל שבעים ואחת

כמובן שגם באושרנו . הבעתי את גאוותי הרבה ברות ואז היה אושרנו מושלם

לבן שנולד לנו נתנו את השם . שמלווה אותי כל חיי, הרב לא שכחנו את השואה

שנספה בשואה ולבת היפהפייה שלנו , שם אבי-על, זאב

אחותה , שם דודתי האהובה-על, נתנו את השם יעל

. שגם היא נספתה בשואה, ני'ג- יעל–הצעירה של אמי

שבבחירתי את רות להיות חברתי ושותפתי , נוכחתי

לחיים ולהיות אם לילדיי הייתה הבחירה הטובה ביותר

כי רעייה טובה ממנה לא יכולה הייתה , שעשיתי בחיי

פשוט אין ואת זה . להיות לי ואמא טובה יותר מרות אין

180

משנולדו לנו , ועכשיו. אחרי ארבעים ושתיים שנות נישואין, אני אומר עכשיו

. פשוט אין. שגם אין סבתא טובה יותר מרות, הנכדים אני יכול להוסיף ולומר

התחילו לקנן בי החששות ומאד הטרידה אותי , עם היוולדם של הילדים שלנו

, ספר ולכן-אחרי שלא למדתי מעודי בבית, איזה אבא אוכל להיות, המחשבה

וכפי שכבר . לא אוכל לעזור לילדיי בלימודיהם ובהכנת שעורי הבית שלהם, בודאי

היה תלמיד טוב , בני, זאב. הגורל עשה עימדי חסד נוסף, אמרתי בראשית דבריי

. יעל גם היא הייתה תלמידה טובה. ולא נזקק לכול עזרה ממני בהכנת שיעוריו

לכול דבר וכל זמן שהיו צעירים לא רציתי " צברים"היו , שנולדו בארץ, הילדים שלי

מאד התאים , לכן. להטריד אותם ולהעמיס על כתפיהם הרכות שמץ מהעבר שלי

תקופת העבר שלי לא הייתה קיימת בתודעתי , שבהיותם צעירים בשנים, לי

כאשר הם הביאו הביתה את סיפורי , להיפך. הכרתי-והייתה שקועה עמוק בתת

. ששמעו בבית הספר לא נגררתי אחריהם ולא פתחתי את ליבי בפניהם, השואה

, השתמשתי בהגיון שלי, הואיל ולא היה לי מי שישמש לי דוגמא לאבהות טובה

לבטח לא תמיד , נכון. שקיוויתי שהתברכתי בהם, באינטואיציה ובשכל הישר

אבל באיזו משפחה אין , פעלתי כשורה והיו בעיות שלא תמיד פתרתי נכונה

החשוב הוא . זה הרי עושה את חיי המשפחה למעניינים ולמרתקים יותר? בעיות

שלא , הילדים שלי למדו היטב ואני. שהתוצאה היא טובה ואפילו טובה מאד

. יודע להעריך את זה מאד, למדתי בכלל

זאב התחתן עם לילך לבית קפלן ונולדו להם . ילדיי נישאו לבני זוג מתאימים להם

גל , יעל התחתנה עם יובל זלינגר ונולדו להם טל. מור ואורי, התאומים ניב ואר

יש להם ילדים נפלאים ולנו יש –והם מאד מאושרים וכך גם אנחנו והעיקר .ועיליי

בזכות נכדיי האהובים . נהדרים ומאד מוצלחים, יפים, חכמים, נכדים בריאים

כזה החשוב והמפואר מכול התארים בהם , יכולתי גם אני לאמץ לעצמי שם תואר

כאשר אני שומע את אחד משבעת נכדיי פונה אליי . סבא צביניתן להתהדר והוא

, אני מתמוגג מנחת ואומר לעצמי שוב ושוב שכדאי היה לי לשרוד" סבא צבי"ב

מתפלל , כדי להגיע למה שהגעתי עד לזמן הזה ואני מקווה, למרות כל הסבל

. ומייחל שזה יימשך בטוב עוד זמן רב

181

מה שנשמע באותם , נהגתי לומר לעצמי, בהיותי עוד אדם צעיר, לפני שנים רבות

והנה זה . שאני מאחל לעצמי זיקנה טובה כאיזון לילדות הקשה, ימים כבדיחה

. זו אמת וזו המציאות שלי עכשיו. כבר לא בדיחה

אם קראתם אותו עד כאן סימן . בנימה אופטימית זו אני מסיים את ספרי הראשון

. שקראתם את כולו ואני אומר לכם תודה וברצון אשמח לקבל הערות והארות

סבא צבי על החתום

182

183

תעודות ומופתים

184

185

גרמניה , עיתון מהמבורג

: בכותרת של המאמר כתוב

" בלי עדיי ראייה הופך הכול להיות סיפור היסטורי"

186

ספר בהמבורג -מכתב תודה של תלמידי בית

ידי המורה והתלמידים -חתום על

187

1998רנוביץ 'המסע לצ

ראשון במשפטים -לתואר, אביב-בני זאב עמד לסיים את לימודיו באוניברסיטת תל

, שרציתי לערוך במחוזות ילדותי, הוא הבטיח לי לקחת חלק במסע. ובכלכלה

שהיום נמצאת בתחומה של , עיר הולדתי, רנוביץ'ולהצטרף אליי לטיול מאורגן בצ

, במקומו, שלא יוכל לנסוע וכך הצטרפה אליי, ברגע האחרון הסתבר. אוקראינה

רנוביץ 'עשר יוצאי צ-ביניהם ששה, היינו קבוצה של כעשרים איש. רעייתי רות

הצעיר , אז, רנוביץ בקבוצה הייתי אני'מכל בני צ. בני משפחה נלווים–והשאר

. ביותר

שם חיכה לנו אוטובוס . טסנו לבוקרשט ומשם טסנו לעיירה סוצאווה ברומניה

ממנה עמדנו לעבור את , רנוביץ ושהסיע אותנו לעיירה סירט'שהגיע מצ, תיירים

-היינו האוטובוס היחידי במעבר הגבול ובכל. רנוביץ'בדרך לצ, הגבול לאוקראינה

הדרכונים שלנו . עד לקבלת האישור למעבר, שבע שעות, זאת המתנו שם כשש

שעליהם , הוסבר לנו. בירת אוקראינה, לאודסהונאספו והנתונים שלנו הועבר

התנאים במעבר . (פרסונה נון גרטה)' אישיות לא רצויה'אם אין בינינו , לבדוק

לא היה שם מה לשתות . לא היו שם שירותים מסודרים. הגבול היו בלתי נסבלים

אבל האווירה בתוך האוטובוס הייתה מלאת התרגשות וציפייה לקראת הביקור

ניגשנו אליו ותמורת סכום כסף . בית, במרחק קטן מהתחנה, ראינו. רנוביץ'בצ

. היא אפשרה לנו להשתמש בשירותים שלה, בעלת הבית, ששלשלנו לידי הגוייה

היינו מלאי התפעלות מהנופים . בשעה טובה עברנו את הגבול ויצאנו לדרך

. מהיערות העבותים, מהמים הזורמים חופשי בכל פינה, הטבעיים בהם עברנו

זה לא היה האזור בו גרתי אבל . רנוביץ נכנסנו בדרך שלא הכרתי'לתוך העיר צ

-על, רמוש'הגענו למלון צ. חלק מהאנשים באוטובוס זיהו מקומות והעלו זיכרונות

ידי חברה הונגרית עשר שנים לפני -שנבנה על, המלון היה חדש. גרטן-יד הפולקס

ריק מרהיטים להוציא את שולחן הקבלה , נכנסנו ללובי גדול וארוך. ביקורנו בעיר

שדלקה מעל שולחן , פרט למנורה קטנה וחלשה, הלובי היה חשוך. בסופו

נזכה , התיירים, שהם חוסכים בחשמל וגם במים ורק אנו, הוסבר לנו. הקבלה

מאחר ואותה שנה , לטענתם. במים זורמים בחדרים במשך שעות מעטות ביום

188

כמעט , איזו אירוניה, רנוביץ מים זורמים'לא היו בכל העיר צ, הייתה שנת בצורת

. רוב הזמן

נמשך , על בואנו למלון, אף שהם ידעו מראש-התייצבנו בדלפק הקבלה ועל

חל גם בלבול בחלוקת המזוודות . תהליך קבלת החדרים והמפתחות שעות רבות

בשעת , בסופו של היום. מאחר והיו טעויות ברישום מספר החדר עליהן, לחדרים

סוף טוב הכול "וכמו שאומרים , הכול בא על תיקונו והכול הסתדר, לילה מאוחרת

". טוב

למחרת בבוקר התעוררתי בשעה שש ומאחר שידעתי שהאוטובוס יגיע לאסוף

רציתי . ירדנו למטה ולקחנו מונית, הערתי את רות, אותנו בשעה שמונה ושלושים

לא ידעתי –אך לא הייתה לי שפה משותפת עם הנהג , לנסוע לאזור מגוריי בעיר

בסופו של דבר . והתקשיתי להסביר לו מהי מטרת נסיעתנו–אוקראינית או רוסית

, אישרתי לו והוא הביא אותנו לפישפלאץ, שאל הנהג אם ברצוננו להגיע לתיאטרון

במרחק חמש דקות הליכה , "הבית היהודי"לצד , מה שנקרא היום אליזבטפלאץ

בפינה . התחלנו ללכת ברחובות הריקים בשעת בוקר מוקדמת זו. פארק-מהשילר

שם הצבעתי לרות , מימין חלפנו על ביתו של אונקל סלו והמשכנו לעבר טייכגאסה

אם מי מהם מדבר גרמנית , כל הדרך פניתי לאנשים ברחוב. על הבית בו נולדתי

שבעיר שלי נמצאים אנשים , היה לי מאד מוזר. אך נעניתי בשלילה, או רומנית

לא . נדהמתי לראות עד כמה הרוסה הייתה העיר. המדברים בשפה לא שלי, זרים

שילר . הצנרת פרוצה ומים שוטפים ברחובות מלאי הבוץ, לא כבישים, מדרכות

העצים בפארק גדלו . ללא ספסלים, ללא שבילים, ללא גדר, האהוב שלי, פארק

. לא נעשה בעיר דבר, מאז תום המלחמה, במשך ששים שנים. ללא טיפול, פרא

הרחוב היה מכוסה . למקום הדירה בה גרה סבתי, מטייכגאסה חזרנו לוינצרגאסה

, שגדל בחצר הבית, חיפשתי את עץ הלילך היפה. באשפה ולבית לא הייתה גדר

תוך שאנו עומדים וצופים . שצמחו בבית השכן נעלמו, גם עצי הערמונים. לשווא

סוף סוף . יצאה מפתחו בחורה צעירה והתברר לנו שהיא דוברת רומנית, על הבית

שבכפרים עוד , היא סיפרה לנו. היה מישהו איתו אפשר היה להחליף מילה

לביקור , ושהיא הגיעה מכפר מגוריה לעיר, מדברים רומנית בניגוד לעיר הגדולה

שבבית הזה גרה סבתי ושבשנת , סיפרתי לה. שגרה בדירה הזו, אצל דודתה

189

סבי נפטר בו וביקשתי רשות להיכנס פנימה כדי לראות את פנים הבית 1937

זו הפונה לרחוב נאטמה בקרשים והם , הכניסה הראשית. והיא נעתרה לבקשתי

אחת -בבת. דרך המקום בו כבסו את הכביסה, מהחצר, פרצו כניסה מאחורי הבית

, זיהיתי את החדר. מקום פטירתו של סבי, נמצאתי בחדר השינה של סבי וסבתי

המילים נחנקו , עמדתי נפעם. העשוייה קוביות זכוכית, פי הדלת-במיוחד על

לפתע הפריעה הבחורה את הדממה ואמרה לי . בגרוני ודמעות צרבו את עיניי

. הקירות סדוקים, הבית לגמרי שקוע. תראה איזה בית השארתם לנו: "בטרוניה

במיוחד , זה נשמע לי כמו בדיחה גרועה". תדע שצריך לתקן הכול ואין לנו כסף

. בתנאים בהם נאלצנו לנטוש את הבית לפני כששים שנה

פסענו לאורך . לא קיים עוד, שהבית בו גרנו, כך הלכנו לליימגאסה שם ראינו-אחר

הספר -בהרסקוגאסה ראינו את בית. מצאתי את ביתה של חברתי אידה, הרחוב

את מקום הגן הרוסי לא זיהיתי בין הבתים . הילדים הרומני בו למדתי-בו שכן גן

. הדומים שניצבו זה בצד זה

חזרנו למלון וביחד עם כל הקבוצה ביקרנו בתוך האוניברסיטה הגדולה הממוקמת

לפני , בזמנו, כפי שהיה, קשה היה לראות מבנה כה מפואר. בתוך הרזידנץ

, ביקרנו במיילפלאץ ונכנסנו לקומה בה הייתה דירתה של טנטה ארנה. הגירוש

. אבל לא הייתי מסוגל לאזור אומץ ולבקש להיכנס לתוכה

. מוזנח ולא מטופל, הקברות היהודי ולדאבון ליבי מצאנו אותו הרוס-ביקרנו בבית

לפני מספר שנים יצרתי קשר . חיפשתי את הקבר של סבי אך לא מצאתי אותו

נתתי לו . שלשמחתי דיבר גרמנית, הקברות-טלפוני עם האדם האחראי על בית

הוא נתן לי , כאשר התקשרתי שנית, את הפרטים של סבי וכעבור ימים ספורים

היא בודאי מרצפת איזו שהיא . שהמציבה איננה, את מיקום הקבר אבל אמר לי

. חשבתי בליבי, מדרכה

הקברות הלכנו לראות את הגן הבסבורגהוה ואת הנוף הנשקף ממנו אל -מבית

. שמאד הצטמק מזה שנשאר בזיכרוני, עבר הנהר פרוט

לפי . האיש פנה אלינו ברומנית. יושב ליד חורבה, בדרך חזרה ראינו איש זקן

שהיה , הוא סיפר לנו. שאנחנו תיירים והזמין אותנו להיכנס, המצלמות הוא הבין

190

נהג של הטרמוויי וכעת הוא פנסיונר ומקבל גימלה חודשית בשווי של כעשרים

. דולר ולכן התנצל שאין לו קפה להציע לנו ולכבד אותנו

שיצאו למכור , ראינו איכרות. העוני היה רב ביותר וראינו את זה על כל שעל ושעל

ראיתי איכרה שעמדה על המדרכה עם . שלושה מלפפונים או שני פלפלים, ברחוב

שאפילו , הייתה מישהי. ומכרה אותו לפי כוסות, מלא עד חציו בקמח תירס, דלי

ראינו . ליד המלון היה בזאר בו מכרו חפצים משומשים. קנתה מחצית הכוס בלבד

התברר . והבנו שהן משומשות ושרופות, שהוצעו למכירה, ערמה של נורות חשמל

. במקומות עבודתם, שאנשים קנו אותן בזול והחליפו אותן במנורות תקינות, לנו

הייתי , אז כבן ששים וחמש, עמדנו עם כל אנשי הקבוצה ברינגפלאץ כאשר אני

כאשר עזבנו את , דהיינו. הצעיר בחבורה והיו כאלה המבוגרים ממני בכעשר שנים

עשרה שנים -כבני שבע, אני הייתי בן שבע והאחרים כבר היו בוגרים, רנוביץ'צ

הצעיר , שאני, הסתבר. מפאת גילם הבוגר אז, ואמורים היו לזכור יותר ממני

. מסביבםהמוסדות והבנייני, זכרתי את שמות הרחובות, מכולם בטיול

וגם זיכרונותיי , רנוביץ'צ, לא השארתי רכוש בעיר הזאת, כפי שאתם יודעים

מכיר , רנוביץ'אני נמשך לצ, למרות זאת. מהזמנים ההם אינם טובים אלא להיפך

שהייתה לפני המלחמה , זוכר את האווירה התרבותית, את העיר על בורייה

אני עוסק בעיר הזאת כל הזמן . כפי שהייתה אז, אל העיר, ומתגעגע אליה

. למרות שעברו מאז כשבעים שנה, בשמחה ובעניין

בו שכנו החנויות , בזיכרוני הוא נותר כרחוב רחב. התחלנו לטייל ברחוב הרנגאסה

ואילו . עם חלונות הראווה המעוצבים לתפארת, האלגנטיות והיקרות ביותר

. וראינו רחוב צר ועלוב שהפך למדרחוב, הרחוב התגמד, תבמציאות עכשווי

ניראה לנו מוזר . מעט מאד אנשים הסתובבו בו באותה שעה, המקום היה שקט

. את כל חלונות הראווה מכוסים בנייר עיתון, לראות את כל החנויות חשוכות

נדלקה נורה קטנה בתוך החנות , נעצרנו בפתחה של אחת החנויות ולהפתעתנו

משזזנו מדלת . שניצבו מאחורי דלפק, פס אור צר נזרק על המוכרות. באותו רגע

עברנו לחנות . החנות כבתה הנורה והמוכרות חזרו לעמוד בחשיכה מוחלטת

שהאירה חלושות את פנים , שוב ניצבנו בפתח החשוך ושוב נדלקה נורה, סמוכה

191

התחלנו להשתעשע ולעבור מחנות , משעמדנו על עיקרון תאורת החנויות. החנות

כך -שאם זה לא היה כל, חשבנו לעצמינו. להדליק ולכבות את האור בתוכן, לחנות

נאלצת , כך הרבה מים-המבורכת בכל, זה היה מאד מצחיק לראות מדינה, עצוב

, לאור הנורה שנדלקה, ראינו על הדלפק, באחת מהחנויות. לחסוך בחשמל

שידעה מעט , אחת המטיילות. שזוהי חנות לממכר נעליים, הבנו. נעלים

היא נכנסה . רנוביץ'במטרה לקנות לה זוג למזכרת מצ, נכנסה לחנות, אוקראינית

שבחלקם אף , לצפות על הבתים, לחנות ואנחנו המשכנו לשוטט במעלה הרחוב

שהאישה טרם הצטרפה , שמנו לב, כעבור כשלושת רבעי השעה. שמרו על יופיים

: חיוך רחב על פניה וסיפור מדהים בפיה, ואז ראינו אותה מתקרבת. אלינו

. שמצאה חן בעיניי וגם המחיר היה סביר והחלטתי לקנות, מדדתי נעל ימנית"

נכנסה לחדרון מאחורי , המוכרת נעלמה. ביקשתי למדוד את הנעל השמאלית

שמעתי דין ודברים וכמה שיחות טלפוניות ואז חזרה אליי המוכרת . הדלפק

שמייצר את הנעליים ושם , המנהלת של החנות דיברה עם המפעל: והסבר בפיה

נמסר כי הנעליים השמאליות נמצאות ברגע זה בייצור והן תהיינה מוכנות בעוד

תוכלי לקחת איתך את נעל , אם תשלמי לי עכשיו את מחיר הנעליים. שבועיים

, שנעל שמאל תהיה זהה לחלוטין לזו הימינית, שמדדת ואני מבטיחה לך, ימין

. זו הייתה המציאות. זו לא הייתה בדיחה". במידה ובטיב, בדוגמה, בצורה

, בעבר הרחוק, שהייתה שייכת, עברנו בטמפלגאסה וניצבנו בדיוק לפני החנות

ראינו חנות עליה התנוסס שלט גדול בו נכתב , ממול". שצר את כץ"לאונקל סלו

שניגש לקנות , הצעתי לרות. 50%והבנו שמוכרים שם משהו בהנחה של ' 50%'

התקרבנו לחנות והצצנו . רנוביץ'שתהיה לנו למזכרת מצ, " הנחה50%-מציאה ב"

לוח –ראינו בחנות מוצר אחד בלבד , האור נדלק מייד ולתדהמתנו. פנימה

עליו שפשפו את , היה זה לוח גלי עשוי מפח מגולוון). לקרצוף ידני של הכביסה

וויתרנו , כביסה-מאחר וכבר יש לנו בבית מכונת. ('קרש כביסה'הכביסה וקראו לו

. על הקנייה

הסתכלנו עליו מבחוץ . שעל הריסותיו הקימו אולם תיאטרון, התקרבנו לטמפל

ההוד , קדושתו, כל תפארתו. וראינו עד כמה נראה עלוב בבגדיו החדשים שלו

אבל ' תיאטרון'בחזית התנוסס שלט . וההדר שניבטו מחזיתו המפוארת נעלמו

192

. הוא כבר משמש כתיאטרון, היום. בתוכו הוא שימש כאולם למשחקי ביליארד

היא , פי המצלמות שלנו-על, בכניסה ישבה בחורה ומשהיא זיהתה אותנו כתיירים

זמר -שם היה טבוע שלט זיכרון לחזן, לכיוון הקיר שמנגד, באצבעה, הצביעה

רנוביץ החל את דרכו כחזן ואת 'שבטמפל הזה של צ, אופרה יוזף שמידט

. הקריירה המפוארת שלו כזמר אופרה מהולל

-כך מוכרים לי ונטועים כל-שהיו כל, שוטטתי ברחובות העיר העתיקה וסמטאותיה

נעצרתי ליד הבתים בהם גרו בני משפחתי ובדמיוני ראיתי . כך עמוק בזיכרוני

ניסיתי לתאר לעצמי איך . אותם יוצאים לפתח הבית ומנופפים לי בידיהם לשלום

אף שלא העזתי לבקש להיכנס פנימה וחלפתי -על, נראים הבתים בתוכם עכשיו

. הלאה בעצב רב

קיוויתי שארגיש , אחרי חמישים ושבע שנות היעדרות, רנוביץ'בבואי בחזרה לצ

. מצבה של העיר היה גרוע עוד יותר מזה שזכרתי. את עצמי בבית אך זה לא קרה

העיר נשארה בעליבותה כשם . הכול השתנה והזנחה שררה בכול מקום ומקום

הרגשת אי השייכות שפשטה . שהייתה בעת שעזבנו אותה אחרי טרנסניסטריה

. בי אז חזרה גם בביקורי זה ועוד יותר

הייתי מלא תקוות ורצון עז . רנוביץ'היה זה מסע שורשים ראשון שערכתי בצ

במצב הרבה יותר טוב מזה , לחזור ולמצוא את העיר שכה אהבתי בילדותי

כאשר חזרנו ארצה . שעזבתי אותה בנערותי אבל האכזבה הייתה עמוקה

החליטה רות רעייתי שהיא רוצה לעשות מסע שורשים בעיר הולדתה שלה ונסענו

. גן-לרמת

במצב , רנוביץ במלוא תפארתה'יש לי חלום להראות לילדיי ולנכדיי את העיר צ

להראות אותה כפי שנשארה בזיכרונותיי . הרבה יותר טוב מאשר פגשתי

. דבר שלבטח כבר אינו ניתן עוד, מהימים שמלפני המלחמה, מהילדות שלי

193

רנוביץ 'לברשאד ולצ- לטרנסניסטריה שבעים שנה אחרי

2011ברשאד

, שאפתי וחלמתי לחזור ולבקר במחוזות ילדותי, מאז ומתמיד, בעצם, מזה זמן רב

באיזה שהוא . אף הזיכרונות הטראגיים והמזעזעים שנותרו בי מאותם מקומות-על

העיר , רנוביץ עיר הולדתי'מקום בנבכי נשמתי קיננה בי המחשבה לחזור שוב לצ

רציתי לשוב ולראות אם חלו בה שינויים אחרי . כך אהבתי ועדיין אוהב-שכול

. עשרה שנים-מלפני שלוש, כך מאכזב-הכול, ביקורי הקודם

אוקראינה ולהגיע למקום –רציתי לעבור את נהר הדניסטר לארץ המקוללת

. הנורא והאיום שנקרא אז טרנסניסטריה

אבל הפעם , רציתי לעבור את אותה הדרך בה צעדתי אז מהדניסטר לברשאד

, בלווית חברה טובה ותומכת, במזג אוויר נוח, לעשות זאת מרצוני החופשי

בחורף , שנמשך כשישה שבועות, בנסיעה קצרה במכונית במקום במצעד המוות

. בבוץ ובכפור בתנאים האיומים של אז, בשלג, 1942-1941

, מהמבורג, ניצלתי הזדמנות כאשר לפני כשנה פנה אליי ידידי פאול לייפלה

רנוביץ ובברשאד ביחד איתו ועם דורותיאה רעייתו 'עם הרעיון לסייר בצ, גרמניה

מאחר . בחור צעיר המתגורר בביתו (Nikolai Rutac)', ובהדרכת ניקולאי רוטאצ

שלט במנהגי , בוגר אוניברסיטה, היה בחור משכיל, ניקו קראנו לו, וניקולאי

הוא היה המדריך , הוא שלט בשפות המדוברות שם, המקום ומה שחשוב יותר

(. Tina Haendler)נלוותה אליו חברתו טינה הנדלר . האידיאלי במסע שלנו

, הטיסה ישירה ונוחה. בסרביה לשעבר, רות ואני טסנו לקישינב בירת מולדובה

כבר כאשר עלינו על המטוס ושמעתי את אנשי הצוות . במשך כשעתיים וחצי

הכסף . מדברים ברומנית הבנתי שזו הפכה להיות השפה הרשמית במולדובה

-בשדה התעופה התקבלנו על. ההליך שם הוא ליי אבל מטבע שונה מזה הרומני

אין לי מילים לשבח ולהלל אותם . ידי ארבעת מלווינו בקבלת פנים מלכותית כמעט

טיפלו בנו וליוו אותנו במסע הלא , על הדרך הנהדרת ומופלאה בה קיבלו את פנינו

194

המיניבוס היה . ונסענו לסורוקה, בלי הרבה עיכובים נכנסנו למיניבוס. פשוט הזה

ישן והכבישים עליהם נסענו היו הרוסים ומשובשים לחלוטין והמכונית קרטעה

כל הדרך פחדתי שהמכונית רק לא תתקע לנו . ש"במהירות של כעשרים קמ

. באמצע שום מקום, באמצע הדרך

עד מהרה הגענו לסורוקה שעל חוף

אותו נהר שחצינו , נהר הדניסטר

ברגל לפני כשבעים שנה לכיוון

אחרי –טרנסניסטריה ובחזרה משם

. בדרך בחזרה לרומניה, המלחמה

, התקבלנו אצל ראש עירית סורוקה

Elena)גברת אלנה בודורנקו

Boduarenco) וסעדנו בחברתה

רומני שטעמה -המאכל הלאומי, ממליגהאכלנו. ובחברת שני סגניה במסעדה בעיר

שנזכרתי בממליגה שאכלתי במשך שנתיים וחצי , מובן. הפעם ערב לחיכינו מאד

ראש העיר הגברת אלנה . שאז היה כמעט המאכל היחידי שאכלנו, בברשאד

ללא תיווך של , כך שיכולתי לנהל איתה שיחה שוטפת, בודורנקו דיברה רומנית

שמעתי ממנה שהעיר סורוקה . ואכן ניצלתי את ההזדמנות הזאת. ניקו המתורגמן

הואיל וזכרתי שאנחנו הגענו . 1944עשר במרס -שוחררה מעול הנאצים בשמונה

כפי שכבר , שהרי הלכנו בערך יומיים אחרי החזית, לעיר זמן קצר לאחר שיחרורה

רנוביץ 'זה אומר שעברנו את סורוקה בערך באמצע חודש מרס והגענו לצ, סיפרתי

היה לי מאד מוזר לראות שאין גשר . כפי שחשבתי עד כה, בסוף האביב ולא בקיץ

על נהר הדניסטר בין סורוקה ליאמפול וחציית הנהר נעשית על גבי מעבורת ישנה

לשאלתי את . זכרתי שבעבר חצינו את הנהר לשני הכיוונים על גשר. ופרימיטיבית

ידי הצבא לצרכיו -שהוקם על, ראש העיר בעניין זה נעניתי שאז היה זה גשר זמני

הגברת בודורנקו מאד התענינה בעברי ובמיוחד . הוא ואנו עברנו על הגשר גם כן

היא מאד שמחה לשמוע שאני כותב ספר . בזיכרונותיי על זמן שהייתי בסורוקה

על העבר הזה שלי וביקשה שאשלח לה עותק מהספר ואף רמזה שמאד רצוי

. שהספר יתורגם גם לרוסית כדי שאנשים דוברי שפה זו יוכלו לקרוא אותו גם הם

הגברת בודורנקו אמורה לבקר אצלינו בישראל עד סוף שנה זו ואני תקווה שעוד

195

תהיה לי הזדמנות לקבל את פניה לכשתגיע ולגמול לה על האירוח המכובד

. שערכה לנו

ארבעה לילות שהינו בסורוקה בהמתנה לאישור לעבור את הגבול לעבר

לא ניתן היה להזמין את אישור המעבר מראש אלא . אוקראינה במכונית של ניקו

שגם אותם לא יכולנו למצוא , פנים אל פנים עם הפקידים הממונים, באופן אישי

מאד קשה היה לי לראות את נהר . בינתיים סיירנו בעיר. בכל עת שביקשנו

לראות אנשים מטיילים , את מימיו הכחולים זורמים לאורכו בנחת, הדניסטר

כלות מצטלמות לפני חתונתן בחיוך של אושר , בשלווה על הטיילת שלאורך הנהר

בעוד אני נזכרתי בגוויות שצפו בו בזמן שהלכנו על הגשר תשושים , על פניהן

. באותם ימים נוראים טרם הגיענו לברשאד, ומובסים

ביום הרביעי הגיעו האישורים המיוחלים וסוף סוף עברנו את הגבול לאוקראינה

. על הכבישים המשובשים, הנסיעה הייתה מאד קשה. ויצאנו לדרך לכיוון ברשאד

המכונית קיפצה על הבורות בדרך בעוד ליבי דפק מהתרגשות שנסקה לגבהים

. ככל שהתקרבנו לברשאד

שמיד עלו בי , כמובן. לאורך הכבישים נפרסו שדות בהם גדלו תירס וסלק סוכר

. הזיכרונות מהימים בהם צעדנו בין השדות החשופים ומכוסים בשלג החורפי

, בהמשך הדרך ראינו שדות פרחים וחשבתי בליבי בכמה דם ספוגים שדות אלה

אני נאלץ להשוות ולהעריך , כרגיל. דם קורבנות היהודים שנרצחו בדרכים האלה

. עד כמה שטוב לי עכשיו

, להפתעתי ברשאד התגלתה בפנינו כעיירה יפהפייה

בנוייה מחדש בבתים מפוארים בני שתיים ושלוש

חנויות מפוארות מוקמו . קומתיים-קומות או בתים חד

ברחובות הראשיים ובמרכז העיירה ניצב גלעד עליו

1944 עד 1941שבין השנים , נכתב במספר שפות

, מתו בברשאד עשרים ושישה אלף מיהודי בוקובינה

ניסינו למצוא את אזור הגטו אך . בסרביה ואוקראינה

שניאותה , בעזרת אישה מקומית. לא היה לו זכר

196

הגענו לבית הקברות היהודי של , להצטרף אלינו

, להפתעתנו הרבה המקום היה מגודר. העיירה

בלטו במיוחד . מטופל היטב ושמור להפליא

, שהיו של תושבים יהודיים, השורות הראשונות

שגרו בברשאד במהלך שלושים השנים

. ונקברו לאחר מותם בבית קברות זה, האחרונות

הלכנו לאורכו עד לסוף ומצאנו קבר , מצאנו שביל

קיוויתי מאד שאבא . אחים עליו מציבה גדולה

אמרתי קדיש לזכרו ולפי . שלי קבור שם גם הוא

הצעתו של פאול ידידי פיזרתי עליו חול אותו

פאול נשא גם הוא מספר מילים מרגשות . מקברה של אמי, הבאתי איתי מהארץ

. ליד הקבר

שסוף סוף השתחררתי , הרגשתי. חצי יום העברנו בברשאד וחזרנו לסורוקה

הרגשתי שאין לי עוד צורך לחזור ולבקר . מהנטל הכבד שברשאד הותירה בנפשי

. בה שוב

ידי ניקו לשאת דברים בפני בני הקהילה -בהגיענו בחזרה לסורוקה התבקשתי על

אולם התפילה היה . ושהיה בסמוך לביתו, שהתאספו בבית התפילה שלהם, שלו

הם האזינו . דיברתי בגרמנית וניקו תרגם בו זמנית לרוסית. מלא מפה לפה

שהם שמעו דברים מפי , לחלקם זו הייתה הפעם הראשונה, לדבריי בקשב רב

שהיום , סיפרתי להם על הפעמים שעברתי בסורוקה דרך קוסאוץ. ניצול שואה

. בדרך לברשאד ובחזרה ממנה, היא פרבר של העיר

, בסורוקה שמלפני מלחמת העולם השנייה היו שלושים וחמישה אלף תושבים

ידי הרוסים היו בעיר עשרים -אחרי השחרור על. שלושים אלף יהודים–ומתוכם

היום יש שם בית כנסת אחד בלבד וגם הוא . כנסת שהרוסים חיסלו-ושניים בתי

שמתוכם שבעים בלבד , בעיר חיים כמאה יהודים. נראה כמו העלוב שבמחסנים

באחת הפינות ראינו . פשוט מרותקים למיטה, מסוגלים ובאים לבית הכנסת והיתר

שהם קיבלו כתרומה באמצעות עמותה בשם , ערימה גדולה של בגדים משומשים

. מהמבורג" אבן עזרא"

197

2011רנוביץ 'צ

. המתח עלה ואפשר היה לחתוך אותו בסכין לא חדה. רנוביץ'התקרבנו לעיר צ

כל הדרך . כולם שמעו ממני לא מעט על העיר הזאת ואולי אפילו יותר מידיי

. אילו הפתעות ואולי איזה אכזבות, חזרתי ושאלתי את עצמי מה מצפה לי שם

והנה אנו כבר במבואות העיר ועצביי ? האם בני ליוויתי יתרשמו לטובה או לרעה

כל התופעות השליליות והלא נעימות שלי עולות . מתוחים עד קצה גבול היכולת

אני נחנק מהתרגשות ולופת בחוזקה את ידה . איני מסוגל לדבר. על פני השטח

ם . מתוחה גם היא, של רות היושבת לצידי כל שלט עליו אנו חולפים בדרך וש

מרגש אותי ואני מרגיש שאני חייב להצטלם , אמנם ברוסית, העיר מצויין עליו

שאנו חונים בפינת ' המכונית עוצרת ואנחנו כבר בעיר ואני מזהה מיד. לידו

השעה בסביבות הצהריים ומזג אוויר יפה מאד . בסוף ההרנגאסה, נויבאלדגאסה

, השמש זורחת וההרנגאסה מתגלה בפניי כמדרחוב יפהפה. מקדם את פנינו

כך יפים עברו שיפוץ וצביעה וניצבים במלוא הדרם -הבתים הכול. מסודר להפליא

באמצע ניצבים ספסלים יפים למנוחה ולצפייה על העוברים . לאורך המדרחוב

אני מנצל את הזמן הקצר כאשר ניקו שלנו . עציצים יפים מקשטים כל פינה. ושבים

ואני יורד מהאוטו לסיבוב קצר , שמו" גרייבן", ניגש לבנק להחליף כסף למקומי

להפתעתי . אני מתרשם עמוקות לטובה מכול מה שעיניי רואות. במדרחוב

חלונות הראווה מסודרים באופן מקצועי ואלגנטי ומציגים פריטים של , הגמורה

, אני מביט סביבי ורואה את האנשים לבושים טוב. חברות ידועות בעולם הרחב

נשים צעירות ויפהפיות פוסעות בנעלי עקב גבוה ומחודד מתוכן . אלגנטי ויפה

אפילו בגילי , כן. מיתמרות רגליים ארוכות ויפות שלא רואים בשום מקום בעולם

. ליהנות ולהתפעל מרגליים יפות של עלמות חן, מותר לי להסתכל

עד למלון בוקובינה שנמצא לקראת סוף , המשכנו לנסוע עוד קטע קצר

, יפה מאד, מרווח, היה זה מלון גדול . מול הפולקסגארטן, הרטהואוזשטראסה

החדר והשירותים הצמודים לו יפה מאד והמחיר מאד . מלון בעל ארבעה כוכבים

כולל ארוחת בוקר עשירה , ארבעים וחמישה אירו ללילה לזוג–אטרקטיבי

. וטעימה מאד

198

לא הייתה לי סבלנות . אחרי ארוחת צהריים ומנוחה קלה החלטתי שנצא העירה

מביקורי הקודם שם זכרתי . לשבת במלון והשתוקקתי לצאת ולראות את העיר

שנסיעה במונית אינה יקרה והחלטנו להשאיר את המכונית שלנו בחניית המלון

. ולא להסתבך בחיפוש אחרי מקומות חנייה בתוך העיר

ביקשתי מנהג המונית לקחת אותנו לרחבת

כאן . התיאטרון הנמצא בקצה הפישפלאץ

שאלו אותי מלווי דוברי הגרמנית מה

אמרתי להם ששם ? לתיאטרון בשוק הדגים

יצאנו מהמונית ,הגענו. מצפה להם הפתעה

מולנו ניצב בניין . ומלווי נשארו בפה פעור

מבנה הבנוי . התיאטרון במלוא תפארתו

מימינו . הוא היה מואר מכל הכיוונים. בארכיטקטורה מתחילת המאה העשרים

. וגם הוא מואר כולו, גם הוא מבנה מפואר ויפהפה, ניצב בניין הקהילה היהודית

כיום הוא משמש כבית תרבות ומספר חדרים בו משמשים כמוזיאון לתרבות

הבית . היהודית עד למלחמת העולם השנייה

בנוי בסגנון ארט נובו ובנייתו הסתיימה

חזיתו מפוארת ומקושטת . 1908בשנת

באלמנטים פיסוליים רבים ובראשו מתנוסס

. הונגרית-סמל האימפריה האוסטרו, הנשר

בכניסה טבוע לוח זיכרון האומר שהבניין

רנוביץ 'ידי הקהילה היהודית של צ-נבנה על

. משופצים ומוארים, כל הבניינים מסביב מחודשים. ומגן דוד מוטבע בראשו

מאד נקי עם הרבה צמחייה , מאד מסודר, הכיכר עצמה הפכה להיות לפארק

המקום , אף שהיינו מאד קרובים לשילר פארק-על. וספסלים מעוצבים לישיבה

שבערב זה נלך לכוון , החלטתי, שבו התגוררתי אני והמקום שהיה מגורי סבתי

ראינו שבמקום הטמפל המפואר מהעבר . ההפוך ועברנו לעבר הטמפלגאסה

. הגענו לרינגפלאץ וגם בו הכול היה מפואר. עומד עכשיו תיאטרון עלוב למראה

היה בנוי לתפארת והואר , עם המגדל המזדקר מעליו- הרטהאוז –בנין העירייה

המלווים שלי לא הפסיקו להתפעל ממראה עיניהם וחזרו והביעו את . גם הוא

199

פראג , בודפסט, רנוביץ מזכירה להם את וינה'מלוא התרשמותם והזכירו שהעיר צ

באותו , שבנו באותה תקופה, אחרי הכול היו אלה אותם ארכיטקטים. ודומיהן

. בערים השונות באירופה של תחילת המאה העשרים, סגנון מפואר

מהרינגפלאץ הגענו לתחילתו של המדרחוב

הסתכלתי . הרנגאסה והתחלנו ללכת לאורכו

צפיתי בשערי . על הבניינים עליהם עברנו

, על החלונות המעוצבים, הכניסות לבניינים

הכול עבר . על הפסלים שעל קירותיהם

צביעה מחדש ותאורה מיוחדת , ניקוי, שיפוץ

ליבי התפעם בכל פעם מחדש על המראות . האירה את כל ההוד וההדר הזה

שפרסו שולחנות , חלפנו על פני מסעדות. הנפלאים הנגלים לעיניי לכל אורך הדרך

חלונות הראווה היפהפיים משכו את העין גם פה . אלגנטיים על המדרכה שבחזיתן

-לפני שלוש, רנוביץ'והרגשתי כאילו חלפו מאה שנים מאז ביקורי האחרון בצ

שלא לדבר על איך שהעיר נראתה כאשר עזבתי אותה בשנת , עשרה שנים

קשה היה לי להאמין עד כמה אפשר לעשות . אחרי תום המלחמה1945-1944

. עם ניצול של מומחיות וידע תוך שנים ספורות בלבד, עם יוזמה, עם רצון טוב

למרות העייפות הרבה , אף השעה המאוחרת-על. השינוי במרכז העיר היה עצום

שלי ועוד יותר של רות לא התכוונתי לוותר והייתי מוכן להמשיך לטייל עוד שעות

התכוונתי לנצל עד תום את הזמן הלא ארוך שעמד לרשותי . רבות לתוך הלילה

התיישבנו לנוח ולסעוד את ליבנו באחת המסעדות . רנוביץ'בשהותנו בעיר צ

המסעדה הייתה מאד . הפונות לרחוב כדי לעקוב ולהתרשם מהיופי שלפנינו

. הזמנו פיצה שטעמה ערב לחיכנו במיוחד. אלגנטית ויפה

פסענו לאיטנו . מיד לאחר הארוחה יצאנו לעיר ושוב הגענו למרכז, למחרת בבוקר

, חולם ומדבר, כך הרבה חושב-אותו הפארק עליו אני כל, פארק-לעבר השילר

עם , אבל הפארק עם שבילי ההליכה. כאותו חלק יפה וחיובי בזיכרונות ילדותי

. לא היה קיים עוד, כפי שאני זכרתי מילדותי, ספסלי הישיבה והעצים המטופלים

קשה היה לפלס את . הוא הפך להיות חורשה עבותה אבל מוזנחת, לאכזבתי

, הכניסה הראשית לפארק. לא היה איפה לשבת לנוח. הדרך בין העצים הסבוכים

200

במקומה יש . זה הקרוב לביתנו בליימגאסה לא הייתה קיימת יותר, בחלקו העליון

קפה אלגנטי ויפה מאד עם גינה מחוצה לו ובה פינות ישיבה נסתרות -בית

. להתבודדות של זוגות רומנטיים

ראינו אותו מבחוץ ולמען האמת . בטייכגאסה, הלכנו לראות את הבית בו נולדתי

השקפתי עליו ברגשות מעורבים וחשבתי לעצמי באילו . הוא לא השתנה מאז

תנאים קשים חיו אז ההורים שלי וכל הסובבים אותם בעוד הם סברו שהם חיו

אי אפשר להשוות ולהקיש מתנאי חיינו היום , למרות זאת. חיים טובים ומאושרים

לגביי הייתה זאת סגירת מעגל והרגשתי כי זו הייתה הפעם . לאופן החיים אז

. האחרונה שהיה לי צורך עז לראות שוב את המקומות הללו

הבית של סבתי בוינצרגאסה נמצא במצב הרבה יותר גרוע מזה שראיתי לפני

, כפי שהבית נראה עכשיו. נראה לי שאפילו די מסוכן לגור בו. עשרה שנים-שלוש

קשה להאמין איזה חיים עשירים ומאושרים חיה בו , הן מבחוץ והן מבפנים

. משפחתי

גרים בו עכשיו אנשים נחמדים

ויכולתי לשוחח איתם בעזרת

. תרגומו של ניקו מרוסית לגרמנית

, פגשתי את האיש אותו ראיתי אז

משקיף מחלון , בביקורי הקודם

דירתו בקומה העליונה והוא אף זכר

אותי כאיש ששאל אותו אם הוא

נכנסנו . מדבר רומנית או גרמנית

לתוך הדירה של סבתי , לתוך הבית

וסבי ובכניסה לחדר השינה שלהם

עוד ניצבה אותה דלת עם משבצות

. אותה זכרתי מילדותי, הזכוכית

הדלת הזאת נמצאת בכמה

שצולמו לפני כשבעים וחמש שנים וגם אני הצטלמתי לידה , תצלומים משפחתיים

. אז וגם היום כאשר בידי התמונה מאותם ימים רחוקים

201

המשכנו לשוטט באותם רחובות צדדיים של העיר באזורים בהם גרו בני משפחה

הבתים מתפוררים וטרם . הרחובות היו מאד מוזנחים ועלובים. נוספים שלי אז

ראיתי על פניהם של . ההיפך הגמור מהפאר שראינו במרכז העיר. עברו שיפוץ

. סלידה ודחייה ממראה עיניהם, מלוויי הבעה של פליאה

שוב באנו לבית הקהילה היהודית והפעם

אחרי ששוב התרשמנו , נכנסנו פנימה

גרם . עמוקות מחיצוניותו המפוארת

מדרגות מרשים ביותר הוביל אותנו לקומות

בקומה הראשונה היו מספר . העליונות

חדרים ששימשו כמוזיאון לתרבות היהודית

ידי המנהלת של המקום גברת נטליה שבשנקו -התקבלנו על. כמוזכר מקודם

הם . היא דיברה רק רוסית אך הסגן שלה דיבר גם גרמנית. בשמחה ובכבוד

אנשים מאד נחמדים שהתענינו מאד בעברי ושאלו שאלות לעניין כמו שנשאלתי

. שלהםםנשאלתי על מה שזכרתי מהמקומות הייחודיי. בכל מקום בו ביקרתי

משם לקחתי את מלוויי לראות

שבזמנו , את בנין הרזידנץ

שימש כמקום מגורי הבישופ

. ועכשיו משמש כאוניברסיטה

המקום ניבנה בין השנים

י הארכיטקט " ע1882-1864

כי יוסף חלבקה והשתמר 'הצ

כאילו בנייתו הסתיימה זה

זהו קומפלקס של שלושה בנינים המעוטרים באלמנטים בסגנון ביזנטי . עתה

יחיד במינו בעולם –זהו בניין נדיר ביופיו מבחוץ ועוד יותר מבפנים ולטעמי . ורומי

אין אני חושב שיש עוד מקום בעולם בו לומדים סטודנטים באולמות . כולו

. כך כמו ברזידנץ הזה-מפוארים והדורים כל

שעל הכיפה של אחד המגדלים מעטרים , מדריכה מקומית הביאה לתשומת ליבנו

הוסבר לנו שהקהילה היהודית דאז תרמה . דויד ומעליה מתנוסס הצלב-מגיני

202

סכום כסף נכבד לבניינו של

הרזידנץ וכאות הוקרה דאג

הבישופ לעטר את אחד

-במגיני, כאמור, המגדלים

. דויד

הביקור הפעם היה , לסיכום

מאד מוצלח ומאד נהניתי

שהעיר , נוכחתי. במהלכו

זו עיר שאפשר גם . נראית עכשיו הרבה יותר טוב מזה שראיתי בביקורי הקודם

מיותר לצפות . אפשר להציג אותה ואפשר להתגאות בה, עכשיו להתגעגע אליה

כי הרי גם אני השתניתי , שהכול יישאר כפי שנשאר בזיכרוני מלפני שבעים שנה

עיר , רנוביץ'אבל החלום שלי להראות לילדיי ולנכדיי את צ. במהלך שנים אלה

כי אין , אף שלא הרגשתי את עצמי לגמרי בבית-ממשיך להתקיים בי על, הולדתי

. לי שפה משותפת עם תושבי המקום העכשוויים

203

צבי ליקבורניק, משהו ממני לך

האדם ובמיוחד -אוהב, רופא, סופר, דעות חינוכי-הוגה, מחנך, ק'יאנוש קורצ

היתומים בוורשה בתקופת -מנהל בית, דמות למופת ולחיקוי, הילדים-אוהב

זורע חיטה – הדואג לימים : "אמר, מלחמת העולם

נוטע עצים – הדואג לשנים

" מחנך אנשים– הדואג לדורות

למען , ביקשת לכתוב את הביוגרפיה שלך ולהנציח את פרטי מסעך בנתיבי חייך

. ק'מפי יאנוש קורצ, כמצוטט לעיל, נכדיך והדורות הבאים, ילדיך

לתעד ולתאר את , חשתי בצורך העמוק שלך, כבר במפגש הראשון שלי עימך

. קורות חייך בפרטי פרטים ובמהלך הפגישות זרם וגאה סיפורך כמעיין המתגבר

לאירועים השונים , יכולת זיכרון מצוינת, צבי, תוך כדי עבודתנו המשותפת גילית

, כתובות, פחותקרובים שמות של קרובים יותר ו, דקויות, שהכילו פרטים, בחייך

חשוב הייה לך לשזור בדבריך מחשבות עמוקות על , בנוסף. מראות ותאריכים

. קשים ככל שהיו, התקופה ועל המאורעות

שלא במסגרת לימודים , להחכים ולהרחיב אופקים, ללמוד, צבי, סקרנותך

את עצמו מאפס שבנה, שאתה איש, ניתן לומר עליך. מעוררת התפעלות, סדירים

. כל הכבוד לך. ועל זה אני מצדיעה לך

ליבי . מאלפת ומעניינת, היו לי חוויה מרתקת, המפגשים השבועיים שלי איתך

מחלק של , ככל שהם קשים, חיים מרתקים-מתרחב על השתתפותי בתיעוד קורות

הרגשתי כי זכיתי להיחשף ולהיות שותפה לסיפור . השואה שלא הכרתי עד כה

. שהתהפוכות והשינויים לקחו בו חלק נכבד, חיים קשה

רות ורוב , אריכות ימים בצד רעייתך המקסימה, אני מאחלת לך בריאות טובה

. כך-נחת ממשפחתך היקרה לך כל

ורדה גרנות

2011נובמבר

204

צבי, משהו ממני,לורדה גרנות

, ספר זיכרונותיי הושלם בעזרתך הפעילה. הלא יאומן קרה. הלא יאומן נעשה

אני . חלום של שנים רבות התגשם והפך למציאות. הנדיבה והנכונה, החרוצה

אחרי שעשיתי ניסיונות מרובים , שהמציאות כבר אינה חלום, מתקשה להאמין

היו אלה . מתוך שאיפה ורצון להעלות את זיכרונותיי על הכתב, לאורך השנים

. שעכשיו קרמו עור וגידים, חלומות ורצונות מלווים בכישלונות ואכזבות

מהר מאד . להיעזר בך לכתוב את זיכרונותיי– הכרנו לפני כשנה במטרה ברורה

התגלית לי כדמות בעלת . שהיה כמעט חדש לגמרי עבורך, הבנת את הנושא

הנכונות והיכולת שגילית להוציא אותי , הסבלנות, הידע שלך. אישיות מדהימה

. היו מעל ומעבר והם כולם שלך והם מדהימים, ממשברים ולעודד אותי להמשיך

שהחששות שלי במשך תקופת הכרותינו היו מובנים כי לא קל היה לי , אני מאמין

, להיחשף ולהתערטל נפשית לפני אדם זר וגם בזה התייחסותך הייתה מאד נכונה

. מקצועית ואמפאטית

אני ? תודתי תהיה מספקת, אי פעם, אני לא יודע במה אוכל להפתיע אותך וכיצד

! באמת לא יודע

. תודה רבה, נשאר לי רק לנשק את ידך ולהגיד לך תודה

סבא צבי צבי ליקבורניק

2011נובמבר