נאמנותבאמנותالسلطويةفي الفن

אסופת התנגדות عدد المعارضة

PATRIOTISM IN ARTProtest Anthology

3 1900000016 0 / דאנאקוד 190-1617 ש"ח, כולל מעין 12

באמנות נאמנות السلطوية في الفن

Patriotism in Art

אסופת התנגדות של מגזין האמנות החדש והרעProtest Anthology of “New & Bad” Art Magazine

החדש והרע, גיליון מס' 4קיץ 2016 (מופץ עם מעין 12)

Summer 2016

עורכת: נטלי לויןעורכים שותפים: יהושע סימון, רועי צ'יקי ארד, אבי בוחבוט

שער קדמי: נימה קטלב, שמש, 2015

שער אחורי: אנה לוקשבסקי, מנקה, 2015

עיצוב גרפי: אבי בוחבוטעריכת לשון: קרן גרין

יחסי חוץ: אנה ברשטנסקימו"ל: עמותת מעין — כתב עת לשירה וחברה

www.maayanmagazine.comthenewandbad@gmail.com

מעין החדש והרע

באמנות 3 נאמנות 2

21.6.15

לכבוד משרד התרבות

לאחר עשר שנים של הוצאת כתב העת מעין, החלטנו לוותר על תמיכת משרד התרבות עד שנדע תקופות טובות יותר מבחינת מדיניות התרבות של הממשלה.

קשה לנו לעצום עין, להרכין את הראש ולהמשיך כרגיל באווירה הנוכחית, ובמיוחד נוכח המתקפה על מוסדות תרבות של הציבור הערבי, נוכח קביעת מדיניות העוינת יצירה עם ביקורת חברתית ופוליטית, ואווירת רדיפה והסתה שבה מדי יום נחשף, מוקע ונגזר דינו של יוצר או מוסד תרבות אחר. לא נמתין ברעד עד שיגיעו אלינו, אלא נעזוב את המשחק הזה זקופים.

זו הזדמנות להודות לאורי אליס, קרן כרמל, שמעון אלקבץ ואחרים שסייעו לנו במשרד התרבות בהתנהלות מול הביורוקרטיה הלא אפשרית שפוגעת במיוחד בעמותות התרבות הזעירות (המקופחות מול הגופים הממסדיים) והופכת את עבודתן לכמעט בלתי אפשרית. הזדמנות להודות כמובן לכותבים ולכותבות, לעורכות הלשוניות, לחברות המערכת והעמותה, למעצבים, לדפסים, למנהלות ולמפיצים, לרואה החשבון, למפרסמים, לאמניות, וכן לקוראות ולקוראים.

ככתב עת שנהנה לראות את הזכוכית בכוס ריקה, אנחנו מעדיפים להיזכר בעשר השנים הטובות שעברנו עם אנשי המשרד, ובהן הצלחנו, גם בסיועכם, לפרסם כתב עת שפרסם מאות כותבים וכותבות, והיה ביתם הראשון של רבות ורבים, כתב עת שתפח למגזין הקולנוע מערבון והרע, שהפך לגלריה בתל אביב ובעיר התחתית בחיפה, הוציא יחד ועיתון האמנות החדש עם כתבי עת שותפים מבחר אסופות בנושאים חברתיים ופוליטיים, והפך להוצאה לאור

של ספרי שירה.על אף זרזיף התמיכה הקלוש והלא סדיר, שקשור לתקציב הנמוך שמקבל משרד התרבות מהאוצר, הצלחנו לפרסם ברציפות מגזין שירה מודפס באלפי עותקים במחיר עממי, ששלף את השירה ממגדל השן הרדום שלה, ולא רק עסק בנושאים חברתיים, אלא הפך לכתב העת היחיד לשירה שהצליח לשלם לכותביו ולכותבותיו — על הסיוע לכל אלה אנחנו מודים לכם.

כתב העת מעין שכונת התקווה

תל אביב

(נוסח ערוך)

מרב שין בן אלון, לשים רגל (בעקבות עידו בר–אל), 2015 ↑

באמנות 5 נאמנות 4

ערן נוה, סכין בגב, 2014 →

רוני ויס, שוםשלום, 2015 ↑

באמנות 7 נאמנות 6

זויה צ'רקסקי, בא לי להתבולל, 2014 ↑

מצהיר נאמנותלמנמנמים באוטובוס

ולנהג הטרוד

מצהיר נאמנות / עדי עסיס

באמנות 9 נאמנות 8

2015 ,JACKPOT ,מיכל מקרסקו ↑

שקלתחתשקלתחת עיןתחתעיןתחתשן

תחת שן תחתרגלתחתרגל תחתשמשתחתשמשאיןחדש

שמע ישמעאל אדוני אלוהינו אדוני אחד

ספר שעיר / מרחב ישורון

באמנות 11 נאמנות 10

להלי פרילינג, אגרופן, 2010 ↑ אורלי דביר, יהלום, 2014 ↑

באמנות 13 נאמנות 12

שחררו את רון ארדשחררו את עזרא נאווי

שחררו את מיליון וחצי בני האדם הכלואים בעזהשחררו את כל האסירים הפוליטיים

שחררו את מרואן ברגותישחררו את ח'אלדה ג'ראר

שחררו את כל האסירים הפוליטייםשחררו את מרדכי ואנונושחררו את יגאל עמירשחררו את גואל רצוןשחררו את מעוז צור

שחררו את כל האסירים הפוליטייםשחררו את אריק שרוןשחררו את דודו טופז

שחררו את המינוטאור מהלבירינתשחררו את כל האסירים הפוליטייםשחררו את כל האסירים הפוליטייםכל האסירים הם אסירים פוליטיים

כל סטלן אסיר פוליטיכל אופנובנק אסיר פוליטי

כל ילד כועס שזורק אבן אסיר פוליטיכל זונה, סרסור, רוצח, אסירים פוליטיים

כל פדופיל, דילר, נהג שיכור, פורץבונה בנייה לא חוקית, שובת, שובר שביתה, אנסהאלפקות בחוות האלפקות אסירות פוליטיותהתרנגולות בכלובי הסוללה, אסירות פוליטיות

הכלבים ביחידת עוקץ, אסירים פוליטיים[לאט יותר] העכברים המורעלים על ידי העיריות, חללי מלחמה

כל ילדה בבצפר אסירה פוליטיתכל איש הייטק באופן ספייס שלו אסיר פוליטי

נתן שרנסקי אסיר ציוןכולנו אסירי ציון

כל מורה שיורקים לה על הגב כשהיא כותבת בלוח, אסירה פוליטיתהמשוגעות, מנהלי המחלקות, המתמחים בעיניהם השחורות מעייפות, משפריצות הבשמים

איגרת מהפכנית ארבעים ותשע / הדהוד לדיאן די פרימהנכתב, נערך תורגם על ידי: אלעד רוזן, שני סלומון, קרן שפי, רוזין בישאראת, סער סקלי, נעם פרתום,

אבנר מ עמית, אסף מ תמרי, ינאי פרי, גליה תנאי, אור יזהר, תהל פרוש

בסופר פארם,העורכות בדסק החדשות, שאריות השום בכותש השום, אסירים פוליטיים

הטוקבקיסטים אסירים פוליטיים בתשלוםשוכני הקומות העליונות של מגדלי יו אסירים פוליטיים

הכלבה שכלואה בדירת חדר כל יום העבודה אסירה פוליטיתכל בדואי באירוח בדואי מסורתי אסיר פוליטי

כל השוטרים אסירים פוליטייםכל עובדי הקבלן אסירים פוליטייםכל צופי הפורנו אסירים פוליטיים

כל אישה אסירה פוליטיתכל אישה אסירה פוליטית

אתה אסיר פוליטי נעול בגוף קפוץאת אסירה פוליטית נעולה בתודעה נוקשהאת אסירה פוליטית כבולה אל ההורים שלך

אתה אסיר פוליטי כבול אל עברךשחררי את עצמךשחררי את עצמךשחרר את עצמך

אני אסירה פוליטית נעולה בהרגל של כעסאני אסירה פוליטית נעולה בהרגל של חמדנותאני אסירה פוליטית נעולה בהרגל של פחד

אני אסירה פוליטית כבולה לבשרשחררו אותישחררו אותי

עזרו לשחרר אותילשחרר את עצמכםעזרו לשחרר אותילשחרר את עצמכםעזרו לשחרר אותי

שחררו את השבות מהשיבה, את הברית מהמילה, את היד מהשםשחררו את יום השבת לקודשושחררו את הר הבית מידינו

שחררו את השנה הבאה, מירושלים הבנויהשחררו את כל הבניינים הנטושים

שחררו את טייבה מנשקהשחררו את המשפחה מהכבודשחררו את תיאטרון החופש

שחררו את החלומות מהפסיכואנליזהשחררו את המין מהמגדר

שחררו את השינה מהשעון המעורר

באמנות 15 נאמנות 14

שחררו את המתים מהמצבהשחררו את לבי שנשבר ותוקן ונשברשחררו את הגבר שבי מאימת האישה

שחררו את הקריה מהבור, את המטוסים מפצצות המצרר, את הטווסים מזנבם, את הפנינה מהצדפה, את העקב מהנעל

שחררו את הגשם מתוך העננים אל בורות המים אל המעילים המתרככים תחת מטח השמיים אל העור שמתחת

שחררו את רפול מהים, את הים משוברי הגליםשחררו את הרחמים מאלוהים

שחררו את אמיעזרו לשחרר אותישחררו את אבי

שחררו את אחותיעזרו לשחרר אותי

שחררו אותםשחררו את עצמכם

שחררו אותםשחררו את עצמכםשחררו את עצמכם

שחררו אותםשחררו את עצמכםעזרו לשחרר אותילשחרר את עצמכםעזרו לשחרר אותילשחרר את עצמכם

לשחרר אותילשחרר אותנול-ר-ק-ו-ד

עדי קפלן ושחר כרמל, ללא כותרת, 2015השיר הודהד לראשונה בקיץ 2011, וטיפה נערך מאז. ↑

באמנות 17 נאמנות 16

ינון אביאור, אהבה, 2010 ↑

דנה לב לבנת, ללא כותרת [צולם בכיכר רבין], מתוך הפרויקט ;פרמננט וקיישן;, 2015 ←

באמנות 19 נאמנות 18

שי יחזקאלי, ציור מהתבוננות, 2014 ↑

מים ניתזים על צלחות חרסינההמתקלחות בסבון מציץ מבעד לחלון ילד בן שלוש עשרה

משחק במחשב ובאוכל שהוגש על צלחת חרסינה שרחצתי

סיים את יום הלימודיםואבא אסף אותו

לצהרייםשמעתי אותם מדברים

על משחק הכדורגל גם אני אוהב

כדורגל אבל אסור לי ללכת

מבחוץ צועקיםפרגית, אורז ובמיההילד סיים לשחק

האבא שילם את החשבוןגם אני בן שלוש עשרה

המציץ מהחלוןאסור לי לראות כדורגל

רק לרחוץ צלחות חרסינהולחכות ליום שבו ייפרע החשבון

* / ברק כהן

על מצחי מסולסלת ערבסקה כמו כותרת של סרט ערבי,

אוהב ערבים. גנטיקה. אני חשוד מיידי, לבנבן עם משקפי ג'ון לנון אבל

לא רואים עלייאת סוריה ולא שומעים

כיצד אבי משוחח עם סוחר מוסלמי בעיר העתיקה,

בפיו ערבית בטעמים בלדים, כל משפט

מחוות יד של הכנסת אורחים. אוהב את המכלול

שלוש מאות שבעים מיליון ואף ישוספו קרבייאו קרוביי בידי ערבי

אכאב אך לא אוותר על אהבתי.

אוהב ערבים / גלעד מאירי

באמנות 21 נאמנות 20

הדרך — היתומות תוצרת חוץ. כביש האגרה איחד בין כל סוגי הנשים באותו היום, באחווה של רעות בין מצעי מפלגת הסטן תור הזהב והמשי. כשהמצעד נדם קצף עלה בפי. ירקתי ברזים, אחריהם פלטתי מחזיקי מגבות ולבסוף יצאו כל קופוני המבצע מהמעי הגס וכך הבנתי שנגמר תור הזהב של החופשה בין נשות השדרה שעטו על עצמן פיות ברזים תוצרת איטליה. כשנעלמה השיירה, קיבלתי החדרה תת–עורית של נתזי זיעה מהעצים הוותיקים בשדרה. אוזני המכשיר החכם שניצב לצדי לאורך כל הדרך נצמדו לרקתי ורשמו כל הפרה של אמון בסביבה כמו ססמוגרף סתווי. עלה חום נשבר במרווח הצר בין עיניי, מפנה מקום לכריית ים ונעיצת שמשייה בחופשת לידה שימיה מתקצרים. הגבר האחרון שהשווה אישה לשעון, נסגר בתא המעצר ביחד עם המתעדים הכפייתיים, והמהמרים על ריבונות של הנמלים בזכוכית מגדלת. שאר החומקים מחשדות הצליחו לצפות את תאיהם העלובים בתוארי ראווה בחקר הממברנה של נקבות צבי הים בהטלת ביצים. הם הלאימו את הביצים כל כך חזק לחיקם שחברות כוח אדם קראו לאגפים שלמים על שמם. נקבות הצב נארזו בעטיפות אטומות הרמטית, מצופות צלופן כדי לקשט מוזיאוני טבע, מסודרות בשורות ארוכות ומוצגות לראוות חוקרי הגנטיקה

יוצאי חיל שריון שהתגודדו ביניהן.

לא יצאתי מהבית כי בחוץ אוכלי הראשים הסתובבו חופשי כל הלילה. הדלקתי את האפליקציה שדרכה מצעדי הניצחון על התקרה נוזלים אל תוך החדר, בחרתי פילטר האחיינית של בן לאדן בהשגחת בד"ץ, ונתתי לגוונים הרכים לעטוף אותי כמו בשיחה ארוכה בהתכתבות עם הנכד של נגיד בנק הפועלים, שיחת חולין איטית ורכה, בקצב פעילי ממשל מנדטוריים הדנים בהתפשטות הפוליו בקרב עצי פרדס דוברי לטינית או לחלופין מפיות נייר דוברות פרסית. האורות מעליי הבהבו כמו דמי מזונות שמצטברים בקרקעית גיגית ירוקה–רדיואקטיבית שלתוכה נוזלים אדים. מתישהו התפניתי להתעסק בהזמנת שלוש ארוחות דרך אפליקציה גובת קורבנות–ילדים במקטף קקאו ונצואלי, כך דווח לפי מאגר חופש המידע בעתות משבר בין השיחים, על כן הזמנתי חצי ארוחה של אסטרונאוטים שלא קראו שייקספיר. דיווחתי על הבחירה שלי במאגר מחאה על יצרני לטקס שלא נכנעים לעטיפת דגים בדגל. בדגל יש מקום להרבה קשקשים, אבל כאלה שנעטפו ללא הכרה בהבדל בין זני דגים נפוצים לגידול בחוות אקולוגיות לדגי פרא רשומים בטאבו ובוויקיפדיה. "המלחמה מתחילה בתוכי," כך סימס לי הנכד של נגיד הבנק, לפני שסיפחתי אותו לשטח האפור בתיבת הדואר הנכנס, ולפני שקראתי את שמות כל אוכלי הפרצופים שנלכדו בשעה האחרונה ליד ביתי. ירקתי את אמרותיו הנבובות של הנין שעוד לא נולד לו נכד, כמו כוכב ים במגרש של הפועל מי הקולחין, ודמיינתי כיצד העור שלו מחוספס כמו עור כריש או דג חרב. לא דיווחתי על כוונתו של פורע הסדר הטוב אבל השארתו אותו כמזון להפגת מתחים המצטברים בשתלי אצות ים, בתיקייה אטומה הרמטית. שתלים מסוגים שונים חדרו כפיצוי מבעד לאפליקציה באותו הרגע והפרצופונים הקטנים שניצודו באותו לילה כבר חדלו להופיע בדיווחי האקלים. היה איזה אחד שהצליח לחדור את כיפת הברזל, אבל הזיקוק של אותו סוג נעשה בצורה כל כך רשלנית שנקלטה ככל הנראה כדואר זבל על ידי הנדסת האטום שהקיפה אותי. בינתיים התנגשויות בין אור לצל המשיכו להתקיים כשברקע קיבלתי מסרון מנין של נושא חלקיקים מראשו של איינשטיין כאטומים בכיס המרה. כבר היה לי ניסיון עם שושלות יוחסין מסוג זה, הם ענדו לראשם את המאגר הביומטרי וטבעו זכות חדירה לכל מערכת הפעלה רכה בשנים בעלת מערכת חריתה רחבה וקיבולת של כד דיו. היה כמובן את ההוא שחשב שמרד האזרחים בממשלת צפון סודן החלה מההתערבבות שלו בשכבת האוזון העליונה, אבל טביעת האצבע שלו נמחקה מהזיכרון הקולקטיבי של הכרטיס החכם שלי. תמיד הם מגיעים בהערצה לקלאסיקות מהמודרניזם, תולים רפרודוקציה של צייר מהניאו–קולוניאליזם ליד שומר המסך שלהם. בינם לבין עצמם הם דנים בחופשת סקי במיאנמר, יש להם תפיסה קינטית לתנופת מניית ברית בין הבתרים של נאס>א הם חסידי השבחה גנטית לסוסוני ים. לא שתמכתי אי פעם בפירוז אטומי, אבל תיקוני ההגייה שלהם הגיעו לגדה המזרח–מערבית–תיכונה שלי, והם תמיד הבחינו בחוד העיפרון שהשתזף בה חשוף לפגעי אקלים (בהם בעטו עם כפכפי גומי, תוך התפרצות לאטום עופרת דחוסה וריקון תכולתו למען מיסוי מחודש לאלקטרון פשוט הרגל). דגלים הונפו ביום שבו הבנתי כי מיקרוביולוגיה היא המנוע המפעיל את תאוות החדירה לכל מערכת. מתרחבת כמו צלחת פטרי עם זני שרוכים, נכרכים אחד סביב השני, ובולעים כדור טניס כאילו היה גולה של יריבים פוליטיים שמגלים את יתרונות נטילת ריכוזי המולטי–ויטמינים. ישבתי על ספסל ביום שחוסר השוויון צנח לראשי, מנופים הרימו את יתרת החוב של ספקי פרסי הפוליצר, הנשים התגודדו בטור ארוך ופסעו לאורך השדרה, מנפנפות בספק מאגרי המידע אותו סירבו בצעירותן להכניס למיטה. השדרה נחלקה לשלושה מעמדות, בראש הטבלה, בנות המזל שנשאו את פרי בטנן בעגלה של מעצב תעשייתי צעיר ומבטיח, נושאות כליהן השכירות חובבות הרומנים הלסביים ולשולי

אקוויפר / ליאור יעיש

באמנות 23 נאמנות 22

נטלי כהן וקסברג, מתוך עבודת הווידיאו "קקי במקום דם", 2014

פיגוע בירושלים. אי שם בחיפה מישהו מתחיל לחשוב בקדחתנות אם יש בירושלים מישהו שהוא מכיר. הוא מרים את השפופרת — תוקף אותו צורך עז ולא מוסבר להתקשר למישהו בירושלים ולשאול אם הוא בסדר, אך בראשו לא עולה ולו מספר טלפון אחד. הוא מתחיל לדפדף במרץ בספר הטלפונים — אך אבוי, לפי ספר הטלפונים אין מישהו בירושלים שהוא יוכל לדאוג לו. בעוד דמעה קטנה מחשבת להתנפץ ולהכתים את ספר הטלפונים שלו, בראשו של גיבורינו מפזזת לפתע מחשבה אופטימית — אולי מישהו מהחברים והמכרים החיפאים שלו מבקר בירושלים עכשיו. במרץ רב, הוא מתקשר לכל 402 מכריו וחבריו, אבל נחרד לגלות שאף אחד מהם לא נמצא בירושלים — עם חברים כאלה מי צריך אויבים — הוא צועק באכזבה ומטיח את השפופרת בקיר. זה לא יכול להיות, הוא ממלמל לעצמו, הוא נושך את שפתיו מעוגמת הנפש עד שאלה מדממות — בטוח יש מישהו בירושלים שהוא מכיר — הוא חייב להכיר מישהו בירושלים! באצבע זקורה ומאיימת הוא מחפש בכל משפט ומשפט בספר המחזור שלו, אולי ימצא משאלת לב של מישהו לעבור לגור בירושלים, אך לעזאזל. כמה מפתיע, כולם רצו לעבור לתל אביב. חבורת מפונקים, הוא חושב לעצמו, אבל אז הוא נזכר שהשכנה ממול סיפרה לו לפני כחודש שהיא משכירה את דירתה ועוברת לגור בירושלים, בתקווה חסרת פשרות הוא נוקש על דלת ביתה, כדי לשאול את משכירי הדירה מה הטלפון של הירושלמית החדשה, הדלת נפתחת — בסוף לא עברנו, אומרת השכנה לגיבורנו ומזמינה אותו להיכנס. לא אומרים סתם שעוברים לירושלים, לא אומרים לפני שבטוחים שעוברים! חיוורון עז כובש את פניו האדמדמות ועיניו נעצמות בחוזקה כמו ננעלות בפני נשמתו הרותחת, המחשבת להישפך — אם מישהו אומר שהוא עובר לירושלים, הוא חייב לעבור לירושלים. היית צריכה להיות עכשיו בירושלים! השכנה מציעה לגיבורנו הנרגש כוס מים, אך הוא בורח משם כמו ראה רוח רפאים. הגיבור המבולבל שלנו חוזר לביתו מיואש, אך הנה, הטלפון הקווי מצלצל — אולי זה מישהו מירושלים שמחפש חבר בחיפה שידאג לו — הלו? הלו? קול של אישה זקנה ומבולבלת נשמע מעבר לקו (למען שמירה על כבוד גיבורנו, לא אכתוב כאן את כל מה שאמרה). לא גברתי, זו טעות, לא גברתי, זו טעות, כאן לא משפחת לוי. בעודו עומד לנתק את השיחה, הוא נזכר במטרתו החשובה ושואל. אבל לא, היא לא משם. היא מבאר שבע. תשובה מאכזבת זו מביאה אותו לידי בכי עז שנפסק באחת ומתחלף בצחוק של שחרור ורוגע — ועוד איך יש מישהו בירושלים שהאיש האומלל מחיפה יוכל לדאוג לו — המלצר מבית הקפה שבכניסה לתחנה המרכזית הירושלמית, המלצר עם קעקוע רון ארד על הכתף (גלעד שליט היה אז בתיכון) ששירת אותו כל כך יפה והקציף לו את החלב בדיוק כפי שהוא אוהב וגם העניק לו שוקולד קטן במתנה. אך שוב ארשת האושר מתחלפת בהבעת דאגה — זה היה לפני שבע שנים, אני מקווה שהוא עוד עובד שם. גיבורנו האלטרואיסט ורחב הלב, לא מבזבז עוד שנייה ויוצא אל הדרך — קדימה, לתחנה מרכזית ירושלים, הוא מפציר בעצבנות בנהג המונית האדיש. בדרך היו עצי הברוש מתחלפים בדמיונו לאנשים מזוקנים וגבוהים מאוד אשר רצים ומנסים להשיגו במרוץ אל הערך — הגזעים שלהם היו לרגליים כבדות שהרעידו את האדמה וענפיהם הפכו לידיים גרומות אך שריריות שזרקו לעבר גלגלי המונית שלל אצטרובלים, תוך כדי שהוא סופר באימה את האצטרובלים הנזרקים לעבר המונית, שקע גיבורנו בשינה עמוקה אשר נטרפה בחלום מתוק מאין כמותו — בחלומו הוא מטייל בגן העצמאות בין שלל גופות עירומות ונוטפות דם מהפיגוע. הוא שולף את איברו דמוי עץ הברוש, חודר לתוכן, ושופך עליהן מאיברו קונפטי צבעוני מנצנץ, הן קמות לתחייה, מניחות על ראשו כתר דמוי חומת העיר ומכריזות — אתה ראש עיריית ירושלים החדש. בנייני האומה, תחנה מרכזית ירושלים — צועק הנהג בקולו

פיגואידע / נטלי כהן וקסברג

צונזר

באמנות 25 נאמנות 24

הצרוד, העבה והעצבני בפעם השלישית. גיבורנו מקיץ למחצה מחלומו המתוק ואחרי בדיקה ביטחונית ארוכה ומייגעת, הוא נכנס לתוך התחנה המרכזית זקוף מדי, כמלך הנכנס לארמונו. אך אבוי! אותו בית קפה איננו — במקומו עומדת חנות בגדים לתינוקות. לפיצוץ הזה זה כבר אבוד, לא יהיה לי מישהו לדאוג לו — הוא ממלמל לעצמו, ומתיישב מיואש על המדרכה כקיסר שאבד לו כתרו. כעבור חצי שעה הוא מחליט שדי לרחמים עצמיים — הרי יהיו עוד פיגועים בירושלים, לא נעים לו עם האופטימיות המוזרה שמציפה אותו בשל ההשתוקקות לפיגועים נוספים, והוא מתאמץ להחליף את הצחוק האופטימי שלו בבכי מלאכותי, בניסיון לשכנע עצמו שהוא עצוב ובתקווה שהבכי המאולץ ישפיע עליו והוא יהיה עצוב באמת — כי זה מה שצריכים להרגיש בעקבות פיגוע. הפיגוע הבא יכול להיות גם עוד כמה דקות והוא צריך להספיק להכיר כמה שיותר אנשים לדאוג להם — הוא מתחיל לדבר, עם חיילים, עם מוכרים, עם שומרים, עם מנקים, עם הקופאים שדורשים שקל בכניסה לשירותים. הוא מחליף טלפונים, כתובות אימייל, מזמין להתארח אצלו. תוך כדי השיחות המלהיבות עם אנשי התחנה על פייסבוק, האח הגדול וגלעד שליט, מישהו מספר לו שבבאר שבע נפלו עכשיו שלושה גראדים. החדשות מבלבלות קצת את הגיבור שלנו, והוא מתחיל לחשוב בקדחתנות אם הוא מכיר מישהו בבאר שבע. פתאום הוא נזכר שהזקנה מהטעות במספר אמרה שהיא מבאר שבע, הדילמה הורגת אותו — הוא לא יודע מה לעשות קודם — להמשיך בחיפושיו בירושלים ולהכיר כמה שיותר אנשים על מנת לבטח עצמו לפיגוע עתידי, או לחזור לביתו, לחייג כוכבית 42, לשאול את הבאר שבעית המבוהלת אם היא בסדר, ולהזמין אותה אולי גם להתארח לכמה ימים. גיבורנו מבולבל לחלוטין. הוא שולף מכיסו עט ושני פתקים, על פתק אחד הוא כותב — אלוהים יקר, עזור לי בבקשה לפתור את הדילמה. ועל הפתק השני הוא כותב — אלוהים יקר, אנא עשה שעד הערב יהיה עוד פיגוע, אבל בלי הרוגים ובלי נפגעים — אולי נפגעים קל, ואם אלה יהיו האנשים שהכרתי עכשיו בתחנה, זה פשוט יהיה מושלם. גיבורנו כבר בכותל — מחדיר בנחישות את שני הפתקים שלו, ופתאום הוא מתמלא תחושת ערך עצומה — סוף סוף יש לו קונפליקט אמיתי ולא דילמה יומיומית כמו הבחירה בין טיפול באמו חולת הסרטן או הליכה למשחק כדורגל. ברגע המאושר הזה, כשהוא סוף סוף מרגיש שיש איזה ערך לחייו — נשמע פיצוץ עז.

ובינתיים בבאר שבע —חלון משועמם ושבע עד בחילה מנוף הדיונות האינסופי ומעץ האשל הנבול הנושק לו כנגד רצונו. חלון זה רק מחכה לקצו של יום שיסגרו עליו את התריס והוא יוכל לנוח מהמראות העלובים שנכפו עליו. כמוהו, גם הזקנה בת ה–75 שלו, אשר שולחת דרכו ממש ברגע זה את רגלה הנפוחה והכחולה (שתיכרת בעוד כחודש). מדובר באותה זקנה מהטעות במספר, אותה זקנה שבעצם רצתה להתקשר לבנה ולהודיע לו כי היא הולכת להתאבד — אך במקום 03 היא חייגה 04 והגיעה בטעות אל גיבורנו ז"ל. אין לי כבר בשביל מה לחיות — היא הודפת רגע של התחרטות קלה על ידי שכנוע ודרבון עצמי, מעלה את רגלה השנייה בהחלטיות, ומתיישבת על אדן החלון — כל ילדיה ונכדיה גרים בתל אביב, אף אחד מהם לא מגיע לבקרה ואחרי סדר יום קבוע ומתיש במיוחד, שתיכף אפרט למחצה, לא נשאר לה כוח לנסוע אליהם. כל בוקר מקיצה הזקנה למיטה ספוגת שתן, החלפת המצעים לוקחת לפחות שעה ולפעמים אפילו יותר — גם בגלל איטיותה, וגם בגלל שלפוחית השתן הוולקנית שלה שבין החלפת סדין להחלפת ציפה, מאיימת להתפרץ ולשחרר שוב את נוזליה מעבדות לחירות, עניין זה מאלץ את הזקנה שלנו לעזוב את סידור המיטה ולצלוע את דרכה לשירותים שנמצאים בצדו השני של הבית. שם, היא מבלה בדרך כלל ארבע שעות בממוצע בכל יום ולפעמים אפילו יותר, וישנן גם עצירויות קשות מנשוא. לעתים קרובות היא גם נרדמת שם. כך חולפים ימיה, וכל זה מבלי שחישבתי את הנסיעות הכמעט יומיומיות לקופת החולים שנמצאת במרחק 20 דקות נסיעה ומרחק ההליכה שהיא צריכה ללכת מתחנת האוטובוס ליעדה כדי לשמוע כל פעם את הרופא אומר שהסוכר שלה עלה עוד קצת ושהטחורים והתולעים מתגברים. כאן

ברשותכם אקטע את הפירוט המרתק שהגעתי עד מחציתו. אך הנה, בעודה עומדת לקפוץ אל מותה, אירע דבר שכבר שלוש שנים לא אירע — בכל רחבי העיר נשמעה אזעקה, אזעקת אמת — כזו העולה ויורדת. הזקנה הבאר שבעית שלנו, אשר הייתה נחושה כל כך לשים קץ לחייה, נטשה באחת את החלון המאוכזב (שסוף סוף אחרי שנים הרגיש שיש הצדקה לקיומו) והתחילה לעשות בצעדים מזעריים ואיטיים את דרכה למקלט — כאילו פתאום הפכו חייה לדבר יקר ערך שיש חובה להצילו. גופה רופף וכנוע, אך פניה שועטים קדימה בנחישות, כאילו שואפים ממש להתנתק מהגוף ולהתגלגל במדרגות עד למקלט, כאילו התיימרו להעתיק את תנועת הגראד העומד לנחות כל רגע. מוזר, חשבה לעצמה הזקנה שלא ידעה לפענח את המתחולל והמשתולל בתוכה — ארשת פניה המרירה והריקנית הומרה בהדרגה בחיוך של אושר גדול אך מאופק, בשל תחושת הערך המוזרה שהתחילה להירקם ולעטוף אותה, מעין תחושת לחץ נעימה ולא שגרתית שהתרכזה באזור החלציים ואשר הזכירה לה את ימי ילדותה כשהייתה נוהגת להתנדנד בגן השעשועים עד שהחשיך, חברותיה היו הולכות ומתרחקות, וקוראות לה לבוא והיא הייתה עונה — עוד שנייה, אבל נשארת להתנדנד, היא ידעה שזה מסוכן להישאר שם לבד, אבל הלחץ הזה שהרגישה מכך שחייה בסכנה והיא יכולה עוד להציל עצמה ולהצטרף לחברות ההולכות ונעלמות באופק, גרם לה לפרפור הלוחץ הנעים והמוזר באזור חלציה, תחושה שרק בדיעבד, בגיל מאוחר יותר הבינה שהייתה אורגזמה. ואז תמיד, ברגע האחרון, רגע לפני שנעלמו, הייתה עוזבת את הנדנדה ומצטרפת אל החברות. בעודה נזכרת ברגעי הקסם של ילדותה, התחולל מאורע יוצא דופן ומשונה עד מאוד — תחתוניה היו רטובים לגמרי והיא הניחה ששוב ברח לה השתן. היא פשטה את חצאיתה, ועיניה נדהמו לגלות שאין מדובר בשתן ולא בחצי שתן, באצבע רועדת, נגעה בתחתוניה ורחרחה את אצבעה כדי לוודא סופית — אכן, לא היה זה שתן, אלא הפרשות טריות וחסרות גבול כשל נערה בת 20. היא התיישבה על המדרגה האחרונה שלפני המקלט, והחלה נאנחת כמי שכבר לא האמינה שעוד תדע הנאה. מה שבמיוחד עזר לה להגיע אל האורגזמה שעוד רגע תחווה, זו האזעקה שהשתלבה כל כך יפה עם אנחותיה ההולכות וגוברות והזכירה לה שחייה בסכנה אבל היא יכולה עוד להציל עצמה ולהיכנס למקלט, ומה שבאופן טבעי חיזק עוד יותר את האורגזמה העילאית שתגיע אליה, היו הפגזות צה"ל את עזה שליוו את האזעקה כשושבינים המלווים כלה בוכייה אל החופה. כעבור ארבע שניות וחצי — הזמן המשוער שבו הגראד צריך ליפול,

היא נכנסה למקלט. וביחד עם נפילתו — גמרה.

באמנות 27 נאמנות 26

נטלי כהן וקסברג, מתוך סרטון התגובה למעצרה של האמנית, 2015 נטלי כהן וקסברג, מתוך עבודת הווידיאו "כשכיפה אדומה פגשה בחומה", 2015

באמנות 29 נאמנות 28

פהד חלבי, איילת שקד, 2015 →

להלי פרילינג, יהלומים, 2015 ↑

באמנות 31 נאמנות 30

יוסי אוחיון, חדש, 2016 ליהי תורג'מן, דרכון זהב, 2015↑ ↑

באמנות 33 נאמנות 32

אדוני ראש הממשלה,אני מהרהרת בתחתיות לכוסות,

בסידורי הפרחים, באור הנרות הריחניים,בסכינים המבהיקים,

במפות הנקיות שעל שולחנך,בגלידה בטעם פיסטוק האהובה עליך

(טעם יוקרתי שלא מוצאים בכל מקום)בסורבה הפירות שאוהבת אשתך

תלוי בעונהעכשיו התות חזק, בקיץ הלימונענע

הווניל זה כנראה בשביל הילדים.אדוני ראש הממשלה,

אתה ודאי מאוד גאה בארצךכשאתה מתבונן במתרחש בעיניים עצומות.

עזוב אותך מהחבלה והאשלחיות על חוט השערה זה דווקא מעורר

מניע, שום דבר לפחד מפניו.וכיבוש זה כל כך אלמנטרי

ראה כמה יופי יש בצמחים המטפסים על גזוזטרה אולופתים גדר.

וזה גם נותן לנו סיבה לעמוד שנים בכיכרולשיר.

אדוני ראש הממשלה,לא חשוב כמה נעבור

כמה נרגיש כמה נילחם

כמה ניפול, כמה נתפללכמה תבטיח שניצחנו בנוק–אאוט

כמה נתעורר לתחייה.פעם מישהו אמר: הר הבית בידינו

הר הבית בידינו עבור,ואחר ענה: כל הכבוד כל הכבוד

(כל הכוחות חדל)מורישים לנו את העתיד

מותירים את ראשנו בשמייםגופנו בחריצים, בין הסדקים,

נשארים ככה שנים, כבר שנים.אדוני ראש הממשלה,

לך לשלוםוכשאתה עוזב את המעון

תלבש סוודר או לפחות תכרוך אותו סביב צווארך

אדוני ראש הממשלה / ענת זכריה

אלה ספקטור, מירי, 2015 ↑

באמנות 35 נאמנות 34

אלעד לרום, הבחירה היא מהפכה או הרואין, 2014 ↑ אלעד לרום, סוד הקסם הבורגני, 2014 ↑

באמנות 37 נאמנות 36

מושיק היימן, מיוחד לחדש והרע, 2016

באמנות 39 נאמנות 38

בערב הגעתי לחנות הספרים כדי לקרוא שירה. לבשתי מכנסיים שחורים צמודים וחולצה מכופתרת שקופה. בגלל שאני אוכלת יותר מדי בשבועות האחרונים הגוף שלי היה כבד והרגשתי איך המכנסיים נצמדו למפשעה שלי. מילה איומה מפשעה, אבל אין מילים אחרות לתאר כוס כשהמכנסיים נצמדים אליו. על כל פנים, בחנות הסתובבו כבר כמה משוררים בני דורי. הם נראו ממורטטים ומשומשים, כאילו יצאו מפס ייצור אחד שגרם לדפורמציות הנוגעות לאסתטיקה בסיסית. השיער של כולם היה שמנוני ודבוק, הגוף שלהם כפוף והפנים קמוטים. שאלתי את עצמי אם אני נראית כמוהם. למעשה חשדתי שהתשובה חיובית. האור העמום בחנות הדגיש את גזר הדין הזה, שעלינו לקבל את הפרצוף הטראגי של המציאות שאנחנו חיים בה. בעל החנות לא הסכים שנשתה על חשבון הבית ולכן הזמנתי כוס מים מהברז. כולנו חיכינו לקהל שיגיע ובינתיים השתטחנו על כיסאות וספות ודיברנו בינינו לבין עצמנו על מצב השירה, כלומר דיברנו על כסף. שאלנו את עצמנו למה משוררים זוכים להתקרב לכסף רק כשהם מתים ומדפיסים את הפרצוף שלהם עליו, אמרנו שהממסד לא יודע שיש משוררים חיים ושהוא מכיר רק במשוררים מתים ובגלל זה הישראלים לא נחשפים לשירה החדשה המצוינת שאנחנו עושים. ריכלנו על משוררים שאנחנו לא סובלים מהבחינה הפואטית אפילו שהם נחמדים והקפדנו להסתיר את המידע הקשור במשוררות שאנחנו מקנאים בהן. מדי פעם נכנסו בחורות ובחורים שהיו הקהל שלנו וסקרנו אותם באדישות מעושה כי למעשה היינו

כולנו קבצני קהל. לבסוף הקראנו שירים. אני הקראתי שיר אחד וזכיתי להתלהבות כללית. הקהל שהיה מורכב מכמה עוברי אורח ובעיקר ממשוררות ומשוררים אחרים שהקריאו מחא כפיים ואפילו קיבלתי כמה טפיחות על השכם. השיר השני שהקראתי נחל פחות התלהבות אפילו שהיה מוצלח בעיניי. רוב המשוררים האחרים קראו דברים בינוניים ומטה והייתי צריכה לרסן את עצמי מלומר את דעתי הכנה עליהם. התפזרנו כמה דקות אחרי שגמרנו לקרוא והרגשתי כמו תמיד אחרי אירועי הקראת שירה, שקרה איזה דבר שהשתתפתי בו אבל שאני לא יודעת איזה חלק לקחתי בו ולמה. הדבר נהפך עבורי למעין טקס חברתי, חציו משפיל וחציו מרומם. כשנגמר הכול ליווה אותי הביתה בחור שמשך אותי בצורה גבולית. הוא לא אמר כלום על השירים שהקראתי. חשבתי לעצמי שזה בלתי נסבל להיות עם אדם כזה שאין בו שום הבנה למצבי כמשוררת שזקוקה לאהבה כמשוררת, שלא עושים כזה דבר למשוררת שזה עתה הקריאה. אלא אם הוא לא אוהב את השירה שלי ואז השתיקה שלו רצויה, חשבתי לעצמי כשאני הולכת לצדו, מתבוננת בקרקפת החשופה משיער שלו, בשפתיים החושניות שלו, במוטת הכתפיים שלו. משום מה הרגשתי שגם כשנוכח לצדי, היה לא נוכח, ולכן שקעתי במחשבות. חשבתי על מה שאני צריכה לעשות מחר ומחרתיים ובעוד חודש ומערבולת איומה סחררה לי את המוח והדם זרם לי לכיוונים משונים, הרגשתי אותו בגולגולת, באצבעות. הוא אמר משהו על זה שכולן אומרות לו שהוא חייב ללכת לפסיכולוג. שאלתי אותו למה הוא חושב שהן אומרות את זה. הוא אמר לי: חכי ותגלי. תוך כדי הליכה נזכרתי שהבחור הזה הצביע ליאיר לפיד אבל לא היה לי כוח לפתוח את העניין מולו, היה נראה לי מייגע לדבר על יאיר לפיד ועל פוליטיקה בזמן שאני יודעת שהצבעתי לדע"ם. הלכנו זה לצד זו, 19 מנדטים לצד שלושת אלפים ומשהו קולות. מעולם לא הייתי גאה ומרירה כל כך, מרירה וצודקת כל כך, כמו בזמן שהלכתי לצד ה–19 מנדטים האלה. חשבתי לעצמי שאת כל הבעיות שלו אפשר להסביר בהצבעה ליאיר לפיד, שאת הגוון החיוור של הפנים שלו אפשר להסביר ביאיר לפיד, שאת המקצוע שלו

אפשר להסביר בזה.

בחירות / תהל פרוש

דן אלון, הצבעה, 2015 ↑

באמנות 41 נאמנות 40

כשעצרנו ליד הבית שלי הוא נישק אותי. נישקתי אותו בחזרה, הפה שלו התנהג לפה שלי כמו מסך נפתח–נסגר וכל זה החליק מעליי. אני מחבת טפלון חשבתי לעצמי, שום דבר לא נדבק אליי. מצד שני, חשבתי, בנסיבות אחרות פגישה עם אדם כזה הייתה מולידה מתח מיני בלתי נסבל. האם נגמרה לי התשוקה, שאלתי את עצמי, האם אני באמת מחבת טפלון? ביכיתי את מר גורלי כפי שראיתי אותו מול האדם הזה, שהביט בי תמים וחף מידיעה על עולמי הפנימי

המשתולל ונפרדתי ממנו ללא תשוקה. זמן קצר אחר כך התכוננתי ללכת לישון. נרדמתי, לדעתי, מהר למדי וחלמתי שפגשתי את הסופר מרטין איימיס. הוא נראה צעיר, היה לו שיער מתרונן ופרוע, עיניים טובות, הוא היה גבוה וארוך וכחוש ומפורסם מאוד. ישבנו באולם התעמלות גדול, היו הרבה בחורות סביבו וכולן רצו ממנו תשומת לב. היו שם גם בחורים, פרחי ספרות צעירים והמולה שלמה. זה היה חלק מפסטיבל וראו שאין לו כוח לאף אחד ושהוא מנסה להיות נחמד למרות שמתחשק לו רק ללכת לישון. לי זה לא הפריע. הרגשתי איזה קשר ישיר אליו והחלטתי שאני אלך לדבר איתו. כשהתקרבתי הבנתי שאני נמשכת אליו מאוד והתחלתי לנסות לכבוש אותו בכוח הדיבור המבריק שלי ועיניי הבוהקות. רציתי שיחבק אותי כמה שיותר מהר. הרגשתי שהוא מגיב

לקסמיי באמביוולנטיות ובשלב הזה התעוררתי.

טל גרנות, אהבה ללא גבול, 2014 ↑

באמנות 43 נאמנות 42

2012 ,WE BUY GOLD ,אפרת קדם שי–לי עוזיאל, יצחק תשובה, 2016↑ ←

באמנות 45 נאמנות 44

אשמים היינו על שגנבנו את העתידשרוקנו את התקוות

ששרפנו את המשאלותשברחנו מהפתרונותשמעכנו את החלשים

ששתינו ואכלנו את הרווחיםשבילינו היטב בווילות הנוצצות שבנינו מהזיעה שלכן,

אולי היינו צריכים לנהוג בצניעות, אבל פשוט דהרנו אל השקיעה במכוניות,שמונעות מקרני השמש

היינו על אותיות של ספידים, קוק מילים,וכשתרבותנו נפלה לדאונים,

שפת דיכאונות של חודש אלול ימים נוראיים עוברים עלינו באשמהכשקינחנו את האף המנותח שלנו בממחטות הפוליטיקאים האומללים שלהן

לא בחלנו להשתמש ביועצים, כדי ללמוד כיצד להיראות יותר פטריוטיים מהאפיפיור שלכםלא השכלנו ללמד אתכם לקרוא מאזני רווח והפסד, העדפנו שתסתובבו משועממים, מלאי

שנאה למישהו אחר,כן, אנחנו אלו שמכרנו את האמא שלכן לעבוד בזנות,

בארץ מואב, בארץ האמורי, בארץ מצרים, בארץ אשכנזוהתעלמנו כשסבא שלנו שרף את עצמו בסניף ביטוח לאומי

כן, עכשיו אנחנו יודעים שאשמים היינו הוצאנו את המעיים שלהםושלחנו את ילדינו ללמוד בהארוורד, לשנן צרפתית של חוגי קיץ בפרובנס,

אשמים היינו שהפכנו את האדם בכם לאבקעסוקים תמיד בהישרדות, ולא מרגישים באמת את הגן עדן שמסתתר בתוך הזמן החופשי,

אשמים כשצחקנו כשהקומיקאים המקומיים ליקקו לנו את התחת, וצחקו רק על הפיגור שלכןכן, אשמים, אבל להיסטוריה זיכרון קצרועזבנו את העולם במיטה, בכרס מלאה

ולא נשפטנו בעולם הבא, כי לאף אחד אין עורך דין יותר טוב משלנו,ובאמת אשמים היינו על שכתבנו שירה משעממת על אשמה,בכל כך הרבה סוגים, כל כך הרבה חרוזים, ולפעמים בלי

שירה שהפכה לתענוג, עינוג, עונג של שבת, ושל חול,אות לכך שהיינו כל כך מוכשרים בתעלולים

ובזמן שאתם הייתם עסוקים בהאשמות, בין כל הקבוצות השונות,נאמר את האמת ורק את האמת שלא שבענו תמיד נחת מכל החופשות,

הטסה המוזהבת של ג'יפ המרצדס, לא תפגושלעולם את הרצפה החלודה של קרון מזיע

וחורק ב–2 גריבני / מתי שמואלוף

חיפשנו אתרי סקי טובים יותר, לשבור את העצמות, ולהיאנח מתענוג גדול ואדיר ונפלא יותר,ואשמים היינו, אשמים. אבל אין שופט

ובית משפט שיכילו את כל חטאינו,יש רק את העיניים החולות מקנאה שלכם

אשמים היינו, אשמים,אבל גם באשמה היינו הגדולים מכולכם.

(אודסה, 31.7.2015)

באמנות 47 נאמנות 46

2015 ,The Great Pretenders ,אורי הולבן ↑

ברק זמר, טורקיז, 2014 ←

באמנות 49 נאמנות 48

דבר לא מחרמן

אותנו כמו הדם.

אנחנו גומרים הכי חזקכשאנחנומדמייניםאת הפניםהחיוורות,לבנות תחתהאדום החם

המתקרר במהירות.אין לנו

סיבה טובהלחגוג

כמו המוות.אנחנו יודעים

להבדיל בין בני

אדם וחולדות,חיים יקרים

וחסרי חשיבות.בכל חגיגהשל נקמה אנחנו יותר

ויותר מלוהטים.ככל שאנחנומתים, נהפוךליותר חזקים.בסוף נישאר

שניים–שלושה,צודקים בכל

הכוח, עם זין קשהכמו מצבה

Ode to Humanity / גבריאלה דקלו דור

אהל עדן, שתי נערות ישראליות, 2016 →

באמנות 51 נאמנות 50

שרון פדידה, רצועה, 2015 →

תמר מושקוביץ, ללא כותרת, 2015 ↑

באמנות 53 נאמנות 52

נועה יפה, עמית ומוריס, 2011 ↑

אב את כלבי הבית המנמנמים הזלטף והזכר להם את שורשיהם, את ניביהם

פתה את דמיונםמלא את נחיריהם

דגדג את בלוטות הרקקבץ אותם כעדת מעריצים

הגבה עצמךהזכר את מילות הלחש

זקור את להטםובאחת

בפלש המצלמותשחרר את המוסרות שחרר את המושכות!

שגר ושכח:טיליCאדם יעוטו לבדם למטרתם,

סגור את חלונך השלםהתמתק בסוכריות המתפוצצות

התרווח על ספתך הנקייה— כל שערות כלבך כבר התנדפו ברחובות.

הזאב את כלבי הבית המנמנמים / דניאל באומגרטן

באמנות 55 נאמנות 54

שירה היא להגיד: יפה אבל אני מתנגד.

או להגיד: אני מתנגדאבל

זה יפה.או בקיצור:

אבל זה, אבל יפה.או יותר בקיצור:

אבל.

שירה היא / יאיר אלדן

צפיה דגני וחיה רוקין, השחר, 2015 ↑

אתמול בלילהבאתי לעשות מין

עם גבר שלא רצה לשמוע מהמין שלי.

הוא בא לזיין,בזכות.

לא הסתכלתי לו בעיניים.חשבתי על בנימין נתניהו.

הוא בא לזיין,בזכות.

חשבתי בחצות הלילה,כמה מצחיק זה להיות במיטה

עם גבר שבכלל לארוצה להקשיב לך.קיללתי בקול

עצמתי עיניים.קיוויתי שמחר יהיה בסדר.

ללא שם / סילאן דלאל

באמנות 57 נאמנות 56

שירה אוריון, בבית שאני מנקה, 2015 נורית ירדן, מתקן כליאה חולות, 2015↑ ↑

באמנות 59 נאמנות 58

יום זיכרון אחרון אחרוןוהתורן עירום

בצפירה נשכב דרושים: שירי הלל חדשים.

הזדמנות אחרונה לעצב,לא יהיה מספיק לכולם,

לראשון שייקח שי לחג: טוסטר.

הזדמנות אחרונה יום זיכרון אחרון.

פרידה מריחו המתוק של המוות.

כנראה שלא נולדנו בצלםאבל חיים

מתהלכים כמעט מתיםשונאים מרוב פחדבערים בנויות בערךשלא אנחנו בנינו

ולא בנותינוולא ידענו שום דברכי לא סיפרו לנו

ולא שאלנואבל גם לא ביקשנו

כי שכחנו(אחרי שאכלנו מהפרי)וקיבלנו עלינו כנועים

כל מה שירו ברובים בחוקים ובכיתות

צלם / תהילה חכימייום זיכרון אחרון / עמיר סגל

אפרת חכימי, הוליווד/לנד, 2014 ↑

באמנות 61 נאמנות 60

בחורף 2016 פרסם האוצר גלעד מלצר בעמוד הפייסבוק שלו קול קורא לתערוכת בזק:אמנים, שחקנים, מוזיקאים, רקדנים, משוררים, סופרים, צלמים, קולנוענים, מעצבים.

ממילא חושבים שאנחנו בוגדים.ממילא חושבים שאנחנו "חונטה".ממילא חושבים שאנחנו שתולים.

הסוף של התהליך הזה, במילא יהיה להגיד לנו את האמת המרה בפנים:אנחנו מנוונים. מטורפים. בוגדים.

נותר לנו רק להקדים את "הרכבת". בשבת ה–6 בפברואר החל משעה 10:00 בבוקר ביתי (והגג של הבניין, וחדר המדרגות) יעמדו לרשות כל מי שרוצה להציג, לשיר, לנגן, להופיע, להציג, לרקוד, להרקיד, להצחיק, או סתם לבוא ולהצהיר: גם אני דגנרט.

השתתפו: גיא רז, נורית ירדן, אבנר בן גל, חיים לוסקי, איילה נצר, יונתן לוי, דורון סולומונס, רועי רוזן, נועה גרוס, אילן גרין, דן אלון, עטר גולדפארב, מיכאיל גרובמן, תמה גורן, אלכס זויתן, עדי גל, עטר גבע, אפרת קליפשטיין, שי–לי עוזיאל, עוז מלול, אופיר סגל, אסף אבוטבול, זויה צ'רקסקי, פאולה עליון, שירה סתו, נגה

איתן, סוהא פרוג'ה, זאב רז ועוד רבות ורבים נוספים.

* אמנות מנוונת (Entartete Kunst) הוא שמה של תערוכה נודדת שהציגו הנאצים בשנת 1937. התערוכה נועדה להציג את כל מה היה שבעיני השלטון מושחת, מנוון וסוטה באמנות המודרנית, והוצגו בה יצירות של אנרי מאטיס, פבלו פיקאסו, מקס ארנסט, פיט מונדריאן, אדוורד מונק, מארק שאגאל, וסילי קנדינסקי ועוד. התצוגה

נחשבה לבלתי מוסרית, ולכן נאסר על ילדים לצפות בה.

אמנות מנוונת*

עדי גל, עוגת התנחלויות ↖

נועה גרוס, חולצה ←

if we could turn the wheel back maybe :אסף אבוטבול, מתוך הווידיאו ↙ we would be able to speak German

מנוונת 61 אמנות 60

מנוונת 63 אמנות 62

צויר על ידי ילד ערבי, עזה, 1992 ↑ צויר על ידי ילד יהודי, יגור, 1946 ↑

גיא רז, עבודות מתוך התערוכה שבע שנים שהוצגה ב–1994 בגלריה בורכוב. התערוכה הציגה ציורי ילדים יהודים בארץ ישראל תחת המנדט הבריטי

לצד ציורי ילדים פלסטינים תחת הכיבוש הישראלי.

באמנות 65

חיים דעואל לוסקי, גב אל גב, 2014 ↑ אבנר בן גל, פשוט מאוד, 2016 ↑

מנוונת 65 אמנות 64

חדר. המחזאי מול ועדת התרבות הממשלתית לעידוד היצירה הציונית (היו"ר: השרה ח"כ בינה בנימין, חבר הוועדה ח"כ מנחם מנחם, חבר הוועדה ח"כ שאול בן–שאול)

כבוד יושבת הראש, ועדה ברוכה, ולציבור הטוב והיקר הצופה בנו בערוץ הכנסת, מחזאי: לדגל ישראל התלוי על קיר החדר

יש בעיניי היום משמעות חדשה.החשדנות הממלכתית הטבעיתכלפי אמני התיאטרון שמאאינם לוקחים חלק בנשיאת

ערכי הלאום — יש לה בסיס,ולא בכדי שילמו הללו את המחיר.

בעבור כך, אני מבכה אותם.טובה המערכת שנטעתם,

אך דעו גם — כי שורשים אינם פרחים,וציונות עתידית מבקשת מכם

הכרה בקיומה.אמני התיאטרון נרתעים בדרך כללמהתערבות המדינה בחיי התרבות.

חבל. ישנה אפשרות להתעלות החיים הפוליטיים

וזאת כשהפוליטיקאי מעמיד את כוחו, ואת מימונו לרשות המשורר,

ומאפשר לולהמציא מחדש את המדינה.

(מתייעצת בשקט) בינה

ניתן לו לדבר. שאול:

תאר לנו בבקשה את עיקרי הפרויקט בינה: מהבחינה התוכנית.

ואל הדיון הערכי נחזור אחר–כך. שאול:

וגם אל שיטות הבימוי מני: שאתה מתכנן.

תש"ח. תהליך יצירתו של יום העצמאות. מחזאי: בתמונה הראשונה קם העם היהודי ומנגב שוב את האפר מפניו.

העם הערבי ניצב גם הוא על פרשת דרכים.

האימפריה האנגלית מתפוגגתכשלג נמס המותיר פה ושם

שאריות מורשתו הלבנה:שירות הדואר, תחנות משטרה מנדטוריות

ומנהגי קצונה;אך עם משיכת היד של השלטון האירופי

קרב קדום מתפרץ מן האדמה ומתחולל בין האחים,שבלבם פנימה יודעים שגם האויב הוא בן–בית.

תגיד לי — מני:

אני יודע מה שאלתך — המנהיגות מהי? מחזאי: ובכן, גדולי האומה באים מן המזרח —

דוד בן גוריון, מנחם בגין,יצחק רבין,דוד רזיאל,

ידין, רפול —

וכל אלה — אמנים, המעצבים את הארץלקראת יום עצמאותה. עניתי לך.

כן אבל מני:

כמובן. לבסוף: המלחמה, על שפע הקרבות. מחזאי: על קורבן אדם ומנוסת הערבים.

על האחריות הנוראה לומר בלב שלם:"הרגתי כי אני ציוני",

משום שישנה אמת חדשה בדגל,גם כשביזוהו הלאומנים.

אלו רטוריקות מסוכנות שאול: כל עוד לא נדע את מניע

המשתמש בהן.

הידהמו מציונותי מחזאי: והכירו בה.

ספר לנו קצת על שיטות הבימוי שאתה מתכנן. מני:

אציין תחילה שלא צעד יומיומי הוא לאפשר מחזאי: תקציב להצגה הנמשכת שבוע.

טרם נעשה כדבר הזה. בינה:

אין תקדים לאירועים גדולים. מחזאי:

בקשת תקציב / יונתן לוי

מנוונת 67 אמנות 66

ישוב לשמוח בה כל אמן אמיתי. לאחרים נניח.

זה נשמע טוב מכדי להיות אמיתי. בינה:

הנס הוא הכרחי מחזאי: ומעניק למציאות משמעות.

אני רוצה לשאול אותך, מני: האם בסגנון הבימוי שלך,ביחס שלך עם השחקנים,בא לידי ביטוי מה שנקרא

"תופעת הגורו", אם אתה מבין למה אני מתכוון.

כשכריזמה מנהיגותית מעמידה עצמה לרשות המדינה מחזאי: אין לנו אלא לשמוח על אלה הנותנים בה אמון.

אמון, רבותיי! תקצבו את הציונות!לכל דור יש חוזה; האם ישנה גם יד נדיב?

היטב עשיתם כשהעליתם את נושא ההצגה הזו על שולחנכם,

עומד כדגם מטוס יפהפהמכוון להישגי העתיד. אך לא די בדגם.

ככה בסגנון הבימוי שלך, מני: ביחס לשחקנים, לשחקניות

ולא שאני נכנס לעניינים שלא ליאבל כשמדובר על תקציב

בסדר גודל כזהויש על זה ביקורת ממלכתית

וטוב שיש על זה ביקורת ממלכתיתואני אומר את זה דווקא מול התקשורת,

אנחנו צריכים לדעת שהממלכתיות יכולה לעמודמאחורי דבר כזה.

לא אטען שאני מושלם מחזאי: ואת כל החטאים טעמתי כאמן.

אני רוצה לדעת, ככה בסגנון הבימוי שלך, מני: נניח אני שחקן, או שחקנית,

איך אתה ניגש אליי, מה אתה אומר לי?

תראה, ח"כ מנחם מנחם, אני מחזאי:

מה תראה ח"כ מנחם מנחם, מה אתה אומר לי? מני:

אולי נניח לזה בינה:

זו התפיסה האמנותית שלך? שאול:

זו תמצית הציונות כתפיסה אמנותית. מחזאי:

זה לא נראה לי ריאלי. שאול:

אם תרצו. מחזאי:

התקציב המבוקש עולה על ההקצאה השנתית של הקרן לעידוד היצירה הציונית. בינה:

איש לא ייפגע מכך. מחזאי: כל התיאטראות בארץ לוקחים חלק בפרויקט.

הדבר דורש אמנם צו מילואים גורף אך גם הוא אמצעי אמנותי אורגני

להחייאה כלל–ארצית של הקמת המדינה.

צו מילואים למי? בינה:

כל להקות השחקנים ברחבי הארץ מחזאי: יגויסו לשחזור המאבק,

אך גם שאר האזרחים ייקראו אל הקופה באמצעות קצינות קישור בסוג של צו 8.

הסיסמה: מסך שחורועם פקוח הציבור עיניו באולמות

נחזים בבת אחת קרבות לטרון,והפריצה, ימי ההפוגה וסן סימון,

מאבק המחתרות ודיר יאסין;ההווי ופירוק הפלמ"ח; ההכרזה וההורה.

בינה: וזה נמשך שבוע, אמרת?

המופע נולד ביום השואה מחזאי: ומזדווג לבסוף עם טקסי יום הזיכרון

הממלכתיים, כפי שהם, הפעם עם הקשרהמציב את חג העצמאות כאירוע בעל התחדשות הוויה מתמדת.

תראה, לא בקלות אני מביט מבעד למשקפיים שלהם, שאול: אולם האם לא ניתקל בהתנגדות מצד

מנהלים, שחקנים ויוצריםונשיג תוצאה הפוכה מבחינת קידום הרעיון הציוני?

הציניות של היוצרים, מה שנקרא, הייתה נכונה לשעתה מחזאי: כי טרם התדפקה על דלתה ההבנה

שלאומיות אינה נתון כי אם פרי אמנותי.עם הרענון המשמעותי של רוח האומה,

מנוונת 69 אמנות 68

נו אני רוצה לדעת, נניח אני ניגשת אליך וזה, מני:

על–פי ההצעה שלך התזרים יתרחש מדי שלושה חודשים בכדי להתחשב במאזן בינה: הרבעוני —

סליחה, מה אתה אומר לי, אני רוצה לדעת — מני:

עמדי. (שקט) עמדי שקטה. (מני נעמד) מחזאי: הרפי.

בואי לכאן. הביטי בי.הושיטי יד.

(מושיט, לא נוגע)אולי אמות הלילה, ילדה (לבינה. מהנהן את מני לתפקיד)

אל תאמר זאת. בינה:

(נכנס לעניין) לא נתעלם מהאמת. מני:

ומה היא האמת? שזה נגמר? ואולי האמת היא שהלילה תיגמר הקומדיה שבה כה בינה: נכשלנו לשחק.

והנה גם את אמרת זאת. מני:

אם כך, מני — בינה:

אז בל נהיה אכזריים מהאמת, בינה. ניתן לדמיון שלנו להישאר עוד רגע, כאן, מני: בפרדס. וגם לגופנו ניתן.

הלילה אתם פורצים לירושלים, ועכשיו — ועכשיו אתה הולך. בינה:

אולי זה לקח המלחמה — עצמאות פירושה תמיד בדידות. אך חותרים אליה במשותף. מני:

ודע, שלא לטובת המלחמה אתה נפרד ממני. אתה נפרד כי הגיעה השעה. בינה:

משאלת לב אחת, משאלת לב קרוע שאול: היא בבואת כל האירועים לבוא.

גיבורינו מתמהמהים בפרדס בקריית ענבים. עוד שעה יחברו מני ושאול לכוח הפותח הלילה את הדרך לבירה.

אומרים שדרך בורמה נסללה באהבה זבוחה. כעת אני מבין זאת.

המשיכי, בינה. מחזאי:

מני — בינה:

כן. מני:

ידעת שלא ידעתי גבר עדיין. בינה:

בינה. עד הלילה כאילו גם אני לא ידעתי אישה. מני: תני לי להפוך לגבר. שלא יגידו שמתנו ילדים.

אני מתביישת שבשם עקרונות נעלים בינה: אני משרתת תשוקה פשוטה.

כל בני האדם כמהים למין עמוק. מני: העמוקה בגניחותייך

לאלוהים היא.אל תבושי בכך שתגיעי אליה

דרכי —

בינה: אתה יודע שאני מפחדת.

ישנם אופנים רבים שבהם מני: אוכל להיכנס ולצאת ממך בלי להשאיר סימן.

לא הלילה.תני לי את בתולייך

כדי שאהדקם לחזי ברגע האחרון.תני לתמימותך ליפול לרגלי הפשוטה שבתשוקות:

"לחיות" שמה. פתחי כפתורך והרגישי:מתדפקים אנחנו על שער החיים

מהקבר.בינה, אל תשפטי את התשוקה!

אני לא רוצה למות! אני רוצה ליצור!אם כבר למות, אז כיוצר!

במועד או שלא במועד, קצר ימים הפרח,תני לו לפרוח!

(שקט)

הלילה תמות בי מבפנים. ובמותך תטמון בי זרע יתום ועצמאי. בינה: וכשתשמוט את הרובה תדע: ממזר קדוש הרה אני; אקרא לו על שמך.

זהו סיפורו של האדם הציוני שאול: שבעוצמת היתום היהודיבורא את עברו מחדש

כך שהוא ניצב גבוה יותר.בכל דור ודור מניח צעיר היוצרים את בקשת התקציב

על שולחן הדור הקודםואומר לו, תן לי,

מנוונת 71 אמנות 70

ואומר לו, פנה דרך.כעת הגיבורים מגיעים לרגע הזיווג.

(מעל לשולחן) חצינו גדר תיל, בינה, מני: זהירות על הירך. כאילו חצינו הגבול.

מצד אחד רק את ואנימצד שני — אין כלום.

עכשיו נשכב על הקרקע.

(יורדת מתחת לשולחן) אני מוכנה. בינה:

(נותר מעל) עכשיו זה יקרה, בינה. מני: עכשיו רק את ואני, זה מגיע.

נתפשט, על הקרקע,שנינו.

מני, אני מוכנה בינה:

זה יקרה עכשיו, מני: רק שנינו, ואני הוא זה שבא אלייך

בינה: כן, מני

בינה, זה יקרה עכשיו, מני: זה מגיע, עוד מעט — עוד מעט

נכון, מני בינה:

כאילו חצינו גבול, ואין דרך לחזור מני:

(מגיע על ארבע. עוד לא שם) חושב הרבה נופל מהר שאול:

מצד אחד רק את ואני מני: מצד שני אין כלום

רק אתה ואני, מני. בינה:

בינה, נפלתי מני:

אין דבר, מני. ואולי טוב שכך. בינה:

לא ממש עמד לי מני:

(מגיע) מני, לך ממנה שאול: אין לך מקום בין גברים

לך תטפטף בחוץ. (נכנס מתחת לשולחן)

שאול (תמיד במלעיל), למה באת? בינה: ממה המבט שלך שאול?

מאיזו תהום נרדפת שאלת למבט שלך?

בינה, בי הביטי — שאול:

(משפילה מבט) שאול, שאול בינה:

בעיניי אגידה לך שאול:

שאול, שאול בינה:

ממה שאול המבט שלי? שאול:

שאול בינה:

(מעל השולחן) בינה, גם אני פה, בינה. מני: אני רוצה להיות האבא

תני להיות האבא לילד שנוליד

(מלמטה) מני, זה מפריע שאול: פתחתי מכנסיים

אני כבר בין–רגלייםשל אמא

בינה, אל תיתני לו פנימה מני: כי אני מוכרח–בך להשקיע

ישותי כאבא,אבא, בינה, כך רצית בי

רצי בי עדיין, בינה...רצי בי עדיין

מני בינה:

בינה מני:

מני בינה:

בינה! שאול:

שאול. שאול. מני:

מנוונת 73 אמנות 72

בינה: מני —

ברכה — שאול:

בינה: בינה!

בינה–בינה בואי, ברכי את האורח שאול: שבא להיות הבעל

בוא, שאול בינה:

שאול: בעל!

בעל! שאול! בעלתני כנעל בינה: חרטום בתומתי. באת כ

בינה. מני:

אולי הריתי, מני. בינה: שאול צבר היה פה.וכשתיפלו מחר בקרב

הוא יהיה האבא.צר לי, מני, על הרגע שאבדת

בין רגליי המוכנות.בהיעדרך, בא אחר בשער

ונתן בי עתודות.

שמוט–ידית, שלוף–יתדהלכת. בא אחר בשדה

והקים אוהל. צר לי!

אינך בן שבטי–הארץ, מניואותי לא יכולת להפרות.

את יודעת בינה, מני: הגם שגמרתי בחוץ,

זלגה טיפה מן המן החלשואולי היא זו שהזריעה אותך.

לעולם לא תדעי מי האבא.תמיד תתבלבלי בבנך:הוא חזק? הוא חלש?

מנוונת 75 אמנות 74

אילה נצר, שרה נתניהו בסלון ישראלי, 2013 ↑

באמנות 77 נאמנות 76

הוא פותח קופסת גפרוריםושולף פלומת שיער שגולחה מצווארה.

לשונה המתה מלקקת את הדבשהנוטף על שפתיו,

ובקברי עיניה נדלקים פנסי הקסםשעה שהוא לוחש לה שבגלגול הבא

תפאר הפלומה את משולש הערווה שלמריה הבתולה.

איך יוזף בויס מסביר תמונה לארנבת מתה / רוני סומק

אנה לוקשבסקי, מוכרת דגים כבושים, 2016 →

יוזף בויס, איך להסביר תמונותלארנבת מתה, דיסלדורף 1965

באמנות 79 נאמנות 78

ליאור יעיש, מרכז פרס לשלום, 2015 ↑

רביד רובנר, מורד חסן, 2016 →

נאמנות 80

ססססססססססססססססססססס

סססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססמולן

(ללא שם) / עידו גלעד