דרך המילים ו

ממההדדווררהה ממחחוודדששתתעעללײײפפיי תתככננייתת ההללייממוודדייםם

חחייננווךך ללששוונניי:: עעבבררייתת –– ששפפהה,, סספפררוותת וותתררבבוותת תתששסס""גג

בבייננהה גגללררײײטטללייתתממןן חחננהה ששללייטטאאייייעעווץץ ממדדעעיי:: דד""רר ייפפהה בבננייממיינניי

בבאאייששוורר ממששררדד ההחחייננווךך

ïיםñלéמçרך הדöר ו'òפס

תוכן הענייניםחוויות נעורים 8

9. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . לנגן ביחד/דתיה בן דור 10. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . כוכב/לאה איני

14. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . היומן שלי/מירה מאיר מתוך16. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . רוצה/דפנה דה הרטוך

17. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . הירוק/אליס קארטר19. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . הקיץ של אביה/גילה אלמגור מתוך

21. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . החרם/עפרה גלברט אבני 26. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . סבר פנים יפות/מן המקורות

27. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . רכילות/דפנה דה הרטוך28. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . חבל/דוד אבגי, יואב רוקאס30. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . התחלה נפלאה/יורם טהרלב

30. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . סימנים/יורם טהרלב31 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . תמונות חצר ילדות/פרץ בנאי

32. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . ילדות בעוני/יעקב יעקב 33. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . הצפור פמפלה/נורית זרחי

34. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . לדוכיפת/נורית זרחי35. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . האב הבן והחמור/איזופוס

37. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . הטוחן הבן והחמור/איזופוס40. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . מפני מה העורב הולך ברקידה?

41. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . סודו של מוטי/עמי גדליה48. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . על משחק הכדורגל/שולה פרידור

50. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . איך פחדתי/עלילון/רות'קה נוי

יומן כיתה 5254. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . מר ברנאר/אלבר קאמי

56 . . . . . . . . . . . . . איקבל — הילד שזכה לפרסום עולמי/רחל כץ58 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . הצהרת זכויות הילד בישראלמתוך

59. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . צעדים ראשונים/אמנון שמוש63. . . . . . . . . . . . . . . . . . /אורלי קסטלײבלוםmהאות האנגלית

64. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . העיפרון/ימימה טשרנוביץײאבידר67. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . היה לי מורה/אהרון אלמוג

68. . . . . . . . . . . "נתנו לי חכה לדוג אוצרות תרבות"/ארז ביטון69. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . מהפכה בחיי העיוורים/חנה ברנר

71. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . אמרו עליו על הלל/מן המקורות72. . . . . . . סיפור על בת המלך שרצתה לדעת הכול/פנחס שדה

74. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . הנסיכה והסוס/יעל פישביין78. . . . . הדפוס, ההמצאה ששינתה את חיי האדם/דורית ריינס

3

בינה גלרײטליתמןעעררייככהה וועעייבבוודד דדיידדקקטטיי::חנה שליטא

ד"ר יפה בנימיניייייעעווץץ ממדדעעיי::רחל שליטאייייעעווץץ אאממננוותתיי::

ד"ר צפרירה שחםייייעעווץץ ממגגדדרריי::יהודית נווה עעררייככתת ללששווןן::נעמה נחושתאיעעייצצוובב ההסספפרר::

לילי פרזיעעייממוודד ווגגררפפייקקהה::

תתוודדוותת בבעעממ'' 227711

תמי פרמונטההפפקקהה::

הוצאת כנרת מודה לכל הארגונים והאנשים אשר נתנו אישורם להדפסת התמונות והיצירות בספר.אנו מתנצלים בפני כל גורם שנעשה שימוש ביצירתו ושאינו מוזכר כאן. נשמח לשמוע מכל אחד אשר

זכותו לא הוכרה כאן.

המקראה היא מהדורה מחודשת של דרך המילים ו' שיצאה לאור בייעוצה המדעי והפדגוגי שלד"ר יהושבע בנטוב.

הספר ערוך עלײפי תכנית הלימודים החדשה של משרד החינוך והתרבות: "חינוך לשוני: עברית – שפה,ספרות ותרבות תשס"ג". אישור מספר 2203 מײ26.12.04. למקראה נלווה מדריך למורה.

אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך אואמצעי אלקטרוני, אופטי או מכני או אחר — כל חלק שהוא מהחומר שבספר זה. שימוש מסחרי מכל

סוג שהוא בחומר הכלול בספר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מהמו"ל.

ל הזכויות שמורות להוצאת כנרתכ©נדפס בישראל, 2005

מוקדש לאחי גדליה יעקבוזאב גלר ז"ל

אשר דרך חייהם והשקפת עולמםהיוו מסד איתן לדרכי החינוכית.

בינה גלרײטליטמן

מוקדש לישראל ולחיה שליטא ז"לאשר דרכם החינוכית ואהבתם הגדולה

לשפה ולספרות העבריתהיו לי למקור השראה.

חנה שליטא

בני אדם בראי אגדות יוון 130132. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . מהי מיתולוגיה?

133. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . תזיאוס ואריאדנה/יצחק לבנון 135. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . דדאלוס ואיקרוס/ג'קלין מורלי

138. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . אורפיאוס ואורידיקה/נירה הראל139 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . מה חבוי בתיבת פנדורה?/רקפת זהר

"בזכרנו את ציון"142142. . . . . . . . . . . . . . . . . דברי ש"י עגנון בטקס קבלת פרס נובל

144. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . תשעה באב/עזרא מורד 145. . . . . . . . . על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים/מן המקורות

146. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . על נהרות בבל/תהילים קל"ז147. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . תפילת שמונה עשרה מתוך

148. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . אני מאמין/מן המקורות149. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . חי/אהוד מנור

150. . . . . . . . עד עמוד התלייה/יהודה אשל/עיבוד יהודה אטלס

הימים הנוראים 152154. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . תפילה/אריאנה הרןײהכהן

155. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . עם תחילת השנה/הרב יעקב רימר 155. . . . . . . . . . . . . . . רציתי להתפלל ולא ידעתי/מרדכי ברײאון

156. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . אבינו מלכנו/מן המקורות157. . . . תפילת מוסף של יום הכיפורים מתוךמראה כהן/פיוט.

158. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . תפילת נעילה מתוך158. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . נעילה/רעיה הרניק

159. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . מעשה בחייט/סיפור חסידי 160. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . זוליכה בת כתון/דן בניהײסרי

163. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . מטבע מזויף/אליהו אגסי164. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . לעשות תשובה/מרטין בובר

165. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . עבודה/ש"י עגנון

שלוש רגלים 166

פסח168169. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . הגדה של פסח

170. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . מצה זו/דוד בןײגוריון 171. . . . . . . . . . . . . . . . . . . "כנגד ארבעה בנים"/ מתוך ההגדה

172. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . ביעור חמץ/חנה ניר173. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . כוס הדורות/אשר ברש

177. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . על כפיו יביא/יורם טהרלב

5

לו יהי אדם לאדם, אדם... 8080. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . למה תכה רעך/יצחק וקנין

82. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . המגביה ידו על חברו/מן המקורות83. . . . . . . . . . . . . . . . . . ציפור של אף אחד/שלומית כהןײאסיף

84. . . . . . . . האם הצפייה בטלוויזיה מעוררת אלימות?/רחל כץ85. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . התוכי החכם/משל דרום אמריקאי

86. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . שני תרמילים/משלי איזופוס86. . . . . . . . . . . . . . העקרב והצפרדע/איזופוס/הלל מיטלפונקט

87. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . שיר המקל/ארז ביטון88. . מנהגי צדקה שהיו נהוגים בעם ישראל/עיבד אברהם שטאל

89. . . . . . . . . . . מעשים של ממש/סיפור חסידי. עיבד אדיר כהן90. . . . . . . . שודד יהודי שנעשה אחד מל"ו צדיקים/שלמה אבס

93 . . . . . . . . . . . . . בזכות מה נצלה בתו של רבי עקיבא ממוות?94. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . הביצה/ח"נ ביאליק

שיתחברו כל ההפכים 9696. . . . . . . . . . . . . שיתחברו כל ההפכים יחד/ר' נחמן מברסלב

98. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . יש לי חלום/מרטין לותר קינג 99 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . יום יבוא/דן אלמגור

100. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . משל הנשר/ג'יימס אגרי102. . . . . . . . . . . . . . הזאב והכלב/אפרים סידון על פי לה פונטין

104. . . . . . . . . . . . . . . . . . מה רע במילה "יהודיה"?/אלה רוסינק 106. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . צלקת/יאנוש קורצ'ק

109 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . מהי אנטישמיות?/חנה ברנר111. . . . . . . . . הכרזה עולמית בדבר זכויות האדם מטעם האו"ם

111. . . . . . . . . . . . . מה מלמד אותנו ספר הספרים/דוד בן גוריוןמדוע נאבקות הנשים שיהיו להן זכויות כמו לגברים?/

112. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . צפרירה שחם114. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . בשבילי נברא העולם/מן המקורות

116. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . הנהג המציל/יוסי מרגלית 118. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . השועל והחסידה/ע. הלל

לעובדה ולשומרה 119120. . . . . . . . . . . אם קלקלת אין מי שיתקן אחריך/מן המקורות

121. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . כשם שיגעו אבותי/מן המקורות122. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . בין הדקלים/נורית זרחי

123. . . . . . . . . . האמנות היא דרך לעורר באדם מחשבה/רחל כץ125. . . . . . . . . . . . . . . . . . . מי יציל את הים התיכון?/פנחס זמיר

מה אנו יכולים לעשות כדי להגן על סביבתנו?/127. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . פנחס זמיר

4

225 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . האריה והקורא/מן המקורות226. . . . . . . . . . . . . . החיפושים אחרי ברײכוכבא/יגאל ידיןמתוך

עמוד האש228230. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . יום הזיכרון ליצחק רבין

231. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . לשמור על חיי אדם/יצחק רבין

יום הזיכרון לשואה ולגבורה 232233. . . . . . . . . . . . . . . . . . "קורות כיתה אחת"/בנימין טנאמתוך

235. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . להסתתר/אידה ווס 238. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . אנה פרנק/ביוגרפיה

239. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . אנה פרנק – יומנה של נערהמתוך241. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . קול דניה הלוחמת

242. . . . . . . . . . . . . . . . . לה שמבון, כפר של חסידי אומות עולםé . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .242רהåיהñפו סוגòמס

243. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . חסידי אומות העולם 243. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . מכתבה של אמא

245. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . חסידי אומות העולם/חיים חפר246 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . מאוד רציתי לחיות/מאקס שוואב

248. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . אבי חזר מאושוויץ/קלודין וג

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל249250. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . אחים בלב ובנפש/מינה איתן 253. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . אלי כהן/ביוגרפיה/תמר אורי254. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . על החובש שלמה/רבקה לוי

255. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . אנחנו לא צריכים/אבינועם קורן 256. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . לבכות לך/אביב גפן

257. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . יום שחשך/יפה בנימיני

יום העצמאות 258259. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . מגילת העצמאות מתוך

261. . . . . . . . . . . . . זיכרונות מטכס הכרזת העצמאות/זאב שרף 263. . . . . . . . . הזהירו אותנו, שלא נכריז על מדינה/דוד בןײגוריון

264. . . . . . . . . . . . אם יזדמן לי מכרה שלום/גסאן עבד ארײרחמן265 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . אני שייך/נורית הירש

266. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . עוד לא תמו כל פלאיך/יורם טהרלב268. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . תוכן על פי עולמות שיח וסוגות

270. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . רשימת מקורות

7

178. . . . . . . . . . . . . . שלח נא את עמי/שיר עם אפרוײאמריקאי 179. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . אל גינת אגוז/שיר השירים

שבועות 180 181. . . . . . . . . . . . . . תפילת שמונהײעשרה לחג השבועות מתוך

182. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . ארץ שבעת המינים/דודו ברק 184 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . תיקון ליל שבועות

185. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . סיפורו של "כתר ארם צובא"186 . . . . . . . . . . . . . . . . . . עדותו של מרדכי פאחם/אמנון שמוש

188. . . . . . . . . . . יצחק בןײצבי — הנשיא השני של מדינת ישראל189. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . אשריך רבי עקיבא/מן המקורות

190. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . אחי ברײמזל/יפה בנימיני

סוכות 193 194. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . הסוכה המעופפת/לוין קיפניס

198. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . יין מירושלים/בןײעמי 199. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . גשם/אסתר ראב

200. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . גשם בוא/תרצה אתר201 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . הושענות/מן המקורות

בימים ההם בזמן הזה 202

חנוכה 204205. . . . . . . . . . . . . . . . . . . שם בחנוכה שנת 1943/עובד בןײישי

208. . . . . . . . . . . . . . . . "עם בוא הזיכרון"/שאול פרידלנדר מתוך209. . . . . . . . . . החנוכייה שלא דלקה/משה רבי מפי יוסף משאש

ט"ו בשבט210211. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . שקדיות/נעמה בנזימן

212. . . . . . . . . . . . . צלחת לחמישה עשר בשבט/אברהם רגלסון 213. . . . . . . . . . . . . . . המקום בו נמצאת הנשמה/אברהם שטאל

פורים 215216 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . בלבולי המגילה/נעמה בנזימן

õ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .217ים/נתן אלתרמן ïצהופעת הל218. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . פורים שני/ג'יימס אדוארד הנאואר

219. . . . . . . . פורים צנעא — מאבל ליום טוב/על פי יוסף מיוחס 220. . . . . . . . . . . . . . . . . . המן — אולי תרד מהבמה?!/עמוס בר

ל"ג בעומר222223. . . . . . . . . . . . . . . . . . ר' עקיבא ומרד ברײכוכבא/רבקה לוי

6

ãן דור ìה בüיçתדëד / ìחãיåן בóגïנלûןìשüר יóתòנöסìה פéיéיה ההûן.ìשãיãל בäבãיב אëבחãדïבåן לóגóה הוא נûנôים שãעûבשñד.ëמóחçי נìה לו דéיèהו

üר:óתòנöסéפñר הäמëד אäחäך יום אאüר."ñד יותëמóחêה נìם זóיûנãשåן בóגïנ"ל

îיםçרכãדïים ובãילûבãשô בïנועõא לìצהוא יëיםöרחãין פüים ובãתãין בô בûבועóדד שהוא נ

äפרõת אãבקר קצובüבורéר תûל הôל ראשו שע

åש öגהוא פîנור.כ

ûיריםèשóטות וëד סונìחãיéם בïהåנו לóגéם נהûרים.äשñאéיו מèהèהורה וãה וñבòמס

üר:óתòנöסéפñר הäמñים אìמûה יûלושôבר שîעכüר."ñד יותëמóחêה נûה זûלושãשåן בóגïנ"ל

îיםçרכãדïים ובãילûבãשô בïנועéם לïהõאו לìצéם יהëים.öרחãין פüים ובãתãין בô בûבועéם שïהóדדו לנõילäצôץ אûל עõלו שãצïיל, בåלïגåיעו לéגûהîשכåשוöגéם פהïיל.ëלח


üר:óתòנöסéפñר הäמñים אìמûה יûלושôבר שîעכüר."ñד יותëמóחêה נôה זãעäרבãאåן בóגïנ"ל

îיםçרכãדïים ובãילûבãשô בïנועéם לïהõאו לìצéם יהëים.öרחãין פüים ובãתãין בô בûבועéם שïהóדדו לנïתäילïאîל סוף לåיעו סוף כéגûהîשכïחוףìרדו לי

ûםåשו שöגופתף.


îתïכïלïי לôלûו עîשôכèעוîם.ïכîלûלום כéיו שäז הא

îך?ëר כäחñה קרה אומîם.ñכõמôצãעëשו בóחנ

חוויות נעורים

היועצת של בית הספר לחינוך מיוחד 'שקמה' בגבעתיים. אפשר לדבר, בבקשה,עם המפיקה יהלי פז?.. אבל זה דחוף," גרונה של אורנה נשנק.

äתה? אה, את המנהלת שלה!""את עובדת אלראשונה מאז שעות הבוקר נשמעה שמחה בקולה. "אז זה אפילו טוב יותר, כי זה

בקשר לנער אחד שלנו, חולה שיתוק מוחין קל, שסובל גם מפיגור, ומעריץ עדטירוף את עדו תד..."

היועצת כמעט פרצה בבכי לנוכח האטימות בה נענתה, אך לא ויתרה. "כןײכן, אנייודעת שרק יהלי פז מתאמת, אבל המפגש כבר הוסדר. אני רק מנסה להעלותעניין מסובך באשר לדמיון המדהים שיש בין... תביני, גברתי, ניסיתי להסביר

למפיקה שמדובר פה במקרה רגיש לשני הצדדים. אוהד שלנו דומה מאודײמאודלעדו תדהר. ברצינות. זה כאילו הוא הכפיל שלו. טוב, לא כפיל מוצלח כל כך, כי

אוהד חולה, אבל הדמיון מחריד. בעצם, למה אני אומרת 'מחריד'?" — היא קימטהטופס שהתגלגל מתחת לידה, והוסיפה: " אולי בגלל שעדו שלכם הוא כוכב

אמיתי, ואוהד שלנו, הוא... רק הצל שלו, את מבינה? לא? טוב, זה מקרה מיוחד.אולי נקבע פגישה, ו... אהײאה. אבל חובתי להתריע! אוהד שלנו שביר כמו זכוכית.

אם שוברים את לבו, הוא יכול להידרדר ככה, שזה ייגמר באסון! את יודעת,äתו פה, כל הצוות המקצועי, פשוט לא ייאמנו: הוא בקושיההישגים שהישגנו א

דיבר עד שהגיע ל'שקמה'! זאת עבודה מפרכת... כן, בהחלט, ברור לי שאני תופסתאותך בזמן רע, אבל... בסדר. אנסה שוב. תודה לך," סיימה היועצת, והניחה את

השפופרת על כנה כאילו היתה עשויה עופרת. "מה עושים, לעזאזל, במקרה כזה?" בטנה של אורנה התהפכה בקרבה. בשום ספרלימוד מעולם לא נתקלה בבעיה דומה, מה עוד שמנהלת בית הספר הטילה עליה

לפתור את צורת הדמיון החיצוני שבין השניים, לבדה; בזמן שמן העבר האחר,ציפו מאתיים התלמידים של 'שקמה', ובראשם אוהד, בכליון עיניים למפגש. נאנחת, ביקשה לקום מכיסאה, כשלפתע לכדה את עינה תמונת עיתון, אשרנשרה מהקלסר של אוהד. בדריכות רכנה והרימה את התמונה המטושטשת,

מתבוננת בכוכבי הטלוויזיה המפורסמים כפי שצולמו בעת שביקרו בני נוער חוליסרטן באחד מבתי החולים בארץ. ראשו של עדו תדהר סומן בלב אדום, כשבשולי

õך". אורנה חייכהóצהתמונה הוסיף אוהד בכתב ילדותי: "עדו 'הכוכב' ואוהד לנלמראה שגיאת הכתיב, מאושרת על שבכלל אוהד כותב! אך אפילו השירים

והחיבורים עסקו רובם ככולם ב... כוכב הנערץ.*

"אתה חושב שאוהד ער לדמיון המדהים שבינו לבין תדהר? הוא כל כך רגיש,אוהדי," אמרהײשאלה אתמול היועצת את בן זוגה בארוחת הערב; מוטרדת מן

ìדע כיצד לנהוג בנער, או גרוע מזה, יפגע בו, והיא כמעטהאפשרות שהמנחה לא ינחנקה מביס החביתה שלעסה. בעלה, הרגוע כדרכו, חייך אליה בחום, יודע שלאיעזור כלום — אורנה תמיד הביאה את 'העבודה' הביתה. "אולי את היא הרגישה

מדי בסיפור הזה?" שאל אגב שהרים את ידיו בהכנעה; "כןײכן, אני יודע שהםדומים, אבל עדו תדהר מתמודד עם המון מצבים, אורנל'ה. הוא שחקן ורואה

11חוויות נעורים

לאה איני/כוכב"רגעײרגע, הלו, הלו!..." התאכזבה אורנה, יועצת בית הספר, בעת שמפיקת תכניותהטלוויזיה התוססת, שמן העבר האחר של הקו, ניתקה בחיפזון את השיחה. למראההנער שישב מולה וליטף בחמדה את הפוסטר שהחזיק, הידקה את שפתיה והעמידהפנים עליזות. "טוב!" הכריזה, "זה הצליח לנו! הם יבואו, ויש תאריך מוסכם, אם כיבאשר לשעה עוד נדבר..." היא השתתקה משהבחינה כי הנער רטט כולו. "אתה שמח,אוהדי?" אוהד, שזרזיף רוק דלף על סנטרו, הנהן בפראות. עיניו ננעצו בפני היועצת

כאילו ביקשו לבולעה. "הוא גם יבוא, הכוײהכוכב שלי?" גמגם קצר נשימה.אורנה נאנחה. "אתה יודע, אוהדי, מנחי טלוויזיה הם אנשים מאוד מבוקשים, אז

üכננו לבית הספרלמרות הבטחת המפיקה, נקווה שדבר לא ישתבש, ויום הכיף שתבחברתם יתקיים. לכן, חביבי," תפסה באגרופו של אוהד, שהלם באיײשליטה עלשולחנה, "אל תישבר לי אם..." האזהרה חלפה מעל לראש המתולתל שלא חדל

לנוע. "אײאבל הײהכוכב שלי יבוא?" שב ודרש אוהד לדעת, מורה באצבע ידוהשנייה, שגם עליה לא פסח העיוות ממנו סבל, על חתימת המנחה הנערץ עליו,שתמונתו התנוססה על הפוסטר. השחקן הידוע הנחה תכנית טלוויזיה שהיתהמיועדת לילדים קטנים בהרבה מאוהד, ואף על פי כן צפה בה בן השלושײעשרהבהתמכרות. היועצת חייכה בחשש נוכח הפרצוף המפורסם שעל הדף המקומט.

חיוכו של המנחה נראה לה שחצני במקצת, אבל היא קראה, כאילו בפעםהראשונה, את ההקדשה שכתב בקצה הדף: 'לאוהד החמוד, בתודה על אהבתך,עדו תדהר.' את חתימתו עיטר המנחה בלב מיופייף, בתוספת הסמל המוכר של

התכנית. בסך הכול, מנחה נאה של תכנית טלוויזיה רדודה. ïבה של היועצת ניתר בחזה, אבל היא לא יכולה הייתה לשקר. "כן, אוהד, הםל

הבטיחו שהוא יבוא," הודתה, הגם שעיניה שוטטו לפתע סביב הניירת שעלשולחנה. משום מה, לא יכלה להביט בפניו המעוותות של אוהד; מתחרטת על

עצם הרעיון להזמין לחגיגת הפסח את כוכבי התכנית ואת המנחה הזה בפרט. אוהד לא שעה לה יותר. שרירי גופו נעו בכפייתיות גוברת וזרם רוק פרץ מפיו

äײאני אגײגע בו, עוד... עוד שבועײיים," עודד אתכשדיבר: "יופײיופי! הכוכב שלי, אעצמו, בעת שתייק בעדינות את הפוסטר בקלסר עב כרס, שהוקדש כולו לכוכב

הילדים והנוער, עדו תדהר. אורנה היועצת הרצינה, יודעת שעליה להתייצב נוכח הבעיה שניצבה בפניה."אוהדי, אתה שלחת למנחה הזה כבר המון מכתבים ושירים, נכון?" שאלה. הנער הנהן, מופתע מעצם השאלה. אבל היועצת, שלא ציפתה כלל לתשובה,

המשיכה וחקרה: "ותמונה, תמונה שלך, חביבי, שלחת לו, במקרה?"תנועות גופו הלאײרצוניות של הנער קפאו לשנייה בלבד בטרם חזרו בכוח רב

יותר, ועיניו התמות נפערו בבהלה. "ללא. צריך לשײלשלוח?""נראה, אוהדי," הרהרה אורנה בקול.

*ברגע שנפרדה מאוהד, שבה וחייגה בחרדה לטלוויזיה. "שלום, מדברת אורנה,

חוויות נעורים 10

טיפת מזל. אבל לזעזוע שחש עדו תדהר לא היה קץ, כשבסוף הדקלום נפל לפתעהנער על צווארו, ואמר: "אאײני אוײההד, המײמעריץ שללײך. אײאתה זוכר אותי,

אײאחי? שלחת לי תמונה עם ללב..."חיוור ומצומרר, משך עדו תדהר את זרועותיו של הנער החולה מעל גופו, כמבקש

להרחיקו ממנו בשאט נפש, כשלפתע סמר כולו לשמע זעקה מרה שבאה מקצההאולם: "לא! הוא אוהב אותך. הוא אוהב אותך!"

עדו תדהר החל לרעוד, מביט כשבוי בעיניו חולות האהבה של אוהד. אך לאחרשהעתיק את עיניו ממנו בכוח, הוקסם למראה זרזיף הרוק שדלף מפי הנער,

והתנפץ כמיליון כוכבים מטה, כל הדרך, אל נעליו של השחקן. לפתע — ידיהם עודן רוטטות זה על גופו של זה — פתחו השניים בריקוד משונה;סובבים להם במרחב המצומצם, ומרקדים בתיאום, באושר ובהשלמה, והולכים

ëה ההמומה נזכרה בכללונהפכים אטײאט לגוף אחד, מטיל צל אחד; עד שהמנחשעליה לפתוח את הפה ולשיר, מדביקה אליה, הרבה לפני הפזמון, את כל הילדים

ôם שצירפו אליהם בסוף גם אישהוהמורים, ששרו מסונווריײעין וצרודיײקול; עאחת שעמדה בצד, וצעקה קודם, ופתאום עכשיו שרה, בקול סדוק, ועוד הפתיעהוהוסיפה ללהיט מילים זרות, כמו: בראוו ותודה, ואפילו את המשפט הלאײמובן,

עליו חזרה שוב ושוב בהתפעמות: "נולד כוכב היום, נולד כוכב..."

13

מאות ילדים בשנה. כל מיני ילדים, תאמיני לי. חוץ מזה, אני לא משוכנע שאוהדמעריץ אותו דווקא בגלל שהם שתי טיפות קסם, להפך."

"למה קסם?" היועצת הופתעה. בעלה משך בכתפיו, ומרח לעצמו מנה נדיבה מדי של חמאה. "לא יודע, יש במפגשהזה משהו קסום, לא? הכוכב וצלו, או הצד האפל של ההצלחה. מה שלא יהיה, זהלא יהיה מפגש שגרתי. למרות שאני בטוח שהוא יעבור בשלום. אוהד יביט בעדו

בעיני עגל, ועדו תדהר, שיכחיש את הדמיון שקיים ביניהם, יחייך אל הנערבמקצוענות, כאילו מדובר בסתם מעריץ, שבמקרה הוא גם ילד מוכה גורל. עוד נס

קפה, אורנל'ה?"היא סירבה בפיזור דעת, אך לפתע התנשמה בתקווה: "תגיד, אולי בכלל אבטל

הכול או ש...אשלח לעדו תדהר מכתב עם תמונה של אוהד?""היי," צחק בן זוגה, ומזג חלב, "אורנל'ה שלי נעשתה ארנבת בעור שועלה?!"

"כן," מלמלה לעצמה עתה, וקיפלה את תמונת העיתון בזהירות. אם עדו תדהר זכהבתואר הנכסף 'כוכב' — אפילו הוא רק מנחה — אז מן הראוי שיתנהג ככזה עלײאמת,ויאיר את הדרך גם לכוכבים אחרים; רחוקים מרחק שנות אור ממנו, וחלשים הרבה

יותר! ומבלי משים, חזרה על מילותיו של אוהד: "רק עוד שבועיים ניגע בכוכב..."*

במועד המתוכנן היה בית הספר "שקמה" מקושט כפי שלא היה מעודו, וכל תלמידיו,מי על כיסאות גלגלים ומי על כיסאות רגילים, אך נעזרים בקביים ובהליכונים —

המתינו בשקיקה לבוא האורחים. אוהד נבחר פה אחד להגיש לעדו תדהר ולבת זוגולתכנית זר פרחים, בלוויית שיר שחיבר לכבוד המאורע. עכשיו עמד רוטט כולו,

וחיפש בעיניו הבורקות את היועצת. אך חרף התכונה, הצחוק והסומק שפרח בלחייהילדים, ניצבה היועצת בצד, חיוורת ודרוכה. נירה, המורה לריפוי בעיסוק, לחצה את

ïבה. ידה בעידוד, אבל אורנה רחקה ממנה בצחקוק מאולץ; כמעט נחרשת מהלמות לעדו תדהר וחברתו השחקנית איחרו רק ברבע שעה, קודם שניתרו בחינניות לתוךאולם ההתעמלות של בית הספר "שקמה", לקול קריאות השמחה של התלמידים

ונחת המורים, כשהם עמוסים בתשורות שהביאו מצוות ההפקה. לכן לא היה פנויהצמד לקחת את הזר מידי אוהד שהתעקש לגעת בכוכבו, וכמעט דחף את

המנחה. "אוף," פלטה היועצת בהקלה למראה הבלגן העליז שנוצר. אם ככה,באמת הכול יעבור בשלום... אך כשמנהלת בית הספר השיבה את הסדר על כנו,בעזרת המיקרופון החורק, מאפשרת סוף כל סוף למנחים לפתוח בהופעה, פרץ

אוהד אל הבמה המאולתרת, הושיט לעדו תדהר את הזר המעוך, והחל לדקלם אתשירו בחגיגיות. מה שקרה לאחר מכן הכה באלם את כל הנוכחים, למעט המנחההיפה שמיהרה לחפות על בן זוגה, הרימה את הזר שנפל, וניסתה להסיח בעזרתואת דעתם של הילדים. אלא שהדבר לא הועיל: דקות של נצח קפא עדו תדהר על

מקומו ולטש את עיניו באוהד שגמגם בסערת רגשות. נדמה היה לו שהנער, שהיהאך במעט נמוך ממנו, הוא התשליל שלו עצמו. מין בדיחה רעה של אלוהים על

îפילו הנכה, כאילו ההבדל היחידי שהפריד בינו, הבריא,חשבונו. תאומו החריג, כהמוכשר ויפה התואר, לבין ה... נער הזה, היה רק אלפית שנייה חסרה של חמצן.



ôנה נהגה ìעקבוצה של בנותײיãשבועלהיפגש פעם ב

לשיחתײחולין, וכולן היו רגוזותעל אחת שהגיעה תמיד מאוחר.

יום אחד הן החליטו לסדר אותה ולהתחבא:כולן קברו את ראשן בחול כשראו אותה מתקרבת.כשהגיעה המאחרת היא הסתכלה סביבה ואמרה:

"סוף סוף הצלחתי להגיע לפני כולן."

ושהרבה פעמים אני רוצה לדבר עם אמא ואיני יודעת איך להגיד לה את מה שאנירוצה וש... וש... הרבה דברים שאפילו אין להם שם.

בלי לחשוב הרבה אמרתי לאסתר "טיפשה", ובדיוק באותו רגע נכנסה אמא מןהמטבח ושאלה מה קרה. אסתר היתה נבוכה ולא ידעה מה להגיד.

"בקשי סליחה מאסתר," אמרה אמא, "כך אסור לדבר."לא עניתי אפילו.

"הילדה הופכת להיות קשה מיום ליום," אמרה אמא, "איזו ילדה מתוקה היתה עדלפני שנתיים!!" והן יצאו מן החדר והשאירו אותי לבד.

הסתכלתי בחלון. השמש התחילה לשקוע. השמים היו ורודיםײכחוליםײסגולים.כאילו בכל הצבעים שבעולם ובלי צבע בכלל.

הגדולים האלה — נדמה להם שהדאגות שלנו הן קטנות יותר מפני שאנחנו צעיריםיותר!

שטויות! לכל אחד מאתנו הקשיים שלו — ודי. לפעמים אני מקנאה במבוגרים,שיכולים לעשות כל מה שהם רוצים ואיש אינו אומר להם דבר, שיש להם חיים

משלהם ודמות משלהם, והם לא תמיד הבן של... או הבת של... ושהם כבר יודעיםמהו העולם שלהם — ולא כמוני, שכל הזמן חושבת מה יהיה אתי.

אז בגלל זה שהם גדולים מותר להם לדבר כך? אני לא אשכח אף פעם שלהיותילדה זה גם כן קשה, וכשיהיו לי ילדים, אשתדל לעזור להם — ולא כמו ההורים

שלי האלה.

��

15


מירה מאירהיומן שלי / מתוךכבר מזמן לא התרגזתי כמו היום! המבוגרים האלה, אין להם כל הבנה. כתבתי

ביומן, ופתאום הופיעה דודתי אסתר. היא התיישבה מולי וגלגלה בעיניההצבועות לתקרה, ואמרה לי: "הו, כמה נפלא להיות בת גילך!"

"מה זה נפלא כלײכך?" שאלתי."נהדר, אין דאגות פרנסה, אין משפחה שצריך לטפל בה, אין חובות, אין אחריות

— רק תענוגות."בתחילה רציתי לוותר לה, מפני שהיא ממילא לא תבין כלום, אבל כנראה "עלה לי

הדם לראש" (כמו שאבא אומר) והתחלתי לצעוק עליה:"מה את מבינה בכלל? או שאף פעם לא היית ילדה או שכבר שכחת. יש לי מספיק

צרות ובעיות משלי, ואת באה ומדברת שטויות!"ואז היא אומרת: "איזה מין דאגות גדולות יש לך, גברת?"

ñן למדורה. היה לי קשה להסביר לה את כל הבעיות שלי.ûמזה היה בדיוק כמו שלפעמים אפילו קשה לי להגיד במילים בדיוק מה מציק לי — אבל אני יודעת

שבכלל לא טוב לי, אפילו שאבא משלם את שכרײהלימוד ואמא מכינה לי צהרייםכל יום. אני יודעת שיש חנה שלא נאמנה לי, ואלישבע שמעצבנת אותי, ועמוס

שמתנהג כמו תינוק, והמורים שאינם מבינים כלום ומתרגזים בגלל שטויות,ואכפת להם רק מה שכתוב בספר ולא הילד עצמו, והמדריך החדש שלנו, שלא שםלב אלי, ושאומרים לי לחזור מוקדם הביתה והילדים צוחקים ממני שאני תינוקת,

14


íרïיס קארטäלאהירוק / ñקײקלום. שם לא קצר, הלא? אבל כולם קוראים ליöרמר צ'ארלס מóאלד פשמי רונ

סקויב... זאת אומרת, כולם — חוץ מאמא והמורה שקוראים לי רונאלד. אני בןשתיםײעשרה. גבוה מכפי גילי, ולומד בכיתה ו'. איײאפשר לומר, שאינני אוהב את

הלימודים, אבל ספורט אני אוהב יותר. חוץ מאמא יש לי, כמובן, גם אבא. הואíי, והיא בת ארבעײעשרה. אנחנוãטמהנדס דרכים ממשלתי. יש לי גם אחות, שמה ב

óדה. אני צריך לעזור המון בבית, כי יש לנו משקäל שבקנíריאóטèרה של מונגרים בפרווקטן ובו פרה אחת, מספר תרנגולות וגם כמה עציײפרי.

èתה הישנהëוושבועות אחדים לפני תחילת הלימודים קנתה משפחה אנגלית את חשל ברוקס, זו המשתרעת לידינו. למשפחה זו, משפחת פלונקר, יש בן בגילי,

שקוראים לו אנטוני, ובת בגילה של אחותי בשם אסתר. ãקרם. אמא אמרה לנו להתנהג אתםיום לפני תחילת הלימודים הלכנו לב

ìים מוזרים במקצת. אמא הביאהóדיåינו הקנñנהגìיראו בעיניהם מבחביבות, כי אחרת ילהם עוגה. יש מנהג בקנדה להביא עוגה לכל שכן חדש.

üיו ארוכותôרותûעכולם היו אדיבים מאוד — אנטוני הוא נער שחרחר ורזה, שôרות ילדה. הוא לחץ את ידי כולנו, ולאבא פנה תמיד בתואר "אדוניûעוחלקות כש

íי ואסתר חברות טובות. הן ישבו שעות על שעותãטéרה היו בñההנכבד". עד מìן עלéגו, בדרך שעושות נערות צעירות. סיפרתי לאנטוני כל דבר מענייïיהול

äיתי לו כיצד לארוז את "ארוחת העשר" שלו. נדברנו להיפגשביתײהספר, וכן הראäילוñים! באëרת. הוא אמנם הגיע בזמן, אבל אלי שבשמñחבפינתײהרחוב ביום המ

ôניבהèעבגדים משונים! הוא לבש חליפה אפורה, מכנסיים קצרים, כותונת לבנה וé של החבורהìיפול לידיהאדומה! ממש ירוק אמיתי! חששתי לגורלו, אם י

בביתײהספר. הנערים לא יתלהבו למראה בגדיו. באטש וג'ים, למשל, היו פרחחיםë סביבוëלו מיד לרחרחéחידועים. אך חזו עיניהם בדמותו המגוחכת של אנטוני, ה

כשני כלבים צעירים שוחרים לטרף. עם צלצול הפעמון להפסקה הראשונה החלו השניים להתגרות בו. באטש מרט

את עניבתו, וג'ים משך והוציא את כותונתו.ïתפוס מהîתש עימם. לפני שהספקתי לñתכëוויר קמעה, והתחיל מéחאנטוני ה

üגרה,מתרחש, מצאתי גם את עצמי בתוך הקרב. איני יודע כמה ילדים השתתפו בתîמת של בית ספרנואבל הקריאה: "אדי, פולו, אדי, פולו," — זו קריאת הקרב המוסכ

éחצר.ãיײהéדה ברחבéדה— הôר אותי בחזקה. היה זה ספיקס "הזקן", המנהל שלנו.ñנעפתאום הרגשתי שמישהו מ

הוא היה דווקא ברנש טוב, אבל קצת משוגע... משנודע לו מה העניינים ציווהñים עדñמôמûעñשïינו, כעונש, להישאר בכיתה אחרי הלימודים, ולפתור לוחותײכפל מעלèת.מוו

üיהם מקופליםביום השני הופיע אנטוני בביתײהספר במכנסיים ארוכים, שקצותéלכה. מאזîהûער גזור כìצת ושöי מעלה, כדרך כל הנערים אצלנו, כותונת מצויכלפ

êבוהו הנערים לנפשו.ôזעאך מקיצוניות אחת עברו הנערים לקיצוניות שנייה: הם פשוט שכחו את קיומו,

17


éרטוךóה דה הöנçפדõה / רוצûחוריםóס שå'ינגéרים,ïי הôלóענ

ñעורüיק מתöה,íיפúטñקãע מèכובו

õת,ãצûבñשõה מïצëלחäרך,ûם אåשôיל גñעמõרôיל חום קצñעמöה.ìפñית יäמòיאïה סëתולèחוëדרïחîחל לèילון כוëרת...äחíה אñטåם מèגו

äם,"èא"וïי,ûלãא שäבüי אäל אותשוא

êה,îל זïך כìה לéיìהäם י"אûרת?"äשñאìי מéיüהäז תא

16


גילה אלמגורהקיץ של אביה / מתוךîברתײדרך ארוכה עדãרגל כïינו ללכת באת הדרך מהמוסד הביתה לא אשכח. היה על

óינו שתיקה נוראה. לאחרãינלתחנת האוטובוס שעל הכביש הראשי, ועמדה בãרגע שאמא גילתה את הכינים בראשי, היא התכנסההסערה שפרצה במוסד ב

äתי אף לא מילה אחת. בתוך עצמה ולא החליפה אüנו לאוטובוס לא התקרבה אלי, ואני כלײכך רציתי לחבק אותה, כי לאéמתגם כשה

ראיתי אותה מאז חנוכה. ידעתי שמשך כל התקופה שחלפה היתה חולה וסבלהמאוד. בגלל זה לא באה לבקר אצלי. כשהגיע האוטובוס עלתה אמא ראשונה

äני מאחוריה. האוטובוס היה כמעט ריק לחלוטין. היא התיישבהèאóהג, וושילמה לנüי האוטובוס ואני רציתי לשבת לידה. ואז אמרה: "יש די מקום. שבי שם, לידîתìרכãיב

הנהג!" ישבתי. לא רציתי להרגיז אותה. אסור היה להרגיז אותה. היא היתהעצבנית וזה לא טוב בשבילה להתרגז.

îי נורא שהשתולל בתוכי ורצה לפרוץ החוצה.ãכבשעת הנסיעה למושבה חנקתי בüי, שרק לא אבכה לפני שנגיע הביתה! בידי לחצתי על גופינשכתי את שפת

ïי. ישבתי מאחורי הנהג, דבוקה לחלוןוהרגשתי במעטפה וביומן הצמודים אלäה שמעל לראשו של הנהג, וראיתי את אמא. היאהמאובק. מדי פעם הצצתי במרא

ôברה. היא כאילו שכחה שאנחנו יחד. לא הבנתילא הבחינה במבטים ששלחתי לעûמה ואפילו לא ידעתיïי, גם לא יכולתי להסביר לה שאני לא אשלמה הכעס הזה על

שיש לי...בתחנה המרכזית שבמושבה ירדנו מהאוטובוס, עדיין שותקות, ועד שהגענו

הביתה לא החלפנו מילה זו עם זו. היה כבר ערב. אמא הדליקה את האור, השליכהאת התיק שלה ואת המזוודה שלי על המיטה ומיד פנתה לחדרײהאמבטיה. היא

ñי סבון, העמידה אותה על הכיסא, ציוותהחזרה משם עם גיגית גדולה מלאה מéרחתי ריח חריף של נפט. ניסיתיéבינותי מה קורה העלי להתכופף, ולפני שה

éרפתה מהראש, ונשארתי כפופה על גביõדה, אך אמא לא הלהפנות את ראשי הצäטום את האףïאהגיגית, שואפת את ריח הנפט השנוא עלי. עודי כפופה ומנסה ל

ûיער נושרות לתוך הגיגית. הןכדי שלא לנשום את הריח הנורא, ראיתי קווצות שõפו במים, ואז הבנתי — זה השיער שלי. אמא גוזזת לי את השיער ואני לא יכולהצ

ûיער. אמא גררהלהתגונן. בתוך דקות ספורות היתה הגיגית מלאה בקווצות שאותי לאמבטיה ושטפה את ראשי במים זורמים כשהיא אומרת:

"גמרנו עם הכינים. לילדה שלי לא יהיו כינים... אני יודעת טוב מאוד מה זהäה שהיתה סדוקה בצדדיםכינים!" בחדר האמבטיה, מעל לכיור, היתה קבועה מראüי, כדי לראות כמה גזזהוזרועה נקודות שחורות. התרוממתי על קצות אצבעות

éמתי, גיליתי שאני קרחת! אמא פשוט גזזה הכל בלי רחמים! נותרואמא. לתדהפנים בלי מסגרת, פנים מכוערים. פרצתי בבכי נורא וצעקתי על אמא: "למה, למהעשית לי את זה?" למרות שידעתי שאסור להרים על אמא קול, ולא רק מפני שזה

חוסר נימוס, אלא בעיקר משום שצעקות עלולות לגרום לה שתתחיל לצרוח.אסור שזה יקרה. הרי זאת אחת הבעיות שלה, ההתפרצויות, ועלי לעשות הכול

ñלת:ñלמñמכדי למנוע אותה מלהתפרץ. והנה אני צורחת ומשתוללת ואמא רק מ

19


של הירוק ואיש לא דיבר עימו מטוב ועד רע. אחת הסיבות המכריעות לכך היתהîפרה.העובדה שאנטוני המסכן לא ידע לשחק בכדורגל, דבר שאין לו, כמובן, כ

מורתי, מיס בראון, אמרה לי פעם:"רונאלד, מדוע לא תלמד את אנטוני לשחק בכדורגל?"

éשיבותי, "אבל זה לא יעזור: יש לו רגליים של ילדה.""אני מוכן," הöיüינו כלפûמע דברי אלה הרביצה בי המורה מנה הגונה על מוסר של חובותלש

ãיתם הישן. לא יכולתי לעמוד בפניãבîבהמהגרים החדשים, כדי שירגישו את עצמם כשטף דבריה, והבטחתי ללמד את אנטוני את משחק הכדורגל, אך התברר כי הוא

לא רוצה כלל ללמוד. "לא, תודה, סקויב," אמר, "אני עסוק מדי בשיעורי..."

יום אחד התחיל ביתײספרנו להתאמן לקראת התחרות הספורטיבית השנתית. זהומאורע גדול אצלנו, ומשתתפים בו נציגי בתיײהספר שבאזור. אני עצמי לא

שותפתי השנה בתחרויות, בגלל משקלי.öי ההורים והמכרים שבאוô, בין אלפביום התחרות תפסתי את מקומי על היציע

לחזות בתחרויות. וכאן ציפתה לנו הפתעה עצומה: אנטוני, הוא ולא אחר, ניצחñירוץ. במ

ïיוûד, הוא השיג את כולם בקלות מפליאה. אני חושב שרגלîשאלוהים! הוא רץ כהרזות ומשקלו המועט עשו את שלהם. הוא קפץ לגובה למעלה מכל בני גילו. הוא

éעטור נראה כחזהו של אלוף זקן.ìנות, עד שחזהו הíייזכה בכל כך הרבה אותות הצטèה. אפילו תלמידי השביעיותëדווäגות חûאהנערים והנערות קיבלוהו בתשואות ובש

éריעו לכבודו. התוצאה היתה, כמובן, שהשישית זכתה בגביע. באטש וג'ים כרכרוהñי בראשית...מסביבו, כאילו היו ידידיו מששת ימ

ïקפוץ כל כך טוב. üיו, היכן למד לרוץ ולûאלתבחדר ההלבשה שéריים, באותןõה"הו, התאמנתי קצת עוד באנגלייה, אך בעיקר רצתי בשעות אחרײהצ

ü ללמדני כדורגל. עכשיו יש לי זמן, התסכים ללמדני כדורגל?"השעות שבהן רצית"בוודאי, כמו כלום" — אמרתי, ולחצתי את ידו בהתלהבות.

(תרגם: רפאל גיל)

18


עפרה גלברט אבניהחרם / ëרם. לא עלי, עלביום ראשון התברר, שמה שהתחיל כפיצוץ המסיבה — הפך לח

מירית. מירית אולי חושבת שהחרימו אותה בגלל שלא הסכימה להזמין את עמירלמסיבה שלה, אבל אני חושבת שזאת הייתה הזדמנות להעניש אותה על זה

שהיא אחרת, לחוד כזאת, לא עם כולם, ועל זה שהיא אומרת בדיוק מה שהיאחושבת, אפילו כשזה פוגע באחרים. זה מעצבן את הילדים במיוחד, מפני שהיא

לא מקובלת, אז איך היא מרשה לעצמה. מה פירוש החרימו אותה? קודם כולäתי, בלי להגידעירית, שיושבת לידה, לקחה את החפצים שלה ועברה לשבת ליד א

למירית מילה. מותר אצלנו להחליף מקומות, ועדנה, המורה, לא מתערבת כל זמןשלא מפריעים. אחר כך, בשיעור ספורט, אף אחת לא רצתה להיות בתײזוג של

מירית. עדיין לא הבנתי שמדובר כאן בחרם. גם נילי לא. יואלה, המורה לספורט,אמרה לחגית להיות בתײזוג של מירית, וחגית אמרה שכואב לה הראש, והאם היא

יכולה ללכת לאחות? כל הבנות צחקקו. אז התחלתי לתפוס שקורה פה משהורציני ואמרתי לנילי: "הם מחרימים אותה! מצאי בתײזוג אחרת," ונעמדתי ליד

מירית.גם מירית כבר הבינה שזה לא היה מקרה וסידרה לה את המשקפיים על האף. כך

היא עושה כשהיא חושבת. השיעורים האחרים עברו כרגיל, אבל אף אחד לא דיבר עם מירית, וכשהיא פנתה

למישהו, הוא סובב לה את הגב ולא ענה והסתכל סביב לראות אם כולם רואיםשהוא בסדר. זה היה נורא.

הלכנו יחד הביתה, נילי מירית ואני, ושתקנו. לאף אחת מאתנו לא היה האומץלהתחיל לדבר על זה, כלומר, לדבר על החרם. אי אפשר היה לנחש אם מיריתסובלת — או אדישה למצב. נילי ואני היינו נרגשות ומאוד מבולבלות. נפרדנו

והלכנו הביתה.

כשעליתי, רק מוטי היה בבית, אמא חוזרת אחריײהצהריים ומביאה איתה אתמיקי מהמעון, ואבא חוזר לפנות ערב.

öרות בצלחת, התיישבתי במרפסת וחשבתי. זה נורא כשמחרימיםארגנתי לי פאותך. פעם החרימו את עדי, ילד רזה כזה, תלמיד טוב, כי לא הסכים לתת לילדים

להעתיק שיעוריײבית. אבל זה היה בשנה שעברה, בכיתה ה'. עכשיו אני חושבת,איך זה שדווקא על התלמידים הטובים יוצא שעושים חרם? בגלל שמקנאים בהם?

אולי מי שחרוץ הוא גם מתנשא, ושומר מרחק? אבל עדי לא כזה. וגם מירית לא.נכון שהיא לא מתחברת בקלות, אבל כשהיא חברה — היא חברה מצוינת.

ואולי, חשבתי, אולי יחרימו גם אותי ואת נילי, אם נמשיך להיות חברות שלה?פתאום היה לי קר בכל הגוף. אפילו באוזניים. מה יהיה אם אני באה מחר בבוקר,

ואף אחד בכיתה לא מדבר איתי?טילפנתי לנילי.

"לא חשבתי על זה," ענתה נילי, "מה נעשה?"

21


"זה... יגדל... זה יגדל... זה בסדר, ככה טוב! את תראי שזה יגדל!"אינני יודעת כמה שעות נמשכה ההשתוללות שלי. אני יודעת שנרדמתי לבושה

òיײהתעמלות וחולצה לבנה שבהם הגעתי מהמוסד. אמא כיסתה אותיóסבאותם מכנבסדין, וכשהתעוררתי בבוקר אמרה: "הנה, הכנתי לך כובע וכמה מטפחות ראש,

כל יום תחליפי. את יפה גם ככה."äה היחידה, זו שבחדרײהאמבטיה, כיסתה בחלוק שלה. "לא צריך להביטאת המרא

עכשיו," אמרה. "השיער יצמח ותהיה לך הפתעה."ûה אין להשיב. כעסתי על אמא; שנים לא סלחתי לה על כךהבינותי שאת הנעש

óאתי את עצמי. כל מגע ידהמשום שהקיץ ההוא עמד כולו בסימן הקרחת. שנבראש הקרח עורר בי חלחלה. ימים ארוכים לא יצאתי מפתח הבית. התביישתי

éיראות כך, מכוערת. לה

אביגדור אריכא, צייר ישראלי.אאןן ננששעעננתת עעלל ששווללחחןן,,

20


כאן. היא היתה יושבת ומסתכלת לפנים, בוהה, עם המשקפיים שלה, אבלכשהמורה שאלה אותה משהו — היא תמיד ידעה להשיב. אז אולי בכל זאת היא

לא ריחפה. לאט לאט הפך החרם, אם אפשר להגיד כך, להרגל. כבר התחלתי לחשוב שזה

יימשך לעולמים. מה שעוד הפריע לי בחרם הזה, חוץ מהסבל של מירית והפחדשלי ושל נילי, שמירית לא דיברה עליו. כשכבר קיבלנו אומץ, נילי ואני, לדבר על

זה, היא עשתה את עצמה שהיא לא שומעת. כל כך רצינו לדעת מה היא מרגישה,אבל לא העזנו לחקור אותה.

איזה חרם ארוך זה היה! ואיך הילדים השגיחו אחד על השני! ואיך — זה מצחיקלהגיד — איך זה גיבש את הכיתה! זה עשה מהכיתה מין גוש כזה, שכולם עושים

וחושבים אותו דבר. בכל מקום, בחצר ובכיתה, וגם כשילדים מהכיתה נפגשואחרײהצהריים או בתנועה, היו מדברים על החרם.

היינו כל כך עסוקים בתקופה הזאת בחרם, ששכחתי לגמרי מהאיש בג'ינס.ואז, בבוקר אחד, כשהגעתי לביתײהספר, ראיתי את נילי עומדת בכניסה חיוורת

כמו סיד עם מבט מבוהל. שאלתי אותה, "מה קרה?"

נילי הורידה את העיניים, בחשה בחול עם הנעל ואמרה לי בפה חצי סגור, שנויה,מלכת הכיתה, אמרה לה להגיד לי, שאם אני לא מצטרפת לחרם — יחרימו גם

אותי.הרגשתי כאילו שהלב נופל לי. התחלתי להזיע.

כמה ילדים מהכיתה עברו לידנו, בדרך לכיתה, ואף אחד לא אמר לנו שלום. עכשיוöנים והתפשט בכל החזה. לא יכולתי להוציא מילה. התחלנוãפעלה לי מין קור כזה ב

ללכת לכיתה. נילי אמרה, "אני לא יודעת מה להציע לך." קינאתי בה שהיאבתײדודה של נויה. עובדה. בינתיים עליה לא מאיימים.

ואז ראינו את מירית מתקרבת. היא באה לקראתנו, איטית ושותקת, כאילומקשיבה למשהו בפנים, כמו בכל הימים האלה של החרם.

נילי היתה בפאניקה ולחשה שוב ושוב, "מה תעשי? תגידי לה שלום?" זה היה רגענורא. החברה הכי טובה שלי מתקרבת, נילי שואלת אם אני עומדת לדבר איתה

ואני, במקום להגיד מיד "בטח" — שותקת ומתלבטת. מירית הגיעה אלינו ונעמדה. "קרה משהו?" שאלה. "אתן נראות המומות."

שתקנו. נילי הסתכלה עלי מהצד. אמרתי בשקט, "לא קרה כלום."אבל מירית לא טיפשה. היא משכה בכתפיים והתחילה ללכת בכיוון הכיתה.

נגררנו בעקבותיה. הלכתי אחריה וחשבתי, איך זה נראה מהצד? נכון שאנחנו לאמדברות, אבל אנחנו הולכות ביחד. זה נחשב? רציתי לשאול את מירית איך היא

שקטה כל כך, איך היא לא מתפרצת ולא בוכה, איך היא לא מפסיקה לבואלביתײהספר? ומה יקרה אם גם אנחנו, נילי ואני, נצטרך להפסיק לדבר איתה?

נכנסנו לכיתה. כל הילדים הביטו לעברנו, אבל אף אחד לא אמר מילה. הלכנו, כלאחת למקומה — מירית יושבת לבד, מאז החרם — והתיישבנו. השיעור הזה היה

מוקד לנושא אישי. השנה, כל ילד צריך לבחור לו נושא אישי ולכתוב עליו עבודה.ëה, כלומר, מישהו מומחה שיעזור לוñנחעדנה אמרה שכל אחד צריך לבחור לו מ

23


"לא יודעת," אמרתי, "מפחיד, לא?""הם לא יעזו!" קבעה נילי, והקול שלה נעשה דק. בטח, היא הרי בתײדודה של

נויה. אבל שלא תהיה בטוחה יותר מדי. יש הפתעות בחיים...

ניגנתי קצת ועשיתי שיעורים, וכל הזמן חשבתי על מירית. החלטתי שמחר אנסה לדבר עם הילדים, שיפסיקו עם החרם הזה. אחר כך

נבהלתי, מה אני יכולה להגיד להם, כדי שיעזבו את מירית ויפסיקו את החרם?בכלל, אני לא איזו מנהיגה בכיתה ששומעים לה.

אה, אולי כדאי לדבר עם נויה. אם אצליח לשכנע אותה שלא מגיע למירית חרם,היא כבר תדאג שהחרם יבוטל.

אבל איך משכנעים את נויה?íלפנתי אליה.ט

נויה שאלה, "דליה? מה את רוצה?"אמרתי לה, ישר ולעניין, כמו שמירית בטח היתה אומרת, "שיפסיקו את החרם."

נויה שתקה, אחר כך אמרה בטון מיתמם, "אז מה את רוצה ממני? תגידי לילדים!"עושה את עצמה. רוצה שיגידו לה כמה שהיא חשובה וכמה שיש לה השפעה. לא

רציתי להשפיל את עצמי, אבל גם לא רציתי שהחרם יימשך, אז שתקתי.היא שאלה, "מה העניינים, את שם?"

"כן," עניתי."אז מה את שותקת?"

אמרתי לה, "אני לא יודעת איך לעשות שיפסיקו את החרם."היא אמרה, "ומנין לי לדעת איך? מה אני, אלוהים?"

היא לא תוציא ממני את המילים, "את מלכת הכיתה.""טוב, אין לי יותר מה להגיד לך," אמרה נויה וסגרה את הטלפון.

הייתי מיואשת. מרוב כעס ועלבון עלו לי דמעות. טלפנתי שוב לנילי וסיפרתי להעל השיחה עם נויה. אולי בכלל היא היתה צריכה לדבר עם נויה. אולי היא יכולה

לשכנע את נויה להפסיק את החרם. אמרתי לה את זה.

נילי הסכימה, "בסדר, אני מצלצלת אליה."אחרי רבע שעה היא התקשרה אלי וצווחה בטלפון, בקול דק, ש"הנויה הזאת

יכולה ללכת לעזאזל. למה היא חושבת את עצמה?!"ובכלל לא עזר לנו שהיא בתײדודה שלה.

החרם נמשך. בשיעור אנגלית העיף עמיר טיסן שכתוב עליו "חרם על מירית!"בשיעורים אחרים העבירו הילדים פתקאות וכתבו בהן דברים מעליבים כמו"מירית הקופה", "מירית מכשפה", "לא משלימים עם מירית!" או "מירית —

לאשפה". בהפסקות ריכלו והסתכלו עליה ולא שיתפו אותה בשום משחק. לאידענו מה לעשות.

מירית נעשתה שקטה מאוד, היא לא דיברה עם אף אחד. לאט לאט היא הפסיקהלהשתתף גם בשיעורים ונדמה היה לי שלא רק שהיא לא משתתפת, היא בכלל לא

22


לא יכול לשכוח את החרם. אתה כל הזמן מרגיש משהו כבד כזה בלב, כמו מחלהשאתה לא יכול לשנות אותה אלא רק לחכות שהיא תעבור, והדבר הכי גרוע הוא,

שאתה לא יודע מתי זה יעבור. בסוף צלצלו.

ברגע שהפעמון צלצל, לפני שמישהו מהכיתה הספיק לזוז — מיהרתי לצאתמהכיתה ורצתי לחדרײהמורים.

נכנסתי פנימה וחיכיתי לעדנה, המחנכת שלנו, שתגיע. התפללתי שאף אחדמהכיתה לא יראה שאני פה. להלשין על חרם זה אולי אפילו יותר גרוע מאשר

להפר את החרם. עדנה הגיעה ושאלה מה קרה, ואני סיפרתי לה במהירות ובצורה מבולבלת עלהחרם. עדנה אמרה, "אני יודעת, דליה, הרגשתי. תחזרי לכיתה. יהיה בסדר."

יצאתי מחדרײהמורים. הלכתי לשירותים, כדי שהילדים יחשבו שבגלל זה מיהרתילצאת מהכיתה. למזלי לא פגשתי אף אחד מהכיתה.

כשיצאתי מהשירותים, ראיתי את נויה ובועז עוברים במסדרון. שמחתי שהם ראואותי. הם לא דיברו אלי, אבל אני כבר פחדתי פחות, כי עדנה אמרה שהכול יהיהבסדר. חשבתי, אפילו אם יחרימו אותי כמה ימים, עד שעדנה תדבר עם הכיתה,

זה לא יהיה לזמן ארוך. ואני לא אבגוד במירית, החברה הכי טובה שלי. שניליתעשה מה שהיא רוצה...

(מתוך "קירות שלא רואים")

25


בעבודה. אם למשל בוחרים לעשות עבודה על בעלי חיים, צריך לחפש מנחהשהוא וטרינר או מישהו אחר שמבין בבעלי חיים.

זה היה יכול להיות שיעור מאוד מעניין, כי נעים לחפש נושא וגם מסקרן באיזהנושא בוחר כל ילד.

אבל הראש שלי היה במקום אחר. לא יכולתי לחשוב על שום דבר מלבד החרם.öה" שללא שהיה עלינו לבחור נושא בו במקום, אבל עדנה הציעה שנכין לנו "קופנושאים, ומי שלא יהיה לו רעיון לעבודה — יוכל לבחור לו מתוך ה"קופה".

היא ביקשה שנחליט על נושא תוך שבוע ימים ונבקש, אם צריך, את עזרתההורים בחיפוש מנחה. מי שתהיה לו בעיה — ביתײהספר יעזור לו למצוא מנחה.

לא יכולתי לחשוב על שום נושא. כל הזמן חשבתי על החרם שמאיים גם עליוהייתי לחוצה. חיכיתי בקוצר רוח להפסקה. הרגשתי שאני לא יכולה יותר עם

הפחד הזה מהחרם.מי שלא החרימו אותו, אין לו מושג מה זה חרם. נכון שאותי עוד לא ממש

התחילו להחרים, אבל בגלל שמירית חברה שלי, ובגלל שכבר איימו עלי, הרגשתיהכי קרוב למה שמרגישים כשמחרימים אותך. מין הרגשה שאתה לבד בכל מקום— בכיתה, בהפסקות, בדרך לביתײהספר ובדרך הביתה, שאתה לא ממש נמצא עםהילדים, שכאילו קירות שלא רואים אותם, מפרידים אותך מכולם. וזאת גם מין

ñדבקת או משהו, שלאהרגשה שמשהו אצלך לא בסדר, כאילו יש לך איזו מחלה מרוצים לגעת בך. וזה כל הזמן. אפילו בבית, כשאין לידך אף אחד מהכיתה, אתה

24


éרטוךóה דה הöנçפד/ îילותרכñרäמûהוא אïה שüי לñרתäמäז אאïהåלûהוא גñרה שäמéיא אûהשïיë לíיחãטéבéהוא הåם הûגשïה.ñלñר מûלא יאמש

ïיטëלéחûהוא הñרה שäמéיא אäז האãרôבìה עéיûהñה שîל מûכשåידéגïהèה לו לûוèלא שוñר.åמóגéכל נûהèשו

ïה?ñלü מóתãנéבñה? לא המôי,ñעûמüשäז תטוב, א

ïה.ëלüחéתñהëיל מüחóתנ

��

ש. לשם מה קפצה סמדר לרחל?îל.ת. לרכ

*דני: לא כדאי לך לדבר כל כך הרבה

על עצמך.יוסי: למה?ïא אחרים יעשו את זהדני: ממיל

אחרי שתלך.

(פרט),נערות על גשראדוארד מונק, צייר נורווגי,

1944–1863

27

ìפותóים יöנãר פòבסìפות. óים יöנãר פòבãסäדם בéאîלײהäת כãל אñקבèי מéוñר: הñאי אומûמשõד?îיצכïם ãעולûבüנות טובות שñתîלײמãרו כëבïחäדם לüן אóתäם נûאñד שïמñלמäרץ,ãאîבושות בêעומות וכóיו זöנופîלום;üן לו כóתäלו לא נîאãר כçבéדûב הëשóחנãלäבאîלום,üן לו כóתöלו לא נäפìפות אóים יöנãר פòבãסãרו בëבäת חãל אñקבéמהïם.ãעולûבéטובות שüנות הñתéמîל הäת כüן לו אóתäלו נîאãר כçבéדûב הëשóחנ

äבות א', טו)îת אòכñסóה מûנñשéמñתוך ה(מ

ששממאאיישמאי היה מגדולי חכמי

ישראל. הוא חי כמאה שנה לפני

חורבן בית שני,בתקופת הזוגות: הואהיה בן זוגו של הילל

הזקן. יחד עם הילל הואהנהיג את עם ישראל.לשמאי היו תלמידים

רבים שלמדו בביתמדרשו, והיו מחמיריםבשמירת חוקי ההלכה,

כשם שלמדו ממורם.

היא סדרה שלההממששננההשישה ספרים הנקראים

שישה סדרי משנה(ש"ס).

המשנה היא תקצירהדינים והחוקים

המשלימים והמפרשיםאת דיני התורה שבכתב.

המשנה היא חלקמהתורה שבעל פה.

26




óיםãנïבãים ולôבóים עíנãד קטúי בûקשãן קרïבãרכוז לëים בöחóפñנמãיב.òבãיב סòבìים סüלוית

ûיםãשîבìת כôיöעפóיםìת יונñיéמהïיםóגולüרנîרכור תèכו

äרãאôל בñעô מçיעõדñצñש מûמשüםîתïלא כãריקים לñבïים מëלîחéכé הñיהñיממåלותôגéעíנות הúטéקñראות הéמîמו הכöריותîפïכîר לãא מוכäבûאשìהודïיäלãשוק אב

õלë צíיחûטשöיםóפôנèעïים וôלäרג עóאנ

ãיםóבôנôץ עûל עשãהéרבìם הéריõהãנו צûבìשïיו יôלע

ãיםãיבäבèאõים וקיצïדות. ìלñים יìמäז יèאו

óאיãנöרץ בפïדות / ìלõר יëצüמונות חת

, אברהם אופק, צייר ישראלי, 1935–1990אנשים בנוף

31


ïבéרלíהיורם טäה / ïאöלóפïה נëלüחéתהìםóיôינãעïה בãיט לñבóי מäנאìםóיôינãעïה בãיט לñבóי מäנאïךèהולוäהïאöלóפïה נëלüחéתהûךñשéמïה הäין לôם אöעäף פûאש

ïבéרלíהיורם טóים / ñנòימסñיקהòמéסéיא הêדור הöרוזãפãרה בôבûעîשכçיãדïבñלïם מîלäל כîה אìכëיéיא חהóéיהôינïה עöילûפéשéיא הüמול הäתèאוìדיïיöה לïפëלûחñן שêמãזב

30


ëיêרחנורית זïה / öלñפöמõפור פéצהïהöלñפöמõפור פéצהïהüה לìתéיïם הãעולôת בåרעñגîל מכóיתòקרנסóיתçרנóדåנגóיתñרנêמזóיתûנונìשי

óיתöשונíפטóית.ëנîחûכש

ïהöלñפöמõפור פéצûה הåישéרגהäה.ïאéלîך הëיות כïחûר לöשäפäי אûאשãיום ראשוןבïישן.éרצון לôל הãרה עåבגóיûנãיום שבóית. ëנîחûכéיות שïהïה לëדלחûיïישûלãיום שבûי.öשíפéרהור טîל הñכòקה מöספüקרן.òתéסïהïה לëדלôי חãיעãרבבçר. óדåנüגéתïהûי — לñישëמãחבûי ûשãשבûירïשéרצון לôל הãרה עåבג

üרïה יותäר לûאóשãת לא נûבãשובüר.èתïוñה לôל מע

ïהîך קרה לèכוòיום — ãסïה בöלñפöמïפלîלום. ïה כäר לûאóשûלא נש

33


ôקבìעôקב יìעיóי / ãענïדות בìליôדן üי עïדותìלי

ëריתûחüה שûל תשïיםüמולäתñאãש מìבëם יïחèלוëת ñחûמüי — שïדותìליòחöסïפëדש לåד חãגב

êכות,ïדות זìלöלות יüפותõאãמוצìן בôיñעüי — מïדותìליïיםãלíרבõטäצèאוúהìרקüה יïתñלûמûשôרה שóעèנוëרים äחïאûאת לûנושñא שäמèאו

òיםôמוסöרי עêי פåזäרגאìקרותôטות יñעöרוטות מופ

ëהóחñנíי מòרטèסוëיקיםõחñצòר מûירי בסèשוôרותóעîי נëיוכèחוéרהóהûר ונèאשו

ñברךóי מöים ענõעופûצש

32


äיזופוסאëמור / éחèהãן וéבäב, הéאה

çרךãדîים בïכéלñהéיו מãנו הäב ובאéם.ñהôמëמורם עèחו

äב,éאîב הרכëריו.äחïך אéלãן הéבèהו

äב:ïאñר לäמèאëד וäחäדם אüם אäה אותראéרך?"ôר הóעéנôל הüחוס עäיך לא ת"א

äב,éאìרד היãן.éבäת הîיב אéרכèהו

ãן:ïבñר לäמèאóי וûנäדם שüם אäה אותראêקן?"éזãיך הäבïי אåלרגôלüחוס עäיך לא ת"אäב,éאåם הïה גôלעçיו.ëדìחéם יóיהûנîבו שèרכו

ñר:äמèאûי וïישûלäדם שüם אäה אותראòיםëסîם חóכäינûאêרים, שîזäכ"הוי, א

ìם!"óיûנãשïיו בôלãים עîבèרוכëמור וéחôל העëמור.éחçי הõדãצïכו בéלèהéם, וóיהûנìרדו שי

îיםïכéלñהëמורים מûה חûלושñר: "שäמèאéם וïיהôלïג עåלïגôי, לãיעäדם רבüם אäה אותראóי!"ûנéשôל הîב עëד רוכäחäין אèאêה — וõד זãצêה בז

éכל?"ìדי הõאת יïצîדי לôשות כïעñה לãן: "מéבèהäב וéאñרו הäמאéם.ãיהåבôל גîיבו עéרכëמור הéחäת הèאåל — וãרגéם בóיהûנïכו שéלה

35


ëיêרחנורית זöת / îיפïדוכלöתîיפïדוכלöת,îפäכïל לא אîלכüי יום חל,ñתמãת,ûבüי שñתמëיםìש אורחäם יאãד,ïבéיא לäם האãת.ûבåדי שãגãבéיא בñיד הüמת

öת — îיפïדוכלöת, îפäכïל לא אîלכãד,îבóכöים נéלײצופïה קהìש לäם יא

äיש,äין אûדרה אãשאו ב

ãדïבñלמôט.ñעîמèר כôוëד עäחãלול אûבשôרים:ãה גועãר בéבëיײהöרחפ

çרורים!éדôל הóא עíי נãיטéב"הûיìשãיüבüתäיך לא תåידי, אéגהûי?"ïישûלãיום שש בëבïחõית לõיצצóה:éיא עונäז האéן עושות — ñה הöת מîפäכïי לא א"לîזאת!"óי כäנא

34


עלײפי איזופוס/ רונית הד//הטוחן, הבן והחמוראיורים: שירלי ויסמן

ìיצות בפיהוק: "בוקרõיûמש בקושי עלתה והציפורים מצשעת בוקר מוקדמת, השñתעקלת בין ההרים שלוש דמויות פוסעות בצעדיםãדרך מטוב, איזה בוקר נפלא!" ב

ûערõנום ולו שõדו נער צãש כובע קש מסורבל, לצמהירים. האחת — איש גבוה חובïת ארבע רגלים. בקצהôלãעìים, דמות שלישית בüיïתõלôצãעמקורזל. מאחוריהם נגררת, ב

õת שערות. במבטõיצהאחד שלה שתי אוזניים גדולות, ובקצה השני — זנב עם צôתëן הכפר ובנו הצעיר. את החמור שלהם, עïה הם טוחäלûאמקרוב נוכל להכיר ש

ãל אל העיר הגדולה. שם בשוק ינסו למכור את בעלëבïה, הם מובילים בחהשמש עולהזנב, כלומר — את החמור.

בשקט הלכו, לא החליפו מילה, כי המסע עוד ארוך והדרך תלולה. בראשו שלûקים של חיטה ושלל מטבעות. הנער חשב בצערהטוחן התרוצצו מחשבות על ש

וביגון שעכשיו די מתאים לו ללכת לישון. והחמור — הוא לא חשב על שוםײכלום,וסתם לעס עשב מתוך שעמום.

בעוד הם הולכים על דרך עפר, חלפו על פני איש זקן ומוזר. הוא לבש סרבל כתום,נעל נעלים כחולות, ונעץ בהם זוג עיניים גדולות. "בוקר טוב, אדונים," פנה

óה ביותר, נראה לי שהשכל שלכםאליהם הזקן בנעימים. "מה שאתם עושים משונעוד לא התעורר. חמור נועד משאות להוביל, בכך יתרונו, בזה הוא מועיל. הרבה

יותר הולם וגם יותר מחוכם שאחד מכם ירכב על החמור הקטן."קימט הטוחן את מצחו ומשך בזקנו האפור, "אכן הזקן צודק. בשביל מה יש

חמור?" הוא הביט בבנו, שפיו נפער בפיהוק, והחליט מיד ובלי שום פקפוק: "בני,אתה הרי חלש וצעיר, והדרך ארוכה עד שנגיע לעיר. לכן ראוי שתרכב על החמור,

ãה קפץ עלוכך תוכל את כוחותיך לצבור." הבן הנהן בהסכמה, ובקלילות מרובהחמור והמשיך ברכיבה. שמח הטוחן וחשב בלבו: "רק אבא טוב כמוני דואג כך

לבנו." כך המשיכו ללכת בלי לעצור, הטוחן צועד, והנער על גב החמור. עוד הם הולכים בין שדות ופרחים, נעצרו לידם שני אנשים. האחד — על כתפו

ûני תיק עור מהודר וחליפת כפתורים. "בושה וחרפה," מלמלוïשתלויים שני סלים, ל

37


פרנסיסקו גויה, צייר ספרדי, 1746–1828

36


בהיר. ובלי כל גינוני נימוס התחיל לגעור בשני הרוכבים: "זה צער בעלי חיים!"ûיא החום לסחובóה. לתת לחמור בשóה, "אתם נהנים והחמור מתענאמר במבט מגנ

שני אנשים זה ממש ביזיון!" לטוחן כבר לא היה כוח לכל האנשים שמבלבלים אתהמוח. "מצד שני," הוא חשב בינו לבינו, "אין מה לעשות, הצדק עמו. להתיש את

כוחו של החמור המסכן, זה באמת מעשה לא הוגן." ירדו השניים מגב החמורëת הגיעווחשבו איך אפשר את הבעיה לפתור. אחרי כמה דקות של חשיבה מפוקח

יחדיו להחלטה די מוצלחת: בעזרת חבל חזק הצליחו לקשור מוט עבה וארוךלרגלי החמור. ואז, בלי להסס, העמיסו השניים את החמור העייף על הכתפיים.

שמחו הטוחן ובנו ואמרו פה אחד: "אנחנו בעלי חמור צדיקים במיוחד!" כךהמשיכו ללכת בלי לעצור, הטוחן ובנו — ועל גבם החמור.

כשהתקרבו לשוק החלו שומעים קולות צהלה וצחוק הולכים וגוברים. "ראו, ראו!"õעäמצלעגו אנשים מסביבם, "דבר כה מגוחך לא נראה מעולם! אנשים סוחבים בא

השוק חמור על מקל, אין שום ספק שמוחם התקלקל!" וילד אחד קרא מהצד:"הסתכלו, חמור חמורתיים, שני אנשים אך טיפשים שבעתיים!"

אם כן, ידידי, כדי שלא תסחבו גם אתם חמור על מקל, כדאי לשים לב שישôצות.לסיפור מוסר השכל. אם תנסו את כולם לרצות, תלכו לאיבוד בים של ע

הצדק, כך נראה, הוא בעיני המתבונן, ותמיד ימצא מישהו על מה להתלונן.במצבים קשים ומורכבים במיוחד יש לפעמים יותר מצדק אחד. אמנם "צדק צדק

תרדוף" הוא פתגם מצוין, אבל לפעמים הוא עלול להיות קצת מוגזם.

39


ëת!" הסכימו שניהם. הם שלחו אצבע מאשימה לעבר הבןביניהם, "הדור הולך ופוחואמרו פה אחד: "לא ייתכן! האב הזקן לכתת את רגליו נאלץ, בעוד הילד רוכב בלי

כל מאמץ! רק ילד חצוף וחסר כל כבוד יגרום לאביו הזקן כך לצעוד. הרבה יותרהגון וגם יותר נאור שהאב יהיה על גב החמור."

ïיüר, "אכן הם צודקים, זה ממש לא בסדר. עלòתïי זעה בסהטוחן העייף ניגב אגללהודות בכנות וביושר שרגלי עייפות ואני לא בכושר. לכן הדבר הנכון לעשות הוא

שבני ואני נחליף מקומות." מיד, בלי כל היסוס או טינה, את מקומו על החמורïב, "איזה בן נהדר אני, באבי מתחשב." כךהנער פינה. שמח בן הטוחן וחשב בל

המשיכו ללכת בלי לעצור, הנער צועד, ואביו — על גב החמור.עוד הם מטפסים על גבעות ירוקות, נתקלו באישה שהובילה פרות. היא נעצרה

ïה בעיניה אלײעל לשמים. ואז הודיעה בקול זועף:ãלïבöלמולם וספקה כפיים וגם פóי כל האלים, הילד כמעט מתעלף! צועד עייף ותשוש, איזה ילד אומלל!ìשמרונ"י

איזה חוסר רגישות, פשוט בלתי נסבל! שמע אדוני, זו ממש הפקרות לרכוב לבדבלי שום התחשבות!"

ûת והודיע נלהב: "ראוי ביותר וגםהטוחן הסמיק וגם קצת נעלב, אך מיד התעשמתאים שנרכב יחדיו כשניים שווים." הבן עלה שוב לרכוב על החמור – הוא

ãם, "אין ספק שזה הפתרון הצודקïבñחו השניים וחשבו בלûממלפנים ואביו מאחור. שמכולם!" כך המשיכו הטוחן ובנו לרכוב בלי לעצור — שניהם על גב החמור.

üי העיר, ניגש אליהם בחור קירח ולראשו כובעäתöאכאשר סוףײסוף הגיעו אל פ

38


עמי גדליהסודו של מוטי / הראשון שהתנגד להצטרפותי לקבוצה היה מוטי.

"כדורגל זה לא לבנות!" הוא אמר בשחצנות רבה. "מי אמר?" עמדתי מולו, ממש קרוב, מנסה להחציף פני אליו, אבל הוא היה גבוה

ממני בראש ולא התרשם מנחישותי."אני אמרתי!"

"אני משחקת כדורגל לפחות טוב כמוך.""הא," נחר בבוז והסתובב לאחור, אפילו לא ניסה להתווכח אתי.

"אני משחקת כדורגל מגיל חמש," צעקתי אחריו, "עם האחים שלי."זה היה נכון. היו לי חמישה אחים, בנים. הם היו חייבים לשתף גם אותי

במשחקים, כדי שיהיו קבוצות שוות בגודלן. בתחילה הייתי שוערת בהחלט לארעה. אחרײכך כבר נתנו לי לשחק בהתקפה ואז כבר ממש הצטיינתי. הייתי חייבת

להצטיין. הם היו כלײכך מיומנים, זריזים ואפילו תוקפנים, לעתים. אבל אנישיחקתי לא פחות טוב מהם.

"רוצה לנסות?" קראתי אחריו, לא ויתרתי. "אני לא משחק נגד בנות חלשלושות," קרא מבלי שאפילו טרח לסובב ראש אלי.

"ועכשיו, עופי מהמגרש כי אנחנו צריכים לשחק."עמדתי שם, באמצע מגרש הכדורגל, חסרת אונים. כלײכך רציתי לשחק, ידעתי

שאהיה טובה לפחות כמותם, אבל לא היה לי עם מי לדבר. "ירון, צחי..." פניתי לשניים מחברי, בני כיתתי.

"מצטערים, מורן, אם מוטי לא מוכן..."אם מוטי לא מוכן... למה חייבים תמיד לעשות כל מה שמוטי אומר? למה כולם

מפחדים ממנו? מפני שהוא הכי חזק, מפני שהוא הכי אלים, מפני שהוא תוקפן?למה אף אחד לא מעז לקום נגדו?

ûקמה לפנות אל לבי."מורן, עזבי," ניסו אסתי וש"אמרנו לך שלא תצליחי לשכנע אותו."

"בואי, נחזור לרחבת האורן, כל החברות מחכות לנו שם.""בשביל מה, בשביל לקפוץ בחבל?" מלמלתי באי רצון, נגררת אחרי חברותי.

רציתי להצטרף לנבחרת הכדורגל של בית הספר, רציתי שלפחות יבחנו אותי,שינסו, שיתנו לי הזדמנות להוכיח את עצמי, שלא ידחו לפני שיראו אותי

משחקת!אבא שלי לימד אותי שאם רוצים משהו, באמת, אסור לוותר, אסור להתייאש,

אסור להיכנע. אם רוצים משהו חשוב באמת, משהו צודק, מותר להילחם עבורו.בעצם — צריך להילחם עבורו, ואני החלטתי להילחם. לא היה לי מושג מה אני

יכולה לעשות, אבל ידעתי שאני אנסה, כל מה שאפשר. אני אפנה למורה לספורט. כן, החלטתי, הוא הרי מחבב אותי, אני ראש קבוצה

בשיעורים שלו ותלמידה טובה מאוד בספורט. אני בטוחה שהוא לא יעז לומר לי— לא.

41


ãרקידה?מפני מה העורב הולך בפעם אחת

ראה העורב יונה הולכת בטוב הליכה יפהיותר מכל העופות.

óיו הליכת היונה. ישרה בעינïבו: אלך גם אני כמותהאמר בלñיו בהליכהãר עצמûבñשוהיה מ

ëקים בו.ûחñשוהיו העופות מנתבייש העורב ואמר:

éליכתי הראשונה.ïהäחזור לאבא לחזור ולא היה יכול

אלא שכח הליכתו הראשונהîמרקד — ולא עלתה בידווהיה כ

ëרונה.äחלא הליכה ראשונה ולא א

èעליו נמשל המשל: והמבקש בידו יותר נמצא בידו מעט,

כך לא נשאר בידו כלום.

(מתוך:òירא, שנייה כ"ו)ãן סהמדרש אלף בית דב


אחרײכך הם נטלו כמה כדורים והחלו לשחק בזוגות, זה מול זה, בבעיטות ארוכות.חזקות. ואז התעופף כדור אל מעבר לגדר ונחת לא רחוק ממני. רצתי, נטלתי אתהכדור בשתי ידי ובעטתי בו בבעיטה עזה שהרימה אותו בקשת ארוכה מעל לגדר

ונחתה היישר לרגליו של מוטי המופתע. הבנים מחאו כפיים בהתפעלות. אבלמוטי נטל את הכדור בידיו, ניגש לרשת, הרים את אצבעו מול עיני בתנועה

מאיימת ואמר:"אמרתי לך לא לגעת בכדור שלנו! ועכשיו, עופי מהעיניים שלי!"

"זה לא המגרש שלך," העזתי לומר בשקט והתרחקתי מעט מן הגדר. גם אניחששתי לצאת כנגד מוטי, אף פעם איײאפשר היה לדעת איך הוא יגיב.

*

"הי, כאן את מסתתרת," שמעתי מרחוק את החברות שלי קוראות לעברי. הןהתעכבו בשיעור תפירה כדי לסיים את חולצות המחזור שאנחנו אמורות לתפור

לכיתה כולה. אני שונאת לתפור!חברותי התקרבו אלי, הקיפו אותי."אנחנו הולכות הביתה, את באה?"

"עוד לא. אני רוצה להסתכל, עוד קצת.""עוד לא נגמלת מהשטות הזו?"

"שטות?""מורן, למה את תמיד חייבת להיות שונה?"

"אני לא מנסה להיות שונה, אני בסךײהכול רוצה לשחק כדורגל, מה רע בזה?"ûקמה, רותי, יערה — גם החברות שלי, רובן, היו עתה נגדי.שירה, אסתי, ש

"בנות לא צריכות לשחק כדורגל!""איפה זה כתוב?"

"זה ידוע.""אין כזה דבר 'ידוע', בנות יכולות לעשות כל דבר לא פחות טוב מהבנים!"

התרסתי, אבל הן כבר נפנו ממני, נעמדו לאורך הגדר והביטו אל עבר הבניםהמתאמנים במגרש. ממתי הן מתעניינות בכדורגל? הבנים הבחינו בהן. הם

הפסיקו להתאמן והחזירו מבט אל עבר הבנות. הם צחקקו ביניהם, נפנפו לשלוםעד שאלכס הבחין בכך ונזף בהם.

"אוהו, פתאום נהפכת לי לפמיניסטית," אמרה שירה והחזירה מבטה אלי."פמיניסטית? מה זה בכלל שייך לכאן? אני רוצה לשחק כדורגל כי אני אוהבת את

זה ואני טובה בזה, זה הכול!"ûקמה."אולי במקום זה תארגני קבוצת מעודדות, כמו באמריקה," הציעה ש

"מעודדות? זה כלײכך טיפשי!" אמרתי בסלידה. הן לא מבינות שום דבר, החברות שלי! הסתובבתי והסתלקתי מהמקום. הן עוד

נשארו ליד הגדר, אולי כדי להמשיך ולהתבונן בבנים המתאמנים שם.מאחור עוד שמעתי אותן מדברות, כן, עלי:

"אני דווקא חושבת שהיא חברמנית."

43


*

îס, המורה,ïכäלאותו שיעור הקפדתי, יותר מתמיד, שהקבוצה שלי תבצע כל מה שאדורש — מהר, מדויק ובעיקר, בלי ויכוחים. בדקתי, לפני השיעור, שכל הבנותהביאו תלבושת מלאה. (כמובן, הייתי צריכה לשאול חולצת התעמלות עבור

ûקמה, שתמיד שוכחת להביא תלבושת.) היסיתי את שירה, שניסתה להתווכחשעם אלכס על — 'למה צריך לרוץ ארבעה סיבובים משעממים סביב אולם הספורט

במקום אחד גדול סביב מגרש הכדורגל' (שם, במקרה, נמצאים גם הבנים). ובעיקרהקפדתי שהכול ייעשה מהר ובזמן, מפני שאלכס כועס כשאנחנו מתחילות

לפטפט, להסתודד או לנוח בין תרגיל לתרגיל. רציתי שלא תהיה לו עילה לכעוס,בעיקר לא עלי.

אבל כל ההשתדלות הזו היתה לשווא:"מצטער, מורן, אבל איײאפשר להכניס בנות לקבוצת הכדורגל."

עמדתי מול אלכס בתום השיעור. הרגשתי כאילו כל האומץ, הביטחון, ההעזהשאגרתי לקראת השיחה אתו פורחים ממני בבת אחת כמו זרעיו של פרח ירוקת

החמור בשל מדי."אבל למה?" עניתי בתדהמה. לא ציפיתי לתשובה פסקנית כזו.

"זה לא מקובל... באף קבוצה אין בנות.""אז הגיע הזמן שיהיו!" העזתי לומר.

"תראי, מורן, לא סתם לא מכניסים בנות למשחק," הוא אמר.ראיתי שהוא נבוך. מתקשה לתרץ את דבריו, כאילו בעצמו חש לא נוח בהחלטה

הזו או שאין לו אומץ לשנות סדרים. "המשחק לפעמים קשה, אלים, אפילומסוכן."

"אני לא עשויה מזכוכית עדינה, אתה יודע.""אבל את עלולה להיפגע..."

"לכולם יש סיכוי להיפגע, גם לבנים.""אבל הם יותר... קשוחים."

"זו דעה קדומה, זו אפליה!" קראתי בכעס. הרגשתי איך הדמעות חונקות אתגרוני, מאיימות לפרוץ, לכל הרוחות. "לפחות תבחן אותי."

"מורן בבקשה, אל תקשי עלי!"הסתלקתי, היתה לי בררה? אבל אני לא בכיתי. אני לא אבכה, אני לא אתן להם

את התענוג הזה, שיאמרו — 'טוב, היא בת, בכיינית', אבל אני גם לא אוותר.

*

בתום יום הלימודים ראיתי את חברי קבוצת הכדורגל מתאמנים במגרש הספורט.עמדתי מאחורי הגדר הגבוהה, אחזתי בידי ברשת כאילו רציתי להפיל אותה.

אלכס הריץ את הבנים סביב למגרש כמה פעמים. אחרײכך הם התאמנו בקפיצות,על רגל אחת, על שתי רגליים, בריצה קדימה ואחורה וסיימו בתרגילי בטן. את כל

זה גם אני יכולה לעשות, בדיוק כמותם!

42


"בעיקר מפני שאת 'רק ילדה'," היא אמרה ולגמה מן הקפה שהזמינה. אני שתיתימיץ ואכלתי עוגה ענקית. "תראי, מורן, יום האישה הבינלאומי מתקרב והנושא

שלך הוא נושא טוב להעלות ביום זה, אולי כפתיחה לנושא של אפליית נשים וגםנערות בכל המגזרים במדינה."

אחרײכך דיברה תרזה על זכויות נשים ואפליה, על חוסר שוויון ודעות קדומות, היאëירותן ועל חשכת ימי הביניים ואמרה מיליםדיברה על מאבקן של הנשים להכרה בח

כמו "שוביניזם" ו"פמיניזם" שלא ממש ידעתי את פירושן. ואני לא ידעתי שהנושאשלי כלײכך גדול וחשוב. ואז היא סיפרה לי על הנערה השחורה הראשונה בארצות

הברית שהעזה ללכת לבית ספר של לבנים והשוותה את מאבקי למאבק שלה. ועודëן למאבקה שלה נגד הדעות הקדומות בבתיאמרה שהיא רואה במקרה שלי אבן בוח

הספר ובארץ ובכלל. ואם יהיה צורך היא תפנה אפילו לחברי כנסת ולממשלה.האמת היא שקצת נבהלתי מההתלהבות של תרזה מהנושא. בסך הכול רציתי

לשחק כדורגל ולא לשנות את העולם, אבל הדברים כבר רצו קדימה מבלי שאוכללעצור בעדם.

כעבור כשבוע הופיעה הכתבה בעיתון. כן, שמי הוזכר וגם שמו של בית הספרונאמר גם 'המורה לספורט אמר' וגם 'תלמיד אחד אמר' וצוטטו דבריהם של מוטי

ואלכס כפי שסיפרתי לכתבת. ובסוף בסוף ניתנה גם תגובת הנהלת בית הספר:"אכן, היתה איזו בעיה, העניין עכשיו בטיפול." ולא אמרו מילה על אפליה וחוסר

שוויון ודעות קדומות. הכתבה הזו אכן עשתה את כל השינוי. ואני לא ידעתי עד כמה גדולה השפעתןשל מילים המופיעות בדפוס על אנשים מבוגרים ואפילו הם מנהלי בית הספר.

תרזה אמרה לי שאף אחד לא רוצה לראות את שמו מופיע בעיתון בהקשר שליליכזה. עובדה, כבר אחרי יומיים זומנתי להיבחן לנבחרת — והצלחתי!

נכון. המבחן לא היה קל. היתה לי הרגשה שאלכס תכנן עבורי מבחן קשה במיוחד,אולי כדי להכשיל אותי, כדי להוכיח לכולם שאני לא ראויה, שלא סתם לא קיבל

אותי לנבחרת. אבל אני לא ויתרתי. השקעתי מאמץ עצום ונחישות כמו שלאהשקעתי מעולם. והצלחתי!

נכון. בינתיים התקבלתי רק כשחקן ספסל, אבל עבורי היה גם זה הישג לא מבוטל.והעיקר, התגובות שזכיתי להן היו נהדרות:

"כל הכבוד שלא ויתרת, מורן.""הצלחת, ידענו שתצליחי."

"בנות צריכות לדעת להילחם על זכויותיהן.""יופי, הראי להם, לשוביניסטים האלה!"

"את בסדר גמור, באמת."וגם זכיתי לתגובה שונה:

"אם תעזי להתקרב אלי במשחק, אני אכסח אותך."כן. זה היה מוטי.

למה הוא נלחם בי כלײכך, מה אכפת לו?

*

45


"היא סתם מנסה להתבלט, להיות שונה.""באמת, כדורגל זה לא משחק לבנות, זה לא נשי..."

אבל לי לא היה אכפת מה הן אומרות. אני רציתי לשחק כדורגל וזה מה שהיהחשוב לי.

הרגשתי רע עם עצמי, כאילו נסחפתי לדבר שלא התכוונתי לו. אני לא טיפוס שללוחם, לא חשבתי להילחם את מלחמתן של הנשים כולן. למען האמת, כלל לא

óיזם, אני רק ידעתי שאניñינöמידעתי דבר על זכויות נשים ועל אפליית בנות ועל פרוצה לשחק בנבחרת הכדורגל של בית הספר ולא מאפשרים לי, לא מפני שאני

לא טובה אלא רק מפני שאני, לא באשמתי — בת, ועל זה התכוונתי להילחם.מה עוד יכולתי לעשות?

המחנכת שלי אמרה שאם אלכס מסרב להכניס אותי לנבחרת היא לא יכולהïי" (השד יודע מה זה). מנהלת בית הספר היתה עסוקהìאללצאת נגדו. "זה לא לוי

מכדי לדבר עם תלמידה על בעיה שולית כזו, ואל מחלקת החינוך בעירייה לאהעזתי לגשת, עדיין.

עכשיו כבר הרמתי ידיים. המשכתי בשגרה כאילו הכול בסדר. הלכתי לבית הספר, לחוג לפיסול וגם לג'אז.

ג'אז מתאים לבנות, נכון? הלכתי לצופים, לבקר חברות. לפעמים הלכנו לסרט אולאכול פיצה. ובין חוג לחוג — המשכתי לחלום.

*

ואז קרה משהו ששינה הכול. זה היה כשחזרתי עם חברותי מפעולה בצופים.עמדנו ליד דוכן הפלאפל של שלמה, כפי שאנחנו עושות תמיד. מרחוק ראינו

בחורה צעירה, לא מוכרת, חוצה את הכביש ומתקרבת לעברנו:"אתכן בדיוק אני מחפשת." היא אמרה.אותנו? אנחנו בכלל לא מכירות אותה.

"אני עיתונאית בעיתון האזורי. אני עושה כתבה על תנועות הנוער באזור. מוכנותלענות לי על כמה שאלות?"

החברות שלי צחקקו. מישהי שאלה אם גם יצלמו אותנו לעיתון ואחרת שאלהאם יזכירו את שמנו, ואני אמרתי לה: "אני מוכנה לדבר אתך, אבל הייתי רוצהלספר לך גם משהו אחר, אולי הוא יעניין אותך יותר מהנושא הזה של תנועות

הנוער.""מוכנה לשמוע, אבל קודם תני לי לשאול אתכן על הצופים בעיר."

אחרײכך ישבנו שתינו בבית קפה, תרזה, העיתונאית, ואני. אני בבית קפה. עםעיתונאית?! תרזה ישבה בשקט ורק הקשיבה לי. היא לא התערבה בסיפור ולאשאלה שאלות כל זמן שדיברתי. רק בסוף הזדקפה במקומה ואמרה: "מורן, אני

מתכוונת לטפל בנושא הזה בכל הרצינות הראויה!""באמת? אפילו שאני רק ילדה..." אמרתי, והרגשתי איך מאגרי הכוח שלי שבים

ומתמלאים.

44


עכשיו אני כבר יודעת. זה היה אחרי החוג שלי בפיסול. פעם בשבוע אני נוסעת למועדון שבקצה העיר,שם נערכים חוגים מיוחדים שאינם מתקיימים בשכונה שלנו. פיסול הוא הדבר

שאני אוהבת ביותר, אחרי המשחק בכדורגל, כמובן. החוג נגמר מוקדם מהרגיל,ואני חיכיתי לאחי שיבוא לקחת אותי הביתה. עד לשעה שקבענו נותרו לרשותי

עוד דקות ארוכות. הסתובבתי בין חדרי המועדון, הצצתי לחוגים אחרים שנערכובמקום, ראיתי מבוגרים לומדים אנגלית וילדים בונים טיסנים וראיתי נער רוקד

בלט.הייתה שם, באולם, מוסיקה חרישית, ונער גבהײקומה, רחב למדי וקליל באופן

ïל כאילו הוא האדםמפתיע, רקד בלט בתנועות מפליאות. הוא היה שם לבד וחולהיחיד שנותר בתבל, כאילו אין עולם סביבו. הוא חג וניתר וחולל ושלח ידו

למרום כמו בתפילה, כמו בתקווה, ואז סיים את ריקודו בסיבוב מהיר, מתמשך,והוא זקוף כלײכך, גאה, כאילו כוח נסתר מפעיל אותו, מושך אותו למעלה. ואז

עצר לאטו והתיישב במקומו בתנועה רכה, סיבובית. ואני עמדתי שם והבטתי בו בפליאה, במוטי. וזה היה גם הרגע שהוא הבחין בי.

הוא קפא במקומו ואחרײכך קפץ על רגליו, ניגש אלי בצעד מהיר ואמר:"שלא תעזי לספר את זה לאף אחד, אחרת..." ואצבעו הורמה אל פני בתנועה של

איום."אני לא אספר, אני מבטיחה," אמרתי, "מבטיחה," חזרתי ואמרתי . התרחקתי

מהמקום.נשענתי על קיר המסדרון, חובקת אל גופי את הפסלון הקטן שהכנתי בחוג. רק

לפני דקות הייתי נרגשת למהר הביתה ולהראות את הפסל הראשון שיצרתי,ועכשיו מטריד אותי עניין שונה כלײכך. פתאום חשבתי על יום האישה.

דלת המועדון נפתחה. בפתח עמד אחי הגדול ונופף לעברי בידו. מיהרתי אליו.בדרך חלפתי על פני חדר הריקוד. לכדי הרף עין הצלחתי לראות נער יושב על

הרצפה, ראשו מורכן מטה ומרחוק עוד שמעתי את המוסיקה הרכה מלטפתאותו.

יום האישה, שבועהאישה, שנת האישה.

כן, יש מי שנלחם עבורהנשים, יש מי שיצעקאת צעקתן — למרות

שעוד נותר הרבהלעשות, לשנות, לשפר.

אבל מי נלחם בשבילם?אישה במקצוע 'גברי'

היא — חריגה, מיוחדת,חברמנית. אבל גבר

במקצוע 'נשי' ייחשבתמיד לקצת מוזר, אבל

מתי יעז נער להריםראשו ולהודות שהוא —

רוקד בלט?

47


סביב המשחק התפתחה תרבות שלמה של אוהדים הנאמנים ללא סייג לקבוצותשלהם. הם משמיעים קריאות עידוד, שרים המנונים ושירים שחיברו במיוחד

לכבוד קבוצתם, ולובשים בגדים בצבעים האופייניים לה. די לומר "האדומים" או"הירוקים" כדי שכולם יבינו במי מדובר.

סביב קבוצות מפורסמות בארץ ובעולם מתפתחת תעשייה שלמה של מוצריםומזכרות. כל סמל של הקבוצה מעורר גאווה, והאוהדים מוכנים להגן עליו בחירוף

נפש. בגדי השחקנים משוכפלים ונמכרים במחיר יקר לאוהדים.

משחקי הכדורגל מעוררים רגשות עזים, ולפעמים מתעוררות בעיות קשות שלאלימות במגרשים הפוגעות ברוח הספורטיבית של המשחק. הנטייה לנצח בכל

מחיר, הצורך לבטא כעס על הפסד, והרצון להשפיל את היריב מובילים לתופעותשליליות כמו קטטות, רמייה, ניבול פה ושנאת היריב. כוחות משטרה וכוחות

ביטחון מאבטחים את המשחקים, בעיקר כדי שאוהדי קבוצה אחת לא יתנגשובאוהדיה של הקבוצה היריבה.

הספורט ביסודו מבוסס על הגינות, אדיבות, כבוד והערכה ליריב. עצםההשתתפות במשחק וההנאה ממנו חשובים יותר מהניצחון והתוצאה הסופית.

ההתמודדות עם יריב בספורט איננה התנצחות עם "אויב".כיצד מתמודדים עם תופעה כה חמורה אצלנו ובעולם כולו?

יש ניסיונות להגדיר באופן מדויק כללי התנהגות של הצופים במשחק, ולא רק שלהשחקנים. קיימת אמנה להגינות בספורט, ולצד "עשרת הדיברות" להתנהגות

ספורטיבית של הספורטאי, נמצאים "עשרת הדיברות" להתנהגות ספורטיבית שלהצופים והאוהדים.

(על פי כתבה עיתונאית)



שולה פרידורעל משחק הכדורגל / משחקים קבוצתיים בכדור נערכו כבר בסין לפני כאלפיים שנים, וגם ביוון

העתיקה ובאימפריה הרומית. משחק הכדורגל כפי שהוא מוכר לנו כיום הונהגלפני כײ800 שנים באנגליה, וממנה התפשט לצרפת ולאיטליה.

בסוף המאה התשעײעשרה התפצל המשחק לשני משחקים על פי צורתו שלãי. הכדור. הכדור העגול נקרא פוטבול והכדור המוארך נקרא רגב

כיום הכדורגל הוא המשחק הנפוץ והאהוב ביותר בעולם. אחת לארבע שניםהעולם עוצר את נשימתו וצופה בדריכות בטורניר כדורגל עתיר "כוכבים",

המתחרים ביניהם על גביע העולם. לטורניר זה קוראים "המונדיאל". משחקיהאולימפידה והמונדיאל נחשבים לאירועי הספורט הגדולים בעולם.

כדורגל יכול להשפיע על מדינה שלמה. בזמן המלחמה שהייתה בניגריה הנמצאתïה, השחקן הברזילאיöלבאפריקה, הוכרזה הפסקת אש ליום אחד כדי לאפשר לפ

הגדול, לשחק.משחק הכדורגל מרתק אליו צופים רבים מכל שכבות הציבור, מפשוטי העם ועדנכבדיו. המשחקים משודרים באמצעי התקשורת, ועיתונאים, שדרנים ופרשנים

מספקים מידע למי שנבצר מהם לצפות במשחק במגרש עצמו. אף אחד לא יודעכמה חובבי כדורגל יש בעולם, אבל דבר אחד בטוח: כדורגל הוא ענף הספורט

הנערץ ביותר בעולם.

48

50

üק'ה נויìרה: רותõיèצãה וüבîתכüי / ëדתöחäיך פא

יומן כיתה

...הולכים המה באלפי רבבותיהםלחוות את כל אותם דבריםóים שונים...öנעצמם באלפי דרכים ואופ

מתוך "הלב" / ד'אמיציס

העולם החלומי ההוא שהילדים במגפיים ובכובעי צמר רצים שם בשלג אל הביתהחם.

רק ביתײהספר העניק את ההנאות האלה. ואין ספק שמה שהתלמידים אהבו בובכל לבם היה מה שלא מצאו בבתיהם, שבשל הבורות והדלות נהיו בהם החיים

קשים יותר, קודרים יותר, כאילו סגורים בתוך עצמם; העוני הוא מבצר בליגשרײהרמה.

(זהו פרק מתוך ספרו של אלבר קאמי, "האדם הראשון". אלבר קאמי קיבל אתפרס נובל לספרות בשנת 1957.)

יומן כיתה

נולדאלבר קאמיבאלג'יריה בשנת 1913.

בן לאם ספרדייה ואבצרפתי. האב נהרג

כשאלבר היה בן שנהוחצי לערך. ימי ילדותועברו בעוני נורא. גידלו

אותו אמו שהיתהחרשתײאילמת, וסבתו.שתיהן לא ידעו קרוא

וכתוב.

19 בנובמבר 1957

מר ז'רמן היקר,נתתי להמולה שהקיפה אותי בימים האלה לשכוך מעט, ועכשיו

ëלקו לי כבודאני פונה אליך, לומר לך דברים שיוצאים מן הלב. חגדול מדי, שלא רדפתי ולא ביקשתי לי. אבל כשקיבלתי את

הבשורה, הראשון שחשבתי עליו, אחרי אמי, היית אתה.בלעדיך, בלי היד החמה הזאת שהושטת לילד הקטן, העני

שהייתי, בלי תלמודך, והדוגמה שנתת, לא היה קורה דבר מכלאלה. אינני עושה עניין גדול מסוג זה של כבוד. אבל זו

ü, ועודך בשבילי,הזדמנות, מכל מקום, לומר לך מה הייתולהבטיח לך שמאמציך, עבודתך, והנדיבות שהשקעת בה, עודםחיים בלבו של כל אחד מתלמידיך הקטנים, שלמרות שנותיו לא

חדל להיות תלמידך המכיר לך טובה.

ñיãר קאמïבäלאני מחבק אותך בכל כוחי, א

55

ñיãר קאמïבäלאóאר / ãרנמר באחרײכך התחילו הלימודים. עם מר ברנאר היו הלימודים מעניינים תמיד, מן

èוחה השמש עלõוהסיבה הפשוטה שאהב את מקצועו בכל מאודו. גם אם בחוץ צô החום, אףײעלײפי שהיה החדר שרוי בצלöעöעפהקירות הצהבהבים, ובכיתה עצמה פ

התריסים של נסרים עבים צהובים ולבנים; וגם אם ירד גשם כדרך שגשמיםיורדים באלג'יריה, במבול לא פוסק שהופך את הרחוב לשוחה אפלה ורטובה —

דעת התלמידים כמעט לא הוסחה. רק הזבובים בשעת סערה משכו לפעמים אתתשומת לבם של הילדים. הם ניצודו ונחתו בתוך קסתות הדיו, ושם היו טובעים

íיות הקטנותòתות החרסינה החרוטבמי הרפש הסגולים הממלאים את קסשהועמדו בתוך החורים בשולחנות, ומתחילים לגסוס גסיסה מתועבת.

אבל שיטתו של מר ברנאר, שכשם שמיצתה את עומק הדין בענייני התנהגות כךהפיחה חיים ושעשוע בלימודים, ניצחה אפילו את הזבובים. תמיד ידע לכוון את

ãים, הצמחים, הפרפריםõבëצñחהשעה ולהוציא מארון האוצרות שלו את אוסף המוהחרקים המשומרים, את המפות או...? שעוררו את התעניינותם הדועכת של

תלמידיו. רק לו בכל ביתײהספר היה פנסײקסם, ופעמיים בחודש היה מקרין להםתמונות על נושאים בידיעת הטבע או בגאוגרפיה. בחשבון הנהיג תחרות בחישוב

בעלײפה, שאילצה את התלמיד לפתח זריזות מחשבתית. זורק היה לתלמידיèים כולם לשבת בידיים משולבות, מספרים לחלוקה, לכפל, ולפעמיםהכיתה, המצוו

לחיבור מסובך במקצת. כמה הם 1267 ועוד 691. הראשון שענה נכון נרשמה לונקודת זכות, וזו נחשבה אחרײכך בדירוג החודשי. גם בספרי הלימוד ידע להשתמשבחכמה ובדייקנות... ספרי הלימוד היו כולם ספרים שנלמדו בצרפת, במטרופולין.

ìיה, את האבק, את גשמי הזעףûרקיוהילדים האלה, שלא הכירו אלא את השהקצרים, את החול של חופי הרחצה ואת הים העולה בלהבות תחת השמש, קראו

óדמו להם כסיפורי אגדה, עלבשקדנות, בהטעמת הפסיקים והנקודות, סיפורים שנילדים בכובעים ובצעיפי צמר, נעולים במגפיים, השבים לביתם בקור המקפיאוגוררים אחריהם צרורות זרדים על דרכים מושלגות, עד שהם רואים את גגו

המושלג של ביתם, שארובתו המעלה עשן מבשרת להם שמרק האפונה מתבשלבתנור. בעיני ז'אק היו הסיפורים האלה האקזוטיות בהתגלמותה. הוא חלם

עליהם, מילא את חיבוריו בתיאורים לקוחים מעולם שלא ראה מעודו, ולא חדללחקור את סבתו על השלג שירד שעה שלמה על אלג'יר וסביבותיה עשרים ואחתשנים קודם לכן. הסיפורים האלה היו לגביו מכלל הפיוטיות העזה של ביתײהספר,

îה של הסרגלים והקלמרים, מטעמה הנפלא של כתפייתïכשניזונה גם מריח הלëה המרהילקוט שלו, שהיה לועס אותה עוד ועוד כשעמל על שיעוריו, מריח

òתות מבקבוק כההוהחמוץ של הדיו הסגולה, בייחוד כשהיה תורו למלא את הקסענקי, ששפופרת זכוכית מכופפת היתה תקועה בפקק שלו וז'אק רחרח באושר את

üה, ממגעם הענוג של דפיהם החלקים והקפואים של ספרים מסוימים, שגםìיתöיפë הצמר הרטובהדיפו ריח טוב של דפוס ודבק, ולבסוף הימים הגשומים, מריח

שעלה ממעילי הצמר שבירכתי הכיתה, ושהיה כמו התממשות מוקדמת של

יומן כיתה 54

מול הנול. הוא סיפר איך נוהגים בהם ה"בוסים", ולא תיאר לעצמו שהדבריםשאמר יגיעו לכל רחבי העולם. מארגני ההפגנה שילמו כסף לבעל המפעל ושחררו

את הילד מהעבדות. הם דאגו ללימודיו וגייסו אותו להופיע, לדבר ולהשמיע אתקולו מעל במות רבות גם מחוץ לפקיסטן — בתחילה בשבדיה, אחר כך בארצות

הברית. נאומיו היו מזעזעים ומרגשים. הוא נפגש עם תלמידים, התראייןלעיתונות ולטלוויזיה, נפגש עם אנשי ארגונים לזכויות האדם ואף הוזמן על ידי

ארגון יוניס"ף (קרן למען הילדים באו"ם) לנאום בעצרת האומות המאוחדות.איקבל חזר וקרא מעל כל במה לא לקנות שטיחים שיוצרו בפקיסטן בעבודתם של

ילדים עבדים. הוא כינה את השטיחים האלה "דמם של ילדים." מאסי סיפרבאומץ רב גם על הקשיים של ההורים לשחרר את ילדיהם, מכיוון שהמשטרה

בפקיסטן משתפת פעולה עם יצרני השטיחים וההורים מוטרדים על ידי המשטרהואף נאסרים.

לאחר ששהה בארצות הברית שבועות אחדים וחשב להתחיל את לימודיו שם,חזר מאסי לבית הוריו בפקיסטן. אולם בײ16 באפריל 1992 נקטעו לפתע חייו.

כאשר יצא יום אחד עם שני בני דודו, שלושתם רכובים על זוג אופניים אחד, כדילהביא אוכל לדודו בשדה, הוא נורה ונהרג במקום. נסיבות מותו אינן ברורות עדהיום. המשטרה המקומית טוענת שדודו ירה בו בטעות, אבל פעילי זכויות האדם

ìית השטיחים". נאומיו גרמו לירידהöיñאפמשוכנעים שמאסי נרצח בשליחות "מבמכירות השטיחים שהם ייצרו.

פעולתו של מאסי למען הילדים האורגים לא נעצרה עם הירצחו. הראשוןåר, שהסיפור נגעïבורגååרייג קילשהמשיך את דרכו של מאסי היה נער קנדי בן 12, ג

ללבו. הוא נסע לפקיסטן כדי לחקור את נסיבות מותו של מאסי ונפגש שם עםבני משפחתו. אחר כך הקים תנועה ששמה "שחררו את הילדים", בנה אתר

אינטרנט וסחף אחריו מאות אלפי ילדים לפעולות נגד עבדות ילדים בעולם.פעולתם העיקרית של הילדים היתה לכתוב מכתבים לאישים חשובים בעולם,

éילרי קלינטון, אשת נשיא ארצות הברית באותה התקופה, והיא העלתהביניהם האת הנושא כאשר נפגשה עם ראש ממשלת פקיסטן; החתמה המונית דרך

האינטרנט הביאה לדיון במצב הילדים בפקיסטן בוועידה של ארגון העבודההעולמי בז'נווה באמצע שנת 1998.

סיפורו של מאסי נלמד בבתי ספר ברחבי העולם, הוא הונצח בספרות, באמנותובקולנוע. בית ספר על שמו הוקם בפקיסטן, בכפר מורידיקה שבו נולד. לבית

הספר הזה, הפועל כבית ספר פתוח, מתקבלים ילדים ששוחררו ממפעליהשטיחים. הלימודים בבית הספר הזה הם חינם.

בכך הוגשם חלומו של מאסי לזכות הילדים ללימודים.למרבה הצער מספרם של הילדים העבדים עדיין גבוה מאוד בארצות כמו הודו,

פקיסטן, ברזיל, גאנה, אינדונזיה, נפאל, תאילנד ועוד. לא כל המדינות בעולםמכבדות את זכויות הילדים לחינוך, לבריאות ולחופש.

(על פי כתבה עיתונאית בעיתון "הארץ")

57יומן כיתה

רחל כץãל – הילד שזכה לפרסום עולמי /äיקבאלא כל הילדים בעולם זוכים ללמוד בבית הספר. ילדים רבים נלקחים לעבודה בגיל

צעיר, וחלקם עובדים בתנאי עבדות — כלומר בתנאים קשים, ללא תשלום וללאיכולת לעזוב.

ãל מאסי מפקיסטן, שעבד באריגתäיקבילד כזה שזכה לפרסום עולמי הוא אשטיחים מגיל צעיר.

בתעשיית השטיחים בהודו ובפקיסטן מבוקשים ילדים צעירים שיכולים לקשורבאצבעותיהם הקטנות את אלפי החוטים הצבעוניים המרכיבים את השטיחים.

שטיחים יפים אלה מבוקשים בכל רחבי העולם, ובדרך כלל הקונים אינם יודעיםשהשטיחים נארגו על ידי ילדים עבדים.

ñתקן שבו אורגיםיחד עם אלפי ילדים אחרים ישב איקבל מאסי ליד הנול (המשטיחים) במשך כײ12 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. לא היו לו זכויות

לחופש, לחינוך ולבריאות. העבודה היתה קשה ומפרכת. איקבל וחבריו ישנו לצדהנול או היו קשורים אליו. העונש על טעות בקשירת החוטים היה מכות או

שלילת מזון. עם הזמן התעוותו ידיו בשל עבודת הקשירה, ובגלל הישיבההממושכת והתזונה הלקויה נעצרה גם התפתחותו הגופנית.

ãד? הוריו הם שמסרו אותו למנהל מפעלôבאיך קרה שאיקבל מאסי היה לעהשטיחים, מפני שקיוו להחזיר בדרך זו חובות. אולם גם לאחר שעבד שש שנים

חובם של ההורים רק הלך וגדל, מפני שהמעסיק הפחית מהכסף שהגיע לוכ"החזר הוצאות" ואיים עליהם, שאם יוציאו את איקבל מהמפעל, אחיו יילקח

במקומו. בשנת 1967 בוטלה העבדות

בפקיסטן, אבל הממשלה לא דאגהשבעלי המפעלים ישחררו את

הילדים שברשותם. הילדים עצמםלא ידעו על ביטול העבדות ועל כךשהם מועסקים באופן בלתי חוקי.

בפקיסטן קם ארגון שמטרתו היתהלדאוג לשחרורם של הילדים

המועסקים בעבדות בניגוד לחוק.בשנת 1992 הגיעו אנשי הארגון הזה

לעיר שבה חי איקבל מאסי וארגנוהפגנה נגד עבדות של ילדים. איקבלהצליח לברוח יחד עם אחיו ולהגיע

להפגנה. כאשר שאלו מעל הבמהאם יש מישהו בקהל שרוצה לדבר,

עלה הילד בן העשר, שנראה אז קטןמכפי גילו, וסיפר איך גופו כואב

בגלל הישיבה הכפופה והממושכת


ûמושñנון שäמאצעדים ראשונים / את המשך חינוכי והשכלתי קיבלתי בעיר תלײאביב. העיר השנייה בחיי. היא היתהאז צעירה ויפה. ורעננה. קטנה ושובבה כזאת. עליזה, חצופה. התאהבתי בה ממבט

ראשון. שיכור הייתי כנער שיצא משליטתה של אמו אל חיקה של נערתחלומותיו.

כשאמרו לי שאלך ל"ביתײספר ביאליק", הייתי בטוח שביאליק הוא מנהלביתײהספר. הכרתי את פניו של המשורר מן הספרים, וציפיתי לראותו. בהתרגשותהכנתי את עצמי איך אומר לו שלום, למשוררנו הלאומי, וראיתיו בעיני רוחי צובט

את לחיי בחיבה. לאחר שנתגלתה לי תמימותי, התנחמתי בלבי שאילו היהביאליק המנהל, היה בליײספק צובט את לחיי; לא את אוזני.

סיפרו לי שתהיינה בביתײהספר בנות. זה נשמע מוזר ומעניין. אבל לא תיארתי לישתהיינה רבות כלײכך ויפות כלײכך. וחופשיות כלײכך. ימים לא מעטים חשבתי,שהמבוגרים הללו בארץ אינם יודעים את נפש הנוער, אם הם חושבים שאפשר

לשבת בכיתה מעורבת ולהתפנות גם ללימודים.בתוך ימים ספורים חלו בי שינויים רבים. קיצרתי את שערי, שהיה ארוך ומתולתלכשל ילדה; אופנת שיער ארוך לבנים טרם נודעה אז בארץ. קיצרתי גם את מכנסי,

שהגיעו ממש עד לברכיים. התחלתי להרכיב משקפיים, לאחר שהתברר למוריםשאיני רואה את הכתוב על הלוח. למדתי להפריע בכיתה, ורכשתי לי הרבה חברים

åלויות. שבעים — לשון גוזמה: אולי עשרים — רובן גלויות שלûבעים גחדשים משמערב.

הילדים אמרו לי, שאם אדגיש פחות את החי"ת והעי"ן שבפי, אהיה ממש כמוכולם. והוסיפו, גם זאת מתוך כוונה טובה, שאין רואים עלי את מוצאי ובמראה

פני אני ממילא כמו כולם. בהחלט רציתי להיות כמו כולם, והחי"ת והעי"ן לא היוôדנן ואפילו למחותן, אלא שמשהו שלא היהתקועות עמוק בגרוני שלא יכולתי לע

מחוור לי מנע ממני את הנטייה הטבעית להתבוללות.ההכרעות בין להיות כמו כולם בביתײהספר או כמו כולם בבית, התסיסו את

שנותי הראשונות בארץ. ביתײהספר ייצג את הקדמה, את החדש, את העתיד; פני,פני ילד, היו אל העתיד. ביתײהספר התיימר גם לבנות את הישראלי האחיד; ויותר

מכול רציתי להיות ישראלי. אולם כבוד עמוק שהיה לי לעבר, עבר בדמות עיריומשפחתי, משהו שהלך והתגבש לכבוד עצמי, עצר בי מלקנות מכנסי אתא קצרים

ורחבים, חאקי, כמו כולם. קיצרתי, אפוא, את מכנסי האריג, שתפרו לי מןהחליפות הישנות של אחי הגדולים, והמשכתי ללבוש אותם. חלקם היו מצמר

("צמר אנגלי משובח," — אמרה אמא) ולא תאמו את אקלימה של תלײאביב בקיץ.אך דווקא משום כך ("לזרוק מכנסיים מצמר אנגלי?" — אמרה אמא — "חראם!"כלומר חבל ואסור!) — המשכתי ללבוש אותם ולהזיע. בסתר לבי ציפיתי אמנם

לאותו יום שהם לא יעלו עלי ואצטרך לחדשים. "אתא — הכי זולים והכי טובים,"נאום אחי.

את השפה העברית כבשתי בתנופה. היו אמנם כמה איײהבנות, ימים מספר לאחרשהצטרפתי לכיתה הודיע לנו המורה לגיאוגרפיה שבשיעור הבא נראה פנסײקסם.

59יומן כיתה

מתוך הצהרת זכויות הילד בישראלזכותו של כל ילד לקבל הזדמנות ואפשרות

לגדול ולהתפתח בצורה בריאה ותקינהובתנאים של חירות וכבוד.

זכותו של כל ילד לגדול בבית הוריוולקבל שם הזנה, חינוך, הגנה, אהבה והבנה.

ילד לא יופרד מהוריו אלא בנסיבות יוצאותײמןײהכלל.זכותו של כל ילד לקבל הגנה מלאה מפני כל צורה של הזנחה, ניצול, התעללות,

התאכזרות או השפלה — גופנית ונפשית, בבית הוריו או מחוצה לו.

הזכויות המפורטות בהצהרת זכויות הילד בישראל מתייחסות לכל הילדיםבישראל, ללא יוצאײמן הכלל וללא כל הבדל או אפליה מטעמים של גזע, דת, מין,מוצא, אמונה או כל טעם אחר כלשהו. בכל מקום בהצהרה בו נאמר ילד הכוונה,

כמובן, לילד ולילדה.

ערך ד"ר יצחק קדמן,המועצה הלאומית לשלום הילד


íל ראשו כתקוף עווית —ïב ולטלטכאשר התחיל, בקטע של שיא לנענע כל גופו כלולפרצתי בצחוק. בזווית עיני ראיתי מה מתחולל על פניו של המורה למוזיקה.ניסיתי לעצור בעד הצחוק והוא הפך לצחקוקים. כשהסמיק המורה והתחיל

מגמגם לעברי, הותרה הרצועה כליל. צחקתי עד לכאב בטן, גורר אחרי את כלהציבור הגדול, שגילה פתאום חוש הומור מפותח והצטרף אלי. אחדים התפתלו

ממש על הרצפה.ההקרנה הופסקה. המורה למוזיקה ניגש אלי. ראיתי שהוא על סף ההתפוצצות.

אך מה יכולתי לעשות. המחשבה הראשונה שבאה לראשי היתה, שאילו היה תופסמקל וחובט בכף ידי, היה פורק בוודאי את זעמו, אולי בדרך הטובה ביותר.

ñיותבמאמץ אדיר הוא שלט ברוחו. שואף ונושף כמפוח פקח עלי זוג עיניים דמטורפות ושאל:

"זה אתה שרצית לדעת את מי הוא מנצח, מה?""כ... כ... כן המורה," גמגמתי, מהרהר במקלותיו של החכם.

"ואתה חושב שזאת בדיחה?"— "לא. אני באמת לא ראיתי את מי הוא מנצח. בחיי, בחיי ה' וספר התורה."

"אתה עוד מתחצף! ונשבע לשווא!!"כאן בא לעזרתי ידידי הקרוב, אחד ממנהיגי הכיתה שלקח אותי תחת חסותו.

"המורה, הוא עולה חדש. המורה, הרבה מילים הוא עוד לא מבין. מנצח — זאתמילה קשה."

"עולה חדש?" — תמה המורה "למה לא אמרתם לי שהוא עולה? עולה על כולכםבעליזות שלו, בכלײאופן. חבלן מקצועי. ומאיזו ארץ הוא עלה?" פנה אל חברי,

מדגיש בזה שאתי אין לו מה לדבר."מסוריה," באה התשובה מכמה פיות.

"אײהה, כך תיארתי לעצמי," סיכם המורה למוזיקה, ונח מזעפו.הסמקתי, רתחתי. אימצתי כל כוחותי לעצור בעד הדמעות, שנקוו בקרקעית

גאוותי הפצועה ועמדו לעלות על גדותיה. אך סלחתי לו. ידעתי שפגעתי ביקר לומכול — במוזיקה.

ñר את המעשה ומעלהושמא לא סלחתי לו. אילו סלחתי, אולי זכרוני לא היה משמאותו לפני מעת לעת.

61יומן כיתה

ידעתי מהו פנס, וידעתי מה פירוש קסם. לא שאלתי, אפוא, שאלות. ציפיתישיראה לנו מין מנורת קסמים, כמו זו של אלדין, למשל. במקום זה הובלנו לחדר

אפל, ושם הקרינו על הקיר תמונות של יוון. חשבתי שהמורה שינה את דעתוובפעם אחרת יראה לנו את פנסײהקסמים. לאחר הפסקה קצרה חזרנו עם המורה

לגיאוגרפיה לכיתה. הוא פתח וסיפר על אתונה. יצר הסקרנות שלא בא על סיפוקודחף אותי להרים אצבע ולשאול בכל הנימוס:

"המורה, ומתי נראה פנסײקסם?"צחוק פרץ בכיתה. הילדים חשבו שאני מנסה את המורה. המורה חשב שאני

îם. עד היום הם אינם יודעים את האמת. יצא לי, אפוא, שם שלëכüחñתñם ומüממיתמצחיקן. משראיתי ששמי הולך לפני, התחלתי הולך אחריו. הפכתי למצחיקן

ñקל עלי. שובבות שבי,הכיתה. נוח היה לי בתפקיד זה, בעיקר כשאין מורא משנבלמה שם, פרצה כאן החוצה. מבט מבחוץ אל השפה העברית סיפק לי חומר,

פעמים במתכוון ופעמים שלא במתכוון.

*היה לנו מורה למוזיקה — אדם חביב, משוגע למקצועו. בקושי הבנתי שמוזיקה

נלמדת בביתײהספר. אך בין שאר מוזרויות קיבלתי גם את זו, ובהתלהבות. כל עודלמדנו שירים שמחתי מאוד. כשהגענו לתווים שמחתי פחות; הרבה פחות. המורההופיע יום אחד לשיעור, כולו קורן מנחת וסיפר שהוא השיג סרט — סרט ממש —

ובו נוכל לראות את כל כלי התזמורת מנגנים כולם ביחד וכל אחד לחוד. הוא כינסשלוש כיתות יחד, ובזה עשה את טעותו הראשונה. הוא לא הסביר לי מה זה

מנצח, ובזה עשה את טעותו השנייה — הגורלית.מעולם לא ראיתי קודם תזמורת, לאײכלײשכן מנצח. ולא העליתי על דעתי שלאיש

אשר על התזמורת יקראו "מנצח". כשכבו האורות והתחיל הסרט, הייתי מרוכזכולי. המוזיקה היתה די יפה, אם כי לא הגיעה לקרסוליה של מקהלת ביתײהכנסת"אוהל מועד" שהייתי שומע בשבתות. היתה דומייה, ומתוכה בקעה הערה שקטה

של המורה, על גבול הלחישה:"עכשיו, שימו לב איך הוא מנצח."

"מנצח... את מי?" — שאלתי באותו טון שקטײלוחש.צחוק אדיר פרץ ממאה פיות צמאיײפורקן. המורה חשב שעשיתי זאת בכוונה. אךבשלב זה עוד שלט ברוחו, כדי לא להפריע למוזיקה. צעקו שש...שש...שש... מכל

צד, והצחוק שכך.ñמות נשארו חמות. אם בראשיתו של הסרטïי הצחוק העומëלåחהסרט נמשך. אך ג

התעכב הצלם על כל כלי וכלי, הרי מעתה ליוותה המצלמה את המנצח, מכל זוויתאפשרית. וכאן ראיתי מה שלא ראיתי מעולם: אדם מכובד, מבוגר, כמעט זקן —

עושה צחוק מעצמו. ועוד בפני תזמורת שלמה: מנתר, מטלטל ידיו בצורהמגוחכת, עוצם עיניו ושם יד על פניו כאילו התפלל "שמע ישראל". לפתע שוב

מנתר כמשוגע ומצביע אל אחד המנגנים: עושה לו תנועות בידו כאומר לו לקום,והלה עושהײעצמו עוקב אחרי כל תנועה אך נשאר יושב. דווקא ברגעים

הראשונים הייתי תמה על הטיפוס הזה — מוקיון רציני מדי נראה בעיני. אולם


ãלוםíלײבòטïי קסאורל/ mהאות האנגלית היה קשה. ישבתי בכיתה בבית הספר היסודיmללמוד לכתוב את האות האנגלית

וקרעתי את התחת עם כל הגבעות האלה של האות. ממש התייסרתי.בכתב אנגלי — זה גבלmעוד איך שהוא הסתדרתי. אבל לשים על הדף nעם הײ

בסיוט. היה לי עיפרון לא מחודד שטינף את הדף, למורה היתה פאה בצבע אדום.יצאה להםmכולם תפסו מהר מאוד את עניין הכיוונים שזה משמאל לימין והײ

טבעית כמו מם סופית. ישבתי בצד ימין של הכיתה, איפה שהוא באמצע, המורהעל הלוח, התלמידים העתיקו בנמרצות. לי היה עיפרון עלmכתבה את האות

והכול נראה כמו מערכתòmים שבין הגבעות של הײóסäנóיואהפנים. לא ראו את הנהגנה עצמית מקולקלת. היתה לי הרגשה עוד אז שהקושי הזה שבכתיבת האות

הוא יותר ממה שהוא צריך להיות. הביטו, הרי מדובר באות אחתmהאנגלית ñשמאל לימין, שלוש גבעות ברורות ומסומנות שלא עושותשזזה כל כך ברור מ

בעיות. לקח לי המון זמן לקלוט את זה. נניח שאיכשהו זה נכנס לי לראש. שש שנים אחר כך, הייתי בתיכון והמורה למתמטיקה לימד משוואות עם

mבריבוע וײnבריבוע. הוא קרא לי ללוח. אני זוכרת היטב את שמו המלא. לאéיותו היום מנהל בית ספר תיכון אחר, ואולי זה משהו לאöאת הñפאמסור אותו מ

הזאת,mעם ארבע גבעות. המורה אמר: מה זה הײmחוקי. באתי ללוח, וכתבתי זאת, כמה גבעות עשית לה? אני חושבתämחיה, ככה הוא אמר. איזו מין ûכה אש

éיריון. נדמה לי שככה מישהו זרק. אולי זה היהשלי בהmשמישהו אמר שהײê'בוטינסקי פינתëכה. גיחוך רפרף שם בזהטמבל הזה מהספסל האחרון. הכיתה גיח

éבלגתי, אבל זה לא אומר שלא ספגתי את זה. רמז, צחוק קל על חשבוני. הצחוק הגורל. לפני חודשיים אני נכנסת לחנות המפעל של כיתן, אני רואה את

ïי, זה שהוא מנהל בית ספר. אני אומרת לו שלום, הוא לאהמורה הזה שירד עלïאק אאוט. אני רואה בעיניים שלו שהוא לאãלזוכר כלום ממני, אבל כלום. ממש ב

éה אותי בתור זאת שהוא ירד על האות שלה. אני מסתכלת עליו, אני בודקתêהñזמñפוספסות שלîר בכל הפנים שלו לרגע ההוא. בין כל המגבות המêכאותו — אין ז

óטון, פשוט לא עלה לו בראש.ãנב

63יומן כיתה

ëק:õחìצãי יñר רבäמאìסו.öיïפõריך לãרים — צãדבöלו בäפãרו אëבäת חóיט אñקנéמîל הכ

(התלמוד הבבלי מסכת יומא דף פ"ז)

יומן כיתה

הואההתתללממוודד ההבבבבללייסדרת ספרים שבתוכם

éלכותèהנאספו אגדות ושהתחברו במשך

שבעה דורות.כשאומרים תלמוד

בבלי מתכוונים לומרשהוא התחבר על ידי

חכמים שחיו בבבל. גםבארץ ישראל התחברתלמוד הנקרא תלמוד

ירושלמי. כינוי נוסףלתלמוד הוא גמרא.

62

מעברת כפר סבא, 1958, צילם מיכה ברעםממווררההײײחחייייללתת,,

ûיעור. ישבנוëזיקה בעיפרון, מוכנה לרשום את המילים של השéחוהיד הרועדת העלײיד הנערה, וכבר החל השיעור בעברית: היא רשמה, ואנו חזרנו ואמרנו לה את

ïינו, שאותו עיפרון ופיסתײהנייר המתינו לנוñה היה עלאשר רצתה לדעת. דומñאות בשנים, כשם שהמתינה הנערה לשיעור העברי הזה. כלåרת השולחן מãמגב

האווירה בחדר היתה כלײכך מוזרה, עד כי דומה היה עלינו שאנו חולמים חלום זרומוזר, והיו רגעים שכמעט והרגשנו שאכן כנפיים של מלאכים צמחו לנו מאחורי

הגב.

*

öץäווירה של חלום רחוק, נשמע לפתע קול גבר, שכאילו רצה לנפãאעודנו נתונים בãנו ויצרו כעיןאת החלום. רק עכשיו הבחנו, שהחדר מלא אנשים, אשר עמדו סביב

ñירושלים. לא ידענו מיהו אשרמעגל של יהודים, שבאו לראות את האורחים מéפיץ את השמועה בקרב היהודים, הכול היה כלײכך לא מוחשי עד כי לא שאלנוה

שאלות ולא חקרנו במופלא מאתנו. ãנו יהודים רבים. ואזìר בידה — וסביבóייעתה היינו במרכז, כשהנערה והעיפרון והנ

נשמע הקול של אותו האיש, אשר קרע את קורי החלום, בו היינו נתונים:üם באים מירושלים, ודאיìיתéי– לא מירושלים באתם! — אמר בקול פסקני. לו ה

üם יודעים לקרוא עברית. ìיתéיה– יודעים אנו לקרוא עברית — אמרנו לו.

ñכם צריכה לדעת– אם יודעים אתם לקרוא עברית, הרי גם הנערה שבאה עמüיײהספר!ïשוןײהקודש. הן בישראל מלמדים עברית בבתãללקרוא ב

– בוודאי, — אמרנו לו — הנערה יודעת לקרוא עברית. îתביײהקודש — קרא האיש. מיהר לפינת החדרãכóינו ב– אם כך, עליה לקרוא לפנ

ãלïבöיו הבלויים היו קשורים במין חוט דק לוהביא משם ספר תנ"ך, אשר דפיתפרקו.

òפקן. הנערה הישראלית עמדה– קראי בספר! – נשמעה הפקודה מפי היהודי הסìהרס מגדלóי כל נשואות אליה. והעיניים מתחננות לבל ייבמרכז המעגל ועינ

óה זה עתה. כאילו ביקשו המבטים: התקוות, שנבנ– רק שלא תכזיב הנערה מירושלים, רק שתדע לקרוא בכתוב.

ìפתח — ציווה היהודי, כאילו חשש שמא תקראñקום שייãמöתחי את הספר ב– פהנערה פרק, שהיא יודעת בעלײפה.

îל הדברים שהתרחשוîכëלה קוראת. וכéחûראלית פתחה את הספר והìשôרה היóעוהנבחדר, שהיו מוזרים כלײכך, נפתח ספר התנ"ך במקרה בפרק המתאר את פגישת

ãהטעמה:äחיו, והנערה קראה בקול וביוסף ואëי?...éעודנו חüם, הñרתäמûר אäשêקן, אéזîם הãיכäבûלום אéשñר: הèיאמûלום וïשéם לïהäל לûאìשèי"וñה..."ûמשךìãבèיëדרה וéחìבא הèיãכות וïבúש לãקìבèיו

éל האנשים והנה הם בוכים,היא המשיכה לקרוא בכתוב, ורק אז ראינו את קה

65יומן כיתה

ימימה טשרנוביץײאבידרהעיפרון / ôיירהôיײבקר. עé רועûביהôיירה קטנה שתושãעסיפור זה התרחש על שפת הים השחור, ב

üéיהé, המכריזים על סחורתם ועל בתïיהõילים, המון רוכלñצé המïיהזו זכורה לי על דקלהקטנים.

óערה ילידתײהארץ כבתäתנו נäלים, ואûראôיירה קטנה זו. היינו שלושה ישïעñנו להזדמìרה. שאלנו עליוôייãעששײעשרה, שהצטרפה לסיורנו. חיפשנו את ביתײהכנסת ב

óיו מדרגות רחבות. עלìן בן שתי קומות, שלפנעוברים ושבים. בסוף עמדנו ליד בנייהמדרגות עמדה נערה. משראתה אותנו, פנתה אלינו ושאלה:

ìרים?אתם תייãריתײהמועצות תייריםãבäלתה היתה מלווה בסקרנות רבה. בימים ההם לא היו בשא

ûבי המקום.רבים, ולכן כל תייר שהגיע עורר סקרנות בקרב תושñירושלים.– כן — אמרנו לה. — הגענו לכאן מ

מירושלים?! — פרצה הנערה בזעקה קולנית — זה לא יכול להיות!– כן, ילדה, אנחנו מירושלים.

îם אתïכ– אבל אם אתם מירושלים, הרי אתם מלאכים — ואינני רואה אצלהכנפיים!

ãינו ומחפשות את הכנפיים. üרות מאחורי גבé תóיהûטף, כשעינדברים אלה אמרה בשëזיקהéחהסברנו לה את אשר הסברנו, אך הנערה — כאילו דיבוק נכנס בה. היא ה

בידינו והחלה מושכת אותנו אחריה, כשהיא מוליכה אותנו על מדרגות, שירדוïינוûיו עמדו רגלëשכה שהייתה מסביב. עכשãחלמרתף עמוק. בקושי מצאנו דרכנו ב

ûהëצה ולא יכולנו להבחין בנעשñחëדרײמגורים, שהיה במרתף. החדר היה חשוך למãחבèירה מוזרה ביותר: הנערהבו. גם הלחישות שלחשה אותה נערה עלײידנו, יצרו אוו

לא חדלה ללחוש את המילה "ירושלים, ירושלים", כאילו מילים אלו היה בהןקסם, משהו בלתי מציאותי, משהו כמו מילתײלחש, שבה אפשר להפוך מטפחת

לארנבת חיה.

עמדנו באמצע החדר, וזמן רב לא הבחנו, שיש מישהו עלײידנו. רק כאשר התרגלנוûמיכה ססגונית.ãשãקיר ובו ישנה אישה עטופה בãכוך חצוב בëשכה מסביב, הבחנו בïחל

ëלהéחôדינו. הנערה רצה לאישה והõעהאישה ישנה שינה עמוקה ולא שמעה צמטלטלת אותה בעוז:

ñירושלים! מארץײהקודש! והם סתם אנשים– אמא, אמא! אורחים באו! אורחים מולא מלאכים!

האישה התעוררה משנתה, וברגע הראשון לא הבינה את המילים בפי הנערה.åרתñגãמé הרועדות החלו מחטטות בõה החדר, וידיהאותה שעה רצה הנערה אל קצ

ìר, ובקולóייהשולחן, שעמד בפינה — וכבר היא שלפה משם עיפרון ופיסתײנëנונים פנתה אלינו:üחת

– אם באתם מירושלים, אתם בוודאי יודעים עברית. למדו אותי, אנא למדו אותי.איך אומרים בעברית: שולחן, כיסא, מיטה? למדו אותי. אני צריכה לדעת, חייבת!


ïמוגäלéרן אäהאïי מורה / ìה לéיהñר:èאומüה וîתïכöה לîסופóס כîנóכìה נéיûהïי מורה שìה לéיהéרñהïרשם מלïיםäלìינו שואéיïרשם, הñה למ

ïרשוםëשוב, ללא חóהûנéשîל הñנו כûמîך רשèכוéיום.ôד הûם עóי רושäנîך אèכו

פפררטט ממתתווךך צצייווררהה ששלל ששררללווטט,, צצייייררתת ייההוודדייתתײײגגררממננייתת,, ננסספפתתהה בבששוואאהה,, 11991177––11994433

67יומן כיתה

ëידות, ככתובãיחëיו. איש לא יצא מהחדר על מנת לבכות בäחכיוסף אשר נפגש עם אó"ך.üנöרק בתãפב

ãכינו — וכך חלפו כמה רגעים, עד שנסגר ספר התנ"ך. ובידיעמדנו שם יחדיו ובהרועדת הרגשתי את העיפרון, שעבר מידיה של הנערה בעלת הצמות השחורות

לידי שלי.

ûיעור בעברית. לאט לאט החל הקהל להתפזר, כשהוא עולהתמה הפגישה, תם השãצעדים כבדים על פני המדרגות לביתײהכנסת על מנת להתפלל תפילת "מעריב".ב

עעווללייםם ממגגייעעייםם ללחחייפפהה בבששננוותת ההחחממייששייםם


חנה ברנרמהפכה בחיי העיוורים / עד סוף המאה השמונהײעשרה לא הלכו ילדים עיוורים לבית ספר, ולא נעשה שום

מאמץ ללמד אותם מקצוע ולשלבם בחברה. איש לא חשב שעיוורים רוציםלהתבטא בכתב או לקרוא דברים שכתבו אחרים.

במאה השמונהײעשרה הוקם בפריז בית מחסה לילדים ולנערים עיוורים, בניהשכבות העניות בצרפת. החוסים שם קיבלו מזון, ביגוד ומקום לינה, ונשלחו

לרחובות כדי לקבץ נדבות למחייתם.äי (ששלט היטב בשתיםײעשרה שפות!)íין הואóטïנèלבשנת 1771 נתן הבלשן הצעיר ו

מטבע לילד עיוור שעמד ברחוב. הוא הופתע כשהילד מישש את המטבע ואמר לואת ערכו המדויק. הדבר עורר בהואי את המחשבה שאפשר ללמד את העיוורים

דברים רבים, ואולי אפילו לקרוא בעזרת חוש המישוש.הוא התחיל לשקוד על פיתוח הרעיון הזה, ולשם כך עקב אחר חינוכם של ילדים

עיוורים בבתי אצילים. הוא פיתח שיטה שבעזרתה אפשר ללמד את הילדיםהעיוורים לקרוא. כעבור שלוש שנים, בשנת 1774, פתח הואי בפריז פנימייה

חינוכית לעיוורים שהייתה הראשונה מסוגה בעולם. בפנימייה היו עשרים וארבעה תלמידים. הם למדו סריגה, אריגה, טוויית חוטים

וקליעת חבלים. הם למדו לקרוא ולמדו מקצועות עיוניים כגון גיאוגרפיה,היסטוריה, מתמטיקה ומוזיקה.

רעיון הפנימייה החינוכית לעיוורים לפי שיטתו של הואי התפשט באירופה ובתיספר דומים הוקמו בגרמניה, ברוסיה, בדנמרק ובאנגליה.

ìיל בן העשר. בהיותוãריבשנת 1818 הצטרף לפנימיית בית הספר לעיוורים לואי בבן שלוש שיחק ברייל בבית המלאכה של אביו, נפצע ממכשיר חד והתעוור. לואי

ברייל היה לתלמיד הצעיר ביותר בבית הספר.כשהיה בן חמשײעשרה, הציג ברייל בבית הספר אל"ףײבי"ת חדש שהמציא כדילאפשר לעיוורים לתקשר בכתב. זה היה קוד פשוט שכל אות בו היתה מורכבת

מנקודות בולטות הנקראות באמצעות מישוש בקצות האצבעות. הוא גילהשאפשר להשתמש בשש נקודות בשישים ושלושה אופנים שונים. המצאתו

התקבלה בהתלהבות על ידי התלמידים, אך המורים הפיקחים (הרואים) בפנימייהשהתקשו ללמוד את כתב ברייל, התנגדו לשימוש בו. המנהל תמך בלואי ברייל,

וכשהיה ברייל בן שבעײעשרה מינה אותו למורה בבית הספר.כאשר התמנה אחד מהמורים למנהל, הוא אסר על השימוש בכתב ברייל בבית

הספר. אך התלמידים המשיכו להשתמש בו בסתר. הם כתבו יומנים סודייםופתקים איש לרעהו, כשהם משתמשים בסיכות ובמזלגות כדי ליצור נקודות

בולטות על גבי הנייר. מי שנתפס כותב בכתב ברייל, נענש במכות על כפות ידיוונמנעה ממנו ארוחת צהריים. אך התלמידים לא ויתרו. הבוגרים לימדו בסתר את

הצעירים להשתמש בשיטה זו על אפו וחמתו של המנהל החדש. רק כשהביןהמנהל שהתלמידים לא יוותרו, נסוג מהתנגדותו. בײ1854 הפך כתב ברייל לשיטת

69יומן כיתה

"נתנו לי חכה לדוג אוצרות תרבות"מתוך ראיון עיתונאי עם ארז ביטון:

שם, בבית חינוך לעיוורים, לראשונה, עם המורה גבירה התחלתי ללמוד מה זאתספרות עברית ומה זאת שירה – – – לשמוע עם כניסתך מוזיקה מכל עבר, כי

בקומה אחת מנגנים בכינור, ובאחרת — בפסנתר ובמנדולינה.בלילה הראשון לא הצלחתי להירדם מרוב התרגשות, ובאמצע הלילה קמתי

לפתוח את הפסנתר ולהקיש עליו, לשמוע צלילים של מוזיקה מתוך הארגז. לימיםלמדתי לקרוא – – – הספר הראשון שקראתי היה "הלב" בברייל קרוע שעבר מיד

ליד. החוויה של קריאה בכוחות עצמך דומה לזאת של הסיני, שאומר: "אל תתן ליכל יום דג, תן לי חכה לדוג הרבה דגים."

בבית החינוך לעיוורים נתנו לי חכה לדוג אוצרות תרבות, באך במוזיקהודוסטויבסקי בספרות – – –

בגיל ההתבגרות צמחה בי זהות של כותב שירים, של אחד שמדבר עם עצמובשפה שירית ביאליקאית.


ïלéלôל הïיו עôלñרו עäמאêקן, éזïל הéלôל הïיו עôלñרו עäמאöיק. íרעפãטîר בüכûתñשûה ומìה עושéיîלײיום הãכûבשñדרש,éמãית הñר בïשומüן לõיו נותëצחãיתו.ûי בóשäנòת אóסöרנïפèלòתו וóסöרנïפõיו – לëצèחוîרüכûתéשïהõא לñצëת לא מäחôם אöעפóס.îנéכïהñדרש לéמãית הñר בóיחו שומéנèלא הוãה,äרבöי אôל פûב עìשèיïה וüלóתèנïה וôלעïיון. íלãטäבèאìה וôיñעûמöי שñפìים מëיéים חäלהãרי אçבñע דûמìשûיîדי שכëר,ûחéשôמוד הïה עôלûעîשכëי,äחïיון אíלãטäבïיון: אíלãטäבïאìה לôיñעûמñר לו שäמאöל.äפéיום אèהäיר וñאìת מãיéבîלײיום הãכבãה.äרבãאäדם בçמות אèראו דéן וóיהôינõיצו עéצהïג,ûלäמות שûלש אïיו רום שôלõאו עñצôלו ומעñדורה.éמåד הóגîנûיבוהו כèהושòכוהו וèסëיצוהו וéרחèהöרקוהו ופãת.ûבéשäת הïיו אôלïל עëלïחêה לñרו: ראוי זäמא

(תלמוד בבלי, יומא לה ע"ב)

71

התקשורת הרשמית לעיוורים בצרפת. משם התפשטה השיטה לשפות אחרות,ביניהן השפה העברית.

עם התקדמות הטכנולוגיה נבנו תוכנות מחשב הסורקות דף כתוב ומתרגמותאותו לכתב ברייל.

(תורגם ועובד מאנגלית עלײפי תולדות החינוך לעיוורים)

יומן כיתה

כתב ברייל

70

ממני שני שלישים מן המלוכה, והנה גם בתי מתה עליי!"òפרים כי אחתêקני העם מסôמו על בת המלך, וזימים רבים התאבלו המלך ובני ע

õילוני! הצילוני!"éצלמאה שנה נשמע קולה הקורא של בת המלך מתוך ההר: "ה

73יומן כיתה

פנחס שדה/לסיפור בת המלך שרצתה לדעת הכוïכים שהיתה לו בת אשר רצתה לדעת כל מה שאפשר לדעת,מעשה במלך מן המל

é שמועה על זקן היודע לקרוא בכוכבים התרגזהוכאשר יום אחד הגיעה לאוזניהãת הדבר. ãכיה ונכנס לחדרה לשאול לסיבïבה ובכתה. שמע אביה את קול בבל

אמרה לו: "אבי, יש זקן אחד היודע יותר ממני."שלח המלך להביא את הזקן הקורא בכוכבים, והובא האיש.îמה זוëכïמד חóנו שתלאמר לו המלך: "שמענו כי יודע אתה לקרוא בכוכבים. רצונ

ìהי שליש מן המלוכה."îרך ילבת המלך, ושכë בחדר בשעה שהוא מלמד אתîחהסכים הזקן, בתנאי שלא יהיה שום אדם נוכ

ñה שידע, והיתה בת המלך שמחה ומרוצהôמה ולימד אותה ממäפוא עהנסיכה. ישב אüיה החדשות. קיבל הזקן שליש מן המלוכה וכסף רב, וחזר לעיר. בידיעות

חלפו ימים ושוב הגיעה לאוזניה של בת המלך שמועה, שאותו זקן יודע מקומו שלãטן ההר וליטול זהבãד, אלא שיודע הוא להיכנס לתוך בהר מלא זהב, ולא זו בלב

îייה, ונכנס אביה לחדרהëפצו ולצאת בשלום. שוב ישבה בת המלך רוגשת ובוככחלשאול לסיבת הדבר.

אמרה לו: "אבי, אותו זקן יודע מקומו של הר של זהב, ויודע הוא להיכנס ולצאתבו."

ûליחים והביאו את הזקן.שוב רתמו המרכבה ושלחו השאמר לו המלך: "שמענו כי יודע אתה מקומו של הר הזהב וסוד הכניסה והיציאה.

üלמד ידיעה זו לבת המלך, ושכרך יהיה שליש מן המלוכה."óנו שתרצונëצותë בחדר. וכשהגיעה שעת חîחêר נוכéא זìהéתנה תנאי שלא יהסכים הזקן, ושוב ה

ûכה בדרך אל ההר. וכשהגיעוôמה בחשהלילה נטל הזקן את בת המלך בידיה ויצא עéראה הזקן לבת המלך את הזהבëש ונפתח ההר, ונכנסו פנימה, והïחלחש הזקן ל

הרב, והזהיר אותה באזהרה חמורה:òגרäת לצאת מכאן, שאם לא כן ייסñחצית השעה בדיוק חייבת אêכרי כי בעוד מ"ז

ûם ומקץ מחצית השעה פנו ויצאו מן ההר, ובשובם אלההר עלייך." והיו שוהים שהארמון קיבל הזקן שליש מן המלוכה וכסף רב וחזר לעירו.

ïחשה אתבלילה הבא, בשעת חצות, קמה בת המלך ויצאה לבדה אל ההר. וכשלóתגלה לעיניה הזהב,ïחש שלמדה מפי הזקן, נפתח ההר לפניה ונכנסה פנימה, ונהל

üכח ממנה הזמן, וכשנזכרה כי עליה לצאתóשתãע עד שנאלא שעיניה לא ידעו שובóלכדה בתוכו.ñחצית השעה ונסגר עליה ההר ונכבר חלפה יותר ממ

éצילוני!" הודיעו למלך, והביןéצילוני! הïמחרת נשמע קול קורא בתוך ההר: "הלûים וטוריות,ñכושìליו, ועמהם מãתו הוא. בא המלך עם חייהמלך כי הקול קול ב

éר קשה היה, כולוועמדו כולם לחפור בהר ולהוציא משם את בת המלך, אלא שההñעדרים, שנשברו. éכו החיילים במכושים ובמûווא האבן, ואך לש

נזכר המלך באותו זקן מלומד וציווה מיד לרתום המרכבה ולשלוח שליחיםéביאו. אך כשהגיעו השליחים לביתו של הזקן, נאמר להם כי מת. מיד חזרוïהל

השליחים אל המלך והודיעו לו: "הזקן מת."óטל הזקןäוותה לדעת הכול, ואמר: "לא די בכך שנüאãתו ועל תéתעצב המלך על בה


ü ללמוד ולהיות בני אדם, ואילו אותי אתהûיתäחים שלי הרשהתרגזה מאוד: "לאé. "נסיכותéמו מדבריהóדהöץ," אמרה לאביה המלך. כל אנשי הארמון נëפמוסר כמו ח

äן התעקשה:óזפה בה המלכה. אבל אאינן מדברות כך," נóנו המלך; אני רוצה לבחור בעצמי למיîנïבנו של שכìשיאו אותי ל"אני לא מוכנה שי

äהיהé האמיץ, אמר: "כשאñגזימה. תום, אחיהäן מóשא." הפעם הרגישו כולם שאלהינé". יוסף השופט אמר: "אם לאäרשה לשום נסיכה לדבר ככה אל אביהמלך, לא א

ëייךéיית אחותי, הייתי שולח אותך לבית הסוהר." אבל המלך, שהיה טוב וחכם, חהóשא?" אן ענתה: "אבי, אחי האחד נעשה לוחם אמיץ,äת רוצה להינïמי אושאל: "ל

מפני שיצא ללמוד כיצד נלחמים. אחי השני נעשה שופט חכם, מפני שנסע לעירäדע להשיב לךïעולם שמחוץ לארמון, אäצא גם אני להגדולה ללמוד לשפוט; אם א

óשא."למי אני רוצה להינäן צודקת. צריך לתת הזדמנות גם לה; אבל נעשה זאת בדרך הראויההמלך אמר: "א

üלמד לבחורûם תûרתים היא תצא לעיר הגדולה, ושñסורים במשôם המלנסיכות. עïפי רצונה."לעצמה נסיך ל

íבñיטèדות עם מäרוז מזווïאûרתות קיבלו פקודה לäן. המשלא היה גבול לשמחתה של אäéן נפרדה מאביהñרכבות. אöה במìפûרתים קיבלו פקודה להכין את היהבגדים. המש

ûרתים, ניגשה אל האחראי לאורוות ונפרדה גם ממנו,é ומכל המשëיהäחäמה, מאומאüם, סוסה האהוב.îתñרכבתה את כìרתום למוביקשה שי

*

äןóי כפרים, ואהדרך לעיר הגדולה היתה ארוכה מאוד. המרכבה עברה על פנõרות, חופשייםñשחקים בחצé אל החלון וראתה ילדים וילדות מהצמידה פניה

õדי הדרך ראתהãצãפונדקים שבóפשם; נשים וגברים עובדים זה לצד זה בשדות; ובלנëחים בחופשיות. כל כך רצתהחבורות של צעירים וצעירות, יושבים יחדיו ומשוח

ûרתים אסרו עליה לעשות זאת:äליהם ולהשתתף בשיחה, אבל המשלצאת אéעם," אמרו לה.íי ה"הנסיכה אינה מתערבת עם פשוט

ïב היער,éתגלגלה לה בדרכים, חלפה על פני יערות והרים, והנה, בלהמרכבה הäחד הגלגלים, והמרכבה נעצרה. éתרופף אéחל לרדת, הôרב כבר הכשהע

äן שמחה. זה היה הלילה הראשון שלה מחוץ לארמון. אבל המשרתים היואñהóדמöץ ענפים, ונóפìיללו, מדי פעם נשמע קול נäבים יôשה קר, זאóעמבוהלים מאוד. נ

óסים,öנìה טורפת עומדת להתנפל עליהם. הם ניסו לתקן את הגלגל לאור פëיהיה שחüם לכפר הסמוךîתäרכב על כäן: "אין בררה, אני אאך ללא הצלחה. ואז החליטה א

ûרתים לא הסכימו, שהרי מיìתקן את הגלגל השבור." המשöח שיóפלהביא משם נìרשהüם לא יîתéתעקשה: "כäן הãדה בלילה?! אבל אשמע על נסיכה רוכבת על סוס לב

ãדי לרכוב עליו."ñלבלאף אחד מïמחוזìביא אותה לüם שיîתñכה על כòמäן לא פחדה: היא סהדרך היתה חשוכה, אבל א

ôברם. היה זה ביתñנצנצים לצד הדרך, ורכבה לעëפצה. כעבור זמן ראתה אורות מחêר אחריבודד, והאנשים שהיו בו לא הסכימו לפתוח בלילה את הדלת למישהו ז

75יומן כיתה

יעל פישבייןóסיכה והסוס / הנäן היתה נסיכה רגילה, לא יפהäן. אëייתה הנסיכה אבארץ רחוקה, לפני שנים רבות, ח

é בנימוס ובכבוד, מפניéתייחסו אליהëכמה במיוחד, אבל כולם הבמיוחד, גם לא חäן לא אהבה להתנהג כמו נסיכה, ולא אהבהשכך נוהגים להתייחס אל נסיכות. א

ìתנהגו אליה כמו אל נסיכה. כשרצתה לטפס על עץ, אמרו לה: "אסור! נסיכותשיéשתולל על הדשא, אמרו לה: "אסור! נסיכותאינן מטפסות על עצים." כשרצתה לה

ûרתותאינן משתוללות על הדשא." בקיצור, היא לא יכלה לעשות ולא כלום. המשûרתיםïי נסיכות עדינות. המשéנעילו אותה בנעלûערה, הòירקו את שרחצו אותה, ס

ïי כסף וזהב. מורים מיוחדים הגיעו אלéגישו לה את המאכלים האהובים עליה בכלהäצילים הוסעו במרכבות כדי לשחקóי אäצילים ובנãנות אñד אותה. בהארמון כדי ללמ

üם",îתãדה; לרכוב מדי יום על הסוס "כéרשו לה לעשות לבäתה; ורק דבר אחד האìד הארמון.ïיìער שלïי הישאהבה מכול, בשביל

òף. את תום לימדו להיות אמיץ, כדיäן היו שני אחים בוגרים ממנה: תום ויוסלאìתבגר, להילחם באויבים. את יוסף לימדו להיות חכם, כדי שיוכל,ûישיוכל, כש

äן לא לימדו שום דברïכה. ואילו את אñמלûכל את אנשי המìתבגר, לשפוט בשûיכשמיוחד.

ïמדים אותי להיותäמה המלכה: "למה לא מלäן היתה שואלת את אכאשר אäם: "בין כךאמיצה?" ו"למה לא מלמדים אותי להיות חכמה?" היתה עונה לה הא

ñחסורך."óשאי לנסיך, והוא ידאג לכל מüגדלי תינûתובין כך כשäן שהיא ממש מאושרת, היו השעות שבהןהשעות היחידות, שבהן הרגישה א

üם היה סוס לאîתé ליום הולדתה העשירי. כüם, שקיבלה מתנה מאביהîתרכבה על כûםäן את השñצחו כתם לבן. בגללו נתנה לו אõבע האדמה ועל מõבעו חום כצגדול, צ

äהיה גדולה, נצא יחד,üם: "כשאîתäן אומרת לכãדם ביער, היתה אüם". כשהיו לבîת"כôיניו הגדולות, כאילו הביןאתה ואני, לטייל בעולם"; והסוס היה עוצם את שתי ע

é.כל מילה מדבריהéרשה לה לטפל בוüם, והîתäן את כäחראי לאורוות הארמון ראה עד כמה אוהבת אהא

éבריש אתóקות ולהïנסיכות אסור לטפל בסוסים. הוא לימד אותה לנ— אף על פי שלäןüם לישון. אîתäבוס ולרפד בקש את המקום שעליו שכב כãאûערו, לשים אוכל בשôשתה ממש מומחית לסוסים. óענ

éזעיק אתäן נבהלה, רצה להüם לבור ושבר את רגלו הקדמית. אîתבאחד הימים נפל כòד לרגלו השבורה של הסוס.ñתקינים סäחראי לאורוות, והוא לימד אותה איך מהאëלים,éחäן באה לטפל בו מדי יום ביומו. כשהüם חולה באורווה, ואîתûבועות שכב כש

ñה שהיהñמéרגישה שהסוס יקר לה עוד יותר מäן הïי היער, ואהם שבו לרכוב בשבילקודם לכן.

ñמלכה כלוחםäן, נלחם באויבים, ושמו יצא בכל המé של אעברו שנים, תום, אחיהìירש את הממלכה.éתגאה בו מאוד, הבטיח שהוא יäין כמוהו; והמלך, שהñאאמיץ מ

ûפט את העםëזר, שיוסף, האח השני, נסע לעיר הגדולה כדי ללמוד לשפוט; וכשחäן שאלה: "מה יהיהïשופט הראשי בממלכה. וכשאבשכל רב, והמלך עשה אותו ל

äןïך לאישה." אôדתי אותו לìעóנו המלך יש בן, ואני יîנûכïשäתי?" אמר לה המלך: "לא


äתה עד כמה דואגäרפא את סוסך." כשראüם ואמרה: "אל תקרא לרופא. אני אîתכëלים. יום יום טיפלו שניהם גםìחהנסיך לסוסו, החליטה להישאר עד שהסוס י

éחלים סוסו של הנסיך,ëזקה, וכשהéתחìדידותם הüם. יîתבסוסו של הנסיך וגם בכהחליטו להישאר יחדיו, מפני שכל כך נעים היה להם לטפל יחד בסוסים ולדבר על

חייהם ועל מחשבותיהם בלילות החשוכים.

*

äן, להודיע לו אתé של אûרתיו אל אביהåר את משהמלך העצוב שמח מאוד ושיגäוותûרתים אכלו ושתו כאéדר. המשöאר והûמחת. החתונה נערכה ברוב פהחדשה המש

äןé של אëיהïאים, האורחים רקדו באולם, ורק אחäבוסים מלנפשם, הסוסים קיבלו אäביהם. אבלïאüן דוגמה רעה לכל הנסיכות," אמרו לãשמחה: "היא תיתלא השתתפו ב

ëייך ואמר: "עכשיו כל ילדי יודעים משהו: אתה, תום, יודע להילחם; אתה,המלך חäן יודעת למצוא את דרכה. היא תהיה דוגמה טובה לכליוסף, יודע לשפוט; וא

ìדו של הנסיך, יחד הלכו אל האורווה, ואןäן ביהנסיכות." בתום השמחה אחזה אéבטחתי לך. בעוד כמה ימים ניסע כולנו לעירüם: "לא שכחתי את מה שהîתאמרה לכ

ûי הצעיר אלך ללמוד רפואת בעלי חיים, כי אני רוצה להיותäישהגדולה. יחד עם אñמלכה."óרית ולעזור לכל בעלי החיים החולים במíרינèטו

ôצם את עיניו הגדולות, כאילו הבין כל מילה. הוא ידע, כמו שידעו כלüם עîתוכôצם, למה לא?äן רוצה דבר, היא תשיג אותו, ובעהאחרים, שאם א

77יומן כיתה

éציצו דרךãי הבית הôבר לדלת. יושבäן," צעקה מעûכה. "אני הנסיכה ארדת החשäן שאלה אם ישãדה על סוס, פתחו את הדלת. אהחלון, וכשראו אישה צעירה לב

öחóפöח שיוכל לתקן את הגלגל השבור של המרכבה. יושבי הבית אמרו, שהנóפבבית נôזרתו, עליהöח של המלך העצוב, ואם היא רוצה את עóפìחיד בכל הסביבה הוא הנהי

לבקש את רשותו של המלך.

*

äן אל הארמון. למלך העצוב היה בן אחד ויחיד. המלך רצהüם הגיעה אîתרכובה על כûא לאישה נסיכה אמתית, אבל הבן לא רצה, והמלך העצוב נעשה עצובìישãנו ישב

üהיה לי לאישה מוכרחהיותר ויותר. "כל הנסיכות מפונקות," אמר הנסיך, "זו שתóת. אינני רוצה באישה מפונקת."ôניינלהיות אישה אמיצה ומע

éכירו לא נמצאהïכות שהäמיצת לב, אך בכל הממלûרתיו נסיכה אחיפשו המלך ומשüם באמצע הלילה,îתäן אל הארמון, רכובה על כäינה מפונקת. כשהגיעה אנסיכה שא

òירב המלך העצוב להאמין שהיא נסיכה. "איך אדעäבק דרכים, סìיפה ומכוסה אעיîבתי לתקן את הגלגלñרכöח אל מóפûלח את הנäת נסיכה אמתית?" שאל. "ששא

öחüכנע ושלח את הנפéשתüי יגידו לך מי אני ומי אבי," ענתה. המלך הûרתהשבור, ומשòירבה בנימוס ואמרה: "אם אדוניäן סäן לנוח בארמון. אéציע לאîליו ליער, והעם כ

ûרתיוïמשîל ומים לסוסי הנאמן." המלך ציווה להמלך מסכים, קודם אתן אוכäכיל ולרחוץ אתûרתות להאלהכניס את הסוס לאורווה ולטפל בו היטב, וקרא למש

ìגישו לי אוכל.ìרחצו אותי, ואיני רוצה שיäן; אך היא סירבה: "אינני רוצה שיאüי, הנמצאים לבד ביער החשוך," אמרה. ûרתאחכה עד שישובו מש

üי. אםïבו: 'אולי הגיע הסוף לכל צרותé, אמר בלûמע המלך העצוב את דבריהûשכשהיא נסיכה אמתית — היא תהיה לבני לאישה.'

äן היאîח המלך העצוב לדעת שאכשהגיעו המשרתים עם המרכבה המתוקנת, נוכäן, הזמיןé של אüיהûרתë יפה את משäרחûרתיו לאאכן נסיכה אמתית. הוא ציווה על מש

éעיר את בנו: "אני רוצה שתכיר נסיכה שאינהäתו בארמון, והלך להאותה לסעוד אמפונקת," אמר המלך לבנו. "אבא, מדוע אתה מעיר אותי באמצע הלילה בשביל

ëייך ואמר: "בוא ותראה בעצמך."משהו שאינו קיים?" אמר הנסיך. המלך העצוב חéתגלגל על הדשא;ûנאה שאסרו עליה לטפס על עצים ולהäן סיפרה לנסיך כמה שא

óעה את אביה להסכיםûכנïלחום; ואיך שìצאו ללמוד ולé שיëיהכמה קינאה באחûרקóא את הנסיכות המפונקות, שûנëתנה. הוא סיפר לה כמה שüבחר בעצמה את חשת

äן לנוח. ôנגת הלכה אñעóשא לנסיך. אחרי השיחה המרצו להינäן סירבה: "אניäתו עוד כמה ימים, אבל אûאר אéפציר בה הנסיך שתישïמחרת הל

מוכרחה להגיע לעיר הגדולה."äתי עוד יום אחד."õב ואמר: "לפחות תישארי אéתעצהנסיך ה

äשאר כאן עוד יום אחד?" והנסיך השיב:ûנה אם אìשäן התעקשה: "מה זה יאóקע אתüך. סוסי האהוב נïך. עכשיו אני מבקש את עזרתõרה עזרנו לéיית בצ"כשה

íן קצת."ìקטôצב יäתי, הערגלו, והרופא יכול להגיע רק עוד יום. אם תישארי אòד על רגלו השבורה שלé לשים סäן נזכרה איך לימד אותה סייס הארמון של אביהא


יומן כיתה

, צילמה עליזה אורבךסספפררייייהה

79

/ דורית ריינסההדדפפווסס –– ההההממצצאאהה ששששייננתתהה אאתת חחיייי ההאאדדםםãרג. הוא עבד בליטוש אבניםíנבéן גוטלפני כײ500 שנים חי בגרמניה אדם ושמו יוה

üם,יקרות. באותם ימים נהגו להשתמש באבני חן בתור חותמות. מי שרצה חותחרט את שמו או כל סימן אחר על האבן היקרה ובדרך כלל שיבץ אותה בטבעת.את החותם הטביעו בשעווה או שמרחו עליו דיו, והטביעו אותו על קלף. בדרך זו

לא היה אפשר לזייף את ה"חתימה" האישית של בעל החותם. יום אחד עלה במוחו של גוטנברג רעיון: אולי כדאי לגלף אותיות, כל אות על אבןמשלה, ואחר כך לצרף את האותיות וליצור מהן מילים ומשפטים. כך יהיה אפשר

להדפיס דפים שלמים, שוב ושוב, בעותקים רבים.באותה תקופה נהגו לכתוב ספרים בכתב יד. כתיבת ספר נמשכה ימים רבים

ועלתה כסף רב. כדי ליצור עותק של ספר, היה צריך להעתיק את הכול מחדש אותאחר אות. משום כך רק מעטים יכלו להרשות לעצמם לקנות ספר, ורק מעטים

ידעו לקרוא ולכתוב ולהרחיב את השכלתם. גוטנברג חשב שבעזרת הרעיון שלויהיה אפשר ליצור במהירות ובזול הרבה עותקים של ספר.

במקום אבנים יקרות השתמש גוטנברג במתכת. בשנת 1457 הוא כבר הדפיס אתהספר הראשון, ובו עשרים ושמונה עמודים. אחר כך הוא החליט להדפיס התנ"ך,

משימה קשה מאוד באותם הימים.המצאת הדפוס נחשבת עד היום לאחת ההמצאות החשובות בהיסטוריה. בזכות

המצאה זו נפוצו הקריאה והכתיבה והיו לנחלתם של בני אדם רבים מאוד.הקריאה בספר ובעיתון הפכה לחלק חשוב מחיינו, וההשכלה הפכה לנחלת רבים.

מאז המצאתו של גוטנברג עבר תהליךהדפוס שכלולים רבים.

יומן כיתה

דורית ריינס היאכתבת בעיתון ילדים

78

מכונת דפוס מהמאה הײ18

לו יהי אדם לאדם,אדם...

óיןèקנëק וõחìציôך / îה רעüכñה תïמל

ôךîה רעüכñה תïמלãחרףôרם בìץ או עúיãקôיל בñעïבוש מäם הוא לאìהöיîאפãע או כöה, כובîפëבוש כäם הוא חא

ôל ראשוìדיו עüם יòתאו סîחûכô או שäם הוא יודעאüםûע או תäם הוא רשאïשëלèחíן וêק או קטëזèחóק וôנäם הוא עאîהüכñה תïמלóאéב או שונäם הוא אוהאñןåמäרגîחל אãן או כïבîתם לûחור כäם הוא שאéרãהäש או בãאìם בñיûמãשñין בäמñאäם הוא מאãהîיבûכãשìם או בîיãרכôל בñידה עôמãעïל בöלüפñתäם הוא מאîמוך.öר כôפüם עòתéרי הוא סñה? הïמôך, לäת רעîה אüכñה תïמל

80

òיףäסéןײאñית כהûלומשëד / äחäף אûל אõפור שצëתäחõפור אìש צי

éיאñי הûל מôים שלא יודעëד. äחäף אûל אõפור שéיא צה

õפורéצäת הäה אïד ראìליêרקãה זãן בäבאöת îפäכèלא אוëד.äחäף אûל אõפור שéיא צה

ìדãיãה בôם רובìד עõיצõפורãצìרה ביöת îפäכèלא אוëד.äחäף אûל אõפור שéיא צה

íן ïד קטìליöר בורëפóה חåנãגב

õפורéצäת הãר אקבäüתïי אûלõפור שñר: "צäמèאוëד."äחäף אûל אõפור שèלא צו

83לו יהי אדם לאדם, אדם

היהרריישש ללקקייששבצעירותו מנהיגחבורת שודדים.

הוא פגש את רבייוחנן שאמר לו: "כוחך לתורה",

והזמין אותו ללמודבבית המדרש שלו.

לימים הפך לגדולבתורה.

82

ãרוëבôל חìדו עé יãיהåבñגéמהïקיש:ñר ריש לäמאûע. óקרא רשîהו, נéכûלא הöי שôל פäף עãרו, אëבôל חìדו עé יãיהåבñגéמהñר: äמóאûנשôך" îה רעüכñהñתïמûע לïרשñר לèיאמ"ו

(שמות ב', י"ג).

îה".üכñה תïמïא "לäלñר, אäמóאü" לא נîיתéכñה הïמ"לûע.óקרא רשîהו, נéכûלא הöי שôל פäף עא

(מתוך התלמוד, מסכת סנהדרין נ"ח, ע"ב)

משל דרום אמריקאיהתוכי החכם/בפורטוײריקו חי אדם, והיה לו תוכי מופלא.

ñטיבîמוהו: חכם, ומאין בכל הארץ תוכי כëד הפורטוריקנים. מילהäחלדבר ספרדית, כא

אחת בלבד לא היה יכול לבטא: את שם עירוïיו טרח רבותãעל"קטנייה" (קאטאנו). ב

ûווא.õיו היו לשñאמצñדו לבטא שם זה, וכל מïמללוהנה הגיע מסןײחואן אדם, אשר ראה ושמע

ïקנותו. בעלײהתוכיאת התוכי, והביע רצון לãמצוקה כספית, לכן הסכים למוכרו, אךהיה ב

íא אתסיפר לקונה שאין התוכי יכול לבטהמילה "קטנייה".

äקנה את הציפור, אמר הזר. אין– מה בכך?! אïמד את התוכי לומר "קטנייה". יכולäלספק שא

ïמדו!äלëך שאאני להבטיחהוא לקח את התוכי לביתו בסןײחואן ומיד

õיוהחל ללמוד לומר: "קטנייה". וכל מאמצòירב לבטא את המילה. ûווא. התוכי פשוט סלש

האיש איבד מסבלנותו וצעק: ציפורמטופשת! מה קורה לך? מדוע אינך יכולה

ñרי "קטנייה"äמללמוד מילה כה פשוטה? אûך! התוכי עמדäמלוק את ראשèלא — או

õעקות והקללות. האישòירובו על אף הצבסèלא —äמור "קטנייה" ומיד, וזעם וזעק: א

éרוג אותך! דבר לא עזר.äהאכאילו דיבר האיש אל העצים ואל האבנים.

éטילו לתוך לול ישן,èההוא תפס את התוכי ושבו גידל ארבע תרנגולות זקנות. גורלן נגזר.

éחגïסעודת הãשלן לïבעמדו לשחוט אותן ולביום ראשון.

ïה אתה בטיפשותךתוכי, אמר האיש, עולëט אותך,äשחéרה אãמהאפילו על התרנגולות. ב

כפי שאני נוהג בהן. ëרת הלך האיש ללול, פתח את השערñחïמל

ונדהם: שלוש התרנגולות מוטלות מתות על רצפת הלול, והתוכי עומד לו לפניèלא — ארצח אותך!התרנגולת הרביעית והוא צועק ללא הרף: אמרי "קטנייה", ו

èלא — ארצח אותך! ברור, שהתרנגולות לא יכלו לומראמרי "קטנייה," אמרי, וïיåן. האיש צפה במחזה, חשב מעט וצחק: הפעם, עלה עלéרג"קטנייה" והתוכי ה

התוכי בחוכמתו...

לו יהי אדם לאדם, אדם

(פרט), פרנסיסקו גויה, אאייזזהה ממקקוורר זזההבבצייר ספרדי, 1746–1828

85

בשנת 2000 נערך בארץ מחקר מקיף שקבע כי ילדים הצופים בטלוויזיה חשופיםלאלימות רבה כלפי בני אדם, בעלי חיים, רכוש או הטבע. על פי מחקר זה, ילד

הצופה בטלוויזיה יראה בכל שעה כמה וכמה אירועים אלימים. סקר דומה שנערך בארצות הברית מלמד שהטלוויזיה מציגה לפני הצופים עולםשהוא אלים הרבה יותר מהעולם במציאות. ילד הצופה בעולם כזה עלול לחשוב

שאנשים נוהגים לפתור בעיות בדרכים אלימות, ולא בדרכי שלום ופשרה. ישהטוענים שהתוכניות האלימות בטלוויזיה גורמות לחרדות, פחדי לילה, סיוטים

ועוד. השאלה המעניינת היא אם הילדים באמת מחקים בהתנהגותם את המעשים

האלימים שהם רואים בטלוויזיה. לפני כשלושים שנים התפרסם

בארה"ב מקרה שבו נער רצח אתîנתו. בבית המשפט הוא טעןשכ

שהטלוויזיה השפיעה עליוושהוא רצה לחקות את אחדהגיבורים בסדרה שבה צפה.

בית המשפט לא קיבל אתטענתו של הנער. השופטיםקבעו שהוא האחראי היחיד

למעשיו והטלוויזיה אינהאחראית להתנהגותו.

לא כולם חושבים שהטלוויזיה גורמת לצופים להתנהג באופן אלים. יש האומריםשאלימות בטלוויזיה משפיעה רק על מי שכבר יש לו נטייה לאלימות. מלבד זה,קיימות סיבות רבות לאלימות, כמו בית ההורים, בית הספר ועוד, ואין להאשים

דווקא את הטלוויזיה. לסיכום, אין תשובה אחת ברורה לשאלה אם הטלוויזיה מעודדת אלימות.

ייתכן שהטלוויזיה היא רק גורם אחד מבין גורמים רבים המשפיעים עלההתנהגות שלנו. בכל זאת חשוב לזכור שהטלוויזיה, במקרים רבים,

אינה משקפת את המציאות כפי שהיא.

(הכותבת היא מרצה לאוריינות חזותית)

רחל כץהאם הצפייה בטלוויזיה מעודדת אלימות?/

לו יהי אדם לאדם, אדם 84

ãיטוןäרז באúל / ñקéמûיר השãישîבéכäת הüי אäתõים אïדים חוצìלéיûהîשכéם, ïהñר לóי אומäנאäיש רכות,óי אäנאìדיãיûבúל שñקéמה

éכותïהãיל לûבãשלא בãים אותוêבéם עוזûהîשכúלôקüעñתéמãרחוב הב

úל. ñקéמñן הëד מïד פוחìלäר יûאóשóי נäנרק א

, פול קליי, ייקקרר ההוו ייקקררצייר שוויצרי, 1879–1940


חי ביווןאאייזזוופפווססהעתיקה בײ625–560לפני הספירה, דהיינולפני כײ2600 שנים.

מסופר עליו שהיהעבד גיבן ומכוער.

לאות הוקרה עלïח אותוûילחכמתו ש

אדונו לחופשי.הוא ערך מסעות רביםברחבי יוון וסיפר בכל

מקום את משליו.משליו נפוצו ביוון

ומחוצה לה. תחילהסופרו בעלײפה ואח"כ

הועלו על הכתב.

äזופוסמתוך משלי אüרמילים / שני תüאוס את בניײהאדם, תלה עליהם שני תרמילים: אחד מלאñתöרומכשיצר פ

חטאים של אחרים, ואחד — של עצמם. את זה של האחרים שם מלפנים,ואת השני תלה מאחוריהם. כתוצאה מכך רואה האדם את חטאי זולתו

מיד במבט ראשון, ואילו את שלו עצמו אינו רואה כלל.

óקטïפונíלñיטïל מéלאיזופוס/ סיפר: ההעקרב והצפרדע / ô, שתעביר אותו את הנהר. אמרה הצפרדע: "מהôקרב ביקש מהצפרדעהע

ôקוץ אותך, הריäעפתאום? אתה הרי תעקוץ אותי." אמר העקרב: "למה שאãע."óינו נטבשנ

ëה בנהר.ëלה שוחéחהשתכנעה הצפרדע והסכימה. העמיסה אותו על גבה והäלהûאôרך באמצע הנהר עקץ העקרב את הצפרדע. רגע לפני הטביעה שבע

îזה אני."הצפרדע: "למה?" ענה העקרב: "מה לעשות, כ


סיפור חסידי. עיבד: אדיר כהןמעשים של ממש / חסיד אחד, שהיה מתלמידיו של הרבי מבריסק, בא אחרי שנים אחדות לבקר את

רבו.שאלו הרבי:

"מה מעשיך?""השבח לאל," השיב לו, "אני בריא ושמח בחלקי, עוסק במסחר ומצליח."

המשיך הרבי בשיחתם ואחרי דקות אחדות שב ושאלו: "מה מעשיך?"

"ברוך השם, אני רואה ברכה במעשי ידי," השיב החסיד. לא חלפה שעה קלה והרבי שב ושאל אותו:

"מה מעשיך?"תמה החסיד ואמר:

"רבי, זו פעם שלישית שאתה שואל אותי אותה שאלה, והן כבר השבתי לך עליה.""צר לי," אמר הרבי, "לא השבת לי עליה. אני שואל אותך מה מעשיך, ואתה מספר

לי על בריאותך, עיסוקיך במסחר והצלחתך. אלה אינם מעשיך אלא פרי מעשיושל בורא עולם למענך, ואילו אני שואל אותך על מעשיך אתה: האם נותן אתה

צדקה? האם אתה תומך באלמנות וביתומים? האם ביתך פתוח לענייםולקשיײיום?"

חחללווקקתת ששממייככוותת וותתננווררייםם ללננזזקקקקייםם בבייררווששללייםם


אצלנו בתימן היו סוחרים, שבערב שבת, אחרי שסגרו את חנותם, ישבו לפניהחנות וחילקו לעניים, שבאו אליהם, חלק ממה שהרוויחו, לצורך הוצאות השבת.

אצלנו במרוקו עברו נשים מהמשפחות החשובות, נשות הרבנים והסוחריםהגדולים, וקראו לפני הבתים "למען ה'!" ומיד היו יוצאות עקרות הבית ונותנות

öחם לבישול. סוכר, שמן, קמח, לחם ופאצלנו בלוב היה מנהג עתיק: בערב שבת עברו אנשים מבית לבית ובידיהם שקים

גדולים. בכל בית נתנה האישה אחד או יותר מכיכרות הלחם שאפתה לשבת,ואלה הוכנסו לשק. כאשר הגיעו לבית של משפחה ענייה, במקום לקחת לחם, היו

משאירים כמה כיכרות לפי גודל המשפחה. באופן זה לא היה אפשר לדעת מינותן ומי מקבל, והשניים לא היו צריכים להתבייש. כיכר לחם אינו דבר יקר מאוד,

וגם משפחות שלא היו עשירות יכלו לעזור ולתת, למי שהם יותר עניים מהם. אצלנו בכורדיסטאן היה מנהג, שכאשר האב באחת המשפחות נפטר, היו מכיניםמאחורי וילון בביתו קופסה גדולה. כל מי שבא לבקר ב"שבעה" היה משאיר כסף

בקופסה, כדי לעזור לאלמנה ולילדים בימים הראשונים אחרי מות אבי המשפחה. אצלנו בתימן הביא כל ילד את האוכל שלו ל"חדר" (בית הספר). היו מקומות

שהרבי היה מערבב את כל מה שילדים הביאו, ומחלק שווה בשווה, כדי שלא יהיההבדל בין התלמידים העניים והעשירים.

חחללווקקתת ללחחםם ללננזזקקקקייםם בבעעיירר ההעעתתייקקהה בבייררווששללייםם בבזזממןן ההפפררעעוותת בבײײ11993388


עיבד: אברהם שטאל/מנהגי צדקה שהיו נהוגים בעם ישראל

88

לרבנים, אך אף עני אחד לא דרך על סף ביתו?"אמר הרב: "בכל זאת הראה לי את מקום מגוריו."

הראה לו הילד בית גדול העומד בטבור העיר ואמר: "אדוני הרב — כאן גר ראשהעיר."

הגיע הרב אל ביתו של ראש העיר, נכנס אל חדרו ואמר לו: "שלום!"אך ראש העיר לא ענה לו כלל, וסימן לו באצבעו שילך אחריו, אך יחכה עד

שיגמור את העסקים שלו.לאחר זמן רב הכניס השודד לשעבר את הרב אל חדר אחד, ללון בו. לן הרב אצל

האיש המכובד. בחצות לילה התעורר הרב ושמע רחש בחדר הסמוך. הוא הסתכל דרך חור

המנעול אל חדרו של ראש העיר והופתע לראותו עטור בטלית ובתפילין.חשד הרב כי האיש הוא צדיק נסתר, שאיננו רוצה לפרסם את מעשיו ברבים. ואכן— כעבור זמן קצר נכנסו לחדרו של בעל האכסנייה כמה אנשים. הם דיווחו ליהודי,

וסיפרו לו בלחש על המעשים הרבים שהם עושים ופועלים בכסף הרב שהוא,הגביר, מפריש ממנו למעשי צדקה. סיפרו על אלמנות, שקיבלו לחינוך בניהן, עלעזרה שנתנו לסוחרים יהודים שפשטו את הרגל, ועוד מעשי צדקה רבים. אמנם,

הכול נאמר בלחש, אבל הרב היטה אוזנו לשמוע, והסיפורים הללו חדרו אליומבעד לכתלים.

לפתע הגיעו כמה ממשרתיו של העשיר. אלה סיפרו לו כי שש מאות בחוריםובתולות, גולי ספרד, נתפסו על ידי שודדים והם מבקשים עבורם אלפי דינרי זהב.

פקד ראש העיר על באי כוחו לתת לשודדים את הכופר, ואת מגורשי ספרדהאנוסים להביא אליו. והרב — רואה ושומע הכול...

כעבור ימים אחדים הובאו אל חצרו של ראש העיר האנוסים — בחורים יפיײתוארונערות יפהפיות. פנה הצדיק הנסתר אליהם ואמר בהעמידו פנים זועמות:

"אתם העבדים שלי. אנוכי פדיתי אתכם בכספי. יכול אני לעשות בכם כרצוני,אפילו להוציאכם להורג. אך אם תשמעו בקולי, אשחרר אתכם. והתנאי הוא אחד

— כל בחור יבחר לו נערה כלבבו ויישא אותה לאישה."פנה אל הרב ואמר: "כאשר כל בחור יצביע על הנערה המוצאת חן בעיניו, עליך

לסדר להם את הקידושין כדת משה וישראל. אחרת לא תצא שלם מביתי!"עשה הרב כדברי הצדיק מציל הנפשות. ובו ביום חגגו ברוב פאר והדר את

החתונה המשותפת לכל הצעירים — לשלוש מאות זוגות!לאחר חג הכלולות הגדול, נתן העשיר לכל משפחה צעירה מתנת כסף, כדי

שיספיק להם למחיה ולכלכלה, עד שימצאו מקור פרנסה.

*

והרב יושב בביתו של הנגיד, מסתכל בכל מה שמתרחש בהיכלו של גיבורהעלילות הנסתרות.

באחד הלילות שמע הרב קול אישה צעירה המידפקת על הדלת הראשית. הקשיבהרב, רצה לדעת מה מבקשת האישה הצעירה מאת האיש העשיר באמצע הלילה.


שודד יהודי שנעשה אחד מל"ו צדיקים / עיבד: שלמה אבס / מפי יהודי גרוזיה

óבה החל מגיל צעיר. צרור גדול של חטאים נשא עלêל, שוד וגנåזיהודי אחד עסק בגמצפונו. במשך ארבעים שנה עשה מעשים רעים מאוד.

יום אחד החליט לשנות את דרכיו: לחדול מחטאיו ולחזור בתשובה. חשב בלבו:"כל חיי, עד כה, התייחסתי במחשבות ובמעשים רעים כלפי אלוהים ובניײאדם,

מהיום אשנה את דרכי. אתחיל לעבוד את השם ביושר ובצדק ולשמור על כלמצוותיו." החליט ועשה.

הוא הלך אל המדבר, ובכיסו נשאר מטבע אחד של זהב. אמר האיש: "אלוהים — אתחיל בדרך הטובה במטבע זה שבידי — מה שארוויח

אחלק לשניים: חלק אחד לעניים, חלק שני לעצמי. אם תברך אותי בהצלחה,אגדיל את הרכוש שלי כדי שאמשיך במעשי צדקה."

הוא הלך אל אחד הכפרים, קנה דברים שונים ונעשה סוחר של סידקית.לאטײלאט גדל רכושו, וכפי שהבטיח, את מחצית כספו העניק לעניים (אך עשה

זאת בסתר ובעילום שם). מסחרו פרח, והוא פתח מסעדה גדולה בעיר אחרתורחוקה. כאשר התברך בעסק זה רכש לעצמו ביתײמלון, והפעיל בית אכסנייה.

אנשי העיר הכירו את כשרונותיו ויכולתו במסחר עד שמינו אותו לנהל את ענייניהעיר שלהם.

אף לא אחד מתושבי העיר ידע את עברו של היהודי השודד. גם המעשים הטוביםשלו לא נודעו בקהל, כי את הכספים שחילק לאלמנות, ליתומים ולנצרכים העביר

על ידי שליחיו הנאמנים בסתר. במשא ומתן עם אנשי העיר בענייני מיסים נהגבחומרה ולא הראה את נדיבות לבו ותמיכתו בכל קבצן ואומלל. חשבו תושבי

העיר כי אדם רע הנהו וקמצן. אך היהודי העשיר המשיך במעשיו הטובים בסתר.

*

הרב הראשי של מדינת גרוזיה באותה תקופה היה יהודי מלומד, איש ירא שמיםושומר מצוות אלוהים, שהתפרסם בדברי צדקה. הוא היה טוב לבריות, שמר על

בני עדתו שילכו בדרכים ישרות. פעם, באחד הלילות, חלם הרב כי השכן שלו בגן עדן יהיה השודד המפורסם

המתגורר בעיר פלונית ואלמונית. חשב הרב: "באיזו זכות הצליח רשע זה לקבל מקום בין צדיקי הדור בגן עדן?" קם

הרב והלך אל אותה העיר להכיר את שכנו, אשר לפי דברי החלום, עלול הואלשבת לצדו על ספסל אחד בגן עדן.

כאשר הגיע הרב אל שערי העיר פגש ילד אחד. שאלו הרב:"מי האיש המשרת את הציבור כראש העיר?"

ענה הילד ואמר: "האם רוצה אתה, הרב, להיפגש עם ראש העיר שלנו הנותן כבוד


èת?ñוñמãא מôקיבãי עûל רבãתו שïה בõלóצñה נêכות מãזבãים:îבãכוכêים בéחוזñרו לו הäמãת. אüה לו בìתéיãא הôקיברבי ע

üמות."èתëש וóחéנüה הîיש אותìכöה יëפïחóס לîנüכûתãאותו יום ש"בãה.éרבãר הïדבäג לìה דואéיהóה,ãנîבñכëה מïקחüה) לöתëפûל חãאותו יום (שבüל,ãכתõה בôצóענëש.óחéנûל הôינו שãעòה בóסîנóכûנñן שçמêדóזèנוë.éריהäחëש אóחéנãא הûך ובñשóמéיה נüה, הóתãנîבñכäה מõיאûהוצîשãבקר, כבï(?üתõלóצêכותו נãזûבü?" (שûיתôשñה עé: "מãיהäבïה אñר לäמאïתçלéדôל הöק עèדפóי וôנãא עôרב בãע"בñרה לו:äמא

òעודהãסéכל בíרודים הéיו טèהוñע אותו.ûמìשûיñי שìה מéיèלא הו

üה לו."üי אותüתóתèנïי, וü לüתóתûנüי, שóתñנäת מüי אëתïקחüי, לñתקמû"!üיתôשèה עõוñצ"מïה:ñר לäמא(משלי י, ב)èת". ñוñמõיל מüצõדקה תèדרש: "וצãא וôקיבãי עõא רבìצי

(תלמוד בבלי, שבת, דף קנו, ע"ב)

93

üר לו עם האישה הזרה. אך מה נשתומם הרב כאשר שמע אתòתחשד בו כי דבר סדברי האישה האומרת:

"בעלי נפטר לפני ימים אחדים. כעת אני אלמנה המטופלת בהרבה ילדים, ואין לידרך אחרת, אלא לבקש ממך לעזור לי. השכבתי את ילדי לישון, באתי לבקש ממך

הלוואה, כדי שאוכל לפרנס את היתומים שלי עד שאלוהים יעזור לי.""הנה לך צרור כסף," אמר האיש הצדיק, והושיט לאלמנה ארנק מלא דינרי זהב.

"זה יספיק לך לשנה תמימה. במשך זמן זה ייגמרו ימי האבל של בעלך המנוח.לאחר זאת תחפשי לך אדם, יהודי הגון, לנישואין, כדי שלא תישארי אלמנה כל

ימי חייך." שמע הרב את חילופי הדברים בין העשיר, בעל האכסנייה, לבין האישה האלמנה,

נכנס אל חדרו ואמר:"שמועה עוברת בין תושבי העיר, כי אתה הוא השודד המפורסם, שכל אנשי

הסביבה פחדו ממך. אך במו עיני ראיתי ובאוזני שמעתי, כי חזרת בתשובה והייתלצדיק בכל דרכיך. מעשיך הטובים מחפים על העבר. אכן, אני מברך את האלוהים

שקבע, כי צדיק כמוך יהיה שכן שלי בגן עדן, לאחר ששתי הנפשות שלנו ימצאומנוחה שלמה בצל כנפי השכינה. ברוך אתה לאלוהים על הצדקה ועל המעשים

הטובים שאתה עושה לבריות בסתר."*

חזר הרב אל עירו שמח וטובײלב. המשיך הצדיק הנסתר לעסוק במעשים טובים, פתח ביתו לעניים ולמחוסרי

מחסה.זכרו לא נמחק מקרב העדה הגרוזינית עד היום הזה.


תחריט של רמברנדט ואןײריין,ההקקבבצצננייםם,, צייר הולנדי, 1606–1669

92

çיñדìה מéיèהïך וñלéמåדודי הñה גûמãרו שôבìעûר יäשèאãאו וõבìצûר יäשñקום אéמäל הü אãתóקרבèנüה. וäתåם אגüםöיצותéפèהïך, וîין לüכûר תäשñאïים, מûלãשñבïים מóיך פולöנëפäתײחü אïאתñלäם, ומçי בואñדüם ומîתïכלîיìה כéיèהô. וêרעèזöץ וéפô הêרעèזöץ וéפëרוש הéחûדה הéשóי הöנôלײפüיו עãאותõבóי צôינïעïך ולñלéמóי הôינïעלî.ôי זורעäנכïים אûלãשñבïים מü: פולñרתäמèאïך? וêה לéזûה הôשñעéמñה הïיך: מôלãרים עéעובäלוך הûאìשיîיäה כñי ראü: מñרתäמèאôים? — וêרעóזïים נûלãשñבïים מäה פולñי ראñרו: מäמèאïיך וôלñהו עüמìתîי יèכוóיךöנôל פôבר עçי עñדãר מüדבèכה תûה וôשüעëים? — כה תöרוחäפóה אôנãקעüבûלות תãשñבõים מãיצבûדה."ãשãאו בõבïך וצñלéמהãאוõבïך וצñלéמõאת הôת צãעéי בìהèיãר. וçבöיל דéפûלמה, לא הûר הורהו שäשîכל אäיש כéאôש הìעèיוïיםô פולäיש זורעûם אõאו שñצìמèיëת, וäחñה אäדמïקת אëלóי חöנôלײפåדודים עéגãרו הôבìעèיûדה, וéשהäישéאäתײהûאל אñשöקו מäפüאéתûר לא הäשéם אñהìש מèיûהו. וôשñעïמäיש ולïאüאו לûתìשèיïים וûלãשñבמûםûר שäשîכל אäיש כéאóם הôנìעèיûה?" וüה עושäתûר אäשêה אéזêר הéזûה הôשñעéמñה הïאמר: "מלëידה. ïחéי לìהèיöיו וãפûלמה בשóיוöנïפãיא לéבïהõו לìצèיõה, וãיצéבöט הûפñשäתײמåע אîרגïך כñלéמêכר הìזèיïך, וñלéמôד הô עåיעéגãר הçבéדèהו

ïאמר:ïך לñלéמïהו הäלûאìשèיäיש, וéאäתײהאêה?"éזãר הçבéדîלײהãכõתו בôצèעûלמה וóי שãנìד בäין יéאëד: הîחüכäל תäיש, אéאïי, הåידה לéג"ה

ïךñלïמöר לòפìסèיîןײהוא." וü כñרתäמûר אäשîאäם לא כïך, אñלéמûך, הöשóפëי נäיש: "חéאôן הìעèיוãר. çבëד דîחãר, לא כïדבôשות ולïעûר הורהו לäשäת אèאûלמה וôצו שìעûר יäשîלײאäתײכאôף:êעãזñר בäמëה אîחôין תוכüתו בו עãתûלמה. ובäתײשïיו אäלãיא אéבïהïך לñלéמïח הûלìשäז יא

êה?"éזãר הçבéדôל הöיך עãפñה ב"מüיוöתûפïלו שñלãבו אותו מïבãלûר בäשäת אèאãיו וäבôף אêעñזëת מûלמה לא חíן שúטéקôר הóעéנïם הèאולוñר:èיאמãרור, וב

åרçגüדûר לא תäשõה אãיצôהו, בñרעäיש מéאïקח הïת לåלïגåלñגõה מãיצäם לא בéאïך, הñלéמãי הäבóי אäדונ"אüה?"üמורתôה תãעûבèשôים וãעûבûיב שéשïהïיו לôלûת עêה יושñה זïמüה לôתèעë? וöרוחäפãקע אüבèלא תו

ôר,óעéנîל הûכäתײטוב שéם אñהîיר מéכîי הûלמה, כãרי שçבäתײדñעו אûמîשñאוד כïך אורו מñלéמóי הöנופñר:èיאמõחו וñצôל מûקהו עìשèיäתײעז רוחו. וèאãבו וïבûר לäתײישא

èל."ôוñעóי מüנôתóעñנîי מéים כïאלהüה לäתãרוך אíך, ובöטûפñשãמóי בñנñמôם מöעéפóי, הãנü, בõדקתîן צäכ"אëת."äחõה אãיצôך בïרעïם לûלèשïך וñר: "לäמäיש אéאäל הöנותו אãפוב


ïיקìאלãיñן בëמóחìים נëיחõה / ãיצéבהüםäתïקחו אûר לäשõידה אéצñן הîלו מèיאכãם, וïבòעד לïסûדה לãשèד בçוôי דûבו רועìשèיéיום וéי הìהèיוúשãקìבèיãעו, וûבîדי שõא לו כñצôים לא מéרועñן הëד מäחèאûלות. וãשñבõים מãיצëם ובïחíם, לïקוטìלãיבôהו: ñר לו רעèיאמöשו, וóפïא נñלïמëת, לäחïת אûלãשñבõה מãיצäילו בûאéשïהôהו לñרעמ

ôד,ïמועõה לãיצéבäת הïי אûבײלüשûב תéשîי הôדים, כóי עöנãפöיך, ובãפü בóדרתäם נôד אïך עäילûאäש"לא אãרçבéדìקל הèיéהוא." וôד הéמועôד הé עïיהôלãעïבõה לãיצãיא בüבûר תäשüה אäתüבואîל תôל כèעüה ואות

ìאותèיé? — וïיהôלãעïבõה לãיצòיף בñהײתוסãיא ומüבñהײתñר: מäמîי אûבו, כëשèלא חúש וãקñבéמóי הôינãעבñר:èיאמו

ãריך."îדבéי כìהéן, לו י"הôדים.ôד עìעèיõה וãיצäילו בûאéשäיש הéאèהוûיו.óשäתײנïדרש אäיל לûאñשéמìבוא הèיãים וñים רבìמúץ יñקéי מìהèיוëת."äחõה אãיצäם בüי אïתãלìדי בãיïך בäין לäל: "אéשואñר לו הèיאמוêה."îזèכêה וîזïי כïם לûלïשïיך לôלóי עäנóי אûבונëשöי חïפëי. לäחü, אåיתûגäיל: "שûאñשéמñר הèיאמוãע.üבóתéנìד הûיג יüשûר תäשñאñאד מôצום, רב מöר עòפñסòף, מîסéכòת הîסñכäתײמìקב לו אèיוñר:èיאמäיש וéאåז הìרגèיו

ïףëלü חãתóקבûר נäשîאïם הון רב כûלìשîי יñעודו, כñע מûמñי שäה או מñי ראôה? מïעãלüבéתüך הôתéדע"הãי."üה בäתô אüעôתüעñתäם מîי אäין זאת כëת? אäחõה אãיצבêהêקה, זëזãחìם בóיûנéשìריבו הèיíה. וöרוטåרע פóקב, לא גûר נäשîאïדרש כûה לéקשäיל הûאñשéמïם הèאולוïיôלãעãרי בçבäתײדïך אñלéמô הûמעîשéי כìהèיèד. וçוïך דñלéמóי הöנïפãא לãר הובçבéדèהãכה — וêה בèזãכה ובïאמר:öט לûפñשõא מèיוצñע, וûמôדים שéעãרי הçבäתײדåם אèגéריב וה

öה."ü פõיתöצûר פäשîלײאîכäיל כûאñשéמãריך הçבôלײדãעïבïם לûלüשïם תûלõה, שãיצéבäל הüה שואäת"אäיש:éאôק הõעìצèיו

ñה?"îמäדע כîי לא אäנכèאïך, וñלéמóי הäדונéה, אäה"אïאמר:ûבון לëשéחûת הöרשäתײפäיש ריבו אûט לו אèיושו

ûרôשóהײעûמונìה שóיûנéשóתו הûנãשãיא בìבë יöרוחäפéאëד. הäחë אöרוחäפãקע אüבëת תäחõה אãיצ"בûרôשóהײעûמונëד שäחîלײאéם כåם הãיאו גìבëים יöרוחäפéאïה הäלóה. אûנîלײשãכîן בèכëים, וöרוחäפאóים..."ûנãע שäרבãרו אôבéיום עôד הèעõה וãיצéבïה הäלûאéשñיום הóה. מûנïשëים לöרוחäפא

çיñדôצום מñאד, עôצום מõה, עãיצéבñת הûלומòף, שîסéכîן הèתכóכון, וûבון נëשûבון חëשéחãר, הçבסוף דöש.óפëיײנöחãפïך בñלéמóי הöנïפñלõא מìצèיãע. וüבóתéנìד הûג יéשה

*

ãאéיא, בéהôת הãעíן בôר קטóעïך, עודנו נñלéמãןײהûלמה בïך, ושñלéמãית הüח בöתñפõא מìצהוא יöרײלוòפìסèיîה. וîכôל כïהו עäלûאìשèיöים, וôפóם זועéנèהäיש וéאóי הöנäתײפûלמה אìרא שèיïקראתו. ולõהãיצïף בëלãריו חçבôלײדãעïבïם לûלïשïך לñלéמöטו הûפûר שäשäת אèאûר קרהו וäשäת אäיש אéאהìדו.ûג יñשñמãה מñרבôצום, מëת הון עäחïת אåלïגåלñגמñר:èיאמïיו וôלëמל עìחèיäיש וéאöש הóפõרת נãצûלמה בìרא שèיו

óיöלונãיום פõה. בãיצéבïל הåלãגïיך בôלäה עãאéבõרה הéצñן הü מõתïצëלóחèנûה, וôשõך, זאת עôצäיעñע, אûמ"שûדהéשü הõאתìצèיôד, וïמועü לñרתûמèשûדה. וãשãאו בõבåדודי צäתײגöקד אïפãי לäבïך אñלéמõא הìצôד יïמועל


שיתחברו כל ההפכים

חיררבביי ננחחממןן ממבבררססללבבבשנים 1810ײ1772, היה

אחד ממנהיגי תנועתהחסידות באוקראינה.

ר' נחמן היה רגיללהתבודד מחוץ לעיר

ולשוטט בשדותוביערות. בטבע היה

חש, לדבריו, כי גםהעשבים והאילנות

משתתפים בתפילתו.היה מרקד ומזמר

בהתלהבות.חי בארץ תקופה קצרה.

ïבòלãרסñבñן מëמóחר' נëד /ìחîים יöכéפéהîל הãרו כëבüחìתûישûלוûלום שéשûהïך שñלûלום, מéשäדון הא

éכל.äת הûלום ובורא אûה שעושûלוםéשçת הñדãמäחז בïאñיד לüמîה תêכóזûנïנו, שîלôנו כûיעèהושêרנו וôזעñתäמãאåדול בûלום גìה שéיìהèיוûתוäשèאäיש וãין אãרו ובëבïחäדם לîל אãין כבäדםóי אãנîל בãין כïב, בãלöלו בäפëלקת, אñחìה שום מéיìהèלא יוñיךñרומãמûלום בûה שüה עושäתîי אכìםñיäש ומëד, אìחîים יöכéפóי הûנãר שëבñחüה מäתèאו

éם.óיהãינûלום בûה שüה עושäתñים אôצומéעüיך הïאותöלóפãנובîלוïם כéעולîל הôל כèעïינו וôלåדול עûלום גñשך שüמîן תכïה.åדולãה גéבäהãאåדול ובûלום גãשëד בìחîים יöכéפéהîל הãרו כëבüחìתûיöן שãאפבûלום,ãשîנו בãרכûלום, בשïינוôלûיך עñשüמêה תìדי זôל יèעוìשועות...éיîל הèכöעות וûפéשéהîל הèכãרכות וéבîל הכ

ñגורïמäלçן אדìבוא/ יום יìבואìבוא, יום ייום י

ìבוא, ãקרוב הוא יéרה בñהãמבäדםîל אìדע כזאת י

ãבוïבñקי לôמãעבìבוא!ìבוא, יום יìבוא, יום ייום י

ìבואìבוא, יום ייום יüיבוóתãנïך בèהולהוא קרב ו

äדםöל שום אûפìשלא יãעוõבèצêעו וåזôל גע

ìבוא!ìבוא, הוא יìבוא, יום ייום י

éיום, êה הìבוא זהוא יëלום — êה חäין זèאäנו וäראîך אכûהîמשóמות כäם נאóבוéר נåת הòגöסôל פע

óדע —זאת נìבוא!ãא, הוא יãר בîבãא, הוא כãר בîבהוא כ

éרה, ñהãמìבוא ביום יìקרא, çרור יëרות דéחôמון הöעפ

óים ãנïבûחורים ולושãיבו — òבñסóסו מîנüכìתי

ìבוא!ìבוא, יום יìבוא, יום ייום י

ûל אורìבוא, יום שיום יûחור, éשäדם הïאëג לûל חיום ש

ûבוñי מושñרומñמäל מéאäז הìך אëיìחיìבוא!הוא קרוב, הוא קרוב, הוא י

éיום, êה ההוא קרב, זüאום —öתóקום ופôם בקר נèעוüאוםöתëנו פóחäנåם אגïםîלîכäדם כóי אãנבóדעäז נא

ìבוא!ãא, הוא יãר בîבãא, הוא כãר בîבהוא כ

ìבוא — ìבוא, יום יìבוא, יום ייום יéיוםêה הìבוא, זהוא יìבוא!יום י

99שיתחברו כל ההפכים

מרטין לותר קינגיש לי חלום / תיש לי חלום, שיום אחד בגבעו ר האדומות של ג'והי י'ג ה

בר עשיוכלו בניהם של עבדים לאלשבת יחד עם בניהם של אדונים לשעבר לשולחן ה ווה.ח

דיש לי חלום שארבעת יל י הקטנים יחיו יום אחד בתוך אומה שתשפוט אותם

לא על פי צבע עורם כי אם על פי תוכן אופיים...

תזוהי תקוו ננו. זוהי אמו ת אבנו. חצובלמונה זו נוכל ימהר הי אוש את אבן התקווה.

ëאה)ñח(מתוך נאומו במצעד מ


נולדממררטטייןן ללוותתרר קקייננגגãמדינתבשנת 1929 ב

ñה שבדרום ארצותãמïבäלאהברית. באותם ימים

היו בארה"ב חוקיםôניים אשר הבדילוåזעג

ûחורים.ïשבין לבנים לאחד מהם היה חוקאשר הועיד ללבניםולשחורים מקומותנפרדים באוטובוס

הציבורי. חוק אחר היהבתי ספר נפרדים

ïדיםïילïדים לבנים ולïיללשחורים.

מרטין לותר קינג הקיםאת ההנהגה השחורה

éשגתïהבארה"ב ולחם לשוויון זכויות לשחורים

äמריקה. הוא פעלãאבîי שלום ובסובלנות.בדרכ

הוא התנגד לשימושñאבקãמäלימות בãאבכוח ובäפליה. מרטיןנגד הא

לותר קינג קיבל פרסãל לשלום. חמש שניםנוב

לאחר מכן נרצח. יוםהולדתו הוכרז חג לאומי

בארצות הברית.

98

, רודי להמן, צייר ישראלי, 1903–1997ננששרר


ג'יימס אגרי ñשל הנשר / מéביאו אל ביתואיש אחד הלך ביער לתור אחר ציפור כלשהי. לכד נשר צעיר, ה

ïה אף כיîלäכïאñזון עופות נתן לו לüיו, ומêיו ושאר עופותèזüיו וברווóגולותüנו בקרב תרנóתונïיײכנף.ãעלנשר היה זה, מלך ב

ïראותו, ואחרי עוברו בגנו אמר: "הציפורמקץ חמש שנים בא חוקר טבע אחד להזאת נשר היא, לא תרנגולת."

üיו להיות תרנגולת. שוב אין הוא נשר,ïפת"אמנם כן," אמר הבעלים, "אך אילõה עד קצה."óה אמות אורכה מקצûמונöיו שíת כנפתרנגולת היא זאת, גם אם מוט

ôהוäרקיעäני אèא"לא," אמר חוקר הטבע, "אףײעלײפיײכן, נשר הוא: לב נשר לו, וñי שמים."ïמרומל

"לא," אמר הבעלים, "תרנגולת היא זאת, ולעולם לא תעוף."èנה מרובהéרימו, ובכווôמידו במבחן. נטל חוקר הטבע את הנשר, הéעהם הסכימו לה

öיךñך ולא על האדמה הזאת; פרוש כנפאמר אליו: "נשר, נשר הינך; בשמים מקומèעוף."וóפנה הנשר לכאן ולכאן, ואחר השפיל מבטו וראה את העופות אוכלים את אוכלםנ

— וקפץ. אמר הבעלים: "אמרתי לך כי תרנגולת היא."

òהו עוד פעם מחר."óס"לא," אמר חוקר הטבע, "נשר הוא, נëרת אל גג הבית ויאמר: "נשר, נשר הינך; פרוש כנפיך ועוף."ñחïקחו ביום המוכך ל

ñהן.ôמèיאכל עאך שוב, בראותו את התרנגולות אוכלות, קפץ הנשר מטה וואז אמר הבעלים: "אמרתי לך כי תרנגולת היא זאת."

ïבו לב נשר; רק נסהו אך עוד"לא," עמד חוקר הטבע על שלו, "נשר הוא, ועדיין לìדאה."פעם, ומחר יעוףײי

å.éלות הר גבוהלמחרת בבוקר השכים קום והוציא את הנשר אל מחוץ לעיר, למרגëדוותêה את ראש ההר, וכל צוק סלע היה מתנוצץ בחöזéפהשמש עתה זה זרחה וה

הבוקר היפה הזה.ïיו: "נשר, נשר הינך; בשמים מקומך ולא על האדמההוא אחז בנשר ויאמר אל

öיך ועוף!"הזאת; פרוש כנפóהוöנéפהביט הנשר על סביבו ורעד כאילו חיים חדשים נפחו בו; אולם לא עף. אז ה

éרקיעëת נשר הõווחöיו, ובצחוקר הטבע היישר אל מול השמש. לפתע פרש כנפôלהײמעלה ולא שב עוד מעולם. נשר היה זה, אף כי הוחזק ואולף כתרנגולת!ñעמ

ëשוב כיïחאחיי, בני אפריקה, אנחנו נבראנו בצלם האלוקים, אך בניײאדם עוררונו לóפיכםîנôדיין אנו חושבים שכך הננו; אבל נשרים הננו. פרשו כèעתרנגולות הננו, ו

ועופו!

שיתחברו כל ההפכים 100


ôב",óי רעäינóי אäנîל עוד אכäב.êאïזïב לîלéכóה הôנע

ïב,éלôל טוב הîך, תודה עäם כ"אãר,ëבïב, חôלüעóא תäל נèאו

äב,êאéזòח הóי", סäנãל אäבאüר.èתñוîל מéאכîל הôל כ"ע

íיות,ûטûה שóי עושäנïי אאולûי,öשíפçי טôד דõעêה צïי זאול

ôדיףñעóי מéרינãל הäבאûי.öשëפãל חäבôב — אéיות רעïהל

ûרãשóת בñנöחות מíב פמוטòר".äסñאãמéיות בïהñלמ

ñא לא?ûמäז הוא צודק, או שאñל. ïמñלïמãקול, לא לñרו בäמאñנות,çמêדéזüה הãאותובîל.ûכéשòר הéמוסôל הûבו עëשח

õר — îל אוצñכëרות מãה חטובòר.äסñאñמôדיף מçרור עדôרך רב,öש עïחפìש לèיו

éב.êהúי זêקäזñאüר מיות

103


îחוש,êה, כôב, רזñרעäב מêאזéריר, åר הóגñלעו נûמש

ìאוש,ïא יñלîלו מõה, כרצçיר.ãדûים בãשîבñה כîמíרף כïטלéרצון — ôיל לו הñה יועäך מאéצאן.çיר הôל דñירה עûמìש שäם יא

ãב,òתובéסûם הñן שûמïב שîלכãה,ôבèה עöרוçים, פëדãים חóיבנäב,êאãין אותו זñבîן, מïכלèה.üקוäין לו שום תôם אöעéפהíרף — ïטîדי לçם כüקדìתäם יאüקף.ìתëיש אותו יïב חîלéכה

êה שוקל!éזïב הîלéכñה הîמ"כñזון.éמון מìש לו הíח יãטב

ïל — çאי זולèדñן וêמéזîל ההוא כîה רזון",ñכüי מîמותèלא כו

ïבãלäב בêאûב אותו זëשחüקרב.éתïב הîלéכäל הèאו

ìקר",éיïב הîלñר כäדון מ"אïי, öר לòפêה, סäיך זäב. "אêאñר זäמאûר — ãשôב בèעñן וûמüה שäתאïי.ãר לòבéסóא הäנôב. אèלא רעוãך,ãטובïי, בïה לåלåם גèגוüך".îמותëיות כïחîל לõד אוכîיצכ

ãטוב,ëיות בïחüי, לîמותëיות כïח"לãך,òבñסûה, או מêה לא קשז

ôזבüעôר תìעéיäת הäם אאõח,üרצèלא תíרף וüטèלא תו

ôבד — ïעîים פה לòכüסïא תäלאîבוד".èכãע וãשבìה בëיüחת

ûה?ôבודה? קשéעäיך הèא"וóסות?ïנïי לîדאי לäם כéאהûה, úשãקïב, 'בîלïי, כäר לüאתôשות".ïעóי לúשונãקìבñה ימ

ó,ëבחïנãקול לñאוד, בöשוט מ"פîעוס.ôף, כéראות זועïהלã ,ëרחïבóים לõנãצúבïקåרם לïגל

ïנוס.üך לîמותëיות כïחולóף,ëנüחéתïהäדון לéאäל האåב,ôל גîב עûכïשöס, לüרפéתïהלóף — öנóפïנûר לãאשãך בóבêנז

ïיו.ôלóעäת נúק אïקïלולõ,ôעãצüבîל זאת תäת כäם אèאו

ã."ôעûבñיד שüמìה תéיüהäז תא

ìה",ôיãעäין בéכל, אêה הäם ז"אåיל,ãגäב בêאéזäז הñר אäמא

ôהûעèתוך שäדון, וïא"בוא לëיל".üחéתïהãר לîבîן כóי מוכäנאüין,ñתéמïהïי לãלõאו בìצéם יèהו

õר,ôצüאום עöתäב פêאéזäך האëין,ãחéבïב, הוא הîלïכìה לéיהèאר —õוéצôל הêר עãר מוזçבדûרת.ûרשôין שñעêל, מãרזôגול בע

òקרן.äב סêאäל זêה?" שואñה ז"מûרת,óקשôה נéרצועïפה ה"לîאן".ñכüי מïים אותãלñר כובîלומכ

äסור?"üה אäתüך, אïים אותãל"כובôת.ïעôת לñעôה, מãרצועîן, ב"כ

öשוט קשור — óי פäנäז אèאוíט".ïשוטïת לìכלïי יãלñבמ

ïקפץ?"èלא לïרוץ וñה, לא ל"מóה.îך עונïב כîלéכ"לא, לא", ה

ëפץ".üחäם תåם אïזוז גèלא ל"וóה?ûנñשêה מñה זäך מñת. אäמ"א

íיןóטïה פונöי לôל פòידון עìם סöריäפאïב / îלéכèהäב וêאéזה

102

"אבל מדוע אינם נקראים אנטיײיהודים?"ûם' נעימה יותר לאוזן. אבל זה אותו"אינני יודעת. אולי הם חושבים שהמילה 'ש

הדבר.""ובכן, מי הם האנטישמים?"

"אלה שאינם מקבלים אותך לביתײהספר.""אבל מדוע הם אנטישמים?"

"הניחי לי, אני עייפה. אך אל תדאגי, את עוד תלמדי בביתײהספר הזה... הםחייבים לקבל ילדים שעברו את המבחנים."

"אבל אינני אוהבת להידחק למקום שלא רוצים בי... אינני רוצה להתחנן.""אינני מתחננת. אני מבקשת, ועלינו לעשות זאת. אחרת לעולם לא נשיג דבר."

פחד אחז בי. אמא דיברה כאילו היינו מוקפים באויבים.בײ1 בספטמבר לא הלכתי לביתײספר. לא לישן ולא לחדש. אך אמא לא נכנעה.

למחרת אחזה בידי ולקחה אותי לביתײהספר האנגלי. בכניסה פגשה את המנהלת,ñית שפניה ארוכות וחיוורות; עיניה דמו לשני כפתורים אפוריםåרמאישה גבוהה וג

קטנים ופיה — לכפתור ורוד חיוור, ובאפה יכולת להבחין רק כאשר הבטת בה מןהצד. ומכל "הכפתורים" נשקף זעם לנוכח הופעתנו, אולם אמא לא נתנה לה כלל

הזדמנות לפתוח את פיה."זוהי בתי, אני ממהרת מאוד לעבודתי והיא נשארת פה, ואל תביטי בי כך... לא

יעבור זמן רב ותהיו גאים על כך שהיא תלמידה בביתײספרכם."והיא עזבה. חשתי מועקה בגרוני, אולם הייתי כה נפחדת שלא יכולתי לבכות.

המנהלת תקעה בי מבט מואס ואמרה לי לבוא בעקבותיה. הלכתי, ובעודי פוסעתבעקבותיה, חשתי כאילו נולדתי להיות מושפלת על כל צעד ושעל בחיי.

åדול,ãין גíן ובãין קטãים, בãרבãרו בëבäת חìש אãיïבûלא לéר שêהéזïהäדם לõריך אצñנו.ñמûהוא בוש מûם שãשìקרא לו בèלא יו

(רמב"ם, הלכות דעות, פרק ו' הלכה ח')


óקòינïה רוסäלאìה"? / ìהודימה רע במילה "ידומה כי לכל חברי לכיתה יש דברײמה נגדי. אני חשה בכך מדי שנה, מן היום

הראשון ללימודים. ראשית, לכל אחד ישנו חבר שלידו הוא יושב, רק אני נותרתבודדה. אחר כך מתחיל הרישום, והמורה קוראת לתלמידים בזה אחר זה, אל

שולחנה כדי לשמוע מכל אחד מהם פרטים על עצמו ועל הוריו. ואנו מקשיבים:"גנרל", "פרופסור", "שחקן", "חבר המשלחת של בריתײהמועצות באו"ם",

"מומחה באחת ממחלקות משרד החוץ", "כתב בינלאומי", וכיוצא בזה.שמי מתחיל ב"מ" ותורי מגיע כמעט באמצע. האם — מהנדסת ניהול; האב —

נפטר, אין אבא. הכול נכון, אולם למרות זאת אוחזת בי תחושה רעה.óה". אני תמיד מאייתת את שםãנïבòלíסïה טäלóה אîינïכתחילה שואלת המורה לשמי "מיל

אבי משום שאיש אינו מבחין בו שום דבר מוזר. אחר כך היא שואלת אותיïאומיותי, וזה מתחיל. כל הכיתה משתתקת לפתע לחלוטין. אחדים מןïלל

התלמידים אינם מסירים ממני את מבטם, אחרים נמנעים מלפגוש את מבטי. עלילומר אותה מלה בלתיײנעימה.

כל היתר ענו: "רוסי", "אוקראיני". רק אני צריכה לומר "יהודייה". למען האמת,מה רע בצליל של המילה "יהודייה"? אך אני אינני שומעת אותה אלא בשעה

שאיש מקלל את זולתו ואינני רואה אותה, אלא כשהיא כתובה על הקירות כביטוישל עלבון וביזוי. ייתכן שהאנשים אשמים בכך שצלילה בלתי נעים כל כך ובעצם,

אין בה, במילה הזו, כל שלילה. לא, אינני יכולה לפתור את הבעיה הזו עתה,בשעה שאני ניצבת ליד שולחנה של המורה והיא מביטה בי בחוסר סבלנות.

המילה יוצאת מפי בלחישה: "יהודייה". כאילו עלײפי אות מוסכם תוקעים בי כלהתלמידים, כאיש אחד, את מבטם. לאחר שאני עונה על יתר השאלות, אני שבה

למקומי רצוצה ומדוכאת. שמעתי את אחת הבנות אומרת כי אני יהודייהטיפוסית, בעלת אופי של "עבד כי ימלוך", וכי סטלין לא הרג מספיק מאתנו. לא

הבנתי, עלי לברר זאת. שמעתי גם את הבנים מכנים זה את זה "יהודי" בשעתמריבה. מדוע עלי להיות מוטרדת מכך? הרי אני חיה בארץ המתקדמת ביותר

בעולם שבה לאומים רבים וכולם אחרים. בקרוב נהיה כולנו אזרחים סובייטיםוההבדלים הלאומיים יישארו נחלתם של הורינו בלבד.

לפני שנה שמעה אמי על ביתײספר מיוחד שבו לומדים התלמידים את השפההאנגלית וגם את יתר המקצועות באנגלית. אחותי לומדת מוזיקה, ואמי חפצה

שגם אני אקבל חינוך מיוחד.אני שונאת שינויים מכל סוג, ובמיוחד כאשר הם מעורבים בתחרות. אולם אמי

עודדה אותי ועברתי את כל הבחינות. אףײעלײפיײכן לא מצאתי את שמי ברשימתהתלמידים. לא נתקבלתי. התקשרתי לאמי במקום עבודתה וסיפרתי לה על כך.

"זה בסדר, אמא, אינני מאוכזבת, אוכל להמשיך בביתײספרי הקודם."אולם היא כבר חשבה על משהו. במשך שבוע היתה שקועה בכך, ביקרה וטלפנה.

בשיחות עם ידידיה חזרה המלה "אנטישמיות"."אמא, מי הם האנטישמים?"

"אלה שהם נגד היהודים."



õ'קìאנוש קורציïקת / õלצûבו,ìשûר לא רצו, לא יäשîאîן, כãכëד. ובäחòל אöסòפôל סäתו עãת אûבïשõה לñיד לא רצïמüלשום ת

ìת, רקõיìצèה, יõוñצûהו מñישãל מäבõה, אäינו רוצûר אäשîאöלו כäפûקט, אûק הוא שìאשãל יäבòל. אëסèחוôים לו.óעלא נ

öר.òפéסãית הãבéראשון בéיום ההéר. רקêהéזïהïיו לôלêכר. עìזìד יñיîל, מüכòתìסûר יäשîאãל כäבòל, אöסòפéסõה הôד קצêז עûק, זìאשûב ייוש

îדי לאôשות, כïעñה לäל: מûאìשèיñא וäמïאöר לòפìסüה, יìתãיéבïך הìלûר יäשîאñד. כôמñעêיק מëזéחïהéיום להäתו.ëד אìחãת יûבïשל

äתëריצות. אãחïמד בïלñידים לïמüלîים תõריכäיך צéמורה, אãרי הçבäת דûק אìאשô יñעשומûעורים. הואãשô בöריעéפïהèלא לìם וóיûנéשäת הûת אãרשñבãמóקות בïנñט, לïקמãרות לא לëבñחéמה

ñעות.óיו דומôינèעô וñעשומñרת:èאומôרים וóעéנäת הìן אôדיîירה עñכóה מäינéמורה אèהו

îה?"üה בוכäתô אñדועñך? מûמñה שëרון, מäחéאòל הöסòפéסñהüה, מäתïי, אäלóא א"בוא נñרים:èאומäים וäחורה, רואïם אîלãבו כòתובéסה

ìהודי."ôם יãת עûבïשõה לäינו רוצéמורה, אûהוא, הóי שöנñפ"מìהודי?"óה יéנãא הñה בûם מïש"ל

äז:èאüר, וïראות טוב יותîדי לïים כòלöסòפéסñהöלו מäפõאו אìציûק!"ãי — מושìהודון — רב"יãל שוב:äבüר. אñתäם מôים אóם יודעäינîי אõת, כñקצãמüקו בüתûתéשñה. הéמורה קמה

ò".ëריחñסñנו — מñמõל נודף מãצë ב"ריחòת!"óסîנéכãית הïבïך ל"לëדר!"ïח"לãך!"õים בäנו רוצäין א"אåיד.üגñה תóים מòקרנôרים סóעéנèהîה, וëכñחñדת, מéמורה עומהôרותûעéשèהé וüיהôרותûעñשäה מõיאîת ראש הוצòכîלום, רק סñרת כóה אומäינéמורה אãל הäבאìהéיìהñה יôי. מûעñשïמñסרקות לéירות, מãהäרכות, בìפות, אôרות יûעìש שïמורה יèלêרו. וöזüפéתהîאן?כñה.ñמçמד

ãר?"îבüם כñרתåמéמורה, "גïת הäלñה?" שואîן מãכ"ובõר.ëצãחóים בãנäבïיך אûלéשûר הäשôר, אóעéנñר הåמר?" אומïגïינו לôלìה עéיñה ה"מëרים.äחéאöים הòיפïך לו," מוסìלûיêה שîזëמום' כìהודי 'חïיçר לòדóס"נ

îךîי כäר כûאéשïהîרח לñכüכו אותו הוא מîל יום תäם כåם אéמורה, "גñרת הïך," אומìל"לא יñה זאתüדעו מéתéזאת. הïקת הõלéצïדות הäת תולîם אïכöר לòפäסèאåעו וéרגûו הîשôכèעéחק. וñר האומ

ïקת?"õלצûרäשîאõלוק. כñקום צûה — מôל ראשôרות עûעòר שëסñקום ריק, חüה מäתéראèהöה וöפüכופéתéמורה ההïל.îלüה כäתóראïקת לא נõלéצîראוי, הçרות כòדñסñסרקות ומéיו מé הüיהôרותûעש

äים?"üם רואäת"אãן..."äבñאçאי מèדêה ו"ז

ãמורה?"ôט בãעïי סוס ב"אול


חנה ברנרמהי אנטישמיות? / כשאומרים אנטישמיות מתכוונים לתופעה של שנאת היהודים על עצם היותם

יהודים. שנאה זו באה לידי ביטוי במקומות שונים בעולם ובתקופות שונות. שפירושהששממייםםשפירושה נגד ואאננטטייהמילה אנטישמים מורכבת משתי מילים:

צאצאיו של שם בן נח. היהודים נמנים עם בני שם והאנטישמיות מכוונת רק נגדם.האנטישמים פוגעים בגופם וברכושם של היהודים: הם הורגים יהודים, מעלילים

עליהם עלילות, מחללים את בתי הקברות ואת בתי הכנסת שלהם, כותביםכתובות נאצה, ומתארים את היהודים כבעלי תכונות מכוערות.

האנטישמים מסיתים נגד היהודים. הם מפיצים בעולם סיפורים על כך שהיהודיםנצלנים, שקרנים, רודפי ממון, ומתכננים להשתלט על העולם.

כאשר נעשתה הנצרות לדת השלטת באירופה, האשימו הנוצרים את היהודיםôלילוéעבאחריות לצליבתו של ישו ובכך עוררו שנאה רבה כלפיהם. הם אף ה

שיהודים רוצחים ילדים נוצרים כדי להשתמש בדמם לאפיית מצות לפסח.הנוצרים רדפו את היהודים ואילצו אותם לגור בשכונות מסוימות בלבד (גטאות),


ככתתוובבתת אאננטטייששממייתת עעלל קקיירר בבממייללננוו

109

ïב. ôיײלóים, רעóבונûים לא נóשäנéמורה, "אãה הûיבéשûים," הóשäנäם אîי א"לא סוס, כíים, רקôטñעéיו מìרה הôיãעóים בïנéפולìרה. הôיãעåרה בñי גäמîם. אïכåילãגôרך בãעçה, בïדìלäז יüי אìיתéיהìךûיìה שéיïין הûל פולéהוא שäזור הéאèהóי. וäנèאñא וäמüינו: אûתìינו רק שéיñת. הãי מäבéיו. אóים הñנåרמגöר.òפéסãית הãבúר בãקïבëים לîרחñכïדים מìלéיûהäז חק, שìה אéיóים הñנåרמéגõל הäצåם אèגìה. וóיñנåרמïגäז לאãיםûיבéיו מושûהóס, או שñת קנïמûלñשüה מìתéיëרת הäחöר, אòפéסãית הïבñא לäמüי אñה אותûמîן רשãכוב

éר.éסהãית הãבüה באותïגוêלñעות זçמñא, דäמüי אûקה אותóשóי, נñנåרמéגöר הòפéסãית הïבóה לéראשונôם הöעãפüי בîתïכéלûר הäשîאכüיëתñחûמèשõה וñרצüי מìיתéיîי הüי, כñתñמûתומéשóי הäנèאïה'... וïלñלäמíה אöעוטñרה: 'פäמèאé וóיהôינñעמîך?îל כïה כõר לñה צôל מèעëדת, וöחñפñא מäמñה אóי מöנñפñידה. מïמüלãר תîבìה כéיäהûאש

êהüם זôקתõעûר צäשîאîם? כñכõמôצïעäרים לüאñתãר מîבçאי כèדüם וäתñם. אûתומéשïהüי לïתëדלñה? חנו, ומéראשוןãיום הôצוב, בéעãיום הüי בîרתêכóזìהודי, נûהוא יóי שöנñפôר מóעéנäת הüם אãתïבôלéעèהüה וôתעóישôנìעéים יäלהñרה: 'אäמèאïי וïלו לûר עולäשäת אüה אäתûראñי שäמãאüי בîרתêכóזèנöר. וòפéסãית הãבïי בûלש

óים.'ñנåרמéגäת הôים, אéרעéם הûיהôשñעôל מüם עאותîר."êכéזïהôים לóעãר. לא נôבãר עîבóים. כöנïפìה לéיêה הïדים. זìלöיק יòפñסנו, מ

óן:ëנüחéתïהúש ולãקïבëילו לüחéתôרים הóעéנãל הäבòפורה, אäת סûיך אñשéמïהüה לõתéמורה לא רצהìה?!"éיêה הäיך זöר אòפüסéמורה תûה"שóית!'ïנêירה פולëזñרו: 'חäמëד. אäחòל אöסòפôל סüי עäתãת אûבïשõה לëד לא רצäחäף אìה? אéיäיך ה"א

ãירה הואöלו בäפûרף. אìין שüה יûתôם לא שöעäף פãי אäבèאûכור!' וãיך שäבäרורה!' 'אìה אóיïנ'פולüהìתéיãל — הäבñרו. אäמñה עוד אôת מóי יודעóנäינèאóית וñנåרמôט גñעäז רק מüי אãינותéבüה. הûתלא ש

ëת.äחãת אóים ובãנûה בûלושïי. שõיקו לéצôה לא הãעäרבñה. רק אìמäיäה אóאûנèשîזאת וûעות כרשüי.ãת אותéבóה אוהäינéיא אåם הäלו גîאóים, כöנñיד פôמüעûתïי, שôלåן עüגûלא תîך שëר כäחé אüיהûתúשãקב

ïי.ôלåן עüגûתôד שãעïה בüי לñתïמûלñה שîמüה, כäלו אותûאüה. שëתñנוחäת מéדריך אïהëילו לüחéתèהנו, וêה."éזóי הñנåרמéגöר הòפéסãית הãבïי בìה לéירע, נורא רע ה

ãל!ëבéמורה. חûל הòפורה שäת סòיק אöסéפöר הòפéסãית הôמון בöעפãן.äבãאüה בõעו אותöצäיך פèאñי וöר מòפüסéמורה תûהïדים שìלéיúשו הãקîן, בëרי כäחñים רבות אôמöעפöרה.òפèלא סüה וõתüה, לא רצôתçעôל דñדה עôמéמורה עãל הäבאéיא.ûה הúשûקô שìדועãן יäבöר? אòפïסìש לñה יîדאי! ומîר. לא כêכéזïהôים לóעóים, לא נöנïפìה לéיêה ה"זãלäבãת, אäבóה כואäינéראש אôל הïקת עõלïדים: צìלóים, יãינñבîם מóכäינìן אôדיöא. עüרפéתèהäב — וîאכãת. äבïב — כואãלûבïקת שõלéצèהãן. וäבüה אñאותïקת מõלäרה צûאóשïב נãלåם בגõאìצäל יöר! אòפéסãית הîבוד בôל כåנו עéגäדם. הèלא שום אïדים, לא אותו, וìלåיזו, יüרגäל תאïב!"ãלéראש ובôל הïי, עûלîמו שïקות, כõלôם צöר עòפéסãית הñבäיש מא

(עיבד אריה ביכנר)


כווים בערשכל בני האדם נולדו בני חורין ו תם ובזכויו נו בתבונהניהם. כולם חוובמצפון, לפיכך חובה עליהם לנהוג איש ברעהו ברוח של אחווה.

לא יהיה אדם נתון לעינויים, ולא ליחס או לעונש אכזריים, בלתי אנושיים אומשפילים.

ילא ה בעונו, מבא אדם נתון להתערבות שרירותית בחייו הפרטיים, במשפחתו, ח ליפתהלאי כבודו או בשמו הטוב. כל אדם זכבמכתבים שלו ולא לפגיעה גנת החוק בפני

התערבות או פגיעה כאלה.

כל אדם זכאי לחופש תנועה ומגורים בתוך כל מדינה. רכל אדם זכאי לעזוב כל ארץ, ל בות ארצו, ולחזור אל ארצו.

הלהכול שווים לפי החוק וזכאים ללא הפליה גנה שווה של החוק.


ãדבר זכויות האדם מטעם האו"ם:êה עולמית בéכרזה

דוד בן גוריוןמה מלמד אותנו ספר הספרים / "ספר הספרים" שלנו אינו מתחיל מתולדות היהודי הראשון, אלא מתולדות

האדם הראשון, ואדם הראשון לא היה יהודי, אלא אדם, סתם אדם, ואדם זה,מלמד אותנו "ספר הספרים", נברא בצלם אלהים – – – ואין אנו רשאים להתנכר

ôנות האדם באשר הוא.לע

111

לחבוש כובע מיוחד או לענוד טלאי מיוחד שיזהה אותם כיהודים. הם דרשומהיהודים להתנצר וכאשר סירבו היהודים לעשות זאת, הם גורשו מהארצות

שחיו בהן מאות שנים: מאנגליה גורשו היהודים בשנת 1290, מצרפת בשנת 1306,מספרד בשנת 1492, ומפורטוגל – בשנת 1497. הם הורשו לשוב ולהתיישב

באנגליה ובצרפת רק כעבור כײ200 שנים.

הביטוי הנורא ביותר לשנאת יהודים היה השואה: השמדת יהודי אירופה על ידיהנאצים. במאה העשרים קמו בגרמניה ובאוסטריה מפלגות אנטישמיות שחרטועל דגלם את שנאת היהודים. הם טענו שהיהודים שייכים ל"גזע נחות". הנאציםבגרמניה הכריזו על עצמם כעל ה"גזע העליון", והציגו את היהודים בתור אויבי

גרמניה ואויבי האנושות כולה. כאשר עלה היטלר לשלטון בשנת 1933, נכלאו מנהיגים יהודים, נפגע רכוש יהודיונאסר על יהודים להיות בקשרים עסקיים או חברתיים עם נוצרים. בשנים 1939

– 1945, במהלך מלחמת העולם השנייה, ריכזו הנאצים את יהודי אירופה בגטאותובמחנות ריכוז והשמידו שישה מיליון יהודים.

אחרי מלחמת העולם השנייה היה נדמה שהעולם הזדעזע קשות משואת העםהיהודי. אולם בשנים האחרונות אנו עדים למקרים של אנטישמיות באירופה

ובאמריקה. אמצעי התקשורת מדווחים לעתים קרובות על אירועים אנטישמיים: האנדרטה

ìאר, אתר ההוצאה להורג של עשרות אלפי יהודיםãיײיãבלזכר קורבנות השואה בבבאוקראינה, נותצה; הרב הראשי של בריסל בירת בלגיה הותקף על ידי צעירים

שבעטו בפניו; בקבוק תבערה הושלך לעבר בית הכנסת בברלין; ששײעשרהמצבות הושחתו וצלבי קרס רוססו בבית הקברות היהודי באושוויץ.

ממשלת ישראל, יחד עם ארגונים יהודיים בעולם, קבעו לעצמם מטרה להילחםבאנטישמיות.

(עלײפי האינטרנט וידיעות המתפרסמות בעיתונות)


גברים ונשים שונים במראה ובמבנה הגוף, אבל האם יש להבדילם משום כך גםבזכויות? האם הם שונים בתכונות ובכישרונות שלהם? היום אנו יודעים שלא כך

הדבר. עובדה, ישנן נשים המנהיגות מדינות והמשמשות שופטות, רופאות,טייסות וכדומה. כאשר נפתחו אפשרויות השכלה בפני הנשים, הן הוכיחו שאינן

נופלות בכישוריהן מהגברים. אמת, גברים ונשים אינם דומים בכול, אך חברה.בבששווווייווןן ממתתווךך ששווננוותתשוויונית היא זו המעניקה הזדמנויות שוות לכול ודוגלת

במשך יותר ממאה שנות הציונות הגיעו לארץ גברים ונשים מכל העולם וכלקבוצה הביאה איתה מנהגים ואמונות משלה. הנשים החלוצות שבאו לארץ לפניכמאה שנים, חשבו שעליהן לעבוד ולהיות "כמו גברים" כדי לזכות בשוויון. היום

הנשים רוצות לטפח את נשיותן ולהדגיש אותה, מבלי לוותר על השכלה ועלתפקידים שווים לאלה של הגברים.

ששווווייווןןחברה נאורה מכבדת את ההבדלים שבין בני האדם, ועם זאת פועלת למען .ההזזדדממננווייוותת ללככווללםם

(ד"ר צפרירה שחם מטפלת באומנויות ועוסקת בנושאי מגדר)


מדוע נאבקות הנשים שיהיו להן זכויותצפרירה שחםכמו לגברים?/

ההייהה ממעעממדדןן ששלל ההננששייםם ששווננהה ווננחחוותת ממזזהה ששלל ההגגבבררייםם.. ללממעעששההבמשך אלפי שנים העולם על ידי הגברים. הם היו ראשי המדינות (השליטים) שקבעו מהלכיםננששללטט

גורליים, כמו מלחמה או הסכמים בין מדינות, והשפיעו על חיי החברה, התרבותוהכלכלה. הם כתבו את יצירות הספרות וההגות הגדולות ויצרו את יצירות

האמנות. וראו באישה את רכושם. לנשים לא היה רכושרראאששיי ההממששפפחחהה הגברים היו

ìית לבעליהן בכול.משלהן והיה עליהן לצילנשים היה אסור לרכוש השכלה גבוהה ולכן לא יכלו להשתלב במקצועות

הדורשים ידע. מסיבה זו נמנע מהן להיות רופאות, מהנדסות, שופטות, בנקאיות,סופרות או טייסות. כך החזיקו הגברים בכל התפקידים החשובים בחברה. הם אף

חשבו כי הנשים אינן מסוגלות ללמוד, מכיוון שיש להן מוח קטן יותר משלהגברים – דבר שהוא כמובן שטות מוחלטת. למעשה, הגברים לא רצו לוותר על

עמדות הכוח שצברו במשך הרבה מאוד שנים.. זכות זוננאאססרר עעלל ההננששייםם ללבבחחוורר ווללההייבבחחררבבחירות לראשי המדינה ולנציגי העם

נשמרה לגברים בלבד. לפני כמאה שנים החלו הנשים להיאבק על זכויותיהןלבחור ולהיבחר, ללמוד באוניברסיטאות, לקבל שכר שווה כמו הגברים ולהיות

בבאאררץץ ייששרראאלל זזככוועצמאיות מבחינה כלכלית כדי שתוכלנה לפרנס את עצמן. זזככווייוותת ממללאא בבײײ11992266.. ההננששייםם בבששווווייווןן

כדי להבין עד כמה מאבק הנשים היה קשה וממושך, כדאי לדעת כי בצרפת קיבלוהנשים זכות בחירה בײ1944. (96 שנים לאחר שניתנה זכות זו לגברים). בשווייץ

קיבלו הנשים זכות זו רק בײ1971 ( 123 שנים אחרי הגברים!). אבל לא בכל רחביהעולם זכו הנשים בשוויון זכויות, ועדיין ישנן ארצות (בעיקר מוסלמיות) שבהן

נשים נתפסות כרכושו של הבעל וחייבות לציית לו בכול. הן אינן זוכות בהשכלה,וחובה עליהן לכסות את פניהן מחוץ לבית.


גגווללדדהה ממאאיירר,, רראאשש ממממששללתת ייששרראאלל בבששננייםם 11996699––11997744,,ללששממאאללהה ייגגאאלל אאללווןן וואאבבאא אאבבןן,, ששררייםם בבממממששללתתהה


ïםéעולãרא הóבïי נãילûבãשבäדםñר אûלא יאמãריות, שéבûלום הóי שöנñפëידי... ומìחäדם יéאãרא הóבîך נöיכïפלãרו:ëבïחל

ãיך."äבñאåדול מãא גäב"אãרוךײהוא, úדושײבéקûל הïתו שåדלåיד גéגïהולêה, ïזêה לñין זïן דומîלèכëד, וäחüם אãחותãעות בíבñטñה מîמô כãעäדם טובûאשüמו ãחותäדם בîל אãע כíבãרוךײהוא טúדושײבéקîים הïכñלéמîי הïכñלïך מñלומãרו. ëבïחñה לéן דומñהëד מäחäין אèאéראשון, וäדם הûל אשïם".éעולãרא הóבïי נãילûבãשñר: "בìב לומëיëד חäחèאëד וäחîל אîך כöיכïפל

(משנה, סנהדרין פרק ד', משנה ה')

114


éרהר: ומה אם מישהוäשות בידו, הãיהם, ואין מושיע. בעוד פיני מנופף נואñכאובבמãמקום להציל — יחסל את הפצועים חסרי האונים?ôצור, ובìעי

ìן תפסôיéרף עîהוהנה נעצרה מכונית. איש גבוה ולבוש היטב יצא ממנה במהירות. כóהיגהãנöתח בãלי לאבד רגע דחס את כל הפצועים לתוך מכוניתו ופûה, ובאת הנעש

éיר. האיש חלף במהירות עלñקום הפיגוע לקהôשרות קילומטרים בין ממטורפת, עãלבד שיגיע מהר ככל האפשרóיו, עבר למסלול הנגדי ובפני מכוניות שנסעו לפנ

åר מהפצעים, ואחתãדם שניגלבית החולים. המכונית המהודרת הוכתמה כולה בéג היתה שאיפהóהîאב עם כל תנודה וקפיצה של המכונית. אך לנהפצועות זעקה מכ

éציל. ïהאחת: להגיע, להספיק ול

**

äרץ. בבית החולים בארץ הצליחו לחברïאמבית החולים שבקהיר נלקחו הפצועים לôבודתו. הוא זכר לטובהïעëלים וחזר לéחãעותיו הקטועות של פיני, והוא הõבäצאחת מא

óהג האמיץ שבלי ספק, הודות לו, נשארו הוא והפצועים האחרים בחיים.את הנאפילו תודה לא אמר לו!

óאי, וביקש ממנוñציל פנה פיני אל ידיד שהוא עיתונüשוקתו לפגוש את הנהג המãתבלנסות לברר מיהו הנהג הזה ואף להסדיר פגישה עמו.

הידיד ידע במי המדובר, שכן המעשה פורסם בעיתונים. בעזרתו נסע פיני שובñציל, שהתברר כי הוא רופא ידועóהג המöגש עם הנלמצרים, הפעם כדי להיפ

íאן שמו. במצרים, דוקטור סולטכשנפגשו, הודה פיני מקרב לב לאיש שהציל אותו, והוסיף: הודות לך נשארנו אנו,

הפצועים, בחיים.äלים הצילו את חיי לאחרûרא"לא יכולתי לנהוג אחרת," אמר הרופא. "תדע לך שיש

äלמלא כן, בשום פניםôזבתי לנפשי במלחמת ששת הימים. אבל גם אóעשנפצעתי ונëלוף לידכם ולא לנסות להציל..."ïחלא הייתי מסוגל ל

117


יוסי מרגליתñציל / óהג המéנהåבעות חול. הוא לא היה יכולñסביבו רק גë, ומãצל הדל של שיחהחייל המצרי שכב ב

ïזמןñןײלñזמïיו היו פצועות קשה. בקושי גרר את עצמו אל השיח, ומלקום, כי שתי רגלõל. הוא לא זכר בדיוק כמה ימים עברו מעת שנפצע, שכןôקבות הצזז מעט בע

ñייתו אזלו זה מכבר, ומזוןñימöלת. מעט המים שהיו במîרתו מעורפéכüחילה היתה הãתבïיו המריםéציקו לו מאוד, קטף ולעס מעלãרשותו. כאשר הרעב והצמא הלא היה ב

üיו הלכו ואזלו ונפש חיה אין מסביב. הוא חשב על הוריו ועלשל השיח. כוחותëיו הקטנים ממנו, על אשתו הצעירה ועל הבת התינוקת. הוא כבר איבד תקווהäחא

ìתומה... בכל זאת התאמץ להישאר בחיים. הוא זכרïראותם, והבת תגדל ישישוב לóעלמו,éלך הקרב, התפוצץ משהו לידו, והכול נñהãריו בחולות במëבèחשכאשר רצו הוא ו

ûתרר מסביב.ושקט נורא השóי החייל הפצוע טרטור של ג'יפ. הוא התרומםöתאום הגיע לאוזנהזמן זחל וזחל ופ

äה ג'יפ מתקרב. במאמץ רב פשטäייתו. אכן, נראöקיו ואימץ את ראñרפמעט על מäלים? אולי הוא מזמיןûראéרהר: ואם אלה ישóפנף בה. בתוך כך הìתו ונöייהחייל את גופ

äפיסת כוחות. ñאïא מñילאת מותו הקרוב? אך לעומת זה, סופו שיגווע ממהרגישו בו! הג'יפ פנה ישר בכיוון אליו. אכן, ג'יפ ישראלי, שני חיילים קפצו ממנו,

וניגשו אל הפצוע. "חייל מצרי פצוע! מה מצבו?" אמר אחד.

äה אנוש," אמר האחר, "בוא ניקח אותו.""מצבו נראãזהירות אתéרימו בìים של הג'יפ, הäחוריהם פרשו שמיכה צבאית על המושבים הא

éסיעו אתñנעות מטלטולים ככל האפשר, הãנסיעה איטית, תוך הימהחייל המצרי, ובäנח אל בית החולים הצבאי.óאהחייל המצרי הנ

*

ûראלים היתה בטיול באוטובוס במצרים. המלחמות עם המצרים היוקבוצה של ישãרכה את התיירים מישראל. בכל זאת,ãבéעבר, והמצרים מקבלים ברצון ובëלת הóחלנ

ïבות המטיילים. הם ידעו כי לא הכול מקבלים ברצון אתûשות בלëשהיו קצת חãמדבר בין עריהשלום עם ישראל. לפתע, בעוד האוטובוס עושה את דרכו ב

éפסק.ãרד יריות. שני אנשים חמושים עצרו אותו וירו לתוכו בלי המצרים, פגע בו בêרקוóי, תפס את הרימון וניסה לזöינëד הנוסעים, פäחïם לתוכו, ואéלהם גם זרקו רימוןײה

ëזרה החוצה, אבל הרימון התפוצץ בידו וקטע את האצבעות. פיני אסף אתãחבüיו הקטועות בתקווה שאם יישאר בחיים, יצליחו הרופאים לחבר בחזרהãעותõבאצ

óתיים התקרבו מכונית שעברו בדרך — והיורים הסתלקו. פיניãינלפחות אחת מהן. בôי האוטובוס התגוללו הרוגים. רק הוא ועוד ארבעההביט סביב: חלק מנוסע

אנשים, כולם פצועים, נותרו בחיים. ïיו, יצא מהאוטובוס ועמד בצד הדרך, מנופף בידומי שהיה יכול לעמוד על רגל

äסוף את הפצועים.ìאלמכוניות המעטות העוברות, בתקווה שמישהו יעצור ויôקוêעמכונית אחר מכונית חלפו ולא עצרו. מבין הפצועים היו כאלה שז

116

הñרûמולשהãדôבïעל

ñי,ïמäת עולëריב אüחèתïקל וüקלûלא תשëריך.äחúן אüקìתûיñי שäין מü אïתïקלäם קלûאש


ôל éשועåש הöגפòידה, ëסãחבäל ûאèשו

ûאל ïשûר לöשäפäם אאëידה. ח

íח!" ãט"בòידה. ëסéחãה הûיבéשהôל:éשועòח הס

"תודה."äל:ûאèשו

îיéכñי הûי מëשóח"נîיéכîי הéכîי הéכהêריז,זú,ëחöקפïח,ñלñממ

öל?"ïפöלñפומïה!äלûאäיזו ש"אôל!"éשועêה הéרי זהïא!"öלóפ"נôל,éשועñר הäמאëידה?"ïי עוד חèאול"וñה לא?"ïמ"לòידה.ëסéחñרה הäמאôל:éשועòח הס

"תודה."äל:ûאèשו

ûי, ëשóח"נûבñה חושûי מëשóחנ

ôב,ôל נורא רעשועóה?"ñנûמòידה שëסåש חéפוגה

óה!"üנëתôל ח"עû"!üתëשóחûה, לא נöשíפ"טóה!"ûנôל שוש"עû"!üתëשóחûה, לא נöשíפ"ט

"טוב,"òידה,ëסéחñרה הäמא

ëש,óחäנíח אãטûו בîשôכ"עóיך ôינôצם עüעûתóאי שüנãתäך בא

ûש."ôד שòפר עüסèתוòדר."ãס"בûש.ôד שöר עòפèסóיו וôינôל עéשועõם הôצעëן,öקחûר פäשîאäבוי, כèאäך אוי ואëשóחïנõמו לôצãעïץ בäלóאנ

ëידה,éחäת האòידה...ëסéחñה הïמôלóעäן נïאלñה?ïמîך לîל כèכוïה,ëה לöרחöה ופôפìם עüיóתãינîי זו בכ

ïה,ëקה לõחåדול צõחוק גוצöש,íפôל טôל אותו שועעûש.ôד שòפר עïסäר לûאóשûנש

ïלéלע. הòידה / ëסéחèהôל וéשועה

118

üיäבותåעו אìגûיûם שîשכëדäחêקן אäה זìה. ראãריíבïי טãילûבãשãר בìה עובéיûהìאנוס שäדריãאûה בôשñעמíיעות. óטíע נèנוטöירות וëפöר חèחופñד וûעומשéיום? üה הäתñה אîמãן כêקן! בêקן, זñר לו: זäמאóה. ûנäה שñאãן מñר לו: בäמאîיèכíיעות — וóטô נíעèנוטë וèטורחñד וóה, עומûנäה שñאãן מêקן בüה זäתñר לו: אäמאéן?! ñהäכל מïאüה לäתòבור אסöרותñפîל מîה — אכêכäזäם אô. אíעóי נוטéרינïך, הñלéמóי הäדונñר לו: אäמאóי. ãנïבô לåעìגóי יäנîך אüי, כäבותïי אåעו לìגûיûם שîשïאו — כäם לèאüי; וíיעותóטנüהäתñינו, אìמãיöרות בïך עושות פûלíיעות שóטäם נêקן, אìיך זëיãחñר לו: בäמאéם.ñהóי מïנîילäכñאמóים. äנüאüיו תïנותäילôשו אñים עìמïילïך. ñלéמõל הäצïך אäלûאôה שûעéשôה הåיעéגñר: הäמאìפותóים יäנüאûל תãכורות שüה בïא אותñלïה ומîלïכîלíל כóטêקן? נûה אותו זôשñה עמïך. ñלûל מíין שïטöלôר פûעãשñד בôמèעïה וôלèעוòקך? ôסñה עôרים: מéשועñרו לו הäמאúש. ãקñבóי מäנïך אñלéמõל הäצóס אîנïכéם: לïהñר לäמאòקך? ôסñה עñר לו: מäמóס אîנóכûנèן שîיוïך. כñלéמõל הäצóיסוהו אîנéכהíôעèנוטöירות וëפöר חóי חופäנèאïי וôלü עãרתôבûעêקן שóי הוא אותו זäנñר לו: אäמאüהäתìיך, אëיãחöרות בïלו עושות פéלíיעות הóטäם נïי: אü לñרתäמèאíיעות, וóטנéן. éם הüיהöרותñפïלו מéלóים הäנüאüי ותîיתêכéרי זèהéם. וñהóי מïנîילäכñאמ

íלוéב וטêהûל זòא שîסôל כûיבוהו עãדיו: הושôבïעäדריאנוס לñר אäמôה אûעüה שאותéב. êהóרי זé דינïאוהñלé ומéריקוהèהìדיו וñיïה מîלïכîלéכהéם: בוראוïהñר לäמêקן? אïאותו זãד לîבñכüה מäתîך אîל כèכãדיו: וôבñרו לו עäמאãדו?îבäכóי לא אäנèאãדו! — וîבñכמ

(מתוך מדרש "ויקרא רבה")

121

ëריךäחúן אüקìתûיñי שäין מü אïתïקלäם קלאéראשוןäדם הäת אãרוך הוא אúדוש בéקãרא הûבôה שûעãשבôדן, åן עóי גïנäילîל אôל כע(לקח אותו והראה לו)êירו ëזéחèהíלו וóטנéם, ëין הãחûבñשäים ומóאñה נîמûי כôשñעäה, מñר לו: ראäמèאוüי.ãראתïך בãילûבãשüי — בãראתûבñה שîל מèכוüךôתçעüן דתñי,ïמäת עולëריב אüחèתïקל וüקלûלא תשëריך.äחúן אüקìתûיñי שäין מü אïתïקלäם קלûאש

(מדרש קהלת רבה פרק ט')

120

לעובדה ולשומרה

רחל כץהאמנות היא דרך לעורר באדם מחשבה/היצירה המצולמת בעמוד הבא היא מבנה בטון שבתוכו נדחסו זו על גבי זו

מכוניות רבות בצבעים ובגדלים שונים. יצירה זו מזכירה לנו חניון רב קומות שבוהמכוניות חונות בגבהים שונים, או ערמת גרוטאות של מכוניות שסיימו את

חייהן על הכביש והן מחכות לדחיסה ולמיחזור.

האם היתה לאמן כוונה מאחורי המעשה הזה?ñן סדרה ארוכה של עבודותäרמבארבעים השנים האחרונות בנה האמן א

מגרוטאות, מכלי בית, מרהיטים שיצאו מכלל שימוש, משאריות תעשייהומחפצים שרופים.

ïפנות אל עולם הזבל והגרוטאות, ולא ליצור אמנות יפה?מדוע החליט האמן לבעזרת העבודות שלו ארמן מעוניין לעורר אותנו למחשבה על העולם שבו אנו

חיים. הוא מסתכל בדאגה על אתרי הזבל והפסולת שבני אדם צוברים, על הניצולשהאדם מנצל את אוצרות הטבע מבלי לדאוג למה שיישאר לדורות הבאים.

המכונית מסמלת בשבילו הן את השאיפה של בני האדם לפתח חידושיםטכנולוגיים, והן את יחסם למוצרים שהם רוכשים: לא עובר זמן רב ומה שנחשב

לחדש ולמשוכלל הופך לגרוטאה ונקבר בתוך ערמות של זבל.ארמן אומר יותר מזה. הוא משווה את בני האדם למכוניות הנקברות בתוך גוש

הבטון. לדעתו גם אנחנו, בני האדם, "קבורים" בתוך ערים בבתי הבטון שלנו. גםאנחנו כלואים בסביבה שבנינו, גם אנחנו שכחנו את הטבע ואת אוצרותיו והפכנו

לקברנים של עצמנו.

העמדת היצירה הזאת בתוך גן פתוח, כשהיא מוקפת בעצים ובמדשאות, יוצרתניגוד חריף מאוד בינה לבין הטבע הירוק שסביב. ארמן הוא אמן הרוצה לזעזע

אותנו ולפקוח את עינינו לראות את הנזק שאנו גורמים לכדור הארץ, והוא עושהזאת בכל האמצעים העומדים לרשותו, למשל, שריפת רהיטים וכלי נגינה. על ידייצירתו ומעשיו הוא קורא לנו להיות אחראים לחיים שלנו ושל הדורות הבאים.

*òל?öסבוודאי שאלתם את עצמכם: האם זו יצירת אמנות? האם זה פ

שאלות אלה עולות בגלל שתי סיבות עיקריות. הסיבה האחת היא שיצירה זוגדולה הרבה יותר מכל יצירת אמנות שאנחנו מכירים. הסיבה השנייה היא

העובדה שהיא עשויה מחומרים שאינם שייכים דווקא לעולם האמנות: בטון הואחומר המוכר לנו מתחום הבנייה, והמכוניות הן מכוניות אמיתיות בגודל טבעי.שתי סיבות אלה מעוררות שאלה חשובה נוספת: מה חלקו של האמן ביצירה?

יש להניח שהוא לא היה יכול לבצע בעצמו את יצירת הבטון הזאת, ונזקקלפועלים, לחומרים, למערבל בטון, למנוף ולעוד כלי עבודה ומכשירים שאינםשייכים לעולם האמנות. אם כן, מה מצדיק את העובדה שהעבודה נרשמה על

שמו?

123


ëיêרחנורית זïים / çקלéדãין הבïים,çקלéדãין הîת בïכóי הולäנûאîשכïה:ôלóעûה נåשéרגïי הìש ליãתòבñסïמüי לóתñנêמéזäלו הîאכïה.ôלñעñיײמûים רמóשäנא

ïף,îקלãט חום כûבóי, ראש שäנóדיאäינאçל.ïדñדלêקן מéזèארו הõוצèהéוåם קהéלוגãי הôרבûיך עèשוíל.ñי טñקום מãמãבקר, בב

üר, èיותäלות וûאäה שñאïי מìש לûיîשכãה,üשובïי תäין לëת אäחîל אïכולïיםéדקלäל הîת אïכóי הולäנאãה.ëשובõה חôצóס מועîנïכל

ãדות, îבéכôן הìעéיãנוצות הôים בóיעñנמëידה.îחéה כåבוהãה כה גüשובîל תכûדרה,ãשçי בãדïבñלäיש מäין אאçה.çה קדèקדöת וöפüכופñתóי מäנèאו

122


פנחס זמיר מי יציל את ים התיכון? / ההחחיי ווההצצווממחח בבייםם ההתתייככווןן ווללאאווררךך חחוופפייוו ננממצצאאייםם בבססככננתת ההככחחדדהה..

לאורך חופי הים התיכון חיים כיום כײ150 מיליון תושבים. מדי שנה בשנה מגיעיםאליהם עוד כײ100 מיליון תיירים. ים זה מהווה מקור מחיה, הנאה, בילוי ונופש.

את צורכי האוכלוסייה הגדולה החיה והמבלה לחופיו מספקת תעשייה גדולה.תעשייה זו מייצרת פסולת רבה המכילה חומרים רעילים. פסולת זו זורמת ישירותאל הים התיכון או נשטפת אליו עם מי הגשמים. גם מי הביוב של הערים הגדולותהשוכנות על חופי הים התיכון, מתנקזים אל הים. קרוב למחצית מהשפכים האלה

אינם עוברים טיהור, והם מוזרמים ישירות אל הים.בים התיכון מתנהלת תנועה ערה של אוניות ומכליות הנושאות נפט. כתמי שמן

ונפט הנפלטים מכלי השיט האלה מזהמים את הים ואת החופים. מכשיריםאלקטרוניים ואנטנות שעל גבי הספינות מפריעים לבעלי החיים ומסכנים אותם.

חלק מהדגים וצמחי הים הושמדו ולחלק אחר נשקפת סכנת הכחדה.זיהום הים גורם לתמותת דגים ופוגע קשה בפרנסת הדייגים. זיהום המים וחופי

הרחצה גם מניע את התיירים לחפש אתרים אחרים לבילוי ולנופש. דבר זה פוגעבפרנסת העוסקים בתיירות.

גם במדינת ישראל מזהמים את הים. פסולת תעשייתית מוזרמת לנחלים הזורמיםאל הים. אפר פחם הנוצר בתחנות המייצרות חשמל מושלך לים. פגיעות הזיהום

בולטות בעיקר במפרצי הים, כגון מפרץ חיפה, מפרץ איזמיר בטורקיה ומפרצייוון.

בשנת 2003 התכנסו בסיציליה שבאיטליה נציגי עשרים ואחת מדינות השוכנותלחופי הים התיכון. הם כתבו אמנה המפרטת את הצעדים שיש לנקוט כדי

להקטין את זיהום הים התיכון וסביבתו.הם החליטו שכל מדינה חייבת לחבר את עריה לרשת ביוב ולטהר את השפכים

הזורמים בביוב לפני הזרמתם לים. כל מדינה השוכנת לחופי הים התיכון תצמצם לפחות בײ50% את השימוש

בחומרים רעילים בתעשייה. כמו כן יגויסו כספים מארגונים ביןײלאומיים לעזרתמדינות עניות כדי שגם הן תוכלנה להפסיק לזהם את הים התיכון.

(ד"ר פנחס זמיר הוא מדען העוסק בנזקים הנגרמים מזהום ומקרינה)

125


למעשה, ארמן הגה את הרעיון לעבודה. הוא חשב על השילוב בין החומרים, עלהגודל, על הצבעים, על הארגון של כל המרכיבים. בכך הוא מצטרף לאמנים רבים

במאה העשרים ועד היום, שטענו שאמן איננו צריך לבנות את יצירת האמנותבעצמו, הוא הוגה את הרעיון ליצירה, והוא האחראי על ביצועו.

(הכותבת, רחל כץ, מרצה לאוריינות חזותית)

, ארמן, פסל צרפתיײאמריקאי, נולד 1928חחננייהה ללטטווווחח אאררווךך

הפסל מוצב בפארקליד העיר פאריס. גובהו כײ20 מטר,רוחבו כײ6 מטר,

יצוקות בו 59 מכוניות.

124


מה אנו יכולים לעשות כדי להגן עלפנחס זמירסביבתנו?/

היו זמנים שבהם בני האדם האירו את בתיהם באמצעות מדורות, לפידים, אונרות. כלי התחבורה העיקריים היו החמור, הסוס והגמל. המים לא זרמו אל

הבתים והיה צורך לשאוב אותם ממעין, מבאר או מנהר. בימינו בני האדם אינםחיים כך עוד. החיים קלים ונוחים יותר, אך אליה וקוץ בה: כאשר אנו משתמשים

בחשמל או פותחים ברז מים, משתמשים בחומרי ניקוי או זורקים אשפה, אנומשפיעים על איכות הסביבה.

תחנות הכוח במדינה מייצרות חשמל על ידי שריפת דלק או פחם. בתהליךהשריפה נפלטים לאוויר גזים המזהמים את האוויר שאנו נושמים ופוגעים

בבריאות שלנו. בני האדם מנצלים יותר מדי את מי המעיינות, הנהרות ומי התהום, מזהמים

אותם ובכך פוגעים בחי ובצומח שבהם. הם גם מכלים את היערות לצורך ייצורנייר, תעשיית הרהיטים וחימום הבתים, ובכך מפירים את האיזון הקיים בטבע,

גורמים לשינויים באקלים וגורמים לסחף אדמות. חומרי הפסולת של התעשייה וחומרי ניקוי רעילים ומסוכנים מגיעים אל מי

השתייה ומזהמים אותם. הררי אשפה נערמים באתרי הזבל. פסולת של מוצריפלסטיק, זכוכית ומתכות מסוימות אינה מתכלה. היא מצטברת ומזהמת את

האדמה ומאלצת אותנו לחפש כל הזמן אתרים חדשים לפינוי האשפהוהפסולת.

בני האדם הבינו שצריך לחפש דרכים כדי לשמור על סביבה נקייה.המדענים הציעו לנצל את כוח הרוח, גלי הים והשמש על מנת לייצר חשמל

ולצמצם את שריפת הדלק והפחם בתחנות הכוח. ברמת הגולן קם מפעל המייצר חשמל בעזרת שבשבות המופעלות בכוח הרוח.

בבתים מחממים מים על ידי קולטים של קרינת השמש. גם שינויים קטניםבהרגלי צריכת החשמל בבית יכולים לעזור: לצמצם את השימוש בחשמל, ולא

להשאיר אור או מכשירי חשמל פועלים כשאינם בשימוש.רעיון אחר שמיישמים אותו הוא המיחזור, שימוש חוזר בחומרי גלם: ממחזרים

נייר, זכוכית, מתכות ופלסטיק. באמצעות המיחזור מקטינים את הנזק הכרוךבדלדול אוצרות כדור הארץ, מפחיתים את כמויות חומרי הפסולת של התעשייה

ואת כמויות הענק של מצבורי האשפה.מי השפכים (ביוב) עוברים תהליך טיהור כדי להתאימם לשימוש חוזר להשקיית

גידולי שדה. מתכננים התפלה (המתקה) של מי ים כדי להתגבר על המחסורבמים.

נייר עיתונים, אריזות קרטון, וסמרטוטים מכותנה ממוחזרים לייצור נייר חדש.בקבוקי זכוכית מותכים ומייצרים מהם זכוכית חדשה. סוללות של רדיו נייד

127


חוף הים התיכון, מבט מראש הנקרה

126

129לעובדה ולשומרה


נאספות ועוברות תהליך של חידוש לשם שימוש חוזר. גרוטאות של מכוניות, פסולת מתכות מהתעשייה, פחיות משקה מאלומיניום

וצינורות נאספים אל מפעל המתיך אותם לפי סוגיהם, כדי לחזור ולהשתמש בהםליצירת מוצרים חדשים. על ידי פעולות כאלה מקטינים בזבוז של מתכות.

בקבוקי הפלסטיק מותכים כדי שישמשו חומר גלם ליצור בקבוקים חדשים, אועוברים טיפול ההופך אותם לסיבים שמהם מייצרים שטיחים, כיסויים, ואפילו

פריטי לבוש.

הצלחת המיחזור תלויה בנכונות של כל אחד לשמור על ניקיון הסביבה. אם נקפידלהשליך עיתונים למכלים הירוקים הניצבים על המדרכות, נאסוף בקבוקים

למיחזור, נמסור סוללות לתחנת איסוף, נבזבז פחות חשמל, וכיוצא באלה נתרוםתרומה רבה לשמירת בריאותנו ולשמירת אוצרות הטבע של העולם שאנו חיים

בו.

(ד"ר פנחס זמיר הוא מדען העוסק בנזקים מזהום ומקרינה)

128

ãראי אגדות יווןבני אדם ב

עיבד: יצחק לבנוןתזיאוס ואריאדנה / êיאוס חי בעיר אתונה והיה אחד הגיבורים הגדולים שביוון העתיקה. בימיו שלüזת

תזיאוס חי באי כרתים מלך אחד ושמו מינוס. המלך מינוס כעס מאוד על בני העיראתונה והוא פקד עליהם לשלוח מדי שנה בשנה שבעה בחורים צעירים ושבע

בחורות צעירות לאי כרתים. באי כרתים, בתוך מערה עמוקה אחת, שבנה האדריכלçדלוס, היתה מפלצת נוראה שלא חשקה אלא בקרבנות אדם, וכדי שלא לעורר אתד

רוגזה של המפלצת הנוראה הזאת, היה המלך מינוס משליך לפניה מדי שנה בשנהאת שבעת הבחורים ושבע הבחורות, וזו היתה טורפת את כולם.

המפלצת שבאי כרתים הפילה אימה על בני העיר אתונה. הם ידעו, כי מדי שנהבשנה יוכרחו לבוא מביניהם ארבעהײעשר אנשים צעירים, שיהיו לה לטרף. אולם

אף אחד מבני העיר לא ידע כיצד להשתחרר מן הפורענות הזאת, ואף לא אחדהעלה על דעתו, כי אפשר יהיה להרוג אי פעם את חיית הענק האיומה. המערה

íאור. היא הייתה עשויה כולהñינוטóת) בו חיה המפלצת – מãירינïבהייתה מבוך (למחילות ופרוזדורים מתפתלים; ואילו נכנס לתוכה איש, לא היה מוצא את דרכו בהולא היה יכול לצאת מתוכה לעולמים. אם לא היה נופל קרבן למפלצת הנוראה, היה

תועה בפרוזדוריה ומחילותיה של המערה, עד שכוחותיו היו עוזבים אותו, והיהנופח את נשמתו.

אולם, באחד הימים, כאשר בני אתונה שוב הוכרחו לשלוח לכרתים שבעה בחוריםצעירים ושבע בחורות צעירות, למען ישליך אותם שם המלך מינוס לפני מפלצת

האימים האכזרית, קם תזיאוס וקרא: íאורñינוט– אני אהיה אחד הבחורים שיישלחו לכרתים, ואני אהרוג את מפלצת המ

הנוראה ואשחרר את אתונה מן הפורענות האיומה הזאת!ואמנם עשה הגיבור תזיאוס כפי שאמר. הוא ישב יחד עם שאר הבחורים והבחורות

באנייה שנשלחה לאי כרתים, ובהגיעו לאי, עמד מוכן יחד עם חבריו להיכנס לתוךהמערה.

óה, היא בתו של המלך מינוס, ונפשה נקשרה אליוäדנäריאאך הנה ראתה אותו אבקשרי אהבה עזים.

ניגשה אליו אריאדנה ואמרה:– תזיאוס הגיבור! הנה בידך חרב, אשר בה תוכל להרוג את מפלצת האימים

האכזרית ולשחרר את בני עירך ממוראה הגדול. ולמען תמצא את דרכך לצאתü האפל ורב המחילות והפרוזדורים המתפתלים, הנה בידך גם פקעתóתïבירינמתוך הל

חוטים. בהיכנסך לתוך המערה, קשור את קצה החוט בפתח; ובעברך במחילותיהופרוזדוריה, תן לחוט להשתלשל אחריך, מבלי להוציא את הפקעת מידך. אחרײכך,

éלוך תלך בעקבות החוט ובוא תבוא לפתחכאשר תצליח להרוג את המפלצת, ההמערה ותצא מתוכה בשלום.

תזיאוס הודה לאריאדנה, לקח מידה את החרב ופקעת החוטים ונכנס לתוך המערההאפלה. שעה ארוכה התהלך בה כה וכה ותעה בפרוזדוריה המתפתלים, כשהוא מותחמאחוריו את החוט. אך בסוף עמד פנים אל פנים מול המפלצת. הוא שלף את החרב,

íאור, ועד מהרה הכריע אותו וזה נפל לרגליו מתבוסס בדמיו. ñינוטהסתער על המ

133בני אדם בראי אגדות יוון

מהי מיתולוגיה?מאז ומתמיד העסיקו את בני האדם השאלות: מי ברא את העולם? איך נוצרו בני

האדם? כיצד נוצרו תופעות טבע כגון: עונות השנה, סערות, אש, כוכבים? מדועיש אסונות ומוות? הקדמונים לא ידעו לתת הסברים מדעיים לתופעות האלה, הם

הסבירו אותן בעזרת סיפורים על אלים, על יצורים פלאיים, על מפלצות ועלמעשי גבורה. סיפורים אלה נקראים מיתולוגיה. הסיפורים המיתולוגיים אינם

משקפים אמת מדעית אלא מלמדים על האמונות של בני התרבויות הקדומות.

אנו מכירים מיתולוגיות של עמים שונים, כגון המיתולוגיה המצרית והמיתולוגיההסקנדינבית, אבל הידועה שבהן היא המיתולוגיה היוונית.

הקריאה במיתולוגיה היוונית מלמדת אותנו על אמונותיהם ועל דתם של היווניםהקדמונים. הם האמינו שהטיטנים, אבותיהם של שניםײעשר האלים האולימפיים,

ìה – האדמה. לאלים היה הכוח לשלוטåאיהיו צאצאיהם של אורנוס — השמים, וגעל בני האדם ועל איתני הטבע. האלים נראו כבני אדם ואף היו להם תכונות

דומות לאלה של בני האדם. הם כעסו, נקמו, אהבו ושנאו. הם חיו על הרìה, ושתו את משקה האלים –äמברוזיהאולימפוס. שם הם אכלו ממאכל האלים — א

íר.óקטנèות. ñוïמäלהיוונים הקדמונים האמינו שהאלים הם בני א

איך התפרסמו סיפורי המיתולוגיה?ביוון העתיקה היו משוררים, מספרי סיפורים, שנדדו מעיר לעיר ומכפר לכפר. הםשעשעו בחגיגות או בסעודות את מאזיניהם וסיפרו להם בעל פה, מתוך זיכרונם,

סיפורים. לפני כשלושת אלפים שנים קמו ליווניםמשוררים דגולים, שהעלו לראשונה על הכתב את

äה".òאäדה" וה"אודיסïיאäיל"תולדות האלים" ואת ה"א

כדים יווניים עתיקים, המאה הײ5 לפני הספירה.

בני אדם בראי אגדות יוון 132

סיפרה ג'קלין מורלי / ערכה: תלמה אליגוןäיקרוס/ çדאלוס ואדíאור שוכב מת, ואילוñינוטñינוס כאשר נודע לו שהמגדול היה זעמו של המלך מ

óה. המינוטאור גרם לו צער רב, אבל העובדהäדנäריאãתו אהאתונאים נמלטו עם בשנהרג גרמה חרפה לו ולאנשי כרתים. את מי יוכל להאשים? חשדו נפל מיד על

çדאלוס. דü הובא בכוח אל מול כס המלכות. המלךóתãירינïבדדאלוס האדריכל שבנה את הל

התבונן בו בזעף.äכלא אותך בכלא שבנית במו ידיך," אמר. דדאלוס נכלא בארמונו המבודד של"א

äיקרוס, בן העשר, כי נשבע המלך שלא יהיו עוד אתונאיםôמו בנו אהמינוטאור, ועחיים על האי כרתים.

çדאלוס האשים את עצמו בגורל בנו, וכאב את החיים העצובים שלו, ללא חברים,דובלי שיוכל לראות סביבו פנים מחייכות. הוא ניסה לפצותו בסיפור סיפורים

ובבניית צעצועים בשבילו, אולם פניו העגומות של דדאלוס העידו כי לא האמיןבדברי העידוד שלו עצמו. איקרוס היה מוצא את אביו צופה מהמגדל הגבוה של

הארמון הרחק לעבר הים. "אתונה היא שם, איקרוס," היה אומר ומצביע, ואיקרוסהיה עצוב בגלל אביו.

õבותו של אביו הכבידה עליו מדי, היה איקרוס מטפס לראש המגדלôצכאשר עוקורא לעופות הים החגים מעל. הוא ניסה להרגיל אותם לקחת לחם מידיו. כאשרהיה עומד דומם זמן רב למדי, היו מתיישבים על זרועו או על ראשו, אולם כאשר

היה מנסה לתפוס אחד מהם, הוא היה פורש כנפיים ועף. "מדוע הוא עושה זאת?"התלונן בפני אביו, "מדוע הם תמיד עפים ממני?"

"מי לא היה עף מכאן, והוא בעל כנפיים?" אמר אביו במרירות. "כנפיים!" חזר עלהמילה בהתלהבות. "למה לא? זה חייב להיות אפשרי. זו תהיה המצאתי הנפלאה

ביותר."äיקרוס לחפש בכל יום נוצות שנשרו מציפורים — נוצות זנבçדאלוס לאמאז הורה ד

חזקות ורכות ונוצות חזה מתולתלות, ולמיין אותן לפי סוגים וגדלים. שנה שלמהנדרשה לאיסוף די נוצות כדי שהמצאתו של דדאלוס תתחיל לקבל צורה. הוא

ãץ כל נוצהûיבהתקין מסגרות עץ והרכיב עליהן את הנוצות, שורה על שורה, ושבאמצעות שעווה מותכת, שקיבעה אותה והחזיקה בה בחוזקה. את שורת הנוצות

äיקרוס צפה בו שוקד על עבודתו בקפדנות, בפחדעיצב בצורת כנפיים מעוקלות. אמסוים. הוא לא רצה לפגוע ברגשות אביו, אולם חש את עצמו בוגר מספיק מכדי

ללבוש נוצות כציפור.אך כאשר תמה מלאכת הכנפיים, הן היו רחבות וארוכות כשל נוצות נשר — שני

זוגות — ואורכן היה גדול בהרבה מזרועותיו המושטות של איקרוס. דדאלוס הראהלבנו איך להשחיל את זרועותיו ברצועות שבצדן התחתון של הכנפיים, וקשר אתרתמת העור סביב חזהו. אחר חגר גם הוא כנפיים. "הרם את זרועותיך כך," אמר

לאיקרוס, "ושוב, כך." איקרוס כמעט שיכול היה לחוש את האוויר מרים אותו מעט מהקרקע. הוא החליק

לאורך הגג והיה צועד מעבר לו, אלמלא אביו שתפסו בעקביו ומשכו בחזרה.


בלב מלא שמחה על ניצחונו הגדול הלך עתה תזיאוס בעקבות החוט, ואמנםהגיע בחזרה לפתח המערה ויצא מתוכה בשלום.

"ועתה אריאדנה," פנה תזיאוס לבתו של המלך מינוס — "במה אוכל לגמול לךעל החסד הגדול שעשית עמי?"

ûאני לאישה וקחני אתך לאתונה עירך," ענתה לו אריאדנה. ש"""כדברייך כן יהי, אריאדנה," ענה לה תזיאוס.

äתה לעיר מולדתו אתונה. ואמנם לקח אותה עמו לאנייתו והפליג אאולם תזיאוס לא אהב את אריאדנה ולא רצה לשאת אותה לאישה. כאשר

האנייה עברה ליד אי אחד ואריאדנה היתה אז שקועה בשינה עמוקה, הורידאותה מן האנייה, השאיר אותה לבדה בחוף האי, והוא עצמו הפליג באנייתו

לדרכו.

בני אדם בראי אגדות יוון

ביטויים מושאליםשמקורם בסיפור תזאוס

ואריאנה:— מצאממצצאא קקצצהה חחווטט

התחלה של פתרון לבעיהמסובכת.

— מצב מסובךüü תתóננããייררייבבïïללשקשה להיחלץ ממנו.

ציור על כלי חרס יווני מהמאה החמישית לפני הספירהííאאוורר,, טטññייננווממתתייזזייאאווסס ממככררייעע אאתת הה

134


ïמי, ä1569–1525ב) צייר פלפטר ברויגל (האננווףף עעםם ננפפייללתת אאייקקאאררווסס //

137

"אנו יוצאים למסע, איקרוס," אמר דדאלוס בפנים קשוחות. "הקשב היטב.כשאפרוש את כנפי, פרוש את שלך ועשה כמוני. האוויר ישא אותנו, אל תפחד

כלל. אולם, כל הזמן, עליך להישאר צמוד אלי. עלינו לעוף לא נמוך מדי, כדיñס אתüמשערפלי הים לא ידביקו את נוצותינו, ולא גבוה מדי, כדי שהשמש לא ת

השעווה המחזיקה בהן. עכשיו, אם אתה מוכן, נאמר שלום למינוס ולמגדל שנואזה לעולם."

איקרוס הבטיח בנאמנות להישאר קרוב לאביו. דדאלוס, בדמעות בעיניו, נשקלבנו, חיבקו ואמר: "עתה, קפוץ אחרי!"

איקרוס, שלא פקפק לרגע באביו, צעד לתוך האוויר. כיוון שלא הרים את כנפיובמהירות מספקת, ראה במשך שנייה נוראה אחת את קירות המבוך, והם כאילו

טסים לעבר כפות רגליו. אך, כאשר היכו כנפיו באוויר, עלה שוב, למעלה והחוצה,הרחק מעבר לכותלי ארמון כלאו ומעל הארץ. החורשים בשדות הביטו למעלה

õלו עלéצõרי הענבים שמטו את סליהם והוראו בשמים שתי ציפורים גדולות. בוצעיניהם, מתלבטים אם הם אכן רואים אנשים בעלי כנפיים. איכרים קראו

לילדיהם לבוא ולראות אלים בעת מעופם.דדאלוס הראה לאיקרוס כיצד לפנות לכאן ולכאן כדי לשמור על מסלול

צפוניײמערבי בכיוון יוון. הם עברו את קו החוף, שם נראו להם ספינות המלחמהשל מינוס כצעצועים שהושארו על החול. עתה היו מעל לים הפתוח.

איקרוס ראה את עופות הים הרחק מתחתיו. 'אני למעלה, עם הנשרים,' חשב, לאשם למטה, עם השחפים. בכמה מכות כנף המריא אף גבוה יותר, בשכחו אתאזהרת אביו. מרחב היה סביבו! הים מתחתיו כמעט נראה כבר הרחק למטה,

והשמש היתה על גבו. "הסתכל!" קרא. הוא עף והתרומם, גבוה יותר ויותר. 'אנייכול להגיע לכוכבים בלי להתעייף. שום ציפור לא הגיעה איײפעם לגובה כזה'. עם

זאת הבחין סביבו באוויר שעוד נוצות רפרפו ממנו והלאה. השמש התיכה אתîה בידיו מעלה ומטהéכהשעווה, והנוצות ניתקו ממסגרות העץ שלהן. בפראות ה

îר הנושא אותו, אלא חלל ענק דרכו נפל כאבן לתוך הים.באוויר. לא היה זה עוד כלשווא קרא לאביו להצילו. הגלים סגרו עליו והוא טבע.

דדאלוס, שחיפש נואשות את בנו, מצא רק נוצות צפות על הים. הוא בכהבדמעות וקילל את חכמתו על שהביאה על בנו את מותו. אחר פרש את כנפיו ועף

לכיוון מולדתו. שם חי את שארית ימיו ביגון רב.


רקפת זהרמה חבוי בתיבת פנדורה? / בתחילה היו בני האדם גברים בלבד. לא היו בכלל נשים בעולם.

òטוס, אל הנפחים, ואמר לו:öייסéפêאוס, מלך האלים, לנפחייה של היום אחד הגיע ז"עשה לי אישה."

"אישה?" התפלא הפייסטוס. "בשביל מה אתה צריך אישה?""אני רוצה לתת אותה לבני האדם," חייך מלך האלים בערמומיות וליטף את זקנו."הם הולכים ומתחזקים ואני חושש שיום אחד הם ישתלטו על העולם. מוכרחים

ללמד אותם לקח."התיך הפייסטוס זהב וכסף ונחושת, ופיסל דמות אישה: איבריה היו מלאים

ועגולים ועורה זרח וזהר למרחוק.זאוס היה מרוצה. הוא לקח את הדמות לארמונו שבהר אולימפוס ושם הציג

אותה בפני האלים. "זאת אישה," אמר להם. "יש לה תפקיד חשוב מאוד בעולם, ולכן אני מבקש שכל

אחד מכם ייתן לה עכשיו משהו במתנה."אלי יוון אהבו לתת מתנות. כל אל רצה להראות כמה הוא נדיב ומיוחד.

ïת החכמה. היא העניקה לאישה חיים ומחשבה וסקרנותóה, אלüנäתראשונה באה ארבה — רצון לדעת הכול.

íי, אלת האהבה, ונתנה יופי וקסם ושפע של חן.öרודיטäפאחריה ניגשה אñס, האל הערמומי, שלף מתרמילו הרבה מילים יפות ומסובכות.éרמה

המוזות הביאו לאישה מנגינות ושירים, והנימפות עטפו אותה בצעיפי רקמהצבעוניים.

"מצוין," סיכם זאוס. "שמה של האישה יהיה פנדורה, שפירושו כל המתנות. וחוץמזה, גם היא בעצמה עומדת להיות מתנה. מתנה שלי לגברים בני האדם. ובמיוחד

üאוס."ñתöימäפלגבר אחד ששמו אöתי הזה? למה דווקא הוא?""אפימתאוס?" התפלאו האלים. "הפ

"בדיוק בגלל שהוא פתי," גיחך זאוס ושוב ליטף את זקנו. "בואי לכאן, פנדורה.הנה לך מתנה אחרונה ממני. זו תיבה שאסור לפתוח. תמסרי גם לאפימתאוס: את

התיבה הזאת אסור לכם לפתוח בשום פנים ואופן."פנדורה חשבה שזאת קצת חוצפה, לתת למישהו מתנה שאסור לפתוח, אבל זאוס

היה אל עצום וחזק והיא לקחה את התיבה ולא אמרה כלום.óף, וציווה עליו לקחת את פנדורהñס, שליח האלים המכונéרמאז קרא זאוס לה

לאפימתאוס.

אפימתאוס ישב בפתח ביתו ובהה בעננים החולפים בשמים. לפתע הופיעו מולוהרמס, שליח האלים, ואיתו דמות יפהפייה, דמות שכמותה לא ראה אפימתאוס

מעולם."הבאתי לך מתנה מזאוס," אמר הרמס. "קוראים לה פנדורה."

"מה אתה אומר!" התלהב אפימתאוס. "זאוס בכבודו ובעצמו שלח לי מתנה?


נירה הראלאורפאוס ואורידיקה/ äפולוןöאוס הנגן הטוב ביותר, ופרט לאלים אמבין הנגנים בני התמותה היה אורפ

öאוס שר או פורט על הנבל,öאן לא היה לו מתחרה בכל העולם כולו. כשהיה אורפופלא היה איש או כוח שיכול היה לעמוד בפני נגינתו. הוא עקר את צוקי ההריםושינה את מהלך הנהרות. בני אדם וחיות היו נוהרים אחריו למשמע מנגינותיו

הקסומות. יום אחד פגש אורפאוס את אורידיקה והתאהב בה. הוא שר לה משיריוïבה הלך שבי אחריו. ול

öאוס ואורידיקה נישאו זה לזו, אבל שמחתם לא האריכה ימים. זמן קצראורפאחרי החתונה, כשאורידיקה טיילה בשדה, הכיש אותה נחש ארסי והיא מתה.

ûאתו עוד. אז החליט לרדת שאולה,öאוס היה נורא והוא לא יכול לשצערו של אורפאל ארץ המתים ולהעלות את אורידיקה משם.

éאדס, אדון המתים, כדי שיחזירöאוס אמר בלבו: אנסה להקסים בשירתי את האורפöאוס היה נועז מאין כמותו. איש מבני התמותהלי את אהובתי. מעשהו של אורפ

לא העז לרדת אל השאול למען אהבתו. ואילו הוא ירד לעולם התחתון עם הנבל בידו וניגן באוזני יושביו. הוא ניגן ושר

להם על כאבו הנורא ועל געגועיו לאהובתו המתוקה שנלקחה ממנו, וביקששיחזירו אותה לעולם החיים.

למשמע קולו היו הכול אחוזי קסם. דמעות עלו בעיני האכזרים שביצורי השאול,éאדס לא סרב לו.ואפילו ה

"אשתך תחזור אליך בתנאי אחד," אמרו לו, "שלא תביט אחורנית ולא תסתכלעליה בלכתה אחריך, עד שתגיעו לעולם העליון."

öאוס היה מאושר. הוא יצא מארץ החושך ואהובתו הלכה אחריו. הם עברואורפאת השערים הגדולים של השאול ופסעו בשביל המוביל מן החושך אל האור.

öאוס עלה על גדותיו מרוב אושר. הוא הצליח להחזיר אליו אתïבו של אורפלאורידיקה. צבע הלילה השחור כבר התחלף באפור, עוד מעט תזרח השמש.

öאוס החיש את צעדיו ויצא מלא גיל אל אור היום ואז הסב את פניואורפאחורנית, כדי לראות סוףײסוף את אהובתו.

אלא שהקדים לעשות. אורידיקה היתה עדיין בתוך המחילה. הוא ראה אותהבאור העמום ופשט את זרועותיו לחבק אותה, אך בו ברגע נעלמה מעיניו. כמו צל

חזרה אל החושך וכל מה שהצליח לשמוע, היה לחישה: "היה שלום!"öאוס המיואש ניסה לרוץ בעקבות אורידיקה, אך הדבר לא ניתן לו. האלים לאאורפ

הסכימו שייכנס לעולם המתים בשנית, בעודו בחיים. öאוס לארץ ונדד ממקום למקום. רק בנגינה מצא מנוחהאומלל וקודר חזר אורפ

לנפשו הסוערת, ומחברת בני אדם התרחק. לבסוף התנפלה עליו חבורה שלכוהנות מטורפות, והרגו אותו.

ñפוס, ועד היום שר שם הזמיר את השירה הכי ערבהïימöאוס נקבר לרגלי האולאורפבעולם.


"תיזהרי!" נבהל אפימתאוס. "אסור שיקרה לה משהו! את יודעת כמה בני האדםìרדו לעולם?!"יצטרכו את התקווה עכשיו, כשכל הצרות הללו י

פנדורה יצאה אל המרפסת והביטה על סביבותיה. "עופי לך, תקווה טובה!" קראהופתחה את כף ידה לרווחה.

הכנפיים העדינות רפרפו וזהרו בשמש, ואז התעופפו להן.

כך, מאז ועד היום, מרחפת התקווה בעולם, מלטפת את מצחם של החולים,מנחמת את העצובים ולוחשת באוזני הכואבים: "רק לא להתייאש."

בערך 450 לפני הספירהתתבבללייטט ייוווונניי עעלל צצללחחתת,,


בואי, תיכנסי," הוא פנה אל פנדורה ופתח לרווחה את דלת הבית. "מה אתמחזיקה כאן ביד?"

"זו תיבה שקיבלנו מזאוס," התנגן קולה של פנדורה. "הוא אמר שאסור לפתוחאותה בשום פנים ואופן."

"טוב," אמר אפימתאוס ומיד שכח מהתיבה.

אבל פנדורה לא שכחה. מאז שקיבלה מזאוס את התיבה המקושטת, היא כלהזמן שאלה את עצמה מה יש בפנים: אולי זה אוצר קטן? ואולי סוד נפלא

שידוע רק לאלים? ואולי זו מתנה נוספת, מקסימה יותר מכל המתנות שכברקיבלה?

בינתיים הזמין אותה אפימתאוס לסייר בביתה החדש. הם עברו בחדריםובעליות הגג, במרתפים ובגינות הנוי, עד שרגליה של פנדורה התעייפו והיא

התישבה על ספסל עץ קטן."אולי בכל זאת נפתח את התיבה?" שאלה, כאילו לעצמה.

"בשום אופן!" נבהל אפימתאוס. "הרי זאוס אמר לך!""טוב, אל תתרגש," אמרה פנדורה ונשענה לאחור בעיניים עצומות. "אני עכשיו

אנוח קצת, ואתה תצא למרפסת, להסתכל בעננים ולהודות לזאוס על כל מהשנתן לך."

"איזה רעיון יפה," התפעל אפימתאוס והלך מיד להתפלל לזאוס. הוא לא ידעשפנדורה רק חיכתה שייעלם מעבר לדלת ומיד לקחה שוב את התיבה לידיה.

הסקרנות, אותה תכונה שהעניקה לה אתנה, אחזה בה עד שלא יכלה עודלהתאפק. היא הסיטה את בריח התיבה והרימה בזהירות את המכסה הכבד. רק

קצת. רק חריץ זעיר, כדי להציץ. הנה מיד, מיד היא תסגור בחזרה.

אבל איזה אסון! רק הרימה פנדורה את המכסה וכבר זינקו מתוך התיבה צרותאיומות ונוראות: מחלות ומלחמות, עוני ושקרים, אלימות ושנאה — כל הפגעים

שהכין זאוס לבני האדם כדי להחליש אותם ולענות אותם. "אוי לא! מה עשיתי?!" קראה פנדורה בבהלה ושמטה את המכסה חזרה.

"מה קרה?" מיהר אפימתאוס מן המרפסת."פתחתי את התיבה ותראה מה יצא מן התיבה!"

הצרות התרוצצו וזמזמו כמו נחיל של דבורים, הסתובבו בתוך הבית ואז עפוהחוצה והתפזרו לכל עבר. אפימתאוס הביט בהן בייאוש. הוא חיבק את

פנדורה וניסה לחשוב על פתרון."רגע," הביטה פנדורה אל התיבה הפתוחה. "יש כאן עוד משהו."

מתחת למכסה הכבד נלכדו זוג כנפיים עדינות, שקופות, יפהפיות, מרפרפות,כנפיה של התקווה.

"תראה כמה שהיא קטנה," לחשה פנדורה."אבל חשובה," אמר אפימתאוס בכובד ראש. "זאת התקווה."

"באמת? איזה מזל שמצאנו אותה," אמרה פנדורה וחפנה את היצור הקטן בכפה.


היו תשע בנותיוההממווזזוותתשל זאוס. כל אחת מהן

התמחתה בתחום אמנותñידה. כשאנחנואו מ

üה עליוûרתאומרים: "שêה", הכוונה — שרתההמוז

עליו רוח היצירה. מוזההיא מילה נרדפת להשראה.

מהמילה "מוזה" נוצרוהמילים "מוזאון"

ו"מוזיקה".

ללפפתתווחח אאתת תתייבבתתהביטוי "" הוא ביטוי מושאלפפננדדווררהה

שמקורו בסיפור מןהמיתולוגיה היוונית על

תיבת פנדורה.כוונת הביטוי היא לגלותפרטים חסויים או פרשה

או סיפור שפרסומם עלוללחשוף מחדלים, שחיתותאו פשעים ולעורר לעתים

מחלוקות ויריבויות.

140

(תהילים קלז)õיון" äת צîרנו אêכãז"ב

ממתתווךך דדבברריי שש""יי עעגגננווןן בבששטטווקקההווללםם בבטטקקסס קקבבללתת פפררסס ננוובבלל ללסספפררוותת בבששננתת 11996677::

"אומר לכם מי אני,נולדתי באחת מערי הגולה, אבל בכל עת, תמיד

דומה הייתי עלי כמי שנולד בירושלים.בחלום, בחזון לילה ראיתי את עצמי עומד עם אחיהלוויים בבית המקדש כשאני שר עמהם שירי דוד

מלך ישראל.בזכותה של ירושלים כתבתי את כל אשר נתן השם

בלבי ובעמי."

ìםïיûלìרושãה יëרבõא חñצãר קמõא ובñצôל קמעõא.ñצãר קמóאו בèשונõא וñצéבו קמìה אוהéיûהäדם שãאûה בôשñעמòעודה.ûה סôשעõא.ñצäת קמïי אãא לéבèהïך וñשו: לûמïשñר לäמאõא.ñצãר קמäת בãיא לו אéבèהïך וéלהûב.õאו יושñצòעודה ומéסôל הãעãא בבõא!èצôמד וîאן? עïך כñה לïמïי, לüה לäתóא אéרי שונñר לו: הäמאîלûאוכîל שñי כçמïך דüן לäתèאóי, וëנóיחéנüי, הãאתäיל ובñר לו: הואäמאüה.ûתäשèאו

לא.—üך.òעודתñי סçמõית דëצñחïך מüן לäתא—לא.—üך.òעודתîל סñי כçמïך דüן לäתא—לא!—õיאו...èהוצñידו וôמéעìדו, הãיöסו בüפתïלîלñכמ—ñחו בו ñים לא מîמëכûבו חìשèיäיל וõא: הואñצãר קמñר בäמאòרïך. (קיסñלéמóי הöנïפéם לïיהôלûין עïשäלèאïך וäלéם, אïהë לûנוחש

äל)ûראìשäרץ יïיט אûלäז שìה אéיûהñא שרומåטין)(על פי התלמוד הבבלי, מסכת ג

ñילותåמãגõוות ובñצãמãתורה ובòקין בéיו עוסûהóי... שûנçש שñקד"מóם".ëנäת חóאûנüה בו שìתéיûהóי שöנñפëרב? מñה חóי מöנñפòדים מëסח

(מתוך התלמוד הבבלי מסכת יומא ט ע"ב)

óם".ëנäת חóאûנãשèלא בóם וëנãת חéבäהãאûל בîשäכûאíב ש"מוט(הרב אברהם יצחק קוק)

בשנת 66 לספירה מרדוהיהודים בשליטים

הרומאים בארץ ישראל.במהלך המרד, המכונה:

". לא הייתהההממררדד ההגגדדוולל"מנהיגות שתאחד את העם;

היו חילוקי דעות קשיםושנאת אחים בין המתוניםבעם, שחיפשו דרך לשיתוף

פעולה עם המושליםהרומיים, לבין הקנאים

שפתחו במרד. הקנאים היומפולגים לשלוש מפלגותשנלחמו זו בזו. למלחמתäתóאאחים זו קראו חז"ל "שנ

חינם".

השנאה והמריבות גרמולמעשי רצח ולשרפת

מאגרי התבואה בעיר. ללאהמזון שהכינו לימי המצור,

לא יכלו תושבי ירושליםומגיניה להחזיק מעמד.הרעב בעיר היה קשה.

כעבור 3 שנות מצור נפלהירושלים בידי הרומאים,

בית המקדש נשרף,והיהודים הוגלו מארצם.

מאז ועד הקמת מדינתישראל חי העם היהודי

בגלות.

היהההררבב אאבבררההםם ייצצחחקק קקווקקïרב הראשי הראשון בארץל

ישראל בשנים 1921–1935.הוא היה ציוני, והעריך את

ïם של החלוצים למעןôלפועäרץ.éאבניין ה

145

üמוז ãתôם בוא י"ז בעñה)ãקע חומõר בíיטוס צ(ט

õרים ñצãין מóס בîנóכèנוñה. öי קומûפופïך שéלüהóתèנוåדיםãגéבèהïים וôלóעñנéמçש הëדïחñלéר מêהóזèנו

ïיםëילüחñתóה" מëנõת חã"קצובóדנודים.ãנîי ובãכãבäים בקורא

ïים îלäכñאãמéרים בêהóזèנוöיםãלות אופäבöי אäפñאומêרים óזüנñתûר מãשñבומöים.ãלות כופäבåי אéגóהñנûמשöריםüפòתñסäין מאäים.ûאóשäין נאóה.ãנïבéלäת הûים אçשñקדäין מא

ëצותüקון חïילות: תãלובóה. ûנóה שûנåים שéגîך נוהכ

ãרהôבöה עïפëלëזון" חãת חûב"שãא.êה בóה זéנäב הãאôה בûעüשת

óי...äנîר אזוכãא ז"לäבäיך אאãהëבãחîין לו בéכãן הäבאûהãן קשäבאïראשו, îר לכõהãיצîל בäכא

ûה, קרהקשóה, ôנüעéתèהוóןèקונõם וצñרה.õבות מôצãשו עïבóיו לöנפ

בקרïיןöלüפïי תãלïה בöלüפéתäל הïך אéלהãריםúבéקôל הóה עöכו קינûפûים שóשûנîשוכ

îה" äיכñין "אïמôלãית עãבבîים,ãקול בוכקרא ב

óדנודים.ãנöה ובõפéרצôל הע

ïיםïסולòלãסäיוב' בäת 'אèאוìהודים!ïיöד לòפéסãל, הäבא

ëץ!èלא רחïץ וëלèלא חוìטöיîה פãכéיום בîל הèכוãרëבûלום חãשäל בûאèלא שו

ìט! ûיãל" שãבéרות בóהôל נ"עöר הואòפïי סèלוõאñצãרײקמõא ובñצôל קמעçש ñקדëרב מïם חïלåלãגûבשóהîינûכüה שïתåלגäה óאûנïל שåלãגבóם!ëנäת חóאûנש

ãלäבüאéתïה הוא הãלäבéאóה הîינûכéשôם העñשו קדרה ûמשèירחווéם!åהóגòפו נäסãיו אîבèכוכו

ôרíעõטéצהוא הûיäישôר אõעצ

ûיñשñמומõיוןôיר צôל עעãרוûבìה שéיîן כה רב הïכלìם.îיñה כéמäז הãרו אûבîי שכ

êרא מורדôזעäב / ãאôה בûעüשת

בזכרנו את ציון

אאררבבעעהה צצווממוותת" – כינויייממיי בבייןן ההממצצררייםם"

לשלושה שבועות שביןשבעה עשר בתמוז לתשעה

באב שבהם מתאבלים עלחורבן בית המקדש.

שמו הבבליםיי'' בבטטבבתתבײמצור על ירושלים.

הצליחויי""זז בבתתממווזזבהאויבים להבקיע את

חומות ירושלים ולפרוץלתוכה.

, חרב תתששעעהה בבאאבבבבית המקדש ורוב העם יצאלגלות. בקיצור שולחן ערוך

נאמר: "משנכנס אבממעטים בשמחה". על פי

המסורת גם ביהמ"קהראשון וגם ביהמ"ק השניחרבו בײט' באב, שהוא יום

צום. השם "ימי ביןהמצרים" לקוח מספר איכה

פרק א' פסוק ג': "כלרודפיה השיגוה בין

המצרים". ììהה –– גג'' בבתתששרריי::ייïïללååדדגגצצווםם

חשוב לציין, שלא כל בנייהודה הוגלו לבבל. חלק

מהעם נשאר בארץ. המנהיגïטה היהשל שארית הפל

. הואëëייקקםםחחääאאããןןײײבבììההוו ייïïללååדדגגראה חשיבות רבה בארגון

חיים שלווים ומסודריםבארץ ישראל. בנאמנות

לבבלים הוא ראה דרךיחידה לשמור ולחזק את

היושבים בציון. הוא נרצחעל ידי יהודי שהתנגד

לדרכו המדינית. אותו יהודיעמד בראש תנועה

שמטרתה למרוד בבבלולהחזיר ליהודה את

חירותה המדינית. בעקבותרצח גדליה, נמלטה שארית

הפלטה מהארץ מפחדהבבלים. ובזאת תמו חיי

היהודים בארץ ישראל בימיבית ראשון.

יום מותו, נקבעגג'' בבתתששררייליום צום ואבל לדורות.

144

ããססיידדוורר::בבררהה ההננממצצאאתת ûûששôôעעóóהה ננûûממווששממתתווךך תתפפייללתת

üנו, ëרותïחåדול לöר גãשופüקע ב"תüינו,ïיותåלãץ גïקבóס לûא נèשוãעäרבñאéרה מñהëד מìחõנו יãצèקבוõנו.äרצïאäרץ לéאóפות הîנכäל."ûראìשôמו יëי עóדחãץ נñקבüה ה', מäתãרוך אב

ûרäשîאîה כãתוכûכן בüשèתüשוב, וñים תëמãרחôירך בìם עïיûלïירושèל"וéרה ñהçך מãדôבèד עçוòא דîסèכïם, וìן עולóיãנñינו בìמãיãקרוב בüה בóה אותãנü, ובãרתçבדìם."ïיûלìרושóה יüה ה', בונäתãרוך אîין. בüכîה תïתוכל

, משה קסטל, צייר ישראלי, 1909–1991ששוופפרר בבההרר ההבבייתת

תתפפייללתת ששממווננהה עעששררהה תפילת שמונה עשרהנאמרת שלוש פעמים

ביום. היא החלק החשובביותר בתפילת שחרית,

מנחה ומעריב. תפילה זו נקראת גם

לפיתתפפייללתת ההעעממיידדההשאומרים אותה

בעמידה.

147

מתוך תהלים קל"זãל / ãבéרות בóהôל נע

îינו, ãכåם בãנו גûבìשûם יãל שãבéרות בóהôל נעõיון.äת צîרנו אêכãזבüינו, îנרותïינו כüלîה תãתוכãים בôרבôל עעëה:ñחûמïינו שïלèתולûיר וãרי שçבãינו דäלונו שובûאûם שîי שכ

õיון."ûיר צñשïנו מûירו ל"שîר?!óכñת נäדמôל אûיר ה' עäת שûיר אóשäיך נאóי!ñינìמîח יûכüשìם — תïיûלìרושëך יîחûכäשäם אאîי,îרכêכäזäם לא אîי אëכïחóי לïשונãק לüדבתüי!ëתñחûמôל ראש שìם עïיûלìרושäת יïה אôלäעäם לא אא

הוא הספרתתההייללייםםהראשון בקובץ השלישי

של התנ"ך — ספריהכתובים. רבים מפרקי

הספר כוללים דבריתהילה לה'. בפרקים

רבים באים דברי שבחלירושלים וכן געגועים

אליה ואל בית המקדש. המסורת מייחסת את

חיבור ספר תהיליםלדוד המלך.

— כינוי לכותלממזזררחחהקדמי של בית הכנסת

הפונה לירושלים.במרכזו ניצב ארון

הקודש. השם "מזרח"דבק בכותל זה לפי

שקהילות רבות בארץובגולה נמצאות ממערב

לירושלים, ולכן חזיתבית הכנסת בנויה בצד

מזרח, שהוא כיווןירושלים. המתפללים

פונים לצד מזרח בשעתהתפילה.

התמונה שלפניכם היאדוגמה לאופן האומנותי

שבו נהגו לסמן אתהקיר המזרחי הפונה

לירושלים בבתיהיהודים ובבתי הכנסת.

ממזזררחח –– ממגגזזררתת נניייירר,, אאווססטטררייייהה —— פפווללייןן 11990000

146


ëיäחñעו אûמשëיóי עוד חäנא

ïאורûאות לóשóי עוד נôינüי עûתושëיãים חוחרבëי öרחåם פäך גאòפרñסóים רבות מûנóי שöנïפèלו

äלóי שואäנאïלöלüפñתומ

èהüקוéתãדה עוד הäבûלא אטוב שêמורñזãר מעוב

ïדורñדור למïםôד עולèעäז וñאìן מôיñעîמכäלóי שואäנא

ïלöלüפñתומèהüקוéתãדה עוד הäבûלא אטוב ש

ëיëי חëי חחëיóי עוד חäנîן אכãאòבûסûיר שéשêה הז

ãאäבïאûר אותו לשóי,äנéיום אèהוãאòבûסûיר שéשêה הז

ãאäבïאüמול לäתûר אשóיäנéיום אèהו

ñיìמñים יהומüיïילותèלו

äש עוד קםéאôמוד הñי עûמãשובçיïי דãלûיר בäשאìדיöרש יäפאìםãר יôבñעûר מäשìדיד אïילäלóי שואäנא

ïלöלüפñתומèהüקוéתãדה עוד הäבûלא אטוב ש

ëי...ëי חëי חח

ëיäחñעו אûמשëיóי עוד חäנא

ïאורûאות לóשóי עוד נôינüי עûתושëיïחäז כה לאëיîל אורחïכל

ëזרïחûים לúשãקñבéמóי הãנïבולïלöלüפñתäל ומóי שואäנא

èהüקוéתãדה עוד הäבûלא אטוב ש

ëיëי חëי חחëיóי עוד חäנîן, אכãאòבûסûיר שéשêה הז

ãאäבïאüמול לäתûר אשóיäנéיום אèהו

ëיëי חëי חóי עוד חäנא

ëיäל חûראìשôם יעãאòבûסûיר שéשêה הז

ãאäבïאûר אותו לשóיäנéיום אèהו

149

אהוד מנורëי / ח

ñיןäמñאóי מäנאñהïמûלóה שäמונãאבûëיחñשéמäת הãיאãבבñéהéמñהüמìתûיöי שôל פäף עèאוêהîל זôם כעìבוא.ûיîל יום שãכîה לו בëכäחא

(מתוך "י"ג העיקרים" / הרמב"ם)

, צבי מאירוביץ, צייר ישראלי, נפטר 1974 חחווררףף בבייררווששללייםם


— כינוי למי שעתידממששייחחלגאול את ישראל. את

בואו של המשיח יקדיםûר, אליהו הנביא. המבש

יי""גגהרמב"ם קבע את . אלהההעעייקקררייםם

שלושהײעשר היסודותהחשובים והמרכזיים

äמונה היהודית. את י"גãאבהעיקרים אומרים

המתפללים בכל יום אחריëרית.ûחתפילת ש

148

óיו של הזקן. הוא אמר: כאשר דיבר שמריהו, ירדו דמעות מעינ– הבית הזה כבר אינו הבית שלי — שלכם הוא; המשפחה הזאת — שלכם. אם יהיהקשה — יעברו עלינו ייסורי גאולה. אני, יהודי דתי אני. איני יודע אם אתם יודעים

מה פירוש ייסורי גאולה. אני מאמין לכם שתעשו כל מה שצריך. יותר מזה אינירוצה לדעת.

אחרײכך קרא לבנים שלו ואמר:ìה!– ילדי, למען ארץײישראל — עד עמוד התליי

(מעובד מתוך הספר "עד עמוד התלייה — עלילות המחתרת הציונית בעיראק")

ìים éגויñן הîם מüכäתüי אëתïקחèל"וäרצות,éאîל הñכîם מüכäתüי אõתãצèקבוîם."üכñתäדמäל אîם אüכäתüי אãאתéבèהו

(יחזקאל ל"ו 24)

151בזכרנו את ציון

ïסíלäטìהודה אûל / עיבד יäשìהודה איìה / ïייעד עמוד התלëד הימים הראשונים של קיץ 1942. שני אנשים זרים נכנסו לבנקäחãאהיה זה ב

óהגים. לראשם היוëקי של נãגדד. הם לבשו בגדי חôבודי" שבבäרד עäדואהיהודי "אכובעים של "אגד". אפשר היה לראות שהם באו מדרך רחוקה.

המשרת דפק על הדלת של המנהל ואמר:ìלים מבקשים לראות אותך.ñאן, שני חייïמòל– אדון סìק, המנהל הצעיר של הבנק, קם ויצא אל הבאים. ëייòחסלמאן ס

– שלום — אמר בשקט אחד מן השניים, בעברית. õהóבוך. אחד מהם פתח לרגע קצסלמאן לא ידע מה לענות. הבאים הרגישו שהוא נ

מעילו והראה משהו לסלמאן. סלמאן היה נבוך עוד יותר.– גבריאל? — שאל פתאום.

– כן, כן, גבריאל. גבריאל הוא ששלח אותנו.ûלו, סגר את הדלת והלך להזמין בשבילם תה.סלמאן הכניס את השניים למשרד ש

כאשר חזר — מצא בחדר שני ג'נטלמנים מושלמים, לבושים חליפות אנגליותיקרות. סלמאן קרא למשרת, נתן לו חבילת בגדים ואמר:

äמי ותגיד לה שתחמם את דוד המים. יש לנו אורחים הערב. – רוץ אל א

ñן, חברíמìהו גוטûמרישני האורחים היו שני חברי קיבוץ מישראל. אחד מהם היה שîדורי, יליד עיראק, שעלה לארץ בגיל 12, חבר קיבוץôן. השני היה עזרא כóעקיבוץ נ

ìשוב העברי בארץ, כדי להקים בהîשליחים של היימעוזײחיים. שניהם באו לעירק כìה של יהודי עיראק לארץ ישראל. מחתרת ציונית וכדי לפעול למען העליי

ìרה של חיילים בריטים, שנסעו מארץ ישראל לעיראק. רקהם הגיעו עם שייהמפקד היהודי של השיירה ידע את הסוד שלהם. כאשר הגיעו לבגדד, יצאו לטייל

בעיר יחד עם הנהגים האחרים של "אגד" שהביאו את החיילים. בדרך נפרדוôבודי".משאר הנהגים ונכנסו לבנק "אדוארד ע

ëיו שאול לשליחים — אבל קודם– תוכלו לגור אצלנו — אמרו סלמאן סחייק ואחñאבא.אנחנו צריכים לבקש רשות מ

– אני מבקש — אמר שמריהו — שתספרו לו את כל האמת: מי אנחנו ומה באנולעשות כאן.

äביהם מי הם שני האורחים; אבל לשמריהו לא היה די בכך. הואהבנים סיפרו לאביקש להיפגש עם הזקן "בארבע עיניים". הוא סיפר לו כי הם באו לארגן את

הצעירים וללמד אותם גם להשתמש בנשק, כדי שיוכלו להגן על עצמם אם יהיוîדי שיעלו באחד הימים לארץײישראל. הוא הסביר כיãיהודי עיראק, וכשוב פרעות ב

התפקיד שלהם יהיה מסוכן מאוד: ממשלת עיראק תרדוף אותם; הבריטים ינסוïתפוס אותם; גם רבים מן היהודים בעיראק יתנגדו לפעולות שלהם. למרות הכולל

הם החליטו להישאר ולעשות את המלאכה. אם הוא יסכים שיגורו אצלו — אמרו —îן את עצמו ואת בניײמשפחתו.הוא מסכ

בזכרנו את ציון 150

הימים הנוראים

ôרûעïנו שüח לöתפìבואו בוïי יאול

ñיםëמéרחהãה.éבäהéאèהו

(רעיה הרניק)


ñרôקב רימìעéרב יהóה / ûנéשïת הëילüחôם תעû.ôמעïשëנו לäת כוחéינו אäלהóא ה' אêק נëזûה, חëדשéחóה הûנéשïת הëלüחôם תעéב.éאוהëת הóחäנèאïד וìלéיîי הãכäת בèאãל וüבéתåינות הóגñנäת מô אûמעïשïת לìכלéיïנו הüן לתãיגונו.îה בñכéמûל הãבו שïבãירת לûבèקול שéבודד וûל הêרה שôזéעäת הäת קריאñע אûמóשèנו

ñרוäמóאûלא נéם שüיהëלומותèחéם וüיהûבותëשñחäת מåם אäך גôינו: אãרי רעçבäת דô אûמעïשïנו לüן לתîיïקוות כêכות לéזïנו הìש לüך יñע אותûמóשäם נîי רק אéינו, כäלהüך ה' אåם אותñע גûמóשèנãקול, ובüנו.üה אותäתåם אñע גûמüשתåםèגèאי וïוüינו, ולäמותèאüינו וäבותéי אèאלהéינו וäלהêה, ה' אãיום זïך בäנו נודרים לûאäת שñע אûמשäלו.óדרים אñע נûמóשäנו נא

מרדכי ברײאוןרציתי להתפלל ולא ידעתי / ïקתיëלñחזה היה במלחמת השחרור. הייתי מ"מ. יום אחד ערכתי את מ

מול הצבא המצרי, שהגיע עד אשדוד. המחלקה היתה עלובה ומסכנה,ëשובïחíנים ורימונים, ונערכנו בפרדס... היה כמעט מגוחך לòטעם כמה ס

שנוכל לעצור את הטנקים המצריים... תוך כדי מעשה לא חשתי פחד:öטרולים ולגלותëפור את השוחות, להוציא פïחהייתי עסוק מדי.. כיצד ל

ìב. את האויïהתקפהûכה, כשהכול היה ערוך ומוכן ואנחנו ציפינו לאבל כשירדה חש

שהיתה צריכה לבוא עם שחר, שכבתי לי באחת השוחות והתחלתיôלה השחר — ואז נתקפתי פחד נורא. בדרךìעîשיìן לעצמי מה יקרה כלדמיי

ñעיקכלל לא הייתי פוחד, אך הפעם הרגשתי פחד עד כדי רעד, פחד מביותר.

ואז, באיזשהו רגע, הרגשתי רצון עז להתפלל אך לא ידעתי איך. שוםûגורה על לשוני... בכל זאת התפללתי, בלשון פשוטה,תפילה לא היתה ש

èקא תפילהכפי שהבנתי, אבל אני זוכר את הרצון שלי להתפלל דוושאותה כל היהודים בכל הדורות התפללו.

פרצהממללחחממתת ההששחחררווררבײ29 בנובמבר 1947, לאחרשהוכרז בעצרת האו"ם על

חלוקת ארץ ישראל והקמתשתי מדינות, יהודית

וערבית. ערביי ארץ ישראל תקפו

את היישוב העברי, ואליהםהצטרפו מדינות ערבשפלשו לארץ ישראל

למחרת ההכרזה על הקמתהמדינה בה' באייר 14

במאי 1948.התושבים היהודים בימיםההם היו בנחיתות צבאיתוספגו אבדות כבדות. אחד

מכל מאה לוחמים נהרגובקרבות הקשים שהתנהלו.

המלחמה הסתיימהבניצחון המדינה העברית.

155

éןéכהéרןײהóה הäנäריאאïה / öלüפתüה, äתאïיךäלóינו אôינûעשäן, ïאóדע לèלא נו

üה, äתאãכלõא בñצóמéנהîאן, óך כäינèאו

üה, äתאüך ïנו אותäלûאûששãר, çבü דóיתôנèלא עו

óא, äנאñנוäת יומûה אôשע

ëר.ñחéמñן הטוב מ

בבייתת ככננססתת ההווללננדדיי,, ההממאאהה ההײײ1199

הימים הנוראים 154

öיוטפéן / äה כהñראממתוך תפילת מוסף של יום הכיפורים

ñת, äמאåדולéן גìה כהéיçר הéדóהñה נמûיםúדשéקûי הãית קדשñבõאתו מãצבåע. öגïי פãלûלום, בãשב

óן,ôנéעãתוך הûת בúשéקîדמות הכéןäה כהñראמ

ñד, ëמóת חåנãתוך גóתון בéנèרד הîוכéןäה כהñראמ

ïךñלõח מñצôל מóתון עéנêר הîזכéןäה כהñראמ

êרח, ñזåבול מãגåה בéנגîב הîכוככéןäה כהñראמ

äרץ,éאôל הñש עûמëת שêריחäה זîרואכéןäה כהñראמ

ëים,éחוחãין הåן בóת גûנîשושכéןäה כהñראמ

çשñקדüיו, ומìסודותôל יîל עéיכéהéיות הãהïה בäלîל אכûרת,ñשñד ומåדול עומéן גèכהüיו, וñכונותôל מéקדש עה

ñחו.ûמèשדורו ראו ו

עעבבוודדתת ההככההןן ההגגדדווללבימים שבית המקדש

éל הכהןóיההיה קיים, נהגדול טקסים מיוחדים

במהלך יום הכיפורים.טקסים אלו נקראים:

עבודת הכהן הגדול אועבודת הקודש. מטרתם

היתה לטהר את העםמחטאיו.

אחד מתפקידי הכהןהגדול היה להיכנסל"קודש הקודשים"

(הכניסה לקודשהקודשים היתה אסורהלכולם ואף לכהן הגדול

במשך השנה כולה).פעם יחידה בשנה, ביוםכיפור, הכהן הגדול נכנס

לקודש הקודשים, שםöרה בעדו,îפהוא ביקש כ

בעד בני משפחתו וכןבעד כל אחד ואחד מן

öר בעדו ובעדהעם: "וכיפביתו ובעד קהל ישראל"

(ספר ויקרא פרק טזפסוק יז).

עם חורבן בית המקדשפסקה גם עבודת הכהןהגדול ביום הכיפורים.

לעבודה זוככזזככררהתחברו פיוטים שוניםהמתארים את עבודתו.

פיוטים אלו שולבובתפילת מוסף של יום

הכיפורים.

הם שירי תפילה.פפייווטטייםםחלק מהפיוטים מצוייםבתוך סידורי התפילה,חלק בהגדה של פסח

וחלק בספרי פיוט. הפיוט "מראה כהן"

נכתב על ידי פייטן ארץישראלי שחי במאה

החמישית ושמו יוסיבןײיוסי.

157

îנוïכñלãינו מäבאüינו ôוונותîל עïכëל לñחïח ומòלîנו סïכñלãינו מäבאñךôמïי עïחולñה לïמûלäה שïח רפואûלîנו שïכñלãינו מäבאóיךöנïפîרון טוב לêכãזîרנו בêכîנו זïכñלãינו מäבאãיםìים טובëיöר חòפãסñנו בüמëתîנו חïכñלãינו מäבאôהèישועïה וäלåאöר גòפãסñנו בüמëתîנו חïכñלãינו מäבאïהîלïכîלèכòה וóסöרנöר פòפãסñנו בüמëתîנו חïכñלãינו מäבאñךôמäל עûראìשéרם קרן יîנו הïכñלãינו מäבאãעûבñינו שòמäסïא אñלîנו מïכñלãינו מäבאïינוôלëם עèרחïנו חוס וñע קולûמîנו שïכñלãינו מäבאüנוïתöלüפäת תãרצון אñים ובëמãרחãל בîנו קבïכñלãינו מäבאüנוïתöלüפïתìם לñיûמôרי שûעüח שöתîנו פïכñלãינו מäבאóיךöנïפñלãנו ריקם מûיבüשäל תóא אîנו נïכñלãינו מäבאóיךöנïפñלôת רצון מèעñים וëמôת רחûעéזאת שôה הûעéשéא הüהîנו תïכñלãינו מäבאöינוíפèטïינו וïלôל עולèעïינו וôלëמל עîנו חïכñלãינו מäבאóנוôנñעïמäם לא לóך אôנñעïמûה לôשîנו עïכñלãינו מäבאôנוûיעèהושóך וôנñעïמûה לôשîנו עïכñלãינו מäבאãיםéרבñיך הëמôן רחñעïמûה לôשîנו עïכñלãינו מäבאïינו ôלóקרא עûנéנורא שèהåבור וéגåדול הéגñך הûמôן שñעïמûה לôשîנו עïכñלãינו מäבאûים. ôשñעãנו מäין בîי אóנו כôנèעóנו וëנîנו חïכñלãינו מäבאòד ëסèחõדקה וñנו צôמûה עôשעôנו.ûיעèהושו

תתפפייללתתלראשונה נזכרה בתלמוד""אאבבייננוו ממללככננוו""

כתפילה שאמר רביעקיבא בזמן עצירת

גשמים. לשני הפסוקיםמהתפילה הכתובים

בתלמוד נוספו במשךהדורות פסוקים

נוספים. התפילה נאמרת בימי

צום, בראש השנה וביוםהכיפורים ובימים

שביניהם.

156

סיפור חסידי מעשה בחייט / פעם אחת, בערב יום הכיפורים, אמר הרבי אלימלך לתלמידיו: רצונכם לדעת איך

öרות בערב יום הכיפורים, לכו אל החייט היושב בקצה העיר.îפעושים כהלכו התלמידים בעלות השחר, ועמדו אצל חלון ביתו של החייט. ראו שהוא ובניו

התפללו בפשטות כמו כל החייטים. אחרי התפילה לבשו כולם בגדי שבת. הדליקו נרות, ערכו שולחן, וישבו בשמחה

ãרות שעשהרבה. לקח החייט ספר אחד מן הארון, ובספר היו כתובות כל העבהשנה, מיום הכיפורים שעבר עד יום הכיפורים הבא. פתח את הספר ואמר:

ãרותòדר בינינו ובין עצמנו את חשבון העב"ריבונו של עולם! היום הגיע הזמן לסãרותשעשינו, כי זמן כפרה הוא לכל ישראל." והתחיל חושב ומונה את כל העב

שעשה במשך כל השנה, שכולן היו רשומות בספר זיכרון. לאחר שגמר את חשבוןãרות, הוציא מן הארון ספר גדול וכבד עוד יותר מן הראשון, פתח ואמר:העב

óה אתñנäמãרות שאני עשיתי, עכשיו א"ריבונו של עולם! מקודם חישבתי את העבü אתה."ãרות שעשיתהעב

ìים רעים והפסד ממוןïיëלñת נפש, חåמôגעמד ומנה את כל הצער והייסורין, צרות ועועוד פגעים רעים, שעברו עליו ועל בני ביתו בשנה זו, וכשגמר את החשבון אמר:

ëשב חשבון צדק, באמת וביושר, אתה חייב לי יותר ממה"ריבונו של עולם! אם נחשאני חייב לך. אך לא ארצה לבוא אליך בחשבון מדוקדק. הלוא ערב יום

ãרות,הכיפורים היום, וחייב כל אחד להתפייס עם חברו. אני מוחל לך את כל העבואתה תמחל לנו את כל החטאים שחטאנו לך."

מזג כוס יין ואמר בקול רם: "לחיים, ריבונו של עולם! הננו מוחלים זה לזה את כלãרות, הן שלנו והן שלך, בטלות ומבוטלותהחטאים שחטאנו איש לרעהו, וכל העב

הן כאילו לא היו כלל בעולם."אחר כך אכלו ושתו בשמחה רבה.

התלמידים חזרו אל הרבי אלימלך וסיפרו לו את כל מה שראו עיניהם ושמעואוזניהם ואמרו, כי דברי החייט קשים, והם רואים בהם חוצפה יתרה כלפי שמים.

ענה הרב ואמר:"דעו לכם, כי הקדוש ברוך הוא, בכבודו ובעצמו, עם כל הפמליה של מעלה,

ñע דברי החייט, שנאמרו בפשטות גדולה, ומדברי אמת שלוûמהתכנסו ובאו לשנעשה רצון וחדווה ושמחה בכל העולמות."

159הימים הנוראים

מתוך תפילת נעילה:

ñע,ûמìשèיõה ורצèìיäה וראèìיô, וåיעìגèיìבוא וèיïה וôלìעüינו, יäבותéי אèאלהéינו וäלהאîרוןêכèזçך, וãדôבèד עçוãן דë בûיחñשîרון מêכèזóנו, וöקדונóנו ופîרונêכîר זêכìזèיöקד וìפèיוíהïיטöלïפóיך, לöנïפäל לûראìשãית יñך בôמîל עîרון כêכèזûך, ושדôיר קìם עïיûלìרושיêה,éזîפורים הéכãיום הûלום. בïשìים ולëיïחñים, לëמïרחòד ולëסïחëן ולïחãה, לïטובלìיםëיïחôנו בו לûיעèהושîה, וãרכïבöקדנו בו לãה, ופïטובéינו בו לäלהîרנו ה' אêכז

ôנוûיעèהושïינו וôלëם עèרחóנו, וëנèחñים, חוס וëמèרחôה וìשועãר יãדבãים) וב(טובüה:äתèרחום אëנון וïך חñלäל מîי אóינו, כôינïיך עäלîי אכ

óה יום:öנîי פôר, כûעïת שôילóעôת נãעôר, בûעïנו שüח לöתפחזן וקהל:ôריך:ûעäה שóבאóה, נöנìפèיìבוא וñש יûמéשóה, הöנìפéיום יהחזן וקהל:óא, ëם נóא, רחëמל נóא, חëל נñחóא, מïח נòלóא, סûא נóא, שäל נóא אäנאחזן וקהל:

ôון:èעíא וëטîבוש חóא, כöר נîפכ


תתפפייללתת ננעעייללההביום הכיפורים נוספת

תפילת "נעילה", שאינהנהוגה בשום יום מימות

השנה."נעילה" היא התפילה

האחרונה ביוםהכיפורים.

יש החושבים שהכוונהלנעילת שערי בית

המקדש, ויש החושביםשהכוונה לנעילת שעריהשמים או נעילת שעריהרחמים שהיו פתוחים

כל היום לקבל אתתפילות עם ישראל.

óיקéרנìה הôירעïה / ôילóענôרûעïנו שüח לöתפûקטéשêה הéזãיום הבëריäחóים אûנãע שûבשóי לאäנèאôש. וéרעה

óיöנïפñה לîמôת כיודעãא.ôש בéרעהôרûעïנו שüח לöתפ

ìבואו בוïי יאולñיםëמéרחהãה.éבäהéאèהו

158

èל,ìרא שמים, אלא שהוא, אותו מנוואמנם בחור נאה, אמרת אותם ימים, ואפילו יèדאי זוכרת, לאחר שהוליד ממנה ארבעה ילדים, יצא יום אחד את הביתאת בוו

õריףãצãרח. כן, אישה, אותו פחח שבחרת לבתך. מאז חיה האומללה עם ילדיה בובעני של פח. בחורף, מה אני מלמד אותך, קופאים ילדיה כבתוך שלולית של

ëלים. והכל, אישה, אם תסלחי לי, בגללåחñחתה של גãתוך מîבזכוכית, ובקיץ נשרפים כעיקשותך להשיא אותה דווקא לפחח בוכרי. אלא שעכשיו, שנפל בידך אותו

ëטאך לבתך. בבקשה, שתקנה בומטמון, למה לא תיקחי מעט ממנו ותכפרי על חé, בית קטן של אבן. לא, לא, אישה, למה להפריז.ïדיהïילסוף סוף המסכנה לעצמה ול

מספיק פרוזדור קטן. ארבע חמש אבנים ושלום על ישראל."ëרת, בוטחת בפעם זאת בכוחה, מיהרה הישישה להרים את המזרן. אךñחוכך למ

óסוגה ידה אחור. ניסתה שנית ושוב כשלה.עוד קודם שנגעה ברצועת התיק, שוב נéרה באותו פחח. מים לא שתתה, לחם לאèהרהכך, כל אותו יום החזיקה במזרן ו

éשיבה אתלקחה, עד שבלילה, קודם שתש כוחה, זכרה שאותו פחח היה תימני. הïמקומו והשליכה עצמה עליו. כך עבר עליה הלילה השלישי, הרביעי,המזרן ל

החמישי. שמונה לילות נוראים של חלומות מטורפים, עד שביום התשיעי שוב לאïוותה אל תחנת המשטרה. שםïלãקשה אותה להתאפקה, קראה לבתה הבכורה וב

ãיתה. éניחה את התיק על שולחנו של השוטר הנדהם ושבה אל בהוהישישה, הכמעט מטורפת הזו, הוסיפה, שלא כדעת אותם רופאים, לחיות עודחמש שנים. עד שלילה אחד, שוב קראה לבתה, וכשקרבה זו אל המיטה, שאלה

ñה היה השם שלו?" וכך, אותו לילה, גםéבאתי לך, מאותה אמה: "אותו חתן שהóשמתה. óפחה הישישה את ננ

ë בןäבלם, השגיחשישה ימים ישבו הילדים על אמם, עד שבשביעי, כשקמו מאüקרת הארון. הבן נדהם. אמו,הזקונים בספר תפילת יום הכיפורים המונח על ת

שמעולם לא ידעה קרוא וכתוב, מחזיקה ספר יקר זה בביתה. הוא דפדף בו ודפדףותדהמתו גדלה שבעתיים. בדף החותם את תפילת הנעילה מצא מכתב אותו

éשיבהקיבלה אמו חמש שנים קודם מותה מידו של גביר אחד, שהודה לה על שהîחמשïיו את כספו. הבן מיהר אצל גבאי בית הכנסת וזה גילה בפניו שאכן לפני כאל

שנים באה אצלו אמו עם המכתב, והיא, לאחר שקרא בפניה את תוכנו, ביקשהëזור תפילת יום הכיפורים ויניח את המכתב בדף החותםñחìתן בידה את מûייאותו ש

את תפילת הנעילה. ãן את מעשה אמו וידע, ששעה שעמדו המתפללים בתפילתéבãין הéבאז ורק אז ה

נעילה והתחננו בבכי על נפשם, באותה שעה ממש פתחה אמו את מחזורהתפילה, באותו דף מפורש בו הניח בפניה הגבאי את המכתב, ומלמלה, כנראה

בקול חלוש: ריבונו של עולם, אתה הרי יודע שמעולם לא למדתי אותיות ומיליםלבקש בהן על עצמי. כל תפילתי, כל הסליחה שלמדתי, הוא מכתב זה המונח

óכדי, הרי אניìלדי ונבפניך. אם ראוי מכתב זה בעיניך שתחוס בזכותו על נפש יôרם. õעשפחתך לפניך. אך אם לאו, מהר וקח אותי מעולמך, כי די ראיתי בצ

üה של אותהôנותïעèדם, שמע לואדון שמים, ששופט נאמן הוא מכל שופט בשרײוïאותו מלךîלישישה ופקד ברחמים לא רק על ילדיה ונכדיה, אלא קצב אף לה, כ

óשיקה. ãנóשמתה בצדיק, עוד חמש שנים תמימות קודם שנטל את נ


òריìהײסóיãנçן בדîתון / ãת כîה בïיכזולשנה בשנה, עם נעילת יום הכיפורים, שב אני ובוכה על אותה ישישה. אישה כבת

éיותהãהתשעים שנה הייתה. מעולם לא ידעה יום של חג. אף לא יום של שמחה. בìרא שמים. שישה ילדיםé לבחור עני, אם כי יûיאו אותה הוריהéשכבת שתיםײעשרה ה

העמידה לו, עד שיום אחד חלה במחלה משונה, שאפילו הרופאים לא ידעו אתñéיהöשרה, ומת. מאז לא נישאה האלמנה שנית. עמדה כל אותם ימים על יתומפ

õער. כך, עד שגדלו הילדים, נשאו להם נשים ועזבו אתèצוגידלה אותם מתוך עוני וביתה.

éיותה כבת שמונים וחמשãהëדרה הקטן, עד אשר בשנים רבות הוסיפה האלמנה בחãריאותה. הרופא, שאליו הבהילו אותה הבנים, לא מצא עליה כלום, גםחשה בב

äמכם אינה חולה במחלהחברו לא מצא דבר. ואז אמרו שני הרופאים לילדים: "אãיתה. היא כבר לאéשיבו אותה אל בìפה. עייפה מן החיים. הכלשהי. היא רק עיי

תאריך ימים. חודש, אולי חודשיים, אל תצפו ליותר."éעלוב וחזרו אל בתיהםëדרה הäמם אל חèת הרופאים את אñצווהבנים השיבו במ

ëרדה נוראה לבשורה המרה. הזקנה שבה אף היא אל חייה, וכךãחכשהם ממתינים בãחבית הגדולה. והנה, שם, סמוךéריקו בïהיום אחד, יצאה עם פח האשפה בידה ל

ëצר, ראתה תיק עור גדול, כמעט חדש, מונח על אבני הרצפה. הזקנה,éחלשער הéרימה את התיק בידה וכמעט פרחה נשמתה. התיק היהשבתחילה לא התרגשה, ה

õרורות עבים של כסף. מבלי לתת דין וחשבון לעצמה, מיהרה אלãצצפוף וגדוש בחדרה, נעלה על עצמה במפתח, וכשהיא מסתירה את האוצר מתחת למזרן,

ãיתה. התרוצצה כל אותו יום סביב מיטתה כאישה המנסה לכבות שרפה בבôה, בא חלום מוזר וטרף את שנתה.ìצועבלילה, כשעלתה לבסוף רצוצה על י

éחבית הגדולה, ואיש אחד, עטוףëפה ליד הìחëלומה מצאה עצמה עומדת יãחבëד המקוננים, ניצב מולה ומדבר מתוך האשפה: "את, אישה, אוליäחîאשחורים כ

ìיך בעושר ושמחה. כלאינך אשמה. את הרי יודעת שמעולם לא גידלת את ילדיãסמרטוטים ומעולם לא זכו, כמו ילדיìך רק ללחם יבש. יצאו ממך בהימים זכו מידיי

העשירים, להחזיק, ולו פעם אחת בחייהם, צעצועים עליזים. עכשיו, שנפלברשותך אותו מטמון, אולי תרשי לעצמך לקחת ממנו מעט ולקנות בו לנכדייך

העצובים מעט צעצועים. כן, כן, אישה, מעט צעצועים, שתצאי בשעה טובה אתהעולם כשאת רואה אותם סוף סוף צוחקים."

éמת הלילה, מיהרה לשלוחëרת בבוקר, עוד קודם ששטפה את פניה מזוהñחïמואכן לãיום אתמול,îביד אל עבר תיק הכסף, אלא שכמו מפני אש, שבה ידה אחור. שוב, כ

ôה,ìצועהתרוצצה חסרת מנוחה סביב למיטה, עד אשר בלילה, כשעלתה שוב על יבא חלום מוזר מקודמו וטרף את שנתה. שוב מצאה עצמה עומדת יחפה ליד

éחבית הגדולה ואותו איש עטוף שחורים ניצב מולה ומדבר מתוך האשפה: "ובכן,האישה, כל שיעצתי לך אתמול, עצה של שטות יעצתי. רק להעמידך בניסיון

ביקשתי. אלא שעתה שוב איני יכול עוד להבליג. לבי בוכה על בתך הבכורה. כן,é לימים טובים משלך. עודכן, אישה, גם היא, את הרי יודעת, לא זכתה מימיה

ëח.öחü אותה, נגד רצונה, עם שאול הפüנתקודם שמלאו לה ארבע עשרה שנה חית


אליהו אגסימטבע מזויף / נער יתום וגלמוד שימש עוזר למלמד עני, והיה אוסף את דרדקיו מבתיהם כל

בוקר ומוליכם אל ביתו של המלמד.יום אחד השתרר קור חזק וצינה מקפיאה ירדה לעולם. סירבו האימהות להוציא

את ילדיהן החוצה, והיתום חזר יחידי אל בית המלמד. ראה אותו מכונס ומסורבלבסחבות בלויות כדי לחמם את גופו, ואמר: "יום מנוחה לנו היום. האימהות לא

שלחו ילדיהן, רצונך — תוסיף לשכב".אמר המלמד: "לו יכולתי ללגום לגימות אחדות של ערק, כי עתה הוחם לי

ונרדמתי".óה, ואלך ואקנה לך מעט ערק".óנüנענה היתום: "אפשר יש לך פרוטה איײשם, ת

אמר המלמד: "אין לי אלא מטבע מזויף אשר לא ישווה למאומה".ïי חטאתך — תנהו!"אמר הנער: "על

לקח הנער את המטבע המזויף, הצטייד בבקבוק קטן והלך אל סוחר הערק. היהקהל קונים רב והסוחר טרוד ועסוק עד מאוד, הטיל את המטבע המזויף לתוך

ì"ש אל תוך הבקבוק אשר הושיט לו הנער. חזר הנער בלבקופתו ויצק מן החבית יïה שפך את הערק אל קרבו בהנאה מרובה, וחם לו, ונרדם. צוהל אל המלמד, והל

מה עשה הנער? שם מים בבקבוק, חזר אל מוכר הערק וטען: "בעל הבית טעםטעם ואמר שהערק מהול במים, ואיננו רוצה בו!"

כעס הסוחר הטרוד, שפך את הערק אל תוך החבית והחזיר לנער מטבע טוב.שמח הנער על המטבע ושמרו בכיסו. למחרת קנה בו מקלות שומשומין בדבשומכרם לילדים ברווח טוב. למחר קנה מספר גדול יותר של מקלות שומשומין

ומכרם ברווח גדול יותר, וכך עשה יום אחר יום, עד שצבר סכום כסף והשקיעוברוכלות. ומרוכל נעשה חנווני, ומחנווני לסוחר מצליח, ושמו יצא בכל העיר

לעושר ויושר, לנדיבות ומעשים טובים. עבר חצי יובל שנים, והנער — כבר גבר ובעל בעמיו — ערך משתה והזמין אליו את

כל חכמי העיר, נכבדיה וסוחריה. כיבדוהו אלו ואהבוהו, על כן נענו להזמנתו ובאולהשתתף במשתהו, אולם איש את רעהו שאל: "מה היום מיומיים, ולשמחה מה זו

עושה? לא מועד ולא חג, לא חתונה ולא ברית מילה?!"באמצע המשתה גבר תמהונם של הקרואים עוד יותר כאשר בעל המשתה ביקש

מחילה והסתלק, ואחר חזר עם שני ישישים עניים ואלמונים, הושיבם במקוםכבוד, ופניהם ענו בם כי נבוכים הם ונכלמים.

מיד פנה בעל המשתה אל הרבנים ואמר: "תמחלו לי, בבקשה מכבודכם, אם אערבשמחה בעניין של רצינות. כי לא יום חג לי היום, אלא יום של מזכרת חטא

ובקשת תיקון. ביום זה לפני עשרים וחמש שנים..."וכאן סיפר בעל המשתה לרבנים את מעשהו במטבע המזויף, וכיצד היתה ראשית

עושרו נעוצה בהונאה. אחר הצביע על שני הישישים ואמר: "זהו המלמד וזהומוכר הערק, ולשניהם אני חייב את עושרי ואת מעשי הטובים. ועתה אמרו נא לי,

כבוד החכמים, מה עלי לעשות כדי להסיר מעלי אשם שזכרו מעיק עלי כלהימים?" השתוממו האורחים לשמע סיפורו של בעל המשתה, ואילו הרבנים


ôם שעולה קול שופר המבשר על סיום תעניתועד היום, נשבעים זקני העדה, עëדרה הנטוש של אותה ישישה,öלאי מחהצום, באותה שעה ממש ניצת לפתע אור פ

ñבשרת את כל העדה שבאהובתײקול גדולה עוברת בשכונה מסופה ועד סופה ומôת הישועה, כי נפתח לישראל שער בעת נעילת שער. ûעש

îתון. ãת כîה בïיכõדקת, בת ירושלים הייתה, זולואותה צ


ש"י עגנוןעבודה / צדיק אחד נזדמן לכפר. שאל את אנשי המקום: יש כאן מקום ללון? אמרו לו:

ïך אצלו, ודאי יעשה לך אכסניה בביתו; הראו לו את הביתיהודי אחד יש בכפר, לוהלך לשם. נכנס ושאל: אפשר לי ללון כאן? אמרה לו בעלת הבית: כל הבית

לפניך. ערכה לפניו שולחן והציעה לו מיטה. שאל: ובעל הבית היכן? אמרה לו:בעלי מלאכתו בחוץ, מיד יחזור ויבוא. הרגיש אותו צדיק ריח טהרה בבית. הבין

îאן. אמר לעצמו:ïכéביאו המקום לûהמדעתו, שבעלײהבית איש קדוש. שמח בלבו, שïיו והתפלל תפילת ערבית. נטלéניח כלאשב ואראה את מעשיו. נכנס בעלײהבית, ה

üיו,ôשיותãירך ועלה על מיטתו. ולא ניכר, לא מתפילתו ולא משאר עידיו וסעד ובשום מעלה ממעלות הצדיקים.

ûה מהיכן הוא? שמא בעלײהבית הוא מןéה: ריח זה של קדושהיה אותו צדיק תוההצדיקים הנסתרים, שמסתירים את מעשיהם מעיני הבריות? אמר לעצמו: אשכב

ûן שנתäהו ישóיו והביט אחריו כל הלילה. ראואראה מהו בלילה. העביר שנתו מעינעובד. וכשהגיע חצות לילה, לא עמד לתיקון חצות. אמר אותו צדיק: עלה בידיו

של זה להסתיר עצמו ממני בלילה. אראה מהו ביום. כיוון שהאיר היום, עמד בעלìם אתהבית ממיטתו, רחץ פניו וידיו והתפלל כשאר פשוטי בני האדם. לאחר שסיי

ñנותו ויצא. הלך הצדיק אחריו, ראהו נכנס להרתפילתו, סעד לבו ונטל כליײאומãשעת עבודתו לא הגביה ראשו למעלה ולאüן. בüתòתñסוחוצב משם אבנים ויושב ומ

óיו מכוונות לאבן שהיה מסתת. בא אותופנה לא לכאן ולא לכאן, אלא שתי עינóע לו ראשו דרך הן. אמר לו: מוציא אתהôנצדיק אצלו ושאל אותו: זו מלאכתך? ניע

כדי סיפוקך ממנה? אמר לו: יש בנאים בעיר, שמחבבים את האבנים שאני מסתתונותנים לי שכרי. היה הצדיק יושב אצל הסתת יום, שני ימים ושלושה ימים, ולא

ãשלושה ימים יותר ממה שראה ביום ראשון. היה יושב ותוהה: וכי בשבילראה בäלו:ûאãדברים ושïקחו בéרה? לíהãיתו מעלה ריח טשזה מסתת אבנים לבניין זכה שב

שאר כל הימים מה אתה עושה? אמר לו: "כשם שראיתני היום ואתמול וקודםûיו מוכיחיםאתמול כך אני כל הימים. הרהר הצדיק בלבו: אמת נכון הדבר, מעש

ãןãבûבñשëר שהוא מתפלל וסועד, יוצא הוא להר ונוטל אבנים ומäחüתו. בכל יום, אäמתאñעלים אותן לעיר, ובערבãאים בני אדם ונותנים לו שכרו ומñרקן, ובñמומסתתן ומãיתו, ומתפלל ערבית וסועד וישן. אתמול כן ושלשום כן וקודם שלשוםחוזר לו לב

ñשמשים ובאים, היכן אתה מתפלל? הלא איןñמכן; אמר לו: הרי הימים הנוראים מכאן יהודים ואין כאן מניין! אמר לו: לראשײהשנה וליוםײהכיפורים אני הולך לעיר

לביתײהמדרש פלוני. שמע הצדיק שהוא מתפלל בעירו ובביתײתפילתו, נתן הדברèן שהגיע ראשײהשנהïבו ואמר: אראה מהו בראש השנה וביום הכיפורים. כיוואל ל

íי העם, בלאûאר פשוטîשמצאו עומד בביתײתפילתו למטה, אצל הדלת, ומתפלל כüרות. ראשײהשנה כך וביוםײהכיפורים כך; אמר אותוײצדיק: ריבונו שלìתכוונות י

עולם, אדם זה במה זכה, שכותליײביתו מעלים ריח של קדושה לפניך? במוצאי יום הכיפורים עשה הצדיק שאלת חלום. נענו לו מן השמים ואמרו לו:

ãשלמות גמורה, ואינוñלאכתו, שעושה אותה באמונה, בãמסתת זה קדושתו היא בìחודי שלם. ãינו ובין עבודתו. ודבר זה הוא ייëצוץ בïחנותן לשום הרהור של חוץ ל


אמרו: "זה טיבו של חטא שהוא מייסר את עושהו כל הימים". ואשר לתיקונו שלהחטא פסקו החכמים כי בעל המשתה חייב לפייס את שני הישישים בחלק

מממונו, למען ימחלו לו על הונותו אותם, וימשיך במעשיו הטובים למען יזכהלרחמי שמים ביום דין.

(מתוך "חושם מבגדד")

לעשות תשובהóהäינäדם אéאûל הïה שåדולéגñה הûמäשéאòידיו: הëסïחñר לìה אומéיëא הòחûסöשñפóם מãי בונרבäדםéאûל הïה שåדולéגñה הûמäשéאçל! הèכוחו דôצום הוא וòיון עóסéנíא — הûהוא חוטäים שíאëטéחהûה.äינו עושèאãה וüשובôשות תïעåע לîל רגãכìכול הוא בûיéיא שה

ãר מתוך "אור הגנוז")íין בובñרט(מ

ראובן רובין, צייר ישראלי, 1893–1974ממבבקקששיי ההאאללווההייםם,,


שלוש רגלים פסח

שבועותסוכות

óהãרנôירך בõיון עïצäנו לãיאéבèה"... וûךçשñקדãית מìם בïיûלïירושèלוïם."ëת עולñחûמãשב

מתוך תפילת מוסף לשלוש רגלים

167

הגדה של פסחההגדה שאנחנו נוהגים לקרוא בליל הסדר נכתבה כדי שנחזור ונספר, מידי שנה

בשנה, את סיפור יציאת מצרים. ההגדה מכילה דברי חז"ל, קטעים מהתורה,מזמורים ושירים.

ôבורãעïאמר בéהוא לãיום הóך בãנïבü לåדתéגèהומקור השם הגדה הוא ככל הנראה בפסוק: "" (שמות יג ח). פסוק זה מבטא את הרעיון המרכזיìםõריñצñמüי מõאתãצïי בûה ה' לôשêה עז

והחשוב ביותר של חג הפסח בכלל ושל ההגדה בפרט, החובה לספר לדורותהבאים את סיפור הגאולה מבית עבדים.

חיבור ההגדה התחיל לאחר חורבן בית המקדש השני.במשנה, אשר נכתבה בתקופה ההיא, מוזכרים ארבע הקושיות, החזרת והחרוסת,

וכן, מצה ומרור שעליהם צוותה התורה בפסח.בתלמוד הבבלי, שחובר אחרי המשנה, נוספו דברי רבן גמליאל על ארבעת הבנים

– חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול. כך במהלך כמה וכמה דורות הלכה והתגבשה ההגדה.

הטופס העתיק ביותר של ההגדה שהגיע אלינו בשלמותו הוא טופס ההגדהבסידור התפילה שערך ר' סעדיה גאון, לפני יותר מאלף שנה. תחילה היתה

ההגדה חלק בלתי נפרד מסדור התפילה, אך לאחר מכן היא החלה להתפרסםבספר מיוחד הנקרא: "הגדה לפסח".

במשך השנים יצאו לאור הגדות באלפי הוצאות שונות, רבות מהן מלוותבתרגומים לשפות אחרות, בפרושים, בעיטורים ובציורים רבים.

(על פי אנציקלופדיה אביב)

169פסח

פסח

"בכלײדור ודור חייב אדםלראות את עצמו

כאילו הוא יצא ממצרים"

הגדה של פסח

ûע,ëד רשäחèאîם, וëכëד חäחãרה תורה: אçבóים דãנôה בãעäרבåד אóגîנכûאל.ïשô לäינו יודעûאëד שäחèאüם, וëד תäחèאוñר? ñה הוא אוממîםëכח(דברים ו,îם üכäתéינו אäלהì אìיèה יõוûר צäשíים, אöטûפñשéמèהúים וëקéחèהôדות וéעñה המ

òחöסéפëר הäחíירין אöטñפäין מòח: אöסéפïכות הéלîהñרײלו כäמüה אäתäף אèא. וכ)ñן.öיקומäפא

ñר? ñה הוא אוממûערשäתõיא אûהוצöי שïפèלא לו. ולîם וïכ. ל(שמות יב כו)îם ïכéזאת לôבודה הéעñה המñרײלו:äמèאóיו וûנäת שéה אéקהüה הäתäף אèאúר, וôקãעöר בîפïל, כîלéכñן הõמו מôצעäלוèלא לו. אïי ו. ל(שמות יג, ח)ìם õריñצñמüי מõאתãצïי בì לìיûה יôשêה עôבור זãעבäל.åאóגìה נéיûם, לא הìה שéיהñר? ñה הוא אוממüםתãיתñבìם מõריñצñמì מìיäנו יõיאìד הוצêק יãחזïיו: בäלü אñרתäמèאו(שמות יג, יד)ñה זאת מ.(שמות יג, יד)ãדים ôבע— ûאלïשô לäינו יודעûאèשוûהôשêה עôבור זãעïאמר: בéהוא לãיום הóך בãנïבü לåדתéגèהñר: וäמóאûנüח לו, שöתü פäתא.(שמות יג, ח)ìם õריñצñמüי מõאתãצïי בì לìיי

, דן רייזינגר, צייר ישראלי""אאררבבעעהה בבננייםם""

דוד בןײגוריוןמצה זו / éקמת מדינה יהודית חופשית בײã:1947הôדת החקירה האנגלית שדנה בèעמתוך נאומו לפני ו

äר". היה זהïאואöלñייפóייה ושמה "מäנéחדש אûלוש מאות שנה הפליגה לעולם הîשלפני כäב אני לדעת, אם יש אנגלי אחדüאמאורע גדול בתולדות אנגליה ואמריקה. אבל ת

îמה אמריקנים יודעים זאת; היודעיםèכäימתי הפליגה אנייה זאת; והיודע בדיוק אõאתם? והנהñה היה טיבו של הלחם שאכלו בצìה, ומóייהם כמה אנשים היו באותה אנ

לפני יותר משלושת אלפים ושלוש מאות שנה, לפני הפלגת "מייפלאואר", יצאוìטית — יודעãרוסיה הסובייäמריקה, ובãאהיהודים ממצרים — וכל יהודי בעולם, ואף ב

ëמישה עשר בניסן; וכולם יודעים בדיוק, איזה לחםãחבדיוק באיזה יום יצאו: באכלו היהודים: מצות, ועד היום הזה אוכלים יהודים בכל העולם כולו מצה זו

õיאתãיצëרות. ומספרים בäחäרצות אãאëמישה עשר בניסן, באמריקה, ברוסיה ובãחבûניãשìמים בòיימצרים ובצרות שבאו על היהודים מיום שיצאו לגולה. והם מס

îא, לשנה הבאהéכüא הûתéשóי חורין. הãנïשנה הבאה בãדי, לôבüא עûתéשמאמרים: הבירושלים, בציון בארץ ישראל. כך טיבם של יהודים.

פסח

לפני קום מדינת ישראלמראשיבבןןײײגגווררייווןןהיה

ìשובהמנהיגים של הייהיהודי בארץ ישראל.

õיו הכריזו עלäמצñאהודות למéקמת מדינת ישראל. היהה

ראש הממשלה הראשוןשל מדינת ישראל, בשנים

.1963–1949

170

פסח

אשר ברשכוס הדורות / ïי הפסח כוס של אליהוóימוס. היתה לו בתוך כלõא היה סוחר עשיר ושמו קלונóצåנñגãמב

ãידי משפחת קלונימוס,ãר יהודה". קבלה הייתה בהנביא, ועליה חקוק "גרשום בñינו בגרמניה, חי במאהïי חכמãנו גרשום מאור הגולה (מגדולשירושה היא להם מרב

העשירית). ãבת עינו? היה מחזיקה סגורה על מסגר ולאîבóה כõרנóצìנãידי אדם ולא יכוס כזו ב

הוציאה אלא ללילות ה"סדר" של פסח, והיה ממלאה יין ומעמידה באמצעñשרה מזיווה על השולחן ועל המסובים.השולחן כמנהג ישראל, והייתה מ

ïקלונימוס שני בנים, שם הבכור יכין ושם הצעיר בועז. נשאו הבנים נשיםèלוéבוהו והייתהäהוהעמידו ילדים, וקלונימוס אהב את כולם אהבתײנפש וגם הם א

סוכתײשלום פרושה על המשפחה. ãיתו וקרא "ראשי, ראשי!"îתו השמש. בא לבéכèהיום אחד הלך קלונימוס ברחוב ו

èדעìווèייועד שהבהילו את הרופא יצאה נשמתו. היה אבל כבד בבית ובעיר וüיו בגלוי.üיו בסתר היו מרובות מצדקותõדקותשצ

ïינו לחלק אתכשעברו שבעת ימי האבל אמר יכין לבועז: אבינו מת בלא צוואה ועלìרושתו. קח אתה את הרכוש ואת הכוס תן לי.י

ñתנצחים, זה אומר: "לי הכוס ולך הרכוש," וזה אומר: "לך הרכושהיו מתדיינים ומולי הכוס." ולא יכלו להתפשר ביניהם. אמרו: נלך אל הרב. ובמגנצא רב זקן, גדול

óי העם כמלאך ה' צבאות. ãמעשים, והוא בעינבתורה ובôנותיהם.íעóיו טéרצו לפנהלכו האחים אצל הרב וה

óי? אין כלי מחזיק ברכה אלא השלום. מה אתםאמר להם הרב: למה תריבו, בנïק את הכוס איé," זה אומר: "אני רציתיה," לחלüיהõיתטוענים? זה אומר: "אני רצ

ëברו. כי מה'öיל גורל, ומי שיזכה בכוס — לו תהיה, והרכוש יהיה לחäפאפשר. על כן אëיק יוטל אתײהגורל ומה' כלײמשפטו"ãחéחכם מכל האדם: "במשפט הגורל כמאמר ה

(משלי ט"ז, ל"ג).ëכמתך. îחאמרו האחים: עשה, רבנו, כ

קרא הרב לתינוק שעבר ברחוב והפיל לעיניהם הגורל, ונפלה הכוס בחלקו שלבועז.

üיכם בשלום וישמח כל אחד בחלקו שמינו לו מןאמר להם הרב: עתה לכו לבתהשמים.

הלכו האחים לבית אביהם ולקחו איש חלקו, כמשפט הגורל.היה בועז שמח בחלקו, ויכין — קנאתו שמורה לו בלבו. היה יכין עושה מסחרברכוש שירש מאביו ומסחרו פרץ בארץ ובמדינות הים, עד שהוכפל הונו פי

ארבעה וחמישה ועשה לו שם גדול. ובועז, שלא היה בידו כלום חוץ מן הכוס, היהôמלו. בא לגור עם בני ביתו בביתײחומרãעîל עבודה קשה ולא ראה ברכה בãכטורח ב

óחמה אחת היתה לו:ששכר לו מחוץ לעיר והיה לחם חוקם — העוני והמחסור. רק נהכוס שנפלה בגורלו. היה מוציאה בכל יום מן הארון ומעמידה לפניו על השולחן

óיו, עד ששכח רשו. וברוב הימים בא האיש עד כיכר לחם והילדיםוזן בה את עינïבשרם ונעל לרגלם. לא יכלו לצאת מפתח ביתם מפני הבושה, שלא היתה כותונת ל

173

פסח

— ערבתת בבדדייקקתת חחממץץווèèווצצññממלפני ליל הסדר בודקים

לאור נר שאין חמץ בבית.יש שמניחים פתיתי חמץ

במקומות מסוימים כדישבודק החמץ ימצאם.

הואממצצוווותת בבייעעוורר חחממץץפינוי כל פינות הבית ממזון

שיש בו חשש של חמץועדיין נמצא בבית.

הדבר נעשה בערב פסח,לפני השעה 12:00 בצהריים,אז נוהגים לשרוף את החמץשנותר או שהוסתר במיוחד

לשם קיום המצווה.

óירóה נëנחñץ / ëמãעור חבñץ ëמéחîל הäת כאñץäמñאãי מïבûלשûל קר, èשåריר וòגûל סñים שìמãיבñהëמéחôם בוא העñהïמîלóכìד נãיבôקר. äעíה אûב שוטôשîעכ

ëיםûכוחïבונות שôלעîיםéכוכîי הãכóבãנבòתור, ñסãמëה בñחõמûצñרירות שמëדריםëדריײחñחמäריםèאïה וôלäעאöי תור.ïפûי לöשëפïחõיא לèאוצו

òךãסäז בãרו אôבìעיòך, îסòכñסïב מåשות לרגëרות, üחäה, תóאôס, קנîעëד, כöחפôן íעñטñמèריקה מו

ëן ïחûלïשûב לìשüיäתאëרות. éחëג הäת חïי אäחג לèאו

172

פסח

ìה. אמרו: רוצים אנו לילךãכייכשנשארו הילדים בבית עם אמם לא פסק פיהם מבé ולא יכלהëמי האישה על ילדיהלבית הכנסת ואין לנו לבוש ונעל. נתעוררו רח

ôרם. נשקה להם ואמרה: אל תבכו, ילדי, הנה אלך ואביא מצותõעãצלראות עוד בëירותנו ככל שאר היהודים.ìין, ולכם אביא בגדים חדשים ונשמח בחג חèיãשר ווב

הוציאה בסתר את הכוס והסתירתה תחת סינרה, ולילדים אמרה: שבו, ילדי,äחזור. èה עד שאבשלוו

הלכה האישה אל גיסה העשיר ואמרה לו: הבאתי לך את הכוס, מהר תן לי אתדמיה, שאספיק לקנות צורכי החג. חטף יכין מידה את הכוס, הכוס שחשק בה

ãזהובים וגם את כוס הזהב המשובצת אבנים טובות נתןכמה שנים, מילא כיסה בéחג תבואי ואתן לך עוד. לה, וכשהלכה קרא אחריה: אחרי ה

ñגדנים לרוב, וגם בגדים חדשיםéרה האשה אל השוק וקנתה מצות ובשר ויין וממיהãיתה.é, נתנה הכול בסל גדול ושכרה סבל שיובילו לבïילדיהוכלי משחק קנתה ל

כשראו הילדים את אמם וכל הטוב שבידה שמחו שמחה גדולה, עד שרקדו מפניèידיהם ולבשו את הבגדים החדשים. אמרו: נשב בנימוסהשמחה. רחצו פניהם ו

îירנו.ìכונמתין לאבא. כשיבוא לא יãרעדה. ישבו והמתינו ב

ïם לעבודה ולאäלûאîב כמה אנשים ושובועז עבר את השוק לאורכו ולרוחבו, עיכëי נפש.öחנמצא לו כל עבודה. חזר לביתו בפ

מה השתומם בועז כשמצא את ביתו מלא מזון והילדים יושבים נקיים ולבושיםãני מלכים!îבכ

נתמלאו עיניו דמעות ושאל את אשתו: מאין?ענתה האשה: אודה על האמת? לא יכולתי לראות בצערם של ילדינו. הלכתי אל

יכין ומכרתי לו את כוסו של אליהו. נתן לי בדמיה כמאה זהובים וגם כוס של זהבנתן לי. הנה היא בארון.

õרות אבי,ìקרה לי מכל אוצכששמע בועז כך הלבינו פניו, בכה וצעק: הכוס, שיôשית לי, האישה? ישבñה עóאי? משהפילו בחלקי מן השמים — מכרת לאחי שונ

והליט פניו בכפיו.קרבו אליו הילדים, חיבקוהו וגיפפוהו. אמרו: אל תבכה, אבא. תעמיד כוס זו על

השולחן, תראה שאליהו הנביא ישמח בה. שמע בועז שיחת הילדים, מחה דמעה מעל לחיו ואמר: ברוך טעמכם, ילדי. חג

חירותנו הוא והקדוש ברוך הוא ציווה לנו לשמוח בו. החליף את בגדיו והלך עםéאיר להîת החג והãרכãבãירך את אשתו בילדיו לבית הכנסת. כשחזר מבית הכנסת ב

פנים. היה השולחן ערוך בכל טוב וכוס הזהב עמדה באמצע השולחן. ערכו אתûיות.éלכתו וקראו בהגדה של פסח. הצעיר שבבנים שאל ארבע הקושה"סדר" כה

ñעדנים.שתו ארבע כוסות ואכלו מñביט כל העת אל הכוס הזרה העומדת על שולחנו ונפשו בוכה בו על הכוסובועז מ

ãמחיר ה"סדר" הזה.ëיו בüיו, שבאה לבית אחשל אבותכשהגיעו ל"שפוך חמתך" רץ הבן הבכור ופתח את הדלת. כשנפתחה הדלת נעלמה

ãמקומה עמדה כוס הדורות, היא כוסו של אליהו שחקוקכוס הזהב מן השולחן ובèה על השולחן ועל המסובים.עליה "גרשום בר יהודה", והיא משרה מזיוו

175

îנהוג בישראל.ìן, כìיèיהגיעו ימי הפסח ובועז לא יכול לקנות לא מצות ולא בשר וïי הקדרה. אמרה לו אשתו: עד מתי אתה מתהלךóיו שחורים כשולהיה מתהלך ופנ

ïכשירחיב השם גבולנוãים אחדים ונעשה את החג. לèך זהובìלווכך? לך אל אחיך וינפרע לו בתודה.

אמר בועז: אינך יודעת, שאחי שונא אותי בלבו?ñי אח.אמרה: אף על פי כן לא כלו רחמ

הלך כמי שעולה לגרדום. כששמע אחיו בקשתו אמר לו: ראה להיכן הגעת, ולמהתסבול אתה ובני ביתך חינם? קח את הרכוש שירשתי מאבינו עליו השלום, ותן לי

הכוס. ועוד אוסיף לך כוס של זהב משובצת אבנים טובות, שלחו לי מתנה מארץהודו.

ענה בועז: אם גם את נפשי תיקח, לא אתן לך את הכוס. ואנו — כאשר רעבנו —רעבנו.

åא!ïך, דל גïך לåירשו מביתו. לנתכעס יכין על אחיו וגìלווך זהוב אוóינו, אפשר יחזר בועז לביתו וסיפר לאשתו. אמרה לו: לך אצל שכנ

שניים כי "טוב שכן קרוב מאח רחוק" (משלי כ"ז, י').ñלווה וכבר לוויתי מהם פעמים רבות ולא פרעתי. אלאמר לה: איך אבקש מהם מ

ìך. ãדברייõערנו בïצתוסיפי להגיע ערב פסח. כל בתי ישראל נתמלאו כל טוב ובית בועז ריק מכול. בכו הילדים:

ñה חטאנו שאנו אין לנו לא מצות ולא יין ולא אגוזים? איך נסדר את ה"סדר"מואיך נשאל ארבע הקושיות?

ìם ונשבר לבו בקרבו. אמר לנפשו: "אצא לשוק, אפשר יזדמן ליãכיישמע בועז את בëג."éחîי הèח ואקנה צורכאיזה רוו

174

פסח

ïבéרלíהיורם טãיא / ìבöיו יîפôל כע

õרéצãנו הãרחובבêר,ëד מוזäחåר אóגåר נג

ãר.çבûה דèלא עושõריפו וãצûב בהוא יושïקנותãא לäינו בäיש אאúר, ãקñבäיש מäין אèאו

åר.óגñנäינו מãר אîבûהוא כìם שüיóתûנושãבוïבãלûא עוד בëד נושäחëלום אèהוא חוìבוא.ûיìהו, שïיäלïאòא לîסãנות כïבלãיא.óבéנìהו הïיäלïאãיא, לìבöיו אותו יîפôל כע

îה לו ëכñחûב ומèהוא יושוîה לו,êכìזûיïם הוא שóים חולûנãר שîבכîה לוëכñחñר ומôל סודו שומעéיום.ô הåיעìגãר יîבüי כñתמ

õרéצãנו הãרחובבêר, ëד מוזäחïר אçלóדòנåר סג

ãר.çבûה דèלא עושõריפו וãצûב בהוא יושéריקים öיו הçפñדמãק, äבãאòים בîסñכמûק.ãשô בõעñרצéמóח הñנìם מüיóתûנãר שîבכöרìם הוא תופïיôלóעîי נïם כèהוא חולוûר.ãשñבéמïי הåלóוו רגìנéרים יôל הãן עבãיא.óבéנìהו הïיäלïאãיא לìבüם יöיו אותîפôל כע

ûנו ìשìם יïיûלãירושבôיר, õעñרי לא צåמïגäיש לאôיר.éעöנות הîל פãכüים בãתãה בéרבóה הãנûבש

íה, ñטòמîל סîיר כñכהוא מóה, ûכונîל רחוב ושכ

óה.ûנôים שãעûבãר שîבôיר כéעäת הóה אהוא בונóה, ãנôיר בéעäת הûאîמו שîי כïם כèהוא חולוóה.öנéפãןײהäבäת אçש אñקדïמë לóיחìניãיא. óבéנìהו הïיäלïאãיא לìבüה יöיו אותîפôל כע

îה לו...ëכñחûב ומèהוא יושו

ל"ו צדיקיםעל פי האגדה, העולם

מתקיים בזכותם שלשלושים ושישה

שנמצאים בכל דור. הםצדיקים נסתרים שאיש

אינו יודע עליהם.אנשים אלה הם פשוטי

עם, עובדים בעבודתכפיים, מסתפקים

במועט ועושים הרבהלמען זולתם.

177

פסח

ïה וקרא בשמחה — ראו, מה עשה לנו התשבי, זכור לטוב:íלóטשלח בועז את ידו, נèיקר,החזיר לנו כוס אבי, עליו השלום! ובבית בועז היתה אורה ושמחה וששון ו

והאריכו ב"סדר" עד אחר חצי הלילה. ã"שפוך חמתך" נעלמה כוסוãית יכין. כשפתח את הדלת בãבäירע גם באותו מעשה א

ëיו. פנה זיווהãמקומה עמדה כוס הזהב, שנתן לאשת אחשל אליהו מעל השולחן ובשל השולחן ושל המסובים. נשבתה שמחת החג, קיצרו ב"סדר" ועלו על מיטתם

בצער. בבוקר הלך יכין לבית אחיו וראה שם כוס אביהם עומדת על השולחןãיתו. אמר לאחיו: עתה ידעתי שמן השמים היא לך. סלחåה בבêגñזמלאה יין כמו שמ

לי אחי, על הצער שגרמתי לך. ãכו.נפלו איש על צווארי אחיו וב

ãליל ה"סדר" השני באו יכין ובני ביתו אל ביתײהחומר של בועז אחיו, ערכו יחדובñאירה באור שבעת הימים.את ה"סדר" ונהנו מזיו כוסו של אליהו, שהיתה מ

éם היו האהבה והשלום שרוייםñיהëיו חצי הונו וכל ימובמוצאי החג נתן יכין לאחãיניהם. ב

סיפורים ומנהגים רביםãדמותו שלקשורים ב

המופיעאאללייההוו ההננבבייאאבליל הסדר. אליהו

הנביא לובש דמותו שלéלך זקן, אואורח, של ה

של עני המושיע בעתצרה. אליהו הנביא

ïמבשר הגאולה,נחשב לוזאת על פי הכתוב

בספר מלאכי פרק גפסוקים כג–כד:

äתîם אïכë לïחóי שלäנóה אéנ"הóי בואöנïפãיא לóבéנìה הïיäלא

éנורא,èהåדול וéגיום ה' הôלäבות עïבײאûיב לéשèהוóיםãנïב בèלóים וãנבüם..."äבותôלײאע

176

פסח

שיר השיריםäגוז / óת אåנäל גאüיìרדתäגוז יóת אåנäלײגאëלóחéנãי הäבãאïראות בלöןåפéגëה הöרחéפïראות הלóים.éרמונóצו הéנה

ûדהéשõא הóצîה דודי נïכלöריםîפãכóה בïינóלנñיםîרמïכñה לîימûכóשנöןåפéגëה הöרחäם פäה אóראנ

óיםóצו רמונéנñדר הòמéסüח הöתפïך.äת דדי לüן אäתûם אש

179

פסח

äיñריקאäמôם אפרוײאûיר עשñי / ôמäת עóא אïח נûלשöרעה:èה פõוûה, צéר, משñהמñי!ôמäת עóא אïח נûלשóא לו:äמר נäל אéאèת הõוñצמñי!ôמäת עóא אïח נûלש

óאïך נñה, לקומéרע,ïב הéלãד הîבäל כאñי:ûמãשõו לו בצñי.ôמäת עóא אïח נûלש

çיûדãר שçבäת דûה אòר משñסמñי!ôמäת עóא אïח נûלשüיñכותãמîך בäכèלא או

ñי!ôמäת עóא אïח נûלשäל éאèת הõוñצמóא ïח נûלãה שéבהäל. ûראìשäת יא

(תרגם: אפרים דרור)

ייצצייאאתת ייששרראאלל ממממצצררייםםהפכה לסמל לכלהאנשים בעולם

הנאבקים על זכותם שלìםכל בני האדם להתקיי

äנשיםîבוד ולהיות אãכבחופשיים. השיר הפך

להמנונם של העבדיםהשחורים שהובאו

מאפריקה לאמריקה.

178

ãהéבäהãאéינו בäלהïנו ה' אüןײלüתèת"וûשוןïשóים לñנêמåים וזëגëה חñחûמïשôדים למוע

êהéזûבועות הéשëג הäת יום חאüנוüן תורתñתñן מêמזìם."õריñצäת מõיאïיצîר לêכñקרא קדש, זמ

(מתוך תפילת עמידה לחג השבועות)

üנו — üן תורתñתñן מêמזïתãלñן קבêמèלא "זüנו" וüן תורתñתñן מêמûבועות "זéשëג הóקרא חñה נóי מöנñפמ

öיïפäלóי אöנïפëת, לäחôם אöעìה רק פéיüנו" הüן תורתñתñן מêמû"זóי שöנñפüנו"? מתורתïם.ñעולòק מöסüנו" לא פïת תורתãלñן קבêמäלו "זèאóי, וòינéר סñד הôמñעãמóים בûנשãיומו. çי יום בñדôסק מïעìב לëיéתורה חïת הãלãקבב

(מתוך חידושי הרי"ם ר' יצחק מאיר)

181

שבועות

ûבועותשüנו"üן תורתñתñן מêמ"ז

, רמברנדט, צייר הולנדי, 1606–1669ממששהה

180

183שבועות

"ארץ שבעת המינים" –פרי הזית והתמר

שבועות

ãרק/ דודו בóים ñינéמôת הãעûבäרץ שא

ñהëמäל מול חïים אûבולשõריםéקוצçו הëדìחäים יõאóה יוצãרנבñהäדמïאåן לçגéדהíריםñטñמçן מôדãתם עûק בóשñנמ

óיםñינôה מãעûבãה שäרץ באóבôנèעíה וëטûעורה, חäרץ שאóיםäנüאìת ותêיäרץ זאéב —êהéזñר הüמåם תèגèרמון וו

ûבותãנות שñים בîרמïכלçירהäדûירה אãשñחולות ובãמבéבותäהèאãים וóבôנעôרהóעîל נöע כûפãשäסף בüאת

óים...ñינôה מãעûבãה שäרץ בא

óהäנüאéתôץ הëת עüחתéבêהéזèצוף הóה ומר וïבונלóהñינäמñאóך מäינü אäתא

ïבëלèחãש וãדבüך בõה אותהוא רוצ


ôץôל עñיק עòמñסéרמון מהñרחוקïמäינו לóיו ראöנäת פאöץóפüנñתãנו מïבäיך לאñתוקéמöיך הäל פûחוט אîרמון שכ


182

ëןïחûלéשôל הöרות עéפהõרóצïי נòלãתוך סïים בûבולשîאןïכôד לôנו עåעéגäם הא

ûריםôשèעäה וñאôד מèעéב ועוד נאה


ãא"äרם צובüר אîתסיפורו של "כלפני יותר מאלף שנים נכתב בעיר טבריה ספר תורה. את הספר העתיק כתב

על גבי דפי קלף סופרײסת"ם בשם שלמה בן בויעא. אהרון בן אשר, ניקדé אותו.åיהéגוה

זהו כתב היד העתיק, המדויק והמוסמך ביותר של התנ"ך שהשתמר עד ימינו.מטבריה התגלגל הכתר לירושלים, שם נשדד והועבר למצרים.

הקהילה היהודית בקהיר פדתה אותו בכסף מידי השודדים ושיכנה אותו בביתהכנסת העתיק בעיר.

הרמב"ם, שחי שנים אחדות במצרים, קרא בו כאשר כתב את ספריו והסתמךעליו.

לפני כשש מאות שנים העבירו אותו יהודי מצרים לסוריה לבית הכנסתïב, הלא היא ארם צובא המקראית. מאז נקרא ספר התורהëלהקדום בעיר ח

"כתר ארם צובא" או "הכתר".ïב שמרו עליו מכל משמר בארון ברזל מיוחד באחדëלאנשי הקהילה בח

מאולמות בית הכנסת. הם לא התירו אפילו למדענים לראות או לצלם אותו.איך הגיע "הכתר" לישראל?

אירועי מלחמת העולם השנייה עוררו דאגה לגורל "הכתר" בקרב חוקריהמקרא ומנהיגי היישוב בארץ. בשנת 1943 כתב יצחק בן צבי (לימים הנשיא

ïב, והפצירëלהראשון של מדינת ישראל) אל רחמים נחמד, ראש קהילת יהודי חבו להעביר את ה"כתר" למשמרת בבית הגנזים הלאומי שעל הר הצופים

בירושלים. ראשי הקהילה היהודית סירבו לבקשה.כאשר קמה מדינת ישראל בשנת 1948, כעסו הסורים על היהודים, טבחו

ïב והעלו באש את בית הכנסת שלהם. "הכתר" ניצל מהשריפה, אךëלביהודי חïב להעביר אותוëלבעקבות המאורע שוב הופעל לחץ רב על קהילת ח

ïב,ëלïב לבקשה. מרדכי פאחם, אחד מיהודי חëללירושלים. הפעם נענו יהודי חהבריח את כתב היד העתיק, תוך סיכון עצמי רב, לטורקיה, ומשם העבירו

אותו בשנת 1959 לישראל.ïב. הם החליטוëלבישראל מונה ל"כתר" ועד נאמנים שכלל נציגים מעולי ח

שהספר יימסר למשמרת בידי מוסד ציבורי למטרות דתיות ולמטרות מחקר.

(עלײפי הספרייה הווירטואלית באינטרנט.)

צצייללווםם ככתתרר אאררםם צצוובבאא ממווזזאאווןן ייששרראאלל ייררווששללייםם

נוהגיםככתתרר"" בשם "לכנות כתב יד עתיק

של המקרא.

= בעליבבעעלליי ההממססווררההמסירה.

היו חכמים שמסרווהעבירו מדור לדור

את הנוסח המדויק שלהמקרא. הם שמרו על

קריאה מדויקתבמקרא וכתיב נכון.

הם ניקדו את המיליםכדי שבדורות הבאים

יוכלו לקרוא באופןמדויק בתנ"ך. בעלי

המסורה גם חלקו אתהמקרא לפסוקים

ולפרשות.במשך מאות שנים שלהעתקת המקרא נפלו

שגיאות בכתובונמצאו נוסחים שונים.

לפני כאלף שנההתקדש נוסח אחד

לכל ספרי התנך. הואננווססחח ההממססווררההנקרא:

מאז אין מוסיפים ואיןמחסירים מנוסח זה.

ססוופפרר ססתת""םםאת ספרי התנך היו

מעתיקים בכתב יד עדשהומצא הדפוס. (את

ספרי התורההנמצאים בבית

הכנסת מעתיקים גםהיום על גבי קלף

בכתב יד.) המעתיקיםהיו זהירים מאוד שלא

להחסיר ולא לשנותאף אות בזמן

ההעתקה. הם היוסופרים את מספר

האותיות בספריהתורה והמזוזות,

מכאן בא שמם סופריסת"ם.

185שבועות

שבועות

תיקון ליל שבועותמשחרב בית המקדש ועם ישראל יצא לגלות, אבד לחג אופיו החקלאי כחג בו

עולים לרגל לירושלים ומביאים ביכורים לבית המקדש. במקום זאת, באו מנהגיםהמבליטים את זכר מתן תורה וזכר מעמד הר סיני.

בליל שבועות נוהגים להישאר ערים כל הלילה ולהקדיש אותו ללימוד תורה.לימוד זה נקרא תיקון ליל שבועות.

גם אנשים לא דתיים מקיימים בימינו את המנהג הזה ומקדישים את ערב שבועותללימוד נושאים שונים בתרבות ישראל.

הזמנהויהי בחצי הלילה: תיקון ליל שבועות

יום ג', 25 במאיה' בסיון, החל מײ21:30

בצוותא תלײאביבאבן גבירול 30

עלמא מכללה עברית שמחה להזמינך זו השנה השביעית לחוויית לימוד לאשגרתי בתכנים מגוונים הקשורים בתרבות עברית — יהדות, ספרות, אמנות,

החברה הישראלית, סרטי תעודה ועוד.

184

ממככתתבבוו ששלל ייצצחחקק בבןןײײצצבביי ללממררדדככיי פפאאחחםם

187שבועות

נשיא מדינת ישראל ירושלים, י"ב כסלו תש"ך13 בדצמבר 1959

לכבודמר מרדכי בן עזרא,

בני ברק

מר פאחם הנכבד,

אני רואה לנכון להביע לך בזה את תודתי האישית על מאמציך המוצלחים,אשר השקעת בהצלת שני הכתרים היקרים, שהאחד מהם הוא הכתר של

בןײאשר, שהיו שמורים במערת אליהו הנביא בבית הכנסת הקדמוןבארםײצובא.

אני יודע להעריך את העמל ואת מסירות הנפש שלך בהצלת הכתרים,שהייתה כרוכה בסכנת נפשות, והקב"ה עזר לך בדרכך. כל זאת עשית שלא

על מנת לקבל פרס או תמורה כל שהיא ומסרת את שני הכתרים לידיבאמצעות מר ש"ז שרגאי, ויהיה מכתבי זה לך לעדות שהכתרים נמסרו

לידי.בברכה

יצחק בןײצבי

שבועות

אמנון שמושעדותו של מרדכי פאחם / ערב נסיעתי הלכתי לביתײהכנסת להיפרד מהרבנים ומחברי. הרב משה טאוויל

אמר לי: "שב, אני רוצה לספר לך משהו." כשהתיישבתי לידו אמר לי: "אנירוצה לספר לך משהו, אבל חושש לשלומך, כי בדבר הזה יש סכנת נפשות, מישיתפסו אותו עושה דבר זה מוציאים אותו להורג בתלייה." אמרתי לו: "אםאתה חושש לחיי לא היית צריך לומר לי מילה, אבל אתה אמרת לי, אם אני

ïא בפז."לא אעשה את זאת, הדבר יישאר כאן וזה דבר שלא יסולöר לי. אמר לי: "הדבר שאני מתכוון אליו זה כתר התורה שלהפצרתי ברב שיספ

עזרא הסופר, אשר הגיע לידי הממשלה לאחר השרפות. הרב משה מזרחיõא והואãלו, ענו לו בחיוב, אבל בתנאי שלא יוציאו מסוריה. ואם יוצביקש לקב

בחיים יהרגו אותו, וכל מי שיתפסו והכתר ברשותו יחתכו אותו לחתיכות.הרב חתם על התנאי הזה. הוא נפטר והכתר נשאר באותו מקום ששם אותו,

אצל אחד מבני העדה." אמרתי לו, "כיוון שסיפרת לי אני לא מוותר עליו.בעזרת האל אוציא אותו. אל תחשוש לחיי, כי אם בורא עולם גזר שיוצא על

ידי, זה יהיה נס גדול שעשה לי בורא עולם. ואם אתפס לא נורא, אני כברïםòלראיתי את המוות יותר מפעם וזה יהיה יומי הכתוב לי." הרב קרא לרב ס

זעפראני וסיפר לו את כל מה שאמרתי וזה אמר לו, אם הוא לוקח את הכתב הזהעל עצמו תן לו לעשות אותו. אני אמרתי לו שברצוני להוציא את הכתר, לאאשאירו בידי הגויים ואני מסכים שיחתכו אותי לחתיכות אבל בעזרת השם

אוציא אותו. אז אמר לי: "הכתר נמצא אצל פלוני, אנחנו נגיד לו שיביא לך אותוהביתה." פלוני זה הביא לי את הכתר הביתה, שמתי אותו בין החפצים האישיים

שלנו ונסענו. במכס רצו לחפש בחפצים. פתחו את החבילה הראשונה ואז אמרתילו, לפקיד המכס, "למה אתה פותח?" הצעתי את הדרכון שלי והסברתי שאני

חזרתי לכאן באישור. הוא אמר שהוא עושה את מלאכתו. היה בינינו ריב ומדון.בא המנהל שלו, שאל: "מה העניין?" אמר לי: "מה שמך?" אמרתי לו: "מורד

פאחם." שאל: "אתה שהגלו אותך לפני שנתיים?" אמרתי: "כן." הוא פנה לפקידואמר לו: "הגלו אותו כיוון שהוא ציוני, הממשלה תפסה את כל רכושו ועכשיו

חזר. תראה איזו עזות מצח, איך הוא מעז לחזור מבלי לחשוש לחייו לאחרשגירשוהו באשמת ציונות?!" אני התערבתי בשיחה. אמרתי לו, "אני חזרתי כיוון

שאני חף מפשע." אז אמר לפקיד, "עזוב אותו! אל תחפש בחפציו, תן לו שיסתלקמכאן." זה מה שקרה איתנו, בורא עולם היה בעזרתנו, ניצלנו והיגענו לישראל.

186

הואממררדדככיי פפאאחחםםהאיש שהבריח את

כתר ארם צובא מחלבלישראל.

189

ãאôקיבãי עûריך רבäשאîלèכãתורה, וòקו בôסìעûלא יôה שûעéרשהñי)(רומïכות ñלêרה מåזëת גäחôם אöעפëרב.ãחçקר בìדãתורה יòק בéעוסהéלותéיל קהñקהèדורש ומûב וûיושãא שôקיבãי עïרבõאו לñצìהודה ומãן יöפוס בãא פבëיקו.ãחöר תורה בòפèסãים וãרבבñה זו?äמñארא מüìיñתüה מäתäי אãא אôקיבöפוס: עñר לו פäמאäיåדול, אîם גëכïיך חôלñרים עûאומìהודה שãן יöפוס בüה הוא פäתñר לו: אäמאöש.íפïא טäלüה אäתא

ñה:ãר דומçבéדñה הïמûל, לñשïך מñשל לäמאõים, ãצüקבñתûמåים שçגäה דìם, ראéיöת הûפôל שïך עéלñהìה מéיûהôל שïשועלõים?ãצüקבñתüם מäתñה אïמéם: לïהñר לäמאòנו.öסüפïתäדם לóי אãנïנו בûין לûעושîמורות שñכéמèהûתות וéרשóי הöנñפñרו לו: מäמאéם.üיכäבותèאüי וäבותçרו אûדîדרך שüם כäתèאóי וäנóדור אèנûה וãשìבïיôלו לéם: עïהñר לäמאíה,ïא שוטäלüה אäתäי אëיות, אãחûבë שúחöקïיך פôלñרין עûאומôל שüה שועäתñרו לו: אäמא

îך, üנו כëיותñקום חãמñדין בäנו עומûאûו שîשôכñה עומñה.îמèכñה וîמëת כäחôל אüנו עüתñיתñקום מãמûה בãשìבïיïין לäנו עולäם אאãתורהòקין בäנו עוסûאûו שîשôכñה עüה, ומäתäף אèאו

îך,ñיך" כìמèארך יìיך וëיéיא חîי הãה "כñר בäמóאûנשñה.îמèכñה וîמëת כäחôל אïים עíלãטãים בûבäנו יושäם אא

íיםôטñים מועìמéיו יñרו, לא הäמאäסוריםéאãית הãבãשוהו בëבèחãא וôקיבãי עäת רבöסו אüפûתôד שעõלו.äצãשוהו אëבèחöפוס וäת פöסו אüפèתוîאן?ïכãיאוך לéבñה הïמöפוס לãא: פôקיבãי עñר לו רבäמאãרי תורה, çבôל דü עòתöסüפóתûנãא שôקיבãי עûריך רבäשöפוס: אñר לו פäמא

ïים.íלãטãרים בçבôל דöס עüפóתûנöפוס שïפאוי לו ל(תלמוד בבלי, מסכת ברכות ס"א ב')

שבועות

ייצצחחקק בבןןײײצצבביי,, ההננששייאא ההששנניי ששלל ממדדייננתת ייששרראאלל,, בבחחדדרר עעבבוודדתתוו

(1884–1963)יצחק בןײצבי נשיאה השני של מדינת ישראל

היה חבר במועצת המדינה הזמנית ומחותמי מגילת העצמאות. , נבחר לנשיא מדינת ישראל. לכהונה רמה זו נבחרחחייייםם ווייצצממןןבײ1952, לאחר מות

äהודשוב בײ1957 ופעם נוספת בײ1962 ובה כיהן עד יום מותו. היה נשיא אומקובל, וביתו היה פתוח לשכבות רחבות בחברה הישראלית.

éרבה לכתוב בעיתונים וחיבר עבודות מחקר עליצחק בן צבי שפע רעיונות, הקהילות וכתות יהודיות ועל שבטי ישראל. הוא עמד בראש מכון לחקר קהילות

ישראל שמאז שנת 1952 נקרא על שמו, "מכון בן צבי". לאחר מותו הוקם לזכרומכון המחקר הנקרא "יד בן צבי".

üנותו, פשטות דרכוôנוותהוא גם תרם תרומה חשובה לחקר ההיסטוריה היהודית. עואהבתו לכל עדות ישראל עשוהו יקר לכל תושבי המדינה.

188

שבועות

מהריצה, אבא נשא אותי על ידיו, ואני עצמתי את העיניים. כשהתעוררתי היינובתוך מחסן נטוש. במחסן זה הסתתרנו, עד שהמלחמה נגמרה".

קולו של אחי צלול ויפה, ואבי עומד על ידו גאה וזקוף. אני רואה, שעיני אימאדומעות. "כשחזרנו אחרי המלחמה לכפר שלנו, כל בתי היהודים היו הרוסים

וריקים. מצאנו מקום מגורים בכפר סמוך, ובכל האזור היינו המשפחה היהודיתהיחידה ששרדה. הרוסים, שתפסו את השלטון, גם הם לא היו נחמדים אלינו. הם

אסרו עלינו לקיים את מצוות התורה, אבל אנחנו לא ויתרנו על יהדותנו, והמשכנולקיימה בסתר. כשאבי נפטר, הצלחנו לקבור אותו בבית הקברות היהודי, וישבנו

עליו "שבעה". להבדיל, את טקס נישואינו ערכנו בעלי ואני בסתר כדת משהñרשםוישראל, זאת אחרי שמילאנו אחרי הוראות הרוסים ונרשמנו כזוג נשוי במ

התושבים המקומי. אני רציתי ללמוד רפואה. ניגשתי לבחינות והצלחתי, אבלבגלל מסמכי, שהעידו שאני יהודייה, לא התקבלתי. והנה שוב אירע לי נס. על לוח

המודעות מחוץ למשרד הקבלה ראיתי כתוב: "בחינות כניסה לרפואה וטרינרית(רפואה לחיות) יתקיימו ביום שני בשבוע הבא". מיד החלטתי לגשת לבחינות

האלה, הצלחתי, והפעם התקבלתי, כי כאן התחשבו בציוני, ולא ביקשו ממני לצרףמסמכים."

אחי סיים כבר את הקריאה בתורה וכל הנשים זורקות עליו עכשיו המון סוכריות.אבל אני עדיין שקועה בתוך סיפורה של סבתא, וסופו חוזר אלי עכשיו מילה

במילה:"ימים ספורים אחרי החתונה, דפקה על דלת ביתנו גויה אחת ובידה היה סל גדול.

ìד. היא הייתה שכנה מהכפר הסמוך, שמכרה לה ירקות לפניאמי הכירה אותה מיהמלחמה. אני חשדתי בה, שהיא באה לרגל אחרינו. אבל אמי הכניסה אותה

לחדר האורחים, והציעה לה כוס קפה עם עוגיות. השארתי את שתיהן משוחחותונכנסתי לחדרי. ואז לפתע שמעתי את אמי צועקת ובוכה. בבהלה זינקתי לחדר

האורחים, ולא האמנתי למראה עיני: על השולחן, על גבי מגבעת לבנה, היה מונחספר תורה מגולגל, ואמי רוכנת עליו, מנשקת אותו, צועקת ובוכה: "ריבונו של

עולם! איזה נס! ריבונו של עולם! איזה נס!". מדברי הגויה הסתבר, כי בעלה מצאאת הספר הזה בין הריסות ביתו של רב הקהילה שלנו, הרב עמנואל. היא שידעה,

שאנו המשפחה היהודייה היחידה, ששרדה מכל הכפר, החליטה להביאו אלינו,כשהיא מסתירה אותו בתוך סל הירקות שלה.

כשבעלי ראה את הספר, הוא התרגש כמונו, אבל הוא ראה מיד, שהספר ניזוקìדעו לתקנו ויוכלו לגאולמאוד. הוא ידע, כי רק במדינת ישראל, שהוקמה כבר אז, י

אותו מפסילתו. אבל השלטונות הרוסיים סגרו אותנו ואת כל התושבים בארצותבהן הם שלטו כמו מאחורי מסך של ברזל. רק למקרים בודדים הם נתנו אשרתיציאה. אני לא יודעת איך, אבל בעלי, סבך ז"ל, השיג אשרה כזו, אולי כי הואהצהיר שאני בהיריון, וכך שכנע אותם, שהוא יחזור. ואולי עזר לו להשיג את

האשרה הזו אחיו, שעלה לארץ ישראל לפני המלחמה, ובתוקף תפקידו היו לוקשרים גם עם הרוסים. בעלי הסתיר את ספר התורה בין הבגדים במזוודה ונסע,

ואני לילות לא ישנתי, כי חששתי לגורלו. תודה לאל, הוא חזר אלי בריא ושלם,ïידה של בתנו, שהיא אמך.וזה היה ממש לפני הל

191

שבועות 190

יפה בנימיניאחי ברײמזל / ההתרגשות בביתנו גדולה מאוד. בשבת הקרובה נחגוג ברײמצווה לאחי, הגדולממני בשנתיים. כולם מסתובבים סביבו, ונראה לי, שאותי בקושי זוכרים. נכון

שאימא לקחה אותי לחנות בגדים, ושם בחרתי לי שמלה חדשה לכבוד האירוע,אבל לאחי תפרו חליפה אצל חייט מומחה. אבא מתפאר בו: בני הוא בר מצווה

ובר מזל, אבל כשאני הראיתי לו את הציון 100, שקיבלתי במבחן בחשבון, הוא רקאמר לי "יופי". הכי מרגיז אותי, שאחי כל הזמן מתהלך ומתפאר, שהוא יקרא את

כל הפרשה, ולא מספר תורה אחד, כי אם משניים!!"אף אחד עכשיו לא מדבר אתי בבית," התאוננתי באותו ערב באוזני סבתי רחל,

שגרה בבית לידנו, מאז שסבא נפטר."על מה את רוצה שידברו אתך?" שאלה סבתא, תוך שהיא מכינה לשתינו לביבות

תפוחי אדמה לארוחת ערב."למשל, שיסבירו לי, מה פתאום אחי יקרא בתורה משני ספרים, ולא מאחד?",

אמרתי, ומיד התחרטתי. סבתא בטח תחשוב עלי, שאני סתם קנאית.אבל סבתא הגישה את הלביבות לשולחן, ליטפה את ראשי ואמרה: "חביבתי, את

לא שואלת, לכן לא עונים לך. מכיוון ששאלת אותי, אענה לך. אבל זה סיפורארוך, לכן בואי קודם נאכל את הלביבות, כל זמן שהן חמות."

מדי פעם מספרת לי סבתא כל מיני סיפורים מחייה, אבל את הסיפור הזה, היאאף פעם לא סיפרה לי. אולי כי היא חשבה, שאני עוד ילדה קטנה. ובאמת, באותו

לילה, כששכבתי לישון, בקושי נרדמתי בעיקר בגלל החלק העצוב שבו.בדמיוני ראיתי את סבתא כילדה, בערך בגילי, מפוחדת וסגורה בבית, כי בחוץ היו

הגרמנים האכזריים. על דלת הבית תלה הרופא הגוי, שכיבד את אביה, שלט:åפה מסוכנת". זאת כדי שהגרמנים לא ייכנסו לשם ויפנו אותם מביתם, כמו"מג

שעשו לכל שאר היהודים שם. אבל הרופא ידע, שהפתק הזה לא יגן על המשפחההזאת לאורך ימים. לילה אחד הוא הסיע אותם במכוניתו לאחד הכפרים

המרוחקים, שם הסתירו אותם ידידי הרופא. זאת עד שהלשינו עליהם, והם נאלצולברוח משם. אני ראיתי את סבתא כילדה מבוהלת, הבורחת עם הוריה ממקום

מסתור אחד למקום מסתור אחר, וכילדה רעבה, שהתקיימה משאריות אוכל,אותן הצליחו הוריה להשיג בדוחק. וראיתי אותה רועדת מקור, כשהיא והוריה

נתפסו והוסעו בליל חג המולד בעגלה לתחנת הרכבת, שצריכה הייתה לקחתאותם משם למחנה ההשמדה אושוויץ. רק כשזכרתי, כי סבתא שלי בכל זאת

ניצלה מהשואה, נרגעתי ושקעתי בשינה.המשך הסיפור של סבתא שב אלי כמו חי ביום בר המצווה. בית הכנסת מלא

אנשים. אני עומדת בעזרת הנשים ליד סבתא ואימא, ומשם אני רואה איךמוציאים בשירה מארון הקודש שני ספרי תורה. והנה אחי באמת עומד וקורא את

öר אחד ופעם מספר שני. אני בתוכי שומעת רק מה שסבתאòפñסהפרשה שלו פעם מסיפרה לי:

"נס קרה לנו, הגרמנים בתחנת הרכבת חגגו את חג המולד, והיו שיכורים. העגלוןהגוי ריחם עלינו, אמר לנו לברוח, ואנחנו רצנו מהר ככל שיכולנו. כשהתעייפתי

סוכות

, ז'אן דויד, צייר ישראלי, 1908–1993ססווככוותת

ñ"ëחûמäך שü אìיתéיèהåך וëגãחü בëתñחûמèש"ו

193

òכותס

שבועות

איך לבסוף הצלחנו כולנו להגיע למדינת ישראל, זה סיפור אחר. כאן אספר לך, כיהספר תוקן, והובא לבית הכנסת, בו מתפללים אנו כולנו מאז עלינו לארץ. עודאספר לך, מה גדולה הייתה הפתעתנו, כאשר כבר בשבת הראשונה, שהתפללנו

שם, נודע לנו, כי באותו ארון קודש יש עוד ספר תורה, שניצל מהשואה.הקדוש ברוך הוא איחד בארץ באותו ארון קודש את שני ספרי התורה, שניצלו

מהשואה, והוא איחד בארץ את שתי המשפחות, שהצילו תוך סכנת נפשות אתשני הספרים האלו. כי מי שהציל את ספר התורה השני היה סבך, אבי אביך.

עכשיו את מבינה, נכדתי האהובה, למה החליטו אביך ואמך, שבנם, אחיך, בחגיגתהבר מצווה שלו יקרא את הפרשה משני הספרים הללו ביחד. אחיך הוא באמת בר

מזל!"אחי נושא עכשיו את דרשתו בפני כל הקהל ואומר: "אני שואל את עצמי, האם

היהודים וביניהם רב הקהילה, כשהטמינו את ספרי התורה בזמן המלחמה, תיארולעצמם, שאחרי יותר משישים שנה, ילד יהודי יקרא בהם במדינת ישראל, כשהוא

עולה לתורה ביום בר המצווה שלו?" אני לא יודעת, אם אחי הוא זה שכתב אתהדברים האלה, אבל אני, כנראה, מאוד מתרגשת מהם, כי בדמעה, שמתגלגלת

עכשיו על לחייה של סבתא רחל, אני רואה פתאום את פניו של הרב עמנואל, והםכמו הפנים של סבתא ואימא, נוצצים משמחה ומאושר.

192

ככתתרר תתווררהה

סוכות

תהיה מדויקת ומתוקנת. הוא עשה את מלאכתו באהבה רבה ושיקע בה מרץ רב,כי עז חפצו היה להשלים את הסוכה עד למועד חג הסוכות הבא.

והסוכה הוקמה במועדה.אכן, סוכה כזאת לא נראתה בכל הארץ.

בלילה הראשון של סוכות הוחגה חנוכת הסוכה ברוב פאר ובטקס רב. הוזמנולחגיגה היהודים המעטים, גרי הכפר. וחנה טרחה הרבה קודם החג, אפתה עוגות

ותופינים והכינה מטעמים משובחים — הכול בשפע. והקרואים אכלו ושתו ושמחו,ושרו שירי תפילה של החג, שיבחו את חנה על טוב טעם מטעמיה, וכולם, פה

אחד, היללו את מלאכת הסוכה הנאה, מעשה ידי יוחנן. ורבים מבני הכפר הלאײיהודים באו אף הם והקיפו את הסוכה מכל צד להתבונן

בה, אף הביעו התפעלותם מיפי המלאכה, ואמרו: – אין אמןײיד כיוחנן שלנו!

íסים מלאים תופינים ומשקאות וכיבדה בהם את הקהלוחנה הוציאה החוצה טאשר בחוץ, והיא שמחה ופניה מאירות.

בין הקהל שהצטופף בחוץ היה גם כומר הכפר, אשר נחבא מאחורי הגדר למען לאייראה. הוא שמע על סוכתו של יוחנן עד כמה יפה היא, ובא לראותה מקרוב.

וכאשר ראה אותה — התפעל מן המלאכה היפה. הוא הוסיף לעמוד ולהתבונן בה,ולא יכול לעקור רגליו מן המקום שעה רבה.

**בלילה ההוא נדדה שנת הכומר, ולפנות בוקר שלח לקרוא אליו את יוחנן, ובבואו

אמר לו:– ראיתי, יוחנן, את סוכתך החטובה, מעשה ידיך, אין כמוה ליופי. אכן, אמן

ברוךײאלוהים אתה!– תודתי לך על דבריך הטובים! — הודה יוחנן.

הכומר שתק רגעים מספר, עצם עיניים, ואחר הוסיף:– כן, יוחנן, משאלה לי אליך, ואני מקווה כי לא תשיב את פני ריקם: הנה נא

הכנסייה של כפרנו ישנהײנושנה, עתיקת ימים, ויש לעשות לה בדקײבית. כסף רבäתי בקופת הכנסייה. ובימים הקרובים יבואו הבונים לתקן את הבניין. ממך,א

יוחנן, אבקש, כי תקים לנו את הבמה ואת המזבח מעשה חיטוב וגילוף, ככל אשרעשית את הסוכה הנפלאה שלך.

יוחנן נבעת מאוד בשמעו את משאלת הכומר, כי איך יקים בידיו במה לאל נכר?אך מיד התאושש וענה:

– יסלח לי, אדוני הנכבד! לא אוכל לעשות את הדבר אשר אתה מבקש. כי הנהזקנתי ועיני אינן כתמול שלשום, אף ידי הנה כבר רועדות ואצבעותי אינן נאמנות

לי. ואתה ידעת, וכל אנשי הכפר יודעים, כי זה שנה תמימה אשר חדלתי לעבודלשם פרנסתי, ולא עשיתי דבר אשר מכרתיו בכסף. אני אימצתי את שארית כוחי

רק כדי לבצע את מעשה הסוכה הזאת. בקושי גדול ובעזרת השם גמרתי אתïתòלöסñפëרט ומהמלאכה, אך זוהי מלאכתי האחרונה. ונדר נדרתי לא לקחת בידי ח

195

סוכות

לוין קיפניסהסוכה המעופפת / איש יהודי היה בכפר אחד בארץ אשכנז, יוחנן שמו, ושם אשתו חנה, ובנים לא

ëטב בעץ ולגלף כליײנוי וצעצועים.נולדו להם. והאיש חכםײלב, חרטײאמן, היודע לחìשרו, ובאו אליו לקנות חפצי אמנותîשרו ויהיה יוחנן חביב על אנשי הכפר בגלל כ

öאר את בתיהם, וצעצועים לשעשועים בשביל ילדיהם. לפèוח וחי לו עם אשתו חיי שלווה ונחת ימים רבים.היתה פרנסת האיש מצויה ברו

ויהי היום וחנה אמרה אל יוחנן אישה:– והנה נא זקנו ועשינו עושר, ובנים אין לנו אשר יירשונו, למה זה תוסיף לעמול

כל הימים בעבודת העץ? הגיעה השעה שנבלה את ימינו במנוחה, וההון אשרìיתנו ברווח עד שיבה. חסכנו לנו יספיק למחי

ענה לה יוחנן:– מי אומר לשבת בבטלה? יכול אתה לעשות בעץ ככל העולה על רוחך, אבל לא

לשם פרנסה ורווחים, כי אם לשם עונג וסיפוק נפש בלבד. éרהר יוחנן ואמר:ה

– יפה אמרת, חנה! וכבר הגיתי בדבר הזה, ליצור רק לשם סיפוק נפשי בלבד, אךדחיתי את תשוקתי זו משנה לשנה. ועתה הגיעה השנה, וכן אעשה כאשר אמרת,

אשתי, ואף ברור לי הדבר אשר אני אומר לעשות.

**ומה הדבר אשר אמר יוחנן לעשות?

והוא אמר לבנות סוכה לנוי, שתהיה כולה מעשה חישוב וחיטוב. בכל שנה ושנה,כאשר עסק בהקמת סוכת קרשים לחג, היה מתעורר בו מחדש הרעיון על הקמתסוכה לתפארת. אך, כאמור, נדחה המעשה מפעם לפעם. עתה החליט לבצע את

המלאכה. וזה מעשה הסוכה:

ארבעת הדפנות כולם מעשה חיטוב בעץ. בדופן האחד — נשר קל כנפיים; בדופןהשני — נמר עז, בשלישי — אריה גיבור; וברביעי — צבי רץ. ממעל לחיות חוטבו

פסוקים מתאימים מן התורה והאגדה ומסביב להם פטורי ציצים, פרחיםוציפורים. בצד אחד שנועד להיות צד מזרח, התקין ארון קטן בשביל האתרוג

והלולב. ודלתות הארון אף הן פיתוחי ארבעת המינים. את הרצפה עשה לוחיות עץ מעשה פסיפס של שניםײעשר המזלות. והתקרה — רשת, ובה שמש וירח ואחדײעשר כוכבים, מעשה תשבץ.

וגג עשה לסוכה — שתי כנפיים גדולותײאדירות, וגלגל התקין להן, שעל ידי סיבובקל ירדו הכנפיים ויכסו את הסוכה, להגן עליה מפני הגשם, ועל ידי סיבוב שכנגד

נפתחות הכנפיים ונפרשות למעלה כשתי כנפי עוף ענק, כדי לפנות את התקרהלסיכוך הסכך.

**שנה תמימה עסק יוחנן בעשיית הסוכה. ימים ולילות שקד על המלאכה, למען

194

היתה שעת בוקר מוקדמת ויהודים נראים ברחובות עטופים חלוקי משי וחבושיםמצנפות, ואתרוגים ולולבים בידיהם. יצאו אליהם יוחנן וחנה ושאלו לשם העיר,

והנה הוגד להם, כי עומדות רגליהם בשערי ירושלים.חגגו יוחנן וחנה בשמחה את ימי החג האחרונים בתוך סוכתם אשר נחתה בשערי

ירושלים.ואחר החג רכש לו יוחנן כליײמלאכה חדשים והתחיל כמקודם חוטב ומגלף בעץ,

אך העץ הוא עץײהזית, והכלים אשר עשה – כליײקודש היו: עציײחיים לספריתורה, קופסאות לבשמים, תיבות לאתרוגים וכו'.

ויוחנן וחנה חיו חיי נחת ושלווה והגיעו לשיבה טובה.

*והסוכה? —

הסוכה על חיטוביה ושתי כנפיה — הלא היא שמורה בבית הנכות בירושלים עדהיום הזה.

197

סוכות

למלאכה עד סוף ימי. כשמוע זאת הכומר, ניסה לשדל את יוחנן:

– רק עוד עבודה אחת זו עשה נא, יוחנן, והשם יהיה בעזרתך. ובדבר הנדר שנדרתאני הלוא יכול להתירו. וגם שכרך יהיה רב מאתי.

וכאשר חזר יוחנן ואמר, שלא יוכל לקבל עליו את העבודה בכנסייה, חרה לכומרמאוד, אך התאפק ואמר:

– ראה, יוחנן, אני קובע לך זמן שלושה ימים להימלך בדבר. ואני ידעתיך כי אישנבון אתה, ומשכיל להשיב את תשובתך.

**כאשר חזר יוחנן הביתה ומסר לאשתו את דרישת הכומר ואת דבריו האחרונים

אמרה:עלינו לעזוב את הכפר עד יעבור זעמו של הכומר.

אך יוחנן אמר:– אם גם אמרתי לעזוב את הכפר, לא אוכל לעזוב את הסוכה ולהפקירה. ובאשר

לכומר — נבצר ממנו להכריחני לעשות דבר נגד רצוני. וכי מה יעשה לנו? הן כלאנשי הכפר ידידינו הטובים הם, ולא ייתנו לכומר לגעת בנו לרעה.

ונשאר בכפר.עברו שלושת הימים ויוחנן לא בא לכומר ולא השיב לו כל תשובה.

בליל היום הרביעי ישבו יוחנן ואשתו בסוכה וכנפי הסוכה היו מורדות על פניהסכך, למען לא תתבלטנה ביותר לעיניים. הם איחרו לשבת עד כי נרדמו,

והתעוררו לצלצול פעמוני הכנסייה. עברה שעה קלה ונשמעה גם שירה פרועה,ותהלוכה נראתה צועדת ובאה, ובראשה נושאי לפידים בוערים. ובהתקרב

התהלוכה עד בית יוחנן, פתחו צעקנים מן הקהל בקריאות בוז וגידוף נגד היהודיונגד דת היהודים.

ואחד הבריונים הניף את לפידו וזרקו על גג הבית — לקול תרועת ההמון. —לשונות אש אחזו בבניין מכל צד ועשן כבד התאבך ועלה מעלה.

יוחנן וחנה נתבהלו מאוד, החלו מתרוצצים ולא ידעו איײמקום להימלט ולהיסתר.פתאום הורמו כנפי הסוכה ברעש, ורוח חזקה נפחה בהן, הן התחילו להתנפנף

äתן את הסוכה כולה. בכוח ולהתרומם, והרימו אולאור הלהבות נראתה הסוכה פרושת הכנפיים כשהיא ממריאה ועולה מעלה

מעלה. ברגעים הראשונים היו אנשי התהלוכה מוכי תדהמה, אך מיד לאחר כך התעוררו

ìדות בסוכה צרורות ואבנים. אולם הסוכה הוסיפה לעופף במרומיוהתחילו ליהשמים כציפור כנפיים והתרוממה מאוד. כעבור שעה קלה נעלמה מן העיניים.

**למחרת בבוקר נראתה הסוכה המפוארת עומדת ליד שער עיר אחת גדולה ואיש

ואישה ניצבים בפתחה, הלא הם יוחנן וחנה.

196

סוכות

üר ראבòתäסאûם / åשגëת!äחãה אäרבìם — אñיûמäרבות שüח אöתóא, פäנאëים — ïחëים, לüפוחóים תóנôנôת עòיעסäים.ñאõמóים צêרעונéזîל הéם כïהלåדולות,íפות גïח טûלשñתוקות — åלות ומôגעëה.ëיחõחñה צäדמñה אäדמïאלïלותûתולñשåרש רוחות רעות מגûים.ãשìבûים יûרשñרשïים מëרולèחוîים, óים רכãיונòבïנו סïה לôלéעהóים,ïמונëלîחãים כéבõהצèדיותãוìכות בëיñחóיות מïנîלèכãעות; וåבéגïעות הõלôל צעãעוןõבèצõיץ וñצëמèחוìרקרק, üם יëי רתûיחãין שבûעורהéשèתוריק הíה וëטéחóבט הüנèתוñה, éמãהïבèלäדם וïאìה לéיìהëם יïחèלו

ãים — ôבäפרים, רעóקורים אäנïאåם לäים גûאודשëים.èחèצווûים וïשöלüפñתãק מäבãאבïים, óעולìם נñיûמôרי שûעüח שöתפñה. äדמèאäדם וïב אôל לñתוקות עåדולות מíפות גïח טûלש

199

סוכות

ñיôמãןײעבñירושלים / יין מå'אן,ãיגêרבäזãאקו, בירת אãבבחג הסוכות הגעתי לבית כנסת של יהודים הרריים ב

õר ביתëצãחìם יהודים, ואחרי התפילה יצאנו אל הסוכה שבüיñאתבתפילה השתתפו כמהכנסת. הרב, או ה"חכם", כפי שקוראים לו יהודי המזרח, היה איש זקן, אך עדיין

חכם מאוד. äלי קטנטן. כיצד קיבל את היין לא רצהûראé"חכם" בקבוק יין ישבסוכה הראה לי ה

לספר. זה היה הסוד שלו. אך הוא שמח מאוד שיוכל לקדש בסוכה על יין מארץהקודש.

– אבל איך יוכלו כולם לקדש על יין כל כך קטן? — שאלתי.– אל תדאג! ענה לי הזקן.

הוא פנה אל המתפללים ואמר להם לעמוד בשורה. – כל אחד ימלא את כוסו ביין מקומי, שהביא מביתו, אמר לאנשים.

המתפללים מילאו את כוסותיהם וה"חכם" עמד בפתח הסוכה והחזיק בידו אתהבקבוק הקטנטן מישראל. אחד אחד עברו המתפללים על ידו, כל אחד הושיט לו

ñירושלים". אחריé"חכם" טפטף לתוך הכוס טיפות אחדות של "יין מאת כוסו, והשעבר המתפלל האחרון, היה הבקבוק ריק, אבל כל בני העדה קידשו על יין

ñירושלים.מ

198

ûם:åשéגë ומוריד הéרוחûיב הñשéינו מäלהì אìיüה הוא יäתאñןäמïה: אïלïקלèלא לîה וãרכïבלñןäמèת: אñוïמèלא לìים וëיïחלñןäמïרזון: אèלא לãע וïשובל

סוגרים הארון(מתוך תפילת הגשם, הנאמרת בשמיני עצרת — שמחת תורה)

ôנות"ûע"הושóא:ôנûעîן הושôי כãיעûבãיום שïך בïלéלóהנ

ïהêבולñזüח מöתüפéטוב תõרך הóא אוצäל נאïהìבולüן יüתäרץ תéאèהו

óאôה נûיעèהושóא וôנûעהושíה ëטãרך חñת, בüמóא חותëתם נêה חóא יום זäל נא

ñת. òמîסèכûעורה ווש

ûימון ìשóי יëרבונèה חíר רוñטãמóא בäל נאèרמוןóה וäנüאöן תåפãרך גובóא....ëה נïיחõלéצèהóא וôנûעóא הושäל נóא אäנא

ôôננוותת""עעûûשש""ההוותפילה זו נאמרת ביום

השביעי של חג הסוכות.ôרוךïעביום זה נוהגים ל

ôרבות. ïחבוט עéקפות ולה

ããאאבבóóאא ררננôôעעûûששההווהיום השביעי של סוכות

ãא"óא רבôנûענקרא "הושונחשב כיום דין וגם

כאחד הימים הנוראים.

201

סוכות

üרäתõה אüרצתûם בוא / åשגìשובîי יûם כåשïגïקרא לãה עז לéיבóרהנ

ãיב.äבéאãיב, הäבéאäל האîמוêרם שוב כãזûאו בóשìנîת יïכûלïי שôלעãיבòבñסôר מòעéסôם הãה עìשובîי יûם כåשïגóקרא לäז. נñאמöז.ãאור פïקת בèדולûת וëשë שוב לוחéרוחìה הéיüהת

פזמון:ûם בואåשûם, גåשגãהûם שובåשûם, גåשגãעותåבéגèהãיב וäבãר אîבכôר.ìרק בועïן יîלכûם בואåשûם גåשגãהûם שובåשûם גåשגôרותìעéיñן הûם שוב מåשגéר.ñהéרחוקים מה

ûם טוב,åשûם, גåשóא גóא, בוא נקראנו בוא נñרום.éמñרום, הéמñן המèשוב.óה וéנôרה, הòעãסüלו בöתüפìתòף יîסûל כûדות שש

ñקוםïמôר לìעéיñן הóא מëזר נèחäה וקראנו בואêהב.ëת אור זïחèשולëת וãר פורחîבçרך כéדûבו הש

ûם בוא...åשûם גåשג

ïמותôלãעöגוש בóפçרך שוב נéדäם הôל אעéרטבôרן הûעוש

çר,éדóהèנüל וïתüלñתöינו מüפîתôל כëרש עô חìנועיëלףüחë תéרוחóא, פה הóא, בוא נûם בוא נåשûם, גåשהו ג

öר.öרפîפöת כíפèלוטûקת וèנושãת וéבüשוט אוהת

ûם בוא...åשûם גåשג

איור של נחום גוטמן, צייר ישראלי, 1898–1980

200

êה...éזñן הêמãזéם בéהñים הìמãיב

ûיìשãןײיãד בעובóת û / 1943נîה שóכëנãחûם בשהמעשה שאני עומד לספר לכם כאן, התרחש אחרי מלחמת העולם השנייה באי

ôי עמלãעûבìי הים התיכון. כשחזרנו משם ארצה שבעה חיילים יהודים, שäיñאקטן מãי משפחה לא סיפרנו מה שעברïקרובוקרבות, לא ידע עלינו איש דבר. אפילו ל

ëרדו יותר מדי.ìחעלינו, שמא ימאורעות הרבה עברו עלינו באותו אי קטן, וסיפורים הרבה יש לי לספר ולא

öעם אחת אפשר לעשות זאת. אך כיוון שחג החנוכה מתקרב, חג שאין כמוהוãפבëנוכה שנת ã.1943חäירע לנו שם בñה שאãמלספר על נסים ועל גבורות, אתחיל ב

äי. ולא היה זה דבר של מה בכך. אותהåאäגëיל המצב באי קטן בים האóינו על חנמנãזק את יווןîבשו במכתײבèכשנה היתה שנה קשה. הגרמנים הנאצים גברו מאוד ו

öנוñכתם, שהבריטים מיהרו ופîל כך עצומה היתה מèכואת כל האיים הסמוכים לה. וéתקיפום הגרמנים. בין השאר פינו את האי הקטן הזהאת כל האיים עוד לפני שה

שהיה בידיהם, אלא שהגרמנים לא נכנסו לאי הזה. אולי משום שכבר תש כוחםñלëזיק בו בשל הנמéחïהאותה שעה. משנודע הדבר, החליטו הבריטים לחזור לאי ול

הקטן והנאה המצוי בו. ëפזה רבה לוקטו חיילים מכל הבא ליד ונשלחו להחזיק באי. כך הגיעו שמה כמהבח

öי מראה; כך הגיעו שמהèיפéי קומה וóי הודו שחומים, גבוהעשרות חיילים בנכעשרים חיילים מבני האיים הבריטיים וכך הגענו שמה גם אנחנו היהודים.

יחידתנו שכנה אותו זמן בקפריסין והיינו קרובים למקום.שונים ומשונים היו החיילים שנתלקטו באי. שונים אלה מאלה ושונים מאתנו

ëידות רבות ושונות, היו בני מחוזותñיחהיהודים. ההודים, פרט לכך שלוקטו משונים בארץ מולדתם, והיו ביניהם כאלה שלא הבינו איש שפת רעהו. הבריטים

המעטים נאספו מכל פינות האיים הבריטיים: מסקוטלנד ועד לאירלנד. הצדóיות. כולםהשווה שבהם שכולם הגיעו לכאן נגד רצונם והיו מלאי מרירות וטרונ

öרéפûליחות זו. יש מי שהãשידעו לספר מדוע נבחרו על ידי מפקדיהם לצאת בüיהם שמחומשמעת, יש רודף קטטה, ויש סתם בטלנים ורשלנים שמפקדי יחידות

להיפטר מהם.óי חבורה נאה זו. כשסיפרנו להם כי התנדבנו לבוא,ãתחילה לא נשאנו חן בעינב

îחוהו ימים רבים.ûכõחוק לעג שלא שãצפרצו בóי אויב, ואלה הגיעו כבר בשעותãפני אווירונתפקידנו היה להגן על האי ב

ñל. בעוד שאחרים סובבו באי באפסäנו והפגיזו את אזור הנמïבואהראשונות למעשה, כבר עמדו התותחים שלנו בעמדותיהם והשבנו באש חזקה. גבוה גבוה

ôזוéעöיזרו אש על פני שטח רחב מבלי לפגוע באיש. הם לא הóי האויב ופטסו אווירונלהנמיך טוס.

סבורים היינו כי לאחר זאת ישתנה היחס אלינו. הן אלמלא אנחנו היו אווירוניהאויב צוללים ויורדים ועורכים הצלפות מקרוב. אלא שלא כך היה הדבר.

ïי קרב!" קראו לנו בשל היותנו נכונים תמיד לקרב. ולא היה זה תוארäלûים אûש"שכבוד.

אווירוני האויב פקדו אותנו לעתים קרובות ביותר, אך מצאו אותנו תמיד דרוכים.

205חנוכה

ïלו éלóרות הéנ"הïיקים..."ñדלäנו מûאש

חנוכייה מדרום צרפת המאה הײ14–15

חנוכייה מאפריקה הצפוניתײמערבית

חנוכייה ממזרח אירופה המאה הײ18

חנוכה

חנוכה

הרושם היה רב. אם קודם לכן פקפק מישהו אם נפיל בחנוכה אווירון אויב, עתהéטיל איש ספק בדבר. אפילו אנחנו התחלנו להאמין כי אמנם יתרחששוב לא ה

הנס ונפיל אחד. ãינותãשורה ישרה בóנו את המעשה. בãעוד יום תכנñבוהנה הגיע ערב חנוכה. מ

ñדות הצבנו שמונה פחים מלאים חול ויצקנו לתוכם נפט, למען ישמשו לנוôמïעלûל היינוñשëרדת קודש, מחנוכייה. כל חיל המצב עמד עלינו סביב וצפה בנו בח

ñתינות עשינו את מלאכתנו. יישרנוãמכוהנים העומדים להקריב קרבן על המזבח. באת שורת הפחים וניקינו את השטח סביב. עם חשכה הדלקנו את החנוכייה.

óה לשונות אש תימרו ועלו מן הפחים. האש האירה היטבîשמונäבוקות כóה אשמונאותנו ואת עמדות התותחים ואת חיל המצב שהיה מכונס סביב וצופה בשקט

ûה. זה היה פתיון לאויב. בנעשוהוא בא. שעה קלה לאחר שהודלקה החנוכייה נשמע זמזום קולו של אווירון

ôבר ואנו אצנו לתותחים.éל הצופים נתפזר לכל עאויב. קהäשנו. שעה ארוכה חג האווירון מעלינודרוכים ישבנו ליד התותחים ועצרנו את אäה והחליט לצלול. קולו הלך חזק, ולפתעסחור סחור, אך עדיין גבוה היה, בלתי נרא

ñתני וצרחני.äימéגיח מן האפלה שממעל גוש שחור, אהאם הספיק טייסו לפתוח באש, זאת לא נדע, כי כעבור רגע קל נתרסק אל הקרקע

בקול רעש גדול ולא הרחק מאתנו.ñקום נפילתו של האווירון נזדקרה מדורת אש גדולה. ñמדממה נשתררה סביב. מ

ëנוכיה שלנו," אמר מישהו מאתנו, "ולכן הורידו לנו שמשïחñש לûמ"שכחנו להכין שמן השמים."

ãאו כולםמה שהתרחש באותו אי בלילה ההוא קשה לתאר. כהרףײעין נקבצו ובïראותו במו עיניהם. הכל היו משולהבים כאילומסביב לאווירון שבער. הכל רצו ל

לנגד עיניהם ממש נתרחש נס. נס מן השמים. כולם היו מאושרים. לאחר שדעכהäשי החנוכייה שלנו. כל הלילה דלקו האשים,אש האווירון, נתכנסו ובאו סביב א

ãבוא האווירוןëרת סיפרו לנו כי הפעם בñחïמûן. לïן בדלק. איש לא ישîלïכîלïכהכל טרחו ללא פחדו. רבים אפילו לא ניסו להסתתר. הפחד ברח מן האי.

207

חנוכה

ושעה שהכול היו מסתתרים עמוק עמוק בעמדותיהם היינו אנחנו יוצאיםôרה. ûעñשיבים מלחמה שומ

õאתם מן החורים."כמה אווירונים הפלתם הפעם?" היו שואלים אותנו בלעג בצואם תשאלו, המפקד היכן היה?

מפקד האי, בדרגת סרן, כיוון שעמד על טיבם של חייליו, לא טרח להטיל עליהםäמור אמר כי אם תבוא שעת הרעה, יילחמו כולם בעל כורחם,עול של משמעת. א

ñאורתו. ãמãד וישב בîבìכובינתיים כל הרוצה יצא ויילחם, ומי שאינו רוצה יואנחנו רצינו להילחם.

"ששים אלי קרב!" כינו אותנו שוב בלעג.ôשוי לערער רוחו של חייל,éעאלא שעד מהרה נשתנו פני הדברים. אין לכם דבר ה

åע ספקöגכמו הפצצה מן האוויר שעה שהוא עצמו מסתתר באפס מעשה, ספק ייפלא ייפגע. שבעתיים תתערער רוחם של חיילים כשהם מסתתרים וחשים בחוסר

האונים שלהם.ôרו לחלוטין אתôרעëיל המצב ועההפצצות החוזרות והנשנות דכדכו את רוחו של ח

בטחונם העצמי. אמת, שבתחילה פחדנו מאוד אך משנוכחנו כי יש בידינו לגרשóמוג. ëדנו ונöחëינו הלך פאותם בתותח

ûבתם לידינו הםëלו כולם לדרוש את קרבתנו. היה נדמה להם כי בשéחאט אט הñגיניהם היחידים.בטוחים יותר, כיוון שכל ההתקפות היו מן האוויר ראו בנו את מ

שוב לא לעגו לרוח הקרב שלנו. אדרבא, הם היו מעריצים אותו. שוב לא שאלודרך לעג: "כמה אווירונים הפלתם הפעם?" אדרבא, הם ביקשו, התחננו: "אנא,

äל ידינו אם רקïאôזו לבוא." והם האמינו כי יש לìעéפילו אותם שלא יבפעם הבאה הנרצה, נרצה מאוד...

את האמת ידעו היטב. אם אווירוני האויב ימשיכו לטוס גבוה גבוה לא נפגע בהם.גם לא היה זה תפקידנו להפיל אותם, אלא להרחיקם כדי שלא יפגעו במטרה. אך

הם ביקשו, התחננו, והיו משוכנעים כי אם נבטיח, גם נפיל. ואנחנו הבטחנו. כן.ãצחוק, עמדנו והבטחנו.כך ב

óסים והגבורותãא חג אחד," כך אמרנו להם, "חג החנוכה. זה חג הנ"מתקרב ובëנוכה נפיל אחד."ãחשלנו. ב

הדבר התרחש חודש לפני חנוכה. קיווינו כי עד חנוכה ישכחו את הבטחתנו, אךהתברר כי טעינו.

ההודים, הם שהוציאו עלינו את הקול. הנה עומד לבוא ליהודים חג גדול — כך סיפרו — חג שבו מתרחשים להם נסים

ûי גבורה, ואז יפילו אותם. ההודים האמינו בכך באמונה שלמה ודיברו על כךומעשבהתלהבות. אמונה זו דבקה גם ברבים מן החיילים הבריטיים.

ïהסביר את המתרחש, נהנה כלײכך מסיפורימפקד האי שהזמין אותנו לבוא ולîינסèכחנוכה שסיפרנו לו, עד שהחליט שעלינו לספר אותם לכל חיל המצב. עמד ו

äנחנו עמדנו וסיפרנו להם על נס פך השמן ועלèאאותם כולם בערב למקום אחד וóאי ועל מלחמת יהודה המכבי. מלחמת המעטים ברביםמתתיהו החשמונ

éחבית ההפוכה ששימשה לנו דוכן,êה אחר זה עלינו על הãזוהצדיקים ברשעים. בוהשלמנו איש את דברי רעהו.

206

חנוכה

בימי רבי אברהם אבן עזרא (ראב"ע) חי בפאדובה שבאיטליה עשיר אוהב מצוותèה כסף לא אהב לפרוע את חובו במועד.ïוûלîשוטוב לב. מגרעת אחת הייתה בו: כèשוב, וכשכבר שילם, היה נותן טיפין טיפין.ïך ותמיד היה דוחה את בעל החוב בל

כחודש ימים לפני חנוכה בא אליו בעל חוב ותבע ממנו את חובו, אך האיש דחהאותו בלך ושוב. בעל החוב התחנן לפניו: "אני זקוק לכסף, ולך יש כסף רב, מדוע

לא תפרע חובך?"הדבר הגיע לאוזני ראב"ע, והוא ציווה על העשיר לשלם את חובו בבת אחת,

ככתוב בתורה. אך העשיר לא שם לבו לדברי ראב"ע ולא פרע את חובו.כשבוע ימים לפני חג החנוכה פגש ראב"ע את העשיר אצל הצורף וראה אותו

מזמין חנוכייה יקרה, משובצת אבנים יקרות. פנה ראב"ע אל העשיר: "יפה מאודשאתה מחבב מצוות, אך בכסף של החנוכייה המהודרת אתה יכול לפרוע את כלחובותיך, וזו מצווה חשובה יותר." העשיר לא שם לבו לדברי רבי אברהם והזמין

ëבוב מצווהñחאת החנוכייה אצל הצורף. אמר ראב"ע: "אני מתפלל שהמלאך מיילחם בך," ופנה לדרכו.

בערב חנוכה בא העשיר לצורף ויבקש לקחת את החנוכייה. הצורף ביקש אתהתשלום המלא, אך העשיר ניסה לדחותו: "אשלם לך בעוד חודש." הצורף סירבלהצעה, וכשלא קיבל תשלום לקח את החנוכייה המהודרת לביתו והדליק בה נר

ראשון של חנוכה. העשיר לא רצה לוותר על החנוכייה, ולמחרת שילם לצורף אתמחירה וייקחנה לביתו בשמחה. מילא העשיר את הגביעים שמן והכין פתילות,

ñשûמובערב עמדו כל אנשי ביתו ליד החנוכייה היקרה והוא החזיק בידו את השויברך בקול רם את ברכות החנוכה, וכשרצה להבעיר את הפתילות, לא דלקו. ניסה

פעמים אחדות אך הדבר לא עלה בידו. ניסו גם בניו להדליק את החנוכייה ולאהצליחו. עננה כיסתה את פניו.

למחרת מיהר לביתו של סעדיה, רב העיר, וסיפר לו את אשר אירע לו ולחנוכייהשלא דלקה. הרב, שלא האמין למשמע אוזניו, הלך עם העשיר לביתו, ניסה

להדליק גם הוא את החנוכייה ולא הצליח. החנוכייה לא דלקה. שאל הרב אתהעשיר: "ממי קנית את החנוכייה? האם לחש מישהו איזה לחש או כישוף בזמן

הקנייה?"ענה העשיר: "לפני הקנייה אמר לי רבי אברהם אבן עזרא משהו שלא הבינותי."שלח הרב להביא את ראב"ע, ויחד הלכו לבית העשיר. ניסה גם ראב"ע להדליקאת החנוכייה ונכשל. אמר ראב"ע: "כנראה שתפילתי נתקבלה. מאחר שהייתי

אצל הצורף כשהזמין את החנוכייה וידעתי כי העשיר לא פרע את חובותיו,התפללתי שהמלאך [של חיבוב המצווה] יילחם בו. מאחר שתפילתי נתקבלה, הוא

חייב עתה לקיים את מצוות התורה ולפרוע כל חובותיו."העשיר הוכרח לסכם כל חובותיו, קרא לבעלי החוב ופרע את חובו במלואו. אז

חזר והדליק את החנוכייה ברוב שמחה ופאר.

רשם משה רבי, מפי הרב יוסף משאש ממארוקו/החנוכייה שלא דלקה

209

חנוכה

óדרïנöרידלûאול פשîרון" / êכéזôם בוא ה"עñתוךמערב דצמבר אחד בײ1941, התאספנו כולנו אצל הפרנקלים, בווילה ז'אנין. בעוד הגברת פרנקל פורסת מפה לבנה ועורכת על השולחן כפות ומזלגות

מוכספים, ולצדם כוסות בדולח ארוכות רגל, סיפר פרנקל האב סיפורים, כדרכו,כשההפסקות האסתטיות שלו מוסיפות נופך מיוחד להתלהבותו הטבעית. אחר

éניח אותה עלóה קנים, והכך קם, פתח ארון, הוציא מנורה קטנה בעלת שמונהשידה. הוא הדליק נר אחד ומסר אותו לאבי, והוא הדליק בו את הנר הראשון.

היה זה ערב חנוכה. ñעט בשר טחוןãמïא בגברת פרנקל הכינה לאטקעס, אמי הביאה כרוב ממול

éסיטאמיתי, ופרנקל האב מזג יין מהול בהרבה מים אל כוסות הבדולח. אבי הîיו וסיפר את סיפור החנוכה. את כסאו לאחור, הושיב אותי על ברכ

äמונתם, ואיך המכביםïאהוא הסביר לי איך רצו להכריח את היהודים להתכחש לóס ושחררו אתöאנöיפäפíיוכוס אóטäנäיהם, שברו את עול הרודן אîאהתקוממו נגד מדכ

ירושלים. הוא גם סיפר כי בשעה שרצו להדליק מחדש את המנורה הקדושה,ראו שלא נשאר אלא כד שמן אחד בלבד, וכי הכמות הזאת, שבדרך כלל

óה ימים, עד שהגיע למקדשמספיקה ליום אחד, בערה אז בדרך נס במשך שמונñבוכתײהנפש המוחלטתãמשמן הקודש. לא יהודי אחד גילה פתאום, כמו אבי — ב

éעבר הקולקטיבי, סיפור ילדות שנשכחשלו — איזשהו גרעין הקושר אותו אל הòסני ונבוך. éסודאי זה זמן רב, ולפתע התבונן בו במבט ה

ñקי הזיכרון כדי לגלות בהם איזה שריד שלôמñעבעתות משבר, אדם מחטט במãרה של העדה, עברôבãרו היחיד, שהוא קלוש וקצרײימים, אלא עôבהעבר; לא ע

üמד והנצחיות. éתשממנו אמנם התנתק, ואףײעלײפיײכן הוא מסמל את ההיש האומרים כי להיות יהודי פירושו להמשיך, דור אחרי דור, לספר סיפור שצורתו

ãתקופת המלחמה, פירושו היה לשמועניטשטשה כבר. להיות ילד יהודי בנריס, באת סיפור החנוכה, בדממה עמוקה מאין כמוה, בלי לשאול שום שאלה. הדיבורים

åדלה,הרגילים ליד השולחן, ההלצות שלא הסתירו יותר את החרדה ההולכת וגפינו מקום לסיפור, שמתוכו תפסתי רק את העובדות העיקריות, אבל במרוצת

השנים התקשרו בו הרבה שאלות, בגלל עצם הנסיבות שבהן שמעתי אותו. ייתכןבאמת שסגולתה המיוחדת של מסורת, הצידוק האחרון שלה, הוא לנסוך ביטחון,

ñשי,ñמóסתם כל פתח מלהמציא משהו מן החלום, רגע קצר של אשליה, בשעה שנכשאין כבר שום מוצא אחר.

נולדששאאוולל פפרריידדללננדדררבפראג בײ1933. עם

פרוץ מלחמת העולםהשנייה נמלט עם הוריולצרפת. על מנת להצילו

מסרו אותו הוריולפנימייה קתולית.

בסיום המלחמהנתגלתה לו זהותו

היהודית ועם הכרזתהמדינה עלה לישראל.

היום הוא פרופסורלהיסטוריה מודרנית

באוניברסיטה העבריתבירושלים.

208

ט"ו בשבט

ñןêימóזãנñה בôמóענûקדיות / שãת.ûבèשוב שו

ãט.ûבûל שãיב שäבאõרëצãחïנו בõלäצאãט.óבóטון נìקינéיהëדìחìרדנו ייèאדיותãוìל בíיïטלñא שובäמèאו

ûקדיות.ïי שûה לöשëפחåגות,éמון גãיב הòבñסäינו מרא

ñדרגות.ïף מäלíן בו ארחוב קטõים,õיצñצëמïף חäלôם אöעûם פéיו שהõים.õיצôצèעöסות וñרפûו רק מîשôכעúפות,èרקòים וóרקיסûם נéיו שהõפות.ñרצõרות מëצñין חûו מîשôכעïהãלûם בäיך שöר אòפãא שוב סäבèאוïה,ãילñקבéמüה הîתéכñן הôם רות מעéריחות,èהöים וéנופäת הîיר אêכéזèשוב הוìהéיûהñה שöר מòפèעוד סöר וòפèעוד סוìה.ûקדיõאנו שñצãסוף מûבôד שע

211

ט"ו בשבט

ט"ו בשבט

íאלûטéם שãרהäבאהמקום בו נמצאת הנשמה / äרצות הגולה היו שונים מהילדים של העמים האחרים. כלïדות יהודים שגדלו באèילילדים ו

äרץ שבה הם גרו, רוסיה או מרוקו או תימן או צרפת. אך הילדיםéאהילדים הכירו רק את הäרץ הגלות, אך חלק מנשמתם היה באותו זמן בארץ ישראל. מיãאהיהודים — גופם היה ב

שלמד ב"חדר", שבו למדו הבנים הקטנים תורה, או מי שלמד בבית ספר יהודי, בו למדו בנותãנים, שמע על אברהם, יצחק ויעקב שנדדו בארץ הקודש, על שבטי ישראל שעלו ממצריםוב

èירושלים. גם בביתûכם, על חברון ווהתיישבו בארץ, על השופטים והמלכים, על באר שבע ושëבריוèחöסח סיפרו על ר' עקיבא וãפèירושלים בהזדמנויות רבות. בéרבו להזכיר את ארץ ישראל והãתשעה באב התאבלו על חורבן בית המקדשãירושלים", ובïשנה הבאה בãני ברק ושרו "לãבב

ãט"וãרומאים, ובãניינו מחדש. בל"ג בעומר הזכירו את המלחמות של היהודים בוהתפללו על בöייניים לארץ ישראל, כמו למשל חרובים. äפבשבט השתדלו לאכול מהפרות הא

עונות השנה החשובות לא היו אלה של הגולה, אלא העונות של ארץ ישראל, שהיו תלויותëג חל בסוףéחבחגים הגדולים. כשהגיע פסח, היה זה בשביל היהודים ראשית האביב, גם כשה

öסח היו מתפלליםãפחודש מרס ובפולין היה אמצע החורף ובדרום אפריקה סוף הקיץ. בãקיץ, ובסוכות היו מתפללים תפילת הגשם,תפילת טל, כי בארץ ישראל אין גשם באביב וב

ûיב הרוח ומוריד הגשם", בלי להתייחס לעובדה, שבארץ בה ישבוñשואומרים בתפילה: "מייתכן שיורד גשם כל השנה. מבחינת ההרגשה, היהודים המשיכו לחיות בארץ ישראל,

äלי, גם כשהם שכנו בגולה. ûראìשונשמתם התנהלה לפי האקלים הארציôיירהãעאני זוכר שנה אחת, מעט אחרי מלחמת העולם השנייה. הייתי במוסד ילדים יהודי ב

ëד מהוריהם או שניהם נהרגו בשואה. המוסד היה שייךäחקטנה בהולנד, עם ילדים אחרים שאìית הנוער", וכולנו התכוננו לעלות לארץ כשהאנגלים יתנו רשות לכך. באותה שנה היהïיל"על

חורף קשה בהולנד. הארץ היתה מכוסה שלג כבד והנהרות והתעלות הרבים היו קפואים.בט"ו בשבט אספו אותנו, ילדים ובני נוער ממוסדות אחדים, וערכו לנו מסיבה. כיבדו אותנו

üכנית מיוחדת לחג. הופיע גם מרצה, והוא אמר לנו:üמרים מיובשים והיתה תãתûקדים ובãשב"הביטו החוצה, דרך החלון. תראו את השלג, את העצים החשופים ללא עלים. כאן, בהולנד,עדיין חורף, אין ניצני פריחה, קר, הכול קפוא, מת. אבל בארצנו, ארץ ישראל, מהיום מתחיל

הטבע להתעורר, מתחילה הצמיחה החדשה. היום בארץ ישראל ראש השנה לאילנות.èרודים בתקופהèכולה מכוסה פרחים לבנים ווכשתבואו לארץ, תראו איך השקדייה פורחת ו

זאת."ëם ונעים בחוץ (לא ידעתי אז,ïדמות לעצמי שאני נמצא בארץ, חהסתכלתי החוצה וניסיתי ל

óה מפרחיéנóהñרס), ואני עומד ונãחודשים פברואר ומשגם כאן יכול עדיין להיות קר וגשום בהשקדייה היפים. חשבתי לעצמי: "הלוואי, הלוואי שהאנגלים כבר ילכו ונעלה ארצה ונוכל

éנות מהחיים בארץ, בה לעולם לא קר כמו בהולנד...". ועכשיו, שזכיתי לכך, כשמגיעïיהגם לîיצד חיזקו דבריט"ו בשבט אני זוכר מדי פעם את היום הקר ההוא בהולנד הרחוקה, וכ

המרצה את רצוני לעזוב את הגולה ולעלות לארץ. äר את שלמהüיאïי מוכר ספרים, שתóדלñנשנים רבות לאחר עלייתי קראתי את דברי הסופר מ

הקטן, ילד יהודי החי בגולה וחושב על ארץ התנ"ך עליה למד בחדר. הילד שלמה גר ברוסיה,ñקום משכן נשמתו" בארץ ישראל. זכרתי את דברי הסופר, ועל פיהם בחרתי אתאבל "מ

הכותרת לסיפורי.

213

ט"ו בשבט

ïסוןåלéם רגãרהäבאãט/ûבãשûר בôשûה עñשëמïחëת לïחõלצóה זוíנëת קטïחõלóי צöנôל פעïה — îלõיון כûה צöרושפ

ëרוב, öת חõפñצûקדים, מñ"ראשון" שמïה.ñטולñמãים מóבôנע

ìדãיéב בêהëײזüפוחûא תäשאôןìעûקו — יäשèאו

éם,çן הìרדñי יñימëיו מרקחôן. óעîנñש כûמöתו — שïפקל

üת — ãרתóיף בäנèרמון אוíהורים: ñה טîמòיו כòיסôסע

ëיüלײחãתñח בõמéרמון צהåבורים. çם גèדמו — דו

212

üםôתüשוע"תõח"óצïנü לìיתéיה

(מתוך הפיוט שושנת יעקב)

ט"ו בשבט 214

הברון הירש

בביי""סס תתררבבוותתñיסודו של הברון הירשמ

החיבור שלפניכם הואצילום של כתב יד מקורי

הלקוח מתוך עיתוןביה"ס ביגלניצה

שבפולין שיצא לאורëציîחבפברואר 1939, כ

שנה לפני כיבוש פוליןעל ידי הנאצים. לפני

מלחמת העולם השנייההייתה בפולין רשת בתי

ספר עבריים בשם"תרבות". הלימודים

התקיימו בשפההעברית, ולבוגרים

הוענקה בגרות עברית.העיתון בו התפרסם

ãיתההמכתב שמור בבשל הגב' רגינה ברנרמראשוןײלציון. מבין

הילדים הרבים שכתבובעיתון ניצלה רקאחותה, שושנה.

פורים

ñה, ôצומíה עôיטãעãבïחו בûלäלו שîאכäלו נורוîאכëים,üחóי תותûנñתוך שמ

ñה, ñהומñהײומãהומêירה, בãזôים בöיעמופóג çינדóגèדונו

ëים!äחאôף, ãיעéם בôים הöיעמופ

í,ëיחûטãשïים בüקלóתנëיםíחüטûתñשמñיםèקמו

ëיçחäל דëי אçחñדäך מאûים...åשóגüנñתéם מëיהõחñצמüëיחñרתêה מéם זóיהûנäת שאöץóפãקול נוב

ëי...ïחôל לéם עêה הïזêה לíרים זסוטüôיעöתñפöן מãאפéם בîירים הñכîך מãתוך כובîי!ãכôד בëקים עèצוחûים... וûשèשëיו... וäחäיש אא

îמו מוטäרך כëד הוא אäחéאהñך.ïמûהוא לãרר שüבñתìד מñיומñאודõר מóי הוא קצûנéשה

ñך.òמãןײסîבüר כõת יותäה קצóראèנוüמות,îתéם כüיהöתûפñים, שäדמéם אñיהíמëטחñח.úמãקëים בñשוחéם מóיהöנפ

öח,ãפêה בäת זêה אïים זöילñפéם רוקדים, מהïת.çלåדñגîית מêכוכãזêה בäת זêה אûים זöשëפñחמîךîלײכãה כèרבïה וåדולéיא גüם הïתèלäואïת,ãלåבñגñש לאײמñמöה ומúיפñקîך מîלײכèכוãך...)òבñסìן מóיôנêה עñה (זîמëכéחåם הîי גôד כעïת...ïלîלóכüע נöתïפäלו לîאãה כב

êקãזéבéירות הñהãמãדיחות בéם בöרים הòפñסמëדìחãיéם בåים הõיגñצåוון מöתײגòפïתוסולñרקïים מîלéם אוכûר בו הäשôרכון אñעמëת. ïחõלéצìדידו הôלײראשײיäישײעãרים אèשובוèדק! ëד וñר: חèאומéל וúהéקëק הèצוחוëת. ïחõלñצôה מöעïט הופëלéחãהב

ñןüרמïתäלüן אóתנõים / ïצéלôת הöעהופ

217

פורים

ñןêימóזãנñה בôמóענïה / åלñגéמïי הïבולãלבîüרתêכäם לא זאüא,êתìזèיäת ואïחוûלäם שוב שא

üה — ìתãיéבüך האותôüתìדעäם לא יאïüתãלïבãלובüאäרידתãין אבüא — çתñדéמèהו

äש!ìאüיüתäל תאüרשèתüן וåתãגñקום בãמäם בèאו

êרש",èזñן וéמü שוב "הñרתäמאèיקר"ûשון וöסוק "שéפèהו

îר,ñכèלא מíש וûטíשñטõת מקצëשóחïנü לëתïחõלéצäם לא האöש — íפéטïך הñלéמûם הñה שמìשãיüבüתäל תאåשüרגüתäל תאëיוךìך חëיחûש!üאושéתèהו

216

צבעי מים על נייר, המאה הײ19, צפתפפווררייםם,,

ïה,éלãהïבöס לüפüתäל תאïה,ïײלíרײלûקט טãשêם בñזêמז

ïהåלñגéמîי הñר כîל לומתוכïה.ãלïבãלüבéתîבוד פורים הïכלäדרãא אîי בìד כñיäמר מאòדרéסãל הïבãלïה בåלñגãמוב

éשורותãה הöכו בéפüהéתèהוõרות.éיוצèהõרים וìצéיèהוûן,ôשôם רעïמורה עåש לגûן,ôיר שושéעôל הïה עöר לòפסîה,óבוכûן נåם שושîי גäמר כאîמוך.ñש כñמïה מãלïבãלüבéתה

פורים

ëסñיוחòף מעל פי יוסïיום טוב / ãל לäבñאôא — מóעõנפורים צי"ח באדר. שונאי ישראל אשר בצנעא, מקורבי המלך ושריו חרשו מזימות

ôצתוãעלהשמיד את היהודים ואתם את המשנה למלך היהודי, אשר המלך שומע בöעם ב"חג הסוכר", הוא פורים, יצא בן המלך לטייל עם שני שריוîדברו. ופועושה כ

וסר לראות בעצם לרחוב היהודים כיצד הם שמחים בפורים. ברדת בן המלך מעלéרו להודיע למלך: נקמו היהודים את נקמתõחוהו שני השרים נפש ומיהסוסו רצ

éסגר על הרחוב היהודי, ואם תוך ג' ימים לאãנך. כעס המלך וציווה לשים הãבהמן בôצרהèעיסגירו לידו את רוצחי בנו יישרפו כולם חיים. היהודים קידשו צום ו

והתכנסו בבית תפילתם לצעוק אל ה'. אולם קרה נס והאמת נודעה למלך. öך האבל לשמחה. קיימוéפóההמלך ציווה לתלות על העץ את רוצחי בנו, וליהודים נ

äדר צום ותפילה לאזכרתãאוקיבלו עליהם אנשי צנעא לעשות בכל שנה בי"ז בëרתו י"ח באדר יום פורים שני, יום שמחה וששון ותודהñחïמנשמתו של הנסיך, ול

לאל על הישועה הגדולה אשר הושיע לכל תושבי צנעא.

(מתוך "מאבל ליוםײטוב" מעשיות תימניות, יוסף בר"נ מיוחס)

219

פורים

פפווררייםם ששנניי ãקהילות ישראל היהב

נהוג לציין "פוריםשני" לזכר הצלה מצרה

קשה שהקהילהëלצה ממנה.óחהיהודית נ

"פורים שני" הוא יוםטוב ונוהגים בו כמו

בפורים: משלוח מנותאיש לרעהו ומתנות

לאביונים.יש קהילות שחיברו

מגילות בנוסח מגילתאסתר לזכר נס

ההצלה.

äרóאואéנäרד הäדואñס אå'ימגפורים שני / òרגוסה היתה אורה ושמחה.ïיהודי סל

ïחגים היהודיים הרגילים —ãירושלים חוגגים, בנוסף למעט מהיהודים היושבים בòה",òרגוספסח, שבועות, סוכות וכו' — גם חג שנתי, שהם מכנים "פורים בנוסח ס

äרגון, הארץóה גדולה של יהודי סרגוסה, בירתה של אîנòכñסìשועתם מכדי לציין את יéצלה, כפי שהוא מתועד במגילות קטנותבה ישבו לפנים. סיפור זה של רווח וה

ãי בכל פעם שהחגôליל את מגילת אסתר, נקרא בפומבãעמסוימות בסגנון המחקה בנחוג. שמעתי על המנהג הזה לפני שנים רבות, ואולם בײ13 בפברואר 1926, לאחר

שנמסר לי כי החג התקיים יומיים לפניײכן, הצלחתי לשאול באמצעותו של חברהעתק של המגילה. מובן שזו כתובה בעברית על קלף. הסיפור המסופר בה הוא

בקיצור כדלקמן:äרגון, היו בעיר סרגוסהïפונסו החמישי מלך אäלñי שלטונו של אãימלערך בשנת 1420, ב

ûירתו אותו מספר של קהילות של יהודים אמידיםשניםײעשר בתיײכנסת נאים, ששובעלי השפעה. היחסים בינם לבין הממשלה היו כה טובים, שבכל פעם שבא המלךלסרגוסה, יצאו כל הרבנים בתהלוכה לכבודו, וכל אחד מהם נשא את ספר התורה

ñיחו ואמרו, כי כבודה של התורה נפגע כאשרהשייך לביתײהכנסת שלו. אנשים מóה לא לשאתäנëניף לגוי. הרבנים שמחו כאשר נמצאה להם תואéחïהé החוצה כדי לûאוהóשנ

את הספרים הכבדים החוצה, וכך החלו להשאיר באותן הזדמנויות את הספריםóרתיקיהם הריקים בלבד. בביתײהכנסת, והוציאו את נ

óפש של בניãנìבםײבïנצרות והפך לאויñרקוס מדמשק, נטבל לñר אחד, ושמו מיהודי מומãח המלך אתöיינית ביחס למומר חדש. יום אחד, כששיבäפעמו באותה קנאות, הא

ñליה, כיöמñשומד זה, שהיה בין אנשי הפóיו היהודים, השיב מנאמנות נתינäמנותם של היהודים למלך לא היתהóאהודײמלכותו קרבן להונאה. הוא טען, כי נ

ñרוקנים והעמידו פנים,אלא אחיזתײעיניים, בדיוק כפי שהוציאו לכבודו נרתיקים מכי הם נושאים את ספרי התורה של בתיײהכנסת שלהם.

óתכעס המלך על היהודים, אבל לא חש להעניש אותםñשמע הדברים הללו נלמäשמה. הוא יצא ללא דיחוי (היה זה ביום י"ז בשבט)éאéהãירר את אמיתות הקודם שב

ûבו כיëשñר היה במצבײרוח מרומם, בחöמלייתו. המומלסרגוסה, כשמרקוס בין אנשי פñשוûמéעיר איש זקן את שהצליח להמיט אסון על היהודים; ואולם באותו הלילה ה

של כל אחד מבתיײהכנסת, וסיפר לכל שמש ושמש כיצד המלך מתכוון להפתיעëרת בבוקר, כי המלך עומד להגיעñחïמîרוזים הודיעו בחוצות לאת הרבנים. כשהכ

לעיר והרבנים יצאו לקדם את פניו כרגיל, הם היו מוכנים לכך. אלפונסו לא השיבöנים זועפות הורה לפתוח את הנרתיקים בזה אחר זה. הם מילאוãפãרכותיהם, ובלב

את פקודתו בשמחה רבה, וכך מצאו בכל נרתיק ונרתיק את חמשת חומשי התורהåוויליהם. אוײאז הפנה המלך את זעמו כנגד מרקוס, והוא נתלה מעל העץ הקרובãגב

ביותר. לציון האירוע הזה קבעו יהודי סרגוסה חג שנתי, והמשיכו לקיימו גם לאחר

îפי שראינו — חוגגים אותושכתוצאה מרדיפות נוספות גורשו מספרד, וכצאצאיהם עד עצם היום הזה ביום י"ז בשבט.

218

"המן שכמוך! אלי תרד כבר?!" שאג המנהלײהבמאי.òי המנהל לא הועילו. הוא לאאבל המן הרשע לא מסכים לרדת מהבמה. כל תכסיס

òלקני. מקהלת הילדים לא שרה אלא צווחה, מפחד המן; ולהקת המחולהצליח לסברחה מפחד המן.

ëרונות. והמן, זאת אומרת אני, לא יורדäחôרות ראשו האûעהמנהל מרט את שûרת היה המן נשאר על הבמה עד היוםûייתו של השמהבמה. אין ספק כי לולא תוש

êמה וקרא אלי בלחש:ìזéחביב תפס יהזה. אבל שרתנו ה"המן, המן! קרה אסון נורא: מרדכי היהודי התחיל לתלות את תשעת הבנים שלך

על עצים, ואת וייזתא על עציץ!"äי אל מאחורי הקלעים:öרארק שמעתי זאת — וזינקתי זינוק פ

"אני אראה לו, למרדכי היהודי! לתלות את וייזתא על עציץ?!" ברגע זה זינק עליóי בתפיסת מלקחיים, והשרת קשר אותי לסולם ההתעמלות הצמודòנöסüפהמנהל ות

לקיר. עתה יכלה ההצגה להימשך, והיא נסתיימה באורה, בשמחה ובששון. אךמאז ועד היום, בכל פעם שהשרת מעמיד במה לחג — עולה חשש בלב כולם: המן

הרשע עלול לעלות שוב על הבמה....

221פורים

ãרôמוס בעñה?! / ãמéבñהüרד מïי תñן — אולéמהéרי אדר. הצגת פורים של החוג הדרמתי של ביתײספרנוõהîשמש בצהדבר ברור כ

üיײהספר!תהיה ההצגה היפה מכל הצגות פורים של כל בתñאי.ãמזה לא הודות למנהל, שהוא גם הב

éקים במה לתפארת. ûרת, שהזה לא בזכות השéקימה תפאורה נפלאה. זה לא בגלל המורה לאמנות, שה

éכינה עם הילדים ריקוד נהדר. זה לא בגלל המורה להתעמלות, שהñרה, שהכינה מקהלה ברמה בינלאומית. êמזה לא בגלל המורה לז

ïם את דמותו של מרדכי היהודי.ñגלזה לא בגלל אחי נחמן, המïאת בצורה מושלמת את תפקיד אסתר המלכה. ñלזה לא בגלל נועה, הממ

óי השמן, שמתחפש לאישה שמנה ושמה ושתי.ãנזה גם לא בגלל בèלא. ההצגה תצליח רק בגלל... רק בגללי. נכון יותר — בגלל המן. זאת אומרת:לא ו

הודות לי, המופיע בתפקידו של המן הרשע. ñציג, אני עושה זאת בכל לבי. אני מרגיש כאילו אני באמתäמינו לי: כשאני מéאה

המן. לכן ההופעה שלי מצליחה, ולכן ההצגה כולה תצליח ותהיה ההצגה היפהוהמוצלחת מכל הצגות פורים!

éל מסכות מילא את אולם ההתעמלות, היו שם כל ילדיחג הפורים הגיע. קהöי ההצגה מתכוננים להופעה מאחורי הקלעים. אני מוכןביתײהספר. רק משתתפñדי המן — בגד שחור, רע. שפם גדול דבוקëג לבשתי את מéחכבר מזמן; שבוע לפני ה

מתחת לאפי — רשע. כובע אדון לראשי, ובידי שוט להצליף ביהודים. אבל עיקרûיתי ילד רע, המרביץ לכלהתחפושת היא ההרגשה. הרגשתי כמו המן, נעש

היהודים בכיתתי. כולם קיבלו את המכות באהבה, כי ידעו שרק כך תצליחההצגה! חבל שפורים לא בא פעמיים בשבוע...

סוף סוף הגיע הרגע הגדול, והמסך נפתח. קריאות התפעלות עלו מן הקהל:éדרם.óצבו בכל הüפאורות שושן הבירה וארמון אחשוורוש נת

כמה צער חשתי עד הופיעו אחשוורוש, ושתי, מרדכי ואסתר בחלק הראשון שלäני, המן, עדיין ממתין לתורי מאחורי הקלעים. אבל ההיסטוריה זרמהèאההצגה, ו

על הבמה והגיע הרגע הגדול שבו הופעתי אנוכי! פרצתי אל הבמה ברשע ומידכבשתי את לב הקהל. שיחקתי מצוין בשעה שהשמצתי באוזני אחשוורוש את

ìיעשההיהודים, או כאשר הובלתי את מרדכי על סוסײהמלך והכרזתי: "ככה ילאיש..." זה היה קטע בלתיײנשכח. ושיא המשחק שלי היה כשהכנתי את

עמודײהתלייה למרדכי. ידעתי שהעמוד נועד בשבילי. כאשר כבו אורותײהבמהîרוז הכריז שעוד דקה ייתלה המן הרשע על עץ וכי "ליהודים היתה אורהוהכ

ûד קטן ללבי, וכאשרושמחה", ידעתי שעלי להסתלק מהבמה. אבל ברגע זה נכנס שéקת המחול פתחה בריקוד, ראה הקהל דבר נורא: המן נשאר עלïההאור נדלק ול

הבמה! והמן — זה אני! פרצתי את מעגל הרוקדים, משכתי בצעיפי הרקדניותôי הרקדנים.והפלתי את כובע

"המן! אולי תרד מהבמה?" קרא המנהל מאחורי הקלעים. אבל אני מוסיף להשתוללéציק לילדים. לא יכולתי להפסיק להיות המן, לא יכולתי לרדת מהבמה.ïהול

פורים 220

רבקה לויר' עקיבא ומרד ברײכוכבא / üיוõאותéלכו ותוצñהמרד ברײכוכבא — רקעו, מ

ר' עקיבא היה גדול התומכים במרד ברײכוכבא. נסקור בקצרה אתõאותיו. ïמרד, את מהלך המרד עצמו ואת תוצהאירועים שהובילו ל

בשנת 117 לספירה, שישים שנה לאחר חורבן ירושלים והמקדש,éרבהïיוס). אדריינוס הäלìנוס (אäדריעלה לשלטון ברומי הקיסר א

ïשיקומן שלãנייתן ולïבלסייר באימפריה הרומית ודאג בעיקר לñמלכתו.ñמôשותן חלק בלתי נפרד מïעהמדינות שרומי כבשה כדי ל

אדריינוס רצה להפוך את ירושלים לעיר בעלת אופי רומאי אלילי.שנים סבלו היהודים את עול מלכות רומא, אשר הכבידה עליהם

ãגיוס לצבא, אולם את הפגיעהîפייה ובôבודות כãעבמסים רבים, בûי ישראל ועלûאת. הזעם על חילול קודשבדתם הקדושה לא יכלו לש

ãמרד. ïידי ביטוי בêרות הנוראות של רומי בא להגזûכונה מאוחר יותרãא, שòיבãרײכוסñעון בûמהמרד פרץ בהנהגתו של ש

ãא. לא כל העם תמך במרד. רבים זכרו אתîבãרײכוכñעון בûמãשם שבéמיט על העם המרד הגדול, שישים שנה קודם לכן, ולאהחורבן שה

רצו לשוב ולמרוד ברומי. אולם אחרים ראו שהמצב בלתי נסבלôמם. אלה העדיפו מרד ברומי ומוותíעìיהם איבדו את טëיוחשו שח

ôבוד ללא כל היקר להם: התורה, המצוותûעבקרב על פני חיים של שואורח החיים היהודי. המרד ארך שלוש שנים וחצי, משנת 132

üר, שהיתה המבצר האחרון שלãיתועד 135. בסופו נלכדה בîעוסים,ôרץ נהרג. הרומאים היו עייפים וכóעהמורדים, וברײכוכבא הנ

מאחר שהיו זקוקים לתקופה כה ארוכה כדי להתגבר על המורדיםôמם.êעîא את המרד, כילו בעם את זהמעטים. על כן, כשהצליחו לדכ

êרות חדשותהם הגבירו את לחצם על היהודים בשורה של גזונוראות. הגזרות, "גזרות אדריינוס", נועדו לדכא את היהודים

éתקוממות נוספת. ולמנוע מהם כל אפשרות של ליכוד מחודש והëכמים, לקייםèחïמול את בניהם, להסמיך רבנים ועל היהודים נאסר ל

ïירושלים. כל מי שעבר על איסורים אלהאת השבת ולהיכנס לãפקודת השלטונות הרומיים בעינויים נוראיים. רביםöס, נהרג בונתפ

מתו על קידוש השם. ר' עקיבא לא היה יכול להשלים עם המצבöס ונאסר. יותר משלושוהמשיך כל העת ללמד תורה. הוא נתפ

ïהדריךשנים ישב בכלא וגם אז המשיך לקיים קשר עם תלמידיו ולôמידתו בכלèעüנה וäיתéלכה. רוחו האãהüרון שאלות בöתãפאותם ב

התלאות שמצאו אותו עודדו את תלמידיו להמשיך ולהתנגד לרומיבגאון.

ïהורגהמסורת מספרת שהרומאים רצו לדכא את המרד והוציאו לäחדëכמי ישראל שלמדו תורה בגלוי. גם רבי עקיבא הוא אñחעשרה מ

åי מלכות. ûרת הרוגôשñעמ

ססווללםם חחבבללייםם ממששתתללששלל ממממעעררתת ממססתתוורר בבממדדבברר ייההוודדההבבהה ההתתחחבבאאוו ההממווררדדייםם בבייממיי ממררדד בבררײײככווככבבאא

ל"ג בעומר

מטבעות מימי מרד בר כוכבא:

ל"ג בעומר

éקוראèהìה וäריéאהåרונו.ãגõם בôצñד עôמèעíרף וíרף טäרי טאîרו.ûכüןײלו שäתõיאו אèיוצìבוא וûיñי שîל מñר: כäמאñקורוüן מóתäרך, נñקורו אûמõרי שñצãא קורא מבõם.ôצéעäתײהõיא אèהוצöיו וïתוך פלîרי.ûכïי שüןײלñר לו: תäמאã ëחüבûתñשìה מéיèהïך וäרי: לéאñר לו הäמאûלום —ãשüי בõאתìצèיûלום וãשäרי בöי אïפüי לòתóסîנóכñר: נèאומוêה.ñזåדול מîר גûכïך שäין לèאו

(מדרש בראשית רבה סד)

ההאאררייהה ווההקקוורראא,, מרסל ינקו, צייר

ישראלי, 1895–1984

אחרי המרד הגדולוחורבן הבית השני,

äפשרהבטיח הקיסר לאלבנות מחדש את

ãירושלים.המקדש בëלו באיסוףéחהיהודים ה

האוצרות הנדרשים,üע חזרה בהîשלפתכ

ïטתהאימפריה השלמהסכמתה. את

ההתלהבות החליפוכעס ואכזבה,ãמצוקתם,והיהודים, ב

קראו למרד ברומי.ôרים לכךהרבנים היו ע

שהמרד עלול להביאלחורבן וביקשו מרבי

ìאóיóנëנãן חûע בìהושילהשפיע על העם

לבטל את הקריאהלמרד. בעזרת המשל

שלפניכם ניסה רבייהושע בן חנינא

להרגיע את זעם העם.

—בברראאששייתת ררבבההאסופה של מדרשים

ואגדות על ספרבראשית. התחבר

במאות הרביעית עדהשישית לספירה.

225

ל"ג בעומר

אאננששיי עעיירר ננצצווררהה ממטטייללייםם אאבבננייםם עעלל ההררווממאאייםם ההתתווקקפפייםם..ììננווסס בבררווממאא ((קקייססרר ררווממאאיי 9988––111177 ללסספפייררהה))ייצצייוורר ממתתווךך תתבבללייטט עעלל עעממוודד ננייצצחחווןן ששלל טטרר

224

ל"ג בעומר

äיèדאãמדרשים. אפילו שמו של מנהיג המרד לא היה והיהודיים — בתלמוד ובêב.îזñרמז על שליחות כöרשו כמïפãא', שניתן ללחלוטין. הוא קרוי 'בר (או: בן) כוזיב

ñתי היהעשרות מלומדים דנו בנושא זה שנים רבות; ובהם שסברו, כי שמו האמéכזיבהûהñשñקום הולדתו) ואילו אחרײכך, מאמנם 'ברײכוכבא' (אולי על שם מ

ãא'; אחרים גרסו להפך: שמו האמיתיêיבשליחותו, נשתנה בפי מתנגדיו ל'בןײכוזñקום מוצאו, או על שם אביו), ואילוהיה דווקא 'בןײכוזיבא' (שוב אולי על שם מ

ñשיחיותו, כינוהו 'ברײכוכבא'.ãמëסידיו, שהאמינו בèחõיו ומעריצ

(הצילומים באדיבות עיזבון יגאל ידין)

ההאאררככייאאווללווגג ייגגאאלל יידדייןן

227

ìדיןäל יåאìגיãא / îבãרײכוכëרי בäחûים אëפושéחהמתוךיהודה השבויה

ïספירה הנוצרית ונסתיימהëלה בשנת 66 לéחהמלחמה הגדולה נגד הרומאים, שה— דוכאה באכזריות,''ההממררדד ההרראאששווןן''ãשם בשנת 70 — זו המלחמה הידועה ב

ïיהודה. ירושלים — המרכז הרוחני, הלאומי והדתי של עםüיה היו נוראות לõאותותוצôלה באש, ושנים מספר לאחרéעíיטוס, המקדש הãידי טéרסה בóהישראל — נכבשה ונõדה. קשתותײזיכרון התנוססוñצãמëרוני המורדים שמצאו מקלט בäחמכן הוכרעו אף א

óשאו את הכתובתöריה הרומית על יהודה, ומטבעות שנõחון האימפóיצברומא לנãי הממלכה. אך יהודה — או ליתר דיוק: היהודיםëב'יהודה השבויה' עברו לסוחר ברח

óהגתו שלéנקם והתפתח מרכז רוחני חדש, בהóóההננããבבììייבבòתם. — לא השלימו עם תבוסôלײכורחה להמשך קיומה ללא המקדשãעéדות הסתגלה בìהîאי, והיêכãן זóן בëנãן יוחרבãקרים.ïבöירושים חדשים לתורה צמחו ועלו, וחוקים ותקנות התחדשו לãירושלים. פב

ñכירים אותם כיום. אך החייםóה הונחו למעשה יסודות היהדות, כפי שאנו מãנìבביüר לבו, כיòתóחשבו כשלב חולף בלבד, וכל יהודי האמין בסללא מקדש וירושלים נ

ìכון שנית, והמשיח יבוא לגאולïירושלים, שמקדשה יëק היום, שבו ישוב ללא ירחאת עם ישראל.

המרד השנישישים ושתיים שנה לאחר חורבן ירושלים פרץ מרד נוסף נגד הרומאים, והפעם

''ההממררדד ההששנניי''בארץײישראל עצמה. מלחמת ברײכוכבא — או כפי שאנו מכנים אותה êריותה על המרד הראשון של שנות 66ײ70. היא נמשכה למעלהîזäכ— אולי עלתה באïכבוש אתãתחילתה הצליחו היהודים בהנהגת ברײכוכבא למשלוש שנים, וב

îך העמידו בסכנה את מלחמת רומאãכירושלים ולחדש את המדינה היהודית, ובñיטב לגיונותיו ללחום במורדים. מרד שני זה לאìנוס לשלוח את מäדרייîפו על אèכו

זכה לתיאור מזהיר כמו תיאורו של יוסף בןײמתתיהו את המרד הראשון — וכך,ïיו, וכל הנותר לנו היו רק רמיזותüינו עללמרות חשיבותו המרובה, דלות היו ידיעות

üיאורים בסגנון אגדי במקורותãיהם של מספר היסטוריונים, ותîתבמעטות בכ

ל"ג בעומר 226

ïה"ìלïיèלñם וîת יומïכïלéם לïהäיר לéאïהäש לéאôמוד ה"ע(שמות יג, פסוק כא)

עמוד האשימי זיכרון

יום העצמאות

יצחק רביןלשמור על חיי אדם / ãל:òלו בטקס קבלת פרס נובמתוך הנאום באוס

üריòתñסóח את סודות המתמטיקה ואת מôנöע"בגיל שבו תלמידים מנסים לפהתנ"ך, בגיל שבו פורחות אהבות ראשונות, בגיל 16, נתנו בידי אקדח כדי

ãשעת סכנה. ìי ולמרבה הצער, גם כדי להרוג בåן על חיéגלהäי.ïאזה לא היה חלום שלי. רציתי להיות מהנדסײמים, למדתי בביתײספר חקל

ë. אני חושבõחיחחשבתי שמהנדסײמים הוא מקצוע חשוב במזרח התיכון הצôשרות שנים לבשתי מדים. תחתãרובה. משך עכך גם היום. נאלצתי להחזיק ב

פיקודי הלכו אל מותם אנשים צעירים, שרצו לחיות ולאהוב. תחת פיקודיûי אויבים, שנשלחו להרוג אותנו...óשäנהרגו אüי, נער הייתי וגם זקנתי ומכל אוצר הזיכרונות שאגרתי בײü72י ורבותגבירות

èוה. זו התקווה שנתנו לעמנו בזמןìי, אזכור עכשיו גם את התקושנות חיהאחרון. בני עמנו בחרו בנו כדי לתת להם חיים, וכמה נורא לומר זאת:

ñישירות אלינו מבט. והם שואלים: איזהóיהם מחייהם בידינו. הערב, עינשימוש נעשה בסמכות שניתנה לנו? מה נחליט? לאיזה בוקר הם יקומו

ìיבים לספק לבניíים חיóיטãרנמחר? לשלום? למלחמה? לצחוק או לבכות? קבéנות מחייהם. חופש דיבור וחופש תנועה,ïיהעמם תשתית, שתאפשר להם ל

éחשוב ביותר שאיײאפשר בלעדיו — החיים. איקורתײגג ומזון, ואת הדבר הéנות משום זכות, אם לא נמצאים בחיים. לכן אמורה כל מדינהïיהאפשר ל

ë .éיהìי אזרחüשתיתה — חיéחשוב ביותר בתלשמור גם על הדבר הüרון אחד לשמור על חיי האדם: לא לוחות פלדה, לא טנקים, לאöתיש פ

õרי בטון. הפתרון האחד הוא — השלום. ãצñבמטוסים, לא מõחóצìנèותר, השלום יãקות. לא נרפה. לא נוãדבãנחישות ובנמשיך בדרך השלום ב

ïכולנו". את כל אויבינו, כי האפשרות האחרת גרועה ל

עמוד האש

נולדייצצחחקק ררבבייןןãירושלים בשנת 1922.ב

הוא התחנך בביתהספר "כדורי" ויחד

עם רבים מחבריוóההתגייס לפלמ"ח ונמנעם מפקדיו הבכירים.

בשנים 1964–1968כיהן כרמטכ"ל ולאחרשחרור מצה"ל שימש

שגריר ישראלבארצותײהברית.

בשובו ארצה שימשבתקופות שונות

כראש ממשלה וכשרביטחון. בתקופת

ëלéחëרונה הäחכהונתו האבתהליך שלום עם

העולם הערבי. חתםעל חוזה השלום עם

ãי פיוסïבירדן ועל שלעם הפלשתינאים.

נרצח בנובמבר 1995על ידי מתנקש יהודי,

ïק על דרכוëלאשר חהמדינית ורצה למנוע

על ידי הרצח אתהמשך תהליך השלום.

י"ב בחשוון, יוםהירצחו של ראש

הממשלה, נקבע כיוםזיכרון ממלכתי.

231

יום הזכרוןליצחק רבין

"...לכן רק שירו שיר לשלוםאל תלחשו תפילה!

מוטב תשירו שיר לשלוםבצעקה גדולה!"

(יעקב רוטבליט)

תצלום של כתובות קיר בכיכר רבין, לאחר רצח יצחק רבין

בנימין טנא"קורות כיתה אחת" / מתוךñן, גולדין, גרינברג... הלר... טננבאוםãרמãרין, בåר... בíינגäטñין, אûמñן, אושíרמאונט

(טנא)... לוסטיג, לופגס... ציגלר... רשקס. לא, לא, אלה לא שמות מספרהטלפונים. אלה שמות שלושהײעשר מתוך שלושים הילדים של כיתתי

בביתײהספר העברי "דברי", בוורשה, לפי סדר האלףײבית.יום יום, בהתחלת כל שיעור, היה המורה פותח את יומן הכיתה וקורא לפי הסדר

את שמות התלמידים, וכך שש פעמים ביום במשך כל השנה. תלמיד שקראו בשמוìשנו". ואם לא היה בביתײהספר, היה שקט בכיתה. ילדהיה קם ממקומו ואומר: "י

שישב לידו היה אומר — "איננו" — והמורה היה כותב שהילד איננו בשיעור. כשהיההמורה מגיע לשם האחרון ברשימה, היה סוגר את היומן, מביט בתלמידים

ומתחיל את השיעור.הרבה שנים עברו מאז, אבל את רשימת השמות הזאת אינני שוכח לעולם.

לפעמים, בלילות, כשאני סוגר את עיני, אני שומע פתאום שוב את קול המורהקורא: ײ אונטרמן, אושמין, אטינגר... ברין, ברמן, גולדין... ובחלומי אני רואה את

כל שלושים הילדים של כיתתי — ילד ילד ופניו המיוחדים, ילד ילד ותכונותיוהמיוחדות: חכמים וטיפשים, חזקים וחלשים, אמיצים ופחדנים. גם את המורים

אני רואה לפני עיני, וגם הם שונים איש מרעהו: מהם כעסנים, ומהם סלחנים,מהם טוביײלב ומהם רשעים.

החלומות אינם יודעים, כי כבר עבר זמן רב מאותם ימים; הם גם אינם יודעים,שכל אותם ילדים גדלו והיו לאנשים, ואז באה המלחמה הנוראה, ומסך שחור ירד

על הכול.לי היה מזל ומשפחתי עלתה לפני המלחמה הנוראה לישראל. אני ניצלתי, אך

רבים מאוד מחברי ראו בעיניהם את האש הגדולה, שהדליקו הנאצים באירופה,ונשרפו חיים בתוכה. היום, כאשר אני שומע את הקול הקורא את שמותיהם

ביומן, אני אומר בלחש בלבי: "איננו"... "איננו"... "איננו"...

233שואה וגבורה

יום הזיכרון לשואה ולגבורה

אידה ווסלהסתתר / ïסלוט," אומרת אמא, éל"תכירו את גברת הäתכן. אתן הולכות להסתתר.""היא באה לקחת א

"להסתתר?"לא ברור על מה אמא מדברת. "אני לא הולכת," אומרת רחל.

"את מוכרחה, חמודה."ü ואבא, מה זה בכלל להסתתר?""למה לא דיברתם אתנו קודם, את

ïחכות להם עדûבת בבית ול"להסתתר זה להתחבא מהנאצים, מסוכן מדי לשïסלוט,éלשיבואו לקחת אותנו, קדימה, את ואסתר תלונו לילה אחד אצל גברת ה

äני נחכה לכן. בואי,èאãסביבה, שם אבא וîפר אחד בïכñחר היא תיקח אתכן לומחמודה, קחי את הקורקינט, קדימה."

אמא אומרת זאת כך שרחל מרגישה שהיא מוכרחה לשמוע בקולה. ïא לאñילóקה, ממäנ"אל תשכחי את הקורקינט," אומרת גב' הלסלוט, "זה בשביל א

óתיים."ãינתוכלו לשחק בו ב"מי זאת אנקה?"

"הבת הקטנה שלי, את תראי אותה כשנגיע הביתה.""לאן הולכים?" שואלת אסתר.

"אני לא יכולה לגלות," אומרת גב' הלסלוט, "תארי לעצמך שהגרמנים היו עוצריםאותנו עכשיו ושואלים אתכן לאן אתן הולכות, מוטב שלא תדעו לאן, בינתיים."

é של גב' הלסלוט, הכל קרה כל כך מהר. היא לא מבינה דבר מדבריהîן, מחר שובñכ"בואי," אמא נותנת לה נשיקה, "אני אמסור לאבא דרישת שלום מ

נתראה."היא נותנת לאמא נשיקה ושתי הילדות יוצאות לדרך, היא ואסתר על הקורקינט

õדן.וגברת הלסלוט הולכת לצöינת הרחוב תלוי דגל גרמני. לרגלי הדגל יושבות שתי ילדותãפעל הבית שב

ואוכלות. לוטה ואלי. הן חוגגות את יוםײההולדת של היטלר. "להיטלר שלנו יש מחר יוםײהולדת," סיפרה לוטה לרחל אתמול, "אנחנו נזלול

עוגות ואתן לא תקבלו שום דבר.""תמשיכו להתקדם ואל תסתכלו אחורנית!" אומרת גב' הלסלוט.

כעבור עשר דקות הן נמצאות ברחוב שלא היו בו מעולם.ôצרו רגע, משהו חשוב יקרה עכשיו," אומרת גב' הלסלוט."ע

ïéיהñקרבת אותם אלîיס המעיל שלה, מוציאה משם זוג מספריים ומãכהיא נוגעת בואל אסתר.

ïאי שלה. היא מרגישה שהגברתהיא מרגישה שגברת הלסלוט מושכת בטלהלסלוט חותכת את התפרים.

öסו אותנו." היאïאי, הם יתפ"לא!" היא צועקת, "אסור לנו לצאת החוצה בלי טלרוצה לעצור את הגברת הלסלוט, אבל גברת הלסלוט תופסת אותה בידה.


שואה וגבורה

הנותן בכוונה מסתור ליהודיםאו עוזר להם בצורות אחרות

(כגון מציע להם לינת לילה, מזון אומסיע אותם בכליײרכב כלשהםוכד') — מתחייב בעונש מוות.

גזרײהדין יתבצע בידי ביתײמשפטמיוחד בווארשה. אני מפנה אתתשומת הלב של כל אוכלוסי

ûה לתקנון החדש,èרשמחוז והואיל ומעתה ואילך הוא יוצא אל

הפועל בחומרה וללא רחמים.

מושל מחוז ורשה, פולין, נובמבר 1941

234

הן נצמדות זו אל זו, בעצם די נעים לשכב יחד במיטה אחת, בבית הן נוהגותלישון בנפרד.

"איפה אנחנו?" לוחשת אסתר. "חכי רגע," היא לוחשת. "אני הולכת לבדוק."

ñסיטה את הווילון. ממול ניצב שלט ועליו שםêהירות, מãזëליקה מהמיטה בñחהיא מהרחוב:

"אלל... אר... אני לא מצליחה לקרוא.""חכי רגע," אומרת אסתר, "אני אדליק את האור," והיא מושכת בחבל התלוי מעל

למיטה."אל תעשו זאת אף פעם! מי שמסתתר אסור לו להדליק אור כשהווילונות

פתוחים, בעצם אסור אף פעם להזיז את הווילונות, כדי שאיש לא יראה שאתןפה!"

בחדר עומדת גב' הלסלוט.ûי שטות כאלה, בסדר?"ïזה, זה יהיה קשה, אל תעשו יותר מעש"תצטרכו להתרגל ל

"בסדר, גברת," אומרות שתיהן ביחד."זה לא כלײכך מסתדר עם המעיל שלך, אבל בסוף זה יצליח."

"ומה אם זה לא יצליח?"ãמקום שבו"את תצטרכי ללבוש את המעיל בכל מקרה. רק תצטרכי להחזיק ספר ב

היה הטלאי."éירדם, על ידה שוכבת אסתר. נשימותיה שקטות, היא דווקארחל אינה מצליחה לה

מצליחה לישון.ãכל זאת עם כוכב.רחל חושבת על מחר. אולי תצטרך לצאת החוצה בלי כוכב וב

כמה מסובך הכול היום.הדלת נפתחה בשקט.

גברת הלסלוט עומדת לצד המיטה."זה הצליח," היא לוחשת. "אף אחד לא יבחין שהיה לך טלאי על המעיל. לילה

טוב, שינה מתוקה."ûמי דרישת שלום גם לאדון."ãש"לילה טוב, גברת," היא נאנחת. "ותמסרו ב

(תרגום: עילית ון פרג)


üך. אסורöסו אות"רחל, מעכשיו את חייבת לשמוע בקולי, אם את לא רוצה שיתפלך ללכת יותר עם הטלאי."

öיסת הבד הצהובה בידיה. הןגב' הלסלוט ממשיכה לגזור, עוד משיכה אחת ופעומדות ליד פתח הביוב. הטלאי נעלם בתוכו. עכשיו מגיע תורה של אסתר.

îרצונה.לאסתר לא אכפת. היא מרשה לגברת הלסלוט לעשות בה כ"בואו ילדות, נמשיך ללכת."

שוב הן עולות על הקורקינט, אסתר מלפנים ורחל מאחור.é, "ראי, רחל!" היא מצביעה"לעזאזל", אומרת גב' הלסלוט ומכסה בידה את פיה

על המעיל שעליו היה הטלאי רק לפני רגע. "אפשר לראות בדיוק איפה היה הטלאי הארור. על מעיל התכלת שלך נשאר כתם

כחול כהה במקומו של הטלאי."éחזה של רחל.""אסתר, השתדלי להחזיק את הראש כל הזמן על ה

רחל פוחדת עד מוות. היא מרגישה שידיה מתכסות בזיעה ולבה פועם חזקבצווארה, כמה היתה רוצה לחזור הביתה, לאבא ולאמא, ובכלל, היא אינה רוצה

ñעילה.ãמäרו לעצמכם את הגרמנים באים ומגלים את הכתם הכחול בüאלהסתתר. תëברו, "הילדה הזאת הורידה את הטלאי וזה אסור,ïח"היינץ," יגיד גרמני אחד ל

אנחנו נעצור אותה."אחרי הליכה של רבע שעה אומרת גברת הלסלוט: "הגענו, תיכנסו פנימה מהר."

òביב שולחן גבר ושלוש ילדות. ãית שיושבים בו סïבהן נכנסות ל"זהו בעלי ואלה הילדות."

"שלום אדוני," הן לוחצות את יד בעלה של גב' הלסלוט.éעזת ללכת כך עם"הורידו את המעילים," אומר האדון, "אלוהים, טינה, איך ה

הילדה ברחוב? יש לה כוכב כחול.""אני יודעת," אומרת גברת הלסלוט לבעלה, "מזל שעברנו את זה בשלום. הערב

ôקבות."òה להבהיר את הכוכב הכחול, אולי אצליח לטשטש את העäנסאèה," אומר אדון הלסלוט."אני מקוו

ãשר חזיר?""אתן רוצות פרוסת לחם? לחם חי, חום וטעים עם חתיכה קטנה של ב"חזיר?" כמה רע לה כשאומרים את המילה הזאת 'חזיר'. האם האדון הזה אינו

ïדים יהודים אסור לאכול חזיר?ïיליודע של"מצטער," אומר אדון הלסלוט. "לא חשבתי על זה. אתם הרי אינכם אוכלים

חזיר."בערב משכיבה אותן גברת הלסלוט לישון.

"שינה מתוקה," היא אומרת. "מחר אקח אתכן להורים שלכן, ניסע בחשמליתöט ואת ההמשך כבר תראו בעצמכן."ïפלדל

"כבר מזמן אסור לנו לעלות לחשמלית," היא רוצה להגיד, אבל היא נאנחתושותקת. עייפות כבדה נופלת עליה.

äנסה להבהיר את המעיל שלך, כדי שמחר, כשנצא לדרך, כבר לא יהיה לך שום"אכוכב – לא צהוב ולא כחול. לילה טוב."

שתיהן מקבלות נשיקה מגב' הלסלוט. כמה נחמד מצדה, היא חושבת.

שואה וגבורה 236

אנה פרנק – יומנה של נערה מתוך:ïבי כאשר עוד לא יכולתי לגלותו לאיש,אני מקווה שאוכל לגלות לפניך את כל ל

ואני מקווה שתהיה לי למשען וסעד.

12 ביוני 1942 אנה פרנק

קקייטטיי אאההוובבהה

ãן: הוא הסתיר שני יהודים בביתו. זוכל יום משהו חדש. הבוקר תפסו את ואן הובãרי פיôבמכה קשה לנו, לא רק מפני שיהודים אומללים אלה שוב עומדים על ע

ãן. תהום, אלא גם מפני שהדבר נורא בשביל ואן הובעולם הפוך: אנשים הגונים נשלחים למחנותײריכוז, בתיײסוהר ותאיײבידוד.

וחלאתײאדם מושלת על צעיר וזקן. עשיר ועני. אחד נתפס על מסחר שחור. שניעל מתן עזרה ליהודים או למתחבאים אחרים. מי שאינו חבר נס"ב, אינו יודע מה

צפוי לו מחר. ãן היא מהלומה. הנערות אינן יכולות וגם אסורגם בשבילנו תפיסתו של ואן הוב

להן לסחור כמויות גדולות כלײכך של תפוחיײאדמה — ואין לנו ברירה אלא לאכולפחות. כיצד נעמוד בכך, עוד אודיע לך. מכל מקום לא יהיה מצבנו נעים ביותר.

אמא אומרת, שנבטל בכלל את ארוחתײהבוקר, בצהריים נאכל דייסה ולחם,ובערב תפוחיײאדמה מטוגנים; ואולי פעם אחת או פעמיים בשבוע ירקות או חסה

— לא יותר. פירוש הדבר, שנרעב; אך כל מחסור טוב משיגלו אותנו הגרמנים.

שלך, אנה מ' פרנק

יום ה', 25 במארס 1943

, קקייטטיי ייקקררההíר ולחש משהוöטñרגוט ואני ישבנו ביחד בנעימים; פתאום נכנס פאמא, אבא, מ

לאבא על אוזנו. קלטתי משהו על "חבית שנפלה במחסן" ועל "מישהו שניסהלפתוח את הדלת." גם מרגוט שמעה דברים אלה. אבל היא ניסתה להרגיע אותי.

אני החוורתי, כמובן, כגיר והייתי עצבנית מאוד כאשר קם אבא ויצא עם פטר.שלושתנו ישבנו וחיכינו. עוד לא עברו שתי דקות, והנה עלתה גברת ואן דאן,

שהיתה למטה במשרד הפרטי והקשיבה לשידור הרדיו. היא סיפרה, שפים ביקשממנה לסגור את הרדיו ולעלות בשקט אל המחבוא. אך הצרה היא, שכאשר רוציםללכת בשקט, חורקות המדרגות דווקא כפליים. עברו עוד חמש דקות, ואז הופיעו

פטר ופים, חיוורים עד קצה אפם, וסיפרו לנו את הרפתקאותיהם.


óק ö(1945–1929)רנóה פäנאנערה יהודייה, שחיברה יומן על השנתיים ששהתה עם משפחתה במחבוא

íרדם הכבושה בידי הנאצים.äמסטבאöרנק נולדה בגרמניה בשנת 1929, היתה בת ארבע כשהוריה נמלטו מגרמניהóה פäנא

להולנד, עם עליית הנאצים לשלטון. היא למדה בבית ספר הולנדי באמסטרדם עד1941, כאשר התלמידים היהודים גורשו מבתי הספר הציבוריים בפקודת הכובש

éמשיכה את לימודיה בבית ספר תיכון יהודי עד קיץ שנת 1942.הנאצי. אחר כך הבאותה שנה החלו הנאצים לשלוח את יהודי הולנד למחנות השמדה במזרח.

כאשר גברה הסכנה, בעזרת ידידים הולנדיים הסתתרה משפחת פרנק, ההוריםäתם עוד ארבעה יהודים. במחבוא זה שהוושתי הבנות, אנה ומרגוט, בדירת גג, וא

מײ9 ביולי 1942 עד 4 באוגוסט 1944, אך לבסוף גילה מלשין את אוזן הנאצים.íרבוק,èסטבני משפחת פרנק וחבריהם נעצרו, ונשלחו תחילה למחנה הריכוז ו

äנה ואחותה נשלחו בסוף 1944 למחנה הריכוזóאו. אäושוויץײבירקנומשם למחנה אêן.ãלזåןײבãרגêן. שם חלתה אנה ומתה במארס 1945. גם אחותה מתה בבãלזåןײבãרגב

אנה פרנק ניחנה בכשרון ספרותי. במחבוא חיברה כמה סיפורים והתחילה לכתוברומן. אבל שמה התפרסם בעיקר הודות ליומנה, שנמצא ונשמר בידי ידידים

הולנדיים אחרי שנעצרה המשפחה.íרדם, הוא עתה מוזאון ובית ועדäסמטéסתתרה משפחת פרנק באהבית שבו ה

לארגוני נוער הפועלים למען השלום.


השאלה מובנת, אך תשובה מניחה את הדעת עדיין לא מצא איש. כן, מדוע בוניםבאנגליה כל פעם מטוסים גדולים יותר, מדוע מרכיבים פצצות כבדות ויחד עם זה

ïשיקום? מדוע מבזבזים יוםײיום מיליונים לצורכי המלחמה,בונים בתים אחידים לïעניים?ïאמנים, לïרפואה, לואין פרוטה ל

מדוע חייבים בניײאדם לסבול רעב, כאשר בחלקיײעולם אחרים נרקבים עודפימזון? הוי, מדוע הבריות מטורפים כלײכך?

אנה פרנק

***

ìה הלוחמת óיקול דנ"קול דניה הלוחמת. אתם מאזינים לתחנת השידור של תנועת ההתנגדות

הלאומית הדנית. אתמול הוציא הפולש הנאצי צו חדש. אם יוצא לפועל יוכתםûאת עלëינו בעלי הדת היהודית לששם מולדתנו לנצח. הפולשים ציוו על אזרח

ãגדיהם טלאי צהוב בצורת מגן דוד. כך הם רוצים להראות שהיהודים הם בני גזעבêדונית להשמיד אלפיםüכנית זנחות. צו זה הוא למעשה החלק הראשון של ת

óי האומה הדנית, להרשות שתוכנית זדונית זו תוצאïבנñאזרחינו. אסור לנו, למלפועל. לכן קוראת תנועת ההתנגדות הלאומית לכל האזרחים, מכל הדתות, אשר

öכו אות כבודéפïהאינם רוצים שיוכתם כבוד מולדתם, לענוד את הטלאי הצהוב ולêדוני של כובשי ארצנו."וגאווה למען ייכשל צוום הז

äה הטלאי הצהוב על בגדיהם של מרבית תושבי דניה, וגם המלך ענדëרת נראñחïמלאותו.


— זהוממבבצצעע ווייקקייננגגשמו של מבצע ההצלה

של יהודי דנמרק.כשנודע למחתרת

האנטיײנאצית בדנמרקשהכובש הגרמני

מתכוון להשמיד אתהיהודים, העבירו

ëשאי את כלãחבלילה בûוודיהïשיהודי דנמרק ל

óייטרלית. הנãדרךהם עשו זאת ב

הים, בסירות דיגãרפסודות. הדבר היהוב

בײ1943.

241

הם ישבו למטה, לרגלי המדרגות, והמתינו — תחילה ללא תוצאות. אך פתאוםשמעו שתי דפיקות עזות, כאילו נסגרו שתי דלתות בתוך הבית. בקפיצה אחת היה

פים למעלה, ופטר רץ להזהיר את דיסל, שלאחר הכנות רבות ורעש רב הגיע גםהוא למעלה. עתה חלצו את נעליהם ועלו דיוטה אחת, אל משפחת ואן דאן.

האדון היה מצונן מאוד וכבר שכב במיטה, ואנו התאספנו כולנו סביב משכבווסיפרנו לו בלחישה על חששותינו.

כל פעם שמר ואן דאן השתעל בקול, חשבנו, הגברת ואנוכי, שנקבל שבץײלבמפחד. כך זה נמשך עד שמישהו מאתנו העלה את הרעיון הגאוני לתת לו קצת

äין, ומיד נפסק שיעולו.קודאשוב ישבנו וחיכינו, אך לא שמענו דבר, ועתה שיערנו כי כאשר שמעו הגנבים

צעדים בבית השקט, החליטו לברוח. אך הצרה הייתה, שהרדיו למטה עוד היהמכוון לאנגליה, והכיסאות עמדו מסודרים מסביב למקלט. חששנו שמא פרצו

הגנבים את הדלת ואנשיײהג"א ירגישו בכך ויודיעו למשטרה. דבר זה עלול להביאתוצאות בלתיײנעימות עד מאוד. מר ואן דאן קם אפוא, לבש את מעילו, חבש

כובע והלך אחר אבא, שירד בזהירות רבה מן המדרגות. פטר הלך אחריהם, והואמזוין — למען הביטחון — בפטיש כבד. הגברות למעלה (ובכללן מרגוט ואני) חיכובמתיחות חמש דקות. עד שהגברים הופיעו והודיעו כי בבית שורר שקט גמור...עדיין היה ערב ואנו עוד היינו מבוהלים — אף שכבר נרגענו במקצת, הואיל ולא

שמענו מאומה משעה שמונה, כאשר חדר הגנב לביתנו, ועד עשר וחצי. לאחרשהרהרנו בדבר, נדמה היה לנו שאין זה מתקבל על הדעת שגנב יתפרץ לבית

בשעה כה מוקדמת, כאשר יש עוד אנשים רבים ברחוב. מישהו העיר, שייתכן כיהמחסנאי אצל שכנינו, חברת קך, עודנו עובד — ומרוב התרגשות, וגם בגלל

הקירות הדקים, אפשר לטעות ברעש; והרי גם הדמיון ממלא תפקיד חשוב ברגעיהתרגשות כאלה.

שכבנו אפוא לישון, אבל לא יכולנו להירדם. אבא, וכן אמא ומר דיסל, שנתםנדדה, ובקצת הגזמה יכולה אני לומר, שלא עצמתי עין כל הלילה. בבוקר כבר ירדו

הגברים ומשכו בדלת הבית כדי לראות אם היא עדיין נעולה; הכול היה בסדר. את המאורעות שגרמו לנו פחד רב כלײכך תיארנו בכשרון רב באוזני כל עובדי

המשרד. הכול לגלגו עלינו, אך לאחר מעשה קל מאוד לצחוק על דברים כאלה. רקãפ התייחסה לעניין בכובדײראש. ב

שלך אנה יום ד', 3 במאי 1944

קיטי יקרה, ãבוקר עלינוãשעה אחתײעשרה וחצי, ובמאז השבת אנו אוכלים ארוחת צהריים ב

éסתפק בספל דייסה. הכוונה היא לחסוך ארוחה אחת. עדיין קשה מאוד להשיגלהירקות: היום בצהריים היתה לנו חסה רקובה, חסה רגילה, תרד וחסה מבושלת —

ìה נפלאה!õיóצãינñבדברים אחרים אין. ונוסף על כך גם תפוחיײאדמה רקובים: קומûם מה ישûם מה, הוי, לשäת יכולה לתאר לך, אומרים כאן לא פעם בייאוש: לשîפי שאכ

ãשלום? למה צריך להחריב הכול?"צורך במלחמה? מדוע אין הבריות יכולים לחיות ב


חסידי אומות העולם חסידי אומות העולם הוא כינוי לאזרחים, נשים וגברים לא יהודים, שסיכנו את

חייהם כדי להציל יהודים בודדים, משפחות ולעתים קבוצות שלמות מידי הנאציםועוזריהם. המצילים פעלו ממניעים שונים: רגשי חמלה ואהבת האדם, שנאה

לנאצים והתנגדות למעשיהם. אחד מתפקידיו של מוסד "יד ושם" הוא להנציח ולהוקיר מצילי ומצילות יהודים

בזמן השואה ולטעת עצים על שמם בשדרה הקרויה "שדרת חסידי אומותהעולם". ועדה מיוחדת ב"יד ושם" בודקת מקרים של הצלת יהודים בעזרת לאיהודים, ומעניקה לאנשים הראויים את התואר "חסיד אומות העולם". במהלך

שנות עבודתה של הוועדה קיבלו את התואר הזה למעלה מעשרים אלף אנשיםונשים, איכרים ובני עיר, אנשי כמורה, אנשי ציבור ואנשי צבא, דיפלומטים ואנשי

ñדליה שמקבל "חסיד אומות העולם" חרוט המשפט מפרקי אבות:חינוך. על המìים עולם מלא".ìים נפש אחת כאילו קיñקי"כל המ


מכתב זה כתבה אמו שלשאול פרידלנדר. עםפרוץ מלחמת העולםהשניה, בהיותו בן 6,

נמלט עם הוריו מפראגבירת צ'כיה לצרפת.הוריו נספו בנסותם

לחצות את הגבוללשוויצריה.

שאול הילד ניצל.

äמא מכתבה של אמאדאם מ' היקרה,

בייאושי אני פונה אליך, כי בעלי סיפר לי שאת מרחמת עלינוומבינה מה עובר עלינו. אני מתחננת לפנייך, גברת יקרה,

הואילי להשגיח על הילד שלנו ולתת לו את חסותך עד סוףהמלחמה הנוראה הזאת. איני יודעת מה הדרך הבטוחה ביותרלהגן עליו, אבל אני סומכת בלב שלם על טובײלבך ועל הבנתך.הגורל של בעלי ושלי הוא מעכשיו בידי אלוהים. אם הוא רוצה

שנינצל, נזכה להגיע לקצה של תקופה איומה זאת. אם נגזרóחמה שבננו האהוב ניצל.שנמות, תהיה לנו לפחות הנ

מתוך הספר: עם בוא הזיכרון/ שאול פרידלנדר

243

ñבון, כפר של חסידי אומות עולםûמïהײשלóיון הוא כפר קטן הנמצא בדרום צרפת ליד הגבול עם שווייץ.ïינñבון סור לûמש

ñה, וביקשäנדרה טרוקומבמלחמת העולם השנייה פנה אל התושבים כומר הכפר, אמהם לעזור ליהודים שנרדפו על ידי הנאצים.

אנשי הכפר החביאו בבתיהם יהודים לתקופות של עד ארבע שנים.הם דאגו לצייד את היהודים שהגיעו אליהם בתעודות מזויפות ועזרו להם

להימלט לשווייץ ולספרד, שלא נכבשו על ידי הגרמנים. בסך הכול הצילו כײ5,000òירב להושיט עזרה ליהודים, וכולם שמרו אתיהודים. אף אחד מתושבי הכפר לא ס

הדבר בסוד כדי שהגרמנים לא ידעו על כך.כל הכפר זכה בשנת 1990 בתואר:

"חסידי אומות עולם".

óóייווןןננïïייללññבבווןן ססוורר ממûûששïïההײײללאאננדדררטטהה ללככבבוודדםם ששלל ההממצצייללייםם תתווששבביי ההככפפרר

éרהåיהñפו סוגòמסíא, ובמסגרת תפקידוïיטóה שבלãנñפו סוגיהרה כיהן בתפקיד קונסול יפן בקובòמס

בשנת 1940 עזר לפליטים יהודים.öקתסוגיהרה הגה תכנית להצלת אלפי פליטים יהודים שברחו מפולין עלײידי הנפ

אשרות מעבר. שלטונות טוקיו סירבו לבקשותיו החוזרות ונשנות של סוגיהרהñתנה נוספת עלולה להביא לאסון,לאשר את הנפקת האשרות, וכאשר חש כי המ

המרה את פי הממונים עליו והחל להנפיק את האשרות.éרה, הדיפלומט הזר האחרון שעזב את קובנה, המשיך לחתום על אשרות מןåיהסוג

החלון הפתוח של הרכבת הנוסעת. כשחזר סוגיהרה לטוקיו בשנת 1947, פוטרמשירות החוץ בשל הסיוע שהושיט לפליטים היהודים בשנת 1940.

בײ1984 הוכר סוגיהרה בידי "יד ושם" בתור חסיד אומות העולם.


öרëפìים חëיחïם / éעולäמות הòידי אëסחòה, óסñנóי מäנèאäמות" וéאòידי הëסîנוי "חéכäת הô אñעóי שומäנאòה, ëסñחòתור ומñסïי מüנו לóתûנûים שóשäנéאôל הëשב עïחòה לóסñנóי מäנאûה?üי עושìיתéיñה הñם מñקומãמóי בäנäל: לו אèשואô, וñעèשומëשב, וïחòה לóסñנóי מäנאôר, íט ובועüמוטñתïם מäה, מול עולóאûנûל שìנוס שãתוך אוקיóי, בäנäם אאëר?äחôם אãן עïבòתור לñסüן מüי נותìיתéיóי הäנäם אאóיםîנéיו מוכüי הëתöחûפñשóי מãנäם בîן, אüי מוכìיתéיóי הäנäם אאóים,îנûכéשãין הéרחוב, בãתוך הêה בîזñיד כüמëדײתöחãפëיות בïחלóים, ìנïיüלéתûל הìם שäיñאéמèהãד וîבéכôדם הõעäת צïילות אãלëלום בïחל

óים, îינòכéסãי הéבïהèלìריות וéיëי הíחñטãין מïך בéלïהûיך ולñשéמïהîן למוכóים, ûינïשñלéמèת הüקוèתûמועות וéשïמול הñלîילות ומéרכûי הëשïחãתוך לבóים!ûנïא שäלïם, אûלëד, לא חדש שäחïה אìלïיîל זאת, לא לèכוìדם. õת יëיצïחäת לãנות, רק אúרבéקñן הîר מûכúש שãקïבïי לãלîל זאת בèכוäדם.éיות אïהìב לëיäדם, חïאäדם לûאóי שöנñפîל זאת, רק מèכוëן.ãחñבûל מïה שäלîאûעות כãשãך רק בïה בåלüגñתäנוש מãן אîי בîל זאת, כèכוîן?üי מוכìיתéיóי הäנäם אéאóי, הäנäם אéאהäמות", éאòידי הëסóים "חîנñכéמïה הäלäת אüם, אäה אותóי רואäנאïמות. éעולóי הûנäת שìים אëיãרים, חúבéקäרץ הãאüם בäה אותóי רואäנאöים,éשורפèהëים וõחéרוצûל הïה, שôלöעéפöי הüפûתñשûל מûים, שäדישéאûל הïם שéעולäת האöים. çפóרדéנèהóים וéאונòרי הëסûל חëשוך שéחïם הéעולäת הñן אêמãזìים בו בëיחûים, ãשéכובûל הïם שôלëת עüחïה, תäלéאïמות הéעולóי הûנäת שìים אëיüם חäה אותóי רואäנאûים.ïשëלéחôד הãעèקא בçוéיות דïהëרים לéם בוחëד, הöחéפèהåבורה וéגãין הäז, בèאûם, וèשו

ûים.óשôנéעèהñיתות וéמîל הûל כöת שëפñרחéמñה הäימãאëיות בïחëרים לבוחûים, óשéנèהïדים וìלéיìי הëיäת חåם אäם גîי אñם, כõמôצäת עóים לא רק אîנòכñסéם מûר הäשîאכ

ûים, óשäנéאïב הãתוך לûבéים שäלהïם אõלéיות צïהëרים לבוחûים.äשñיאéמäת הöת אíפïטñלéמóה הëרונäחéאèה הüקוéתéיות הïהלúרב, ãקñדו יוםײיום בôמûעéם שéם הäה הéנוראñה הëמïחñלéמãתוך הבëרב, ïם לא חéעולüם הêכותãזûבòדום, שãסûבçיקים שõדéצéם הèהוñתéמèהìרוי וéיë, הéרצוחñי הôמûל עüיו שïדותãתולéם בהñד. ïם עומéעולéם הïיהôלûעñים, שëמéרחèהòד וëסéחôמודי הéיו עה

ëידהïנו חìן לôדיéיא עûהüם, שåבורתóי גöנãפéם ובóיהöנãפובãתודה. ûינו בäת ראשóים אîינñרכìהודים, מéיëנו, הóחäנא


îן ועזרו. להלןלמרות האיסור החמור לעזור ליהודים, היו אנשים שהעזו להסתכמספריהם על פי ארצות המוצא.

חחססיידדיי אאווממוותת עעווללםם בבאאררצצוותת ההככייבבוושש ההננאאצציי

ששדדררתת חחססיידדיי אאווממוותת ההעעווללםם בב""יידד ווששםם""


ההממדדייננההההממסספפררפולין5,800הולנד4,586צרפת2,262אוקראינה1,984בלגיה1,381

הונגריה643בלרוס527צ'כיה111בוסניה34מקדוניה10סלובניה6

ליטא513ביילורוסיה512קרואטיה98

רוסיה110

ההממדדייננההההממסספפררסלובקיה439גרמניה383איטליה341יוון262יוגוסלביה118אוסטריה84לטביה94רומניה48אלבניה61שווייץ38מולדובה59דנמרק19בולגריה16אנגליה (כולל 13

סקוטלנד)

ההממדדייננההההממסספפררנורווגיה24שבדיה10ארמניה10ספרד 3אסטוניה3אינדונזיה2ברזיל 2סין2מהמדינות הבאות: 6

יפן, לוקסמבורג, פורטוגל, טורקיה,

ארה"ב (1 מכלמדינה)

244

לאחרײמכן הייתי מצטנף לפקעת, מתכרבל ומתעטף בתוך השמיכה ובמשך כמהûכחה הייתי מאושר מאוד.שעות קצרות של שינה וש

כך עברו עלי שבועיים, ומשחלפה הסכנה יצאתי שוב לרעות את הפרות.פעם אחת רעיתי את העדר בשדה יחד עם הנערים. והנה השגחנו מרחוק בשניגברים זרים שהלכו וקרבו אלינו. משניגשו, שאלו שמא ראינו בכפר יהודון קטן,

המסתתר בו, עטו עלי, הפילוני, בעטו בי והחלו סוחבים אותי לעיירה, אלהמשטרה. הייתי קרוב לייאוש. הם נהגו בי בגסות איומה כל כך, שלא נותרה בי כל

תקווה שירפו ממני.ואז פדתה אותי מידם פולנייה אחת. והיה זה כך:

כבר היינו בעיבורה של העיירה והחוטפים הובילוני ליד ביתה, ואותה אישה יצאהבדיוק לפזר גרעינים לתרנגולות. ומשראתה כיצד הם סוחבים אותי, נכמרו רחמיה

עלי. נעצרה והחלה מטיפה להם מוסר:— איך לא תבושו? — אמרה — כלום אין אלוהים בלבכם? האם הייתם רוצים

שמישהו יגרור את ילדכם שלכם למוות? הניחו לילד ויחיה! ûחררוני.הבטיחה להם בקבוק יי"ש וכל כך הרבתה דברים, עד שלא יכלו לסרב וש

אך היה זה למראיתײעין בלבד. משנתרחקתי מביתה, הלכו בעקבותי ותפסוני שוב.הביאוני למשטרה. ובתחנת המשטרה ישב אותו יום שוטר אחד ויחיד, כי כל

חבריו השתתפו במצוד שנערך על יהודים.השוטר הכניסני לתא ונעל את הדלת. ואני הצלחתי לפרוץ את הדלת, עברתי

בקפיצה את הגדר וברחתי.עתה, לאחר שנים, איני מבין היכן לקחתי את הכוח הדרוש לפריצת הדלת. הריהייתי ילד, והדלת, אם כי עשויה עץ, הייתה חזקה למדי. אלא שרצון חזק מגביר

כנראה את כוחותיו של האדם.ìדיèור עיניים. הכפור עז היה, ויובשדה רבוץ היה השלג. מסביב היה צחור ומסנו

ïי קפאו, ואני הלכתי באין מטרה.ורגללבסוף חזרתי אל שומסקה, שבמלונתײהכלב שלה התגוררתי בטרם נחטפתי.

האישה שמחה עם בואי, ואז הבינותי שהיא תעזור לי גם להבא. ואני מאוד רציתילחיות.

(מתוך משמר לילדים כרך י"ד)


èאבסיפר מאקס שוומאוד רציתי לחיות / הגרמנים הוציאו להורג את כל יהודי העיירה ואני הצלחתי לברוח לשדות. הייתיאז ילד. ראיתי איכר קוצר, קרבתי וביקשתי שייתן לי עבודה. הפסיק האיכר אתעבודתו והציץ בי. הוא הכיר במקרה את אבי ומוכן היה לעזור לי. מיד הביא לי

אוכל וציווה על הנערים שעבדו אתו שלא יספרו לשום איש על בואי.ôה את הפרות — אמר לי.— אתה תרע

וכך היה. עבדתי והנערים היו טובים אלי והיו מביאים לי אוכל לשדה.בתײכפר אחת, פולנייה, הרשתה לי לישון בבור ריק של תפוחיײאדמה.

בימים הייתי רועה את העדר או עובד בשדה. לא סבלתי רעב. רק הקור הציק ליïףûלéשûדה הãשמאוד. וגם חוסר הנעליים. היה כבר סתיו מאוחר. התהלכתי יחף ב

וכפות רגלי פצועות.וכך עברו חודשיים. בשבילי היו אלה ימים טובים. אך לא ניתן לי לחיות כך לאורך

ïך היהימים. אוקראיני אחד, שנודע לו דבר מציאותי, החל לעקוב אחרי. מהלבשדות, בולש בכל פינה. הוא רצה לקבל את פרסײהכסף ששילמו הגרמנים בעד

תפיסת ילד יהודי.עתה אנוס הייתי להסתתר מפניו גם ביום ולא יכולתי לעבוד. הנערים היו אולי

עוזרים לי, אך הם התייראו מאוד.ורק האישה, בתײהכפר, שהניחה לי לישון בבור של תפוחיײאדמה, סיכנה את

עצמה והייתה מזהירה אותי בהתקרב האוקראיני מבקשײנפשי.äרב לי כחתול לעכבר.ïש אחרי כל הימים ואני הייתי חומק מפניו. הוא אãלהוא ב

הקור הלך והתגבר. קרב החורף. הבור נתמלא תפוחים ולא יכולתי עוד לישון בו.בשדה הפתוח השתוללו רוחות והאדמה קפאה בלילות. איײאפשר היה לישון

בחוץ.ואז הרשתה לי האישה הפולנייה ללון במלונתײהכלב שלה.

היה שם חם, רק סבלתי מן הדוחק. וכשנעשה עוד יותר קר, הביאה לי האישהשמיכה למלונה.òקה. הייתה אישה קשישה, אלמנה, גבוהתײקומה ופניה גרומות.ñסשמה היה שומ

היה לה בן נגר ובת תופרת שהתגוררה אצלה עם בעלה. שומסקה ניהלה בעצמהאת המשק. הכול נתייראו מפניה, כי היתה כעסנית, אך לי היא נתנה בור

תפוחיײאדמה ומלונתײכלב — ובימים ההם היה זה שקול כנגד ארמונות.éצילה אותי ממוות ורעב וקור, ואףײעלײפי שידעה איזו סכנה צפויה לה, לאשהרי ה

היססה ונתנה לי מקלט.היא הסתירה אותי לא רק מעיני הגרמנים והאוקראינים, השכנים הפולנים

והנערים שבכפר. היא שמרה את מציאותי בסוד גם בפני ילדיה שלה.בטרם שחר, כאשר בחוץ עמדה עוד חשכה והכול נמו שנתם, אנוס הייתי לעזוב

את מלונתײהכלב ולהתרחק מתחומי הבית. מאוחר בלילה, כאשר נרדמו כולם,הייתי מתגנב וחומק אל המלונה. לפעמים גיששתי ומצאתי שם צלחת עם אוכל

של הכלב.


îרון êכיום הזלחללי מערכות ישראל

קלודין וגאבי חזר מאושוויץ / אבי חזר מאושוויץ, הוא מילא פיו מים. הוא חדל לצחוק. הוא חדל לדבר אל

איש. הוא הפחיד אותי. לא הכרתיו עוד!אבי היה מתעורר בלילה מסיוטים נוראים. הוא היה צורח.אחותי הייתה בת שלוש כאשר חזר אבי לפריס, עם שנינו.

את מבינה, פרקײהחיים הקשה ביותר עבר עליי אחרי שובו של אבי. וכאשר לאחזרה אמי — זה היה קשה!


הוא שם שלאאווששווווייץץמחנה רכוז והשמדהבפולין. בזמן השואה

נרצחו בו יהודים מכלרחבי אירופה.

248

ממחחננהה ההההששממדדהה אאווששווווייץץ

לפעמים הייתי עומד מאחורי הדלת ונוקש עליה קלות. מבקש להיכנס מעט.להתיידד מעט. אבל בנץ לא ענה. אולי לא שמע. אולי כבר נרדם. ואולי היה עייף

מדי לשיחות. השתיקה זחלה אל כל פינות הבית.

äטי וממושקף. לבדו בא. התיישב על המיטה שליóי. כבד, גדול, אñניום אחד הגיע מõרטים שלו, ועל תרגילי האצבעות שלו, כאילו היינו ידידיםóצודיבר על הקונ

ותיקים.הייתי נבוך.

לא זכרתי מתי דיברנו לפני כן. שתקן היה וקודר. בהפסקות נשאר תמיד יושב לידהשולחן, קורא בספר עבה. פעם, כשחלה, הבאתי לו שיעורים. גם אז לא שוחחנו.

óחתי ויצאתי.éנהוא לא ביקש להתיידד ואני לא ניסיתי. באתי, הפתאום בא אלי. לא ידעתי מה לעשות בו. הנחתי לו לטייל בחדר. שיחטט כרצונו.

שידבר כרצונו. אכפת לי?פתאום הבחין בחלילית שהציצה מבין ספרי הלימוד.

"מי מנגן פה?" שאל. "אתה?""ניגנתי," אמרתי לו.

"מה זאת אומרת 'ניגנתי'?" שאל. "למה הפסקת?"התפלאתי. כבר שכח? הרי למדנו יחד באותה כיתה. הרי בא לנחם אותנו עם כל

üקרה. לא הייתי בטוח. הכיתה והמורה. נדמה לי שבא. שישב בפינת החדר ובהה בת"חבל שהפסקת," אמר. "למה הפסקת?"

"אסור לנגן אצלנו עכשיו," אמרתי לו."אז תנגן אצלי," אמר מני, "ננגן יחד."

ãל," אמרתי.äב"אנחנו באïל את זכר המת. נחלל לזכרו.""אני יודע," אמר מני. "לא נחל

õארט ועל מוסיקה יפה שכתב במיוחד לימים של אבלèרדי ומוצהוא סיפר לי על ווצער. אמר שיש במוסיקה רגשות כמו צער ופחד ואהבה, ושגם אני אבין את זה

אם אמשיך לנגן. "אז תבוא?" שאל.

"לא יודע," עניתי, "בשביל מה?""בשביל לספר את הצער שלך ואת הגעגועים שלך," אמר.

"מה זה יעזור?" אמרתי. "אני לא רוצה לדבר על זה.""דיבורים זה ללעוס אבנים," אמר מני, "צריך לנגן, המוסיקה מדברת יותר יפה

ממילים. תבוא. אני מזמין אותך."הלכתי אליו. ישבתי על הספה הכחולה שלהם בסלון ומני ניגן לכבודי. אצבעותיו

העבות היכו בקלילות על חליל הכסף, ואני חשבתי על מומו. שמעתי את הקולשלו קורא מן המקלחת: 'מישהו יכול להביא לי מגבת?' וראיתי את הגב הרטוב

שלו בתוך האדים החמים."יפה?" שאל מני.

"כן," אמרתי. לא חשבתי שנוכל לנגן פעם יחד. הוא היה אמן."אתה מכיר את 'החיפושיות'?" שאל מני.

251יום הזיכרון

מינה איתן אחים בלב ובנפש / אחרי שמומו נפל, היינו כמו הסלע הבודד בחוף בתײים. כל היום, כמו גלים,

התרפקו עלינו המבקרים הרבים, אבל בלילה נשארנו לבד. כהים ושותקים נרדמנואיש איש לבדו.

כבר בלילות ההם הלכו והעמיקו הסדקים בתוכנו. מיום ליום התרחקנו זה מזהוהתכסינו איש איש בשכבה עבה של ערפל.

פעם היה לנו בית רועש. מומו למד לבגרות ושירי "החיפושיות" מהתקליטים שלוóץ ואני מתאמנים. בנץ היה חובט בי,ãנהגיעו עד קצה השכונה, ובחדר השני היינו ב

מפיל והופך אותי, מועך אותי אל הקיר, ובימים טובים גם כולא אותי בין ידיוהחזקות ושואג: "תשתחרר, עכבר! קדימה! תשתחרר!"

אמרתי לו שישאג בשקט, אבל הוא היה מתלהב וצורח. גם אני צרחתי. שנינוצרחנו, ואמא היתה מגיעה בריצה. בכוח היתה מפרקת את ידיו של בנץ מצוואריומאיימת שיום אחד עוד יהפוך אותי לנכה בלי כוונה. "תגידי תודה שאני מחזק

לשבלול שלך את העצמות," היה בנץ עונה לה, "אני מאמן אותו לסבול כמו חייל.בשקט."

גם אני אמרתי לה שזה לא כואב ושאני מסכים. הוכחתי לה שאני מתקדם לא רעוהסברתי לה שבנץ מאמן אותי "להישאר בחיים". אבל היא שלחה את בנץ ללמוד

היסטוריה ואותי לקחה בשבי אל המטבח. אחר כך, כשישבה מנומנמת מולהסירים הרותחים, הייתי מתגנב ונטפל מחדש לבנץ, מתחנן שיואיל בטובו לחבוט

בי מחדש. באמת היה שמח. השכנים התלוננו, ואמא התנצלה. אמרה שככה זה עם שלושה

בנים.עכשיו אנחנו שניים ושקט אצלנו. מאוד. האימונים התבטלו, המוסיקה השתתקה,

ובנץ עבר לגור בחדר של מומו ונעל אחריו את הדלת. "המוזאון הענק לתולדותהבלאגן" נסגר בפני. שוב לא יכולת, כמו פעם, לחטט בחפציו הפזורים של מומו

éרשה, הוא אסף את תרמילי הפגזים והסמלים, וכלולמצוא הפתעות. בנץ לא ההמזכרות שמומו ליקט במסעות, וסידר הכל בשורות ישרות על המדפים. את

המדים תלה בארון ואת המכתבים של מומו והשירים שלו סידר בקופסאות והניחעל שולחן הכתיבה.

החדר שינה את פניו. נעשה קפדני וחמור. רק מומו המשיך לצחוק שם על גדותיוõבות. תמונה גדולה עשו לו.של ואדי יבש, כמו קו קצר של חיוך שנלכד בין המצ

זר וריק נראה החדר הישן שלי בלי בנץ. זר וריק נראה גם הסלון. הנעלייםהגדולות, המכנסיים ההפוכים, הגרביים, הילקוטים, צלחות הגרעינים ועיתוני

השבת זחלו בשתיקה אל תוכי הארונות ונעלמו. לאט לאט נעלמו גם המבקרים.הבית התמלא בקמטים עצובים ובעיניים עייפות.

ההורים ישבו שעות ארוכות על המרפסת וצפו אל הרחוב כמו זוג ינשופים זקנים.

בנץ יצא מן הבית בבוקר וחזר רק לעת ערב. לא אמר היכן היה ואיש גם לא שאל.לבדו נכנס אל המטבח, חטף דברײמה מן הצלחת שחיכתה לו עוד מן הצהריים,

והסתגר בחדרו.

יום הזיכרון 250

תמר אורי/ אלי כהןפעל בשליחות ריגול בסוריה 1924–1965

אלי כהן נולד באלכסנדריה של מצרים למשפחה יהודית ממוצא סורי. בשנת 1957עלה לישראל. בײ1960 התגייס לשורות "המוסד למודיעין" כדי לבצע משימותריגול בדמשק. כדי לייצר לעצמו "סיפור כיסוי" נשלח תחילה לארגנטינה, שם

åל לו זהות חדשה של אדם ששמו קבל אמין ת'בת, יצואן ויבואן עור ממשפחהסיגערביתײסורית גולה. לאחר שרכש את אמון הקהילה הסורית בבואנוסײאיירס

וזהותו החדשה הייתה לו לטבע שני, נסע לדמשק כמי שמבקר לראשונה במולדתו.כל אותה עת לא ידעו אשתו ובני משפחתו האחרים על תכניותיו, והוא היה

מתקשר אליהם מבירות אירופיות שונות כדי להסוות את מקומו.בדמשק ניצל אלי כהן את בקיאותו במנהגי המקום ובהלכי הרוח השוררים בו,השתמש בפיקחותו ובכשרונותיו והצליח להתיידד עם גדולי השלטון בסוריה,ובכללם מפקדים בכירים בצבא והנשיא אמין אלײחאפז. כך עלה בידיו לרכוש

מידע רב על ביצורי הצבא הסורי בגבול ישראל, על אספקת מטוסים, טנקים ונשקמבריתײהמועצות לסוריה, על שינויים בפיקוד הצבא, על מאגרי הדלק ועל

המתרחש בישיבות הממשלה בדמשק. את כל המידע שאסף העביר לישראלבמשדר אלחוטי.

אלי כהן כה הצליח בתפקידו בזהותו המושאלת, עד כי הנחה תכניות ברדיו סוריה.אך בסופו של דבר חשפו הסורים את זהותו, עצרו ועינו אותו ודנו אותו למוות

בתלייה. ממשלת ישראל ניסתה להצילו, בהעמידה לרשותו עורכי דין מפורסמים;היא פנתה למנהיגים דתיים ולמדינאים ברחבי העולם שיתערבו לטובתו, ואף

האפיפיור ביקש שיקלו בעונשו, אך הסורים התעקשו להוציאו להורג "למען יראוìיראו", והוא נתלה בכיכר העיר בדמשק בנוכחות המונים שמחים לאיד.èיו

èודע הפרשה ברבים.הוריו, אשתו וילדיו, וכל הציבור בישראל, נותרו המומים בהיועל שמו של אלי כהן נקראו רחובות בכמה מערי הארץ.

(עלײפי אנציקלופדיה אביב)

יום הזיכרון

, שכונה "האישאאלליי ככההןןשלנו בדמשק", הצליח

להוליך שולל את צמרתהשלטון והצבא בסוריהולהעביר לישראל מידע

רבײחשיבות, עד אשרנתפס והוצא להורג

בתלייה.

253

אמרתי: "מומו אהב אותם.""אתה מסכים לנסות שיר אחד?"

אמרתי: "כן."íרדיי'," אמר מני, "זאת אומרת, 'אתמול'."òטìס"קוראים לו: 'י

אמרתי: "בסדר."óי. אמר שננגן יחד. לאט לאט. כאילו אנחנומני רשם את התווים והניח לפנ

מסתכלים באלבום תמונות. תמונה אחרי תמונה. לאט.

לאט לאט.

(מתוך: "נעשה ממך גבר")


ôם קורןãינעäבאîים / õריכëנו לא צóחäנא

ñעותçמñדóינו מôינãשו עìבãר יîבכïי קול.ãלïם בäלüר אãר נותîבöינו כופñה עודäמר, מúש, אãקóבñה עוד נמéכל.äת הïנו אûנו לúשãקôט בñעîמכ

ôתוãעüן רק בûם תåשéגäת האëיםöרחïנו פêר לöזãיב פäבãאוב

ãיתו — ïבëזר שוב לìחûיüן שèתוîים.õריכëנו לא צóחäנêה אñזüר מיות

ïקותõלïף צäלãנו אäבîאãר כîבכëה.óחäנüרנו אòתéסóים הöנãפôמק בעãכות — ïבñלóינו מôינãשו עìבãר יîבכëן.ãחñבãמñדנו בôמãר עîבûכäמר שא



ëד äחèעוד אüל וòינו תîסãר כîבכûים.ãרושãין בãנו בïבäת לñנו אíמט

ëה — óחäנéאöרץ הüפôט תñעעוד מûית.äישñאוד אïה מöלüפîתãל זאת כקב



255יום הזיכרון

רבקה לויעל החובש שלמה / ãמלחמה, אחד נופל ואחד נשאר. אני יודע שזה קורה, אבל כאןאומרים שככה זה ב

היה הכול שונה. äני לא השתתפנו יחד בקרב, אבל שלמה נפל. èאשלמה ו

ואיך? הוא כיסה אותי בגופו. והכדור פגע בו.אני נשארתי בחיים ושלמה איננו.

öשטות: 'זה אני יוסף',ãפאילו היה לי הכוח הנפשי הייתי הולך להוריו ואומר להם בãנכם נהרג.בגללי ב

הוא היה יכול לברוח...

óצורה.åנה על ירושלים הנéגהדבר היה במלחמת העצמאות. הייתי ביחידה קרבית שהשם פגשתי את שלמה, הוא היה החובש שלנו.

הוא היה שתקן וצנוע, וכולנו ידענו שיש לו 'לבײזהב'.ëתה עלינו מכל הצדדים. חייליםéנום הונחåיהíאות ירושלים. אש גñטòמנלחמנו בס

נפגעו. שלמה החובש זינק קדימה עם האלונקה. ובאותו הרגע נחת פגז על ידיïי. ניסיתי לקום,üי רגלãשתוהרגשתי שאני מתרומם באוויר. נפלתי, נפצעתי קשה ב

אך לא יכולתי. שלמה השכיב אותי ליד קיר בטון והתחיל לטפל בי. פתאום נשמעו צעקות:

öנות מיד את השטח! מפגיזים!לפûן. בער באש. כל השטח מסביב היה עש

הפצועים התחילו לזחול על ארבע. הם ניסו להגיע למקום בטוח. גם אני ניסיתי,אבל הרגליים לא זזו, כאילו לא היו שם. נשארתי ולא יכולתי לזוז.

ïי, כיסה אותי בגופו ועוד אמר: "אל תדאג... אל תדאג..ואז התכופף שלמה מעלäיתך פה..."אני א

לא הספקתי לומר לו שיברח, והנה נחת פגז שני בקרבתנו. הרגשתי כאילו הואäני עף אחריו. èאנקרע ממני ו

התעוררתי בבית חולים 'הדסה'.שאלתי: 'איפה שלמה?' סיפרו לי ששלמה נהרג.

לא רציתי לחיות יותר. חשבתי שאין לי זכות לחיות. אני אשם. אני הרגתי אותו.

רציתי למות...ìי?" שאלתי. "האם אלהìיך!" "על חיההורים והידידים עודדו עותי: "הילחם על חי

חיי? אלה החיים של שלמה. הוא נתן לי את חייו במתנה." כן, חשבתי בלבי,ïי לשמור עליהם.שלמה נתן לי את חייו ועל

עלי לחיות!ìי. ואז החל המאבק על חייוײחי

îפי שאתם רואים, אני חי. מי היהרק אז הבנתי מה זה הרצון לחיות, להתקיים! וכמאמין?

(על פי ידיעה עיתונאית)


óיñינìמóיãנöה בìפיûך / ëשûחיום שäבôר כואõעצ

ïב.éלäת הöת אלופ

ñרה?éמôה הìדיעéיóה הóכונéנה

ñע צורבçמדíף.èשוטöרץ וüפñתמ

äרורה?éאìד הéיûם הïה שôלöעñה פïמל

ãה.äבñה ודאñמçמדñה.ëמóחäין נא

óה קרה?åינóגñנãמóסוף רק בäינôד אôרים עóעéנäרים הûאóשñה נïמל

יום הזיכרון

לזכרו של רן ברון, הנכדשל ידידי, ברכה וצביקה

יופה, שנרצח בידי מחבלמתאבד, אור ליום כ"ט

ניסן תשס"ג 1.5.03.

257

öןåפãיב גäבאïך / ãכות לïבלïךãכות לïבïך לóי הולäנאïהôלñעïמêק לëזìה חéיüהתïה.ìלïיãלüחות בöתóפûנïתות שçלîמו דôי כôגועåעג

ñידüמüך תêכר אותäזëי, אäחõח, אóצïנלü.ôה יודעäתãסוף, אåש בöגóפèנוãיםîבéם כåם הãל גäבãרים אëבïי חìש לèיו

å.ôעûגñשéמäל מול אורך הא

ìםïיîים לïכãים הולôצובûעîשכñëלוחìם מéיîן הïכלûר öשäפõיוד אêיר צëזéחïהûלôצוב, שêה עèזו

ô.ôגועåעלא ג

ñידüמüך תêכר אותäזëי, אäחõח, אóצïנלü.ôה יודעäתãסוף, אåש בöגóפèנוãיםîבéם כåם הãל גäבãרים אëבïי חìש לèיו

å.ôעûגñשéמäל מול אורך הא

õיםöצóפüנñתëנו מóחäנïים, אåלéגîמו הוכìים.ëיéחäל הêח, אñזéמäל האõים öצóפüנñתëנו מóחäנïים, אåלéגîמו הוכìים.ëיéחäל הêח, אñזéמäל הא

ïךãכות לïבïך לóי הולäנאïה.ôלñעïמêק לëזìה חéיüהת


מתוך מגילת העצמאות:בארץײישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית

יוהמדינית, בה חי ח ככסי תרבות לאומיים ונמיות ממלכתית, בה יצר מי קוללײאנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי.

אכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל בלאחר שהוגלה העם מארצו ר רזופצות יו,מולא חדל חדש בתוכה את ל תקווה לשוב לארצו ומתפילה ו

ירותו המדינית.ח

יאחזהסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולממתוך קשר היסטורי ובבמולדתם העתיקה, ו אדורות ה ח הרונים שבו לארצם ב חמונים, ו לוצים,

ה גינים הפריחו נשמות, ממעפילים ו ח יו שפתם העברית, בנו כפרים וערים,הו מ שקו ותרבותו, שוחר שלום ומ ל והולך השליט על דקימו יישוב ג גן על

ר בעצמו, מביא כ דמה לכל תושבי הארץ ונושא נפשו לעצמאותקת הממלכתית.

חאהשואה שנתחוללה על עם ישראל בזמן ה טרון, בה הוכרעו ל בח מיליוניםביהודים באירופה, הוכיחה מחדש ע רכהליל את ה תרון בעיית העם היהודיפב ח

מחוסר המולדת והעצמאות על ידי חידוש המדינה היהודיתורולבארץײישראל, אשר תפתח חה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק

ו ושלעם היהודי מעמד של אומה תײזכויות בתוך משפחת העמים.

ד יהווטה שניצלה מהטבח הנאצי האיום באירופה לשארית הפ י ארצותאחרות לא חדלו להעפיל לארץײישראל, על אף כל קושי, מניעה וסכנה,

ותבוע את זכותם לחיי כבוד, חירות לולא פסקו ימלײע שרים במולדת עמם.

בײ29 בנובמבר 1947 קיבלה עצרת האומות המאוחדות החלטההמחייבת הקמת מדינה יהודית בארץײישראל; העצרת תבעה מאת

תושבי ארץײישראל לאחוז בעצמם בכל הצעדים הנדרשים מצדם הםלביצוע ההחלטה. הכרה זו של האומות המאוחדות בזכות העם היהודי

להקים את מדינתו אינה ניתנת להפקעה.

זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשותעצמו במדינתו הריבונית.

לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי היישוב העברי והתנועההציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץײישראל, ובתוקף זכותנו

הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנומכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץײישראל, היא

259יום העצמאות


זאב שרףזיכרונות מטכס הכרזת העצמאות / îחולמים היינו. שמחהîרגיל, וכיום ככל הימים היה היום, עשינו את עבודתנו כ

ëרדה כרוכות היו יחדיו, הווה ועבר נתמזגו זה עם זה. חזון ומציאות שימשוèחוûדרותãשûעבוד מלכויות. הולכים אנו בìמות המשיח הגיעו, הקץ לשìה; יãיôרבובבע

üעודת ההכרזה על המדינהרוטשילד שבתלײאביב, אצים אל אולם המוזאון ותבידינו. השמירה שמסביב לבניין קפדנית הייתה, שרשרת מפנים לשרשרת,

ומסביבן מתקהלים אנשים, באים מכל עבר ומכל פינה. האם הגיעה השמועהאל האויב?

האם לא יזדרזו ויפציצו? ליד המדרגות, בכניסה לבניין, עומד משמר שלëגורותיהם הלבנותèחëי קצינים של הצבא היהודי, וöרחחיילים צעירים, פ

ãמקוםñרחוק. האולם הקטן קושט במיוחד לכבוד קדושת היום. בïממבהיקות לתערוכת התמונות הרגילה נקבעו על גבי הקירות תמונות של ציירים עבריים.

üיאודור הרצלבמרכז תלויה, על רקע של בדי תכלתײלבן, תמונתו הגדולה של תñזה דגלי תכלתײלבן. מתי אמר: "מדינת היהודים היא צורךñשני צדדיו מזה ומומ

עולם, ולכן קום תקום."האולם היה מלא עד אפס מקום, שקט היה בו והחום לוהט. צלמי קולנוע

éפיקו מנורותיהם הוסיף עלוצלמי עיתונים שבאו מארצות שונות והחום שהûרר באולם. נדמה כאילו ממלאים העיתונאים והצלמים את האולם,ûשהחום ש

äמריקה, אשר בתרבותן משובץèאכה רבים היו. ומה הפלא? עמי אירופה וôיניהם אל פינה זו, שבה כאילו נפתחספרײהספרים, נשאו אותה שעה את ע

üחייה פרקים מפרקיו.ïתñחדש התנ"ך וקמו למéקיש בפטיש על השולחן וכל הנוכחים קמו עלבשעה ארבע בדיוק קם בןײגוריון, ה

îן את ההמנוןüכנית, שכרגליהם; פורצת שירת "התקווה". השירה לא היתה לפי התהיתה צריכה לנגן התזמורת הפילהרמונית, שהיתה כמו מוסתרת בקומה השנייה,

אולם השירה הקדימה את הנגינה. הכול יושבים, ובןײגוריון פותח: "אקרא לפניכםãקריאה ראשונה על ידי מועצתאת מגילתײהיסוד של מדינת ישראל אשר אושרה ב

ìסוד מדינתïייהעם." כאילו היה מושב זה המשך הישיבה הקודמת והמגילה הזו, לóיו נוהרים כאשר הפסוקים יוצאים מפיוï'קריאה שנייה'. פנãאת כאן לישראל, מוב

והופכים חוויות מוחשות: "בארץײישראל קם העם היהודי" — הנה יהושע בןײנוןודוד המלך, נחמיה והחשמונאים; "בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית,

äנושיים" – הנה הנביאים ועזרא הסופרîללײאבה יצר נכסיײתרבות לאומיים וכואנשי הכנסת הגדולה; "והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי."

ãהם הטעמים להכרזה, הפסיק קריאתו כדי רגע ואחר הריםעשרה סעיפים קרא ובאת קולו וקרא:

ìשוב העברי והתנועה הציונית,öיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי הייïפ"לãתוקף זכותנו הטבעית וההיסטוריתóדט הבריטי על ארץײישראל, ובñנביום סיום המ

ãזאת על הקמת מדינהõרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בìסוד החלטת עצועל ייהודית בארץײישראל היא מדינת ישראל."


בבײײ2299 בבננוובבממבברר 11994477הכריז האו"ם על

הקמת מדינה יהודיתבארץײישראל. בה'

באייר תש"ח, 14 במאיóדטñנ1948, הגיע המ

הבריטי לקצו, ודודבןײגוריון הכריז על

הקמת המדינה.ההכרזה נערכה

במעמד חגיגי באולםהמוזאון בתלײאביב.

261

מדינתײישראל.

מדינתײישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד עלפיתוח הארץ לטובת כל תושביה, תהא מושתתת על יסודות החירות,

הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויותחברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש

דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כלהדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות.

אנו קוראים לאומות המאוחדות לתת יד לעם היהודי בבניין מדינתוולקבל את מדינתײישראל לתוך משפחת העמים.

אנו קוראים – גם בתוך התקפתײהדמים הנערכת עלינו זה חודשים –לבני העם הערבי תושבי מדינתײישראל, לשמור על השלום וליטול חלקםבבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה

בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים.

אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן,וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאיבארצו. מדינתײישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקידמת

המזרח התיכון כולו.

אנו קוראים אל העם היהודי בכל התפוצות להתלכד סביב היישובבעלייה ובבניין ולעמוד לימינו במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת

הדורות לגאולת ישראל. מתוך ביטחון בצור ישראל הננו חותמיםבחתימת ידינו לעדות על הכרזה זו, במושב מועצת המדינה הזמנית

על אדמת המולדת, בעיר תלײאביב, היום הזה, ערב שבת ה' איירתש"ח, 14 במאי 1948."

260


הזהירו אותנו, שלא נכריז על מדינהדוד בןײגוריון סיפר:õבאותײערבñידידינו הזהירו אותנו, שלא נכריז על מדינה, כי צ"מומחים צבאיים מ

ìלחמו במדינה, והמומחים היו בטוחים שה'הגנה' שאין לה אימוןהודיעו שהם ייûמד כולו. היה גםìשìשוב ייצבאי ואין לה נשק כבד בכלל, לא תוכל לעמוד והיי

äתנו וידע היטב מה יש ומה אין לנו.מומחה צבאי נורווגי, קולונל לונד, שעבד אûבועות לפני הכרזת העצמאות, שלא נכריז על מדינה,îשלושה שהוא הזהיר אותי, כ

ñנהלתכי לא נוכל לעמוד בפני צבאות סדירים של מדינות ערב. היו גם היסוסים במהעם. היו שהציעו להכריז רק על ממשלה יהודית. הרוב, יחד אתי, לא קיבל זאת."

263

ãמחיאותײכפיים ממושכות. הרבûמע דברים אלה קם כל הקהל על רגליו ופתח בלשãירך בקול רועד וחנוק מדמעות, "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".י"ל פישמן ב

אותו רגע היה אולם המוזאון ביתײכנסת והקהל ענה "אמן" בקול. הטקס כולוכסמל היה, אולם בו גופו לא היו מעשים סמליים; לא הורדו דגליײזרים ולא הונפו

דגלי האומה, יריות לא נורו, צבא לא צעד, ואפילו נאומים לא נשמעו בו. צנוע היהבתכלית הצניעות.

חברי מועצת העם, דוד בןײגוריון תחילה והאחרים לפי סדר הא"ב, חתמו אחדאחד על המגילה.

משנסתיימה החתימה נשמעה פתאום נגינת "התקווה" על ידי התזמורת. הנגינהבאה מלמעלה, כאילו נפתחו השמים ועליונים כביכול פצחו רינה על תקומת העם.

דומם עמדו האנשים, לא נעו ולא זעו והקשיבו לנגינה המופלאה שבאה ממקוםé, אמר היושבײראש: "קמה מדינת ישראל!ïיהëרון צלילäחïם אûנאלñשלא נראה — ומ

תמה הישיבה הזאת."óתון היה במשך 1887 שנים32 דקות ארכה הישיבה, בה הכריז על חירותו העם שנ

äדום וגלות ישמעאלûעבוד מלכויות. מלכות אחר מלכות. רומי וביזנטיון, גלות אלשמערב ומזרח.

ãירכו זה את זה, נפלו כל המחיצות ובוטלו המעצורים.אנשים חיבקו זה את זה ובëרדה על בנים שגורלם לא היהèחהוזלו דמעותײגיל והיתה תוגה על בנים שנפלו ו

ידוע, אלא שהתוגה והחרדה כבושות היו עמוקײעמוק בלבד. בינתיים נתקבצו המונים מכל קצווי העיר מסביב לבניין, פרצו כל שרשרות

השמירה והתערבו עם השומרים, מחאו כפיים והריעו לכבוד האנשים שיצאו מןóי בניײאדם שהאזינו עד אותו רגע לשידורהאולם. רחובות תלײאביב נתמלאו המונ

ãתה, ופתאום הייתה כל העיר כחוגגתûמחתם כי רבהטקס ועתה פרצו החוצה בשבלי שאורגן או הוכן דבר החגיגה.

מחלונות הבתים בקעו נגינותיו של "קול ישראל" ומלמעלה חגו אווירונים, שפיזרוéלהõהñלווהײהעצמאות, והיום יוםײטוב היה והעיר צëתימה על מïחכרזות הקוראות ל

ושמחה. על לוחות המודעות המשיכו עובדי העירייה להדביק מודעות על הגיוסëרתñחïמèלìערכו אותו ערב וïה בלילה ועל אספות שייöלäפéאשיתנהל כל השבת ועל ה

בבוקר. בביתײהדפוס "הפועל הצעיר" הודפס גיליון מס' 1 של "העיתון הרשמי" ובו

ñנשר". הודפסו שמותיהם של כל חברי"הכרזה על הקמת מדינת ישראל" וה"מôצה, אףײעלײפי שעדיין לא כולם חתמו על ההכרזה. דבר זה נעשה מתוךהמוע

ñירושלים. חיכיתי להדפסתהסתמכות על מברק הצטרפותם של החברים מהטפסים הראשונים ולקחתי עמי שני גליונות. אחד בשביל ד' בןײגוריון. כאשר

הבאתי אותו אליו שאל: "מה נשמע בעיר?" אמרתי: "תלײאביב צהלה ושמחה."ïה. רק חרדה עמומה כמו ביום 29 בנובמבר, כאשר הייתיéלõההשיב ואמר: "בי אין צ

ãל בין השמחים."אב

יום העצמאות 262


éירשנורית ה/ìךûיóי שäנאûרåשéגäת הüי אãרתôבïי עåלãרגבöקçפüדäתôר אûעãשìדי בãיבûרúשéקüי הñתûמóשñק נãעמîי בכüק.óתìנôד לא יïעûלש

ïëי כחóים לüנéם נותèחם רק האור וüחöתóפïב נéלüם הïקראתל

ûëכחïשõה לäרצäם אåם אîל גלא אוכìך.ûיóי שäנïם אôד עולע

ñהäרימèשוב אöקח וäפóי אôינäת עאóןôנãעûת בúשïקîה לëכäחאñהóימöנãי פñה בìהודי הומöש יóפנãן.ïבïלèלîחל וïכל

èחם...אור ו

ïאöלéפïל הüחולñתêר ומעוד חוזüיëיותäחèאëי וäחãרת אëבãחבïה äלîאôים כåעûל רגüם שêכותãזבñי.ìמôד סוף יûא עäשûאש

èחם...אור ו

ûëכחïשõה לäרצäם אåם אîל גלא אוכìך.ûיóי שäנïם אôד עולע

265

ûלום —éשîרה הñכïי מñן לçמêדìזäם יאìקר, éיûלום' הôדן 'שñעäת מñנו אñמëצב מäחèאäל תוכו וóס אîנäכאüר. äתîל אãכûלום בéשûרר הìשèיäדם — וéאóי הãנãין בõהו בöיצäפאìבות, äמות אויèאôים וêעåזóי גãנçו בëדìחôדו יèעìוäז יאîה וקרבות, ôרכñעûדות מãשóה בïראשונåשו לöגóפûר נäשאîה, ãרכûאו בìשèיïימו וûלìשôהו, יäת רעäיש אãקו אëבìחיëה.ñחûמûל שîי שãכãכו בìבèיêה וäל זêה אãיטו זìבי

ûלום,éשéר הóהéקדש, הוא נéר הóהäל נïכו אìלëר יäחאüהום, ïתëים לüחéתותïיכו הûלìשèיûק וóשéנïי הîלäת כöצו אóפìנûם יèשוüים, äתïאüם לëרבותüתו חîתèיכòים וñטוסéמüיכו הìתüך יéתהïים. ïלéלñהéמìה הôיûעìשãרי יçבäת דìם אïקילìינוëיñחãה מêבîזäכèאìאוש וìסורו יäז יאóנו.èיגונìסורינו וéיו יîלא הéיו כìהèיוìשוב, èיüר וäתîל אñכïם מôלüעãה תäיבéאה

ìשוב.ãל יãר, בôבéעãר הóקבîי נëלפו, כìחëדינו יöחופ

ûלום,éשïן הäילäל אóא, בואו אבואו נûלום, ïשíת לûטéמושôהו הìד רעäיש יëץ אïחóלנìבואו — îי יûר כèאשëה וñחûמìי שëיìה חëיóחôן נñעïמל

ëד, בואו!ìחóא, בואו יבואו נ

ñיוñרומãמûלום בûה שעושïינוôלûלום עûה שôשìעהוא י

äלûראìשîל יôל כèעוñןäמñרו אäמèאו

(מתוך סידור התפילה)


õרצורñן יוסוף צëמäרײרחãד אôבòאן עåסגûלום/ éשîרה הñכïי מñן לçמêדìזäם יא

264

רמת גן, אריה לובין, צייר ישראלי, 1897–1980

267

ïב éרלíהיורם טìך / äיïאöלîל פüמו כעוד לא ת

öהìפéיõנו הäרצóת, אóטנíנúטéקõנו הäרצאöהëפìחïדת יóת, מולîתנïי כãלïדת במולìהöיöהפìפïה יîלìך, כûיריäל שóי אïינãלקב

ìה.ãם אודה יäבוא בìך, אôריûעïי שëי לüחöתפ

ñהëמñאור חëק מéרחéחרש, הõי הôצõל עãצבñהäדמéאïב הäל לîה פה שרש, אóכçו נëדìחי

éתםäרות הãאäל בéר, אéזהìנות הôיñעäל מאìתום.óי יôנèצועäר, וïלא תאïדת למול

ìך, äיïאöלîל פüמו כעוד לא תûט,ñר לא שêמéזעוד הìלïיôם לîה עñכãי מïבעוד ל

ïאט.ãלëש לו בèלוחו

ëתäחéאü רק הäתïי אü לäתאãתäם ובü אäתïי אü לäתאôט,ñעéמü הäתïי אü לäתאüר. ûנותôט שñעéמה

öריםîפéכë הäת ריחåדינו, אãגãבäה בãיאóבנôדריםéעìכו הãנו יïבôמון לöעãפבöהìפèקרן אור יôת וåעñה רוגñמçמóה דûנìשי

öה.ëפìחåל יãרגôה, בòעöסóפïאורה נול

ìך, äיïאöלîל פüמו כעוד לא תûט, ñר לא שêמéזעוד הìלïיôם לîה עñכãי מïבעוד ל

ïאט.ãלëש לו בèלוחו


, מבט מתלײאביב על גבעות רמת גןננווףף 11992244

266

269

עעווללםם ששייחח:: תתקקששווררתתײײבבייןן אאייששייתת,, ההממווננייםם

ססייפפווררייםם אאייששייייםםהזהירו שלא נכריז על מדינה/

דוד בן גוריון 263המקום בו נמצאת הנשמה/א. שטאל 213

העפרון/ימימה טשרנוביץ 64זיכרונות מטכס הכרזת העצמאות/זאב

שרף 261יין מירושלים/בן עמי 198

להסתתר/אידה ווס 235מר ברנאר/אלבר קאמי 54

מתוך היומן שלי/מירה מאיר 14נתנו לי חכה/ארז ביטון 68

עד עמוד התלייה/יהודה אשל 150עם בוא הזיכרון/שאול פרידלנדר 208

צעדים ראשונים/אמנון שמוש 59קורות כיתה אחת/בנימין טנא 233רציתי להתפלל ולא ידעתי/מרדכי

ברײאון 155שם בחנוכה/עובד בן ישי 205

ממככתתבבייםםמכתבי תודה

אלבר קאמי 59יצחק בן צבי 185

מכתב בקשהש. פרידלנדר 243

יידדייעעהה בבררדדייווקול דניה הלוחמת 241

פפררססווממתתהזמנה לתיקון חצות 182

עעווללםם ששייחח:: עעייוונניי

עעייווננייײײממיידדעעיי ההייססטטווררייהדפוס/דורית ריינס 78

החיפושים אחרי ברײכוכבא/י. ידין 226חסידי אומות עולם 243

להיות ארכיאולוג בא"י/י. ידין 227מהי אנטישמיות?/חנה ברנר 109

מהי המיתולוגיה?/132מהפכה בתקשורת עם עוורים/

חנה ברנר 69סיפורו של כתר ארם צובא 185

על משחק הכדורגל/שולה פרידור 48ר' עקיבא והמרד/רבקה לוי 223

עעייווננייײײממיידדעעיי אאקקווללווגגייהגנת הסביבה/פנחס זמיר 127

מי יציל את הים התיכון?/פנחס זמיר 125

עעייווננייײײממיידדעעיי ייההדדוותתההגדה של פסח/169

מנהגי צדקה בישראל/א. שטאל 88פורים צנעא/יוסף מיוחס 219

עעייווננייײײממיידדעעיי בבייווגגררפפיייצחק בןײצבי 188

אלי כהן 253אנה פרנק 238

מרטין לותר קינג 58

עעייווננייײײממיידדעעיי חחבבררתתיי איקבל מאסי/על פי כתבה מהעיתונות

56הצפייה בטלביזיה ואלימות/רחל כץ 84

זכויות הנשים/צפרירה שחם 112

עעייווננייײײקקטטעעיי ננאאווםםיש לי חלום/מרטין לותר קינג 98

ירושלים/ש"י עגנון 142לשמור חיי אדם/יצחק רבין 231

מצה זו/דוד בן גוריון 170

עעייווננייײײההצצההררוותתהכרזה עולמית בדבר זכויות האדם 111

הצהרת זכויות הילד/יצחק קדמן 58מתוך מגילת העצמאות 259

עעווללםם ששייחח:: סספפררוותת

ססייפפווררייםםאחד מיותר/משה בן שאול 163

אחים בלב ונפש/מינה איתן 250אחי בר המזל/יפה בנימיני 190

/א. קסטלײבלום m63האות האנגלית החרם/עפרה גלברט 21הירוק/אליס קארטר 17

המן אולי תרד מהבמה?/עמוס בר 220הנהג המציל/יוסי מרגלית 116

הצלקת/יאנוש קורצ'ק 106כוכב/לאה עיני 10

כוס הדורות/אשר ברש 173להסתתר/אידה ווס 235

מה רע במילה יהודיה?/אלה רוסינק 104מטבע מזויף/אליהו אגסי 163

מתוך הקיץ של אביה/גילה אלמגור 19סודו של מוטי/עמי גדליה 41

על החובש שלמה/רבקה לוי 254

ממעעששייוותת וואאגגדדוותת סיפור של בת מלך שרצתה לדעת הכול/

פנחס שדה 72הביצה/חיים נחמן ביאליק 94

החנוכיה שלא דלקה/אליעזר מרכוס 209הנסיכה והסוס/יעל פישביין 74

הסוכה המעופפת/לוין קפניס 194זוליכה בת כתון/דן בניה סרי 160

שודד יהודי.../שלמה אבס 90

ממששללייםםהאריה והקורא/מן המקורות 225

העקרב והצפרדע/הלל מיטלפונקט 86התוכי החכם/משל דרום אמריקאי 85

מפני מה העורב הולך ברקידה?/מן המקורות 40

משל הנשר/ג'יימס אגרי 100שני תרמילים/אזופוס 86

ססייפפווררייםם ממןן ההממייתתווללווגגייהה ייווווננייתתאורופאוס ואורידיקה/נירה הראל 138

דדלוס ואיקרוס/ז'קלין מורלי 135מה חבוי בתיבת פנדורה?/ר. זהר 139

תזאוס ואריאדנה/יצחק לבנון 133

ששייררייםםאם יזדמן לי מכרה השלום/גאסן

עבדײאײרחמן 264בין הדקלים/נורית זרחי 122

ביעור חמץ/חנה ניר 172בלבולי המגילה/נעמה בנזימן 216

גשם/אסתר ראב 199õים/נתן אלתרמן ï217צהופעת הל

היה לי מורה/אהרון אלמוג 64הציפור פמפלה/נורית זרחי 33

התחלה נפלאה/יורם טהרײלב 30יום שחשך/יפה בנימיני 252ילדות בעוני/יעקב יעקב 32

לדוכיפת/נורית זרחי 34סימנים/יורם טהרײלב 30

צלחת לחמישה עשר בשבט/א. רגלסון 212

ציפור של אף אחד/ש. אסיףײכהן 83רוצה/דפנה דה הרטוך 16

רכילות/דפנה דה הרטוך 27שיר המקל/ארז ביטון 87

שקדיות/נעמה בנזימן 211תמונות חצר ילדות/פרץ בנאי 31

תפילה/אריאנה הרןײהכהן 154תשעה באב/עזרא מורד 144

ששייררייםם ממווללחחננייםם ((ששיירריי זזממרר))אנחנו לא צריכים/אבינועם קורן 255

ארץ שבעת המינים/דודו ברק 182גשם בוא 200

חי/אהוד מנור 149יום יבוא/דן אלמגור 99

לבכות לך/אביב גפן 256לנגן ביחד/דתיה בן דור 9

עוד לא תמו כל פלאיך/יורם טהרײלב 266על כפיו יביא/יורם טהרײלב 177

שלח את עמי/אפרו אמריקאי 178

עעללייללווננייםם ((קקווממייקקסס))איך פחדתי/רותק'ה נוי 50

חבל/דוד אבגי ויואב רוקס 280

עעווללםם ששייחח:: ממקקווררוותת ייההוודדייייםםעל נהרות בבל/מזמור תהילים 146

ממדדררששייםםהמגביה ידו על חברו/ריש לקיש (מדרש

פרשני) 82ממששללייםם

כנגד ארבעה בנים/מדרש מתוך ההגדהשל פסח 171

בשבילי נברא העולם

תתפפייללוותת וופפייווטטייםםאבינו מלכנו/תפילה מתוך המחזור 156

מראה כהן/פיוט מתוך המחזור ימיםנוראים 157

מתוך י"ג העיקרים/הרמב"ם הצהרהמתוך המחזור 148

מתוך תפילת נעילה/תפילה מתוךהמחזור 158

עם תחילת השנה/הרב רימר (תפילהאישית) ימים נוראים 155

שיתחברו כל ההפכים/ר' נחמן מברסלב(תפילה אישית) 96

תפילה לגשם/תפילה מתוך המחזור 201תקע בשופר גדול/תפילה מתוך

הסידור 157

אאגגדדוותת ווססייפפוורריי חחזז""לל אם קלקלת אין מי שיתקן אחריך 120

כשם שיגעו אבותי 121על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים 145

אשריך ר' עקיבא 189אמרו עליו על הלל 71

ממששללייםםהאריה והקורא/מן המקורות 225מפני מה העורב הולך ברקידה?/

מן המקורות 40

ססייפפווררייםם חחססיידדייייםםמעשה בחייט 159

מעשים של ממש 89עבודה/ש"י עגנון 165

ססייווווגג תתווככןן ההעעננייייננייםם עעלל פפיי ססווגגוותת ((זז''אאננררייםם)) בבעעווללממוותת ההששייחח

268

271

תתוודדהה" על ציורו של אביגדור אריכא בעמוד LACMA20"לוס אנג'לס קאונטי מיוזיאום –

בית גוטמן ולפרופ' מנחם גוטמן על ציורו של נחום גוטמן בעמוד 200בית התפוצות, תל אביב על הצילום בעמוד 96–97

בית ראובן על ציורו בעמוד 165בלהה קסטל על ציורו של משה קסטל בעמוד 147

דן רייזינגר על ציורו ארבעה בנים בעמוד 171לגב' להמן על ציורו של רודי להמן בעמוד 101

למכון בן צבי בירושלים על צילום כתר ארם צובא בעמוד 183מוזיאון ינקו דדה ולדדי ינקו על ציוריו של מרסל ינקו בעמוד 225

מוזיאון ישראל — על ציוריהם בית כנסת הולנדי בעמוד 154, ועל ציורו של אביגדור אריכא בעמוד 20מוזיאון תל אביב — על ציורו של אריה לובין בעמוד 266

פריז, על ציורו של סלבדור דאלי בעמוד www.daliuniversal.com180מר דלקור מ"דאלי יוניברסל", ול–משכן לאמנות בעין חרוד על ה"מזרח" בעמוד 146

משפחת אופק על ציורו של אברהם אופק בעמוד 31משפחת יגאל ידין על הכתבה והצילומים בעמוד 226–227

סוזי דוד ולמשפחת מכנס על ציורו של ז'אן דוד בעמוד 193עיתון עיניים, ירושלים ותמיר ראונר

פול קליי שטיפטונג, שווייץ, על ציורו של פול קליי בעמוד 87יהודית הנדל על ציורו של צבי מאירוביץ מאוסף יהודית הנדל בעמוד 148

129עמודwww.sviva.gov.ilתצלומים מתוך אתר האינטרנט של המשרד לאיכות הסביבה הלילה הזה בע"מ על ציורו של דן רייזינגר בעמוד 171

עבודתו של רוני אורן באישור "אגדה של הגדה" בהוצאת סרטי סקופוס/למבדה עמוד 168

אאייווררייםם::יוסי אבולעפיה 103

רוני אורן 169גאולה דוברשטיין 13, 34, 174

שירלי וייסמן 37אינה זולוטרסקי 77

רותקה נוי 50נעמה נחושתאי 9, 14, 30, 52 48, 96, , 80, 119, 84, 142, 152, 170, 204, 217, 222, 230, 249, 258

יפעת נחשון 33, 46, 107איילת שליטין אופירם 16, 24, 40, 68,73, 118, 122, 162, 197, 199, 202, 217, 228

הלית שפר 46

תתצצללווממייםם::עליזה אורבך 79מיכה ברעם 62

השרות הבולאי 128, 241 , 231יד בן צבי, כתר ארם צובא 183

יד ושם 242, 244לשכת העיתונות 66, 88, 89, 112, 113, 166, 168, 186, 253, 262, 263

מטביי פלדמן 128אורי פרמונט 264

יואב רואקס 28רוחה שבא 230

זמיר שליטא 126, 193איילת שליטין אופירם 83, 198, 210, 212, 221, 232

ררששייממתת ממקקווררוותתכל הזכויות שמורות למחברים אלא אם מצוין אחרת©

,חחבבלל, מתוך בשיח ובאומר, דביר; אבגי דוד — אאםם ייזזדדממןן לליי ממככררהה ההששללווםםאײרחמן ג'אסן, צרצור יוסף — , מתוךששוודדדד ייההוודדיי ששננעעששהה אאחחדד ממלל""וורוקאס יואב — צילום, עיניים גיליון 11; אבס שלמה מפי יהודי גרוזיה —

; אזופוס,ממששלל ננששרר, מתוך חושם בבגדד; אגרי ג'ימס — ממטטבבעע ממזזווייףףמבחר מעשיות, עגור; אגסי אליהו — , מיטלפונקט הלל,ההעעקקררבב ווההצצפפררדדעע, (תרגום) שפאן שלמה, ההאאבב ההבבןן ווההחחממוורר,, ששנניי תתררממייללייםםמשלים —

,אאחחייםם בבללבב וובבננפפשש, מתוך האוסף של יונה טפר, הקיבוץ המאוחד; איתן מינה — ככווככבבמשקפיים; איני לאה — ייווםם, פרק מתוך הספר, עם עובד; אלמגור דן — ההקקייץץ ששלל אאבבייההמתוך נעשה ממך גבר, מסדה; אלמגור גילה —

, עיבדעעדד עעממוודד ההתתללייייהה; אשל יהודה — ההוופפעעתת ההללצצייםם; אלתרמן נתן — ההייהה לליי ממווררהה; אלמוג אהרון — ייבבוואא; בובר מרטיןגגששםם בבוואאיהודה אטלס מתוך עלילות המחתרת הציונית, בעירק, משהב"ט 1969; אתר תרצה —

; בן דור דתיה —ששיירר ההממקקלל, ננתתננוו לליי חחככהה, דביר; ביטון ארז — ההבבייצצהה; ביאליק חיים נחמן — ללעעששוותת תתששוובבהה— ,ייייןן ממייררווששללייםם; בן עמי — ששםם בבחחננווככהה ששננתת 11994433, מתוך הספר הגדול, עם עובד; בן ישי עובד — ללננגגןן בבייחחדד

, מתוך חמצן, סתווניתתתממווננוותת חחצצרר ייללדדוותתמתוך בין הפטיש והמגל, ההסתדרות הציונית; בנאי פרץ — זזווללייככהה בבתת, מתוך ילד בערך, דומינו; בניה סרי דן — בבללבבוולליי ההממגגייללהה, ששקקדדייוותתבשיתוף עכשיו; בנזימן נעמה —

; בר עמוסררצצייתתיי ללההתתפפלללל ווללאא יידדעעתתיי; בר און מרדכי (מודי) — ייווםם ששחחששךך,, אאחחיי בברר ההממזזלל; בנימיני יפה — ככתתווןןססוודדוו; גדליה עמי — ככווסס ההדדווררוותת; ברש אשר — אאררץץ ששבבעעתת ההממייננייםם; ברק דודו – ההממןן —— אאוולליי תתררדד ממההבבממהה??—

; דהללבבככוותת ללךך, מתוך קירות שלא רואים, הקיבוץ המאוחד; גפן אביב — ההחחררםם; גלברט אבני עפרה — ששלל ממווטטיי, מתוך עינייםההטטווחחןן ההבבןן ווההחחממוורר, מתוך פרפרים בבטן, עלמה; הד רונית — ררווצצהה, ררככייללוותתהרטוך דפנה —

אאווררפפייאאווסס; הראל נירה — פפווררייםם ששנניי; הנאואר ג'יימס אדוארד — אאנניי ששייייךךגיליון 32; הירש נורית – ; וג קלודין —ננעעייללהה; הרניק רעיה — תתפפייללהה, מתוך סוס הפלא המעופף, מסדה; הרן הכהן אריאנה — וואאוורריידדייקקהה

, מתוך אדם בצלם, תרגום:ללההססתתתתרר— מתוך לא הספקתי לומר שלום, שוקן; ווס אידה — אאבביי חחזזרר ממאאווששווווייץץממהה חחבבוויי, מתוך מה המשל הזה, מסדה 1980; זוהר רקפת — ללממהה תתככהה ררעעךךון פרג עילית; וקנין יצחק —

ממיי ייצציילל אאתת ההייםם ההתתייככווןן??;; ממהה אאננחחננוו ייככווללייםם?, מתוך תיבת פנדורה, זמורה ביתן; זמיר פנחס – בבתתייבבתת פפננדדווררהה, מתוך באה המלכה למלך, מסדה; זרחי נורית —בבייןן ההדדקקללייםםזרחי נורית — ;ללעעששוותת ככדדיי ללההגגןן עעלל ססבבייבבתתננוו??

; טהר לבחחססיידדיי אאווממוותת עעווללםם; חפר חיים — ללדדווככייפפתת, מתוך אני אוהב לשרוק ברחוב, מסדה; ההצצייפפוורר פפממפפללההקקווררוותת ככייתתהה; טנא בנימין — מתוך עעוודד ללאא תתממוו ככלל פפללאאייךך,, עעלל ככפפייוו ייבבייאא, ססייממננייםםההתתחחללהה ננפפללאאהה,,יהורם —

, מתוך יהודה השבויה,ההחחייפפווששייםם אאחחרריי בברר ככווככבבאא; ידין יגאל — ההעעייפפררווןן; טשרנוביץײאבידר ימימה — אאחחתתממעעששייםם ששלל; כהן אדיר, עיבוד — ייללדדוותת בבעעוונניי; יעקב יעקב — ללההייוותת אאררככייאאווללווגג ייההוודדיי בבאאררץץ ייששרראאללשקמונה;

, מתוך הספר הגדול, עם עובדצצייפפוורר ששלל אאףף אאחחדד, איפה גר אלוהים, סיפור חסידי; כהן אסיף שלומית — ממממשש; לבנוןההאאממננוותת ההייאא דדררךך ללעעוורררר בבאאדדםם ממחחששבבהה; ההאאםם ההצצפפייייהה בבטטללווווייזזייהה ממעעווררררתת אאללייממוותת??1991; כץ רחל –

, מתוךההייווממןן ששלליי 9977..1111..11, מתוך עולם הילד, זליקוביץ תשכ"ב; מאיר מירה — תתייזזייאאווסס וואאדדררייאאדדננההיצחק — , אליגוןײרוז תלמה, עריכה, מתוך סוסדדדדאאללווסס וואאייקקררווסס; מורלי ג'קלין — תתששעעהה בבאאבבהספר; מורד עזרא —

, מאבל ליום טוב מעשיות תימניות, יוסףפפווררייםם צצננעעאא —— ללייווםם טטוובבהעץ הטרויני, כנרת; מיוחס יוסף, עלײפי — ; נוי רותקה —ההחחננווככייייהה ששללאא דדללקקהה; מרכוס אליעזר, עיבוד — מתוך ההננההגג ההממצצייללבר"נ מיוחס; מרגלית יוסי —

עלײפיההזזאאבב ווההככללבב,, ; סידון אפרים – ההגגדדהה ששלל פפססחח; בבייעעוורר חחממץץ, עיניים, גיליון 11; ניר חנה — אאייךך פפחחדדתתיי, מתוך הכנסת כלה עמ' רפ"ג, שוקן,עעבבוודדהה; עגנון ש"י — ההששוועעלל ווההחחססיידדההלה פונטיין כתר; ע. הלל —

עעלל ממששחחקק; פרידור שולה – ההננססייככהה ווההססווססמתוך טקס קבלת פרס נובל; פישביין יעל — ייררווששללייםם וואאנניימתוך עם בואממככתתבב ששלל אאממוו ששלל ששאאוולל,,, חנוכה בוילה ז'אנין, עעםם בבוואא ההזזככררווןן; פרידלנדר שאול — ההככדדווררגגלל

, מתוך האדם הראשון עמ'ממרר בבררננאאררעמ' 80, דביר; קאמי אלבר — ייווממננהה ששלל אאננהה פפררננקקהזיכרון; פרנק אנה — , דבר לילדים כ"ב 625, (תרגום) גיל רפאל; קדמן יצחק, עריכה —ההייררווקק124–125, עם עובד; קארטר אליס —

; קורצ'אק ינוש —אאננחחננוו ללאא צצררייככייםם, הצהרת זכויות הילד; קורן אבינועם — זזככווייוותת ההייללדד בבממדדייננתת ייששרראאלל; קסטל בלוםההססווככהה ההממעעוופפפפתת, תרגום עלי מוהר; קיפניס לוין — יישש לליי חחללווםם; קינג, מרטין לותר — צצללקקתת

; רוסינקצצללחחתת ללחחממייששהה עעששרר בבששבבטט; רגלסון אברהם — גגששםם, כתר; ראב אסתר — mההאאוותת ההאאננגגללייתת אורלי — , פשוש; רימר יעקב,ההדדפפווסס,, ההההממצצאאהה ששששייננתתהה אאתת חחיייי ההאאדדםם; ריינס דורית – ממהה ררעע בבממייללהה ייההוודדייההאלה — , מתוך ספר הדמיונות של היהודים,ססייפפוורר בבתת ההממללךך ששררצצתתהה ללדדעעתת; שדה פנחס — עעםם תתחחייללתת ההששננהההרב —

ממדדוועע ננאאבבקקוותת, מתוך משמר לילדים כרך י"ד; שחם צפרירה – ממאאוודד ררצצייתתיי ללחחייוותתשוקן; שוואב מקס — , מתוך מנהגי צדקה שהיו נהוגיםההממקקווםם בבוו ננממצצאאתת ההננששממהה; שטאל אברהם — ההננששייםם עעלל זזככווייוותתייההןן??

,זזככררווננוותת ממטטככסס ההככררזזתת ההעעצצממאאוותת; שרף זאב — עעדדוותתוו ששלל פפאאחחםםצצעעדדייםם רראאששווננייםם,,בישראל; שמוש אמנון — מתוך שלושה ימים, עם עובד;

270

Documents

דרך המילים ו