המסע של יו יוכתבה ואיירה: מיכל יאיר-ברזילי

2

לאימא ואבא היקרים, יוסף ודרורה ברזילי

ולזכרם של סבתא אנג'ל וסבא אהרון שלא הכרתי

3

תודות

ראשית ברצוני להודות לאבי היקר יוסף )יו יו( שהסכים לענות על שאלותיי הרבות ולהיחשף שוב לכאב המדמם, לפצע שלעולם לא יגליד.

זהו הסיפור שלו.

כמובן ליקרים שלי, לבעלי דניאל שאפשר לי להיות יצירתית, שפירגן ותמך. לבתי האהובה עדי על ההתלהבות, ההכלה והסיוע בכל פרט

ולמשפחתי היקרה, לאימי דרורה, לאחותי יעלי ולאחי רוני. תודה מיוחדת לצעיר שבאחייני, נדב, על שיתוף הפעולה בצילומים ועל סגירת המעגל

בסיפורו של אבי. תודה להגר בכר שהייתה מהקוראים הראשונים של כתב היד.

תודה למעגל המדהים של חברותיי שסיפקו לי תמיכה במהלך הכתיבה, לאתי נחום, ללאה שמואלי, לאורלי גרנות, לתמי כהן ולשאר חברותיי

לצוות. תודה מיוחדת לטליה רחימי על הצעותיה הנהדרות!

תודה מקרב לב לשתי המנחות שלי, לסופרת מירי רוזובסקי שליוותה את כתיבת הספר ולד”ר שוש סיטון על הסיוע והייעוץ ביצירת הספר.

מיכל

4

תשע"ג 2013© כל הזכויות שמורות למיכל יאיר-ברזילי

כתיבה ואיור: מיכל יאיר-ברזיליעיצוב גרפי: סטודיו אפרת בירר

תמונת השער: נדב, הצעיר בנכדיו של אבי, שגם הוא אוהב כדורגל וים...

אין להעתיק, לשכפל, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך אחרת כל חלק שהוא מחומר בספר זה.

שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול בספר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מהמחברת.

5

תוכן העניינים

7 פרולוג

9 פרק 1

17 פרק 2

20 פרק 3

25 פרק 4

29 פרק 5

31 פרק 6

37 אפילוג

6

7

פרולוג – ראשית דבר

הגעתי מוקדם מהרגיל וישבתי לקרוא עיתון.

הטלפון צילצל ללא הפסק, אף אחד לא ניגש להרים את השפופרת.

“שמישהו יענה לטלפון!” צעקתי.

יעל בתי הרימה את הטלפון וקראה: “אבא, מדברים ביוונית בוא

לטלפון”.

הרמתי את השפופרת, מי זה יכול להיות? הלו, קראתי לתוך

השפופרת. “יאסו, פאראקלו יו יו”

כריסטינה מעבר לקו ומספרת שאמה, אוה, על ערש דוי.

מבקשת לראות אותי, בטרם תפרד מהעולם.

הנחתי את השפופרת. והחלטתי שאני נוסע לאתונה לפגוש את אוה.

באותו הלילה היה לי קשה להירדם. תמונות ילדותי מסלוניקי,

זיכרונותיי מאתונה והמלחמה החלו לעלות.

8

9

פרק 1

”...קיקי, לולו אתן באות?" קראתי לעבר המרפסת שבקומה השנייה.

“רגע יו יו אנחנו כבר יורדות” שמעתי קול קורא בחזרה ואחריו נשמע

קול רקיעות רגליים במורד המדרגות, בדרך אל החצר הגדולה.

הדלת נפתחה ומאחוריה הופיעה קיקי לבושה בשמלה אדומה

ולצידה לולו, כמו תמיד עם צמה ארוכה קלועה בשיערה.

“רוצות ללכת לים לשחק בכדור?” שאלתי והעפתי באוויר את הכדור

האדום שהחזקתי בידי.

“בשמחה”, קראה קיקי “נכון שגם את רוצה?” היא שאלה והביטה

לעברה של לולו.

“כן” ענתה לולו בלי לחשוב בכלל. היא תמיד מסכימה לכל מה

שקיקי מציעה.

בדרך לחוף הים לולו הציעה שנערוך תחרות ריצה. אני תמיד מנצח

את לולו וקיקי בתחרויות ריצה. אימא אומרת שזה בגלל שאני בן

ובנים תמיד רצים מהר יותר אבל אני חושב שאימא טועה. זה פשוט

בגלל שאני רץ מהר. עובדה שאני מנצח תמיד גם את הבנים.

“מוכנים?” שאלה לולו והביטה אל קיקי ואליי. הנהנו בראש לאות

הסכמה.

“הפעם אני בטוחה שאנצח אותך” קראה קיקי רגע לפני שלולו

קראה “למקומות, היכון... רוץ!”

רצנו במורד מברו-קורדטו, הרחוב המוביל אל הים. קיקי הובילה,

לולו אחריה ואני בסוף. יכולתי לראות את הצמה של לולו מקפצת

על גבה ואת שמלתה של קיקי מתנופפת ברוח הנושבת.

10

הגברתי את צעדיי ועקפתי את שתיהן. כשקיקי הבחינה בי היא

עשתה פרצוף מאוכזב.

כשהן הגיעו אל החוף אני כבר חיכיתי להן בתוך המים. הן פשטו את

הבגדים וזינקו אל המים בבגדי הים שלבשו תחתן.

“בפעם הבאה אני בטוח אנצח אותך!” קראה קיקי והצביעה לעבר

הכדור שבידי. מסרתי לה אותו והיא העבירה אותו ללולו שהחזירה

אותו אליי.

אחרי המסירות התחלנו לשחות. לולו מלמדת אותי לשחות בדיוק

כמו שאבא שלה לימד אותה. אחר כך אני מצליח לצוף על הגב וגם

על הבטן.

כשהשמש התחילה לשקוע קיקי אמרה שצריך לחזור הביתה כדי

שאימא שלה לא תדאג.

“יו יו, נוכל לרדת לים גם מחר?” שאלה קיקי בעיניים בורקות.

“לא, מחר יום חמישי ואני הולך אחרי הלימודים למשרד של אבא.”

אמרתי כשהתיישבנו על החוף.

“מה אתה עושה שם?” הן שאלו ביחד והחלו לצחקק.

“אני עוזר לאבא להדביק את הבולים על המעטפות ואחר כך שולח

את המכתבים בסניף הדואר הקרוב. אבא מפנק אותי וקונה לי את

קציצות הסופלאקי שאני הכי אוהב. ואדון רוח, השותף של אבא,

קונה לי את העוגה המצופה בשוקולד שבתוכה יש קרם סמיך

ומתוק. אני מלקק את הקרם ואחר כך אוכל את העוגה עם ציפוי

השוקולד.”

“יו יו, איזה כיף” אמרה קיקי ומחאה כף.

“כן, אני מאוד אוהב להיות במשרד של אבא. כשאבא מסיים את

העבודה אנחנו חוזרים יחד בחשמלית ובדרך אבא מספר לי בדיחות,

11

רוצות לשמוע בדיחה שהוא סיפר לי?”

“כן” קראו שוב שתיהן ביחד.

“טוב, אז זה הולך ככה: ילד אחד בא לבקר את החבר שלו ורואה

בחוץ שלט – 'זהירות כלב בחצר'. הוא נכנס בפחד לחצר ופתאום

מבחין בכלב קטנטן בגודל של זבוב". אמרתי והראיתי להן עם

שתי אצבעות כמה הכלב קטן. "למה שמתם את השלט הזה?

שואל הילד את חברו והחבר עונה – היינו מוכרחים, אתה יודע כמה

פעמים דרכו לי עליו?”.

קיקי ולולו פרצו בצחוק מתגלגל שהדביק גם אותי. אחר כך ניערנו

מעלינו את חול הים שדבק בבגדים ופתחנו שוב בתחרות ריצה עד

הבית. גם הפעם אני הובלתי.

“אתה תמיד מנצח כי אתה בן” אמרה קיקי בהתנשפות כשהגענו

אל פתח הבניין.

“שטויות, אני פשוט רץ מהר. יום אחד אהיה אלוף העולם בריצה”

קראתי בזמן שהן נעלמו לתוך חדר המדרגות.

למחרת, אחרי בית הספר נסעתי בחשמלית למשרד של אבא

שנמצא במרכז העיר ברח’ ואנזילו 3 בבנין “סטואה בורלא”, ליד

"כיכר החרות".

במשרד של אבא הדבקתי כל כך הרבה בולים עד שהרגשתי

שעומד להיגמר לי כל הרוק בפה, ואבא הציע שבמקום רוק

אשתמש בכרית דבק מיוחדת.“אתה פשוט

צריך להטביע בפנים את הבול ואז להדביק

אותו ישר על המעטפה” הסביר אבא והדגים.

אבל גם זה לא ממש עזר כי אחרי שהטבעתי כמה בולים בתוך

הכרית האצבעות שלי נהיו דביקות ממש כמו כרית הדבק, ואבא

12

התרגז שאני מלכלך את שולחן העץ הגדול שבמשרד שלו עם

הדבק שמרוח לי על האצבעות.

אחרי שזללתי בהנאה קציצת סופלאקי ועוגת שוקולד אבא אמר

שהגיע הזמן ללכת הביתה.

החשמלית הייתה מלאה באנשים שחוזרים מהעבודה. אבא אחז

בידי ומשך אותי פנימה עד שמצאנו בסוף הקרון מושב אחד פנוי.

אבא הושיב אותי על ברכיו.

אני אוהב לנסוע עם אבא בחשמלית ולהביט מהחלון לעבר

הרחובות של סלוניקי. ספרתי את התחנות כשהגעתי למספר שבע

נגמרו הרחובות והופיע הים.

אני אוהב להביט בים ובסירות הדייגים ולדמיין שיום אחד תהיה לי

המגדל הלבן בסלוניקי

13

סירה ענקית ואני ואבא נצא ביחד לדוג בה המון דגים. אני אמכור

את הדגים בשוק ואהפוך לסוחר דגים עשיר.

כשחלפנו על פני המגדל הלבן הגדול ידעתי שעוד רגע תעצור

החשמלית ואני ואבא נרד ונמשיך משם ברגל הביתה.

כשהגענו הביתה עלה מן המטבח ריח האוכל שסבתא סולטנה

הכינה. אני אוהב לקרוא לה נונה שזה אומר סבתא בלאדינו. אני יודע

לזהות לפי הריח בדיוק מה מתבשל בסיר. היום זה מרק השעועית –

סופה דה אבס וקציצות ירק ובשר – קפיטיקס דה פרסה.

“שב לאכול” אמרה נונה וניגבה את ידיה בסינר הירוק.

“כבר אכלתי במשרד של אבא” אמרתי והוצאתי מתיק בית הספר

את המחברת ובה שיעורי הבית בחשבון.

עיניה הגדולות של נונה הביטו בי במבט חצי כועס. היא אף פעם לא

הבינה למה צריך לאכול בחוץ כשיש אוכל בבית.

נונה ערבבה את המרק שבסיר וכיסתה את צלחת הקציצות. אחר

כך התיישבה לידי.

“יו-יו, כומו פסו טו דיה מי קרידו?” נונה אוהבת ללמד אותי

משפטים בלאדינו.

“או, אל דיה מפסו מוי טריסטה”

עניתי לה בלאדינו. רציתי שתראה

שאני זוכר את מה שלימדה אותי.

וסיפרתי לה שרבתי עם שאוליקו.

סיפרתי לה על משחק הכדורגל

בבית הספר עם יאניס, פאניוטיס

ושאוליקו. “הכדור עבר מרגל לרגל.

שאוליקו צעק אלי וביקש שאמסור לו את הכדור, אך אני רציתי

14

להבקיע גול ולכן המשכתי לגלגל את הכדור אבל כשבעטתי אותו

לכיוון השער פספסתי והכדור היה בחוץ. שאוליקו

כעס שלא שמעתי בקולו ועכשיו הוא לא

רוצה יותר להיות חבר שלי.” אמרתי

והרכנתי את ראשי.

“אל דיו אס גרנדה - אלוהים גדול”

אמרה נונה וליטפה את ראשי “אל

תדאג, זה יעבור. בינתיים אני אכין לך תה

חם עם עוגיות הדבש שאתה אוהב”

בזמן שלגמתי מהתה המתוק נונה לימדה

אותי שוב את תפילת “שמע ישראל”.

“חזור אחרי.” היא ביקשה ונמתחה לאחור.

אחר כך עצמה את העיניים.

“שמע ישראל” היא פתחה בתפילה.

“שמע ישראל” חזרתי אחריה.

“ה’ אלוהינו ה’ אחד” המשיכה.

“ה’ אלוהינו ה’ אחד” אמרתי גם אני.

“ועכשיו ביחד את כל המשפט” ביקשה נונה.

“שמע ישראל ה’ אלוהינו ה’ אחד” חזרתי על התפילה בקול רם.

“כל הכבוד, יו יו מתוק שלי. תזכור תמיד את התפילה הזאת. היא

תשמור עליך תמיד, לא משנה היכן תהיה.”

נונה מאמינה בתפילות. גם נונו, שהוא אבא של אבא שלי, אומר

שתפילות הן מנגינה של הלב ולכן צריך לומר אותן עם הרבה כוונה.

נונו הוא החזן של בית הכנסת.

בימי שישי אנחנו הולכים ביחד לבית הכנסת ואני עומד לידו בזמן

עוגיות דבש

10 גר’ חמאה0

1/4 כוס סוכר

1/4 כוס סוכר חום

3 כפות דבש1 ביצה

2 כוסות קמח

1/4 כפית מלח

1/4 כפית קינמון

1/4 כפית ציפורן טחונה

1 כפית סודה לשתייה

15

שהוא קורא את התפילה. אני לא מבין את כל המילים שנאמרות

שם אבל נונו אומר שכשאגיע לגיל בר מצווה הוא ילמד אותי לקרוא

את התפילות כמו שהוא קורא אותן ובינתיים אני צריך להקשיב להן

היטב.

אני משתדל להקשיב היטב לכל מילה שנאמרת אבל לפעמים, בלי

כוונה, דווקא בזמן התפילה עולות לי כל מיני מחשבות לראש.

באותו יום שישי, למשל, חשבתי מה יקרה אם שאוליקו באמת לא

יסכים להיות חבר שלי יותר ויעבור כל כך הרבה זמן עד שיום אחד,

כשכבר נהיה בגיל של אימא ואבא אני אפגוש אותו פתאום ככה

סתם ברחוב ואפילו לא אזהה אותו.

“אתה חולם,” קרא לעברי נונו פתאום וקטע לי את המחשבות

“אמרתי לך שאתה צריך להקשיב היטב.”

אחרי התפילה חזרנו יחד לארוחת ערב שבת בבית. נונו נישק את

המזוזה הגדולה שבפתח הבית

ואז הרים אותי גבוה שאוכל גם אני

לגעת בה ולנשק.

שולחן השבת היה עמוס כל טוב

וריח של שבת התפשט באוויר. אני

יודע לזהות הרבה דברים לפי הריח

שלהם כמו למשל – עונות השנה.

אני מכיר היטב את הריח שמתפשט

באוויר לפני שהקיץ מגיע – מן ריח

חם ודביק וגם את הריח שמגיע לפני

החורף, ריח קר שמזכיר לי ריח של

קוביית קרח. יש עוד ימים שלהם נונו יוסף

16

ריח מיוחד כמו יום ההולדת שלי. באחד הבקרים פקחתי את עיניי

ומיד ידעתי שיום ההולדת שלי הגיע סוף סוף ושעל השיש מחכה לי

עוגת שוקולד גדולה עם נרות.

נונו מזג יין אל תוך כוס הקידוש ואחרי שברך העביר את הכוס

לנונה שהעבירה לאבא ולאמא ובסוף גם אליי. מי שהכי

קטן מקבל את הכוס בסוף. אחר כך הוא בצע את החלה

הטרייה שנונה אפתה וברך על הלחם.

בזמן הארוחה הם דיברו על כל מיני דברים שמבוגרים אוהבים

לדבר עליהם. אני אף פעם לא מקשיב לשיחות של מבוגרים, הן

תמיד נשמעות לי משעממות. אני חושב שהיום הם דיברו על

משהו רציני ולא שמח כי הפרצוף של אבא נראה מודאג והוא

מלמל “המצב לא טוב, המצב לא טוב” עד שנונה סימנה לו בעיניה

שיפסיק כי הילד, שזה אני, נמצא כאן.

כמו בכל יום שישי, אחרי שסיימנו לאכול נונו סיפר לי סיפור מהתנ”ך.

הפעם הוא סיפר לי את סיפור תיבת נוח – איך כל החיות נכנסו

זוגות זוגות אל תוך התיבה הגדולה שנוח בנה. כבר הכרתי היטב את

הסיפור על תיבת נוח אבל בכל פעם שנונו סיפר לי אותו הקשבתי

היטב, כאילו שזאת הפעם הראשונה ששמעתי אותו. רציתי שנונו

ידע שאני אוהב לשמוע את הסיפורים שלו ובכלל, ובכל פעם שנונו

סיפר לי את אותו הסיפור הוא נשמע לי קצת אחרת.

אבא קם ממקומו והחל לנגן בכינור בזמן שאימא ניגנה

במנדולינה. נונו ונונה הצטרפו אליהם בזמירות

לאדינו. פיוטי השבת מילאו את הבית ואני

הקשבתי להם עד שעיני נעצמו.

17

פרק 2

סוף סוף, החופש הגדול הגיע. אני ושאוליקו השלמנו והמשכנו

לשחק כדורגל. בכל קיץ היינו יוצאים לנופש ושטים ביחד בואפוריקו

לכיוון חוף פיראו שליד סלוניקי. הצטרפו אלינו משפחת איקונומו,

השכנים מהקומה השנייה והבנות שלהם - לולו הגדולה, אתנה,

וקיקי הקטנה. אבא ואריס, אבא של קיקי ולולו יצאו לדוג בסירה

וכשהם חזרו, אכלנו ביחד בהנאה רבה את הדגים שהם דגו בטברנה

בחוף. אבא היה ידוע כדייג מעולה והוא ניסה ללמד גם אותי לדוג

עם חכה. פעמים רבות ניסיתי, אך ללא הצלחה.

חוץ מפעם אחת שהחכה נתקעה לי והרגשתי שדגתי משהו גדול,

אך לא הצלחתי להוציא אותו מהמים. “אבא אבא, בוא מהר”

אבא בא לעזור לי. יחד הוצאנו דג גדול ושמן מן המים. במשך כל

אותו היום שמחתי מאד.

באחד הימים אחר הצהרים הייתי שקוע במחשבות. ישבנו אני ולולו

על החוף ופטפטנו.

“מה קרה יו יו”? שאלה לולו,

“אני קצת פוחד מהמעבר לבית הספר החדש, בשנה שעברה בבית

הספר הקודם המורים אהבו אותי, והיו לי חברים, שחקנו כדורגל.”

עיניה של לולו הבריקו והיא שיחקה בצמה הארוכה שלה.

“לילד כמוך, שכולם אוהבים, יהיה טוב בכל מקום.”

“יו יו אתה יודע לשחק כדורגל, תארגן לך משחק והבנים מיד יהיו

חברים שלך.”

זהו. החופש הגדול הסתיים ואני חשבתי על מה שלולו אמרה לי.

17

18

אני עם אימא ולולו, חוף פיראו

19

למחרת בבוקר של היום הראשון בבית הספר “קואריס”

שמעתי את שאוליקו קורא לי ורץ לקראתי.

“יו יו, חכה לי!”

“באיזו כיתה אתה?”

“אני ב-ו'2.”

“גם אני” עניתי. שמחתי שלפחות יש לי חבר אחד שאני מכיר.

נכנסנו יחד לכיתה והתיישבנו ליד אותו שולחן. הנחתי את התיק

החדש שלי על כסא העץ.

היינו בכיתה 14 תלמידים, בנים ובנות. מתוכם ארבעה יהודים: חסיד,

ג’קו שאוליקו ואני. שמחתי לפגוש גם את החברים הטובים שלי, את

יאניס ופאנאיוטיס. שוב חזרנו לשחק יחד כדורגל בהפסקות וגם

אחרי הלימודים בחצר ליד הבית.

בסוף היום שאלתי את שאוליקו “אתה מסכים שנלך יחד לבית

הספר?”

“כן”, הוא ענה.

אחרי הלימודים כשהגעתי הביתה זרקתי את התיק, ועליתי ללולו

וסיפרתי לה שהיה כייף בבית הספר.

“אתה רואה?, אמרתי לך שאין לך מה לדאוג”.

בכל בוקר שאוליקו חיכה לי ליד הבית והלכנו יחד לבית הספר.

בדרך סיפרתי לו שאבא ואימא קנו לי ליום ההולדת ה-12 שני

ספרים של זו’ל וורן. אהבתי ספרי הרפתקאות. אהבתי במיוחד את

הספר של תם סוייר והסיפורים על נהר המסיסיפי. לפעמים הייתי

קורא בזמן הארוחה ואז נונה כעסה עלי.

20

3

21

22

אבא אהרון ליד המשרד שלו בבנין סטוא בורלא

23

"אני בסטודיו מציירת", שמעתי אותה עונה לי.

"לולו אומרת שהן הולכות לבית הספר”.

“כן, רק ילדים יהודים לא ילכו לבית הספר יותר”.

“גם שאוליקו לא הולך יותר לבית הספר?”

“כן, כל הילדים היהודים”.

“זה לא פייר”

למדתי עד המחצית הראשונה של כיתה ו’. גם אבא הפסיק ללכת

לעבודה וסגר את המשרד. נשארנו כולנו בבית.

בימים הראשונים, כשכולנו היינו בבית היה כייף, כמו בחופשה

שיחקתי עם אבא. אימא ציירה בסטודיו שלה, לפעמים ציירנו יחד.

התיישבתי ליד נונה כמו פעם.

"נונה, תכיני את האוכל שאני אוהב”.

“נמאס לי לאכול יום אחרי יום את אותו האוכל”.

“מי אלמה, אי אפשר, לקנות את המצרכים היקרים בשוברי המזון”.

נונה מבשלת לנו כל יום את אותו מרק ואת הפאטאטיקס.

ככל שעבר הזמן הרגשתי שמשעמם לי.

"אבא, בוא נשחק יחד”.

“לא עכשיו, אל תפריע לי אני כותב מאמר לעיתון 'לה דיפנדנט'”.

לא הבנתי למה אבא כועס, הוא אף פעם לא ענה לי בצורה כזאת.

לא היה לי עם מי לשחק, לולו וקיקי המשיכו ללכת לבית הספר שלהן.

התגעגעתי להליכת הבוקר המשותפת עם שאוליקו, ללימודים

בבית הספר לצחוקים שלנו יחד ולמשחקי הכדורגל.

אהבתי מאד את הבית שלנו. הרצפה היתה מכוסה בשטיחים, ועל

הקירות היו תלויים הציורים של אימא. אהבתי את האווירה החמה

והביתית, את הדיבורים, הבדיחות של אבא והצחוקים, את השירה של

24

נונו ונונה. “אימא, נמאס לי להישאר בבית”

“אולי, אני יכול לפגוש את שאוליקו?”

“לא! מסוכן להיות ברחוב!”

“אבא, למה נונו יוסף לא בא לבקר אותנו ולקחת אותי יותר לבית

הכנסת?”

"יו יו, נונו יוסף נעלם, במשטרה אמרו לי שנונו יוסף נשלח ברכבת."

לא הבנתי לאן נונו נסע ולמה הוא נעלם.

היה שקט לא רגיל בבית. כל אחד התכנס בתוך עצמו.

מאז הכל השתנה. לקחתי את הספר “תם סוייר” ושקעתי בתוך

ההרפתקאות שלו. בחוץ התחיל להיות קר, לפעמים ירד גשם,

ולפעמים הייתה רוח חזקה.

יום אחד, אבא הגיע הביתה עם שלושה ריבועי בד צהובים. על כל

אחד מהם היה מגן דוד צהוב ובתוכו מספר.

“אנחנו צריכים לתפור את מגני הדוד האלה על המעילים שלנו”.

אבא ואימא נראו מזועזעים. אימא התחילה לבכות.

“אימא, למה את בוכה?”

“אנחנו חייבים לענוד אותם בכל פעם שיוצאים מהבית”.

אבא קיבל כוכב צהוב עם המספר 1063, אימא קיבלה כוכב עם

המספר 1064 ואני קיבלתי את הכוכב הצהוב עם המספר 1065.

“נונה, למה את לא קיבלת כוכב עם מספר”?

“כי יש לי אזרחות איטלקית”.

“אימא, למה נתנו לנו כוכבים צהובים עם מספרים?”

“בגלל שאנחנו יהודים”.

25

4

26

27

אבא ואימא הסתתרו בדירה קטנטונת.

“יו יו , קח את תעודת הזהות. הזו מעכשיו יש לך שם חדש: יואניס

אסימאקופולו."

“לא רוצה שם חדש ולא רוצה

שתעזבו אותי!" מיררתי בבכי.

אימא חיבקה אותי חזק, “אל

תדאג. ניפגש בכל יום שישי."

אבא לקח אותי למשפחת

פורטופולוס, שהיו יוונים נוצריים.

הם היו חברים של הורי והסכימו

להסתיר אותי. חייתי אצלם כמעט חצי שנה כילד נוצרי. בכל יום

ראשון הלכנו כל המשפחה לכנסייה להתפלל כמו נוצרים טובים,

אך אני אף פעם לא שכחתי את התפילה שנונה לימדה אותי.

תמיד לפני השינה הייתי אומר “שמע ישראל ה’ אלוהינו ה’ אחד”.

במשך כל השבוע חיכיתי למפגש של יום שישי עם ההורים. הייתי

הולך לדירת המסתור של אבא ואימא כדי לקבל ביחד את השבת.

ואחר כך לקחתי אוכל גם לנונה העדינה. היא נראתה חלשה, עייפה

תעודת הזהות המזוייפת שלי

28

ועצובה. נשארתי עם נונה לראות שהיא אוכלת. כבר לא כל כך

דיברנו כמו פעם. לנונה לא היה כוח.

חזרתי מיד למשפחת פורטופולוס. מרגע שעזבתי את נונה התחלתי

לספור את הימים עד למפגש הבא עם אבא ואימא.

ביום שישי אחד, הגעתי לדירת המסתור של אבא ואימא ואחת

השכנות היוניות יצאה אלי בבהלה, תפסה אותי בחוזקה ופקדה עלי

“לך מפה מהר, לקחו את ההורים שלך, חזור מיד למשפחת

פורטופולוס”. ובקול שקט ותקיף הוסיפה “אם אתה רוצה לחיות אל

תחזור לכאן”. בקול רועד עניתי לה “אבל מה עם אימא ואבא...” אך

היא לא ענתה לי, רק הביטה בי ואמרה שוב “לך מפה”.

כל הדרך רצתי חזרה, הכי מהר שאני יודע. הגעתי למשפחה ללא

אויר, הייתי מבוהל ומפוחד.

“מה קרה?” שאלה אוה. “אבא ואימא נתפסו על ידי הגרמנים”.

בפגישה הבאה שלי עם נונה כשהבאתי לה אוכל נונה נראתה

נורא. השיער הלבן שלה שתמיד היה מסורק ומסודר, היה עכשיו

פרוע ובגדיה היו קרועים ומלוכלכים. לא סיפרתי לה מה קרה

לאבא ואימא, כדי לא להעציב אותה. חיבקתי ונישקתי אותה

חזק. רציתי להישאר איתה עוד קצת, אך ידעתי שאני חייב לחזור

מהר למשפחת פורטופולוס לפני כניסת העוצר. המצב החמיר

והיה מסוכן להסתובב. את נונה לא ראיתי יותר. לא יצאתי לשחק

בחצר. הילדים של משפחת פורטופולוס ידעו שאני ילד יהודי בן 13

אך שמרו את הסוד. שיחקתי עם כריסטינה הבת הקטנה שלהם

שהייתה גדולה ממני בשנה, שיחקנו מונופול, מילאנו תשבצים

וקראנו יחד ספרים.

29

5

14

30

במשרד. בכל ערב דיברתי עם אבא ואימא בלב ואמרתי להם שאני

אוהב אותם ומתגעגע אליהם מאוד. לפעמים גם חלמתי על עצמי,

ילד בבית בסלוניקי. הדמעות הרטיבו לי את הפנים והרגשתי שאני

רוצה לפגוש אותם ושנהיה שוב כולנו ביחד. גם עם נונה דברתי בלב

וסיפרתי לה שאני לא שוכח לומר את התפילה – “שמע ישראל”

שלימדה אותי לפני שאני נרדם.

מדי פעם יצאתי לחפש אוכל. לפעמים קניתי לי לחמניה ולפעמים

חיטטתי בפחי האשפה, בתקווה למצוא משהו לאכול.

שמרתי את תעודת הזהות המזויפת שלי בכיס ושיננתי את שמי

החדש כמה פעמים בכל פעם כשיצאתי לרחוב.

“יואניס אסימקופולו, יואניס אסימקופולו”, במידה ואחד החיילים

הגרמנים יעצור אותי.

לפעמים נרדמתי רעב והבטן קירקרה לי, ולפעמים היה

לי מזל ומצאתי תפוח ליד אחד הפחים ושמרתי אותו

לארוחת הלילה.

30

31

61945

32

33

“איך נגיע לארץ ישראל? איך אוכל לפגוש את הדודות שלי? כמה

זמן הנסיעה?”

“סבלנות יו יו, אני מבטיח לך שאענה על כל שאלותיך” אמר דודו

בקול מרגיע.

עברו שבועיים שלושה ואת הזמן העברתי במשחקים עם אדגר

וז’אק, הבנים של ולנטינו.

ערב אחד נשמעה דפיקה בדלת, רצתי לפתוח ובדלת עמד דודו.

“יו יו מה שלומך?” התעניין דודו בכנות. “בסדר, תודה” עניתי

בנימוס. “מחר בערב יבואו לאסוף אותך לארץ היהודים, לארץ

ישראל”, בישר לי דודו. הייתי מבולבל, התרגשתי, שמחתי, אך גם

הייתי עצוב. מצד אחד לא רציתי לעזוב את ז’אק ואדגר. היה לי טוב

איתם, הם היו לי כמו אחים. לא רציתי להיות שוב לבד ולעזוב.

מצד שני שמחתי שאפגוש את המשפחה שלי, אמנם אני לא מכיר

אבל אכיר. עם ולנטינו הרגשתי שאני במקום בטוח והיה לי טוב

איתם. אולי יהיה לי טוב גם עם הדודות שלי, קיוויתי בליבי.

באותו ערב הגיעה משאית.

נפרדתי מז’אק, אדגר וולנטינו כשדמעות זולגות על פנינו. ז’אק רץ

אלי “אולי ניפגש בארץ ישראל”.

המשאית הייתה גדולה, יריעה גדולה של ברזנט כיסתה את

המשאית מאחור. עליתי עליה וישבתי בשקט, לא הכרתי אף אחד.

לידי ישבו עוד ילדים, היו הרבה ילדים, קטנים וגדולים ממני. כולנו

היינו מיוון. באחת התחנות כשהמשאית נעצרה עלה ילד שדומה

לשאוליקו. "בחיי! זהו שאוליקו חברי הטוב מסלוניקי", קראתי

בשמחה. לא ראיתי אותו שנתיים מאז שעזבנו את סלוניקי. הוא

הסתובב אלי בהפתעה.

34

190

34

35

ההתרגשות הייתה גדולה. אני ושאוליקו שוב התחבקנו.

פתאום כרסמה בי מחשבה. שיתפתי בה את שאוליקו:

“איך אני אזהה את הדודות שלי? איך הן תזהנה אותי? הרי לא

פגשתי אותן מעולם”.

"אל תדאג, תראה שיהיה בסדר" עודד אותי שאוליקו.

ירדנו מן האוניה, התאספנו כל הילדים על הרציף. הילדים הקטנים

בכו, ואנחנו הגדולים ניסינו להרגיע אותם.

פתאום שמעתי מישהו קורא בשמי ביוונית:

“יו יו ...! יו יו!” הסתכלתי לעבר הקולות שקראו לי, היו אלה שתי

דודותיי הנרגשות. ניגשתי אליהן בחשש. הרגשתי את הלב שלי

דופק בחוזקה. הן הזכירו לי את אבא, הן מאוד דומות לו, גם להן

יש פנים עגולות ועיניים בהירות, כמו לאבא. דודה שרה ודודה דזי

עמדו שם, הרגשתי בטוח. “איך הצלחתן לזהות אותי?” דודה שרה

הגישה לי תמונה בה אני נראה עומד ליד אימא ואבא. כשראיתי את

התמונה התחלתי לבכות. נזכרתי במקום שהצטלמנו ליד המשרד

של אבא. דודה שרה ודודה דזי חיבקו אותי חזק, וראיתי שגם הן

בוכות. “אבא שלך שלח לי את התמונה לפני המלחמה” אמרה דודה

שרה. “אתה נראה כמעט אותו דבר, רק גבוה ורזה יותר...”

“בואו ניסע” אמרה דודה דזי.

“רק רגע” אמרתי וניגשתי לשאוליקו.

“לאן אתה נוסע?” שאלתי

“לפנימייה בחדרה, אני מאמין שניפגש" ענה לי שאוליקו.

נפרדנו בחיבוק וראיתי שדמעות זולגות על פניו.

“אנחנו עוד ניפגש אל תהיה עצוב”. ואני נסעתי עם דודותיי לקריית

חיים, לבית של דודה שרה.

אני עם אבא ואימא36

לאחר חודש ימים התגעגעתי לחברים, פניתי לדודה שרה וביקשתי

ממנה לפגוש את כל החברים איתם עליתי לארץ.

ואכן באחד הימים נסענו לחדרה לפנימייה. שם פגשתי שוב את

שאוליקו ואת שאר החברים. החלטתי שאני רוצה להשאר וללמוד

בתיכון של משק הפועלות.

את דודה שרה ודודה דזי ובני הדודים שלי פגשתי בחופשות.

36

37

אפילוג – סוף דבר

בתאריך 8.8.1945 עליתי לארץ באונייה “אימפריל פטרול” נער בן 14.

פגשתי משפחה חדשה את הדודות שלי ובני הדודות.

למדתי בתיכון–פנימייה “משק הפועלות” בחדרה עם קבוצת הילדים

שעלינו יחד מיוון. שוב פגשתי את שאוליקו.

היום שאוליקו גר עם משפחתו באור יהודה ולו שלושה ילדים

ותשעה נכדים.

בגיל 18 התגייסתי לצבא. עם גרעין של עולים מיון ותורכיה הקמנו

את מושב טל-שחר בעמק איילון.

המשכתי לשרת כקצין בצבא קבע והכרתי את דרורה מי שתהיה

אישתי. נולדו לנו שלושה ילדים: מיכל, רוני ויעל ויש לנו 8 נכדים.

השתחררתי מצה”ל כסא”ל. היום אני מתגורר באשדוד.

ולנטינו אינזלברג נשאר ביוון עם בניו. אדגר היגר לשיקגו, ארה”ב

והקים לו משפחה.

ז’אק עלה לארץ בשנות ה-60 המאוחרות ומתגורר כיום עם

משפחתו ברעננה.

לימים חיפשתי את משפחות רניוס ופורטופולוס.

משפחת פורטופולוס קיבלה את אות חסידי האומות באתונה

בשנת 1994 וכריסטינה נכחה בטכס.

את קיקי ולולו פגשתי לראשונה בשנת 1990 ומאז אנחנו בקשר

טלפוני.

באוגוסט 2011 נסעתי עם ילדיי מיכל, רוני ויעל לביקור שורשים

לסלוניקי. שם פגשנו את קיקי ולולו.

במאי 2012 לולו הלכה לעולמה והיא בת 84.

38

אני )יו יו( בן 9 עם אמא ואבא, שנת 1940

תמונות חיי

39אני )יו יו( בן שנתיים, שנת 1933

אבא ואמא, שנת 1933

אבא ואחותו, דודה אסתר, שנת 1929

מימין אמא, משמאל אבא מחזיק אותי 1932

40

משפחת פורטופולוס, טקס קבלת אות

חסידי אומות עולםשנת 1994

משמאל: כריסטינה, במרכז: יו יו ומשמאלו אווה

אני ואשתי דרורה שנת 1953

מימין: מיקי, אני, דרורה ומודה -בני הדודות שלי

אני ודרורה שנת 1951דרורה ואני שנת 1983

41

סלוניקי, רחוב מברו-קורדטו 16,

אוגוסט 2011

אני )יו יו-יוסף( וילדיי יעל, מיכל ורוני, חוזרים לטיילת בסלוניקי 2011

מיכל, לולו, רוני, קיקי, יעל ואני 2011

41

42

הנכדים: ניר, נעה, ניצן, עדי, שחר, נילי, איתי ונדב