לחפש בן אדם
PAGE
1
מינהל חברה ונוער – מאגר מידע ארצי טל. 03-9180839/29/13
http://noar.education.gov.il
למנהל,למחנך, למורה, למדריך,
"העולם הנאור עמד מנגד, ורק צדיקים מעטים בסדום- החדשה, חסידי
אומות העולם, עשו כמיטב יכלתם להציל מעט יהודים."
אבא קובנר, קשר השתיקה
על רקע היקף מעשי הזוועה של הגרמנים וריבוי עוזריהם לפשע מקרב עמי
אירופה, בולטים במיוחד הגבורה ואומץ הלב של המעטים שהצילו וסייעו
ליהודים בתקופת השואה. מעשים אלה מהווים מופת וסמל לניצחונה של רוח
האדם.
בימים של עלטה ורשע נמצאו פה ושם שברירים של אור. בבואנו לספר את
סיפוריהם של המצילים, חסידי אומות העולם, עלינו להדגיש את ההתלבטויות
והבחירות המוסריות הקשות שבפניהם עמדו המצילים, שהסתכנו וסיכנו את
עצמם ואת הקרובים להם כאשר הכריעו לטובת מעשה ההצלה.
גילויי האנושיות הללו בולטים בייחודם על רקע האיבה הגדולה והאימה
שבה היו נתונים יהודים לנוכח פעילות ההשמדה השיטתית.
חוק "יד ושם" (1953), שמטרתו העיקרית היא הנצחת זכר ששת מיליוני
קרבנות היהודים שנרצחו בשואה, כולל סעיף מיוחד המחייב את "יד ושם"
להוקיר את חסידי אומות העולם, ששמו נפשם בכפם להצלת יהודים. הוקמה
ועדה מיוחדת להענקת תואר "חסידי אומות העולם". חבריה בודקים את סיפורי
ההצלה המובאים בפניהם ומחליטים על הענקת התואר.
עד היום הוכרו כ- 19,706 מצילים מכל רחבי אירופה. מעשיהם ואומץ
רוחם ראויים לכל שבח. ככל שחולפות השנים עולה הצורך להעלות על נס לשמר
ולספר את סיפורם לדורות הבאים.
מתוקף חוק "יד ושם" הכירה מדינת ישראל בפועלם ובמסירות נפשם של
המצילים ואף סייעה בהבאתם לארץ של כמה מחסידי אומות העולם ומשפחותיהם
וחלקם חיים עד היום בינינו.
עם חלוף השנים, הולכים ומתמעטים בני הדור ההוא- ניצולים ומצילים.
השנה בחרה מערכת החינוך להצדיע לחסידי אומות העולם החיים בישראל (חוזר
מנכ"ל תשס"ד/4). החל מעשרה בטבת, יום הקדיש הכללי, עד כ"ז בניסן, יום
הזיכרון לשואה ולגבורה אנו מציעים לעסוק בנושא, להאיר ולהוקיר את
סיפורי גבורתם ומעשיהם של חסידי אומות העולם בכלל ואלה החיים בארץ
בפרט, להתוודע לסיפורי מופת של פסיפס אנושי מגוון, מאנשים רמי מעלה
ומשכילים עד איכרים פשוטים קשי יום, שבזכות מעשיהם נותרו בנו התקווה
והאמון באדם וביקום.
עשרה בטבת, היום שבו החל המצור על ירושלים בימי בית ראשון, הוא אחד
משלושת ימי התענית שאותם מציינים במסורת היהודית זה מאות שנים לזכר
החורבן. יום זה נקבע על ידי הרבנות הראשית כיום הקדיש הכללי, המהווה
יום זיכרון לכל אלו שיום פטירתם אינו ידוע. מאחר שלקרובי משפחתם של
רבים מהנספים בשואה לא ידוע יום מותם של יקיריהם, הם אומרים קדיש ביום
זה. כ"ז בניסן נקבע כיום הזיכרון הממלכתי לשואה ולגבורה. זאת מתוך
מגמה לקשור בין זיכרון השואה למרד גטו ורשה, שהחל בחודש ניסן, מה גם
שיום זה הוא אחד מימי ספירת העומר, שהם ימי אבל לעם ישראל. בשני הימים
האלה בפרט ובימים שביניהם בכלל, חשוב שנרתם כולנו להכרת סיפורי מופת
אלו, להפצתם ולשימורם.
אנו מקווים שהגיליון המוגש לכם יסייע לכם לקרב את הנושא ואת האנשים
לבני הנוער.
מטרות · לחשוף את התלמידים לסיפורים של מצילי יהודים ולהעלות על נס
את מעשיהם של חסידי אומות העולם החיים בארץ.· לבדוק דרכים אפשריות בהן
יכולים בני הנוער להוקיר ולהנציח את הסיפור של חסידי אומות העולם.
אוכלוסיית היעד: חט"ב, חט"עמשך ההפעלה: 45 – 90 דקות
עזרים: סיפורי הצלה של חסידי אומות העולם החיים בארץ (נספח 1),
"חוק יד ושם" (ראה במדור זרקור על...)
מהלך ההפעלהשלב א' - במליאה
המנחה יפתח בשאלה:
בתוספתא (סנהדרין י"ג) נאמר: "חסידי אומות העולם יש להם חלק בעולם
הבא".
· מה ידוע לכם על התואר "חסידי אומות העולם"?
· מה דעתכם על קביעה זו של חכמים?
למנחה,
מקור התואר "חסידי אומות העולם" בעזרה שנתן הקיסר הרומי אנטוניוס
ליהודים בארץ ישראל ומחוצה לה. במסכת סנהדרין י"ג כתוב: "אם באים גם
גרי צדק, אנטוניוס בא בראש כולם... חסידי אומות העולם יש להם חלק
בעולם הבא". הרמב"ם והתלמוד השתמשו גם הם במושג זה בהתייחסם לאישיות
מוסרית או לאדם הנוטה חסד ליהודים בעת צרה. ב"יד ושם" הוסיפו להגדרה
של "חסיד אומות העולם" את המרכיב: מי ששם את נפשו בכפו (מסכן את עצמו
ואת קרוביו).
שלב ב': קבוצתי
· המנחה יחלק לכל זוג צילום סיפור עדות על מעשיהם של מצילי יהודים
בתקופת השואה (נספח 1) וצילום של קטע מתוך "חוק יד ושם (זרקור על...)
ויבקש מהם לקרוא את הסיפור.
· כל אחד מהזוגות יחבור לזוג נוסף וכך ייווצרו קבוצות בנות ארבעה
משתתפים.
· כל משתתף יספר לקבוצה מה הרשים אותו במיוחד בסיפור שאותו הוא
קרא.
שלב ג': מליאה
א. דיווח נציגי הקבוצות.
ב. דיון
1. בעדויותיהם של חסידי אומות העולם על סיפורי ההצלה נשמעו אמירות
כגון: "עשיתי את המעשה שהייתי חייב לעשות", "לא חשבתי, פשוט עשיתי את
מה שצריך..." מה דעתכם על אמירות כאלה על רקע התקופה?
2. מה לדעתכם צריכה החברה הישראלית לעשות למען חסידי אומות העולם
החיים בקרבנו?
3. כיצד אתם כבני נוער יכולים לתרום ולסייע לחסידי אומות העולם
החיים בקרבתכם בחיי היום יום שלהם ובהנצחת סיפוריהם?
המשתתפים יבחרו מתוך הרעיונות שעלו בקבוצות שניים שלושה רעיונות
בני ביצוע ויכינו תוכנית פעולה שניתן לממש אותה. אם מתכננים מפגש עם
אחד מחסידי אומות העולם כדאי לשמור את השאלות שהעלו המשתתפים
בהפעלה.
למנחה: חסידי אומות העולם החיים בארץ מתגוררים בערים שונות ברחבי
ישראל שנית להגיען אליהם בהתאם למקומות מגוריהם של התלמידים.בטלפון 03
– 9180839 ובמרכזי ההדרכה המחוזיים של מינהל חברה ונוער ניתן לקבל
רשימה של חסידי אומות העולם החיים בארץ ורשימה של אנשים (ובני
משפחותיהם) שניצלו על ידי אותם חסידי אומות העולם. כמו כן ניתן לפנות
על בסיס ידע אישי לאנשים שניצלו על ידי חסידי אומות העולם בארץ
ובעולם.
צרור רעיונות והצעות לפעילויות למען חסידי אומות העולם ולהנצחת
סיפורם
· להכין אלבום ובו מכתבי בני הנוער המביעים רחשי לב ורגשי הערכה
למען אחד/ אחדים מחסידי אומות העולם הגר/ים באזור .
· לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה ניתן להקדיש פינה מרכזית בכיתה/
בלובי של בית הספר, פינת הצדעה לחסידי אומות עולם, מכתבים, סיפורים,
מעשים, תגובות, תיאור חייהם היום בארץ. להציב ספר בו ירשמו תלמידים את
תחושותיהם ואמירותיהם בעניין.
· לבחור אחד או יותר מחסידי אומות העולם החיים בקרבת מגוריכם ולתעד
את סיפוריהם באמצעים שונים: רשמקול, מצלמת וידאו, או רישום הסיפור
והפצתו בקרב קהילת בית הספר ומחוץ לבית הספר. ניתן להציג את התוצרים
בבית הספר סביב פעילות יום הזיכרון לשואה ולגבורה בבית הספר.
· בבית ספר שבקרבתו חיים/חי אחד מחסידי אומות העולם ניתן להזמין
אחד מהם לספר את סיפורו בפני כיתה, שכבת תלמידים, כלל בית הספר, ערב
הורים מורים תלמידים וכדומה.
· ניתן לאתר גם ניצולים שיגיעו יחד עם המציל או בלעדיו ויספרו את
סיפורם.
· לאמץ אחד או יותר מחסידי אומות העולם החיים בארץ, לבקר אותם,
לשמש להם חברה להיות להם אוזן קשבת. ניתן גם לסייע בידם בענייני היום
יום השוטפים במידת הצורך.
· לשלב בפעילות לקראת יום הזיכרון לשואה והגבורה ביקור ב"שדרת
חסידי אומות העולם" ובלוחות השמות ב"יד ושם" ולקיים דיון על דרכי
ההנצחה והזיכרון.
· ביום הזיכרון לשואה ולגבורה ניתן לקיים טקס הצדעה לחסידי אומות
העולם בבית הספר, בקהילה או בשיתוף עם הרשות המקומית בדגש על נושא
פעולתם ואומץ לבם של חסידי אומות העולם.
למנחה,
פעילות של אימוץ מציל מחסידי אומות העולם מחייבת הכנה מראש של
התלמידים על מנת להבין את חשיבות המעשה שהם לוקחים על עצמם, וכן את
הצורך להתחייב ולהתמיד באופן קבוע. כמו כן יש לתת את הדעת לבעיות
אפשריות בתקשורת הנובעות מקשיי שפה, פערים תרבותיים והבדלי גיל.
נספח 1 סיפורי הצלה של חסידי אומות העולם החיים בארץ
למנחה: מפאת קוצר היריעה בגיליון זה הודפסו מספר מצומצם של
סיפורים. תוכל לבחור סיפורים רבים נוספים המתפרסמים באתר האינטרנט של
מינהל חברה ונוער בכתובת:
http://noar.education.gov.il
סטפאן ראצ'ינסקי (פולין)
סטפאן ראצ'ינסקי התגורר יחד עם משפחתו בכפר וגלינה, סמוך לנימצ'ין,
נפת וילנה, שם היה להם משק חקלאי. מגע הדוק עם יהודי הסביבה לא היה
להם- אם כי בנסיעותיהם לעיר נימצ'ין למחלבה, למספרה, לכנסיה או
לבידור, נתקל הצעיר סטפאן ביהודים וכך נוצר קשר כלשהו עוד לפני
המלחמה.
ב 20.9.1941 ערב ראש השנה, לאחר פלישת הגרמנים לרוסיה, היה סטפאן
ראצ'ינסקי עד לרצח המוני של יהודי נימצ'ין. ימים אחדים לאחר המאורע
האיום החלו צצים פה ושם שרידי הטבח, יהודים שהכירו את אביו, וביקשו
עזרה. תחילה הסתובבו על-יד המשק, לאחר מכן העזו והתדפקו על הדלת ובקשו
מזון. מספר המציל: "אני, או אחיותיי, או אחי, היינו מביאים להם אוכל,
מפני שהם עצמם לא ביקשו, התביישו, כנראה, משום שלא היה להם במה לשלם.
ובכן, נאלצנו בעצמנו להביא להם את המזון." תיאור זה מוצא חיזוק בדברי
הניצולים: "לאחר המאורעות המלווים בשפיכת- דם אכזרית שהיו בנימצ'ין,
ברחנו... הסתתרנו בבורות, עברנו שדות ויערות... והגענו למקום מבטחים
ארעי אצל משפחת ראצ'ינסקי". בשל עזרתם ליהודים, פליטי החרב, זכה ביתם
של המצילים לכינוי "בית אברהם אבינו". השכנים הנוצרים קראו לבית:
"הגיטו היהודי". במשך שלוש שנים קיבלו פליטים יהודים מזון ועזרה אחרת
ממשפחה זו. "אין מילים בפינו כיצד להודות להם עבור כל שעשו למעננו",
מציינים הניצולים. "אין גם לשכוח כי במעשיהם סיכנו בני משפחת
ראצ'ינסקי את חייהם יומם ולילה. החוקים הנאציים קבעו כי המאכסן פליט
יהודי משלם יחד עם המאוכסן בחייו. המאכסן פליט יהודי לא רק שהיה צפוי
לעונש מוות, אלא גם ביתו והבתים הסמוכים היו צפויים להרס מוחלט".
יום אחד הופיעה אישה יהודיה ובזרועותיה ילד. ללא מילים השאירה את
הילד על מפתן בית משפחת ראצ'ינסקי ונעלמה כלעומת שבאה. אימו של סטפאן
טיפלה בילד תקופת מה עד שאם הילד באה לבקשו ממנה. אביו של סטפאן אף
ישב בבית- הכלא, אבל שוחרר כאשר שוביו לא הצליחו להוכיח את ההאשמות
בדבר עזרה ליהודים.
בסוף 1942 הכיר סטפאן את שושנה (אז סוזנה), נערה יהודיה, בתו של
מורה לעברית, שהסתתרה אצל ראש הכפר איוואניץ, שם עבדה כעוזרת בית
ומשק. הודות לסטפאן, הגיעה אל פולני שהתגורר בכפר סמוך. לקראת סוף
1943 שרפו פרטיזאנים ליטאים את ביתו של הפולני וסטפאן בא להציל את
שושנה ולקח אותה על אופניים אל דודתו בכפר פאדוליצה שם שהתה עד ליוני
1944. כאן נטפלו אליה פארטיזאנים פולניים (מקבוצת "זאב הברזל") ורצו
לעשות בה שפטים לאחר שחשדו בה שהיא יהודיה. שוב הופיע סטפאן, ובעזרת
כומר מקומי שבא ונשבע ש"זוזיה" אינה יהודיה, הניחו לה. כתוצאה
מהטראומה, שעברה עליה בעת מאורע זה, היא היתה שבוע ימים ללא הכרה
וסטפאן טיפל בה במסירות עד לשחרור האיזור על ידי הרוסים ב-22 ביוני
1944. בין סטפאן ושושנה נרקמו קשרי אהבה והם נישאו מיד לאחר השחרור
וב- 1960 עלו ארצה, וכאן נפגשו שוב עם מקצת מן הניצולים. לזוג שני
ילדים.
איוואן וראנטיץ' (יוגוסלביה)
עם כניעת איטליה, בספטמבר 1943 עלו כוחות הפארטיזאנים היוגוסלביים
על אי ראב בצפון הים האדריאטי, אך נסוגו משם מחשש חדירת הגרמנים.
הפליטים היהודים שמצאו מקלט באי ראב, או שהיו במחנה ריכוז איטלקי,
הצטרפו לפארטיזאנים והועברו אל החוף הקרואטי. הצעירים שבהם הצטרפו
ללוחמים היוגוסלביים ואילו הזקנים, הנשים והילדים החלו לנוע ברגל אל
פנים הארץ ולבסוף הגיעו לעיירה טופוסקו. עיירה זו שכנה באזור שהיה
בידי אוסטאשים, אשר יחד עם הגרמנים התבצרו כ- 6 ק"מ מצפון לעיירה.
החזית לא הייתה יציבה ומדי פעם היו אלה חודרים לתוך העיירה למטרות שוד
או חטיפת תושבים שחשדו בהם שהם משתפים פעולה עם הפארטיזאנים.
מתוך 6 העדויות של הניצולים הנמצאים עתה בארץ, ושהיו אז פליטים,
נובע שאיוואן וראנטיץ' צעיר ממוצא קרואטי, אז בן 17, היה כמעט היחיד
במקום שגילה אהדה ליהודים והגיש להם עזרה בכל. לדבריהם הוא פעל תוך
הקרבה עצמית וסיכון חייו. בכל פעם כשהגיעה שמועה על התקרבות
האוסטאשים, היה וראנטיץ' ממהר להודיע על כך לפליטים היהודים ולחץ
עליהם להימלט מיד אל היערות. הוא מצא רכב לאלה שלא היו מסוגלים ללכת.
בעצמו נשא על גבו ילדים או אדם זקן או חולה והיה דוחק בצעירים קרואטים
לעשות כמוהו. הגברת ארנה מונטליו, אלמנה עם בת קטנה, הייתה אחד
מהיהודים שנעזרו על-ידו וכשחלתה הסתיר אותה בבית הוריו, שם היא מצאה
יהודים נוספים. ארנה מספרת: "איני יכולה לתאר בעצמי כיצד הייתי יכולה
להישאר בחיים עם הילדה הקטנה ועם אם זקנה, ללא עזרה מצידו". ניצול אחר
מוסיף: "הבחור עזר במיוחד לזקנים וחולים ולאלה שהיו מטופלים בילדים
קטנים. המצוקה במקומות דיור ואף ללינה בלבד הייתה גדולה; הבחור רץ
ממקום למקום בחפשו מקומות פנויים, היה מנקה מקומות מזוהמים כדי לאפשר
לינה בהם, היה מכניס אי- אלה אנשים לבית הוריו, ויצא לכפרי הסביבה כדי
לגלות מזון כלשהו ולהביאו לנצרכים ביותר". גם הביא מלח בסתר ובלילות
הקרים- עצים. "הבחור היה כאילו אחד מאתנו- מסור היה לנו עד לסיכון
חייו ממש", מוסרת הגברת גינה דניטי. אחרי המלחמה רצה איוואן להתחתן עם
הגברת מונטיליו, אבל אמה התנגדה לכך. גברת מונטיליו שנשארה אלמנה עם
ילד, התחתנה עם יהודי ונולדו להם שני ילדים, אלא שנישואין אלה עלו על
שרטון. ב-1963 הופיע איוואן לביקור בארץ ופגש שוב את ארנה מונטיליו
וכעבור שנה חזר לישראל לצמיתות. "נכון, זו היתה האהבה הראשונה שלי"
אמר, "ואיני יכול לברוח ממנה". הוא דואג לה ולשלושת ילדיה. אומר
איוואן: "כל אדם עושה מה שטוב לו. כל אדם עושה לו את התוכנית של החיים
שלו. אני לא באתי לעשות ביזנס. באתי בגלל האהבה". על זה מוסיף אברהם
אלטרץ, אחד הניצולים "הוא בא אחרינו לישראל מתוך דחף עמוק, כפי שהתבטא
לפני".
הלנה קוזנייבסקה- כורזין (פולין)
הלנה קוזנייבסקה, לבית קרוק ( ruk K ), הסתירה שלושה עשר יהודים
בתקופת הכיבוש הנאצי. היא נולדה ב-1923 באחוזה הכפרית קאלינוב (
Kalinow ), נפת לאסק ( Lask ), שהיתה שייכת לאביה. עם בוא הגרמנים
הועברה האחוזה לידי "טרויהנדר" ("נאמן") גרמני. המשפחה התפוררה וב-
1939 היא נשלחה לדודה שלה בווארשה.
באביב 1940 פגשה באקראי את אדם ליכטנשטיין שהכירה לפני המלחמה
כסטודנט לחקלאות, עכשיו מורה למתמטיקה, ודרכו הכירה את משפחתו. עוד
לפני הקמת הגיטו עזרה להם בדרכים שונות. עם הקמת הגיטו, בסוף 1940,
שאלו אותה הדודים ביום-הולדתה מה מבוקשה. היא ענתה: "לעזור לידידי
היהודים! דודתי ברגע הראשון היתה מזועזעת לגמרי מדרישתי, אולם דודי
הבטיח להרהר בדבר". היא מיהרה למשפחת ליכטנשטיין והביאה את הילדה
אליז'וניה בת ה-4 ואת אמה. "העמדתי את דודתי בפני עובדה מוגמרת. אמרתי
שאלה שהבאתים עמי יישארו אתנו, ואם לא יימצא עבורם מקום, אלך לי מהבית
הזה". בהמשך נתנה מסתור לעוד יהודים ממשפחת ליכטנשטיין וכתוצאה מזה
נאלצו דודיה לשכור דירה גדולה יותר. דוד שלה נהרג ברחובות העיר
בפברואר 1942 על-ידי הגרמנים כבן-ערובה. "הייתי מיואשת ונדלקה בי
תאוות נקם". היא הצטרפה לאירגון מחתרתי (א.ק.) ונתקבלה לעבודה
כמזכירתו של מנהל המשרד הגרמני לפיקוח על המחירים וזה איפשר לה להיכנס
לגיטו באופן חופשי. מצוידת בתעודת- זהות מהמשרד הזה הצליחה להוציא
מהגיטו את אדלה ליכטנשטיין ביוני 1942. מספר המסתתרים בדירתה ( בת 4
חדרים) גדל מ7- ל10- אנשים.
באוקטובר 1942 פגשה באקראי ברחוב את השופט היהודי מקסימילאן שרטר
משוטט ברחוב בגלל שמקום מחבואו "נשרף" כתוצאה מהלשנה ולא ידע לאן
ללכת. הוא צורף למחבוא לכמה שבועות עד שנמצא סידור אחר למענו. הלנה גם
השיגה תעודות מזוייפות למענו ולמען יהודים אחרים, ובעזרת ידידיה בצד-
הארי שכרה דירה נוספת לשכן בה יהודים.
במאי 1943 נאסר אדם ליכטנשטיין בעת שנסע בחשמלית (היתה לו תעודה
מזוייפת על שם אחיה של הלנה- זיגמונט קרוק). הוא נצטווה להתפשט. כאשר
הבחינו שהוא נימול- ההוכחה המכרעת ביותר באותם הימים- הוא הובא
למשטרה. כאשר נודע הדבר להלנה, לקחה את כל הכסף שהיה ברשותה, מכרה
בחיפזון דברי ערך ופנתה למשטרה. היא טענה שאדם ליכטנשטיין הוא בעצם
אחיה, ושעבר ניתוח בגיל 15 כתוצאה ממחלת מין "הצווארון הספרדי" וזה
מסביר את סימן המילה. לבסוף הצליחה לשחד את השוטר התורן, בעזרת סמל
המשטרה שהכיר את משפחתה. השיחרור עלה לה 18,000 זלוטי- כל מה שהיה
ברשותה באותו זמן. היות וגם מקום המסתור שלה "נשרף" היה צורך להעביר
את כל המתחבאים למקום חדש. בעזרת ארגון המחתרת אתו היתה קשורה,
והמסתתרים עצמם, מצאה דירה חדשה. אחת הנשים היתה בהריון- והודות להלנה
וקשריה, היא הצליחה להתקבל לבית-חולים בו ילדה בן, ובעזרת כומר השיגה
תעודת- לידה (מזוייפת) עבור התינוק. גם הוא ניתוסף כעת לקבוצת
המסתתרים, שמנתה כבר שלוש- עשרה נפשות.
ב-1 באוגוסט 1944, ביום הראשון להתקוממות הפולנית, כשלא היה מנוס
מלצאת מהמחבוא אל מקלט, נתגלה לעיני שכניה הפולנים של הלנה קרוק דבר
הסתרת היהודים, וכן חוסר נאמנותה של הפולניה שבקרבם. שניים מהלוחמים
הפולנים פרצו לדירתה, שדדו ובזזו. אחד מהם איים שאחרי רדת החשכה הוא
"יעשה חשבון עמי על שהסתרתי יהודים". הודות לעזרת ידיד במחתרת היא
הצליחה לעמוד מנגד, ועלה בידה להעביר את קבוצת המסתתרים דרך מנהרה תת-
קרקעית למקום חדש.
לאחר המלחמה נישאה הלנה לאדם ליכטנשטיין, אולם נפרדה ממנו ב-1953
ונישאה שנית, לד"ר יעקב קוז'נייבסקי, אף הוא יהודי. בשנת 1957 עלתה
המשפחה ארצה (שמם כיום כורזים).
קרובת משפחה של הניצולים כותבת שאין לדבר כאן על תמורה כספית, כי
היו לה להלנה הורים עשירים ולכן היה באפשרותה גם לעזור כספית לנזקקים.
רגש הרחמים היה מפותח למדי אצל אישה זו, ובשל תכונה זו היתה מוכנה
להקריב את עצמה ולסכן את חייה. "הכל למען הזולת... רגש הרחמים ורגשות
אחרים הביאו אותה לידי החלטה להינשא לאדם ליכטנשטיין". בארץ חיים
אחדים מניצוליה.
גרטרודה באביליסנקה (פולין)
מאז ועד סוף המלחמה החזיקה גרטרודה את מיכאל כבן שלה. היא לא
הסתירה ממנו את מוצאו, אבל יעצה לו שלא לגלות זאת ברבים. עקב יחסיה
הטובים עם הכמורה, ניתן למיכאל לשמש בכנסיה כעוזר צעיר לכמרים בזמן
התפילות. גרטרודה היתה נערה כאשר הצטרפה למשפחת סטולוביצקי בוורשה.
מוצאה מסטארוגארד בקירבת דאנציג, והיא הועסקה כמטפלת בבית המשפחה.
הילדה בה היא טפלה נפטרה ב-1933 והמשפחה בקשה מגרטרודה להישאר עימה.
היא הועסקה כמזכירה בבית-החרושת של אבי המשפחה, שהיה אחד היהודים
העשירים בפולין. הילד מיכאל סטולוביצקי נולד ב-1936.
ראש המשפחה היה בפריז כשפלשו הגרמנים לפולין ב- 1939. כאשר נודע
לאשתו שהוא נעצר על- ידי הגרמנים בצרפת, החליטה לעקור עם בנה ועם
האומנת גרטרודה לכיוון וילנה, שהיתה אז בשליטה רוסית. כשנודע לה על
מות בעלה בצרפת, לקתה הגברת סטולוביצקי בשיתוק בחלק מגופה. לפני מותה
ביקשה גרטרודה לטפל במיכאל והפצירה בה: "אנא, קחי אותו לארץ ישראל."
ונפטרה. בתפקידו זה קרה לא פעם שמיכאל היה מתיז "מים קדושים" על
קצינים גרמנים קאתוליים שבאו לבקר או להתוודות בכנסיה בה שימש. מפעם
לפעם היו הגרמנים עורכים חיפושים בביתה של גרטרודה. היא היתה לעתים
מתחזה ליהודיה ובדרכים- לא דרכים היתה נכנסת לגיטו כדי להביא מעט מזון
למכריה היהודים שבתוך הגיטו. היות והיא ידעה את השפה הגרמנית על
בוריה, היתה לפעמים כותבת בקשות בשפה הגרמנית בשם איכרים ובתמורה לכך
היתה מקבלת קצת מזון מאיכרי הסביבה.
בתום המלחמה, בה נהרג בעלה כפארטיזן, החליטה גרטרודה לקיים את
הבטחתה שנתנה לאמו של מיכאל לפני מותה." לא אשאר, הבטחתי להביא את
מיקי לפלשתינה",
היא השיבה לבני משפחתה הענפה שהציעו לשכן אותה ואת הילד בביתם.
האשה והילד נדדו ממחנה למחנה ולבסוף עלו על סיפון אוניית- המעפילים
המפורסמת "אקסודוס" (עליית- אירופה תש"ז), שאחר- כך נתפסה בידי
הבריטים והוחזרה לנמל המבורג.
ברכה חבס, בספרה " ספינה שניצחה", מתארת את גרטרודה כאשה שקטה
ופיקחית שלא התלוננה אף פעם:" במסירות ובחיבה טיפלה בנער היהודי היפה,
כבן –12. שליחי ארץ-ישראל הציעו לה לא פעם להעבירו על אחריותם, אך היא
סירבה." נשבעתי ועלי לקיים את השבועה במלואה, וגם אם תארך הדרך".
למרות היותה בודדה באוניה, בה שררו לפעמים חיי ג'ונגל, ומקופחת- לא
התלוננה אף פעם.
לבסוף הגיעו שנית לחופי הארץ. מאז המשיכה גרטרודה באבילינסקה לטפל
בנער במסירות, גידלה אותו כילד ישראלי ואף שלחה אותו להתחנך במוסד
החינוכי בבן-שמן.
משך כל השנים בארץ נשארה נאמנה לדתה. מדי יום א' היתה הולכת לכנסיה
קאתולית להתפלל, אבל את הילד גדלה כיהודי. גרטרוד באבילינסקה מתגוררת
כיום בבית- אבות בצפון הארץ.
מאלווינה צ'יזמאדיה (הונגריה)
מאלווינה צ'יזמאדיה (Malvina Csizmadia) נולדה ב-1926 בצ'כוסלובקיה
ומ-1942 גרה עם משפחתה (אם ושלוש בנות) בעיירה שטוראליאאויהי,
הונגריה. ב-10.3.44, לאחר פלישת הגרמנים להונגריה, הוקם מחנה- עבודה
בעיירה זו ממש על-יד ביתה של משפחת צ'יזמאדיה. פלוגת עובדי כפיה מס'
107/11, מורכבת מיהודים נמצאה בקירבת ביתן מחודש מאי ועד לאוקטובר
1944.
מן הרגע הראשון ניסתה מלווינה ובני משפחתה לקשור קשרים עם עובדי
פלוגת- הכפייה. הם היוו קשר חי בין העולם החיצוני לבין אסירי המחנה,
בו נמצאו כ-300 יהודים, במיוחד היתה פעילה בהגשת עזרה מאלווינה. היא
סיפקה לאסירים עיתונים והעבירה אליהם מכתבים שהגיעו למענם באמצעות
משפחתה. בבית אף נערכו פגישות בין האסירים וקרוביהם. מציין הניצול
לאדיסלואב שווארני: " כמעט כל המחנה ידע שיש משפחה, אשר אפשר לסמוך
עליה".
ב - 25.10.44 נתקבלה פקודה שעל הפלוגה לעזוב את המקום. היה ידוע
שעומדים להעביר את האסירים היהודים לגרמניה. עלה בידי משפחת צ'יזמאדיה
להוציא כ30- יהודים ולהסתירם במקומות שונים בכפרים. מאלווינה היתה
הפעילה ביותר בהצלה זו.
היא ליוותה בעצמה את ניצוליה למקומות הסתר בכפרים, סיפקה להם את כל
צרכיהם, כיבסה את בגדיהם, הביאה להם מזון ואף גייסה עבורם כספים ככל
יכולתה, וכל זאת עשתה ללא תמורה ובסיכון רב.
מספר לאדילאב שוראני: " מאלווינה צ'יזמדיה הצילה אותי אישית מפני
הגירוש... שעה שהיה עלינו לעבור אחד מגשרי הרכבת...היא ניגשה אל
הז'אנדארם שניצב לו עם כלבו על הרציף וביקשה ממנו אש. היא שוחחה אתו
עד שחציתי את פסי-המסילה. כעבור מחצית השעה, כאשר התמוטטתי בשדה
מאפיסת כוחות,עודדה אותי מאלווינה... היה זה דבר על-אנושי לנוכח
המראות שבדרך: גוויות עובדי פלוגות-הכפייה התלויות ופגרי הבהמות
בתעלות..." מאלווינה עזרה גם לאחרים לברוח ומצאה עבורם מקומות-מסתור
אצל קרובי משפחתה, בערימות חציר או בסככות תפוחי-אדמה." הנייר אינו
מסוגל להכיל את כל שאפשר לכתוב על האשה הזאת", מציין ל. שוראני.
"...גם את הדברים האלה, המועלים בחיפזון, איני יכול לכתוב ללא דמעה,
כי עד היום איני מעז להיזכר בכל". "רק טובות אוכל לכתוב על המשפחה
הזאת", מציין אנדור שווארץ, גם הוא מניצוליה.
אחרי המלחמה עזרה מאלווינה צ'יזמאדיה ליהודים לעבור לצ'כוסלובקיה
בדרכם לארץ ישראל. אף היא החליטה להצטרף אליהם והגיעה לכאן ב1949-.
היא מתגוררת בקירבת אחדים מניצוליה.
רובין ("ביצ'קו") דימיטרוב (בולגריה)
רובין ("ביצ'קו") דימיטרוב (Dimitrov ]“Bicko” Rubin [), שגדל
בסופיה בשכונה שגרו בה יהודים, ראה תמיד את עצמו מקורב לעם היהודי
ולגורלו. בזמן המלחמה עבד בתור רוכל ממתקים והיה מביא ליהודים שהיו
כלואים במחנות עבודה מזון, לבוש וסיגריות. הוא החביא עשרות יהודים
בביתו לזמן קצר. בעת נסיון להגניב מצרכים ליהודים שהיו במחבוא נתפס
ובתחנת המשטרה הוכה ללא רחם ונפגע בעצבי עיניו. ראייתו נחלשה והוא
סובל מזה עד היום.
ב - 24.5.43 ביצעה המשטרה הפאשיסטית "אקציה" גדולה ברובע היהודי
"יוץ' בוינה" בכדי להעבירם למחנה ההסגר "סומוביט". כל היהודים שנעצרו
רוכזו בבית הספר "פוטינוב". רובין נמצא באותה עת לפני מפתן המאפיה של
סבתו, ראה את הסכנה האורבת ליהודים המנסים לברוח והכניסם למאפיה בדלת
האחורית. הוא ערם עצי הסקה לפני המאפיה כדי להסוות את פתח החנות וביקש
מסבתו לשבת בכניסה ולעסוק בסריגה על מנת להוליך שולל את רודפי
היהודים. בינתיים הוא הצליח להחביא כ20- יהודים במאפיה מתחת לדלפק, עד
יעבור זעם.
מאוחר יותר העבירו נשות העצורים היהודים באמצעותו חבילות מזון
לבעליהן העצורים בבית הספר. כאן הבחין בו שוטר כשהוא מתחבק עם ידידו
פפו היהודי שזה עתה שוחרר. דימיטרוב נעצר והובל לתחנת המשטרה ולאחר
חקירה נחבט בראשו והושלך החוצה כשהוא מחוסר הכרה.
ב1962- הוזמן רובין דימיטרוב על ידי ידידיו ומוקרי פניו בארץ
לביקור רעים ובהזדמנות זו קיבל טיפול בבית חולים לשם ריפוי עיניו.
לאחר מכן החליט להישאר בארץ.
הנזירה מרגריט ברנס (צרפת)
בתקופת המלחמה שירתה הנזירה מרגריט ברנס (Sr. Marguerite Bernes)
כעוזרת לאם המנזר "ז'אקומו הקדוש" ברומא. למעשה היא ניהלה את כל
ענייני המנזר בשל גילה הגבוה של אם המנזר .
כשחיפשו בני משפחת פינצי (Finzi) מקום מחבוא בטוח בסוף 1943, הופנו
אל מנזר זה. האחות ברנס קיבלה את אניטה פינצי ושלושת ילדיה בזרועות
פתוחות. את הילדים היא הסתירה בחדר בתוך הכנסייה, שם מצאו מסתור גם
יהודים אחרים. יהודים נוספים היא העבירה למנזר סמוך, עקב הלשנה נאלצו
המסתתרים באותו מנזר סמוך לברוח ומרגריט ברנס נאלצה להוסיף אחדים
למנזר שלה ואחרים לפזר במקומות שונים בעזרת אנשי כמורה קאתוליים.
בסה"כ היא דאגה לשלומם ולבטחונם של 21 יהודים. היא גם גילתה תשומת לב
רבה לצרכים הדתיים שלהם והשתדלה לאפשר לניצוליה עד כמה שאפשר לשמור על
המסורת היהודית.
עם סיום תפקידה ברומא בחרה האחות ברנס להצטרף לסניף המסדר שלה
("Les filies de la charite de St. Vincent de Paul"). בירושלים. פה
יסדה מעון לילדים מפגרים, בשיתוף עם משרד הסעד, וכיום מטפל המעון
בכ84- ילדים, רובם יהודים.
הנזירה ברנס מציינת שרק בהגיעה לישראל היא גילתה את מטרת החיים
האמיתית שלה. פה היא חשה את חשיבות תקומתה של מדינת ישראל ואת נצחיותו
של העם היהודי. מאז בואה לכאן ביקשה להגשים את השקפת עולמה הדתית –
אהבת האל ואהבת העם היהודי הלכה למעשה. בהתמסרות ללא ליאות לילדים
מפגרים, רובם יהודים, היא משלבת אהבה לנזקקים ביותר (לפי דעתה בתכונה
זו גם מתגלה ומתבטא האל כלפי העולם) באהבה לעם ישראל, שלו נועד תפקיד
מרכזי בתיקון העולם. אמונה זו ליוותה את עבודתה עם ילדים אלה זה למעלה
משלושים שנה.
יש לציין שהנזירה ידועה היטב בקרב אנשי דת וציבור שונים בעיר הבירה
ואף זכתה בתואר "יקירת ירושלים".
יז'י דוראץ (פולין)
דמות ידועה במחתרת הפולנית ומציל יהודים בתקופת השואה. יז'י דוראץ
(Jerzy Duraez) חזר להתגורר בארץ לאחר שהבות ממושכת בחו"ל. ב - 1972,
מיד לאחר שהגיע הנה לראשונה, הוכר כחסיד אומות העולם על סמך עדויות
רבות מפי ניצולים, ושנה לאחר מכן אף זכה לנטוע עץ בשדרות חסידי אומות
העולם ביד ושם. יז'י דוראץ' נולד ב - 1921. אביו, תיאודור דוראץ', היה
עורך דין נודע בפולין והתפרסם בשל דעותיו הליבראליות והעזרה שהגיש
לנרדפים מטעמי דת,גזע או מצפון. מיד עם בוא הגרמנים נחלץ יז'י לעזרת
היהודים בווארשה הכבושה. עלילותיו הרבות כללו: הוצאה מהגיטו, הספקת
מזון ותעודות חדשות וכן מציאת מקומות מגורים בצד ה"ארי" וטיפול אישי
מסור במסתתרים. היותו חבר פעיל במחתרת "ארמיה לודובה" איפשרה לו לספק
מקומות מסתור ליהודים במקומות רבים בווארשה. ניצולים רבים, מהם לוחמי
המחתרת היהודית שנזקקו לעזרתו, מצאו אצלו מסתור זמני, או שדאג להשיג
להם מחבוא במקומות סתר שבפיקוחו.
כבר נודע ברבים סיפור ההצלה של האחים נתן וישראל מנצ'קובסקי, אשר
באפריל 1943 נכנעו להפצרותיו של דוראץ' להסתיר אותם עד אשר יוכלו
למצוא דרך להצטרף לפארטיזאנים. בדירה נעולה מבחוץ הסתתרו שני האחים
יחד עם שלושה ניצולים אחרים. כלפי חוץ נדמה היה שהדירה ריקה מאדם.
ברם, בלילות היה יז'י מתגנב, מספק למסתתרים מזון ומיצרכים חיוניים
ומעביר להם ידיעות על הנעשה בעולם החיצוני. "פעמים רבות, כדי לעודד
אותנו", מספרים האחרים מנצ'קובסקי, "היה לן אתנו במחבוא, כדי לחלוק
עמנו בגורל". בספטמבר 1943 נורה יז'י דוראץ' ברגלו באחת מפעולות
המחתרת נגד הנאצים (עוד לפני כן, באפריל 1943, הסתער עם קבוצתו על
משמר גרמני של אנשי אס אס ומשטרה, הצר על הגיטו הלוחם, מצד רחוב
נוביניארסקה, ובקרב זה חיסל מקלע והרג כמה מאנשי המשמר). בשל סיבה זו
קשה היה לו להגיע לניצוליו. "נבהלים ואסורים בדירה, כאשר המצרכים
הולכים ואוזלים, חיכינו לסימן חיים ממנו", מוסיפים האחים מנצ'קובסקי.
"לבסוף הוא הגיע אלינו. ראיתי אותו מחוויר, מתנועע על רגליו. הוא היה
במצב של עלפון כשהגיע אלינו על מנת לסייע בידינו". בכל זאת אזר כוח
ותיכנן את הוצאתם מדירה זו, כשהוא משתמש בתעודת קצין הבולשת הנאצית
(שהשיג באחד המיבצעים שלו) כדי לרכך את חשדותיו של איש "המשטרה
הכחולה" הפולנית בדבר זהותם האמיתית של אנשי חסותו. לאחר שני ניסיונות
הצליחה קבוצת הניצולים בעזרת דוראץ', להגיע ב - 25.12.1943 למטה של
קבוצת הפארטיזאנים שבראשות חיל (יחיאל) גרינשפן, שם נשארו עד סוף
המלחמה. "אם נשארנו שנינו בחיים", מסיימים האחרים מנצ'קבסקי את עדותם,
"הרי זה אך ורק הודות ליז'י דוארץ' ועזרתו". על סיועו ליהודים רבים
מעידים ניצולים אחרים, ביניהם מחוקרי השואה הבכירים ב"יד ושם".
אירנה זיינטל (פולין)
אירנה זיינטל (Irena Ziental) עבדה כאחות בבית החולים בעיר
ולוגזימייז' שבפלך ווהלין (כיום: אלדימיר-וולינסקי), שם שימש ד"ר
טוביה לויט כרופא, בסתיו 1943, לאחר שהלה עם משפחתו נאלצו לברוח יחד
עם מצילם סטרויוואס (Strojvas) ממקום מחבואם ביער בגין ההתנגשויות בין
אוקראינים לפולנים, פנה ד"ר לויט אל ברוניסלאבה, אמה של אירנה, בבקשת
עזרה. הבת והאם גרו בפרבר של העיר וכבר הסתירו שישה יהודים במרתף של
בית עזוב. אירנה הסכימה לצרף את ד"ר לויט ומשפחתו, ועתה שהו במחבוא –
עשרה איש ואשה. הכניסה למרתף נמצאת מתחת לארון המטבח והריצפה ניתנה
להזזה. הבית היה שייך לפני המלחמה למשפחת זיינטל, אבל במרוצת שנות
המלחמה הפך למחסן ירקות בעוד המשפחה גרה במקום אחר בעיר. מספר ד"ר
לויט: "הצטרפנו לאותו מרתף קטן, שבקושי היה בו מקום כדי לשכב על הצד
ללא תנועה. הבית היה ריק וסגור. שלוש פעמים בשבוע באה גב' זיינטל
להביא אוכל... ביקורים אלה היו חשובים ומסוכנים, כי בסביבה חשדו. מה
פירוש הביקורים הקבועים בבית ריק שאין מתגוררים בו?" כעבור חודשיים
נאלצה משפחת זיינטל לעזוב את העיר ולעבור אל מעבר לנהר הבוג; אבל לא
לפני שמשפחת סטרויוואס – מצילתם הקודמת – הסכימה להיכנס לדירת משפחת
זיינטל ולהעביר לשם את עשרת היהודים המסתתרים, שנשארו במקום החדש עד
לשיחרור העיר על ידי הרוסים ב - 20.7.1944. מדברי ד"ר לויט: "הבת, גב'
אירנה, היתה הרוח החיה בפעולת ההצלה, עד כדי כך שאת תעודת הזהות שלה
היא נתנה לאשתי... רק הודות לטוב לבם של בני משפחת סטרויטטאס וגב'
זיינטל ובתה אנו חיים היום, יש להדגיש את אומץ לבם היוצא מן הכלל
וחוסר האינטרסנטיות בפעולתם", לאחר המלחמה התחתנה אירנה עם אליהו
יקירה, ויחד עם בעלה והאם הם עלו לישראל.
זראני מונש-זוואגרמן (הולנד)
באפריל 1943, בהיותה בת 16, הועברה חנה וייס על ידי המחתרת
ההולנדית מביתה באמשטרדאם לעיר סנק, לבית המצילה, שם פגשה ביהודיה
בגיל העמידה שכבר היתה מוסתרת שם. מיד עם הגיעה לשם חלתה חנה קשות וכל
גופה התנפח. הרופא שהוזעק למקום קבע שהמחלה נובעת ממתח עצבים שנגרם
מהלם הפרידה מאמה ומאחותה הקטנה. לאחר שהאב נלקח לטארנספורט מזרחה.
הרופא לא העז להעביר את חנה לבית החולים העירוני. התרופה שרשם
לפאציינטית היתה כנראה חריפה מדי והשאירה בחנה תופעות לווי, מהן סבלה
עוד שנים ארוכות. המצילה דאגה להשיג למען חנה תעודה על שם חדש, אולם
היא לא יצאה מהבית מחשש הלשנה. באמצעות המחתרת הצליחה לשמור על קשר עם
אמה, עד שנעצרה האם, הועברה למחנה הריכוז וסטרבורג, שולחה לאושוויץ,
משם לא חזרה. לאחר המלחמה נפרדה הניצולה ממצילתה ועלתה ארצה. ב - 1968
באה זראני מונש-זוואגרמן לביקור בארץ כדי להשתתף בחגיגת הבר מצווה
שערכה חנה לבנה. בביקורה השני, שלוש שנים לאחר מכן, החליטה המצילה
להשתקע בישראל.
אליזבט סטרול-ניקופוי (רומניה)
אליזבט ניקופוי (Elizabeth Nikopoj) התגוררה ביחד עם משפחתה בעיר
יאסי, רומניה, ב - 29 ביוני 1941, מספר ימים לאחר פרוץ המלחמה עם
רוסיה, ערכו אנשי משמר הברזל, בעידוד השלטונות פוגרום נוראי ברחובות
העיר, בו נרצחו במשך יממה כ - 15,000 יהודים. בהישמע דבר תיכנון
הפוגרום, רצה אליזבט ברחובות שכונת פודול-רושו (הגשר האדום), שרוב
תושביה היו יהודים, כדי להזהיר אותם להימלט על נפשם בעוד מועד. היא
הסתירה בביתה ארבעה עשר יהודים במשך שבועיים. יהודים אחרים היא הובילה
לבית בודד בפאתי השכונה והם מצאו שם מחסה עד יעבור זעם. רבים מאלה
ששמעו בקולה ניצלו מהטבח האיום, ביניהם מנדל ינקו, כיום תושב ישראל.
לאחר הפוגרום, כשהיהודים נשלחו למחנות עבודה, היא סיכנה את חייה
בהעבירה להם חבילות מזון ובגדים. פעם, כשהגיעה לאחד המחנות שם היו
כלואים מכריה היהודים, תפסוה הז'אנדארמים והרעיפו עליה מכות נמרצות
וגם כלאוה לכמה ימים. לאחר המלחמה התחתנה עם מרכוס סטרול, אחד
מניצוליה, ובשנת 1963 עלו בני הזוג ארצה. ישראל זילברמן, שהכיר את
אליזבט עוד מלפני המלחמה, מספר בעדותו שהיתה עונדת סרט עם מגן דוד
צהוב על דש בגדה כהזדהות עם היהודים.
הסיפורים באדיבות ד"ר מרדכי פלדיאל, מנהל המחלקה לחסידי אומות
העולם, "יד ושם" ו"מורשת – בית העדות ע"ש מרדכי אנילביץ".
חוק יד ושם
"חוק זיכרון השואה והגבורה - יד ושם" שקיבלה הכנסת ב – 1953 הטיל
על רשות הזיכרון להנציח את "חסידי אומות העולם", ששמו את נפשם בכפם
להצלת יהודים. מאז תחילת שנות השישים פועלת וועדה ציבורית ליד רשות
הזיכרון. וועדה זו מורכבת מאישי ציבור ובראשם שופט בית-המשפט העליון
והיא בודקת בקפדנות את העדויות, את הבקשות ואת התעודות המגיעות אליה
בדרך כלל בעקבות פנייה של ניצול.
החלטתה של הוועדה להעניק תואר חסיד אומות העולם נעשית בדרך כלל על
פי הקריטריונים האלה:
1. מעשה הצלה קונקרטי או עזרה בהצלה.
2. הצלה שנעשתה תוך סיכון עצמי.
3. המציל לא דרש ולא קיבל תמורה בעד מעשה ההצלה.
בסיס חוקי (מתוך אתר "יד ושם") סעיף בחוק מחייב את "יד ושם" להוקיר
את חסידי
אומות העולם "ששמו נפשם בכפם להצלת יהודים".
מי נחשב לחסיד אומות העולם?מאז 1963 הוטלה משימת הענקת התואר חסיד
אומות
העולם על ועדה בראשות שופט של בית המשפט העליון בישראל. הוועדה
פועלת על-פי קריטריונים מסוימים ובוחנת בקפידה כל מסמך רלוונטי,
ובייחוד עדויות של ניצולים ועדי ראייה אחרים. כדי להגיע להערכה נכונה
של מעשיו ומניעיו של המציל, הוועדה לוקחת בחשבון את מכלול הנסיבות
הרלוונטיות לסיפור ההצלה, למשל, כיצד נוצר הקשר בין המציל לניצול או
לניצולים; סוג העזרה שהוגשה; האם ניתן פיצוי חומרי כלשהו בתמורה
לסיוע, ואם כן, איזה; מה היו הסכנות והסיכונים שנטל המציל על עצמו; מה
היו מניעיו של המציל, אם ניתן לאמתם, למשל - ידידות, אלטרואיזם, אמונה
דתית, שיקולים הומניטאריים וכיוצא באלה; זמינותן של עדויות ניצולים
(תנאי מוקדם וכמעט הכרחי לצורכי התכנית הזאת); נתונים ומסמכים
רלוונטיים אחרים העשויים לשפוך אור על אמיתותו של הסיפור ועל
ייחודיותו. כשהנתונים הזמינים מלמדים שאדם שאינו יהודי סיכן את חייו,
את חירותו ואת ביטחונו כדי להציל יהודי אחד או יותר מסכנת מוות או
מגירוש למחנות המוות, מבלי לבקש מראש תמורה כספית כלשהי, האדם הזה
נעשה מועמד לתואר חסיד אומות העולם. התנאים האלה חלים גם על מצילים
שנפטרו.
הענקת התואראדם המוכר בתור חסיד אומות העולם זוכה במדליה
מיוחדת שעליה מוטבע שמו ובתעודת הוקרה, ושמו נרשם על קיר הכבוד בגן
חסידי אומות העולם ב"יד ושם" בירושלים. האותות מוענקים למצילים או
לשארי בשרם בטקסים מרגשים הנערכים בישראל או בארצות מגוריהם בחסות
הנציגויות הדיפלומטיות של ישראל ובנוכחותם של נציגי ממשלה מקומיים,
וזוכים לכיסוי תקשורתי נרחב.
כ 19,706- גברים ונשים (ראה רשימה מפורטת לפי ארצות מוצא בגרסה
המורחבת של הפעלה באתר האינטרנט) הוכרו עד היום בתור חסידי אומות
העולם, ובכללם בני משפחה שהיו שותפים להצלת יהודים, והם מייצגים למעלה
מ8000- סיפורי הצלה שאומתו.
בעקבות חסידי אומות העולם באינטרנט
באתר יד ושם
http://www.yad-vashem.org.il/heb_site/heb_righteous/home_righteous_right.html
מוקדש אזור מיוחד לאנשים מופלאים אלה. ניתן לקבל מידע כיצד מחליטים
על הענקת התואר, לעיין ברשימת חסידי אומות עולם לפי מדינות, לקרוא את
סיפוריהם של חסידי אומות העולם ולצפות בתמונות של אתרי כבוד ביד ושם
לחסידי אומות העולם. עוד באתר יד ושם – מאמר של מרדכי פלדיאל, מנהל
המדור לחסידי אומות העולם ביד ושם,על "חסידי אומות העולם בתקופת
השואה", על סוג העזרה אותה הגישו, הסכנות בפניהן עמדו, מניעי המצילים
וחשיבות הנושא .
http://www.yad-vashem.org.il/odot_pdf/Microsoft%20Word%20-%202332.pdf
מדינת ישראל קבעה בחקיקה את הסיוע והשירותים שהמדינה מתחייבת
להעניק לחסידי אומות העולם. חוק התגמולים לחסידי אומות העולם, התשנ"ה
1995
http://www.knesset.gov.il/laws/heb/FileD.asp?Type=1&SubNum=5&LawNum=1540
מגדיר את התגמול המגיע לחסידי אומות העולם, ואת זכאותם לשירותי
בריאות, לקצובת הבראה ולסיוע בדיור וסיעוד. מידע נוסף על התגמולים
המגיעים לחסידי אומות העולם ניתן למצוא במוסד לביטוח לאומי
http://www.btl.gov.il/code_gim/g_has_om.htm
באתר של במבילי, שהוא ארגון וולונטרי לזכויות האדם והקהילה הזרה
בישראל, הוקם מדור מיוחד על השואה וחסידי אומות העולם
http://www.bambili.com/holoh.asp
במדור זה ניתן למצוא בית קברות וירטואלי עם שמות חסידי אומות העולם
שנפטרו, רשימת חסידי אומות עולם החיים בארץ, רשימת חסידי אומות העולם
לפי מדינות בעולם וקישורים בנושא.
בולים שהוצאו בארץ לזכרם ולכבודם של חסידי אומות העולם ניתן למצוא
באתר: "השואה – למידה אחרת לתלמידי בית הספר היסודי"
http://web.macam98.ac.il/~ochayo/chsidim.htm
ארגון חשוב שנוסד כדי לסייע לחסידי אומות העולם, שרובם היום קשישים
ונזקקים הוא הארגון היהודי למען חסידי אומות העולם The Jewish
Foundation for the Righteous , שמספק תמיכה כספית ל-1,700 חסידי
אומות עולם ודואג להנצחת והנחלת מעשיהם לדורות הבאים
http://www.jfr.org/main.html
מידע נוסף באנגלית ברשת ניתן למצוא בחוברת, שנקראת "הסיפור של
חסידי אומות העולם", המספרת את סיפורם של מצילי יהודים בארצות צרפת,
דנמרק, איטליה, ופולין. החוברת נמצאת בארכיון ובמרכז המשאבים על השואה
של קווינסבורו קולג' בניו-יורק
http://fcit.coedu.usf.edu/holocaust/people/save1lif.pdf .
ועוד באנגלית על חסידי אומות העולם אפשר למצוא גם בספריה היהודית
הוירטואלית בכתובת הבאה:
http://www.us-israel.org/jsource/Holocaust/righteous.html .
מינהל חברה ונוער בשיתוף עם " משואה"- יד לחברי תנועות הנוער
הציוניות בשואה ובמרי הוציאו את החוברת "כי באדם אאמין, מצילי יהודים
בתקופת השואה".
החוברת הוקדשה לחסידי אומות העולם אשר חרפו נפשם ואת משפחתם בהצילם
יהודים בתקופת השואה. בחוברת רצף פעילויות מגוונות ומומלץ מאד להיעזר
בהן, ולא להסתפק בפעילות יחידה וחד- פעמית. ניתן למצוא את החוברת באתר
האינטרנט של מינהל חברה ונוער: http://noar.education.gov.il
נספח 1 להפעלה
סיפורי חסידי אומות העולם
אנו מודים לד"ר מרדכי פלדיאל, המחלקה לחסידי אומות העולם ב"יד
ושם"; ול"מורשת בית העדות ע"ש מרדכי אנילביץ', על הסכמתם לפרסום
הסיפורים.
הסיפורים ראו אור ב"ילקוט מורשת".
קבוצה א'
נישאו לניצולים אותם הצילו, ויחד עלו ארצה.
* סטפאן ראצ'ינסקי (פולין)
סטפאן ראצ'ינסקי התגורר יחד עם משפחתו בכפר וגלינה, סמוך לנימצ'ין,
נפת וילנה, שם היה להם משק חקלאי. מגע הדוק עם יהודי הסביבה לא היה
להם- אם כי בנסיעותיהם לעיר נימצ'ין למחלבה, למספרה, לכנסיה או
לבידור, נתקל הצעיר סטפאן ביהודים וכך נוצר קשר כלשהו עוד לפני
המלחמה.
ב 20.9.1941 ערב ראש השנה, לאחר פלישת הגרמנים לרוסיה, היה סטפאן
ראצ'ינסקי עד לרצח המוני של יהודי נימצ'ין. ימים אחדים לאחר המאורע
האיום החלו צצים פה ושם שרידי הטבח, יהודים שהכירו את אביו, וביקשו
עזרה. תחילה הסתובבו על-יד המשק, לאחר מכן העזו והתדפקו על הדלת ובקשו
מזון. מספר המציל: "אני, או אחיותיי, או אחי, היינו מביאים להם אוכל,
מפני שהם עצמם לא ביקשו, התביישו, כנראה, משום שלא היה להם במה לשלם.
ובכן, נאלצנו בעצמנו להביא להם את המזון." תיאור זה מוצא חיזוק בדברי
הניצולים: "לאחר המאורעות המלווים בשפיכת- דם אכזרית שהיו בנימצ'ין,
ברחנו... הסתתרנו בבורות, עברנו שדות ויערות... והגענו למקום מבטחים
ארעי אצל משפחת ראצ'ינסקי". בשל עזרתם ליהודים, פליטי החרב, זכה ביתם
של המצילים לכינוי "בית אברהם אבינו". השכנים הנוצרים קראו לבית:
"הגיטו היהודי". במשך שלוש שנים קיבלו פליטים יהודים מזון ועזרה אחרת
ממשפחה זו. "אין מילים בפינו כיצד להודות להם עבור כל שעשו למעננו",
מציינים הניצולים. "אין גם לשכוח כי במעשיהם סיכנו בני משפחת
ראצ'ינסקי את חייהם יומם ולילה. החוקים הנאציים קבעו כי המאכסן פליט
יהודי משלם יחד עם המאוכסן בחייו. המאכסן פליט יהודי לא רק שהיה צפוי
לעונש מוות, אלא גם ביתו והבתים הסמוכים היו צפויים להרס מוחלט".
יום אחד הופיעה אישה יהודיה ובזרועותיה ילד. ללא מילים השאירה את
הילד על מפתן בית משפחת ראצ'ינסקי ונעלמה כלעומת שבאה. אימו של סטפאן
טיפלה בילד תקופת מה עד שאם הילד באה לבקשו ממנה. אביו של סטפאן אף
ישב בבית- הכלא, אבל שוחרר כאשר שוביו לא הצליחו להוכיח את ההאשמות
בדבר עזרה ליהודים.
בסוף 1942 הכיר סטפאן את שושנה (אז סוזנה), נערה יהודיה, בתו של
מורה לעברית, שהסתתרה אצל ראש הכפר איוואניץ, שם עבדה כעוזרת בית
ומשק. הודות לסטפאן, הגיעה אל פולני שהתגורר בכפר סמוך. לקראת סוף
1943 שרפו פרטיזאנים ליטאים את ביתו של הפולני וסטפאן בא להציל את
שושנה ולקח אותה על אופניים אל דודתו בכפר פאדוליצה שם שהתה עד ליוני
1944. כאן נטפלו אליה פארטיזאנים פולניים (מקבוצת "זאב הברזל") ורצו
לעשות בה שפטים לאחר שחשדו בה שהיא יהודיה. שוב הופיע סטפאן, ובעזרת
כומר מקומי שבא ונשבע ש"זוזיה" אינה יהודיה, הניחו לה. כתוצאה
מהטראומה, שעברה עליה בעת מאורע זה, היא היתה שבוע ימים ללא הכרה
וסטפאן טיפל בה במסירות עד לשחרור האיזור על ידי הרוסים ב22- ביוני
1944. בין סטפאן ושושנה נרקמו קשרי אהבה והם נישאו מיד לאחר השחרור
וב- 1960 עלו ארצה, וכאן נפגשו שוב עם מקצת מן הניצולים. לזוג שני
ילדים.
פלאגיה הוצ'ק- שפרינגר (פולין)
בעת חיסול הגיטו בסוסנוביץ, באוגוסט 1943, הסתכנה פלאגיה הוצ'אק
והוציאה את וולף שפרינגר, בן ה-5, מהגיטו והסתירה אותו בדירתה חמישה
חודשים. לאחר מכן העבירה אותו לאלמנה נוצריה, אתה נישאר עד השיחרור.
המצילה שילמה מכיסה עבור הסתרתו של וולף, ביקרה אצלו לעיתים קרובות
וסיפקה לו מזון ובגדים. כמו כן הסתירה את אבי הילד, שלמה שפרינגר,
תחילה בבית מלאכה ואחר כך בדירתה, במשך תקופה ממושכת, ובהזדמנויות
הפגישה את האב עם הבן. בנוסף לכך העניקה מסתור ליהודים אחרים בעת
אקציה אחת.
ב- 1947 התחתנה המצילה עם שלמה שפרינגר, לקחו אתם את הילד ועלו
ארצה. הבעל נפטר ב- 1982.
הלנה- שרה בלאם (פולין)
הלנה נולדה ב1915- בעיר סטריי ליעקב בוגנר, שהיה ממוצא יהודי.
לאחר מותו נישאה אמה קטז'ינה בשנית ליוזף קורק, שאימץ אותה לבת,
והם עברו להתגורר בבוריסלאב. לאביה החורג היו הרבה מכרים יהודיים ולה
גם חברות יהודיות.
מיד עם כניסת הגרמנים לבוריסלאב, ב1941-, החלו לעזור ליהודים ובזמן
האקציות היתה המשפחה עוזרת לכל יהודי שנקלע בדרכה. מספרת הלנה: "יום
אחד בתחילת 1943, כשחזרתי לביתי בלילה, מצאתי את הדירה מלאה בני אדם,
בערך שלושים איש ביחד, כמובן יהודים... בגיטו נערכה בדיוק באותה שעה
אחת האקציות התכופות... הרשיתי לכולם להישאר במקום עד עבור זעם".
וחוזר חלילה בעת כל אקציה נוספת. לאחר שוך ההרג היו היהודים מתפזרים,
"אחדים לגיטו, אחדים לעבודה, ועוד אחרים למקומות –סתר שונים".
היהודים הנותרים רוכזו בתעשיות הנפט ושוכנו במחנה לימאנובסקה
קאסארניה. הלנה היתה מתגנבת דרך פתח בגדר לתחום המחנה ומביאה לשם
תרופות לחולים. שם פגשה לראשונה את בעלה -לעתיד משה בלאם.
בספטמבר 1943 נהרג אביה החורג בקידוח הנפט בו עבד על- ידי לאומנים
אוקראינים שחשדו בו שהוא מסתיר יהודים הלנה נאלצה להחליף את אביה המת
בעבודה בקידוח, כדי לקיים את המשפחה.
בתחילת 1944 לקחה הלנה תשעה מעובדי מחנה "לימאנובסקה"- כולל את משה
בלאם- אל ביתה לשהות קבע ועזרה להם לבנות מקום מסתור בתוך סככה שהיתה
מיועדת לארנבות. היה בכך תירוץ טוב להיכנס לעתים קרובות אל הסככה בלי
לעורר את חשדם של השכנים. כמה שבועות לאחר מכן נערך חיפוש בביתה של
הלנה על- ידי גרמנים בלוויית שוטרים אוקראינים. לאחר שהתייאשו מלמצוא
יהודים בביתה, עצרו את הלנה ואמה והעבירו אותן להמשך החקירה בעיר
דרוהוביץ. הלנה עונתה שם קשות, אבל סירבה לגלות דבר. הם איימו עליה
בעונש מוות ואף הודיעו לה על מועד ביצוע גזר הדין. למזלה, עקב
התערבותו של גרמני שעבד עם אביה בקידוח עוד לפני המלחמה כמנהל עבודה,
הוחלט לערוך בדיקה מחודשת של פסק הדין. כעבור שבועיים הועברה הלנה
למחנה עבודה ליד לבוב ונשארת שם עד לשיחרור על-ידי הצבא האדום.
כשחזרה הלנה לבוריסלאב פגשה שוב את משה בלאם, שבינתיים איבד את
אישתו וילדיו והיה כמעט משותק לחלוטין כתוצאה מחבטה קשה בראשו בעת
שהותו באחד ממחנות- הריכוז. ב1946- נישאה לו וב1948- עברו לפולין
וב1957- עלו ארצה.
כאן הקים הזוג בית- כנסת וחוג ללימוד הש"ס על שמה- "אוהל שרה".
הלנה- כעת-שרה יזמה והקימה בית-כנסת שני בחסות ראש עירית בני-ברק. כמו
כן הקימה אגודת "עזרה בסתר" שמטרתה לעזור לסובלים ולנדכאים.
משה בלאם נפטר ב1972-, לאחר טיפול ארוך ומייגע בבתי-חולים שונים
כשאשתו לצידו במשך כל השנים.
אננה דוברוצקה (פולין)
"לפני שנה הורידו לו רגל אחת, לפני 10 ימים קיבל שיתוק, לפני 4
ימים הורידו לו אצבעות ברגלו השניה. הוא עוד חי עם הסכרת ומכשיר מעל
ליבו. אין לנו תקווה גדולה שהוא יישאר עוד זמן רב אתנו. כבר מספר
פעמים שאל אותי האם כבר שלחתי את הדפים אליך". כך מתארת כוכבה צור את
מצבו של הניצול קלמן פיינר, בעל בית מרקחת בחיפה. לאחר חודש באפריל
1981 הוא נפטר.
ביום האקציה בגיטו טראנוב, הגיע קלמן לולאדיסלאב יזיירסקי בעלה של
אננה, בווארשה הכבושה, ובביתם נשאר משך שנתיים ימים עד לשיחרור. נוסף
עליו, מצא בביתם של בני הזוג יזיירסקי (שהיו חשוכי ילדים) עוד יהודי
מבוגר ושני ילדים. היהודים המסתתרים נשארו בחיים, אך ואלדיסלאב נחשד
בעיני הגרמנים שהוא עוזר ליהודים, נשלח לאושוויץ ושם נספה.
אחרי המלחמה נישאה האלמנה אננה לקלמן פיינר שאימץ לעצמו את השם
יוסף דוברוצקי, עלתה אתו ארצה וסעדה אותו בנאמנות בחוליו הממושך. לא
הסכימה שמעשה ההצלה יפורסם ברבים ולא רצתה בהכרת תודה. רק כאשר החמיר
מצבו של בעלה הנוכחי, היהודי, השלימה עם רצונו להביא את סיפור ההצלה
לידיעת "יד ושם". אננה דוברוצקה יחד עם בעלה המנוח הוכרו כחסידי אומות
העולם. היום היא מתגוררת בבית אבות בצפון הארץ.
פיוטר בודניק (פולין)
בעת הכיבוש הגרמני חי פיוטר בודניק בכפר קאצ'נובסקה שבמחוז
טראנופול עם הוריו האיכרים. בין משפחות בודניק והלרייך היו קשרי
ידידות טובים. כדאי לציין שעוד עשרים שנה לפני כן הציל אביו של פיוטר
את משפחת הלרייך בעת פרעות פטלורה. ובכפר קראו לאב "דודם של
הדודים".
באוקטובר 1942 הוציא פיוטר מגיטו טארנופול את ילדי משפחת הלרייך-
אדלה אסתר וזאב- והעבירם לכפרו. לזאב הקטן לא הספיקו הכוחות ללכת
ופיוטר נשא אותו בידיו. הוא הסתיר אותם בבונקר 18 חודש. כנראה שמשפחתו
לא ידעה על הנעשה, ואימו אף הזהירה אותו שלא יעשה צעד חפוז לטובת
יהודים העלול להעמיד בסכנה את המשפחה כולה, בלי שתדע שהניצולים כבר
חוסים בצילו של בנה. על אף הצהרותיה הוא שמר את דבר ההסתרה בסודיות
גמורה והיה "סוחב" אוכל מהבית ומביא למסתתרים.
בזמן מסויים חלה זאב בטיפוס ואחותו אסתר נדבקה ממנו, והיה חשש
לחייהם. בשיא המחלה ערכו הגרמנים חיפוש באיזור, ולשם הגנה העביר אותם
פיוטר לשדות עד יעבור זעם. הוא נשא אותם על ידיו בשלג ובכפור. ימים
מספר לאחר מכן נדבק אף הוא ממחלת הטיפוס, ומתסבוכת המחלה לקה בדלקת
קרום המוח עם חום גבוה.
מאז המלחמה נותח כמה פעמים, וקיבל טיפול בפולין ובישראל- אבל ללא
הועיל, ועד היום הוא סובל מעצבים ואף נזקק לניתוח ברגליו.
לאחר המלחמה נשא את אדלה לאישה ועלו ארצה. פה כבפולין, הוא בעל
משק. "עד היום" מציינת אישתו בתצהיר מ- 1966 "הוא בטיפול רפואי". לזוג
שלושה ילדים, "ואנו מחנכים אותם להיות יהודים טובים", מסיימת אדלה
בודניק את עדותה.
יוזפה לוסאביצקה (פולין)
המצילה שהייתה ידועה בשם יוזפה פיוטאק, גרה בזמן המלחמה בווארשה
באותו בניין בו התגוררה משפחת זורמן- אם ושמונה ילדים. ליוזפה ובעלה
הנריק היה בן קטן.
עוד לפני הקמת הגטו עזרה יוזפה פיוטאק בשמירת החפצים והסחורות של
משפחת זורמן מפני סחטנים למיניהם. לאחר הקמת הגטו הייתה יוזפה באה
לבקר את שכניה בגיטו הסגור. לשם כך היא הסתכנה בענידת סרט עם מגן דוד
וכיהודיה הייתה נכנסת ומביאה מזון ותרופות לבני משפחת זורמן. פעם
בצאתה מהגטו הוכתה על ידי שומר באחד השערים. מדי פעם אירחה בביתה את
בני משפחת זורמן ויהודים אחרים שנזדמנו מחוץ לגטו ומצאו אצלה מזון
ולינה. ביוני 1942 הלינה בביתה זוג יהודי, בעוד שהיא עצמה עברה לגור
אצל אמה. זוג זה נשאר בביתה זמן ממושך, גנב את חפציה ואת חפצי משפחת
זורמן שבהם השתמשו להוצאות מחיה. "המקרה הזה לא השפיע על יחסה אלי,
למשפחתי וליהודים בכלל", מציין פנחס זורמן. משפחת פיוטאק חיה בתנאים
קשים: הבעל לודביק עבד כפועל בבית-חרושת ומהכנסתו הצנועה פרנס את
אישתו ובנו. למרות זאת, לא דרשה המשפחה ולא קיבלה כסף מאנשים שעזרה
להם. עקב הלשנות ערך פעם הגסטאפו חיפוש בביתה של משפחת פיוטאק, אולם
למזלה לא היה איש זר בבית. למרות זאת הוכתה קשות על ראשה ועד היום היא
סובלת מיחושי ראש מן החבלות שנגרמו לה אז. בעת חיסול הגטו ברח פנחס
זורמן והסתתר בדירתה. היא רכשה עבורו תעודה חדשה על שם הנריק
לוסביצקי, שהוא שמו עד היום. לאחר דיכוי הפולנים בווארשה בסוף 1944
ברח יחד עם מציליו לחבל שלזיה, כשהוא מתחזה לאחיה של יוזפה.
לאחר השחרור חזרו כולם לווארשה, שם נהרג בנה של יוזפה באופן טראגי,
בשחקו בפגז שמצא בחורבות העיר. היחסים בין האישה לבין בעלה התערערו
ולאחר מכן הם נפרדו. לאחר גירושיה נישאה לניצול הנריק לוסאביצקי (פנחס
זורמן) ב1950-; וב1957- הגיעו לישראל. כאן נמצאים גם שני אחיו של
הניצול שאף הם נעזרו על-ידי המצילה.
יאדוויגה סוכודולסקה-שאפט (פולין)
את יאדוויגה הכיר הניצול מיכאל שאפט עוד בימי ילדותה, כאשר שתי
המשפחות גרו באותו כפר. שבע שנים למד מיכאל בישיבה והיה קרוב לקבל
סמיכה לרבנות כשפרצה המלחמה. לאחר מכן ניהל בית ספר במחוז ביאליסטוק
ומאוחר יותר עבר לגטו ווארשה.
באחת האקציות בגיטו ברח מיכאל והגיעה לכפר של יאדוויגה. מספרת
המצילה: "בשנת 1942 באחד הלילות, נשמעה דפיקה קלה בדלת. אבי פתח את
הדלת ושאל את מיכאל מאין הוא בא. מיכאל פרץ בבכי וביקש את עזרתנו. אנו
החלטנו לעזור לו ככל יכולתנו ולהחזיקו אצלנו. חפרנו בור מתחת לדירתנו,
כיסינו אותו בקש ושם הסתרנו אותו. השארנו סדק צר בבור, כדי שיכנס
אוויר לנשימה. ספקנו לו את כל צרכיו והכנסנו לו את האוכל דרך מעבר צר.
בבור זה שכב במשך שלוש שנים, משנת 1942 עד ל15- בינואר 1945".
בגלל הסביבה האנטישמית, נשמרה היותו בבית בסודיות רבה, ואפילו לא
כל בני משפחתם הוכנסו בסוד הדבר. רק הוריה ואחיה ידעו על הנעשה. לשם
הסוואה, ניגשו אל המחבוא דרך הלול, עם דלי מזון כביכול להאכיל את
התרנגולות.
לאחר השחרור היה מיכאל תשוש פיזית ומדוכא מאוד. "ביקשתי למות
בחושבי שלא נותר יהודי אחד בעולם". מציליו עודדו אותו. יום אחד, לאחר
השחרור, פרצה לבית כנופיה של אנשי הא.ק. שביקשו לעשות שפטים במיכאל.
המשפחה הצליחה להניס אותם, אולם אחיה של יאדוויגה, לפי דבריה, קיבל אז
התקף לב מפחד והתרגשות וכתוצאה מזה מת לפני זמנו.
סמוך לאירוע זה נשא מיכאל את יאדוויגה לאישה ועברו לגור באולשטיין,
שם נולדו להם שני בנים- ובשנת 1957 עלו כולם ארצה.
כותבת יאדוויגה: "מוצאי ממשפחה קתולית אדוקה מאוד, ואני ומשפחתי
עשינו את המעשה שלנו כי אנו חסידי המצווה "ואהבת לרעך כמוך". אני גאה
על כך שאני נחשבת לחסידת אומות העולם. בו בזמן אני שמחה שאני ומשפחתי
קיימנו מצווה גדולה כל-כך ואני מאמינה שאלוקים יזכה אותנו בזכותה בחיי
העולם- הבא".
* הלנה אליאס-טות (הונגריה)
הלנה אליאס היא בת לאב שהיה בארון (אציל) הונגרי. סמוך למלחמת
העולם השניה, בעת ביקור ביוגוסלביה, פגשה בבנימין טות שהיה בעל טחנת-
קמח, ונישאה לו.
בשנת 1939 כאשר הגיעו פליטים יהודים מאוסטריה, חלק מהם מצאו את
דרכם לטחנת- הקמח של בנימין אליאס בכפר וליקה ונצפה (Velike Venzpa)
והלנה עזרה ליהודים האלה בביגוד ובמזון. בשנת 1941 באו ההונגרים ועצרו
את כל היהודים, כולל בעלה בנימין, אבל הוא שוחרר כעבור כמה ימים כיוון
שהיו זקוקים לו לנהל את טחנת- הקמח.
בין השנים 1941-1944 הייתה הלנה עוזרת ליהודים במציאת מקומות עבודה
ומזון. אחת מהניצולים, הגברת אלמייר נוימארק ילידת יוגוסלביה, הסתתרה
בנובי-סאד אצל משפחה נוצרית עניה. כשנודע הדבר להלנה, היא הגיעה אליה
ועזרה לה במצרכי מזון, בלבוש ובדברים אחרים. הניצולה מספרת שלאחר אחת
האקציות "באה הגברת אליאס שוב, תוך סיכון חייה, והעבירה אותי לבאצ'קה
טופולי, בה הסתירוני במשך ימים מספר. לאחר- מכן סיפקה לי חפצי לבוש
וכסף לנסיעה ובעזרתה נסעתי לווליקה- ונצפה, שם היו לי קרובים. במארס
1944 עם פלישת הגרמנים לחבל ארץ זה, הוגלו כל היהודים למחנה- הריכוז
באיה, בתוך הונגריה. אחרי כמה ימים הגיעה הלנה לסביבות המחנה והצליחה
לשכנע את מפקד המחנה (מבלי להגיד לו שהיא נשואה לבנימין) שבנימין טות
תמיד עזר לנוצרים בעת הצורך ובקשה לשחרר אותו. לאחר מאמצים שנמשכו
חודשיים וחצי שוחרר בעלה של הלנה ועמו עוד שישה יהודים נוספים. באותו
יום יצא המשלוח של כל שאר היהודים שבמחנה בכיוון לאושוויץ.
ב- 1948 עלתה הלנה ארצה עם בעלה ומאז היא ממשיכה לעזור לאנשים כאן.
היא התפרסמה הודות לפעילותה בקרב החיילים הפצועים בכל מלחמות ישראל
ואף זכתה לכינוי "דודה הלנה".
על מניעיה לעלות לישראל היא אומרת: "כשביקרתי במחנות בזמן מלחמת-
העולם, וראיתי את העוול שנעשה ליהודים ואת מעשי הרצח האיומים, נשבעתי
אז שאני הנוצריה אשתדל לכפר, ולו גם במעט, על פשעי הנאצים, וכל שאר
הנוצרים הטמאים. היה לי ברור אז, כי מבחינה אישית ומצפונית יהיו חיי
קשורים בגורל העם היהודי, אם יזכה למדינה משלו. נטשתי את הורי
העשירים, נישאתי לבנימין שהוא יהודי, ועם הכרזת המדינה עליתי
לישראל... איני מתחרטת אף לרגע על דרך החיים שבחרתי לעצמי, מאותו רגע
בו המריתי את פי אבי, הבארון, המתגורר היום בעושר בשוויץ. עליתי
לישראל כעולה חדשה. עשרים שנה גרתי בדוחק בבית ערבי, אבל איני
מתלוננת. תמורת זאת נגרם לי אושר רב: הצטרפתי למשפחה גדולה ונפלאה-
משפחת העם היהודי. כל מלחמה בישראל היא מלחמתי, כל החיילים שאימצתי הם
ילדי". כאשר זיהה אותה תייר, אחד מניצוליה, וביקש לקנות לה דירה
ומכונית, היא סירבה והשיבה: "על פדיון שבויים לא נוטלים מתנות".
איוואן וראנטיץ' (יוגוסלביה)
עם כניעת איטליה, בספטמבר 1943 עלו כוחות הפארטיזאנים היוגוסלביים
על אי ראב בצפון הים האדריאטי, אך נסוגו משם מחשש חדירת הגרמנים.
הפליטים היהודים שמצאו מקלט באי ראב, או שהיו במחנה ריכוז איטלקי,
הצטרפו לפארטיזאנים והועברו אל החוף הקרואטי. הצעירים שבהם הצטרפו
ללוחמים היוגוסלביים ואילו הזקנים, הנשים והילדים החלו לנוע ברגל אל
פנים הארץ ולבסוף הגיעו לעיירה טופוסקו. עיירה זו שכנה באזור שהיה
בידי אוסטאשים, אשר יחד עם הגרמנים התבצרו כ- 6 ק"מ מצפון לעיירה.
החזית לא הייתה יציבה ומדי פעם היו אלה חודרים לתוך העיירה למטרות שוד
או חטיפת תושבים שחשדו בהם שהם משתפים פעולה עם הפארטיזאנים.
מתוך 6 העדויות של הניצולים הנמצאים עתה בארץ, ושהיו אז פליטים,
נובע שאיוואן וראנטיץ' צעיר ממוצא קרואטי, אז בן 17, היה כמעט היחיד
במקום שגילה אהדה ליהודים והגיש להם עזרה בכל. לדבריהם הוא פעל תוך
הקרבה עצמית וסיכון חייו. בכל פעם כשהגיעה שמועה על התקרבות
האוסטאשים, היה וראנטיץ' ממהר להודיע על כך לפליטים היהודים ולחץ
עליהם להימלט מיד אל היערות. הוא מצא רכב לאלה שלא היו מסוגלים ללכת.
בעצמו נשא על גבו ילדים או אדם זקן או חולה והיה דוחק בצעירים קרואטים
לעשות כמוהו. הגברת ארנה מונטליו, אלמנה עם בת קטנה, הייתה אחד
מהיהודים שנעזרו על-ידו וכשחלתה הסתיר אותה בבית הוריו, שם היא מצאה
יהודים נוספים. ארנה מספרת: "איני יכולה לתאר בעצמי כיצד הייתי יכולה
להישאר בחיים עם הילדה הקטנה ועם אם זקנה, ללא עזרה מצידו". ניצול אחר
מוסיף: "הבחור עזר במיוחד לזקנים וחולים ולאלה שהיו מטופלים בילדים
קטנים. המצוקה במקומות דיור ואף ללינה בלבד הייתה גדולה; הבחור רץ
ממקום למקום בחפשו מקומות פנויים, היה מנקה מקומות מזוהמים כדי לאפשר
לינה בהם, היה מכניס אי- אלה אנשים לבית הוריו, ויצא לכפרי הסביבה כדי
לגלות מזון כלשהו ולהביאו לנצרכים ביותר". גם הביא מלח בסתר ובלילות
הקרים- עצים. "הבחור היה כאילו אחד מאתנו- מסור היה לנו עד לסיכון
חייו ממש", מוסרת הגברת גינה דניטי. אחרי המלחמה רצה איוואן להתחתן עם
הגברת מונטיליו, אבל אמה התנגדה לכך. גברת מונטיליו שנשארה אלמנה עם
ילד, התחתנה עם יהודי ונולדו להם שני ילדים, אלא שנישואין אלה עלו על
שרטון. ב1963- הופיע איוואן לביקור בארץ ופגש שוב את ארנה מונטיליו
וכעבור שנה חזר לישראל לצמיתות. "נכון, זו היתה האהבה הראשונה שלי"
אמר, "ואיני יכול לברוח ממנה". הוא דואג לה ולשלושת ילדיה. אומר
איוואן: "כל אדם עושה מה שטוב לו. כל אדם עושה לו את התוכנית של החיים
שלו. אני לא באתי לעשות ביזנס. באתי בגלל האהבה". על זה מוסיף אברהם
אלטרץ, אחד הניצולים "הוא בא אחרינו לישראל מתוך דחף עמוק, כפי שהתבטא
לפני".
ז'אן פראנסואה מארטי (צרפת)
במאי 1943 נפגשה הנערה ויולטה נחום, פליטה יהודיה בדרום- צרפת, עם
ז'אן פראנסואה מארטי פעיל בתנועת המחתרת, בעיירה גרנאד סיר גארון כ-
25 ק"מ מטולוז. ויולטה נחום הגיעה לשם עם הוריה ואחיה מפאריס, לאחר
נדודים בצרפת הכבושה. ז'אן מארטי עזר למשפחה זו באספקת תעודת זהות
מזויפות, כרטיסי מזון ולבוש. כאשר החלו הגירושים הוא דאג להמציא
מקומות מסתור לכל בני המשפחה. הודות לקשריו עם גורמים שונים, ידע מראש
על אקציות ודאג למקומות סתר חדשים. יש לציין שהסכנות היו ממשיות כי
באזור חנתה דיוויזיות הס.ס. "הרייך" שקציניה וחייליה שוכנו בבתים
פרטיים.בספטמבר 1943 עזר מארטי לאביה ולאחיה של ויולטה לעבור את הגבול
לספרד, משם הם הגיעו לצפון- אפריקה.
במאי 1944, כאשר הגבירו הגרמנים את החיפושים אחרי יהודים מסתתרים,
ארגן מארטי (ששמו המחתרתי היה פייר ) את בריחתן של ויולטה ואמה לספרד.
לא רק שהמציא להם ניירות מזויפים לשהייה באזור הגבול, אלא השיג מבריח
להעברתן לספרד ושילם לו. לבסוף החליט ללוות את שתי הנשים, תוך סיכון
שייתפס באזור הסגור הסמוך לגבול. אחרי יומיים של הליכה הגיעה הקבוצה
לספרד. מארטי נעצר, נכלא, אבל הצליח בסופו של דבר להצטרף לכוחות צרפת
החופשית.
אחרי המלחמה נפגש עם הניצולים וב1947- נשא את ויולטה לאישה, ב1970-
עלה ארצה. אומר ז'אן מארטי: " מה שעשיתי בשנות המלחמה, עשיתי מתוך
הכרה שלמה, על פי מצפוני ועל פי החינוך שקיבלתי שיש להתנגד לכובש
הגרמני. הורי לימדו אותי שאם יש אדם בסכנה עלי לסייע לו. לא חיפשתי את
התהילה. ישנם בוודאי רבים שעשו יותר ממני... אני גם לא חושב שמגיעות
לי זכויות מיוחדות ואני לא מחפש כיבודים. היינו אלמונים ואנחנו רוצים
להישאר כאלה".
ארנולד דאוס (הולנד)
ארנולד דאוס היה אחד המצילים הגדולים שקמו ליהודים בתקופת השואה.
בן לכומר בכנסיה הרפורמית (Gereformeede Kerke), הצטרף עם פרוץ המלחמה
למחתרת והתמסר בעיקר להצלת ילדים יהודים ונוער. בראש המחתרות עמד
יוהאנס פוסט ( Post Johannes ), שהוצא להורג לאחר שנתפס על ידי
הגרמנים. (הוא �
