ן ו נ י הלב ארזת ו ש ר ץ ד ב ק

הועתק והוכנס לאינטרנטwww.hebrewbooks.org

ע״י חיים תשס״ט

ת א מ

גאון ישראל ומרא דאגדתא רבנו 5&נחם במוהרצ״ה קרקובסקי זצ״ל

ה נ ל י מ״מ ומו״צ דמתא ו

יצא לאור ע״י אלמנת הגאון המחבר, הרבנית בדנה בת הגאוןן זצ״ל י י ט ש נ י י י פ ו ל ו ה ה י ל רבן של ישראל רבני א

י נ ׳ ז ו ר אב״ד דק״ק פ

ה נ ל י ות תרצ״ו לפ״ק נ ש

ב ע ה י ״ ת.

ה מ ד ק ה ירושה רוחנית גדולה וכבירה השאיר לנו אחריו אאמו״ר זצ״ל, יצירה ענקית, המסתעפת וחודרת אל כל מקצועות ההלכה והאגדה,

המקיפה את כל שאלות החיים והזמן. את מיטב כחותיו הקדיש לןגבוד סבורו הגדול .עבודת המלך׳,

המכיל חרושים ובאורים על כל ספרי .משנה תורה״ להרמב״ם 1. בחלק האנדי נמצאים חדושיו על מאמרי חז״ל וכל מה שנאם ודרש בקהל עם, בשבתות ומועדים או לדגלי מארעות, והזדמניות שונות׳

במשך שרתו בקדש בכהונת מ״מ ומו״צ דמתא וילנה. .ארזי הלבנון״ 2, היוצא עכשו לאור, יהיה איפוא הספר הראשון משורה שלבה של דרשות, נאומים וחדושי אגדה, הנמצאים אצלנו

בכתובים ומוכנים לדפוס. מצד הבאור — פה, כמו בחדושיו בהלכה, אאמו״ר זצ״ל שומר

את דרכי השכל הישר, הפשט וההגיון. מצד התכן — מה לא נפקד בספר הזה? חיי האומה וחיי הדור,

הכלל והפרט, האבות והבנים, החנוך והשבת כשרות וטהרת המשפחה וכשאנו מעיינים ומתעמקים בו, יוצאות מבין דפי הספר וקמות

לתחיה תמונות שונות, נהדרות ומקסימות, רבות הצבעים והגונים... לפעמים יתקדרו השמים בעבים, וקולות וברקים ואש מתלקחת וזראה אלינו מבין ״ארזי הלבנון״ $ חלחלה תעבר בכל המחנה ואיזו יראת הרוממות וחרדת קדש תרפרף באויר: מעל במת בית הכנסת העתיק, אבן הטוען של גדולי דרשני ישראל, המ״מ ומו״צ דמתא מטיף

מוסר לעמו. וקולו — חוצב להבות אש, מבטו — שלהבת־יה ודבריו יוצאים מעמקי לבבו, לב רגש ולוחם מלחמת ה/ יוצאים ושוטפים כמעין המתגבר

וקוראים כקריאת הנביא: ״מדוע באתי — ואין איש, קראתי — ואין עונה?!״

1) החלק הראשון יצא לאור בשנת התרצ׳י׳א. 2) ״לבנון״ הוא כמספר ״םנחם״.

III

י וכל העם שומעים... צפופים ונדחקים, כפופים ונדכאים j כבת או העינים, אזלו כחות הנפש, הלב קרוע ורצוץ — עצמות יבשות.

והקול הולך ומתגבר, הולך וחזק — וממלא את כל חלל בית הכנסת:

״העצמות היבשות, שמעו דבר ה׳!״ ותבא הרוח ותפזר עננים, ותשלח השמש שחוק פז אל עולמה

והקול הולך ומתפשט, הולך וחודר אל אלפי הלבבות, ומעורר ישנים לפעולה ומחיה עצמות יבשות, ומקרב נפשות אל אביהן שבשמים.

ולפעמים תילל הרוח ותיבב בין ״ארזי הלבנון״: ״יחל מבכה על בניה״ — ונגלה לפנינו מצבם הנורא של אחינו בני ישראל הקרובים והרחוקים, פחדם מקול עלה נדף, צרות היום ודאגת המחר, חלומות שוא

ותקוות נכזבות — חיי הגלות. ויש אשר מ״ארזי הלבנון״ תגיע אלינו כזמרת צפרים, צפצוף עליז מבין העפאים, החודר אל עמקי הלב ומעורר בו מיתרים ישנים ושירים

נשכחים על הגאולה הקרובה וחיים חדשים. בכלל יכיל ספר זה רק מעט מזעיר מכל מה שנאם ודרש אאמויר זצ״ל, אולם גם מן המעט הזה אפשר כבר לראות את עשר רוחו ואת

כח יצירתו הגדול. ואם — לפעמים — לא יחוש המעיין, באחד מאלה הדפים, את אותו הרטט הפנימי ואת אותה התרוממות הגשמה, שהרגיש לפנים, בעמדו בבית הכנסת הגדול ובשמעו את הדברים יוצאים מפי המ״מ ומו״צ דמתא — אז ידע, כי במקום הזה יחסר החותם האחרון של סקירתו

החריפה ושל עינו המובהקה של מרא דאגדתא. לא גרמה השעה לכך. ביום י״ד מרחשון התר״צ שקעה החמה באמצע היום, ואנחנו ־־ רצוצים ונדכאים - נשארנו בעלטה, בלי מורה* דרך ומשפיע. שש שנים חלפו מני אז - והחשך טרם עבר וארוכה

עוד לא עלתה לפצענו. מצפים אנו לה׳ המצמיח ישועות, שיעודדנו ויוזזקמן בעזרתו נקוה להוציא לאור את כל כתביו של אאמו״ר זצ״ל, הן בהלכה והן באגדה _

ובזה אולי נמצא גם את נחמתנו.

ר ב ח מ ן ה ו א ג י ה נ ב

, יום ג, ל׳ מנחפ אכ, תדצ״ו. ה נ ל י ו

IV

ת ו ש ר ד

דרוש א׳( ט ״ ע ר / ת ס ח נ (ל פ׳ פ

/ וסמכת / קח לך את יהושע בן נון, כו — ״יפקד, כר. ,ויאמר, כו/ וצוית, כר. ויעש משה כאשר צוה ד,, את ידך עליו•, והעמדת, כו אותו: ויקח את יהושע, ויעמדהו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה׳, ויסמך את ידיו עליו ויצוהו, כאשר דבר ה׳ ביד משה/ והנה ״כאשר דבר ה׳״ כפול ומיותר וכבר הרגישו בלה. ועי׳ רש״י: ״כאשר דבר ה׳:/ ועדיין צריך באור. ובילקוט שם: ו אף לענין ההוד; נתן מהודו עלי .״והי׳ משה וישראל מגביהין ראשיהן לשמוע דבריו של יהושע. ומה הי׳/ והוא מן ו נ אומד ? — ברוך ה׳ אשר נתן תודה לישראל ע״י משה דבי

המופלאים מאד. וכבר נאמרו בודאי בזה. לא מצאתי.: ״כתיב: ״כי אתה תבוא , והנה אמרינן בסנהדרין דף ח׳ עמוד א את העם/ וכתיב: ״כי אתה תביא את בני ישראל״? א״ר יוחנן: אמר לו משה ליהושע: אתה והזקנים שבדוד עמהם. א״ל הקב״ה: טול

ר/ ר אחד לדור ואין שני דבדין לדו מקל והך על קדקדם. דן והנה, — מלבד פליאות המאמר — האם באמת כונת התודה היתה. כי רק הנהגה יחידות ושליטיה תהי׳? והרי אנו רואים במשה, שצוהו הקב״ה: ״אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, כו׳, ונשאו אתך במשא העם, ולא תשא אתה לבדך״•, הרי שכונת התורה, שלא תהא הנהגה בידי יחיד. ואם נאמר, כי נשתנה המצב אצל יהושע — עלינו לדעת מדוע ולמה נשתנה ? ועוד: משה אומר: ״כי אתה תבוא — והוא עפ״י ההנהגה הישנה — אתה והזקנים שבדור״: והקב״ה חידש הנהגת היחיד: ״כי אתה תביא״ — א״כ למה כתבה תורה הצעת משה כלל, אחרי שלא הסכים הקב״ה על ידו? גם למה הפסיק הכתוב באמצע בפי ״הן קרבו ימיך למות.../ ו״הנך שוכב עם אבתיך, וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכד הארץ...״ ואח״כ מסיים: ״ויצו את יהושע בן נון ויאמר: חזק ואמץ ן

o אתה תביא את בנ״י אל הארץ אשד נשבעתי להם״? והוא פלא. אמנם, הנכון עפ״י מ״ש הנ׳ בעל אמרי נעם לאמד: כי באמת

3

ההנהגה היותר נכונה בהנהגת המדינה היא, שלא תהא דעת יחידית שלטת, כי היחיד הלא עלול לשגיאות $ וביחוד, עפ״י דעת התורה, שיצאה נגד הדעה של עמים אחרים, כי הגדולים אינם טועים, וכתבה דין חטא הכהן הגדול והבאת קרבנו. ומלבד זה, הנה האדם היחיד, אף אם כגבה ארזים גבהו, הן לא יוכל להקיף כל הרגשות וכל דרישות העם בכל שדרותיו השונות•, היחיד מוכרח לנפול תחת משא סבל העם, כי העם הוא דורש תמיד חדשות, אם בצדק ואם שלא בצדק•, הוא אוהב להתמרמר על מנהיגו, ואין המנהיג יכול לסובלו לבדו בשום אופן׳, ומי לנו גדול מרבנו, אדון הנביאים, וגם הוא כרע, רבץ תחת משא העם,.

עד כי אמד לו השיית: ״אספה לי שבעים איש מזקני ישראל״. סדרי העולם וכל הנעשה תחת השמש למדי אותנו למדי להבין, כי המושל היחיד לא יוכל למלאות אחרי דרישות העם, היושר והצדק.- ומטעם זה נפל הסדר הזה בנופלים, למרות החרבות והכידונים, שהיו לו למגן ומחסה בכל משך אלפי שנים, ולמרות ההרגל שנעשה לפסיכולוגיא

עממית, להרגיש את המושל היחידי למגין על הסדרים הקבועים, שבלעדי תמוט הארץ.

אמנם, אם כי הדבר הזה נעשה כעת ל8כםיומא, בכ״ז עלינו לדעת, כי הדברים אמורים בשעה, שהעם כבר הגיע למדת התפתחות כזאת, עד כי יוכל בעצמו להיות מושל על גודלו; אם העם כבר יש לו הכרת אחריות הצבור, ויודע מה הוא חברה, ומה המה סדרי החברה{ אם העם יודע לבכר את טובת הכלל ואשרו, על טובת איזה מפלגה, — כי אז אין דרך אחרת מהנהגת הכלל כי אם ע״י הצבור, ע״י העם בעצמו. אבל, בשעה שהעם יושב בשפל, בסתר המדרגה, ואיננו יודע את חובתו — אז אסון נורא הוא, אם ימםר ביד העם הנהגת גורלו. רק חבר מועמדים לאוהבי העם יוכלו לדרוש כזאת, ומה גם בשעה רבת הפעולה ורבת האחריות. משל למה הד״ד ? - למי שמוסר חנוך והנהגת הבנים הקטנים בידיהם עצמם, בשעה שאינם יודעים עוד דרך בחיים, ועד כמה

מסוכנים המה דרכי החיים. והדברים ארוכים. והנה משה רבנו, ע״ה, במסרו את הנהגת העם בידי תלמידו, מסר לו את כלל ההנהגה: ״כי אתה תבוא את העם: אתה והזקנים שבדוד עמך״. דאה רבנו, אדון הנביאים, את השעה הגדולה, השעה שהעם יבא לנחול את ארצו ולקחת את גורלו בידיו — אז נחוצה הנהגה קונסטיטוציונלית: .יהושע והזקנים עמו״, כי זהו הסדר העקרי והיסודי, ובלעדיו א״א בשום אופן׳, אבל השי״ת ראה אחרת, ולא כמדמה את דרך משה, כי אין בו התועלת הנכונה, אבל, כי לא הגיעה עדיין השעה. לכך. ,ויאמר ה׳ אל משה: הנך שוכב עם אבתיך, וקס העם הזה וזנה

4

אחרי אלהי נכר הארץ, אשר הוא בא שמה בקרבו...״ העם איננו מסגל עוד להנהגת עצמו, כי יסודי חייו וקיומו בעצמו אינם עוד חזקים אצלו בדבעי למחויב ולזאת — .ויצו את יהושע ב״ן ויאמר: חזק ואמץ!״ הנך צריך חזוק גדול והתאמצות נוראה כיום הזה$ ״כי אתה תביא את בנ״י אל הארץ, אשר נשבעתי להם״: טול מקל והך על קדקדם — כןר אחד לדור״•, השעה אינה מסגלה, להיות נ^רים הרבה לדור, אתה והזקנים עמך, כי אם הנהגת מושל יחידי, לסדר בתוקף גדול את כל עניני החיים שלהם, ואנכי אהיה עמך. אבל הצעה משה נשארה בתקפה לדורות, ולכן נכתבה בתורה. ״כי אתה תביא״ הוא רק צווי מיד, אבל לא לדורות׳, ולדורות נשארה הנהגת משה: ״אתה והזקנים עמך״.

והדברים מאירים.: ״בששה בו — ״ויאמר ה׳ אל , והנה איתא בילקוט, יהושע א משה: הן קרבו ימיך למות״•, באותו היום נאמר לו: ״צו את יהושע״. ומה היתה צואתו ? .— חזק ואמץ! כי אתה תביא את בנ״י אל הארץ,

אשר נשבעתי״. • ולפ״ז — זה יהי׳ שיעור הכתובים: ״ויעש משה כאשר צוה ה׳ אותו: ויקח את יהושע, ויעמדהו לפני אלעזר הכהן ולבני העדה ן ויסמך את ידיו עליו, ויצוהו, כאשד דבר ה׳ ביד משה״, — ר״ל: שצוהו/ ולא: כי אתה תבוא״, כאשר בקש , כי אתה תביאי, ״כאשר צוה ה ,

משה. והוא נפלא. בעזה״י. והנה, יעל ידי הצווי הזה נעשה יהושע למושל יחידי ושליט על העם. וראוי לעם לשמוע את יסודי הנהגת המנהיג החדש הזה. הן נהוג זזדבר גם כיום הזה, כי המלך, בישבו על כסאו, יפרש לפני העם את ה״אני מאמין״ שלו, את סדר פעולותיו ומחשבותיו ואת כל הפרוגרמה

של ההנהגה על מה היא נסמכת. המושל המנהיג עם סדרי קונםטיטוציא קבועה — אין לו פרוגרמה מיוחדת $ הוא סומך עצמו על הרוב שבממשלה. אבל לא כן

המנהיג על חשבון ואחריות עצמו. והעם? — נראה נא את מצבו אז כמו שהוא.׳ ישראל עומד בעת ההיא על סף הארץ, אשר אליה תשוקתו ושאיפתו. כל הגוי, כל אנשי המלחמה, ספו תמו במדבר הגדול׳, ובערבות החול ינוח העם הגבור, קורא הדרור. העם היוצא ממצרים. ועל מפתן הארץ עומד דוד חדש, דור צעיר, שנולד, נתנדל ונתחנך במדבר•, והוא יבא אל הארץ, ינחל אותה ויעשה בה סדרים. העם כבר נלאה לחכות, ותקצר נפשו $ והוא שואף בכל עוז להגיע אל ^הארץ משאת נפשו. ופתאום — גם רבו, מנהיגו החביב, הגדול כ״כ בעיניו, גם אחרי אשר מרה כ״כ אותו, ולא שמע

5

בקולו, — והנה גם מנהיגו זה נשאר במדבר הגדול, כמו נגזר עליי, על העם, כי כל היקר והחביב לו ישאיר במדבר ן ולפניו עומד כעת מנהיג חדש, והוא, העם, רוצה לדעת השקפתו ופרינציפיו של המנהיג

החדש הזה. גם משה, — אבי העם ומנהיגו — גם הוא רוצה לשמוע את הפרוגרמה של המנהיג החדש. הוא יודע היטב את תלמידו, אשר לא מש מתוך אהלו, אבל הלא ידוע: כי לא את אשר יחשבו הנסיכים, — ידמו המלכים. ומה פלא, אם רז״ל מסרו לנו את תמונתו של הממנט הזה: .והיו משה וכל ישראל מגביהין ראשיהם לשמוע דבריו של יהושע״. יודעים המה כלם את אשר יעמוד מוכן כעת לפניהם. על העם לערך כעת מלחמה עצומה, מלחמת גבורים, לרשת את הארץ ולהוריש את הגוים היושבים על אדמתם ן על העם — לא רק לכבוש את הארץ ולהיות אקופנטים, אבל עליהם לעבוד את הארץ לשמרה, ולעשותה לזבת חלב ודבש, לעשותה למרכז כל הארץ, לתל תלפיות׳, ויחד עם זה עליו לסדר את חייו, חיי העם בעצמו: להיות לעס עומד בראש נוים, לברא יסודות ו?רמולות של חיים עממיים וצבודיים, לברא קולטורא עולמית גדולה ורחבה, קולטורא, שתקיף את כל העולם מתחלתו ועד םוכו בכל

הדורות. ציירו נא בנפשכם, סדר עבודה כבירה כזאת: היד האחת אוחזת ושולפת חרב•, היד השניה בונה עולמות: חורשת, זורעת, אוספת ומהפכת ארץ מלחה לזבת חו״ד. ובזמן זה עליו עוד לברא עולמות גדולים: לסדר את חיי ישראל, לבנות בתי ישראל, בתי מקדש לכל העויס. ורוצים המה לדעת: על מה יבנה המנהיג החדש, ועל מה

יתמוך יתדותיו? .מגביהין את ראשיהן ושומעין״: ויהושע — זה המנהיג החדש -־ יודע הנהו ומרגיש את כל הקושי וכל הכבד שבמצבו, אבל בכ״ז הוא מלא אומן ותקוה. יודע הנהו עד כמה קשה לארגן ולרכז את כחות העם, — והעם קשה עורף הוא. יודע הנהו, כי בלי אורגניזציא קבועה, מסדרת ומשוכללת לא יעשו מאומה- יודע הנהו, כי אין בו כחות להביא דיסציפלינה חזקה בכל שדרות העם׳, אבל יודע הגהו ג״כ עדך התורה והשפעתה על העם והעולם גם יחד. הוא, האיש אשר לא מש מאהל תורה, הוא יודע כמה גדול ערכה והשפעתה על העם. העם לא יאבה לשמוע בקול התודה, לכאורה, וינתק מוסדותיו, ובכ״ז הוא נפעל ומונהג לגמרי מזאת התורה•, השפעתה מרבה כ״כ עליו, עד כי בלי משים ישמע אליה ויעשה כל הנדרש. הוא יודע. כי בחיק התורה צפון סוד ויסוד כל הנהגת תבל ומלאה, אשר מבלי קולי קולות, ומבלי אונסים וכפיות, סוף סוף, תהי, היא המדרכת את חיי

6

העולם. היא תארגן, היא תרכז, והיא תקח בידה את ,שרביט הממשלה ותשפוך את רוחה על הכל. היא תסדר את החיים הפנימיים, היא תבנה את הארץ, היא תבנה בתי ישראל, היא תעשה בתי מקדש, היא תסדר

חיים עממיים וצבוריים — ובידה הכל. אחי! הדבר יפלא בעיניכם. עיניכם הרואות, כי תוהיק לשמה לחרפה ולשנינה, ואין היא עושה שום רושם על החיים; הנכם רואים, כי כל חקתיה ברגלים תרמםנה, וכל איש לצון יחמוד עליה לצון, ועכ״פ אין לה שום רושם ופעולה בחיים׳, עיניכם הרואות, כי, באמרנו

אל איש, כי דבר זה נגד התורה הוא — והיינו בעיניו כמתעתע. אחי, טעיתם! נסו נא להביא בחשבון: זאת התורה משפלת עד עפר, נרמםת ברגל גאוה, לוחמים רבים עליה זה דורות רבים: מכל עברים יזרקו בה חצים, ושפעת קלגסים קלעוה, פרעוה, קדעוה לגזרים, לאלפי אלפים קרעים י, רמםוה מחוץ, חללוה מבית. הלא לקחנו את ספר •התורה וגנזנוהו מבנינו. הלא דור חדש לפנינו, אשר לא ידע כלל תורה מה היא. ולבסוף אתם רוצים, שתהא לתורה השפעה על החיים?! ואיזה תורה? — האם ספורי הבדים, אשד אותם מלמדים את בנינו ומלעיטים אותם בעל כרחם? האם זאת התורה של אבותינו היראים, המלמדים את בנינו לקרא עברית — הלזאת תהי׳ לה השפעה על החיים ? התבוננו! זה זמן רב, שיצאנו מבית הספר של התורה, ובשאט נפש נלחמנו בה, ואם גם כהיום הזה עודנו מצינים בכמה מדות טובות, מבלי'במדה מרובה כ״כ, — הלא היא ו נ הבט על אכזריות העולם השפוכה עלי

רק השפעת התורה. אס הנכם שומעים עוד מלה של יושר, אם גם בחשאי ובצנעא^ אם ימצאו עוד אנשים בקרב יושבי תבל המוציאים אנחה על שפיכות הדם ועל חרבן התבל — הלא היא רק תחת השפעת התורה ויסודותיה לפנים. ועתה, שימו על לב! אלו באמת היתה התורה בכבודה, אלו למדנו את בנינו תורה, אלו למדנו אנחנו בעצמנו תורה, אלו עמלנו, אז? בלי שום ספק: להפיץ את יסודות התורה בכל העולם — מה הי מלא כל הארץ הי׳ כבודה, והשפעתה על החיים בכל המקצועות היתה

כבירה מאד. בלי שום ספק כלל! והמנהיג החדש יהושע, זה האיש, אשר לא מש מאהל התורה, וידע את ערכה — גם ידע אל נכון את רוח העם, — הוא ידע והכיר השפעתה על ישראל ועל החיים; ובהדקלרציא שלו, אשר הוציא אל העם בכל שדרותיו קרא: .ברוך ה/ אשר נתן תורה!״ הנני מאמין בכל חם נפשי בתורה, כי היא תסדר את העם ואת חייו, והיא תראה את הדרך לכבוש

7

את הארץ•, לעקור את הראוי לעקור ולנטוע את הראוי לנטוע, לבנות ולסתור, והיא תראה נפלאות בשעה מלאה אחריות כזאת.

והוא קורא הלאה את ה״אני מאמין״ שלו: ״לעמו ישראל״. יהושע מודיע לעם ולעולם, כי עקר יסודו ותמיכתו הוא העם; מאמין הנהו בעם ובכחות נפשו הגדולים והכבירים. יהושע הוא יודע, כי כבו נענש על כי לא האמין רגע אחד בגדל העם; הוא יודע, כי העם יש לו בכחו כשרונות שהם למעלה מדרך הטבע, ועל הידיעה וההכרה הזאת הוא סומך עצמו בהנהגתו החדשה, ובכל המעשים

העומדים לפניו לעשות. אחי! אפשר, כי גם ע״ז תתפלאו, ותניעו את ראשיכם: הנכם רואים את העם בשפלותו הנכם רואים את העם משפחות, משפחות באין קשר מאגד ומאחד ביניהם; הנכם רואים בנים זורקים בכם אבנים, ואמרתם: האמנם עם אנחנו ? הנכם רואים יחם בזיון לכל קדשי האומה

. מבית ומחוץ, ואמרתם: האמנם עם אנחנו ? הנכם רואים, כי כל מי שרוצה מוליך אתכם לכל מקום שירצה, ומדבר בשמכם כל מה שרוצה,

ואמרתם: דאמנם עם אנהנו? אחי! גם הפעם טעיתם! גם ברגעים אשר כאלה, אם נתבונן היטב, עלינו להאמין בכחות העם הנפלאים. רב לנו רב, כי עוד לא הוציא העם את נשימתו האחרונה אחרי חיים קשים (מ&רטירער לעבן)

כאלה, וזהו כבר מופת חי על כחותיו הבלתי טבעיים. כן הוא, אחי! חולה הוא עמנו, מן הקצה אל הקצה, מחלה מסוכנת מאד. בנינו חולים בתחלואי ילדים שונים, ומחלים באו לידי תנועות קונוולסיות שונות. אינם רואים ואינם שומעים, עושים העויות .משונות, אבל כ״ז הוא מתוך חלי וכאב נורא. אם תראו מעשים אשר לא יעשו, והמה עושים — נעשה כ״ז מחום קדחת; אם תראו את האבות מלאים אינדיפירנטיות לכל הנעשה, — גם זה הוא אות מחלה כבדה; אם תראו את בנותינו רחוקות מרוח היהדות: אינן לומדות ואינן יודעות מאומה — ז1הי ג״כ מחלה כבדה. אבל — הבנים בנינו, והבנות בנותינו. יגיע היום ותסור המחלה, ישקע חום הקדחת וראיתם את המחנה אשר אתנו. רז״ל מסרו לנו: ״כפלח הרמון רקתך: אפילו ריקנין שבך מלאים מצות כרמון״, ועלינו להאמין אמונת אומן בדבריהם; ואם אינכם רוצים

להאמין — צאו וראו, ותוכחו, כי אמנם כן הוא הדבר. הנני רגיל להזכיר מאמר דז״ל: ״וירח את ריח בגדיו״ — א״ר יוחנן: אין לך דבר שריחו קשה מן השטף הזה של עזים, ואת אמרת: ,וירח את ריח בגדיו ויברכהו״? אלא — ריח בוגדיו, כגון: יוסי משיתא ויקום איש צרידות. יוסי משיתא, בשעה שבקשו שונאים להכנם להר

8

הבית, אמרו: יכנס מהם. ובהם תחלה. אומרין לי׳: עול, ומה דאת •מפיק-דידך. נכנס, והוציא מנורה של זהב. אמרו: אין דרכו של הדיוט להשתמש בזו, אלא עול זמן תנינות, ומה דאת מפיק-דידך, ולא קיבל עליו. נתנו לו מכם של ג׳ שנים, ולא קבל עליו וכר... נתנוהו .בהמור של חרשים, והיו מנסרים בו, והי׳ מצווח ואומד: וי! .אוי לי שהכעסתי את בוראי!״ כו׳. כי יש, אשר יעקב שם על ידיו שטף של עזים, עורות גדיי עזים, למען חקות ידי עשו השעירות, אבל ריח אחר .נודף מהם. זהו רק לבוש חצוני, אבל הידים עצמם ידי יעקב הנם, ולא ידי עשו. גם יוסי משיתא זה, העוכר ישראל, הי׳ אח״כ ליהודי בכל לב ונפש, וימת ע״ז בחפץ לב. כמובן: אין הדבר פוטרגו מלעשות כל הצדק ולבקש לפאות העם, אבל עלינו להאמין בגדל כחותיו הטבעיים

ובלתי טבעיים.$ הוא סמך עצמו על העם. הוא ידע, ויהושע האמין בכחות העם כי בהכנםו כעת אל הארץ, והיא עודנה שוממה ולעם אין כל, — הואא אומן; והוא קורא בקול: ל מ ץ י מ א בא מן המדבר — בכ״ז לבו חזק ו ,ברוך ה׳ שנתן תורה לעמו ישראל!״ (עיין מ״ר דברים: ,אלה הדברים״ — ארשב״נ: אמר הקב״ה: .כדבורים היו בני מתנהגים בעולם ע״י צדיקיו

ונביאיו״. כי הדבורה מתנהגת רק ע״י הגדול, כידוע). ויהושע הוא מאמין ג״כ בגדולי העם, ובכח החינוכי אשר יש להם, ובהשפעתם המרבה על העם, ובאהבתם ומסירתם אל העם בכל לב, .בכללם בתוכם כל הרגשות העם: גם שמחתו, גם צרתו. משונים המה גדולי העם הזה משאר גדולי כל אומה ולשון: גדולי כל עם ועם מצטיינים, אם בעשירות מופלגה, אם בכח אמיץ; ויש ביניהם גס מלומדים גדולים וחכמים. אבל, כאלה כן אלה, לא היו בעלי מוסד העם, והעם לא התגאה במוסרם: הלא יכבדו אותם רק בשביל כשדוגותיהם

ולא בשביל אנושיותם. הנמצאו בעמים גדולים, אשד בשם הדת ידברו, ויחזקו את דתם

בכל כחם, ולא ירדפו את הדתות האחדות ונושאי דגלם? הנמצאו בעמים אנשים כאלה אשר יאמר עליהם: .ברוך אלקי

שמעון הצדיק״, וכדומה? ואם תחפלאו גם ע״ז, בראותכם את שפלות מנהיגי הדוד, — הנכם טועים גם בזו,. אם אחרי משך אלפי שנות נדודים, אם אחרי רדיפות ובזיונות, עוד יאמין העם בגדוליו וידגיש להם כבוד וברכה - אות הוא

מה גדול ערכם. והדבר הזד• הרגיש יהושע: .ברוך שנתן תורה לעמו ישראל ע״י

״ ו נ י ב ה ר ש מ

9

אחי ועמי! ההסתוריא חוזרת ונשנית. הננו עומדים שנית על סף ארץ ישראל בעזה״י׳, הננו עומדים שנית לצאת מן המדבר ולהכנם אל הארץ. הבה ונחזור על הדברים שנאמרו מפי יהושע׳, הבה נושים

ונגביה גם אנו את ראשינו לשמוע ולהבין את דבריו. נאמד גם אנו כמהו: ״ברוך שנתן תורה לעמו ישראל ע״י משה רבעו״׳, נאמין גם אנחנו בזאת התורה וברב כחה להשפיע על ישראלי, נעמיד א״ע תחת השפעתה. הלא אין לנו מסדרים וארגניזטרים אחרים! נאמין גם אנו בעמנו וכחותיו הנפלאים י, נאהוב את ישראל בכלכי אתה תבוא לב ונפשי, נאמין גם אנו בגדולינו — ואז נוכל לומר: ״

את העם״. נבוא כלנו בשערי הארץ, משאת נפשנו מאז ומקדם, ואשר הננו שואפים אליה כל היום׳, ונזכה לראותה בקרוב ולשמוח בה, ולבנות

הריםותה, ולהרים דגל ישראל באמת ובתמים.

דרוש ב׳( פ ״ ד ו ת מ ח ת נ ב ש ל )

: , — ״נחמו, נחמו, עמי — יאמר אלקיכם״. ובילקוט: ״אריח בפ אמרו לו ישראל לישעי׳: רבנו! תאמר שלא באת לנחם אלא לדור שחרב ביהמ״ק בימיו? איל: לכל דור ודור אני מנחם. אמד אלקיכם—

אכ״כ, אלא: יאמר אלקיכם״. והרבה יש להפליא במאמר זה: כי האמנם הגיעו לנו תנחומין בכל דוד דור? והדי כמה דודות ספו תמו באבלותם ושממותם גם מבלי צל נחמה! הלא עברו עלינו ״א׳ תת״ן׳ שנה בלי נחומים ובלי מוחה דמעות• אבלים ונמקיס ביגונם מתו כל הדורות הרבים החמה — ואתה אומר,

שהוא מנחם לכל דור ודור?! אפשר, כי תנחומי הנביאים פעלו על הדורות, לבלי יתיאשו מן הגאולה ומן החיים׳, ובלי נחמת החוזים, אפשר, לא היתה לנו תקומה עד היום. אבל, איכ, אינה מובנת שאלת ישראל: ״תאמר שלא באת

לנחם אלא לדוד שחרב ביהמ״ק בימיו״? — ומה בכך? ואולי צווי הוא למנהיגי הדוד וגדוליו בכל דור ודור, כי ינחמו את עמם, כי יהיו זהירים מלזרות מלח על פצעיו הרבים וינחמוהו מיגונו. דאה הנביא, כי בכל דוד ודוד יהיו צריכים למנחמים: כי לא יעבור עליהם גם דוד א׳ מבלי אשד יתמוגגו בדמעות. וכאמרס: ״פלגי מים תרד עיני על שבר בת עמי׳, עיני נגרה ולא תדמה מאין הפגות, עד ישקיף וידא ה׳ משמים״ ן ורזיל דרשו ע״ז: ״אדשב״ג: בג׳ מקומות רוה״ק סמוך לגאולה, וזו אחת מהם״. ואין מובן מה רצו ומה

כונו בזה. ובמק״א בארנו: כבד הראו לנו רבותינו על האוצר הגדול הטמון ואצור בדמעות ישראל. ישראל, כשהוא בוכה מדאה הוא בזה אות חיים, כי מלבד אשר לא יבכה המת, גם מלבד זה: — על דבר ישן נושן, על

11

דבר שאין לו תקוה עוד, — לא יבכו עוד, כי גזירה על המת שישתכח מן הלב׳, ואם אנו רואים את ישראל, כי יש לו עוד דמעות באוצרו— אות הוא היותר נאמן על גאולתו העתידה לבא. וע״ז אמר: ״פלגי מים תרד עיני על שבד בת עמי״: אם אנו רואים, כי העם יוריד דמעות, בשעה ששבד על שבד יחד ידבקו בו—מזה אין פלא ואות j אבל, הלא היו במשך הגלות גם שעות כאלה, שלפי דאות עין אדם היו שעות מנוחה׳, הלא היו חלומות ודמיונות לעם, בשעה שהעולם הגדול הבטיח לו להיות שוקט על שמריו וליהנות מן העולם ככל האדם; הלא היו ימים רבים. שצפה בהם ישראל לחסד לאומים, ורבים מהם השלו את נפשם בשוא להאמין, כי ירפא שבר ישראל, — ואם אנו רואים כי גס בשעות כאלו היו אנשים, שהבינו כי לא מזה יושע יהודה, וגם בשעות כאלה נמצאו אנשים בוכים ומבכים על שבד בת עמם; אם: ״עיני נגרה ולא תדמה מאין הפוגות, עד ישקיף וירא ה׳ משמים״, — זהו אך רוה״ק׳, ורוה״ק הזה, השוכן בתוך בנ״י עד סמוך לגאולתן של ישראל, אף כי בטל דוה״ק, — הוא הוא המעורר את בנ״י להבין הדברים

כראוי. והדברים ארוכים. ולפ״ז, אם הדמעות מצויות בכל דור, אם העין נגרה ולא תדמה מאין הפוגות — בודאי צריכים אנו למנחמים, ושגדולי העם ידברו אל העם דברי נחומים ורצון. אבל א״כ — הי׳ עכיפ להראות לגדולי העם במה ינחמו את העם. כי האמנם אפשר לבא אל העם בדברים בעלמא ולנחמו בזה ? והלא ישנן שעות, שהעם מתחיל להסתפק, ומרב מרירות החיים לא יאמין בדברים של נחמה לבד, וכבר שבעה נפשו מדברים. ואין פלא, כי כלל גדול הוא: ״אל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו״; ואם תגענה שעות כאלה, שהמת מוטל לפני העם, אז לא יאבה ולא יקבל תנחומין; ויש אשד יוסיפו לו עוד מרירות, וכמו שר על לב דע, שפועלים

את ההפך ממש מן המבוקש.- באי ישעי״ וירפא אותה: ירמי׳ רז״ל אמרו: ״כל מה שהכה ירמי ׳ אמר: ״בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחי׳: אין לה מנחם״, — בא ישע׳י ואמר: ״נחמו, נחמו, עמי״: נחמוה עליונים, נחמוהתחתונים, נחמוה

חיים, נחמוה מתים, נחמוה בעוה״ז נחמוה בעוה״ב״. אחי! את המכה אנו רואים; הננו רואים את העם בוכה וחוזר ובוכה: בוכה בלילה ובוכה ביום; בוכה בגלוי ובוכה בסתר; בוכים הגדולים ובוכים הקטנים; בוכים עליונים ובוכים תחתונים; בוכים השמים ובוכה הארץ; בוכים החיים ובוכים המתים בקברותיהם; בוכים על עוה״ז ובוכים על עוה״ב. כי לא רק את העוה״ז שדדו ממנו, אבל גם את

12

העוה״ב; הביאו אותבו לידי מצב בורא ומאוים כזה, שאבד היהודי לא דק את העוה״ז שלו, אבל גם את העוה״ב, חלילה.

אבל, התגחומין, הרפואה של ישעי׳ איה אפוא היא? בעליונים או בתחתוגים? בחיים או במתים, שירדו שאולה ברצח מאין כמוהו? —

והנביא קורא: נחמו, בחמו״. במה ננחם? אם בפוגרומים ההולכים ומתרבים מיום אל יום, ואין לך יום שאיגו מביא ידיעות מרגיזות, עד כדי לםמר את שערות ראשינו, מהכא ומהתם? האם באשר נקרע ישראל כעת לקרעים שונים, ואין חבור ודבוק בין זל״ז ? אם הננו שומעים, כי ישראל אומרים להקב״ה: ״רבש״ע״! איני מתנחמת, עד שתראני באותן הרשעים, שצערוני וחרפו את שמך״ — (ילקוט שם) — אות הוא, עד כמה מרירות ויאוש כבר צבור ועומד בלב ישראל. ישראל, אשר לא ידע נקמה מעודו י, ישראל, אשד אם דק יתנו לו לשאוף רוח כרגע, כבר שוכח הנהו את כל אשר עבר עליו, — אס הוא איבו מקבל תנחומין, עד שיראוהו במפלת רודפיו וצריו — אות הוא, עד כמה רחוק הנהו מתבחומין. ואתה — בא ואמור לגדולי העם: ״נחמו,

נחמו עמי״, אבל במה ננחם ? ובמה נוכל לנחם את העם ? ויש, אשר אנו באים ואומרים לו: רב לך להתאונן על גורלך המר, ואתה בעצמך הבאת עצמך לידי כך: אתה םדת מן הדרך הנכונה, אתה שבחת את כל העבר הגדול שלך ואתה רמסת כל קדשך, ולמה תבכה

כעת ? רבותי! דברים כאלה, אם תרצו, תוכלו לכנותם בשם הצדקת הדין,

אבל לא תנחומים. ורז״ל כבר הרגישו בזה, והמה מתאדים לנו, כשבא הקב״ה לנחם את ישראל בעצמו ואומר לכנם״י: ,בתי! כל כעם זה למה ? אומרת לפניו: דבש״ע! ולא בדין *כעוס ? שהגליתני בין האומות, וקללתני קללות דעות, ולקיתי עד שנעשו פני כשולי קדרה, ובכ״ז קדשתי את שמך הגדול, אומר לה הקב״ה: כנגד זכיות שעשית — חובות יש לי כנגדך: שעברת על מה שכתוב בתורה״, כו/ הלא תראו שגם בזה רצה הקב״ה להניח מעט

רוח ישראל. אבל בא וראה תשובת הכנסיה! ״אומרת לפניו: רבש״ע! כיון שהגליתני בין האומות — בדין הוא שלא אשמור שבת ולא אקיים מצות

שלך. הנה אנו באים אל ישראל ואומרים להם: אחי! למה הרעותם לחלל שבת בפרהסיא ? הלא תדעו, כי זהו אות הברית בין ישראל לאביהם שבשמים! ומה יכאב הלב כשהוא עונה: הרעב מביאני לידי כך, היםורים הנוראים של הגלות. כן! יודעים הננו מה להשיב לאיש הזה; הננו

13

יודעים לומר לו: בני! קטנת מאד! לו ידעת את נשמתך, נשמת ישראל; ולו הכרת את העם הגדול, אשר אתה מתכבד להיות בנו — לא היית מוכר את נשמתך בעד פרוסת לחם ; לא, בני! נשמתך שוה יותר, הרבה יותר. הננו מוצאים לרז״ל במ״ר איכה ע״פ ,על אלה אני בוכיה״: ,מעשה באדם אחד שיצא מן המערה לבקש אוכל ומצא את אביו המת, והי׳ מטמינו ונותן בו סימנים בא ואמר: לא מצאתי כלום. יצא אדם אחר והביאו ואכלוהו. ואח״כ כשנודע לבנו את אשר אכל — קרא בחמת רוחו: וי להאי גברא, דאכיל לאבוהד הוי. מה נוראה התמונה! אבל אחי! מה אנו עושים, כשאנו מוכרים את נשמתנו בעד ככר לחם ? האם לא נעשה מעשה האיש ההוא? — את אבינו אנו אוכלים! כמה מסרו אבותינו את נפשם עיז, כי ישמרו בניהם את השבת! כמה פעמים לא אכלו לשבע! כמה סבלו! כמה ענויי נפש הי׳ להם למען גדל את בניהם ליהודים! ועתה, בשביל ככד לחם, אנו אוכלים אותם. הנני יכול לפנות אליכם בבקשה: רבותי! עזרו לי להעמיד את השבת על מכונו; הנני יכול לדבר קשות עם האנשים — אבל היש בזה כדי לנחם את העם, את הפרט או את הכלל?

והנביא קורא: ,נחמו, נחמו״, לך ונחם — ובמה? הנביא קורא: ודמעתה על לחי׳; ביארו הוא: שהדמע אינו נמחה, ונשאר'לעולם על הלחי. ורז״ל דרשו ע״ז: ,על בחוריה: שבשעה שנכנסו שונאים להיכל — תפסו את בחורי ישראל, והיו כופתין את ידיהן לאחוריהן, והיו דמעות נושרות מעיניהן ונצרכות על לחייהן״. וע״ז סיים הנביא: ,אין לה מנחם״, כי הדמעה אינה נמחית: על בחורי ישראל

שאינם. רבותיי. ומה נאמר אנחנו? הלא התמונה הנוראה חוזרת ונשנית לעינינו ביותר נוראות וזועה. כי הלא מלבד מה ששונאי ישראל תפסו את בחורי ישראל וכפתו את ידיהן לאחוריהן, — הלא אין מניחין לנו

לעשות שום דבר; הלא ישנם מקומות שאסרו עלינו גם להזכיר את ירושלים וכל קדשינו; הלא אנחנו בעצמנו עוד עושים כן: הננו כופתין את ידי בנינו מבלי תת להם היכולת, שיהי׳ להם במה להגן על נפשם בשעות הקשות שבחיים; הלא גם חינוך עברי איננו נותנים לבנינו, איננו מלמדים להם את שפתנו הקדושה, וביותר — את יסודי התורה

והמאור שבה. עמי! הלא לפי המצב כיוס הזה אנו צריכים לבנים גבורים מחונכים על ברכי היהדות; כי סוף סוף הלא הננו עומדים אצל שערי הארץ, ואם בנים כאלה יבאו וירשו לנו את הארץ ? — ואתה לך ונחם את העם! רז״ל יספרו לנו: ,מעשה בדואג בן יוסף, שהניח בן קטן לאמו, והיתד! אמו ממדדת אותו בטפחים, ונותנת משקלו זהב לשמים; וכשצרו

14

האויבים נתחה אותו לנתחים ואכלה אותו״. נורא מאד! אבל, האין זה ציור פוטגדפי שלם מחיינו אנו? את בנינו הננו מדדים בטפחים, והבנו שוקלים משקלם זהבי, כל כחותינו הננו מקדישים לבנינו׳, הננו מוסרים את נפשנו עליהם לגדלם ולעשותם לאנשים טובים; ועתה — הננו מנתחים אותם נתחים נתחים, ולא רק לאכילה, אבל גם להשליכם לכלביס;

כי האם אין זה נחשב לנתחים, אם אנו קורעים את נשמות בנינו? אם מאלף ילדים של בית אבא גשאר דשב״ג ובן אחיו בעםיא — קרא רשב״ג ע״ז: .עיני עוללה לנפשי מכל בית עירי״ — מה נענה אנחנו? כמה נשארו אצלנו מאלף ילדים? והאמנם יש לגו הרבה

כרשב״ג? — ואתה לך והגד לעם נחומים! אבל, אם רדל אמרו לגו, שהמה גחומים לכל דור ודור — הלא

אמת הוא, ועלינו להבינו. ולתכלית זו עלי להעתיק דבר מכתבי. ,ויאמר ה׳ אל משה: הנך שוכב עם אבתיך, וקס העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ, אשר הוא בא שמה בקרבו, ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אתו. וחדה אפי בו ביום ההוא, ועזבתים, והסתרתי פני מהם והי׳ לאכל; ומצאוהו רעות רבות וצרות. ואמר ביום ההוא: הלא כי אין אלקי בקרבי מצאוני הדעות האלה ! ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשד עשה, כי פנה אל אלהים אחרים. ועתה: כתבו לכם את השירה הזאת, ולמדה את בנ״י׳, שימה בפיהם, למען תהי׳ לי השירה הזאת לעד בבנ״י: כי אביאנו אל האדמה, אשר נשבעתי לאבותיו, זבת חו״ד, ואכל ושבע ודשן, ופנה אל אלהים אחרים ועבדום, ונאצוני והפר את בדיתי. והי׳ כי תמצאן אותו דעות רבות וצרות — וענתה השידה הזאת לפניו לעד, כי לא תשכח מפי זרעו. כי ידעתי את יצרו אשר הוא עושה היום, בטרם אביאנו אל הארץ אשר נשבעתי

לאבותיו״. והנה — מלבד כפילת הפרשה במלים שונות — אין אנו יודעים: למה בתחלה נאמד: ,דעות רבות וצרות״, ולבסוף כתיב: .מצאוני הרעות האלה״, ולא נזכר ,צרות״? בתחלה כתיב: ,למען תהי׳ לי השירה הזאת

לעד בבנ״י״, ולבסוף כתיב: ,וענתה השידה הזאת לפניו לעדי? המשפטים הקרימיגליים דורשים כעת ברור פסיכולוגי בכל ענין וענין. הנה לפנינו נאשם בגניבה ע״י שבירת מנעלים. סניגורו מספר תולדות האיש ההוא ואסונו, שהביאהו לידי כך, — ואין מי שיאשים עוד אותו. אבל, אם הקטיגור יכול להראות, כי הוא ריצידיביסט, לכבד

בהיותו במצב אחר עשה ממש כדברים הללו — אז אין םנגוריא. וככה ממש הענין הזה. דעות הן ההשחתות של הדור, וצרות הנה הצרות. ועל הרעות משיבים ישראל: על כי אין אלקים בקרבו, ואין

15

השגחתו ניכרת — לכן מצאוהו רעות רבות. והוא הולך ועושה דעות, לי / מ׳•, למען תהי ותועבות. וע״ז באה תשובת השי״ת: ,ועתה כתבוכי השירה הזאת לעד בבנ״י, כי יהי׳ לי דקומנט במה להאשימם: , אביאגו/ כוי. — הרי שחטאו גם קודם לזה. .ומשה הרתיע לאחוריו

ונפחד מזה מאד./ הנני וע״ז הרגיע את רוחו: וענתה השירה הזאת לפניו לעד

משאיר עוד דקומנט א׳ אצל ישראל לטובתו והצלתו, ומה הדקומנט? — ,כי ידעתי את יצרו אשר הוא עושה היום, בטרם אביאנו אל הארץ. אשר נשבעתי/ רז״ל מסדו לנו: דאה ראיתי את עני עמי אשר במצרים/ א״ל הקביה למשה: משה! אתה דואה ראי׳ אחת - אומרים: ,נעשה ונשמע׳, ואני רואה ב׳ ראיות — אומרים גם: ,אלה אלהיך ישראל/ וכבר ביארו בזה: שהקב״ה רצה להשביח את רוח משה ולהטביע בו הידיעה, כי אף אם יעשה ישראל מדחה, — אל יפול עליו לבבו; כי הקביה ידע הכל מראש, ולכן אמר כי גם עתה אל יפול עליהם לבבם -

,כי ידעתי את יצרו׳, כו׳. והנה רז״ל מסרו לנו: ,משל למלך שהי׳ לו כדם. מסרו לאדיםו. וכד הוי עביד חמר טב הוי אמר: מה טב חמרא דכרמי; וכד הוי חמד ביש הוי אמר: מה ביש חמרא דאריסי. איל האריס: אדוני המלך! כד הוי טב — דידך, כדי הוי ביש ־- דידי? בין טב ובין ביש — דידך הוא. כך: בתחלה איל הקב״ה: ,ועתה לכה ואשלחך אל פרעה,י בניי׳, וכיון שעשו אותו מעשה — מה כתיב תמן? מ והוצא את ע/ אמד משה לפני הקב״ה: כד אינון זכאין — ,לך, רד! כי שחת ע מ ך דידך, וכד אינון חטאין — דידי? אלא: בין זכאין ובין חייבין —״ איר סימון: מנין ? ך מ ע דידך אינון, שנאצר: .למה ה׳ יחרה אפך ב שהודה לו הקב״ה? שנאמד: .וינחם ה׳ על הרעה אשר דבר לעשות; י מ לעמו/ — וזהו התנחומין: שבכל דור ודור — ,נחמו נחמו, ע. י מ אמרו להם, והזכירו להם: בכל עת, יהיו באיזה מצב שיהיו, המה ע

ואל יהי הדבר לפלא בעינינו. הנה רזיל אמרו לנו עה״פ ,מי יתנך כאח ליי: ,כאיזה אח? — כיוסף לאחיו. אתה מוצא אחר כל הדעות שעשו לו כתיב•, .ועתה אל תיראו — אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם. וינחם אותם, וידבר על לבם/ והלא דברים קיו: ומה, אם יוסף שדבר לאחיו דברים ניחומים — נחמם, כשיבא הקב״ה לנחם את ישראל — עאכו״כ/ יוסף דבר על לב אחיו — מסרו לנו רז״ל במ״ר— שאמר להם: .עד שלא ירדתם לכאן היו המצרים/ וזהו נוהגין בי כנהג עבדות משירדתם לכאן הודעתם גנוסיא שלי השווי שבין תנחומי יוסף להקביה: יוסף הי׳ גדול במצרים, והמצרים

I D

ידאו ופחדו מפניו, אבל בכ״ז נהגו בו מנהגי עבדות ולא הכירו את יחוסו, עד שבאו אחיו׳, כן אנחנו הודענו בעולם את טיבו ויחוסו של ממ״ה, כביכול, שהיו גוהגין ז5ימדו במנהגי שטות והבל, ורק אנחנו פרסמנו את האמונה הטהורה באלקים. וא״כ — האש אינו בדין, שאף שחטאנו? י מ לפניו כאחי יוסף, בכ״ז, ידבר אלינו נחומים, ויק-אנו בשם ע

והדברים ארוכים מאד. או יאמר: .נחמו, נחמו עמי״ כי הצווי הוא אל העם, שהמה ינחמו את ירושלים; וכאמרו: ,דברו על לב ירושלים וקראו אליה״. ומתאים זה למה שהכה ידמי׳ ואמר: ,אין לה מנחם״, כי באמת אין מנחם לציון; כי מי יוכל לגחם לאם שכולה וגלמודה מבניה? וכמאמר הכתוב: ,קול בדמה נשמע, נהי בכי תמרומים: רחל מבכה על בניה, מאנה להנחם על

בניה, כי איננו״. והדבר הזה בא ישעי׳ וריפא. אמנם כן: אין מנחם לציון, אבל— אתם, בני ציון היקרים, אתם, רק אתם יכולים הנכם לנחם את האם השכולה. והדבר הזה המה תנחומין לכל דור ודור; החוב "על כל דור- , ד ודור לנחם את ירושלים. אולם במה ננחס אותה ? - אם במלים לב הן בדברים לא תנחם האם השכולה וגלמודה, היושבת וראשה חפוי,

כאשה עקרה שלא ילדה. הנה אנו רואים: כשבא הקב״ה למחות הדמעות מעיני דחי—כאלה היו תנחומין: .מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכד לפעולתך נאם ה׳: ושבו מארץ אויב; ויש תקוה לאחריתך, נאם ה׳: ושבו בנים לגבולם״. זהו התנאי הראשון לניחומים: כי ישובו הבנים מארץ אויב וישובו לגבולם. כי באמת מה יתרון לאם בכל אשר תאמרו לעשות, אם בניה במרחק סובלים הדפה וחרפת רעב? והתנחומים האלה היו בכל דור ודור; לו רצו הבנים לשוב מארץ אויב, לו השתוקקו הבנים

לשוב לגבולם, כי אז כבד נחמה האם. הנביא ישעי׳ מוסר לנו: ,על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים; כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו. המזכירים את ה׳—אל דמי לכם! ואל תתנו דמי לו, עד יכונן ועד ישים את ירושלים תהלה בארץ. נשבע ה׳ בימינו ובזרוע עזו: אם אתן את דגנך עוד מאכל לאויביך, ואם

ישתו בני גכר תירושך אשד יגעת בו״. הרי לנו שבועת השי״ת לכונן את ירושלים ולשים אותה תהלה בארץ; גם הפקיד שומרים ע״ז. והדבר תלוי רק בני: ״ואל תתנו

דמי לו״. ובמנחות פ״ז איתא: מאי אמרי? - רנב״י אמר: ,בונה ירושלים ה׳, נדחי ישראל יכנס; הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם״, כר.

17 (2)

רבא בד רב שכלא אמד: ״אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה, כי/ ננו בא מועד. כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחו

בשתים אלה תנחם ירושלים, ובשני השומרים גם יחד שהפקיד השי״ת על ירושלים. האחת, האומרת: .בונה ירושלים כר .הרופא/ הימורים הענויים של הארץ והעם המה יביאו קץ ותכלה, ב לשבורי ל ויעוררו רחמים לבנות את ציון. שנית, והוא העיקר המעכב: .אתה

תקום תרחם/ כר. .כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו/ אחי! שבורי לב הננו זה כמה, ואעפ״כ לא הספיק השומר הזה

לכונן את ירושלים, כי לא רצו את אבניה ואת עפרה לא חננו. אחי! הנה לפניכם תמונה נהדרה•, אנחנו זכינו לעמוד אצל עריסתה. לפנינו נולדה תנועת ״חבת ציון״: התעוררו בניס לנחם את/ ו נ חנ אמם•, התעוררו לקיים: כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה י ולא בדברים, אבל במעשים. ומאז, ראו—נא, כמה נוצר וכמה נברא! תנועה כבירה ונשגבה לפנינו! ה״ספינקס״ האלם החל לדבר והחל

להתנועע. אבל, אם הננו חפצים לרצות את אבניה — עלינו לזכור את הכתוב בתורה: .ארץ, אשר אבניה ברזלי. ודרשו רז״ל: א״ת: אבניה, אלא: בוניה ברזל. לרצות את אבני ארצנו צריכים לבונים שיהיו כברזל, כי הארץ — אבניה ברזל; כל אבן ואבן יש לה ערך׳, לא רק

ערך היסטורי, אבל עדך לעתיד: לביות את בנין העולם והםתדדותו. אחי! כשהננו באים לנחם את ארצנו צריכים אנו ללמוד ולדעת: כיצד סדר התנחומין. ביעקב כתיב, כשאבל על בנו חביבו: .ויקומול בנותיו לנחמו/ הא לכם סדר תנחומין: כל בנינו וכל כ ל בניו ו כ בנותינו מחויבים לקום כאיש אחד לנחם את ציון. ״ויקומו׳ — סדר קימה נחוץ לנו. ״התנערי, מעפר קומי שבי ירושלים!״ ועלינו לקרא״ לא דרך שעד אחד נבא, ! ם י ר ע ש ו ב ד ב , ע ו ד ב ע עם הנביא: ״ אבל כל השערים צריכים להיות פתוחים: שערי תורה, שערי חכמה,, סלו, סלוהמםלה, םקלו ם ע ך ה ד ו ד נ שערי אורה ושערי דעת; פ מאבן!״ מסלה גדולה עלינו לסול, ואבנים גדולות עלינו לסקל ולהסיר מן הדרך; ״הרימו נם על העמים!״ את נסנו עלינו להדים על כל העמים, ובאו כלם תחת דגל ישראל, אשד יפרוש כנפיו, כנפי התכלת הדומה לרקיע. פתרון פרובלמה גדולה עומדת לפנינו. אומרים: כי עלינו לבנות את הנהרסות שבעמגו. טעיתם, אחי! כל העולם/ הלא תראי, נהרס עד היסוד; כלו נהפך לחורבן נורא, והוא עומד ומחכה להרמת נם

ישראל.

18

אחי! הננו קוראים עם הנביא: .הנה ה׳ השמיע אל קצה הארץ: אמרו לבת ציון: הנה ישעך בא! הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו״.

כל השאלות, כשהן נפתרות — אין לנו בהם שום עסק עוד, אבל הפרובלמה שלנו, אף כי שכרנו יהיה אתנו, הנה פעולתנו עדיין לפנינו:

עדיין יהי עלינו לפעול הרבה.״ שדרות ! ם י נ ו י ל אחיי, התאחדו לנחם את אמנו! .נחמוה, ע עליונות, בואו אלינו! לעבודתכם אנו צריכים! האם מחכה לכם! .נחמוה תחתונים״, השדרות התחתונות; הכל צריכים לנו; אין הבדל מפלגות

ומעמדים. ״נחמוה, חיים!״ כל אלה שנשארו בחיים מחמס וחמת רצח; .נחמוה, מתים!* לי אמר ידידי הגאון, ר״מ מאירוביץ: רדל אמרו לנו, כי ,מתי א״י אין הרמה שולטת בהן״. כן הוא: עפר הארץ מסגל להבריח תולעים, אבל לא רק מן המתים. הלא ישנם תולעים המביאים רעה רבה על האדם ודעותיו; הלא יש פסיחוז מורלי, המנקר ומטיל ספקות, ועושה שמות בכל יקר וקדוש, ועפר א״י מסגל להבריח תולעים. המתים ינחמו אותנו, אבל, אחי! אנכי אחשוב אחרת. יודעים הננו, כמה השליכו נפש מנגד, וימותו מות גבורים על הרי ישראל בעת האחרונה. איה אפוא המה העולים הראשונים, שנפלו חלל על הרי ישראל? המה מנחמים את האם.

את ציון וירושלים. ,נחמוה בעוה״ז, נחמוה בעוה״ב; גם בצרכי החיים הפשוטים, גם בצרכי החיים הקולטוריים, בחיי העולם הבא; נחמוה, אלה העוסקים בחיי עוהיז, נחמוה אלה העוסקים בחיי העולם הבא. נחמוה, אל דמי לכם: ואז נוכל לומר ביחד עם הנביא: וקראו להם עם הקדש, לא עם בזוז, בזוי ושפל; — גאולי ה/ ולא עבדים לעבדים; ולך יקרא דרושה, עיר לא נעזבה ונזכה לראות כשיכונן וישים את ירושלים תהלה בארץ. אמן!

19

דרוש גי( ד ״ פ ד ת י ב ה ק (ל פ׳ ע

.ותאמר ציון: עזבני ה/ וה׳ שכחני׳ כו/ ילקוט ד׳ דבדים: .שאל ירמיהו את הקביה בשעה שפירש הימנו. על שתים השיבו ועל שתימ לא השיבו. ואלו הם: מאיסה ונעילה, עזיבה ושכיחה. לפי שראה ירמיהו הדינים המשונים שהעביר על ירושלים, והוא עומד ומתמיה. אומר: אפשר הקב״ה שב עליהם מעתה? והוא שואל מהקב״ה הללו ד׳ דברים. וכן הוא אומד בסוף מגלת קינות: ,למה לנצח תשכחנו, תעזבנו לארך ימים? כי אם מאם מאסתנו, קצפת עלינו עד מאד״. משל למלך, שהיה לו מטרונה והיתה חביבה עליו ביותר. וע״י שהיתה המטרונה יודעת שהמלך מחבבה יותר מדאי היתה פושעת על כבודו של מלך ומפלגת על גזרותיו. פעם אחד גזר עליה, וגזר על עבדיו שיבאו ויגררו אותה בשערה. שושבינה שהיה שם עומד ומתמיה. כיון שרואה כן — רץ מיד

ובא לפגי המלך. א״ל: מרי המלך! אמור לי: מה יש בדעתך אם יש בדעתך לשוב אליה — שליט האדם באשתו •י ואם אין בדעתך לשוב אליה — היה לך לגרשה שתלך ותנשא לאחר. כך אמר ירמיהו לפני הקב״ה: דבש״ע! המאוס מאסת את יהודה, אם בציון געלה נפשך ? אם יש בדעתך לשוב אליה מדוע הכיתנו ואין מרפא ? איל: לך לרבך ולרבו של רבך— משה רבן של כל הנביאים. כך אמרתי לו בסוף כל התוכחות: ,ואף גם זאת, בהיותם, בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים״. הדי על שתים השיבו ועל שתים לא השיבו. כיון שראתה ציון שד׳ דברים שאל ירמיהו מהקב״ה: מאיסה וגעילה, עזיבה ושכיחה, והשיבו הקב״ה על מאיסה וגעילה ולא השיבו על עזיבה ושכיחה — התחילה תובעת שתים. ,ותאמר ציון: עזבני ה׳ והי שכחני״. ע״כ. יפה הוא המאמר בסגנונו, אבל אין

מובן לדבריו. ולמה לא השיב הקב״ה באמת על עזיבה ושכיחה?

20

פשוטו של דבר: הנה הנביא מענתות, זה הנביא, אשר לא רק ספד קינות אמר לעס על גורלו ומצבו י, לא רק (אשר) שבר חזה ואבדון ולא רק (אשר) חזה מראש: .ופקדתי עליכם ארבע משפחות גאום ה׳: את החרב להרג, ואת הכלבים לסחוב, ואת עוף השמים ואת בהמת הארץ לאכול ולהשתית״ (ירמי׳ ט״ו). הנביא הזה, העומד ומתרה בישראל וביהודה: .שובו בנים שובבים נאום ה׳!״ הנביא הקורא: .שמעו נא זאת עם סכל ואין לב, עינים להם ולא יראו, כר. האותי לא תראו, נאום ה׳? אם מפני לא תוחילו?״ הנביא הקורא: .כה אמר ה׳: השמת בנפשותיכם, ואל תשאו משא ביום השבת והבאתם בשערי ירושלים׳, ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת, וכל מלאכה לא תעשו; וקדשתם את יום השבת, כאשר צויתי את אבותיכם, ולא שמעו ולא הטו את אזנם; והיה אם שמוע תשמעון אלי, נאום ה׳, לבלתי הביא משא בשערי העיר הזאת ביום השבת, ולקדש את יום השבת לבלתי עשות בו כל מלאכה— ובאו בשערי העיד הזאת מלכים ושרים כר, וישבה העיר הזאת לעולם; ואם לא תשמעו אלי לקדש את יום השבת — והצתי אש בשעריה, ואכלה ארמנות ירושלים ולא תכבה״. הנביא אשר העיר על חנוך הבנים לאבות; , ואמהות ולא שמעו: לבסוף כאשר ראה החרבן אשר נבא בשם ה בעת כי דאה .את הארץ והנה (היא) תהו ובהו, ואל השמים — ואין״ כוי; ראיתי: ,והנה הכרמל, ם ד א ן ה י : והנה א י ת י א ר אורם״; , המדבר וכל עריו נתצו מפני ה/ מפני חרון אפוי, — אז קרא: ,כי קול כחולה שמעתי, צרה כמבכירה; קול בת ציון תתיפח תפרש כפיה: אוי נא לי כי עיפה נפשי להורגים!״ בעת ראה כי ,שבר גדול נשברה בתולת בת עמי, מכה נחלה מאד״ אז קרא מנחמות לבו: ,המאוס מאסת את יהודה? אם בציון געלה נפשך? מדוע הכיתנו ואין לנו מרפא?״ אם אמנם צדקת ומאום מאסתנו, אבל הדיגים המשוגים, המכות האיומות, הבועה והחרבה הגדולה למה היא באה? טען להקב״ה: אם אין בדעתך לשוב אליה עוד, — היה לך לגרשה שתלך ותנשא לאחר. אבל המכות

הנוראות האלה למה? ע״ז באה התשובה: לך לרבך, לרבן של כל הנביאים, ואמר לך, כי אחר כל התוכחות ,לא מאסתים ולא געלתים״. המכות האלה הן בכדי להחזיר את העם אל דרכו. לא אתן אותו להנשא לאחר — עמי הוא. ,לאמר: הן ישלח* איש את אשתו, והלכה מאתו והיתה לאיש אחר — הישוב אליה עוד? הלא חנף תחנף הארץ! ואת זנית רעים רבים ושוב

אלי? — נאום ה׳.״ והנה הנביא ראה בחזון והרגיש, כי המכות האיומות האלה אשר הכונו בית מאהבינו — באשר לא מאסנו ולא געלנו. הוא הבין להיפך,

כי אלו מאסנו לא יסף להכות אותנו, ויניחנו בידי המקרה להנשי* לאחר. ובכן: כל מכה ומכה — אות אהבה הוא.

אבל הוא דאה עוד מחזה נורא: חרבן המקדש והקדשים, סלוק שכינה מישראל ומהארץ — ויתנודד, ויקרא: ״אתה ה׳ לעולם תשב, כםאך לדור ודוד! למה לנצח תשכחנו, תעזבנו לארך ימים?״ הוא ראה מהכנות החרבן, כי לא לשעה קלה הוא, כי אם לעדן ועדנים. באשר

החרבן הוא נורא מאד, כאלו בעה״ב, חלילה, עוזב את דירתו. ובכן, אחדי אשר מאיסה ונעילה אינה, כאשר הבטיח לו השי״ת, אין זה אלא כי עזבנו חלילה׳, וכמו שהבטיח לנו, כי בעת ״וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ״ כי אז — ״וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים, והסתרתי פני מהם״, וממילא — ״והיה לאכול, ומצאוהו רעות רבות וצרות׳, ומתוך כך בא חלילה לירי שכחה. והרי דבר זה הוא גרוע עוד יותר, כי המכות הבאות ע״י אות אהבה מזכירות את ה/ וטען גם על זה: ״למה לנצח תשכחנו״ אחרי ״תעזבנו לארך ימים״? אמנם,— על זה לא קבל שום תשובה. כאן נשלם סדר קינותיו, כלו בדמעות

עיניו ותשובה לא קבל. עברו ימים רבים. ישראל נודד בגולה. ישראל סובל מה שאי אפשר לשום אדם לסבול, מה שאין בכה עם לסבול, והוא סובל בדומיה. ״ת״ד: מי כתב מנלת תענית? — חנניה בן חזקיה וסיעתו, שהיו מחבבין את הצרות. ארשב״ג: אף אנו מחבבים את הצרות, אלא שאס באנו לכתוב — אין אנו מספיקין. ד״א: אין שוטה נפגע. דבר אחר: אין בשר המת מדגיש באזמל״ (ומוקי לה בבשר המת שבחי שאינו מרגיש באזמל) וכבד ביארתי במקו״א ביאור המאמר הנפלא עפ״י מאמרם ז״ל:

אין לך כל אומה שלוקה, שאין אלהיה לוקה עמה. האומה, בבא עליה פורעניות, היא כופרת באלהיה, כמו שאמר הנביא: ״והיה כי ירעב — והתקצף וקלל במלכו ואלהיו״. ובעיני ראיתי את התמונה הזאת בשערי אשכנז. העידו לפני מנהלי העם, כי נתרוקנו

אצלם בתי הכניסה מטעם זה, הביטו לארץ רוסיא כעת ותוכחו אמתת הדבר. אם לא הכפיה

המוסרית המעוררת התנגדות, כטבע בנ״א, כי אז כפת לגמרי. לא כן ישראל! הוא יצא תמיד מתחת ידי המטבח דםוק איבריו, רצוץ עצמותיו, אבל נאמן לאלהיו עוד ביתר שאת ויתר עז. ואחרי שנות מאות, אחדי האנוסים בספרד, באים הנכדים של המדנים האלה ומבקשים להתיהד. זה כח ישראל לאלהיו׳, כוז מיוחד שאינו בטבע כלל, והוא

כח נורא מאד.

22

חנניה בן חזקיהו וסיעתו היו מחבבים את הצרות. ראו צרות ישראל וראו את רוח ישראל המרומם, והיו מתגאים על זה ; היו מחבבים) .ארשב״ג: אף אנו מחבבים את הצרות, אבל אם באנו לכתוב — אותו.א אין אנו מספיקים״. כי הצרות תכופות כל כך; לא יתנו מנוח אף רגע, בכדי לשוב אל המנוחה ואל המחשבה הטהורה. ״ד״א: אין שוטה נפגע״. נשתנו הדורות תכלית שנוי: לפנים, כשהיה ישראל מה שהיה, והרגיש בצרותיו אות מן השמים שהקב״ה לא מאם ולא געל בישראל, היו הצרות חביבות אבל עכשו נשתטה הדור ואיגו גפגע. אין השוטה מרגיש מה שטמון בחיק הרעות, את יסוד האהבה של הקב״ה לישראל, את האות הקורא לשוב. השוטה אמנם מרגיש את הכאב כמו שמרגיש הפקח, אלא שאין מחו סובל ומרגיש להוציא המסקנות הנחוצות מזה, היינו: אם כן הרי עלינו לשוב להשי״ת, להתחזק בד״שי״ת, לקוות עוד יותר. כי אלו,

חלילה, מאסנו אלהינו, — מדוע הכיתנו ואין לנו מרפא״. ״ד״א: אין הבשר המת — שבחי — מרגיש באזמל״. בשר חי עלה על גו העם, והוא כבר אינו מרגיש באזמל. הוא כבר אינו מרגיש את גדל הכאב. וזהו המצב המסכן ביותר, כשהננו אובדי הרגשה. למשל אם נשים לב למצבנו אנו: המכות האיומות והתכופות; הרדיפות שאי אפשר לסבול בשום אופן. וישנם כאלה המרגישים מאד בכאב ובחרפה, אבל כשוטים שאינם נפגעים. אינם מוציאים מזה את המסקנא הראויה, כי קול ה׳ קורא בכח אל עמו לשוב לאלהיו. אבל נמצאים עוד כאלה הממלאים כל בתי משחק ומשתגעים ממש בראש כל חוצות שקטים, שמחים ועליזים. ואיך אפשר הדבר הזה? זהו שאמרתי: בשר חי שעלה

על גו העם ברוחו ובנפשו, ואיננו מרגיש כבר את הכאב. ומה נאמד למצב אשד כזה? אם המכות אינן מביאות שום תועלת, והננו ככל העמיס, חלילה, שבשעה שלוקים גם אלהיהם לוקה עמהם. וכל מה שאנו מקבלים מהאומות ביותר הננו סרים יותר מאחרי השי״ת,— הרי זה עזיבה ושכיחה, חלילה! כי מה יועילו המכות, אם אין אנו

מרגישים בהן ז אתי! הננו עומדים כעת על מפתן השנה. כבר ברכנו חודש אלול. וכנהוג אצל כל מנהלי החשבונות בכל בית מסחר, כי בטרם יגשו אל הבילאנם (מאזן) יחלו לאסוף החומר הדרוש לזה: כל הדוקומנטים השונים, הרשימות, האורדרים, והפנקםים אחד לאחד למען סדרם אחר

כך, — הלא כן עלינו לעשות גם אנו.

א) את רוח ישראל.

23

והחומר הלא רב אתנו לאין מספר בכל ענפי החיים שלנו הכלליים והפרטיים. והנני רואה לפני דוקמנט נורא ואיום. הנה אמרו בתנחומא בפרשת השבוע: ״והיה עקב תשמעון — זש״ה: ״למה אירא בימי דע: עון עקבי יסבני״ אמד דוד: דבש״ע! איני מתירא מן המצות החמורות שבתורה, מפני שהן חמורות, אבל מתירא אני מפני הקלות, שמא עברתי עליהן מפני שהן קלות, ואתה אמרת: הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, אחי! הנוכל גם אנו לומד כדברים האלה, שאין אנו מתיראין מן החמודות? אוי לנו אם נאמר! על הקלות הלא כבד חרפה לדבר., אבל מתיראין הננו לדבר אדותן. ומה לא רק שאין אנו מתידאין מק הנה הקלות בעינינו? הלא כמעט כל התורה כולה. ולואי שהיינו מהיראים מפני החמורות, עקרי התורה והדת, נשמות העם וקיומו. והלא הדבר הזה בעצמו כבד מורה על הלי העם ועל העוות הנורא בכל

סדרי החיים שלנו. לעינינו היה הדבר: בעת ששלט בארץ תלאות הרעב והקור, הנה שברו אנשים את הכסאות ואת השולחנות בכדי להסיק את הבית ולחמם מעט את בשרם ובשר בניהם, וישאירו רק את הדברים הנכבדים ביותר: את הפסנתדין, את התיבות ואת המנדלים היקרים, את המטות היקרותא דאה, כי אם ימשך הקור, סוף סוף, גם וכדומה. האדם הבא מן החוץ ^ את הדברים היקרים, גם את נחלת המשפחה ישברו או ימכרו לאחרים. ומי לא ראה כזאת מראש אצלנו, בהחילנו לשבר את המצות הנראות לנו יותר קלות בכדי להתענג מעט על החיים? מי לא ידע, כי החורף עוד לא נגמר וכי נשבר גם את הדברים היותר נכבדים לנו, מה שהיו עקרים אצלנו לפנים? ועכשו הרי אנו הגענו לידי כך, שאנו שוברים את העקרים ואת היסודות ועוד מעט ולא יהיה לנו, חלילה, מה לשבר ומה למכור לאחרים. וככל הגוים בית ישראל. אבל החורף הן לא תם

ד; עוד יארכו ימיו. ומה נעשה אחרי כן? עו אחי! שימו על לב, את מה אתם שוברים; לא אתם קניתם הדברים האלה ולא על ידיכם נבראו. מורשה היא לכם מאבותיכם מדורות קדומים עברו עליהם זמנים ועתים יותר נוראים מאלה העוברים עלינו, ולא שברו אותם — בכדי להורישם לבניהם, ומה אתם עושים? מה תורישו אתם לבניכם? האמנם הבנינים של נייר שאתם מעמידים אותם, אשר בגעת בהם רוח נושבת יהיו כחלום יעוף, כזאת תהיה נחלתכם לבניכם? אך

מה אדבר. — הלא גם בנים לא יהיו לכם, חלילה! ובהשתוממות אנו קוראים את דברי הנביא ירמיהו (י״ח): ״כרוח קדים אפיצם לפני אויב; ערף ולא פנים אראם ביום אידם״. נפוצים

24

הננו לפני אויבינו, ורוח קדים יהדפנו וירדפנו. הננו נסים מן המערכה לא בכח עצמנו, לא בחפץ הלב, אף לא ע״י אינסטינקט טבעי לברוח ולמצא מחסה ומפלט, אבל רוח קדים יפיץ אותנו. לכל מקום אשר יפוח הרוח שמה הננו נפוצים, ופנינו לא נראה להשי״ת כלל, כי איננו פונים אליו, כי אם רק: ״ערף ולא פנים אראם ביום אידם;״ כי גם בעת שברם הנם בורחים מאתי. למצב אשר כזה, בעת אשר העם יחדל להרגיש מכותיו, והוא בורח ופונה ערף ״ועל מה תוכו עוד תוסיפו סרה״ — זהו מצב העזיבה שעליה דברה תורה: ״ועזבתים והסתרתי פני מהם״. וממצב שכזה פחד ירמיהו, בעת ראותו את חורבן המקדש והקדשים ובעה״ב עוזב דירתו, כאמור לעיל, — שמא תהיה העזיבה לארך ימים, וממילא מזה תצמח השכחה, וטען: ״למה לנצח תשכחנו, — אחרי כי — תעזבנו

לארך ימים?״ ועל זה לא קבל שום תשובה. וציון, בראותה את המצב בשעה שחוא יצא אל הפועל, כי העם .נעזב והארץ נעזבת, — ״ותאמר ציון: עזבני ה׳ וה׳ שכחני״. לא מאם בי ולא געל אותי, אבל עזבני וחלילה אשכח כמת מלבו. הלא זהר מצב נורא עוד יותר. ומה בכך אם לא מאם בי, אבל אשכח ע״י העזיבה. וע״ז באה התשובה, כי שכחה לא תהיה לעולם, אף כי יתקיים ״ועזבתים״. חלילה, ״התשכח אשה ע לה ? מרחם בן בטנה״, אם רק בנה הוא ובר בטנה לא תשכח אותו לעולם. אף אם הבן ישכח את אמו אבל היא לא תשכחהו, ״גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך. אם רק אבו חיים, כל עוד שיש ביכולת לפחות להכיר אותנו באיזה סימן כי הננו

בנים למקום — לא ישכחנו. (ישעיה מ״ט, כ״ב). הן על כפים חקותיך; חומותיך נגדי תמיד״, חקוקים הננו על כפות ידו, והוא דואח את תמונת ציון בכל עת ועונה באופן שלא יוכל לשכח אותנו. זהו ביאור המאמר בקצרה. ויש להאריך בו הרבה. ובדרך מליצה אמרתי, לפי מה שאמרו במדרש שם, כי ״ותאמר ציון״ קאי אחדי שתראה גליות מתכנסות. עי״ש בילקום, והנה ציון תראה כי הכל טוב ויפה, אבל שם שמים נשכח: עזבני ה׳׳, הכל נעשח לא בשם ה׳ — והיא מתרעמת על זה. ועל זה באה התשובה: בתי! לא תשכח מאתי. עוד יזכירו את שמי בתוך שעריך. יבוא יום ויוכחו

כי בלי הזכרת שם שמים לא תעשה מאומה. וכמו שהמלצתי לפנים, כי בועז התקין להזכיר שם שמים. בשעה שבא אל הקוצרים והעובדים בשדה הזכירם שם שמים. והתקין שיהיו מזכירים שם שמים בכל מפעליהם. אבל מה אעשה אם (שם ישעי׳ מט) ״מהרו בניך. מהרסיך ומחריביך ממך יצאו. שאי סביב עיניך וראי;

25

כלם נקבצו באו לך/ המה מהדו בעבודתם, ויתר הבנים פגרו בעבודתם ובשובם אליך. ומטעם זה היש פלא כי לא יזכירו שם שמים? כי נעזב

? , שם ה! כי כלם כעדי תלבשי והקשרים ככלה/ , ״אולם, חי אני, נאם ה עוד יהיו גם המה, גם הבנים האלה, (יהיו) לעדי וגאון. .ויש שכר

/ ם ל ו ב ג ם ל י נ ו ב ב ש לפעולתך, ו

דרוש דפ) י ל תר׳ ו ל ח א ״ ה ר א ׳ ד פ ל )

•,עניה סעדה״ כר. ״ושמתי כדכד שמשתיך, ושעריך — לאבניך. ב״ב ע״ה. ,ארשב״נ: י אקדח״, כר. .וכל בניך למודי ה׳ ורב שלום בנ פליגי תרי מלאכי ברקיעא: גבריאל ומיכאל׳, ואמרי לה: תרי אמוראי במערבא, ומאן אינון: יהודא וחזקי בני ד״ח. חד אמר: שוהם, וחדאמר: ישפה. א״ל הקב״ה: להוי כדין וכדין״. המאמר מן המפליאים, וכבר

עמדו עליו. והוא צריך ביאור רהב. והנה באמת: היום־יום הראשון מחודש אלול, יום התחלת חשבון הנפש של כל איש ישראל, יום הראשון להכנה ליום הדין הנורא; ועלינו החובה מוטלת לשנות את םדר הדרשה, לצאת מחשבונות העולם הכללי ולהכנם לחיי הפרט: חשבון כל איש לנפשו, חשבון העם בינו לבין קונו, ובין איש לאחיו; אבל מה לעשות — ועלי לשנות סדר זה, הרגיל

והמקובל בכל תפוצות הגולה, מכמה טעמים: א) לאשר בעצמי אינני מוכן לקשט אחרים. וכבד אמרתי חשבון זה: כי הרופא, בבאו אל החולה בשעת סכנת דבר, חלילה, עליו לשנות בגדיו מראש ולנקות עצמו, בכדי שלא להביא אתו את מיקרבי החולאת; גם אין לרופא לבא אל החולה בכל הקור והכפור מן החוץ, לבל יצנן את החולה. ואנכי עודני רחוק מזה, ויראתי פן אשחית, חלילה, בדרשי. ב) מאין אקח את החומר הראוי לדרוש של מוסר? הלא המוסר שיבדה כ״א מלבבו — אין זה מוסר. כי ימצאו אחרים, מגידי מוסר, זרים מאד ן והלא העיקר הוא המקור מספרי הקדש שלנו. ואוי לנו אם נאמד: כי שמעתי םפדי הקדש מתבזים פה, ומוכרים בהם לתכריכי כל דבר חול

ל2

ומזוהם•, בשמות הקדש ינתנו במקולין כל צרכי אוכל, גם כשרים, גם בלתי כשרים. ובמצב כזה, בשעה שהספרים כ״כ מזולזלים, האם אפשר

להגיד תוכחה ולשאוב ממקורם הטהור? אוי, מה עלתה בימינו! ג) כי קשה מאד לעשות חשבון, בשעה שכל העולם כולו—ואנחנו בתוכו — נתון במרקחה $ הכל רועש, הכל תוסס. ואין אנו יודעים כלל חשבון השנה: אין איש יודע מצבו החמרי, אם הוא עני אם עשיר, אם יש לו פת לחם למחר, ואם חייו בטוחים, — ולא את מצבו הרוחני. אחת, אשר אנו יודעים בלי שום ספק: כי כשם שהמצב שאנו נתונים בו ישאיר רושם נורא על המצב החמרי, — ביתר שאת יעשה רושם על המצב הרוחני; כי הלא באותה שעה שאנו משתדלים לפחות להבטיח את המצב החמדי שלנו, ועושים כל תחבולות בזה, הנה ע״ד המצב הרוחני אין חולה, ואין דואג להבטיחו ולהצילו. ובכן לא נוכל לדעת את אשד

יש לנו, ואת אשר יחסר לנו במשך השנה. ומלבד שאין אנו יודעין את המצב — אין אנו יודעים גם את החשבון בכטות. כי לכאורה צריך הי׳ להתוםף בשנה זו על מחנה ישראל גם מאלה שיצאו כבר מחוץ למחנה. כי ראה ראינו בשנה זו מעין איתערותא לקבוץ גליות, והדבר הזה עשה בשעתו רושם נפלא במחנה. ויש אשד אמרנו: כי לא רחוק היום ויתאספו כל העם תחת הדגל, אבל לגדל צעדנו, אין הדבר כן. והנה הנביא קורא: ״וכל בניך למודי ה׳ ורב שלום בניך״. מה שלדעתי באורו: דהנה בבית הראשון בא חרבנו על ידי שבטלו את התודה, וכמאמר הנביא: ״על מה אבדה הארץ? ויאמר ה׳: על עזבם את תורתי״. התורה לא היתה אז חלק מנשמת העם׳, העם לא הבין, כי בלעדי התורה אין לו שום תקומה, ונכון הנהו בכל עת ושעה לתעות אחדי כל הבל. ובחרבן השני הי׳ העיקר שנאת חנם ופרוד הכתות והשיטות. ולכן באה הבטחת הנביא, כי ימים יבאו ויבטלו שני המפריעים. כננד הראשון אמר: ״וכל בניך למודי ה/״, שידיעת התורה תהא נפוצה בישראל; וכנגד השני, הפרוד והמחלוקת, אמר: ״ורב שלום בניך״. ואולם אמרנו: כי אחרי ראות העם צרה כ״כ גדולה וסבל כ״כ מעיק, ובהוכחו, כי לא נטש ה׳ את עמו ויתן יהם שם ושארית— בי דאי ישובו הבנים להיות למודי ה׳ וגם להתקרב איש אל אחיו בדעות וברגשות, ולהרבות שלום בניך•, ומה נורא לבסוף לראות את ההפך ממש: כי דוקא עכשיו נטשה המלחמה נגד למודי ה/ לעקוד הכל מן השרשים ולהרבות מחלוקת ופרוד בין בנינו ובין המעמדים השונים. ואחרית דבר עוד טרם נודע, ומי יודע עד היכן מלחמה זו תגיע; ומי זה יוכל לעשות כיום חשבון השנה, מי זה יכול לעורר לתשובה, בשעה שהעם עודנו רץ ובורח, כיורד מן ההר, ואינו

78

יודע כלל להיכן הוא בורח•, ואיך נוכל לקרא: שובה! בשעה שהוא במרוצתו ושטפו.

והננו קרבים לבאור המאמר. מצאנו לרז״ל(ילקוט סוף מלאכי):— אמדו יש-אל: בגאולה ראשונה כתיב: ,שלח משה עבדו, אהרן אשר. ך ת מ א ך ו ר ו בחר בו״ — שלח לי אף עכשו שנים כנגדם, שלח א״ כר, — אמר הקב״ה: הנני משלח, שני: ,הנני שולח לכם את אלי, הרי אחדי, והשני — ,הן עבדי אתמך בו, בחירי רצתה נפשי; נתתי רוחי עליו, משפט לגוים יוציא; לא יצעק ולא ישא, ולא ישמיע בחוץ קולו •ג קנה רצוץ לא ישבור, ופשתה כהה לא יכבגה, לאמת יוציא משפט;

לא יכהה ולא ירוץ, עד ישים בארץ משפט, ולתורתו איים ייחלו״. וכבד עמדתי בזה בדרשותי לבאר: כי הקב״ה שלח את אהרן להיות לו לפה׳, וכמאמר הכ׳: ,ודבר הוא לך אל העם; והי׳: הוא יהי׳ לך לפה, ואתה תהי׳ לו לאלהים״. באשר העם אינו מבין תמיד את דברי נביאיו, עם כל הגדולות אשד מציעים לפניו; ונחוצים לו מאירים ומסבירים, למען יבין העם את אשר לפניו. ובכן מבקשים ישראל גם בגאולה אחרוגה שליח ה׳, אשר יסביר לעם גדל ענין הגאולה לכל פרטיו׳, כי איננו מצייר לו הדבר כפי מה שהוא, ומכיון שאינו מבין אינו מאמין, ובלי אמונה והבנה לא תבא אליו גאולתו. וע״ז בא אליהו להסביר לעם את גדל האידיאל של ,משפט לגוים יוציא״, מבלי אשר

.יצעק״, בעת אשר ,קנה רצוץ לא ישבור״. אבל הנני רוצה להסביר הדבר באופן אחד, והנני מוצא את השעה רצויה לכך. העם בוכה ומתיאש למשפחותיו, ואיננו מצייר לו כבד את הגאולה כמו שהיא. אולי יעלה בידי להפיח זיק תקוה בלב העם —

והי׳ זה שכדי. עפ״י דוב, כשאנו מביטים במעשה הדור ורואים את התהפוכות, את הדרכים העקלקלים — ויז קצף מפינו על מסדרי התהפוכות, על כל מנהיגי הדור ועל כל, אחד מאתנו. אמנם, זהו רק כשאנו מביטים על כל זה באופן םוביעקטיווי; הננו כועסים לאשר יכאב לנו מאד, לאשר אין לך אדם שלא נגעו המאורעות אל לבבו ממש; זה — מפני מצבו החמרי, וזה מרגיש גם בעלבון הצד הרוחני, ומרגיש מדידות גדולה

מאד, ולכן הננו כועסים על העולם ומלאו, ועל כל מנהגיו ומגהיגיו. (והנני ממליץ תמיד עם הנביא ידמי׳: ,כי קול שופד שמעת נפשי, תרועת מלחמה; שבר על שבר נקרא, כי שדדה כל הארץ;. ובשעה זו הנני קורא: פתאום שדדו א ה ל י, רגע — יריעותיי, כו, ,כי אויל עמי! אותי לא ידעו; בנים סכלים המה ולא נבונים׳, חכמים המה להרע, ולהטיב לא ידעו״. כי בשעה שאני מרגיש, כי שדדו אהלי

29

ויריעותי, אז הנני קורא, כי עמי אשם בזה; אבל בשעה שאראה: ״ראיתי את הארץ, והנה תהו ובהו, ואל השמים — ואין אורם; ראיתי ההרים והנם רועשים, וכל הגבעות התקלקלו; דאיתי — והנה אין האדם, וכל עוף השמים נדדו״, כל׳ — אז: ״כי קול כחולה שמעתי, צרה כמבכירה; קול בת ציון תפרש כפיה: אוי נא לי, כי עיפה נפשי

להורגים!״). ויש אשר אנו מביטים על העולם, כמו עומדים מחוצה לו, והננו מביטים על הכל באופן אוביקטיבי, ואז — לבבנו ימלא רחמים על תבל ומלאה, ועינינו דומעות למראה המצוקה, התחל ובהו השולט בכל פנות שאנו פונים, בהר ובגבע, בשמים ובארץ. היתה הארץ תהו ובהו קודם הבריאה, וגם אחרי אלפי שנות קיומה לא שנתה פניה. ורז״ל במליצתם החדה אמרו ע״ז: ״גם במעלליו יתנכר נער״: עד דהוא פגה אפקת כוביא״.א) הוא שהנביא עתיד להתנבא עליה בסוף: ״ראיתי את הארץ, והנה תהו ובהו״,.. אבל הלב אינו מוצא לו ספיקו בזה, והוא שואל: האמנם לא למד ולא ילמוד העולם דבר בכל אלפי שנות קיומו? היש לך עלבון מרבה מזה? הלעולם יהי׳ חשך על פני תהום? מתחת — תהום, ועליו חשך? ואם אמרו לנו רז״ל: ״אלו מעשיהם של רשעים״, אבל השאלה במקומה עומדת: ומה אחרית כל אלה? הכי לעולם מעשי

רשעים יגברו? — לינצחל להגביר את החשך על פני תהום העולם? ואנשים רבים בעלי הרגשה, המרגישים בצעד העולם, יושבים על מדוכה זו: הללו פורשים ובונים, והללו אומדים לעשות דבר מה, וכל פעלם מאפע. וישנם — והמה הרבים — שכבר נואשו מראות טוב, והמה הולכים ושופכים כל חמתם: לעקר, לשבר ולמגר את הכל; המה יאבו להבטיח לנו, כי כדי לבנות — עושים ככה; אבל הרואה היטב ידאה, כי אך מיאוש ומרירות. מחרון אף וכעס יעשו כל אלה; באשר כבר אבד להם דרך בחיים, וכאמללים׳ מתיאשיםיעשו מעשים, אשר לא יעשו. (כמובן: אליהם ילוו גם ז;לאת מין האדם, כדרך העולם) ומה יהי׳

אחרית דבר ? הננו מוצאים לרז״ל על המאמר: ״והארץ היתד. תהו ובהו וחשך״... אלו מעשיהן של רשעים, ״ורוח אלקים מרחפת״ — זו רוחו של מלך המשיח. ע״י פרשי׳: מרחפת — ״בריען״, כעוף הזה היושב על הבצים ומזה נוצר איזה דבר; כלומר: על התהו ובהו מרחפת רוחו של משיח, יוצר איזה בדיה חדשה. ״ויאמר אלקים יהי אור* כו׳, חמשה פעמים, כנגד חמשה

חומשי תודה. אודה זו תורה.

א) בעוד שהיחד. רבד, הוציאה קוצים.

30

הננו רוצים לבאר קצת ההשקפה הזאת המאירה ובהירה כ״כ. הסבה היותר גדולה וקרובה לכל הרע הנעשה תחת השמש, שנאת בני האדם זל״ז ולכל החיים, היא: הדוחק והלחץ שבנ״א מדגישים על כל כדור הארץ; נדמה לחם בטעותם, כי בנ״א דוחקים ברבוים אותם ולוקחים פרוסה מפיהם. על מדוכה זו כבר ישבו חוקרים רבים. והלא ידועה מסקנות ״מלטהו״ והנמשכים אחריו: הרבוי הזה, רבוי הישוב, גורם לכל ההתחרות והמשטמה הנוראה בין השדרות והמפלגות השונות, ומזה י־ הסבה היותר גדולה לשנאת העמים. כמובן: השנאה הזאת יש לה גם שרשים אחרים עמוקים, אבל המסית ומדיח לעשות רעה ופרעות,

התירוץ הגלוי לנקות את מוסר הלב והחרפה הוא: הסבה האיקונומית. ולא רק בשאלות איקונומיות, אולם גם בשאר הרגשות, כמו: ,יתרון הכח״ של שפנהויער, הנופל למעמסה על כל אחד ואחד ומסיתו

לעשות מעשים רעים ומנוולים, הוא ג״כ מסבה זו, כאשר יתבאר. נדמה העולם לבית, שכל מכשיריו ורהיטיו אינם עומדים במקומם הראוי, ובנ״א הולכים בחשך ונכשלים בהם, כי אך מיותרים המה על כל צעד ושעל. אבל עלינו לדעת, כי לא ברא הקב״ה דבר לבטלה, ומקרני ראמים עד ביצי כנים, מן האדם והחי היותר גדול וחזק עד הרחש היותר חלש, הכל כאשר לכל, נחוצים לקיום התולדה ואין מותר ובטלה. אלא, שכשאין עומדים במקומם ותפקידם הראוי — הנם סבוכים ומסבכים זא״ז, נכשלים ומכשילים, וגורמים דעה רבה, וכמכונה הזאת, שאם אך אחד מאופניה לא יהי׳ במקומו הראוי — יעכב כל הלוך המכונה וגלגולה,

כן אי־סדר קטן בעולם גורם רעות רבות עד כי הכל מיותר. נחוץ לנו ארגניזטור, שיארגן את כל מעשי העולם ויעמיד כל

המעשים על מקומם הראוי, ואז יביא כל אחד את התועלת הדרושה. והנה כדי לעשות סדרים, — כמו בציור אשד אמדנו: הבית, אשר אי־סדר בו, ובאים בנ״א ונכשלים ;בכל אשר יפנו — נחוץ לכל לראש להעלות אור, למען ראות, ולמען דעת את אי־הסדרים, ואת הסדר הראוי להעמיד שמה על מקומו׳, ולזה נחוץ איש בעל טעם ושכל, היודע

מקומו של כל אחד ואחד. והנה החשך הרב בתבל, הבערות הנוראה ואי הסדרים, אשר ההלו לשלוט בעולם, הביאו את החאאס הנורא בתבל, וכשלו איש באחיו, ועם בעם ומפלגה במפלגה. העצה הראשונה: להעלות אור, אור כללי, אשדp ולדרים ויראו כל מחשכים; ולאור הזה אפשר יהי׳ למסדר א יאיר ל אמן לסדר כל דבר על מקומו, ואז יראו כל יושבי תבל, כי לא רק שאינם פגעים ואבני מכשול איש לרעהו, כ״א, אדרבה, גם הנחש נחוץ הוא לעולם, אם רק יהי׳ הכל בסדר. הלא תראו, כי ההבטחה: .וגר

31

זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ׳ — אין ז1 אילוזיא, אבל פשוט: שאט יהי׳ הבל בסדר — לא תהי׳ שום קטטה ביניהם כלל. ובאותן המכונות של מסע: כשהם הולכים כיא במסלתם — לא ידעו ולא יזיקו זליז,

אלא, כשהם נםנשים במסלה אחת, אז הסכנה צפויה. אבל האור הזה צריך להיות כללי ולא חלקיי, אור גדול ולא אורות מתעים; לא אורות שאין האדם רואה על ידם אלא קצה חוטמו, כלומד: את עצמו, ודק את הנוגע אליו, אבל, שהאור הזה יחדור בכל מקום: במרתפים. בתי כלאים, ובכל המקצועות והזויות השונות. ואחיכ אנו צריכים לארגניזטור מומחה, היודע מקום לכל דבר ודבר, יודע את מקום כיא ואחד ואיך להעמידו במקומו הראוי. והדבר הזה מה גורא הוא בגדלו 1 הן מד גדולה היא מכונת התבל עד כדי למצוא מקום הראוי

לכל גלגליה, אופניה ויתדותיה. אחי! האור הזה והארגניזטוד הזה הוא רק התורה: ,כי נר מצוד. ותודה אורי, ומשל חדל בסוטה לכ״א ידוע. דק התורה הנתונה לנו מאת מקור האודה, היא, רק היא, תוכל להאיר לכל העולם ומחשכיו, והיא רק היא האמון הפדגוג, הארגניזטור המומחה לכל הנמצא בתבל; רק היא יודעת מבע כל הדברים במקורם הראשון: רק היא יודעת וצופיה הליכות ונסתרות כל איש ב;מקי נפשו׳, רק היא המסדרת את כל החיים וכל ענפי החיים; היא יודעת לסדר את סדר העבודה והעבדות׳, היא יודעת סדר השביתות והשבתון לאדם, לבהמה ולארץ׳, היא יודעת לעשות סדר בצדקה: למי מזונות, למי כסות ומי קודם; היא יודעת לשמור על נקיות הגוף והנפש; היא יודעת לצוות את אשר יאכל, ואת

אשר לא יאכל, כי גם זה מסדרי התבל.

וכאשר יתאר לנו הנביא את הגואל המקוה, אשר יבוא ויעשה סדרים בתבל ומלאה והוא מוציא משפט — הננו מתארים לנו, כי הוא יבא ויעשה גקמות ושפטים, בתוכחה וגערה ישבר וימגר את כל אשר לא יישר בעיניו. לא כן, אחי! ראו איך הנביא מצייר לנו אותו: ,הן עבדי אתמך בו, בחירי רצתה נפשי; נתתי רוחי עליו, משפט לגוים יוציא׳. הוא יהי׳ צריך להוציא משפט לכל הגוים, והלא תדעו משפט מה הוא? הלא היסוד העקרי: לעשות סדרים, כי בלא סדר ומשטר איא להוציא שום משפט, ומה גם משפט לכל הגוים. ,לא יצעק ולא ישא, ולא ישמיע בחוץ קולו; קנה רצוץ לא ישבור, ופשתה כהה לא יכבנה״. לא יהי, לפניו שום דבר מיותר, שעומד לפניו בדרכו, שצריך יהי׳ לשברו, כי לאמת יוציא משפט. ,לא יכהה ולא ירוץ, עד ישים בארץ

משפט, ולתורתו איים ייחלו״.

32

זהו הדרך המיוחד להוציא את העולם מן התהו ובהו שלו ומן הריקניות שלו. אבל עוד חסרנו באור דבר אחד.

עלינו לבלתי שכוח, כי סוף סוף האדם הוא מן חיה אינדיווידואלית, בעל פניה והרגשות שונות, בעל הפוכים, סתירות ונגודים. והוא ברצונו ותאותו יוכל להשתמש באור הזה לרעת אחרים, בכונה רעה, כי הלא זהו האדם ביסודו, שבחירתו בידו חפשית, ואיננו מחויב במעשיו. וא״כ, גם אחרי הסדרים שנעשו, אפשר לכל אדם להפכם ובודאי עשה כן בזמן מן

הזמנים, כידוע, גם אחרי קבלת התורה. אכמ״ל. בתור תרופה לזה בא יסוד המוסר, המאדאל הגדול של העולם 5 זה המקדש הגדול, המי_שר את האדם ומוכיח על פניו לותר משלו לאחדים. אבל, גם המוסד הזה טבע בבוץ. התרחקנו ממנו. וכל מה שהננו מתרחקים יותר — יאבד יותר, עד כי לאחרונה באו בנ״א, שחושבים עצמם למלומדים, ויכפרו לגמרי במציאות המוסר אצל בני האדם׳, באו חוקרים ויעמידו את כל הרגש המוסרי על ״וויללע צו לעבין״; (שאפנהויער) ואח״כ הלכו עוד הלאה והעמידו אותו על ,וויללע צו מןןכט״ (ניטשה)•, ויבאו הראציאנאליסטים האחרונים ויכפרו בכל יסודו, כי ראו מוסר של אדונים ומוסר של עבדים, וכזה כן זה אין להם שרשים בחיים האמיתים, וכ״א דורש לטובת מוסרו הוא, וכן הלאה. — ואמנם, מה נכחד ? לאדם אבד דרכו, ויתחלק באמת המאראל של בני האדם לכמה מיניםא לו מוסר אחד לנימוס עם הדומים לו, ומוסר ר ב וסונים. האדם החל ל אחר לשאינם דומים לו$ החבר שונה ממי שאינו הבר׳, ואח״כ יצא מוסר של מפלגות שונות, וכבר זכינו למוסר כזה, שעליו לא קוו גם

הכופרים במוסד היותר נוראים. ואיך אפשר להרים את מוסרו של האדם ? — לזה נחוץ מן אבטוריטט כללי, אשד אותו יכירו כל יושבי תבל למצוין באהבת האדם ובמוסד׳, כהן, אשר תודת אמת בפיהו, לא ישא פני איש ולא יטה לכל נטיה; אדם חזק וכביר, איתן במוסרו, אשר לא יפחד משום דבר, אשר יוכל לסבול בעד המוסר שלו, אשר יפקיד עצמו באמת בעד המוסר שלו, ואשר יהי׳ הכח בידו להוכיח לכל העולם את גדל ועומק המוסד והאמונה, ואשר עם כל זה יהי׳ בו הכח לעשות שלום, לקרב מרוחקים בזרוע, להבין את סדר הדורות, דוד דוד ומושגיו ומאוויו. וכזה הוא אליהו, שהקב״ה עתיד לשלחו לנו בעגלא ובזמן קריב׳, בו נקבצו כל המעלות

הללו; הוא יכל להשיב לבן של ישראל לאביהן שבשמים. והנה תיכף כשהוציא הקביה את אבותינו ממצרים, ראה וסדר כי יהיו אצלנו ב׳ הכהות הללו: כח התורה והמסדר המצוין. ויתן לנו את

33

משה מקבל התורה ומנהיג ישראל, ואת אהרן זהו סמל השלום והמוסר, זה הכהן הראשי והראשון במקדש ה׳. כן הי׳ בגאולה ראשונה.

: ,שלח , ״ואמרו ישראל: בגאולה ראשונה שלחת לי שנים, שנ משה עבדו, אהרן אשר בחר בו״ — שלח לי שנים כנגדם גם עכשיו״. כי א״א לעולם בלעדי שני מנהיגים כאלה. ו״אמד הקב״ה: הרי אני משלח את אליהו אחד, והשני: ״הן עבדי אתמך בו... המוציא משפט

לגוים״. והנה לע״ל, כשהנביא מבשר לישראל: .ושמתי כדכד שמשתיך/ כלומר: מאורות ישראל המאירים לעולם כלם — יהי׳ מכדכד. ועמדו רז״ל לדעת: במה יאירו ישראל? אם בתורתם, ואם במקדשם, במוסרם

הנעלה ? והנה אמרינן בזבחים קי״ח, דםנהדרין בחלק יוסף, (במשכן שילה) ושכינה בחלק בנימין׳, דלעולם שכינה בחלק בנימין: בשילה, בנב,

בגבעון ובית עולמים, מקרא: ד״עליו חופף כל היום״. ויוסף הי׳ באמת הסדרן הגדול בעולם בכח התורה, וכמו שדרשו ז״ל: שמסר לו יעקב כל אשר קבל במדרשם של שם ועברי, הוא פתר חלומו וחלומות אחרים, הוא הציל את העולם בשעת תהו ובהו, וזכה שתהי׳ הסנהדרין, זה יסוד התודה בחלקו, ובנימין זכה למקדש שיחי׳

בחלקו. והגה, האבנים היו על שמות בנ״י, והי׳ ״שהם״ ליוסף ו״ישפה״ לבנימין. ונחלקו האמוראים: במה יהלו שמשות ישראל: אם באבנו של יוסף? ואם באבנו של בנימין? וע״ז השיבם הקב״ה: יהי׳ כדין וכדין,

ששניהם נחוצים לתקון ובנין העולם. והנה, אחי ועמי! עד כמה אמת יש בדברינו נוכל לראות: כי בזמן הזה, בעת שאין דדך ואין מוצא לתבל, לגדל אמונותיו, ואנו מחכים יום יום לגאולתנו ולגאולת העולם כולו, — הנה יש לנו סימן, כי שני הענינים הנזכרים — התורה והמוסר — המה יהיו לאור עולם ורק המה —

ממה שהחשך כעת גבר עליהם. ואין דבר מחלל יותר בעולם מהתודה והמוסר{ וכמו כל כחות החשך התאספו יחדו ללחום נגד שתי אלה, זאת התורה, שעליה הרגנו כל היום י, זאת התורה שעל ידה, נתהללנו כי ״עם חכם ונבון״ הננו. לא הי׳ איש בישראל, שלא ידע קרא והבין בתורה׳, לא הי׳ בית בישראל,

שלא גדלו בו בן לתורה, אוי, מה עלתה בידנו כיום ! בחרף נפש עוברים כל התורה. שמד נגזרה על התודה. לא היו לה ימים כאלה, מאז קיומה אצלנו. האבות אינם שומרים את התורה ואינם מכבדים אותה׳, הם טוענים, כי קשה עליהם לשמרה בעתות צרה כאלה.

34

ויפה המליץ בזה סופר אחד, מ$מרם זיל על קרא: ,ישיחו בי יושבי שער״, שהם מכניסין את הגמל לטיאטראות שלהם והן אומדים אלו לאלו: על מה הוא מתאבל? ואומרים: היהודים שומרי שביעית הם, ואין להם ירק ואכלו החוחים; ומכניסין מומיא וראשו מגלח ואומרים: על מה ראשו של זה מגלח? והוא אומר: היהודים הללו שומרי שבת הם, וכל מה שהם יגעים בכל ימות השבוע אוכלין בשבת, ואין להם עצים לבשל, ושוברין ?טותיהן, והן ישנים על הארץ, וסכין בשמן לפיכך השמן ביוקר. זאת היא לצנות גסה של או״ה הטוענים, שבכל אשמה התורה: היא גוזלת את החוחים, והיא שוברת את המטות בבתי ישראל. אבל - אם ,ישיחו בי יושבי שער, ואהי גגינות לשותי שכר״ — כבר הרגלנו באלה; אולם — אם מוזר הייתי לאחי, ונכרי לבני אמי, ואהי להם למשל; אם גם המה ימצאו, כי התורה מכבדת עליהם את החיים, וכי ראוי לצאת מהכבדה זו, ואינם מרגישים, כי הדבר הזה הוא ממש כמו לצאת מהכבדת החיים עצמם — אז ,כשתה כלימ- פני״, ולא רק כלימה תכסה הפנים, אלא החרפה תשבר את הלב; ,כי לא אויב יחרפני ואשא; לא משנאי עלי הגדיל ואסתר ממנו״, אלא אנחנו בעצמנו בנינו ובנותינו. אלה

המה האבות. והאמהות? — אלו, שהיו לפנים עמוד התיכון בבית ישראל; אלו שחנכו את בניהן תמיד באהבת התורה; ,שמצילות אותנו מן החטא ומגדלות את בנינו לתורה״ — מה אנו רואים עכשיו ? — ,וגם את בניהן, אשר ילדו לי, העבירו להם לאבלה/ קורא הנביא יחזקאל. אין להם מטרה אחרת כיא לדאוג בעד הבנים לאכלה, אבל אין דואג להשריש בלב הנער זיק של אהבה לעמו ולעמים. ומה יהי׳ סוף דבר? באברהם אבינו מצאנו, שהקב״ה עשה עמדו חשד, שהקדים את מיתתו. ,אמר הקב״ה: כך הבטחתי את אברהם: ,ואתה תבא אל אבתיך בשלום, תקבר בשיבה טובה״ — וכי זוהי שיבה טובה, והוא רואה לבן בנו עובד ע״ז ?״ האמנם מבקשים גם אתם את החסד הזה למען תפטרו בשלום ולא תראו את הנכד שיצא כבר מכלל ישראל, חלילה ? אחי י הלא נמצאים ביניגו — בחסדי ה׳ עוד אנשים מאמינים בה׳, ומחכים לגאולה, ומאמינים בגאולה; ישנם בתוכנו אנשים רבים הרואים כבר עקבתא דמשיחא, ומרגישים זה. הנני שואל מאתכם: באו הנה האשכנזים, ואח״כ הפולנים! הלא למדתם את בניכם פולנית ועמה שפה אחרת? והננו רואים, כי מצד אחר הנכם מאמינים בגאולה ומתעתדים אליה, וכועסים על כי אינה ממהרת לבא. הנסיתם ללמד את בניכם את אשד יצטרך להם לגאולה? הזיל אמרו לנו: ,תני רשב״י: בג׳ דברים עתידים ישראל למאוס: במלכות שמים, במלכות בית דוד ובבנין בית המקדש. אימתי מאסו שלשתם? בשעה

35

שבא ירבעם בן נבט .וישיבו העם את המלך דבר לאמר: מה לנו חלקi בדוד״ — זו מלכות שמיס $ .ולא נחלה בבן ישי״ — זו מלכות בית דוד ״איש לאהליך ישראל״ — ולא לבית המקדש, א״ת: לאהליך אלא לאלהיך. א״ד סימון בר מנשיא: אין ישראל רואים סימן גאולה לעולם, עד שיחזרו: ״אחר ישובו בנ״י, ובקשו את ה׳ אלקיהם״ — זו , ויבקשו שלשתן, שנ מלכות שמים, ״ואת דוד מלכם״ זו מלכות בית דוד, ״ופחדו אל ה׳ ואל

טובו״ — זה בית המקדש, באחרית הימים״. אחי! לא יצא חלילה דבר לבטלה מפי חז״ל, ואם הם אמרו, כי לא יראו ישראל סימן נאולה, אלא א״כ יבקשו שלשתן, הלא לא ישונה דבר. וכבר באדתי לכם, כי א״א באופן אחד שתבא גאולה לעולם, כי .יעשו סדרים בתוך התהו ובהו שלנו, — אם לא נבקש הדברים הללו. ומה אנו עושים ? ההננו מלמדים את בנינו שיבקשו את ה׳ אלקיהם ? שיקבלו עליהם

מלכות שמים ? היבקשו את מלכות בית דוד ואת המקדש ? אחי! אל נא נרמה את עצמנו! הננו קרבים היום להכנת השנה החדשה, קללות השנה העבדה בכלל ובפרט לא נוכל נשוא, ואל השנד״ החדשה נדרוש, כי ימחה ה׳ דמעותינו וינחמנו, ולנחם את ישראל א״א בלעדי השי״ת•, וכמאמר הנביא: .עניה, סערה לא נחמה! הנני מרביץ בפוך אבניך׳, וכדרשת רז״ל, עי״ש. כי א״א, כי אם רק שהשי״ת ינחמנו״ — מוכרח לומר ״ב׳״•, הדבר והוא ימחה דמעותינו. אבל, האומר: .א׳ א״א, כי אם, כשנבקש מלכות שמים וביהמ״ק׳, והדבר הזה א״א כי אם, כאשד נקיים: ״וכל בניך למודי ה׳ ״. הדבר הזה מוכרח להעשות על ידינו. נלמוד בעצמנו, (תיקון הח׳ ש״ס החדשה) נלמד את בנינו, נראה את כחנו ומסי״נ על הדבר הזה. היו ימים, שגזרו על למוד התודה, ואנחנו הצלנוה. נקיים נא: ״בצדקה תכונני״•, נקיים נא: ״דחקי מעשק, כי לא תראי״ — ואז.יקויים בנו: ומאותה — כי לא תקרב אליך׳, ואז יתקיים: ,כל כלי יוצר עליך לא יצלח, וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי. זאת נחלת.

עבדי ה/ וצדקתם מאתי נאם ה׳״.

36

דרוש ה׳( פ ״ ר , ת ת ו ח י ל ם ס ד ו א ק ב ׳ ת פ ל )

— ״קומי, אודי, כי בא אורך, וכבוד ה׳ עליך זרח. כי הנה החשך יכסה״, כר. ״א״ל ההוא מינא לד׳ אבהו (סנהדרין ציט). אימתי אתי משיח ?״, כר. ביאור הגרייד בזה ידוע. א״ל: לכי חפי להו חשוכא להנהו אינשי, אבל לא לדרשה קא אתינא היום. חייב הנני לכם סיום איזה דרשה. אי״ה אקיים. ועלי להזכיר, כי גם אתם חייבים תשלום. עומדים אנחנו על הפרק לפני הסליחות; בודאי זוכרים אתם רבותי את ימי השליחות לפנים: בתי המדרש היו מלאים, היום בלילה כבר היו רבים, אשר בעורו כל הלילה ועסקו בתורה ותפלה, ולמחרת בהשכמה מי לא הי׳ בביהמ״ד ? גדולים וקטנים, זקנים ונערים, איש ואשה. כלם — ניכרת היתד, עגיהם א מת יום הדין. הכל הדגישו, כי מכינים א״ע לדבר גדול, אשר בו תלויים חייהם וקיומם. ועתה מה אנו רואים ? — בתי המדרש דקים, אין מבקש סליחה, אין זוכר ואין מזכיר, כי קרוב יום הדין. ובאמו/ צריך הי׳ הדבר להיות ההפך ממש. לפנים אמרו סליחות, שנתחברו משכבר הימים, הזכירו צרות ומאורעות ישנות, אבל עכשיו הלא אנחנו היינו צריכים להיות סופרי ומחברי סליחות. גם הבנת הסליחות הישנות— האפשר הי׳ לדור אחר להבין את המלים ״עשיקי אנן ובחשוכא שרינן מרירין נפשיל מעקתין דנפישין, חילא לית בן לרצויך מדן״, כמו שאנחנו

מבינים ומרגישים אותם? האמנם אפשר הי׳ להרגיש לפנים בשעה שאמרו: ״השמיעו לפניו •תורה ומע״ט של שוכני עפרן יזכור אהבתם ויחיה זרעם, שלא תאבד שארית יעקב. כי צאן רועה נאמן הי׳ לחרפה, ישראל גוי אחד — למשל ולשנינה״, — את אשר אנו מרגישים היום ? היום, כשאנו אומרים: ״שלא תאבד שארית יעקב״ הננו מבינים את הדברים בכל מוראם, כי כלום חסר הרבה לאבד חלילה שארית יעקב? וכדומה הרבה מאד. והלא

תתעורר התמיה: למה עכשיו אין דורש ואין מבקש סליחה?

37

תאמרו: כי פסה האמונה ונכרתה מלבות בני האדם. ודברים כאלה תשמעו על כל צעד ושעל. הללו יאמרו כך באנחה, והללו — כמתפארים: איני מאמין, אבל טעות הדבר, וטעות שכבר עמדו עליו כל גדולי חוקרי לב. הפסיכלוגים המעמיקים כבד עמדו על המחזה: כי לב בני האדם מבקש לו אמונה, כי סוף סוף ידגיש האדם ריקניות בלב; ישביע תאוותיו וחפצו, ילך אחרי עיניו ושרירות לבו, אבל בזה עדייןם בלבבו, ואז ד א לא מלא לב בני האדם. ישנם רגעים, שיתעורר ה ירגיש, כי יש לו מותר מן הבהמה. ובמה? — והוא מבקש לו אמונה;

ומה גם בעת צר לו — בודאי יבקש אמונה. גם האומד וקורא בקול גדול: ״איני מאמין!״ — דמיונו בעיני, כאיש רעב הבא לבית חבירו ומבקשים אותו לסעוד לבבו, והוא ישיב מפני הבושה, כי זה עתה קם משלחנו וסעודתו; והמבין יבין ויכיר בפניו, כי אך שקר הוא אומד — הוא בוש להודות, כי רעב הנהו. ואחרת לא יוכל היות, בשעה שריקניות החיים מבצבצת והולכת בכל אשר אנו פונים. אולם נדמינו לאיש בלתי מסודר במעשיו והליכותיו, אשר בטרדתו יניח דבר מה בכיסו, וישכח האיש ולא זכר את מקום הנוחו, ובעוד שהדבר מונח בכיסו הוא צועק בקול מר: ״וי לחסרון כיס״. יטריח נא את עצמו לחפש היטב במתינות, וימצא תיכף את המבקש. ננסה נאלנו — ומצאנו גם אנחנו לבקש את האמונה, אשר נאמר, כי אבדה '

אותה תיכף מונחת בכיםנו. אדרבה, נחל נא לבדוק, למשל, אנחנו בני ווילנא: האמנם, כל המעשים שנעשו אצלנו במשך הימים האחרונים אך מקרים היו? הצלה מפוגרום אחד ושני? האמנם לא ראינו בדיוק נמרץ, כי חליים רעים ונאמנים בשליחותן ובשבועתן היו, ולרגע הנדרש — סרו ממנו? כלל ידוע הוא, כי הבחינה לחשבון החבור הוא החיסור. ננסה נא לראות את

החיסור וידענו אמתת החשבון., בכל העמים, הננו קוראים בפ׳ השבוע, פ׳ התוכחה: ״והפיצך ה מקצה הארץ ועד קצה הארץ, ועבדת שם אלהים אחרים, אשר לא ידעת אתה ואבתיך: עץ ואבן״. ואין מובן לדברים: כי האמנם לא ידענו אנחנו ואבותינו, כי ישנם אלהים אחרים מעץ ואבן? וכי מה המה, אם לא מעץ ואבן? והלא בפ׳ נצבים כתיב: ״כי אתם ידעתם, כר. ותראו את שקוציהם ואת גלוליהם: עץ ואבן״, כר. והוא פלא. והאם לא כן תיאר ישעי׳ את מעשי העיז? גם הי׳ צריך לומר: אלהים אחדים: עץ ואבן, אשר לא ידעת אתה ואבתיך. ותרגומו ידוע: ״ותפלח תמן לעממיה פלח

תא וקאי ״אשר לא ידעת״ על העממים האלה, וכן פדשיי זיל. טע̂ו

38

אבל, אחי! בנו נתקיים פירוש הכתוב כמו שהוא. הננו עובדים את העץ ואת האבן: עבדים הננו לעץ המכה אותנו ולאבן הנופלת על ראשינו׳, את האבן המפוצצת את גלגלתנו וחלונותינו, את העץ המשבר זרוע אף קדקוד — אותו אנחנו עובדים בגוים ההמה. ״ובגוים ההם לא תרגיע, ולא יהי׳ מנוח לכף רגלך: נמלטים מכל צד, עבר ופנה, מיום אל יום, זה בכה וזה בכה, כר, כר. האין זה מופתי, כי הכל צפוי מראש ואין מקרה. הננו קוראים עוד: ״והתמכרתם שם לאויביך לעבדיבו ולשפחות ואין קונה״. וכבר עמדו ע״ז: דהו״ל לומר: ״ונמכרתם״, אבלי ״והתמכרתם״ משמע: שאתם בעצמכם תמכרו את עצמכם. כן. הי׳ קשה. אבל אנחנו רואים דיוקי התורה מה קדושים המה, כי באמת אנחנו הננו מוכרים את עצמנו לאויבינו. ולמי? - לעבדים ולשפחות, לאלה הננו מוכרים א״ע, ואין קונה מאתנו גם אצלם. וכמאמר המשורר: שביה עניה,

בארץ נכרי׳, לקוחה לאמה, לאמה מצריה״. ומה נשתומם לראות, אם אחרי כל הקללות האיומות הוסיפה התורה: ״גם כל חלי וכל מכה, אשר לא כתוב בספר התורה הזאת, יעלם ה׳ עליך עד השמדך. ודרשת רז״ל בזה ידועה, דקאי על מיתת הצדיקים; כי בדקו חז״ל ומצאו, שאין עוד קללה, שלא בא זכרונה בפ׳ התוכחה, זולת

הקללה הזאת, מיתת הגדולים, גדולי העם. אבל, ראה זה מצאתי בפסקתא זוטרתא דרשה מבהלת ופולחת הלב: ״אלו בנים שאכלו אבותם״. אחי ועמי! אמנם, גם אנו מוצאים קללה איומה ונוראה כתובה: ״ואכלת פרי בטנך, בשר בנך ובנתיך, אשר נתן לך ה׳ אלקיך, במצור ובמצוק אשר יציק לך אויביך״ ן ולא רק בתוכחה אנו מוצאים אותה, כיא נתקימה בנו בפועל ממש: אכלנו את בשר בנינו ובנותנו $ לא רק את רוח ונשמת בנינו מכרנו לשטן, אבל פשוטו כמשמעו: אכלנו בשד בנינו בנזיד הדמע. ואינני מתכוין פה למעשים האיומים בחרבן הבית, שידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן, אבל — למעשים הנעשים לעינינו. מי הביא את בנינו למדרגה זו, שהותר בשדם כצבאות או כאילות השדה ? מי הביא את בנינו לידי מצב של יאוש מחלט, עד כי הפקירו את חייהם לגמרי ? — האבות והאמהות, המה בדאגתם לבניהם, הלא עשו כל אלה י, בקשו להם .קרירות מדומות, בכדי להקל עולם י, המה בקשו ומצאו, כי אין התורה קרירה טובה לבנים, ויבקשו טובה ממנה, מבלי הבט, כי אסון המה מביאים לבניהם, וגחלים המה חותים על ראשם. גם לפנים בישראל היתה מדד. זו נהוגה. רז״ל מוסרים לנו, שהיו תופסים את בניהם ומשליכים אותם לתוך חיקו של משה. ואומרים לו: ראה! מה טובה התקנת להסכ­ מה פרנסה התקנת להם? אבל, מ״מ הלא היו זורקין אותן לחיקו של משה, — וראה מה עלתה להם. — ״וטפכם אשר אמרתם: לבז יהי׳ —

39

והבאתי אותם, וידעו את הארץ אשר מאסתם בה״. אבל בחיק מי אנו משליכים את בנינו? (וכבר ראיתי הערה זו).—בחיק אכזרים וחיתו טרף. כן, זוהי קללה ישנה אצלנו. ומטעם זה לא תמצא אומה ולשון בעולם, שבניהם לא יהיו נשמעים לאבותיהם בבנינו אנו׳, באופן אינסטינקטיווי מרגישים הבנים את פשע האבות וחטאתם נגד בניהם, כי אוכלים המה בשר בניהם. אבל הקללה הזאת, כי הבנים יאכלו בשר האבות לא היתה עוד אצלנו מעודנו. רבותינו ז״ל מספרים: מעשה בחרבן הבית ,שהיו אוכלים בשד המתים, וע״פ טעות — נודע לבן — שטעם מבשר אביו, והי׳ מטיח ראשו אל הכותל. ובא וראה מה עלתה בימינו ? ! כי הבנים אוכלים בשד האבות לתיאבון, מפשיטים עודם מעליהם ועושים בהם נקמות. כן הקללה איומה כ״כ, עד כי סתמה אותה תורה. ושים לבך, כי הקללה הזאת היא מהאחרונות שבתוכחה, כלומד: שתבא אחרי שכבר נתקיימו בנו כל יתר הקללות. ובשעה שהנך רואה דברים כאלה בעיניך — בא ואמור, כי

אינך מאמין. האמנם אפשר הדבר? (רז״ל מספרים לנו (ברכות ז׳), כי דוד המלך ע״ה אמר: ״מזמור לדוד, בברחו מפני אבשלום בנר, ולא קינה לדוד? — שכיון, שאמר לו הקב״ה׳, ״הנני מקים עליך דעה מביתך״ — אמר: שמא עבד, או ממזר הוא, דלא חייס עלי ? כיון דחזי, דהוא אבשלום — שמח. דוד המלך ידע את אבשלום, את עינו הגדולה והרחבה, ובכ״ז הי׳ שמח, שהדי הוא בנו, והי׳ בטוח כי לא יעשה לו דעה. ומה נאמד אנחנו, אם אנו רואים את

האבשלום שלנו? האמנם גם אנחנו נוכל לומר מזמור ולא קינה?) אבל יסוד ושרש הדברים, מה שנתרחקנו כ״כ מבית המדרש, לא מחסרון אמונה הוא, אבל עיקר הדבר: תהפוכות הסדרים כחומר חותם. כל יסוד עם ועם בנוי על ב׳ דברים: על חזק כחו, חמרו ועניני גופו, ועל אצילות הדוח שישיג ברבות הימים. והנה אצל כל אומה ולשון — תחלת הויתה הוא הכח: הגוף וצרכיו, מחסוריו ומשאלותיו המה עשאוהו לעם׳, כל חייו החברתיים נבנים על יסוד זח. כל יחיד ויחיד הדגיש, שאינו יכול לעמוד על נפשו מפני עשקיו, — ויעשה לו אגודה וחבר עוזרים ומגינים. היחיד ראה, שאינו יכול ללסטם את הבריות יחידי — וייסד לו חברות לשדידה. ואח״כ, ברבות הימים, נעשו מזה ממלכות, כידוע. האדם הרגיש כי לא יוכל לצוד ציד חי׳ בעצמו — וייסד חברת צידים. (מזה נתפשט אח״כ מנהגו לעשות ציד אדם בחברה, וכדומה הרבה.) וכשראה, שנחוץ לו לפתח את כהו ושריריו, — יסד לו ח׳ מתגוששים ואטליטים, וכדומה, ואח״כ גם חברות אקנמיות, וכדומה. ברבות הימים הרגיש גם איזה צורך ונחיצות באצילות הרוח, — ויבא, ויבקש

לו פריגציפים. ויסדר לו מנהגים, וכדומה.

40

אצל עמנו נברא הכל בהיפך ממש מהתלת הויתו. הנה יושבי יסדום עושים מה שלבם חפץ, וממלאים חמם את פני כל הארץ, ובאותה ישעה בא אברהם ודורש לעשות משפט וצדקה; המה נועלים וגודרים את הדרך בפני דגל מן החוץ, והוא עומד ומטיף להכנ״א בכל לב ונפש; הכל רודפים אחרי רכוש למען השיגו, והוא בא ואומר על רכוש שבא לידו ע״י כבוש מלחמה במסירות נפש: ״הרימותי ידי אל ה׳ כר אם מחוט ועד שרוך נעל״.., - ואח״כ יצחק ויעקב וכן הלאה. וחוט של חסד ואצילות זה נמשך ונמסר לבניהם אחריהם. יעקב, בנםעו למצרים, בטרם באו שמה ובטרם שהציג כף רגלו על הארץ ההיא - הוא כבר שולח את יהודה לפניו ליםד לו מכון לתורה. ובצאת ישראל ממצרים, יבטרם עוד השיג דבר מה, בטרם מצא מנוח לכף רגלו — הוא מקבל תורה, וכן הלאה. כמובן, ברבות הימים, שם לבו גם למצב הגו והבשר. וגם בעת היותר אחרונה, בהוםד איזה ישוב חדש, החברות הראשונות שנתיםדו היו ח׳ ש״ס ומשניות, תהלים ושו״ע ואגדה, ח׳ שומרים לבקר,

ח׳ הכנ״א, בקו״ח וכדומה. ובהתהפך הגלגל של עם ישראל, ויהי נודד בלאומים — הנה את אצילותו הרוחנית לקח אתו בראש ואותה שמר מכל משמר; היא היתה פנימיות חייו וכל נשמתו וקיומו. וגם בשעה שגוים באו וישימו אותו כעפר לדוש, — נתן גוו למכים ולחייו למורטים, אבל גאונו וגאותו הפנימית לא עזב אף לרגע קל. ויהי׳ מלא גאון באהלו וכעפר לדוש בחוץ. באו אלינו אנשים חדשים ושירה חדשה בפיהם, ויחליפו את הסדרים: להיותנו עבדים מבפנים וגאיונים מבחוץ. על אצילות הרוח שלנו החילונו למלא שחוק פינו, ותחת זה הלכנו בקומה זקופה, ונדקדק .בכל סדרי החיים החיצוניים. אחרית הדבר כבר נודע לנו: ״והתמכרתם שם לעבדים ולשפחות ואין קונה״. את הקומה הזקופה שלנו החלו להשפיל בידים גסות מאד, אבל עבדות הדוח נשארה לנו עד היום הזה. אבדנו בידים את הגאון הפנימי שלנו, ונאבד דרך החיים לגמרי. זהו סוד ויסוד חיינו המטורפים כיום הזה. הגענו למדה זו: להעמיד את יסוד ומבנה חיינו על מבנה הגוף. תחת חברות של צעירים לומדים — כוננו ח׳ של אטליטים; תחת ח׳ שומרים לבקר — ח׳ מאחרים בנשף, וכדומד״ בעוד שלצרכי הרוח איננו שמים לב כלל, והרוח יורד מטה מטה, בלי השתלמות, פריחה והתפתחות. וממילא מובן: הגוף אינו צריך לסליחות, וידוים, תעניתים וסגופים; הוא אוהב רק את הנעים ואת המוחש,

ולקום לאשמורת הבקר אינו נעים כ״כ. והדבר הזה, רבותי, הוא נורא מאד! הוא יכול להביא לידי •תוצאות נוראות שא״א לראותן מראש. האינדיפירנטיות לכל משימה את

41

האדם כבהמה בבקעה, והוא חטא נורא. האיש החושב וטועה בחשבונר אפשר שימצא ברבות הימים את טעותו, אבל, מי שאינו חושב כלל, הרי יאבד ל1 ברבות הימים הכשרון לחשוב, והוא נשאר מגושם כ״כ עד כי אין צורת אדם הולמתו כללן והרי לאיש אשר כזה לא תועיל עוד לא תוכחה היותר נמדצה, ולא אותות ומופתים, כי לא ידגישם ולא יבינם. יודע הנני, כי כלל גדול הוא בידי חכמי המוסד — והוא בנוי על יסוד דחז״ל — כי בעל התאוה עומד במעלה יותר גבוהה מן הטועה במושכליותיו אבל דבר זה אמור בבעל תאוה רק עפ״י מקרה — והמקרה הן לא יתמיד — אבל כי תעשה מזה שיטה קבועה ומסודרת בחיים, — ז1הי הרעה היותר גדולה, כי במשך הזמן תבטל ההרגשה, ובלי הרגשה — בטל האדם, וכל מעלתו בתור אדם. והדברים מבוארים. זה יסוד מחלתנו מחלת הדור, מחלת האבות ומחלת הבנים, הגדולים עם

הקטנים. אבל מה יש לבקש ולמצא תרופה לזה? אומרים בשם הנר״י בלזר זיל במאמר הגמ׳, סנהדרין, צ״ח א׳: ״א״ל שבור מלכה לשמואל: אמריתו משיח על חמרא אתי, — אשדר ליה סוסיא בדקא דאית לי, (מלגלג הי׳ פירש״י). א״ל: ומי אית לך בר חיור גונא?״ (חיור, בל׳ פרם: מאה, ובמלתא בעלמא דחייה, פרשיי) וביאר בו הרב הנ״ל: דשבוד מלכא היה יכול להביא את המשיח במהרה, עיי גזירות ממלך קשה כהמן, ולא יבא על החמור לאט לאט. וע״ז העיבו שמואל, שהי׳ ירא ממנו: וכי אית לך םוסיא בן מאה גוונים? דהגה בתוכחה נמצאים ציח קללות, ועוד קללה: ״דגם כל חלי וכל מכה״, כר— הרי צ״ט קללות, ובעו״הר נתקימו כלם בנו ולא הועילו להביא את המשיח, וא״כ אמר לו: אולי יש לך להביא מכה חדשה להשלים מאה מכות? והוא ישר. ואנן מה נענו אבתרי׳? הלא נתקיימו בנו, בעו״הר כל הקללות, ונם הקללה של ״כל חלי וכל מכה״ לכל הפירושים,

ואין מתעודד, וקרירות הרוח שולטת בכל פנות העם. אחי! עלינו להביט על הנעשה בתבל, וממנו נקח לעבוד את ה׳.

הננו רואים מלחמת התבל, פעם יגבר עם, והוא יחל לרדף את שונאיו׳, מכה אחר מכה ינחילו. והאפענסיווא מצלחת ולא יתן לו מנוח־, שונאו מוכרח לברוח מבלי אשר יוכל להתנגד. ובשעה כזו שלטת דיסהאדמוניא וערבוביא נוראה בכל חיל העם הבורח: רבים הנשמטים והבורחים מן המחנה, מתרבים המתפרצים, המשמעת תתבטל, מבצר אחר מבצר נופל, מחנה אחר מחנה נופל בשבי׳; הראשים, מנהיגי החיל הם אובדי ראש באין דעת מה לעשות; ובתוך המדינה פנימה, מתרבות המבוכות.

השערוריות מתגברות, וכמובן: המצב נורא מאד!

42

ככה הוא מצב העם כעת. מאז גברה עליו יד האויב ותחל לרדף אותו באף ובחמה גלויה, ועל צבאו — החיים המרים עם כל גוניהם: חרב, ורעב, ודבר, ומשלחת מלאכים רעים; והעם, בברחו מפני האויב, יארעו בו כל המאורעות הנזכרים: רבים המתפרצים, רבים הנמלטים מן המחנה, רבים המתחפשים בבגדים אחרים למען לא יכירום•, מבצר אחר מבצר ומחנה אחר מחנה נופל בשבי, והנשארים גם הם אובדי דרכים,

באין להם דרך רוחה לנום, ולחזור ולנוס. אולם, ישנם מקומות םטרטגיים, ששם מקבצים את החיל הנשאר לפליטה ומאםפים אותם, ומחזקים אותם, ומשם יחלו להראות אותות ניגוד וחיים, ויחלו להצר לאויבם ורודפם; ויש אשר גם יעלה בידם לקבל

את האיניציאטיבה בידם, וינצחו את האויב. אחי! גם עלינו ללמוד מזה. בתחבולות תעשה מלחמה. המקום והזמן הראוי ומוכן לאסוף החיל הנשאר לפליטה, — המה הימים הנוראים, בעת אשר קול ה׳ ירעם בכל בתי המדרש: ״שובו אלי ואשובה אליכם״; בעת שב״ק נשמעת: ״דרשו ה׳ בהמצאו״. עכשיו: המקום והזמן המוכשרים

לעצור כרגע בעד מנוסת החיל, ולהראות אות חיים והתנגדות. אחי י הלא יש, בראותינו צדות עמנו הנוראות ומצוקותיהם, ולבבנו ישוע בקרבנו: האמנם אין רחמים וחנינה מן השמים לעם אמלל זה, אשר ענויו כבר עברו כל גבול? ולגדל צערנו ימצאו עוד מתחכמים, שמזה גופא יוכיחו, חלילה, מה שלבם רוצה. — הנה רז״ל (ילקוט ישעי׳, ס״ה) אמרו: ״אמר ר״ח: משל לה״ד? — לשיירא, שהיתה מהלכת בדרך וחשכה לה, באה לה אצל הבורגן. א״ל הבורגני: הכנסי לך לבורגן, מפני חיה רעה ומפני הלםטים. א״ל: אין דרכה של שיירא ליכנם לבורגן. כיון שהלכה — הגיע אישון לילה ואפלה. חזרה ובאה אצל הבורגני צועקת ומבקשת: פתח לי! א״ל הבורגני: אין דרכו של בורגני לפתוח בלילה ולקבל אדם, בשעה זו, שאני בקשתי להכניסך לא רצית, — עכשיו איני יכול לפתוח לך. כך אמר הקב״ה לישראל: ״שובו בנים שובבים״, ״דרשו ה׳ בהמצאו״ ולא הי׳ מבקש א׳ מהם לשוב; כיון שנמסרו למלכיות,

שנמשלו לחיות רעות — התחילו צועקים: ״למה ה׳ תעמוד מרחוק?״. כמה אמת מרה נמצא במאמר הזה, והלא ידעתם, כי ״דרשו ה׳ בהמצאו״ על הימים האלה נאמר. ועתה, אם חלילה נאחר ולא נאבה להכנם היום, - כלום יש לנו פנים לקרא אח״כ: ״למה ה׳ תעמד ברחוק

תעלים לעתות בצרה?״. והלא הרעיון עוד נורא ביותר. כי הלא, כשלא רצתה השיירא להכנם עדיין לא הי׳ אישון לילה ואפילה, ואנחנו הלא בשעה זו ממש גגשש באפילה, וחשכו עלינו החיים, ובכ״ז להכנם אין אנו רוצים; ואח״כ

43

יש לנו טענות: ״למה ה׳ תעמוד ברחוק?״ והנביא צועק ע״ז: ״ידע שור קונהו, וחמוד — אבוס בעליו׳, ישראל לא ידע, עמי לא התבונן״. ודרשו רז״ל ע״ז: ״ישראל לא ידע — לשעבר, עמי לא התבונן — לע״ל. כיוצא: ״עם נבל ולא חכם״: נבל — לשעבר, ולא חכם — לעתיד לבא״. — בו כי ישנם אמנם מקרים, שהאדם או העם שוכח את עברו, ומנתק את הפתיל המאחד, אבל אז הלא יראה עתיד מזהיר לפניו; וכל מי שאינו דואה את עתידו — ישאד קשור אל העבר שלו. כי בל״ז — הרי אין לו שום מעמד וקשור אל החיים, לא אל העבד ולא אל העתיד. ועמי מה יעשה הוא? — ישראל לא ידע את העבר: הוא שוכח את עברו, אף כי יוכל לזכור אותו היטב מאד, כי ציונים רבים השאירו בו שונאיו; על גבו חרשו חורשים, ויחרתו בו זכרונות עמוקים מאד, ואעפ״כ הוא שוכח את עברו. ״נבל ולא חכם״, ולא יתבונן גם אל עתידו, אל העתיד הקרוב לו מאד; מיום מחרתו הוא מעלים עין. הלא העתיד עם

צבעיו נורא מאד! ולמה לא יכנס לבורגן בשעה זו? עמי! הנני קורא אליך עם דברי הנביא יחזקאל (״ח): ״השליכו מעליכם את כל פשעיכם אשר פשעתם בם, ועשו לכם לב חדש ורוח חדשה. ולמה תמותו בית ישראל?״ ישראל, הלא תראה, כי הנך מת משעה לשעה — ולמה תמותו בית ישראל ? בשביל מה, ולאיזה דבר הנך הולך למות? כבר ידוע מה שאמרתי בבאוד מחדל על הכתוב ״קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה״: ״לעלות למעלה לא היו יכולים, ולרדת לארץ ג״כ לא יכולו״. עי״ש. שהריגת הבל לא היתה לא בשביל דברים שמימיים ולא בשביל דברים ארציים. עי״ש. — וככה שואל הנביא: ״ולמה תמותו בית ישראל ?״ לא בשביל דברים ארציים, כעם ההולך ומפקיר עצמו בכדי להגן על ארצו — הלא, ב״ה, איננו מנקפים גם באצבע לטובת ארצנו; וגם בשביל אידיאלים שמימיים איננו מפקירים עצמנו, ואיכ למה תמותו בית ישראל? ״השליכו מעליכם את כל פשעיכם אשר •פשעתם בם״. אם גם לא נוכל לדרוש ולתקן, בשעה חדא, ובשעת חירום ורדיפה כזאת, את החטאים ואת העוונות בדרך מלאה צ״ח קללות — חוטא הוא העם: גם היחיד גם הצבור — אבל, לכהפ״ח, את ״הפשעים: אלו המדדים״ — עליכם להשליך מעליכם. אך בד׳ אל תמרודו! הבריחה והנסיגה לאחור מן החזות — ז1הי בגידה במלכות שמים, ובגידה בעם. שובו אל המחנה, מחנה ישראל! איש על דגלו! זה לתורה, זה לעבודה וזה לגמ״ח. ודעו לכם, כי בעת צרה כזו עלינו ללמוד מדרך כל הארץ, המושכים גם את הצעירים מאד אל העבודה, ומשימים זיינם ודגלם עליהם; אנשים ונשים יחדו יצאו אל המערכה להגן מפני האויב.

44

,פשעיכם״, - הלא עלינו לתקן את העקרים: את השבת, את התורה, את הכשרות, את טהרת המשפחה, אשר בל״ז הננו מורדים במלכות שמיס.

״ועשו לכם לב חדש״. — הטרם תראו, כי לבכם בל עמכם? איה הוא הלב, לב ישראל, המלא רחמים תמיד? הלב המתעורר לצרת אחרים, אוהבים ואויבים גם יחד, אשר לא ידע נקימה ונטירה? הלב שהי׳ מלא אהבה לכל קדשי בנ״י, לתורה, לנושאי דגלה ולטהרת המדות? איה הוא הלב הטהור והרך, אשר תיכף, בשמעו את דבר ה׳, הי׳ מתמלא רגש ף ועתה, הלא גטמטם לגמרי, לא נשאר ממנו דבר, כי אם החפץ לבקש פרוסת לחם גדולה משוחה בחלב ודבש, (״ראה ה׳, והביטה, כי הייתי זוללה״. האוכל, כשהוא רעב אינו זולל, הזולל הוא כשאוכל אכילה גסה). החפץ לרכוש כסף, למען יבאו אחרים ויקחום באיזה אופן. .עשו לכם לב חדש״, — והלב החדש נוח לעשות בימי הנעורים, שהאדם מקבל אז השפעה בנקל. למדו את בניכם! עשו להם לב חדש, לב עברי ורות חדשה! הטרם תראו, כי דוח ישראל סבא, זה הרוח שיכל לעמוד בפני כל הרוחות המנשבות בעולם עבד ובטל מכם ? לכו אל בתי הספר וראו את החינוך, שנותנים לבניכם ובנותיכם י, לכו אל בתי המדרש וראו את הדוח השולט שמה, ומי ידבר עוד ברוחות ההולכות ונושבות ברחובות? הלא אין זכר לרוח ישראל. ומאין יבא הרוח הקדוש, אם מתחלת יניקת הולד הוא יונק משדי אשה זרה, ומדבר בשפה זדה; הוא רואה בבית מנהגים זרים, ואין זכר לקדושת השבת ומועדים; האב — למסחר; והאם — למצא לה תענוגים בתיאטרון; בבית הספר — רוח זרה, וכן

הלאה. מאין יבא הרוח? והלא תוכלו לשער אחרית עם בלי לב ובלי רוח; הלא הוא נכון לעשות הכל, ויעשו לו כל נבלה ועול. וקול ה׳ קורא: .דרשו ה׳ בהמצאו!* עכשיו הוא הזמן לתקן הכל, לחדש את הלב ואת הרוח, ואז נזכה כי יתקיים בנו: קומי, אורי, כי בא אורך! וכבוד ה׳ עליך זרח״. אף שאיןי רק הפשעים נשליך מעלינו; אבל אז יבא הצירוף: כ - , ך כ אנו זכאים ל .כי הנה החשך יכסה ארץ. וערפל - לאמים״: הצרות והיסורים הנוראים

שלנו, ״ועליך יזרח ה׳״ וכבודו עליך יראה״.

45

דרוש רפ ב) ר ם ת י כ ר ב ת מ ב ה ש א ׳ ר פ ל )

זה עת רבה לא דברתי עמכם, וגם כיום, באמת, איננה דרשה דגילה. כבד ברכו ר״ח אלול, וכבר הגיעה תקופת השנה$ החובה כבר מוטלת עלינו לעשות בילאנם: כללי — לכל ישראל, עדתיי — לעדה זו

בפרט וחשבון פרטי לכל אחד ואחד. באמת צריכים הכנה גם לדבר הזה, — לעכב מעט את אופני החיים הסואנים ברעש, בכדי שנוכל להביאם בחשבון. והחשבון מעציב ומסבך מאד. מרגיש כל אחד את הדיפיציט, אבל קשה לחורת איך לתקנו, באשר

יסודות רבים, הנחוצים לתיקון הדבר, חסרים לנו.. לכל לראש: חלול השבת ובטול התורה. וכבר ט ר פ ל ב י ח ת נ דברתי רבות, שכל זמן, שהאבות לא יקבעו עתים לתורה — אי אפשר בשום אופן להשריש איז1 אהבה וכבוד לתודה בלב הבנים. וחלול השבת— הלא נורא הוא מאד אצלנו, עד כי קשה לדבר עליו. הננו רואים עירות בישראל שמתעוררים שם לחזוק השבת, ופה — אין שום התעוררות,

קרירות מצד כל אחד ואחד. עד כי כמעט אי אפשר לעשות דבר.. כל עניני הצדקה שלה עזובים: ״משמרת חולים״ מטה ה ד ע ה ו לנפול ״הכנסת אורחים״ לגמרי אין ־, ביה״ק הישן — למדרס בהמה וחיה. ידעתי גם ידעתי, כי תשיבו: ומה אשמים אנחנו? אדרבא, ישתדלו המשתדלים, יעשו הרבנים. אבל, לא כן, אחי! אנחנו אשמים. רחוקים

הננו מלהתענין בכל הצרכים, וממילא אי אפשר לעשות דבר.. הנדעון שלו בשנה זו גם כן נורא מאד! לא אעלים ל א ר ש ל י ל כ ו עין גם מן הדברים המשמחים אשר בו, אבל הנוראות אשר נקרו בו הלא משכיחות את הכל, ולא יתנו מצוא נחומים מעט: חלק גדול מכלל ישראל הולך וגוע בחמד — מפני הרעב, וברוח — מפני הרשעים, שקמו עליו

להעבירו על דתו.

46

אחי ועמי! התורה אמרה לנו: ,בנים אתם לה׳ אלקיכם. לא תתגדדו!״ שפירושו הפשוט: לא תעשו בעצמכם גידודים וחבורות! רב לכם את אשר יעשו לכם אחרים: רב לנו המכות אשר נקבל מכל צד — לפחות לא נעשה בעצמנו חבלות ופצעים. ומה הננו רואים ? הננו קורעים בעצמנו את בשדנו מעלינו, והדם שותת והולך. דחוקים הננו חלילה,

מלהיות, בנים למקום. וכן בנוגע לדרשה, דלא תעשו אגודות, אגודות. ובילקוט פ׳ השבוע, םי׳ תת״צ; בניס אתם לה׳ אלקיכם״ — זש״ה: ״אספרה אל חק ה׳ אמד אלי: בני אתה!״ אתה מוצא, בשעה שהיו ישראל במדבר היו מעוטפין בענני כבוד ובעמוד האש, והיו אומות העולם נבהלים: מי הם אלו, שכל מעשיהם באש? ״מי זאת עולה מן המדבר כתמרות עשן?״ והקב״ה משיבן: ״מקטרת מר ולבנה מכל אבקת רוכל״. •יש להן יתדת טובות להתלות עליהן, יש להן זכות אבות. ״מקוטרת מר:״ מה עסקו של מר זה? — אינו מודיע ריחו הטוב אלא באש, אף אברהם אימתי הודיע מעשיו הטובים — כשירד לכבשן האש. ״ולבונה״ — זה יצחק: מה לבונה זו גתגת ע״ג המזבח, שנ׳: ״ונתן עליה לבונה״, אף יצחק נתקרב ע״ג המזבח. ״מכל אבקת רוכל״ - זה יעקב: מה עסקה של אבקת רוכל? יש בה כל דבר ואינה חסרה כלום, אף יעקב לא הי׳ חסר כלום: כהנים עמדו ממנו, לוים עמדו ממנו, מלכים עמדו ממנו, נביאיםד: ה׳ אמר אלי: — בני אתה׳״ אתה מוצא כתוב: עמדו ממנו. אמר דו ״כי ה׳ אלקיך אש אוכלה הוא״, לפיכך אף ישראל כל מעשיהם באש,

שהם בנים של הקב״ה שנ׳: ״בנים אתם לה׳ אלקיכם״. ודברי המדרש נפלאים מאד, כמובן. ואשר נראה בבאורו:

כבד עמדו כל חוקרי עם ועם, וכל מי שיש לו עינים לראות, על הפלא הגדול של קיום עם ישראל בעמים בכל משך עת גלותם ונודם, עד כי חדל אמרו ע״ז: ״הרואה אוכלסי ישראל אומר: ברוך חכם הרזים!״ כי הוא סוד נפלא בידי ההשגחה (וכאשר הארכתי במקו״א). וכמאמר הנביא: ,אתם עדי, נאם ה׳״ כי קיום ישראל הוא העד היותר נאמן על מציאות ה׳ והשגהתו. וכשאנו רואים, למשל, דור סודר ומורה, בנים משחיתים, הרוצים עי״ז להראות, כי ״ככל הגוים בית ישראל״, ואפשר עוד גרועים מהם בהיותם 0וכ«\ם להוציא מתוכם בנים כאלה, שאין כל אומה ולשון מוצי*ה — גם זה אדרבה, מופת נאמן על השגחת ד׳: בראותנו, כי באמת יש בכח העם הגדול הזה להוליד משחיתים כאלה, (ואין כל פלא, עיי גלות ארוכה ומרה כזאת ל״שחת כ״כ). ואעפ״כ, ב״ה, עברו דורות רבים, ולא היו כאלה בתוכנו; וגם עתה המעט מן המעט הוא; וגם המעט הזה ראו אותו רדל בעיניהם הפקוחות:י לא יכל לו — ויגע בכף ירכו, ותקע כף ירך יעקב״, — כ .וירא י

47

ואמרו רז״ל: ,זה דורו של שמד/ ובאמת: דורות של שמד היו לגו גמ עד •עלות השחר״ ן תיכף עם גלות ישראל החלו דורות של שמד בימי התנאים והאמוראים. אולם פה גלו לנו, כי דודות של שמד לפנים, היו לא מכף ירך יעקב, כ״א מן החוץ — גוים גזרו עלינו שמדי, אבל, טרם• ,עלות השחר/ יהי׳ דורו של שמד ע״י הנגיעה בכף ירך יעקב, וזהו דורו של שמד, שאנו חיים בו, בעו״הד. והלא תראו, כי גם זה מופת מהש״ית: כי אם גם יעקב צולע על ירכו, אבל לא נוצח, חלילה. והדברים־

ארוכים מאד. אבל אנחנו רצינו בזה לעמוד על עגין אחר לגמרי.

אם הננו רואים עם סובל ומעונה כ״כ, עד שאנו מוכרחים להעמיד את קיומו על חשבון ההשגחה העליונה, וזולת זה אין הדבר מובן׳, הנה עם כזה, אם ישאר חי וקים ־־ אף שהוא חי — מוכרח לאבד את צורתו ולטשטשה, לאבד את כחותיו הרוחניים והגשמיים גם יחד. דמיונו כחולה אנוש, אחרי קומו מחליו בדרך נס: כל כחותיו ירפו מאד, הולך על משענתו, עקב בצד גודל, כח זכרונו חלש, קול דבריו נחבא, וכל חושיו

בו ינתקו ויחלשו. ומה גם עם נענה ונגש, — מוכרח לאבד את רגש כבודו, (את רגשותיו) את חומו, את כח האינרגיה שלו ואת גדל ומהירות כשרונותיו,

וכדומה. ובא וראה, כי העם הזה, עם ישראל, גם את זה לא אבד, לא

נטשטשה צורתו. רזיל יתארו לנו את העם הזה, כשהוא עולה מן המדבר, שהוא חי והולך בו זה אלפי שנה וסביב לו כל חיתו מדבר וכל מקרי ומאורעוו! המדבר•, ולו יהא שהוא יוצא מן המדבר, אבל— ,מי זה עולה מן המדבר

? ש א כתמדות עשן?״ מי המה אלה, שכל מעשיהם ב האש — הלא נמצאים בה שני הכהות היותר גדולים ופועלים בעולם •, האש אוצרת בתוכה גם את החם, גם את האור. חם ואוד, — שגי הדברים היותר גדולים ונחוצים בעולם, שני הדברים מקיימי העולם, שבלעדם אי אפשר לתבל ומלאה להתקיים. והעם הזה כל מעשיו באשי גם בשעה שהוא עולה מן המדבר הגדול והנורא, — גם אז הנכם מוצאים בו חם בעד עצמו: אינירגיא רבה שאין לתארה•, וחם גם בעד אחרים: להחם אותם לעבודה ולפעולה! חם בעד כל התבל כלה. ואור — איזו שפעת אורה אצורה בעם הזה! האוד שלו מאיר את הדרכים היותר חשכים והמבואות היותר אפלים. לא השתמשו כל יושבי

תבל באור והחם האצורים בעם הזה. אדרבה! רצו לעמעם את אש1/ לקרר את חומו ולכבות את אורו, אבל נשארו אתו קיימים. (כנ*1בן, אש

48

כזאת, כשמשתמשים בה באי־זהירות, תוכל להביא גם דעה רבה). ואומות העולם גבהלות כראותן את העם הזה, כשהוא עולה מן המדבר, ואעפי״כ — כל מעשיו באש, כל מעשיו עדיין כוללים בתוכם גם אור,

גם חם. וע״ז משיבם הקב״ה: .מקטרת מד ולבוגה, מכל אבקת רוכל/

ג׳ תנאים גחוצים לעם למען ישאר במצב אשר כזה, ולא יבול לרגלי מקריו ורוחותיו:

לראשונה עליו לרכוש לו כה מופתי כזה: כי ילך במו אש לא יכוה, ונהרות לא ישטפוהו, כי זולת זה׳ א״א שתהי׳ לו תקומה באיזו צורה ומצב שיחי/ אבל, בכדי שישאר העם בכבודו, בחמו ואורו, — לא די לו בזה שיהי׳ לו כח חיוני עצום, כי — הרדיפות התדירות, ההשלכה לכבשן בכל עת ובכל שעה — וע״י כל מי שירצה — פועלים על דוחו של העם להנמיכו ולהשפילו עד עפר וממילא יחסרו כבודו, חמו ואורו׳, ואי לזאת נחוץ, שההשלכה לכבשן האש לא דק שלא תזיקו,

אלא גם תוסיף לו כה ועוז לבלתי סור מן הדרך. את הכח הזה ירשנו מאברהם אבינו. ״מקטרת מר״ — זה אברהם. מה עסקו של מר הזה? - אינו מודיע את ריחו הטוב אלא באש, אף אברהם: אימתי הודיע מעשיו הטובים? — כשירד לכבשן האש/ אחרי יציאתו מן הכבשן נתוסף לו כח ואונים, אז החל להפיץ את דעותיו הטהורות ביתר כשרון וביתר עז. והדבר הזה ירש עם ישראל: אחדי צאתו יום יום מכבשן האש החל להראות, ומראה יום יום את ריחו הטוב. ואחרי הכבשן דוקא; אחרי החרוך קצת — יראה ישראל את

כהו וריחו. התנאי השני: שלא רק, שיהי׳ לעם הכח לשאת ולסבול את כבשן האש, כ״א גם, שתהיי לו הסגולה לפשוט צוארו ברצון טוב, להפטיר עצמו בשביל דעותיו בחפץ לב, ולא ע״פ הכרח דוקא, יהי' איזה שיהי/ והכה הזה ירשנו מיצחק אבינו. אברהם אביו מסר נפשו על ע״ז!; וזהו דין תורה, שמחויבים למסור נפש על ע״ז, י וכדומה. יצחק פשט את צואת ברצונו הטוב על לא דבר: כן אמר לו אביו בשם ה׳5 והרבה טענות היו ליצחק ע״ז, אבל, בלי שום טענה ומענה, בלי שום ויכוחים, בתמימות פשוטה - הלך ופשט את צואת ע״ג המזבח׳, ואת הדבר הזה ירש עם ישראל. למה נמשלו בנ״י ליונה ? - מה יונה פושטת צוארה תחת הסכין, בלי שום התנגדות, במנוחה שלמה — כך ישראל. ומני אז והלאה פשטנו, והננו פושטים את צוארנו תחת כל סכין ברצון טוב ובחפץ נפש. - ״ולבונה״ ־־ זה יצחק: מה לבונה זו נתנת ע״ג

המזבח/ כוי.

49

התנאי השלישי, — למען יוכל עם להשאר בכל כוזותיו וכשרונותיו, בכל חמו ואורו — הוא: שלא יצטרך להתפרנס מאחרים בדוח. וזוהי בעיקר סכנת הגלות. עם גולה ונודד, שנלותו עושקת ממנו כחות רבים, — הוא מוכרח להשתמש בכחות אחרים מרוח זר לו־, והדבר הזה מאבד כל חלקה טובה, וזה סוד אבדון עמים רבים, שחיו

והיו כלא היו. — ,מכל אבקת רוכל״ — זה יעקב: מה עסקה של אבקת רוכל? יש בה כל דבר ואינה חסדה כלום, אף יעקב לא היה חסר כלום: כהנים ממנו, לוים ממנו, מלכים ממנוי, נביאים ממנו״: והדבר הזה בא לנו בירושה. היו לנו עד הנה הכל משלנו. אנחנו יכלנו לותר לכל העולם, — והדבר הזה הביא דעה לא מעטה לנו, כי אבדנו כחות רבים,—

אבל לא נצרכנו להשתמש בכחות זרים בכל משך העת. כן היתה. אחי, השקפת רז״ל עלינו. המה, בידיעתם ובאהבתם את עמם, חזו חזות הכל באומה זאת העולה מן המדברי, המה דאו בישראל בנים למקום. ואתה מוצא כתוב, כי .ה׳ אלקיך אש אוכלה״, לפיכך:

אף ישראל כל מעשיהן באש, שנקראו בנים. אבל מה נאמר אנחנו? האמנם נשאר אצלנו החם והאור שהי׳ לנו? האמנם הננו אותן, שנאמר עליהן ״מקטרת מר״, שמודיעים את ריחם הטוב עיי האש? הן אש אכלה ביעקב בכל קצות האומה, — ואיה מעשינו הטובים? האמנם הננו נכונים לפשוט צוארנו ולהקריב עצמנו קרבן, בשעה שנקריב כל קדשינו על פת לחם? שאלו נא את מחללי השבת בפרהסיא — ואמרו לכם, כי אינם יכולים להביא קרבן

כזה; וגם תאוה קטנה תביאנו לידי חלול שבת. האמנם הננו ,כאבקת רוכל״, שאינה חסרה כלום? — כן הדבר! אבל פושטים הננו את ידנו דוקא לאחרים ולא לקופות של בשמים׳,

הננו בולעים ומבליעים בזדענו קולטורות ודעות, אשר לא לנו המה. ,מי זאת עלה מן המדבר״? — הננו מדברים כלנו, כי השי״ת רחם עלינו ויתן לנו אות מבשר גאלה׳, ואומדים הננו, כי יכולים אנו

לעלות לארצנו לבנות הריסותה. טוב מאד! אבל — .מי זאת עלה מן המדבר? האמנם ניכרים בנו אותו החם העברי ואותו האוד משלנו? האמנם? האמנם ראינו לאסוף ולקבץ

למען שמור על קדשי בנ״י לפחות — העקרים ? ואין כל פלא. כי מאין יקח היהודי אותו האור והחם? מאיזה מקור? הלא רק מתו״הק! היא היתה אוצר החם והאור, אשר ממנו שאבנו כל ימינו על הארץ. ומה הננו רואים כיום הזה? — התורה, כי אם באיזה אותה של סוסים. ת י ב כרוכה ומונחת בקרן זוית, ולא ב

50

איננו למדים בעצמנו ואיננו מלמדים את בניבר. ובראותנו מצב אשר כזה, — הלא ימם הלב. אחי! הלא לפניכם חשבון השנה. בשנד, זו הבהיק מן השמים עליכם קו אור וחם. ולפי ההשערה, עלינו הי׳ להיות מאירים ביותר ולהיות חמים ביותר. האמנם כן הדבר? האמנם רק או״הע יאמרו: ״מי זאת עלה מן המדבר כתימרות עשן?״ ואנחנו .נשכבה בבשתנו ונדע, כי אך שקר, חלילה, הדברים? או, כי חלילה כל מעשינו באש הוא דק להשחית ולכלות, לשרוף את קננו אנו. ולשרוף

גם את של אחרים? והדמעות חונקות בזכרנו את כל אלה. הננו מתאמרים לאוהבי העם והארץ. ודוקא לאלה, שדגלם: אהבת הארץ, אליהם אני פונה בדברי: האם היקרה, המחכה עליכם, על בניה היקרים שגלו, והנה צופיה, כי יעלו ״מן המדבר כתימרות עשן, מקטרת מד ולבונה/ וכר — האמנם ככה

תמצא אותנו?/ ובארו רז״ל: ׳ י המקונן יאמר: ״בכה תבכה בלילה, ודמעתה על לח ,על כהניה, על גבוריה, על בחורי׳ / וכבר פרשתי הדבר במקו״א בארוכה. האמנם לא תבכה האם גם היום הזה על הדבר הזה? ואם לפנים בכתה על אבדן כהניה, על אבדן גבוריה, על אבדן בחוריה, — הלא בכה תבכה היום ביתר שאת, על מציאות כהניה כיום — מי המה? על גבוריה

כיום הזה — מי המה? ועל בחוריה — הוי! מה גדולה החרפה! קשה לדבר אל העם דברים קשים ומרים כאלה. יש חפץ בלב לדבר איזו נחמה על לב העם הכואב, אבל במה ננחם את העם, בראותיגו

קרירות כזאת לכל אשר לנו? ורוצה הנני לסיים בנחמה. בסדר הפטרת היום: ״עניה, סערה, לא נחמה/ לדעתי: אלה הם דברי הנביא, בראותו את המצב כמו שהוא,

והוא קורא מנהמת לבו: עניה, סערה, לא נחמה!/ העני הזה, מלבד שהוא נמוך ושפל בעיני עצמו, ה י נ ע — ״ וסובל כ״כ ממרורים מצד מצבו בעצמו, — עוד עליו לסבול מאחרים: הכל מתעמרים בו, הכל נותנים לו עצות ומחוים לו דעה. העני הזה —, ואפילו אם ׳ ה ב ד אם מי שהוא נותן לו דבר - הוא הכל בתורת נ משלמים את המגיע לו - הוא ג״כ רק בתורת נדבה •נ הנותן חושב לו לעצמו, כי דבר גדול עשה, בתתו לעני זה את המתנה המועטה הזאתן וגם מי שאינו נותן לו מאומה, - יבקר בחוצפה את מעשה העני

ותהלוכותיו.: ערערית. כל דבר, בעוד שהוא שלם, איגו גותן - ״סערה״ מקום לדרך כף רגל זר, ולכל מי שהוא רוצה. האדם חס בטבעו על דבר בנוי ושלם. וגם יש אשר יתגנב בלבבו הרעיון: מי יודע, אולי

51

אזבל להשתמש בו לעת מצוא? לא כן בדבר שבור לחרב: שעירים ירקדו שם׳, וגם האיש ישר הלב פוסע ברגל גסה על כל דבר שבור, מבלי

חשבונות וזהירות. הן גם בלעדו הדבר שבור, ואינו ראוי לכל דבר.. רואה הנביא, כי אין לה תנחומין, כמ״שכ א נחמה״ ל , — במקו״א: ומה אנחמך הבת ירושלים? — ,כי גדול כים שברך״י, אין לך

תנחומין גם בשעה שאפשר למצא שביב של נחמה., המסיר א ל ח ו ן כ י ד ה ך אבניך״•, ב ץ בפו כי מרבי ה אנ נ ה . - את הדמעה. אבני ירושלים! מי לא שפך דמעותיו עליכן ? זה אלפי שנים הנכן בולעות דמעות! ראיתן דמעות העשוקים והרצוצים בעת החרבן — הדמעות לא תמחינה׳, אתן ראיתן דמעות בני הגולה מכל אפסי הארץ ישטפו אליכן: דמעות העם עיי צנורות שונים, דמעות ההרוגים והטבוחים, דמעות הסובלים, הנועים ברעב. הכל אליכן, אבנים יקרות׳, אתן שבעתן דמעות געגועי העם. האם לא נשארו עליכן זכר דמעות המשורר הגדול, בקראו: נבכה דמעות כים. יזלו נהרות למן עיני לעיניך״? ומי זה, אשר

יוכל להסיר את הדמע הרב הזה? אנכי—אומר השי״ת—.הנה אנכי מרביץ. בפוך אבניך״! אנכי אסיר דמעתך׳, אנכי אביא את בניך מרחוק, ובנים למודי ה׳. באופן שכל העולם כלו יתמה בקול: מי זאת עולה מן המדבר

כתימרות, מלאה חם ואור ה׳ החופף עליך תמיד. אמן!

דרוש ד( ב ״ פ י , ת ם י ט פ ו (ל פ׳ ש

: .שש , ילקוט: ״אר״א: שש מעלות היו לכסא של שלמד.״, שנ מעלות לכסא״. ובפרשה זו כתיב ששה לאוין. והי׳ הכורז עומד לפני בםאו. כיון שהי׳ עולה במעלה הראשונה — הי׳ כודז: ,לא תטה משפט:״ מעלה שניה — ״לא תכיר פנים!״ מעלה שלישית — ,לא תקח שוחד!״ מעלה רביעית — ״לא תטע לך אשרה!״ מעלה חמישית — ,לא תקים לך מצבה!״ מעלה ששית - ״לא תזבח לה׳ אלקיך שור ושה, כל מום רע!״, וכר. והוא מופלא: דמאי שייכות שלשה לאוין האחרונים לכאן? וכי בשביל שהם סמוכים בתורה, - הי׳ הכורז מוכרח להכריז כן? אמנם, (כן) גם על הסמוכות בתורה יש לעמוד ולהתבונן: וכבר דרשו דז״ל על סמיכות ״לא תטע לך אשרה״: ״כל המעמיד דיין שאינו הגוף... אבל אינך לאוי אין ידוע טעם ׳סמיכותם. וביותר יגדל הפלא: אנו רואים פה, כי אחר שסדרה תורה יסודות המשפט והנהגת המשפט — סמכא לכאן דיני מזבח: שהדי ״לא תטע לך אשרה אצל מזבח״, כו׳ — דין הנוגע למזבח הוא; וכן ״לא תקים לך מצבה״, — לאסור במת יחיד;כן ״לא תזבח״, כר. ובטרם החלה תורה לתת ולהורת משפטים לישראל — ו

״כ הקדימה דין המזבח, עשייתו והכנתו. והלא דבר הוא?! ג

(והנה רמז ששת המעלות לכסא, עי׳ מ״ש בביאור האגדות שלי בסנהדרין: ״וימד שש שעורים״ — עי״ש).

העולם — יש שמדמים אותו לים זועף, והאדם גלחס עם הגלים; הכליון לנגד עיגיו בכל עת ובכל שעה, והוא חותר בכל כחו להגיע אל החוף. מלאכה בלתי נעימה להלחם תמיד עם המות והכליון, ואעפ״כ יש

רואים בזה נעימות חיים: איגירגיא ומלחמה. אבל יש, אשר רואים בעולם ומלאו: מצולה עמוקה שוקטה ומכבדת, והאדם כדג השוכב על ערפו בעמקי המצולה, והוא נשא מכל

53

דחיפה של אוביקט חזק ממנו־, אין לו נשימה, כי הכל מכביד עקיו. בודאי מחזה זה גרוע הרבה מן הדאשון.

ויש שרואים בחיי עולם: אנשים תועים בארץ תלאובת. אין דרך סלולה, ואין יודע כמה הלך כבר וכמה עליו ללכת׳, אין איש יודע, אם הולך הוא קדימה, או סובב לאחור. גלי החול המתנשאים מכים בעידון

אין עין דואה. ויש אשר ידמה ההלך, כי רואה מרחוק שביבי אור, ורואה גם ארמנות מלכים כלולים בהדרם •י והוא מרחיב צעדיו תחתיו, למען יגיע אל המקום ההוא ־, ובדמיונו: כי שם ישבור צמאונו, ושם ינוח העיף והיגע. אבל חיש קל, כאשר אך יתקרב יותר אל המקום, ויראה כי אך מקסם כזב הי׳ הדבר׳, הוא הולך ורודף אחרי האור, — והאור מתרחק

ממנו. ואך מחזה תעתועים כל הדבר ההוא להוסיף מכאוב על מכאובו. כל אלה אפשר המה רק מליצות יפות מאד. אבל האמת המרה היא, כי האדם תועה בחיים וממשש כעוד באפלה: הוא הולך ונתקל באחדים, ואחרים נתקלים בוי, הכל הוא כנגדו, והוא כנגד הכל, הוא חש ומדגיש, כי כל מה שיש לאחרים הוא גזול משלו, ואלו לא היו האחרים עומדים לו לשטן בדרכו, כי אז הי׳ חלקו מאושר. והיוצא מזה: כי עליו לבער את האחדים, אם בכח ואם בערמה. האכר הרוסי המגושם שמח בךבד וברעב, כי אז ימותו אחרים, והיתד. לו כברת ארץ יותר גדולה לעבודתו׳, ומשכילים יותר גדולים ממנו, ילמדו אותנו, לבלתי הפרות והרבות, למען יהי׳ לנו מקום יותר גדול על פני תבל. אלה בוראים כלי תותח ומשחית — לחבל מיליונים, למען הרבות כבודם ומאדם, ואלה ימציאו המצאות טכניות שונות למען יוכלו לשים מחנק

לחבריהם באופן איקונמי. זהו כל הסך הכל של חיי תבל ומלאה. ויש אשד יתעוררו אנשי תבל, ודאו את כל העשק והעול, וקמו לעשות סדרים בחיים. אבל הסדר הלא דורש איזה משפט קבוע, — והמשפט הזה מי זה ילמד אותנו לעשותו ? הלא צרכי האדם הם — ע״פ הבנתו, והבנתו היא — ע״פ צרכיו׳, ולא כל האנשים שוים, וממילא אין דעתם שוה. וכבר הרגישו חדל: כי ״כשם שאין פרצופיהן דומין זל״ז, כן אין דעתם שוד.״. הפרצוף גורד אחריו שינוי הדעת, — ועל דעת מי יתכונן המשפט והסדר? הן סדרי המשפט דורשים: ״לא תקח שוחד!״ ו״לא תכיר פנים!״. וכלום אפשר שהאדם, שהוא משוחד מכף רגלו ועד קדקדו, הוא יסדר משפט? סדרי המשפט דורשים: ״לא תטה משפטי* שהמשפט יהי׳ קייס ואיתן בלי שום נטיה בשום מקום וזמן, וזולת זה יתהפך למשפח. והאם אפשר לאדם, שיהיו משפטיו קיימים ומצוקים? והרי הוא קצר ראות, ואינו מרגיש אלא את הסמוך ונראה לו, ומה שהוא

54

קצת רחוק ממנו — אין לו בזה שום השגה, ואיך אפשר שיהיו משפטיו קיימים ?

אבל נניח לרגע, כי מצא האדם דרך לסדר את משפטי חייו כראוי; מצא מפתח לסוד החיים התרבותיים, וימצא פתרונם, — הכבר מצא האדם את אשרו האמיתי ואת סוד חייו? בעת האחרונה חפצים להורת אותנו, כי רק על יסוד האיקונומי העולם עומד, ולו מצאנו אופן לסדר את

החיים האיקונומיים — ומצא לנו. אבל, האמנם כן הוא באמת ? ישנו למשל חוקר אחד(שאפענהויעד) המראה, כי אסון התבל הוא במה שנמצא באדם אינרגיא, — ״יתרון הכח״ כמו שמכנה אותו, — ואין לו מקום להשתמש בו, וזהו מקור כל הרעה, זהו הסם של העולם, וכדומה. אבל נעזב נא החקירות השונות, ונביט אל החיים כמו שהם: האם לא ימצא האדם דקניות בלב גם אחרי שיש לו כל צרכי גופו? ואדרבא: בשעה זו הוא מרגיש את הרקניות ביותר• בשעה שהוא טרוד בעמל החיים, — כסבור הוא, שזה מטרתו וזה חלקו•, אבל בשעת מנוחה דוקא אז ירגיש ענותו וקטנותו, והוא שואף לאיזה

דבר מסתורי, הוא נושא עיניו אל השמים ומבקש למצא דבר מה. מצאנו ברדל, במין אחד, ששאל את רבן גמליאל: איה הוא מקום כבוד ה׳? והשיב לו: שוטה שבעולם! ומה אם הנפש, שהיא תדירה עמך ובך ואין אתה יודע את מקומה ומהותה, — ואתה רוצה לראות

את השי״ת! לדעתי — יסוד הדברים: הרוצה להבחין — יוכל למצא את ה׳. במה שנפשו שוקקת אליו תמיד•, ולא בכל עת ירגיש האדם את נפשו, אבל, עכ״פ, ה״ה מצויה אצלנו, ושטות הוא מאת הרוצים להעלים הדבר

מעצמם ומאחרים. נפש האדם לא תמצא םפוקה בשום אופן גם בחיים מסודרים מאד. היא — יש לה שאיפותיה ואידיאלים נשגבים בשמים ממעלי, היא — יש לה תוכן חיים בפני עצמה; לה נחוץ היכל קודש; לה נחוץ מזבח, אשר תוכל להקריב את עצמה עליו, למען תדע בשביל מה היא נמצאה, חיה

וקימה. ״אר״י בן זכאי: ה״ה אומר: אבנים שלמות תבנה את מזבח ה׳ אלקיך•: אבנים המטילים שלום בין ישראל לבין אביהם שבשמים״. האדם צריך למזבח, שאש יורדת עליו מן השמים; שמה ימצא את אורו, שמה

ימצא את חומו, שמה ימצא את שלומו. ומלבד כל אלה — עלינו לדעת, כי האדם, סוף סוף, הוא מין חיה אינדיווידואלית, בעלת קפריזים שונים, בעלת הפוכים, סתירות ונגודים,

והוא הלא יוכל להפוך כל סדרי תבל ברצוגו בשוגג ובמזיד.

55

תדופה לזה מצאו את המוסד, את המודל הגדול של העולם, או כמו שמכנים אותו בשמות שונים. אבל, סוף סוף, הלא ידענו אחרית המודל הזה. בא אחד(שפנהויער) והעמידו על: ,וויללע צו לעבן״•, אחרים הרחיקו עוד ללכת והעמידו אותו (ניטשה) על: ״וויללע צו מאכט״, עד כי באו האחרונים — הרציונליסטים — ויכפרו בכל, בכל יסודו•, המה

כבד מצאו מוסר של אדונים ומוסר של עבדים וכדומה. ולהרים את המוסר באמת — הלא נחוץ לנו היכל קודש, שמשם תצא אורה והשפעה, שהוא ישפיע בגדל קדושתו על בני האדם, עד כי יהיו נכונים להביא כל קרבן על מזבחו׳, וזולת זה — הלא לא יועילו

כל הסדרים, ואפילו היותר מוצלחים ונכונים. והנה התו״הק, היא למדה אותנו חק ומשפטי, היא נתנה לנו משפטים ישרים וקבועים׳, היא שירדה אל תוך תוכה של כל נפש, עד עמקי יסודה׳, היא הורתה לנו: דרך לעבודה ודרך לשביתה, דרך לקנין ודרך להפקר, אדנות ועבדות, שעבוד וחפש, מדה לחסד ורחמים, לצדקה

וחמלה, נקיות וטהרת הגוף והנפש. משפטיה בלתי תלוים במעמד ומצב, בזמן ומקום י, ובלבד שלא יטה אותם האדם ברצון וכונה. היא אינה משוחדת ולא תכיר פנים׳, ובלבד, את האבנים ח ב ז מ שהאדם השופט יעשה ככה. אבל סמכה לזה גם את ה המטילים שלום בין האדם לשמים, בתחלת המשפטים, ביסודם, בהתיאוריה

שלהם, ובסופם, בצאתם לאוד, בהפרקטיקא שלהם. שלמה, בעלתו על כםאו לדין את עמו ואת הנוגע בינו ובין העולם, הי׳ הכורז קורא: ״לא תטה משפט!״ ״ולא תקח שוחד, ולא תכיר פנים״׳, ועם זה קרא הכורז ג״כ על דיני המזבח, שיהי׳ קדשי, ״ולא

תטע אשרה, ולא תקים מצבה!״ כר, כר. אחי! הננו חיים כעת בזמן נורא מאד! אל ישלו אתכם נביאי השקר, באמדם אליכם: ננצח! נלחום וננצח! — מה ינצחו? — הטרם תראו פני הדוד! הלא כל העולם מלא מוטה, עשק, חמס וגזל משפט. התיאדות החדשות הביאו לנו רק אנדרלמוסיא, עד כי נמצאים כבר יהודים שותים לשכרה, ומלאים סחי ומאום. דור חולה לא רק בנפשו,

אבל גם בגופו. דרשו אצל הרופאים ויגידו לכם. עושים לכם סדרים, — אבל איזה סדרים ? הלא תראו סדרי תבל

מה המה! הלא תראו את המשפטים אשד ישימו לפניכם! רזיל אמרו לנו: ״תני דשב״י: בג׳ דברים עתידים ישראל למאוס: במלכות שמים, במלכות בית דוד, ובבנין ביהמ״ק. אימתי מאסו שלשתם? — בשעה שבא ירבעם בן נבט: ״וישיבו העם את המלך דבר לאמד: מה לנו חלק בדוד״, — זו מלכות שמים׳, (שנמשח עפיי ה׳)

0כ

.ולא נחלה בבן ישי׳, — זו מלכות בית דוד: ״לאהליך, ישראל!' — ולא לבית המקדש. א״ת: לאהליך, אלא: — לאלהיך. איר סימון ביר מנשיא: אין ישראל רואים סימן גאולה לעולם, עד שיחזרו ויבקשו שלשתן, שנ׳: ״אחר ישיבו בניי ובקשו את ה׳ אלקיהם׳ — זו מלכות שמים; ״ואת דוד מלכם׳ — זו מלכות בית דוד; ,ופחדו אל ה׳ ואל שובו׳ — זה בית המקדש באחרית הימים״. האם אין אנו עומדים במצב זה? הננו מואסים במלכות שמים; חרפה היא לאיש להיות נושא בעול מלכות שמים. מאסנו במלכות ב״ד ובביהמ״ק: אין לנו מקדש ולא קדשים. ואחרית דבר, — הלא תדעו, כיון שחז״ל אמרו: שאין אנו רואים סימן גאולה, עד שנחזור ונבקש שלשתן, הלא אין עצה ואין

תבוגה גגד זה. אין לנו משפטים כ״א משפטי תוה״ק ואין לגו דרך אחר זולת מקדש וקדשיו. ואל יטעה אתכם קול המון המדברים אליכם, כי התו״הק לא תובל לאצור בקרבה את כל שאלות הזמן ופתרונן, — התורה לחוד,! התורה כוללת הכל. וזהו פתרון דברי החיים לחוד. לא כן, אחי הנביא: ״הרחיבי מקום אהלך״: מקום לאהליך, ישראל, הטובים תוכל להרחיב; ושמא הנך חושש. כי ימעטו לך במה לגמור הבנין—,ויריעות משכנותיך יטו״: יריעות המשכן שלך תהיינה די והותר; ,אל תחשבי, האריכי מיתריך״, אבל בתנאי: ״ויתדתיי חזקי״: חזק היתדת שעליהן תאריך המיתרים. ואהלך יהי׳ גדול ורחב כ״כ, שיאצור בקרבו

הכל, כל הפתרוגים, וכל הטובות שבעולם,

דרוש ח,( ט ״ ע ר ת י א ה צ (ל £׳ ת

־־ ״שלח תשלח את האם״, כו׳. אם אתה עושה כן — אני מטהר את אליהו, שנאמר: ״הנה אנכי שלח לכם את אליהו״ כר. — כבר דברתי בענין זה — על השייכות של שלוח הקן לביאת אליהו. כעת נראה

באופן אחר קצת: הנה בפדשתנו פרשת בן סורר ומורה, — ״אמר ר״ש: וכי מפני זה שאכל תרטימר בשר חצי לוג יין האטלקי אביו ואמו מוציאין אותו לסקלו? אלא - לא היה ולא עתיד להיות! ולמה נכתב? אלא — דרוש וקבל שכר!״ הנה לפנינו פרשה שלמה בתורה כמו מיותרה, חלילה, אלא כדי לדרשה נכתבה, כמובן נתנו להדרש כל תיבה ותיבה

וכל אות ואות. ולא רק הפרשה בעצמה, — אלא אפילו הסמיכות שלה לפניה ולאחריה. שהרי אמרו חז״ל: ״ויהי דוד בא עד הראש, כר. א״ל חושי הארכי: מלך שכמותך, כר. א״ל: מלך שכמותי יהרגני בני? א״ל: מה טעמא לא דרשת סמוכין?״ הדי לפנינו, שאם היה דוד מלכא דורש סמוכין — לא היה בא עד הראש. ויהיה איך שיהיה י, באור הענין הרי לפנינו: שע״י בנים סוררים יוכל גם האב, אפילו הטוב שבטובים, להגיע למדרגת עובד ע״ז. ואמנם, בזה לא הכל שוים. ישנם שמגיעים לזה ע״י רדיפות הבנים, וכמו שאנו רואים התמונה בארץ הדמים, שאבות רבים יצאו לתרבות רעה בשביל רדיפות הבנים: לאט לאט הרגלו לחלול שבת, למאכלות אסורות ולחלול כל קודשי, וישנם אבות שיוצאים לתרבות רעה עוד קודם הרדיפה, בשביל החשש שלא ירדפו אותם הבנים, שלא יעשו שערוריות וסקנדלים׳, וישנם אפילו כאלה שמגיעים למדרגה זו מפני הבושה, שלא ימלאו הבנים פיהם שחוק עליהם, וכדומה הרבה;

וישנם גם כאלה שעושים הכל, בכדי למלאות רצון הבנים.

51

וכבר ישבו על מדוכה זו דרשנים רבים. להוציא מפרשה זו כללים רבים בחינוך הבנים. אמנם, לדעתי, יש בה ענין רב לחינוך האבות

והאמהות.• א) אין לך עם בתבל, שבניו חביבים אצלו כמו אצל עם ישראל, שהוא מוסר נפשו ממש על בניו. וכי יש לך עם בתבל המלמד את בניו במסירות נפש כמו עם ישראל? את פרוםתו האחרונה הנהו נותן בחפץ לב בעד חניך בניו. הלא ידועה התפלה בתדב״א: .אבי שבשמים! זכור כמה ?סחים וכמה סומים יש בהם בישראל, שאין להם מזונות, ואפילו הכי נותנין שכר למלמדים, שילמדו את בניהם תורה. ואין כל פלא. כי מלבד, שמורשה הוא לנו מאביתינו מדור דור: ״כי ידעתיו למען אשר יצוה

את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה׳״ נאמר על אבינו הראשון. וכן היה. אחריו יעקב החזיק ישיבה. ובירדו למצרים כתיב: .ואת יהודה שלח לפניו/ ודרשו רז״ל: לתקן להם ישיבה. וכן דור אחר דור. הלא בימי חזקיהו בדקו מדן עד באר שבע ולא מצאו תינוק ותינוקת, שלא היו בקיאין בטומאה וטהרה, הנה מלבד זה - הוא ע״פ דרך הטבע: כי אין לך עם אמלל כעם ישראל בתבל! אמלל ונרדף! אין לו כי אם יום המחרת, התקוה לשעה טובה. ולפ״ז הרי העיקר הוא הבנים, הדור של מחר; וחלילה, בלעדי התקוה הואת אי אפשר להתקיים אף רגע. והנה: עם כל אהבת עם ישראל לבניו — למדה אותנו תורה, שיאמרו האב והאם: מוטב שימות זכאי ואל ימות חייב! שגם דבר זה בכלל אהבת אבות לבנים. ובזה אני מבין לתרץ קושית העולם: איך אמרה תורה: .מוטב ימות זכאי״ ולדונו ע״ש העתיד ? ולהיפך מזה מצאנו בישמעאל, שנאמר: ,כי שמע ה׳ אל קול הנער באשר הוא שם/ ודרשו רז״ל: כמו שהוא עכשיו׳, אף שראה הקב״ה, שעתיד להמית את בניו בצמא, בעת צר להם — מכל מקום דן אותו, ,באשר הוא שם/ ועכשיו הוא זכאי. והרי זה היפך הכלל? (ותירוצם לחלק בין דין שמים לדין האדם — תמוה). אבל הפשוט: שהמדה הזאת של ,מוטב ימות זכאי״ היא גם כן מדה של אהבה, אהבת אב לבן. ואלו היה ישמעאל בגדר בן למקום ־־ אפשר היה דגו במדה זו של ,מוטב שימות זכאי״; אבל ישמעאל לא היה נקרא בן למקום, ולא שייך בו גדר אהבה, ודנו ע״פ משפט ,באשר

הוא שם/ ולא כן בבן — שמגדרי האהבה לראות גם את הנולד. ב) הלימוד הגדול: כמה מחויב האב לדאוג בשביל חינוך בנו, עד שיהיה מוכן לןתר על הכל, אפילו על הדברים היותר חביביה אצל;

59

ובלבד שיחנך את בנו, שלא יגדל פרא, ושלא ילסטם את הבריות, ושלא יהיה זולל וסבא, ויגיעו האבות למדרגת מסירת נפש ממש בכדי להשריש

מדות טובות בבניהם. ג) כמה צריכים האבות להיות נזהרים מלהדגיל את בניהם לבשר ויין ולכל מיני מותרות, כי אח״כ יעשה להם ההרגל לטבע שני, ומביא

אותם ללסטם את הבריות ולחיות שלא ביושר ולא בצדק. וכמה איננו נזהרים בפרט זה! מחלה איומה נתפשטה בקרב ההורים — ביהוד אצל האמהות — להרגיל את בניהם לכל מיני מותרות. סוברים המה, כי הטיב ייטיבו לבניהם בזה. והנה מלבד שהיא טעות גמורה: כל יתר כנטול דמי — כלל הוא בחיים; שאלו את הרופאים ואמרו לכם, כי ד,לתר גרוע מחסרון; והן כל הגבורים בעם רק מבני עניים מוצאם, שפת במלח היה מאכלם ולא מעדנים; הנה מלבד זה, — הלא אין אדם שיוכל להבטיח את מצבו ומצב משפחתו ליום המחרת, וביחוד עם ישראל החי בנס וניזון במן — ,לא העדיף המרבה״. והאם רשאים אנו להרגיל את בנינו למותרות? והיה בזמן מן הזמנים אשר יחסר להם הרגלם, — אם יוכלו לקחת מאחרים יקחו, ואם אין — הלא ידעתם הדרך ילכו בה כיום הזה! — מאבדים את עצמם לדעת, חלילה. ואם תשימו לב לרוב המאבדים עצמם לדעת תמצאו, כי רק בשביל ההרגל הרע במותרות הוא. לא יכלו ללסטם את הבריות, — באו ורצחו את עצמם ואת משפחתם, בלי רחמים על אב ואם שכולה, על רעיה ובנים חביבים, וכדומה. והתורה למדה אותנו מראש, כי ידעו האבות להזהד

בזה, שלא יהא הבנים מתרגלים לבשר ויין ולכל מותרות. ד) לימוד לאבות, שלא יחפו על בניהם ויאבו להצדיק את מעשיהם, ועי״ז יתרגל גם האב לדעות הבן ומחשבותיו. כי כן טבע האדם: הוא מסביר לאחרים דבר שהוא יודע בשקרו, — ולבסוף הוא מתחיל גם כן להאמין בשקר הזה שהוא אומר לאחרים: וכך הוא דרכו של בדאי. ולמדה תורה, שיהיה כח לאב ואם לומד בפד, מלא: ,בנינו זה — סורר ומודה! איננו שומע בקולנו! זולל וסבא!״ ולא לכסות עליו. מצאנו לרז״ל: ,מעשה בבנו של רחב״ת, שנתחבר ללסטים וגילה את רזן והרגוהו. לאחר ג׳ ימים נתנוהו בכליבה, ובקשו לקלס עליו מפני כבוד אביו, ולא הניחן. א״ל: הניחו לי — ואני אומד על בני. פתח ואמר: ,ולא שמעתי לקול מורי, ולמלמדי לא הטיתי אזני — כמעט הייתי בכל רע, בתוך קהל ועדה״. ואמו קראת עליי: ״כעם לאביו — בן כסיל, וממד ליולדתו״. זהו כחם של אב ואם היודעים את אשר

לפניהם, ואינם מכסים על בניהם.

60

ה) הרב אוה״ח דקדק על הכתוב .איננו שומע״ ולא אמד: אינו שומע? וביאור: כי באמת בן םורד ומודה, שהוא עדנו צעיר לימים מאד, איך אפשר ״ויסרו אותו ולא ישמע אליהם״? אבל האמת הוא, כי מי שיצ״הר שולט בו באמת — שוב אינו יכול לשמוע בעצם לדברי תוכחה. וכמאמר הנביא: ״השמן לב העם הזה, ואזניו הכבה ועיניו השע״. כמו מי שמפקיד שומרים לבית פקידתו, ובא מי ומי לקבול עליהם — הלא בודאי לא יניחוהו לבא אל הביתי, וכן הוא הדבר: אחדי שהיצר יושב בין פתחי הלב — בודאי לא יתן לדברים נכוחים להכנם אל הלב. ודבר זה צריך התבוננות מרבה: הן, עכ״פ, רוצה כ״א מאתנו לעמוד בבחינה ולדעת מצבו הרוחני איך הוא j הן קרבים אנו לימי הדין, הימים הנוראים, ורוצה כ״א לדעת, אם יש בו כח ויכלת לשוב להשי״ת. וזה לנו האות: אם שומעים אנו התוכחות ונכנסות הן ללבותינו — זהו האות שאנו יכולים עוד לשמוע, ואין אנו נכנסים לכלל ״בן סורר ומורה, אינו שומע בקול אביו״, אף כי ״ויסרו אותו״{ אך אם, חלילה, אין אנו יכולים לשמוע עוד מוסר, ואינם נכנסים אל הלב — אות הוא, חלילה,

על גדר ״בן סורר ומורה״. וכבר עמדו ע״ז הדרשנים, כי יש גם לימוד לכלל ישראל מפ׳ בן סורר ומורה: לבל יאמר ישראל: אחרי שבנים אנו למקום — כרחם אב על בנו כן ירחם ה׳ עלינו ויותר, — גלתה לנו תורה, כי האב אינו

רשאי לותר על בן סו״מ. ובודאי על זה ידוה כל לב. והנה אמרתי לכם בשבת העברה, כי כל עוד אדון הברית הולך

עמנו — אין ממה לפחוד כ״כ. לא הסברתי אז הדבר כראוי. והנה בפרשתנו איתא: ״אריח: אם הצפוד, שאין לה זכות אבות, לא שבועות ולא בריתות — בניה מכפדין עליה; בני אברהם יצחק ויעקב, שיש להם זכות אבות ובריתות ושבועות — על אחת כמה וכמה,

אם סרח אחד מהם שהוא מכפר עליו״. לימוד שילוח הקן הוא, כי כל עוד שהאם עם הבנים •יחדו אין לקחתם, כי אם בשעה שהאם אין אתם. אי לזאת! כל עוד שאדון ברית ה׳ עמנו: האם עם הבנים ביחד, האם רובצת על האפרוחים — זכות כל

אחד מגינה על חבירו. זהו מה שרציתי להסביר. ומובן לפי זה: אם קיימת המצוה הזאת — אני ממהר את אליהו: אם הנך מדקדק במצוה של ״לא תקח האם על הבנים״, ואתה יודע, שאפילו אם אין זכות וברית מ״מ מנינים זע״ז — עי״ז: הנני מביא לבם

את אליהו... ויקוים: והשיב לב אבות על בנים״...

61

דרוש ט׳( ט ״ פ ד , ת ם י ט פ ו (ל פ׳ ש

״אנכי, אנכי הוא מנחמכם! מי את — ותיראי מאנוש ימות ומבן אדם חציר ינתן? ותשכח ה׳ עשך, נוטה שמים ויסד ארץ•, ותפחד תמיד כל היום מפני חמת המציק, כאשר כונן להשחית. ואיה חמת המציק ? מהר צועה להפתח, ולא ימות לשחת, ולא יחסר לחמו. ואנכי ה׳ א/ רגע

הים ויהמו גליו׳, ה׳ צ׳ שמר. ובפםקתא: זה שאמר הכתוב: ״חרפה שברה לבי ואנושה מכתי; ואקוה לנוד ואין, ולמנחמים — ולא מצאתי״. — ״חרפה שברה לבי״: חרפה שהדפו עמונים ומואבים. את מוצא, כיון שגרמו עונות ונכנסו גוים לירושלים, — נכנסו עמהם עמונים ומואבים לבית ק״הק, ונטלו את הכרובים ונתנום בכליבה, והיו מחזירים אותם בכל חוצות ירושלים והיו אומרים: לא היו ישראל אומרים לנו: אין אנו עובדי אלילים ? — ראו מה המה עושים! הה״ד: ״יען כי אמר מואב: הנה ככל הגוים בית יהודה!״ באותה שעה אמר הקב״ה: ״שמעתי חרפת מואב וגדופי בני עמון. לכן,

חי אנכי, נאם ה׳! כי מואב כסדם תהי/ ובני עמון — כעמדה!״ — ואנושה: באה עלי מכד, גברתנית ומתשת אותי. ״ואקוה לנוד ואין, ולמנחמים — ולא מצאתי״: — אמר הקב״ה: ״אנכי הוא מנחמכם!״. כמה תנחומין ימצא כל לב איש יהודי בדברי הנביא וביאור רז״לי ; כ ת ו ח פ ד ל ו נ ה ל ו ק א מ ו ה ה ש ע ש עליו. הוא שומע, כי בד מי ומי את ראשו לגורלו ואסונו׳, כי יניד מי ומי אבר לרוחתו ו נ יי ע מ י מ ש י י ; כ ם י ר מ נ ת ו ו י ר ו א נ מ ח מ י ר ב ה ולישועתו, לו א צ מ א י ם ל י מ ח נ ם מ ג . ו ן י א ו — ו ת ב ו ט ו ל ל ו ת ק י א מ וו ח י ט ב ם י י מ ש ה מ נ ת ה א ז ת ה ע ב . ו ו נ ו ג י ו ו ל ב ת א ע ו ב ל

/ ! ם כ מ ח נ א מ ו י ה כ נ , א י כ נ א : ״ ו נ ל האפשר לנו תנחומין גדולים מאלה?

62

אבל בלוע הנני כולי באםוננו האחרון, והנני דואה את כל העולם: ,תשת חושך - אלו מעשיהם ל ר לפני; וכמאמרם ד ו ח ש שחד מ של רשעים״, כי בשעה שהנך רואה מעשיהם של רשעים ופעולתם — ,הנה החשך יכסה ארץ״. והנני קורא ושומע דברי הנביא, וכמדומה, שלא דק שאינני מוצא תנחומין, אבל, להפך, עוד תגדל מבוכתי, עוד יתרבה יאושי על המצב הנורא. כמה מבין אנכי עכשיו מאמרם ז״ל: (ילקוט ישעיהו מ׳) ,מיד מתכנסין כל הנביאים והולכין אצלה, והיא אמרת להם: ,איך תנחמוני הבל, ותשובותיכם נשארו מעל?״ א״ר אבא בר כהנא: דבריכם צריכים מירוק: עד עכשיו אזני מלאות מן התוכחות שהוכחתם אותי, ועכשיו אתם באים לנחמני״, כר. (עי״ש) והדברים מתמיהים; ממש אין להבינם. וכי מה בכך שהנביאים הוכיחו אותם? וכי בשביל כך לא יקבלו תנחומות הנביאים? הבה ונראה את אשר

לפנינו!

הנה לפנינו תנחומות אל: השי״ת מבטיח, כי הוא ינחם והוא ירחם גם בשעה שלא ימצאו תנחומין בשום מקום. אבל מה אנו שומעים?- ״יען כי אמר מואב: הנה ככל הגוים בית יהודה״; באותה שעה אמד הקב״ה: ,שמעתי חרפת מואב וגדופי בני עמון״. והוא נשבע באותה-כעמרהד ן עמו י בנ שעה: ,לכן, חי אני, נאם ה׳ י כי מואב כםדם תהי׳, ו שימו לבו זדים עשקונו; באו גוים וישימו אותנו כטיט חוצות; אכלו את יעקב ואת נוהו השמו, - והקב״ה מאריך אפו לרשעים אלו, עד כי אמד נבל בלבו: אין אלקים שופטים בארץ לתבוע עלבון ישראל ילנקום נקמת דמו, והכל שרוי, הכל מותר לעשות לעס הזה5 ואם רק אמר יאמרו בני עמון ומואב: .הנה ככל הגוים בית יהודה!״ ע״ז באה

/J כי מואב כםדם תהי/ ובני עמון כעמדה . , תכף שבועת ה הנה כ״כ קשים דברים כאלה לפני אבינו שבשמים!

ועתה נשימה לב: איך יש לנו תקוה לרחמי שמים וניחומיו, בעת? ולא רק שאנו אומרים ככה, אלא שזוהי שאני בעצמנו אומרים ק שאיפת אלה החדשים, שנעשו רוכבים על עמם ביד חזקה, וזו משאת נפשם. אדרבה: נסו נא להגיד להם אחרת, - הלא פיהם עביט של שיפכין, ולשונם - חרב חדה; נכוגיס לרדת לחיי האיש הזה ולפגוע, ולא רק שהם אומרים כן, אלא הדי ת ו נ ו ת ש ו פ י ד , ר נ י ל מ כ בכבודי ב­ ­ כל מעשינו ככה המה: ככל הגוים. כי במה נבדל ישראל מן העמים ו אתר כל פ׳ קדושים וצוויה הרבים אמרה תורה: .ושמרתם את כל חקותי,5 ולא תקיא אתכם הארץ, אשר אגי מביא ם ת ו ם א ת , ש ע ואת כל משפטי ו אתכם שמה לשבת בה; ולא תלכו בהקות הגוי, אשר אני משלח מפניכם, >=י. יאומר לכם: אתם תרשו את אדמתם, ואני אתננה לכם לרשת אותה,

63

ארץ זבת חלב ודבש. אני א׳ אשר הבדלתי אתכם מן העמים; והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור, כר. ,והייתם לי

קדושים, כי קדוש אני ד•/ ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי״. הבדלת ישראל מן העמים — בשמירת השבת וקדושתו, בקדושת

חיי המשפחה, בקדושת ונזירות המאכלות. ואם בטלנו את השבת כמעט לגמרי בפרהסיא ; קדושת חיי המשפחה בטלנו, פרצנו; מאכלות אסורות שכחנו — האם אין זה ככל הנוים

בית ישראל? ״דרש רבא: (עירובין כ״א) ״אמרה כנס״י לפני הקב״ה: אל תדיניני כיושבי כרכים/ שיש בהם גזל ועריות ושבועת שוא! ״נצא השדה׳: אלו ת״ח, שיושבים ועוסקים בתורה מתוך הדחק; ״נלינה בכפרים״ — א״ח- בכפרים, אלא: בכופרים; בא ואראך זרעו של עשו, שהשפעת עליהם רב טובה — וכפרו בך. ,נשכימה לכרמים״: אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות; ״נראה: הפרחה הגפן? — אלו בעלי מקרא; ״פתח הסמדר״: אלו בעלי משנה; הנצו הרמונים: אלו בעלי תלמוד; ״שם אתן את דודי

לך״: שם אראך את כבודי וגדלי שבח בני ובנותי״., יכול רבא לדרוש גם כיום דרשה זו, אלו רצה היום האמנם הי להראות על ת״ח העוסקים בתורה מתוך הדחק? הלא חרפה היא להראות מלבד שמספרם ״נער יכתבם״, — אבל האמנם ישים מי ומי לב להם, להתפאר בהם? — לכד. דודי! נצא השדה, ואראך ת״ח, שעוסקין בתורה מתוך הדחק!״ — כאלו יש מה להראות ולהתפאר בזה. כל חדל אישים, כל בור וגס רוח שולח לשונו בלומדים אלה הלומדים מתוך הדחק. האמנם אפשר להתפאר בב״כ וב״מ שלגו, שהאבלים עומדים שם ומבקשים מנין, ודק בעזרת מלאך המות עוד ישמע בתוכם ברכו, קדיש וקדושה? איה הם בעלי המקרא, בעלי המשנה ובעלי התלמוד? והעיקר: — #בח בני ובנותי? האמנם נוכל להראות הרבה על ה״נלינה בכפרים״? הננו רואים היטב את ה״נלינה בכפרים״ אשר לא מזרעו של

עשו; ובושה תכסה פנינו לדבר על הנעשה ונשמע שמה! קשה למצא הבדל, המבדיל בין ישראל לעמים בכל הנהגתם ב״כפד״. הננו קורים בפ׳ השבוע דין מינוי מלך ישראל: ״שום תשים עליך מלך! ואמרו רז״ל: (סנהדרין כ׳), שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ! למנות להם מלך, להכרית זרעו של עמלק ולבנות בית הבחירה. ומינוי מלך קודם למלחמת עמלק. וכ״ד הרמב״ם ז״ל בה׳ מלכים. ואמנם מצות מינוי המלך, לכל המעמיק בתכונת עם ישראל וטבעו, הוא דבר מוכרח ומועיל מאין כמוהו. (וכבר בררתי במקרא בדרשותי בזה,) כי המתבונן בחובות המלך לעמו יראה, כי על ידו נתארגן העם. והלא טבע

64

העם הזה, להתפדר ולהתפלג, (ואפשר שהוא משום חשיבות אנשיו והתפתחותם הרבה, אשר איגם מקבלים עליהם מדות אחרים כ״כ בנקל, ואינם מושפעים מאחרים ביותר) והמלך בכחו והנהגתו הוא הי׳ המקשר' ומאגד את העם ומדריכם. ואם המלך הי׳ שומר תודה ושומר משמרתו ע״פ התורה(וכמבואר ברמב״ם, פ״ד מה׳ מלכים בסופו) ן אם בכל היו מעשיו לשם שמים, וכל מגמתו ומחשבתו היו להרים דת האמת - כי אז

באמת העלה את העם על גרם המעלות. — ובכ״ז, כאשר בקשו להם בימי שמואל, ואמרו: ,שימה לנו מלך לשפטגו ככל הגוים, והיינו גס אנחנו ככל הגוים, ושפטנו מלכנו, ויצא

לפנינו ונלחם את מלחמותנוד, - ראו מה גדול אז חרון אף ה׳ ע״ו! ואמרו ע״ז בספרי, הובא במדרש תנאים צד 104: ראבר״צ אומר: זקנים שבאותו הדוד כהוגן שאלו, שנ׳: ,שימה לנו מלך״ן אבל עמי

הארץ שביניהם קלקלו, שנ׳: .והיינו ככל הגוים, ושפטנו מלכנו״. הנה לפנינו קיום מ״ע של תורה, מ״ע שהיא קודמת למלחמת עמלק, שכ״כ צותה תורה ע״ז, ומכ״ש שקודמת לבנין בית הבחירה, ואעפ״כ, אסקשי לקיים העשה הזה בקריאה של .והיינו ככל הגוים״ - מה הי׳ אז? ב

ומה נאמר אנחנו, אם רוצים אנחנו לעקור מצות ועקרים בקריאהו של .והיינו ככל הגוים״? האפשר, א״כ, למצוא נחומים בדברי הנביא, ז

הקייא: .אנכי אנכי הוא מנחמכם?״ ואיך אפשר להנחם בדברי הנביא כעוד שלפנינו נבואת יחזקאל בן בוזי: ,והעולה על רוחכם - היו לא

׳!״ אשר אתם אומרים: נהי׳ כגוים, כמשפחות הארצות, לשרת עץ ואבן יזה,י אני, נאם אד׳ א׳ י אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלך ח

עליכם! והוצאתי אתכם מן העמים, כר. ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה, והבאתי אתכם אל מדבר העמיס, ונשפטתי אתכם שס פנים אל פנים״• הלא תדעו, אחי, מהו מדבר? בהיותנו במדבר מוקפים ענני כביד, אוכלי מן ולא חסרנו כל - גם אז קצה נפשנו משבתנו במדבר. ימי המה העמים? הלא גדע ג״כ מי המה הטובים והרעים גם יחדו. השאירו בלבבנו יםורים רבים ומכות רבות בין ידינו לאות ולמופת. יעתה, שוו גא לגגד עיניכם - .מדבר העמים״ מה הואי קללה מאין כמיה! צרה שאין דוגמתה! והיא באה על ידי רצון העם להיות ככל העמים, דומה להם. וכלום שערנו לנו דברי הנביא: .ונשפטתי אתכם שם (במדבר העמים) פנים אל פנים״? האפשר למוח בר דעת לחש גי י א מ אימת המשפט הזה. פנים אל פנים? ״ ״

ח , ז י ׳ א ץ ח ל ז י י א נ י ל : להחליף חיי עולם׳ והנני שוכחים כל זה, א ם , ו ג ל ה כ ת כ ן י ה ן ל נ כ י ר ך א מ ן ז ל ״ ט ר ב ב ו ה ע ז י א

שנטעה תורה בתוכנו, בחיי עולם של הפקר.

65 (5)

נתון הנני בכל הויתי תחת השפעת המאורעות בארצנו הקדושה. אשד מלבד דמי אחים השפוך כמים׳, מלבד רכוש רב ויגיעת בשר ורוח, דם וזיעת אפים, שנהרס ונחרב עד היסוד — עוד החריבו תקוות רבות. וה׳ יודע עדיין אחרית דבר. והנה העולם היהודי כולו, בכל תפוצות המלה, הראה התמרמרותו על הדברים האלה, וקימו דברי הנביא יואל: ,תקעו שופר בציון! קדשו צום, קראו עצרה! אספו עם, קדשו קהל, קבצו זקנים, אספו עוללים ויונקי שדים; יצא חתן מחדרו וכלה מחופתה׳״ (עי׳ דרשת רו״ל ע״ז). הכל קימו וקבלו, אבל: ,בין האולם ולמזבח יבכו הכהנים, משרתי ה׳, ויאמרו: חוסה, ה/ על עמך, ואל תתן נחלתך, לחרפה, למשל בם גוים! למה יאמרו בעמים: איה

אלהיהם ? הלא כבר שמענו להג הגוים השאננים ולעגם לנו: גם בארצם מוכים המה שוק על ירך, ורק אנחנו סובלים אותם. שמחים המה לאידנו. רבש״ע! אל תתן נחלתך לחרפה, למשל בם גוים! למה יאמרו בעמים איה אלהיהם? והננו פונים לאבינו שבשמים: אב הרחמן! אם אמרת: ,שמעתי חרפת מואב וגדופי בני עמון״, באמרם: ,ככל הגוים בית יהודה״ — שמע נא גם חרפתם אשר חרפוך; שמע נא חרפת העם, ואל תתן נחלתך לחרפה, למשל בם גוים! למה יאמרו בעמים: איה אלהיהם? והופיע לנחם את העם האבל אשר לא יוכל להרים ראש! נחמנו, נחמנו אבינו! יראה נא עולם ומלאו כי יתקיים מאמרך ע״י הנביא, אשר קראנו היום: ,הנה לקחתי מידך את כוס התרעלה, את קבעת כוס חמתי׳, לא

תוסיפי לשתותה עוד!״ עוד ישמע באזנינו אמרך: ,עורי, עורי! לבשי עוזך ציון! לבשי בגדי תפארתך, ירושלים עיר הקודש! כי לא יוסיף יבא בך ערל וטמא. התנערי, מעפר קומי, שבי ירושלים! התפתחי מוסרי

צוארך, שביה בת ציון!״.

66

דרוש י׳( ט ״ פ ד / ת א צ (ל פ׳ ת

הפטדת השבוע: ,דני עקדה לא ילדה!״, כו׳. והנה אין מובן: למה נסמכה הפטרה זו לפ׳ השבוע? הן אמנם קודים כסדד ז׳ דנחמתא, וזו אחת מהן, אבל, סוף סוף, הן צריך טעם: למה נסמכה כל נחמה לפרשה שלה ולא לאחרת? ובודאי יש טעמים בדבר, כי הן מפטירין מעין הפרשה. ומאי שייכות לכאן? והנה, אנו מבינים סמיכות הפטרת .נחמו נחמו עמי״ לפ׳ ואתחנן, - באשר קודים אנו בפרשה זו: .כי תוליד בנים ובני בנים, ונושנתם בארץ, והשחתם, כר. ועשיתם הרע בעיני ה׳ אלקיך להכעיסו. — העידתי בכם היום את השמים ואת הארץ,: ל כי אבד תאבדון, כר. והפיץ ה׳ אתכם בעמים׳. ודרשו רבותינו ד .בא ישעי׳ ובטלה, שנ׳: .והי׳ ביום ההוא יתקע בשופר גדול, ובאו

האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים׳, כר. ואמר עוד שם: ,בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים — ושבת עד ה׳ א׳, כר אתה הראת לדעת, כי ה׳ הוא הא׳ י, כר.

וע״ז באה ההפטרה בנחומיה: .דברו על לב ירושלים, וקראו אליה: כי מלאה צבאה, כי נרצה עונה״, כר. ובמקום .אתה הראתלדעת״—הנה: .ונגלה כבוד ה׳, וראו כל בשר יחדו״, כר. או כמו שכתבתי במקו״א, ע״פ דרשת רז״ל: כי שחת עמך, שאמר לו משה להקב״ה: למה? משל למלך ואריס: כשהם בישין — דידך ן אלא: בין ך מ אתה אומר: ע טבין, בין בישין — דידך הם, וכאן שכתוב: .רד, כי שחת עמך!״ — אמר הנביא: .נחמו, נחמו עמי!״ כי זה הוא תנחומין, אם נקראו ,עמי״. וכן בפ׳ עקב, כשמשה מוכיחן: ,ובחורב הקצפתם את ה׳... בעלותי ההרה לקחת לוחת האבנים, לוחת הברית, כר. ויאמר ה׳ אלי: קום, רד מהר מזה! כי שחת עמך, אשר הוצאת ממצרים׳, סרו מהר מן הדרך אשד צויתם, כר, ואתפש בשני הלחת, ואשלכס מעל שתי ידי,

ואשברם לעיניכם״.

€7

והנה דרשו רז״ל: (ברכות ל״ב) ״ותאמר ציון: עזבני ה/ והי שכחני׳— היינו עזובה, היינו שכוחה? אר״ל: אמרה כנס״י לפני הקב״ה: אדם נושא אשה, כר. ״התשכח אשה עולה׳״ אמד הקב״ה: כלום אשכח עולות אלים ופטרי רחמים, שהקרבת לפני במדבר ? אמרה לפניו: רבש״ע! הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך — שמא לא תשכח לי מעשה הענל ? אמר לה: ״גם אלה תשכחנה״. אמדה לפניו: רבש״ע! הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך — שמא תשכח לי מעשה סיני? אמד להי, ״ואנכי לא

אשכחך״. (עי׳ בכ״י, ט״ז ע״ב). עכ״פ, זוהי סמיכות הפטרת, ״ותאמר ציון׳ לפ׳ ״עקב״.

וכשאנו קוראים בפ׳ ראה הפטרת ״עניה, סעדה, לא נחמה״, — הנני מבין ג״כ היטב.

הננו קודים בפ׳ ראה: ״בנים אתם לה׳ אלקיכם י, לא תתגדדו ולא תשימו קדחה״. שביאורו: לא תעשו לכם חבורות ופצעים. ודז״ל דרשו ע״ז: לא תעשו אגודות, אגודות, ובתי דינים בעיר אחת•, זה מורה;כב״ש וזה מודה כב״ה״. רז״ל, בהשקפתם החודרת דאו, כי הפצע והחבורה היותר גדולה שיעשו הבנים בעצמם, היא: בעשותם אגודות, אגודות, ובעשותם בתי דינים הרבה במקום אחד. ״ולא תהי חלוקין אלו על אלו, שלא תשימו קרחה בכם, כשם שעשה קרח לישראל, ועשאן אגודות,

אגודות, ועשה קדחה בישראל״, כו׳ והזהיר הכתוב על עשיית אגודות, סמוך לאמרו: ״בנים' אתם לה׳ אלקיכם״ — לאשר כבר אמרנו, כי מטבע העם לעמוד כ״א על דעתו, באשר כל אחד ואחד הוא מיוחם בפני עצמו, ולכן אינו מותר על דעתו. וזהו אמדו: לאשר ,בנים אתם לה׳ אלקיכם כלכם״, ולדעת ר׳ מאיר אפילו אין עושים רצונו של מקום נקראו בנים, (ועי׳ מה שפי׳ מרן הגד״א זיל: בין כך ובין נקראים בנים, שנ׳: ״בנים סכלים המה״•, ואומר: .בנים לא אמן בם״•, ואומר: ,זרע מרעים, בנים משחיתים״•, ואומר: ,והי׳ במקום אשד יאמר להם: לא עמי אתם — יאמר להם: בני אל חי״. בנים סכלים, אף שלא למדו תורה, נקראים•, בנים לא אמן — אף שאין בהם מעשים, כי בא חבקוק והעמידן על אחת: ,וצדיק באמונתו יחיה/ (ר״ל: לא אמן הוא בלא חינוך, אבל, חלילה, לא בלא אמן, שהוא בלא אמונה.) ואף שעשו עבירות — נקראו בנים. והביא ראי׳ ואומר: ,זרע מדעים, בנים משחיתים — בני אל חי״) ולפיכך ישא כל אחד את לבבו לומה כי הוא גדול מחבידו. ומזה כל חלוקי הדעות׳,

ומזה, - אוי ואבוי! - חבורות ופצעים בגו העם ונפשו גם יחד. ובא הנביא בהפטרת היום, כשבא לנחם את ״העניה סעדה, לא נחמה״•, כשהזכיר את האבנים המונחות על דדך ישראל, — ואמר:

66

״וכל בניך למודי ה׳, ורב שלום בניך*. ובארתי במקום אחד, ע״פ אמרם שבמקדש ראשון אמר ה׳: ״על עזבם את תורתי״: שלא ברכו בתורה תחלה•, שלא היתה להם שום הדרת הכבוד ודר״א לפני התורה. וכמובן, באופן זה — אין למודי ה׳. והמופת הוא הדור שלפנינו: אין מברכין בתורה, אין נשיאות פנים לתורה, בטל כבוד התורה, וכל בנינו אינם שייכים ללימוד התורה בשביל זה. יש לנו טענות אל הדור הצעיר, כי אין לו שום חבה לתורה; אבל, הלא אשמים המה האבות: אלו חבבו

את התורה, אלו כבדו את התורה — היו הבנים למודי ה׳. והמקדש שני, הלא ידוע לנו, כי נחרב בשביל שנאת חנם. ואמר

בכ״ז: ״וכל בניך למודי ה/ ורב שלום בניך״. וכמה אנו צריכים לשתי הברכות הללו גם יחד! כמה חסרים לנו

שני הדברים גם יחד! וכמה צריכים אנו לתנחומין כאלה! ואם הננו קורים בפ׳ שפטים נחמת ״אנכי אנכי הוא מנחמכם״,

כר, — ג״כ אנו מבינים. הנה בפ׳ אנו קורים: ״שופטים ושטרים תתן לך״... ודרשו דז״ל: ,לך — ולא לעכו״ם אמר ד״קב״ה: מכל האומות אני אוהב את ישראל, שנ׳: ״כי נער ישראל ואהבהו; ממצרים קראתי לו: בני״*, וכתיב: ״כ, אני ה׳ אוהב משפט״. נתן את המשפט לישראל. אמד הקב״ה: כשאתם משמרים את הדין — אני גבוה, שנ׳: ״ויגבה ה׳ צ׳ במשפט״; ומשרה שכינתו ביניכם, שנ׳: ,והאי הקדוש נקדש בצדקה״; ואני גואל אתכם, שני: ״כה אמר הי: שמרו משפט ועשו צדקה״, כוי. ואמרו עוד שם: ,זש״ה: ״ועוז מלך משפט אהב״. משל למםלה שלא היו בה מילין, והיו בנ״א הולכין ותועין בה. אמד המלך לשלטון שלו: קבע בה מילין, שיהיו בנ״א רואין את המילין. כך אמר הקב״ה למשה: פנה את הדרך לפני ישראל ועשה להם שפטים, שיהיו מורים להם ולא טועין מן התורה״. מסד הקב״ה המשפטים לישראל, שיקבע ישראל חק ומשפט בעולם. גם העמים יש להם חקים ומשפטים, אבל לא יגבה ה׳ צ׳ במשפטם, ולא יקדש בצדקה. ״לא עשה כן לכל גוי, ומשפטים בל ידעום״. משפטים שקובע האדם הלא בנוים המה על יסוד תאות לב בני האדם, והי׳ המשפט למשפח-, כי כלום יוכל האדם ליסד משפט צדק? והדברים

ארוכים, ואכ״מ. וע״י מסירת המשפטים לישראל מסר הקב״ה לישראל להיות נוטה שמים ויסד ארץ. כמובן — לא דבר נקל הוא הדבר הזה•, כמובן — משלחת כבדה וכבודה היא לקבוע מילין בדרך התבל ומסלתה, שלא יתעו בני האדם. אבל — אל לשכוח, שמשלחת זו נמסרה לנו מידיו של

הקב״ה.

69

ואשר ע״כ, בבא הנביא לנחם בפרשה זו: ,מי את — ותראי מאנוש ימות״? כר, — אמד: ,ותשכח ה׳ עשך, נוטה שמים ויסד ארץ ותפחד תמיד כל היום״״. אם ה׳ עשך לנוטה שמים ויסד ארץ, הנה כמת

שיהי׳ עליך לסבול מעבודה כבדה זו, אבל אין ממה לפחוד. והנביא קורא: ,שמרו משפטי! וכשאתם משמרים את הדין — אני: ,ויגבה ה׳ צ׳ במשפטי; ומשדה שכינתו בתוככם, כרי, ואני , גבוה, שנ גואל אתכם. וזהו שנאמר בנבואה זו: ,חשף ה׳ את זרוע קדשו לעיני הגוים, וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלקינו״. — וכל הדברים מובנים. אבל — מה ענין הפטרת ,דגי עקרה״ לפ׳ תצא, בעוד ש,רני עקרה״ מוקדמת ואחרו אותה? מסתמא יש לה שייכות לפרשה. ואמרתי פעם, לפנים: כי לאשר בפ׳ זו נמצא דין גרושי אשה: ,ושלחה מביתו, והלכה והיתה לאיש אחר״. והנה בימי יחזקאל, כשבקשו לפרוק עול,: בן אדם! כהן שמכר עבדו, , באו אנשים מזקני יהודה לדרוש את ה וכן איש שגדש את אשתו כלום יש להם זע״ז? איל: כ״ז שלא מכרם, כו׳; ,איזה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה?״ ועי׳ הושע: ,הן ישלח איש את אשתו״. ולפ״ז קודין כאן: ,כי כאשד, עזובה ועצובת רוח קראך ה׳•, ואשת נעורים כי תמאס, אמד אלקיך. ברגע קטן עזבתיך״, כוי. ויש

להאריך. ועי׳ ילקוט האזינו. אבל לעניננו נראה. הנה בפ׳ תצא — דין סורר ומודה, דין הבן שאינו שומע בקול אב ואם, והוא זולל וסבא, שסופו ללסטם את הבריות ולהיות ממד לעמו. והנה באמת אמדו רז״ל, שבן סו״מ לא הי׳ ולא עתיד להיות, ולא נכתב אלא משום: דרוש לקבל שכר, — דבר שהוא תמוה ומפליא. וכי מעט מה שיש לדרוש בתורה, עד כי נצרך לכתוב פרשה שלמד, בענין שלא

יהי׳ לעולם? וכבד נאמרו בזה דברים רבים. אבל הפשוט £הוא: רז״ל דרשו סמוכים — פ׳ יפ״ת לפ׳ בן סורר ומורה לומר: דמאן דנסיב יפ״ת סופו להוליד בן סורר ומודה׳, ואין נמלט מזה, ואפילו דוד מלך ישראל. ועל פליאתו: ,מלך שכמותי יהרגני בני ?״ היתד, תשובתו: מ״ט לא דרשת סמוכים ?״ הן סמכה תודה בן סורר ומורה ליפ״ת, וא״כ מוכרח להיות כך גם אצלך. ולמדה תודה לאדם: דאה כבר נכשלת והולדת גם בן סודר ומורד,; אם רוצה הנך להציל את יתר בניך, ובני רעך וכדומה — דע את אשר עליך לעשות: כי על האב והאם מוטל, שלא לחפות על בן שכזה, כ״א: ,ותפשו בו אביו ואמו ואמרו אל זקני עירו: בננו זה סורר ומורה, איננו שומע בקולנו, זולל וסבא״. כל התוארים שאפשר רק לומר — עליהם לומר, ודבר זה גורם שוכל ישראל ישמעו וידאו. והרבה פרטים יש בדבר. והנה יש אשר לבבנו יתחמץ למראה דוד פרוע לשמצה. למחזה התרבות הרעה בביתנו.

70

: .קשה תרבות רעה בביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ל וע״ז אמרו ד ומגוג/ גוג ומגוג, עד כמה שהם אכזרים ופרצי חיות, אבל, סוף סוף, המה נלחמים מבחוץ; והתרבות הרעה הלא מלחמת בית היא, מלחמת אבות ובנים, מלחמת אחים. ויש אשר קשה משאול שנאת אחים ומלחמתם; והמלחמה נטושה על פני כל מחנה ישראל לעקור הכל מן השדשים.: .סורר — בתורה שבכתב, ומורה — בתורה שבע״פ; ל וכמו שדרשו ד סורר בתורה, מורה במצות״. (ע״י באדרת אליהו למדן הגריא דל) והי׳ כי יפלא בעינינו: מאין לנו דור כזה ? לנו שסבלנו כ״כ הרבה, ושהראינו לעיני כל יושבי תבל, כמה אנו יודעים להוקיר קדשים; אנחנו — שמסירת נפשנו בעד הקדשים היתה למופת לכל יושבי תבל — מאין באו אלינו בנים סוררים כאלה לחלל כל קדשינו לעינינו בבוז ושנאה

ובשאט נפש? אחיי גם עלינו לדרוש סמוכים: אסון לאומי קרה לנו לפני מאה וחמשים שגה ?.קרוב. .הוא גםיב יפת תאר״; ראה יפיפותו של יפת וחשק בה והכניסה לתוך ביתו. מי שעשה כן באיסור, ומי שעשה כן בהיתר, אחר אשר קיים .ועשתה את צפדניה״, כהאי תנא כר״א, דאמר תקוץ, כלומר: הסיר את צפדני יפ״ת זו; אבל היא דרשה .ועשתה את צפרניה״ כר״עק: - .תגדל את צפרניה״; היא גדלה את צפדניה ן$חבה אותם אח״כ בנפש העם, בלב האומה. ומזה נולדו ברבות הימים' בנים

סוררים; דור אביו יקלל, ואת אמו לא ירחם. הסירה, לכאורה, את שמלת שביה מעליה: אלו השמלות שמתקשטות בהן לשם דברים מגונים, אבל היא נשארה מה שהיתה; קבלה עליה* לכאורה, כל דיני ישראל ולשמור הכל, אבל היא לא שנתה טבעת ותכונתה, ונולדו בנים סוררים. וגדול האסון מאד, כי אין לנו אבות ואמהות, אשר יאמרו: ,בננו זה סורר ומורה!״ מחפים הננו עליהם. והמחלה מתפשטת יותר ויותר. עכשיו ינסה נא האב לומר: בני זה סורר ומורה — הלא בנפשו יהי׳ הדבר; הבן כבר גדל יותר מדאי להיות

בן סורר ומורה. ויש אשר המדאה הזה מביאנו לידי יאוש ממש; וכל הצופה מרחוק קצת, תתעורר בלבבו השאלה: ומה תהי׳ אחרית דבר? הלא, חלילה, קץ היהדות בא! ועד כמה יוכלו דורות כאלה להמשיך את קורות ישראל ותולדתו? וע״כ בא הנביא בהפטרת היום לנחם את ישראל: ,רני עקרה לא ילדה״. והנה אמרו ז״ל בברכות: ,איל ההוא אפיקורר לברוריא: משום דלא ילדה — רני ? אמרה לי׳: שטיא! שפיל לסיפי׳, אלא, רני כנ״י. ״ דקרא: ,כי רבים בני שוממה מבני בעולה, אמד ה

שדומה לאשה עקרה דלא ילדה בניס לגיהנם כוותיכו״.

11

המין הזה ידע והרגיש את המקום הכואב לנו ביותר, ובו נעץ את צפרניו. נגע בשאלת הבנים, בשאלת הדור, ואמר לה: ראה כי גם אתם — עליכם יהי׳ לשמוח, אם לא תלדו בנים׳, אבל שמחה כזו אך אסון הוא לעם, אסון מאין כמהו. וע״ז באה התשובה: שטיא! שפיל לסיפי׳ דקרא: ,כי רבים בני שוממה״, כלומר: ראה אחרית דבר, והוא סיפי׳ דקרא: הלא רבים אשר אתנו. אלא מאי רני עקרה? — דלא ילדה בנים לגיהנם כוותיכו. אמת: לא נכחד, כי נתקלקלו הדורות ונתקלקלו הבנים׳, אבל בנים כוותיכו, בנים נשחתים כמו בניכם — אינם אתנו גם היום׳, בנים לגיהנם כוותיכו לא ילדה, ב״ה, הלא נמצאים בינינו גם טובים מאד, לכל הדעות, מה שאינם ביניכם, שכולם סוררים, וכלם נכונים לעשות כל דבר תועבה. — זהו שייכות הפטרת היום לפ׳ השבוע. והנה הנביא איננו מסתפק בתנחומין אלה לבד, כי מעטים הם בשבילנו הנחומים, שלא ילדנו בנים לגיהנם כוותיהו, ואנו מבקשים גדולות מזה. ואמר: ,אל תראי — כי לא תבושי, ואל תכלמי — כי לא תחפירי׳, כי בשת עלומיך תשכחי, וחרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד. כי בעליך, עשיך — ה׳ צ׳ שמו, וגאלך — קדוש ישראל, אלקי כל

הארץ יקרא״. ואין הדברים מובנים. והנה הנביא, כאמור, איננו מסתפק בנחומים דלא ילדה בניםט ,האזינו״,) ,עתידה ו ק ל : (עי׳ י ל ״ ז ר לגיהנם. ולא עוד, אלא שמצאנו ל כנ״י שתאמר לפני הקב״ה: רבש״ע! הדי עדי קיימין! שנ׳: ,העדתי בכם היום את השמים ואת הארץ״. אומר לה: הריני מעבירן, שנ׳: ,כי הנני בורא שמיםחדשים״, אומרת לפניו: הרי אני רואה מקומות שקלקלתי בהם ובשתי, שנ׳: ,דאי דרכך בגיא״. אמר לה: ,הריני מעבירן״, כר. רואים אנו, כי תהי׳ בושה לישראל מדרכיהם ועלילותס, בשעה שיפקח השי״ת את עיניהם, וראו את האור כי טוב, ואת כבוד ה׳ הגדול ויבשו

מאד מכל מעשי שטותם.

וזכרו, כי עוד בימי עלומם חטאו, ובהיותם בגולה נתונים בתוך צרה ושביה — הי׳ בכחם כל יום ויום לשוב לבית אביהם, כאמור: ,היום — אם בקולי תשמעו״•, והלא יושב הגואל מוכן בכל שעה, ואין הדבר תלוי אלא בהם. (וכאשר בארתי בצקו״א מאמר הנביא: .מה נאוו על ההרים רגלי מבשר, משמיע שלום, מבשר טוב, משמיע ישועה! אומר לציון: מלך אלהיך!״ עי״ש) והמה, בעקשותם וזדונם, סבלו כ״כ צרות ומכאובים, חרפה ובושה בארצות שוביהם, ולא אבו לשוב אל אביהם אשר חכה להם כ״כ, ויתגעגע אחריהם, ויהי נכון לקבלם בזרועות פתוחות;

וכמאמר הנביא: ״חשף ה׳ את זרוע קדשו לעיני כל הגוים״.

72

הלא לו לא אטמנו אזנינו — שמענו גם עכשיו, בכל עת ובכל שעה, את הב״ק המנחמת: ״אוי לי שהחרבתי את ביתי, ושרפתי את היכלי והגליתי את בני לבין האומות!״ וכלום יש בושה גדולה מזו, בשעה שנבין את

הדבר כמו שהוא, בשעה שיחדלו לצים מלצון? וכמובן: בשעה שיש בושה — אין שמחה שלמה, ואין הנחמה מלאה. והרי אנו רואים מתשובת ישראל להקב״ה: ״הרי אני דואה מקומות שקלקלתי בהם ובושתי״, כר, ולא ניחא להו לשוב מפני גודל הבושה שתהי׳ להם. ובאמת הבושה היא גדולה למתבונן בה; ולמה באמת סבלנו כ״כ הרבה, בשביל דברים של שטות ? ומי המה אלה שהוליכו אותנו שולל מן הדרך דרך התורה? — הלא אנשים קטנים, נערים שובבים, ולא יותר. ואחריהם הלך עם זקן ונשוא פנים, בעל יחם אבות

שכזה, ובן־נסיון שכזה. אבל, כמה גדולים רחמי הש״ית עלינו. כמו שמבטיחים לנו על טעגת ״הרי עדי קיימין״: — הריגי מעבירן; ומעביר שמים וארץ, בכדי

שלא יהי׳ לישראל בושה. וכן אמר להם גם הכא: ״אל תיראי — כי לא תבושי, ואל תכלמי — כי לא תחפירי; כי בשת עלומיך תשכחי, וחרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד״. לא תהי׳ בושה בשביל ימי העלומים ומשובתם; וכן יסיר החרפה, שישבת אלמנה ימים רבים כ״כ, בעוד שהי׳ לאל ידיך

לעשות אחרת. הנה מצאנו לרז״ל שאמרו: ״לא גלו ישראל אלא, כדי שיתוםפו עליהם גרים״. והביאור הוא פשוט: (מה שלכאורה קשה: והרי קשים גרים לישראל?) כבוד מלכות שמים א״א שיתפשט בכל העולם כולו אלא ע״י ישראל; וכמובן בגולה, ע״י יםודים ומכאובים רבים; בדם מבחר בגיו ובנותיו פרסם ישראל כבוד שמים בעולם. (ועי׳ ברמב״ם סוף

.הלכות מלכים). וכמובן לא על נקל ילמדו העמים כבוד שמים: מוחם קשה ואטום. שנים לאלפים הוצרכו לשנן להם פרק זה. והרי גחלי דם שלגו, דם ואש ותמרות עשן בלי הרף הוצרכו לכך. הרבה מזבחות לאלפים .ולרבבות בנה ישראל, עד כי הביא הכרת שם שמים בתוך עמים רבים —

להבדיל בין האור ובין החשך. והנה מצאנו: ״ומבדיל בין יום ובין לילה — ה׳ צ׳ שמו״... וכבר .הארכנו בדרושים בזה. אבל עכ״פ מצאנו, ששם ה׳ צ׳ הוא מתאים להבדלת האור מן החשך. וזהו מאמר הנביא בתנחומיו: ״כי בשת עלומיך תשכחי, וחרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד״, יען: ״כי בעליך, עשיך -־ ה׳ צ׳ שמוי... הוא המבדיל בין האור ובין החשך. ועשה כן

73

על ידך, עמי, אשד ע״כ הוכרחת להיות נודד בלאומים, כדי להבדיל בין האוד והחשך. ,וגאלך - קדוש ישראל, אלהי כל הארץ יקרא׳ י, וכן על ידך יקרא ,אלקי כל הארץ׳, כי אתה פרסמת את שמו ומלכותו ע״י ענויך ויסודיך הרבים׳, אשר ע״כ לא תבושי ולא תכלמי עוד בכל זה, והי׳ לך

לכבוד. ואמנם: כן הוא הדבר, אם נשאוף לזה. קראתי אליכם, אחי, בשבוע העבר להקיף את הארון׳, ,כי ה׳ אלקיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם׳, ודרשו רזיל: זו מחנה הארון; וקראתי אליכם הקריאה להקיף את הארון, לפי שהשם וכל כנויו מונחים שמה, וישנם שמות שמתאימים לפי מצבנו אנו

כיום הזה. לא יצאנו למלחמה על אויבנו, אבל האויב יצא למלחמה נגדנו לעשות אתנו כלה, חלילה. נחוץ לנו כהן שידבר אל העם ואמר אליהם: שמע ישראל! הטה נא אזן! ראה נא ישראל את דמך השפוך, — לפחות יהי׳ נא לכבוד שמים׳, ראה נא להבדיל בין האור ובין החשך: ראה נא להגדיל כבוד הש״ית׳, ראה נא לסבב את הארון, זו התורה, להרבות בתורה, כ״א לפי יכלתו, לתמוך בידי לומדי התורה, ולגדל את הבנים

לתורה. הן יגיעו בקרוב הימים ויקוימו כל דברי הנביאים. והלא אז בושה תהי׳ לנו, כי לא השתדלנו אפילו ,שלא להוליד בנים לגיהנם כוותיהו״, ואדרבה, נדחקנו ביניהם דוקא. נראה נא לפחות, כי לא נצטרך לבוש כיכ מפני מעשינו, הלא בקרוב נראה: כי אך ,ברגע קטן עזבתיך,

וברחמים גדולים אקבצך, ובחסד עולם רחמתיך/

דרוש י״אה נ ת ש י ר ח א ל

, הקבועה לעריה. פ ׳ ר הדרשה הגדולה ביום ה׳ בצבים ת ונדחית הפעם מפני קביעות דיה, ביום ב/

— ,על כן יאמרו המשלים: באו חשבון! תבנה ותכונן עיר םיחון!״ ודרשו רז״ל ע״ז: ,ע״כ יאמרו המשלים ביצרם: באו ונחשב חשבונו

של עולם׳, כר. רבותינו זיל עמדו על החשבון, כי אם אנו באים לחשוב חשבונו של עולם — הננו רואים לפנינו מלחמה בכל כלליה ופרטיה ודקדוקיה, בכל האמצעים השונים, הישנים והחדשים ואשר עוד יתחדשו; ואם נאמר לנצח במלחמה אז עלינו להשתמש בכל האמצעים, וזולת זה נפול שדוד. המלחמה הזאת תקרא בפי החכמים: מלחמת השכל עם החושים, או החמר עם הרוח; וכל זמן שלא נמצא את הדרך השוה המשוה בין שני הנלחמים האלה, — לא תעשינה ידינו תושי׳ בכל פנות שנפנה. וכבר הראנו לדעת, כי אם בכל המלחמות, מלחמת העמים זב״ז, הננו רואים מלחמת החושים זב״ז, מלחמת החומר — כי הלא גם החושים והתאוות תתפדדנה לענפים רבים שונים ומשונים, כמו: הקנאה, התאוה והכבוד, הבצע, (רכוש ועבודה גם שניהם לבצע ישאפו, ושוא בקשת האידיאלים בזה.) וכדומה,— הנה במלחמת העמים על ישראל הננו רואים מלחמת החושים עם השכל, וזהו סוד שנאת העולם לעם העולם. ובכל עת שאנו רואים, כי כח השכל יחלש, והוא יגוצח — יגוצח גם עם ישראל. וכשם שאנו בטוחים כי לעולם לא יתבטל השכל, ולא יכריעוהו תחתיהם החושים עם כל כחותיהס הרבים והחשוכים — ככה הננו בטוחים שלא יכריעו את עם ישראל לעולם. והדברים ארוכים מאד, ונבארם אייה במקו״א ברחבה. גס מלחמת הדורות תמיד, מלחמת האבות והבנים הנוראה,

היא ג״כ מלחמת החושים עם השכל.

75

עתה נשים פנינו למלחמת החושים עם השכל בכלל, וממנה אפשר להקיש על הפרט.

המלחמה הזאת כבדה היא מאד, וכלום אפשר להיות אחרת ? מלחמה, אשר תמשך, כימי השמים על הארץ, בלי הרף, בכחות איתנים ונפלאים

במינם. והנה, אלו היו ב׳ הצדדים שוים בכחותיהם ותחבולותיהם, כי אז

היתה ג״כ המלחמה נוראה וכבדה מאד, אבל באמת לא כן הדבר: הצד * האחד יש לו אמצעים יותר גדולים ורחבים. וכבר כנו חכמים ליצה״ר׳ זה שד המפקד את צבא החושים והתאוות: מלך זקן וכסיל, מלך שיש לו עבדים רבים שומעים בקולו לכל אשד יפקד עליהם, מבלי בקורת וספיקות מצד עבדיו המסורים אליו, בעיגים סגורות וכץורים אחריו יהלכו. והוא זקן ובעל נסיונות רבים, כי אותן התאוות שהיו לפנים — הנן גם עתה, לא שונו ולא ישונו׳, ונוסף לזה הוא כסיל, שאינו מחשב דרכיו, והכל יפה לפניו׳, הלא לא יתבייש בפני המלעיגים, לא ידע עת וזמן, אולי לא

יאות לעשות כן ברגע זה, וכדומה. והשכל, היצ״ט הוא להיפך ממש. לא השכל שהי׳ לפניו הוא שכל כיום הזה. והוא אין בכחו לפקד על צבאיו כ״א לבקשם. ועבדי השכל הלא בעלי שכל המה׳, המה יבקרו אחדי פקודת אדונם הכבה, ומטעם זה — גם מסכן באמצעים ותחבולות; ונוסף לזה גם חכם היודע עת לכל חפץ, ודבר זה לא יתכן היום, וזה לא יתכן למחר, וכדומה הרבה. והנה להרבות במופתים ע״ז אחשוב למותר. אבל הננו רואים, למשל, את השחד המעור עיני חכמים י, לו יש ג״כ יד במלחמה: הצד הא׳ משחד את מנהיגי הצד 'השני, יהי׳ במה שיהי׳, ובזה ינצח, כמובן. והדבר הזה הלא

מסוכן מאד, ומה נורא הוא! אך הצד השני לא יוכל לעשות כן. החושים המה ישחדו את צבא השכל במנעמי חיים רגעיים שונים, ואין לך צד, שהוא עלול ומםגל לקבל שחד, כהשכל, כי הלא השחד יעוד את עיניו, ובעל פניה, לא יוכל להיות עוד בעל שכל שלם ובריא י, ואדרבה, מכיון שהוא משוחד — שוב שכלו מראה לו באמת, שכן הוא הצדק, ולא ימצא א״ע כבוגד, תחת אשר מקבל שחד אחר ירגיש לפחות עותתו ובגדו אשר בגדי, משא״כ להיפך: השכל לא יוכל בשום אופן לשחד את החושים, כי א״א לשחד את הידים, שלא ירגישו בכאב, וכן

בהרגשת הנעים וה^רב. ונמצא, כי צד החושים לעולם ידו תקיפה. בעת האחרונה, למשל, הננו רואים, כי הלוחמים מצד הא׳ יתאמצו וישתדלו לעשות ריבולוציה בין צבאות הצד השני; ואם יצליח דבר כזה בידם — אז יעשו חיל. כאשר עינינו דואות. ובדרכים כאלה משתמשים

76

החושים לעשות ׳יבולוציה אצל השכל ועוזריו: מטילים ביניהם ספיקות והרהורים, ועי״ז מתישים את כחס, כמובן.

(כדברים האלה ממש תראו במלחמת העמים עם ישראל: בשעה שהם רואים, שלא יוכלו להכריע את העם ע״י מכות ורדיפות — יחלו לשחדו באיזה הבטחות, וע״פ דוב יצליח דבר זה בידם, לגדל אסוננו; ולפעמים ינסו לעשות ריבולוציה בעם הזה נגד תורתו ודתו, וגם דבר

זה מצליח בידם. והדברים ארוכים מאד). ואשר ע״כ המחזה הזה לא חדש הוא אתנו לראות, כי החושים וסערות החיים ינצחו את השכל במלחמה, והשכל ינוצח כ״כ• עד כי יאמרו משכיל להולך בשרירות לבו ואחרי הרגשת חושיו. והשכל יסכים לזה, ויתאמץ עוד להביא ראיות והיקשים לזה, כי ע״כ משחד הוא. ועוזריו מהדסים, וממנו יצאו: ״מני׳ ובי׳ אבא לשדות בי׳ נרגא״. אבל ראה זה פלא, כי ינצחו החושים את החושים, כי נהי׳ מנוצחים כ״כ במלחמת התאוה, עד כי לא גרגיש דברים שאין השכל נדרש להם כלל, ושרק אדם בעל חוש בריא ירגישם תמיד — זהו פלא — מה שא״א לעמוד עליו — יוצא כבד מגדר הרגיל, והוא מחזה אי־נורמלי, לפחות; והננו מוצאים בזה סימני מחלה איומה, המכלה כל מבלי השאיר שריד — מחלת

עצבים, מחלת לב, מחלת מוח ומחלת כל האיברים הפנימיים. הנה קי״ל, דתרי קלי לא משתמעי, וע״ז אמרו: ״מה שאין האזן יכול לשמוע״. (עי׳ באור דברי הרמב״ם בה׳ שופר, דאפילו יד״א לא יצא)4 והנה אמרו ביומא כ׳: ״אלמלא קול המונה של רומי — הי׳ נשמע קול גלגל חמה כשהוא מנסר״, כר. והוא בנוי על יסוד זה, דתרי קלי לא משתמעי, ובכ״ז יש כלל בידינו: ״דאיידי דחביב — יהיב דעתי׳ ושמע״. והנה אמרינן שם ביומא: ״דג׳ קולות הולכין מסוף העולם ועד סופו: קול המונה של רומי, וקול הנשמה כשהיא יוצאת מן הגוף״... ואע״ג דבעו רבנן רחמי עלי׳ ובטלוהו, — כ״ז הוא רק בקול היחיד, מלתא דמתרמי בכל עת ורגע, אבל לא יתכן דאפשר לבטל קול נשמת עם, כשהיא יוצאת ומתפרדת מגופו; קול זה בודאי נשמע. והדי לפניגו, כי גם הקול הזה לא נשמע לנו. והרי עמנו גמצא במצב הגסיסה: כמה קהלות הקודש, שהלכו כבר לעולמם, - והרי הקול הנורא הזה לא גשמע אצלנו, מפני קול המונה של רומי. ואלו הי׳ חביב לנו — בודאי שמענו את הקול הזה, אנקת חללים, ולא קול המונה של דומי, שאותו אנו שומעים דוקא, איידי דחביב לנו. ופה מתחלת השאלה האיומה: הלא אין זה נצוח החושים על השכל, כ״א נצוח החושים על החושים? שהרי דבר זה מוחש הוא, כאב נורא ומאוים, גסיסת עם, שאנחנו עצם מעצמיו,

בניו אשר אהב סלה.

77

אחי, ועמי! כן הוא הדבר: עמנו גוסס הוא ומסוכן. ודין מפורש הוא אצלנו, כי כל המעצם עיני הגוסס, כאלו שפך דמים. עלינו להיות זהירים מאד מעצימת העינים. ומטעם זה הלא תסלחו, אם תשמעו דברים, אשד לא ינעמו כ״כ, את האמת המרה׳, כי אין אנו רשאים להעלים עין מן המצב כמו שהוא בלי כחל ושרק, ועלינו להראות, כי לא רק שכלנו אבדנו, אבל אבדנו גם את רגשותינו, רגשי האנושיות הבאות ונובעות

מן המוחש ולא מן השכל. שוו נא לנגד עיניכם את המשחק בקוביא, שאבד כל אשר לו בענין הרע הזה גם כל תכשיטיו כבד נתן בעבוט, ויאבדם בשחוק וגם את בגדיו; והוא יושב כמעט ערום ויחף, ועדיין תאותו נגדו, והוא מעמיד על ה״דף״ גם את אשתו ואת בניו — מה נאמר לאיש הזד, ? האם לא אבד את רגשותיו? והלא האיש הזה הוא סבור: אפשר, שירויח עוד ויצא שכרו בהפסדו. — ומה נאמר אנחנו, אם אבדנו כבר בדרכנו הרע את כל אשר לנו: את כל רכושנו הלאומי, גם אדץ גם ממשלה אבדנו, גם כבוד גלה ממנו; גם כל עדיינו הסירונו מעלינו: כל המדות הטובות והמשובחות, שהיו פאר ותכשיט לעמנו — הלא הכל אבדנו, ומה נשאר לנו? ערומים נותרנו, ואין לנו כ״א נשותינו ובנינו — וגם אלה הננו מעמידים בשחוק הזה, שאנו מצחקים בעקשנות נוראה. הננו ממשיכים את דרכנו הלאה: לברוח מבית הספר, לשכוח תורה, לחלל את השבת, לפטם עצמנו במאכלות אסורות, וכדומה. האם אפשר הי׳ הדבר, — אלו הי׳ לנו הרגשה קצת — כי לא נשוב אל ה׳.. בעת שהוא קורא אלינו: ״דרשו ה׳ בהמצאו״, וכקריאת הבורגן שהזכרנו בשבת קודש העברה? האם לא יצדק עלינו באוד הדרשנים במאמר: ״אשמנו מכל עם, בושנו מכל דורי ? לפנים כש״גלה ממנו משוש״, כבר ״דוה לבנו בחטאנו׳, ובספור: שאך נתיקר השער, ומיד בדקו ומצאו החטא; ועכשיו: ״החבל , הגמ אווינו ונפרע פארנו; זבול ביימ חרב בעוננו, טירתנו היתה לשמה, יופי אדמתנו לזרים, וגם כחנו לנכרים״. ומה יש לנו עוד? — ״ועדיין לא

שבנו מטעותנו״. אחי! איתא בשלטי הגבורים למו״ק, והובא גם ברמ״א, דאסור לשום מפתחות .ביהכ״ג תחת מראשותי הגוסס, שזה ממהר מיתתו. ומה עשיגו אנחנו? — גוסס הוא עמנו, מפרפר בכאבו וחליו, ואנחנו הננו באים ומשימים מפתחות ביהכ״נ תחת מראשותיו: סגרנו כמעט את כל בתי המדרש מבלי באי מועד, בטלו כל הסדרים; ואם נמצאים עוד בינינו לומדי תורה, המפקירים עצמם עליה, ואשר עליהם אפשר לומד: ״ההרוגים על שם קדשך״, — הלא גם אותם איננו מחזקים, ואיננו מראים להם שוס התקרבות ואותות של חבה; והלא באופן הזה הננו מקרבים את סוף חיי

78

העם, ואין לך דבר שמקרב את מיתת העם כנתינת מפתחות בהמ״ד תחת מראשותיו. ואת הדבר הזה אנו עושים, וחותיס גחלים על ראשינו. האין

זה חסרון רגש לגמרי? אנו חיים כעת בתקופה, שכל העמיס הקטגים מרימים ראשיהם ועושים דבר מה בעד קיומם; וכשהם באים לעשות דבר מה — הנם מבקשים ומחפשים כל דבר ומנהג ישן, כל דבר המעיד על קולטורתס הישנה, ולומדים אותו, שומרים אותו ונזהרים בו. ומה נעשה אצלנו? הלא סוף סוף גתעורר גס בגו הדגש לחיות חיי עם, אבל מה עושים אנחנו להגדיל ולהרחיב אופני קיומו? מעולם לא גברה שכחת התורה בישראל כמו עתה; מעולם לא היו מנהגי הדת ועקריה כ״כ עזובים כמו

עתה — ואין מעורר ואין מתעורר. והנה דוד המע״ה, — בראותו צרת הדור, בראותו את העם במצב נורא כזה, בראותו את מצב הרוח עד כמה הוא בשפל, כמו ממש אין רוח ונפש לעם הזה. ובראותו את קושי החיים ומרירותם הנורא, עד כי עוד מעט ואין כח לחיות, ובראותו כי אבד לנו דרך בחיים: לא נבקש ולא נמצא שום מוצא מן המצב הזה — טען ואמר: ,ואל תבא במשפט את עבדך, כי לא יצדק לפניך כל חי״, כאומד: א״א לבקש משפט ממנו, כי כמעט א״א להיות צדיק, וכל חי לא הי׳ יכול לעמוד בנםיון אשר כזה. אם הנך דואה כי אין נפש ורוח לעם הזה, — עליך לדעת: ,כי רדף אויב נפשם״; ואם חייו אינם חיים ואינם מסודרים כראוי, מה שא״א לקרותם חיים כלל, ומטעם זה ידאו ענינים בלתי נורמלים הרבה בחיינו,— לא אנחנו אשמים, אבל: ,דכא לארץ חייתי״, והמדוכא — הוא לא יוכל לבקש תמונות וסדרים בחיים; ואם איני רואה את דרכי לפני, לא את העבר ולא את העתיד, כאשר הזכרנו בשבת הקודמת: ,ישראל לא ידע לשעבר, עמי לא התבוגן לעתיד״. — הוא ג״כ, יען ,הושיבני במחשכים כמתי עולם״: הגגי גמצא תמיד בקבר; ותחת אשר סביב המת, הלא קובריו וחופריו יסורו ממני אחדי עשותם מעשהו, ואויבי כדוד שתו עלי תמיד כל היום. ומזה נולדה התמונה הזאת: ,ותתעטף עלי דוחי, בתוכי ישתומם לבי״; הלב ממש ישתומם על המחזה: איך התעטפה בי דוחי כ״כ ? — ,זכרתי ימים מקדם, הגיתי בכל פעלך, במעשה ידך אשוחח״. והנני זוכר: בימים מקדם ,פרשתי תמיד ידי אליך״, והי׳ בי כח ובטחון לעשות הדבר הזה, יען: ,נפשי כארץ עיפה, לך סלה״: נפשי, בשעה שהיתה עיפה, אבל — לך היתה סלה. או כי יאמר: לפנים הייתי צריך רק לפרוש ידי אליך, רק לשבח את מעשי, אבל ,נפשי כארץ עיפה היתה לך סלה״; אבל עתה, בהתעטף עלי רוחי, בעת שאין נפש ואין חיים, והנני יושב במחשכים, - הנני מבקש: ,מהר, ענני ה׳ ו כלתה רוחי. אל

תסתד פניך ממני — ונמשלתי עם יורדי בור. הלא תראה עם נלאה מרוב צדה, והוא חולה וגוסס, והכל נעשה לקרב מיתתו לולא עזרתך

וחסדך אתנו. אחי ועמי! אבל גם השוכב בקבר, אם ישמע כי בא מי להצילו, הלא !ראה אותות חיים. הלא תדעו, כי על שדה הקרב, במקום רבו החללים והנפצעים, ובבא הםניטרים לבקש אולי ימצאו מי ומי שעוד נשמה באפו, — גם היותר חולה והיותר חלש ישתדל להראות אותות

חיים, למען לא יחשב במתים. ועלינו הלא להחל להראות אותות חיים, אותות, שהחולה מראה בהם שכבר החל לשוב לדעתו, והוא יודע את כל אשד סביבו׳, כי מכיר הנהו את היותר קרובים אל לבו, כמו אב ואם, ועמם יחל לדבר, אם גם בתנועה רפויה וחלשה. אם נחפוץ להראות אותות חיים וכי שבנו לדעתנו, — עלינו לפנות להיותר אהובה לנו מכל אשר בתבל, אשר אין לנו קרובה ממנה, היא תוה״ק, ונראה כי נכירה. נשתדל נא להראות לאם היקרה, כי אם כי חולים מסוכנים אנחנו, אבל עודנו חיים, וכי עוד יש בנו מעט דעת להכיר את עותותינו הרבות; נחל נא כלנו כאיש אחד, כל מי שירצה להראות אותות חיים, להשמיע במרום קולנו ולבקש, כי

יוציאנו מבור כלא אשר נתננו בו. ״שמע קולנו״. -־ ״השיבנו״. אחי ועמי! הנני מצייר לפני: איש הנתון בקפאון וקרח, וכבד אין בו כה לשאת הקרח הנורא, והוא מקבל מעט אש ועצים להחם את בשרו; והוא נמצא במקום שמם, שאם לא ישמור על האש, שישאדו ממנה זיקים, הלא מחר יקפא שנית, — בודאי יראה לשמור האש הזאת מכל משמר

למען הצל נפשו. ככה נדמינו גם אנו: מה יועיל לנו, אם עלה בידנו להתחמם כרגע ולחמם את לבבנו, אם אח״כ תכבה האש הזאת ונשאר כמקדם קפואים בקרה? הלא עלינו לשמור מכל משמר את האש הקדושה הזאת. אבל, הלא נדע, כי שמירתנו מעטה, וכי נמצאים הננו במצב של חש״ו, שאינם בני שמירה, ו״מעמיא עמיא ואזלא״. עלינו להתפלל להש״ית, כי הוא יעזור לנו לשמור על הנחלת הזאת שלא תכבה, נתפלל נא כלנו

כאחד: ״אל תשליכנו מלפניך, ורוח קדשך אל תקח ממנו!״. אחי! קשה לכל אדם להשאר יחידי, כי מה ידע האדם את אשר יקרה עמדו, אבל נורא מאד להשאד כן בעת זקנה, ובעת הלי, ומה גם בזקנה וחלי כאחד. נורא מאד הי׳ מצבנו להשאר ביחידות בכל עת וזמן. אבל עתה, כאשד זקנו והננו חולים ודוויים, ואין בנו כה לשאת עוד, —אל הלא בודאי לא נוכל להשאד יחידים. ובכן, נתפלל נא בלב שלם: .

/! ו תשליכנו לעת זקנה׳, ככלות כחנו אל תעזבנ

80

— .ויסב [חזקי׳] את פניו אל הקיר״: על עסקי קיר. ובבבלי איתא, דעםקי הקיר הם של אלישע: ,ומה שונמית, שלא עשתה לאלישע אלא עלית קיר קטנה — החיית את בנה, אבי אבי״... כר. ובירושלמי: •על עסקי קיר דרחב: ומה רחב, שהצילה'שתי נפשות, הצלת כל קרוביה

ומשפחתה, א״א שהציל כמה נפשות — עאכו״כ״. רואים הננו בזה כי שתי זכיות תעמדנה לחולה, כי ישוב לאיתני וכי יוסיפו לו ימים: אם זכות החזקת ידי לומדי תורה, אם זכות הצלת

נפשות, מחמת המלך והעם. אחי! חולים הנם בנינו מאד; מחלה איומה ומםוכנה שלטה בם. אם רוצים הננו, כי ישובו בנינו לאיתנם — עלינו להחזיק בשתי דרכים אלו: להחזיק ידי לומדי תורה, ולחזק כעת ידי הנמלטים מחמת מלאכי מות. והנה כולהו איתניהו בן: הנמלטים הרבים הבאים כעת להכא, רבים המה בני הישיבה ברוםיא השבים לביתם׳, גס יש בזה הצלת נפשות מן המין השני. הנני מעורר רחמים על הדבר הזה: חוסו, רחמו ובאו לעזרה!

זכות זאת תעמוד לכם ליום הדין הבא באופן נעלה מאד. רז״ל אמרו על הכתוב ,ונתן לך רחמים ורחמך והרבך כאשר נשבע לאבותיך״: ,כל המרחם על הבריות — מרחמין עליו מן השמים״. ג״ז אחת מן הברכות, אם השי״ת נותן רחמים בלב איש לרחם על הבריות, כי מלבד המדה הטובה של רחמים על הבריות, הנה עי״ז

יוכל האיש בעת צר לו לבקש רחמים על עצמו. מספרים: אחד הקבלנים, שהיו לו עסקים בחצר המלך, צריך היה פעם לבקש את המלך ע״ד ענין נחוץ, שהי׳ גוגע לקיומו. בדרכו פגש האיש אלמנות ויתומים, אמללים רבים הולכים לבקש על נפשם מאת המלך. ואם אמנם כי ידע, כי יש ל8ל יד המלך למלא כפי האפשר את בקשת כ״א, מ״מ הי׳ קשה בעיניו להציע בקשתו אחרי כי באו אנשים לבקש על חייהם ממש, ומה יקטן ערך בקשתו ? אבל נחוץ הי׳ לאיש הדבר, ויגל אזן אחד משרי החצר מזה. ויאמר לו השר: בא גם אתה והכנס בדברם בבקשת רחמים בעד האמללים האלה, ובתוך הדברים תכנים גם את בקשתך. ויאות האיש. אבל מה נשתומם האיש, בהחילו לבקש רחמים על האמללים, כי תיכף שאלו המלך: ומה עשית עד עתה לטובתם, עכ״פ כפי יכלתך ? ורק לבקש הנך בעל יכולת ? כמדומה, שאין

לנו להאריך עוד. אנחנו לא נוכל לבא בבקשת רחמים עלינו, בעת צר ומצוקה לאחינו בכל פנה, והמה אומללים כ״כ. העצה היחידה: כי נבקש רחמים בעד אחינו האמללים, ובתוך זה נכלל תפלתנו בעד עצמנו. אבל מה

81 (6)

נעשה, אם השי״ת ישאלנו: ומה עשיתם אתם בכל אשר יכלתם לעשות בעד האמללים?

הנה היו״ט הולך יקרב. הלא רבים יהיו האורחים הפלטים, שלא יהי׳ להם אצל מי לסעוד, ולומדי התורה מה יעשו בימים כאלה? והפקעת השערים לצרכי היויט — האלו הם הרחמים שלנו? השי״ת יתן

בלבבנו רחמים לרחם על הבריות, ואז ירחמו עלינו מן השמים. והנה אמינא בזכות ישראל מעשה דר׳ אמנון הידוע. והלא גם אנחנו כלנו שוכבים באיזה תיבה, ומסביב לנו אברים קצוצים-נ קצוצי יד ורגל אנחנו וכל איברינו מרוסקים. ובכ״ז הננו אומדים: ,ובכן ולך תעלה קדושה״. הננו מקדשים שם שמים, ומקבלים עליגו עול מלכות שמים, ומכינים עצמנו לתוקף קדושת היום, ואם אנו מתפעלים מצדיק אחד שעשה ככה — כמה עלינו להתפעל מעם שלם, שהוא עם קדוש ומקדש שם שמים בגלוי ובסתר. ולא הגמון א׳ קוצץ איברינו, אבל הגמונים מכל צד, עבד ופנה. עם קדוש אנחנו, ובזכות זה אנו מקוים להכתב

ולהחתס בםשצ״ג: לשנה טובה ומברכה. אמן!

דרוש י״ב( ב ״ פ ר / ת ת ו ח י ל ם ס ד ו ו י, ק י נ צ

כי קרוב אליך הדבד מאד. ובילקוט בשם תנדב״א: ״פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאני אדם אחד. היה מתלוצץ ומלעיג בדברי. אמרתי לו: מה תשיב ליוצרך ליום הדין ? אמר לי: בינה ודעה לא נתנה לי שאקרא ואשנה: אמרתי לו: בני, מה מלאכתך? אמר לי: צי;ד. ואני אמרתי לו: מי למדך שתטול פשתן ותאדגנו מצודה והשליכה לים ותעלה הדגים מן הים? אמר לי: בינה נתנה לי מן השמים. אמדתי לו: מה ליטול פשתן ולארוג מצודות להשליכה לים להעלות בה דגים מן הים נתנו לך דעה ובינה מן השמים, — לדברי תורה, שכתוב בהן: ״כי קרוב אליך הדבר מאד״, לא נתנו לך בינה ודעה מן השמים ? מיד הרים קולו ובכה עד שאמרתי לו: אל ירע לך שכל באי עולם משיבים תשובה

זו, אבל מעשיהם יהיו מעידים בהם״ המאמר הזה בכל פשטותו מלמד אותנו הרבה מאד, והרבה יש לעמוד עליו. עמדתי זה כבד על שנוי הדורות מלפנים עד היום. ולא רק בחסרון הטובה, שהאגשים הגדולים והטובים והמעשים הטובים הולכים ומתמעטים הן באיכות, הן בכמות: אין לגו לא תמימות פשוטה

ולא יראת שמים שלמה. אין לב טהור ולא רגש חם — הכל נשתגה. אבל מדבר הנני על דבר האנשים הרעים. גם המה גשתגו. ולא דק שנתרבו, — אבל הודע מצב רוחם עד כי לא נכירם. הרבה חזקות היו גם לעוברי עבירה, ועתה אבדו חזקותיהם. למשל: הכלל הידוע: ,לא שביק היתרא ואכיל איםורא״, ״חמצן של עובדי עבירה מותר מיד מפגי שהן מחליפין״. ובדיגי ע״ה שחז״ל כבר הקפידו עליהם וטמאו אותם, כלומר: הבדילו אותם מתוך הקהל בשביל רעתם. ובכל זאת היתה

הזקה: ,אימת שבת על ע״ה, ולא משקר״, וכדומה לזה הרבה. הנה למשל, אנו מוצאים בר״א בר״ש, בשעה שראה את האדם המכוער ביותר [במעשיו], עד כי נשתומם ר״א על זה — בכל זאת אמר

83

לו אותו האיש: שלום עליך רבי, וקרא לשלום לגדול דורו. וגם פה בילקוט הנ״ל, תמונה כזאת לפנינו. הנה לפנינו איש המתלוצץ ומלעיג לדברי חכמים. והלא איש כזה כבר אינו מן הטובים והיפים ביותר, כי הלא הלץ גרוע מן הכל הוא כלל איננו חושב. עמו לא תוכל להתוכח עוד, כי ליצנות אחת דוחה כמה תוכחות. גם חכם האיש בעיניו, כי הלא על כן ידע להתלוצץ. ואעפ״כ, כששאל אותו אליהו: מה תשיב ליוצרך ליום הדין? — בא במבוכה ובקש התנצלות. כמדומה, אם תציע לפני איזה לץ בדודנו את השאלה הזאת — יתלוצץ עוד יותר. ואפילו אצל האנשים שאינם בגדר מתלוצצים ומלעיגים, גם כן לא

תעורר השאלה חשבונות רבים. והלא הנסיון לננד עינינו. כמדומה, שמצב זה ישמש אמת מדה נכונה אבל נוראה £מוד

בה את הדורות עד כמה המה הולכים ופוחתים. אבל לדעתי באמת צריכים להבין שאלת אליהו למי שמתלוצץ? כנראה חשב את ן י ד ם ה ו י ך ל ר צ ו י ב ל י ש ה ת ולועג: מ הטענה הזאת למכרעת גם בפני מתלוצץ. ואעזר נראה פשוט, שאחרי שנעודר את האדם קצת לחשוב חשבונו של עולם — יהיה מה שיהיה — הנהו מוכרח להודות בדין וחשבון, וכמאמרם ז״ל באבות: בעל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון״. אינני מדבר פה ע״ד המצב בתבל. שהרי כל מי שרוצה לראות בהנהגת התבל ולמצא דין וחשבון — הלא ספר

התולדה לפניו׳, ואינני מדבר על דבר קיום יעודי התורה בכל פרט,,. מה שהוא מבהיל מאד ומעיד על אמתת הדין והחשבון.

אבל בא אני מצד אחד לגמרי. בעל כרחו מוכרח האדם להודות בדין וחשבון. כי אם יתן האדם אל לבו ימצא שאם אך יכחיש את הדין והחשבון ויאמר, כי האדם חפשי במעשיו לעשות ככל אשר תשאל נפשו — הרי זה מוציא פסק דין של כליון חרוץ לו ולכל העולם כולו. כי אם הרשות נתונה לאיש ואיש לעשות כרצונו הטוב — הדי גרועים אנו מדגי הים׳, הדגים שבים, — הנדול בולע את הקטן למלאות נפשו כי ירעב, אבל כשהנהו שבע — לא יגע בו לרעה, אף לא יוכל לבלוע יותר. וממילא הלא יש שיעוד וקצב לבליעתו את אחרים. מה שאין כן האדם— כלום ידע שבעה? כלום יש לו גבול לתאוותיו? הלא תדעו מאמרם ז״ל בתמיד ל״ב: באלכסנדר מוקדון, בבאו לפתחי גן עדן, והוציאו לו גלגלת

של עין אדם. הלא תדעו כי האדם יש לו נחת דוח בצער חבירו ומכאוביו בשעה שהוא מפרפר ח״ו, בין החיים והמות, מה שאין לכל בדיה. אומרים לנו כי הרשעות תכלה והכל יסודר בעתיד עיי החיים והחברה. אבל הלא הדפה היא להתנצל בזד- בה בשעה שאנו רואים עריצות גוים, שנאתם

84

וקנאתם; בשעה שאין בושה ואין חרפה. ולא אנחנו העדים האחרונים על זאת. עוד יקום דור בא ועיניו תראינה דוח האדם וכחו לשלוט באדם,

להמר חייו ולקחת את נפשו. כבר רואים הננו בעינינו, כי רשעת בני האדם מגעת עד כדי

לרמוס ברגל את כל הקדוש לחבירו, למען הכאיב לו ביותר. אמרו בתנחומא על קרא ויאמר קין אל הבל אחיו: מה אמר לו ?— נחלוק את העולם ואני בכור נוטל פי שנים. אמר לו הבל: אפשר. אמד לו קין: אם כן אנכי נוטל יותר חלק על חלקי, מקום שנתקבל בו קרבנך. אמר לו הבל: לא תטול. ועל דבר זה נפלה קטטה ביניהם״. והלא הדבר מבואר, כי המעט לו לקין לקחת פי שנים בכל אשר ימצא בתבל ומלאה אלא אם גם יש להבל מקום קדוש לו, פנה מיוחדת, ששם מקריב את קרבנו — גם זה צריך קין לקחת; גם את זה צריך לרמוס ברגליו, דגל גאוה. וכשאמר לו הבל: הכל אני יכול לתת לך אבל לא מקום מקדשי—

מיד ״ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו״. הנכם משתוממים על זה, הנכם אומרים כי זהו מעשה קין. אבל הלא לעינינו בימינו נעשים מעשים נוראים כאלה: באו אנשים ויפשיטו עוריגו מעל עצמותיגו, חמסו ורמסו הכל. וכשהרגישו שעדיין יש לנו מקום מקדש מעט אשר בו אנו שופכים שיח, ואליו אנו נמלטים לרגע מחיי־צרה — החריבו גם את הדבר הזה. ומי אשר יתקומם כנגדם — חלקו חלק הבל. וכן בכל העולם כולו. וכל זה בא רק מרצון האדם להיות חפשי לנפשו באין דין וחשבון. ובכן טענות «מה תשיב ליוצרן

ליום הדין״ היא טענה שאין עליה תשובה אפילו ללועג ולץ. והשאלה הזאת מבצבצת ועולה מאליה גם אצלנו: ״מה נשיב ליוצרנו ליום הדין, אם ישאלו אותנו: מה עשיתם בעת צרה זו, בשעה שהיהדות גוססת ואובדת מיום אל יום? מה נסיתם אתם לעשות בשביל הדבר הזה ? גדולי היראים התחבאו בפנות בתיהם, בד׳ אמותיהם, להטיב

לנפשם המה. אינני יודע אם הדבר הזה ראוי והגון. במ״ר איתא: ״ויתהלך חנוך את האלקים ואיננו. ויל״ר איבו: בר״ה דנו, בשעה שהוא דן לכל באי עולם״. ואינו מובן, וכבר פרשו בו בשם מרן החת״ס זצ״ל: חנוך בהתנהגותו נעשה למלאך פרוש מתבודד. הוא התהלך עם אלקים, ודורו — דור נשחת ונהרס, דור המבול. והנה לדון את חנוך אי אפשר היה כי הוא היה כמלאך ממש. אבל בר״ה, כשד״קב״ה דן את כל באי עולם ודן את כל מעשה הדור אז דן

גס את חנוך. והדברים מפליאים. אבל לכל הפחות עשו המה מה שעשו שכונתם היתה לטובה. אבל מה אנו עושים להצלת היהדות כולה? הרב הצדיק רשר״ה זיל מבאר

צ8

לנו על פי הזוהר הקדוש אה הפסוק ,וירא אהרן ויבן מזבח לפניו ויקרא חג לה׳ מחר״, כי בראות אהרן שאי אפשר בידו למחות עוד נגד כל עושי רשעה שהתאספו מסביב לעגל. .וידא אהרן״ כי גם חור זבוח

לפניו — .ויבן מזבח לפניו״ •נ לפני עצמו. ,ויקרא חג לה׳ מחר/ אל תאמרו בלבבכם אנשי מחולות העגל, כי אם היום הוא שלכם, העולם כולו שלכם — עוד ישנו גם יום מחר, ואם היום חג ברחובותיכם, הנה ,חג לה׳ מחר״: מחר יהיה החג לה׳. ואליו נתאספו כל שבט לוי

וכל יראי ה׳, והמה הצילו את ישראל מכליון ואבדון בעת ההיא. אחי ועמי! חג לה׳ מחד! אל תתפעלו מן החגים ברחובות אחרים כיום הזה! חג ה׳ יבא! המחר הוא שלנו, והמחר ההוא אין איש יודע אם כבר לא קרוב הוא מאד. אין איש יודע את יד ה׳ הנעלמה האורגת

רשתות במסתרים לעריצי גוים. אין איש יודע מתי תבא השעה שישא הש״ית את ידו לשמיםן י א א ו ו י ה נ י א נ י א ו כ א ! ר ם ל ו ע י ל כ נ י א ואמר: ח

. י ד מ ם ע י א ל ה אין אנו יודעים אם לא הניעה כבר שעת הסכנה לקיום העולם,—י מ , : ר מ ו ך ל פ ו ס — ת ר מ י ה׳״ א מ , ! ע ש עהקב״ה ירעים בקולו: רי ע ד י ו ת ה׳״ — , י א ת ע ד א י ל , : ת ר מ ם ד״׳/ א י ל א ה ב כ מ כ/ חג לה׳ מחר — דבר זה הוא ברור! העגל ׳ י ה נ י א ם כ י ד צ מ

לא יאריך ימים. — ,אבל איה אפוא אתם בני לוי ויראי ה׳, שיתאספו לקול הקריאה הזאת תחת דגל אחד להציל לעת עתה כל מה שאפשר להציל עד באן ע״ד השבת י ד ם ה ו י ו ל י ו צר נ ב ל י ש ה נ יום חג לה׳? מ

הקדושה ? אמרו חז״ל: ,אמרה שבת לפני הקב״ה: לכלם נתת בן זוג ולי לא נתת בן זוג. אמר לה הקב״ה: ישראל יהיה בן זוגך. וכבד פרשתי בו הרבה. אבל פשוטו של דבר: בן זוג יקרא הדבר המעמיד ומפרה ומרבה. בלי בן זוג אי אפשר לדבר לעמוד ולפרות. והנה הקב״ה חבב את השבת כל כך ויברכו ויקדשו. ,מרגלית אחת יש לי, מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה״ — כי האמנם יש בעולם מרגלית יותר טובה מן השבת ? וטענה שבת כי אין לה בן זוג אשד יפדה אותה וירבה אותה ויראה הוד יפיה וקדושתה לכל העולם; אין לה מי שיהנה מהוד יפיה. ונתן

לה הקב״ה את ישראל. גם הבטיח ,ושמרו בני ישראל כו׳ לעשות את השבת לדדתם ברית עולם/ — האמנם כן הוא המצב כיום הזה ? שימו על ־לב! בבית מי ניכרת קדושת השבת? אם ים נניח כי מנוחת השבת ניכרת — אבל

96

ה הוא! זכרו בחיק מי תמצאו מנוחת אהבה ש ו ד ק . הלא יום מנוחה ו ונדבה, מנוחת אמת ואמונה, מנוחת שלום ושלוה והשקט ובטח? תמצאו את כל מנעמי החיים ושאונם, אבל לא את המנוחה הקדושה הזאת. ידעתי כי תשיבו: ,ומה יש בכחנו לעשות ולגדור פרצה, אשר באו פריצים ויחללוה?׳ אבל נסו נא לעשות את השבת כל אחד בביתו ולא כמצות אנשים מלומדה, כי אם בהבנה ובשמירה הראויה — וראיתם כי גם בניכם ישמרו את השבת וראיתם כי גם המחללים יכבדו אתכם ואת השבת. ואל יאמר האיש שבגיו כבר יצאו לחלל את השבת, כי אין לו עצה. כי הן גם לסריסים יש תקוה, כאמור: ,כה אמד ה׳ לסריסים אשר ישמרו את שבתותי ובחרו באשר חפצתי ונתתי להם

בביתי ובחומתי יד ושם טוב מבנים ומבנות״.ד למוד התורה? הלא ״ ע ן י ד ם ה ו י ו ל נ ד צ ו י ב ל י ש ה נ מ התורה תראו הולכת היא ומשתכחת. כי כבר נעשה ל״קולט״ ולעבודה להשכיח את התורה. אלה מזה יאבו להשכיח גם את השפה בכדי שינצחו פעם אחת ולא תהיה לנו תקומה עוד, ואלה מזה מזכירים את השפה בשפה רפה, מבלי רוח תורה. ומה עשינו אנחנו? וכי סבורים אתם שאפשר ליהדות וממילא גם לעם להתקיים אף רגע בלי התורה? הלא. בעלי בטחון הננו בדבר הזה: ך י י א ח י נשמת העם היא. כי ה ,מסתמא לא יתן ה׳ להשכיח תורתו״. אבל, אחי! — ,לא בשמים היא״ ודרשו לנו חדל: ,לא השארתי בשמים ממנה כלום. היא וכלי אומנתה נתתיה לכם״. על שמירת התורה אנו הבעלים והדבר תלוי רק בנו. ועוד פעם תשאלו: מה לעשות? אחי! הנםיתם לעשות דבר מה? הילמוד כל איש היודע ללמוד את שיעורו בכל יום מי גמרא ומי משנה, מי מקרא ומי אגדה כי תשאלו: מה לעשות? נסו נא ללמוד גם ביחיד, גם

ברבים ואז תראו מה לעשות לתורה שלא תשתכח., ן בראותנו צרת הצבור ברוסי, י ד ם ה ו י ו ל נ ר צ ו י ב ל י ש ה נ מ הרעבים שמה והגולים כאן, והמה מתגוללים ואין מאםפם הביתה. אין מי שיגיד להם גם דברי נחומים. הלא רבים מאתנו טעמו טעם הגלות, טעמו הכל — ואיך לא נרחם על אחינו הסובלים כעת? איך אפשר שלא להמציא להם מקלט ומקום לאכול ביום השבת ובימי החגים הבאים? הלא לא תדעו גם מי ומי הסובלים באין לכם חפץ לדעת. והדבר הזה בודאי בכחכם לעשותו. קצורו של דבר: אל כל

מקום אשד נפנה נמצא כי אין לנו מה להשיב ליוצרנו ליום הדין. והנה האיש שפגע בו אליהו מצא עוז בנפשו להשיב ,דעה ובינה לא ניתנה לי מן השמים״. אם זהו תירוץ, — זוהי שאלה אחרת. אבל על כל פנים הצטדקות היתה מצדו. הכיר את חסרון דעתה אלא שלא

87

תלה אשמתו בעצמו. האמנם נעשה כן גם אנו ונשיב על כל הטענות: ״בינה ודעה לא נתנו לנו״? הלא אדרבא, שאלו נא לאחד מן הלצים שבנו, והשיב לכם לאידך גיסא: ״אבות אכלו בוסר״... המה לא ידעו בין ימינם לשמאלם, ואנחנו כי חכמנו ובינה נתוספה בנו לא נוכל ללכת בעינים עצומות כמו מלפנים. כמדומה, שהתשובה הזאת שגורה בפי כל. ויש שיתעורר הפץ בלב לבקר ולהוכח: האמנם בינה נתוספה בנו, האמנם חכמנו? נצייר נא לעצמנו: איש חכם המציא איזו תיאוריא חדשה וגדולי החכמים הסכימו לה. ואנחנו מאמינים בה ־בשביל שהכל מסכימים לה, אף שאנחנו לא נוכל לרדת לסוף דעתה. והיה כי נשמע אחד כך, כי התאספו חכמי אקדמיא באיזה מקום והטילו ספק בדבר ע״י אותות ומופתים וחשבונות והוכחות — מובן הדבר כי אפשר שנןזל להסתפק גם אנו באמתת הדבר. אבל שערו נא: אם נשמע, כי באיזה מרתף התאספו איזה פחותי־ערך מאחרים בנשף על היין והמה התלוצצו על המצאת האיש ויבטלו אותה — האמנם יעשה גם הדבר הזה איזה רושם עלינו? הנשים לב לדבר אשר כזה? ומה זה נהיתה אצלנו? לא חכם אחד המציא לנו את אמונתנו ודתנו. אף לא על פי השערה והמצאה נמסרה לנו. ״עיניך הדאות את כל אשר עשה ה׳ למצרים״. אנחנו ראינו את קבלת התודה׳, אנחנו ראינו את קדושת השבת ארבעים שנה במדבר. אלפי פעמים ראו עינינו את השבת בקדושתה וברכתה. אנחנו עדים לקיום העם על אף כל רודפיו, והכל באופן שלא יאומן. ולפי זה, — לו התאספו כל חכמי תבל והכחישו את הדבר, הלא ירק ירקנו להם בפניהם. אבל הן לא חכמים, כי אם אנשים קטנים שכורי־תאוה נתאספו במרתפיהם, והדברים לא ישרו בעיניהם כלל, והמה הכחישו את כל. ומהכחשה אשר כזאת אנו מתפעלים׳, לדברים כאלה הננו אומרים כי בינה ודעה נתוםפה בנו. ואין אנו מפחדים משאלת: מה נשיב

ליוצרנו ליום הדין? אחי! אם בשעה כזו אין אנו מתפעלים מיום הדין — לא אדע איך לכנות הדבר. כי למה זה נרמה עצמנו? ההיתה לנו שעה קשה כזאת מאז היינו לגוי? חלק גדול מישראל הולך ואובד בארץ רוסיא, בחמר וברוח. לפנים בישראל, כשראו ששבט אחד הולך לאבדון, נתאספו כל ישראל ויבכו על זה. ועתה לא שבט אחד, אבל חלק גדול ועיקרי בישראל, חלק שהיה מלא תורה ויראת שמים, עושר וכבוד, אבד לנו ואין אנו מתפעלים כלל וכלל. ויתר שבטי ישראל — מה חלקם? האמנם תאמרו כי כבר נצחתם את שנאת העמים אליכם? או האמנם תאמרו כי בדרכים אשר כאלה ישובו העמים לאהבה אתכם ? ואם גם לו היה הדבר כן — מה יוכלו העמים להועיל לכם? גם חלקם אינו שמן כל כך. גס

88

.המה עומדים על עברי פי פחת — ומי יודע מה ל.לד יום הבא ו ואם רואים אנו את העם במצבו הנורא הזה, והעם איננו מתעורר לחשוב חשבונו, — יש אשד יתגנב הםפק בלב: האמנם מסוגלים הננו עוד לתשובה? האמנם ישוב העם לבוראו? האמנם אפשר לעם לשוב לבוראו, :אחרי אשר איננו שב כיום הזה? — הלא אות הוא כי ננעלו בפניו

דרכי התשובה, חלילה.: ו ל ו ם כ ע ת ה י ח ת ע ל ג ו נ ק ב ז ח והספק הזה עוד יגדל ועוד י

הישוב העם לחיות אחרי כי כבר חדל להרגיש? והנה איתא במדרש (הובא בחו״י) על קרא .הנך שוכב עם אבותיך וקם״... .זהו שאמר הכתוב: .לי גלעד, לי מנשה׳. אמר הקב״ה: אם יבא אחד ויאמר אין אני מחיה מתים — יבא אליהו מתושבי גלעד ויעיד שאגי מחיה מתים; ואם יבא אחד ויאמר שאני איני מקבל תשובה — יבא מנשה שהעמיד צלם בהיכל ויעיד שאני מקבל תשובה״. סמיכות הדרש למקרא זה דו.קם העם הזה וזנד״ פשוט על פי דרשתם בסנהדרין ממקרא

זה על תחית המתים. אבל מה שנראה לומר: הנה בפרשה זו הודיע הקב״ה למשה את תהלוכות ישראל בעת אשר יחל לזנות אחרי אלהי נכר הארץ. כי אז לא •יועילו לו גם צרות רבות ורעות, גם זבורא ועקרבא, גם הסתר פנים. ואדרבה: הוא עוד יכחיש יותר ויותר, והיו המכות לסבה למען הוסיף םרה ולהגדיל ההסתר פנים. אעפ״כ צוה הקב״ה למשה לכתוב את התורה ולמסרה לישראל, ואף על פי כן צוה ליהושע .חזק ואמץ כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ״ — אות הוא כי הקב״ה יחיה מתים ויקבל בתשובה. וכשהראה הקב״ה ליחזקאל את העצמות ושאלו: ״התחיינה העצמות האלה ?״ — השיב: .ה׳ א׳ אתה ידעת״. כי שכל האדם והבנתו לא הראו

בי אפשר למתים כאלה לחיות. אם יאמר לך אדם שאין הקב״ה מחיה מתים יבא אליהו ויעיד, לא ׳רק במה שהחיה את בן האלמגה, אבל גם בהביאו את ישראל לידי מצב של קריאה ״ה׳ הוא האלהים״ יבא מנשה ויעיד כי אין מונעים לתשובה,

אם רק רוצים לשוב. אמנם: רחמי שמים מרובים אנו צריכים לזה. אבל השי״ת, מנהיג העולם ומביאו לידי מטרתו, הוא ידע את השעה הרצויה. ולא עוד אלא שייחם הדבר לנו. וכמו שאמד הנביא: ״שוש אשיש בה׳; תגל נפשי בא׳, כי הלבישגי בגדי ישע״. כלומר: כאלו אנכי עשיתי הישועה. וזה אחד מחסדי המקום לפאר את עמו. וכמו שאמר הכתוב: ״כי רוצה ה׳ בעמו. יפאר ענוים בישועה״. וכדרשתם על הקרא ״כי מכבדי אכבד, מעיל צדקה יעטני״: אם כי צדקה הוא עושה עמנו, בכל זה

עוטה אותי המעיל, כאילו אנכי עושה הדבר.

89

דרוש י״ג( ד ׳ י תרפ . ה׳ ת ו ח י ל ם ס ד ו (ל פ׳ ת ב א, ק

בהפטרת השבוע: ,קומי אורי ן כי בא אודך, וכבוד ה׳ עליך זרח. כי הנה החשך יכסה ארץ״, כר. ובסנהדרין: ,אמר לו ההוא מינא לד׳ אבהו: אימתי אתי משיחא? אמר לו: לכי חפי להו חשיכא להנהו אינשי. איל מילט קא לייטת לי? אמד ליה: קרא כתיב: כי הנה

החשך כר״. ודברי הגרי״ד ידועים בזה. לדעתי כונה אחרת בזה: המין הזה, כדרך המינים, היה מן האומרים לכל, כי כל העולם נמשך אחריהם והכל מסכימים להם. ובאמת יש להם, לפי ראות העין, על מה לסמוך, כי דוב האנשים הלא אינם מבחינים ואינם מעמיקים בשום דבר, ונקל מאד לפתותם. ומה גם בעת צר להם, אם יבא אחד ויאמר להם, כי הוא יקל את עניו ויחבוש את פצעיו — כל אחד ישמע לו בקלות דעת, מקצר רוח ועבודה קשה, ו כ ל

ד לו. י ג ו נ ל ל ק י מ ה והנה המין הזה, ככל המינים, התוכח עם ד׳ אבהו, כאומר: א״א לכם לחכות למשיח עוד אחרי כי כל העולם אתנו הוא; איש לא יאמין עוד בכם ולא יהלך כדרכיכם! איש לא יחזיק באשר תצוו להחזיק; איש לא ישמור את אשר תאמרו לשמור, וממילא רחוקה מאד אמונת ביאת

המשיח. .אימתי אתי משיח?* — זה צחוק מכאיב לב מאד. וע״ז באה תשובת ר״א: הנכם טועים כלכם. איגכם מרגישים, כי החשיכה הולכת וגוברת; החשיכה מתעבה מיום אל יום. יבוא יום — ותחפי חשיכא ארישא דהנהו אינשי: אתם תאבדו דרך בחיים; יבא יום — ותגיעו למקום אשר לא תוכלו עוד למוש ממקומכם, וימש חשך. וכמו בימי האפלה לפנים תשבו איש תחתיו, מבלי אשד תוכלו למצא דדך בחיים. אז יבין העם, כי אך שקד הנחלתם אותו; אז יבין העם,. כי לא אורה בקשתם — ושב מאחריכם. .כי הנה החשך יכסה ארץ״

וערפל לאומים״, כר.

90

וכשאמר לו המין:. ,מילט קא לייטת לי״? כלומר: מחכה אתה לחשך וערפל, ומצפה לקללה— לקללת העם ואסונו? א״ל: קרא קאמינא, כלומד: אין זה חזיון ורצון מצדי, אולם דבר ברוד העתיד לבא בודאי

ולא ישונה, עמי! היו ימים ומאירופה המערבית באו מפיצי אורה חדשים וקראו לעם לעקידת הדת ולהתערבות בגוים, ואך בזה מצאו אודה וישועה לעם. והרבה עלה בידם: מדינות נחרבו, עירות נהרסו; בבוז ולעג החלו על התורה ונושאי דגלה, ובשנאת מות סיימו. ובאמת עקרו תורה, וישנו את כל דרכי העם. משם פשטה המגפה גם אצלגו. מי זה לא יזכור את מלחמת הדת שקראו עלינו? והעם הלך אחריהם כעוד, עד שבאו שנות תרמ״א. חפה חשיכא להנהו אינשי; נוכחו כלם כי אבדו דרך, ואז הבריק בין העם ניצוץ של אורה. העם זכר את ארצו, את דתו

ואלקיו. ומי יודע אם לא נתקים כבר בנו: ,קומי אורי, כי בא אודך״? אבל כחות החשך לא בנקל ינוצחו. הלא יש לתשך מלאכי חבלה הרבה מאד, ואין לך כה יותר חזק ואלים בעולם מן החשך. מיד מצאו דרכים תדשים לבלבל את מח העם באופנים שונים, עד כי תעה העם בדרכו. ויש שהיאוש גובר גם בין אלה המצפים לאודה, וטוענים: אימתי

אתי משיח? מתי תגיע האורה? אבל שוכחים אנו, כי תחפי חשיכא גם להנהו אינשי; גם המה יגיעו למקום כזה, להרי חשך, שלא יהיה דרך לנטות ימין ושמאל, ואז

תגיע השעה של ״קומי אורי, כי בא אורך!״. אבל באמת עוד רעיון אחד עמוק טמון ומוצנע בדברים אלה. עלינו להקדים דרשתם ז״ל: ״בשעה שהקב״ה אומר לציון: קומי, אורי!— אומרת לפניו: רבש״ע! עמוד אתה בראש ואני אחריך! א״ל: יפה אמרת, שנאמר: ״עתה אקום — יאמר ה׳ ״. פשוטו של דבר — ע״פ דרשתם ז״ל שם על מקרא זה: ״אמר ר׳ יוחנן: משל למהלך בדרך עם דמדומי חמה. בא אחד להדליק לו את הנר — וכבה; ובא אחר להדליק לו את הנר — וכבה. אמר: מכאן ואילך אינני ממתין אלא לאורו של בקר. כך אמרו ישראל לפני הקב״ה: עשינו לך מנורה בימי משה — וכבתה; בימי שלמה — וכבתה. מכאן ואילך אין אני ממחין אלא לאורך, שנאמר: כי

עמך מקור חיים באורך נראה אור״. וזהו יסוד דרשתם: ראו ישראל שהדליקו את הנד, אבל נרם כבה מפני הרוחות והזועות הבאות לעולם, והם ממתינין לאור הש״ית, שהוא יעלה את הנר, והמה יבאו אחריו להכניסה בכל המקומות האפלים. אולם עלינו לבאר את הדברים יותר, לפי שהם עמוקים מאד. ישנם כאלר

91

המבקשים תעודת העמיס בעולם, כלומד: האומרים, כי כל עם ועם יש לו תעודה בחיים, שבשבילה נוצר ובשבילה גדל.

ובודאי אי אפשר לכחד את הדבר, כי באמת הן לא תהו ברא ה׳ תבל וכל אשד בה: גם עוף השמים, גם רמש האדמה לא נבראו לבטלה. בעלי התעודה האלה אומרים, כי תעודת ישראל בגוים: ללמדם אמוגת אחדות ה׳ וכדומה. ובשביל כך באו מתחכמים אחדים ויאמרו, כי כבר

מלאנו תעודתנו. במקום אחר הראתי ברחבה, כמה טפשות וכמה שקר בדברים האלה. לא נכחד, כי אלו באמת היתה זאת לבד תעודתנו בחיים, —

היה הדבד הזה לבדו מספיק לתת זכות הקיום לעם חכם וגדול. הן באמת הדבר הזה הוא יסוד כל היסודות ועמוד כל החכמות; הוא כולל הכל ומקיף הכל. אינני רוצה להכניס עצמי בארוכה בענין זה כאן, אבל שימו לב! כמה תועבות, שלא נוכל להאמין בהן, נעשו בעולם ע״י עבודת האלילים השונים. דינו מה שספרה לנו התורה. ופתחו וראו וקראו בספר התולדה ונשתוממתם — עד כמה הגיעה שפלות האדם ותועבותיו עיי עבודת האלילים, עיי חסר אמונה בהש״ית! ואם נמחו מן העולם איזו מן התועבות, — דק על ידנו נעשה הדבר: עיי התפשטות התוריהק ואיזו מושגים ממנה. אבל אלילים חדשים נבראו, ותועבות חדשות געשו, אם גם באופן יותר מודרני, אך, בכל זאת, התועבה תשאד מה שהיא, בכל תמונה שתתנו לה. איננו מדברים ע״ד מעשה כל יחיד וחטאתיו, אבל על אשמות הצבור כילו, על הכלל של עמים רבים. אלו היתה אמונה טהורה שולטת בעולם, אמונה בה׳ ויכלתו, גדלו ותקפו, אמונה ביסודי התורה — האם אפשר היה למלחמות דמים כאלה שתתפרצנד. ? האם אפשר היה למלחמות איקונומיות שתהיינה ? האם אפשר היה למלחמת המפלגות והמעמדים שתשלוט באדם לרע לו? וממילא מובן, כי עוד לא מלא ישראל את תעודתו: עוד לא נתפשטה האמונה בעולם כלל וכלל, ואדרבה: המלחמה נגדה תחגר עז בכל

שארית כהות החשך וההשחתה. אבל באמת לא זו בלבד היתד, משלחת עם ישראל ומטרתו הנדולה בחיים. על ישראל נאמר, כמ״ש על ירמיהו ״הנה נתתי דברי בפיך. דאה! הפקדתיך היום הזה על הגוים ועל הממלכות: לנתוש ולנתוץ,

ולהאביד ולהדום, לבנות ולנטוע״. נתן הש״ית את דברו בפינו. עם ישראל נעשה לשופרו של השיית: להכריז על ידו את דבר ה׳. ופקודת ישראל על העמים והממלכות: לנתוש ולנתוץ עולמות מלאים אלילים, במות ומזבחות מקטרים לבעל ולאשרה; להאביד ולהרוס בניני תהו ויסודות של שקר; להאביד אד.

92

כה האגרוף, את העושק, את הרצח; להאביד את הבערות ואת השקרים המוסכמים, את כל התאות, המדות המגונות והדעות המפסידות. והכל —

על ידי מה ש״נתתי דברי בפיך״. אולם לא רק בשלילה, אבל גם בחיוב: לבגות ולגמוע: לקחת החלק היותר גדול בהשתלמות העולם והאדם, בכל ענפי החיים, החכמת

והמדע, בכל עגפי המוסר ותורת האדם. ואמנם כן עשינו בתקופות שונות: הרבה הרסנו ונתצנו; כל האלילות הישנה בכל גווניה השוגים הרםגו אנחנו 5 כל ההיכלים של עובדי האלילים ודרשניהם השונים, בימים עברו, הן הרסנו אנחנו ולא אחרים. כי הלא אחרים — לא רק שלא עזרו לנו בעבודה זו אלא, אדרבה, התאמצו לבנות מחדש את אשד הרסנו אנחנו. ואם לא יכלן להעמיד הדברים על תלם, כמו שהיו לפנים, — נתנו להם צורות חדשות

ופנים שונים, אבל בעיקרם היו מה שהיו מקודם. וכן גם בניגו וגמענו. מי לקח החלק היותר גדול בהשתלמות האדם? האמנם עמים אחרים, כמו שרוצים לפתות אותנו אלה המאמיגים לכל דבר? אנחנו היינו הראשונים, אשר נתנו לעולם חשבון השנים והתקופות; אנחנו המצאנו לעולם טבלאות אסטרונומיות, ואם כי נמסרו על שמות אחרים, מפני טעמים שונים גדולי הרופאים היו מאתנו 5 גדולי הפילוםופיא, השיר והזמרה וגדולי המטמטיקא. ובכל ענף שבחיים, שרק הניחו לנו שונאינו לעבדו ולשמרו — עשינו פלאים. העולם משתומם להומיר, לשקםפיר, לג^ה וכדומה. אבל — יראו נא לנו ספר איוב משלהם! אין בכל משוררי עולם — שגתגו לגו שיר השירים; אץ בכל הפסימיסטים — שנתן לנו קהלת, ואין בכל המקוננים — שגתך לגו ירמיהו ואיכה. ומי נתן לעולם כולו ספד התהלים? ומי המציא לעולם

חזיונות כישעיהו אבל הן לא זהו עיקר! חכם אחד עוררגי — על השגיאה העצומה, בעת שבאים למדוד

האמונות וטיבן, וכוללים בזה גם אמוגת ישראל. כי מה היא אמונת ישראל? האם דק אמונה היא? הלא תורות

שלמות אצורות בה, הנגררות ע״י כללים ופרטים רבים. אצל בעלי דת אחרים / אם יאמרו להאמין בה׳ — האם נתנו לזה גם תורת המעשים, כדי שתהיה האמונה כלל ותורת המעשים — פרט,

הגובע ויוצא מן הכלל, או שהכלל נתמך עליהם?- ואנחנו, באמרגו, למשל, כי ״שמע ישראל״ הוא כלל גדול בתורה, הלא כמה פרטים סובבים אותו. תורה שלמה, תורת הדעות והמעשים,

מלמדת את הכלל הזה, מחזקת אותו ומגדירה אותו.

93

(כמו: שמירת השבת והיו״ט, ר״ה ויוה״כ בכל הדרם דרכי התשובה, תורת הקרבנות והטהדה, הלכות ע״ז ואביזרי׳, הכעס, הגאוה וכדומה). אם יש לנו כלל גדול בתורה: .ואהבת לרעך כמוך!״ - האם כלל מפשט הוא? הלא יש לנו מצורף אליו תורת המשפטים רחבה ועמוקה מני ים; תורה שלמה ומקפת את כל השאלות והסדרים שבין האדם לחבירו, הכלליים והפרטיים׳, כל השאלות הנוגעות לשמירת חיי האדם, רכושו וקניניו, כבודו ומשפחתו׳, חיי החברה, סדרי המעמדים, עבודת הארץ וסדרי העבודה והזמנים; כל דיני הגר, הנכרי, העבד;

תורת שביתת הבהמה, עבודתה ומנוחתה, חייה וצערה. יש לנו תורת מוסר שלמה ומקפת את כל פנות ונטיות הנפש, הממלאה את הלב ומשפרת ־את הנפש. העוקרת מן השרש כל הצמחים הפראים והרעים, גדולי היצר והחיים המקולקלים. בקצרה: מטרתנו לבנות את העולם. ומה הוא בנין העולם — הלא נדע: .עולם חסד יבנה״. העולם אינו נבנה בשום אופן כי אם על יסוד החסד. והחסד איננו רק מלה ריקה, מלת אהבה, כמו שעשו עמים המרמים את עצמם ורוצים לרמות גם אחרים. החסד — תורת חסד, שיטה שלמה ומסוימה בתורה, בנביאים ובכתובים; תורה שבה כלולים פרטים שונים, קרובים ורחוקים, לפי ראות עין. זהו תפקיד ישראל ומשלחתו בעולם׳, זהו דבר

ה׳ אשר נתן בפינו. ואמנם כן: ימים רבים היה ישראל שליח עושה שליחותו. הרם ונתץ את הצריך הירום ונתיצה: ״ונתצתם את מזבחותם ואשריהם תשרפו באש״. בנה ונטע את הצריך לבנות ולנטוע. נטע נטיעות רבות שעשו פרי ברבות הימים, גדלו והצליחו. אולם — אבד לישראל דרכו בחיים, ותחת ללמד אחרים ולהגיד לאחרים את דבר ה׳ — החל ללמוד מאחרים, ויהפוך את הסדר: הרם ונתץ את אשר בנו אבותיו במשך דורות רבים במ:ירת נפש שלמד.; הרס מבצריו, נתץ מזבחותיו, והחל לעסוק בבנינים כאלה, שכל העוסק בהם חבל בעצמו וקרע את כסותו. כי זוהי אחת מן הקללות שבתוכחה אשר קראנו היום: .והיית משגע ממראה עיניך אשר תראה״, וזהו אחד מסימני השוטה: המקרע את כסותו, והלן יחידי בבית הקברות• והלא כל העולם כולו נעשה לבית הקברות: קברות מתים אשר הס חיים עדנה; קברות מלאים טומאה, פחד ומורא. העמים לפחות אינם לנים יחידים שמה, ואנחנו הן יחידים נשארנו בחיים, גלחודים! וממילא

עלינו ללון בבית הקברות הזה יחידי. ואני הנני אומד: הן אפשר ללמוד זכות על ישראל, כי זולת זה הלא יפקע הלב לראות את כל הנעשה בישראל! וממש איני יודע מצב נורא שכזה בדורות עברו! נתונים הננו

למרמס, ורוצים לעקור את כל שרשי הדת. מתאמצים בכל האפשריות לעקור את השבת, ויחד עם זה לעשק מן העם את פדוםתו האחרונה. והעם אינו יכול להתנגד עוד לזה, באשר הוא בעצמו וברצונו הטוב חלל את קדושת השבת. רוצים לעקור את למודי התורה לגמרי ע״י גזירת בתי הספר, והעם בעצמו עוקר גם כן את למודי הקדש מבתי ספרו. והלא נשתומם לראות, עד כמה לא ירגיש העם, כי צועד הוא על פתחו של גיהנם ואבדון, חלילה! הן הדור הבא לא ידע גם מהות היהדות! וההצטדקות האחת אשד לנו: כי יצאנו מדעתנו. .והיית משגע ממראה עיניך אשד תראה״. המראות הנוראים אשר ראינו בעת האחרונה, הרדיפות האיומות, השנאה הבולטת מכל פנים -־ היא עשתה את העם למשוגע, עד כי לא ידע דרכו וארחותיו. אבל, אחי! מה תהיה אחרית דבר?! התבונגו! הלא גועים הננו! מה יועילו כל התדוצים וההצטדקיות

השונות?! הן סוף־־םוף אחרית הדבר נוראה מאד. האמינו לי, אחי! הננו עומדים כעת על מפתן השנה. מחר מתחילין ימי הסליחות והרצון. כל אחד יש לו, מכאוביו וגגעיו. האמינו, כי אין

שום חפץ בלב לבקש דבר מאת הש״ית, בראותנו אחרית העם. למאי נפקא מינה אם נבקש עוד טובה, עוד ברכה — והעם גלע. ואם נאמר לבקש מאת ה׳ אך אחת, כי לב טהור יברא לעם יריח חדשה יתן בקרבו, — הן תפלת שוא היא! כי הלא לפחות עלינו לרצות בזה ולפתוח איזה פתח לזה, כי בעל כרחנו הלא לא יבראו לנו לב חדש. ולחכות לשעה שיקוים: .אם לא ביד חזקה וחמה שפוכה אמלוך

עליכם״? — אבל הן מי זה יעמוד בשעה כזו?! אחי ועמי! בשעת דליקה קוראים אל העם לבא להצלה. בכחות מאוחדים אפשר להציל. אבל בזמן שהתבעדה פרצה ביוחר וכבר רואים שקשה להציל — קוראים לכל אחד ואחד, שילך :לביתו להציל רכושו לכל הפחות. כזה אנו קוראים אל העם היום הזה: תבערה גדולה פרצה בישראל! קשה להציל, כי האש אחזה בכל הפנות! ילך לפחית כל אחד לביתו להציל את רכושו, להציל את בניו היקרים שם, אשר לא ידעי

בין ימינם לשמאלם. — ,ממראה עיניך אשר תראה״. — ויש אשר אנו מסתכלים בכל הנעשה בתבל, בכל הםחי והמאוס, בכל השד והרצח, בכל השנאה והרדיפה, — ויאוש נורא יתקפנו, גס את המאמין היותר גדול, את הבוטח היותר חזק. אם משלחת ישראל היתה לבנות ולנטוע, לקרב את העולם לידי השתלמות, להורותם דבר מה, — והלא סוף־־סוף, מלבד שהעולם אינו זז ממקומה והוא פחות ושפל, בזוי ושומם כאשד היה בתחלתו, —

עוד קבל צורה חדשה ואומר בלבבו שהגיע לחיק ההשתלמות.

95

ומטעם זה נעשה האדם עוד יותר גרוע מחיות הארץ, והמטרת רחוקה כל כך מאתנו. (עין מ״ש בזה בדרשותי על דרשת חדל 5 .ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה, והוא עד: או ראה או ידע, - אם

/ עי״ש דברי טעם). ו נ לא יגיד ונשא עו ״א״ל ההוא מינא לר״א: אימתי אתי משיח?״ לו יהא כי הצדק׳ אתכם, כי אתם מדריכי התבל, אבל ראו נא כי לא פעלתם מאומה• יעברו עוד שנות אלפים הרבה, ומי יודע אם לא ישקע העולם עוד יותר בביצת החיים. וכמה רחוקים אנו מן המשיח, ממטרת אושר העולם ושלימותו. .א״ל: לכי חפי חשיכה/ כר. המין לא הבין הדברים וא״ל: .מילט קא לייטת לי?״ כלומר: אינם דברים של הסברה וטעם כי אם

קללה ולא יותר. ״א״ל: קרא קאמינא/ אינני מחדש דבר, כבד חזו הנביאים הדבר הזה, כי אפשר שהחשך יכסה ארץ וערפל לאומים, ואעפ״כ: ״ועליך

יזרח ה׳, וכבודו עליך ידאה/ ועל זה טוענת כנסת ישראל, בשעה שהקב״ה אומד לציין: קומי אורי! בשעה שהחשך יכסה ארץ, ואומרת לפניו: רבש״ע! עמוד אתה בראש, ואני אחריך! אין בי כח להאיר. סרתי מן הדרך. כלו כחותי להאיר עוד, ויראה הנני, כי לא אוכל עוד להאיר בשעת חושך כזו, בשעה שמכל עבדים ילחמו בי. וע״ז באה תשובת הש״ית: יפה אמרת!/ הוא יאיר לנו ׳ .משד עניים, מאנקת אביונים — עתה אקום, יאמר ה את הדרך, הוא יאיר לכל העולם, באופן, שגם בעת שהחשך יכסה ארץ,—

ועליך יזרח ה׳ וכבודו עליך יראה.

96

דרוש י״ד( ה ״ פ ר ת ׳ (ל פ׳ ת ב א, ה

בפי׳ הבכורים: ״ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה״, כר, ודרשו רז״ל: ״ועתה: מיד; הנה: בשמחה׳, הבאתי: משלי״. והוא צריך ביאור קצת; וביותר — ״הבאתי: משלי״. דאי למעוטי גזול? — בודאי דאינו מביא! ויש ע״ז לימודים אחרים ״מאשר תביא מארצך״, וגם ״מידי

צ״ב קצת — אבל לפחות יש לו ביאור. עוד אמרו ז״ל: ״ארב״ל: בת קול יוצאת ואומרת לו: תזכה לשנה אחרת! כאדם שנותן לחבירו פדי חדש, ואמר לו: יה״ד שתשנה לי ותתן

לי לשיה הבאה!״ והנה לא לשם דרשה באתי בימים אלה, כי הימים ימי חשבון.

אחת היא אשד אמרתי: לעורר קצת את העם מתרדמתו. הנה: השם לבו לדרכי העם ומצב רוחו כיום הזה, והוא יחל לחקור ולדרוש על אדות הסבות — מוכרח הוא להודות, כי חסרון אמונה יש כאן. וכאשר אני אומר: חסרון אמונה — אין כונתי לכפירה המתפשטת בין העם. ח״ו; ישראל מאמינים בני מאמינים המה! הלא תראו! כשאמר משה: ״והן לא יאמינו לי״, — ומסתמא ידע משה היטב את מצב דורו עד כי אמר לפני הקב״ה דברים חדים כאלה על בנ״י, — כעם הקב״ה ע״ז ואמר לו: ישראל מאמינים בני מאמינים; ומשה נענש על זה, כמבואר בחז״ל. ורגיל אני לומר תמיד, כי אפילו האומר לנו: אינני מאמין! גם זה איגו, אלא: כמו שמבקשים איש אחד לאכול, והוא רעב באמת, ואעפ״כ הנהו אומר: תודה! איני רוצה לאכול! והוא שקר — רק מפני הבושה הוא אומר כן; וככה ישיבו האנשים האלה תירוץ על

העול שיעשו, כי אינם מאמינים, והוא שקר. אבל כונתי באמרי: חסרון אמונה, ר״ל: שאין מביאים הדבר

בחשבון, ואינם מעמיקים בתורת ה׳, ולולא זאת — האמינו היטב.

97 (7)

האם אפשר לבלתי האמין אלו העמקנו קצת בסדר אשר קראנו היום, דברי הברית אשד כרת ה׳ את בני ישראל בארץ מואב, מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב? והנה הרמב״ן ז״ל כתבי, כי התוכחה האחרונה היא לגלות האחרונה. וכבר הדאתי לכם פעם דיוקי התוכחה הראשונה, עד כמה נתקיימה במלואה ולא חסרה אף אות אחת•, וכן התוכחה השניה, המכילה נ״ד פסוקים של תוכחה וקללה, קללה מיוחדת לכל דורי, כל דור ודור הבין קללה בכל ביאוריה ופדושיה, כללותיה ופרטותיה. וכשאנו קוראים היום הזה ״והפיצך ה׳ בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ״ האם איננו משתוממים על המראה? ארצות חדשות נתגלו, ואין לך ארץ חדשה שאין שם נפוצותינו! והמעטים לנו ארגנטינה, מקסיקא, קובא ופערו, ערבות אפריקא סינים וכתים? הוי מהj נוראה היא הקללה לדאות עם נפוץ! אומדים לנו, כי גם בזה יש ברכה אבל הקללה היא בזה שהננו נפוצים בכל הארצות באין איחוד ומרכז. וכשאנו קוראים: ״ועבדת שם אלהים אחרים, אשר לא ידעת אתה ואבתיך, עץ ואבן״, הוא לכאורה, תמוה באין מבינו. ועי׳ תרגום ופירש״י

(הביאו), אבל מי מבין את הדבר כמונו היום? הלא את העץ ואת האבן הננו עובדים! את העץ המכה ואת האבן הסוקלת אותנו — להם אנחנו עובדים׳, נכנעים הננו תחת כל עץ המכה אותנו, ועובדים אותו. הלא מעולם לא היינו נכנעים אליו•, הכריחו אותנו, אנסו אותנו, אבל בטלנו אותו בלבנו׳, אם שכחנו שם אלקינו ונפרוש כפינו לאל זר, — הלא

אלקים יחקור זאת, כי הוא יודע תעלומות לב.

(ודבר נפלא ראיתי להגר״ח סופר. ״מי יתן, והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים!״ אר״ח: מי גדול: הגנב או הנגנב? — הוי אומר: הנגנב גדול, שהוא יודע שנגנב ושותק. כך כתוב: ״ויפתוהו בפיהם, ובלשונם יכזבו, ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו״, והוא אומר: ״מי יתן, והיה לבבם זה להם...״ וביאר: שראה הקב״ה תכונת לב בני ישראל, כי אחרי כל הנסים מ״מ לא האמינו כראוי, — וזה קשיות ערף י, וגם מדברים בפיהם ובלבבם ידמו אחרת. אבל הקב״ה מצא בזה מדה טובה: יבאו ימים שידברו בפיהם, חלילה, דברים אסורים ואמוגות אחרות,

ולבם אחרת יחשוב•, כונתם לשמים תהיה). אבל עכשו הרי אנו עובדים עץ ואבן, ורוצים אנו לחנך את בנינו על הכה ועל האגרוף. שאל נא לדור הזה ואמרו לך: העיקר הוא הכה, הן בחיים הן בחברה. ישראל — ואגרוף! עם הרוח — וחברת אתליטים לשם ״קולט״ ועבודה! הוי מה נורא הדבר! אבל הלא זהו ביאור הקללה

שבפסוק זה.

98

וכשאנו קוראים: .ונתן לך ה׳ לב רגז, וכליוןעינים ודאבון נפש״,- האין זה אספקלריא של הדור? הלב הוא רגז: מצפים בכל יום לישועה חדשה בכליון עינים; והנפש דואבת: רקנירת הנפש ודאבוגה. הוי, מה/ וכשאנו ך י נוראים המה יםורי הנפש! וכשאנו קוראים: ״ולא ת*מין בחי קוראים הקללה האחרונה: ״והתמכרתם שם לאיביך לעבדים ולשפחות ואין קונה״ (עי׳דרשותי ע״פ הקינה הידועה: ״שביה עניה, בארץ נכריה, לקוחה לאמה, לאמה מצריה״). ולא: ״ונמברתם״, כי אם: ״והתמכרתם.״ ואין קונה״. הכל מואסים בנו. גם עבדים ושפחות בארץ אוםטריא קראו: צא טמא,

צא עברי! והאס אפשר לומר אחדי דברי ברית כזאת המתקיימת במלואה, כי אינך מאמין ? אלו היינו מעמיקים קצת ושמים לב למצב כמו שהוא — האם לא קראנו גם אנו עם ספר התורה: ״והיו בך לאות ולמופת,

ובזרעך עד עולם״? והנה׳ אמרו רז״ל בסוטה, אחרי שראו, שאין לך יום שאיןי מ - ב ר ע ב קללתו מרבה מחבירו, עד כי .בבקר יאמרו: מי יתן ערב! ו יתן בקר! מפחד לבבך אשר תפחד (בערב) וממראה עיניך אשר תראה״ (בבקר); ושאלו: ״ואלא עלמא היכא קאי?״ ואמרו: .אקדושא דסדרא,

ואאמן יהש״ר דאגדתא״. ביאורו הוא ע״פ מד. שכתבו הקדמונים דל, כי קדושא דסדרא נתקנה בזמן הגזירה, שלא הניחו לישראל לומד קדושה, ואמר קרא דואתה קדוש, כר. דהענין הוא: שישראל ראו לקדש את שמו הגדול באופן שלא יכירו האויבים, והעמידו עצמם בסכנה ע״ז, וזה היה קיום העולם; וכן באו בנ״י מרוב צרותיהם אל בתי המדרש לשמוע תנחומות אל אשר באגדה, ואמרו יהש״ר כר, אחרי שקבלו קצת תנחומים. וע״ז היה עולמנו קיים. מה נאמר אנחנו? האם גם אנו מזדרזים לקדש את שמו הגדול? האם גם אנו מבקשים תנחומים באגדות רז״ל? — הלא ממלאים אנו כל בתי תיאטראות, עד כי היינו לשחוק לכל העמים.— ואלא עלמא

היכא קאי? התשובה היותר ברורה, כי באמת לא קאי; מתנודדת ומשתמטת

מתחת רגלינו; אין מעמד ואין מנוח, וחורבן בכל הפנות. וכשאנו נגשים ליום הדין הלא יחיל הלב למראה המצב שאנו נמצאים בו! וכמה רחמים אנו צריכים — ואין איש מתעודד! דוחים את הדבר לשעה האחרונה. — ״ועתה הנה הבאתי״. — והנה דרשו דדל: .ואין ״ועתה״ אלא תשובה, שנ׳: ״ועתה, ישראל, מה ה׳ אלקיך שואל מעמך ?״ והוא מתאים עם דרשתם ז״ל: אין ועתה אלא מיד, ר״ל:

99

שהתשובה צריכה להיות תיכף, ואין לדחותה לשעה אחרת. כי לבד בוז שכל מצוד! אין מחמיצין אותה 5 ואמרו: ״מצוה שבאה לידך אל תחמיצנת״,— הנה מ״ע של תשובה חמורה מכל המצות: שהרי האומר: אחטא ואשוב— אין מספיקין בידו לעשות תשובה׳, והדוחה את התשובה למחר וליומא: אחרא, — מלבד שאין יודע אם יספיק לעשות תשובה, — הרי הוא בגדר, ,אחטא ואשוב״, שהרי בינתים הוא חוטאי, וגם מניעת התשובוז

היא חטא, עבירת מ״ע של ,ושבת עד ה׳ אלקיך. — ,והנה; בשמחה״. - באשר באמת היה עלינו לשוב להשי״ת מפנים צוהלים ולב שמח, לא דוקא בשעה שחרב חדה מונחת על הצואר; אבל קשה לדרוש דבר כזה מאת העם כיום הזה, בהיותו כל כך רחוק

מאהבת ה׳ והכרת כבוד ה׳. אבל כזאת עלינו לדרוש: ,הבאתי: משלי״. ביאור הדבר ע״פ מ״ש הרב מדובנא בביאור דרשתם ז״ל בויקהל: ,בנזמים חטאו ובנזמים נתרצה להם. מה כתיב? - פרקו נזמי הזהב! וכשעשו המשכן הביאו אותם לנדבה, ודוח הקדש צווחת: ,והיה, במקום אשר יאמר להם: לא עמי אתם! - יאמר להם: בני אל חי!״ וביאר, כי אהרן באמרו: פרקו נזמי הזהב, אשר באזני נשיכם! היתה לו בזה כונה רצויה מאד. כי הנה הנזמים אין להם עסק מיוחד אצל האנשים, והוא להם פחות שבכלים׳, מה שאין כן בנשים: אצלם הוא תכשיטם ודבר חשוב מאד. ואשר על כן חשב אהרן, בצותו לפרוק נזמי הזהב אשר באזני הנשים, כי הנשים בודאי לא תתעה כ״כ בנקל ויצטרכו לריב עמם; ואפילו אם יגברו האנשים, — הנה יהיה להן הדבר לזרות קצת, שאין העגל חשוב בעיניהם כל כך; דאם לא כן, — למה לא נתנו האנשים משלהם דברים חשובים, והוצרכו להתקוטט עם הנשים ? מה שאין כן במשכן: הנשים בעצמן הביאו הנזמים בשמחה, והאנשים הצטרכו רק להסכים על ידן. אם כן היו להם הנזמים ללימוד זכות, וזהו מה שרו״הק קוראת: ,והיה במקום אשר יאמר להם... כר. ודפח״ח. וזוהי הבחינה: אם יעשה האדם הדבר בלב שלם, — אז יתן ממה שנצרך לו לבדו, וממה שחביב

. ך לי ר צ נ ה ש מ לו. ,הבאתי: משלי״, מ והנה, רבותי! כבר הטעמתי לכם כמה פעמים. ביאור מאמרם: ,אין ישראל גגאלין אלא בצדקה״, לפי שעמוד התודה והעבודה ראה הקביה שיתרופפו, והניח עמוד גמ״ח. ובאמת: בעת האחרונה הצטינו בנ״י במדה זו עד להפליא. ועכשו הביאנו השיית לידי נםיון גדול; וידל ישראל מאד וכל פנים קבצו פארור. ועלינו כיום להביא משלנו, מפדוסתנו האחרונה. (גם השבת, גם מאכ״אם, גם תמיכת הישיבות ויתד

100

הצדקות, ובנין הארץ, וכדומה הכל. יעשה כיום משלנו, ממה שנחוץ לפרנסתנו).

אם נעמוד בבחינה זו, ונראה, כי נאמר: .ועתה הנה הבאתי משלי״, — הנני בטוח, כי יתקיים בנו מאמר רז״ל, כי ישמע קול מבשר מן השמים: תזכה לשנה אחרת! כר, כאדם האומר לחבירו

כר. ויכתבנו ויחתמנו לחיים טובים מלאים ברכת הי.

101

דרוש ט״ו( ה י פ ר ה ה׳ ת ״ ם ר ד ו , ק ם י ב צ , נ פ ל )

עומדים הננו בפ׳ התשובה ובעונת התשובה, והנהוג: להגיד לעם תוכחה ביום הזה, לעוררם לתשובה, ומי ידבר עוד על אדות המנהג הקדום פה: לפתוח את אר״הק ולשוב אל הש״ית? אבל לדאבון לבבי לא אדע מה אוכיח לעם כיום הזה? במה אתחיל ובמה אסיים? על מה אוכל להראות באצבע, כי דבר זה צריך תקון וחזוק, בשעה

שכל הבירה דולקת מכל צד, עבר ופנה? בירה היתה לנו חזקה ונאוה•, היו לה יסודות מוצקים ואדנים, גגין ועליות, חלונות ופתחים. כמובן, אם במשך זמן רב כזה מקרקרים קירותיה — מנבלים את יופי הבירה. אבל כל עוד יסודותיה היו חזקים — לא היה כל פחד. והנה גם המחריבים הראשונים הבינו, כי מן הנחוץ לערער את היסודות ונפל כל הבנין. ״זכור ה׳ לבני אדם את יום ירושלים! האומרים: עדו, ערו עד היסוד בה!״ לא הפיק אדום זממו: היסודות נשארו איתן. ״ותלת מאה כודניתא נרגא דפרזלא דשליט בפרזלא שדר ליה נבוכדנאצר לנבוזראדן. כולהו בלעתינהו חד דשא

דידושלים״. (סנהדרין ציו ב׳). באה גם דומי ותגע גם היא ביסודות העם; באו אחריה גם עמים אחרים ומאומה לא עלתה בידם, כי העם עמד על נפשו בחרף גפש. וזה

היה יסוד הדת: אמונת העם ומסירת נפשו. אבל באו עתים חדשות: מקרב העם באו לערער את היסודות המה הבעירו את הבערה. וכאותו הידוע, ששרף את כל בתי עקד הספרים, — באותו הרגש עצמו באים גם הם ושורפים את כל בתי העקד שלנו. ואדום ורומי וכל החבריא עומדים ונהנים מחרבן זה, ומוסיפים אש ועצים,

ורואים איך מלאכתם נעשית ע״י העם בעצמו. ובתוך שחוק של שדים זה, — בא והגד תוכחה! — למי?! — ירמיה היה שואל: ״על מי אדברה, ואעידה וישמעו? הנה ערלה אזנם

/ ו ולא יוכלו להקשיב׳, הנה דבר ה׳ היה להם לחרפה, לא יחפצו ב

102

אוי ואבוי! דבר ה׳ אשר היה לנו לכבוד כל הימים,׳ דבר ה׳ אשר יקום לעולם, - היה לנו לחרפה. הלא חרפה הוא לדבר על דבר כל המצות שבתורה! בא ודבר לעם ע״ד תפילין, ומזוזות וציצית - והביטו

עליך כעל משוגע. בני הנעורים מחנכים מנעוריהם לבלתי הניח תפילין, בלי ציצית,

וכשיגדלו, — האם יביאו את עצמם בעול אז? בא ודבר ע״ד החנוך! אמור לעם, כי המה מגדלים דור כחש, דור אשר לא יהיה לו שום עגין, קשור ואגוד עם אבותיו, עם תורתו ועם ארצו, — והיית לשחוק. יאמרו לך, כי מגדלים דור בריא. בעל אגרופים ל דור יודע לדבר יהודית או עברית. והיה כי תאמר אליהם: מה יועילו כל הדברים הללו? הלא לא אמון בם! ואי אפשר ליהדות שתתקיים בשום אופן בלי תורת היהדות הרחבה והגדולה, וכמ״ש בשבת העברה — והיית לשחוק: דבר ה׳ היה לחרפה, לא יחפצו בו. דבר ע״ד הישיבות לחניכיהם: עד כמה הם סובלים, וכמה נחוץ לבא לעזרתם, וכי בלעדם עתידה תורה שתשתכח, חלילה, מישראל — והיית לחרפה, כי לא

יחפצו בו. בא, דבר על דבר שמירת השבת, שככה מסרו אבותינו את נפשם עליה, באשר זהו עיקר היהדות׳, והשבת דורשת שילמדו בה ושיעסקו בתורה י, וזה אחד מן העיקרים, כי יתעורר רוח ישראל ונשמתו, הנרדם בכל ימות השבוע; דבר ככה אל העם — והיית לחרפה, כופרים לגמרי בקדושתו י, מחללים אותו באופן ברוטלי. כל מיני שחוק ושעשועים יקבעו דוקא ביום השבת בכדי לחללו. משתמשים בזה, באשר ישנם עוד שומרים אותו, והוא יום פנוי מעבודה, ועי״ז עושים בו אנשים כל מסחר וקנין. זה פותח חנותו — בשביל שאחרים לא ירצו לפתוח. ואין בושה ואין ידאה! ולא יועילו כל הדברים, כי דבר ה׳ היה לחרפה. (פשוט: אשמנו מכל עם, בושנו מכל דורי) על מה אדבר ואעירה? העידותי בכם כמה פעמים, כי השבת תתבע עלבונה. באתי אל בתי החרשת, אל העובדים: התריתי שלא יעבדו בשבת, כי השבת תתבע את שלה, כמו שתבעה ענפי חיים אחרים, שנתבטלו ונלקחו מישראל בשביל שחללו על ידם את השבת, ולא לקחו מוסר. ועתה ראו אחרית דבר: עושים את יום

השבת ליום משחק. והנני מעיד בכם עוד פעם: ולואי שלא תהיה אחרית דבר למחתה

וצרה רבה, כי השבת תתבע את שלה־ חרפה היא לדבר ע״ד המקוה, — אבל אין חרפה להפיץ בין כל שדרות העם, וביותר בין בני הנעורים, זמה ותבל ולגרות את עצביהם. יראי ה׳ לא יוכלו לבקש לגמור את בית המקוה, באשר כ״א יעקם

103

את חוטמו. אבל הלא בלא דבר ה׳ — אלו באו ואמרו לעם. כי אין מקום לאדם בלתי מנוגע לרחוץ את בשרו כי אם בבית המרחץ העברי (שאלו נא את הרופאים ואמרו לכם בהחלט)—היינו שומעים את הדברים, אבל מכיון שהוא דבר ה׳ — הוא לחרפה, לא יחפצו בו. בא ודבר לעם

ע״ד הצניעות בישראל בכלל, — והיית לחרפה. חרפה היא לדבר לעם על דבר מאכלות אסורות. כמה יגיעות יגענו לתקן את אשר הרסה האוקופציא הגרמנית במאכלות אסורות. העם התרגל מאונם, ע״י הרעב, לאכל כל תועבה — ועתה עושה הדבר ברצון. לא תועלנה כל ההוכחות, מבזים את מורי העם בשביל זה. איש לא ישאל; איש לא ידקדק בביתו; הולכים למסעדות של עכו״ם. הוי!

מה גדולה החרפה? ובכל זאת — אי אפשר לדבר לעם גם בזה. קדמונינו תקנו לקום באשמורת, לפחות ד׳ ימים קודם ר׳׳ה, משום דבכל הקרבנות כתוב: ״והקרבתם״! ובר״ה כתוב: ״ועשיתם״׳ כאלו עשיתם עצמיכם קרבן, וקרבן צריך ביקוד ד׳ ימים. הגידו גא מה נבקר, אם מתפטמים הננו בנבילות וטרפות, בחלב ודם ובשר בחלב? (קוראים כעת אלינו מכל העירות. אבל איך אפשר לענות - וווילנא עומדת במצג

גרוע) ערלה אזנם ולא יוכלו להקשיב, כי היה להם דבר ה׳ לחרפה, לא יחפצו בו.

האם אפשר לדבר אל העם גם על דבד מדת הרחמים? בואו אל אספות הצבור ושמעתם ונוכחתם, כי גם מדר. זו רוצים לעקור מן השרש. רוצים לדכא את החלש, — יהיה מי שיהיה ותחת דגל יהיה מה שיהיה, אין בושה, אין כלימה! כאלו נתקבצו כל הכהות להלחם בכבוד ה׳ ותודתו. האטימו אזניהם משמוע דברי יושר; לא יחפצו בדבר ה/ זוהי תכלית כל הדברים. ועתה בא והוכיח, — אבל למי?! — דבד ה׳ לחרפה, לא יחפצו בו. אבל במה הנכס חפצים ? חפצים הנכם בפרזות רקות, מאנשים דקדמי פומיהו לאודניהו, כלומר: שאינם משמיעים לאזנם את אשד

ידברו? כמד. קרבנות העלה העם על מזבח האוטונומיא הליטאית; כמה דבורים יפים התפוצצו על זה. תקעו, הריעו בחצוצרות ע״ז. באו וראו האוטונומיא הליטאית! הרי היא לפניכם! בודאי תאמרו: עוד לא נגמר הענין; עוד תלחמו. גם אני מסכים, כי עוד לא נגמר, ושבתם וראיתם עוד אחרית דבר: כמד. נעצב וכמה מגוחך יהיה! חפצתם בקולטודא האשכנזית — כבר שלמה לכם, ועוד תשלם. גם הצרפתית כאחותה הגה•

ואתם עדים על זה מן השכנות הקרובות. תאמינו בעוד ממלכות. — חכו מעט, ועוד תזכו לראות אחרית דבר. כל הדברים הבטלים חביבים לכם, ורק דבר ה׳ לחרפה, לא יחפצו

104

בו. ולפחות — לו היה מצב העם טוב, בטוח ואיתן, מה לא יעשה אדם בעד שלום גופו ורכושו? יפקיר את כל בניני הרוח שלו, כי הלא כן

.תורה לגו ההשכלה החדשה! אבל באמת הלא: ״וחמת ה׳ מלאתי; גלאיתי הכיל!״ הטרם תראו .את חמת ה׳ וחרון אפו השפוכה על כלל ישראל בכל מקום שהם? גלאיתי הכיל ־- פשוטו כמשמעו: אי אפשר לשאת כבר המשא הכבד

על השכם. מצאנו לרז״ל (סנהדרין צ״ח ב׳) ״דאמר ר״י: ייתי ולא אחמיגיה. א״ל ר״ל: מאי טעמא? אי לימא משום דכתיב: ״כאשד ינום איש מפני הארי — ופגעו הדב; ובא הבית וסמך ידו על הקיר — ונשכו נחש ? — .בא ואראך דוגמתו בעולם הזה: בזמן שאדם יוצא לשדה ופגע בו סנטר— דומה כמי שפגע בו ארי: נכנם לעיר, פגע בו גבאי — דומה כמו שפגעו דוב; נכנם לביתו ומצא בניו ובנותיו, כר — דומה כמו שנשכו גחש. אלא משום דכתיב: ״שאלו נא וראו אם ילד זכר? מדוע דאיתי כל גבר ידיו על חלציו כיולדה, ונהפכו כל פנים לירקון ?״ מאי ״דאיתי כל גבר ?״ אמד רבא בן* יצחק אמר רב: מי שכל גבורה שלו $ ומאי ״ונהפכו כל פנים ׳לירקון״? אר״י: פמליא של מעלה ופמליא של מטה, בשעה שאמר הקב״ה: הללו מעשי ידי והללו מעשי ידי— האיך אאבד אלו מפני אלו?״ והתמונה הזאת נצבה כמו חיה נגד עינינו: בזמן שאדם יוצא לשדה ופגע בו סנטר, אלו מלאכי חבלה השולטים כעת בשדה, אשד לא •יתנו מנוח לאיש יהודי עובר — דומה כמי שפגע בו ארי; בורחים אגו מן השדה, אין לנו שם מקום מפני הסנטר. ובאים אל העיר — פגע בו גבאי — אלה הגובים החובבים לפשוט עורנו מעל עצמותינו — הרי זה דומה כמי שפגעו הדוב, הגוקם וגוטר ובעל חמה, אשר לא ירחם בשום אופן כי אם על מי שנדמה לו שהוא מת. ואם גברה מהם ובאים אגו לבית והננו מוצאים שמה את בנינו ובנותינו, — הרי זה כמי שנשכו נחש. וכל מי שהגבורה שלו — ידיו על חלציו ונהפכו כל פנים לירקון על טענת הש״ית: ״הללו מעשה ידי והללו מעשה ידי״, כאלו אינו מוצא

•שום הבדל בין ישראל לעמים, ואיך יאבד אלו מפני אלו?, לחרפה! ובשעה כזו, בשעה שחמת ה׳ מלאתי — היה לי דבר ה .בשעה שאין לי שום תנחומים בעולם זולת דבר הי, שהוא כטל של תחיה

לעצמות היבשות — הנה היה לנו לחרפה. אחי! הנני קורא עלי את דברי הנביא: ,אוי לי, אמי, כיילדתני! איש ריב ואיש מדון לכל הארץ!״ התוכלו לשער כמה קשים עלי; הדברים ? מי אנכי, כי אדבר תוכחות כאלה לקהלה קדושה ועתיקה ? אוי ל בי נולדתי בדור אשר כזה ובעת אשד כזאת! אשר בכל מקום מושבותינו פורצים פרצות בחומת היהדות, ועיניהם נשואות, מה נעשה אנחנו פה?

105

מה אומרת ווילנא למעשים אשד באלה? ומה נאמר ומה נשיב? בעוד שהכל למדים ממנו ופה המצב נורא ומאודם! ואין חולה לשבר העם, דתו ותורתו! ובפנים כאלה — לבא אל יום הדין הנורא ואיום כל כך!? ידעתי, גם ידעתי כי תאמרו: קל הדבר להוכיח ולבקר. בודאי המצב נורא מאד, אבל מה לעשות? הלא עליך להראות על הדרך המובילה למצב אחד זולת זה. הרי אפשר רק לבא לידי יאוש! וכאן הוא המקום היותר מכאיב. קשה להשיב על שאלה זו. היו ימים, שאפשר היה לעשות הרבה מאד. בטרם פרצה המגפה׳, בעוד שהיו לנו בתי ישראל ואהלי יעקב׳, בעוד שהיתה לנו שבת וטהרה׳, בעוד שהיו העקרים שלמים׳, בעוד שהיו לנו בנים ובנות. ועתה, באחוז האש בכל פנות הבית, ישנם רבים האומרים לנו, כי עתה עלינו לאמר, כמו שאומרים בפרוץ תבערה. לכל לראש הננו מאספים את כל העם לכבות את התבערה ואומרים לעם: כל אחד יניח את עסקי ביתו ויבא הנה לכבות. אבל בפרוץ החכנה וכבר רואים שרחוק הכבוי, — אנו אומרים לכל אחד: איש לאהליך! הצל את ביתך ואת רכושך! הצל את בניך ובנותיך, וכל אשר תוכל׳ וככה הראנו הנביא: לכו ונשובה אל ה׳! ילך כל אחד וישוב אל ה׳ להציל את נפשו׳, ישתדל כ״א לשמור את השבת בביתו. אס יוכל גם לפעול, שגם בניו ובני ביתו יעשו ככה — מה טוב! ואם, הלילה, לא — יציל לפחות את עצמו. וכן במאכלות אסורות וכן בטהרה, וכן בתודה, וכן בכל הפרטים. כי סוף סוף: אם תרצו ואם לא תרצו, —

הנה יום הדין עומד אחר כתלנו. אבל, אחי ועמי! לדעתי אין אנו רשאים לאמד כן בשום אופן; אין אנו רשאים להתיאש מן הדור. אוי לנו, אם, חלילה, נאמר כך! רז״לך: ״ושם האיש אלימלך. אמרו על הפסוק: ״בזעקך - יצילוך קבוצי אדיב״ק: ח״ו! שאפילו היה מוצא סובין — לא היה יוצא. אלא מפני מה נענשו? - מפני שהיה להם לבקש רחמים על דורם ולא בקשו,

שני: ״בזעקך — יצילוך קבוציך״. הנה לפנינו תמונה של איש פורש ^מן הצבור והולך לבקש דבר בעד עצמו. יהיה הצבור מה שיהיה — עלינו לבקש עליו רחמים, רחמים על הדוד. ובסדר התפלות שלנו, ביום הדין, שהננו מתפללים על כבוד שמים המחלל, — עלינו להדגיש את תפלת ״ובכן תן פחדך, כר, ״מלוך על כל העולם״, כר, ״וידע כל פעול״ יותר ״מזכרנו לחיים״ י, כי מה בכך ? מה תועלת בחיים, אם, חלילה, הצבור יתם לגוע? ואם אין ישראל, אם

אין תורה, אם אין שבת — למה לנו חיים חלילה? והנה, אחי! חילוק גדול יש: אם מחנה גדול קורא איזה דבד אף שאיגו שואג כל כך בקול רם, בבל זאת קולו נשמע מפני רבוי הקוראים;

106

משא״כ, אם המחנה איגו גדול כ״כ ורוצים שיהיה קולם נשמע — עליהם לאמץ כחרתם בקריאתם למען ישמע.

וכן הדבר: אם המחגה גדול — אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין הקול ובין השומע•, משא״כ ביחידים הקוראים — אז עליהם

להסיר המחיצות, ולפתות כיון ועליות בכדי שישמע קולם. רבותי י גם לפגים גהגו פה לפתוח ארה״ק ולומר פסוקי דרחמי 5 ומכ״ש עכשיו, שאין המחנה גדול — עליגו לפחות לפתוח אה״ק ולהרים קולנו בכל כחות הנפש •, באשר יחידים בודדים נשארו והמחנה קטן מאד, ועליהם לבקש רחמים על בני דורם, כי ירחם ה׳ עליהם וישיבם מדרכם, ויורה דרך חיים להם; אשר ע״כ הננו עושים כן הדבר. אבל עלינו להכין עצמנו: בראשונה לבקש, שישמע ה׳ קולנו, ואח״כ — כי ישיבנו

אליו ויחדש ימינו כקדם. והנה בסדר השבוע אנו קוראים: ,אתם נצבים היום כלכם לפניj ה׳ אלהיכם: ראשיכם, שבטיכם, זקניכם ושטריכם — כל איש ישראל { מחטב עצך עד שאב מימך. טפכם, נשיכם וגרך אשר בקרב מחנך לעברך בברית ה׳ ובאלתו, אשר ה׳ אלקיך כרת עמך היום; למען הקים אותך היום לו לעס, והוא יהיה לך לאלקים, כאשר דבר לך וכאשר נשבע לאבתיך: לאברהם, ליצחק וליעקב״. ובמדרש אר״י: קומפדמסאות נתנו

ביניהם, שהוא אינו כופר בהם והם אינם כופרין בו. שזאת היתה כריתת הברית, שבעבור עזבנו את ה׳ תבאנה הקללות;

אבל גם הוא אינו כופר בנו חלילה. אחי ועמי! אחרי אשר נביא בחשבון את כל הקללות והרעות שבאן עלינו— עלינו בע״כ להודית כי הברית קיימת בינינו לבין אבינו; כי זולת זה — הדי אי אפשר שיביא עלינו צרות באופן כזה. וכמו שהבאנו בשבתות הקודמות בשם המדרש על טענת ירמיהו: ,המאם מאסת את יהודה? אם בציון געלה נפשך? מדוע הכיתנו ואין לנו מרפא?!״ עי״ש מה שהארכנו. והרי זה מראה על הברית שהיא קיימת. אס כן הלא עלינו לבקש ולתבוע גם מהצד השני: רבש״ע! אמנם סרנו מן הדרך לגמרי, בשנו מכל דור, אבל בכ״ז הרי בריתך קיימת! ״אל תשליכנו מלפניך, ורוח קדשך אל תקח ממנו!״ ואם לעת זקנתנו גיטל הטעם מאתנו, כדרך הזקנים העושים גם הרבה שטות, — ״אל תשליכנו לעת

זקנה״! וביותר — ״ככלות כחנו״ — הלא תראה אפיסת הכהות! — אל תעזבנו!

ובסדר ההפטרה: ״על חומתיך ירושלים הפקדתי שמרים. כל היום וכל הלילה — תמיד לא יחשו. המזכירים את ה׳! אל דמי לכם!״

107

ואמרו במנחות פ״ז ע״א: .מאי אמריו הכי אמר רבא בר רב שילא: ״אתה תקום תרחם ציון. רנב״י אמר: ״בונה ירושלים ה/

וכבר בארתי במק״א על פי מאי דאיתא בילקוט תהליס: .ארשב״בגי מ א . ואם י ת ן ג ל ג מסורת אגדה היא, שאין ירושלים נבנית עד שיתכנסו הל תאמין, שנ׳: ״בונה ירושליט א - ת ו י ל ג לך אדם שנבנית ולא נתכנסו ה: מראש י ״ ב נ ת ר ט י י ש ה ו / ז ם נ כ ״ - אימתי? בזמן ש״נדחי ישראל י ׳ הה _ אי אפשר ל ן א ם נ כ ת י ם ש ר ט . ן ל א ר ש י י ח ד צריכים אנו לכנס נ לבנין העם וירושלים. ולדעתי זהו המאמר השומרים ״המזכירים את ה׳״ ג והמה מזכירים לקבץ את נדחי ישראל. - הוי מה קשה הדברן נדחי

ישראל הלא רוצים להיות עוד מדיחים — ואתה לך וכנסם! אמנם רבא בר׳ שילא הביט על זה בהשקפה אחרת. הנה דוד המלך ע״ה, קודם אמדו: ״אתה תקום, תרחם ציוך, מתאר את מצב העם• הוא מדמה אותו ורואה בו ״עני כי יעטף״, והוא אומר: ,הוכה כעשב ויבש לבי, כי שכחתי מאכל לחמי״. לעני הזה אין לו כבר לב מרגיש: יבש הלב עד כי שכח גם מאכול לחמו הצד. גם בבכותו לא י;ודר שוס אדם עוד. ,כי דמיתי לקאת מדבר, הייתי ככוס תרבות״, הבוכה מטבעה חנם על לא דבר. ,שקדתי ואהיה כצפוד בודד על גג״: צפוי בודד שגם אפרוחיו נטלו ממנו, והוא בודד על הגג, כי גם קנו נשרף. ואז הוא פונה להש״ית: הלא תראה! במצב כזה מה אוכל לעשות בעצמי מפני זעמך וקצפך, כי נשאתני ותשליכני? והלא אתה רואה, כי ימי כצל נטוי, ואני כעשב איבש! אין עצה אחרת כי אם: ״אתה תקום, תרחם ציון•, כי עת לחננה, כי בא מועד!״ וגם ״רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו״. ככה נאמר גם אנו עם המזכירים את ה׳ באופן זה: אתר. תקים תרחם! אין בנו כח לעשות עוד דבר! כי יבש הלב ונטלו האפרוחים. ובטוחים אנו, כי ה׳ ידאה בעני עמו, ויראה, כי רצו עבדיו את אבניה ואת עפרה יחוננו. ויכתבנו ויחתמנו לחיים טובים,

בכלל ובפרט.

108

דרוש ט״ז( ג ״ פ ר ת ׳ ת ה נ ה ש ר ״ ע ה ל ש ר ד ה )

ל אביך— א דר1 ש ר ו ת ד ו נ ו ש נ י ! ב ם ל ו ת ע ו מ ר י ו כ זר ו לך! למדה אותנו תורה, כי ימות עולם מ י ך—וי א נ ! ז ק ך ד ג י ון שנות י ב ה נחוץ לזכור, וכנחיצות זכירה זו, - כן גודל הנחיצות ל דוד ודור. לכל שנה ושנה יש לה צרך בהבנה מיוחדה וחשבון מיוחד 5 ולמען הבין כראוי — נחוץ לשאול לאבות. באשר כנראה, הבנים בעצמם ע״י שאיפותיהם וחום לבבם — לא יוכלו להבין ערך השנהך — אלו נביאים, כעניך ד ג י ך ו י ב ל א א ש ורז״ל דרשו על זה: .י אבי״. כנראה: להבין ב ק א ע צ א מ ו ה ה ו א ו ע ר ש י ל א ו שנאמר: . שנות דור ודור — צריכים לנבואה, לראות את אשר יצמח, את אשר יתפתח*מזה. כי מה אנו רואים בקוצר ראותנו? ואיך אפשר לסמוך

על הבנה אשר כזו? ומטעם זה, כשאנו באים בשעה זו להפרד מן השנה החולפת ואנו חפצים להבינה — קצר כחנו. איש לא ידע — אף לא יוכל לדעת —

את אשר הביאה לנו בכנפיה, — ולכן נחדל מדה. והנה מנהג קבוע פה עיר הקודש להתאסף בערב זה בביהכ״נ בהמון רב לאיזו התעוררות. מטרת הדבר, כנראה, לעשות הכנה קצת,. וכמו כל איש ן י ד ם ה ו י ו ל נ ר צ ו י ב ל י ש ה ה ל למען דעת מ שיש לו משפט גדול הנוגע לחייו וקיומו יכין עצמו בעוד מועד ע״י

עורכי דין ויודעי דבר לדעת את אשר עליו להשיב בבית המשפט. והן עלינו להשיב כמה תשובות ליוצרנו ליום הדין, כמו שמניגו בש״ק העבר. ועדיין לא יצאגו בגמר החשבון, כי אל כל אשר גפנה•

נמצא טענות גגדנו שעליגו להשיב עליהן. והנה אותו הלץ (כמו שהזכרתי בש״ק) השיב לאליהו: .בינה ודעה לא נתנו לי מן השמים״. ערכה של התשובה הזאת — נראה להלן, אבל׳

109

השאלה היא: אם נשיב גם אנו תשובה כזו? הלא גאותנו לא תתן לנו לעשות ככה, ואדרבה: נשיב כי חכמנו. (חכמתנו כבד הראתי נדרשתי

העברה). אבל נניח לרגע כי גם אנו נשיב תשובה כזו. הלא עומדת וקיימת שאלת אליהו זכור לטוב: ,מה מלאכתך? ציידי, ומי נתן לך בינה

שתטול פשתן ותארגנו מצודות?״ כר. התשובה היא ברורה: ההכרח הוא היותר מורה להועיל.

והן ציידים אנו כלנו. כלנו אורגים רשתות ומטילים לים לצוד דגים. אחד באופן זה והשני באופן אחר. ויודעים אנו איך לחדד את כל החושים למען הרבות רשתות ולמען צוד ביותר, באשר זהו הכרח חיינו — ואין לך דבר העומד בפני ההכרח. ואלו ידענו ומצאנו הכרח בלמוד תורתנו וביראת ה׳•, אלו מצאנו כי זולתם חיינו אינם חיים, — הלא מצאנו לזה עצות בלי שום ספק, ומצאנו בינה ודעה. אלא שהכל

אצלנו למותר, או הרגל בעלמא. ולכן חסרה לנו בינה ודעה.: התינח ד ח ן א פ ו א ד ב ו ל ע ו א ש י ל נ נ ב ה ש ו ל ח ב א לדברים שצריכים בינה ודעה, — נוכל לרמות עצמנו להשיב כי בינה

ודעה לא נתנו לנו. אבל מה נשיב לדברים שאין צריכים להרגשתם שום בינה ודעה׳

וגם בהמה וחיה יודעת להזהר מהם? הנד. כעת עושים במדינה ההיא ברוסי׳ נתוח בגוף האומה, ולא ע״י רופאים — ולו יהא רופאי אליל — אלא ע״י ידים גסות הקורעות את בשרנו ממש, וגם את הדבר הזה אין אנו מרגישים. האם אפשר להשיב על זה: בינה ודעה לא נתנו לנו? וכי כלום בינה ודעה נחוצות להבין את המחזה הנורא הזה ? לו היה לנו איזה רגש של אהבה/ או של כבוד לתורתנו הק׳ ולדתנו, — האפשר היה הדבר לעבור על כלת ש א מ ת מ ל ב ל ב זה בשתיקה? התדעו אחי, כי השתיקה הזאת מ? הרבה גזירות של שמד היו לנו בדורות שונים — ומה עשה עם ה מ ה ישראל ? השתק ? — הלא מסר גפשוי. ראו נא את סדרי התפלה והתחנה שלהם וראיתם כי העם לא עבר על זה בשתיקה. ועתה הלא אין חולה על זה. ידעתי גם את תשובתכם: ,ומה נוכל להועיל? במה נוכל

לעמוד בפני הרשעים?״ וכדומה. אבל, רבותיי. אם איזו מחלה ותקלה תהיה בבית מי הלילה$ כשהרופא יאמר לכם כי אין עצה ואין מה לעשות. אמנם — לא תעשי

מאומה, אבל האם תחדלו מלבכות ומלהאנח? אחי י. חז״ל אמדו לנו על הקרא ,במסתרים תבכה נפשי מפני גוה״:ה מהם. וכבר נאמר בו הרבה• ל ט נ ל ש א ר ש ן של י ת ו א י ג נ פ מ

110

והפשוט: כי באמת יש שהקב״ה קרא- לבכי ומספד. כמו שנאמר: ,ויקרא ה׳ צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד״, ופה אנו מוצאים: ״במסתרים תבכה נפשי״. כביכול, הקב״ה מסתתר בבכיתו בכדי שלא יבכו עמול א ר ש ן של י ת ו א י ג נ פ תבל ומלאה. — ולמה? ועל זה השיבו: מ

ה מהם. ירד ישראל מרוחו וגאותו. ל ט נ ש כפף את ראשו מרב צרה, עד כי כביכול הקב״ה אינו רוצה לבכות בפומבי בשביל זה ולהוסיף יגון על יגון העם. וככה אני אומר לכם: קשה הדבר לפגי מאד לקרא לבכי ולמספד בפומבי; קשה לפגי להודיע ברבים את הטענות על מצב העם ומעמדו הנורא בקיומו הגשמי, וביותר — הרוחני, שהוא נורא מאד. אבל במסתרים תבכה נפשי. אי אפשר לדבר יותר מן המדה ברבים, אי אפשר להראות על כל באצבע —

בי גטלה גאות ישראל. אבל מצינו לרז״ל במ״ר, שאמר נח להש״ית: ״כשנכנסתי אל התבה לא נכנסתי אלא ברשות, שנאמד: ויאמר ה׳ אל נח ב* אל התבה. אף כשאצא, — לא אצא אלא ברשות. אמר לו חקב״ה: צא

מן התבה״. ובאורו: כשראה נח שחורבן העולם עתיד לבא וכי ד׳ ימת את כל היקום, - רצה גם הוא להאבד עמהם. כי איך אפשר לאדם צדיק לדעת שהעולם יחרב ורק הוא ישאר בחיים ומטעם זה לא רצה גח בשום אופן להכנס אל התבה בשעה שהכל יאבדו. אלא כשבא על זה

צווי ה׳: ״בא אל התבה׳ — כמובן — אין עצה ואין תבונה. וכשחרבה הארץ לא רצה נח לצאת מן התבה. רצה להכנם, בד׳ אמותיו ולבלתי ראות בעיניו את החורבן הנורא בכל פנות העולם. עד שאמר לו הש״ית: ״צא מן התיבה! מה יועילו מחשבות כאלה והן אנכי

לבנות עולמי אני צריך״. ככה רבותי, אומר גם אני: אין רצון לצאת מן התבה ולהביט על חורבן העולם הנורא, הן הכל חרב, הכל שמם. את הכל שטף מבול החיים הנורא. אבל מוכרחים אנו להביט על החרבן, - אם כי הלב דוי — כי הן צריכים ומחויבים אנו לבנות קצת ולענות על השאלה,

מה נשיב ליוצרנו ליום הדין? מה אפשר להגיד על מחזה כזה אשר הזכרנו ? לבלתי הוריד דמעה כמים? לבתי דפוק על שערי שמים, כי תחדל גזרת השמד? הלא אחת משחי אלה: או כי מרחיקים אנו את עצמנו מן התורה ואין לגו חלק בה, חלילה, אין היא עוד בשבילנו מה שהיתה, נשמת אפינו, עצם מעצמות העם וכל קיומו; או כי חדלנו להרגיש, אפס הכח החיוני

והמרגיש בעם.

111

כי למה זה נרמה עצמנו? — תשובה אחת יש לנו: מה נוכלי להועיל נגד כל המעשים המנונים?״ אבל זהו שקי מוסכם ולא יותר. הלא אנחנו מאשרים זדים. יודעים אנו דיני המחלל שבת בפרהסיא״ ואף על פי כן הרי אנו מחלקים לו כבוד. ואם הוא ״מחלק לנו כבוד״ לפעמים ובא לבית מדרשנו — השלישי והששי שלו!— ומי ידבר באספות- ה מ ו א עם ובנוגע לכל צרכי העם? בו יאמינו ולידו ימסרו כל קדשי ה אוי לאותה בושה׳ ואתם באים ואומרים לנו: ״מה נוכל לעשות?״ ולואי שלא עשינו מאומה! איננו עושים מאומה לבנין העם אבל לסתירתו אנו עושים ועושים, אנחנו ובנינו, נשינו וטפנו. ומה גדול הכאב הנורא הזה ז עוד מנהג קדוש נמצא פה, לפתוח היום את ארון הקודש להתודות ולומר תחנונים. טעמים רבים בדבר. הפעם הדבר הזה נחוץ ביותר, כמו

שאבאר. הנה נמצא בתורה דיני שלוח הקן. והתורה אסרה: א) לקחת אתי האם מעל הבנים כשהיא רובצת על האפרוחים שאינם יכולים לפרוח

עוד, ב) לקחת הבנים בשעה שהאם רובצת עליהם. וכבר בארתי, במקום אחר על פי מה שענה הקב״ה לאיוב׳, ״כנף רננים נעלסה, אם אלדה חסידה ונוצה, כי תעזב לארץ ביציה ועל עפר תחמם, ותשכח כי רגל תזיכק, וחית השדה תדלשן., הקשיח בניה ללא לה, לריק יגיעה בלי פחד, כי השה אלוה חכמה ולא חלק לה בבינה, — כעת במרום תמריא תשחק לסוס ולרכבו״. החסידה אשר במרום תמריא תמיד יודעת היא את הסכנה הכרוכה בה במקום רגל בני האדם, כי יאמרו לצודה או להשמידה, ולכן מתרחקת היא מישוב בני האדם ־־ רודפיה. אמנם, בבא שעתה ללדת יודעת היא, כי במדבר אין לה במה להחיות את בניה הקטנים לימים רבים, (ואיפה תקח בעדם מים וכדומה?) והיא באה למקומות הישוב ועל הארץ תעזוב ביציה ועל עפר תחמם, למרות הסכנה הגדולה. וכמו השה אותה אלוה חכמה ותשכח, כי רגל תזון£ וחית השדה תדושה — כי זהו קיום עולמה, קיום בניה. ואמרה­ ו ה י נ תורה: הראית. בן אדם, איך מוסרת הצפור־האם את נפשה בעד ב

. ויש להאריך בזה הרבה. ם י נ ב ל ה ם ע א ל א ת קח ה גם בביאות איסור לקיחת הבנים אמרו בילקוט תהלים פ״ד: ״גם צפור מצאה בית״, כי כשלוקחים האפרוחים מתחת אמם שוב אינה חוזרת

למקומה מנדל הצער. אחי ועמי! הנה מצינו לרז״ל שאחד מרחמי השי״ת היה מה שהגלה אותנו. ״מזמור לאסף״ — ששפך את חמתו על עצים ואבנים. זה היה יסוד הקיום, שהגלות תהא מכפרת עליו. כשגלו ישראל, — גלתה שכינה עמהם. התורה הקדושה הלכה בגולה, וידע הקב״ה — הצופה נסתרות

112

והיודע מראש — כי םכגה גדולה כרוכה לתורה הקדושה ע״י זה שתמצאכי מציון תצא תורה״ — שם מקום כבודה; ארצה מסוגלת בגולה, . לשמידת מצותיה׳, קדושת הארץ וקדושת המקדש: מצות התלויות בזה ובזה, ויתד הפרטים, שבגולה אין לזה מקום, והרדיפות הנוראות — .דגל תזורה, וחית השדה תדושה״ — רבים יקומו עליה מבית ומחוץ, — ואף על פי כן ירדה תורה עמהם, כי זהו קיום הבגים, קיום האפרוחים. והאם רובצת עליהם, מחממתם, מאכילתם ודואגת בעדם. ובלעדה מה יעשו האפרוחים שאין להם כנפים? ובכן באנו כי1ם בתביעה כזאת: — הן כתוב בתורתך: לא תקח את האם על הבנים״; גם אין לקחת את הבנים בשעה שהאם רובצת עליהם. ואי?ה זה אפשר שהשי״ת יניח כיום הזה

לעבוד על שגי הדיגיס גם יחד?! אולם לתביעה זו אנו צריכים לב׳ דברים ותנאים, א) שיהיו האפרוחים טהורים ב) שתהיה היא אמם. סימן לזה הוא אס כרוכים אחריה (זהו סימן לאם). ובכן מן הראוי לפתוח את ארון הקודש ולהראות כי טהורים אנו וכי כרוכים הננו אחרי אמנו, ואז יש לנו התביעה: .לא תקח האם על הבנים״. אבל מי יודע אם כן הדבר, אם באמת הננו כרוכים? והנני ירא לעשות את הנםיון הזה. הן כל המקיף אותנו מראה כי אין אנו כרוכים אחרי אמנו כלל וכלל. (עיין קדושין ע״ט ב׳ וכולן בכרובים אחריה) כל מעשינו מוכיחים ההפך: מי לוקח האם ? הלא אנחנו. מי לוקח את האפרוחים ? הלא אנחנו. ובכן יראתי לפתוח את ארון הקודש. אבל, אחי, הלא ידעתם את הספור מגזירת ת״ח ע״ד הבן היחיד שיצא מדעתו מרוב צרה וכשחכיד בפראג את אמו, כשגזדמגו שמה — שבה

אליו בינתו 1 אחי! אין לגו דרך אחרת מלומר כי יצאגו מדעתגו. ואין פלא, כי אפשר לאבד את הדעת מרוב צרה ויגון. הבה ננסה להביט בפני האם היקרה—אולי ע״י זה תשוב דעתנו אלינו. והיה זה האות — הודוי אשר נאמר. וכל אחד ישער מאמירתו את הודוי, עד כמה שבה דעתו אליו,

או כי נשאר חלילה בטרופו (ודוי...)

עוד טעם אחד להתאםפותנו היום. אולי, זוכרים אתם את רשמי המוביליזציא בשנת תדע״ד? — המהומה והמבוכה על כל פנים? כלה אחד מן הקרובים אליו: אם נ ה - , א ו קרא. אם לא ה י אחד הדגיש כי י בן, אם אח, קרוב וגואל. וכל פנים קבצו פארור. והלא באמת גדבקו עכשו הקריאות למוביליזציא, וכל אחד מרגיש בגפשו הדבר, והוא, בא

לקרא בביהכ״נ את הקול־הקורא הזה.

113 (8)

והנה, כמובן, בשעה כזו ירוץ כל אחד לבקש זכיותיו: זה — תעודה לבנה, זה — כי בן יחיד הוא וזה — כי מפרנס הנהו להורים

או לאשה ובנים וכדומה.

אבל, אחי, הן בשעת מלחמה, בעת גיוס כללי (לאנדשטורם) — לא יועילו כל הדברים הללו, ונחוץ לבקש מפלט אחר. אבל איפה נמצאנו? יחשוב כל אחד בלבבו וימצא, כי אין זכות ואין מליץ יושר — ומה

לעשות ?

״ .משל : ך י ק ל א ׳ ה ד ת ע ב ש ו והנה במ״ר ואתחנן, על הקרא . למה הדבר דומה? — לבן מלך שיצא לתרבות רעה, והיה המלך משלח פדגוגים אחריו ואמר לו: חזור בך, בני! והיה הבן משלח ואומר; באלו הפנים אני חוזר בי ? ואני מתבייש לפניך. והיה המלך משלח ואומר לו: בני! כלום יש בן מתבייש לחזור אצל אביו? ואם אתה חוזר, — לאך ל ה אצל אביך אתה חוזר? כך הקב״ה משלח את ירמיהו לישראל: .״ וכר. והיו ישראל אומרים באלה הפנים ם י ל ש ו ר י י נ ז א ת ב א ר ק ו. ״ ו נ ת מ י ל ו כ נ ס כ ת ו ו נ ת ש ב ה ב ב כ ש אנו חוזרים? שנאמר: ני והיה הקב״ה משלח ואמר: לא אצל אביכם אתם חוזרים? שנאמר: כ

י כר עיי״ש. ב א ל ל א ר ש י י ל ת י י ה ואמנם כן הוא הדבר: יש שאנו צריכים להוכיח את הבן בדברים קשים, ויש שאנו צריכים לדבר אליו רכות ולהעירו לחזור אצל אביו והוא - בשעה שהבן כבר בא למדרגה גמוכה מאך. ובהוראת רז״ל געשה גם אנו. ההצטדקות האחת שיש לנו באמת, היא; כי חולים אנו ומחלתנו לא תתן לנו להתקומם בפני החיים ותאותם; מחלתנו לא תתן לנו לחשיב כראוי ולהבין כראוי, והיא הגורמת לכך, כי נלך תהו לא דרך ומדחי

אל דחי. רז״ל אמרו .ג׳ דברים מכחישין כחו של אדם: דרך, פחד ועון.י ב ל ; פחד — דכתיב: . ״ י ח ך כ ר ד ה ב נ ע דרך — דכתיב: .״. י כחי נ ו ע ל ב ש ; ועון — דכתיב: ״כי כ ״ י ח י כ נ ב ז , ע ר ח ר ח ס

וג׳ הדברים האלה נתקיימו בנו במלואם.: — נורא מאד להסב םבמנו על הדרך אשר הלכנו בה אלפי ך ר ד שנים — .גדר דרכי בנזית, נתיבותי עוה״. הדרכים הנדולים והרחביס גדרו בעדנו. כל דרכי החיים סגורים וכלאים גזית הםוצעים את רגלי ההלך, והנתיבות מעוקבים מאד. אין מוצא להם. והננו תועים בהם בלי

קץ ותכלה. הדרך! הלא כל הדרך הארוכה הזאת עלינו ללכת רגלי, מבלי סצוא מקום להניח בו את ראשנו לנוח קצת! האמנם מצאנו בכל העת

114 V

ההיא מלון לנוח שמה ולחלץ עצמותינו ? במקום אשר יתנו לנו לבא -־ יתנו לנו מטת סדום!

יעקב אבינו בפגעו במקום — .וילן שם״: לן בדרכו על פני חוץ — ראה מלאכים עלים וירדים בסלם, ואף על פי כן ירא מזה. ואנו? האנו רואים מלאכים עלים וירדים? הלא רק שדי שחת גפגע בדרך, והמה

עלים וירדים עליגו י ביעקב — נעשו כל האבנים לאבן אחת, כדי שעליה יגיח צדיק את ראשו. ואצלנו — מאבן אחת יעשו כמה אלפים אבנים בכדי לפצוע

את מוחנו! דרכי ציון אבלות, אבלות מאד. לא תפגע שם איש. ואם תפגוש — וידעת כי אך רוצח הוא. לקחת את גפשך ורכושך בא. היש פלא כי

הדרך הזאת הכשילה את כחנו? יש שאנו מעתוממים, איכה אבדנו את צורתנו היהודית? את כל רכושנו הרחני והגשמי, וביותר — את בנינו ? אבל הלא זה מטבע הדרך

הממעטת את השם, את הרכוש ואת הבנים.. — הן נורא מאד מצב האדם שעליו לחיות כל ימיו ד ח פ ה ו בפחד. כי כל רגע ורגע עלול להביא לו אסון נורא. אבל עוד נורא מזה מצבו של האיש שעליו לפחד לא מן המות אלא מן החיים. —״ — גם בשעה שלא תאמין בחייך. החיים ה ל י ל ם ו מ ו ת י ד ח פ ו ״ הנם עליך למשא, — ואף על פי כן הנך מפחד וזהו אות כי איגך מפחד מן המות כי אם מן החיים עצמם. ומאז יצאגו בגולה הלא לא עברה: ״היה ״ ה מ י ם א י ר ד ח מ ב ו ר ל ח כ ש ץ ת ו ח מ שעה בלי פחד. . רואה את החרב כשהיא באה לשוק. אם יכול לברוח ולמלט אז חדרי לבו נוקפין עליו ומת וחולק בה״ (מדרש). כי האם באמת הנמלט מן החרב כבר ניצול ויש לו מנוחה? הלא לבו יפקע לראות את המראה

האיום, את הנעשה עם אחיו ואחיותיו. הלא ידעתם את אשר אמרתי על דרשת רז״ל על הפסוק .כל עמה

נאנחים מבקשים לחם נתנו מחמדיהם באוכל להשיב נפש ראה ה׳ והביטה ; כי הייתי זוללה״. ודרשו על זה: .מעשה דב׳ זונות וזוללה כעין זלה״

עי״ש. ואמנם האפשר הוא כי לו היינו עושים הכל בדעת ותבונה — אלמלי היתה חרב הפחד תלויה מעל ראשנו — האם היינו נותנים כל

מחמדנו באכל?

115

הלא דק הפחד האיום המקיף אותנו מביא אותנו לעשות מעשים אשר לא יעשו. וממילא ילוה לזה גם העון המכשיל ומחליש את יתר הכה. ובין כה וכה נשארנו בלי כח לחשוב ולעשות דבד. כחולה הזה יודעים אנו שאין לנו על מי להשען כי אם על אבינו שבשמים. בכל זה אין אנו פונים אליו, כי כח אין בנו. - הבה נתפלל כלנו להשי״ת:

,ככלות כחנו אל תעזבנו!״ האב קורא לתשובה, גם בפגים כאלה, גם בבגדים כאלה שהננו— עלינו דק לאסוף שארית ם י ר ז ו ם ח ת ם א כ י ב ל א צ לבושים, א

כחנו לזה.! כבר היו רגעים כאלה שלא ם ל ו ת ע ו מ , י ר ו כ ! ז י מ עו — י נ ק , ז ־ ך ד ג י ך - ו י ב ל א א היה בך כח לשוב לאביך. ש

ו לך! כי לא עזבך בעת ההיא ככלות כחך. ר מ א י ו. בזמן שהקב״ה מביא יםורים עליכם — . לם! ת עו ו מ ר י ו כ ז זכרו כמה טובות וניחומים עתיד ליתן לכס לעולם הבא: זכר גא זאת. זה דורו של . ד ודר! ת ד ו נ ו ש נ י עמי — וישוב אליך כחך. ב משיח שנאמר ,יראוך עם שמש ולפני ירח דור דודים״. תכלה הדרך׳ ואל יפול ך ת ו הארוכה המלאה חתחתים, יכלה הפחד הנורא המקיף א

עליך רוחך.: ,מחר עתידין ישראל להיות רואין ך ד ג י ך ו י ב ל א א ! ש י מ ע: ,מת ך ו ל ר מ א י ך ו י נ ק ושומעין כאבותיהם ששמעו מפי הקודש״. ז

שהראתי לזקנים בהר״. עוד נזכה לראות ולשמע כל הטובות והניח ומים. השי״ת יכתבנו

ויחתמנו לשנה טובה ומברכה במהרה בימינו. — אמן!

116

דרוש י׳יזל מות קדושים בארי׳הק. נה ע קי

יום ה/ כ״ג מנ״א, פ״ט. בבהכ״ג הגדול ווילנא.

עליתי הפעם על הבמה לדבר דבר אל עמי, ובפי אין מלים•, נסתמו טעגותי. העם התאסף למקום הקודש, רצוץ, שבור, כפוף ראש כאגמון, בלבבות מלאים התמרמרות ואבל; והוא עומד בהדרת כבוד לקדושיו וגבודיו ומחכה שיאמר דבר מה. האם להביע מחאה נגד העריצים ומםיתיהם והגורמים לכך מאיזה צד ומקום שיהיו; אם לחלק כבוד לקדושיו ולהעריך ערכם לפניו, ואם לקרא לאבל ומספד על האסון אשר קרהו, אסון אשר, כמדומה, מימות החדבן לא קרה על אדמת

ישראל באופן כזה. האנשים החדשים שלנו כבר תקעו יתדות במוחנו: .המאה העשרים״, .הקולטורא החדשה״, וכדומה. באו ודברו אליהם דבר — ואמרו אליך: .האדם בעל הקאלטענעם״. ובזמן כזה באו מעשים כאלה. ונוראים המה ביותר, בשעה, שקוינו למצא ולהמציא איזה מנוחה לעס ישראל הנרדף בפנה זו, ופתאום — שמים קודרים כאלה, רעם ורעש כזה. ואנכי — נעתקו מפי מלים. — כל הדברים, כל המבטאים והניבים, שמשתמשים בהם כעת בדבור ובכתב, לא יספיקו בשום אופן: בנוים המה. בלי חיים, בלי נשמה, ואינם אומרים כלום נגד עצמת

וגדל הכאב. ואמנם, כן הוא תמיד בשעת יסורים קשים: קשה לדבר דבר. ואם גם נדבר, אז אין יחם וקשור לדברים, עד כי השומע ידמה, כי לא בדעת נדברו הדברים האלה. הלא גם רעי איוב, כשבאו לדבר על

117

לבבו, ביאותם גדל הכאב והאסון, כי .כשדים שמו שלשה ראשים״, את הכל לקחו, את הכל שרפו, את הבתים הפילו, גם רוח סערה הי׳ בעזרם, והעיקר, כי .את הנערים הכו לפי חרב״, אז — .ואין דובר אליו

דבר. כי ראו כי גדל הכאב מאד״. ובאמת, — מה אדבר? למחות כמגהג העולם? רבותי! כבר אמרתי לכם מאמר הזיל ע״ד הצפור תחת צםרני הנץ. התועיל מחאת היונה התמימה הזאת? היא ככה בכנפיה, אבל ביותר היא מכה את

עצמה. אם יבא הצייד וימחה — כזאת תהי׳ מחאה. — ואנו, בין כותלי ביהכינ העתיק והקדוש, הזוכר ענויי בית ישראל, הזוכר גם את שנות תיח ותיט — נשנן את האמור. לנו בתורתנו הקדושה: .הרנינו גוים עמו'. כר. וע״י עבדך הנביאים כתוב לאמור: ונקיתי —

דמם לא נקיתי. — וה׳ שוכן בציון״. ואם לדבר ע״ד ערך הקדושים החדשים שלנו, לכל מפלגותיהם: בחירי התורה שבחברון, החלוצים והצעירים וכל העם, האנשים והנשים

שבירושלים, תיו, ובכל מקומות מושבות ישראל שמה. — רבותי! ןמןרות גדולה תהי׳ מצדי, אם אומר להעריך ערכם כיום הזה•, נשמות כאלה לא תערכנה במהירות כ״כ. ודעו לכם, את אשר

עלי להעיר לכם: .כי עם קדוש אתה לה׳ אלהיך׳, קראנו בם׳ השבוע ן קדושים רבים היו לנו בהרבה דורות: היו לנו קדושים, שמסרו נפשם על קדושת השם, על בריתם של ישראל לאביהם שבשמים: .באנו באשובמים״, ואין לך ארץ, שלא רוינו את אדמתה בחלב ודם מבחר בנינו; היו לנו גם קדושים, שמסרו נפשם על קדושת התורה, על למודה ועל כבודה, שלא יחללוה ולא ירמםוה ברגליהם כל אלה. שעמדו עליה לחלל כבודה וכבודושאי דגלה; קדושים אלה וכאלה היו לנו גם בכל משך ימי גלותנו נ

המר, אבל קדושים, שמסרו נפשם על קדושת הארץ, על כבוד הארץ ועל קדושת המקדש. — לא היו לנו זה כאלפים שנה, מיום בא צר לגזול מן

העם את ארצו ולחלל מקדשו. אבל, אחי! רבותינו זיל מסרו לנו: .כל שלא אמר: ארץ, ברית ותורה — לא יצא ידי חובתו״. בברכה אחת הננו מחויבים לכלול ארץ, ברית ותורה׳, ואם חסרה אחת, לא יצאנו ידי חובה. קדושי ירית ותורה היו לנוי, חסרו לנו קדושי ארץ׳, עתה באו הצעירים האלה והשלימו את הדבר: מסרו נפשם על קדושת כותל המערבי, שריד חמדתנו ועל קדושת הארץ וכבודה. אחרי עבוד אלפים שנה — לפנינו גלגולי נשמות הגבורים מלפנים, שנלחמו עד טפת דמם האחרונה בעד

ארצם.

118

חי׳ לנו גלגול של שמונים אלף פרחי כהונה, שבראותם חילול המקדש השליכו עצמם למאכולת אש.

וראו איך הי׳ הדבר: בקבר אחד, תחת מאכלת אחת התאחדו, התלכדו: גם ארץ, גם ברית, גם תורה; גם החלוצים, גם בני הישיבה,

גם ישישים, גם צעירים, ובב״א התאחדו כלם. ר׳ גמליאל יספר מבתי הספר, שהיו בביתר: וקטן שבהם לא הי׳ בו פחות מג׳ מאות תינוקות; והיו אומרים: אם יבאו השונאים עליני, — בחוטרין הללו אגו יוצאים ודוקרים אותם. וכיון שגרמו העונות — כרכו כיא בספרו וערפו אותו. והתמונה הזאת עכשיו לפניגו בחברון; בספריהם אשר בידיהם, בםפסליהם היו יוצאין נגד השונא, אבל הוא

כרכן בספריהם והרג אותם. ישגה אגדה אחת, נפוצה בין העם על אודות ראש משוררי ישראל בגולה, החסיד רי״הל ז״ל: בבאו לבקר את אדה״ק החביבה עליו כ״כ, וישתטח לפני כותל המערבי, זה המקום המקודש, שמעולם לא זזה שכיגה מאתו גם בשעת .והשמותי את מקדשיכם״, ויקרא שם בקול את שירו המלא הוד גורא: .ציון! הלא תשאלי לשלום אסירך, דורשי שלומך? והם יתר עדריך, מים וממזרח, מצפון ותימן; שלום רחוק וקרוב שאי מכל עבדיך״; ובאמרו: אבחר לנפשי להשתפך במקום, אשר רוח אלקים שפוכה על בחיריך״, — גגש אליו רוכב ערבי וידקרהו בחניתו אשר בידו, וירמםנו בשעטות פרסות סוסו. אגדה יפה, שיצר העם לכבוד

חביבו, משורר ארצו ההביבה. עתה — אין זו אגדה! באו האסירים מים וממזרח, מצפון ומתימן; כלם גקבצו סביב זה הכותל, סביב האבנים אבגי קודש, לדרוש שלום אמם ציון, ועוד פעם: בא הערבי בשעטת פרסות סוסיו ודוקר בחניתו, והמה, האסירים, שנקבצו הנה קוראים: .אבחר לנפשי להשתפך במקום, אשד רוח אלקים שפוכה

על בחיריך״. הא לכם אחרית אגדת־עם קדושה. ובא והערך את ערך הקדושים, כלום יש ערך לגדולים כאלה? כלום יש לגו אמת המדה לזה? ואם אמרתי לעורר אבל על אסון העם, על השמועות הרעות הנוראות - הגה,

אחי, לא אוכל בשום אופן. הנביא ירמי׳ קרא: .כה אמר ה׳ צבאות: התבוננו, וקראו למקוננות ותבואינה, ואל החכמות שלחו ותבאנה, ותמהרנה ותשנה עלינו נהי, ותרדנה עינינו דמעה, ועפעפינו יזלו מים, כי קול נהי נשמע מציון: איך שדדנו!״ כר. ודרשו ע״ז במ״ד: .רשב״ל אמר: - למלך שהיו לו ב׳ בנים. כעם על הראשון, ונטל את המקל וחבטו - ופרפר ומת. התחיל מקונן עליו, כעם על השני ונטל את המקל וחבטו ופרפר ומת אמר:

119

מעתה אין בי כה לקונן עליהם, אלא קראו למקוננות. כך: גלו עשרת השבטים,— אמר עליהם: ״שמעו את הדבר הזה, אשר אנכי נושא עליכם קינה בית ישראל״; וכיון שגלו יהודה ובנימין — כביכול, אמר הקב״ה:

מעתה אין בי כה לקונן עליהם, הה״ד: ״קראו למקוננות״. ראו נא דבותי! כי בשעה שקול נהי נשפע מציון: איך שדדגו ן — גס הקב״ה כביכול, אומר: אין בי כה לקונן עליהם; ומה נענה אנחנו ? — צרה אחר צרה, רעה אחר רעה, מבית ומחוץ, כגשם שוטף בא עלינו בעת האחרונה; הרדיפות הולכות ומתרבות בכל ארץ: אי אפשר לחיות ולהתקיס, אין מה לנשום. היתד. לנו פנה אחת, זוית אחת, אשר אמרנו: שמד. נמצא מנוחה; וכ״א — לפי השקפתו — מצא שם שארית תקותי

" I ו נ ד ד ך ש י ופתאום — ״קול נהי נשמע מציון: אך ש ד ד נ ו ז — כבר התרגלנו לשודדים ובוזזים בכל מקום שהוא י! י א שודדים רכוש, שודדים את כבודנו, גם בנינו גם בנותינו. אבל מ״ם בהדרת כבוד מיוחדת התיחסו כל המים אל הפנה הקדושה הזאת, שהיתר. שייכת לנו לשפוך שמה את שיחנו; נאד של דמעות הי׳ לנו הכותל הזה, וגם

את נאד הדמעות שודדים מאתנו כיום הזה. איך שדדנו I — מצד אחד םבםיחים לנו מקלם, בית לאומי. ומצד

שני — דאו מה עשו לנו. רז״ל מספרים לנו, כי בני ישמעאל הוציאו לנו נדות נפוחים׳ בשעה שהאכילונו מלוחים; עוררו תאות השתי׳, ולבסוף הנישו נדות

מלאים רוח, וכן עשו לנו עכשיו. מלכיות מתגרות ומרמות זו את זו״, אבל לרמות באופן גם כזה

עם נדכה, שחוח — כזאת לא פללנו. איך שדדנון — מבחר בנינו הוציאו להורג ־, ואת אשר טםחנו ורבינו במשך השנים האחרונות בדמעות ובדם, אשר קמצנו מעיסתנו, את

בלענו מפינו הוצאנו בשביל הארץ, ועתה — ״אויבי כלם״. וכלום יש בי הכח לקונן על זה?

והנה הנביא המקונן קרא: ״צעק לבם אל ה׳. — חופת בת ציין׳ הורידי כנחל דמעה! יומם ולילה אל תתני פוגת לך, אל תדם בת

עינך!״ והביאור הוא: ישנם רגעים, רגעי אסון כאלה, שהלב מתפקע ממש מרוב צרה ויגון, מעצמת הכאב׳, ואתה, מרגיש הנך גחיצות להגיד דבר מד״ אבל

לא תוכל בשום אופן, — נתאבן הלב. הנך מדגיש, כי נחוץ לך לבכות, אבל כבר יבש מקור דמעותיך; ואתה פבקש לך אל מי לפנות, אולי יוכל הוא לעורר רגשותיך ולדבר דבר

בעדר, במקומך/

120

וככה קרא המקונן: .עשה ה׳ את אשר זמם, בצע אמרתו אשר צוה מימי קדם״ 5 גם את אשר חשב עשה, וכאמור: .גם כל הלי וכל •מכה, אשר לא כתוב בספר התורה הזאת, יעלם ה׳ עליך עד השמדך.״

.הרם ולא חמל, וישמח עליך אויב״, כו׳. כי אז אמר: אנכי אין בי כת לדבר או לבכות; רק בלבבי, בעמקי לבבי אוכל לצעוק מגודל הכאב: — .צעק לבם אל ה׳ ״ j אבל מרגיש הנני כי לא אעצור כח לשאת בדומיה, הגגי מוכרח לבכות ואגכי אין בי כח לזה —

.חומת בת ציוו, הורידי כנחל דמעה! יומם ולילה״, כר. חומת בת ציון, כותל המערבי חמדת קדשנו! את אשר דאית כבר דםעות העם למדי; את, הנאמנה! אשר בידך הפקיד העם לכל מפלגותיו na דמעותיו וכל סבל צרותיו; חומת בת ציון!—את הורידי כגחל דמעה,

הורידי גם מעיניך גם מעיגי. .אל תתגי פוגת לך, אל תדם בת עיגך!״

וככה גאמר גם אנחנו, אחים: לגו אין כח להוריד דמעות. .חומת בת ציון, הורידי כנחל דמעה! יומם ולילה״, כר. אולי תועילגה הדמעות ׳דרכך את הלבבות ולשטוף את הזוהמא משנאת האחים. אחת אשר מצאתי

אגי מוכרת להגיד: הנה מצאגו לרז״ל שאמרו על ירמי׳: .ירמי׳ אמר: ארור היום אשר; אמר ירמי׳: אומר לכם: למה אני דומה? — לכהן שעלה יולדתי בו״ בגורלו להשקות מים המרים, וקרבו האשה אצלו, ופרע את ראשה: נטל אה הכום להשקותה, נסתכל בה וראה שהיא אמו; התחיל צוח ואמר: אוי לי! שהייתי משתדל לכבדך, והריני מבזך. כך הי׳ ירמי׳ אומר: אוי ל׳י עליך, אמא ציון! שהייתי סבור להיות מתנבא עליך דברים טובים

תיחומים והריני מתנבא עליך דברי פורעניות״. מה אומר ומה אדבר ע״ד מר גורלי ועל כל אשר עלה בימי 1 ומה עלי לדבר אל העם?! הבימה הזאת שמעה דברי המ״מ ומו״צ דמתא הרבה שנים — כלום שמעה דברי תוכחה כאלה, שעלי להגיד לעם ? ע״ד עולות כאלה שלא נשמעו בישראל, ועל צרות איומות כאלה, שנהיו בימי,

ועלי לדבר בהם לפני עמי. אוי לי, אמי, כי כך עלתה לי! בה בשעה שמן הבימה הזאת בשרתי ע״ד זכות ישראל באר״הק, סבור הייתי, כי עוד אבשר ישועות; שמחתי אז, כי אגכי זכיתי לכך. ומפי יצאו הדברים בביהכג׳ הגדול

יהקדוש, ועתה - מה עלי לדבר, ומה עלי לקוגן? אתת אשר אני רוצה להעיר: רואים הגכם, אחי, כי סוף סוף, מבלי דעתנו, התאחדו באר״הק כל המפלגות, יראי ה׳ עם יתר הבנים, בקבר אחד, תחת מאכלת אחת; קבר אחד לכלם. לא הועילו דברי

121

הבוז והשנאה, שרוצים לחלק בין העם•, ״והבערה לחלק יצאת״, או החילוק להבערה יצאת.

עתה, בבואנו לעשות הזכרה יחמודינו הקדושים, אולי נתאחד כלני גם בתפלתנו להש״ית. הלאה הפירוד! ארץ, ברית ותורה התאחדו! — הננו באים תיכף להזכיר נשמתם. כלנו מודים, כי קרבנות קדושים, קדבנות הצבור אנו מקריבים •, והלא קרבן צריך וידוי ותשובה — נתודה

כלנו קודם שנזכיר את נשמותיהם הקדושות. וידוי...

ועוד דבר אחד אני רוצה להזכיר: הלא ידעתם את *אשר חכמינו יספרו: מעשה באשה ושבעת בניה... וכשחבקה את האחרון אמרה לו: בני! לך אצל אברהם אביכם ואמור לו: כך אמרה אמי. אל תזוח דעתך עליך, ותאמר: בניתי מזבח והעליתי את יצחק בני — הרי אמנו בנתה שבעה מזבחות, והעלתה שבעה בנים

ביום אחד. — אחי! ככה נאמד אנחנו כיום הזה: אמנו ציון תוכל לומר לישני חברון: אל תאמר, כי אתה לזקנותך הקרבת בן יחיד - גם אנכי הקרבתי בנים יחידים הרבה לעת זקנותי, בעת שאמרו עלי כי כבר זקנתי ואין בי כח. ראו כמה קרבנות הבאתי; הביטו סביב בירושלים ובתל אביב, בחיפה ובכל המושבות — והרי לכם סמוך ונראה בחברון. ואם לך יצא קול מן השמים: ״אל תשלח ידך אל הנער/ — אצלי לא

יצא הקול, ושלחו את ידם, ושחטו והעלו לעולה. הזכרה...

אב הרחמים... אחי!

! ה מ ח , לא נ ה ר ע , ס ה י נ בשבת זו נקרא דברי הנביא: עי ת מ ש , ו ם י ר י פ ס ך ב י ס ד ת , ו ך י נ ב ך א ו פ ץ ב י ב ר י מ כ נ ה א נ הך — ״פליגי בה תרי מלאכי דרקיעא: מיכאל י ת ו ש מ ד ש כ ד כ וגבריאל. חד אמר: שוהם, וחד אמר: ישפה. א״ל הקב״ה: להוי כדין

/ ן וכדי והגה ידוע, כי מיכאל וגבריאל הוא חסד ומשפט. גאולת ישראל והתגלות הש״ית ומלכותו על כל העולם תבא על אחד משני אופנים: אם ע״י השפעת חסדיו המרובים על עמו ישראל — וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עלינו׳, ורק על ישראל תהי, השראת השכינה עיי רובפ אלו.״•, ת ע ו ש ע ל ה׳ ל י ד ג החסד והגדולה של ישראל, וכאמרם: ה; ״ ו י ר צ ב ל י ש ם י ק נ ואם עיי המשפט, נקם ברית שיקום השיית: וח מ ש ת ה ו ע מ ; ש ׳ ה א י ב ל ו א ת ג נ ש י ו ב ל ם ב ק ם נ ו ״כי י

/ כי אז מתגדל שמו של הקב״ה. , ך ה י ט פ ש ן מ ע מ ן ל ו י צ

122

באפוד היו דק שתי אבני שהם, ובחשן היה גם ישפה. באפודו י פ ת י כ ת י ה׳ על ש נ פ ם ל ת ו מ ת ש ן א ר ה א א ש נ ו כתיב: .. ודרשו רז״ל: .להזכיר רחמים, חסד וברכה על ישראל״. ״ ן ו ל ז כדי נ פ ו ל ב י על ל ״ נ ב ט פ ש ן את מ ר ה א א ש נ ו ובחשן כתיב: .. ופי׳ מו״ר, בעל העמק דבר דל, דעיקר פי' המשפט: לתבוע ״ ד ה׳ תמית י ש ע ו עלבוגם של ישראל. וכמו שתרגם יהונתן במלכים א׳ ח׳: .ו ישראל״— מ ט ע פ ש ; וכן: מ ״ ן ו ה ב ל ו ע ע ר פ ת מ ל ״ - ״ ם ט פ ש מ

ן עמו״. ב ל ו ע ע ב ת מ ל . עוד ז״ל. דהנה ביוסף מצאנו, שחבב את הארץ באופן מצוין, עד״ טען, ה א ר א א ו ה נ ר ב ע א שאמרו חז״ל, דמשה בשעת בקשתו: . למה יגרע חלקו מיוסף שזכו עצמותיו לאיי ? והשיב לו השיית, שיוסף זכה לכך בשביל שחבב את הארץ, וממנו יצאו בנות צלפחד שחבבו כ״כ

את הארץ. ובנימין — בחלקו נבנה המקדש. ונחלקו עכשיו לב׳ מחנות. האחת אומרת: תשועת ישראל תבא ע״י אהבת ארץ ישראל וע״י רצוי אבניה, והשניה אומרת: העיקר הוא

המקדש, קדשי בני ישראל. הפלוגתא: זה אומר: אבני שהם עיקר, — אבנו של יוסף, חבת הארץ; וזה אומר: אבנו של בנימין, ישפה, קדש הקדשים עיקר. ועל זה השיב הקב״ה: .יהא כדין וכדין• — שניהם עיקר, כי זה בל״ז אי

אפשר.* •

,חהוא ישראל ונכרי, דהוו קאזלי באורחא בהדי הדדי לא אימצי נכרי לםגויי בהדי ישראל. אדכריה חורבן בי״המק — גגיד ואיתנה, ואפילו הכי לא אימצי גכרי לםגויי בהדיה. א״ל: לאו אמריתו: אנחה שוברת חצי גופו של אדם? א״ל: הגי מילי מילתא חדתי, אבל הא דשנין בה—לא: דאמרי אינשי: דמלפי תכלי לא בהתה״ (כתובות ס״ב), עליגו לדעת, כי רב הדרך, ואי״ה לא מצי גכרי לםגויי בהדן גס להבא!

123

דרוש י״ח( פ ט ר ם א׳ ד ם ל י ח ו ת ת ו י ל )

על מות קדושים בארצנו הקדושה, ועל חילול ושריפות התורה בארץ תלאובות, ביום התענית.

זה איזה ירחים, שקבענו יום זה לתענית על רדיפות הדת בארץ תלאובות, שכבר הגיעו למדה כזו שלא היתה כמוה לעולמים. הידיעות הבאות מהתם מסמרות ממש את שער ראשיגו. הלעג והקלם לכל רגשי הדת ולכל בעלי הדת מזעזעות את הנפש עד היסוד בה. יראי ה׳ מכיגים למו דפתיס ועוד מקומות כאלה להתפלל בר״ה ויהכ״פ, באשר נכונים המה לגזול בעיו״הכפ את בתי הכנסיות ובתי המדרשות, למען לא יהי׳ מקום להתפלל בו. גזרו לעשות את יו״הכפ ליום עבודת הצבור. גזרו שלא לתת לתינוקות ללכת לבתי המדרש בימים הנוראים, ושלא יתנו להוריהם ללכת להתפלל, מלבד שכבר בטלו את המילה ואת השבת ומאכלות אסורות, מה שאין בכל ארץ אנטיסימיטית ביותר. ועינינו הרואות, כי אם יגע איש באיזה ארץ שהיא, באיזה חבר מאיזה מפלגה — מיד מתעורר כל העולם וצועק; כל העתונים מרימים קול זועות, ושרו םפריא להיות חזניא׳, וכשמענים במיני ענויים ויםורים כאלה עם שלם, במה שנוגע לרגשי דתו — עומדים כלם מרחוק וצחוק קל על שפתיהם, (הממשלות אומדות, כי אין להם רצון להתעסק עם עם פרא זה, וכדומה, אשר בהפקירא ניחא לי׳•, וכל העולם הנקרא: ציוויליזציוני — גיחא להו בכך). ובין כה וכה — מי יחמול עליך ירושלים, ומי ינוד לך? ומי יסור

לשאול לשלום לך? ובכן — באו גדולי ישראל לידי הסכם לקבוע תענית, כדין צרות של צבור, שמתענין ומתריעין עליהן, על הצרת שונאי ישראל לישראל, כר. בתוך כך — צרה על צרה באה ונחיתה, השוד והשבר בארצנו הק־: כי באו הערבים לקעקע ביצתן של ישראל שמה, וערכו מטבח

124

בהרבה ערי ישראל, החל מירושלים עיר קדשנו 5 יעל כלם — המטבח הנורא בישיבת חברון, שנהרגו על קידוש השם עשרות צעירי ישראל, שהיו נכונים להיות גדולי העם, שוקדים על התורה יומם ולילה, שבאו

מפנות שונות ומארצות .שונות ללמוד תורה ולהשתלם בקדושה וטהרה. והנה כבר הסכנו, — ואפילו יראי ה׳ — לראות בכל דבד אך מאורע ומקרה. רדיפת הדת בארץ תלאובות — צדה אחת, והטביחות הנוראות בארצנו הקדושה — זהו מאורע שני, שנקרו ונאתיו זה אחר

זה, אבל אין להם שייכות והצטרפות זל״ז. ואנכי, אחי, הנני חושב, כי יש להביט על כל אלה מצד אחר לגמרי: אין מקרים! הכל נעשה בהשגחה; ושלשלת אחת סובבת ומקפת

את כל הגהגת העולם, וביחוד — עולמגו, עולם ישראל. קמו עלינו זדים, — ואין איש נוקף אצבעו לטובתנו. אינני מדבר על אודות המפלגות הרחוקות מן הדת, אשר כל הענין הזה הוא אך למשחק !עיניהם, או ענין של פוליטיק, אבל הנני מדבר אל יראי ה׳ ואל ישראל עם קדוש, אשר לבו עוד ער לתורה וליראת שמיס, — יהי׳

מספרם כמה שיהי׳ — מדוע החשו המה? הנגי רגיל תמיד לומר, כי עגין עשרת הרוגי מלכות הלא בודאי הוא לימוד נורא על הכלל כולו. והדברים ארוכים בדרשותי. והנה מצאנו- במיתת ר״י כה״ג שצוו להפשיט עורו, והוא נשא וסבל יםוריו בדומיה. ,גזרה היא מלפני, קבלוה משעשעי דת יומים״, - וכן עשה. אבל כיון שהגיעו למקום תפלין — צרח בקול מר ליוצר גשמתו. מקום תפלין, זהו המקום שבו הקשר בין ישראל לאביו שבשמים. האין זה לימוד

עלינו כלנו? אחי! הפשיטו עורנו מעלינו לא רק הגויס; ולא רק פשיטת העור, פשוטו כמשמעו, שעושקים מאתנו גס פת לחם, וזה מאות בשנים לא עמד ישראל במצב נמוך כזה, והוא יורד מעל במת התיים יום יום, בעוד ששאר ארצות סגורות לפנינו, ואחרים יקחו פרנםותינו, והוא רק עומד לפשיטת עורו מעליו, - אבל גם את. עור פניו מעליו הפשיטו: ,בלה בשרי ועורי״ — זה הציבור. (עי׳ מ״ר איכה), אין יחיד ואין צבור, כל יופי ישראל הפשיטו מעליו, גס הגויס, גם אנחגו בעצמגו. החשינו. אבל, לפחות, כשהגיעו למקום תפילין, לקשר החיבור בין ישראל לאביהם שבשמים, הלא אז הי׳ עליגו לצרוח בקול מר ליוצר גשמת ישראל. כגראה נתקיים בנו: ,וירא ה׳, וינאץ מכעס בניו ובגותיו״: ראה את אשר בנינו ובנותינו עושים לנו — ויחד אנו, עד כדי לקיים בנו כל התוכחה האיומה; .ויאמר: אסתירה פני מהם. הם קנאוני בלא אל, כעםוני בהבליהם״. ואמרו ע״ז בספרי: .יש לך אדם עובד לצלם, דבר הרואה

125

אותו, אבל הם עובדים לבבואה; ולא לבבואה לבד _ אלא להבל זוז שעולה מן הקדרה״. להבלים העולים מן הקדירות - להם הן עובדיןן ולא מקדרותיהם הם — אלא משל אחרים. ולכן: ,אקניאם בלא עם; בגוי נבל אכעיסם. אספה עלימו דעות; חצי אכלה בם. מזי רעב ולחמי רשף׳ (השדים נלחמו בהם. עי׳ פרשי׳ והספרי). ושן בהמות אשלח בם״• והלא ידוע, שהוא, השן, מכליא קרנא. ושמא תאמר: הרי אין כונתו להזיק, ועכ״פ יש הנאה להיזקן, — לא כן הדבר: אנכי אשלח בהם שן בהמות לכלות קרנא; ״עם חמת זחלי עפר״, שהוא בודאי רק כונתו להזיק, ואין לו שום הנאה מהיזקו. וכאמרם ז״ל: ״שאלו לנחש: מה הנאה יש לך? א״ל: ומה יתרון לבעל הלשון?״ ״אסתירה פני מהם; אראה מה אחריתם״. הזדעזע העם בראותו את הנעשה. ועל כן הלא בא ההרס והטבח הנורא בארצנו הקדושה - לראות מה יעשה העם עכשיו ? הינוע? והרי כאן אין מקום למנות מספר ההרוגים והפצועים. אבל ראוי להעיר על ״חמת זחלי עפר/ על חמר. תנינים, - לשבר ולמגר את כל אשר בנו ידי ישראל, במשך כל השנים, בזיעת אפם ובמסירת נפש; לעקור משורש תקות כלל האומה. וביניהם, בין אוכלםי האומה, אנשים רבים, שרק הדבר הזה, בנין הארץ, הוא הקשר היחיד המאגד אותם עדיין לישראל, ולולא זאת — מי יודע אם נשארו עוד במחנה. הלא דק תמת זחלי עפר נחוץ, למען הכין מטבח לבני תורה מצוינים יושבים באהלי תורה וממיתים עצמם עליה, שלא נגעו ולא פגעו בשום איש, ולא התערבו בריב מפלגות. וכלום אפשר לתאר ולצייר את ערך האבדה שלנו בהם? ע״פ הידיעות הנכונות שיש לנו היו ביניהם כאלה, שהיו עתידים להיות גדולי הדור. גם בעת אחרת היו עוררים מספד גדול ונורא על שבר כזה ומה גם עכשיו בדור יתום, בדור שכל צעיריו יצאו לרעות בשדות אחרים: ואלה אשר נשארו בביתנו, באהלי תורה, הלא בנים יחידים המה לנו. ופתאום — הנה לפנינו עקדה שכזו: ״קח נא את בנך׳ את יחידך,ה על אחדי ל י ע ם ל אשר אהבת׳ ולך לך אל ארץ המדיה׳ ייגעלהי ש ההרים/ ואם נשים לב, כי מארצות הברית שלחו שמה את מבחר הבנים להיות גולים למקום תורה, למען הפיץ אח״כ אור התורה בארצות אלו—

נוכל לצייר את גודל האבידה הזאת. זוהי טבעת אחת משרשרת המעשים כי חפץ הש״ית לזעזע מעט

את ישראל, ובאה הצרה הזאת.

: קול ברמד א ד ק ל ה ם ע י נ ש ד ד י ה ו א י ׳ ב י ח ׳ א ם כ ע ל י ד ה י נ ה י

נשמע, נהי בכי תמרורים: רחל מבכה על בניה; מאנה להנחם על דויד/ ואינו מובן על מי קאיהך ,איננו״? וביאריז״לשהאי טלי ^ ו נ נ אי כי

!״ רתל מבכה על אודות בניה לאשר הבכי איו עוד אחח , ו >י« אתם׳ וחוששת לגורל

126

חיי בניה, כאותה האס הבוכה, אס בנה שוכב ושותק, אף אס גורמים לו כאב ויםורים — כי אז, הלא אות הוא כי מת, או כי התעלף. עכ״פ. והנה, אם לא נרתע כעת, גם לצרות אלה — באמת יש לדאוג

הרבה: אם עדיין יש בנו רוח חיים. יתבוננו גא בגי התורה היטב אל האסון הגדול אשר קרה להם, וגודל ערך הקרבנות שהבאנו בחברון, למען שפוט עפי״ז מצב העם ברוחו, ואיזה קרבגות הוא חייב להביא. הלא גורא מאד המצב! הלא

זה רבות בשגים לא גשמע אסון כזה בישראל. יתבונן כל העם כולו, אל אשר קרה לגו בארצגו הקדושה, ואל

התוצאות הכרוכות בזה, חלילה. זכרו נא, כי נעשה כ*ז .בארץ, אשר ה׳ אלקיך דורש אותה׳•, ארץ אשר .עיני ה׳ אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה״. התזכרו עת רעש הארץ לפני שנתיס? העירותי מן הבימה הזאת, כי הרעש הוא אות ומופת לאיזה דבר; העירותי אז על הראוי לתקן שמה, עכ״פ, בחיים הצבורייס. ומה עשיתם אתם? — דברתם על אדות .נאטור־קאטא־

סטראפע״. ועתה, - האם גם עתה לא תשימו לב ותדברו ע״ד .פוליטיק הייך־־פוליטיק״? קראו גא בשירת האזיגו להלן ומצאתם: .מחוץ תשכל חרב ומחדרים ־־ אימה: גם בחור, גם בתולה, יונק עם איש שיבה/ ודרשי ע״ו בספרי: .מחוץ תשכל חרב: על מה שעשו בחוצות; ומחדרים אימה: על מה שעשו בחדרי חדרים; גם בחור: אתם גרמתם לי לשלוח יד בבחירי; גם בתולה: אלו שהן מנוקין מן חתטא, כבתולה זו שלא טעמה טעם חטא; יונק: שהן יונקין דברי תורה, כיוגק זה שיוגק מחלב דדי אמו; עם איש שיבה, — אל תקרי: איש שיבה, אלא: איש ישיבה, שהן ראוין לישב בישיבה״. מדוע לא תשימו על לב לדעת, כי כל הכתוב בתורה מוכרח להתקיים, בלי שום שגוי? האס גם עתה לא תשימו לב, כי הראו לגו באצבע מן השמים איך לסדר את ישוב

הארץ? אחי ועמי! קשה לי לדבר עמכם דברים קשים, ומה גס בשעה כזו שהננו הולכים וקרבים ליום הדין, בשעה שעליגו לעורר רחמים. אבל מה אעשה? והמצב נורא ומאוים כ״כ, עד כי העומדים בראש העם מחויבים להזהיר את העם ולהעירם על כל אלה. הלא כה דברי יחזקאל הנביא: (לג׳) .בן אדם! דבר אל בני עמך ואמרת אליהם: ארץ, כי אביא עליה חרב - ולקחו עם הארץ איש אחד מקציהס, ונתנו אותו להם לצופה, וראה את החרב באה על הארץ, ותקע בשופר והזהיר את העם׳, והנה עלי להזכיר לכם את אותה המעשה בר״א(תענית כ״ה) שגזרי״ג

127

תעניתים ולא נענו. בקשו העם לצאת. אמר להם: תקנתם קברים לעצמכם. ביאורו הפשוט הוא: זכרו, כי אתם הכינותם הקברים במעשיכם

הרעים.

ורגיל אני לבאר עפ״י דברי הרמב״ם זיל בה׳ תענית, שכתב: ״ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבא צרה ויזעקו עליה ויריעו ־־־ ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להם, וזהו שיגרום להסיר הצרה מעליהם; אבל אם לא יזעקו ולא יריעו, ככתוב כר אלא יאמרו: דבר זה ממנהג העולם אירע לנו, וצרה זו נקרה נקרית — ה״ז דרך אכזריות׳, כר. וזהו תיקון הקברים על ידינו, במה שנראה. חלילה, אכזריות, בלי התעוררות לתשובה. והנה אמדנו היום בסליחות: ״לא בחסד ולא במעשים באנו לפניך; כדלים וכרשים דפקנו דלתיך״. וביאורי הפשזט הוא: ישנם בגיא או דורות, שבאים לפני הקב״ה וקרבים ליום הדין במעשים טובים, בתורה ומצות הרבה׳, ויש בנ״א שאינם באים במעשים, אבל באים בחסד,״ל: .כל המרחם על הבריות - במדת החסד שהתנהגו בה, וכאמדם ז מרחמין עליו מן השמים׳, והס באים במדה זו, שעשו הרבהחסדים. אחי! המעשים שלנו - הרי קשה לדבר עליהם בעתות אלה; התורה שלנו

והתפלה, השבת, הכשרות והטהרד, - אוי לנו, אם נביא הכל בחשבון! ומחסד - ג״כ רחוקים הננו; ולא דק, שאיננו בעלי חסד, אבל גם את חובתנו לעמנו איננו ממלאים. האם כבר יצאנו ידי חובתנו להאומללים והשדודים בארצנו הקדושה? להאלמנות והיתומים שמה, שגם

עני שבישראל מחויב לקמץ מעיםתו ע״ז? אבל: לפחות לא גהי׳ אכזרים. הלא מאיש שאיגגו איש חסד לאכזר - עדיין דרך רחוקה מאד; והלא, חלילה, אם לא נתעורר לצרות אלו — הרי נהי׳ אכזרים. וגם באבזרים ישנם גדרים שונים״ם על עצמו ועל עמו' ח ר י מ נ י א י ש מ י י י נ ל ב ד ע ז כ א ׳ ה י ר י ב ל ח ד ע ז כ א ה

• אבל: גם העני ר י ת ל ו ד נ ו ל פ הננו אומרים: ״כדלים וכרשים ד כשהוא מבקש רחמים — לא נראה על פניו סימני אכזריות;' כי מי זדל דדלת ע ' י נ ע ק ה י פ ד ו י י : א ל ל ו כ י ב י מ נ נ י א ? ו ר ז כ א ל ה ם ע ח י ' ל י ׳ : ה כ ״ בשעה שהוא יודע שהוא ״תיקן את הקברים״? אשד ע הראשונה לזעוק ולהריע על צרותינו, ולבלתי היות - עכ״פ J ו£ ? ד ז יראו נא כותלי בי״המד את דמעות ישראל; ישמע נא במקום ד^ ay הזה קול י ל ת ע ן א ב ת ה ן ל ן פ כ ת ה ן ף צ ל ה י ע מ ת ע ת ב ע ו ש

ל ב א אשמים אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת נפשו י בהתחננו q ״ה י י בו אלינו, ולא ך ן ת . נ ״ ת א , ה ה ר צ ו ה ע ל ה ע א כ ב ״ ע _ _ ו נ ע מ ש

כדין הוידוי, שהוא יסוד התשובה. דב קרוע ומורתח, * ו א-י יכולים לסדר סדר

128

וידוי מיוחד לפי מקומו ושעתו, אבל - הלא בוידוי הכללי נמצא הכל, אשר ע״כ נאמר כלנו: או״או תבא, כוי.

מו״ר! רז״ל מסרו לנו בקרא ד״יענך ה׳ ביום צרה״: זש״ה: .יקראני — ואענהו; עמו אנכי בצרה״. אמר הקב״ה: בשעה שמגעת צרה לישראל והם מבקשין אותי ־־ יהיו משתפין כבודי עמהם; באותה שעה אני עונה אותם, שנ׳: .יקראני - ואענהו; עמו אנכי בצדה״. כמדומה, שאין לך שעה נכונה כזו לשתף שם שמים בצרתנו. הלא מצד אחד רוצים לעקור שם שמים לגמרי, בכל מני כפיות, ומצד אחר באות עלינו צרות ורעות כנחל שוטף. והנה: לפנים הי׳ סדר תענית, שהיו מגיחין אפר מקלה ע״ג התבה — ולשיטת הר״מ: גס על הם״ת — והוא משום: •עמו אנכי בצרה״. אצלנו כבד שמו והניחו כל מיגי סחי ומאוס על התבה ועל הס״ת, בכדי לעקר שם שמים ולא לשתפו, אשר ע״כ אפשר הי׳ כדאי לעשות כיום סדר אחר: לשפר מעט את התבה ולחלק

כבוד לתורה. והנה: לפנים גלו את הפרוכת — להראות חבתם למקום; אפשר כדאי לגלל את הפרוכת — להראות חבתנו לתורה, לפחות, בעת צרה זו, והתקרבותגו אליה, ולשתף גם אותה בצערנו הגדול ובבקשת רחמים,

ולהתפלל יחדו: .אבינו מלכנו! פתח שערי שמים לתפלתנו!

א״מ! בטל מעלינו כל גזרות! כר. א״מ! בטל מחשבות שונאינו! כר.

א״מ! הפר עצת, כר. א״מ! כלה כל צר ומשטין מעלינו!

א״מ! סתום פיות, כר. א״מ! עשה למען הרוגים ע״ש קדשך!

עשה למען טבוחים על יחידך! עשה למען באי באש ובמים על קדוש שמך!

א״מ! נקום לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך! עשה למענך, אם לא למעננו!״

והגה אגו גגשים, ע״ם המנהג המקובל, לעשות אזכרה לנשמות הקדושים, ויאמרו: .בעבור שכל הקהל הק׳ נדבו צדקה״, ואח״כ לא יקיימו, כמובן וכנהוג. (הנני מעיד, כי חובה לתת הצדקה לעזרת אחינו שמה באר״הק). אבל רצוני לשאול את הקהל: איה הוא הרעזערוואר לקדושים כאלה? שנות אלפים הולידו בתוכנו אנשים כאלה, אבל: האם גם אנחנו ע״י החיגוך שלנו נגדל בנים נאמנים לתורתם ולעמם? אמרתי מקודם, במחצית הראשונה: .אבל אשמים אנחנו על אחינו״; אבל ישגו

129 (9)

- דרש. עוד פסוק: .הלא אמרתי אליכם: אל תחטאו בילדן וגם דמו הנה נ והנני פונה ליראי ה/ לאלה בני הבינה, כי יתבוננו קצת עכשיו, בבאנו לבקש רחמים, ויקבל כ״א על עצמו לגדל בנים לתודה ולמלאות מקום היוצאים. והנה: אם לפנים הוציאו את התבה לרחובה של עיר, כדי לבזות ולעודד לוידוי, - הנה כיום עלינו להוציא את התבה לרחובה של עיר, לטעם אחד: להראות, כי מתגאים הננו בהי, ואיננו בושים שתהי׳ היא המגהגת אותנו גם ברחוב. ורק באופן כזה נוכל לעשות

אזכרה לנשמות הקדושים. אמ״ר...

אחי! אין מלים בפי לסיים בדברי נחמה־, אין נחומים לאבל כזה. וביותר — כי עדיין לרחמים אנו צריכים, לרחמי שמים יום יום.

והנה דהמע״ה אמר: ״והשב לשכנינו שבעתים אל חיקם״. ועמדו ע״ז רז״ל במדרש ואמרו: ,וירמי׳ אמר: תשיב להם גמול, ה׳!— כמעשי ידיהם״. — ר״י ור״נ: ר׳ינ אומר: מה שעשו לנו — תשיב להם גמול כמעשה ידיהם ועל ששרפו תורתך, שנאמר בה: ,מזוקק שבעתים״ —

,השב לשכנינו שבעתים אל חיקם״. והנני מבין בזה הפסוק: הרנינו גויס, כר, כי דם עבדיו יקום: ונקם ישב לצריו״, כר. וכבד עמדו ע״ז רז״ל ואמרו: ,אחת על הדם ואחת על החמס״. ולדברינו — הננו מתפללים: ,כי דם עבדיו יקום״. — לפי ערך מה שעשו לנו אבל עוד הננו מבקשים: ,ונקם ישיב לצריו״,— לאלה שעשו מה שעשו בתורתנו הק׳: זהו — נקם בפ״ע שבעתים. והלא הדברים הללו אחרית שירת האזינו המה, ואחרית כל הדברים כן יהי׳. והננו בטוחים ע״ז. ועלינו רק לבקש מהש״ית, כי עינינו תחזינה הכל,

ברחם ה׳ את עמו, ובכתבו אותם לשנת גאולה וישועה — אמן!

130

דרוש י״ט( א ״ פ ד ה ת ב ו ת ש ב ש ל )

,בר״ה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון״. ,מאי כבני מרון״ — הכי תרגומו: כבני אימרנא. ר״ל אמר: כמעלות בית חורון. רבי יהודא אמר שמואל: כחילות של בית דוד״. וכבד נאמר בזה הרבה.— והנה בהפטרת היום: ,שובח ישראל, כר. קחו עמכם, כר. אמרו אליו: כל תשא עוף... והוא צריך באור רחב. ובגמ׳: קרי לי׳ ערן וקרי לי׳ מכשול? וכבר עמדתי — דלמא הבאור: לפי שנעשה לו כהיתר —א ו נמצא, דכל עון יעשה שוגג עי״ז. אבל מי שנעשה לו כהיתר ה לא יבקש עוד דרך תשובה, כמובן. ולפ״ז יקשה עלינו מאד לקרא לעםי בעו״הר הכל נעשה אצלנו כהיתר כ - ! ל א ר ש את דברי הנביא: שובה י ע״י רוב ההרגל בעבירות. — אולם דברי הנביא קיימים לעולם, והוא מראה לנו דרך גם היום לקרא את הקריאה הגדולה ,שובה ישראל״,. קשה מאד לשוב בטרם נכשל ״ ך נ ו ע ת ב ל ש י כ כ ונתן טעם ע״ז: , האדם, או העם, ובטרם נפלו בפח, כי אז ימצא לו נימוקים ותירוצים שונים; אבל, בעת שכבר נכשל וגםל וכבר הרגיש טעם הנפילה, ומה גם אם גפל ממקום גבוה, אז נוח יותר לשוב אל הש״ית. ולמה זה נכחד, רבותי ? הננו נמצאים כיום הזה אחר הנפילה. עם ישראל הנהו כולו לפנינו בגדר נופל ומתבוםם בדמו מאין כמהו. דאו נא: הן לא נכיר את עצמנו ואת אחרים, הן בפרט הן בכלל, הן בחמר, הן ברוח. לפנים קוננו על העם: ,חשך משחור תארם, לא נכרו בחוצות״, אבל לפחות בביתם היו נכרים; ,ועתה — לא רק בחוצות איננו נכרים, אבל, גם בבתיגו — אוי, מה היה לנו! — ,נחלתנו נהפכה לזרים, בתינו לנכרים״, וגם בבי״המד לא תכירו אותנו. נפלה יהודה, וכל מי שרוצה לעשות בה כל מהי שירצה — עושה. נפלנו, — וכל העולם עוד שוחק על משבתנו, כאלו שכור לפניהם, תועה בקיאו. זכרו נא את אשר .לעשה היום עם ישראל נגד השמש, גגד כל העולם המתימר לנאור. אין לך

131

יום, שאין בו פוגרום עם אלפי מעונים ואנוסים, והפחד גבר והקיף אתי כ כל מחנה ישראל. אין מנוס, אין מפלט! כן! יפה אמר הנביא: . כשלת״. אבל שמא תאמרו, כי סבות שונות בדברי, שמא תאמרו, בי

. ״ ך נ ו ע מן השמים נגזר עליכם ככה, — לא, דבותי! .כשלת ב רז״ל מסדו, כי משעה שנאמר מסיני: .החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה״, — ״מפי עליון לא תצא הרעות והטוב״, אלא הטובות משלמות לעושי טוב, והרעות — לעושי דע, והנני דואה אתכם מתפלאים ע״ז: והלא כמה יראי שמים נענשים, ונבנו עושי רשעה?— אחי, טעיתם מאד! נמהרים הננו במשפטנו׳, רוצים הננו, בי תיכף ימות עושה הרעה* ועושה הטוב ישולם באשר וברכה. אבל הנהגה כזאת לאו שמה הנהגה,—

היא דיקטטורא פשוטה, ואינה בחירה בלל. לכל זמן: התולדה יש לה עת וזמן לסבול, אבל ינל האומד; ״הקב״ה ותרן״, כר. הנה חז״ל אמרו: .בשעה שנשא שלמה את בת פרעה — ירד גבריאל ונעץ קנה בים, ועלה בו שירטון ועליו נבנה כרך גדול ושל דומי]״. וכונת רז״ל ברורה, שהדבר הזה גדם לרומי להעשות פטיש כל הארץ, כדך גדול, המושל בכל, וגוזר על הכל ונוטע דעותיו והשקפותיו בכל מקום ובכל ארץ׳, הדבר הזה עלה לרומי אחרי שכבשה את יהודה. ולא לחנם נלחמה כ״כ ביהודה בשארית נחות וגבורה, כי תורת ישראל היתה להם כעצם בגרון, ולא היתה תקומה לקולטורתה כל זמן שנשא יהודה את דגלו ברמה. ולכל יודע פרק בתולדות ישראל ידוע׳

כי לנפילת יהודה נרם הפירוד שבין האחים ומלחמת השבטים והדעות. וזהו הבאור, שלפי דעת רזיל, המומנט, שהחלה המריבה בישראל, היתד, עת נשא שלטה את בת פרעה. ובא וראה דבר נפלא, שע״פ רז״ל, מחלוקת ירבעם וקריעת הממלכה לשתים גרמה לבנין רומי, ועמידת עגלין עם כל האלילים השונים שמה, ^ ; הזהב גרמו שיבנה הצרוף לאיטליא של והנה הכתוב מספר: (מ״א יא׳) ״וזה הדבר, אשר הרים יד במלך: שלמה בנה את המלוא, סגד את פרץ עיר דוד אביו. והאיש ירבעם גבור חילי, וירא שלמה את הנער, כי עשה מלאכה הוא, ויפקד אותו לכל סבל בית יוסף״. מסר לנו הכתוב ראשית הנסבה, כי זה הדבר הביא

שירבעם הרים יד במלך. ובאמת מצינו לרז״ל בסנהדרין • ״אד״י: מפני מה זכה ירבעם למלכות? — מפני שהוכיח את שלמה, שנ׳: ״וזה'הדבר אשד הדים יד במלך״. א״ל: דוד אביך פרץ פרצות בחומה, כדי שיעלו

ישראל לרגל, ואתה גדרת אותם, כדי לעשות אנגריא לבת פרעה״ ראו רז״ל בבגין המלוא התחלת המרידה נגד שלמה. והנה'במלכים ט׳ העיד הכתוב: ״אך בת פרעה עלתה מעיד דוד אל ביתה אשר בנה לה; אז בנה את המלוא״. הננו רואים השתלשלות נפלאה•' בת פרעה'

132

ע״י יציאתה מעיר דוד, הביאה לידי כך, ששלמה בנה את המלוא, ובנין זה הביא למדידת ירבעם, (ועי, ד״הי). ומדידת ירבעם לבנין דומי —

>מזה חרבן העם. אבל, כלום אנו צריכים למופתים רחוקים? והדבר גלוי ובולט לעינינו. הכל מודים, כי בא ישראל עד משבר; הכל מרגישים, כי •סרגו מן הדרך ואבד לנו דרך בחיים. הבה נראה: מי האשם בכל אלה ? — אנחנו בעצמנו. לא רחוקה היא העת, שבא היהודי בצרפת, ויכחש בלאומיות ישראל, ויעמיד את כל חיי העם ברגשות דתו, אבל בעצם הוא צרפתי ; (עד העת ההיא היו היהודים בצרפת ואשכנז מלאי

תורה ויראה, כידוע). אח״כ באו בני צרפת ואשכנז גס יחד, ויחלו לבקש תקונים בדת, והדבר מובן, כי אחרי אשר חדלו החיים העברים .במקורם האמיתי, וחיו חיי עם אחר, — היתה להם דתם למשא כבדו א ב ם _ ו מי ׳מאד, כי בין העמים הי׳ זה יתרת ומנערת. — עברו י סוחרינו ואקציזניקינו ויביאו את הסחורה הזאת אלינו; המה עברו לפני העם, ניראו לפניו את הדרך לחלל כל קדש ולשים הכל לצחוק; וכלת העם, וכל ההשכלה ל א י כ ש ה מעשם זה הי׳ ל״טובת ההמון״, ל היתה רק בחירום הישנות, בלי חשבון ודעת. ומה היתה אחרית דבר ? — העם למד את דרכי גאוריו, כי דבר קטן הוא, ויחל להרוס גם הוא; אולם, תחת אשר נאוריו טענו רק, כי ,זה משה האיש לא ידענו מה הי׳-לו״, ויהרסו רק תורתו, ויעשו להם עגל זהב, מין אריסטוקרטיה וקולט להידור, — בא העם ויכתת גם את עגל הזהב, ויטחון אותו עד אשר דק. ואתם, הא לכם פרי החנוך אשר נתתם לעם חניכי הת״ת שלכם, שיצרתם בעדם ע״ם שיטותיכם אשר נתתם לבניכם ובנותיכם. ועתה,ו נ ל ש נודה נא: האם מפי עליון יצאה הקללה הזאת, או כי כ

? ו נ נ ו ע ב . וכשנבא לחשבון זה — נשתומם על המראה: האמנם? — הכל יודעים ומכירים, כי כשלנו, נפלנו באין מקום, ובכ״ז — אין אנו יכולים

׳לשוב גם בעת נפילה כזאת. והדבר הזח מפליא מאד. והנה רז״ל עמדו עיז, בשעה שראו שכל בני עולם עוברים לפניו כבני מרון, ר״ל: בדקדוק וחשבון המעשים, ונבהלו ע״ז מאד, כי מה נאמר ומה נדבר, דין אם ידוקדק, ודוקאבשעה כזו, אם אין אנו מטיבין דרכנו? וע״ז באה התשובה: כבני אימרנא. השה הוא, בכלל, העשוק זהחלש. ומכ״ש אנחנו, שאנו כצאן לטבח יובל להרג ולאבד למכה *לחרפה. (ע״י מ״ש בדרשות). ומעט עוד הדבר: השה, לכהפ״ח, יש לו צמרו המגין עליו, אבל בני אימרנא, הרכים, החלשים והערומים, המה &ם יתעו בין חיתי יער, — האפשר לשער מצבם ולדרוש מהם דבר?

]33

הן גם קול יפחדו להרים. - וזוהי תשובה ומליצה גדולה לזכות עם ישראל.

אמנם כן, אחי! אבל השה צריך שיהי׳ שה, ולא בעל קרנים- . וטלפים. וכבר ידוע המשל ע״ז השה, שלבש עור הזאב ויבא אל העדר ואמנם: כן הוא מזלנו. אבל, עכ״פ, זכות השה מעטה היא בעדנו, בעור שאנו, אין אנו נוהגים מנהג השה, ועושים מעשה זאב, וכדומה. אוי לנו אם נאמר, ואוי לנו אם לא נאמר ונעלים עין מזה — הלא הנגע פשה

בבית ישראל. ורציתי להעיר עוד על מחזה א׳ — גרםינן בע״ז י״ט: ״מכריז ר׳ אלכםנדרי: מאן בעי חיי, מאן בעי חיי! כנוף ואתי כולי עלמא לגבי׳. אמרי לי: הב לן חיי! אמר לחו: ״מי האיש החפץ חיים, כר— נצור לשונך מרע״ כר. שמא יאמר אדם: נצרתי לשוני מרע ושפתי מדבר; ואין טוב אלא מרמה-אלך ואתגרה בשינה-ת״ל: ״סוד מרע ועשה טוב״- כי : ה ז תורה, שנ׳: כי לקח טוב נתתי לכם״ כו. והנה המובן הפשוט ב רצה להעיר להם על ענין א/ הנראה גס אצל אלה המאמינים בקדושת התורה ויודעים, כי כל דבריה כגחלי אש, ובכ״ז נכשלים על כל צעד ושעל. הסבה לזה: לפי שרואים לפעמים סתירות וניגודים שונים בחיים: רשע וטוב לו, וכדומה; ובאמת יש לזה טעם אחר, אבל האדם אינו שם לב למצוא את האמת, ורק בראותו, כי אין דרך התורה כלל מונח — אינו שם לבו לשמרה כראוי. ולא כן בדרך הרפואה הטבעית. אף כי הכל יודעים, כי לא כל הרפואות והרופאים מועילים, ולפעמים קרובות, עוד יקלקלו, ובכ״ז, אף על הספק, ישתדל בכל כחו להתרפאות. וזה הראה להם ר׳ אלכסנדרי בכרוזו ״מאן בעי חיי״: והלא דבר שאי אפשר הוא, שרופא א׳ ימציא רפואה לכל העולם, ובודאי יקלקל הרבה, ובכ״ז -

״כנוף ואתי כולי עלמא לגבי׳״. אולם עוד דבר א׳ טמון בזה. הוא הראה, כי אם אמנם לכל דבר נחוץ הרצון לכל לראש, בכל זאת הרצון לבדו לא יועיל; הרוצה להיות למדן' ן לא סגי במה שהוא רוצה, אבל: יגעת ומצאת זהו כללגדול. ואמנם כ הכל חפצים להיות יראי ה׳ ולעשות רצונו, אבל מה יועיל הרצון בלי יגיעה והשתדלות? כשהכריז ר״א: מאן בעי חייג - לא ישב כ״א בביתוע לגבי׳״; כ״א עשה דבר מה י ואמר: רוצה אני, אבל ״כנוף ואתי נ לבקש חיים: זה בא ברגליו, וזה בצבים וכרכרות. ואז אמר להם: מי האיש החפץ חיים״, כר. ושמא תאמר: אתגרה בשינה ? ת״ל: ״ועשה טוב״ ר״ל: העיקר הוא רוב היגיעה. י * י י

והנה, רבותי! נלך גם אנו בעקבות ר׳ אלכםנדרי. הנה שמעתם בימים אלה דרשות וקריאות הרופאים ע״ד חשש איזה מחלה• המה גלו

134

לפניכם תולדות המחלה, מקורה ואת המיקרוב הקטנטן •י הראו לכם על הנקיות הדרושה, נקיון הידים, שמירת הקיבה, הטפול וההשגחה על החולה, הזהירות ממגו, האיזולציא של החולה. גם אנחנו במחלתנו מחלת הרות גוכל להראות לכם על המיקרוב, היא התולעת, שיצאה מחוטמו של הכה״ג הצדוקי; והיא א״צ למקרוסקופים: התולעת ההיא גראה לכל. גם אנחנו צריכים לזהירות, נקיות הלדים. ידיכם דמים מלאו:״ דמי היחיד ודמי כלל העם כולו, דמי עוללים ויונקים. גם התולעת הזאת בעיקרה באה ע״י הקיבה, האכילה הגסה וההנאה המרבה, כל מי שנזהר בכשרות—לעולם לא יכשל כ״כ ולא יחלה. גס אנחנו אפשר לנו להראות על הזהירות מפני החולים, אם כי רחוקים הננו מלעשות באראקים

מיוחדים לחולים, כמו שעשו באשכנז, וכדומה. ופה מתחלת השאלה: למה ישמע כל בר דעת לדברי הרופאים, וישתדל למלאות אחר דבריהם, ולמה דברי רופאי הנפש אין שומע להם? גם אנחנו הננו מזהירים על המים הרעים, שמהם ישתו התלמידים. ויש אשר גשתומם לקרירות העם בפרט זה: הוא עושה כל מה שלבו חפץ בשעת מגפה. אחת אשר מצאנו בהיםטוריא: בעת המגפה השחורה, ר״ל השתובבו ההמונים מרב יאוש ויהיו לבהמות וחיות הארץ׳, גזלו, שדדו, חמסו ויעשו כל תועבה. האמנם נחקה גם אנו את מעשה הדור ההוא, שנשאר לחרפה בתולדה? והלא ע״ז אין לנו שום תירוץ, אם אנו רואים שאפילו בשעה כזו, בשעה שמגפה שוררת בכל םנות העם, אין איש מתעורר לאחוז באמצעים — רק חוגגים ועושים כל ימיהם כחגים, כבשעה שהזכרתי לעיל. הלא דבר הוא! האמגם אבד לעמי תוארו לגמרי? וע״זבאה תשובת ר״ל: .כמעלות בית חורון״: הדרך הוא עקום, ומשגי צדדיו עמק עכור. ואם רק תמעד הדגל — שוב נופל ההלך ונופל מבלי אחיזה. — אבל, אחי! מה אחרית

דבד? הלא יפוזרו עצמותינו לפי שאול, חלילה ! אבל מה לעשות? הן עלינו לפנות גם אל הצד החיובי, .שובה ישראל, כר. קחו עמכם דברים ושובו אל ה׳!״ הנביא הלא מיעץ אותנו

לעשות דבר מה. אולם, ראו נא אחי! זה זמן רב לא הי׳ לגו מועד מסוגל לתשובה כיום הזה: כל אשר לנו נהרס עד היסוד. עומדים אנחנו היום ומתקינים עצמנו לחיים חדשים. בכל הפנות והענפים, החיים האיקנומיים והרוחניים, הננו מקוים, כי יחלו לשוב לסדרם הקבוע. הבה, נחל נא לבנות כעת חיינו על יסודות חדשים בלתי רקובים! הלא נוכחתם, כי יסודות הריקבון לא העלו לכם דבר. ראשית דבר: נשמת העם, התורה. החלו לתקן את אשר הרסו האשכנזים בקסקותיהם, הפולנים בתעריהם והרוסים בחכמתם

135

הגדולה. אות אלקים, כי שלחנו ה׳ להיות למחי׳ ולמורי דרך לכל העם, הנה, — הלא תראו, כי התורה החלה לשוב לאכםניתה: כל בתי הישיבה, שגלו עד היום מוצאים להם מקום מקלט בליטא. אנחנו היינו כבר לעם, מאות בשנים למגדל המאוד. אולי השאיר ה׳ אותנו לפליטה,

למען גהיה גם כיום שארית הפליטה לישראל? אחי! ״קחו עמכם דברים!״ אלה הדברים, אשר אני נותן לפניכם. הנני פותח לפניכם ממש שערי שמים. אשרי האיש, שיקבל על עצמו להיות מן הבאים! ודעו לכם, אף זכרו את הדברים: בלעדי התורה לא תסדרו את חייכם בשום אופן! ואל ירמו אתכם אלה, שכבר רמו אותנו. החלו ללמד את בניכם, וללמוד בעצמכם, כי אין לך הירום יותר

גדול מחסרון ידיעת התורה. זכרו, כי בניכם תועים בחוצות, מופקרים זה שש שנים רצופות. באו אל העם ולמדו את העם׳, כל מי שבכחו ללמד להטיף לקח לפני העם יתנדב לזה. והנני קורא אליכם עם הנביא: ,אספו עם, קדשו קהל. קבצו זקנים, אספו עוללים ויונקי שדים! יצא חתן, מחדרו וכלה — מחפתה״, וכדרשת רז״ל: הארון וספד התורה. הלא תראו ״בין האולם ולמזבח יבכו הכהנים, משרתי ה׳״, ומה הם אומרים? אינם מבקשים בעד עצמם דבר, אבל: ״ויאמרו: חוסה, ה׳ על עמך! ואל תתן נחלתך לחרפה, למשל בס גויס! למה יאמרו בעמים•, איה אלהיהם?״ — ״יר״י אומר: כחילות של בית דוד״. — הנה הנביא קורא: ״אמרי אליו: כל תשאר בטוח הוא, כי יוכלו ישראל לבקש מהש״ית, כי ישא כל עון. ן עו

ובמה הוא בטחונו? הנה איתא במ״ר: ״ויקרא אברהם את שם המקום ההוא: ה׳ יראה״. אמד לפניו: רבש״ע! בשעה שאמרת לי: ״קח נא את בנך, הי׳ לי מה להשיב לך: אתמול אמרת: ״כי ביצחק יקרא לך זרעי, ועכשיו: קח נא את בנך״, - וח״ו לא עשיתי כן, אלא כבשתי רחמי לעשות רצונך. יהי רצון מלפניך, ד׳ א׳ בשעה שיהיו בניו של יצחק באים לידי עבירות ומעשים

רעים, תהא נזכר להם אותה העקדה, ותתמלא עליהם רחמים״. והוא פלא, דלא הזכיר עצם העקדה׳ אלא הזכיר מה שהי׳ יכול להקשות ולא הקשה. - ועוד: איזה שייכות יש בין עניו העברות שיעברו ישראל, מבין זה שלא הקשה הקושיא שלו? והנה שמעתי מפד קדוש, מו״ר, הגר״ח זצוק״ל, שהקשה על מאמר זה: דלמה לא דסשד אברהם באמת, כיון שהיא קושיא? ובאמת הי׳ לו לשאול מדש״ית כי ישיב לו על הסתירה הזאת. ועוד: למה לא הזכיר אותה רק' אחר כל

r ?הדברים הללו.

136.

ואמר בזה: דבאמת, קושיא שיש לה תירוץ בודאי ראוי להקשות,, מצויר, שתהא קושיא חזקה בלי >בי זה הוא תורה, אבל אם, חלילה, הי ״תירוץ — בודאי לא היד, רשאי להקשות, כי זה שקד. והנה בי״ג ובל״ב מדות שהתורה נדרשת, איתא: ״וכן שני כתובים המכחישים זא״ז, עד שיבא הכתוב השלישי״.״ ואיתא ע״ז: ״כיצד? — ״כי ביצחק יקרא לך זרע״, והעלהו לעולה״, עד ״עתה ידעתי, כי ירא אלקים אתה״, ולא עלתה על לבי. נמצא, שבטרם נאמר המקרא השלישי, היו שני כתובים המכחישים, ולא הי׳ שום תירוץ ע״ז, ולכן לא הקשה כן אברהם, רק אחר שנאמר לו המקרא המכריע. ולפי״ז טען אברהם להש״ית: הלא אנכי, כשהיתה לי קושיא, שאין עליה תירוץ׳ לא הקשיתי, אף אתה, כשתהיינה •קושיות על בני, שאין עליהן תירוץ כלל, שיעברו בריתך באופן שלא יוכלו להשיב שוס תירוץ — תרחם עליהם, ולא תקשה הקושיות. וזהו: ״כחילות של בי״ד״, מיוחסים. היחש שלנו הוא מרשה לנו לקות, כי ״כל תשא עון״. — וקח טוב״: תראה הצדדים הטובים שבישראל, ובזכות זה .נושע תשועת עולמים, ונזכה לשנת מחילה סליחה וכפרה, שנה מלאה

.ברכה וחיים עד העולם. אמן!

137

דרוש כ׳( < ״ פ ד ת ׳ ה ה ב ו ת ש ב ש ל )

,שובה ישראל עד ה׳ אלהיך, כו/ קחו עמכם דברים ושובו אל ה׳. אמרו: כל תשא עון וקח טוב״.״ והנה בביאור ״כל תשא עוף פרשול עדן תשא, או: לכל תשא עון. והייני הן־ המפרשים או כמו: כ

* . « י * ' י ז י א ע ש ל ת כ : ל א ל י מ - מ א ש ן ת י ע ל : כ ם י א • כ ת מ א ב

: ושובו אל ך וענין ב׳ התשובות, באמרו: שובה, כר, ואחר כ ה׳ - רבו הדברים בזה. יחנה כבר דברתי במקום אחר, כי בכדי לשוב

בתשובה נחוצים שני תנאים עיקריים: א) הכרת החטא: כי ימצא האדם אשמתו ע״י יראתי או אהבתו

את ה׳, ויכירה לעות, ויתעורר לשוב על זה. ב) האמונה העמוקה באפשרות התשובה. לאשר עצם מדת

התשובה אינה מושגת בשכל האדם. ונבאר קצת הדברים. א) הכרת החטא - לאו מלתא זוטרתא היא, כי בטבע - החוטא אוהב להצדיק את נפשו, ומשתדל להראות לעצמו, באופנים שונים והוראות היתר, כי לא חטא כלל. וכל זה - בחטאים פשוטים וגלוים. אבל ישנם עוד חטאים, שבתחלתם אינם גראים כלל׳ ורק ע״י גלגול זמנים ומעשים יתראו כמו שהם. ע״י לגלוג קל על דברי חדל — תוכל להתהוות גם כפירה. ואם לא אצל עצמו, - הנה אצל בניו, וכדומה הרבה מאד. בר מן דין. הכרת החטא אפשרית רק אחרי עזיבת החטא, כי הלא יסוד התשובה היא החרטה, ואיך אפשר שיתחרט האדם בשעת

מלוי תאותו? זהו כבר נסיון גדול ובלתי רגיל כלל. והנה לפנים בישראל היה האדם נבדל קצת בדרכיו מר״ח אלול והלאה. וממילא, כשהגיעו ימי הדין ־־ מצאי אותו כשהוא פרוש מעבדה, ואז, מחרדת יום הדין, באה החרטה האמתית. עכשו הרי ימי הדין באים באמצע עשית העברות, ואיך אפשר לחרטה שתבא בעתו י כ ה ; ל ן ההיא? וכשיש כבר לאדם עזר מן השמים, ויגיע לידי מדה ן

138

עותתו וגדל חומר הדין — אז, צריך להאמין בכתה של תשובה. וכמו שמצאנו באמת בימי יחזקאל, שטענו לאמו*. — .ואתה, בן אדם, אמור אל בית ישראל: כן אמרתם לאמר: כי פשעינו וחטאתינו עלינו ובם אנחנו נמקים ואיך נחיה?״ ועיין רש״/ שרצו לחזור בתשובה, אלא שלא האמינו באפשרות התשובה אחרי גדל החטא. ועל זה באה תשובת

הנביא: ,חי אני נאם ה׳ א׳, אם אחפוץ במות רשע״. ולפי זה מובנים הפסוקים. דמתחלה אמר ,שובה ישראל״, כי עליך להרגיש ראשונה, כי כשלת בעונך, ואחר כך — ,קחו עמכם דברים ושובו אל ה׳״, כי כבר יש לכם מה לקחת, ואז אמרו אליו: כל עון תשא,

או: לכל תשא עון. היוצא מזה, כי כל מה שיכיר האדם את חטאו ביותר וחרטתו תרבה — תקשה עליו התשובה, כי יקשה עליו להאמין באפשרות תשובתו. ומטעם זה אנו מבינים את המראה, כי אנתנו בעו״הר קטני אמנה בכל פרט ופרט, הנה בדבר זה אנו מאמינים גדולים: מאמינים אנו, כי התשובה תועיל בודאי •נ מאמינים אנו בקדושת יו״הכ כי יכפר — לאשר חסרה לגו הרגשת הכרת החטא. ואלו חייגו מרגישים את גדל חטאתינו —

לא היינו מאמינים ובטוחים כל כך. נראה נא, למשל: האפשר לאדם בעל מסחר שלא ידע את ר׳ יסודי החשבון הראשונים? ואנו, בערב יו״הכ בעת התשובה, היודעים אנו את ד׳ חלוקי הכפרה, שזהו בודאי עיקר ראש וראשון למען דעת על מה יו״הכ מכפר? והלא ישנם ד׳ דברים המעכבים את התשובה. היודעים אנו אותם? החשבנו אדותם? הלמדנו להכיר אותם ושמותיהם?

ואם נאבה לבא לכלל חשבון קצת - נורא הדבר ומי יכילנו?! חז״ל אמרו על המשנה בר״ה: ,כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון״ הכא תרגימו: ״כבני אמרנא״. ודברים הרבה נאמרו בזה, אבל

אין לזוז מפשוטו של דבר. רש״י ז״ל מפרש: כבני אמרנא — כמעשר בהמה. והבאוד הוא לדעתי: במעשר בהמה יוצאים תשעה לחולין והעשירי קדש. הנה באמת התשעה המה חולין, ואעפ״כ, אם נחשב &ל נכון נמצא, כי אם אמנם המה חולין, אבל יש להם איזה חלק בקדושת העשירי, שהרי בלי אשר

יצאו אלו לחולין לא היה הוא קדוש. וכן הוא חשבון הקב״ה בעולמו: הרבה אנשים שהמה חולין באמת, אבל מכל מקום יש להם חלק בקדושת האחד שהוא קדוש באיזה אופן שיהיה. אם ע״י החזקה בחמר, או ברוח, שעי״ז יש אפשרות לעשירי

להיות קודש. וזהו למוד זכות על העולם כולו.

139

אבל נצייר נא, אם אנו רואים כי התשעה לא דק שלא יסייעו, אבל גם מונעים את העשירי מהיות קודשי, ולא רק שלא יחזקו ולאא ההפך: הוא מוצא על כל מדרך כף רגל בטול ל ׳ א י ח ו ת ר ו א מ מ ח י

של גאוה ובוז מצדם, והם מפריעים על כל שעל וצעד. והלא כן המה כעת סדרי חיינו — האף אין זאת?

או באמרם: ,כמעלות בית חורוך, שיש למוד זכות גדול בזה, לאשר הדרך צר ועקום, מסוכן ומסובך, ולכן מלא לב האדם חלחלה, וראשו סובב הולך, כדרך במקומות כאלה. וזהו גם כן למוד זכות על תהלוכותינו, כי הדרך צר ולא יוכלו שנים ללכת יחדו. וכשגפגשים זה

לעומת זה, — האחד ידחוק את רעהו. אבל מה נענה אנחנו, אם רואים אנו, כי לכל דבר יועדו וילכו שנים יחדו, חבורות חבורות, אגודות אגודות, ידברו איש אל רעהו ויבינו איש את דעהו, ולא יאמר אדם: צר לי המקום. ורק לדבר הנוגע לקדשי האומה, - שם הננו עומדים כבר במעלות בית חותן, וכל אחד דרכו לפניו. הלא לו הלכו שנים יחדו, היו יכולים לעשות הרבה

להרמת קרן התורה וכל קדשי בני ישראל. הנה, למשל, פה ווילנא עיר מלאה חכמים ויראי ה/ אוהבי תורה ועמם. אלו לא הלכנו במעלות בית חותן, — האמנם כה היו נראים

הדברים: הישיבות, בתי הספד, המקוה, השבת ובתי המדרש? ,כחבילות של בית דוד״. דאמרו בגמ׳ בקדושין, שהיו מיוחסים. והבאור: דהמשפט של יום הדין אינו מוציא משפט לרעה, חלילה, על האדם אפילו אם מעשיו אינם מהודרים, אם יש לו יחם אבות. ובודאי היתום הרק לא מעלה ולא מוריד, אלא, שמתחנך בחינוך יפה. והכונה: דמי שהוא מחונך היטב, אף אם לפי שעה אין מעשיו ישרים, _ עוד ייטיב דרכו. כי הזרע אשר נזרע בו בעודנו בנעוריו יביא פרי. אם

לא היום, — יביא ביום מחר. וגם עם זה מתחשבים ביום הדין. רבותי! ומה נענה אנחנו על זה ? החינוך שאנו נותנים לבנינום לא יגן עליהם. מלבד ס ו ז ז י י ד ת ״ י ל ב ת ש ו ל י לא יעשה אותם כחי זה שהמה בעצמם לא יהיו מגבורי ישראל הנכונים לשפוך דמם' בשביל

דגל ישראל, — גם לא יהיה מה לקות ליחוסם. וגם אנחנו, שמיוחסים הננו עדיין ומחונכים על ברכי הידדות אבל מכיון שאנו רוצים ומתעמלים לעקוי הכל - איזה יחם יש כאן? ולפי כל החשבונות האלה, לכאורה, היה לני לבלתי היות בטוחים כל כך בכחה של תשובה, ואעפ״כ הננו בטוחים. זה אשד דברנו, כי רחוהים

הננו מלהכיר עותתנו י *

140

הננו מאמינים ובטוחים בקדושת יו״הכ, יום סליחה ומחילה. אמנם, כן הדבר, אבל דז״ל דרשו לנו: ״ה׳ אורי וישעי״: אורי בר״ה וישעי ביום הכפודים, אס הוא אורי בר״ה אז הוא ישעי ביום הכפורים״. והכונה: אם לכל הפחות בר״ה יאיר לי אוד, לבל אלך במחשכים, למען אראה את אשר לפני לעשות - אז ישעי ביום הכפ/ אבל אם, חלילה, ההיפך — מה נאמר אז? יום הכםורים. הנה מה נורא היום הזה!

ומה גדול היום הזה! אבל השמנו לבנו להבין מהותו וערכו? יום הכפורים הוא יום סליחה ומחילה $ יום אשד גתבשר ישראל לראשונה: סלחתי! יום אשר לראשונה שמע העולם את המימרא

הגדולה של סליחה, מחילה וכפרה. אבל עם זה שכחנו, כי יו״הכ הוא יום שנתנו בו לוחות שניות לישראל, אחרי שנשברו הראשונים, ואם, חלילה, שוברים הלוחות השניות

גם כן — אין יחוס ליום הכפורים. אין אנכי רוצה לנגוע פה בסדר קדושת היום ולהראות עד כמה הננו רחוקים ממנו, אבל רוצה אנכי לבאר פרט אחד שכדאי לשים

אליו לב. הנה בזו״הק פ׳ אחרי: כשהיה כהן גדול נכנם לבית קדשי הקדשים,— ,מתערין גדפייהו דכרובין ואקשי להו ואמרו שירתא. ומה שירתא אמרו—כי גדול ה׳ ומהלל מאד וגורא הוא על כל אלקיס״. כד חפיין על . כפורתא אמרי: .לפני ה׳ כי בא לשפט את הארץ. ישפט תבל בצדק״, כר. וקלהון הוי שמע כהנא במקדשא כדין שוי קטרת באתריה, כר.

ושם אקטיר קטרת. משתככא קול גדפייהו ובלחישו מתדבקין. והגה באמת יש לעמוד: מה חדוש בקטרת? והלא בכל יום מקריבין ב׳ פעמים. ולמה הקטורת חשובה מכל קרבנין? .וכל עלוון נייחא הוא דקב״ה, אבל לא הוי נייחא כ$ה דקטרת, דקטרת מעליא מכולהו ומשום זה כתיב שמן וקטרת ישמח לב״. ועיין תנחומא תצוה

קצת באופן אחר. ואין מובן. ואין לנו עסק בנסתרות. ורז״ל דרשו בש״הש: קול ה׳ יחולל אילות ויחשף יערות: אלו

סמני הקטרת ואין מובן לזה כלל. ואשד נראה על פי אופן פשוט. בלי סוד כלל: השתלמות האדם והבריאה הננו רואים ויודעים. האדם קודם החטא, שלא היה מסוגל לרע,

חטא בעצת הנחש, והרע הלך הלוך וגדול. והנה הגיעה שעת נתינת התורה, וראה הקב״ה למען השתלמות העולם להביא את האדם שגית למדרגה הראשונה - ופסקה זוהמתו. .אני אמרתי אלהים אתם״... אבל לא ארכו הימים הטובים, ימי האורה, ויבא חשך לעולם. שגית ירד האדם מגדולתו, והעולם נעשה שנית

141

ליער: .תשת חשך ויהי לילה. בו תרמוש כל חיתו יער״. עם כל האינסטינקטים של החיה. ואחרי תפלת משה נתרצה הקב״ה לתת תורה לישראל שנית. אבל הלוחות השניות לא הביאו עוד חרות לעולם, כי אם אדרבה ; לאדם נתנה המשלחת, כי הוא יבער מעתה את הרע, ישתלם וישתכלל. ובאשר לבער את הדעה אין בכחו וגם אין זי המטרה, — הוא מחוייב להעלות את הרעה ולהפכה לטובה, ועי״ז יגיע

העולם לשלימותו. אמנם, כאשר גבר החשך בעולם הנה צוה הש״ית לבנות מקדש ולשים שם את הארון עם העדות, שןןשם תצא אורה. ושם העמיד משמר: את הכרבים הסבכים בכנפיהם על פני הכפדת. הכרבים שומרים על העדות ומראה פניהם ״כרביא״, כעוללים ויונקים. לאשר המה, העוללים האלה, המה הערבים, המה השומרים את העדות והמה הםככים

בכנפיהם. והנה מאז נתנה לאדם המשלחת להעלות את הרע נצטוו על הקטרת, שזה תכנה: להעלות לריח ניחוח גם את החלבנה, ובלי זה אין זה קטרת. והנה קטרת כזו היו מקריבים בכל יום פעמים, אבל לזה היה צריך מזבח. וקטרת של ק״הק לא היה צריך מזבח; גם בלי

מזבח הקטירו את הקטרת. בחפני כהן גדול נתקדשה הקטרת, ולא היתה צריכה לקדוש אחר. כלומר: בידי האדם נתקדשו ונתעלו. וכשהביא הכ״הג את הקטרת לפני ולפנים שמע שם את זמרת קול הכנפים, כנפי הכרובים, כי גדול ה׳

והוא ישפט תבל בצדק. אבל — הם כל שיר וזמר בעת תגיע השעה של העלאת הרע! ואין שמחה כשעה זו. אז, כשיוטב הרע, לא יהיה עוד העולם ליער

: אלו סמני הקטרת. ת ו ר ע וברואיו לחיתו יער. ויחשף י כזאת היתה עבודת יו״הכ לפנים בישראל, ויו״הכ כזה היה יכול באמת לכפר. אינני מדבר על דבר הכ״הג, ודויו וכדומה. ומה נענה אנחנו ליו״הכ שלנו, שאין לנו לא כהן ולא נביא, לא מקדש ולא מזבח, לא בגדי כהונה ולא קרבנות שיכפרו? וכבר אמרו דז״ל: .פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם״. א״ד יצחק: כלפי הדורות אמרו

דוד, שאין לנו כר, שיכפרו עלינו, אלא אותה התפלה נשתיירה להם, * שהם מתפללים בר״ה ויו״הכ. אל תבזה אותם מהם. תכתב זאת לדור אחרון. כן הוא, אחין ערערים נשארנו! ויכלנו עוד למנות יותר מאשר מנו פה חז״ל. כי מי יודע ענותנו כמונו? לא נשאר לנו דבר בלתי התפלה. אבל התפלה הלא היא עבודה שבלב. וכמובן, כי

לעבודה שבלב צריכים ללב, לב עברי מלא חם ורגש עברי.

142

ואיה איפוא נקה לב אשר כזה? הנני קורא אליכם את דברי הנביא יחזקאל: ״השליכו מעליכם את כל פשעיכם אשר פשעתם בם, ועשו לכם לב חדש ורוח חדשה. ולמה

תמותו בית ישראל ?״ ישראל! הלא רואה אתה כי הנך הולך ומת משעה לשעה. ולמה

תמותד בית ישראל? בשביל מה ובעד איזה דבר? 'זןי.ית כל כך בכבדות, דרכך בחיים היה מלא חתחתים, חיית על אף צורריך הרבים, ועתה — למה תמותו בית ישראל? ״השליכו מעליכם כל פשעיכם!״ אם לא נוכל לבקש מישראל לשוב בשעה אחת ובשעות

רעות כאלה, אבל, לפחות.; לפחות הפשעים, אלו המרדים, ם כ י ע ש ם פ כ י ל ע ו מ כ י ל ש ה עליכם להשליך מעליכם. אד בה׳ אל תמרדו: הבריחה והנסיגה לאחור מן החזית זוהי בגידה במלכות שמים ובגידה בעם, שובו אל המחנה — מחנה ישראל, איש על דגלו: זה לתורה, זה לעבודה. וזה לגמ״ח. עלינו ללמוד את דרך כל הארץ, המושכים כעת את הצעירים אל המחנה ומשימים כלי זיין ודגלים עליהם. אנשים ונשים יחדו יצאו לצבא להגן

מפני האויב. עשו לכם לב חדש! הטרם תרגישו כי לבבכם בל עמכם? כי איה הוא הלב, לב ישראל, המלא רחמים והמלא אהבה לכל קדשנו!

לתורה, לנושאי דגלה ולטהרת המרות? איה הוא הלב הטהור והרך, אשר תיכף, בשמעו את דבר ה׳, היה מתמלא רגש קדש? הלא נטמטם לגמרי ולא נשאר לנו דבר כי אם בקשת פרוסת לחם גדולה משוחה בחלב ודבש. החפץ לרכוש כסף — ובאו אחרים ובזזו אותם. הוי, כמה נחוץ לנו לב חדש! כי אז היתה לנו לכל הפחות עבודה שבלב. ואס כי כערער נשארנו בלי כל - לכ״הפ תשאר לנו תפלתנו. ״קחו עמכם דברים ושובו אל ה׳, ונשלמה פרים

שפתנו״. הלא יותר לא נשאר לנו.

עד כאן, אחי, ההאשמה, הקטיגוריא. אבל המלה האחרונה שייכת להםנגוריא. וגם בזה יש לנו מלים. ב) ״כי רדף אויב נפשי, דכא לארץ חיתי. הושיבני במחשכים כמתי עולם״. הכל עשה האויב: רדף את הנפש, דכא את החיים, ולמען לא אראה את הנעשה סביבי — הושיבני במחשכים, ולבלתי ארגיש את צרתי — ש9גי כמתי עולם. שלל כל הרגשה מאתי: גס הרגשת הכבוד,

גם הרגשת שמירת עצמי, וכדומה,

143

משה רבנו ע״ה טען, כששמע מפי הקב״ה: חייבים לי ישראל* ואמר: האמנם חייבים המה ישראל ורק ישראל? הלא המה אשר הוצאת מארץ מצדים ממקום ע״ז, ועכשו נערים הם. המתן להם מעט ולך עמהם? ועושים לפניך מע״ט. (מ״ר תשא), ומה נאמד אנחנו ? אם היציאה מאי מצדים היא תשובה על טענות, — מכל שכן בשעה שאנו שקועים במצרים, בשעה שמעבידים אותנו. אמנם אין אנו יכולים לאמר: ״נערים הם״ ־־ כבר זקן העם, אבל הטענה: ״לך עמהם ועושים לפניך מע״ט״, נשארה במקומה. זזדאה לנו הש״ית וראית כי ישראל י.ךאה את כחו

כמו לפנים. העל נא אורך ואמתך! משה טען על ״חייבים לי ישראל״: רבש״ע! אם שרפה הם; אם הריגה ך מ חייבים — זכור לאברהם שנתן נפשו לכבשן האש על ש הם חייבים — זכור ליצחק אביהם שפשט צוארו ע״ג המזבח ואם גלות

הס חייבים — זכור ליעקב אביהם שגלה מבית אבא לחרן. דבש״ע! מה נטען אנחנו? אז אחד היה אברהם ויצחק בנו ויעקגי בן בנו. כמה כבשונים היה לנו בכל הימים הרבים ההם, כקין אנו נעים

ונדים בכל פינות העולם. כמה פשטו צוארם על קדושת שמך. והגלות, — הוי הגלות! ליעקב היתה גלות לבן וגלות עשו - כ״א בלבדו. ואנחנו? - הלא גם לבן,

גם עשו משתתפים יחד להכחיד את שמנו.: ״אתה אומד: חייבים לי ישראל. ומה יש לך לומר משה טען לאבות, כשיעמדו אבותיהם ויבקשו ממך הבטחה שהבטחתם, שאתה תרבה

את בניהם ככוכבי השמים? מה יש לך להשיבם?״ (מ״ר שם). ״ככוכבי השמים״ הן בכמות הן באיכות. האמנם ככוכבי שמים הננו כיום הזה? הכוכבים הלא מאידיםן בשעה שהעולם חשך?י אור בעולם! והלא רואים הננו עולם כ - , ם י ר י אמרנו: לכן אין אנו מא

חשך מאד ואף על פי כן הככוכביס הננו? לא נכחה חלילה אשמתנו. ידענו כי חטאנו. ידענו כי אתה הצדיק ואנחנו אשמים בכל. אבל זכור לעבדיך בשעה שמסרו נפשם עליך והבטחת להם לשמור את בניהם ולגדלם. הלא ידעת כי לא נהיה זכאים לכך, ואעפ״כ הבטחת להם. ומה יש לך לומר לאבות כשיעמדו ויבקשו חשבון? אין לנו יו״הכ בקדושתו, הודו וכבודו. כן הדבר. אבל מצינר באדר״נ פ״ד: ״פעם אחת היה ריביז יוצא מירושלים, והיה ר׳ יהושע הולך אחריו וראה ביהמ״ק חרב, אמד לו ר״י: אוי לנו ע״ז שהוא חרב מקום שמכפרין בו עונותיהם של ישראל! אמר לו: בני! אל ירע לבבך.

144

יש לנו כפרה אחרת שהיא כמותה. ואיזה?— זה גמ״ח, שנאמד: כי חסד חפצתי ולא זבח״. והוא פלא ומופלא.

אבל הבאור הפשוט ן הכל ירד, עם חרבו המקדש: גם העבודה, גם התורה הולכת ומתמעטת מדור לדור. אבל גגד זה עמוד הגמ״ח הולך ומתחזק. הצרות האיומות למדו אותנו להטיב ולהרגיש בצרות אתרים.

ומי יודע אם אין זה מדרכי הש״ית ללמד אותנו גמ״ח? רבש״ע! אין לנו מקדש, אין לגו כה״ג, אין לגו כל! גם התורה הקדושה- מה שפל ערכה. כשאגו מגיעים ליו״הכ — נבהל ונחרד לראות הכל. אבל תחת זה יש לנו כפרה אחרת. הלא עמוד הגמ״ח והצדקה גתחזק אצלנו. כמה צדקה עשו ישראל בשנה זו, כמה פזרו בני עיר ווילנא בשנה זו להצלת אחיהם וכמה יפזרו ביום מחר לצדקה ? תעמוד להם הזכות הזאת! פנה אל תפלת הערער שנשאר בלי כל ואל תבזה את תפלתם, אם שאינה כראוי. ואתם, אחי, חזקו וגתחזקה! וכדגיאל בגוב האריות, בבא המלךי שלח 9לא?ה $ » דריוש לשאול הנצלו מפום אריותיו, ודגיאל השיב: .

א ולא חבלוני״. ז י ו ; ר וסגר פם א 'ככה, אחי. כשיבוא הש״ית ביוה״כ לפקח על עמו וי^מע הקולן הזלודך חי, עמי, בתוך גוב האריות? — נשיב בפה אחד: אבינו! אנחגו הלנו היום חיים וקימים; בניך אגו גם כיום; ואתה ידעת כי ןזשלכנו לגוב האריות בשביל שהתפללנו לאבינו, אבל המלאכים ששלחת סגרו את פי האריות; כלנו חיים ומצפים לשוב אליך. ואתה — העלנו מן הגוב וזכרנו לחיים! תנה לנו האפשרות לשוב ולעבדך בלב שלם! ברכנו במחילה וסליחה וכפרה! ברכנו, אבינו, באור פניך ונזכה כלנו לעבוד

את ה׳ בלב שלם ולראות בנחמת עמנו וארצנו בקרוב! — אמן.

145 (10)

דרוש כ״א( ד י פ ר ת ׳ ה ה ב ו ת ש ב ש ל )

שובה ישראל כר. מיד. פגע בו אדה״ר בקין, א״ל: . מה נעשה בדינך? אמר לו: עשיתי תשובה ונתפשרתי, התחיל אדם הראשון מטפח על פניו. אמר: כך היא כחה של תשובה ואני לא הייתי יודע. מיד

עמד אד״הר ואמר: ,מזמור שיד ליום השבת״. והדברים ארוכים. פשוטו: כבר אמרתי ע״פ מאמרם. ,ויצא קין מלפני ה׳״. ראבר״ש אמד: יצא כמפריס ומרמה בבוראו. ר׳ חמא בשם ד״ח בר ר׳ יצחק אמר: יצא שמח, המד״א: ,הנה הוא יוצא לקראתך, וראך ועמח בלבו״. הכל מודים המשים יום כר. ולפי זה היה בע״ש, ולכך אמר מזמור שיר ליום השבת. אבל דבר חדש לי בזה. ובטרם נבא אל מכוונו עלינו לברר המדרש קצת ולברר ענין התוכחה והתשובה. דהנה באמת קשה מאד למצא הדרך איך להוכיח את העם. הדרך הכבושה לרבים היא לדבר קשות, לגלות העונשים עם כל פ׳ התוכחה ואת עומק חשבון הדין

והמשפט. אבל לדבר הזה צריכים להיות מאמינים במצבו הגבוה של האדם, כי,האדם יודע את רבונו ומכיר את מעשיו בעצמו; כי עושה הכל בחשבון, כלומד: שיודע מה שהוא עושה ומה שהוא מדבר; יודע אחריותו בעד עצמו, בעד משפחתו, בעד בית ישראל כולו, וממילא גם מכיר

עותתו וחטאיו. ועל זה אמדו: ,אשרי נשוי פשע״: אשרי למי שהוא גבוה מפשעו ואין פשעו גבוה ממגו. ואם הפשע גדול והאדם קטן ביותר — הן קשה להוכיח את הקטן. גם הנביא גזהר בזה ואמר: שובה ישראל... כי כשלת בעונך. גם בעת עשיתך עונות — כשלת•, קרי ליה מכשול. כי לא היה העם במצב גבוה כ״כ עד כי השגגות יחשבו לזדונות,

כ״א להיפך.

146

ואם נאמר ללכת בדרך אחרת: להסתכל במצב העם ומצב האדם בכלל איך נתקטן, איך נתרושש, איך ירד פלאים, עד כי ידע שור קונה,״ וחמור אבוס בעליו בדרך הרגשה, ורק ישראל לא ידע, עמי לא התבונן,— ולבכות על מצב אשר כזה עם המקוגן: .איכה יעיב באפו ה׳ את בת ציון ?״ איכה כה גמשש באפלה ? איך ככה חשך העולם בעדגו, עד לבלי ראות את הקוצים והברקנים, הפחתים והבורות שעל כל מדרך כף רגלגו ? אבל הלא ידוע את אשר אני אומר בביאור מאמרם: ״במסתרים תבכה נפשי מפגי גוה: מפגי גאותן של ישראל שנטלה מהם״. ביאורו הוא, שבאמת, ״ויקרא ה׳ צבאות לבכי ולמספד, ואעפ״כ — ״במסתרים תבכה נפשי״: מקום יש להקב״ה ומסתרים שמו, ששמה בוכה על השבר

ולא בגלוי. וזהו מפני שחסרה לישראל גאותם ותקפם, ואי אפשר לבכות כל בך ברבים שלא יפול לבבם עליהם ויתיאשו חלילה לגמרי. וככה אני אומר: בודאי יש לבכות על קטנותנו, על קצר ההשגה ועל ההשרשה בחטא. אבל יראתי לעשות כן בגלוי מפני גאותם של ישראל שנטלה מהם. א״א ממש לגלות הכל פן יפול לב העם עליו. ואין זה המבוקש. ומה לעשות ? והן נחוץ לעורר את העם ולדבר אל העם. אי אפשר לעבור בשתיקה בשעה שבת קול מתפוצצת בבתי כנסיות ובבתי מדרשות:

,דרשו ה׳ בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב״ כר, כר.ת לעם דרכי התשובה. ו ר ו ה על כל פנים זה בודאי נחוץ: ל

וחז״ל הורו לנו מה לעשות בזה. רבותינו אמרו ביומא: ב׳ פרנסים טובים עמדו להם לישראל: משה ודוד. משה אמר: יכתב םורחני, שנאמר: ״יען לא האמנתם בי להקדישני״. דוד אמר: אל יכתב םורחני, שנאמר: ״אשרי נשוי פשע כסוי חטאה״. וכבר ביארתי באגדות דלכאורה אין בזה שייכות למה שאמרו ״פרנסים טובים״, דקאי על הנהגת הכלל והלא דבר זה פרטי הוא. גם למה לא נתמלאה בקשת דוד ונסתר חטאו? ונראה, דשניהם בקשו טובת ישראל לפי שהיו פרגםים טובים. משה בקש להורות לעם דרך תשובה עד כמה גדול עונשו של עון קל, עד כי לא הועילו כל תפלותיו. משה לא נענה מהש״ית בשום אופן בשביל עון קל. ועוד זאת: לימוד

ערוך הוא איך יעשה האדם ויתנהג במדת התשובה. כלל גדול הוא אצל חכמי המדות והמוסר; יסוד כל היסודות לתשובה הוא — הכרת החטא בכל גדלו, עמקו והיקפו. לא יבקש האדם שום תירוצים ואמתלאות להצדיק את מפעליו: דבר זה גדם לו לעשות כן, דוחק השעה, צוק העתים, החיים, החברה, החיגוך וכדומה. וכמו שאני רגיל לפרש ״שאין אנו עזי פנים״ כוי, .אבל אנחנו ואבותינו

147

חטאנו״, — לתלות החטא גם באבות, שלא למדו אותנו היטב. ובודאי הרבה אמת יש בזה.

הן מסרו לי, כי אב אחד לקח מקום בבי״הכנ בשביל שבנו הקטן תבע ממנו הדבר. ואם כן בודאי יוכלו הבנים לתבוע מן האבות כי הם סיעו להם להרע. וכי לא יוכלו בנינו, דור יבא, לתבוע מאתנו הרבה? לא למדנו אותם להבין את התורה, את יראת ה׳ ואת העם וגדלו וכבודו חנכנו אותו למען ישפיק בילדי נכרים. לא נתנו לו בינה ודעה, ואעפ״כ — אין אנו עזי פנים לתלות העון באבותינו. כי אם יתחיל האדם לבקש ולמצא תירוצים על נפשו — הנה כבר אין החרטה גמורה,

ואין זה הודאה כי אם במקצת, וגם שלא ממין הטענה כלל. למשל אם הננו באים אל העם בדברי הנביא יחזקאל: השליכו מעליכם את כל פשעיכם אשד פשעתם בם כר. ולמה תמותו בית ישראל ?

הפשעים אלו המרדים. אך בה׳ אל תמרדו. הלא רואים אתם, עמי, כי עיקרי ויסודי היהדות הולכים ונעקרים, ובידים הורסים את היסוד. הלא בגידה היא בה׳ ובעם. והלא השבת. היא עיקר ויסוד בית ישראל. הלא הטהרה לבנות ישראל עיקר ויסוד היהדות שעליהם בנו כל בית ישראל. ואם הננו מחריבים ומהדםים את היסוד הלא אות הוא כי אין אנו חושבים להבנות עוד כלל. האין זה

מרד ובגידה? דבותי! יו״ד״כ מכפר. הלא ידעתם כמה קדוש היום, אבל היה צריך למקדש, לכה״ג, לעבודה, לקדבנות, ואז הלבין השני. עתה אין לגו כל. לכ״הפ, בעוד היסודות היו שלמים היתד. לגו תקוה כי יבנה המקדש, יבנה בית ישראל, ויהיה מקום להשראת קדושה. מקוה ישראל ד״׳: מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקב״ה מטהר את ישראל. אבל,—ם הננו כי המקוה מטהר את הטמאים, אבל אם אין י ע ד ו התינח אם י

אנו מטהרים במקוה, — איך נבקש מהש״ית כי יטהר אותנו? אשריכם ישראל! לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם: אביכם שבשמים. אבל, התינח אם אנו זרע קדש, והוא אבינו שבשמים. אבל אם מחללים את השבת, שחלילה יוצאים בגלל זה מעדת ישראל, הנוכל

לומר: אשרי, אשריכם ישראל? והיה אם נבא בטענות אלה אל העם, והעם יבא בתירוצים שונים,

ואינו מכיר בבגידה כלל — הלא זהו שלא ממין הטענה. וגם בתיקון המעשים. אם נבא לתקן דברים כאלה באמירת תחלים וכדומה לזה, ואפילו בתעניות — מה גועיל? זהו גם כן שלא ממין הטענה. ורגיל אני לפרש מה דאיתא במדרש: ,ויתפרו עלה תאנה״. כל האילנות לא קבלו את האדם ולא נתנו לו עלים לתפירה, כי אם התאנה.

148

יוכמ״ד: אותו העץ תאנה היתה. פירושו: הוא קלקל בתאנה, ויכר כי עירום הנהו, ועל כל לא היה יכול לכסות מערומיו כי אם בתאנה

•שקלקל בה. רגילים אנו להראות על מעשים טובים שנמצאים בנו. אמנם כן: נמצאים הרבה. אבל מה יועילו סימני טהרה? והלא סימני הטומאה

עומדים בפני עצמם. לדעת ראבר״ש לא עשה קין תשובה גמורה, כי אם כמפרים ומראה סימני טהרה, ובכדי להעלים בזה את סימני הטומאה. ועוד דבר

עשה בזה, שגם זהו מנדרי התשובה. יש שאנו מתפעלים ע״י התעוררות חיצונית המביאה לידי התפעלות כרגע. כי יחם הלב ומרמה האדם את עצמו, כי הוא שב בלב שלם. אבל באמת אין זה אלא התפעלות אבל לא חשבון. כרגע תעבור .ההתפעלות והאדם שב למה שהיה תחלה.. ואשר לפ״ז מובגים דרכינו >תמיד, כי אחרי עבור ימי התשובה אגו שבים למעשיגו הראשונים. והמהירים ביותר, לא יחכו כלל, כי אם תיכף אחרי השמ״ע של ״ובכן תן פחדך... ויראוך כל המעשים... ועולתה תקפץ פיה״ — הנה תיכף אחר זה עושים מה שעושים ואין העולתה קופצת את פיה. וככה עשה קין. היטב חרה לו ונפלו פניו על הרגו את אחיו, ועשה תשובה, אבל כמימה

;את בוראו, ואין זו תשובה. ואשר בגלל כן, אחי, אס הננו רוצים לדבר ע״ד תשובה, — כואת עליגו לעשות: לבלי היות כמפרים. אל גא גרבה בתירוצים. אל נא נראה סימני טהרה, ואל גא געשה דבר בהתפעלות, כי אם בחשבון קר

ב ו ן! ולא התפעלות. ש ו ת א ופשוט. על כן יאמרו המושלים: ב אחיו החולה המבקש תרופה למחלתו הוא לא יעלים את כל פרטי

.וסימני מחלתו, הוא לא יבוש לגלות פצעיו כמו שהם.. י נ ח ר ו ב ם ת כ זהו דרכו של הפרנס הטוב משה. י

אבל אחי! עוד פרנס טוב אחד היה לנו וזהו דוד. גם זהו באמת: ״כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה״, וכמו שהסברתי לכם פעם מאמרם: ״רבי דאתי מבית דוד מהפך ודריש בזכותו דדוד״, שהראה גדלו של דוד ואת ענשו, כי על דבר קל נכתב םורחנו באופן מבהיל. והנה דוד המלך ברצותו להראות לעמו לבל יתיאשו מן התשובה בקש מהש״ית לבל יכתב םורחנו. כי אם היה עונו נכתב כמו שהוא וראו הכל כי גכשל בעון קל מאד, ואעפ״כ גדול ענשו, — הלא יקשה להם לעשות תשובה. והמורה דרך לחטאים עליו לראות לקרב את העם לתשובה ולא להכביד עליו יותר - ובקש לבל יכתב םורחנו, ויאמרו כי :חטאו גדול מאד, מאד. ובאמת מלא הקב״ה את בקשתי ולא נכתב

149

םורחנו כמו שהוא, כי אם הגדילו אותו יותר, למען הראות כי אין לך דבר העומד בפני התשובה, וכי הכל יכולים לעשות תשובה.

ך: אפילו כפרת, וכדרשת רז״ל: שובה ישראל — עד ה׳ אלהי חלילה, באלקיך. והדרך לזה: אם אמנם התשובה ע״פ חשבונות קשה מאד. תשובה מיראה אי אפשר כל זמן שאין יראת ה׳־תקועה בלב* ותשובה מאהבה הלא תקשה עוד יותר. אבל, במה דברים אמורים — אם היא צריכה לבא מהכרת ערך הש״ית ויראת רוממותו, אבל ישנו

עוד דרך אחד בתשובה מאהבה. ד״ת סובר שקין עשה תשובה גמורה, וקין, עם היותו קין. בכ״ז אפשר להרגיש את הגיוני רוחו אחרי הרציחה. ״קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה״. בכל מקום שהוא פונה הוא דואה את צל אחיו ושומע קול דמיו צועקים. ראה את אביו ואת אמו בוכים. והוא שב בתשובה שלמה. קין שומע קול ה׳ וקללתו: ״נע ונד תהיה בארץד הלא יודעים אנו טעם קללה אשר כזו׳, קין שומע קללת: ״אדור אתה מן האדמה!״ גם האדמה אוררת את קין. ולא רק השמים מקללים אותו; קין שומע: ״כי תעבד את האדמה — לא תםף תת כחד. לך״, והלא נדע הטעם של, — והוא ת ל ל ק ה מ מ ד א עבודה — ואחרים יחנו ממנה, עבודה ב אומר: ״גדול עוני מנשא״. עוד מעט היא הקללה הזאת, — הוא מקבל עליו הימורים והקללות באהבה דבה ובשמחה. והוא יוצא בשמחה ומקבל את חיסורים כאהרן בקבלו את פני אחיו הגואל את ישראל. הוא מרגיש כי הקללות המה אחים גואלים לו. והוא יוצא שמח ועלז. זהו דרך

תשובה גמורה.

• עמי! יםורים גדולים עוד יותר משל קין באו עלינו במשך הימים. ״נע ונד״. לגבי דידן — זהו המעט מן המעט׳, כי תעבד את האדמה לא תםף תת כחה לך, — זה מעטיג ארור אתה מן האדמה, — כל הארץ מקללת אותנו. גרשנו מעל פני האדמה, ומפני ה׳ נסתר, ותחת אשר לקין הובטח: ״כל הורג קין שבעתים יוקם״•, תחת אשר שם לו אות לבלתי הכות אותו כל מוצאו, הנה לנו אין אות כזה. כל מוצאי יהרגני, — זהו דרך השבים. עלינו לקבל את חיסורים באהבה

ולומד: גדול עוני מנשא. גדר התשובה מאהבה כמו שאנו רוצים לבאר הוא בגדר ״כי אתה אבינו״... שידע ישראל וירגיש כי הש״ית לא רק שהוא שופטו, אבל הוא

אביו ואוהבו. עלינו לתקוע אהבתו בלבנו. כבר ביארנו במקום אחר מאמרם, שתשובה נבראת קודם בריאת

העולם. הכונה היא, שהתשובה אין לה שום גבול וקצב, עי״ש.

150

והוא משום שהתשובה היא מרחמי הש״ית ואהבתו לנו. ואהבתו הלא אין לה כל גבול וקצב. .בנים אתם לה׳ אלקיכם• ובזמן שקורא אותך בגים סכלים, בגים משחיתים — אעפ״כ בגים המה, לדעת האומד: בין כך ובין כך קרואים לך בנים. ואל אב אשר כזה הנגו צריכים דק להכין עצמנו לקראו אב, ולפנות אליו כמו שפונים לאב אשר כזה. העיקר לבלתי נתק המוסרות המאחדות אותנו אליו כבנים. והמוסדות האלה כבר

הראנו עליהם לכל לראש: התורה. הקהל את העם: האנשים. והנשים והטף, וגרך אשר בשעריך, למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה׳ אלקיכם, ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת, ובניהם אשר לא ידעו — ישמעו ולמדו ליראה את ה׳ אלקיכם. והלא כה דברי כאש. ישנם דברים ששום טהרה אינה מועילה להם והאשמועילה. התורה מועילה לכל. שנית: שמירת השבת. האות בין

ישראל לאביהם שבשמים. שמירת השבת מכפרת על הכל. ועוד ועוד. והנה ר״ח סובר שקין עשה תשובה. גם אנו אם נעשה תשובה מאהבה — יקלו חיסורים שלנו הרבה. הלא ידעתם את ר׳ עקיבא: סורקים

את בשרו והוא קורא: ואהבת!.. והגה אד״הר פגע את קין שנפלו פניו, זה הבוכה ומתאונן על גורלו והנה — הוא יוצא עלז ושמח. ואדם שואל: מה נעשה בדיגך? הלא יש לך דין קשה כזה ואתה שמח? ואמר לו: עשיתי תשובה — ונתפשרתי. כיון שעשה תשובה — מיד נשתנו פניו, מיד געשה שמח, מיד עברו כל צרותיו. אמר לו: כל כך גדול כחה של תשובה — ואנכי

לא ידעתי. מיד פתח ואמר: מזמור שיר ליום השבת... הנה כשאנו רואים את העולם החוטא, הלא יש אשר יתגגב יאוש בלבבגו: הן עברה גודרת עברה, איך אפשר שיבא העולם לשלימות? איך אפשר שיתוקן האדם וחטאיו המרובים? איך אפשר שלא יהיה עודף בעולם ? ואיך אפשר שלא יהיו מזיקים בעולם ? איך אפשר שתבא קי .

מנוחה וקדושה לעולם? עינינו הראות: אחרי מלחמה איומה שכזו, לכאורה היה צריך להתירא מן המלחמה ולנוס מפניה. ולבסוף ההפך: הכל רצים אחריה. וזהו מטעם: עבדה גוררת עברה ודם מבקש דם, וכדומה. והלא תיקון העולם דורש מנוחה לעולם וקדושה לעולם? אבל כיון שראה אד״הר כחה של תשובה כיד אמר: מזמור שיר ליום השבת: מזמור שיר ליום ששבת מן המזיקים; מזמור שיד לעתיד לבא, ליום שכולו שבת ומנוחה

וקדושה. הוא התחיל בתיקון העולם במנוחה וקדושה כי יבאו לעולם.

והנה רז״ל אמדו, שהשבת למדה זכות על אד״הר: בכל הימים לא נהרג אדם, — ובי אתה מתחיל ? נתפייס הקב״ה. ואדים אמר: מזמור שיר ליום השבת. א״ל השבת: ולי אתה אומרהימנון? אני ואתה נאמד שירה:

טוב להודות לה׳ כר! האדם והשבת כשהם יחדו, — זהו סמל השלימות, המה אומרים

טוב להודות לה׳, כר. אחי! השבת נשארה מלמדת זכות על ישראל כשהם שומרים אותה. והיא אומרת גם היום: אני ואתם נאמר הימנון למלך הכבוד. טוב להודות לה׳ ישראל והשבת יחדו יאמרו: מזמור שיר ליום ששבת מן המזיקים. אשריכם ישראל! לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם—אביכם

שבשמים. היו נא בנים נאמנים! קבלו עליכם התורה ושמירת השבת! ואז נאמר יחדו: מזמור.שיר לעתיד לבא ליום שכולו שבת ומנוחה וקדושה.

152

דרוש כ״ב( ו ״ פ ר ה ת ב ו ת ש ב ש ל )

לפרט כל הכתוב ,לחיים בירושלים״.

— ,שובה ישראל עד ה׳ א׳״, כר. ובפרשתנו: זכר ימות עולם! .בנו שנות דר ודר! שאל אביך ויגדך, זקנך — ויאמרו לך״.

הביאור הפשוט: כי לקיום העם נחוץ, שיזכור ימות עולם וכל אשר עבר עליו, ואז ידע, כי בעת אשר ידמה, כי טוב לו, או כי יוטב לו, — אפשר אך חלום שוא הוא, והחלומות כמה פעמים שוא ידברו. אלו זכרנו ימות עולם, כי אז קראנו כלנו עם הנביא בפ׳ תשובתו: ,אשור לא יושיענו״. והרי כמה פעמים רמו אותנו אלה קצרי הראות לאמר: ע״י אשור $שע, ומה הי׳ אחרית דבר? אשור החריבה את כל: גם את המקדש, גם את העם, גם את הארץ, אלו זכרנו ימות עולם, —- א ם ו ם ל ע ב כ ר היינו יודעים, כי .על םום לא נרכב״ (עי׳ שבת קנ״ב: דעשה בני חורין פה בשום אופן, מלך, על חמדא — בן חורין). לא ג וכל מה שגשתדל בזה לא יועיל ׳ אדרבה: תגבר השנאה $ היינו יודעים,

כי .ולא גאמר עוד אלהיגו למעשה ידינו״. אבל מלבד זה נחוץ עוד ״בינו שנות דר ודר״. כל דור ודור יש לו הבנה מיוחדת; כל שנה ושנה של הדור צריך להבינה היטב. .שאל אביך ויגדך, זקנך — ויאמרו לך״. כי כל דור ודור, שנה ושנה, צריכה הבנה מיוחדת. עברה עלינו שנה, שנת תרפ״ה. הוי! כמה הבנה אנו צריכים כדי להבין את אשר הביאה לנו שנה זו בכנפיה. ומי יתן והיינו מבינים אותה כראוי, — אולי יכלנו ללמוד ממנה, כיצד צריך לחיות

ולהתנהג בשנה שאחריה.גדר — אלו הנביאים, י אמגם, רבותיגו ז״ל דרשו ע״ז: .שאל אביך ו כענין שני: ,ואלישע רואה, והוא מצעק: אבי, אבי!״ כנראה. לפי השקפת רז״ל, כדי להבין שנות דור ודור צריכים לנבואה, לראות את

153

אשר יצמח ואת אשד יתפתח מתולדות השנה. ואנחנו קצרי דאות גם את הדבר הזה לא נוכל להבין.

וגם אנכי הנני אומר לנפשי: ״בינו שגות דד ודר! שאל אביך״, כר. את אשר אפשר לומר בשבת שובה בכל שנה, א״א לומר בשנה זו.

וגם את הדבר הזה אנו לומדים מאבות העולם. במשנה שלהי יומא: ״את זו דרש דאב״ע: ״מכל חטאתיכם לפני ה׳ תטהרו״ — עבירות שבין אדם למקום, כר. אמר ר״עק: אשריכם ישראל! לפני מי אתם מטהרים, ומי מטהר אתכם ? ! — אביכם שבשמים, שני: ״וזרקתי עליכם״, כרי, ואומד: ״מקוה ישראל ה׳״. ואשר נראה

לי בביאור דרשת ר״עק: הנה לפנים, כשהייתי בא לדרשות אלה, וידעתי אני את מיעוט ערכי, כי איך אוכית את עמי ? ואמרתי, כי משרתי — משרת • השמש היא, המכה בפטיש בתריסי החלונות לעודד את העם, ללכת לבי״המד* ומי זה ידקדק עם השמש, אם הוא אדם הגון, אם אין? ובלבד שיכה

בפטיש. בעת האחרונה ראיתי, כי שגיתי במשפט:

א) אין לי הפטיש לעורר. ב) וזה העיקר: אשר אמרתי בדרשתי האחרונה של השנה העברה: אין העם ישן כעת. מחזה אחר, לגמרי אחר, לפנינו. ריבולוציא פרצה

בכל מקומות מושבותינו, ריבולוציא נגד השמים. העם הולך אחרי מסיתים ודימגוגים, והוא הולך ומכלה, משבר וממגד את הכל: את כל קניני

האומה ורכושה, כל אוצרותיה וכלי חמדתה. והנני מוכרח להתערב קצת בזה.

השמתם אל לבכם את האוצר הגדול של השבת בעד העם בכלל ובפרט? הפרט מצא בו את גן העדן שלו. אחרי ימי צרה ותוכחה של ששת ימי המעשה — באה השבת, ובאה עמה מנוחה. רוצים אתם לראות את הסמבטיון ? — אינכם צריכים לנסוע לערבות אזיא ואפריקא לחפש אחריו, כי הלא כל העולם הוא סמבטיון לפנינו, המשליך אבנים בלי הרף לרוצץ את גלגלת העם וקדקדו j והן לא ינוח מזעפו כל הימים, ורק עq בא השבת — שבת הסמבטיון, שכח ישראל את כל צרותיו ויזמר את זמירותיו ,עם מקדשי שביעי כלם ישבעו ויתענגו מטובך״, מצא נחם בביתו, בקרב משפחתו, אשר טהדתה היתה בולטת ונראה, ובבית מדרשו, אם רק היה

נזהר לשמרו ולקדשו, לקבל פניו בשמחה וכבוד. והכלל — מבצר ומגדל עוז היתה השבת לישראל. במקומות, אשר חדלו לשמרה, התערבו תיכף בגוים. השבת היה התנאי הראשון לכל דבר בישראל. לא רק לארץ ישראל לא נכנסו עדי שמרם את השבת ולמדם

154

את קדושתה ארבעים שנה זו אחר זו בלי הפסקה, - גם את התורה לא יכלו לקבל, מבלי אשד שמדו את השבת תחלה במרה. הלא תראו, כי עם הגמיעה הראשוגה, גמיעת מלא לוגמא מיס, הוצרך העם לשמור את השבת•, עס הסעודה הראשוגה של ה5ן במדבר — גצטוה וקבל אות על

השבת וקדושתו. ולפני החרבן הנורא, חרבן העם והארץ, עומד הנביא ירמי׳ (י״ז). וקורא: ״כה אמר ה׳: השמרו בנפשותיכם, ואל תשאו משא ביום השבת, כר. וכל מלאכה לא תעשו, וקדשתם את יום השבת, וכר. (קדושה בלבד ומנוחה בלבד). והי, אס שמע תשמעון אלי, נאם ה/ לבלתי הביא משא בשערי העיר הזאת ביום השבת, ולקדש את יום השבת לבלתי עשות בו כל מלאכה — ובאו בשערי העיר הזאת מלכים ושרים, כר. וישבה העיר הזאת לעולם״. (״ואם לא תשמעון לקדש את יום השבת, כר, — והצתי אש בשעריה, ואכלה ארמנות ירושלם ולא תכבה״). לו שמע ישראל אל קול גביאו, כי אז לא הלך בגולה ולא הרכיב לראשו אלופים, אשר המה

יכריחוהו לשמור שבתם וחגיהם הם. הצעד הראשון של עזרא הסופר, בבאו לבגות חרבות ירושלם. ובראותו, כי הצורים היושבים בה. מביאים דג וכל מכר ומוכרים בשבת לבבי יהודה וירושלים קרא בקול: ״מה הדבר הרע הזה, אשר אתםא אלקינו ג י עושים ומחללים את השבת ן ו הלא כה עשו אבותיכם, ו עלינו את כל הרעה הזאת ועל העיד הזאת, ואתם מוסיפים חרון על ישראל לחלל את השבת״. ואז כרתו ברית באלה ושבועה על כל הדברים האלה. הלא אתם רואים את ערך השבת בעד העם. ועתה באים אנשים, שאין להם הבנה כלל — כי לא נבראה עוד רציחה יותר איומה בתבל, מאשר לקחת גשמת עם עתיק ממנו, לקרוע לגזרים נפש אומה אומללה,— וימיתו את העם גגד חשבתן באים אנשים בקרדומות ומחריבים את המבצר, מפילים את החומות ואת המגדלים. ברגל גסה ירמסו קנין עם אשר כזה - ואין מציל. הגידו נא, אפוא גקח קול שופר לתקוע שברים ותרועה על מצב שכזה ? איפוא גקח קול ודברים לפעול על העם, להוכיח, מה אתה עושה? הלא יגיעו ימים, ותשוב אליך -עמי : בתו משוגתו ומשו

ביגתך, ובתוך כך - תחריב אוצר אשר כזה! והנה לפנינו החיגוך. הלא זהו יסוד קיום כל עם ועם. ואנחנו, העם היותר גרדף בתבל, - איך הארכגו ימים? איך סבלנו הכל ונשארגו קימים? התדעו סוד הדבר הזה? — מאז הי׳ ישראל לעם החל ללמד את בניו האפרחים הקטנים: ״שמע ישראל״, כר, ״ואהבת״, כר, ״ובכל נפשך״. בנינו למדו, כי האבות מסרו נפשם על קדוש השם; בנינו ידעו על דבר דניאל, חמו״ע* בנינו ידעו על כל הקדושים,

155

שמסרו נפשם, — ויבלע הדבר בדמם. וכלנו, כקטן כגדול, היינו מוכנים ומזומנים למסור נפשנו. אשד, ושבעת בניה מסרו את נפשם ביום אחד, וביניהם — ילד קטן. הנמצא עם אשר כזה, מיום ברא

א׳ אדם על הארץ? ועתה באו אנשים ויחללו את החינוך. בנינו לא ילמדו לא ,שמע״, אם שמוע״, ולא ,את ה׳ א׳ תירא״ $ אינם לומדים ילא ״ואהבת״ ולא ,והי ואינם יודעים מאומה, ועוד מציגים לפניהם את כל קדשי האומה כעין

קריקטורא, ועיני האבות והאמהות רואים, — ואין שם על לב. עמי! מה אתה עושה? בני אברהם יצחק ויעקב! בנות האמהות! מה אתם עושים? איכה אתם מחריבים את קיום העם כולו?! והנביא קורא: ,היקבע אדם א׳, כי אתם קבעים אותי ? ואמרתם: במה קבענוך?— המעשר והתרומה. במארה אתם נאדים, ואותי אתם קבעים, הגוי כלו״. וזה לא כבר דברתי באספה רבה בוואלין, כי באמת, בזה, אשר אנו קבעים המעשר והתרומה — אנו מחריבים באמת את העם כלו. התדעו מצב הישיבות, ששם מגדלים גדולי תורה? התדעו, כי עשיריות לומדים רעבים פה ללחם, ואין איש שם על לב ? כ״א גוע בעניו בבית מדרשו— ואין דואג בעדם. הלא עי״ז יחרב העם! ואתה, בן אדם, לך—לך, בשעת חרבן והדס כזה, עם פטישך והכה על תריסי חלוני הבתים, כי יעיר

העם משנתו. האם ישן העם? כבר אמרתי פעם ע״א מאמרם, כי־ נח לא רצה להכנם אל התבה, עד שאמר לו הקב״ה: ,בא אל התבה!״ וכן ביציאתו לא רצה לצאת מן התבה, עד שאמר לו הקב״ה: ,צא מן התבה!״ כי הוא נחוץ לבנין העולם. ואמרתי כי הדבר מובן מאד: אדם — צדיק לא יכל להכנם אל התבה, בעוד שכל העולם גוע ורק הוא ינצל ן ובצאתו — לא רצה לצאת, לדאות את חרבן העולם, עד שאמר לו הקב״ה: — צא! כי נחוץ להחל

בבנין. ככה, אחי, קשה עלי להסתכל ולראות חרבן העול£ שלנו. אבל מה

לעשות? הלא נחוץ לבנות דבד מה, אם אפשר. כשאנו רואים את מצב העם עכשיו, בשעה ק זזה כזו, מוכרחים אנו לומר, כי רק ריבולוציא היא בכל סימניה. אם אני רואה כיום את פזרנות העם לכל לוקסוס •נ וכבר קראתי מנהמת לבי: אחי! מה מעשיכם ? כל פרוטה ופרוטה שלנו יקרה היא מאד! לפנים בישראל, היו המפזרים הנוים, אדוני הארץ, ומצדנו אנו לא הי׳ שום פיזור כסף, כי ידענו, שכל פרוטה נחוצה לקיום ן עכשיו נהפך הגלגל: עם הארץ מקמץ וחי בחשבון, ורק אנחנו — אבד לנו חשבון, גם בסדרי החיים והשלחן, גם

155

במלבושים ותכשיטים. אין חשבון כלל; כמו במומנט של הרם העם שהכל הפקר.

ואתה — לך דרוש אל העם דרשות השנים הקודמות! — .בינו שנת דר ודר״. — השנים נשתנו.

והנה ר״עק, זה התנא האלקי, אשר חי בדור החרבן וההרס, למד אותם מה לעשות בשעות כאלה הנוראות לעם. ר״עק, כשראה שועל יוצא מבית ק״הק, והחכמים חביריו בוכים במר נפש — התחיל הוא משחק; לא רצה בשום אופן להביא את העם לידי יאוש. הוא רואה בשועל היוצא מק״הק אות, כי תתקיים הנבואה הטובה על ישראל; הוא

דואה כי לא יפול צרור ארץ, והכל יתקיים — והוא שמח. כשהוא רואה את רבו, ר״א הגדול, סובל יםורים — הוא, ר״עק,

משחק; הוא שמח, כי לא ינוכה לר״א שכרו בעו״הז. ור״עק, כשהוא דורש ורואה את הצבור מתנמנם, מספר להם ע״א אשה, שילדה ששים רבוא. הוא אינו רוצה, שהעם יתיאש. וכשהוא רואה, כי התורה בסכנה, החנוך בסכנה, השונא רודף - קורא: אל נא

תרפינה ידיכם! משפחה אחת תוכל להוליד ם׳ רבוא. פנו לכם רק לחנוך היית, — ותראו את אשר תלדנה נשיכם! וכשהגיע יו״הכפ. העם, אשר ראה את בי״המק וכה״ג בעבודתו הקדושה והנוראה בכפרו על העם, ואיך חלק בעדו ובעד ביתו ובעד הכהנים כפרה לבד, ובעד כל ישראל כפרה לבד, — כי כ״א צריך תשובתו וכפרתו — ועתה אין מקדש ואין כהן, והכל חרב — ויתירא ר״עק לבל יפול לב1 עליו — בא וקרא: אשריכם ישראל! אל יפול עליכם לבכם! דעו לפני

מי אתם מטהרים, ומי מטהר אתכם — אביכם שבשמים. רבותינו אמרו במ״ר ואתחנן: .ושבת עד ה׳ א׳״— משללהד״ד?— לבן מלך שיצא לתרבות רעה, והי׳ המלך משלח פדגוגים אחריו ואמר לו: חזור בך. בני! והי׳ הבן משלח ואומר: באלו הפנים אני חוזר? ואני מתבייש לפניך, והי׳ המלך משלח ואומר לו: בניי כלום יש בן מתביישא אצל אביך אתה חוזר? כךהקב״ה ל - ר ז ו לחזור אצל אביו? ואם אתה ח משלח את ירמי׳ לישראל: ״הלך וקראת באזני ירושלם לאמר: כה אמר ה׳: זכרתי לך חסד נעוריך״, כר. והיו ישראל אומרים: באלו הפנים אנו חוזרים? שנ׳: ״נשכבה בבשתנו ותכסנו כלימתנו". והי׳ הקב״ה משלחכי הייתי לישראל לאב״. ואומר: לא אצל אביכם אתם חוזרים? שנ׳: ״ וכדברים האלה, המלאים אהבה והתעוררות עד להפליא, דבר ר״עק: דע לך, ישראל, לפני מי אתם מטהרים, ומי מטהר אתכם — אביכם שבשמים, אל תתיאשו! אל תבקשו חשבונות הרבה י שובו לאביכם נ

שובה ישראל!

157

וכדברים האלה אני מדבר עמכם הפעם. אינני רוצה להוכיח, — כי לב העם מר עליו מאד. צר לו, מעיו חמדמרו, העם מוכה ולוקה, גוע בעניו. והנני קורא. עם ר״עק: אל תתיאש, עמי! נתקימו בך כל הצרות, — יתקימו גם כל היעודים הטובים. ,זכר ימות עולם״: ,בזמן שהקב״ה מביא יםורים עליכם, הזכירו כמה טובות ונחומים עתיד ליתן לעוה״ב״ן ,בינו שנות דד ודר״: זה דורו של משיח. עמי! זכור נא בעת צרתך, כי כשם שנתקימו הצרות במלואם,—הטובות בודאי תתקימנה, קראנו אליכם מדברי ר״זל, כי חלול השבת יביא לידי עניות — נתקיים הדבר; היו בטוחים, כי תתקימגה גם הטובות המובטתות לשומרי שבת. דעו לכם, כי בדורו של משיח אנו חיים ומוכרחים אנו לסבול חבלי המשיח. עמי! אם מרגיש הנך בעצמך, כי הנך דחוק מדרכי ה/ עד כי קשה עליך לשוב, כי בוש הנך לשוב, — דע לפני מי אתם מטהרים, ומי מטהר אתכם — אביכם שבשמים, השולח פדגוגים אליך: חזור בך,

בני! הלא אל אביך אתה חוזר. והנה, עמי! חילוק גדול יש: בן הבא אל אביו, והכל מכירים אותו שהוא בנו — הלא כל השערים פתוחים לפניו; משא״כ בן השב בפחי נפש, תמונת וקלסתר פניו אין אתו, גם מלבושיו קרועים ובלואים— הוא בבאו אל שער אביו, לא יתנוהו לבא אל הבית, ואם יש לו פתח מיוחד, ששם שומר אחד ממכיריו לפנים, והוא אוהבו באמת — יפנה

אליו, כי הוא יכירו, והוא יפתח לפניו השער. אחי! לפנים כל השערים היו פתוחים לפנינו, ועתה ננעלו כל השערים, ורק מב1א אחד נשאר, ששם שומרת התורה הקדושה, היא אוהבתנו, היא תכירנו תמיד. דרך השער הזה נפנה לאבינו שבשמים,

דרך השער הזה נוכל לבא. ואלהי הרחמים והסליחות ירחם עלינו ויכפר לנו על כל חטאתינו,

ויברכנו בשנת ישועה ונחמה, ויטיב לנו החתימה, אמן!

158

דרוש כ״ג( ד ״ פ ר ת ׳ כ ה ה ״ ו ב י ר ע ה ל ש ר ד ה )

״ולא יכל יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו, ויקרא: הוציאו כל איש מעליו ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו. ויתן את קלו בבכי. וישמעו מצרים, וישמע בית פרעה״. ומ״ר: .כשם שלא פייס יוסף את אחיו אלא בבכיה, כך הקב״ה איגו גואל את ישראל אלא מתוך בכיה, שגאמד: בבכי יבאו ובתחגוגים אובילם״. כנראה מבאר המדרש בבכי יבאו מוסב כביכול על הקב״ה. וכמ״ש בחרבן: ויקרא ה׳ לבכי, ככה גם בעת הגאולה. וכבר כתבתי במקום אחר, שדברי המדרש בנויס לאשר לעיל מיגיה כתיב: ״כי כה אמר ה׳: רגו ליעקב שמחה וצהלוראש הגוים! השמיעו, הללו ואמרו: הושע ה׳ את עמך את שארית ב

ישראל״. ולבסוף כתיב: בבכי יבאו, והרי זה סתירה? ומפרש דבבכי יבאו קאי על הקב״ה, אבל הדבר צריך ביאור רחב.

והנה מגהג קבוע פה להתאסף בלילה זו בבי״הכנ להתעוררות, ומגהג זה ממקור קדוש נובע וכמה טעמים לו. רציתי לבאר בזה איזה .פרט. שנינו במשנה דיומא: ״את זו דרש ראב״ע: ״מכל תטאתיכם *לפני ה׳ תטהרו״ — עברות שבין אדם למקום יו״הכ מכפי; עברות שבין אדם לחברו אין יו״הכ מכפר עד שירצה את חברו״. והדי צריכים אנו לעשות הדבר הזה, כלומר הרצוי לפני יו״הכ. ומחר הלא בניי, עם קדוש, טרודים בהכנה ליום הדין הנורא ואין השעה פנויה, על כן מן הראוי

לבחור לזה שעה קדומה. והרי פשוט שלרצות את חברו אין הכונה לרמות את חברו: מחל נא וסלח נא ו — ולבו בל עמו. ובודאי שצריך לפייס ולרצות באמת. ודבר זה אי אפשר בלי הכנה קודמת משני הצדדים. הכנה להכניס בלב אהבת הבריות וכבוד הבריות, ומתוך כך יתבוגן כי חטא גגד חברו ופגע בו אם במעשה ואם בדבור, אם בממון ואם בכבוד, וכדומה. ובאמת

159

עלינו להתבונן: מצות עשה זו של .ואהבת לרעך כמוך/ שעליה נאמרי שהיא כל התורה כולה ואידך פירושא הוא זיל גמור: שהיא כל כו על שפה ל י פ א ׳ ו ל י כ חביבה על הכל, והכל מודים בה, ושגורה על פ הרג גפש ושפך דמי האדם, ואפילו על אגשים כאלה המסוגלים לריף עד חרמה עם ולאס, ואדרבה המה יתפארו בה עוד יותר, כידוע ־י

ולבסוף המצוד. הזאת עזובה ושכוחה לגמרי, ואין שם לה לב. אלו היתה לגו אהבת כע — לא היו כל כך אומללים ונרדפים בעולם׳, אלו היתה לגו אהבת דע — הלא לא רבתה כל כך השנאה בין איש לרעהו, בין עם לעם, בין מפלגה למפלגה ובין מעמד למעמד. והלא השגאה הזאת תחריב סוף סוף את העולם כולו, ומה גם את עולמנו אנו. והרי עלינו נאמר: חלק לבם — עתה יאשמו. כי דוב האשמות שמטילים עלינו, דוב החלאה והזוהמא שמשליכים על עם ישראל הוא לאשר חלק לבנו. ולבסוף: אלו היה בלבנו זיק של אהבת רעים וכבוד הבריות. האם אפשר היה כי יחלל מי ומי שם שמים ברבים? כי יעשה מי ומי דבר בריש גלי, בעוד שיודע שהוא רכאיב ונוקב בזה את לבות חביריו? אמנם: דוקא אלה האנשים העושים כן מתימרים באהבת רעים, כשם שמתאמדים באהבת רעים אותם הגוים העושים מעשה חיות טורפות בעם ישראל ואהבת רעים על דגלם. שחוק מכאיב לב ולא יותר. ועלינו, בבאנו לסיים ולרצות את חבירינו, עלינו לכל לראש להכניס בלבנו אהבת רעים וכבודם. וכל מה שנבנים ביותר אהבה בלב,— נרגיש יותר מציאות חטא זה וגדל ערכו, ואז נוכל לרצות

ולבקש רחמים מאת חבירינו כי יסלחו לנו. וכמו כן להיפך: אלה שהם צריכים למחול לחביריהם, שעליהם נאמד שלא יהיו אכזרים, הביאור הוא גם כן: שיכניסו אהבה וחמלה בלבם על אחיהם. עליהם לזכור כי ,במדה שאדם מודד מודדין לו״.

ואם אנו באים לבקש מהשי״ת מחילה וסליחה על כל מה שחטאנו נגדו, בשעה שאין אנו כדאים לכך, הלא עליגו גם למחול לאחרים אף שאינם כדאים, ואף על דברים שאין צריכים למחול עליהם מצד הדין. עלינו לזכור כי קרוב יום הגדול והנורא, בו יבשר השי״ת סליחה לכל המבקש סליחה. והלא רגע מרומם של רחמים גדולים הוא ועליהם גם כן להתרומם עם הרגע, לרחם על אחדים ולמחול להם אם כדאים ואם אינם כדאים. ובשעה שאנו באים לבקש מחילה מאת היחיד (עלינו לדעת כי) עלינו לבקש מחילה גם מאת הציבור, כי הלא ישנם חטאים כבדים בידנו נגד הצבור ביחוד. למשל: אם איש בעל אמצעים מונע את עצמו מלתמוך בצרכי הצבור, חברות הצדקה ובתי החסד שעליהם הצבור מתקיים, — הלא יחטא נגד הצבור כולו׳, (אינני מדבר עוד על

160

דבר הגדדים וגדבות שעלינו לסלק בזמנו, שיש בדה גס .בל תאחר״) אם איש בא לבי״הכג ובי״המד ועושה שמה מה שלבי חפץ כמו בבית המשתה ממש — האין זה בזיון הצבור? אם איש איגו נעגה לחבידו לדין תורה חוטא הוא לא רק גגד היחיד אלא גם גגד כבוד הצבור, כי על ידי זה יתפרצו הגדריס ויתרבה העשק5 אם איש מחלל את השבת לעיגי כל ישראל, — האין זה חטא גורא גגד כבוד הצבור, שעליו לבקש מחילה על זה ביחוד? ולא רק מאת הצבור לבד עליגו לבקש מחילה וסליחה, אבל מאת כל העם כלו, כי הלא גס זה בכלל החטאים שבין

אדם לחבירו הוא. וכמה אנו חייבים לעמנו ן כמה חטאנו גגדו! היתן איש את לבו לראות כי כל מעשיו יתאימו לכבוד העם כולו? השמנו לב שע״י מפעליגו לא יתחלל כבוד העם ? ומה מעשינו ? הנקפנו באצבע קטנה למען העם ? הבאו הלומדים שלגו ללמד תורה ומצות להמון בית ישראל ן והרי הדבר הזה גוגע לחיי העם כלח הננו רואים לפגיגו דור שובב ופרוע, בלי דרך ארץ ויראת שמים ו?בוד כל קודש. ומי האשם בכל זה? השמגו אל לב כי ילמדו בכל בתי המדרש אס הלכה ואס אגדה, אם תורה ואם נביאים לפני העם? האם מחזיקים אגחגו את ידי העושים כך ? המחזיקים אגו כראוי בבתי ישיבות ובתי אולפגא ? הלא כל מעשגו כיום הזה בעד העם — ללמדו משחק הכדורים, ושימלאו אח״כ בכל שבת ושבת את ככר המשחק אלפי אנשים גדולים וקטגים, בס גם איש שיבה; להכניס שמה מליונים, ולקבל בעד זה מכות ופצעים, חרפה ורקיקה בפנים. בכל זה, למען כבוד העם, מדפיסים אח״כ דו״ח מפורטים

בכל העתוגיס. — חרפה! מה עשינו בעד העם התועה לכל עבר ופנה, נגרר אחרי כל מי שמוליכו ועובד עבודות זרות חדשרת לבקרים? הלא ידוע מאמר רז״ל: .בקש דוד לעבד ע״ז. א״ל: מלך שכמותך יעבד עבדה זרה? א״ל:ן א״ל: משוס דנםבת יפ״ת״. ומבלי הכנס י מלך שכמותי יהרגני בנ בביאורים הלא הפשוט נראה ומוכח כי בניס באבשלום, אף אם אבותיהם כגבה ארזים גבהם, מביאים אותם לעבוד ע״ו, חלילה. ועל כל פנים — לבקש לעבוד ע״ז. והאם יש פלא כי סרנו מן הדרך ונעבד עץ ואבן, כסף וזהב, בעוד שבנים באבשלום גדלנו ורוממנו? בניס הרוצים להמית את אבותיהם וליטול מהם את גשמתם? והסבה הפשוטה הלא גס כן גלויה: דגםבת יפ״ת. תרבות רעה בביתו של אדם קשה ממלחמת גוגם רחוקה מן היהדות באשר אין לה שום ידיעה ושום הכרה 8 ומגוג. 3 בכל אלה." לא למדוה מנער ולא חגכוה על ברכי היהדות. לא למדוה מה ה׳ שואל מעמנו ומה העם דורש מאתנו. אין לה כל קדש, אין לה

161 (n)

כל רגש וזיק של יהדות רק חפץ לחיים שבעים, הדור וקשוט. ונשים כמו אלה אינן מצילות אותנו מן החטא ומגדלות את בנינו באבשלום בשעתו. והבנים האלה הולכים בדרך זה הלאה׳, רודפים את העם

ונוטלים את נשמתו. אלה הם קצת מעשינו בעד העם. האם אין חובה עלינו לפייס את העם, את העם האומלל הנרדף בלי חשך, שנוספים גם אנו על משנאיו? ולזה הלא נחזץ מראש להכניס אהבה בלבנו אל העם, אשר באמת אין לנו שום אהבה ושום יחם כבוד אליו. עליגו לפייס גם את אמתינו. הלא ידעתם ביאור ״אמתינו כאלמנות״: כי שתי אמהות לנו: אס ברות וןןם בתומר. תו״הק היא אם

הרוח שלנו, וארצנו הקדושה היא אם החמר, אם מולדת לנו. תו״הק, האם היקרה, אשר חלצה לנו שד כל הימים אשר אנו חיים על האדמה; אשר למדה אותנו, אשד חנכה אותנו, אשר שמתנו לעם היותר נאור בתבל, אשר נצדתנו כאישון בת עין — מה עשינו בעדה?

אינני מדבר במה שנוגע לבין אדם למקום בפרט זה. אבל איך לא יכנו לבבנו על החרפה אשד המטנו עליה מבית ומחוץ? התבוננו: לפנים היה כל בית בישראל מלא ספרים. מי לא קנה ספרי קדש? ולא לחנם יצא שמנו לעם הספד, כי כן היה הדבר: לא היה בית בישראל שאין בו ספרים. ועתה המנהג הזה בטל. את הכל תמצאו בביתנו זולת ספרי קודש. וגם מי שיש לו בירושה מאבותיו ואין כבודו למכרם בשוק — לא ידע מה לעשות בהם ואיך להפטר מהם. אשתו ובניו לא יתנו להעמידם במקים גלוי, כי בושים המה בספרים כאלה. בודאי יש להם מה להתבייש 1 מניחים אותם בקרן זוית לחרפה ולדראון, כורכים ספרים לממכר כל מאכל ומבזים [אותם] באופן

מגונה, זהו פרט קטן. ומה אנו עושים בתור״הק עצמה? — לא רק שאנו קורעים אותה קרעים, קרעים בקיום המצות, אלא גם בושים אנו ללמד את בנינו

את ספר התורה. את הגמרא כבר שכחנו לגמרי, ואת התורה — באו הפדגוגים החדשים ויוציאו ממנה רק ספורי מעשיות, וכזאת מלמדים את בנינו

בקיצורים מיוחדים. זכרו את החרפה! זה לא כבר היתה באנגליא אספת מלומדים מכל הארץ. ונמצאו כאלה שדרשו לקצר את התהלים, מפני שישנם שם מזמורים הקוראים לנקמה על הנוים וכדומה, שאינו לפי רוחם. ומה השיבו להם? הלא העם הזה מצא עון גדול בקצור התהלים. ואנחנו בני העם שממנו תורה יוצאת הננו מקצרים הכל לפי רוחי של כל לבלר

ומורד״

162

ואת הנביאים — הוי, הנביאים! הלא המה הפיחו בלבות צעירי בני ישראל אהבה וכבוד לעמם. זוכר הנני עדיין את הדמעות אשר הורידו עיגי על םפר ירמיה, ואת רגשות התום, רגשות בלתי מובעים אשד הרגשנו בתנחומות ישעיהו. ואת הנביאים האלה איגם מראים לבגיגו כלל, ועל ידי זה מוכרחת התורה להתחלל ן עי״ז מוכרחים אגו

להוליד ולגדל בגים שורפי תורה. והלא בבואנו לבקש מחילה ורצוי מאת האם היקרה אנו צריכים לכל לראש להכניס אהבה וכבוד בלבנו אליה. כי הלא אהבת התורה וכבוד התורה חסרים לנו לגמרי, לבו האבות, ומאין תמםר אהבה כזו

לבנים שהם כקטן שנשבה? והאס השניה — ארצנו החביבה. כנגד ה8ם הזאת האין אבו חוטאים ופושעים בלי הרף? והיא הלא כבר נשואה על כל לשון ויהללוה בפיהם, ומה עשינו בעדה? אגורות כסף אחדות מוציאים מאתנו בע״כ, פרורים קטנים צנומים כמו שמשליכים לעני נבזה. אלו הייתם נותנים לאמכם את אשר אתם מוציאים לתיאטראות וקרקםאות, על פרחים נובלים לתיים ולמתים! את אשר אתם מוציאים לשחוק קלפים וגדול כלבים, לחגי הולדת, לאילנות להגיהם, לחג השנתי שלהם,— הלא היו כבר חרבותיה בגויות. וחרבותיה — הלא חרבותיכם אתם הנה. הלא תראו, כי מכריחים את העם האשכנזי לבנות הנהרסות על ידו במלחמה. ומה אתם סבורים? האם אתכם לא יכריחו לבנות החרבות אשר באשמתנו נעשו ? והלא בושה תכסה פנינו לדבר על כל הנעשה! והיה אם נאמר לבא כעת לרצותה ולפייסה כדין, — עלינו מראש ללמד

לאהבה אותה באמת. ודעו לכם, כי אהבת הארץ לא דבר קל הוא. אל ישיאכם לבבכם לאמר, כי באמירה לבד שאתם אוהבים את הארץ תצאו ידי חובת אהבה. והאמנם תאמרו, כי אפשר לאהוב את הארץ הקדושה ולחלל עם זה כל קדש: גם השבת, גם המועד, גס כל קדשי בנ״י? אל תשכחו את דברי הנביא הקורא: «על חומתיך ירושלם הפקדתי שומרים. כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו. המזכירים את ה׳ ״. שומרי חומות ירושלם מזכירים את ה׳. ובגמ׳ מאי אמרי ? בובה ירושליםל יכבס״: ה׳ יבבה הבית, אבל יכגם גס גדחי א ר ש י י ח ד ה׳. ב ישראל, אלה הבדחים שיצאו מגבול ישראל מוכרחים להכבם אל המחנהי אם אוהבים אנו את הארץ - עלינו לאסוף נדחים, לקרבם ולהכביםם

תחת כגפי השכיגה, ולא להסית ולהדיח מעל גבול ישראל. והבה באמת בבאנו לפייס בעת היה עלינו לסדר הדבר באופן זה: לפייס את האס תחלה, ואח״כ את העם, את הצבור, ולבסוף את היחיד. אבל כבר מלתי אמורה, כי הכל הולך אל מקום אחד: מטעם שחסרה

163

לנו הכרת ״ואהבת לרעך כמוך״ — הגענו לכל אלה, ואידך פירושא הוא. ומטעם זה עלינו להחל בפיוס היחיד. בר מן דין. איך אפשר לבא אל האם לפייסה בעוד שהבנים בינם לבין עצמם שונאים ורודפים זה את זה? אם אין שלום ביניהם — ממילא לא תוכל גם האם להתפייס

בשום אופן. וחוץ מזה כבד אמרתי לכם הרבה פעמים: מכיון שתפלת הצבור יש לה מעלה גדולה ע״פ, קבלת דז״ל, שאע״פ, ש״ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו״ מ״מ — ״והוא דחום יכפר עוף׳, ובאשר שאיננו מוכנים להתפלל כראוי ולבקש מהשי״ת כראוי בכל עומק חום

הנפש, — אי לזאת העצה האחת היא תפלת הצבור. אבל צבור הן לא יכונה אםפת־עם, שזה מושך לכאן וזה מושך לכאן. הצבור אינו מה שצריך להיות אלא כשהוא קשור ודבוק זב״ז ואוהב זה את זה, וכל אחד מתפלל גם בעד חבידו, בלב שלם. ואשר גלל כן, רבותיי עלינו לכל לראש לפייס כל אחד איש את אחיו למחול איש לרעהו וללמד לאהוב איש את רעהו; להתאגד יחדו כחוק לישראל ואז נהיה לצבור, ונוכל להתפלל תפלת הצבור ולפייס לכל מאן

דבעי פיוס. והנה באמת לפיוס זה אין אנו צריכים לשום התעוררות. רב לנו רב כי עומדים הננו לפני יום הדין. ועלינו לבקש רחמים בעדנו ובעד משפחותינו"; עלינו לבקש בעד כלל ישראל העומד בסכנה בכל ארצות פזוריו. קחו נא את ארץ רוסיא למשל, ואח״כ שאר ארצות תבל. האנטישמיות נשתובבה משובה נצחת בכל מקום. אין אנו בטוחים בחיינו אפילו רגע. וי״הכ הלא אינו מכפר מבלי אשר נרצה איש את רעהו. הלא גם בשביל זה .דינו כי נתמלא רחמים זה על זה, בכדי שירחם

עלינו בוראנו. אבל רציתי לעורר במה שעוררו לנו רבותינו: יוסף לא נתפייס עם אחיו אלא בבכיה. ליוסף ואחיו היו טענות גדולות זע״ז, עד כי האחים עשו צעד נורא כזה, ולא מצאו אח״כ, גם בעת אשר התודו על עונם, לא מצאו בעצמם עון, רק טענה קלה: ״אבל אשמים אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו״. ורק ראובן השיב להם: ״הלא אמרתי אליכם אל תחטאו בילד וגו׳ וגם דמו הנה נדרש׳, אבל יתר האחים לא מצאו טענה על עצמם כי אם חסר רחמים לאחיהם. מה ששייך ליוסף, בודאי היו לו טענות גדולות על אחיו שירדו׳ לחייו. ובכ״ז: התודעו והכירו זה את זה מתוך בכיה, דמעות האחים פעלו זה על זה עד כי התחברו שנית ייהיי לאחים גמורים, ומה נענה אנחנו? שונאים ורודפים הננו איש את אחיו ואשד, מפלגתה. אבל מד. רבה הבכיה! כל העם בוכה למשפחותיו. מדוע לא

164

גתודע איש אל אחיו? המה בכו אן על בתי מקדש שעתידים להחרב. יהלא אבו בוכים על מקדשים שבחרבו כבר ושהולכיס והרבים מיום אל •יום (והאם חרבן התורה, הדת ועקרי הדת איבו חרבן מקדשים? חרבן

•בי״המד ובתי הישיבות — איבו חרבן מקדשים?) המה בכו לזכרון אח מושלך בבור בין נחשים ועקרבים,• על אח שבמכר אבל כבר עלה כעת לגדולה. ואבחבו - על עם שלם מושלך בבורות מלאים גחשים צפעובים, בשוך שרף ועקרב; על עם שלם מכור ״בלא כסף. אומרים בשם החת״כז, כי מעשה יוםף היה בחשבון לפי יהקללה האחרובה: ,והתמכרתם שם כר ואין קוגה״, ואחרי בקשת יהודה

*וכדח היה לעשות גמר. ואנחבו מה? במכרבו לעבדים ושפחות. סוחרים אתנו כמו שסוחרים בבהמות ומפקפקים אס כדאים אבו להשאר בכל מדיבה, — ואין קובה. מיותרים הבנו בעיני כל, וכל אחד מבקש עצות להפטר ממנו. הלא בשעה כזו כבר היה עליבו להתודע זה לזה׳ להכיר איש את רעהו כאחים מלידה ומבטן ולכרות ברית שלום,

ברית אח־ם. אחי, זכרו׳ אז התאספו האחים כלס יחד ואעפ״כ בכו, ואבחבו פזורים הבבו בכל כבפות ארץ. בדחים(רבים) שלא יאבו עוד להתאסף יחד. אחי ועמי י הבה בתעורר בא י אבו באים לבקש בעד כלל ישראל •העומד בצרה ובסכנה ומתמוגג בדמעות; באים אנו לבקש: .ובםלח לכל עדת בגי ישראל״; .סלח גא לעון העם הזה כגדל חסדך. והלא כ״ז שאנו מפורדים — אין תפלתנו מתקבלת, שהרי איגה תפלת הצבור כלל.

והרי גם יו״הכ אינו מכפר כל זמן שלא נרצה איש את אחיו. הבה גמחול וגםלח איש לאחיו, את אשר ישבו פה ואשר איגנו פה! ואמרו רז״ל: ,קשוט עצמך ואח״כ קשוט אחרים.׳״ הבגי מבקש יםליחה מאת כל עדת בבי ישראל בכלל ובפרט: הבבי מבקש סליחה מאת עמי; הבבי מבקש סליחה מאת הת״הק ומאת ארצבו הקדושה. עשו בא גם אתם ככה, והתאחדו כאיש אחד חברים לאהבה זה את זה, לאהבה

-את עמנו, לאהבה את תו״הק ואת ארצבו. ואז בתפלל בא כלבו יתדו בתפלת הצבור:

,שמע קולנו/ כר. ,השיבבו״.

.אל תשליכנו״. .אל תשליכבו!

והבה מבהג קדוש פה לפתוח את אר״הק וכמה טעמים אמורים בזה. והרי הפשוט ביותר הוא: הולכים קודם יו״הכ אצל ההורים והמורים

165

לבקש ולקבל ברכה ליוה״כ. הננו באים גם כן אצל אמנו היקרה, תורתבי הקדושה, לקבל ברכתה.

והנני מצייר לפני את ווילנא לפנים, לשכל גדוליה וחכמיה התאםפי היום לקבל ברכה. האם ראתה את בכיה הטובים מרכינים את ראשט לפניה, מבקשים סליחה ומבקשים ברכה. ואנחנו, אויה! דלונו מאד. אבל הלא זה, אדרבה, יכריחנו ביותר לבקש ברכה, כי מי זה נשאר עוד?

הלא מעט מן המעט. הנני נגש לפתיחת הארון. ואתם, אחי, הרכינו את ראשיכם לפני האם! הלכנו בקומה זקופה יותר מדי כל השנה. התודו על חטאתיכם

לפניה! בקשו רצוי! בקשו פיוס! והיא תפרש ידיה עלינו ותברכנוי ודוי......

והנה יש פה עוד מנהג להזכיר היום את הר״הג המ״מ מוהר״ז זצ״ל. והנה ירא אנכי לעשות כן. הנני מצייר לפני:

לפנים פתח הוא את דלתי א״הק, האם היקרה ראתה את בנה חביבה, וזכותו לבדה היתר. כדאית להגן עליכם. ואני מה כחי ? והלא בוש

הנני בעצמי במעשי, ולמה עוד אזכיר דבר כזה? אחת זו אמרתי: בעת מלחמה איומה, בעת נפול גבורים רבים, יש אשר איש חיל פשוט יקח בידו רסן ההנהגה למען הציל כל מה שאפשר, למען חזק את הנשארים לבל ינוסו, לבל יפלו. וכזאת הם מעשי כיום

הזה, מעשי חיל פשוט. אבל כלי מלחמה אבדו, נפלו גבורים ונתינןם העולם. ובדור כזה

גם חיל פשוט יקח את ההנהגה ויקרא לאחיו: קומו ונקומה! נעשה חיל וה׳ עמנו!

— אחי! רז״ל הבטיחו: ,אף הקב״ה אינו גואל את ישראל אלא בבכי״. הדברים מבוארים.

כבד העירותי, בפ׳ ויגש, כי יהודה החל להדגיש דבר מה ונפל ספק בלבו: אולי זהו יוסף, כי ראה כבר זרות בהנהגה זו, ומטעם זה בקש לדבר דוקא בל״הק ולא ע״י המליץ. וכאמרו: .ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני״. ויהודה מצייד לפני יוסף: ראה את אשר אתה עושה! ממשחק אשר כזה תצא חלילה סכנה גדולה. .והיה כראותו כי אין הנער ומת, והורידו עבדיך את שיבת אבינו ביגון שאולה״. ובאמת מצא את אשר בקש, כי יוסף, בשמעו דברים כאלה, מיד התייע אל אחיו. רז״ל דרשו: .מי יתנך כאח לי״ -־ כאיזה אח? - כיוסף שאחיו

עשו לו דעות והוא גמלם כל טוב. וכבר ביארתי השתוות הענינים. יוסף נחם את אחיו, שהמה פרסמו את כבודו במצרים. והלא גם אנחנו פרסמנו שם אלקינו, בדם ואש ותמרות עשן•! הודענו לעולם את

166

שמו הגדול, וקדשנו אותו; אנחנו נושאים על כתפינו החלשים מדור לדור את קדושת השם. וגם את היום הגדול הזה, יו״הכ, יום זה העושה רושם בכל העולמות, מי זה פרסמו ומי זה מחזיקו? מליוניס יהודים מתעגים בו ביום ומליוגים מפרסמים סליחה לכל העולם. ולזאת אגו מבקשים: התגהג גם אתה עמגו כיוסף, שאף שגמלגו

דעות, — תטיב לנו. ואתה אבינו, לא'אדם, ורחמיך רבים מאד. והננו באים אליך בטענת יהודה: ידענו אבינו כי סוף סוף תתגלה לעם ותגלה כבוד מלכותך עלינו, אבל ממעשה אשר כזה - •והיה כראותו כי אין הנער ומת״. הלא בין כך וכך םפתה הדין

עלובתא, כי הלא אין בנו כח עוד לשאת כל התלאה. ואתה בודאי תתעורר מזה כמו יוסף. הלא ידענו, כי בת קול •יוצאת מאתך: .אוי להם לבנים שגלו מעל שלחן אביהם!״ ומתוך בכיה כזו רחם עלינו כמו שהבטחת לאברהם אבינו, כי עוד תוסיף לקרא בעצמך: .אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה!״ והיה בראותך כי אין הנער — תקרא: אל תשלח ידך! ותמהר לגאלנו, לכפר חטאתינו, לבבות בית מקדשנו ותפארתנו ותטיב לנו החתימה,

\ונזכה לג״ש] בב״א!

167

דרוש כ׳יד( ו ״ פ ד (ל ה ו ״ ר ת

נתאספנו כעת, ברגע גמר החתימה. כמובן, אין מקום לתוכחה י ודברי כבושין. כי מלבד, שאין רגע הגמ״ד מסוגל לזה — הלא, באמת, יו״ט היום, זמן שמחה, שמחת בית השואבה, שע״ז נאמד: ,ושאבתם מים בששון״. מספרים על הגר״י חריף, שאמר לכם, כי בא הנהו באמצע הלילה לדפוק על התריסים, — באשר בשורה בפיו: זכיה גדולה בגורל. ואמנם, לזכיה גדולה בגורל אנחנו צריכים, כי סדר השתלשלות הזמנים אינם מנבאים דברים טובים, ורק לזכיד. בגורל אנו מצפים. ואנכי באתי

לבאר קדשת השעה, והתבוננות קצת באיזה ענינים. תנן במשנה סוכה: ,בשעת פטירתן היו אומדים: יומי לך מזבח! יופי לך מזבח!״ ואינו מובן: למה דוקא ביום זה אמרו כן? וכי י בשביל שהקיפוהו בערבות — זהו כל היופי שלו ? והוא תמוה. ונראה לבאר: מחר נקיף עם הלולב והערבה את הבימה וסה״ת ז׳ פעמים, (במקום היקף המזבח) ותיכף בלילה (כמנהג ספרד וא״י, ואצלנו בליל המחרת). יקיף ס״הת אותנו ג״כ שבע פעמים, כמין תשלום גמול. והלא דבר הוא! וכבר ראיתי לבעלי הסוד - סוד נורא בזה. ואנכי רצוני

לבאר ע״פ פשוטו. ועלי לעמוד על שנוי תואר הו״ר לפנים והיום. הנני מתאר לפני את היום הזה לפנים. היום הזה באמת אחרון הוא לחנ הסכות,ל בפ״ע הוא. והנה: הלולב [הוא] סמל נצחון ישראל ג ר - י נ י מ כי ש במלחמת היצר, וכמאמר הירושלמי: ״מאן דנסיב בייא איהו נצח״. כי ;צח ישראל את יצרו בימי התשובה, מי הרבה מי מעט, אבל גצחו אותו,— עדים המה ע״ז בתי הכנסיות וב״מ, שהיו מלאים כצאן אדם• עדים המה נחלי הדמעות, ששפך ישראל לפני אביו שבשמים; עדים המה רבוי הצדקה והחסד, שנעשו בימים אלה, בומן שהעם נמצא במצב נורא

168

* זהו היים. ואין צריך לאמר בהיות המקדש על מכוני, וראה מ * ״ השני -־ אז ידע בודאי, כי איהו נצח. הן לא לחגס י לבו רז ל: .ראב״י ממטי לי׳ ומייתי ליה. אמר: דין גירא ע w דםטבא." (סוכה ל״ח) ןוכבר בארתי במקרא כובה אחרת •4 בפשוטו הוא: .גירא בעיבא דםטבא״, כי בצחגוהו. זהי הלולב, ל יום ה״הושעגא״ הי׳ לדעתי הבצחון היותר. גדול של עט ישראל,

ינצחון היותר אפשרי לבן תמותה בעולם. הבה אבאר: הגה הנביא (וכרי׳ י״ד) בבבואתו על היום ההוא: .והי׳ ה׳ למלך; ביום ההוא״ בר. .וישבה ירושלם לבטח״, כר. .יהי׳ ^ כל הארץ, הגיתר מכל הגוימ הבאים על ירושלם, ועלו מדי שבה בשנה השתהות למלך ה׳ צ/ ולחג את חג הסכות״, כר. .ואת תהי׳ חטאת צרים וחטאת כל הגוים, אשר לא יעלו לחג את חג הסכות״. והוא המיה. דמאי שגא חג הסכות דוקאו ורש״י פי׳, עפ״י מאמרם בע״ו,ה יאמר להם: .מצוה קלה יש לו, וסוכה שמה״. ואיגה מבוארת ' ב ? ה

•כינה• (ע״י מ״ש בדרשותי ביאיר הכובה של מחויל זה ואין לו מקום*0• והרד״ק פי׳: משום שהמלחמה והבס יהיו בחג תסכית. והוא כ ז ז ד

מיקשה: ולמה יעבשם השיית על כי לא יבאו בחג הסכות דוקא? ילדעתי הוא עבין אחר לגמרי: אין לך חג בעולם, שילמד את העולם כלו מוסר היהדות, אשר יראה לעין כל את ערך קדושת

התורה ורוממותה, כחג הסכות.' הגה עברו ימי התשובה. ישראל שב אל אלקיו; ישראל עגה בצים נפשי; ישראל בקש סליחה והשיגה. הבה, בבאג לחג את החגא מקריב ף-הו ן אחרי ימי הסליחה, את חג שמחתו, את חג האסי י ש א ד ' ל יום קרבבות בעד שבעים עמים, יום יום את קרבבותיו, עד כי ביום י . כ הי׳ר היא משלים את המספר. כמה רחמים, כמה חםד יש בזהו ושמאי לא הבין ישראל, ולא תכן את רוח העמים, וחשבם לאוהביו ׳ כ י מ * ת

עלי בריתו, כמו שטועים הרבה מאחינו המקולטרים, טועים ומטעים כ י הריס בטעותם, - אין הדבר כן: ישראל ידע היטב, כי שבעים זאבים המה בעירות שובים וצבעים שובים; ישראל ידע לא רק את הידיס ידי׳ כי אם גס מחשבותיו, גס הבקידות של .וישקהו״ ידע והרגיש היטב, י ש * ל »ין זה גוגע אליו, הוא בא ומקריב את קרבגותיו בעד שלומם ב *

יטיבתס.ם בסדר הוא מקפיד, שלא יפגע בכבודם. ג - ואיככה הוא מקריב ו •ל* ידעתם ביאור רבבו הגר״א ן״ל, שביום הראשון והשבי והרביעי כתיב: .ושעיר עזים אחד לחטאת״, ובשלישי, חמישי, ששי ושביעי כתיב: ישעיר חטאת אחד״, - ע״פ מדרשם, שישמעאל בקרא שעיר עויס, ועשו

169

י לפי שכל ד ח א ד ו ח ל א כ ה ל . נקרא שעיר. ומכוונים ב׳ החשבונות: ל העמים נתיחסו על ישמעאל ועשו. עי״ש בדבריו הקדושים.

והנד. העמים היודעים היטב את שנאתם לעם ישראל ואת רדיפותיהם וסבלם, ורואים את קרבנות ישראל בעדם בחג הסכות, ולא יתפעלו מזה׳ ולא יבאו להשתהות לה׳ ולהדרת קדשו — ״ועליהם תהי׳ המגפה״. והנה ישראל, בגמרו ביום הושענא רבה את סדר הקרבנות בעד שלום העמים, — האם לא היתה לו דשות להתגאות בלאומו ומדותיו ? האם הי׳ יכול לבלתי שמוח לפני ה׳ אשד בחר בו, אשר נתן חלקו להיות בן לעם אשד כזה ? ואז הי׳ ניסוך המים. (אם כאשר הזכרתי בשם קדמונינוי ע״פ הפסוק: ״מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה״ כר.) הלא תראו עמים אחרים חוגגים את נצחונם, והנצחון שלהם הי׳ בניסוך דמים ולאת שב1 אלה שאין בהם לא טעם ולא ריח ו ב ר ע בניסוך מים. אז גם ה זקופין היו בצד המזבח, וראשם כפוף על גבי המזבח, ואומרים בשעת פטירתן: יופי לך מזבח! הכירו הכל היופי של המזבח שלנו: אנחנו הקרבנו קדבנות ע״ג המזבח שלנו בעד שלום שונאים ואכזרים. ״ומיד התינוקות שמטו את לולביהם״, (סוכה מ״ה) — אם כפי׳ רש״י, אם כפי׳ התר, — אבל שמח אז ישראל בדור הצעיר, בדור הבא אחריו, והתגאה בו. התגאה על כי בניו יקראו ברגש: ״אתה בחרתנו מכל העמים״. אז לא היו יכולים להמצא שוטים כאלה, שיכחשו בעיקר של ״אתה בחרתנו״. האבות שמחו עם הבנים: כי בניו המה והבנים היו מלאים שמחה ועונג בראותם את התמונה הנהדרה, איך הערבות מקיפות• את המזבח וסובב ות

אותו, וקוראים: ״יופי לך מזבח ר עברו ימים. נשתנו הזמנים. אלה, שבעדם הקריבו ישראל את קרבנותיהם, עמדו והחריבו את הבית הגדול הזה, המפיץ אורה, תורה ומדות לכל העולם, ואת העם הגדול הזה, עדו עדו עד היסוד. ״אוי להם לאו״ה, שאבדו ואינם יודעים מה שאבדו!״ (שם נ״ה) קראו חז״ל, ג״כ מלב מלא רחמים, - אבל המה, או״ה, אבדו הכל בחמת נקם ורצח. וגם עתה לא חדל ישראל מהקריב קרבנות בעד כל שבעים העמים. אולם עכשיו אינם מחכים שישראל יקריב, — אם כי הוא עושה כן גם עתה בחפץ לב, והותר הרבה משלו בעד שלומם וטובתם $ גם מיטב בניו תקריב להם לקרבן, - אבל המה לוקחים בעצמם, בוחרים בעצמם את הקרבנות ודנים אותם בכל מיתה שהם יכולים; נוטלים בעצמם קרבנות משלנו בעד שלומם וטובתם, ותמיד הננו מקרבן. ולכ״הפ׳ לו ידעו והבינו כי קרבנות הננו, הלא כצאן לטבת .הננו בעיניהם! כאלו רשאים המה זאדונים המה לעשות בנו כרצונם. עתה, בהגיע יום הושענא רבה עומד ג״כ כל ישראל בראש כפוף אצל המזבח, וגם הוא מנסך לא מים אבל

170

דמעות; הוא שואב לא בששון, כ״א בלב נשבר ונדכה. אינו שמח ועלז בבניו, ולא בניו — בו, כי כשל כח הסבל.

וישראל סובב את מזבחו גם עתה שבע שבע פעמים, והוא טוען לפני אביו שבשמים: ״אום אני חומה״: חומה אני, אם אוכל לםבול הכל: ״אום אני חומה״: עדיין חזקה אני כחומה, ועתידה להעמיד צדיקים כמו שהייתי מעמידה עד עכשיו (מ״ר); חומה אני סביב לתורתך, כי לולא זאת, הלא ידעת אבי, מה עשו הזאבים בתורתך הקדושה שהיא כעצם בגרונם, עם ה״לא תרצח״, וה״לא תגנוב״, וכוי, וכוי; הלא אתה, אבי, ידעת מה שיחס ושיגם של הזאבים הללו! ולא רק חומה אני אבל גס ״ברה כחמה״; גם עתה כלום אינני מאירה לעולם ן כלום אינני מחממת לעולם? ואם יש, שאינני מאירה ואינני מחממת כראוי — הלא םכותה בענן לי, והמה גורמים לכך. ״גלה וםירה אבי״ — גםה גא אבי שבשמים,

שישנה השמש מהלכו קצת - היאיר? היחמם? — אביו זכור גא, כי עם היותי ,גלה וםורה״ מ״מ ״דמתה לתמר״. ורבותינו דרשו: ״למה נמשלו ישראל לתמר ? — מה תמר אין לו אלא לב אחד, כך ישראל אין להם אלא לב אחד לאביו שבשמים״. הלא תראה, כי אחרי כל היםוריס הנוראים, אחרי כל הפגעים והמסיתים אותי, מימ

אין לי אלא לב אחד אליך, אבי. דבש״עי זכר נא בשתי וחרפתי! הלא אתה ידעת, כי .הרוגה אני ־עליך״, ורק עליך, ואני ״נחשבת כצאן טבחה״.־ כמו הצאן שאין לה דעת ירצון כלל, ומובילים אותה לטבח רק בשביל שהיא חלשה, בשביל שאין לה קרנים. אבל הן לא חלשה אני, אם אני יכולה להיות ״זרויה בין מכעיםיה״, ולא דק להתקיים בין טבחים כאלה, כ״א גס להיות ״חבוקה ודבוקה בך״. הזהו עם חלשו אבי, האס חלש הנני, אם אוכל להיותך זה אלפי שנים, ולהיות ״יחידה ליחדך• בין כל העולם ל .טוענת ע בלו, שאינם מבינים כלל מהו יחוד הש״ית? האם עזרני מי ומי ליחד ולקדש את שמך ? האס יש ציור מגבורה יותר כבירה, מלהיות .כבושה בגולה״, כבושה בכל מיני גגישות ולחץ, - (או, שהבאור כבושה הוא מעץ: ״כבוש ה״ה כמבושל״, שהכבוש אובד את עצמו ואת צורתו ע״פ דין וטבע, ומשתנה מכמו שהוא, שה״ה כמבושל). ובכ״ז .לומדת יראתך• ן 'לומדת אני איך ליראה את שמך. ואם יש עת וזמן שיראת שמיס חסרה בעולם, — באים בני עמך הטובים ולומדים ומבקשים עצות, איך ליראה

את שמך הגדול. .מרוטת לחי״: בקציצת הזקן ובשר ודם; .נתונה למכים״ - הלא ,רק בשביל שאבי .סובלת סבלך/ ויודעת, כי כן יצאה הגזרה מאתך.

171

,עניה סערה״. עניה הנני: בקקוני בוקקים׳, םערה הנני׳ כ זדונו זדים. אבל אתה הלא ידעת, כי אינני עניה כלל: ,פדוית טוביה* אני, עמך אשר פדית, גוי גדול וכביר; אתה הלא ידעת, כי לא צאו

טבחה אני, כ״א .צאן קדשים״. רבש״ע! גס לפנים, ־בעת שמחתנו, היינו מקיפים את מזבחך וקוראים: הושענא י. אבל עכשיו: .קהלות יעקב, רשומים בשמך, שואגים : הושענא!״ לא קוראים׳ אבל שואגים, כי גדול הכאב מאד, ואין כה כבר לשאת החרפה והסבל. והנה, אם אמנם ישנם כאלה השואגים, או רוצים לשאוג ,הושענא״ לעמים אחרים, ושוכחים האנשים כי, הם המה אותם הזאבים בעצמם, אבל אנחנו נאספנו פה ושואגים ,הושענא״ דק אליך,.

,תמוכים רק עליך״. הושענה מהרה, לרשומים בשמך! והנה אחרי ההקפות שלנו מסביב למזבח, מסביב לתורה בקריאת: ,אום אני חומה״ — תבא תכף התשובה בזה, שספרי התורה מקיפים אותנו אח״כ, והמה קוראים ג״כ: .אני חומה, — זו תודה״. (ברזיל) שמעתי דבריכם, בני. אל יפול עליכם לבבכם! חומה אני ומקיפה; אתכם. היו בטוחים, כי כל כלי קלע ובלע לא יגיעו אליכם כי חומה אני

ו״תורה אגוני ומצלא״ כר. והנה, בידענו היטב, כי מחד תקיף התורה אותנו בחומתה, חפצים הננו לדבר דברים אחדים עם ספרי התורה: אין בנו כח כבר לשאוג ,הושענא״, כי רבו צרי וקמי. היו נא לנו אתם למליצי יושר ברגע הקדוש הזה, לחדש ימינו כקדם, להקיף את המזבח בגאון. הלא תראו מצב העמ, כי אבד לו כבר דרכו מרוב צרה, והתיאש מן הנחמה! הלא

תראו מה הוא עושה מיאוש ומרוב יגון! והננו שומעים את תשובת האם היקרה: ?ני! הקיפו את ספר התורה! הקיפו את המזבח כלכם גם יחד: גם ההדסים, גם הערבות. הקיפו כל ד׳ המינים! ואנכי אקיף אתכם כחומה. אנכי אקיף אתכם. אבל, אתם, הלא עליכם להיות בתוך. אם תרחקו, אס תברחו מאתי, -ף ואיך אהי׳ עליכם סתרה, ואתם מבחוץ? _ וקול ק י ה ם ב כ נ י י א ר ה

מבשר נשמע, מבשר ואומר: ״פנו אלי - והןשעו!״ ,היום - אם בקולי תשמעו״. קול: ,תנה ישועות לעם עולם, לדוד ולזרעו עד עולם!״ —

מבשר ואומד!

172