ן חבשים ד ו י שו מנקודת ההלכה

(ל׳פאלת הבחירות בארץ י«ראל)

הועתק והוכנס לאינטרנטwww.hebrewbooks.org

ע״י חיים תשם״ט

מאת

ן ו ס נ י ו ב ל ק ע ב י ר ה

ניו־יורס

תר״ף

ד8וס .אמנות׳/ 130 רחוב תנרי, ניו־יור?

דברים אחדים! כל יו0 ויום *אין חקרו• , א ברוך חוא מחד« חלנח בביודדין

«ל מעלת. (ב״ר •ר«ח ס״ר.)

ר אבין בר כתנא אמר ״ א חקרו* ברוך חוא תורת חד«ח מאתי תמו חיו« תודח םאתי

ח*א.nmi ויקרא רבח)

זמנים מתחאפים ותסופות מתחדשות ובא תסופח ותסופח מואידה ומביאה אעואם שאאות והאבות חדשות ארנאי המאורעות והתקדמות הדורות, כאא זה נוהנ בחיי איש פרטי וכן בחיי וקיום אומה ומדינה שאמה. אא הרי מושני ושאיפות דורנו כהרי מושגי ושאיפות דורות עברו, הבא נתחאןי, הבא אבש צורח חדשה, דומה כאאו חיינו בעואם חתחו זה אאפי שנים ופתאום נפקחו עינינו ויצאנו מאור אחשך. בא התורות המדיניות וחפואיטיות מתורת ההנהנח הפואיטיח חחצונית עד החנחגח הפנימית שא בא מדינה וממשאח מאורגנת נתחדשו ונשתנו, רק אחת יש שאא נשתנתה ואא תשתנה וחיא תורת ישראא חכתובח והמסורה. עמנו הנודד והאומאא אמרות צרותיו ושפך דם מבחר בניו ובנותיו אא יחאיו* ואא ימיר אותה ואא יועיאו כא הדחיפות שדוחפים אותו בעאי התודות החדשות אעאות אא הר נבחר שבחרו הס בעדו. עא הר אחד עמדו, זה חר סיני ועא חר אחר אא יעמדו עוד. ובבא זאת עמנו בתור עס חי גפנש ;ס עם שאאות החיים, וכבא עם המסדר חייו וקובע או אורח חיים משאו ובעדו חנםנש בדרך סדורו עם שאאות חמורות חדורשות

D י v ו י ו ן ח נ »

פתרון לבא יעצרו מהלך ומרוץ גלגל חייו, כן נם עמנו המסוה וטיחל בכל יום לשוב מגלותו נכשל בהרבה שאלות שהספיקו כבר להיות אבני נגף על דרך הםתדרותו בחייו החדשים בארץ ישראל, ומכל השאלות הדורשות פתרון תיכף ושהיו לסלע המחלקות בארצנו להתפתחות הישוב בחרתי להתענין בשאלה חשובה אחת והיא שאלת בחירת נשים למשרות והנהגות צבוריות, מפני שהיא בעקרה שאלה רבנית, שאלה של הלכה, וההלכה היא יסוד כל ההתנגדות מצד החרדים. ומעולם לא עלתה על שלחן חיינו הגלותיים. מושגי זכות וכשרון האשה בתור נוטלת חלק בחיים פוליטיים לא התבכר עד עתה אפילו במדינות ואומות נתלות החיות בארצותיהן זה מאות ואלפי שנים, והתקוח פנשה אותנו בשעת מלחמה של נשים, הנלחמות בעד זכיותיהן, וכצודי מכשול ואבני נגף עצרו מהלכנו ובשביל זה חושב אני לנכון שהשאלה צריכה פתרון ובירור

מנקודה של הלכה. יודע אני בעצמי שאיני כדאי לקבוע הלכה ולאמר כך וכך עשו וכך תתנהנו, אבל משום שלא קדמוני נדוליס וטובים' ממני וחדשה היא עדיין בעולם ההלכה מהטעם שהזכרתי, חפץ אני לפתוח שער למשא ומתן של הלכה, שמא מתוך כך יתעוררו המומחים לאותו דבר ויבררו שאלה זו על בוריה ויוציאו דין לאמתו, וזאת היא מטרת מחברתי זו הקטנה שהנני מוציא עתה בתור תלמיד הדן לפני רבותיו, בירור בשאלות הישוב, הפלפול והשיחה בדבר הישוב הן המביאות לידי ישוב, ״תלמוד

מביא לידי מעשה״, וה׳ ישםות שלום לנו ונשוב לציון ברנה.

ד ל ר.

ת ח n ל כ ה ד ו ק נ מ

פרק ראשון ואשיבח *מטיך כבראשונה ויועציך כבתחלח אחרי כן יקרא

לו עיר תצדק קר י ח נאמנת. (ישעיח א׳) כדאי חוא מינוי חדייינימ חכורים להחיות את ישראל

ולחועיבן על אדמתן. (ספרי שפטים).

עדיין לא נכנסנו לארץ ישראל, עוד לא הספיקה לנו השעה לםדד שם את חיינו הצבורייס, עוד אין לנו ממשלה מאורגנת, וכבר דבקה בנו ספחת המחלה הפוליטית־דזמודרנית, מחלת ״זכות בחירת הנשים״, כאלו באמת יש לנו כבר על מה לדון ולריב, כאלו באמת יש לנו כבר חיים מסודרים על אדמתנו

וממשלח ריאלית. המקרה חזה כשהוא לעצמו מוסיף חן וכבוד על תכונת נפשנו וכח התקדמותנו. עם מפוזר ומפורד, עם מוציא בכל יזם בניו ובנותיו לטבח, דמיו נשפכים כמים, ובכל זאת חולם חלום שבות עמו אל ארצו, ושבותו היא לא שיבח עני ודל, שינת עם המבקש מנוח לנופו העי1«, רק בנאוה ונאון להיות עם כיתר העטים וממשלה כיתר הממשלות, בארץ מודרנית ככל הארצות המודרניות, ולהתענין בכל השאלות הסבוכות שהן מסתבכות. חפצים אנחנו להתישב ולחיות תיכף עם ככל העמים עם כל התקוניס וההתקדמיות של ממשלה שוקטת על שמריה, ושאלה זו, או יותר נכון, תביעה זו של זכות הבחירה לנשים, הספיקה כבר בתחלת התגלותה לחלק את ארצנו למפלגות. הציונים מצד אחד תומכים בזכות הבחירה והטזרחיס והחרדים חקצוניס מצד השני נלחמים כננדה ובשביל זה משכו

ידיחם מקחת חבל בבחירות של האספה חמיסדת.

ח א

« ו י י ז n נ v י ם

וחלוקי דעות אלו לא נצממצמו אך ורק בתחומי ארץ ישראל אבל התפרצו ועברו את גבולה והגיעו עד ועידות המזרחים והציונים למדינותיהם ומקמתיהם בכל המדינות. גם שם מתדיינים ומתוכחים בעדה וכנגדה• וזה לא כבר תפסה שאלה זו כר נרחב בהועידה השניה של המזרחי בפולין׳ אשר לקחו בה חבל גדולי הרבנים והחרדים. נם שם נשמעו דעות בעד וכנגד. ומה שמעגין ביותר לגו בני אמריקה הוא לשמוע חוות דעתם של גדולי הרבנים מאירופה איר שהם מתעסקים ונושאים ונותנים בשאלה זו בכבוד ראש כעל עניו העומד ברומו של עולם. כלם כאחד מודים ומכירים חשיבות האשה וערכה הנדול בחי• המשפחה והאומה. ובאמת הענין כשהוא לעצמו אינו חדש כל כר לכל מי שבקי בספרות ישראל הכתובה והמסורה

ובספרותנו ההיסטורית• שמות מרים ודבורה׳ יעל׳ אסתר ויהודית חרותים בתורתנו לזכר עולם בתור גביאות ומשוררות. מגהינות ומושיעות׳ ומי ימנה את מספר הצדקניות ונשים יקרות למאות ולאלפים אשר יצאו לעזרת עמן, אין לך נם כמעט שאין בו מנשי ישראל. כלל גדול מסרו לנו חכמינו התלמודיים בכמה נסים וחנים לאומיים ״שאף הן היו באותו הנס". כמה וכמה מאמרים בספרות התלמודית מרימים את ערר האשה בבית ובאומה ומצוים על כבודה, וכבר התעסקו בזה משכילים אחדים אשר קבצו מאמרי התלמוד בדבר ערר האשה (צווייפעל׳ ריב״ל ועוד)׳ ואפילו הקצונים היותר גדולים שבנו לא עלה מעולם על דעתם ומכל שכן על פיהם לנרוע זכות האשה וכבודה עד במה שנוגע למצבה

בתור אשה ואם בישראל. אבל מה שדנין עליה עתה, מה שמתגגדים חדרינו בכל תקף ועוז הוא, דבר בחירת נשים למשרות צבוריות והנהנת הקהלות בארץ ישראל. נגשים אנחנו עתה עוד הפעם אחרי חיים גלותיים והנהגה של ה׳י.)פעה זרה קרוב לשני אלפים שנה, לסדר הנהנה עצמית והנהגה יהודית בא^היהודים. חיים צבוריים עם מנהיגים ופקידים צבוריים אשר על פיהם נצא ועל פיהם נבוא, והפקידות תהיה לא פקידות גלותית שהיתח

י י

ת ח ח ל כ ח ד ו ק נ ש

בבחינת ״כפה עאיהם הר כגיגית״ רק ממשאה שנבחרה בהסכם כא, ואפחות רוב דעות שא בעאי הקהאה, וההנהנה תתנהג עא־ פי רוח דתנו ותורתנו הכתובה והמסורה. בשעה שאנו שבים אא עמנו וארצנו רצוננו אשוב גס אא אאהינו. הרבה נצמערנו עא נבואת נביאנו מתי יבא פסוק זה אידנו ״ואשיבה שפמיך כבראשונה ויועציך כבתחאה״ ונקיימנו. ואם אא זכינו עדיין אקיימו כמשמעו מפני שאין אנו בית־דין שא מוסמכין איש מפי איש עד משה רבנו, נקיימנו אפחות עד כמה שאפשר, ומפני זה עוררה שאאת בחירת הנשים אמשרות ופקידות בארץ ישראא תאונה נמרצה מצד החרדים, מפני שהם מוצאים בזח פנם נדוא וננוד נמוד אדין התורה שאין ממנין נשים פרנסות

עא הצבור, ובנוגע אדון דינים אשה פסואה אדון. אין אני בא אעת עתה אדון עא שאאה זו מנקודת ההאכה. עא זה הנני מיחד פרקים בפני עצמם. מה שאני מתעסק עתה הוא אברר שאאת בחירת נשים מצד ההיסטורי, כאומר אמצא דונמא בדברי ימינו אמשרה וממשאה שא אשה ואאמוד עד כמה הצאיחו במשמרתן ואיך מזכירה ההיסטוריה שמותיהן אשבח או אגנאי, מפני שאין שופט רמים ככותב דברי הימים אשר אא אפניו חנו* יבא, וכשאני מסתכא ומעאעא בדברי ימינו אני בא אידי מסקנא חיובית ששקר בפי האומרים ״אין חכמה אאשה בהנהנה", אני טחאיט החאמה נמורה שכשרון נעאה וכח כביר נמצא בנשים אעשות נדואות בהנהנת הפואיטיקה הפנימית והחצונית, אהפוך מדבר אעדן, אבנות מדינה פרועה ובעאת מפאנות צוררות זו את זו ואעשות אותה מדינה שאוה ושקטה ארץ ברוכה ומושפעת בעשר, אעשות מאחמות ואנצח ונס אעשות

שאום ואהשבית מאחמות. מצבת זכרון הציבה ההיסטוריה אשתי נשי־החיא בישדאא ושמותיהן נשארו אברכה עד היום: דבורה הנביאה ושאומית אאכסנדריה, אשת ינאי המאר העריץ. דבורה הנביאה שפטה את ישראא והושיעה אותם מיד יבין מאך כנען. עוד היום אנו קוראים שירת דבורה, ומקום חשוב יחדו אה בין כתבי הקדש. ושאומית המאכה מאכה אחרי מות ינאי אישה תשע שנים.

ז י ז

1 ן ח נ r> י ס ו י ו

גכונה אין אני מזכיר את עתאיה, סמני שהיא מאנה כחוקה שאא ברצון ישראא, אבא דבורה שפטה והנהיגה את ישראל עא פי הסכמתם ורצונם, ״ויעאו אאיה בני ישראא אמשפם״ ברצונם הטוב עאו אאיה אטשפט. נם שאומית יורשת כסא־חדמיפ שא ינאי אישה הנכא אשר יום מותו היה אהפרושים איום זכרון ושמחה (גרץ חאס א׳ 451) הצאיחה בחכמתה וםוב אכה וידאתח את ה׳ אהפיג את השנאה הנוראה בין מפאנת הצדוקים והפרושים כא ימי חיי ינאי אישה. היא נתגה ידח אהפרושיש ותפסד בידם המשרות היותר נבוהות בממאכה ״וח׳ שאח ברכתו עא הארץ" עד שנעשו חטים כבאיות, שעורים כנרעיני 'זיתים, ועדשים כתרי זהב וצררו מהם דוגמא ארורות (תענית כ״ג), ובעזרת שמעון בן שמח אחיה הרימה סרן חתורה וזמ־שח את היהדות. אא רחוס הדבר אשער שתסנות ר׳ שמעון בן שטח אחיה אטובת הנשים בדבר הכתובה שיהיו ״כא נכסי! אחראין וערבאין אכתובתה״ (כתובות פ״ב ע״ב; שבת ט״ז ע״ב) והתקנון ״שיהא הבעא נושא ונותן בכתובת אשתו״ (ירושאטי כחונות פ״ח) באו עא ידי השפעת אחותו המאכה שבעצמה היתה אשמ. השונא היותר נדוא אהמאכה ואהפרושים, כותב דברי חימיה יוםן* בן מתתיהו הכהן, אחרי אשר יספר בגנות המאכה כעד מסרה הממשאה אהפרושיס שנואי־נפשו, אומר ״כי נתנה את פא ממשאת הארץ רק בידי הפרושים״ ואומר עוד ״רס שם חמאמז נסרא עא הממשאה אבא בעצמו שא דבר היו כא מיתרי הממשאה רק בידי הפרושים״. ובכא זאת הוא מודה בפה מאא כי ״בא הארץ באה אא המנוחה" ונם בנונע ננד חממשאות מבחוץ הוא אומר נדברים ברורים ״ותקם אה חיא וצבא רב ותאמץ כויות עד כי היו מוראה וחתיתה עא כא המושאים מסביב ויהיו מוכרחים אשאוח אירושאים בני התערובות". שאומית מצאה אפניח ארץ סאאה ציה ושממה, ובכשרונה ותמימותה תמימת אשח ימרח הציגה אה שם עואם אברכה בקרב עמה. ומפני נטוס זה אני חוזר עוד עא דברי שאמרתי, כי אא מחוסר כשרון הנחגח אאשתד מטיאים הסצונים והמזרחים בארץ ובחוץ־אארץ רעש ומחאח מ בחירת הנשים, אדרבה יודעים הס ומכירים כשרון האשת ונמכח

ח י ח

ה כ ל ה ת ה ד ו ק נ מ

חנעלח בחיי האומה, וכא התננדותם אינה אצא מנקודה דתית.י יודעים אנו כי החיים בארץ ישראל לא ישתלמו כי אם על 1 התורה. רוחו הנשבר והמקוה של עמנו לא ישקוט עד אשר ימצא מקלט במוח לא רק לנופו כי אם נם לנשמתו. משחוקק הוא לחיות בארצו על פי תורתו תורת אבות ובנים. וכשבאים חדרינו לארנן חיים מתוקנים בארץ־ישראל מסתכלים הם בתורה ועל פיה בוראים הסתדרות יהודית, ואת אשר תשים התורה בפיהם אותו ישמרו לדבר. הבה נשמע ונברר לנו דעת תורתנו בנונע לעניז

שלפנינו.

ט י ת

« ו י ו ן ח נ ע י ם

•רס שניVLW אמת וטע«ט ׳0לום

בשער יכם. (זכריח חי)

הבו לכם אנשים וכי עלחזז על דעתנו נ«ים .

(ס8רי דברים)

כשאני בא לדבר בדבר מנוי אשד. להנהגןז הסהלות מנקודת ההלכה, עלי להקדים מקורי ההלכות בנונע לבחירת אשה.

ועניו זה מסתעף לשלשה סעיפים: א) הוראת איסור והיתר על ידי אשה. בזה אין חולק שיש לה רשות להורות, וראיה מפורשת היא מתוס׳ ב״ק מ״ו ניטיו פ״ח, שבועות כ״ט ונדה נ׳ שמתרץ שדבורה לא היתה דנה אלא מלמדת להם הדינים. ופסק זה הובא בספר ברכי

יוסף ונזכר בפתחי תשובה חשן משפט סימן ז׳. ב) לדון דינים דיני ממונות וכל דיני שלי ושלך.

נ) להתמנות מנהינה ופרנסה על ישראל. שעל זה אקדיש עוד פרק מיוחד בחוברת זו. ולעת עתה בפרק זה רצוני לברר

אודות רשות האשה לדון בתור שופטת בבל עניני ממונות. כפי שנראה הדין הוא מפורש עד שאין להרהר אחריו ונפסק בחשן משפט סימן ז׳ סעיף ד׳ ״אשה פסולה לדון״. ובכל זאת כדאי לעיין במוצא דין זה. דין זה של פסול לדון יוצא לנו מהכלל של המשנה נדה דף מ״ט ע״ב ״כל הכשר לדון כשר להעיד", ואשה כיון שפסולה להעיד פסולה נם לרון ונמצא

0 « vן ח נ ו י ו *

בפירוש בירושלמי דיומא ״מעתה שאין אשד• מעידה אינה דנה״ ומביאו התום׳ ביבמות דף מ״ה ע״ב ובמסכת נדה ח* נ׳ ע״א. ואני מוצא בענין זה של דבורה איזו שנויים בתרוצי התום׳ אשר אולי נמצא שרש דבר בזה וחלוק נדול בהלכה. בנדה אומר התום׳ וז׳׳ל וא״ת והרי אשה דכשרח לדון כדכתיב בדבורה והיא שופמה את ישראל וכוי ואשד! פסולה להעיד וי״ל דה״ק בל איש הכשר לדון כשר להעיד ומי. ועל פי תרת זה אשה כשרה לדון. ואומר התוס׳ אי נמי נהי דבנידונין הוי אשה בכלל מ״מ בדיינים אין אשה בכלל ודבורה היתה דנה על פי הדבור, עכ״ל. ולפי תרוץ זה אשה פסולה לדון רס דבורה דנה מפני שבא עליה דבור מיוחד ורשות פרטית מהשכינה שתתן. והגאון בעל באר הנולה בחשן משפט סימן ז׳ עורר על זה וזה לשונו ואע״ג ךלא בשמים היא שאני הכא דהוראת שעה היתה. (אולי רמוז נם זח בפסוק ״ודבורה אשה נביאה״, כלומר בשביל שהיתה נביאה ובא לח דבור מיוחד שמותרת לדון על כן ״היא שופטה את ישראל". היא בפרטות שופטה אף על פי ששאר נשים פסולות, ומרמז ננד הקושיא לא בשמים היא על כן אמר ״בעת ההיא״, רק הוראת שעה היתה). נם הנאון מהרי״ץ חיות עמד על קושיא זו של לא בשטים היא ומתרץ שאולי מנת התום׳ שקבלו על פי הדבור כלומר בשביל שהיתה נביאה קבלו עליהם, ונם על ר׳ אלעזר ב״ר שמעון (ב״מ פ״ד) שבאו לפניו לדון נם כן מקשה איך נתקיים הדין על ידי הבת קול שיצאה והורה את הדין הלא לא בשמים היא, ועל זה נס כן תירץ שכיון שבאו לפניו לדון נקרא קבלו עליהם. אבל תרוץ זה בודאי אינו עולה יפה, מפ^י שקבלה זו היתה בטעות שלוא ידעו שמת בודאי לא באו לפניו לדין. ודברי התוס, נדה שהזכרתי נמצאים בלשונם גפ במסכת יבמות מ״ה ע״ב. (ועיין הגהת רש״ש ב״ק ט״ו שהביא ראיה מגמרא גיטי; ה׳ ע״ב ״זמגין דמייתי איתתא וסמכי עלה״ שאשה פסולה לדון). אבל בתוס׳ גיטין פ״ח ע״ב, שבועות כ״מ ע״ב וב״ק ט״ו ע״א כלם מדברים בסגנון אחד ״ושמא היו מקבלין אותה עליהם משום שכינה״ וכונתם שקבלו אותה לדיין ושפטת כמו שמקבלין קרוב או פסול (אולי נמצא גם לפירוש זה רמז במקרא ״ויעלו אליה בני ישראל למשפט", שמעצמם באו אליה

י ד ־ א ל ף

ח כ ל ח ס נ p ו ד ת ח

וזה נקרא קבלה לפי דברי הםמ״ע בחו״מ סימן ה׳ בשם תשובת מור״ם שאם באים לדין כששולחין אחריהם הוה ליה כקבלוהו. והנמוקי יוסף פרק אד״מ הביא ירושלמי ״אמר ר׳ אבהו כיון דאינון אתון לנבאי הוי כמו שקבלוני עליהם" והביאני לפרש כך ולא לפרש שגם נוסח זה של התום׳ מכוון לדברי התוס׳ נדה שהבאתי, ורוצה לאמר שקבלו אותה לשפטת לא מעצמם רק ״משום שכינוי', כלומר משום שהשכינה צותה כך, מפני שהר״ן והרשב״א במסכת שבועות מפרשים שניהם פירוש זה בדברי

התום׳ שהקבלה היתה כמו קבלת קרוב או פסול. והבדל נתל נמצא בשני נוסחאות של התוס׳ שהזכרתי. לפי תרוץ תוס׳ נדה ויבמות שדנה על פי צווי מיוחד מהשכינה בתור הוראת שעה, ניתן לה ממשלה חפשית בעניני המשפט ואינה נכנסת תחת גדריס ותנאים מיוחדים ויכולה לדון אפילו לקרובים והיא היתה השופטת היחידה בכל ישראל כל ימי חייה. שונה מזה הוא התרוץ על פי הנוסח השני שדנה משום קבלה אזי נכנסה דבורה תחת נדרי ותנאי וכללי קבלה. ובשום אופן לא היתה השופטת היחידה מפני שזה יהיה גגד הדין של קבלה רק נמצאו עוד שופטים אנשים בישראל לשפוט במקום שהיא אסורה לדון על פי דין קבלת ולא עוד אלא שבמקום שהיא פסולה לדון היה אסור לה להצטרף ולישב בדין אחד עם הדיינים האנשים. והנחה זו שהנחתי תבורר לנו אחרי אשר נעביר

לפנינו דינים אחדים בדיני קבלה, ואלו הם: כל יחיד יש לו רשות על פי דין תודה לקבל עליו קרוב או פסול ודינו דין ואינו יבול לחזור בו. ודין זה מפורש בחשן מש&ט סימן כ״ב ובן נם דין הצבור שיש להם רשות למנות עליהם דיינים שידונו אפילו לקרובים (חו״מ ם׳ ל״ג סעיף י״ח) וכל אלו נאמרו במקום שיש רק ריעותא אחת על ידי הקבלה אבל במקום שמקבל עליו דיין עם שתי ריעותות יש על זה מחלוקת אם מועילה קבלה באופן זה. והרמ״א סימן כ״ב מביא יש חולקין וסוברין שאם יש בקבלה זו תרתי לריעותא כגון אם קבל הפסול בתרי אז אפילו לאחר גמר דין יכול לחזור בו. ולפי

ת . י ד ־ ב י

ח כ ל ח ס נ ק ו ד ת ח

דעה זו אם נתרגם פסוס כצורתו שישראל עלו אל,יה למשפט והיא היתה דנה יחידה יהיה דינה פסול לפי דעת היש חולקין מפני תרתי לריעותא אשה שפסולה לדון לולא הקבלה ונם סבלו אותה במקום שלשה, ואם נחפש עצה לזה נמצא באחת משתי

דרכים. א) שלא דנה יחידה רק ישבו אצלה עוד שני דיינים אנשים

נשרים ונשאר בה רק פסול אשד. ועל זה מועילה הקבלה. ב) אצרה לזה סברת קצות החשן בסימן הנ״ל על דברי הסמ״ע שאם קבל יחיד במקום שלשה לא הוי תרתי לריעותא דשם פסול חד הוא יחיד במקום רבים ומסיים הסמ״ע וז״ל והני מילי בדיין אחד מומחה. והקצוה״ח הוסיף עוד על דברי הסמ״ע אלו שאין כאן רק ריעותא אחת הדיוט יחיד במקום יחיד מומחה כיון דמומחה באמת דן יחידי. ואני אשתמש בסברה זו נס על דבורה שבודאי היתה מומחה כיון שהיתה נביאה, ויש לה כה לדון יחידה על פי קבלה, מפני שאחרי הקבלה לא נשאר עליה

רק ריעותא אחת פסול אשה שעל זה מהני קבלה. אבל נם אחרי דברינו יש עוד מקום שאי אפשר לה לדון ולשפוט כלל לא יחידה ולא עם עוד דיינים מפני שאם תצטרף עמהם ברין כזה אזי תפסול גם אותם. אמת ש;ם הדבר הזה אינו פסוק ומוחלט עדיין בפוסקים אבל ישנם הרבה פוסקים בעד זה. וזה יבורר לנו בהצמרפות של שני דינים ודעות של פוסקים. ראשית יש דעת האו״ת ודעת הנתיבות שאם קבל קרוב שהוא גס פסול אף על פי שקבל אותו רק כחד הוה תרתי לריעותא מפני שפסול הפסול ופסול הקרוב אינם שוים שהקרוב פסול רק לקרובו והפסול פסול לכל העולם ועל פי דעה זו שיש עליה הרבה מצדדים בפוסקים אם עלו אל דבורה קרוביה למשפט היתה פסולה לדון אותם, מפני שנגד הקרובים נחשבת כתרתי ריעותא פסול אשה שזהו פסול כללי לכל העולם ופסול פרטי פסול רק לקרובים. ובמקרה כזה היא פסולה לישב בדין אפילו אס דיינים אחרים יושבים עמה מפני שתפסול גם אותם. והוא על פי דעת משנה למלך (פרק מי׳ז מהלכות עדות) שנס בדיינים אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול בטלה כל הועד כמו בעדים,

י ד ־ ג מ ל

D נ * י n 1 ו י ו ן r

וםביא את זה בשם כנסת הגדולות ומצות ד!חשן סימן א״ו חסשח םנמרא סנהדרין דף ד׳ שפן התורה חד בשר וסאי כמם אמרו בשאשה משום יושבי קרנות והנמרא טסשי עא זח אטו בשאשה מי אא הוי יושבי קרנות ומתרץ אי אפשר דאית בהו חד דנמיר ואדבריהם חאא מאן דאא נמיר מקרי אשרח ומאי מהני החד דנמיר האא השנים דאא נטירי מבטאים כא הועד. אבא באמת קושיתו אינה קושיה. עא פי דברי!כנסת הנדואד• בהנחת חו״מ ( סימן שא״ו) דבדרבנן אא אטרינן נמצא אחד מהם קרוב או פסוא בטא כא הועד ואפי זה כיון שמן התורה בחד סני ורק רבנן הצריכו שאשר! משום יושבי קתות ובדרבנן אא אמרינן נמצא אחד מהם קרוב או פסוא טבטאיס כא הועד. עא כא פנים אפי דעה זו שא המשנח אמאך בשם כנסת חנדואח במקדה כזה שהבאנו בדין שא קרובים שיבואו אםניה אא רק שהיא בעצמה פסואה אאא שתפסוא נס דיינים בשרים שחשב אתם. בשאמא בשאר דינים שמועיאה הקבאה אינה עוד םסואה מפני שהקבאה הכשירה אותה ויכואה אהצמחי עם עוד דיינים שכשרים באי סבאה, כמו שתרצתי אטעאה בתרוץ חראשון אבא

אקרוביס היא פסואה ופוסאת.

יצא אנו אפי זה שבודאי היו עוד דיינים בכא עיר או םאך שדנו דינלם כאאה שאי אפשר אה אשפוט, או שפטו כא דינים שבאו אידם, ודבורה נחשבה כשופטת גבוהה או ראש השופטים. וקרוב אאמר שברק היה נס כן שופט. ויש סמך אזה מנטדא מועד סטן (ט״ז ע״א) שאמד דמשמתינין אמי שמתפקד בשאיח בית־דין ואומר ״בארבע מאה שיפודא שמתיה ברס אמרוז. (ביאקוט נאמר שברק שמש את הזקנים כא ימי יהושע ועסק בתורה בבא יום תמיד ובשביא כך זכח אהושיע את ישראא).

היוצא מדברי עד עתה הוא שישנן שני דרכים שאשח תדון:

א) עא פי דבור מיוחד מהקב״ה אחוראת שעה (אפי תרוץ

תום׳ נרה ויבמות). ב) עא פי סבאה (נוסח תוס׳ בבא סמא, נימין ושבועות)

n י י ־ י א

ט נ ק ו ד ת ח ח ל כ ח

וזהו אם יסכימו כל ישראל או אפילו רוב ישראל *) לקבל עציהם — וחחסכסה תהיה אס בפה או על ידי מצבעה לסבל עליחפ אשה ידועה לשופטת במו שסבלו את דבורה שמצאו בה מעצת השכינה ויבחרו בה לשופטת אזי יבולה היא לדון אפילו את המעומ שלא סבלו אותה עליחס, כדין כל מנוים שצ הצבור שאין חיחיד יכוצ למחות. אבצ יכוצה צשפוט רס עצ פי חתנאיס חאלו

שהזכרנו: א) שאם היא מומחה בדיני התודה דנה על פי הסבלח

אפיצו יחידה. ב) אם אינה מומחה אזי צריכה צחצטרף עס עוד שני

אנשים בשרים ודנה יחד עמהס עצ פי סבצה זו. נ) וכצ זה מכשיר אותה רס במסום שחנדוגין אינם קרוביה אבצ אם חס קרוביה פסוצח היא צדון אותם וגס חקבצח אינו! מועיצח, רס צריך צזה דוסא דיינים אנשים וחס יכוצים צתן אפילו סרוביהם על פי סבלח שצ בעצי דינים הסרוביס כמבואר בסימן כ״ב שהבאנו ונס על פי מנוי הסהל שממנים אותם צדון

אפילו צסרוביחם כמבואר בחשן משפט סימן צ״נ סעיף י״ח. בסוף דברי מרם אנמוד פרסי זה חפץ אני צחעיר שני דברים: ראשית שאחרי כל אריכות דברי שהארכתי צמצא עצה שנם אשה תדין. וכן יש רשות ביד חסחצ למנות אנשים שאינם ראוים מן התורה לדון כמו שנפסק הדין בחשן משפט

*) מח שאני אומר שהסכמה וקבלח מחגי אאילו לא קבלו כל ישראל רק רובו וחוא חדי ן גבי קחלח אחת א«ילו לא קבלו! עליה כל חקחלח רק דובה םחויב חמעומ ג-כ ל*״ת. המקור הוא מגסרא הוריות דף ג׳ ע-ב שמביא "אין גוזרי ן גזרה עלm ר יכולין לעמוד בה ולומד ח«בור אלא אם כן רוב חמוק ״כמארה אתם נארים וגוי הגוי כולו* ומסיק הגמרא מסו והא תנא יכתיב הגוי כולו ורובו ככולא ושי ע5-ל תגמרא. משמע מזח שהעיקר תלוי בהסכמת חרוב אף על •י שח0עומ

אינו יכול לקבלה.

י ד ־ וו 11

ן ח נ ir י ט ו י ו •

סימן ח׳ שכל צבור יבול לסבל עליו בית דין שאינם ראוים מן התורה. בכ״ז הדברים אמורים רס כממונים שאינם פסולים מחמת רשעה ואינם עוברים על דת, אבל עוברי דת אין מועיל בעדם כל קבלה וכל הסכמה ותקנת הצבור, עד שיעשו תשובה. והלכה מפורשת היא בחשן משפט סימן ל״ז בסופו ״טובי הקהל הממונים לעסוק בצרכי צבור או יחידים הרי הם כדיינים

ואסורים להושיב ביניהם מי שפסול לדון משום רשעה״. והשנית או! על פי ש03 כל ישראל ביחד יבולים לסבל עליהם אשה או פסול כמו שמצינו נבי דבורה שכל ישראל קבלו אותה עליהם, ומכל שכן שכל קהלה יכולה לתקן שלא לדון לפני בית דין רק בדיני הסוחרים, כמבואר בל זה בנליון שלחן ערוך של ר״ע איגד מובא בפתחי תשובה סימן נ׳, בכל זאת אין ספק אצלי שזהו רק אם עושים ומתקנים כך בתור תקנה זמנית, כמו הוראת שעה דדבורה, או קבלה זמנית על פסול אחד או אשה אחת בשביל איזו זכות מיוחדת שיש לה, כפו דבורה ״משום שכינה" שהיתה נם כן קבלה זמנית מפני שאחרי מות דבורה חזרו להיות שופטים אנשים ולא מצינו עוד דוגמתה לא בכתבי הקדש ולא בתלמוד ונם ההיסטוריה אינה יודעת לספר עוד אודות שופטת כמוה. אבל ברור לי שאם' יתקבצו רוב נחל מישראל בארץ ישראל תחת הנהנה וסדר צבורי יהודי אסור לנו בשום אופן ליסד את מדינת היהודים על בסיס של סבלת דיינים סתם אנשים או נשים ולעשות את זה חס וסונםטיטוציה. (אפשר שבשביל טעם זה נד תוס׳ נדה לאמד שישראל קבלו עליהם מפני שסשה היה בעיניו שישראל יבטלו מנוי דיינים כשרים בארץ ישראל שזהו מצות עשה). ואני מיסד את דברי על מעם חשוב זה שאי אפשר להעלות על הדעת שאחרי כל תפלותינו בימי ענינו ומדודנו משך שני אלפים שנה להשיב שופטינו כבראשונה נעמיד עלינו שופטים כאלה שהתירס הוא על פי דחק ופלפולים ולא נקים מצות עשה כזו כפשוטה ממש. ומובטחים אנו בדברי חכמינו ז״ל ״כדאי הוא מנוי דיינים כשרים להחיות את ישראל ולהושיבס על אדמתם".

י ד ־ ו ו

/

ה ב ל ח ת ה ד ו ק נ מ

בפירוש אמרו כשרים ולא מוכשרים על פי פלפולים. ועוד מעם אחר אני נותן לדברי. ידוע לבל מי שבקי בספרות ההצבה וספרי הפוסקים עד כמה חששו חכמינו שלא תשתכח איזו הלכה מישראל. כמה תקנות תקנו משום ״שלא תשתכח איזו מצוה". דבר זה ידוע לכל בר־בי־רב ואין צורך להביא ראיות על זה, והלכה זו מחיבת שארץ ישראל שארית תקותנו אשר עיני כל ישראל עליה, ואפילו אותם שישארו בחוץ לארץ אחר שתהיה לנו מדינה והנהנה יהודית יקבלו תורה מציון וירושלים ועל כן אין לנו רשות לבטל וליסד תיכן* בראשית התישבותה על יסוד בטול כל תורת השלחן ערוך השן משפט וידונו על פי ראות עיני בעלי בתים, יהיו אפילו בעלי חכמה ודרך ארץ, טכיון שאינם דנים על פי התורה בשביל חק מיוחד והסכמה חלוטה על פי חקי הנהנת המדינה היהודית שהוא הנהנה וקונסטימוציח לא רק זמנית כי אם קבועה, דבר שלא עשו אפילו בימי דבורה שהיתה אז רק קבלה זמנית לה לבדה, וכל דיני ממונות שעליהם אמרו ״הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות״ יבטל וישתכחח לארץ אחרי כדבר שכבר אבד ערכו בחיים, ומה יעשו בני ח ראותם שבכונה יסדו מדינה יהודית בארץ הקדושה ועשו תקנה לבמל את השלחן ערוך על ידי איזה היתרים מהשלחן ערוך בעצמו. דיינים מומחים גדולי תורה יחד עס ועד של בעלי בתים ומשכילים, יהודים במלא מובן המלח יודעים לכבד את תורתנו ויודעים ערך השלחן ערוך בכל זמן וזמן המה ישיבו לנו את השלום בארץ הקדושה, ויקוים בנו אמת ומשפט שלום שפטו

בשעריכם.

י ד ־ ז ו ן

D נ « ו n ו י ו ן »

«רל) שלישי

«ום ת«ים עליך מלן• םלו ולא םלגח.

(ם«רי דברים).

בפרה העבר דברתי ובררתי דין של אשה שפטת ודנה והראיתי צדדי היתר ואסור, ועתה בפרק זה רצוני לברר ולשא

ילתן בדבר אסור חדש באשה שםטת. אסור זה לא נמצא בפירוש רק טכללא. בספרי דברים על ־ חפסוס ,שום תשים עליך מלך" דרשו ״מלך ולא מלכה". ועל פי דברי ספרי אלו פסק הדמב״ם הלבות מלבים פרק א׳ הלכה ה׳ ,אין מעמידין אשה במלכות שנאמר מלך ולא מלכה" והוסיף עוד מה שלא נמצא בספרי וזה לשונו,וכן כל משימות שבישראל אין ממנים בהם אלא איש״. ומפרשי הרמב״ס מראי מקומות מוצא דיני הרמב״ם לא הראו מקום לסוף דברי הרמב״ם אלו. ולכאורה משמע שיצא לו דין זה מכפל לשון של שום תשים שכולל כל מיני משימות אפילו מנוי שאינו של מלך שנוחג בחם כל פרמי ודיני מלך, במו שדרשו נס כן מזה על ,מקרב אחיך״ שנוהנ בכל משימות ואפילו בנבאי צדקה (קידושין ע״ו). אולנ1 באמת נמצא דרש זה בפירוש בפסיקתא זוטרתא פרשת שופטים וזה לשונו ״לא תוכל לתת עליך איש נכרי זה לא תעשה, איש ולא אשה, מכאן שאין ממנין אשה פרנסה על

הצבור". ואחד ממפרשי הרמב״ם (הרדב״ז) העיר על דברי הרטכ״ם וז״ל ״ואם תאמד הא כתיב ודבורה אשה נביאה היא שפטה את ישראל, לא קשיא שהיתה מלמדת להם המשפטים א״נ ע׳׳פ

n י n י ד ־

ח כ ל ח ת ח ד ו ק נ ס

הדבור היתח דנה". ואני מדייק דייס סטן בתירוצו של חרדב״ז: מדוע תירץ רק שני תירוצי התום׳ שהיתה מלמדת להם המשפמים, א״נ עפ״י הדבור היה המתאימים לתרוצי התוס׳, שהבאתי בפרק העבר וצא הזכיר נם יבמות מ״ה ותום, נדה נ את התרוץ השלישי ״שהיו מקבצין אותה עציהם משוס שכינה", ותרוץ זה נזכר בשלשה מקומות בש״ס שמתרצים תוס, תרוץ זח כמו שהבאתי למעלה. ואני רוצה לישב דיוקי באופן זה, מפני שעקר קושית הרדב״ז מדבורה לא מפני שפסולה לדון שע״ז יש מוצא אסור אחר על פי הכלל ״כל הכשר לדון כשר להעיד״, רק הרדב״ז עומד עתה בדברי הרסנ״ם שאסור למנות אשה לשוס מנוי ועובדים על זה משוס ״מלך ולא מלבה״, ואסור זה עוברים תיכף משעת מנוי, אוי על פי שעדיין לא נעשה על ידי האשה כלום, ועל זה מקשה הרדב״ז מדבורה שכתוב בה ״היא שפטה את ישראל" ומשמע על ידי מנוי וקבלה ואיר עברו ישראל על אסור ״מלך ולא מלכה״, ואין עסקו של הרדב״ז עתה אודות הדינים שדנה דבורה אם היו קיימים או בטלים, ועל קושיא זו שהוא מקשה עתה אי אפשר לו לתרץ שקבלוח עליהם שהלא עקר קושיתו נולדה מהנחתו ששפמה על ידי קבלה וזהו עצם האסור ועל כן מתרץ שלא היתה כאן קבלה רק או שמלמדת להם המשפטים או שהם לא קבלו רק בא להם דבור מן השמים בתור הוראת שעה כמו שהבאתי בפרק הקודם. אבל התום, בדברו בדבר אסור אשה לדון היוצא מהכלל של ״כל הכשר לדון כשר להעיד" שעל פי כלל זח בטל דין שדנה האשה והנדון יכול לחזור בו אפילו אחר נמר דין ככל דין שיצא סדין פסול שדינו מבואר בחשן משפמ. והקשה התוס, על כלל זה מדבורה, שאיך היה תוקף לדיניה הלא יצאו מדין פסול, על זח מתרץ שדינה קיים מפני שקבלו אותה עליהם ודינה קיים כדין קבל עליו קרוב או פסול, ואינו מדבר עתה בדבר אסור הקבלה שעברו על אסור של ״מלך ולא מלכה", שבשביל אסור זה בודאי אין הדין במל כמו שמצינו גבי יחיד שקבל עליו קרוב או פסול או אשח שפסולים לדינים ובכל זאת הדין הוא דין גמור ואינו יכול לחזור בו כמבואר בחשן משפט סימן כ״ב, אף על פי שעל

י ד ־ ט י ת

ם י ש נ ש ו י ו ן ה

ידי הקבלה נם כן נשאר עליהם שם פסול בבל זאת הועילה הקבלה לאשר את דינם, כמו כן אנו אומרים בקבלה של רבים שקבלו עליהם אשה, אף על פי שהקבלה היתה באסור בכל זאת דיניה

קיימים. כך אפשר לכאורה לאמר על פי המשקל הראשון. אבל באמת מלבד שקשה לאמר שלפי תרוץ התוס׳ מנו ישראל את דבורה באיסור אלא שמלבר זה הסברה מופרכת מעיקרה, משום שבודאי יש הבדל ברבר מנוי אשה בין מנוי של צבור ובין מגוי של יחיד, מפני שהדבר ברור שגל עיקר אסורו של ״כל משימות שאתה משים אין ממנין אלא אנשים" לא נאמר אלא בצבור שממנים עליהם אשה להנהגה ומשפט דומה להאסוד של ״מלך ולא מלכה" שמלמד על כל המשימות, ומלך ומלכה הם ממונים צבוריים, שאין מלך בלא עם, וכיוצא בזה למדנו לשארי מנוים על הצבור שאסור למנות אשה, ודבר זה יוצא מפורש מהפסיקתא זוטרתא שהבאתי שנאמר מפורש ״מבן שאין ממני! אשה פרנסה על הצבור״, אבל יחיד הממנה אשה רק על עצמו וקבל אותה עליו בין לדין בין לשארי מנוים בודאי אין חשש איסור בזה ואדרבה כך הוא דין התורה שאפילו לכתחלה יכול לעשות כן לקבל עליו אשה לדין ואף על פי שאין עליה דין דיין בכל זאת כך למדו אותנו חכמינו ז״ל שבדבר שבממון הדין קים על ידי קבלה בלי דיין. וסברה זו מחייבת שאם נחליט שמנוי דבורה היה באיסור אזי גם דינה בטל, שאין זה דומה להדין של קבל עליו קרוב או פסול, ששם הקבלה על פי דין התורה שהתורה התירה דין פסול על פי קבלה, אבל מנוי דבורה שהמנוי הוא צבורי והקבלה היא עצמות האיסור ונוסף לזה נס אסור ״כל הכשר לדון" המלמדנו פסול אשה לדון, בודאי היא דומה לכל דיין פסול בלי קבלה, וקבלה אצלה אינה מועילה מפני שהיא באיסור, ועל כרחיך צריכים אנו למצא מוצא ודרך אחרת לישב הקושיא מדבורה על פי תרוץ התום׳ שהיה על פי קבלה והלא בקבלה עצמה יש איסור כמו שהקשה הרדב״ז שהבאנו. ועל כן אומר אני שמה דפשיטא ליה להרדב״ז שיש במנוי אשה שפטת איסור ״מלך ולא מלכה" עדיין מוטל בספק גדול, שלפי דעתי נאמר איסור זה רק על מנוי של שררות והנהגה אבל

ח כ ל ח ס נ ק ו ר ת ח

אא עא דינים ואשה שפטת. והתום, בודאי סובר ככה. ואני מיסד את הנחתי עא בסיס נכון, שכן יוצא מפורש מקושית חתוס׳ ב״ק וגיטין פ״ח ועוד וז״א בתום׳ דייה ואא אפני הדיוטות ,נימין פ״ח ע״ב) תימא דמשמע דאיירי קרא בכשרים אדון ואאו בפ״ק דקידושין וב״ק דרשינן מינה דהשוה הכתוב אשה אאיש אכא דינין שבתורה ואשה פסואה אדון דתנן כא הכשר אדון כשר. ואם נאמר דסבירא אחעיד ואשה פסואה אהעיד, עכ״א התוס, איה אחתום׳ שנם באשה המתמנה אדיינת יש איסור שא סאך ולא טאכה, עדיין תחזור קושית התום, אמקומה ״דמשמע דאיירי קרא בכשרים אדון והאא דרשינן מינה דחשוה הכתוב אשה אאיש אכא דינין שבתורה ואשה פסואה אדון בצבור משום מאך ואא מלכה ומה אנו אם היא פסואה אדון משום ״כא הכשר אדון וכו׳״ או משום ״מאך ואא מאכה" האא בין כך ובין כך אסורה אדון וסמיאא אא איירי קרא בכשרים אדון, כי בודאי הפסוק שא ,.אםניהם ואא אפני הדיוטות" כואא חיוב בין איחיד ובין אצבוד ובצבור היא פסואה אדון משום מנוי. ודוחק אומר שהפסוק מדבר מנשים ששופטות באי מנוי וקבאח רק מעצמן, וע״כ משמע מדברי התום׳ אאו שסובר שאיסור מנוי אינו עואה עא אשה שופטת, ועא פי דרך זו מתרץ אח״כ עא דבורה שאפיאו אם נאמר שאשה פסואה אדון בכא זאת שפטה את ישראא עא פי קבאה שקבאו אותה שבאופן זה מותר ואין חאוק בין יחיד המסבא עאיו אשח

אדון או אצבור המקנאים עאיהם אשה אדון. ומצאתי סער אדברי מדברי הרשב״א שבועות פרק ד׳ ח* ל׳, וכן כתב גם הר״ן שם, וזה אשון הרשב״א אחר שמביא אתת הא כתיב והיא שופטה הירושאמי שאשה אינה דנה אומר ״וא״ את ישראא, יש אומר דאא שופטת ממש אאא מנהגת כשופטים ששפטו את ישראא ואע״ג דאמרינן בספרי שום תשים עאיך מאך ואא מאגה, התם אא מנו אותה אאא היו נוהגין בה כרין טאכח וחיו נוהנים עא פיה, ואי נמי שופטת ודנה שהיו מסבאיס אותה כדרך שאדם מקבא אחד מן הקרובים, עד כאן אשון

חרשב״א. חאא מפורש יוצא אנו מדברי רשב״א אאו שבאשה הדנה

כ 1 - * ל ו»

p * 9 ו י ו ן ח נ tr

אין איסור אחר מאבד הפםוא אדון ולא הםנוי, שהוא מזכיר איסור שא מאך ואא מאכה וכמשה מזה עא תרוצו שהיתה מנהנת ואא שםטת, וסישב שאא עברו עא האיסור הנזכר מפני שאא מנו אותה רק מעצמם היו נוהנין עא פיה ובזה אין איסור. ומפני שאא היתה דעתו שא הרשב״א נוחה בזה שדבורה נמאה השררות מעצמה באי הסכמה וקבאה עא כן מבקש תרוץ אחר אפרש מסרא כפשומו שהיתה שפטת רק ״שהיו מהבאים אותה כדרך שאדם מקבא אחד מן הקרובים״ מדייק באשונו אאמר שהרבים סבאו אותה עאיהם אדון ויש אהם רשות אקבא ועא ידי הקבוא כשרה אדון כמו שיש רשות אאדם יחיד אקבא אחד מן הקרובים והוא מדמה מנוי וקבאה זו שא צבור שקבאו אותח אקבאה שא יחיד כמו ששם בודאי אין שוס איסור אא שא פסוא ואא שא מנוי, כמו כן קבאה שא צבור שקבאו את דבורה אא היה שם שוס איסור אא שא פסוא ואא שא מנוי שהזכיר אםני זה בתרוצו עא מנהגת, מפני שבאשה הדנה יש רק איסור אחד, איסור שאשת ססואה אדון, שיוצא אם מדברי הירושאמי או מהכאא שא ״כא הכשר אדון כשר אהעיד", אבא איסור מנוי נאמד רק עא הנחגה ושררות וגבאות ששם אין פסוא אחד רק איסור שא מאך ואא

מאכה. היוצא מזה ממה שכתבתי עד עתה בפרק זה שצבור המקבא עאיו אשה שפטת שאז אין עוד איסור ופסוא גשביא ״כא הכשר אדון כשר אהעיד" או אפי דברי הירושאמי משום האמור שא ״שני שני" אזי יכואה אשה אדון באופנים שהראיתי בפרק השני ואין בזה איסור מנוי משוס ״מאך ואא טאכה" כי הוא נוהנ רק בשררות והנהנה ואא במנוי שא שפטים כפי שהראתי מדברי התום׳ והרשב״א וכן הם נם דברי הר״ן שבועות

כדברי הרשב״א. ומצאתי בספר ברכי יוסף אר׳ חיים יוסף דוד אזואאי שכותב ״וראיתי בספר זכרון דברים אמהר״א הכחן פרחיה דף י״ח שכתב וזה אשונו ודבורה מנהנת כדין מ$בה היתה עכ״א ואכאורה הוקשה אי דהרי כתב הרמב״ס ם״ק מהאמת מאכים אין מעמידין אשח במאכות וכו׳ והשתא ממה נפשך אי דבורה היתה דנה את ישואא

n כ ף - ב י

ת n n ל כ ח ד ם ג p ו

כפשטיח דסרא היינו דסשיתינהו לראשונים ראשה פסולה אדון, ואי תימא כמ״ש בספר הנזכר דדבורה היתה מדברת ומנהנת לישראל כמלכה הא נמי תסשי ״כל משימות שבישראל אין ממנין אשח" ומביא את דברי הרשב״א שבועות שהוא נם כן מפרש שחיתה מנהנת את ישראל אלא שלא מנו אותה אלא היו נוהניס בה כדין מלכת כמו שהבאתי למעלה וזוהי נם כן בונת בעל ספר זכרון דברים, והרי מדברי הרב אזולאי אלו אני רואה נם כן שירד לסברה שאמרתי שהוא אומר בלשונו ״והשתא ממהה את ישראל כפשמיה דקרא היינו נפשך אי דבורה היתה ת דסשיתינחו לראשונים ראשה פסולה לדון״, ואי תימא שהיתה מנהנת סשיא לו ״כל משימות שבישראל אין ממנין אשה", רואים אנו שנם הוא מחלס אותם בדינים איסור פסול לדון

ובהנהנה איסור ״כל משימות".

כ ף ־ ג ט ל

ם י ש נ ש ו י ו ן ת

«רק רביעי ואין לי אלא m בלבד מנין לכל «רנסי ישראל שבניהם עומדים תחתיהם הלמוד לומר הוא ובניו בקרב כל ישראל כל זמן שחט

בקרב ישראל בנו עומד תחתיו. (ס«רי ש6מים)

עתה אשוב אדבר אודות מנוי אשה אשררות והנהנה צבורית, ואוי עא פי שכבר הבאתי דברי הספרי שופטים שיש עא זה איסור מפורש ״שוס תשים עאיך מאך ואא מאכה״ והרםב״ם הביא דרש זה אהאכה בהאכות מאכים פרק א׳ האכה ה׳ ״אין מעמידין אשה במאכות שנאמר עאיך מאך ואא מאכה, וכן כא משימות שבישראא אין ממנים בהן אאא איש", וכן נמצא נם בפסיקתא זוטרתא פרשת שפמים שהבאתי נם כן אמעאה ״מכאן שאין ממנין אשה פרנסה עא הצבור", בכא זאת הבה נחקור ונבין אואי ימצאו נם דרכי ואופני היתר ונמצא אהם תקנה

מן התורה. כבר הזכרתי שתי נשי החיא שההיסטוריה הציבה אהן מצבת זכרון, דבורה הנביאה ושאומית אאכסנדרה אשת ינאי. שתיהן משאו בחכמה עא ישראא והצאיחו. דבורה שפמה ושאומית מאכה. נניח רגע את דבורה מפני שאין עסקי עתה בדבר אשה שופטת, ובמרוצת דברי עוד אזכיר אח שמה נס בנוגע אענין שאפנינו, ואעת עתה אתעסק בדבר שאומית שמאכה תשע שנים בימי שטעון בן שטח ויהודה בן מבאי ואא נמצא בין חכמי ישראא מי שימחה כננד המאכה המואכת שאא כדין, ומסתמא

מצאו צד היתר בזה.

ב !»• ד ל ת

n ת ח ח ל נ ו י ש נ מ

צו צא חייתי מתעסק עתה בהלכה רק בהיסטוריה חייתי אומר כגה, שאחרי כצ הרעות ושפך הדמים שתביא ינאי חאפווי על ישראל עד שביום מותו עשו הפרושים שמחה נדולוז, איו כל פלא שבשביל ששלומית היתה ידועה בכשרונה בחנחגת חמדינח* ובמוב לבה ועל כלם נמיתה אל הפרושים ע״כ שמחו לסראחת מ מלאך מושיע ובמקום שנוגע לאושר האומה והחזרת עטרה ליושנח בודאי שאי אפשר היה לחם להשגיח על איסור ״מלך וצא מלכה", ומה במקום פקוח גפש אחת מישראל אמרח תורה ״חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה״ מכצ שס בפקוח נפשות אומה שלמה ושיבת ישראל לחורתו אשר נשבתה מחם כל ימי מלוכת ינאי, ומי יודע מי יהיה המלך חשני אשר יעמוד אחריו, בשביל טעמים אלו אמרו, מוטב נעבור על איסור אחד של אשה מולכת ולא נסכן את כל האומה ותודתה. בך אפשר לאמר מנקודה היסמורית, אבל מכיון שאני נושא ונותן בזח מנקודה של הלכה אני צריך לדבר בזה אחרת, ואשוב להמיר עוד הפעם את דברי הרשב״א והר״ן שכבר הבאתי וז״ל ״דצא שפטת אלא מנהנת בשפטים ששפטו את ישראל ואע״ג דאמרינן בספרי מלך ולא מלכה חתם לא טינו אותה אלא חיו נוהגים בה כדין מלכה והיו נוהגים על פיח", עכ״ל. רואח אני טדבריחסrmn שמותר להתנחנ על פי פקודת אשה ואין חיוב לחסיד ממשמרתה, אדרבה אם מוצאים בה הנהגה על פי חתורח וחמצוה מותר לשמוע אליה וכל עיקר איסורו של מלך ולא מלכח חוא דל על המנוי שאסור למנות אותה. ואלו חם נם דברי הדמנ״ם שחגאתי ״אין מעמידין אשה במלכות ובו/ וכז כל גמוימות שבישראל אין ממנים בחן אלא איש". הרמג״ם מדבר ומדייק לדבר רק על המנוי וההעמדה, ולו יזדמן מציאות שאשח םומלו! מעצמה כמו גבי דבורה אין בזה איסור פלל וכלל. וכן נס מיח מהלך הדברים עם שלומית אלכסנדרח. ישיאל לא מנו אותה רק ינאי אישה הפקיד אותה לעוצרת (רענענטין) כמלוכה עדי יגדלו בניה, וישראל ראו הנהנתח כשרה יישרה בלי ת«י ואדרבח ראו שתיא מעמדת התורה על תלת על p חיו נוהגים «צ

פיה גמו גבי דבורה לפי דעת הרשב״א וחריין שהבאתי.

נ ןי י ח א

D נ ו ו n 9 ו י ו ן

וראיה יותר מפורשת אמה ?ואמרתי אני מוצא בטעמה אגריפוס המאך שאפי דעת התום׳(סוטה מ״א) צריכים גבי מצר דוקא שיהיה ממש ״מקרב" ממוצע מאביו ואמו מישראא ואגריפוס היתה רק אמו מישראא ועא פי דין תורה היה פסוא אמאכות ומאך שאא כדין, ובבא זאת מקשי הגמרא בכתובות י״ז ובסומה מ״א איך מחא עא כבודו וביותר מקשי עא חכמים ששכחוהו עא שמחא עא כבודו ומדוע איגו מתדיז שמותר או אמחוא מפני שאא היה מאך גמור. והתום׳ בכתובות י״ז באמת הקשו כך וז״א ״אע״ג דאא היה מאך גמור מ״מ היו נוהנים בו כבוד כמאך נמוד" עכ״א. הרי ראיה מפורשת שאף עא פי שהמנוי היה שאא כדין מכא מקום כיון שהם אא מנו אותו מותרים אנחונ בו כבוד כממונה שנתמנה בדי! ובא כבודים חנוחנים בממונה נסור נוהגים נם בו ואא עוד אאא שאסור אמחוא עא כבודו. ומצאתי אהמהרש״א בחדושי אגדות סוטה מ״א כתב עא דברי חכמים שאמרו אאגריפוס ״אא תתירא" וז׳׳א ״עיקר חאאו אא תוכא ובו׳ אממנין אותו נאמר ועא כן אמרו אא תתירא שאנו

מורידין אותך בשביא זה". אבא הראיה שהבאתי עתה מאנריפוס איננה מוסכמת עדיין ויש אפקפק ואדבר עאיה, ואפשר שאא די שאין ראיה משט רק אפשר אהוציא משם איזו סתירה אהנחתי ואחראות חחפך וחצר הסותר היא דעת התוס׳ בסומה שם שמשמע מדבריהם שאס יש יכואת בידם אהסירו ואהעבירו מחויבים אעשות כן, שזח אשון התוס׳ שם דייה אותו היום ״נהי שאא יובאו אמחות היח אהם אשתוק ואא אהחזיקו וזהו עונש החנופה בדבר עברה שמתנין* אחברו מחמת יראתו מפניו", עכ״א. ואפי אשונו זה משמע שאא נענשו עא מה שאא העבירוהו משום ״שאא יובאו אמחות״ משוס יראה, אבא באעדי זה במקום שאין ידאה מחויבים אמחות נם כן. ואפי דברי תוס׳ אאו צריכים אנחנו אפרש גם דברי תום׳ כתובות שהבאתי ״שמ״ט נוהנין בו גבוד כמאך נמוד" היו נוחנים בו כבוד נם כן מפני היראה. ונם קושית הגמרא חואכת עא אופן זה עא מוז ששכחוהו והאא מפני'היראה נהנו בו כבוד כמאך גמור ואף עא פי שבאבם ידעו שאינו מאך גמור וחכו רק אעת

נ ף • ו ו

ת ח ח ל כ ח ד ו ק נ מ

מצוא להעבירו אבל על כל *נים למראה עין נהגו בו כבוד מלכים נמורים ומה יענו על מה ששכחוהו על מחילת כבודו ננד הדין שמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, הלא בזח תנלח מנחם הרעה שאין מכירין עליהם את מלכותו. ויוצא מזח שהבאתי דעת התוס׳ שהאיסור של מנוי שלא כהונן לא לבד שנאמר על הממנים כי אם גם על המונהנים ממנהינ כזה אשר נתמנה שלא על פי דין. אבל דעת הרשב״א והר״ן ברור שהאיסור הוא רק על המנוי ולא על ההנהנה ואם הם לא מנו את הפסול אזי סותרים להתגהג על פי ממונח זה. ולפי דעה זו נם בענין שאנו עסוקים בו דבר בחירת אשה לו יזבולנו למצא עצה שאשה תתמנה שלא על ידי אותם שיש עליהם איסור של ״מלך ולא מלכה" אז מותרים הס להתגהנ על פיה ואין בזה שום חשש איסור. ואפשר לאמר שנם התוס׳ שהבאתי סוברים כהרשב״א, ואין בונת חתום, לאמר שבאם יש יכולת למחות מחויבים למחות רק רצונם להסביר לנו שלא נאמד שאינם חיביס עונש על מת שחנפו לו מפני שבין כך ובין כך אינם יכולים למחות, זאת אומרת מפני היראה שיראו להעביר על דל שפתם שנתמנה שלא כדין ועל כן מפני חיראה מותרים כן להחניף ולאמר שנתמנה כדין שבזה יהיו בטוחים ביותר שלא יאונה להם כלג על זה אוטר התום׳ שכדי לבטל מהם הסכנה די שלא ימחו ח ולא ינידו את האמת ומה להם עוד להחניף שזה בודאי אינם עושים להציל עצמם מסכנה, מפני שהסכנה כבר במלח מהם במה שלא ימחו ומה שמחניפיס עושים זה מפני שאינם חוששים על יראת הקב״ה. אבל בעיקרו של דבר סובר נם התום׳ שאינם מחויבים למחות אם אינם רוצים ומותרים לנהנ בו גבוד כסתם משמעות התום׳ כתובות שהבאתי ״שהיו נוהנין בו כבוד כמלך נמוד" ומשמע שברצון בלי שום יראה נהנו בו כבוד מפני שכך מוהר על סי דין, וכדברי המהרש״א שהבאתי, ואס נאמר כך בדברי התום׳ יצא לנו שנם לפי דבריהם אס ימצא עצח שמנוי חאשח יחיה שלא באיסור יכולים לעשות ככה אפילו לכתחלה ומותרת לנהל עניני הצבור ולהחזיק משרה צבורית. ועל כן

הבח נחקור ונתבונן אולי נמצא נם עצה לזה.

ג ף • ז י ז

ם י ש ג ש ו י ו ן מ

ואמען הביא עצה בדבר מנוי אשה אמשרות צמריות עאי אברר חחאח דין נשים אמצות מנוי מאך רצוני אאמר אם גם עאיחן מוטאת מצוה זו שא מנוי מאך או אא. והענין אפי הנראה הוא כך שמצות העמדת מאך שהיא אחת מן השאש מצות שנתחייבו ישראא בכניסתן אארץ (סנהדרין כ׳ ע״ב) היא מצוד• הנוהגת בין באנשים ובין בנשים, כאומר שאוי חנשיס מחויבות אשסוע בסוא חמאך המתמנה ואם קאאה אותו או מרדה בו חיבת כדין מסאא או מורד. וגן כתב בעא החינוך פרשת משפמיס כמווה ע״א עא חאאו שא ונשיא בעמך אא תאור שנוהנ בזכרים ובנקבות. וחטעם הוא, כסו שהאריך אהסביר, ״אפי שאי אפשר אישוב בני אדם מבאי שיעשו אחד מביניהם ראש עא האחדים אעשות טצותו ואסיים נזדותיו". וטעם זה בודאי מחיב שנם הנשים מחויבות אהעמיד העואם והמדינה עא ישובה. אבא בכא זאת בעיסר מצות המנוי, זאת אומרת מצות ״שום תשים״ מומאת רס עא הזכרים, כמו שכתב בעא ספר החינוך בפרשת שפטים מצוה תצ״ז, אחר שחשב בא פרטי המצוה שא מאך, העשין והאאוין, שבאואים בהם נס מנוי המאך ונם האאו שא מאך ואא מאכה אומר בסון* ״וזאת מן המצות המוטאות עא הצבור כואס עא הזכרים כי אהס יאות אעשות ענינים אאה", ואף עא פי שבעא החינוך אינו נותן טעם וראיה מפורשת, ונם הוא ננד הכאא שא ״כא מצות עשה שאא הזמן נרמא אחד אנשים ואחד נשים חייבין", בכא זאת כך אנו שומעים מפורש יוצא מפי עמו שא געא החינוך שבססום שהיה הדין ברור אצאו אהב אחוסין* טעם משאו חשוב ומתסבא או אפעמים אפיאו אינו מתסבא גא כך (עיין טעמו עא פסוא סרובים) ואמרנו מדבריו שמצות מנוי מאך אינה מוטאת עא הנסבות רק עא הזכרים ואמאך כזה שנתטנה בהסכמת הזכרים ועא פי נביא ובית דין שא שבעים ואחד יש דין מאך נמוד ונם הנשים מחויבות אנהנ בו כא דיני מאך. ואחר שזכינו אזה נאמוד נם כן שמכיון שאין עא האשה מצות ״שוס תשים" אין בח נם האא תעשה שא ״מאך ואא מאכח״, מפניד אחיב אותה באאו שא מנוי מאכה אם אין בה כאא ש שאי ^ עשה שא מנוי שהדבר מובן שמי שמצוה אמנות מאך נצטוח

כ n ־ ח י ח

ח כ ל ח ס נ ק ו ד ת ח

נב כן שכשממנה אא ימנה אשה, אבא איך אפשר אצות את מי שאינו מחויב אמנות שימנה רק איש, ושמא נאמר אדון בזה כא שישנו באאו שא מאך ואא מאנה ישנו בעשה שא שום תשים והני נשי הואיא ואיתנייהו באאו זה איתנייהו נם בעשה ובאא זה יחיב נשים גם בעשה שא מנוי, דבר זה אי אפשר אאמר, שכאא זה הוא רק במקום שכתבה התורה שני דינים מיוחדים במקרא אחד אנו אומרים שהתורה תאתה שני הדינים זח בזה ואנו דורשים ״כא שישנו" עא פי הכאא שא ״אחומרא, שבועות , (תוס׳ בכורות כ, מקשינין" או,,מסיפא ארישא מדריש, כ׳, מנחות מ״ג, פסחים מ״נ, ערכין ג׳) אמשא התורה כתבה דין שא אא תאכא חמץ ודין שא שבעת ימים תאכא עאיו מצות ואנו מקישים אותם זה אזה מי שחיב בבא תאכא חמץ חיב בקוס אכוא מצה או נבי קדוש היום כתוב ״זכור" זהו קדוש ונם כתוב ״שמור" זהו אאו שא שבת ואפשר אעשה ואאו שיחואו זה באא זה ומכיון שהתורה ןנתבה אותם ביחד מסתמה תאתה אותם זה בזה (זכור ושמור אף עא פי שאא נכתבו בפסוק אחד אבא היה אהם קבאה שבדבור אחד נאמרו. שבועות כ׳ ע״ב) אבא בעניננו בדבר מנוי מאך הנא הוא דבר אחד ואיך שייך אאסר כא שישנו באאו שא מאך ואא מאכה טרם שידענו עדיין שמומל חיוב עאיהם אמנות מאך, והאא כא עיקרו שא איסור מאך ואא מאכה הוא רק עא המנוי ועדיין אא ידענו שנשים ממנות ואיך תכתוב התורה איסור מנוי באדם שאינו שייך אמנוי כאא כדי שנאמוד מזה שמסתמה יש בה גם מצות מנוי מדכתבה התורה אא תעשה שא מנוי. דבר כזה אא מצינו. ועא כן הדרינן אמה שכתב בעא החינוך שאין בנשים העשה וממיאא אין בהן נם

האאו. ואחרי שידענו והנענו אזאת אני אומר שאף עא פי שמצות מנוי אינה מוטאת עא הנשים בכא זאת בודאי שאין איסור בזה אם הן מצטרפות אמגוי ובוחרות גם כן. וכמו שניתן עתה רשות הבחירה אנשים בארץ ישראא, וכא הספק הוא רק אם חבחרנה נם הנשים אמשרות. ואפי מה שבארתי ימאות הנשים הבוחרות מצד רשות ואא מצד חיוב ומצוה אבחור אפיאג

כ ף ־ ט י ת

ם י ש נ ש ו י ו ן ה

נשים וכשהן בוחרות מצדן נשים בתור באי כחן, ימאים אםיאו האנשים אהתנה; גם עא פי האשה הנבחרת, כמו שכבר בארנו עא פי דברי הרשב״א. ואין סברה אאמר שמכיון שנתן יהנשים רשות הבחירה והן בוחרות שוב הא עאיהן האאו שא מאך ואא מאכה ואסור אהן אבחור אשה, דבר כזה אא מצינו בשום מקום שבמצות שהאשה פטורה רק מחמירה עא עצמה שזה יכואה ויש אה רשות אפיאו אברך עא זה (תום׳ ראש השנה א״נ) שנמיא עאיה חיוב שתעשה דוקא עם בא הפרמיס שא המצוה שמחמירה עא עצמה ואם אאו עוברת ועשתה עברה, די רק שנאמר שבאם רוצה אברך אזי מחויבת אעשות כמו שצותה התורה אבא באא ברכה מה אנו באיזה אופן עשתה, יחשב אה כמו שאא עשתה כאא אם בחרה באשה ואא תקבא שכר כאינה מצוה ועושה אבא שתקבא עוד עונש בעד זה, זה בודאי אי אפשר אהעאות עא הדעת. וממיאא אם נשים תבחרנה נשים אין כאן שום איסור וימאים האנשים אקבא עצתה והנהגתה יחד עם הנבחרים האנשים שבחרו האנשים. ובמובן זהו רק אם הנבחרת ראויה עא פי מעשיה

וחכמתה אנהא עניני הצבור ושעניני הכאא אא יסבאו מזה. וההבנה שהבנתי בדברי הרשב״א שעיקר איסור שא שוס תשים מאך ואא מאכה הוא רק עא המנוי היא כא כך *שוטה עד שנעשית איסור מונח אהגאון בעא נודע ביהודה מהדוהא קמא חאק חשן המשפמ שאאה א׳ ובחדושי הנאון בעא חת״ם סופר בהנחתו עא מסכת םומה אתרץ בזה הקושיא עא מאבות רחבעם בן שאמה שהיתה אמו ניורת ואשימת התוס׳ אין מעמידין מאך אאא אם בן אביו ואמו מישראא ומתרצים עא פי יסוד זה אאא שמרחיקים עוד אאכת ואאמר ״שאא הזהיר קרא אאא שום תשים עאיך מאך מקרב אחיך שתחאת שימת המאך ראשית מנוים אא יהיה אאא מקרב אחיך וזה במאך ראשון אבא במאך בן מאך המאכות ירושה ואין צריך שימה חדשה והא ראיה שאין מושחין מאך בן מאך וכו׳ אבא מבא מקום אא שייך בו שום תשים ואין צריך שימה חדשה וביון שמאך אביו שוב ממנין בנו אפיאו אין אמו מישראא ובזה קמה מאכות שא רחבעס באי פקפוק". עכ׳׳א הנוב״י, ומסיים שם שאשון זה נראה או עיקר. ויסוד

ל ם ד

ח כ ל ח ת ח ד ו ק נ מ

דברים כאאו אי אפשר שיתקיימו באי הנחת יסוד גמור זה שהוכחתי מדברי הרשב״א שפסוק זה שא שום תשים מדבר רק עא מנוי ומאז ואיאך בסאו איסורי ופרמי שום תשים מפני שכבר עברה השימה שזוהי המנוי, ואז יש מקום נם אחאוקם שמאך־בן מאך מכיון שאין צריך משיחה והמאוכה באה או בירושה אין זו שימה חדשה, ואף עא פי שהם אינם מזכירים דברי הרשב״א

אבא יסוד דבריהם אחד הוא. ועא דברי הנוב״י אאו בונה וסותר בעא מנחת חינוד בספר החינוך מצוד. תצ״ז בנין וסתירה אמנוי אשה במאכות, וז״א ״ואפשר אאמר דוקא בתחאת המנוי אבא בירושה אם הניח בת אפשר ראן* הבת *יורשת המאוכה כמ״ש הנאון בעא נודע ביהודה וכוי הכי נמי שוס תשים עאיך מאך ואא מאכה אבא בירושה אפשר מאבה נם כן וצ״ע". ואפשר כיון דיאפינן הירושה מדכתיב הוא ובניו ואא בנותיו ואינם יורשים המנוי שאו רק זכרים. עיין שם שמאריך עוד בזה, ודבריו סובבים עא יסוד זח שא איסור מנוי ועא כן בהבסא המנוי בטא נס האיסור ודינו כסאך

גמור *). והנה עד עתה דברתי עא פי המובן הפשוט שבכא שימה ומנוי שא שררות אין הבדא באיזה אופן הוא המנוי ובאיזה תנאי נאמר עא זה איסור שא מאך ואא מאכה ועא פי מובן זת בקשתי תקנה וצד היתר אמנות אשה ובכא זאת ימנע איסור זח. אבא בעיקר הדבר ספק נדוא בעיני אם כדאי גא הרעש הזה והמבוכה שהטיאו בארץ ישראא בדבר איסור מנוי אשה אאיזו משרה.

*) ואין להקשות למי דבריהם שאיסור שום תשים חן* רק על מנוי ראשון חכי נטי נאסר שדרש של שום תשים שתהא אימתו עליך שלומדים מזח מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול יתיח גם כן רק על מנוי ראשון אבל מלר בן סלד שחמלוכח באח לו בירושה יכול למחול על כבודו, דבר כזה אי א8שר לחעלות על הדעת שבשביל שהמלכות מוחזקת בידו מאבותיו ואינו *ריר אמילו משיחה י וגרע כה וכה כבודו

שיכול למחול על כבודו.

ל מ ד ־ א ל ף

ם י ש נ ש ו י ו ן ה

ואואא מסתפינא הייתי מחאיט שדברי הספרי והרמב״ם ונא אאו שמביאים אאו זה שא םסוא אשה אשררות אינם מדברים עא בחירה ומנוי כזה שאנו מדברים עאיה בזמננו. נתבונן בשרש האיסור ונוכח שנכתב עא מנוי מאך שדינו שהוא מאף אבא ימי חייו והמאוכה עוברת בירושה נם אבניו אחריו וזה נאמד ממה שכתוב ״אמען יאריך ימים עא ממאבתו הוא ובניו" ועא מנוי שא מאך כזה כתבה התורה ״מאך ואא מאכה" ונאמד נם כן מה שכתוב ״שום תשים" כפא אשון ״וכן בא משימות שבישראא אין ממנים בהן אאא איש״, אבא הדבר ברור שאם מנו את המאך רק אזמן קצוב שא איזו שנים ושאחר גן ירד מכסאו ונם בניו אחריו אא ירשו מאכותו אינו נוהג בו כא דיני מאבות. ואס מנו אשה אמאכה באופן כזה רק עא משך זמן ידוע אין בזה איסור שא מאך ואא מאכה, שהתורה דברה רק עא מאך אכא משפטיו ותנאיו וזה אינו מאך כאא. וכן הדין בשאר שררות שאומרים נם בן מדין מאך שעובר בירושה עא זה נם כן אמדנו איסור מנוי אשה, אבא מנוי שררות שהיא רק עא זמן אין בזה איסור מנוי אשה שעא מנוי כזה אא דברה תורה. ועא כן עתה בארץ ישראא שהמנוי הוא עא ידי הצבעה עא משך זמן ידוע שא שאש או חמש שנים ואחרי עבור הזמן בטא המנוי ובוחרים אחרים, קרוב אודאי שאין שייך בזה שום איסור שא מנוי אשה. ואה אני חפץ אהחאיט זה ואקבוע בו מסמרים, אבא הגדתי מה שנראה בעיני והדבר מסור אגדואי החכמים רבותינו שבארץ ישראא ובחוץ אארץ. והבוחר בציון יפרוס עאינו סכת שאומו. וזה דבר המובן שכא ממונה יתמנה אפי כבודו ואפי הראוי כמו שאמדו (קידושין ע״ו ע״ב) ״היאבך רב ביבי דגברא רבא הוא איעיין במיאי דשמיא ומר איעיין במיאי דמתא" (במיאי דשמיא בגבאי צדקה ובקיצותה וחאוקתה וסדר מתורנמנין ומפטירין, במיאי דמתא שאר צרכי צבור אדברי הרשות אטורזינא אכריא פתיא אאגאי גפא. מפירוש רש״י) ונזכה בקרוב אהשיב שופטינו

כבראשונה ויועצינו כבתחאה.

ל מ ד ־ ב י ת