הע ר 2002 8 29 כ א אייל "שח , 49

ן וגוסט 82/ שתיים בלילה. יצאנו ממסיבה, נהנינו, צחקנו,//

יי היה הם, האוויר לא זז. אני זוכר את התע שאחרי. לא יכוללזוז בתוך מה שהיה פעם םכתית. שקט מקפיא, חושך, כלום. רציתילצעוק, אבל הכאב שיתק אותי במקום. נפצעתי בראש, צלעותמרוסקות, כאבי תופת בכל הגוף ואז... הרעש המצמרר של הניסור.באו לחלץ אותי משם. והפחד, פחד מוות, כששאלתי 0< עוד נשארבחיים. הזיכרון הנורא מאותו קיץ, כשהנהג שטס במהירות אל תוך

הצומת התנגש בנו. הזיכרון הזה לא עוזב אותי לרגע."ן, נ,77ק7'י טירות םסעם (אחק א"וסס"הרסוה הלאומיח לנסיחזח נדרכים)

בכל פעם שקולו של אריק איינשטיין מספר בגלגל''צ את סיפורהתאונה, יודע סודה עאטף, תושב הכפר איפתאן שבאזור. השרת,שאיינשטיין מדבר גם אליו, אבל בעיקר עליו. עשרים שנה בדיוקÎעבת מאז אותו לילה, ועאסף זוכר היטב שנהג במהירות את האוטובום אל תור צומת הרחובות פרישמןÎריינס. הוא זוכר את הרמזורשהבהב, ואחר כר גם את התו הקטנה, שבדיוק חצתה את פרישמן.הוא זוכר שהרגיש שקרה משהו, עצר בצד, יצא מהדלת וראה מכוניתמעוכה ובה ארבעה אנשים נאנקים מכאב. הוא ניסה לחלץ את הפצו-עים, כשהדיירים מהבתים הסמוכים יצאו, קראו לו ''ערבי מסריח'',

ניסו להרביץ, אמרו לו שהרג את אריק איינשטיין.יאחרי יומיים לקחו אותי לבית המשפט,'' מספר עאטף. יבאוהרבה עיתונאים שמה, הייתי בהלם. כולי עדיין מלוכלר, מלא בדםשל הפצועים, אחרי מעצר באבו כביר. הכתבים שאלו אותי, 'אתה

9 מכיר את ז&Îיק איינשטיץז/ ואני, שלא ידעתי, אמרתי להם 'מי זהÎ9< 9יק איינשטיין בכללז'. למחרת היתה כתבה בעיתון עם הכותרת

? 'מיזהבכללאדיקאיינשטייח"

כול לקהת לכל אחד 1 זה י8 עאטף היסס לא מעט לפני שהסכים להיפגש ולשחזר את התאונה.0 אחרי הכל הוא הרג אדם, פצע שלושה, הפך שני ילדים ליתומים.9 לםמדה, אין לו סיבה לשוב ולחטט בפצע. רק לאחר ששכנע עצמו9 שאולי הכתבה תביא מישהו לנהוג בזהירות, התרצה. "צריך להיזהר9 ודום בשיא הרצינות,* הוא אומר. Îכתוצאה מרשלנות של נהגים על? הכביש נהרגים הכי הרבה אנשים בכל העולם. זה יכול לקרות לכלÎאחד, וזה קרה לי. הרגתי בן אדם, ומאז התאונה זה סיוט, חלום רע שנ ?0 משך ונמשך. אץ לזה סוף. בשבילי, אני עדץ נפש, אוהב אנשים ואזÎג0 חברה, כואב לי שאנשים נפצעים ונהרגים. לחשוב שגרמתי לתאונה

9 ומישהי מתה, ושלושה נפצעו, זה החלום הכי רע שהיה לי בחיים.Îכשאתה מתעורר, אתה ממש צריך להגיד תפילה שהסיוט ייג' ?0 מר. קשה לי לספר את זה עכשיו. להיות מעורב בתאונה עם התגים? ופצועים זה קשה מאוד. זה יושב לד על המצפה הרבה זמן. גם כיוםÎ0 הזיכרון, אפילו שאני ערבי, יש לי הרגשות האלה שאני גרמתי למי0 שהו למות. אשה שהיו לה שני ילדים. אני גרמתי לשינוי המסלול0 של החיים שלהם. זה כאב לי כשישבתי במאסר, אמנם יצאתי בזול,0 אבל בחיים זה לא עובר. העונש האמיתי זה שאתה סוחב סיפור כזה.

0 הישיבה בכלא היתה העונש הקצר.0 "באותו יום הייתי עייף, יום לפני זה הייתי בחתונה ועבדתי כל8 הלילה. כשהמשטרה עצרה אותי וגילו שאני ערבי, חשבו שעשיתי0 את זה בכוונה. באו שני חבר'ה שרצו להוריד אותי מהניידת ולתת לי0 מכות. עם כל ההלם שהייתי בו, ביקשתי עזרה מהמשטרה. התחילו8 לצעוק, 'הרגת את אריק איינשטיין!'. כל השכונה ירדה, באמצע

0 הלילה. מהומה, כעס, אנשים התחילו לבכות.''Î1982 כנהג בחברת דן. עיקר תפקית היה להÎעאטף, 43, עבד ב ?? סיע בלילות אוטובוסים ריקים למוסכים ולחניונים. בליל התאונה,0 29 באוגוסט, היה בדרך לבת ים. שלא כהרגלו, החליט לנסוע דרך0 פרישמן ומשם לאורך הטיילת. הרמזור בפרישמךריינס הבהב,8 עאסף לא שם לב והתנגש ברנו 5, שבה נהגה נורית בורשטיין ואיתהÎ0 היו ברכב איינשטיין, זוגתו סימה אליהו, וחברה נוספת, רבקה תבי

0 נשטיין. תבינשטיץ נהרגה. האחרים נפצעו באורח בינוני.? 'בלילה של התז&Îנה היינו באירוע לרגל יציאת התקליט 'חתונה¤£ לבנה' של שלום חנוך במועדון שבלול בדיזנגוף סנטר,' משחזרת בר

] העיר | | םנז1

רשטיין. 'הגעתי עם רבקל'ה, חברה שלי, ישבנו שם, היה ערב נחמד.משום מה, לא שתיתי באותו ערב, למרות שבדרך כלל כן שתיתי כשי-צאנו לבלות. בסביבות שלוש לפנות בוקר יצאנו מהמועדון וראינו אתסימה ואריק, חברים שלנו, בחוץ. בדיוק יצא גם איזה חבר של אריקÎמ'כתר המזרח', אני לא זוכרת את שמו, והוא שאל אותו, 'אתה בא אי

ה נוסע עם נוריתז'. אריק אמר שהוא נוסע איתי. תנו או ש>9Îכלל הוא ישב מל Îכולנו נכנסנו לאוטו, אריק ישב מאחור. בחץ'פנים, כי הוא גדול, ארור, אבל הפעם הוא אמר שהוא רוצה לשבת עםסימקוש מאחור. רבקל'ה ישבה מלפנים. עד לרגע התאונה המכוניתלא הספיקה להתחמם אפילו. וזהו. האוטו קיבל מכה חזקה מאוד. אניעפתי לרחוב ישראלים. חוץ מזה אני לא זוכרת יותר. היה לי זעזועמוח.' את הופעתו באותו ערב, אגב, חתם חנהÎ בשורה של הדרנים,לבקשת הקהל. לבסוף עלה לבמה הקטנה ואמר, ''יש עוד שיר ששכ-

חתי לשיר. הוא נקרא 'תאונה'.'

גת השמחה שלי מסוי'אני סובל מקרע ברשתית, שלאיחויה עברתי עתה ניתוח בקרנילייזר," סיפר איינשטיין חודשיים אחרי התאונה לכתב ''מעריב",יוסי חרסונסקי, בעברית משוכתבת. איינשטיין וסימה אליהו העדי-פו שלא להתראיין כעת. 'נפצעתי בראש ושתיים מצלעותי נשבת,'המשיך אז הזמר. ''היתה פגיעה גם ברגל השמאלית ואובחנה שריטהבריאה. באופן כללי, עדיין אינני בכושר, אד הכל עניין של זמן. היוםאני יורע שהייתי פצוע בינוני. אני יכול לתאר לעצמי מה המשמעות

של להיות פצוע קשה.''איבדת את החברה, כשזה קרח?

יםיפת לי שישבתי בתוך המכונית המרוסקת ודיברתי, אבל אי-נני זוכר דבר. התפאים טוענים שבמקרה כזה של מכה חזקה בראש,אתה עלול להיכנס למצב של שיבחה מוחלטת. אני דווקא מרוצה.אילו הייתי מודע למה שקורה - הכל היה גתע הרבה יותר, לא רקמעצם הפציעה והכאבים הפיזיים, אלא מהדאגה, כשאתה רואה מהÎקורה מסביב. ואני שהיתי בתוך המכונית זמן לא קצר כיוון שהכ

סאות יצאו ממסלולם וקשה היה לחלץ אותי.''ממתי התחלת לזבור?

'מהרגע שהביאו אותי לבית החולים. זה נראה מחר. אני הרי הייתיתמיד מודע למה שקודה סביבי, נמצא בערנות מוחלטת, במיוחד בדר-כים, חושש מכל מיני מצבים לא צפויים בהצסלבויות, ילדים שעלו-לים להגיח מאיזשהו מקום, ובארץ, כידוע, המחשבות הללו אינן דמית

פרוע. הקטל בדרכים חוגג והופך לשיגרה שאינה מזעזעת אף אחד."יצאת בנם ט התאו נח. חשתנח בך טשחו? אתח אומר ברפת

הגומל?•זאת לא המחשבה. אסור לשכוח שבתאונה נהרגה בחודה, רבקהÎתבינשטיץ. באיזשהו מקום, #ת7, מודע לכך שיצאח. מזה ושמח שניצלת בשביל המשפחה, בשביל הקתכים. הרי נשזמÎת בחיים. אבלמישהו אחר אינו בין החיים. אז ללכת ולהגיד ברכת הגומל, כאילו ידכלשהי כיתנה דברים מלמעלה, בכך איני מאמץ. אני חי את ההרג-שות שלי. האם יכול להיות מצב עצוב וגרוע ממוות סתמי, חסר טעם

והיגיוח לכן השמחה שלי מסויגת.'

א י ן חי ובר יי הוא עדרבקה רובינשטיין נפטרה מפצעיה בבית החולים איכילוב לאחרשספגה את עיקר המכה של האוטובוס. חנינשטיץ, ציירת ומורהלספרות, היתה אחותו של עו'ר מנחם רובינשטיין, שבחודש יוניהאחרת נפצע בתאונת דרכים. היא השאירה אחריה בת ובן מני-שואיה השניים, שהתפרקו כשנה לפני שנהרגה. 'רבקל'ה, שהיתהÎבת 38 במותה, ערכה לפני יותר משנה תעתכה מציוריה בגלריה הנÎמצאת בפינת הרחובות פרישמךדיינס,' ריווח 'העולם הזה'. "בתעתכה, שנקראה 'חתונה', הוצגו ציורים המתארים טקסי נישואיןשונים. אוז; התמונות המרשימות ביותר היתה קולאז' שבו ציירההאמנית כמה מחבתתיה, וביניהן את נורית בורשטיין ואת סימה

אליהו, ככלות". בדרכה האדמÎונה ליוו אותה חבריה הרבים מן הבוה-מה, שהיא היתה חלק בלתי נפרד ממנה.'

מנחם רובינשטיין: 'רבקה היתה אמנית, ציירת, שטיילה הרבהמאוד בעולם, בעיקר בפרח ובניו יורק, והסתובבה עם החבורה שלאריק איינשטיץ, סימה אליהו, אודי זהר ושלום חנוך. אורי זהר היהקורא לאחותי 'מורתי'. הוא אמנם קרא לה בחיבה רבה, אבל לא סרח

להגיע ללורד"'משום שאמדט ניתק איתם קשר, הצטרפו ילדיה של תבינשטיץ,תמר בת העשר וא'Îלן בן החמש, לשלושת ילדיו של דודם למשך כשנ-Îתיים. כשאביזש נישא בשנית בצרפת עבת לחיות עם משפחתו החדשה בפריז. 'החלק שלי בסיפור הוא שאני איבדתי #/ אמא שלי בגילעשר. כל החברים של אמא שלי, אלו שהיו איתה בתאונה ואחרים, אףאזÎ3 לא צלצל לשאול מה שלומי, מה שלום אחי בן החמש, מה נעשה,שני ילדים קטנים לאם חד הורית שנהרגה,' אומרת תמר כץ, כיום דרקסודנסית ומרצה לדיני עבודה בפקולטה למשפטים מ&יניברסיטתהםקן בעמוד הנא

50 העיר 2002 8 29 כÎ א אל1ל תשסÎב

הםשך םעסדי ק1דםנאנטר בפריז, שם היא חיה עד היום. ''אני מאוד כועסת עליהם מאז. עלזה שאריק וסימה יודעים לחשוב על עצמם, לספר את הסיפור עשרים

פעם ביום בגלי צה*ל, אבל אף פעם לא חשבו להציע את עזרתם.''היה ארם אחד שנהרג בתאונה וזו אמא שלי. את זה הם אולי שכ-חו. אני לא שמעתי מהם כבר עשרים שנה, והם היו חברים של אמאשלי. לפני שנה הייתי בארץ ושמעתי את אריק איינשטיין כל חמשדקות בגלגליצ. זה כאב. זה לפעמים מצחיק אותי, כי הוא מספר כמההוא היה מסכן, אבל הוא עדיין חי ובריא. כל החברים שהכית טוב 31/אםא שלי ידעו בדיוק איד החיים שלנו השתנו, והם לא עשו דבר כדילעזור לנו.* אחיה, אילן כץ, חי היום בניו יורק ועובד במחלקת יחסיהציבור של חברת ההשקעות גולדמז םאקס. "לא קיבלנו אף פעםתמיכה או עזרה כלשהי מהחברים של אמא שלי,'' סיפר השבוע.'הייתי אז בן חמש ומאז אף פעם לא דיברתי עם אריק או סימה אושלום חנוך. אם לומר את האמת, העניין הזה לא ממש מעסיק אותי.''בתגובה לדבר הנהג הפוגע עאטף על מצפונו המייסד אותו על כישינה את מסלול חייהם של יתומי רבקה רובינשטיין, אומרת הבתתנÎ8 כץ: ''מוזר להגיד דבר כזה, אבל אני לא חושבת שהוא שינה לרע.נראה לי שמדברים כאלה יוצאים המה דברים חיוביים. הרבה פעמיםאני חושבת מה היה קורה לו אמא שלי לא היתה מתה. אני חושבתשלא הייתי מסתדרת איתה, בטח היינו רבות הרבה. אבל אני אדם דורפשי, זה נורא להגיד דבר כזה, אבל התאונה הזו נתנה לי חופש שלה-רבה אנשים אין. גדלנו. היינו ילדים והזמן מקהה את הכאב. לסבתא

שלי, פנינה, החיים נהרסו. שבר גדול קרה לה מאז אותה תאונה.*את זוכרת איך הגבת?

'התגובה הראשונה היא לא להאמין. פשוט ישנתי יום שלם כירציתי להתעורר מהסיוט. הרבה זמן אחרי זה מבינים מה בעצם המ-שמעות. בהתחלה ממש לא. כבר התרגלתי לגדול בלי אמא, אני לא

יודעת אחרת ולכן יש לי חוסר, אני לא יודעת מה זה.*המעבר לצרפת חיה קשח?

•קשה מאד. עברתי לכאן עם אחי בגיל 12, אחרי שאבא שלי התח-תן עם אשה שלא הסתדרתי איתה ואני עדיין לא מסתדרת איתה עדהיום. זה ממש שינוי בחיים, מ)Î9ץ ים תימנית לאפור של אירופה. לאיודעת אם רצינו לעבור, זה היה מורכב. אחי היה במצב לא סוב ואני נא-לצתי לקחת את האתÎיות, שבכל אופן צריד לנסות לחיות עם אבא וארלי יהיה יותר טוב. עם אבא שלי אני כיום בקשר לא הדוק. עריץ לא יצאÎץ. אני מגיעה הרבה, ואת הילדים שיהיו לי אני שחזרתי לחיות םבטוח אגדל בישראל. קשה לי לדמיץ לגדל ילדים בארץ אחרת, למרות

שפריז נהדרת. אני מאוד >מד1ת את פרח. את הצרפתים קצת פחות.*

תי נהגת מאוד טובה יי השלא כילדי המנוחה רובינשטיין, איינשטיין לא יכול להתלונןכי הוזנח בעקבות והאונה. דיר יונה שסדלר, מנהל המרכז לבריאותהשד בבית החולים איכילוב, היה לפני עשרים שנה כירורג צעירשטיפל בפצועי התאונה. 'אחרי הטיפול המיידי עלה איינשטייןלמחלקה להשגחה, ושם נתקלתי בתופעה נפלאה, שעד היום אנימציין מדי פעם. התרשמתי מאוד מהאחווה והאהבה המאוד חזקהו; בינו לבין האנשים שבאו לבקר אותו. כל אנשי הבוהמה התל ששו יו יאביבית. הם היו מסורים לחבר שלהם עד מאוד, ישבו וסעדו אותובצודה שהיא שונה מזו שסועדים בה כל חולה אחר. לצערי, אני לאיכול לזכור מי בדיוק היו האנשים, עברו שנים, אבל את המסירות

שהיתה סביבו אני זוכר עד היום.'מח חיה מצבו של איינשטיין?

"הוא בא חבול כולו, כל מה שאתה רוצה - מכף רגל וער ראש. עדכמה שאני זוכר, הוא הגיע מעורפל הכרה. ההמולה הרפואית סביבוהיתה רבה, כי היינו מודאגים ממצבו. הוא היה כאוב, קיבל הרבה עי-רויים. אפשר לומר שהוא לא ממש התלוצץ עם רופאיו בשלב הזה.ולמרות זאת, הוא התנהג בצורה יוצאת מן הכלל מרגע האשפה ועדהשחרור. אני זוכר היטב שהוא לא ראה כלום. הבחור לא רואה היטב,ואולי לא היו לו משקפיו, אבל הייתי בא לידו ואומר לו, 'אריק, זה

| םגזץ העיר |

,שמרתם על קשר?

*לא. המוטו שלי הוא שמרגע שאדם כבר לא זקוק לרופאיו, עדיףלו שירחק מבית החולים. אין לו מה לחפש שם.*

*יש תמונה מבית החולים שאף פעם לא אשכח,* מספרת בורש-טיין. 'בפעם הראשונה שאני פותת/ את העיניים אני רואה אתשלום חנוך ודפנה ערמוני. פנים עצובות של שלום מחייר אלי. הואכל כך הרגיע אותי. לא הבנתי מה בדיוק קרה. #* אחד לא סיפר לישהיתה תאונה ושדבקה נהרגה. רק אחר כך הבנתי למה לכולם היופנים עצובות. ידיד שלי, יורם לוקוב, אז הוא היה עדיין חילוני, סיפר

לי שדבקל'ה נהרגה. זה היה שוק.'הרבה מאוד פעמים אחר כד ניסיתי לשחזר איך זה קרה. הייתינהגת כ80ד טובה. יכולתי להיכנס באמצע הלילה לאוטו ולנהוג לשא-רם. פתאום אני יח0י/ מהבית וזה נגמר ככה. חמש שנים אחרי התאו-נה חזרה אלי רבקה בחלום, וחזר אלי הסיפור של אותו לילה. פתאוםהבנתי מה קרה. אריק דיבר, כמובן, תמיד הוא היה מדבר בנסיעה, וכ-שהגעתי לצומת הרמזור הבהב. התלבטתי לרגע אם לחצות או לא, ואזחטפנו מכה אדירה של האוטובוס בצד הרכב. מכה איומה של אוטובוסשדוהד אל תוך האוטו שלי ומעיף אותי החוצה. הדבר האחרון שראיתילפני שמצ>3/י את עצמי על הכביש זה את רבקל'ה, שוכבת מלאת רםעל הכיסא. מעניץ שאני אף פעם לא כעסתי עליו, על הנהג. כעסתי

אולי על הרשלנות, אבל זה כנראה יכול לקרות לכל אחד.'איינשטיץ אמר דברים חמים כבר בראיה לחרסונסקי: 'האמתהיא שריחמתי עליו. קראתי בעיתונים שהוא נכנס להלם. המעשהשעשה הוא חמור. מצד שני, האיש היה מזועזע ואין לי כעס עליו.'

*אין לי עניין להיפגש עם הנהג, לא לטוב ולא לרע,* אומר מנחםרובינשטיין. ''איזה עניין יש לי להיפגש עם אדם שהדג את אחותי,שטלטל את כל המשפחה ופיזר את הילדים לקצוות עולם, שאמללאת אמא שלי וציער אותי? מה הוא יגיד לי ומה אני אגיד לוז בבסיסאני כועס, אבל זה לא עניין של כעם. אין לי, כמובן, עניץ של נק-מות. אני יודע שהוא לא ת/כוון לעשות את מה שעשה. בסך הכל

קרתה תאונה והוא היה רשלן, ככל שאדם יכול להיות רשלן.'

אהבתי לשמוע על החיים שלועאסף הואשם תחילה בהריגה וזוכה, לאחר שעורך דינו, צבירפפורס, הצליח להוכיח כי לא ניתן היה לראות את תמרור העצורלקרא/ הצומת, משום שהוסתר על ידי עצים. הוא הורשע בגרימתמוות ברשלנות ונידח בבית המשפט המחחי בתל אביב על ידי השו-פט אדמוני לוי (כיום שופט בית המשפט העליון) לחמישה חודשי

מאסר בפועל ולשלילת רשיון לשלוש שנים.'באותו לילה בילינו במועדון שבלול בלב דיזנגוף,* העיד איינ-שטיין בבית המשפט. ייצאתי משם עם סימה. פגשנו את נורית והיאהציעה לנו טרמפ. נכנסנו למכונית וישבנו מאחור. על יד נוריתישבה רבקה המנוחה. מאז אני לא זוכר שום דבר, אלא שהתעוררתילמדורת בבוקר בבית החולים.* עו*ד רפפודט ניסה להקשות ושאלאם הם היו שתויים. ימה זה שייחי* הגיב איינשטיין. ילאן אתה מרביל אותי? איך אני יכול לזבוח בחייך, תקבל מכה כזו כמו שאני קי-

בלתי וגם אתה תשכח הכל.*חיתח לך בעידו קב חעונש מבחיי^תך זח חיה טוצרקז

עאטף: יתראה, לשבת בבית סוהר זה לא נעים, אבל באיזשהומקום הפריע לי שאשה נהרגה. כל אדם שגורם תאונה ברשלנות אוחוסר ידע צריך לקבל עונש. כל אחד צריך לקבל את העונש שלו.אני גם הענשתי את עצמי בזה שלא עליתי על ההגה עוד פעם מאז.

לא על אוטובוס ולא על משאית, נדרתי נדד מאז.*זח פגע לך בפרנסה.

'הסתדרתי, מצאתי פרנסה אתÎת.'ניסית ליצור קשר עב מנחם רובינשטיין, עם איינשטיין?

'בבית המשפט נפגשנו, מנחם רובינשטיין, אריק איינשטיין וא-ני. אבל הוא, רובינשטיין, לא התייחס אלי, כנראה הוא כעס. אחותונתÎגה, אני הבנתי אותו באותו זמן. עם אריק איינשטיין דיברתי דוו-

קא, ישבנו בבית המשפט ודיברנו.*עלמה?

יזה היה שנה וחצי אחרי התאונה, הוא אמר לי, 'זה קורה, תאונתדרכים. זה קרה לי, זה קורה לכולם'. הוא אמר שזה חלק מהחיים. הואלא כעס. שלחתי לו פעם איגרת כשהוא היה בבית חולים, איחוליהחלמה מהירה. הייתי גם שכן שלו לתקופה קצרה, ברחוב חובביציה- פעם, כמה שנים אחרי התאונה, החלטתי ללכת אליו הביתה.דפקתי בדלת והוא לא היה. אז מישהי, שכנה, שאלה אותי, מה אתהצריך. אמרתי, את אריק איינשטיין. אז היא אמרה לי, הם יושבים

באבן גבירול. לא חיפשתי אותו יותר מדי.*מח רצית להניד לת

''שישיר איזה שיר. לשבת איתו, להגיר לו שאני הייתי מעורבבתאונה, לדבר איתו. כל השנים זה ישב לי. בכלא ישבתי עם מישהושאמר שהוא מכיר אותו אישית. אמר לי, בוא אני אפגיש אותך איתו.אמרתי לו, בסדר, קודם נשתחרר. אחר כך הוא בא אלי הביתה, הוציאממני כסף וזהב, ראיתי שהוא נוכל, אז התרחקתי ממנו. לא היה מצבשהוא באמת הכיר אותו, הוא רק רצה להוציא ממני כסף. אחרי זה היי-תי עוקב אחרי החיים של אריק איינשטיין, זה שחיתן את הבת שלו עם

הבן של אורי זהר. אהבתי לשמוע על החיים שלו בכלל.''ולפני התאונה חברת אותו, ידעת מי זה?

Îלא ידעתי מי זה אריק איינשטיין. ידעתי רק מי זו אום כול''תום.'0

52 העיר 2002 8 29 כÎא אלול תשס'ב

#י0 קומז/ גה1ך הח9*3ה /א1*ק א<ץ9ט"ן

כשפקחנו העיניים הם היו שם כל החברים,פנים טובות נוטל התמיכה,פנים טובות בהשיבה.

כשעצםנו העיניים נשאת שם בל החברים,פגים טובות בתוך החשיכה, פנים טובות בחשיבה.

זקתי לילה ויום סעדתי וריפאוני וחיאבים היינו, ראינו אותם, ואנחנו שכו

פנים טובות בתוך החשיכה.

סערתי וריפאוני וחיזקתי לילה ויוםאבים היינו, ראינו אותם. ואנחנו שכו

פנים טובות בתוך החשיכה.

0ומ7 ההקליס *קנ'7י, 19$1