1

סוגיות בסוציולוגיה של החברה הישראלית

: שלוש שאלות עיקריות מנחות את הקורס

? החברה הישראליתמהי.1

שדה מחקרמדוע ההתייחסות לחברה הישראלית היא כאל ? מדוע החברה הישראלית זקוקה לסוציולוגיה משל עצמה.2

?נפרד

מה הקשר בין התהליכים המתחוללים בחברה הישראלית? מהו הקשר בין החברה הישראלית לסוציולוגיה שלה.3

המאמר של אורי רם)? והשפעה הדדית(ומהו התפקיד של הסוציולוגיה בעיצוב של החברה הזו ? לסוציולוגיה שלה

.שצריך לקרוא עוסק בשאלות אלו, והוא מרכזי לקורס

? מהי החברה הישראלית

הקשורות, אולם ישנם שלוש בעיות מרכזיות שהקורס יתמקד בהם, קיים קושי להגדיר מהי החברה הישראלית•

:בגבולותיה של החברה הישראלית

הפלסטינים? היהודים בכלל? ל"הישראלים בחו? השטחים? – מי נכלל בחברה הישראליתגבולות הקולקטיב .א•

. הגבולות נתונים במחלוקת? שגורשו

אי אפשר לדעת מהן הגבולות הללו בשל חוסר ההסכמה עליהם. מ" – גם כן במחלוקת ומוגבולות גיאוגרפיים. ב

. במגזרים שונים ובתקופות שונות בהיסטוריה

עליה? מגדל בבל? בית ראשון? – מאיפה להתחיל את ההיסטוריה של החברה הישראליתגבולות היסטוריים .ג

.זוהי בחירה שמשפיעה על ההגדרה של גבולות הקולקטיב. המקום בו אנו בוחרים להתחיל הוא רב משמעות? ראשונה

עמוד. ניתן להגדיר גבולות שונים לחברה הישראליתאפשר לראות כיצד ) עמוד האש מול תקומה(מתוך שני סרטים •

תקומה מתרכזת. באנטישמיות ובנקודות השליליות שהביאו לרעיון הציוני, בציונות המדינית, האש מתרכז באירופה

בחברה ובתרבות שנבנתה בה ואף כללו את הערבים בהצגת גבולות הקולקטיב השותפים לסיפור, יותר בארץ ישראל

.בקורס ננסה להציג את הפרספקטיבות השונות כגון אלו לגבי החברה הישראלית. הישראלי

: שני צירי הקורס המשולבים זה בזה

גישה', פונ(הקמת המדינה ), אליטיזם וכלכלה פוליטית', פונ: משלוש פרספקטיבות שונות( – מנדט ציר היסטורי.1

.התגבשות הקבוצות והשסעים והיווצרותו ושיעתוקו של אי השוויון...), מרקסיסטית-ניאו-פוליטית-מדינתית וכלכלית

,פמיניזם, שיחי אזרחות, פלורליזם, מדינתיות, כלכלה פוליטית, אליטיזם, פונקציונליזם) – לא כרונולוגי( ציר תיאורטי.2

. תרבותיות וגלובליזציה-רב

נדבר על החברה. ומבנה אותהלהגדיר גורם מרכזי שונה שמעצב את החברה הישראליתהפרספקטיבות ישמשו אותנו •

.ומהם הגורמים שמשפיעים על העיצוב שלה, הישראלית כתהליך – כחברה שמתגבשת כל הזמן

).ב"סחל(המצגות נמצאות באתר הקורס . המאמרים נמצאים בשמורים אלקטרוניים•

:המאמר של אורי רם עוסק בשתי נקודות מרכזיות

.התפתחותה של הסוציולוגיה קשורה בשינויים שמתחוללים בחברה הישראלית.1

.לסוציולוגיה ביקורתית) מגוייסת(מסוציולוגיה ממסדית .2

2

החברה ומדע החברה: סוציולוגיה ממסדית וסוציולוגיה ביקורתית בישראל/ אורי רם

שנות ה ועד נקודת מבטו-70מהיווסדה הישראלית קשורה לממסד השולט, אימצה את היתה הסוציולוגיה

ובעיצוב בגיבוש הלאומיות פעילים שותפים עצמם ראו גושפנקא "מדעית" כביכול. הסוציולוגים לו וסיפקה

החברה הישראלית, בהתאם לעמדות השלטון, ולא פיתחו זויות ראיה עצמאיות ונבדלות עם זיקה לקבוצות לא

כוחו של הממסד, כלומר סיום ההגמוניה של תנועת העבודה בחברה-70שלטוניות. בשנות ה , עם היחלשות

לבין הסוציולוגיה. מאז בינו הזיקה גם ובשינויים, נחלשה הישראלית, וכינון מציאות שמאופיינת במשברים

נעשתה הסוציולוגיה פתוחה, רב-גונית וביקורתית יותר. נפרט את הקטגוריות של הסוציולוגיה הממסדית ולאחר

מכן הביקורתית, וצריך לזכור שלא כל חיבור סוציולוגי שייך באופן חד-משמעי לאחת מהן.

ממסדיות וביקורתיות בסוציולוגיה:

הסוציולוגיה אינה "מדע אובייקטיבי", מנותקת מהקשרים היסטוריים-חברתיים. היא תלויית-הקשר ומסתכלת

על החברה) הסוציולוגיה הממסדית זויות ראיה מסויימות. בפן החברתי (אופן ההסתכלות על החברה מתוך

נבדלות ביחסן אל הסדר החברתי, הקבוצות בחברה והאידיאולוגיה השולטת. הראשונה תומכת והביקורתית

בסדר החברתי, כרוכה בממסד ומשוקעת בשיח התרבותי הרווח, בעוד שהשניה מבקרת את הסדר החברתי,

מתעמתת עם הממסד ומרוחקת מהשיח התרבותי הרווח. אותה גישה יכולה להיות פעם ממסדית ופעם ביקורתית,

לפי ההקשר (המרקסיזם – ביקורתית באמריקה, ממסדית בבריה"מ).

מעוניינת וראויה, ומכאן כמציאות הכרחית רואה היא אותה ההוויה לשמר את מעוניינת הסוצ' הממסדית

בהמשכיות העבר להווה וההווה לעתיד, בעוד שהביקורתית מעוניינת בשינוי ההווה ע"י חשיפת ניגודיו הפנימיים

והמאבקים העומדים ביסוד המציאות החברתית. בפן העיוני (הפנים-דיסציפלינרי), הממסדית רואה את הסוצ'

כמדע נייטרלי, והביקורתית רואה אותה כמעורבת חברתית, מחוייבת. לפיכך, הממסדית מעוניינת באובייקטיביות

אך למעשה היא מנציחה את אי-השוויון בכך שנותנת לו גושפנקא, בעוד שהביקורתית היא ביקורתית במופגן –

הישראלית רואה את החברה והשוויון האנושיים. הביקורתית החירות לערכי על מחוייבותה בגלוי מצהירה

כמכלול, בעוד שהממסדית אינה רואה מבנה חברתי כולל אלא מגוון של קבוצות, ארגונים ומוסדות. הבעיות

שהממסדית צופה בהן הן מוגבלות ומתוחמות, והשינוי החברתי הוא לא ניסיון לשנות את הסדר החברתי אלא

טיפול בדיס-פונקציות.

הסוציולוגיה הממסדית: ממלכתיות ומערכתיות

כבר בתחילתה הסוציולוגיה הישראלית פעלה בזיקה לממסד הישראלי המתעצב, והתיישבה מבחינה פוליטית מעט

, ועוצבה מראשיתה כמכשיר מדינתי שנועד-1948/9שמאלה מן המרכז. היא נוסדה כדיסציפלינה באונ' העברית ב

לסייע ולייעץ לקובעי המדיניות. נשאל, מדוע הסוציולוגים פעלו כך?

יצרנית,.1 לא בעבודה שעסקו כיוון נחיתות בעמדת היו הסוציולוגיה – הם של הקבוצתיים האינטרסים

והתגייסותם לטובת המדינה הביאה להם יוקרה ותמיכה תקציבית.

הסוציולוגיה הישראלית הייתה קשורה לסוצ' האירופאית (שהיא יותר תיאורטית מהסוציולוגיה האמריקנית)..2

להיות לסוצ' האמריקנית. בשביל יותר ולהידמות לשינוי רעיונית, הביא לרצון לאירופה מבחינה החיבור

ישומיים צריך נתונים, ולמדינה יש מאגר של נתונים. לפיכך, הרצון לשמור על קשרים טובים הביא לשיתוף

הפעולה.

החשוב ביותר – הזדהותם האידיאולוגית וקירבתם לרגשית והחברתית למדינה החדשה ולהנהגתה. זה הקשה.3

על פיתוח סוציולוגיה ביקורתית בישראל.

ממלכתיות – היתה ציונות בנוסח ממלכתי, רוויה באידיאולוגיה השולטת (-50הסוציולוגיה שהתפתחה בשנות הזוהי תפיסה ומדיניות שקידם בן-גוריון. את הממלכתיות ניתן לראות כביטוי מקומי ישראלי, היסטורי, ללאומיותההבנייתית. לתפיסה זו, המדינה היא המוקד של הסמכות המוסדית, והמדינה נותנת את ההשראה המוסרית.תפיסה זו ביקשה לאחד את כל הפלגים של החברה, ולשים מעל כולם את הפיקוח של המדינה, וזאת כאשר

). המדינה היא זו שמנסה להכתיב את האידיאולוגיה והמוסר (פעולה של איחוד ומיסוד מדינתי

הס"י אימצה את הפרדיגמה הפונקציונלית-סטרוקטורלית, בנוסח האמריקני של פארסונס. גישה זו תאמה את

הממלכתיות כי היא מדמה את החברה ל"מערכת" עם לכידות תרבותית-אידיאולוגית וחלוקה מבנית-תפקודית.

חלקי המערכת ממלאים את צרכיה ומאפשרים את שימורה, והשלטון הפוליטי ממונה על התוויית יעדי האירגון,

3

של פארסונס). החברהagil ב-goalגיוס המשאבים וביצוע המטלות, ולא כגוף עם אינטרסים כוחניים כלשהם (ה-

נתפסת כישות אורגנית שמטרתה שימור והמשכיות, ואין כאן התייחסות למאבקים כוחניים או להכרעות ערכיות.

יצר את הסוציולוגיה שממזגת את הממלכתיות עם המערכתיות. מגעיו עם הסוציולוגיהשמואל נוח אייזנשטט

הפרסוניאנית האמריקנית הפכה אותו לאחד מראשי האסכולה המערכתית בעולם. ספרו "החברה הישראלית"

מציג את תהליך בנייתה של החברה הישראלית בגרסתה של תנועת העבודה ומנקודת ראייתה של החברה עצמה.

:ביקורות על אייזנשטטכמה

– הוא מגדיר אותה כחברה יהודית ומציג את הוא תוחם את גבולות יחידת הניתוח של החברה הישראלית.1

החברה הלא-יהודית בארץ כגורם "חיצוני". ערביי ישראל מוצגים כ"מיעוט" בפרק מובחן ונפרד עבורם.

מתעלם מהקונפליקט היהודי-ערבי שעיצבבניתוח התהליך ההיסטורי של היווצרות החברה הישראלית הוא .2

. הוא דן בבעיות של הערבים בישראל ולא בבעיה של יהדותה של ישראל, וכך מניח אתאת החברה הישראלית

מה שדורש חקירה – כיצד נוצרה "החברה הישראלית" מתוך היסטוריה יהודית ובתוך סביבה ערבית, ומה

ההשלכות של היווצרות חברה בנסיבות כאלה.

של אייזנשטט מניח שני יסודות – הראשון, על המזרחיים לוותר על זהותם ניתוח קליטת העליה המזרחית.3

התרבותית המסורתית, והשני, שרק אם יטמעו בתרבות המודרנית הישראלית ייסגר הפער העדתי. בנוסף, לא

נבחנה שאלת המפגש בין הקבוצות ולא נבחנו ניגודי אינטרסים במבנה הכלכלי-חברתי, שכן הונח כי המדינה

הקולטת מייצגת את טובת הכלל, וכאן באה לידי ביטוי תמיכה פאסיבית באי-שוויון.

מפעלם של "החלוצים", מייסדי תנועת העבודה, מבואר כ"מיסוד האידיאולוגיה", כלומר בניית חברה על תשתית

של "שמרנות המיסוד. המכניזם אל האידיאולוגיה מן הדגש החברה, מועבר של צמיחתה ערכים. עם של

מהפכנית" שפיתחה תנועת העבודה, כלומר היכולת לספוג שינויים תוך שימור היסודות הקיימים, מסבירה את

קטנה, שעם לקהילה חלוצית אוטופיה בבחינת הוא הסוציאליזם לממלכתיות, שכן מסוציאליזם המעבר

התבגרותה יכולה לתפקד כמערכת חברתית לכל דבר.

:שלושה תקופות לאסכולה המערכתית בס"י

עד מלחמת יוהכ"פ-48 – היווצרות הס"י ושליטה, במקביל לתקופת ההגמוניה של מפא"י, מ הפונקציונליזם.1

(התקופה שנידונה עד כה).73בשנת

' בו תנועת העבודה איבדה את השלטון77 עד המהלך של -70 – מתחילת שנות ה הפונקציונליזם המשופר.2

בממסד. בתקופה זו התעצם הפער בין האידיאולוגיה המוצהרת של תנועת העבודה לבין הפרקטיקה הפוליטית,

וכך גם בסוציולוגיה גבר הצורך לגשר בין ההומוגניות התיאורטית להטרוגניות החברתית. זה נעשה ע"י הוספת

. כך, משה שוקד ותחום האנתרופולוגיהמרכזי משנהרמות ניתוח נמוכות יותר מרמת המערכת הכללית –

החברתית קיבלו את המערכתיות בדיון המאקרו-חברתי אך סברו כי ברמת המיקרו קיימים קונפליקטים

שמבטאים את קשייהם של אנשים בתהליך הקליטה. אולם, הקונפליקטים הללו לא מהווים ניגוד חברתי-

מהותי, אלא הם ספיחים של תהליך הקליטה שנתפס עדיין כמוצלח. כמו כן היתה את הסוציולוגיה הכללית

. הסדר וההסכמה החברתית אינו הנחתליסק והורוביץשהוסיפה את רמת מרכזי-המשנה למסגרת העל, של

מוצא ברורה מאליה כאן, אלא הם תולדה של משא-ומתן בין המרכז לבין מרכזי- המשנה המאזנים זה את זה.

הפרירפיה לא הוצגה כאן כגרורה של המרכז, כ"חברה" של ה"חלוצים", אלא כבת ברית של המרכז. ספרם של

, מועד אירוני שכן מפא"י איבדה את שלטונה זמן קצר לאחר מכן.-77פיסק והורוביץ יצא ב

– לאחר הנפילה של המערך, אובדן השליטה וההגמוניה של תנועת העבודה. התהייה הפונקציונליזם המבוקר.3

למשל רואים אנו חדשה. כך דרך ולחיפוש הראשונית המוצא לנקודת להתכחשות הביאה הכישלון על

הוא-80, אולם עדיין ברוח התקופה ולא בנימת ביקורת עליה. בשנות הרפלקסיביות עצמית של אייזנשטט

החליף את הפרספקטיבה המערכתית לפרספקטיבה ציווילציונית, והוא מצייר את ישראל כגילום הציוויליזציה

היהודית, בה קיים מתח בין אוניברסליזם (המיוצג ע"י העבודה) לבין הפרטיקולריזם (המיוצג ע"י הליכוד).

וליסק, ב"מצוקות רוח היהדות. הורוביץ עם בהזדהות כאן הוחלפה ההזדהות הקודמת עם הממלכתיות

, רואים את ישראל כמערכת הנוטה להתמוטט בשל עומס יתר של תביעות מצד-1990באוטופיה" שיצאה ב

פונקציונלית, אבל כמערכת הישראלית החברה את מתארים עדיין שלה. למעשה, הם מערכות-המשנה

בין המרכז למרכזי המשנה בגלל דרישות היתק של האחרונים. הפעם יש כאן נוצרת ההסכמיות כבר לא

, אבל החברה עדיין1977דיספונקציות, "מצוקות" המפירות את השלווה האידיאלית ששררה, כביכול, עד

נתפסת כמסגרת מוסדית ולא כשדה של שליטה.

4

הקשרי השיח הסוציולוגי ומבנהו: גישה פוסט-קונית

, גם בשם ההלימה האידיאולוגית שלה עם האידיאולוגיה השולטת-70כאמור, אסכולת ירושלים שלטה עד שנות ה

אייזנשטט) מנעה וריכוזית (בידי קטנה, הומוגנית היתה לסוציולוגיה המחלקה מוסדיות, שכן מסיבות וגם

ומה הביא לאיבוד כוחה של-70התפתחות של חשיבה סוציולוגית חופשית וביקורתית. איך קרה השינוי בשנות ה

הגישה המערכתית?

גידולה של מערכת החינוך והתפצלותה הביאו להחלשת השליטה הממורכזת מירושלים על השיח בס"י..1

, שלוותה בביקורת-90ירידה במעמד הסוציולוגיה הפונקציונליסטית בסוציולוגיה המערבית בכללה בשנות ה.2

על התעלמותה מניגודי אינטרסים בחברה ובתפיסה שהיא נותנת כסות "מדעית" לאידיאולוגיה הקפיטליסטית

(כמו גישת המודרניזציה שהצדיקה את הקולוניאליזם). מדובר בתולדה של הגל הרדיקלי שעבר על האונ'

.-60בעולם בסוף שנות ה

מהשינוייםיותר מכל דבר אחר, המשבר בגישה הדומיננטית וההיווצרות של מספר גישות ביקורתיות נבעו .3

– החברתיים והפוליטיית בישראל

(המהפיכה המדעית של תומס קון) נסביר את הקשר בין השיח הסוציולוגי ושינויו לביןגישה פוסט-קוניתלפי

השינויים בחברה ובפוליטיקה. קון הראה שהמחקר המדעי מושתת על פרדיגמות ומשתנה תוך משברים ומעבר

אנו למחקר. במדעי-החברה הטרום-מחקריים הפרמטרים בחשיבות מכירה זו לאחרות. תפיסה מפרדיגמות

נדרשים לעשות מספר שינויים בגישתו של קון – א. הכרה בכך שיש גורמים חוץ-מדעיים, חברתיים ותרבותיים,

המשפיעים על הגישה המדעית. ב. המצב הנורמלי של פעילות מדעית הוא ריבוי פרדיגמות שונות. ג. הפרדיגמות

אינן טוטאליות ויכולה להתקיין ביניהן הידברות והבנה. מכאן נובע כי יש זיקה בין השינוי הפוליטי- חברתי לבין

השינוי בשיח הסוציולוגי. שלבי השינוי בשיח הסוציולוגי תואמים את גילגולי החברה הישראלית – עם שקיעת

החל השלב השני בתולדות השיח הסוציולוגי. הביקורת החריפה על73תנועת העבודה באופן חריף אחרי מלחמת

להיווצרות גישותחפפההממסד מצד שתי שכבות חברתיות (מעמד השרד האשכנזי ומעמד העובדים המזרחי)

והסוציולוגיה הממסדית-80חלופיות מרכזיות לסוציולוגיה הממסדית. בשנות ה , כשהתבסס המשטר החדש

היתה במגננה, הגישות הביקורתיות כבר קבעו מבנה שיח חדש והן אף מובילות את הדיון הסוציולוגי (למרות

שהגישה הממסדית היא עדיין רבת השפעה). כך נוצרו גישות שונות ומנוגדות אשר ביניהן יש מחלוקות אך גם

הזנה הדדית.

של הזיקה בין השינוי בשיח הסוציולוגי לשינוי הפוליטי:שלושה היבטים חשוביםישנם

שללדמוקרטיזציהעליית הימין לשלטון טשטשה את הזיהוי שהיה נהוג בין חברה, תנועה ומדינה, וכך הביא .1

השיח התרבותי והאקדמי.

אין מעבר בשיח הסוציולוגי מהגמוניה שמאלית לימנית, כפי שהיה בחילופי השלטון, אלא מעבר מהזדהות עם.2

השלטון לעמדה אוטונומית יותר. שינוי המוקד מסמן את התהוותה של תרבות פוליטית משוסעת.

בניגוד לעליית הימין הפוליטי לשלטון, רוב האידיאולוגיות הסוציולוגיות כיום ממוקמות שמאלה מן המרכז,.3

וזאת בגלל הזדהותה של האינטיליגנציה הישראלית עם "ערכי תנועת העבודה".

ראינו כי קיומן של גישות סוציולוגיות-ביקורתיות התאפשר רק עם שבירת האידיאולוגיה ההגמונית בחברה ועם

גישות עיקריות בסוציולוגיה הביקורתית6מאבקן של קבוצות חברתיות שונות על הכרה בזהותן וענייניהן. נפרט

(הראשונה היא הפונ' המשופר והמבוקר בתקופה הראשונה שכבר פירטנו):-70שהתפתחה החל משנות ה

– יונתן שפירא היה דוברה הראשי של סוציולוגיה "תל-אביבית" העומדת בניגוד לזו הירושלמיתאליטיזם.1

. סוציולוגיה זו המעיטה בחשיבותם של ערכים והכחישה את ההסכמיות, תוך התמקדות-70בראשית שנות ה

הובריאנית-שמאלית הגישה של התפתחותה עקב נוצרה זו החברה. גישה שבבסיס ובניגודיות בכוחניות

בסוציולוגיה המערבית, שגישרה בין הסוצ' המרקסיסטית לזו הפרסוניאנית, כאשר היא היתה ערה לניגודי

. המימד המרבד הוא הסמכותככוחני ביסודו ולאו דווקא כלכליאינטרסים בחברה אך ראתה את אי-השוויון

צידוק סיפקה אייזנשטט של שעבודתו בישראל. בעוד הפוליטי השינוי זו לגישה הארגונית. בנוסף, תרם

סוציולוגי להגמוניה של תנועת העבודה, עבודתו של שפירא סיפקה את הצידוק לסיומה של הגמוניה זו. שפירא

היטב ניכר העבודה, וזה של הביורוקרטי השלטון ובגנות הבינוני המעמד ערכי בזכות פוליטית התבטא

בעבודותיו. גישתו טענה שהחברה הישראלית היא דמוקרטית רק באופן פורמלי ולא באופן מהותי: היא אינה

שומרת על זכויות הפרט והמיעוט ואינה מיוסדת על הסכמה ערכית אלא על מניפולציה כוחנית. ב"אחדות

העבודה ההיסטורית" הוא עוסק באליטת הכוח הישראלית. בניגוד לקדימות האידיאולוגיה שהציג אייזנשטט,

5

שפירא מציג את האליטה השלטונית של אחדות העבודה כקבוצת עסקנים שאפתנית ותככנית, שיצרה לעצמה

כוח בלתי-מעורער (כשתיווכה בין הפועלים בארץ הסרים משמעתה לבין הכספים הנתרמים למפעל מוקד

הלאומי), וזה מה שהסביר את הצלחת התנועה (ולא האידיאולוגיה). תנועת העבודה מנוהלת רק " לכאורה"

' שפירא חוקר את תבוסתה של77באופן דמוקרטי, ולמעשה קיימים בה מנגנוני שלטון אוליגרכיים. משנת

האליטה הזו ואת עליית הימין. לטענתו, האליטה הובסה משום שלא היה לה דור המשך (הדור החדש הוכשר

ופוליטי רעיוני וסבל מחסך ). הוא סובר כי השלטון עבר לאליטה מסוג אחר – מפוליטיקה1רק למלחמה

מנהלית עם מנגנונים ביורוקרטיים הוא עבר לפוליטיקה הצהרתית המבוססת על שילהוב ההמונים ורטוריקה

לאומנית. הימין עלה לא משום שהציע פתרונות מעשיים אלא משום שהציע "זקיפות קומה" לקבוצות שכבודן

ואת הדור השני של נרמס בשלטון הקודם: יוצאי המחתרות הימניות שהיוו את הגרעין למפלגת חירות

המזרחים. החסרון העיקרי של הגישה הוא התמקדותה בכוחניות, בעיקר בכוחניות האירגונית, מונעת ממנה

לזהות גורמים והשלכות תרבותיים וכלכליים, וכמו קודמתה היא סובלת מחוסר דיאלקטיות (חד-מימדיות).

היא מציירת את הפוליטיקה כזירת כוח ללא השלכות כלכליות וחברתיות. היא רואה אך ורק כוח והיא צינית

במובן שהיא שוללת מראש כל שינוי חברתי.

– אם הגישה האליטיסטית ייצגה את האופוזיציה של המעמד הבינוני לתנועת העבודה, גישה זו,פלוראליזם.2

שבראשה עמד סמי סמוחה מאוניברסיטת חיפה (הסוציולוג הישראלי הראשון ממוצא מזרחי), ייצגה את

בחברה הישראלית, בעיקר הקבוצות המקופחות והמדוכאותהאופוזיציה של והערבים . כאן ישהמזרחים

לעיסוק ב"מערכת" הכללית מעיסוק שבחברהמעבר השונות מתמקדתבקבוצות הפלורליסטית . הגישה

קורת-גג תחת המתקיימות אתנו-תרבותיות יחידות של הטרוגניות יש פוסט-קולוניאליות, בהן בחברות

אחת. שאלת המוצא של הגישה נוגעת לשילוב הקבוצות השונות במסגרת העל, כשקיימים שלושהמדינתית

דפוסים: שילוב מקביל, אקווייאלנטי (זיקה שווה של הקבוצות למסגרת), שילוב מבדיל, דיפרנציאלי (לכל

קבוצה מעמד שונה במסגרת העל) ושילוב מכליל, אונברסלי (אין מעמד לקבוצות, כולם מקושרים באופן בלתי

–בחברה הישראלית קיים שילוב מבדילאמצעי למסגרת העל והמדינה מכירה משפטית באזרחים כשווים).

וקואופטציה, הדתיים פטרנאליזם באמצעות במיעוט להטמיעם שיש היא והתפיסה רוב הם המזרחיים

נתפסים כמיעוט נבדל אך שווה, והערבים נתפסים כזרים ולכן לא משולבים אך נשלטים ע" י המרכז. ישראל

מלכתחילה נוהגת בשליטה כוחנית (והפרדה תרבותית וגם יצירת תלות כלכלית) כלפי המיעוט הערבי, אולם

מדיניות השליטה החלה להישחק ואצל היהודים והערבים החלה הכרה באפשרות-70סמוחה סבור שמשנות ה

'67של שילוב שמבוסס על רמה גבוהה יותר של הבנה. הלאומיות הפלסטינית העולה אצל ערביי ישראל לאחר

ובתקופת האינתיפאדה לא הביאו, לפי סמוחה, להחרפת שלילתם את מדינת ישראל, אלא דווקא לדרישה

גוברת להשתלבות שוויונית בה.

לשינוייה (מימד פוליטית תוכנית אותה, וגם מציעה מבקרת אלא המציאות את מתארת רק לא הגישה

נורמטיבי בנוסף על המימד האנאליטי) – סמוחה ראה את הבעיה באידיאולוגיה הציונית שמונעת מהחברה

להומוגניזציה הממלכתית הציונית השאיפה לביטול והומאנית, וקרא דמוקרטית, פלורליסטית להיות

תרבותית, ולכינון "פלורליזם דמוקרטי" ( הכרה בקבוצות השונות כלגיטימיות וכשוות-ערך בחברה). הגישה

והצעת ביקורת גם בישראל, היא מהווה קבוצות בין אי-שוויוניים יחסים מנתחת רק לא הפלורליסטית

אלטרנטיבה לתשתית האידיאולוגית והמוסדית של ישראל. סמוחה מדגיש שהמבנה הקיים הוא הבעייתי, ולא

של המבנה. הגישה מסמלת את ה" פוליטיזציה" של השיח הסוציולוגי בדיספונקציות או מדובר בחריגות

הישראלי, כשהיא דנה בצורך לשנות את החברה.

המאוחרות, למרות שרבים-70 – בסוציולוגיה הישראלית לא היה כל סממן מרקסיסטי עד שנות המרקסיזם.3

מהאינטלקטואלים ביישוב היו קשורים לתנועות פועלים. לכך יש ארבע סיבות: א. הסוציולוגיה שכנה באונ'

העברית, שם שכנה אינטיליגנציה לא סוציאליסטית. ב. הקירבה לעבודה לא עוררה דיון מרקסיסטי שכן הזרם

המרכזי בו היה ממלכתי ולא סוציאליסטי. ג. האינטיליגנציה השמאלית של העבודה היתה באופוזיציה לשלטון

ה בשנות האמריקנית שאומצה וקיבוציים. ד. האוריינטציה פנים-תנועתיים בדיונים הביאה-50והתרכזה

להתעלמות ואף לפסילת המרקסיזם.

המרקסיזם בישראל צמח באונ' חיפה, עקב הפגשתם של קבוצות סטודנטים תוססות ורדיקליות בה: יוצאי

קיבוצים מאוכזבי תנועת העבודה, סטודנטים ערבים, פמיניסטיות,יוצאי מרוקו ועוד. כך נקלטה רוח השמאל

אם לגישתו של שפירא הרעיונות אינם הכוח המוביל, מדוע דבר זה הוא בעל חשיבות לכישלונם?1

6

יצא לאור כתב העת הסוציולוגי הביקורתי הראשון-1978החדש בחיפה כמו בקמפוסים רבים ברחבי העולם. ב

בישראל ("מחברות למחקר ולביקורת"), שניתח את המבנה המעמדי המתהווה בישראל: מעמד בינוני אשכנזי

מול מעמד העובדים המזרחי. הם גם עסקו בקבוצות מקופחות אחרות (נשים, ערבים וכו'). המודל המרקסיסטי

בישראל שילב בין דיון כלכלי לבין גורמים פוליטיים בישראל.

- המעמד הבינונילגבי ) הגדירו את המעמד החדש כ" מעמד בינוני תוצר המדינה". הם1979 (כרמי ורוזנפלד

ראו את המדינה עצמה כמקור לשליטה כלכלית (בניגוד למרקסיזם המסורתי שרואה את מבנה העל כמשקף

, לצד המעמד הבינוני הוותיק, נוצר-50את מערכת הכוחות המעמדית שבבסיס הכלכלי). הם ראו שבשנות ה

לא-50מעמד בינוני "ממלכתי" שניזון ממקודות ציבוריים. לפיהם, שינויי האוריינטציה של מפא" י בשנות ה

תפקידית, אלא הסתגלות לצורך ימניתהיו מדינית-כלכלית בלאומנותכמהפיכה גם כרוכה , שהיתה

והביורוקרטיה המדינה יסודות: מרכזיות שלושה על שהושתתה חברתית תבנית מליטריסטית. נוצרה

חוץ וחימוש, ומדיניות ופיתוח גבוהה רמת חיים חוץ מאסיבי שאיפשר בפיתוח הכלכלי, סיוע השלטונית

וביטחון תוקפנית. השכבה השולטת הישראלית נישאה על כל אלה.

, בההתהוות חלוקת העבודה העדתיתחוקרים אחרים (שלמה סבירסקי, דבורה ברנשטיין ועוד) ניתחו את

האשכנזים היו בעלי ההון (אותה בורגנות תוצר המדינה) והמזרחים היו משוללים מההון ומתגמוליו. בעוד

אי-התאמה של כתוצאה העדתית הדיפרנציאציה את המודרניזציה) ראתה המערכתית (וגישת שהגישה

תרבותית (מסורת מול מודרנה), המרקסיסטים ראו אותה כתוצאה של הפיתוח הכלכלי בישראל שיצר בו-

זמנית את שני המעמדות. בתפיסה זו קיימת התובנה לפיה קבוצות "מפותחות" ו"בלתי-מפותחות" נוצרות

במשותף, בתהליך שבו פיתוח ותת-פיתוח הן צדדים משלימים ולא מנוגדים של מערכת אחת (במקרה זה,

התיעוש הישראלי). המערב מתפתח תוך "ניחשול" ויצירת תת-פיתוח בארצות אחרות. לפיכך, מצבם הנחות

של המזרחים הוא כתוצאה משילובם בכלכלה הישראלית ולא בשל תכונותיהם התרבותיות. סבירסקי לא רק

הציג את אי-השוויון אלא גם נתן במה למען הגברת השוויון.

ו"עדות"הניתוח המעמדי-עדתי ליחידות הניתוח של המערכתיים בדבר "החברה האזרחית" מחד התנגד

ע"י כ"קליטה" נתפס לתיאור המזרחים בלבד. המפגש המכונה אצל המערכתיים שימש מאידך, כשעדות

המעמדיים כמפגש בין בעלי אינטרסים מנוגדים – בעלי הון מול עובדים שכירים, כלומר "קליטה בחברה

הגישה המערכתית). ולא תרבותי (ההסבר של כלכלי לפערים הוא קפיטליסטית". ההסבר של המעמדיים

המערכתיים ניבאו שהפער יצטמצם תוך כדי "חינוכם מחדש" של העולים ורכישות מיומנויות על-ידם, בעוד

שהמעמדיים טוענים כי חלוקת העבודה רק משעתקת את עצמה וכי השולטים בהון רק יעצימו את הונם והפער

יגדל. הם מבקרים את מדיניות הפיתוח של ממשלת ישראל, כביכול למטרת "סגירת פערים", בכך שהיא

תורמת לשימור השכבות הנחשלות ודוחפת אותן להיות כוח העבודה של החברה. הם ניבאו כי בסופו של דבר

הקבוצות בין פוליטי לעימות שתביא מעמדית תודעה להיווצרות תעמיק, עד לעדה המעמד בין החפיפה

("המהפיכה המרקסיסטית"). עיירות הפיתוח והחינוך לא נכשלו במשימתם – הם דווקא הצליחו לשמר את

מעמדם של המזרחים והערבים כפרולטריונים. הגישה סוברת כי "תנועת העבודה" היא למעשה ההתארגנות

של המעמד השלט, ולכן היא לא יכולה לייצג את מעמד העובדים. כדי לשנות את חלוקת העבודה הבלתי-

שוויונית יש לבצע "מהפיכה ציונית שניה", להבטחת החזון השוויוני המוצהר של הציונות הסוציאליסטית. על

המזרחים להתארגן למאבק ולתבוע כי השליטה על חייהם תימצא בידם.

. מיכאלקבוצות כוח ואירגונים ביורוקרטיים, בו הדגש מושם על מרקסיזם-ובריאנימגמה חיפאית נוספת היא

קונפליקטואליים. ההתגוששות הם ומועסקים מעסיקים ובתוך בין היחסים זו, לפיה לגישה שייך שלו

הפוליטית בין מעסיקים למועסקים מוכרעת ע"י פשרות בין קבוצות בעלות עוצמה, תוך הוצאתן לשוליים

ושימור תנאיהן הירודים של קבוצות אחרות. בעוד שהקבוצות של העובדים המאורגנים (ההסתדרות, העובדים

בסקטורים הציבוריים) נהנות ממצב זה, העובדים הבלתי-מאורגנים (בסקטור הפרטי) סובלים ממנו.

המרקסיזם מאבד מחשיבותו בשיח האקדמי עם הזמן, אך עדיין לא הגיע קץ התיאוריה ואי אפשר להשליך

מקריסת המשטר הקומוניסטי למצב התיאוריה המרקסיסטית.

- גם זו תוצאה של הפעילות בקמפוס החיפאי, והוא כמו המרקסיזם תולדה של השפעות פמיניסטיותפמיניזם.4

הנשים (בחלוקת לשוויון שהתנהל ותיקה. המאבק מקומית תנועה של היסטוריה מאשר יותר חיצוניות

. נדמה היה כי הנשים השיגו הרבה,-30התפקידים ושוויון פוליטי) בתקופת היישוב נעצר כבר בשלהי שנות ה

התפתחה הפעילות-70אולם הצרכים הכלל-לאומיים דחקו לשוליים את שאלת הנשים. בראשית שנות ה

7

הפמיניסטית הן באקדמיה והן בחברה הישראלית הכללית. בחיפה הוקמה תנועת "נשים למען חברה מחודשת"

שאלת מעמד האישה כבר-80. בשנות ה-73(נלח"ם). מרשה פרידמן – חברת הכנסת הפמיניסטית הראשונה, ב

הוצבה על סדר היום, אם כי במשמעות הליברלית שלה (שאלת אי-השוויון והקיפוח היחסי) ולא נידונה שאלת

השליטה הגברית והצביון הגברי-לוחמני של התרבות הישראלית.

מדעי-החברה לא עסקו-70העניין הפמיניסטי באקדמיה התפתח בהתאם להתפתחויות החברתיות: עד שנות ה

בנשים כקטגוריה חברתית שיש לחקור את בעיותיה, כי חשו שוויוניות קיימת והסכימו באופן עקרוני על

חלוקת תפקידים מינית (פונקציונליזם). נסיונות אקדמאים לתוכניות לימודים וכתבי-עת פמיניסטיים החלו

החל התחום לקבל היקף ועומק ראויים. -90, ורק בראשית ה-80בשנות ה

שלושה מגמות פמיניסטיות בישראל, שנבדלות גם באופן בו הן מגדירות את בעיית האישה וגם בהשלכות

– דפנה יזרעאלי חושפת את המעמד האמביוולנטי של הנשים בארץ,פמיניזם ליברליהפוליטיות שלהן –

המשתתפות בכוח העבודה מצד אחד אך נדרשות לתפקידיהן המסורתיים מצד שני. הפתרון המוצע כאן הוא

פעילות חקיקתית והסברתית (סוציאליזציה וחקיקה) להגברת המודעות לשוויון ולאכיפתו. תפיסה זו מקבלת

–פמיניזם סוציאליסטיכנתון את אי השוויון המעמדי ומסתפקת בתביעה לשוויון הזדמנויות בתוך כל מעמד.

דבורה ברנשטיין אינה רואה בכלכלת השוק, ב"מודרניות הכלכלית" , כתורמת לשיוויוניות, בניגוד ליזרעאלי.

היא טוענת שכוחות השוק יוצרים פערים בין עובדים. היא רוצה להבין מדוע בתנועת העבודה, שבמסגרת חזונה

היה שוויון לאישה, לא הושגה המטרה, ומסבירה כי מאבק הפועלות לשוויון בתקופת היישוב נבלע בסדר היום

מעבר אחד שלב הולכת לעניינן. היא חשיבות ייחסה שלא תנועה פעולה" עם הלאומי, והנשים "שיתפו

פמיניזם רדיקלילליברלים ודורשת התארגנות עצמית של הנשים, דוגמת חוות ההכשרה מראשית ההתיישבות.

סוציו-כלכלי מאי-שוויון מקיפוח (ליברלים) או סובלות רק לא שנשים טוענת סבירסקי – ברברה

. דיכוי הנשים בא לידי ביטוי בכלמשליטה ומדיכוי הנובעים מהיחסים בין המינים(סוציאליסטים) אלא גם

האספקטים של החיים. אלימות נגד נשים היא פעולה של סימון יחסי השליטה בין המינים. כאן, הפמיניזם הוא

תפיסת עולם חברתית מקיפה.

בניגוד לליברלי שמקבל את אי-השוויון הבין- מעמדי כנתון ומסתפק בתביעה לשוויון בזדמנויות בין גברים

בעיה באי השוויון וההיררכיהלנשים באותן שכבות חברתיות, הפמיניזם הסוציאליסטי והרדיקלי רואים

. הסוציאליסטי מכיר באי השוויון החברת השוק בין המעמדות ובין המינים ותובע מאבק לתיקוןבחברה עצמה

התחומים, ומעוניין בכל נשים דיכוי של כמקור הדברית החברה כוחניות את מדגיש העוולות. הרדיקלי

.בהתארגנות נשית נבדלת ובסולידריות נשית פנימית

הציונות).5 על הישראלית –קולוניזציה (ביקורת החברה תשתית כלפי ביותר הביקורתית הגישה – זוהי

, המלווה בעימותתהליך ההתיישבות בארץ. היא רואה את החברה הישראלית כחברה מתנחלת, ואת הציונות

מתמשך עם החברה המקומית, כגורם המכריע בעיצוב החברה הישראלית (ולא ערכים - פונקציונליזם, יחסי

כוחות פנימיים – שפירא וגם לא יחסים מעמדיים – מרקסיזם, כמו בשאר הגישות).

הסוציולוגיה הממסדית של אייזנשטט קיבלה את התפיסה המנוגדת לזו, היא התפיסה העצמית הרשמית של

ישראל, לפיה זוהי "ארץ ללא עם לעם ללא ארץ", ולא ראתה בסכסוך הישראלי-ערבי כתופס מקום בעיצוב

החברה הישראלית. תיאוריה רדיקלית זו רואה בסכסוך על כל מרכיביו – החברה היהודית, החברה הערבית

והמפגש ביניהן – מסגרת הסברית מרכזית להבנת החברה הישראלית עצמה. היא התקבלה מאוחר יחסית

. -67לשיח הסוציולוגי, רק בעקבות המחלוקת הפוליטית בדבר השטחים הכבושים ב

גירסאות לגישת הקולוניזציה – – מדגישה את המאבק הכוחני על הטריטוריה.קולוניזציה ובריאניתשני

קימרלינג טוען כי התהליכים הפנימיים בחברה היהודית ניתנים להבנה מהמפגש הדו-לאומי. לגישתו, ְסָפר פנוי

לקולקטיביזציה, כמו מיושבת) גורם מוגבל (טריטוריה ספר לאינדיבידואליזציה, ואילו גורם להתנחלות

ביישובים הלאומי, ולעבדן בהון אדמות לרכוש צורך היה קרקעות על להשתלט הישראלי. כדי במקרה

שיתופיים, ואח"כ היה צריך להגן עליהם. כך נוצר משולש אמצעי ההתנחלות הציונית – רכישה, התיישבות

וכוחנות. קימרלינג מנסה להסביר את התהליכים הפנימיים בחברה היהודית מתוך הלוגיקה של המפגש הדו-

לאומי. לפי תזה זו, תנועת העבודה קיבלה את כוחה מתוך הצרכים של התנחלויות בתנאי ספר מוגבל.

– ההתיישבות והסכסוך גם כאן הם הגורמים המכריעים בעיצוב החברה הישראליתקולוניזציה מרקסיסטית

ובמעמד הבכורה של תנועת העבודה. כאן, הדגש אינו על מאבק על טריטוריה כמו אצל קימרלינג, אלא על

8

. שפיר רואה גם הוא ביישוב הארץ ובסכסוך גורם מעצב עיקרי בחברההמאבק הכלכלי על שוק העבודה

הישראלית, אולם לדעתו הדבר טמון במאבק על העבודה. שפיר רואה את היישוב היהודי כ"קולוניה טהורה",

כזו שכלכלתה מושתתת על עבודת המתיישבים בלבד. הוא משתמש ב"מודל השוק המפולח" כדי לתאר את

היחסים בין היהודים ספקי העבודה, היהודים חסרי ההון (הפועלים) והערבים. לפי מודל זה, כשבשוק פועלות

מספר קבוצות נבדלות, קבוצת עובדים מסויימת תנסה לשמור על יתרונה היחסי ע"י סגירת פלח השוק שלה

בפני קבוצות פועלים אחרות. הוא מיישם את המודל וטוען כי פועלי העליה השניה נקטו באסטרטגיה של פילוח

השוק כדי להיות מועסקים במקום הערבים. לשם כך היתה נחוצה התגדרות לאומית וסגירת האגף היהודי של

. מהרגע בוהלאומיות היהודית הנפרדת התפתחה מאסטרטגיה מעמדית זושוק העבודה בפני עבודה ערבית.

כך הובאו על החקלאות הפרטית, ולשם "כיבוש העבודה" והפיכתה לעברית הצליחו, היתה מעמסה רבה

ליהודים המזרחים ואילך נקבע המיקום החברתי שיוקצה מעתה שנכשל), ומכאן תימנית (פתרון יהודים

בחלוקת העבודה הישראלית – בין האשכנזים שמעליהם לערבים שמתחתם. כשזה נכשל, פועלי העליה השניה

עברו למאבק על כיבוש הקרקע באופן קולקטיביסטי, ע"י הון לאומי. מכאן נוצר שוק עצמאי ליהודים בלבד.

כך, מאבק של קבוצת פועלים אחת באחרת היבנה את הלאומיות הישראלית והפך את הפועלים למממשים

היחידים של הציונות. האליטה הלאומית הישראלית, שקראה לעצמה סוציאליסטית, נוצרה ע"י ההיפך הגמור

לסוציאליזם – פילוח שוק העבודה.

', קימרלינג ושפיר שותפים לדעה כי המשך השליטה בשטחים מאיים לחסל את היסודות67באשר לכיבוש

האזרחיים והדמוקרטיים בחברה הישראלית. קימרלינג רואה זאת כמעבר ממדינת לאום למדינה קהילתית,

כך שהחפיפה בין המדינה לחברה קטנה ועתה המדינה שולטת על חברה אחרת, ומכאן הקולקטיב היהודי-

ישראלי מוגדר מחדש על בסיס פרימורדאלי-אתני. לעומתו טוען שפיר שהתרבות הפוליטית הישראלית החדשה

משקפת את קשיי המעבר משיטת קולוניזציה טהורה מוגבלת בתביעותיה הטריטוריאליות (של תנועת העבודה)

לעבר קולוניזציה טהורה מוחלטת ששואפת להתפשטות טריטוריאלית בלתי-מוגבלת. גם קימרלינג וגם שפיר

רואים בקו הירוק כיום את הפתרון האפשרי וההכרחי היחיד לסכסוך הלאומי.

גישה זו היא אנטי-תזה לגישה של אייזנשטט ולגישות אחרות הממקמות את החברה הישראלית מחוץ לזמן

הפלורליסטית, המרקסיסטית הגישה מכיוון בסוצ' הישראלית, בעיקר הגוברת ולמקום. הרדיקליזציה

והקולוניזטורית, יצרה בסיס להידברות בין חוקרים ישראלים לחוקרים פלסטינים, שתורם להעמקת ההבנה

של שתי החברות שנוצרו זו בתוך עימות עם זו, ואף יתרון לשיפור ההבנה ביניהן.

לקראת סוציולוגיה פוסט-ציונית: שוויון בין שונים

עבר מהסדר בה. המוקד הביקורתיים הזרמים ועליית היחלשות הסוציולוגיה הממסדית לסיכום, ראינו את

מילולית תמכה הממסדית שבה. הסוציולוגיה ולניגודים הישראלית החברה של לרב-גוניות והקונצנזוס

במקביל תמכה מעשית ובשלום, אך באידיאולוגיה השוויונית, בעקרונות הדמוקרטיים, בפתיחות התרבותית

במדיניות הבלתי-שוויונית, באפליה ממוסדת, במדיניות של האחדה תרבותית ובמדיניות שמתעלמת מצרכיו של

הצד הערבי בסכסוך. הסוצ' הביקורתית שוללת את שתי המגמות שמתגברות היום בתרבות הפוליטית הישראלית

– המיליטריזם הלאומני והליברליזם הכלכלי, מגמות שמחזקות את האגרסיביות הישראלית ואת אי-הסובלנות

התרבותית ואי-השוויון החברתי-כלכלי בה. היא שואפת לסולידריות חברתית, פלורליזם תרבותי

הגישה הפונקציונליסטית-סטרוקטוריסטית – בניין אומה ובניית המוסדות בחברה הציונית:

שני צירים לקורס: הציר ההיסטורי והציר התיאורטי. נקודת הפתיחה של שניהם היא משותפת. כיום נדבר על העבודה•

. הוא הסוציולוג הישראלעבודתו של שמואל אייזנשטטהראשונה שניסתה לעשות את הסוצ' של החברה הישראלית,

שאיפיינה את הסוצ'גישה פונקציונליסטיתשזכה בתהודה עולמית גדולה ביותר והבכיר בסוצ' הישראלים. הוא מייצג

שהסוציולוגיה הישראלית בהמשך צמחה. נדבר על עקרונות היסוד של הגישה הזו, מתוך הנחה -50העולמית בשנות ה

. מתוך שיח, של ביקורת או של הסכמה, עם גישה זו

– האופן בו האליטה והמנהיגות של החברהההיסטוגרפיה הרשמית של ישראלמתוך ספרו של אייזנשטט נציג את •

הישראלית ביקשה לשרטט את ההיסטוריה הישראלית.

9

ולא פריט אחר של שפירא. המאמר השלישי במקראה. לשאלות על התרגיל לפנות1975לתרגיל הראשון – שפירא, •

לניבה ולא לערן (כי הוא אידיוט).

כפי שכבר אמרנו, השאלות שילוו אותנו לאורך הקורס נוגעות לגבולות הקולקטיב, הגבולות ההיסטוריים הגבולות•

הגיאוגרפיים, ומה מניע את עיצובה של החברה הישראלית (מה הגורם המשפיע על עיצוב החברה, מכוון אותה ומעצב

אותה?). לגבי עבודתו של אייזנשטט נבדוק את השאלות הללו.

הגישה הפונקציונליסטית של ש.נ. אייזנשטט:

.תקופת הישוב החדשבספרו של אייזנשטט הוא עוסק בתקופה המעצבת של החברה הישראלית, •

.כחברה מודרנית, אחת, בעלת בעיות ותכונות ספציפיותהתפתחות החברה הישראלית •

, שיש לה תכונות ובעיותאחתהתפיסה של אייזנשטט היא בהתפתחות של החברה הישראלית כחברה מודרנית

ספציפיות. זוהי נקודת המוצא שלנו בניתוח הפונקציונלי.

: לכידות חברתית אידיאולוגית וחלוקה מכנית-תפקודית.מערכתיות•

מרכיבים. זוהי מערכת עם כמערכת שיש לה גבולות מוגדרים, ושואפת לשיווי משקלהגישה הפונ' תופסת את החברה

(סוגיית האידיאולוגיה מרכזית בניתוח של אייזנשטט). למערכת החברתית יש צרכיםלכידות חברתית-אידיאולוגיתשל

(פרסונס) המוסדות החברתיים המתפתחים בהתאם לצרכים הללו ואמורים לענות עליהם.

. זוהי גישהשינוי שבא מבחוץמאפיין נוסף של גישה זו הבא לידי ביטוי בעבודתו של אייזנשטט הוא מאפיין של •

העוסקת ביציבות חברתית, בשימורו של הסדר החברתי הקיים, ולא בשינוי. הכלים שיש לפונקציונליזם לטיפול

השינוי בחברה נתפס בד"כ כשינוי בתנאים החיצוניים לה, אליהם היא מתאימהבתופעות של שינוי הם מוגבלים. לכן,

. לפיכך, אייזנשטט רואה את השינויים העוברים על החברה הישראלית כתוצר של תהליכים חיצוניים לה.את עצמה

במערכת יש לכידות אידיאולוגית, אבל חלוקת עבודה פונקציונלית. יש מרכיבים שונים של החברה, וצומחים בה•

חלוקת העבודה הזו היא פונקציונליתמוסדות, כשכל אחד מהם תפקידו לטפל בצרכים אחרים.

.התמקדות באליטה השלטונית כגוף מנהל הממונה על התוויית יעדים, גיוס משאבים וביצוע המטלות•

אייזנשטט מתמקד באליטה השלטונית וגם באליטה החברתית, ומתייחס אל המנהיגות כאל גוף מנהל מסויים, שממונה

על התוויית יעדים וקביעת מטרות (פרסונס, צרכי המערכת).

זו נקודת ההתחלה של אייזנשטט,1882 "הבילויים": התייחסות לתקופת הישוב כתקופה מעצבת. : 1882 ההתחלה – •

תחילת העליות. מהי משמעות הבחירה בנקודה הזו כראשיתה של החברה הישראלית? על כך בהמשך.

. המנוע להתפתחות: אידיאולוגיה מתעצבת מול מציאות•

המנוע שנעקוב אחריו להתפתחות החברה הישראלית אצל אייזנשטט הוא המנוע האידיאולוגי.

, התנגדות לחברה היהודית-המסורתית באירופה.מהפכניות: משותף לאידיאולוגיות הציוניות העיקריות•

: 1882-1948 גלי ההגירה היהודית,

קוים מאפייניםהמהגרים היהודים' אומדן מסהתקופהכינוי תקופת ההגירה

1עליה 1882-1903

מנית'תקופה עותאלף 20-30

עולים מרוסיה הצארית

בעיקר איכרות, התיישבות במושבות

"עובדים"חברי תנועות ציוניות בעיקר אלף 21903-191435-40עליה

3עליה 1919-1923

תקופת המנדטבהשפעת הצהרת בלפור ", חלוצים"אלף 35

לנוכח רדיפות בפולין, בורגנות ופרופסיונליםאלף 1924-193182 4עליה

10

בריחה מהיטלר, בורגנות ופרופסיונליםאלף 51932-1938217עליה

עליית מלחמת העולם

2-הניצוליםאלף 1939-4592

עליה לאחר מלחמת

העולםרובם מעפילים, עקוריםאלף 1945-194861

החברה הישראלית צומחת-1882. החל מכתוצר של גלי הגירההתהוותה של החברה הישראלית מאין ליש מתוארת •

. גלי ההגירה שפוקדים את פלסטינה העות'ומנית (שאינה יחידה גיאוגרפית מוגדרת ועצמאית) הםכחברת מהגרים

שמייצרים את החברה הישראלית.

: קהילותמשלוש קהילות עיקריות". ישוב זה מורכב היישוב הישןוכן, יש בארץ הזו יהודים, אותם אנו מכנים "•

חקלאיות, היושבות בעיקר בגליל (קהילות קטנות), קהילות דתיות-אשכנזיות הנמצאות בערים הקדושות ליהדות

(ירושלים, צפת, טבריה), וה-ס"ט, "הספרדים הטהורים", קהילה אמידה יחסית המורכבת בסוחרים, ויושבת גם כן

, המתקיימת בעיקר ע"י תרומותומתמקד בקהילה האשכנזיתבערים הקדושות. אייזנשטט כמעט אינו נוגע בס"ט,

הנאספות בקהילות יהודיות בתפוצה. כמובן שגם היו כאן ערבים אבל למי אכפת (גבולות הקולקטיב!)...

:תנועות ציוניות שונותבאירופה יש מדוע המהגרים הגיעו מאירופה? נקודת הפתיחה של אייזנשטט היא השאלה •

מרעיונות סוציאליסטיים-מרקסיסטים מצד אחד (אביב העמים) וכן מרעיונות לאומייםברוסיה הן מושפעות

מגוונים. את ההתגבשות הרעיונית של הציונות אייזנשטט רואה כחלק מאותן תנועות והתארגנויות הצומחות במזרח-

. רעיונות חדשיםממשבר ביהדות של מזרח-אירופהאירופה באותה תקופה, כאשר התפתחות הציונות מתרחשת

מסתובבים באויר, וקבוצות מתארגנות סביב המצב הזה, בהשפעת האידיאולוגיות הצומחות בגולה.

אלף איש, ומתוכה לא נשארו הרבה בארץ. עד10גלי ההגירה הראשונים הם קטנים ביותר. העליה השניה כולה היא •

העליה הרביעית העליות הן עליות קטנות, של בודדים-רווקים, רובם בנים למשפחות כמעט-בורגניות: סוחרים, קצת

משכילים, חשופים לרעיונות חילוניים ולחברה הלא-יהודית באירופה. הרעיונות המודרניים משפיעים עליהם. מפרידים

, אותו הוביל הרצל בשכנוע אחר המנהיגות האירופאית להכרה בצורך בישות יהודית,הציונות המדיניתבין הזרם של

הבאה לידי ביטוי בעליה לישראל.הציונות המעשיתלבין

היו בעיקר מרוסיה הצארית, התיישבו במושבות (מושבות הברון) והקימו נסיונות חקלאיים. הם לא העולים הראשונים•

הפקידות של הברון אחראית על כלהיו חקלאיים בהכשרתם, אבל זו היתה התעסוקה הקיימת. הם מקימים משפחות.

. הציונות שלהם דומה לציונות של "היישוב הישן", אולם הם חלק מהתנועה הציונית,תחומי חייהם. אין יסוד שיתופי

וזה מה שמבחין אותם.

(המהפיכה הקומוניסטית1905 מושפעת מאוד מהאווירה ברוסיה סביב מהפיכת ) 1903-1914 העליה השניה (•

הראשונה שנכשלה, אבל נחשבה למהלך מהפכני שהשפיע אידיאולוגית רבות על רוסיה). אנשי העליה השניה,

הציוניים, שמבינים שהם לא יוכלו להשתלב במהפכנות הרוסית, לוקחים את הרעיונות הללו איתם, מחברים אותם עם

הציונות המעשית ומחליטית להגר. הם באים כבודדים, צעירים. יש להם השכלה תיכונית אך לא מעבר לכך. הם באים

ספגניים, חלוצים (וכאן יש הסבר שנראה בהמשך להתפתחות החברה הישראלית משם). אלה היו אנשים ללא הון

. "החלוץ" נוצר כביטוי של הישראליות המתהווה. המעריכים עבודת אדמה

לא מסכימים לתפיסה הוולנטריסטית של אייזנשטט על החלוציותהתיאורטיקנים האחרים של החברה הישראלית •

כמשהו נטול אינטרסים. בכל מקרה, אז מתחילים לרקום עור וגידים המוסדות של החברה החדשה:

הקמת המוסדות – תשובה לצורך:

".חדש"התמקדות במוסדות היישוב ה

. הקמת המושבות – דגש על חקלאות – פקידות הברון: עליה ראשונה

. בית חולים, ספריה, פלשתינה-הקמת בנק אנגלו

11

הקמת המוסדות בעליה השנייה – בסיס אידיאולוגי:

. 1905 מתעצבת ברוסיה של ימי מהפכת אידיאולוגיתריינטציה או•

המוסדות שהעליה השניה מקימה מעוצביםהעליה השניה יותר משמעותית מהראשונה מבחינת המוסדות שהיא מייצרת. •

. אייזנשטט אומר כי הפתרונות האירגוניים והמוסדיים שהצמיחה העליהע"י האידיאולוגיה הציונית והסוציאליסטית

מתוך התפיסות האידיאולוגיות של מבחינת היעילות שלהם. הם צמחו לא היו בהכרח הטובים ביותרהשניה

. העובדת והחלוצית, היהדות החדשה

א.ד גורדון מייצג את האידיאולוגיה החזקה הזו של קשר עם האדמה, הצורך להפוך את העם היהודי לעם ככל העמים,•

עם בסיס של מעמד עובדים ורק אליטה קטנה של סוחרים ואינטלקטואלים. אייזנשטט אומר שהם לא רק מביאים את

האידיאולוגיה הזו איתם אלא גם מעצבים אותה מול הגורמים הקיימים בארץ, בעיקר מושבות הברון.

. התנגדות לציונות המדינית של הרצל והתפתחות כתוצאה ממשבר•

: התנגדות להתפתחות הציונות בארץ ובעיקר למושבות הברון•

פקידי הברון הם מהקבוצות המושמצות ביותר בהיסטוריוגרפיה הישראלית. רק היום מתחילים להכיר בתרומה שלהם

והם התייחסו אל המהגרים ממזרח-אירופהלעבודה הישראלית. פקידי הברון ראו בעצמם מערביים, יודעי-כל, מומחים,

, שרצו-2. הם עוררו התנגדות חריפה בקרב עולי העלייה הכאל בורים ונחותים, חסרי-ידע ומסורת, לא מתורבתים

ואז הם מפתחים את המנגנונים הקבוצתיים שיאפשרו להםמשהו אחר: רצו להיות עצמאיים, לפתח משהו משל עצמם.

לבנות דברים ללא הון:

), גדוד העבודה, קופת חולים, משרד העבודה,1909), משרד המודיעין (1909, השומר (קבוצות וקיבוציםהמוסדות: •

.מניעים אידיאולוגיים יותר ממעשייםאיגודי עובדים ראשונים, גימנסיה הרצליה. טענה –

השומר – קבוצה קטנה של אנשים, חמושים, עם מנהגים הלקוחים מהשכנים הערבים. זו קבוצה המתוארת ככוח לאומי,

מוסדות הנשענים על האידיאולוגיהויש מאמץ להקים מוסדות לאומיים. גדוד העבודה, קופת החולים –

. הקולקטיביסטית והשיתופית

. האידאות של בניין האומה מנחות את האנשים הללו בעיצוב מוסדותיהם. מוסדות אייזנשטט מספר סיפור אידיאולוגי•

אלה יהוו מאוחר יותר את התשתית של החברה הישראלית.

.התפתחות דמות החלוץ•

: הקמת המפלגות: הפועל הצעיר, פועלי ציון. ויכוחים רעיוניים אבל שיתוף פעולה פוליטי – יצירת ברמה הפוליטית•

המבנה הפדרטיבי שיוצר קונצנזוס בסיסי.

הציונות מלאה בתנועות עוד בגולה. העליה הראשונה לא יצרה יצירות פוליטיות מובהקות. סביב העליה השניה

. ישהמפלגות הללו משתלטות על המשאבים המתהווים בחברה, ומחלקות אותםמתחילה להיות התארגנות פוליטית.

אבל יחד על זה שיש ויכוחיםביניהם ויכוחים אידיאולוגיים שמביאים לפיצולים (הקיבוצים) וצרות נוספות.

. אידיאולוגיים, נוצרת הסכמה מסויימת, ונוצרים שיתופי פעולה

– המפלגות השונות מסכימות על מה שמותר להסכים ומה שמותר לא להסכים. הם מסכימים על יש מבנה פדרטיבי•

חלוקת העבודה ועוד. ההסכמה הזו תתגלה בתקופת העליה השלישית. יש שיתוף פעולה פוליטי, ובעיני אייזנשטט זו

התשתית לקיומה של החברה הישראלית.

העליה השלישית:

- המשכיות מבחינת סוג העולים והמוטיבציות שלהם. המשכיות•

: זהו השינוי המרכזי, שאייזנשטט רואה בו שינוי חיצוני: הבריטיםשינוי חיצוני בלבד-- הקמת מוסדות המנדט•

: הם יוצרים רקע, פותחיםאייזנשטט לא מתאר את הבריטים כמי שמעצבים את החברה הישראליתכובשים את הארץ.

אפשרויות וסוגרים אפשרויות אחרות. כאמור, הקמת מוסדות המנדט נתפסו על-ידו כשינוי חיצוני בלבד (והחברה

12

נאלצת להסתגל ולהתאים עצממה לשינוי).

. מאפשר הקמת מוסדות אוטונומיים לחלוטין•

, של מוסדות הישוב כמוסדותהקמה של חברה יהודית בישראלאייזנשטט טוען שתחת מוסדות המנדאט מתאפשרת •

עצמאיים. הבריטים מאפשרים הקמה של מוסדות פורמליים יהודים: מתחילה להיווצר נציגות פורמלית פרלמנטרית.

חברות:2 - אייזנשטט רואה התפתחות של סקטור יהודי וסקטור ערבי מובחנים לחלוטיןתחת המנדט תפיסה של •

סקטור יהודי וסקטור ערבי, כשהקשר היחיד בין שניהם הוא קשר של מלחמה. הוא תופס את שתי החברות כנפרדות,

.הוא לא מייחס חשיבות למפגש בין החברות הללוובניתוחו את החברה הישראלית

– ההסתדרות מחולקת למפלגות. היא זו שמקבלת את ההון הלאומי ומשקיעה אותו. היא מייצרת הקמת ההסתדרות•

מקומות עבודה וחינוך, מקדמת ומפתחת את קופת פולין. היא מקימה את "סולל בונה" כדי ליצור עבודה לעובדים

(כי אין אזרחות רשמית). סמי-אזרחות. החברות בהסתדרות היא המנהיגות שלה היא המנהיגות הלאומיתעבריים.

שילוב של הצרכים של החברה החדשה, עם האידאות שהמהגרים מביאיםאייזנשטט טוען שהמוסדות מוקמים מתוך •

. השילוב הזה מייצר את המוסדות שאייזנשטט רואה אותם בתשתית של החברה הישראלית.איתם

העליה הרביעית:

. זוהי עליה מיוחדת, מפולין ולא מרוסיה. היא תוצר של מגבלות כלכליות חריפות פחות אידיאולוגית – יותר בורגנית•

שממשלת פולין מטילה על היהודים ודוחפת אותם החוצה מעיסוקיהם. המגבלות הללו, יחד עם סגירת אפשרות ההגירה

לארה"ב, דוחפים לישראל סוג חדש של עולים שהם פחות אידיאולוגיים, ופחות מעורבים בתנועות הסוציאליסטיות.

העליה שמפתחת את הערים: תל-אביב וכו'.העירוניים - זו התפתחות המוסדות •

(חשוב להדגיש שלישוב הישן יש תפקיד בכל זה. החלוצים ראו חובה בלהפריד עצמם מהיישוב הישן, אותם ראו כדמות

הגלותיים שמהם שאפו להיבדל).

העליה החמישית:

אלף, ויש ויכוחים על המספרים). היא מתחילה עם עלייתו של היטלר לשלטון, ולא217 ( זוהי עליה גדולה ביותר•

והעולים הללו משנים את, הון, מכונות וידעכוללת רק את מי שבקשיים בהווה. היא עליה פרופסיונלית, שבאה עם

.אופייה של החברה היישובית באופן משמעותי

: עליה של עקורים. יש טענה שהם-45-48: ניצולים מהשואה, ו39-45שתי עליות נוספות שלא נכללות בספירה הזו: •

, ונתפסות כלאהם לא נחשבים כעליות חלוציות, אלא כעליות "הצלה"הוכרחו לבוא לישראל ע"י המוסדות הציוניים.

בעלות תפקיד מהותי בבניין האומה. הן נתפסות כתוצר של מה שנבנה בארץ ע"י העליות האחרות.

סיכום אייזנשטט:

היתה כאן קבוצת מהגרים, שהונהגו ע"י תנועות אידיאולוגיות, אוטופיסטיות, אבל גם מעשיות. הן בראו מוסדות ברוח

האידיאולוגיה שלהם, מוסדות שיוויוניים, חותרים לבניית הארץ, מוסדות פוליטיים, מוסדות דמוקרטיים. חברה

קולקטיביסטית המעמידה את צרכי הכלל לפני צרכי הפרט, בעלי בוז לפרופסיונלים המשאירים את ידיהם נקיות. בתפיסה

.אידיאולוגיה שסביבה מתהווים מוסדותשל אייזנשטט יש

מאפייני הגישה הפונקציונליסטית:

13

מערכתיות.•

קונצנזוס.•

גבולות הקולקטיב היהודי.•

זיהוי הישראליות עם הציונות.•

האליטה הציונית כמגדירת דמות הישראלי.•

נחזור לשאלות ששאלנו בתחילת השיעור –

האם אייזנשטט הוא סוציולוג ממסדי? במה?

מתגייסת להתליך בניית האומה. המחקרים הסוצ'-50. הסוצ' בשנות ה הפונקציונליזם זו גישה מגוייסת במודע•

המחקר הוא במימון המדינה ולצרכיה: איך לקלוט עולים, איך-70הראשונים הם בהזמנת המדינה. עד סוף שנות ה

הסוצ' מעמידה עצמה לשירות האומה, מתוךלקיים אינטגרציה, מהן הדינמיקות החברתיות במושבות העולים? ועוד.

אמונה אידיאולוגית שזהו תפקידה, וגם מתוך הזדהות של הסוציולוגים הראשונים עם המדינה, שכן הם באו

. הסוציולוגים מזדהים על האליטה המדינית, הם קוראים את אותה ספרות ומפנימים את האידיאולוגיהמאותו רקע

הדומיננטית (אייזנשטט הכיר בביקורת הזו על הסוציולוגים).

מה נוכל ללמוד על הגישה הפונק' להבנת החברה הישראלית, בהקשר שרם מציע? רם טוען שהסוצ' של אייזנשטט•

. סוציולוגיה מוסדיתהייתה

? זוהי עבודה אקדמית, מדעית, שמציגה את החברה הישראלית אילו גבולות של החברה הישראלית אייזנשטט משרטט•

קונצנזוס, ומבוססת על מגוייסת לצרכי הקולקטיב, מנהיגות משרתת-אומה, בה המנהיגות היא כחברה מלוכדת

. אין לנו מאבקים פנימיים, אין לנו שסעים, אין ריבוד. יש לנו חברה שאינה מנשלת אף אחד, היא חדשהאידיאולוגי

לגמרי ומתחילה משהו מתוך "ארץ שוממה".

.שבבסיסה של החברה הישראלית היא חברה מוסריתהעולים מביאים קידמה, מודרניזציה, רעיונות מוסריים – ומכאן •

, החושבתקבוצה אידיאולוגית ולא אינטרסנטיתהחברה הישראלית נתפסת כמהפכנית, חלוצית, שהאוונגרד שלה היא

. לכן, היא קבוצה שזכאית להינות גם מהמשאביםעל טובת הכלל.

הערבים, לתפיסתו של אייזנשטט, הם בעלי זכויות שוות, אבל הם לא נתפסים כשותפים לאידיאולוגיה הציונית-•

סוציאליסטית, והם לא חלק ממה שדנים בו.

. אי אפשר לחשוב על אלו שחיו כאן בישוב הישן כחלק מהסוכנים של החברהישראליות = ציונותישנה תפיסה של •

הישראלית.

החברה הישראלית: רקע, התפתחות ובעיות/ שמואל נוח אייזנשטט

פרק א' – ניתוח החברה הישראלית: הבעיה והמסגרת

אייזנשטט מציע ניתוח שיטתי של היישוב היהודי בא"י, תוך הסתכלות על התפתחות החברה הישראלית כחברה

בעלת בעיות ותכונות ספציפיות. במודרניזציה מזהה אייזנשטט בעיה מהותית: היא גוררת אחריהאחתמודרנית

בעיות מתמידות של צמיחה חברתית, כלכלית ומדינית, והכושר לטפל בשינויים חברתיים מתמידים הוא מבחנה

הגורלי של המודרניזציה. המשטרים המודרניים התפתחו מתוך מהפיכה, כגון המהפיכה הצרפתית, ואלו סימנו

ראשית תקופה חדשה, מודרנית, המסוגלת לצמיחה ולהתפתחות רצופה. כמו כל חברה, גם לחה"י תכונות משלה,

הנעוצות בהיסטוריה הייחודית שלה ובאוריינטציות התרבותיות שלה. היישוב היהודי בא"י קם מתוך פעילותן של

, אשר סיגלו לעצמן אוריינטציה מהפכנית. המרד הציוני יצא-19 של המאה ה-80קבוצות ציוניות החל משנות ה

נגד ההנחה שניתן לקיים מסדרת של חברה מודרנית יהודית בגולה, וסבר כי רק בא"י תוכל לקום חברה יהודית

חדשה ומודרנית. באשר לסוג החברה הרצוייה, קיימות תשובות רבות במישור האידיאולוגי בספרות הציונית. כולן

14

שללו את החברה היהודית המסורתית וכן את קיומן של קהילות יהודיות מתבוללות, וביקשו מזיגה כלשהי של

יהדות עם מודרניות, או עם סוציאליסטיות אוטופית (המנוגדת לחברת ההמונים). שורשי האידיאולוגיות הציוניות

על נשענו הראשונות החלוציות היהודיים. העליות החיים של למודרניזציה שחתרה ההשכלה בתנועת

האוריינטציות הציוניות, ולא שאפו למטרות כלכליות אלא חברתיות ותרבותיות – ליצור חברה מודרנית, חילונית

וריבונית אך עם זאת יהודית לגמרי, תוך בניית מסגרת כלכלית אנטי-גלותית, הדגשת רעיונות של צדק חברתי

הכלכלה של האינדיבידואליסטיים מהיסודות החזרה קולקטיביסטית סולידריות וכינון חברתי וביטחון

המודרנית.

בספרו מתאר אייזנשטט את ההתפתחות הממשית של היישוב בא"י וגם מעמיד אותה במסגרות רחבה יותר,

שמאפשרת לו להשוות אותה לחברות מודרניות אחרות – א. מסגרת התייחסות של חברות התנחלות מודרניות

והשוואה לנסיונות אחרים של הקמת חברה מערבית ברקע בלתי-מערבי. ב. השוואה מול חברות אחרות שקמו

מהתעוררות דתית, לאומית או מדינית, תוך הדגשת השוני שכן הציונות והעליות לא היו מכוונות להחלפתו של

משטר קיים אלא ליצירת חברה ומשטר חדשים. ג. התפתחות ע"י גלים של הגירה והשוואה לתהליכים בארצות

הגירה אחרות. ד. השוואה עם מדינות מתפתחות (מבחינה כלכלית) ועם מדינות חדשות (מבחינת מיסוד פוליטי).

החברה הישראלית התפתחה תוך מפגש בין נקודות המוצא האידיאולוגיות של הקבוצות החלוציות לבין שלושה

תהליכים חברתיים שהשפיעו על התפתחותה: התפתחות מבנה חברתי מורכב, שינויים במבנה עקב הקמתה של

מדינת ישראל וגלי ההגירה הגדולים.

פרק ב' – הרקע להתפתחותו המוסדית של היישוב

אייזנשטט מציג את קווי האופי בכל גל עליה החשובים ביותר להתפתחות המוסדית של היישוב ולהבנת תכונות

החברה הישראלית ובעיותיה.

– זוהי החברה היהודית המסורתית אשר הייתה מצויה בא"י. היא כללה איכרים שישבו בעיקרהיישוב הישן

בגליל, וקבוצות עולים יוצאי ספרד שהגיעו במשך השנים לארבעת הערים הקדושות כדי לקיים חיים של קדושה

בארץ הקודש: לימוד תורה. התפיסה היתה שהיישוב היהודי בארץ היה מעין עילית של העם היהודי בגולה. זה

הביא לתמיכה של יהדות הפזורה ביהדות א"י ולתלות מלאה של האחרונים בראשונים, באמצעות סיוע כספי

הגיעו עולים ממזרח- אירופה, שהיוו קהילה פחות הומוגנית-18שהיה ממוסד לא פחות מאידיאולוגי. במאה ה

החלו יהודים עשירים באירופה (כמו משה מונטיפיורי) לפעול לפרוקטיביזציה של-1830מהעולים הספרדים. ב

הכלכלה היהודית, כמו הקמת בתי-דפוס לספרי קודש ויצור חקלאי, כלומר פעילות כלכלית שניתן היה להצדיקה

הוקם ביה"ס החקלאי מקווה ישראל ובירושלים הוקם בי"ס חילוני-מודרני.-1870מטעמים דתיים (מזון ודת). ב

ב כמושבה חקלאית. אולם, פעולות אלו עדיין היו רחוקות מהזרם העיקרי של חיי-1878פתח-תקווה יוסדה

קיוו למצוא בירושלים חיי מסורת, אבל הביאו עימן את-20 וה-19היישוב הישן. העליות שנמשכו במאה ה

המודרניות מהעולם ממנו הגיעו, וכך חיזקו את הנטיות למודרניזציה כלכלית והובילו את ההתנחלות של היישוב

הישן.

לארה"ב-19 – העליות החלו עם ההגירות היהודיות הגדולות בסוף המאה התכונות היסוד של העליות המודרניות

ולאמריקה הלטינית. העליה לא"י היתה מזערית בחלקה מתוך הגירות אלו, ותפסה מקום חשוב יותר רק לאחר

כשהוטלו הגבלות חמורות על מהגרים במדינות המערב. לעולים לא" י היה אופי יחיד במינו: צעירים, רווקים1930

או נשואים ללא ילדים, שנפרדו גיאוגרפית מהוריהם, או משפחות שנותקו מהמסגרת המשפחתית הרחבה שלהם.

, עם עלייתם של פליטים מהרדיפות האנטישמיות. העולים היו-40 ובשנות ה-30מבנה זה השתנה בשלהי שנות ה

תלמידים וסטודנטים שזנחו קריירה, אינטיליגנציה צעירה. הם באו ממשפחות לא-עניות, שאמנם היו קשורות

לחיים היהודיים המסורתיים אך לא גילו התנגדות למודרניות ועודדו את ילדיהם ללמוד בבתי-ספר חילוניים.

העקירה, לעצם האידיאולוגי העיצוב קדם העולים יהודים, אצל ולא כולו, יהודים בעולם למהגרים בניגוד

והאידיאולוגיה הדריכה את תחילת ההתיישבות בארץ החדשה. זו היתה אידיאולוגיה של "מרד" – הם אמנם היו

חושלה העליה. בקבוצות לפני ומלוכדות קטנות לקבוצות התארגנו הם אך משפחותיהם ללא רווקים

גם בתעשיה, בבניין גם שימשו למסגרת הכשרתית, ביחוד בתחום החקלאות, אבל והן האידיאולוגיה שלהם

ובמקצועות חופשיים. הקבוצות הללו אימצו לעצמן זהות חברתית הדדית חדשה ואינטנסיבית. להבדיל מתנועות

נוער מרדניות אחרות באירופה, תנועות אלו היגרו ולכן לא הוכרחו להתפשר עם החברה שנגדה יצאו עם התבגרות

השתנו המאפיינים הללו של העולים והם דמו-30חבריהן, ויכלו להתנתק וליצור מבנה חדש לגמרי. בסוף שנות ה

לכלל ההגירה היהודית, כשמטרתם היתה שיפור המצב הכלכלי והביטחוני, אולם הם נקלטו במסגרת החברתית

15

החדשה שנוצרה ע"י הקבוצות החלוציות. העליות העיקריות:

אלף): עליה שנוצרה מהתנועה הציונית הראשונה ברוסיה וברומניה,20-30, 1882-1903 ( העלייה הראשונה.1

. הם הקימו את המושבות העבריות החקלאיות הראשונות בא"י, והניחו-1881והושפעה מהפרעות ברוסיה ב

את יסודותיו של היישוב.

אלף): אלה היו חברי קבוצות ציוניות מרוסיה שהבינו שלא יוכלו להיות35-40, 1904-1914 ( העלייה השנייה.2

חלק מתנועת הרפורמה החברתית הרוסית. הפועלים בעלייה זו היו מיעוט אולם יוזמתם שינתה את מבנה

הישוב העברי והם הניחו את היסוד לתנועת הפועלים בא"י. נוסדו היישובים הראשונים של משק מעורב והחל

ראשית הפיתוח העירוני והתעשייתי (תל-אביב).

אלף): עלייה שהחלה לאחר הצהרת בלפור. היה בה יסוד חלוצי רחב, שקיבל35, 1919-1923 ( העלייה השלישית.3

הכשרה לפני יציאתו לא"י והיה מוכן לעשות כל עבודה קשה שנדרשה.

אלף): עלו בשל השיפור הכלכלי שחל בארץ מול ההרעה הכלכלית בפולין.82, 1924-1931 ( העלייה הרביעית.4

בנוסף לחלוצים היו בעליה זו בני המעמד הבינוני, שהתיישבו בערים ועסקו במסחר ובתעשייה. בקרב עליה זו

היתה יציאה ניכרת מהארץ כתוצאה מהמשבר הכלכלי החריף שפרץ בה.

אלף): עליה מגרמניה בעיקר, שהביאה עימה הון רב ופיתחה את התעשייה,265, 1932-1947 ( העליה החמישית.5

החקלאות והמסחר בקנה מידה גדול.

פרק ג' – השלבים העיקריים בהתפתחות המוסדית של היישוב

העלייה הראשונה:

ישראל, ביניהם לארץ הגיע קטן מיעוט רק ממנה, אבל להגירה הביאה הצארית רוסיה של האנטישמיות

הביל"ויים שייסדו את המושבה גדרה. המתיישבים לא יכלו לקבל עזרה ממשית מהאגודות הציוניות האירופאיות,

ולעזרתם בא הברון רוטשילד ומערכת הפקידים היהודים-צרפתים שלו. המושבות התבססו על כרמים ויקבים.

שותפים היו המתיישבים, ולא והתרבותיים, של החיים, הכלכליים תחומי לכל נכנסו הברון של הפקידים

לאידיאלים הלאומיים שלהם. המתיישבים היו נתונים לחסדי הפקידים ונשללה מהם כמעט כל פונקציה חברתית.

הביא להקמת המושבות רחובות וחדרה, שנהנו מתמיכה כספית של יהודי רוסיה ולא-1891גל ההגירה השני ב

רוטשילד העביר את ניהול המושבות ליק"א, החברה-1900נזקקו לברון, כך שהתפתחותם היתה עצמאית יותר. ב

להתיישבות יהודית, אירגון נטול אינטרסים לאומיים. בסוף התקופה היה שיפור במושבות, אבל בכל זאת שיעורי

העזיבה היו גדולים והתמונה היתה קודרת. באותו זמן החל להתפתח הסקטור העירוני, במיוחד יפו, שהפכה

למעלה). 11למרכז החברה והתרבות של המושבות (הרחבה על יפו – ע"מ

העלייה השנייה:

קבוצות העליה הראשונה נכנסו עם הזמן למצב של קפיאה על השמרים, והימשכות מגמת הייצוב במבנה הכלכלי

והחברתי של העולים היתה מביאה להיבלעות של המתיישבים כקבוצה קטנה במסגרת החברה העותומנית-ערבית.

העלייה השנייה היתה החשבה בתולדות היישוב, ואנשיה מילאו תפקיד חשוב, בעיקר בעילית המדינית של הארץ,

במשך כל תקופת היישוב והשנים הראשונות של המדינה. האידיאולוגיה שהתוותה על-ידם היתה לאידיאולוגיה

השולטת במערכות החברתיות והמוסדיות של היישוב. עליה זו לא הצליחה בשל גודלה המספרי (שהיה קטן) אלא

חיצוניים: מלחה"ע ה הציונית. אנשי-1בשל תהליכים בהסתדרות והתמורות בלפור , כינון המנדט, הצהרת

העלייה הזו היו מוכנים לעבוד יחד עם ההנהגה הציונית העולמית ולפתח כובדות חברתיות ומדיניות חדשות

בנסיבות שנוצרו, וכמה מן האידיאלים והדפוסים האירגוניים שלהם הדריכו ועיצבו את המשך התפתחותו של

היישוב. הם ראו עצמם כחלוצים שאינם עושים לעצמם אלא למען העתיד הלאומי כולו.

והפרעות ברוסיה הביאו1905 – מהפיכת המקורות החברתיים והאוריינטציות הרעיוניות של העלייה השנייה

בפזורה. התנועות המהפכניות לא הציעו פתרון לאכזבתם של יהודים מהאפשרות לפתור את בעיית היהודים

לשאלה היהודית, ונראה שהפתרון שהן הציעו עלול היה להחריפה. עמדותיהם של יהודים אלו הוחרפו בערבות

המשבר הפנימי בהסתדרות הציונית אחרי מות הרצל, שאליו הם התנגדו. ההסתדרות הציונית בהנהגת וולפסון

היתה חייבת למצוא תוכן חדש לפעולה, והיא חיפשה דרכים למשוך אליה חברים חדשים ולחדש את ההתיישבות

ומרדניים צעירים לחידוש ההתיישבות. העולים החדשים, אינטלקטואלים נוחה מסגרת נתן זה בא"י. שינוי

מרוסיה ואוסטריה, ראו באופן שלילי את המבנה החברתי הקיים בא"י, חסר היכולת להתקדמות. הוותיקים ראו

בהם יסוד זר ומסוכן, וההתנגשויות בין הצדדים היו יומיומיות. הם נתקלו בבעיות רבות בהגשמת צרכי היומיום,

אולם גישתם התבססה כל ערכי יסוד ורעיונות והתעלתה על הצרכים הממשיים. הפתרונות שלהם לבעיותיהם לא

16

היו ההגיוניות ביותר מבחינה מעשית, אולם האידיאולוגיה היא שהניעה אותן. נוצרו ויכוחים רבים בינם (הורכבו

מ"הפועל הצעיר" ו"פועלי ציון") לבין הוותיקים, והם רצו לפתור את בעיות החברה והתרבות היסודיות בחברה

החדשה שהחלה להיווצר, ולאו דווקא לפתור בעיות ממשיות של קבוצות קיימות.

– עלייה זו גיבשה את הדימוי של החלוץ האידיאלי, וזו היצירה התרבותית הגדולה שלה. יסודותדימוי החלוץ

החלוץ כללו את היסוד החברתי והאישי – הקרבה עצמית, ספגנות לשם ביצוע משימה החשובה לכלל, ודחיית

הפעולות טבע של היסוד קולקטיביות, את משימות שבביצוע הסיפוק לטובת חומריים-מעמדיים תגמולים

גורדון כדרך ליצירת בני-אדם החשובות לכלל – דגש על עבודה חקלאית ועבודת כפיים, ע"פ תורתו של א"ד

"חדשים" וחטיבה לאומית חדשה, וכן היסוד של הדגשת היצירה התרבותית והחייאת הלשון העברית והתרבות

יכלהל התעלות מעבר הוגשמה, וכך לא עתידית, שעדיין חברה אל כיוונה העברית. האידיאולוגיה החלוצית

למצבים ממשיים ועכשוויים.

– מתוך חשש שיחזרו על נסיונה של העליה השניה ויצרוההתפתחות הארגונית והמוסדית בתקופת העלייה השנייה

מסגרות שלא תאמו את הזמן, אנשי העלייה השנייה לא היו מוכנים לעצב באופן סופי את המסגרות האירגוניות

נוצרו גרעיני והמוסדיות שלהם. פעילותם החברתית, המדינית והאירגונית היתה בעיקרה אידיאולוגית, אולם

מוסדות ואירגונים, שחלקם נוצרו ע"י הקבוצות החלוציות וחלקם בשותפות עם שאר הקבוצות ביישוב. כך הוקם

), שנשא אופי לאומי רחב ומקיף, משרד המודיעין, הופיעו כתבי עת, הוקם משרד העבודה ונעשו1909"השומר" (

ניסיונות לכנס אסיפה כללית של היישוב. התפתחות אירגונית בולטת היא הקמת הקבוצה הראשונה בדגניה

והמושב במרחביה, שעתידים היו להפוך לסמלים המרכזיים של העשייה החלוצית. אורח החיים בקבוצה נתפס

כדרך אירגון התיישבות לאנשים צעירים עם שאיפות סוציאליסטיות ולאומיות, ללא הון, ידע או ניסיון. בתחילה

היה זה " ניסוי", אולם מאוחר יותר, בתקופת העלייה השלישית, התפתח היחס המקודש יותר לקיבוץ ולקבוצה.

בנוסף, בתקופה זו הועלו יהודים מתימן, שמעבר לרעיון הרומנטי של קיבוץ גלויות יהודיות, זה נעשה כדי להביא

פועלים הרגילים לעבוד בתנאים של א"י.

– הגרעינים העירוניים הראשונים של תל-ההתפתחות המוסדית בסקטורים העירוניים בתקופת העלייה השנייה

. הם היו בני המעמד הבינוני שהסתייעו1908-1911אביב הוקמו ע"י ותיקים מתושבי יפו, בהנהגת מאיר דיזינגוף, ב

היא זו בתקופה המוסדית-עירונית ההתפתחות של הכותרת בנקאיים. גולת ובמוסדות הציונית בהתסדרות

החינוך: נוסדו הגימנסיות העבריות הראשונות. בחינוך התנהל הויכוח על השפות, בו ניצחו לבסוף ה"עבריים".

בטיב הפעולות בחינוך ובתרבות נראה כי המטרה היתה יצירת דפוסי תרבות חדשים, שישלבו יסודות מסורתיים

מהתרבות היהודית עם המורשת האוניברסלית המודרנית. מוסדות החינוך כוונו לא רק לדור הצעיר של יהודי א"י

אלא לכלל הנוער היהודי בפזורה. ההזדהות של מערכת החינוך היתה עם האידיאולוגיה החלוצית, והמורים קיבלו

הבריאות תחומי גם החלוץ, והתפתחו הרופא דימוי גם נוצר זו התרבותיים. בתקופה החלוצים דימוי את

והרפואה.

– כאמור, בעלייה השנייה הושם דגש בפיתוח גרעינים שמהםאוריינטציית העתיד של קבוצות העלייה השנייה

אידיאולוגית מתכונת לפי עוצבו הללו העתיד. הגרעינים של יותר הרחבים הצרכים מסופקים להיות יוכלו

מובהקת. בניגוד לעלייה הראשונה, הושם דגש בפיתוח מוסדות שיוכלו למלא פונקציות חברתיות (הגנה, חינוך,

התיישבות, בריאות) עבור החברה העתידית. בעוד שבעלייה הראשונה הפונקציות החברתיות היו תלויות בפקידות

הברון, בעלייה השניה הן בוצעו ע" י ההסתדרות הציונית, חברת הכשרת היישוב ובנק אנגלו-פלשתינה. בניגוד

חברים היו אף הלאומיות. המתיישבים ולשאיפותיהם למתיישבים בולטת אהדה גילו הברון, אלו לפקידות

פעילים במוסדות ההסתדרות עצמה.

– למרות מיעוטם המספרי, אנשי העלייההיחסים בין קבוצות העלייה השנייה: גרעינים של מבנה פדראטיבי

ציון", אירגונים ופוליטיות, כגון "הפועל הצעיר", "פועלי תנועות חברתיות של גרעינים יצרה הרבה השנייה

מקצועיים ואת "העבודה". בין הקבוצות היו ויכוחים רעיוניים, כשכל קבוצה האמינה כי בידה הפתרון היחיד

להגשמת חיצוניים במשאבים תלויות היו הקבוצות שכל העובדה הדור. אולם, עצם של המרכזיות לבעיות

מטרותיהן וגם לעצם קיומן, חייב אותן לפעול במסגרת ההחלטות וההכרעות של מוסדות ההסתדרות הציונית.

מייצגים-למחצה, וגם של מוסדות בין הקבוצות בתוך מסגרת פעולה זו הביאה לאפשרות של שיתוף עובדה

להיווצרות אופי פדראטיבי של ההסתדרות הציונית (חלוקה של משאבים לכל קבוצה, כשכל אחת יכולה לקיים

את האוטונומיה שלה במידה רבה). הקבוצות השונות לא יכלו לכוון את הלהט המהפכני שלהן למיגורו של משטר

קיים, אז הן נאלצו לכוונו לפיתוח צורות חברתיות וכלכליות חדשות, ומכאן לרגישות להפשעת אירגונים מסייעים

17

מבחוץ. באשר ליחסים בין הקבוצות החלוציות לגרעיני המוסדות, נראה כי למרות שפקידי המוסדות והקבוצות

יותר למתיישבים הוותיקים, הם היו שותפים לחלוצים באוריינטציית העתיד שלהם. העירוניות היו קרובים

לפיכך, הם גישרו בין החלוצים לבין הוותיקים. גרעינים אלו אף הדגישו מטרות משותפות לרוב חלקי היישוב,

ובכך החלישו את הייחוד של הקבוצות החלוציות.

תקופת המנדט – מן העלייה השלישית לרביעית:

עם כינון המנדט הבריטי והצהרת בלפור החלה תקופה של הגשמה מעשית ופיתוח מסגרות מוסדיות. תקופה זו

נמשכה מהעלייה השלישית ועד הקמת המדינה. בתקופה זו החברה ביישוב עוצבה ע" י יחסי הגומלין בין המנדט,

אירגוני ההסתדרות הציונית והיישוב העברי, גלי העלייה והמסגרת הרעיונית והמוסדית של העלייה השניה.

– בסקטור היהודי במסגרת המנדט הבריטיהיחסים בין המנדט למוסדות הסוכנות היהודית והיישוב העברי בא"י

התפתחו אירגונים פנימיים בהיקף כל ארצי (הוועד הלאומי) ובהיקף איזורי (גופי השלטון המקומי). הועד הלאומי

הכיר המנדט ב"כנסת ישראל" כגוף המייצג-1927היה המשך לניסיונות להקים הסתדרות כללית של היישוב. ב

את היישוב העברי בא"י. עם הזמן התפתחה חלוקת עבודה מוגדרת בין המוסדות והאירגונים השונים. המוסדות

הלאומיים של היישוב, התנועה הציונית והסוכנות היהודית טיפלו בהתיישבות, עלייה, כוח המגם העברי, מדיניות

חוץ, חינוך, דת ושירותים סוציאליים. התפקידים השגרתיים של ניהול הארץ היו בידי ממשלת המנדט. בינה לבין

המוסדות הלאומיים היהודיים היו מתחים רבים, אולם בד"כ לא היתה התנגשות בתחומי העיסוק שלהם. הבסיס

נכונותן של הקבוצות בחברה בא"י לקבל את ריבונותן ואת הכרעתן בעניינים המוסרי של המוסדות נשען על

מדיניים, ולהתנדב למשימות המשותפות שהציעו.

– אנשי העלייה השלישית היו דומים לאנשיקווי התפתחות בתקופת העלייה השלישית, הרביעית והחמישית

כאחד, נסללו ומושבים יישובםי חקלאיים, קיבוצים נוסדו זו יותר. בעלייה העלייה השנייה, ואך מהפכניים

הוקמה הסתדרות העובדים הכללית, ובשנים שאח"כ התפתחו-1920כבישים ומסילות ברזל ויובשו ביצות. ב

זרועותיה (סולל-בונה, הסנה, בנק הפועלים, קופת-חולים). אנשי העלייה הרביעית היו בני המעמד הבינוני, והם

התיישבו בערים ועסקו במסחר, מלאכה ותעשייה. משקו של היישוב הלך והתגוון: נוצר משק חקלאי מעורב, קמו

) שהביאו לפגיעה בענפים-1925קונצרנים תעשייתיים. אולם היו כמה וכמה משברים כלכליים (החמור החל ב

שונים, לאבטלה ולירידה מהארץ. בעוד שבעליות הרביעית והחמישית לא היה יסוד חלוצי גדול, דווקא בתקופה זו

הפועלים ואירגוניהם הפכו לדומיננטיים. את זה נבין בהמשך.

– בכל הקשור לאירגון חברתי ממשיההתפתחות החברתית והרעיונית ופעולות ההתיישבות של העלייה השלישית

ולניסוח רעיוני עלייה זו הרחיקה לכת יותר מקודמותיה. הרכבה היה פחות אינטלקטואלי ויותר הטרוגני. אלה היו

שיעמוד לביצוע משימות חלוציות, כמכשיר נועד בחו"ל. גדוד העבודה שהוקם עוד קבוצות חלוציות שנוצרו

לראשות התנועה הציונית אך יוכל לקיים את עצמו כלכלית. בניגוד ל"קבוצה" של אנשי העלייה השניה, ה"גדוד"

כוון להקמת יישוב גדול ככל האפשר. תנועת "השומר הצעיר" פיתחה טיפוס נוסףף של התיישבות – חבריה הגיעו

הדגישו את האינטימיות של לא והושפעו מהסוציאליזם הקיצוני. הקומונות שהקימו היו קטנות אך מפולין

החברין כמו "הקבוצה". אלה היו קיבוצים עם אוריינטציות סוציאליסטיות-מרקסיסטיות חזקות. ההבדלים בין

התנועות הקיבוציות השונות, הן הבדלים אידיאולוגיים והן הבדלים ביצועיים, הביאו לכשלונות נסיונות איחוד

ביניהן. נוסדו שלושה אירגונים כוללים של קיבוצים עם אידיאולוגיות נפרדות: הקיבוץ המאוחד שטיפח קיבוצים

והבלתי- האוטומוניות הקבוצות את שאיחד הקבוצות הצעיר, וחבר השומר של הארצי גדולים, הקיבוץ

אידיאולוגיות. תפיסת התיישבות שונה יצרה את המושבים, דוגמת נהלל וכפר יחזקאל. הם העבירו את השיתוף

ותוארו כהתחדשות לאומית חלוציות במושגים של דיברו יחסית, גם אם והיו מתונים למסגרת המשפחתית

וחברתית. המושב התבסס על יחידת שיתוף משפחתית: נאסרה עבודה שכירה, ובני המשפחה עשו את עבודת

כולה. בנוסף, היו חלקות משותפות. מושגים שהיו משותפים לכל תנועות ההתיישבות: התיישבות על המשק

"קרקע הלאום", הנתמכת ע"י הון לאומי, המגשימים היו עובדים חסרי הון וכולם לא עסקו בצבירת הון אלא

במטרה לאומית.

משימתית לאוריינטציה רעיונית מאוריינטציה משימתית-המעבר אוריינטציה הייתה השלישית – לעלייה

הגשמתית חזקה יותר מקודמותיה. הם היו צמודים הרבה יותר למשימות ממשיות. שתי סיבות יסודיות למעבר

. התנאים המשתנים בא" י, שהביאו לאפשרויות לפעולות2. התארגנות בגולה כתנועה חברתית רחבה. 1הזה:

ולא למעשים האידיאולוגיה בתרגום שעוסקות לתנועות הפכו הקטנות והקבוצות נרחבות. נכיתות ממשיות

ביצירתה. למשימות היתה חשיבות מיוחדת נוכח התחרות בין הקבוצות על מקומן בחברה המתהווה.

18

והרביעית העלייה השלישית – התפתח הסקטור הפרטי בחקלאות,התפתחות הסקטורים הפרטיים בתקופת

במיוחד במושבות, וגם הסקטור העירוני התרחב. נוסדו מושבות חקלאיות חדשות, והוותיקות (ראשל"צ, רחובות)

התרחבו מבחינה דמוגרפית וכלכלית. בערים התפתחה בעיקר תל-אביב שקלטה את העלייה הרביעית, והתארגנה

) כגוף המרכזי של התעשייה מהסקטור הפרטי.1925התאחדות בעלי התעשייה (

העלייה החמישית:

העלייה הרביעית היתה ציון דרך חשוב מבחינת עליית יסודות עירוניים, אך התמורה ביסודות אלו חלה בעליה

החמישית, העלייה הגרמנית. במקום המתכונת החלוצית-סוציאליסטית הגיעו טיפוסים בורגניים, ביניהם בעלי

מקצועות חופשיים שנעשו עתודה חשובה של כוח אדם מסוג לזה לצרכי העתיד. רובם פנו למרכזים העירוניים

יסודות ללא חקלאית התיישבות יצרו לחקלאות שפנו חדשים. אלו וסקטורים כלכליים מפעלים ופיתחו

גברה הפעילות הכלכלית של היישוב.-2סוציאליסטיים-שיתופיים. בתקופת מלחה"ע ה

החרפת המתחים החיצוניים:

בתקופת העלייה החמישית הידרדרו היחסים בין היהודים, הערבים והמנדט הבריטי. הבריטים ניסו למצוא פתרון

-39לבעיית א" י: ועדת פיל שנכשלה בהצעתה לחלק את הארץ לשתי מדינות ריבוניות, והשיא עם הספר הלבן ב

שהגביל את עליית היהודים והחריף את איבתו של היישוב לממשלת בריטניה. המרירות פחתה עם פרוץ מלחה"ע

, כשהיישוב העברי השתתף במאמץ המלחמתי באופן אינטנסיבי (הבריגדה היהודית, למשל). אולם, עם תום-2ה

המלחמה גבר הסכסוך בין היישוב לבריטים. בתקופה זו התעצמו המטרות הלאומיות המשותפות והמאמצים

גדלו הללו, ובמיוחד בשנים ניכר גדלו באופן ההתיישבות וההעפלה. תנועות על ההגנה, ההתיישבות למאבק

. היסודות החברתיים של ההתיישבות נדחקו לטובת צרכים מדיניים-צבאיים של1936-1945הקיבוצים בשנים

כיבוש הארץ. אירגון "ההגנה" גדל והתגבש מבחינה אירגונית, ונעשה מוקד חשוב להזדהות לאומית-קיבוצית.

הגישה האליטיסטית: מרכזיות הזירה הפוליטית

, ממיסדיי החוג לסוצ' באונ' תל-אביב. גישתויונתן שפיראהגישה האליטיסטית מקושרת בעיקר לעבודתו של •

. הושפע מהביקורת על פארסונס בארה"בהתיאורטית של שפירא היתה מנוגדת לזו של אייזנשטט הפונ', כאשר הוא

. אמנם שפירא נשען על ובר הגישה האליטיסטית נעדרת מהמרכיב הכוללני המערכתי שמאפיין את הפונקציונליזם•

תיאוריה ספציפיתכשהוא לוקח בחשבון כוח ומאבקים, אולם אין זו תיאוריה סוצ' מקיפה מול הפונקציונליזם, אלא

.במובן האליטה השולטת ונספחיה. לפיכך, גישה זו ממוקדת בזירה הפוליטית במובן הצר שלה, בסוצ' הפוליטית

השדה הפוליטי הוא השדה בו מתקבלות הכרעות בקשר לגורלה של החברה: מפלגות, מוסדות מדינה, הסתדרות וכו'.

השוואה בין האליטיזם לפונקציונליזם:

גישה אליטיסטיתגישה פונקציונליסטית

חברה כמערכת בעלת מוסדות שונים העונים לצרכיםשאר המערכות תוצר של מאבק. קדימות המערכת הפוליטית

.השליטה בחברה

קונסנזוס ערכיהקונסנזוס לכאורה הינו תוצר של שליטה. קונפליקט פוליטי

.כוחנית במשאביםמנהיגות כוועד מנהל המוציא לפועל את האינטרס

הכללימנהיגות כאליטה החותרת קודם כל לשימור כוחה

אידיאולוגיה כמנוע לפעולהבמאבק בין הקבוצות: אידיאולוגיה כמשרתת את האליטה

ששאפו להנהיג את היישוב לאידיאולוגיה היה תפקיד מגייס

תיאורטיקנים2. שפירא נסמך על החברה כמיוצגת ע"י האליטות שלה הרחבה רואה את הגישה האליטיסטית•

אליטות, כאשר הן מתחלפות ביניהן בהכתבת3', שתיאר את החברה האמריקנית כחברה שנשלטת ע"י סמיתמרכזיים:

הן מתמזגות ויוצרות אליטה שלטת-2המערכות הפוליטיות: הצבאית, הכלכלית והפוליטית. לטענתו, מאז מלחה"ע ה

19

התפיסה של אליטה שלטת, שמשתמשת בכוח שלה וברעיונות ובאידאות כדי לשמר אתשיש לה מאפיינים משותפים.

. כוחה, היא התפיסה שמנחה את שפירא בעבודתו

. לטענתו, הצלחתה שלחשיבותו של הארגון, שהדגיש את מתאורטיקן איטלקי בשם מוסקאמרכיב נוסף הוא לוקח •

. קוטנה של האליטה מאפשר אירגון ותיאום טוב יותר,דווקא מהיותה קבוצה מצומצמתהאליטה לשמר את כוחה נובעת

ולכן מבטיח את המשך השליטה. שליטה ריכוזית יותר במשאביםומאפשר

) הדגש על חשיבות ההתארגנות להבנת יכולת השליטה של האליטה הן2) ראיית החברה כמעוצבת ע"י אליטה ו(1(•

שתיים מהנק' המרכזיות ששפירא מביא עימו לחקר החברה הישראלית.

. הכלכלה למשלכתוצר שלה. שאר המערכות נתפסות הגישה האליטיסטית ממקדת את התעניינותה במערכת הפוליטית•

היא אחד המשאבים בהם עושה האליטה שימוש ע"מ לשמר את כוחה. הספרה הכלכלית כאן מוכפפת בספרה

להאדיר אתהפוליטית, וכך גם הספרה התרבותית: מיתוסים, תכניות לימודים ואומנות הן מנגנונים שמיועדים

. זהו לא מנגנון דטרמיניסטי-מרקסיסטי: האליטה מגייסת תמיכה, וכשהיא מאורגנתהאליטה ולשמר את שליטתה

באופן יעיל יש לה יכולת נרחבת לשמר את שליטתה.

, והיעדר הצמיחה של הדור הבא, ולחזותההתפוררות בכוחה הארגוני של מפא" ישפירא היה מהראשונים שזיהו את •

את סוף ההגמוניה של תנועת-העבודה.

.בניגוד לתפיסה המערכתית שמאפיינת את הפונקציונליזםהתפיסה הזו שמציבה את הזירה הפוליטית במרכז עומדת •

באחרונה, החברה מתוארת כמערכת שיש לה תת-מערכות הפועלות יחדיו כדי לשמר את הסדר החברתי, ויש ביניהם

חלוקת-תפקידים פונ'. האליטיזם מציגה תפיסה שונה.

. אמרנו שעבור אייזנשטט, היכולתההיבט האידיאולוגיהיבט מרכזי נוסף בו הגישה האליטיסטית מובחנת מהפונ' הוא •

. הוא טוען שהמחלקות היו בשוליים והן לא היו על הערכיםקונצנזוס ערכישל החברה לשמור על אחידות נשענת על

בעיני אייזנשטט האידיאולוגיה היא שמכוונתוהנורמות המרכזיים של החברה. היתה הסכמה על קונצנזוס קולקטיבי.

. הוא אומר במפורש, שפעמים רבות שהפתרון אליו הגיעו המוסדות הציוניים לא היה היעילאת פעולתם של המוסדות

ביותר, אולם הוא הלם את הנחות היסוד האידיאולוגיות המשותפות.

בידימכשיר גיוס. האידיאולוגיה היא שפירא מתייחס לאידיאולוגיה באופן יותר ציני ואינסטרומנטלילעומת זאת, •

הוא תוצר של עבודה אידיאולוגית שעושההקונצנזוסהאליטה. לכן, גם אם אנו רואים שיש הסכמה אידיאולוגית,

.גיוס אידיאולוגיהאליטה, תוצר של

ההצגה של חברה האליטה כחלוצים שמציבים את צרכי הקולקטיב לפני הצרכים האינדיבידואלים שלהם, לא שיקפה•

. להצדיק את זכותם להכתיבדרך להצדיק את זכויות היתר בהן האליטה זכתהמציאות אובייקטיבית אלא היתה

מדיניות, לשלוט במשאבים המשותפים. האידיאולוגיה הציונית-סוציאליסטית היתה אידיאולוגיה מגייסת, שדיברה

שהתחוללו בחברה הישראלית עם גלי העליה.להתאים לשינוייםלחוגים רחבים באוכ', והיא גם הוחלפה עם הזמן, כדי

. אם בראשית ימיה של העליה הראשונה עד השלישית, החלקאותלמשל: ההתייחסות לעירוניותכמה שינויים בולטים, •

עוצבה כמרכיב המרכזי של החלוציות, כדרך המרכזית לכיבוש הארץ, כאשר העליות הפכו יותר ויותר בורגניות,

באופן משמעותי כדי לכלול גם את הקבוצות הבורגניות בקולקטיב. מושג החלוציות הורחב

ההבדל המהותי בתפיסת האידיאולוגיה מתמקד בתפיסתה כמכוונת פעולה אצל אייזנשטט מול תפיסה כמשרתת אינטרס•

בתפיסה של שפירא.

. אורי רם אומרתפיסת המנהיגותהיבט נוסף בו התפיסה האליטיסטית שונה באופן מובהק מהפונקציונליזם היא •

. לדעת המרצה,כמנגנון תככני ששואף לשמר את כוחושתפיסת שפירא את המנהיגות היתה תפיסה צינית. הוא ראה בה

, כי הם מאמינים ורוצים להביאמלכתחילהשפירא, ובניגוד למה שרם כותב, סובר שהמנהיגים נמצאים שם, לפחות

לשינוי. הוא עדיין היה ציני בנוגע למניעיהם, אולם הוא סובר שהשאיפה לכוח מונעת ע"י האמונה שהם יוכלו לבצע את

של קביעת מטרות והתווייתכמוסד חברתי שממלא צורךמלאכת השינוי. אצל אייזנשטט המנהיגות הפוליטית נתפסה

הדרך להשגתן (פרסונס). עבור אייזנשטט, לאליטה אין אינטרסים משל עצמה, והיא לא נתפסת כגורם מובחן. אצל

, והאינטרס הראשון במעלה (שהוא לא אינטרס מוצהר וקונספירטיבי) הואקבוצת כוחשפירא, האליטה היא קודם כל

הכוח ושימורו.

20

צמיחת המפלגות בפלסטינה:

באירופה התפתחה המערכת הפוליטית-הציונית בעיקר סביב הקונגרסים הציוניים. זו לא היתה מערכת דמוקרטית•

ייצוגית במובן שאנו מכירים כיום. הזירה הפוליטית הייצוגית התפתחה בהקשר המקומי הא"י, אבל עם הסתמכות

מסויימת על החברות בתנועות הפוליטיות והאידיאולוגיות הציוניות באירופה.

. קשורה באופן רופף לצעירי ציון באירופה. פחות סוציאליסטית.1905הפועל הצעיר – •

. היא לא מפלגה שנשענת על תנועה פוליטיתהפועל הצעירבאופן כללי: המפלגה הראשונה שמתמסדת ומוקמת היא

. זוהי תנועה פועלית, אולם היא לאצעירי ציוןבאירופה, אם כי היא קשורה בקשר רופף לתנועה המרכזית בציונות:

:פועלי-ציוןסוציאליסטית-קיצונית. אל מול מפלגה זו התגבשה בארץ, תוך קשר הדוק לתנועה באירופה,

– קשורים לפועלי ציון באירופה. דגש על מלחמת מעמדות. פועלי ציון•

זו היתה התנועה השמאלית יותר, מפלגה שהאמינה וחרטה על דגלה את מלחמת המעמדות. אמונתם היתה שע"מ ליצור

בא"י חברה צודקת וטובה, יש לגבש קודם כל מבנה מעמדי, ולהביא למלחמת מעמדות אשר בסופו יהיה שלטון פועלי.

המעמדות לא ממש התגבשו להכרה מעמדית, ולמפלגה היו בעיות ממשיות בכינון הפעולה המיוחלת.

) – פועלי ציון + פועלים חקלאיים לא מזוהים. חלק מפועלי ציון פורשים שמאלה.1919אחדות העבודה (•

. הבריטים בארץ מתחילים לדבר על הקמת מוסדות פורמליים ומוכרים של היישובאחדות העבודה הוקמה -1919ב

היהודי. אחדות העבודה מוקמת במידה רבה ע"מ לנסות ולהשתלט על המוסדות שבדרך, ולגייס כוח כדי להבטיח

לעצמה השפעה על קביע המדיניות של היישוב. היא מתחילה כאיחוד של פועלי-ציון עם כל מיני, והיא הופכת למפלגה

גדולה ומשפיעה. מרבית מייסדי המדינה היו קשורים באופן זה או אחר למפלגה זו. מאוחר יותר ממנה צומחת התנועה

: מפא"י:-80שמזוהה יותר מכל עם החברה הישראלית עד שנות ה

): אחדות העבודה + הפועל הצעיר.1930 ( מפא"י•

: התנועה לאחדות העבודה, פועלי ציון שמאל, השומר הצעיר. מפ"ם•

, כולל את הבלתי משוייכים, אין אידיאולוגיה מוסכמת. אח"כ דרך ביניים ליברלית-1907הציונים הכלליים – החל מ•

לא' ולב', על בסיס היחסים עם הבריטים ועם תנועות העבודה.-35פרוגרסיבית. מפלגתו של ויצמן. מתפלגת ב

– בורגנות, מפוצלת ורבת אינטרסים: קבוצה נוספת היתה החוגים האזרחיים – הבורגנים והעירוניים חוגים אזרחיים•

בעיקר. מנגד נמצאים הרוויזיוניסטים, הנשענים על תנועה אירופאית במקור:

– צמיחה באירופה, התפתחות בישראל. התנועה הרויזיוניסטית•

בקיצור, לאורך כל תקופת המנדט, מיזוגים ופילוגים ללא הרף.•

הקמת המוסדות הפוליטיים:

האספה המכוננת. בפני הבריטים" יישוב"לאחר כיבוש הארץ בידי הבריטים, הקמת מוסדות שייצגו את ה – 1918-1920•

. תפקידם להוביל לבחירת מוסדות דמוקרטיים ייצוגיים שיובילו את היישוב לקראת ישות לאומית. והועד הזמני

: הבריטים בראשות אלנבי נכנסים לארץ. לוקח להם זמן למסד את המערכת הפוליטית האזרחית שלהם. כחלק1917

: היהודית והערביתאיפשרו אוטונומיה פוליטית ואזרחית לאוכלוסיות בארץמהאסטרטגיה שלהם של שליטה בקולניות,

. הם איפשרו הקמה של מוסדות דמוקרטיים, שכוונו להיות ייצוג של האוכ' מול מוסדות המנדט. זה הקונטקסטבנפרד

במסגרתו צומחת המערכת-הפוליטית. ה

אנשים בארץ היו נטולי-אזרחות, ואין להם מסגרת התייחסות משותפת. ההשתתפות במוסדות היישוב, לפיכך, היתה•

. חוגים רחבים באוכ' לא השתתפו במוסדות שהוקמו. בעולם של אימפריות ולא מדינות לאום,וולנטרית לחלוטין

הקונספט של אזרחות, מחוייבות וזהות עם המדינה לא היה מובן מאליו. מטרות המוסדות היו להעביר את היישוב ממצב

של קהילה ללא גבולות מוגדרים למדינת לאום.

היא שהקמת האירגונים והמוסדות הפוליטיים כמו ההסתדרות והמוסדות האחרים (משרדי העבודה,שפיראטענתו של •

21

הצורך לגייס את ההמונים גיוס פוליטימערכת החינוך וכו') לא נשענה על אידיאולוגיה שגרסה שיתוף, אלא על

(אייזנשטט יתמוך בשיתוף).

. ניצחון גורף למפלגות השמאל והפועלים. הועד הלאומי, אספת הנבחרים – 1920•

השליטה בו מאפשרת קואופטציה וחלוקת משאבים לאומיים כדרך לחיזוק כוחה. הועד הלאומי הופך ממשלה דה פקטו•

. כוללת גם את המשרד הארצישראלי של רופין)(ההנהלה הציונית לארץ ישראל . הפוליטי של תנועת העבודה

,עבודה, גם היא גוף מרכזי להקצאת משאבים לאומיים כהון. במקביל קמה הסתדרות הפועלים הארץ ישראלית•

. קרקעות ומשרות

, תנועות העבודה, מפא"י על גילגוליה השונים, שולטת בקואליציות שונות בזירה הפוליטית הישראלית.1920-1977•

היא שולטת הן באסיפת הנבחרים (כנסת), הן בהנהלה הציונית, הן בוועד הלאומי (על כל גילגוליו), הן בהסתדרות

הציונית והכללית. שפירא טוען שבתחילה, המנהיגות של אחדות-העבודה, ואח"כ מפא"י, בין אם היו לה תפקידים

.השפעתה על המערכת הפוליטית היתה אדירה מתוך מרכזיותה באליטהרשמיים ובין אם לא,

כנסת ישראל. = אספת הנבחרים 1927•

עילית שלטת:

אורי רם טוען שלמילה עילית יש משמעות חיובית ולכן הוא משתמש באליטה (שפירא משתמש ב"עילית").•

קבוצת אנשים הלוקחת חלק בקבלת ההחלטות הפוליטיות החשובות במדינה או משפיעה באופן: אליטה / עילית•

יוקרתיים, פוליטיים, כלכלייםלחלוש על משאביםכדי שקבוצה תהיה עילית שלטת עליה . משמעותי על החלטות אלה

ותרבותיים במדינה במידה שמעניקה לה השפעה על קבלת ההחלטות מעבר לתפקידים הפורמאליים שנושאים חברי

. העילית

.כוחה של האליטה בארגונה: בעקבות מוסקה•

שפירא – טיעונים מרכזיים:

.ניסיון להסביר את שלטונה ארוך השנים ואת ההגמוניה של תנועת העבודה•

הפרוייקט של שפירא בספרים הראשונים שלו עסק בדמוקרטיה הישראלית ובספר "עילית ללא-ממשיכים" בהתפרקות

של האליטה אותה חקר. פרוייקט זה הוא ניסיון להסביר את שלטונה ארוך השנים ואת ההגמוניה של תנועת העבודה.

, ועוד בדמוקרטיה חזקה כמואיך קורה שמפלגה אחת שולטת במערכת פוליטית דמוקרטיתהוא מנסה להסביר,

הדמוקרטיה הישראלית. איך במערכת שבה יש חופש הצבעה, ריבוי מפלגות, מחלוקות אידיאולוגיות ועוד, מפלגה אחת

?מצליחה לשמר את השלטון שלה כל-כך הרבה זמן

).20 ולאו דווקא על רלוונטיות אידיאולוגית (עמ' ארגון פוליטי יעילההסבר מתבסס על •

התשובה שלו היא בארגון: ההקמה של ארגונים דוגמת ההסתרות הכללית של העובדים, מערכת החינוך, הפלמ"ח

וההגנה, חברת-העובדים והתעשיות, ששפירא טוען שנכפתה (מכורח הנסיבות) על תנועת העבודה, בסופו של דבר היא

שאיפשרה את המשך שלטונה הארוך של תנועת-העבודה.

. האידיאולוגיה גמישה ונזילה ומטרתה גיוס המוני. האליטה משתמשת באידיאולוגיה ע"מ לשמר את כוחה•

"העדיפות שנתנו האבות המייסדים של מדינת ישראל – אותה קבוצת אנשים שהקימה את אחדות העבודה – לארגון•

).11המבנה הפוליטי, נתנה בידם את המכשיר למפיכת היישוב היהודי למדינה פוליטית מודרנית ויציבה" (עמ'

אחדות העבודה:

איגודים מקצועיים ומשרד, הקמת יישובים חקלאיים: במטרה לאפשר קליטת עליה באמצעים פוליטיים -1919נוסדה ב•

. מטבחי פועלים, ח"קופ, מוסדות סעד ורווחה. לעבודות ציבוריות

22

). מסגרת על מפלגתית שתאפשר ביצוע הפעולות הללו ללא זיהוי עם פועלי ציון( הקמת ההסתדרות - 1920•

. אחדות העבודה משתלטת על ההסתדרות. מחליש שליטה פוליטית הסתדרותית בפועלים 1927משבר כלכלי •

. י"התאחדה עם הפועל הצעיר להקמת מפא -1930•

. מפלגת העבודה -1969•

. 1994ובהסתדרות עד , 1977במדינת ישראל עד , שלטה בורסיות כאלה ואחרות ביישוב המאורגן•

. העבודה – ניסיון לחפש הסבר להגמוניה•

בחברהחופפת לתקופת הגיוס של כל קבוצות האוכלוסייה סביב הארגונים הפוליטייםתקופת קיומה של אחדות העבודה •

. הישראלית

שפירא מתחיל בניתוחו מאחדות-העבודה. הוא מתאר את ההקמה של המפלגה כחופפת את תקופת הגיוס של כל קבוצות

יצירת הזיהוי בין החברה לאליטההאוכ' סביב הארכונים הפוליטיים בחברה הישראלית. למעשה, הוא מסמן את תהליך

. אחדות העבודה הופכת לסוג של סמל: היא מסמלת אתמתארגנת בדמות האליטה שלה. החברה הישראלית שלה

הישראליות כפי שאנו חולמים אותה.

•Nation-Building Elite – .דגש על מנהיגים

. ההערצהטבנקין רמז ויבניאלי ראשי ארגוני פועלים חקלאיים, כצנלסון, בן צבי מראשי פועלי ציון, בן גוריון•

למנהיגים הללו.

?מה המשאבים שעמדו לרשותם והיכן יכלו לזכות בתמיכה•

, בונה מוסדות שמאפשרים לה גיוס רחב: מוסדותעילית בונה מדינהלטענתו של שפירא, אחדות העבודה היא

כלכליים שמכוונים לשימור השליטה הפוליטית. ההקמה של חברת העובדים, שהרבה פעמים מוצגת כביטוי

.תלות בפוליטיקאיםלסוציאליזם, יוצרת

ולא היא שאירגנה את כל היישוב הציונית. האידיאולוגיה הסוציאליזם היה אידיאולוגיה מגייסתלטענתו, •

(יש במאמר).הסוציאליסטית

ביקורת על שפירא:

. ואין דרך לשינוי מהותיאין אלטרנטיבה רצויה . לגבי המערכת הפוליטית בכללהציניתהביקורת של שפירא היא •

אורי רם אומר שהבעיה המערכזית בעבודה של שפירא, היא שהפוליטיקאים אינם יוצאים ממנו נקיים אף-פעם. זה לא

שתיתכן פוליטיקה לא אוליגרכית. איננו יכולים לדמיין מערכת פוליטית הוגנת. אליטות תמיד חותרות לשמר את כוחם.

בכך שהיא לא מציעה לו אלטרנטיבה (כמו האלטרנטיבהתפיסה צינית זו משרתת את הסדר החברתי הקיים

המרקסיסטית).

. הבירוקראטי" שמאל" באותה מידה שהוא ציני כלפי הציני כלפי הימין אותו הוא מתאר כפאשיסטיבעבודות מאוחרות •

: קבלה של הגדרת גבולות הקולקטיב היהודי•

בעיה חמורה נוספת של התיאוריה האליטיסטית, שבמובן זה דומה גם לבעיות שדיברנו על הפונקציונליזם, היא שאלת

בקולקטיבהגדרת הגבולות. כמו אייזנשטט, גם שפירא מתעניין בקולקטיב היהודי, ואולי יותר מכל הוא מתעניין

כקבוצות שהאליטה מגיסות אותן. הערבים מחוץ לתמונה במידה רבה. הערבים והמזרחיים נתפסים היהודי האשכנזי

, והן לא סוכנים חברתיים פעילים.בעורמה

. הדגש על הפוליטיקה המפלגתית והתרכזות ביישוב הפורמאליהאמונה במרכזיותה של הפוליטיקה המפלגתיתקבלת •

נותן לנו תמונה צרה של התפתחות היישוב. למשל, בגלל שהפוליטיקה היתה גברית, גישה זו לא מלמדת אותנו דבר על

.תמונה צרה מאודחייהן של הנשים ותפקידן בעיצוב החברה. אנו יודעים מעט מאוד על הכלכלה. נוצרת כאן

. מבחינת הגבולותקבלת הדגש על העליות השנייה והשלישית כמעצבות המרכזיות של החברה הישראלית: פריודיזציה•

ההיסטוריים, שפירא שותף לתפיסה של אייזנשטט, של העליות כסימנים של שינוי חברתי בתקופת היישוב.

עוד גורם משותף לשפירא ולאייזנשטט הוא ההנחה. ללא התייחסות להשפעה גלובליתדגש על ניתוח פנים חברתי •

מהווה הקשר בו המערכת הפוליטיתשהמנדט הבריטישהחברה הישראלית היא מנותקת מהעולם. הם מכירים בכך

23

יכולה להתפתח, אולם אין המשך להשפעה של גורמי חוץ על החברה הישראלית.

אחדות העבודה ההיסטורית/ יונתן שפירא

הקדמה וכמה הנחות-יסוד

ב מפלגת "אחדות-העבודה", שנוסדה את מנתח שפירא הצעיר" ב-1919יונתן עם "הפועל -1930, התאחדה

למפא"י, ובהמשך נקראה "מפלגת העבודה הישראלית". מפלגה זו היתה לכוח הפוליטי המרכזי ביישוב. הכותב

מחפש את הסיבות למעמדתה ההגמוני בחברה במשך שנים רבות כל-כך. ליפסט ורוקן טוענים שלאחר התגייסות

הקבוצות השונות בחברה מאחורי מפלגות פוליטיות (התקופה בה נוצרת מערכת פוליטית), משתנה מעט מאוד

במערכת הפוליטית של החברה. בחברה הישראלית, תקופה זו חופפת את קיומה של אחדות-העבודה, שלפניה לא

ה העברי. בשנות ליישוב מוסכמת ומנהיגות פוליטית, פוליטיקאים מערכת אחדות-20היתה ראשי הצליחו

העבודה ופעיליה להיות למנהיגים הפוליטיים של היישוב העברי, והם שהיוו את "גרעין העילית" שהקימה את

האומה. המחבר טוען כי כדי להבין את המערכת הפוליטית יש לחקור את רבוצת העילית שהקימה את האומה

התרבות ברוסיה, שם גדלו העבודה ובמטרותיה. ראשי בה לתמוך האוכלוסיה גייסה את היא בה בתקופה

הפוליטית הרוסית עיצבה את השקפת עולמם הפוליטית ויחסם למערכת הפוליטית. ערכים של חופש הפרט ויוזמה

ולא קולקטיביסטית עולם השקפת היתה הצארית. זו ברוסיה הפוליטית מהתרבות חלק היו לא פרטית

אינדיבידואליסטית. גם הקבוצות שהתנגדו לשלטון הצארי היו קולקטיביסטיות, ורעיונותיהן עיצבו את השקפת

עולמם של מייסדי אחדות-העבודה. הערכים הסוצרים הללו ייצגו את ההבדלים בין העולם המערבי-דמוקרטי לבין

האירגונים על הפוליטי המנגנון של ושליטה בפיקוח בצורך רואים קומוניסטי הקומוניבטי. במשטר העולם

הכלכליים.

שפירא טוען כי העדיפות שנתנו מייסדי העבודה לאירגון המבנה הפוליטי (בתקופה בה אף אחד אחר לא עשה זאת)

נתנה בידם את המכשיר להפיכת היישוב היהודי למדינה פוליטית, מודרנית ויציבה. המפלגה איפשרה להם לגייס

תמיכה במדיניותם. העובדה כי הם אירגנו את החיים הפוליטיים בחברה הביאה להם את היכולת לשלוט על

עתידה.

דרכם ראשית את הדריכה והיא הקולקטיביסטית מהתפיסה הושפעו העבודה ראשי של השקפותיהם

כפוליטיקאים בארץ, אבל תנאי הארץ אילצו אותם לסטות ממטרתם המקורית. תלותם בתמיכה הכספית של

ההסתדרות הציונית (שהיתה מורכבת מיהודים מהמעמד הבינוני) חייבה אותם לשתף את הסקטור הפרטי בבניית

הארץ. כך נוצרה כלכלה מעורבת, בה היו אירגונים כלכליים בבעלות פרטית לצד אירגונים בבעלות ציבורית. קיומו

של המנדט הבריטי מנע מהם את האפשרות לכפות את רצונם על האוכ' היהודית באמצעי חוק, כך שכדי לפעול הם

נזקקו לתמיכה במנהיגותם מתוך הכרה מצד כל חוגי היישוב. האירגון הפוליטי שהקימו סייע להם לגייס תמיכה

רחבה ולהיות לכוח הפוליטי העיקרי ביישוב. בתהליך זה אימצו ראשי אחדות-העבודה את מושגי הדמוקרטיה

הפורמלית כשהכירו בזכותן של קבוצות אחרות להתארגן, כל עוד הכירו הקבוצות בשיטה הדמוקרטית שחייבה

אותן להישמע להחלטות המוסדות בהן היתה אחדות-העבודה כוח עיקרי. כך, למעשה, נוצרה מערכת מפלגתית בה

מפלגה אחת היא הדומיננטית (הגדולה ביותר, מזוהה עם התקופה ומקובלת על החברה כולה).

שפירא עוסק בתפקידה של האידיאולוגיה הפוליטית בגיוס תמיכה ציבורית ולגיטימציה לסמכות ראשי המפלגה.

לטענתו, קשה להבחין האם האידיאולוגיה מכוונת את פעולותיהם של המנהיגים, או שהיא רק מכשיר לגיוס

כ"ציונות-סוציאליסטית", היתה אחדות-העבודה, שהוגדרה של ולגיטימציה. לדבריו, האידיאולוגיה תמיכה

כללית וגמישה, וזאת כדי לזכות בתמיכתן של קבוצות רבות בעלות השקפות פוליטיות שונות. עם הציונות לא

היתה בעיה, אבל הם נתנו פירוש גמיש וכללי לסוציאליזם, כדי לאפשר לכל הפועלים מכל הזרמים להצטרף

אליהם. שפירא מבחין בין מנהיגים פוליטיים הרוצים לשכנע אחרים לקבל את סמכותם ומקימים לשם כך אירגון

פוליטי, לבין עסקנים פוליטיים, שתפקידם אירגוני: ניהול האירגון הפוליטי. שתי הקבוצות הללו זקוקות זו לזו

כדי לשלוט ביעילות. הוא עוקב אחרי היחסים בתוך אחדות- העבודה בין המנהיגים לבין המארגנים, שפעולתם

בתקופה שהתפתחו חברות שחוקרת ביישוב. הסוציולוגיה לדומיננטית המפלגה להיות הביאה המשותפת

המודרנית טוענת שקיומה של "עילית יוצרת אומה" הכרחי ליצירתה של חברה חדשה, ובקבוצה זו מתבט מנהיג

אחד המצליח להנהיג את קבוצת העילית. באחדות-העבודה היה זה בן-גוריון.

24

1882-1930היישוב היהודי בארץ-ישראל בשנים

– היישוב החדש החל עם העליה שהושפעה מהרעיון הלאומי החל משלהי 1982-1914 העלייה הראשונה והשנייה,

) שמקורם בארץ המוצא, מול גורמיםPush. בין הגורמים להגירה יש גורמים הדוחפים ליציאה (-19המאה ה

) שמקורם בארץ היעד. העליה הראשונה הושפעה מהפרוגרומים ברוסיה, והם השתייכוPullהמושכים לעלייה (

לקבוצות לאומיות מאורגנות של "חובבי-ציון". אנשי חובבי-ציון שאפו לחיים חקלאיים, בהשפעת הערצתם של

הליברלים הרוסים באותה תקופה לאורח-החיים הכפרי. הסלחנות של חבריהם בקבוצות הליברליות הרוסיות

כלפי האנטישמיות דחפו אותם לעבר הלאומיות היהודית. בקרב העלייה הראשונה יש גם המצטרפים ליישוב

הישן. בקרב בני העלייה השנייה, רבים היו חברים בקבוצות מהפכניות רוסיות לפני עלייתם, והושפעו מרעיונות

סוציאליסטיים רדיקליים שהיו מקובלים באירגונים פוליטיים ברוסיה בתקופה.

בבואם של העולים ארצה הסתבר להם שא"י היתה שוממה ולא היה להם כל ניסיון בעבודה חקלאית. רוטשילד

-1897נחלץ לעזרתם, אולם האפוטרופסות של פקידי הברון סתרה את שאיפותיהם. ההסתדרות הציונית נוסדה ב

חברים-1908וב היו כבר השני בגל מהעולים גדול היהודים. חלק לעולים לעזור שנועד ביפו משרד פתחה

באירגונים ציוניים המאוגדים בהסתדרות העולמית. החלוצים הגיעו ארצה כדי להיות פועלים חקלאיים במושבות

העבריות, ונטשו את חייהם הנוחים בבית בשביל הגשמה אישית של הרעיון הציוני. אולם, האיכרים המבוססים

להעסיקם החלוצים ומנוסים. דרישת זולים פועלים היו הערבים להעסיקם, שכן סירבו מהעלייה הראשונה

ממניעים לאומיים ללא התחשבות בגורם הכלכלי הביאה לסירוב האיכרים, ולאיבה שנמשכה ביניהם עד קום

בארץ (מטרתם שישארו כדי העולים לקליטת לדאוג היו חייבים בהסתדרות הציוניים המדינה. המנהיגים

המוצהרת היתה לעודד התיישבות), וכך תמכו בעמדת החלוצים בסכסוך. חשוב לזכור שהאיכרים תרמו באופן

מהותי להתפתחות הכלכלית והלאומית של היישוב, ואין להניח שסירובם נבע מאנטי-ציונות. אולם, זה נתפס ע"י

הערבים לחיזור מביאה שפעילותם הכלכלית טענו כציונים. הם חובתם אנוכי הסותר את כמעשה הפועלים

יהודים את א"י. עם הזמן המנהיגים הציונים קיבלו את טענת הפועלים משום שהאינטרסים ולעזיבתם של

הכלכליים של היוזמה הפרטית של האיכרים סותרים את האינטרס הלאומי העליון. התנועה הציונית אף ראתה

כחובתה לגייס תמיכה חומרית למען הפועלים, למניעת עזיבתם (תחילתה של מדיניות רווחה?). כך, ההסתדרות

הציונית קנתה עבור אנשי העלייה השנייה אדמות עליהן הם הקימו ישובים קולקטיביים-חקלאיים. הפועלים יצרו

החדש האירגון מיסודות לאחד הזמן עם הפך המציאות, אך כורח מתוך משלהם, שהחל עצמי שלטון

והאידיאולוגיה שלו. עם הזמן התגבש רעיון הקומונה. כל הקבוצות סבלו מהפסדים כלכליים, ולא יכלו להתקיים

ללא תמיכת ההסתדרות הציונית.

בנושא הפעילות הפוליטית של העולים, קמו שתי מפלגות פוליטיות – "הפועל הצעיר", שהיתה מורכבת בעיקר

מפועלים חקלאיים, ו"פועלי ציון", שהיתה מרקסיסטית ושאפה לחזק את הפרולטריון העירוני. מכיוון שלא היה

ניתן לפעול פוליטית בעיר, חלק גדול מחברי פועלי-ציון עברו לעבודה חקלאית ולקבוצות, אף שמעשה זה סר את

האידיאולוגיה הרשמית של מפלגתם. רוב הפועלים, בכל הסקטורים, לא השתייכו לאף אחת מהמפלגות, ואחד

ההסברים לכך הוא לא מודעות פוליטית נמוכה אלא להיפך, מוערבות פוליטית גבוהה, אלא שהיתה הטרוגניות

פוליטיות מסגרות לייסד ניתן היה גדולה (סוציאליסטים, אנרכיסטים, טולסטויאנים...) ולא אידיאולוגית

מתאימות. מכאן שהמנהיגים והפעילים הפוליטיים של אנשי העלייה השנייה היוו קבוצה קטנה ולא מייצגת של

פעילים הקימו איגודים הפועלים, מספר לרוב לא קסמו הפועלים מפלגות העליה השניה. כיוון ששתי אנשי

מקצועיים לא-מפלגתיים של פועלים חקלאיים וקיוו לגייס לעצמם כך תומכים ולהיות למנהיגים. גם על בסיס

מקצועי לא ניתן היה לאגד את כל הפועלים החקלאיים בארגון אחד. אולם, בארגונים אלו רכשו הפעילים מיומנות

פוליטית שהייתה חשובה להמשך הקריירה הפוליטית שלהם. הובהר להם עיקרון חשוב – אידיאולוגיה פוליטית

להציע בלתי-אפשרי זה גבוהה. היה פוליטית הכרה עם אנשםי ישנם בה הקהילה להנהגת מפריעה נוקשה

אידיאולוגיה אחת שתתקבל על דעת הרוב. בנוסף, הם הבינו שלא ניתן לההפך למנהיגים מבלי לעזור לפועלים

בפתרון מצוקתם החומרית, שהרי הקליטה החומרית היתה הצורך החיוני ביותר לעולים, במיוחד אלו שהגיעו

בחוסר-כל. העסקנים גם באו במגע עם מנהיגים ציוניים במסגרת הנהגתם את האיגודים, וכך למדו איך אפשר

לגייס את תמיכתם לטובת הפועלים.

פורשה כהתחייבות של ממשלת בריטניה1918 – הכרזת בלפור בנובמבר 1919-1930 העלייה השלישית והרביעית,

לעזור להקמת מדינה יהודית בא"י. הבריטים קיבלו את המנדט על א"י אחרי המלחמה, והחלה עלייה של יהודים

בעלי הכרה לאומית לארץ. בעיית הקליטה החומרית של העלייה השלישית היתה קשה, ואת קליטתם בקבוצות

25

הקיימות או בישובים חקלאיים חדשים לקחו על עצמם עסקני הפועלים של העלייה השנייה. לשם כך הוקמה

ישובים חקלאיים, ארגן איגודים מיקצועיים, בנה משרדאחדות-העבודה 1919במרץ . הארגון החדש הקים

לעבודות ציבוריות, הקים מוסדות סעד לחברים, ועוד. הבעיה היא שאחדות-העבודה אורגנה כסניף הא"י של

פועלי-ציון, ורוב הפועלים החדשים התנגדו להשקפה הפוליטית של מפלגה זו. כדי בכל זאת לאגד את כל הפועלים

ההסתדרות הכללית של העובדיםהחדשים, הוקמה יחד עם מנהיגים של אירגונים וקבוצות פועלים אחרות "

אחדות-העבודה.העברים בידי לכן קודם שהיו הכלכליים בעיניינין בלתי-מפלגתי, וטיפלה גוף ", שהיתה

ההסתדרות הציונית העולמית מימנה את פעילותה הכלכלית הענפה של ההסתדרות. ראשי ההסתדרות קיוו שכל

חבריה יחיו בקומונות, אולם רוב הפועלים, בעיקר העירוניים, סירבו לחיות בקומונות, ומתחילת העלייה השלישית

יש נהירה של פועלים מהתיישבות לעבודה שכירה בעיר.

בעלייה הרביעית הגיעו אנשי המעמד הבינוני ארצה עם רכושם, והם החלו להקים משק קפיטליסטי בארץ. שינוי

זה בהרכב האוכלוסיה הביא לשינויים חברתיים ופוליטיים. העולים הביאו עימם השקפת-עולם בורגנית השונה

מזו של הפועלים הציונים-סוציאליסטים ומנהיגיהם. השינוי בהרכב העלייה הביא לגידול בכמות ההון הפרטי

שזרם לארץ והושקע בכלכלת היישוב היהודי. נוצרה ההרגשה שהולך להיווצר משק קפיטליסטי טהור, אולם

נעצר במשבר הכלכלי הקשה של גם כן נפגעו במשבר,1927תהליך זה . המפעלים הכלכליים של ההסתדרות

ופועלים שפוטרו נאלצו לעבור לסקטור הפרטי. כך התערער שלטונם של ראשי ההסתדרות על הפועלים. אחדות-

ע"י מנגנון מפלגתי שהיא הקימה, שתוך מספר שנים השתלט על העבודה התגברה על משבר המנהיגות הזה

הפועלים של המקצועיים האיגודים של על האדמיניסטרציה ההסתדרות, וכן של הסעד ומוסדות המפעלים

זו עזרה לשכנע חברי ההסתדרות ואזרחים בכלל שרק מפלגתם ומנהיגיה מסוגלים השכירה. עוצמה כלכלית

להנהיג את היישוב ולהקים מדינה.

פרק שני – השנים הראשונות של אחדות-העבודה ויסוד ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים

– לאחר כינון המנדט הבריטי והצהרת בלפור, העסקנים קראו לפועלים להתגייס,הקמתה של אחדות העבודה

והם עצמם עשו זאת, שכן ראו בכך פעולה ציונית פוליטית מובהקת, לקראת הקמת כוח צבאי עברי. ואכן, לאחר

המלחמה אחדות-העבודה קיבלה החלטה שדורשת להעביר את היחידות היהודיות למשטרה האזרחית, ובכך

על השפעתם את הוכיחו הפוליטית העסקנות הבריטי לצבא הגיוס בארץ. באירגון יהודי צבאי כוח לקיים

תומכיהם. בתקופה זו היתה השפעת הפועלים בהסתדרות הציונית קטנה ביותר. כשהתברר לראשי ההסתדרות

הציונית שמרבית העולים לאחר המלחמה באו משורות הפועלים ומצטרפים לאירגוני הפועלים בארץ, יחסם כלפי

לצבא לגיוס הפועל-הצעיר רבים מראשי של להתנגדות הפועלים התייחסו בחומרה הפועלים השתנה. עסקני

הבריטי. רבים מהעסקנים של הפועל-הצעיר התגייסו לצבא הבריטי, ועברו אח"כ לאחדות-העבודה, כך שכוחה

גדל.

המטרה הבאה של העסקנים היתה ארגון כל הפועלים בארגון אחד בהנהגתם. הם החליטו לכנס את כל הפועלים

החקלאיים למטרה זו, בגלל שאלו היו בסכנה עקב היחס השלילי מועד הצירים (גוף של ההסתדרות הציונית) וגם

בשל החשש של העסקנים שהעולים החדשים שהגיעו בהמוניהם יתארגנו בנפרד ויגברו עליהם. ועד הצירים של

ההסתדרות הציונית הקציב לקבוצות החקלאיות סכום קטן מתקציבו, וראשי הועד דרשו פיקוח על הפעולות

הכלכליות שהוא מממן. הפועלים סירבו לקבל את פיקוח הועד, והעסקנים דרשו שעבודתם של הפועלים תימדד

לפי אמת מידה פוליטית (תרומה לציונות) ולא כלכלית. דרישה זו היתה בעצם דרישה לאוטונומיה של המפעלים

הכלכליים ופעולות הפועלים, והיא קסמה לפועלים. כדי להפעיל לחץ על ההסתדרות החליטו העסקנים לארגן את

כל הפועלים הותיקים והחדשים בארגון אחד, כולל הפועלים העירוניים שהיוו רוב בקרב העולים החדשים. עסקני

הפועלים החקלאיים החליטו לכנס ועידות של הפועלים החקלאיים קודם כל, שיהוו את הבסיס לארגון הכולל.

כונסה ועידה, בה נבחרה ועדה של שישה חברים, שגם הנהיגו את אחדות העבודה משך כל שנות קיומה. הם היו

בתקופת בארץ הפוליטית בעסקנות במזרח-אירופה, והמשיכו עוד ציוניים-סוציאליסטיים באירגונים פעילים

העלייה השנייה. ארבעה מהם היו ראשי ארגוני הפועלים החקלאיים – ברל כצנלסון, יצחק טבנקין, דוד רמז

ושמואל יבניאלי, ושני האחרים היו ראשי מפלגת פועלי- ציון – דוד בן- גוריון ויצחק בן-צבי. היו עסקנים נוספים

בראשות אחדות- העבודה. מארגני הועידה התאכזבו כשהפועל-הצעיר סירבו להצטרף לארגון המשותף לפועלים,

והם ראו חשיבות גדולה באיגוד כל הפולים כדי להיות קבוצת לחץ יעילה בהסתדרות הציונית (כצנלסון אמר,

שבמצב הפוליטי הקיים בו אין כוח פוליטי, "כל אופוזיציה חזקה מדי"). בועידה השניה הוחלט על הקמת אחדות-

26

לגבי הארגון כארגון המחייב את חבריו להישמע להנהגתו בכל שטחי העבודה, וכצנלסון הסביר את תפיסתו

החיים. הוא הבין שכדי להפעיל את החברים בלי כוח פוליטי היה צורך לשלוט על כל שטחי פעולתם הכלכלית

והחברתית. אחדות-העבודה היתה מוטרדת כל הזמן שהחברים לא יהיו נאמנים לשלטון שאין לו כוח כפייה. דב"ג

יכלו העסקנים לספק את פעולתו הוא עבודה כלכלית. בשדה הכלכלי לא ראה בארגון כמפלגה כיוון שעיקר

הצרכים של הפועלים שהגיעו לארץ חסרי-כל. מטרתם לא היתה לשלוט רק בפועלים, אלא בכל העם.

כדי להשיג תמיכה רחבה ככל הניתן ולאפשר לכולם להצטרף, אחדות-העבודה לא החזיקה באידיאולוגיה ברורה

ונוקשה. המארגנים ראו באידיאולוגיה גורם מפריד בין הפועלים, ואת הפירודים הם שאפו לעקור ע"י איחוד כל

הפועלים. בהשקפה זו, ששמה את הדגש על ארגון ומשמעת ולא על אידיאולוגיה, החזיקה אחדות-העבודה זמן רב.

משפטים סתמיים של גדול במצע הארגון, הכולל מספר לראות אפשר כללית היתה כמה האידיאולוגיה עד

צורה מסוייגת של כלכלה וכלליים. המילה סוציאליזם הושמטה, ובמקומה: " ציונות-סוציאליסטית", כלומר

שראשי משום נעשתה הסוציאליזם חינם. השמטת חינוך הטבע, וכן ואוצרות הקרקע מתוכננת, הלאמת

ההסתדרות היו מהמעמד הבינוני, והיה כאן שיקול של כדאיות פוליטית. הצורך בשליטה על הכלכלה זהו רעיון

סוציאליסטי מרוסיה, וממנו הופשעו מארגני אחדות-העבודה. הודגש הצורך לבנות את הארץ מהון לאומי ולא

פרטי, כדי שכל האדמות ישארו בידי האומה.

הם קיוו שע"י ארגון כל הפועלים בארץ יחדיו ההסתדרות הציונית תעביר אליהם את האדמות והכספים והם

יישבו את הארץ, אולם היה כאן פרדוקס כי הם חששו שאם ההסתדרות לא תעביר אליהם את הכספים, הפועלים

לא ירצו להצטרף לארגונם. המבנה הארגוני נבנה כך שההתרכזות היתה בעניינים כלכליים, אבל הובטחו שלטונם

של הפוליטיקאים בו, ועדיפותן של המטרות הפוליטיות על האינטרסים הכלכליים. היו תאים, יחידות כלכליות,

שהיו אוטונומיות בפעולותיהן הכלכליות, אך היו כפופות להחלטות הגופים המרכזיים של הארגון. שליטת הצמרת

על הארגון הובטחו: התאים לא היו מיוצגים ישירות בגופים של הארגון, ולמוסדות המרכזיים היתה שיטת

בחירות של "ייצוג בלתי-ישיר", בה לא חברי הארגון בחרה את הועד-הפועל. בשיטה סמי-דמוקרטית כזו צפוי

שהמנהיגים יפעילו מניפולציות כמו מינוי פקידים לגופים הבוחרים, כדי שיבחרו בהם בקביעות. בנוסף, חברי

הועד-הפועל היו גם חברי המועצה שתפקידה לפקח על הועד- הפועל. כך היו ריכוז ואוליגרכיה מקובלים באחדות-

העבודה.

הפעילים נדרשו להצטרף לארגון שני ולפעול בו, וכך בעצם יקבלו ראשי הארגון כוח גם בארגון הנוסף כאשר

הצבאי בגוף שליטה רצתה אחדות-העבודה בארגון "ההגנה", כאשר נעשה להם. כך נאמנות יגלו הפעילים

נוסף בה. מכניזם ארגוני ל" הגנה" ולהשפיע להצטרף על מעמדה, ולכן חייבה את חבריה האוטונומי שאיים

ספק של ההגנה (קואופטציה). אין לגוף המנהל המנהיגים צירוף אחד ב"הגנה" הוא שליטתם שהבטיח את

הושפעו התייחסות, והם כקבוצות אחדות-העבודה לראשי שימשו ברוסיה השונות השמאליות שהקבוצות

מהתרבות הפוליטית הרוסית ומהמבנה של הארגונים הפוליטיים הרוסים, שגם הם נתנו עדיפות עליונה לשאלות

ארגוניות. אולם, ההכרה בחשיבותו של הארגון אינה מיוחדת לתרבות הפוליטית הרוסית בתקופה ההיא, אלא זו

תכונה אופיינית להנהגה פוליטית בכל מקום, שכן ללא הכרה זו קשה למנהיג לשמור על מנהיגותו לאורך זמן. גם

ריכוז הסמכויות אופייני לכל מנהיגות של מפלגה פוליטית. הצורך של המנהיגים להבטיח לעצמם תומכים מביא

להקמת ארגון שמטרתו העיראית היא לגייס תומכים, וכן לנטייתם לרכז סמכויות וכך להגדיל את כוחם. יצירת

ארגון מקיף ויעיל היתה חיונית להבטחת מנהיגותם, ועזרה לעסקנים למשוך חברים רבים ככל האפשר לארגון.

מגוון האידיאולוגיות הפוליטיות אליהן נחשפו מייסדי אחדות-העבודה לפני העלייה לארץ הקל עליהם לגלות

גמישות בהשקפותיהם הפוליטיות. כך הם יכלו להשתמש באידיאולוגיה כמכשיר לגיוס עולים בעלי השקפות

מגוונות. כל עוד הם לא נכנסו לויכוחים אידיאולוגיים משמעותיים יכלו לגייס תמיכה רחבה.

זה לא אומר שלא היו ביניהם השקפות אידיאולוגיות מגובשות ואף ניגודים אידיאולוגיים, כמו הויכוח אודות

הסוציאליזם בין אלו שהיו ראשי הארגונים החקלאיים בעבר (שהיו פרגמטיים יותר) לבין אלה שנשארו בערים

(וסרבו לנשוט את הרעיונות המרקסיסטיים). בכל מקרה, ההבדלים הללו לא פגעו בסולידריות ובאחדות בתוך

קבוצת המייסדים של אחדות-העבודה.

בקונגרסים ייצוג קטן בעלת בארץ היתה היהודית והקהילה הציונית בהסתדרות להשפעה כיוון שהם חתרו

המפלגה הציונית--1919הציוניים, הם החליטו לסנף את הארגון החדש לברית העולמית של פועלי-ציון, שהיתה ב

סוציאליסטית החזקה ביותר. ברור כי שיקולים אידיאולוגיים לא היו כאן. המייסדים לא התכוונו בכל מקרה

היה פילוג1920לבצע את דבר המפלגה העולמית, ולא היו מוכנים לקבל תכתיבים מכל מקור שהוא. באוגוסט

27

בפועלי-ציון, עקב מחלוקת על השתתפות בקונגרסים הציוניים. רוב החברים בפועלי-ציון ראו בהסתדרות הציונית

ארגון בורגני, וסרבו לקחת בו חלק, אולם ראשי אחדות-העבודה שאפו לחזק את כוחם בקונגרסים. לבסוף הוקמה

ברית חדשה של התומכים בקונגרסים.

– אחדות-העבודה עסקה בעיקר בהשגת עבודה לחבריה ובייסודכשלונה של אחדות-העבודה והקמת ההסתדרות

כי אחדות-העבודה לראשי ניכרת. התברר כספית לתמיכה נזקקו הם פעולתם את לממן ארגוני-סעד. כדי

ההסתדרות הציונית היא המקור הכספי הריאלי היחידי למימון פעולותיהם, אולם הם היו חסרי השפעה בארגון

זה ותמיכתו הכספית בהם לא הספיקה. ועד-הצירים של ההסתדרות הציונית טען כי קיומם של שתי לשכות

עבודה ושתי קופות חולים (אחד של אחדות-העבודה ואחד של הפועל-הצעיר) מיותרת ודרש לאחד את המוסדות.

אוטונומיה בארץ, ותבעו בעלי-ההון להתערב במעשיהם נסיון של הרגיזו את הפועלים, שראו בכך דרישותיו

על ההנהלה פועלי-ציון והשפעת להפעיל את השפעתה ניסתה הוצאת הכספים. אחדות-העבודה על מוחלטת

הציונית בלונדון, שם הם נחלו הצלחה והועידה הציונית קיבלה רבות מתביעותיהם. אולם, הם בכל זאת חזרו

מאוכזבים כי נכשלו לשכנע את ההתסדרות לתמוך במבנה כלכלי קולקטיביסטי ולא קפיטליסטי בארץ, ובנוסף

תרומתם לויכוח היתה שולית והם זכו לתשומת-לב מעטה. הבעיה היתה שהמצב הכספי של אחדות-העבודה נשאר

רע, וועד- הצירים לא מיהר לבצע את ההחלטות שנתקבלו בלונדון.

ב בגיוס חברים חדשים. העולים ביותר באחדות-העבודה היה גדול פועלים, לא1919-1920כשלון , שמרביתם

הצטרפו אליהם. רבים מהעולים היו חברי צעירי-ציון, שהיו קשורים עם הפועל-הצעיר, כך שכוחו של הפועל

הצעיר בארץ גדל. בשתי המפלגות בארץ היה חשש מהתארגנות עצמאית של העולים החדשים ומצמיחת הנהגה

חדשה מקרבם. היה זה דור פוליטי חדש שרכש ניסיון פוליטי בזמן המהפיכה ומלחמת-האזרחים ברוסיה. הם

העוסק הארגון לבים הסוציאליסטית הפוליטית בין המפלגה להפריד שיש הרעיון את מהבולשביקים שאלו

בפעילות כלכלית. השקפה זו סתרה את הרעיון הארגוני המרכזי של אחדות-העבודה, שסרבה להפריד בין פעולות

פוליטיות וכלכליות. העולים החדשים התכנסו וקראו להקמת ארגון כלכלי נפרד של איגודים מקצועיים. הם בחרו

ועידה שתפקידה היה ללחוץ על ראשי המפלגות הותיקות להקים ארגון כלכלי מקצועי כפי שרצו, ואם האחרונים

לא יסכימו הם יחליטו להקים ארגון כזה בעצמם. ראשי אחדות-העבודה, שהיו מודאגים מההתפתחות הזו, ניסו

להסביר לעולים החדשים שהפרדה בין עניינים כלכליים לפוליטיים בארץ תעלה את כוחם של גורמים לא-ציוניים

ולא-סוציאליסטיים בארגון החדש, אך נכשלו. ראשי העבודה הבינו שהארגון החדש יוקם, וכל שאפשר לעשות זה

לנסות להקים אותו כך שהעסקנים הפוליטיים יוכלו לשלוט בו, וכך העיקרון של שליטת העסקנים הפוליטיים על

הגופים הכלכליים יישמר.

בועידת הייסוד של הארגון החדש קיבלה רשימת העולים החדשים את נקודות המחלוקת, ויכלה להטות את הכף

בכיוון הרצוי לה. כך הוקמה "ההסתדרות הכללית של העובדים העברים" לפי עקרונותיהם. הושגה פשרה לבסוף

שההסתדרות החדשה תעסוק בנושאים כלכליים וגם תרבותיים, אולם הפעולות הפוליטיות יישארו בידי המפלגות

בלבד. תפקידה של ההסתדרות היה למלא את כל הצרכים של הפועלים, והחברות בה היתה פתוחה לכל העובדים

לבנין הארץ ללא התחשבות בהשקפותיהם הפוליטיות. האוריינטציה היתה כמובן ציונית, וההסתדרות פעלה

ועידוד עלייה וקליטתה. לאחר הקמת ההסתדרות היו חברים באחדות- העבודה שלא ראו כל הצדקה להמשך

קיומה, כיון שתפקידה המרכזי היה דאגה כלכלית לחבריה ועתה ההסתדרות עשתה זאת. בסופו של דבר, העולים

החדשים התאחדו עם אחדות- העבודה למפלגה שכוונה להנהיג את ההסתדרות. כעת, גם אם רצו ראשי-אחדות

העבודה הותיקים הם לא יכלו לחסל את אחדות-העבודה.

הגישה המטריאליסטית של גרשון שפיר:

, וזעזע את הסוציולוגיה-1989. הספר של גרשון שפיר יצא במהיותר מאוחרותמבחינה כרונולוגית, גישה זו היא •

הישראלית. החוקר היה בעברו מרצה באונ' ת"א, מאנשיו של יונתן שפירא. כיום הוא יושב באונ' קליפורניה. הוא

. עבודתו מעוררת התנגדותואחרים טוענים שבישראל הוא לא יכל לכתוב את הספר הזה ולפרסם אותו. גם כיום

. אולם, מדוברהקולוניאליסטית. אפשר לכלול אותה גם בפרדיגמה המרקסיסטיתהפרדיגמה ששפיר נכלל בה היא •

. הוא מאתר מאפיין מרכזי שלשהניתוח שלו איננו רלוונטי רק לתקופה המנדטוריתבפרדיגמה די עצמאית. טענתו היא

.עד ימינוהחברה הישראלית שדרכו אפשר להבין את התפתחותה

28

שתי הטענות המרכזיות:

. גורם מרכזי בעיצובה להתפתחותה של החברה הישראלית אלא אינו חיצוניהקונפליקט הישראלי פלשתיני .1

הלאומיות הינה תוצאה. קרקע ועבודה: מאבק על משאבים מטריאלייםהבסיס המרכזי להתפתחות הקונפליקט הוא .2

.של מאבק זה

בניתוח החברהביקורת על העבודות המסורתיותשתי הטענות המרכזיות שקשורות מאוד אחת לשניה של שפיר מהוות •

, אולם יש לו ביקורת משמעותית גםהרבה יותר קרוב לשפיראהישראלית כמו אלה של אייזנשטט ושפירא. שפיר

לעבודתו.

. ראינו כבר שגם אייזנשטט וגם שפירא הגדירו את החברה הישראליתלגבולות הקולקטיבהטענה הראשונה נוגעת •

כחברה יהודית, עסקו בהיסטוריה היהודית שלה, הפרידו בין הסקטור היהודי לזה הערבי, וראו את הקונפליקט בין

הבעיתיות העמוקה שלהציונות לפלסטינים כחיצוני לחברה הישראלית. שפיר, כמו גם קימרלינג ונוספים, חשף את

. הנחת המוצא שלו היא שהקונפליקט הציוני-פלסטיני אינו גורם חיצוני להתפתחותהניתוח של הח"י כחברה יהודית

לא ניתן להבין את הח"י בלי להבין את האופן בוהחברה הישראלית, אלא גורם מרכזי בעיצובה. לא בעבר ולא כיום,

. הקונפליקט הוא עמוד השדרה של הבנת החברה הישראלית. כיום מעטים חולקיםהיא מיוצרת סביב הקונפליקט הזה

על הקביעה הזו כיום, כי היא נראית טריויאלית.

. הוא מנתח את העולם מנק' מבטניאו-מרקסיסט. שפיר הוא המטריאליזםהטענה השניה מעוררת יותר חילוקי דיעות: •

המאבק על משאבים הואהוא בפירוש מטריאליסטי: מרקסיסטית, אולם מאז הוא קצת השתנה (נראה בהמשך הקורס).

. זה שונה מהתפיסה של אייזנשטט לפיה הכל מתחיל מאידיאולוגיה. שמסביר התפתחויות

. אצל שפירא, כזכור, המאבק הוא על כוח פוליטי ולאקרקע ועבודההמשאבים המרכזיים שעליהם נאבקים לפיו הם •

על משאבים חומריים וכלכליים. שפיר לא מדבר על תחרות על הון, ומאוחר יותר נראה את זה בתיאוריות אחרות. אצל

המאבק הוא על כוח גם, על הרוב. במאבק דמוגרפישפיר זוהי תחרות על קרקע ועבודה, ומאוחר יותר זה משתלב

. אצל שפיר וגם אצל שפירא, אולם לשאלה על מה נאבקים ניתנת תשובה שונה

. מותנית בריבוי אוכלוסיההשליטה בקרקע ובעבודה היא תנאי להתפתחות דמוגרפית, לפי שפיר, אבל היא גם •

קולוניאליזם:

מבחינה פוליטית, אין זה מקובל לדבר על החברה הישראלית כחברה קולוניאליסטית. אייזנשטט עושה מאמץ גדול בכל•

מעניין שהעוליםוניאליות אירופאיות שאיפיינו את התקופה. כתביו להבחין את ההתישבות הציונית בא"י מתנועות קול

" הוא תרגום מילולי של המילה קולוניה. הקולוניותמושבה ה".המהגרים בעליות כן ראו את עצמם כתנועה קולוניאלית

היו נורמה בתקופה ההיא, והעולים לא ראו עצמם כעושים משהו רע, אלא כמו כל קולוניאליזם אחר. הם ראו עצמם

כמי שמביא קידמה והתפתחו לאיזורים שונים של העולם. הם ראו עצמם כקולוניאליסטים טובים. כיום, המושג

קולוניאליזם מעורר התנגדות.

יהדות התפוצהכמובן שקיימים הבדלים גדולים בין הציונות לקולוניאליזם אחר, אולם יש דמיון: למשל, שפיר טוען כי •

. שפיר מבחין בין שלושה דגמים מטריאליסטים שלהיא כאן בבחינת "המעצמה" שעומת מאחורי הקולוניאליזם

קולוניאליזם (במאמר).

הגישות הקולוניאליות בסוצ' והאנת' העולמיים כיום מתחלקות בין גישות מטריאליסטיות, פוסט וניאו-מרקסיסטיות,•

העוסקות בקולוניאליזם כמאבק על שליטה במשאבים (וולרשטיין), וגישות שעוסקות בהיבטים תרבותיים של

בהיבט המטריאליקולוניאליזם (אלה שוחט – "זכרונות אסורים", יהודה שנהב – "היהודים הערבים"). שפיר מתעניין

, להבדיל מהקולוניות הצבאיות (הרחבה במאמר), בדמות קולוניות התיישבותיות:של הקולוניאליזם

. בעיקר קרקע, – מבוססות על השתלטות על משאבים כלכליים קולוניות התיישבותיות•

29

. אירופה צפופה וקשה לצבור בה הוןשחיפשו דרך לבסס עצמם כלכליתאלה הן קבוצות גדולות, בד"כ אירופאיות,

ממעמדות נמוכים, והם היגרו מתוך מטרה כלכלית, למקומות בהם הם ידעו שהם יוכלו למצוא קרקע זולה ועבודה זולה.

שפיר מפרט סוגי קולוניות התיישבותיות (טהורה, אתניות ומטעים (עבדים) – הרחבה במאמר של שפיר).•

תוך שמירתאך , שליטה של מתיישבים אירופאים בקרקע עם תעסוקה של עובדים מקומיים: קולוניית מטעים אתנית•

. המחיצות האתניות

שפיר טוען שהמקרה של ההתיישבות היהודית בא"י הוא מקרה של קולוניית מטעים-אתנית: קולוניית מטעים, עם

שימוש בכוח עבודה מקומי במקום ייבוא עבדים או עובדים. הסיפור ששפיר מספר:

, להקים חוות עצמאיות ולעבד אתקולוניה התיישבותית טהורה, הבילויים באים. הם חושבים להקים כאן 1882•

, ויש להשקיע הון רב כדישמשאבי הקרקע הפנויים מעטים מאודהאדמה בעצמם. אולם, תוך שנה אחת הם מבינים

נחלץ לעזרתם, והביא לכאן מערך ביורוקרטי,הברון רוטשילדלקנות אותה, ומכאן שהפוטנציאל הכלכלי לא היה רב.

המחליף את חקלאות הבעל שהמתיישבים ניסו להקים כאן בכרמים ומטעים. פקידיו מביאים את המנגנון הקולוניאלי

, לעבודה זמנית בהתאם לעונות הבציר.העולים שוכרים את עבודתם של ערבים מקומייםשל קולוניות מטעים.

. מכאן שלא התפתח כאן שוק כלכלי מפותח, עם תעשייהקולוניית המטעים לא יוצרת הרבה מקומות עבודה

, הם לא מוצאים כאן עבודה.העליה השניה. כשמגיעים אנשי זהו לא בסיס ראוי להקמת בית לאומיואורבניזציה.

:מאבק על עבודהומשם מתחיל סיפור של

מגיבים על תחרות, בעיקר מן הקבוצה האתנית השלטת)(פועלים בעלי שכר גבוה יחסית '): בונסיץ( שוק עבודה מפולח.1

). בדרך כלל נדיר ונכשל(האחרון הוא פתרון שהדרה או סולידאריות , קסטותשל עובדים זולים יותר באמצעות

בונסיץ' מדברתכדי ליצור הגירה משמעותית צריך שני משאבים: קרקע (והקרקע כאן דרשה הון), ועבודה לשם קיום.

על שוק עבודה מפולח: כאשר בחברה מסויימת יש פועלי-ייצור לבנים, ולהם יש מונופול על שוק העבודה במקום. אם

מגיעות קבוצות של מהגרים, הן מסכנות את המונופול של העובדים החזקים על שוק העבודה.

(היו קבוצה קטנה שרצתה שההסתדרות תאגדסולידריות: האחת היא שלוש אסטרטגיות אפשריותבתנאים כאלה יש •

: העובדים רוציםקאסטותגם עובדים יהודים וגם ערבי). אולם אפשרות זו לא מצליחה לרוב. האסטרטגיה השניה היא

שוק עבודה מפולחלהמשיך לשלוט במשרות הגבוהות, ולהעביר את המשרות הנמוכות לעובדים המהגרים. כאן נוצר

(או המקומיים) משוק העבודה. הדרה מוחלטת של המהגרים. האופציה השלישית היא על בסיס אתני

צמיחת אידיאולוגיה של: על מנת לזכות בעבודה צריכים העובדים היהודים היקרים לדחוק את מתחריהם הפלשתינים•

. לא כביטוי לסוציאליזם, עבודה עברית כחלק ממאבקי שוק העבודה

שגורסת מדוע יש להדיר את העובדיםלהתפתח אידיאולוגיהבשני המקרים האחרונים (קאסטות או הדרה) צריכה

היא משמעותית מאודאידיאולוגיה לאומיתמשוק העבודה, או לפלח אותם לשיטת קסטות: אידיאולוגיה גזענית וכו'.

תתפתח זהות לאומית מובחנתביכולת ליצור הפרדה בשוק העבודה. כשקולקטיב אחד נאבק על שליטה בעבודה,

. שתגרום לסולידריות פנימית כלפי העבודה

. הם כן באו עםשהזהות הלאומית והאידיאולוגיה של לאומיות צומחת ומתפתחת בישראלהטענה של שפיר היא •

ההגדרה של גבולות הלאום (גבולות הקולקטיב כרק יהודים) היא תוצר של המקום, ותוצאהאידיאולוגיה, אולם

. "המאבק על כיבוש העבודה" הביא לגיבוש הלאומיות המובחנת. אנשי העליות פיתחושל המאבק על שוק העבודה

את האידיאולוגיה הלאומית-יהודית כדי לפלח את השוק ולשלוט על שוק העבודה.

האידיאולוגיה של כיבוש העבודה היא שמאפשרת לעובדים של העלייה השניה והשלישית לזכות בחלק מהעבודה. כדי•

לעשות זאת הם דוחקים החוצה את רגליהם של העובדים הפוטנציאלים הזולים יותר, הפלסטינאים.

– אלא המאבק על העבודה.להתארגן בקולקטיביםשפיר אומר שזה לא הסוציאליזם שגרם לעולים •

התנאים בארץ:

. הטריטוריה לא נבחרה מטעמים כלכליים, והתנאים לאקרקע ועבודה יקרים: בחירה בטריטוריה מטעמים לא כלכליים•

היו נוחים.

30

לא היה ליישוב. אין אפשרות להפקיע אדמות). לפחות לא בהתחלה(אין כוח צבאי המגבה את האוכלוסייה המתיישבת •

היהודי כוח צבאי (כמו מעצמה) שמגבה את המתיישבים, וכך לא היתה את האופציה של הפקעת הקרקעות (מאוחר

יותר זה התפתח בישראל, לפי שפירא).

. אין אפשרות לעבדות•

?איך השיגו המתיישבים את המשאבים והתגברו על הקשייםאם כך, •

התשובות:

בכספימבוססת על רכישת הקרקע . השיטה איים של קולוניות טהורות – יוצרת התיישבות קומונאלית וקואופרטיבית.1

. ולא בכספי המתיישביםהלאום

מדובר על הקיבוצים, הקבוצות והמושבים השיתופיים. הקרקע כאן לא נרכשה ע"י המתיישבים, אלא זו קרקע לאומית

שניתנת להם. הכסף הוא כסף לאומי, ואף אחד מהמתיישבים לא קנה את הקרקע בעצמו. הרעיון הוא הקמת גרעינים

בקואופורטיב הםלאומיים, ובתמורה המוסדות הלאומיים רוכשים עבורם את האדמה ומשאבים נוספים. בנוסף,

, ויוצרים יחידות כלכליות שיכולות לשאת את עצמן.מורידים את עלות העבודה

. ציונות מעשיתהגבלת שאיפות טריטוריאליות – .2

, ולכן היא הגבילה את המהלכיםשבלתי-אפשרי לשלוט על כל הטריטוריה של א"יתנועת העבודה הבינה

הטריטוריאלים לשטח בו יכלו לשלוט ולעבד אותו. מאוחר יותר זה מתורגם לתכנית החלוקה.

). למרות הויכוחים בנושא זהההסתדרות יהודית בלבד(התאגדות העובדים על בסיס לאומי .3

לניסיונות לדחוק החוצה את הערבים,ההסתדרות - שפיר טוען שאחד הגורמים המרכזיים להקמת ההסתדרות נוגע

. כשהעבודה מאורגנת, היכולת לכפות על המעסיקים להעסיקוליצור מונופוליזציה של המשרות בידי היהודים

יהודים גדולה יותר.

. הבריטים, בפתיחותיצירת מוסדות מובחנים בהם הרוב אינו מעורער. יצירת רוב יהודי בחלק מן הארץאסטרטגיה של .4

. בעיני אייזנשטט זהיצירה של סקטורים נפרדיםשלהם וברצון שלהם לשקט, משחקים לידים של הציונים ומאפשרים

. האידיאולוגיה הלאומיתבגלל המאבק על המשאביםטבעי שזה התפתח ככה, ובעיני שפיר צריך להסביר למה – וזאת

היא לא הסיבה להתפתחות הנפרדת הזו, אלא היא התוצר שלו (בגלל המאבק על משאבי קרקע ועבודה).

שלבי ההתפתחות:

פניה לברון. אין אפשרות סבירה לפרנסה. כישלון. ניסיון לקולוניות טהורות מבוססות עבודה עצמית – 1882-1900•

הגבלת העלייה בשל מחסור במקומות. מבוססת על עבודה זולה עונתית. רוטשילד ומעבר לדפוס קולוניית מטעים

. עבודה

. אין אדמה – יצירה של קולוניות התיישבות טהורה באמצעות הקיבוצים, אין עבודה: עליה שנייה•

. דחיקת הפועלים הערבים מכונה כיבוש העבודה•

.יצירת משק נפרד כאסטרטגיה כלכלית לא כשאיפה לאומית•

כבר נידון קודם לכן...•

שפיר מול אייזנשטט ושפירא:

. חשיבות הדינאמיקה ביניהם. קולקטיב יהודי, מול קולקטיב יהודי וערבי: גבולות הקולקטיבלגבי •

שפיר מערער על הטענה המובנת מאליה שגבולות הקולקטיב צריכים להיות החברה היהודית. לדבריו, אי אפשר להבין

את החברה היהודית ללא המפגש עם הערבים, אותו מפגש שהביא למאבק על משאבים (ומכאן ללאומיות היהודית

וכו').

31

. ידיאולוגיה מכוננת על ידי תנאים מקומיים אידיאולוגיה מיובאת ממזרח אירופה מול א•

בניגוד לתפיסה של אייזנשטט, האידיאולוגיות כפי ששפיר רואה אותם לא מיובאות ממזרח-אירופה. האידיאולוגיות הן

תוצר של המקום (גם שפירא טוען זאת אך מתייחס למאבקים אחרים, מאבקים על כוח פוליטי). האידיאולוגיה מכוננת

כאן, מתוך המאבק בין האוכלוסיות.

. אידיאולוגיה כבסיס לפעולה, אינטרסים מטריאליים מול אידיאולוגיה כבסיס לפעולה או אינטרסים פוליטיים•

אצל אייזנשטט האידיאולוגיה כבסיס לפעולה, ואצל שפירא אינטרסים כבסיס לאינטרסים פוליטיים – אצל שפיר אלו

אינטרסים מטריאלים.

. או לשילוב בין כמה)( מקובל כדוגמה לדפוס קולוניאלי מול ישראל כדגם ייחודיישראל •

שפיר שונה מאייזנשטט ושפירא גם בניסיון למקם את המקרה הישראלי בתוך סקלה של מקרים השוואתיים. יש כל

וישראל היא אחדמיני סוגים של קולוניאליזם התיישבותי, וכולם מבוססים על ניסיון להשתלט על קרקע ועבודה,

, וצריך להבין אותו באותו קונטקסט של החברות הקולוניאליות אחרות, ולבחון במה היא דומה ושונההמקרים הללו

מהאחרות. היא בתוך הרצף.

. עוד מאפיין שמבחין את שפיר משפירא הבחנה בין תקופת היישוב לתקופת המדינה מול המשכיות בין התקופות•

ואייזנשטט הוא האבחנה החותכת שהראשונים עושים בין תקופת היישוב לתקופת הקמת המדינה, שפיר מדגיש את

ההמשכיות. הוא מדגיש את זה לשני הכיוונים – לא רק לומר שאותם גורמים שהשפיעו על העיצוב בשלבים הראשונים

'. ה"חטא הקדמון" לפי שפיר היה עוד לפני67ממשיכים לעצב גם כיום, אלא גם לומר שקולוניאליזם היינו גם לפני

(בצורה שונה) לתוך ימינו):ויש המשכיות של הקולוניאליזם', 48' ולפני 67

טענה להמשכיות:

היו תור48-67' אין מדינה, אין כוח צבאי. ראינו את האסטרטגיות של התנועה הציונית, אולם שפיר טוען ש48לפני •

:זהב להתיישבות הציונית

. משרתת את ההתיישבות הטהורה, מיושבים ביהודים מאלה בהם רוב פלשתיניהפרדת אזורים – 48-67•

אם השאיפה היתה להקים קולוניאליזם התיישבותי טהור והומוגני, שהשליטה בקרקע ובעבודה תהיה שלמה, בשנים

. יחסית קלהמיעוט הערבי קטן, לא מתחרה על מקומות העבודה ובטח שלא על הקרקעהללו היתה הצלחה בכך.

להשתלט על המשאבים.

,ל"אדמות קק: – למשל שימור מוסדות שיוצרים אבחנה בין אוכלוסיה יהודית וערבית למרות השוויון בפני החוק•

. התיישבות דרך הסוכנות

כל משאבי הקרקע שאין עליהם מתיישבים ניתנים לקק"ל, ויש מונופוליזציה של משאבי הקרקע בידיים יהודיות. גם

,שהמדינה שמוקמת מנסה להיות מדינת כל-אזרחיההעבודה היא לחלוטין בידיים יהודיות. שפיר מסכים עם כך

ולתת זכויות שוות לערבים (אחרי הממשל הצבאי). הם שווי זכויות במה שהמדינה נותנת, אבל יש ארגונים אחרים

(קק"ל, הסוכנות היהודית וכו'), שחותרים למען העם היהודי, והם עושים את האבחנה בין שירותים שניתנים ליהודים

(שימור מוסדות).זהו אחד המנגנונים שמשמרים את האבחנהובין שירותים שניתנים לערבים.

לגבי הקרקע ניתן להפקיע ולהשתלט באמצעים צבאיים. אין מגבלת כוח ושליטה גיאוגרפית – 67אחרי •

. ואדמיניסטרטיביים

. יצירת קסטות בשוק העבודה כך שכוח העבודה מן השטחים יאפשר רווח מוגבר מבלי לסכן את העובדים היהודים•

, ואפשר להשתלט על אדמות בכוח,עכשיו יש כוח צבאי' התמונה מתבלגנת – בניגוד לתקופה הקודמת, 67אחרי

– ריבוד של שוק העבודהאפשר ליצור קסטותואפשר להגביל בכוח כניסת פועלים לעבודה (לפלח את השוק), וגם

לפיו רק המשרות הנמוכות יינתנו לפלסטינים.

. – אי הכללה בגוף האזרחי שימור הפרדה פוליטית מול ביטול הפרדה גיאוגרפית•

כל זה (הקאסטות) מותנה בכך שתושבי השטחים אינם הופכים לאזרחים. הסיבה שבגינה, לפי שפיר, ממשלות ישראל

עללמתחרים, כי אחרת הם יהפכו על מנת לא לתת אזרחות לתשבים בשטחים' לא סיפחו את השטחים היא 67מאז

32

משאבי עבודה וקרקע. יש לנו ביטול של הפרדה גיאוגרפית – השטחים הופכים לחלק ממרחב השליטה של ישראל,

אבל יש שימור של ההבחנה הפוליטית.

ביקורת:

- מנקודת מבט סוציולוגית, הבעיה המרכזית בגישתו היא הדטרנימיזם המטריאליסטי. המאבק דטרמיניזם מטריאליסטי•

. הסברקשה לקבל את הניסיון הכולל וחסר הגבולות להסביר הכל דרך המטריאליזםעל משאבים היה חשוב, אולם

שמשלב אידיאליזם ומטריאליזם ובודק את יחסי-הגומלין ביניהם הוא נכון יותר. ההסבר כאן קיצוני מדי, כמו

במרקסיזם. איך האידיאולוגיה נכנסת כאן?

. שפיר כמעט לא נוגע בבריטים, גם לא פחות מדי חשיבות לשלטון הקולוניאלי הבריטי במסגרתו מתרחש התהליך•

בעותמנים. למסגרת הקולוניאלית הכפולה, לדינמיקה בין האימפריות האמיתיות לבין המתיישבים הציונים שפיר לא

, והוא לא מסביר מה התאפשר ומה לא התאפשר כחלקהוא מייחס למתיישבים כמעט את כל הכוח האפשרימתייחס.

מהדינמיקה בין הבריטים ליהודים.

. שפיר מחדד מאוד את היחסים הקולוניאלים בין פחות מדי התייחסות לקולוניזציה הפנימית ביחסים אשכנזים-מזרחים•

המתיישבים לפלסטינים, אבל עיוור כמעט לחלוטין למשמעות שמכוננים היחסים הקולוניאלים בין המתיישבים

האירופאים לבין המתיישבים המזרחיים. לדינמיקה הקולוניאלית, לדעת רבים, היתה השפעה על היחסים בתוך החלק

היהודי של החברה הישראלית.

יותר של שפיר (ואחת נראה בהמשך הקורס). בעבודות מאוחרותכל אלו מתוקנים•

קרקע, עבודה ואוכלוסיה בקולוניזציה הציונית: היבטים כלליים וייחודיים/ גרשון שפיר

שפיר משלב בין סיפור הקמת החברה היהודית בארץ- ישראל לבין התפתחות הקונפליקט בין יהודים לערבים,

ומוסדותיה. לדעתו, הישראלית, תרבותה על החברה הישראלי-ערבי הטביע את חותמו כי הקונפליקט וטוען

החברה של להתפתחותה ממזרח-אירופה המהגרים איתם שהביאו הסוציאליסטית האידיאולוגיה חשיבות

תנאים:-3הישראלית קטנה מחשיבותם של התנאים החומריים שהיו בא"י עם הגעתם. הוא מייחס חשיבות ל

קרקע, שוק העבודה וההיבט הדמוגרפי. דפוסי הפעולה של היהודים בשוק העבודה, עוד מהתקופה העותומנית,

השפיעו על המאפיינים של החברה והמדינה שצמחו.

חוקרים נוהגים להבדיל את ההתיישבות הציונית מהתיישבות קולוניאלית, ומציגים התפתחות נבדלת של החברה

החלו-70הישראלית מזו הפלסטינית, כראיה לכך שלא היה כאן ניצול של המקומיים בידי המתיישבים. משנות ה

' לבין חברות קולוניאליות67חוקרים ביקורתיים להשוות בין ההתיישבות הישראלית בשטחים הכבושים לאחר

', אותה הם קידשו. לדעת שפיר, התעלמות48אחרות, בעוד שהם הבדילו בין התיישבות זו להתיישבות שלפני

' מהווה החמצה ללמוד ולהשוות בין שני המקרים. שפיר מעוניין67' לזו שאחרי 48מהדמיון בין ההתיישבות לפני

' ועליית הליכוד לשלטון. טענתו העיקרית: יש67להראות את ההמשכיות בין תקופת היישוב לבין התקופה שאחרי

' היא לא מעבר67דמיון בנוסף לשוני בין ההתישבות הציונית לבין הקולוניאליזם האירופאי, וההתיישבות לאחר

משיטת מעבר תוך הקולוניאליזם המשך אלא ימנית-קולוניאלית לחברה ציונית-סוציאליסטית מחברה

קולוניזציה אחת לאחרת.

תנאי התיישבות וטיפוסי קולוניות

קיימת הבחנה בין קולוניה צבאית לבין קולוניות התיישבות. הראשונה נועדה להבטיח שליטה צבאית, ולא כללה

התיישבות אזרחית נרחבת (כמו א"י עבור הבריטים). קולוניות התיישבות מבוססות על התיישבות אוכלוסיה

קולוניות מעורבותאירופאית והשתלטותה על המשאבים הכלכליים. ההבדל ביניהן הוא בשיטת השימוש בקרקע:

קולוניות- עירוב בין קבוצות אתניות שונות, תוך אספקת כוח עבודה מקומי אך ללא הפרדה גזעית בשוק העבודה,

– בתנאים של העדר כוח עבודה מקומי: עבדים ועובדים מיובאים, תוך שימור העובדים במעמד ליגאלימטעים

– המעסיקים והעובדים בני אותה קבוצה אתנית, והאוכ' המקומיתקולוניות התיישבות טהורהוכלכלי נמוך, ו

– שליטה של המתיישבים עם תעסוקה של מקומיים,קולוניית מטעים אתניתגורשה או הושמדה. סוג מעורב הוא

אך תוך שמירת המחיצות האתניות בין האוכלוסיות.

33

" של בונאצ'יץ – דינמיקה בשווקים בהם מועסקים פועלים מקבוצות אתניות שונות:מודל שוק העבודה המפולח"

כשפועלים "לבנים" עם שכר גבוה יחסית מתמודדים עם ניסיונות חדירה של קבוצות אתניות שמציעות כוח עבודה

זול יותר, עומדות בפניהם שתי אסטרטגיות עיקריות: יצירת "קאסטות" – הגבלת הפועלים המתחרים לעיסוקים

נמוכי שכר וסטאטוס, או אסטרטגיית הדחיקה – הרחקה מוחלטת של הפועלים הזולים משוק העבודה. בשתי

האסטרטגיות נעשה פילוח של שוק העבודה. אפשרות נוספת היא יצירת סולידריות בין הקבוצות, אולם בד"כ היא

נידונה לכישלון. מכיוון שהמעסיקים האירופאים בקולוניות העדיפו תמיד את כוח העבודה הזול, דווקא הפועלים

מהקבוצה האתנית שלהם, שרגילים לשכר גבוה, הוצאו משוק העבודה. כדי לשמור על תעסוקתם ושכרם הגבוה

הם נדרשים לפלח את השוק, ואת זאת הם יכולים לעשות רק ע"י ניהול מאבקם המקצועי על בסיס אתני או

לאומי, תוך כדי תמיכת מנגנון המדינה ושימוש בלגיטימציה של אחדות אתנית, לאומית או גזעית.

משתנה חשוב נוסף שמבדיל בין הקולוניות הוא האינטרס הדמוגרפי – הקולוניה הטהורה שאפה לצפיפות גבוהה

יותר מטיפוסי קולוניות אחרים. לעניינינו של מתיישבים על הקרקע, ובכך הבטיחה את יציבותה לאורך זמן

שתי עמדו בא"י הציוניים המתיישבים הטהורה. בפני ההתיישבות המטעים, וקולוניית קולוניית חשובים

אפשרויות: ליצור קולוניית מטעים ובכך לנקוט באסטרטגיית הקאסטות לפילוח שוק העבודה, או ליצור קולוניית

התיישבות טהורה ואז לדחוק את הערבים משוק העבודה וגם מהחברה.

אחרות לקולוניות באי" בהשוואה ששררו הקשים שיקולים1: התנאים לפי בטריטוריה בחרו . האירופאים

. האירופאים נתקלו באוכלוסיה חלשה שלא2כלכליים, והציונות בחרה בא"י לפי שיקולים אידיאולוגיים ודתיים.

. למתיישבים3יכלה להגביל את התקדמותם, בעוד שהציונים נתקלו באוכ' של איכרים עם מאחז מבוסס בקרקע.

. בעוד שבקולוניות האירופאיות היתה אדמה פנויה בשפע,4בא"י לא היתה חסות של מעצמה עם כוח צבאי.

בפלסטינה הקרקע היתה רשומה בבעלות, כך שהיהודים נדרשו לרכישת קרקע בממון. מגבלה זו הגבילה את יכולת

. לציונים לא היתה אפשרות לשעבר עובדים (בהעדר חסות של כוח חיצוני) והם5ההתפשטות של המתיישבים.

. היה לציונים קשה להפוך לרוב כי כוח המשיכה של א"י בעיני יהודים6נאלצו להסתמך על כוח עבודה בשכירות.

בעולם היה מצומצם. לדעת שפיר, הבדלים אלה אינם מוכיחים שאין להשוות בים הציונות לקולוניאליזם, אלא

להיפך – נדרש מאיתנו להבין כיצד הצליחה הציונות לבנות חברה ומדינה למרות התנאים הקשים הללו ולמרות

שנעדרו מרשותה האמצעים שעמדו לרשות הקולוניאליזם האירופאי? התשובה: ברור שהציונים נעזרו במשאבים

.1חיצוניים, ובהם תמיכה של מעצמה (בריטניה). בנוסף, הציונות פעלה בפרגמטיות (גמישות) בשני היבטים:

פיתוח שיטת התיישבות ייחודית: ההתיישבות הקומונלית והקואופרטיבית, שנועדה ליצור קולוניית התיישבות

למגבלות2טהורה. להתאימם כדי הטריטוראליות השאיפות את להגביל העבודה אחדות של . הנכונות

הדמוגרפיות והכלכליות של היהודים.

1882-1948ההתיישבות של תנועת העבודה: קולוניית ההתיישבות הטהורה,

ההתיישבות בא"י פותחה ע"י ניסוי וטעייה, עד לגיבוש דגם התיישבותי אפקטיבי שהתאים לתנאי הקרקע, שוק

העבודה והדמוגרפיה (ליחס המספרי בין האוכ' היהודית לבין הערבית). שישה שלבי התפתחות:

, מתוך ניסיון לייסד קולוניית התיישבות טהורה של איכרים יהודים. אולם, שיטה זו-1882השלב שהחל ב.1

פנו לסיוע מרוטשילד.-1הביאה להכנסה נמוכה ורמת-חיים נמוכה, ולפיכך אנשי העלייה ה

תחת האדמיניסטרציה של רוטשילד, היישוב הפך לקולוניית מטעים אתנית, מבוסס על בעלות פרטית של.2

מטעים והעסקת כוח ערבי עונתי זול. זה הגביל את יכולת הצמיחה הדמוגרפית של היישוב היהודי, שכן ללא

מקומות תעסוקה לא ניתן היה למשוך הגירה יהודית.

הברון דרך להפוך את הכרמים לרווחיים, והורד שכרם של הפועלים היהודים, כך שרבים מהם עזבו-1900ב.3

את הארץ. במקביל הפסיק רוטשילד לרכוש את הקרקע ובכך הפסיק תהליך הרכישה וההצבר של קרקע

נקלעו, לפיכך, למשבר בקרקעות ובעבודה.-2בידיים יהודיות. עולי העלייה ה

ובשכר של הפועלים הערבים, ולהתאים את חייהם לרמה של הפועל.4 ניסו לעבוד בתנאים העלייה השנייה

הערבי, אולם זה נזנח מהר מאוד.

התסכול של העלייה השנייה הביא לעומת הראשונה (מטעים- אתנית) למעבר לשיטות התיישבות קולקטיביות-

לאומיות, במטרה לייסד קולוניות התיישבות טהורה, עם שכר סביר לעולים יהודים חסרי-אמצעים:

בחרו.5 הערבי. הם לפועל תנאים להשוות במקום העבודה שוק את לפלח החליטו היהודים הפועלים

באסטרטגייה של "דחיקה": כיבוש העבודה, וטענו שאספקת מקומות עבודה בשכר סביר זהו תנאי להצלחת

ההתיישבות הציונית. אמנם הם לא הצליחו לשכנע את בעלי המטעים להעסיק אותם במקום את הפועלים

34

הערבים, אבל המאבק שלהם השפיע רבות על ההתפתחות של ההתיישבות הציונית: הוא חידד את ההכרה

של לאירוניה לב לשים היהודית. אפשר בקהילה לאומית כקבוצה אותם וגיבש הפועלים של הלאומית

הסוציאליזם שלהם, כשהם נאבקו למניעת העסקת פועלים ערבים...

תכניתם להקים קולוניה טהורה נזקקה לסיוע מההסתדרות הציונית העולמית, וזו חיקתה מודל התיישבות

פרוסי ממזרח לגרמניה:

על אוכ' גרמנית בפרוסיה, רשות התיישבות ממשלתית קנתה.6 מודל "הקולוניזציה הפנימית": כדי לשמור

אימצה ההתיישבות הציונית-20אדמות בה ועודדה איכרים להתיישב בהן. בסוף העשור הראשון של המאה ה

את המודל הזה, ונוסדה תורת "הקואופרציה ההתיישבותית" – הדרשת הקומונה, הקבוצה – הקיבוץ. זהו

הביטוי המובהק ביותר לאסטרטגייה של כיבוש הקרקע וכיבוש העבודה – קרקע בבעלות "לאומית", הופקדה

בידי יהודים, והכילה שוק עבודה סגור ליהודים בלבד. זו הייתה אסטרטגיית פילוח שוק עבודה מקורית, גם

יהודית, לבעלות הקרקע את כאן: קק"ל, שהעבירה עזרו גופים העבודה. שני בשוק וגם הקרקע בשוק

וההסתדרות, שיצרה מקומות עבודה מחוץ לשוק העבודה התחרותי עם הערבים. שני הארגונים הללו ניטרלו

את מנגנון השוק והעבירו קרקע ועבודה לשליטה יהודית בלבד.

1948המאפיינים הייחודיים של הקולוניזציה הציונית עד

גיבשה מודל של קולוניית התיישבות טהורה במקום קולוניית המטעים האתנית של אנשי.1 העלייה השנייה

העלייה הראשונה, בה לא היה די להבטיח עסוקה ושכר לפועלים היהודים. דפוס ההתיישבות החדש שירת את

האינטרס הדמוגרפי הציוני (משך עלייה), וזכה לתמיכת ההסתדרות הציונית.

משמעות דפוס זה היתה פילוח הכלכלה בארץ. נוצר משק חדש, לצד זה של הערבים ולצד המטעים של העלייה.2

. בניגוד לתפיסה הפונקציונליסטית, הכלכלה והחברה הפלסטינית היהודית בגישת השוק המפולח צמחו-1ה

מתוך מצע משותף: הפיתוח היהודי היה מותנה בדחיקת הערבים, ודחיקתם הנציחה את הפער הכלכלי בין

הקבוצות.

מאבק הפועלים היהודים לדחיקת הערבים לא רק ייצר מודל התיישבות ייחודי, אלא גם עיצד את המדיניות.3

הגיאוגאפית-דמוגרפית של תנועת העבודה. יצירת איזורי התיישבות נפרדים הביאה וליתור על שטחים בהם

לא היה רוב יהודי, ובכך לחלוקת הארץ. תנועת העבודה העדיפה את ה" דמוגרפיה" על פני ה"גיאוגרפיה".

הנכונות לפשרה ולחלוקת הארץה מפשרנות כי אם לוחמנות: הגנה על האינטרסים הכלכליים של הפועלים

היהודים חייבה את דחיקת הערבים מחוץ לשוק היהודי. דגם התיישבות זה, לפי עקרונות תנועת העבודה,

, החותרת לרוב יהודי רק בחלק מהארץ, וזאת בניגוד לקולונייתקולוניית התיישבות טהורה מוגבלתייקרא

התיישבות טהורה מוחלטת, שהייתה חותרת לרוב יהודי בכל הארץ וגירוש האוכ' הערבית.

תנועת העבודה, לפיכך, שאפה לאקסקלוסיביות דמוגרפית, כלומר ליצירת חברה יהודית הומוגנית תוך דחיקת

לפשרה פתח עצמית-גיאוגרפית, ופתח להגבלה הביא האירוניה, זה העבודה. למרבה משוק פלסטינים

טריטוריאלית בין הציונות ללאומיות הפלסטינית.

1948-1967שינוי ושימור במדיניות הקולוניאלית:

הפרגמטיזם של תנועת העבודה הביא תוצאות בתקופה זו: בתחום הדמוגרפי – גל עלייה גדול, במקביל לנטישה

של פלסטינים. בתחום הגיאוגרפי – הובטח רוב יהודי בחלק הישראלי של א"י. בתקופה זו, לפי שפיר, היתה

הומוגניות אתנית יחסית של האוכ' הישראלית. האזרחים הערבים לא זכו לשוויון, שכן המוסדות שנוצרו בתקופת

היישוב במטרה לדחוק את הערבים המשיכו להתקיים: המוסדות הקולוניאליסטים של התנועה הציונית המשיכו

למלא תפקיד עבור האוכ' היהודית בלבד תוך התעלמות מהאוכ' הערבית, גם אם מוסדות המדינה פעלות בשוויון.

למרות הכוונה לקיים "מדינה מתוקנת", נותרה בפועל ההפרדה האתנית שנוצרה לפני הקמת המדינה במטרה

ליצור תנאים נוחים להתיישבות הציונית.

: בין ניאו- ציונות לבין פוסט-ציונות1967רדיקליזציה לאחר

אחרי מלחמת ששת-הימים התרחשה רדיקליזציה בתהליך הקולוניזציה הציונית, כיוון שהתנאים שמיתנו את

התהליך הזה נעלמות: דגם ההתיישבות המפולח יכל להיות מוחלף בדגם של שליטה על האוכ' המקומית או

גירושה – עכשיו ניתן היה לשלוט בשטח מבלי להתחשב ביחס המספרי בין האוכ' המקומית ואוכ' המתיישבת,

כיוון שלישראל היה כוח צבאי רב. דגם ההתיישבות הטהור המוגבל של תנועת העבודה החל להיות מוחלף בדגם

בין הקולוניזציה ברור דמיון להיווצר שפיר, החל תנועת ההתנחלויות. לפי של התיישבות טהור מוחלט, זה

35

בשטחים הכבושים לבין הקולוניזציה האירופאית.

יש קיטוב אידיאולוגי-פוליטי בחברה הישראלית ביחס לגבולות הטריטוריאליים, אולם המחלוקת היא-67החל מ

בין מצדדים בסוגים שונים של אקסקלוסיביות יהודית (מוגבלת מול מוחלטת), ולא בין תומכי אקסקלוסיביות

יהודית ומתנגדיה.

', מדיניות ההתנחלויות, ביטלה למעשה את הדגם של התיישבות טהורה מוגבלת.67פעילות ממשלות ישראל מאז

בשוקאפשר לראות את השינוי ביחסים בין הישראלים לפלסטינים בשלושת התחומים: קרקע, עבודה ודמוגרפיה.

', היהודים לא נצטרכו לקנות בכסף אדמות, ועמדה בפניהם האפשרות של כיבוש צבאי48 – בניגוד ללפני הקרקע

והפקעה אדמיניסטרטיבית. מודל ההתיישבות בשטחים שאף לבטל את חשיבות הנוכחות הדמוגרפית הפלסטינית,

או לפחות להתעלם מהפלסטינים כגורם שמגביל את ההתפרשות הטריטוריאלית של היהודים בשטחים.

העבודה האוכקבשוק קאסטות – מיקום של באסטרטגייה הדחיקה אסטרטגיית את להמיר ניתן – היה

הפלסטינית בתוך השוק, כקאסטת תעסוקה נמוכת יוקרה ושכר.

– הכללתם של הפלסטינים בשוק העבודה, אפילו בתור קאסטה נמוכה, יצרה לחצים חדשים:בתחום הדמוגרפי

הפלסטינים לא גורשו, וקצב הריבוי הטבעי שלהם הוא גדול משיעור הילודה הישראלי. הגישה הפרגמטית, של

יהודי ברוב והצורך האוכלוסיות בין המספריים ביחסים מההכרה נבעה המוגבלת, מלכתחילה ההתיישבות

בטריטוריה היהודית. עתה נעשה ניסיון לאמץ דגם המבטל את ההכרח להכיר בנוכחות פלסטינית כגורם מגביל

את הציונות.

לתרבות הפוליטית החדשה בישראל קורא שפיר "ניאו-ציונות", כשהמאבק הוא בין אגף קטן שגורש קולוניה

טהורה ואקסקלוסיבית (טרנספר לערבים), ואגף מרכזי המעוניין בקולוניית מטעים אתנית בשטחים הכבושים.

מנגד הניאו-ציונות ניצבת הפוסט-ציונות, הדורשת השוואת זכויות האזרח בין הערבים ליהודים בשטח א"י. מאז

ששפיא כתב את המאמר הרבה השתנה...

סיכום מגניב של המאמר מתוך מצגת של מרצה באונ' חיפה:

טענות המאמר:

. קיים דמיון עקרוני בין ההתיישבות הציונית לבין תהליכי קולוניאליזציה אירופאים )1

כהמשכיות של הפרויקט הקולניאלי תוך מעבר, 1967יש להבין את השינויים שחלו בחברה הישראלית לאחר )2

סוציאליסטית לחברה -בניגוד לתפיסה הרואה זאת כמעבר מחברה ציונית (משיטת קולוניזציה אחת לשנייה

).קולוניאלית– ימנית

טיפוסי קולוניות:

. הבטחת שליטה צבאית באזור בעל חשיבות אסטרטגית – צבאית

. אוכלוסייה מקומית מהווה כוח עבודה זול. עירוב בין קבוצות אתניות שונות – מעורבת

. יבוא כוח עבודה זול הנמצא במעמד נמוך – מטעים

הא כתוצאה מגירוש או השמדה של 'התיישבות טהורה – רוב האוכלוסייה מורכבת ממתיישבים אירופאים

. המקומית

. עובדים מקומיים תוך שמירת ההפרדה האתנית, שליטה אירופאית בקרקע – מטעים – אתנית

):בשונה מתנועות קולוניאליסטיות אחרות(ייחודיות התנועה הציונית

36

. שיקולים אידיאולוגים ודתיים בבחירת הקרקע•

). נוודים, לקטים-בניגוד לאוכלוסיית ציידים(התמודדות עם אוכלוסיית איכרים מקומית •

. התיישבות ללא חסות צבאית•

). ולא הפקעת קרקעות(רכישת קרקע בכסף •

). בניגוד לעבדות(כוח עבודה מקומי שכיר •

. חוסר המשיכה של ארץ ישראל•

:1967שינויים לאחר

. כיבוש צבאי ולא רכישה באמצעות כסף – תחום הקרקעות•

. הצבת הפועלים הערבים בקאסטות במקום אסטרטגיית השוק המפולח – שוק העבודה•

.חשש מפני איום דמוגראפי. הפלסטינית בשוק העבודה' לחצים כתוצאה מהכללת הא – אינטרס דמוגראפי•

מדינתית – המדינה כבית לאומי או כמכשיר ביורוקרטי: וגישה פונקציונליזם מאוחר

שתי. נבחן לתוך מדינת-הלאום היהודיתבשיעור היום נעבור מתקופת היישוב לתקופת המדינה ("מיישוב למדינה"),

מהתקופה הטרום-מדינתית לתקופה המדינתית (וממה בדיוק נעשה המעבר אלזוויות להתבוננות על תהליך המעבר הזה

מה?).

הגדרת מדינה:

(הגדרה בסיסית של ובר): ארגון התובע את השימוש הלגיטימי הבלעדי בכוח אלים (מונופול על הכוח) בתוךמדינה

טריטוריה מוגדרת.

שתי גישות למהות המדינה ותפקידיה:

שתי גישות שיש ביניהן הבדלים על הגדרת המדינה, על תחום ההתעניינות שלהם ביצירה של המדינה הישראלית.•

:אותו סיפור היסטורי – פרשנות שונה במובהק•

הסיפור שליסק והורוביץ מספרים מבחינה עובדתית הוא אותו סיפור של קימרלינג. אין מחלוקת על העובדות בין•

הגישות, ויש ביניהן טון דומה: קימרלינג היה סטודנט של ליסק, והוא היה מורד – פיתח גישה שונה באופן מהותי מזו

שליסקשל מוריו, אולם אפשר לראות קווים משותפים, למרות שהטענה הכללית מאוד שונה. אם אורי רם יאמר

.והורוביץ משקפים את הראיה של האליטה, קימרלינג הוא מאוד ביקורתי כלפי האליטה והמדינה

37

הורוביץ(מדינה כביטוי מוסדי לשאיפות הלאום וכמסגרת ממתנת קונפליקטים ): משופרת ( גישה פונקציונליסטית •

). וליסק

מזו של אייזנשטט. גישתם אל המדינה רואהגישה פונקציונליסטית, משופרת ומאוחרתהגישה הראשונה היא

במדינה ביטוי מוסדי לשאיפות הלאום, וגם מסגרת ממתנת קונפליקטים (הגדרתם של הורוביץ וליסק). במובן הזה,

.פונקציה של שיכוך מתחים וקונפליקטיםהמדינה היא אחת מהמוסדות החברתיים שיש להם פונקציה, ובין היתר

). פאור-לוי, קימרלינג( אוטונומי בכל אינטרסים מובחנים משל הכוחות הפועלים במסגרתו מוסד : גישה מדינתית•

המדינה היא של קימרלינג רואה במדינה ובחברה שני מוסדות מובחנים. לפי גישה זו, הגישה המדינתיתלעומת זאת,

. כמובן שההבחנה כאן היא אנליטית,מוסד אוטונומי בעל אינטרסים מובחנים משל הכוחות הפועלים במסגרתו

וניתן לבדוק את מידת החפיפה בין המדינה והחברה. בכל מקרה, מניחים יחסי כוח, יחסי גומלין מורכבים בין המדינה

והחברה.

ואין אינטרסים מנוגדים בין המדינהליסק והורוביץ רואים את המדינה כאחד המוסדות החברתיים, כמוסד של החברה, •

), אולם אצל קימרלינג המדינה מובחנת מהחברהמרכזי המשנה לבין המדינהיש אינטרסים שונים בין לבין החברה (

. אינטרסים מובחניםויש לה

מדינת הלאום ומוסדותיה יוצרים הבחנה בין המדינה המנדטורית לשתי החברות בטריטוריה, אולם ליסק והורוביץ•

שלהגבולות. לדידם של ליסק והורוביץ, שהתגבשו נחשבים אצלם כ"מדינה" של החברה הישראלית ולא המנדט

החברה הישראלית הם הגבולות של החברה היהודית ולא החברה הערבית (כמו אצל אייזנשטט). הקולקטיב הישראלי

ואינו כולל את הקהילה הערבית. שאלת הגבולות של החברה הישראלית באהככולל את יהדות התפוצותנתפס אצלם

כאן לידי ביטוי.

כך אנו רואים שמדובר באותו סיפור היסטורי, אך פרשנות שונה במובהק.•

פונקציונליזם משופר ומבוקר (הגדרות של אורי רם):

. תגובה להיחלשות תנועת העבודה והאידיאולוגיה שלה ואחר כך לחילופי השלטון•

הנקודה של אורי רם היא הקשר של הסוציולוגיה וההתפתחות הפוליטית של המדינה והחברה הישראלית. רם טוען

התערערותשהפונקציונליזם בראשיתו, האייזנשטטי, משקף את התפיסה החברתית של האליטה של תנועת העבודה.

, וההתקפות שמתרחשות כלפיה וכלפי האידיאולוגיה הדומיננטית שלה והקריסה שלה מאוחרהמעמד של האליטה הזו

יותר, מעוררים שאלות שהפונקציונליזם המוקדם לא יכול לענות עליהם. אייזנשטט המוקדם לא היה צריך לתת מענה

לטענות ביקורתיות, וכבר אי אפשר היה לדבר על קונצנזוס אידיאולוגי בחברה הישראלית.

הכרה בבעייתיות הנחת הלכידות האידיאולוגית הן נוכח הריאקציה של קבוצות שונות והן נוכח השינויים בחברה•

וכבר אי אפשר לדבר על הסכמיות, -70המתחים בחברה הישראלית החלו לפרוץ החוצה בשנות ה. הישראלית עצמה

.בחברה הישראלית על ערכי היסוד של תנועת העבודה

. מרכזי משנה –הוספת רמת ניתוח נמוכה יותר מזו של המערכת הכללית: ליסק והורוביץ•

הפונ' המשופר והמבוקר מכיר בבעייתיות של הנחות היסוד על לכידות אידיאולוגית, ולכן ליסק והורוביץ מוסיפים רמת

ניתוח נוספת: במקום לדבר על החברה הישראלית כמערכת, ליסק והורוביץ מוסיפים רמת ניתוח של מרכזי המשנה,

שמתקיימים בתנועות חברתיות ובמפלגות, והם יכולים עכשיו לנתח יחסי גומלין מורכבים בין המרכז לבין מרכזי

המשנה.

אחר כך כמפעילי לחצים בלתי אפשריים שמובילים למצוקות, בתחילה מרכזי המשנה כבעלי ברית של המרכז•

. באוטופיה

: בספרם "מיישוב למדינה" הם מנתחים את היחס בין המרכז למרכזיכמה שלבים בניתוחגם לליסק והורוביץ יש

. מרכזי המשנה, לפיהם, משמשים את הפונקציה של יציבות המערכת."הבריתות" שנערכו בינםהמשנה באמצעות

38

. למאבקימאבקי כוח בין המרכז והפריפריהבספרם השני, "מצוקות באוטופיה", הם כבר מדברים על הפוטנציאל של

הכוח הללו יש פונקציה, ולכן זה לא קונפליקטואלי כמו שפירא.

ברמה שבין המיקרו למאקרו, מדובר על מרכזי משנה כמו מפלגות, ההסתדרות, פועלי אגודת-ישראל, והתארגנויות•

השירותים. מרכזי המשנה זה לא המפלגות עצמן, אלא שתפקידן לקשור את האוכלוסיה אל המרכז הפוליטישונות

של המפלגות וההתארגנויות השונות, שמציעים שירותים לאזרחים. השירותים הללו קושרים את האזרחיםוהמוסדות

. זה נתפס כנחוץ כי אין מונופול מדינתי, וגם אין חוקה. אין חוקה כי אין מונופול מדינתיאליה, וע"פ ליסק והורוביץ

בתנאים של המדינה המנדטורית, בה אין זיהוי בין המדינה לבין הלאום, אף אחד לא מחוייב להשתתף ביישוב.•

ההשתתפות ביישוב היא וולנטרית, ולכן כדי להביא את האוכלוסיה וכדי לקבל לגיטימציה למוסדות היישוב

. אם רוצים שהמוסדות ייצגולייצג את הקהילה היהודית יש צורך בהשתתפות של האוכלוסיה במוסדות היישוב

. לפיכך, המרכז נעזר במרכזי המשנה שמספק שירותים דיפרנציאלייםצריך שכולם יהיו מוכלים בהםאת המדינה,

(לקבוצות מסויימות בקהילה היהודית). מרכזי המשנה מקושרים למרכז (ההסתדרות, זרמי חינוך וכו').

–ובין מרכזי המשנה אנחנו יכולים להגיע למצב של הסכמיותמרכזי המשנה קושרים אליהם אוכלוסיות גדולות, •

למרכזי המשנה יש אינטרס לפשרות ביניהם. לכן, למרות שאין מדינה ריבונית בתקופה הטרום-מדינתית, באמצעות

מרכזי המשנה נוצרת השתתפות וולנטרית מאוד גבוהה במוסדות הלאומיים. אין כאן קונספירציה של המרכז לשימוש

.מערכת פונקציונליסטית שמתפקדתבמרכזי המשנה, זו

.שמרכזי המשנה הללו מציבים תביעות גדולות למדינה, והמדינה לא מצליחה לעמוד בדרישות הללומאוחר יותר רואים •

(ספרם השני: מצוקות באוטופיה) והפונקציונליזם כבר בעייתי כאן. מרכזי המשנה יוצרים בהמשך "מצוקות" מכאן,

. בין ההסתדרות למדינה, למשל, ששתיהן נשלטות ע"י מפא"י,ההסתדרות והסוכנותשני מרכזי המשנה העיקריים הם •

.-50היו מאבקים גדולים בשנות ה

ההבדלים בין היישוב למדינת הלאום הממוסדת:

ישוב:

במוסדות הלאום. השתתפות וולונטרית•

עבור ליסק והורוביץ המדינה המנדטורית היא גם חיצונית לחברה הישראלית והיא גם אויב - ריבונות בידי הבריטים•

(וכאן רואים את הזיהוי בין התפיסה של ליסק והורוביץ לתפיסת הציונות בראשיתה. קימרלינג מספר סיפור אחר

לגמרי).

. חוסר זהות בין גבולות גיאוגרפיים ופוליטיים של הקהילה•

. צמיחתם של מרכזי משנה מפלגתיים ותנועתיים כבסיס ליצירת זיקה והשתייכות•

שתי קהילות נפרדות•

: מדינה

מסגרת ממוסדת•

השתתפות פורמאלית•

. ריבונות ישראלית בעלת גבולות לא מוגדרים•

). ממלכתיות כאידיאולוגיה. (יסיון לפרק את כוחם של מרכזי המשנה המאיימים על הריבונותנ•

. בתוך החברה הישראלית, קהילות אחרות המערערות על סמכות המדינה+ הכלת הקהילה הפלשתינית •

יכולה לכפות את רצונותיה וחוקיה על כל האנשים, מתוקף הריבונות שהיא מבססת בטריטוריה מוגדרת, המדינה•

כאן מרכיב וולנטרי. ההשתתפות במוסדות הצבאיים בתקופת היישוב היתה וולנטרית,אין שיושבים בטריטוריה שלה.

. למרות שהגבולות הגיאוגרפייםהגיוס לצבא הפך לחובהואי אפשר היה לכפות התגייסות. אולם, עם הקמת המדינה

39

של מדינת הלאום הישראלית משתנים, נתונים למאבק, עדיין המדינה הריבונית יכולה לכפות את רצונה, גם ע"י

אלימות לגיטימית, ויש שיאמרו לא לגיטימית, על שטחים לא לגיטימיים.

בטריטוריה יש שתי קהילות, המרחק בין הגבולות הגיאוגרפיים לגבולות הקולקטיב מאוד גדול. בתקופת היישוב•

(היהודים לתפוצה והפלסטינים לערבים): אלה קשרי גומלין מאוד הדוקים, עם תלותבעלות זיקה לקהילות רחבות יותר

הדדית והזרמה חזקה של משאבים. ההסתדות הציונית היתה ארגון גלובלי שהזרים משאבים ליישוב.

. בעבר הם מילאו פונקציה של גיוס, אולם כעת הם דיס-מרכזי המשנה הופכים להיות בעיה, מדינהכשיש •

. ליסקהמטרה של המדינה, לפי ליסק והורוביץ, היא לפרק את מרכזי המשנה ולכונן את הריבונותפונקציונליים.

וקימרלינגוהורוביץ מסתכלים על זה מנקודת המבט של האליטה ואומרים שהמדינה צריכה לפרק את מרכזי המשנה,

: אין כאן צורך חברתי, המדינה, כשחקן חדש, נאבקת במרכזי המשנה. מדבר על זה במונחי כוח

תפיסה של צרכי המדינה:

. ליסק והורוביץ מדברים על האידיאולוגיה הממלכתית כמלכדת: הקמת מוסדות שיכללוהממלכתיותנקודה חשובה: •

את כולם.

. י"ם ולפיכך מדאיג את מפא" – מזוהה עם מפח"פירוק הפלמ•

: המחתרות היו סוג של מרכזי משנה. הפלמ"ח, למשל, הלך ונעשהפירוק המחתרותבמסגרת כינון הממלכתיות נעשה

יותר בשליטת מפ"ם, שלדעתו של ב"ג הפכה יותר ויותר שמאלנית-קומוניסטית. המטרה של פירוק המחתרות נעשתה

. כדי להבטיח נאמנות למדינה היההמחתרות איימו על ההגמוניה המדינתית ויכולתה של המדינה לבסס את ריבונותהכי

צורך לפרק את מרכזי המשנה שאיימו על ריבונות המדינה.

צבא מקצועי וממושמע במקום צבא המבוסס על יחסים בלתי. ח"העדפת מורשת הצבא הבריטי על זאת של הפלמ•

. פורמליים

. חל על כל הזרמים פרט לחרדים. חוק חינוך חובה, 1949: פירוק הזרמים בחינוך•

.והיא מייצרת את הנאמנות למדינההיו זרמים שונים בחינוך – הזרמים מפורקים כי מערכת החינוך היא קריטית

הזרמים לפיכך מפורקים (לא בהצלחה יתרה: הזרם החרדי, הזרם הממלכתי-דתי וכו').

).קאמפ(השארת העולים במושבי העולים •

. החלת הריבונות גם על ההסתדרות. 1958פירוק סולל בונה •

. ב"ג האמין שההסתדרות ממלאת פונקציה עבור האוכלוסיה, שהמדינה לא יכלה ההסתדרות לא פורקה כמרכז-משנה•

. כשההסתדרות מראה נאמנותב"ג השתמש בה כמוסד מדינתילקחת על עצמה. כל עוד ההסתדרות סרה למרותו,

זרה, ב"ג מכרסם ביכולותיה. ב"ג לא מחסל את ההסתדרות אך מחליש אותה ומכפיף אותה להסכמיות בין המדינה

למעסיקים. (אולי הוא בעצם הופך אותה לחלק מהמרכז).

השפעה על התגבשות ההסכמיות: הבעיות עימן נאלצת המדינה להתמודד מוצגות מנקודת מבט של האליטה

המדינתית:

: בעיות שלכבעיות אובייקטיביותליסק והורוביץ, כשהם מגדירם את הבעיות של המדינה החדשה, הם מגדירים אותן •

הם מאמצים את נקודת המבט שלהמדינה כמייצגת את האומה. הן לא בעיות של עילית שלטת (כמו אצל שפירא).

.האליטה המדינתית

. – הסכמיות ופשרות כדרך לשימור סמכות המוסדותביישוב•

. - מאבק בין מרכזי המשנה למדינה שנאבקת על ריבונותהבמדינה•

. בעיה בתרבות הפוליטיתיצירת דפוסי פעולה אוניברסאליים – •

יש בעיה בתרבות הפוליטית, שהיתה יותר מדי פונקציונליסטית. המדינה לא מצליחה ליצור דפוסי פעולה אוניברסליים

.וכל האזרחים צריכים להיות שוויםוהדפוסים נשארו פרטיקולריסטיים. מדינת לאום צריכה להיות אוניברסלית,

40

התרבות הפוליטית סיכנה את יכולת המדינה לפעול באופן אוניברסלי.

. שמירת התרבות הדומיננטית נתפסת כבעיה שעל המדינה להתמודד איתה•

מרכזיות הדיון בגבולות:

. השינוי בגבולות הפוליטיים והקהילתיים כמעצב את החברה הישראלית•

ליסק והורוביץ רואים בהקמת המדינה כהמשכיות, אך גם כשינוי מהותי ביותר: כינונה של מדינה בעלת גבולות שליטה

מוכרים הוא שינוי מהותי בחברה הישראלית מתקופת היישוב. זה לא שאין המשכיות למנגנונים, אלא המנגנונים פשוט

עובדים בצורה שונה.

יחסי גומלין הדוקים עם יהדות. בתקופת המנדט - שתי הקהילות הן חלק מקהילה לאומית נטולת גבולות גיאוגרפיים•

. החברה הערבית קהילה נפרדת). איזנשטאדט – ציוויליזציה יהודית(התפוצות שהיא חלק מהחברה

תקופת המדינה – חתירה לזיהוי גבולות הקולקטיב עם הגבולות הגיאוגרפיים אך עדיין הכללה של התפוצות באמצעות•

. הסוכנות

. הדבר הזהובתקופת המדינה שתי הקהילות הללו כפופות לריבונות אחתבתקופת המנדט יש שתי קהילות שונות, •

. מדינת הלאום הישראלית היא מדינה של לאום אחדבעיית זהות מרכזית ביותר לגבי החברה הישראליתמחולל

ששולטת בלאום נוסף.

ימים שהם מועדים3, וכולם בעלי אוריינטציה דתית. בישראל יש אין אף חג לאומיקימרלינג טוען כי במדינת ישראל •

.הם שייכים לקולקטיב היהודי ולא משותפים לכלל האוכלוסיה הישראליתלאומיים (העצמאות, השואה והזיכרון) אולם

(נק' המבט בעייה של זהותההכללה של הפלסטינים במדינת הלאום היהודית מייצרת, מנק' המבט של ליסק והורוביץ,

(גם שפירשימור הזהות היהודיתשל אבות הציונות ומנהיגי המדינה בראשיתה). מכאן אפשר לדבר על הפתרונות של

מדבר על זה): ההסתדרות ומוסדות שפועלות רק על האוכלוסיה היהודית.

: גישה מדינתית – המדינה כארגון מובחן בעל אינטרסים עצמאיים : קימרלינג

. ) בניגוד לליסק והורוביץ ) ( קבוצות ( וחברה ) מוסדות ( אבחנה מוסדית בין מדינה •

קימרלינג נוקט בגישה המדינתית המציבה את המדינה כארגון מובחן ובעל אינטרסים עצמאיים. בניגוד לליסק

והורוביץ, עבורם המדינה היא אחת המוסדות החברתיים, קימרלינג, בעקבות מסורת משמעותית במדעי-המדינה

. לכן, לפימוסדות מקבילים זה לזהובסוציולוגיה פוליטית, מבחין אנליטית בין המדינה לבין החברה ורואה בשניהן

: יש מעבר מהמדינה המנדטורית למדינת הלאום הישראלית,מדינת הלאום הוא שינוי מהותיקימרלינג, קיומה של

, מהותי, באופן התנהלותה של החברה.שינוי איכותניוזהו

. המוסדות והקבוצות כמקשה אחת . בתקופת היישוב ישנו ניסיון לטשטוש בין השתיים•

תקופת היישוב ניתן לטשטש את ההבדלים בין החברה לבין המוסדות המדינתיים הלאומיים, משום שההתנהלותלגבי

של המוסדות (ההסתדרות, המפלגות וכו') היתה בתוך החברה.

(בניגוד לליסק והורוביץ), כמבנה שמאפשר את יצירת המדינהקימרלינג מכיר בחשיבות של המדינה המנדטורית•

הציונית. כיום יש לכך הרבה סימוכין, שכן בניגוד למה שחשבו, כשליש מפקידי המדינה היהודית ביום הקמתה היו

. משרדי הממשלההחלק היהודי במוסדות המנדט נששאר כתשתית למוסדות המדינהקודם לכן פקידים בריטים.

שמערכת החוקים עברה בירושהנשארו על כנם בהסתמך על המנדט הבריטי. מעבר לכך, כל החוקרים מסכימים

(ועד היום החוק הבריטי מיושם במדינה).מהמנדט הבריטי

. עוצמת המדינה והאוטונומיה שלה: השאלות המרכזיות. – המטרה: יצירת אבחנה הקמת המדינה•

הקמת המדינה, לדידו של קימרלינג, היא נקודת שבר בהיסטוריה הציונית – נוצרה מסגרת חדשה שמייצרת מאפיינים

חברתיים חדשים. למדינה יש אינטרס משלה, כישות מובחנת מהחברה. האינטרסים המובנים של המדינה – המדינה

חותרת לגייס עוצמה ולשמר אוטונומיה. לעיתים שני הדברים הללו נמצאים בהתנגשות:

. יכולת כפית חוק וגביית מיסים: עוצמה•

41

. יכולת לקדם אינטרסים במובחן מקבוצות חברתיות הפועלות מולה: אוטונומיה•

העוצמה היא היכולת לגבות מיסים ולכפות חוקים, והאוטונומיה היא היכולת לקדם אינטרסים במובחן מקבוצות•

חברתיות הפועלות מולה. כשהמדינה רוצה לעשות משהו שעומד נגד האינטרסים של גופים חברתיים וקבוצות בתוכה,

היא תוכל לכפות על הקבוצות הללו את החלטותיה.

האליטה החברתית הופכת לאליטה מדינתית:

עם הקמת המדינה, האליטה החברתית הופכת לאליטה מדינתית.•

.אליטה צבאית – מופרדת מהמפלגה•

. אליטה ממשלית – בסיס לצבירת זכויות ונכסים•

. הנאמנות הולכת למדינה. מקור הכוח הוא המדינה ולא המפלגה•

כי לא היה צבא מדינתי ליישוב היהודי. האליטהלא היתה אליטה מדינתיתהאליטה הצבאית, של הפלמ"ח וההגנה, •

, אולם מרגע הפיכתו של הצבא לצבא של מדינה, האליטה הצבאית מתרגמת את הכוחהיתה אליטה חברתיתהביטחונית

. מקבלת פוזיציות במדינה, וחודרת לפוליטיקהשלה לאליטה מדינית. היא

. קימרלינג טוען למעשה שבמקום אליטה שמקור הכוח שלה הואהיווצרות של אליטה מדינתיתתהליך זה הוא למעשה •

. טענתומעביר את הנאמנות מארגונים שונים בחברה אל המדינהחברתי, צומחת אליטה שמקור כוחה הוא מדינתי, וזה

, היא שהמיקום של האליטה הצבאית במדינה איפשר לאנשים בהשמופיעה גם אצל כרמי ורוזנפלדשל קימרלינג,

גם כיוםלזכות במשאבים שהמדינה היתה יכולה לחלק: משכורות מכובדות, נגישות לקרקעות, זכיונות עסקיים ועוד.

.האליטה המדינית מתרגמת את הפוזיציה שלה למשאבים בסקטורים שונים

, המדינה בגישה המדינתית היא בעלת אינטרס מובחן ולא של שפיראשבניגוד לגישה האליטיסטיתחשוב להבין .1

. לפי הגישה המדינתית, האליטה החברתית נבלעת בתוך המדינה עםאינטרס של קבצה מסויימת שהשתלטה על המדינה

. מעבר הנאמנותוהיא מעבירה את הנאמנות שלה למדינה במקום הקבוצות שהיא השתייכה אליהן קודם לכןהקמתה,

משרת את האינטרסים שלהם ונותן להם שליטה על המשאבים שהמדינה מחלקת.

: תפיסה שונה של המדינה המנדטורית

. בדומה לגישה המקובלת באליטה הציונית. מעכב הקמת מדינה, עוין ומקשה, גורם חיצוני: ליסק והורוביץ•

. מסגרת המאפשרת את התפתחות המדינה הישראלית ובניית מוסדותיה: קימרלינג•

תפיסה שונה של הקשר בין המדינה לבין האוכלוסיה הערבית:

, את היחס בין המדינההתפיסה הזו משנה את שאלת הגבולותמה שמעניין כאן זו החשיבות של המדינה כמסגרת. •

לאוכלוסיה הערבית שלה. בגלל שיש תפיסה שונה של מיקום המדינה, נוצרת תפיסה שונה לגבי היחס בין המדינה לבין

האוכלוסיה הערבית שנשארת בתחומי המדינה.

קיומה של האוכלוסייה הערבית הוא מכשול בפני יצירה של מדינת לאום בעלת קונסנזוס ערכי: ליסק והורוביץ•

. ותרבותי

ליסק והורוביץ רואים בקיומה של האוכלוסיה הערבית כסכנה לקיומה של מדינת הלאום, שכן האחרונה מושתתת על

הזיהוי בין המדינה לבין החברה. זה מקשה על יצירת הזהות בין המדינה לחברה.

. קהילה אחת שולטת באחרת באמצעים מדינתיים: מדינה קהילתית: קימרלינג•

. ישכמדינה אחת ששולטת על קהילה אחרת באמצעים מדינתייםלעומתם, קימרלינג רואה את המדינה הישראלית

כאן טענה שהמדינה היא אחד המנגנונים של שימור ההפרדה ההיררכית בין היהודים והערבים בישראל.

'. 67 מפני שהקולוניאליזם הוא תוצר של מובחן משפירבכל זאת •

42

– הקשר בין יהודים לערבים כגורם מסביר בהתפתחות החברהכאן יש מרכיבים שדומים לתפיסה של שפיר

עם ניסיון לא פוסק שלששפיר מדבר על הציונות מראשיתה כמערכת קולניאלית ביניהם הוא ההבדלהישראלית.

וקימרלינג לעומתו מתייחס לרמה המדינתית – התקופה בה המדינה מכילה את ריבונותה עלהשתלטות על הכלכלה,

, וזה מעורר בעיות לשאלת הגבולות. לפי הגישה המדינתית, צריך להתייחס לגבולות המדינה – הקוהגדה והשטחים

).גבולות השליטה לא חופפים לגבולות המדינה' יש גבולות מעורערים שקשה להגדיר אותם ( 67הירוק. אחרי

גבולות ושאלת כוחה של המדינה והאוטונומיה שלה:

. מחליש את יכולת השליטה ומעורר אתגור הריבונות: בעיה בהרחבת הגבולות באופן פורמאלי•

. התביעות על בסיס דתי ולא לאומי מחלישות האוטונומיה המדינתית•

מיישוב למדינה/ משה ליסק ודן הורוביץ

מדינת המנדט כמערכת דו-קהילתית (השוואה ויחסי-גומלין בין שתי הקהילות במדינת המנדט)

ודמוגרפיות (עליה ונטישת ערבים) שאיפשרו את קיומה של השגת העצמאות לוותה בתמורות טריטוריאליות

מדינת-לאום יהודית, אולם בתחום המוסדי התמורה היתה פחות דרמטית, כשניכרת המשכיות בדפוסי היישוב

העמידו במבחן את כושר הקיום האוטונומי של היישוב המאורגן והחברה-48של "המדינה בדרך". האירועים ב

היהודית בא"י. הסתלקות הבריטים השאירה חלל, שהתמלא ע"י המוסדות הפוליטיים של המדינה בדרך עוד לפני

הכוחות הערביים, והםמרכז מול כינון המדינה הישראלית, כמו " ההגנה" שאיפשרה הכרעה צבאית מוגבלת

הפוליטי-לאומי שנטל על עצמו את מלוא האחריות לניהול ענייני היישוב. כך, הכרזת מדינת ישראל היתה יותר

היווה מערכת בא"י היהודי שהיישוב אופרטיבית. מכאן משתמע והיסטורית-סמלית מאשר קונסטיטוציונית

חברתית ופוליטית מובחנת גם כקהילת מיטוע תחת שלטון קולוניאלי.

המנדט הבריטי התערב במידה קטנה ביותר בחיים התרבותיים והפוליטיים של שתי הקהילות בא"י. לשתי העדות

הלאומיות היתה תודעת זהות נפרדית וזיקה ערכית ופוליטית נפרדת (הפלסטינים ללאומיות ערבים, והיהודים

לתנועה הציונית). א"י המנדטורית חרגה מדפוס של מדינת-לאום משלוש בחינות:

בהיותה נתונה לשלטון קולוניאלי ללא השתתפות וייצוג של האוכ' המקומית בשלטון..1

הנאמנות של שתי הקהילות היתה להנהגות הקהילתיות ולא לממשל המנדטורי..2

שתי האוכ' ראו עצמן כחלק מיישויות לאומיות רחבות יותר מגבולות א"י המנדטורית – העם הערבי והעם.3

היהודי.

שתי בעיות מתעוררות מההשקפה על היישוב בא"י כיישות פוליטית מובחנת:

וטריטוריאלית של גבולות הקולקטיב, אז הזיקה לקולקטיב הופכת למותנית בקבלת א. אין הגדרה אזרחית

סמכות המרכז הפוליטי שלו. כך יש קבוצות שזיקתן הקהילתית רופפת או לא קיימת, כמו החרדים. מנגד, היו

קבוצות מחוץ לטריטוריה של א"י המנדטורית שהיתה להם השתתפות מוסדית במרכז הפוליטי היישובי, כמו

גורמים יהודיים בתפוצה (התנועה הציונית).

בתחום בהרבה ופחות בתחום התרבותי יותר היישוב – האוטונומיה היתה מידת האוטונומיה של ב. בעיית

הכלכלי.

לאוטונומיה הפוליטית שהתממשה במוסדות היישוב המאורגן היו שלושה ביטויים שמאפיינים קהילות פוליטיות

מתבדלות הנמצאות בטריטוריה אחת עם קהילות אחרות:

המערכות המפלגתיות-פוליטיות היו נפרדות לכל קהילה, כשהתחרות בין המפלגות היתה על השפעה במסגרת.1

הקהילתית הפרטיקולריסטית בלבד.

ארגונים צבאיים קהילתיים.2 ומקימות הזר על ההגנה הצבאית של השלטון לא מסתמכות שתי הקהילות

(שהשלטון הזר לא שם קץ לקיומן).

בגלל שהנאמנות של הקהילות היא להנהגה הקהילתית, הלגיטימציה של השלטון הזר היא על תנאי, וקימת רק.3

כשהיא לא סותרת את הנאמנות לקהילה.

43

? לשתי הקהילות כמעט ולא היה מכנה משותף תרבותי.האם אפשר להגדיר את החברה בא" י כחברה וכמדינה

אפשר לקרוא לזה " חברה" לפי הגדרה מינימליסטית, שכן הטריטוריה, האזרחות והשוק הכלכלי היו משותפים,

ומערכת חוק משותפת מהווה לשלטון משותף כולם זהות קולקטיבית משותפת. הכפיפה של אבל לא היתה

ולא היתה הכרה של האזרחים בלגיטימיות של סמכות ייצוג של האזרחים בשלטון "מדינה", אולם לא היה

"המדינה".

– היתה הפרדה אתנית, לשונית ודתית בין הקהילות. לשני הצדדים היו מקורות שלדימיון ושוני בין הקהילות

משאבים ותמיכה פוליטית מחוץ לגבולות א" י, שנשענו על זיקה אתנית, לאומית ודתית: לפלסטינים היה זה

המרחב הערבי שסיפק משאבים ותמיכה מדינית, וליהודית היתה זו התפוצה היהודית שסיפקה משאבי אנוש

וכספים. הגידול באוכ' היישוב היהודי איפשרו לו הסתגרות והיבדלות, והעדר מגע תרבותי או פוליטי ישיר עם

הקהילה הערבית.

– האידיאולוגיה הדומיננטית ביישוב רצתה באוטונומיה מקיפה, כחברה לצדהאוטונימיה של היישוב היהודי

חברה, בניגוד לדגם קולוניאלי של חברת מהגרים המשתלבת בחברת הילידים כשכבה עליונה ושלטת. אולם,

במציאות היתה חפיפה בפן הכלכלי בין הקהילות, בעיקר חליפין של הון תמורת קרקע. לא נוצרה תלות בין

המשקים, אך היתה חפיפה בענפי הבנייה וההדרים, ובשוקי המוצרים, וזאת בניגוד להתבדלות תרבותית מירבית,

שהשפיעה גם על החליפין הכלכליים (למשל, סולידריות ערבית קהילתית נגד מכירת קרקעות ליהודים, סולידריות

שנשברה לרוב).

– בשתי הקהילות היו סולמות סטאטוס שונים, במסגרת השוני במידת המודרניזציה ובמסורותבתחום הריבודי

תרבותיות ופוליטיות של הקהילות. במשק הערבי היה ריבוד כלכלי-מעמדי על בסיס זיקהל הון, כשעיקר ההון היה

הון קרקעי שלבעלות עליו היתה גם משמעות חברתית. במשק היהודי, הרכב ההון היה מגוון ומודרני יותר, ובגלל

שרוב ההון היה ציבורי ולא פרטי, הוא לא היה מקור סטאטוס חשוב כל-כך.

היחסים בין הקהילות בתחום הפוליטי היו דמויים ליחסים בינלאומיים. בשל הארגונים החמושים הקהילתיים,

המנדט לא יכל לקיים שליטה בלעדית על האלימות המאורגנת (ולפי ובר זה שולל את הגדרת המנדט כמדינה).

השלטון הבריטי היה המתווך ביחסים הפוליטיים בין הקהילות. ממשלת המנדט לא הצליחה למצוא נוסחת ייצוג,

אז לא קמו מסגרות פוליטיות ארציות משותפות לקהילות. זה שיקף את הסכסוך הפוליטי והניכור החברתי

התארגנויות היו לחלוטין, ולא מנוגדות לאומיות-קהילתיות מטרות בין היה בין הקהילות. העימות העמוק

החוצות את הקהילות.

סכסוכים ליישוב ולטרור חוץ לגורמי נזקקה הפנימית הערבית הקהילות: הפוליטיקה בין שוני אולם, היה

בחירות, מיקוח, פשרה של מוסדרים מסחק הכללי סכסוכים יישבה היהודית הפוליטיקה פנימיים, ואילו

והסדרים קואליציוניים.

נזקקו מוגדרים (היהודים, למשל, לא היתה חלקית, בתחומים המנדט של שתי האוכ' לממשל הלגיטימציה

לשירותי חינוך מהמנדט), והיא היתה גם לגיטימציה על תנאי, וניתנה אם היא חפפה את האינטרסים הקהילתיים.

היישוב היהודי הפך אוטונומי ומתבדל יותר עם התפתחותו: לשון עברית העמיקה את האוטונומיה התרבותית,

פיתוח המשק היהודי צמצם את ההזדקקות לעבודה ערבית, התבדלות אקולוגית גם במגזר העירוני (ת"א ניתקה

מיפו), והגידול הדמוגרפי הביא גם לצמצום יחסי-הגומלין החברתיים עם האוכ' הערבית. ההתפתחות המוסדית

ולניתוק חלקי מהזיקה-30הפוליטית של היישוב הביאה לצמצום התלות במוסדות הציוניים בתפוצה בשנות ה

.-40. האוטונומיה הזו הביאה למעבר חלק למדינה עצמאית בסוף שנות ה-40לשלטון המנדטורי בשנות ה

הסכמה ומחלוקת ביישוב היהודי

העולים היו חבורת מהגרים מארצות מוצא שונות שרצו לייסד זהות קולקטיבית חדשה. אולם, ביניהם היתה

קבוצה דומיננטית אחת: יוצאי מזרח-אירופה ומרכזה. האידיאולוגיה הציונית היתה המכנה המשותף המינימלי

לכולם, ואידיאולוגיה שהיא מכנה משותף תרבותי ורכזי ובסיס להתארגנות פוליטית יכולה להוות מקור למחלקות

חריפות, כי כל הכרעה בהתעצבות היישוב חשובה לאורך ימים. כך, מלבד חילוקי דיעות עם קבוצות בלתי-ציוניות,

נחלקו ביניהם הציונים לפי גוונים שונים של האידיאולוגיה הציונית. סוגי המחלוקות:

בתחום החברתי – מחלוקת בין תנועת העבודה הציונית לבין מפלגות הימין על מעמדו של ההון הציבורי מול.1

היוזמה הפרטית. כיוון שהיתה הסכמה על פלורליזם כלכלי-חברתי, הוויכוח היה על משקלם היחסי של המגזר

הפרטי ושל המגזר הציבורי (שהכלי את משק העובדים). היה גם ויכוח על דמותו של המשק הציבורי עצמו:

האם זה יהיה משק דגמיניסטרטיבי או קואופרטיבי? מחלוקות אלו באו ליבי ביטוי בהתארגנויות חברתיות-

44

פוליטיים- מפלגתיים. היתה לזרמים זיקה המושבים, שקיימו ותנועת הקיבוציות התנועות כמו פוליטיות

הסכמה על שיבת ציון בין כל הקבוצות הציוניות, אולם היתה מחלוקת על המועד בו יש להגדיר את המטרה

הסופית של הציונות ולהכריז שהמטרה היא הקמת מדינה יהודית ריבונית.

בתחום הלאומי – מחלוקת על קצב ההגשמה הציונית – האם יש לחתור להכרעה חד- פעמים באמצעות צ'רטר.2

בינ"ל, או שיש לבנות את הארץ בצעדים ע"י עלייה והתיישבות ובכך לבנות את התשתית לאוטונומיה פוליטית

התווסםה המחלוקת על הגבול הטריטוריאלי של ההגשמה הציונית. היה ויכוח גם-40 וה-30בעתיד. בשנות ה

על האמצעים שיש להפעיל בסכסוך הבין-קהילתי, כשהרוויזיוניסטים נטו יותר לאמצעי אלימות מאשר בעלי

העמדות המתונות יותר.

מחלוקת דת – מחלוקת על מיקומה של הדת בחברה היהודית המתהווה בא"י. כאן היו מצד אחד הרוב הלא-.3

דתי של התנועה הציונית, ומנגד הציונות הדתית והמחנה החרדי הלא-ציוני. הויכוח היה בעיקר על מידת

הזיהוי בין דת ולאום ביהדות, ועל מקומה של ההלכה היהודית בחיי הפרט והציבור ביישוב. מחלוקת זו,

בהעדר הריבונות לכפות את הדת על הציבור היהודי, היתה מתונה יותר מהוויכוח בין הציונות הדתית לחרדים

על עצם רעיון הציונות. העדר הריבונות גרם לכך שמחלוקות בנושא דת וחברה לא הגיעו להתמודדות בעלת

משמעות אופרטיבית.

פוליטי.4 פלורליזם וולנטרית, הניחה היישוב, בהיותה של הפוליטית הדמוקרטיה – המערכת על הויכוח

של כמה שיותר קבוצות להבטיח השתתפות כדי דיעות לאפשר מגוון של חייבת ואידיאולוגי שכן הייתה

פוליטיות בה. אולם, הסובלנות הפוליטית לא היתה מקובלת על כולם והיה אקלים של חוסר סובלנות, במיוחד

כלפי קבוצות שהשתתפו חלקית או לא השתתפו כלל במוסדות היישוב המאורגן. חוגים מסויימים גם הטיפו

להתניית זכות הבחירה ושריון נציגים לקבוצות עדתיות. חוסר הסובלנות הפוליטית הביאה מדי פעם לפילוגים

במפלגות ובגופים שונים.

בנוסף לניגודים אלו היה היישוב מפוצל לפי מעמדות, עדות, זיקה לדת וכו'. החפיפה בין השסעים החברתיים

לאידיאולוגיים לא היתה מלאה (היו דתיים במפלגות חילוניות, למשל). התרופפות הקשר בים השתייכות מעמדית

.-70 וה-60לעמדה פוליטית שמאלית או ימנית הפכה בולטת יותר בישראל בשנות ה

. הרוב היה אשכנזי, אך ייחודם של עדות המזרח והספרדים בלטץ בעודהשסע העדתיאי אפשר לא לדבר על

שבתקופה העות'מנית היו הספרדים קבוצת אליטה מרכזית, מתוקף מעמדם בשלטון העות'מאני,, בתקופת המנדא

הם הפכו לקבוצת סטטוס נמוכה בהשוואה ליוצאי אירופה. הציבור הדתי גם הוא היה מפולג (לא נראה חשוב מדי

לפרט), בנוסף לחלוקה הרבנית בין אשכנזים לספרדים.

למרות כל השסעים, מציינים החוקרים כי גברו המגמות האינטגרטיביות גם במישור הפוליטי-מוסדי וגם במישור

החברתי-תרבותי (פונקציונליזם, כמובן שיש ביקורת על כך).

מסמכות לא-ריבונית למדינה ריבונית

בהתפתחותו של היישוב היהודי רואים קשר בין שלושה תהליכים: הצמיחה הדמוגרפית, ההתבדלות מהיישוב

הערבי והתפתחות המוסדות האוטונומיים של היישוב. ככל שהיישוב היהודי הפך מגובש יותר, כך הוא נטה להיות

יותר אוטונומי בכל התחומים (הקמת ישובים יהודים נפרדים, טיפוח הלשון העברית ומערכת חינוך אוטונומית,

מוסדות פוליטיים, ארגון צבאי קהילתי ומשק יהודי נפרד). זיקת האוכ' להיהודית למערכת הקהילתית הדו-

לאומית הוגבלה לשירותים מעטים מממשלת המנדט, וקבלת דין השלטון (כל עוד זה לא נגד את האינטרסים

המהותיים של היישוב). כך היו שני מרכזי סמכות שנשענים על סוג שונה של לגיטימציה: המרכז הפוליטי של

היישוב, שנשען על זיקה פרימורדיאלית, והשלטון המנדטורי שנשען על זיקה אינסטרומנטלית. התחזקות הזיקה

החינוך בתחומי המנדט, במיוחד לממשלת שלהם הזיקה בהפחתת לוותה הלאומיים למוסדות היהודית

והבריאות. הגורמים שסייעו לאינטגרציה החברתית והפוליטית של היישוב:

העולים לא"י היו מחוייבים לאידיאולוגיה הציונית, וגם הייתה להם לרוב זיקה לתנועה/התארגנות מסויימת..1

עזרה במשאבים מהתפוצה היהודית..2

שליטה מרכזית של המוסדות הלאומיים על רשיונות העלייה והון, שליטה שהניעה להשתתפות פוליטית ביישוב.3

המאורגן.

מסורת תרבותית של ארגון קהילתי מסועף שהביאו עימם העולים מהתפוצות..4

ההכרה החיצונית ממשלת המנדט ומחבר הלאומים..5

התפיסה של האיום החיצוני ליכדה את העם..6

45

כל הגורמים הללו למעשה היו קשורים לזיקה בין היישוב היהודי בא"י לתפוצה היהודית. גם עויינות הערבים

לעלייה ולציונות היתה קשורה לזיקת היישוב לתפוצה, שכן הערבים לא הצליחו לגונן על צביונה הערבי של א" י

החברתית, התרבותית לאינטגרציה תרמה התפוצות ליהדות ליישוב. הפתיחות התפוצות יהדות עזרת בשל

והפוליטית של היישוב היהודי.

– דמוקרטיות קונסוציונליות = שיטה פוליטית שמבוססת על מיקוחהשוואה עם מדינות דמוקרטיות אירופאיות

רב-תרבותיות, גם יש כזה דמוקרטי-קואליציוני. במשטר ממשל של במסגרת אליטה קבוצות בין ופשרה

בין במרכז הפוליטי. לצד הדמיון אוטונומיה של תרבויות משנה תוך שמירת הערכים הלאומיים המשותפים

דמוקרטיות קונסוציונליות לארגון הפוליטי של היישוב המאורגן היו גם הבדלים: המערכת הפוליטית-קהילתית

היהודית היתה לכל היותר "דמויית מדינה", כך שהארגון הפוליטי היה וולנטרי, וסמכותו חלה רק על הקבוצות

שקיבלו את כללי המשחק שלו (הוא לא היה מחייב). סמכות זו כמובן היתה חלקית בגלל קיומו של השלטון

המנדטורי.

מכיוון שלא היה לכללי המשחק של היישוב המאורגן תוקף של "חוקה" וניתן היה לפרש אותך באופן גמיש,

סמכותו של המרכז נפגמה, אבל מצד שני זה הקל על הסדרים קואליציוניים של מיקוח ופשרה. קיומן של קבוצות

מחוץ ליישוב פגע מצד אחד בלגיטימציה של המרכז, שכן קבוצות יכלו לפרוש ממנו, אבל מצד שני הפרישה

בנושאים חד-פעמיות על השגת הכרעות חוקה הקשה על המשאבים. העדר קבוצות של הלחץ הפחיתה את

פוליטיים, אבל גם פטר את המרכז מהצורך להכריע במחלוקות ערכיות בסיסיות. המחלוקת על הדת לא באה

לפתרון גם לאחר הקמת המדינה, כך שנדחתה חקיקתה של חוקה כוללת לישראל.

– כמו במערכת הקונסוציונלית, במערכת הפוליטית של היישוב היו מעין מובלעות מפלגתיות אומרכזי המשנה

תנועתיות שנהנו מאוטונומיה מסויימת במסגרת היישוב המאורגן. מרכזי המשנה הקנו משמעות אופרטיבית

להשתייכות ליישוב המאורגן, והם היו אפיקי הגישה הישירים למרכז הלאומי. כך חולקו רשיונות עלייה באמצעות

המפלגות, היו לשכות עבודה תנועתיות, קופות-חולים תנועתיות. הביטוי המובהק לאוטונומיה של מרכזי המשנה

היא בתחום החינוך: התקיימו שלושה זרמים חינוכיים – הזרם הכללי, זרם העובדים (שהיה קשור להסתדרות

הכללית) וזרם המזרחי, של הציבור הדתי-ציוני.

זכויות היחיד כלפי המערכת יכלו האזרחים לממש את אנו רואים כי בהעדר מערכת חוקתית שמסדירה את

אזרחותם ע" י התנועות והמפלגות, כלומר מרכזי-המשנה. כך היה מניע ליחידים להצטרף לגופים אלו, ומניע

לגופים הללו להשתתף במרכז הלאומי ולקבל את סמכותו. ההצטרפות של יחידים לתנועות או למפלגות נשענה על

למסגרות קדמו אינסטרומנטליים. מרכזי-המשנה לשירותים הזדקקות על גם אך אידיאולוגית מחוייבות

החריפו-1המוסדיות של היישוב המאורגן, וזה מכוון בעיקר לתנועת העבודה. העליות שהגיעו אחרי מלחה"ע ה

את הצורך בשירותים שאפשר היה לספקם רק באמצעות התארגנות מכוונת. כך הוקמה הסתדרות העובדים

הכללית, ועם השנים נוצרו גם מרכזי משנה תנועתיים אחרים שניסו להבטיח שירותים לייחד תוך זיקה פוליטית

תנועתית (אידיאולוגיה ומניעים אינסטרומנטליים).

בתחילה, תנועת העבודה שאפה להיות מיוצגת כלפי המרכז, בתביעות למשאבים, ולא ראתה חשיבות רבה לייצוגה

זה השתנה (ב"ג:-30במרכז עצמו. אחדות העבודה גם נמנעה מלהשתתף בהסתדרות הציונית. בראשית שנות ה

"ממעמד לעם"). ההכרה בחשיבותו של שיתוף פעולה בין-מעמדי להקמת הבית-הלאומי הביאה לאיחוד מפא"י,

ובמאבק על השלטון נסתייעה מפא"י בכושר הגיוס של מרכז המשנה החזק ביותר ביישוב, הסתדרות העובדים.

מפא"י שאפה להעמיק את סמכות המרכז הלאומי גם בקרב קבוצות שגילו כלפיו יחס שלילי, וגם העלייה בשנות ה

סייעה לחיזוק סמכות המוסדות הלאומיים.-30

בעלות--2בתקופת מלחה"ע ה המוסדות הלאומיים המשיכו להתחזק תוך השתלבות במאמץ המלחמתי של

-30הברית, וחל שגשוג כלכלי במשק המעורב של ההתיישבות העובדת. אולם, היו גם תמורות שליליות: בשנות ה

פרשו הרוויזיוניסטים מההסתדרות הציונית, וחל פילוג בהגנה שהביא להקמת ארגון מתחרה (לח"י). זה איתגר

את סמכות המוסדות הלאומיים ועמדתה הדומיננטית של תנועת העבודה בהם. השואה חיזקה גם את האירגונים

הפורשים שרצו בהתנגדות אקטיבית לבריטים, לרבות פעולות טרור.

אתגר חשוב שעמד בפני המרכז הלאומי: בניית מכנה משותף אידיאולוגי. מהאידיאולוגיה הציונית השתמעו לא

רק מכנה משותף אלא גם הבדלי השקפות. מעניין שדווקא השוני האידיאולוגי סייעל הסדרים קואליציוניים, שכן

בהליכי המיקוח והפשרה, כל צד יכל להמיר משאבים שהוא פחות מעריך למשאבים שהוא מעריך יותר. כך, למשל,

הוסדרו יחסי מפא"י עם המפלגות הציוניות הדתיות. באמצעות היחסים הקואליציוניים בין השנים יכלה מפא"י

46

לחזק את שליטתה של ההסתדרות בשוק העבודה, ובתמורה הציונות הדתית באה על סיפוקה בנושאים שקשורים

למעמד הדת בחברה. ההמרה של משאבים מוערכים פחות במשאבים מוערכים יותר מהוה הסבר חשוב לחליפין

פוליטיים במשטרים דמוקרטיים, שכן אין כאן סכום אפס המונח מהתנהגות רציונלית. חליפין פוליטיים בתנאים

של פלורליזם ערכי ניתנים להסבר רציונלי שמתבסס על התועלת הסובייקטיבית השונה שמאפשרת עסקאות בהן

שני הצדדים יוצרים נשכרים.

– הממסד הלאומי נקט כלפם מדיניות לא עקבית של שיתוף-היחס לתנועות ומפלגות שהיו מחוץ ליישוב המאורגן

' הופעלו סנקציות כלפי האצ"ל, שפגע במעמדה של ה"הגנה"44פעולה חלקי וסנקציות לסירוגין. כך, בסזון של

כבסיס לצבא של המדינה בדרך. תוך שנתיים התחלפו הסנקציות להסדר של שת"פ במסגרת תנועת המרי העברי.

בשלושים שנות המנדט הישוב היהודי הפך למעיין מדינה שיש לה סמכות ללא ריבונות. אולם, המעבר למדינה לא

היה רק הקניית הריבונות. היו תחומים בהם המורשת היישובית לא הספיקה, והמדינה נדרשה למורשת החוקתית

המערכת האוכלוסיה, ומנגד והרכב בגבולות מהפכנית תמורה היתה אחד המנדט. כך, מצד של והמוסדית

הפוליטית קמה בסימן המשעיות לחלק מהדפוסים של היישוב המאורגן. מדינת ישראל ירשה מהיישוב המאורגן

תשתית מוסדית-ארגונית, כוח צבאי ודפוסי תרבות פוליטיים, אך נזקקה למורשת המנדט בעיקר בתחום המשפט.

ישראל אימצה את שיטת המשפט הבריטי.

כרוך לסגל את התרבותבחבלי הסתגלות קשיםבנסיבות אלה היה המעבר מיישוב למדינה , שנבעו מהצורך

הפוליטית היישובית למערכת פורמלית של מדינה ריבונית. מאפייני התרבות הפוליטית של היישוב:

א. נטייה לפוליטיזציה של תחומי חיים רבים, כמו נטייתן של המפלגות להרחיב את תחומי עיסוקן לפעילות

כלכלית ופעילות רווחה, כסוכנויות משנה של המדינה בדרך.

ב. הזדקקות לשיקולים פרטיקולריסטיים ולא אוניברסלסטיים כפי שמקובל בסדרי שלטון ומנהל תקינים. כך,

מימוש זכויותיו של היחיד היה מותנה לעיתים בשייכותו הקבוצתית (פרוטקציות, נפוטיזם וכו').

ג. סייגים לפלורליזם, בעיקר כלפי הלא-ציוניים. לא הייתה קבלה מוסדית של מערכת דמוקרטית מלאה: זכויות

אזרח, חופש ביטוי מלא וכו'.

ד. הזיקה האידיאולוגית ליהדות ולציונות הביאה לאפליית אזרחיה הלא-יהודיים ולא-ציוניים של המדינה.

בעיות הסתגלות: הרחבת תחולת הסמכות ותחום תפקידי המרכז

הבעיה הראשונה של המערכת הפוליטית הישראלית במעבר מיישוב למדינה היא החלת הסמכות הפוליטית על

תחת ממשל1966קבוצות שקודם לכן לא סרו למרותו. למשל, האוכ' הערבית בששטח מדינת ישראל, שהיתה עד

-20צבאי, ומעולם לא השתלבה לחלוטין במדינת ישראל. עוד דוגמא: הציבור החרדי שפרש בראשית שנות ה

מכנסת ישראל. ארגונים צבאיים פורשים, האצ"ל והלח"י, כפרו במרות המוסדות הדאומיין ובכך איימו על אחד

הביטויים המובהקים של ריבונות שלטון – מונופול על אמצעי הכוח. הצדדים הגיעו במשך השנים להסדרה פשרה

אוניית נשק של האצ"ל, התמוטטו זמניים, תוך משקעי חשדות הדדיים. בפרשת אלטלנה, בה צה"ל הטביע

ההסדרים הרופפים לגבי שילובו של אצ"ל במסגרת צה"ל. השימוש בכוח הביא קץ לניסיון לפתור את בעיית

המרות על בסיס של הסכמה, אולם הוא הקנה תוקף מעשי לעיקרון המונופול הממשלתי על הכוחות המזויינים

במדינה, וסיכל את האיום על מונופול זה שהיה גלום בהמשך קיומן של יחידות צבאיות מחוץ לצה"ל. ההידרדרות

למלחמת אזרחים נמנעה כאן הודות לנכונות של בגין, מפקד האצ"ל, לוותר על מבחן הכוח, ובכך להפוך את אצ" ל

למפלגה הפועלת במסגרת הפרלמנטרית של ישראל.

הבעיה השנייה היתה התיחום מחדש של תפקידי המרכז הממלכתי לעומת הקבוצות הפרטיקולריסטיות השונות

ביישוב המאורגן. זה בא לידי ביטוי בתחום הביטחוני, בו התנגשה הזהות הפרטיקולריסטית של מסגרות בעלות

אוטונומיה חלקית, עם התביעה להכוונה ממלכתית. דב"ג החליט לפרק את המטה הנפרד של הפלמ"ח בצה"ל.

הפלמ"ח הושפע ע"י מפ" ם, פיתח סגמון חיים של מעין תנועת נוער חמושה, ופיתח גם פעילות חינוכית שחרגה

לעיתים מהתוכן המוסכם על מפא"י וב"ג. כיוון שהפלמ"ח הכשיר מפקדים גם ליחידות אחרות בצה"ל, נוצרה

תופעה של ייצוג יתר של מפ"ם בקרב הפיקוד הצבאי, וב"ג חשש מהשפעה גוברת של מפ"ם על הנוער. המחלוקת

סביב פירוק מטה הפלמ"ח נגעה גם בציביון הצבא. ב"ג העדיף ערכים פרופסיונליים, דפוסים של צבאות סדירים,

בעוד שהדפוס הנהוג בהגנה ובפלמ"ח ניסה למזג משמעת צבאית עם הלך כוח שוויוני. מפקדי הפלמ"ח טענו

שעמדתו של ב"ג תביא ליצירת אליטה מיליטריסטית ותשלול מצה"ל את אופיו החברתי-עממי. בסופו של דבר,

עמדות הצדדים ניתנים להבנה באמצעות המושגים ממלכתיות ותנועתיות. הממלכתיות נתפסה כמבטאת קיום

עצמאי של המדינה, ללא זיקה למסגרות תנועתיות ומפלגתיות שנציגיהן מאיישים את עמדות המפתח בשלטון.

47

התנועתיות, לעומת זאת, הדגישה את הזיקה בין עמדת המנהיגות של תנועת העבודה בשלטון ותוקף הלגיטימציה

של השלטון מצידה. באופן עקרוני אפשר היה לראות בממלכתיות כביטוי לאי-מפלגתיותו של הממשל, אולם

בפועל השלטון השתמש בעיקרון זה כדי לשרת את האינטרסים הפוליטיים שלו. הויכוח בין הגישה התנועתית

לגישה הממלכתית לא באה לידי ביטוי רק בצבא, אלא גם בתחום החינוך. פיצול החינוך בתקופת היישוב על בסיס

אידיאולוגי ודתי הפך לנושא מרכזי במחלוקת על משמעות עיקרון הממלכתיות.

בזרם המזרחי של החינוך זרם לשילוב התנגדו הדתיות-ציוניות הדתי: המפלגות הזרם של מעמדו בשאלת

גוון דתי. במאבקם הם הממלכתי, בטענה כי הורים שומרי מסורת לא ירצו לשלוח את ילדיהם לבי"ס ללא

נסתייעו בעובדה שהקואליציה התבססה על שותפות בין מפא"י לחזית הדתית. ההסדר שהתקבל לבסוף שמר על

אוטונומיה לחינוך הממלכתי-דתי, ותכניות הלימודים שלו שיקפו את עמדות מפלגת המזרחי והפועל המזרחי.

רשת החינוך העצמאי של אגודת ישראל המשיך להתקיים מחוץ למסגרת החינוך הממלכתי. עם השנים ניצלה

אגודת ישראל את מעמדה הפרלמנטרי כדי להגביר את השתתפות הממשלה במימון זרם החינוך שלה, למרות

שהוא נשאר מחוץ למנגנון הפיקוח של משרד החינוך. גם האוטונומיה של הקיבוצים בתחום החינוך נשמרה. קושי

רב היה קיים בעיצוב החינוך בקרב המיעוט הערבי, בשל המורשת התרבותית-לאומית השונה של הציבור הערבי.

ההסתדרות הפונקציות שלהם, ובמיוחד על לשמור הצליחו רבים פרטיקולריסטיים שאירגונים לזכור חשוב

הכללית, שנשארה בעלת עוצמה מרובה, בעיקר בתחום הבריאות. הנהגת מפא" י היתה נכונה להעביר את החינוך

לרשויות ממלכתיות יותר מאשר את הבריאות, כיוון שבתחום החינוך יוכלו אנשי התנועה להשפיע מבפנים, בעזרת

עמדות מפתח במשרד החינוך, אולם בתחום הבריאות השליטה נבעה ממרכז המשנה ההסתדרותי. כך, באופן

פרדוקסלי, ויתרה מפ"אי על שירות ציבורי בעל תוכן ערכי מובהק כחינוך לטובת שליטה בשירות נייטרלי מבחינה

ערכית כמו תחום הבריאות.

מבקריו של ב"ג חששו מריכוז יתר של עוצמה פוליטית ברשויות הממלכתיות, וראו בהבדלי האינטרסים בין

מפלגה עם דמוקרטית למערכת חשובה וביקורות איזונים ממערכת כחלק המשנה למרכזי הלאומי המרכז

דומיננטית אחת. הממלכתיים, מצידם, התנגדו לריכוזי עוצמה פרטיקולריים שיפריעו לעיצוב מדיניות המונחית

בצד וכמסגרת מפרדת משנה כמרכז היהודית הסוכנות עם היתה נוספת כוללת. בעיה ממלכתית גישה ע"י

המסגרת הממלכתית חוק האמנה בין ממשלת ישראל להסתדרות הציונית פתר את המחלוקת הזו.

תיפקודו של המרכז הפוליטי: מנהל ציבורי, משפט וקליטת עלייה

בעיה שלישית שעמדה בפני המרכז הפוליטי לאחר הקמת המדינה היא הרחבת תחום הפעילות לתחומים שהמנדט

טיפל בהם. נסיבות הקמתה של ישראל הביאו להתפתחות צבאית מהירה, אבל הכבידו על התפתחות המנגנון

המוסדות מנגנוני עובדי ע" י את התפקידים לאייש נדרשו האזרחיות הפונקציות על להשתלט האזרחי. כדי

הלאומיים, וגיוס עובדים מקרב פעילי המפלגות. תפקידים ממשלתיים אויישו בחברי המפלגה של השר שעומד

בראשות המשרד, וכך היה תיחום מטושטש בין המערכת הביורוקרטית לבין הדרג הפוליטי. אחד הגילויים של

מורשת התקופה הטרום-ממלכתית היתה הנטיה להשאיר תחום רחב של שיקול דעת בידי הרשות המבצעת, ללא

בקרה שיטתית או כללים מחייבים. כך, למשל, יכל הממשל לדחות מועדי בחירות בשל שיקולי שעת חירום.

גמישות יתר זו סתרה את המקובל בדמוקרטיות מערביות לגבי ממשל תקין.

הרשות של המשפטי. דמותה המקצוע אנשי על מקובלות שהיו הבריטיות הנורמות אומצו המשפט בתחום

המשפטית עוצבה מראש ללא שירולים פוליטיים-מפלגתיים, הודות לעובדה שליישוב לא היתה מערכת שיפוטית

משל עצמו, ובנוסף, שר המשפטים הראשון שאף ופעל לעצמאיות הרשות השופטת.

. היא נבחרה1הרשות המחוקקת, הכנסת, קיבלה סמכויות נרחבות יחסית לבתי-מחוקקים בארצות אחרות:

. הכנסת מוגבלת ע"י הנוהל שהיא עצמה קובעת אותו. הרוב הפרלמנטרי יכול לשנות כל2כבית-מחוקקים יחיד.

. חסינותם של חברי הכנסת מקיפה. באופן פרדוקסלי,4. הכנסת היא היחידה שרשאית לפזר את עצמה. 3חוק.

הועבר מרכז הכובד של כלפי הרשות המבצעת, כיוון שכך לחולשתה הביא בידי הכנסת הכוח ריכוז דווקא

ההכרעות הפוליטיות להנהגת המפלגות.

בעיה רביעית היא קליטת העולים החדשים. בארבע השנים הראשונות הוכפלה אוכלוסייתה היהודית של המדינה.

מלבד לבעית השיכון, העבודה והחינוך, היתה בעיה של שילוב העולים במערכת החברתית והפוליטית, מבלי לפגוע

בהמשכיותה של המערכת כפי שעוצבה בתקופת היישוב. חלקים גדולים מהאוכלוסיה החדשה היו זרים לכללים

הפוליטיים המקובלים בחברה רב מפלגתית, והם לא עברו סוציאליזציה פוליטית שאיפיינה חלק גדול מהעלייה

בידי האליטה האירופאית. מאפיינים אלו החריפו את תלות העולים במערכת הקולטת, תלות שהפכה למנוף

48

הדומיננטית במאמץ לשמור על היציבות הפוליטית.

סיכום מגניב של המאמר מתוך מצגת של מרצה באונ' חיפה:

):2פרק (מצוקות באוטופיה : הורוביץ וליסק

טענת החוקרים

המעבר מיישוב למדינה לווה בבעיות הסתגלות הנובעות מהתרבות הפוליטית שהתפתחה בתנאים של קהילה לא

דיס ומתהליכים ישראל בארץ מתקיימות (אינטגרטיביים -ריבונית הבריטי המנדט בתקופת ישראל 2בארץ

פיצול בתוך היישוב היהודי על רקע, לשוני ודתי כאחד, כשבניהן מפריד קו אתני, קהילות כמעט ללא מכנה משותף

.כאחד) בתוך היישוב היהודי(ואינטגרטיביים ) ויכוחים שונים

מה קורה בארץ ישראל בתקופת היישוב?

היישוב היהודי מתאפיין במערכת חברתית ופוליטית מובחנת אף על פי שהיווה קהילת מיעוט הכפופה לשלטון

2המנדטורי. זה נובע בעיקר ממידת מעורבות נמוכה של השלטון המנדטורי בחיים התרבותיים והפוליטיים של

, למעט תקופותlaissez faireהקהילות. גם בתחום הכלכלי נטתה הממשלה הבריטית למדיניות מובהקת של

חירום (כמו מלחמת העולם השנייה).

: ברמה הפוליטית ניכרת אוטונומיה גבוהה שהתממשה במוסדות היישוב המאורגן בכל קהילה

. פוליטיות נפרדות לכל אחת מן הקהילות-מערכות מפלגתיות

.ארגונים צבאיים קהילתיים לכל אחת מן הקהילות

.לויאליות ראשונית של שתי הקהילות נתונה להנהגות הקהילתיות ולא למערכת השלטונית הפורמלית

? מה קורה בתוך היישוב היהודי

: התנועות הפוליטיות ביישוב נחלקו על פי גוונים שונים של האידיאולוגיה הציונית

דמותו של המשק הציבורי .1

קצב ההגשמה הציוני.2

מקומה של הדת בחברה היהודית וצביונו התרבותי של היישוב .3

תוכנם ותוקפם של הערכים הדמוקרטיים .4

)דתי מול חילוני(אורח חיים , עדות, פיצול על רקע מעמד.5

המעבר למדינה ריבונית

דיס בתהליכים קהילתיים -מתאפיין בין אקולוגית(אינטגרטיביים וכלכלית, תרבותית, הפרדות פוליטית

על רקע סוגיות שונות(ותוך קהילתיים ) מהקהילה הערבית , תרבויות משנה' יצירת מס, ויכוחים ותהליכים)

.אינטגרטיביים בתוך הקהילה היהודית

:גורמים' האינטגרציה החברתית והפוליטית של היישוב נתאפשרה בזכות מס

ה סלקטיבית ובמרכזה המחויבות לאידיאולוגיה יעלי

זרימה מתמדת של משאבים מהתפוצה היהודית

שליטה מרכזית של המוסדות הלאומיים (סוכנות יהודית, ועד לאומי לכנסת ישראל) על אפיקי הזרימה וההקצאה

של יבוא המשאבים.

מסורת תרבותית של ארגון קהילתי מסועף.

הכרה חיצונית מצד ממשלת המנדט במוסדות היישוב המאורגן.

.התפיסה של איום חיצוני

אינטגרציה הייתה ארגונו הפוליטי של היישוב המאורגן-אחת הדוגמאות לאינטגרציה ודיס

ממשל במסגרת אליטה קבוצות בין ופשרה קונסוציונלית – מיקוח בדמוקרטיה התאפיין המאורגן היישוב

של החרפתם ומניעת קונצנזוס דמוקרטיה, יצירת אחד מצד אפשרו אלה דמוקרטי-קואליציוני. הסדרים

הקונפליקטים הפוליטיים הפנימיים לצורך שמירה על זיקה קולקטיבית לרעיון משותף, ומצד שני הם אפשרו

אוטונומיה של תרבויות משנה ויצירת מובלעות ומרכזי משנה ממוסדים.

: מאפייניה המרכזיים של התרבות הפוליטית של היישוב

רחבים.1 חיים של תחומי לפוליטיזציה כלכליים,נטייה לתחומים פוליטיים מפלגתיים שיקולים – פלישת

.חינוכיים, תרבותיים

– מימוש זכויות היחיד מותנה לעיתים בזיקותיו הקבוצתיות (מבנההזדקקות ניכרת לשיקולים פרטיקולריים .2

.קונסוציונלי)

49

.חוסר סובלנות כלפי פלורליזם פוליטי ואידיאולוגי .3

– פגיעה במעמד של הלא יהודים. קיומה של זיקה אידיאולוגית לעם היהודי והרעיון הציוני .4

תרבות פוליטית זו קידמה בסופו של דבר בעיות הסתגלות למדינה

הרחבת תחולתו של סמכות המרכז הפוליטי על קבוצות אוכלוסייה וזרמים פוליטיים שקודם לכן לא סרו. א

. למרותו

. הפרטיקולריסטיות ביישוב המאורגן' התיחום מחדש של תפקידי המרכז הממלכתי לעומת הקב. ב

הרחבת תחום פעולתו של המרכז הפוליטי על מנת שיוכל לטפל בפונקציות שבתקופת המנדט היה פטור מלטפל. ג

. בהן

.קליטה של עולים חדשים. ד

יחסי מדינה-חברה בישראל/ ברוך קימרלינגסיכום מתוך מצגת של אונ' חיפה:

בין דימויה של מדינת ישראל כמדינה חזקה לבין דימויה, מטרת המאמר היא לנסות ליישב את הסתירה לכאורה

.כמדינה חלשה

המשתנים התלויים לפיהם נמדדים החוזק או החולשה של המדינה:

של המדינה נמדדת ביכולתה לגייס משאבים מתוכההעוצמה ולמנוע היווצרות מוקדי כוח, להקצותם מחדש,

. אלים ועוצמה פוליטית אלטרנטיביים למדינה

חקיקה, של המדינה נמדדת ביכולתה למנוע מקבוצות בתוך החברה לכפות עליה הקצאת משאביםהאוטונומיה

. שאינם עולים בקנה אחד עם האינטרסים הנתפסים וההיגיון הפנימי של המדינה, או מדיניות

בדרך:-היישוב המאורגן והמדינה: מקורותיה המבניים של המדינה

.טשטוש מוחלט של הגבולות בין "מדינה" ובין "חברה"בזמן השלטון המנדטורי התקיימה "מדינה בתוך מדינה" -

. מגמה של הבדלת המדינה מן החברה וסימון גבולותיה' - 48לאחר מלחמת

.מאשר הפרדה ביניהן כסימביוזה בין המדינה למפלגהבפועל המאמץ הממלכתי הראשון נראה יותר

הסימביוזה בין המדינה למפלגה החלה להתפוגג.לאחר מלחמת יום כיפור

מ לשעבר"ההגירה ההמונית מבריה). י"גילגולה של מפא(הביאו מחדש לשלטון את מפלגת העבודה 1992בחירות

. בהיווצר אוכלוסיה חדשה התלויה בה לחלוטין, הגבירה את עוצמת המדינה

:לאום למדינה קהילתית-ממדינת

היא מדינה הכוללת בתוכה יותר מקהילה לאומית אחת, אולם השליטה המוסדית, הפוליטיתמדינה-קהילתית

והסמלית שבה היא בידי קהילה לאומית אחת בלבד, המעניקה לה גם את זהותה ההגמונית.

:המשנה הפוליטיות-גיבוש תרבויות

מנוגדים פוליטיות שממניעים תרבויות-משנה היהודית שתי באוכלוסייה נוצרו הקהילתי המצב מן כתוצאה

מעוניינות לסיים את אופייה הקהילתי של המדינה: ימין ושמאל.

לסיכום:

המדינה צברה עם השנים עוצמה רבה והיא שולטת בחברה בעוד הגורמים החברתיים מתחרים זה עם זה על

"חסדיה". עם זאת, יש תנודות בדרגת האוטונומיה של המדינה נוכח לחצים מצד קבוצות הטוענות בשם הזהות

'. 67הקולקטיבית שלה עצמה, ותנודות לנוכח שינויים בעלויות המשך קיומה כמדינת-קהילה מאז

המדינה ופתיחת הדיון באי שוויון בחברה הישראלית: צמיחתם של מעמדות בישראל:

קונפליקט ומנגנוני ריבוד ואי-שוויוןסוגיית הקמת המדינה מחברת אותנו לסוגייה שתלווה אותנו בכל הקורס: •

(התפקיד של המדינה) ואתהסוגיה המדינתית. נדבר על שתי עבודות חשובות שמחברות את בחברה הישראלית

(הצמיחה של מעמדות, קפיטליזם ובורגנות). בשיעור הבא נראה הסברים מעמדיים שמסייעים להבנתהסוגיה המעמדית

המפה החברתית בישראל.

במעמד בינוני עוסקת כרמי ורוזנפלד – העבודה של לנק' מבט מרקסיסטיתשתי העבודות שנדבר עליהן מתקשרות •

50

. כאן רואים שהמדינה משחקת תפקיד מרכזי. כרמי ורוזנפלד היו חוקרים חשובים במרקסיזם שלתוצר המדינה

הסוציולוגיה הישראלי. היו הרבה מאוד כותבים מרקסיסטיים, אולם מעטים תפסו עמדה אקדמאית מוסדית.

. מתפיסה מרקסיסטית שרואה במדינה כ"ועד הפועל" של הקפיטליזםכאמור, כרמי ורוזנפלד באים •

', ומשלב נקודת מבט מדינתית 66 הוא עוסק במיתון של נראה תמונה מורכבת יותר: מיכאל שלודרך העבודה של •

עם התמקדות בתפקידה של המדינה כמפשרת בין הון(המדינה חותרת לכוח ואוטונומיה, כמו בגישתו של קימרלינג),

(וכאן יש יסודות ניאו-מרקסיסטיים).לעבודה

. תפיסת המדינה כמשחקת תפקיד בבניית המעמד הבינוני, בניגוד לתפיסת המדינה כשחקן עצמאי•

. מרקסיסטית וניאו קורפורטיסטית: שתי תיאוריות•

. סיפור בניית המעמדות•

המדינה – נקודת מבט נוספת:

. עבודה במרכז התהליכים החברתיים-הצבת הקשר הון•

הפלשתינאים אזרחי ישראל ותושבי השטחים, לכן יכלול את ערביי המנדט(הקולקטיב מקביל לגבולות שוק העבודה •

). כמו גם מהגרי עבודה בתקופת שהותם בארץ

. אינטרס במקום אידיאות•

. תייחסות לתהליכים גלובליים בעיקר מכיוון של הזרמת הון ותחרות בשוקה•

. שינוי המשטר הכלכלי חברתי: פריודיזציה•

המדינה בהגות המרקסיסטית והניאו-מרקסיסטית:

. בתפיסה המרקסיסטית הקלאסית, המדינה היא חלק מבנייןהמדינה כביטוי לאינטרס הקפיטליסטי: במרקסיזם המוקדם•

העל האידיאולוגי, והיא משרתת את השולטים באמצעי היצור.

המדינה כשחקן עצמאי אבל כזה הפועל בסופו של דבר להחלשת האיגוד: קורפורטיזם-או מרקסיזם ובעיקר ניאוני•

בניאו-מרקסיזם, ובעיקר בניאו-קורפורטיזם, המדינה היא שחקן עצמאי, אבל שחקן שפועל להחלשת. המקצועי

הפועלים, לטובת עצמו וגם לטובת בעלי-ההון.

רוזנפלד וכרמי: מעמד בינוני תוצר המדינה:

. אוניברסיטת חיפה. במה מוקדמת לחשיבה סוציולוגית רדיקלית – 1979 מחברות למחקר וביקורת •

. הם ממש לא ציניים – הם מאמינים שהאידיאולוגיה הסוציאליסטית בחברתמרקסיסטיהטון השולט בעבודתם הוא •

היישוב החדש יכלה להביא את ישראל להיות מדינה צודקת ושוויונית. יש כאן אמונה בפוטנציאל ותחושת החמצה.

(ולא בגלל האידיאולוגיה).הפוטנציאל היה ביישוב כיוון שרוב האנשים הגיעו לכאן ללא הון

שזיהו עצמן עם מעמד הפועלים ושאיפותיו, סביב הקמת המדינה - תהליך התחברות של שכבות מן היישוב הוותיק•

למעמד בינוני, בעיקר הודות למדיניות הממשלתית ואמצעיה, קבוצות מתוך המעמד הבינוני. אלו הפכו, יחד עם הפוליטיות

. כ לבורגנות של מדינת ישראל"חדש ואח

הם טוענים שסביב הקמת המדינה, אותן קבוצות ותיקות – שכבות של היישוב הוותיק שזיהו עצמן לאורך תקופת

היישוב עם מעמד הפועלים והשאיפות שלו, ושיכלו לייצר כאן מדינה צודקת – חוברות לקבוצות מהמעמד הבינוני,

שתיקבוצות "פועליות", ובעיקר הודות למדיניות הממשלה שמחלקת את האמצעים שיש לה באופן לא שוויוני,

.הקבוצות ביחד מייצרות מעמד בינוני חדש שהופך לבורגנות של מדינת ישראל

. מדיניות מודעת ולא הכרח. תהליך מכוון: טענה•

51

– היה תהליך מכוון, מדיניות מכוונת ומודעת. הנחת היסוד של כרמי ורוזנפלד היאכמעט קונספירטיביתהטענה היא

שיש אי-שוויון מעמדי בחברה הישראלית, והוא יוצר ע"י המדינה בתהליך מודע ומכוון. לטענתם, המדינה במו ידיה

מייצרת בורגנות.

. והן בשאיפותיה ובכוחה הפוליטי והארגוני, מזו הטרום מדינתית הן בקבוצות המרכיבות אותה בורגנות חדשה ושונה•

כרמי ורוזנפלד טוענים שהבורגנות החדשה שונה מהבורגנות הישנה – בבורגנות הישנה אנשים מביאים איתם הון

לארץ, אבל הם לא פועלים ברמה הכולית. הבורגנות הישנה לא שותפה בשלטון ולא מעצבת את התרבות הפוליטית של

ישראל. הבורגנות הזו פועלת בעיקר מול המדינה המנדטורית, ועסקיה מכוונים אל המנדט ולא למוסדות היישוב. לפי

(בניגודמעמד בורגני חדש, שמשפיע על העיצוב של החברה ושל המדינהכרמי ורוזנפלד, צומחת בורגנות חדשה,

לבורגנות הישנה).

סוציאליזם הינו אופציה אפשרית בזכות תפיסה– בשלב הטרום מדינתי): שנויה במחלוקת(טענה בסיסית •

. התחזקות המפלגות הפועליות ושליטה באמצעי הייצור, אידיאולוגית של התנועות החלוציות

נשאל, איך קורה שקבוצה שהיתה אליטה של תנועה חלוצית, שהגיעה ללא הון, והשקיע את כל מאמציה להקמת•

? כרמי ורוזנפלד מנסים להסביר את זה.איך היא הפכה לבורגנותהמדינה ולמען האינטרס הציבורי,

הגורמים לנטישת האופציה הסוציאליסטית:

). י"מפא ( עליית הממלכתיות תוצאת שליטת הימין בתנועת העבודה •

קודם כל, לפני הקמת המדינה, בתוך מפא"י, מתבסס הקול הימני. בשלב מוקדם יחסית, בן-גוריון מכריע לטובת ברית

עם החוגים האזרחיים, כדי להבטיח את הלגיטימציה של מוסדות היישוב ואת הרוב של מפא"י. זה בא לידי ביטוי,

למשל, בכך שדואגים לאינטרסים של הפרדסנים, בעלי העסקים הקטנים וכו'. זו למעשה התחזקות של הצד הימני.

בין חמישית. ב והשילומים מגרמניה"מימון הוצאות המדינה באמצעות יבוא הון בעיקר מארה, חבירת ישראל לגוש המערב•

. מאפשר התרחבות מהירה של הבירוקרטיה. לרבע מהכנסות המדינה ממקורות חוץ

. עם הקמת המדינה, ארה"ב מבינה, כחלקחבירה לגוש המערביאולם, כשישראל קמה כמדינה, יש תהליך של

מההתפתחות של המאבק הבין-גושי, שישראל מתנדנדת בין שני הגושים, ולכן היא משקיעה הון עצום כדי למשוך את

יש הכרעה בישראל על בחירה בגוש האמריקני, ומתפתחת חשיבה כלכלית--47-48ישראל לצד המערבי. כבר ב

חברתית לא ממש אמריקנית, אבל רחוקה מהסוציאליזם.

, ישראל נדרשת להכריע האם לקבל פיצויים מגרמניה,1954 (השילומים מגרמניהיבוא ההון מתגבר עם הגעתם של •

כיורשת של הקהילות היהודיות בעולם, וזאת תוך קיומו של ויכוח סוער בפוליטיקה הישראלית). בכלל, יש זרימה

אדירה של הון, כשרבע מההכנסות של המדינה מגיע ממקורות חוץ. זרימת ההון מאפשרת ליישוב הוותיק (העליות

והדור הראשון של ילידי הארץ, שמחפשים מה לעשות עם עצמם) לנצל את ההזדמנות התעסוקתית שהמדינה מציעה.

היא. למעשה, אותה קבוצה חלוצית נשאבת למוסדות המדינה, ומתחילה להזדהות עם האינטרסים של המדינה

.מוותרת על תפיסת העולם הסוציאליסטית באופן פרקטי

. עליה המונית והתרחבות המנגנונים הבירוקרטיים שנוצרו לשם קליטתה•

ולמשרות בעלות הכנסה גבוהה יותר וביטחון תעסוקתימעבר אינטנסיבי של ותיקים מייצור לשירותיםתקופה של : 48-51•

. שנאבקים על משרות בפריפריהבפועלים יוצאי אסיה ואפריקההם מוחלפים . רב יותר

בשנים הראשונות למדינה יש מעבר אינטנסיבי של ותיקים מתחום הייצור לתחום השירותים ולתפקידים יוקרתיים. זה

מתאפר עם כניסת העולם החדשים, ניצולי השואה, כאשר האחרונים נדחפים למלא את הרבדים התחתונים של שוק

העבודה. זה דוחף את הותיקים למעלה עוד יותר.

.ניכוסבירוקרטי – -המשאבים הניכרים העומדים לרשות המדינה מועברים למעמד הבינוני•

52

אז מתרחש תהליך של "ניכוס" (גניבה ברשיון) – המשאבים שעומדים לרשות המדינה מועברים לאותו מעמד

אירופאי, ותיק, ביורוקרטי, אלו שמאיישים את העמדות הביורוקרטיות ונמצאים בעמדה נוחה לממש את המשאבים

?איך נעשה התהליך של מימוש המשרה הביורוקרטית להוןשלהם להון פרטי.

ומונעת בכך אתהופכת את התעשיות בבעלות הפועלים למגזר אחד במשק קפיטליסטיהסתדרותית -אותה פקידות מדינתית•

. הישרדותה של אלטרנטיבה סוציאליסטית

הטענה היא שאותה פקידות ששולטת בתעשייה הלאומית ובתעשייה ההסתדרותית (כל החברות הגדולות), שהיו

פוטנציאל לסוציאליזם, מתחילה לנהל את התעשייה במושגים של כלכלה קפיטליסטית (הפרטה וכו'). הם מייצרים

שמאפשרת לראשי ההיררכיה לקבל משאבים רבים.היררכיהבארגונים

).ראו הויכוח הנוכחי על אדמות הקיבוצים והמושבים( השליטה באדמות מדינה והקצאתן הופכת למנגנון ריבודי מרכזי•

למשל, המדינה מקצה קרקעות במחירים זולים לאוכלוסיות של מפעל מסויים. עובדי דן מקימים את "שיכון דן", שכן

המדינה הקצתה להם שטח בזול. אותם ביורוקרטים שממונים על הקצאת ההון הולכים אח"כ להינות מהפירות של

עבודתם. כל מי שהיה בתפקיד מדינתי בעל חשיבות זוטרה יוצא אח"כ ומרוויח מיליונים...

,הקלות במס. הענקת סבסוד מדינתי לתיעוש שזמין רק לאוכלוסיה ותיקה ומאפשר לה להפוך לבעלת תעשייה והון•

. מענקים והלוואות מסובסדות מתורגמים למעמד בעל הון המנכס למעשה את ההון הלאומי

. המאשרים את הקצאות ההון יוצאים מאוחר יותר לשוק ונשכרים כמומחים בידי מי שלו הוקצה ההון, הבירוקרטים•

.שכר גבוה בשוק הפרטי מאלץ את המדינה להעלות שכר הפקידות הבכירה על פי הגיון התחרות על כוח אדם מקצועי•

השכר בשוק הפרטי גדל, וזה "מאלץ", לכאורה, את המדינה להעלות את השכר במשרות הבכירות בתוכה, וכך גם

נצבר ההון.

אין סתירה אידיאולוגית מפני, -80למרות שמרבית הפקידות ממשיכה לזהות עצמה עם תנועת העבודה עד שנות ה•

בעלות תרומה דיפרנציאלית המובילה לתמורה " קבוצות תפקודיות " שיש נטישה של שפה מעמדית ומעבר לדיון ב

למרות שמרבית הפקידות ממשיכה להצביע "מערך", תנועת העבודה, שום דבר בפעולתה לא. דיפרנציאלית לגיטימית

חותר לסוציאליזם, וההזדהות היא עם המדינה (הקפיטליסטית) ולא עם תנועות הפועלים והמפלגה.

לטענת כרמי. 39.1%שישה התחתונים . מן ההכנסה האישית 38% - שני העשירונים העליונים שנת המפנה 1954•

, בה ניתן לראות את הריכוזים של ההון. שני העשירונים העליונים כבר מתקרבים ל1954ורוזנפלד, שנת המפנה היא

מההון (וכיום, כידוע, המצב פי כמה יותר גרוע...).40% אחוז מההכנסה, ושישה התחתונים מחזיקים גם כן -40

סיכום – רוזנפלד וכרמי:

.שפה מרקסיסטית לחלוטין•

.נטישת האופציה הסוציאליסטית ומעבר לקפיטליסטית באמצעות ניכוס משאבי הכלל•

. ממלכתיות ופרופסיונליות כתודעה כוזבת•

שהמדינה, באופן לא דטרמיניסטי (זה לא היה חייב לקרות כך), מייצרתטענתם, בשפה המרקסיסטית, היא •

מתגמלת. היא מעודדת צמיחה של אידיאולוגיות שמכוונות לייצר הפרדה בין המעמדות, והיא קפיטליזם ומעמד בינוני

.קבוצה מסויימת באוכלוסיה והופכת אותה להיות מעמד בינוני

סקירה של: תזה מקבילה אם כי מתוחכמת יותר" מרווחי מלחמה לדיווידנדים של שלום"ביכלר וניצן מציגים בעבודתם •

. ביכלר וניצן עשו עבודה עדכנית יותר, והם מסבירים אתי המעמד הבינוני"מגוון דרכים מתוחכם יותר לניכוס הון ע

האופן בו המדינה, בהתנהלות שלה מול המעמד הבינוני, מייצרת הון לקבוצה צרה שמקבלת את המשאבים שלה.

שלו: ניאו קורפורטיזם והמדינה כמתווכת בין הון לעבודה:

. כלכלה פוליטית ביקורתית: התזה של שלו מתוחכמת יותר•

). להבדיל מהסבר אידיאלי(הסבר מטריאלי לפעולה פוליטית . קשר בלתי נפרד בין כלכלה ופוליטיקה•

53

אבל אופני הביטוי של התלות ההדדית הזו תלויים במאבקים, בין המדינה לכלכלה מתקיימת תמיד תלות הדדית•

. ובמנהליה הפוליטיים והבירוקרטיים של המדינה מכאן, ובבריתות בין מעמדות ומגזרים כלכליים מכאן

. דמוקרטי-קורפוראטיזם סוציאל-ניאו•

. ניתוח שמבקש לאבחן גם סיבות ומקורות של משברים כלכליים•

, והיא מושפעת מרעיונות ניאו-מרקסיסטיים ובאופןבניאו-קורפורטיזםעדיין בעניין המעמדי: התזה של שלו עוסקת •

, כשיש נטישה של המרקסיזם הקלאסי ומעבר לדיון יותר-90שהם התפתחו בעיקר במערב אירופה החל משנות ה

בויסות היחסים ביןמתוחכם ורלוונטי לזמננו בתפקיד של המדינה לא רק בשיעתוק הסדר החברתי הקיים אלא גם

. הבורגנות לעבודה

מסגרת ההתייחסות היא עדיין עם מרכיבים מרקסיסטיים, אולם הדיון נרחב בתפקיד של המדינה, ובעיקר מדינת•

. יש הרבה מנגנונים של מדינת הרווחההיינו יכולים לראות את מדינת הרווחה כפתרון לבעיה המעמדיתהרווחה.

– יש עוני ולמרות שמדינת הרווחה אמורה לסייעובכל זאת אי השוויון נשמרשאמורים היו לטשטש את הפערים,

את הסדרמשמרתליצירה של שוויון הזדמנויות, הטענה המרכזית של הניאו-קורפורטיזם הוא שהמדינה במידה רבה

. מייצרת איזונים בין ההון לעבודההקיים דרך זה שהיא

שליש גבול ליכולתהאולם, כמו שטוען קימרלינג, מכיוון שהמדינה צריכה לשמור על כוחה והאוטונומיה שלה •

המדינה לפעול כדי לאזן את האינטרסים של ההון והעבודה.

. כל אחד מהגורמים במשולש הזה הוא בעל אינטרסים משל עצמו,המדינה, ההון והעבודה בין משולששלו מדבר על •

לאפשר לבעלי ההון להמשיך ולצבור הון מבלי שיופר "האיזון" ותעלם כלכשהתפקיד של המדינה במשחק הזה הוא

. התחשבות במעמד העובדים ובאינטרסים שלהם (כלומר, תהיה התחשבות בעובדים ובאינטרסים שלהם)

, כי אםשמובנה באינטרסים של ההון שהמדינה תווסת את ההוןשלו אינו קונספירטיבי כמובן, אולם הטענה שלו היא •

, ואחרי זה המרקסיזםיש גבול מסויים שאפשר "להשפיל" את העובדיםהוא ישתולל יותר מדי, בסוף תהיה מהפיכה.

כך שמעמד העובדים לא יפגע לחלוטין.לרסן את הצבר ההוןיוגשם. לפיכך, התפקיד של המדינה הוא

במדינות בהן ההסדר החברתי הוא קורפורטיסטי – המדינה לוקחת על עצמה את האחריות לווסת את הקשר הזה בין•

.ישראל נחשבת כאחת המדינות בעלות המשטר הקורפורטיסטי ביותרהון לעבודה. זה לא מאפיין את כל המדינות.

שלו מציע הסבר מטריאלי של כלכלה פוליטית (כמו ההסבר של גרשון שפיר), והוא מדבר על התלות ההדדית בין•

המדינה והכלכלה כשהניתוח שלו ממוקד בהסבר מהלכים כלכליים. במאמר שלו הוא מנסה להסביר באמצעות המודל

). הוא מנסה-80 (ויש לו הסברים דומים גם על המשבר של שנות ה-60המיתון הכלכלי בשנות ההקורפורטיסטי את

להסביר תהליכים כלכליים באמצעות הסבר כלכלי פוליטי: זהו המשך של רעיונות מרקסיסטיים אך כולל את המדינה

(ובכך דמיון לקימרלינג).כשחקן עצמאילא רק כסוכן של בעלי ההון אלא גם

ניאו-קורפורטיזם:

? איך פועלת המדינה באיזון בין הון ועבודה•

על חשבוןהאיגודים והמעסיקים שיוצרים שקט תעשייתי לכל הצדדים, מ ובהסדרים בין המדינה"במוהתמקדות •

. ובמידה רבה על חשבון העובדים בכללהעובדים הלא מאוגדים

– פעם היה מקובל ביותר שההסתדרות והמעסיקים מכונסים תחת כנפי הממשלה ומגיעיםההסכמים הקיבוציים

להסכמים על תנאי וזכויות העבודה של העובדים. לכל סקטור יש ארגוני עובדים משל עצמו, אבל למשק בגדול יש את

ההסתדרות.

. המדינה חותרת למנוע כוח רב מדי מן העובדים על מנת לשמור על יציבות•

. ביקושים ישירים ועקיפים: תפקידי המדינה בכלכלה•

.בסוד ההון על מנת ליצור אקלים נוח למגזר העסקיס•

. תמריצים סלקטיביים למניעת יבוא והגברת יצוא של סקטורים ספציפיים•

54

. מימון תפקידים אלה מעמסה כבדה על המדינה אבל מבטיח את יציבותה•

היא מסבסדתהמדינה לא סתם מארחת את ההסכמים אלא נותנת צ'ופרים לשני הצדדים כדי שיגיעו להסכמים. למשל, •

המדינה היא גם כדי להבטיח שההון יהיה מוכן ללכת לכיוון העובדים: מענקים למקימי מפעלים, למשל. את ההון

, והיאמעסיק גדול (למרות שתפקיד זה של המדינה הולך ומצטמצם). המדינה היא גם צרכן חשוב של מוצרים

מעורבת במשק באופן ניכר. (יש גם טענות שהמדינה מעורבת במשק יותר מדי, אולם ישראל למעשה לא מעורבת

במשק יותר מדי, ומדינות כמו ארה"ב שמעורבות במשק במידה נמוכה יש צורה שונה של פעולה של המדינה במשק).

ומממנת הכשרה מקצועית ואקדמית. המדינה יוצרת ביקושים, נותנת תמריצים סלקטיביים

. לדאוג לרווחה הבסיסית שלהם את הכוח של העובדים, אבל מצד שני צריכה להגבילהמדינה מצד אחד חותרת •

בהקשר הישראלי:

. בעיצוב המדיניות של כל אחד מן הגורמיםכגורם המשמעותיהסתדרות -מפלגה-מדינה: שילוש•

במקרה הישראלי הדברים הדוקים יותר, כאשר המדינה ואיגוד העובדים (ההסתדרות) נשלטים על מפלגה אחת: מפא"י.

, והטענה של שלו היא שהמדיניות הכלכלית ' יש הלימה בין מפלגת השלטון לבין איגוד העובדים החזק במשק 77 עד

.המדינה וההסתדרות וההמפלגהשל ישראל מעוצבת בתוך המשולש הזה שבין

ולכן ההסתדרות נענית לתביעותשריסון העובדים חיוני לרווחיות ולצמיחה כלכליתההסתדרות מקבלת את הטענה •

המדינה להקפאת שכר ולהגבלת תוספת יוקר גם אם כוחה מאפשר לה לאלץ את המעסיקים והמדינה להעניק תוספות

. אלה

מתוך האינטרסים של מפא"י, ההסתדרות למעשה מקבלת את הטענה שצריך לרסן את העובדים. למרות שההסתדרות

היא ארגון רחב וחזק, ולכאורה יכולה לעשות כמעט ככל שעולה על רוחה בשל שליטתה בכוח העובדה, היא מקבלת

. האינטרס של מפא"י זה להמשיך לשלוט במדינה ולשם כךהיא תופסת עצמה כחלק ממפא"יעליה את הדין גם כי

המפלגה צריכה לגיטימציה גם מהמעסיקים וגם מכולם. ההסתדרות נענית לצרכים של מפא"י כמפלגה, ומרסנת את

התביעות של העובדים. היא מרסנת את תביעות השכר, את תוספות היוקר, ושומרת על יחסי עבודה פחות או יותר

תקינים.

. שנים אלו הם גם שנים של הזרמת הון הן יציבות במידה רבה -50 שנות הבשילוש של המדינה, העבודה וההון, •

גדולה, והמערכת הכלכלית מתרחבת, מה שמאפשר למדינה להמשיך בויסות הזה. ואז, מתחיל להיווצר משבר:

. ובשל נאמנות מפלגתית). שילומים, אמריקאי, יהודי( בשל עליה המונית ויבוא הון השילוש מצליח -50בשנות ה•

: המשולש של הון-מדינה- עבודה, והמשולש של מפא"י, המדינה וההסתדרות. המפלגה יש שני משולשים -50 בשנות ה•

זה עובד, כי המדינה יכולה לווסת את הפעולה של ההסתדרות (שהיא בעצם-50שולטת במדינה ובהסתדרות. בשנות ה

זה מתחיל להתערער, כמו שנראה עכשיו:-60הנציגה של העובדים) ולגרום לה לרסן את עצמה. בשנות ה

: 66-67 מיתון

: הגברת הלחצים על המדינהאינה מצליחה יותר בשל -50מדיניות שנות ה•

.. מניעת סגירת מפעלים כושלים1

.. החלשות השליטה באיגודי העובדים וסכנת בעיות עבודה2

. . דרישת הפקידות המדינתית לתוספות שכר ועלייה במדרג החברתי3

משבר כוח, יש מחסור בידיים עובדות והעלות של העובדים עולה, ויש מצב של ההסתדרות מתחילה לצבור יותר ויותר•

. משבר זה אומר שזה שכולם עובדים זה בעיה, כי העלות של העובדים גדלה והם יכולים לדרוש שכרבתעסוקה מלאה

. התפקיד של ויסות הלחציםמשבר של המדינהרב. המשבר הזה, לטענת שלו, הוא לא רק משבר של המעסיקים אלא

. היא צריכה לסבסד את המעסיקים, לדאוג לרווחתומעמיס על המדינה הוצאות כבדותבין הון לעבודה הוא תפקיד יקר

55

ההסתדרות מתחילה לרצות לייצגהעובדים, הפקידים שלה בעצמם דורשים יותר שכר וכמעסיקה זה עולה לה הרבה.

המדינה מאבדת את (וגם להסתדרות יש קשיים משלה עם העובדים שלוחצים עליה), ואז בעצם את העובדים יותר

: היא לא יכולה לקבל החלטות מבלי לנסות לרצות את ההון והעבודה.האוטונומיה שלה

).אינטרס מדינתי להגברת אוטונומיה והבטחת המשך ההסדרים הקורפורטיסטיים( יצירה מכוונת של אבטלה: הפתרון•

ואז, מתקבלת החלטה מכוונת לייצר מיתון. המחשבה שעומדת מאחורי זה היא שאם יהיה מיתון, חלק גדול ממקומות

, ואז המדינה תוכללחץ על העובדים. כשתהיה אבטלה זה מפעיל לא תהיה תעסוקה מלאה אלא אבטלההעבודה יעלמו,

: יהיה לה יותר מרחב תמרון.אוטונומיהלייצר

. תפקידו הוא להגביר את האוטונומיה שלמשבר מכווןהמשבר, שמתחיל כשנה לפני ששת-הימים, טוען שלו, הוא •

המדינה ולהחליש את העובדים. זה לא מהלך קונספירטיבי במובן המרקסיסטי שלפיו המדינה משרתת את ההון וזהו

.בסכנה. המדינה פועלת להבטחת האוטונומיה שלה שכן היא המצב המבני ייצר למדינה את המהלך הזהבלבד –

וחילופי הפרדיגמה הכלכלית: -80 הסבר דומה לליברליזציה של שנות ה

,-80במאמר מאוחר יותר של שלו הוא משתמש בהסבר דומה לשם הסברת המשבר הכלכלי של תחילת שנות ה•

שמביא לטענתו לשינוי בפרדיגמה הכלכלית של ישראל ממדינת רווחה בעלת שלטון ריכוזי...

, והוא עמוק מדי. יש תוצאותהמיתון הזה יוצא משליטה ממשלת ישראל מכניסה את המשק למיתון. אולם, 66בשנת •

בלתי-מכוונות (לגרינברג יש טיעון קונספירטיבי יותר לפיו הכיבוש בששת-הימים נועד להוציא את ישראל מהמיתון).

מבוססת על הפרדה בין שוק. התרחבות מחדש של השוקובעקבות המלחמה וכניסת העובדים הפלשתינאים יש 67אחרי •

מגוון, פרטי, ושוק משני פריפריאלי. ממומן מדינה ואקסקלוסיבי לעובדים יהודים, ראשוני בעל אוריינטציה ביטחונית

. המעסיק גם עובדים ערבים

יש צמיחה כלכלית מהירה, התרחבות של המשק, התחזקות של התעשיות הביטחוניות בשל67למשך כמה שנים אחרי

ההצלחה, ישראל הופכת לאימפריה ברחבי העולם והמשק חזק. ככל שיש כניסה של עובדים פלסטינים מהשטחים, זה

מאפשר את המשך הויסות. מנקודת מבט כלכלית, היה עדיף לישראל לספח את השטחים, כי אז יש ברשותה כוח עבודה

זול.

צריכה. המדינה נחלשת. הלחצים על המדינה לסבסוד הן של ההון והן של העבודה מתגברים -80לקראת תחילת שנות ה•

לספק סובסידיה אבל לא מצליחה לממש את ההחזרים על ההשקעה בשל כוחם המתעצם של המעסיקים והעובדים

. איום על הלגיטימציה המדינתית, לאור האינפלציה. המאוגדים

מתפרק לחלוטין המשולש של-77, העובדים הם חזקים ויכולים לתבוע מהמדינה. באינפלציה גוברת יש -73אולם, ב

, המצב מסתבך ומגיע לאינפלציה משתוללת באופןמפא"י לא שולטת במדינהמפא"י-הסתדרות-מדינה: המהפך.

.לליכוד קשה יותר ליצור הסדרים עם ההסתדרותהיסטרי. הדבר הזה מטיל עול כבד על המדינה. שלא כמו מפא"י,

ההסתדרות מעלה את דרישותיה, וזה מגיע כמעט לכדי פיצוץ, ויש שטענו שישראל נמצאת לפני פשיטת רגל.

: היא עושה זאת המדינה לא היתה מסוגלת להמשיך לסבסד את כל המערך הזה, והיא משנה את הפרדיגמה הכלכלית•

ליצור יחסים, פרס ראש-ממשלה ומודעי שר-אוצר, ושם היא יכולה כשיש ממשלת אחדותברגע שהיא יכולה,

.להחזיר את היחסים הקורפורטיביים ולהביא עסקת חבילה שמשנה את פני הכלכלה, כלומר מיוחדים עם ההסתדרות

. עסקת החבילה בעצם מצמצמת מאוד את הכוח שלהמדינה מכריחה את העובדים ובעלי ההון להגיע לעסקת חבילה

ההסתדרות: הקפאה של שכר, מחירים ושל אפשרויות השביתה של העובדים.

. המדינה תפסיק להנשים חברותיציאה של המדינה מהרבה מהתפקידים הכלכליים שלההמטרה של המהלך הזה היא •

. הליברליזציה היתה מהלךליברליזציה של המשקכושלות, היא תפסיק לסבסד באופן ישיר הרבה מהתעשייה, ותהיה

גדול ביותר. השינוי הזה אומר שהמדיניות הכלכלית הריכוזית שאיפיינה את המדינה עד אז בעצם מתפרקת ומוחלפת

, עם פתיחה רחבה ליבוא של סחורות, הורדת מכסי יבוא, ועוד הבדלים משמעותיים בחייםבמדיניות ניאו-ליברלית

. -85הכלכליים של תושבי המדינה. נסיגה של מדינת הרווחה כיום היא המשך של המדיניות הליברלית שהחלה ב

ניסיון של המדינה להחזיר לעצמה את האוטונומיה: 1985 תוכנית הייצוב •

56

ההסבר הוא אותו הסבר: המדינה יוצרת85, גם במקרה עסקת החבילה של 66שלו טוען שכמו במקרה של המיתון של

שינוי במדיניות הכלכלית שלה ע"מ להגביר את האוטונומיה שלה. היו ממנה תביעות גדולות והיא לא יכלה לעמוד

שאילץ את המדינה ליצור את המשברים הללו כדי להחזיר את האוטונומיה שלה.מבניבתביעות הללו – זהו משהו

מה שלא הבנתי אצל שלו זה האם הטיעון שלו ביקורתי או פונקציונליסטי (כי זה נשמע מאוד מבני-הסכמי...).•

לסיכום:

-גם הגישות המרקסיסטיות והניאו), בעיקר הדגש על מרכיבים כלכליים(למרות ההבדלים העמוקים בדגשים •

(ומכאן מתקשרמרקסיסטיות בסוציולוגיה של החברה הישראלית מעניקים דגש מרכזי למדינה כשחקן מובחן

שבנסיבות מורכבות ומתוך שילוב של אינטרס עצמי ואינטרסים משותפים עם קבוצות חברתיות שונות, לקימרלינג)

. מכונן את החברה הישראלית כחברה קפיטליסטית

קשה למדידה, אבל חוצה מנגנוני. כקטגוריות חברתיות מרכזיות להבנת מנגנוני אי השוויון בחברה הישראליתמעמדות•

. אתניות ומגדר, ריבוד אחרים דוגמת לאום

גישה פלורליסטית – ישראל כחברה משוסעת:

דיברנו על כרמי ורוזנפלד והתזה המרקסיסטית שלהם: התפיסה שלהם דיברה על תפקיד המדינה בצמיחה של המעמד•

המאוחרות, מנקודת מבט שמושפעת מחשיבה ניאו-מרקסיסטית,-70הבינוני – מעמד בינוני תוצר מדינה. בשנות ה

. המילההפרדיגמה הפלורליסטית מפתח פרדיגמה נוספת בהיסטוריה של הידע אודות החברה הישראלית: סמי סמוחה

"פלורליזם" מטעה כאן, כי גישה פלורליסטית מדברת בד"כ על הסכמיות בין קבוצות.

. ההבנה של החברהכתוצר של שסעים ומאבקים בין קבוצותהסיפור של סמוחה הוא סיפור של החברה הישראלית •

הישראלית כתוצאה של קונפליקטים הלכה ותפסה מאז בחקר הסוציולוגי. בניגוד לגישות מרקסיסטיות שמתעניינות רק

. החברהיש הרבה קבוצות והרבה סוגים של שסעים: הגישה הפלורליסטית היא רבויית מאבקיםבמאמבק המעמדי,

הישראלית מוצגת כאוסף של מאבקים.

מתוךהמאבקים הללו, שבראש ובראשונה הם מאבקים עדתיים, הם גם אתניים ולאומיים, ואח"כ גם דתיים ומגדריים. •

. זה לא כמו ליסק והורוביץ, שיש הרבה שסעים אבל משהו שמחזיק אתהמאבקים הללו נוצרת החברה הישראלית

.החברה באשר היא מוגדרת באמצעות הקונפליקטים שלה ואין שום הסכמיותכולם יחד –

סמוחה: טיעון מרכזי –

.מעמדיות ולאומיות שונות, המתקיימות תחת קורת גג מדינתית אחת, תרבותיות-חברות הטרוגניות המורכבות מיחידות אתנו•

, אוסף שלהטרוגניות" של הגישה הפלורליסטית רואה בחברה כאוסף של קבוצות מאוד מהי חברההתפיסה של "

. המדינה היא במידהתחת קורת גג אחד: המדינה, שמתקיימות אתנו-תרבותיות, מעמדיות ולאומיות שונותיחידות

המדינה היא גם תוצר שלרבה זו שיוצרת את הגבולות של החברה, ובגבולות של המדינה נמצאים המאבקים הללו.

.המאבקים והיא גם מווסתת אותם ושותפה להם

שילוב מבדיל), אקוויולנטי(שילוב מקביל ? של תת היחידות השונות במסגרת העלהשילובמהו אופן : שאלת המוצא•

. או שילוב אוניברסאלי המבטל את מעמדן של תת היחידות וכל היחידים מקושרים ישירות למסגרת העל) דיפרנציאלי(

, – מיעוט נבדל אבל שווההדתיים, קבוצת רוב שיש להטמיעההמזרחים: היחסים בין הקבוצות הם יחסי כוח: סמוחה•

. נשלטים ולא משולבים, אזרחי ישראל נתפסים כזריםוהערבים

בעצם השאלה שמעניינת את סמוחה היא שאלה של האופן בו הקבוצות הללו משולבות בתוך החברה. בניגוד לדימוי•

57

: יש כאן קבוצהסמוחה מתאר סיפור של מאבקיםהנעים והחמים של ליסק והורוביץ לפיו הקבוצות מגיעות להסכמיות,

, מעמד בינוני, עירונית, ילידת הארץ,אשכנזיתחזקה, האליטה (לא במובן הפוליטי של שפירא אלא המובן החברתי)

: המזרחיים, הפועלים, הערבים אזרחי ישראל, הערבים שאינםהמעמד הזה שולט באופן בו הקבוצות האחרותשבעצם

. זו קבוצה בעלת כוח שהיא שמכתיבה אתבאופן בו הם ישולבו בחברה הישראליתישראלים, הדתיים והחרדים –

הקבוצות.יחסי כוח בין – כלומר יש יכולות להחזיר מלחמההאופן בו הקבוצות האחרות ישולבו, והקבוצות האחרות

השילוב מתבצע בצורות שונות התוך המערכת החברתית:

– קבוצות שחיות זו ליד זו ללא היררכיה.שילוב מקביליש אפשרות של •

– ניסיון לעשות הבחנה היררכית – הקבוצה החלשה נכנסת ומשתלבת, אולם כנחותהשילוב מבדיליש אפשרות של •

מהחברה החזקה (רוב כלכלי נמוך, הפועלים השחורים וכו').

– אין קבוצות אלא אינדיבידואלים. זה שילוב אוטופי של דמוקרטיה שוויוניתשילוב אוניברסליאופצייה נוספת היא •

מלאה. בחברה הישראלית הקבוצות הן לא בדיוק בעלות זכויות שוות, גם אם באופן הפורמלי הן כאלו.

שהיו מעמד בינוני אשכנזי משולבים, רואים שהםהדתיים הלאומייםסמוחה אומר שכשאנו מסתכלים על האופן שבו •

– הם לא משתלבים באופן מושלם בחברה, אולם הם לא מרובדים למטה. מקבלים אוטונומיה

המזרחיים, לעומת זאת, משולבים בשילוב מבדיל.•

יחסים של הסכמיות וידידותיות,יחסי כוח ולאנקודת המפתח כאן היא שהיחסים בין הקבוצות בחברה הישראלית אלה •

(היררכיוני).שילוב מבדילונוצר

סמי סמוחה הוא עדיין דמות ייחודית בסוציולוגיה הישראלית. אורי רם אומר על סמי סמוחה שהוא הסוציולוג הראשון•

שיצא מהמעברות, והוא אכן הסוציולוג המזרחי הראשון שהגיע לעמדה מרכזית בסוציולוגיה של החברה הישראלית.

מאפשר לו לראות את החברהexclusionרם טוען שהחויה האישית שלו, כמזרחי וכמי שחווה את תהליך ה-

הישראלית מנקודת מבטן של הקבוצות המודרות. הוא פורץ דרך כי הוא מספר סיפור של קונפליקטים.

המשך הדיון בחברה מעמדית:

מרכזיות ההיבט של חלוקת המשאבים המדינתיים חברתיים באופן לא שוויוני לקבוצות: השפעה ניאו מרקסיסטית•

. השונות

סמוחה מתחיל את הדיון שלו מאותו מקום של רוזנפלד וכרמי: הוא מסתכל על הבדלים מעמדיים. ההבדלים הללו הם

אלמנט חשוב בסיפור שסמוחה רוצה לספר.

התרחבות השכבות המבוססות, של מעמד הבינייםשחיקה – בעשור האחרון ישראל כחברה של מעמד בינוני , בעבר•

: אין דיון פוליטי בסוגיות מעמדיותסמוחה חוזר על הטענה שיש כאן מעמד בינוני תוצר מדינה. אולם, . והשכבות החלשות

. עד השנים האחרונות יש תחושה של אפשרויות פתוחות . הדיון הוא בעוני

: מצד אחד זו חברה שמתחילה ממפלגותהדיון המעמדי מטושטשהטיעון המעניין שלו הוא שבחברה הישראלית

אף אחד לא מדבר על מעמד.-90 וה-80פועלים ומאידיאולוגיות סוציאליסטיות ובשיח מעמדי, ומצד שני בשנות ה

– על "אנשים שנכשלו". אין כאן דיון חברתי סוער באופן בו העוני נורש מדור לדור.מדברים על עוני ולא על מעמד

אין דיון במנגנונים המעמדיים.

מעמד ביניים היא באמת לא חברה מעמדית כל-כך. יש לה -90סמוחה אומר שזה בגלל שהחברה הישראלית בשנות ה•

– בתפיסה הסובייקטיביתאין תחושה של מעמד, ומעט אנשים שחווים את עצמם כמי שנמצאים במעמד נמוך. לכן גדול

יש תפיסה של אנשים שהם יכולים לשפר את מעמדם. אנשים באמת האמינו שהם לא תקועים ושיש להם סיכוי, בגלל

: במקוםהפוליטיקה המעמדית מוחלפת בפוליטיקה של זהויותהאתוס השוויוני ומדינת הרווחה במדינה. גם בכל העולם,

מעמד עובדים יש גזעים, קבוצות אתניות, וכו' – פילטיקה של זהויות ולא מעמדות.

, כשמדינת הרווחה-50. הסיפור של סמי סמוחה נכון לתחילת שנות השהדיון המעמדי מתחזקכיום אפשר לומר •

הדיון בעוני מקבל מעמדהישראלית יחסית מפותחת. לדעת המרצה, המצב שסמי מדבר עליו משתנה בשנים האחרונות.

, ואולם עדיין לא רואים התארגנויות של פועלים, אך זה הופך לנושא חם על סדר היום. חזק מאוד

58

ירידה במחויבות. חלה בשנים האחרונות ההסכמה נחלשת. הסכמה על צורך במדיניות רווחה יש -90עד שנות ה•

. עליה במחויבות לצדקה. השכבות החזקות לשוויון

http :// www . btl . gov . il / pdf / oni2003 . pdf. 2003ח העוני "דו•

בדו"ח העוני רואים כמה נתונים חשובים לענייננו: בעוד שמרבית הממסדים המחקרים בישראל הם פרו-קפיטליסטיים,•

שכן הוא תלויהמוסד היחידי שיכול לבחון את הדברים מנקודת ראות שונה של בעלי ההון היא המוסד לביטוח לאומי

. דו"ח העוני מנסה לבחון באיזו מידה הסוגיות המעמדיות, המיקום של האנשים מבחינת ההכנסהבעוני להמשך קיומו

המשפחתית וההון העומד לרשותם, באיזו מידה זה משפיע על חייהם. אפשר לראות מהדו"ח כמה משפחות מוגדרות

כעניות, וההכנסה שלהן נמוכה מקו-העוני. "תשלומי העברה" מתייחס למכלול הקצבאות שאנשים מתקבלים. בהכנסות

מהמשפחות, אם לא היו קצבאות, נמצאות מתחת לקו העוני (עליה של אחוז מהשנה שעברה).-33%מעבודה רואים ש

. ככל שמקצצים את הקצבאות, יותר משפחות גם אחרי20%לאחר הקצבאות, עדיין שיעור המשפחות העניות הוא

הקצבאות נשארות מתחת לקו העוני מבשנה שעברה.

קשר מעמד אתניות:

הדאגה גבי אי שוויון מוגבלת לדיון בפער החברתי בין מזרחים. תופס מעמד במונחים אתנייםהציבור בישראל •

. ואשכנזים

. מעמד בינוני וגבוה בעיקר מוצא אשכנזי וילידי הארץ•

הקשר ההדוק בחברה השיראלית בין אי-שוויון מעמדי לאי – לשים לב לטיעון של סמוחה על קשור לעבודה השלישית•

,כל הדיון המעמדי נעשה במושגים אתניים. לפי סמוחה, בישראל אין דיון פוליטי בשאלות מעמדיות, אולם שוויון אתני

כאשר אכן כשמסתכלים על הריבוד המעמדי רואים שהוא דומה מאוד למהלך הריבוד האתני: העניים הם בעיקרם

מזרחים ועולים חדשים, מעמד הביניים מורכב משתי הקבוצות, והמעמד הגבוה הוא בעיקר אשכנזי. גד יאיר נתן

מקסימום הם דור שני13%הרצאה בסמינר המחלקתי על דוקטורנטים, והוא מצא שמקרב הדוקטורנטים רק

למזרחיים. חשוב לציין שהטשטוש האתני בארץ הולך וגובר כסייג. יאיר מצא שחלק גדול מהדוקטורנטים כאן למדו

בירושלים, והם באים מחמישה בתי-ספר ירושלימים בלבד: ליד"ה, בוייאר, רחביה ושני דתיים. מכל יתר בתי-הנספר

בירושלים לא מגיעים דוקטורנטים.

סבירסקי – לא נחשלים אלא מנוחשלים:

, אחרי-81בלי הספר הזה של סבירסקי סרטים כמו תקומה על האפלייה העדתית לא היו משודרים. ספר זה, שיוצא ב•

', מבטא באופן אקדמי תחושה חזקה שהפנתרים מצליחים להוציא לאור. 77הפנתרים, אחרי המהפך של

: ביקורת על תפיסת המודרניזציה•

קבוצות מפותחות ובלתי מפותחות אינן קיימות בנפרד ואז נפגשות אלא נוצרות בתהליך אחד שבו פיתוח ותת פיתוח הם

צדדים משלימים של מערכת אחת (התיעוש הישראלי). מצבם הנחות של המזרחים הוא תולדה של אופן שילובם בכלכלה

הישראלית ולא של תכונות אותן הם הביאו עימם מארצות מוצאם.

המדיניות מכוונת לשימור הפערים ושיעתוקם ולא לצמצומם.

או תכונותפרימיטביות, איננו תוצאה של מחסור בהון אנושיהסיפור של הכשלון של יוצאי אסיה ואפריקה בקליטה •

תרבותיות שהביאו איתם מארצות מוצאם, אלא שהממסד הקולט נושא בחלק ניכור מהאחריות.

: האם מישהו התכוון בגדול או שזו תוצאה מבנית? גם ויכוחיםמידת הקונספירציהיש ויכוחים עזים בספרות על •

פוליטיים וגם אקדמיים. אין ספק שהיו נקודות בהיסטוריה שהיו תכניות קונספירטיביות (כמו הבאת התימנים בתקופת

היישוב כדי שיהיו עובדים זולים ומיומנים בעבודה קשה), ואין ספק שהיו תכניות להפוך את העולים לעובדי כפיים.

, אלא מתייחסים להנחות יסודמרבית הסוציולוגים לא יוצאים מעמדה קונספירטיביתהיתה תפיסה עמוקה כזו, אולם

שגויות של המנהיגים, שראו במערביות תרבות נעלה וטובה יותר. במובן הזה, בספר של סבירסקי, הוא פותח את

59

, ועד היום הוא ממשיךבחינה מקרוב של אי השוויון המעמדי והאתניהסוגייה הזו. הוא מתמיד בקידום הפרוייקט של

לעסוק בכך.

ביקורת חריפה נגד התפיסה המבוססתהתפיסה של סבירסקי באה לידי ביטוי בסרט שראינו מתקומה: הספר כולו הוא •

לפיה מה שהוביל ליצירה של המבנה הזה לפיו הריבוד המעמדיבתרבות ובפוליטיקה ובסוציולוגיה הישראלית,

. חופף לריבוד האתני זה היותם של המזרחיים בלתי-מודרניים

(ישראל צריכה להיות חברה מודרנית, להפוך את העולים לישראלים ומודרניים גישת המודרניזציה של אייזנשטט•

כלומר לאשכנזים. הוא והתפיסה המקובלת ראו בצורך להפוך את העולים למודרניים כמו האשכנזים, וכשהם יהיו

כאלה ההבדלים האתניים יעלמו), והטענה של רם שמדבר על ההזדהות של הסוציולוגיה עם האליטה הישראלית

הפוליטית האשכנזית, המודרנית וכו' (הסוציולוגים נתנו מסגרת מדעית לתהליך המודרניזציה). סבירסקי מפרק את

טענות המודרניזציה הללו בתקופה בה הסוציולוגיה נשלטה ע"י אותם אנשים נגדם הוא יצא.

סבירסקי מבקר את תפיסת המודרניזציה והטענה המרכזית שלו, כחלק מהדיון הפוסט-קולוניאלי העולמי, שזה לא•

שתהליך הפיתוח של המערכת בנוי על זהשקבוצות מפותחות ובלתי-מפותחות נפגשות ויש ביניהן היררכיה, אלא

תולדה של האופן. המצב הנחות של המזרחים לפיו הוא שהם הוגדרו כבלתי מפותחים ועוצבו בתפקיד הכלכלי הזה

. הטענה היא שהמדיניותבו הם שולבו בכלכלה הישראלית ולא של תכונות שהם הביאו איתם מארץ המוצא שלהם

מדיניות מכוונת של שמירתשנקטה ממשלת ישראל, למרות שהיא אמרה שזו מדיניות של שילוב, זו היתה למעשה

. זה בנוי על זה שהמזרחים, בעיקר המרוקאים והתימנים, יושבו בפריפרייה (אדריאנה קמפ מראהפערים ושל שיעתוק

איך שהמדינה לא רק שמה אותם שם אלא גם מנעה מהם לצאת).

עמנואל וולרשטייןדבר חשוב להדגיש – סבירסקי נשען בניתוח שלו על הניתוח שהפך פופולארי בתקופה ההיא של •

(וגם לפני כן) נעשה על-2על המערכת העולמית. הטענה של וולרשטיין היא שהשגשוג של המערב אחרי מלחה"ע ה

חשבונם של הארצות המתפתחות. כל מנגנוני הפיתוח העולמיים (הבנק העולמי, וכו') הן מנגנונים שמיועדים להגביר

את הניצול של ארצות העולם השלישי ע"י המערב במסווה של פיתוח. אפשר לומר שהתיאוריה של וולרשטיין היא

אחת היסודות המרכזיים של הפוסט-קולוניאליסטיים. סבירסקי לוקח טיעון זה ומראה איך חלוקת העבודה, והעובדה

והחיזוק של המרכז הוא על חשבון ההחלשה שלשיש קבוצות שהופכות לפועלים ולמנהלים, מצלם דירוג עדתי,

. הפריפריה

לאן הדברים מתפתחים:

הקטגוריות הללו מיוצרות באופן: הקטגוריות הללו של מזרחיות ואשכנזיות הן לא קטגוריות אמיתיות. הערה חשובה•

. המזרחים הגיעו לארץ לא כקבוצה בדיוק כמו האשכנזים. הקבוצות השונות שנכללות בהגדרה "מזרחים" היוחברתי

שונות מבחינת סיכויי החיים, וגם מבחינת אופי הקליטה וההשתלבות בחברה הישראלית (העיראקים השתלבו יחסית

יפה). לפיכך, לדבר על הדיכוטומיה הזו זה לא מבוסס לא על עובדות והיבטים תרבותיים, השכלתיים וכו'. אולם, מרגע

שכך הממסד הקולט התייחס לקבוצות הללו וממיין אותם המיון הזה מקבל משמעות ממשית (הבנייה חברתית של

המציאות).

.יצטמצמו – הפערים גישות המודרניזציה•

.ישמרו – הפערים גישות הקונפליקט•

השאלה היא לאן הדברים מתפתחים: מנקודת המבט של המודרניזציה, הנחת היסוד היתה שמכיוון שאנו רואים קבוצות•

שההבדלים ביניהם הם הבדלים של הון אנושי, ברגע בו הבדלי ההון האנושי יצטמצמו באמצעות מערכת החינוך, נראה

בין מזרחיים ואשכנזים. ההנחה היתה שככל שיהיה כור היתוך ותהיה אינטגרציה, הפעריםצמצום הפעריםאת

האתניים.

ממצאים מחקרים סותרים:

60

– האם הפערים הצטמצמו או התרחבו? שאלה חשובה•

. השכלת הוריםההסבר המרכזי להצלחה במערכת החינוך: . מצטמצמיםפערי דור שלישי ': פרידלנדר ושות•

פרידלנדר טוען שהפערים הצטמצמו. היתה בעיה, לפיה חלק גדול מהאוכלוסיה היום הוא דור שלישי וההורים ילידי

הארץ, אנו לא יכולים לדעת בסקרים את המוצא בכלל. התחכום היה לעקוב אחר אותם אנשים במפקד האוכלוסין,

ולחפש את האבא של הנחקר הנוכחי ואת הסבא וכו'. פרידלנדר ושותפיו מתייחסים להורי האב – אבי האב. התפיסה

. הם עושים מחקר ומנסים לגלות האם יש הבדלים בהזדמנויותלפי האבהמקובלת היתה שהשיוך העדתי הוא

האקדמיות בין מזרחים לאשכנזים – הם מוצאים שהפערים מצטמצמים מאוד. המערכת נותנת שוויון הזדמנויות ללא

קשר של מוצא עדתי. זו מסקנתם.

המזרחי גבוה יותר כך סיכויי ההצלחה" דם"ככל ששיעור ה. משתמרים ואף גדליםפערי דור שלישי ': דהאן ושות•

. במערכת החינוך קטנים

מנגד, עומד המחקר של ד"ר מומי דהאן ממדיניות ציבורית באונ' העברית, שהוא דווקא התחשב בכל הסבים ובנה

קטגוריזציה שלקטגוריות של ממש (סבא מזרחי אחד, שלושה אשכנזים, שני מזרחים ושני אשכנזים וכו'). הוא עשה

. ככל שיותר מהארבעה הללו הם מזרחים, כך מדד המזרחיות היו גדול יותר. הממצא שלו נוגע לסיכוימידת המזרחיות

.שככל ששיעור "הדם המזרחי" גבוה יותר, כך הסיכוי לבגרות יורדלקבל בגרות. הוא מראה

: לוי ואמריך –דוגמה לפיתוח הטיעון של סבירסקי

נקודה מרכזית – הכנסת תיאוריה מדינתית•

. תפקידה של המדינה בתיוג אתני•

הפוליטיקה האתנית באה לידי ביטוי בפעולתה של המדינה דווקא באותם עניינים בהם הפעולה מוצגת כאוניברסאלית•

). פיזור אוכלוסין ומיזוג גלויות בחינוך(

. פיזור האוכלוסין שביקש לבסס את כוחה של המדינה הוחל רק על המזרחים והוביל לסגרגציה גיאוגרפית•

בהלאמת מערכת החינוך שיחקה האידיאולוגיה של אינטגרציה של העלייה כאידיאולוגיה מרכזית בחיזוק כוח המדינה•

. מול הזרמים שאפיינו את תקופת היישוב

י מתפשרת ומגדירה את המזרחים כדתיים המופנים"כדי לזכות בתמיכה רחבה מפא. אבל הפשרה אינה אוניברסלית•

במסגרת חינוך זה האבחנה בין מזרחים ואשכנזים מבוססת על נוסחי תפילה). לחינוך ממלכתי דתי בעשור הראשון

. ומובילה ליצירה של שתי מערכות מאוד לא שוויוניות

. חינוך ירוד הופכים את המזרחים לפרולטריון קלאסי+ נוכחות בפריפריה : מבחינה כלכלית עלייה בצורך בפרולטריון•

. שאותה המזרחים צריכים להשיג" נורמליות"המדינה עושה מאמץ מתמשך להציג את האשכנזיות כ•

המחאות בוואדי סאליב ובעיקר של הפנתרים השחורים מתחילים לנסח את המחאה כהגדרת השולטים לא כישראלים•

זו כבר לא התבדלות מן הכלל אלא שתי קבוצות הנאבקות. לגיטימציה לפוליטיקה של קונפליקט עדתי. אלא כאשכנזים

. על משאבים וכוח

. שלו" ציוניזציה"כניסה של הסיפור המזרחי לתוכנית הלימודים דרך , -60מאמצע שנות ה•

הטיעון הופך לגיטימי בזירה הפוליטית סביב תמי, -80שנות ה•

. ס נכנסת לתמונה גם כתוצר של שינויים בפוליטיקה החרדית"ש – 1984•

. בעולם החרדי אפליה כנגד מזרחים נתפסת כפורמלית ולגיטימית•

). מה שלא היה בהקשר העדתי(הפוליטיקה החרדית באופן כללי עמדה של פרטיקולריזם לגיטימי •

הגדרה מחדש של הציונות לא שלילתה•

מכנה משותף תרבותי שאינו ערבי, יהדות•

ולא" כמות"דחיית התיוג של המזרחים כ. ביקורת ואיתגור הדרישה לפרודוקטיביות העומדת בבסיס התיוג המדינתי•

. איכות

61

שסעים מעמדיים, עדתיים ולאומיים ודמוקרטיה בישראל/ סמי סמוחה

עומס על ולסכסוכים המהווים וגורמים למתחים בישראל מפלגים את האוכלוסיה עיקריים חמישה שסעים

הדמוקרטיה: שסע מעמדי, עדתי ולאומי (בהם נדון) וכן שסע פוליטי ודתי-חילוני.

:השסע המעמדי

– קנה המידה להערכת המצב הכלכלי בארץ הוא המצב הכלכלי בחברות המערביות.משאבים ואי-שוויון מעמדי

במדדים אובייקטיביים שונים ישראל נמצאת במעמד של חברה מערבית-למחצה, בין הפריפריה למרכז, אולם

התוצר הלאומי בזכותו ישראל מדורגת במקום גבוה כולל סיוע הון חיצוני שמנפח את התל"ג באופן מלאכותי.

ניסיונה של ישראל לפתח כלכלה מערבית נכשל, בעיקר בשל העדר אוצרות-טבע, אי-יעילות, השקעות ביטחוניות,

היתה צמיחה מרשימה, אולם מאז1974בידוד איזורי, משק קטן והגנה יתרה של הממשלה וההסתדרות. עד

הכלכלה קפאה, ההשקעות התמעטו והאינפלציה עלתה באופן משמעותי, וישראל הצליחה לשמור על מעמדה

הכלכלי הגבוה בזכות הסיוע הנדיב של ארה"ב. מבנה ההזדמנויות בישראל מוגבל, ורמת החיים ועול הביטחון

על המשאבים עולה הון, רמת החיים של שוטף לייבוא למערב. אולם, הודות בהשוואה יקר מחיר דורשים

על בנוי ופוסט-תעשייתי, אולם מתקדם הכלכלי בעצמה. המבנה מייצרת הישראלית שהחברה המצומצמים

תשתית תעשייתית חלשה.

השלכות המבנה הכלכלי וחלוקת ההון על הפיצול המעמדי – יבוא ההון מקהה את עוקץ התחרות הפנימית על

המשאבים, ומעניק כוח רב לממשלה שמתפקדת כסוכן חלוקה מרכזי. בעוד שישראל מפיקה פחות משאבים

מחברות מערביות, היא מחלקת אותם באותה צורה פחות-או-יותר. נתונים מראים שישראל היא חברה של מעמד

ש"ל ומעלה. 9בינוני: שני שלישים מכוח העבודה מועסקים בשירותים ושלושה רבעים הם בעלי השכלה של

אולם, למרות הישגים אלה, הולך ומתגבש ריבוד חברתי (מלמטה למעלה):

מעמד העניים - העוני, שנפוץ יותר בישראל מאשר בארצות המערב, ונוטה לעבור בירושה לדור הבא. חשוב.1

לזכור שזה לא תת-מעמד, שכן יש מדיניות רווחה שמעניקה שירותים לאוכלוסיות החלשות ומונעת עוני משווע.

מעמד העובדים – פועלים המועסקים בייצור ובשירותים נמוכי-סטטוס, שהכנסותיהם מעל קו העוני. מעמד.2

זכויות סוציאליות כמו באירופה, אלא מדובר באנשים שירדו במעמד זה לא צמח מתוך מאבקל עובדים

(מהגרים יהודים ואיכרים ערבים לשעבר). חסרות להם מסורת המאבק של הפועלים במערב ואת היוקרה,

הגאווה ותחושת השליחות כפי שהיתה אצל אנשי היישוב (אין תודעה מעמדית בקרבם).

המעמד הבינוני – הרובד הגדול ביותר בחברה הישראלית, " הישראלי הממוצע", עם שכר נמוך יותר ומיסים.3

כבדים יותר מהמעמד האירופאי המקביל.

המעמד הבינוני-גבוה – בעלי מקצועות חופשיים, מנהלים ומעסיקים זעירים..4

האליטה – אנשים המאיישים את הדרג העליון בכלכלב, בביורוקרטיה, המקצועות החופשיים, תרבות ואמנות,.5

פוליטיקה וצבא. שני הרבדים האחרונים זוכים ליוקרה, אולם סגנון חייהם יוקרתי פחות מבחברות מערביות.

הרוב נמצאים, כמובן, במעמד הבינוני, אולם בניגוד למערב, המבנה המעמדי פגיע ביותר כי הוא תלוי במימון

חיצוני. הריבוד המעמדי התגבש עם השנים, אולם הוא עדיין נזיל. אין ממש מעמדות עם אינטרסעם מובחנים,

תודעה, ארגון ומאבק, אלא יותר רבדים של סטטוס כלכלי-חברתי. אין בד"כ ביטויים של סולידריות ותיאום בין

קבוצות שובתות שיכולים ללמד על קיומה של תודעה או קונפליקט מעמדיים.

– למרות שיש רגישות לאי-צדק חברתי ולעוני באופן כללי, ולמרות שאי-העדר מאבקים סביב אי השוויון המעמדי

השוויון גדל, לא התעוררה תודעה מעמדית ואי-השוויון לא הפך לסוגיה פוליטית שנויה במחלוקת. מדוע?

בקרב הציבור יש אמונה בשוויון ההזדמנויות בחברה הישראלית ובהישגיות אישית, שכן המערכת היא גמישה:.1

אי-השוויון מתון, יש ניעות בין השכבות והגיבוש המעמדי הוא נזיל. בסקר שנערך נמצא כי רוב הישראליפ ציינו

גורמים של הישגים אישיים כגורמים הקובעים הצלחה בחיים, ומעטים חשו שההתקדמות חסומה בפניהם

(אולם הספק באמונה הזו גדל עם הירידה בסולם החברתי).

יבוא ההון מבחוץ מרחיב את מבנה ההזדמנויות ומממתן את התחרות ומקל על החיים בישראל. התמיכה.2

החיצונית מונעת אפשרות של התפתחות תודעה מעמדית כי צבירת הון פרטי לא צריכה להעשות תוך ניצול

עובדים, אלא כתוצאה של עידוד צמיחה ע"י המדינה באמצעות הפרטת כספי ציבור.

העבודה הזולה מהגדה המערבית ומעזה מגדילה את מבנה ההזדמנויות של האוכלוסיה הישראלית..3

62

מדיניות הרווחה מוצלחת למדי, והיא הצליחה למנוע היווצרות עוני משווע ותת-מעמד..4

חלופית..5 חברתית מדיניות לפתח מהן מונעות השונות המפלגות של החברתית באידיאולוגיה הסתירות

הסוציאליזם במפא"י לא האריך ימים, הליכוד מונחה ע"י פופוליזם ובעוד שמפ"ם מדגישה את המלחמה באי-

השוויון היא מייצגת את התנועה הקיבוצית ומגינה על האינטרסים המשוריינים של ההסתדרות.

ולא.6 האומה בבניית עסוקה היא היווסדה המעמדי. מאז הסכסוך בטשטוש תפקיד ממלאת ההסתדרות

בפוליטיקה מעמדית, והיא בו זמנית מייצגת עובדים ומעבידה.

הציבור הרחב תופס מעמדותיש שסעים אחרים בחברה הישראלית שמשככים את השסע המעמדי. למעשה, .7

נטייהבמונחים עדתיים גם . הדאגה לאי-השוויון מוגבלת לפער חברתי-כלכלי בין מזרחים לאשכנזים. יש

להתעלם משני סוגי אי-השוויון, המעמדי והעדתי, ולייחס אותם לנחשלות תרבותית.

הסכסוך הישראלי-ערבי מחזק זיקות כלל חברתיות ומסית את תשומת הלב מאינטרסים זרים יותר, כך שהוא.8

מקהה את ההבחנות המעמדיות בקרב היהודים.

השסע העדתי:

– יש פערים במשאבים בין העדות. לאשכנזים יש יתרון בולט בהשכלה, והפער חמור יותר בדורותאי-שוויון

הוריהם), של כמו גרוע והישגי הילדים המזרחים הוריהם הישגי על עולים הבאים (ילדי ישראל האשכנזים

באוניברסיטאות עדיין מובילים האשכנזים בפער גדול, ובנוסף החינוך הניתן למזרחים הוא באיכות נמוכה יותר –

ואוניברסיטה אצל האשכנזים. גם עיוני שמוביל לבגרות חינוך מקצועי שמוביל לשוק העבודה, בניגוד לחינוך

לא סגרה את הפער העדתי כי חל פיחות בערכו של החינוך העל-יסודי-60הרחבת החינוך העל- יסודי בשנות ה

ככרטיס כניסה לעבודות צווארון לבן (דרישות ההשכלה לעבודות גבוהות סטאטוס גבוהות יותר). הפער העדתי

ניכר גם ברמת החיים, אבל פחות מבתעסוקה ובחינוך.

הפערים במשאבים בין אשכנזים ומזרחים יוצרים ריבוד עדתי: העניים ומעמד העובדים הם ברובם מזרחים,

שכבת הביניים מעורבת והרובד הבינוני-גבוה והאליטה הם אשכנזים באופן מובהק. המערכת הזו יציבה ומנציחה

את עצמה מדור לדור. מדוע יש המשכיות ויציבות בריבוד העדתי בישראל?

הגורם הכללי הוא מערכת המנגנונים שמורישים את המעמד בכל חברה מתועשת. רוב המשפחות מורישות את.1

הסטטוס שלהן לצאצאיהן באמצעות דפוסים תרבותיים של גידול הילדים והסדרי ההורשה הכלכליים. אם יש

נטייה כללית לשיעתוק המעמדות החברתיים, אין המיסוד של מבנה מעמדי-עדתי בישראל תופעה חריגה.

ילדי.2 לגבי וההיפך מבססות ולא גדולות במשפחות גדל הצעיר המזרחי המוצא – הדור משפחת השפעת

האשכנזים. בשל יכולת תמיכה מועטה של ההורים, המזרחים נמצאים במצב קבוע של נחיתות. גורם זה יחלש

על הזמן בשל הירידה בילודה אצל המזרחים.

לא נעשה די לצמצום אי השוויון המעמדי – לתוכניות המיועדות למטרה זו יש יעילות מעטה. הן לא תחליף.3

למדיניות חברתית מקיפה ולהעדפה חיובית.

בעת הקמת המדינה היו האשכנזים מבוססים היטב כקבוצהכיצד התהווה המבנה הריבודי העדתי הנוכחי?

הדומיננטית. הם היו המייסדים ותפסו את כל שכבות החברה (ממעמד הפועלים ועד אליטה). לעומתם, המזרחים

היו רהילה קטנה, ענייה וחלשה, ובראשה אליטה ספרדית זעירה. בעשור הראשון לישראל היתה עליה המונית של

אשכנזים ומזרחים בשיעור שווה כמעט. למדינה היו בעיות דחופות, והתמודדותה איתן השפיעה באופן שונה על

לניעות המונית ממעמד העובדים למעמד הבינוני, זכו ועל העולים המזרחים והאשכנזים: הותיקים הותיקים

וניצלו את ההזדמנויות החדשו הודות ליתרונותיהם (ידיעת עברית, השכלה, קרבה לאליטה). כמו המזרחים, גם

האשכנזים העולים סבלו מתנאי קליטה קשים, אולם לאחר תקופת מעבר קצרה הם הצליחו להיכנס למעמד

הבינוני ומעלה, בעזרת הרשתות החברתיות שלהם והקשרים עם הקבוצה הדומיננטית הוותיקה, מספר הנפשות

הניעות הריבודית של האשכנזים התבססה על תיעולהקטן למשפחה, הדימוי האירופאי והפיצויים מגרמניה.

. הם תפסו את עמדות הפועלים שהאשכנזים נטשו וראו את חדירתםהמזרחים לדרגים הנמוכים של החברה

למעמדות הגבוהים. הם נשלחו לעיירות פיתוח בהן סבלו מאבטלה רבה ומתעסוקה ללא קידום. העולים המזרחים

היו חלשים מכדי להתנגד לתיעולם לשכבות הנמוכות ולאפלייה במשאבים (חסרי השכלה, משפחות גדולות, חוסר

הון, אין אפשרות הגירה למדינה אחרת וניסיון מועט בהתארגנות פוליטית מודרנית).

הנהגת תנועת העבודה שלטה על כל מרכזי הכוח וקבעה את המדיניות שיצרה ריבוד עדתי. היא ראתה במזרחים

איום על הדמוקרטיה והתרבות הישראלת והפיצה תפיסה זו. מילדיהם תבעו אסימילציה מלאה. צירוף זה בין

צרכי המדינה הדחופים, מדיניות מפלה וחולשת המזרחים הביא להיווצרות מבנה ריבודי-מעמדי מגובש. הקיפוח

63

למחנה הימין. מנק' מבט של תנועת העבודה,-77אותו חשו המזרחים הביא להעתקת תמיכתם הפוליטית ב

היתה בלתי-נמנעת ושירתה את המטרות הלאומיות וסיכלה את האיון על הדמוקרטיה-50המדיניות של שנות ה

והתרבות הישראליים. הריבוד העדתי הוא כישלון לציונות שהבטיחה שילוב עדתי מלא.

– כיום יש למזרחים ולאשכנזים תרבות-יסוד משותפת, של שילוב בין יהדות לישראליות, תרבות מערבית-תרבות

למחצה (עם אלמנטים לא-מערביים – משפחתיות, יחסי אנוש ושכנות, חדירת הדת לחיים הציבוריים וכו'). אולם,

העדות שונות התרבות המשנה שלהן. ההבדל הגדול ביותר הוא בתחום השמירה על הדת, כשלמזרחים יש מנהגים

-60דתיים משלהם וקיום מצוות שונה. ההבדלים בתרבויות המשנה בישראל יוצרים מתחים. עד אמצע שנות ה

היה לחץ על המזרחים להיטמע וההתייחסות אליהם היתה כאל נחותים. מאוחר יותר האשכנזים התמתנו ועברו

יותר האשכנזית העמדה עמוק, נעשתה באופן להשתנות במקום חלקית, אבל לפתיחות תרבותית מסגירות

מעודנת, מתוחכמת, מסווית וגמישה. האשכנזים עדיין ממשיכים להחזיק בדימוי עצמי של מערביים ועליונים

בתרבותן, ולדמות את המזרחים למעין "ערבים נחותים". נושא התרבות רדום כיום. יהודי המזרח אינם דורשים

לשער הלאומית. יש התרבות עיצוב על להשפיע להם ויאפשרו בייחודם שיכירו רוצים אולם שונים להיות

שהשאלה התרבותית תהפוך לסלע מחלוקת בים-עדתי לאחר יישוב השאלה הפלסטינית, שכן שלום על הערבים

יכול לפתוח את ישראל לתרבות ערבית וכך להחיות את המימד הערבי של התרבות המזרחית.

– דווקא בפוליטיקה התקדמו המזרחיים יותר מבמעמד החברתי-כלכלי ובהשפעה התרבותית. חדירתםפוליטיקה

עוצמה-50למרכזי הכוח הפוליטיים הארציים מרשימה, בניגוד להעדרם מעמדות הכוח בשנות ה . מקור של

פוליטית מזרחית היא ריכוז הצבעה מזרחית לגוש הליכוד. כאן יש גישה מעניינת – חוקרים גורסים כי עם המהפך

הסתיים העידן האשכנזי בפוליטיקה והמזרחים הפכו לרוב החדש של ישראל. הם סבורים שהתפתחה ציונות-77ב

רביזיוניסטית חדשה, שתואמת את התרבות הפוליטית העממית המזרחית, שהתאפשר לה לעלות כי האשכנזים

והשוויונות, בעוד שהעולם המזרחים דבקו בערכים הותיקים איבדו את הערכים האוניברסליים של העבודה

. העלייה של המזרחיים1הפרטיקולריסטיים של יהדותם המסורתית. סמוחה מטיל ספק בתורף של תפיסה זו:

בפוליטיקה לא שמה קץ לדומיננטיות הפוליטית האשכנזית. הליכוד לא קידם את המזרחיים ולא נקט מדיניות

. המזרחים לא הטביעו את חותמם על סדר היום הלאומי ועל קביעת המדיניות.2חברתית שונה מזו של העבודה.

. המזרחים מעדיפים את מחנה הליכוד בו רואים אמצעי לניעות חברתית והשגת סטטוס, ובעיניהם העבודה3

. בניגוד לאמונה האשכנזית בלאומנות היתר של המזרחים, הם4מייצגת את האשכנזים והיא אחראית למצוקתם.

דווקא מאמינים שהליגוד מסוגל לנהל מו"מ עם הערבים טוב יותר מהעבודה. דווקא הפרגמטיזם של המזרחים

ראוי לציון.

החפיפה בין הפיתול העדתי והפוליטי מגבירה את אי-הסובלנות העדתית. הסטריאוטיפ המזרחי מקבל חיזוק

כלפי האשכנזים של המזרחים היריב. גם הטינה הפוליטי במחנה מזרחי רוב עם של האשכנזים מהעימות

מתחזקת מהיריבות הפוליטית.

– רבים רואים את הבעיה העדתית כמיטשטשת, ולכן אין היא מהווהפוטנציאל ההתלקחות של הבעיה העדתית

בעיה חמורה: השילוב החברתי מתקדם, תרבות-המונים משותפת, נישואין מעורבים, גול המשפחה בין העדות

מתקדם. יש עדתית, והשילוב העדתי דעה קדומה או אפליה בקרב המזרחים, אין משתווה, ניעות חברתית

ולא תומכים בתנועות זהות עדתית בעלי גם המזרחים עצמם אינם חשים קיפוח עדתי, אינם כי המדגישים

וברשימות עדתיות. הרגיעה היחסית ביחסי העדות בארץ מחזקת טענות אלו, שכן אין מהומות עדתיות גדולות,

ממשלות לא נופלות על מחלוקת עדתית והשסע העדתי בישראל נראה כמתון ונטול השפעה.

אולם, למרות כל זה, נראה כי לבעיה העדתית כושר התלקחות מהיר והיא לא מרפה מסדר היום הציבורי:

מהומות ואדי סליב, הפנתרים השחורים, אי השקט בליכוד ופרשת דרעי, מראים שהמתח העדתי קיים ובעוצמה

רבה מתחת לפני השטח. פוטנציאל הקונפליקט העדתי נשאר גבוה כי האשכנזים ממשיכים לשמור על דומיננטיות.

שינתה את המאזק הדמוגרפי ושחקה מעט מהדומיננטיות האשכנזית,-50העליה המזרחית הגדולה בשנות ה

אולם היסודות של החברה הישראלית שהונחו ע"י האשכנזים לא עורער ע" י המזרחים. יש מעין "תודעה כוזבת"

שמונעת את ההתארגנות העדתית המזרחית: השליטה האשכנזית במקורות הלגיטימציה והמשך הדה-לגיטימציה

של מאבקים עדתיים. המפלגות הגדולות עדיין נשלטות ע"י אשכנזים ומדכאות את העדתיות כסוגיה פוליטית או

כאידיאולוגיה לגיטימית.

אי-השוויון העדתי גורם לקיפוח מתמיד של המזרחים. אי-שוויון זה הוא בסיס מוצד ומוצדק לאי-שביעות רצון,

גורם מתסיס, היא באפליה עדתי מתבדל. ההכרה אופי גיבוש בלי ולמאבק מצד המזרחים, גם להתארגנות

64

והידיעה שמכל הקהילות המזרחיות בעולם הישגיהם הכלכליים-חברתיים של המזרחים בישראל הם הנמוכים

ביותר גם היא מוסיפה לאי-הנחת. לפיכך, פוטנציאל הקונפליקט גבוה.

השסע הלאומי:

נראה שהיחסים בין יהודים לערבים הגיעו למשבר. הציבור-90 – בראשית שנות ההמשבר ביחסי יהודי-ערבים

והשלטון בישראל מניחים שהציבור הערבי בישראל הם מיעוט עויין, שהם צריכים להכיר תודה על שנפל בחלקם

, שעליהם להסתפק בזכויות פרט ולא לתבוע מעמד של מיעוט לאומי, שהם מהווים קבוצה-48להישאר כאן ב

מנותקת מהפלסטינים ושעליהם להשלים עם היותם מחוץ לעמדת קבלת החלטות במדינה. בשורשו של המשבר

הלאומי מונחת סתירה מהותית בין המאפיינים הדמוקרטיים של המדינה לבין המאפיינים היהודים-ציוניים שלה.

. המתיחות בין יהודים וערבים החמירה בשל הקצנה1 הסברים: 2, ולכך יש -70המשבר החל ממחצית שנות ה

. היהודים מתנגדים לכל פשרט והפכו2'. 67ערבית, תולדה של ההאצה במודרניזציה והפלסטיניזציה שלהם מאז

' ללאומנים יותר וסובלניים פחות, דבר שהביא להתעלמות מדרישות הערבים לשוויון והשתלבות.67אחרי

אולם, לדעתו של סמוחה, שורשי המשבר נמצאים במישור אחר: תהליך המודרניזציה והפלסטיניזציה מוחל בתוך

יותר למצבם הנחות ופעילים יותר במאבק לשינוי פוליטי. תהליך הפוליטיזציה – ערביי ישראל נעשו מודעים

תהליך זה לא גרם לערבים לרצות לפגוע במדינה אלא להיפך, לשפר את מצבם בתוכה. בנוסף, ההרעה ביחסים

היא לא כתוצאה מהתגברות הלאומנות היהודית, אלא כתוצאה מהדמוקרטיזציה הגוברת של המדינה, שהביאה

לפוליטיקת תחרותית ולכך שקבוצות מקופחות מקדמות את ענייניהם הפוליטיים, כשערביי ישראל נמנים על

תביעות לשינוי שנדחות ע"י היהודית, נדון בכל אחת בנפרד:4קבוצות אלו. לערבים

– ישראל היא דמוקרטיה אתנית, כלומר מזוהה עם אחת מקבוצות האוכלוסיה צביונה היהודי של המדינה.1

ונועדה לשרת אותה. השליטה האתנית היהודית ציונית ממוסדת במדינה, וצביונה האתני היהודי של ישראל

ברור לכל. העדיפות של היהודים בישראל באה לידי ביטוי בדרכים שונות, והיהודים מעוניינים לשמר הגדרה זו

צביונה האתני היהודית של המדינה. מנקודת מבט כיהודית-ציונית. ערביי ישראל דוחים את של המדינה

יהודית נראית דחיית הציונות כשלילת המדינה עצמה, ויההודים אינם מבינים או דוחים את האבחנה בין

הפוליטית שלמותה את מכבדים שלה. הערבים האתני הצביון שלילת לבין המדינה קיום עם השלמה

והטריטוריאלית, אולם שלילת ישראל כישות יהודית-ציונית הפכה אותם להיתפס כגורם עויין וחתרני.

– זכויות האזרח של ערביי ישראל מצומצמות, גם בזכות לחלוק על הקונצנזוס וגם בנגישות זכויות הפרט.2

להזדמנויות ולמשאבים. ישראל לא מכבדת את זכותם של ערביי ישראל להתנגד לציונות ולתמוך בלאומיות

הפלסטינית, ורצונם בכך גורם ליהודים רבים להטיל ספק בנאמנותם ולתמוך בהגבלות עליהם. הקביעה של

ישראל כמדינת העם היהודי ולא מדינת כל-אזרחיה מקנה לערביי ישראל מעמד של זרים שלמעשה אינם

באמצעים המדינה צביון את לשנות הדמורקרטית המדינה. הזכות של הקבועים ותושביה אזרחיה

פרלמנטריים דמוקרטיים נשללת מערביי ישראל. הסולידריות של ערביי ישראל עם שאר העם הפלסטיני היא

עמוקה ביותר, והם מביעים את תמיכתם בעניין הפלסטיני בהפגנות ובשביתות כלליות (מבלי לקחת חלק צבאי

רוצים שהמדינה תכיר ולתרבות הפלסטינית שלהם, הם להיסטוריה יותר מודעים במאבק). עתה, כשהם

בתרבותם הפלסטינים כחלק מהתרבות הלאומי של המדינה, אולם השלטון הישראלי וציבור היהודים רואים

בלאומיות הפלסטיני כמנוגדת למהות של ישראל וכאיום על עצם קיומה של המדינה. חירויות האזרח של

סיבות: א. העדר חוקה, ששולל מהערבים בסיס חוקי במאבקם באפלייה.-4הערבים אינן מכובדות כיאות, מ

ב. שימוש בתקנות לשעת חירום מביא לראייה בערבים כסיכון ביטחוני והפעלת התקנות בעיקר נגדם. ג. מימוש

צביונה היהודי- ציוני של המדינה מהווה אפליה כלפי הערבים. ד. דעת הקהיל היהודית דורשת העדפה ליהודים

והגבלות על הערבים. בנוסף, למרות העקרון של השוויון בפני החוק בישראל יש סטייה של ממש מעקרון זה

במעמד המיוחד שהוענק בחוק לסוכנות היהודית ולקק"ל, כנותנות שירותים ליהודים בלבד. האפלייה נעשית

גם בדרכים עקיפות, כמו היות השירות הצבאי ממנו נעדרים הערבין כ'נה מידה לחלוקת הטבות. ערביי- ישראל

בישראל, למרות שלפי קנה מידה והחברתיים לסגירת הפערים העדתיים שנועדו בפרוייקטים נכללים לא

אוניברסלי של נזקקות הם זכאים להיכלל (קיפוח מסוג זה צומצם במידת מה לאחר עליית רבין לשלטון). גם

השימוש בשיקולים ביטחוניים כדי להגביל את חירותם של הערבים נפוץ בישראל. רוב היהודים לא רואים

באפליית הערבים בעיה, שכן לדעתם זהו תוצר לוואי של העדפה מוצדקת של יהודים במדינתם, בנוסף לכך

שהערבים נתפסים כלא זכאים לזכויות שוות כי אין הם נושאים בחובות שוות.

– ערביי ישראל הם מיעוט אתני ולאומי כאחד, אולם בעוד שהם נהנים ממעמד של מעמד של מיעוט לאומי.3

65

מיעוט אתני, אין הם מקבלים זכויות חאומיות. הם זכאים לזכויות כמיעוט דתי, לשוני ותרבותי, אך מעמדה

של העדה המוסלמית אינה שווה לזה של העדה היהודית, כמעט ולא נעשה שימוש בשפה הערבית ברשות

הרבים (תקשורת, שמות רחובות) והערבית אינה שפת חובה בבתי-הספר היהודיים (כשם שהעברית היא בבתי-

ספר ערביים). הערבים מתפקדים היטב כמיעוט תרבותי, שכן יש להם הזכות להפעיל מערכת חינוך ערבית

במימון המדינה, החופש לשמר את תרבותם בקשרים עם העולם הערבי, וכן הם מרוכזים גיאוגרפית. ערביי

ישראל הפכו למיעוט דו-תרבותי, אך לא מוטמע, ולמרות זאת תרבותם נחשבת כתרבות "נחותה" של מיעוט

ולא כחלק מהמורשת הלאומית. יש הסכמה לאומית שיש לשמר את מעמד הערבים כמיעוט לא-מוטמע, כדי

למנוע את הפיכת ישראל לחברה פלורליסטית ופתוחה באמת (וכדי לשמור על הייחוד היהודי).

אולם, הבעייה האמיתית היא שלילת מעמדם של ערביי ישראל כמיעוט לאומי ערבי-פלסטיני (להבדיל ממיעוט

אתני). ישראל אינה מכירה בערביי ישראל כמיעוט לאומי שכן הכרה כזו תהווה אישור לזכותם של ערביי

. היהודים פוחדים שהענקת זכויות1ישראל לביטויים של הגדרה עצמית. לכך יש התנגדות ממספר סיבות:

. בעיני יהודים רבים, הכרה בערביי ישראל2לאומיות לערבים תבטל את הבלעדיות של תביעת היהודים לא"י.

. חשש מדרישה3כמיעוט פלסטיני היא הכרה בנוכחות האוייב בתוך הארץ, וזה יכול להוביל לפעילות עויינת.

של מיעוט לאומי לאוטונומיה ואף היפרדות מהמדינה.

ערביי-ישראל, שחוששים מעויינות מצד היהודים, נוקטים בזהירות במאבקם להשיג מעמד של מיעוט-לאומי,

והם אינם מעוניינים להצטרף למדינה הפלסטינית לכשתקום. הארגונים הפוליטיים הערבים נמנעים מלדרוש

הם הקימו מוסדות וארגונים כמעט בכל התחומים, ותובעים הכרה-70אוטונומיה. אולם, מאמצע שנות ה

רשמית בארגוניהם כגופים מייצגים. מרבית היהודים מתנגדים לאוטונומיה מוסדית ערבית.

בפוליטיקה.4 פעילה בפוליטיקה השתתפות היטב משולבים ישראל ערביי כאילו נראה ראשון – במבט

הישראלית, שכן יש להם קשת רחבה של תנועות וארגונים פוליטיים עצמאיים והם שותפים בהפגנות ועצרות

חולשות: שלוש יש הערבית והשוויון. אולם, לפוליטיקה השלום הכרה1לקידום מעניקה לא . המדינה

. הפוליטיקה החוץ-2לארגונים הערביים העצמאיים, ומשרדי ממשלה וציבור מסרבים לבוא עימם במגע ישיר.

פרלמנטרית בה מעורבים הערבים, כמו שביתות כלליות והפגנות (יום האדמה), נתפסת כבלתי-לגיטימית, לא

. הפעילות הערבית של בניית כוח עצמאי, גיוס המונים לפעולות3מועילה ואפילו מזיקה בקרב הרוב היהודי.

ובתהליכי קבלת ההחלטות הישראלית בפוליטיקה להשתתף ישראל ערביי שאיפת על וכו' מראה מחאה

במדינה. אולם, עד כה נותרו הערבים מחוץ לקואליציות הממשלתיות בשל התנגדותן לקונצנזוס הלאומי בדבר

צביונה היהודי-ציוני של המדינה, שלילת המדינה הפלסטינית ושמירת הדומיננטיות היהודית. הרחקת הערבים

ממרכזי קבלת ההחלטות היא בעיה של "רודנות הרוב" בדמוקרטיה הישראלית, בעיה שעלולה לגרום למתיחות

ואי-שקט בקרב מיעוטים נשלטים.

שינוי מדיניות:

– כדי להגדיל את משאבים המדינה ולצמצם את אי-השוויון המעמדי מבלי לפגוע בסולידריותהשסע המעמדי

. לפעול לצמיחה כלכלית שתאפשר הגדלת סך המשאבים וההזדמנויות בחברה, בין השאר ע"י1החברתית יש:

.2בחירה נבונה בין המשך ההוצאה הביטחונית שמקשה על הכלכלה לבין הגעה לפשרה והסדר עם הפלסטינים.

בנייה מחודשת של הכלכלה על בסיס של יעילות מוגברת ותחרותית בשוק העולמי. לצורך כך יש לפרק את חברת

. גיבוש מדיניות חברתית שתעודד תרבות בה הפרט3העובדים של ההסתדרות, כדי לשפר את ההגנה על העובדים.

נושא באחריות עבור עצמו, הגדלה של שיעורי הניידות החברתית והרחבת האחריות של המדינה כלפי יחידים

ואוכלוסיות תלויות בתקופות משבר. (לשים לב שסמוחה אינו מעוניין בפיתרון סוציאליסטי-מרקסיסטי).

– השסע העדתי . לקבוע מדיניות עדתית שתקטין את החפיפה בין מעמדיות לעדתיות, ולהגביר את השוויון1

. לטפח פתיחות תרבותית בתרבות הישראלית כלפי דפוסים מסויימים של2בהתפלגות המשאבים בין העדות.

. להציב את הבעיה העדתית על סדר היום הלאומי ולא להתעלם ממנה, כדי לסלק3התרבות הערבית והמזרחית.

את המשקע בין העדות (ולהכיר באחריות ממשלתית ליצירת אי-השוויון העדתי).

. לגוון את שפע הסמלים הציבוריים והממלכתיים כדי לאפשר לערבים להזדהות עם המדינה1 – השסע הלאומי

. לבטל כל אפליה והגבלה כל שוויון הערבים וזכויות הפרט שלהם, ולאפשר2מבלי לבטל את צביונה היהודי-ציוני.

. להעניק לערבים מעמד של מיעוט לאומי-3להם לחלוק על דעת הקהל בנושא הציונות והלאומיות הפלסטינית.

. לקבל מפלגות ערביות לקואליציות ממשלתיות ולשלב ערבים בדרג מקבלי ההחלטות.4פלסטיני.

מסקנות:

66

על הערבים. סמוחה מבנא-90בשנות ה ושלום על הפרק היו הגירה מרוסיה , עת כתיבת המאמר, הנושאים

כללית, ולאחר מספר שנים תתחדש הצמיחה הכלכלית. בטווח שבטווח הקצר העליה תביא להרגשת מצוקה

ייפגעו הרחוק הוא צופה הגברה של אי-השוויון המעמדי, העדתי והלאומי, באופן בו קבוצות דומיננטיות לא

וישכילו להפיק תועלת לעצמם מהמצב החדש. הוא מניח שהעולים מרוסיה יקלטו לשכבות הבינוניות כקב ההון

תהיה העיקרית הדומיננטית. הפגיעה האשכנזית לקבוצה וזיקתם והפוליטי המספרי שלהם, כוחם האנושי

במזרחים, שרובם נמצאים במעמד הנמוך וחלקם בבינוני. המזרחים עומדים לאבד את הרוב המספרי שהביא להם

כוח אלקטורלי. המזרחים שנמצאים בתהליך ניעות כלפי מעלה יתקלו בתחרות מול העולים החדשים. הפגיעה של

שיחריף עורם לצבע ביותר, בנוסף ירוד במצב שנתונים לאתיופים יותר עוד קשה תהיה מרוסיה העליה

סטריאוטיפים שליליים לגביהם. מעמד ערביי ישראל גם הוא ייפגע, בעיקר באופן ישיר ע"י תכניות הממשלה

לייהוד איזורים בעלי ריכוז ערבי.

התפתחות צפוייה בתחום השלום עם הערבים הפלסטינים. זה יביא לשיפור במעמד האזרחים הערבים, שלא

יתפסו עוד כמי שנאמנותם וזיקתם נתונה לאוייבי המדינה.

באיזו מידה השסעים עלולים לערער את היציבות של הדמוקרטיה הישראלית?

בישראל כמו במערב הפיצול המעמדי אינו סלע מחלוקת פוליטית, אולם ישראל שונה מהמערב כי אין היא מייצרת

עושר במידה דומה, למרות שאיפת האוכלוסיה לרמת חיים מקבילה. תחושת הקיפוח היחסי מול המערב מצמצמת

רצון רחבה. הדומיננטיות האשכנזית יהפוך לאי-שביעות זה ובמצב של שלום את האמון במערכת הפוליטית

מביאה לכך שתחושות קיפוח ותלונות לא מיתרגמות למחלוקות ולמאבקים. זה מהווה סילוף של הדמוקרטיה בה

תביעות חברתיות שונות אמורות להתמודד זו עם זו. לפיכך, אפשר רק לצפות למעט שוויוניות יותר בחלוקה

העדתית של משאבים, במיוחד בכל הקשור לתנאי החיים של מעמד העובדים המזרחי.

. ההיררכיה האתנית,1כל השיפורים הללו לא יבטלו בעתיד הנראה לעין שני מאפייני קבע של החברה הישראלית:

יותר למטה. עוד ובמיוחד הפלסטינים והערבים בראש הסולם, המזרחים מתחתם ניצבים .2בה האשכנזים

דמוקרטיה אתנית – דמוקרטיה באיכות נמוכה הנותנת העדפה ליהודים. ישראל לא תתפתח לדמוקרטיה ליברלית

חילונית ושוויונית עבור כל אזרחיה, ולא תהפוך לחברה פלורליסטית אמיתית.

סמוחה מסכם בכך שיש לשנות את פני הציונות כדי לבצע את התמורות המוצעות.

מפלורליזם לשיחים של אזרחות:

.האופן בו אי-שוויון אתני מוסבר לפי סמוחה וסבירסקי. נרחיב על המזרחיות בעיקר, מצד אי השוויוןהיום נדבר על

בשיעור הבא, בו נדבר על פלד ושפיר, נשתמש כדוגמא אמפירית יותר בסוגיה הפלסטינית (ערביי ישראל). נעשה את

ההפרדה בין ההיבט הפרדיגמטי להיבט האמפירי.

תזכורת - סמוחה:

: סמוחה – הסגרגציה בחברה הישראלית נגזרת של משטרי השילוב•

? מהו אופן השילוב של תת היחידות השונות במסגרת העל•

או שילוב אוניברסאלי המבטל את מעמדן של תת היחידות) דיפרנציאלי(שילוב מבדיל ), אקוויולנטי(שילוב מקביל •

. וכל היחידים מקושרים ישירות למסגרת העל

והערבים, הדתיים – מיעוט נבדל אבל שווה, המזרחים קבוצת רוב שיש להטמיעה: סים בין הקבוצות הם יחסי כוחהיח•

.נשלטים ולא משולבים, אזרחי ישראל נתפסים כזרים

הטענה המרכזית של סמוחה היא שהסגרגציה בחברה הישראלית, הריבוד בחברה זו, נגזר מהאופן בו הקבוצות•

החברתיות השונות משולבות לתוך החברה הזו. החברה היא פלורליסטית, רוויית קבוצות, ובין הקבוצות יש יחסי כוח:

הן נאבקות מאבק פוליטי וכלכלי, ומה שקובע את המיקום בו הן מצויות במערכת הריבודית זה אופן השילוב שלהם.

צורת – שילוב אקוויולנטי (כמו הדתיים), שילוב דיפרנציאלי סוגי שילובים מבחינה תיאורטית: 3סמוחה מציע •

67

: השילוב של המזרחים הוא שילוב מבדיל,השילוב הן של המזרחים והן של הערבים, אבל צריך לזכור שיש הבדל

אבל עדין יחסית: עדין ומתעמעם מבחינות מסויימות לאורך זמן. לעומתם, הערבים אזרחי ישראל נכנסים בשילוב

שאין שום אידיאולוגיהמבדיל קיצוני: משמר אותם אמנם אזרחים, אולם כקבוצה נפרדת בעלת גבולות מוגדרים,

, לא מצידם ולא מצידה של החברה הישראלית. ממצב זה אין חריגה. היחסים בין הקבוצות הןשמבקשת לשלב אותם

. במובן זה,לא מדבר על אליטות, אבל הוא כן מדבר על קבוצה חזקה ששואפת לשמור על כוחהיחסי כוח, וסמוחה

אפשר היה לקרוא את ניתוחיו גם באופן אליטיסטי.

דפוסים של שילוב:

). זה יפותח בסמסטר הבא(לא נדבר . – מקביל שילוב דתיים•

.מצד אחד חלק מהקולקטיב ולכן אידיאולוגיה של כור היתוך ומריטוקראטיה. שילוב מבדיל מתון – שילוב מזרחים•

. מצד שני קבוצה נפרדת המתוארת כבעלת שונות תרבותית והתפתחותית

. לאורך כל הדרך מוצגים כקהילה נפרדת בעלת כלכלה נפרדת. מבדיל – שילוב ילוב ערבים אזרחי ישראל ש•

טענתו היא שככל שהקבוצה משולבת יותר. מקבלה בין דפוסי השילוב לבין המיקום במערכת הריבודיתניתן לראות •

: אנחנוחשוב לציין ששום דבר אינו סופיבחברה הישראלית, כך המיקום שלה בהיררכיה הריבודית יהיה גבוה יותר.

יכולים לחשוב על מצבים בהם קבוצה תתחיל להשתלב יותר טוב (כמו החרדים, שהשתלבו בהדרגה).

אי-שוויון לאומי:

מדינה: דמוקרטיה אתנית: התוצאה. חשש לאופיה היהודי של ישראל. אי שוויון כתוצר של החשש משילוב – סמוחה•

. דמוקרטית המזוהה עם אחת מן הקבוצות באוכלוסיה ונועדה לשרת אותה

זהו השסע הלאומי, בין יהודים לבין ערבים. בניגוד למצב עם המזרחים שבו מתקיימת אידיאולוגיה חזקה של שילוב,

כור היתוך, זהו איננו המצב עם הערבים אזרחי ישראל (וגם לטרמינולוגיה הזו יש הרבה משמעויות). הטענה של

סמוחה היא שהאופן בו הם משולבים לתוך החברה הישראלית נגזר מהחשש מהשילוב שלהם. בניגוד למזרחים,

שהשילוב שלהם הוא מטרה רצוייה ברמה האידיאולוגית, השילוב של האזרחים הערבים מעורר חשש מכיוונה של

האידיאולוגיה הציונית הדומיננטית, שרואה בישראל כמדינת היהודים. בתנאים אלה, השילוב המוחלט של האזרחים

הערבים בישראל מאיים על הדמות הזו של המדינה. הממצאים של סמוחה מראים שיש שיעור גבוה של אזרחי ישראל

היהודים, שחוששים משילוב מלא של הערבים אזרחי ישראל.

: בניגוד לתפיסה שלשישראל עונה להגדרה של דמוקרטיה אתניתסמוחה טוען שהשילוב המבדיל הזה גורם לכך •

דמוקרטיה ליברלית שבה לכל האזרחים יש זכויות שוות והמדינה היא של כולם, הדמוקרטיה האתנית רואה את המדינה

, ומיועדת לשרת קודם כל את האינטרסים של אותה קבוצה.כמזוהה עם אחת מן הקבוצות באוכלוסיההדמוקרטית

אם יש דמוקרטיה אתנית קלאסית, זו ישראל.

. איןהאזרחים הפלסטינים הן בעלי שוויון זכויות בפני החוקסמוחה אומר, פרט למקרים יוצאי-דופן, מבחינה פורמלית, •

). סמוחה מדבר על הרבה מקומות בהם אותו שוויון בפני החוק לא מאפשר59זה היה כך מאז ומתמיד (משטר צבאי עד

שוויון הזדמנויות של ממש – לא בעבודה, לא בהשכלה, ולא במערכת הפוליטית.

אחת הבעיות המרכזיות בשוויון הזה, היא שהזכות לחלוק על הקונצנזוס - הזכות לחלוק על הקונסנזוס מוכרת פחות•

מצומצמת. דמוקרטיה אמורה לכלול את הזכות שלנו לרצות ולשנות את המטרות והנחות היסוד של החברה. האזרחים

הערבים מוגבלים, גם באופן חוקי וגם בשיח הציבורי, ביכולת שלהם לנסות ולהשפיע על הקונצנזוס. היינו יכולים

לחשוב שמטרה של "מדינת כל אזרחיה" תהיה לגיטימית בדמוקרטיה, אולם לא כך הדבר. חוקי המדינה מונעים

התמודדות במערכת הפוליטית של מפלגה השוללת את מדינת ישראל כמדינה יהודית. כך, היכולת של הערבים לערער

על ההסכמה אינה זהה לזכות של קבוצות אחרות.

הטענה של סמוחה אומרת שהנגישות של האזרחים הערבים, ובוודאי - נגישות להזדמנויות ולמשאבים מוגבלת בהרבה•

68

של הפלסטינים שאינם אזרחים אבל כפופים למדינת ישראל למשאבים והזדמנויות, מוגבלת ביותר. בין היתר, היא

מוגבלת בכך שהכלכלות של שתי האוכלוסיות, הקבוצות הלאומיות בישראל, נשארו במידה רבה מופרדות. שתיהן

קשורות זו לזו דרך המערכת המדינתית, אולם לכל מגזר יש כלכלה נפרדת, ואין מצב של אינטגרציה מבחינת

הזדמנויות בשוק העבודה.

. הסכמה בקרב היהודים בישראל על שימור מעמדם כמיעוט לא מוטמע•

סיכויי החיים של האזרחים הפלסטינים:

אנו רואים שהמערכות הן סגרגטיביות (האם זה מה שהאזרחים הערבים רוצים?...).•

. סוגיית השפה. מנגנוני סגרגציה סמויים בחלוקת תקציבים. מערכת חינוך נפרדת: חינוך•

סוגיית השפה – אין בישראל אפילו אוניברסיטה אחת או מכללה שמלמדת בשפה הערבית.

יש לנו נתונים על חלוקה תקציבית לא שווה. הרשויות הערביות חלשות בהרבה - מערכת מוניציפאלית נפרדת•

מהיהודיות. גם החלק של המדינה כאן לא שווה. זה נובע מהרבה גורמים: האופן בו מפעל הפיס והסוכנות היהודית

מעורבות, למשל.

יש גם תהליך מתמשך של סגרגציה פוליטית: אם בעבר ערבים השתתפו - הליכה לקראת מפלגות פוליטיות נפרדות•

במערכת הפוליטית במסגרת מפלגות יהודיות או מעורבות, היום יש עלייה במפלגות הערביות (ובאופן כללי שיעורי

הצבעה במגזר יורדים).

. הזכות לקרקע – קריטית במיוחד על רקע מסורת חקלאית•

שיעור המעסיקים שמשלמים יותר משכר מינימום שמגדירים את השירות - חסימת כניסה על בסיס שירות צבאי•

הצבאי כסף כניסה הוא מאוד גבוה.

בשנים האחרונות כל זה. הגברת ההפרדה נוכח האינתיפאדות וזיהוי האזרחים הערבים עם הפרויקט הלאומי הפלשתיני•

הולך ומחמיר, בניגוד לטענה של פלד ושפיר שצפו את ההיפך. הסיבה היא התהליך של "פלסטיניזציה" של האזרחים

הערבים: ההזדהות הגוברת של האזרחים הערבים על הפלסטינים תושבי השטחים. הזדהות זו באה לשיאה באירועי

, והביאה להגברת האפליה והקושי של הערבים להשתלב בשוק העובדה הישראלי.2000אוקטובר

דפוס מעורבותם של פלשתינאים אזרחי ישראל בשוק העבודה:

השכלה והתמקצעות מובילים לתעסוקה רק במסגרת המקומית. מקובצים במקצועות נמוכי סטטוס: סגרגציה מקצועית•

. יתר אבטלההתוצאה – . ולא בשוק העבודה הכללי

.יותר אבטלה-- השפעה של ליברליזציה וגלובליזציה •

.עליה באבטלה עם עליה בגיל•

.חינוך מגביר את דפוסי הסגרגציה של ערביי ישראל ולא מקטין אותם•

כל המחקרים מוצאים שדפוס המעורבות של ערביי ישראל בשוק העבודה הוא סגרגטיבי. יש מקצועות נמוכי סטאטוס•

עליהשנמצאים רק אצל פלסטינים. יש ממצאים חריפים שנוגעים לכניסה לעבודה בבניין (עובדים זרים וכו') –

.באבטלה עם עלייה בגיל

מעורבותם של פלסטינים שאינם אזרחי ישראל בשוק העבודה:

) עד האינתיפאדה הראשונה(עליה במספר העובדים •

ירידה בסטטוס המקצועי מול עליה בסטטוס המקצועי של. ככל שהמספר עולה כך מתקבצים בתחתית סולם המקצועות•

. כל יתר הקבוצות

. עליה בזמינות של חברי קבוצה אתנית כפיפה חושפת אותם למצב של ניצול יתר: הסבר•

69

לא חלק מן החברה הישראלית, או כמהגרים" עובדים זרים"ניתוח של מעמדם כ•

מעורבות זו כיום של פלסטינים שאינם אזרחי ישראל אינה חוקית: שב"חים.•

סיכום של סמוחה:

סמוחה רואה בפעולות המדינה ביטוי ליחסי הכוח בחברה ולתפיסות העולםלמרות שהוא מתייחס למדינה ולפעולותיה, •

הקבוצות נאבקות זו בזו ויש ביניהם יחסי. אין תפיסה סדורה של תפקיד המדינה). לכן נעזר הרבה בסקרים( המקובלות

).המבנה המפלגתי הוא שולי(כוח לא שוויוניים אבל אין דיון סדור באליטות ובודאי לא באליטות פוליטיות

למרות שסמוחה מתייחס למדינה ולפעולות שלה, גישתו היא חברתית בעיקר. הוא מזכיר את המדינה והפעולות שלה,

אין לואבל גישתו היא בעיקרה חברתית: הוא מתמקד בתפיסות עולמן ופעולותיהן של הקבוצות החברתיות השונות.

. המבנהתפיסה סגורה של תפקיד המדינה, ואין דיון סדור באליטות. אין לו מרכיב של דיון של ממש באליטות

המפלגתי הוא שולי לדיון שלו.

לגבי ההיבט ההיסטורי: סמוחה מכיר בשינויים היסטוריים, - מכיר בשינויים היסטוריים אך ללא תאורטיזציה שלהם•

אולם אין לו תיאורטיזציה של שינויים היסטוריים, ואפשרות לומר מדוע התחולל שינוי כזה או אחר.

שפיר ופלד, בעבודתם על. ניסיון לחשוב באופן שיטתי על הדמוקרטיה הישראלית לנוכח אותם שסעים: שפיר ופלד•

, שהתוצר העיקרי שלה הוא הספר "להיות ישראלי", מנסים להציג גישה שדומה לזו של סמוחהשיחי האזרחות

. מנסים להציע גישה שתסבירגישה יותר שיטתית, יותר אליטיסטית, ויותר היסטוריתבמאפיינים שלה, אולם היא

שעליהן דיברנו, חלקם פנימיים וחלקם חיצוניים.שינויים לאורך זמן ביחסים בין הקבוצות

שיחים של אזרחות – שפיר ופלד:

. ניסיון לאפיין שיחים שונים של אזרחות ולהסביר את השינוי המתחולל בישראל•

פלד ושפיר מאפינים שלושה שיחים של אזרחות. מה שהם מנסים להסביר, המשתנה התלוי שלהם, הוא השינוי בשיח:

מדוע שיח האזרחות משתנה? מי בעד השינוי ומי מתנגד ומדוע?

להסביר מדוע הסכם השלום מבטא שינוי מהותי באפיה של החברה האזרחית בישראל: הפרויקט האופטימי מבחינתם•

המשתנה המסביר שלהם הוא משתנה כלכלי-פוליטי (גרשון שפיר מטריאליסט, כזכור).. ולכן יש לו סיכוי גבוה

הפרוייקט שלהם מנסה להסביר את אוסלו, ומפרסמים את הספר שלהם דקה לפני שאוסלו מתמוטט...

: מחברת ספר לחברהישראל עוברת תהליך של אזרוחהטענה שלהם: - לחברה אזרחית ישראל עוברת מחברת ספר•

מוגדרת כשטח או איזור של חדירה הדדית בין שתי חברות שקודם לכן היו נפרדות: היתה חברהחברת ספראזרחית.

. התוצאה היא יצירה של חברת ספר,ושתי החברות הללו הפכו לחברה אחתיהודית וחברה ערבית, קמה מדינת ישראל,

(בלשונו של סמוחה: שילוב מבדיל). בעימות גלוי בין הקבוצות שמרכיבות אותהשמאופיינת

: המדינה מווסתת, מארגנת, מחלקת, שומרת על קיום היחסים ועללמדינה יש תפקיד מאוד דומיננטיבחברה זו, •

העובדה שהיחסים הללו נשארים מובדלים. הדינמיקה היא דינמיקה פוליטית-מדינתית.

הטענה של שפיר ופלד, מסיבות שנמנה בהמשך, היא שהחברה הזו עוברת תהליך של איזרוח: הולכת ומתפתחת בה•

זוהי חברה בה מתקיים מרחב של פעילותההגדרה הצרה יותר:חברה אזרחית, כאשר מבחינת ההגדרה, שתי הגדרות:

פרטית, בעיקר כלכלית, שמתרחש באופן אוטונומי יחסית למדינה. כלומר, הוא אינו תלוי במדינה. לעומת זאת,

אומרת שחברה אזרחית היא חברה שיש בה פעילות ציבורית וולנטרית, חברתית, שהיאההגדרה המרחיבה יותר

.יש בה מרחב של פעילות אזרחית שאינו כלכלי או פוליטי במובהקאוטונומית גם מהמדינה וגם מהשוק –

מהסוגשפיר ופלד אומרים שהדיון שלהם באיזרוחה של החברה הישראלית, בעלית כוחה של החברה האזרחית, היא •

, חופשיתפעילות בתחום הכלכלי, שהיא אוטונומית מהמדינה – הפעילות שמתפתחת כאן היא הראשון ולא השני

זה אומר שהמדינה לא מתערבת בכלכלה: לאממגבלותיה. עובדה, שהפעילות הכלכלית הולכת ונעשית אוטונומית. זה

70

.אומר שתיתכן פעילות חברתית וכלכלית שהמדינה לא תהיה מעורבת בה

בעוד שהמאפיין המרכזי של חברת הספר הוא מאפיין מדיר – הנסיון ליצור הפרדה – המאפיין המרכזי של החברה•

, הניסיון להכניס לתוך המערכת את כל הגורמים שלה.מאפיין מכלילהישראלית הוא

השואפת לשמר את יתרונותיה הכלכליים וגם אינטרסים כלכליים ופוליטיים של אליטה אשכנזית ותיקה: ההסבר•

. הפוליטיים

האינטרסים הכלכליים והפוליטיים של האליטה האשכנזית והותיקה,אם כן, מדוע ישראל הופכת לחברה אזרחית?

, ולכן האליטה הזו, ששפיר ופלד עדיין רואים בה אליטה מובילה ומעצבתמשתנים לנוכח שינויים גיאו-פוליטיים

גורמת להחלשות של השיח האזרחי הרפובליקני, ולהתחזקות של שיח אזרחי ליברלי מצד אחד, ושיחשיח חברתי,

.אזרחי אתנו-לאומי מצד שני

שלושה שיחים:

שלושה שיחים של אזרחות, ששלושתם הם לא מאפיינים של ישראל, זהו ניתוח תיאורטי בדיון באזרחות וזהות.•

. אין מחוייבות לקהילה. אוניברסאלי ושווה של אזרחות, אופי אינדיבידואלי). דומה לשילוב האוניברסאלי( – ליברלי•

שיח אחד הוא השיח של האזרחות הליברלית: כשאנו חושבים על המושג של אזרחות אנו בד"כ חושבים על אזרחות

ליברלית: אזרחות אינדיבידואלית, אוניברסלית ושווה. כלומר, לכל האזרחים יש יחס שווה למדינה: הם בעלי חובות

שוות וזכויות שוות, מתוקף היותן אזרחים (לא חשוב גזע, דת, מין וכו'). הקשר בין היחיד לבין המדינה כאן הוא קשר

אינדיבידואלי: כולם שווים וכולם זכאים.

מידת. להשגת טוב משותףהאזרחים נתפסים כחותרים באופן פעיל . – אזרחות כמכוננת קהילה מוסרית רפובליקני•

. הטוב שקבוצה תורמת להשגתו מגדירה גם את זכויותיה ליהנות מן הטוב הזה

דפוס האזרחות השני הוא דפוס האזרחות הרפובליקני: דפוס זה מדבר על "המעלה הטובה". האזרחות נתפסת כמכוננת

של קהילה מוסרית – האזרחים נתפסים כחותרים באופן פעיל להשיג טוב משותף, מעלה אנושית משותפת. למשל,

החלוצים. יש טובה של הכלל, והאינדיבידואלים השונים נמדדים בהתאם לתרומה שלהם לאותה טובת הכלל – תרמת

יותר, מגיע לך יותר.

השיח השלישי הוא אתנו-. השתייכות ספציפית לקהילה לאומית היא המגדירה נגישות לטוב החברתי: לאומית - אתנו•

לאומי – לא האזרחות אלא ההשתייכות לקבוצה לאומית היא שמקנה את הזכויות.

השיחים הללו לא אופייניים רק לישראל כמובן.•

טיעון:

של האזרחות כדי להעניק לגיטימציהבתפיסה הרפובליקנית השתמשה באופן היסטורי אשכנזית-האליטה הציונית•

. לזכויות היתר שלה שהיא הקצתה לעצמה על ידי השליטה במדינה ובמוסדות אחרים

הטענה של שפיר ופלד היא שהאליטה האשכנזית המייסדת, החלוצים של איישנזטט, כוננו את הדמוקרטיה הישראלית

כמבוססת על שיח זכויות רפובליקני, משום שהוא הצדיק את זכויות היתר שהם לקחו לעצמם. הטיעון המרכזי של פלד

שלהרפובליקנית. האליטה הציונית האשכנזית השתמשה באופן היסטורי בתפיסה לדפוסים של אזרחותושפיר נוגע

. כלומר – מי שמשתתף יותר בהשגת הטוב הכללית זכאילגיטימציה לזכויות היתר שלההאזרחות כדי להעניק

לגמולים גבוהים יותר ולהגנה רבה יותר על זכויותיו האזרחיות.

לביןהטבעייםשפיר ופלד נותנים דוגמא לאבחנה שבין הפועלים - למשל, פועלים אידיאולוגיים מול פועלים טבעיים•

הפועלים . אחת הדרכים להשתתף בטובת הכלל היתה באמצעות עבודת כפיים. אולם, לגביהאידיאולוגייםהפועלים

הפלסטינים והמזרחים. למה טוענת האליטה האשכנזית שלה מגיע משהו על זה שהיא הקריבה ועבדה עבודת כפיים,

(האשכנזים) לבין הפועליםהפועלים האידיאולוגייםולמה לפועלים האחרים לא מגיע? כאן נכנסת האבחנה בין

(המזרחים – לא הקריבו דבר ולכן לא נתפסים כזכאים לזכויות מיוחדות). הטענה לגביהם היא שהמזרחיםהטבעיים

71

למעשה לא הקריבו דבר, ולכן גם לא זכאים לזכויות מיוחדות. הטיעון שמנגד, והוא הטיעון של "הקשת המזרחית",

גורס שגם למזרחים מגיע משום שגם הם השקיעו. מכאן שזכויותיהם שוות לזכויות האשכנזים.

האליטה מבחינה את עצמה כמעניקה תרומה יתרה לטובת הכלל, ולכן זכאותם לטובות הנאה מתרחשת דרך שליטה•

במנגנונים האידיאולוגיים והמדינתיים. כאן ישנה למעשה נקודת דמיון בין פלד ושפיר לבין שפירא, אולם ההבדל הוא

.הפוליטי לעומת שפירא שמתמקד בהיבט בדגש המטריאליסטי של פלד ושפיר

טענתם של פלד ושפיר לגבי השינוי בשיחי האזרחות, שינוי שהביא בסופו של דבר להסכמי אוסלו:•

המייסדת בשמירה על המוסדות המדינתיים, קבלת זכויות היתרהשיח הרפובליקני שירת את האליטהלאורך השנים, •

, שפיר ופלדנתפס כשיח דמוקרטי הסדר החברתי הקיים. השיח הרפובליקני ובשיעתוקושירת אותה גם בשימור

' ("בעיית הערבים"). אולם, כל עוד ערביי השטחים לא מוחים וממשיכים67סברו שהשיח הזה הפך לבעייתי אחרי

. אין איתגור דרמטי של שיח האזרחות הרפובליקניתלחיות עם השיח,

הן במובןעליית השיח הליברליהאליטה הזו מאבדת עניין בשיח זה – התוצאה: הגלובליזציה והאינתיפאדהלנוכח •

.החברתי כלכלי והן במובן של זכויות האזרח

קרו שני דברים חשובים: אינתיפאדה מצד אחד וגלובליזציה מצד שני. השיח הרפובליקני הפסיק לשרת-80בשנות ה

את האליטה, והיא מחליפה אותו בשיח ליברלי.

, ומעלה על סדר היום אתמכרסמת ביתרונות של השיח הרפובליקני אשר האינתיפאדה מתרחשת -80בסוף שנות ה•

הניגוד בין דמוקרטיה לבין שליטה בעם אחר נטול אזרחות.

, שמנסה להיות דמוקרטיתהקשיים והפרדוקסים הטבועים בדמוקרטיה הישראליתהאינתיפאדה מעלה על סדר היום את •

.מורידה את הכדאיות הכלכלית של שליטה בפלסטינאיםתוך כדי שליטתה בעם אחר, ובכך היא (האינתיפאדה)

האליטה שימרה את כוחה, אולם כאשר יש אינתיפאדה, השליטה בעם אחר הופכת ליקרה מאוד: הפועלים לא מגיעים,

ואז האליטה מאבדת עניין בהחזקת השלטים.ישנן עליות גדולות במחיר אחזקת ההתנחלויות,

: שפיר ופלד מתעניינים בגלובליזציה הכלכלית, דרכה יש הזדמנות לאליטהמתרחשים תהליכי גלובליזציהמצד שני, •

האליטה הישראלית רוצה להיות חלקלהרוויח הון גדול. אין מוגבלות לפנים המדינה במסגרת הגלובליזציה הכלכלית.

. הדברים הללו מותנים בכך שעליה להפסיק ולהיות מוקצית ע"ימהאליטה הקוסמופוליטית ולהינות מהשקעות מבחוץ

העולם בגלל היותה מדינה כובשת.

היא מאמצת במקומו את, ומתוך האינטרסים שלה האליטה האשכנזית מואסת בשיח הרפובליקנילכן, ע"פ שפיר ופלד, •

בהם ישנםכולל היפרדות מהשטחים. שיח זה מעניק זכויות אינדיבידואליות לכל האזרחים, וזה השיח האזרחי הליברלי

תושבים שאינם אזרחים (הפלסטינים).

ע"פ שפיר ופלד, עבור האליטה הותיקה, האינתיפאדה הופכת את השטחים לנטל כלכלי. ולכן, האפשרות של•

גלובליזציה תומכת בהיפרדות מהשטחים. יצירת אזרחות ליברלית תוך היפרדות מהשטחים משרתת את מטרות

. וכך גם יש תמיכה בהסכמי אוסלו בקרב האליטה הותיקההגלובליזציה,

שחותר תחתלאומי-מפתח שיח אתנושיש לו אינטרס בשימור המעורבות המדינתית העמוקה , מנגד, המעמד הנמוך•

הקבוצות החלשות בחברה הישראלית, לעומת זאת, השיח. שילובה של ישראל במרחב גלובלי ומדגיש את המאבק הלאומי

הליברלי מסכן אותן ולכן הן מאמצות שיח אתנו-לאומי. ההתפתחות של שני השיחים האלטרנטיביים הללו היא תוצר של

שני השינויים הגיאו-פוליטיים.

החלש, שנפגע מהשיחמעמד העובדים היהודי. 1: יש שתי קבוצות שהשיח הליברלי הזה אינו לרוחןמצד שני, •

הליברלי, בגלל שכבר אין לו זכויות יתר עקב היותו יהודי. אין להם אפשרות להנות מפירות הגלובליזציה,

, שמדגישים את ההיבט הדתי ואת היותה של מדינתהמתנחלים. 2והאינתיפאדה אינה נטל כבד עבורם אלא להיפך.

והןישראל כמדינה יהודית ולא מדינת כל-אזרחיה. שתי הקבוצות הללו מתנגדות לשלום ולשיח האזרחי הליברלי,

. השיח האתנו- לאומי גורס שמדינת ישראל היא מדינת היהודים, ולכןמחבקות ומאמצות את השיח האתנו-לאומי

ליהודים מגיע יותר.

התמונה שפלד ושפיר מציגים היא פולריזציה סביב האיתפיאדה וסביב הגלובליזציה. מצד אחד, אליטה ותיקה של•

מעמד בינוני גבוה, פרופסיונלית, שרוצה להיות חלק מהגלובליזציה, ולכן תומכת בהסכמי שלום ובאזרחות ליברלית,

72

ומצד שני – המעמד הנמוך, ברובו מזרחי ואת מתנחלים – שמסיבות שונות השיח הליברלי לא משרת אותם, ולכן הם

.-90שני השיחים הללו מתחדדים בישראל בסוף שנות ההולכים לכיוון שיח אתנו-לאומי.

עם פתיחת האינתיפאדה השניה, נופלת הטענה של שפיר ופלד, משום שהתמיכה של האליטה בשלום לא היתה גורפת•

. מתחיל תהליך של התפכחות מהשמאל – "אין עם מי לדבר". המבקרים של שפיר ופלד גרסוכפי ששפיר ופלד צפו

והתחזק השיח האתנו-לאומי על השיחשהשינויים שהם דיברו עליהם הם למעשה שינוי מעטה דק, שינוי לא מהותי,

האליטה הישראלית גילתה שהיא יכולה להצליח, ויש אפליה הולכת ומתחזקת של הפלסטינים. מעבר לכך, הליברלי

לכן, נבואתם של שפיר ופלד לא מוכחיה את עצמה.בגלובליזציה גם בתנאים של שליטה בעם אחר.

המבנה ששפיר ופלד יוצרים, הקונספטואליזציה של האזרחות הרפובליקנית, גורס שהתרומה לטובת הכלל היא זו•

השירותשמגדירה את הזכות להינות מהטוב הכללי. המקום שבו טובת הכלל בולט ביותר בהקשר הישראלי הוא

נשים מודרות מחלק מזכויות היתר שהאליטה. השירות הצבאי מוגדר דרך הלחימה. לכן, טוענים שפיר ופלד, הצבאי

. מכיוון שכרטיב הכניסה המרכזי לפוליטיקה עובר דרך תפקידים קרביים בצבא, הנשים מודרות ממרכזי הכוחמקבלת

וממרכזי טובות ההנאה של האליטה הישראלי.

גם לגביההסבר של דפוסי האזרחות של שפיר ופלד לא מתאים רק לגבי המיקום הריבודי של המזרחים והערבים, אלא •

:מיקומן הריבודי של הנשים

משיח של חלוציות לשיח של זכויות: זהות ואזרחות בישראל/ יואב פלד, גרשון שפירא

רקע תיאורטי: הפרדיגמה הפונקציונליסטית

עד עתה הבדילו בין הפרוייקט הציוני לבין קולוניאליזם תוך התמקדות בהיבטים האידיאולוגיים של ההתיישבות

וזאת במטרה להציג אותו כייחודי היסטורית (השיבה לא"י) ולהימנע מהמבוכה בתיאורו כקולוניאליזם. בהצגת

, שהוגדר כיהודי, מערבי, דמוקרטי ומהפכני, בנוגעלגבולות הקולקטיבההתיישבות היו מספר הנחות יסוד בנוגע

'), ובנוגע77 עיקריות בהיסטוריה שלו (השגת העצמאות, מלחמת ששת-הימים והמהפך של לנקודות מפנה

שצריכות להישאל לגביו: באיזו מידה הצליח הקולקטיב הזה להתמודד עם האתגרים בסביבהלשאלות המחקר

השונה ממנו באופן מהותי בה הוא מצוי ועם נחשול מהגרים לא מערביים ולא מודרניים שהגיעו אליו? הגדרת

הקולקטיב כיהודי-ציוני חייבה את ראיית הסכסוך הישראלי-ערבי כחיצוני לחברה עצמה, כבעיה עבור החברה

ולא כיסוד מכונן שלה. השקפה זו לא השתנתה גם אחרי כיבוש השטחים.

כל הנחות היסוד הללו נעשו במסגרת הגישה הפונקציונליסטית מבית מדרשו של אייזנשטט, שמכיוון שהיא

מקבלת את הסגר החברתי כטבעי ורואה את התרבות כמכוונת להבטחת לכידות חברתית, היא נוטה להסכים עם

ראייתה העצמית של החברה. הפונקציונליזם השתלב היטב עם נטייתם האידיאולוגית של רוב הסוצ' הישראלים

לתנועת העבודה, שהיתה האידיאולוגיה הדומיננטית בתקופת עיצובם כבני-אדם וכחוקרים.

החוקרים של אז קיבלו את תפיסתה של תנועת העבודה, במסגרת הציונות "הסוציאליסטית", את המודרניזציה

כתהליך חיובי של התפשטות ערכים אוניברסליים מאירופה ליתר חלקי העולם. תפיסה זו איפשרה למנהיגי

הציונות להסביר את התנהגותם כלפי הפלסטינים והמזרחים כעולה בקנה מידה אחד עם הערכים

האוניברסליסטיים ואף הסוציאליסטים של תנועת העבודה. ראיית התרבות "המודרנית" כפעילה ואת

"המסורתית" כסבילה סיפק לגיטימציה להתעלמות מהאינטרסים של הפלסטינים וכן מאלו של המזרחים. לפי

הפונקציונליזם אפשר לטעון כיצד הציונות לא היתה תנועה קולוניאלית: מחולליה לא התכוונו לכפות את שלטונם

על הפלסטינים אלא בקשו לבנות חברה מודרנית לצידם והחברה המסורתית הפלסטינית (שצועדת לקראת

מודרניזציה) יכלה להנות מפירותיה של ההתיישבות הציונית (וכל זה בנוסף לאידיאולוגיה הדתית של השיבה

לא"י). התפתחות הלאומיות הפלסטינית היא זו שהעלתה את שתי החברות למצב של סכסוך לאומי מתמשך.

האתגר של גישת האליטות

יונתן שפירא פרץ את הגדר, וטען שהסוציולוגיה לא צריכה לבחון את כוונותיהם של הפועלים החברתיים אלא את

מעשיהם. הוא הסתמך על גישת האליטה והראה כיצד האליטה של תנועת העבודה פעלה בצורה כוחנית

ואינטרסנטית כדי לבסס את כוחה, בזמן שההצהרות האידיאולוגיות של מנהיגיה שימשו להשגת לגיטימציה וגיוס

תומכים, ולא כבסיס לבפעילות. כך, למרות ההצהרות הסוציאליסטיות והאוניברסליסטיות של תנועת העבודה,

73

היא כוננה מוסדות כלכליים, חברתיים ופוליטיים ושלטה בהם בצורה ריכוזית, וכך היא שמרה בידה את העוצמה

ואת חופש הפעולה. תנועת העבודה כוננה דמוקרטיה ליברלית, מהותית, ובמחינה מוסדית הכרחי שתהיה

לדמוקרטיה כזו חוקה כתובה ופוררמלית שתגביל את חופש הפעולה של השלטון. אולם, האליטה של תנועת

העבודה התנגדה לכל צעד שיגביל את חופש פעולתה. היא מנעה קבלתה של חוקה, מנעה מאליטות אחרות

להתפתח וגם עיצבה את דור ההמשך שלה כך שלא יוכל לעולם לקרוא תיגר על הנהגתה. אולם דור ההמשך היה

עקר מבחינה פוליטית ואידיאולוגית, והוא לא הצליח להחזיק בשלטון אפילו במשך כהונת כנסת אחת.

שפירא הכניס לשיח הסוציולוגי הישראלי את המושגים עוצמה, שליטה, קונפליקט, והסיט את המוקד

מהאידיאולוגיה לעבר המוסדות והפעילות הממשית. ולמרות זאת, שפירא המשיך את הקו הפונקציונליסטי

בהתמקדותו באליטה הפוליטית, שהיא יהודית, אשכנזית וגברית, ובהזניחו את שאר המגזרים בחברה. "המרכז"

החברתי נותר במוקד התעניינותו.

גישת הפלורליזם התרבותי

בעקבות שפירא פורץ הדרך לסוצ' הביקורתית הגיעו סמוחה וסבירסקי. סמוחה היה הראשון שהכליל את

הפלסטינים אזרחי ישראל בגבולות הקולקטיב הישראלי. הוא ראה את החברה הישראלית כמכוננת סביב שלושה

שסעים מרכזיים: השסע הלאומי, השסע העדתי והסשע התרבותה (דתיים מול חילוניים), ולאחרונה הוסיף את

השסע המעמדי, החופף במידה רבה את השסעים האחרים. אולם, גם סמוחה כמו קודמיו ראה רק את ישראל

' בהגדרתו את החברה הישראלית, ונמנע מלדון בשסע המשמעותי ביותר בחברה הזו: בין היהודים67בגבולות

אזרחי ישראל ומדינת ישראל, לבין הפלסטינים בשטחים חסרי האזרחות. כך נמנע סמוחה מהצגת החברה

במושג "דמוקרטיה אתנית" הוא התכוון רק-1990הישראלית כחברה קולוניאלית. כשסמוחה החל להשתמש ב

ליחסים שבין המדינה לבין אזרחיה הפלסטינים. מבחינת האזרחים הלא-פלסטיניים, אין ישראל דמוקרטיה כלל.

המסגרת המושגית: סַפר, דמוקרטיה ואזרחות

תפיסתם של פלד ושפיר רואה את הציונות כהתיישבות קולוניאלית, ומתמקדת בהתפתחות החברה הישראלית

מחברת ספר קולוניאלית לחברה אזרחית. חברת ספר – שטח או איזור של חדירה הדדית בין שתי חברות שקודם

לכן היו נפרדות. בחברה כזו יש עימות גלוי בין קבוצות שיוכיות שונות המשולבות בה באופן בידולי. לחברה

אזרחית יש שתי הגדרות, אולם רוב החוקרים מסכימים שישראל עוברת מחברה הנשלטת ע"י המדינה (חברת

ספר) לחברה אזרחית במובנה הצר יותר: חברה בה פעילות פרטית, כלכלית בעיקרה, מתקיימת באופן אוטונומי

ביחס למדינה (אבל לא ביחס לשוק).

מראשיתם, המדינה והמוסדות שלה (ההסתדרות) גייסו משאבים חברתיים וחילקו זכויות, חובות והטבו לפי

מפתח רב-שכבתי של חברויות. "משטר השילוב" הזה תווך באמצעות שימוש בו-זמני בשלושה שיחי אזרחות:

שיח אזרחות ליברלי – התפיסה הליברלית של האזרחות מניחה את אופיה האינדיבידואלי, האוניברסלי,.1

השווה והפומבי. בקהילה נותרים הפרטים באופן עקרוני כזרים זה לזה. האזרחות נתפסת כמקבץ של זכויות

שנועדו להגן על הפרט מפגיעה ע"י פרטים אחרים ובמיוחד מפגיעה בידי המדינה. מקבץ הזכויות כולל זכויות

פוליטיות, חברתיות ואזרחיות, כשכל זכות מתפתחת במוסדות החברתיים המתאימים: בתי-מחוקקים, מדינת

רווחה ובתי-משפט. זוהי התפיסה האוניברסלית ביותר מבין שלושת התפיסות.

שיח אזרחות רפובליקני – תפיסה זו, כביקורת לתפיסה הליברלית, מבוססת על המושג "מעלה אזרחית". חברי.2

הקהילה לא צריכים לחוות את אזרחותם רק כמגינה על זכויות הפרט, אלא כהשתתפות פעילה בהשגת הטוב

המשותף. האזרחות כאן מכוננת קהילה מוסרית.

שיח אזרחות אתנו-לאומי – האזרחות אינה ביטוי של זכויות פרט אלא ביטוי של חברות בקהילת מוצא.3

משותף: האומה או הקבוצה האתנית.

המושג "אזרחות" לא רק מציין את הזכויות הפורמליות של האזרחים אלא את אופן שילובם הראוי של פרטים

וקבוצות חבברה. אופן השילוב הזה, שכולל עקרונות פורמליים ופרקטיקות חברתיות בלתי-פורמליות, ייקרא

"שיח האזרחות".

בישראל מתקיימים שלושת שיחי האזרחות בו זמנית, כשיש חלוקה בלתי-שוויונית של זכויות, חובות ושליטה.

שיח האזרחות הליברלי משמש לאבחנה בין אזרחי ישראל (יהודים או פלסטינים) לבין הפלסטינים שאינם אזרחי

ישראל, השיח האתנו-לאומי משמש לאפלייה בין האזרחים היהודים לערבים בתוך מדינת ישראל ("המדינה

היהודית"), והשיח הרפובליקני של מעלה אזרחית ותרומה לטוב החברתי המשותף משמש לאבחנה בין הקבוצות

היהודיות השונות: גברים מול נשים, אשכנזים מול מזרחים, חילונים מול דתיים.

74

הטענה – האליטה האשכנזית השתמשה בתפיסה הרפובליקנית של אזרחות כדי להעניק לגיטימציה לזכויות היתר

שנטלה לעצמה ע"י שליטתה במדינה ובמוסדות ציבוריים בשעת מימוש הפרוייקט הקולוניאלי הציוני.

מהפלסטינים הלא-אזרחים נשללו כל אמצעי המאבק החוקיים ולכן הם מצויים מחוץ לשיח הליברלי. אולם

בשנים האחרונות היו שתי התפתחויות נפרדות שהחלישו את היבט הספר לטובת החבטים אזרחיים של החברה

) האליטה האשכנזית מחפשת את דרכה לעולם הרחב והיא איבדה מהעניין שהיה לה בשימור1הישראלית: (

) הפלסטינים הלא-אזרחים2העליונות של האזרחות הרפובליקנית ששמה דגש על אתוס חברתי קולקטיביסטי. (

אימצו אמצעי מאבק אלימים, תוך פגיעה ביתרונות הכלכליים של הכיבוש. כך, כשמשטר השילוב הישראלי

מותקף משני הצדדים הוא החל להיבנות מחדש תוך מתן מרחב לשינויים ליברליים בכל תחומי החיים, וההבניה

המחודשת הזו היא שאפשרה את הדרך להסכמי אוסלו ולתהליך השלום.

משטר השילוב של הספר – האליטה האשכנזית "החלוצית"

מתיישבי העליה הראשונה מצאו בא"י כוח עבודה פלסטיני זול ועונתי, בעוד שהפועלים היהודים שהגיעו בעליה

-1905השניה הורגלו לרמת חיים גבוהה יותר ודרשו עבודה קבועה. האיכרים העדיפו כמובן את הפלסטינים. ב

אימצו הפועלים האשכנזים את "כיבוש העבודה" ע"י היהודים, אולם מאמצי ההדרה שלהם לא הצליחו כי לא

היתה מדינה שתוכל לאכוף את האסטרטגיה הזו שהיתה מנוגדת לכוחות השוק. זה הביא להיווצרות מגזר כלכלי

יהודי נפרד בא"י, שהיה בשליטתה של תנועת העבודה הציונית, והוא נתמך ע"י ההסתדרות וקק"ל, שפעלו לסגירת

הקרקע והעבודה לפלסטינים. כך, למרות האוניברסליזם המוצהר של החלוציות הציונית, המגזר הכלכלי-יהודי

החדש (שבמרכזו הקיבוץ) התבסס על פרקטיקות של הדרה. הוא התפתח לאימפריה כלכלית והוא נהנה מתמיכת

המוסדות הציוניים (ובהמשך מתמיכתה של המדינה). התשתית הכלכלית הזו שימרה את ההגמוניה הפוליטית

והכלכלית של תנועת העבודה, וכך הטיחה את מעמדם המועדף של חלק גדול מהאשכנזים.

מזרחים ונשים – בין כמות לאיכות

נטען שמעמדם הדומיננטי של האשכנזים הוא בגלל שהם היו המתיישבים היהודים המוקדמים ביותר בארץ,

והמזרחים הגיעו רק לאחר שהאשכנזים הותיקים כבר הניחו את היסודות למבנה מוסדי בו שמרו לעצמם את

המקומות המועדפים. אולם, שיעור העולם המזרחים בתקופת הישוב לא היה קטן משיעור המזרחים בקרב יהודי

העולם באותה תקופה. עולים מתימן הגיעו להחליף את הפועלים הפלסטינים במושבות, אולם בזמן שהאשכנזים

המשיכו בהקמת מושבים וקיבוצים נדחקו התימנים לשולי החברה וההיסטוריה. הפועלים האשכנזים היו בעמדה

נוחה יותר להשגת משאבים מהמוסדות הציוניים בשל יכולתם הארגונית העדיפה, אולם הם הצדיקו את

דרישותיהם בהצגתם את עצמם כ"אידיאליסטים", החלוצים שמעצבים את הערכים המוסריים לחברה, לעומת

התימנים שהם "פועלים טבעיים", שנועדו לקבל על עצמם את עול העבודה, ולהיות ה"כמות" למאמצים

ה"איכותיים" של החלוצים. ה"איכות" שימשה להצדקת החלוצים לקבל זכויות יתר בשל המעלה האזרחית

האתנו-הגבוהה שלהם, וה"כמות" שימשה את הצורך למשוך המוני יהודים לא"י. בהתאם לתפיסת האזרחות

של תנועת העבודה, העולם המזרחים קיבלו את כל הזכויות הפוליטיות והאזרחיותרפובליקנית

האינדיבידואליות, אולם בו בזמן הם נדחקו לשוליים החברתיים ונעשו מאמצים למנוע מהם להתארגן מבחינה

פוליטית. כתוצאה מכך נוצר "הפער העדתי", שהעמיק במשך השנים וקיים עד ימינו (להרחבה – סמוחה).

הנשים היהודיות (האשכנזיות), בנוסף לאפליה של השיח הליברלי כמו בכל חברה מערבית, סובלות גם מאפליה

הנובעת משני השיחים האחרים – תרומתן לחברה נראית כתרומה כמותית, כששיח האזרחות הרפובליקני רואה

קשר הדוק בין המעלה האזרחית למעלה הצבאית, קשר שמתחזק בשל הסכסוך המתמשך. השירות הצבאי

המשותף בישראל לא גורם לשוויון בין המינים אלא להיפך. כחברה שנמצאת בחרדה דמוגרפית אדירה, נושא

הילודה הופך לנושא בעל חשיבות עליונה והאימהות היא התרומה האזרחית החשובה ביותר של הנשים לחברה.

שיח האזרחות האתנו-לאומי אינו מאפשר להפריד בין הדת לבין המדינה. משמעות העניין היא הפקרת תחום דיני

המשפחה למוסדות שיפוטיים דתיים (יהודים ולא יהודים), ומתוקף הראיה הדתית את הנשים כנחותו הם סובלות

מאפליה חמורה ביחס לזכויות האזרחיות הבסיסיות של הקמה ופירוק משפחה.

הספר הפנימי: האזרחים הפלסטינים כאזרחים סוג ב'

' – ממשל צבאי, שעורר התנגדות ניכרת בקרב האזרחים היהודים, גם כי הפר את זכויות האזרח של66עד שנת

הפלסטינים וגם כי נתפס כמכשיר אלקטורלי בידי מפא"י (שקיבלה את קולות הפלסטינים בבחירות). מאז שבוטל

הממשל הצבאי נהנים הפלסטינים האזרחים באופן רשמי מזכויות פוליטיות ליברליות על בסיס אישי. אולם, הם

מודרים מהאזרחות במשמעות הרפובליקנית שלה – כלומר, מהשתתפות בהגדרת הטוב החברתי המשותף. חוק

75

יסוד הכנסת קובע שרשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת אם יש בה שלילת קיומה של ישראל כמדינתו

של העם היהודי או שהיא שוללת את אופיו הדמוקרטי של המדינה, ובכך יש הגבלה כפולה על המעמד האזרחי של

הפלסטינים אזרחי-ישראל: הדרישה להכריז על ישראל כמדינת כל-אזרחיה הורכזה כבלתי-לגיטימית שכן

משמעותה היא שאין מעמד שווה ליהודים ולערבים במדינה, ובנוסף – גם הדרישה לשלול מהאזרחים הפלסטינים

את זכויות האזרח שלהם נדחתה. כך הובנה מעמד האזרחים הפלסטינים כבעלי זכויות פרט ליברליות שאינם

יכולים לקדם את תפיסת הטוב המשותף הקבוצתית שלהם. זכויות חברתיות מקושרות בישראל באורח רפובליקני

לשירות בצבא. הפטור של האזרחים הפלסטינים מכך משמש הצדקה לפגיעה בזכויות החברתיות שלהם. זה מסמל

את הדרת הפלסטינים מהדאגה לטוב המשותף, ואת העובדה שהמדינה מתייחסת אליהם עדיין כחלק של הספר.

כך נמשכת הפגיעה בשיטתית בזכות הקניין של הפלסטינים (הפקעת קרקעות). בנוסף, הפלסטינים הישראלים לא

יכולים לקנות אדמות קק"ל, רשויות התכנון אינן ממהרות לאשר תכניות מתארלישובים ערבים (דבר שמאלץ

אותם לבנות באופן בלתי-חוקי וכל להיות חשופים באופן מתמיד לאיומי הריסה). החקלאים הערבים המעבדים כ

מהמים. הפקעת הקרקעות חיסלה חלק גדול מהחקלאות2% רק -90 מהאדמה המעובדת בישראל קיבלו ב-20%

הפלסטינית בישראל. אין תעשיה פלסטינית משמעותית ומחצית מהפלסטינים נדרשים לחפש תעסוקה במגזר

היהודי. כך, בזמן שהתרחבות הכלכלה הישראלית העלתה את רמת החיים של האזרחים הפלסטינים, היא גם

העמיקה את הפער בינם לבין היהודים. הוני במגזר הפלסטיני גדול בהרבה מבמגזר היהודי.

פלסטינים לא-אזרחים

האוכ' הפלסטינית בשטחים הכבושים היתה תחת כיבוש צבאי,-93' ועד החלת האוטונומיה הפלסטינית ב-67מ

ללא זכויות אזרחיות, פוליטיות או חברתיות ממשיות. הם תיפקדו ככוח עבודה זול וגמיש, וכמשלמי מיסים.

ההתנחלויות הוקמו ע"י הכרזה על כשני-שליש מאדמות השטחים כאדמות מדינה. כלכלת הגדה המערבית הפכה

להיות תלויה במשכורות של הפלסטינים שעובדים בישראל. אין הפועלים הפלסטינים זוכים להגנה כלכלית

ולזכויות רווחה, והיותם סיכון ביטחוני חשפה אותם למעצרים שרירותיים, חיפושים והתעללויות. מאז הסכם

אוסלו ישראל מייבאת עובדים מחו"ל כדי להחליף את הפועלים הפלסטינים, מדיניות שגורמת לקשיים כלכליים

חמורים בשטחים.

ליברליזציה ודה-קולוניזציה

נסדק משטר השילוב הישראלי, מלמטה ומלמעלה בו-זמנית. מלמטה, הפלסטינים הלא-אזרחים-80משנות ה

פתחו באינתיפאדה. מלמעלה, בני האליטה האשכנזית הותיקה החלו להבין ששיח האזרחות האתנו-רפובליקני

והמוסדות המתאימים לו, שהיו חיוניים לבניין המדינה ולסיפוק טובות ההנאה של תנועת העבודה, לא רק שלא

דרושים עוד אלא גם עלולים להיות מכשול בפני האינטרסים הכלכליים שלהם. המרתו של שיח זה בשיח אזרחי

ליברלי יותר, ביחד עם האינתיפאדה, הביאו את ישראל למתן את התנגדותה ללאומיות הפלסטינית ואת נחישותה

להחזיק בשטחים הכבושים. האינתיפאדה הטילה עומס רב על משאבי המדינה, בשיוק בתקופה שיכולת הגיוס של

המדינה מחלשה עקב הליברליזציה הכלכלית והחברתית. ההתקוממות הפלסטינית סימנה מחפש את הקו הירוק

בתודעה הישראלית ועצרה כמעט לחלוטין כניסת יהודים, למעט מתנחלים, לשטחים הכבושים. ככל שנחלש

בטחונם של היהודים משני צידי הקו הירוק כך נחלש הטיעון לפיו החזקת השטחים חיונית לביטחונה של ישראל.

השיטות הברוטליות שנקטה ישראל לדיכוי האינתיפאדה אילצו את הישראלים לראות את ההבדל בשיטות

המשפט משני עברי הקו הירוד, וזה הוליד תנועות התנגדות וסירוב. חיילי מילואים התלוננו על הנטל הגובר של

השירות שנדרש עקב האינתיפאדה, והיתה דאגה ביחס למוכנותה הצבאית של ישראל. כתוצאה מכל זהת, ירדה

התמיכה הציבורית בהמשך הסטטוס הנוכחי בשטחים הכבושים, ועלה שיעור היהודים המוכנים לויתור בשטחים,

כמו גם ההסכמה למדינה פלסטינית (שמאז עלתה הרבה יותר).

פריצתה של האינתיפאדה בזמן שליברליזציה כלכלית ופוליטית נתפסה בידי האליטה הישראלית כמשרתת את

האינטרסים שלה חיזקה את הטענה ששיח האזרחות המסורתי, הקולוניאלי, צריך להיות מוחלף בשיח אזרחי.

התפתחותה הכלכלית של ישראל (שמומנה בעיקר ע"י הון מבחוץ) החלישה במהלך השנים את שליטת המדינה

וההסתדרות במשק לטובת אינטרסים עסקיים פרטיים. מדיניות ההפרטה התאפשרה בין השאר בזכות הסכם

השלום עם מצרים שאיפשר את הורדת חלקן של ההוצאות הצבאיות בתל"ג. המעבר למדיניות של שלום פגע

בצעשיות הצבאיות הממשלתיות, ונוצר כיוון כלכלי חדש ומבטיח – התמקדות בתעשיות היי-טק וייצור לשם

ייצוא. כך, מודל חדש וליברלי יותר של ההתפתחות הכלכלית-חברתית נעשה הכרחי וגם אפשרי. התכנית לייצוג

היתה הכרזה רשמית על המודל הליברלי, שהשפעותיה של התכנית על תהליכי-85המשק של ממשלת האחדות ב

76

ההפרטה והליברליזציה במשק היו מרחיקות לכת (גם לנושאים פוליטיים – יציאה חלקית של צה"ל מלבנון).

הליברליזציה במשק הביאה לעליה ברמת החיים של בני האליטה הושכנזית הותיקה. בני הדור השלישי של תנועת

העבודה נמשכו למגזר הפרטי ולא לביורוקרטיות הציבוריות השונות. האליטות הכלכליות החדשות היו התומכות

העיקריות בליברליזציה ובהשתלבות הכלכלה הישראלית בשוק העולמי. הם ראו את מדינת הרווחה ואת המבנה

הקורפורטיסטי של תנועת העבודה כמכשול.

אותם ערכים כלכליים ליברליים של קהילת העסקים הישראלית תואמים יותר שיח אזרחות ליברלי מאשר שיח

אתנו-רפובליקאי של מעלה אזרחית, חלוציות וסולידריות חברתית. בחברה דמוקרטית, חופש העיסוק והפתיחות

הליברלית לא יכולים להות מוגבלים לתחום הכלכלי בלבד, ולכן אנשי העסקים ובעלי-בריתם בשירות הציבורי,

בתקשורת ובאקדמיה החלו לקדם רפורמות ליברליות בתחומים שונים של החיים החברתיים: זכויות אזרח,

שיטת הבחירות, תקשורת המונים וכו'. באמצעות תהליך הליברליזציה הפכה ההסתדרות מארגון גג כלכלי-

חברתי-פוליטי כוללני שמגלם את הערכים של שיח האזרחות הרפובליקני לארגון שהוא פדרציה של איגודים

מקצועיים. הסדרי העבודה הקיבוציים ששמרו על מידה מסויימת של שוויוניות בחלוקת ההכנסות מאבדים

כתוצאה מכך ממרכזיותם ביחסי העבודה, דבר שמביא לעליה באי-השוויון הכלכלי ובמימדי העוני. ההפרטה בכל

התחומים יוצרת פערים מעמדיים גדולים.

: חוק הבחירה הישירה לראשות הממשלה, חוק92מאמצי הליברליזציה באו לשיא עם שלושת חוקי היסוד של

יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק. הבחירה הישירה החלישה את המוסדות המפלגתיים

והגדילה את כוחם של תורמים גדולים לטובת מועמד יחיד. חופש הפעילות הכלכלית כבר עוגן בחוק יסוד, בעוד

שזכויות ליברליות בסיסיות יותר טרם זכו בהגנה כזו, וזאת בגלל שני מאפיינים של חברת הספר הישראלית

שעדיין לא נשחקו: הרתיעה ממתן זכויות שוות לאזרחי המדינה הפלסטינים, ועוצמתן הפוליטית של המפלגות

הדתיות (שמונעת מתן חופש מדת).

ליברליזציה כלכלית המתרחשת בתנאים של דמוקרטיה ושפע יחסי מתקדמת טוב יותר אם מתלווה אליה

ליברליזציה פוליטית. בהקשר הישראלי, זה מחייב את סגירת חברת הספר ואוניברסליזציה של משטר השילוב,

ובעיקר הסרת אי-העקביות הבולטת ביותר במשטר השילוב הישראלי: שחרור הפלסטינים תושבי השטחים

הכבושים.

סיכום

הטענה המרכזית – החברה הישראלית, כחברת ספר דמוקרטית, פעלה תחת שני דחפים סותרים: הדחף המדיר

של בניין האומה והדחף המכליל של בניין מדינה. כך נוצר משטר שילוב באמצעותו שולבו הקבוצות בחברה באופן

בידולי. משטר השילוב איפשר לחברה לקיים את המתח בין ההדרה להכללה כל עוד יכולת הגיוס של המדינה

היתה גדולה וההתנגדות של הקבוצה בתחתית הסולם (הפלסטנים הלא-אזרחים) היתה קטנה. שני התנאים הללו

משתנים בשנים האחרונות: יכולת הגיוס של המדינה נחלשת כתוצאה מהלחצים הליברליים בכלכלה,

והפלסטינים פתחו בהתקוממות לאומית. כך הפך המשל הכיבוש של יש"ע לבעייתי ומדינת ישראל נאצלה למתן

בצורה משמעותית את התנגדותה ללאומיות הפלסטינית. תהליך השלום הוא רק היבט אחד, אם כי החיוני ביותר,

של הפיכתה של ישראל מחברת ספר לחברה אזרחית.

שפיר ופלד טוענים שהשיח הליברלי שמתשלט על ישראל מביא להתגברות הסיכויים לשלום, אולם חטאם הגדולביותר, לדעתי, הוא בגישתם החד-מימדית כלפי הסכסוך הישראלי פלסטיני, לפיו הצד הישראלי הוא הגורם

היחידי המכוון את אופן התפתחותו של הקונפליקט ובהתעלמות גורפת מהשפעת פעילותה של החברה הפלסטיניתעל התפתחותה של החברה הישראלית. אם כבר מכלילים את הפלסטינים בתוך גבולות הקולקטיב, מן הראוי

להתייחס להשפעות ההדדיות של שתי החברות זו על זו ולא רק על השפעת החברה היהודית על הערבית.

הגישה הפמיניסטית – מגדר ושיעתוקו של הסדר החברתי:

ניצה ברקוביץ גורסת שהתמונה הופכת ליותר מורכבת כשאנו מנתחים את החברה הישראלית מנק' מבט פמיניסטית. אנו

מגלים תמונה שונה במובנים רבים מהאופן שבו החברה הישראלית נותחה עד היום.

77

הטענה המרכזית:

. הנחות יסוד של עולם גברי נשען על -20 של המאה ה-90חקר החברה הישראלית עד שנות ה•

הניתוח של החברה הישראלית, על הפרדיגמות השונות, נעשה מנק' מבט גברית. כלומר, ההגדרות של האירועים

החשובים , של השחקנים החשובים, להבנת התפתחותה של החברה הישראלית, הן הגדרות שמבוססות על הנחות יסוד

של ראיית העולם הגברית.

לא רק שעולמן של נשים אינו נחקר אלא שעצם ההגדרה של נושאי מחקר חשובים מותאמת לחלוקת העבודה המגדרית•

. הפרטית-נשית, הציבורית-גבריתהחופפת להפרדה בין הספרות:

הטענה היא שלא רק שעולמן של נשים איננו נחקר, אלא שעצם ההגדרה של נושאי המחקר החשובים נשענת על תמונת

העולם שמקבלת כמובנת מאליה את החפיפה בין הספרה הציבורית והספרה הפרטית לבין נשיות וגבריות. אחד

ההפרדה ההיסטורית בין הספרה הפרטית לספרההמרכיבים הבסיסיים בהשתמרותו של הסדר החברתי הקיים הוא

ככזו שצריכה לתגמל, כאשר הספרה הציבורית נתפסת כחשובה, כמרכזית וכתורמת יותר לחברה, ולכן הציבורית

הן נמצאות בהיררכיה – הציבורית חשובה מבחינת כוח וכסף. זו הסיבה שהספרות הללו לא מקבילות, אלא יותר

גברים נהנים מהמשאבים. כתוצאה מתהליך הבניה היסטורי, נשים מזוהות עם הספרה הביתית-פרטית. לכן, מהפרטית

. הסוציולוגיה של החברההחברתיים באופן טוב יותר מנשים, מפני שהאחרונות מודרות מהשיח הציבורי

, בגלל האופן בו היא הובנתה. -90הישראלית מאמצת נק' מבט גברית עד שנות ה

: קריאה מחדש של החברה הישראלית מנקודת מבט נשית. הגישה הפמיניסטית הרדיקאלית•

, והטיעון הזה מציע עדשה אחרת, דרכה ניתן להסתכל-90הטענה המרכזית של הביקורת הפמיניסטית החלה משנות ה•

.לא רק מחליפים את מושאי המחקר: אנו צריכים לשנות את השאלות שאנו שואליםעל החברה הישראלית. לכן,

יש לפתוח את הדיון לכיוונים חדשים כדי שהוא יהיה רלוונטי יותר להבנת עולמן של הנשים, ולהבנת החברה מנק' מבט

. הלוקחת בחשבון את עולמן של הנשיםפמיניסטית,

הקבלה בין ההתפתחות הרעיונית, הפוליטית והאקדמית:

פמיניזם רדיקליפמיניזם ליברלי

• בוחן שאלות של אי שוויון בין נשים וגברים מתוך קבלת

הסדר החברתי הקיים.

• מין כקטגוריה מהותית

• מערער על הסדר החברתי הקיים. אי השוויון הוא ביטוי

של סדר חברתי המאורגן על פי קודים גבריים.

• מגדר כקטגוריה חברתית מובנית, הנתונה לשינויים

במשמעויותיה החברתיות.

החשיבה הפמיניסטית נכנסה לסוצ'-90 המחשבה הפמיניסטית על החברה הישראלית חל שינוי. עד שנות הבתוךגם •

שלהחסמים, כלומר: לבדוק את לבדוק את אי-השוויון, שגרסה שיש בגישה הליברליתשל החברה הישראלית בעיקר

אנשים המונעים מהם לחדור לפוליטיקה הישראלית.

לערער על הנחות היסוד של הסדר. הפמיניזם רדיקלי מבקש הטיעון משתנה לכיוון של פמיניזם רקידלי -90בשנות ה•

(הנחות יסוד שנבנו בהתאם לחלוקת העבודה הלא-שוויונית). בסוציולוגיה יש מעבר מדיון פמיניסטיהחברתי הקיים

לשינויליברלי, המבקש להוסיף את סיפוריהן של נשים לתוך הסוצ' של החברה הישראלית, אל פמיניזם רדיקלי הקורא

. בהגדרות שאנו מחילים בעבודה האקדמית שלנו

כך, במקום לדבר על פוליטיקה במובן הצר כפי שעשינו על כה והתמקדות במוסדות הפוליטיים הפורמליים, יש•

, קרי: אומנות, חינוך, בהםלהרחיב את התפיסה של מהי פוליטיקה ולהכניס לתוכה גם מאבקים בספרה הפרטית

נשים פעלו בהצלחה על-מנת להשפיע על עיצובה של החברה הישראלית.

78

ערעור על ההיסטוריוגרפיה של החברה הישראלית

. הגדרה צרה של פוליטיקה בה הסוגיות החשובות לנשים וגם פעולותיהן של נשים נדחקות לשוליים•

הכוללת למעשה את המאבקים בספרה הפרטית, האומנותית,קריאה להחלפה בהגדרה רחבה של פוליטיקה •

. מרכיבים הנעלמים מן הסיפור המיינסטרימי של הסוציולוגיה של החברההחינוכית, הבריאותית, הסוציאלית

הישראלית.

דוגמאות:

: מנשים בפוליטיקה לפוליטיקה של נשים (המאמר של חנה הרצוג שצריך לקרוא). סוציולוגיה פוליטית•

: מקידום נשים בארגונים לארגונים ממוגדרים (דפנה יזרעאלי). עולם העבודה•

: הצבא כמרכזי לדיון במגדר בחברה הישראלית. משילובן של נשים בתפקידים צבאיים גבריים לבחינת צבא•

). ששון-לוימשמעויותיו המגדריות של המיליטריזם התרבותי בישראל (

: מתפקיד בספרה הפרטית למשאב פוליטי (ברקוביץ). מעבר מדיון באימהות כמגבלה, כתפקיד בספרה הפרטית אמהּות•

שמגביל את כניסתן של נשים לספרה הציבורית, לדיון באימהות כתפקיד/ משאב פוליטי.

ארבע דוגמאות לשינויים שחלו בניתוח של החברה הישראלית בהינתן הפרדיגמה הפמיניסטית.

סוציולוגיה פוליטית:

מהם החסמים שמונעים מנשים להיכנס למערכת הפוליטית ולהצליח בה?•

שנבע מהאידיאולוגיהאתוס של שוויון זכויותבישראל תקופה ארוכה העניין לא עמד על סדר היום. רווח •

הסוציאליסטית. ע"פ חנה הרצוג, יעל ישי ושבח וייס, כשמסתכלים על כניסת הנשים לפוליטיקה, לא רואים התפתחות

חיובית מבחינת שוויון אמיתי של נשים.

: הבטחת זכות הבחירה, בחינת החסמים העומדים בפני נשים בכניסתן לפוליטיקה. הביקורת פמיניזם ליברלי•

הפמיניסטית בדיון הליברלי מנסה למצוא מהם החסמים – פחות נשים רצות לתפקידים הפוליטיים.

אתוס חזק של שוויון מחליש את, לאחר מאבק בעיקר מול החרדים. -1920: זכות הבחירה מובטחת כבר ב ישראל•

(נשים מאמינות כי הן נהנות משוויון הזדמנויות). מן המדינות הדמוקרטיות הראשונות בהן הייתההדיון הפמיניסטי

. ראש ממשלה אישה

, אינן מפתחות אג'נדה נפרדת. ארגוני נשים כחלק מן הממסד המפלגתי•

. שינוי מועט לאורך זמן של נשים בכנסת וברשויות המקומיות. מועטעם זאת: ייצוג •

: הצבא כמקור גיוס מרכזי. בעיה בדפוסי גיוס למפלגות•

כניסה באמצעות שריון. •

: הטענה של הפמיניזם הרדיקלי היא אחת וכפולה•

. אם אנו רוצים להבין את תפקידם של הנשים בפוליטיקה, לא מספיק רקצר מדי) האופן שבו אנו בוחנים פוליטיקה 1(•

. למשל, "ארבעיש לחקור את המאבקים של נשים במובן הרחב של הפוליטיקהלעסוק בפוליטיקה הפורמלית –

אמהות". מאבקים של נשים בתחום חינוך, בריאות ורווחה. היו מקומות בהם נשים עיצבו את החברה הישראלית ואותם

ולהראות כיצדיש לחקור. לבחון את מאבקן המוצלח של פרופסיונליזציה, עבודה סוציאלית, ויש לשים זאת במרכז

. נשים לקחו חלק משמעותי בעיצוב סדר היום

) אם נשים שייכות לספרה הפרטית, אז משתמע שנשים לא קשורות לספרה הציבורית (בגלל ההפרדה בין הספרות) ,2(•

. הפוליטיקאיהפוליטיקה היא ממוגדרתאולם למעשה זה לא קשור למשאבים שלהם ולא קשור ליכולות שלהם –

ומתוך כך היאהמובן מאליו הוא גבר. המערכת הפוליטית כפי שהיא בנויה היא מעיקרה מערכת ממוגדרת גברית,

79

. לכן, צריך לערער על הנחות היסוד של הגדרת הפוליטיקה.מדירה נשים, בלי קשר למשאבים שעומדים לרשותן

שינוי בהדגרתה של הפוליטיקה:

. הארגונים נתנו שירותים הכללתן של התארגנויות פמיניסטיות וולונטריות דוגמת ויצו והדסה במפה הפוליטית•

למשפחות. קידמו נשים כאמהות, רעיות ועובדות וקידמו חקיקה תוך הסכמה מובנת מאליה לתפקידים המסורתיים.

. כיום הארגונים הללו נתפסים כלק מהפוליטיקהבד"כ לא נתפסו כפמינסטיים ולא קראו תיגר על הסדר החברתי

וכמאתגרי סדר חברתי.

העלאתם לדיון של אירועים מרכזיים דוגמת המאבק על זכות הבחירה לנשים, אבל גם מאבקן של העובדות•

קריאה מחדש של מיקומוהסוציאליות להגדרת העבודה הסוציאלית כמקצוע וכמומחיות ולא כחלק מפעולה וולונטרית.

. של האינטרס הנשי בקבל החלטות ודיון נרחב בהכלה והדרה של נשים

עולם העבודה:

יותר קידום אבל: מדידת אי השוויון של נשים וגברים לאורך זמן מבחינת שכר וקידום. הממצאים: פמיניזם ליברלי•

(גם סביב התרחבות הפערים בהכנסות בכלל). פערי השכר הולכים וגדלים

בשכר בין נשים וגברים באותו תפקיד בשירות המדינה (בעיקר באמצעות50%ממצאי מחקרים מגלים פערים של עד •

. סגרגציה מקצועית שאינה נסגרתשעות נוספות ותנאים נלווים).

הפערים בהשכלה נסגרו ואף התהפכו,: ככל שיסגרו פערי ההשכלה יקטן אי השוויון. כיום ידוע, הנחה בתחילה•

. אותם מאפיינים ארגוניים הנתפסים כניטרליים מבחינה מגדריתארגונים ממוגדרים: התובנה. הפערים בשכר רק גדלו

מכילים למעשה הנחות יסוד הרואות בעובד האידיאלי גבר. מתחזק במיוחד לנוכח משטר המפרנסת השנייה.

באי- ההצלחה של נשיםלא רק בישראל אלא גם בעולם כולו, הדיון באי-שוויון מגדרי בעצם במידה רבה התמקד •

. גם הכלכלה. פוליטיקה הוא מרכיב חשוב, אבל להשתלב בעולם העבודה

, שנקודת המוצא שלו היא שנשים הם בדיוק כמו גברים, ואם נסיר את המכשלות הן יוכלו להשתלב הפמיניזם הליברלי•

(ניסיון שעדייןניסיון למדוד את אי-השוויוןכמו גברים בכל מקום, השאלות שנגזרו מדרך החשיבה הזו היו שאלות של

(נשיםגם לקידום. זה לא נוגע רק לשכר אלא ולנסות לאתר את אותם איזורים שמייצרים את האפלייהלא נפסק),

בתפקידי ניהול, למשל, סגרגציה בין מקצועות גבריים לבין נשיים). יש ניסיון להבין אילו מכניזמים מקדמים או מונעים

כניסה של נשים לסוגים שונים של ארגונים ועיסוקים. יש כתיבה ענפה בהקשר זה, הן בשיח הציבורי הכללי, והן בשיח

אודות שוויון הנשים בחברה הישראלית.

בהקשר של החברה הישראלית אנו יודעים שמצבן של הנשים מבחינת הכנסה הוא רע, פערי השכר גדלו ולא קטנו.•

בישראל גדלו.באופן כלליהסיבה לכך, בניגוד למצופה שפערי השכר בין נשים וגברים יצטמצמו, היא שפערי השכר

כיום יש שכבה קטנה של עשירון עליון עם רמת שכר גבוה, שם יש מעט מאוד נשים.

בדיון בנשים בשוק העבודה בישראל, היחודי על פני הדיון הכללי בשוק העבודה, יש מאפיינים ייחודיים (לא לגמרי)•

, המשפחתיות-יתר של החברה הישראלית, תפקיד הנשים בגידול ילדים וכו' . מעברהיהדות. 2. הצבא. 1של ישראל:

לכך המקרה הישראל דומה למקרים אחרים. כיום אנו יודעים שמה שמשפיע על פערי השכר בין המינים - בין מדינות,

– באיזו מידה המדינה מפעילה מערכות רווחהפערי השכר הכלליים, ועד כמה המדינה עוזרת לגדל ילדיםזה

שתומכות ביכולת של נשים לצאת לעבודה, כשמרבית הנטל של גידול הילדים נופל על האישה.

בישראל היתה שיש להסיר את המחסומים, לאפשר-80 וה-70ההנחה של הפמיניסטיות הליברליות בשנות ה•

לנשים להיכנס ולרכוש השכלה והכשרה מקצועית טובה, לחוקק חוקים שיאסרו אפליה בעבודה על בסיס מגדרי,

. בפועל, רואים שנשים נכנסות יותר ויותר לכוח העבודה, ובישראל המצב טובוהתוצאה תהיה צמצום אי-השוויון

מאוד בהקשר של שמירה על דפוס העבודה לאחר לידת ילדים (יחסית לארה"ב, מעט נשים עובדות במשרה מלאה לפני

80

לידת הילדים, אולם אחרי הלידה שיעור גבוה של ישראליות מחזיקות בסטטוס התעסוקתי שלהן, יותר גבוה מבכל

– פערי השכר בין גברים לנשים, כמו פערי השכר בכלל, הםמבחינת שכר המצב לא טובמקום אחר). אולם,

מהגבוהים בעולם המערבי.

לאט לאט, לא רק בקרב הפמיניסטיות הישראליות אלא בקרב הפמיניסיות ברחבי העולם, החלה ההכרה שלא שיש•

– יש משהושהארגונים הם ממוגדרים מיסודםמכשולים שאפשר לפתור אותם בפתרונות קוסמטיים, אלא הטענה היא

מובנה באופן בו שוק העבודה מאורגן, שמקשה על נשים להיכנס אליו ולהתקדם בו. זה לא שלא רוצים נשים, אלא

– על אורח החיים הגברי הטיפוסי,בנויה על הדמות הגבריםשעצם ההגדרה של מהו העובד הרצוי ומהי עבודה טובה

ואפילו על הגוף הגברי (למשל, ההנחה שהעובד אף פעם לא בהריון).

הטענה היא שעולם העבודה, באופן שבו הוא בנוי, בנוי על ההגדרה של העובד האידיאלי כעובד שמשקיע את כל זמנו•

ומרצו בעבודה, זמין תמיד לעבודתו, ובתנאים שבהם מי שממונה במידה רבה באופן נורמטיבי על גידול המשפחה הן

. מכיוון שעצם ההגדרה של העובד האידיאלי בנויה על דימוי שלוהן לא יכולות לתפקד כעובדים אידיאלייםנשים –

גבר, לנשים קשה להתחרות בתוך המערכת הזו.

(גם הפוליטיקה, כמו הארגונים, נותנתשהמערכת בנוייה באופן ממוגדרהטענה שדפנה יזרעלי מבטאת במאמרה היא •

משקל רב לפעולות גבריות מאשר פעולות נשיות. הפוליטיקה הישראלית מעריכה אגרסיביות, שבעוד שגרבים

מרוויחים עליה נשים משלמות עליה מחיר. האופן בה אנו מגדירים את הפוליטיקאי הרצוי דומה למיגדור שרואים

בארגונים אחרים. נשים גם לא מרוויחות מהמסלולים הרגילים בפוליטיקה אלא ממסלולים אחרים: עבודה בארגון

וולנטרי, עבודה באקדמיה וכו'. רוב הנשים בפוליטיקה הישראלית צברו אהדה בעשיה חברתית אלטרנטיבית, הקימו

תנועות משל עצמן או דרך האקדמיה).

צריך לשנות את עולםהפמיניזם הרדיקלי אומר שלא צריך לשנות את האופן בו נשים פועלות בעולם העבודה, אלא •

. הפמיניזם הליברלי, בניגוד לרדיקלי, לא רצההעבודה כך שהאופן שבו הוא בנוי לא ידיר נשים ויקשה על השתלבותן

לשנות את המבנה החברתי, אולם הרדיקלי אומר שהאופן בו החברה בנוייה מדיר נשים, והאופן שבו מוסדות חברתיים

בנויים הוא זה שמוציא את הנשים מחוץ לתמונה.

שישראלכשאנו מסתכלים על ישראל במבט השוואתי, שאלת המשפחתיות מעניינת ביותר. אין זה יהיה רדיקלי לומר •

. התפיסה של "החוזה המגדרי", חלוקת העבודה הנורמטיבית בין המינים בחברה – משנה מאודהיא חברה משפחתית

את היכולת של נשים להשתתף בספרה הציבורית. הדגם הקלאסי, בו חלוקת התפקידים היא כשהתפקיד הכלכלי הוא

הגברי, והבייתי הוא הנשי, חלוקת עבודה מגדרית מוחלטת. מולו עומדים חוזים אחרים.

התפיסה המקובלת בישראל מאז ראשית ימיה היא"המפרנסת השנייה".את החברה הישראלית מאפיין החוזה של •

. נשיםנשים צריכות לעבוד, אבל לא לעשות קריירהתפיסה שרואה באישה מפרנסת שנייה ונטפלת ראשונה. כלומר,

עובדות בצורה כזו שתמיד העבודה שלהם שנייה בחשיבותה למשפחה, וגברים צריכים לשים את העבודה במקום

הראשון.

. כשחוקקו החוקים הראשונים בקשר לעבודה,מעולם לא היה עידוד למודל הקלאסי של חלוקת התפקידיםבישראל, •

(יש שיגידו שהצורך המרכזי היה בנשים אשכנזיות, והיה צריךונשים היו כוח עבודה זמיןהיה מחסור בידים עובדות,

אנשים שיחנכו לערכים הנכונים, לתרבות המערבית הנכונה, ולכן היה צורך להניח שנשים משכילות יכנסו לשוק

מצד שני לא הגנה עלהעבודה). חקיקת העבודה היתה כזו שמצד אחד קידמה כניסה של נשים לשוק העבודה, אולם

– כלומר, היא גילמה את התפיסה של "המפרנסת השנייה". הזכויות השוות שלהן

בשנות ה100%, הועלה ל70% שבועות היתה קיימת כבר מלכתחילה, אולם השכר היה נמוך ( 12חופשת לידה בת •

). הובטחה הזכות של האישה לחזור למקום העבודה לאחר ההריון. ניתנו-100% כשהעלו את שכר המילואים ל-80

גם הגנות נוספות לנשים: אפשרות להאריך את חופשת הלידה לתקופה ללא תשלום וכו'. במרבים המקרים כשיש

עובדים עם קביעות שקשה לפטר אותם, לעיקרון שאסור לפטר בזמן ההריון וחופשת הלידה היתה משמעות חזקה

(כיום יש מעסיקים שמוצאים דרכים לעקוף את זה). הדבר השני (להבטחת הזכויות) היה חוק עבודת נשים, שסיפק להן

מתוך תפיסה מסורתית יחסית, שנשים יוכלו להשתתף בשוק העבודהכל מיני הגנות בחוק שאמורות היו להבטיח,

. מבלי לוותר על התפקיד המסורתי שלהן כאימהות

81

, גם לפי החקיקה בעניין הנשים. זה המרכיב המרכזי שמדריך את פעולתה התפקיד המרכזי של האישה הוא האימהות•

של מדינת ישראל בהתעניינותה בעבודת הנשים.

צבא:

. דרך המלך שלבמוסד הצבאי, המרכזי בחברה הישראליתאותו שינוי בתפיסה מפמיניזם ליברלי לרדיקלי נגע גם •

גברים לפוליטיקה, ובעבר גם לראשות הפירמות הגדולות בחברה הישראלית, עוברת דרך הצבא (ההנהלה הראשית של

שמי שיודע להנהיג גדודים במלחמתם יודע להנהיג עובדים"כור", בזמנו, כונתה "המטכל"...). הכל נובע מהתפיסה

.במלחמתם הכלכלית

: מכיוון שההשתלבות בפוליטיקה ובכלכלה מותנית בשירות צבאי יש להסיר את המכשולים בפני כניסת גישה ליברלית•

נשים לתפקידים צבאיים בכירים.

החשיבה של הפמיניזם הליברלי אמרה, כפי שביטאה זאת נעמי חזן, שכל עוד הצבא, בגלל המלחמה בה ישראל נמצאת,

הוא נגורם המרכזי לתפקידים גבוהים בחברה הישראלית, צאריך להבטיח שלנשים יהיו בו הזדמנויות שוות לגברים

לקידום בתוך הצבא. כך הן יוכלו גם כן להשתלב בעולם העבודה הכללי, ולהשתמש במנגנונים הללו כדי להתקדם. לכן,

הן תבעו לפתוח תפקידים לנשים, כדי שיוכלו גם כן לעלות בדרגות להעזר בו לקידום.

: מכיוון שהצבא הוא ארגון ממוגדר לנשים אין סיכוי לזכות בשוויון ולפיכך צריכות לשנות את הסדר גישה רדיקלית•

החברתי כך שהצבא לא יהווה בו מרכיב כה דומיננטי.

, שבנוי על תפיסה גברית, החיילשהצבא הוא ארגון ממוגדרהפמיניזם הרדיקלי מערער על ההנחה הזו הוא אומר •

, ברית מילה). הסטנדרטים לפיהם בנויים מבחני הקצונה, הכושר97האידיאלי הוא גבר, גם במובן הפיזי (פרופיל

והכל, נבנו לגברים והותאמו לנשים.

גם נשים שנכנסות לתפקידים גבריים בצבא מסגלות לעצמן זהות גברית ולכן אינן שוברות למעשה את הנחות היסוד•

המגדריות ואינן מובילות לשינוי חברתי (ששון-לוי).

בעבודה של אורנה ששון לוי, שבדקה מה קורה לנשים שממלאות תפקידים גבריים בצבא, היא מצאה בהתאם להנחות

. הן מאמצות גםשהן מאמצות זהות גבריתהיסוד של הפמיניזם הרדיקלי שזה לא שהן מצליחות שם כנשים, אלא

מראה וגם זהות והגדרה עצמית גברית, כשהן בעצם משעתקות, גם עבור אחרים וגם עבור עצמן, את העדיפות של

. הן בעצם מפנימות את ההיררכיה המקובלתצורת הפעולה הגברית.

נשים אינן מצליחות לתרגם את הישגיהן בצבא להישגים באזרחות בגלל הנחות יסוד חזקות אודות גבריות ונשיות. •

זה לא מאפשר להם "לפדות זאת" באזרחות, כדימעבר לזה, ששון-לוי ראתה שאותן נשים שהיו לוחמות בצבא,

וכו'. אנחנו גם יודעים שמעט מאוד נשים שמגיעות לתפקידים בכירים בצבא מצליחותלזכות בתפקידים מכניסים

לפדות את זה באזרחות. קצינות ח"ן לשעבר ממלאות תפקידים בשירות בתי-הסוהר ולא יותר (בפוליטיקה המקומית

בקושי).

אמהות:

המדינה אוהבת את האמהּות אבל לא את האמהֹות.•

. יולדות ומעבירות התרבות ומחנכות הדור החדש. אמהות האומהתפקידה המרכזי של האמהות בחברה הישראלית. •

התפקיד המרכזי של נשים בחברה הישראלית הוא האימהות, הדרך לקונצנזוס.מיקום בספרה הציבורית מועצם. •

: דגש על האופן שבו אופיה היהודי והציוני של ישראל מגדיר את דפוסי אזרחותן של נשים יהודיות. שמירה ברקוביץ•

,בקבלת עקרונות של הדת היהודית בכל הנוגע למשפחה ודיני אישותעל היותה של ישראל מדינה יהודית קשורה

= מקור הזכויות של נשים באזרחות הרפובליקאית בתרומתן באמצעות האמהות (מגדלותההיבט הדמוגרפיודגש על

את הדור הבא של החיילים).

. ברקוביץ מציגה תמונה מורכבתמשום שאינן לוחמות נשים מודרות מאזרחות רפובליקאית מלאה שפיר ופלדאצל •

82

לתפקיד המשפחתי-אזרחייותר של הכלה והדרה. נשים משתתפות בצבא, אך פטורות אם הן נשואות או אמהות.

. מיוחסת משמעות צבאית

נשים מבקשות לתרגם זכאות זו לכוח פוליטי (ארבע אמהות). : -90 אבל בשנות ה•

מין, מגדר ופוליטיקה – מבוא/ יזרעאלי דפנה, הרצוג חנה וחברות

שנה,-20כתיבה פמיניסטית אינה כתיבה לשם עצמה אלא היא מבקשת להשפיע. בהתייחס לספר שיצא לפני כ

"נשים במילכוד" , שואלות המחברות האם הנשים עדיין במילכוד כיום? הספר היה ניסיון ראשון להביא את הידע

שהצטבר בעולם על נשים ולשלבו בהרצאות, כנסים וראיונות של החוקרות. מחקר הנשים היה אז בחיתוליו, עם

העדר מחקרים שיטתיים לבחינת תיאוריות שונות. בארץ, מושגי יסוד פמיניסטיים טרם נכנסו לשיח האקדמי

וטרם זכו לתרגום עברי. האקדמיה ללשון, למשל, לא קיבלה את הצורך להבחין בין מין כמציין הבדלים ביולוגיים

לתרגם את כמציין הבדלים חברתיים תרבותיים. ההצעה היתה מין למיגדר, על משקל מיגזר,genderלבין

שמשמעותו: הבנייה חברתית-תרבותית של המין. בסופו של דבר הוחלט להשתמש ב"מיגדר" בביצוע מחקרים גם

ללא אישור האקדמיה. כדרכה של החשיבה הפמיניסטית, הידע אודות נשים נוצר ע"י נשים בכל מקום בו הן

מצויות (באקדמיה, כלומר לאו דווקא מחוקרות שעסקו בתחום מחקר הנשים).

המילה החדשה "מיגדר" מסמלת את התפנית התיאורטית שחלה ביחס לנושא: ב"נשים במלכוד" נתפסו ההבדלים

יותר שוויונית חברה ליצור כיצד היתה מאליהם, והשאלה כמובנים המינים בין והדיכוטומיה הביולוגיים

בעיקר הליברלית. הודגשו מהחשיבה הפמיניסטית כחלק הגברי, וזאת מול הנשי שתשתחרר מהסטריאוטיפ

הסוציאליזציה והחקיקה כגורמים שישנו את מעמד האישה. הסדר החברתי נתפס עדיין כנתון, והשתלבות הנשים

בסדר זה היתה המטרה. במושג "מיגדר" טמון היחס אל ההבחנה בין המינים כהבנייה-חברתית, שמתמסדת

ויוצרת שיח וסדר חברתי "ממוגדרים". ההבניה הזו מוצגת כטבעית, כמולדת, ולכן כמובנת מאליה, ומכאן כוחה

בשיעתוק הסדר. הטיעון שהמיגדר הוא תוצר של הבנייה חברתית שומט את הטיעון האידיאולוגי לפיו הסדר

הקיים הוא אוניברסלי והכרחי. יש לבדוק את יחסי הקוחות המגדריים בהקשר ההיסטורי בו הם צמחו. עד עתה

השיח האקדמי והציבורי התעלם מהמימד המיגדרי שממסד סדר חברתי, כלכלי, פוליטי ותרבותי אשר מדכא

ומיהם הנהנים נוצר, מיהם הוא כיצד ולברר למבנה דה-קונסטרוקציה לעשות יש עתה נשים, אולם ומפלה

המדוכאים בסדר הזה ומהם המנגנונים המשעתקים אותו, וכך ניתן יהיה לשנותו ולבנות סדר חברתי חליפי.

ההסדרים המיגדריים שונים זה מזה לא רק בתקופות היסטוריות שונות אלא גם בחברות שונות וגם בתוך חברות

נתונות במקרה הישראלי, יש דמיון לחברות בתר-תעשיתיות אחרות, אולם למשטר המיגדרי בישראל יש גם אופי

מיוחד, ויש התנסויות מיגדריות שונות של נשים ממעמדות ומקבוצות נבדלים.

יש אמירה ע"י נשים בעבודה המבוססת על רב-תחומיות, ולכל המאמרים בו "מין, מיגדר ופוליטיקה" נכתב

משותפת. המאמרים והרשימה הביבליוגרפית בסופו מעידים על השינוי שחל בחברה בכלל ובאקדמיה בפרט: ממין

למיגדר. החוקרות מדווחות כי חווית הלמידה בכתיבת העבודה היתה "למידה בדרך של נשים", בה היתה אמפתיה

והבנה של מי שמוגדרת בשיח הדומיננטי כ"אחרת" ( מזרחית, פלסטינית), וגם התבוננות עצמית של "החזקות

(אשכנזיות, יהודיות, פרופסיונליות). לא כל הקולות הנשיים מיוצגים בספר זה, שכן "נשים" היא קטגוריה מגוונת

בגישתו אחיד אינו לנשים. הספר שיש הזהויות ממכלול אחת רק היא הנשית פנים. בנוסף, הזהות ורבת

התיאורטית, שכן קיים כבר חומר מחקרי רב בעולם ובישראל ונוסחו כבר תיאוריות חדשות ,רדיקליות, המתחרות

ביניהן. בכל המאמרים בספר יש הליכה בין הגלובליות לבין הלוקליות בחשיבה הפמיניסטית בישראל, שנעשית

תוך מפגש עם זרמים מקבילים בעולם, ועם זאת היא מעוגנת היטב בהקשר הלוקלי.

בישראל יש מספר קווי חיתוך חברתיים המלווים ביחסי שליטה ואי-שוויון ומהווים גורמים מעצבים של המציאות

הישראלית: המהפיכה הציונית יצרה את דמות "היהודי החדש", ע" פ הדגם הגברי של חלוץ, כובש אדמה, לוחם.

אזרחות היהודי) לבין לרוב רפובליקנית (המתייחסת אזרחות בין ניגוד שיוצר פוליטי סדר במקביל התמסד

ליברלית (למיעוט הפלסטיני), סדר הממסד יחסי אי-שוויון ותלות. הקונפליקט המתמשך מביא להאפלת הביטחון

והצבאיות על ערכים אזרחיים ונושאים חברתיים אחרים. זהו קונפליקט עמוס יחסי כוח, שליטה ודיכוי, והוא

להטמעת ופלסטינים). השאיפה הלאומיות (יהודים מהקבוצות אחת בכל המיגדר יחסי של גם מעצב גורם

המהגרים לישראל בקבוצות הדומיננטיות יצרה תרבות של יחסי כוח, ורק לאחרונה החלה החברה הישראלית

83

להתמודד עם תפיסות רב-תרבותיות, רב-עדתיות ורב-לאומיות. כל התהליכים הללו משפיעים על הסדר המיגדרי,

והוא אף מושתק על-ידם. המטרה של הספר היא להסביר כיצד מכונן הסדר המיגדרי בישראל ע"פ תהליכים אלו,

ומי יביא את השינוי.

התפיסה בספר היא שהסדר החברתי המיגדרי הוא סדר פוליטי: סדר המעצב וקובע את אופיו של החברה ואת

מיקומן של הנשים בתוכה. זוהי פוליטיקה הבנוייה על מנגנונים שונים של הדרה, וחשיפת המנגנונים הללו היא

חלק מקריאת תיגר פוליטית במטרה אחתגר, לפרק ולשנות את הסדר המיגדרי הדומיננטי, כשנשים הן שותפות

פעילות בתהליך זה. אז מה יש בספר?

אריאלה פרידמן – מצביעה על העליה במודעות הנשים בישראל לגבי קיומו של אי שוויון בין המינים. ולמרות.1

זאת, יש עדיין חוסר הזדהות של נשים עם הפמיניזם כתנועה, בעוד שהן מזדהות עם העמדות והדעות שמקורן

נובעת לא רק מהצבאיות והדתיות של החברה הישראלית אלא גם מתוך בגישה הפמיניסטית. ההתנהגות

תהליך פסיכולוגי: הנשים בארץ כבר התנסו בתופעות הקשורות בשוויון בין המינים: בתקופת היישוב היה

אתוס חברתי שדגל בשוויון, אולם השוויון בא לידי ביטוי רק בספרה הגברית אליה נאלצו נשים להתאים את

עצמן. נשים לפיכך חוששות שהגל הפמיניסטי החדש יוביל אותן לויתור נוסף על חלק מהוויתן. אחד הפתרונות

של הנשים לשינוי מצבן מבלי לשלם על-כך מחיר הוא פעילות בספרה הפרטית – הנשים פועלות לשינוי בהסדרי

חלוקת התפקידים ובמעמדן בבית. מנגד, נשים משמיעות קול ציבורי חזק בנושא האלימות נגד נשים ובפעילות

למען השלום.

חנה נווה – מציעה את הספרות העברית ואת ייצוגה של המציאות החברתית בכתיבתן של סופרות ישראליות.2

כשדה של קריאה חתרנית והתנגדות לסדר הגברי הדומיננטי, ובודקת איפה נפרצים הנרטיבים הקאנוניים

ואיפה נוצרים הנרטיבים האלטרנטיבים.

סילביה פוגל-ביז'אוי – מתוך ההנחה שניסיון הנשים מושפע במידה רבה ממקום המשפחתה בחברה, היא.3

שואלת על הפוליטיקה של המשפחה ועל האופן בו מקום המשפחה מכונן בחברה הישראלית. לטענתה, שני

של מוסדות דפוסים משפחתיים שונים בישראל: האינדיבידואליזציה הגוברת תהליכים סותרים מעצבים

החברה וגם של המשפחה, שהופכת להיות עניינו האישי של הפרט, כתהליך בו האישה מתפסת כיצור אוטונומי

וזכאית להשתתפות שווה בתחום הציבורי ובשוק העבודה, מול תהליך השמירה על הדפוסים המסורתיים

במשפחה, שבמסגרתה קיימת חלוקה מיגדרית של תפקידים וסמכויות והאישה מובנית קודם כל כרעיה וכאם.

כך, מרכזיות המשפחה ממוסדרת באמצעות המונופול הדתי על חוקי אישות ועל קביעת השייכות הלאומית

שיעתוק כדי החברתיים, תוך הגבולות על ושומרת לאומיים-אתניים גבולות יוצרת והאתנית. המשפחה

היחסים בין המינים.

בעולם העבודה ממשיך להתקיים בצורה עיקשת. היא.4 יזרעאלי – בודקת מדוע אי-השוויון המיגדרי דפנה

מבקרת את התפיסה שהמיגדר הוא תכונות של אנשים ורואה את המבנה הארגוני ואת תרבות העבודה ככאלה

שאינם נייטרליים מבחינה מגדרית: המיגדר טבוע בכל מוסדות עולם העבודה, עולם שנבנה על יסודות של יחסי

כוח והפחתת הערך של נשים ושל נשיות. נשים אמנן רכשו ידע וסמכות מקצועית באמצעות ההשכלה, אולם

הכוח והשליטה בארגונים נותר בידי גברים. היא יוצאת מהפמיניזם הרדיקלי וטוענת שהשגת השוויון בעבודה

דורשת את שינוי ההנחות עליהם מאורגן הסדר החברתי של עולם העבודה (ולא רק שינוי ברמת הפרט).

הנרייט דהאן-כלב – הפמיניזם המזרחי כתגובה לשלושה סוגים של חוויות דיכוי: דיכוי כנשים ע"י גברים,.5

כמזרחים ע"י אשכנזים וכנשים מזרחיות ע"י נשים אשכנזיות. הפמיניזם המזרחי הוא תוצר של התפכחות

מהאשליה שניתן לקדם את האינטרסים של המזרחיות במסגרות הפמיניסטיות המשותפות, ומתוך הצורך

לגבש סדר יום פמיניסטי מזרחי ייחודי.

מנאר חסן – מתחקה אחרי כבוד המשפחה בחברה הערבית ומנתחת את הפוליטיקה של הכבוד. המושכ "כבוד.6

המשפחה" הוא למעשה עסקת גזל כלכלית בה האחים מתחייבים להגן על אחותם תוך ויתורה על הזכות

שלה, ולכן רק קרובי הדם שלההמוצאלירושה. אישה המפרה את כללי ההתנהגות נתפסת כפוגעת במשפחת

רשאים לנקוט בצעד למחיקת הבושה. נוהג זה מאורגן במשפט ובתרבות השבטית, והיא מנסה להבין איך

למרות כפיפותה של החברה הפלסטינית לחוקי המדינה רצח על כבוד המשפחה עדיין מתקיים. לטענתה, יש

כאן חיבור של הפוליטיקה הפנימית של יחסי הכוחות בתוך החברה הערבית ופוליטיקת השליטה של המדינה:

השלטון בישראל מעודד את המבנה הפטריארכלי-חמולתי של החברה הפלסטינית תמורת שקט וציות של

החברה הפלסטינית. כך המדינה, תחת תירוץ של "הכרה בשונה" מפקירה את הנשים הפלסטיניות.

84

חנה הרצוג – בוחנת את סוגיית מיקומן של נשים בפוליטיקה ואת טיבה של הפוליטיקה של נשים. היא בוחנת.7

שמיסד מודרני עידן היסטורית. לטענתה, באותו בפרספקטיבה המגדרי הפוליטי הסדר בינוי תהליך את

לכאורה סדר פוליטי שוויוני, התמסדה גם ההבחנה בין הפרטי-ביתי לבין הציבורי, ונוצר סדר מיגדרי שהדיר

את הנשים מהזירה הפוליטית. היא מציגה את המנגנונים שמשעתקים את אי-השוויון המיגדרי בפוליטיקה,

מסבירה את הייצוג הנמוך של נשים בפוליטיקה הישראלית ובוחנת גם את הכוחות החברתיים שפועלים לשינוי

הסדר המגדרי, ביניהן הצמיחה של תנועת הנשים הפמיניסטית ואופן הפעולה של נשים בפוליטיקה.

כל פרקי הספר מנסה להציג פרספקטיבה ביקורתית של השיח המדעי אודות החברה הישראלית, וכולם מציעים

לראות בקשר בים מיגדר לחברה כציר מרכזי להבנת החברה הישראלית.

נשים בפוליטיקה ופוליטיקה של נשים/ חנה הרצוג

שאלת שוויון הנשים בפוליטיקה, שאלה מודרנית, עולה מהסתירה בין האידיאולוגיות הנאורות שדיברו על סדר

מן מעטים בידי נתוך היה השלטון מיגדרי. משחר ההיסטוריה אי-שוויון של המציאות לבין שוויוני חברתי

השכבות החברתיות המיוחסות. עקרון השיוך גבר לרוב על עקרון המיגדר, וכך למשל שושלות מלוכה באירופה

קיבלו על עצמן שלטון של מלכות בהעדר גבר יורש. ההיסטוריה הפוליטית-חברתית המודרנית היא במידה רבה

פרי מאבקם של קבוצות על הזכות להיכלל בסדר החברתי שהוצג כאוניברסלי. האם הנשים הצליחו במאבקן?

אילו מחסומים תרבותיים ומבניים עמדו בפניהן בדרך לשוויון פוליטי? האם כניסתן לזירה הפוליטית שינתה את

הזירה ואת החברה?

בעבקות המהפיכות הגדולות (המדעית, הדמוקרטית והמעמדית) צמח סדר כלכלי ופוליטי חדש, אולם נפקד ממנן

ולהיבחר לבחור שווה זכות הפוליטית, מתן ההשתתפות זכות הרחבת שעם קרה נשים. כיצד של מקומן

ואידיאולוגיה מוצהרת של שוויון עדיין היו הנשים האחרונות לקבל זכות בחירה והיבחרות, וגם כשקיבלו זאת לא

הגיעו לייצוג שווה בפוליטיקה הפורמלית? כדי לענות על כך יש לנתח את האופן בו התמסד הסדר הדמוקרטי

כסדר פוליטי חדש, וכיצד הוגדר מקומן של הנשים בסדר זה, ניתוח שמצביע על דמיון בתהליכי הדרת נשים בין

דמוקרטיות שונות בעולם, אך בכל זאת יש הבדלים בין ההזדמנויות הניתנות במערכות פוליטיות שונות ויש גם

שוני במנגנונים המדירים או כוללים נשים בפוליטיקה, כמו גם שוני בתרבות הפוליטית.

הרצוג מציעה ניתוח היסטורי של מקום הנשים במערכת הפוליטית הישראלית. נשים קנו את זכותן להצבעה

עם הבחירות הראשונות לאסיפת הנבחרים של היישוב המאורגן, זכות שנקנתה במאבק-1920פוליטית כבר ב

קשה של הנשים אך העמידה את הדמוקרטיה הישראלית בשורת הדמוקרטיות הליברליות. למרות זאת, ייצוגן של

נשים בפוליטיקה הישראלת נמוך ואינו עולה במידה רבה עם השנים. מהו ההסבר לכך?

מאבק הנשים להשתלבות ולשוויון הוליד את התנועה הפמיניסטית. שחרור האישה נתפס ע"י הוגי הפמיניזם

כשחרורו החברה. " סופרג'סטיות" – אלו הנאבקות למען זכות בחירה. הפמיניזם כתנועה עממית צמח בשנות ה

והפך לכוח העיקרי שמניע את הפוליטיקה של נשים. הפמיניזם מכיל שורה של פרדוקסים: תביעת שוויון בין-60

המינים, שכולל בתוכו את ההבדלים בין המיגדרים, שאיפה לשוויון תוך גיוס סולידריות קבוצתית המבוססת על

מין, מעוניין בהכרה נשית באחדותן אך תובע להכיר בשונות הקיימת בין נשים, ותובע מודעות מיגדרית כבסיס

לפעילותו אך גם תובע את ביטול חלוקת התפקידים החברתיים המובנים על-בסיס מיגדר.

מיגדור הסדר החברתי – פוליטיקה זה עניין לגברים בלבד?

במרבית החברות הדמוקרטיות המערביות ייצוג הנשים בפוליטיקה נמוך מחלקן באוכ'. גברים נתפסים כיצורים

ציבוריים-פוליטיים ונשים כיצורים ביתיים, א-פוליטיים. תפיסה זו, הרואה את ההבדלים בין המינים כמולדים

ולכן כטבעיים, נעוצה בצמיחתו של הקפיטליזם ועליית הבורגנות שכוננה את הסגרת החברתי המערבי החדש, סדר

ונורמות. תהליך מוסדות, חוקים נקבעו לה והציבורית, ובהתאם הפרטית בין הספרה בו התנסדה ההבחנה

, עם התגבשות הארגונים הפוליטיים המודרניים-19ההבחנה בין הציבורי לפרטי הגיע לשיאו מאמצע המאה ה

(כמו מפלגות ואיגודים מקצועיים). צומחות נורמות ליברליות והמשרה הפוליטית מוגדרת כפונקציה של כישורים

הארגונים למיסוד את המסגרות המסורתיות. במקביל שאיפינו שיוך או ייחוס של כפונקציה ולא והישגים

הפוליטיים המודרניים שהם, לכאורה, אוניברסליים ופתוחים לכל, מתמסדת הספרה הפרטית, כשבמרכזה עומדת

המשפחה ומשמעות המיסוד הזה היא הכנסת האישה לבית. ההנחה לקיומן של שתי ספרות נפרדות מתבססת על

85

הנחה פונקציונליסטית בדבר ביסוס כל אחת מהן על עקרונות שונים של ארגון חברתי ויעודן לפונקציות חברתיות

שונות: הספרה הציבורית מיועדת לספק צרכים כלכליים ופוליטיים, תוך כינון יחסים רציונלים, פורמליים ועם

מאפיינים של קידמה, והספרה הפרטית נתפסת כתחום החיים האנטימיים תוך כינון יחסים של הדדיות, דאגה

ורגש, כללי התנהגות שנתפסים כמאפיינים את הקהילה המסורתית ואת עולם העבר. מכיוון שהספרה הציבורית

מזוהה עם כל מה שמאפיין את העולם המודרני-תעשייתי, היא זוכה ליותר יוקרה וכוח. ההבחנה בין הספרות

נלווית להבחנה הדיכוטומית בין המינים, כשהתחום פרטי-ביתי נמצא ברשות האישה, והציבורי ברשות הגבר.

ההבדלים הביולוגיים בין המינים משמשים לצידוק ההבדלים בתפקוד החברתי כטבעיים. כך נוצרת לא רק חלוקת

תפקידים מיגדרית אלא גם חלוקה בלתי-שוויונית של כוח ויוקרה. הסדר הפוליטי שהתמסד נקבע ע"י גברים,

והעניין שנמצאים בספרה הציבורי. נשים נשארו מחוץ למיסוד התחום הפוליטי, לעולמות התוכן כפוף והוא

כבולות לעשייה בתחום הביתי ולנורמות שלו, שנתפסו כבלתי רלוונטים לפוליטיקה. באופן זה, בדיוק כשהסדר

ולשוויוני לכאורה, מתרחש תהליך המיגדור של העולמות החברתיים והפוליטיקה החברתי הופך לאוניברסלי

מתמסדת בסדר גברי המדיר נשים, כך שרעיון השוויון האוניברסלי נפגע.

ההבחנה בין הספרה הציבורית והפרטית ממשיכה להתקיים כתבנית חשיבה תרבותית דומיננטית. כניסת נשים

לתחום הציבורי- פוליטי נתפסת בחברה ולעיתים על-ידן ככניסה לתחום לא להן, ולכן הן נתפסות ככאלו שאינן

כלכלית לפעילות שנכנסו מנשים מצפה מלכתחילה. החברה לכך המתאימים ובמשאבים בעמדות מצויידות

ופוליטית להמשיך לתת עדיפות לתפקידיהן המשפחתיים. התפיסות התרבותיות הללו קובעות את ההעדפות של

שני המינים והופכות לגורם שמדכא את סיכויי הנשים לקידום בתחום הציבורי ובפוליטיקה. נשאל, כיצד נשים

בישראל מתמודדות עם התפיסה התרבותית לפיה הפוליטיקה היא עניין לגברים, ובאיזו מידה קריאת הפמיניזם

לביטול הגבולות בין הפרטיל בין הציבורי חדרה ושינתה את השיח הפוליטי בישראל?

) דרך הפמיניזם הליברלי – בחינת המערכת הפוליטית שהתמסדה בעידן1יש שתי דרכים לענות על שאלה זו: (

המודרני ובחינת שאלות בדבר הפעילות הפוליטית וחלקן של הנשים בפוליטיקה: שאלות על טיבם של המחסומים

המונעים כניסת נשים לפוליטיקה, המאפיינים החברתיים של נשים שנכנסות לפוליטיקה וכו'. מדובר במחקר שלא

חולק על עיקרי הסדר החברתי הקיים אלא מבקש לשנות באמצעות סוציאליזציה וחקיקה את התנאים היוצרים

) דרך הפמיניזם הביקורתי – דרך שמבקרת את עצם הגדרת הפוליטיקה2אי-שוויון והאפליה בהזדמנויות לנשים. (

וגבולותיה, וטוענת שהגדרה הדיכוטומית של העולם המיגדרי מתעלמת ממסורת ארוכה של עשייה פוליטית שלא

וכו'. היא גם שואלת מיהם הכוחות במסגרות הפורמליות: תנועות חברתיות, ארגונים התנדבותיים אזרחיים

גישות של במבחר לשנות? מדובר פועלים כיוונים הם ולאילו הפוליטי על הסדר תיגר החברתיים הקוראים

ביקורתיות, החל מפמיניזם מרקסיסטי וכלה בגישות פ"מ. כאן מדובר בפוליטיקה שנשים עושות שאינה נראית

בפוליטיקה) בפוליטיקה (המדגישה את הייצודג של הנשים בוחן את שתי הסוגיות: נשים ומוערכת. המאמר

ופוליטיקה של נשים (המדגישה את עצם הפעילות של הנשים).

ייצוג נשים במבנה הפורמלי של הפוליטיקה הישראלית – תמונת מצב

בכינון יקחו חלק ונוסדה בתקופת היישוב. ניתן היה לצפות שנשים המערכת הפוליטית בישראל היא חדשה

האידיאולוגיה במסגרת המינים בין השוויון רעיון את אימצה העבודה כשוות. תנועת הפוליטיים המוסדות

הסוציאליסטית שלה. הנשים היהודיות ממלאות את החובה האזרחית הראשונה במעלה בישראל: שירות בצבא.

עם השנים גברה התעניינות הנשים היהודיות בפוליטיקה, דבר שניתן לראות בעליה בשיעור השתתפותן בבחירות

ובחברות במפלגות. ובכל זאת, ייצוגן של נשים יהודיות בפוליטיקה הישראלית הוא נמוך, והנשים הפלסטיניות

נעדרות ממנה כמעט לחלוטין. במרבית ממשלות ישראל כיהנה רק אישה אחת, שיעור ייצוג הנשים בכנסת לא עלה

נבחרה לראשונה אישה פלסטינית, מטעם מר"צ.-15 ולא ניכרת מגמה של עלייה בייצוג זה. רק בכנסת ה11.6%על

97 ל50', אולם ברשויות הערביות המצב עדיין בכי רע. בין 69ביצוג הנשים ברשויות המקומיות ניכרת עליה משנת

נשים כראש רשויות מקומיות, אולם רובן לא נבחרו בבחירות אלא כיהנו מתוך אילוצים. בבחירות ב9כיהנו רק

היה שינוי כשגדל מספר המועמדות ושתי נשים נבחרו לראשונה לעמוד בראש ערים גדולות. השינוי היה בדרך-98

הכניסה של נשים לרשויות המקומיות: דרך מפלגות חדשות, מקומיות ועצמאיות, שבחלקן הנשים היו מיוזמות

הרשימה. בכל המפלגות בארץ ייצוג הנשים נמוך משיעור חברותן במפלגה, דפוס שנשבר בחלק מהמפלגות מאמצע

. מכל הנתונים רואים שייצוג הנשים עולה ככל שיש פחות סמכות פוליטית לגוף הפוליטי. נשים לא-90שנות ה

נמצאות בעמדות הצמרת ובתפקידים בעלי עוצמה בהם נקבעים המדיניות וההחלטות.

נשים, מבנה פוליטי ומבנה הזדמנויות

86

בספרות מוזכרים שלושה גורמים מוסדיים כגורמים שמשפיעים על סיכויי נשים להיכנס לפוליטיקה, אותם נבחן

בפוליטיקה הישראלית הממוסדת:

– שלושה גורמים פנימיים משפיעים על ייצוג הנשים – האובייקט הנבחר (מפלגה או יחיד), שיטת הבחירות.1

גודל האיזור (מספר המושבים הפתוחים לתחרות בכל איזור) ומידת היחסיות (ההקצאה של קולות למושבים).

נשים נוטות להצליח בשיטת בחירות יחסית רובית, בה נבחרים מספר גדול של מועמדים מכל איזור. במערכת

בה מתחרות מפלגות ארציות יש לנשים את הסיכויים הטובים ביותר. מכאן, השיטה שהיתה נהוגה בישראל עד

' היתה הנוחה ביותר לנשים, אולם עדיין, מיעוט ייצוגן של נשים מחייב אותנו לחפש גורמים אחרים.96בחירות

בבחירות איזוריות (מועמד אחד מכל איזור) סיכויי הנשים נמוכות באופן ברור משיטת הבחירות היחסית

(יישום שיטה כזו בישראל רק תרע את מצב הנשים). בתרבות הפוליטית הישראלית הנשים עדיין נחשבות

כמגזר, למרות שהן בפועל רוב באוכ'. מיעוט ייצוגן בפוליטיקה נתפס כבעיה של קבוצת אינטרס חלשה ולא

' חשפה את96כבעיה ערכית בדמוקרטיה הישראלית, של נשים וגברים יחדיו. שיטת הבחירות הישירה של

העובדה שסדר החום הפוליטי בישראל לא מאפשר דיון מעמיק בשאלות של שוויון חברתי. שאלות חברתיות

מוכפפות לסדר היום הלאומי הרחב שעוסק בעיקר בביטחון. הבוחר בשיטה הישירה ביטא בבחירות לראשות

הממשלה את עמדתו בסדר היום הלאומי ובבחירות לכנסת את צרכיו החברתיים וזהותו הפרטיקולרית. האם

השיטה הזו מפלסת דרך גם למפלגת נשים? נחזור לשאלה זו אחרי בירור מרכיבים נוספים.

– אחד ההסברים להצלחה הנמוכה של נשים בפוליטיקה הישראלית למרות הבחירות המערכת המפלגתית.2

היחסיות קשורה לאופן גיוס המועמדים למפלגות והשיטות למיקום ברשימות – ברוב המפלגות בישראל לא

היו דפוסי גיוס דמוקרטיים פתוחים, ודפוס פעולתם של מרכזי המפלגות הקשו על כניסת נשים (אולם בחלק

מהמפלגות היתה מסורת של ייצוג סמלי לנשים). כמו בעולם, ככל שעלו בהיררכיה ומספר המשרות הצטמצם,

כך גדלה התחרות בתוך המפלגה וידן של הנשים היתה על התחתונה. במרבית המפלגות היה יצוג גדול יותר

לשכה). אולם, תהליכי בגופים המצומצמים (מזכירות נמוך בגופים הרחבים (ועידה, מרכז) וייצוג לנשים

המפלגה של והמצומצמים הרחבים הגופים בין בייצוג זו. הפער תמונה שינו במפלגות הדמוקרטיזציה

, אולם נשמרו ההבדלים ברמת היצוג בין המפלגות: במפ"ם וברץ-90הצטמצם ברוב המפלגות באמצע שנות ה

, ובליכוד נשמר הדפוס הישן אך הצטמצמו ההבדלים:15%, במפד"ל 20%שיעור הנשים היה שליש, בעבודה

למזכירות המפלגה. בחלק מהמפלגות היתה זו קריאה פורשת להצביע עבור נשים כדי לקדם-8% למרכז ו10%

את השוויון במפלגה.

גם הרחבת מעגל הבוחרים שקובעים את הרכב הגופים הפוליטיים גברו הקולות שתבעו שיריון של נשים,

בעיקר ברשימות לכנסת. המתנגדים טענו שזה נוגד את הדמוקרטיה וגם מציג את הנשים כמי שלא הגיעו

לתפקיד בזכות כישוריהן. בנוסף, הבוחר סומך על השיריון ולא מצביע לנשים, וכך נשים מקבלות פחות קולות

משהיו מקבלות ללא שיריון. התומכים טוענים שהדרך היחידה לשינוי חברתי היא קיומו של מנגנון ממוסד של

הבטחת ייצוג. הבטחת הייצוג נתפסת כרשת ביטחון ואמצעי זמני, כשהתביעה היא לייצוג שוויוני של גברים

ונשים. בכל המדינות בהן הושג שיפור בייצוג הנשים בפוליטיקה הוא הושג באמצעות הפעלת מנגנון כלשהו של

הבטחת ייצוג.

– במרבית מדינות מערב אירופה, מפלגות השמאל קידמו נשים יותר מהמפלגות תרבות פוליטית מפלגתית.3

השמרניות. גם בישראל מידת הייצוג השתנתה ממפלגה למפלגה: במפלגות השמאל היה לנשים יצוג גבוה יותר

המפלגה היתה ביותר, ומפ"ם השוויונית היתה הדתיות. ר"צ והמפלגות הימין, המרכז במפלגות מאשר

הראשונה שהחליטה להבטיח ייצוג שווה לגברים ולנשים. במהלך כל השנים הגיעו מרבית חברות הכנסת מגוש

היתה מסורת להבטיח את-9השמאל. ההקצנה הדתית תרמה לירידת ייצוג הנשים במפד"ל (לפני הכנסת ה

של כוחן עליית העולם. עם זה חלק מתפיסת נשים בחירתה של אישה אחת), ובמפלגות החרדיות העדר

מהמושבים בכנסת חסומים20%המפלגות הדתיות נוצרת חסימה בפני נשים בחלקן של מפלגות אלו בכנסת (

מלכתחילה עבור נשים). אולם, יחס המפלגות לנשים לא משקף את ההעדפות הפוליטיות של הנשים עצמן –

נשים נוטות להיות שמרניות יותר מגברים (אם כי דפוס זה השתנה בחלק ממדינות המערב). בישראל לא נמצא

נטו נשין יותר מגברים לתמוך בשמעון פרס ובעבודה. ככל96קשר משמעותי בין מין להצבעה, אולם בבחירות

שסטטוס האישה גבוה יותר וגילה צעיר יותר, כך עולה העדפתה לגוש השמאל. זה מצביעה על מוקדי הצמיחה

של תרבות פוליטית פמיניסטית.

האם לנשים יש אינטרס כקבוצה?

87

שלושה סוגי טיעונים לשילוב הנשים בפוליטיקה הפורמלית:

. נשים הן קבוצת אינטרס שחייבת להשתתף בתהליך קבלת ההחלטות)1(

. החברה תרוויח מהכללת הנשים ועולם הנשים בזירה הפוליטית הפורמלית)2(

. תת-ייצוג פוגם ברעיון הדמוקרטי של שוויון וצדק)3(

הטענה שנשים מהוות קבוצת אינטרסים שנוייה במחלוקת. ביסוד הדמוקרטיה עומדים העקרון הפרוצדורלי-

פורמלי של בחירותחופשיות והעיקרון הליברלי שנועד להבטיח את זכויות הפרט והמיעוטים. שני עקרונות אלו

מניחים את עיקרון האוניברסליות: כלליות בניגוד לפרטיקולריות (כלומר, מה שיש לאזרחים במשותף במקום

במה הם שונים זה מזה), ומובן נוסף לאוניברסליות – החוק והכללים זהים לכולם ועוורים להבדלים בין פרטים

צרכים שונים, יש לקבוצות היא מיתוס. במציאות מציינות שהאוניברסליות שונות ביקורות וקבוצות. אולם

היסטוריה שונה, הזדמנויות שונות, וגם ביחס לנשים – חלוקת התפקידים בין המינים שחופפת גם את ההבחנה

בין הספרה הפרטית והציבורית יוצרת אי-שוויון בין גברים לנשים בתחומי חיים שונים, כולל נגישות שונה של

נשים לעמדות כוח. התביעה לאמץ את נק' הראות הכללית, שהיא למעשה עמדת הקבוצה הדומיננטית (במקרה זה

הגברים) משתיקה ודוחקת לשוליים את האינטרסים של קבוצות חלשות. כך, התפיסה האוניברסלית גורמת לכך

שנשים לאו עצמן כקבוצה בעלת אינטרסים פוליטיים עד להתעוררות הפמיניסטית. גם בישראל, לנשים לא היתה

תודעה קבוצתית חזקה, בשל המבנה החברתי הנורמטיבי שניתב אותן לתחום הפרטי, כך שבפועל הן מהוות

קבוצה חלשה בזירה הפוליטית.

התביעה לשילוב הנשים בפוליטיקה הפורמלית מכילה את ההנחה שלנשים יש אינטרס שלהם שהוא אף שונה

ומנוגד לאינטרסים של הגברים. מכאן על הנשים לייצג את עצמן ולהיות חלק מתהליך קבלת ההחלטות.

לנשים? יש הנוגעים נושאים מיוחדים לייצג נשים על אותו? האם מגדיר ומי נשים של אינטרס אולם, מהו

מחלוקות בנושא. חברה, כמו הגדרות של זהות וצרכים, היא מערכת בלתי-פוסקת של מו"מ. עצם השיח ובירור

האפשרויות השונות הם לב השיח הפוליטי והדרך הדמוקרטית, ומה שחשוב זה שקול הנשים יישמע במו"מ הזה

,ויהיה מגוון ככל האפשר כדי להביא לביטוי צרכים מגוונים של נשים רבות. עתה יש לבחון את התרבות הפוליטית

שהתעצבה בישראל ביחס לזהות הנשים, את הרלוונטיות שלה לפוליטיקה ואת מידת יכולתה להשתתף בזירה

הפוליטית.

תרבות של הכללה והדרה בישראל

בחברה הישראלית יש כמה מרכיבים שמניחים את התשתית להדרת נשים מפוליטיקה, והם גם הבסיס להכללה

הסימבולית שלהן בה, הכללה שלמעשה מנטרלת את כוחן של הנשים בפוליטיקה הממוסדת.

– האמונה העמוקה שישראל מציעה שוויון הזדמנויות מגדרי ניזונה מההיסטוריה מיתוס השוויון המיגדרי.1

היישובית שבנתה את מיתוס החלוצה והלוחמת, מספרי הסוציולוגיה שהעלימו את מאבק הנשים על זכות

היישוב, מהאידיאולוגיה בתקופת עוד הפוליטית נפרד מהזירה בלתי חלק שהיו הנשים בחירה, מארגוני

השוויונית של הקיבוץ שהעלימה את חלוקת התפקידים המיגדרית בקיבוץ, מגילת העצמאות השוויונית, מגיוס

נשים עצמן כראש-ממשלה. מכאן, לא ראו אישה של שימושה מעובדת וגם בנות בצה"ל ושירות החובה

כמופלות ע"י המערכת ולא פיתחו דפוסי התנהגות פוליטיים שונים משל גברים. היתה התנגדות לרעיונות

פמיניסטיים שהוצגו כמפירי קונצנזוס, ארגוני הנשים במפלגות יצרו אשליה ש"הנושאים נמצאים בטיפול"

והתלות בסדר היום הגברי נתפסה כמובנת מאליה. נמצא כי בישראל אין פער מיגדרי בהתנהגות הפוליטית של

נשים וגברים ושנשים לא מגלות העדפות פוליטיות ייחודיות – ומכאן פוחת כוח המיקוח הפוליטי של הנשים:

הן אינן קבוצה שהפוליטיקאים טורחים לחזר אחריה ואחרי צרכיה. יש מרכיבים נוספים בתרבות הישראלית

שתמכו בהעדר הפער המיגדרי:

– הפוליטיקה נתפסת כתחום גברי במסגרת תבנית החשיבה שמחלקת את העולם לפרטי עולם בינארי ממוגדר.2

ולציבורי, לגברי ולנשי. שוליות הנשים בזירה הפוליטית יובאה ממזרח ומרכז אירופה ע"י העילית בונת האומה,

לכן הזכות לבחור ולהיבחר הוענקה רק לאחר מאבק. כשהתחולל מאבק זה חוגים רבים בישוב הטילו ספק אם

נשים זכאיות לבחור ואם הן בעלות הכישורים המתאימים לבחור ואף להיבחר. החוגים הדתיים איימו אף

לפרוש מהיישוב המאורגן. מכאן, שנשים לא נחשבו כגורם שיש להתחשב בו – לא כמעניק לגיטימציה ולא ככוח

פוליטי. הן לא נתפסו כחלק אינטגרלי מהעולם הציבורי, ושייכותן לחברה נבעה מהיותן אמהות, רעיות ובנות

האישה, זכויות שיווי וחוק הביטחון שירות לכאורה, חוק ביותר השוויוניים החוקים גברים. בשני של

האימהות היא שמקנה לנשים מעמד אזרחי שווה אך היא זו שגם דוחקת אותם לשולי העולם הציבורי –

88

הראשון פוטר נשים נשואות והרות משירות צבאי, והשני הוצדק לא במונחים של זכות אזרחית טבעית אלא

ב"מילוי חובתה וזכותה של אם עברייה בטיפוח הדור הצעיר בארץ וחינוכו". למרות שנשים נכנסות לשוק

העבודה ולתחום הציבורי, הגבולות המגדריים ופערי ההכנסה היוקרה והכוח נשמרים. נשים השתלבו במערכת

הפוליטית כמעט רק באמצעות ארגוני הנשים שהיו מסונפים למפלגות.

– לשתי החברות יש מסורת פטריארכלית מושרשת. הדרת הנשים התרבות היהודית והתרבות הפלסטינית.3

מהתחום הציבורי בשתי התרבויות נתמכת בחשיבות המרובה הניתנת לאישה בתפקידיה הביתיים. ביהדות

נעשתה ההדרה בעיקר באמצעות ההדרה מעולם ההשכלה הדתית. במסורת הערבית ההדרה מתבססת בעיקר

על מושג הכבוד והבושה – האישה מצייתת לקוד ההתנהגות המצופה ממנה (התביעה לצניעות ולטוהר מיני),

ובכך היא שומרת על שלמות היחידה הפטריארכלית. התכנסותה בתחום הפרטי מאפשרת לה לשמור על הקוד

ההתנהגותי.

דת למדינה.4 בין ומדינה, שמעוגנת בהסכמי הסטטוס- קוו, העדר הפרדה דת בין לאי-ההפרדה – ההחלטה

גופים דתיים. בידי ולהפקדתם הביאה להפקדת מרבית סמכויות המדינה בסוגיות הנוגעות לחוקי אישות

לנשים אין חלק בקביעת השיטות הדתיות והן נכבלות במסגרת פטריארכלית ומורחקות מהשתתפות בחיים

הציבוריים וממתן שירותי דת, בחסות חוקי המדינה. נשים אינן יכולות להשתתף במועצות הדתיות שהן גופים

ציבוריים. לאחרונה הנשים השיגו באמצעות בג"ץ זכות להשתתפות במועצות הדתיות, אך בישובים מעטים

החילו את ההחלטה האוסרת הדרת נשים. מפלגות דתיות מתנגדות לאפשר התשבות בתנאים הסוציו-כלכליים

של נשים הפונות לועדות המאשרות הפלות. הניסיונות לעגן את שוויון האישה בחוקי יסוד נהדפים אף הם ע"י

המפלגות הדתיות. זכות האישה לשוויון מוכפפת לערכי הדת הפטריארכלית בכל הנוגע למעמדה האישי. מיותר

ייצוג וחרדיות (למעט במפד"ל, שהוסיפה אישה לרשימתה בכנסת האחרונה) אין לציין שבמפלגות דתיות

לנשים בכנסת.

– המיליטריזם הישראלי מצד אחד, והאדרה של המשפחה והמשפחתיות מהצד הקונפליקט הערבי-ישראלי.5

השני. חוקרות הצביעו על כך שהדרת נשים מהסדר "האוניברסלי" כביכול מתאפשרת בשל המקום שהמשפחה

מקבלת בחברות לאומיות, ובפרט בחברות הנמצאות תחת איום ביטחוני. למשפחה יש תפקיד חשוב ביצירת

המשפחה קיבלה תפקיד חדש – יצירת-19הקולקטיב ובשמירה על לכידותו. עם צמיחת הלאומיות במאה ה

ההמשכיות הלאומית, שהפכה למטרה בפני עצמה, ועימה החזקו המנגנונים להכפפת נשים לגברים ולמטרות

מועצם כזו תרבותית האומה. בתפיסה הקולקטיב - כאמהות את כמייצגות נתפסות הקולקטיב. הנשים

מיקומן של הנשים בספרה הפרטית. יש כאן תחושה חזקה של שייכות ותרומה לקולקטיב, שמטשטשת את

המימד המפלה מאחורי חלוקת התפקידים הממוגדרת.

לתפקידים ודחיקתן מפוליטיקה הנשים להדרת במקביל בולטת במלחמה בחברה הצבא של מרכזיותו

מסורתיים. הצבא הוא מוסד גברי והוא אחד ממוסדות השיעתוק המיגדרי העיקריים בחברה הישראלית.

רק לא גם תרבותית: גברים ריבודית אלא רק לא השפעה יש האזרחיים לחיים למעבר הפתוח מהצבא

מצליחים לתרגם את שירותם הצבאי לעמדות טובות יותר בשוק הכלכלי והפוליטי, אלא הם מעבירים את

דפוסי החשיבה שלהם תוך כדי. כך, גם בחברה האזרחית קיים הסדר הצבאי הממוגדר, והוא מעצים תפיסות

סקסיסטיות הקיימות ממילא.

ניתנת עדיפות בו למייצגי התחום הפוליטי מאבד את האוטונומיה שלו לטובת שיקולי צבא וביטחון, וכך

בין הגבולות טשטוש את מחזקים והצבאית הפוליטית האליטה בין והחפיפה הללו. הקשר השיקולים

הפוליטיקה לבין הצבא. דפוס החשיבה הצבאי השולט בהחלטות הפוליטיות יוצג ע"י גברים וזוהה בתחום

הגברי. בשל אופיו הממוגדר של הצבא, נשים לא נתפסו בו כמייצגות את השיח הביטחוני. עבור גברים היוצאים

מהצבא הפוליטיקה היא אחד ממסלולי הקריירה הפתוחים ביותר, אולם לא כך עבור נשים.

הכפפת שיקולים שונים לשיקולי ביטחון היא אחד הגורמים הבולטים לדחיקה לשוליים של נושאים חברתיים

שונים שבתחומי העיסוק הנם יש בד"כ ריכוז גבוה של נשים: בריאות, חינוך ורווחה. השיח הפוליטי הישראלי

חוסם התארגנויות של נשים המבקשות לקדם נושאים הקשורים למעמד האישה.

לנשים בשתי כי והסולידריות הלאומית הנדרשת מהנשים מונעת את ההבנה יהודים לערבים בין האיבה

בעשור האחרון, עם התחזקות לקידום מעמדן. רק במאבק פעולה צורך בשיתוף יש הקבוצות הלאומיות

התנועה הפמיניסטית, גברה המודעות לקשר בין הנימוק הביטחוני לבין מעמד האישה ונולדו תנועות נשים

89

לקידום המאבק לשלום ולשת"פ בין נשים יהודיות ופלסטיניות בישראל.

בצבת מנגנוני ההכללה וההדרה

– נשים תמיד זכו לייצוג סמלי בפוליטיקה הישראלית, וכך נבנה המיתוס של מערכתנשים בפוליטיקה הפורמלית

פתוחה ושוויונית. מצד אחד יש הכרה בנשים בקטגוריה חברתית (בישראל יש מדיניות רווחה הדואגת לנשים),

ומנגד החקיקה המתקדמת ביחס לנשים נובעת מתפקידן המסורתי של נשים כאמהות וכרעיות, על רקע החשיבות

שמייחסת החברה הישראלית למשפחה ולדמוגרפיה, ולא מתפיסות של שוויון אזרחי. התארגנות נפרדת של נשים

זכתה להכרה ולעידוד, אך לא כך פעילות כבסיס לתביעות פוליטיות. התפיסות שמכירות בנשים ודוחקות אותן

לשוליים כבר נסקרו: העולם הבינארי, האתוס הלאומי והדתי, צרכי הביטחון והמשפחתיות.

במרבית המפלגות יש ארגוני נשים. לצד ההסתדרות יש את נעמ"ת. המבנה הזה משקף את התפיסה הבינארית של

העולם הציבורי הכללי לצידו בנפרד מצוייה מובלעת של נשים. ארגונים אלו יכלו לשמש בסיס להשגת עוצמה

פוליטית לנשים, אולם הם הפכו למנגנון המנתב נשים לפעילות במובלעות נפרדות מהפעילות השוטפת במפלגה.

התפיסה היתה שנשים הם מיעוט שצריך לקבל ייצוג סמלי. הנשים במפלגות התחרו זו בזו על המקום הסמלי

שיועד להן במקום להתארגן יחדיו כדי לקדם את הגדלת הייצוג. מנהיגות ארגונים אלה שימשו כשומרות הסף

למעבר בין המובלעת הנשית לממסד הגברי. הן היו "ההוכחה" שהמערכת פתוחה בפני נשים. מחלקות הנשים

במפלגות היו תלויות לחלוטין במימון, פיקוח ומינוי המפלגה. כשהן נכנסו לרשימות לכנסת, ציפו מהן לייצג את

עמדת המפלגה ולא את עצמת ארגון הנשים. בתוך הארגונים, הנשים עסקו בעיקר בתחומים מסורתיים שהוגדרו

נשיים – סעד, רווחה, בריאות וחינוך. לא היתה לגיטימציה לפעילות שלהן כקבוצת אינטרסים, והיתה ציפיה

לנאמנות מציגן לאינטרס המפלגתי על-פני " אינטרסים פרטיקולרים" של קידום מעמדן (כך, למשל, התארגנויות

בין נשים ממפלגות שונות נתפסו כלא-לגיטמיות גם ע"י הנשים עצמן).

לנשים היתה דילמה ביחס לזהותן הפוליטית – אם בחרו לפעול כמייצגות המפלגה הן מצאו עצמן מקוטלגות

"כנשים" ומנותבות לתפקידי נשים מסורתיים, ואם בחרו להתארגן על בסיס מגדרי הן נדחקו לשוליים עוד יותר.

תביעות הנשים נוסחו במונחים של אם, רעיה, מפרנסת שניה, רטוריקה שחיזקה את תבנית החשיבה הבינרית ואת

שוליותן של נשים במערכת הפוליטית. כך, ארגוני הנשים היו אמצעי להכללת נשים בזירה הפוליטית, ובו זמנית גם

פמיניסטיים למוקדים במפלגות הנשים ארגוני הופכים האחרון לשוליים. אולם, בעשור לדחיקתן אמצעי

ומאמצים עמדות ביקורתיות כלפי מפלגותיהן, כבסיס כוח וארגון של מסרים פמיניסטיים.

– משמעות הפוליטיקה של נשים (פוליטיקה פמיניסטית) היא התביעהפוליטיקה של נשים במערכת הפורמלית

להכיר בנשים כקטגוריה חברתית הסובלת מאפליה ומקיפוח, תביעה מהחברה להכיר בסדר החברתי הממוגדר.

הנשים של הפעולה דפוסי את שעיצבה היא זמנית בו וכמדירה כמכלילה התרבות של בישראל, הדואליות

בפוליטיקה. הנשים היו בפוליטיקה, אך לא בהכרח ניהלו פוליטיקה של נשים. נכון שנשים בכנסת עסקו בועדות

ובתחומים בנושאים "נשיים", אולם הם פעלו כך כבודדות, מתוקף תפקידן הרשמי ובכפוף לסדר היום הדומיננטי

הגברי. העדר המודעות לסדר החברתי המיגדרי עשה את הנשים בעשייה הפוליטית לשותפות השיעתוק של הסדר

הקיים.

האם צמחה בישראל פוליטיקה חדשה של נשים בתוך המערכת הקיימת, ומה ניתן ללמוד ממנה?

הרחבת גבולות הפוליטיקה

– ההבנייה הדיכוטומית של הפרטי מול הציבורי הביאה להדרת נשים מהתחרות הפוליטית במבנהתנועות נשים

הפוליטי והארגוני הפורמלי, כששורה של דפוסי התארגנות ועשייה לא הוגדרו כפוליטיים. התחום הבולט ביותר

הוא תחום הפעילות הוולנטרית. פעילות זו נתפסה כהרחבה של הפעילות הביתית, וככזו הוגדרה כהולמת את

הנשים: נתינה שלא למטרות רווח, עזרה ודאגה. כמו בחברות אחרות, גם בארץ נשים שלא ראו בפוליטיקה כזירה

מתאימה להן מצאו בפעילות ציבורית-התנדבותית מקום להגשמת מטרותיהן. מהמחקר הפמיניסטי של העשייה

הוולנטרית רואים כי הנשים בחברות מערביות יזמו את המדיניות החברתית שעסקה בחינוך, בריאות ורווחה,

ופעילותן הניחה את התשתית למדינת הרווחה. אולם, פעילותן נעשתה בשדה ההתנדבותי-נשי ולכן לא הוגדרה

כעשייה פוליטית. פעילות הנשים נותבה לתחומים בהם לגברים לא היה עניין, היא לא היתה כרוכה בתחרות

ישירה על עמדות כוח ומשאבים ולא היו בה תביעות לעמדות כוח ושותפות בקבלת החלטות. ארגוני הנשים אף

שחררו את הגופים הפוליטיים הגבריים מטיפול בנושאים "הנשיים".

בישראל, הביטוי הקיצוני של דחיקה זו לשוליים נמצא בארגוני הנשים ההתנדבותיים הממוסדים, הקשורים לרוב

למסגרות מפלגתיות מובהקות (כמו נעמ"ת). ארגונים אלה קידמו נשים וסייעו להן כאמהות, ובהשראת פעילותן

90

ולילדים. הפעילות נעשתה מתוך הסכמה לתפקיד המסורתי של לנשים ודאגה ודפוסי טיפול מוסדו שירותים

הנשים כאמהות, רעיות ומפרנסות שניות ולא במונחים אזרחיים. עשייתן לא נתפסה כפמיניסטית על-ידן והיא לא

הוגדרה ככזו – היא לא קראה תיגר על הסדר המיגדרי בחברה ובפוליטיקה.

לאחר השגת זכות הבחירה הבינו הנשים כי החוק אינו מספיק כדי להתמודד עם אי-השוויון המיגדרי. בשנות ה

צמחו ארגוני שטח פמיניסטיים שהעלו נושאים רבים וחדשים על סדר היום החברתי: דובר על שחרור עצמי-60

רפורמות ושינויים בחברה הקיימת, על חלוקת העבודה המגדרית ועבודה במשק הבית ללא שכר. תנועת הנשים

קשרה בין אי-השוויון בבית לבין אי-השוויון בשוק העבודה, כשהמבנה הפטריארכלי מועתק אל האחרון. היא

העלתה נושאים שהוצאו מהדיון הציבורי בטענה של פרטיות ומשפחתיות, כמו אלימות במשפחה, ניצול מיני, וכך

שאלות רבות (כמו הפורנוגרפיה) הועלו על סדר היום בגלל הפמיניסטיות.

לעיתים מניע כוח הן נשית-פוליטית: נשים לפעילות האלטרנטיביות הזירות על ומצביעים הולכים מחקרים

קרובות בפעילות מקומית, במקומות עבודה ובמפגשים קהילתיים ובין-קהילתיים. תנועות הנשים הרחיבו את

השיח הפוליטי ואת זירות הפעולה הפוליטיות. הן הצליחו להסיר את הגבולות בין הספרה הגברית של הפוליטיקה

הפורמלית לבין הספרה הנשית של הפוליטיקה הבלתי-פורמלית. השיח הגלובלי הזה חודר גם לשיח הישראלי.

הדרך הישראלית לפמיניזם

הגל הפמיניסטי הראשון היה עוד בתקופת היישוב, מתוך השיח הסוציאליסטי. נשים בחוגי שמאל ביקשו דרך

להשתלב כשוות בעולם הגברי בעיקר ובפעילות הפוליטית של היישוב המאורגן. במקביל, היתה קריאה בחוגים

אזרחיים שביקשה לשמור על היחוד הנשי ולקבל שוויון מתוך שוני ולא מתוך דמיון. המאבק לזכות הבחירה

לנשים היה שיא המאבק הפמיניסטי של התקופה ההיא. גם בישראל סברו הנשים שהישג זה מבטיח שוויון, ולקח

לנשים כמה עשרות שנים כדי להתעורר מאשליית השוויון.

היה חלק מגלי-60הגל השני החל סמוך למלחמת יוה"כ. הגל הפמיניסטי שהחל בארה" ב ובאירופה בשנות ה

מחאה אזרחית במערב בדבר רעיונות של שוויון גזעי, אנטי- מלחמתיות (ויאטנם) ודרישה פמיניסטית לשוויון בין

המינים. ישראל היתה אז באופוריה של הניצחון במלחמת ששת-הימים, ובתנאים אלה המחאה הליברלית פסחה

החלה מחאה בארץ כנגד האפליה העדתית (הפנתרים השחורים). שולמית אלוני-70על ישראל. בראשית שנות ה

לחידוש בשם "נשים ראשונה רדיקלית פמיניסטית התארגנות האזרח. החלה לזכויות התנועה את הקימה

חברתי". אולם, כמו הפנתרים, גם הפמיניסטיות לא הצליחו להחדיר את רעיונותיהן לשיח האזרחי, שכן במרכז

החברה עמו השאלות של גבולות ושטחים. ההזדהות הקולקטיבית עם הישגי הצבא במלחמה היתה משותפת

לגברים ולנשים. נשים רבות החלו להיכנס לשוק העבודה, מבלי מודעות לכך שבפועל נותבו לעיסוקים "נשיים"

ומשניים, בעשייה המשפחתית-בייתית. היצוג הפוליטי הן ברמה לאומית והן ברמה המקומית היה מינימלי, והן

חלוקת יוה"כ חשפה את והפוליטיקה. מלחמת לחלוטין ממרכזי קבלת ההחלטות של הכלכלה כמעט נעדרו

גברים הציבורי. הגיוס המאסיבי של נשים בתחום של שוליותן ואת לגברים נשים בין התפקידים המגדרית

נשים של הממוסדת הדרתן אודות עובדות לחלוטין, ונחשפו כמעט המדינה כלכלת את שיתק למילואים

מתפקידים חשובים במערכת הכלכלית. נשים הודרו משלושה תפקידים מרכזיים של המערך המלחמתי: ההגנה

הצבאית (נשים הודרו מהיחידות הלוחמות), האדמיניסטרציה האזרחית והייצור והמלחמתי (ששניהם שיקפו את

מבנה הכוח והריבוד בחברה, כעסק שרק גברים מבינים בו). לעומת זאת, בבתי-הספר לא היתה בעיה של שיתוק

שכן הובל ע"י נשים. תחושות התסכול והכעס של נשים נותבו מהר מאוד לתחומי עשייה הנחשבים ללגיטימיים

עבור נשים: דאגה לחיילים, טיפול בבני-משפחה שנותרו בעורף וכו'. כך למעשה הועצמו תפקידיהן המסורתיים של

אדיר שישעתק את חלוקת התפקידים המסורתית בחברה והמלחמה הפכה למנגנון במהלך המלחמה הנשים

הישראלית. העבודה הוולנטרית של הנשים תמיד התקבלה בהבנה, כלא מאיימת או מתחרה ישירות עם גברים

בכלכלה ובפוליטיקה. גם במלחמה לא שולבו נשים באופן פורמלי במשק לשעת חירום אלא הן נתבקשו להתנדב.

עבודתן לא הוגדרה כעבודה לכל דבר אלא כחלק מהעבודה הרגשית שעליה הן אמונות ומופקדות.

המלחמה אמנם חידדה את חלוקת התפקידים המסורתית בין המינים, אך היא פתחה פתח למודעות למשמעות

של חלוקת תפקידים זו, והיא הבליטה את עוצמתו של בזבוז ההון האנושי בחברה המרובדת על- בסיס מגדרי.

הגוף הראשון שהגיב למצב היה הצבא, שעשה הערכת מצב מחודשת של מדיניותו כלפי נשים. גיוון תפקידי הנשים

בצבא מאז מתרחב. לאחר המלחמה נשמעו שני קולות סותרים: אחד שביקר את השלטון ואת הסדר החברתי

שהתמסד, והשני שקרא להתגייסות לאומית וליכוד השורות. הקול השני הקשה על העלאת המחאה למרכז המפה

ישירות נגעו לא לאחר המלחמה במחאה. תנועות המחאה שצצו לשכנע את הנשים בצורך ובכלל הפוליטית

91

שלפני רדיקלי. בעוד החדש, היותר הפמיניסטי הקול גם נשמע במסגרתן בנשים, אולם הקשורות בשאלות

המלחמה ארגוני הנשים עסקו באידיאולוגיות שוויון ליברליות ויזמו חקיקה שתאפשר לנשים למלא את תפקידן

המסורתי וגם לצאת לעבודה, לאחר המלחמה נשמע הקול הפמיניסטי הרדיקלי שתבע את שינוי הסדר החברתי

וההסדרים היוצרים את אי-השוויון.

ר"צ הוקמה ע"י שולמית אלוני, והיא חרטה על דגלה את זכויות האדם, האזרח וזכויות הנשים. המפלגה זכתבה

לשלושה מנדטים על רקע מחאת הציבור על מחדלי יום-כיפור. ר"צ היתה הראשונה שהצביעה על הקשר שבין

הדומיננטיות של השיח הביטחוני לבין אי-שוויון הנשים, כי הקונפליקט הביטחוני מחזק את חלוקת התפקידים

המינית ודוחה את הדיון במעמדה הנחות של האישה. בכנסת השביעית נשבר קשר השתיקה בסוגיות האלימות נגד

הקים רבין את הועדה לבדיקת מעמד האישה בישראל בראשות אורה נמיר,-75נשים במשפחה וההפלות. ב

הוחל למלא את המלצת-14 אשר חשפו את אי-השוויון בין המינים. רק בזמן הכנסת ה-78שהגישה ממצאיה ב

הועדה להקים רשות ממלכתית למעמד האישה, דבר שמעיד על כך שנדרשו שנים רבות ומאמץ עילאי מצד קבוצות

וארגונים פמיניסטיים כדי לאפשר את פריחתם של הזרעים שנזרעו בימי מלחמת יוה" כ. עצם קיומה של הועדה ב

היווה הזדמנות לחברה להכיר בנשים כקבוצת אינטרס, ואפשרות לנשים לבטא את זהותן כקבוצה. דו"ח-75

הועדה משמש מסמך סמלי של מחוייבות החברה הישראלית לבצע את השינוי במעמד האישה.

כוללת כתיבה פמיניסטית, הקמת מקלטית-70מסוף שנות ה בישראל, והיא גברה ההתארגנות הפמיניסטית

לנשים מוכות, קבוצות מפגש ותמיכה לנשים ועוד. מאפייני ההתארגנות הזו היא צמיחה מודעת מהשטח, ללא

תלות ישירה במפלגות ובארגונים פוליטיים ממסדיים. רוב הארגונים היו קטנים, אולם כולם יחדיו שינוי את

האקלים הציבורי ביחס לסוגיות מעמד האישה. לצד הארגונים הפמיניסטיים הרדיקליים התמסדה שדולת הנשים

בכנסת, שפועלת לחקיקה וליישום של סוגיות הנוגעות לנשים (לזכותה אפשר לזקוף את בג"ץ אליס מילר). רוב

מייסדות השדולה באו מהאקדמיה, ולאחר חצייתן את הגבולות לפוליטיקה הן היו ממקימות לימודי הנשים

והמיגדר באונ' ובמכללות, וכך סייעו לחשיפת המימד המיגדרי-פוליטי שבשיח האקדמי.

השפעת הארגונים הרדיקליים חלחלה גם לארגוני הנשים הממוסדים, גם אם הם החרימו את ארגוני הפמיניזם

הרדיקלי באופן רשמי. הפמיניזם הפך למושג פחות מאיים גם בקרב הארגונים הממוסדים, וארגונים כמו ויצ"ו

ונעמ"ת החלו פונים לפעילות פמיניסטית מודעת, תוך שיתוף פעולה בין הארגונים סביב סוגיות ספציפיות (חבירה

חדשים, מושאים מעלים הרדיקליים השטח פעם). ארגוני היה שלא אינטרס, מה כקבוצת למאבק יחדיו

המאומצים בהדרגה ע"י הארגונים הגדולים. אולם, כך נשארים הארגונים הרדיקליים בשוליים.

גבולות השיח הפמיניסטי החוץ-ממסדי והשיח הפוליטי נפרמים בהדרגה, ויש ניסיון כיום לבנות פוליטיקה פורמלי

יותר מכלילה. שתי ניסיונות כאלה:

– אחוז החסימה הנמוך יחסית בישראל יכל לאפשר התארגנות ריאלית של מפלגת נשים. מפלגות הנשים.1

לנשים היה ניסיון של התארגנות פוליטית גם בימי הישוב ולכאורה הן יכלו להשתמש במפלגה עצמאית כדי

ויצ"ו של נשים כאלה. מפלגת נסיונות מאוד בפועל, היו מעט משלהן. אולם ואינטרסים נושאים לקדם

(לצד מפלגה נוספת שלא עברה את אחוז החסימה), אולם היא-49התמודדה בבחירות הראשונות לכנסת ב

פרישה בעולם מחייב נשים של רחבה לגייס תמיכה לפעילות התנדבותית, בנימוק שהצורך במהרה נסגה

מהעולם הפוליטי-מפלגתי (כך בחרה ויצ"ו להישאר במובלעת של פעילות נשים מוסכמת ומקובלת – התנדבות

, בעקבות-77ללא שאיפה לכוח פוליטי ולהשתתפות בקבלת החלטות). ניסיון התארגנות של מפלגת נשים היה ב

היתה לא הפוליטית הישראלית בתרבות כי כשל. נראה הניסיון בישראל, אולם של הפמיניזם הגל השני

נשים. ב של נפרדת להתארגנות למחלקות-92לגיטימציה מעבר להתאחד לנשים שקראה מפלגה קמה

האידיאולוגיות ולהאבק כנגד כל צורה של אפליה נגד נשים. למרות התרחבות התודעה הפמיניסטית בתקופה

ההיא, עדיין שלטה התפיסה שנשים צריכות להשתלב במסגרות הכלליות ושיש נושאים חשובים יותר על סדר

יכול לסלול את הדרך למפלגת נשים, כשם שהוא הועיל-96היום. יש הטוענים ששינוי שיטת הבחירות ב

למפלגות העולם ולש"ס (מאז כמובן שונתה שיטת הבחירות בחזרה). אולם, היכולת לנצל את השינוי המבני

נעוצה בקיומה של קהילה שאת זהותה ניתן היה לגייס כבסיס לתמיכה פוליטית. אולם, האם כבר התגבשו

בישראל מוקדי פעילות פמיניסטית שמאפשרים גיוס זהות מגדרית? מסקרים בסוף המילניום רואים לראשונה

את צמיחתו של פער מיגדרי בישראל, כלומר הבדלי כמדות בסוגיות שונות, דבר שיכול לאפשר בסיס למפלגת

נשים. אולם, העליה בהכרה באפליה נגד נשים, ההערכה הגוברת לנשים ולכישוריהן והנכונות לתמוך ברשימה

שבראשה תעמוד אישה יכולים להעיד על אפשרויות גוברות להשתלבות נשים במסגרות הארגוניות הקיימות

92

ולתמוך בנורמות הקיימות ממילא לפיהן נשים מעדיפות להשתלב במסגרות משותפות לשני המינים סקרי

' לא מצאו פערים מגדריים בדפוסי ההעדפות הפוליטיות של הבוחרים. את הסיבה העיקרית99הבחירות של

לאי-הצלחתן של מפלגות נשים יש לתלות בקושי למסד פוליטיקה פמיניסטית המשותפת לכל הנשים. הקול

הפמיניסטי הולך ומתגוון ומונע את גיבושה של זהות פמיניסטית אחידה שתלכד סביבה נשים לכוח פוליטי

אחד.

ח"כיות.11'. בכנסת זו היו שתי נשים שרות ואחת סגנית- שר, וסה"כ -92 – הוקמה ב הועדה למעמד האישה.2

חברות הועדה הגדירו מטרתה: ליזום חקיקה לקידום מעמד האישה. מרבית החברות היו חברות בשדולת

הנשים והן הגדירו עצמן כפמיניסטיות במוצהר. היא הוקמה כדי לנהל פוליטיקה של נשים – אולם מחוייבות

לנושא הנשים מעבר לנושאים שמפלגותיהן מעלות בכנסת. זהו ניסיון של נשים לשתף-פעולה ביניהן מעבר

עבודה להן הועדה אפשרה יו"רית בתפקיד האישה. הרוטציה של מעמד בסוגיות המפלגתיות למחלוקות

משותפת ויצירת סולידריות ביניהן. מרכיב פמיניסטי חשוב בפעילות הועדה הוא המפגשים על פעילות השטח

עבודה דפוסי ליצירת הנבחרות, ותורמים לבין הבוחרות בין הקשר באקדמיה, שמחזקים את והחוקרות

וחשיבה דמוקרטיים. בניגוד לתרבות הפוליטית של העבר בה נשים נבחרות דחקו אחרות מחשש שהן תתפוסנה

את מקומן (המקום הסמלי המיועד לנשים), חברות הועדה העבירו את המסר שהן לא רואות במתחרות חדשות

איום על מעמדן אלא חיזוק של מעמד האישה. הן הפכו את ארגוני הנשים השונים לשותפים שלהן ושל הנשים

שמתכננות להיכנס לפוליטיקה. הועדה איננה "מובלעת נשית" בכנסת, אלא להיפך: היא הפכה למוקד כוח של

חברות הכנסת. נושאים מהועדה היו מבוקשים בקרב חברי-הכנסת. נושאים כמו אלימות במשפחה או פערי

שכר בין המיגדרים חדלים בהדרגה להיות מוגדרים כנושאים "נשיים". הועדה רשמה לזכותה הישגים לא

מעטים בתחומים רבים, והיא עוסקת באוכלוסיות שונות של נשים ואף מרחיבה את הדיון הציבורי לכל מי

שסובל בשל מינו (הומוסקסואלים למשל), והיא תרמה למיסודו של סדר יום פמיניסטי.

פוליטיקה של נשים – קול אחד או קולות שונים?

הפמיניזם כתנועה פוליטית יכול להתקיים אר כשיש זהות נשית סובייקטיבית, שכן מדובר בהתארגנות ותביעה

לדבר בשם מישהו – בשם הנשים כקטגוריה חברתית. ראינו שהקול הפמיניסטי רק החל להישמע בארץ ולא הגיע

לגיבוש פוליטי של ממש. עדיין לא היתה בתרבות הפוליטית הישראלית לגיטימציה להתארגנות על בסיס מיגדר,

בשל כל הגורמים שסקרנו. הפמיניזם הישראלי, לפיכך, מנסה לבסס עצמו בתוך הארגונים הפוליטיים הקיימים.

התביעה לדבר בשם נשים יצרה לחץ חברתי לפוליטיזציה של ארגוני נשים שהעדיפו קודם את הוולנטריזם ואת

ארגונים עם האחרונות בשנים פעולה לשתף החלו וויצ"ו נעמ"ת םכמו הא-פוליטית, ואכן, ארגוני העשייה

ולא הפך הזה טרם התמסד זאת, הקול הפמיניסטי קואליציות שונות. ולמרות במסגרת פמיניסטיים שונים

לדומיננטי.

הפמיניזם צמח מתוך ביקורת על רעיונות ליברליים שלא הוגשמו (שכן לא פעלו לשינוי הסדר החברתי וראו תא

השיח הגברי "הליברלי" כשוויוני). מול הפמיניזם הביקורתי החלו להופיע ביקורת נגד הפמיניזם הבורגני, הלבן,

שהוא מתעלם מנשים שחורות, ממעמד העובדים ומנשים מקבוצות אתניות, לאומיות ודתיות שונות. הביקורת הזו

לא פסחה גם על ישראל – ביקורת על השיח הפמיניסטי הדומיננטי ומחאה על הדרת נשים פלסטיניות, מזרחיות,

-70מעמדות שונים וכו'. אולם, מעבר לביקורת יש עיסוק בדרכן של הקבוצות השונות לפמיניזם. מסוף שנות ה

ובעיקר בעשור האחרון שומעים פרץ של קולות נשיים מגוונים (נשים מזרחיות, לסביות, אמהות חד-הוריות ועוד

של הקולות דה-לגיטימציה מונעת הפוליטי. המחשבה הפמיניסטית הציבורי בשיח נשמעים הרבה), כשכולם

השונים, כי אם מיגדר הוא תוצר של הבנייה חברתית, בכל רעיון של זהות מיגדרית אחת יש אלמנט כופה. הניסיון

ופוליטיקה שלו – להוות תיאוריה והעיקרית בשם " הקבוצה" חוטא למטרה הראשונית לדבר של הפמיניזם

ביקורתית. השיח הפמיניסטי חייב להישאר פתוח ולהשתנות באופן מתמיד. אולם, יש כאן בעיה פוליטית, שכן

תנועה פוליטית זקוקה לזהות קבוצתית כדי לגייס אליה כוח פוליטי, ואם אין זהות משותפת אי אפשר להביא

לגיוס פוליטי. אפשרות אחת היא לנהל "פוליטיקה של זהויות" – שמנסה לנטרל חילוקי דיעות שמעבר לסוגיה

המוסגמת (למשל, נשים בשחור שפועלות רק בסוגיית ה"די-לכיבוש").

בשאלת הגיוס לצה"ל, למשל, היו שטענו שיש לשלב נשים בצבא בכל היחידות, כולל הלוחמות, ואחרות טענו

שמהעמדה הפמיניסטית משתמע שהצבא כמוסד מפלה נשים ולכן עליהן להעדיף לוותר כליל על השירות הצבאי.

נשים כקטגוריה לא יכולות לגבש עמדה אחידה בסוגיה, אולם דווקא מתוך המחלוקת הן יכולות להציע דרכים

אלטרנטיביות לבחינת המציאות.

93

בזירה הפוליטית הרחבה נשמעים קולות רבים, רב-שיח פמיניסטי. הויכוח מבפנים לא פחות נוקב מהויכוח בין

הפמיניזם לבין העולם הסובב. ריבוי הקולות מונע יצירת זהות משותפת וארגון פמיניסטי מגובש. דבר זה אולי

משאיר את הארגונים הפמיניסטיים מחוץ למוקדי הכוח וקבלת ההחלטות, אך הם הופכים להיות בין הכוחות

החברתיים המשפיעים שיש להתחיל להתחשב בהם. זהו הישג חשוב "לתנועה", גם אם היא לא יכולה להביא

מנדטים בכנסת. התנועה מבקשת לשנות את סדר היום הציבורי, ובמובן זה היא גם כוח פוליטי וגם מרחיבה את

גבולות הפוליטיקה.

אמהות ופוליטיקה

לנשים יש דילמה האם לגייס את נשיותן או אמהותן לצורך כניסה לשיח הפוליטי. הניסיון הראה כישלון של נשים

להיכנס למרכז השיח הפוליטי הישראלי. הפוליטיקה הישראלית המשיכה להציג חזות של אוניברסליות שוויונית

אך חזרה ושיעתקה את ההבחנות על בסיס מיגדר, תוך ראיית הנשים בראש ובראשונה כאמהות וכרעיות. משנות

רואים כיצד נשים מגייסות את הלגיטימציה הרבה שיש לאמהות ולנשיות בחברה הישראלית כדי להשתתף-80ה

בשיח הפוליטי שממנו הן מודרות. למשל: שובי, ארבע אמהות. הקול "האחר" שהושמע הוא קול נשי שנתפס

כעמדה הנמצאת במתח עם הקול הגברי-הדומיננטי. הקול הנשי של דאגה גוייס גם ע"י נשים מהימין לשם חיזוק

התביעה להתיישבות ביש"ע. למעשה, היתה כאן קריאה להעתקה של הפרקטיקות האימהיות של דאגה וטיפול

מהספרה הפרטית לציבורית, וכך הן ביקשו לעשות פוליטיזציה של הקול האמהי.

למרות השימוש באמהות כזכות להשתתפות וכדרך לקריאת תיגר על הגבולות בין הפרטי לציבורי, הנשים הללו

ניסו להשתתף בשיח הפוליטי בנשים ולאו דווקא כאמהות. לחברה היה קל יותר לקבל מסר נשי-אמהי מאשר מסר

נשי-פמיניסטי. נשים בשחור, למשל, קראו תיגר גם על השיח הביטחוני הדומיננטי וגם על הסדר המיגדרי, כולל

תיגר על התפיסה לפיה עולם הנשים מתמצה באימהות, כשהן ביקשו להשתתף בשיח הפוליטי בשל היותן נשים

הן, יהודיות באשר לנשים המשותף את הדגישו הפרטית. הם בספרה החברתיים תפקידיהן בזכות ולא

כפלסטיניות, והכניסו לשיח הפוליטי-ציבורי ממדים חדשים ואתגרו את הגבולות הממוגדרים של השיח הפוליטי

הישראלי.

מאי שוויון לפוליטיקה של זהויות:

.לפרספקטיבות של זהותהדיון בפרספקטיבה הפמיניסטית מכניס אותנו למעבר מפרספקטיבות של אי שוויון •

בדיון שלנו בפמיניזם ראינו סוג של מעבר שהתחולל בישראל ובמשך די הרבה זמן הוא נראה כמו התופעה החשובה•

. המעבר מדיון באי-שוויון לדיון בזהותביותר שמתחוללת בחברה הישראלית (ולא רק בה), והוא

זו לא תופעה שמאפיינת רק את החברה הישראלית, הרבה מהתיאורטיקנים של המודרניות המאוחרת מדברים על•

, בה הנושא המרכזי הוא מאבק בין עובדים לבעלי-ההון (מפלגת "העבודה", הלייבור).מפוליטיקה מעמדיתהמעבר

הנושא של הפוליטיקה היה הנושא המעמדי – מאבק בין העובדים לבין בעלי המקצועות החופשיים, בכל רחבי העולם.

בכל רחבי העולם המתועש חל בדפוס הפעולה של הפוליטיקה ובעיקרון הארגן שלה שינוי מפוליטיקה מעמדית

. לפוליטיקה של זהויות

פוליטיקה של זהויות אומרת שאנשים מצביעים ופועלים את הפעולה הפוליטית שלהם לא בהתאם להיותם פועלים או•

. פוליטיקה של נשים תחשב לפוליטיקה של זהויות, תנועותבהתאם להשתייכותם לקבוצות זהות אחרותבורגנים אלא

של שחורים או היספאנים וכו'. קוד ההפעלה הפוליטי הוא כבר לא קוד מעמדי אלא קול אחר.

: הפוליטיקה עוברת משאלות של מעמד (עבודה מול ליברליזם) שוב מצב בו הסוציולוגיה הולכת בעקבות הפוליטיקה•

לשאלות של זהות (ש"ס מול שינוי).

בעקבותיה עוברת גם הסוציולוגיה לשאלות של זהות: •

כיצד מגדירים זהות? מי מגדיר? זהות קבועה או משתנה? ריבוי זהויות? •

הסוציולוגיה של החברה הישראלית עוברת לדון בקבוצות השונות ובזהויות שלהן. •

94

דווקא החזירו על פני השטחהמהלכים המהירים והקיצוניים של הרפורמות הכלכליות בישראל בשנים האחרונות •

. באקדמיה, היום מדברים יותר על עוני מאשר על מזרחיות (זה שינוי התחלתי, אולם זמני לדעתשאלות מעמדיות

המרצה).

יכלנו לומר במפורש שחל שינוי בפוליטיקה הישראלית שעברה לפוליטיקה של זהויות, וגם-90עד סוף שנות ה•

זהויות עיקריות: הזהות3כשבמוקד יש בסוציולוגיה הישראלית שהוסיפה לדיון באי-שוויון את המיקוד של הזהות,

. זה לא שאין זהויות אחרות (זהות נשית, הומוסקסואלית וכו'), אולם מרכזהמזרחית, הרוסית, הפלסטינית והדתית

הדיון הוא בארבעת המרכיבים הללו. (לשים לב שיש זהות מזרחית אבל לא אשכנזית).

זהויותאי שוויון

תפיסה כללית סוציאל-דמוקראטית. •

גדרת הבעיה: אי שוויון בהזדמנויות. ה•

זכויות אדם ואזרח. •

הפתרון: בעיקר במערכת הפורמאלית באמצעות חקיקה •

. רב תרבותיותתפיסה כללית - •

הגדרת הבעיה: תחושת שייכות. •

זכויות חברתיות של קבוצה. •

אם כי המדינה נתבעתברמה התרבותיתהפתרון בעיקר •

לאפשר ולתמוך.

הסוצ'כפי שאמרנו, בסוצ' העולמית וגם בישראלית, במהשך למעבר מפוליטיקה מעמדית לפוליטיקה של זהויות, •

. המעברלדיון בשאלות של זהות, שהוא בעיקרו אי-שוויון כלכלי-חברתי, הרחיבה את הדיון שלה מעיסוק באי-שוויון

, ויש משמעותעשויות להיות להן תפיסות שונותהזה אומר שגם קבוצות שלכאורה פתוחות בפניהן הזדמנויות שוות,

להשתייכות הקבוצתית. ההשתייכות הקבוצתית היא בעלת משמעות מעבר להזדמנויות שפתוחות או סגורות בשוק

העבודה.

ובשאלות המחקרלא רק במתודולוגיותביסודן, שתי הפרדיגמות הללו, הדיון באי-שוויון והדיון בזהויות, נבדלות •

שעומדת מאחוריהן. בעוד שהפרדיגמות שעוסקות באי-שוויון נשענות בעיקרן עלבתפיסה החברתיתשלהן, אלא גם

תפיסה כללית סוציאל-דמוקרטית – והשאלה שמעניינת אותן היא מהן המכשולים בפני שוויון הזדמנויות בתחומים

המשמעות של השתייכותשונים – הסוציולוגיה של הזהויות לא רק שואלת שאלות לגבי אי-שוויון אלא לגבי

. היא נותנת יותר משמעות לשאלות של פרשנות, שאלות של תרבות, של האופן בו האדם והקבוצהלקבוצה מסויימת

תופסים עצמם, ומה המשמעות של התפיסה הזו.

שאיתה כל אחת מהגישות רוצה להתמודד. שאלת ההשתייכות היא מרכזיתהגדרה שונה של התביעה החברתיתיש כאן •

, המשמעותיש עיסוק בתחושה סובייקטיבית של השתייכות, ובתחושה האינטר-סובייקטיביתלסוצ' של הזהות.

החברתית שהקבוצות בחברה מקנות להשתייכויות הללו.

(זה מקביל לאזרחות הליברלית) – הדיוןלזכויות אזרח וזכויות אדםהדיון בשאלות של אי-שוויון הוא בעיקרו נוגע •

הוא בהזדמנויות של היחיד. אם כל היחידים עומדים בתנאים שווים, זהו המצב הרצוי. הסוצ' של הזהויות פחות

– כמו הזכות לשמור על מאפייניםויותר מתעניינת בזכויות חברתיותמתעניינת בסיכויים ובהזדמנויות של היחיד,

שונים, הזכות להתנהגות שונה.

לפי הסוצ' של אי-השוויון, הזכויות לא חייבות להינתן באופן שווה לכל האינדיבידואלים, ויש כאן ניסיון להגן על•

השונות והאחרות של קבוצה (שיהיו אחרים אבל שונים, שוויון מתוך שוני).

. קבוצות נבדלות זו מזו ביכולתהרבה יותר משקל לשינוי תרבותי כפתרון לבעיות חברתיותהסוצ' של הזהויות מעניקה •

שלהן להביע את המאפיינים התרבותיים והחברתיים האופייניים להם, ולהתקבל כלגיטימיים. הרב-תרבותיות אמורה

לאפשר הבעה לגיטימית של שונות תרבותית וחברתית (לא רק תרבותית, גם חברתית – כגון זהות הומוסקסואלית).

אין דיוןהסוציולוגיה של אי-השוויון מגדירה שייכות לפי מאפיינים אובייקטיביים, בעוד שבסוציולוגיה של הזהות •

.כתוצר של הבנייה חברתית – הזהות נתפסת במאפיינים האובייקטיביים של הזהות

– הזהות האתנית (מזרחית), הזהות הלאומית (פלסטינית) והזהותidentity markersנדבר על שלוש זהויות, •

95

המגדרית.

הזהות הפלסטינית:

? העובדה שמדובר בזהותכיצד משתנה הזהות מן הדור השפוף עד הדור הזקוף: השאלה: רבינוביץ ואבו בקרלמשל •

. . היא תוצר של התפתחות היסטורית בקונטקסט חברתיפלשתינית אינה מובנת מאליה

', שחי בסוג של אוטונומיה תרבותית 48 הדור של ) 1 – (שלושה דורות של פלסטינים אזרחי ישראלהחוקרים מזהים

בתקופת המנדט עם הנחה שהם יהיו חלק מהעולם הערבי בסיום המנדט, ובעצם סופחו לתוך מדינת ישראל. זהו דור

, וגיבשנולד לתוך המדינה) הדור השני 2שאיבד את המסגרת הפוליטית והחברתית בתוכה הזהות שלו היתה מבוססת. (

– ערבים אזרחי ישראל, שהחלו לפעול באופן פוליטי אולם בתוך המפלגות הישראליות, בתוך המסגרתזהות נפרדת

. זו דור שגדל מתוך ראיהמתקופת האינתיפאדה הראשונה, שגדל והתבגר הדור הזקוף הוא הדור החדש) 3המדינתית. (

, ויצר זהות לאומית פלסטינית, עם פעילות פוליטית מובחנת, שמבוססת עלהזדהות עם זהות לאומית פלסטיניתשל

. הדור הזקוף תובע להיות שונה אך שווה – תובע הכרה בזכויות שלו, בזהותדרישה של שוויון מתוך שונישוני –

: יש קבוצה עם צרכים שונים ותרבות שונה,מעמדה רב-תרבותיתהמובחנת שלו. הוא לא בא מעמדה ליברלית אלא

והצרכים והתרבות הזו צריכים להיות מוכרים כמו התרבות והצרכים היהודיים. התביעה היא לא רק להכיר בזהויות

. לתת במה לגיטימית לביטוי התרבותי של הקבוצות הללוהשונות, אלא גם

– הערבים אזרחי ישראל – פלשתינים אזרחי ישראל.ערביי ישראל•

היא כשלעצמה כבר תוצר של אותההשפה בה נשתמשאנו עוסקים בזהות הפלסטינית של פלסטינים אזרחי ישראל.

פוליטיקה של זהויות. שכן, בקונטקסט אחר היינו יכולים להגדיר "ערביי ישראל" או "ערבים אזרחי ישראל". בעצם

השם הוא סוגייה של זהות. למי יש את הזכות והסמכות הכוחנית להגדיר את האחר, "לתייג אותו"? מה מודגש בתג

הזה?

שיח הזהויות והפוליטיקה של הזהויות מאפשר הבניה של זהות מובחנת המאתגרת את הסדר החברתי הקיים ומעלה•

. תביע לאוטונומיה תרבותית ואפילו פוליטית. שיוויון מתוך שונותדרישות פוליטיות שונות. לא התערות אלא

מתבטא בתנועות חברתיות דוגמת עדדאלה. •

– איברלטיביזם מוחלט – אחת הטענות שמופנות אליו זה שמדובר הרב-תרבותיות זה נושא מורכב עם הרבה בעיות•

. כולם אותו דבר לפי זה, ואז מתעוררות בעיותכי הוא פשוט שונהאפשר לדבר על מוסד שהוא יותר תרבותי מאחר –

: האם כל מוסד תרבותי, למשל מוזיקלי, יכול לקבל תקציב שווה?שאלות של תקציבשל השלכות. כך, למשל, עולות

אם כל סוגי התרבות שווים, מדוע שהמדינה תפעיל אפליה בין שתי קבוצות שהן, לכאורה, שוות? אחד הביטויים

.למוזיקההבולטים של השיח של הזהויות נוגעות

האופן בו הפלסטינים אזרחי-ישראל משנים את התפיסה העצמיתעבודות רבות בנושא של זהות פלסטינים מדברות על •

– מהי המשמעות של להיות פלסטיני? הכוונה לאופן שבו הם תופסים את עצמם – מהי המשמעות של הצגתשלהם

.אוניברסלית או ערבית פרטיקולריתשל לאומיות פלסטינית יש לכך משמעות פוליטית העצמי כערבי או כפלסטיני?

, שכןראו עצמם כ"נעלים" על הפלסטינים שאינם אזרחי-ישראלבמשך שנים רבות הפלסטינים אזרחי-ישראל •

השכלתם היתה רבה יותר וזכויותיהם היו גדולות יותר. מכאן, שהם רצו להראות את זהותם כזהות נפרדת מזו של

, ומכאן היה ערך להזדהותעם התגברות הגאווה הלאומית הפלסטינית נשחק היתרון שלהםהפלסטינים בשטחים. אולם,

. אנחנו אותה קבוצהעם הפלסטינים בשטחים ולאמירה של הפלסטינים אזרחי-ישראל –

– במובן שבו ההגדרה העצמית היא חלק מהמאבק על מי שאנחנו ועל המשמעות של ההגדרה העצמית היא פוליטית•

איך שאנחנו רוצים לראות את העולם.

: 10/01/05 שיעור

96

בסרט שראינו רואים את האופן שבו ההתייחסות ליום העצמאות של ישראל מגדיר עבור המשתתפים בסרט את מידת•

ההשתתפות שלהם בקולקטיב הישראלי ואת מידת הנבדלות שלהם מהקולקטיב הזה. השאלה, מהי קבוצת ההזדהות

שלי, ואיך מסומנים הגבולות של אותו קולקטיב שאליו אני משתייך, היא מרכזית לפוליטיקה של הזהויות. השאלה: מה

אני קודם כל – ישראל או יהודי, ערבי או ירושלמי, אישה או אשכנזיה?

– ההנחה שקולקטיב שאליו אנו שייכים מרכזי לאורך הרעיון שאנו צריכים להגדיר מה אנו קודם כל הוא רעיון מודרני•

– לכולנו יש הרבה מאוד זהויות, והן יכולותבעידן הפוסט-מודרני זה מתערערכל החיים שלנו היא שאלה מודרנית.

להיות חשובות במידה שווה להקשרים שונים. בעידן הפוסט-מודרני אין טעם לדבר על זהות אחת – הזהויות הן תמיד

מורכבות, מצטלבות (התנועה הפמיניסטית, למשל – מתארגנת סביב הקולקטיב הנשי, אבל פתאום יש פמיניזם מזרחי,

פמיניזם ערבי וכו'). כשמדברים על זהויות בחברה הנוכחית, אף אחד מאיתנו לא מוגדר ע"י זהות אחת, ולכל אחד יש

זהויות רבות.

, כי ככל שאני שייךשחלק מהאנשים רצו להדגיש את ההשתייכות שלהם לקולקטיב הישראליבסרט שראינו רואים •

, כמו לכל שאר הקבוצות בקולקטיב הזו. זו הגדרה עצמית שקשורה בפוליטיקה שלאז מגיע לנו יותריותר לקולקטיב

מה שאנו תובעים לקבל וחושבים שמגיע לנו. מצד אחד אנו רואים שבעבר היתה יותר השתתפות של פלסטינים א"י

בחגיגות העצמאות, מתוך תחושה ש"נכפה עלינו להיות בקולקטיב הזה", ויש לנו חלק בפרוייקט הזה (ובמשחק

הפוליטי שלו). חגיגת העצמאות או לא חגיגה היא חלק מתהליך הגדרת הקולקטיב וגבולותיו עבור עצמנו. בהקשר של

: "ערבים ישראלים" – השתייכותהשינוי בשם שהקבוצה מכנה את עצמההפלסטינים א"י אנו יכולים לראות את

לאומה הרחבה של הערבים וגם לישראלים, "ערבים אזרחי ישראל" – כבר לא ישראלים אלא רק אזרחים של מדינת

ישראל. "פלסטינים אזרחי ישראל" – השתייכות לאומנית לקבוצה במסגרת החברה הערבית. יש בכלל תהליך היסטורי

.קבוצות מחדדות את זהות הקולקטיב אליו הן משתייכותבו

בהקשר זה חשוב לדבר על זהות מזרחית:•

הזהות המזרחית:

– לא תפיסה של ארצות מוצא שונות: מצרים, לוב, מרוקו… היינו יכולים לחשוב שהזהות הבניה של מזרחיות•

האשכנזית והמזרחית סותרות זו את זו, כי כשאנו מדברים על תהליך הזהויות נוצרו בזמנים שונים.

. הגדרה של אינטרס משותף למרות רקע תרבותי, טשטוש הבדלים מעמדיים בין מזרחים ובין קבוצות מוצא לאומיות•

השכלתי ועיסוקי שונה. טענה – תוצר פעולתה של המדינה הישראלית.

. במפקד האוכלוסין הניחו שארץ המוצא, אותו נתון אובייקטיבי, הוא שמגדיר אתמתוייגת, או קיימתהזהות המזרחית •

יש משהו אובייקטיבי שמגדיר את המזרחיות והאשכנזיותכזהויות " מהותניות" ,הזהות של האנשים. הזהויות הוגדרו

שלנו.

אולם, כשמפרקים את זה לארצות מוצא בחזרה, התמונה שמצטיירת שונה לחלוטין. למשל, העירקים שמגיעים לארץ•

– הםהדור השני נסוגים אחורהעומדים בממוצע ההשכלה שלהם מעל הפולנים (וכאן נכנסת המשמעות של המזרוח, כי

הקבוצה היחידה שההשכלה שלה של אלו שלמדו בארץ נמוכה מההשכלה של אלו שהגיעו מעירק, שכן כשהם הגיעו

, את האשכנזים כקבוצהבישראל הגדירו את המזרחיים כקבוצה אתנית אחתלארץ התייחסו אליהם כאל מזרחיים).

מתחילים לחושאתנית אחת. התוצאה היא שעיראקים, תוניסאים וכו', למרות ההבדלים הסוציו-אקונמיים ביניהם,

. הם רואים עצמם כמזרחיים, על בסיס זהות שהובנתה.הזדהות עם המזרחיות

הספרות שעוסקת בזהויות כיום, כמו יהודה שנהב, עזיזה כזום ואחרים, גלית סעדה-אופיר, אומרת שההגדרה הזו של•

? משום שהאופן בו מובנהלמה משתמשים בקטגוריה מזרחיים ולא יהודים-ערביםמזרחיות היא תוצרת הארץ.

. עצם ההגדרה של הקולקטיב, מי כלול במה שקרוי "מזרחיות", היא הגדרהמונגד לערביותהקולקטיב הישראלי הוא

שהיא תוצר של הבנייה חברתית. היא לא הבנייה חברתית מחוץ לקונטקסט, כי היא קורה בקונטקסט קונפליקטואלי. זו

ביטוי פוליטי, בתהליכים שיש להם ומתחילה להגדיר את עצמה כקולקטיב עם גבולות ברוריםקבוצה שחשה מופלית,

(אבל לא רק ביטוי פוליטי – כמו המאבק להכללה המוזיקה המזרחית ברפרטואר המוזיקלי הישראלי במקום שווה

97

לסגנונות המערביים).

עזיזה כזום מדברת על שרשרת האוריינטליזציה. היא טוענת שבעצם צריך להסתכל. כזום – שרשרת האורינטליזציה•

. בעולם כולו היתה בעידןחלק ממערך יחסי כוח קולוניאליםעל היצירה של ההיררכיה האתנית בישראל כעל

הקולוניאלי התייחסות אל המזרחיות כאל נחותה, אקזוטית, מלוכלכת, פשוטה ופרימיטיבית. החבילה של "המזרוח"

הופעלה בתחילה כנגד יהודי מזרח אירופה. כשיהודי מזרח אירופה מתחילים להגר לגרמניה, קוראים להם "יהודי

המזרח", ומתייחסים אליהם כפרימיטיביים וכנחותים. אותה חבילה של דימויים, סטריואטיפים, שהופעלה כנגד יהודי

במסגרת המערכת הקולוניאלית הרחבה, כל מה שמזרחי נתפספולניה, מופעלת בהקשר הישראלי כנגד המזרחים.

: הגרמנים על הפולנים והפולנים על צפון-אפריקנים. המזרחיות היא תוצרתלנחות, וכל מערכת החשיבה מושפעת מזה

.בקונטקסט רחב, כלל עולמי, של הקולוניאליזםהארץ, אבל צריך להבין אותה

העבודה של שנהב ("היהודים הערבים") – שנהב לוקח כמה אתרים ומראה את התהליכים (שנהב) - היהודים הערבים•

הללו של הבניה של הישראליות דרך היחס למזרחים. למשל, העבודה של סולל בונה בגבול איראן-עיראק. הם צריכים

כיסודלהיות מסורתיים, היבט דתי בחיים שלהם, כדי שנוכל להגדיר אותם כקולקטיב. זהו מנגנון ששנהב מגדיר אותו

(מה?...).של הישראליות

הזהות הרוסית:

באים לתוך מערכת בה הדיון בזהות נבדלת הוא מקובל ולגיטימי. -90מהגרי/עולי שנות ה•

שימור שפה, ספרות, מערכת חינוך. •

איתגור הזהות הישראלית ואיתגור העליונות של הותיקים, מה שאף קבוצה קודמת לא ניסתה או הצליחה לעשות. •

פוליטיקה מבוססת זהות רוסית. •

האם זה מצליח??? •

זהויות דתיות:

לא רק יהודיות.•

בקשר בין ישראליות ויהדות.•

זהות מגדרית:

לא רק פוליטיקה נשית אלא גם זהות מבוססת העדפה מינית. •

איתגור הגדרת הזהות הביולוגית: האבחנה הבינארית בין נשים וגברים, גבריות ונשיות. •

השאלה המרכזית:

האם פירושה של הפוליטיקה של הזהויות והסוציולוגיה של הזהויות היא היעלמותה של הישראליות? •

האם היינו אי פעם ישראלים? •

הבחינה מורכבת משני חלקים: הראשון הוא כמו התרגילים. לבחור שאלה אחת מתוך שתי השאלות הגדולות. אחת תהיה

יותר תיאורטית והשנייה תהיה יותר תכנית (מאורגנת סביב שאלות חברתיות). מקרה הניתוח יהיה טיעון תיאורטי בשאלה

, שאלות של השוואה בין מאמרים.6 מתוך 4. החלק השני זה לבחור 2 עמודים במקום 3הראשונה. ניתן לכתוב מקסימום

שורות.5כל תשובה

98

המצב הרב-תרבותי/ יוסי יונה ויהודה שנהב

בשנים האחרונות מביעים רבים את חששותיהם מפני "הפרטת התרבות הישראלית" והמעבר מחברה "סולידרית"

לחברה "סקטוריאלית", כך הם מכנים את הרב-תרבותיות. הם מציגים תיאורים אפוקליפטיים על עתידה של

החבר הישראלית שניצבת בפני "סכנה ממשית של התפוררות" בעקבות הרב-תרבותיות והפוליטיקה של הזהויות.

חששות אלה הצליחו לאחד ציבורים ממחנות פוליטיים שונים: השמאל הלאומי רואה אותו כמאיים על מעמדה

של הציונות, הימין הלאומי מתנגד כי הוא מאיים לפרק את המרקם הפרימורדיאלי-יהודי, והשמאל הסוציאל-

דמוקרטי רואה אותו כמחבל ב"מאבק המעמדי". המושגים מודרניות, דמוקרטיה, חילוניות, ציונות, מוצגים

בקוטב הנאור, והמושגים אי-רציונליות, פירוד, מזרחיות, ערביות הוצבו בקוטב השני, הפונדמנטליסטי.

פרופסורים קוראים להחזיר את המידרניות והרציונליות לשיח הציבורי, להחזיר את "התרבות הרציונלית".

הפונדמנטליזם והניהיליזם הפכו למושגים נרדפים לרב-תרבותיות.

ברור כי התגברות הלגיטימציה לריבוי תרבויות, שמקורה בהתעוררות של קבוצות תרבותיות המקדמות פוליטיקה

של זהויות, מעמידה אתגר הן בפני המדינה ומנגנוניה, הן בפני החברה האזרחית והן בפני אינטלקטואלים

ביקורתיים. אולם, בדיון המתפתח בנושא בישראל המושג רב-תרבותיות נחסם לדיון ביקורתי עוד לפני שביררו

את משמעויותיו והשלכותיו.

המתנגדים משתמשים באסטרטגיות שמבוססות על ייבוא שיח תיאורטי להתפתח מחוץ לישראל שהוכשר לשמש

כמנגנוני שיטור נגד פוליטיקת הזהויות המקומית. המאמר מבקר שני דוחות שנכתבו לאחרונה לגבי התרבות

0בישראל, שמשתמשים באסטרטגיות הללו. הדוחות: דו"ח ברכה: מדיניות תרבות בישראל ודו"ח תעודת תרבות

. שני הדוחות מדברים על הלגיטימיות של השונות ועל הצורך לתת ביטוי לקבוצות תרבותיות שונות,2000חזון

אולם בקריאה זהירה מתברר שמחבריהם מתנגדים נחרצות למתן לגיטימציה לריבוי תרבויות ואף מתריעים

ממצב כזה. מחברי הדוחות מתריעים מאפני אפשרות יישומה של רב-תרבותיות בישראל. דרך הדו"חות בוחנים

יונה ושנהב ארבעה פרקטיקות שמתנגדי הרב-תרבותיות משתמשים בהם כדי לעשות לו דה-לגיטימציה:

יצירת הפרדה בין פוליטיקה לבין תרבות (התרבות אינה פוליטיקה והפוליטיקה אינה תרבות)..1

סימון המרחב התרבותי כהומוגני וכחד-תרבותי, תוך כדי ביצוע דה-ערביזציה והשטחת ההבדלים בין.2

הקבוצות היהודיות.

יצירת זיהוי בין הרב-תרבותיות לבין השיח הפוסט-מודרני, תוך הצגת פוליטיקת הזהויות כמקור לרוח בלהות.3

ולניהליזם ששוטפים, כביכול, את החברה הישראלית.

ארגון מחדש של היחסים התרבותיים והעברתם מהחברה אל המדינה (ולהיפך), תוך טשטוש הגבול ביניהן..4

. תרבות אינה פוליטיקה ופוליטיקה אינה תרבות1

מחברי דו"ח ברכה "מרגיעים את החשש" ומדווחים על העדר עניין של ממש בקרב הציבור ברב-תרבותיות. הם

מדווחים שרוב הציבור מעוניין בצריכה של תרבות מערבית גבוהה, והם ממליצים למוסדות המדינה להמשיך

ולתמוך בפעולות תרבות שנגזרות מהעדפה זו. למסקנה גורפת זו מגיעים מחברי הדו"ח ע"י מנגנונים של דה-

פוליטיזציה: הצגת המעשה התרבותי כבלתי-פוליטי והצגת המעשה הפוליטי כבלתי-תרבותי. שני המהלכים יחדיו

יוצרים ביטול של פוליטיקת הזהויות או התעלמות ממנה.

– המתנגדים לפוליטיקה של זהויות תמיד יבואו מהמרכז הפוליטי, התרבותי והחברתי,התרבות אינה פוליטיקה

והם יטענו שאין לערב תרבות עם פוליטיקה. התומכים באופציה הרב-תרבותית, לעומת זאת, יהיו הקבוצות שאינן

נמנות עם "המרכז ההגמוני", ותביעתם תהיה ליצור סדר יום חדש משום שלטענתם התרבותי הוא הפוליטי.

מחברי שני הדוחות נמנים עם המרכז הפוליטי והתרבותי, אולם הם לא עוסקים במיקום ומיצוב עצמם בטקסט,

והם מתיימרים לשמש חברי ועדה נייטרלים. על יומרנות זו של "החוקר הנעלם מהטקסט" אפשר ללמוד

מהביקורת האפיסטמולוגית על הריאליזם האתנוגרפי, שהביאה לכך שמומחי תרבות מקפידים למקם עצמם

בשדה ולנקוט ברפלקסיביות על היחסים הטעונים בין הטקסט למושאיו. מחברי הדוחות מנוכרים לצורך

ברפלקסיביות, וטוענים לייצור התבוננות נייטרלית על מצב התרבות ועל מדיניות התרבות הנחוצה בישראל.

אולם, מיקומם הפוליטי של המחברים רלוונטית בהחלט: מבין הקבוצות שהם בדקו, "האחרים" של החברה

הישראלית, בולטת העדרותו של המגזר האשכנזי-חילוני, המעמד הבינוני-גבוה שהם עצמם משתייכים אליו. עניין

99

זה מניח את קיומה של קבוצה זו במרכז (שכן היא לא מגדירה את עצמה כ"אחרת"), שעושה חסד עם הקבוצות

הפריפריאליות כשהיא מקשיבה לטענותיהן בנושאי זהות ותרבות. עמדה זו משכפלת את התפיסה הישנה של

מרכז ופריפריה. מחברי הדוח חפים מכל רפלקסיביות כשהם לא מזהים את "אחרותם" הם וכשהם לא ממקמים

את המגזר החילוני-ליברלי כמגזר רלוונטי בפוליטיקת הזהויות.

מחברי הדוחות בחרו להצטמצם לדיון בתרבות אליטיסטית (תיאטרון, מחול, אופרה), ואת התייחסותם זו

מנמקים בכך שמאחר ומדינת ישראל מעדיפה את אומנויות הבימה והשקיעה בהן שנים רבות, מן הראוי שנמשיך

לעסוק בהן גם כיום. זה מדגים עד כמה פוליטיקת הזהויות רלוונטית לא רק במונחים סימבוליים אלא גם

במונחים של כלכלה פוליטית – המדינה מתחזקת את התרבות ההגמונית ומסבסדת את הצרכנים המועדפים

עליה.

– הרב-תרבותיות נתפסת, ע" פ השיח המיובא מן השמאל האמריקני, כמאיימת על כינונההפוליטיקה אינה תרבות

של סוציאל-דמוקרטיה, ומחבלת במאבק לצדק ולשוויון חברתי. תוצאת המהלך של צמצום הפוליטי ודילוג אל

מעבר לתרבות היא פרדוקסלית – בעוד הם מתנגדים לרב-תרבותיות בגלל הפוטנציאל הפלגני שלכאורה טמון בה,

ניסיםהם לא מהססים לגען את הסוציאל-דמוקרטיה בתרבות הלאומית שיונקת ממקורות פרימורדיאליים.

, אחד המתנגדים המרכזיים לרב-תרבותיות, מדגים את הפרדוקס הזה בהבחנה שהוא עושה ביןקלדרון

"פוליטיקה של הבדל" ששואפת לבטל את ההבדל בין קבוצות חברתיות כדי להגיע לשוויון והטמעת הקבוצות

השונות בקולקטיב תרבותי אחד, לבין "פוליטיקה של תרבות" שקוראת תיגר על השלמות של הקולקטיב הלאומי

ורואה במשתנה התרבותי מרכיב מרכזי במאבקן של קבוצות חברתיות. קלדרון מתנגד לפוליטיקה של תרבויות כי

מתקיף אתדניאל גוטוויןלדעתו היא מסכלת את המאבק לקידומה של סולידריות סוציאל-דמוקרטית לאומית.

מנגנוני השוק ורואה בפוליטיקה של הזהויות, בתביעה של קבוצות שונות לרב-תרבותיות, כססמה פוליטית בלבד,

אשר מסייעת למנגנוני השוק לזרוע הרס וחורבן מבחינה חברתית. אולם, לא פוליטיקת הזהויות היא שהצמיחה

את האידיאולוגיה של הפרטת המשק וצמצום תפקיד המדינה כמכשיר לחלוקת משאבים, אלא האליטות

הכלכליות הן שדחפו לשינוי הניאו-ליברלי הזה, והן דווקא מדברות בזכותו של מרכז תרבותי משותף ובזכותה של

סולידריות לאומית. גוטווין מתעלם מכך שהשקפת עולמו מעניקה תפקיד מרכזי למדינה, שלמעשה לא רק שלא

יוצאת להגנת החלשים שאמורים להיות הנשכרים של הסוציאל-דמוקרטיה אלא גם משתפת פעולה עם ההון

בתהליך ההפרטה. הוא מכופף את המציאות החברתית והתרבותית לעקרון פעולה אחיד – מאבק מעמדי צרוף,

עקרון שאמור לייצר זהות אינטרסים על תרבותית ועל עדתית, למרות ששותפות זו היתה עד עתה מקור לאכזבה

עמוקה ורבים טוענים שלא היא הדרך לקדם שוויון פוליטי וחברתי וחלוקה צודקת של משאבים.

הוצאת התרבות מהפוליטיקה נראית תמוהה כי היא גם פועלת באופן סלקטיבי: המשתמשים באסטרטגיה זו

מכירים בתביעה שמעלים הפלסטינים אזרחי-ישראל להכיר בזהותם הייחודית, אולם מבוהלים מתביעה דומה

שמוצגת מתוך החברה היהודית. כלומר, פוליטיקת הזהויות היא אוייב המאבק המעמדי בקרב האוכ' היהודית

בלבד, והתרבות היא אוייב המאבק המעמדי כשהיא מיוצגת ע"י קבוצות מיעוט מתוך הקולקטיב ההגמוני אך לא

כשהיא מיוצגת ע"י הקבוצה ההגמונית.

. דימיּון הקולקטיב ההומוגני החד-תרבותי: דה-ערביזציה והומוגניזציה של התרבות היהודית2

כדי להדוף את הצורך בלגיטימציה לפוליטיקה של זהויות, נעשה דמיון זה בשתי דרכים: הדרת הפלסטינים

קולקטיבוהחרדים אל מחוץ לקולקטיב בו דנים, ומנגד האחדה כלל-עבודעת. ההדרה וההאחדה הזו מכוננים

.יהודי הומוגני חד תרבותי

- בדוחות אין התנגדות לרב-תרבותיות בהקשר של הפלסטינים אזרחי-ישראל.דה-ערביזציה של היישות היהודית

לפי מחברי הדוחות, היה אפשר להמשיג את המערכת התרבותית כמונוליטית (לאומית) לולא היו הפלסטינים

(והחרדים) שוכנים בתוכה. כך, משום שאי אפשר לדחות ריבוי תרבותי בחברה המורכבת גם מאוכלוסיות לא-

יהודיות או אנטי-ציוניות, קבוצות אלו מודרות מחוץ לתחום הדיון, שהופך לדיון ליהודים בלבד, ומכאן אפשר

פוליטיקה של כינון גבולותלהכפיף את הקבוצות היהודיות להיגיון הלאומי תוך ביטול ההבדלים ביניהן. זוהי

.סוציולוגיים

ומול "הסלחנות" כלפי תביעתם של הפלסטינים אזרחי-ישראל, הדוחות שנכתבו ע"י מתנגדי הרב-תרבותיות

מדחיקים את השאלות שיכולות לעלות מעבר לזכויות תרבותיות לערבים – ממשל עצמי? זכויות ייצוגיות? כיצד

האוטונומיה התרבותית לערביי-ישראל תשפיע על הסמלים הלאומיים היהודים? האם יש כאן לגיטימציה לכינונה

100

של מדינה דו-לאומית?

–הומוגניות תרבותית (מערבית) בתוך החברה היהודיתבנוסף לדה-ערביזציה של היישות היהודית, יש כאן גם

מחברי הדו"ח אינם מוכנים לקבל את העמדה שנקטו לגבי הערבים גם בעבור המהגרים מחבר המדינות, הדתיים

או הצעירים, שאת כולם הם מתעקשים להגדיר כחלק מקולקטיב הומוגני אחד. לגבי המזרחים, הם מבטלים את

"האופציה הרב-תרבותית" בטענה שהקונפליקט העדתי והפער העדתי הולך ונעלם (אולם הם מתעלמים מהחרפת

הפערים החברתיים-אתניים או מעליית כוחן של מפלגות עדתיות במפה הפוליטית בישראל). דו"ח ברכה קובע

שישראלים ממוצא מזרחי אינם רוצים שישראל תידמה תרבותה למדינות כמו מצרים או ירדם, ולא פחות

מאשכנזים הם בוחרים בסגנון חיים מערבי. קביעה זו מביאה אותנו לאחד המכשירים ליצירת הומוגניזציה של

. אולם, בפני משתתפי הסקר שעליו הם הסתמכו הוצגה הבחירה בין תרבות מזרחיתהסקרהחברה היהודית –

לתרבות מערבית כבחירה דיכוטומית, ואין זה מפתיע שבאמצעות הגדרה כל-כך פונדמנטליסטית של רב-

תרבותיות, שיש בה התעלמות מהאפשרות שאדם יכול להשתייך למספר מגוון של קהילות ותרבויות בו-זמנית,

הצליחו מחברי הדוח לקעקע את הלגיטימיות של התפיסה הרב-תרבותית בכללותה. בנוסף, בסקר הוצגה התרבות

המזרחית כ"תרבות ירדן ומצרים". סוציולוגים מסכימים שהזהות המזרחית אינה בהכרח מהותנית אלא נוצרה

והתעצבה בישראל. ההתכחשות לעבר הערבי הפכה לציר מרכזי בקרטוגרפיה המנטלית של הלאומיות הישראלית

בכלל, ובזו של המזרחים בפרט. האבסורדיות של השאלה באה לידי ביטוי, למשל, בעובדה שמצביעי ש"ס לא

סימנו תרבות מזרחית כאופציה מועדפת משום שהיא הוגדרה כערבית.

אחדים ממחברי הדוחות הודו שהם מעדיפים את התמערבותם של הערבים והמזרחים בישראל, ושהערכים

המערביים הם בסופו של יום הערכים המנרמלים את החברה הישראלית.

וכך, באמצעות הדרתם של "עבי העור" (חרדים וערבים) והוצאתם מחוץ לקולקטיב התרבותי, ובמקביל ביטוי כל

קווי התיחום בין "דקי העור" והכפפתם לתרבות המערבית, יוצרת קולקטיב אחד, ישראלי-יהודי-מערבי,

כאסטרטגיה לדחיית הפוליטיקה של הזהויות.

ובנוסף, מחברי הדוחות מנסים לעשות דה-לגיטימציה לרב-תרבותיות ע"י הפחדה ואיום:

. דה-לגיטימציה באמצעות יבוא, ניכוס והכלאה מחדש3

מתנגדי האופציה הרב-תרבותית עושים טשטוש של מסורות השיח הרב-תרבותי הקיימות בעולם וזיהוי מוחלט של

פוליטיקת הזהויות עם המסורת הפוסט-מודרנית, שנתפסת בישראל כמסורת רדיקלית. הרב-תרבותיות מוצגת

כתופעה מוגמרת, כדיון סגור, ללא אפשרות להסדרים תרבותיים מגוונים. זה נעשה ע"י בנליזציה של המסורת

הפוסט-מודרנית והעמדתה באופן פשטני על קול אחד המזוהה עם כאילו "הכל הולך", "הכל כוח", וזה מאפשר

לזרוע פחד ואימה מפני ריבוי תרבותי, להציגה כמקור לניהיליזם ולכאוס ולקעקע את האפשרות להסדרים

תרבותיים חדשים.

כך, למשל, טענה שכיחה שמוצגת בשם המסורת הפ"מ, היא שכל תביעה של קבוצה כלשהי להכרה בייחודה

התרבותי מחייבת את כינונם של מרחבים ציבוריים נפרדים. בכך יש קונוטציה של שאיפה להסתגרות או

לאוטונומיה, אולם הניסיון לייחס לכל הקבוצות התובעות הכרה בייחודן התרבותי רצון להתבדל מ"החברה" הוא

מהלך של טשטוש וניכוס. טענה נוספת שמזוהה עם הפ"מ היא שרב-תרבותיות מעניקה הכשר לרלטיביזם תרבותי,

ומשם לרלטיביזם מוסרי. זיוה שטרנהל מסמנת את "המשבר התרבותי" ואת סכנותיו למוסר (ואפילו מציינת שאל

לנו לשכוח שהנאצים עלו לשלטון לא מעט בזכות הבטחתם לחסל את "משבר התרבות הגרמניה הווימרית").

לדבריה, האמנות היא שהביאה ל"טשטוש הגבול בין טוב לרע" ול"פירוק כל נורמה אפשרית".

מחברי הדוחות מנסחים את הרב-תרבותיות כאקסיומה. הם מנסחים את קווי ההתחלה והסוף של הפוליטיקה של

הזהויות, ואוטמים קווי מילוט אפשריים מהגדרה זו.

. ארגון מחדש של האבחנות בין "חברה" ל"מדינה"4

המתנגדים מציבים את המדינה מעל לחברה כמנגנון ליצירה של תרבות ולהפצתה, ובכך הם מבקשים להעצים את

כוחה של המדינה כשחקן מרכזי בכל אינטרס בעיצוב תרבותה של החברה. המדינה מזוהה עם האוניברסלי,

המודרני, הרציונלי והלגלי, והחברה עם הפרטיקולרי, המסורתי, האי-רציונלי והבלתי-לגלי, וכאן מובלעת ההנחה

שהחברה יוצרת "אי-סדר", הסדר החברתי שביר ורק המדינה יכולה להושיע את החברה מאנרכיה. התרבות

מוצגת כתוצר מהונדס של המדינה ולא כתופעה ספונטנית שצומחת מתוך הצרכים של הקבוצות השונות. כך

המדינה מוצגת כמצוייה מעל הקונפליקטים החברתיים וכבלתי-מושפעת מאינטרסים פרטיקולריים של קבוצות

חברתיות.

101

יונה ושנהב טוענים שאין לראות את המדינה והחברה כשתי קטגוריות אנליטיות הנבדלות זו מזו במהותן, ויש

לראות אותן ואת מרחב היחסים האפשרי ביניהן (טשטוש או הפרדה) כתוצאה של הבנייה פוליטית ותרבותית של

מציאות. בדוחות המתנגדים לרב-תרבותיות בא לידי ביטוי המשחק המורכב בין "חברה" לבין "מדינה" באופן שבו

מטופלת שאלת הזהות, וגם בהצעה לכונן "ליבה תרבותית".

– זהו מושג תרבותי שנשלל מהקבוצה והפך ללגיטימי ברמת המדינה. מצד אחד מבקשות הדוחותמושג הזהות

לבטל את "הזהות הקבוצתית" ולעשות לה דה-אסנציאליזציה, ומנגד להעמיד את הזהות החברתית או הלאומית,

שהיא תוצג כמהותנית. הן מבקשות להצביע על נזילותה של הזהות הקבוצתית כדי לסתור את המימד המהותני

שלה (כך הם מאמצים לכאורה תובנה פוסט-מודרנית בדבר היות זהויות הבניה חברתית לטובתם, כשמקודם

ראינו איך הם שוללים את הרב-תרבותיות בגלל קישורה לפ"מ). כך, מחברי דו"ח ברכה מסבירים ש"מזרחיות"

היא תוצר של הבניה ולא מהות קבועה. הדגשת המימד הנזיל של הזהויות של קבוצות המשנה בחברה הישראלית

(היהודית בלבד) נועדה כדי לפנות מקום לזהות קולקטיבית, חברתית-לאומית, בעלת מימד אסנציאלי בפני עצמו.

השימוש בטענה מהותנית, אם כך, הוא סלקטיבי. הזהות נשללת ברמת הקבוצה (מזרחים למשל) אולם מאושררת

כשהיא נעשית לכלל החברה (לאומית-ציונית-מערבית-יהודית).

– אחד ההסברים להתנגדות לפוליטיקה של הזהויות הוא החשש לאובדן המכנה המשותף,הליבה התרבותית

"הליבה התרבותית". ישנה קריאה ליצירת ליבה משותפת. ההיגיון של הליבה מוצב כהיגיון מאחד שעשוי לאזן

את פוליטיקת הזהויות המפצלת והמפוררת. הליבה לא רק משמשת כמכשיר לחסימת פוליטיקת הזהויות.

משמעותה של הליבה נתפסת כמובנת מאליה, וכך גם תכני הליבה שנתפסים מובנים מאליהם בשני הדוחות:

תכנים לאומיים, יהודיים-פרימורדיאליים, המנוהלים ומווסתים ע"י המדינה.

לטענת הכותבים, לעומת זאת, המרחב של מושג ה"ליבה" פתוח, ומשמעותו אינה מובנת מאליה. מכאן יונה ושנהב

עושים רה-קונסטרוקציה, במקום דה-קונסטרוקציה, ומציעים אפשרויות שונות של ליבה תרבותית שלא מבטלות

את האופציה של פוליטיקת זהות אלא להיפך – מאשררות אותה, וכך הם יצביעו על האופן בו הדיון ברב-

תרבותיות בוטל באמצעות הרטוריקה של הליבה.

פריסתם של קולות חלופיים נשענת על שלוש טענות: ערכית (כי היא מאפשרת דיון דמוקרטי ופתוח),

אפיסטמולוגית (כי היא מאפשרת נק' מבט ביקורתית על השיח הנוכחי) ומתודולוגית (כי היא מאפשרת לבחון

"טיפוסים אידיאלים" שונים).

הליבה המובנת מאליה – מקורותיה של הזהות הפרימורדיאלית-לאומית:

בדוחות נקבע כי מציאות רב-תרבותית אפשרית כל עוד היא מבוקרת ונשלטת ע"י "ליבה תרבותית משותפת",

מערכת ערכים ומרכז משותפים לכל הקבוצות. נשאל, מהו מגוון האפשרויות ליצירת ליבה מסוג זה? יונה ושנהב

משרטטים ארבעה מודלים אידיאליים לליבה, שהם המפגש בין שני צירים: הראשון מבחין בין שתי מסגרות בהן

מתגבשת הליבה: המדינה מול החברה האזרחית, והשני מבחין בין שני סוגים של תכנים הכלולים בה: ערכים

פרוצדורליים מול ערכים תוכניים.

– כאן המרכז המשותף הוא תוצר של פעילות המדינה וסוכניה התגבשות במדינה, ערכים פרוצדורליים.1

המרכזיים (מערכת החינוך הפורמלית והבלתי-פורמלית). המרכז מאגד בתוכו ערכים פרוצדורליים בלבד,

כלומר הם אינם מזהים את המדינה עם תפיסת טוב כלשהו. הם יכולים לכלול את סדרי השלטון ואת יחסי

הגומלין בין האזרחים. למשל, הדמוקרטיה הליברלית – היא אינה אמורה לחייב את גיבושו של טוב משותף

כבסיס לסולידריות חברתית, אלא רק עקרונות פוליטיים שנגזרים מתפיסת האזרחים כשווים וכחופשיים.

הדמוקרטיה הליברלית מתיימרת לנייטרליות ביחס לשאלות של תרבות, בהם היא רואה את ההעדפות

האישיות של אזרחיה. חוקרים תומכים במודל ליבה זה בעידן פוסט-לאומי, בהתאם לתהליכי גלובליזציה.

הגירת העבודה מחייבת את ההפרדה בין המדינה לבין הלאום. הכוונה בפוסט-לאומיות, לדבריהם, אינה קיצה

של מדינת הלאום אלא ביטול המרכיב הלאומי שלה (שיח אזרחות ליברלי) – ביסוס האזרחות לפי עקרונות

פוליטיים אניברסליים ולא לפי זהות אתנית או תרבותית.

השיח הפוסט-לאומי רלוונטי לישראל שגם ניצבת בפני הגירת עבודה, ויש בכך חיזוק של הדרישה הפלסטינית

שישראל תהפוך למדינת כל-אזרחיה. הזהויות האתניות והתרבותיות, לתפיסה זו, הן עניין לחברה האזרחית,

והמדינה רק צריכה להכפיף אותן לעקרונות פרוצדורליים-ליברליים.

א – לפיו הדמוקרטיה הליברלית1בעקבות ביקורת על הדמוקרטיה הליברלית אפשר לגזור מודל נוסף כאן –

למעשה מכירה בכך שהניטרליות כלפי הריבוי התרבותי נותן עדיפות לקבוצות הדומיננטיות. לפיכך, יש לתת

102

זכויות לקבוצות לא-דומיננטיות. דמוקרטיה ליברלית רב-תרבותית זו שוקדת הן על פיתוחה של תרבות

פוליטית משותפת, והן על הבטחת האינטרסים הבסיסיים של קבוצות תרבותיות לא-דומיננטיות שנתקלות

באפליה עקב שונותן התרבותית.

– כאן יש שני מודלים: (א) מחייב את יצירתו של מרכז ציוני-יהודי. מודל התגבשות במדינה, ערכית תוכניים.2

זה מניח שניתן להגיע להסכמה על תשתית ערכית ותרבותית משותפת לכלל אזרחי ישראל היהודים. כלומר,

אין כאן מקום לאזרחי ישראל הפלסטינים, אותם המודל מבקש לעגן את נאמנותם למדינה על בסיס עקרונות

וערכים ליברליים. המודל לא כולל גם את כל מי שאינו עומד בקריטריונים הליברליים שמציבה הליבה

המשותפת: כלומר, מי שלא מקבל את הבסיס הערכי של ידע מדעי, דמוקרטיה שלטונית וכו'. מודל זה מציג

קריטריונים לתרומה כפי שהוגדרו ע"י המרכז האשכנזי-חילוני. לא הבסיס העדתי חשוב כאן, אלא מי שעומד

בסטנדרטים המוסכמים של המרכז, וכך יש מזרחים "רעים", שהם נחשלים ומפגרים, ויש מזרחים "טובים"

שמחוייבים לערכי יסוד החיוניים לביסוס ביטחון המדינה (שירות בצבא), כלכלתה (דעת מדעית)

ודמוקרטיותה.

(ב) גיבושה של תשתית ערכית ותרבותית משותפת לכל תושבי ישראל: יהודית, ערבים ומהגרי עבודה. מדובר

בהגדרה לאומית ישראלית חדשה. חשוב לציין שגיבוש ליבה על בסיס ערכים תוכניים לא שולל את היסודות

הפרוצדורליים של הליבה, כשהערכים התכניים משלימים את התכנים הפרוצדורליים. זהו למעשה מודל

שלטוני של דמוקרטיה רפובליקנית ולא דמוקרטיה ליברלית, שיוצרת קהילת-על לאומית ומאפשרת לאזרחיה

לשמר את הזהויות הקולקטיביות המשניות שלהם. יש כאן ויתור על היסוד הנייטרלי של הדמוקרטיה

הליברלית, ואמונה שאפשר לכונן סדרי משטר דמוקרטי בלעדיו.

– מודל זה מצביע על חפיפה בין הערכים של המדינה לבין התגבשות בחברה האזרחית, ערכים פרוצדורליים.3

הערכים של החברה האזרחית. המדינה מאפשרת את קיומה של החברה האזרחית, וזו בעלת תפקיד מרכזי

בהנחלתם של ערכים ואידיאלים המשתקפים בעקרונות היסוד של המשטר המדיני. אחת הדוגמאות להסדר

כזה היא הדמוקרטיה הליברלית ומחוייבותה לערך הבסיסי של כבוד האדם. הכוונה היא שיוזמות לקידום

תרבות של כבוד האדם צריכות לבוא מהשטח – ממוסדות, ארגונים וקבוצות. הדמוקרטיה הליברלית אמורה

לרכוש את הלגיטימציה שלה מהתפיסות הערכיות של אזרחיה. דמוקרטיה זו, המעניקה תפקיד מרכזי לחברה

האזרחית ביצירת הלגיטימיות שלה, מחייבת כינון של ליבה דמוקרטית משותפת אשר מתיישבת עם קיומו של

מגוון תרבותי על-דמוקרטי, שחורג מעבר לתרבות הדמוקרטית עצמה.

– כאן מדובר על ליבה שמתפתחת מלמטה, שאינה מהונדסת ע"י התגבשות בחברה האזרחית, ערכים תוכניים.4

המדינה ואינה זהה למדינה. זו אפשרות שמגלמת את האבחנה החדה ביותר בין המדינהל בין החברה

(האזרחית). הפעילות התרבותית מתקיימת כאן בין יחידים וקבוצות שונות בחברה, והערכים המשותפים הם

פועל יוצא של אינטרקציה ספונטנית וולנטרית בחברה. החברה האזרחית מפתחת תשתית תרבותית אחידה

ומשותפת לכל אזרחי המדינה. הליבה צומחת מכוחות הקיימים בחברה האזרחית, והמדינה מתגייסת רק כדי

למנוע העדפות לחזקים בכלכלת השוק התרבותי (אין מגבלה על המדינה לממן מפעלי תרבות).

א', המודל הקהילתני-לאומי שמטשטש את ההבחנה בין חברה למדינה. זהו2בשני הדוחות המודל לליבה הוא

מרכז משותף של המדינה שמבקשת להטמיע את החברה בתוכה. תוך כדי דה-ערביזציה והומוגניזציה תרבותית-

יהודית, החברה נתפסת כיישות מתוכננת ומהונדסת מלמעלה. יש כאן התעלמות מהאתגר של הגירת העבודה

והפלסטינים אזרחי-ישראל, והסיבה להתעלמות הזו ברורה: דיון של ממש באתגרים אלה היה משבש את

האפשרות להציע ליבה לאומית משותפת היונקת ממקורות תרבותיים יהודיים קדם-פוליטיים. המחוייבות

ליצירת ליבה יהודית-לאומית באה לידי ביטוי בשני הדו"חות. מדובר רבות על חשיבות החייאת השפה העברית.

מחברי "תעודת תרבות" מדגישים את המקורות המקודשים (תנ"ך) של השפה העברית.

הניסיון ליצור עולם מושגים חילוני באמצעות שפת הקודש הוא ממלכד. אחד מביטויי המילכוד הזה הוא

האסנציאליזציה של הזהות היהודית הפרימורדיאלית, הדרתה של התרבות "החילונית" וטשטוש האחבנות בין

דת ללאום או בין לאום לחברה אזרחית. ה"אנחנו" בדוח זה רק האוכ' היהודית-ציונית.

הטעם המרכזי לבנייה של ליבה משותפת הוא הסולידריות ההדדית שתבטיח אזרחות שווה מבחינה פוליטית

וכלכלית בחברה בה יש ריבוי תרבויות. ללא סולידריות כזו תקטן האמפתיה ההדדית בין הקבוצות ויש סכנה של

עויינות ואפתיה כלפי קבוצות השוליים בחברה. אלו שיקולים שעומדים בבסיס הרצון של חוגים שונים בחברה

103

הישראלית ליצור ליבה משותפת. יונה ושנהב לא שוללים עקרונית את רעיון הליבה, אולם הם מבקשים להראות

כי ההצעות הקיימות לליבה ממשיכות לשכפל את המציאות של אפליית קבוצות שוליים בחברה הישראלית,

מציאות אותה הקבוצות בפוליטיקה של הזהויות מבקשות לאתגר. קבוצות שוליים נאבקות לחזק את המימד הרב

תרבותי כנגד אפלייתן המתמשכת, וניסיון השתקתם בשמה של ליבה לאומית מדומה בוודאי לא יסייע ליצור

סולידריות הדדית, ואף עלול לחזק את תחושת העויינות ההדדית. פיתוחה של ליבה לאומית שנותנת עדיפות

לקבוצות הדומיננטיות בחברה הישראלית מנוגד לעקרון הצדק והשוויון בהם מנופפים תומכי הליבה הלאומית.

הסוציאל-דמוקרטים בישראל, בעוד שהם חוסים בצילם של הוגים ששייכים לאסכולה הסוציאל-דמוקרטית,הם

למעשה מקדמים סדר יום של הימין השמרני בארה"ב. הם מאמצים את השיח הקהלתני המצדד בכינון קהילה

לאומית בעלת מורשת תרבותית משותפת וזהות תרבותית קדם-פוליטית. לטענת שנהב ויונה, עובדה זו לא ממש

מפתיעה, כי כשקוראים את הדו"חות הנ"ל ביסודיות רואים שמטרתם המרכזית היא למעשה הבטחת המעמד

הפריבילגי של הקבוצות ההגמוניות בחברה הישראלית.

שיעור חזרה:

שאלת גבולות הקולקטיב:

שאלה זו יכולה להתייחס לגבולות החיצוניים – מה נכלל באותה יחידה שהתיאוריה רואה כ"חברה הישראלית", כסובייקט

המחקר שלה. עם זאת, חלק מן התיאוריות רואות בחברה הישראלית כמשהו קוהרנטי, מלוכד – קבוצות לאומיות, אתניות,

מגדריות. לכן, מצד אחר אפשר לדבר על – מהם גבולות הקולקטיב המהווה את החברה הישראלית? סוגיית הגבולות,

לפיכך, היא מורכבת (יחידת ניתוח או מרכיבים קוהרנטיים).

הפונקציונליזם של אייזנשטט – רואה את החברה הישראלית כחברה יהודית-ישובית. מבחינתו, היהודי שחיים במנדט הם

גורם חיצוני לחברה הישראלית.

ליסק והורוביץ (פונק' משופר) – הם לא מדברים על קבוצות שמנותקות אחת מהשניה, אלא יש מנגנון מרכזי שמאחד בין

הקבוצות, והוא עובר דרך מרכזי המשנה. בניגוד לאייזנשטט, אצל ליסק והורוביץ יש פרובלמטיזציה מסויימת של גבולות

המעבר בין ישוב למדינה. גם הם בעיקרם מתייחסים לחברה כאל חברה יהודית, אולם במדינה יש החלה של הריבונות

היהודית על הערבים – ואז נוצר פער בין גבולות החברה (שעדיין כוללת רק את היישוב היהודי) לבין גבולות המדינה.

הפער הזה משמעותי והוא מעסיק את ליסק והורוביץ במחקרם.

האליטיזם של שפירא – ההתייחסות היא רק לחברה היהודית בישראל. אין התייחסות לסקטורים הלא-יהודים, אלא רק

לחברה היהודית בישראל, וליתר דיוק רק באליטה שלה, שהיא המפתח להבנת החברה.

קולוניאליזם (שפיר) – התפיסה שלו היא כלכלית-פוליטית. הגורם המרכזי שמניע את החברה הישראלית לפי התיאוריה

שלו הוא המאבק על משאבים – מאבק על קרקע ועבודה, והוא מציג את המאבק הזה בקונטקס קולוניאלי. גבולות החברה

הישראלית לפי שפיר כוללים הן את השולטים, היהודים, והן את הנשלטים – הערבים שנמצאים בטריטוריה של הקולוניה

הבריטית – המנדט. כלומר, גם היהודים וגם הערבים שמצויים בתוך חלקת הקרקע עליה הם נאבקים, ואח"כ כל זה מוכלל

' הגבולות כוללים את השטחים, ובעצם את כל א"י67בגבולות הגיאוגרפיים של השליטה היהודית. שפיר טוען שאחרי

המנדטורית. עצם עיסוקו של שפיר ב"קולוניאליזם" מכליל את השולטים וגם את הנשלטים בגבולות הקולקטיב.

כלכלה פוליטית – מיכאל שלו – גבולות הקולקטיב הן גבולות מערכת השליטה הכלכלית. תפיסתו של שלו דומה לתפיסה

של שפיר מבחינת הגבולות. גם הוא מטריאליסט וגם הוא מתמקד במאבקים הכלכליים.

גישות המדינה (קימרלינג) – הגבול של המדינה הוא גבול הריבונות שלה. זהו גבול חשוב מאוד. אולם, צריך להבדיל:

בעבודה של קימרלינג הגבול החוקי הוא גבול קריטי, אבל בעבודות אחרות שלו קימרלינג מדבר על הפער בין הגבולות

החוקיים לבין הגבולות של השליטה – מערכת השליטה הישראלית רחבה יותר מהגבולות הפורמליים של המדינה. המדינה

מפעילה באופן סלקטיבי את הריבונות שלה על השטחים. בגדול, קימרלינג מייחס את גבולות הקולקטיב לגבולות בהם

המדינה שולטת (בין אם באופן חוקי או באופן לא חוקי). יש כאן בעיה, לדעתי – קימרלינג מבחין בין החברה לבין המדינה

כשתי ישויות אוטונומיות, אז גבולות הקולקטיב לא אמורות בהכרח להיות גבולות המדינה, לא?...

104

פלורליזם – סמוחה, סבירסקי – סמוחה יראה את גבולות החברה הישראלית ואת גבולות המדינה כחופפים זה לזה. אולם,

סמוחה מדגיש את הגבולות שהם פנימיים בחברה: הגבולות בין הקבוצות: הלאומיים, האתניים, הדתיים – גבולות

שמייצרים קולקטיבים שונים שרלוונטים לדיונים שונים.

פמיניזם – כאן אין דיון משמעותי בשאלת הגבולות של החברה הישראלית, אולם יש דיון שאינו במושגים של גבולות

(אפשר אולי להכליל את הגבול הקיים בין הספרה הפרטית לספרה הציבורית). אולי אפשר להתייחס ליחידת הניתוח

שהיתה העולם הגברי – הפוליטיקה במובן הצר שלה וכו', והפמיניזם מחיל את זה גם על הספרה הפרטית.

זהויות ורב-תרבותיות – כאן הדיון כולל את כ-ו-ל-ם, אפילו את הפלסטינים תושבי השטחים. הזהות של כולם רלוונטית

לדיון בנושא גבולות הקולקטיב.

הגלובליזטורית – חשיבותם של הגבולות המדיניים יורדת, בעוד שהחשיבות של הגבולות הפנימיים בין הקבוצות השונות

עולה (מה???...).

– תיקוף. הסוגיה של תיקוף קשורה להגדרה של: מהו המשתנה המרכזי שמייצג את החברה. נדגים עלפריודיזציה

התיאוריות:

אייזנשטט – מהן התקופות דרכן אנו מאפיינים את החברה הישראלית? העליות. ההגדרות הללו הן לא רק ההגדרות של מי

היו העולים. המאפיינים של מרבית העולם בתקופת העליה השניה היו דומים לאלו של העליה הראשונה. ההבחנות לא

קשורות לאנשים עצמם אלא לתקופות, תקופות שנקבעו דרך העליות (יש כאן קבלה של האידיאולוגיה הממסדית בדבר

העליות וייחודן).

ליסק והורוביץ – השינוי המרכזי חל בין תקופת היישוב לתקופת המדינה.

שפירא – ההבדלים בתקופות הם בעיקר ההבדלים בתשובה לשאלה – מהי האליטה הדומיננטית? לכן, כאן המעבר למדינה

אינו מרכזי, כי מפא"י שלטה והיתה האליטה השלטת גם לפני כינון המדינה וגם אחריה. השבר התקופתי אצל שפירא הוא

'.-77המעבר בין מפא"י לליכוד ב

שפיר – השינוי מהקולוניאליזם בתנאים של העבר מדינת לאום, לקולוניאליזם של מדינה, בשטחים. בין שני סוגי

הקולוניאליזם ששפיר מזהה יש שוני רלוונטי מאוד: יש משאבים שונים (הרחבה במאמר של שפיר). שפיר הוא המשכי

(כל הזמן קולוניאליזם, כל הזמן מאבק על קרקע ועבודה), אבל יש שוני במשאבים בין שתי התקופות.

כלכלה פוליטית (שלו) – מה שמייצר את ההבדלים ונקודות המפנה ההיסטוריות קשורות לכלכלה – מיתון וכו'. נק' המפנה

הכלכליות חשובות כאן (מיתון מכוון וכו').

שיחי אזרחות (שפיר ופלד), שלא התייחסנו אליהם בשאלות הגבולות (אבל ברור שהם כוללים גם את ערביי השטחים,

שכפופים לשיח האזרחות הרפובליקני מחד, בהיותם חסרי אזרחות, ואח"כ פתח לשיח הליברלי שמונע מהחזקתם – הם לא

יהיו במסגרת גבולות החברה הישראלית לאחר ההיפרדות ויישום שיח האזרחות הליברלי. מנגד, יש את השיח האתנו-

לאומי של המתנחלים וכו', שמאיים על הישארותם חסרי-אזרחות. אולי אפשר גם לומר שהם לא נכללים, לא ביחידת

הניתוח אלא בגבולות הקוהרנטיים של החברה הישראלית, כי הם לא אזרחים. מצד שני, ברור שיש להכליל אותם כי

האינתיפאדה שלהם היא מהגורמים שהביאו את השינוי בשיח האזרחות של האליטה הותיקה). בהקשר לפריודיזציה –

. נק' מפנה-80, סוף ה-90האיתיפאדה היא נק' מפנה פוליטית. הסכמי השלום היא נקודת מפנה נוספת. תחילת שנות ה

שנוצרת בגלל ההשפעות של האינתיפאדה מלמטה והרצון להשתלבות בגלובליזציה של קהילת העסקים מלמעלה.

פלורליזם – אין התייחסות משמעותית לתקופות שונות וחשובות. התיקוף אינו מרכזי בעבודתו של סמוחה.

פמיניזם – התיקוף המרכזי הוא של שינויים בתפיסה של מגדר – מנק' מבט גברית בלבד, לפמיניזם ליברלי, ואח"כ

לרדיקליות.

המשתנה המרכזי בהסבר עיצובה של החברה לפי התיאוריות השונות:

הפונקציונליזם – אידיאולוגיה. לסביבה יש קונצנזוב חברתי. האידיאולוגיה מכתיבה את ההתפתחות של הכל. לתפיסה זו

יהיו שותפים גם ליסק והורוביץ (הפונקציונליזם המשופר).

105

האליטיזם של שפירא – הגורם המרכזי שמעצב את החברה הוא שאיפת האליטה לשמר את כוחה. הספרה הפוליטית היא

המרכזית והדומיננטית בעיצובה של החברה, ודפוס ההתארגנות הפוליטית של החברה הוא שמשפיע על העיצוב של

הכלכלה, למשל – האליטה בוחרת להלאים דברים כדי לשמר את כוחה.

קולוניאליזם – המאבק על מאשבים מטריאליסטיים הוא הגורם המרכזי – משאבים של הון ועבודה (קרקע ועבודה).

האידיאולוגיה נגזרת מתוך זה (מטריאליזם יוצר את האידיאולוגיה – האידיאולוגיה של לאומיות יהודית נפרדת).

כלכלה פוליטית של שלו – כאן רואים דפוס קצת שונה – הפוליטיקה מתארגנת סביב אינטרסים כלכליים. הקשרים בין הון

ועבודה הם היחסים המרכזיים שמעצבים את המערכת הפוליטית.

הגישה המדינתית – היחסים בין החברה לבין המדינה, והמאבק של המדינה כיישות בפני עצמה לבסס את ריבונותה מול

כוחות חברתיים שמנסים להתנגד לה (מידת העוצמה והאוטונומיה) הם הגורמים המרכזיים בעיצוב הגבולות ופעולות

המדינה.

פלורליזם – סבירסקי וסמוחה: יחסי הניצול וההדרה של קבוצות זו כלפי זו הוא הגורם המרכזי שמעצב את החברה. ריבוי

של קבוצות – הדפוס של הניסיון להדחיק קבוצות אחרות ולשמר עליונות ריבודית – זה המנגנון המרכזי שמסביר את

ההתפתחות. כל זה מול הניסיון של הקבוצות המודרות להנגד לכך (שסעים וקונפליקטים בין קבוצות).

את השינויים בשיחי האזרחות, כמו גם הסבר של ה-בהסבר כלכלי- פוליטישיחי האזרחות – שפיר ופלד מסבירים

inclusion-וה exclusionלהגן על האינטרסים שלהם – בעיקר על הכלליים. נכון שזה מתבטא בשיחי אזרחות .

שפיר ופלד הם מטריאליסטים!!!תרבותיים, אולם התשתית החשיבתית שלהם היא כלכלית-פוליטית.

פמיניזם – המשתנה המרכזי שמסביר תהליכים חברתיים כאן הוא השליטה הגברית מול ההתנגדות לה. ההגדרה

הדומיננטית של הסדר החברתי, וההתנגדות להגדרה הזו.

זהויות ורב-תרבותיות – המשתנה המרכזי הוא המאבק על זהויות. קבוצות שונות שזהותן מוגדרת בתהליך של הבניה

חברתית, שהוא תהליך המתרחש במסגרת פוליטית-כוחנים טעונה, מלאת קונפליקטים. במסגרת מרובדת – הן חותרות

לבסס את הזהות שלהן, לזכות באוטונומיה תרבותית ולשבור את ההיררכיות ואת הריבוד התרבותי הזה.

גלובליזטורית – מתרכזת בהעברת המוקד של התהליכים מתהליכים פנימיים בחברה הישראלית אל עבר כוחות חיצוניים.

כדאי למלא את הטבלה הזו כהכנה למבחן:

גבולות

הקולקטיב

מבנה מולפריודיזציה

פעולה

מערכתיות-

תהליכיות(יציבות מול

שינוי)

קונצנזוס מול

קונפליקט

משתנה מרכזי

בהסברעיצובה של

החברה

פונקציונליזם

פונקציונליזםמשופר

אליטיזם

קולוניאליזם

כלכלהפוליטית, ניאו-

מרקסיזם

פלורליזם

שיחי אזרחות

פמיניזם

זהויות ורב-תרבותיות

106

גבולותהקולקטיב

מבנה מולפריודיזציהפעולה

מערכתיות-תהליכיות

(יציבות מולשינוי)

קונצנזוס מולקונפליקט

משתנה מרכזיבהסבר

עיצובה שלהחברה

גלובליזטורית

פרדיגמה מערכתית ופרדיגמה אליטיסטית בסוציולוגיה הישראלית.

שפיראאייזנשטטשאלה מתודית

מושא המחקר:

התקופה הנחקרת היא שנותיו הראשונותשל "היישוב החדש"

ישראלית(חברה הומוגנית,החברה הנבדלת) , כמכלול הכולל את היישוב החדש

ואת החברה היהודית בלבד

אחדות העבודה בלבד (האליטה המשפיעה)

כיצד עוצבה היסטורית החברה הישראליתשאלות והשערות המחקר:מחברה מסורתית למודרנית, כיצד עוצבו

המוסדות הפוליטיים?

כיצד שמרה המפלגה על עוצמתה במשךתקופה ארוכה כל-כך?

מעבר לינארי לעבר חברה חדשה, מחברהתשובות אפשריותמסורתית לחברה מודרנית.

אילוצים וקונפליקטין שמטרתם להבטיחהגמוניה.

הנחות ונתונים מקובלים ע"י החוקר(למשל, מה מניע את הפעולה החברתית?)

וגם:

אידיאולוגיה כמניע לפעולה: האידיאולוגיההציונית כמכשיר לבניית החברה

הישראלית.

אידיאולוגיה כמשרתת אינטרסים.

מהו תפקידה של האידיאולוגיה בעיצובהחברה?

שימור המערכת הקיימת, התפתחותויציבות, בניית מוסדות הזוכים ללגיטימציה

רחבה.

שימור כוחה של אליטה (מפלגה) שלטת.

שני צירים עיקריים בקורס: תיאוריות סוציולוגיות, וההתפתחות ההיסטורית של החברה הישראלית.נראה התייחסות של שתי גישות סוצ' עיקריות מתמקדות בהתפתחות הישוב היהודי.

אייזנשטט ושפירא מספרים סיפורים שונים על התהוותה של החברה הישראלית.אייזנשטט מנתח את החברה הישראלית, ורואה אותה כגוף מאוחר והרמוני, וכחברה מובחנת מהחברה הקיימת

בא"י: החברה הערבית בא"י לא נכללה בחברה הישראלית לפי אייזנשטט.אייזנשטט שואל לגבי החברה הישראלית: כיצד היא התפתחה מחברה מסורתית לחברה מודרנית, חדשה? המעבר

הלינראי הזה נעשה ע"י בנייה של מוסדות מודרניים, ומעבר לסדר חברתי ותרבותי חדש.הוא מתאר את המוסדות והגופים שהוקמו בישוב היהודי (ובתפוצה) שפעלו במערכת פונקציונלית לכינון הסדרהחברתי החדש. התפיסה של החברה הישראלית כחברה חדשה, יהודית, מתפתחת לעבר המודרניות וכו', אינה

מובנת מאליה. הוא מקבל כנתון את האידיאולוגיה כמניע של פעולה.

שפירא גם כן מתעניין בחברה הישראלית, אולם הוא מעוניין להבין את ההתפתחות הפוליטית שלה, במסגרת: שלוש הנחותהתפתחות האליטה הפוליטית, היא אחדות העבודה. שפירא מסביר זאת בעזרת

החברה נשלטת ע"י האליטות שלה. .1תמיד יהיו אליטות בחברה. "חוק הברזל של האוליגרכיה" – תמיד יהיו אליטות שישלטו בחברה, כאשר.2

האליטות תמיד נמצאות במאבק מתמיד מול אליטות אחרות שרוצות לתפוס את מקומה. מכאן שתמיד יהיולאליטה אילוצים ותמיד יהיה מי שיקרא תיגר עליה.

לכל פעולה פוליטית יש מטרה לשמר את הכוח, להרחיב את תחומי ההשפעה, ולכן היא תמיד נובעת מאילוצים.3או מהאינטרסים של האליטה השולטת שמטרתה לצבור עוצמה.

שפירא משתמש במושג אליטה (ולא עילית) כשהוא לא מתכוון לומר דברים חיוביים על הקבוצה, אלא מתכווןלבקר אותה. שפירא מנסה לחשוף את האינטרסים בבסיס המערכת הפוליטית כדי להבין את התפתחות החברההישראלית. שפירא טוען שאחדות העבודה היתה מפלגת אליטה, ששמרה על הכוח שלה, והיווצרות כוחה בעיקר

בשנות היישוב. שפירא מחפש את התשובות לשאלותיו באידיאולוגיה הבולשביקית שהם הביאו איתם (פרגמטיזם, גמישות

אידיאולוגית בהתאם לצרכים), בגיוס הפוליטי, בדרך השתמשותו במשאבים ובמנגנונים שהוא משתמש בהם כדילהבטיח שליטה ויציבות. דוגמא לפרגמטיזם ניתן לראות לשינוי בדמות החלוץ עם הגעתם של העליות המאוחרות,

107

שלא הזדהו עם הדמות הזו, כדי לגייס תמיכה ולגיטימציה. השימוש ב"ציונות סוציאליסטית", כדי להכניסאידיאולוגיות נוספות, מרוככות מהסוציאליזם. זה נותן את האפשרות להכניס למפלגה גם קבוצות שאינן

סוציאליסטיות (בורגנים, בעלי הון פרטי ולא לאומי). לפי שפירא, האידיאולוגיה התעצבה בהתאם לתנאים ששררובארץ (הסוציאליזם התמתן). שפירא מזכיר שיטת בחירות ייצוגית שאינה דמוקרטית במיוחד ומחזקת את כוחם

של האוליגרכים.לסיכום, שפירא מניח שהחברה מתפתחת בהתאם לפעולות המנהיגים שלה, וכדי להבין את פעולותיהם של

הפוליטיקאים יש להבין את האינטרסים שבבסיסם.

בהקשר לדבריו של ב"ג:בן-גוריון מדבר על אחדות, על צרכים ופעולות של החברה. אייזנשטט היה מנסה לראות איך הדברים שבן-גוריון

אומר היו עוזרים לחברה להתפתח, ושפירא לעומתו היה מנסה למצוא את האינטרסים העומדים בבסיסהאידיאולוגיה שבן-גוריון מציג.

סוגיית הגבולות בחברה הישראלית:הגבול מפריד בין דברים ומאפשר את "ההגדרה". באמצעות הגבול אנו מפרידים בין ה"אני" לבין ה"אחר". מכאן,

שאי אפשר לשים גבול בלי להגדיר את האחר, וההגדרה של האני נעשית תוך הנגדה את האחר.ברמה של מדינת הלאום: אנדרסון טען כי המדינה מדמיינת את עצמה כמוגבלת: יש לה גבולות הברוריםלאזרחיה. מדינת הלאום מנסה לתחום טריטוריה ולהקביל אותה לחברה, ובכך ליצור קהילה עם זהות

קולקטיבים ותפיסות קולקטיביות בנוגע לאחר. גם תפיסות פרימורדיאליסטיות של קהילות מניחות שקיימיםגבולות לקהילה, שכן הגבולות מפרידים אותן מאחרים.

חוקה וגבולות מדיניים:הנחת היסוד היא שבחברה הישראלית אין גבולות מוסכמים, ויש כמה סוגים של גבולות שיש לגביהם אי-הסכמה

(גבולות היסטוריים, מדיניים, טריטריאליים וכו').חוקה היא אוסף של חוקים בעלי מעמד גבוה (משוריינים) המשקפים את הערכים המרכזיים של המדינה על-פיהםמתבצעת החקיקה בה. הרמה הראשונה בהגדרת החוקה נוגעת לשלטון ומגדירה את מגבלות החקיקה בו. ברמההשניה, היא אמורה להבטיח את הזכויות של הפרט במדינה דמוקרטית. החוקה ברמה הסמלית משקפת ערכי

יסוד ומשמשת מקור גאווה לאזרחיה.מצב החוקה בישראל: מגילת העצמאות קבעה כי הכנסת תחוקק חוקה לישראל, אולם לא היו הסכמות במהלךהשנים לגבי ערכי החוקה. מבחינה פונקציונליסטית אפשר להצדיק את העדר החוקה בטענות הסכמיות, אולם

גישה ביקורתית תראה שהמצב בה אין חוקה נוח לשלטון ומעצים את כוחו. פשרת הררי קבעה שיחוקקו חוקיםמשוריינים שיהוו את הבסיס לחוקה עתידית. התקבלו כמה חוקי יסוד במהלך השנים, אשר התעלמו מהמעמד של

חוקי היסוד שהתקבלו לא היו משוריינים. בשנה זו, תנועה בשם1992חוקי היסוד (הם לא היו משוריינים). עד "חוקה לישראל" החלו לגבש הצעה לחוקה פורמלית לישראל, אולם מתוך גישה ריאלית הם החלו לגבש חוקים

חוקי יסוד: חוק יסוד חופש העיסוק, חוק יסוד הממשלה,3שידגישו את זכויות האדם והאזרח. לפיכך, נחקקו וחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. שני הראשונים היו חוקים משוריינים שנדרשו רוב מיוחס לשינוי. בחוק היסוד

השלישי יש סעיף משוריין.ואז החלו בעיות בקשר לגבולות: ביהמ"ש העליון והכנסת נתנו פרשנויות אחרות לחוקי היסוד הללו. החוקים היו

אמורים להכפיף את הכנסת אליהם, אולם הכנסת סתרה את חוקי היסוד, וביהמ"ש לקח על עצמו את תפקידמבקר הכנסת ומפקח שהיא פועלת לפי החוקים שהיא עצמה חוקקה. כל אחד מהגופים נותן פרשנות שונה לחוקי

היסוד. מכאן, שאם חוקה אמורה להגדיר זכויות וחובות של מיעוטים, וגבולות חברתיים וקולקטיביים (למיהמדינה רואה עצמה אחראית?), מהרגע שאין הסכמה לא ניתן להציב את הגבול החוקתי הזה, ולא ניתן להגדיר מי

נכלל בקולקטיב.). היא-99 – כדי לקרוא מאמרים בנושא של אנדריאנה קמפ מאונ' ת"א (מגבולות מדיניים (לא גבולות טבעיים)

הנחות בסיסיות: נוהגים להגדיר: גבולות נועדו ליצור הפרדה בין מדינות, ונועדו ליצור אחידות כלפי פנים2טוענת בדגש על הריבונות. קמפ אומרת שההגדרה הזו קרה: לגבולות יש משמעות הרבה יותר רחבה: משמעות חברתית.

איפה היא מתחילה ואיפה נגמרת. הגבול כשלעצמו לא חשוב, אלא התפקיד שלו בחברה. החשיבות שלו נוצרתכתוצאה מסוציאליזציה של החברה. למדינה יש כוח מאוד חזק, כשהגבול הוא גבול מדיני.

. בשתי התקופות המדינה קידמה-90 ושנות ה-50 תקופות בהן העיסוק בגבול היה מרכזי: שנות ה2קמפ מנתחת תפיסה דואלית של הגבול, כאשר שני הכיוונים מנוגדים אחד לשני.

החלו ליצור תפיסה של גבול כמשהו מגביל ותוחם. יישובי הספר של המדינה הדגישו את החשיבות-50בשנות השל הגבול: מדיניות פיזור האוכלוסין. פיזור האוכלוסיה על קמה שיותר שטח, בעיקר באיזורי הגבולות:

התיישבות הספר. האוכלוסיה שנשלחה לאיזורים אלה הם העולים. מצד שני, בו זמנית המדינה התייחסה לגבולכמשהו שצריך לטשטש אותו ולא להדגיש: באמצעות פעילויות צבאיות. המדינה יצרה את הצבא כמנגנון שחוצהגבולות, כמנגנון שזה התפקיד שלו – לחצות את הגבולות. פעולות התגמול, למשל. המדינה איתגרה את גבולותיה.מצד שני, המדינה כל הזמן עודדה את ההירואיות של הצבא כמשהו שעובר את הגבול, כמעין מיסטיפיקציה של

108

מעבר הגבול. שני הכיוונים המנוגדים הללו מנעו הגדרה של הגבול באופן מהותי, בגבול פוליטי., עם הסכמי אוסלו, הוציאו בחזרה את עניין הגבול באופן דואלי: מצד אחד, הצבת הגבולות ותחימתן-90בשנות ה

כחלק מתהליך השלום. התפיסה השניה היא פתיחת הגבולות, מזרח-תיכון חדש. כאן זהו ויכוח חברתי ולא מאמץמכוון של המדינה. תהליך זה שטשט את הגבולות ומנע את הגדרתן.

שתי הטענות הללו באות כדי להסביר את העובדה שלמדינת ישראל אין גבולות מוסכמים.ליסק והורוביץ ושפיר בשאלת הגבולות:

אם אנו מניחים שהסוציולוגיה הישראלית היא חלק מהחברה, וניזונה מהתפיסות שלה, אנו יכולים לראות את איההסכמה על הגבולות גם בסוציולוגיה הישראלית. איך זה בא לידי ביטוי בסוציולוגיה עצמה?

ליסק והורוביץ מחד ושפיר מאידך, מתייחסים לגבולות הקולקטיב. עיקר ההבדל ביניהם מבחינת גבולותהקולקטיב: שפיר טוען כי החברה הישראלית לא ניתנת להבנה מבלי לקשור אותה לסכסוך עם ערביי ישראל.

מכאן שהוא מכניס את הערבים לגבולות הקולקטיב, וטוען שלא ניתן להפריד את שניהם מבחינת ההבנה.ליסק והורוביץ, לעומתו, טוענים כי מדובר בשתי קהילות נפרדות. ההפרדה בין שתי הקהילות מדומים אצלם

ליחסים בינ"ל. לדידם, אלו שתי קהילות שאין ביניהן קשר, וככל שמתקדמים יותר לכיוון המדינה ההפרדה הזוהלכה וגברה עד יסודה של קהילה יהודית כמדינת לאום.

: שפיר טוען שצריך לכלול את הערבים, והאחרים חושביםהניתוח הסוציולוגיהכוונה בתרגיל היא מבחינת שמדובר בשתי קהילות נפרדות ואוטונומיות. אין הכוונה לאיך שהם טוענים שהחברה הישראלית רואה בזה. גם

שפיר לא חושב שהערבים כלולים בחברה הישראלית, והוא אפילו מסביר מדוע הם לא נכללים בקולקטיבהישראלי. אבל הוא שוזר בין החברות הללו להבנה סוציולוגית. הוא טוען שהיתה כאן חברה שכללה את שני

המגזרים, וליסק והורוביץ טענו לשתי חברות נפרדות. ליסק והורוביץ מפרטים בהמשך את ההתפתחות המוסדית של החברה הישראלית והשסעים בה (מרכז ומרכזי-

משנה).שפיר – מטריאליזם. ליסק והורוביץ – פונקציונליזם מאוחר.

לפי הפונקציונליזם, הגדרת הגבול מקובלת: הגבול הוא גורם מלכד וחשוב כיוון שהוא מגדיר מי שייך לקולקטיבומי לו. בעזרת הגבול החברה מכוננת כמערכת.

לגישתו האליטיסטית של שפירא, האליטה רוצים לדעת על מי הם שולטים בעזרת הגבולות. כך, גבולות חברתייםמשמשים לצרכיהם.

לגישתו הפרדיגמטית המטריאליסטית של שפיר, הוא יתייחס לשאלת הגבולות באופן ביקורתי: כשאין גבול,וכשהוא מטושטש, יותר קל ליישם את הקולוניאליזם.

הגישה המדינתית:

בכל הגישות הקודמות שסקרנו המדינה לא תפסה תפקיד מרכזי כשחקן אוטונומי בחברה. בגישות המדינתיות ישלמדינה תפקיד של שחקן עצמאי.

הגדרת המדינה – מדינה מורכבת בעיקר ממוסדותיה, ויש בה היבט מרכזי של אכיפת חוק. למדינה יש מונופול עלהפעלת אלימות לגיטימית בטריטוריה מוגדרת (ובר). תחומים בהם המדינה עוסקת נוגעים ברווחה, חינוך,

בריאות. למדינה יש שליטה על גבולות טריטוריאלים ועל אוכלוסיות בתחום גבולות אלה. המדינה נותנת זהותלאזרחיה (מבלי להיכנס לדיון מה קדם למה). בטיפוס אידיאלי של מדינה תהיה חפיפה בין הלאום לבין המדינה,

אולם ברמה האמפירית זה לא כך.צ'רלס טילי השווה את המדינה למאפיה. המדינה לוקחת מאיתנו מיסים, ונותנת לנו הגנה, בדיוק כמו "חסות"

מאפיונרית. המדינה מגבילה את החינוך שלנו, מגבילה את חופש התנועה, מגדירה את זהותנו. ההבדל בין מדינהלבין מאפיה היא מקור הלגיטימציה. במדינות דמוקרטיות-מודרניות יש הסכמה בקרב האזרחים על הלגיטימציה

של שליטת המדינה. תיאוריות הגישה המדינתית חוקרות את הלגיטימציה של פעולת המדינה. הן מסתכלות על המדינה כגוף מובחן,

בעל אינטרסים משלו. חקירת המאפיינים והמאווים של המדינה תביא להבנת המבנה החברתי. גישות סוציולוגיותאחרות רואות במדינה כגוף המקושר לחברה וכחלק ממנה (בין אם חלק משמר שליטה או חלק משמר איזון).

1985 – Bringing the state back inשל סקוצ'פול: הטענה היא שאם אנו רוצים להבין את החברה יש להסתכל על המדינה. לגישה זו יש כמה עקרונות בסיסיים:

הבחנה ברורה בין המדינה לבין החברה – המדינה היא ארגון ביורוקרטי-פורמלי. החברה היא קטגוריה.1מופשטת ללא גבולות ברורים (בניגוד לפונקציונליזם). למדינה יש גבולות ברורים. בנוסף, סוג הרציונליות:המדינה כארגון פועלת לפי רציונליות אינסטרומנטלית, שאינה שואלת שאלות על המטרות אלא על הדרךלהגיע למטרות. רציונליות מהותית מדברת על המטרות עצמן. הדיון הציבורי בקשר לחברה יהיה לכיוון

הערכים ולא המטרות, לכיוון המהויות.האוטונומיה והעוצמה של המדינה – היכולת של המדינה להיות מובחנת מאינטרסים של קבוצות חברתיות.2

ולחצים. העוצמה היא היכולת לחדור לחברה ולהשפיע לכיוון הגשמת האינטרסים שלה (אוטונומיה מולעוצמה).

זוהי גישה שאומרת שיש להתייחס למדינה. היא לא מגדירה את מידת העוצמה והאוטונומיה, שכן מידות אלא.3נבדלות בין המדינות ומידת האוטונומיה והעוצמה של מדינה אינה סטאטית. בד"כ יהיה זה מחקר היסטורי או

109

השוואתי. קימרלינג מדבר על מידת האוטונומיה והעוצמה של ישראל.

קימרלינג:האם המדינה הישראלית אוטונומית? ישראל מושפעת מלחצים מבפנים ומבחוץ. האינטרסים והיחסים של ישראל

עם מדינות אחרות משפיעות לרעה על האוטונומיה שלה. מפלגות מבפנים וקבוצות לחץ גם כן מערערות אתהאוטונומיה. היחסים בין הקבוצות מערערות את האוטונומיה.

האם המדינה הישראלית מחזיקה עוצמה? למדינה יש יכולת גבוהה של חדירה לחברה: מיסים, צבא, גבולות.קימרלינג סוקר את מידת האוטונומיה בתקופות שונות:

בתקופת המנדט הבריטי – המדינה הקולוניאליסטית אינה חלשה, אולם היא משאירה אוטונומיה גבוהה אצלהקהילות השונות. בקהילה היהודית של היישוב, החברה היהודית לוקחת על עצמה חלק גדול ממשימות שהן

בד"כ משימות של מדינה. לפיכך, יש כאן טשטוש בין המדינה החברה, כשהאינטרסים די חופפים.ההפרדה הזו לא עברה בקלות עם הקמה המדינה וכינון הממלכתיות.. בן-גוריון הצטרך להאבק בחברה (אלטלנה

וכו'). בתחום החינוך ב"ג נאלץ להתפשר מול קבוצות דתיות וחרדיות.למדינה לא היתה יכולת ביורוקרטי לקליטת זרם העולים הגדול, לפיכך היא הפכה להיות תלויה בהסתדרות

המדינה מתרחבת ומתחזקת מבחינה ביורוקרטית. נוצר כאן "מעמד בינוני-50ובמוסדות הציוניים. בשנות התוצר מדינה" (כרמי ורוזנפלד), והאינטרסים של המדינה הופכים להיות האינטרסים של אותו מעמד. המדינה

מתחזקת ושולטת על תחומים רבים יותר מבעבר. במקביל, מפא"י מאבדת את כוחה ואת עוצמתה לעומת המדינהשהופכת לגוף מובחן ואוטונומי יותר. כך, במקביל לחיזוקה של המדינה, המפלגה השלטת נחלשת.

', לאחר המלחמה, המדינה מתחזקת עוד יותר בעקבות הנצחון. במצב בו המדינה שולטת על יותר67בסוף שטחים, יש יותר אוכלוסיה לשלוט עליה, והגופים המדינתיים מתחזקים.

לתפיסת קימרלינג, מאז היחלשות מפא"י והתחזקות המדינה נוצרו שני גושים מפלגתיים שווים בגודלם: גוש ימיןוגוש שמאל. מכאן, המדינה הופכת להיות גוף שמתווך בין הגושים הללו. זו טענה שדומה לזו של הורוביץ וליסק

(המדינה היא גוף שמתווך), אולם כאן התפיסה היא שהמדינה מתפקדת כגוף נפרד עם אינטרסים נפרדים, וכך ע"יהתיווך הארגון המדינתי מתחזק והעוצמה והאוטונומיה מתחזקים.

מיכאל שלו:. גם הוא יוצא מתוך גישה מדינתית. הוא מעוניין להראות את המקום-60שלו מציג מחקר על המיתון של שנות ה

של המדינה ביצירה של המיתון. שלו הוא כלכלן פוליטי. הכלכלה הפוליטית אינה רואה בתהליכים כלכלייםכטבעיים. לדידה, הכלכלה אינה תחום צר ואוטונומי בחברה: היא מושפעת מהנחות יסוד ומאינטרסים. ההנחההרציונלית אינה מובנת מאליה כאן. כלכלנים פוליטיים ינסו להבין אירועים כלכליים בעבר. בנוסף, ישנה הנחה

שהכלכלה לא מנותקת מאירועים פוליטיים וחברתיים שמתרחשים במקביל לשדה הכלכלי.שלו בודק את מקום של המדינה בהיווצרות המיתון. למרות התנאים הכלכליים והמשאבים המעטים של המדינה,ישראל הצליחה ליצור צמיחה כלכלית גדולה בשנותיה הראשונות (פירוט לסיבות במאמר של שלו). בנוסף לצמיחההכלכלית, למדינת ישראל היה אינטרס להשיג תעסוקה מלאה, מסיבות שגם מפורטות במאמר. התעסוקה המלאה

היתה אינטרס פוליטי לחלוטין – זהו לא עניין טבעי אלא מכוון פוליטית. בתהליך התעסוקה המלאה התחזקומאוד ארגוני העובדים, שכן לא היתה תחרות על מקומות עבודה (לא היתה רזרוות עובדים שתחליש את כוחם).

יש האטה במשק והצמיחה נעצרה. המדינה כבר לא יכולה לחלק הון לתעשייה ולשמור על התעסוקה-60משנות ההמלאה. שלו טוען שנוצר כאן מיתון מכוון: למדינה היה אינטרס להוריד את רמת החיים וליצור אבטלה, וכך

לחזק את עצמה. זו תיאוריה מדינתית כיוון שפעולת המדינה הושפעה מהאינטרסים האוטונומיים שלה, ופעלה לחיזוק כוחה.

' עודדה מחדש את הצמיחה וניתן היה לצאת מהמיתון. 67מלחמת

מחקרים נוספים על ביסוס כוחה של המדינה: מחקרים על העובדים הזרים. רוזנהק טוען שגופים שונים בתוךהמדינה פועלים בכיוונים שונים, ולמדינה אין אינטרס אוטונמי מאוחד.

עובדים, מדינה ומשבר – הכלכלה המדינית בישראל/ מיכאל שלו

המאמר מתאר את כשלון מפלגות העבודה וההסתדרות, שבעבר היו מזוהות עם תהליך בינוי האומה, אולם כיוםהן מאבדות מכוחן וממעמדן.

הכלכלה המדינית כגישה ביקורתיתנקודת המוצא התיאורטית היא כלכלה מדינית ביקורתית. לפיכך, המאמר עוסק בכל מה שנחשב לשולי ובכלהמגבלות והסתירות הקיימות בפעולת תנועת העבודה. כלכלה מדינית שואפת להעתיק הסבר סיבתי חומרי

(מטריאליסטי) לפעולה פוליטית, להבדיל מהסבר אידיאליסטי. שלו מנסה להראות שתנועת העבודה בישראל אינהככל תנועות העבודה בעולם, כיוון שבישראל – א. מעמד העובדים משוסע לאומית ועדתית. ב. מערכת יחסי

העבודה איננה יציבה. ג. ישראל שונה ממדינות אירופה מבחינת מדיניות הרווחה והשגשוג הכלכלי. שלו נותן מספרדוגמאות מהסוצ' הממסדית הישראלית וגם מהביקורתית ומראה שכל ניתוח סוציולוגי של תקופת היישוב

110

ופעולותיה של תנועת העבודה מתמקד בהיבט האידיאליסטי ולא במטריאליסטי כגורם לפעולה. ההסבר שלהכלכלה המדינית מנסה להראות שעם הקמת המדינה, מפא"י ביססה את שליטתה ע"י ניצולה את כוחה של

המדינה, ההגירה ההמונית ואת העברת הכספים מחו"ל לא"י. עם זאת, הדומיננטיות של מפא"י ומעמדה הבלתי-מעורער התערערו עם מתן האוטונומיה לקבוצות שקודם לכך היו תלויות בה. וכך המדינה, בשליטת מפא"י, יכולה

פחות לכוון את השקעות ההון ואת מצבם הכלכלי של קבוצות אוכ' בארץ. כתוצאה, מעמדה הידרדר, ויכולתהתמרון הכלכלי שלה הידרדר גם כן.

הניתוח המעמדי בארץ לא מכיר בגורמים כלכליים ככאלו שהגבילו את מפא"י, ושלו טוען שלמרות התנאיםהכלכליים הצליחה מפא"י ליצור: כלכלה מדינית קורפורטיסטית.

המודל הקורפורטיסטי טוען שתוך מו"מ בין המדינה לבין ארגוני פועלים חזקים, תביעות הפועלים מתמתנותוהמדינה מעניקה הטבות לבעלי-ההון.

שלו טוען שישראל סוטה ממודל זה ומעמיד בשאלה את תקפות המודל.הנטייה המבנית בכלכלה המדינית בישראל היא לתעסוקה מלאה, למרות שפע של סיבות שיסבירו מדוע סביר

שתיווצר נטייה לתעסוקה חלקית:

האבטלה היתה מנוגדת לציונות..1

היא יכלה ליצור ירידה מהארץ ולסכן את האיזון הדמוגרפי ולכן נחשבה כ"פצצת זמן" בעניין השסעים.2החברתיים-כלכליים. כך נמנעו מהאבטלה ויצרו תעסוקה מלאה.

כמו-כן, התעשיה הצבאית היתה מקור תעסוקה לא אכזב..3

הדרת הערבים משוק התעסוקה פתחה מקומות תעסוקה רבים בפני יהודים..4

במישור הבינ"ל, עקב הלוואות ותרומות מחו"ל, המדינה יכלה להשקיע (ובכך ליצור תעסוקה) יותר מכוחה.5הריאלי.

התרחבות טריטוריאלית הביאה ליצירת מקומות עבודה רבים..6

כך – זרימת ההון, העליה ההמונית, פעולות התעשייה הצבאית וגם ההרחבה הטריטוריאלית – כל אלה יצרו עודמקומות תעסוקה.

. טענת שלו היא שלפני66-67 שנים מהקמת המדינה, ונמשכה עד למיתון של 5התעסוקה המלאה התגבשה תוך המיתון היה שימוש במגוון אסטרטגיות ממלכתיות וקווי מדיניות קונקרטיים שהיוו מסגרת מווסתת, שנועדה

להיות בלם כנגד הירידה ברמת האבטלה: הסבסוד הממלכתי, פילוח שוק העבודה, השפעת ההסתדרות – כל אלהמיתנו קונפליקטים כשחלה ירידה באבטלה.

- המשבר נוצר משילוב של מספר גורמים:-60מקורות המשבר של אמצע שנות ה

שנותיה היתה מעין פטרון להשקעות כלכליות. מתקופה זו15היעילות הכלכלית נפגמה - המדינה במשך .1המדינה נתקלה בקשיים כפטרון, קשיים שלוו במשבר ובמיתון כלכלי. המדינה נקלעה למצוקה עקב העליה

, הלוואות ותרומות מחו" ל-60ההמונית, עקב כך שהיא נדרשה למטבע זר שהצטמצם במהלך שנות השהצטמצמו במידה ניכרת. התעשיה סבלה מהשקעות יתר והיתה בלתי יעילה.

התעסוקה המלאה העלתה את כוחם של הפועלים בשוק העבודה, והם השתמשו בכוח זה בצורה ניכרת ואף.2מוגזמת. עקב כך חלה ירידה ברווחיות המעסיקים ושליטתם נשחקה.

הקורפורטיזם הקיצוני הוביל להתארגנויות מלמטה של עובדים, התארגנויות שהיוו תחרות על ההסתדרות..3כוח העובדים גדל ודרישותיהם גדלו באורח קיצוני.

התפתחויות פוליטיות שונות שאיימו על ההגמוניה של מפא"י ויצרו מצב של מעין משבר..4

המיתון, לפיכך, היה השיטה לפתרון הבעיות – התעסוקה המלאה הביאה למצב בו המדינה לא הצליחה לנהל אתהחברה מבחינה כלכלית, חברתית ופוליטית, וכל ניסיון כזה כשל. לכן, המיתון היה פתרון לשתי בעיות עיקריות –המיתון יצר אבטלה, דבר שערער את כוח העובדים וחיזק את ההסתדרות והמעסיקים. כמו-כן, המגזר העיסקיהזדעזע עקב המיתון, כך שמפעלים ומעסיקים מיותרים הורחקו מהשוק. במקביל, המיתון נועד גם לרסן את

העובדים תוך צמצום תעשיות מקומיות. המדינה, כמובן, החזירה לעצמה את האוטונומיה.כלכלה מדינית לאחר המשבר – המיתון וריסוק השוק פעלו באופן יעיל על ציבור העובדים, שהפך כפוף יותרלמוסדות המדינה ואוטונומי פחות. כמו כן, המיתון פעל לטובת ההסתדרות וקיבע את מעמדה כמתווכת בין

העובדים לבין המדינה (לזכור שבכולם שלטה המפלגה, מפא"י).

111

לקראת מחזור עסקים פוליטי חדש?

', כמו גם שינויים פוליטיים וכלכליים.73' ו67מאז ימי המיתון ועד ימינו חלו שינויים גדולים, עקב מלחמת סיכום:

רואים שמדינות אירופה שונות מישראל ואי אפשר להסיק מהן על המקרה הישראלי.•הגורמים ליצירת תעסוקה מלאה והשלכות מצב זה ייחודיים וספציפיים למקרה הישראלי.•קיימים מנגנונים רבים לוויסות העובדים ולהדגשת ההגמוניה של ההסתדרות. מנגנונים אלה שבריריים והם•

תלויים בדינמיקות פנימיות ואיומים חיצוניים.האבטלה נוצרה מתוך כוונה של המדינה. היא נועדה לחזק את ההסתדרות ואת הקורפורטיזם, ולהחזיר•

למדינה את האוטונומיות שלה. למיתון היה יעד נוסף של ייצוב המערכת הפוליטית-כלכלית.

מאפיינים מרכזיים של מערכת היחסים בין מזרחים ואשכנזים כיום/ שלמה סבירסקי

מעמדם הנמוך של המזרחים אינו תוצאה של מורשת העבר שלהם ושל תרבותם (כטענת גישת המודרניזציה), אלאתרי דפוסי היקלטותם בארץ תוך תהליך פיתוח מואץ. התיעוש הישראלי יצר פיתוח ותת-פיתוח בו-זמנית: באותותהליך בו הפכו המזרחים לפועלים, הפכו מרבית האשכנזים להיות המעמד המועדף. מקור המעמד של המזרחיםבישראל כיום הוא באותו תהליך מודרניזציה שמוצג ככזה שיביאם למעמד שווה לזה של אשכנזים. שינוי מעמדםשל המזרחים לא יבוא משינוי במאפיינים שלהם בלבד, כפי שטוענת גישת המודרניזציה, אלא הוא יבוא משינוי

המבנה כולו, ויש להשתחרר מהמיתוס האידיאולוגי של המודרניזציה (בדבר נחשלותם של המזרחים כהסברלמעמדם הנמוך).

במאמרו סבירסקי מתאר מאפיינים ביחסים הבין-עדתיים, התפלגות תעסוקתית וכו'. הוא מראה כיצד צורתההתיישבות של עיירות הפיתוח יצרה יחסי תלות מובהקים בין אוכ' מזרחית לבין מרכזי שליטה שרוב מאיישהםאשכנזים, והאחרונים הם אלו שקיבלו החלטות שהשפיעו על ההתפתחות של תושבי עיירות הפיתוח המזרחים.לחלוקת העבודה העדתית ולהפרדה העדתית במגורים היו שתי תוצאות התנהגותיות חשובות: לאו דווקא עליה

בשיעור הנישואין הבין-עדתיים, כפי שנוהגים לטעון, ודפוסי הצבעה עדתיים – שניהן מראים על התפתחות דפוסיהתנהגות מזרחים מובהקים.

התפלגות תעסוקתית עדתית:

יש חלוקת עבודה עדתית ברורה למדי: ככל שעולים בסולם התעסוקתי פוחת מספרם של המזרחים ועולה מספרםשל האשכנזים. במחקרים קודמים על ההתפלגות התעסוקתית בישראל נטו ליחס פערים בין מזרחים לאשכנזיםלותק בארץ או השכלה, ומכאן השתמע שככל שהוותק יגדל וההשכלה תעלה, הפערים התעסוקתיים יצטמצמו.

אולם, לא נראים שינויים משמעותיים בחלוקת העבודה, וההשכלה מביאה לשינויים שוליים בלבד במבנה

) עמדות השליטה בכלכלה נמצאים בידי אשכנזים, ולא סביר ששכבה זו תוותר1התעסוקתי, בשל שני גורמים: (

) דפוסי הפעולה של הממשלה מחזקים את מעמדן של השכבות המועדפות הקיימות, לא2מרצונה על עמדותיה. (בגלל שהממשלה אשכנזית אלא בגלל שהיא קפיטליסטית, ופעולותיה מביאות יתרונות בעיקר לבעלי ההון, שהם,

בישראל, בעיקר אשכנזים. כך, למשל, הסובסידיות הממשלתית לאשראי. משירותי הרווחה נהנים בעיקר בניהמעמדות הגבוהים. כך, הסובסידיות לחינוך ובריאות מעלים את ההכנסה של בני המעמד הגבוה, שהיו

משתמשים בשירותים אלו גם ללא הסובסידיות (והמעמדות הנמוכים לא היו יכולים בלעדיה). הסובסידיות נמוכהיותר מזרחים.

בידול אקולוגי:

סגרגציה במקומות המגורים בין אשכנזים למזרחים. שתי העדות מקבלות את התחושה שהן ישויות חברתיותנבדלות. מרבית האשכנזים גרים בערים הגדולות ואילו המזרחים מהווים את רוב האוכ' בעיירות הפיתוח. שיעור

המזרחים בעיירות הפיתוח אף עלה עם השנים, כי האשכנזים נטשו אותן עם השנים ומלכתחילה נשלחו יותרמזרחים מאשכנזים. גם בתוך האיזורים הפריפריאלים יש בידול עדתי בולט בין העיירות לבין הקיבוצים

והמושבים המקיפים אותן. בערים הגדולות יש בידול אקולוגי של "צפון-דרום", מגמה שמתחזקת עקב הנהירההגדולה של מזרחים מעיירות הפיתוח לערים הגדולות (והם נכנסים לשכונות המצוקה, כמו שכונת התקווה).

עיירות הפיתוח – ניתוח מקרה של יחסי-תלות:

האשכנזים, כאמור, מצאו את דרכם לאיזורים מרכזיים יותר של המדינה, והעיירות הפכו למזרחיות ברובןהמכריע. דרך הטיפול של הממשלה בעיירות הפיתוח היתה, לפיכך, דרך טיפולה בקליטת העולים המזרחים.

לפיתוח התעשייתי הגדול של עיירות הפיתוח, בהן הושקע סכום נכבד, היה אפקט של העמקה והשרשה של חלוקת

112

העבודה הכללית בין אשכנזים למזרחים: ההון שהופנה לעיירות הפיתוח למעשה לא היה כה רב כפי שזה נראה

' עיירות הפיתוח "הפסידו67ממבט ראשון. רוב ההון הופנה למרכז, הופנו השקעות רבות לייצור הביטחוני ואחרי במאבק על ההון" להתנחלויות. ובכל זאת, גם ההון שכן זרם לעיירות-הפיתוח, מרביתו הוזרם ליזמים פרטיים או

"ציבוריים", קבוצה קטנה יחסית שמרכזת בידיה את השליטה על מרבית ההון למזרחים בעיירות הפיתוח יששליטה מועטה ביותר על ההון.

תושבי עיירות הפיתוח עובדים בעיקר בעיסוקים של צווארון כחול ובדרגים נמוכים של עיסוקי צווארון לבן.העיירות מנוהלות ע"י "מנהל זר", מנהלי מפעלים אשכנזים שמתגוררים בערים הגדולות או שוהים בעיירות

הפיתוח בשכונות "וילות" מיוחדות. כך, ההון לעיירות הפיתוח בא מבחוץ, והתושבים המקומיים מספקים בעיקרכוח עבודה. עיירות הפיתוח, כך, מבטאות בצורה מרוכזת את יחסי התלות בין אשכנזים למזרחים:

המפעלים שהוקמו בעיירות הפיתוח תלויים בהחלטות שנקבעות במשרדים המרכזיים של החברות והתאגידים..1

כתוצאה מכך, מרבית המפעלים נייטרלים ביחס לסביבתם והם לא יכולים לשמש בסיס להתרחבות תעשייתית.2מקומית.

מפעל גדול אחד או שניים בד"כ מספקים את מרבית התעסוקה המקומית, כך שגורל האוכ' תלוי במידה רבה.3בשגשוגם של מפעלים אלו.

תיעוש העיירות מוגבל לענפי ייצור שדורשים רמה מקצועית נמוכה. התעשיות מעניקות הזדמנות מועטת.4לקידום מקצועי וגם אלו שרכשו מיומנות והשכלה נאלצים לעבוד בדרגים נמוכים יותר מיכולתם

כך, בעוד שדפוסי ההשקעה והתיעוש של עיירות הפיתוח אינם מביאים יתרונות לתושבי העיירות, הם מעניקיםטובות הנאה לקבוצות שבבעלותן נמצאים המפעלים.

תיעוש עיירות-הפיתוח פתר לממשלה פעיה דחופה אחת בתקופת העליה ההמונית – אספקת תעסוקה לעוליםהחדשים. אולם, דפוסי התיעוש שנבחרו ביססו חלוקת עבודה בין המרכז לפריפריה. המרכז קובע החלטות,

ועיירות הפיתוח מספקות כוח עבודה זול לתעשיות עתירות העבודה (קשר גדול בין הניתוח של סבירסקי לזה שלוולרשטיין – לזכור שזה בהקשר של עיירות הפיתוח). חלוקת העבודה מתבטאת גם ברמת חיים נמוכה יותר

בעיירות הפיתוח, רמת שירותים והישגים חינוכיים נמוכה ודיור ירוד באיכותו. התלות של עיירות הפיתוח במרכזמבטיחה את המשכיותם של הדפוסים הקיימים. התלות היא לא רק כלכלית, היא גם פוליטית – סניפי המוסדות

הפוליטיים בעיירות מנוהלים מבחוץ, ופועלים לפי הנחיות המרכז ולא עונים על צרכי המקום.סיפור הקליטה בעיירות הפיתוח זה לא סיפור של קליטה באמצעות מודרניזציה, זה סיפור של היווצרות תלות בין

התושבים המזרחים למוסדות הכלכליים והפוליטיים האשכנזיים.מזרחיות מתהווה:

עקב הסגרגציה התעסוקתית והבידול האקולוגי, נשאל באיזו מידה גם פיתחה כל אחת מהקבוצות העדתיותדפוסי-פעולה קולקטיביים נבדלים, והפכה ליישות חברתית? נתייחס למזרחים בלבד:

בני ארצות המזרח השונות נפגשו לראשונה בארץ. דפוסי הפעולה המשותפים שלהם נוצרו יחד עם היווצרותחלוקת העבודה העדתית והבידול האקולוגי העדתי, מושפעים מהם ומשפיעים עליהם.

הבין-עדתיים עלו עם השנים, אולם כשבוחנים את זה לפי ארץ המוצא, רואים שהשינוי המרשיםשיעורי הנישואיןביותר שבוצע הוא הנישואין בין בני ארצות מזרחיות שונות – יותר מזרחים מארצות מוצא שונות מתחתנים זהעם זה. זה מראה שמזרחים בני ארצות מוצא שונות מרגישים יותר ויותר כשייכים לאותה קבוצה – ראיה חזקה

להתהוות סולידריות וקרבה עדתית-מזרחית.גם דפוסי ההצבעה בבחירות מראים על התהוות דפוסי-פעולה מזרחיים החוצים גבולות של ארצות מוצא שונות.

במרוצת השנים התהווה דפוס הצבעה מזרחית לאחת מהמפלגות הגדולות שהציעה לה "זקיפות קומה", ולאבמפלגה משלה - ל"חירות", היום "ליכוד" – במיוחד בערי הפיתוח.

הערות סיכום:

הבידול האקולוגי בין מזרחים לאשכנזים משתרש עם הזמן. גישת המודרניזציה טוענת שהבידול בתעסוקה הואתוצר של נתוני ההתחלה הנמוכים של המזרחים עם הגיעם ארצה, וכשישפרו את נתוניהם (השכלה), יוכלו להתפזר

במערכת התעסוקתית כולה. הטעות של גישה זו היא בהנחה שלמזרחים תהיה הזדמנות נוספת להיכנס לכלכלההישראלית הגבוהה לאחר שיעברו את תהליך "המודרניציה", שכן כבר התפתחו יחסי תלות והמבנה משעתק

עצמו: כל העמדות הבכירות בהון, במפעלים, במוסדות הפוליטיים, נמצאות בידי אשכנזים. אספקטים מרכזייםבחייהם של המזרחים תלויים בהחלטות האשכנזים בארגונים בהם הם שולטים. המזרחים מהווים פריפריה

למרכז האשכנזי.גישת המודרניזציה סוברת כי העדתיות היא מורשת העבר שתעלם כתוצאה מהחשיפה למודרניות. אולם, פירוש

113

המודרניזציה הוא למעשה היווצרות חלוקת עבודה ובידול אקולוגי עדתיים. לכן, במקום להניח שהעדתיותהמזרחית תעלם, יש להביא בחשבון את האפשרות שהיא בתהליך של התהוות.

בניגוד לגישת המודרניזציה או לגישה הפלורליסטית (של סמוחה), שסבורות כי העדתיות המזרחית מצוייהבדעיכה, נראה כי ביטוייה המלא טרם התממש.

יחסי מדינה-חברה בישראל/ ברוך קימרלינגבין דימויה של מדינת ישראל כמדינה חזקה (מעצמה, מטרת המאמר היא לנסות ליישב את הסתירה לכאורה

צבאית, כושר גיוס רב ויכולת חדירה גדולה לפריפריה, שליטה ריכוזית על משאבים) לבין דימויה כמדינה חלשה

. בניתוח יעשה שימוש במסגרת המושגית של יחסי(מערכת פוליטית שמתקשה לתפקד ולקבל החלטות "גורליות")

חברה-מדינה.

המשתנים התלויים לפיהם נמדדים החוזק או החולשה של המדינה:

- הגדרת מדינה של ובר. המדינה היא ארגון מורכב, אך ארגוןהמימד המבני-ארגוני מימדים: 2 יש המדינהלמושג

לכל דבר. לפי ובר, היא מאורגנת סביב רציונליות אינסטרומנטלית, המדגישה אמצעים להשגת מטרות נתונות,

שאינם משתנים גם עם חילופי שלטון (האופי הציוני של ישראל נשאר, למשל, גם אחרי חילופי שלטון בין הליכוד

לעבודה). אולם, רציונל המדינה יכול להשתנות משינויים במדיניות הממשלה או כתוצר של גורמים ב"ת הקשורים

ביחסי הכוחות הבינ"ל. הגישה של קימרלינג מתייחסת למדינה כאל יחידת ניתוח שמקשרת בין ה"פנים" לבין

ה"חוץ" שלה.

: החברה או המדינה מלמעלה מגדירים איזו מדינה היא, מהם גבולותיההמימד התרבותי-זהותיהמימד השני הוא

החברתיים, מהי תרבותה ולטובת אילו קבוצות כללי המשחק בה פועלים. זה המימד שקובע את מתכונת יחסי

חברה-מדינה.

– זוהי האוכלוסיה בהלת הזהות הקולקטיבית המשותפת הרחבה ביותר המצויה בתוך טריטוריהחברההמושג

מוגדרת (לשים לב שהחברה לא מוגדרת לפי המדינה). לזהות הקולקטיבית הזו יש גבולות תרבותיים ותחושת

השתייכות, גורל ועבר משותפים. החברות בחברה, בניגוד למדינה, אינה פורמלית. הגבול הזהותי של חברה קשה

יותר לחציה מהגבול המדינתי. חברה מתעטפת במונחים לאומיים מסיבות פוליטיות, אבל כל חברה מפוצלת לתת-

תרבויות.

יותר את הגדרת מדינת הלאום. אולם, יותר, המדינה הולמת גדולה ככל שמידת החפיפה בין מדינה לחברה

גם במדינת הלאום. במציאות, ההפרדה בין מדינה ושל מנגנוניה המדינה תנסה לשמור על האוטונומיה שלה

לחברה היא מטושטשת, ויש מעט מאוד מדינות שגבולות האזרחות שלהן חופפות את גבולות החברה שבתוכן. יש

גם "שטחי הפקר" בין חברה למדינה – כמו למשל מפלגות פוליטיות וארגונים כלכליים שיכולים להוות חלק

מ"האיזור המדינתי", אולם הם לא מרכיבים הכרחיים במדינה. קטגוריות חברתיות ומוסדות שונים משנים את

מיקומם ביחס למדינה (או להיפך), ומידת קירבתם למדינה משתנה.

של המדינה נמדדת ביכולתה לגייס משאבים מתוכההעוצמה ולמנוע היווצרות מוקדי כוח, להקצותם מחדש,

. למשל, יכולתה של המדינה למנוע פעילות של ארגוני כוח אלימיםאלים ועוצמה פוליטית אלטרנטיביים למדינה

מחוץ לשליטתה, לגבות מיסים, לצאת למלחמה וכו'.

של המדינה נמדדת ביכולתה למנוע מקבוצות בתוך החברה לכפות עליה הקצאת משאבים, חקיקההאוטונומיה

או מדיניות, שאינם עולים בקנה אחד עם האינטרסים הנתפסים וההיגיון הפנימי של המדינה.

: מקורותיה המבניים של המדינה

קימרלינג מציג את המנדט הבריטי כמעצמה שמאחורי הקולוניזציה הישראלית – תפקידו היה לספק מטריה

כוחנית שתאפשר את גידולה של האוכ' היהודית עד שתוכל לעמוד מול האוכ' הערבית. הבריטים יצרו את התנאים

הראשוניים להקמת "בית לאומי" ליהודים בפלסטינה א"י. פלסטינה המנדטורית תפקדה כמדינה לכל דבר, אולם

מדינה מינימליסטית שהעדיפה להותיר אוטונומיה נרחבת לשתי היחידות האתניות בתחומה – הערבית והיהודית.

כשלבריטים התברר שיכולת הגיוס של התנועה הציונית לא היתה גדולה ושהאוכ' הערבית מתקוממת נגד ההגירה

), מטרתם הפכה להיות יציבות פוליטית לטווח קצר, ויציאה מא"י36-39היהודית (השיא היה במרד הערבי הגדול,

בטווח הארוך.

בדרך:-היישוב המאורגן והמדינה

.טשטוש מוחלט של הגבולות בין "מדינה" ובין "חברה"בזמן השלטון המנדטורי התקיימה "מדינה בתוך מדינה" -

114

היהודים הקימו התארגנות נבדלת מהמדינה הקולוניאלית כדי לסכל אפשרות שהמדינה הקולוניאלית תעבור לידי

רוב תושביה, הפלסטינים. המטרה היתה לספק את מירב הפונקציות והשירותים של מדינה, מבלי להתעמת עם

המדינה הקולוניאלית שסיפקה את המטריה להתפתחות הקהילה היהודית בא"י. כך נוסד "היישוב המאורגן":

כנסת ישראל, הנהגה מפלגתית, הסוכנות היהודית וההסתדרות הכללית.

הישן, הימין מהיישוב הדתית, חלק שבדרך: האורתודוכסיה המדינה בגבולות נכללו היהודים כל לא

הרוויזיוניסטי והקומוניסטים הדו-לאומיים.

. מגמה של הבדלת המדינה מן החברה וסימון גבולותיה' - 48לאחר מלחמת

המשימה הראשונה של המדינה היתה להבדיל עצמה מהחברה ולסמן את גבולותיה. היא שאפה, בתהליך הדרגתי,

שלה, בעוצמה לפגוע מבלי וכו'), אולם האחרים (הסוכנות, ההסתדרות העוצמה אוטונומיה ממוקדי להשיג

בקשרים עם קבוצות שיכלו לסייע לה בחדירתה לפריפריה. נראה היה שהמדינה הצליחה בכך, ושאכן ישנו מרכז

"ממלכתי" שמנווט את החברה, ומפלגה (מפא"י) שפיתחה עוצמה בלתי-ניתנת לערעור.

קימרלינג מסכים לביקורת של שפירא על האליטה. הוא מתאר את ערכי האליטה שהוצגו כערכים ישראלים

כלליים שמחייבים את כל הקבוצות בחברה. קבוצות פריפריאליות רבות נדרשו להתאים עצמן למודל התרבותי

ולמשטר הפוליטי שכוננה האליטה (המזרחים וכו').

כדי להשיג אוטונומיה, המדינה הישראלית הפרידה בין המדינה לסוכנות בעוד שאת נושאי התפקידים הבכירים

בה העבירה לתפקידי הנהגה במדינה – כך הבטיחה אוטונומיה מהתנועה הציונית העולמית ומיהדות העולם. כדי

להשיג אוטונומיה מההסתדרות, טבע בן-גוריון את המונח " ממלכתיות", שפירושה העברת השפיטה על מוסדות

מפתח (כמו ההסתדרות) מקבוצות פרטיקולרסטיות אל המדינה (כך פורקו המחתרות, הולאמה מערכת החינוך,

והושג מונופול מדינתי על זרימת הון מחו"ל).

אולם, היה גם מאבק בין המדינה לבין המפלגה, מפא"י – האם מפא"י תשלוט בחברה באמצעות המדינה, או

כסימביוזהבפועל המאמץ הממלכתי הראשון נראה יותר שהיא תהיה לזרוע המצבעת הלא-פורמלית של המדינה.

למפלגה המדינה ביניהן בין הפרדה ופוליטית.מאשר גיאוגרפית, חברתית הערבים לריתוק דאגה המדינה

באמצעות מנגנוני הממשל הצבאי, וההסתדרות פעלה להעדפת הפועל היהודי ושכרו בשוק העבודה.

היווצרות המדינה וקליטת העליה יצרה דינמציקה ששינתה את המבנה הריבודי של החברה הישראלית ובסופו של

דבר הוסיפה עוצמה למדינה – נוצרה ביורוקרטיה ממלכתית וציבורית גדולה שספגה לתוכה את האוכ' הוותיקה

(מעמד בינוני תוצר מדינה). מעמד בינוני חדש זה היה תלוי במדינה, בניגוד למעמד הבינוני הישן, שכן לא עמדו

לרשותו מקורות כלכליים עצמיים (הוא עסק בניכוס ההון הלאומי להון פרטי). המזרחים בודדו מהאוכ' היהודית

הותיקה (כמו הערבים) באמצעות מדיניות של "פיזור אוכלוסין". בגלל שהעולים המזרחים לא היו מגובשים ברמה

התת-מוסדית, הם היו נוחים לגיוס ע"י המדינה ובמרוצת הזמן הם סייעו לחזק את האוטונומיה שלה, כמשקל נגד

נזקקה לא כבר עצמה, המדינה רכשו חברתיות וקטגוריות ריבודי מבנה שהתהווה הותיקות. ככל לשכבות

לקומפלקס ההסתדרותי-מפלגתי, משום שהמפלגה, מפא"י, איבדה מיכולתה לגייס תמיכה באוכ' או לפקח עליה

(איבדה מעוצמתה).

רופפו ביותר את-77 חילופי השלטון בהסימביוזה בין המדינה למפלגה החלה להתפוגג.לאחר מלחמת יום כיפור

הזיקה בין המדינה למפלגה. ניתוק זה לא רק החליש את המפלגה, אלא גם את המדינה עצמה. הליכוד לא הצליח

בעשור הראשון לשלטונו למסד מערכת יחסים תקינה בינו לבין המדינה. לעומת זאת, המדינה הצליחה דוקא לגייס

לטובתה חלק מיכולת החדירה (העוצמה) של הליכוד לשכבות שהיו מנוכרות ממנה – המהגרים המזרחים.

מ לשעבר"ההגירה ההמונית מבריה). י"גילגולה של מפא(הביאו מחדש לשלטון את מפלגת העבודה 1992בחירות

. בהיווצר אוכלוסיה חדשה התלויה בה לחלוטין, הגבירה את עוצמת המדינה

:לאום למדינה קהילתית-ממדינת

ישראל הגדירה עצמה כמדינת לאום יהודית – הגדרה שכוללת ציבורים גדולים שאינם חיים בטריטוריה שלהומוציאה מגבולות הקולקטיב את התושבים שחיים בטריטוריה שלה ואינם יהודים. פרט לדת היהודית שהשפיעהעל הציונות - הסוציאליזם, הלאומיות, החילוניות והליברליזם סיפקו בסיסים להיווצרות תת-זהויות תרבותיות

סביבן התארגנו תרבויות-משנה פוליטיות וחברתיות שונות שהתמודדו ביניהן על השפעה בחברה ובמשאביה.תהליך המעבר ממדינת לאום למדינה קהילתית (שהיא דו-לאומית בפועל) החל כבר ערב מלחמת ששת-הימים.

גם אישש את הדימוי הרופס של המנגנון הניצחון הצבאי אייש את הדימוי של ישראל כמדינה חזקה, אולם

התשלובת ישראל – התעצמה התחזקה החלטות. במקביל בקבלת בראשו, שהיססו והעומדים המפלגתי

115

הביטחונית: הצבא, משרד-הביטחון, התעשייה הצבאית. נאמנותם היתה נתונה למדינה עצמה, ממנה הם קיבלו

תגמולים של הכנסה חומרית ויוקרה חברתית (קימרלינג – מאליטה צבאית-חברתית לאליטה מדינית).

שלאחר מקרה, ישראל בה67בכל מדינה קהילתית היא גדולה, ולפיכך פלסטינית אוכ' ערבית על ' שולטת

קהילות: היהודית, הערבית אזרחית והפלסטינית שבשטחים הכבושים.3מתקיימות

היא מדינה הכוללת בתוכה יותר מקהילה לאומית אחת, אולם השליטה המוסדית, הפוליטיתמדינה-קהילתית

והסמלית שבה היא בידי קהילה לאומית אחת בלבד, המעניקה לה גם את זהותה ההגמונית.

המצב החדש המעין-קולוניאלי נועד להפקת תועלות אסטרטגיות וכלכליות למדינה. המדינה הצליחה לא להגדיר

מחדש את גבולותיה כפי שדורשות ממנה קבוצות ימניות-דתיות, ובכך שימרה את האוטונומיה שלה (אולם היא

יוצרת "בועות יהודיות" באיזורים פלסטינים – התנחלויות). ההתנחלויות גדלו כל-כך עד שאין המדינה יכולה

על לשמור מצליחה לא שלה (המדינה התימרון ומרחב האוטונומיה צומצמו כלכלית – ובכך בהם לעמוד

האינטרסים שלה מול הקבוצות שדורשות את חיזוק ההתנחלויות).

עד האינתיפאדה הראשונה היה לישראל מאזו כלכלי חיובי עבור החזקת השטחים, אולם בשנות האינתיפאדה

החלו להתבלט המחירים של המדינה הקהילתית – מחיר העבודה הזולה של הפלסטינים חסרי הזכויות היה

בעירעור ביטחון הפנים.

:המשנה הפוליטיות-גיבוש תרבויות

מנוגדים פוליטיות שממניעים תרבויות-משנה היהודית שתי באוכלוסייה נוצרו הקהילתי המצב מן כתוצאה

מעוניינות לסיים את אופייה הקהילתי של המדינה: ימין ושמאל. שתיהן מבוססות על אותה גישה אתנו-צנטרית

של שימור המדינה כיהודית-אקסקלוסיבית. הבסיס הערכי המשותף הוא למנוע מהמדינה הקהילתית שהיא דו-

יכולת הכרעה בין הזרמים המנוגדים ששואפים דו-לאומית דה-יורה. העדר לאומית דה-פקטו להפוך למדינה

לשבור את הסטטוס- קוו מאפשר למדינה לשמור על הסטטוס קוו וכך מציב אותה בעמדת עוצמה. אולם, מידת

לגיטימית. המדינה, למעשה, מיסדה רואה בה אוכ' שלא על יורדת עקב שליטתה ה"מדינתיות" של המדינה

כדי לקיים את נוח לה כי קיומם היה כי לא יכלה לפתור אותם, אלא קונפליקטים כמצבים מתמשכים לא

הסטטוס-קוו. זה מוסיף למדינה עוצמה וגורם לניטרול הדדי של הכוחות שרוצים לשנות את הסטטוס-קוו.

מחיר המשך הקהילתיות ממשיך לעלות. התועלת שמופקת מהשטחים הצטמצמה, וההתקוממות הפלסטינית

מוסיפה תוקף לתביעות של שתי תרבויות-המשנה הפוליטיות לחזרה למדינת לאום – באמצעות סיפוח או נסיגה

לסיכום:

המדינה צברה עם השנים עוצמה רבה ואוטונומיה מול גורמים פוליטים אחרים בזיקה (כמו המפלגה, ההסתדרות

ויכולת חדירה מרשימה לחברה הישראלית, תוך יכולת ואוטונומיה רבה ואחרים). היא עדיין נהנית מעוצמה

מניפולטיבית של קבוצות ושכבות בחברה. למעשה, היא שולטת בחברה בעוד הגורמים החברתיים מתחרים זה עם

זה על " חסדיה". עם זאת, יש תנודות בדרגת האוטונומיה של המדינה נוכח לחצים מצד קבוצות הטוענות בשם

'. עם67הזהות הקולקטיבית שלה עצמה, ותנודות לנוכח שינויים בעלויות המשך קיומה כמדינת-קהילה מאז

הגברת עלויות השליטה על טריטוריות ספר נרחבות, יופל על המדינה לשנות את הסטטוס-קוו.