ומתרבות הכוח".בספר מהסיפורים אחד כל שבירה נקודת להוות היה יכול הדמויות עבור או הגיבור עבור המציאות זאת, ועם שמסביבו, מעיד צור להתגלגל. ממשיכה לעכל הצליח שלא עצמו על כדי תוך שקרה מה כל את

השירות, וכי ההבנה לגבי דברים מסוימים הגיעה כל את לקלוט היה "אי־אפשר יותר. מאוחר רק ההתרחשויות בזמן אמת, אולי כי לא הכרתי שום מציאות אחרת. לא יכולתי להשוות את מה שאני

עובר לדברים אחרים". הממסד על ביקורת הרבה מכיל הספר אמנם הצבאי, אבל לצור חשוב להדגיש שהדברים באים

מתוך הרצון שלו להעלות סוגיות בעייתיות לשיח כדי רק ולא לשפר, דבר של ובסופו הציבורי להתלונן ולהציג את מה שרע. הוא מעיד על עצמו כי הוא בא מתוך משפחה שמאמינה בשירות הצבאי ובתרומה למדינה, וכמו שנכתב בסוף הספר, ארבע השנים שעברו עליו בצבא היו רק פתח, ואחריהן באו שנים אינטנסיביות של שירות מילואים, שבהן גם יצא לקורס מ"פים. "הספר לא בא כדי להגיד עדיין "אני מדגיש, צור גרועה", המערכת כמה מילואים. לעשות היום עד וממשיך ממנה חלק אני מרגיש מחויבות להמשיך ולשרת. גם אם יש ביקורת בספר, היא באה ממקום טוב. אם זה היה ממקום רע, הייתי היום אזרח שמסתכל מהצד. אני חי את ההוויה הצבאית כבר מעל עשרים שנה ואני

מוכן להמשיך ולשרת".אדם לכל פונה שבירה" "נקודת לצבא. אחרת או זו בדרך שקשור חוויה על לקרוא שרוצים לקרביים שרוצים עורפיים לחיילים דומה, להציץ לכיוון צה"ל האחר, למתגייסים צופן מה טוב יותר להבין שרוצים לכל ובכלל, בצבא, השירות בחובו מי שתוהה איך החוויה הזאת נשארת הישראלית בתודעה כך כל חקוקה יכול שאני משהו יש "אם הכללית. להמליץ עליו עבור אנשים, זה לכתוב יכול אחד "כל צור. אומר ספר", לכתוב, עם יותר או פחות עזרה. שנים החוויות כל את בבטן שמרתי רבות עוזרת, וגיליתי שהכתיבה מאוד שלי היא טוב, עושה היא משחררת, היא לי השתחררו, שהיו מועקות הלאה. לעבור עוזרת הבנתי תוך כדי הכתיבה מה עבר עליי. גם אם לא ייצא מזה בסוף ספר אמיתי, שיתפרסם, אני חושב

שזה שווה עבור התחושה האישית".עמודים, 170 צור, איתי / שבירה" "נקודת

הוצאת כרמל.שירלי הקר

"הבנתי תוך כדי הכתיבה מה עבר עלי"

/ 16 באוגוסט 2012 61

"הסיפורים בספר הם מה שהצבא והמציאות הישראלית זימנו בפניי". צור בשירותו הצבאי

"הכתיבה שחררה אותי". צור

תחושת האשמה אכלה אותי

"איך אתה טעון, אנחנו בתרגיל יבש. נראה לך שאנחנו נבצע ירי בכיוון

ישיר על תל פארס? השתגעת?", צרח. "אמרת שיש אישור לבצע!" ענה לו

המפקד. "ביבש... לא ברטוב. יש בסיס מאוכלס. יש שם חיילים. תחשוב קצת".

ראיתי שהמפקד מאבד שליטה. הוא יצא החוצה מהתותח בסערה והתחיל לבעוט באבנים ולקלל. אני נשארתי

בתותח, קצת המום מכל הסיפור הזה. "מזל שאתה צעיר ולא יודע לכוון

למטרה", אמר אבי וחייך, "אחרת היינו מורידים את הקצה של תל פארס".

יצאתי מהתותח אל האוויר הקר שבחוץ. לא ירד גשם, אבל הכול נראה אפור.

הרגשתי אשם. ניסיתי לחשוב מה קרה. הרי העובדה שלא הצלחתי לזהות את

המטרה תוך תשע שניות הצילה את חיי החיילים בפארס, את המפקד שלי ואולי

גם אותי. האם יכולתי לדעת שלא מדובר בתרגולת עם ירי אמיתי? לא ממש. בכל־

זאת, תחושת האשמה אכלה אותי.מפקד האוגדה נתן פקודה להפסיק את

האימון. בוצע תחקיר עם המג"ד בשטח וכל הגדוד חזר לבסיס. בתחקיר שטח

סיפרתי בקצרה את כל השתלשלות העניינים. לא שאלו אותי יותר מדי

שאלות. הבלבול היה ברור. מאז המקרה שונו התרגולות באימוני התותחנים ועד עצם היום הזה כאשר מבצעים

תרגולות ללא אש חיה, אומרים "טען ביבש", "אש ביבש" וכדומה, ובאש חיה

צריך להגיד "טען" ו"אש". בעקבות האירוע הודחו מתפקידיהם מפקד

הסוללה שלי ומפקד הצוות. הסוללה נשארה בלי מפקד. בינתיים הסגן ניהל

את העניינים. גם הצוות שלנו לא קיבל מפקד חדש. העברנו את הימים בשמירות, בטיפול בתותח ובהעברת

ארגזי מזון מצד לצד של המטבח.

קטע מתוך הספר, עמודים 69-70