על כשרות עיבוד העור לכתיבת סת"ם המאמר כתוב בשפה ברורה וקלה, השווה לכל נפש, ע"מ

להקל על הקורא את העיון התורני ואת העיון בחלקים הטכניםמקצועיים והמדעיים.

)מאמר זה הוא בגדר ברור הלכה,

(ע"מ לקבוע מסקנות למעשה יש להיוועץ במורה הוראה

נערך ונסדר ע"י דוד כרפס.

. ©הוצאת "קרוב אליך"

תשס"ז ירושלים.

במאמר זה אנסה לעמוד על צורות העיבוד השונות בהן משתמשים כדי לעבד עורות, מגמת המאמר היא לאפיין מהי שיטת העיבוד הנכונה של

, מגילות תורה, ספרי לכתיבת להכשירן כדי פי ההלכה, על עורות, תפילין ומזוזות.

במהלך המאמר אשתדל לעמוד על דברי חז"ל המתייחסים לסוגיה זו,עיון לאחר מכן לעקוב אחר השתלשלות המאורעות ההיסטוריים תוך בדברי הגאונים והראשונים )כמו כן לדון במציאות העכשווית ובנעשה בתחום העיבוד המודרני( על מנת לקבוע הלכתית, עד כמה שאפשר

בהחלטיות, את גבולות הכשרות והפסול בעיבוד העורות.

בתלמוד הבבלי מובא במסכת שבת תאור של שיטת העיבוד בזמן חז"ל, הדיון על כך במהלך הסוגיה , נובע מעיסוק במלאכת הוצאה , תוך

התייחסות לכמות ושיעור העור והקלף שמתחייבים על הוצאתם בשבת.

תלמוד בבלי מסכת שבת דף עט/א תא שמע, דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא:

שלשה עורות הן, מצה וחיפה ודיפתרא. מצה כמשמעו - דלא מליח ודלא קמיח ודלא עפיץ,

וכמה שיעורו? תני רב שמואל בר רב יהודה: כדי לצור בו משקולת קטנה,

וכמה? אמר אביי: ריבעא דריבעא דפומבדיתא.

חיפה - דמליח ולא קמיח ולא עפיץ, וכמה שיעורו?

כדתנן: עור כדי לעשות קמיע. דיפתרא - דמליח וקמיח ולא עפיץ.

וכמה שיעורו? כדי לכתוב עליו את הגט, קתני מיהת: כדי לצור בו משקולת

קטנה, ואמר אביי: ריבעא דריבעא דפומבדיתא,

התם בבישולא.

רש"י שבת דף עט/א מצה כמשמעו - שאין לה שום תיקון:

קמיח - משהין אותו בקמח ומים:עפצים, בשחיקת אותו מתקנין - כאןעפיץ שעושין כמו

, שקורין טנ"א: בשחיקת קליפת ארז

למדנו אם כן, מתוך דברי הגמרא, שלמרות שהוזכרו כאן שלש רמות של עיבוד המייצרות שלשה סוגי עור, הרי שלמעשה מסתתר כאן עוד עור

רביעי שרמת עיבודו היא הגבוהה ביותר דהיינו מליח, קמיח ועפיץ. בנוסף מתברר שערכו הכספי של העור עולה ביחס ישיר לעליה ברמתעל ומתחייבים יותר משתלמת שהצנעתו שגורם דבר שלו העיבוד

הוצאתו בשיעור קטן יותר. כמו כן יש לשים לב שהגמרא אינה נותנת "מתכון" פרקטי כיצד מעבדיםויש עור, אלא היא מאפיינת שלבים מסוימים, בתהליך ארוך ומורכב,

2

להבין ששלבים אלה הם הקריטיים ביותר הלכתית, כדי להגדיר מתי, במהלך תהליך העיבוד, העור עובר לרמה והגדרה שונה באופן מהותי

של עיבוד.

רמב"ם פירוש המשניות - מסכת שבת פרק ז משנה ב העבוד, יפסדווענין שלא כדי הרפים הדברים חזוק

....במהרהואמרם: "המולחו והמעבדו", אינם שתי מלאכות כי מליחת

, וזכר אותו ללמדך כי המליחההעור הוא מין ממיני העבודעבוד.

האיכות ומה העיבוד מלאכת בעצם מהי להגדיר בבואו הרמב"ם, בימנו )שאף המדעית ההבנה את לנו נותן לעור, מוסיף שהעיבוד משמשת את כל מומחי העיבוד בכל רחבי העולם( מהי מטרת המעבד בבואו לעבד עור שהופשט מבעל חיים ומהי הפעולה שנפעלת על העור

עצמו . " כלומר, להביא את העור למצב בושלא יפסדו במהרההמטרה היא - "

אורגני, חומר בכל תמיד טבעי באופן שמתרחשים הריקבון, תהליכי יואטו או אף יפסקו כליל וזאת במטרה לתת לעור יכולת עמידות וחוזק

כך שהוא יתקיים זמן רב. אציין שלא רק ריקבון הוא אויבו של העור המופשט אלא אף הרטיבותבמהרה העור את יביאו , ושוב שוב חליפות ויחזרו במידה והיובש, תהיה המעבד של מטרתו כלל. שמיש לא ולמצב מוחלט לקלקול להתגבר אף על בעיה זו ולתת לעור יכולת לבוא במגע תדיר עם נוזלים

ולהישאר עמיד חזק גמיש ובלתי מושפע מכך. הפעולה אותה פועל העיבוד על העור היא אם כן לפי הגדרת הרמב"ם

חיזוקאותה הפעולה שתביא את העור למצב הרצוי למעבד דהיינו – " ", פירוש הדברים הוא שעור מעובד הוא עור חזק, יציבהדברים הרפים

ועמיד בפני קלקולים והפסד, להבדיל מעור בלתי מעובד שהוא רפהוחלש וחסר יכולת עמידות מפני פגעי הזמן ורטיבות.

מקור נוסף בו מגדיר הרמב"ם הגדרה דומה, אם כי יותר מפורטת, הואבספרו משנה תורה;

רמב"ם יד החזקה - הלכות תפילין פרק א )ו( שלושה עורות הן - גוויל, וקלף, ודוכסוסטוס.

כיצד, לוקחין עור בהמה או חיה, ומעבירין השיער ממנו תחילה;ואחר כך מולחין אותו במלח, ואחר כך מעבדין אותו בקמח;

ואחר כך בעפצא וכיוצא בו, מדברים שמקבצין את העור, וזה הוא הנקרא גוויל:ומחזקין אותו

החידוש בדבריו כאן היא הגדרת הפעולה שפועלים העפצים על העור " הרמב"ם מבין שהעור הוא חלששמקבצין את העור ומחזקין אותו"

3

ורפה מפני שהחומר של העור אינו מקובץ ודחוס אלא להפך, מרקמוהוא רחב וקלוש ומכאן חולשתו.

על כן, העיבוד ענינו לקבץ ולדחוס את החומר ממנו עשוי העור ובכךלתת לו חוזק ועמידות.

ועל כן רק שלב העיפוץ זו בעור העפצים יש ביכולתם לפעול פעולה מוגדר כגמר מלאכת העיבוד ומכשיר את העור לכתיבת סת"ם. הרמב"םמגדיר העפצים, ידי על בעור שנפעלת הכימית הפעולה על בעמדו שהחומר התכוונו ולא העור, חיזוק של בעצם הפעולה חפצו שחז"ל הפועל אותה הוא עקרוני שכן אין ציווי לעבד דווקא בעפצים אלא ציווי שיהיה העור מעובד, ועל כן ניתן להשתמש בכל חומר שיפעל את אותה

הפעולה על העור.

עורות מופשטים לפני הסרת השיער. הסרת הבשר והשומן מהעור )לאחר השריה

במי סיד( ע"י מכונה

נוכל לראות שחלוקת רמות העיבוד של העור במקורות שיובאו להלן הוצאה למלאכת רק לא יסודית משמעות לה יש קטגוריות לארבע

בשבת אלא בעיקר לגבי כשרותם לכתיבת ספרי תורה תפילין ומזוזות.

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף יז/א :משנה

הקורא את המגילה למפרע לא יצא וכו', היתה כתובה בסם, ובסיקרא, ובקומוס, ובקנקנתום,

, יצא ועל הדיפתרא לאעל הנייר ובדיו: על הספר עד שתהא כתובה אשורית

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף יט/א דיפתרא - דמליח וקמיח ולא עפיץ.

במסכת מגילה מודגש שאין לכתוב את המגילה על עור שאינו מעובד כל צרכו )דהיינו שלא השלימו את שלשת שלבי העיבוד המרכזיים והוא לאשסיבת מבהירה המשנה "דיפתרא", הנקרא העיפוץ( לשלב הגיע האיסור היא מפני שמגילה נקראת "ספר" ולכן צריך לכתבה "על הספר",

4

ומכאן שדיפתרא אינה יכולה להיקרא ספר, ועל כן יש לפסלה לכתיבתמהי מדויק באופן להגדיר כמובן נצטרך המאמר בהמשך מגילה.

הגדרת ספר.

מסכת סופרים פרק ראשון נייר מחוק לאאין כותבין לא על דיפתרא)ה( גבי ולא על

בשחור ולא בשיחור ולא בקומוס ולא בקנקנתום ולא במי טריאואין נותנין קנקנתום בדיו:

מסכת ספר תורה פרק ראשון ולא על גבי פינקס ולא עלאין כותבין לא על גבי דיפתרא)ה(

ולא בקומוס ולא בשיחור ולא בשחור לא מחוק נייר גבי בקנקנתום ולא נותנים קנקנתום בדיו:

רש"י סוטה דף יז: עור שאינה מעובד כל צרכה - דמליח וקמיח ולאדיפתרא -

עפיץ שהיו מעבדין הקלפים בעפצים שקורין גלי"ש.

רש"י מסכת גיטין דף כב עמוד א וראוי לחפות בו קמיעין.מתוקן קצת - חיפה

ומיהו קלף גמור דמליחלכתוב עליו את הגט - כרבנן דמכשרי עור שמיה לא ואפיץ בהדייהווקמיח מני לא הכי משום

ושיעוריה תנן בהמוציא יין )שבת דף עט:( קלף כדי לכתוב בושבתפילין קטנה לתפיליןפרשה כשר אינו דיפתרא אבל

הילכך שיעורו בגט.

עולה גיטין וכן מרש"י במסכת וממסכת ספר תורה סופרים ממסכת בבירור שאין לטעון שדיפתרא פסולה רק למגילה וכשרה לספרי תורה ולתפילין ומזוזות וממילא מתבאר שעור שאינו מעובד לחלוטין )בשלשת

שלבי העיבוד( לא הוכשר לסתו"ם כלל.

כעת יש מחובתנו לחקור מספר דברים: . מדוע בימינו אין מעבדים עורות בעפצים או דוגמתם, על אף שיש לנו1

עפצים ואף יש לנו את הידע כיצד להשתמש בהם? . מתי קרה הדבר, במהלך ההיסטוריה, שהשתנתה צורת העיבוד של2

ומה היא הסיבה שהביאה ודומיהם( )מעיבוד עפצים עורות לסת"ם לשינוי זה?

. האם ישנה התייחסות הלכתית בפוסקים לשינוי זה? 3 . האם העיבוד שנהוג בימינו, דהיינו עיבוד בסיד, עונה על הקריטריונים4

והאם הסיד פועל בעור שהוגדרו ע"י הרמב"ם לעור מעובד כל צרכו פעולה זהה לפעולת העפצים?

. מהי הגדרת "ספר" והאם עורות המעובדים בסיד עונים להגדרה זו?5

5

ימי חז"ל – עד סוף תקופת האמוראים, בעיון במקורות מתברר שכל העיבוד היחיד שבו השתמשו לצרך כתיבת סת"ם הוא עיבוד שכלל אתלשינוי הראשונה ההתייחסות עפצים. כולל השלבים ארבעת כל מהלך השתלשלות את הגאונים, המתארים בדברי מופיע ההיסטורי

האירועים שהביאה למצב הנוכחי בתחום העיבוד. של תשובות בקובץ נמצא הנושא על שמדבר ביותר הקדום המקור

(, יש להעיר שזהו קובץ תשובות560"פירקוי בן באבוי" )גנזי שכטר עמ' הגאונים הקדום ביותר שהגיע לידינו, בן באבוי הוא תלמידו של רב אבא תלמיד רב יהודאי - גאון סורא, שהוא הגאון הראשון שקובץ הלכתי שלו

מצוי בידינו. וז"ל:

אותו עיבדו אותןבריק, 1"ספר תורה שכתבו בעורות שלא ,בעפצי לשום ספר תורה ועד עכשיו לא יצאו מתורת נבילה

שיש בו איסורין, אחד - שלא עיבדן בעפצי,

ואחד - שלא עיבדן לשם ספר תורה, ואחד - שלא כותב על גבי בשר ]לכאורה צריך להגיה – על גבי

שער[, ואחד - שלא כותב בדיו,

ואחד – מאחד ]צריך להגיה – ולא[ תפורין בגידין, וכך שנו חכמינו ז"ל: כתב בסם ובסקרא ובקמוס ובקלקנתום - לא יצא ידי חובתו, עד שיכתוב בדיו על הדיפתרא ] צריך להגיה

דמליח ודקמיחכגון ריק– בספר, ושנו חכמים מאי דיפתרא [ ולא עפיץ ועד עכשיו לא יצא מתורת נבילה.

את שחיפה או בדיו שלא כתבם לוי: בן יהושע רבי ואמר האזכרות זהב, הרי אלו יגנזו. שאסור לקרות בהן,

שאין ספר תורה כשר לקרות בו עד שיכתוב אותו בעורות , עדוהוא פירוש ספר2שעבדן בעפצי לשמה על גבי שער

שיכתוב אותו בדיו כולו ויתפור אותו בגידין שכן כתיב: " ויאמר להם ברוך מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה ואנכי כותבנביאים וכן וכן חמשה חומשים של תורה ," בדיו על הספר וכתובים וכן מזוזות ואפילו גט חליצה שיש בו מקראות ואפילו

מגילה שאין בה שם, אינה כשרה עד שיכתוב אותה כהלכה. זה שכך שנו חכמינו ז"ל: הייתה כתובה בסם בסקרא בקומוס וגו', ואפילו אות אחת מן התורה אסור לכתוב על גבי נבילה

ויצאומפני שאין כותבין דברי קדש אלא בשעבדן בעפצי

ריק או ראק הוא השם הערבי של עור המעובד ללא קמח שעורים וללא1 כל שלאעפצים או בלשון הגמרא "דיפתרא" ולפי דברי פרקוי בן באבוי:

ולא הוציא את העור מתורת נבלה ופסולעובד בעפצים אינו עיבודלסת"ם.

בן באבוי מגדיר ספר כעור שעיבודו בעפצים ובכך נשלם עיבודו בעוד2 שכל עור שעיבודו לא הושלם עד לשלב זה אינו יכול להקרא "ספר"

ופסול לס"ת.

6

נבילה, אלאמתורת אותה כותבין אין סוטה מגילת ואפילו כהלכה, שכך שנו חכמינו ז"ל: אינו לא על גבי הלוח ולא על

הנייר אלא על המגילה, תלמוד לומר: בספר. ולא בכל דבר שהוא ולא בקלקנתום ואינו כותב לא בקומוס

רושם אלא בדיו.אמרו חכמינו ז"ל: בכל דבר שהוא רושם לאתויי מאי?

לאתויי הא דתני רב חנניה כתבה במי טרייא ועפצא כשר ולית הילכתא כוותיה ללמדך שאין כותבין אות אחת מן התורה אלא

]אבל[ כהלכה, וכך הלכה בשתי הישיבות ובכל ספרים ראשונים הישנים שמימות משה ועד עכשיו, לא נהגו לכתוב בריק זה אלאאדום שגזר הוא שמד שמנהג מפני מועטים משנים הרשעה שמד על ארץ ישראל שלא יקראו בתורה, וגנזו כל ספרי תורה מפני שהיו שורפין אותן, וכשבאו ישמעאלים לא היו להם ספרי תורה ולא ]היו[ להם סופרים שיש בידם הלכה למעשה כיצד מעבדים את העורות ובאיזה צד כותבין ספרי תורה, והיו לוקחין ריק מן הגוים שעשו לכתוב בהן

ספרי עב]ודה[ זרה , והיו כותבין ספרי תורה ומחזורין מפ]ני שהו[קל החומר ]עלי[הם

בדמו ובכתבו. אמרו חכמינו ז"ל: אסור לק]רות[ בספר תורה3 שלא ]נכ[תב כהלכה למשה מסיני ואסור לברך עליו וכל המברךכשר שאין מפני צריכה שאינה ברכה מברך זה הרי עליו לקראות בו שאפילו חסר דבר אחד ממה ששנו חכמינו ז"ל יגנז, מדרבי יהושע בן לוי דאמר רבי יהושע בן לוי: כתבו שלא בדיו אודאתא מההוא ועוד יגנזו אלו הרי זהב אזכרות את שחיפה לקמיה דרבהו אמר ליה עורות של ספר תורה שכתבתי לפלוני גוילותיו שלא לשמה עבדתים, מכלל דכי עיבדן שלא לשמה אין

כשר לקרות בהן."

מדברי פרקוי בן באבוי יש להדגיש מספר דברים:סת"ם מותר לכתבם על עורות מעובדים עיבוד שלם בלבד.א. עור ערבי, המכונה "ריק" למרות שהוא מגדירו כדיפתרא עדייןב.

לא יצא מתורת נבלה – כאן מגדיר בן באבוי מהו גדר העיבוד –והשתנה עור שהופשט מבהמה( )דהיינו שיצא מתורת נבלה

– נבלה עור בין המונח ברור ישנו הבדל )בלע"ז skinלעור (.leatherלמונח עור מעובד –

העור המעובד בעפצים הוא לבדו עונה להגדרה ההלכתית –ג.ספר.

תקופתד. ועד רבינו משה מימות שינוי ללא נהגה זו הלכה הגאונים והשתנתה לא מכוח פסק מחודש אלא משום גזרת

שמד.

הכונה היא שהסופרים העדיפו את הריק על העור המעופץ משתי3סיבות: א. מחירו היה זול יותר. ב. הכתיבה עליו קלה ונוחה יותר.

7

מדברי פירקוי בן באבוי עולה תמונה עגומה ביותר, עם ישראל נאנס ע"יוהיו תורה בספרי לקרוא גזרה שאסרה של נוראית למציאות הגויים שורפים את ס"הת שמצאו, ונאלצו הקהילות לגנזם, ולאחר שהשלטון בארץ ישראל התחלף, משלטון הרומאים לשלטון הערבים, התירו אמנם הערבים ללמוד בספרי תורה אלא שלא נמצאו ספרי תורה כשרים ואף אנשים הבקיאים במלאכת עיבוד העורות לגווילים וקלפים כשרים, לאבעורות להשתמש היהודים החלו והדחק האונס מתוך בנמצא. היו ועליהם פסולים נפלו מספר אלו בעורות שעיבדו הערביים לכתיבה. הם הערביים העורות הגדרתו לפי דורו אנשי את באבוי בן מעורר פסולים לכתיבת סת"ם בעיקר מפני שגידרם ההלכתי הוא: שהם לא יצאו ממדרגת "עור הנבלה" כדי שנוכל לכנותן מעובדים אלא הם בגדר

דיפתרא ואינם עונים על הגדרת "ספר". מתוך דבריו אנו לומדים ש"ספר" הוא העור המעובד בעפצים ויצא מגדר נבילה. אמנם אין בדבריו כל ביאור מהי צורת העיבוד המדויקת של העור

ולכאורה אין כל ראיה שה"ריק" שווה בעיבודו לעיבוד4המכונה "ריק" הסיד שלנו אבל בהמשך דברי אנסה לבסס טענה זו, דהיינו – עיבודוהמציאות האדומית הגזרה בעקבות לידינו הגיע היום הנהוג הסיד הישמעאלית שכפתה עלינו להשתמש בעור המעובד בסיד בלבד )דהיינו

"ריק"( למרות שהוא פסול.

פרשת בחקותי מספר ויקרא כתובה על גויל מעופץ, נמצא בקומראן – "ובכל ספרים ראשונים הישנים שמימות משה ועד עכשיו, לא נהגו לכתוב בריק זה" )מתוך פרקוי בן

באבוי(.

תלמוד בבלי מסכת גיטין דף יא עמוד א אמר רבא: האי שטרא פרסאה דמסריה ניהליה באפי סהדי

ישראל, מגבינן ביה מבני חרי. והא לא ידעי למיקרא! בדידעי. והא בעינא כתב שאינו יכול לזייף, וליכא!

. בדאפיצן

רש"י מסכת גיטין דף יא עמוד א אותו העור המכונה בערבית "ריק" יקרא בתשובות הגאונים ובדברי4

הראשונים בשמות שונים כמו "רק", "ראק", "דק", "דאק" או "ורק", ועלכל פנים כל השמות מכוונים לאותו הדבר.

8

שאינו יכול לזייף - שיהא הקלף מתוקן בעפצים בשעת עיבודו, שעושים אותו שחור ושוב אין אדם עושה בה מחק וחוזר וכותב

עליו מפני שהוא ניכר. אינם מעובדים בעפצין שקורין גל"ש ואדם יכולוקלפי פרסיים

למחוק כתבו ומניח חתימת העדים וכותב למעלה ממון הרבה.

הנה ברש"י ייתכן ונמצא רמז לאותה הגזרה ושנוי המציאות. רש"י מסביר מדוע העור המעובד בעפצים אינו יכול להזדייף שכן צבע העור המעופץ "שחור" )דהיינו כהה(, וכל מחיקה של אותיות יוצרת שינוי בצבע העורמעובדים שאינם הפרסיים" "קלפי זאת לעומת למתבונן. ניכר וזה

בעפצים,ניתנים למחיקה ללא שהדבר יהיה ניכר. ייתכן שבמושג "קלפי הפרסיים" מתכוון רש"י לאותם קלפים המכונים "רק" שהיו בשימוש ע"י הישמעאלים )כפי שמוזכר ע"י בן באבוי(. אם השערה זו נכונה הרי שזכינו לדין שה"רק", בנוסף על חסרון בעיבוד, גםכפי דברנו להמשך מאד חשובה זו הנחה להזדייף, ביכולתו לוקה

שיתברר למעיין לקמן.

הלכותרב נטורנאי גאון, הובא בספר העיתים הובא ברא"ש ספר תורה סימן כב;

אמר רב נטורנאי: קלף של ספר תורה, אם אפשר לעבדו ישראל לשמה, מצוה מן

המובחר. ואם לאו, ילך אצל )עכו"ם( גוי ויאמר לו: קלף לספר תורה אני

צריך. וכשמעבדו גוי לשם ספר תורה, יסייע ישראל עמו מעט. וכהאי

גונא הוי עיבוד לשמה.]רק[ "דק" ולא גוילים מי שיודע לתקן כאן וששאלתם: שאין והוצרכו לכתוב ס"ת, ומצא קלפים שבאו ממקום רחוק יש להם

רשות לכתוב באותם קלפים או לא? הוו יודעים שעיקר קלפים שאתם אומרים, לא הכשירו רבנן .דתרתי מתיבתא לכתוב בהן ספרי תורה ולקרות בו בציבור

ולא התירו אלא מר רב משה )מחיפה( ]צ"ל מחסיה[ ז"ל ]בלבד[הוי קרי לה"דק" ]רק[ קלף.

ולא קלף ניהו. חיפה שמיה דמליח ולא קמיח ולא עפיץ.תנן: מגילה יצא,ולעניין לא הדיפתרא על כתובה הייתה

]רק[ ודיפתרא מליח וקמיח ולא עפיץ וכל שכן "דק" דלא קמיח.

גויל אותו לעשות שיודעים מי שאין כיוון אלה בשנים מיהו הציבורכתקנו, ורוב הרבה, טורחין לעפוצינהו אתו וכי

, וקא קרו]סומכו עליו כדאשכחן ד[)ו(רב משה סמכ)ו( עליו לבד מן המהדרין ומדקדקין דמצות לא קרו אלאביה בציבור . בגויל כהוגן

להו דכל ולענין עבוד לשמה, רבנן דתרתין מתיבתא סבירא שלא לשמה מיעבד, לאו כהוגן הוא ופסול למיקרי ביה בצבור.

9

דהכין עבדי רבנן מעשים. ומר רב משה )ס"א גאון( ז"ל הוה פליג נמי בהא והיה אומר דמצוה מן המובחר למיעבד עבוד

לשמה. אבל מתורת ס"ת כשר שקורין בו בצבור לא נפיק. ואית לנא ולרבנן דקדוקא בהא מילתא לדחויי לדמר רב

משה. אלא מיהו אתם שאין במקומכם מי שעושה גויל ולא דק אם יש במקומכם ס"ת כהוגן השמרו וקראו בה בצבור ואם לאו אל תשביתו קריאת ס"ת בצבור מפני זה שהרי הכתוב

. ורבי יוחנןעת לעשות לה' הפרו תורתךאומר )תהלים קיט( וסמכי ב( ס דף )גיטין אגדתא בשבתא ור"ל מעיינין בספרי מעובד אע"פ שאינו דק מן ס"ת עשו קרא, אף אתם אהאי לשמה. דמר רב משה גאון כדי הוא לסמוך עליו בשעת הדחק

וכ"ש על דרך שאמרנו עת לעשות וגו'. אבל אם יש לכם יכולת להחזיר את יריעות הדק לידי מתוח

לשמה הרי יצאתם ידי עיבוד לשמה. ואםולהעביר עליהם סיד אין יכולת לעשות כתבו בו ואף ע"פ שאין מעובד לשמה:

גם רב נטורנאי גאון מביא בדבריו בקצרה שחל שינוי במציאות העורות המעובדים, המסורת שהייתה מאז ומעולם לכתוב על עורות מעופצים בלבד השתנתה ונשתכח אופן העיבוד הכשר, ואילו רב משה גאון הוא היחיד שהתיר –נגד דעתם של כל בני דורו - לקרוא בציבור בספרים שנכתבו על "רק" שהוא העור שאינו מעובד כל צרכו )כנראה כתוצאה מהגזרה המתוארת בדברי פירקוי בו באבוי וחוסר היכולת להשיג קלפים מעופצים( וממילא סמכו הציבור על פסקו כיוון שהטרחה להשיג קלף

מעופץ הייתה רבה ורק היראים המדקדקין במצוות נזהרו בכך."קלף" העם: המון לקראו החלו ה"רק", שאותו לומדים אנו מדבריו למרות ששמו "חיפה" ואולי מכאן השתרבב שעד היום נקרא כך העור

המעובד בסיד. יש לשים לב שלפי דעת רב נטורנאי גאון, יש ל"רק" מעמד הלכתי של "חיפה" דהיינו אפילו לדרגת דיפתרא לא הגיע )בכך מחמיר הוא יותר מפרקוי בן באבוי(, הגדרה זו שוללת כל אפשרות הלכתית לקרוא אףאף ניווכח, שעוד כפי שכן "רק" על שנכתב תורה בספר בדיעבד הפוסקים שהתירו בדיעבד לקרוא בס"ת שנכתב על דיפתרא עשו זאת כיוון שלמרות שחז"ל אסרו את הדיפתרא הרי שמעולם לא כתבו שס"ת"חיפה" שכן אין לאמרו על זה שנכתב על הדיפתרא הוא פסול.דבר ה"חיפה" הוא העור שעבר תהליך מליחה בלבד ועל כן הוא ודאי פסול.

וכן מבאר רש"י שלפנינו.

עת לעשות לה' מתוך עיסוק בתשובת רב נטרונאי באנו להגדיר מהו גדרו ההלכתי של המושג "עת לעשות לה' וכו'", כאשר נעיין בדברי רבותינו הן בתלמוד והןישנן והראשונים נמצא שבטווח הגדרת קיום המצוות בדברי הגאונים

שלש מדרגות והן:קיום המצווה באופן מושלם דהיינו "לכתחילה".א.

10

קיום המצווה באופן שיש בו חסרון אבל עדיין נחשב שיצאוב.ידי חובת המצווה, דהיינו "בדיעבד".

המצווה לא קוימה כלל, אף לא בדיעבד, למרות שהייתהג.כאן פעולה מסוימת, דהיינו "פסול".

והנה לעיתים נדירות ישנה הגדרה נוספת והיא "עת לעשות לה'". הגדרה זו באה לציין שלמרות שלא יוצאים ידי חובת המצווה באופן הזה, ואף יש בכך איסור, הרי שהתירו חכמים לעבור על גדרי התורה במקרה הזה משום שאם לא יתירו תצא מכך תקלה ציבורית אף גדולה יותר. זאתתקנת לצורך ביותר משמעותי ציבורי צורך שישנו שבמקרה אומרת הדורות שבלעדיו יוסב נזק רב לעם התירו לעיתים לקיים מצווה באופן שידוע שאף בדיעבד לא יוצאים. כמובן שהתר זה אינו רצוי ואם ניתן להחזיר המצווה או האיסור לצורתו הנכונה ולקיים את המצווה אף באופן

של "דיעבד" חובה להחזיר עטרה ליושנה. כדי להמחיש את הדברים אביא דוגמאות ספורות:

*תלמוד בבלי מסכת ברכות דף סג עמוד אואומר )תהלים קי"ט( עת לעשות לה' הפרו תורתך.

אמר רבא: האי קרא מרישיה לסיפיה מדריש, מסיפיה לרישיהמדריש.

מאי טעם - משוםמרישיה לסיפיה מדריש: עת לעשות לה' הפרו תורתך.

עתמאי טעמא - משוםמסיפיה לרישיה מדריש: הפרו תורתך לעשות לה'.

תניא, הלל הזקן אומר: בשעת המכניסין - פזר, בשעת המפזריםפזר, שנאמר - עליו דור שהתורה חביבה ואם ראית כנס. - )משלי י"א( יש מפזר ונוסף עוד, ואם ראית דור שאין התורה

חביבה עליו - כנס, שנאמר עת לעשות לה' הפרו תורתך. דרש בר קפרא: זלת - קבוץ קנה מינה, באתר דלית גבר - תמן

הוי גבר. אמר אביי, שמע מינה: באתר דאית גבר - תמן לא תהוי גבר.

פשיטא! - לא נצרכה אלא בששניהם שוין. דרש בר קפרא: איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה –

)משלי ג'( בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחתיך. אמר רבא: אפילו לדבר עבירה.

רש"י בבלי מסכת ברכות דף סג עמוד א- הפרו תורתו עושי רצונו, כגון אליהו בהרמסיפיה לרישיה

הכרמל )מלכים א' י"ח( שהקריב בבמה בשעת איסור הבמות משום דעת לעשות סייג וגדר בישראל לשמו של הקדוש ברוך

הוא. - אפילו לעבור עבירה.בכל דרכיך

, כגון אליהו בהר הכרמל -אם צורך מצוה הוא - תן לב דעהועבור עליה.

11

בגמרא בברכות רואים בברור את משמעות התקנה של "עת לעשות לה'", כיוון שנוצר צורך מצוה לעשות למען שמו של הקדוש ברוך הוא אנו מתירים אף לעשות עבירה כדי לגדור את העם מעבודה זרה ולקדש את

השם ברבים.

*תלמוד בבלי מסכת יומא דף סט עמוד א , ובמקדש,בגדי כהונה, היוצא בהן למדינה - אסורתא שמע:

בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה - מותר, מפני שבגדיכהונה ניתנו ליהנות בהן, שמע מינה.

- ובמדינה לא? ]הוא[, דלא גרזים יום הר ]בטבת[ וחמשה והתניא: בעשרים

למספד. מוקדון מאלכסנדרוס אלהינו בית את כותיים שבקשו יום

להחריבו ונתנו להם. באו והודיעו את שמעון הצדיק.

מה עשה? כהונה, ונתעטף בבגדי כהונה, בגדי ישראללבש ומיקירי

עמו, ואבוקות של אור בידיהן, וכל הלילה הללו הולכים מצד זהוהללו הולכים מצד זה עד שעלה עמוד השחר. ....

אי בעית אימא - ראויין לבגדי כהונה, -הפרו לה' לעשות עת קיט( )תהלים – אימא בעית ואי

תורתך.

רש"י בבלי מסכת יומא דף סט עמוד א- כשבא עת לעשות דבר לשמו של מקום עת לעשות לה' -

.מותר להפר בו תורה

גם בגמרא הזאת רואים שבמצב של סכנה לכל העם ולבית המקדש,התירו ללבוש בגדי כהונה נגד ציווי התורה משום "עת לעשות לה'".

*תלמוד בבלי מסכת גיטין דף ס עמוד א ספר אפטרתא - אסורורבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: האי

; למקרי ביה בשבת. דלא ניתן ליכתבמאי טעמא?

; לטלטולי נמי אסורמר בר רב אשי אמר: מ"ט? דהא לא חזי למיקרי ביה.

ור"ש בן יוחנן ושרי למיקרי ביה, דר' ולא היא, שרי לטלטולי לקיש מעייני בספרא דאגדתא בשבתא,

– )תהלים קי"ט( עתאלא כיון דלא אפשרוהא לא ניתן ליכתב! לעשות לה' הפרו תורתך,

- עת לעשות לה' הפרו תורתך.ה"נ כיון דלא אפשר

רש"י בבלי מסכת גיטין דף ס עמוד א

12

הא לא ניתן ליכתב - שום דבר גמרא והלכה ואגדה כדאמרינןלקמן אלה אתה כותב כו'.

והתורה הלב שנתמעט מליכתב - אפשר דלא כיון .משתכחת

- ואם בא עת לעשות תקנה לשם שמים הפרועת לעשות לה' .לשעה הצריכהדברי תורה

לכתוב יכולת וצבור צבור לכל שאין - אפשר דלא כיון ה"נ נביאים שלם.

נשים לב, כאן מופיעים שלשה איסורים; איסור כתיבת תושב"ע, איסור קריאה אם היא נכתבה, איסור טלטול של מגילה שנכתבה בה תושב"ע.וכדי לתקן דבר לשם ואת שלשתן היתירו משום שלא הייתה ברירה,

שמים שהרי " עת לעשות לה' הפרו תורתך".... לשעהתשומת לב מיוחדת יש להפנות להדגשה של רש"י – הפרו

דהיינו התקנה היא רק לזמן עד שיתוקן הקלקול ואז יש לחזורהצריכה.לעיקר הדין.

יש לציין שלמרות שהגמרא מתירה לכתוב סיפרא דאפטרתא, הגר"א פסק שיש לכתוב את כל הנביאים כתיקנם, כעת מתבררת הסיבה של הגר"א, שכן בספר הפטרות לא יוצאים ידי חובה אפילו בדיעבד אלא תיקנו זאת משום "עת לעשות לה'" ובמצב שיש אפשרות אין זו מעלה

אלא חובה גמורה לכתוב את כל הנביאים כראוי וכמצווה.*תלמוד בבלי מסכת תמורה דף יד עמוד ב

דרש ר' יהודה בר נחמני מתורגמניה דר"ל: כתוב אחד אומר )שמות ל"ד( כתוב לך את הדברים האלה, וכתוב אחד אומר

)שמות ל"ד( כי על פי הדברים האלה, , דברים שעל פה - אי אתה רשאי לאומרן בכתבלומר לך,

ושבכתב - אי אתה רשאי לאומרן על פה. ותנא דבי רבי ישמעאל: כתוב לך את הדברים האלה – אלה

אתה כותב, אבל אין אתה כותב הלכות! אמרי: דלמא מילתא חדתא שאני; דהא רבי יוחנן ור"ל מעייניעת קי"ט( )תהלים הכי: ודרשי בשבתא, דאגדתא בסיפרא

לעשות לה' הפרו תורתך, .אמרי: מוטב תיעקר תורה, ואל תשתכח תורה מישראל

רש"י בבלי מסכת תמורה דף יד עמוד ב לשם קדושת השם ראויכשעושין הדבר עת לעשות לה' -

כו'.להפר תורתך ומוטב תעקר

מוטב תיעקר תורה,פה מופיע הכלל ההלכתי בגמרא עצמה בפירוש, ואל תשתכח תורה מישראל.

ורש"י מוסיף: כשעושין הדבר לשם קדושת השם, דהיינו אם הכוונה היאלשם שמיים.

את לתת רוצה כשהיא רבים, במקומות שהגמרא להדגיש ברצוני הדוגמא הקיצונית ביותר ל"עת לעשות לה'" היא מציינת את התקנה של

13

עצם כתיבת התורה שבעל פה, בדרך כלל מבססת הגמרא על סמך תקנה זו היתרים למצבים נוספים. לאור האמור ברור שאם ניתן ללמוד את דברי חז"ל בעל פה )כגון משניות( הרי זו חובה גמורה. ייתכן שזו הסיבה שהגר"א, בסוף ימיו, למד רק בתנ"ך והיה דורש את כל דברי חז"ל על הפסוקים בעל פה שכן לאחר שהשלים את ידיעת כל התורה שבעל פה באופן מושלם בע"פ, לא התיר לעצמו ללמדה מתוך הכתב

.40ואף נמנע מלכתוב את חידושיו מאז הגיעו לגיל

דומני שדי בדוגמאות אלו, למרות שישנן עוד, כדי להוכיח את גדרה של תקנת "עת לעשות לה'", היוצא מדברינו הוא שאף לדעת הגאונים שלא ביטלו בזמנם את כתיבת הסת"ם על ה"רק" היה הדבר מפני האונס ותקנת הציבור חייבה זאת, אלא שכיום שאין לנו צורך ב"עת לעשות לה'"רב, בהידור ואף לכתחילה כתקנתה המצווה את לקיים יכולים ואנו חובתנו להשיב עטרה ליושנה ולכתוב על עורות וקלפים מעופצים כראוי

ולצאת ידי חובת כל הדעות.וכדי שלא יהיה פקפוק על דברים אלה שאמרתי, הרי מספר ראיות:

ספר העיתים סימן קעגעלמא רוב דנהגו יודך בהכל מילתא בהא ודקדקנו והואיל ולמנוע הפיוט ולמעט במנהג לנו לדקדק שיש למימר כש"כ שלא לאומרו בשום ברכה שבעולם אלא לסדר כל ברכה וברכה כמו שתקנוה חכמים בלא תוספת ובלא גירוע יען שפיוטין אלו

חזי לנא לרבוותא שאמרו שלא נתקןשנהגו העולם למימרינון מפני שלא היו יכולין להזכיר דבריאלא בשעת השמד בלחוד

תורה כי היו גוזרין האויבים על ישראל שלא לעסוק בתורה ועללהזכיר התפילה בכלל להן מתקנין היו חכמים שביניהם כן טובים ימים והלכות בחג חג הלכות הארץ לעמי ולהזהיר והלכות שבתות ודקדוקי המצות בדרך שבחות והודיות וחרוזות

אבל שלאופיוטים והוו אמרי הכי עת לעשות לד' הפרו תורתך והאיך יעלה על לב אישבשעת השמד חזר הדבר לאיסורו

שיניח ברכה ותפילה של נביאים כמו שהיא ויקח לעצמו דברי כל גדול שבעולם שיקום או פעוט שיקום לעצמו ויוסיף בדברי

פיוטין או בדברי שבח לפני המקום בלא עתן ...

בספר העיתים אנו עדים למהלך כולו, מפני שהיתה שעת השמד ואסור היה ללמוד תורה, תיקנו החכמים להזכיר הלכות נחוצות תוך כדי חזרתהסיבה בטלה שכאשר היא המחבר ודעת פיוטים. באמצעות הש"ץ לתקנה מחויבים לחזור לאיסור המקורי שזהו הפסק בתפילה ולהוציא

את הפיוטים מנוסח חזרת הש"ץ.

ספר כלבו סימן יהכוכבים יציאת משעת בערבין שמע את קורין מאימתי והעושה קודם לכן לא יצא אלא אם כן בשליח צבור במקוםהפרו והטעם משום עת לעשות לה' עיר שיש שם חבר

14

המנחהתורתך תפלת בין יפסיקו שאם קכו( קיט, )תהלים לחזור ישכחו או יתרשלו לאוהליו איש וילכו ערבית לתפלת ולהתפלל בזמנה שהוא צאת הכוכבים ותבטל קריאתה לגמרי,לו טוב המתפלל יחיד עיר חבר שם שאין במקום אבל להתאחר ולקרא בזמנה שהוא צאת הכוכבים ולא יקדים

קודם זה,

הכלבו מזכיר תקנה בדין קריאת שמע – שהעושה כך ודאי לא יצא ידי חובה – אלא שמשום "עת לעשות לה' הפרו תורתך" התירו, ובמקום

שאין תועלת ציבורית מהתקנה מחויבים לנהוג עפ"י הדין ואין להקדים.

ספר כלבו סימן כ ד"ה וזאת התשובה השיבו גדולי נרבונה ע"ה על זאת השאלה וזהו

לשונם: הוא אמת נוטה, דעתנו כך ששאלת החומשין קריאת ועל שאמרו רז"ל אין קורין בחומשין בצבור מפני כבוד הצבור וכן

הלכה, אך זה תשיב אל דעתך, וכי ספר תורה שאנו קורין בו ושאנו עומדין מפניו מעובד הואאנו מה ומפני ועפיץ? וקמיח דמליח מסיני, למשה כהלכה

מברכים עליו וקורים בו? אלא, שאנו סומכין על דברי הגאונים ז"ל שאמרו שאין בינינו מיורוב ספרי תורה כהלכה למשה מסיני לעבד העורות שיודע

שלנו עשויין מאלו העורות שאינן עבודין כהלכתן, ומוטב שתעקר מצות העבוד ממקומה ולא נתבטל מקריאת

התורה, כמו שהתירו בספרי דאפטרתא דשרי לטלטולי ושרי למקרי ביה

משום עת לעשות, וכמו שהתירו בכתיבת האגדות והתלמוד,

הן הכי נמי, באותן ספרים ]ישובי ספר הנמצאים בגבול – ד.כ.[שהם מקומות רחוקים שאין להם ספר תורה,

מוטב שיקראו בחומשין הכל כקריאת ספר תורה בשלשה או שלא יתבטל מקריאת התורה, ויברך כל אחד כתקונושבעה

ועוד ראיה ממה שאמרו ז"ל אין גוללין ס"ת בצבור מפני כבוד הצבור היכא דמתרמי דוכתא ולית להו אלא חד ספרא גולליןמקריאת יתבטלו שלא כדי צבור לכבוד חיישינן ולא בצבור זה נשתלח כי מאצלינו יאמינו ולמען כבודך ומפני הפרשה, כתבנו וחתמנו מקצתינו כזה טדרוס ב"ר משה, אברהם ב"ר יצחק, משה ב"ר יוסף, משלם ב"ר חנן, מאיר ב"ר יעקב, משה

ב"ר טדרוס זכרם לטובה.בתשובה זו יש לציין מספר נקודות:

השאלה הייתה האם מותר לקרא בחומש הכתוב וכרוך דפים.1דפים כספר, חז"ל אסרו זאת מפורשות מפני כבוד הציבור.

15

גדולי נרבונה משיבים שהשואל צריך לתת דעתו לכך שספרי.2 התורה שלנו )שחשבנו שהם כשרים ומהודרים ביותר ועל כן אנו

נוהגים בהם קדושה( הם עצמם פסולים!היא .3 לפסול למשההסיבה כהלכה מעובדים אינם שהם

מסיני – מליח, קמיח ועפיץ. הסיבה שאנו נוהגים כך היא שאין לנו ברירה משום שמלאכת.4

העיבוד נשתכחה. בגלל חוסר הברירה הנ"ל ומשום עת לעשות לה', התירו לקרוא.5

בספרים שאינם מעובדים כהלכה. על כן יש להתיר לקרוא בישובים רחוקים שאין להם אף ספרים.6

ואף עורות שעובדו בסיד( בחומשים, על )שנכתבו זה מסוג לברך על כך בזמן העליה לתורה.

דבר.7 ומתירה ביותר חדשנית שתשובתם ידעו נרבונה גדולי שהתלמוד אסר מפורשות ועל כן חיזקו ואימתו את תשובתם

בחתימת כתב ידם.

ספר יראים סימן שצב ]דפוס ישן - יב[ ואמר שמואל: קול באשה ערוה דכתיב כי קולך ערב פי' קול של שיר וכל הני פירש רב יהודאי גאון ז"ל לענין ק"ש הלכך אסוראשה של שיר קול בשמיעת קדושה דבר או ק"ש לומר הפרו לה' ועת לעשות יושבים אנו הגוים בין ובעונותינו תורתך הלכך אין אנו נזהרים מללמוד בשמיעת קול נשים

.ארמיות

שוב רואים שאפילו בהלכות ק"ש ובעיקר בדין עריות שיש בו לא רק יחסעצמו, התיר ספר היראים את האיסור ערוה מצד איסור אלא לק"ש משום עת לעשות לה'. כמובן איש לא יתיר זאת לכתחילה אלא באונס

קולקטיבי גמור לציבור גדול ובעיקר לצורך מצוות תלמוד תורה.

לאחר שהדין של "עת לעשות לה'" הובהר די צרכו אשוב לעניין שבו אנועוסקים;

בעפצים, מעובד שאינו העור את הגאונים פסלו שלהלכה למרות בציבור, הרי שכדי שלא תושבת ההלכה של קריאת התורה לקריאה בציבור, מתיר רבי נטורנאי גאון לקרוא בס"ת שנכתב על "רק" משום עת לעשות לה'. היוצא מכך הוא בודאי שלא רק שיש עדיפות לס"ת שנכתב על עור מעופץ אלא אם ניתן לכתוב ס"ת על עור מעופץ כהוגן יש בכך חיוב גמור לדעת רבי נטורנאי גאון ורבנן דתרתי מתיבתא כמו שמוכח מדבריו שהמהדרין והמדקדקין במצוות לא סמכו על היתרו הדחוק של

רב משה גאון.

פרט חשוב וקריטי מופיע בסוף דברי רב נטורנאי, למרות שדבריו "אבל אם יש לכם יכולת להחזירמתייחסים לסוגיית ה"עיבוד לשמה":

16

לשמה הרי יצאתם ידיולהעביר עליהם סיד לידי מתוח הדקאת יריעות עיבוד לשמה".

אגב אורחא למדנו שה"רק" מעובד בסיד שכן אין שום טעם ותועלת להעביר על היריעות סיד אלא אם כן עיבדום בסיד והמטרה אינה

אלא להוסיף להם איכות של "לשמה".

( הלכות ספראלבקרב שרירא גאון הובא בספר האשכול )תורה דף נז עמוד א':

ואמר מר רב שרירא: וחשב כי קלף הואטעה בה אדם גדול האי בקלף איני יודע,

אלא "ורק" בלשון חכמים חיפה, דמליח ולא"ורק", ולא הוא, עפיץ, ולא ולאקמיח וקמיח דמליח דיפתרא "ורק", והיינו

עפיץ. ולא מצוהולא חזי לנא מעולם ספר תורה דקלףאיקרי קלף

וד"ורק", שהיא חיפה, הכשירו מר רב מן המובחר למעבדיה. )אשי( ]משה[ ולא הודו ]לו[ חכמי דור)נ(ו כמו מר רב יוסף גאון בן מר רב רבי ולא חכמי ישיבת)ינ(ו כמו מר נחשון ואף אשר

אחריהם. והכל מודים דעבוד לשמה מצוה מן המובחר אע"ג דאית ביה ...

וכלהו רבנן לא עבדי תפלין אלא מקלף מעובד לשמו. , פלוגתאוספר תורה יש שמקילין בה, ולעולם עבוד לשמה עדיף.

מעובד אינו מכשיר והיה "ורק" מכשיר היה משה רב ומר לשמה, ולא היו מודים לו בני דורו, ו]ב[מקום הדחק כדאי מר רב

. עת לעשות לה' הפרו תורתךמשה לסמוך עליו, ולהעבירואם יש יכולת להחזיר את יריעות "ורק" לידי מתוח

הרי יצאתם ידי עבוד לשמן, ואם אין יכולתעליהן סיד לשמן בו וקראו לשמה, מעובד שאין ואע"פ בו, כתבו כן לעשות

בצבור: ...

וששאלתם היאך עמלין אצלנו בגויל? וכמה שבהא בסיד? וכמה שבהא בחורף ובקיץ? וכמה צריך לכל עור ועור מצואת כלבים? ואיזה קמח של חטים או של שעורים? וכמה קמח וכמה מים?

והיאך מטילין עפצים? כך עושין,

)עורות של גוילין אצלנו מביאין(, עורות יבשין שמשירין את צמרןושורין אותן במים לבדן עד שישרו ויהיו רכין,

ואחר כך מטילין אותן לבור העשוי להם, ומטילין לתוכו מיםפי וסותמין את ומעט מלח, צואת כלבים בלא שעור, ומעט

הבור, ומשהין אותו בקיץ יום אחד, ובחרף ג' ימים,ואין משהין אותן יתר מזה כדי שלא יתעכלו,

ומוציאין אותן ובודקין אותן מפני הקרע, ואם יש בם קרע תופרו,ומניחין אותן על מלבן של עצים המוכנים להם,

ומביא מים חיים ומדיחן יפה יפה, ומביא עפצים הרבה ושוחקן, או טוחנן יפה יפה,

17

ונותן לכל עור ועור שליש ליטרא של בגדאד, עליהם ומזלף בפניהם משני צדדים, מן העפצים האלו וטח

מעט מים, ומעדיף למקום שער עפצים יותר ממקום בשר,

ועושה לכל עור ועור פעמים ביום, ופעם שלישי טח את יתרהעפצים,

ומנפצן שיתיבשו, עד ועוזבן שיתלבנו, כדי בשמש ומעמידן לאחר כך וחותכן:

מדברי רב שרירא גאון עולה תמונה זהה לדברי הגאונים שהובאו לעיל.דהיינו, ספרי תורה נכתבו מימות משה רק על גוילים מעופצים.

הקלף המכונה בערבית "רק" הוא פסול לדעתו משום שאינו מעובד בכל והכשירו נגדשטעהשלבי העיבוד ההכרחיים ורב משה גאון היה היחיד

דעת כל חכמי דורו. כמו כן שוב מתברר שאותו "רק" המכונה "קלף", עיבודו היה בסיד ופסלושפסול חיפה הוא בסיד המעובד שעור והבינו זה עיבוד הגאונים

לכתיבת סת"ם. רב שרירא אף מוסיף לנו לראשונה "מתכון" לעיבוד עורות בו מתואר כל

תהליך העיבוד בצורה מדויקת.

תשובות הגאונים - הרכבי סימן סג והא דתניא הלכה למשה מסיני תפילין על הקלף מזוזה על

דכסוסטוס קלף במקום בשר דכסוסטוס במקום שער יפרש לנו אדוננו אם קלף ודכסוסטוס הנזכרין כאן הן מן הגוילין המעובדין

או כמו שעושין כאן מביאיןבמי מילין ובצואת כלבים ובמלח עורות ומולחין אותן ושוהין במלח כשנים שלשה ימים ואחר

כך שורין אותן במים ובסיד ומעלין אותן מהן וקושרין אותן במלבנות שלהן וגורדין מהן שערן וקליפתן ומניחין אותן

, במלבנותיהן בשמש ועוד אם הם גוילין צריכין עיבוד לשמן או לאו או איכא חששא

בעורות שלשחיטת גוים או לא.

כך ראינו; כי זה ששורין אותו בסיד ובמים לא ממנו קולפין קלף

כמה שכתבתם במיודוכסוסטוס אלא הכשר לקלף - דעפיץ, מילין ובצואת כלבים ובמלח ואחרי כן שפין אותן בתמרים

ומעבדין את הקלף בעפצאובקמח שעורים וקולפין אותו לשמה, וכותבין פרשיות שלתפילין על מקום בשר, וכורכין אותו

באותו דכסוסטוס שנקלף ממנו ומעילי ליה לשילחא.

מדברי תשובה זו רואים שהמציאות בבתי העיבוד הייתה שעיבדו את העור בסיד כדרך הישמעאלים, והגאונים לא התירו סוג עיבוד זה אלא

הכשירו עיבוד בעפצים בלבד.

18

(:92)אוצר הגאונים גיטין רלח' עמ' שאלו לרב האי גאון:

ולא "רק" והוצרכו גוילין מקום שאין בו מי שיודע לעשות לא להן יש "רק" שבא ממקום רחוק, ומצאו תורה, לכתוב ספר רשות לכתוב באותו "רק" ספר תורה דלא מיעבד לשם ספר

תורה או לא?והשיב להם:

"רק" שאמרתם לא הכשירו רבנן דתרתין יודעים שעיקר היו ולא היה בציבור, ולקרות בו בו ספר תורה מתיבתא לכתוב

והוי קרי ליה ל"רק"בלבד מתירו אלא מר משה גאון מחסיה ז"ל דמליח ולא קמיח ולאחיפה שמיהקלף, ולא קלף נינהו אלא

עפיץ וכו'

שגדולייש לסכםאף רב האי גאון חוזר בדבריו על אותו הניסוח. ומכאן הגאונים הידועים לנו החל מראשון הגאונים שיש לנו כתבים ממנו –בן באבוי, ועד הגאון המפורסם המאוחר ביותר במשך מאות שנות תקופתובסיבת העיבוד בצורת שנעשה לשינוי היטיב מודעים הגאונים,היו

עור שעובד באופן אחר, ומעולם לא התירו עיבודהשינוי זה ובכלל , זולת העיבוד המסורתי בעפצים. למרות שרב משה גאון התיר אתבסיד

ה"רק", התנגדו כל הגאונים ללא יוצא מן הכלל להיתר זה והבינו שזהו העור הנקרא "חיפה" שפסלוהו חז"ל, ובכל זאת בקרב המון העם פשט

היתירו של רב משה גאון.

מסביר תוך כדי דיבורו מהו בדיוק ה"רק"הרמב"ם בתשובה ומהי דרך עיבודו,

(,296)בלאו סימן קנג עמ' והוא שממנו עושים יותר והוא העבה והחלק השני ממנו, ... ה"רק" ... ואלו העורות )רק( הנמצאים בזמננו הידועים בצורתם, אסור לכתוב בהם דבר, לא ספר תורה ולא תפילין ולא מזוזה, לפי שהם עורות שאינם מעובדים עיבוד שלם, לפי שהם

ואם עיבדו אותן בדבר מכווץ כגון עפץ ואלקרץ וכי"ב .לא עפיץאז יקרא קלף וכו'

וכן בתשובה קסב' )שם(: הלא מעובד – פסול.רקספר תורה שנכתב על זה ה

מן חומש או לתורה המצחפי"ן מכלל מצחף והוא במדרגת כבוד מפני בחומשין קורין אין עליהם: שנאמר החומשין,

הציבור. וזהו שאמרנו, שמאחר והוא רק, אין תועלת לתפרו במשי או

אלא כחומש, וכו'.שהרי אינו ספר תורהבגידים

בתוך דבריו לחכמי לוניל )בלאו סי'בתשובות הרמב"םועוד (541רפט עמ'

19

... אם האמת כמו שמקצת גאונים אומרים שהקלף הוא החלקועושיןהעבה מן העור שעל הבשר שקורין הערביים "רק"

ועושין לו שני פנים אחד לבן וחלק ביותר שהואאותו בסיד הנאה לכתיבה והוא הדבק למקום הבשר ואחד יש בו אדמימות מעוטה ואינו חלק והכתיבה בו מפוזרת ומטושטשת הוא מקום

השער וכו'

ועיבוד זה5הנה מדברי הרמב"ם עולה במפורש שה"רק" עיבודו בסיד בנידון הרבות תשובותיו לאור וממילא שלם", ל"עיבוד נחשב אינו ותשובות הגאונים שפוסלים את ה"רק " לכתיבת סת"ם הרי שמתברר שהעורות והקלפים שנוהגים לכתוב בהם בזמננו, והם מעובדים בסיד, פסולים לחלוטין לכתיבה לדעת כל הגאונים זולת רב משה גאון ז"ל וכן לדעת הרמב"ם, ולדעת כל הנ"ל לא יוכשר לכתוב סת"ם אלא על העור המעובד בעפצים או כיוצא בהם שפעולתם בעור היא פעולת העיבוד השלם כיוון שהם מכווצים ומחזקים את העור ובכך נותנים לו עמידות גבוהה והוא נכנס להגדרת "ספר" כפי שמחייבת המשנה במגילה. יש להביא ראיה לכך שהגדרת "ספר", בנוסף לעובדה שהוא "מספר אתלזכרון יהיה למען שנים לאורך היא שהוא מתקיים הדברים", סיפור

לדורות הבאים, ממספר פסוקים במקרא בהם מוזכר מושג זה:

ספר שמות פרק יז יד. וכו'.זכרון בספרויאמר ה' אל משה כתב זאת

ספר דברים פרק יז יח, יט. וכתב לו את משנה התורה הזאת וכו' על ספרוהיה כשבתו

מלפני הכהנים הלוים: וכו'.וקרא בו כל ימי חייווהיתה עמו

ספר דברים פרק לא כד, כו.לכתב את דברי התורה הזאת על עדספר ויהי ככלות משה

תמם וכו'.הזה ושמתם אתו מצד ארון ברית וכו'ספר התורהלקח את

והיה שם בך לעד:

ספר שמואל א פרק י כה. ויכתב בספר וינחוידבר שמואל אל העם את משפט המלכה

וכו'. לפני ה'

ספר מלכים א פרק יד יט.

יש שרצו לטעון שהרמב"ם מכשיר עיבוד בסיד , ומצאו מקום להתגדר בדבריו5 ולדייק ש'רק' לחוד ו-מעבדים בסיד , לחוד , שנקרא שמו 'רק' כבר לפני עיבודו

בסיד . וזה שפסל הר"מ הוא 'רק' ללא עיבוד סיד )יהודה שרז( .

20

ספרויתר דברי ירבעם אשר נלחם ואשר מלך הנם כתובים על . דברי הימים למלכי ישראל

ספר מלכים ב פרק כב ח. ויאמר חלקיהו הכהן הגדול וכו' ספר התורה מצאתי בבית ה'

ויתן חלקיה את הספר אל שפן ויקראהו.

ספר ישעיה פרק ל ח. ותהי ליום אחרוןעתה בוא כתבה על לוח אתם ועל ספר חקה

לעד עד עולם.

ספר ירמיה פרק ל ב. כה אמר ה' וכו' לאמר כתב לך את כל הדברים אשר דברתי

אליך אל ספר.

ספר ירמיה פרק לב יד. כה אמר ה' וכו' לקוח את הספרים האלה את ספר המקנה הזה

חרש בכלי ונתתם הזה הגלוי ספר ואת החתום למעןואת :יעמדו ימים רבים

ספר מלאכי פרק ג טז. לפניו ליראי ה'ויכתב ספר זכרוןאז נדברו וכו' ויקשב ה' וישמע

ולחשבי שמו.

ספר איוב פרק יט כג, כד.:בספר ויחקומי יתן אפו ויכתבון מלי מי יתן

:לעד בצור יחצבוןבעט ברזל ועפרת

ספר דניאל פרק יב ד. וכו'.וחתם הספר עד עת קץואתה דניאל סתם הדברים

ספר אסתר פרק ו א.את להביא ויאמר המלך שנת נדדה ההוא ספרבלילה

ויהיו נקראים לפני המלך.הזכרנות דברי הימים

ספר אסתר פרק ט לב. ומאמר אסתר קים דברי הפרים האלה ונכתב בספר.

בהתייחסו לסוגיה זו התייצב בגבורה ושאל על המציאותרבינו תםוהנה ההווה בימיו מספר שאלות ותירץ כיד ה' הטובה עליו, למרות שדבריו, על נושא זה, מופיעים בש"ס מספר פעמים בחרתי להתייחס ראשיתולא ואף בגוף ראשון בו פירט את דעתו באופן הרחב ביותר למקום

)וכן נמצא בספר גנזי סימןמחזור ויטרי כציטוט מדבריו, דבריו מובאים ב

21

ירושלים הוצאת ראובן מס תשמ"ב עמ' צד( כתשובה בתוך ביאורו עלהלכות סת"ם:

הקשתי במה מעבדין, דלא שכיחי עפיצי גבן," ועל העיבוד

ולא מעבדינן בהו אפילו שכיחי.דאמרינן : דיפתרא דמליח וקמיח ולא עפיץ,

ותניא : אין כותבין על הדיפתרא, ואמרינן במגילה ובסוטה : כתבה על הנייר ועל הדיפתרא וכו'

עד שתהא כתובה אשורית על הספר ובדיו. ]שמע מינה[ דיפתרא פסול והוא הדין לספר תורה.

והלכתא היא על הקלף או על הגויל. ועוד דאתיא נמי כתיבה כתיבה במגילה ובפרשת סוטה.

ומשנה שלמה במסכת ידים ומייתינן לה בפרק קמא דמגילה : אינו מטמא את הידים עד שיכתבנו אשורית על הספר ובדיו. ודייקינן מהתם דלא בעינן דיו לספרים דמייתי מינה ראיה אהיואפילו אלא ספר בעינן דלא מינה ושמעינן בסיקרא. כותבין

דיפתרא כשרה דלית ליה להאי תנא כתיבה כתיבה. מ"ככתבם יליף דמגילה מילתא כלה אלא הילכתה, וליתא גויל או בקלף ואורחייהו דמגילה, בפ"ק כדילפינן וכלשונם"

וכתב אשורית ובדיו, בין, דאין דרבנן כתבי הקדש דכל כי מתניתא הילכתא לית

דמגילה היא דפליגי ארבן שמעון בן גמליאל, ופסקינן בפרק קמא דמגילה הלכתא כרבן שמעון בן גמליאל דאמר: אף ספרים לא התירו שיכתבו אלא יוונית, ומשום יפת א-להים ליפת, הא שאר לשון אסור דאית ליה לרבן שמעון בן גמליאל הילכתא כדפרישנה - בעי אשורית וספר ודיו בספרים,

אבל מגילה אפילו יוונית לא משום "ככתבם וכלשונם". כתבי דכל כההיא למשמע איכא בהבונה דתניא ומההיא הקודש דתניא בהבונה: או שלא כתב בדיו או שכתב האזכרות

בזהב הרי אלו יגנזו. וההיא במגילה ליכא לאוקמי, דאזכרות ליכא במקום אחר לאו הזכרה היא, ובשאר ספרים לבד מספר תורה ליכא לאוקמה דהא מקילינן בספר תורה טפי משום מעשה דתלמי כדמוכח

במגילה, דמצינן למדים דדיפתרא אסור לספר תורה.

ורבינו חננאל משמו דמעבדינן בעפצים וגם רבינו האי פסק ]כמו שכתב בערוך[ בערך דוכסוסטוס.

כגון שלנו, שהוא ונראה לי שהעור המעובד בעיבוד טוב עיפוץ, צריך ואין ועפצים, שהוא כשר וקמח טוב ממלח אבל מליח וקמיח צריך עפיץ שאין קמח ומליח שווין כסיד

ושריית מים שלנו. וראיה לדברי מהקומץ רבה: "קרע הבא בשתים יתפור בשלוש לא יתפור, ופריך עלה ומשני: הא בחדתא הא בעתיקא, ומפרש

22

– לאו חדתא ממש ולאו עתיקתא ממש, אלא הא דעפיצן האדלא עפיצן,וכולה ההיא שמעתתא בספר תורה מיירי,

שמע מינה בדלא עפיצן כשר לספר תורה אלא שיהיה לועבוד טוב שלא יהיה דיפתרא.

, מדתני פסוליאי נמי איכא למימר לאכשורי אפילו דיפתרא טובא ותני בהו בהדיא הרי אלו יגנזו, או אין קורין בו, או פסול, אבל בדיפתרא לא משתמט לא במסכת סופרים ולא בתלמוד

דלתני פסולה. והלכה דעל הקלף - איכא למימר דקלף מיקרי,

אבל גבי מגילה תני לא יצא משום שאר מילי טובא דמיתניבהדה.

ונראה דדיפתרא כשר בדיעבד וכל שכן עיבוד שלנו, אלאמשום יצא. שלא לומר בדיפתרא החמירו שבמגילה וכתב ועפיץ ומליח בקמיח דאורחייהו וכלשונם. ככתבם

אשורית. מכאן סמכתי להכשיר עיבוד שלנו וראייתי מהקומץ רבה.

ואי משכח ביה אינש טעמא אחרינא להיתירא, אשר יראהיגיד".

מדברי רבינו תם יש לדייק ולהבחין מספר דברים: . בזמנו ובמקומו לא עיבדו כלל בעפצים אפילו שהם היו מצויים –א

בביאורו במסכת שבת דף עט',רש"ילמרות זאת מצאנו שסבו של ר"ת, את המכילים בחומרים מעבדים ובמקומו שבזמנו בפשטות מביא

החומר הפעיל שבעפצים דהיינו "חומצה טאנית", וזה לשונו: עפצים, עפיץ בשחיקת אותו מתקנין - כאן שעושין כמו

:טנ"אבשחיקת קליפת ארז, שקורין . רבינו תם מבין שלכאורה העיבוד הנוהג בזמנו – דהיינו בסיד – הופךב

את העור רק למצב של דיפתרא וממילא הוא אמור להיות פסול לכתיבתסת"ם, כן משמע מראשית דבריו להדיא וזה לשונו:

"ואמרינן : דיפתרא דמליח וקמיח ולא עפיץ, ותניא : אין כותבין על הדיפתרא,

ואמרינן במגילה ובסוטה : כתבה על הנייר ועל הדיפתרא וכו'עד שתהא כתובה אשורית על הספר ובדיו.

]שמע מינה[ דיפתרא פסול והוא הדין לספר תורה". . מכיוון שהנחת היסוד של רבנו תם היא שודאי הסת"ם שנכתביםג

בזמנו הם כשרים ומכיוון שהעיבוד שנהגו בזמנו שונה מהדין המופיע בתלמוד, הרי שרבינו תם מניח שחייב להיות תירוץ מדוע עיבוד של סיד הוא כשר, למרות שניראה שאולי זהו דיפתרא. בשלב זה מתחיל רבנו תם להעלות השערות מדוע בכל אופן יהיה עיבוד הסיד כשר, בדבריו הוא מביא מספר אפשרויות, לישוב הקושיה, אף שלכאורה הן סותרות

מחפש טעם להכשיר את עיבוד הסיד הואאחת את השנייה, שהרי , למרות שהדברים נראים לכאורה תמוהים ומרחיקי לכת.הנוהג בזמנו

מסתבר שגם ר"ת הבין שיש לבסס את ההיתר באופן חזק יותר כפי

23

ואי משכח ביה אינש טעמא אחרינא להיתירא,שמוכח מסיום דבריו: "".אשר יראה יגיד

מתןך דבריו עולים הדברים הבאים: דין "ספר" מתייחס רק למגילה ולא לספר תורה ועל כן דיני1.6

ואפשר ומזוזות תפילין תורה ספרי על חלים לא ה"ספר" לכתבם אף על הדיפתרא.

עיבוד סיד אינו סתם עיבוד השווה לעיבוד עפצים, שהיה בזמן.2התלמוד, אלא הוא אף יותר טוב מעיבוד עפצים.

אף בזמן חז"ל היו מעבדין עורות לסת"ם בצורות אחרות ללא.3שהיו ברור וממילא רבנן והכשירום כלל בעפצים שימוש "דלא לגדר נכנס ודאי הוא שהרי סיד עיבוד גם מכשירים

עפיצן". עיבוד סיד ודאי מוציא את העור מגדר דיפתרא..4 דיפתרא כשר בדיעבד לכל ענייני סת"ם חוץ מאשר למגילה.5

"אין או "פסול" בביטוי השתמשו לא חז"ל דברי בכל שכן קוראים" לגבי דיפתרא.

לסיכום דבריו מביא רבנו תם שעיקר ראייתו היא מהקומץ רבה ששםמשמע, לדעתו, שאף חז"ל הכשירו עוד סוגי עיבוד מלבד עפצים.

במסכת שבת דף עט/ב מובא בתוספות שאלת רבנו תם ותירוצו המרכזיוכן במקומות נוספים בש"ס כפי שיובא להלן,

תוספות שבת עט\ב:

קלף ודוכסוסטוס כו' - גויל הוא עור שלם אלא שהשירו השיער והיינו דאמר בריש בבא בתרא )דף ג.( גויל אבני דלא משפיין

אלמא שאינו מתוקן קרי גויל, וכשחולקין אותו לשנים אותו שכלפי שיער קרוי קלף וכלפי בשר הוא דכוסוסטוס ואומר ר"ת דבלשון יון קורין לבשר סוסטוס ודוך פי' מקום כמו דוך פלן לכך קרי ליה דוכסוסטוס כלומר מקום

בשר דין קלף להן יש תפיליןוקלפים שלנו ס"ת עליהן וכותבין

ומזוזות ודלא כאומר שקלפים שלנו הם דוכסוסטוס לפילצד בשר

שמגררין האומנין המתקנים אותן קליפתן העליונה ונשאר ?! דמסקינןהדוכסוסטוס דאם כן היאך כותבין עליהם תפילין

הכא דתפילין דוקא על הקלף, וקשה דאם כן פסולוי"מ דקלף ודוכסוסטוס אינם מעופצים

פסיל ולהכי ספר דבעינן ומזוזות ותפילין ס"ת עליהן לכתוב

דברי רבנו תם אלה נראים תמוהים לכאורה לאור הציטוטים שהובאו6 לעיל ממסכת סופרים, מסכת ספר תורה ורש"י על מסכת גיטין דף

כב/א, בהם נאמר שאין לכתוב על הדיפתרא גם ס"ת, תפילין ומזוזות ולא רק למגילה.

24

במסכת מגילה )דף יט: ושם( לכתוב מגילה על הדפתרא משוםדנקראת ספר ולקמן משמע דכשרין

?? וא"ת קלפים שלנו דלא עפיצן היכי מיתכשרי ואומר ר"ת דתיקון שלנו חשיב כעיפוץ

וכן משמע בהקומץ רבה )מנחות לא:( דקאמר קרע הבא בב' יתפור בג' אל יתפור ותניא אידך בשלש יתפור בד' אל יתפור

ולא פליגי הא דעפיצן הא דלא עפיצן אלמא ס"ת כשר בלא עפיץ והיינו בתיקון טוב כשלנו,

ובפרק קמא דגיטין )דף יא.( גבי שטר והא בעינן דבר שאינו יכוללהזדייף יכול עפיצן לא דאי משמע דעפיצן ומשני להזדייף

ופסול, ואנן סהדי דשלנו אינו יכול להזדייף אלמא חשוב כעפיץ:

בדברי התוספות מובא תירוץ נוסף שאינו מופיע בשם רבנו תם ואף אינווהוא, יא/א( דף בגיטין הגמרא )לאור ויטרי במחזור בדבריו מופיע שהגדרת פעולת העפצים היא: שאינה מאפשרת לזייף שטר ועל כן, כיוון שגם עיבוד סיד אינו מאפשר זיוף הרי שמוכח מעל לכל ספק שעיבוד סיד שווה לחלוטין לעיבוד עפצים שהרי הוא מביא את העור לאותה

התוצאה. אני רואה חובה להתייחס לתירוץ הזה של התוספות דווקא כעת )ולאמי שדחה את כיוון שבהמשך הדברים נראה שגם בהמשך המאמר( תירוצו של רבינו תם קיבל תירוץ זה של התוספות, בגמרא בגיטין הנידון

כדי לכתובשדנים בו הוא הגדרת חומר הכתיבה ותכונותיו הנצרכות , ברור ששטר שניתן לזייפו הוא שטר שהחיסרון שלועליו שטר )גט(

הוא בעצם מהותו של השטר, שכן שטר הוא אמצעי תביעה ממוני בין אדם לחברו, וודאי שהגט הוא שטר שחומרתו רבה מכל שטר ממוני רגיללזייפו, הרי שניתן בקלות ניתן ואם שכן הוא מתיר אשת–איש לשוק, איסור עריות לעבור על ניתן בקלות גט ובמקרה של ולרמות, לגנוב כן, כשחז"ל דנים בדיני שטר הם מגדירים שהוא מחויב ועל החמור, להיות בעל תכונה בסיסית שאינו יכול להזדייף )לדינא פוסקת הגמרא שכיוון שעדי המסירה של הגט הם עיקר קיומו של הגט, הרי שגט יכול להיכתב על כל חומר אף אם הוא יכול להזדייף ובלבד שיהיה תלוש, ורק לחומרה עפ"י פסק התוספות יש לעיתים לדאוג שלא יוכל להזדייף. אףחומרת לו שיש כיוון בגט דווקא זה דין יהיה בגט שנחמיר במצב אשת-איש בעוד שביתר סוגי השטרות הממוניים אין איסור כזה אלא הם יכולים להיכתב על חומר הניתן לזיוף(, להגדרה זו ייתכן ועונה הקלף המעובד בסיד שכן יש הטוענים שניסיון מחיקה שיעשה בו ניתן לגילוי )כמובן שאם עור המעובד בסיד הוא בעצם "חיפה" או אף דיפתרא, אזי נחויב לפסלו לגט, אף אם לדעתנו אינו ניתן לזיוף, וייתכן ונצטרך להגדירזו דיברה הגמרא(, הבעיה היא שלהגדרה הזיוף שעליו מחדש מהוא עונים בשווה מגוון רחב ביותר של מוצרים כגון עלי עצים, נייר, לוחות עץולא רק )ואמנם לכתיבת גיטין משתמשים היום בבתי הדין בנייר וכו' בקלף(. אין מנוס מההגדרה שספר תורה אינו נידון בגזרה שווה כספר

כריתות והגדרת "ספר" אינה "שאינו יכול להזדייף" אלא הגדרתו שונה.

25

אציין שוב שלפי פרקוי בן באבוי הגדרת "ספר" היא שנכתב על עור מעופץ שיצא מתורת נבילה, כמו כן לרמב"ם הגדרת "ספר" היא "שהואהדיפתרא על המעופץ העור יתרון את מגדיר שהוא וכפי מתקיים"

" )יד החזקה הלכות תפילין פרק א'(שמקבצין את העור ומחזקין אותו" חזוק הדברים הרפים כדי שלאוכן בפירוש המשניות "וענין העבוד,

.." )מסכת שבת פרק ז משנה ב(יפסדו במהרה

אם כן נמצאנו למדים שלדיפתרא ישנם שני חסרונות, אחד ביחס לגט והיינו שהוא מזדייף, בעוד שלצורך גט אנו נידרש לחומר שלא יזדייף, ועל כן עיבוד סיד ייתכן ועונה על הדרישה לחומר שאינו מזדייף אלא שלדעתואף דיפתרא שהוא ה"רק" הוא הוא סיד עיבוד והרמב"ם הגאונים "חיפה" )שהוא עור מליח ולא קמיח(, והשני ביחס לספר תורה שלצורך כתיבתו נדרש חומר בעל חוזק ויכולת עמידות גבוהה בפגעי הזמן ואין לנו עניין אם ניתן לזייפו או לא, ולשם כך צריך עור מעופץ העונה על

דרישה זו.

יש להתבונן שר"ת מעולם לא הגדיר את הדברים הבאים שהם לכאורהלב הסוגיה:

מהו עיבוד..1מהו ספר..2מהו זיוף..3

בעוד שהגאונים רש"י והרמב"ם הבינו שהגדרות אלו הם נחוצות וטרחו להגדירן. גישת רבנו תם ובעלי התוספות היא שכיוון שלספר כריתותלספר גם הנחוצה שזוהי ההגדרה הרי לזיוף ניתן שאינו חומר צריך תורה. כבר הערתי שגישה זו אינה מבוססת כל צרכה ובעיקר כיוון שגדר הזיוף אינו מבורר הרי שלמעשה לא הוכח כלל שהעור המעובד בסיד אינו ניתן לזיוף, נוסיף לכך שלפי דעת רבינו תם )במחזור ויטרי( העור המסויד הוא דיפתרא וממילא הוא ודאי מזדייף ואם נפסוק שעדי חתימה כרתי הריי הוא פסול לספר כריתות למרות שלפי דיוקו ייתכן והוא כשר לס"ת, ולסיום נדגיש שלפי הגאונים העור המעובד בסיד אינו דיפתרא כלל אלא הוא "חיפה", דהיינו עור שאף לא הגיע למדרגת הדיפתרא וממילא הוא פסול לחלוטין הן לגט והן לסת"ם למרות שניתן לכתוב עליו

קמיע.

תוספות מגילה דף יט/א קשיא א"כ היאך כותבין עלדיפתרא דמליח וקמיח ולא עפיץ -

ספר תורה ותפלין ומגילה?! ותירץקלפים שלנו דלא עפיצי רבינו תם שהסיד שאנו נותנין בקלפים שלנו מהני כעפצים.

יכול עפיץ דבלא אמר יט.( )דף דגיטין שני דבפרק ותדע להזדייף ושלנו אין יכול להזדייף על הלבן:

שוב, הקושיה של התוספות נובעת מהמחשבה – שמא הקלפים שלנו הם דיפתרא, והתירוץ הוא שהם טובים כמעופצים. ועוד שאינם ניתנים

לזיוף.

26

לפנינו הגמרא שממנה למד רבינו תם את חידושו שעיבוד סיד כשרכעיבוד עפצים:

תלמוד בבלי מסכת מנחות דף לא/ב אמר רב זעירא אמר רב חננאל אמר רב:

קרע הבא בשני שיטין יתפור, בשלש אל יתפור. אמר ליה רבה זוטי לרב אשי:

הכי אמר רבי ירמיה מדיפתי משמיה דרבא: הא דאמרינן - בשלש אל יתפור, לא אמרן אלא בעתיקתא אבל

חדתתא לית לן בה, ולא עתיקתא עתיקתא ממש ולא חדתתא חדתתא ממש,

אלא הא דלא אפיצן הא דאפיצן.

רש"י מנחות דף לא/ב קרע הבא בשני שיטין - אם נתקרע גליון של ספר תורה ונכנס

הקרע בשני שיטין בתוך הכתב יתפור:בשלש אל יתפור - אלא יסלק את היריעה:

עתיקא - קלף ישן מיגניא קריעה: אפיצן - הוי שחור כעתיקא, אפיצן מתוקן הקלף בעפצין שקורין

גל"ש:

תוספות מנחות דף לא/ב , משמע דס"ת כשר בלא אפיצןהא דאפיצן הא דלא אפיצן -

מהא דאמרי' פרק המוציא יין )שבת דף עט: ושם(והקשה ר"תאבל - כשירה, משמע הדוכסוסטוס ועל הגויל על ס"ת גבי

דיפתרא דמליח וקמיח ולא עפיץ לא )מיקרי ספר(, ובפ' שני דסוטה )דף יז.( אמרי' אין כותבין פרשת סוטה לא על הלוח ולא על הנייר ולא על הדיפתרא אלא על המגילה שנא'

בספר, וכ"ש ס"ת דנקרא ספר טפי כדאמרי' במס' סופרים אין כותבין לא על הנייר ולא על הדפתרא ומיהו מחוק לא גרס דהא בפרק המוציא יין )שבת דף עט:( קתני על הנייר ועל המטלית פסולה

ולא קתני מחוק, על הקלפים שלנו הא כותבין ס"ת אנו היאך ועוד קשה

אינם מעופצין?! וכן גיטין שאנו כותבין בקלפין שלנו בפ' ]שני[ דגטין )דף יט.(

כותבין בדאפיצן דווקא דיכולמשמע לא, אפיצן לא אבל להזדייף?!

דתיקון שלנו חשיב כאפיצן, תדע דהא קמןומפרש ר"ת - דאין יכול להזדייף,

והא דמשמע בגיטין בדלא אפיצן יכול להזדייף? היינו בקלפים שלהם שהיו עושים בהם תיקון של עיפוץ, דקודם

עיפוץ יכול להזדייף ונקרא דיפתרא ופסול.

27

מעופץ שאינו בקלף שטרות כותבין בימיהם שגם ותדע כדאמרי' בפ' שני דגיטין )שם( כתבו במי טריא ועפצא – כשר.

ומוקי לה בדלא אפיצן, ומיהו איכא לאוקומי בנייר של עשבים דלא מיתקני ליה בעפצים כמו שפי' שם בקונטרס גבי חיישינן

שמא במי מילין כתבו א"נ בעדי מסירה ורבי אלעזר. מ"ר:

בביאורו למסכת שבת דוחה את פירושו של רבינו תם לגמראהרמב"ןאחר, באופן אפיצן" "דלא ומפרש הוא שומט אתבמנחות בדבריו

כך שלמעשה נשאר העור המעובדראייתו החזקה ביותר של רבינו תם בסיד לכאורה פסול, אלא שהרמב"ן מגונן על עיבוד ע"י חומרים אחרים

מצד אחר שאותו לכאורה כבר דחינו לעיל.

רמב"ן שבת עט:אלא כי תניא ההיא בס"ת.

מהא שמעי' שס"ת נכתב על הגויל ועל הדוכסוסטוס ועל הקלף,ועל הקלף על קתני ומשו"ה הגויל על מצותה ומיהו

הדוכסוסטוס כשרה, , משמע אבל לכתחלה לא תעשה

כדאמרי' בגיטין )נ"ד ב'(וארחא דבני תלמודא למכתב אגויל, גוילין שבו לא עבדתין לשמן,

והא דאמרי' בבבא בתרא )י"ד א'( שיעור ס"ת בכמה? בקלףאיני יודע,

משום דדיעבד כשרה,יודע היה ובדין הוא דהו"ל למישאל בדוכסוסטוס, אבל שמא שלא נתנו חכמים שיעור לדוכסוסטוס, א"נ אם היה אומר לו שיעור לקלף היה חוזר ושואל בדוכסוסטוס, אבל מדקלף לא

ידע לו שיעור כ"ש בדוכסוסטוס. ז"ל שם בשלהי פ"ק דבבא בתרא: אע"ג דגרסי' וכתב ר"ח בירושל' ובקלפים לא נתנו חכמים שיעור וכו' ורב אמר כששאלו

אותו שיעור ס"ת בקלף בכמה? איני יודע, דמשמע שכותבין ס"ת על הקלף, כיון דלא אשכחן בתלמוד מי שעשה כך אין מתירין אותו לכתחלה לעשות בקלף ומ"מ מצוה

מן המובחר אינה אלא בגויל ע"כ, על כתב אמר: ז"ל הספרדי מימון ב"ר משה ר' והרב

הדוכסוסטוס ס"ת פסול,ואע"ג כשרין, כולן בס"ת תניא דהא הוא, מה יודע ואיני ברייתא אכתי ובדוכסוסטוס, בקלף כשרה מזוזה דבמסקנא מיפרשא לא בגויל דמזוזה חדא כדמעיקרא, קיימא בס"ת ס"ת דמוקי' דגמ' אאוקימתא אנן פלגינן דלא ועוד להתירא במסקנא לאוקומה אפשר ואפי' ראיה, בלא בכולן כשרה

במזוזה:הקלף כגון כלום, ממנו נקלף שלא שלם גויל לשון ופי' שפירשוה כמו לשנים, חלוק אחד עור שהם והדוכסוסטוס

גאונים ז"ל ואמרי' בבבא בתרא גויל אבנא דלא משפיין,

28

ולא כאשר עלה על דעת רבים שנקרא כן מפני שהוא מעופץבעפצים שנקראים בלשון לע"ז גל"א,

ולפי דברי קצת חכמי ספרד ז"ל שלש עורות הללו שהם, הגויל והקלף והדוכסוסטוס שלשתן בעפצים שנו

ראיתי שאמרו שלא אמרו חכמיםובתוס' חכמי הצרפתים ז"ל עפיץ דוקא, אלא יש עבודין אחרים שהן מכשירין כעפצים הללו, וראיה לדבר מהא דגרסי' בפ' הקומץ רבה )ל"א ב'( קרע הבא בתוך שנים יתפור בתוך שלש לא יתפור והא תניא יתפור ל"ק

הא דאפיצן הא דלא אפיצן, אלמא כותבין ס"ת אדלא עפיצן ואינו נקרא דפתרא שיש7

עבוד אחר מכשיר כגון שלנו, לפי שאין פי' דלא אפיצן אלא שאין אפיצן ניכרוזו אינה ראיה!

ה"מ עלה: כדאמרי' אחר דבר מחמת או יושנן מחמת בעתיקתא אבל בחדתא יתפור ולא עתיקת' עתיקתא ממש ולא

חדתא חדתא ממש, אלא הא דאפיצא והא דלא אפיצא, , וכן פי' הרמב"ם ז"ל הספרדי

של עיבוד להן היה שלא לפי שהוא אמת אפשר ומיהו קיימא אלא העפצים כדאמרי' בגטין )י"א א'( דהא בעינןשאר שכל משמע בדעפיצין, להזדייף יכול שאינו כתב כך שמפני ואפשר להזדייף, היו יכולין שלהן העבודין

דבעינן כתיבה תמה וליכא, 8פסלום לס"ת א"נ דלאו ספר מיקרי אבל לדידן דאית לן עבודין אחרים

ושטרות גטין בהן וכותבין להזדייף יכולין אפשר9שאינן :שיהיו כשרים אף לס"ת

מתרוצי הרמב"ן רואים לכאורה, שהוא מנסה להכשיר את העור שלא עובד בעפצים באחד משני אופנים, או דרך הכשר הכתב או דרך הכשר

העור; . ייתכן ש"כתיבה תמה" עניינה הוא – כתב שאינו יכול להזדייף, וכיוון1

שבזמן חז"ל האפשרות היחידה שהייתה להגיע לעור שהכתב שלו אינו יכול להזדייף, ובהכרח לגדר של "כתיבה תמה", היה ע"י עפצים ועל כן רק הם הוכשרו לעיבוד עורות, בעוד שבזמננו כבר התגלו צורות עיבוד נוספות שמביאות את העור לאיכות דומה ומאפשר כתיבה תמה ועל כן

שעיבוד באופן אחר, כשר.אפשר . אפשרות אחרת היא שעור היכול להזדייף אינו נקרא "ספר" ובזמנם2

היה הדבר אפשרי רק באמצעות עיפוץ, אבל לנו נתגלו אמצעי עיבוד אחרים המאפשרים לנו לכתוב על עור ללא שיזדייף וממילא גם עור כזה

שעור כזה כשר גם לספרי תורה.אפשר נקרא "ספר" לעניין שטרות ו

כן עולה מדברי התוספות ואין זו דעת הרמב"ן.7 לא ברור כלל מה הקשר בין "כתיבה תמה" לבין " עיבוד שאינו יכול8

להזדייף". יש לדייק בדברי הרמב"ן שאינו מכריע הדבר אלא כותב בלשון9

"אפשר".

29

דבריו, את קוראים ומטעה בדברי הרמב"ן, כשאנו שייתכן ישנו דבר ומכשירו הנחת היסוד שלנו היא שהוא מדבר על עור המעובד בסיד ישנו בסיס להניח שהרמב"ן זו צריכה ראיה שכן בדרך אפשר. הנחה דיבר על עיבוד אחר שאינו בעפצים שהיה נהוג בספרד בזמנו. אמנםגם המוכר )צמח ב"סומק" מעבדים שהיו בחידושיו מביא הריטב"א בכינויו "אוג הבורסקאים"( שהחומר הפעיל בו לעיבוד הוא הטאנין שהואמאד ייתכן שלמעשה כך העפצים, מכילים שאותו הפעיל החומר שהרמב"ן אמנם מכשיר חומרי עיבוד אחרים זולת העפצים, אלא שהוא"שמקבצים בחומרים דהיינו זאת, עושה שהרמב"ם כפי כן עושה ומחזקים את העור" ומעולם לא העלה בדעתו שבאשכנז מעבדים בסיד

וודאי שלא חשב להתיר זאת.

חדושי הרשב"א על מסכת מגילה דף יט/א דפתרא - דמליח וקמיח ולא עפיץ.

וקלפים שלנו, אע"פ שאינן מעפצין כשרין, דעבוד שלהן שהיו מעבדין בקמח ]ובלא[ )ו(עפצים לא היה טוב

עד שיהא מעופץ, יכול ואינו כמעופץ טוב כן, מעבדין אנו שאין שלנו, אבל

להזדייף, וכדאמרינן התם להזדייף, יכול מפני שהוא דרעות הדפתרא

בגיטין )יא. א( והא בעינן כתב שאינו יכול להזדייף, בדאפיצן. ואף בזמנם היה להם עבוד אחר וכשר בלא מעופץ, וכדמשמע במנחות בפרק הקומץ רבה )לא. ב( קרע הבא בשתים יתפור בשלש לא יתפור וכו' ולא חדתתא חדתתא ממש וכו'. אלא האכותבין היו תורה ספר אף אלמא אפיצן, דלא הא דאפיצן

בקלפים שאינן מעופצים:

דברי הרשב"א הם לכאורה בדיוק כדברי התוספות המכשירים עיבודסיד וכשם שנדחו דבריהם ע"י הרמב"ן כך יש לדחות את דבריו.

ר"ן שבת עטומשמע משמעתין דכל שאינו עפיץ עור מקרי ולאו קלף,

הילכך אינו כשר לספר תורה ולתפילין ומזוזות, האי דוכסוסטוס, או קלף או גויל בעינן מהני חד דבכל כדיניה והאי כדיניה, וכמו שנכתוב בסמוך בס"ד. וכל שאינו

עפיץ לאו חד מהני הוא אלא עור מיקרי, ,אבל בתוספות אמרו שיש עבודין אחרים מכשירין כעפצים

בתוך והביאו ראיה מדאמרינן בפרק הקומץ רבה קרע הבא שתים יתפור בתוך שלש לא יתפור והתניא בתוך שלש יתפור לא קשיא הא דעפיצן הא דלא עפיצן כלומר דבלא עפיצן קרע

הבא בתוך שלש לא יתפור,

30

הא מכל מקום משמע דאע"ג דלא עפיץ כשר, דאי לא מאי לאשהוא עפצים בלא אחר שנעשה עבוד יש ודאי אלא יתפור

מכשיר כאלו הוא עפוץ, דהתם משמע דמאי דקאמר עפיצן ולא עפיצןולאו ראיה היא

לאו דלא עפיצן כלל קאמר אלא שאין עיפוצן ניכר מחמת ישנן,ולאו יתפור בחדתא אבל בעתיקתא ה"מ התם: דאמרינן עתיקתא עתיקתא ממש ולא חדתתא חדתתא ממש אלא הא

דעפיצן הא דלא עפיצן, וכ"כ הרמב"ם ז"ל,

דאע"ג דמשמעתין משמע דכלומיהו אפשר שהדין דין אמת ה"מ לדידהו שכל שאר עיבודין שלהןשאינו עפיץ עור מיקרי

היו יכולין להזדייף, והכי משמע בגיטין דאמרינן התם והא בעינןשאר שכל אלמא בדעפצין ומשני להזדייף יכול שאינו כתב פסלום כך שמפני ואפשר להזדייף, יכולין היו עיבודין שלהן ספר דלאו נמי אי וליכא תמה כתיבה דבעינן תורה לספר מיקרי, אבל אנו שיש לנו עיבודין אחרים שאינן יכולין להזדייף וכותבין בהן גיטין ושטרות אף הן כשרין לספר תורה ותפילין

ומזוזה:

הר"ן מדגיש באופן ברור שמסוגיית הגמרא עולה במפורש שרק עיפוץ הופך עור למעובד וכל שאינו מעופץ נקרא עור )כנראה כוונתו כמו שבן

באבוי מגדיר עור לא מעופץ "נבלה"(. בהמשך דבריו מביא הר"ן את דברי התוספות ודוחה אותם בדחייתו שללעבד המנהג את אפשר בדרך ליישב מנסה הוא ולבסוף הרמב"ן, בחומרים אחרים, למרות שהוא חוזר ומדגיש שמהסוגיות לא משמע כך

אלא המשמעות היא שכל שאינו עפיץ – עור מקרי.

ר"ן שבת עט: ואינו נקרא גויל על שם העבוד שהוא מעפצים הנקראים גלוש כמו שעלה על דעת רבים שהרי אף קלף ודוכסוסטוס עפוצין היווכמו שהרי לא היה להם שום עיבוד כשר אלא בעפצים

. שכתבתי למעלה

ריטב"א שבת עט/בולא קלף עור מקרי עפיץ דכל שאינו ומשמע משמעתין הילכך אינו כשר לספר תורה ולתפילין ומזוזות דבכל חד מהני בעינן גויל או קלף או דוכסוסטוס האי כדיניה והאי

כדיניה וכמו שנכתוב בסמוך בס"ד., וכל שאינו עפיץ לאו חד מהני הוא אלא עור מיקרי

כעפצים מכשירין אחרים עבודין דיש אמרו בתוספות אבל בתוך והביאו ראיה מדאמרינן בפרק הקומץ רבה קרע הבא שתים יתפור בתוך שלש לא יתפור והתניא בתוך שלש יתפור לא קשיא הא דעפיצן הא דלא עפיצן כלומר דבלא עפיצן קרע הבא בתוך שלש לא יתפור. הא מכל מקום משמע דאע"ג דלא

31

ודאי יש עבוד אחר עפיץ כשר, דאי לא מאי לא יתפור אלא שנעשה בלא עפצים שהוא מכשיר כאלו הוא עפוץ.

דהתם משמע דמאי דקאמר עפיצן ולא עפיצןולאו ראיה היא10ישנן מחמת ניכר עיפוצן שאין אלא קאמר כלל עפיצן לאו ולאו יתפור בחדתא אבל בעתיקתא ה"מ התם דאמרינן הא אלא ממש חדתא חדתא ולא ממש עתיקתא עתיקתא

דעפיצן הא דלא עפיצן וכ"כ הרמב"ם ז"ל. דאע"ג דמשמעתין משמע דכל שהדין דין אמת אפשרומיהו

ה"מ לדידהו אבל שאר עיבודין שלהןשאינו עפיץ עור מקרי, היו יכולין להזדייף והכי משמע בגיטין דאמרינן התם והא בעינןשאר שכל אלמא בדעפיצן ומשני להזדייף יכול שאינו כתב עיבודי שלהן היו יכולין להזדייף ואפשר שמפני כך פסלום לספר תורה דבעינן כתיבה תמה וליכא אי נמי דלאו ספר מיקרי אבל אנו שיש לנו עיבודין אחרים שאינן יכולין להזדייף וכותבין בהן

גיטין ושטרות אף הן כשרין לספר תורה ותפילין ומזוזה:

רואים בברור שדברי הרמב"ן מצוטטים במלואם בריטב"א ובר"ן.

חידושי הריטב"א מסכת שבת דף עט עמוד אוהא דמשערינן בגט ולא משערינן במזוזה או בתפילין,

ולא גויל ולא קלף לא מיקרי לא עפיץ דלא דכיון משום דוכסוסטוס והכא נמי עור קרי ליה,

א'( שאם כתבה על הדיפתרא י"ז קי"ל )מגילה ואפי' מגילה פסולה,

מיהו אומר ר"ת ז"ל: דלא אמרה סוף דבר דלא עפיץ אלא הואעיבודו שאין שלנו הדין סומק להזדייף,כעיבוד יכול שאינו

שקורים בזה שמעבדין שלנו כעיבוד מעובד הוא שאילו אין העפצים מעכבים, סומק

וראיה לדבר מהא דאמרינן במנחות )ל"א ב'( קרע הבא בתוך שתים יתפור בתוך שלש לא יתפור והתניא יתפור ואוקימנא הא דעפיצן הא דלא עפיצן, דאלמא דאע"ג דלא עפיצן הוי ספר תורה כשר כל זמן שלא נקרע, וטעמא דמסתבר נמי הוא, וק"ל והיאך כותבים עליו את ]הגט[ מכיון דלא עפיץ דהא בעינן בגט כתב שאינו יכול להזדייף כדאיתא במסכת גיטין )י"א א'(, וי"ל דההיא לרבי מאיר דאמר עידי חתימה כרתי והא דהכא לרבי אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי וכשאין בו עידי חתימה דאי לא הא קי"ל )גיטין ד' א'( דמודה רבי אלעזר במזוייף מתוכו שהוא

פסול, וכן פירשו בתוספות.

מחידושי הריטב"א מתברר שהמציאות שעליה דברו רבים מהראשוניםדיבר שחיו בספרד שונה בתכלית ממציאות העיבוד באשכנז שעליה רבנו תם, הנה הריטב"א מספר לנו שהעיבוד במחוזותיו נעשה ב"סומק".

כדברי הרמב"ם והרמב"ן והר"ן.10

32

שמפרישים הפעיל החומר הבאים: הדברים את להבין לקורא ויש העפצים והוא החומר שבעצם מעבד את העור הוא "חומצה טאנית" או

"" )כך מוזכר גם ברש"י במסכת שבת עט': עפיץ -tanninsבלועזי"ת ,כמו שעושין כאן בשחיקת קליפת ארזמתקנין אותו בשחיקת עפצים,

ובפירותטנ"אשקורין בעצים המצוי חומר היא הטאנית החומצה .) רבים כאשר אחוז החומצה משתנה ממקור צמחי אחד למשנהו, כפי11

שרש"י מציין בימיו הפיקו את החומצה הטאנית לא מהעפצים עצמם אלא משחיקת קליפת ארז )גם כיום משתמשים במיצוי קליפות עצים,

, בתעשיית הבורסקאות בכל העולם(, הריטב"א מצייןextractהנקרא – שבמחוזו היו מעבדים בסומק, הסומק ידוע בתעשיית הבורסקאות גם בימנו כמקור צמחי עשיר בחומצה טאנית והוא משמש גם כיום לעיבוד עורות, ודאי שהריטב"א ער לעובדה הפשוטה שאין הסומק זהה לעפציםוייתכן שאף אין הוא מודע שהפעולה שפועל המקוריים מזמן הגמרא הסומק היא היא פעולת העיפוץ שפועלת החומצה הטאנית, אלא שהוא מסתמך על בעלי התוספות ובראשם רבנו תם שהתירו אף עיבוד בחומר שונה מעפצים. הבעיה היא שר"ת התיר עיבוד בסיד, כאשר הסיד אינו מכיל כלל חומצה טאנית ופעולתו על העור שונה פיזיקאלית לחלוטין

מפעולת החומצה הטאנית.

זוהי רשימה חלקית של צמחים ועצים המכילים חומצה טאנית 11 והמשמשים בתעשיית הבורסקאות שצורך עיבוד עור, בניהם ניתן

למצוא: קליפות אלון, קליפת ארז, תה, סומק וכו', רשימה חלקית זונלקחה מהספר "חומרי עיפוץ" מאת ארתור הרווי.

Abu-Surgu               Algarobilla              Algarrobin                  Alimu BarkAleurites fordii        Amli Leaves            Angico Vermelho       BaboolBarbatimao bark      Beefwood                Birch Bark                  Black LocustBlue Fig bark           Box Myrtle              Bull Oak, Belar          Camanchile BarkCanaigre                  Caparrosa                 Cape Sumach             CascaloteCedar                       Cevalina                   Chestnut )France(      Chestnut Oak )American(Cu-Nao                    Cutch                       Deep Yellow Wood   DhawaDivi-Divi                 Douglas Fir              Dragon’s Blood         Eland’s BoontjesEmu Bush                Gall Nuts                 “Gallol” Root bark     GambierGuara                       Guyacan                   Hemlock                    Iron woodJamba Bark              Juniper                     Khaki                         “Kili” barkKino                         Larch                       Mallet Bark                Mangoustan ShellsMangrove Bark        Mexican Sumach    Mimosa Bark              Myrobalams )fruit(Oak Bark                  Osage Orange         Palmetto                      Pimenta LeavesPine                          Quebracho               Sal Bark                      Salai Bark

Silver Fir                  Western Spruce       Strephonema Kernels  Sumach    Tea                           Teri Pods                 Tizra                            Turwad BarkUlmo                        Valonia                    Willow Bark               Yew

33

כך שלמעשה ספרי התורה של הריטב"א הם בעצם "מעופצים" בחומר שונה מהעפצים, כפי שמתיר הרמב"ם, אלא שהריטב"א התיר זאת על סמך התירו הדחוק של רבנו תם. מסתבר שאף הרמב"ן והר"ן )וכנראה גם הרשב"א( דיברו על מציאות שונה מר"ת ויותר דומה לריטב"א שכןלזכור שגם רש"י הזכיר ולא באשכנז. עלינו גם הם התגוררו בספרד ישנה וכבר הערתי שאף בקליפת הארז שחיקת ארזים כחומר עיבוד

חומצה טאנית.

שו"ת תשב"ץ חלק ג סימן רז ד"ה תשובה בענין תשובה בענין קרע הבא בתוך שלש שטין שמחלק התלמוד

)מנחות ל"א ע"ב( לחדתא לעתיקא ובין אפיצן ולא אפיצן נרא' דטעמא הוי דבעינן שתהא התפירה חזקה שלא יהא נוח להקרע

שם יותר משאר מקומות מאותה יריעה ומשום הכי כשהיריעה היא חדשה אי נמי עפוצה שעדיין ניכר עיבוד העפצים ולא

נתישן כל כך שאינו ניכר בו העיבוד כדברי הרמב"ם ז"ל או אפי' הוא ישן הרבה כיון שאין הספר בעיבוד סיד אלא בעיבוד עפצי'

אי נמי שיהא פירוש אפיצן לשון חיבור כמוכמו שפי' ר"ת ז"ל בורית אפוצה שבפרק ט' מאהלות כמו שפירשו התוספות

בשם רבינו יחיאל ז"ל, ופירוש אפיצן - תפירה מחוברת הנה הטעם בכל זה שתהי' היריעה חזקה וכשאינו אלאביותר,

שני שטין הקלו בתפירה חלושה זהו הנרא' ממשמעות ההלכה מעתה נוכל ללמוד לענין שאלתך דלאו דוקא תוך שלש שטין

אלא אפי' יותר אם התפיר' היא חזקה שלא ליחוש שכשיקראו בו זה ימשוך מכאן וזה ימשוך מכאן שישוב ליקרע שם יותר

משאר מקומות

בדברי הרשב"ץ מצאנו תירוץ אחר לגמרא במנחות, לפי תרוצו פירוש המילה אפיץ – תפור חזק ומחובר ביותר. כמובן שגם לפי תרוצו לא

מצאנו סמך לדברי ר"ת וראייתו אינה קיימת. אלא שתירוצו של התשב"ץ מביא אותנו לפתרון תעלומת העיבוד מזווית חדשה, ייתכן שבעצם מבחינה לשונית מתברר שהמלה עפיץ או אפיץ פרושה = מהודק. לפי זה נבין גם את הגדרתו של הרמב"ם )הלכות

- ואחר כך בעפצה וכיוצא בו, מדבריםתפילין א( לפעולת העיפוץ ומחזקין אותו . דהיינו העיפוץ מהדק את העורשמקבצין את העור

כן גם משמע מפירוש התוספות יו"ט למשנה באהלות: ומחזק אותו.

תוי"ט על מסכת אהלות פרק ט משנה ג דהא מיהדק אפוצה מקרי

הראש מביא אף הוא פירוש זה לדחיית ר"ת במנחות בשם רבינו יחיאלאלא שהרא"ש מעדיף את פירושו של ר"ת.

רא"ש מסכת גיטין פרק א סימן יאוה"ר יחיאל ז"ל היה דוחה ראיה זו והיה מפרש הא דעפיץ,

34

אז אפי' בג' שיטין יתפור, מתחבר יפהשהקרע כמו כוורת אפוצה בפ' תשיעי דאהלות.

שו"ת בעלי התוספות סימן טז ד"ה תשובה מגאוני נרבונא על קריאת חומשין במקום דליכא ס"ת.

הילך לשונם: אמת הוא שאמרו חכמים ז"ל, רבה ורב יוסף )גיטין ס' ע"א(, אין

קוראין בחומשין בבית הכנסת מפני כבוד הציבור, וכן הלכה. ושאנו בו, קורין שאנו וכי ס"ת על דעתך, זה תשיב אך דמליח מסיני למשה כהלכה הוא מעובד מפניו עומדין

ומפני מה אנו מברכין עליו)מגילה י"ט ע"א(וקמיח ועפיץ?! וקורין בו?

אלא אנו סומכין על דברי הגאונים שאמרו מאחר שאין בינינוורוב ספרי תורות שלנו עשויין שיודע לעבד העורות כהלכה,

עורות, ואלמאילו העיבוד ממקומו מוטב שתיעקר מצות התורה, מקריאת דשרייבטל דאפטרתא בספרי כדהתירו

לטלטולי ולמקרי ביה )גיטין ס' ע"א( משום עת לעשות )תהליםי"ד קי"ט קכ"ו( וכדהתירו בכתיבת האגדות )גיטין ס', תמורה

ע"ב( והתלמוד. הכא נמי באותן כפרים שהן במקומות רחוקין שאין להם ס"ת מוטב שיקראו בחומש הכל כס"ת בקריאת ג' וז', ויברך כל אחד

כתיקונו, ולא יבטלו מקריאת התורה.

ביטול את התירו שבעצם מתברר התוספות בעלי של זו מתשובה העיבוד כהלכתו על סמך פסקם של הגאונים, משום: עת לעשות לה', וזהו התר של דיעבד. על סמך זה אף הרחיקו והתירו קריאת התורה בציבור בחומשים שאינם נגללים, וודאי שכפי שבימנו לא נתיר לקרואכבר נאמר ולא כדין, נגלל ס"ת להשיג שיכולים במקום בחומשים התירוהו כמאי דכמאי, כך אל לנו להתיר ספרים שלא עובדו בעפצים אם ניתן לעבד בעפצים, וכן ראינו כבר שכל הגאונים פסקו בתוקף שיעבדו

בעפצים למרות שכבר נהגו העם לכתוב על "רק" שעובד בסיד.

המאירי שבת עח:שהזכרנו מענין היא ואף השלישית המשנה המאירי אמר בתחלת הפרק, המוציא עור כדי לעשות קמיע והתבאר בגמ'שלש שאמרו והוא העור ממיני לאחד אלא זה שיעור שאין

ודיפתרא וחיפה מצה הן שלאעורות ר"ל מצה כמשמעה נתעבד כלל לא במלח ולא בקמח ולא בעפצים אלא שהוא

והוא נקרא בסוגיא זו בושלא וזהעדיין לח בלא שום עיבוד שיעורו כדי לצור בו משקלת קטנה שהיה דרכם לכרוך משקלות העופרת בעור שלא יפחת ופירשו על המשקולת ריבעא דריבעא

דפומבדיתא רובע הליטר' ושיעורה בשקל:

35

חיפה הוא שנמלח כדי לנגב העור אבל לא נתנוהו בקמחשלא שכן וכל המליחה אחר שם ליתנו שרגילין ומים תקנוהו בשחיקת העפצים שרגילין לתקנו בהם אחר הקמחמועט והוא קמיע לעשות כדי זו במשנה עליו שהוזכר וזהו

משיעור ראשון: דיפתרא הוא שנמלח והשהו אותו אח"כ בקמח ומים אבל

וזה שיעורו כדי לכתוב את הגט, לא תקנוהו בשחיקת עפציםופירשו גדולי הרבנים שהוא שיעור מועט שבכלם.

מן יותר חשוב שהוא פי על ואף מרובה שיעור שהוא וי"מ האחרים והיה לו למעט בשיעורו מתוך חשיבותו טעם הדבר מפני שכל הדברי' אנו הולכין בהם אחר מה שרגילי' לעשות בהם וכשאין בו שום עיבוד הוא ראוי לכרית משקלות וכשנתנגב על ידי מליחה ולא נתנוהו בקמח ולא תקנוהו בעפצים דרכן של בעלי קמיעין לחזר אחר עורות אלו וכשהוא מליח וקמיח אף על

ואם נשלםפי שאינו מתוקן בעפצים ראוי לכתוב בו את הגט, ודינוהעבוד לגמרי והוא שנתקן בעפצים הרי הוא עור גמור

בחמשה על חמשה כשיעור טומאתו והוא הנקרא קרטבלא והיה לו לומר ארבעה עורות אלא שלא נתעסק אלא באותן שלא

נתקנו לגמרי, וי"מ קרטבלא שבשלוהו ברותהין ונתקשה עד שנר' לישב עליו, ומפרשים שאם נתקן בעפצים אינו בכלל עור אלא בכלל קלף,

ואינו נראה כן, שעיבוד העור אין מדקקין אותו כלל אלא מעבדיןתורה ספר בו לכתוב ראוי שאינו עור להיותו בכסותו אותו

ומזוזות הדרךותפלין על אלא אינו שלו עפצים ותקון שנוהגין עכשיו לתקנו בשחיקת קליפת עצי ארזים ודומיהם ואינו ראוי לכתיבה אלא לכתיבת הגט שכותבין אותו על הרבה דברים ואין חוששים בו לקיום הכתב אלא שתראהו לבית דין ויתירוה במעשה בית דין שלהם ועוד שהרי עידי מסירה כרתי כמו שיתבאר במקומו הא מ"מ יראה שכל שנתדקדק ונגרד עד שנעשה ראוי לכתיבה אעפ"י שנתעפץ אינו בכלל עור אלא הרי

הוא גויל ודינו לענין זה כקלף:

...גאוני הראשונים כתבו שכך היו עושים לוקחין עור בהמה או חיה ומעבירין ממנה השער ומדקקין אותו מעט בגרירה ומולחין

וכיוצאאותו במלח ומעבדין אותו בקמח ומתקנין אותו בעפצים בו בדברים שמכווצים את העור ומקבצים אותו ומחזקים

וכמו שאמרו בבנין הנקרא גויל שלא ניטל ממנו כלום וזהואותו גויל אבני דלא משפיין ...

ועיבוד שלנו אף על פי שאין בו עפצים כשר לספר תורהוכן להזדייף יכול שומרו שאינו הסיד שבו שתקון ובלבן

כתבו חכמי צרפת.

36

המאירי מוסיף ומבאר שאין לטעון שעיבוד הסיד היה נהוג מקדמת דנא.שכך היה "לא שמענו" כעיבוד כשר לכתיבה שהרי

המאירי על מסכת גיטין דף יא/א זה שאמרו והא בעינן כתב שאין יכול להזדייף,

ותירץ לו בדעפיצין, יש מתמיהין על מנהגנו שאין מדקדקין לכתוב בגוילין דעפיצן

כלל, עד שפרשו אחרוני הרבנים שתקון שלנו כעיפוץ שלהם, שמתוך

שכח הסיד גדול אין יכול להזדייף, והביאו ראיה ממה שאמרו במנחות פרק הקומץ רבא ל"א ב':

קרע הבא בשני שטין יתפור בשלש לא יתפור ולא אמרן אלא בעתיקא אבל בחדתא לית לן בה ולאו חדתא חדתא ממש ולאו

עתיקא עתיקא ממש אלא הא דאפיצן הא דלא אפיצן, אלמא כותבין ספר תורה אף בדלא אפיצן.

ואם כן היאך אמרו במסכת סופרים אין כותבים ספר תורה?! על הדפתרא, ופרשו בו דמליח וקמיח ולא עפיץ

ותרצו בה: דתקון שלנו כעיפוץ שלהם. כן היה שלהם תקון אף כן שאם ראייתם, מבין ואיני

!! לא שמענו לפעמים, וזה ומכל מקום, יש פוסקים לדחות זו של סופרים מזו של מנחות

ולפסוק כר' יהודה שחלק בה להכשיר אף על הדפתרא, ומכל מקום הסברא נכונה שכל שעבודו בסיד והכתיבה במקום

כשר ודאי אינו יכול להזדייף:

נחזור כעת ונעיין ברש"י שהובא כבר לעיל ונראה שלפי רש"י )שכנראה מתכוון בביטוי "קלפי הפרסיים" ל"רק" הישמעאלי( הקלף המעובד בסיד

יכול להזדייף, ועל כן לדעת רש"י נשמט לחלוטין תירוצם של בעליהתוספות לסיבת הכשרו של עיבוד הסיד;

רש"י מסכת גיטין דף יא עמוד א שאינו יכול לזייף - שיהא הקלף מתוקן בעפצים בשעת עיבודו, שעושים אותו שחור ושוב אין אדם עושה בה מחק וחוזר וכותב

עליו מפני שהוא ניכר. ואדם יכול אינם מעובדים בעפצין שקורין גל"ש וקלפי פרסיים

ומניח חתימת העדים וכותב למעלה ממון הרבה.למחוק כתבו

נותר לנו לברר האם לשינוים ההיסטוריים שהתרחשו בצורותב. העיבוד, של עורות שנועדו לצרכי כתיבה, ישנן עדויות בדברי הימים

הכללים של אומות העולם. והאם נוכל להשתמש במידע זה כדי להביןאת התמורות שחלו בצורות העיבוד בעולם היהודי.

סקירה היסטורית ומדעית לתהליך הפיכת עורם של בעלי חייםלעור מעובד.

37

במזרח התיכון, השתמשו לעיבוד עורות בעיקר באלום )מלח מינרלי(, .(Quercus infectoria)עפצי אלון ואלון גמדי

בנוסף לחומרי עיבוד אלו השתמשו הרומאים בקליפות עצי אלון לצורכיעיבוד.

עצי אלון שקליפתם ועפציהם

שימשו לעיבוד עורות. עבדני עור במצרים העתיקה.

מראשית המאה השמינית, עם פלישתם של ה"מורים" לספרד, התפתחבקורדובה מרכז לבורסקאות בו מוזגו שיטות העיבוד השונות והתמקצעו.

,11הטכניקות הידועות באותם הזמנים התבססו בהדרגה, עד המאה ה-בכל רחבי אירופה.

הגיע ה"סומאק", כחומר העיבוד, לקורדובה.15במאה ה- מעט מאד השתנה בתעשיית הבורסקאות מלבד שינוים19עד המאה ה-

ספורים בתהליך עצמו.

עור שהופשט מבהמה ואינו מעובד יחל מיידית בתהליך של פירוק וריקבון, זאת מפאת פעולתם של מיקרו- אורגניזמים שמפרישים

אנזימים פרוטיאוליטים. כדי למנוע או להאט תהליך זה, העור צריךלעבור שימור.

דבר זה יכול להיעשות או ע"י המלחה או ע"י ייבוש. פעולה זו מייבשת את העור במידה כזו שתמנע באופן ניכר מהמיקרו – אורגניזמים לשרוד.

למלח )נתרן( יש בנוסף תכונה של חומר חיטוי. הייבוש גורם לעור לאבד את גמישותו ורכותו הטבעית והופך אותו לקשה

ושביר. השימור באופן זה, של מליחה, אינו מספיק כדי לשמר את תכונותיו המועדפות של החומר, על כן העור צריך לעבור בנוסף לכך

עיבוד בטאנין. בתנאים רגילים הופך העיבוד באמצעות הטאנין את העור לבלתי חדיר

לפעילות בקטריאלית. כמו כן הוא מאפשר להחזיר לעור את תכונותיוהגמישות, את רכותו ואת עמידותו המכאנית הראשונית.

כל העורות בנויים מרשת של סיבים העשויה מחלבונים. ה"קאלוגן" הוא 3החלבון החשוב ביותר המצוי בעור. עורותיהם של יונקים מורכבים מ-

38

שכבות, האפידרמיס, הדרמיס ושכבה תת עורית. לצורך ייצור העור, רקשכבת הדרמיס נחוצה.

שרטוט המראה את שלושת השכבות המרכיבות את העור.

,אפידרמיס השכבות העליונות של האפידרמיס מורכבות מחלבון הנקרא

"קאראטין", קשה ומת. פני העור מתפוררים לקשקשים בעוד שמתחתית האפידרמיס,)שכבה בסיסית( העשויה מתאים חיים, עור חדש עולה

ומתווסף בהתמדה לאפידרמיס. השכבה הבסיסית מורכבת מ"קאראטין" רך והיא פגיעה ביותר לתקיפה של חומרים כימיים.האפידרמיס מושרש באופן מוצק וחזק בדרמיס ע"י

השערות.

דרמיס הדרמיס מורכב משכבה גרעינית ושכבה של סיבים מרושתים. השכבה

הגרעינית מתפשטת מתחתית זקיקי השערות ועד חלקו העליון של הדרמיס והיא מכילה סיבים עדינים, שעומדים למעשה באופן מאוזן

בחלקם העליון, בו הם עדינים במיוחד ובנויים במארג דחוס. במפלס של זקיקי השערות נמצאות בלוטות הזיעה והשומן וכן כלי דם

ולימפה. במהלך עיבוד העור נפטרים מהבלוטות וכלי הדם הללו,.כתוצאה מהחלשות החיבור בין השכבה הגרעינית ורשת הסיבים

הרקמה בשכבת הרשת הסיבית בנויה מסיבים שעוביים גדול יותר מאלה של השכבה הגרעינית. סיבים אלה עומדים בערבוביה של סיבים

קטנים ועדינים. פקעות סיבים אלה מופרדות ע"י חומר בין – סיבי. עובייה היחסי של השכבה הגרעינית משתנה בהתאם לסוג בעל –

החיים, מינו וגילו. בכלליות ניתן לאפיין שישנו יחס ישיר בין סמיכותהועובייה של שכבת השערות לעובייה וסמיכותה של השכבה הגרעינית.

לעובי השכבה הגרעינית ישנה חשיבות שכן בד"כ היא קובעת את חוזקו ועמידותו של העור. סיבים שעומדים במצב מאוזן נותנים תכונת מתיחה

טובה יותר בעוד שסיבים מאונכים נותנים יכולת עמידות גבוהה יותרבפני שחיקה.

שכבה תת – עורית

39

השכבה התת – עורית יוצרת את המעבר בין הדרמיס והבשר, והיא בעלת מבנה רופף היא מכילה שומן וכלי דם. שכבה זו מופרדת

מהדרמיס באמצעות סכינים ואינה משמשת בתהליך ייצור העורהמעובד.

שימור בכדי למנוע את תחילת התקפת הריקבון יש לשמר עורות שהופשטו

בתוך שלוש שעות מרגע ההפשטה.ישנן מספר שיטות לשימור העור המופשט:

ייבוש.א.

מליחה – השריה באמבט מי מלח ולאחריה זריית שכבת מלחב.על העור.

מליחה יבשה.ג.

כבישה )טיפול משולב של מלח וחומצות(.ד.

עיבוד מקדים. ה. יש לציין בהדגשה שמליחה זו אינה ה"מליח" המוזכר במשנה, בגמרא

וברמב"ם ואינה חלק מתהליך העיבוד. מדובר על פעולה שמבצע השוחט או הציד מיד אחרי הפשטת הבהמה ע"מ לשמר את העור עד

שיגיע לבורסקי ויתחיל תהליך העיבוד. היוצא מכך הוא שמליחה זוכשרה בגוי שכן תפקידה שימור ולא עיבוד.

שריה, סיוד והסרת שיער כיוון שהעור מאבד לחות רבה במהלך השימור, יש להשרותו במים כדי

להחזיר לו את הנוזלים שאיבד ולשטוף ממנו את המלח. לאחר שהוחזרו הנוזלים והעור התנפח משמעותית, מורידים ממנו את ציפורניו, האוזניים

והזנב. השלב הבא הוא הסרת האפידרמיס והשיער, כיום נוהגים להסיר את

השיער ע"י מי סיד אליהם מוסיפים תמיסת נתרן גופריתי. לאחר מכן מגיע שלב הסיוד, במהלכו הקשרים שבין פקעות הסיבים

נשברים חלקית, כך שהסיבים נחלקים בקלות. תהליך זה מתרחש כיווןשהסיד פוגע בשכבת הקראטין.

הסיד גם מסיר חלק מהחומר שנמצא בין פקעות הסיבים, כך שהסיבים נעשים פחות יציבים. בד בבד הסיד משחרר את השכבה התת – עורית

כך שניתן יהיה להסירה בקלות יותר בהמשך. שעות. בסוף שלב זה מצבו של העור12-14תהליך הסיוד נמשך בין

. גם הסיוד אינו חלק(pH 13-14) הוא בסיסי מאד PHמבחינת מתהליך העיבוד אלא זהו שלב מקדים שמכשיר את העור לתהליכי

העיבוד הבאים.

הוצאת הסיד, הסרת הבשר . לאחר ההשריה בסיד יש להוציא את הסיד מהעור כדי לנטרל את מירב

הבסיסיות הנמצאת כעת בעור. אם שלב זה לא יתבצע, הסביבה

40

החומצית, במהלך העיבוד בטאנין, תגרום להתקשות מהירה שלהסיבים, בעיקר של השכבה הסיבית.

שלב זה מכונה בלשון חז"ל – מליח, היינו שריית העור בתמיסת מלח,. picklingשלב זה מכונה בלשון המקצועית בלע"ז

הסיד, מלבד זאת, יוצר תרכובות בלתי מסיסות עם רוב חומרי העיבוד, לדוגמה עפצים צמחיים ביחד עם סיד מתרכבים לסידן בלתי מסיס

שיכול לגרום לנקודות סיד שיופיעו על העור בשלבים מאוחרים יותר שלהעיבוד.

השלב הבא הוא הסרת השכבה התת – עורית. באופן המסורתי שטחו את העור על קורת עץ והבשר הוסר ע"י סכין,

בימינו זה נעשה ע"י מכונות. כעת עוברים על העור בתנועה מהירה באמצעות סכין כהה בכדי לנקותו משאריות אפידרמיס כגון שורשי שערות, בלוטות וכלי דם. לאחר פעולה

זו העור פתוח יותר כך שחומרי העיבוד יכולים לחדור בקלות בזמןהעיבוד.

הסרת הבשר והשומן מהעור על גבי קורות עץ.הרפיה.

כדי להביא את העור למצב עדין, קטיפתי, רך וגמיש, יש להרפותו אחריהסיוד והסרת הבשר. סיבות ההרפיה הן:

אמצעי נוסף להגביר את מידת הוצאת הסיד מהעור.למוטט את סבון הסיד שנוצר במהלך הסיוד.

לפעול על סיבי החלבון מתוך כוונה להגביר את כושר המתיחהוהגמישות של העור.

להשיג עור עדין וקטיפתי.

הבאת העור להרפיה מצריכה שימוש באנזימים שגורמים התפוררות מבוקרת של הרקמה. כל שארית של אפידרמיס מוסרת גם היא בזמן

, ומשך ההרפיה,PHההרפיה. וויסות מדויק של מינון, טמפרטורה, נצרכים להצלחת הפעולה.

כיום משתמשים בחומרים על בסיס אנזימי לבלב שהחליפו את מקומםשל צואת כלבים ועופות בהם השתמשו בזמנים עתיקים.

לאחר סיום ההרפיה העור יציב ורפוי, הוא נשטף במים לתקופה הנעהבין מספר שעות למספר ימים.

לבסוף העור נקי מכל שארית של רקמה מחברת. בשלב זה בסיסיות .p.h.7העור יורדת ל

שלב הקמיח המוזכר בחז"ל הוא השלב הזה שכן קמח השעורים מנפחאת העור ומנקה אותו כך שיוכל לקלוט את חומרי הבירוס באופן מירבי.

41

.1771תחריט של ברכות עיבוד במפעל בורסקאות – משנת

עיבוד – עיפוץ. בכלליות, במהלך העיבוד קבוצות מסוימות של טאנין, מתקשרות באופן כימי עם קבוצות של מולקולות של חלבון הקאלוגן הנמצא בעור. דבר זה

מושפע מאד ממספר נסיבות כמו רמת הבסיסיות של העור והטמפרטורה. העיבוד יכול להיעשות במספר שיטות בהתאם לחומרי

הבירוס שבהם משתמשים.למעשה ישנן ארבע קבוצות שונות של חומרים:

טאנין צמחי..1טאנין מינראלי..2טאנין סינטטי..3טאנין אלדהיד..4

העיבוד יכול להיעשות בשילוב של השיטות או בנפרד.

)במאמר זה אתייחס רק לעיבוד בטאנין ממקור צמחי(

עורות מעופצים בזמן הוצאתם מתוף העיבוד.

טאנין צמחי מופק מקליפות עצים, עצים, שורשים,עלים, פירות ועפצים. בעבר השימוש בקליפות עץ אלון היה נפוץ מאד באירופה ולעיתים

השתמשו בקליפת עצי ערבה.

42

ישנו הבדל בין הכימיקל הפעיל במקורות השונים של הטאנין, ההבדל מעלות.180הוא בהתנהגות החומר כאשר הוא מחומם בטמפ' מעל

החומרים המופקים הם שני סוגי טאנין - פירוגאלול ופירוקאטקול. ויש המאפיינים את ההבדל ביניהם בדחיסות ובהתקשרות למים. טאנין

שמגיב בקלות למייכול להתפרד למולקולות קטנות יותר ע"י אנזימים או חומצות. לעומת זאת טאנין דחוס יוצר מבנים מולקולארים בלתי

מסיסים. דוגמא לטאנין המימי הוא הטאנין המופק מאגוזי לוז, סומאק, דיוי- דיוי

וסוגים שונים של גידולי עפצים. צמחים בעלי טאנין דחוס הם למשל מימוזה )סוג של צמח טרופי(,

מנגרובה, ריזופורה )סוג של שיח או עץ( והדס.קליפת עץ אלון מאופיינת בכך שהיא מכילה את שתי התכונות.

עור שעובד בסוג הטאנין המימי, הוא בעל תכונת עמידות גבוהה יותרמאשר עור שעובד בטאנין דחוס.

תהליך העיבוד בקליפות אלון יכול היה להמשך מספר חודשים עד שהחומר השלים את תהליך החדירה לעור, תהליך זה יכול היה לחזור

על עצמו מספר פעמים, בהתאם לעובי העור. בעורות הקלים ביותר חודשים בהתאם לרמת העיבוד שנדרשה.4-6לקח העיבוד בין

עורות ממתינים לעיבוד בעיר מראקש

43

. בריכות לעיבוד עור במרוקו, גם כיום מעבדים שם כמו בזמן העתיק.

היתה אפשרות לזרז את תהליך העיבוד ע"י שימוש במיצוי הטאנין, הדבר הצריך להעביר את העור ממיכל למיכל כשכל מיכל הכיל תמיסת טאנין

בריכוז שונה. לבסוף העור עבר שריה בתוף מסתובב להשלמת התהליך.

תופים מסתובבים המשמשים להשריית העורות בבתי העיבוד המודרנים.

ייצור עורות פרגמנט המכונים בערבית "ראק" – והם הקלפיםהמעובדים בסיד.

עורות בעיבוד פרגמנט )עיבוד בסיד( שימשו בעיקר לכתיבת מגילות לפנה"ס והלאה בצורה של קודקס )ספר כרוך(. 2בגלילה ומהמאה ה-

44

לסה"נ.1568תחריט המראה עיבוד עורות פרגמנט בגרמניה משנת

נמצא לראשונה בשימוש בצו הפקודהparchmentהמונח "פרגמנט" ) ) לסה"נ(, עד אותו הזמן נקרא, בספרות היונית, עור301של דיאוקלטי )

בעיבוד סיד – "ממבראנה". מקובל להניח שהשימוש במונח החדש מציין שימוש במוצר משופר, אולם אין לכך ראיה מוכחת. ההיסטוריון הרומאי

פליניוס כותב שבעיר פרגמון )כיום בתחומי תורכיה( היה מלך שהקים ספריה ענקית של כתבי יד שהתחרתה בגודלה ואיכותה בספריה

המפורסמת של מצרים, כתוצאה מחשש ליוקרה המצרית השבית תלמאי מלך מצרים את משלוחי הפפירוס )שיוצר באופן בלעדי

במצרים( לפרגמון, ע"מ לא להיכנע ללחץ האמברגו המצרי נאלץ אמונס לפנה"ס( לחפש חומרים חלופיים לצורכי כתיבה.159-197מלך פרגמון )

דבר זה הוביל להמצאת עיבוד העורות באמצעות סיד. משום שדבר זה קרה בעיר פרגמון, נודעו עורות אלה בשם "פרגמנט". למרות שצורת עיבוד בסיסית זו הייתה ידועה במשך מאות שנים לפני אירועים אלה, כנראה שהעיבוד שוכלל ביותר והגיע למימדים של תעשיה מפותחת ומוצרים איכותיים דווקא בפרגמון. שיטת עיבוד זו הלכה וכבשה את

העולם מכוח מספר סיבות משמעותיות: בעוד שמשך זמן העיבוד של עורות ע"י עפצים נמשך מספר.1

(, הרי בעיבוד פרגמנט נמשך העיבוד מספר4-6חודשים )בין ימים עד שבועות.

תהליך עיבוד העפצים הוא מורכב, עדין ומצריך שימוש.2 בחומרים שאינם מצויים בהישג יד בכל מקום. לעומת זאת

מצריך עיבוד הסיד שלושה חומרים בלבד, סיד, מים ואבקת גיר. והתהליך עצמו, למרות שהוא מצריך השגחה ופיקוח

מקצועי, הוא פשוט וקל. עור שעובד בעפצים הוא עור רך וגמיש, על כן ניתן לכתוב עליו.3

רק מגילות שיש לגללן, דבר זה מאפשר לכתוב רק בצד אחד של העור ללא ניצול של הצד השני, כמו כן הגלילה מקשה על מציאת קטעים מסוימים בקריאה מהירה בטקסט שכן לצורך המעברים יש לגלול הלוך ושוב. הגלילה גורמת גם לשחיקת

האותיות הכתובות ולבלאי מוגבר. על כל החסרונות האלו ענה הפרגמנט, העור המעובד בסיד הוא קשיח וקפיצי, דבר

45

המקשה על גלילתו אולם מאפשר לייצר קודקס )ספר כרוך בדומה לספרים בימינו( שיתרונותיו על המגילה ברורים לאור

האמור, אחד מהיתרונות הבולטים, שבזכותם התפשט השימוש בפרגמנט, הוא החיסכון בחומר בעקבות היכולת לנצל את שני

הצדדים של העור לכתיבה, שכן העלויות הכספיות הכרוכות בייצור הספר פחתו וממילא מקום האחסון של הכתבים פחת

אף הוא.

12ספר משנה תורה לרמב"ם – כתוב על עור פרגמנט )רק( המאה ה -

כמובן שכל הסיבות המנויות לעיל מהווים יתרונות מוחלטים בעולם הכללי אולם בהשקפה דתית אין לדברים אלה משקל שכן התורה,

למרות ההכרות עם יתרונות אלה ועם שיטת עיבוד, זו לא חפצהבשימוש בעור פרגמנט לצרכים דתיים.

לפי העדויות שהבאנו לעיל, הצליח הפרגמנט לחדור בכ"ז לשימוש בכתבי יד יהודיים כתוצאה מגזרות בזמן הכיבוש הרומי ולאחר מכן מכוח

הכיבוש המוסלמי, שכן המוסלמים אימצו את עורות הפרגמנט לצורך שימוש בכתביהם הדתיים, והקוראן ניכתב באותו זמן על עורות אלה ולא

היה עוד בנמצא עור שעובד בעפצים לצורך כתיבה, בנוסף, היתרונות הבולטים של הפרגמנט ושיכלול ייצורו גרמו ליהודים, כפי שעולה

מתשובות הגאונים, להקל בדבר ולכתוב סת"ם על עורות אלה אףבניגוד לפסק הרבנים בשתי הישיבות.

תהליך ייצור הפרגמנט כמעט ולא השתנה במהלך הדורות הן בחומריהעיבוד והתהליך והן בכלי העבודה שבהם משתמשים העבדנים.

לסה"נ,8-7אחת התופעות המעניינות שהתפתחה באירופה, במאות ה היא תופעת ה"פלימפססט" או מחיקת הכתב מקלפים ישנים לצורך

מיחזור הקלף לשימוש נוסף. הצורך שהביא להתפשטות התופעה הוא הניסיון לחסוך בחומר ובעלויות. המעניין בתופעה זו היא העובדה שאולי

יש כאן עדות היסטורית שהקלפים המעובדים בסיד ששימשו לכתיבה באירופה בעצם ניתנים לזיוף באופן קל ופשוט ואף היה מקובל לעשות

זאת. הפעולה עצמה כללה גירוד האותיות ולעיתים אף שטיפת הקלפים וייבושם במתיחה כדי לשוב ולהשתמש בקלף "חדש" לבן ונקי. כאמור

46

זוהי תופעה ידועה ומוכרת לכל חוקר כתבי יד עד שכתבי היד הנוצריים מהזמנים הקדומים חשודים על היותם מהסוג הזה. כיום בטכניקות

מתקדמות כמו צילום אינפרא – אדום והדמיה ממוחשבת ניתן לעיתים לקרוא את הטכסט המחוק שנמצא באופן בלתי נראה על הקלפים

הממוחזרים.

נעבור כעת לסקירה מדעית המבררת מהם עפצים ומהי הפעולהג. הכימית של העפצים ודומיהם, המכילים חומצה טאנית, על העור

ולעומתם מהי פעולתו הכימית של הסיד על העור. לצורך כתיבת חלק זה נעזרתי בעשרות מאמרים בנושא הבורסקאות ועיבוד העור

שהתפרסמו בכתבי עת מקצועיים בתחום, רשימה ביבליוגרפית תובאבסוף המאמר, לנוחות המתעניינים.

ראשית נגדיר הגדרה בוטאנית מהם עפצים:

Gallעפץ - עפץ הוא מבנה לא-אופייני הנוצר בצמח ]מעיין גידול [ כאשר

רקמותיו גדלות גידול חריג בתגובה לגירוי או פעילות של אורגניזם זר. עפצים נוצרים על כל אברי הצמח – שורשים,

גבעולים, עלים, פקעים, תפרחות וחלקיהן, פירות וזרעים. בדרך כלל, האורגניזם גורם-העפץ נשאר כלוא בתוך המבנה הנוצר.

הוא מנצל לקיומו – או לקיום צאצאיו – את משאבי הצמח, ועלכן יש לראות בגורמי העפצים טפילי -צמחים לכל דבר.

, מופע צפוף במיוחד על ענף צעירForda marginataעפצית השוליים

של אלה ארצישראלית )צילום: עמיקם שוב(

הגירוי נגרם בדרכים שונות: כאשר נקבת הטפיל מטילה ביצה לתוך אתר מתאים ברקמת הצמח או בקירבתו, או כאשר הזחל הבוקע מפלס את דרכו אל האתר המתאים. בעפצים הנגרמים

על ידי כנימות , הגורם ליצירת העפץ הוא פעילותו של זחל הכנימה המייסדת תוך כדי החדרת גפי-הפה המוצצות שלו אל

תוך הרקמה.

47

הגירוי גורם כנראה לשינוי המאזן ההורמונלי ברקמות הצמח,

ובעקבותיו גידול וחלוקה נמרצת של תאים , היוצרים מיבלע שאליו מוסעים חומרי מזון, תוך תחרות עם מיבלעים אחרים -

כגון ענפים חדשים או תפרחות . כך משתלט הטפיל עלההתמיינות של רקמות הצמח.

בין האורגניזמים הגורמים ליצירת עפצים אפשר למנות במיוחד

חרקים מסדרות שונות - למשל צרעות עפצים )דבוראים (, יתוצים )יתושי עפצים( וזבובי פירות )זבובאים ( וכנימות עפצים )פשפשאים (. ממדי העפצים נעים בין מילימטרים ספורים לבין

גודל של תפוז או בננה – למרות שגודלו של גורם-העפץ הוא לעתים פחות ממילימטר. צורות העפצים מגוונות מאד

ואופייניות למיני החרקים התוקפים – כל מין והעפץ האופייני לו. גודל העפץ וצורתו האופיינית לכל מין מאפשרים במקרים

רבים לזהות את גורם העפץ בקלות רבה יותר מאשר לפיסימנים טקסונומיים מקובלים.

על עלה של אלוןAndricusעפץ דמוי שערה הנגרם על ידי צירעה מהסוג

שסוע בחרמון )צילום: עמיקם שוב(

האופייני לאלה אטלנטיתSlavum wertheimaeעפץ של עפצית האלמוג

)צילום: עמיקם שוב(

48

.

)מתןך מאמרו של פרופ' דוד וול, המחלקה לזואולוגיה, אוניברסיטת ת"א.(

כמות מכילים העפצים לצמח, המתוסף גידול הם העפצים כאמור, בתעשיית הבירוס המשמש חומר שהיא טאנית" "חומצה של ניכרת הצמחים, סוגי בכל טבעי באופן נמצא ה"טאנין" חומר הבורסקאות, הרימון( פרי בקליפת )כגון בקליפתם גבוהים באחוזים כלל בדרך

ובאחוזים פחותים ביתר חלקי הצמח.

"בקליפת האגוז, כמו ביין אדום יש חומרים ממשפחה הנקראת.Tannin"טאנינים"

אלו פולימרים פנולים שצמחים נוטים לייצר ברקמות הקשות שלהם )כדוגמת קליפת הפירות( ומבחינת מקורם הביוכימי הםהעיתון לנייר שגורם החומר הליגנין, של משפחה קרובי

מה שמייחד את הטאנינים הוא יכולתם להיקשרלהצהיב. לחלבונים ולגרום לשינוי במבנה המרחבי שלהם. קישור של טאנין לחלבון קולגן שבעור חיוני לבורסקאות )תהליךואכן למוצר( לעבד שאפשר לחומר החיה עור הפיכת

.tanning" בורסקאות היא באנגלית

אותו המייחדת היא לחלבונים ונקשר מתחבר שה"טאנין" העובדה מורכב ועורותיהם החיים בעלי של בשרם שכן העיבוד למלאכת משרשראות של חלבונים, בהמשך נבאר בפירוט מה מהות חיבור זה

ומהי בדיוק הפעולה שפועל הטאנין על חלבוני העור.

49

צמח הסומק, שהובא ברשב"א לעיל כחומר העיבוד שהיה נהוג בזמנו, ידוע עד היום כבעל אחוז גבוהה של "טאנין" ומשמש עד היום בתעשיית

העיבוד עד ששמו נודע כ"אוג הבורסקאים":

1-3( הוא שיח נשיר בגובה Rhus coriaria )אוג הבורסקאיםמטרים.

בעבר בהם השתמשו כן ועל טאנינים, מכילים הצמח עלי לעיבוד עורות )"בורסקאות" בארמית(, ומכאן שם הצמח.

הוא הלבלוב ונושרים. מאדימים העלים אוקטובר בחודש לקראת אפריל.

הצמח חד ביתי. הפרחים קטנים, בצבע ירוק צהוב, מרוכזיםבתפרחות גדולות. הצמח פורח בחודשים מאי-יוני.

הפירות עגלגלים, גודלם עד חצי סנטימטר וצבעם אדום. הם מבשילים בסוף הקיץ - תחילת הסתיו. מהפירות הכתושים ניתן

",סומאקלהכין את התבלין הנקרא בערבית ובשפות אחרות " שהוא אחד המרכיבים בתערובת התבלינים הקרויה זעתר. את

הפירות השלמים ניתן להשרות במים לקבלת משקה. הצמח גדל באגן הים התיכון. בארץ הוא גדל בחורש של הרי

הצפון והכרמל.ויוצר קבוצות סבוכות. ידי שלוחות )מתוך הצמח מתפשט על

אנצקלופדיה ויקיפדיה(

פריחה של אוג הבורסקאים - סומאק

עתה נתבונן בתהליך המתרחש בעור בעת שחומצת הטאנין באה עמו במגע, כפי שנאמר העור של בעלי חיים מורכב מחלבונים, הטאנין הוא

בעל תכונה שמאפשרת לו חיבור כימי מולקולארי עם החלבון, פירוק המבנה המולקולארי של החלבון, המסתו ושקיעתו. התהליך המתרחש

. כיווץ העור והתחזקותולעיני המתבונן הוא

טאנינים פוליפלבונואידים. מצויים בווקואולה של התאים. כשבאים במגע עם חלבונים גורמים להרס המבנה

השלישוני של החלבון)דנטורציה(.

50

: Tannins טאנינים תרכבות פוליפנוליות המסיסות במים , בעלות משקל מולקולרי

של. נפוצים מאוד בעולם הצמחים.500-3000

לכולם משותפת התכונה של התקשרות לחלבונים,הפיכתם למסיסים

והשקעתם. כתוצאה מכך יש להם פעילות מכווצתAstringent.

שימושם לטיפול בטחורים, בשלשולים, לריפוי פגעי עורולמניעת דלקות.

בעבר שמשו בבורסקאות לעיבוד עורות. Camellia, בעלי התה אורן בקליפות אלון, נמצאים במיני

sinensis, בגרעינים וקליפות ענבים, בגרעיני פטל, נפוצים במשפחת

האילתיים )צביה שפירא(אלת המסטיק(. , אוג הבורסקאים)

.קטע מספר הושע, מגילות שהתגלו בקומרן – נכתב על עור מעופץ

הטאנין, כאמור מכווץ את העור ומוציא את הנוזלים ממנו ובכך מייבשו )תופעה מוכרת של הטאנין היא התחושה שיש בעת אכילת פרי בוסר – כמו אפרסמון – הפה מתייבש מיידית(. לכן משתמשים בו כחומר מונע

שלשולים ולעצירת שטפי – דם. הטאנין בפעילותו זו גורם שהעור ישתנה בעל עמידות באופן מהותי ממצב של "עור נא" למצב של "עור מעובד"

לתנאי רטיבות ויובש ועצירת תהליכי הריקבון שמאפיינים בשר שאינו מחובר לגוף חי. מצב זה שהעור הגיע אליו אינו הפיך עוד ואף אם נרטיב

את העור, או אפילו נבשלו, הוא לעולם לא יחזור להיות "עור נא" כפי שהיה לפני שרייתו בטאנין. בכל העורות שמוזכרים בחז"ל, זולתי העור המעופץ, כגון המצה, החיפה והדיפתרא ואף בעור שעובד בסיד ונקרא כיום "קלף" ניתן להשיב את התהליך אחורה ולהחזיר את העור )לאחר

51

שטיפה במים( למצב הקודם דהיינו "עור נא" זוהי בעצם נקודת המבחןשל העור וכך מתברר האם הוא נחשב למעובד או לא.

פעילות הסיד על העור. עלינו להבין מה ההבדל הכימי בין פעולת העפצים על העור למעשה

לבין פעולת הסיד על העור )אם אמנם יש הבדל(. בעוד שהעפצים הם חומר חומצי הגורם לפעולת כיווץ – כפי שכל אחד מכיר מהעוויות כיווץ הפנים שנגרמות בזמן אכילת לימון חמוץ. לעומת זאת הסיד הוא חומר

בסיסי, הבסיס הוא חומר מרגיע וגורם להרפיית העור והתפשטותו ובכך הוא מביא להחלשתו. מראה העור אחרי השרייתו במי הסיד הוא נפוח שכן הרפיית העור והרחבתו גורמים לניפוח העור ולחדירת מים לתוך

הריקמה. על מנת לבטל את הנפיחות ולהכשיר את העור לקליטת הטאנין נהגו בעת העתיקה להעביר את העור שני תהליכים מרכזיים,

בנוסף לשלבי ביניים אחרים, והם המליח – שרייה במי מלח, וקמיח –שרייה במים עם קמח שעורים.

כפי שהתברר העפצים גורמים להתחברות עם החלבונים שמרכיבים את העור, השקעתם ובכך בעצם כיווץ של העור וחיזוקו, דבר זה מאפשר גם עמידות של העור למגע עם מים שכן השינוי שנפעל על העור גרם לו

להיות עמיד בפני ריקבון, בקטריות ובפני מגע עם מים ולחות, כך שלמעשה הוא לא יתייבש ולא ישבר במהלך הזמן ויהיה גמיש וחזק,

בדומה למצב בו היה כשהיה חלק מהבהמה החיה. בעוד שהחלבון העיקרי שמרכיב את שכבת העור שבה אנו חפצים נקרא

קולאגן, הרי שאת שכבת האפידרמיס )שבה נמצאים שורשי השערות ועור מת( מרכיב חלבון ששמו קראטין. זהו החלק היציב ביותר בעור

אלא שעל אף זאת עלינו להסירו כדי לחשוף את שכבת הדרמיס שבה אנו מעוניינים. חוץ משני סוגי חלבון אלה ישנם כמו כן מולקולות חלבון

שנמצאות מפוזרות בתוך בדרמיס בין הפקעות של שרשרות חלבון הקלוגאן, חלבונים אלו, אם לא יסולקו מהעור עלולים במהלך התייבשות

העור להיהפך לגושי דבק שיהפכו את העור לקשה ובלתי גמיש. אם כן עלינו להפטר משכבת הקראטין ומהחלבונים המפוזרים בין סיבי

הקאלוגן, הדרך להפטר מהם היא השריית העור במי סיד. הסיד מפרק את שיכבת האפידרמיס ומחליש את שורשי השערות דבר זה מאפשר

את הסרת האפידרמיס וחשיפת הדרמיס לתהליך העיבוד, כמו כן הסידמסיר ומפרק את החלבונים החופשיים בתוך שכבת הדרמיס.

שימש שהסיד העובדה פעמים מספר מופיעה שבתלמוד לציין יש להסרת שיער:

משנה מסכת שבת פרק ח סיד, כדי לסוד קטנה שבבנות

רש"י שבת דף עח/ב לסוד קטנה שבבנות - טופלות סיד להשיר את השיער:

רע"ב על מסכת שבת פרק ח משנה ד

52

.לסוד קטנה שבבנות - בנות ... ומשיר נמי את השער

תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף ט/ב רבי יהודה אומר לא תסוד: תניא רבי יהודה אומר אשה לא תסוד מפני שניוול הוא לה ומודה רבי יהודה בסיד שיכולה לקפלו במועד שטופלתו במועד שאף על פי שמצירה היא

ן.עכשיו שמחה היא לאחר זמ

רש"י מועד קטן דף ט/ב שמחה היא לאחר זמן - במועד, לסוף המועד, לאחר שקפלתו

לפי שמשיר את השער ומעדן את הבשר,את הסיד שטפלה, והואיל דהאי סיד משמחתה לאחר זמן להכי שרי לה לטופלו

במועד, אף על פי שהיא מצירה עכשיו:

אבקת הסיד המשמשת לצורך הסרת השיער ולצורך עיבוד הסיד בעורות הפרגמנט.Calcium hydroxide ובקלפים בימינו. השם המדעי בלועזית –

כל התהליך הזה מתבצע ללא שהסיד משפיע בעצם על חלבון הקאלוגןשמרכיב את הדרמיס.

פעולה, נחוצה ביותר, שפועל הסיד על העור הוא ניפוחו של העור ע"י אוסמוזה )השוואת ריכוזים( דבר הגורם שמים רבים יחדרו אל בין פקעות

שרשרות הקאלוגן וירופפו את המבנים ההדוקים – זה יאפשר בהמשךהתהליך חדירה טובה של חומצה טאנית לכל חלקי העור.

לאור האמור מתברר מעבר לכל ספק שהסיד אינו פועל פעולת עיבוד על העור שכן לא זו בלבד שאינו "מקבץ ומחזק את העור" )כהגדרת

הרמב"ם לפעולת העפצים ודומיהם( אלא הוא מחליש ומרפה אותו.פעולה זו נקראת לעיתים "פתיחת העור".

כמובן שפעולת הסיד למרות היותה הכרחית לשלמות התהליך אין אפשרות להגדירה כעיבוד אלא כהכנה לעיבוד בלבד, וכך מבאר

הרמב"ם ביד החזקה הלכות תפילין פרק א הלכה ו:

ומעבירין השיער ממנו תחילה; ואחר כך מולחין אותו במלח, ואחר כך מעבדין אותו בקמח;

53

ואחר כך בעפצה וכיוצא בו, מדברים שמקבצין את העור. ומחזקין אותו

דהיינו תהליך העיבוד עצמו מתחיל רק אחרי העברת השיער מן העורבאמצעות הסיד.

סיכום הדברים: מימות משה עד זמן הגאונים כתבו ספרי תורה תפילין ומזוזותא.

רק על עורות שעובדו בעפצים, למרות שהיו ידועות טכניקות עיבוד נוספות שאיפשרו לייצר עורות שראויים לכתיבה בעיבוד

פחות מאשר עיפוץ – כגון החיפה והדיפתרא. בזמן הכיבוש הרומאי נגזרה גזרה לשרוף את כל ספרי התורהב.

ולכן גנזו את כל ספרי התורה בארץ ישראל. לאחר שארץ ישראל נכבשה ע"י הישמעאלים והתבטלה הגזרה,ג.

לא היו בנמצא עורות כשרים לכתיבה, לא היה מי שידע לעבדכדין ואף הידע הטכני שנצרך לכך אבד.

מכיוון שהעולם הגויי )הן הנוצרי והן המוסלמי( השתמש לצורךד. כתיבת ספרי ה"קודש" שלהם בקלפים שעובדו בסיד )בארצות

האיסלם הם כונו "ראק" ובאירופה נקראו "פרגמנט"(, וזאת מפני מעלות רבות שנמצאו בהם, החלו אף היהודים להשתמש לצרכיהם הדתיים בעורות אלו למרות שהיה ברור שהם פסולים

לצרכי סת"ם. ההיתר לכך נאמר ע"י רב משה גאון בלבד והיה בניגוד לדעתםה.

של כל חכמי דורו וכל דורות הגאונים שהיו אחריו. בעקבות התירו ההלכתי של רב משה גאון, שכינה את ה"ראק"ו.

– קלף, וכן בגלל המציאות הקשה שגרמה שלא יהיו עורות כשרים בנמצא, החלו היהודים בכל מקומות מושבותם להעדיף את העורות שעובדו בסיד על העורות המעופצים )חוץ ממספר

מועט של מדקדקים במצוות(. כתוצאה מהתפשטות ה"ראק" בעולם היהודי ובגלל חוסרז.

הברירה, סמכו גדולי הגאונים על ההיתר ההלכתי שנמצא בש"ס למצבים כאלו: "עת לעשות לה' הפרו תורתך", דהיינו

למרות שהדבר פסול לחלוטין ואף בדיעבד אין יוצאים בעורות אלו ידי חובת הדת, הרי שכאשר מצוות ציבוריות הנמצאות

ביסוד היהדות, נמצאות בסכנה, נתיר, מחוסר ברירה, שימושבעורות שעובדו בסיד לצרכי סת"ם.

כנראה שבספרד עדיין היה בנמצא עיבוד עורות לכתיבהח. בעפצים, שכן ספרד הייתה מרכז עולמי לעיבוד עורות ומשום

כך טכניקת העיבוד הכשר לא נעלמה משם. אנו מוצאים ראיותלכך בכתבי גאוני ספרד עד לתקופת הרשב"א.

אלא שבאותו הזמן, באירופה, נשתכח לחלוטין עניין העיבוד עדט. שבזמן שהרמב"ם כותב בסיפרו "משנה תורה" ובתשובותיו שאין להשתמש ב"ראק" הערבי לצרכי סת"ם אלא רק בעור

שעובד כדין בעפצים, ומכאן מוכרח שבזמנו היו עורות כאלה

54

בנמצא. עומד רבינו תם בצרפת במבוכה גדולה, שכן לא ברור לו איך מסדרים את הסוגיות המפורשות בש"ס )שמתירות רק

עור מעופץ( עם המציאות השונה שעומדת לנגד עיניו, שהרי העולם כולו נוהג לכתוב על עורות פרגמנט בלבד )ובכלל זה

מעבדי הקלף היהודים( וזאת למרות שעיבדו עורות לשימושיםאחרים )כמו נעליים, חגורות וכו'( בטאנין.

רבינו תם וכן בעלי התוספות מנסים בדוחק להצדיק את מנהגםי.בתשובות שהופיעו במחזור ויטרי ובתוספות על הש"ס.

הרמב"ן ותלמידיו אחריו דוחים את תירוצי בעלי התוספותיא. ואולם התירו מסברא עיבודים נוספים על עיבוד בעפצים, אלא

שיש מקום לומר שהתירו רק חומרים הפועלים את אותה פעולה של עיבוד כמו העפצים )בדומה לפסק הרמב"ם( כגון

סומק וקליפות עצים המכילים טאנין ומעולם לא עלה בדעתם להתיר עיבוד בסיד שכן הסיד פועל פעולה שונה על העור ואינו

מעבד כלל, ועוד שבספרד לא כתבו סת"ם על עורות שעובדובסיד באותה תקופה.

באופן כימי, מוסכם על דעת כל העבדנים ואנשי המדע, שהסידיב. הוא חומר אלקאלי )בסיסי( שגורם להרחבת העור והחלשתו

בעוד שהטאנין )החומר הפעיל בעפצים( הוא חומר חומצי הגורם לכווץ העור וחיזוקו. זוהי גם הבחנתו של הרמב"ם ומכאן

בעצם נובעת ההגדרה ההלכתית והמציאותית של המושג"עיבוד".

לאור זאת – העורות המעובדים כיום בסיד, ומשמשים לכתיבתיג. סת"ם אינם בעצם מעובדים כלל ולכן הם פסולים הלכתית

לכתיבת סת"ם. למרות זאת, משום עת לעשות לה', קוראים בהם בברכהיד.

בציבור וכותבים עליהם תפילין ומזוזות. אף לדעת רבינו תם עורות שעובדו בעפצים הם כשריםטו.

לכתחילה לכל צרכי סת"ם. לדעת הגאונים עורות שעובדו בסיד אינם דיפתרא אלא חיפהטז.

ועל כן הם פסולים לחלוטין לכל צרכי הסת"ם. אין ספק שבדורנו שזכינו שניתן לעבד עורות בעפצים ובחומרייז.

עיבוד העשויים מחומצה טאנית, אין כל התיר להמשיך ולעבד בסיד שכן ברגע שבטלה תקנת עת לעשות לה' יש להשיב הדין

לעיקרו ולהחזיר עטרה ליושנה. העולה מכל דברינו הוא שהקלפים המעובדים בטאנין הםיח.

כשרים לכל הדעות ויוצאים בהם ידי חובה לכל השיטות ואף לדעת רבינו תם, וודאי כל יראי ה' והמדקדקין בקלה כבחמורה ראוי להם לחוש לכך ולהדר אחריהם הן לספרי תורה ומגילות

והן לתפילין ומזוזות.

55

החלק המחקרי מדעי במאמר זה מבוסס בין השאר על מגוון הספרים

:והמאמרים המופיעים להלן

Albrecht, R. and Nerger H., Lederkunde. Leipzig, 1942.Bravo, G.H. and Trupke, J., 100.000 Jahre Leder. Basel 1970 .Diderot et d'Alembert, L'Encyclopédie.

Eitel, K., 'Leder', in: Ulmanns Encyklopedie der Technischen Chemie, Weinheim, 1979 .

Fast, J.D., Materie en leven. Heerlen, 1972.The Fibre Structure of Leather. London, The Leather Conservation Centre, 1981 .

Gerben - Färben - Zurichten. Bibliothek des Leders. Vol. 10. Frankfurt am Main, 1982-19...

Gnamm, H., Taschenbuch für die Lederindustrie. Stuttgart, 1940.Gnirrep, W.K., Gumbert, J.P. and Szirmai, J.A., Kneep en binding. Den Haag, Koninklijke Bibliotheek, 1992.Graaf, G. de, Leerwerk. Amsterdam )1938(.Groot, A.H. de, 'Perkament', in: Boek en Band, )1991(.Haas, H. de, De Boekbinder. Utrecht, 1984. )Reprint(.Herwijnen, W.B. van, Ledertechnologie. 's-Hertogenbosch, 1956.International Glossary of Leather Terms. London, International Council of Tanners, 1975.Jettmar, J., Kombinationsgerbungen der Lohe-, Weiss- und Sämischgerberei. Berlin, 1914.Jettmar, J., Pflanzliche Gerbmittel und deren Extrakte. Vienna and Leipzig, 1922.Karmarsch, K. and Heeren, Fr., Technologisch Woordenboek. Amsterdam, [1880].Kasteleijn, P.J., De leerlooijer, leertouwer, wit- en zeemlooijer. Dordrecht, 1789.Kramers, J., Geografisch Woordenboek der Geheele Aarde. Gouda, 1855.Küntzel, A., Gerbereichemisches Taschenbuch. Dresden, 1955.Oltrogge, D., 'Naturwissenschaftliche Untersuchungen an historischem Pergament', in: Internationale Leder- und Pergamenttagung, Offenbach am Main, 1989, pp. 104-115.Pergament: Geschichte - Struktur - Restaurierung - Herstellung. Sigmaringen, 1991.Reed, R., Ancient Skins, Parchments and Leathers. London, 1972.Reinders, E., Plantenanatomie, Handleiding. Groningen, 1941.Schmidt, J., Gerberei-Technisches Auskunftsbuch für die gesamte Lederindustrie. Durlach, 1918.Stather, F, Gerbereichemie und Gerbereitechnologie. 1967 .

Stiasny, J., 'Syntans, New Artificial Tanning Materials', in: Journal of the Society of Chemical Industries, 1913.Suermondt, J.R., Technologie der Lederbereiding. 's-Hertogenbosch, 1948.Thorstensen, T.C., Practical Leather Technology. Huntingdon, 1976.Vorschriften für Bibliothekeinbänden. Harassowitz, Leipzig, 1911.

Bloom, Jonarhan M.  "Revolution by the Ream, "  Aramco World.  )May/June 1999(.  pgs. 26-39 .

Deuel, Leo  Testaments of Time. New York, Alfred A. Knof )1965(. pgs. 264-267, 321-322 .Adolf Grohmann, From the World of Arabic Papyri. Cairo )1952(. pgs. 44-49 .

Hussien, Mohamed A. Origins of the Book.  Greenwich, New York Graphics Society, Ltd.  )1972(. pgs. 90-91, 93 .

Parkinson, Richard and Stephen Quirke  Egyptian Bookshelf: Papyrus. Austin, University of Texas Press )1995(.  pgs. 22-23, 47-48, 70-73 .

Pederson,  Johannes The Arabic Book.  Princeton, Princeton University Press )1984(. pgs. 54-62 .

56

Thomas, Alan G.  Great books and book Collectors. London, Spring Books )1988(. pgs. 80-81 .

Dougherty, Raymond P., 1928." Writing upon parchment and papyrus among the Babylonians and the Assyrians," in JAOS 48, pp 109–135 .Ryder, Michael L., 1964. Parchment: its history, manufacture and composition .Reed, R. Ancient Skins, Parchments, and Leathers. Seminar Press, 1972.

המעוניין בקלפים מהודרים שעובדו בעפצים, ובהדרכהלכתיבה עליהם יפנה לטלפונים :

.דוד 050-4130855 , יהודה 054-8401323

57