מבוא של הגותם את לכם להכיר היא שלו הפילוסופיה, והמטרה של בהיסטוריה קורס הוא הזה הקורסובתחילת18ה- המאה בסוף שפעלה מאוד חשובה הוגים קבוצת מתוך19ה- המאה הנחה , מדהימה די קצרה, אך די הזו פילוסופיה. ההיסטוריה בלימודי יסוד אבן היא הזו ההגות שהכרת

קאנט. עימנואל הטהורה" של התבונה "ביקורת בספר ובחשיבותה. תחילתה שלה בפרודוקטיביות יפורסמו, לאחר , כאשר1884ב- תסתיים הזו העיקר. ההיסטוריה זה שלו, אבל הפרויקט כל לא זה

השחרות". "כתבי ששמם מרקס קארל בשם צעיר בחור של מותו, כתביו הרקע ומה צמח הזה הזרם מה מתוך לדעת "אקזיסטנציאליזם", צריך מזה לדעת שרוצה מי כל

היא מה אנליטית, נגד פילוסופיה מהי להבין שרוצה אופן, מי כאלטרנטיבה. באותו אותו שהוליד אמרה האנליטית הפילוסופיה למה להבין לה, צריך הפריע ומה מחדש לתקן רצתה היא יצאה, מה

ירדה הפילוסופיה שבו שלב איזה כאל אליו קאנט, ונתייחס אחרי שקרה מה כל את נעזוב בואו – אחריה שקרה מה כל להבנת הכרחית לומדים שאנו הזו שההיסטוריה מחדש. כך מהפסים, ונתחיל

בפילוסופיה. אנשים קבוצת של מודע ניסיון היה למרקס מקאנט עמוק. במעבר יותר הרבה משהו פה היה אבל

פילוסופיה. מפילוסופיה עושים אנו הפילוסופיה, מדוע משמעות מה – לשאלה התשובה את לשנות אהיסטוריות, שלא סיטואציות מהויות, על על המדברות טענות באמצעות עצמה את שהצדיקה

באה שהפילוסופיה כעת הפוליטית, החברתית, ההיסטורית, הוצע למציאות לאחת אחת קשורותאותו. לפרש כדי אותו, ולא לשנות כדי דווקא לעולם

שסבר העולם, לפילוסוף את להסביר שניסה קאנט כמו גדול מפילוסוף עברנו קרה? איך זה איך לאיזושהי האדם, להוביל לבני העולם, לעזור את לשנות יכולה היא אם רק בפילוסופיה טעם שיש

ועל הזו הדינמיקה הזה? על המעבר את שאפשרה הדינמיקה היתה חדשה? מה ואנושות אוטופיהבקורס. נעסוק שלה המשמעויות

קאנט של הפילוסופיה את להבין בלי הזה המהלך את להבין אפשר קודם, אי שאמרנו למה בדומה מתחילים אנחנו מציעה שהיא מה זה אם – לומר לאנשים הציעה, שגרמה שהיא מה ואת עצמו

גיאורג – נוספת חשובה בדמות נתמקד המהלך מקאנט. באמצע יתמקד מהקורס שליש מחדש. לכן קאנט, היגל, מרקס, ולהם – הזה לקורס שבחרתי העוגנים שלושת הם היגל. אלו פרידריך וויליאם של שמות שיכיל מעט דחוס שיעור כרקע אעביר להיגל שאעבור לפני העניין. אבל עיקר את נקדיש

מסכם מעין להיגל, שיהיה הכנה וכו', בתור פיכטה כמו הגרמני האידיאליזם מן נוספים פילוסופים ספרו פרסום ולמרקס. על לקאנט בחשיבותו, בדומה דופן יוצא תפקיד יש הזה. להיגל התהליך של

דפיו את סיים שכשהיגל האומרת אגדה ( - יש1807הרוח" ) של - “הפנומנולוגיה היגל של החשוב על רוכבת העולם ואמר: “רוח ליינה נכנס נפוליאון את ביתו, ראה לחלון מחוץ הביט הוא האחרונים

היגל, לא בכל לעומק ניגע לא שלו. אבל הזה הפנומנולוגיה פרויקט את השלים בעצם סוס", ובכךוכו'. שלו ההיסטוריה של בפילוסופיה שלו, ולא בלוגיקה הדומיננטיים היו הגרמנים פילוסופית הגרמנית. מבחינה המחשבה של הזהב תור היא זו תקופה

התרבות פרי הן ההיא התקופה את שעיצבו הללו הגדולות הפילוסופיות הדמויות הזו. כל בתקופה הפילוסופיה הולדת מקום – שמיונה ולומר לכת להרחיק אף תקופה. אפשר אותה של הגרמנית

אחרים גרמניים רוח ענקי להזכיר הפילוסופיה. יכולתי עיקר התרחש – הגרמנית יינה ועד – היוונית פחות שמות המערבית, וכן התרבות עיצוב על רבות כן גם ועוד, שהשפיעו גיתה, שילר, בטהובן כמו

הזו התקופה סיפור את לספר ועוד. יכולתי האמאן, שליימאק עליהם שמעתם לא שאולי מפורסמיםהרומנטיקה. – חדש ספרותי ז'אנר למשקפי מבעד

היינה יותר הרבה תרבותית תופעה על מדובר פה למהפכה הזו המהפכה את המשיל רחבה. בצרפת, התרחשה שהתרחשה החומרית הצרפתית. המהפכה המהפכה – זמן באותו שקרתהורובספייר הרוח בתחום איזושהי כהיגל. היתה אישים היו הרוחנית מהפכה אותה של בגרמניה,

אותו נספר כמובן שלנו, ואנו הסיפור את לספר שונות אופציות שיש המהפכות. כך בין הקבלההפילוסופיות. הדמויות על-פילמדתם חדשה ב"פילוסופיה למדתם סיפור איזה רציונאליסטים – קבוצות שתי שהיו א'”?

של בגישה מחזיק שאתה ליישב. או היה ניתן שלא עקרוני שוני איזשהו ביניהם ואמפיריציסטים, והיה יוצרים מתנסה, והם אתה החושים, שבאמצעותם מן מגיע מכיר שאתה מה שכל לוק, האומרת

לקלוט יכול אתה שבכלל זה – שאומרת רציונאליסטית בגישה מחזיק שאתה וכו', או ייצוגים אצלך מתנסות הללו הקבוצות תשתית, ושתי מולד, איזושהי בפנים, משהו משהו לך שיש מעיד כבר משהו

אחד. לצד הוויכוח את מכריע שהוא ויחשוב יום טוב. יגיע יותר פיתרון להציע מנסה אחד ביניהן. כל בין סינתיזה ליצור שהצליח קאנט בשם אדם הגיע השני. ואז לצד מכריע שהוא ויחשוב לייבניץ יבוא הפילוסופיה שבעיות לכאורה לומר טועים. אפשר ושניכם צודקים שניכם – להן ולומר הגישות שתי

נפתר נגמרה לאמפיריציזם רציונאליזם בין הוויכוח נפתרו, ומה? התחילה וכו'. הפילוסופיה? הוויכוח. הגענו הפיתרון, נגמר בקאנט. הנה לכאורה מסתיימת היא בדיקרט, והנה גדולה מהפכה

ל"הפי-אנד". וזה נגמר באמת לא זה אבל הן למעשה חלקו, אבל הללו הקבוצות ששתי היופי. נראה כאן,

ובבסיסן על הסכימו התודעה של הפרויקט – פילוסופית קונספציה אותה את חלקו הרבה, אמפיריציסט מנטליזם. קחו – כללי באופן עצמית. או תודעה של ייצוג, פילוסופיה האנושית, תורת

מערכת איזו מסכימים? בעבור הם מה חלוקים. על הם במה יודעים כדיקרט. אנו ורציונאליסט כיוםהמושג באותו משתתפים שהם אומרים אנו קונספטואלית משותף פרויקט? לשתי 'אידיאה' – מתודעה. נניח המורכב כללי מודל על לדבר מקורן. אפשר בשאלת חלוקות הו אם הקבוצות, גם

לתוכו החודרים חושים מנתוני ומורכב בתודעה המתקיים מוזיאון או חדר מעין לוק, של של בציורואשר דרך מבחוץ חשבו האמפיריציסטים וגם דיקרט בהם. גם מתבוננת התודעה עין חריצים,

– החוץ עם מגע שללא סבר מבחוץ. האמפיריציסט משהו עם יחס פרטית, ומקיימת היא שהתודעה גם מבחוץ, אך מקבל שאני אידיאות לי שיש סבר ראסה. דיקרט ריקה, טבולה תישאר התודעהאבל טבועות אידיאות מבפנים שבאות אידיאות הייצוג לרעיון מלידה. גם שותפים האידיאה,

המייצג פנימי-תודעתי ייצוג לי שיש מסכימות הקבוצות האמפיריציסטים. שתי וגם הרציונאליסטים

אף אחרות, על הזה. במלים הייצוג נוצר שבו התהליך על בעיקר נסוב שבחוץ, והוויכוח העולם אתהחולקים המחלוקת לאותו הנחות לאותן שותפים העמוקה, גם יסוד, מחזיק ברקלי פרויקט.

ייצוגים, על על מדבר עדיין בחוץ. הוא שקיים חומרי במשהו מכיר שאיננו אף תמונה, על באותהדופן. יוצא האידיאה. הוא מושג את לו שיש אחר, למרות סיפור זה אידיאות. שפינוזה

יודעים אדם בני שבו האופן הזה, לגבי שהמודל הטענה את לפרק שינסה הראשון יהיה קאנט שלנו שהידיעה ולרעיון הסוייבקט למושג כזו, שתתנגד שלמה מורשת תתחיל נכון, וממנו דברים, הוא

לו, שותף ויהיה הזה המודל את יקבל כן קאנט בחוץ. אבל שנמצא מה של ייצוג על-ידי מאופיינת לחקור יש בוודאות משהו לדעת שעל-מנת לרעיון יסכים עצמית. הוא תודעה ברעיון הוא גם ויעסוק

קאנט על כביקורת שנציג חשוב. המסורת מאוד תיקון בו יבצע רק העצמית. הוא התודעה את הזה. המנטליסטי הייצוג מודל של נכונותו את ולקעקע לנסות למטרה לה ואחרים(, תשים )היגל

פשוט אחרות. באופן תודעות אין אם עצמית תודעה אין עמוק שבאופן יראו והאחרים היגל, מרקס של הפילוסופיה על ששמעתם דברים לכם מזכיר בטח הקשר, וזה קונטקסט, יש יש – תאמרו יותר

מודל את לקעקע כדי שחברו נוספים ומהלכים הלשון, פרגמטיזם של פילוסופיה – העשרים המאהמודל ותחילת הסובייקט, בארה"ב תתרחש הזו הביקורת הייצוג, נניח לפגוש אפשר אצלנו.

יבקר פנימה. ניטשה במבט שלנו, ולא בשימוש תלוי טענה של מובן אמריקאי" – לפיו ב"פרגמטיזםנוספים. רבים המנטליזם, ועוד של הזה הרעיון את כן גם סובייקט לחוץ. סובייקט-אובייקט. יש פנים בין ברורה המנטליזם? ראשית, הבחנה את מאפיין מה

מפרק שהוא כיוון כחריג שפינוזה את ציינו גם להיקלט. לכן שיכול דברים, ואובייקט לקלוט שיכול לציבורי. הקושי פרטי בין ההבחנה – שלי, או למחשבות פרטי יחס הוא נוסף הזו. אפיון ההבחנה את כיצד להסביר זה – רציונאליסט או אמפיריציסט אתה אם משנה ולא – המודרנית הפילוסופיה כל של שלך? יכול לאלו דומים שלי הייצוגים כל בינינו, וכיצד הזה המופלא התיאום נוצר אותך, איך מבין אני

אין הזו צהוב. לבעיה על מדווח אני "אדום", אך קורא אחר שמישהו מה את רואה שאני להיות מאוד, חזק מישהו לגייס הללו בתיאוריות מסוים בשלב צריך תמיד – שראיתם פיתרון. בנוסף, כפי

האובייקט את לשמר ממשיך בעיות: הוא מיני כל לפתור לנו אלוהים, ושעוזר אותו מכנים שבדר"כ קיים ושלא אותי מטעה שהוא ייתכן לא ולכן נחמד כל-כך שהוא )ברקלי(, או אותו תופס כשאינני

הסוליפסיזם בעית את לפתור הצליחו באמת לא הללו הפילוסופים כל )דיקרט(. בעצם חיצוני עולם היה הקוגיטו? זה מן להיחלץ ניתן נוסף? כיצד משהו לבד, ושקיים שאינני לדעת יכול אני כיצד –

תשפטו פיתרון, שאתם הציע עליו. קאנט להתגבר ממש הצליחו לא הגדול, שהפילוסופים האתגר שינה הציע, כשבעצם שהוא שבפיתרון הגדול החידוש יהיה שמעניין מה לא, אבל או משכנע הוא אם כן, למנטליזם, לפילוסופיית רלבנטית. אם לא שהיא השאלה, והראה את לשאול יש בו האופן את

שנראה מבוקר, כפי להיות עתיד פילוסופיה, והוא של שנה כמאתיים של היסטוריה הסובייקט, יש מן פסה לא המנטליזם תיאוריית כי לציין זאת, יש נלך. עם שבו הסיפור מסגרת הקורס. זו במהלך

בה. לעסוק ממשיכים עוד העשרים במאה העולם, וגם

ואנליטית קונטיננטאלית פילוסופיה בין הפיצול כמקור קאנט

פילוסופיה בין החלוקה את לנו יש מאפיינים. ראשית בשני היסטורית, ונתבונן מבט לנקודת נחזוראלו לפילוסופיה אנליטית האחת מסורות שתי קונטיננטאלית. העולם עם מזוהה שונות.

האירופאי, בעיקר העולם עם יותר מזוהה העשרים, והשנייה המאה של הראשון האנגלוסכסי, בחצי פילוסופיה על מדברת המסורות מן אחת שכל הזה, כיוון הפער על לגשר ניתן וגרמניה, ולא צרפת

המסורות מן אחת כל כיצד להבין יש התרחש הוא וכיצד הזה הפער את להבין אחר. כדי מטיפוס מושגי, ללוגיקה, דעת לשיקול עדיין מחוייבת קאנט שמציע קאנט. המתודה על מסתכלת הללו

ועקרונותיה. המדעית ולמהפכה המודרני למדע רב כבוד של יחס רוחש מתימטיים, וקאנט למודלים שהעניין סבורה אינני – ואומרת הללו המחויבויות את לכאורה עוזבת הקונטיננטאלית הפילוסופיה

אינני טענותיו, ואף את לטעון הפילוסוף על שבאמצעותו המרכזי והכלי המרכזי העניין הוא הלוגי יתר. לעולם הערכת התבונה את טענותיו. הערכנו של מלאה להצדקה להגיע יכול שהאדם סבורה

בהקשרים עצמו את להבין ננסה זה במקום לדעת, ולכן שנרצה שחשבנו מה את לדעת נוכל לא שהביסוס טענות לטעון תנסו אותם. אל וחקרו אדם בבני וכו'. הביטו פוליטיים, אומנותיים, אסתטיים

השאלה וודאי הוא שלהן המסורת את להמשיך יש האם – היא בעצם המתעוררת ומוחלט. לפתח יש קאנט, וכעת ע"י הוכרע הוויכוח – לומר וכו', או שלו הפילוסופיה את הקאנטיאנית, לפתח

האנליטית, לדוגמא, הקונטיננטאלית. הגישה הגישה השניה, היא זו אחר, אפשרות מסוג פילוסופיה מגדריות. להבחנות עיוורת היתה שהיא זה הקנטיאנית בעמדה יפה שהיה שמה זאת לעומת תאמר

הבדלים שיש הטענה לקבל, לדוגמא, את יוכל לא לעולם הקנטיאנית המסורת את שמקבל מי איפה לשאלה בהתאם אישה, או או גבר היותי לעובדת בהתאם טענות להצדיק שלי ביכולת עמוקים

מגדרית גישה על תאמר האנליטית וכו'. הפילוסופיה שלי האישית ההיסטוריה אני, מה גר, מי אני במודל ולדבוק לחזור רוצים אתם הפילוסופיה, ואם את הרגנו – הללו לכיוונים שהולכים כזו, שברגע לעשות טעות, ותחזרו של סוג כאל אליה הזו, התייחסו המסורת כל את שהוא, תעזבו כמו הפילוסופי אומרים היו חדשה בפילוסופיה קורסים כשלימדו פעמים הקנטיאנית. הרבה הנקודה מן פילוסופיה

לחשוב יכולים רוצים. אתם שאתם מה תעשו פה, וכעת סיימנו – קאנט את שלמדו אחרי לסטודנטים מן סטייה הוא – והלאה ממנו שקרה מה כל וכו'. אבל יותר אותו לפתח לנסות התשובה, או שהוא

כמו אנשים ושות'. לכן קירקגור, ניטשה – אחריו שהופיעו החבר'ה כל את לעזוב הפילוסופיה, ויש בראדלי האחרונים, כמו ההיגליאניים וקיימברידג' את אוקספורד כמו מאוניברסיטאות דחקו ראסל

שהיום הם אליהם מתייחסים לא ואחרים, מושגיים. לטיעונים לחזור רצו כל-כך. אנליטיים, לקונטקסט, לא חוב שום חבים לא טהורים, אשר במושגים עיסוק של פילוסופיה שהיא לפילוסופיה

שאתה או אוניברסאלי שאתה או – היתה פרטיקולארי. הטענה סממן לשום להיסטוריה, ולא לא כלשהו קונטקסט אחרת, תלוית לוגיקה שיש הזה שניהם. הרעיון להיות אפשר פרטיקולארי, אי

הלוגיקה מן אחרת, השונה לוגיקה היא הפילוסופים של שהלוגיקה הטענה מן מגדר( נוצר – )נניח שבו הקונטיננטאלית. כך הפילוסופיה צמחה האדם. מכאן של לוגיקה הטבע, נניח. זו מדעי של

לפילוסופיה מבוא לקאנט, וכן המשך אנליטית, שהיא לפילוסופיה מבוא הזה בקורס נקבל בזמן הפילוסופיה שלהם, לפיו הזה הרעיון צמח מנין נבין ה"גיבורים" שלה על כשנדבר קונטיננטאלית, כי

דברים ושאר מסוים לאובייקט לאישה, תשוקה גבר של )תשוקה תשוקה על מושתתת להיות יכולה הפילוסופי(. לעיסוק ומפריעים זרים הם אותם, כי לסלק דווקא שיש חשבו לפנים שפילוסופים כיו"ב

דעת שיקול בין עמוק קשר היה היוונית בפילוסופיה לגמרי. גם חדש רעיון לא שזה הוא שמעניין מה הזו המסורת היתר בין אחראית הללו השניים בין טובים, ראויים. לפיצול חיים של מערך לבין מושגי

פילוסופיה – ולומר קלאסית מסורת לחדש בעצם מנסה הקונטיננטאלית עליה, והמסורת שדיברנו לחיים מובילה היא אם – היווני בניסוח לאדם, או משמעות בעלת היא אם רק טעם בעלת היא

לחיים מובילה שאינה ככל פילוסופיה בעשיית טעם מצאו מרקס שלא ובטח היגל ראויים, טובים. לא אנליטית פילוסופיה בין ההבדל בדיוק הוא הפילוסופיה של הנורמטיבית להשלכה הזה טובים. היחסקונטיננטאלית. לפילוסופיה

בקאנט למצוא כבר אפשר לקונטיננטאלית אנליטית פילוסופיה בין הזה הפיצול שאת שיטענו יש השיפוט" כח "ביקורת הטהורה" )כמו התבונה ל"ביקורת מעבר נוספים חיבורים קוראים עצמו, אם

זאת. להספיק נוכל לא הזה הקורס שבמסגרת וכו'(, אלא באסתטיקה העוסקים נוספים וחיבוריםבספרו ועד שמקאנט הזה המהלך של קצרה היסטוריה כתב היינה היינריך "דת הקטן היגל,

אורבניות" על "אגדות מכנים שהיינו ומה משעשעות אנקדוטות גם באשכנז", המכיל הפילוסופיה שהקציב השעתיים שבתום לטיול, או יוצא היה בו הזמן לפי השעון את מכוונים קאנט. לדוגמא, שהיו

כך. סיפור וממשיך הגב את לו מפנה היה בפגישה, הוא להמשיך צורך היה מישהו, אם עם לפגישה לאל. קשור ביותר המשעשע רוסו. הסיפור את שקרא כיוון היומי לטיולו בזמן יצא שלא אומר נוסף

למפה, הנאמן משרתו עם יצא הוא אחד שיום מספר האל. הסיפור לקיום בהוכחות עסק לא קאנט שאין כיוון שזה השיב בוכה, והלה הוא מדוע אותו שאל הדרך. הוא אורך לכל בוכה שהוא וראה הוא – טוב כל-כך משרת שהוא שבגלל לו ואמר זאת שמע קאנט. קאנט של בשיטה לאלוהים מקום ומסביר לדת מקום נותן כן הוא הדעת, בו על שלו הספר את וכתב לביתו הלך זאת, ואז לתקן הולך ממש ניתן לא אם בעולם, גם דרכינו את לכוון כדי אלוהים של מסוים מושג חייבים כן אנו מדוע

מדבר נבואה. הוא מעין בסופו, המהווה שנכתב מה הוא היינה של בספרו מעניין שהכי להוכיחו. מה חמושים" ופליאה, מהפכות, “פיכטיאנים בעתה העולם את ולמלא לפרוץ שעתידים כוחות על

עסק אינה הזו הפילוסופית שהמהפכה הבין וכו'. היינה לכניעה נתונים יהיו ולא הבמה על שיעלו לחולל חשב לא זאת. היגל ממשיכיו, ונראה יותר זהיר היה היה. קאנט אכן בלבד, וכך לאקדמיה

לא קדם אילולא מרקס של המהפכה על לחשוב היה ניתן כן, ולא מרקס מהפכה. אבל איזושהיגרמנית. מהפכנים לקבוצת קשור היותו בשל מסוימת תקופה היגל. היינה, אגב, נרדף

בינו הקשר את בתחילה נראה מאוד, שלא מעניין מושגי מהלך אותנו יעביר נתחיל שעמו קאנט אבל ואחרים פיכטה, שילר של בתגובות נראה זה האנושיים. את וההקשרים הללו המהפכות כל לבין

לא תפקידה. זה ובהגדרת ומשמעותה לפילוסופיה ביחס הזו הטרנספורמציה את לקאנט, שיבצעו "מה כמו הקלאסיות השאלות את שואל שעדיין כפילוסוף היגל את לקרוא אפשר שאי אגב אומר

)ואחרים( קוראים שאני כפי היגל את נקרא הזה בקורס לדעת?”. אבל יכולים אנחנו "איך יש?” או גם "פוקויאניים”, המתייחסת מהלכים אחר, בעלת מטיפוס פילוסופית מסורת שכונן כמי אותו, וזה אנשים בין להפריד כדי וכך כך ונימקו וכך כך אמרו – וכו' )לדוגמא כוח, אינטרסים כמו למושגים

למשוגעים(. נורמאליים

נוספת לקריאה המלצות

)מופיע הנריך ” שלBetween Kant And Heggel" הספר הוא יותר או פחות הקורס את שמלווה הספר - “שורשי ברלין ישעיהו של ספרו הוא נוסף טוב לקריאה. ספר מומלץ שבהיילרן(, והוא ברשימה

המתמקד מאשר ואנתרופולוגים כמשוררים יותר נראה שרובנו הוגים בקבוצת הרומנטיקה", ןאשר כקבוצה אותם מתאר הקנטיאנית. ברלין התפיסה מן הנחת אי את מבטאים פילוסופים,

יודעת שאיננה מתפרץ, אהבה ספונטאניות, טבע רוצים התבונה. אנחנו עם די – שאמרה, בגדול וגרם עליהם שהשפיע שמי טוענת זו שקבוצה הוא שמעניין הטבע. מה עם גבולות, חופש, אחדות

ביטוי קאנט דווקא ה"מאובנות" הוא התפיסות מן להשתחרר להם בדברי יש לכך יפה עצמו. בתבונה ראה דורנו". הלדרלין של "משה היה קאנט שעבורם הלדרלין, שאמר הגדול המשורר

הפילוסופיה" "תולדות של האחרונים החלקים זה בעברית גם הקיים מומלץ ספר דכאני. עוד משהושאחד של כדוגמת בהוגים עוסק מהם ברגמן, ריינולד שונים, מימון, שממש ושלמה יעקובי,

בגרמנית, מילה ידע צעיר, לא בחור היה לעברית. הוא בתרגום שלו הביוגראפיה יצאה לאחרונה את שהבין היחידי שהוא קאנט אמר לקאנט. עליו והגיע לדרך יצא הוא מאוד, וכך גדול חכם ותלמיד

של בנות מיני כל עם הזמן כל אותו חיתנו גם בתורה, ולכן גדול עילוי שהיה אמר. כיוון שהוא מה התבונה "ביקורת של בהקדמה נעסוק הבא מעניין. שבוע מאוד סיפור היא שלו גבירים. הביוגראפיהובהיילרן אני המומלצים העמודים יתפרסמו הטהורה" ווד, אלן של ספרו גם ממליץ לקריאה.

כן גם ברגמן, שנקרא של הספר את גם יש כן מאוד. כמו ומעודכן בהיר "קאנט", והוא פשוט שנקראיותר. קשה קצת שהוא יובל ירמיהו של קאנט", והספר "עימנואל

המהדורה הטהורה" – של התבונה "ביקורת של ההקדמות שתי את לקרוא מבקש אני הבא לשיעורה"ביקורת". כל את נקרא לא נגיע הקורס והשנייה. במהלך הראשונה

ההקדמות

הטהורה", והיום התבונה "ביקורת של הראשונה במחצית בעיקר נדון הקרובים השיעורים במהלך יצאה הספר א' של ההקדמות. מהדורה שלו, בשתי הפרויקט את קאנט מנסח בו באופן בעיקר נדון

הוא הזה, אבל הספר על לחשוב זמן הרבה לקח . לקאנט1987ב' – ב- , ומהדורה1781ב- לאור ”,Late bloomerל" הפרדיגמטית הדוגמא שהוא , כך57 בגיל אותו פרסם מהר. הוא מאוד אותו כתב זכה . בתחילה57 לגיל הגעתם לא עוד סיכוי, כל עוד יש לכם ייאוש, גם אל – כן שאומרים, ואם כמו

לא הוא בתחילה מקום השיח. מכל למרכז נכנס שנים10 כעבור פושרות, אך די לתגובות הספר

שמדובר היתה הרווחת השנייה. ההבנה המהדורה את קאנט כתב הנראה, ולכן כהלכה, ככל הובן זה שאין להבהיר השנייה, כדי המהדורה את קאנט כתב ברקלי, ולכן של לאידיאליזם נוספת בגרסא אחת ג'ורג' ברקלי. זוהי לבין בינו להבחין האידיאליזם", כדי "סתירת הפרק את הוסיף גם כך. לכן נקרא, המתורגמת שאנו לראשונה. המהדורה חופפת השנייה, שדי המהדורה לכתיבת העילות

קושי עליהם. בנוסף, בגלל נתעכב לא חשובים, אך הבדלים יש השנייה. אמנם זו לעברית, היא ספרון בעתיד", שהוא שתהא מטאפיסיקה לכל "הקדמות את לבין בין קאנט הספר, כתב בהבנת

קיים, שהוא תדעו ניגע, אבל לא בו ה'ביקורת', וגם של המרכזיים הרעיונות את המתמצת יותר קטןשלו. לפרויקט שונים ניסוחים שלושה לקאנט שיש – ובעצם

שלו: לפרויקט סיכום בעצם שהוא במשפט קאנט פותח הראשונה למהדורה ההקדמה את בידה שאין שאלות עליה הכרותיה: מטרידות של מסוים סוג לגבי לה מיוחד גורל האנושית “התבונה

שהן עליהן, משום להשיב גם בידה אין עצמה, אך התבונה טבע בידי עליה שהוטלו לדחותן, משוםזוהי התבונה של יכולתה מכל למעלה כל את רדיקאלית, המסכמת מאוד אמירה האנושית".

ביוון, חשבו הפילוסופיה של התכוננותה דיוק, מאז ליתר ומעולם, או שמאז אומר מפעלו. קאנטאתם הסיבות לחקר להגיע יוכלו והבנתם שכלם שבזכות הפילוסופים את זוכרים הראשוניות.

שלא אומר המטאפיסיקה. קאנט של הפרויקט הראשוניות. זהו הסיבות אחר אריסטו של החיפוש הבסיסי הדבר הוא לדברים ראשוניות סיבות לחפש הוא הבסיסי שהדחף הבא: נכון לדבר לב שמנו לעצמנו מציבים שאנו הזה בזמן, הפרויקט בו אדם, אולם כבני אותנו המגדיר ביותר והמהותי ביותר

על המושתתים יצורים שאתם העובדה עם לחיות תתחילו – אומר מלא. קאנט למימוש ניתן לא – ניתן לא גם – מאידך כאשליה, מחד, אך יד כלאחר אותו לפטור ניתן שלא ניסי, כזה קונפליקט מעין

מעבר ולחרוג התבונה, לנסות של טבעה זה האלה, כי השאלות את לשאול אלא לנו לפותרו. אין בידה. הדבר יעלה לא לעולם קאנט, כי בכך, אומר להכיר עליה בזמן בו לה, אך שנתון למה

האנושיות. את מגדיר הזה הקונפליקט של זו רבים, קביעה קאנט. במובנים אחרי שמתרחשת הפילוסופיה כל על דיברנו שעבר שבוע בהיותנו להכיר מאיתנו תובע הללו. קאנט הזרמים את וכוננה רבים עליו שקוממה זו היא קאנט

הנצחי, על בנו, על תלוי שלא מה על משהו לדעת שלנו שהיכולת בכך סופיים, כלומר, להכיר קיבלו לא הוגים לנו, מאידך. הרבה להינתן יכול לא מחד, אך אותנו מגדיר – התנסות מכל החורג

לא אלוהים, אבל להיות ביקשת – לאדם אמר ידיים. קאנט הרמת מעין בו הזה, וראו המתח אתלא תהיה אם למי הסיבות את סופי באופן לדעת תוכל כזה. מעט ניסוח לנקוט שאתה,

הללו, השאלות את ולשאול להמשיך עליך – ספקן להיות שעליך אומר לא זה אקזיסטנציאלי, אבלוזהו באופן האנושי הטראגי המימד סיזיפי. עצמו את ומגדיר דבר לעצמו מציב שבאנושיות:

של גורלה הזו. זהו ההגדרה את לממש יכול איננו כי בעובדה להכיר אנוס בזמן בו באמצעותו, אך רביזיה של מסוים סוג לבצע קאנט, נאלץ הזה, אומר המתח הזה. ובגלל המתח – האנושית התבונה

הפילוסופיה. של הקלאסיות בשאלות נטפל שבו באופןזוהי הסיבות הן המהות, אלו זוהי – לומר ננסה לא הזו? מהיום הרביזיה תהיה מה הראשוניות,

בניסיון להתחיל הפרספקטיבה, ובמקום את נשנה וכו'. מהיום הטבע, האדם לגבי הנכונה התמונה וחומר רוח עצם, שיש שיש בלומר נתחיל מסוגלים. לא אנחנו למה בלבדוק אחרת. נתחיל נתחיל

כל, ואחת קודם וכו' וכו'. נבדוק מהניסיון בא שהכול או מלידה טבועות אידיאות מנוגדים, שיש והם אותנו, שמיחד חושבים שאנו כושר אותו הראשונה, את יכולתנו. נבחן, בפעם בתחום ולתמיד, מה

אורך לכל הפילוסופים לו שהציבו האתגרים לכל באמת מסוגל הוא מסוגל. האם הוא למה ונראה הזו, היכולת את לבדוק לעצמה הטהורה" מציבה התבונה שלא. “ביקורת או הפילוסופיה תולדותאשליה. יהיו – שתטען טיעונים קבלות, ואלו לספק יכולה היא טענות הגבולות. לאלו את לשרטט

נצחית? היא ולתמיד, שהנפש להוכיח, אחת ניתן פשוטה: האם שאלה זאת? ניקח למפות ניתן האם של בביצוע אותו לשמוע גבירול, או איבן חומר" של "בתי השיר את לקרוא מומלץ זה אגב, בהקשר

אחר, משהו בנו יש חלש, אך אולי הוא שלנו שהגוף אומרת הזו מוכיח. התפיסה ורע סחרוף ברי לגבי להכריע נוכל לא לעולם – יאמר המוות. קאנט לאחר נשארת אלוהים, והיא צלם נפש, שהיא

לא בה. אבל לעסוק נמשיך לא, ולנצח וכלל חשובה? כלל לא שהיא אומר זה הזו. האם השאלה תוכל לא בכך! אך להאמיןו להמשיך ניתן שלא אומר לא זה – קאנט ידגיש להכרעה. ובמיוחד נגיע

להחזיק לערער. אפשר ניתן שלא מוחלט טיעון איזה בזכות הזו בטענה מחזיק שאתה לטעון מן להוציא יש הללו, שאותן השאלות קבוצת את קאנט להוכיחה. וב'ביקורת' ימפה לא בטענה, אך

ולהוכיח. להכריע ניתן שלגביו התחום איזשהו באמצעות יתבצע לא התשובות חיפוש מציע, שאופן קאנט? קאנט זאת לעשות הולך כיצד

מוכן לא קאנט חומר. אבל רק שאנחנו סבורים מוח מדעני חיצוני. לדוג' – פיסיקה. היום קריטריון קאנט, כלשהו. בספרו, אומר מדע באמצעות התשובה את יחפש לא הזה. הוא בכשל שוב ליפול

דין מעצמה תובעת זמנית. היא בו והשופטת הנאשמת היא דין, בו בבית עצמה את מציבה התבונה בית של הזה המטאפורי הטהורה. הדימוי התבונה של דין ספרו: בית את קאנט מגדיר וחשבון, וכך

מחוצה ולא בתוכך התשובה חיפוש של האימננטי הרעיון הנאשם, זהו וגם השופט גם אתה דין, בו קריטריון או השמים מן באות עצמית, ולא הוא, בבבחינה בתוכו התשובות את מחפש לך. קאנט

מסוגלת. היא למה – עצמה את בעצמה עצמה, ותבדוק את תבחן כלשהו. התבונה חיצוני הספרים כל בחינת באמצעות יהיה לא עצמה, זה את תבחן כשהתבונה – בפירוש אומר קאנט

וכו', ומציאת האפיקוראים ספרי אריסטו, דרך של היום, מהמטאפיסיקה עד שנבחנו במטאפיסיקהקאנט שיש הלוגיים הכשלים ושיטות. ספרים של בביקורת לעסוק הולך שאיננו אומר בהם.

טענות: מיני כל טענה תבונה, ובשמו לו קראה שהיא משהו בשם הזמן כל דיברה הפילוסופיה תרצה יסוד, ואם הנחת אנושית, זו תבונה יש – יאמר וכך. קאנט שכך גורסת האנושית התבונה לקאנט יהיה זו שאלה עם – קיימת שהיא אמר מי או אנושית תבונה מהי – ספקנית שאלה לשאול

ושהיא שהיא מניח להתמודד. הוא קשה אינטרוספקציה. באמצעות עצמה את בוחנת קיימת, התחום מצב את נבדוק בואו – קאנט מטאפיסית, אומר שיטה עוד להציע אחרות, במקום במילים

דוגמטיקאי, שאתה היא הראשונה הבא: האפשרות העגום המצב את נגלה – אותו בימינו. וכנבדוק הנחות המניחה שם(. מטאפיסיקה עצמו" )שפינוזה, שם סיבת שהוא דבר כמו: “יש דברים שאומר

המושגים כל של משתנה ובלתי נצחי מערך שאומרת: “יש מטאפיסיקה להצדיק. או יכולת לה שאין באותם חלק שלוקחים דברים באמצעות לנו מתגלה עליהם, והוא לחשוב יכולים )אידיאות( שאנו

כי – לומר כאלה? אפשר אידיאות קימות כי לטענה ההצדקה שם(. מה מושגים" וכו' )אפלטון, שם לומר ההצדקה מה פרטיים, אבל דברים להבין כדי כלליים מושגים של למערכת זקוקים אדם בני

הללו שהדברים לחשוב יכול שאינך היא אחר? התשובה עולם קיום, באיזשהו של מעמד להם שיש ונצחיים קבועים יסודות למעשה שאין גמור, האומר ספקן שאתה היא השניה קיימים. האפשרות לא

מזמן. המטאפיסיקה כבר ספקנים שאמרו הדברים", כפי כל מידת הוא האנושי. “האדם לידע יותר זאת לעשות היטיב שכמובן ממש. ומי בה אין לפרק, ולכן יכול ספקן ריק, שכל כמשהו מוצגת

הרגל, אנו אחד. ה"אני" – הוא אחד המטאפיסיקה מושגי כל את יום, שפירק דייויד היה מכל שיש מה לשרוד. אבל כדי לו זקוקים אנו – דארוויניסטית בצורה לומר הזה. אפשר למושג זקוקים

שקושר נפרד מעמד בעל משהו באמת יחד, כשאין קושרים שאנו תחושות של רצף זה למעשה לנואותם. שוב יחזור לא הספקנים. קאנט מן והן הדוגמאטיקאים מן הן המטאפיסיקה את להציל רוצה קאנט

דבר, אני שום להוכיח אפשר בנוסח: “אי טענות על לא שנכון", וכן מה בנוסח: “זה טענות על בו המשפט היא ביקורתי, שמסקנתו פרויקט באמצעות רק תתאפשר המטאפיסיקה ספקן". הצלת

יסתיים. זה לא ומתמשך, שלעולם אינסופי פרויקט הוא המטאפיסי הפרויקט כי פתחתנו: הקביעה נפסק. ובלתי מתמיד קאנט. תהליך שמציע הביקורתי התהליך זהו יאהבו. אבל הרבה שלא פיתרון

של לסוג עוברים אנו חד-משמעיות אולטימטיביות ידיעות לדעת שמהניסיון אינסופי, כמעט. כך לאנושיים, להפוך תשובה, ובכך לא נמצא שלא יודעים שאנו דבר על לנו: לשאול פעילות, המהותית

אדם טראגית, של אקזיסטנציאלית תמונה מצייר אקזיסטנציאלי. קאנט בהיבט שוב לנקוט אם משהו לכונן כמובן הוא הזו לבעיה הקלאסי יכול. הפיתרון שהוא למה מעבר משהו רוצה שתמיד מסדרון רק הוא זה בהמשך, שעולם יותר טוב עולם לי מצפה כי לי יבטיח אלוהים, אשר שנקרא

שתבוא המסורת מן גדול לבד. חלק אתכם זה, אשאיר את שאפרק ברגע – אומר וכו'. וקאנטהזו. שבבדידות הנוראי הקושי עם תתמודד אכן קאנט בעקבות

לבחור טענות של קבוצות שתי לך הבא: יש הפרגמטי באופן קאנט של המפעל את להציג אפשר בוודאות תצא הדין בבית בהן תשתמש היטב, שאם מבוססות טענות של קבוצה היא מהן. האחת

מכילה היא בהרבה, אבל אחרת, רחבה קבוצה שני, יש מוגבלת. מצד היא זו קבוצה זכאי. אבל את בספרו לשרטט מתכוון לבחור. קאנט מוזמן לחלוטין, ואתה להצדיק תוכל לא שלעולם טענות

שהם עליהם נאמר שלא דברים – השני היטב, ומצידו מבוססים דברים יהיו האחד הגבול, שמצידו אפשר שאי דברים כן לקאנט(, אבל בתגובה יותר מאוחרים פילוסופים שיאמרו )כפי פשר חסרי

פשר? קאנט חסרי הם הגבול של השני מצידו שהדברים לטעון רוצה לא קאנט להצדיק. למה יכול לא אני – אומר לאמונה". קאנט מקום לפנות כדי הידיעה את לבטל חייב אומר: “נמצאתי

בכך, להאמין יכול זאת, אני לקבוע יכול כעת, משאינני הנפש, אבל הישארות לגבי קביעה לקבועאחרת. מוסרית פעילות יותר, שיכתיב גבוה ערך יש בכך שבלהאמין סבר בכך. וקאנט מאמין ואני

וספקנות. דוגמאטיות – האופציות משתי לאחת שוב תיפול שלא מטאפיסיקה ליצור רוצה קאנט משולש לי שתראה כיסא. או רואה עצם. אני לי עצם. תראה ראיתי לא מעולם – אומר הספקן

אמת בזו נכון, יש – יאמר בעולם. קאנט פרטיים דברים רק רואה אידיאלי, כללי, אוניברסאלי. אני לנסח צריך לכלליות? לא. אני מובן שאין אומר זה האם פרטיים. אך דברים רק רואים מסויימת. אנו

אומרת: כזה רצויה. היא לא גם השניה, הדוגמאטית מובן. והאופציה לה שיהיה כך אחרת אותהומה מבוסס מה להראות רוצה וקדש. קאנט ראה האנושית, הכמיהה של מושאה הוא היטב,

או דוגמאטית או תהיה כזו הכרעה לגביו, כי תכריע ולא אליו תגיע לא אליו, אך תשאף שתמידספקנית.

הזו. המעמסה מן נפטר מהכרעה, אני נמנע טעות. אני היה להכריע הניסיון – אומר בעצם קאנט הספר של הראשון מתמדת. חלקו לפעילות בשאלה העיסוק את והופך ההכרעה מן נפטר אני

יעסוק הספר של השני האנושי. החלק השכל מהו – להצדיק. בשאלות שאפשר בדברים יעסוק האל העולם, קיום הנפש, נצחיות הישארות שאלת להכריע, כמו ניתן לא שבהם ובדברים בתבונה לדעת, ושניתן ניתן כן שאותם דברים חיובי, ויאמר יהיה הוא הפרויקט של הראשון שבחציו וכו'. כך

עושה הזו הבחינה לדעת. את ניתן שלא בדברים הנגטיבי, ויעסוק יהיה השני היטב. החצי לבסס המאפשרים מושגים או כללים של מערכת הוא שלה. השכל מסוים מרכיב הוא התבונה, שהשכל

מילים בשתי הרבה, אבל זה על הזה? נדבר המושג את מכיר אני כדור. כיצד מה. למשל דבר להכיר במגע בבואי חש שאני מה חושני, של הצורה, ומצד צורני, של מצד מורכב שהוא לומר אפשר –

השכלית. הפעילות האוביקט. זוהי של הבנה לנו הצורני, המאפשר הצד את לחלץ ינסה עמו. השכל לכדי ומיתרגם שלי ברשתית נתפס כשמשהו מתרחש קוגניטיבית". מה "פעילות היום שקוראים מה

לנו נתן אלוהים נצחי, האם לא או נצחי הוא הזה השכל האם – כמו בשאלות כדור. התבונה, תעסוקשואל. אינסטרומנטאלי, לא השכל, שהוא, כמשהו לגבי שאלות שואלת וכו'. התבונה לא או אותו זאת, לעשות כיצד – בשאלה אחרת פרוגרמה ליצור מנסה התבונה. קאנט את כעת בוחנים אנו

ההכרה כושר את בוחן קביעות. קאנט לקביעת חיפוש, ולא של לפעילות הפיכתה על-ידי וזאת שני בתוכנו קיימים לפיו הזה ביניהם. הרעיון מפריד אחר, וקאנט משהו זה – שלנו הרצון שלנו. כושר

שאלות שואל לעשות, והשני עלי הרצון, מה ורע, כושר טוב של שאלות בוחן אדם" – האחד "בני רבה. ביקורת שיספוג הקנטיאני לדואליזם הבסיס אינטלקטואלי. זהו כושר והכרה, זהו ידע לגבי

חירות של עולם – בנו שקיים טוען שקאנט הזה הפיצול את יבקר היגל, אשר על כשנדבר זאת נראההכרח. של ועולם להסביר קאנט ינסה השנייה, שם למהדורה בהקדמה בעיקר שמצוי למה לעבור רוצה אני כעת משנה שלו ההצעה מטאפיסיות, ולמה עקרוני, בשאלות פעם, באופן אף להכריע אפשר אי למהזהו כיוון ומציעה הזה המצב את בשבוע הקופרניקאית". דיברנו "המהפכה של הרעיון אפשרי.

ויש שיש כך על שעבר מהאובייקט שזורם בכיוון הוא ביניהם אובייקט, והיחס סובייקט, תודעה, נקבע, באופן שאני היא המסורתית הסובייקט. הטענה את להפעיל שיכול בחוץ משהו לסובייקט. יש

את לדעת יכולה שהיא לומר ומתמיד מאז היתה המטאפיסיקה הזה. שאיפת האובייקט מוחלט, ע"י

מותנה כבר אני עלי משפיע שהוא ברגע עלי, כי ומשפיע אותי מפעיל שהוא לפני ההוא, עוד הדבר קאנט, עלי. וזה, אומר משפיע שהוא לפני עוד אובייקט להכיר ניסתה תמיד ידו. המטאפיסיקה על

ייתכן לא – ידו, ולפיכך על נקבע שאני אומר זה – משהו מכיר אני סתירה. אם אפשרית. זו בלתי "מאחור". זה בדבר לזה, ולהסתכל מעבר לקפוץ יכול לא על-ידו. אני להיקבע בלי אותו מכיר שאני

שערו. בציצת עצמו את משך – מינכהאוזן הברון שעשה אפשרי, כפי בלתי שהוא משהו לעשות על מסתכל אותי. כשאני קובע הוא האוביקט, ולא את קובע הכיוון: אני שינוי על מכריז קאנט

המהפכה הוא הזה אותו. ההיפוך לדעתת יכול אני שם. ואז ששמתי מה מוצא? את אני מה האוביקטאנו – מסוים מה דבר ע"י מותנים מלהיות – הפרספקטיבה את משנים הקופרניקאית.

אותו. שמתנים אלו אנו בה לפרספקטיבה עם בדיאלוג ההיזכרות. כמו ממנו. תורת באים שהדברים מניח אפלטוני. הוא הוא שמישהו נניח

מסוים, מהלך בונה הוא לדעת. מזה אמור היה לא שהוא אמת ממנו מחלץ שסוקראטס הנער אותן משחזר אני אותן, וכעת שנולדתי, שכחתי לפני הללו האידיאות את היכרתי לפיו מיתולוגי סיפור

מהימן? שחזור אכן הוא זה ששחזור לידי יתקע מי הפילוסופית. אבל או המדעית הפעילות באמצעות שעבר האידיאות? בשבוע את בחזרה מוצא אכן שאני אדע לפיו קריטריון יש הקריטריון? האם מהו

הבקבוק של ייצוג שהוא טוען שאני בקבוק של ייצוג בראש לי הייצוג. יש של הרעיון על דיברנו מן להיחלץ נוכל לא נעשה, לעולם שלא מה – אומר קריטריון? קאנט איזה מה? לפי שבחוץ. לפי

שלפני בגלל לא הדברים, היא את יודעים שאנו הבא: העובדה הדבר את מציע המלכוד. קאנט פעיל, שמכונן יצור אנו כי הדברים את יודעים כאלו. אנו דברים או האידיאות את ראינו שנולדנו חיצוני, וכשהוא עולם לתוך שלו המושגים את מתרגם שהוא זה ע"י יודע שהוא מה את למעשה דוגמא. יש באמצעות זאת עצמו. נדגים את מכיר בעצם הוא – הזה החיצוני העולם לתוך מסתכל למקור. זהה שלו ההעתק אם לבדוק ומנסה שלו העתק רואה הזה. אני מסוים: הבקבוק אובייקט

של שלאמיתו מספיק, כיוון משכנעים להיות יוכלו לא לעולם הם מבחנים, אך מיני כל לבצע יכול אני עקרוני, לא זה, באופן מהו, ואת לדעת כדי קיים היותו מעובדת לחרוג זה לעשות שננסה מה דבר

מתחילה בו רגע אותו את למצוא ניסתה היא – ההכרה תורת כל סבלה ממנה המחלה נצליח. זו אדע כיצד שלי. אבל ההתנסות בשדה שהוא לפני בקבוק לדעת רוצה ידיעה. אני שיש הידיעה, לפני

ממנו. מושפע כבר אני – שלי ההתנסות בשדה שהוא שלי? וברגע ההתנסות בשדה שהוא לפני אותו מושפע אני הטבע. לא את קובע אני אותי, אלא קובע הטבע לא – הסדר את קאנט הופך לכן

להפך. אלא – מהדבר כפי העולם של ידיעה על מוותרים השיעור: אנו את פתחנו כבד, ובכך הוא הזה המהפך של המחיר

וכך שהוא כפי העולם של ידיעה על מתפשרים שהוא. אנו העולם את מקבלים אנו בדמותנו. מה של בדרגה יורד אחרות, אני בנו. במלים תלוי שלא אוביקטיבי עולם – חיפשו שהמטאפיסיקאים

התופעות, עולם את רק מכירים היטב. אנו מבוסס מכיר שאני מה עכשיו אבל לדעת, אני יכול שאני באופן הסיבות את לדעת נוכל לא לעצמם. לעולם כשהם הדברים עולם את להכיר יכולים ואינני

שאנו ממה נסוגים בעולם. אנו דברים להכיר לנו המאפשרת הקונסטרוקציה את רק מוחלט, אלא

כמובן נצטרך הבאים השבועות הפרספקטיבה, שבמהלך שינוי של הפרוגרמה לדעת. זוהי יכוליםשלב. אחרי שלב אותה ולבנות אותה להוכיח

יום יום? שהאמפיריציסטים אומר מה האמפיריציסטית. ברקלי שבעמדה הכשל את גילה צדקו. את איבדנו תופעות. בכך רק זה שקיים מה שכל כשטען האמפיריציסטי הכשל את להראות המשיך

את מציל עצם". קאנט יש כמו: “כן, אבל משהו ולומר אותו לנפנף מתכוון לא הטבע. קאנט מדעיהסוביקט. של ערכו העלאת באמצעות האוביקט וזמן, חלל על וכו'. נדבר אותה מגדיר תופעה, מה בדיוק מהי לראות נצטרך הקרובים בשבועות להוכיח שצריך הקופרניקאית. המש"ל, מה התזה את הצגנו וכו'. היום ואנליטיים סינתטיים משפטים

אידיאליזם נקראת קאנט של הבאים. הגישה השיעורים של המהלך בסוף רק להאמר יוכל – כך על נעמוד סובייקטיבי, ועוד אידיאליזם הברקליאנית, המכונה לגישה טרנסצנדנטאלי, בניגוד

מחדש ניסוח פשוט שזה הראשונה, חשבו המהדורה צאת בתחילה, עם הבאים. באמת בשיעוריםהברקליאנית. העמדה של החדש", "המדע שנקרא קאתולי, ספר ויקו, נוצרי ג'ימבטיסטה בשם אחד איטלקי כתב1710ב- הזמן של הראשונים ימיו פני על הזה, הנפרש העמוק הלילה חשכת מתוך כך: “אולם כתב ובו

ספק בה להטיל שאין אמת של דועך, אורה שאיננו נצחי אור נגלה מאיתנו כל-כך הרחוקים העתיק לגלות חייבים ובעצם יכולים אנו אדם, לכן ידי מעשה בוודאי הוא הזה החברתי אופן. העולם בשום

ישתומם וודאי בכך שיערער מי עצמה. כל האנושית התודעה של השונים באופניה עקרונותיו את אך הטבעי, השמורה העולם ידיעת את להשיג והשתדלו עמלו הפילוסופים שכל העובדה לנוכח

ניתן אדם, ולכן בידי שנעשה החברתי האומות, העולם בעולם העיון את הטבע, וזנחו בורא לאלוהים הוא ויקו. מה נוסח קופרניקאית מהפכה של ניסוח למעשה ידיעתו". זהו את להשיג לאדם היה

ביכולתו הוא דבר לאמיתו זה דבר הטבע, אך עולם את להכיר שיוכלו חשבו אומר? שהפילוסופים החטא על עונש בכך ראה שעשינו. ויקו מה את רק זה לדעת יכולים שאנו בלבד, ומה האל של

לא הנראה ככל סופיים. קאנט כלים באמצעות העולם את להבין וניסיון תמידי חיפוש – הקדמון גם הספר קאנט של אותו. בתקופתו קרא לא אחד ואף ויקו של מזלו שאיתרע ויקו, כיוון את קרא

את גרמנית. גם או ללאטינית מתורגם שאיננו דבר שום קרא לא כנראה לגרמנית, וקאנט תורגם לא מראה זה הפילוסופיה. אבל של ההיסטוריה על בספר תקציר קרא במקור, אלא קרא לא הוא יום

ריאקציוני פן איזשהו היה זה ויקו, שם אצל אחרת, כמו מוטיבציה מתוך גם עלה הקנטיאני שהרעיון יותר נוכל לא – שאומרת דומה בעמדה מחזיק אלוהים. קאנט להיות יכולים שהם שחשבו אנשים של

ובלתי מתמדת חידה באמצעות המוגדרים יצורים אנו הזה, כי הרעיון על מוותרים אלוהים. אנו להיותפתורה.

המבוא

סינתטי-אפריורי

נעבור ההקדמות. היום בשתי שלו הפרוגרמה את קאנט מנסח בו האופן על דיברנו שעברה בפעם – בגדול טראנסצינדנטאלית", שזה "אסתטיקה המכונה הראשון החלק ועל המבוא על לדבר

קרקע כאן בונה שקאנט כיוון הללו העניינים את להבין ובזמן. קשה בחלל קאנט של הייחודי הטיפולחדשה.

לומר וחבריהם, נוכל דיקרט, לייבניץ של – המודרנית הפילוסופיה של היומרה את לאפיין ננסה אם כדי מוקדמת הנחה לשום זקוקות שלא זהות. טענות של מבנים או טענות של לכיוון היתה שהחתירה

טענות של לסוג הטענות כל את לצמצם – הפילוסופיה הרטוב" של "החלום אותן. זה לקבוע ביותר: החזקה היא פשוטה, אך מאוד היא זהות מאוד. טענת עד חזקות אך וטריביאליות פשוטות

A=Aשאני ברגע דומה. אבל במעמד הזה, לטענות הסוג מן לטענות להגיע שואפת . הפילוסופיה כזה לא כבר סיבה" – זה יש דבר יותר: “לכל מורכבת קצת טענה ולומר קדימה צעד לעשות מתחיל

להראות רצתה . הפילוסופיהA=Bמסוג: רגילה פרדיקטיבית טענה , אלאA=A לא כבר פשוט, והיא של פרדיקטיביות כטענות נראות שהן , למרותA=A של הסוג מן קיים" הן "אלוהים כמו שטענות

A=Bאצל נמצאת הזה הרדוקטבילי התהליך את לעשות לניסיון המובהקת , לכאורה. הדוגמא לערעור ניתנת והבלתי הפשוטה המוצא טענת בסיס על הפילוסופיה כל את לבנות לייבניץ, שרצה

הן אלו פרמנידס. טענות היה כזו טענה על פילוסופיה לבסס שניסה הקדום . הפילוסוףA=Aש: זאת מבין . אניA=Aש: לדעת כדי ניסיון לשום זקוק שאינני כיוון – ואנליטיות. אפריוריות אפריוריות

כל את להפוך ניתן הזו. האם הטענה את לדעת בשביל לניסיון זקוק וישיר. אינני אמצעי בלתי באופן שלא הטהורה" הוא התבונה "ביקורת של מהרעיון ואנליטיות? חלק אפריוריות לטענות הפילוסופיה

ל: שלה במבנה לגמרי, הדומה אנליטית לשאול. פילוסופיה הפילוסופיה צריכה להן הטענות סוג זהA=Aאפשרית. לא – לחלוטין , ואפריורית

הטענות שכל – , ולפיכךA=B של הסוג מן הן הטענות שכל הסבורה הגישה היא ההפוכה הגישהוהן מן בהכרח נלמדות סינתטי – מיוחד מסוג טענות לנו מציע אנליטיות. קאנט אינן הניסיון,

משהו, ולא תאמרנה שגם טענות – זאת אף אפריוריות, ועל טענות להיות אמורות אפריורי. אלו לגמרי, אנליטי יהיה לא המטאפיסיקה של שהמעמד מציע ריקות. קאנט אנליטיות טענות תהיינה

טבלה: באמצעות זאת להסביר אפריורי, וננסה יהיה עדיין – זאת סינתטי, ובכל מרכיב גם יכיל אלא

קודם ניסיון בעקבות)אפריורי( קודם ניסיון שום ללאההכרה אופן)אפוסטריורי(

סינתטיאנליטימשפטים של אפיון

להביא: “רווק שאוהבים אנליטית. דוגמא טענה זוהי – הכרחי באופןA בנושא כלולB הנשוא אם פעולה שום לעשות צריך נשוי". אינני לא "היות של המאפיין "רווק" כלול נשוי". במושג לא גבר הוא עצמו, בנושא מוכל כבר אנליטית. הנשוא טענה נכונה. זוהי היא זו שטענה להיווכח כדי בדיקה של

הוא "אדום כמו טענה לגבי במאום. כנ"ל השומע של או שלי הידע את הרחבתי לא אותה ובהשמיעי באופן כלול שלא משהו תל-אביב" אמרתי הפועל תשוקה/את מבטא אומר: “אדום אם צבע". אבל

טענה לא. זוהי או נכונה היא אם לבדוק שעלי תוספת זו "אדום", אלא במושג והכרחי אינהרנטי להתקיים טענות, שיכול של תכונות הן הנושא. אלו של במובנו כלול לא הנשוא בה טענה – סינתטית

זהו אנשים כלל קיימים לא אם גם היאA=A לנשוא. הטענה נושא בין יחס בעולם. הדוגמא שנראות טענות גם שיש זה פה אומרים שאנו ההכלה. מה לטענת ביותר הטובה הפרדיגמטית

כאלו. באמת לא הן , אךA של הרחבה בהן יש כאילו לכאורההללו. לטענות הגעתי שבו לאופן "אפריורי" ל"אפוסטריורי" קשורה בין ההבחנה

כלליות אנליטיות-אפריורית. טענות במשפטים להתנסח הפילוסופיה קאנט, שאפה הזמן, אומר רוב בהן משתמשים שאנו יומיומיות טענות הן סינתטי-אפריורי בניסיון. טענות כלולות שלא והכרחיות

מיוחד. הסוג מעניין לא הקודם, והוא הסוג של הניגוד בסרט" וכו'. זהו הייתי "אתמול לרוב, כמו טענות כמו ודלא – משהו לי סינתטי-אפריורי, שאומרות טענות דקאנט, הוא ביותר, אליבא המעניין

תלויות לא ידוע" – ובנוסף, הן שכבר למה מעבר דבר אומרות שאינן "ריקות" כיוון שהן אנליטיותזוהי והאם טענות תיתכנה האם להראות – הפילוסופיה מטרת בניסיון. אפשר סינתטי-אפריורי,

כל כך לבנות תהיינה התבונה ב"ביקורת קאנט שינסח הטענות מטאפיסיקה. הטהורה" סינתטי-אפריורי.

כעת הקופרניקאית', המגולם 'המהפכה רעיון ושל הביקורת רעיון של הראשון הביטוי כבר זהו האוביקט כיצד לראות נרצה אם סתום למבוי שניקלע שעבר בשיעור אמרנו פורמאלית. הרי בצורה שאינני לי, משהו שנתון משהו שיש לי אומר הסינתטי אותנו. המרכיב מתנה שהוא לפני אותנו מתנה

המשמעות שאת הקופרניקאית' אומר ה'מהפכה של מלא. ההיפוך באופן לקבוע יכול יודע, שאינני אותו את מכיר אני שבאמצעותו משהו איזה לדעת, באמצעות או לקבוע יכול אני הזה הדבר של

זהו מכיר בי, אני תלוי שאיננו נתון מכיר, אותו שאני נתון אותו את – האפריורי המרכיב דבר. בהם הללו המושגים את עליו. כשנראה מלביש שאני מושגית בתוכי, מערכת שיש משהו באמצעות

ולא סינתטי-אפריורי הינם אלה מושגים מדוע – נשאל וכו', מיד סיבתיות, עצם, זמן – קאנט מטפל את מפעיל אני לי, ועליו נתון הסינתטי הקופרניקאית' – המרכיב ל'מהפכה נחזור – אנליטי-אפריורי

ולטענות הקלאסית לפילוסופיה לחזור יכולים אנחנו אחרת ניסיוני, כי נתון הסיבתיות, והוא מושג ה'מהפכה לרעיון מתקשר הוא כיצד לראות לנסות כדאי בספר שנקרא פרק אנליטי-אפריורי. בכל

כזו. פילוסופים חיה אין – ולומר הקנטיאני הפרויקט את לבקר מאוד קל הקופרניקאית'. יוער, כי משפטי של כזו קבוצה שאין כזה, ואמרו מהלך עשו ואחרים קוואין כמו העשרים במאה אנליטים

של בקיומה אותנו לשכנע הצליח קאנט האם – הזו, ולשאלה לביקורת ניכנס לא סינתטי-אפיורי, אךסינתטי-אפריורי. מסוג המשפטים קבוצת שטענות סברו היום שעד הוא הזו. הרווח החלוקה מן צדדי רווח עוד הרוויח שהוא אמר קאנט

שהיא ברור – הלוגיקה טענות שלא. לגבי טוען אנליטי-אפריורי, ואני הן והגיאומטריה המתמטיקה שלא, טוען קאנט כאלה. אך הן המתמטיקה טענות שגם סברנו היום ואפריורית. עד אנליטית תהיה

– אחרות הפיסיקה. במילים טענות סינתטי-אפריורי, וכן הן והגיאומטריה המתמטיקה טענות ושגםידע. של הרחבה לנו המדע, המספקות טענות כל

”. אםA=A“ הטענה מן מהותית ” שונה12=7+5" שהטענה אומר במתמטיקה. קאנט נתמקד שהם לומר צריכים "+” - נהיה ” והאופרטור5”, “7" בה הראשונה, שיש הטענה מרכיבי את ניקח ש"רווק" מכיל אופן ” באותו5” ו"7" המושגים את בתוכו מכיל ” לא12”. “12" במושג כלולים אינם

משהו. הטענה איתם , ועושים5 , לוקחים7 נוספת. לוקחים פעולה איזו פה נשוי". יש "לא את בתוכו בשלושת קיים שלא משהו בו יש ", עדיין7+5ל" זהה שהוא , שלמרות12 של המשמעת עניין על היא

זהות. בטענות שמדובר לכאורה לנו טריביאלי. נראה לא " ו"+". זה5", "7" – הללו המרכיבים המאה של רבים אנליטיים פילוסופים להתמודד ניסו שלמה, שעמה מסורת קאנט התחיל פה אבל

של אנליטיים, ורדוקציה משפטים לכדי המתמטיקה משפטי בכל רדוקציה לבצע ניסו העשרים. הםאני המתמטיקה כל של היסטוריונים בקרב הרווחת ההשערה אבל מתמטיקאי לא ללוגיקה.

של האנליזה לומר, שאולי אפשר זאת דבר. עם של נכשל, בסופו הזה שהניסיון היא המתמטיקהשמדובר ובכל איננה בסינתטי-אפריורי קאנט, מדובר נכונה, אחר. קצת מסוג בטענות זאת,

סתירה. היא אנליטית טענה של שלילתה שרק בטענתה מתחילה אליה נכנס שקאנט התסבוכת מנסה מקום, קאנט בעיה. מכל לוגית? זו סתירה איננה דלעיל המתמטית הטענה של השלילה האם

אף על – העולם על שלנו המטאפיסי שהידע לטעון לו שתאפשר משפטים קבוצת אותה את למצוא אוכל לא הוא קיים, שאלמלא נתון הזו, באיזשהו במשהו. וההתניה מותנה אפריורי, הוא שהוא

גורעת פעילות שום לעשות להיות יכולה שהפילוסופיה לטעון שלנו מהיכולת מושגית, הניסיון, כפי מן כולה לא בניסיון, אבל מתחילה שלנו ההכרה כל – אחרות אנליטי-אפריורי. במילים

שאני הניסיון, זה מן מתחיל שהכול זה מסוים, אבל ניסיון לי אין אם הכרה לי קאנט. אין שאומר לניסיון. ובאופן שקודם מרכיב עצמו. יש בו וסופו תחילתו הזה הניסיון שכל אומר במשהו, לא מותנה

שארית. וללא מלא באופן הידע כל את לדעת נוכל בו במצב להיות נוכל לא פעם פשוט: אף יותר על ידע לי שמוסיפות טוענות ריקות, אלא אינן מטאפיסיות הטענה, שטענות באה זו טענה ועם

העולם. מביאה ששליתן – לסתור, או אפשר שאי טענות הן אנליטיות שטענות הרעיון את קודם הזכרנו

נכונה. הטענה – לסתירה תוביל טענה של שלילה שאם הטענה על התבססה לסתירה. הפילוסופיה מורכבת שמהן הטענות הן שאלו הטענה – הדוגמטיקנית הפילוסופית האשליה היתה וזוהי

אנליטי-אפריורי אלו ה"ברירות קריטריון זה דיקרט של במונחים הפילוסופיה. הן והמובחנות". מוריד אני – אומר אותן. קאנט רואה שאתה לאחר אחרת לטעון יכול עליך, שאינך שכפויות טענות

אחרת לרמה יום, אבל של הספקנית לרמה עד שלי. לא הפילוסופיה של הטענות של התוקף את סינתטיות. הן וכללי, אך אפריורי תוקף להן החדשה, שיש שבקבוצה הטענות תוקף תוקף. זהו של האנליטי-אפריורי, המעמד מן נסוג הדוגמטיקאי. קאנט ריקות, כטענות אנליטיות טענות לא אלו

סינתטית, היא האנושית לוגיקה. ההכרה להיות יותר תוכל לא אפשרי. המטאפיסיקה איננו כי שהביןטהור. מרכיב בה שאין אומר לא זה – זאת ולמרות

צריך אפריורית. אולי הן המתמטיקה טענות כי לעובדה רלבנטי איננו הלמידה תהליך כי להעיר יש תלויה שאיננה אפריורית, כיוון טענה זו , אבל12=7+5 הטענה את תפוחים באמצעות ילד ללמד

ניסיון. בשום תלות בהכרח, ללא נכונה בניסיון, והיא

טראנסצינדנטאלית אסתטיקה

והזמן החלל

פאסיבי, והשכל, )החושי( שהוא "גזעים": החושני משני מורכבת שלנו ההכרה שכל אומר קאנטשני שהוא הם קווים כמו הם הללו ההכרה עקרונות ספונטאני. )זרים( הטרוגניים מקבילים.

חשבנו, שהחושניות הזמן כזה: כל הוא הטראנסצינדנטאלית באסתטיקה המרכזי לחלוטין. הרעיון לי. ניתנים מסוים. דברים מה דבר על-ידי מופעל להיות ומחכה עומד לחלוטין. אני פאסיבית היא

סתם לא הדברים. זה על-ידי מופעל אני שבו מסוים אופן מדע. יש יש הזו לחושניות גם – קאנט אומר הוא הטראנסצינדנטאלית. הרעיון האסתטיקה – משלה מדע יש עכשיו". לחושניות משהו חש ש"אני מסוימת, במקום בפוזיציה מוצבים להיות צריכים מבחוץ, אנו דבר-מה על-ידי מופעלים להיות שכדי

)והזמן( בו כרגע, המקום עומד אני בו האופן היא "הסתכלות". הסתכלות קאנט קורא מסוים. לכך משהו כבר מה, הוא דבר על-ידי מופעל להיות יכול אני שבו ביותר הבסיסי כעת. האופן ניצב אני

מהם לבדוק רוצה קאנט. הוא לנתח רוצה הזה התיאור מתיאור. ואת חף איננו לתיאור. הוא שניתןלהתנסות(. מסוים. רק מושג על לחשוב )בלי לא-מושגית להתנסות התנאים וזמן שחלל לחשוב נהגו חלל-זמני. בדר"כ באופן מתנסים תמיד שאנו היא קאנט של הטענה אומר מושגי. קאנט בירור איזשהו באמצעות אותם לדעת מושגיים, שניתן בשכל, שהם נמצאים

האמפיריציסטים. האמפיריציסטים ניצבו מולה גדולה בעיה פתר הוא מושגים. בכך אינם וזמן שחלל פרדוקס פה אחריה. יש שלי, או הראשונה ההתנסות עם מגיע החלל מושג האם – עצמם את שאלו

מסוימת, ע"י זמן בנקודת מופעל כלום, ושאני בי ראסה, שאין טאבולה שאני טוען מסוים, כשאניההתנסות צורה והזמן. החלל של ההמשגה את בזמן בו מולידה כביכול הראשונה מסוימת.

גם מקבל חלק, הוא לוח של הראשונה בהתנסות זאת. כיצד להסביר הצליחו לא האמפיריציסטים במושגים, אלא מדובר שלא מראה שהוא בכך הפרדוקס את פותר והזמן. קאנט החלל מושגי את

כשאנו בצורות מסוימת מרחבית בנקודה עומדים אנו בעולם להתנסות מתחילים הסתכלות. כבר הזו מבחוץ. העמידה משהו של קבלה לנו המאפשרת היא זו מסוימת, ועמידה זמן ובנקודת

מסגרת איזושהי מחייב ההתנסות וזמן. תהליך חלל באמצעות תתבצע שההתנסות "מפורמטת" לכך קאנט, והזמן. זהו, לפי החלל היא ביותר האלמנטארית הזו, והמסגרת ההתנסות תוכל שבתוכה

מוצא מנקודת מתחילה מושגים. ההתנסות הסתכלות, ולא צורות הן שבחושניות, ואלו הטהור הצדההתנסות. את המאפשרת מסוימת בסיסית מסוימת, ממסגרת

יזהר "מקדמות" מתאר בספרו – הנוף מתואר לנוח. בתחילה ומתיישבים שמטיילים ובן אב ס.

הופך הכול לחלוטין, בה שונה הסתכלות צורת מתוארת מכן וכו', ולאחר ספר, בניינים שיחים, בית בא, אבל הוא מאיפה ברור רגע, שלא איזשהו מתאר הזו. יזהר השירה מן חלק שירה, והם להיות יכולת זאת, בלי מקבל אתה – מגיע מסוים. וכשזה במקום נמצא אתה ממנו, כאשר מתמלא אתה ממש זה אותך. לדעתי ממלא הזה הבחנות. והרגע הזה ברגע לבצע יכולת משהו, בלי כך על לומר במקום ממוקם אתה – זאת לגמרי, ובכל פאסיבי קאנט. אתה של ההסתכלות צורת לרעיון דומה

והזמן. אלו החלל הוא הדברים. וה"מקום" הזה לתוכך זורמים שבו מסוים אופן מסוים, שמאפשר שבאמצעותו לנו שנתון הראשון הדברים. הרגע בך נקלטים שבו האופן את שמאפשרים הדברים הם הם והזמן והזמן. החלל החלל באמצעות משהו לקלוט שלנו היכולת הוא העולם את קולטים אנו

והזמן שהחלל לטעון לקאנט חשוב החושני. ולכן את המאפשרת ההסתכלות הראשוני, צורת התנאי הן וכו'. אלו הבחנה של מסוימת בפעילות כרוכים היו הם מושגים היו הם אם מושגים, כי אינם

ההתנסות. את לנו שמאפשרות הצורות את רואה וזמן. קאנט חלל של קיומם בדבר דוגמאטית הנחה מניח שקאנט לא להבהיר. זה צריך

חף הינו שהקולט להניח אפשר משהו, אי לקלוט בכלל שנוכל שכדי טוען אחרת. הוא הדבריםהקולט והוא ניתן מתיאור. ההנחה חלל של הזו המסגרת באמצעות מתואר לתיאור, וזמן.

לגבי דבר שום להניח שבחוץ, בלי מה ע"י נפעל ואני בחוץ משהו ויש אותי יש – היתה הקלאסית מסביר, לראשונה. קאנט מתנסה שהוא בזמן בו ההתנסות כלי את מקבל המתנסה. המתנסה

וזמן. בחלל הכול ממקם אני שבו האופן אופן, וזהו באיזשהו מוצב להיות עלי הזו ההיפעלות שבשביל את נתון, וממקם ברגע מתנסה הזו: המתנסה המינימאלית למערכת משהו עוד פה להוסיף צריך

– הפיסיולוגית במערכת די לחוש שכדי חשבו זה חלל. לפני של מקומי, בהקשר בהקשר ההתנסות להיות חייב מבחוץ, אתה משהו של הקבלה בעצם – מוסיף העין, לדוגמא. קאנט של ברשתית

חלל של מולדות באידיאות מדובר וזמן. האם חלל של מסוימת, בצורה בצורה להיפעלות מסוגל מן לחמוק ינסה מפורש? קאנט למשהו מובלע ממשהו אותן ל"טריגר" שיהפוך זקוקות וזמן, שרק

את מבררים אנו – לומר תהיה האחרת הזה. האפשרות לכיוון ילך - לא מקום הזו, ומכל השאלה תהיה, שלא התנסות, איזו כל על אותה. נחשוב שמאפשר התנאי את ההתנסות, ומחפשים מושג שהכול בכך האמפיריציסטים עם מסכים שקאנט וזמן. כך חלל ללא תיתכן היא אם לראות וננסה

– התנסות טרום של ביותר והתמימה הטהורה הראשונה העמידה מעיר, שגם בניסיון, אבל מתחיל לכיוון ללכת התנסות. אפשר מהי נבין לא – אותו נניח לא טהור, שאם מרכיב איזשהו בה יש

עם ביחד זמנית בו באה הדברים את תופס אני שבה שהמערכת ולומר הקלאסי האמפיריציסטיאבל התפיסה יותר יותר זה הראשונית, עם מוכנים כבר באים שאנו לומר פשוט דחוק.

באופן מופעל להיות לי שמאפשרת צורה מושגים, אלא אינן אלו הקואורדינטות, ושקואורדינטותושוב את קולטים ריאליסטיים, שאנו אנו הקופרניקאית'. חשבנו, אם ה'מהפכה זוהי – מסוים.

ושחלק כל על האוביקט קיימים חלל הן האובייקט מתכונות תכונותיו, ובהם וזמן חלל וזמן. האנושי הסוג מן קוגניטיביים יצורים בהם אופנים שהם נוכחים אנו האובייקטים. כעת ממוקמים

החלל הדברים, כי את אחרת יתפסו אחר מסוג קוגניטיביים שיצורים הדברים. ייתכן את תופסים

בחלל הניוטונית, שראתה העמדה היתה קאנט של העצמים. בתקופתו של תכונות אינם כלל והזמן הלייבניציאנית, העמדה היתה החלופית כולם. העמדה הדברים כל ממוקמים "קונטיינר", בו מעין מסוים, יחסי. קאנט, במובן הוא מסוימים. החלל אובייקטים שני בין היחס – יחס הוא חלל לפיה של למצב חוזר הוא אז ניוטון, כי מוחלט, כשיטת שהחלל מסכים לא הגישות. הוא שתי את דוחה התנסות. איזושהי התרחשה בטרם עוד חלל מזה לדעת ניתן הקופרניקאית', לפיו ה'מהפכה לפני מניח שאתה היא הבעיה השניה הדברים. בגישה את בו ומיקם העולם את האל ברא בו האופן זהו פיהם אוביקטים, שעל מושאים, שני שני לך שיש להגיד לך, החלל, כדי שיש מושג של קדימותו את

הללו המושאים בשני לאחוז יכול אינך ביניהם. אך היחס החלל, שהוא של הזה המושג את תגדיר הפיתרון מוחלט, ולכן שהחלל הטענה את להצדיק יכול לא החלל. אני מושג את את לך שיש לפני מופעל אני שבו האופן הראשונה. זה בפעם תופס כשאני עומד אני שבו באופן שמדובר לומר הוא

נוהגים דברים על-ידי לכולנו של הדימוי את לתת מבחוץ. משקפיים, אותם את יש משקפיים. שמחוץ דבר שאותו פריזמה. ייתכן אותה דרך הדברים ניתנים להתנסות. לכולנו נוכל לא ובלעדיהם

לעולם. זאת לדעת נוכל לא ניוטון, אבל של זה כמו מוחלט חלל באיזשהו נמצא האנושית להכרה שאומר הביקורת של הראשון החלק את מבססת הטראנסצינדנטאלית שהאסתטיקה כך

החלל הם שלה הטראנסצינדנטאלית, ושהמרכיבים האסתטיקה מדע, שהוא איזשהו יש שלחושניותאפריוריות. הן מושגים, ומדוע אינן הללו ההסתכלות צורות מדוע להראות עוד צריכים והזמן. נהיה

הפשטה. של תוצר הוא הפשטה. מושג של תוצר איננו שהוא כיוון מושג? זאת איננו החלל מדוע יכול זאת. אני לעשות ניתן מושג. ל"חלל" לא יוצרים דברים, וכך לכמה המשותף את מפשיטים

חלק כזה. כל מחשבתי תהליך לבצע יכול אינני וכו'. בחלל מתיקות, קשיות לו שיש אוביקט על לומר חלל" "חלקי כמה לקחת יכול בעצמו. אינני חלל – אחר, ובעצם חלק כל כמו חלק הוא חלל של

וכך להם, באמצעות המשותף את ולחפש לומר אפשר "חלל". אי המושג את ליצור הפשטה, תמיד מקבל חלל" אני "חלק מאחר. בכל אותו שמבדיל מאפיין איזשהו יש חלל" מסוים של"חלק

חלל. היותו את – תכונה אותה את שקולים, ובמילים החלל, ושאינם פני על לזמן קדימות קיימת כי לטעון היה יכול שטענו, שקאנט יש

אנושית התנסות על לחשוב ניתן לא החלל, אך מושג ללא אנושית התנסות על לחשוב ניתן – אחרות תופס שאני העובדה הזמניות, הוא זו, הוא טענה פי להתנסות, על היחיד הזמן. התנאי מושג ללא

מסוים. ברגע משהוהטראנסצינדנטאלית. הלוגיקה על נדבר הבא בשבוע

המטאפיסיות הטענות את נערוך בהם המשפטים של החלוקה את להציג ניסינו הקודמת בפעם

הדבר מתקשר כיצד לראות הסינתטי-אפריורי, וניסינו המשפטים של ייחודם על לעמוד שלנו. ניסינו

דברים. מספר להדגיש הקופרניקאית'. חשוב ה'מהפכה לרעיון

אנחנו דבר איזשהו לקלוט מתחילים הסתכלות? כשאנו של צורה הם וזמן שחלל הרעיון מכוון לאן

צורות הם וזמן שחלל וזמן. אמרנו חלל של הפוזיציה שאמרנו. זוהי מקום, כפי באיזשהו מוצבים

קאנט שמדגיש דמיון, כפי של עולם הוא שלנו החושי שהעולם נובע לא הסתכלות. מכך של טהורות

מה. דבר שתופס בסובייקט תלוי שאיננו באופן ממשי לא הוא ממשי. אבל עולם והדגש. זהו חזור

האחרות: האופציות שתי את שולל מחייב. קאנט קאנט אובייקטיביות של מושג לאיזה להבין צריך

קיימים. החלל שכבר ומושגים אובייקטים בין יחסים הם והזמן מוחלטים, ושהחלל הם והזמן שהחלל

ב"סובייקטיבי" אין הזו. אבל החושניות את קולטים כמונו סובייקטיביים יצורים שבו האופן הם והזמן

אופן זה את תופס אחד ש"כל הכוונה אלו זהה הזה התפיסה אחרת". צורות הן לכולנו.

אנושי יצור בכלל, לכל חושית התנסות או הכרה שמאפשרות הטהורות הצורות הן סובייקטיביות, אך

בלתי באופן בעולם הדברים ניתנים שבו האופנים לא הם והזמן שהחלל שלמרות הוא. כך באשר

מכנה שקאנט מעמד בעלת עדיין אדם, היא לבני נתונה התנסות שבו באופן – אדם, עדיין בבני תלוי

שכולנו אוביקטיבי, למרות מימד פה יש מוחלט, אבל באופן אובייקטיבי מעמד לא "אידיאלי". זהו

האובייקטיבית המבט נקודת האל, את של המבט נקודת את יודעים שלא סובייקטיביים יצורים

של חדש סוג קאנט מכונן האנושי. בכך ליצור והכרחי כללי מעמד אלו לצורות המוחלטת. עדיין, יש

ובכך שהפך עם כמובן מתמודד אובייקטיביות, אצל לסובייקטיבי הכול את יום, יום לחלוטין.

– לטעון יכול היה לדוגמאטיות. קאנט ליפול אותה, בלי להחזיר מנסה קרסה. קאנט האובייקטיביות

אובייקטיבית טענה בתוכם. זוהי מצויים אדם, ואנו בני אין אם מוחלטים, גם וזמן חלל בעולם יש

אז – ולומר הסוף עד לרדת ככה, אפשר אם הזה. אבל מהרעיון יורד לטעון. הוא מסכים לא שקאנט

ניתנות תופעות שבו ההכרחי האופן קאנט. זהו מקבל לא זאת את גם דמיוניות. אך הן התופעות כל

של תיאור אינם והזמן אחד, החלל לייבניץ. מצד ואיננו ניוטון איננו אנושיים. קאנט לנו, ליצורים

מושאים שיש לא שני, זה אדם. מצד בבני תלוי בלתי באופן קיום להם לעצמם. אין כשהם הדברים

ההתנסות עבור ההכרחיים התנאים הם והזמן )לייבניץ(. החלל והזמן החלל הוא ביניהם ושהיחס

הדברים שעולם ייתכן השניים? האם בין חפיפה שקיימת ייתכן האם – השאלה עולה האנושית. תמיד

שאיננו קאנט אומר כך וזמן? על בחלל הוא גם התופעות, ומתקיים עולם את הולם לעצמם כשהם

אינם שהם העובדה והזמן, ואת החלל של האידיאליות את ושוב שוב מדגיש להשיב. קאנט יכול

ההכרחי התוקף את מבטלת האנושית, לא להתנסות הכרחי בתנאי שמדובר העובדה ממשיים. אבל

שלהם. והכללי

שייכים לא והחלל שהזמן אמרנו אחד הבאה: מצד "אידיאלי" מהסיבה בביטוי משתמש קאנט

אז כשהם לדברים תאמרו לפסיכולוגיה קשורים הם לעצמם. קונטינגנטיים, הם – האנושית.

שני, הם משהו. מצד לחוש ניתן בה אחרת צורה אין אידיאליים, כי לא. הם – קאנט מקריים. אומר

הכרחיים כללים יש כי בטענה שיש הזה בסובייקט. המתח תלוי שאיננו באופן ממשיים לא גם

"אידיאלי". בביטוי לנקוט קאנט את לסובייקטיבי, מביא

לדעת יכול לא חלום. אני שהכול להיות יכול – אומר "חלום", קאנט של במונח להשתמש אם

והטכנולוגיה הכרחי. המדע מסויים מבנה יש הזה לחלום באמת. אבל ממשיים בדברים שמדובר

הקליטות שיכולת מתכוונים "הכרחי" אנו הכרחיים. במונח חוקים על-פי פועלים הם "עובדים" כי

שההבדל ולטעון קאנט על ביקורת להעביר אולי אפשר זו מסוימים. בנקודה לאמצעים זקוקה שלי

– והזמן החלל את איתו מקבלים משהו כשמקבלים האמפיריציסטית, לפיה הטענה לבין זו טענה בין

ניקח בירור על מדבר קאנט גדול. אבל כה הבדל איננו לנו. שנתון משהו טראנסצינדנטאלי:

אפשרי יהיה קיומם, לא את נניח שאילולא התנאים מהם – לדעת רוצה הגיאומטריה. אני – לדוגמא

כפי חלל של דימוי – הגיאומטריה. תשובה של לקיומה ההכרחיים התנאים הגיאומטריה. מהם רעיון

התנאים את מסוים, ומחפש נתון מתוך יוצא אני הסתכלות. בעצם צורת עליו, כעל מדבר שאני

להניח בלי גיאומטריה לעשות אפשר אי טראנסצינדנטאלית. אם הכרחיות לקיומו. זוהי ההכרחיים

חשד פה הזה. יש החלל במושג מותנית הזו הגיאומטריה – עליו מדבר שקאנט זה כמו חלל של מושג

לזה. ניכנס לא אבל מסוימת למעגליות

את לי לקלוט, יש היכולת את לי יש חלום. אם שהכול סבור לא מקודם, קאנט להערה בניגוד אבל

את ש"משדר" לי לי מחוצה משהו שיש היא קאנט של משהו. ההנחה על-ידי מופעל להיות היכולת

שבו האופן וכו'. אבל לעצמו כשהוא אלוהים, דבר – זה את שמחולל בחוץ משהו שם ההתנסויות. יש

לעצמו. כשהוא הדבר מאופיין בו האופן אכן שזהו כך על מעיד הזה, לא הדבר לי ניתן

ריאליזם, ולטעון איזשהו על לדבר יכול היה טראנסצינדנטאלי? הוא לאידיאליזם קאנט נסוג מדוע

לעמוד יכול לא הריאליזם שכל כיוון זאת עשה לא קאנט טראנסצינדנטאליות. אבל טענות לגביו

של ההנחה היתה קאנט של בהמשך. ההנחה ויתחזק יילך זה קאנט, ורעיון הביקורת, לפי במבחן

של לקונסטרוקציה התודעה של הקונסטרוקציה בין תאימות איזו יש אחרים, לפיה ושל דיקרט

עולם איזשהו הנחה: יש באותה מחזיק האמפיריציזם שגם הראינו מנטליזם על העולם. כשדיברנו

ואחרים. אחד כאלה מנגנונים באמצעות אותו בתוכו, ומכירים אורחים תכונות, ואנו עם ריאליסטי

כשל, מבחינה ריאליזם לבסס שהניסיון הרעיון הקופרניקאית' הוא ב'מהפכה המכוננים הדברים

שניתנת הרמה היא מבצע שהוא שהנסיגה סבור מוצדק. קאנט להיות יכול איננו היסטורית, והוא

ולהוכיחו. להצדיקו ניתן לא מופרך, אבל שהריאליזם אומר לא להצדקה. זה

חישה שמאפשר מה על רק דיברנו כה והזמן. עד החלל – הללו החוקים של אחד פן כן אם הראינו

להגיד: “זה לי מאפשר הדבר. מה את לחשוב שמאפשר מה על נדבר הדבר, התנסות. כעת של

זה, הוא על להשפיע יכול מזה, הוא שנפרד אובייקט זה – אומר אני זאת אומר אדום"? כשאני כדור

השכל של וכו'. המערכת מזה מובחן תוצאה, זה וזו סיבה וכזה, זו כזה יחס אחר אובייקט עם מקיים

מוקדמים תנאים לו יש כי ראינו שכבר כפי נאיבי כה לא התחושה, שהוא ה"חומר" של את לוקחת

אותו. חושבת וזמן, ואז חלל של

טראנסצינדנטאלית לוגיקה

את עושה שקאנט והשכל. לאחר ההתנסות – גזעים משני מורכבת האנושית ההכרה שכל אמרנו

החוקים שהוא לומר טבעי הכי מה השכל. על עניין את לברר הזמן והזמן, הגיע החלל בעניין הבירור

קאנט של בסיסיים הכי הלוגיקה. טראנסצינדנטאלית ללוגיקה הלוגיקה את מחלק השכל?

התנסות לבין בינה תלות שום שאין זה הפורמאלית הלוגיקה את שמאפיין פורמאלית. מה וללוגיקה

לוגי עולם שיש שייתכן אומר לחושניות. זה כלל קשורים שלא נצחיים מחשבה חוקי כלשהי. אלו

חוקי בין התאמה קיימת זאת בכל האנושי. מדוע לעולם קשר שום לו אין ונהדר, אבל נפלא

קאנט. את שמעניין מה הממשות? זה לבין והלוגיקה המחשבה

על אמירות לומר הפיסיקה, שיכולה שמספקת העולם על תיאור אותו את לספק יכולה לא הלוגיקה

הפורמאלית שהלוגיקה וכו'. כך עליהם החלים שביניהם, החוקים בעולם, היחסים שיש הדברים

לא הלוגיקה – אחרת הצעה להציע והאובייקטים. אפשר העולם להכרת טובה מועמדת איננה

בעקיפין. לכך מסכים שקאנט לידיעתם. נראה תנאי היא אבל האובייקטים על דברים לומר יכולה

שימושית. פורמאלית וללוגיקה טהורה פורמאלית ללוגיקה הפורמאלית הלוגיקה את מחלק קאנט

שאומרת מה היא השימושית לגמרי. הלוגיקה טהורים המחשבה, שהם חוקי הנה – אומרת הטהורה

להשתמש כזו, נוטים בצורה וכאלה, חושבים כאלה טעויות עושים אדם בני – הניסויית הפסיכולוגיה

בעצם וכו'. קאנט פוננס מודוס של ריטוריים, שגיאות נאומים בעת המבוקש הנחת של מסויים בסוג

חדשה, לוגיקה הלוגיקה, יש של כוחה לגבי המפקפק איש שאין הבאה: למרות ההצעה את מציע

התנאים מהם לנו לומר יכולה שהיא בכך טראנסצינדנטאלית", המאופיינת "לוגיקה מכנה שקאנט

מסכימים כולכם – אחרות מסוים. במילים תוכן מושא, של אובייקט, של של לחשיבה ההכרחיים

וכיוון הוא השכל את שמתאר שהכלי האנושית ההתנסות אופן את לדעת רוצה שאני הלוגיקה,

כי לא הזו הלוגיקה – ומושאים לאובייקטים הקשור פסיכולוגיסטי בעיון מעוניין אינני מתאימה,

פרויקט על בעצם מוותר ואחרות, ובכך כאלה לפרקטיקות המחשבתיים החוקים לארגון הקשור

המדע. פסיכולוגיזם של בתוקפו ופגע פסיכולוגיסטי למימד הכול את העביר הטהורה. יום התבונה

קאנט. אצל לפסיכולוגיזם הזו ההתנגדות את ונראה נשוב הפילוסופי, ועוד הפרויקט על ויתור הוא

מציע הלוגיקה של ידה קוצר בגלל הטראנסצינדנטאלית, הלוגיקה את קאנט הפורמאלית,

הדיון את מתחיל אותה. קאנט חושבים אנו שבו האופן של חושניות, והבנה של ידיעה שתאפשר

הטראנסצינדנטאלית, כפי הלוגיקה על דבר לומר יוכל לא שבלעדיה פורמאלית, כיוון בלוגיקה

נראה. שמיד

הוא האחד הרוח, המקור של יסודיים מקורות משני נובעת הבא: “הכרתינו במשפט פותח קאנט

הדיומיים על-ידי מושא להכיר הכושר הוא האחר הרשמים(, והמקור של )הקליטות הדימויים קבלת

נחשב האחרון המקור מושא, על-ידי לנו ניתן הראשון המקור מושגים(; על-ידי של )נביעה ההם

לנו ניתן מהם אחד הכרה, שבאמצעות מקורות שני לנו (. יש62)עמ' זה” לדימוי ביחס המושא אותו

ובאמצעות ראינו הוא – השני מושא, התנאים שני – החושנית להתנסות הקשור שבכל נחשב.

לא הפורמאלית מושא? הלוגיקה על לחשיבה ההכרחיים התנאים והזמן. מהם החלל הם להתנסות

נפסלת, שלנו. מועמדותה ניסיונית או חושית התנסות בשום תלויה שאינה כך, כיוון על לנו תענה

לחשיבה ההכרחיים התנאים מהם – טראנסצינדנטאלית, השואל חדש, לוגיקה תחום מציע וקאנט

יש על לומר להצליח היה הפילוסופי הקופרניקאית. האידיאל למהפכה נוסף ביטוי פה מושא.

צלח. הלוגיקה לא הזה הממשות. הניסיון חוקי גם הפורמאלית, הם הלוגיקה המחשבה, של שחוקי

מקיימת שהיא לומר ניתן עצמה, ולא בתוך סגורה וקונסיסטנטית, אך קוהרנטית היא הפורמאלית

העולם, את מתארת היתה היא הלוגיקה. אם לפי מתנהלת לא העולם. הממשות עם יחס איזשהו

קאנט למדע זקוקים היינו לא יוצרים שאנו האומרת המדעית המהפכה את מקבל הטבע.

אובייקטיבי להיות הזה, אמור החוקים הזו, מערך תצפיות, והקונסטרוקציה על-ידי קונסטרוקציה

של מקומה שלו? כאן התוקף מגיע הלוגיקה. מנין חוקי במערכת מדובר שלא תמיד, למרות ונכון

החוקים הלוגיקה הם הזה הניסיוני המדע את שמאפשרים ההכרחיים הטראנסצינדנטאלית.

ובלתי הכרחית, אפריורית חוקיות שתספק זו היא קיימת היא שאם הטראנסצינדנטאלית הלוגיקה

בשמו. אותו מכתיר וקאנט עדיין קיים שלא חדש תחום האובייקטים. זהו בניסיון, לידיעת תלויה

יודע לא למעשה אני – מסוימים כללים על-פי אותן לחשוב מבחוץ, כלי תחושות מקבל רק אני אם

אני “הנה יכול לא דבר. כשיש תפוח לומר: הלוגיקה רק לי אדום" ו“אדום". "תפוח"

על-פי כ"תפוח אובייקט מכוננת הטראנסצינדנטאלית אמרנו אדום", כזכור, שמשפטי כלליה.

ההסתכלות צורת את חייבים אנחנו גיאומטריה לעשות בשביל סינתטי-אפריורי, כי הם הגיאומטריה

מסוימים( כיוון טהורה, במובנים יותר – )או גבוהה יותר בדרגה היא הפורמאלית החלל. הלוגיקה של

ואנו קשורה לא החללית. היא החשיבה לצורת אפילו זקוקה שאיננה את מחפשים לתופעות,

זוהי לגבי בהכרח שנכונים האמיתיים המשפטים שלי היכולת שתיארנו, לגבי הנסיגה התופעות.

פורמאלית, שלא מלוגיקה מורכב שהשכל מניח העולם. קאנט לגבי מלאה בהצדקה טענות לטעון

הטראנסצינדנטאלית, הלוגיקה מורכבת ממה לי שתגלה זו היא העולם, אבל על משהו לומר יכולה

ולא וזמן חלל של החשיבה צורת את רק להם שיש יצורים היינו שאם להיות לה. יכול זקוק אני ולכן

שנעים שכדורים אומר פיסיקה. אני לא אך מתמטיקה בעולם טראנסצינדנטאלית, היתה לוגיקה

לשם כזה בכיוון מהירות מפתחים ומתנגשים וכזו כזו במהירות ללוגיקה זקוק אני כך וכזה.

של האמירות כל את אומר אני שעליו מושא אותו מהו לחשוב לי הטראנסצינדנטאלית, שמאפשרת

טענות. במתמטיקה טוען אני שעליה ממשי, לתופעה למושג קשור הנ”ל. זה האמירה המדע, כמו

לא פורמאלית גיאומטריה. לוגיקה – חלל מתמטיקה, וללא לי תהיה לא זמן לכך. ללא זקוק אינני

דבר. בשום תלויה וזמן, ולא בחלל לגילום זקוקה

כלשהו, מופעלת שהרוח דימויים, במידה המקבלת רוחנו לקליטות לקרוא רצוננו קאנט: “אם אומר

שכל. טבענו – ההכרה, הוא של הנביעה דימויים, או בעצמה ליצור כושר-רוחנו חושניות, הרי בשם

את אלא מכילה חושנית, כלומר, שאינה אלא להיות עשויה אינה לידי-כך, שההסתכלות מביא

החושנית ההסתכלות של מושא לחשוב הכישרון מושאים; ואילו על-ידי מופעלים אנו האופן, שבו

לנו נתון היה לא חושניות חברתה. בלא על-פני אלו מתכונות אחת אף להעדיף השכל. אין הוא

ריקות, הסתכלויות הן תוכן ללא כלשהו. מחשבות מושג נחשב היה לא שכל כלשהו, ובלא מושא

אנליזה, פה אלו. עשינו שני בין הדדית התניה יש – אומר (. קאנט63סומות" )עמ' הן מושגים ללא

זה פירקנו ואז שבוע ובזמן, לחכות בחלל להיות שאפשר לא משהו. ליצור להתחיל שבועיים,

מזהה גם וכו', ואני שלו הצבע לגבי חושי משהו חווה אני הזה הבקבוק את רואה מושגים. כשאני

כאחד. מה ומשכל מחושניות מורכבת זו אחר. הכרה מבקבוק עדן" שמובדל "מי של בקבוק שזהו

אנו שכלי, וכעת ולמרכיב חושי למרכיב התופעה את התופעה. פירקנו מושג את זה מנתחים שאנו

השכל. מהו ההבנה – השני החלק של ההבנה לעבר מתקדמים

וכך כלים הכנת על-ידי נבנה שהדיון אמרנו בקאנט הדיון בתחילת בשיעורים היה מסוימים,

המושגיים הכלים את בונה והגדרות. קאנט מושגים של חדש מערך למדנו שיעור האחרונים. בכל

השכל. לגבי זאת עושים אנו הקופרניקאית'. כעת ה'מהפכה את להצדיק כדי

מישהו לחבר אינטרוספקציה. אפשר מעין על לדבר חושבים? אפשר יצורים שאנו יודעים אנו כיצד

הזו(. קאנט השיטה יעילות על כמובן להתווכח )ואפשר שלו המוחית הפעילות על שתעיד למכונה

טענות, טוען הוא כאשר חושב שמישהו יודע הללו. אני האפשרויות שתי את שדוחה אחר סוג מציע

גדול הוא חיים"; “הקוסמוס איננו ב'”; “משה במשפטים, בפרדיקציה. אומר: “א' הוא משתמש

שיפוטים. לחשוב. ביצוע של הרעיון את ולזכך לאפיין אפשר שיפוט. כך של אקטים הם ונפלא". אלו

חושב, יצור אני היותי עובדת על רק לדעת יכול אני זו שיטה שבאמצעות ולומר להסתייג רוצים אם

אחרים. אדם בני לו אין ועוד גוף לו אין קיים" עוד אני משמע חושב "אני אומר נכון. כשדיקרט זה

שכלית. פעילות חשיבה, של של הפרדיגמטית הצורה משפט, וזוהי חורץ הוא

נותן משפטים, הוא חריצת היא שכל בעלי היותינו את שמאפיינת שהפעילות אומר שקאנט ברגע

שלכל ב'”. מתברר אומר: “א' הוא פנימה. אני להסתכל צורך הייצוג. אין רעיון לכל ניצחת מכה

טענות טוענים אנו שבאמצעותן צורות שרירותית. יש איננה מסוימת, והיא חוקיות יש השיפוט צורות

( וכו'. הלוגיקהXש- )אפשרי מודאליים אפשרות משפטי תנאי, יש משפטי כלליים, יש משפטים יש –

הפירוט. כלומר, מה מופיע האפשריים. בספר המשפטים צורות כל את עבורנו מיפתה הפורמאלית

זה הוא אוקיי, השכל – לומר יכול אני שבאמצעותה ושלימה סגורה מסגרת איזושהי לי, זה שיש

מאוד צורות לכך שיש משפטים. מצאתי מתבטאת? בחריצת היא הזו, ובמה הפעילות את שעושה

פועל שבו לאופן רמז מהן(. מצאתי לגרוע אפשר ואי עליהן להוסיף אפשר )אי מסוימות, וסגורות

לוגיקה הוא ביניהן הקטיגוריות, כשההבדל לבין השיפוט צורות בין הקשר את מאפשר השכל, וזה

דיקרט, שרק של במצב )כמו מסוימת מאוד בכלל, בקונסטרוקציה חשיבה פורמאלית, המאפשרת

חשיבה הטראנסצינדנטאלית, שמאפשרת הלוגיקה לבין בינה אנלוגיה לבצע יכול אני חושב(. וכעת

- ההקשר את לי נתנה הפורמאלית כך: הלוגיקה אומר כזו, אני אנלוגיה מבצע אני אובייקט. אם של

אובייקט. חושב אני שבאמצעותה חשיבה צורת כל לגילוי – קאנט לו שקורא המדריך" כפי "הקו

קאנט, כיוון של במהלך חלש הכי החלק מטאפיסית”, וזהו "דדוקציה נקרא זה קאנט של בשפה

חושב אני כך: אם אומר הפנימי ממש. המהלך של הוכחה פה אנלוגיה, ואין על כולו מבוסס שהוא

מסוים, ואם מבנה לה דבר, ויש בשום תלויה שאיננה יודע הפורמאלית, ואני הלוגיקה באמצאות

אצטרך אובייקטים, לא לחשוב לי שמאפשר המבנה לבין הזה המבנה בין כלשהי הקבלה אמצא

שזהו אובייקטים חושב אני שבו מבנה יותר לחפש הלוגיקה של המבנה הנראה ככל ואומר,

זהו לגילוי "הקו הפורמאלית. די המדריך" כאמור, והוא, מוכח. ולא שרירותי הקטיגוריות,

אלך – שיטה איזושהי וקטיגוריה, בלי קטיגוריה לכל מקור לחפש אתחיל אם – ברורה המוטיבציה

לחשוב אוכל לא לקטיגוריות, שבלעדיהן השיפוט צורות בין לאנלוגיה טוענים אנו לאיבוד. לכן

נראה. שמייד מושא, כפי

למושאים מתייחסת הזו ב'. הטענה כדור של דחיפתו סיבת א' הוא ביליארד כדור – טענה טוען אני

כדור לאובייקטים קשר לה אותה, ואין חושב שאני כיוון רק נכונה הזו הטענה – לומר בעולם. יכולתי

פעילות בב'" עשיתי "א' פגע העולם. כשאמרתי על טענה זו ב'. אבל ביליארד א' וכדור ביליארד

העולם. על טענה בב'” אמרתי "א' פגע אומר שכשאני להאמין רוצה אני מחשבתית, אבל

הטהורה. השכלית ההכרה ליסודות אפריורי הכרתנו כל פירוק היא זו קאנט: "אנליטיקה אומר

ניסיוניים; מושגים יהיו טהורים, ולא יהיו . שהמושגים1לב: תשומת כאן הצריכים החלקים הם ואלה

ויהיו יסוד מושגי . שיהיו3והשכל; החשיבה עם והחושניות, אלא ההסתכלות עם נמנים יהיו . שלא2

המושגים . שלוח4מהם; המורכבים ממושגים או מהם הנגזרים המושגים מן יפה יפה מובדלים

האילוצים (. אלו69הטהור" )עמ' השכל של השטח מלוא את תום עד שלם, וימצה יהיה האלה

עוררין, וזו עליו הקשר, שאין איזשהו למצוא תום, יש עד סגורה שהמערכת לומר מציב. כדי שקאנט

ולערער וחמישי שני בכל לבוא אוכל ושלמה, ולא סגורה תהיה המערכת הפורמאלית. כך הלוגיקה

רעועה. מאוד הפילוסופיה תהיה והחוקים. כך הקטיגוריות מערך על

מתנסים. יצורים של קיומם לעובדת אופן בשום קשורים שלא המחשבה חוקי הם פורמאלית לוגיקה

לה שקוראים תוכן, כפי של לוגיקה אובייקטים, או של לוגיקה היא הטראנסצינדנטאלית הלוגיקה

שאמרנו מה כל כאן עד מסוים. אבל תוכן לחשוב לי שמאפשר חוקים מערך מסוימים. זהו בספרים

הטראנסצינדנטאלית. הדדוקציה על-ידי ההצדקה, שתינתן את הראינו לא בעלמא. עוד מילים זה

"אני", כשטענה אין – קטיגוריות הפעלת שללא הטענה את בהמשך, זה שנראה אחד, מה במשפט

היסוד, כמו אבני את הנחנו בה. כאן לפקפק ניתן שלא התנסות בדבר הטענה עם תחובר זו

טריביאלית, ומעניינת לא טענה שיפוט, לדוגמא. זו של פעילות היא החשיבה שפעילות כשאמרנו

מאוד.

ההכרה; כי של תוכן מכל מפשיטים אין היגיון, שבה תורת קיימת כן, היתה קאנט: “ואם של בלשונו

כל את מוציאה מושא, היתה של הטהורה החשיבה כללי אלא מכילה היתה התורה, שלא אותה

המושאים, את הכרתנו מקור את גם חוקרת היתה ניסיוני. היא תוכן בעלות שהיו ההכרות אותן

של המקור באותו כלל עוסקת אינה הכללית שתורת-ההיגיון למושאים, בעוד ליחסו שאין במידה

שהם אנו, בין בתוכנו אפריורי מלכתחילה נתונים שהם בין – בלבד בדימויים דנה ההכרות, אלא

ההדדי ביחסם בהם השכל משתמש בלבד, שעל-פיהם החוקים ניסיונית, מבחינת בדרך אך נתונים

מקורם לדימויים, ויהיה להקנותה השכל, שאפשר בצורת אלא עוסקת אינה כן ועל – חושב כשהוא

את לחשוב כדי ההכרחיים התנאים את בודקת הטראנסצינדנטאלית (. התורה65)עמ' יהיה” אשר

שלנו. הקליטות יכולת הוא שלהם שהמקור הדימויים

הטראנסצינדנטאלית. הדדוקציה לקראת ונתקדם הלוח לגבי קצת נפרט הבא בשבוע

- המשך טראנסצינדנטאלית ללוגיקה פורמאלית לוגיקה בין הקשר

"אודיסאה", העת כתב של עותק שלנו. קיבלתי לנושא ישירות שייך שלא במשהו להתחיל רוצה אני

מאשים הוא ובכך הרוח של שקיעתה על מדבר קאנט. המאמר של לעניין שקשור מאמר בו ויש

האדם. וכו' בלא תנועה אין חומר מרחב, אין שאין היא שלו התיאוריה שמשמעות אומר קאנט. הוא

שהוא הנתונים על שלו ההכרה וחוקי האדם של שכלו מושגי השלטת של תוצאה היא היווצרותם

וכל והארץ השמים לבורא האדם את הפכה קאנט של שהפילוסופיה טוען המאמר קולט. כותב

לשחצנות. עצמה הנאורות השכל, ואת ליציר האמת לאל, את האדם את הפכה צבאם, ושהנאורות

טוען ובהמשך של להרס המאמר, הגענו כותב מכאן, כולה. התרבות של - להרס המוסריות,

– כזו בנחרצות הדברים את לראות חייבים להיטלר. לא מקאנט שמוביל גרף מעין מציג המאמר

טען לא היסטורית. קאנט אירוניה פה וכו'. יש והתרבות הרוח לשקיעת הוביל קאנט באמת כאילו

את להגביל היה הביקורת של וכו'. הרעיון אל מעין שהוא כך כדי עד הכול את מכונן שהאדם

מואשם שקאנט כך לידי הדברים התפתחו הדוגמאטיות. כיצד הגישות נגד חוצץ היכולת, ולצאת

אני הללו, אבל הטענות את מבין לא שאני אומר לא להסביר, ואני והתרבות? קשה המוסר בשקיעת

לא קטיגוריות, אבל באמצעות חושבים שאנחנו אומר בזהירות. קאנט לכול להתייחס שצריך חושב

עליה. שדיברנו ושהכל החושים שבין ההפרדה כל החומר, לדוגמא. זו את מכוננים שאנחנו אומר

של בהבנה לדעתי בסיסית טעות כבר חושב. זו המוח שאותו החומר את ליצור יכולים לא אנחנו

שקאנט מסכים אני אחרים זאת, במקומות הזה. לעומת בעניין ברורים דברים כותב והוא קאנט

פרשנויות. מספר וסובל יותר עמום

הדיון של הבסיסי המבנה את הצגנו שעבר שעבר. בשבוע שבוע שהיצגנו למהלך לחזור רוצה אני

רוצים פורמאלית, ואנו לוגיקה לנו שיש המטאפיסית. אמרנו הדדוקציה בשכל, באמצעות קאנט של

יכולים אנו בו האופן היא הפורמאלית טראנסצינדנטאלית. הלוגיקה לוגיקה בשם חדש תחום להציע

מושא, אוביקט. המפתח לחשוב מזה מתארת הטראנסצינדנטאלית בכלל. הלוגיקה חשיבה לתאר

יודעים אנו איך כל קודם להבין לנו שיאפשר המושג השיפוט. זה מושג הוא הללו המושגים להבנת

ומשמעותי חשוב מאוד מושג שיפוט. זהו של פעולה מבצע הוא זאת, אם יודעים חושב. אנו שמשהו

הבא. בשבוע ונמשיך השבוע שנתחיל הטראנסצינדנטאלית הדדוקציה של למהלך

פרטים מספר לקחת זה מושג. מושג מפעילים למעשה אנו שבו האופן קאנט, הוא שיפוט, לפי

הללו הפרטים בכל מוצא שאני מסוימות זהות תכונות יותר, על-פי גבוה למושג אותם ולקשור

היא קאנט של שיפוטים. הטענה הוא במושגים משתמש אני שבו "כדור"(. האופן המושג – )לדוגמא

היא מביא שקאנט מושגים. הדוגמא לנו שיש יודעים אנחנו שיפוטים, ומזה עושים אנחנו כל שקודם

כבעל אותו מגדירים ואנחנו גוף של מושג לנו חלוקה". יש בעל מה דבר הוא המשפט/שיפוט: “גוף

את לו מייחסים גוף, ואנו של מושג כל קודם לנו יש האם – למה קודם מה היא חלוקה. השאלה

איננו אם מובן אין שלמושג הלכת מרחיקת הטענה את יטען חלוקה"? קאנט "בעל של הפרדיקציה

האידיאות. של התפיסה עזיבת על שעבר שבוע שאמרנו למה מתאים שיפוט. זה של מפעולה חלק

לי שמאפשר היחידי שלה. האופן מנטאלי ייצוג לי ויש עליה מסתכל שאני גוף של אידיאה לי אין

חלוקה". "בעל מסוימת, כגון תכונה לו שיש עליו אומר כשאני זה גוף של המושג את לי שיש לדעת

של מושג לי שיש בכלל מסיק אני חלוקה, ומזה בעל שהוא ולומד שיפוט של אקט עליו עושה אני

יקרוס, כי טראנסצינדנטאלית ללוגיקה פורמאלית לוגיקה ביו הקשר זאת, כל נאמר לא גוף. אם

מביצוע (, ורקY הואX) טענות שיפוטים, של של באקטים מדובר חושבים שכשאנו היא הטענה

קאנט. במהלך שמציע הקונספציה בכלל. זו הזה המושג את לנו שיש להבין יכולים אנו הזה השיפוט

זו לנו שיש לומר כדי מוקדם תנאי למעשה הם ששיפוטים סבור הוא לנו מציע שקאנט מושגים.

הפוך: להניח סביר יותר נשמע פניו קונטרוורסאלית. על מאוד להיות עשויה היא מעניינת, אך טענה

בעלי הם "גופים אומר כשאני עושה אני מה שיפוטים. אבל עליהם מבצע אני מושגים, ואח"כ לי שיש

שמה למסקנה ומגיע הללו הדימויים לכל המשותף את מחפש דימויים, ואני מספר לי חלוקה"? יש

ומאחד דימויים של אוסף לוקח לחלוקה. אני ניתנים – מסוימת, נניח תכונה היא אותם שמאחד

כדי לקאנט חשוב מאוד יהיה בשיפוט עושים שאנו מה שזה גבוה. הרעיון יותר דימוי תחת אותם

תכונות של אוסף לוקחים אנו אוביקט לחשוב שכדי יאמר אוביקט. קאנט חושבים אנו כיצד להבין

וקושרים החושי בעולם שמופיעות כאוביקט. אותו מחשיבים שאנו מסוים למשהו אותן שלנו,

אנו בה בפעולה גם השיפוט, מופיעה באקט אחד, שמופיעה דימוי תחת הקישור של הזו הפעולה

כמה לקיחת של פעולה יש שבשיפוט הרעיון הוא לקאנט שחשוב בעולם. מה אוביקט מכוננים

גופים, ואת של דימויים הרבה לי חלוקה(. יש בעלי – )גופים יותר גבוה דימוי תחת ואיחודם דימויים

ואת "בעלי של הדימוי תחת קושר אני כולם הטענה באמצעות עושה אני זה חלוקה",

פאסיבי, באופן לי נתון לא שאוביקט הוא החשוב חלוקה". הרעיון בעל הוא הפרדיקטיבית: “גוף

היכולת בין קשר אוביקט. יש מסוימות, לכדי תכונות הרכבה, של של מסוימת פעולה מבצע אני אלא

אוביקטים. של האחדה עושה אני שיפוט, שבו של אקט אותו לבין אוביקט לכונן או לדעת

נתקל ולא הולך בלבד. הייתי אינסטינקט הבחנה. באמצעות יכולת ללא בעולם להתנהל יכול הייתי

באותה שמדובר אומר קאנט, זה האוביקטים, ולפי את חושב שאני טוען אני וכו'. אבל באוביקטים

רק מופיע ששכל היא אחרים. הטענה דברים לבין אחד משהו בין השיפוט, המבחינה של פעולה

הפורמאלית. האם ללוגיקה וגם הקטיגוריות לתחום גם משותף השיפוט. השיפוט של הללו באקטים

שנאמר כדי מישהו קיים להיות חייב שיפוט? האם של אקטים שמבצע מישהו מחייבת הלוגיקה

דרך להבנה ניתנת לוגיקה. והלוגיקה צריך לחשוב שכן. כדי חושב פורמאלית? אני לוגיקה שקיימת

את – הללו הפעולות את שיבצע מישהו צריך – השיפוטים. ולפיכך מסוימות, שהן חשיבה צורות

במובנים כך, גם השיפוטים. אבל היא הפורמאלית הלוגיקה מסוימים, גם היא סוביקטיבית.

מניחה שלו הגישה השיפוט, ולכן צורות של לרעיון שמחויב אידיאליסט הוא אוביקטיבית. קאנט

של שהתוקף מדגיש קאנט משפט. אבל חריצת של אקטים שופט, שמבצע קיים שיהיה שחובה

מסוים, אולי נצחי, במובן באופן שקיימות שיפוט בצורות אפריורי, הכרחי. מדובר הוא הלוגיקה

ואנו הלוגיקה גם אומרים, שאם היינו יותר רחוק הולכים היינו בהן. אם משתמשים אפלטוני,

ובלתי נצחית איננה אותן, ולפיכך שיבצע בשופט תלויה היא – שיפוט בצורות תלויה הפורמאלית

והכרחי. אפריורי תוקף ללוגיקה מייחס זאת, והוא אומר לא תלויה. קאנט

טענות: מכמה מורכב קאנט של נסכם, הטיעון אם

מושגים. באמצעות לדעת הכושר הוא ( שכל1

לדעת2 וזה לחרוץ פירושו מושגים באמצעות ( שמכונה מה נעדרים שאנו פירושו משפט,

משפט. חריצת ללא דברים לדעת ארכיטיפי, המסוגל שכל מעין שהיא אינטואיטיבית” “הסתכלות

דיסקורסיבי, שכל שכל הוא – כזה איננו שלנו הפרטי. השכל מתוך הכללי את לדעת שיכול שכל

להסתכלות מסוגלים היינו משפט. אילו חריצת שיפוט, של של אקט באמצעות פעולותיו את שמבצע

קטן כשילד דימויינו. לבסוף, גם של איחוד פירושו לשיפוט(, וזה זקוקים היינו לא אינטואיטיבית

מולו, שעומד למה מיחס הוא מסוים, בו פרדיקטיבי ותהליך שיפוט פה מבצע אומר: “אבא" הוא

כדי וחוויות, אבל תחושות הרבה לחוש יכול אבא(. אני )זה אביו היותו מצביע, את הוא שעליו למה

שכל. של לפעולה זקוק חש, אני שאני לדעת

דימויים של האחדה היא הפרדיקציה דימויינו. פעולת את לאחד מהותי באופן הוא משפט ( לחרוץ3

הצורות גבוה דימוי תחת הלוגיקה של השיפוט צורות הן משפטים חורצים אנו בהן יותר.

מורכב ממה יודע שאני לומר יכול אני כעת ולכן לי נתונות הפוראמלית הלוגיקה הפורמאלית. צורת

הלוגיקה של העקרונות את מניחה הטראנסצינדנטאלית ושלם. הלוגיקה ממצה השכל, באופן

ב', א' )א' הוא הפורמאלית בלוגיקה עושה שאני השיפוט של הזו הפעילות – ואומרת הפורמאלית

כיצד נראה הטראנסצינדנטאלית. תכף בלוגיקה גם בניסיון, מתקיימת תלוי ב' וכו'(, שלא לא הוא

לא-מאורגן מניסיון נעבור בעצם לקטיגוריות, ובכך פורמאלית לוגיקה של שיפוט מצורות נעבור

בלוגיקה שקורה מה בין משווה שאני העובדה את זה להדגיש שיש מה מאורגן, אבל לניסיון

האחדה בשניהם, ושהוא שקורה השיפוט מושג הטראנסצינדנטאלית, בזכות ללוגיקה הפורמאלית

במילים של הייתי דימויים. בלי על שיפוטים לומר להמשיך יכול אחרות: לי שתהיינה העולם,

מה גם לחשוב, הוא לי שמאפשר מתברר, שמה לי. אבל שמחוצה למה הקשורות התנסויות

מה, דבר על חושב כשאני שקורה לעולם. מה המחשבה בין היחס להתנסות. הנה לי שמאפשר

קשירה – שיפוטים באמצעות חושב מה. אני בדבר מתנסה כשאני שקורית פעילות אותה על מבוסס

לכדי אותם וקושר ובזמן בחלל לי שיש דימויים לוקח כך: אני מתנסה גם אני למושג. אבל דימויים של

שנמצא טוען שאני אוביקט לכדי אותם וקושר תפוח של וצורה צבע טעם לוקח אחד. אני אוביקט

של אוסף לוקח לי. כשאני מחוצה תפוח היה לא אם גם התפוח מושג את ליצור לי. יכולתי מחוצה

שקורה מה בדיוק זה – ממני שונה שהוא ואומר אחד אוביקט לכדי אותם וקושר ובזמן בחלל דימויים

בכינון גם שקורה מה הוא – משפט בחריצת שקורה יחד. מה דימויים הרבה קושר בשכל, כשהוא

חושבים אנו למה להגיד רוצים מסוים, ואנו תוכן על חושבת הטראנסצינדנטאלית אוביקט. הלוגיקה

של אוביקטים, והמוטיבציה חושבים אנו שבאמצעותן צורות לנו אותו. יש חושבים שאנו בצורה אותו

רשימה ליצור היא הפורמאלית ללוגיקה הטראנסצינדנטאלית הלוגיקה בין הזו, המשווה הטענה

אותה. להקטין או אותה להגדיל יהיה ניתן הפורמאלית, שלא הלוגיקה קטיגוריות, כמו של סגורה

השיפוט. צורות באמצעות שלא משהו לחשוב יכולים שאיננו כיוון זאת

הקטיגוריות

צורות12 שיש אומר קאנט יש שהן מארבע שיפוט, המורכבות יחס לנו שלוש. כמות, איכות,

קאנט. של בספר מופיעות הן כולן, כי את נפרט שלוש. לא כן גם מכילה מהן אחת ומודאליות, וכל

אותנו תעניין ה'סיבתיות', היא את מוצאים 'אחדות', 'ריבוי' ו'כוליות'. ב'יחס' אנו לנו ב'כמות' יש

ובאותו לבצע לי שמאפשרות הצורות הן במיוחד. אלו לי שמאפשרות אלו הן – אופן שיפוטים,

לי תהיה לא – הסיבתיות קטיגורית את אניח לא שאם יוצא באוביקט. מכך להתנסות או לחשוב

לאור אותה לשניה, ולבחון אחת בין הקשר מה ולראות אחת אחת לעבור באוביקט. אפשר התנסות

לקטיגוריה שיפוט צורת כל שבין הקשר את לראות – ב'”, ובעצם א' הוא כללי, לדוגמא: “כל משפט

של אוביקט: האחדה של בתפיסה קורה שיפוט של באקט שקורה כאמור, מה לה. כי המתאימה

לשפוט. אבל פירושו תפישה: לתפוש של מיוחד מאוד רעיון מאליו. זה מובן לא זה דימויים. אבל

להצדיק? יכול שאני פילוסופית קונספציה איזו באמת לי לשפוט" יש זה "לתפוש אומר כשאני האם

שלא, אומר . קאנט הדבר של ייצוג לי שיהיה פירושו דבר שלהכיר להגיד גדולה. אפשר שאלה זו

הבסיסית המחשבתית הפעילות עם זו פעילות מזהה להאחדה, לשיפוט, וקאנט קשורה שתפיסה

חושב שהוא כיוון בה בוחר סתם, כאמור. הוא הזו בהגדרה בוחר לא קאנט הפרדיקציה. אבל של

לבין החשיבה צורות הזו, בין האנלוגיה את ייצור סגור, ושאם תחום הוא המשוואה של אחד שצד

מציג, שהוא הרשימה קטיגוריות, כמו של סגורה רשימה גם לו תהיה – והתפישה ההכרה קטיגוריות

הקטיגוריות.12 של

זה שראשוני ההפוך: מה התהליך את גם להציע הזה, אפשר היחס על מצביע קאנט כאשר

של התוצר בעצם פורמאלית, והיא ללוגיקה להפשיט יש הטראנסצינדנטאלית, וממנה הלוגיקה

באוביקטים, מהם מתנסים אנחנו כל קודם שאולי לחשוב הטראנסצינדנטאלית. אפשר הלוגיקה

סביר יותר הפורמאלית. לכאורה הלוגיקה של החשיבה צורות את קובעים אנו מפשיטים, וכך אנו

באמצעות הזו ההתנסות את מתנסה, מנסח כזה: אתה הוא האדם בני של החשיבה שתהליך לחשוב

פורמאלית, לוגיקה אח"כ מתפתחת התנסית שבו הדבר של הזה הציון או דיבור, נניח, ומהדיבור

הפשטה, אנו לאט, באמצעות למידה, ולאט של תהליך הפשטה. מתבצע של תהליך באמצעות

של "הספונטאניות קורא הוא )לכך הזו היכולת את לנו הפוך: יש טוען הלוגיקה. קאנט את מפתחים

יכולת – זוהי יודעים אנו עצמו(, ובאמצעותה מתוך מפיק שהשכל השכל" של ההנחה לחשוב.

העיקר ההפוך, כי הטיעון את גם לטעון שאפשר להראות רציתי שלו. אבל התוצאה ולא המהלך

הלוגיקות. שתי בין האנלוגיה הוא קאנט של בטיעון

הקטיגוריות של )גזירה( הטראנסצינדנטאלית הדדוקציה

לנו כשיש השכל. עכשיו מורכב ממה מצאתי – להגיד קאנט של הניסיון היא המטאפיסית הדדוקציה

תלויה שלנו החושית שההתנסות יודעים כבר שאנו השכל. וכמו מהו יודעים אנו הקטיגוריות לוח את

לא – אותן נניח שאילולא הקטיגוריות מהן יודעים אנו תיכון, כעת לא היא ובזמן, ובלעדיהם בחלל

הזו. עד לטענה הבסיס נכון, מה זה כל למה – היא הגדולה באוביקט. השאלה התנסות לנו תהיה

והכלליים ההכרחיים החוקים מהם יודעים אנו קאנט, וכעת השכל, לשיטת מבנה את חשפנו כה

מבנה שזהו נניח לא אם מדוע – היא בה לדון צריכים שאנו הגדולה השאלה השכל. כעת של ביותר

עד – אחרות הבא. במילים ובשבוע כעת בה שנעסוק המשימה אוביקט. זו לחשוב נוכל השכל, לא

פועל. כעת השכל שבאמצעותו מה הקטיגוריות, הנה לומר: הנה זה בשיעור שעשינו מה עכשיו

לא בעצם מדוע – העולם, או על חלות אכן הללו שהקטיגוריות יודעים אנו להסביר, מנין עלינו

בעולם. תלויה פורמאלית, שאיננה בלוגיקה מדובר

– מכירים כבר שאנו הקאנטיאני לרעיון מתקשר הקישור, ההרכבה. זה מושג הוא פה החשוב המושג

והפיכתו לחשיבה ניתן שאיננו משהו לקחת זה משהו פאסיבי. לדעת ולא אקטיבי הוא שהשכל

– בראש חרכים לנו כך: יש זאת להסביר יכולים נעשה? אנו הדבר לחשיבה. כיצד ניתן שכן למשהו

אותם. או ויודעים אינטרוספקציה להן עושים שאנו נתונים נכנסים רשתית, ודרכן להן העיניים, שיש

וכעת, ונתרחקנו לעולם, נפלנו שבאנו לפני פעם שהיכרנו אידיאות יש – אחרת אפשרות מהן,

בוחר לא קאנט אפשרות. אבל זו מחדש. גם בהן ונזכרים חוזרים אנו ההיזכרות תהליך באמצעות

לוקחים שאנו זה באמצעות מסוים מה דבר יודעים אחר: אנו מודל מציע הללו, אלא באפשרויות

אותו והופכים נטול-משמעות משהו לוקחים ידנו. אנו על לנחשב אותו והופכים לא-נחשב משהו

לא זה שם. אבל למשהו ונותנים באים אנו – שפה של בהקשר זאת טוענים משמעות. בדר"כ לבעל

אנו שבו אומר, שהאופן מקאנט. קאנט יותר, שמושפעות מאוחרות טענות אומר, אלו שקאנט מה

מושגיים, לבצע לא דברים של אוסף לקחת שלנו הייחודי הכושר על מבוסס באוביקט מתנסים

על נחשב להיות שיכול תוכן לאיזשהו אותם להפוך פעולה, וכך איזושהי התחושה" הללו ב"חומרי

מסורתי באופן לציירו ההגות שנוהגת סביל, כפי ולא פעיל הוא משמעות. השכל לו שיש ידנו, תוכן

זו הרשמים האפלטונית, קליטת )ההיזכרות ה'מהפכה של המשמעות בדיוק האמפיריציסטית(.

צורות את עליו להכיר, ומלביש יכול בחוץ, שאינני שם שיש הדבר את לוקח הקופרניקאית': אני

"על בסעיף קאנט מציע הזה הדגם אותו. את ולהכיר אותו לחשוב שאוכל באופן שלי ההכרה

היא הזו מסוימת, והפעולה פעולה עושים אנו – מה דבר להכיר בכלל". כדי הקישור אפשרות

נחשב להיות שיכול תוכן בעל מובן, משהו בעל למשהו מובן חסר ממשהו הדבר הפיכת של הפעולה

יותר השיעור. היה בתחילת ראינו השכל, שאותה חוקיות – מסוימת חוקיות יש הזו ידי. ולפעילות על

לא זה שבא. אבל מה המקרה, לפי לפי קטיגוריה מפעילים אנו פעם להגיד, לכאורה, שבכל פשוט

בה, מתנסה שאני תופעה לי המושאים. יש על הקטיגוריות את מפעילים אומר. אנחנו שקאנט מה

האוביקט מורכב ממה – שואל לכנותה: אוביקט(. אני ניתן )ולכן ממני נפרדת שהיא לגביה חש ואני

חסרי הדימויים את לוקח הקישור. אני לתהליך עמוק באופן קשור הזה קאנט, האוביקט הזה? לפי

ובכך צורה בהם וצר הללו הצורה הטענה ההסתכלות לאוביקט אותם הופך מסוימת, שלי.

זה ע"י ככיסא אותו להכיר לי לגרום מיוחדת יכולת לו שם, ויש עומד שהכיסא – היתה האלטרנטיבית

שהרגע הטיפוס מן איננו הכיסא – הפוכה קאנט, כידוע, היא של שלי. הטענה בדימויים מופיע שהוא

קורא אני שלו משהו לכדי דימויים קישור של לפעילות שקשורה תופעה היא שהתופעה תיארנו, אלא

בכלל. זה הכרה לי היתה לא – הזו הפעילות את מבצע הייתי לא "האוביקט". אילו "התופעה" או

יכול שאני למשהו אותם ולהפוך מושגיים לא דברים של אוסף לקחת – חושית התנסות של הרעיון

של סוג אני השיעור, כאילו בתחילת שהקראתי הביקורת צמחה קישור. מכאן באמצעות לחשוב

ממנו ויוצר סדר בו ומשליט הזה ובוהו התוהו כל החושני, את הכאוס כל את לוקח אני – אלוהים

בוודאי מכונן. זו מימד בה יש עושים, ולכן שאנו פעילות הוא הזה שלו. הארגון ארגון באמצעות עולם

המסורתיות. הריאליסטיות או הפאסיביות התמונות מן שונה תמונה

בלבד, והצורה גרידה, כלומר, קליטות חושנית בהסתכלות, שהיא נתון שיהיה אפשר הדימויים "ריבוי

אופן אלא אחר משהו להיות שלנו, בל בכושר-הדימוי אפריורי מונחת שתהא אפשר זו הסתכלות של

באמצעות לתוכנו שיבוא לעולם לו אפשר אי בכלל ריבוי של הקישור הסוביקט. ואולם הפעלת

הוא הקישור החשונית; כי ההסתכלות של הטהורה בצורה כלול שיהא אפשר אי אף חושים, ולכן

יכולים לא עצמם (. החושים87-88 עמ' 15הדימוי" )סע' כושר של העצמית הנביעה של פעולה

זוהי להכיר יכול שאני משהו לכדי החומר את לארגן העמדה של הטוטאלית הדחייה אותו.

וזוהי מן באה – כלשהו מושא לחשוב לי שמאפשרת האמפיריציסטית. הפעילות פעילות השכל,

את מניח הוא קושר, ולכן שיהיה קישור, מוכרח שיהיה כדיקאנט, ש מוסיף ההרכבה. כאן

העצמית. התודעה עיקרון קאנט, או של האני עיקרון עצמי. זהו תודעה, של של קיומה

דבר אותו יהיה הקטיגוריות, לא את נפעיל לא הבא: אם השלב את קאנט מוסיף מפה

בהכרח מסוים, תלוי משהו על תפעלנה שהקטיגוריות האני. כלומר, ההכרח בסיסי, שהוא

.עצמי תודעת לנו היתה בקטיגוריות, לא משתמשים היינו לא עצמית, ואם תודעה שתהיה

לטעון יש אותן. לכן צריך לא לא, אני אני – אומר קטיגוריות, ואתה מפעיל שאתה לך לומר יכול אני

"אני", אתה לומר שתוכל . בשבילהעצמי הקטיגוריות, והוא מן אפילו יסודי יותר משהו קיים כי

שיש בגלל סוביקט שיש יוצא קאנט. כך "קוגיטו" בגרסת מעין בקטיגוריות. זהו שימוש לעשות חייב

כל מתפרקת אחרת כי לפרק ניתן שלא הדדית התניה סוביקט. זוהי שיש בגלל אוביקט אוביקט, ויש

התודעה להתנסות שאפשר עולם של האפשרות עצמה את לאשר כדי לאוביקט זקוקה בו.

הקושרת. התודעה את שמפעיל סוביקט יש אם רק אוביקט יש – אופן כסוביקט, כתודעה, ובאותו

ברקלי כמו שמכירים. אידיאליסט סובייקטים – אוביקט, ואח"כ כל קודם יש – אומר היה ריאליסט

מנסה אובייקט. קאנט גם וביה מיניה לנו יש – תופס הוא סובייקט, ואם כל קודם יש – אומר היה

שהוא באובייקט מדובר לא באמת למה זה לראות עוד שנצטרך השניים. מה בין הדדית התניה ליצור

כללים של מערכת מפעיל הסוביקט האוביקט את להכיר שכדי תהיה לגמרי. הטענה סובייקטיבי

ולא מהלוגיקה גזרנו שאותם הכרחיים קשרים על המבוסס לחלוטין סובייקטיבי משהו כזכור,

לדברים יש אפריורי, ולכן מסוימת, חוקיות לחוקיות נענה הזה מקריים. הסובייקט אסוציאטיביים

וזמן, גזירה חלל – עכשיו עד שעשינו מה כל כך, ובעצם על נרחיב הבא אובייקטיבי. בשיעור מימד

ה'מהפכה הצדקת לקראת העבודה כלי של הכנה היה הכול זה – טראנסינדנטאלית, קטיגוריות

הקופרניקאית'. ה'מהפכה את להוכיח הצלחנו – בדדוקציה נצליח הקופרניקאית'. אם

- המשך הטראנסצינדנטאלית הדדוקציה

וננסה בדדוקציה לדון נמשיך היום העומד הטיעון של השלד את לראות הטראנסצינדנטאלית,

הסוף. גם עד זה את תבינו לא פעם אתכם: אף להרגיע רוצה אני כן ה"ביקורת". לפני של בבסיסה

ה"ביקורת" היא את להבין בניסיון ונכתבת שנכתבה הספרים הסוף. כמות עד זה את מבין לא אני

הללו ההוגים את כשקוראים במילה, וגם מילה הטקסט את לפרש מנסים שממש כאלו עצומה. יש

לגמרי. אותם מבינים לא עדיין

בכך, והאם משיג שהוא חושב הוא לעשות, מה רוצה שקאנט מה לגבי ברור די כללי רעיון יש אבל

שכופה פורמאלית, טהורה, נקייה להוכחה מצפים אתם "הוכחה". אם לתואר ראוי אכן שלו המהלך

שתקבלו בטוח לא אני – מתמטית להוכחה ממנה, בדומה להשתחרר יכולת בלא עצמה את עליך

את לשאול דבר של לנו, ובסופו מציע שקאנט מה של הגרעין את להבין זה שנרצה זה. מה את

להציב שתוכלו נוסף הצדקה. מבחן קיבלה קאנט הקופרניקאית' של ה'מהפכה אכן האם – עצמנו

קאנט. של למחנה ועוברים היומיאנית העמדה את כעת נוטשים הייתם יומיאניים בתור האם הוא

שלנו שהידיעה שאמר כמי לסכם אפשר יום יום. את את כשתלמדו קאנט את תזכרו והלאה מפה

אנו שלנו. אם לידיעה אובייקטיבי תוקף לא הסבר, אבל מספקת היא הרגל, ובכך של תוצר היא

בא יום – העולם על מוחלטות אוביקטיביות מדעיות קביעות מיני כל קובעים אנו כי לומר מתימרים

באמצעות האוביקטיביות את להציל בא זה. קאנט את עושים לא אתם סליחה, אבל – לנו ואומר

האוביקטיביות את לחלוטין להציל יוכל לא הוא גם אוביקטיביות, אבל של יותר ומסובך מורכב פיתוח

שהיתה לנו, או שתהיה שרצינו האוביקטיביות את לנו להחזיר יוכל לא פעם ואף יום יוצא שכנגדה

יום. את שהכרנו לנו, לפני

הנסוג" ה"ניסוח את קאנט. יש אצל הדדוקציה של המרכזי למהלך שונים נוסחים שלושה לפחות יש

א' של מהדורה של הגרסא את בעתיד"; יש שתהיה מטאפיסיקה לכל "הקדמות בספר המופיע

המתקדם". "הטיעון מכונות השתיים ב'. אלו מהדורה השלישית, של הגרסא את הביקורת; ויש

בנה קאנט, ושממנו של בעזבונו המופיע רביעי ניסוח גם להוסיף אפשר הללו הנוסחים לשלושת

”.Kant and Heggel" בספרו מעניין מאוד הטיעון את הנריך

שבמקום הטראנסצינדנטאלית, אלא האסתטיקה של למהלך הנסוג" דומה ה"טיעון של המהלך

הופך - מה לאחור נסוגים אנו וממנה ניוטונית פיסיקה הטבע. יש במדעי שימוש נעשה הגאומטריה

לא אם תקף טבע מדע יהיה תקף. לא טבע מדע של לקיומו התנאי שהיא לתקפה? העובדה אותה

זה להתנסות אפריוריים הכרחיים וכללים תנאים שקיימים נאמר שעשינו למה מקביל וכו'.

ההסתכלות צורות את להניח חייב גאומטריה, אני לי שתהיה כדי – הטראנסצינדנטאלית באסתטיקה

מעגלי. אתה שהוא תחושה חלש, ויש טיעון לכאורה נראה זה הנסוג הטיעון והזמן. זהו החלל של

אלא כזה איננו לו לייחס רוצה שאתה האובייקטיבי שהתוקף להראות טרח משהו, שיום לוקח

סיבתיות לפי כנוהג נראה כה עד העולם שאם לכך טוב נימוק לך והרגל, ואין אסוציאציה על מבוסס

איננו שהוא וטוען הזה הבעייתי המדע את קאנט לוקח בעתיד. והנה גם כך ינהג שהוא – מסוימת

שיש מודה אתה – ליום אומר כאילו בעייתית. קאנט הנחה אותה את מניח אתה כן אם אלא – אפשרי

אבל מעמד לו להעניק ניתן שלא וטוען שלו הקביעות ושל שלו המעמד על מערער מדע,

אפשרי. יהיה לא המדע – אותם נחשוב לא הכרחיים, שאם דברים בו שיש טוען אובייקטיבי, ואני

השנייה. במהדורה המופיע בטיעון נתמקד אלא הנסוג בטיעון נדון מקום, לא מכל

הסובייקטיבית אובייקטיבי. הטענה ולענף סובייקטיבי לענף הדדוקציה את לחלק נהוג

איזושהי להפעיל שחייבת עצמית תודעה שיש וטוענת אני קיום של הנחה מנקודת יוצאת

נתוני של איסוף של פעילות תיתכן לא – שעבר שבוע זה על )דיברנו קשרים של מערכת

16בסע' שמופיע המשפט ויאסוף(. זהו שיקשור מי לניסיון( ללא )התנאי וקשירתם חישה

האובייקטיבית ריקים. הטענה יהיו הם – דימויי כל את ילווה חושב" לא "אני שאם האומר

אובייקטיבי. ההבחנה תוקף בעל משהו הזו, מייצרת והמסנתזת הקושרת שהתודעה אומרת

מהערה יותר בה נעסוק לא אבל בספרות הרבה מופיעה לאובייקטיבי הסובייקטיבי בין הזו

זו.

אומר? הוא הוא מה טריביאלי. הרי נשמע הוא היום מצוין, אבל רעיון לנו נתן לומר: קאנט יכול אני

צריך שפה, אני צריך אני – לחשוב מושגית. כדי מערכת איזושהי חייב משהו, אני להבין שכדי אומר

הללו שהחוקים זה בקצרה אומר שקאנט אחר. מה לדבר אחד דבר בין להבחין אלמנטארית יכולת

רוצה קאנט צורני. אבל מרכיב איזשהו שיש בכך בכלל, קשורים הכרה או התנסות שמאפשרים

משהו לקחת של הזו ביכולת אותי חנן מישהו לתפוס, כי יכולת לו שיש מישהו מזה. אני יותר הרבה

נגמר. לא זה בכך אחרים. אבל חיים ליצורים גם לי, ואולי שניתנה יכולת אותו. זו ולארגן מאורגן לא

קוראים שאנו דבר אותו שיהיה אומר, שכדי הואמזה: חזק יותר הרבה משהו לומר רוצה קאנט

קיים", אומר: “אני לא . אניההכרה של הזו הפעילות לו להיות תודעה, "אני", צריכה לו

אותם. ולארגן מאורגנים לא דברים לקחת יכולת לעצמי מייחס אני אחר או כזה פלאי אופן ובאיזשהו

מסוימים. אנחנו בדמותי, במובנים הוא העולםאומר: חזק. אני יותר משהו זה אומר שאני מה

למערכת ניתן הוא שכך כיוון מאורגן, לא הוא מאורגן. העולם עולם לנו יש כי שאנחנו מי

שיש לא שאנחנו. זה מה שלנו, את התודעה את שמאפיין משהו פה שלנו. יש הפסיכולוגית

זו. בדרך מתכונן זה. הסובייקט את עושה לה. היא יתן לה, שנ שמודבק משהו ויש תודעה

סדר חסר משהו לוקח שהוא כיוון נתון, אלא שהוא עצם, כיוון שהוא כיוון מתכונן לא הוא

לא עושה. זה שהיא שלה, למה לפעילות עמוק באופן תודעה" קשור סדר. “להיות בו ונותן

הרבה משהו אומרים לה. אנחנו העניק שאלוהים מסוימת יכולת לה יש תודעה, ובנוסף שיש

יש יותר מסוים, באופן מסביבן העולם את לארגן יכולת להן שיש בגלל תודעות חזק:

מתכונן הזו. כך ההכרתית הפעילות הוא מכירים כיצורים אותנו שמאפיין . מהלהכיר להן שמאפשר

אינפוט מקבל שהוא זה חושב, במובן שהוא לומר יכול אני מחשב העצמית. על הסובייקט, התודעה

ומוציא פעולה עליו מסוים, עושה כמו אותנו מתאר לא קאנט של אאוטפוט. המודל מסוימת,

את שיוצר במשהו חיצוניים. מדובר נתונים באמצעות להפעיל יכולת שיש חומרה איזו מחשב, כמו

בחוקים שבחוץ, מדובר המידע את לקבל כדי הכרחיים בחוקים רק מדובר לאההם. הנתונים

העצמית. התודעה את מכוננים שבעצם

מושגית. למערכת זקוקים אתם העולם על טענות לכם שתהיינה שכדי אתכם לשכנע שהצלחתי נניח

אני – שראינו המעניין המהלך את עושה מושגית, ואני מערכת אותה מורכבת ממה שואלים אתם

מסוים. הנה תוכן על שחלה הזו המערכת תוכן, לבין לה הלוגית, שאין המערכת בין אנלוגיה עושה

הזו, המערכת של הכללים את מכירה. תיארתי תודעה על "אני" או על דיברתי זאת, ולא עשיתי

בני אין או אדם בני יש אם לשאלה התייחסתי לא אוביקט, ובכלל של ידיעה המאפשרים הכללים

שיש ליום: גיליתי ולומר לבוא יכול מספיק. הייתי להיות יכול היה לכאורה אין. זה או תודעות אדם, יש

מה, דבר לידיעת הכרחיים כללים המהוות הקטיגוריות של השיפוט צורות לבין הלוגיקה בין קשר

זה רק אינם הקשרים ולכן שלא לוגי-אנליטי טיעון מעין אסוציאטיביים. עניין את מערב כזה,

הדדוקציה? והוא את חייב הוא בזה? למה מסתפק לא קאנט מספיק. למה לכאורה התודעה, וזה

שלו. החשיבה למודל עמוק באופן קשורה שהיא להראות כדי אותה חייב אותה, הוא חייב סתם לא

שיש להוכיח רוצה הזה. קאנט לעניין מיוחס הכול – וקטיגוריות הסתכלות צורות – שבנינו מה כל

כללים ייתכנו כללים? יפה. לא שחייבים מסכימים אומר: אתם הוא זאת להוכיח עצמית, וכדי תודעה

אותם. שמפעיל מישהו שיהיה בלי

העצמית, ואפשרות התודעה של דברים: קיומה שני לכונן מצליח בדדוקציה קאנט בעצם

חד קובע העצמית. קאנט לתודעה מחוץ שנמצא עולם על האוביקטיביות, החלות הקביעות

העצמית התודעה שאיננו אחר משהו שיהיה עצמית, צריך תודעה שתהיה משמעית, שכדי

אלוהים. לסופיותנו. איננו ביטוי פה פונה. יש היא ביניהם, ושאליו זרות איזו ושיש הזו

כדי בדברים תלויה העצמית הכרתנו שתהיה צריך עצמית תודעה לי שתהיה אחרים.

לכונן היה ניתן האם – לשאול עיבוד. ניתן איזשהו שעברה – מומשגת חושניות, וחושניות

מעניינת, ולפי מאוד שאלה והזמן. זו החלל של ההסתכלות צורות ע"י רק עצמית תודעה

.המשגה יכולת לא תפיסות, אך תהיינה שכזה שלא. ליצור היא התשובה כאן שעשינו המהלך

עצמך את ולקבוע עצמך בתוך סגור להיות יכול לא אחר. אתה משהו אין אם עצמית תודעה אין

שדווקא מדיקרט, שהציע שונה עצמית. זה תודעה שתהיה כדי אחר משהו להיות עצמך. חייב מתוכך

דיקרט, של החלום בעית – מזה. סוליפסיזם, או חוץ דבר שום ולא עצמית תודעה רק שתהיה אפשר

ששונה אחר משהו שיהיה חייב עצמית, אני תודעה שתהיה החלום: כדי מבעית יוצאים תרצו. כך אם

הזה האחר את שעושה מה – היא התשובה הזו העצמית התודעה מהי שואלים ממנה, וכשאתם

מקום, זאת. מכל תעשה היא וכללים אמצעים באלו נראה לעצמה, וכעת לייחס יכולה שהיא למשהו

כל שלגבי כךקאנט. של הגדול החידוש זהממנה. אחר שהוא משהו אין אם עצמית תודעה אין

חושבים, ישים יש שבעולם הלייבניציאני( שאמר גם ובעצם )הקרטזיאני האונטולוגי המטאפיסי השיח

יש כי עצמית תודעה מורכבת. יש יותר שהתמונה קאנט אומר – מתפשט עצם ויש אלוהים יש

להיות אחר משהו של הפיכת באמצעות עצמה את מכוננת היא ממנה, כי שאחר משהו

כךלסובייקטיבי. אותו הופכת לא היא לאוביקט אותו הופכת שהיא עבורה. בכך אוביקט

בדיוק מה להבין עוד עלינו כי אוביקטיבי, אם בעצם הוא שלי הסוביקט את שמכונן דבר שאותו

'אוביקטיבי' פה. המילה פירוש

הזו. היגל בשאלה דן לא כלים, והוא אותם את יש שלכולנו משמעי חד באופן ואומר מניח קאנט

בעיה לא זו אחרת. אבל עצמית בתודעה צורך עצמית, יש תודעה שתהיה יאמר, שבשביל באמת

עתה. לעת עליה נתעכב ולא מבקריו את אלא קאנט את שמעסיקה

ואומר המשפטית במטאפורה משתמש הוא שלו למהלך נותן עצמו שקאנט ההצדקה בסעיף

הוא13שלדינא". בסע' שלעובדא" ו"מה "מה בין מבחינים המשפט שחכמי מניעו את מסביר

שעשו מה לבין לעשות הולך שהוא מה בין אנלוגיה לעשות רוצה שהוא הדדוקציה, ואומר לעשיית

ההבחנה לעובדא/לדינא. פירוש – לעיל שצוינה ההבחנה הרומי, שהיא במשפט משפטים, בעיקר

או שחל החוק בדבר טענות שקרה, לבין מה לגבי עובדתיות טענות בין מבחינים המשפט שבבית הוא

מנסים עובדתי, ואח"כ תיאור נותנים שהתקיימו. קודם שטוענים העובדתיות הנסיבות על חל לא

לגבי עובדתי תיאור לכם נתתי קודם – אומר החוק. קאנט לגבי טיעונים באמצעות אותו להצדיק

במערכת שמדובר גזירה, ולהראות באמצעות זאת להצדיק עלי השכל, וכעת של מרכיביו

למצוא רוצה אני בעולם, וכעת זיהוי של פעילויות עושה הזמן כל הכרחית. אני כללים

הדדוקציה. במהלך לעשות קאנט שמבקש מה לכך. זה הצדקה

לא15-27 סעיפים פני על מתפרשת ההדוקציה אלא על נעבור . כמובן, את נסקור כולם,

משהו אומר שעבר. הוא בשיעור דיברנו כבר15 סעיף עלהמהלך. של החשובים העקרונות

תמיד אטומי, אלא ניסיון איננו פעם אף שהוא הוא הניסיון של הניסיון: טיבו של טיבו על

של היחידה הטענהקאנט: הרכבה(. של )ובמילים פעילות היא מסוימת. הכרה בפעילות כרוך

קשירה, ושהקישור של פעילות היא ההכרה שפעילות הסוף, היא עד מצדיק לא , שהוא15ב- קאנט

ניסיון, איזושהי איזשהו לי יש לומר, שאם אפשר עצמו. לכאורה, היה מהדימוי חלק לא הוא שלהם

מביאים הקשירה. הדימויים את גם איתה יחד מביאה וזמנית, היא חללית ממוקמת תחושה, והיא

את שמאפשר שמה אומר הוא – אחרת אומר הרי קשורים. קאנט הם בה הקשירה את עמם

באמצעות מתבצע אותו, והקישור לספק יכולה לא החושניות. היא מן לבוא יכול לא – הקישור

בד מגיעים המושגית והמערכת שהקישור נאמר שלא זאת? למה לומר חייבים אחר. מדוע משהו

שם טען והזמן. קאנט החלל בעניין שראינו לשאלה דומה שאלה החושית? זו ההתנסות עם בבד

שאותם הדברים עם ביחד והזמן( מגיעה )החלל מקבלים שאנחנו מה של הצורה כי לומר ניתן שלא

המערכת את גם ההתנסות עם ביחד מקבל אני כי לומר ניתן שלא סבור קאנט מקבלים. מדוע אנו

אפריורית? להיות חייבת שהמערכת סבור קאנט לוק(? למה שסבר )כפי ההתנסות את שמאפשרת

לקבלם הבחנות, שניתן חסרי פשוטים דברים שיש שמניחה המסורת נגד פה יוצא בעצם קאנט

הפשוט גם – אומר בעצם מורכבים. קאנט לדברים להופכם ניתן אופרציה ישיר, ושבאמצעות באופן

פשוט חושיsence data איזה מורכב. אין משהו של אלמנטארית מאוד צורה פשוט, אלא איננו ביותר

פעילות בו יש הוא, כי גם מורכב יותר. המינימום מורכבים דברים מרכיבים שממנו כלל מורכב ולא

להעלות יכולים שאתם פשוט הכי הדבר על לחשוב . תנסו15 בסעיף הטענה הרכבה. זו של בסיסית

פעילות שמערב כזה אופי בעל הוא צבע כתם שגם היא קאנט של צבע. הטענה – בדעתכם. נניח

ריבוע, אין לא צבע. הוא ככתם אותו חושב לו, או אותו, קורא משהו, ומכנה לוקח אני בה מסוימת

אותו חושב . אנילו ליחס רוצה שאני הפשטות מן חורגת כבר עליו החשיבהעדיין, צורה. אבל לו

כי נראה פה המקום, כי זה – קאנט עם להתווכח רוצים אתם משהו, נניח. ואם אחרי שבא כמשהו

המערכת את לי לספק יכולים לא החושים אולי, לפיה דוגמאטית הנחה איזושהי מניח הוא

חסר דבר . איןפשוט אין – שאומרת ההנחה החושי. זוהי המטען את חושב אני שבאמצעותה

הזה, ושאז לדבר חיצונית שהיא לומר יכול אני פעילות, שעליה גם בו מעורבת שלא כך כדי הבחנות

כי זה את להדגיש לי פעילות. חשוב אותה של האפיונים את שנושא מי על לדבר לי מתאפשר

לא. קאנט או מושגי לאgeaven איזשהו ייתכן האם – חם ויכוח זהו האחרונות השנים של בספרות

הכינוי על-ידי לציין כללי: 'הרכבה' כדי כינוי אותה נכנה זו קאנט: "פעולה של שלא. ובלשונו אומר

בכלל קודם, וכי אותו קשרנו בעצמנו שאנו במושא, בלי כקשור משהו לדמות בידינו אין כאחת, כי

להבין, כי העצמית. ונקל פעולתנו של פעולה היחיד... שהוא הדימוי הוא הקישורהדימויים,

לי קישור...". אין כל על בשווה ותחול במקורה אחידה תהא זו הוא, שפעולה מן-ההכרח

לייחס אפשר בי. אי נמצא הזו ההכרה של שמקורה מניח אינני אם הכרה על לדבר יכולת

אותו רואה , אנישלי הוא הצבע . כתםלו זה את לייחס מסוים, בלי מה דבר של ידיעה למישהו

מודע ה"אני". אני את גם איתו יחד מביא הצבע שכתם לחשוב שפלאי אומר . קאנטנגדי או מולי

חושב שלו. קאנט הטענה זו קאנט, אבל את לבקר ניתן בהחלט מוחץ, ושפה טיעון לא שזה לכך

פאסיבי רצפטור איזה כמו כך, ולא אותנו מציג שהוא בכך האנושית דמותנו את מעצים שהוא

לגבי הסבר מכונן שהוא זה עם בבד בד כי סבור שקאנט חושב דברים. אני קולט שרק לחלוטין

על לדבר קאנט של שהבחירה חושב אנחנו, ואני מה לגבי הסבר גם מכונן שלנו, הוא התפיסה

מעדיף מקרית. קאנט בחירה איננה מסוימת פעילות באמצעות העולם את שמכיר מי כעל האדם

מעורבים שאיננו דברים של קליטה לנו המיחסת האמפיריציסטית העמדה על-פני הזו העמדה את

של הינתנות איזו שיש להניח חייבים אנחנו – פאסיבי פן גם בנו האקטיבי, יש הפן למרות בה. אבל

לנו. שניתן מסוים משהו

כללי, ואומר, באופן כה עד שאמרנו מה את לוקח16 נוספת. סעיף כבדה הנחה לנו יש16 בסעיף

עשוי יהיה חושב שאני ההכרח באקראי: “מן מתרחשים קישורים שאותם להגיד יכול הייתי לא כי

דבר של ופירושו כלל לחושבו אפשר שאי משהו בתוכי מדמה הייתי כן לא דימויי, שאם כל את ללוות

לוקח16סע' – שאמרנו כלום". כמו ולא שאינו מה לגבי לפחות באפשר, או שלא או היה הדימוי

דבר אותו הוא ה"אני". האני כעת המכונה למשהו זאת כל ומייחס15ב- שאמרנו מה את

אותה את מבצע הוא ידו על מופעל ידו, וכשהוא על מופעל אלא הניסיון עם בא שלא

ל'אני', להינתן צריך הוא מובן בעל יהיה שמשהו הכרה. כדי קישור, ונוצרת של פעילות

הכרה. של לאפשרות תנאי לוגי, שהוא תנאי מובן. יש לבעל אותו ויהפוך אותו שיקשור

ואני. ואת אתה לא עדיין 'אני'. זה קורא הוא הזה הקושר, ולתנאי הוא הזה הלוגי התנאי

האפרצפציה". של המרכיבה "האחדות הזה לאני קורא קאנט

הקביעה מן משהו בעייתי באופן עבר הוא 'אני', ואח"כ של קיומו את לבסס הצלחתי – אמר דיקרט

הוא – אני לאותו רציפות דיקרט העניק דבר. כך איזשהו הוא שה'אני' הזה אני" לקביעה ש"יש

שחושב. קאנט מה דבר יש מה, אלא דבר של מחשבה רק סובסטנטיבי, רציף. אין מעמד לו העניק

דבר של בודד דימוי ע"י מכונן להיות יכול שה'אני' לא טוען הואשונה. מעט מהלך מבצע

'אני' אותו את 'אני'. אין לאותו הרכבה, המיוחסת של פעולה פה שתהיה חייב אחד, אלא

זמן. 'אני' לאורך אותו של לרציפות הוכחה פה . איןהזו הקישור פעילות את עושה לא הוא אם

שלי, ומהתודעה ממני ששונה משהו שיש לזה מודע שאני פירושה קאנט של העצמית התודעה

לכך מודע אני מאחרים, או מובחן אני – של במובן עצמית תודעה לא לעצמי. זה מיחס אני ושאותו

משהו לקחת לי המאפשרת הזו החוקים מערכת היא העצמית התודעהכעת. פה נמצא שאני

חייבת הזו, היא העצמית התודעה שתהיה עצמה. כדי אל אותו אותו, ולייחס ולחשוב אחר

שהיא זה באמצעות זהותה את מכוננת שאמרנו, והיא ממנה, כמו ששונה משהו שיהיה

זאת עושה היא האם היא השאלה . כעתממנה אחר, השונה אותו על מסוימת פעילות פועלת

מסוימים בכללים בהחלט שמדובר משיב מסימים, וקאנט כללים של מערכת פי על או אקראי באופן

הם – הללו הכול. והכללים את פירק יום, וכך שסבר אסוציאטיביים, כפי בכללים והכרחיים, ולא

לרעיון העצמית התודעה רעיון בין עמוק באופן קאנט צינו, קושר שכבר הקטיגוריות. כך, כפי

הנפרד האוביקט כינון באמצעות המתכוננת עצמית תודעה יש – קאנט של הפרוגרמה האוביקט. זו

קורה לא שזה לומר הוא הבא השלב – האוביקט(. וכאמור משמעות כינון – דיוק ליתר )או ממנה

השלב עד שבנינו האפרטים הקטיגוריות. כל – הכרחיים כללים באמצעות מקרי, אלא סתם, באופן

שהולכות אבני כמו הם הזה ושיש עצמית תודעה שיש ולהראות יחד להתחבר כעת "טטריס"

מי “ פאטון של בספרו לעניין מוזמן העניין על יותר מפורט באופן לקרוא שרוצה אוביקט. -

Metaphysics Of Experienceעל בו עובר אותו. הוא החמישים. הזכרתי או הארבעים בשנות ” שיצא

ל-15 בין הקשר סעיף. אז ה"ביקורת", סעיף נקבע15זה: ב- הוא16 פירושו שלהכיר העיקרון

שאני אחר משהו אלא קטיגוריה איננו עיקרון אותו – אומרים16אותם, וב- ולקשור דימויים לקחת

ה'אני'. לו קורא

זה ממנה. מה אחר משהו יש עצמית. למה? כי תודעה הפוך: יש קצת באופן המהלך את נסכם

מושגים. של ויצירה קליטות יש הזו העצמית שלתודעה אומר ממנה? זה אחר משהו שיש אומר

מקבלים אנו כיצד הטראנסצינדנטאלית, שהראתה האסתטיקה שהראתה באופן נעשית הקליטות

מה דבר שהופכים הכללים העקרונות ם מה הראינו השכל על המחשבה. בחלק ה"חומר" של את

'אני'. יש שיש לאפשרות הללו, קשורים הדברים אומרים, שכל אנו לחשוב. כעת שאפשר לדבר

כל הם הללו חוקים, והחוקים באמצעות אלא סתם ממנו, ולא ששונה משהו קושר 'אני'. הוא

הדואליזם של קיומו את מוכיח ממש לא קאנט כי הקודמים. אם בשלבים דיברנו עליהם הדברים

מסתבר. הוא למה ומראה אותו מניח יותר אני-אוביקט, אלא של הזה

אני דברים, שעליהם שני לי שיש מכך למד אני עליה תכונה הוא הדומי הדומי. האם עניין את ניקח

של התכונה פני על דברים שני לאותם קדימות יש האם – אחרות לשני? במילים דומה שאחד אומר

שהוא אומר אתה שעליו מושא אותו את לך שיהיה בשביל – אומר להם? קאנט מייחס שאני הדומי

המהלך כל את הזו, המניחה האופרציה את לבצע היכולת את את חייב אחר, אתה למושא דומה

לנו יש כעת – הדומי. כלומר לעניין קודם בוודאי וכו', וזה וזמן אפריוריים, קטיגוריות, חלל כללים של

הניח ב'. יום לדבר א' דומה דבר כי לטענה הבסיס מהו לומר לנו המאפשרת יותר מורכבת תיאוריה

אוספים שאנו קאנט, האומר של15סע' את קיבל שלא הזו, כיוון היכולת את לנו יש כי נתון באופן

מקבל אני – אמר לב'. יום א' דומה – לומר כמו אופרציה איזושהי עליהם מבצעים ואז הנתונים את

הראשון, הדימוי את רוחי בעיני מעלה רפלקטיבית: אני פעילות עושה אני דימויים, וכעת מיני כל

15מדבר(. בסע' יום עליהם היחסים מן אחר אחד כל )או דומים שהם אומר השני, ואז את אח"כ

לטענה מובן אין אופרציה, כי איזו הפעלת - כבר ראשוני הכי הדימוי את לך שיש ברגע – אומר קאנט

הדומי – יום יגיד הנ"ל הנחתו אופרציה. בעקבות איזושהי עליו שעשיתי שלי" בלי הוא הזה "הדימוי

– קאנט שלנו. אצל היחסים כל של מעמדם גם פעמים, וזהו הרבה אותו ראיתי הכרחי. פשוט לא

שאמרנו. מה יותר, 'אני' וכל בסיסית מושגים מערכת מניח הדומי מושג

היה שזה חושב אני – ניסויית פסיכולוגיה לכדי הקנטיאניות הטענות את לתרגם רוצים הייתם אם

יכול אני – אומר המטאפיסית. קאנט ברמה מתנהל פה אפשרי. הוויכוח בלתי לא מאוד, אם קשה

להתכחש יכולים 'אני' – אינכם של מושג לכם שיש אוביקטיביות, כיוון של מושג שקיים אתכם לשכנע

מהפסיכולוגיה נבקש אם אוביקט. אבל של מושג לכם יש שלכם. ולכן ידיעה היא שהידיעה לכך

או לכדי אותו והופכים תכונות של אגד לוקחים אנו כיצד להראות האמפירית הניסויית 'כסא'

מאוד. קשה יהיה 'משולש' וכו' – זה

של התודעה בתיווך אלא זהותו לתודעת להגיע עשוי אינו הסוביקט כי מתברר הדדוקציה בסיכום

הזה. האוביקט כמלקט עצמו של התודעה הוא, ובתיווך שאינו אוביקט

התופעות, היחס עולם לבין לעצמו כשהוא הדבר בין להבחנה נקדיש הבא השיעור תחילת את

של השני בקאנט. בחלקו הדיון את נסיים לעצמו, ובכך כשהוא הדבר בעצם ביניהם, ומזה המתקיים

שלאחר קאנט. בשיעור שהציג לרעיונות ביחס שהועלו התגובות בעניין מתומצת דיון נקיים השיעור

להיגל. נעבור מכן

הדבר כשהוא לעצמו

בחלק הראשון של השיעור ננסה לעשות מעין סיכום לקאנט באמצעות דיון בעניין ההבדל שבין

הדבר כשהוא לעצמו והתופעות. הדבר מבואר היטב בספרו של אלן ווד, למי שמעוניין להרחיב.

אח"כ נדון מעט בחלק השני של הספר – הדיאלקטיקה, ולבסוף – בתגובות שהופיעו בעולם

בעקבות קאנט.

אפשר למצוא בשירותים של בנים את הכיתוב "הדבר כשהוא לעצמו" מעל המשתנה, ולמטה את

החיתום "קאנט”. זוהי בדיחה, כמובן. אנו יודעים שיש לנו עולם תופעות, שאם הצלחנו לבסס

וכך אנו יחד בין האני, התודעה, לבין האוביקט, אותו הרי שהוא עולם מאורגן היטב, הקושר

מדברים על עולם אוביקטיבי, שתלוי באחדות של האני. כך פתרנו באמצעות המחצית הראשונה

של הספר את הבעיה הכפולה של יום – יש גם 'אני' וגם אוביקט, והם לא מושתתים רק על

עקרונות אסוציאטיביים.

אבל במספר מקומות קאנט מתעקש שקיים איזשהו דבר שהוא 'הדבר כשהוא לעצמו', ושבכל

פעם שהוא מדבר על משהו הוא לא מדבר עליו אלא התופעות. השאלה המטרידה היא כמובן –

עולם נמצא שלו גבול, שמעבר אחד איזה לנו שקאנט משרטט פה ברור הזה. הדבר מהו

התופעות, ומעברו השני - הדבר כשהוא לעצמו. כשאנו מניחים את קיומם של שני עברי הגבול

הזה, ולאור הניתוח שלנו את מושג הקטיגוריות, הסיבתיות וכו', עולה קודם כל השאלה – כיצד

אני יודע שישנו הדבר כשהוא לעצמו. השיקול של קאנט עשוי שיקול אפיסטמי – אפשר לשאול

בתודעה תלוי שאיננו במשהו מדובר האם התופעות. לעולם כאן, שבנינו למה הערך מה

המסנתזת ומפעילה את השכל וכו'? לא. הכול מתווך כל הזמן באמצעות פעולה של הכרה. לפי

זה, הדבר כשהוא לעצמו הוא מה שלא עבר תהליך של סנתוז, של משמוע.

האוביקטיביות שאנו מדברים עליה לפי קאנט היא אוביקטיביות פחותה בדרגה. לאחר הביקורת

יכול קאנט לומר – בחנו את היכולות שלנו, וכעת אנו יכולים לדבר באופן מוצדק על עולם מאורגן

והוא נפשנו, משאת אולי שהוא מסויים, מה דבר נותר עדיין אבל התופעות. עולם היטב,

אוביקטיביות שאיננה תלויה בכל הדברים הללו שדיברנו עליהם. המהלך של קאנט לא פוסל את

האפשרות הזו, וכעת אנו יכולים לומר שנותרה פה איזושהי שארית כזו, תמידית, שעשויה אולי

להיפתח לדיון ביום מן הימים, בהתאם להתפחות המדע והפילוסופיה. אולי ביום מן הימים יקום

מדען או כימאי ויאמר – הדבר ההוא עשוי מאטומים.

התופעות, הוא עולם קיים גדולה: העיקרון של הסיבתיות שבגינו בעיה יש אצל קאנט אבל

העיקרון שגורם לנו להגיד, שע"מ שיהיה עולם תופעות, יש צורך בעולם כשהוא לעצמו. מושג

הסיבה, החל בעולם התופעות ומארגן אותו, מונח כהנחת יסוד המאפשרת את עולם התופעות.

ישנו איזה משהו, חסר צורה ותוכן, איזשהו חומר, שאלמלא הוא – לא תהיינה לי תופעות לארגן.

השאלה היא, האם הסיבה של החומר, של החושניות, היא אכן הדבר כשהוא לעצמו. האם הדבר

כשהוא לעצמו הוא אותו גנרטור שיוצר את החושניות הגולמית, הכאוטית, שאותה אני מארגן

באמצעות הקטיגוריות וכו'. אם זו הטענה של קאנט, הוא בבעיה רצינית. הרי סיבתיות היא אחת

הקטיגוריות המאפשרת את קיומו של מושג של אוביקט. לטעון שהסיבתיות מתקיימת גם בין

הדבר כשהוא לעצמו לבין התופעה )או – שהדבר כשהוא לעצמו הוא סיבת התופעה( – לא ברור

מהי הסיבתיות ההיא, שהרי מושג הסיבתיות היא מושג הקיים לחלוטין בתוך עולם התופעות, וכיצד

הוא יכול להתקיים גם בקשר שבין שני העולמות הללו – הדבר כשהוא לעצמו והתופעה? בשביל

ה'מהפכה כל את עשינו למה הרי סיבתיות. של מושגים שני על לדבר קאנט יצטרך

הקופרניקאית'? אמרנו שאיננו רוצים להיות מותנים על-ידי אוביקט, אלא להיות אלו שמחוקקים

חוקים וקובעים אותו. אנו מחוקקים באמצעות הקטיגוריות, שאחת מהן היא סיבתיות. אבל אם

נטען שהסיבתיות נמצאת בין הדבר כשהוא לעצמו לבין התופעה )קרי – הדבר כשהוא לעצמו הוא

עוד לפני הפעולה אומר שיש קדימות למושג הסיבתיות זה סיבת התופעה המופיעה אצלי(,

ה'קופרניקאית' שלי של קביעת משמעות האוביקט באמצעות קטיגורית הסיבה. אינני יכול לומר

שסיבתיות היא אותו הדבר שמכונן את עולם התופעות, ובו בזמן הוא גם אותו מושג שמאפשר

אותו עצמו, את מושג הסיבתיות. כך יוצא שאם הדבר כשהוא לעצמו הוא סיבת התופעות – יש לנו

בעיה, ואם הוא לא הסיבה שלהן – לא ברור מדוע בכלל צריך להניח אותו. קאנט גם יכול לטעון

– אני מניח שקיים עולם של תופעות, שהוא מופרד מן הדבר כשהוא לעצמו, והאנליזה שלו מניחה

את קיומם של שני מרכיבים – חושניות וצורה, אך אינני טוען שהדבר כשהוא לעצמו הוא סיבתה

של החושניות. אני מנתח את עולם התופעות וטוען שיש לו מעמד מסוים, שאיננו המעמד של

הדבר כשהוא לעצמו. כדי להסביר את עולם התופעות אני מדבר על הקונסטרוקציה הזו של

חושניות ושכל, אך לא מתחייב בשום מקום לכך שהמרכיב של החומר, שאותו הפרדנו כדי להגדיר

מהי תופעה, קשור סיבתית לדבר כשהוא לעצמו.

העמדות השונות הללו מופיעות אצל קאנט וקשה להבין בדיוק מה היתה כוונתו. אנו ננסה לחשוב

מהו ההסבר הסביר ביותר לעניין. השאלה המעניינת היא – למה בכלל זקוק קאנט לדבר כשהוא

ייתכן שהסיבה היא שהוא לא רוצה להיגרר לאידיאליזם כמו של ברקלי. הוא מעוניין לעצמו.

במשהו שישמר את הדברים בזמן שלא תופסים אותו, וכך יהא האלוהים של ברקלי הדבר כשהוא

לעצמו. קאנט לא מעוניין באידיאליזם סובייקטיבי שכזה, ולכן מניח את קיומו של הדבר כשהוא

לעצמו, כדי להימנע מלהיקלע למצב בו נטען שעולם התופעות מיוצר כליל בתוכי, ללא שום דבר

מבחוץ. בסופו של דבר, אפשר לכאורה להציג את כל הפרויקט של קאנט כשווה ערך לפרויקט

של ברקלי, ולטעון שקאנט פשוט החליף את אלוהים של ברקלי, שגורם לי לתופעות מסיבה

שאיננה ידועה לי, ב'הדבר כשהוא לעצמו', שגם כן גורם לי לתופעות באופן שאיננו מובן לי, ולפי

והקונסטרוקציה המורכבת שבנינו פה צורך בכל העבודה הגדולה היה ברור למה – לא זה

בשבועות האחרונים. לכן קאנט יהיה צריך להתמודד עם האתגר הזה, והוא אכן מנסה להתמודד

איתו.

עולה פה מתח מעניין: יש לקאנט סיבות לדבר על עולם סיבות סגור וקוהרנטי, שלא זקוק לדבר

כשהוא לעצמו, אבל אז עולה השאלה – מהו אותו 'ניתן' חושני שניתן לתודעה שלי, שבלעדיו אין

דיברנו, שהיא תנאי הכרחי לקיומה של מובן לשכל? מהי אותה אחרות של התודעה שעליה

תודעה? האם היא חייבת להיות דבר כשהוא לעצמו, או שפשוט צריכה להיות משהו אחר? אני

יכול לדבר פשוט על אחרות המאפיינת את התופעות, לומר שהתופעות הן משהו אחר, השונה מן

התודעה, בלי לקרוא לכך 'דבר כשהוא לעצמו', אבל נראה כי זהו משחק מילים בעלמא, וכי

הבעיה בעינה עומדת.

אולי אפשר ללכת כך: אנו מתחילים מעולם תופעות מאורגן היטב, וכמו האנטינומיות של אלוהים,

החירות והישארות הנפש, יש אולי עוד אידיאה מכוונת שמובילה אותי אל הדבר כשהוא לעצמו. יש

חושניות, יש ניתן, ויש משהו שמפעיל אותי, שמעורר את השכל שלי, ושנמצא מחוץ לשכל.

הפרשנות הסיבתית אומרת שיש עולם תופעות, יש את הדבר כשהוא לעצמו, והשני הוא הסיבה

של הראשון. לא יהיה עולם תופעות בלא שיהיה משהו שעליו אנו מבצעים את כל האופרציות

הללו של ההכרה. העולם שלנו הוא כפול – קיים העולם כשהוא לעצמו, והוא הסיבה של העולם

הפנימי, שלנו. אבל יש גם פרשנות אחרת, הפרשנות הזהותית, הטוענת שלמעשה לא מדובר על

שני עולמות, אלא על דבר אחד, אלא שאת הדבר האחד הזה ניתן לתאר באופנים שונים. אפשר

לתאר אותו במונחים של עולם התופעות, ואפשר לתאר אותו במונחים של הדבר כשהוא לעצמו.

– מהו הדבר כשהוא לעצמו, אלא פשוט היתרון של הפרשנות הזהותית לא נדרשת לשאלה

אומרת – יש לי תיאור אחד של הדבר כשהוא לעצמו, והתיאור הזה הוא לא תולדה סיבתית של

שנה.200הדבר כשהוא לעצמו, וכך גם אין לי את בעית הסיבתיות שתיארנו. הוויכוח פה מתנהל

כי משכנע די באופן ומראה הסוף, עד סגור שאיננו פתח פה השאיר שקאנט אומר ווד

טקסטואלית אפשר להראות נימוקים הן לפרשנות הזהותית והן לפרשנות הסיבתית. אנחנו צריכים

לנסות להבין את ההיגיון הפנימי של קאנט, שלא מאפשר לו לוותר על קיומו של הדבר כשהוא

לעצמו, ושמחייב את הנחתו.

אני מתנסה בעולם, באופן אמפירי. אני מתבונן בעולם. בא פילוסוף ואומר – שמע, זה הרבה יותר

מורכב. ברגע שאתה מכיר דברים, מעורבת פה הכרה אנושית, מעורבת פה קטיגוריזציה שאתה

כופה על הדברים. אז עולה השאלה – אילולא הייתי עושה את האופרציה הקטיגורלית הזו – מה

זה להפעיל קטיגוריות יכול לעשות היה שם בחוץ? אפשר לטעון כעת כך: אם כל מה שאני

ולחשוב באמצעותן, משמע שאינני יכול כלל לחשוב על הדבר כשהוא לעצמו ולדבר עליו – על

מה שהוא ללא הקטיגוריות שלי. אינני יכול להתנסות ב"חומר" הזה בלי לבצע בו את הפעולות

הללו של חלל וזמן, קטיגוריות וכו'. אין לי אלא את עולם התופעות. זה לא שאני יכול לבחור בין

לתאר משהו כפי שהוא לעצמו לבין לתאר משהו על פי התופעות שלו. אני כלל לא יכול לחשוב

את הדבר הראשוני ההוא, את הדבר כשהוא לעצמו. התחושה שלנו היא שההתנסות שלנו בעולם

היא פונקציה של משהו ממשי, ולא פונקציה של משהו לא ממשי, כמו תופעה. מצדדי התפיסה

הזהותית יאמרו למצדדי הגישה הסיבתית המפצלים את העולם לשניים – אתם כולאים אותנו בתוך

איזו אשליה שאנו בונים, בתוך איזו קנוסטרוקציה המתקיימת כליל בתוכנו, והעולם הממשי הוא

משהו אחר, שאיננו מתנסים בו כלל. לכן הם אומרים – יש רק אופן אחד של התנסות בעולם הזה,

והוא תלוי תיאור, שהוא התיאור של עולם התופעות. כך אנו לא כולאים את עצמנו בתוך עולם

ווד היא שלאידיאליזם הגרמני, שיבוא לאחר סגור בפניו. הטענה של אחר, שהעולם הממשי

קאנט, יהיה נוח להציג את העולם כעולם כפול ולהוביל את התפיסה הזו לכדי אבסורד. בעקבות

פונקציה של הסבר. אין פה עולם כפול אלא פשוט – זה תתפתח הגישה הזהותית שתאמר

התופעה איננה דבר פחות-ערך ביחס לדבר כשהוא לעצמו אלא הם היינו הך.

בשיעור שעבר דיברנו הרבה על המודל האקטיבי של ההכרה, על פעולת הקישור, החלה על

ה'ניתן'. השאלה היא האם ה'ניתן' הזה הוא משהו אחר, שיכול הייתי אולי לתאר בתיאורים כאלה

ואחרים אבל אני לא יודע בעצם מה להגיד עליו, ועם זאת הוא ישנו והוא הסיבה לכך שיש לי

אפשרות לדבר על ה'אני', או שלא. האם ה'ניתן' הזה הוא אותו דבר ולא דבר אחר, הוא החומר

של עולם התופעות, שאני פשוט מארגן בצורה אחרת, שאיננה מופרדת מן הדבר ההוא )הטענה

הזהותית(, או שמא לא – מדובר בדבר אחר, ושהמעמד שלו ביחס למעמד של העולם הקטיגורי

המאורגן שלי הוא שהוא הסיבה לאפשרות הארגון ההוא. זהו הוויכוח הפרשני ביחס ל'דבר כשהוא

לעצמו' אצל קאנט.

פיכטה מציג רעיון מאוד יפה: למעשה יש רק דבר אחד – האני. ה'אני' מצמצם את עצמו )וזה

נשמע כמעט קבלי(, ומפנה מקום, כפי ששר ברי סחרוף, לכניסתו של החומר, לכניסתו של ה'לא

אני'. זהו אקט רצוני ליצרת ההבחנה בין 'אני' ל'לא-אני'. ה'לא-אני' לא באמת ניתן מחוצה לו.

אז אלן ווד אומר, כאמור, שהשאלה לא ניתנת להכרעה, אך יש יתרונות וחסרונות בכל אחת

משתי העמדות, כפי שהראינו.

במונחים של החצי הראשון של הספר – כל אדם אחר לדידי הוא תופעה. הוא צורה מאורגנת

היטב שחלות עליה קטיגוריות ההכרה. לגבי השאלה – מדוע פלוני פועל לפי אותם חוקי הכרה

כמוני – קאנט לא מתייחס אליה. היגל יאמר שכדי שתהיה תודעה עצמית, צריכה להיות תודעה

עצמית אחרת. קאנט לא אומר זאת בשום מקום. אבל הוא כן אומר, שכל הפעילות המוסרית

ונת. לקאנט אין תשובה לשאלה שלנו מניחה את היותו של יצור אנושי אחר, שביחס אליו היא מכו

– כיצד אני יודע שגם בני אדם אחרים הם אחדות מרכיבה של אפרצפציה וכו', והוא לא מרגיש

צורך לתת לכך דין וחשבון. קאנט הוא פילוסוף של תודעה עצמית, שלא מניח שמושג התודעה

העצמית נדרש לאינטרקציה עם תודעה עצמית אחרת כדי להתכונן כפי שהוא. במילים אחרות –

אפשר לקבל שקיימת רק תודעה עצמית אחת, על אף שזוהי כמובן לא דעתו של קאנט. קאנט

פשוט מחפש את החוקיות שכולנו נענים לה, ומניח שאכן כולם נענים לה. הוא סבור שהוא מצא

את תבניות החשיבה המאפיינות כל יצור אנושי בעל שכל באשר הוא. האחדות המרכיבה של

האפרצפציה היא עיקרון צורני. היא העיקרון המאפשר חשיבה של דבר כלשהו. נשמע לכאורה

שאפשר היה לייחס לאחדות המרכיבה של האפרצפציה איזשהו מעמד ישי, אבל קאנט מדגיש כל

דבר שמדובר בתנאי הצורני העליון של החשיבה. אפשר להתעקש ולומר שלתנאי הזה יש גם

מעמד ישי, אך קאנט, כאמור, מנסה לחמוק מכך.

הדיאלקטיקה הטראנסצינדנטאלית

כי אם התבונה. הוא מבדיל בין השניים. מושג המפתח בדיאלקטיקה של קאנט איננו השכל

הדיאלקטיקה שייכת לתחום התבונה. מה שמבקש קאנט לעשות בדיאלקטיקה זה לקחת קבוצה

של שאלות, ולטעון שגם אם השאלות החשובות ביותר, שלא ניתן לפטור כלאחר יד כאשליות,

וזהו המכנה המשותף של כל השאלות הללו: הניסיון עדיין מדובר בשאלות לא בנות הכרעה,

לחשוב את הבלתי-מותנה, כפי שקורא לו קאנט.

נניח שאני חושב על שרשרת סיבתית של דברים – א', ב' ג'. אני מחפש את תחילת השרשרת.

יכולים אנו מותנה. מהו הבלתי נוכל לדעת מה תחילת השרשרת, לא טוען שמעולם קאנט

להסביר את היחס שמתקיים בין כל מיני דברים, אבל לא נוכל לדוגמא לענות על השאלה – למה

יש חומר. למה הוא ישנו. את השאלה הזו ניתן לתרגם במילים אחרות לשאלת קיומו של אלוהים,

ולפיכך – סבור קאנט שלא ניתן להכריע בשאלת קיומו של אלוהים. שאלה נוספת שקאנט סבור

שלא ניתן להכריע בה היא השאלה האם הנפש נפרדת מן הגוף, והאם היא זוכה להישארות

יותר מן השאלות הללו, אך קאנט רוצה לטעון באופן לאחר כלות הגוף. אין שאלות חשובות

לדדוקציה ובדומה הדיאלקטיקה. של הפרויקט וזהו עליהן, לענות ניתן שלא חד-משמעי

המטאפיסית – יש פה אשליה, ויש לה לוגיקה. יש לוגיקה לתדמית. האשליות אינן מקריות אלא

מאורגנות היטב. קאנט טוען כך קודם כל כיוון שהוא סבור שלתבונה יש תמיד ביטוי שיטתי, וכן כדי

לטעון שגם במקרים בהם התבונה לא יכולה להכריע היא יודעת מהן אותן שאלות בהן היא לא

יכולה להכריע, ומדוע היא נופלת בתחומים הללו ומבצעת שם טעויות. הייתי יכול להעלות אינסוף

אשליות ולהעמיד אותן כביכול לבירור התבונה. אבל התבונה האנושית איננה שרירותית כזו. יש לה

מספר שאלות מוגדרות בהחלט שהיא עוסקת בהן, באופן שיטתי. קיים עיקרון המראה כיצד

נוצרות האשליות הללו של התבונה. קאנט אומר – אני מראה לכם מה אפשר להצדיק, וזה לא

ניתן ואינסופי. גם מה שלא נזרוק לתוך תחום אחד גדול ניתן להצדיק פשוט שכל מה שלא

להצדיק מקיים איזו שיטתיות סדורה מסוימת. זהו הרעיון העומד מאחורי הלוגיקה של התדמית.

גוף שיטתי זאת ה'ארכיטקטוניקה של התבונה הטהורה'. התבונה הטהורה היא קאנט מכנה

מסודר היטב, שתחם לו את התחומים בהם הוא יכול לספק הצדקות, את התחומים בהם הוא לא

יכול, ואי נתינת ההצדקות איננה דבר שקשור רק לאי יכולת, אלא יש היגיון פנימי באופן שבו אני

משתמש בטיעונים, שמונע ממני מלהכריע בשאלה מסוימת. זה לא מקרי.

הדיאלקטיקה היא המיפוי של מאפייני התבונה כפרויקט של הצבת שאלות שאין ביכולתי להכריע

רוצה קאנט להציב בהקשר שיטתי, המסביר את שיקול הדעת המביא אותנו לגביהן, שאותן

בנות-הכרעה. בשאלות שמדובר בטעות לסבור לנו וגורמת תכופות אותנו הפוקדת לאשליה

ומעולם כל הכשלונות שנעשו מאז – קאנט מחפש את ההיגיון המדריך את במילים אחרות

בניסיונות להוכיח את קיום האל, ולכן, לאחר שקאנט כתב את הדברים הללו – הניסיון להוכיח

את קיום האל הפך לדבר חסר פשר. עם זאת, הצורך באיזושהי אידיאה שתכוון את חיי, בדמות

הרעיון של הישארות הנפש או האל, יכול בהחלט להיות מובן וחיובי. אני יכול לרתום אידיאות

כאלו לכיוונים חיוביים. אך קאנט לא טוען באופן חיובי שלמרות שאיננו יכול להכריע, הוא מעדיף

צד מסוים של המשוואה )כמו לטעון שיש אלוהים או שהנפש בת-אלמוות(. נורמטיבית הוא כן

ירצה לומר כך, אך בספר הזה הוא לא עוסק בזה. פה הוא רק רוצה לדבר על טיבה של התבונה.

כך יוצא שהדיאלקטיקה של קאנט יכולה להיות מחד ביטוי לטראגיות האנושית, בבחינת – עמידת

האדם על סופיות דעתו ומוגבלותו, ומאידך – עמידה זו על סופיות האדם מאפשרת את קיומו של

המרחב האמוני ומוציאה את האדם נשכר. הגבולות הברורים של הרציונאליות מאפשרים את כל

הזה, המוטיבציה לחקירה ישאיר את הפתח בנוסף, קאנט חושב שאילולא המרחב האמוני.

המדעית תיעלם. זוהי ההצדקה להמשך הפעילות המדעית, המבוססת על הישארות הפתח הזה,

הקאנטית האנטינומיה האם השאלה שעולה כך חדשות. אינטרפרטציות בו ליצור וניסיונות

מבשרת את סופו של העניין האמוני, או דווקא את תחילתו. כשמישהו בא ואומר לי – אי אפשר

להכריע העם העולם קדמון או שמא היתה נקודה בה התחיל, זו יכולה להיות טענה מרפת-ידיים

מבחינת החיפוש המדעי אחר תשובה אליה, או להפך – דווקא שאלה מוטיבציונית. אני לא חייב

לנקוט בגישה של – אם לעולם לא אוכל להכריע, אין טעם שבכלל אתחיל. אני לא אוכל להכריע,

אבל זה דווקא יניע אותי להמשיך ולחקור לנצח, ואולי לשפר את הידע שלי לגבי אותן שאלות

ולהעמיק אותו. קאנט טען שהשאלות הללו הן ממהותה של התבונה, ואינן מקריות. אין שאלות

חשובות מאלה, אך לעולם לא נוכל להכריע לגביהן. כך אפשר לדבר עדיין על ארוס הדוחף אותי

יכולה להמשך הפעילות הרציונאלית. התבונה שואפת לדעת את הבלתי מותנה. התבונה לא

לדעת אותו. זה לא אומר שהבלתי מותנה הוא משהו שאין טעם לעסוק בו, אלא להפך.

התגובות לקאנט

הייתי יכול להתייחס לאלוהים כאל איזה דמיון מיתי, שקשור לתחילת ההיסטוריה ולאיזה צורך

קיומי פסיכולוגי של האנשים להסביר את קיומם, ועכשיו אני לא צריך, כי הסברתי את ההכרה

מאוד זקוקים שאנחנו סבור הוא זאת. אומר לא קאנט גבולותיה. את מכיר ואני האנושית

לאידיאות הללו, למרות שאיננו יכולים להצדיק אותן. אין דבר חשוב יותר מלשאול את שאלת

הכוליות הטוטאלית, שהיתה משאת נפשם של מטאפיסיקאים כל הזמן )כמו שפינוזה(, ושבה טעו.

המצב האנושי הוא חוסר מנוחה מתמיד המבוסס על הפער הזה, והוא היוצר את המשך הפעילות

המדעית שלנו. יש באשליות הללו כוח משכנע שגורם לנו לחשוב שאולי נוכל להכריע בהן, וגם

לאחר שקאנט מראה שלא ניתן להכריע בהן, הוא עדיין סבור שהאנושות תמשיך לעסוק בשאלות

הללו, כי זו מהותה. השאלות הללו שקאנט ממפה, תישארנה השאלות בהן לא תוכל האנושות

להכריע. אם יבוא תיאולוג או פיסיקאי או מטפיסיקאי ויטען כי הוכיח באופן רציונאלי שיש אלוהים

או שהנפש בת אלמוות, קאנט יאמר – הוא לא מנסה למכור פה אשליה. הוא עושה פה משהו

שמגדיר אותו כיצור תבוני. וקאנט סבור שההכרה בכך שלא ניתן לענות על השאלות הללו, היא

דווקא בעלת כוח חיובי ומניע ולא מדכא. על כך בדיוק יתעורר הוויכוח בעקבות קאנט – על מצבו

החדש של האדם באופן כללי. מהו האדם החדש הזה שהעניק לנו קאנט? האם אין המשך

החיפוש והחקירה המדעית חיפוש סיזיפי בלתי נסבל, כעת? יהיו שיטענו כך, ושהחיים בעקבות

ולהרמוניה היא אפשרות כיוון שהאפשרות לפיוס, לאחדות קאנט הפכו לחיים בלתי נסבלים,

שאיננה קיימת, באופן עקרוני. האידיאליזם הגרמני יטען שהפיוס הזה הוא הדבר היחיד שיש טעם

לשאוף אליו, ולכן הוא יתנגד לקאנט ויחלוק על העיקרון הכללי הזה. היגל לא יתווכח עם קאנט

על הפרטים. הוא לא יחלוק על הדדוקציה הטראנסצינדנטאלית או על החלל והזמן. באופן קיצוני

זה לא יעניין את היגל, שילר, הלדרלין וחבריהם. מה שיעניין אותם זה מה כל זה אומר עלינו.

המשורר הלדרלין יאמר – אם כאלו הם פני הדברים, מצבנו לא טוב. לאחר שיכתוב כמה מן

השירים הכי טובים הוא יאבד את שפיות דעתו. קאנט מציע פה תזה אקזיסטנציאלית, בעצם,

בשאלה – מיהו האדם. השאלה תהיה – האם אכן יש גדולה בכך שלא ניתן להכריע בשאלות

הללו, ויש בכך כוח מניע, או שמא מדובר בתיאור ההופך את כל הקיום האנושי לסיזיפי וחסר

משמעות. השאלה הקיומית שעולה פה ברורה, ומיד אנו יכולים לחשוב על קאמי, לדוגמא. או על

ליבוביץ', שיאמר שהוא חי חיים דתיים כי זהו האופן בו הוא מכריע שעליו לחיות, ואין לו הצדקה

לכך, ולא תוכל להיות. המתנגדים לקאנט יחפשו אידיאל חיים אחר, יחפשו אפשרות של הרמוניה.

מושג האהבה יהפוך להיות מושג מפתח, כמו אצל היגל, כי זהו המושג היחיד שיאפשר נפרדות

שלי בד בבד עם היות באחר. או מטאפורה כמו 'בית': העולם הוא ביתנו. קאנט לקח לנו את

הבית. אנחנו כבר לא גרים בעולם. המעבר הטרמינולוגי הזה מאפיין באמת את מעבר הפאזה

על ההשלכות ברמת הפרטים, אלא קאנט על יחלקו לא הם הגרמני. לאידיאליזם מקאנט

הכלליות של תורתו. יהיו שיבקשו להמשיך ולעשות בשאלות – מה זה מושג, מה זה שכל, מה זו

התנסות, מה זה חלל וכו', ולא בשאלות כמו – מה זה אומר על גורל האדם ומצבו.

קאנט עצמו היה ער להשלכות הללו. בטקסטים מאוחרים יותר שאין לנו זמן לראות אפשר לראות

כיצד הוא מנסה למקם מחדש את האדם בתמונת העולם שיצר )כמו הטקסט שלו על ההשכלה,

לדוגמא(, לדבר על מקומו בהיסטוריה, על החוויה האסתטית, על מקומו של הגאון וכו'. במילים

אחרות, קאנט מתמודד במישרין עם ההשלכות של תורתו על מקומו של האדם בעולם, ומנסה

לתת תשובה לשאלות: מה אני יודע, מה אני יכול לעשות, למה אני יכול לקוות, והשאלה החשובה

ביותר שלא נתן עליה תשובה – מהו האדם. קורס באתיקה של קאנט ילמד אתכם קצת על

השאלה מה עלי לעשות. קורס באסתטיקה יעסוק בשאלה – למה אני יכול לקוות.

אפשר לסכם את קאנט ולומר שהסכום של שלוש השאלות הראשונות הוא התשובה לשאלה

שלוש לכדי רדוקציה הרביעית לשאלה לבצע ניתן ושלא שלא, לטעון גם אפשר הרביעית.

השאלות הראשונות. קאנט לא ענה על כך, אך היה ער לכך שעליו לספק תמונה אחדותית

שלמה, לאחר שפירק את הכשרים שלנו לכושר של ידיעה, כושר של השתוקקות ורציה והכושר או

היכולת לקוות למשהו אחר. קאנט היה מודע לכך שהוא פירק את התמונה ושעליו להבין את

המשמעות של זה. האידיאליזם הגרמני התחיל מקאנט. האדם רוצה לחיות באופן נעדר פיצול,

, שנה או שנתיים בלבד לאחר מות קאנט, כותב1802נעדר מתחים. הוא מבקש הרמוניה. ב-

היגל שהצורך בפילוסופיה בא רק כדי להתגבר על הניכור, על התחושה שהאדם קרוע.

זמן יותר מקום להקדיש היה על קאנט. יותר יודעים אנו לומר שכעת ניסיון פה נעשה לא

לדיאלקטיקה. אבל מחוסר זמן לא נוכל להרחיב עליו יותר. הסכמה שאני מחלק לכם מציגה את

כל ההתפתחות הפילוסופית הגרמנית שבאה בעקבות "ביקורת התבונה הטהורה".

עברנו על המרכיבים העיקריים בתורת ההכרה של קאנט. היום ננסה לעמוד על תגובת הנגד

שנוצרה כנגד המחשבה של קאנט, עוד בימיו, כשהוא עוד כותב ומפרסם דברים. רעיונותיו עוררו

פילוסופים רבים כבר בתקופתו, והם הגיבו לה בלהט רב. מתוך המתקפה הזו נולדה הדמות

המרכזית שתעניין אותנו, והיא דמותו של היגל. אבל לפני כן ננסה להבין מה היה בתורתו של

ל-1790קאנט שגרר תגובות כה רבות. כמות העמדות שמתפרסמות בין – השנה בה1807

מפרסם היגל את ה'פינומנולוגיה של הרוח' – היא עצומה, ולכן ננסה להבין מה עורר את גל

התגובות הזה.

בתחילת המאה העשרים הוציא אדם בשם קרונר ספר בשני כרכים ששמו בעברית )לא תורגם(

עמודים, והוא כולל את הגרסא הרחבה ביותר של1,500הוא "מקאנט עד היגל". מדובר בכמעט

כל העמדות הללו שהתעוררו בתגובה לקאנט. היום ישנם ספרים נוספים דומים כמו לדוגמא: “

German Philosofy: From Kant To Fichte.רבה היתה הפילוסופית הפרודוקטיביות .”

בנוסף, באותה תקופה היו מעורים בתרבות הגרמנית אנשים שלא היו דווקא פילוסופים, כמו טיק,

שליימאכר, מנדלסון, גיתה ושילר. מן הסתם שמעתם על המחזות המפורסמים של שילר כמו

"וילהלם טל", “דון קרלוס", “השודדים" ועוד. הפילוסופיה של האישים הללו לא היתה פילוסופיה

מהאווירה חלק היו הם באוניברסיטה. חיבורים וחיברו שישבו אנשים של האקדמי, במובן

:Between Kant And Hegelהאינטלקטואלית בה כולם כתבו. ספרים נוספים מומלצים הם “

Lecture On German Philosophyשל הנריך, וכן את הספר של ברגמן על פיכטה, שלינג ”

ויעקובי.

אני לא מתיימר להקיף את כל המפעל הפילוסופי הזה בשעה וחצי, אבל ננסה בכל זאת לגעת בו.

אם היינו עוסקים בקורס רק בקאנט, היינו רואים שקאנט לא מסתפק בתשובות שלו ליום. אם

נצמצמם את הפרויקט הפילוסופי של קאנט כ"תשובה ליום שאומר שאין לנו מושג של סיבתיות

ואין לנו מושג של אני" – השגנו את המטרה ופתרנו את הבעיה. אבל קאנט רצה הרבה יותר מזה.

חלק גדול ממה שאני אייחס פה להיגל או להלדרלין יהיו דברים שניתן להראות כי לקאנט עצמו,

תוך כדי כתיבת המפעל הביקורתי שלו, היה עניין פילוסופי רחב יותר מאשר המגננה האפיסטמית

לה יצא. אחד הדברים המרכזיים שעניינו אותו היה מושג החופש, החירות. מושג זה הוא למעשה

מושג מפתח המאפשר את הבנת השיטה הפילוסופית שלו כמכלול, כמערך שלם הכולל את

ההיגיון הפילוסופי, ההיגיון המוסרי, ההיגיון האסתטי. כולם יחד – והוא אומר זאת כמעט במפורש

– הם אמצעים להצדקת רעיון אחד: רעיון החופש, האוטונומיה. אם ניקח לדוגמא את הדואליזם

יש איזשהו מקור משותף שממנו צומחים שני נוכל לשאול האם וחושניות, הקאנטי של שכל

הגזעים העיקריים הללו של תורת ההכרה. קאנט אומר כמעט במפורש שאם אפשרות לחשוב על

שורש כזה – הרי שזהו מושג החירות.

אבל מושג החירות איננו הנחת המוצא. קאנט לא אומר – יש חירות, וכעת ממנה אגזור הכול.

הוא מתחיל מבירור כלשהו, וכתוצאה משיקול הדעת מתגלה החירות. אם אתם מחפשים מועמד

שיאחד את כל הדברים שראינו בפרויקט הפילוסופי, ואח"כ בפרויקט המוסרי וכן הלאה, הרי שזהו

יש חופש, וממנו אראה כיצד נגזר הכול. אלא החופש. אבל קאנט לא אומר כמו שפינוזה –

החופש, הוא למעשה המרכיב, שכאשר אני חושב על כל שאר מרכיבי השיטה, מתברר כי הוא

המרכיב המאחד אותם לכדי שלם. קאנט מתאר את החופש כקשת, כאבן הראשה המחזיקה את

הקשת הזו, שאם מוציאים אותה קורס הכול. אבל שוב, הוא לא מתחיל ממושג החופש. הוא בונה

את כל מה שראינו, ואז כשהוא בא לציין מה מחזיק את כל הקשת הזו, הוא מוצא שזהו החופש.

בכך קאנט דומה לפילוסופים רבים שקדמו לו – הוא נותן עיקרון אחד שמחזיק את כל השיטה.

שיש מניחים מיסטית כשונה ממיתודה מיסטית. במיתודה הוא מגדיר את המיתודה שלו אבל

איזושהי אינטואיציה מסוימת לגבי העיקרון הראשוני, וממנו גוזרים כל מיני דברים. האקט הראשוני

הוא גילוי של איזשהו עיקרון ראשוני שממנו גוזרים את כל השאר. אצל קאנט אין אינטואיציה

ראשונה לכך שמושג החופש הוא כל-כך ראשוני. הוא בונה את עמדתו שלב שלב, ורק בסוף מגיע

למסקנה כי המושג הבסיסי ביותר המעניק משמעות לכל המסגרת הזו – הוא התוצאה של כל

המהלך שעשינו, והיא מושג החופש. קאנט לא אומר – המושג שממנו מתחיל הכול הוא החופש

ואני מכיר אותו בדרך בלתי-אמצעית. קאנט העביר אותנו דרך חתחתים: סינתטי-אפריורי, חלל

וזמן, מושגים, קטיגוריות וכו', ובסוף, מסתבר, שהכול נסגר יחד תחת מושג החירות. כך שיש פה

ולא לרדת ממנו. לא יש לעלות לעבר היעד, גם אמירה לגבי המיתודה הפילוסופית הנכונה:

להתחיל מעיקרון ולרדת לפרטים, אלא להתחיל בפרטים ולגלות בסוף לאן הכול עולה. קאנט לא

גיאומטריה כמו – אותה עושה שפינוזה בו להיעשות באופן צריכה לקבל שהפילוסופיה יכול

את ההולמת המיתודה זו לא נוספים. עקרונות מהן ומשלשלת מאקסיומות שמתחילה

הפילוסופיה. הוא אומר בפירוש שגיאומטריה לא יכולה להיות המיתודה ההולמת את הפילוסופיה.

לכן את העיקרון הראשוני אנו יכולים רק להסיק כתוצאתו של שיקול הדעת, ולא כהנחתו של

שיקול הדעת.

מה את שלמטה, מה את לדעת קודם רוצים אנחנו – היתה לקאנט הבסיסית ההתנגדות

שבאינטואיציה, ומשם לרדת, משם לפתח את האינטואיציה. ככה זה אצל יעקובי ואחרים. הם

מחפשים עיקרון מוניסטי, כמו אמונה וכד'. קאנט מתחיל מעיקרון לא מוניסטי, אך ממנו חותר

למושג של כוליות. בכך הוא סוטה מן הגישה המסורתית. אם היינו יכולים היינו מראים למה אי

אפשר לחשוב על ה'מהפכה הקופרניקאית' בלי מושג של חירות. נציין זאת רק בראשי פרקים:

אם איננו מניחים מושג של חירות, של ספונטאניות, אין משמעות ל'מהפכה הקופרניקאית': לא

ה'מהפכה השכל. של הספונטאנית הפעולה ללא משמעות לחושניות שאין לטעון ייתכן

הקופרניקאית' מניחה יצור פעיל, יצור שפועל מתוך חירות. וזו לא ה'חירות' שקשורה למוסר.

החירות הזו לא יכולה להיות רק חירות במובן הנורמטיבי, הקשור למוסר, המובן של – הייתי יכול

לפעול אחרת. כדי שיהיה לי מושג של אוביקט אני מניח צורה מסוימת של חירות – אינני סביל

אלא פעיל. זה נכון שזה לא בדיוק המובן הרגיל של חירות, אלא חירות במובן קצת רחב יותר. אני

כפעילות, להבין חירות מסוים על משהו אחר. אפשר ספונטאני משהו ומפעיל באופן פעיל,

כספונטאניות. בשפה היומיומית אנו משתמשים ב'חירות' במובן המצומצם – הפוליטי והמוסרי.

ונראה את הבעיתיות הזו הקשורה למובנים השונים של חירות גם אצל מבקריו וממשיכיו של

את להניח כשניסה שכביכול התפרקה הזו, הכוליות את מחדש לבנות מנסה קאנט. קאנט

הדואליזם באופן חד משמעי כדי להצדיק את המהלך בחלק הראשון של ה"ביקורת". אם לא

מקבלים את הקריאה הזהותית אלא את הקריאה הסיבתית, אנו שואלים האם קיים איזשהו גורם

משותף בין שני הדברים.

הטענה של רוב האנשים כנגד קאנט היתה שהוא לא סיפק לנו את מושג הכוליות שאנו רוצים.

קאנט לא מתעלם מעניין הכוליות. הוא פשוט חושב שהוא כן מצליח לספק אותו. אבל אנשים

קראו את קאנט כמי שמוותר על מושג הכוליות. לתוך הפער הזה נכנס חלק גדול מן הביקורת

הרבה שתגיב לקאנט, שתתבסס גם על הניסיון לכונן מחדש את מושג הכוליות, וגם על היחס

למיתודה: המיתודה של קאנט מציע היא מיתודה של בנייה, של עבודה, שבסופה מקבלים אולי

איזה מכלול שלם. אבל אפשר גם ללכת הפוך, כמו שאמרנו – להתחיל מעיקרון, ולראות מה

מתפרט ממנו. קאנט מכנה את כל העמדה השניה "העמדה המיסטית", ולכן כל מי שלא מחזיק

בעמדה הקנטיאנית, בעמדה של עבודה ומאמץ, אלא בעמדה שרוצה לקבל את הכוליות באיזשהו

וישיר, ללא מאמץ – הוא מיסטיקאי. את המודל הזה, של עבודה ומאמץ, אופן בלתי אמצעי

מלביש קאנט גם על גישתו ההיסטורית. ההיסטוריה האנושית לפי קאנט היא תהליך מתמיד של

שיפור. יציאה ממצב שבו לא ידענו משהו למצב בו אנו יודעים. כך הוא כותב במאמרו "הנאורות

מהי?” - הנאורות היא מעבר ממצב של בערות למצב של ידיעה, למצב בוגר ובשל יותר. לפי

קאנט עלינו להשתחרר מאותה תפיסה "אפוטרופסית”, של האל או של הטבע, ולבנות בעצמנו

את חירותנו. החירות לא ניתנת לנו באופן בלתי אמצעי וישיר, כגון – בהיותנו יצורים בעלי תבונה

שנבראו ע"י האל, אלא היא נרכשת באמצעות פעילות ועבודה.

קאנט קרא את רוסו. הוא קרא את 'אמיל', וקרא את הטקסטים של רוסו על האמנה החברתית

על העמדה שתגן ככזו שלו הפילוסופיה את לעצב ביקש הוא כך בעקבות השוויון. אי ועל

הרוסויאנית, המעמידה במרכז את האדם ואת מושג החופש. קאנט כותב “בנטייתי אני מדען. אני

יודע את הצמא לידע ואת תחושת המספיקות בקידום הידע. היה זמן שאני האמנתי מכיר או

שידיעה היא מה שמכבדת את האדם... רוסו תיקן אותי... לכבד את האדם, לא את הידיעה של

האדם. הייתי תופס את עצמי כבעל ערך פחות יותר, אילו לא יכולתי להראות שפילוסופיה חשובה

רק אם היא תורמת למה שחשוב באמת: כינונה מחדש של הזכות של האנושות". קאנט רוצה

לומר שישנו המין האנושי, ושכל הפרויקט הפילוסופי שלו מטרתו איננה פיתרון בעיות מטאפיסיות

או חידות שהציב יום, אלא כינון מחדש של השאלה "מהו אנושי". הדברים הללו הם בהחלט הד

לטענתו של רוסו לפיה כל התהליך של התרבות הוא תהליך של עיוות של איזשהו משהו טהור

ותמים. כל הפרויקט הקאנטיאני – ולא נוכל להראות אחד לאחד כיצד – נרתם כולו לשם כיבוד

מחדש של מה שחשוב באמת, שהוא האנושי שבנו. אני ממליץ לקרוא את מאמרו של קאנט

"תחילתו של המין האנושי" המתאר כיצד לדעתו הופיעה התבונה. שם הוא כותב: “מן התיאור

הזה של ראשית תולדות האדם אפשר להסיק את המסקנות הבאות: יציאתו של האדם מגן העדן

לא היתה אלא מעבר מן הגולמיות שבקיום חייתי גרידא אל קיום אנושי. מהליכון התינוקות של

האינסטיקנט אל הדרכת התבונה. ובתמצית – מן האפוטרופוס של הטבע אל מצב של חירות.

האם יצא האדם נשכר או נפסד מן השינוי הזה - שאלה זו מקומה לא יכירה כאן, שעה שמביאים

ויהיו הניסיונות בחשבון את תעודתו של המין האנושי שאינה אלא התקדמות לקראת שלימות,

הראשונים להשיג תכלית זו פגומים ככל שיהיו, גם אם אחריהם באה שורה ארוכה של ניסיונות

כוזבים, בכל הנוגע למין בכללותו – המעבר הזה הוא התקדמות מהירה לטוב". כלומר, מה

שקאנט רוצה להראות הוא שבסופו של דבר – כל הפרויקט הפילוסופי שלו נרתם לשם יציאה מן

המצב האפוטרופסי הזה, בו אנו לא חופשיים למצב בו אנו חופשיים. חשוב לי להדגיש, לפני

שנראה את תוקפיו של קאנט, שלא מדובר אצלו במשהו צדדי אלא במשהו אינהרנטי. אולי לא

שמים לב לכך כי נהוג לשים דגש על החלק הראשון של ה"ביקורת" ולראות את קאנט כמי שבא

לתת תשובה ליום. יש בכך היגיון פדגוגי מסוים, אבל חשוב לי שתראו שכשקאנט כותב הוא מכוון

למשהו הרבה יותר רחב.

" המושג את שמאל בצד לראות יכולים אתם לכם שחילקתי philosophyבתרשים of

immidiacyפילוסופיה של בלתי-אמצעיות. נציגיה הבולטים של גישה זו הם יעקובי וז'אן-פול - ”

ריכטר. הם מנהלים עם קאנט וויכוח עקרוני וטוענים כך: אנו בעלי יכולת מושגית/מוסרית וכו'

פשוט כי יש לנו את היכולת הזו. אנו לא משיגים אותה, באיזה אופן שלא יהיה. יעקובי אומר – אני

לא מבין את כל הדיון הזה על אחדות מרכיבה וכו'. יש לי יכולת הרכבה. היא נתונה לי, באופן

בלתי אמצעית, והיא לא ניתנת לאקפסליקציה, לפירוש. קאנט ורציונאליסטים רבים לא קיבלו

זאת כי עמדות כאלו לא מספקות שום הצדקה, ולכן – לא ניתן לדבר על כלום. זה כמו לענות

"ככה". למה אני יודע משהו? למה אני יודע כיצד לפעול? ככה. אינטואיציה. קאנט לא מקבל

וכו'. אבל הגישה הנגדית זאת. הוא צריך להראות שלמעשה אני מפעיל כללים כאלה וכאלה

טוענת שכל ההפרדות האלה בין חושניות לשכל וכו' הן מלאכותית. יש לנו יכולת לבצע פעילות

מושגים בלי לדעת את כל ההבחנה המלאכותית הזו. יש לנו חוש כזה. אנו יכולים לזהות דברים

שלמים, מוכנים ונתונים כי יש לנו חוש לכך. אנו בנויים ככה. למה אנו בנויים ככה? הרבה פעמים

פה מגיע הסבר תיאולוגי – כי האל בירך אותנו ביכולת הזו וכו' לא ניתן לפרק אותה. הניסיון לפרק

אותה הוא הניסיון לפרק את הסוד, את הפלא האלוהי הזה, וזה בלתי אפשרי. והבעיה היא לא

רק בפירוק. הבעיה של יעקובי וחביריו היא בהעצמת האדם, בכך שמדובר בפעילות של האדם,

שהופכת אותו לחצי אל. הגישה הנגדית אומרת – אל תחקור במופלא ממך. קבל את הדברים כפי

שהם,ותמשיך להאמין שהם ניתנו לך משום היותך אדם, שנברא ע"י מציאות עליונה יותר. ליעקובי

זה חשוב. הוא היה אחד ממבקריו היותר חריפים של קאנט, והתקפתו על קאנט היתה מאוד

ריטורית אך גם מאוד מתוחכמת. הוא עשה טריק ריטורי מאוד מעניין. הוא אמר- תראו, העמדה

הקוהרנטית היחידה בפילוסופיה היא עמדתו של שפינוזה. כך שאו שאתה שפינוציסט או שאתה

ניהיליסט )הוא הכניס לראשונה את השימוש במונח "ניהיליזם"(. מדוע דווקא שפינוזה? כי אז מובן

מאליו שאם אתה מסכים עם שפינוזה אתה כופר, ומוצא אוטומאטית מהדיון )היום קשה לנו להבין

זאת, אבל אז, לומר על מישהו שהוא פנתיאיסט נחשב להאשמה חמורה(. קאנט מניח שקיים

הדבר כשהוא לעצמו. אם הוא מניח שהוא קיים, האנליזה היחידה שאפשר לעשות לגביו היא

אנליזה שפינוציסטית. שפינוזה אומר – יש רק דבר אחד – הטבע הזהה לאלוהים, והוא נותן את

האקספליקציה המלאה שלו. קאנט אומר – לא נכון, אנחנו לא יודעים כלום על הדבר כשהוא

לעצמו. אנו יודעים דברים רק על עולם התופעות, המיוסד על כך שהאדם בונה אותן. כעת, יאמר

יעקובי, אם אתה אומר שקיים דבר כשהוא לעצמו – או צריך לנסח אותו במונחים שפינוציסטיים.

אם לא, אם אתה סבור שיש רק עולם תופעות – אתה ניהיליסט, שסבור שהוא מכונן בעצמו את

העולם בצלמו ובדמותו. במילים אחרות – כבר עדיף שפינוזה. זה לפחות לא ניהיליזם. כי יש רק

והוא צריך להיות הדבר יעקובי – או שאתה מכיר בדבר כשהוא לעצמו, שתי אפשרויות לפי

ניהיליסט. הביקורת בעצם טוענת שכשקאנט שמתאר שפינוזה, או שאתה כופר בו, ואז אתה

מדבר על הדבר כשהוא לעצמו הוא מנסה להסתיר משהו – או את היותו שפינוציסט, או את היותו

ניהיליסט. כך נראים הדברים בעיני יעקובי. ולכן הוא מגיע למסקנה שיש להתחיל מאקט האמונה

– מן האמונה כי הדבר הזה ניתן לך.

בשרטוט שנתתי לכם מופיעים אישים נוספים כמו ריינולד, מימון ועוד, שלא נוכל לעסוק בהם. הם

כתבו דברים שונים ומגוונים בעניין הזה. אבל אני כן רוצה להתייחס למה שכתוב בחלק הרביעי – “

Post Kantian One Dimentinal Systemאפשר להבין למה התמונה של קאנט מסלקת .”

את האל מן התמונה. קאנט יוצר עולם אוטונומי. העולם הוא בדמותנו. עכשיו, זה שזה נובע מכך

וכו' – זה עניין אחר. בסופו של דבר, מה שקאנט אומר זה שהעולם שהתבונה שלנו מוגבלת

מתארגן על-פי התודעה שלי, ובהינתן מסקנה כזו – קשה למצוא מקום להאמין במישהו. העולם

נטול האל נובע כמעט ישירות מן הפילוסופיה של קאנט. איך אני יכול לקום כל בוקר ולהודות

למישהו על הסדר הזה? אנשים כמו יעקובי רצו להגן על התפיסה הדתית כי הם הבינו – באופן

סמוי או מובלע – שהמהפכה של קאנט היא הרבה יותר גדולה ולא מדובר רק בתשובה תמימה

לטענות האפיסטמולוגיות של יום. לכן מוצאים להט גדול כל-כך בקרב מבקריו של קאנט. קאנט

עצמו כנראה האמין שנתבעת ממנו היכולת להעביר את התפקיד המחודש שיש לתיאולוגי בתוך

המערכת הזו. אבל מבקריו היו רגישים מספיק כדי להבין שהופר פה איזשהו איזון, באופן כזה

שמאה שנה אחר כך לא יהיה זה חידוש גדול לומר שאלוהים מת. קראנו את הקטע בו ראינו

שהיינה אמר שפה, בטקסט של קאנט, נהרג האל.

הכיוון של ריינהולד היה הניסיון לחדש את הרעיון לפיו ניתן לצאת מנקודת מוצא פילוסופית אחת,

ויש עוד לומר מילה על פיכטה. יותר מזה. לגביו ולבנות ממנה את כל המערכת. לא נפרט

היגל עוד טרם צעד את צעדיו הראשונים בפילוסופיה. היגל והלדרלין הם1804כשקאנט מת ב-

דור אחד אחריו. אבל ריינהולד, פיכטה ואחרים הם בני דורו של קאנט ומגיבים לו בימי חייו.

פיכטה לקח ברצינות את מושג החירות, אבל עשה בדיוק את מה שקאנט התנגד לו. הוא התחיל

בה. הוא אמר – יש רק 'אנ'. זה הדבר היחיד שיש. כיצד יש חומר? חומר נוצר ע"י אקט רצוני, בו

אני מפנה מקום להיותו של 'לא-אני'. זה לא שיש 'אני' וחומר או תודעה וחושניות. יש רק אני,

והעולם נוצר באקט של הכרעה, אקט של חירות. ה'אני' מצמצם את עצמו כדי שיוכל להיות

מקום למשהו אחר. המהלך של קאנט היה אחר לגמרי: אנחנו מוגבלים. אם לא יהיה חומר – לא

יהיה אני. האני הזה מותנה. כדי שהוא יהיה אני הוא צריך לסנתז, לקשר. הוא זקוק למשהו אחר

שאיננו הוא. אצל פיכטה כל הדבר הזה פתאום נעלם, ויש רק איזושהי עוצמה אינסופית כזו שהיא

האני. אבל אצל פיכטה עולה שאלה שלא עולה אצל קאנט: למה האני הזה זקוק לאחר? מה רע

לו בכך שהוא לבד? אצל היגל גם תהיה הבעיה הזו, אף כי הוא ינסח אותה במונחים אחרים ולא

במונחים של אני. אצל קאנט לא היתה הבעיה הזו כיוון שיש לו את הנחת הדואליזם: היות אני

מותנה באופן הדדי במשהו אחר שאיננו אני. פיכטה ואחרים מנסים לחזור לגישה לפיה העיקרון

צריך להיות מונח בתשתית, וממנו יש לבנות את שאר המהלך. בעניין פיכטה מומלץ לקרוא את

"תעודת האדם" )תורגם לעברית(, שם מובהר עניין האני העוצמתי הזה שיש לו קביעות מוחלטת,

ושאינו תלוי בשום דבר. אמרנו שלא מדובר תמיד בפילוסופים "אקדמיים”, וכך גם במקרה הזה.

המאמר ההוא זה אוסף של נאומים לאומה הגרמנית, שכוננו את התודעה הגרמנית ואיגדו אותה

כקבוצה.

היגל והלדרלין

, כשקאנט עוד היה1794את הטקסט ששמו "רוח הנצרות וגורלה" כתב היגל למגירה בשנת

פעיל לגמרי. הטקסט לא התפרסם בחייו, והתגלה רק בתחילת המאה העשרים. כשקוראים אותו

קורא דבר מאוד נחמד: קודם כל, מתברר שהיגל יודע לכתוב מאוד מאוד יפה כשהוא רוצה )הוא

היסוד מוטיבציית את לנו מספק הזה הטקסט בנוסף, סיבות(. מיני מכל רצה, לא כנראה

וישו, ההיגליאנית, באמצעות שימוש בדמויות היסטוריות. היגל קורא את סיפור אברהם אבינו

יעבור והאופן שבו הוא קורא אותם מבטאים את הרעיון הפילוסופי היסודי שלו, שבעתיד רק

קודיפיקציה מושגית אבל לא ישתנה. הוא מתאר את אותם רעיונות ע"י קריאה פרשנית בטקסטים

שנה הוא ייקח את אותם רעיונות ויעניק להם לבוש מושגי.15הקאנוניים הללו, וכעבור

מהלך עשה אבינו אברהם מוסרית? מבחינה אברהם את להעריך כדי לנו יש טעמים אלו

פיכטיאני, או קאנטיאני: הוא זרק את כל מה שהאמינו בו לפניו וכונן אמונה חדשה. נשמע כאילו

יש להריע לו על כך, אך היגל כותב שיש לבוז לו על כך. הוא כותב כך: “אברהם נולד בכשדים,

גם כליל התנתק מסופוטמיה במישורי עתה מולדתו. ארץ את אביו עם נטש בנעוריו וכבר

ממשפחתו, במטרה להיעשות אדם עצמאי ובלתי תלוי לחלוטין. במטרה להיעשות בעצמו ראש

שבט. הוא עשה זאת בלא שסבל פגיעה או התכחשות, ובלי הכאב החושף בעקבות עוול או

התאכזרות את הצורך המתמשך של האהבה, אשר בהיותה אמנם פגועה אך לא אבודה, היא

תרה אחרי מולדת חדשה שבה תוכל ללבלב ולפרוח. המעשה הראשון שהפך את אברהם לאב

קדמון של אומה הוא התנתקות הקורעת את קשרי החיים בצוותא ואת האהבה, את מכלול

זיקותיו לאדם ולטבע. את היחסים הנפלאים של ימי נעוריו השליך אחר גוו. גם קדמוס, דנאוס

ואחרים נטשו את ארץ מולדתם, ואולם הם עשו זאת לאחר מאבק. הם תרו אחרי חבל ארץ שיהיו

בו חופשיים כדי יוכלו לאהוב. ואילו אברהם ביקש שלא לאהוב, ועל-ידי כך להיות חופשי. ההם

ביקשו חיים באחדות יפה ונטולת רבב שלא נמצאה להם עוד בארצם, ונשאו עמם את האלים

האלה, ואילו אברהם ביקש להשתחרר מיחסים אלה ממש. ההם פיתו באמונות ובנהגים עדינים

את ילידי המקום והפכו אותם לעם מאושר וחברותי, ואילו אותה רוח שנשאה את אברהם הרחק

מקרוביו היא שהדריכה אותו ביחסיו עם האומות...". מה הוא בעצם אומר על אברהם? לאברהם

יש את היכולת להתנתק מהקשר המספק משמעות למי שאנחנו. אנו תרים אחרי משמעות חדשה

מתוכנו אנו, באיזשהו אופן בלתי תלוי. בכך יש עוצמה רבה. אבל אברהם, בניגוד למישהו אחר,

עשה זאת מתוך אקט רצוני. לא מתוארת שם סיבה כמו לדוגמא – משום שפגעו בו או לא אפשרו

לו לפתח את רצונותיו. הוא עשה את הכול באקט רצוני – מתוך ניסיון להשליך מאחורי גוו את כל

מה שהיה קודם ולבנות את עצמו מחדש. אבל בכך הוא איבד דבר חשוב – את חוסר היכולת

לקבל אחדות מחדש. מה שמאפיין את אברהם כאדם בעל ערך הוא שאיננו רוצה לבנות את

מושג האחדות. הוא מקדש את הנפרדות מסיטואציה מסוימת, את ההיקרעות, את היותו בלתי

תלוי, ולא את היותו חלק מאיזשהו מכלול שבו מתקיימת נפרדותו. הייחוד שלו מוגדר כניתוק מן

המכלול ועמידה כנגדו. היגל בעצם אומר – יש ערך גבוה יותר לקיומו של אינדיבידואל הממוקם

בקונטקסט שבו נפרדותו היא חלק מאותו קונטקסט, ולא כנגדו. באקט של אברהם הוא יצא נגד

הקשר החיים הקודם שלו. המשמעות שלו סופקה באמצעות אקט של שלילת ההקשר הקודם.

ובכך יש בעיה, מבחינה נורמטיבית, לפי היגל. האלטרנטיבה של היגל היא אלטרנטיבה הרמונית:

אתה חי בתוך מערך מסוים, חש את נפרדותך בתוכו, אבל מבין שההקשר שמספק לך משמעות

הוא ההקשר שבתוכו אתה חי. אתה לא יכול לקיים את עצמך באופן הקרוע לגמרי מתוך ההקשר

שמעניק לך משמעות. ולכן אברהם הוא דמות שלילית, לפי היגל. משימה יותר קשה היא לקיים

את ייחודך בתוך הקשר של חיים מאשר לקיים את ייחודך באמצעת אקט של שלילה של כל מה

שממנו הוא מפריד את עצמו. אברהם, באופן עקבי, מכונן את עצמו ע"י הנפרדות הזו.

כרגע זה דימוי. מה המשמעות הפילוסופית של כך? היגל מנסה לאפיין מושג של אוטונומיה שלא

מחייב את ההיקרעות הזו. היגל רוצה לטעון שיש מושג של אינדיבידואל, שלא צריך לתלוש את

עצמו מהקשרי חיים מסוימים כדי להיות אינדיבידואל. אברהם הוא קנטיאני. הוא בעצם סוג של

סוביקט קנטיאני. אברהם מנסה לקבוע את עצמו באופן בלתי תלוי. אמנם אתה תמיד מותנה,

אבל האידיאל שמנחה אותך הוא הרצון להשתחרר מן התלות הזו. היגל מדבר על אברהם אבל

בעצם מדבר על קאנט. הוא עושה לקאנט מן יודיזציה שכזו, ובאופן מעניין – אברהם הופך להיות

הרע שבסיפור.

התפיסה היהודית, כפי שמציג אותה היגל, של זהות שלא מושתתת על יסודות של מסורת ארוכה

שעליה היא נבנית אלא מבוססת על אקט של קרע, של שסע יסודי שלא ניתן לאיחוי – איננה

טובה, והיגל רוצה להציע לה חלופה. חלופה שתאפשר גם את הנפרדות, אך גם את היותו אחד

עם הדברים שמהם הוא נפרד. את האלטרנטיבה הוא מציג באמצעות רעיון הטבילה הנוצרי

שהנהיג ישו. הוא כותב כך: "מנהגו של יוחנן להטביל במים את אלו שפנו אל רוחו הוא מנהג

סימלי משמעותי. אין עוד הרגשה שתשווה בסוגה לערגה לאינסופי, לכמיהה להימזג באינסופי, כמו

הערגה להשתקע במקווה מים. מי שקופץ אל מים דבר מה זר מצוי לפניו, דבר מה זר שמיד

מקיף אותו, והוא יכול לחוש בו בכל נקודה של גופו. הוא נלקח מן העולם והעולם נלקח ממנו.

אין הוא אלא מים מוחשיים הנוגעים בו במקום שבו הוא קיים. והוא קיים אך ורק במקום שהוא

חש בהם. במקווה המים אין שום נתק, שום הגבלה, שום ריבוי, שום דבר מסוים. תחושת המים

היא התחושה הקרועה פחות מכול. הפשוטה ביותר. מי שטבל שם ומגיח אל האוויר מתנתק מגוף

המים והוא נפרד מהם, ובכל זאת הם מטפטפים ממנו בכל מקום. מיד כשעוזבים אותו המים שב

ומקבל העולם שסביבו תכונות מסוימות. הוא שב ומחוזק אל תודעת הריבוי. כאשר משקיפים אל

תכלת שמים בלא ענן, או אל המישור הפשוט וחסר הצורות של אופק המזרח אין חשים באוויר

שסביב, ומשחק המחשבות שונה מן ההשקפה אל האופק. ואילו בטבילה קיימת תחושה אחת

בלבד ושכחת העולם, בדידות שהשליכה החול מאחורי גווה ופרשה מהכול". זו האלטרנטיבה –

אני רוצה את התחושה של הטובל בתוך המים. בניו-אייג' כזה יאמרו שמדובר באיזשהו רצון לחזור

אל הרחם.

קאנט גזר עלינו חיים קרועים, מבחינה מסוימת. יש בתורתו פן אקזיסטנציאלי שלא ניתן להימלט

ממנו. אנחנו רוצים לחדש איזה סוג מסוים של תחושה של להיות אחד עם הכול, אבל יחד עם

הוא במים. אני נפרד מהמים. המים נפרדים ממני כשאני יוצא מהם. אבל תחושתגופינפרדות.

האחד שלי עם המים היא התחושה שקאנט לא מאפשר, ושהיגל כן ירצה לאפשר. ולרעיון הזה

הוא יעשה קודיפיקציה למושגים פילוסופיים של עצם, אוביקט וכו'. כרגע אנו לא קוראים טקסט

פילוסופי.

היגל מנסה לעשות ניסיון הירואי. לא ליצור איזה ציור טוטאליטארי ופאשיסטי, לפיו הכול נמס

לכדי איזשהו אחד, כפי שלפעמים מנסים לטעון כנגדו. הוא רוצה לקבל את שני הדברים: הוא

רוצה את קאנט-אברהם, האינדיבידואל שיש לו את היכולת ואת התעוזה לקבוע את עצמו באופן

בלתי תלוי, אבל הוא רוצה לעטוף אותו במשהו שיספק לו הרבה נחמה – במשהו שגדול ממנו

ושהוא חלק ממנו. אם הוא יצליח – זה יהיה כישלון מפואר, אבל ניתן לו שלושה-ארבעה שיעורים

כדי לנסות לשכנע אותנו. בכל מקרה, זה היגל על רגל אחת. זו המוטיבציה. כמובן שיש בו הרבה

יותר מזה, שכן אחרת לא היינו לומדים אותו באוניבריסטה אלא קוראים אותו כדרשה משודרגת

לפרשת השבוע. אבל תזכרו את הרעיון הזה, ותזכרו שמה שנראה בהמשך זה רק קודיפיקציה

מושגית פילוסופית שלהם.

אצל קאנט ראינו את הניתוק בכמה אספקטים. קודם כל, אם אני מבחין בין עולם התופעות לבין

ראינו בנוסף, בדיאלקטיקה מן העולם הממשי. ניתוק על מכריז העולם כשהוא לעצמו, אני

שהתבונה היא בעלת טבע מאוד מיוחד – היא שואלת שאלות שאיננה יכולה לענות עליהם. היא

תמיד במצב של חיפוש מתמיד, של אי מספיקות, של ניתוק מהטבילה במים. היגל רוצה לאפשר

מצב שבו נאמר שהמשימה מולאה ושאנו בתחושה של מספיקות. קאנט מזכיר את הכוליות ואת

זה הרבה פחות מודגש. אצל היגל זה העניין המרכזי. זה מה שהוא החופש, כפי שציינו, אך

יהיה מובחן מהעניין האפיסטמי כמו אצל מחפש. אצל היגל נראה שהמימד האתי-מוסרי לא

קאנט. הם יהיו כרוכים יחדיו. הפרויקט של ה"פנומנולוגיה" יהיה להראות כיצד עושים מהרעיון

הבסיסי שתיארנו קודם אתיקה, פוליטיקה, תורת יש וכן הלאה. זו המוטיבציה המרכזית. חיפוש

האחדות שחסרה לנו. היגל מבין שקאנט לא סיפק לנו מושג כזה, גם אם אולי קאנט סבור שכן.

אנו לא נעסוק בתשובות אפשריות של קאנט להיגל. אנו נתייחס לקאנט כפי שהיגל הבין אותו.

והיגל מחפש אחדות לפי הבנתו הוא. לשילר לדוגמא, יש מושג אחר של אחדות.

מה שמעניין את היגל זה לא הצמא לידע, אלא האנושיות. המין האנושי. כך היגל קרא את רוסו.

כל הפרויקט של שאלת הידע מעוגן בתוך שאלת האנושיות. הבעיה של יום לא תחזור כמו שהיא,

היא פשוט תהיה חלק ממכלול גדול יותר של בעיות.

מי שאפשר את רעיונותיו של היגל היה הדמות הטראגית של המשורר הלדרלין. הוא כתב שלושה

פראגמנטים. אחד מהם נקרא "הוויה ושיפוט", ומשתמש במונחים קאנטיאניים של ממש, כפי

שאנו רואים משמו. הוא אומר במפורש – ברגע שיש שיפוט לא תיתכן הוויה מחודשת. האקט של

השיפוט הוא אקט של נפרדות. ברגע שאתה עושה אקט של שיפוט אין אפשרות של שיקום

מחדש של ההוויה, ודווקא זה מה שאנחנו רוצים. הלדרלין הבין את העניין באופן מאוד מאוד

ראשוני וביטא אותו בעמוד אחד, שפורסם רק לאחר מותו. את התוקף של הטיעון הוא לא ניסח

פילוסופית אלא באמצעות קורפוס של שירים שכתב, שלדעת רבים הפכו אותו למשורר החשוב

ביותר בגרמניה בתקופה הזו. הוא החל גם בכתיבת טרגדיה שלא סיים בשם "מות אמפידוקלס".

מתוארת שם איזו סיטואציה פוליטית. אמפידוקלס הוא איזשהו מנהיג שרוצים שיקדם כל מיני

דברים. התחושה שלו שהוא מצוי כל הזמן בשניות אל מול הטבע מסתיימת באקט הדרמטי הבא:

הוא עולה על הר געש ומשליך את עצמו לתוך לועו, וכך מתאחד מחדש עם הכול באיזושהי הוויה

חסרת הבחנות. זה הפיתרון הטראגי היחידי שמוצא הלדרלין. היגל ניסה להגיד שיש פיתרון אחר –

שאפשר להתגבר על הבעיה בעזרת אמצעים תבוניים שכליים. בשבועות הקרובים נראת את

הניסיון של היגל לכונן מחדש את האחדות, מתוך ההנחה שקאנט, בדיאלקטיקה או בהבחנה שבין

הדבר כשהוא לעצמו לבין עולם התופעות גזר עלינו עולם קרוע ומצב של אי-מספיקות מתמדת.

בשביל לנסח את הרעיון הזה במונחים פילוסופיים נדרשו להיגל עוד כעשר שנים, עד שפרסם את

, ואת הפרקים העיקריים שלה נראה בשבועות הקרובים.1807ה"פינומנולוגיה" בשנת

לאמת ביחס הפרספקטיבה שינוי

את להציג רוצים היינו עצמו. אם את בו מבקר היגל מסוים שבמובן זה היגל של בטקסט שמעניין מה

ההטבלה אקט וגורלה" )תיאור הנצרות "רוח על שעבר, מהטקסט בשבוע אותו שהצגנו כפי היגל

ואת עצמו את מבקר היגל בעצם ה'פינומנולוגיה', שבה באמצעות זאת לבקר יכולים וכו'(, היינו

חשוב חיבור מפרסם היגל כן מפרסם. לפני שהיגל הראשון לא הוא הזה המוקדמים. הטקסט כתביו

פרסם הוא הזה החיבור וידיעה". את אמונה "על הוא החיבור ויעקובי. שם קאנט על ביקורת המכיל

את ביקר בו נוסף טקסט פרסם הוא מכן לאחר שלינג. שנתיים עם יחד הוציא שהוא עת בכתב

ו-1801) ושלינג פיכטה עמדות הפך מסורתי שלו, שבאופן הראשון המובהק (. הטקסט1802

את היגל מציע , שם1807ב- הרוח', שיצא של ה'פינומנולוגיה כמובן ביותר, הוא החשוב להיות

בכלל. כלומר הפילוסופיה תולדות לכל ביחס אלא לקאנט ביחס רק שלו, לא הפילוסופית המהפכה

פה שגם מהפכה, הרי על הכרזה ה'ביקורת' כאיזושהי של למהדורות ההקדמות את קראנו שאם

על להצביע ננסה הקופרניקאית'. היום ה'מהפכה כמו קליט שם לה אין אם כזו, גם לפני ניצבים אנו

המרכזיים. קוויה

שונה העצם, באופן למושג לחזור הניסיון הוא נושאים. הראשון לכמה קשורה היגל של המהפכה

ולעסוק לחזור מקום אין הדוגמאטית הפילוסופיה על קאנט של הביקורת שאחרי לגמרי. נדמה

ואחרים. לאחר פרמנידס, שפינוזה של אלו היש, כמו בשאלת שעסקו ובמטאפיסיקה בפילוסופיה

לכך. אבל לחזור אפשר שאי מסכים לכך. והיגל לחזור אפשר אי כי היה נראה קאנט של הביקורת

כולו. היש שאלת על הדעת את לתת יש שעדיין לטעון להיגל מפריע לא לכך לחזור היכולת חוסר

של הביקורת לאור הדעת את עליה הזו, ולתת השאלה עם להתמודד אחר אופן למצוא יש כעת

עם להתמודד אחר אופן – מציע שהטקסט מה אחר, וזה באופן השאלה את לשאול קאנט. יש

קאנט. של הביקורת לידי תיפול לא היא שבו אופן השאלה, שהוא

מורכב הוא מזה, ממה הזה. לדעת הספר את לדעת רוצה שאני כך: נניח אומר פשוט, היגל באופן

נתון הוא שלו, וכעת והעיצוב הייצור תהליך כל את עבר כבר שהוא הזה הדבר לגבי מניח וכו'. אני

כל את אברר וכו'. אני הדפוס טכניקת אותו, מהי ייצר מי – ולברר ללכת עלי כשלם. כעת לפניי

גם )שיכלול כזה שלם תיאור לספק יכול אכן שאני בהנחה – שלו מלא תיאור לי שיתנו הדברים

נתון, וכעת היגל. היש בפילוסופיה, אומר היש לשאלת התייחסו וכו'(. כך דיו, דפים מזה כמו שאלות

ואומר היגל אותו. בא יודע אני כי האמירה את שיצדיק ביותר והמלא המקיף התיאור את למצוא יש

אותו, לדעת הניסיון במלואו. לכן לי נתון לא עדיין. הוא הושלם לא הזה. הוא הספר כמו איננו היש –

שעדיין תהליך ככזה, וזהו היותו לקראת עיצוב של תהליך באיזשהו נמצא טעות. היש על מושתת היה

שהטעות אומר בעצם היש. היגל את לדעת אפשר אי באמת – צודק שקאנט הושלם. כך לא

הושלם, וכעת כבר מחפשת שהיא שמה הניחה שהיא היה היום עד הפילוסופיה של ביותר הגדולה

יכולים. כל לא שאנו אמר שלו. קאנט תיאור לתת ניסה שלו. שפינוזה התיאור את לחפש מנסים אנו

– ספק בכך ומטיל בא הושלם. היגל שעיצובו מה לדבר תיאור לספק היו הפילוסופים של הניסיונות

היגל: של היסוד תובנת תהליך? זוהי באמצע נהיה, ומצוי לא עדיין – חיפשו שהם דבר אותו אם מה

משהו הוא – לו תקראו שלא איך או לעצמו כשהוא שרצינו, הדבר מחפשים, הדבר שאנו דבר אותו

לדעת. אנו רוצים שאנו דבר אותו איננו עדיין דבר ואותו שייתכן מציע כעת ישנו, ואני שהוא שהנחנו

הזה, אם הדבר את לדעת אפשרות לנו יש עוד לקאנט, דווקא לבואו. לכן, בניגוד מצפים עדיין

הזה הפנימי ההיגיון אחר יש, נעקוב אותו של התפתחותו אופן של פנימי היגיון לאותו להיכנס נצליח

אחד במשפט הפרספקטיבה כן, שינוי מהו. אם יודע והוא תהליכו הושלם שבו הרגע את נדע וכך

לגמרי לא תכליתי, אך מובן פה שיש נכון כזה. זה להיות הולך הדבר נתון, אלא איננו הדבר – הוא

כבר שהדבר הניחו תכליתיים במונחים שדיברו הפילוסופים ושאר אריסטו גם אריסטו, כי אצל כמו

מושא שהוא דבר אותו – יותר רדיקאלי משהו אומר תכליתיים. היגל באמצעים להסבירו נתון, ושיש

היא לפיו בסיסי אפיון להוויה לומר, שיש נכון זה שני שלם. מצד נהיה לא עדיין עצמו חיפושינו, הוא

של המרכזית התובנה לקראת. אבל של בתהליך עדיין המלאה. היא העצמית להבנתה הגיעה לא

הגיע מלא, לא באופן התפרט לא עצמו הדבר כי הדבר של מלא תיאור לתאר נוכל שלא היא היגל

חלקי. רק להיות היה יכול כה עד שניתן תיאור כל להיות. לכן יכול שהוא מה של המלא לתיאור

לסוף. נגיע וכך – הזה התהליך אחרי קצת, לעקוב עוד לחכות עלינו

שינוי. נכון, הדבר פה עושה שיש. היגל מה הוא התהליך רק – שאמר בהיראקליטוס פה מדובר לא

תושלם. היגל היא שבה נקודה חסרת או כיוון חסרת איננה הזו התנועה מתמדת, אבל בתנועה הוא

ון התהליך – מסויג היראקליטוס הוא מתמדת בפעילות שרויים לא ייעצר. אנו הוא בה לנקודה מכו

הבנה לנו האחרונה, תהיה רבות, שבסופן, בתחנה תחנות מתוך אחת בתחנה נגמרת. אנו בלתי

של סופו לפני להופיע היתה יכולה כשלם, לא הדבר את לדעת היכולת שיש. אבל מה של שלימה

שלם, גמור, ולכן משהו כאל לדבר קאנט, התייחסה היגל, כולל לפני הפילוסופיה הזה. כל התהליך

לדעת, אבל אפשר נכון, אי – אומר זה. היגל על נוותר בואו – שאמרו קאנטיאניות לעמדות הגענו

להיראקליטוס דומה שאולי קץ, באופן לאין פתוח לא הזה התהליך. התהליך באמצע שאנו כיוון רק

סוג יש המתמדת העצם, ושלתנועה את לדעת שאפשר טוען מתמיד(. היגל בשינוי נמצא )הכול

את לדעת לגמרי, ושאפשר צדק לא שקאנט להיות שיכול משהו. כך לקראת התכנסות של מסוים

אפשר אי – נתון לעצמו כשהוא שהדבר מניחים שאם בכך צדק כן קאנט לעצמו, אך כשהוא הדבר

לעצמו כשהוא הדבר להיות של הבא השלב אם לעצמו כשהוא הדבר את לדעת אותו. אפשר לדעת

המטאפיסית, מבלי האפשרות את היגל מחדש נהיה. כך לא ועדיין לנו צפוי עדיין – מלא באופן

של אפיון יש עצמו הפרספקטיבה. ליש את משנה נניח. הוא לשפינוזה מקאנט אחורה לחזור

שהיא הזה המלא לרגע הגיעה לא עדיין עצמה. היא הכרת של פעולה תודעה, העושה סוביקט, של

היא. מי יודעת

לשאול טעם להכרה. השתכנעתי. אין נתון לא לעצמו כשהוא שהדבר כך: אמרת לקאנט אומר היגל

לעצמו כשהוא העולם בין שלך, ההבחנה הזה הניתוח אם מה לעצמו. אבל כשהוא הדבר לגבי

הוא? זהו מה הבין הזה היש שבו מהאופנים אחד הקאנטיאני, הוא הפרויקט כל – ובעצם לתופעות

של תיאור שלו. הוא העצמית ההבנה תהליך בתוך הוא, רגע מה הבין היש שבו האופנים מן אחד

מתיאור כחלק אותו שתכיל אחרת עמדה תאומץ ובמקומו יידחה מכן נתון, שלאחר ברגע עצמו

כל להכיל יכולה היגל של שלם. העמדה אותו מתיאור חלק תהיה הזו התיאורים סדרת העצמי, וכל

הזה. מושגים, קטיגוריות, עולם השלם הדבר של אחד, בתיאור רגע – כמומנט, או חלקי תיאור

וככזה. ביותר, כחלקי המלא עצמו, באופן על חשב הדבר בו רגע אותו של תיאור וכו' – הם תופעות

חלקי, אלא מלא תיאור היה לא מהם אחד אף – התיאורים שכל לעובדה להתרגל עלינו כעת אבל

את לדעת יכולים איננו הקנטיאני, בו המצב מן היגל אותנו מחלץ חלקי. כך תיאור הוא קאנט וגם

הדבר, אלא את לדעת אפשר שכן פשוטה ואמירה לדוגמאטיות חזרה באמצעות לא הדבר, אבל

יודע לא שאתה לא זה נהיה, ולכן לא עדיין הזה הדבר – שאומר הפרספקטיבה שינוי באמצעות

נראה האנושית. מיד המחשבה בתיאור רק מדובר לדעת. ולא מה אין שעדיין שפשוט אותו, זה

ישית. לתורה גם מתחייב האמת, שהוא על ידבר בהמשך, כשהיגל

שינוי. מכאן של מתמדת בתנועה נמצאים שאנו – אחד בדבר השתכנעו היגל אחרי שבאו ההוגים רוב

הציע, שהיגל מה לא זה ומשתנה. אבל קונטיגנטי הכול כי שאלות לשאול טעם שאין הסיקו הם

הדרך, באופן את ולתאר השאלה את לשאול חדשה פרספקטיבה מציע שהוא חשב הוא – להפך

הטוב באופן הוכחת – אמרו שממשיכיו זה בפועל שקרה לדוגמאטיות. מה לחזור אותו יחייב שלא

מסוימים, שינויים זה שיש הדבר. מה את לדעת ניתן שלך, שלא המפואר הכישלון ביותר, באמצעות

מסוים ובזמן מסוים במקום היסטורית ממוקם מצב פה, וכל שנאמר כמו רעיונות של היסטוריה

שנובעת מסקנה זו דבר. אבל שום לכדי מתכנס לא התהליך מתוכו. בסוף אותו להבין ואפשר

ולא לפרויקט שמיוחס מכישלון היגל של למוטיבציה ההיגליאני, את להרוג ביקש לא היגל.

האופן לגבי הכרחי מובן יש שלהיסטוריה הציע בפועל. היגל שקרה מה זה אם המטאפיסיקה, גם

אך את לשאול עלינו שבו רק שישנה היא שאחריו בדורות שהתקבלה המסקנה השאלה,

שקאנט המגבלה את נסיר – כפרוגרמה זאת הציע היגל מטאפיסיקה. אבל הזו, ואין ההיסטוריה

וכו'. בלבד תופעות עולם של לאמת לאמת, ולא שלנו הטוטאלית המחויבות את עלינו, ונחדש כפה

יותר עמוק משהו הבין לא הוא כי לנו, אלא שיש סבר שקאנט יכולות לנו שיש כיוון לא ייעשה והדבר

חלקי. אנו תמיד היה עליו לדעת שיכולנו מה להשלמתו, וכל הגיע לא עדיין שחיפשנו דבר שאותו –

תובנה היתה שלהיגל חשבו היסטורית, כולם – שאמרנו השלם. וכפי הדבר של לבואו ממתינים

ן של הרעיון את לדוגמא מסוימת, שאפשרה אמת אחריו: אין שנה150מדעיות, מהפכות בדבר קו

קורה. זה איך לראות מעניין מתהפכת, ומאוד והיא שלטת פרדיגמה יש שבה מסוימת סוציולוגיה יש

לכדי מתכנס כן שהכול סבר שלו. היגל הרעיון היה לא זה הזה, אבל הרעיון את בהיגל רואים רבים

אמת. ישאמת. איזושהי

המתבקשת? אפשר התגובה שהוא. כעת, מהי כפי היש את לדעת מסוגלים שאיננו השתכנענו

אני לעצמו כשהוא הדבר את לדעת הדחף כל אוקיי, את – ולומר הקאנטיאנית העמדה את לקבל

הזה, הפיתרון את לקבל מוכן לא דיאלקטיקה. היגל של כיוון מוסרי, איזשהו כיוון לאיזשהו מתעל

בפעם כך על היש. דיברנו את לדעת אינטואיטיבית יכולת לנו שיש בכך טעה קאנט – אומר הוא ולכן

לנו, איננו נתון )היש אמצעית הישירה, הבלתי התפיסה מצדדי כנגד היגל של שעברה, בביקורת

מחפשים הפרספקטיבה: כולנו שינוי את מציע הוא אותו(. לכן להכיר כדי משהו לעשות צריכים

הם להבינו הניסיונות שכל להבין שיש מותנה, אלא ובלתי שלם תיאור אותו דבר, אחרי אותו אחרי

עמדה אחד כל מציעים לא יחד אלו וכו'. כל אוגוסטינוס דיקרט, יש שפינוזה, יש ממנו. יש חלק

ניסיונות הם יש מה השאלה את לברר הללו הניסיונות הזולת. כל עמדת את מתחרה, שמוציאה

אחרות להיות. במילים הולך שהוא מה שהוא. את מה את ומבין נפרש יש אותו שבו לאופן מתמשכים

לא לשלמותו. אני הגיע לא שעדיין שלם דבר של מתיאור חלק להיות הופכים החלקיים התיאורים –

יש. אותו את לתאר מנסים שנה2,500אמפירית: כמעט אמירה דוגמאטית. זו הנחה פה שיש חושב

הללו החלקיים התיאורים הקשר: כל את מציע הללו. היגל הניסיונות כל בין קשר שיש להניח סביר

מיוחדת. קוראים מאוד דינמיקה יש הזה היש. לקשר של המלא התיאור לכדי ומצטברים מתכנסים

של הבינארית לתפיסתנו שבניגוד הרעיון את נראה היתר 'דיאלקטיקה'. בין שמות, כמו במספר לו

של צריך או אפס האמת, אמת, בחלקי המכירה – אמת של אחרת בתפיסה להחזיק אחד,

משהו טענות, אלא של תכונה איננה שאמת הרעיון את גם שלימה. נראה אמת לכדי המצטברים

פי הזה(: “על המשפט את שמדגיש יובל ירמיהו של היגל, )בהקדמה, בתרגום בעולם. בלשון

את ונבטא שנבין כך על עומד השיטה, הכול עצם מתוך רק עצמה את להצדיק החייבת שלי התובנה

נושא, סוביקט, ולא גם הוא העצם נושא". אם בתור גם מידה באותה עצם, אלא בתור לא האמיתי

זה רק חותרים. אנו שאליו הדבר הוא דבר אותו של העצמית ההבנה שתהליך אומר עצם,

אל הגיע שהוא יידע הוא מלא באופן עצמו את יבין דבר שאותו ברגע – אפיסטמי יהיה הקריטריון

גם זו שלילית, ועמדה עמדה מציג האמת. הוא להבנת תרומה מספק הספקן שרצינו. גם דבר אותו

ולא חד-צדדית, חלקית עמדה כל לקבל מוכנה היגל של האמת. העמדה אל בחתירתנו מרכיב היא

המלאה. לתמונה מומנט, בדרך – מלאה, כמרכיב, או

באותו שנכתבו אחרות מסות לבין פילוסופית יצירה בין הקיים היחס הגדרת לגבי היגל: "כך אומר

שגישת האמת. ככל הכרת תלויה שבו מה על ומאפיל לעניין זר אינטרס מחדיר זה נושא. דבר

פילוסופית שיטה שכל מצפה היא יותר, כן כנוקשה לשקרי אמיתי בין הניגוד את תופסת הסברה

שיטה של הסבר מכבר. ובכל הקיימת שיטה לגבי סתירה של בסימן או הסכמה של בסימן או תעמוד

שבין השוני את משיגה אינה סתירה. הסברה או הסכמה אלא לראות מסוגלת הסברה אין כזו

זה. כאשר בשוני הסתירה את רק רואה אלא האמת של מתקדמת כהתפתחות הפילוסופיות השיטות

על מכריז אופן, הפרח הניצן. באותו את סותר שהפרח לומר ואפשר הניצן נעלם פוקע הפרח

של האמת בתור הפרח במקום מתייצב הפרי הצמח, ועכשיו של השקרית המציאות שהוא הפרח

טבען הדדית, אולם מתיישבות כבלתי זו את זו דוחקות גם הן נבדלות רק אינן אלו הצמח. צורות

עומדות הן שאין בלבד לא אורגאנית, שבתוכה אחדות של למומנטים בזמן בו אותן עושה הנזיל

עשו היום שעד פה טוען בעצם (. היגל47האחרת" )עמ' כמו הכרחית היא האחת במאבק, אלא

שהוא או צודק שלייבניץ שקרי. או או אמיתי או הוא שדבר אומרת כסברה. הסברה פילוסופיה

טועה, לייבניץ שבו מובן נכון. יש תיאור לא שזה טוען טועה. היגל שהוא או צודק שדיקרט טועה. או

זאת עושה הוא עושה שהוא מה את עושה כשלייבניץ לכת. כי מרחיקת הצעה צודק. זו גם הוא אבל

את מכך להפקיע האמיתי, האובייקטיבי. אפשר על משהו להגיד האמת, כניסיון את לחפש כניסיון

שלו העמדה על מסוים, ולהסתכל משהו על טענות טוען הוא זאת עושה שלייבניץ שברגע העובדה

לתיאור הצעה מציע מדבר. כשמישהו לייבניץ שבשמו דבר מאותו כחלק אלא בלייבניץ תלויה כבלתי

האמת, ממנו, בשם שחורג משהו בשם מדבר האמת, הוא בשם אלא בשמו מדבר לא הוא האמת

הבאה, לעמדה ממשיכים לגמרי. אנו לא נכון, אבל כמעט באופן אותי תיאר הוא – אומרת והאמת

יכול האמת. אז עסוקים? בתיאור כולם רוצים. במה רק שאתם מי או יום שפינוזה, ואח"כ – נניח

שהוא השלם מציעים, והדבר שכולם הללו והחלקיים השונים התיאורים היא אמת שאותה להיות

את להציג ניסו מסוימות ועמדות פילוסופים בהם הללו, הרגעים השונים המרכיבים האמת, יהיה

עצמה. האמת של חלקיים בתיאורים השנייה, אלא מן אחת שנבדלות בעמדות מדובר האמת. לא

תיאורים נהווית. יש נתונה, היא לא נתונה. האמת שהאמת כשחשבה טעתה היום עד הפילוסופיה

לבין הפילוסופיה תולדות בין עמוקות היגל קושר מהגדרתה. כך חלק להיות שלה, שהופכים חלקיים

נוטים עצמה. אנו הפילוסופיה לבין הפילוסופיה של ההיסטוריה בין הבדל עצמה. אין הפילוסופיה

זה שאין אומר ביניהן. היגל להכריע נדרשים שאנו שונות עמדות מספר כאל לפילוסופיה להתייחס

הפילוסופיה. הן הן הפילוסופיה תולדות שכל כך, אלא

משהו באמצעות אלא הפילוסופיה תולדות באמצעות לא הפילוסופיה את לתאר אופן, ניתן באותו

הדת – לומר הקודמים דבר. הניסיונות אותו של שונים מופעים כולם הדת. אלו תולדות – אחר, נניח

הזה. הבודדXה- של הרעיון מן נשתחרר – אומר שגוים. היגל הנםX היא והאולטימטיבית הנכונה

אם הדת, בין בתולדות אם הפילוסופיה, בין בתולדות נעשית היא אם בין – הפעילות כל על נסתכל

חלק, הוא נתון רגע שכל בכך וכו', ונכיר האנושית ההיסטוריה בתולדות האסתטיקה, בין בתולדות

דבר. אותו בתוך מומנט הוא

כי הזה לרעיון להתרגל קשה במערכת מדובר כי רלטיביסטי, נראה מאוד נראה הוא בתחילה,

לפיו קריטריון איזשהו להיגל יש מסויים. אבל במובן כך באמת עצמה, וזה מתוך שמוצדקת שלימה

מתכנסות הדתות צורות כל – להגיד יכול והוא והמלאה השלימה לצורתו הגיע שהוא יודע הזה הדבר

הוא אחת אמת לכדי ההתכנסות רעיון נראה. אבל שעוד וכו', כפי המכלול כזו, שהיא צורה לכדי

היגל. אצל ביותר הקשה הרעיון

מוחלט, באופן לאמת מחויב אתה לפיה העמדה מתוך בא אתה לייבניץ או כדיקרט בא כשאתה

– שלו מבטו אומר, שמנקודת לפני. היגל שקרה למה קשור שלא היסטורי-א באופן אותה ומתאר

מנותק משהו יש שלך שבהצעה חושב שאתה עצמה, כיוון האמת ולא סברה זו חושב שאתה מה

את מציעה בפילוסופיה אלטרנטיבה ביניהן. כל להכריע הקודמות, ושניתן העמדות מכל לחלוטין

רלבנטי משהו יש האם – אומר לאחרות. היגל ביחס האחרות, כאולטימטיבית את כמוציאה עצמה

שיש אומר זה אין הלאה? האם וכן כך אותה מתאר כך, וקאנט האמת את מתאר ששפינוזה בכך

שקשור עמוק באופן באמת הקשור משהו דבר? יש באותו עסוקים הדברים? ששניהם בין קשר

הזה הדבר את המכוננת משותפת עבודה איזו פה וכו'. יש לייבניץ של נתן, לתיאור ששפינוזה לתיאור

זה אפלטוני. אבל או שפינוציסט, לייבניציאני אתה האם – בשאלה נתווכח לנצח האמת, ולא שהוא

לאפלטון, נניח, להינתן היתה יכולה לא חיפשנו שתמיד הזו עקרוני, האמת היגל, באופן שלפי אומר

האמת, ושאפלטון של השונים המומנטים בהופעת צורך היה – הכרחי היה ההיסטורי שהזמן כיוון

יש בפילוסופיה שלנו, לפיה הבסיסית האינטואיציה את נוגד זה הזה. רעיון התהליך בתוך מומנט יהיה

אחר, מישהו או בו שעסק אפלטון זה היה האם – לשאלה קשור דבר, שלא אותו של חיפוש איזשהו

אנו תרבות או היוונית התרבות לאדם, קשורה לא כעל האמת על לחשוב רגילים אחרת.

נתון רגע שהיא. בכל מה להיות כדי מסוים זמן לציר זקוקה כן מחדש, שהאמת להיסטוריה. היגל

מלא. לתהליך באופן אותה מציגים שהם הסבורים פילוסופים אותם שלה, שהם שונים דוברים ישנם

את לו ויש התחלה יש הזה לכן באופנים להסביר אפשר האמצע סוף. נקרא הוא שונים.

במונחים הזה האמצע את לתאר שאפשר ויגיד מרקס קרל יבוא אח"כ שנה 'פינומנולוגיה'. עשרים

בין מתמיד כמאבק לתאר אפשר האנושית ההיסטוריה כל מהדה-הומניזציה, ואת השתחררות של

את פה מספק בעצם התוכן. היגל את אחר באופן וימלא אחר מישהו יבוא וכו'. אח"כ ונשלט שולט

לו זקוקה נפרשת, ושהיא היא שבו היסטורי זמן מרווח יש לפילוסופיה הפרספקטיבה, לפיו שינוי

בהקשר להיסטוריה רלבנטיות שאין מחפשת. ההנחה שהיא דבר אותו מהו לדעת כדי הכרחי באופן

שם, היתה הזמן כל האמת לפיה המסורתית להשקפתנו בניגוד פה, וזאת נדחית – פילוסופיה של

אני להגיע שונים ניסיונות עשינו רק ואנו על היגל של הטקסט את למשל לקרוא יכול אליה.

פילוסופיה. על מדבר עכשיו, לא האנושית ההיסטוריה על מסתכל ההיסטוריה. אני של הפילוסופיה

הדמון, השליט. – חופשי אחד אזרח רק הקדום, היה המזרח העתיק, של רואה, שבעולם אני והנה

קצת, לעולם עוד כולם. התקדמנו לא אבל חופשיים אזרחים כמה היו – מכן שלאחר היווני בעולם

ה'אמת', ה'חופש', לא מושג את קח – אומר חופשיים. היגל כולם -נוצרי, המערבי, והנהיהיהוד

הזה אחד, הדבר היה העתיק בעולם – מסוימות פרקטיקות כדי תוך מתעצב שהוא תראה והנה

ובסוףיהיהוד העולם ע"י בחלקו אומץ הזה היווני, העולם העולם ע"י נדחה את קיבלנו -נוצרי,

על אופן באותו נחשוב – וכו'. וכעת חופשיים בצלם, כולם נבראו כולם היגל, שבה בתקופת אירופה

שבתוכו מרחב איזשהו לו שיש משהו או נתון משהו הוא עצמו המושג מושג. האם לנו פילוסופיה. יש

להבנת רלבנטיות אין – המושג )ההתהוות( של הגנזה שלתהליך חשבו היום מתפתח? עד הוא

סוקראטס, אפלטון היה מי לדעת מעניין הזה, אולי התהליך את להכיר מעניין זה עצמו. אולי המושג

בלי מושג על מדבר אתה חשוב. אם בהחלט זה – היגל המושג. לפי להבנת חשוב לא זה וכו', אבל

בו משתמש המושג. אתה לגבי עמוק משהו מבין לא אתה – מושג של התהוותו תהליך על לדבר

מסוים, אתה בתהליך התפתח הזה שהמושג מבין אתה היגל. אם שאומר חיים, כפי חסר כאמצעי

טיעון לתת חייב חל. כלומר, אתה שהוא מה על חל הוא שלו, ולמה הפנימי ההיגיון את גם מבין

הוא בו לאופן עמוקות קשור להבין. הדבר רוצה אתה שאותו הדבר את להבין כדי התפתחותי

'טוב'? כנ"ל. זה הזה. מה המושג מתפתח בו לאופן עמוק באופן קשור 'אמת'? זה זה מתפתח. מה

לפילוסופיה, ושהטיעונים רלבנטיים גנזה( אינם )מלשון גנטיים שטיעונים הטענה על חולק היגל

נוצרו. שבו לתהליך התייחסות ונטולי וקונטקסט הקשר נטולי הם הרלבנטיים היחידים

טוען שאחד עקרוני? למשל, העובדה באופן ביניהם ליישב מאפשר שלא ללוק דיקרט בין מבדיל מה

קומפטביליות להיות יכולות לא שלכאורה עמדות לא. אלו ואחד מלידה טבועות אידיאות שקיימות

למע' זקוקים שאנחנו הזה הרעיון משותף, שהוא מסוים מרכיב יש שני, כנראה אופן. מצד בשום

שזה בשביל אותה להניח צריכים שאנחנו תחושה של מסוים חומר בעולם, ושיש להתנהל כדי מושגית

כי צודק שדיקרט להיות לוקיאני. יכול או קרטזיאני להיות אם לבחור צריך שלא להיות יפעל. יכול

נפלנו למה – שואלים אנו החושי. ואז לעולם זקוקה צייר, שלא שהוא הזו בתמונה משהו עיצב הוא

לשניה? אם אחת מתמונה למעבר רלנבטיות יש חושי? האם שהכול שאומרת הזו הקיצונית לעמדה

לגמרי. כקרטזיאני עצמי את לתאר מנסה כן: אני שבהחלט נראה ביוגראפית בצורה זה על נחשוב

את הולם שלא שלי בהתנסות מרכיב איזה הזו, שיש בתמונה שלם לא שמשהו מרגיש אני אבל

לשים צריך לוקיאני. כעת שאני האמת קרטזיאני, אבל שאני חשבתי – אומר אני הזו. ואז התמונה

שאני. מי של התיאור מן שלי, חלק מהביוגראפיה חלק עדיין הוא שזנחתי הקרטזיאני לב: המרכיב

ממצה, נתגלו תיאור בידינו שיש חשבנו שבהם כזו. השלבים ביוגראפיה היגל, יש ולאמת, אומר

מבררת חושבת. האמת האמת שאנחנו. כך חושבים שאנו מה את לגמרי ממצים כלא דבר של בסופו

ואיפה שהן שטענו הטענות האמת? סדרת זו עצמה. מי את הזו? הסדרה את מוצאים האמת.

של העצמי התיאור של הדינמיקה להיות הופך הזה הטענות הפילוסופיה. ומקבץ של בהיסטוריה

האלה. השונים ההיסטוריים המופעים שהיא, דרך מה את האמת

אתן אני – שאומר הקאנטיאני הפיתרון שעדיף לכאורה ברעיון. נראה המרכזי הקושי את רואים אתם

הצדקה. כזו לספק ניתן שלגביו מה אחר, לגבי דבר בשום תלויה וסופית, שלא מלאה הצדקה לכם

צידוקים לו מתפתח. אין משהו פה שיש העובדה את וטוען, שהזנחנו מסוים סיכון לוקח היגל אבל

נכון. להיפסק, זה חייבת הזו שההתפתחות לכך טובים מספיק

עניינים למצב טענות בין התאמה או טענות של יחס איננה האמת. אמת מושג את שינינו כל קודם אז

חושבים אינטואיטיבי. אנו לא מאוד אונטולוגי. זה מעמד בעלת מה, היא דבר היא בעולם. האמת

היגל או אמיתית או היא א טענה – טענות של תכונה היא שאמת לאמת עושה שקרית.

אותה? אותה שעושה האנושית הפעילות האנושית. ומהי בפעילות מתגלה אונטוליגיזציה. האמת

של המתמשכת הפרגמטיקה לפיכך היא לאמת. האמת כחותרת עצמה את המתארת פעילות

הם – האמת מחפשי שעושים מה מזה. זה חוץ אחרת אמת אמת. אין מזה לחפש ההיסטורי הניסיון

יש שלך - לפעילות פרגמטית נקודה פה אמת. יש מכנים שהם דבר אותו את להצדיק כדי זאת עושים

תפציע ממנה קונטינגנטית, אך היא הפילוסוף של אמת. האמת לו קוראים שאנו מה לגבי רלבנטיות

על האמת התפתחות הוא לחשוב ניתן שבאמצעותו היחיד הטראנסצינדנטאלי האמת. התנאי בסוף

של הספציפית שההיסטוריה אומר לא שני, זה התפתחות. מצד של זמן, ציר מרווח זמן. צריך ציר

זמן. ציר זה להיות חייב שהיה להיות. מה חייבת היתה המערבית התרבות של או הפילוסופיה

הזה ההכרחי היגל, אבל שאומר טעם, כפי בה אין אחרת ההכרחי, שכן את מחפשת הפילוסופיה

הקונטינגנטי. מתוך מתפתח

וכו'. היגלXש- אאמין אמיתי, שאני יהיהXש- " צריךXש- "לדעת שכדי אומרת הקלאסית האנליזה

אמיתיXש- אומר זה מה – אנתרופוזיציה, האומרת של כזו, במובן אנליזה לנו נותן לא היגל בא לא

אמיתי.Xש- בטענה מוצדק באופן מחזיק שאני להגיד שאוכל כדי להתמלא שצריכים התנאים ומהם

שאנו מסוים תיאור נותנים שאנו מאמינים אונטולוגית: אנחנו אחרת, טענה טענה פה יש להיגל

שאני לכך רלבנטית – לאמיתי נהיה הזה הדבר איך השאלה 'אמיתי'. אבל הערך את לו לייחס רוצים

אמיתי, הדבר היות של הגנזה את פה מוסיף אמרנו. היגל שכבר 'אמיתי'. כמו הערך את לו מייחס

לאמיתי דבר שהופכות התכונות מן אמיתי. חלק הוא הדבר כי לקביעה הקשור מוסף ערך בה ורואה

גם לאמיתי. לכן נהיה הוא שבו מסוים תיאור יש כי אמיתי הואXכזה. נהיה הוא שבו לאופן קשורות

מוחלטת. אמת שאין כפי מוחלטת, בדיוק טעות אין

ניסה הסוף. היגל עד יתמלא לא לעולם לעולם. הוא שריר יהיה המטאפיסי האינטרס – קאנט אצל

ולכן את לסיים על להתעקש צריך שלא חושב לקברנה. אני ברצונו שלא הפך המטאפיסיקה,

שהן ה"סוף" אצל לגבי שהעליתם השאלות אלא בהחלט שאלות היגל, להתמקד לגיטימיות,

הוא מתפתח טיעון האם – לשאלה שלהאמת, ובעצם שלנו לאנליזה ההיגליאני הרעיון של בתרומות

רלבנטיים גנאולוגיים טיעונים בחשבון. האם הגנזה מרכיב את לוקח שלא מטיעון שונה טיעון

לתאר ליכולתי מוסף ערך יש מלא. האם באופן אותו לתאר יודע ואניX לי שיש לפילוסופיה. נניח

זוX של הגניאולוגיה את היגל שאלה ? הכיוון בהחלט היא שהתשובה סבור אפיסטמית. כן.

מובן. חסר זה לפי הוא19ה- המאה סוף של הפרגמטיסטי

אחד הדעת. יום על להעלות שניתן ביותר הסתום או ביותר המורכב לפילוסוף רבים אצל נחשב היגל

בני לידי ישב קונטינגנטי היגל. באופן של המשפט של מהפילוסופיה קטע לתרגם וניסיתי בבית ישבתי

שאל הוא לו שהקראתי הבנת. לאחר מה לי ותגיד משהו לך אקריא עידו, אני – לו ואמרתי5ה- בן

אותו מבין אני כאילו היגל את לכם להסביר שלי היומרה שכל להבין לי גרם הבנת? זה אתה – אותי

חומק. מאז זה ואז לרגע מבין אתה – שפינוזה את מזכיר קצת זה זה בספק. במובן מוטלת קצת

ה'טומטום'... – שלנו בבית אחד שם רק יש אגב, להיגל

הכפולה הביקורת

מהיגל, בו יפה מאוד קטע להקריא רוצה האי-אמצעיות. אני עניין על הרבה דיברנו שעבר שבוע

הגישות כל קאנט, את כמו מבקר, בדיוק הן. היגל מי ברור שלא דמויות מיני לכל מתייחס הוא

כמדע. זוהי לפילוסופיה לחזור קאנט, רוצה אמצעי. היגל, כמו לבלתי לחזור שרצו קאנט שאחרי

היגל קנטיאנית מחויבות פילוסופיה להתחיל אפשר לפיה המבט לנקודת מתנגד לגמרי.

ושוב, לאט, ברצוא לאט מתפתחים הדברים שבה קשה עבודה אינטואיציה. יש מאינטואיציה. אין

התלהבות בעלי אנשים כעל אי-אמצעיות על שמדברים אותם על אומר וכו'. היגל שלילה באמצעות

אומר וכיו"ב. היגל מדעי דעת בשיקול מעוניינים לא לשמים. הם ישיר קשר כביכול להם יתר, שיש

שעתה הסופיות ואת זו אבדתו את מודע גם המהותיים, הוא חייו לו שאבדו בלבד זו כך: “לא עליהם

הפילוסופיה מן דורש אותו, הרוח ומקלל בעוניו מודה לקליפות, כשהוא עורף תוכנו. בפנותו היא

מוצקות ושל עצמות אותה של לשיקומה באמצעותה שיגיע מהו, אלא הידיעה את דווקא לאו

אותו ותעלה העצם של סגירותו את שתפרוץ ידי על לא למלא הפילוסופיה נדרשת זה ההוויה. צורך

ולידי נחשב סדר לידי הכאוטית התודעה את שתחזיר ידי על לא – העצמית, כלומר התודעה אל

המושג את במחשבה, שתדכא ההבחנות את שתערבב ידי על דווקא המושג, אלא של הפשטות

יותר רוח רוממות מעניקה היא המהות, כשבכך של הרגש את במקומם ותייסד הבדלים הקובע

החשק את לעורר כדי הדרושים הפתיונות הם והאהבה תובנה. היפה, הקדוש, הנצחי, הדת מאשר

לא לא אלא המושג לנגוס. רוח אלא העניין הכרחיות של הצוננת התקדמותה האקסטאזה.

העצם. של עושרו לדרישת דרך ומורה אחיזה כאן לשמש צריכה אשר היא – התוססת ההתלהבות

בחושני, שקיעתם מתוך האדם בני את לקרוע ונרגזת מאומצת, כמעט יגיעה מקבילה זו לדרישה

סף על עומדים היו האלוהים שכחת מתוך הכוכבים, כאילו את מבטם את וביחידיי, ולכוון בהמוני

מחשבות של שופעים אוצרות זרועי שמים להם היו עברו כתולעים. בימים ומים באבק ההסתפקות

השמים, ובמקום אל אותו המקשר האור בחוט מונחת היתה שהווה מה כל של ודמויות. משמעותו

האלוהית המהות אל לה מחוצה אל האור חוט בעקבות גולש המבט אז היה שבכאן בנוכחות לשכון

הרוח ענייני את ולכוון לשוב כדי כפייה כוח היה מזה. נחוץ שמעבר נוכחות אל – כך לומר אפשר ואם

רק היתה שמתחילה בהירות אותה להחזיר כדי רב זמן היה אליו. נחוץ ולרתקם הארצי לעבר

כדי רב זמן היה הזה, ונחוץ העולם של החוש שרוי היה שבהם והסיבוך הערפול תוך אל לאל-ארצי

(. מה59)עמ' ניסיון” בפינו המכונה כזה בתור ולנוכח לב תשומת לאותה ותקף מעניין אופי להקנות

להגיע ההכרחי שהתנאי שחושבים אלה של העמדה את מקבל לא שהוא זה כאן להגיד רוצה שהיגל

וניסיון התנתקות הוא אמת לאותה את את להכיר מההבדלים, בלי המהות השלם, עצמה,

של תחושה להם שיש שחושבים אנשים של הוא כאן מתאר שהיגל הזה הכיוון שלה. כל ההתפרטות

הקונטינגנטי, הארצי, דרך רק לעבור יכולה הזו למהות המהות. ההגעה של ידיעה לא מהות, אך

ויאמרו היגל את שיבקרו מושגי. יש בירור לערוך הניסיון של והיגיעה העמל דרך וכו'. רק הניסיון

על ביקורתו מצד רק בזה עומד לא שהוא נכון יהיה זה שלו. אבל בדרישה עומד לא עצמו שהוא

את רק ורוצים הפרטים מן מתלהבים, שמתעלמים היגל, אותם הפורמאלית. לפי הפילוסופיה

על רק תסתכל – שאומרים – מתנגדיהם של צדדיות חד של כשל באותו עצמה, כושלים המהות

צריך קפיצה. הוא על-ידי ניתן להיות יכול לא מחפש שאני והפרטים. הדבר החומר על הצורה, לא

לבירור זקוקים קנטיאני. אנו ממש היגל הבלחה. בכך של כרגע להופיע יכול ולא ולהיגזר להיבנות

פילוסופיה שונים יהיו שהאמצעים הוא מושגי. ההבדל פעילות ובראשונה בראש היא בתכלית.

לא-מושגי, אותו לגבי – מתארת שהיא מה לגבי שלה היחס את שומרת הזמן כל היא מושגית, אבל

חותר תלוי. היגל בלתי באופן ונתונה החושי מן מנותקת להיות צריכה לא עולה. היא היא שמתוכו

לתאר, ולא רוצה היא שאותו התוכן עם מתמיד קשר על תשמור שלנו המושגית שהפעילות לכך

התוכן, מן הצורה את לנתק בדר"כ היו כה עד הפילוסופיה של הניסיונות ממנו. כל נפרדת תהיה

באופן תעלה שהצורה מחפש התוכן. היגל את מתארת הזו הצורה למה ולהסביר לבוא ואח"כ

לדעת ארצה בו מצב יקרה ביניהם. לא פער יהיה לא אותו, וכך שמתארת הצורה את יהלום שהתוכן

השלם את לדעת המיסטיקאי, הרוצה שמבקש לתוכן, כפי הצורה בין הפער בלי השלמות את

המהות, בלבד, שהיא הצורה בידיעת להסתפק אין - גם שני אחר, ומצד או כזה אקסטאטי באקט

לחול אמורה הזו הצורה כיצד הבעיה את לפתור רק נשאר שכעת שמניח עצמו, באופן הדבר בלי

אותו. וזה ההולמת זו שהיא ירגיש שהוא באופן הצורה את עצמו על יקבל שהתוכן הדבר. צריך על

זאת אחר, ובכל ממשהו המובחן משהו יש שבו הזה ההרמוני המצב – הסוף לגבי הקריטריון יהיה

כך מתאר לחלוטין הזה שהאחר ירגיש הוא העמדה של הפסילה את רואים שאנו אותו.

הבלתי-אמצעית האינטואיטיבית, המיסטיקאית, ומאידך האקסטאטית, של הפסילה – מחד,

קושר והוא קושר משהו. שיש על חל הוא זה ואחרי המושג את יש כל קודם שאומרת העמדה

היגל יקרא החומר. לכך על שנכפית הנתון. צורה החומר על כופה הוא שונים, ואותם דימויים

ההתפרטות מתפרט, ותהליך החומר לפיה תמונה יתאר לכך. היגל גם יתנגד – פורמאליזם, וכאמור

שבו משהו מוצא אני פעם מחפש. כל החיפוש. אני לתהליל מתאים עצמו. זה את מתוכו מנביע שלו

ממשיך אני אז שלו התיאור בדיוק לא שזה מגלה אני שלי. אח"כ התיאור הנה – אומר החומר כביכול

העמדות, עד מצבור מתחיל הלאה. מפה שלי, וכן התיאור הנה – אומר שוב הוא צורה, ואז לעוד

הגענו אותו. בכך שמתאר מה לבין בינו פער ושאין יותר מחפש לא שהוא יכריז דבר שאותו לרגע

חוויה, והיגל ע"י הנעשית המושגי התיאור של הזו הפרישה את מחפש האולטימטיבי. היגל לתיאור

מערכת שמכיר קאנט כמו חכם איננו גם אינטואיטיבית, אך בתפיסה אותה להכיר יכול שאיננו אומר

ואם לי נראה החומר. זה על לפעול שחייבת מושגים כן? כל מה אז זה ולא זה לא שרירותי.

מן חלק להיות הופכים הדבר, והם אחר המתמיד החיפוש הם הזה הדבר את לתאר הניסיונות

שאמרנו. יש עצמית, כמו תודעה של אפיון יש ה'רוח' וכו'. לממשות כמו שונים לשמות הדבר, שיזכה

מגלה בעצם קאנט דיבר עליה האפרצפציה של המרכיבה כסוביקט. האחדות האנשה. העצם פה

שבאמצעותו והיחידי האחד התיאור היא עליה, אלא שחל לחומר הטרוגנית זרה, לא לא שהיא

אחרות שלילות של מצבור הוא הזה שהתיאור הוא הגדול הזה. החידוש החומר את להבין אפשר

והוא להגיד האופציות כל של מפותח דנ"א מעין ששללתי, זוהי – ישירות למישהו האלה.

כל את יודע אתה בו מקרה מאשר פילוסופי-מושגי פחות-ערך דבר המציאות, זה של הסטרוקטורה

ערך. בעל היא הזו. ההתנסות העמדה לגיבוש עד שנפסלו האופציות

השלילה. במושג יותר נעסוק הבאה היסודי. בפעם הרעיון זה

לתבונה ביחס הגישה היגל: היפוך

היגל. כדי של היסוד רעיונות על לעמוד ל"פינומנולוגיה" כדי המבוא על לדבר להמשיך רוצה אני

של היסוד מושגי על חושבים אנו שבו באופן שינוי איזשהו לחול צריך טוען היגל מה להבין

'רציונאליות'. מזה 'תבונה' או מזה לגבי אחרת פרדיגמה יש להיגל כי להבין הפילוסופיה, ועלינו

קביעות, בחירות, קובעים הכרעות, בוחרים מכריעים רציונאליים. אנו יצורים אנו ובראשונה בראש

– לנו שאומרת פילוסופים של קבוצה מגיעה כך. פתאום על דעתנו את נותנים ולא יומיומי בסיס על

שלפיו הדגם מה לכם נראה וכו'. אנו מכריעים, בוחרים כשאתם עושים אתם מה לכם נגיד אנחנו

בהצעות מלאה הפילוסופיה של הדגם. ההיסטוריה שזה לכך מודעים אינכם אם פועלים, גם אתם

זאת עשינו עושים, איך אנחנו עושים, איך אנחנו מה לשאלה – כך לטעון רוצה כזה. היגל להסבר

דבר אותו את לתיאר שאמור תיאורטי מודל לאותו עמוקה רלבנטיות יש – לעשות נמשיך בעבר, איך

המהות את לבטא שאמור מופשט תיאורטי מודל איזשהו לנו שיש אומרים הזמן כל עושים. אנו שאנו

שאנו העובדה מן רוב פי על מתעלם הזה עושים. המודל איך( שאנחנו )או מה של והנכונה האמיתית

אתאר אני – ואומר בא רציונאליים. המודל שכאלה, כלים כלים אלו באי משתמשים שכבר יצורים

ואומר בא יודעים. היגל לא אתם אם שלכם, גם בפעילות מממשים אתם שאותו המודל את לכם

מושגי, מערך של ביטוי שהיא פעולה מבצעים אנו שלנו פעולה מוטעית. בכל הזו התמונה שכל

מהי – לשאלה עמוקה מאוד רלבנטיות זה, יש את עושים שאנחנו וכו'. ולעובדה רציונאליות, תבונה

במילים לפרקטיקות תבונה. לאופן אחרות, לאופן אנו שבו שלנו, המפעל שבו מתנהלים,

פה מציע רציונאליות. היגל אותה מהי – לגבי ורלבנטיות משמעות יש לנו המוכר האנושי-התרבותי

עשו אדם שבני השימושים – הפעולות, המימושים, או סדרת היא רדיקאלית: רציונאליות תפיסה

שלהם. לא הרציונאליות את לתאר ניסו פילוסופיה, במהלכה של ארוכה היסטוריה אותה לאורך

לנו שמציעים המודלים הללו. כל לשימושים מעבר אחר דבר לשום הרציונאליות את לייחס ניתן

הדבר לא אידיאליים, אבל הפשטות, קירובים, תיאורים עצמו. הן הדבר את תופסים לא הפילוסופים

וכו' – לעולם יפה, קוהרנטי שיהיה שיוצע, כמה מודל רציונאליות. כל לו קוראים שהם עצמו הזה

עודף. סרח איזה יישאר 'רציונאליות'. תמיד קוראים אנו שלה עצמה הפרקטיקה את יתפוס לא

מופעים. זהו אותם כל היא – ביטוי ומקבל הרציונאליות, מתגלמת מופיעה שבו השונה האופן מחקר

של הביטוי היא שלי שלי, הפעולה הפעולה את שמסביר מודל שיש להניח הבסיסי: במקום הרעיון

זוהי קשור שלא מודל של מקרה לא עצמו. היא המודל את מגלמת עצמו. היא המודל אליה.

מחפשים. עד אנו שאותה רציונאליות אותה את נושאות שלנו הפרקטיקות – ההיגליאנית התובנה

מהי שקבענו לפני רציונאליות. עוד מהי ידענו לא – אחר פילוסוף כל או – קאנט זה מי ידענו שלא

התובנה הזמן. זוהי כל מחפשים שאנחנו מה חלקי, את כבר, באופן מימשה הזו, היא הפעילות

שעוד כך, כפי בדיוק ולא עמוסה יותר קצת בשפה אותה אומר הוא היגל, שכמובן של החדשה

נראה.

רוצה שממנה שגיאה אותה על חזרה לפעולות. זו רק אלא עצמו הדבר אל גישה לנו אין – לומר אין

מסוים, דבר רציונאליות, קורה מכנה שאני מה של שבמימוש האמירה זו אותנו. כי לחלץ היגל

הראשון באמת. בשלב שהוא ממה אחר מופע מקבל הוא שלי בפעולה אותו מממש שאני שברגע

משהו אליה. יש להתקרב הניסיון היא רציונאליות, והפעילות יש – שאומר המודל את עוזבים אנו

– ואומרים הגישה את משנים אנו אליו. כעת להתקרב מנסה נגישות, והפעילות אליו אין או אליו שיש

בו למצב הפעילות אותנו תביא מסוים ברגע היא, האם שלנו. השאלה בפעילות היא הרציונאליות

אקט יתרחש בו לרגע חותרת שהתבונה אומר עצמה. היגל ממנה כנפרדת אותה לחשוב נוכל

מהי, מהי לגבי הבנה איזושהי לה שיספק הפעולות מצבור מהי, מתוך תדע הזה, והיא ההתנתקות

למסע יוצאת רציונאליות". הרציונאליות "מהי לגבי אפשרויות מרחב שיש לכם הרציונאליות. תארו

ועוברת במרחב חיפוש הקשרים מיני בכל מתממש הזה לשניה. המרחב אחת מאפשרות הזה,

אותה מהי לגבי השונות האופציות כל את למעשה מכונן הוא ואחרים, ובכך תרבותיים היסטוריים

הממצה הוא אחד שתיאור קובעים הרציונאליות, ולא של הביוגראפיה את יוצרים רציונאליות. אנו

ויש והם רלבנטיות אין שלאחרים בעוד והאמיתי זה צורך שגויים. של הרעיון בהתנסות.

כרציונאליות. אבל מבין שאתה מה של למודל שלך כאפשרות זה את מציב ה'פינומנולוגיה'. אתה

שהוא מודל אחרת. אין אפשרות פעם בכל שבוחן הזה האפשרויות למרחב מעבר רציונאליות אין

עקרוני, וכל באופן כזה מודל להיות היה יכול שלו. האם המקרים את בוחנים אליו אידיאלי, וביחס

בעולם? כלשהי פעילות באמצעות אותו למממש אותנו המצריכה שלנו המגבלה מן רק נובע העניין

השונים המופעים בכל רציונאליות' קשור ל'מהי שהמודל נחשוב מציע, שאם היגל להיות. אבל יכול

רציונאליות. מהי מבינים אנו שבו לאופן רלבנטית הקודמת הפעילות מצורות אחת שכל שלה, נבין

הפעילות ביטויי דבר, באמצעות של שבסופו כיוון גמור? זאת לרלטיביסט עצמו היגל הפך לא מדוע

כל של מסוים ייצוג שהוא דגם מופיע האנושית, כן התרבות של לארכה המובחנים הללו השונים

רלבנטיות. יש השונות לפרקטיקות ושלם. אבל מלא באופן עצמו את הזה, המבין הסיפור

איזשהו על מדבר אפיסטמולוגיה, אחר-כך בקצת מתחיל בהתחלה. הוא בלבול יוצר הספר לכן

המהפכה על לדבר עובר הוא 'אנטיגונה', משם על מדבר הוא ועבדות, אח"כ לאדנות שקשור מוסד

על לדבר רוצה רגע, אתה רק – אומר הלאה. הקורא וכן הלאה וכן הצרפתית, הדת, האסתטיקה

רוצה האפרצפציה? אתה של מרכיבה אחדות מלידה, או טבועות אידיאות זה – רציונאליות? אזתגיד

המניפסטציות ללא רציונאליות שאין היא הסיטורי? התשובה תיאור לתאר או רציונאליות על לדבר

ע"י אדון-עבד, הן של המוסד ע"י אנטיגונה, הן ע"י הן האנושית, המיוצגות הפעילות בתוך האלה

בכול. אין שורה וכו'. הרציונאליות היפה מושג ע"י מונותיאיסטיות, הן הלא הדתות ע"י נפוליאון, הן

האנושית, הרציונאליות, הידיעה מושג את לקחת – הרעיון האלה. זה הפעילויות ללא רציונאליות

ספרים, בונים טענות, כותבים טוענים בו. אנו משתמשים בו. אנו השימוש לעובדת אותו ולתרגם

– שיאמר העתידי בטיעון יישמע הזה לטיעון הרציונאליות. הד הם אלו אחר. כל או כזה חברתי מוסד

זה. את אומר לא עוד שפה. היגל בלי לחשוב אפשר אי

שהייתי ביטוי. נניח לידי באה היא בו עולם קיים היה פיסיקלית, שלא תיאוריה שהיתה לעצמכם תארו

מעניין. היה לא זה רובנו בעולם. את אופן בשום ביטוי לידי בא לא הוא משיכה, אבל כוח יש – אומר

על חושב היגל מקצין, אבל קצת לכך. אני בדומה משהו או בדיוני מדע כאל לכך מתייחסים היינו

קשר הרציונאליות, ללא מהי של מודל בליצור עסוקים אנו עוד כל – דומה באופן הרציונאליות

את מבטאים האדם טוב. בני לא זה – הזו ברציונאליות משתמשים אנשים בה עצמה לממשות

כללי, בדומה חוקים מערך איזשהו מבטאים שלהם. הם הפעילות באמצעות הזו הרציונאליות

שאנחנו כמשהו מונחת לא בה. היא ומבוטאת שלנו בפעילות שזורה הניוטוני. הרציונאליות לסיפור

כלפיו. מיוחדת נגישות לאיזושהי זקוקים שאנו או בו משתמשים

מוקדם מודל לאיזשהו זקוק אני רציונאליות מהי אזהה שאני ככה: כדי אומרת ההפוכה הגישה

הפעילות את לתקן עלי מכן, כמובן, יהיה הרציונאליות. לאחר זוהי – ואומר במציאות אזהה שאותו

עושה, שאני הפעילות לסוג קשורה כך. הרציונאליות זה שאין אומר למודל. היגל בהתאם שלי

הרציונאליות. הנכון, מן המודל מן חלק כבר הנכון" היא המודל "מהו השאלה הבא: שאילת באופן

זה מנוגדת איננה שלי ממנה. הפעילות נפרדת לא היא שם, אי מונחת שהשאלה לא למודל.

לו. ומשמעותית המודל מן חלק אליה. היא ביחס שקרית או אליה בניגוד עומדת שלי והפעילות

עצמה. הזו הפעילות מן חלק היא – לתקן שיש טוענת הקלאסית הזו, שהטענה לפרקטיקה

כך הם האדם שבני לחשוב רציונאלי באמת האם – שואל ואני מסוימת מפרקטיקה מסופק לא אני

למודל חלופי מודל להציע השאלה, שרוצה נשאלת שבו לחשוב? האופן כיום שמקובל כפי וכך

כעת מסוימת, הבוחנת בפעילות מתבטאת הרציונאליות שבו האופן בדיוק היא – כה עד קיים שהיה

מתוך בבוקר, וכמו אחד יום קמים לפיו הרעיון את מקבל לא הזו. היגל לפעילות ביחס מסוים מודל

יכול – לשאול אקדח יריית של הזה רציונאלי? האקט לא עושים שאנחנו מה שכל להיות רגע,

יה כבר הזו הפרקטיקה כל – השאלה ההתעוררות, שאלה מודל אותו אחר ברציונאליות. חיפוש רוו

משהו והאמיתית, הוא הסופית, השלמה לתמונה הזו, והשאיפה התמונה של החלקיות על שיתגבר

שקמה הפעילות כל אותו, אזי לנו שיש שברגע משמעותו אין הזו, אבל הפעילות של אפיון שהוא

הרציונאליות. עוצבה בו האופן מן חלק שאיננה זניחה פעילות היא לכך

מוגבלת שלנו הרציונאליות – אומר רלטיביסט. הוא פרגמטיסט. אולי מעט כעת לכם נשמע היגל

לנו יש היום, לפיו ועד מאז הפילוסופיה את שכונן האפלטוני זה, האידיאל שלנו. לפי הפעילות לסוג

לומר, רוצה היגל. הוא אצל אפלטוני מאפיין נכנס פה משמעותו. אבל את מאבד – מודל איזה

מגיעה כן הרציונאליות דבר של עיצוב, ובסופו למידה, של של תהליך יש הללו השונים שבשימושים

אז האמינו והאחרים שאפלטון קבוע מודל לאיזשהו להתפחותה הרציונאליות מגיעה שקיים.

שכל ככזו מלכתחילה שהונחה מזו יותר עשירה היא לה, ואז שהיו האופציות כל את ומכירה המלאה

– אמרה הקודמת הרציונאליות. העמדה של רדיקליזציה כמעט אליה. זו להתאים צריכה המציאות

את מכיל הרציונאלי למעשה – אומר רציונאלי. היגל כלא הצידה במודל, יסולק מסתדר שלא מה

מסוימת תרומה שתורם למשהו דבר כל הופך ברציונאליות הכול הכלת של הזה הכול, ובתהליך

מלאה, איננה אם רציונאלית, גם בפעילות עסוקים כבר אנחנו המלא. אבל הרציונאליות לגילוי

וכו'. חברתיים מוסדות השני, בונים עם אחד אינטראקציה חיים, שמקיימים יצורים שאנו זה בעצם

חלקי. באופן אם העולם, גם בתוך שורה הרציונאליות

היחס בשאלת היא לאחרים היגל בין התופעות. המחלוקת לריבוי הסבר למצוא ניסינו תמיד היום עד

להבנת הכרחי תנאי הוא התופעות. האם התופעות, עם את להסביר שאמור דבר אותו שמקיים

היגל: של המהפכה מחפשים. זו אנו שאותו דבר לאותו ביטוי עצמה, יש בתופעה שמא התופעה, או

הממשות. היא אותה, אלא ומתאר הממשות את המדריך מסוים מה דבר איננה הרציונאליות

ברורה אידיאה מולו מופיעה כאשר לטעות יכול שאיננו ראינו דיקרט הטעות? אצל לגבי מה

זה מסוג לטעות – צהוב שהוא בעוד אדום הוא שמשהו חושב אני כך. אם לא זה היגל ומובחנת. אצל

שאומר מודל מגיע תכליתיות, והיום היא שהרציונאליות חשבתי פעם אם מתייחס. אבל לא היגל

שלימה, אופן רציונאלית בשקר. עמדה בטעות, או פה מדובר לא – מכניזם היא שהרציונאליות

מטאפיסי. במשהו מדובר היגל מוחלטת. אצל טעות או מוחלט שקר איננו – עולם ראיית של מסוים

משהו, חושב מישהו – המדע התקדמות את כך יותר, ורואים פשוטה ברמה זאת מקבלים אנו היום

מתמיד שיפור של מהלך הוא הלאה. המהלך אותו, וכן ומתקן מישהו מגיע טועה, ואח"כ קצת הוא

המלאה. הדבר להבנתו מגיע משהו שבו האופן זה – אחר משהו זה היגל אצל טעויות. אבל ותיקון

שמסביר משהו הזה הדבר מן לוקח שם, והוא לגמרי שהוא מבין למשהו, אח"כ עצמו את חושב

אמיתיות, הן שלנו מהטעויות הלאה. חלק וכן הבאה העצמית להבנתו אותו ורותם שהוא ממה חלק

מקבלים. כולם לא היום זה ואת

הרומיים, החיים בהקשר כולו ומשוקע הרומית באימפריה שחי הפוליטי. רומאי העולם על נחשוב

הרציונאלית. החיים צורת שזוהי סבור

מלאה. הצדקה לה שיש לקביעותיה ביחס חשה זמן אותו של הרציונאליות נתון, תפיסת רגע בכל

הזה. הפירוק תהליך אחר לעקוב מנסה והתערערות, והיגל פירוק של תהליך עוברת היא אבל

בדיעבד. תמיד היא ההסתכלות

השקפת – אחרות. נניח השקפות היו כך מסוימת. אחר עולם השקפת אפיינה היווני העולם את

טענות, הצדקות, פרקטיקות, מוסדות של סדור מערך הן האלה המונותיאיסטי. ההשקפות העולם

בתקופות שחיים כהאמת. אלו תופסים אנו נתון שברגע שלימה אחת תפיסה של גילום וכו', שכולן

בכל מישהו, שמתבונן יש היא היגל של המטאפיסית ההנחה הנכון. אבל שזהו חושבים הללו

הרוח. הרוח להיות. זוהי רוצה שהוא מי את הולם זה האם לבדוק ומנסה הללו והרעיונות התקופות

כזה דגם האולטימטיבי. כל הרציונאלי הדגם את מחפשת כשהיא הללו האופציות כל את בוחנת

המלאה. לרציונאליות המודל להיות מועמד לפנינו פורשת האנושית שההיסטוריה

זו 'רציונאליות'. במילה במילה השתמשתי 'תבונה', 'ידע', 'אמת' ועוד. אני במילה משתמש היגל

מאמין שאני לכך טובה סיבה לי יש – אומר אדם הצדקות. בן של שיח – הרחב למובנה התכוונתי

העולם תפיסת לפי – אומר הצדקות. אחד של בשיח עוסקים והפילוסופים האדם ב-א', ב', ג'. בני

הצדקות. שיח וכך, נניח. יש כך כי האומה למען ילדיך חיי את או חייך את ולהקריב לצאת ראוי שלי

האופן קשור גם רציונאליות. לכך קורא אני ההצדקה של הזו והפעילות השיח הצדקות. לכל של

או כזה דבר לנו שמסביר המדע וכזה, והנה כזה הוא העולם: העולם על טענות טוענים אנו שבו

מודל, אידיאלי, טהור,שלא היא האם – שואלים הרציונאליות, אנו הזה, לגבי השיח אחר. ולגבי

לא, למטרות, או אמצעים בהתאמת מדובר בחשיפתו, האם עסוקים האדם אדם, ושבני לבני קשור

היא שלך שלך, כשהפעילות בפעילות הזמן כל ושזורה חבוקה הרציונאליות – היגל שמציע כפי

הפעילויות וכו'. כל ומיתוסים דתות אחרים, יצירת עם חברתיים, טכנולוגייה, דיון מוסדות הקמת

יות הללו אתה רוו "ישו בשם חדשה לקבוצה להצטרף אותי לשכנע ורוצה אלי בא הצדקות.

מהיגל, אומר: האחר, השונה הצדקות. המודל וכו'. נותן הבא העולם על לי מספר והנצרות". אתה

אותם. לכן, במובן אותם? גיליתי יודע אני המחשבה. איך של הכללים הרציונאליות. החוקים הנה

י רציונאלי. הכול היגל, הכול זה, לפי לפיו במודל שבויים אנו כי זאת להבין לנו רציונאליות. קשה רוו

אנו שאינן האחרות הפרקטיקות לכל בניגוד הנכון המשהו להיות צריכה הרציונאליות כאלה.

שלו רציונאלי. הגישה לא הוא – ולהגיד מישהו על להסתכל מסוגלים להיות צריכים שאנו חושבים

רציונאליים. הם רציונאליות, גם יש ההוא של במעשיו סבור, שגם רציונאלית. היגל לא

תוצאה הוא השלם, המוחלט הוא האמיתי

ע"י שלימות לידי עצמה את המביאה המהות אלא אינו השלם השלם. אך הוא כותב: “האמיתי היגל

באמת, ובכך שהוא מה הינו בסופו תוצאה, שרק במהותו שהוא לומר יש המוחלט התפתחותה. על

הוא "האמיתי את מבין אני (. כך86לעצמו" )עמ' ולהיעשות ממשי, סוביקט להיות טבעו נעוץ

סטאטי, זה לא ל'אמיתי'. וזה מחוצה דבר כל. אין חובקת הרגע: הרציונאליות שאמרנו השלם", כפי

ה'אמת'. לו קוראים שאנו זה כזה, והוא שלם משהו הוא הזה ההשתנות מהלך הזמן. כל כל משתנה

שלם, הוא שלנו. האמיתי הפרקטיקות מן נפרד באופן חלקי, המוצג לא שלם, הוא הוא האמיתי

אומרים האדם. כשאנו בני של הפעילות שמתפתח, באמצעות שלם אלא לנו שנתון שלם ולא

שלנו, ההיסטורית לפרקטיקות, לפעילות עמוק קשר זו למילה שיש מבינים אנו היגל 'תבונה' לפי

יה כמי אותנו תיארה בתוכה. המסורת ממנה, היא נפרדת איננה ברציונאליות. הרציונאליות שרוו

ממש, הקפיצה השחייה היא האמיתית מעולם. הרציונאליות למים שקפצו בלי לשחות שיודעים

הוא מתארת. הקונטינגנטי שהיא מה לבין בינה הפרדה ללא התיאוריה מתממשת למים, שם

לייבניץ. את מעט מזכיר היגל הכרחי, ובכך

את בהיגל לראות אפשר קונטיננטאלית. כי פילוסופיה שלומדים לפני כצומת היגל את ללמוד חשוב

שמבצע זה שהוא חשב הוא פרדוקסאלי, כי מהויות, וזה על ולדבר להמשיך אפשר שאי לכך המקור

זו מהי בשאלה אנליזה כמעט מכה קיבלה לאחר שוב הזו השאלה נפתחה שבו הצומת מהות.

לומר: אנחנו צריך היה היגל מחדש. בעקבות בה ולעסוק מחדש אותה לפתוח צריך אנושה. היה

רוצים בקונטינגנטי. אני שחבוקה מהות היגל, ולא לפני שהיה מהות, כפי של לשיח לחזור רוצים

שדרכו הנושא אליה, ולא מגיעים איננו שבגינו משהו הפרעה, הוא הוא הקונטינגטי שלגביה מהות

לא הקונטינגנטי. הקונטינגנטי דרך להופיע יכולה ההפך: שהמהות את אומר מופיעה. היגל היא

המהותי. של נשא הוא המהותי, אלא ע"י מאורגן

הוליסטית, של תפיסה איזושהי לנו יש שלמעשה מניח השלם" הוא הוא ש"האמיתי אומר כשהיגל

הזה ההוליזם שכל סבור בתוכה. היגל שמתקיימים הקשרים סוג את זה מראים שאנו מה הכול, וכל

והמפורט. המלא תיאורו קבלת לקראת התקדמות של ציר איזשהו על נע

תוצאה, שרק במהותו שהוא לומר יש המוחלט עצמו: “על היגל של בדבריו נתבונן הרעיון לסיכום

אם לעצמו. גם היעשות או ממשי, סובייקט להיות טבעו נעוץ באמת; ובכך שהינו מה הוא בסופו

מועט בשיקול-דעת די הרי – תוצאה במהותו שהינו כמה המוחלט את להשיג סתירה שזו נדמה

באופן בהתחלה מובע שהוא המוחלט, כפי סתירה. הראשית, העיקרון, או של זו מראית-עין לסלק

זה ביטוי לחשוב אי-אפשר החיים' עוד בעלי 'כל שבאומרי בלבד. כמו הכללי אמצעי, הוא בלתי

כך אינן שהמלים מאליו ברור לזואולוגיה, וכו' 'נצחי' 'מוחלט', שהן מה את מביעות 'אלוהי',

בו שיש מה בלתי-אמצעי. כל בתור ההסתכלות את למעשה מבטאות אלה כגון מילים מכילות; ורק

אותה לקחת התאחרות, שיש בתוכו סתם, כולל משפט אל המעבר כזאת, אפילו ממלה יותר

מאשר ליותר במיצוע משתמש מישהו פלצות, כאילו המעורר הדבר זהו מיצוע. אולם בחזרה, והינו

המוחלטת" ההכרה את בכך במוחלט, זונח מקום שום לו ואין המוחלט מן כלום בו עליו, שאין לומר

וך. לאמצעי, או בלתי-אמצעי בין הבחנה פה ה'מיצוע'. יש מושג על לעמוד (. יש87-88)עמ' מתו

דברים יודעים אנו אמצעי. תמיד בלתי באופן דברים לדעת יכולים כך: איננו אומר ההיגליאני העיקרון

אותו מפתח שהיגל מקאנט, אלא לקוח שבבסיסו עיקרון אחר. זה משהו של תיווך, מיצוע באמצעות

ממנו, אחר משהו של תיווך ללא אני של מושג שאין קאנט אצל מטאפיסית. ראינו יותר הרבה לכיוון

מסוימת. מערך פעולה תעשה אלמלא לך שנתון משהו להיות יכולה לא הניתן. הרציונאליות של

זה עם מסכים מסוימת. היגל פעולה מבצע לא הוא אם לו נתון להיות יכול לא האני של המושגים

כזה, בלי ראשוני באופן מפציעה תודעה. היא מפציעה בה הראשונה הפעם על לחלוטין. תחשבו

ולא ראשוני באופן בהתחלה מופיעה שהיא. התודעה מה של הבנה של תהליך איזשהו עברה שהיא

ומתחילה עצמה את מתווכת התיווך. היא אחרות, באמצעות בצורות עצמה את לגלם מספק,

מה בדיוק ממנה. זה שאחר במשהו עצמה את מגלה שהיא זה ע"י כשונה עצמה את ומעמידה

וך, אינטואיטיבי, והיא ראשוני, לא במשהו מתחילה היגל. הרציונאליות כאן, לפי שקורה הולכת מתו

דברים בתור עצמה את ורואה עצמה את בוחנת שהיא זה באמצעות הזו האינטואיציה את ומגלמת

היגל של המטאפיסי אחרותה. המודל ע"י עצמה את ומכירה עצמה את ממצעת אחרים. היא

הדבר ברורה לא הבחנות, ומסיבה וחסר לעצמו זהה משהו היה נתון, שבו רגע שהיה כך על מצביע

היה חזרה לחזור של תהליך לאיזשהו ולצאת לעצמו להתנכר שעליו חש הזה משהו לעצמו.

את מוצא לא הוא בו לתהליך לצאת חייב היה עצמו. הוא את לשאת יכול היה שלא בבלתי-אמצעיות

כל מתחלפים האלו כאלה. האחרים אחרים הזמן כל מחפש אחר, והוא במשהו אלא בעצמו עצמו

הזה התהליך מדוע מסביר לא נח. היגל לא פעם אף בחיפוש, הוא תמיד נמצא דבר הזמן. ואותו

לעצמו. היגל, הזהה של שלו השפינוציסטי במצב נשאר לא דבר אותו להתקיים. מדוע צריך היה

עצמו". סיבת שהוא דבר "יש לפיה שפינוזה של המוצא מנקודת לצאת יכול כלשהי, לא מסיבה

במה עצמו את מוצא הזה בהיגל. הדבר הקאנטיאני הצד באחרותו. זהו עצמו את מוצא הזה הדבר

שהוא, שאז למה בחזרה מגיע שהוא משתנים, עד מיצועים של המהלך מתחיל לא. ומכאן שהוא

מישהו כמו פרטי. זה אדם של ביוגראפיה על עשיר. תחשבו יותר הרבה עצמו, אך עם אחד שוב יהיה

נאיבי ביוגראפיה ללא שנולד דבר של בסופו והן שונות התנסויות לחלוטין, שעובר ותם בכלל,

שהוא. למה אותו תעצבנה

הדיאלקטיקה

הדיאלקטיקה, המתארת – היגל אצל נוסף חשוב למושג נכנסים אנו הזה? כאן הדבר משתנה כיצד

עיקרון על מושתתת אחר. הדיאלקטיקה למודל ועוברים אחד מודל עוזבים אנו שבה הדינמיקה את

שאמרנו מה כל מספק. לאור איננו שלנו עצמי שתיאור לחוש מתחילים והסתירה. אנו השלילה

צריכים אחר. אנו תיאור ולאמץ אותו שקרי, לזרוק תיאור זהו כי לומר יכולים שאיננו ברור – קודם

אותנו. מתאר לא דבר שאותו חשים אנו נחת, כי אי של תחושה חשים יותר. אנו מורכב תהליך לעבור

משהו לחפש מתחילים הזה, אני הניתוק אותנו, ולאחר מתאר לא זה – מצהירים אנו מסוים בשלב

בין הדמיון את לגלות מתחילים הבא: אנו הדבר קורה במקומו. אז הזה החלל אל שימלא אחר

מוחלטת, היתה לא שהשלילה דחינו. מסתבר שאותה הקודמת העמדה לבין החדשה האופציה

כעת. אנחנו בה מחזיקים שאנו לעמדה – דחינו שאותה בעמדה שהיו המרכיבים מן חלק וששימרנו

ומרכיבים באופן רק לגמרי, אלא הקודמת העמדה את דוחים לא העמדה מן מסוימים חלקי,

שתורגמה כפי ' אוaufhebung' הידועה במילה היגל קורא החדשה. לכך התמונה את מבנים הקודמת

את לשמר מנסה היא בעברית, אך קיימת לא כמובן זו לעל'. מילה יובל: 'שימה ירמיהו ע"י לעברית

בד משהו לשים של הכפול הרעיון באנגלית לשלב העלאתו עם בבד הצידה, לפעמים הבא.

supretion – רעיון אותו את שמביעות מילים בשתי משתמשים by elevationלא זה שחשוב . מה

שתיארנו. הזו הדינמיקה אלא התרגום

אנו הרעיון. האם את אלינו שתקרב יומיומית דוגמא על לחשוב הרוח, וננסה מושג את לרגע נעזוב

מסוימת, תשתית איזו יש שתמיד מחדש, או לגמרי עצמנו את ולברוא ממש של שינוי לעבור יכולים

הנכונה. תמיד היא השניה האפשרות המקרים שברוב חושב חדשות? אני קונפיגורציות לובשת שרק

עיבוד, קונפיגורציה, איזשהו איזושהי בה הקודם, ומבצעים המצב של התשתית את לוקחים אנו

התבונה, לפי גם שלנו, עושה בפסיכולוגיה עושים שאנו הקודם. ומה המצב מן מרכיבים שמשמר

כאן – תחשיב פה נותן לא ממנה. היגל כחלק שלה הקודמים התיאורים מן חלק משמרת היגל. היא

מוחלט. לא הוא שהניתוק הטענה רק היא החשובה . הנקודה15% , אח"כ20% משמר אתה

בשיעור יושבים כאתם לפעמים שיש התחושה את מכירים לפילוסופיה. אתה מהחוג תלמידים אתם

– לומר בדר"כ מנסה אמר. המרצה אפלטון כבר לנו, זה שאמרת במה מיוחד נו, מה – וחושבים

משהו עליו הוסיפה אפלטון, אך על החדשה, שהתבססה העמדה את שמייחד מה הנה נכון, אבל

מאוחרים, ודוגמא יות בשלבים שלו ווריאציות שמהדהד, ורואים יסודי רעיון יש פעמים מסוים. הרבה

דבר אותו מהו בדיוק מסבירים לא אם משתמר, גם לעל'. משהו ה'שימה את להמחיש יכולה זו

האמיתי כל של התנועה את שמאפיין דחייה. בקיצור, מה של פעולה איזו שיש גם שהשתמר, ורואים

ממקום לצד, או מצד אותנו המעביר השינוי של המנוע לעל'. זהו 'שימה של פעולות הוא והשלם

מתחילה מסוימת עמדה כיצד – כסופר גדלותו תוכר ובכך – היגל לנו יראה עצמו למקום. בטקסט

התיאורית הטכניקה הבאה. זו העמדה מתחילה הרס, ואז של תהליך מתוכה, מתחיל להתערער

– לקריסתה הקודמת, שהוביל בעמדה שלם היה לא מה לנו להראות ירצה היגל. הוא של היסודית

מודל איזשהו לנו שיש הוא הדבר משמעות חיצונית היתה הקריסה החיצונית. אם הפנימית, ולא

אנו נכונה. אם לא הקודמת שהעמדה כעת טוענים אנו אותו, ובשמו חיצוני, רציונאלי, שגילינו

מספיק כלא בעצמה תפסה התבונה מה הזו, נראה הפעילות דרך נחשפת שהרציונאליות מקבלים

הבא. לשלב ולעבור אותו לפרק לה העצמי, שגרם כתיאורה

בעל ויותר יותר ונהיה ומתרחב הולך הבחנות, והוא חסר משהו פה מטאפיסית: יש טענה פה יש

והוא רציונאליות של ראשוני מודל לנו הזו. יש הזו, ההתפרטות ההתרחבות את להסביר הבחנות. יש

של במערכת חבוקים יהיו הללו המודלים הלאה. כל וכן הבא המודל ונהיה מתרחב מספיק. הוא לא

באמצעות עכשיו נפתח אמצעי, והוא בלתי משהו של גרעין הזה. יש התהליך כל שהיא קשרים

הופכים הללו התיאורים ממנו, וכל אחר שהוא משהו של בחינה ושל מיצוע של שונים תהליכים

התפרטות. של גבוהה יותר הרבה שכעת, ברמה בלתי-אמצעי, רק דבר אותו של תיאורים להיות

היגל בו השמות לעל' ושאר השלילה, ה'שימה – הזה התהליך נעשה שבו המנגנון את מציע היגל

פה הלאה. יש ממנה חלקים שימור עם יחד הקודמת העמדה דחיית של הזה המנגנון את מכנה

לו קוראים שאנו דבר אותו לכדי הללו המופעים כל יחד נקשרים שדרכו הסיטורי שינוי של מגנון

וכו'. האם דבר אותו השתמר האחרון בשלב שבהכרח להראות אפשר ה'אמת', ה'רציונאליות'

הרמונית, וזה אחדות עצמו עם שלו אחדות היתה בתחילה כן, באשר מסוים בהתחלה? במובן שהיה

מצא לא עצמו, שהוא עם שלו החוויה שוב תהיה התהליך שונה. בסוף אם בסוף, גם שיהיה מה גם

הקודמים. השלבים בכל אותה

יש דרכים פילוסופיה. כמה עושה היה לא הוא האמת. אחרת את שנגיע הוא ההכרח מן – היגל לפי

לפיה במטאפורה משתמש פעמים הרבה דרכים. היגל אינסוף שיש סבור היגל לאמת? לדעתי

למה אותה שהביא הסולם את לזרוק שיוכל למדע להגיע היא הסולם. המטרה ה'פינומנולוגיה' היא

באמת לעסוק נוכל שבו לשלב להגיע כדי הכנה של ארוכה דרך צריכים לעשות. היינו יכול שהוא

מבלי עצמה, בשאלות השתנות של ארוך תהליך איזשהו שהיה בחשבון לקחת המטאפיסיות,

לא הטהור, שכבר במבנה רק ולעסוק הסולם את לזרוק יכולים אנו שהגענו אותנו. לאחר שהוביל

צורות. בשתי היגל את להבין בו. אפשר שלנו מהעיסוק כחלק שלו ההתפתחות לשלבי זקוק

העניין. במקומות מן חלק שהוא הזה הסולם את איתנו מעלים שאנו משמע מסוימים במקומות

שם. לפי לו זקוק אינני שוב אך מסוימת לנקודה אותי הביא שהסולם לחשוב הפרשנים נוטים אחרים

הרעיונות את הלוגיקה, המבטא על היגל של ספרו לפני לקרוא שיש הספר זה, ה'פינומנולוגיה' היא

טהור, שלא מושגי בעיסוק לעסוק יכולים אנו בו הזה לשלב להגיע כדי ההיסטורי. אבל הפן בלי

ה'פינומנולוגיה', של הזה הארוך התהליך את הכרחי באופן להניח ההתפתחות, יש בתהליך קשור

חושבים שרובנו זה שקרה מה היסטורית זאת. מבחינה לעשות בשלים אנו בו לשלב אותנו שהביא

של נותן שהוא שהתיאור והרעיון בפעילות שזור הידע בו האופן ב'פינומנולוגיה', לפיו שלנו,

שמניע וההרס הבנייה מנגנון של הרעיון מוגדרת, וכן היא וכך שלנו בפרקטיקות טבועה הרציונאליות

לחפש להמשיך לנו וגורם לחלוטין אותנו מספק לחלוטין( לא קנטיאני )וזה תיאור ששום כיוון אותנו

ן הם – יתייחס הישן, והוא מהזן מטאפיסיקאי דבר של בסופו הוא שהיגל לומר ירצה אחר העיקר. כיוו

אנו שבאמצעותן ביותר, הקטיגוריות הטהורים המושגים את שמפרט ספר כאל שלו הלוגיקה לספר

רק קורס הזה, שאיננו הקורס של ההיסטורי האופי בהיגל, ובגלל מורכבת שאלה משהו. זו מכירים

הפרגמטיזם, כמו זרמים כיצד להראות ארצה אני הקורס בה. בשאר לעסוק נוכל בהיגל, לא

בפעילויות, שזורה כולה שהרציונאליות הרעיון את וכו' שאבו פרנקפורט המרקסיזם, אסכולת

כשאומרים במאמרים מתכוונים למה שתבינו רוצה וכו' מהיגל. אני חברתיים, פרקטיקות מוסדות

הענישה של הפרקטיקה ואת המשוגעים בתי את לקחת הוא היגליאני". הרעיון הוא ש"פוקו נניח

זו הרציונאליות של ביטוי ולראות הכלא ובתי יהיה שהסוציולוג פרקטיקה המערבית. פה יבחן.

לכתבים או הלוגיקה לבין זה בין מה ולבחון היגל לתוך להיכנס ההיגליאנית. אבל בתובנה שימוש

שיטתי באופן לראשונה שאמר זה היה מי תדעו כאן. רק לעשות נוכל לא זה – כותב שהוא אחרים

לאחרונה הפרקטיקות בתוך כולה שזורה שלנו שהרציונאליות “ ספר יצא שלנו. Hegelבשם:

Phenomanology: The Sociality Of Reasonהזה. הרעיון על בדיוק מעיד זה ”. שם

ההיסטוריה, ומתקיים בתוך שפועלים – אנחנו – סוביקטים סוביקט. יש דמוית הרוח, שהיא את יש

שהם משהו אין אם פעילים סוביקטים אין פעילים, אך סוביקטים אין אם הרוח את ביניהם. אין קשר

בו. שמשתמשים כאלה ויש מודל שיש לא היגל. זה בשני, לפי מותנה שלהם. אחד כתיאור אומרים

נשמע הדדית. זה התנייה של בסוג בשני אחד קשורים – בו שמשתמשים התבונה, המודל, ואלה

את לתאר יכולת להם שאין אדם בני על לדיבור מובן יש פשוט. האם מאוד גם זה אך מטאפיסי מאוד

התיאור מן שחורג באופן זאת עושים הם עצמם את מתארים שהם אופן? וברגע באיזשהו עצמם

בעל אחד עוד שלפחות כך מספיק כללי לגמרי. הוא פרטי לא פעם אף שלהם. התיאור הקונקרטי

אנחנו – זה אומר שהיגל אותו. מה יבין – רציונאליות מושגית, אותה מערכת שפה, אותה אותה

הפעילות את לעשות לנו שמאפשרת זו שהיא מסוימת מערכת יש למעשה זאת, פועלים, אך עושים

שרק לומר נכון לא הזו. אך הפעילות את שעושים אנחנו אילולא – משמעות אין הזו הזו, ולמערכת

לגמרי. לא משלה, אך אוטונומי מובן גם לה הזו. יש המערכת משמעות מתכוננת הפעילות מתוך

מן וכחורג ככללי עצמו את מתאר בה שמשתמש בה, וזה שמשתמש מישהו שיש לכך קשורה היא

באמצעות כך שלו השימוש הפרטי, מי לבין המערכת בין ההדדית ההתניה נוצרת במערכת.

אין שמשתמש והם שעושים אנשים אין אם תבונה בה. ההיסטוריה בתוך אותה עושים אותה,

האנושית.

כלפי מתקדמת ליניארי-מעגלי: התנועה ספיראלי, בקו דבר, באופן אותו את מתארים הזמן כל אנו

היא ומפורט, אך מורכב יותר ונהיה הולך לעצמה. הדבר חוזרת הזמן כל במעגלים. היא מעלה, אך

בסופו. פה נעוצה שתחילתו במעגל שמדובר במפורש אומר ושימור. היגל שלילה על מתבססת

ליניארי, המודל את לנו להשאיר צריך היה שהיגל כאן, האומרת שעלתה הביקורת לעלות יכולה

סוף. לו יש היגל, אלא לאינסוף, לפי פתוח לא הוא לאינסוף. אבל הפתוח

זו הבאה: “אמת הפסקה בסיס על זה הנראה כתב, וככל כשהוא יין שתה תמיד שהיגל טוענים

בשם מכנים שהיינו מה השלילי, את את בתוכה איפוא כוללת אותו לחשוב היה אפשר 'שקרי', לו

של הדגם לפי לא למהותי, אבל דווקא לחשוב יש והעובר החולף ממנו. את להפשיט שיש מה כדבר

אין האמיתי שאת היכן, כשם יודע בחוץ, מי להישאר וצריך האמיתי מן קשיח, המנותק שהוא מה

שבעצמה וההיכחדות ההיווצרות היא השני. ההופעה בעבר תנועה בלי העומד מת לחיובי לחשוב

חייה. תנועת ואת האמת של ממשותה את ומהווה כשלעצמה הווה היא נכחדת, אלא או נוצרת אינה

ועם שאינה חוליה בה שאין בכחוס סחרחורת בכך היא האמת המנוחה גם זאת, היא שיכורה,

בית לפני מתנתקת. אמנם שהיא בשעה מיד נמסה כזו אמת חוליה, כל שכל כיוון והשקופה הפשוטה

הקבועות למחשבות לא וגם הרוח של היחידות לתבניות לא התמדה אין זו תנועה של הצדק

המסוימות...”.

המנוחה. של הזה הרגע נוצר דווקא הזה הסחרור מתוך מתמיד, אך באופן מסתחרר הזה הדבר

בתנועה הטענה: משהו זו הכותב. אבל על מעיד גם השיכור ובדימוי בבכחוס הזה שהשימוש טוענים

מסוימת. יציבות של רגע מתוכו להוציא שיכול מתמדת

לפרטים. קצת קיבלנו, ונרד כבר שלו שהעיקרון מקווה אני המבוא, כי את נעזוב הבא בשבוע

על שלו והביקורת שלו האפיסטמולוגיים לצדדים שקשורים הראשונים הפרטים את תעשו בתרגיל

תודעה אין שלו, לפיה מרכזית טענה מראה היגל בו לפרק ישירות נעבור וכו'. אנו החושים וודאות

והעבד. האדון – אחרות אחרת, ובמילים עצמית תודעה בלי עצמית

להשתוקקות והמעבר האפיסטמולוגית העמדה נטישת

ובעיקר של הראשונים החלקים שני על לדבר רוצה אני היום השני החלק על ה'פינומנולוגיה'

של הפילוסופית התוכנית ועל ההקדמה על עמדנו הקודמים עצמית". בשיעורים ב"תודעה העוסק

ששם שלו, כיוון העיקרי הפילוסופי החידוש נמצא העצמית" – שם ל"תודעה הקשור היגל. בכל

המורכב הספר של הראשון החלק ישנו האפיסטמולוגיות לשאלות התשוקה. באשר מושג נמצא

של הגדולה המסגרת את נעזוב הדיון "שכל". לצורך קורא שהוא ומה החושים, התפיסה מוודאות

בשיעורים דיברנו שעליהם הדברים וכל עצמה את מבינה היא שבו ה"רוח", האופן שנקרא מה

התשוקה, במושג בדיון נפגוש העצמית התודעה על הפרטים. בפרק את לראות הקודמים, וננסה

ובדיון באדון בדיון למרות והתודעה הספקנות בנושא והעבד, בצבא היה לא שהוא אומללה.

כך. הספר של המבנה את לראות לשלוש. אפשר דבר כל חילק גם הוא – הישראלי

וכו'. ואוביקט סוביקט של המודל – האפיסטמולוגי המהלך כל על ביקורת הוא הראשון החלק

ע"י לעצמם כשהם הדברים את לדעת יכולים שאתם לטעון רוצים אתם שאם היא המרכזית הטענה

ע"י טבועות אידיאות או רשמי מראש, ה"כוח" מושג כמו מושגיות קונסטרוקציות ע"י חושים,

קאנט של בדרכו הולך הוא זו טועים. מבחינה אתם – האוביקט לתוך חודרים אתם שבאמצעותן

מוביל סוביקט-אוביקט של הקלאסי שהמודל סבר קאנט שלו. גם הרחבה בכך לראות ואפשר

בספרו, לפנינו פרש שהוא זה אחר, כמו מודל לאמץ כדאי לצאת, ושלכן ניתן לא מהם לסיבוכים

המראה עושה שהיגל קאנטיאני מהלך וכו'. זהו התופעות ובין לעצמם כשהם הדברים בין המבדיל

לתאר שניתן שיותר המינימאלי שהדבר מראה שהוא כך מופרך, למשל, ע"י האמפיריציזם למה

קרנפ כמו מאוחרים פילוסופים חזרו זה טיעון מסוימת. על מושגית הנחה כולל כהצבעה, כבר

מערכת שום מצריך טהור", שלא "ניתן כזה דבר שאין הוא היגליאנית. הטיעון לא בשפה רק וראסל

that וה-thisה- עליו, עם נרחיב שלא מעניין מאוד מהלך שם עושה אותו. היגל לתפוס כדי מושגית

ניכנס לא אשר ההפוך ה"כוח" והעולם במושג הדן ומסובך קשה מאוד פרקון מגיע מכן וכו'. לאחר

שבו האופן אינם לעולם קוגניטיבי ויחס שאפיסטמולוגיה היא המרכזית האמירה מקרה אליו. בכל

שלנו שהיחס הוא הספר של השני בחלקו היגל שמציע הגדול העולם. החידוש על משהו לדעת נוכל

שלנו הקוגניטיבית היכולת את מניחים לא השתוקקות. אנחנו של יחס – אחר יחס הוא לעולם

קודם חושב" צריך ל"אני להגיע חושב". כדי "אני אומרים אנו שלנו, שבאמצעותה הראשונה כיכולת

משלו פיתרון היגל מציע העצמית. כך התודעה מתפתחת רעב, וממנו איזשהו משתוקק", צריך "אני

למרות הפיתרון שאיננו הפיתרון מוצא מנקודת יוצא שהוא הקאנטיאני, להניח הוא דומה.

של הפעילות זו – אנחנו שאיננו משהו לבין בינינו להבחין לנו שמאפשרת הראשונה שהפעילות

ההשתוקקות מושג של ההנחה תחת שרק היגל יראה זה להבין. מתוך עוד ההשתוקקות, שנצטרך

רוצים אנו שאם היגל לנו אומר "אני" אחר. בכך להיות "אני"”, חייב שיהיה כדי למה להבין אפשר

לגזור נצליח לא פעם אף – סוביקט של אפיון להם שיש אחרים באוביקטים מחזיקים שאנו לטעון

עצמית תודעה של קיומה על לחשוב ניתן בה היחידה האפיסטמולוגית. הדרך המערכת מן זאת

עם אינטראקציות מקיימים אנחנו כי אנחנו מה יודעים התשוקה. אנו מושג על מבוססת אחרת

למשהו. אנו מהם משהו, משתוקקים מהם רוצים שאנו כיוון זאת מקיימים אחרים, ואנו אנשים

הוא עצמית להכרה אותה. תנאי שיאשר לאחר זקוקה הדדית. זהותנו להכרה, להכרה מהם זקוקים

לא שלנו לקונפליקט. התודעה בוודאות יוביל הזה אחר. הרעיון מישהו של הכרתו של לקיומה תנאי

לנו שמצייר התודעה עצמית, כמו כתודעה עצמה לכונן באחר, ותנסה כך תלויה היותה את תאהב

תלות עצמית, ללא כתודעה מתכוננת זה ומתוקף שיפוטים בו ומבצעת העולם את קאנט, שלוקחת

שתאשר אחרת עצמית תודעה חייבת שלנו העצמית שהתודעה יראה אחרת. היגל עצמית בתודעה

באמצעות באדון מסגרת באותה משותף חלק לקיחת אותה, היגל יראה והעבד חברתית.

את יוצר – הכרתי בלעדיות את לאבד לא אך מוכר להיות רוצה אני הזה, בו היסודי שהקונפליקט

האפסיטמולוגיות השאלות את היגל ירקום שוויון. כך אי של הראשונה החברתית הקונסטרוקציה

ופסיכולוגי. קונקרטי חברתי מרחב לתוך

ניסה וכו'. קאנט - אמפיריציזם-רציונאליזם דיון באותו עסקה קאנט ועד מדיקרט הפילוסופיה כל

לא שלו. הוא הפיתרון את מציע ה"ביקורת". היגל הזה, באמצעות הוויכוח מן להיחלץ דרך להציע

מקבל עצמית. הוא בתודעה העוסק בספרו החלק את הטהורה" אלא התבונה "ביקורת את כותב

של החשובה תרומתו אחרת. ופה חיובית תשובה מציע קאנט, אבל של השלילי הביקורתי הצד את

ואף המשתוקק, החברתי, ההיסטורי, הפרגמטי לפן האפיסטמולוגי הפן מן המעבר – לדיון היגל

הללו, אבל הפרקים את בדקדקנות לקרוא צריך הזה במעבר להעמיק שרוצה הפסיכולוגי. מי

דוקטורט. ולעשות שנים כמה פה להישאר יצטרך הוא זה בשביל

את לקחת זה עשה שקאנט החופש. מה ומושג וקאנט היגל על ביותר המרכזית ההשפעה הוא רוסו

וכו'. מתפתחת הלוגיקה בו לאופן הקשור פורמאלי-צורני תוקף לה ולתת הרוסואינית המוטיבציה

היוצר מהטבע ההיפרדות עניין כל השוויון" שלו, ואת אי על ה"מסה את בדבקות יותר קרא היגל

המסות ראשוני. באחת כתנאי יותר, ולא מאוחר כתנאי שלנו האפיסטמולוגית המערכת את בעצם

דומה שלי". באופן "זה ואמר גדר גידר כשמישהו התחילה הבעיה שכל אומר הוא רוסו של הידועות

שלי". "זה אומר אני כזה, בו מכיוון מגיע הכרה שמאפשר הראשוני האקט – ההכרה על היגל חושב

הכול משהו מייחס שאני מזה מתחיל התודעה כינון מכמעט מתחיל לבעלותי. מהשתוקקות,

מזה הזו הזה. ההשתוקקות הרעב את לספק כדי אותו וצורך משהו לוקח שאני אינסטינקט,

להגיד: “זה לי המאפשרת האפיסטמולוגית ההבחנה את המאפשר למרחק אחר-כך מיתרגמת

ברמת כמעט שנמצאות פעולות הן האפיסמטי את המאפשרות ביותר המוקדמות תפוח". הפעולות

זה ההישרדות התנאי מאוד שלנו. ראשונית מאוד בפעילות הוא להכרה הראשון מהפכני:

אחרים, בשלב ודברים מושגים התפתחו ארוך בתהליך מוקדמת(, שממנה של )במובן ופרימיטיבית

משהו, לבין בינינו הבחנה של שלנו הראשונה מההתמודדות מתחיל מאוחר. הכול יותר הרבה

ועומד מאיתנו אחר שהוא ההבנה רעבים, ומן אנחנו כי משהו לצרוך שלנו האינסטינקט מן הנובעת

העצמית. התודעה ממנו, וכינון כנפרד הכרתי תהליך מתחיל שממנו הראשוני הדבר מולנו. זהו

הבחנות, שלם, בלי אורגניזם – חיים זה שיש מכניס. מה שהוא ה"חיים" הקשה מושג נכנס לכאן

נראה. עוד – קורה זה עצמיות. איך כמעט הבחנות בו שנוצרות

לספק השואף אינסטינקט זה בנו בסיסיים הכי הדברים אחד חיים טובה. כיצורים פתיחה נקודת זו

לא משם. היא מתחילה הפילוסופיה מזה, וגם ראשוני יותר משהו לפעול. אין וכו' כדי מזון שלנו לגוף

והפילוסוף כבר הצרכים כל בהם מחיים מתחילה ה"פנאי". במסגרת אותה מבצע סופקו,

להגיד שלנו היכולת מסוים, את שלנו, המוליד, ברגע הקיומי מהאינסטינקט מתחילה הפילוסופיה

אותם דברים, מרכיבה אפרצפציה" שלוקחת של מרכיבה "אחדות הזה". איננו הדבר מן נפרד "אני

ראשונית. יותר הרבה בנקודה מתחיל וכו'. הכול

כפי מעין משהו הוא הבסיס פסיכולוג. לא הוא היגל )ההשתוקקות(, אבל שראינו פסיכולוגי,

הרוח. מישהו, של של תיאור בלתי-תלויים. הם לא הם ותודעה עצמית תודעה של הללו התיאורים

פסיכולוגי. מרכיב פה נכון, יש הללו. אבל בעמדות מתנסה פסיכולוגיים. היא לא מאפיינים יש לרוח

שימוש עושה אכן הגדול, אני התיאור את שעוזבים בו, במונחים מתנסה שאני מה את מתאר כשאני

פילוסופיה תבוקש – היגל כנגד הביקורת תצמח גם וכו'. כאן פסיכולוגיים, חברתיים במאפיינים

להיגל וכו'. בתגובה לפסיכולוגיה, סוציולוגיה פילוסופיה בין הגבולות את שפורצת כזו טהורה, ולא

יש – אמרו המרכזית. הם מהתמונה ממנה מסוימים חלקים ופירקו היגל את שלקחו הוגים רואים אנו

נקודה להיגל בהיסטוריה, יש מעניינת נקודה להיגל באפיסטמולוגיה, יש מעניינת נקודה להיגל

אחר מטיפוס אנליזה זו כאן מציע שהיגל מה וכו'. אבל החושים וודאות על הביקורת לגבי מעניינת

עצמית. תודעה מהי – עצמית, או תודעה שאנו עצמנו על לומר יכולים אנו למה – לשאלה לגמרי

פרקטי, ובראשנה בראש שהוא יחס אליו למשהו, לקיים להשתוקק שלי היכולת היא עצמית תודעה

אל אותו צורך ממנו. אני שלי ההבחנה את מכונן אני הדבר על הזו הדבר. ובפעילות על שפועל יחס

אותו, רוצה כל קודם זה". אני את רוצה ולומר: “אני לבינו ביני נפרדות ליצור יכול גם אני וכעת תוכי

מהלכים. מיני כל זה עם עושה ואחר-כך

הקנטיאני. הוא הפיתרון את לקבל יכול אובייקט, ולא רק או סובייקט רק להניח יכולים איננו היגל

עצמית(, והרעיון )תודעה בלבד השם שיתוף אלא אין קאנט לבין לגמרי, שבינו אחר במהלך יוצא

לבין ביני הבדל מאיינת, היוצרת פעילות – פעילות של מסוים בסוג תלויה שהופעתה הוא המרכזי

לקחת קנטיאניים, צריך במונחים לדבר להמשיך שרוצה השתוקקות. מי על מבוססת האחר. היא

חיים, שאת לבעל אותה פרדיקציה, ולהפוך של כפעולה הקנטיאנית, הנתפסת הקישור פעולת את

איננו הדבר אל אותו. היחס ולוקח למשהו משתוקק שהוא זה ע"י עושה הוא הקישור של הפעולה

בו. פועל שהוא מסוימת פעולה פרקטי, של יחס אלא תיאורטי יחס

זה תפוח שהוא התפוח על לומר שאוכל כדי הראשון כך: התנאי נאמר הסוף עד היגל אם נלך אם

זה הגדולה. האם השאלה ממני? זו נבדל הוא ממני. למה נבדל שהוא לבינו. ההבנה ביני ההבחנה

שכליות קטיגוריות ממערך נובע זה ברוחי? האם שנוצר התפוח דימוי מגיע שמהם חושים שיש בגלל

לי יש – השלישי בפרק מתאר הוא שאותה אחרת אפשרות מציע אותו? היגל לתפוס כדי מחיל שאני

תפוח. קורא אני שלו הזה התכונות תלקיט את הפיסיקה, שמסבירים כוחות הכוחות, כמו מושג את

שהוא יודע לא שאני תפוח של מושג לי היגל. יש העולם, אומר מן אותי מנתקות האחרות הגישות

את שמסביר שלם מדע לי עצמו. יש לתפוח שייך הוא אם יודע לא ואני צבע לי עצמו. יש לתפוח שייך

שאני היגל? זה לפי לממשי התפוח את הופך ממשי. מה התפוח אם יודע לא עדיין ואני התפוח

ממני. לחלק אותו והופך אותו ואוכל – וראשונית פיסית הכי ברמה – אותו לתפוח, לוקח משתוקק

יכולת הוא אותי שמאפיין ההבנה, שמה מגיעה מכן באמצעותו. לאחר רעבוני את משקיט שאני זה

מן מובחן שאני ומבין זה מול נעמד אני יותר המאוחר אוהב. בשלב יצור אני כל השלילה. קודם

התפוח את לאכול לי בא לא – מחליט ואז הדבר מול עומד האינסטינקט השתוקקתי. אם שלו הדבר

היגל. המושגי, לפי מפציע הדבר. כאן לבין בינו הבחנה יוצר הוא זאת אומר שהוא הזה, ברגע

– קאנט של לבעיה מוביל משהו. זה על מכיל שאני נתון מערך לי שיש מזה מפציע לא המושגי

לאוביקטיביות בתמורה לשלם מוכן שקאנט המחיר לעצמם. זה כשהם לדברים מיוחס לא שהדבר

זה היגל מסוימים. את ודאיים לכללים שנענה עולם מצא מסוימים. קאנט כללים של ולהצדקה

השינוי הממשי. זה לעולם אותנו להחזיר רוצה הממשי, והוא העולם את רוצה מעניין. הוא פחות

בראש של במונחים אותנו המתארת לאנליזה במעבר שמתרחש הקונספטואלי השתוקקות,

הרבה מכאן תשאב שהפסיכולוגיה תרצו, וברור לאפיסטמולוגי, אם קודם המיני ובראשונה. הדחף

השראה.

יותר מה – החושים הוא הממשי שהעולם לי ואומרים הממשי. באים בעולם להיות רוצים אנחנו

ה"זה", שאני לתאר. זהו שאפשר ביותר המינימאלי החושי הדבר מה נחשוב בואו מזה? אבל ממשי

וך מהחושי. הוא אותי מסוים, ומנתק מושגי שימוש בתוכו מכיל "זה" כבר עליו. אבל מצביע ע"י מתו

עצמו, בעצם. קאנט העולם מן אותי מנתק הזה האפיסטמולוגי המהלך שכל הזו. כך ההצבעה

עם מסכים זאת. הוא לקבל מסרב כדאי. היגל הזה שהנתק אותנו ושכנע הכרחי הזה שהניתוק סבור

אלטרנטיבית. גישה מציע המוחלט, אך האמפיריציזם כנגד הקאנטיאנית הביקורת

בוודאי אלוהים. הוא ע"י לנו ניתנו הם כי אובייקטיביים שלנו שהמושגים ולומר ללכת היגל יכול מפה

טבעיים, כמו יצורים היותנו עובדת – קיומנו של ביותר הבסיסית לרמה פונה זאת, אלא עושה לא

להסכים, פחות אפשר כך שעל לי שרוצים, שמשתוקקים. נראה יצורים – שכאלו החיים, ובתור בעלי

ההשתוקקות. הוא ביותר הראשוני – יותר או

ושימו יצורים אנו כי לדעת מתחילים כך: אנו גישתו את להציג יכול היה היגל לב משתוקקים.

לא וכו'. אבל אמפיריציסטית או מושגית מערכת לנו יש לפיהן שיטות זה, והציעו את שכחו שאנשים

כיוון ויוצא והאמפיריציסטית הרציונאליסטית הגישה עם מתחיל כך. הוא הולך בה שיש ממנה,

שם, לעצור יכול לא קאנט, אבל שבאמפיריציזם, כמו הבעייתיות את מראה אמת. היגל של מומנט

השני", לגזע ל"צד עובר הוא המושגי. אז הגזע את גם מספיק, כאמור. צריך לא החושי הגזע כי

הבחנה יוצרות הן בעייתיות, כי הגישות ששתי מסיק הוא דבר של בעיה. בסופו בו גם המושגי, ומוצא

וך לנו נתון – אומרת הזו ההוליסטית. ההבחנה התפיסה את שמפרקת המערכת ע"י עולם, שמתו

לבני נתון שהוא כפי העולם ריאליסטים, למעשה. זה להיות לעולם יכולים ואיננו שלנו המושגית

מפה לפיה לאופציה לעבור אפשר האדם. למושגיות. קודמת אכן הממשות השפינוציסטית,

התודעה מושג את מחלץ היה לא הוא אז הממשות. אבל על שניה קומה מעין היא המושגיות

העצמית, התודעה למושג מקום לתת כדי השפינוציסטי לכיוון הולך לא היגל של העצמית. המהלך

זאת עושה הוא שפינוזה, אבל אצל כמו ממנו חלק רק בי רואה האוביקט, ולא לבין ביני מבחינה שכן

של הזו משתוקקים. הפעילות יצורים בנו הרואה האנליזה – אחרת, כאמור אנליזה באמצעות

ההנחה לא היא הזו הפעילות האוביקט, אבל לבין בינינו ומבחינה אותנו מרחיקה ההשתוקקות

לבין ביני שלי ההבחנה נבנית באמצעותה האוביקט, אלא מהו אומר אני שבאמצעותה הראשונה

ריאליסטית הוליסטית, שהיא תפיסה משלב הוא השלילה(. בכך )או התשוקה מושג האוביקט. ע"י

שתיהן. של שילוב מעין פה אידיאליסטית. יש גמורה, ותפיסה

אותה, ואת מכירים שאנו כפי האפיסטמולוגית הפרוגרמה את מציגים הספר חלקי לסיכום, שני

עניינים, לעוד ממשיכה אלא עצמית בתודעה מסתיימת ההיגליאנית. ה'פינומנולוגיה' לא החלופה

הפרקים ולשני להקדמה שמעבר במשהו נעסוק לא הקורס במסגרת וכו', אבל הרוח מושג כמו

קאנט, כיוון של האולטימטיבית אחרת, אלטרנטיבית, לתשובה תשובה מציע היגל הראשונים, בהם

מספקת. לא היא שלדעתו

והעבד האדון

מאוד טקסט זה שם, כי נמצא כעת שאומר מה כל שלא שתחשבו להיות יכול הטקסט את כשתקראו

וקשה. דחוס

הזו? הסימטריה אי את להבין יש עבד. כיצד והוא אדון סימטרי. הוא לא משהו זה והעבד האדון

מוכר, להיות רוצה אני – דילמה לי יש שאני. אבל כמו אותי שיאששו רוצה שאני הוא הבסיסי המצב

לאוביקט. יחס רק לי מספיק בי. לא שיכירו זקוק בהם. אני תלוי אני אז באחרים, כי להכיר בלי אבל

את לי מספק לא זה השתוקקות, אבל של בפעולה ממני לחלק אותו והופך צורך אני האוביקט את

"קונטרה". מעין לי שייתן למישהו זקוק שאני. אני כמי מלא באופן עצמי של הכרה – הנוסף הדבר

שגם אוביקט, למרות של במעמד אישור, יהיה לי שההוא, שייתן כזה באופן זאת לעשות רוצה ואני

כזה אישור רוצה אחד ממני, וכל אישור רוצה מהשני, והשני אישור רוצה שאני יוצא חי. כך יצור הוא

לקרב שמובילה ולמוות. הסיטואציה לחיים למאבק יוצאים לאישור. מכאן כן גם יזכה שהשני בלי

בי שתכירי רוצה אני בך. אבל אכיר שאני רוצה בי, ואת תכירי שאת רוצה לגמרי. אני שוויונית היא

התנגשות. לקרב, מתרחשת יוצאים לגבייך. אנו בך. וכנ"ל תלוי אהיה אז בך, כי אכיר שאני מבלי

בבעיה נותר היה מת, והשני היה אחד – נכנע היה שמישהו בלי הזו להתנגשות נכנסים היינו כעת, אם

ראשון". הראשון אומר "מי בשאלה תלוי ילדים, זה אותו. לכן, כמו שיאשר מי נשאר היה לא כי

מתהפך הזה השוויון שאי הוא ועבד. היופי אדון שוויון, ונוצרים אי של למצב מביא נכנע שהוא שאומר

מוכר, להיות רוצה שאני מכך נובע שהמאבק להדגיש רוצה אני כעת בכך. אבל נרחיב בסוף, ומיד

והעבד. האדון של שוויונית הלא הסיטואציה נוצרת ומכך

שבפעם אומר אוביקט. היגל מול מהתנסות רק שלי העצמית התודעה את לספק יכול לא אני

להשתוקק, זו כן גם שיכול אחר, אוביקט מסוג אוביקט שלי ההתנסות בשדה שמופיע הראשונה

אוביקט מתנגד שגם אוביקט שם שמופיע הראשונה הפעם יכול שאני אוביקט רק שאיננו לי,

זו אחרת. תודעה עצמית תודעה בזירה מופיעה בו בעצם הרגע אותו, וזה ולצרוך אליו להשתוקק

לאוביקטים. יחס ע"י רק עצמה את לאשר הצליחה לא שלי התודעה הקודם בשלב הכרחית, כי היא

האחרת. מן רוצה בעצם היא מה עצמה את שואלת שלי האחרת, התודעה התודעה שמופיעה ברגע

האחרת. יש גם עצמית. וכנ"ל כתודעה בה תכיר שהאחרת רוצה שלי הקונפליקט. התודעה מתחיל

להפוך או לאיין יכול שאינני מישהו וקונפליקטואלי. מופיע כפול רצון אותו את שרוצים שניים לנו

לתודעה – מרכיב לעוד זקוקים אנחנו שאנחנו מי להיות ההוא. כדי של הבעיה גם ממני, וזו לחלק

לחיות רוצה יכול, הייתי הייתי אם מסוימת. אבל חברתי, מבחינה צורך פה אותנו. יש שתאשר נוספת

המתח אפשרי. זה בלתי זה אותי, אבל מאשרים אדם שבני כפי אותי יאשרו אוביקטים בו בעולם

שהוא ברגע אוביקט. אבל יהפוך אותי שמאשר השני שהסוביקט רוצה המעניין: אני הדיאלקטי

אותו לשכנע רוצה ההכרה. אני יכולת ממני ותימנע אותי לאשר יוכל לא הוא שוב – לאוביקט יהפוך

– חברתיים. לדוגמא מוסדות יוצר הזה דבר. המתח אותו את לו לתת בלי רוצה שאני מה את לי לתת

עבד להיות מוכן מישהו חברתית, בה שוויון. קונסטרוקציה אי של מוסד והעבדות. זהו האדנות מוסד

לשרת מסכים כך: העבד זאת מבין העבד? היגל לכך מסכים ייתכן? כיצד זה אחר. כיצד מישהו של

שמפסיד, כיוון זה הוא האדון דבר, דווקא של בסופו העבד, אך להכרת האדון זוכה האדון, ובכך את

להיגל: אופייני לאדון. זה שאין עצמית להכרה מקור יש שני, לעבד לאוביקט. מצד הפך שוב שהעבד

חובה יש הראשון שבשלב הוא הרעיון מקרה מתהפכת. בכל הדינמיקה הבא מסוים, ובשלב שלב יש

קונפליקט. בהכרח גוררת אחרת, והופעתה עצמית תודעה בהופעת

כמשהו כמשהו העצמית לתודעה מתייחס היגל יצורים שאנחנו העובדה מן שמתפתח שנולד,

נרחיב אחרת, ולא עצמית תודעה מופיעה מסוים בשלב כיצד להראות מנסה משתוקקים. היגל

פה. הרעיון מפתח שהיגל החיים מושג לפיתוח קשור שהוא נציין הזה, רק המהלך על הרבה

בשדה נתקלת איתה שהתחלנו המשתוקקת העצמית שהתודעה הראשונה זה: הפעם הוא בכלליות

עוד שיש בכך העצמית לתודעה )ההשתוקקות(, מתברר מאפיין אותו בעל במשהו שלה ההתנסות

שלי העצמית התודעה לתשוקת מתנגד הזה שהאחר בכך מתבטא להשתוקק, וזה יכולת בעל מישהו

אחרת. עצמית בתודעה משתקפת שהיא שלי העצמית התודעה מבינה אותו. כך ולצרוך אותו לבלוע

עומד עצמי את מוצא מופרת. אני – לי נענה והוא במשהו מתנסה אני שלי, בה הרגילה ההתנסות

החלשה הנקודה האחרת. זו העצמית התודעה מופיעה בו הרגע לי: “לא". זה שאומר משהו מול

סוביקט, בעל של אפיון בעל נוסף אוביקט מגלה שלי הסוביקט בדיוק למה ברור בטיעון. לא יחסית

השתוקקות. של אפיון

העצמית התודעה שהופיעה והעבד. לפני האדון לדינמיקת הסוביקטים שני נכנסים מפה מקום מכל

מצב היא תשוקה. תשוקה על אי-מספיקות. תחשבו של מסוים סוג העצמית בתודעה היה האחרת

אני שוב מסוים זמן פרק ועובר אותו צורך שאני משהו, ולאחר למשהו, צורך משתוקק אני בו

יש סיפוקה על התשוקה באה לא ואוכל. לעולם רעב לו. כמו משתוקק מין רק לה המוחלט,

והתרוקנות מילוי של מתמיד סיזיפי מהלך היא והתחלשות. התשוקה התחזקות "פיקים" כאלה, של

הזו העצמית התודעה בו השלב הוא להיעצר יכול הזה הסיזיפי המהלך בה חלילה. הנקודה וחוזר

עצמית. באמצעות תודעה אתה – לי ויאמר בי יכיר מישהו ע"י אלא צריכה של אקט ע"י תאושר לא

כיצור בעצמו מכיר המשתוקק הזה. היצור הסיזיפי במסע לכך, ואמשיך אגיע לא בלבד השתוקקות

מחפש הוא ושוב התשוקה בו מתעוררת שוב מכן השתוקקותו. לאחר מושאי צריכת ע"י משתוקק

תשוקה", כפי של "מכונות עצמו. אנחנו את ומאשר אותו וצורך הבא ההשתוקקות מושא את

תשוקה, של מכונות מהיותנו אותנו להוציא רוצה טועה. היגל אינני באטלר, אם ג'ודית שתאמר

רק לא שהן עצמיות. מכונות כתודעות עצמן את לאשר יכולת להן שיש למכונות אותנו ולהפוך

בשדה מופיע ככזה. אז אותי שיאשר אחר של באישורו מותנה הזה משתוקקים. הדבר יצורים

הבאה: הדינמיקה בינינו "משתוקק", ומתפתחת של מבנה אותו עם משהו שלי ההתנסות

ייחודי. והוא כאוביקט זאת יעשה שהוא רוצה אני עצמית. אבל כתודעה בי יכיר שהוא ממנו רוצה אני

כמי בעצמי להכיר משהו, כדי ממנו רוצה מצב. אני לאותו נקלע הוא דבר, הרי אותו את ממני רוצה

להיות – זה את בדיוק רוצה העצמית שהתודעה לו, כיוון לתת מוכן לא שאני מה בדיוק וזה – שאני

לכן בלתי היא של הסיזיפי בנתיב מסתפקת לא היא תלויה. באוביקט מותנית ההשתוקקות.

צומח יותר. מכך יציבה קרקע רוצה בהשתוקקות, אלא תלויה להיות רוצה לא ההשתוקקות. היא

זמנית בו רוצה אני אחרת, אך לתודעה זקוק כך מבחוץ, ולשם לאישור זקוק הנ"ל. אני הקונפליקט

בפעם מתי – אומר יפה. הוא זאת מסביר אחרת. שילר כתודעה בה להכיר ולא בה תלוי להיות לא

לשרידות שמסייע במשהו שמדובר יפה? נניח שמשהו ממשהו, חשים הנאה חשים אנו הראשונה

יותר לו זקוק אהיה לא בו מצב יצויר הזמן. אם כל אותו רוצה עלי. אני כוח יש הזה שלי. לאוביקט

כדי לעץ זקוק עץ. אני על ממנו. נחשוב וליהנות כיפה סוף סוף בו להביט בו, אוכל מותנה אהיה ולא

זקוק אינני – ואומר הזו ההסתכלות את אעצור אם מקור. כעת לקפוא ולא למדורה אותו להפוך

תשוקתי, במושאי מותנה להיגל. אני דומה מאוד יפה. זה הוא כמה לראות לשרוד, אוכל כדי לעץ

צורך היפה. אין בחווית המפלט את מוצא אני. שילר מי לדעת "לשרוד", כדי כדי הזמן כל להם וזקוק

לצרוך שלי התשוקה את עוצר אני אסתטית הנאה מתרחשת בה הראשונה אחר. בפעם בסוביקט

תודעה של הופעתה היא לכך שתוביל היחידה שהדרך סבור כך. הוא סבור לא דבר. היגל אותו את

שאני מי האסתטית. קבלת החוויה החברתית, ולא קיומי. האינטראקציה את שתאשר נוספת עצמית

אחר. מישהו ע"י

לא שאני אותי, אבל יאשר האחר שהסוביקט רוצה הזו, אני לעמדה נכנס שאני כאמור, ברגע אבל

ההכרה את לי נותן הוא בחזרה. אם אותה לו שאתן ממנו, מבלי להכרה זקוק אותו. אני אאשר

ללא ההכרה את לי ייתן שהוא רוצה בו. אני תלוי לא אני – בחזרה כזו לו נותן לא ואני הדרושה

ממנו לקבל רוצה בי. אני להכרתו בתמורה בו להכיר אותי יכפה שהוא בו, בלי תלות תנאים, ללא

לך. שאתן בלי לי בו. תן תלוי שאני משמעותה בחזרה הזו הנתינה המחיר, כי את לשלם בלי בי הכרה

אזכה שגם ברור המהלך של המהלך. בסופו של הראשון והשלב למלחמה היציאה לפני המצב זהו

לעשות רוצה אני מורכב, ובתחילה הוא התהליך תלוי, אבל שאהיה הכרה, וברור אתן וגם להכרה

הפילוסופיה, בשבילי היגל אותנו מוביל כסוביקט. כך בו להכיר בלי מסוביקט הכרה כך: לקבל זאת

אריסטו, של למסקנה בסוף מגיע איתם, אבל והלאה, והולך "יחידים", מדיקרט שקיימים שחושבת

אריסטו. הוא כמו סתם כך זאת מכריז לא הוא חברתית. אבל חיה – פוליטיקוס הומו הוא שהאדם

אריסטו. של זו היא בסוף המסקנה מדוע המודרנית, ומראה הפילוסופיה בשבילי פוסע

מאיתנו קאנט, שתובע של השני הקטיגורי החירות. הצו של הביטוי הקאנטיאניים, זהו במונחים

שסבר כמי קאנט את הבינו העניין. אנשים את כאמצעי, מסביר ולא כתכלית אחרים אדם בני לראות

לצורך אמצעי רק שלי, ואתה המוסר את לממש כדי לאחרים זקוק אני כך מוסר, ולשם צריך שאני

ונת שאליו המושא הוא אתה אבסורד, שהרי כך. זה את "תיקן" קאנט המוסרית. לכן הפעולה מכו

בזולת אראה אם מוסרי יהיה לא העניין שכל ואמר השני הציווי הוספת באמצעות הקטיגורי הציווי

שלי שהמוסר הזו להכרה תלוי בלתי שאני סבור אני בו המצב מן לעבור תכלית. כדי ולא אמצעי

וך את אותנו והעבד, המעביר האדון תהליך את היגל לנו אחרים, מציע של קיומם עובדת ע"י מתו

אולי – תלויים, להכרה בלתי יצורים אנו בה התחושה ממרום הירידה של התהליך הזו. זהו הדרך

וכים, תמיד תמיד אנו כי – האנשים מן חלק של לדידם המצערת ל"כבוד" המגיע זקוקים מתו

אחד. זה לאף זקוקים שאיננו לומר רוצים מאוד פסיכולוגית, היינו זאת, מבחינה אחר. עם ממישהו

שרק למישהו לאחר, אפילו זקוקים תמיד אפשרי. אנו בלתי הוא בסיסי. אבל מאוד פסיכולוגי צורך

והעבד, שהוא האדון באמצעות היגל מתאר הזו הפסיכולוגית התובנה "אחלה" וכו'. ואת לנו יאמר

תלויים. בלתי היותנו ממצב מתפרקים אנו כיצד היגל מראה בו המהלך

המערכת את הזמן כל שמגרה משהו יש ה"אני", ומלבדי אותי, את הפילוסופים: יש כמו התחלנו

שום שמפה, אין יפה יודע קאנט, נניח. היגל לפי הדברים עצמי. כך את ומאשר שלי הקוגניטיבית

עוד פשוט אתה, תהיה כשתופיע הזו. גם התמונה את שיערער משהו שיופיע להניח בעולם סיבה

לכיוון היגל זאת, הולך לפרק שלי. לכן, כדי להכרה אוביקט שלי, עוד האני לפני שמופיע גירוי

באופן עצמי את לקבוע לי ונצחי, שיאפשר סגור לא משהו יש ההשתוקקות ההשתוקקות. במושג

מלא.

הטוטאלי המאבק מתחיל לתת. מפה לא אך הכרה לקבל רוצים שאנו גילינו בו למצב הגענו אז

שנכנע. עם זה יותר, והוא חשובים היגל, החיים המתמודדים, אומר משני ולמוות. לאחד לחיים

לאחר כעת זהות לא לגמרי זהות שהיו התודעות לעבד. שתי אדון בין ההבחנה נוצרת כניעתו

הסיכון. מן קצת שחששה עבד, זו – יותר, והאחרת קצת שסיכן אדון, זה היא אחת המאבק, אלא

ואישה, אב ומשרת, איש אדון המקבילה, של החברתית לתופעה היפה החיבור על תחשבו עכשיו

שוויון. אי של ממצב התחילה והתרבות החברתי המבנה היגל, כל וכו'. על-פי וילד

בעבד. הוא תלוי שהוא יגלה דבר. האדון של מפסיד, בסופו האדון מדוע להראות היגל ירצה כעת

לאדון, עיניו את נושא שהוא מוכר, כיוון שהוא זאת, יגלה עבד. העבד, לעומת ללא אדון יהיה לא

מן נותק מרקס: האדון לנו ואין כמעט נוסף, שבלעדיו יתרון גם יש ממנו. ולעבד גבוהה סמכות כאיזו

– האדון דרך וגם בעולם אוביקטים דרך גם הכרתו את לעולם, ומקבל קשור שנשאר העולם. מי

יהיה דבר של שבסופו מה את ערך, הנעדר חסר כמשהו כעת האדון על מסתכל העבד. העבד הוא

גבוה ערך בעל כמישהו האדון על מסתכל הוא בו עצמי: האופן לאישור כפול מקור יש לעבד. לעבד

וך היותו אותו, וגם לאשר שיכול יותר מספק שהוא עצמו, כיוון העולם לתוך אמצעי בלתי באופן מתו

את שיאפשר עבודתו. מה ע"י זהותו את יוצר שלו. הוא העבודה פעילות ע"י האדון צורכי את

בינינו. הדדית הכרה של מתמיד מהלך יהיה מסופקים יצורים נהיה שכולנו האפשרות

עצמית תודעה הפרק: “אין את פתח בו הראשון למשפט להגיע נועד הזה המהלך היגל, כל עבור

יש הזו. אלמלא למסקנה אותנו מובילה והעבד האדון אחרת". תוצאת עצמית תודעה אין אם

עצמית. תודעה אין – אחרת עצמית תודעה

האי שחלום מתברר בעצם הפרק של תלות". בסופו ואי תלות והעבד, על נקרא" האדון הפרק

אנו חלום הוא תלות אנו תמיד שווא. באהבה. בכבוד, באישור, בהכרה, יצורים לא תלויים.

אחת. הדבר רגל על ההיגליאני החידוש אפריוריות. זה סינתטיות קטיגוריות בהפעלת שמסתפקים

מהאחדות או דיקרט חושב" של מה"אני מורכב יותר הרבה עצמיות כתודעות אותנו שמכונן הזה

קאנט. של האפרצפציה של המרכיבה

מאשר האדם בה – המנטאליסטית התפיסה למה שאומר פרויקט לכם אמרתי: הנה השנה בתחילת

את מאשרים אנו בו היגל, ושהאופן של מבחינתו תקפה לא – פנימי דימוי איזשהו ע"י שהוא מה את

משהו. להכיר של הקוגניטיביים לצורך מעבר נוספים בצרכים וקשור מורכב יותר הרבה הוא עצמנו

של המהלך אחר. זהו מישהו בהכרה, ע”י מזוהה, לזכות להיות הצורך את גם כולל הזה המנגנון

הדדית. הכרה איננה אם הכרה הדדית. אין להכרה היגל

זאת. הרצון לקבל לא או זאת לקבל תלות. אפשר באי רצון לנו כך: יש המהלך את לסכם אפשר

האחר, עם למאבק נכנסים אחר. אנחנו במישהו להכרה זקוקים אנו – כמוגבל מתברר תלות באי

השיג ומה האדון השיג מה רואים אנו מכן שוויונית. לאחר הלא והעבד האדון סיטואצית ונוצרת

"הפסיד". הכרה. האדון – המהלך כל הותחל שבשבילו מה את השיג העבד שדווקא ומתברר העבד

למעשה חזר הוא עצמית, אבל להכרה מקור בו ורואה אליו השתעבד שמישהו בכך זכה אולי הוא

הספיק. לא שזה העבד, וראינו – אוביקט הוא מולו שיש מה כל התחיל, לפיה ממנה לסיטואציה

הנקודה – להיחלץ רצה ממנה לנקודה חזר תשוקותיו, ובכך את למלא כדי ורק אך שם נמצא העבד

הלורדים בבית לשבת יוכל הוא כעת אולי תשוקותיו. אז בסיפוק הצורך מן חורג לא לו שיש מה בה

בין מאבק פה יהיה שוב – בקטן בעייתיות אותה תחזור שוב אחרים, אבל מאדונים הכרה ולקבל

היותנו את לאשש כדי שוויון האי שלב דרך לעבור חייבים אחרות, אנו הסוג. במילים מאותו תודעות

ומוכרים. מכירים

כך. אפשר כדי עד דק עד שנטחנו טקסטים הרבה אלמנטים. אין מהרבה מורכב היגל של הספר

שמראה ספר הרבה. יש בו משתמשת לדוגמא תחום. הפסיכואנליטיקה בכל כמעט היגל את למצוא

היגל את לוקח אחד הדדית. כל הכרה על מושתתים ואשה גבר בין היחסים או האהבה יחסי כל כיצד

זאת, עניין הגדול. עם ספרו בתוך קטן טיעונון רק הוא והעבד האדון עניין שכל לזכור אחר, ויש לכיוון

יחסית בו ועוד, והעיסוק ספרות פוליטיקה, ניתוח לצורכי מאוד פורה כר להיות הפך והעבד האדון

בעליל. פרופורציונאלי לא היגל של הגותו בשאר לעיסוק

קאנט. של לזו מעניינת, הדומה מאוד אפיסטמולוגית ביקורת גם יש שלהיגל שתראו הוא שחשוב מה

אחרים. באמצעים נעשית היא אך ביקורת אותה היא נמען. הביקורת אותו הוא הביקורת נמען

הסינתזה במקום מספקים, אבל לא האמפיריציזם והן הרציונאליזם שהן ההנחה מן יוצאים שניהם

וטענתו היום עד שיימשך הכיוון את שמטרים אחר, באופן לכיוון היגל הולך השתים בין קאנט שמבצע

לסוג או פרגמטיסטי לכיוון שהולכים טראנסצינדנטאלי, או קאנט, למהלך עם שהולכים היא: או

כל של פילוסופיה של מסוים הכיוון מן להיגל, שבמעבר חוב מסוים במובן חבים אלו הלשון.

לקאנט. כחלופה הזו האפשרות את פתח האלטרנטיבי לכיוון האפיסטמי

מרקס. של לעניין ונעבור היגל עם מעט נמשיך הבא שבוע

והעבד האדון דיאלקטיקת לאחר המצב

– עושה שהיגל דומה למהלך לעבור רוצה אני והעבד. היום האדון עניין את הצגנו שעבר שבוע

של כללי סיכום בתור מילים כמה לומר רוצה אני זה לפני אומללה, אך ותודעה סטואיציזם, ספקנות

והעבד, הוא האדון של החלק רק עצמית, ולא תודעה של הזה שהפרק ספק היגל. אין של העיקרון

מדגים פילוסופיה, לשיטתו. היגל לעשות יש בו ולאופן היגל של החשיבה לאופן פרדיגמטי פרק

ישנה כל ומהפכנית. קודם חדשנית גישתו מדוע פילוסופיה, ומראה עושים לדעתו איך הזה בפרק

וכו', אדון, עבד, סטואיציזם – הללו הדברים כל מהם – ההבנה אי של הזו האינטואיטיבית התחושה

שהיינו ממה חברתיים, שרחוק ומוסדות פילוסופיות לעמדות היסטוריים תחומים בין הזה הערבוב וכל

רשימת כעל טיעון על לחשוב רגילים תיאור. אנו זה טיעון היגל פילוסופי". לפי "טיעון לכנות נוהגים

סבור אחרת. הוא בגישה מחזיק יחס. היגל איזשהו ביניהן ומסקנה, שמקיימות מסוימות טענות

שיבוא באמיתותו. מי אותנו ושכנועי, שמשכנע הסברי כוח יש לנו מתאר שהוא התיאור שבעצם

היגל מה מבין לא מסוימת וכו' – במידה מתבסס אתה מה שלך, על ההנחות מה – לו ויאמר להיגל

מי לוגיים, אבל שהם שלו המהלכים על אומר היגל פעמים אמנם, שהרבה לעשות. נכון רוצה

היגל יהיה ליטרלי באופן זו למילה שיתייחס בדרגת שכנע שהוא לומר מתכוון בבעיה. אותנו,

– השאלה תעלה והלאה מסוים. מפה תיאור לכם שתיארתי זה יותר, ע"י נמוכה אולי שהיא הכרחיות

הדברים וכו'. האם ספרותית יצירה תיאור, באמצעות באמצעות פילוסופי טיעון לטעון ניתן אכן האם

מסביר שהוא סבור שכן. הוא היא היגל של המהפכנית פילוסופי. הטענה לעיון מועמדים כלל הללו

של התיאור אחרות, ע"י תודעות לגבי מקיימת שהיא והיחס עצמית תודעה מהי לגבי עמוק משהו לנו

הקריטריון. לא זאת. זה יקבל לא – לוגית הוכחה ממנו שידרוש והעבד. מי האדון

להתווכח, אפשר זה על לוגית? גם להוכחה ניתנת קאנט של הטראנסצינדנטאלית הדדוקציה האם

נראה שקיים כמעט טיעון כל על וכן תיאורים, בעצם היא הפילוסופיה רוב כי בפילוסופיה.

שהוא המשכנע התיאור על חושבים אנו דיקרט על חושבים אחרת. כשאנו או כזו ברמה שמשכנעים

ברקלי, לגבי אינטואיטיבי. כנ"ל עדיין זה כלשהו, אבל ממנו, במובן לחמוק אפשר לנו, שאי תיאר

את הפילוסופית הסצינה לתוך מכניס הוא כאן עושה שהיגל המהלך שבאמצעות לזכור נניח. יש

רק ניטשה. ניטשה היא ביותר לכך המובהקת תיאור. והדוגמא של סוג שהוא טיעון של האפשרות

הוא "הרוח", "האמת" וכו'. האם כמו למושגים היגל של המחויבות את אפילו לו מתאר, כמעט. אין

לאסכולה שייך כן אם הוא היגל. גם של מזה אפילו אסוציאטיבי יותר שלו פילוסוף? הטקסט

תיאור. היא שעמדה הסבורה

בין הקורס אחרי שמתחיל הגדול הפיצול קונטיננטאלית לפילוסופיה אנליטית פילוסופיה הזה,

מהם לדרוש תיאורים, די הם פילוסופיים? אם טיעונים של המעמד זו: מה בשאלה בדיוק ימוקם

ידרוש השני הדברים. המחנה את תופס אני שבו לאופן ומתאימה מעניינת ופרשנות הסבר שיהוו

חמור. יותר הרבה קריטריון כמובן

כמשכנע לקבל שניתן משהו להוכיח, אלא שניתן משהו לא והעבד" הוא ב"אדון לנו נותן שהיגל מה

אחר מישהו פוליטיות, או תופעות באמצעותו ויסביר הזה המודל את ייקח מרקס אח"כ לא. אם או

באמצעותו להסביר האפשרויות הרעיון. מגוון לנכונות הקריטריון יהיה זה – בפסיכולוגיה זאת יישם

כנכון. יוכח לא הוא לא. אבל או הסברי כוח בעל הוא המודל אחרות. האם תופעות

כלפיו ביקורתי הוכחות. אני נותן שהוא חשב כך. הוא חשב לא שהיגל ולומר הדברים את לסייג יש

התיאורי. לכוחה מעבר הזו ההוכחה מעמד מה מבין וטוען, שאינני

מהי, מחפשת התודעה בו רגע היגל הציג זה הסבר. במודל של מנגנון היגל והעבד" סיפק ב"אדון

כל את לבחון צריך הזה למהלך שנכנסים הזה. ברגע המסוים הטיעון באמצעות עצמה את ומציגה

כוח לו שיש טיעון הוא והעבד האדון תקפותו. סיפור את ולבחון הזה הרעיון לאור השלם המהלך

ירדנו פשוט שלו. לא לטענות היגל מייחס היה שאולי ההוכחה מרמת הקביעה בדרגת מסביר.

משהו. "הוכיח" לנו שהיגל להגיד כל-כך

מדוע ומסביר מטאפיסי בירור עושה אני מכן הסתכלות. לאחר צורות הם וזמן שחלל אומר אני

לדבר נוכל זה, לא את נניח לא אם – טראנסצינדנטאלית הצדקה לי ייחודיים. יש במושגים מדובר

מושג שיש מסיק הוא תודעה. מכאן יש – אומר שראינו. היגל הקאנטיאני המהלך וכו' כל וזה זה על

רוצה אתה רגע, מה רק – ושואל עוצר הלאה. הקורא וכן ועבדות לאדנות עובר חיים, מכאן של

הזה הטקסט את שקורא סטודנט שכל לי שנראה שאלה הזה? זו המהלך מכל קיבלנו פה? מה

עם רק אותי. נשארתי שכנעה לא הגדולה, היא המטאפיסית המסגרת את מבין שואל. אוקיי, אני

בתיאורים הללו? יש החלקיים התיאורים עם עושה אני זה? מה מכל יוצא החלקיים. מה הטיעונים

תרצה אחת שהכרה הכרחי לא הכרחי. זה לא אותם, משהו פיתחנו שבו הללו, באופן החלקיים

היגל לוגית. וגם בלתי-אפשרי לא היא. זה מתוכה עצמה את לקבוע יכולה אחר. היא ממישהו הכרה

המערכת לתוך זה את לכך, ומכניס זקוקים שאנחנו חושב היגל אפשרי. אבל בלתי שזה סבור לא

לי שמאפשר המהלך את מניע הוא באמצעותו למערכת, אשר מחוץ מביא שהוא כמוטיב הזאת

הסברי, כוח בעל תיאור הוא הזה שהטיעון מקבל אני והעבד. אם האדון של הזו הדינמיקה את להבין

חושב הסברי. אני כוח בעל תיאור שהוא כטיעון מעמדו את ולהציל ככזה אליו להתייחס יכול אני

שהדדוקציה חושב דרגה. אני של שאלה רק בכלל, וזו פילוסופיה לגבי נכון זה מסוימים שבמובנים

תופס שקאנט כפי סוביקט-אוביקט יחס של לקיומו לוגית הוכחה מהווה לא הטראנסצינדנטאלית

הפילוסוף הסיפורי, לחלק קאנט את לחלק שאפשר אמר סטרוסון האנגלי אותו. הנארטיבי,

הלוגיות, ודן הטענות הצגת לצורך פיגומים כמעין בסיפור משתמש הטענות. הוא של הלוגי ולתוקף

במעמדן.

מעמד היא בפילוסופיה לטיעונים האפשרי היחידי המעמד לפיה האפשרות את פה לנו מציע היגל

שם. מתמטיות הוכחות לנו זו. אין מעין לגישה יחזרו ואחרים שונות. ויטגנשטיין תיאור, בדרגות של

שונות. בטענות לשכנע אפשר אפלטוני, בו מעין דיאלוג מנהלים אנו

שאיננו מושג או תבונה אין לפיו הרעיון והעבד" הוא ה"אדון של במהלך היטב שמודגם נוסף דבר

שזורה מגולמים. הרציונאליות תמיד ריקים, הם מושגים אופן. אין באיזשהו בעולם מגולם, מבוטא

הזו שלנו. הדוגמא הפעילות בתוך אפלטוני. היא מודל לא לה. היא חיצונית לא שלנו, היא בפעילות

שלנו. הרציונאליות הפעילות הרציונאליות, באמצעות של נשאים שאנו מראה והעבד האדון של

קשורה עושים. היא שאנחנו מה היא שלו. הרציונאליות מקרה ושאנחנו שקיים מה דבר איננה

הם הם אלו וכו'. כל בהכרה ולרצון שלנו, לדחף ההישרדות שלנו, לדחפי הפסיכולוגיים לדחפים

והעבד" שלו. ב"אדון המקרים שאנחנו רציונאליות של מופשט מודל איזה שיש לא הרציונאליות. זה

אני אופציה הכרה. באיזו לי ייתן שהוא כדי אעשה אני רציונאלית: מה פעילות של דגם היגל מראה

רציונאלי באופן מכריע בחייו. האדון רציונאלי באופן בוחר שנכנע בחיי? זה לזכות או למות – אבחר

באותו מכריעים שניהם. הם של הזו בפעילות מתבטאת מוכר. הרציונאליות להיות מכריע אחר. הוא

את אליו משווים ושהם בהם שקיים מסוים דגם איזשהו לפי חושבים רציונאלי, ולא באופן רגע

מעשיהם.

עמדה כיצד היטב מראה זה הדיאלקטי. קטע המהלך והעבד" הוא ה"אדון עניין שמדגים שלישי דבר

ומובילה עצמה, מתפרקת את ממצה משהו של הוא הבאה. המהלך לעמדה אותנו מבפנים,

מהלך אותו, עובר שמתארת אופציונאלית עמדה לעצמו שלו, מציע לעמדה תוקף לקבל שמנסה

ניצח שהוא סבר נכונה. האדון לא כעמדה בסוף מתבררת הזו, והיא העמדה בחינת של ביקורתי

זה, טעיתי. זה את שהשגתי זה, חשבתי את רציונאלי: רציתי תיאור הפסיד. זה שהוא גילה אז אבל

כי למסקנה ביקורת באמצעות אותך, ומגיע תתאר מסוימת שעמדה בטוח אחר. אתה קצת משהו

והעבד". אם ב"אדון יפה מודגם הזה הדיאלקטי אותך. העיקרון שמתאר מה בדיוק לא זה טעית, וכי

וכיצד רציונאליות כתיאור, מהי חשובות: טיעון היגליאניות תובנות והעבד" שלוש ב"אדון לנו יש כן

ממנה שבה, ההתנתקות הטעות עמדה, הבנת אימוץ של הדיאלקטי התהליך מתבטאת, ומהו היא

מהיגל לחלץ שאפשר עמדות היגל?”. ואלו לשאלה: “למה התשובות הן הבא. אלו לשלב והמעבר

האנושית" וכו'. "הרוח כמו ורעיונות שלו המטאפיסי העומס כל את לקבל בלי גם

סטואיציזם

שתי והעבד" לפיה, אם ה"אדון בסוף הגענו שאליה להנחה זקוקים אנו הזה לשלב לעבור כדי

עצמית במהלך. תודעה הלאה להמשיך צריך ולא בעיה לשנייה, אין אחת הכרה תיתנה ההכרות

בנקודה עוצר לא היגל ביניהן. אבל תיאום באיזשהו נמצאות ושתיהן הכרה ומקבלת הכרה נותנת

מספיק, לדעת לא משהו והעבד, יש השניים, האדון מן אחד הלאה. לכל המהלך את הזו, וממשיך

פיתרון מעין יהווה היגל הסטואיות, ושלדעת יהיה שלו, שביחד הבא לשלב אותו יוביל היגל, אשר

והעבד. האדון מדיאלקטיקת שצמחה לבעיה

הרומאי. עם והעולם ההלניסטית התקופה עם מזוהה שבדר"כ פילוסופי זרם ה"סטואה" היא

לריב, יכולים כלום. בחוץ אותו מעניין "סטלן". לא הוא שהסטואיקן לומר אפשר הומור של קורטוב

פנימה. אתה התכנסות בסטואיות רואה שלו. היגל הפנימית השלווה את מצא הוא להילחם, אבל

הזו, בהקשר הנתק בפנים. פעולת נמצאת הפנימית דבר, השלווה לשום זקוק ולא פנימה מתכנס

צורך יש וקשה, ולכן מבולגנת, נוראית מאוד המציאות סוערות, בהן תקופות ההיסטורי, מאפיינת

ולא סטואית בתחושה עצמך את ממלא אתה זה בפנים. במצב השלווה ומציאת פנימה בהתכנסות

או שהן היסטוריות לתקופות הזו הפילוסופית ההשקפה את קושר מלבדה. היגל דבר לשום זקוק

הזו קלאודיוס" – בתוכנית "אני הסדרה את פעם ראה מישהו מידי. אם מדכאות או מידי אלימות

נולד הרומית. קלאודיוס הקיסרות של האינטריגות וכל הרומיים הקיסרים של הגלגולים מתוארים

אצילה ממשפחה בא שהוא כך, למרות ברגל. עקב צליעה לו ויש מגמגם כשהוא קיסרים למשפחת

מהתקופה מתחילה סיכוי. הסדרה לו שיש חשב לא אחד לקיסרות, אף אפשרי מועמד לכאורה והיה

של בתהליכים לממשיכיו, שהתחלפו )בניגוד טובה בשיבה ומת הרבה הכי אוגוסטוס, ששלט של

לו שאומר היסטוריון איזה פוגש קשרים(. קלאודיוס וקשירות רציחות אינסופיים, ואינספור תככים

כלום על להשפיע יכולת לו כלום, שאין בו שאין לחשוב לאנשים טפשותו, לגרום את להעצים שעליו

מקרי, כמעט לקיסרות, באופן מתמנה אכן הוא דבר של בסופו פנימה, וכך להתכנס – ובעצם

יכול לא אני "אבל ואומר מסרב והוא קיסר להיות אותו ממנה שם שמשתלטת גרמנים של כשחבורה

מסוים סוג רק יש היגל: מסביבך לסטואיציזם, לפי המעבר את יפה ממשיך זה קיסר". סיפור להיות

בכלום. מעורב להיות ולא פנימה להתכנס מחליט וכו', ואתה אינטרסים, עוול, שררה, כוח של

מהם אחד כל נכשל, ולכן הכרה ולתת לקבל שלהם שהניסיון – דומה למסקנה הגיעו והעבד האדון

ניסתה התודעה – זה כן אם הוא הוא. המהלך בתוכו אישורו את ולחפש בחזרה פנימה לפנות מחליט

מידי. גדול לקונפליט נקלעה היא כי פנימה חוזרת היא החוצה, ובסוף יציאה של מהלך איזשהו

בעצמו ולמצוא פנימה לסגת מחליט דבר. הוא של הפסיד, בסופו אך בקרב ניצח כי התברר לאדון

להיחלץ שלו היכולת שלו. אי האופק וזה האדון סמכות תחת כולו מצוי צריך. העבד שהוא מה את

פנימה. חזרה אותו מפנה מזה

אחד להכיר היכולת של הכישלון מהם, בגלל אחד כל מניעה המספיקות הסטואית. אי העמדה זוהי

לאשר שיכול מה את עצמו בתוך מוצא שהוא חושב אחד פנימה. כל בחזרה להתכנס – השני את

לעמדה המעבר הוא זו לעמדה לאדון. המעבר זקוק לא והעבד לעבד זקוק לא אותו. האדון

הסברי, כמו מהלך לוגי, אלא מהלך פה סטואית. אין עמדה מאמצעים והעבד הסטואית. האדון

הסטואיות, נובעת – הבא השלב מדוע מסביר תקוע, וכעת היה אחד כל למה הסביר שאמרנו. היגל

חפצו. עיקר שבו מה את שקיבלו ומבלי התחתונה על כשידיהם השניים יצאו הקודם, בו השלב מן

חולשתו. תהיה גם לשלב. ופה משלב במעבר אותנו בלשכנע יהיה היגל של הארגומנטטיבי כוחו

פנימה? התכנסות של חוויה שיש פשוט להגיד לא סטואיות? למה בהכרח הוא הבא השלב למה

אסכולה של בשם הזה למהלך לקרוא היסטורית? מדוע לתקופה הזה הרעיון כל את לייחס מדוע

אותו? לתאר שאמורה שלמה פילוסופית

ואנו אנו מה יודעים שאנו היא הזה המהלך בכל ההנחה מועמדים בוחנים הזמן כל מחפשים,

ופרטי, כללי להיות - היכולת היגל של המהלך בתחילת דיברנו שעליו מה הוא הזה חדשים. הדבר

אדון, אני – ואומר בא ממנו. אתה מובחן ולהיות הכול עם אחד בזמן. להיות ויחידי, בו אוניברסאלי

הדברים בין מתח פה יחידי. יש וביטוי כללי אוניברסאלי ביטוי לו שיש כמי עצמי את לקבוע רוצה ואני

שלא היא המסקנה וכו'. כעת העבד מול המתח את מראה הבא שלב, והשלב לעבור הללו. צריך

ושוב מה קיבלנו פנימיותנו. לעבר פנימה התכנסות לעבר שוב הלאה, הפעם עוברים שרצינו,

אומרים. אנשים מה לנו משנה שם, לא קורה מה לנו משנה יותר. לא לנו משנה לא בחוץ העולם

"סטואיות". היגל קורא אנו. לכך לתוכנו מתכנסים אנו

מישהו ההקשר על תחשבו לא יותר לשמוע רוצה לא אני – אומר הישראלי. רוצה חדשות,

הזה. הישראלי הרוח הלך את מכירים כלום. אנו שווה מושחת, לא גמור, הכול שם פוליטיקה. הכול

המציאות האישי, המשפחתי עולמם לתוך להצטמצם רוצים אנשים האימפריה בתקופת וכו'.

בתוכו. הוא הוא האדם שמוצא היחידי גמורה. המפלט ושחיתות אינטרסים על מושתתת הרומית

החיצונית. למציאות ביחס נפש שווה ונהיה פנימה מתכנס

רציונאליות באופן לומר יכולים לא אנחנו פסיכולוגיים, הקשרים שנעדרת פעולה היא חותך:

ש"נקי" מכל מופשט מהלך איננה זאת, שרציונאליות מבינים אנחנו וכו'. היום היסטוריים, פוליטיים

הפילוסופיה את שיקרא “הפרעות”. מי הרבה רציונאליות, עם "מלוכלך" של מודל הציע אלו. היגל

הרציונאליות את יראה שלו ההיסטוריה של אינטרסים, באמצעות לעולם באה זה. תשוקות,

אי-רציונאליות. לא בלתה. זו ואין הרציונאליות וכו'. זו מלחמות, מפלות, מאבקים, מוות

של הכרחית. ההלבשה איננה בסטואיות עכשיו? הבחירה עושים בעיה. מה יש ולעבד בעיה יש לאדון

של אחר היפותטי מצב על לחשוב מוצדקת. יכולתי איננה הסטואיות על והעבד האדון של המצב

את כך לתאר לגמרי הולם לנו בסטואיות, נראה מבין היגל מה מבינים כשאנו העולם. אבל מן נסיגה

מדוע תיאר היגל שבו נבחרה. האופן הסטואיות למה לי הבהיר העבד. הכישלון או האדון מצב

בשם שבחר לסיבה ההסבר את מספק – פנימה פנה הוא ומדוע רצה שהוא מה את קיבל לא האדון

המהלך. להכתרת סטואיות

מודל שהיא או עושים שאנו מסוימת לפעילות קשורה רציונאליות האם השאלה על בעבר דיברנו

מקרה תבונה, רציונאליות, ואנחנו – הכרחית חוקים מערכת יש – אומר הפעילות. אחד את שמתאר

סיבתיים. הם אדם שבני הזה. לדוג', אומרים למודל מתאימים אנו האם הזמן כל בוחנים שלה, ואנו

כך. הולך לא קצת, וכו'. היגל המודל את מתקנים סיבתיים, אז תמיד לא אדם שבני רואים אחר-כך

הרציונאליות. היא את שמגלם מה את בו ורואה והעבד האדון של החברתי המוסד את לוקח הוא

מאבק איזשהו ע"י עצמו את שמברר לגמרי סגור לא משהו שם רציונאלי. יש להיות מזה של הביטוי

של מושג הוא רציונאליות של הראשון שהמושג חושב הזה. היגל המוסד את שבונים לעבד אדון בין

אגירת לשם בור ליצירת וזקוק האנושית התרבות של הראשונים בשלביה כעת נמצא שאני כלי. נניח

במקל. את להשתמש שאפשר מבין אני מה תקופת בידיי. לאחר זאת עושה אני מים. בתחילה

שהוא אחריי. הפעולה לבני ומעבירו הזה המקל את שומר לבני. אני אח"כ שומר אני הזה המקל

משמר הזה. הכלי בכלי ישירות – רציונאליות – מושג מגולם החפירה. כך עיקרון את משמרת עושה

ועוד פעם עוד לעשות יכול שאני פעולה של סוג משמר הלאה. הוא אותו ומעביר הזה המושג את

- “מהו לגבי אח"כ אפשיט אני הזה קונקרטי המאוד התהליך ושוב. מן שוב בו לחפור יכול פעם. אני

שיכולתי העובדה היה רציונאלי משהו מזה חשבתי שבאמצעותו הראשון המופע כלי?” בכלל, אבל

על להעלות שנוכל הראשון אקראי. הכלי באופן עשיתי כן מסוימת, שלפני פעולה זמן לאורך לשמר

כן, איננה "מושג". הרציואנליות, אם לו קוראים אנו שאח"כ הזה הרעיון את ששימר זה הדעת, הוא

יכולת לי יש כי רציונאלי הזה, נעשה הזה, המקל שהעץ זה ע"י מגולמת היא שקיים, אלא דגם איזה

מגולם זמן. בפעילות, בעשייה, ביצירה, במאבק, כבר לאורך משתנה הוא הלאה, כי אותו להעביר

של התנאי איננה האנושית. היא הפעילות מן נפרדת איננה "רציונאליות". היא מכנים שאנו מה

בתוכה. שמתגלם משהו

האומללה )סקפטיציזם( והתודעה ספקנות

פנימה. כישלון בחזרה התכנסות של המהלך את שמוליד המהלך הוא והעבד דבר, האדון של קיצורו

הדבר את מקבלת לא כעת? התודעה הבעיה מה לסטואיות. אבל הוביל והעבד האדון מהלך

רק מקבלת היא חופש האמיתי. במקום הדבר כמו נראה ממנו, ורק שרחוק משהו אלא האמיתי

לבחור יכול שהוא שחושב פוליטי. מי בהקשר זה על אמיתי. תחזרו חופש ולא חופש של תחושה

העולם שבתוך וחושב המציאות לשינוי מאבק באיזשהו חלק לקחת במקום פנימה בהתכנסות

ימצא את ימצא הוא הזה הפנימי האמיתית. לחירות ביחס זול חיקוי הינה זו שחירות חירותו,

ולא הפנימי בעולמו רק מהכול, שנמצא מופשט, מנותק יצור אותך מותירה הזו פנימה ההתכנסות

המציאות, בריחה מפני הסתגרות באמת. זוהי ממשית שהיא מציאות של החוויה כל את למלא יכול

מספיק היה לא פנימה, משהו עובד. יצאתי היגל החוצה. ככה לצאת הדחף שוב יופיע ממנה. לכן

ושוב. חלילה, ברצוא החוצה, וחוזר חוזר בעיני, אני חן מצא לא משהו פנימה, שוב טוב, חזרתי

רעיון כפנייה אותה שמאפיין בספקנות יש הספקנות. מה תהיה כעת החוצה היציאה החוצה?

וכו'. מלא באופן אמיתי לא אמיתי, זה לא אמיתי, זה לא דבר: זה כל שולל חוזר. אתה השלילה

תבינו שלו, וכך הספק ומהלך דיקרט על היותי. תחשבו את מאשרת שלילה של זו מתמדת פעולה

לקבוע יכולת דבר לשום נותן ולא ושולל ושולל שולל העצמי. אתה בהעצמת לשלילה יש כוח איזה

משהו.

של מתמדת פעולה על מבוססת סכימתי. הספקנות קצת באופן הזה המהלך את להציג אנסה אני

שלילי. הגרעין גרעין שזה פנימי, אפילו גרעין בעל מישהו להיות חוזר אני – היתרון את שלילה. הבנו

השלילה. פעילות את שמבצע זה הוא הזה

האחת אחד. התודעה אותו כפולה. בתוך תודעה נוצרת הספקן שנוצרת? בתוך החדשה הבעיה מה

השוללת, המתוחכמת, זו היא מסוים, והשניה סדר איזה בו יש כאילו בעולם הרגילה, שמתנהלת היא

יחד נשמעים הללו הקולות לחלוטין. שני משמעות לגמרי, חסר סדר חסר עולם בעולם שרואה

האומללה. התודעה אומלל. זוהי הוא הללו. לכן הקטבים שני בין נע ספקן, והוא אותו של בנשמתו

במגמה מתמיד באופן פועל שני ורציף, ומצד מתמשך אופן באיזשהו הספקן מתנהל אחד מצד

האומללות. אפיון נוצר זאת. כך לפרק

–< אדון-עבד של שהמעבר לכך מתחייב שהוא היגל של בטקסט מקום באף רואה לא אני

והעבד האדון שאלמלא אומר שהוא מקום בשום מצאתי הכרחי. לא הינו –< ספקנות סטואיציזם

"רומן החניכה" או "רומן המושג נולד היגל של הזה. בתקופה המהלך להתקיים יכול היה לא

( ברומןBildungהעיצוב" בגרמנית(. כל את אותו ומעביר גיבורו את המחבר לוקח חניכה ,

גיתה של מייסטר ויליאם היא כזה לרומן הקלאסית לייעודו. הדוגמא מגיע שהוא עד התהליכים

ההתפתחות שלבי כל את מתאר אומן, וגיתה להיות הגיבור שואף זה החניכות"(. ברומן )“שנות

שלו, הרומן גיבורת הממשות. ה"רוח" היא על זאת עושה לאומן. היגל להפיכתו עד עובר שהוא

עיצוב רומן ה"פינומנולוגיה" כמעין את קראו אנשים האלה. הרבה העיצוב תהליכי את שעוברת

יש הסנטימנטאלי". לוולטיר החינוך "על את יש מסויים. לפלובר גיבור אינם פילוסופי, כשהמושאים

יש את בתחילת דוגמאות לכך "קנדיד". דרך נאיבי אתה המהלך לאינספור. ולבסוף, ותמים,

נכון. הדוגמא איננו בתחילה כנכון שחשבת שמה לך מתברר הרומן גיבור עם עובר שאתה השלבים

שם מאן. שוב, לוקחים תומס הקסמים" של "הר אולי היא לכך העשרים המאה של הפרדיגמאטית

נשמתו. על ונלחמים גדול בוויכוח שמצויים דעות הוגי שני בין בתווך אותו תמים, ומעבירים גיבור

שהוא. היגל מי לכדי מתעצב הוא דבר של שבסופו עד לאחר ולפעמים אחד לצד נוטה הוא לפעמים

שהיא – העצמית התודעה על אמר שקאנט מה גם המציאות. למעשה, זה על דבר אותו את עושה

היגל דימויים לקיחת באמצעות מתעצבת על רק ולא המציאות כל על זאת מחיל וקשירתם.

משותפת פעילות ע"י נעשה ההמשגה אותו. תהליך וממשיג לא-מושגי נתון שלוקח יחיד אינדיבידואל

דעתי, חניכה. לפי רומני הרבה להיות הזו? יכולים הדוגמא כל את הבאנו כולה. ולמה התרבות של

הכרחית. אצל איננה היגל ה"פינומנולוגיה" של הרוח, ולכן של פינומנולוגיות הרבה להיות גם יכולות

האדם. של החניכה תהליך הכרחית, ושזהו כן דווקא היא כי הבין שהוא נראה מרקס

יבוא נשארים אנו אומללות. האם קיבלנו אז הזה, בשם לקורס מחוץ מישהו אומללים? אכן,

צריך שאני ואמרת הזה השלב את היגל, עברת שאני, אומלל. אתה מה כן, זה – ויאמר קירקגור

שם, אומלל. נשארתי בו. אני תקוע נשארתי אני ממנו, אבל לחרוג

הדתית החוויה

ומפה היגל אבל שיוצרות שתי אלוהים. את את מוליד הוא ממשיך, התודעה את ה"תודעות"

ומשתנה שרירותי ובלתי-משתנה, והשני קבוע, תמידי הוא אחד כך: צד היגל מאפיין האומללה

כעת אותם מתרגם הוא בתוכם נקרע שהוא הספקן, וכיוון בחווית קיימים הללו המומנטים תמיד. שני

הדתית החוויה של האפיון נוצר ממנו. כך גדולה שהיא מציאות לעבר מחצין הוא הקבוע כך: את

באמצעות אותו לסגור מנסה אני בתוכי, ולכן הפער את לסגור היכולת את מצאתי הבסיסית. לא

קבוע, הלא עם במתח הקבוע, שנמצא הפן את מתרגמת האומללה לאל. התודעה התקרבות

היה כן שלפני המשתנה. היחס נשאר החוצה. אני ויוצא ממנה שחורג מעמד מקבל שכעת למשהו

מה איתו. במקום אחד להיות הרצון את ומרגיש האל מול הרגשה: אני של יחס כעת הוא הכרתי יחס

לכך האחר, הגענו באמצעות שלו המספיקות את למצוא אחד כל ניסה והעבד, שם באדון לנו שהיה

על הכול את האנושית, שביססה ממני. הסטרוקטורה שחורג משהו באמצעות זאת מוצאים שאנו

"טוטם את שקורא טראנסצינדנטית. מי מציאות קשה, וחייבה היתה אינדיבידואלים שני בין היחס

למלא. באה שהיא ולצורך הדת הופיעה שבו לאופן אחרת אנליזה ימצא פרויד וטבו" של

טראנסצינדנטית, מציאות לעבר התקרבות של מתמיד הדתית: ניסיון לחוויה היגל של פרשנותו זוהי

המונותיאיסטית, התפיסה להופיע התחילה בו השלב את היסטורית ניתחנו כן לפני לי. אם שמחוצה

להתאחד ברצון הזמן כל שעסוקה הביניים ימי של הנצרות היא ההיסטורית הקונפיגורציה שפה הרי

שמנסה להגיע. הדמות לא לעולם אך להתקרב רק שיכולה בכמיהה שמדובר האל, באופן עם

את לבטל הנזיר, שרוצה דמות היא העולם בתוך מסוימת פעילות באמצעות הזה הפער את לסגור

האל. עם אחד ולהיות עצמו

הפילוסופיה, של היסטוריה של מעבר דרך חברתי, אח"כ למוסד מתשוקה, עברנו שהתחלנו כך

פירוק בו. לאחר לעסוק נספיק לא אך לתבונה המעבר יהיה הבא הדתית. המעבר לחוויה ובסוף

בונים ולכן נאבקים הובסיאני: אנו מצב מישהו, במעין מול נאבקים אנו בו אנושי למצב נחזור האל

של להופעתה היגל, קדמה הלא-דתית, לפי שהתפיסה יוצא זה לאל. לפי זקוקים איננו בה מסגרת

באה אותה: פה מספרים שאנו כפי מתנהלת לא לפרק. ההיסטוריה באה היא שאותה התפיסה

פרי הוא הפוליטי כי מהאל ניתן הפוליטי לפיו לעיקרון צריכים היינו לא החברתית, יותר האמנה

ההיגליאני. בניתוח אחד כל הגיע זו אנושית אנושית, ולהסכמה הסכמה

והעבד. האדון בין היחס של חוזר דפוס הוא אלוהים לבין החדש, בינינו שהיחס לטעון אולי אפשר

מצידנו. להכרה זקוק לא שאלוהים אחר, כיוון קיים, הוא הקונפליקט, אם אבל

היה לא הקודמת בסיטואציה שמשהו מרגיש כשאתה הבא למצב נכנס היגל, אתה של במהלך

את מכילה נתונה שסיטואציה מאמינים איננו פעם אף – היגל אצל היפה האנושי הדבר מספיק, וזה

אי של הזו המתמדת הדחיפה ע"י מאופיינים מתים. החיים היינו שלנו. אחרת והסופי המלא התיאור

כן זאת, היגל החיים. עם של היסוד כמעט הוא הזה לגמרי. הדחף אקזיסטנציאלי המספיקות. זה

הרמוני. למצב בסוף להגיע מנסה

במישהו. פה תלויים שאנו העובדה את לפתור כדי למאבק תלות". נכנסנו ואי "תלות נקרא הפרק

בא לא עדיין תלות באי הרצון הכרה, אבל כבר לנו יש לאל. כביכול ביחס שהיא נשמרת, רק התלות

עם אחד ולהיות עצמו את למחוק הנזיר, שינסה של בדרכו להיפתר תנסה הזו התלות סיפוקו. אי על

זו תלות שאי בכך תלות, וההכרה אי מחפש הבא. היגל לשלב לעבור צורך ייכשל, ויהיה זה האל. גם

אני – הסטואי לרעיון הוביל זו נשאר. מצב תלות לאי הדחף קונפליקט. אבל יוצרת באחר תלויה

לא כלום, הוא לא ריק, הוא הוא הזה שהפנים עלי. מצאנו להשפיע לרעש נותן ולא פנימה מתכנס

עמדה כל על אומר שלילה. אני של בפעולה החוצה שוב עצמו. יצאנו את לשאת יכול ממשי, לא

הקרטזיאני. שקרית. לדוגמא, הספק שהיא

לראות הדתית, כדי לחוויה ועד והעבד שמהאדון המהלך את סכימטי באופן להראות לסיכום, ניסיתי

שלם. פילוסופי טיעון כאל לזה להתייחס פילוסופי. יש למהלך פה מציע שהיגל האלטרנטיבה את

החמור, ההיגיון על לשלב, ולא משלב אותנו שמעביר הפנימי ההיגיון על להסתכל יש כזה בטיעון

הפנימי ההיגיון הטקסט. האם עם זאת יישב איך יודע לא אני – אחרת שיטען הפורמאלי, הלוגי, ומי

הזו הזו. ההנעה ההנעה מגיעה מאיפה להבין אפשר אפשרי. מכאן תיאור הוא סגור, האם הוא הזה

בעצמי ולראות מתוכי עצמי את לקבוע שלי הרצון הוא ואתי. האפיסטמי אפיסטמי של שילוב היא

משמעות להבנתי המקור את וזהו לאי רצון היא הזה הדבר העצמית. המנועים אחד תלות,

הסברי את למצוא רוצה אחר, אלא ע"י נקבע להיות רוצה לא לשלב. אתה משלב אותי המובילים

האפרצפציה, שלא של המרכיבה שבכך. האחדות הקושי את מגלה היגל אני. אבל מתוכי המלא

מחיר, גובה זה אחר. אבל צריך מספיקה. אני עצמה, איננה את לקבוע כדי אחר שום מצריכה

ואומללות, שמתיישבת אותי שמגלגל משהו אל פנייה ע"י דבר של בסופו לסטואיות, ספקנות,

כאן מסיים לא שהיגל תזכרו כאן, אבל המהלך את נסיים דתית. אנחנו חוויה לי, המזכיר שמחוצה

התבונה. אחר, מושג מושג יבוא עכשיו – ואומר ממשיך אלא

הקאנטיאנית לבעיה פיתרון ומציע במבוא מתחיל כך: היגל נאמר אחד במשפט היגל את נסכם אם

החלק של המודל של המספיקות אי של אפיסטמולוגי בפיתוח עוסק הראשון הדואליזם.

שבו האופן להדגמת עובר הוא העצמית התודעה של הזו, ובחלק הבעיה לפיתרון האפיסטמולוגי

חברתי מצב בתוך מעוצבת שהיא עצמית תודעה נולדת בו האופן את לתאר שניתן חושב הוא

ארוך, שאני מהלך לו מצפה – בה להמשיך עניין שימצא הדרך. מי התחלת רק מסוים. זוהי והיסטורי

לעשות... לו ממליץ לא

שיטתו. התפרצות והתמוטטות להיגל בתגובות שתעסוק דחוסה מאוד שעה חצי נעשה הבא בשבוע

וממנה לאחר תהיה קאנט שלאחר להתפרצות דומה רבגונית האקזיסטנציאליזם ייוולדו היגל,

מרקס. של המרכזי עניינו עצמה, שיהיה במציאות פרקסיס של והרעיון