מספר-זיהוי: 10
דברי הכנסת
הישיבה המאתיים-ושבעים-וחמש של הכנסת השלוש-עשרהיום שלישי, י"ט
בכסליו התשנ"ה (22 בנובמבר 1994)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:02
תוכן העניינים
הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – הרחבת הוראת "עבודה מתאימה"),
התשנ"ג–1992
(הצעת חברת הכנסת ע' מאור)
יום המאבק באלימות נגד נשים
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת
הצעת חוק איסור קיצור תקופת מאסר וחנינה לעבריינים שהורשעו בעבירות
מין, התשנ"ד–1994
(הצעת חבר הכנסת א' יחזקאל)
הצעת חוק העונשין (תיקון – עבירות מין), התשנ"ה–1994
(הצעת קבוצת חברי הכנסת)
הצעת חוק העונשין (תיקון – סייג לרצח), התשנ"ד–1993
(הצעת חברת הכנסת נ' חזן)
הצעת חוק הרשות למלחמה באלימות, התשנ"ד–1994
(הצעת חברת הכנסת א' סלמוביץ)
הצעת חוק התגמולים לנפגעי אלימות, התשנ"ד–1994
(הצעת חבר הכנסת א"ח שאקי)
הצעת חוק למניעת אלימות במשפחה (תיקון – אמצעים נוספים),
התשנ"ה–1994
(הצעת חבר הכנסת י' לוי)
הצעת חוק המפלגות (תיקון – מערך), התשנ"ד–1994
(הצעת קבוצת חברי הכנסת)
הצעת חוק לתיקון פקודת החברות [נוסח חדש] (הקפאת הליכים במסגרת
הליכי הסדר ופשרה), התשנ"ד–1994
(הצעת קבוצת חברי הכנסת)
הצעת חוק חובת שמירה במוסדות חינוך, התשנ"ד–1994
(הצעת חבר הכנסת א' זנדברג)
שאילתות ותשובות
השמדת תוצרת חקלאית
הבאת ממייני אפרוחים מקוריאה
מניעת דליפות דלק למי התהום
אגרות שיפוט בכדורסל
שירותי בריאות בקריית החינוך בנהרייה
כיתות טיפוליות בבתי-ספר
מורים לא-מוסמכים בבתי-ספר בנגב
אבטחת מוסדות חינוך בתל-אביב
הענשת תלמידים בבתי-ספר
תוכנית לימודים למניעת אלימות בקריית-ביאליק
המלצות ועדת בן-פרץ בדבר שינויים בבחינות הבגרות
גביית דמי שכלול בבתי-ספר
בחינה פסיכומטרית בשפה ההונגרית
קריטריונים למתן הלוואות לסטודנטים
סל שירותים לילדים עם תסמונת דאון
ספריות השאלה לספרי לימוד בבתי-הספר
הוראת ספרות חז"ל בבתי-הספר
גביית סכומים חריגים מהורי תלמידים
כיתות לימוד במגזר החרדי
הכרה בתעודת הסמכה לרבנות
עובדי ניקיון ערבים בבית-ספר
שרפת ספרי קודש על-ידי תלמידים בראש-העין
קיצוצים באבטחת מוסדות חינוך
תביעה משפטית נגד ועד הורים
התעללות גננת בילדי גן
מורים לא-מוסמכים
הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 100), התשנ"ה–1994
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – הרחבת הוראת "עבודה מתאימה"),
התשנ"ג–1992(הצעת חברת הכנסת ע' מאור)
היו"ר ש' וייס:
חברי הכנסת, אני פותח את ישיבת הכנסת, יום שלישי, י"ט בכסליו
התשנ"ה, 22 בנובמבר 1994.
אנחנו מארחים היום את רעיית נשיא המדינה, הגברת ראומה ויצמן,
ומברכים אותה. היא מתארחת אצלנו לרגל הדיונים שאנחנו מקיימים היום
בעניינים שקשורים להגנה על נשים מוכות ושאלות הנגררות מן הסוגיה
הכאובה הזאת. זה יהיה עיקר סדר-יומנו היום.
חברי הכנסת, נפתח בהצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – הרחבת הוראת
"עבודה מתאימה"), התשנ"ג–1992, של חברת הכנסת ענת מאור; הצעת חוק
שנ"ז. אני מבקש מחברת הכנסת מאור לנמק מהמקום, והשרה אורה נמיר
תשיב.
ענת מאור (מרצ):
אדוני היושב-ראש, גברתי שרת העבודה והרווחה, חברי הכנסת, הצעת החוק
היא אחת מההצעות הבאות להגן על זכאותו המלאה של עובד לשכר המינימום.
קודם כול, אני מוקירה את המאמצים של משרד העבודה והרווחה לאכוף את
החוק החשוב הזה. הגשנו גם הצעות חוק שבאות להעלות את שכר המינימום
על-ידי ביטול הפרמיה. ואילו ההצעה הזאת באה לענות על פרצה אחרת, שלפיה
מעסיקים משלמים פחות משכר מינימום, ועובדים, במיוחד בתקופה של עלייה
גדולה, נרתעים שלא לקבל את העבודה מחשש שלא יוכלו לקבל עבודה אחרת או
ליהנות מהזכאות לדמי אבטלה.
לפיכך מוצע שבהגדרת "עבודה מתאימה" יהיה ברור לחלוטין על-פי חוק
ששכר המינימום הוא חלק מההגדרות המחייבות. אני שלמה עם המדיניות של
משרד העבודה והרווחה שהרחיבה את המעגל, וכדי לקבל דמי אבטלה צריך
שהצעיר והצעירה יענו על דרישות עבודה רחבות יותר, ולא יקבלו דמי
אבטלה, שהם חשובים מאוד, מי שלא מגיע להם. אבל מי שהולך לעבודה חייב
לקבל את שכר המינימום.
אני אודה לכנסת אם תאשר את התיקון החשוב הזה. תודה רבה.
היו"ר ש' וייס:
אני מאוד מודה לך. גברתי שרת העבודה והרווחה, בבקשה.
שרת העבודה והרווחה א' נמיר:
אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, אני מתכבדת להשיב על הצעת חוק
של חברת הכנסת ענת מאור, מס' שנ"ז.
החוק לצמצום ממדי העוני שנתקבל בחודש יולי 1994 כולל תיקון הקובע
כי מי שטרם מלאו לו 35 שנים חייב לקבל עבודה גם אם היא בשכר הנמוך
מדמי האבטלה המגיעים לו. בתיקון זה קבענו, כי השכר בעבודה המוצעת לא
יפחת משכר המינימום. חברת הכנסת ענת מאור מציעה, בצדק, כי הוראה זו
תחול גם על העבודה המוצעת לכלל הזכאים לדמי אבטלה.
אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, אחד ההישגים החשובים ביותר של
ועדת העבודה והרווחה של הכנסת בתקופת כהונתי כיושבת-ראש הוועדה הוא
חקיקת חוק שכר מינימום, שנתקבל בכנסת בשנת 1987. חוק זה קובע את זכותו
הבסיסית של העובד לשכר עבודה מינימלי, העומד כיום על סכום של 1,624
שקלים בחודש, נכון לחודש נובמבר 1994, ואת חובת המעביד לשלם לעובד שכר
שלא יפחת מסכום זה. הצעתה של חברת הכנסת ענת מאור מהווה נדבך חשוב
ביישומו של חוק שכר המינימום.
הממשלה תומכת בהצעת חוק זו. ואין לי ספק, אדוני היושב-ראש, כי כל
חברי הבית יתמכו בה ויצביעו בעד העברתה לוועדת העבודה והרווחה של
הכנסת להכנתה לקריאה ראשונה. תודה.
היו"ר ש' וייס:
אני מאוד מודה לך. ובכל זאת יש חבר כנסת שמתנגד, חבר הכנסת דוד
מנע. בבקשה.
דוד מנע (הליכוד):
אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, הצעת החוק הזאת מיותרת משתי
סיבות. הראשונה, אם מופנה עובד למקום עבודה שבו משלמים פחות משכר
המינימום, הוא יכול לחזור לשירות התעסוקה, והפקיד חייב לקבל את זה
שהוא חזר ולא לרשום לו סירוב. הוא חייב לעשות זאת.
דבר שני, ההצעה הזאת אינה ישימה, משום שעובד בשירות התעסוקה אינו
יודע איזה שכר משלמים באותו מקום עבודה שממנו התקבלה ההזמנה לעבודה
ואליו הוא שולח את העובד. מה גם שהפקידים לא יישמו את זה, משום שאינם
יודעים את השכר המשולם במקומות העבודה.
לכן החוק כפי שהוא קיים היום מספיק כדי לענות על הנושא של שכר
מינימום.
אני מבקש לשבח, בניגוד לתפיסתם של רבים בוועדת הכספים של הכנסת
ולעמדתם של רבים במשרד האוצר, את היוזמה שנקטה בעבר השרה אורה נמיר,
כשהיתה יושבת-ראש ועדת העבודה והרווחה, לחוקק את חוק שכר מינימום. אני
חושב שזה דבר סוציאלי ממדרגה ראשונה. אלא מאי? לצערי היום לא אוכפים
את החוק מספיק. אני יודע שהפיקוח של משרד העבודה עושה דברים רבים מאוד
בשנתיים האחרונות, יותר מאשר בעבר, כדי לאכוף. אבל זה לא מספיק.
לכן, אני חושב שהפתרון לנושא של מעסיקים שעוברים על החוק – והם
עוברים על החוק, הם משלמים שכר פחות מהמינימום – הוא אכיפת החוק בכל
מפעל ומפעל והחמרת הענישה, כדי שמעסיקים ייזהרו ולא ישלמו שכר שהוא
פחות משכר המינימום. תודה רבה.
היו"ר ש' וייס:
אני מאוד מודה לחבר הכנסת דוד מנע.
ענת מאור (מרצ):
אדוני היושב-ראש, אני מבקשת להתייחס לדברים של חבר הכנסת מנע.
היו"ר ש' וייס:
חברת הכנסת מאור, מאחר שזו הנמקה מהמקום, הפרוצדורות הן אחרות. אבל
תעשי זאת בקיצור, כי יש לנו סדר-יום מאוד עמוס, וכנראה יש לך כאן
תמיכה גדולה.
ענת מאור (מרצ):
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, חבר הכנסת מנע העלה סוגיה שיש בה
ממש, אילו לא היתה בעיה של חוק שכר מינימום. כפי שציינת, זה אחד
החוקים החשובים. גם אני שותפה להתנגדות לכל ההתקפות עליו ולכל
הוויכוחים על תרומת השכר לאינפלציה. אני גם שותפה לתחושתך שהבעיה של
אכיפה, גם על-ידי הפיקוח וגם על-ידי השיפוט, היא היעד העיקרי, וכפי
שציינת יש התקדמות בנושא הזה.
אך במצב הנוכחי, של פערים כל כך גדולים בין החוק לבין קיומו, חשוב
לסגור גם את הפרצה הזאת.
זו לא ההצעה היחידה. לפני שבועיים אישרנו הצעת חוק חשובה לא פחות,
ולפיה ניתן יהיה להעניש מעסיקים שנתפסים לאחר שאינם משלמים את שכר
המינימום. אמרתי שביטול הפרמיה הוא דבר חשוב ביותר, וכן הצמדת שכר
המינימום לערכו הריאלי. עם זאת, אני פונה לחברי הכנסת לאשר את התיקון,
שגם בו יש תרומה לכל המאמצים המשותפים לאכיפת החוק החשוב. תודה
רבה.
היו"ר ש' וייס:
אני מאוד מודה לחברת הכנסת ענת מאור.
חברי הכנסת, נעבור בבקשה להצבעה. כאמור, השרה הסכימה להצעה והיא
הציעה להעביר אותה לוועדת העבודה והרווחה לשם הכנה לקריאה ראשונה.
אנחנו מצביעים: הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – הרחבת הוראת
"עבודה מתאימה"), התשנ"ג–1992, של חברת הכנסת ענת מאור. ההצבעה
החלה.
הצבעה מס' 1
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לדיון מוקדם בוועדה – 11בעד ההצעה
להסיר את הצעת החוק מסדר-היום – איןנמנעים – 1 ההצעה להעביר את הצעת
חוק הביטוח הלאומי (תיקון הרחבת הוראת "עבודה מתאימה"), התשנ"ג–1992,
לדיון מוקדם בוועדת העבודה והרווחה נתקבלה.
היו"ר ש' וייס:
11 תומכים, אחד נמנע, אין מתנגדים. אני קובע שהצעת החוק אושרה
בקריאה טרומית ואכן תעבור לוועדת העבודה והרווחה.
יום המאבק באלימות נגד נשים
היו"ר ש' וייס:
חברי הכנסת, אנחנו פותחים עכשיו דיון בנושא: מאבק באלימות נגד
נשים. היום הבין-לאומי הוא ב-25 בנובמבר, אלא שזה יוצא יום שישי,
וכידוע אנחנו לא מקיימים דיונים ביום שישי, אשר על כן נקיים את הדיון
היום.
אני מזמין את שרת העבודה והרווחה לשאת דברי פתיחה. אחר כך יתקיים
דיון – שלוש דקות לכל משתתף. הרשימה סגורה.
שרת העבודה והרווחה א' נמיר:
אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, אני שמחה מאוד לקדם בברכה את
רעיית הנשיא, הגברת ראומה ויצמן, שבצניעות ובתרבות שאינה מנוגדת לאורח
חייה בעבר ממלאה בצורה כל כך מכובדת ובשקט את תפקידה כרעיית נשיא
מדינת ישראל.
אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, בשבוע שעבר נרצחה שוב אשה
על-ידי בעלה, סופיה אבלי, זיכרונה לברכה. אני רוצה כאן, כהערת ביניים,
לספר לחברי הכנסת, שכאשר קראתי על העובדה שהאמא שנרצחה הלכה לעבוד
כפועלת ניקיון כדי שבנה – שהוא היחיד שבא אתם לישראל – יוכל ללמוד
בתיכון, ביקשתי באותו יום ממנהלת המחוז של משרד העבודה והרווחה לרדת
יחד עם צוות העובדים באגף הרווחה של עיריית באר-שבע ולעשות הכול כדי
לסייע לנער, שנשאר בבדידות נוראה, גם במערכת לימודיו וגם בתפקודו
בחיים.
הרצח, רבותי חברי הכנסת, הוא עדות לכך, שלמרות ההתקדמות שהושגה
במאבק נגד האלימות במשפחה, עדיין נפוצה התופעה במידה גדולה בחברה
הישראלית. יתירה מכך, הרצח מלמד, שבמקרים רבים עדיין מעדיפה הקהילה
להעלים עין, והמשפחה הנפגעת אינה נוטה לנצל את השירותים הטיפוליים
העומדים לרשותה. לכן יש חשיבות רבה, רבה מאוד, להעלאת המודעות לסוגיית
האלימות במשפחה.
רבותי חברי הכנסת, האי-שוויון בין המינים בכל התחומים בא לידי
ביטויו החריף ביותר באלימות נגד נשים. כדי לשרש את נגע האלימות יש
להדגיש בתהליכי החינוך, כי בני הזוג מחלקים ביניהם את התפקידים השונים
בתוך המשפחה ולשניהם מעמד שווה וזכות שווה לחיות חיים נטולי
אלימות.
האלימות במשפחה, רבותי חברי הכנסת, מסוכנת חברתית בשל היווצרותו של
דור המשך למעגלי האלימות. בנים שחיים בבית שבו האב מכה את האם, קיימת
לגביהם הסתברות גבוהה, אם כי לא הדבר לא קורה תמיד, שייהפכו לבעלים
מכים. בנות מוכות או עדות לאלימות כלפי האם, הסיכוי שייהפכו לנשים
מוכות – לא תמיד – הוא עדיין גבוה.
אין להשלים, אדוני היושב-ראש ורבותי חברי הכנסת, עם העובדה שבחברה
דמוקרטית חיות נשים כאסירות בדיקטטורה פרטית משלהן. נשים אלה חיות תחת
פחד וטרור, קורבנות להתעללות פיסית ונפשית, בבידוד חברתי ובניתוק
משפחתי, כאשר הבעלים המכים נמנים עם כל העדות ומאיישים קשת רחבה של
תפקידים בחברה הישראלית.
רבותי חברי הכנסת, הדרך היחידה להתמודד עם התופעה האיומה שבה אנו
דנים היום היא שילוב נכון בין תמיכה ממסדית ובין עירנות ציבורית. זה
המקום לשבח את כל הגופים, ארגוני הנשים וגופים מתנדבים שאינם במסגרת
ארגוני הנשים, שעסקו ועוסקים בהתנדבות במהלך השנים האחרונות בהגברת
המודעות הציבורית לתופעת האלימות כלפי נשים. עברו על גופים אלה זמנים
קשים של ניכור ואף של לעג, אך הם רשאים היום להביט לאחור ולראות את
תרומתם העצומה לשינוי שחל במודעות הציבורית. שינוי זה, רבותי חברי
הכנסת, בא לידי ביטוי גם בחקיקה הנוגעת לאלימות במשפחה.
זה גם המקום לברך את הוועדה לקידום מעמד האשה בכנסת, שעושה שימוש
נבון ונכון בכלים הפרלמנטריים העומדים לרשותה כדי לעורר ולחזק את
המודעות הציבורית לנושא.
חברי הכנסת, אין די בהגברת המודעות הציבורית, וחובה גם על הממסד
לתרום את תרומתו למלחמה הבלתי פוסקת באלימות כלפי נשים. אני רוצה
לציין, אדוני היושב-ראש ורבותי חברי הכנסת, בהקשר זה מעט מהפעולות
שעשה משרד העבודה והרווחה ביוזמתי מאז כניסתי לתפקיד, לפני קרוב
לשנתיים.
המשרד, יחד עם הרשויות המקומיות וארגוני מתנדבים, הקים עשרה מרכזים
אזוריים למניעת אלימות במשפחה. תפקיד המרכזים הוא לתת ייעוץ לזוגות
שיחסיהם מאופיינים באלימות. הייעוץ נעשה על-ידי עובדים סוציאליים
שהוכשרו במיוחד למטרה זו. במהלך 1994 נתנו עשרת המרכזים ייעוץ וטיפול
ל-1,200 משפחות, והמשרד יקים ב-1995 חמישה מרכזים נוספים.
חשוב עוד לציין, שעד 1992 פעלו בישראל ארבעה מקלטים לנשים מוכות.
היום פועלים שמונה מקלטים, מהם שניים, לראשונה, במגזר הערבי. המשרד
הגדיל את תמיכתו במקלטים ב-310% בשנתיים האחרונות, והתמיכה עומדת היום
על קרוב ל-4 מיליוני שקלים. בשנת העבודה 1995 יקים משרד העבודה
והרווחה שלושה מקלטים נוספים.
אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, אני מבקשת להתריע מפני האשליה
שהפתרון לבעיה זו מצוי בתגבור שירותי הרווחה בלבד. אין בידי השלטון,
שום שלטון, לפקח על הנעשה בתוככי המשפחות. לכן יש משקל מכריע לרגישותה
של הקהילה על כל מערכותיה בנושא הכאוב הזה.
אני מקווה, אדוני היושב-ראש ורבותי חברי הכנסת, מקווה ומאמינה
שדיון זה, שאני מתכבדת לפתוח אותו, יהווה תרומה נוספת למלחמה הבלתי
פוסקת באלימות כלפי נשים. תודה רבה.
היו"ר ש' וייס:
אני מאוד מודה לשרת העבודה והרווחה.
חברי הכנסת, אנו מתחילים בדיון – שלוש דקות לכל משתתף; מי שלא
יימצא באולם כאשר נקרא בשמו יאבד את תורו.
אני מאפשר לחברת הכנסת נעמי בלומנטל לפתוח, במסגרת של חמש דקות,
כיושבת-ראש הוועדה.
נעמי בלומנטל (הליכוד):
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני רוצה להביע את הערכתי לכך
שרעייתו של נשיא המדינה, הגברת ראומה ויצמן, נמצאת אתנו כאן בדיון
חשוב זה, משום הערכתה שהנושא הכאוב הזה, שמושרש לצערנו בחברה שלנו,
הוא נושא שצריך לשרש אותו. אני מודה לך על היענותך להזמנה שלנו ואני
מאוד מקווה שתפעלי יחד אתנו בנושא הכאוב הזה.
שרת העבודה והרווחה, הגברת אורה נמיר, מכירה את הנושא לפני ולפנים
במשך הרבה שנים, עוד בטרם היתה חברת כנסת. מדובר על הרבה מאוד שנים
שבהן היא היתה ערה לנושא האלימות בתוך המשפחה, אלימות נגד נשים. היא
עושה כמיטב יכולתה במסגרת תקציבים זעומים, שאולי גדלו קצת אבל עדיין
הם זעומים, בנושא שהיה צריך להקדיש לו הרבה הרבה יותר. אני מקווה ששר
האוצר ייענה לבקשות שלנו להגדלת התקציב, בשיתוף פעולה עם שרת העבודה
והרווחה. אם נצליח להשיג גם משהו מן הרזרבה, נוכל להוסיף לטיפול.
כשאנחנו מציינים בכנסת את יום המאבק באלימות נגד נשים, חשוב שנזכור
כי עבורנו הנשים, ומדובר על רוב הנשים, כל הימים כולם הם ימים של
אלימות או כמעט אלימות. אני אומרת "עבורנו הנשים" לא כקישוט אלא משום
הסכנה התמידית המאיימת עלינו הנשים, וזה אולי הדבר העמוק ביותר שאנחנו
כנשים מכירות בחיינו.
כל אשה מרגישה את התחושה הזאת, כאשר את הולכת לבד, כאשר הדופק מואץ
בלילה, ברחוב חשוך, אולי מאוחר בערב. כיצד כל רשרוש מקפיץ, כיצד כל
צעד מאחורייך נשמע מאיים. כל אשה מכירה את התחושה, שכמעט כל סיטואציה
יומיומית יכולה להפוך לסיוט אלים.
כולנו מכירות, וכולנו מתרגמות את הזהירות הנגזרת מן התודעה הזאת.
אנחנו כופות על עצמנו התנהגות מגבילה באופן שנראה לנו טבעי. אינני
חושבת שיש נשים שחיות מחוץ למצב הזה, מחוץ לחשש הזה, למשל כאשר אנחנו
הולכות לבד בחושך.
ההגבלות, החשש, הצורך להיזהר, התחושה של הרגשת חשיפה או פגיעה –
אין נשים שחיות מחוץ לחשש הזה. זה רגש טבעי, משום שכך אנחנו חוות את
המצב כמעט מהרגע שבו נולדנו. אולי משום כך אנו מאמצות את התפיסה שזו
המציאות, שכך נולדנו לחיות, בפחד מן האלימות של הגברים.
אנחנו מקבלות את הגזירה ומשתפות אתה פעולה. גדלנו עם הנכות הזאת
והתרגלנו למגבלות הפיסיות והנפשיות שהיא יוצרת עבורנו. התרגלנו לראות
את עצמנו כקורבן, להרגיש מוגבלות, תלויות. התרגלנו להתכחש: לי זה לא
יקרה, אין ממה לפחד, אני לא פוחדת. היא, זו שזה קרה לה, אולי התנהגה
לא בסדר, אולי לא הסבירה את עצמה נכון, אולי עשתה משהו לא נכון.
אבל אם נסיר לרגע את המחסומים, ומדי פעם כאשר אנחנו קוראות בעיתון
על אונס ברוטלי הדברים קורים, נשארת שם האמת הקשה, והיא שכל אחת
מאתנו, בכל רגע ובכל מצב, יכולה להיקלע לאירוע כזה. אין עבורנו הנשים
מקום בטוח, זמן בטוח, לא בבית, לא ברחוב, לא ביום ולא בלילה, לא עם
אנשים זרים וגם לא עם אנשים קרובים.
רובצת אצלנו ההרגשה הזאת עמוק בתוך הבטן, ומשם היא מפעילה אותנו גם
בלי שנהיה מודעות לכך. זה מין כלא פנימי.
לא רק אנחנו מדחיקות אותנו, אלא גם הגברים מדחיקים. הם לא מכירים
את החוויה של פרפורי הבטן, של הפחד, של החשש ללכת לבד בלילה. את
התוצאות ההרסניות של אי-תחושתם זו לגבי האלימות, לגבי הזוועות האלה,
מדחיקים גם הגברים; גם את הסכנה שאליה חשופות האמהות שלהם, הנשים
שלהם, הילדות שלהם. יש מין הסכמה שבשתיקה.
רציתי לדבר על כך יותר, על מה שנעשה גם במהלך ההיסטוריה. על ילדות
בסין שחשבו שהן תהיינה יותר סקסיות אם כפות הרגליים שלהן תהיינה
קטנות. היו מקבעים את רגליהן בחותלות בצורה כזאת שהציפורניים צמחו
לתוך הרגל כדי שהיא תהיה קטנה. ואז, כאשר הרגל היתה כל כך קטנה, אותה
אשה-ילדה לא יכלה ללכת על רגליה ובעלה נשא אותה על כפיים, וכך היא
היתה תלויה בו.
כך גם היום הרבה מאוד נשים תלויות כלכלית ונפשית בבעלים, שחלקם
מכים אותן. תודה.
היו"ר ש' וייס:
אני מודה לחברת הכנסת נעמי בלומנטל. אני מזמין את חברת הכנסת תמר
גוז'נסקי. אחריה – חבר הכנסת יצחק לוי. שלוש דקות לכל נואם. יש לנו 45
דוברים, כך שאין לי ספק שנקיף את הנושא.
תמר גוז'נסקי (חד"ש):
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, גברתי שרת העבודה והרווחה, אני מברכת
אותך על המהפך החשוב ביותר שחוללת בטיפול של משרדך בנושא אלימות כלפי
נשים.
השבוע פורסמו עוד שתי ידיעות מזעזעות על אלימות כלפי ילדים. מדובר
בשני מקרים, של תינוק ושל ילד בן תשע, שהאב שבר להם את הידיים ואת
הרגליים.
אני מזכירה את הנושא הזה משום שבדברנו על אלימות כלפי נשים אנחנו
מדברים על אלימות בתוך המשפחה. מי שאלים כלפי האשה הוא בדרך כלל גם
אלים כלפי הילדים. אנחנו מדברים על שתי פנים מפלצתיות של אלימות של בן
משפחה, בדרך כלל גבר, שמתעלל במי שחלש ממנו מבחינה פיסית.
יש מרכיב של סאדיזם באלימות הזאת. יש מרכיב של הרצון לגרום סבל. יש
מרכיב של האישיות של אותו גבר מכה. אבל יש סיבה בסיסית חברתית, והיא
מקומה של האשה בחברה. התפיסה ההרסנית כאילו האשה והילדים הם רכושו של
הבעל-האב, כאילו מותר לו לעשות בהם ככל העולה על רוחו, כי הם שלו, כי
הם בני חסותו, הגישה הזאת עומדת מאחורי כל התופעות האלה של
האלימות.
שמענו על המקרה המזעזע של כרמלה בוחבוט, על הבעל האלים שהנחית על
כרמלה מכות עד זוב דם במשך שנים. מה הוא אמר לה? הוא אמר לה שהוא רוצה
לחנך אותה, הוא אמר שהוא רוצה ללמד אותה לא לצאת מהבית בלעדיו, הוא
אמר לה שהיא לא תפגוש אנשים שלא בנוכחותו. הוא רצה לכלוא אותה, משום
שהוא חשב שהיא שייכת לו.
ומה טען האב ששבר את הידיים והרגליים של בנו בן התשע? הוא אמר שהוא
רצה שהילד שלו יהיה "מחונך". והגישה הזאת של ה"חינוך" של גברים, של
אבות, של בעלים, כלפי נשים וילדים, היא דבר העומד ביסוד הגישה האלימה
שאנחנו נתקלים בה.
אחד הביטויים הקיצוניים ביותר של הגישה הפסולה הזאת הוא מעשה הרצח
המכונה "רצח על רקע כבוד המשפחה". לנשים ערביות יש זכות להחליט על
גורלן, יש להן זכות להחליט על מעמדן, יש להן זכות לשוויון.
אני רוצה לחזור ולהדגיש, ששוויון האוכלוסייה הערבית בתוך החברה
הישראלית לא יהיה שלם אם לא יהיה שוויון האשה בתוך החברה.
לכן אני רוצה לברך את כל הגורמים הפועלים נגד אלימות כלפי נשים,
לסיוע, לפיתוח מקלטים, לפיתוח מערכות טיפוליות, גם הארגונים
הציבוריים, גם משרד העבודה והרווחה וגם גורמים אחרים.
התופעה של אלימות כלפי נשים לא פחתה, לא ירדה. מספר הנשים הנרצחות
נשאר עדיין ברמה גבוהה מאוד. לכן נחוצה מהפכה אמיתית בתוך המשפחה:
ביסוס עקרון השוויון בין המינים, שוויון האשה, הזכות לבחור והזכות
לומר "לא". תודה.
היו"ר ש' וייס:
אני מאוד מודה לחברת הכנסת תמר גוז'נסקי. חבר הכנסת יצחק לוי.
אחריו – חבר הכנסת עובדיה עלי; אם הוא לא יהיה – חברת הכנסת נעמי
חזן.
יצחק לוי (מפד"ל):
אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, גברתי שרת העבודה והרווחה, קשה
שלא להתחיל בהעלאת זכרם של 17 הקורבנות, נשים, אמהות לילדים, אשר
נרצחו בתוך הבית על-ידי בעליהן, נשים אשר נרצחו על-ידי אלים ללא שום
הגנה, על-ידי טרוריסטים, אבל טרוריסטים מבית ולא טרוריסטים מחוץ.
אנחנו רגילים לערוך אזכרות לחללי מלחמות, לחללי טרור; אנחנו רגילים
לסדר כל מיני אגודות למען נפגעי טרור. אינני יודע אם יש מי שדואג
בצורה מאורגנת לאותם נפגעי טרור בתוך המשפחה, בעיקר לאותם יתומים,
לאותן משפחות, אשר עיקר הבית שלהם נגדע בגלל טרוריסט, בגלל אלים, בגלל
רוצח שפל שניצל את מעמדו ופרק את יצריו האפלים ביותר על אותן נשים
והרג אותן.
יש עיתונאית אחת שאני רוצה להזכיר כאן לשבח, עיתונאית שבדרך כלל
אני לא מזדהה אתה ובדרך כלל אני אפילו כועס על מה שהיא כותבת, אבל אני
רוצה לשלוח לה מכאן ציון לשבח, לגברת סילבי קשת מ"ידיעות אחרונות",
שאותה אינני מכיר אפילו. אני רוצה לשלוח לה מכאן ציון לשבח על ההתמדה
שלה בעניין הנשים הנרצחות. היא אינה מרפה מהעלאת העניין על סדר-יומה
במדור שלה בצורה אמיתית ביותר. ואני אומר שוב לסילבי קשת, מעבר
למחלוקות שיש בינינו בעניינים אחרים ואף שאינני מכיר אותך: יישר כוח
וצל"ש על המלחמה שלך ועל האפשרות שאת נותנת בהעלאת העניין אל המודעות
הציבורית.
אדוני היושב-ראש, אני שומע את הצפצוף. אני כבר מתחיל.
היו"ר ש' וייס:
לא, לא, אתה צריך לסיים.
יצחק לוי (מפד"ל):
אני כבר מסיים.
היו"ר ש' וייס:
יש לי בקשה. בואו לא נתמקח. נראה פעם אחת ישיבת כנסת בלי להתמקח על
הזמן. אני אאפשר לך לדבר עוד דקה.
יצחק לוי (מפד"ל):
תודה רבה.
אריאל ויינשטיין (הליכוד):
חבר הכנסת לוי, יש להיענות לתביעת הממשלה ולהעלות ב02:00 את חוק
הבורסה.
היו"ר ש' וייס:
לא, לא, זה לא יהיה כך. כבר העברנו חוק אחד למועד אחר כדי להקדים
את זה קצת. בבקשה, חבר הכנסת לוי.
יצחק לוי (מפד"ל):
אני רק רוצה להעלות רעיון, מכיוון שהזמן שלי מאוד קצר ואנחנו
עוסקים כאן בכנסת בחקיקה רבה, ואני חושב שהתקדמנו מאוד בחקיקה, ואולי
במשך הישיבה היום נתקדם עוד בכמה צעדים בכל מיני עניינים. החקיקה
צריכה לכלול הרתעה, החקיקה צריכה לכלול הגנה, וההגנה היא לא רק
בחקיקה; ההגנה היא גם בתקציבים, בבניית מקלטים, בכל מיני אמצעים אחרים
שאנחנו עוסקים בהם, ואני רוצה לפנות פה לכנסת להשתמש גם באמצעי
השלישי, הרבה יותר משאנו עושים היום: חינוך והסברה. חקיקה והגנות אלו
דברים נצרכים. הפתרון האמיתי בעניין הזה הוא חינוך והסברה.
אדוני היושב-ראש, אני רק מסיים במשפט של הרמב"ם, שעליו גדלנו.
בעניינים האלה של כבוד בתוך המשפחה פוסק הרמב"ם, שצריך אדם לאהוב את
אשתו כגופו ולכבדה יותר מגופו. כך למדנו, זה כבודה של אשה. כבודה של
אשה ואהבת אשה – כבוד הרבה יותר גדול ממה שאתה נותן לעצמך. אוי לו למי
שמרים ידו על אשתו. הרי הוא עובר על כל הנורמות המוסריות, היהודיות
והאוניברסליות.
אני מקווה שהדיון הזה יתרום להסברה נאותה בקרב הציבור כולו, כדי
שנצליח אולי לתרום משהו להדברת נגע האלימות במשפחה. תודה רבה, אדוני
היושב-ראש.
היו"ר ש' וייס:
אני מודה לחבר הכנסת יצחק לוי. הוא גייס את "היד החזקה" של הרמב"ם
נגד היד החזקה של הגברים האלימים.
אני מזמין עכשיו את חברת הכנסת נעמי חזן, ואחריה – חבר הכנסת שאול
יהלום.
חבר הכנסת יצחק לוי הוא אחד הפעילים הבולטים בכנסת בנושאים
האלה.
נעמי חזן (מרצ):
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, כאשר החלה התנועה הפמיניסטית בישראל
את המאבק נגד אלימות כלפי נשים, בשנות ה-70, חשבו כולם שמדובר במאבק
רדיקלי. היום, כעבור 15 שנה, הגענו למצב חד-משמעי – אין חילוקי דעות
לרוחב כל הקשת הפוליטית – שהבעיה של אלימות כלפי נשים היא בעיה חברתית
ממדרגה ראשונה.
200,000 נשים במדינת ישראל מוכות כל שנה – 200,000. כל יום כ-600
נשים מוכות. היום אנחנו נשמע הרבה על חינוך ועל יישום ועל ביצוע ועל
מקלטים, אבל הדרך לפתרון, הדרך החשובה ביותר למגר את הנגע הזה שיושב
בשורשי החברה הישראלית היא דיווח.
לכל דובר ודוברת כאן יש שלוש דקות. בשלוש הדקות הללו אשה אחת מוכה
במדינת ישראל, ועל-כן בדקה וחצי הנותרות לי אני מתכוננת לעמוד בשתיקה,
ואני מקווה שמישהו ירים טלפון, יודיע וידווח שאצל השכנים או ברחוב
מתעללים באשה, מכים אשה. בכל בית בישראל הדבר יכול לקרות, ועל כן מי
ששותק הוא שותף להתעללות ולאלימות כלפי נשים.
רגע של דומייה עכשיו, רגע של דומייה עבור אותה אשה שברגע זה מוכה.
תודה רבה.
היו"ר ש' וייס:
אני מודה לחברת הכנסת נעמי חזן. חברי הכנסת, אני מכבד את הרעיון של
חברת הכנסת נעמי חזן, אבל מכיוון שהשבוע זה קורה בפעם השנייה – אתמול
עשה את זה חבר הכנסת סאלח טריף – אני מציע שנאמץ את זה. תהיה לנו כנסת
הרבה יותר רגועה. רעיון טוב.
נעמי בלומנטל (הליכוד):
כנסת שקטה. לא ישמעו אותנו.
היו"ר ש' וייס:
חבר הכנסת שאול יהלום, ואחריו – חבר הכנסת אלכס גולדפרב.
שאול יהלום (מפד"ל):
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, נושא האלימות נגד נשים הוא נושא
שעובר בכאב רב בחברתנו. אנחנו לכאורה חברה נאורה, מכבדים איש את רעהו,
מכבדים איש את אשתו, בכלל איש, אשה, ילד, חלש. והנה, יום יום פורצת
איזו שערורייה, מתפרסמת ידיעה בעיתון, ואין לי ספק שמספר המקרים שמגיע
לידיעת הציבור, שמספר המקרים המגיע לטיפול המשטרה ומספר המקרים המגיע
לפעמים לבית-המשפט הם אחוז מזערי לעומת האמת, לעומת העובדות.
אני בהחלט מסכים עם חברת הכנסת חזן, שחלק גדול מהתופעה נובע מכך
שיש קשר של שתיקה בין חברים ובין שכנים, ששומעים את הצעקות, שרואים
לפעמים את המריבות האלימות, הפיסיות, והם עצמם שותקים לפעמים לא רק
מתוך פחד, אלא לפעמים גם מחוסר נעימות: אני אלך למשטרה? אני אתלונן?
מחר יבוא המכה ויגיד לי: מה עשית? נריב. עכשיו אנחנו לכאורה חברים. אז
מה אם פעם בחודש הוא מרביץ? בסך הכול אנחנו חברים וידידים ושותים קפה
ביחד. למה אני צריך לפנות? ועוד יקראו אותי לעדויות, ואם יהיה משפט,
אני אצטרך לבזבז ימי עבודה. וכך נאחזת התופעה בקשר השתיקה והיא הולכת
ומעמיקה.
תופעת הניכור בין שכנים היא ידועה לגבי כל הגורמים בחברתנו הנוגעים
לסיוע ולעזרה בין אדם לחברו. אבל כאן מדובר בדברים, שאם אנשים היו
יותר מוקעים בגללם מבחינה חברתית, אם היו יותר אנשים מכים מובאים
לדין, אם היו יותר אנשים מגיעים לטיפול המשטרה – אין ספק שהתופעה היתה
הולכת ומצטמצמת, ואולי אפילו נעלמת.
מובן שבדרך-כלל מקובל בחברתנו, בוודאי לא לפי מספר הנואמים הרשומים
לנאום זה, שהדוברים העיקריים בכל הנוגע לאלימות נשים הן נשים, ובמקרה
יצא שהפותחת היתה שרה. זה יצר מקריות נכונה וחיובית, ושרת העבודה
והרווחה היא השרה. אני רוצה לומר, עד כמה שאני יכול להתיימר ולדבר בשם
המין הגברי, שאנחנו סולדים מאותם גברים אלימים, מאותן תופעות של
אלימות בחברה. אנחנו קוראים לכל הרשויות, המשטרתיות, המשפטיות
והחברתיות, לעשות הכול בטיפול אישי בין שכנים וחברים, ובחוסר בושה
ובתעוזה – לבוא ולטפל בעניין, והן בתוספת עובדים סוציאליים ובשיפור
תנאי עבודתם, כדי שיהיו יותר אנשים המטפלים במשפחות נזקקות, הן בהחמרת
עונשים, הן בטיפול שורש בתרבות שלנו, כדי שלא יהיה אפילו שמץ של הבנה
למקרים כאלה.
מכלול האמצעים האלה, אם יינקטו בעידוד כנסת ישראל, אין לי ספק
שימעיטו אם לא יחסלו, בעזרת השם, את התופעה הנוראה.
היו"ר ש' וייס:
אני מאוד מודה לחבר הכנסת יהלום. חבר הכנסת אלכס גולדפרב,
בבקשה.
חברי הכנסת, הוועדה למעמד האשה קיימה היום דיון רציני מאוד במשך
שעות אחדות, אשר הוקדש לנושא זה, בהשתתפות חברי כנסת שהם גם חברים
בוועדה למעמד האשה. אני חושב שאנחנו עושים מפעל חשוב מאוד בניסיון
לצמצם אם לא להדביר את תופעת הנבלה הזו של הכאת נשים.
אחרי חבר הכנסת גולדפרב, יבוא חבר הכנסת סילבן שלום.
אלכס גולדפרב (יעוד):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הדבר הכי יקר בחיים לרוב הנשים
והגברים הם הילדים, אז למה ההורים עושים לילדים את זה? היחסים בין בני
זוג מושלכים בעוצמה רבה ובאופן מיידי על הילדים הסובבים אותם ופוגעים
בהם פגיעה הרסנית, אשר כמעט שאינה ניתנת לתיקון.
מה קורה לזוג אשר מתחתן, על-פי רוב מתוך אהבה ותוך פרגון הדדי,
ומקווה ומצפה לחיים טובים ומאושרים ביחד, בבית שמח ותוסס, לקול צחוקם
של ילדים מאושרים; מה קורה לאנשים הללו? מה מביא אותם לאלימות במשפחה,
לאלימות של גברים כנגד נשים? אלו שאלות שאנו צריכים לשאול את עצמנו
יום-יום.
מהתעמקות בנושא מסקנתי היא, כי רוב הבעיות של אי-סובלנות
ואי-סבלנות בין בני הזוג, מקורן בבעיות כלכליות, או בבעיות של חוסר
מכנה משותף וברקע חינוכי שונה של בני הזוג.
אדוני היושב-ראש, האשה היא הדבר הכי טוב שהיה יכול לקרות לגבר.
הגבר לא תמיד מבין את האוצר הנמצא לצדו, ורוב הגברים המכים לא מבינים
או שהם בעלי סף גירוי נמוך, בדומה לחיות הפועלות על-פי יצרן, או שזהו
דפוס התנהגות שלאורו הם גדלו. במקרה הגרוע, קיימים כל הסימפטומים גם
יחד.
כחבר כנסת, אני יכול לראות את הדברים גם מזווית אחרת: לטנגו, על-פי
רוב, אדוני היושב-ראש, יש צורך בשניים. בדרך כלל, רוב האנשים אשר גדלו
בבית בריא, עם חינוך טוב, לא יעלו בדעתם להרים יד על בן זוג או בת
זוג, אלא אם היתה התגרות ופרובוקציה מתמשכת מן הצד השני, וגם אז אין
לכך הצדקה.
המדינה לא עושה מספיק למען נשים מוכות וילדיהן. המדינה צריכה
להקצות יותר משאבים. זה הזמן, חברי הכנסת, לפני אישור התקציב, לתת את
הדעת גם בעניין זה. מספר המקלטים לנשים מוכות אינו מספיק.
אני חייב לומר, כי בעיני הנשים הרבה יותר מוצלחות מרוב הגברים,
הרבה יותר כשרוניות, ולמזלנו, הגברים, על-פי רוב הן יוצאות ממעגל
הקידום המקצועי, כאשר הן מקדישות את חייהן לבית ולמשפחה, ומאפשרות
לגברים לסגור את ה"פור" שהן צברו.
עם זאת, אני מגנה את התופעה שכמה חברות כנסת פמיניסטיות, אשר נסחפו
מתוך כוונות טובות, הציעו חוקים כמו מתן עדיפות מספרית לנשים
בדירקטוריונים ממשלתיים.
תמר גוז'נסקי (חד"ש):
אפילו בג"ץ פסק בעניין זה.
אלכס גולדפרב (יעוד):
זהו עלבון צורב לנשים. אני משוכנע, כי יש די נשים מצליחות, מוכשרות
ובעלות יכולת להגיע לתפקידים אלו בזכות עצמן ובכוחות עצמן, ללא
תיקונים חקיקתיים.
אני מברך את שדולת הנשים, העושה עבודה נפלאה למען הנשים ומעלה
בפנינו את בעיותיהן של נשים רבות. אך גם בכוונה טובה, על נציגות הנשים
לשים לב שלא תפגענה בציבור שהן פועלות למענו.
חייבים לזכור, אדוני היושב-ראש, את הילדים – הדבר היקר מכול. אנא,
גברים ונשים, לפני שאתם מרימים את קולכם, לפני שאתם מרימים את היד זה
על זה, עצרו רגע וחשבו על ילדיכם.
חברי הכנסת, הדיון בנושא זה בשנה הבאה יושפע מפעילותנו למענו
במסגרת אישור התקציב. אנא זכרו זאת.
היו"ר ש' וייס:
אני מודה לחבר הכנסת גולדפרב. חברי הכנסת, אני מבקש להקפיד על
הזמן. אני מבקש להודיע לממשלה כי רשומים אצלי השרים שמעון שטרית
ואברהם שוחט כשרים תורנים. אני מבקש להודיע לממשלה, לשר המתאם, כי אנו
מבקשים שהם יהיו כאן באולם.
חבר הכנסת סילבן שלום. אחריו, חבר הכנסת יוסף בא-גד. שלוש דקות לכל
נואם, מבלי להתמקח על הזמן.
סילבן שלום (הליכוד):
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, רעיית הנשיא הגברת ויצמן, היום
מצוינת האלימות נגד נשים, או המלחמה באלימות נגד נשים, כאשר המטרה
שלנו, כחברי כנסת וכאנשי ציבור, היא להחדיר את הנושא לתודעת כלל
האזרחים, ובראש ובראשונה לתודעת מקבלי ההחלטות. אני חוזר ואומר זאת
פעמים מספר ואומר זאת פעם נוספת: יש מצב של קיהות חושים, מצב של חוסר
מודעות וחוסר התייחסות.
הדבר בא לידי ביטוי בזלזול כלפי התופעה, למרות היקפה הרחב. אף
שעל-פי הנתונים של ארגוני הנשים מדובר ב-200,000 נשים מוכות בישראל,
אנו נמצאים במצב שבו המשאבים המופנים לכך הם מזעריים, כמעט שלא
קיימים. אנו נמצאים במצב שבו אלה שצריכים לקבל את ההחלטות, פשוט לא
מכירים את הבעיה. הם חושבים שאולי זה רחוק מהם, אף שלפעמים זה נמצא
מעבר לדלת.
המחשבה שאלימות נגד נשים נמצאת רק בקרב המעמד הנמוך, בקרב השכבות
החלשות, היא עמדה מוטעית, היא דעה מוטעית. המצב הזה נמצא בכל שכבות
האוכלוסייה – אם זה בשכבות החלשות ואם זה בשכבות החזקות, אלא שלנעשה
שם יש אולי פחות מודעות.
אם נעלה כאן כולנו ונדבר שלוש-ארבע דקות, 45 חברי כנסת, אם נאמר את
מה שיש לנו לומר כמחאה חזקה נגד אלה שלא פותחים את לבם, נגיע למצב
שאולי קולנו יהדהד.
אני רוצה לומר לכם, שחוסר המודעות הזה לא נמצא רק בקרב מקבלי
ההחלטות במשרד האוצר, שאולי לא מפנים את המשאבים. לצערי, גם בתי-המשפט
– ואני בדרך-כלל לא אוהב לדבר על בתי-המשפט – גם אם איננו נמצאים
בתחום זה במצב שהיינו בו לפני שנתיים, עדיין רבים יוצאים מהם בעונשים
קטנים ומגוחכים, כמעט לא אפקטיביים במיגור תופעה זו.
האלימות גורמת גם לעבריינות. היינו לפני שבוע, במסגרת הוועדה
לקידום מעמד האשה, בבית-הכלא "נווה תרצה". חלק גדול מן האסירות הגיעו
לשם כתוצאה מאלימות נגדן, כתוצאה מכך שאילצו אותן לעסוק בזנות, כתוצאה
מכך שאילצו אותן באלימות לעסוק בסחר סמים, וכתוצאה מכך שאילצו אותן
באלימות להעביר סמים במקומות מוצנעים שלהן. וכאשר הן יוצאות
מבית-הסוהר, הן חוזרות לאותו מעגל אלימות. האלימות הזאת לא רק שהיא
בעיה קשה בקרב המשפחות, היא גם גורמת בעיה קשה לכלל החברה והיא גם
גורמת לעבריינות.
לכן, אדוני היושב-ראש, אני מאוד שמח שהיית היום בכנס שהיה לנו
בצהריים. הפגנת את החשיבות שאתה מייחס לנושא הזה. אני רוצה לברך אותך
ברכת הדרך, למען תוביל את הנושא הזה כיושב-ראש הכנסת, כדי שנגיע למצב
שבו תהיה פתיחות רבה יותר בקרב מקבלי ההחלטות, וגם בתי-המשפט יטו יותר
אוזן לבעיה הזאת. תודה רבה.
היו"ר ש' וייס:
אני מאוד מודה לחבר הכנסת סילבן שלום. חבר הכנסת מאיר שטרית –
איננו. חבר הכנסת יוסף בא-גד, ואחריו – חבר הכנסת עובדיה עלי.
רענן כהן (העבודה):
חבר הכנסת בא-גד, תשמור לנו על הנושא.
יוסף בא-גד (מולדת):
אני אשמור יותר ממך. אני חושב שההערה היתה לא במקומה, כי אם יש מי
ששומר על כבוד הבית זה אני.
היו"ר ש' וייס:
הוא התכוון לנושא.
יוסף בא-גד (מולדת):
הנושא והבית המה היינו הך. מייד תשמע.
גברתי רעיית הנשיא, שהיה לי הכבוד להשתתף עמה לפני זמן קצר בברית
מילה של נכדו של חבר הכנסת רחבעם זאבי; מכאן ברכת מזל טוב, ואני מציין
את זה – – –
היו"ר ש' וייס:
הוא הנכד ה-16.
יוסף בא-גד (מולדת):
לא ספרתי את מספר הנכדים, אבל אם היושב-ראש אומר.
אני מציין את זה, כי אם היינו יותר זוכים להשתתף בבריתות מילה
ובאשה שתקיים את תפקידה, יכול להיות שלא היינו צריכים לדון היום
בנושא. כי חז"ל אמרו: כבודה בת מלך פנימה.
בנימין טמקין (מרצ):
מה תפקידה?
יוסף בא-גד (מולדת):
אני לא אשתוק.
היו"ר ש' וייס:
רבותי, נשארה לו דקה וחצי.
יוסף בא-גד (מולדת):
אני לא אשתוק, לא אעמוד דומם. היום התקיימה בכנסת עצרת במסגרת יום
המאבק באלימות נגד נשים. אני משבח את חברת הכנסת נעמי בלומנטל,
יושבת-ראש הוועדה למעמד האשה, שדאגה הפעם, בניגוד לפעמים קודמות,
שתהיה תערוכה מכובדת, מזעזעת באמיתותה, אבל תערוכה סולידית שמכבדת את
הבית. וכולם יודעים למה אני מתכוון – לעומת התערוכה שהיתה בשנה שעברה,
שנאלצתי להגיב. כאשר יש תערוכה יפה, גם הרב בא-גד מתנהג יפה.
מה יותר טוב מאשר אותה שירה שאומר כל בעל לאשתו בליל שבת: "אשת חיל
מי ימצא ורחק מפנינים מכרה. בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר". מתי לב
בעלה יכול לבטוח בה, באשת חיל, ובזה מסתיימת השירה: "שקר החן והבל
היפי, אשה יראת ה' היא תתהלל".
כאשר שקר החן והבל היופי, כאשר אשה יראת השם, אין אלימות. חיפשתי
לקראת הדיון בתורה, בתלמוד, מקור לאלימות, הכאת נשים, ולא מצאתי
מקורות. התופעה היא חדישה. במקום שיש הפקרות ומתירנות, זו התוצאה של
הדבר.
אם אנחנו רוצים לא לדבר גבוהה-גבוהה אלא לשנות את המצב, וכולנו נגד
וכולנו מזועזעים, ונגיב נגד אלימות, ודאי נגד נשים ונגד ילדות כפי
שראינו היום בתערוכה, הדרך היא להחזיר לעם ישראל את רמתו המוסרית.
להפסיק מתירנות. להפסיק להביא כל מיני אורחים זרים מסוממים ולהחזיר
לעם ישראל את דמותו. אם תחזור דמותו, כולנו נמצא אשת חיל בדרך
טובה.
היו"ר ש' וייס:
אני מודה לחבר הכנסת בא-גד. אני משנה מעט. עכשיו תנאם לפנינו חברת
הכנסת אסתר סלמוביץ, מכיוון שהיא צריכה עוד מעט לנהל ישיבה, ואת חבר
הכנסת עובדיה עלי נדחה לזמן מאוחר יותר, וזה בהסכמה. אחרי חברת הכנסת
אסתר סלמוביץ יבוא ויעלה חבר הכנסת עמיר פרץ; אם הוא לא יהיה – חבר
הכנסת אברהם פורז, ואם הוא לא יהיה – חבר הכנסת רפאל אלול.
אסתר סלמוביץ (יעוד):
יש פי אי-הבנה. חבר הכנסת עלי לא הבין שהוא מחליף אותי אלא הניח
שינאם אחרי.
היו"ר ש' וייס:
נסדיר את זה. את עכשיו, על כל פנים.
אסתר סלמוביץ (יעוד):
אדוני היושב-ראש, גברתי רעיית נשיא מדינת ישראל הגברת ראומה ויצמן,
חברי הכנסת הנכבדים, בחרתי לפתוח בציטוט קטעים מתוך מכתב שהועבר אלי
היום על-ידי עורך-דין מתל-אביב, שייצג אשה שנרצחה לפני שנתיים על-ידי
בעלה. אצטט רק קטעים נבחרים מתוך מכתב בן שבעה דפים.
המכתב מופנה למר חיים בר-לב, זיכרונו לברכה, שר המשטרה, והוא נושא
את התאריך 3 ביולי 1986. האשה כותבת כך: "פונה אני אליך בצר לי, בסערת
רגשות ובמכאוב. חוששת אני שאם לא אזעק אליך במכתבי זה, הרי שבקרוב לא
אהיה כבר בין החיים. אני נמצאת בהליכי גירושין מבעלי. אני אם לשני
ילדים, בת בת 21, סטודנטית באיטליה, ובן בן 14 החי בבית. בן אחר טבע
לפני שנתיים, והוא בן 17.5 בלבד. בעלי הינו איש אלים מאוד, שאינו חוסך
את נחת זרועו בכל הזדמנות. מהלך העניינים הידרדר והחמיר לפני חודשים
מספר, כשבנובמבר 1985 הגיע המצב לאלימות חבלנית. הגעתי לבית-החולים
כשכולי שותתת דם ואפי שבור".
אני מדלגת כמובן על הרבה דפים.
"בשל שחרורו המהיר ואי-ענישה מתאימה, פושע אלים זה מתחזק ו'מרגיש
טוב' במעשיו, שהרי לגביו 'אין דין ואין דיין'. אני פוחדת להסתובב
בביתי שלי. היום הוא עקר את דלת חדר השינה שלי ולא אוכל לישון בבית.
לא אחת הוא התפאר באוזני אנשים: 'אפילו אם ארצח אותה – לי לא יעשו
כלום'. ואכן, בימים אלו אני מגישה בקשה לבית-משפט להוציא צו מניעה
לכניסתו לבית; וכבר השמיע איום שאם אכן יוצא צו כזה הוא ירצח
אותי."
"אני פוחדת שמהלך העניינים, בעידוד טיפולה הכושל של המשטרה בעניין,
ילך ויידרדר במהירות אל סוף טרגי. האם לזאת נשב ונחכה? אני פוחדת,
ואני מרגישה שאין מי שיגן עלי. אם אדם מסוכן זה היה חש על בשרו שדין
אחד לו כמו לכל אדם מן השורה, אולי זה היה מרתיעו. אנו חיים במדינת
חוק. האם ניתן לחוקי הג'ונגל להשתלט עלינו? האם כוח השרירים סופו
לנצח? אני תולה בך, מר חיים בר-לב, תקווה אחרונה לעזרה, והרי אתה ידוע
כשר המעורב אישית בנושאי מחלקתו. בבקשה התערבותך המהירה לפני שיהיה
מאוחר, לפני שתראה כותרות שחורות בעיתון על מעשה רצח שניתן היה למונעו
בנקיטת קו טיפול נכון. אני מודה לך על קריאת מכתב זה עד תומו." חתומה
חנה מתיא, זיכרונה לברכה.
אדוני היושב-ראש, תופעת האלימות נגד נשים אינה נחלתן של השכבות
הסוציו-אקונומיות הנמוכות בלבד. זוהי רעה חולה שפשתה בקרב כל שכבות
האוכלוסייה בחברתנו. עלינו לעשות כל שיש לאל ידינו על מנת לצמצמה ככל
שניתן, הן בדרך של החדרת העניין לתודעת הציבור, בפרסום התופעה, והן
בפעולות חינוכיות שיש לנקוט כדי למגר תופעה נפסדת זו.
נשים נופלות קורבן לשיטות רצח אכזריות ביותר, על-פי רוב אף ללא כל
התגרות מצדן, אשר יש בה כדי "להצדיק" תירוץ עלוב כזה או אחר.
אדוני היושב-ראש, אין ספק כי מקרה כרמלה בוחבוט, כמו גם המקרה של
חנה מתיא, זיכרונה לברכה, זו שקראתי את מכתבה, ומקרים רבים נוספים,
צריכים להדליק בפנינו נורה אדומה ולהוות אות אזהרה לבאות. אם לא ננתח
את הסיבות ואם לא נשכיל להקשיב לקול זעקה זה ולהסיק את המסקנות
המתבקשות, לא נצליח להדביר תופעה נפסדת זו.
אינני מנסה, חלילה, למצוא צידוקים למעשה חמור זה של כרמלה בוחבוט.
אולם אין לנתקו מהמציאות, ואין ספק שזו תוצאה של טיפול לא-נאות בבעיה.
אם לא נדע להאזין לקול זעקתן של נשים דוגמת כרמלה בוחבוט, ועל-פי רוב
זה קול זעקה אילמת המתמשך שנים רבות; אם נמשיך לאטום אוזנינו משמוע,
אם נמשיך לעצום עינינו מראות, מתוך חשש או מתוך תפיסה מוטעית שאל לנו
להתערב בעניינים שבינו לבינה, או חלילה אולי מתוך אדישות למתרחש
סביבנו, אם תמשיך המשטרה לטפל בתלונות אלה בחוסר הרגישות הרגיל, ואם
לא נתריע, לא נתלונן, לא נוקיע ולא נטפל – –
היו"ר ש' וייס:
סליחה, שלוש דקות.
אסתר סלמוביץ (יעוד):
– – במניעתה של תופעה קשה זו, שהפכה בממדיה למכת מדינה, בחינוך
ובאמצעות הקצאת המשאבים המתאימים, בשיתוף פעולה הדוק בין הגורמים
המטפלים, לא נוכל לעולם להדבירה ונמשיך לחיות בחברה בעלת חוליים קשים
ביותר, על כל ההשלכות שיש לכך. תודה רבה.
היו"ר ש' וייס:
חברי הכנסת, אני מפנה אליכם שוב בקשה: שלוש דקות. מי שהכין את
נאומו בכתב – יעשה זאת בעל-פה, או יתמרן. אני מזמין עכשיו את חבר
הכנסת עובדיה עלי. אחריו – חבר הכנסת אברהם פורז.
יעל דיין (העבודה):
כבוד היושב-ראש, אין שרים.
היו"ר ש' וייס:
אמרתי וביקשתי שיהיו כאן שרים. חברת הכנסת יעל דיין, את צודקת
לחלוטין בהערה שלך. רשמו לי שרים תורנים – אחד בחוץ-לארץ. זו תופעה
בלתי אפשרית ובלתי נסבלת. התרעתי על כך. אנחנו ננסה לגייס שר.
מפאת כבודם של האורחים כאן וחשיבותו של הנושא אני לא מפסיק את
הישיבה. אבל זו תופעה בלתי אפשרית, שרושמים שרים תורנים שלא נמצאים
בארץ. בבקשה, כבודו.
עובדיה עלי (הליכוד):
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, קודם כול אני מברך את רעיית הנשיא,
שיושבת עמנו. אני גם מבקש לברך את משפחת שורקי מצפת ואת משפחת פורת
מניו-ג'רסי, שיושבות כאן ביציע המיוחד.
לפני שאגע בקצרה בנושא, אני מבקש לברך את חברת הכנסת נעמי בלומנטל
על הפעילות הנמרצת, הרצינית, עם הוועדה למעמד האשה. אני חושב שהפעילות
שלכן מביאה את כל נושא מעמד האשה למודעות ציבורית נאותה. על הפעילויות
שלכן מגיעות לכן הרבה מחמאות – ואני עושה זאת בחפץ לב.
אדוני היושב-ראש, יש איזו אווירה אצלנו, שבנושא נשים עוסקות נשים.
כל שאלת מעמד האשה והאלימות במשפחה כאילו היא בעיה של נשים ושל חברות
הבית הזה. אומנם, נכון, חברות הכנסת עושות עבודה טובה בעניין זה,
ולאחרונה הביאו את נושא האלימות ואת נושא מעמד האשה למודעות הרבה יותר
רצינית בציבור. אולם הנושא הוא נושא שצריך להעסיק את הציבור כולו, את
כל חלקי הבית, בוודאי ובוודאי את הגברים לא פחות מאשר את הנשים.
אולי במקום שתדברו על נשים מוכות, חברת הכנסת בלומנטל, דברו על
בעלים מכים, שזאת פשוט חרפה, בושה, שצריך לשרש אותה מן השורש. אין כאן
מקום כלל לבוא ולהרחיב ולהביא אסמכתות, כפי ששמעתי מקודמי, מדוע
אלימות היא דבר פסול. זה דבר שהוא מובן מאליו. השאלה שנשאלת היום,
שאנחנו צריכים להעלות אותה לדיון כאן בבית, היא: מה עושים עם הנושא
הזה? איך מטפלים? איך משרשים את הנגע הממאיר הזה, שלאחרונה פשה בצורה
מאוד מטרידה ומדאיגה? ונוכחנו לראות ממש מקרי רצח ברוטליים, שממיטים
חרפה על כל החברה בישראל.
ראשית, אני חושב שצריך לעסוק בחקיקה. צריך להגביר את הענישה בצורה
הרבה יותר רצינית.
כשנפגשתי עם נשיא המדינה לאחרונה, לפני כשבועיים, עם ידידי סגן
יושב-ראש הכנסת חבר הכנסת עזרן, הוא דיבר אתנו על הנושא של עונש מאסר
עולם, על דרגות שונות במאסר עולם; ונשיא המדינה צדק בתביעה שלו
ובקביעה הזאת. צריך לעשות אבחנות גם בנושא מאסר עולם.
אנשים שהם אלימים ורוצחים בצורה כל-כך ברוטלית, איש לא קבע שהעונש
שמגיע להם הוא 25 שנות מאסר – אולי יותר מזה – כפי שקיימות
בארצות-הברית דרגות ענישה שונות למאסר עולם. ידידי יושב-ראש ועדת
החוקה, חוק ומשפט, מדוע לא לדבר גם אצלנו על דרגות כלשהן בעניין זה?
ויש בהחלט אבחנה בין עונש לעונש, בין מעשה למעשה.
בנושא השני, אדוני היושב-ראש, אעסוק בקצרה, על קצה קצהו של המזלג –
–
היו"ר ש' וייס:
בקיצור שבקיצור.
עובדיה עלי (הליכוד):
– – בשל סד הזמן. אני מבקש לדבר על אכיפה וענישה של בתי-המשפט. כאן
יש מקום לשיפורים רבים. לא זה המקום לדבר על כך, ואני מבין שכולם
יודעים במה אנחנו עוסקים ומה הן טענותינו בתחום זה.
הנושא האחרון הוא נושא החינוך והערכים. בלי זה, ללא חינוך עוד
מהגיל הרך, להסביר את ערך המשפחה, מה זה משפחה, מהי המשמעות של
אלימות, מה זה להכות מישהו – קשה לחנך לערכים. חבר הכנסת רביץ, איך
נאמר? – "רשע למה תכה רעך?" ועל מי מדובר שם, כשאמרו "רשע למה תכה
רעך"? – דובר על בעל ואשתו? דובר על שני נצים, וגם לזה קראו רשע. על
אחת כמה וכמה כשמדובר בכבודה של אשה, על כל מה שמשתמע מכך. אם נעסוק
בערכים, אם נרחיב את העיסוק בתחום הזה ובתחום החינוך – אני משוכנע שלא
נצטרך, לא לאכיפה, לא לחקיקה ולא לענישה.
היו"ר ש' וייס:
אני מודה לחבר הכנסת עובדיה עלי. חבר הכנסת אברהם פורז. אחריו –
חבר הכנסת רפאל אלול.
אברהם פורז (מרצ):
גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, אנחנו דנים אומנם היום בנושא
האלימות כלפי נשים. אבל, לדעתי, לא יכול להיות ספק, שכאשר אנחנו
מדברים באלימות, אזי האלימות היא כוללת יותר, משום שהאדם האלים, אם
גבר ואם אשה, יכול לא רק לפגוע בבן זוגו. בדרך כלל הוא אדם שגם מתעלל
בילדיו. הוא יכול גם להתעלל בהוריו. הוא יכול להתעלל בבעלי חיים.
כשהוא יוצא לכביש והוא נוהג – הוא נוהג בברוטליות, הוא "חותך", הוא
עוקף או משתולל. יש איזו אגרסיביות פנימית אצל סוג מסוים של אנשים,
שהיא מאוד פרובלמטית.
נכון שצריך לטפל בזה גם באמצעי ענישה. אבל נראה שהבעיה העיקרית היא
בעיה של חינוך, וזאת בעיה מאוד מאוד קשה.
אנחנו גם צריכים, כולנו, להיות מודעים לבעיה העיקרית, שכאשר זה
קורה בתוך משפחה – זה לא כמו במקום אחר. קשה ללכת למשטרה ולהתלונן,
משום שלפעמים בן הזוג המוכה לא רוצה לפוצץ את המסגרת, לא רוצה לשבור
את המסגרת המשפחתית, לא רוצה להגיע לכלל פירוד. הוא חושב: למען
הילדים, למען שלום הבית כדאי לספוג. לפעמים באמת אולי כדאי לספוג, אם
זה במינון סביר, משום שהנזק שיכול להיגרם על-ידי פיצוץ העניין גדול
יותר. לפעמים זה עובר את הגבול וצריך לשים לזה קץ. מובן שכל אחד בתוך
תוכו צריך לדעת את הגבולות וכל אחד צריך לתת לעצמו דין-וחשבון.
דבר אחד צריך לעשותו, בהחלט, ואני חושב שאנחנו חייבים להוציא זאת
מהארון: זו לא בושה, וכאשר מדובר בגבר אלים במשפחה – צריך ללכת החוצה
ולפוצץ את העניין. אשה לא צריכה להיות חרדה שמא זו תהיה בושה וזה יהיה
אות קלון. לדעתי, הדברים האלה צריכים להיעשות.
דבר אחרון שאני רוצה לאומרו, כי אין לי הרבה זמן, הוא בנושא
בתי-המשפט. אני רוצה דווקא לצאת להגנתם של בתי-המשפט. אני נמנה עם אלה
שמתקוממים כשהם רואים לעתים הפגנות מול בתי-משפט על כך שגזרו במקרה
מסוים של אלימות כלפי נשים עונשים קלים מדי.
קל מאוד לשפוט עניין בלי להכיר היטב את העובדות. השופטים הם שופטים
מקצועיים, השופטים הם גם לפעמים שופטות. אגב, השופטות לא מחמירות יותר
משופטים גברים בעבירות אלימות כלפי נשים, אולי להיפך.
אנחנו צריכים להבין, כי כאשר בית-המשפט נותן פסק-דין – ואגב, אינני
אומר שבית-המשפט תמיד צודק, במקרים שבהם בית-המשפט נתן עונש לא הולם
יש ערכאות ערעור, אבל אסור לנו, חלילה, ליצור מצב שבו שופט יפסוק לא
לפי מה שהוא חושב, וצריך לפסוק לאור נסיבות העניין, משום הלינץ'
הציבורי שיכול להיערך לו בעקבות פסק-דין זה או אחר. אסור שיהיה מצב
שבו שופט יפסוק לפי מה שהוא יחשוב שהציבור מצפה ממנו לפסוק, שהעיתונות
מצפה ממנו לפסוק, שהרחוב מצפה ממנו לפסוק.
אני חושב שהלחץ על בתי-המשפט לעתים הוא לחץ שעלול לגרום לעיוות
דין, משום שכמו שאמרתי קודם, כשבודקים את העובדות, והשופט הוא ששומע
את העדים, הוא שמכיר את העניין והוא שנותן את פסק-הדין, לפעמים גם
כשזה נראה לכאורה פסק-דין מאוד לקולא, יש סיבות לתת פסק-דין מקל יותר
לאחר שהשופט שקל את כל הנסיבות. תודה רבה.
היו"ר א' סלמוביץ:
תודה רבה לחבר הכנסת אברהם פורז. אני מזמינה את חבר הכנסת רפאל
אלול. אחריו – חברת הכנסת דליה איציק.
רפאל אלול (העבודה):
גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, אני מודה לשר האוצר בייגה שוחט שבא
והציל את כבודה של הממשלה, כי רוב הדיון התקיים ללא שר. אני לא יודע
אם יש קשר בין אלימות לבין שר אוצר, אבל הוא נמצא אתנו.
שר האוצר א' שוחט:
צריך לקבוע לפי התקנות – – –
רפאל אלול (העבודה):
אני מוכן לקבל את העסק בשמחה רבה. תן את זה בכתב, תבטיח לנו
משהו.
ברשותכם, אני רוצה קודם כול לברך את חברתי, חברת הכנסת נעמי
בלומנטל, גם על הפעולה היפה, גם על זה שבשלושת-ארבעת הימים האחרונים
קיבל הנושא ביטוי והד תקשורתי רחב מאוד, וכנראה יש צורך בזה, כי אני
מרגיש לפחות את הפניות של הנשים אלי, גם שיחות טלפון וגם מכתבים.
בימים האחרונים שמענו לא מעט על הפעולות שלכן. שמענו גם שקם מטה
לסיוע לכרמלה בוחבוט. שמעתי אתמול את עפרה פרידמן מדברת על הנושא הזה.
אני חושב שכל הטיפול שלכן בעניין הזה בימים האחרונים הביא את הנושא
הזה למודעות ציבורית, ואפילו גרם לתופעה מאוד מעניינת, שאותם אנשים
אלימים מבינים היום שהחברה נגדם, אותם אנשים אלימים מבינים היום שמה
שהם עושים גורם סכנה למשפחות שלהם. אולי שינינו במשהו.
יצא לי הבוקר דווקא לדבר עם שוטר שהיה כאן. אגב, עשיתן גם פעולה
להביא אותם לכאן. אמרתי לו: אחת הבעיות הקשות היא, שכשחלק מאותן נשים
מסכימות ללכת להתלונן במשטרה, לא בקלות המשטרה מוכנה לקבל את התלונות
שלהן, לדאבוננו הרב. נמצא אותו יומנאי במשטרה שאומר: רגע, אם זה לא
אסון רציני אני לא אגיע, או שאין לי ניידות, או שאין לי רכב
להגיע.
הפעולה שלכן היום גרמה לכך שגם לאותו שוטר, לאותו יומנאי, יש יותר
מודעות. עכשיו מתחיל אולי הציבור להבין, אולי כל עם ישראל, לאיזו
תגובת שרשרת זה גורם. ברור שאם בעל הוא אלים ודוחק את האשה לפינה,
קורים המקרים של כרמלה בוחבוט, שכולנו אתה ולבנו דואב אתה.
השבוע יצא לי לקרוא עיתון – ואני מתייחס לדברי חברי, חבר הכנסת
אברהם פורז. לפעמים מקילים בעונשים של אנסים כאלה ואחרים. התברר לי
לתדהמתי, שלאנס אין עונש מינימום, ולכן אולי השופטים רוצים להקל.
יעל דיין (העבודה):
לא קיים בחוק שלנו עונש מינימום בשום דבר. אפילו ברצח יש שיקול
דעת.
רפאל אלול (העבודה):
חברת הכנסת יעל דיין, להערכתי, לאונס אולי צריך לקבוע עונש
מינימום. לא יכול להיות שאדם יקבל מאסר על-תנאי על אונס נערה בת 16.
לא יכול להיות דבר כזה.
יעל דיין (העבודה):
– – – אני רק אומרת לך שאין עונש מינימום.
רפאל אלול (העבודה):
אני הכנתי הצעת חוק. אני אשמח אם חברי יתמכו בהצעת החוק הזאת. אולי
נצליח ביחד לשנות. תודה רבה.
היו"ר א' סלמוביץ:
תודה רבה לחבר הכנסת רפאל אלול. אני מזמינה את חברת הכנסת דליה
איציק. אחריה – חבר הכנסת דוד צוקר. אחריו – חבר הכנסת יורם לס.
דליה איציק (העבודה):
גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, ברשותך, אני מבקשת לפתוח במספר
תאונות הדרכים עד אתמול. מספר תאונות הדרכים בשנה זו – 16,362 תאונות,
29,350 נפגעים – מספר מחריד – 440 הרוגים בשנה שעוד לא נסתיימה, 10%
יותר מאשר בשנה שעברה.
גברתי היושבת-ראש, היום הזה הוא יום קשה ואולי מרכז בתוכו הרבה
מאוד ימים קשים השנה, ימי אלימות של הגבר במשפחה.
נכון שאפשר עכשיו לדבר על כל מיני נתונים ומספרים. זאת תהיה טעות,
מפני שאין עוד מה לחדש בעניין הזה, והמספרים בפני עצמם מפחידים
ומדאיגים. אני רק מבקשת לומר, שככל שלמדתי יותר את הנושא וככל
שהתעמקתי בו יותר הוברר לי לגמרי, שהכלים שיש בידינו לסייע עכשיו
לנשים המוכות, שברגע זה ממש מצלצלות לקו הפתוח – הקו הפתוח מוצף עכשיו
בטלפונים וחברותי חברות הכנסת יושבות שם ומנסות להשיב – ככל שיותר
פונים אלינו, ככל שלומדים יותר את הנושא, כך אנחנו מרגישים, אדוני שר
האוצר, כמה הנושא הזה סבוך ומסובך.
ההרגשה שלי היא, שמה שאנחנו עושים זה טיפול של אספירין במחלה קשה.
לי יש תחושה, אדוני שר האוצר, שטוב תעשה אם תיקח את הנושא הזה
ברצינות, מפני שלנושא הזה יש אומנם עלות כספית כבדה – אבל ארוכת
טווח.
חבר הכנסת רענן כהן, אני מאוד רוצה את ההקשבה של שר האוצר. אני
מודה לך מאוד.
רענן כהן (העבודה):
את שלי לא?
דליה איציק (העבודה):
אני בטוחה שאתה מקשיב לי, ולגבי שר האוצר – לא. חוץ מזה, ההקשבה של
שר האוצר היא גם כסף.
שר האוצר א' שוחט:
אני לא מקשיב לך? איך זה עולה על דעתך בכלל.
דליה איציק (העבודה):
אדוני השר, יש לי הרגשה שצריך להקים מייד ועדת חקירה. הביטוי "ועדת
חקירה" הוא ביטוי לא מוצלח. יש איזו הרגשה, שוועדת חקירה מקימים אחרי
מחדל. יש פה מחדל עמוק, גדול, ארוך טווח, והוא מתמשך הרבה מאוד
שנים.
צריך להקים ועדת בדיקה שבראשה יעמוד שופט – שתבדוק את פרטי הבעיה,
שתלמד את ההיקף שלה. האמת היא, שכולנו זורקים מספרים לאוויר ואיננו
יודעים ממש על איזו תופעה מדובר. אנחנו יודעים על נשים שהולכות
להתלונן. הרבה מאוד נשים לא באות להתלונן, ומשום כך אנחנו לא מכירים
את ממדי התופעה. אני מדברת על בדיקת כל התהליכים החברתיים שאשה כזאת
עוברת, מה משפיע על אשה כזאת כן להתלונן, לא להתלונן, כל העניין של
הצעת פתרונות לעומק.
כל הפתרונות שאנחנו מציעים היום לאשה כזו הם ללכת למשטרה. היום
היינו במשטרת ישראל בירושלים, המשטרה מרגישה בעניין הזה זחוחת דעת
והיא מרגישה שהיא עושה עבודה טובה.
חברת הכנסת אסתר סלמוביץ קראה עכשיו מכתב מסמר שיער של אשה שפנתה
למשטרה, ואני מכירה הרבה מאוד נשים שפנו למשטרה, והמשטרה אין לה לא
הכישורים, לא היכולת, לא סדרי העדיפויות לטפל בנושא, עם כל הרצון הטוב
שיש לה, ויש לה רצון טוב.
לכן, נדמה לי, שוועדה כזאת, שבראשה עומד שופט של בית-המשפט, ועדה
שהכנסת מקימה אותה, יכולה להגיש לנו, לפרלמנט הזה, בתוך שלושה חודשים,
את הצעותיה, ואני משוכנעת שאפשר יהיה סוף סוף לטפל טיפול שורש
בבעיה.
עוד הערה אחת. היה נכון להמליץ בפני כל רשות מקומית להקים מבנה
פשוט, שלא עולה כסף, שיש בו גם שוטר, גם עובד סוציאלי, גם פסיכולוג
וגם עורך-דין. אילו היו לנו ארבע משרות בכל רשות מקומית, אדוני שר
האוצר, האשה לא היתה נופלת בין הכיסאות ולא היתה הולכת פעם למשרד
העבודה והרווחה, פעם למשרד המשפטים, פעם למשטרה ופעם לעובד הסוציאלי;
כולם היו במבנה אחד. אתה תראה שלאט לאט נתבע פה כסף, נשכנע ונכריח
אתכם להקצות כסף לעניין, אבל גם תראה שלא הצלחנו לטפל בעניין וזרקנו
את הכסף הזה לשווא כי זה לא טיפול שורש.
טוב היה אילו הקצו 200 דירות, כדי שאשה שמחליטה לעזוב תדע שבשלוש
השנים הראשונות היא גרה בשכירות בתשלום של 200 או 100 דולר בחודש
ויודעת שיש לה לאן ללכת. רוב הנשים המוכות תאמרנה לך: אין לי לאן ללכת
ולכן אני חוזרת הביתה, אין לי כסף. כמו שיש ב"עמידר" דירות למשפחות
חד-הוריות, היה טוב לסכם סיכום כזה, שבו נקצה 300-200 דירות לנשים
שתוכלנה להשתקם בהן בשנתיים-שלוש השנים הראשונות. תודה.
היו"ר א' סלמוביץ:
תודה רבה לחברת הכנסת דליה איציק. אני מזמינה את חבר הכנסת דוד
צוקר. אחריו – חבר הכנסת גונן שגב. אחריו – חבר הכנסת רענן כהן.
אני רוצה להזכיר שמתקיימת עכשיו תורנות של הוועדה לקידום מעמד
האשה, יש קו פתוח, והציבור הצופה בנו מוזמן להתקשר לטלפונים
02-6540460/1 ולהתלונן על מקרי אלימות שהוא יודע עליהם. תודה.
דוד צוקר (מרצ):
גברתי היושבת-ראש, חלק מן החברים העיר על העניין מנקודת הראות של
התוצאה, חלק עסק במקורות של התופעה החברתית הזאת, חלק עסק בצד התקציבי
או בצדדים מוסדיים אחרים. אני מבקש להעיר רק כמה הערות קצרות שעניינן
הלשון העברית, השפה, הביטויים והמלים שאנחנו בוחרים בהם כראי,
כהשתקפות של עמדות, של תפיסות עולם, של האופן שבו אנחנו תופסים
דברים.
הביטויים בעברית שבהם אנחנו משתמשים, המלים שאנחנו מאמצים, מעידים
שמדובר על תופעה של קורבן ללא אשם. הכיבוס של השפה, הסטריליות שלה –
כפי שאני מנסה להראות – מוכיחים שמדובר על קורבן ללא אשם.
כך, למשל, ניקח את המינוח שנוקטת העיתונות ברוב המקרים שבהם נרצחה
אשה על-ידי בעלה, או על-ידי חברה, או על-ידי בעלה לשעבר. ברוב המקרים
זהו רצח על רקע רומנטי. כלומר, באמצע מעשה האהבים, או תוך כדי מעשה
חיבה אחר, תוך כדי ליטוף שערה של האשה, בעוד השמש שוקעת ומוסיקה נעימה
מתנגנת לה – הרקע רומנטי – רצח הבעל את אשתו. נו, זה רצח על רקע
רומנטי, ברקע יש רומנטיקה והוא מבצע רצח. זאת כביסה של השפה, כיבוס
שלה. במקום לומר שחיה אחת – בעצם לא חיה, כי החיות לא עושות את זה
לבני מינן – במקום לומר שגבר רצח אשה בגין קנאה, בגין רכושנות, בגין
טירוף, אומרים: רצח על רקע רומנטי.
ניקח את המינוח המשטרתי: אלימות בתוך המשפחה. מה זו אלימות בתוך
המשפחה, גברתי היושבת-ראש? נניח: הילדים יורים באבא שלהם, האשה מכה
מכות נמרצות את בעלה בכל בוקר. אלימות בתוך המשפחה. זו התופעה שבה
אנחנו מדברים, או שזה כיבוס של השפה?
תמיד מדובר בתופעה של גבר שמכה נמרצות, עד כדי רצח של האשה, כמו
ששמענו. זו לא אלימות בתוך המשפחה, זו תמיד – ב-99.9% של המקרים –
אלימות של גברים נגד נשים.
אצטט לכם מעיתון שקראתי לאחרונה קטע על אשה שנרצחה על-ידי בעלה,
וזו דוגמה נוספת לשפה: "היא נהגה לשבת בגינת בית המשפחה לבושה חצאית
קצרה כשרגליה חשופות. מראה ירכיה של האשה הנאה הביא אל בין השיחים
נערים שצפו בה בקביעות". עכשיו אתם מבינים למה היא נרצחה, חוצפה כזאת,
יושבת לה עם חצאית קצרה, ירכיה חשופות, הילדים מציצים – אז ודאי
שתירצח...
חיפשתי בעיתונות של החודשיים-שלושת החודשים האחרונים תמונות של
גברים מכים, עבריינים. בדרך כלל, צלם או עורך עיתון רוצה תמונה של
עבריין כשהוא יוצא מאולם המשפט, כשהוא נכנס לשם, רצים אחריו ומצלמים.
חיפשתי תמונה של גבר מכה, צילום אחד, כי אין רק קורבנות, יש גם אשמים,
ולא מצאתי תמונות של גברים מכים.
יגאל ביבי (מפד"ל):
אם לא הוגש כתב אישום, אסור לפרסם.
דוד צוקר (מרצ):
אחרי שהוא הורשע, אבל אין תמונות.
אני מבין שזמני עבר. הבאתי כאן עוד דוגמאות מספר כדי להמחיש דבר
אחד: ששפה איננה דבר שעומד בפני עצמו, שפה איננה יוצרת תופעות, היא
ביטוי להשקפות ולעמדות עמוקות שלנו. כנראה אנחנו פוחדים לומר את האמת
ומבכרים לכבס את השפה על פני אמירת האמת. מדובר בתופעה של גברים מכים
נשים, לא אלימות בתוך המשפחה, לא על רקע רומנטי ולא שום דבר, גברים
מכים נמרצות נשים.
היו"ר א' סלמוביץ:
תודה רבה לחבר הכנסת דוד צוקר. אני מזמינה את חבר הכנסת גונן שגב –
איננו. חבר הכנסת רענן כהן, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת יוסף עזרן.
אחריו – חבר הכנסת האשם מחאמיד.
רענן כהן (העבודה):
גברתי
