קיצור שלחן ערוך

להרב הגאון חמפורפמ רשככה״ג מוה״ר שלמה גאנצפריד זצ״ל

ועל דגלו ספר

שערים פצרינים נהנה חלק שני

כולל הלכות שבת עירובין ר״ח יו״ט וחוה״מ

כשמו כן הוא. מכיל כל חידושי דינים והאבות השכיחים. בטעמם ונימוקם. פותח שער לדופקי לתשובה. למצוא פתרון לשאלות ובעיות. המתחדשות

יום יום. מתוך גלויי הטבע והמדע והתקדמות הטכניקה. מציין ומאסו* כל השיטות והדעות שונות. המפוזרים בספרי רבותינו.

ושו״ת ראשונים ואחרונים. למספר אלפים. ומן ספרים יקרי המציאות. ולרבות כתבי יד שבאו אחריהם.

הארות והערות על דברי האחרונים. מבאר כל הענינים שלא נתבארו כל צרכן בספריהם.

נשרנטwwv־.

חברתי בעזר צורי וסוגי וזמותלן ילזוהגס ל<

שלמה זלמן ברוין חופ״ק ברנזביל — ברוקלין, נ. י.

לפנים רב וראש הישיבה בבודאפעסט

שנת תש״ט ניו יורק

איסור השגת גבול ידוע מן התורה.

כתבת המחבר:RABBI SOLOMON BRAUN

523 Saratoga Avenue Brooklyn 12, N. Y.

HY. 8-5916

נטרנט ס לאי כנ הו הועתק וwww.hebrewbooks.org

עי׳י חיים תש מ״ ג

Printed by:

Twersky Brothers 1555 Macombs Road

Bronx 52, N. F.

הסכמת הגאונים שרי התורה שליט״א 3

יונתן שטייה ראב״ד דקחל יראים בודאפעםט

אליעזר זילבער הרב יצאנה״׳ יק פה םינםינעטי, א.

בם״ד נ בהר םיני, ט״ז אייר, תש״ח ב״ה יא למב״י תשח, ברוקלין יע״א

לכבוד ידי״נ הרב הגאון האברך אב בחכמה ורך בשנים חו״ב משנתו זך ונקיא צנא מלא םפרא הכל צריכין למארי חיטי בשמו מפארים מוה״ר שלמה זלמן ברוין שליט״א כעת עתה בנו־ יארק, ומלפנים תופס ישיבה

ראיתי אחד מבני עלי׳

הן כל יקר ראתה עיני חיבור נפלא הכי קראו הדרת גאונו בשם ״שערים המצוינים בהלכה״ כי כשמו כן הוא ליקוט נפלא על כמה

בבודאפעםט יע״א.

המעטים, גדול דעח ואציל הרוח םיני ועוקר הרים איטר הכרתיו מעבר לים ידידי הרב הגאוןן י ו ד כ ן מ ל ה ז מ ל מוה״ר ש שליט״א, אב״ד זלצבורג, מרבת תורה וישיבה לפנים בעיר בודא־ פעםט יצ״ו ואתו ספרו בכ״י הנקרא ״שערים המצוינים בהלכה״ ועברתי בם״ד על כמה חלקים מספרו על פני ארכו ורומו ומצאתי שם עבודה רבה ועמוקה, לקוט פנינים יקרים כל טוב מספרי גדולי המחברים מחאחרונים המאירים

פני מורי הוראה ׳טודאי יביאו תועלת רבה לרבנים ומורים להורות הלכח למעשה בענינים חד׳טים ׳טלא ׳טערו הקדמונים. ומקום מצא לו הרה״ג המחבר להתנדר בעניניפ שוניה המצאות החדשות שהתפתחו בזמן האחרון אשד הולידו שאלות משאלות שונות שלא שעדו אבותינו. וכבר הפליגו ב׳טבח המחבר וספרו רבים מהרבנים הגאונים, והנני מצטרף נם אנכי להביע ברכח יחד עם הסכמתי על הספר הנ״ל ׳טיצא אי״ה לאור בקהל י׳טראל. יצליח ידידי הרב הנאון המחבר בכל איטר יפנה ויע׳טה, ימצא מקום מנוחח לכף רגלו בארץ החריטה ויפיץ מעינותיו חוצה ויקבלו דבריו ופסקי דיניו. והנני מעתיר לכל איטר לאל ידו לחיות מסייע ותומך ביד המחבר ׳טיכול להפיץ ספרו בתבל. תקותי כי ימצא חן ויפיק את זממו להדפיס ספרו ולהפיצו בי׳טראל כי תועלת רבה בו. ובל״נ אקח חלק גם אני בהדפסת והפצת הספר ברבים כי אהוב ויקר בעיני חמחבר מאד,

חכו״ח לשם התורה ולומדיח אליעןר ןילבער

הרב לאגה״ק פח םינםינעטי חבד נשיאות אגודת הרבנים

4 הסכמת הגאונים שרי התורה שליט״א

האבות המפוזרים בספרי שו״ת מרבותינו הגאונים הגדולים בספריהם ואינם נמצאים ביד כא אדם והמחבר קבצם בעמיד מבא הגרנות ראשונים ואחרונים אאםפם אמקום אחד וסידרם עא הספר המקובא בכי תפוצות ישראא ״קיצור שאחן ערוך״ מכבוד הגאון הגדול ר׳ שימה נאנצפריד זצ״א אשר זיכה הרבים בחיבורו זה ועפ״י סימניו נסדר החיבור הנוכחי וכמעט לא הניח דבר גדול או קטן אשר לא הזכיר לציינם במקום חראוי וכפרט כשאלות שמתחדשיפ ככל יום עפ״י ההמצאות החדשות שנתהוו כזמנינו וכמה הלכתא גבירתא איכא לשמוע מיני׳ ויהיה לתועלת גדול לכל רב וצורב למצא בנקל כל ענין הנצרך בלי שיצטרך לחפש בספרים איה איפא ימצאם וכשיעיין בספר זה בנקל ימצא מבוקשו לברר לעצמו ההלכה על בורי׳ בם״ד. והמחבר יגע ביגיעה רבה בחיפוש אחר חיפוש למצא מטמונים ומרגליות יקרים בענינים הללו ואקוה שחיבורו הנפלא ימצא חן וקן בעולם הספרות היהדות, וכזה יהיה כל חובר חבר לקבץ ההלכות הנפזרות למקום אחד שיהיו מקובצים יחד ובזכות זה נזכה לראות בקיבוץ גליות שה פזורה ישראל ונדחי ישראל יכנס כולם ילקטון אחת לאחת, ונעלה לציון

ברנה כחפצו ועתירת ידידו הנאמן המצפה לישועת ישראל,

TUV\ שמ־ייף

חםכמת הגאונים שדי התודה שליט״א 5

אנודת הרבנים דארצות הברית וקנדה

ב״ה ח׳ אייר, תש״ה

חננו מאשרים בזח כי חי׳ לנגד עינינו הכת״י מהחבור ״שערים המצוינים בהלכה״ אהאברך חרב חגאון ר׳ שלמה זלמן ברוין שאיט״א, ראש ישיבה אפנים בבודאפעםט. והנה עברנו בכמה מקומות ומצאנו עבודתו מביאה תועאת רבה ארבנים ומורים בעניני האכה, כי הרב חמחבר מצא מקום אהתגדר באספו אא ספרו דברי מחברים רבים מגדואי דורנו ודורות הסמוכים אדורנו, אשר אא חובאו במאספים חקודמים, וכיחוד שפ עץ ולכ כשאלות שנתהדשו כזמן האהרון, ע״י המכניקה שנתפתהח והמצאות מהודשות שהולידו שאלות הדשות. וכאשר כבר חפאיג בשבה המהבר והספר מכירו ויודעו מכבר בהיותו תופס ישיבה בבודאפעםט ה״ה הרב הגאון הישיש המפורסם מוהר״י שטייף שאיט״א, ראב״ד דק״ק הנ״א, אזאת הננו גם אנו מסכימים אהדפםת ספר יקר זה שיש בו אהקא עא המעיינים ואהפיץ אותו בישראא. והננו אומרים אהמהבר עאה והצאה אהגדיא תורה ואהאדירה אזכות הרבים. ומצוה עא כא מי שיש בידו אתמוך בהרב המהבר הנכבד שיוכא אגמור את הספר ואהפיק זממו הטוב.

בברכת התורה,

ב ןגולצגור יגגזף אליי ביי ר &לי3וו\־ דיל גזנ1ב2ךי\ י יהגדא ל

לממן ורבנן!

אמרו במדרש (ב״ר פ״ח) נעשה אדם. ר׳ יונתן אמר בשעה שהיה משה כותב את התורה היה כותב מעשה כל יום. כיון שהניע לפסוק הזה נעשה אדם בצלמנו. אמר לפניו רבון העולמים מה אתה נותן פתחון פה לטינים אטר לו, כתוב! והרוצה לטעות יטעה, וכר. משמע טכאן דדוקא טי שרוצח לטעות יטצא לו טקום לטעות אבל טי שאינו רוצה לטעות יכול ללטוד טזה טדה טובח שצריך לחמלך בקטנים. לכן לא מנעתי עצמי טלכתוב כל השיטות מקילין ומחטירין ואין הוששין שמא ילכו אתר דעת המקילין להלכה פסוקה ואין צריך לחוש לטעותו ומי שאינו רוצה לטעות ישתמש במידות שהתורה נדרשת בהן ובכללי ההוראה להקל ולהחמיר וישקול בטאזני שכלו

חצדק והמשפט ודעות המקילין רק לםניפין יחשבו.

נם ידוע שמלאכת הטכניקה משתנה מזמן לזמן על כן צריך לדקדק בכל זה שיהיו דומים בכל פרטיה למה שכתבתי כפנים.

התחלתי להדפיס הלק שני עפ״י עצת ידידיי הרבנים שהוא דבר השוה לכל נפש הן לרבנים והן לבעלי בתים, וכבר נתתי לדפוס הלק שלישי חכולל הלכות פסה ר״ה יוה״כ סוכות הנוכה ופורים ואהרי כן יבוא הלק ראשון כולל תפלה תפילין ושאר ענינים והחלק רביעי

כולל עניני יו״ד אבהע״ז הו״ם.

שמות הספרים והםהברים יבאו בהלקים הבאים.

6

ה ד ו י ת מ ל ש

תודה וברכה להרבנים הגאונים המפורסמים מנהיגי אגודת הרבנים דארצות הברית וקנדה ה״ה הרב ר׳ ישראל הלוי רתנכרג שליט״א יו״ר הנשיאות ונשיא ״עזרת תורה״, הרב ר׳ אליעזר זילבר שליט״א הבר הנשיאות ונשיא ״ועד ההצלה״, הרב ר׳ יהודא ליכ זעלצר שליט״א יור״נ ומנהל, הרב ר׳ יוהף אלי׳ הענקין שליט״א מנהל ״עזרת תורה״ הרב ר׳ חייפ צבי קריגער שליט״א מזכיר ומנהל ״הועד לעניני עגון״, בעד עזרתם הממשית והמוסרית לסידור והוצאת ספרי זה לאור, יברכם ד׳ ויאושרו בכל משלח ידם ישמרם ויגן בעדם, ועץ היים היא

למהזיקים בה.

תודה וברכה לה״יונייטעד םוירוויפ פאר ניו אמעריקענפ״ וביהוד לםנחל ״עניני חרבנים והחרדים״ הרב יצחק טריינין שליט״א בעד הספקתם הטלאה בכבוד הראוי. הטיבה ד׳ לטובים ולישרים

בלבותם.

תודה וברכה לטנהלי הספריה שע״י ״ישיבת רבנו יצתק אלהנך וביהוד להטנהל הראשי ה״ב הנעלה העלוי הטצויין חריף ובקי עצום יקר תה כש״ת הייפ שרגע פייבל ריפ נ״י שהטציאו לי כל הספרים הנהוצים לי. יזכו להמשיך עבודתם ולהשקות צאן קדשים, באהלה של תורה, שיפרהו כגפן וכשתילי זיתים, להאיר פני תבל.

ה מ ד ק ה שערים מצויינים בהלכה. כבר נפתהו ונערכו במערכה. מרבותינו בעלי הלכה. הראש והראשון הוא ספר השלהן ערוך. שהכל יאמרו עליו קדוש וברוך. ומאז ועד עתה. בכל שעתא ושעתא. ניתוםפו ונתהדשו דינים. ע״י גדולי האהרונים. בדרכים וסדרים שונים. מהם על סדר השלהן ערוך הוקבעו. ומהם בדרך שו״ת באו. וכמה בסתם מפורשים נמצאו. והם בנודל בינתם. ודעת תורתם. בכל שאלה ובעיא דםתילדא חעידנ״א חידשו ביה דינא בהוכחה וראיה

נכונה. ואםוקי שמעתא אליבא דהלכה.

שערים רבים נפתהו אהריהם. שלקטו וקבצו מספריהם. פסקי הלכותיהם. והשמיטו אריכות דבריחם. וסדרו על הסדר השלהן ערוך פםקיהם. שע״ת ופת״ש ודרכי תשובה. ועוד כהנה. שלא העלימו עיניהם. מכל מה שעלו בזמניהם. בספרי התשובות. שהלקו בהם ונפלנו לדעות שונות. ואספו כל השיטות. מכל המפלנות. וסדרו מערכות מול

מערכות. מחנות טול מהנות. והם הכריעו לפסוק כהלכה.

שערים נתגלו לנו בהמאה הששית. עם המצאות הדשות (כמו הכמת המכניסה וכדומה ועיי׳ בזוה״ס שרומז זה עה״פ בשנת שש מאות להיי נת נפתתו ארובות השמים). ובזמנינו כבר יד הכל בהם משתמשות. ותנאי ההיים משתנות. ונם הלקי כדור הארץ והמדינות והתקופות. זו מזו שונות. זה וזה נורם. לנאונינו אבירי הרועים. להעלות תמיד הידושי דינים. לפי העיתים והזמנים. (ועיי׳ מש״כ בםה״ס אור לשמים [פ׳ בתסתי] וכן שמעתי מאדמו״ר הרה״ק מוהר״יי מלובלין זצללה״ה ושפטו את העם בכל עת רצ״ל לפי העת

והזמן כן ישפטו ההלכה עכדה״ס). וכן יורו המצוייניס בהלכה.

שערים רבים ודרכים ומנהגים שונים ונוםהאות. נפתהו לעינינו ואזנינו שומעות. בין שארית הפליטה בהםהנות. ובארצות ההדשות. בהתאסף עם יהד שבטי ישראל ממדינות שונות, ודיעותיהם משונות. רוסיים ליטאים פולנים הוננרים. חסידים אשכנזים וספרדים. דעת כל אחד אהרי רבו להטות. ובכמה ענינים נעשו כתות כתות. כן מעולם ת״ה ישבו אסיפות אסיפות. הללו מטםאין והללו מטהרין. הללו אוסרין וחללו מתירין ואתה עשה אזניך כאפרסת. לשמוע את דברי כולן. (הנינה נ:) וזה לשון רש״י שם דכשתדע להבהין אי זה יכשר אז

תכריע כמותו ההלכה.

8

הקדמה 9 שער קטן פתהתי כפתהו של מהט. לא להלכה למעשה יהד. רק לעורר לב המעיין להפיץ על כל גדותיו. בראותו כל מקומיו שכבר עמלו בו בוניו. וירכיש בזה קניניו. לבנות מהם בניניו. ולא באתי להתדמות להמהברים הקודמים. שבררו הסולת הנקיה והכריעו הלכות לעולמים. ורק בידם היה זה. לא כן אנכי הצעיר שלא הנעתי לזה. ורק בשעת הדהק ולםניןש ואין מורה הוראה להביא לפניו השאלה. יסמוך על משענת כל דהו. עד שיבא לפני הדיין שבמהנהו. ועיי מש״כ בהקדמת דרכי תשובה. על הלק ראשון יורה דעה. דאם הרב המהבר הבונה בניניו. הביא ראיה וטעם על מה הוטבעו אדניו. ולא לשוא עמלו בונים. אזי יבקשו תורה מפיו. אמנם אם דבריו נאמרו רק מדעתו. שאין טעמו ונימוקו בצדו. ונם לא האריך בדעות שונות והשיטות. בדברי הכמים כדרבונות. מקבלין דבריו אם דומה למלאך ד׳ צבאות. ודבריו כעין מש״כ בסה״ק ייטב לב בהקדמתו דבדבר הלכה צריך לידע שם מהברו. אם הוא ראוי לסמוך עליו כדי צרכו. ולכן רשמתי אצל כל אהד תיבת ״ועיין״. להורות שלא באתי רק לציין.

והכי קרא שמו שערים מצויינים בהלכה.

שערים שנים. והן השפתים והשינים. נברא לפה האדם. לסימן שיעשה עצמו כאלם. אבל כל כותב וסופר. תהת הבקורת עובר. ויאמרו המבקרי מומים. הגם שאול בנביאים. להיות ממהברי היבורים להורות המורים. אבל לו הכמה ישכילו. שלא כן עמדי. בהך דאתי לידי. תוכן ההיבור ומעשהו. לא לראשי המורים. נדולי חכמים ונבונים. ידי כוננהו. רק לאנשים כמוני. שבימים הקדמונים בתורה עמלנו. ועתה מדלנים על ההרים להביא טרף לבתינו. ופן נשכה את הדברים אשר ראו עינינו. ויסורו מלבבינו. כל ימי היינו. לכן לקטתי אמרים. מהיבורים יקרים. מסוד הכמים ונבונים. תמצית הדינים. פסקי הלכות מכל המפלגות. ודעות שונות. וערכתי מערכה מול מערכה. פעם בקצרה ופעם בארוכה. אמנם לא הכרעתי להלכה. והרבה קדמונים עשו ככה וכמעשה ראשונים כך מעשה אהרונים. וכל בר לבב יבין טדעתו. את טוב ערך ההיבור שנהוץ לשעתו. שימצא כל השיטות על מקומו. והכרעת הלכה הוא

ביד הצדיקים גדולי ההכמים המצויינים בהלכה.

שערים ננעלים בתפילת ר׳ נהוניא בן הקנה. שלא יארע על ידי דבר תקלה. ויפקה עינינו לדעת דרך הנכונה. בדרך התורה והיראה. ותתרבה הדעת ומלאה הארץ דעה. ונזכה לנאולת עולם במהרה. ועד

אז אין לו להקב״ה אלא ד׳ אמות של הלכה.

המחבר

מפתח לקצור שלחן ערוד

סימן

דיני מוקצה בשבת פח דיני בסים לדבר האסור פט

דין עשיית הפצו בלא טלאכה ומלאכה ע״י עכו״ם צ

דין טי שיש לו טיהוש בעלמא והולה שאין בו

סכנה צא דיני הולה שיש בו סכנה צב דיני יולדת צג דיני עירובי חצרות צד דיני עירובי תחומין צח

דיני תפלת ערבית במו״ש ודיני הבדלה צו הלכות ר״ח וקידוש לבנה צז הלכות יום טוב צח דיני טוקצה ביום טוב צט הלכות נשיאת כפים ק

דיני הכנה טיו״ט ראשון ליו״ט שני או לחול קא דיני עירובי תבשילין קב דיני שטחת יום טוב קג דיני הול המועד קד

דברים האסורים משום טירהא בהוה״מ קה דיני מקה וממכר בהוה״מ קו

סימן

הכנת שבת עב באיזה אופן טותר ליתן

בע״ש מלאכה ולהשאיל ולהשכיר כלים לעכו״ם עג דין המפליג מםפינה עד דין הדלקת הנרות עד. דיגי התפלות בשבת ויו״ט עו

דיגי הקידוש והסעודות בלילה וביום עז

דיגי קריאת ספר תורה בשבת ויום טוב עה דיני המפטיר עט

קוגטרם אבות ותולדותיהן ואיסורי דרבנן שנסתעפו טהם פ ארבע רשויות לשבת פא איסור העברה והוצאה פב

היקף מהיצות לא טהני אלא כשהוקף לדירה פג

דיני הוצאה בדרך מלבוש ותכשיט פד

כללי דיני הוצאה דין אם נפלה דליקה פה דיני רחיצה פו

דברים שצריכין ליזהר בבהמות היות ועופות פז

10

לוח המפתחות עפ״י א״ב עמוד

הלכות שבת אגרת עיי׳ ״דואר״ ״כתיבה ומחיקה״.

אוטומאט אגרום מאאכה בשבת עא ידי כאי אוטומאטי הנערך מערב שבת. מא, ע,

אם מותר אהעריכו בשבת עא ידי גוי. מב, קד עיי׳ ״ראדיו״ ״תנור קיטור״.

אויהן עיי׳ ״כדור העואם״ ״נסיעה״. אומן אומן עכו״ם שגמר טאאכתו בשבת אי טותר איהנות

מהמאאכה. נה

אלסקה עיי׳ ״כדור העואם״.• עיי׳ ״כדור העואם״ ״בין השמשות״ ״שביתת אפל},

. ' בהמה׳

אפייה עיי׳ ״בישוא״ ״מוקצה״. אש אש המתהוה מזכיכית שכנגד השמש. קה

עיי׳ ״השמא״ (עאעקטריציטעט).

אונס שמירת שבת או אאכוא מאכאות אסורות איזה יבהר בשעת אונס. ל

אם יהאא שבת פ״א בעבור שיציא אהר מהיאוא שבת באונם כמה פעמים. ריא

מאאכה מצד ההכרח. א, רו עיי׳ ״גוזז״ ״נסיעה״.

בורר אסנן יין עא ידי שינוי (בורר ע״י שינוי). קיא מאאכת בורר בדברים הנדבקים (כגון קאיפת

תפיהים). קיב עיי׳ ״עבוד ותיקון״.

בין השמשות סידור השיטות ודיגי ביהמ״ש. סג רא שיעור ביהשט״ש בשיגוי האפקים. סד טעימה בביהשמ״ש קודם קידוש. עה

12 לוח המפתחות עמוד

בנץ וסתירה בנין לשעה בכלים. קל להסיר ולהחזיר התריםין והוילונות על ההלונות קלא לכבד רצפת הבתים. הלא פתיהת מכסה הגשמים (אמברעללא). קלנ פתיתת גג רכבת הילדים. קלג להעריך מורה שעות (שעון). קלי פתיתת דלתות הכלים ושבירתן. סבא

בעלי חיים עיי׳ ״מוקצה״ ״שביתת בהמה״. להברות האווזות ולהוציא הגרעון שנתהב בגרונה. קעה לתת מזונות לפני הצפרים. קעז

בישול עיי׳ ״הממנה״. הימום ובישול בשבת ע״י שעון אומומטי הנערך

מאתמול. מא להשתמש בהמים מכיור שנתחמם בהסקה

המרכזית. מב אם שופך מים לסיד והעלה רתיחה. קה שפיכת מים המין על טהע וקאפע. קו שפיכת מים המין על צוקער. קז

תמצית הבשר (פלייש עקםטראקט) שנותנים למים המין לעשות ממנו רומב. קו םאכערין לתוך מים המין. קז

ליתן דבר קר על תנור להתחמם. קת מים אי הוי מצטמק ורע לו. קו

אם מותר ליתן לתם אפוי על תנור להקשותו או לתם קשה לרככו. קח

בית דין אי מקבלין ערות לצורך עגונה. קצז

גביה (לןאלעקטין) לגבות תוב על ידי הערכאות. קצב גל?? אש ה ששכחה לתתך צפרניה קודם שבת שהוא ליל מבילה. רד

אם יותר מוב (בעת החכרח מהממשלה) להעביר השער ע״י סם. או בתער ועל ידי עכו״ם קמז

מי אמירה לעכו״ם לעשות מלאכה. קצה מלאכה על ידי עכו״ם הוי דאורייתא או דרבנן מה

עיי׳ ״דליקה״ ״טיליפון״ ״טילינרם״ ״כתיבה״ ״מקוה״ ״מראית העין״.

לוח הנמתחות 13 עמוד

עיי׳ ״אוטומאט״ ״בישול״ ״דלת״ ״דליקה׳ ״מסדר״ ״טםייע״ ״תנור״

גרמופון להשמיע קול טגרטופון. קלה להחזיק הדיבורים על הטם של הנרטוםון. קכו

עיי׳ ״קידוש״

גבול המערידיאן עיי׳ ״כדור העולם״. דואר לשלוח אגרת על הדואר טז

אם טותר ליהנות טהדבר שנשלח לו על ידי הדואר. קצז

דיבור דיבור של חול על ידי שינוי קצא עיי׳ ״עתונים״ ״ראדיו״.

דלת אם בפתיחת דלת תתטלא החדר אורח. ק עיי׳ טקרר ״תנור קיטורי״.

דליקה הצלת מזונות ומשקה בעת הדליקה. קםב כבוי הדליקה על ידי עכו״ם. קסד אם לכבות הדליקה במקום נזקי הגוף. קםד כבוי על ידי צינורות ארוכות. קםד

הבדלה נשים אי מותרות להבדיל. רלא בענין ברכת בשמים. רלב אי טברכין על טאור החשטל (עלעקטיר). רלנ

הוצאה אי יוצאין במכונת השטיעה תלויה על אזנו. קלז בדין הוצאה ע״י קטן. קמח בענין לשאת הקטן לרה״ר. קנא

חיילי המלחמה אי טותר לשאת התפילין בתוך חבילותם. קנו אי יוצאין בשבת בתעודת יחוס (דאקוטענט). קנו בעגין הוצאת השעון בבגדיו או כרוך על ידו. קנז אי טותר לצאת בבתי עיגים (טשקפים — ברילען). קגז אי טותר לצאת בתכשיט שעיקרו לגשאו בידו. קנח אי מותר לצאת בטקל בטקום עירובין. קנח בדין לצאת בטטפחת החוטם. קם

אי טותר לצאת בטלית כרוך על צוארו. קםא אי טותר לצאת בטזוזח תלוי על צוארו. קםא בענין הוצאה, פחות פחות טד׳ אטות. קטד

14 לוח המפתחות עמוד

הטמנה לערות בשבת המין לבקבוק ׳עומר החמימות (טהערמא־פלאש). קה, קט

הילוך — התעמלות באיזה ענין מותר לרוץ בשבת. קצ אי מותר לעשות התעמלות (גיטנאסטיק) בשבת. סצ

זריעה גג מזכיכות שעל הזרעים אי מותר לפתהו שתזרה עליהם השמש. קטו

אי טותר לטלטל עציץ נקוב מהקרקע ולהגיהו בחזרה. קכנ אי טותר לכסות הזרעים ועשבים טפני השלגים. קפו

חליבה בדין הליבת הבהמות בא״י במושבות שאין שם גוי. קעג סידור השיטות בדין איסור הליבה אי דאורייתא

או דרבנן. קעה בדין יניקת החלב מבהטה. רא

חלה אם שכה להפריש הלה וכבר חשכה. מד בדין הפרשת הלה ביהשט״ש. טד, סח

חולה עיי׳ ״פקוה נפש״ ״רפואה״. חשמל >עלעקטריציטעט) עיי׳ ״נרות״־״הבדלה״ ״מקרר״ ״מאורר״ ״מעלית״ ״מכונת השמיעה״

״מיקרופון״ ״ראדיו״ ״פעמון״ ״טיליפון״. הלוקי אופנים במלאכת כה ההשמל. קנ

טבילה עיי׳ ״מקוה״ ״רהיצה״. טיליגרם טלאכת הטיליגרף דאורייתא או דרבנן. סכו

טיליפון הלוסי טיני טכונת הטיליפון וחלוסי דינים שנסתעפו מהם. סלח

עיי׳ ״קידוש״ ״השמל״.

יאפאן עיי׳ ״כדור העולם״. יין עיי׳ ״קידוש״.

כבוד שבת עיי׳ ״סעודה״. אי מותר למול מילה שלא בזמנה בערב שבת. לה אי מותר לעשות פדיון הבן בערב שבת. לו

לוה המפתחות

בענין רחיצה בחמין בערב שבת. לה אי מותר לאבל לרחוץ לכבוד שבת. לח

בענין הטבילה בערב שבת. לח, למ רהיצה עם רבו וקרוביו. לט נטילת צפרנים בר״ה והוה״מ שהל בערב שבת. מ אי מנעלים בכלל בנדים לההליו* בשבת. ט

לבישת בגדי שבת וההלפת הטלית. מ, טא אבל אי לובש בגדי שבת. מא

כבוי אי מותר לכבות הגר על ידי שיגוי לתולה שאבו״ס. עא אי מותר לכבות הגר ע״י גוי בשביל דבר אתר. עא

אי מותר לנער הניצוץ או הנר מהמפה לכבותו. קסה עיי׳ ״דליקה״.

כבוס אי נכון להציע טטפהת בעריבת מים לרהיצת התינוק. קטז בענין שפיכת טים על הבנד. קטז

בדין ניעור האבק טהבגדים ואי יש הילוק בין בגדים למנעלים. קיה

כחד״העולם שינוי וחילוק במנין ימות השבוע בין השוכנים במזרה העולם להשוכנים במערב. כה שביתת השבת בשינויי האפקים. כו שביתת השבת במדינת יאפאן. כו שביתת שבת במדינת אלסקה. כו

מי שהוא בספינה או באוירון ועבר על קו התאריך (נבול המערדיאן). כז

מי שבא באמצע שבתו למקום דלפי האפק דשם הוא הול. כה כט

טי שנוסע בספינה או באוירון טטערב למזרה ובזה טקצר יום השבת. כט

במקומות שמתארך היום הדש וב׳ הרשים ויש עיי׳ ״שביתת בהמה״. כט

ששה הרשים.

npTWIVDTD כתב עמים איסור דאורייתא או דרבנן. קכד להסיר השעוה מהכתב. סכז לפתות אגרת התומר, במקום ההותם. קבז כתיבה קצרה (סטינונרפיא). קכו

מז, קבד

פה פו פז פז

סד, קה

קצה

לא, לב

קעח קעט

קפ

קפ קפא קפא

קפא, קפב קפג קפה קפו קפז

קפה קפט קפט

סלח קלו

16 לוח המפתחות

מלאכת הכתיבה ע״י גוי. עיי׳ ,,גרומופון״ ״טיליפון״ ״צילום״.

לחם משנה עיי׳,,סעודה״. לחם מ׳טנה דאורייתא או דרבנן.

עוגה ׳טנ׳טרפה קצת. לחמים שנבדקו יחדיו.

אי יוצא י״ח לחם משנה ע״י אחר.

מאייר (וינטילאטח־) פתיחת המאורר להחליה האויד. מדידה אם מותר למדוד האיסור שנפל בהיתר לשער אם

יש ששים כנגדו.

מומר (מחלל ׳טבת) מחלל ׳טבת שדינו כעכו״ם לנסך היין (ול׳טכוד ממנו רשות).

עיי׳ ״פקוח נפ׳ט״.

מוקצה כמה עניני מוקצה י׳ט והטעם ׳טאםרו מוקצח. עופות ׳טמזמרין בקול נאה וראוים ל׳טחק בהם

תינוקות אם הם מוקצה. אי מותר לטלטל בעלי חיים מ׳טום היטבת אבירה

ו׳טילוח הקן. איזה ב׳טר חי מוקצה הוא.

פירות ׳טנ׳טרו ביה׳טמ״׳ט לענין מוקצה. פת וחמין ׳טאפאו וביטלו במטבח ׳טל עכו״ם אם

י׳ט בהם איסור מוקצה. בכמה אופנים מותר לטלטל מוקצה מחמת גופו.

באיזה ענין ובאיזה אופן מותר לטלטל מת. אי מותר לכסות הזרעים וע׳טבים מפני ה׳טלגים.

בענין טלטול הטם ׳טהנרות עליה. בענין טלטול הנר על ידי ׳טינוי.

בענין טלטול נר ׳טכבה בבית עכו״ם מוקצה בחפץ ׳טל נכרי.

עיי׳ ״מעות״.

מיקרופון לדבר במיקרופון ׳טהעדיכו מע״׳ט או ׳טנפתה ב׳טבת ע״י ׳טעון אוטומטי.

עיי׳ ״השמל׳׳ ״קידו׳ט״.

לוח חמפתחות עמוד

מכוגת״שמיעה אי מותר לחחרשים להשתמש במכונת. שמיעה. קלז

מלאכות לוה לאבות ותולדותיהן ואיסורי דרבנן שנסתעפו מהם. צדק

ממרח עיי׳ ״רחיצה״ ״רפואה״. מסייע וגורם לעשות מסהר עם ישראל ההשוד להילול שבת. מה, מו לשלוח סחורה על ידי ישראל שמהלל שבת. מה, מו

למסור דינו לעורך־דין ישראל המחלל שבת. מו להשכיר ביתו להגות לישראל המהלל שבת. מו

למסור לאומן להדפיס [ספר] והפועלים הם ישראלים שמהללים שבת. מו

עיי׳ ״שותפות״ ״רפואה״.

מסילת הברזל עיי׳ ״נסיעה״. מעות טלטול מעות במקום הפסד. קםג טלטול מעות במציאה. קםג טלטול מעות כשהוא בדרך. קפח

מעלית (עלעווייטער) לעלות ולירד במעלית בקומות הגבוהים. סב עיי׳ ״השמל״.

מק1ה טבילה בשבת. קםח טבילה במקוה שמימיו המין. קםו לשפוך המין להמקוה. קםז

עיי׳ ״כבוך שבת״ ״רחיצה׳׳.

מל!ח וממכר מקח וממכר דאורייתא או דרבנן. ל אי מותר לחחלבן לחלק חלב לחלקוחות. קכח מקח וממכר על ידי כלי אוטומטי חעומדת בשוק. קכח לקנות בחול וחקנין יגמור בשבת. קכט

שלחני אם מותר לעיין בזחב אם חוא טוב ויודיעו לחעכו״ם. קצ

עכו״ם שמביאים החלב לחחלבן אם מותר לקבלם. קצח אם נשלחו לו עגלות עם תבואה ובאו בשבת. קצח אם מכר להעכו״ם קודם השבת ובא בשבת ללקחו. קצח אם לחניח לגוי להטוב אילנות שלקה קודם שבת. קצט

אם שכח למכור פרתו חמבכרת ובשבת תקריב

18 לוח המפתחות עמוד ללדת. קצד

עיי׳ ״מסייע״ ״מראית העין״.

TlpD (פרידזשידער) פתיהת וסגירת דאת הטקרר. ס אי מותר איתן בתוכו מים ותקרוש אקרה. הא

עיי׳ ״השמא״.

מראית העץ בענין בנין בתים בקבאנות. מט בנין ביהכנ״ם ובית הטביאה. טט, נ

אם הריהים שא ישראא והטוחן הוא אומן עכו״ם ואוקה האקו טטה שטוהן. נא בענין אהשכיר הריהים ומרחץ ופונדק אעכו״ם. נא

שטר טכירה אשבת. נב, נג, נד עכו״ם העושה טאאכה בבית ישראא. נד

אהשכיר כאים אעכו״ם בערב שבת. נה, נו עיי׳ ״מקה וממכר״.

נטילת נשמה אגרום נטיאת נשמה אבעאי היים. קכא אי מותר אאכוא בשבת התואעים חיים שבגבינה. קכא

נסיעה הפאגה בספינה מערב שבת. נו, נה, נט נסיעה באוירון מערב שבת. נז נסיעה במםיאת הברזא מערב שבת. נח אעבור בספינה בשבת. ם

איסור נסיעה ברכבה חשמאית ואופנים בתור העיר. ם, םא

רופא שנוסע אההואה. סב בעת ההכרה מהמטשאה אי יותר טוב איםע

בקרון או יאך ברגאיו. רכד עיי׳ ״מעאית״ ״פקוה נפש״.

נרות שיעור הנרות והדאקתם. םה, סו הדאקה בשמן איסור. סו

הדאקה בטאור החשטא (עאעקטיר). סו םז אהדאיק בבין השטשות ע״י נוי. סח ברכת שההיינו אכאה בהדאקה ראשונה. םה

אטאטא הנרות אאחר הדאקתן אטקום אהד. ע קריאה אאור הנר ועששית טנפט ואור ההשטא. ק

עיי׳ ״כבוי״ ״טוקצה״.

לוח הנמתחות 19 עמוד סחיטה לנגב כלים מטים ולהעביר זיעת החלונות. קסז סתיטת הליטון. קיז םהיטה בשער. קי

עיי׳ ״בבום״. סעודה איסור תענית בשבת דאורייתא או דרבנן. לב, פה

אם אכל סעודת שבת והקיאה אם יצא י״ת. פת בענין סעודת שלישית. פו בעני ן סעודת ר׳ תידקא. פת בענין פת כםנין שאוכל לאחר קידוש. פו

אם הכין סעודת שבת טטים שלא נשפכו משכונת הטת. לנ

אם קיבל טהבירו בנדבה סעודת שבת אי יכול להשאירו להול. לה אי טהויב בבשר בשבת. לד

עיי׳ ״קידוש״ ,,להם משנה״. ספינה עיי׳ ״נסיעה״.

עיבוד ותילן1ן מלאכת מי םלצר (םאדע וואםער) ומי תסיסה (ברוזה פולווער). קיג מליתת מלפפון (אוגרקע). קיג

הדהת בשר שקודם המליהה. קכב מאכל שנבלע בו איסור אי מותר להכשירו ע״י

קליפה והדהה. קיד עיי׳ ״בורר״.

עתלנים קריאת עתונים ודברי מםהד שנדפםים בם. קצב, קצר עתונים שנדפםיס ע״י עכו״ם בשבת. קצה

. , עיי׳ ״שטרי הדיוטות,

פעטלן לצלצל בפעמון ליכנם לביתו. קלט עיי׳ ״השמל״.

פלןלח נפש להלל שבת בעבור עכו״ם ומומר להלל שבת. רו להלל שבת על הגוסס. רו

להלל שבת על מי שיצא הייב מהבי״ד או מהממשלה. רז אם מהללין שבת גם ברפואה םגוליית. רז

באיזה ענין ובאיזה אופן מותר להקרובים לנסוע להחולה. רח

©2 לוח חמממחומ עמוד

אי מותר לנסוע עם הרופא או עם המביא המרקהת. רמ ברין מליהת הבשר לצורך החולה. רי

בענין הדלקת נר לצורך היולדות. ריב עיי׳ ״רפואה״.

צובע עיי׳ ״רפואה״. צילום (פוטוגראפירע0 מלאכת הצילום. קבה לעמוד לפני הגוי הצלם שיצלמו. קכד

קידוש קידוש על הכום בשבת ויו״מ דאורייתא או דרבנן. עז אם מםופק הוא אי כבר קידש. עה

אם שמע הקידוש מהבירו על ירי ראריו, מיליפון, מיקרופון, גרמופון. פ

שני אנשים אם יקדשו יהריו. פב אם מועם בין שחרית למוסף אם הייב בקידוש. פה אם מותר לקרש והמסובין ישתו תחתיו. פג

צמוקים קטגים אם הם בכלל עגבים לעשות מהם יין לקידוש. פ

שיעור הצמוקים בהמים ושיעור שרייתם שם. עמ, פ קידוש על יין שרוי. פד

אם אין יין כשר אי יקדש על םתם יינם או יין שיש השש עליה. עה עט

אם נודע לו לאהד קידוש שהיין הוא םתם יינם. עמ אם אין לו יין ושאר משקה וגם פת אין לו לקרש. פג

עיי׳ ״בין השמשות״.

קצירה ותלישה עשבים יבשים או אילן שיבשו פירותיו אי יש בהן איםור תלישה. קמ

אם מותר להולה לאכול פירות בפיו ממהובר. רא, רד אם מותר למלמל עציץ גקוב מהקרקע. קכג

קריאת התורה — הפטרה הוספות ביו״מ ויוה״כ שחל בשבת.. פמ קריאת התוכהה. צ

אם במלו הקריאה בשבת. צא קריאת הפמרה עם בעל המפמיר. צג גוסח ההפמרת. צד

לוח חמפמחומ 21

שנים מקרא ואחד תרגום. ל( לז עיי׳ ״תפלת שבת״.

קשירה והתרה אם הוסיף קשר על קשר שמערב. שבת. קיט אם נתקשרו לו המשיחות. קכ

I לאדיו להשתטש בראדיו הפתוח טע״ש כגון להתאים את כח הקליטה לגל המבוקש. קלה

יי לפתוה הראדיו טע״ש או לסדר פתיחתו ע״י | שעון אוטוטטי הנערך טערב שבת. קלה

| לשדר נאוטים או חדשות טתחנת השידור של ! הראדיו. קלז

{ לעמוד בשוק ולשמוע דברי מסחר טראדיו. קצב י עיי׳ ״קידוש״.

רחיצה אי טותר לטצטער לרחוץ בחמין. קםה טים פושרין אם הם בכלל גזירת רחיצה בחטין. קםה בענין רחיצה בבורית שיש חשש טטרח. קםח

עיי׳ ״טבילה״ ״רפואה״.

רפואה אם רופאים שלנו דין טוטחים להם. רט אם טותר לילך להרופא שנחשד לחלל שבת

שיבדוק אותו. קצט אם טותר ליתן דבר רפואה על השן הכואב. ר באיזה אופן טותר להוציא שן הכואב. רי אם מותר לסוך המכה במשחה שיש חשש טטרח. רי

אם מותר לכרוך מכה שמוצאת דם בסמרטוט לבן שיש חשש צובע. רב בענין לינק החולה חלב מבהמה. רא אם מותר מוקצח לחולה שאבו״ם. רד אם טותר לעשות קילוח (קליםטיר). רב

אם מותר להצמיח אבעבועות לילדים ע״י רופא עכו״ם. רד

אם מותר לקבל זילוף (אינםולין־אונעקציאן) מרופא ישראל או מעכו״ם עכ״פ. רה

אם מותר לערב מאכל רפואה במאכל בריאים לאכלו לרפואה. ר

אם מותר לרחוץ במרהצאות המרפאים. קסו

לוח המפתחות עמוד

עיי׳ ״פקוח נפש״ ״קצירה״.

שביתת בהמה אם בין מקום הבעלים למקום הבהמות יש שינוי עיתים מהו בשביתת בהמה. קםמ

אם נשים חייבות בשביתת בהמה. קע אם מותר לשני בהמות לעשות מלאכה ביחד. קעב

אם בהמותיו הם בדרך ביר השליח הגוי ולא יבואו עור לביתו עור קודם השבת. קעו

חבורת משחקי בקוביא שמםחרם שאיזה םום ירוץ מהר נשכר. קעג אם יוצאת בהמה בזוג שבצוארה. קעא

שותפות שותפות עם גוי בחנות או בבית חרשת. נ, נא שותפות עם מומר לחלל שבת. מה

עיי׳ ״מראית העין״ ״מסייע״.

שטרי הדיוטות תעודת מסע (פאםפארט) ושטרי מעות (טשעקם) אם מותר לקרותם ולטלטלם. קצד

עיי׳ ״עתונים״. שכר שבת בעלי פונדקאות שמקבלים שכר שבת. קצג רופאים שמקבלים שכר שבת. קצג

שמיעת ל!ול בענין שמיעת קול הבא ע״י הפה באמצעות הכלי. קלו

עיי׳ ״גרומפון״ ״מכונת שמיעה״ ״מיקרופון״ ״פעמון״ ,,ראריו״ ״טיליפון״.

תפלת שבת עניני שיר השירים. לז בעני! זמן תפלת ערבית בערב שבת. עא מזמורי קבלת שבת. עב עניני נוסח תפלת ערבית בשבת. עב

אם שכח מוריד הגשם ויעלה ויבא בחוה״מ בליל שבת. עג עניני נוסח תפלת שחרית. עד בענין זמן תפלת שחרית בשבת. עה בענין להפסיק בין שחרית למוסף. עד

בענין הדרשה לאחר אשרי קורם ח״ק ממוםףי. אי מותר להתפלל שחרית ומוסף ביחד ולשמוע

קרה״ת לבסוף. עד

לוה המפתחות 23 עמוד

יום כיפור שחל בשבת אם אומרים ואני תפלתי. עד! בעגין חמנהג שמדליקין נרות קודם סדרא דסדושא

נגד חומרת הזוחר. רל עיי׳ ״קריאת התורה״.

תח1מץ עיי׳ ״דואר״ ועיי׳ בהלכות עירובין. תנור קיטור אי מותר לפתוח הברג (שרויףי) בהתנור

קיטורי (דאדיאייטור). קא פתיחת דלת להחדר ששם תנור קיטורי ושעון

אוטוטטי עליו. קב

הלכות עירובין

אמה שיעור האטה לענין רוחב רשות הרבים. קםב שיעוד האטה לעני! טדידת הרה״ר ותחוטין

לפי טדידה שלנו. רכד עיי׳ ״מחיצה״.

בתים עיי׳ ״עירוב״. נשר גשרים שלנו תחתיהם רה״י או רה״ר. קטח

עיי׳ ״צוה״פ״ ״טחיצות״.

דירה אלגי סרק אי טבטלין הדירה. קגד זרעים הגטועים לנוי אי טבטלי! הדירה. קגד דשאים ופרחים אי טבטלין הדירה. קנד אם כלו הזרעים בסוף הקיץ אי טבטלין הדירה. קני זרעים שבחצר אי טבטלין הדירה. קנה

עיר שטתוקגת בעירובי! ויש בה גינה וזרעים בתוכה. קנה במה הוחשב הטקום כהוקף לדירה. קגב

אם צורת הפתח טהעידוב שבעיר רחוק טהדיורין שבעיר. קגב אם ספק הוא אם הוקף לדירה. קגג

חריץ עיי׳ ״טחיצה. לחי עיי׳ ״צורת הפתח.

24 לוח המפתחות

מחיצות עיר שמוקפת מחריץ אי נחשבת כמוקפת במחיצה. קמא אם החריץ מלאה מים ושאר דברים. קמא מים שנקרשים יקרח. קמב אם העיר מוקפת מבור מים ונהר מכל הצדדין. קמב עיר שמוקפת מחריץ וגשרים עוברים עליה. קמא

מחנה ושיירא מחנה ושיירא אי צריכים לערב ומהו נקרא מחנה ושיירא. ריג מחנה בשעת מלחמה. ריג

עירוב יהודים הדרים מחוץ לעירוב אי אוםרין על הדרים בתוך העירוב. ריר אם השאיל דירה ייחבירו אי אוסר עליו. רטו בענק תפיסת היד שיש להמשכיר שם חפצים. רמו בעני! אינו יהודי שאוסר. ריט אם אוסר העכו״ם גם כשבעה״ב אינו דר שם. רכ

אורח ששכר לו חדר בהאכסניא בקרית חוצות בעת הקת• ריח בעני! לזכות העירוב לאחרים. רטז

שבת שחל בו ערב פסח במה מערבי! בחמץ או במצה. ריז

נוסח העירוב אם מניה ביחד עירובי תבשילי! וחצרות. רטן בעני! תיקוני עירובי! ומנהגם. רכא

עיי׳ ״שכירת רשות״.

א מ פתח — פרצה פרצה יותר מעשרה. ק נפרץ בקר! זויות. קמה

צורת הפתח צורת הפתח על גבי מים. קטןו מ אם הלחי הוא מסיד או מצבע. ק

צוה״פ שגעשה לצורך דבר אחר בגו! עמודי התיליגרףי. קמו

צוה״פ ע״י עמודי התיליגרף והחוטים גקשריםז מ בהגביעים שמהצד. ק

שלשלאות שסוגרים הדרך אי מהגי במקום• קמח פ ״ ה ו צ

באיזה אופ! מועיל השרגק! במקום צוה״פ. קמח

לוח המפתחות 25 עמוד גשר שתוארו כצורת הפתח. קמח אם הקנים שא צוה׳׳פ רחוקים מחכתאים. קמט אם טהני צוה״פ גם ארה״ר גטורה. רכא

שכירת רשות בעני: שכירת רשות טהטשרת הטשטש האורחיז באכםגיה רכ

אם שכרו רשות טשרי העיר אצורך טאטוא בהעיר אי טהני גם אעירובי חצרות. רכב בעגיז שכירת רשות טשוטרי העיר. רכג

בעגיז שכירת רשות טהשכיר ישראא או אם הישראא הוא בין פקודי שרי העיר. רכג

בעגין שכירת רשות טשר העיר (בירגערטייםטער) ואם טת אם צריך אשכור טהדש. רכג במדינות ההרות שבזטננו. רכג

עיי׳ ״עירוב״.

תחומין שיעור תהום שבת והשבונו אפי מדירת המעטער. רכד מאיזה מקום מתחיאיז אחשוב שיעור תהום. רכה אי מעכב נוסה אמירתו. רכו אי מותר איאך חוץ אתהום אהשאים מנין עשרה. רכז מי שעירוב והביא דגים אמי שאא עירוב. רכה

טטר היורד בשבת אי יש בו איסור תהומי! ואיסור טוקצה. רכח אי יש איסור תהוטיז עא נהר שנקרש אקרח. רכט אי יש איסור תהוטין תהת הקרקע. רכט תהומין במסיאת הברזא וגבוה אמעאה טעשרה. רכט

עיי׳ ״נסיעה״.

הלכות ראש חודש

הלל בענין ברכת האא בראש חודש. ראה

סעודת ר״ח בעגיז סעודת ראש ה ודש. ראה קידוש לבנה אם גיכסת האבגה בעגגים באיזה שיעור כיסוי

יכוא ?ברך עאיה. ראו

עמוד יוח חמפמחוי[

הלכות יום טוב

26

ארץ ישראל עיי׳ ״יום מוב שני״ ״שביתת בהמה״. אש בענין הולדת אש במי שלא היה אפשר ?ו ?הכין מערב

יו״ט. דמה להוליד אש בגפרור מאפר חם. רממ להדליק מאור החשמל (עלעקטיר). רממ להדליק נד יום שנתי (יאהר צייט). רמא

עיי׳ ״כבוי״.

בישול אם מותר לצלות הכבד ביו״מ למועמה אם יש בה מרה. רמד

בנין וסתירה לכרוך הנייר על הטאבאק. רנ גבינה חמאה עשיית גבינה וחטאה ביום טוב. רמא

הפשטה ומריטה הפשטת עור בהטה וטריטת נוצות טעופות שנשחטו בערב יו״ט. רמה

חשמל עיי׳ ״אש״ ״טיליפון״ ״טאורר״ ״טכונת שמיעה״ ״מעלית״.

טיליפון דיבור על הטיליפון לצורך חולה וכדומה. רנא יום טוב שני בעני! יום מוב שני בארץ ישראל ובחו״ל. רמ

מי שבא לארץ ישראל להשתקע ועלה ליבשה ביו״מ שני אם צריך להשלים. רמ

בני ארץ ישראל הבאים לחוץ לארץ. רמא

כבוי כבוי אש לצורך אוכל נפש ולמעמ השלהבת מהפמומות ותנור גאז. רמו כבוי אור לצורך דבר אחר. רמז

כבוד יו״ט אם איכא בזה״ז חיוב למהר עצמו ברנל. רםו נשים אם מחוייבים בשמחה. רםו בעני! לישא אשד! בערב יום מוב. רענ

מא1דר בעני! פתיחת זרם המאורר להחליף האויר. רנ

לוח המפתחות עמוד מומר מהלל יום מוב אם הוי כמחלל שבת. רלט מוקצה פת שאפאו בעצי מוקצה. רגג הנוני אם צריך נ״כ להכין באמירה סהורתו. רנג איזה נהלים מוקצים הם. רנד

מילה מילה שלא בזמנה ביום מוב שני. רנא מי שלא מל מעולם אם מותר למול ביום מוב שני. רנא לילך חח לתהום לצורך מילה ביום טוב שני. רנא

מכונת שמיעה פתיהת וסגירת מכונת השמיעה. דנ מעלית פתיהת וסגירת זרם המעלית. דנ

מק1ה דהיצה ומבילה. בהמין. רמח הימום המסוה ביום טוב. רטח

נשיאת כפים בענין המנהג שאין גושאין כפים בכל יום. רנד נשיאת כפים כשיש נוי בביהכנ״ס. רנד נשיאת כפים במקום שאין ספר תורה. רנה נשיאת כפים בכהן אהד. רנו כהן שידיו מרתתין ואין יכול להגביהם. רנז מי שכבר עלה לדוכן באותו יום. רנט כהן שהוא סומא. דס

כהן שהיה במלחמה והרג גפשות. ד כהן שגשא מעוברת או שיהד לו גכרית. דסא כהן שלומד הכמת הרפואה שמממא למתים. רסא ספק כהן אם נושא כפיו. דסא

עירוב תבשילין אם יכול לעשות עירוב תבשילין כשאין התבשיל לפניו. דסד אם יכול לעשות העירוב תבשילין במליח. דסד

עשן בענין עישון הפאפירוסן שיש עליהן אותיות. רנ

שביתת בהמה בענין שביתת בהמה ביום טוב. דלט מי שדר בארץ ישראל ויש לו בהמות בהו״ל אם

מצווה בשביתת בהמתו ביום מוב שני. דלט

תחומין אם שלהו לו דברים על ידי הדואר. רסב

28 לוח המפתחומ

הלכות חול המועד עמוד בנין בנין בתים בחוה״מ. רסט גילוח אשה אם מותרת לגלח שערה בחוה״מ. רעא

מי שמסתפר שני פעמים בבל שבוע אם מותר לגלה בערב יום טוב האחרון. רעב מי שהולך בין השרים אם מותר לנלח בחוה׳׳מ. רעב

דבר האבוד ספס דבר האבוד או ספס צורך המועד אם מותר. רע

הספד הספד על תלמוד חכם בחוה״מ. רסט יין שר(5 אם מותר לשרוף יין שרף בחוה״מ. רעא טירחא להסיע ולישא מטלטליו ממסום למסום. רעד כבוס לצחצח מנעלים בחוה׳׳מ. רעב כתיבה לכתוב חידושי תורה. רעג לנמור כתיבת ספר תורה. רעג לסדר אותיות ולדפוס ספרים. רעג

כבוד חלה׳׳מ בענין לישא אשר, בחוה״מ. מלאכה איסור מלאכה בחוה׳׳מ דאורייתא או דרבנז. רסח מלאכות המותרות בחוה״מ. רסט

מקח לממכר בענין פתיחת חנותו בחוה׳׳מ. רער תפילין העושה מלאכה אם חייב בהנחת תפילין. דע

קצור שלחן ערוך עב. גודל קדושת שבת והמחללו הרי הוא כמו עובד כוכבים

ודיני הכנסת שבת. ובו כ״ג סעיפים.

א שבת קודש היא האות הגדול והברית, שנתן לנו הקדוש ברוך הוא לדעת כי בששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ וכל אשר בהם ושבת ביום השביעי א) והוא יםוד האמונה, ואמרו רבותינו זכרונם

שעדים מצויינים כהלכה

א) ושבת ביום השביעי עיי׳ בבעל המאור (סוף פ״א דר״ה) דאין היום והלילה שדם בזמנם כאחת בכל העדים כולה. דבמקום אחד הוא יום ובמקום השני הוא לילה. וכן כתב בזוה״ק (פ׳ ויקרא דף ז) דאית אתר בישובא דלאילין יממא ולאילין לילה. ואית אתר דכולהו יממא. ולא אשתכח ביה לילה בר בשעתא חרא זעירא. ועיי׳ :טזי־ באריכות בכוזרי (מאמר ב׳ פ״כ) ובםפר הברית (ח״א כתב יושר פ״ז) וכ״כ ברדב״ז (ח״א םי׳ ע״ו) דיש שינויים וחילוק נדול בעיתים בין השוכנים במזרח העולם להשוכנים במערב.

ונמצא בעת שהוא לאלו שבת לאלו הול. ועיי׳ בספר המטפחת (ח״ב פ״ח אות ני) וז״ל ובעני! ענול כדור הארצי ידוע לעוברי ימים למדינת הודו מזרחית. כי הספרדים שוכני איי פיליפו בקצה המזרח. חלוקים במנין וקריאת שמות ימי השבוע. עם אנשי הולנדיא השוכנים אצלם בהודו. שכהראשונים מונים יום ראשון, לאחרונים הוא יום השביעי. והסיבה בזה מחמת שהספרדים באו להודו המדינה דרך ים כה מצד מערב. ואנשי ארץ תחתית הנ״ל הלכו וסבבו לשם דרך מזרח בעברם אוקיינוס הדרומי והקיפו כל האפריקא השפילה עד בואם שמה. באופן שפנעו אלו באלו אהר שסבבו את הכדור. אלה מפה ממערב ואלה מפה ממזרח. לכן בהכרח ימי השבוע הם חלוקים. ונולד מזה ספק בשמירת שבת למםבב העולם ע״כ [ומשנת תר״ו כבר שוים במנין וקריאת שמות

ימי השבוע, ראה באוצר ישראל (ערך יום) ]. ועיי׳ בשו״ת בית אברהם (סי׳ א) וז״ל ביום ב׳ פ׳ דברים שנת תרנ״ד יצאתי מעיר סידנא שבמדינת אוסטרליא בספינה ההולכת לעיר סאן פראנציסקא אשר בקאליפורני. ביום ג׳ ואתחנן י״ב לחודש מנחם אב בשעה הראשונה אחר חצות היום. נדבקה מודעה על השפעה. כי עתה עבדו

כה

כו קצור שלחן ערוך עב — שערים מצוייניפ בהלכה

את המעלה הידועה (בעהררינגם שטראםםע) 180° לאורך גרענוויטש. על כן יחשבו היום ליום ב׳ בשבוע. (כ״ד שעות לאחור). וכאשר בא השבת ?ודש, היה לי מבוכה גדולה לחשבון יום השבת. לכן שמרתי השבת פ׳ ואתחנן לקדשו בתפלה ועל הכום מחשבון הימים שיצאתי מםידנא. ולמחרתו ביום הראשון שאנשי הספינה יכנו היום הזה, לשבת, נזהרתי ממלאכה בידעי כי

שבת היום להיהודים יושבי סאן פראנציםקא. ואחרי כן בשנת תרנ׳׳ו נקראתי להעיר יאקהאמא עיר החוו! במדינת יאפאן בלכתי לשם נאבד ממני יום אחד לביאתי שמה ובשובי משם נתוםףי לי יום אחד ובבקשה מגדולי ירושלים להורות לעם ד׳ הדרך ילכו בה

והמעשה אשר יעשו ן עכ״ל. [וראה באוצר ישראל ״ערך יום״ הביא שם מפני מה תקנו אומות העולם שכאשר יעברו את נבול המערידיאן (קו התאריך) מהמעלה 180°

לאורך גרענוויטש ישנו חובלי הים מנין הימים]. א ועיין בםפר חזון למועד (םי׳ ח) בשם החת״ם וז״ל גם שביתת הקב״ה לא היה בבת אחת בכל המקומות כי בכל יום ויום מששת ימי המעשה הוציאה הטבע דברים חדשים במאמרו יתעלה. וכשנעשה במקום אחד ערב, שבתה הארץ ממעשה יום ההוא. ועדיין הוציאה חדשות ממעשה יום ההוא במקום אחר שלא שקעה עדיין השמש. ולכן אנו שובתין בכל מקום שאנחנו בארץ. כפי שביתת הקב״ה במקום ההוא. וכ״כ בתפא״י (ברכות פ״א מ״ב) ובשו״ת אבן יקרה (םי׳ י״א) דהעיקר שיקדשו בני ישראל את השבת כפי המקומות אשר הם בו. ועל זה רמזה התורה ״שבת הוא בכל

מושבותיכם״. וכ״כ הסיפורני עה״ת עה״פ הזה. ב ועיין בחומש לימודי השם (בראשית אות קנ״ו) [להגאון ר׳ יונתן שטייף מבודאפעסט] דישמרו השבת לפי אפק המקום. וכפי הקבלה שיש לאנשי המדינה דשם מדורות הקודמים. כי מסתמא כן היה שם התחלת השבת הראשון של ששת ימי בראשית. וכן העלה בשו״ת בני ציון (סי׳ י״ד) אחרי אשר ירד לעומקה של הלכה ואביא עוד דבריו לקמן. ונמצא לפי זה שיושבי יפאן צריכים לשמור שבתם כמו אנשי מזרח ושם מתקדם חיום מירושלים בשעור 6.40 שעה. ולא להיפך לאמור ששם מתאחר היום בשעור 17.20 שעח ולשנות השבת על יום שלאחריו. עיי׳ מזה במשפטי עזיאל (ח״ב סי׳ כ״ט) ובקונטרס תלפיות (מאמר שבת בראשית ושבת סיני) והביא שם שכן הסכים האדמו״ר מגור זצ״ל ושאר גדולי רבני א״י, שלא

ישנו את יומם עיי׳׳ש. ג ולענין מדינת אלסקה. שהיתה שייכת עד שנת תרכ״ז לממשלת רוסיה ומנו שם יומם כחשבון המזרה כמו ברוסיה. ובשנה הנ״ל קנתה ממשלת ארצות הברית את אלםקח מרוסיה. ושינו את חשבון הימים על

קצור שלהן ערוך עב — שערים מצויינם בהלכה כז

פי חשבון המערב. ויום שנקרא מקורם בשם שבת קראוהו יום ששי. ואז לא היה שם עור שום ישוב יהירים שומרי רת, ובפרוץ המלחמה הנוראה חתחילו שם ליישב יהירים, עיי׳ בםפר רברי חכמים כתב שם תשובה הנרש״ם שלדעתו רהנמצאים שם צריכים לשמור שבתם כמו שחשבו מקודם בזמן שנשתייר לרוסיה וכן כתב בהומש לימודי השם (בראשית אות קנ״ו) דישמרו השבת לפי המסורה רשם מדורות הקודמים ואין כה במרינה לשנות את יום השבת מהמסור להם מרור דור. ועיי׳ בםפר ״היומם" (להרימ״מ דף פ״ר) כתב שם בנוגע לאלסקה רעד שיוחלט הפסק ע״י חכמי התורה אלה שבאים מצר מערב מקנדה ואמריקה צריכים לשמור השבת כפי חשבון שלהם ואלה שבאים ממזרח מסיביר ישמרו השבת שלהם. ועיי׳ בתלפיות (מאמר שבת בראשית ושבת סיני) תהו דבר מוזר והיא פרצה לחילול שבת, והעלה שם הדמ״כ בתלפיות לשמור השבת באלסקה כפי החשבון המערב דהא אלסקה שייכת למערב העולם לפי הקו הבין לאומי (מעריריאן) ומכח סברה ותקנה שלא יבאו מזה פרצה להילול שבת יש לנו לקבל הקו הבין לאומי וכן כתב בשו״ת בני ציון (סי׳ י״ר) ריש לשמור השבת באלסקה כפי החשבון המערב והעלה שעל פי התורה והמסורה יש לנו קו התאריך

והוא מוסכם עם הקו הבין לאומי "180 מגרענוויטש. ר והנה בשו״ת בני ציון הנ״ל אחרי אשר ירד לעומקה של הלכה והעלה שעל פי התורה יש לנו גבול התחלת המזרח והוא במעלה 180° מגרענוויטש כתב שם רעל פי התורה הוא קצת לפנים או לאחור ואי אפשר לצמצם ולכן מי שעובר מעבר לגבול חנ״ל מחויב לשנות החשבון ימי השבוע והחרש והמועדים כפי האופק דשם בין לקולא בין לחומרא ונמצא לפעמים שעי״ז שובת שני שבתים אם עובד ממזרח למערב דרך הגבול וכן להיפוך שנחסר לו יום השבת אם עובר ממערב למזרח דרך הגבול ולכן יזחד שלא יבא בנקודת הגבול בערבי שבתות וערבי יו״ט שלא יגרום לבטל ע״י

הנסיעה המצות עשה דשבת ויו״ט רהוא חסרון לא יכול להמנות. וכל זה דוקא אם הוא כבר על היבשה ובישוב אז יתנהנ כפי האופק דשם אבל אם עובר את הגבול והוא עוד על הספינה טרם שהגיע לישוב אפילו במקום שמודיעים על הספינה הקו התאריך ומשנים זמן היום אפ״ה כיון שעל פי התורה אי אפשר לצמצם על כן כל זמן שלא הגיע לישוב או עד שיצא הספק מלבו וידע בבירור שכבר עבד הגבול לא ישנה על הספינה מגי! ימי השבוע וחחדש והמועדים מכפי חחשבון שיצא משם ־וגם ישמור

חשבת לפי חשבון חחרש שחתחלו בחספינה באופן שישמור שני שבתות. ודוקא לענין מלאכה ישמור שני שבתות אבל לענין קידוש וחבדלח ותפלת שבת ויו״ט ושלא לחניח תפילין העיקר בזה השבת לפי חחשבון שיצא משם עכ״ד. [והגאון רה״צ קדינעד העיר לזה מדרישה (סי׳ ם״ז)

כה קצור שלחן עייר עב — שעדים מצוייניפ בהלכה

שכתב שם ראם יש ספק אם הוא בר חיובא לא יברך ואם הוא בר חיובא והספק הוא אם כבר קיים חוזר ומברך עיי״ש וכן כתב בש״ע (או״ח סי׳ קפ״ד) ראם אכל ואינו יודע אם בירך ברהמ״ז חוזר ומברך ואם מסופק אם אכל או לא כתב שם בבאה״ט (ס״ק ז) דאינו מברך והכא נמי כן דמשעה שיצא מביתו היה עליו חיוב השבת הראשון ועל כן ישמור שבת הראשון גם לענין התפלות והברכות משא״כ שבת השני יש ספק אם יש

חיוב עליו לכן אינו חל עליו לענין הברכות]. ועיי׳ בתלפיות הנ״ל מצדד הרמ״כ ג״כ שיש לנו לקבל קו הבין לאומי מכח סברה ותקנה שנשמור יום השבת בכל מקום כפי החשבון שהוחזק שם [ודלא כהרימ״ט בספר ״היומם״ שעושה הקו במקום אחר וממילא יבא מזה שיחליפו השבת מכפי החשבון שהוהזקו עד עתה עיי״ש] אבל מה״ת אין לנו קו התאריך ולכן דוקא אם הוא על היבשה ובישוב ישמור השבת כפי האופק דשם אבל אם הוא עוד על הספינה ישמור

השבת כפי החשבון שיצא משם דוקא. קיצור הדברים דלהמחבר בני ציון יש לנו קו תאריך מן התורה רק שאי אפשר לצמצם לכן אם נוסע ממזרח למערב דרך הקו ישמור שני שבתות [לענין מלאכה עכ״פ] ואם נוסע ממערב למזרח אז יזהר שלא יבא בנקודת הקו בערב שבת ובערב יו״ט שלא יגרום לבטל המצות עשה דשבת ויו״ט ואם בא בנקודת הקו בערב שבת וערב יו״ט ישמור השבת מידי ספיקא עכ״פ ודוקא לענין מלאכה אבל לעגין תפלת שבת ושלא להניח תפילין צ״ע עוד. אבל להרמ״כ בהתלפיות שאין לנו קו תאריך מה״ת רק מכח סברה ותקנה אם כן בעוד שהוא על הספינה תמיד ישמור השבת כפי החשבון

שיצא משם. [והנה מש״כ בספר בני ציון דבשבת שנתחדש לו על הספינה יניח תפילין מפני הספק צ״ע משו״ת זכרון יצחק (םי׳ ל״א) דההולך במדבר ואינו יודע מתי שבת אין לו להניח תפילין דכיון דלר״ע (מנחות ל״ו:) איכא איםורא להניח תפילין בשבת ויו״ט מוטב לעבור על ספק מ״ע בשב ואל תעשה מלעבור על ספק איסור בקום ועשה עיי״ש וא״כ ה״נ כיון שספק הוא על השבת שנתחדש לו אין לו להניח תפילין מפני הספק ואפשר לדמות אותו להוה״מ שג״כ ספק הוא במצות תפילין ולכן נראה שעכ״פ

לא יברך עליהם כהתם. וצ״ע], ועתה בעת ההדפסה ראיתי במשנה ברורה בביאה״ל (סי׳ שד״ם) דההולך במדבר ואינו יודע מתי שבת יניח תפילין אלא בשעת תפלת שבתח תלוי אז לא יניח שלא יהי׳ תרתי דםתרי עיי״ש ולפ״ז גם בנדון רי

במחלוקת חזכדון יצחק עם המשנה ברורה. ה ויש לכאורה להסתפק במי שנוסע מאמריקה לאוסטדליא בספינת

קצור שלחן ערוד עב — שערים מצוייניפ בהלכה כט

או באוירון ושמר יום השבת בעת נסיעתו כפי חשבון הימים שיצא מיטב כדינא ובליל שבת קידוש על הכום ובתפלה ובבוקר ביום השבת כבד הגיע לאוםטרליא ושם הוא יום הראשון אי נימא דצריך להשלים את היום בקדושה בשמירת מלאכה ואפשר אפי׳ בתפלת שבת או כיון שהגיע למקום שהוא עתה חול ובדינא צריך לשמור השבת כפי אופק המקום שהוא שם [כמו שהבאתי לעיל (אות אי) והוא מוסכם מכל הפוסקים] א״כ אפשר

שיכול להפסיק משמירת שבתו ששמר עד עתה.

ונראה שצריך להשלים שמירת שבתו. וכעין זה ראיתי בשו״ת מנחת אלעזר (ה״ג סי׳ נ״ט) בבן הוץ לארץ שעולה לארץ ישראל על מנת להשתקע שם ובא בספינה ביום טוב האחרון [היינו יו״ט שני של גליות] ובהיותו בספינה נהג יו״ט בתפלה ובקידוש בכל עניניו. כיון שכבר קידוש על היום בלילה לא ינהג ביום מנהג חול ולא יניח תפילין גם כשבא בבוקר עיי״ש. והנה אדמו״ר הגה״ק לא כתב שם כלום מזה רק רומז שם שיכתוב עוד מזה. ולא מצאתי כלום בספריו בענין זה וטעם לדין זה נראה והוא פשוט כמו שאיתא בש״ם (ביצה ה. ראש השנה ל.) דאם באו עדים מן המנחה למעלה דאי! בית די! מקבלי! אותן לקדשו היום ונוהגי! בו היום קודש ולמחר קודש רביו! דכבר קדשו יום זה מאתמול בעשיית מלאכה ובשאר עניניו לא מזלזלינ! ביה אלא נומרי! אותו באיסורו עיי״ש דו! מינה לנדון דידן דכיון דכבר קדשו מאתמול בהיותו בספינה לפי החשבון שיצא משם צריך לגמרו ביום בכל עניניו כמו יו״ט שני בארץ ישראל למי שבא בו לשם והגאון מהר״י שטיין* העיר עוד לזה ממה דאמרינן (ברכות י״ד:)

הלכך אנ! אתחילו מתחילונ! וכיו! דאתחלינ! מגמר נמי גמרינן.

ג וטי שנוסע ממערב ששם מתאחר שקיעת השמש למזרח ששם מקדים שקיעת השמש ואם נוסע כ! באוירו! וכדומה שהולך במהירות דב נמצא שלא עמד באותו שבת כ״ר שעות שלימות אלא י״ח או אפילו פחות אי אזלינן בתר שקיעת חחמח וכיון שבמקום שחוא נמצא עתר, כבד שקעה החמה חדי נעשח לו חול או רלמא צריך שישמור רוקא חשבת כ״ד שעות שלימות, עיי׳ מזה בספר רב פעלים (סי׳ ד) שחקר בזה והובא בספר משפטי עזיאל (ח״ב סי׳ ל) והוא העלה שצריך דוקא לשמוד השבת כ״ד שעות שלימות משעה שהתחיל לשבות עיי״ש הטעם ועיי׳ בתורה שלימה (בראשית אות ת״ל) שגם כן העלה כן והביא ראיות לזה עיי״ש ועיי׳ בשו״ת חבלים בנעימים (ח״ד סי׳ ג) שדחה כל הראיות והעלה שאין צדיך רק כיון ששקעה השמש הוא הול עיי״ש. עוד אדבד מזח לקמן בחלכות יום

כיפור דנפ״מ שאין מתענה כ״ד שעות שלימות.

ז ובטקוטות שהיום מתארך חדש ובי חדשים ויש ששה חדשים וכן

ל קעור שדיהן ערוך עב

, את השבת כהלכתו לברכה שקודה שבת ככל המצות. כד המשטר ב כאלו מקיים כל התורה כולה, וכל המהלל את השבת כאלו כפר בכל התורה כולה. וכן הוא אומר בעזרא ועל הר סיני ירדת ותתן לעמך תורה

ומצות, ואת שבת קדשך הודעת להם. ב וכל המהלל ג) את ד< השבת בפרהסיא [ו*גז הו* דוס* ב*י>ז\ר

שערים מצויינים כהלכה הלילה עיי׳ בשע״ת (םי׳ שד״ם) בשם מור והציעה עיש למנות ששה ימים של כ״ד שעות שוות שלנו וביום השביעי ישמור השבת עיי״ש וממילא

היא הדין לכל מצות התורה. ב) המשמר את השבת עיי׳ בראש יוסף (שבת דף ע״ב) במי שאונםין אותו שיבחור לו דבר אהד או להלל שבת או לאכול מאכל איפור נבילה יבחר לו חילול שבת דהוא באונס והוד! מלאכה שאינה צריכה לגופה והוא רה מדרבנן משא״כ נבילה דמ״מ נהנה ועובר עבירה מדאורייתא ועיי׳ בהגהות מהרש״ם (םי׳ רע״ה) דמכא! יש למצוא זכות להיהודים אנשי הצבא דמלאכתם הוא מדרבנן ביון שהוא מחמת אונם ע״כ ועיי׳ בשלחן מלכים (כי׳ יו״ר בהלכה למשה אות ב) באיש צבא שניתן לו הבחירה או להיות בהלשכה ומוכרח שם לחלל שבת בכתיבה אבל יהא לו אפשרות לאכול מאכלים כשרות או להיות בהמחנה (האםערין) ולא יוכרח לחלל שבת אבל לא יהא לו אפשרות למאכלים כשרים דיותר טוב שיבתור לו להיות בלשכה דהוא חילול שבת באונם והוא רה מדרבנן מלבחור בהמחנה ולאכול אסורות וכמש״כ הראש יוכר הנ״ל ועיי׳ במהרי״ס (סי׳ הצ״ג) ומהרש״א (ב״ב הי״ט) ופנ״י (שבת ע״ד) ופמ״נ (שכ״ח כה״ד מ״ז) ושו״ת תות יאיר (סי׳ קפ״נ) וכפת תמרים (םוכה ל״נ) שמבואר מכולם דטחלל שבת

באונם הוה מלאכה שאינה צריכה לגופה ומדרבנן הוא עיי״ש. ועיי׳ בשו״ת נהרי אפרסמון (כי׳ נ״ו) באם נתנו בחירה שיבחוד או באפפים ויכתוב בשבת או ב־אםערין ולא יניח תפילין יבחר בהאםערין

ולא יחלל שבת עיי״ש. ג) המהלל את השבת עיי׳ בשו״ת חת״ם (חו״מ סי׳ הצ״ה) דהפותח הגותו בהביעות בשבת הרי הוא מחלל שבת ממש כמש״כ (בנחמיה י״ג) ובזמן שהיו לנו שופטים ומלכות היו מוהלים על זח דדוהא באהראי אמרינן בש״ס דמהה וממכר הוא דרבנן וכמש״כ התיו״ט (ביצה פ״נ מ׳׳ו)

ושכ״כ הרמב״ן (פ׳ אמר) בפ׳ שבתון זכרון תרועה. ד) את השבת עיי׳ בא״ז (פ״נ שתיטה סי׳ שם׳׳נ) בשם הגאונים ושו״ת רדב״ז (ת״ב םי׳ תשצ׳׳ו) והובא דבריהם בשו״ת טהדש״ם (ה״ג סי׳ ה) ובדעת תורה (הל׳ שהיטה סי׳ ב׳ ם״ה כ״ט) דטתלל יו״ט הוא כמחלל

קצור שלחן עריו־ עכ לא

דאוו־ייוזא או א9י• ך) באימ«־ דרבט הפ\מ?יגז ביריד מיי ב] הרי הוא כעובד כוכבים!) לכל דבריו, אם נוגע ביין אוסרוו), והפת שהוא אופה הוי כמו פת של עובד כוכבים, וכן התבשיל שהוא מבשל הוי כמו, ולאו ( בישולי עובד כוכבים 2). ופרהסיא הוי בפני עשרה מישראל ז

שערים מצויינים כהלכה

שבת לכל דברי׳ ועיי׳ מנחות (סה:) דיו״ט נמי איסרי שבת כמש״כ וספרתם לכם ממחרת השבת ובש״ם (ביצה רש״י י״ז.) ד״ה דלמיקנא שביתה בשבתא, וכ״כ המהרי״ל (סור ה׳ יו״ט) ופרי מגדים (בפתיחה כולאות או״ח ח״ד אות ג) ובתיקוני זוהר (תיקון עשרין והרין). אולם בש״ע אבהע״ז (םי׳ קכ״ג סעי׳ ה) ובב״ש (שם ם״ק ח) וטו״ז (ם״ק ז) דמחלל יו״ט לא

הוה מומר רק רשע מקרי. ה) באיסור דרבנן עיי׳ מזה בבאה״ט (יו״ר םי׳ ב׳ ס״ק ט״ו) ובפת״ש (שם ם״ק ח׳) ודרכי השובה (שם ם״ק ע״ב) ועיי׳ בשו״ת מהרש״ם ח״א םי׳ קכ״א) מצדד קצת דבאיםור דרבנן לא הוה כמחלל שבת כהב״י (באהע״ז םי׳ מ״ב) וכ״כ בשו״ת בית דוד (םי׳ קל״ב) אבל בשו״ת מנח״א

(ח״א םי׳ ע״ג) דעתו להחמיר ועיי׳ ם״ק שאח״ז. ו) נוגע ביין אסרו כ״כ הרשב״א הובא בב״י (יו״ד םי׳ קי״ט) וכמש״כ ברש״י (חולין ה.) דהמחלל שבת חמור מע״ז וכ״כ בשע״ת לר״י (שער ג׳—קמ״ב) ובא״ז (שחיטה םי׳ שם״ז) בשם בה״ג. וכאשכול (שחיטה םי׳ ב) ובתשב״ץ (ח״ג םי׳ שי״ב) והמג״א (םי׳ ש״ו ם״ק כ״ט) ונה״כ

(יו״ד קב״ג ם״ק פ״א) ובכרכ״י (יו״ד םי׳ קכ״ד).״ת מהרי״א אםאד (יו״ד םי׳ נ׳) דבל זמן שלא העידו אולם עיי׳ {שו בפניהם בפני בי״ד אין אוסרין היין במגעם וכ״כ בשו״ת אבני צדק (יו״ד סי׳ ם), ועיי׳ בשו״ת בנין ציון החדשות (סי׳ כ״ג) דהמקילים יש להם על מה שיםמוכו כי בעוה״ר פשתה המספחת ברובם ויש בהם שמתפללים תפלת שבת ומקדשים קידוש היום ואח״כ מחללים שבת וכ״כ בשו״ת מהרש״ם (ח״א סי׳ קכ״א) דיש לסמוך על זה וכ״כ בשו״ת זכר יהוםר (או״ח סי׳ כ״א) דרוב הפושעים בזמננו רגילין לחלל שבת בכמה ייאוין ומ״מ כיון שמייין את בניהם ויש להם דיני גיטין וקדושין לכן יש להקל אם לא שמבורר לנו שיודע ה׳ שבת. ומעיז פנים לחלל בפני עשרה מישראל יחד ובפרט בזמננו שהדיר פרוץ אין לדחותם בשתי ידים שלא יפקרו טפי לכן כל זמן שלא העידו בפני

בי״ד אין צריך להחמיר עיי״ש. ועיי׳ במנח״א (ח״א סי׳ ע״ג) (וח״ב סי׳ כ״ד) וח״ג סי׳ כ״ד)

שהאריך בזה ודעתו להחמיר עיי״ש.

. ד ״ ן ז סי ״ נ ׳ ק י ׳ 2) •עם ב־ט״ר ס ׳ ז י ע מ ס ״ י ׳ ק י ס , ו ׳ חי י ע ׳ ס ׳ ב י ד ם ״ ו ) י 1

לב קצור שלחן עייר עב

דוקא שעושה בפגיהם ממש אלא שיודעין בחעבירח, דחכי מוכח בגמרא ופוסקים גבי, ״והא אסתר פרהסיא הוה״. וכן כתב הפרי מגדים 3)

פירסום הוי עשרה מישראל או שידע שיתפרסם. ג לפיכך משבה הנביא ואומר אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יהזיק בה, שומר שבת מהללו ונר. וכל השומר את השבת כהלכתו) כפי כהו, נם כן מפורש על פי הנביא שכרו ומכבדו ח) ומעננו0

שערים מצויינים בהלכה

ז) ופרהסיא הוי בפגי עשרה מישראל עיי׳ בם׳ דעת תודה (ה׳ שהיטה סי׳ ב׳ ם״ס ל׳) הביא מרמב״ם ומרדכי ועוד כמה ראיות דפידסום בעלמא גם בפחות מעשרה הוי פדהםיא ועכ״פ בידוע לעשרה אין להסל עיי״ש, ובשו״ת מהרש״ם (ח״א םי׳ סכ״א) חביא מא״ר (או״ח םי׳ שפ״ה) ומתורת חיים (עירובין ס״ט.) דאו* אם מחלל שבת בפהרםיא אם אינו מחלל בפני הנשיא ורב העיר לא מסרי מחלל שבת ומשמע שם רהסכים לזה אם נתכדד כן שמשמר השבת בפני אדם גדול עיי״ש ועיי׳ בספר תוספות שבת (או״ה סי׳ שפ״ה), ועיי׳ לעיל ם״ס הסודם שהבאתי דברי המנת״א ודעתו

שם להתמיר דגם פירםום בעלמא אפי׳ בפחות מעשרה הוי פרהםיא. ח) ומכבדו וםענגו אי בשבת איכא חיוב שמהה עיי׳ בב״י (או״ה סי׳ רפ״א) בשם הספרי ״וביום שמחתכם אלו שבתות״ וכ״כ במנהיג הל׳ שבת שגם שבת זמן שמחה וכן משמע משו״ת הדא״ש (כלל ה׳ אות ת׳), וכן משמע מלשון הזוה״ס דסודא ליום השבת יומא דחדוותא וכן משמע מסידור האדיז״ל בכונת ישמחו במלכותך [ומה״ט כתוב כס׳ מאמר נוסה התפלח (אות י״ז) שצ״ל גם בשבת גרידא בחרוז בואי בשלום וכו׳ ״בשמחה

ובצהלה" וכ״ה בסידור שער השמים (להשלה״ס)]. אולם עיין בתוס׳ (מו״ס כ״ג: ד״ה מאן) שבת מיהו לא כתוב שמהה וכ״כ בתשב״ץ (ח״ג סי׳ רצ״ח) דלא אשכחן דשבת איקדי יום שמחה דק עונג. ועיי׳ בשו״ת מהר״י מברנ״א (סי׳ סכ״א) ושו״ת שכות יעסב (ח״ג סי׳

ל״א ועיי׳ מזה לסמן (ס״ס י״א). ט) ומעננו עיי׳ שו״ת הדשב״א (ח״ד סי׳ רם״ב) דאיסור תענית

בשבת ויו״ט הוא מדאורייתא וכ״כ כתנחוטא (פ׳ בראשית). עו״ש בתנחומא דכבוד שבת עדיף מאלף תעניות ומהאי טעטא דוהה לתענית אסתר דהוא דרבנן, וכ״כ הדטב״ז בפ׳ אמוד רעוננ שבת

דאורייתא. אבא החינוך (כמוה רצ״ז) והב״י (סי׳ תם״ז) ס״ל דחוא דרבנז,

8) יויד סי׳ נ• מפ״ר םקי״ז.

קצור שלח! ערוך עכ לג

נם בעולם הזה הוץ מן השכר הרב הצפון לעולמ הבא, שנאמר אם תשיב משבת רגלך עשות הפצך ביום קדשי, וקראת לשבת עוננ לקדוש ה׳ מכובד, וכבדתו מעשות דרכיך, ממצוא הפצך ודבר דבר, אז תתענג על ה׳ והרכבתיך על במתי ארץ, והאכלתיך גהדת יעקב

אביך כי פי ה׳ דבר. ד כתיב זכור את יום השבת לקדשו, פירוש שיזכור בכל יום ויום את השבת לקדשו, שאם גזדטן לו דבר מאכל השוב שאיגו שכיה בכל יום, והוא דבר שאיגו מתקלקל, יקגהו לכבוד שבת. ובערב שבת מצוד. שישכים בבוקר לקגות צרכי שבת, ויוכל לקגות גם קודם התפלה ובלבד שלא יאהר על ידי זה תפלת צבור, וטוב יותר לקגות בערב שבת לכבוד שבת טלקנות ביום הטישי, אך דבר שצריך הכנה יקנה ביום חמישי. ועל כל דבר שהוא קונה יאטר ״לכבוד שבת". טתקנת עזרא שיהיו םכבסין הבגדים בהמישי בשבת לכבוד שבת ולא בערב שבת,

מפני שבערב שבת צריך להתעסק בצרכי שבת 4). ה טצוה על כל אדם שאן: על פי שיש לו כמה משרתים, מכל מקום יעשה גם הוא בעצטו איזה דבר לכבוד שבת כדי לכבדו, כדטציגו באטוראים, רב הםדא היה טתתך את הירק דק דק, ורבה ורב יוסף היו מבקעים עצים, ור׳ זירא היה טדליק את האש, ורב גהטן היה טתקן את הבית ומכגיס כלים הצריכים לשבת וטפגה כלי ההול, ומהם ילמוד כל אדם ולא יאמר ״לא אפגום בכבודי״ כי זהו כבודו שהוא מכבד את

השבת. ל המנהג בכל ישראל לאפות בבתיהם להטים י) לכבוד שבת. לא םבעיא אם אוכלים בימי ההול פת פדטר עובד כוכבים שיש ליזהר לאכול ביום השבת קודש פת ישראל, אלא אפילו אם בהול אוכל פת

שערים מצוייניס בהלכה ועיי׳ במשנה ברורה (סי׳ רט״ב), ועיי׳ מזה בפט״ג (בפתיחה כולאות ח״א

אות י״ה וי״ט).הם להמים עיי׳ בשו״ת חיי אריה (סי׳ ל״ג) באשה י) לאפות בבתי אהת שאפתה ההלות ובשלה מאכלים לצורך השבת ואח״כ נתוודע שעוד טרם הכינה הכל מת תינוס בשכונתה וההבית מים שטמנה שאבה להאפיה והבישול היתה עומדת שם טרם שמת התינוס אפ״ה אין צריך לההטיר שלא לאכול התלות ומאכלים דכיון שהם לצורך השבת אינם אסורים משום שוטר

טצוה לא ידע דבר רע כמש״כ בשו׳׳ע (או״ה סי׳ תנ״ה).

רנ וסי׳ ר״נ. 4) או״ח סי׳ רנ

לד קצור שלחו עייף עכ

פלטר ישראל, מכל מקום לכבוד שבת יאפו בביתו כדי שתקיים האשח מצות הפרשת הלה. כי אדם הראשון נברא בערב שבת והיה חלתו של עולם, והאשה בחמאה אבדתו, ועל כן צריכה היא לתקן דבר זה 5). ועושין שלש להמים, גדול, ובינוני, וקטן. הבינוני לכעודת הלילה והנדול

לסעודת היום להראות כי כבוד היום עדיף והקטן לסעודה שלישית. ז יכין בשר ודגים י*, יפים וטטעטים ויין טשובה כפי יכלתו, כי םצוה לאכול בכל סעודה טסעודת שבת דנים אם אינם טזיקים לו, אבל אם טזיקין לו או שאינם ערבים לו, לא יאכלם, כי השבת לעוננ). וישהיז את הסכין שזהו נם כן מכבוד השבת, ויתקן ניתן ולא לצער6 את הבית ויציע את המטות, ויפרוס מפה על השלהן ותהא פרוסה כל יום השבת. ויש מדקדקין לפרוס שתי מפות, וישמח בביאת השבת, ויחשוב בדעתו אלו היה מצפה שיבוא אליו איזה אדם יקר והשוב איך). בקצת היה מתקן את הבית לכבודו, ומכל־שכן לכבוד שבת מלכתא7 מקומות עושין פשטידא או מולייתא לסעודת ליל שבת, זכר למן שהיה מונה כמו בקופסא, טל למטה וטל למעלה. יש לטעום בערב שבת את

התבשילין שנעשו לשבת 8). ח אפילו עני שבישראל יזדרז ויתאמץ לעננ את השבת, ויצמצם בכל השבוע כדי שיהיה לו מעות לכבוד שבת. ואם אין לו מעות ילוה

שערים מצוייניפ ההלכה יא) בשר ודנים עיי׳ ברבנו יונה (ברכות ריש פ״ג) שאין חיוג לאכול

בשר בשבת. ועיי׳ בתורה תמימה (בראשית ב—ג) שבשבת נוהג בו שמחה ע&׳׳י הירושלמי (מגילה פ״א ח״ד) רסעודת פורים שחל בשבת מאחרי! אותה ״ימי משתה ושמחה״ כתוב ששמחתו תלויה בבי״ד יצא שבת ששמחתו תלויה בידי שמים משמע דבשבת יש חיוב שמחה והעלה עפ״ז דמחוייבין לאכול בשר בשבת דאין שמחה אלא בבשר ושלא כדברי תר״י הג״ל, ועיי׳ נימוסי או״ח (םי׳ רע״א) דלפי דברי חםפרי (בחעלתר) ״וביום שמחתכם זה השבת״ ואין שמחח אלא בבשר צריך לחיות בשר בשבת כמו ביו״ט הנם שלא חיו מסריבין שלמי שמחה בשבת היו צריכין להכין בשר מאתמול עיי״ש. ועיי׳ בפתחי תשובה סי׳ רמ״ב ובפת״ש (יו״ד םי׳ י״ח ס״ס ט) שחביא בשם שו״ת בית יעסב דאכילת בשר בשבת הוא מה״ת. ועיי׳ במג״א (םי׳

רמ״ט ם״ס ו׳). •י

. ב ״ ס ׳ ר י א ס ״ ג 6) ס

. נ ״ ׳ ר י א ס " נ 0 (8

. ט א ש ״ ג ס ב ב ו ״ ס ׳ ר י 5) ס

. א ״ ח ׳ רס*ב ו י ד1 ס

קצור שלחל עייר עב לח

אפילו על משכנות לצרכי שבת, ועל זה אמרו רבותינו זכרונם לברכה, בני, לוו עלי ואני פורע. וכל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה, הוץ מהוצאת שבת ויום טוב, שאם מוסיף מוםיפין לו. ואם השעה דהוקה לו ביותר, על זה אמרו רבותינו זכרונם לברכה עשה שבתך הול ואל תצטרך לבריות. וטכל טקום אם אפשר לו יראה על כל פנים לעשות לכבוד שבת איזה דבר מועט, כגון דגים קטנים וכדומה. טי ששלהו לו. ( איזה דבר לאכלו בשבת, יש לו לאכלו בשבת ולא להשאירו להול יב) 9 ט אין לעשות מלאכה בדרך קבע בערב שבת ממנהה קטנה ולמעלה, אבל בדרך ארעי מותר, ולצורך שבת נם אהר כך מותר. ולעשות בגדי הבירו בשכר אסור, אך * שהוא עני ורוצה להשתכר לצורך שבת, מותר לו כל היום כמו בהול המועד. לספר את ישראל מותר כל היום, אפילו מעשה אומן אפילו בשכר, מפגי שהתספורת ניכרת שנעשתה עכשיו בשביל השבת. יש להםניר את התניות שעת

.( 1 0 אהת לפני השבת י מתשע שעות זמניות ולמעלה, מצוד! למנוע מלקבוע בעודה, אפילו מה שהוא רניל בהול, וסעודה שאינו רניל בה בהול, אפילו היא סעודת מצוה, אם היה אפשר לעשותה ביום אהר, אשור לעשותה בערב שבת כל היום אפילו בבוקר. אך סעודת מצוה שזמנה קבוע היום, כגון מילה ע) ופדיון הבן יד) וכדומה מותר. ומכל מקום נכון להקדימה בבוקר

שערים מצוייניפ כהלכה יב) ולא להשאירו להול עיי׳ בשו״ח חות יאיר (סי׳ רל׳׳ב) דז־־ן אינו טצד חסידות אלא הוא עפ״י הדין ושכן כתב חטור (או״ח סי׳ תרצ״ו), ועיי׳ במנחת פתים (סי׳ רט״ב) שכן משמע נטי בירושלמי (נזיר פה ה׳׳א)

דטי שנדר להביא טנהה ביו״ט מהויב להביאה ביו״ט דוסא עיי״ש. ועיי׳ בא״א (שם) [מהנה״ק טבוטשוטש] שכתב דאפי׳ טדת חסידות

אין כאן כל שלא אטר לו בפירוש שיאכלו בשבת.

יג) כגון מילה ופדה״ב עיי׳ בבאה״ט (סי׳ רט׳׳ט ם׳׳ק ד׳) והוא מהמג״א (שם ס״ק ה) דמילה אעפ״י שעבר זמנה מקרי זמנה קבוע רכל שעתא ושעתא זמניה הוא דאםוד להניחו ערל אפי׳ יום אחד. והביא אה׳׳כ מש״ד וטו״ז (יו״ד סי׳ רס׳׳ו) דיש אוסרים למול מילה שלא בזמנה בערב שבת.

ועיין במשנה בדורה (שם ם״ק י״ב) שהביא הדעה הראשונה בסתם ומשמע שפוסק דמותר למול מילה שלא בזמנה בערב שבת.

. ו י «) סי׳ רט״כ באה־ט. ao פנ*א סי׳ ת

לו קצור שלחן ערוך עכ

ולא ירבה בה, ומכל שכן שלא לאכול אכילה גסה, כדי שיאכלו סעודת שבת לתיאבון״).

) כל אדםטז) להשלים פרשיותיו עם הצבור יז), ו ט יא הייב דהיינו שיקרא בכל שבוע פרשת השבוע שנים מקראיח) ואהד

שערים מצוייניפ כהלכה יד) ופדיון הבן עיי׳ עו״ש בבאה״מ (שם ס״ק י״ב) דפדיון הבן

שעבר זמנו אסור לעשותו בערב שבת וכמש״כ המחבר כאן. ועיי׳ בש״ע הגר״ז (רמ״ט סעי׳ ח) ובעיקרי דינים (סי׳ י״א אות י״ב)

דיכול לעשות הפדיון הבן שעבר זמנו בערב שבת בלא סעודה. ועיין במשנה ברורה (שם ם״ק י״ב) שפוסק דמותר לעשות הפדיון חבן שעבר זמנו בע״ש אפי׳ בסעודה ועיי׳ בחיי״א (כלל א דין ח׳) שפסק

ג״כ כן. ועיי׳ במשנה ברורה (שם בביאה״ל) דאפי׳ סיום מסכתא מותר

[שזמנה היום ולא חניחה על ע״ש]. טו) הייב כל אדם עיי׳ בשו״ת חרדב״ז (ח״נ סי׳ תכ״ה) דמי שחש בעיניו ואינו יכול לקרות אינו מחויב לשמוע מאחר וכן טי שאינו יודע

לקרות ג״כ אינו מחויב לשמוע מאחר. עו״ש ברדב״ז (ח״נ סי׳ תתם״ז) כתב לענין חולה שהוא פטור לנמרי

ולא יהא אלא טצטער שהוא פטור מסוכה שהוא מצות עשה טן חתורח. וכתב ע״ז בספר נליוני הש״ם (ברכות ח.) וז״ל צ״ע דמה זה ענין לטצטער דםוכה דהתם ״כעין תדורו״ בעינן ואין אדם דר בדירה של צער משא״כ בתורה [שחיא ניקנת דוקא ע״י צער] ועיי׳ בנימוקי או״ח (סי׳ א). טז) כל אדם עיי׳ בפרי מנדים (א״א סי׳ רפ״ה ס״ק ו) דאבל מותר לקרות שנים מקרא ואחד תרגום בשבת בימי אבלו אף אם ישלטו לו ז׳ ימי אבלו קודם יום נ׳ לאחר השבת שיכול לקרות אז אפ״ה אין להמתין דזמנו חוא עתח וכ״כ בחידושים פהגר״ז מרגליות (ה׳ אבילות) דמותר לקרות מפני

שחוא חובת חיום. יז) עם הציבור עיי׳ בספר הפרדס לרש״י (סי׳ צ״ט) דהיח חמנחג בימיו שאחר שהתפללו חציבור תפלת י״ח דשחרית היו כל הציבור אוטרים פרשת השבוע שמו״ת: וכתב ע״ז בספר נליוני חש״ם (ברכות ח.) ויתכן שחיח

מנהנ זה גם בזמן הש״ס ומדוקדק לשון ״עם הציבור״. יח) שנים מקרא עיי׳ בשערי תשובה (סי׳ רפ״ה ס״ק ב) בשם יש״ש (קידושין פ״ב) דאם אינו יכול ללמוד שניחם [רש״י ותרגום] יקרא

. י ׳ ב י ע ט ס ׳ ־ ׳ רפ י 1ג< ס

קצור שלחן ערוך עב לז

תרגום >ט), ומיום ראשון כ) ואילך השוב עם הצבור (שכבר התחילו הצבור פרשה זו בשבת במנחה). אבל המצוה מן המובחר הוא לקרותה). ויש לקרות כל פרשה דהיינו פתוחה א בערב שבת אחר חצות היום כ או םתומח שתי פעמים, אחר כך התרנום עליה, ואפילו הפרשה מסיימת באמצע פסוק יפסיק שם, וכנמר יש לומר אחר חתרנום פסוק אחד בתורה, כדי לסיים בתורה. וטוב שלא יפסיק בשיחח בין חקריאח. ונוהנין לקרות נם ההפטרה. ויש נוהניןכב) עוד לומר אחר כך שיר השירים »). ומי שהוא בדרך ואין לו רק הומש בלי תרנום, יקרא שתי

שעדיפ מצוייניפ כהלכה

פירוש רש״י ולא תרגום עיי״ש ושיים בשם הברכ״י דלפי חכמי האמת יש קםידא בתרגום דוקא ולכן אם אין שהות לשניהם ילמוד תרגום.

ועיי׳ בביאה״ל מהמשנה ברורה שם שכתב שאין לנו פוםס מפורש שיסבור דהתרגום השיב מפי מפרש״י ומ״מ נראה לדינא לנהוג כהב״י [ללמוד התרגום] דאף שפרש״י מפרש את העני! יותר מתרגום אבל מפני שיש כמה תיבות ופסוקים שאין עליהם פרש״י וא״כ לא נשאר לו שם רק מקרא לבד

אבל התרגום מפרש כל פסוק וכל תיבה עיי״ש. יט) ואחד תרגום עיי׳ במשנה ברורה (סי׳ רפ״ה ס״ק ו׳) דלא יקרא התרגום תהלה ואה״כ המקרא אלא מקרא ואה״כ תרגום [ובשעה״צ שם כתב

דבדיעבד יוצא בתרגום באמצע. ועיי׳ בארחות היים החדש (סי׳ רפ״ה) שהביא שם דמי שאין לו חומש עם תרגום ועל זמן מיעוט יכול להשיג מחבירו חומש עם תרגום מותר

לקרות חתרגום תחלה ואח״כ המקרא. כ) ומיום חראשון ואילך עיי׳ במשנה ברורה (סי׳ רפ״ה ם״ק ח) בשם מעשה רב הנהגת הגר״א דהיה מתהיל לקרות הסדרה שמו״ת ביום

הראשון ומסיים אותה בערב שבת. כא) בערב שבת אחר חצות. ובשערי תשובה (סי׳ רפ״ה ס״ק א׳) הביא בשם הרח״ו שהאר״י היה נוהג לקרות אהר תפלת שהרית בערב שבת. עו״ש בשערי תשובה (ם״ק ד) דביום הושענא רבה יקרא פרשת

וזאת הברכה שמו״ת ובדיעבד ביום שמיני עצרת. כב) ויש גוחגין לומר. מקורו לומר שיר השירים בערב שבת הוא במדרש הנעלם (וירא) ביום שחלה ר׳ אליעזר הגדול ערב שבת היה ופתח פומיה במעשה מרכבה ואוליף ליה רי״ו טעמים בפסקי שיר השירים ואורי

ליה כל עמיקתא ורזין עילאין דהוי בשיר השירים. כג) שיר השירים עיי׳ בשו״ת הלכות קטנות (ח״א סי׳ קפ׳׳ח) דשיר השירים אינו כתוב כשירה אריח על נבי לבנה [כשאר שירים] (ידים פ׳׳ג

לח קצור שלחן ערוך עב

פעמים מקרא, וכשיבא למקום שיהיה לו תרגום יקרא התרגום. גם יש לו לכל ירא שמים ללמוד פירוש רש״י על הסדרה. אם לאו בר הכי הוא ילמוד פירוש אשכנזי על הסדרה, כנון פפר ״צאינה וראינה״

וכדומה, שיבין ענין הסדרה. יב מצוה כד) על כל אדם בח) לרתוץ ככל ערב שבת פניו ידיו), ואם אפשר ירהץ כל נופו בתמין, ויטבול״), את עצמו ו ורנליו בהמיןכ

במקוהכח).

שערים מצוייניפ בהלכה

מ״ה) דכל השירים הורש ושיר השירים הורש הרשים שמספר בו מאהבת ד׳ את עמו ושלא לחפריד ביניחם נעוץ סופו בתחלתו ולהורות הדביהות רוח

לא יבא ביניחם לכך לא בא ברווחא דליבנא ע״כ. כד) מציה ומ״מ אין זח חובח גמורח וחמקיימח מהבל עליח שכד

ושאינח מהיימח אינח נענש עליח (מ״ב סי׳ ר״ם םה״א בשם הד״מ). עוד שם בביאח״ל דאפי׳ מי שתורתו אומנתו יש לו לבטל [מחתמדת חלימוד] כדי להיים מצוח רחיצח בחמין וראיית מר״י בר אלעי (שכת כ״ח:). כח) על כל אדם עיי׳ בחגחות יד שאול (סי׳ שפ״א) דאבל תוך ל׳ טותר לחזיע דכטח עושין זח לרפואת וכן טותר לטבול בצונן כיון שאינח עושח לרחיצת אלא לטבול לתפלח וכ״כ בפת״ש (יו״ד סי׳ שפ״א) דטותד

לרחוץ כל נופו בצונן לכבוד שבת לאחר שבעח. ועיי׳ בשו״ת טנחת אלעזר (ח״ב סי׳ כ״ו) שכתב דאבל ביום חז׳

שחל בשכת מותר לו לילך לטהוח בבוהר לטי שנוחג כך בכל שבת. ועיי׳ בספר משמרת שלום (סי׳ כ״ח אות ג׳) בשם חסידים וגדולים שבימי אבלם אחר שמהבלים תוספות שבת הולכין למהות לכבוד שבת והחלוה נתנו לאחר ללבוש לשעח ואח״כ לבשו חם ושטע חטעם כיון שכתב בשם חאריז״ל כי כל עיהר טעם אבילות חוא טשום כבוד חטת וחטתים טהפידים אם על ידם פונטים בכבוד ועונג שבת על כן לא יעשו שום חילוה טשאר שבתות השנה וטי יבא אחר חאר״י בדבר שלא נטצא בפוםהים נגדו

עכ״ל אבל הטנהג אינו כן.ן עיי׳ בביאור הלכה (ט״ב סי׳ ד״ם) דבפושדין אפשר כו) בהמי דלא יצא ידי חמצוח כיון דבגמרא נזכר ״חמין״ ופושרין לאו בכלל חמין וחביא ראיח משערי תשובח (סי׳ שכ״ו) בשם הנובי״ת (סי׳ כ״ד) דמחלס

בין פושרין לחמין לענין רחיצח בחמין בשבת עיי״ש.ת עצמו עיי׳ בדברי תורח (מחד״ס אות י״א) הביא כז) ויטבול א מגהג חחםידים שטובלין עצמן סמוך לכניסת שבת כמש״כ בשער הכונות כי אז מתגלה תוספות שבת וכן גהג מדן בעל דברי היים זי״ע והביא מסוד לזה

קצור שלחן ערוף עב לט

יג אסור לרחוץ עם אביו וחטיוכט) ובעל אטו ובעל אחותו. ובמקום שנוהגין לכסות ערותן ל) בבית הטרחץ טותר, וכן התלטיד לא

ירחוץ עם רבו ואם צריך לו שישמשנו םותרט). T ומצוח לחוף את חראש ולגלח את חצפרנים, וכן לגלח שערות ראשו אם היו גדולים. ואין לקוץ צפרגי ידיו ורגליו ביום אחדלא), גם

שערים מצוייניפ בהלכה מירושלמי (תרומות סוף פ״ח) דר״י נשיאה ור״נ בר שמואל הלכו לרחוץ

סמוך לערב עיי״ש. כת) במקוה עיי׳ בהגהות מהרש״ם (או״ח םי׳ פ״ח) בשם הכוזרי (מאמר ב׳־ם) דמי שהוא בעל נפש חשובה ירגיש בנפשו שינוי כל עוד שלא רחץ לקריו וכבר גיסה שמפסידים במגעם דברים דקים כפנינים ויינות ועיי׳

מזה בזוה״ק (ויקהל ר״ר:). ועיי׳ בדברי תורה (ח״ט אות פ״ג) דבמקום שאי אפשר לטבול במקוה כשירה וטובליז אנשים לכבוד שבת במרחצאות בתוך מים שאובים במחובר בקרקע אפ״ה לא מפסיד הכונה למי שבא בסוד ה׳ כיון דלאנשים הוי מקוה כשירה לטבילת עזרא כמש״כ הב״י והמג״א (סי׳ פ״ח) דארבעים

סאה מים שאובים כשירים לטבילה זו. ועיי׳ באר״ח (םי׳ פ״ח) בשם הפ״ת דגם בכלי נקובה בשוליה כשפופרת הגור שבטלה מתורת כלי אף שפקקה אח״כ מותר לטבול בה

לכו״ע לטבילה זו. ועיי׳ בםה״ק דברי יחזקאל (בסופו םי׳ י״ג) דלטבילה זו לדידן שהוא ממרת חסידות די בשלש מאות ליטר ועיי׳ לקמן (סי׳ קם״ב) שהבאתי

מאחרונים השיעור מקוה. כט) עם אביו והמיו עיי׳ באה״ט (אהע״ז סי׳ כ״ג ם״ק ו׳) דבכל אלו הטעם הוא משום הרהור ולכן אם הוא כבר במרחץ קורם להם מחויב

לילך לחוץ אבל ברבו אם הוא במרחץ קודם לרבו מותר להשאר שם. ל) לכסות ערותן עיי׳ בפת״ש (אהע״ז שם םק״ה) בשם חגאון ר׳ זלמן מווילנא דהיה מקפיד שלא לרחוץ עם הקרובים כדיגא דגמרא והרמ״א שהקיל שם כתב הטעם משום דהולכין במכנסים ובזמנו דיבר והיום שאין

הולכין במכנסים אין שום היתר לזה. לא) ביום אהד עיי׳ בשערי תשובה (םי׳ ר״ם) דהאריז״ל היה גוהג

ליטול ציפרגי ידיו ורגליו ביום הששי ולא היה חושש לכלום.

. י ׳ ו י ע נ ס ״ ׳ נ י ז ס ״ ע ה 12) א

ם קצור שלחן עייר עב

אין לקוץ צפרניו או לגלח שערות בראש חדש אפילו חל בערב שבת לב). יש מקפידין שלא ליטול את חצפרנים כסדרן אלא בדילוג, דחיינו בימין מתחילין באצבע הסמוך לאגודל וחםיטן בדאג״ה ובשמאל מתהילין באצבע הרביעי והסימן ד ב ח ג א . גם יש מקפידין שלא לימול הצפרנים ביום ה׳, כי מתהילין לגדל ביום שבת שהוא יום

השלישי. טוב ליזהר לשרוף את הצפרנים13). ט1 בכל ערב שבת יפשפש בטעשיו ויתעורר בתשובה לתקן כל הקלקולים שעשה בששת יטי הטעשה, כי ערב שבת כולל כל יטי השבוע,

כמו ערב ראש חודש כולל כל החודש. טז ישתדל שיהיו לו בגדים נאיםלג), וגם טלית של טצוהלד) נאה לכבוד שבת דכתיב וכבדתו, ודרשינן שלא יהא טלבושך של שבת

שעריפ מצוייניפ כהלכה

לב) בראש הדש אפי׳ הל בע״ש ועיי׳ באלף המגן (סי׳ י״ב) דמםיק להלכה דלא מיבעיא במי שנוהג ליטול צפרניו בכל ערב שבת דודאי מותר גם היום אלא אפי׳ הנוהג ליטלם אלא בכל שתי שבתות מפני שאין גדולים כ״כ המקיל גם בכה״ג לא הפסיד ואולי נקרא זריז ונשכר מפני כבוד השבת. ועיי׳ בשערי תשובה (סי׳ ר״ס) דמי שזהיר ליטול צפרניו בכל

ע״ש מותר ליטלם גם בחוה״מ שהל בע״ש. לג) בגדים נאים עיי׳ בשו״ת שבות יעקב (או״ת סי׳ כ״ד) דמנעלים

בכלל מלבושים ובגליוני הש״ם (ברכות מ״א.) דהה ראיותיו. ועיי׳ בנזר ישראל בשם תוספות ירושלים (סי׳ רם״ב) דלדעת ירושלמי צריך לההליף אפי׳ מנעלים לכבוד השבת ועיי׳ בשו״ת בית דוד (סי׳ מ) שהעיר מירושלמי (שבת פ״ו ה״ב) לאו אורה דבר נשא למהוי לחו תרין םנדלין הד לתולא וחד לשבתא. משמע משם דאין צריך להתליף

המנעלים לשבת. ועיי׳ במג״א (סי׳ רם״ב םק״ב). לד) וגם טלית של םצוה עיי׳ בשערי תשובה (םי׳ רם״ב םק״נ) בשם השאלתות (פ׳ בראשית) דצריך לאדם שיהי׳ לו שני עטיפות א׳ להול וא׳ לשבת ובשו״ת בית אפרים (םי׳ ט״ו) מראה מקור לזה מירושלמי (פיאה

פ״ת) ומדרש וילקוט רות. עו״ש בשערי תשובה הביא דברי הא״ר שכתב דמש״ם (שבת קמ״ז) דאיתא ״דרבנן דפומבדותא הוי לבשו גלימי דאוכמי״ משמע דלא היו לובשין בגדי לבן והוא דהה ראיותיו עיי״ש ועיין בפ״מ (סי׳ רם״ב) דבביתו רשאי אדם לעשות מה שירצה לא בפגי רבים ועיי׳ בשו״ת פגים מאירות

א 09, ״ נ ם י ־ ר• ם ו םי 13ו

קצור שלחן עייר עב טא

כמלבושך של חול לח). ואפילו אם חוא בדרך בין חנכרים ילבש בגדי שכתלו), כי אין המלבושים לכבוד חרואים אלא לכבוד חשבת14).

יז חתבשילין צריכין לחשגיח לחםירם מן חגחלים קודם שבת, ואם שכח ולא חםירם, אזי אם יבא בשבת לקחת את חקדרח וגחלים בוערות סביב לח שאם יקח את חקדירח יזיז את חגחלים, אסור לישראל

. ( ! לקחת אותח, ועל ידי אינו יחודי מותר 6 יח חתבשילין שמטמיניןא) בתנור ליום חשבת כנחונ, אן» על

שערים מצויינים בהלכח (ה״ב םי׳ קנ״ב) שכתב טעם ומקור לטה שאין נוהגי? היום ללבוש ד׳ בנדי

לבז. לה) כמלבושך של חול עיי׳ ם״ק הקודם ועיי׳ ברברי תורח (מהד״ס אות נ״ה) דמה שנוהנין ההםידים להלביש עצמם בשבת במדים ארוכים אינו דק מנהג הסירות בלבד רק מקורו בגמרא (שבת קי׳׳ג.) ובש״ע (םי׳ רם״ב םעי׳ ב) ״ראם אין לו בגרים לשבת טיוהדים ונאים עכ״ם ישלשלם למטה שיהי׳ ארוכים כטרת העשירים״. משמע דבגריהם היו ארוכים וגראה לי עוד ראייה לזה עפ״י רררשינן (שבת קי״ג.) שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של הול דר״י קרי לטאני טכברותא והטהרי״ל בילקוטים כתב דבנרים קצרים הוא דרך הריקים וארוכים הוא דרך השובים וכ״כ בםםר אלה המצות (למהר״ם הניז) דהמלבוש קצר הוא מלבוש מיוהר לפרוצים ובעלי אגרוף ומלבוש ארוך למלכים ואנשי המרות. ולפי דבריהם אי אפשר לקרות למאני

מכבדותא אלא לארוכים. לו) ילבש בגדי שבת עיי׳ בש״ע (יו״ר םי׳ שם״מ) וכ״כ המהבר לקמן (םי׳ רי״א םעי׳ י) ראבל תוך ל׳ אםור ללבוש בגרי שבת והמג״א (םי׳ דס״ב) בשם הכוונות מתיר תוך ל׳ ללבוש בגדי שבת וכ״כ הברכ״י

(יו״ד םי׳ ת). ובאבל תוך ז׳ ימי אבילות עיי׳ בנליון מהרש״א (יו״ד םי׳ שפ״ט) בשם שו״ת מהרש״ל (םי׳ ק״ו) דבשבת של אבילות מי שאינו לובש כתונת

מכובם הוא הםידות של שמות. ועיי׳ לעיל (ם״ק כ״ה). לז) שמטמינין בתנור ליום חשבת ואי יש למצא היתר להמם התבשיל בשבת על תנור השמלי הנערך מערב שבת ע״י שעון אומומטי כמו שעורכין על ידו האור ההשמל כמש״כ לקמן (םי׳ ע״ה סעי׳ י״א). עיי׳ בספר ירושת םלימה (םי׳ מ״ז) [גרפם שם תשובה מהגאון ממשאם שהעלה להתיר עם״י מה שמתיר המהר״ם שיק (או״ה םי׳ קנ״ז) להעריך

14) סי׳ רס״ב וודא• 15) סי׳ רנ״נ סעי׳ א׳ בחגח.

מב קצור שלחן ערוף עג

פי שהפתח אינו םוח כמים מותר, ואסור לפתוח את התנור בלילח, כי שמא יש קרירות שעדיין לא נתכשלו כל צרכן, ועל ידי שיסתום אהד

כך את התנור ינחם בישול לח)

שערים מצוייניס כהלכה מעון מערב מבת אהדאיס נר בשבת. וכן ראה בספר מתא דירושאים עא הירושאמי (מועד י״א) ששמע מרבו החת״ם מעשה שעשו אנשי פפד״מ שערכו אש בערב שבת באופן שהיה דואס והואך עד שיניע בבוסר בשבת אא הכירה שעמד עאיה הסאפפע והחימום בא מאאיה ונם ראה בשו״ת הרב״ז [מבאסוי] (השמטות םי׳ סא״ו) שהעאה נ״כ אהיתר רס בתנאי שהתנור יהא בהשגחת הרב ובכא תיסוני זהירות הנאמרים בהרצאתו: א) אהעריך השעון מערב שבת באופן שהזרם החשמאי יבא בשבת מאאיו ואהעמיד התבשיא עאיו מערב שבת אז מותר אדברי הכא. ב) במסום הפסד דהושש שיתסאסאו המאכאים ממה שישהה עא התנור מותר אומר אעכו״ס אהעמיד התבשיא בשבת סודם שיתהוה האש מעצמו ובה&םס סדירה ריסנית כנהונ. נ) ואהרחסה יתירה שאא יבא אירי מכשוא יתאה מםנר עא השעון ועא התנור החשמאי ויחזס גם עא המכונה ״פיתסא״ שעאיה נכתבים התנאים הנ״א ע׳׳כ. ועיי׳ בשו״ת ציץ אאיעזר (ח״ב םי׳ ו) שהעאה אאיםור וכן העאה אאיםור במשפטי עזיאא (ה״א — רכ״ה) ואינם מביאים דברי ההת״ם הנ״א ועיי׳ בסונטרם אוה היובא כתב שם הנרי״א הענסין (אות נג) נ״כ דאהמם התבשיא שעומד שם מערב שבת מותר אבא אבשא עי״ז תבשיא

מהדש נראה דאםור. ועיי״ש עוד בספר ירושת פאיטה דכא ההיתר הנ״א דוסא אם העריכו השעון מבעוד יום בערב שבת אבא אהעריך זה בשבת שאין זרם וכשיבא זרם יהטם התבשיא פשיטא דאםור דיש בזה איסור הבערה עיי״ש ובשעהד״ה יש אהתיר נם זה ע״י אמירה דאמירה אעכו״ם ועיי׳ ברטב״ם (שבת פ״ט ה״ד) ועיי׳ בשו״ת שואא ומשיב (מהד׳׳ת ה״א םי׳ ה) טש״כ בענין אם

מעמיד הכאי שעות בשבת עצמו. עיי״ש. אה) ינרום בשול ובענין נדון כיור שנתהממו המים ע״י ההםסה המרכזית בנהאים — נאז — כה השמא והוא באופן זה שבשעה שםותהים הברז אהוציא מים המים נכנסים אהדוד מים צוננים מצינור המהובר אמי מעיין ומתהממים ומתבשאים בהדור עיי׳ מזה בשו״ת משפטי עזיאא (ח״ב סי׳ מ״ה) שכתב רזה דומה אטאית שאהז בו האור שנותנים עאיו מים מצד אהד (שבת ס״כ) עיי״ש טש״כ בזה אדמותו. והעאה שם היתר משום

18) סי׳ דנים סעי׳ זי.

קצור שלחן עייר עכ מג

יט הא דמותו־ להטמין גם כשאין חתנור טוח כטיט זחו דוקא כשמטמינין כשר, וכן אפילו כשמטמינין מיני קטניות ומיני בצק, אלא שמטמינים זמן חרבח קודם חלילח, באופן שיוכל להתבשל קודם חלילה קצת עד שיחא ראוי לאכילח על ידי חדחק. אכל כשמטמינין מיני קטניות ומיני בצק סמוך ללילח צריכין חקא לטוח חתנור בטיט (כי מן חסתם

שעדים מצוייניפ כהלכה דבניסת המים צוננים לתוך הדוד אינה נעשית מיד בתוך בדי היציאה שיוצאים אחת מצד השני אלא בזה אהד זה שמתהלה יוצאים להוץ המים שבצינורות ובאותה םדה נכנסים זה אהד זה מים צוננים להדור הנדול. וזה מותר לכו״ע עיי״ש סברתו. [והנה לכאורה היה אפשר לי להביא קצת ראיה לזה לפמש״ב בשו״ת זרע אמת (ה״א סי׳ ס״ד) שמצדד שם לענין ביבוי אש ע״י מכונות וצינורות שםקלהים מים למרחוק כתב שם דהוי רק נרמאב בתוס׳ ד״ה המסתפק) דבל שאין המלאכה ועיי׳ טש׳׳כ בפנ״י (ביצה כ״ נעשית מיד אלא לאהד זמן ליבא היוב הטאת עיי״ש. אבל סוף כל סוו* איסור דרבנן איבא עכ״פ ועיי׳ בהנהות מהרש״ם (סי׳ של״ד אות י״ד) שהביא הזרע אמת הנ׳׳ל והולק עליו עיי׳׳ש ועוד מי יאמר שבאמת באים זה אהר זה ואפי׳ אי נימא שבאים בזה אהר זה צ״ע משו״ת שואל ומשיב (מהד׳׳ת ה״א סי׳ ה׳) שרצה מתהלה לומר דאו* אם מעמיד הכלי שעות בשבת ומדליס אה״ב הנר מאליו נ״ב יש לצדד להתיר משום דזה הוי דק נרםא [משום דהוי זאה״ז] ונרמא שרי (עיי׳ שבת ק״ב) ולבסוף סיים דבשבת עצמו יש לאסור משום דכיון שנעשה באופן זה שידליק אה״כ הנר הוי כבא בבת אתת ולבן בשבת יש לאסור ורק בערב שבת מותר עיי״ש וא״כ ה״נ כיון שנעשה באופן זה הוי כבת אתת ובאמת מצאתי סברה זו בתוס׳ (כתובות ל: ד׳׳ה לא צריכא) עיי״ש וצ״ע] ועיי׳ בשו״ת הבלים בנעימים (ה׳׳ד סי׳ ב) העלה שם להתיר לפי מה שציירו לו מפעלית היורה הגדולה

שבאין בתובן המים אבל לא בל היורות שוים. ועיי׳ בשו׳׳ת ציץ אליעזר (ה׳׳ב סי׳ י״ה) שהאריך שם לברר אי מלאכה זו הוי כהו ממש או כה בהו והעלה שם לאיסור עיי׳׳ש ועיי׳ בקוגטרס לוה

היובל כתב שם הנרי״א הענקי! דדאוי לההמיר. ולבית ההולים שיש שם הולים משונים והכרח להם מים המין ראוי שיתקנו להם יורה נדולה שתכיל שם מים הרבה ויתקנו לזה שעון אוטומטי ובדומה שיסתום פתיהת הכנסת מים צוננים ע׳׳י פתיהת הברז דבהרבה יורות יש בזה נם איסור הבערה הוץ מאסור בישול מפני שםתוסנים באופן זה שבאשר מצטננים הטים עד שםניעים לנקודה נםובה ידועה אז האש נדלק מעצמו ועא כן ראוי לתקן באופן הנ״ל וכדומה ואין עניות במקום עשירות.

מד קצור שלחן עייף עכ

איגו גרוף וקטום כראוי). וצריכין ליזהר בזה כי אם לא עשו כן, אז.( 1 אפילו בדיעבד המאכלים אסורים עד למוצאי שבת ככדי שיעשו 7

כ בשבת כשפותהין את התנור שהוא טוח בטיט יש לפתהו על־ידי אינו יהודי, ואם אין אינו־יהודי יש לפתחו על־ידי קטן, ואם אין

. ( ! קטן מותר גם ׳לגדול לפתהו. ויש לעשות על־ידי שינוי 8 כא המטמין קאפע בערב שבת בתוך הגומא לצורך שבת, ומכסחו בכרים וכדומה שיהא הם, אם הוא מטמינו בתוך הול, אסור לחטמין כל חכלי בתוך חחול. ואפילו אינו מטמין כל חכלי אלא מקצתו, ועל מקצתו מכסח בבנדים וכדומח, באופן שכל הכלי מכוםח מכל הצדדים נם זח אסור, אלא צריך לעשות באופן זח, שחכלי אשר בתוכו חקאפע יטמינו רק עד חציו, או עד שלישיתו בתוך חחול, וחמותר יחא באויר. ויתן על הגומא דף או יכפר• עליו כלי, שיחא אויר בינו ובין.( 1 חכלי שבתוכו חקאפע, ואז יכול ליתן עליהם בגדים וכרים וכדומה 9

(יתר דיני הטמנה בשלחן ערוך סימן רנ״ז רנ׳׳ה רנ״ט). כב סמוך לחשכה ישאל לאנשי ביתו בלשון רכח, הפרשתם

הלהלפ), ויאמר להם הדליקו את הנר «) . כג הייב כל אדם למשמש כבנדיו בערב שבת קודם השכה, אם אין מחט תחוב בחם או אם אין איזח דבר בכיסים, ואפילו במקום שיש

עירוב, שמא יש בחם איזה דבר מוקצח!2).

שערים מצויינימ כהלכה לט) הפרשתם הלה עיין לעיל (םי׳ ל״ה םעי׳ ט) באם שכח להפריע

חלה וכבר חשכה כתב שם תקנה לזה. ועיי׳ בסנ״א (םי׳ רם״א םק״נ) דבביהשס״ש אםור להפריש חלה משום דיכול לאכול ולשייר סעט ולאחר השבת יפריש סן המשוייר וכ׳׳כ בס׳׳ב (שם ם״ק די) ועיי׳ בנתיב חיים שם בהנליון השו״ע דאם אין לו

לחם לבן רס זה סותר להפריש וכ״כ בזכל׳׳א (ה׳ שבת אות חלה). ואם הוא ביהשס״ש של ערב שבת שחל ערב פםח בשבת סותר לו

אהםריש ביהשס״ש בין סן הלחם בין סן הסצה (ס״ב רם״א ם׳׳ק ד).

18) סי׳ רנ״ט סעי׳ זי. 20) סי׳ ר־ם סעי׳ בי.

17) סי׳ רנ״ד סעי׳ חי.« כי. 19) סי׳ רנ״ז סעי' ז׳ זזז״א כ

m סי׳ ת״ב סעי' זי.

קצור שלחן עייד עג מה ענ. באיזה אופן מותר לתת קודם שבת מלאכה לאינו יהודי,

ולהשאיל ולהשכיר לו כלים. ובו י״א סעיפים.

א אסור לחניה לאינו יהודי א) שיעשה מלאכת ישראל ב)

שערים מצויינים בהלכה א) אסור להניח לעכו״ם עיי׳ בב״י (םום״י רמ״ד) בשם המכילתא דדריש ״כל מלאכה לא יעשה בהם״ ולא כתיב ״לא תעשה״ לרמז דאםי׳ ע״י אהרים לא יעשה וםפוקי מספקא ליה להב״י שם אי הוי איסור זה דאורייתא או לא ועיי׳ במשנה ברורה (רמ״ג ם״ק ה) ובשעה״צ שם דמשמע

מכל הפוסקים דהוא רק מדרבנן. ב) שיעשה מלאכת ישראל ובענין לעשות מסהר עם ישראל מומר להלל שבתות שיש אפשרות שעי״ז ינרום להילול שבת. עיי׳ מזה בשו״ת עין יצהק (סי׳ י״ג) שכתב שמותר לעשות מסחר על ידי איש יהודי ההשוד לחילול שבת ולא חיישינן שיחלל שבת במעותיו ועובר על לפני עור. והוא עפ״י מש״כ ההת״ס (ח״ו סי׳ פ״נ) דאו* מי שחשוד לחילול שבת שחוא מומר לכל התורח אעפ״כ אין אנו חושדין אותו שעובר על כל התורה. ולפ״ז יש תקנה שיתנה עמו שלא יעשה מלאכתו ביום השבת ואם יעבור על חתנאי ויחלל שבת במסחר זה אז אין לו שכרו ממלאכתו בשבת. וא״כ נם כי יעבור על התנאי ויעבוד בשבת ויעלים זאת מבעה״ב אז דינו כנזלן. וכיון דאמרינן ראן* מי שהוא חשוד לחלול שבת לא נהשד עבור זה על איסור גזל א״כ ממילא לא חיישינן שיחלל שבת במסחר זה כיון דלית ליה

הגאה רק על ידי איסור גזל ולא גחשד על זח. עיי״ש. ועיי׳ בשו״ת בית היוצר (סי׳ ז) באחד ששכר דאמפף־זעג־מאשין, ורהיים ונשתתף! עם אהד המהלל שבת ובעת ההשתתפות התגה עמו לשמור שבת כהלכתו במסהר זה ואתר שגשתתפה בכתב עשה השגי בהזקת היד מלאכתו בשבת. כתב שם שיבטל השותפות ואח״כ יהזרו להשתתף ויתגו בתהלה שחציו מהשבוע דהייגו יום א׳ ב׳ ג׳ וחצי יום ד׳ יהי׳ להשומר שבת והצי השגי מיום ד׳ וה׳ ו׳ והשבת יהי׳ להשגי וכל אחד יעסוק בהעסק לשלם להפועלים וכמש״כ בש״ע (רמ״ה סעי׳ א׳) לענין שותפות עכו״ם ואם אי אפשר לעשות כן נוכל להתיר בשעהד״ה שישכיר הלקו מן השבת להאוטן עכו״ם [שעובד במכונה זו] והעכו״ם ישלם להפועלים וכל ההוצאות וההכנסות מיום השבת יהי׳ כלו להעכו״ם והעכו״ם יתן לו דבר קצבה עבור השכירות

כסו לענין מכס. ועיי׳ עוד בשו״ת בית היוצר (והובא באר״ה סי׳ ש״ז) באהד ששולה סחורה לעיר אחרת לשפידיטער שם למכור הסהודה והשפידיטער הוא

םו קצור שלחן עג — שעדים מצוייניס כהלכה

ישראל מחלל שבת כתב שם דלכתחלה יתנח עמו שלא יחלל שבת במסחר זה ואם אי אפשר להתנות ג״כ יש להקל ואין איסור על המשלח.

וכן מצאתי בשו״ת מהרש״ג (ח״ב סי׳ ק) דמותר לשלוח סחורה ע״י מחלל שבת אף שיודע שיוליך הסחורה בש״ק ואין בזה משום לפני

עור כיון שיכול לתלות שאפשר שיוליך הסחורה בחול עיי״ש. ועיי׳ בםפד מלמד להועיל (סי׳ נ״ז) שמתיר לתת דינו לעודך־דין ישראל המהלל שבת הגם שקרוב הדבר שיעסוק בזת גם בשבת שילך לערכאות ויהלל שבת במלאכת דאורייתא ודרבנן אפ״ה מותר והעיד מעין יצהס ובית היוצר הנ״ל ומוב שיתנה עמו שלא יתעסק בריב זה בשבת ואם אי

אפשר ג״כ יש להקל. ועיי׳ בארחות חיים החדש (סי׳ שכ״ח) בשם ברכת משה (סי׳ כ״א) דמותר לעמוד תחת בקורת חרופא בשבת אף שחרופאים בזמנינו מחללים שבת לכל דבר שברפואח ויש לחוש שיחלל שבת עליו אפ״ח מותר וחמחמיר

לחוש שלא לגרום לחילול שבת במקום שאינו נחוץ תע״ב. עיי״ש. ועיי׳ בשו״ת מהרש״ם (ח״ב סי׳ קפ״ד) דמותר להשכיר ביתו לחנות ליחודי ספר שמגלח ביום ש״ק בפרהסיא או לשאר מחללי שבת קודש וליכא משום מסייע לעוברי עבירה אלא אם כן בשעת סיועו עושה האיסור מיד אבל אם אינה עושה האיסור מיד שרי כמש״כ הכת״ם (יו״ד סי׳ קפ׳׳ג) ובשו״ת בנין ציון (סי׳ מ״ו) ועוד דלא אסור אלא היכא שבגוף הדבר שנותן

להבירו יעשה האיסור אבל הכא לא יעשה אלא באויר שבתוך הבית עיי״ש. ועיי׳ בשו״ת ערוגת הבושם (סי׳ נ״ד) שאלה כזו ומצרד שאסור באם ידור עמו ביהד והרתק משכן רע עיי״ש וכ״כ בשו״ת מהרש״ג (ת״ב סי׳ ק״ב) באם לא יפסיד המשכיר הרבה לא ישכיר לו אלא בהפסד גדול יש להקל ואפ״ה אם אמר השוכר קודם השכירות שיפתה הגותו בשבת אז אסור להשכיר לו וכמבואר (שביעית פ״ה מ״ת) וכולן בפירוש אםורין ועיי״ש

בתום׳ רע״א מש״כ על זה. ועיי״ש בשו״ת מהרש״ם (ת״ב סי׳ צ״ג) ראםור להושימ בבית התולים את הפנקס להרופא המהלל שבת שיכתוב בו שמות התולים אבל להכין שם הפנקס מערב שבת יש להקל דמםייע קודם שהגיע זמן האיסור

ליכא משום מסייע לעוברי עבירה. ועיי׳ בשו״ת בנין ציון (סי׳ ט״ו) דמותר ליתן להדפיס ספד לאומן שיש לו פועלים ישראלים ואף שידפםו בשבת ליכא מסייע לעוברי עבירה

כיון שהוא נותן קודם התתלת עברה עיי״ש. ובעגיגים אלו עיי׳ עוד במג״א (סי׳ שמ״ז) ובבאה״מ שם (ם״ק ד) ועיי׳ בשו״ת מהרי׳׳א (יו״ד סי׳ קמ״ז) ושו״ת מהד״ם שיק (סי׳ ס״נ) ושו״ת נטע שורק (סי׳ י״מ) ושו״ת גהדי אפרסמון (מהד״ת סי׳ כ) ושו״ת בית

קצור שלחן עיון• ענ מז

בשבת ג), וסמכותו על הפסוק כל מלאכה לא יעשה דמשמע אפילו על־ידי אינו יהודיך). ואם מוסר לאינו יהודי את המלאכה בערב שבת, אף על פי שהאינו יהודי עושה בשבת מותר, אבל רק באלו האופנים: שהאינו

יהודי יקה את ההפץ מביתו של ישראל קודם השבת ולא בשבת!). ב שיקצוץ לאינו יהודי שכרו, שאז הוא עושה את המלאכה בשביל עצמו שיקבל שכרו 2). ולכן מי שיש לו משרת אינו יהודי לזמן ידוע, אםור להניה לו לעשות מלאכה בשבת, מפני שהמלאכה היא רק לתועלת הישראלי. ואינו יהודי הנוסע לאיזה מקום וישראל נותן אינרתה) שישאנה שמה, וישאנה נם בשבת, צריך הישראל לתת לו

איזה שכר, כדי שהאינו יהודי יעשה בשביל שכרו ולא בהנם 4).

שערים מצויינים בהלכה שלמה (ח״א סי׳ ל״ח) ושו״ת לבושי מרדכי (ח״א סי׳ ט׳׳נ) וח״ב םי׳

מ״ח) שיש מהם נוטים לאיסור ויש מקילים בענינים הנ״ל. ג) בשבת עיי׳ בש״ע הגר״ז (סי׳ רט״ג) דה״ ה ביו״ט וחוה״מ הדין כן. דהא עיקר הפסוק ״לא יעשה״ כתיב ביו״ט ואפי׳ אוטר לו קודם

השבת ויו״ט וחוה״ט ג״כ אסור. ד) אפי׳ ע״י עכו״ם ובענין אי טותר לוטר לעכו״ם שיכתוב לו כתב בקשה וכדומה עיי׳ ברמ״א (סי׳ ש״ו סעי׳ י״א) דמתיר מפני שבתב עמים הוא דרבנן ובשערי תשובה (שם םק״ה וסי׳ ש״ז םק״ג) ובנובי״ת (סי׳ כ״ט) צדדו להיתר אם יש הפסד בדבר ועיי׳ במשנה ברורה (סי׳ ש״ו ס״ק מ״ז) אף דמברר שם דכתב עמים הוא מדאורייתא אפ״ה סיים דלצורך

גדול אפשר דיש להקל. ועיי׳ מה שכתבתי לקמן (סי׳ פ ס״ק כ״ו). ובענין לעטור לפני עכו״ם שיעשה מטנו פאטאנרפיה עיי׳ לקמן

(סי׳ פ ס״ק כ״ז). ה) נותן לו אגרת עיי׳ בפרי טנדים (ט״ז רטז ס״ק ג׳) ובשו״ת שבות יעקב (ח״ב סי׳ י״ב) ובחיי אדם (כלל ג׳ דין י״א) דטותר להניח

אגרת על הפאסט בערב שבת אף שהאגרת הולך בשבת דזה הוי בקצץ. ועיי׳ בשערי תשובה (סי׳ ש״ז סק״ג) בשם שאילת יעב״ץ (ח״ב סי׳ קל״ט) שמותר לתת לעכו״ם חבילה (פאקעט) והעכו״ם יטסור בשבת על הפאסט אף שהעבו״ם יצטרך לכתוב שם ועיי׳ במנחת שבת (סי׳ ע״נ

. י ' ד י ע ׳ רם״? ס י 4) ס

. ד ־ ק י ם ״ ע ׳ ר י א ס ״ נ 3) מ

ב י נ ׳ ר י ס ׳ ו ׳ ב י ע ו ס ״ ם ׳ ר י ענ 1) ס

. י ׳ ד י ע ט־ז ס ׳ ׳ י ס ׳ ו ׳ א י ע ס

. י ׳ א י ע ד ס ״ ם ׳ ר י 2) ס

מח ק*יי שליין ערוך עג

נ השכר יהא קצוב לכל המלאכה, ולא יהא האינו יהודי שכיר יום 5).

ד אסור לקבוע להאינו יהודי שיעשה המלאכה בשבת, ואפילו אם אינו קובע לו בפירוש שיעשה בשבת, אלא שהוא קובע לו זמן שיגמר המלאכה סמוך לאהר השבת, וידוע כי אי־אפשר שינטור את המלאכה עד יום זה אם לא יעשה נם בשבת נם כן אסור. וכן אם שולה בידו אנרת ואומר לו: ראה שתביאנה שמה ביום פלוני, וידוע כי אי־אפשר). וכן אם יום השוק להניע שמה אלא אם כן ילך נם בשבת נם כן אסור6 הוא ביום השבת, אסור לתת לנכרי מעות בערב שבת שיקנה לו איזה דבר שידוע שאינו מוצא לקנותו כי אם בשבת, וכן אסור ליתן לו איזה דבר למכרו בענין זה. ואולם אופן זה שאינו קובע לו בפירוש שיעשה בשבת, אינו אסור אלא בנותן לו בערב שבת, אבל קודם לכן מותר לתת לו ההפץ לעשות או מעות לקנות. וטוב שלא לדור כלל בעיר שיום השוק הוא בשבת, כי אי אפשר שלא יהטא, ואם השוק אינו בשכונת היהודים

אין להוש. ה המלאכה לא תהא במהובר לקרקע, כנון בנין או עבודת השדה,

שעדים מצויינים כהלכה

ם״ק ה) שכתב ע״ז דמשמע דהישראל צריך למסור להעכו״ם החבילה מערב שבת ע״כ וכ״כ בחיי אדם (שם).

ועיין במשנה ברורה (רמ״ז ם״ק י״ה) שכתב דבמקום הפסד גדול יש להתיר גם למםור בשבת מפני שהוא שבות דשבות במקום פםידא דמותר ושלא במקום הפסד גדול יש להתמיד אפי׳ בערב שבת שלא ליתן לאינו יהודי האגרת שהוא יתן אותו על הפאםט בשבת ואפי׳ בקצץ שהרי מייהד

מלאכתו בשבת. ופשוט שדברי המשנה ברורה הנ״ל לא נאמרו במקומות שהמשרתים על טםילת הברזל ועל הפאםט הם ישראלים המהללים שבת דאז עובר הישראל כשר לפני עור. וראיתי בםפר מנתת שבת בשיורי מנתה (םי׳ ע״נ םום״ק ה) דנםתפק בזה גם בערב שבת. ונראה לי למצא ההיתר בערב שבת לפטש״כ הכת״ם (יו״ד םי׳ קפ״ג) והבנין ציון (םי׳ ט״ו) ובשו״ת מהרש״ם (ה״ב סי׳ קפ״ד) דליכא משום מסייע לידי עוברי עבירה אא״כ בשעת נויועו יש האיסור לפניגו והכא בערב שבת עדיין לא הל עוד האיסור. לכן

אינו עובר על זה. ועיי׳ לעיל (ם״ק ב).

. ב ״ ק ז ס ר כ ׳ ר י א 0 ״ נ . 6) פ י ׳ א י ע ר ס ד כ ׳ ר י 5) ס

קצור שלחל עייר עג מט

אבל עבודת הבניןל) אסור שיעשה אינו יהודי בשבת אף על פי שהישראל קצץ עטו כל שכר חבנין לנטרי, ובשעת דתק נדול ז) יעשה. ואפילו לסתת אבנים ולתקן קורות לצורך בנין, אם ידוע שאלת הכם ח)

שעדים מצויינים בהלכה ו) אבל עבודת הבנין טעם האיסור בעבודת הבין אפי׳ בקציז הוא

משום מראית העין. ועיי׳ בשו״ת גובי״ק (או״ה סי׳ י״ב) ובהידושי רע״א (סי׳ רמ״ג) שאם מנהג העיר בקבאגות אז אין חשש למראית העין ואפ״ה אא דצה הנוב״י אהתיר שם בשבת אאא בחוה״מ ובצירוף שהוא שעת הדחק גדוא וכ״כ

בפסקי דיגים מצ״צ ההדשות (סי׳ רמ״ג) עיי״ש. ועיי׳ בבאה״ט (רמ״ד םק״ה) שהביא מהמג״א ושאר אהרוגים דגם בשא רבים דאא שייך השדא ומראית העין אפ״ה אסור משום היאוא השם דהאומות איגם מגיהים אשום אדם אעשות מאאכה ביום הגם ואם גגיה

אגהגו אעשות איכא היאוא השם. ועיי׳ בשו״ת כת״ם (סי׳ מ). ועיי׳ בשו״ת טוטו״ד (מהד״נ סי׳ קכ״א) ובשו״ת הסד אאבדהם (יו״ד סי׳ קי״ד) דאין שום היתר אבנות בשבת אפי׳ ע״י שטר מכירה.

[הובאו באר״ה סי׳ רמ״ד]. ועיי׳ בשו״ת מהרש״ם (ה״ב סי׳ קכ״ג) במי שמתפרנס מבניני בתים בעיר שקונה המקום ובונה הבית וחוזר ומכרו והבנין הוא בקבאנות עם אומן ואא נודע כאא אם המקום הוא שא ישראא והאומן תואה עא עמוד גבוה טבאא עא שמו וגם הוא שוכר הפועאים אאא שבכא עת שצריך או מעות בא אא חישראא והוא נותן או והאומן אינה רוצח אנוח בשבת כתב שם חמחרש״ם אחתיר ושיעשח שטר מכירח אמכור חמקום אחאומן ובכה׳׳ג איכא חשדא כאא כיון דאא נקרא שם ישראא עא חמקום ועפ״י חרוב איכא

בבנינים כאאו מראית העין עא כן אין אהחמיר עיי״ש. ז) ובשעת הדהק גדול עיי׳ במהר״ם שיק (או״ח סי׳ ק׳) בעיר אחת שתיתה שריפה והיהודים םהופים ומראדאים באי דירה וימי הקור ממשמשין ובאין התיר שם אבנות בשבת בקבאנות והבעא מיאכה האומן ישאם אפועאים

וכא המאאכה עאיו עיי״ש. ועיי׳ בנובי״ק (סי׳ י׳׳ב) הובא בשערי תשובה (רמ״ד םק״א) שאא

רצה אהתיר נם בשעת הדהק רק בהוה״מ עיי״ש. ה) יעשה שאלת הכם ובדין אבגות ביהכג״ם בקבאגות בשבת עיי׳ מזה בבאה״ט (רמ״ד ם״ק ה׳) ועיי׳ בשו״ת הת״ם (ה״ו סי׳ מ״נ) שהוא איסור גמור כי יש היאוא השם בזה כמש״כ המג׳׳א וכ״כ בשו״ת דברי

חיים (ה״ב סי׳ ב׳ בהשמטות).

נ קצור שלחן עייר עג

שהמה של ישראל, והנכרי עושה ברהוב במקום פרהסיא, אסור שיעשה בשבת, וכן עבודת השדה כנון להרוש ולקצור וכדומה, אפילו אם שכר את האינו יהודי שיעשה כל המלאכה בעד סכום ידוע ואינו שכיר יום אפור. אבל אם האינו־יהודי נוטל הלקט) מן התבואה, והמנהג הוא כן באותן המקומות שהעובד את האדמה נוטל הלק בתבואה מותר. ואם השדה הוא במקום רהוק שאין ישראל דר בתוך תהום שבת ממנו. מותר גם בשכירות בסכום ידוע, ובלבד שלא יהא האינו־יהודי שכיר יום 7). ו אם בנה אינו־יהודי לישראל בית בשבת באיסור, נכון לההמיר

שלא יכנס בו (ויש בזה כמה הילוקי דינים) 8).

שערים מצוייניפ בהלכה

ועיי׳ בשו״ת שואל ומשיב (מהד״ק ח״ג םי׳ קכ״ד) כתב ג״כ שיש לחחמיר רק שהוא תלוי לפי ראות עיני חריין כשיבין שעי״ז יתבטל חלילה בנין ביהכנ״ם והוא צורך נתל אז דוקא בכה״ג יש לסמוך לחתיר וכ״כ במשנה ברורה (רמ״ד ם״ק י״נ) דדוקא בכה״ג יש להתיר ובלבד שיהא מפורסם לכל שהוא בקבלנות. ועיי׳ מזה בשו״ת אבני נזר (או״ה םי׳ מ״ב)

ושם (בסי׳ תקכ״ב) ובשו״ת מנחת אלעזר (ח״ד סי׳ ל״ח). ובדין לבנות בית הטבילה הנצרך לנשים לטבילת מצוח כתב בשו״ת דברי חיים (ח״ב סי׳ כ״ד) שאם יש חשש שיתבטל עי״ז בנין המקוה מותר לבנות בשבת ע״י קבלנות והיותר נכון שיעשו כתב עם העכו״ם האומן אצל הערכאות שנותנים לו הקרקע בעד כו״כ באופן שיבנה שם בנין כפי הציור בעד כו״כ ואם ינמור הבני! מהויבים ליתן לו םך כו״כ בעד הקרקע

והבנין עיי״ש. ט) העכו״ם נוטל הלק עיי׳ בשו״ת חת״ם (או״ח סי׳ נ״ח) ובשו״ת שו״מ (מחד״ק ח״ב סי׳ ם״ט — ומחד״נ ח״א סי׳ ש״ז) ראם עשח שותפות עם עכו״ם בחנות וכדומח צריך לעשות ע״י ערכאות לפרםם חדבר כמש״כ הב״י (םום״י רמ׳ח) וכן שטר מכירח שנעשח לשבת צריך נ״כ לעשות כנ״ל ואם א״א יפרםם בדרך אחר. עיי״ש. ועיי׳ בשו״ת בית שלמה (או״ח םי׳ ל״ו) דלעשות שותפות עם העכו״ם בהנות הוא בעת החכרח וחעכו״ם יטול חלק

שביעית ומהצה כמש״כ בש״ע (םי׳ רמ״ה). ועיי׳ בשו״ת ד״ח (ה״ב םי׳ ל״ד) דבבית הרשת (פאבריק) שרוב האקציען (מניות) שייך לישראלים אפי׳ אם מנהל העסק ושאר פועלים הראשים הם אינם יהודים כיון שכל הפועלים הפשוטים המה שכירי יום

אדעתא דדוב הם עובדים ואםור עיי״ש.

מ סי׳ רט״נ סעי׳ א׳ וסי׳ רפ״ד סעי׳ א׳ ני. 8) סי׳ רט״ד סעי׳ ג׳.

קצור שלחן ערוד עג נא

ז טי שיש לו שדה או ריהים י) מותר להשכירן יא) לאינו-יהודי ואף על פי שאינו־יהודי עושה בהם מלאכה בשבת, אבל מרחץ יב) אםור

שערים מצויינים בהלכה ועיי׳ בשו״ת כת״ם (פי׳ מ״א) דמשמע משם דאם המנהל הוא

אינו יהודי והוא שכר הפועלים אין בזה איסור עיי״ש. ועיי׳ בפפר ירושת פליטה (סי׳ י״א) [נדפס שם תשובה מהגאון ד׳ שלום ווידער מניראדהאזא] אודות אקציען געזעלשאפטען (חברת־מניות) שהמה פאבריקען שונים שלכל אחד ואחד מהוני אקציע יש לו חלין כפי המעות שקנה באופן הישראלים משותפים בא״י העלה שם להתיר כיון שהמנהל שכר חפועלים ומכירים אותו ואחרים אין מכירים על כן יש להקל. ועיי״ש מה

שכתב לענין שחבעל דברי חיים מחמיר ומתרץ דבריו. וכל זה אם אין בהעםק הזה בהמות אבל אם יש בהמות שעושים ג״כ מלאכה יש כאן חשש שביתת בהמתו אין תקנה רק ע״י תנאי דטול חלקך בשבתת ואני בחול כמש״כ בש״ע (סי׳ רמ״ו סעי׳ ה׳) וכיון שא״א לעשות זה עם שרי האקציאן יש עצה לזה שיקה חאקציאן בשותפות אינו

יהודי ויתנה עמו התנאי הנ״ל. עיי״ש. י) או רחים עיי׳ בשו״ת כת״ם (או״ח סי׳ מ״ד) בריחים של ישראל והאומן חעכו״ם לוקח חלקו מן הקמח שנטחן. מותר לטחון בשבת כיון שהכל יודעים ומפורסם שזה האומן וכל הפועלים נוטלים חלקם מן חקמח שטוחנים וחם נחתין לאריסות מעיקרא ואדעתא דנפשיה עביד ומה טוב שיעשח חישראל קודם שיקרא שמו עליו כתב עם חאומן דאז ודאי מותר ואין כאן חשש מראית העין ועיי׳ בשו״ת דברי חיים (ח״ב סי׳ כ״ב) ובשו״ת מחר״ם

שיק (או״ח סי׳ צ״ח) מזח. יא) מותר להשכירן לעכו״ם עיי׳ בשו״ת מחרש״ם (ח״ב סי׳ קפ״ד) דמותר להשכיר ביתו לחנות ליהודי ספר שמגלח ביום ש״ק בפרחשיא או לשאר מחללי שבת קודש וליכא משום מסייע לעוברי עבירה אא״כ בשעת סיועו עושה האיסור מיד אבל באינו עושה האיסור מיד שרי כמש״כ חכת״ם (יו״ד סי׳ קפ״ג) ובשו״ת בנין ציון (סי׳ ט״ו) ועוד דלא אסור אלא היכא שבגוף חדבר שגותן לחבירו יעשה האיסור אבל הכא לא יעשה אלא באויר שבתוך הבית עיי״ש. ועיי׳ לעיל (ם״ק ב׳) שהבאתי גם שיטות המחטירין אם

ידור עמו ביחד משום חרחק טשכן רע. עיי״ש. יב) אבל מרחץ עיי׳ בהגחות מחרש״ם (סי׳ רמ׳׳ג) בשם שו״ת הראב״ן (סי׳ רצ״ב) ראם השכיר גם דירה שבמרחץ לעכו״ם ודד שם ליכא

חשש מראית חעין ושרי ובשו״ת ברכת יוסף (או״ח סי׳ ו׳) הםכים לזה. ועו״ש בשם פסקי דקנטי (סי׳ ק״ו) דמותר לחשכיד פונדק לעכו״ם

נב קצור שלחן עייר עג

לחשכיר לו יג). ואם המרחץ אינו של ישראל אלא בשכירות מאינו־יהודי יעשח שאלת חכם איך ינחונ בו, וכל מי שהוא מחזיק מכס יד), ״ווירטם־

שעריפ מצויינים בהלכה דדוקא מרהץ נקרא על שם ישראל ואיכא מראית העי! ולא פונדק עיי׳׳ש. יג) אםור להשכיר לו עיי׳ בארתות תיים (םי׳ רמ״ג) בשם שו״ת ריב״א (או״ה םי׳ י״א) באופה שרוצה למכור בכל ערב שבת הקמת לפועל עכו״ם ויאפה בעצמו וכל הריות שלו כתב שם אופן ההיתר והאיך להתנהג. עיי״ש וכן בשו״ת שואל ומשיב (טהד״נ םי׳ ט״ז) מתיר ע״י שטר מכירה

וכתב שם אופן ההיתר עיי״ש. אולם בשו״ת כת״ם (או״ת םי׳ מ״ג) ובשו״ת מהרי״א אםאד (םי׳ ם״ב) ובשו״ת מהר״ם שיק (סי׳ ק״ו) לא רצו להתיר רק יעשה עמו

שותפות דאז לא שייך מראית העין. עיי״ש. יד) מהזיק מכם, קורא נכבד! אתה זוכר מה שכתבתי בהקדמה שתוכן ומטרת ההיבור הזה הוא להעיר ולקבץ משו״ת אתרונים ההלכות השביתות ונוגעים לכל אדם ומפוזרים הם בספריהם וספריהם מפוזרים בין ספרים אתרים אבל לא עבודתי לקבץ דינים וההלכות הכתובים בש״ע לך למוד אותם ושם תמצאם ובמקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך. אבל כאן יצאתי מהכלל מפני שהמקום גורם להביא האהרונים המדברים מעני! הערמת מכירה לשבת ומהלכה זו שנתבאר בש״ע נסתעפו כל עניני מכירה לשבת וכל אהד דיבר לפי שעתו ומקומו ע״כ ההכרה הוא להעתיק לכאן

דברי השו״ע והפוסקים אחרונים. כתוב בש״ע (סי׳ רמ״ד סעי׳ וא״ו) דיהודי הקונה מכם שוכר לו אינו יהודי לקבל המכס בשבת בקבולת דהיינו שאומר לו לכשתגבה מאד, דינרים אתן לך כו״כ משום דאדעתא דנפשי׳ עביר וכתב שם הב״י אעפ״י שהישראל קובע לו מלאכתו בשבת מ״מ התירו בזה משום פםידא דאדם בהול על ממונו ואי לא שרית ליה אתי לגבות בעצמו ויבא לירא איםורא דאורייתא דשמא יכתוב כדרך המוכרים וכתב הטו״ז שם שלא התירו אלא

בהפסד גדול. והרמ״א בהגה כתב וכן יוכל להשכיר המכס לכל השבתות לאינו יהודי והאינו יהודי יקה הריות של שבתות לעצמו ולא חיישינן שיאמרו

לצורך ישראל הוא עושה דבמקום פםידא כה״ג לא חששו ע״כ. מכאן נפתה המקור דבמקום הפסד גדול לא תיישינן למראית העין דאי לא שרית ליה אתי לידי איסור דאורייתא ועל כן התירו הרבה גדולים לעשות שטר מכירה לשבת לעבוד בשדות ובבתי תרושת כי ראו שנחוץ

הדבר במקומם.

קצור שלחל עייר עג נג

, ״ציגעל־הוטטע״ ״גלאז־הוטטע״ וכדומה, צריך לעשות שאלת ( ו ט ״ ז י ו ה) איך ינהוג בהם 9). ז הכם ט

שערים מצוייניס כהלכה ועיי׳ בשו״ת שואל ומיטיב (מהד״ק ח״ב םי׳ ע׳) וז״ל דלדעתו אדרבה מצוה יותר בזה״ז [למכור ע״י שטר מכירה] כי בעוה״ר אם יחמירו לחם לא ישמעו כלל ואם יחפשו היהירים ע״פ לומדים מי גבר מבני ישראל אשר לא ירצה בזה ויעמיד לו איזה למדן שמשגיח ע״ז לעשות הכתב עפ״י ההכשר וישגיח ע״ז שלא תבא לידי מכשול ואיסור תורה וכ״כ (שם בםי׳

ם״ח) דאם עושי! שטר ומפרםמין הדבר ליכא משום מראית העין. ועיי׳ בשו״ת דברי חיים (ה״א םי׳ ז׳) שכתב דמעולם לא עלה על לבי להתיר נגד המפורש בש״ע והשאר פוסקים שאסרו משום מראית חעין ועל ההיתר מפני כדי שלא יבאו לידי איסור מתוך שבהול על ממונו כאשר התירו הגאונים לא מצאתי את עצמי לדמות בדבר זה לנמלי הראשונים שאם כן נתת תורת כל אחד בידו והמה רשאים להתיר במכם ומטבע לא אנו הפעוטים וכו׳ אך שמעתי שבנליל לבוב הותר הדבר ע״י נדולי חדור וכו׳ ואחרי רואי כי יצא הדבר בהיתר מגדולי הדור ונהגי! כן כמעט בכל מדינתנו סמכתי גם אני ע״ז מפני הטעם שכתב חמרדכי ומביאו חב״י

גבי מכס ולכן פסקתי להיתר ע״י מכירה או שכירות עפ״י שטר עיי״ש. טו) ווירטס־הויז עיי׳ במשנה ברורה (סי׳ רמ״ד ם״ק ל״ה) ודע דמשמע מכל הפוסקים דלא התירו אפי׳ במקום הפסד גדול אלא באופן זה שצייר הש״ע. דהיינו או בקיבולת או שמשכיר לו את גוף חריוח, דבכל זה העכו״ם אדעתא דנפשי׳ עביד, אבל בשכיר יום ממש אסור בכל גווני ומזה תדע שאותן האנשים המחזיקים בית משקה ולוקחין איזה אינו יהודי בביתן על יום השבת לעסוק במכירת המשקה שלא כדין הן עושין דאף אם נחשב מניעת הריוח מיום השבת להפסד גדול, מ״מ הלא לא התירו בשכיר יום ממש ועכ״פ אין לחתיר אלא באופן שצייר חש״ע וחרמ״א או שיקנה לו מע״ש [במשיכה ובכסף ובשעהד״ח בכסף בלחוד שיתן לו מקצת מעות ע״ז] כל הדברים שנותן לו למכור ואף דעכ״פ עדיין העסק נקרא על שם הישראל זה מותר משום פםידא ומותר לישראל לישב מרחוק ולשמור שלא יננב הא״י מהעסק, אך שיזהר שלא יתערב בהעםק ולא ידבר עמו כלום מעניני ההם והוא דבר שקשה ליזהר שלא ידבר כלום כשיושב שם אך העולם נוהנין להתיר והנח להם מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין

וחבוטח בד׳ ואינו מחפש צדדי קולות על שבת אשריו ע״כ.

. י ׳ ב ׳ א י ע נ ס ״ ס ׳ ר י 9) ם

נד קצור שלהן ערוך זןג

ח כביתו של ישראל יז) אסור להניה לאינו־יהודי שיעשה מלאכה

שערים מצויינים בהלכה

ועיי׳ באורחות חיים (סי׳ רמ״ד) בשם א״א מבוטשוטש שכתב ג׳׳כ דחיכי שחוא רק נכנס ויוצא כדי שיהא מירתת העכו״ם ואינו מטריד

את עצמו בכך כו״ע מודו שאין פתחון פח על חנוחגין להקל. עו״ש בשם חא״א הג״ל שמלמד זכות על חמזיגח בכפרים בשבתות ומכירת טיטון וטאבאק של הקיר״ה דכיון שהמשקין וחטיטון והטאבאק משועבדים להקיר״ה ודינא דמלכותא הוא שאל יחסר המזג להבאים לקנות א״כ הוה ליה כמשקה של המלך, וטוב למכור המשקים בערב שבת כעין שבערב פסח בכסף ובשטר ומשיכח או חגבחה (ובאות י״ח שם) הביא בשם מהרש״ק דמלאכת שבת הנעשים ע״י עכו״ם על דרך חערמת מכירח אין צריך שטר רק די בהאנד שלאנ וארדוף (דעפאזיט) אך בשו״ת אוריין תליתאי (סי׳ ק״ס) חולק עליו ופסק דבעינן שטר מכירה דבלא שטר מכירה

מנכרא מלתא דהערמה עבדו בינייהו עיי״ש טז) יעשה שאלת הכם עיי׳ בשו״ת התם סופר (או״ה סי׳ נ״ז) שכתב שאם מכר או השכיר קודם שנקרא שמו עליו ומעלה בערכאות כדי שיתפרסם הדבר יש להתיר וכן בבהמות. ועיי׳ בשו״ת דברי היים (ה״א סי׳ ה־ז ובה״ב סי׳ כ״ט־ל״א) שהאריך בעניני שטרי שכירה ונוסהתם עיי״ש ועיי׳ בדעת תורה בקונ״א (הלכות שהיטה אות ס״ט) שכתב שם נוסח שטר

מכירה או שטרי שותפות. ועיי׳ בנימוקי או״ה (סי׳ רמ״נ) האריך בענין שטרי מכירה שסידר הנה״ק בעל דברי היים שם ובנו הגה״ק בעל דברי יהזקאל הרעיש על זה. כתב שם דבאמת אין שום פלוגתא בין האב לבנו כי הדברי היים מיידי באותן שפרוצים ואם לא יעשו להם שטר מכירה יחללו השבת ועד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר וכה״נ רשאי להת״ח למיעבד איכור קל שלא יעבור העם הארץ איסור חמור. ובנו חדברי יחזקאל מיירי באותן מקומות שהבעלי שדות הם שומרי תורה כראוי וכאשר יצא לאורה הספר דברי חיים ומתיר שם חשטר מכירח חתחילו נם השומרי שבת להקל ועל כן הרעיש על זה כי דברי אביו לא נאמרו ליראי ה׳. ולפ״ז צריכין הרבנים שלא ינהנו סלסול בעצמם ולא יפרוזו על המרה שגם לקלי הדעת מבני דור ההדש אין עושין להם שטר מכירה וממילא מהללים שבת קודש בפרהסיא והקולר על הטהמירים ביותר

וכל ערום יעשה בדעת וישקול במאזגי משפט התודה והאמת עכ״ד. יז) בביתו של ישראל עיי׳ בבית יצהק (ה״ב קוג״א סי׳ ג) במי שיש לו פועלים גכרים השכירים לשגר! שעושים בבית חרושת שלו (פאבריק) ושכירתם הוא דבר קצוב מכל דבר ודבר מעבודתם כתב שם אף שהוא מפורסם שהוא בסבלנות אפ׳׳ה לא טהני רק צריך להשכיר להם חדר מיוחד שם

קצור שלחן ערוך עג נה

בשום אופן, ואפילו משרת אינו־יחודי שרוצה לעשות מלאכח בשביל. ( 1 0 עצמו צריכין למחות בו

ט אומן אינו־יהודי שעשה מלבוש בשביל ישראל, והביאו לו בשבת מותר ללבשו, ואם ידוע שגמרו בשבת יח) אין ללבשו כי אם לצורך גדול, אבל אםור ליקה כלים ומלבושים מבית האומן, אפילו מאומן ישראל בשבת ויום טוב, ואיגו יהודי שאיגו אומן אלא שיש לו תנות שמוכר מנעלים וכדומה, מותר לישראל המכירו ליקה ממגו בשבת ולנעלם, ובלבד שלא יקצוץ עמו דמי המקח, ונם לא יהיו דברים שהובאו

.(u מהוץ לתהום י כלים שעושין בהן מלאכה, כנון מהרישה יט) וכיוצא בה אסור להשכיר לאינו יהודי בערב שבת ואף על פי שאין אנו מצווים על שביתת כלים, מכל מקום כיון שהוא נוטל שכר והשכירו ערב שבת, מהזי כאלו האינו יהודי הוא שלותו, וביום ת׳ מותר לו להשכיר, ולהשאיל לו מותר אפילו בערב שבת ואפילו כלים שעושין בהם מלאכה, ובלבד שיקחם

שערים מצוייניפ בהלכה

שם לפועלים בשכירות גמורה והוי כעושין מלאכה בביתם. ועיי׳ בארחות חיים (םי׳ רמ״ד) בשם שו״ת מהרא״ל (םי׳ ב) שכתב ג״כ כן בישראל שחיח לו פאיריק לעשות מעשח אורג וחאומנים עושים חמלאכה עפ״י חשוואח מכל אמה נוטלים חרק, והישראל י־חד לחם מקום והאומנים עושים שם בשבת כתב נ״כ להתיר באופן שישכיר הישראל חחדר להאומנים בשכירות גמורה ויהי׳ קבלנות בבית עכו״ם עיי״ש, ועיי׳ בשו״ת

אבני צדק (או״ה םי׳ כ״ב) ונשמת אדם (כלל ג׳ אות ה׳). יה) שנמרו בשבת עיי׳ בפרי מנדים (םי׳ תקט״ו) דוקא אם הוא מלאכה דאורייתא אבל אם הוא מלאכה דרבנן אין להחמיר. והובא בביאוה״ל במשנה ברורה (םי׳ רנ״ב םעי׳ ד) והבאה״ט שם כתב ראם היה המלבוש מתוקן רק תקנו וההליקו והיה יכול ללבשו בלאו הכי מותר ומהאי טעמא כתב שם הנתיב היים (על הנליון) ראם חיח העכו״ם נותן תהת המכבש בשבת

מותר דהיה יכול ללבשו בלאו הכי עיי״ש.

יט) כנון מהרישה עיי׳ בחידושי רע״א (םי׳ רמ״ו סעי׳ א׳) דדוקא דברים שעושה בהם טלאכה דאורייתא אבל כלים שעושין בהם רק מלאכה דרבנן כיון דלא מהזי רק כעובר על שבות דשבות יש להקל והובא נם בט״ב

בביאה״ל (שם).

. ׳ ד י ע נ ס ״ ג ׳ ר י ) ס 1 1 . ר י ת ם - סייד ד 10) ו׳

*•*«•»• *k»k«M M.knn נו

האינו יהודי מביתו של ישראל קודם הכנםת שבת, אפילו אם מתנה עבו האינו יהודי שהוא ישאל לו עבור זאת כליו בפעם אתרת מותר, ולא אמרינן כהאי נונא דהוי כשכירות, וכן להשכיר לו כלים שאין עושין בהם. ( מלאכה מותר אפילו בערב שבת כ) כשאינו יהודי מוציאם קודם שבת ט

יא הא דמותר להשכיר כלים לאינו יהודי באופנים הנזכרים, דוקא כשאינו נומל שכר שבת בפני עצמו אלא בהבלעה תוך שאר ימים, כגון שמשכיר להדש או לשבוע ואומר לו, בעד כל שבוע או בעד כל הדש תתן לי כך וכך או אפילו בעד כל שני ימים או כל שלשה מים, אבל שכר שבת בפני עצמו אסור ליטול אפילו השכיר לו לשנה והושבין ימים נפרדים, שאומר, אני משכיר לך לשנה או להדש ובעד כל יום ויום תתן לי כך וכך, אף על פי שאהר כך משלם האינו יהודי בעד כל הימים בבת־אחת אםור ליטל שכר המניע לשבתות, כיון שמהשבין ימים נפרדים ואםור ליטול שכר שבת שלא בהבלעה, אפילו בעד כלים שאין עושין בהן מלאכה, ואפילו בעד הדר לדור בו, ואיסור שכר שבת הוא

בין מאינו יהודי בין מישראל ט).

עד. דין המפליג בספינה. ובו ד׳ סעיפים.

א אין מפלינין בספינה על הים פוזות משלשה ימים א) קודם

שערים מצויינים כהלכה כ) מותר אפי׳ בע״ש ועיי׳ בחידושי רע״א (שם) דבלים שאין עושין בחם םלאכח מותר להשאיל לו אפי׳ בשבת וסיים במ״ב בביאור חלבה (שם)

דפשוט דמיירי בעיר חמוספת חומח.

ת משלשה ימים עיי׳ במשנח ברורח (סי׳ רס״ח) א) בספינה פחו שהביא כל חטעמים שחזכירו הפוסקים: א) שמא יצטרך חישראל לעשות מלאכה בשבת טשום פיקוה נפש דבמקום סכנה הוא או שיעשה בעל הספינה האינו יהודי מלאכה בשביל הישראל. ב) משום איסור תהוטין. ג) תראה כצו* ושט על פני המים. ד) משום ביטול מצות עוגג שבת דכל נ׳ ימים הראשונים יש להם צער מהמת נענוע הספינה וםרהון העולה סמים הסלוהים.

. י ׳ ד י ע ׳ ש״1 ס , 1סי י ׳ א י ע ׳ *ר כי. 13) ׳עם ס י 12) סי׳ רס*ו «

קצור שלחן עייד עי — שערים מצויינים בחלכה נז

ואם נוסע לדבר מצוד, אמרינן העוסק במצוד! פטור מן המצוה והב״י בשו״ע העתיק הטעם האחרון דהוא משום מצות עונג ׳טבת.

ב והנה יש להסתפק אי מותר לנסוע באוירון בשבת דהיינו שיתהיל נסיעתו בערב שבת או קודם וימשיך נסיעתו בשבת ולדעתי לכאורה יש הילוק נם בזה בין אם נוסע באוירון דרך ימים או דרך יבשה דדרך ים מותר לדברי הכל ודרך יבשה תלוי במהלוקת הגרע״א והגר״ז עם המשנה ברורה דאיתא בשו״ע (סי׳ ת״ד סעי׳ א) המהלך הוץ לתהום למעלה מעשרה טפהים כגון שקפץ ע״ג עמודים שגבוהים עשרה ואין יכל אהד מהם ד׳ טפהים על ד׳ טםהים הרי זה ספק אם יש תהומין למעלה מי׳ או לאו ומה שיהי׳ בדרבגן יהי׳ םפיקו להקל [ופי׳ שם המשנה ברורה (ם״ק ה) דהייגו הוץ מאלפים אמה עד י״ב מיל שהוא לכו״ע מדרבנן] ובמים ונהרות אין איסור תהומין דאורייתא לדברי הכל לפי שאיגם דומי! לדגלי מדבר והולכין בםםיקו לקולא. והרמ״א כתב דאם היה הולך על ידי קפיצת השם מתוך י״ב מיל להוץ אזלינן להומרא. וכתב שם הגר״ז (סעי׳ ב׳) ובהידושי הגרע״א שם והובאו דבריהם בביאור הלכה שם דבכרמלית דינו כימים ונהרות דאין איסור תהומין שם דאורייתא מפגי שאיגו דומה לגמרי לדגלי מדבר. וסיים שם דלפ״ז דלית לגו רה״ר אי! לגו עכשיו כלל תהומין דאורייתא. וממילא לדבריהם דהיבשה דינו כים א״כ כמו רבים אמרינן דאין תתומין למעלה מי׳ דמםפיקא אזלינן לקולא ה״ה ביבשה דינו כים מפני שאין לנו רה״ר. והמשנה ברורה בביאה״ל שם מהלק בין יבשה לים והעלה דאו* שננקוט להקל במים בכל גווני אפי׳ הולך ברנליו ומשום דאינו דומה לדנלי מדבר אבל עכ״ם ביבשה אף בכרמלית יש לנו לההמיר אף שאינו דומה לדגלי מדבר עיי״ש.

נמצא לפי הנ״ל דלהגרע״א והגר״ז דהיום גם יבשה דינו כים דמםפיקא אמרינן בית תהומין למעלה מי׳ א״כ מותר לעוף באוירון בין דרך יבשה בין דרך ים ולהמשנה ברורה שמהלק בי! יבשה לים א״כ דוקא לנסוע באוירון דרך ים מותר אבל דרך יבשה יש לההמיר. ופשוט דכל זה מיירי בגווני דאין האוירון עף דוקא בשביל הישראל ונם התהיל נסיעתו

קודם השבת.

ג ויש להסתפק עוד לפי מה דפםק בש״ע דאין הולכין בםפיגה פהות משלשח ימים והטעם משום עוגג שבת דיש להם צער מגעגוע הספיגה וסרחון העולה מהים אי בעי תרתי געגוע הספיגה וםרהון הים א״כ אם גוםע באוירון דרך ים גמי איכא תרתי דידוע דגעגוע האוירון עוד יותד מהספינה, משא״כ אם עף דדך היבשה [לשיטות הגר״ז והגרע״א] אז אין כאן רק נענוע האוירון ולא םרתון מהים א״כ לפ׳׳ז נם לטייל ליכא איסור

לעוף מע׳׳ש דרך שדות וכרמים שהוא כרטלית וצ״ע עוד.

נח קצור שלחן ערוך עד

שבת, דחיינו מיום ד׳ ואילך אםור אבל אם חולך לדבר מצוד• מותר ב) אפילו בערב שבת!).

ב על הנהרות מותר לחפלינ בספינה בכל ענין אפילו בערב שבת ובלבד שלא יצטרך הישראל לעשות שם מלאכה ג) בשבת, ואפילו אם

בהמות מוליכות את הספינה מותר 2).

שערים מצויינים כהלכה

ב) הולך לדבר מצוה הולך לדבר מצו־ בערב ׳טבת כדין הולך לדבר הרשות ג׳ ימים קודם השבת [ועיי׳ מזה במשנה ברורה (סי׳ רמ״ח סעי׳ ד בביאה״ל ד״ה ופוסק עמהם לשבות] ועיי׳ ברמ״א (שם םעי׳ א) דנ׳ ימים קודם השבת מותר אפי׳ אם יודע שיצטרך לחלל שבת בנסיעתו וכ״כ המחבר (שם םעי׳ ד) והמג״א (שם ם״ק י״ד) כתב ראם יודע בודאי שיצטרך לחלל שבת לבסוף אםור אפי׳ בתחלת השבוע ואפי׳ לדבר מצוה ועיי׳ במשנה ברורה (שם ם״ק כ״ט ובביאה״ל) דמחלק בין הולך על הים בספינה להולך ברגליו ביבשה דבםפינה יש לצדד להקל אפי׳ גם בלמטה מעשרה משום רבים הוי התחומין רק מדרבנן אפי׳ י״ב מיל משא״כ ביבשה באם יודע

שלא יתרצו לשבות לא ילך עמם. עיי״ש. ועיי׳ לעיל (ם״ק א). ועיי׳ בשו״ת חת״ם (ח״ו סי׳ צ״ז) דאםוד ליםע במסילת הברזל בשבת אפי׳ אם קונה שביתה וכ״כ בשו״ת מהרי״א אםאד (או״ח םי׳ נ״ח)

והתפא״י (בכלכלת שבת אות ט׳). ועיי׳ במלמד להועיל (סי׳ מ״א) באחד שהיה רוצה לנסוע לרוםיא לביתו והנסיעה נמשכת כשבעה ימים ויוכרח לנםוע גם בשבת על המםילת הברזל דלא יתנו לו רשיון להפסיק הנסיעה באמצע הדרך כתב שם להתיר מפני דתתומין דרבנן ואפי׳ להרמב״ם דם״ל די״ב מיל דאורייתא זה דוקאד םעי׳ ברה״ר גמורה ולדידן דלית לן רה״ר גמורה כמש״כ הגר״ז (סי׳ ת״ ב ועיי׳ לעיל ם״ק א) אין איסור תחומין דאורייתא ולדבר מצוה מותר לצאת אפי׳ בערב שבת. והכא נמי דבר מצוה היא לנסוע לביתו לגדל בניו לתורח ואף שלכתחלה צריך לפםוק עמהם לשבות ט״מ במקום שאי אפשר

ובשעת הדחק אין זה מעכב וכמש״כ בש״ע הגר״ז עיי״׳ט. ג) לעשות שם מלאכה עיי׳ בש״ע הגר״ז (סי׳ רמ״ח) ראם הנוסעים על הספינה רובם ישראלים אסור ליכנם בה בתוך ג׳ ימים לפני השבת דהא הנכרים עוסקים בהולכת הספינה בשבת [בעבור הישראלים] ויש בזה

איסור נמוד. ועיי׳ בתפא״י (כלכלת שבת אות ט׳) שכתב דבםפינות שבזמנינו

עד 1) סי׳ רמ״ח סעי׳ אי. 2) עם סעי׳ בי.

קצור שלחן עייר עי נט

ג היבא דמותר להפלינ בספינה בערב שבת, אם נבנם בה בערב שבת וישב שם עד השיבה, א!» על פי שתזר לביתו ולן בביתו, מותר ליכנם בה אהר כן־ ביום השבת ובלבד שלא תלו הספינה בשביל ישראלים להוד׳ אן* מאהר שהיה בביתו בשבת קנה שביתה בביתו, ולכן אם הלכה הספינה יותר מתהום שבת, ובאה בשבת ליבשה אין לו

שם אלא ארבע אמות, ויותר מזה אסור לו ללכת שמה 8). ד ללכת בספינה כדי להתפלל בעשרה ד) או למצוד! אתרת, אם

שערים מצויינימ בהלכה

אף שמבעיר האש ומבשל המים בשבת על דעת שיסעו עמו ישראלים ועכו״ם ביתד מותר לישראלים לירד בתוכה בשבת כשקנו שביתה מערב שבת כיון שהעכו״ם רוצה להביא אנשים גם משם לבאן וצריך בע״כ ליםע לשם עיקר אדעתא דנפשי׳ עביר דגם אם לא יםע הישראל עמו היה מבעיר האש להוליךם אם ישראלים הם רובם אפ״ה ספינתו יום יום כדרכו ע״כ. משמע משם ת

מותר מפני דבלאו הכי יםע הספינה לשם. ואפשר לפרש גם דברי הגר״ז נמי הכוונתו על ספינה יתידית שאינה

מהממשלה ליםע בכל יום כדרכה. והנה מש״כ התפא״י להתיר היכא דהולכת הספינה בלאו הישראלים לכאורה צ״ע דהא על ידי ריבוי המשא מהישראלים מוכרה הספן המנהל להרבות כה הקיטור ולבשל מים מרובים ולהרבות הבערת האש שיהיו לו הרבה קיטור וא״כ מרבה בשבילם [אפי׳ אם הישראלים הם מועטים] וזה אסור כמש״כ בש״ע (סי׳ שכ״ה סעי׳ י׳־י״א) וזהו אהד מהטעמים שאוסר בבית יצתק (יו״ד ת״ב סי׳ ל״א במפתתות) ליםע על הקרוניות תשמליות בתוך העיר הנם שאין שם איסור תהומין עיי״ש] ונראה לי לומר עפ״י מש״כ הרמ״א (סי׳ שכ״ה סעיף ז׳) ראם מילא העכו״ם מים מרה״י והביא דרך רה״ר לצורך הישראל מותר להנות ממנו הואיל ואפשר לילך לשם ולשבות. הנם דאז צריך לו להטריה בעצמו. ולילך ברגליו לשם אפ״ה מותר כיון דעכ״פ יכול להנות מהמים בדרך היתר אין הנאה כ״כ הנאה גמורה וא״כ ה״נ בספינה ראם לא ירבה הבערת האש וכה הקיטור בשביל הישראלים אז תילך הספינה בשבת בנתת ולא במהירות ולכן אף שמרבה בשבילם ותילך הספינה במהירות כדרכה לא השיב הנאה כיון שיכול להנות מהנסיעה

כשתלך בנתת. זה נראה לענ״ד רק לפ״ז צ״ע על הבית יצתק הנ״ל.

ד) ללכת בספינה בשבת עיי׳ בבאה״ט ובשע״ת (סי׳ רמ׳׳ה וסי׳

. י ׳ נ י ע D ס E 3 ׳ (

ם קצור שלחל עייר עד

הספינה הולכת גם בשביל אתרים יש להתיר, מכל מקום יש להישראל ליכנס בתוך הספינה בערב שבת בעוד יום ולישב שמה עד שתהשך, ואהר כך יכול להזור לביתו והוזר בשבת לתוך הספינה, אבל שתלך

הספינה בשביל הישראל לבד אין להתיר 4).

שערים מצוייניפ כהלכה של״מ) שהביאו מפוסקים ותשובות אחרונים בענין לעבור בספינה קטנה או על נשר חפורחת בתוך חתחום במקום הפסד או לצורך מצוה ויש מתירין ויש אוםרין ועי״ש בנתיב חיים על חנליון (םי׳ רמ״ח) שחאריך בזה וסיים דצריך לקנות קצת שביתח דבזח יש חיבר קצת ואין בו איסור שט ולצאת ידי הכל צריך בקניית שביתה לשהות בספינה כל זמן ביחשמ״ש ושכן נהגו בכמה מקומות באשכנז לעבור בנהר בספינה לצורך מצוה. ובברכ״י (סי׳ של״מ) כתב שהרבח מחמירין ולכן היכי שאין צורך מצוה

כל כך יש לחתרחק מזח.

ועיי׳ במשנח ברורח (סי׳ של״מ ם״ק ל״ו) שחביא נ״כ שני דעות בזה דעת חר״י הלוי לאסור ודעת חחיי״א (כלל מ״ד אות כ׳) שכתב שאפשר

שיש להתיר ע״כ. ועי׳ במשנה ברורה (םי׳ תרל״מ בשעה״צ אות א׳־ב׳) דמצדד שם קצת שלא כדברי ההיי״א ועיי׳ בשו״ת רע״א (סי׳ י״ג) שנ״כ אוםר. ובקנה שביתה בביהשמ״ש מצדד המשנה ברורה שם להתיר כדברי הנתיב חיים

הנ״ל וכ״כ בשו״ת מחר״ם שי׳1 (או״ח םי׳ ק״י).

ב ובענין חנםיעח בקרוניות חשמליות שחולכות ושבות בתוך העיר עיי׳ מזח בשו״ת בית יצחק (יו״ד ח״ב םי׳ ל״א במפתחות) שכתב שנשאל על זח בעת שנתחדשח חנםיעח חשמליות בעיר לבוב והשיב דאםור משום דמבואר בש״ע (או״ח םי׳ ש״ח סעיף י״ח) דאסור לישב על קרון שחעכו״ם מנחיגו בשבת משום דמשתמש בבחמח גם שלא יחתוך זמורה וכתב המג״א דאפי׳ ליכא חשש שמא יחתוך זמורח אםור. חוא חדין בנדון דידן שחעכו״ם פותח וםונר כח הלעקטרי אםור לישב על קרון כזח וגם יש לחוש דעל ידי ריבוי הטשא טוכרה טנהל העגלה להרבות כח חעלעקמרי חיינו לקרב כח חעלעקמרי בחמכונח שלו בקרו! לחזרם חעלעקמרי וכשישראל יושב בעגלה חוא מרבח בשבילו וזח אםור כמבואר בש״ע (אוח סי׳ שכ״ח םעי1* י״א) ונם איכא בזח משום עובדי! דחול כמבואר בש״ם (ביצח כ״ח) ובש״ע (םי׳ תקכ״ב סעיף ב׳) ועיי׳ בטו״ז

א במ די. ״ 4) עיי! שע״ת םיר סי׳ רם״ח, ו

קצור שלחן עייר עי — שעדיש מצוייניש בהלכה פא

ט ״ ו י א ד ת ו ל י א ז כ י א ל ו ו ח ן ד י ד ב ו ם ע ו ש א מ ו ה ב ד ת כ ) ש ׳ ק ד ״ ם ם ש )

. ם ק ש ח צ ת י י ב ל ה ״ כ ת ע ב ש כ ל ״ ש כ ו

( א נ ל י ו ו ה מ ״ ז ר ח ל ש ( ד ר ח ו ר א פ ס י ב ת י א , ר ה י מ ר ת ב ד ו

ם י א ש ו נ ) ש ב ״ ׳ ל י ב ס ״ ח ב ׳ ו ׳ ט י א ם ״ ח ל ( א י ז י ע ט פ ש ר מ פ ס ב ו

א י ך ח ו ל י ה ם ה ר א י ת ה ו ל ל ע ה ת ו י ל מ ש ת ח ב כ ר ח ב ע י ם נ ק ה נ ע ם ב י נ ת ו נ ו

ת ע ש ל ב ו ח ! ד י ד ב ו ם ע ו ש ה מ ז ן ב י א ש ד ד ר ח ו ר א פ ס ם ב ב ש ת כ , ו ד ם מצו ש ל

א ל ג ר א ד ת ב ש ו ב ח י ל פ ת כ א מ ר ט ו ר ז מ ר ו מ י מ א ו ד מ ח כ ו צ ך מ ר ו צ ו ל ק א ח ד ה

ע ״ ש ק ב ם פ ן נ כ ) ו : ה ״ ה כ צ י ב א ( ר ו ב י צ א ד ק ח ו ם ד ו ש מ א ו ת ו ת ו ע י ם ב ו ש מ

א ק ו ד ם ד י י ס א ו ס כ ת ב א צ ר ל ת ו ו מ ן ל י כ י ר ם צ י ב ם ר א ) ר ב ״ כ ק ׳ ת י ם )

ר ש פ י א א ר ו י ע ך ה ו ת ב ב ו ש ל ך ו ל י ה ל ך ז ר ד ן ב ק ת נ ת ש ו י ל מ ש ח ח ב כ ר ח ב

ה א ל ה ך ל ל י ו ל ר ל ש פ י א א ה ו ז ן ל ק ת א נ ל ן ש ו י ם כ ו ח ת ץ ל ו ח א מ צ א י מ ש ש ו ח ל

ם י נ פ ו א ו ה י ל ג ר ב ב ב ם ד ו ש מ צ ם ע ד א ח ח כ ך ב ל ו ח ם ש י נ פ ו ו — א ד ל ח ל ע ב א

ץ ו ח ו מ י ל ג ר ם ב י נ פ ו א ל ח ט ל ט ט ם ד ו ש ק מ ד ד ח צ ר מ ו ם ח א ת ז ו ר י ח מ ך ב ל ו ח ו

ם ו ח ת ץ ל ו ח ו מ י ל ב ע כ ר י ת ו ו ר י ה מ ד ה צ ח מ כ ש י ש ש ו ח ש ל י ד ש ו ע ב ו ו ר י ע ל

ר י ע ך ח ו ת י ב ל מ ש ה ח ב כ ר ר ב י ת ה ה ל ל ע ם ה ל ש א י ז י ע ט פ ש מ ן ב כ . ו ש ״ י י ע

. כ ״ י ע ד ו ה ו י נ י א א ו נ ה י ה נ מ ה ם ו י ד ו ה ם י נ י ם א ם ה י ב ש ו ת ל ה כ ם ש ו ק מ ב

א ל ד ל מ ״ נ ק ה ח צ ת י י ב ר ח פ ם ס ח א היד, ל ל ם ש ה י ר ב ד ע מ מ ש מ ו

ן י א ת ש ר ח ן א י נ ע ב ב ת ׳ זי) כ י א ס ״ ח ל ( א י ז י ע ט פ ש מ ם ב ש ו ו י ר ב ו ד א י ב ה

ת ״ ו ש ה ב א ר ו ה ד ה ו מ ה זקן ע ר ו ר ה ב כ א ו ו ן ה כ ן ש ו י כ , ו ק ח צ ת י י ב ר ח פ ו ם ל

ם י ר ו ס י ר א א ש ל ו ו ח ן ד י ד ב ו ם ע ו ש ח מ ז ש ב י י ח ר ו ו ס י א ל ל ״ נ ק ח ח צ ת י י ב ח

ו ג ח ם נ י ר ח א ם ו י ר ת ו מ ם ה י ר ב ד ע מ ר א ג ל ו ו י ר ב ד ז מ ו ז ן ל י . א ה ז ם ב י כ ו ר כ ה

ה ב ר ה ה ם ב י כ ו ר כ ה ש כ ז ״ ש כ ם ו ח ו • פ ר ב י ת ה י ל א ש ה ר ת י א ר א ו ס י ם א ה ב

. ם י ר ו ס י א

ו ר מ א י ש ג פ ה מ צ ק ו ו מ ר ס א ם ש ע ט ) ה ח ״ ׳ ש י ם ף ( ס ו ת י י ב ׳ ב י עי ו

א ל ל ו ו ל ח ך ש כ ו ל ח ת כ ב ל ש ך ש כ ו ל א ח ח א י ל ם ש י א י ב נ ו ח ר ה ז ם ה ה א מ ד

ל ל ש ו ט ל ט ת כ ב ל ש ל ש ו ט ל ט א ה ה א י ל ח ש ״ ו ל ק ו ל ח ת ש ח י ש ת כ ב ש ת ה ח י ש

א ל א ש צ מ נ ח ו מ ו ד כ ת ו י ב ת ל י ב ו מ ח א נ י פ ח ל נ י פ ם מ י ל ן כ ק ת א ל ב י ל ש ו ח

ל ט ל ט מ ר ש ב ד א ח י צ ו י ח ו כ ש א י מ ו בד, ש ע ג ה נ א צ ו ה ר ה ד י ג ג פ ד מ ו ע ת ו ב ש

י ר ו ס י א ה ל ז א מ ב י י ש ל מ ש ה ח ל ג ע ל ה ע ע ם י ש כ כ ״ ש כ כ ו ״ ר ע ״ ה ר ו ל ד י ב

. א ת י י ר ו א ד

ו א ר ם י י א ה ג ל ד ״ ה ז ב ב ת כ ) ש ד ״ ג י ק ״ ם ו ם ס ( ׳ ׳ ת ת ח ״ ו ש ׳ ב י י ע ו

ו ג ת י ו ו א ש י ו ו צ ב ק ת ת י ו מ ו ק מ ה ן ו מ ז י ה פ ה ל ר ו ר ת פ ה ר ל ד י ג ר ד ו ג ח ו ״ ת

ך ם כ ע ט י מ ג ו ל ן פ ג ב ר ר ד ו ם י ר א י ת ה ו ל ג י ת ב ש ח ט ח ב ת ל ך ע ן כ מ ז י ח ר א פ

. ח ג ה כ ג ו א ר פ ם ב ״ ר ה ת מ ״ ו י ש ״ ם ו ם ת ב ״ ר ת כ ו ל ה ק ת ה ו ג ק ן ת י ע כ ך ו כ ו

ו י ר ב ד ו ו ה ב ם ג י ז ר ה א ב ו ג כ ם ו י ג ו ל א ן כ י ם א ח ו ׳ ח י פ ו א ר ו ד ד ב י ח ל י ב א

ר מ א ם י ו י ל ה א ר ז פ י י ג ז \ 1 ו 1 ו v o 1 ג ? ז ו ו ו ׳ ו י 9 ר א י ת ה ן ל ו י א כ ם ל י ק צ ו ו מ א ר כ

םב קצור שלחן ערוד עד — שערימ מצויינימ כהלכה

ת ו מ ו נ ת צ ו ש ל ת ח ו ר ב ס ך ב ר כ ח ר א מ א ר י ח מ ו ו נ מ ס ר פ י ו ו נ ם פ ד י ך ו א כ ו ח

ו ב י ר ו כ נ נ מ ז ר ב ״ ח ו ע ע ב ר י ר א ש א א כ ת י י ר ו א ר ד ו ס י ו א ר י ת י ד ש ת ע ו ק ד

ם י נ ת ש ו א ה מ מ מ כ ״ ה ו ח ח ב ו ל י א ג ל ר ה מ ו ן ל ו ז ו ח ד י מ ע ה ר ו ו ד י ה צ י ר פ

ר ב ד ת ה ם א י ש ו ר ו פ ר י ת ה ה ת ע ו ו ל ו נ ת נ ו ו ר ע ט צ נ ר ו ו ס י ו א נ י ת ו ב ו א ג ה ג

כ ״ ה ה א ל ר ת ל ו ק ה ר ו ״ ה ו ע א ב י ס ה ר פ ת ב ב ל ש ל ח ר ל י ת נ א ו ו ב י נ מ ן נ כ

. ק ״ ה ד כ ם ע י מ ר ו ג ה ב

י ט פ ש מ י ה ר ב ם ד א ש י ב ה ) ש א ״ ׳ כ י ס ר ( ז ע י ל ן א ו י ת צ ״ ו ש ׳ ב י י ע ו

. ו י ר ב ל ד ל כ ם ע כ ש ״ ב ג י ש ה ל ו א י ז ע

ת ״ ו ש ׳ ב י י ס ע ״ ו ב א ׳ ש י פ ה א ל ו ח ך ל ל י ו ל ך ל י ר צ א ש פ ו ר ה ג ו

׳ י ס ח — ו ״ מ ׳ ר י ס ת ( ״ ע ש ב ט ו ״ ח א ב א ב ב ו ח ) ו ג ״ כ ׳ ק י ס י ( נ ו ש ר ג ת ה ד ו ב ע

ה נ כ ו ס ן ב י א ה ש ל ו ך ח ר ו צ ת ל ו ח ר ו פ ר ח ש ג ל ח ך ע ל י ו ל ר ל ת ו ט ) ד ט ״ ל ש

( ו ״ ק ל ״ ט ם ״ ל ׳ ש י ס ה ( ר ו ר ה ב נ ש ט ב ) ו ׳ ת כ ו ד א ״ ל מ ל כ ם ( ד י א י ח ן ב כ ו

ד ם פ ש ח י ק ו ח ד ת ה ע ש ם ב ו ה ת ך ה ו ת ה ב נ ט ה ק נ י פ ס ר ב ו ב ע ר ל י ת ה ם ל י ד ד צ ט

א ״ א ק ו ו ח ך ר ר ד ם ה ר רק א י ת ה ן ל י ל א ב , א ן א כ ם ל ש ן ט ו ד ש ל י ן ו ו ט ט

ל ב ה א נ י פ ס ר ב ו ב ע ם י ק א ם ר י מ ר ה ו ב ע ר ל ש פ י א א ם ש ת ו ה מ ו כ י ל ג ר ך ב ל י ל

ה א צ ו ר ה ו ס י א א ל ב א י ל ר ש ה ז י ך ל י ר ן צ כ ם ו ת ה ר מ ת י ן ה י ב א ו ר ך ק ר ד ה ש כ

. ן ו מ ל מ ו ט ל ט ו

ת ״ ו ש ׳ ב י ד עי ר י ל ת ו ו ל ע ה ל ש ב מ ת ש ה ת ל י ל מ ש ת ח י ל ע ן מ י ג ע ב ד ו

ע י ג י י ד כ נ ח ש ם כ ר ש י ת מ ) ש ת ו ט ט ש ח ח ב ״ י ׳ ש י א ס ״ ח ל ( א י ז י ע ט פ ש מ

ם ג ן ד ו י ד כ ח א ו כ ד ר ו י ו א ל ע ם י ח י נ י ש ד ו ה ו י נ י א ה ל ו א ר ש י ה ר ו ו ת פ כ ה

ת ו ט ו ם ק י ה ו ב ה ג ת ם ע י ת ב ה ק ש ה ד ם ה ו ק ט א ב ו ה ה ו ש ו א ע ו ו ה ט צ ך ע ר ו צ ל

. ש ״ י י ו ע י ל ג ר ד ב ר י ל ת ו ו ל ע ר ל ש פ י א א ה ו ב ר ה

ם י ל א ר ש ם י ת ה י ב י ה ת ר ש מ ת ש ו מ ו ק ה מ ב ר ה ק ב ד ק ד ך ל י ר ל צ ב א

. ת ו ל ע מ ם ה י ד י ר ו מ ם ו י ל ע ם מ ה ו

ן י א ם ש ו ש ת ע ע ד מ ש מ ) ד ׳ ת ד ו ב א ״ ׳ ל י ב ס ״ ה ל ( א י ז י ע ט פ ש מ ׳ ב י עי ו

ה ״ ר פ ׳ ב י עי , ו ק ו ד ב ר ל ש פ א ם ש ו ק מ ׳ ב י פ ה א ר ז ה ק א ו ד ב ל ק ו ד ק ד ך ל י ר צ

. ( ׳ ת ב ו ם א ״ י ם ל ל כ )

ם י ש ל ה ר ל י ת ה ש ל י ן ד י ק ג ע א ה ״ י ר ג ב ה ת ל כ ב ו י ה ה ו ם ל ר ט ג ו ק ׳ ב י עי ו

. ה מ ו ד כ ר ו ו ב י צ ה ב ל פ ך ת ר ו צ א ל ק ו ד ר ו ו ת פ כ ע ה י ג י י ר כ נ ה ת ו י ל ע מ ד ב ר י ל ת ו ו ל ע ל

ר י ת ה ) ש ג ״ ׳ מ י ג ס ״ ח ש ( ״ ר ח ת מ ״ ו ש כ ב ״ ש מ ה מ ז ה לי ל א ר ה נ י א ת ר צ ק ו

ר ו ב י צ ה ב ל פ ך ת ר ו צ ו ל כ ר ד א כ ל ) ש ה ד ו ע ת ע ( י צ א מ י ט י ג ע ל ם ה ת ע ב ש ת ב א צ ל

ן י א ר ש ט א ה ו ה ז ה א ד ״ ט י ל ר ש ו ט ט א ם ט ט ״ י ר ה ש ט ו ד ק ן ה ו א ג ר ה ״ ו ט ד א ו

ה י ם ה ו ר י ת ה ע ש א ר י ם ה י ב ר ה ד ו צ ט ם ד ו ש ר מ מ ו ר ל ש פ א ם ד ש ה מ י א כ ר ״ כ

ת ו י ה ר ל ש פ א א ד כ כ ה ״ א ש ס מ ו ח י י ב ת א כ ל ך ב ל י ם ל ד ם א ו ש ר ל ש פ י א א ו

. ח ו ב ח ג מ ו ק ד ב ד ה ש א ז ל ם ב ר ג ו ב י צ ה ב ל פ ת ן ו י נ מ

ה ג ה ] ב י ל א ה י מ ע ם ן מ ו א ג ה ל ] ( ו ״ ל ׳ ק י ב ס ״ ח ג ( ״ ש ר ה ת מ ״ ו ש ׳ ב י י ע ו

, עיי׳׳ש היטב. ל ו ח ן ד י ד ב ו ם ע ו ש ה מ ז ן ב י א ו ש ת ע ם ד ע ש מ ש כ מ ״ ד ג ב ה מ ן ה ב מ

קצור שלחן ערוך עה םג

עה. דין הדלקת הנרות. ובו י״ד סעיפים. א הייב כל אדם להפריש את־עצמו ממלאכה, ולהדליק את הנרות לכל הפהות הצי שעה קודם צאת הכוכבים א). ואם אמרו בבית הכנסת מזמור שיר ליום השבת, אןש על פי שעדיין יש שתי שעות עד הלילה, מכל מקום תל שבת על המועט ואסורים בכל המלאכות. ואפילו מי שבא מעיר אתרת לכאן, תל עליו שבת מיד כשאמרו בציבור מזמור שיר ליום השבת, ובעיר שיש בת שני כתי כנסיות אין אתד ננרר אתר

הברו1).

שערים מצוייניס בהלכהא ת י י ר ו א ר ד ו ס י ה א ז י יש ב ת א י ל ע מ ה י ב ר ט ק ע ל ע ת ה ל ו ע ס פ צ ע ב ו

. ( ׳ ת ה ו ׳ א ׳ פ י ס ן ( מ ק ׳ ל י א עי ו ל ר א י ע ב ס מ ו ש מ

( א ״ ם ׳ ר י ס ב ע ( ״ ש ? כ ס ן פ א ר כ ב ה מ ) הצי שעה קודם צאה״כ, ה א

. ר ו צ י ק ת ב ו ט י ש ן ה א כ ק ב י ת ע ן כן א י ג ה ו ו נ נ ן א י א י ש נ פ מ ו

ן י ק ו 16 ד מ ר כ ת ו י ל ה כ א ל ו ה ו ל [ י י מ ע ב א ר ת ל ו ת ר ו ע י ת ש ו ש מ ש ן ה י ב

. ש ״ מ ש ה י ב ל ה י ה ת י מ ת מ י ת א ו ט י ש ש ה י ז ב ] ו ( ט ו נ י מ )

ת ו ע י ק י ש ת ש ) ד א ״ ם ׳ ר י ס ע ( ״ ש ה ) ו ה ״ ת ל ב ש ׳ ( ם ו ת ת ב ״ ת ר ט י ש

ה ע י ק ש ת ה ל ה א ת ר ק נ א ה ו ה ת ו ע ק ו ש ו ו נ י נ י ע ה מ מ ת ת ה י ס כ ה נ ל ה ת ן מ ה

ה צ ת ר ב ת ש ו פ ס ו ן ת מ א ז ו ה א ו ו ם ה ו ן י י י ד ע ל ו י ע מ י ב ר ן ו י ל י י ג׳ מ ד ה כ ה ו ש ו

ף ו א ס ר ק נ א ה ו ה ה ו י נ ה ש ע י ק ש ל ה י ה ת כ מ ״ ה א ו ו ת צ ק ו מ ו א ל ו ו כ ת ו ש ע ל

ך ל ה ר מ ו ע י י ש ד ה כ נ מ ך ז ש מ נ י ו ר מ ג ר ל ו א ע ה ק ש ה ל ל י ה ת ז מ א ה ש ע י ק ש ה

ם י נ ו ג י ם ב י ב כ ו ן ג׳ כ י א צ ו כ י ״ ה א ש ו ״ מ ש ה י ב א ה ו ה ל ו י י מ ע ב ת ר ל ת

. ה ל י ל ן ל מ י א ס ו ה ו

ם ב ש ש ו ) ה ו ״ ׳ צ י ס ר ( ק ש ל ם א ״ ר ה מ ו ב א ב ו ם ה י ג ו א ג ת ה ט י u ש

ה ע י ק ש ת ה ל ה ת ל מ י ה ת ש מ ״ מ ש ה י ב ה זו ד ט י ש ם ב י ד מ ו ע ם ש י ג ו א ג ל ה כ

כ ״ ה א ל ו י י מ ע ב ׳ ר ך ג ל ה י מ ד ו כ ג מ ך ז ש מ ג ו ו ג י ג י ע ה מ ם כ ת ה ג מ ה ה ה ש ע ש מ

. ר ב ל ד כ ת ל ״ ה ה מ ל י א ל ו ה ם ו י ג ו נ י ם ב י ב כ ו ׳ כ ג ן ה י א צ ו י

ש ״ מ ש ה י ב ) ד א ״ ס ׳ ר י ס ה ( ״ ב א ב ב ו ה מ ו ״ א ר ם ל י א ר י ת ה ט י u ש

י כ ד ר מ ב ה ו ד ו ג א א ב ב ו ם ה , ג ה ע י ק ש ת ה ל ה ת ם ה ר ו ל ק י י מ ע ב ל ג׳ ר י ה ת מ

. ( א ״ ם ׳ ר י ם א ( ״ ג מ ת ו ב ש ב ד ״ פ

א ״ ג מ כ ה ״ ש מ ס כ י ג ו א ג ת ה ט י ש ת כ ב ב ש ר ע ם ב י ר י מ ת ו מ ג ה א ג ה ו

ג ״ ע א ם ו י ג ו א ג ת ה ו ט י ש י כ ר מ ג ק ל ם א פ ״ ר ג ר ה ו א י ב ן ב כ ) ו ׳ ק ט ״ א ם ״ ם ׳ ר י ס )

א ו ם ה ו ל ם כ י ב כ ו כ ן ה י א ר א ג ד ל ו ל ע י י מ ע ב ׳ ר ג ד ה ה א ם ל ג ם ש י א ו ו ר ג א ד

י ״ ו א ל א ב ק ב פ ל א ר ע מ א א ג ר מ ג ו ב ר מ א ל ש י י מ ע ב ׳ ר ג ר ה ו ע י ש י ד ג פ מ

עת 1) סי׳ רס״נ סעי׳ כ״ד ובפג״א וודא

סד קצור שלהן עייר עה — שעדים מצוייניפ כהלכה

ד צ ר ל ת ו ה י ט ו נ ו ש נ ת נ י ד מ ב ין ו ת יצו ו ל י ל ה ם ו י מ י ה י ש ר ש ת ן ו ס י ן נ מ ז ב ו

׳ ר ג ו ע י ש ה ן ד ו י ב ) ד נ ״ ה כ ״ ם ם ש ה ( ר ו ר ה ב נ ש מ ב ב ת כ ר ו ת ו ך י ר א ת ן מ ו פ צ

ה כ א ל ת מ ו ש ע א ל ל ר ש ה ז י כ יש ל ״ ן ע מ ז ה ם ו ו ה מ י ה פ ה ל נ ת ש ל מ י י מ ע ב ר

. ש ״ י י ם ע י נ ט ם ה י ב כ ו ו ג׳ כ א ר י ד ש ש ע ״ צ ו מ ב

ך י נ ע ך ה ו נ ׳ ה ד ר י ם ה ן ה ו א נ ה מ ] ( ט ״ ׳ מ י ם ף ( ס ו ן י ו ר כ ׳ ז ם ׳ ב י י ע ו

ז ״ ב ד ר ה ר ו ו ד י ס ז ב ״ ש ר ה א ו ״ ר נ י ה ר ב א ד י ב ה ש [ י ו ש א ק ץ מ ״ מ ו ל ד ״ צ ה ז א פ

ת ה ל ת ם ה מ מ ה ה ש ל מ י י מ ע ב א ג׳ ר ו ש ה ״ מ ש ה י ב ו ד ק ס ם פ ל ו כ ) ד ד ״ פ ׳ ר י ם )

ו נ י י ה א ו ר מ ו ה ל א ו ל ו ה י ל ר מ ג ם ל י נ ו א נ ה ה כ כ ל ה ם ד ה י ר ב ד ם מ ה ש ל ע ה ץ ו ר א ה מ

ם י מ י ל ב ב ן א י ו ש ם ה י מ י א ב ה ו א ד ו ל ה י י מ ע ב ׳ ר ג ה ה ד ״ ז ר ר ה א ב ה ש י מ ״ פ ע

י א ד י ו ו ז ה ״ ה א ) ו ט ו נ י מ ן ( י ק ם ד י ר ש ע ר מ ת ו א י ל ל ב ר א ת ו ך י ר א ת ם מ י כ ו ר א ה

י ר ו א י ב ב ז ו ״ ש ר ר ה ו ד י ס ם ב ל ו . א ת ב ש ל ב ו מ י ת נ ב ב ש ר ע ז ב ד א ל ו נ ה ה ו נ י ת ה ו ל י ל

ם י ב כ ו ׳ כ ג ה ה א ר ר נ ב ם כ ש י ד ״ א ל ו ב ה ב פ ו א א ב ה ו ה ד ז ר ד א ו ב א מ ״ ר נ ה

ך ר ז י ו א ה ו ו ת ר ה ט ע ב י ה ר ה ש ם כ י א י ה ב ם ה י נ י נ ג ט צ י א ה ת מ ו א ר י ה כ ז ם ל י נ ו נ י ב

א ו ן ה י ו ש ם ה י מ י ד ה ף ע ר ו ח ם ב י נ ו נ י ם ב י ב כ ו ׳ כ ג ת ה א י צ ן י מ ו ז נ י ת נ י ד מ ל ב ב א

א ״ א ן ש ד י ד ר ל י מ ח ה ך ל י ר ץ צ י ה ב ה ו ע י ה ש ר ה ה ) א ט ו ע מ ן ( י ה ד ד ״ ו ל מ כ

ה א ר א נ ם ל ה גם א ל י א ל ו י ה א ד ז ו א ה ד ע י ה ש ר ה ה ה א מ י ל ה ש ע ד ש ן ע י א י ה ב

ש י י א ד ו ל ב ״ נ ן ה מ ז ר ה ה א ל י ד נ פ ם מ ל ו ע ר ב ו ה א א ר ם נ ף א א ל ו ל ב כ כ ו כ

ם י מ ע פ ל ם ו ת ו א ר ל ל ו כ ם י ד ל א א כ ל ן ו מ ל ז כ א ב ל א ד ל ם א ל ו ע ם ב י ב כ ו ׳ כ נ ה

ד י מ ן ת י כ י ר כ צ ״ ר ע צ ה ת ם נ ו י ה ף ש ם א י א ו ן ר י ר א ה מ ל ם ו ו י ם ה ת ו ם א י א ו ר

ם ו י ה ש ו ״ מ ש ה י ב ה ה מ י ל ה ש ע א ש ו ר ה ת ו י ך ב ו ר א ם ה ו י ב ה ד ך ז ר ד ב ב ו ש ה ל

ה ל א ה ו ש ה ״ מ ש ה י ב ה א ד צ מ ת נ ו ע ר ש ש ה ע ש ת ש ו מ ו ה מ ב ה ו ר א ב ו ך ה ו ר א ה

ם ו י ר מ ש ה ע ש ס ש ל ה ב ה ו ש ה ך ל י ר ד צ י מ כ ת ״ ם א ו י ך ה ש מ ר מ ש ה ע ש ש

ה ט מ ל ן ו י ו ש ם ה י מ י ז ב א ן ו י ו ש ם ה י מ י ד ה ך ע ל ו ה ת ו ת ו ן פ כ מ ו ״ ש ה י א ב ו ה

ם י ג נ ה ל זה מ ל ם כ א י ו ו ש א ר ה י ע ג כן ב י ה נ א ה ו ה ש ו ״ י י ן ע ד דהי ״ ל י ב ד

. ת ו ס נ ו ל מ ו ה מ ד ב ה ל א ך כ י ר ה צ ת ז ו מ ו ה מ ר ה א ש ב

ד פ ס י ה ר ב ם ד א ש י ב ) ה ג ״ י ־ ב ״ י ־ א ״ ׳ י י ס ן ( ו י י צ נ ת ב ״ ו ש ׳ ב י עי ו

ם י ד ה ל ה ם ע י נ כ ו ש ת ה ו ד ו ם א ה ש פ ת ם נ ט ש ״ י ר ה ב מ ר ה ״ ל ת ו ש מ ש ן ה י ב ״

ת ו צ י צ נ ת ה ר י ב ם ש ע ט ו מ ה א ב ו נ ת ה ב י ס ו מ כ א ״ ה א ם צ ר ש ה א ת מ ם ו י ה ו ב ג ה

ה מ ה ת ה ן א י א ו ר ו ש מ ה כ פ ו א ת ל ת ת ה מ ת ע י ה י ש ר ת ם א ה ג מ ה ת ה ה א א ר מ ה

ו ת א ב י ש א צ ו מ ה ב ״ ה ת ו ב ת ש א י ן ב י ר ה מ מ ה ו ן ז י כ נ י מ ם א י מ ת ה ו א ר מ ב

ם י ה ו מ ע ם ה י ה מ ע ם ב י נ כ ו ש ת ה ו ר י י ע ן ב כ ת ו ו א ו ו ר נ י נ י ע ה ש א מ ל ו א נ ן ל י א ד

ו נ ו א ה א ר ת ן ב נ י ל ז א ה זו ו ע י ה ש ם ה ן ע י ב ש ה ת י מ ה א ע י ה ש ם ה ר ש ה מ מ ו

ה ם ו ן ע י ה כ ל ה ה ל ל ע ם ה ט ש ״ י ד ה מ ה ת ו י מ ו נ ו ר ט ס א ה ה ע י ה ש ד ה ם ע י ר ח א מ

ת ב ש י ( ״ ש ר ה מ י א ר ה ו מ ע ת ה ו כ נ ן ל י כ י ר ה צ מ ע ת ב נ כ ו ש ר ה י ע ב ה ד ו ב ג ל

ת ב י ש א צ ו מ מ ה ו י ר ב ט ת ב ב י ש ס י נ כ מ י מ ה ל א ת ה י י ס ו ׳ י ר ר מ א ) ד : ה ״ י ה

ר י ע כ ב ״ א ש ׳ מ ו כ ה ו מ ה ה ה ע ה ש ם ש י ר ו ב ה ס י ר ב ט ב ם ש י ש ״ ש ד פ י ו ר ו פ י צ ב

קצור שלחן ערוך עה סה

ב מצוד. להרבות בנרות ב) לכבוד שבת, יש נוהגין להדליק עשרה, ויש םדליקין שבעה. ועל כל פנים ראוי שלא לפהות משתי נרות ג) ננד זכור ושמור, ואך בשעת הדהק נם בהד סני 2). ויהיו ארוכים שידלקו לכל הפהות עד לאהר האכילה 3) ל), ויהדר לקנות נרות יפים, דאמר רב הונא הרניל בנר שבת להשתדל בו לעשותו יפה, הויין לו בנים תלמידי הכםים, שנאמר כי נר מצוה ותורה אור, על ידי נר מצוד. בא אור תורה. ולכן ראוי שתתפלל האשד. בשעת הדלקה, שיתן לה הקדוש ברוך הוא בנים זכרים מאירים בתורה, וטוב שתתן מקודם איזה פרוטות לצדקה. ואשד. קשת רוה בנידול בנים או שאין לה כלל, םנולה שתאמר לאהר הדלקת הנרות ההפטרה של יום ראשון דראש

השנה, וטוב שתבין מה שהיא אומרת ותאמר בכוונה. ג טצוה טן הטובהר להדליק בשטן זית, ונם שטן הרניל בינינו

שעריפ מצוייניפ בהלכהר צ ל ן מ מ ל ר ז ם י ׳ א ן ר ו א ג ם ה ש ב . ו ו מ ע ש ט ״ י י ן ע י ב ג ן מ י ר א ה ה ת ב נ כ ו ש ה

י ג ר ב ב ה מ ה . ו ו מ ע ש ט ״ י י ה ע ו ב ג ן ה י ב ק ו מ ו ע ן ה י ת ב ו כ נ ן ל י כ י ר צ א ד י ב ה

ו נ ו ל ר ס ל מ ״ ז ה ה ד ו ב ג א ה ל ק ו מ ו ע א ה ת ל ו כ נ ן ל י כ י ר ן צ י א ה ד ל ע ם ה ן ש ו י צ

. ד ם בשו י ס פ א ל ה כ ל ] ו ה ס ד נ ה י ה מ כ ה א ל ק ו א ד ל ו ם [ ד ל א כ ם ל י ב כ ו כ ן ה מ י ס

ן י ק א מ ע ב א ד ל ר א ה ט ב ע ת מ ר ת א מ ק ו מ ע ה ט ב ע ת מ מ ד ק כ מ ״ ה א צ ף ד ו א ר ס מ

ה א ם ב א א ל ד א ב ה ל ר ת ן י נ י ל ז א א ל ה ו ע י ק ש ם ה ם ע י ב ש ה ת ו מ נ א

ז ן א ו ת ה ת ף ה י ס כ ה ן ו י מ י ד א ה מ ר ז י מ נ פ א ה ו ה ש ש ״ מ ש ה י י ב נ מ י ה ס י ר ה א

ה ב י ה ס ז י א ׳ מ י ה ה י מ ה ן ה י י ד ם ע י א ו ו ר נ ם א ה א ב ו ג ן ב כ ש ו ״ מ ש ה י א ב י ה

י ו ן ה ו ת ה ת ף ה י ס כ ר ה ב כ ף ש ה א מ ו ד כ ת ו ו צ י צ נ ת ה ר י ב ת ש מ ה ו מ ׳ א י ה י ש

ת ב י ס ק מ פ ו א ה ת מ י ת י מ א ה ה ״ ה ע י ק ו ש נ ת א ו מ מ ל ע נ ם ש י מ י ק ב ר ר ו מ ם ג ו י

ן י ו ד ן יש ל ו ת ה ת ף ה י ם כ ה ם ה י א ו ו ר נ ם א ז א ה א מ ו ד כ ם ו י ר ה ק ה ס פ ה

. ש ״ י י ש ע ״ מ ש ה י ב

ק א ר ל ה ו כ ו א ה ו ת ה ב ר ש ת נ ק ל ד ר ה ק י ב) טצוד. להרבות עת ו ב ר ח א ה ל ) א ה ב ו ה ה ״ : ד ה ״ ת כ ב ש ׳ ( ס ו ת ׳ ב י י ה ע י ל ן ע י ש נ ע נ . ו ר ו צ מ

. ( ׳ ק א ״ ג ס ״ ס ׳ ר י ס ב ( ״ מ ׳ ב י י ה ע ו צ א מ ו ס ה י פ י ת ו ו ר נ

ש ר ד מ ה ם מ ו ש א י ב ) ה ס ח נ ׳ פ פ ׳ ( ם ו י ת ל ע ב ׳ ב י ) טשתי נרות עי נ

י ג ק ש א ר ו ו ה ל ף ש ס ו ן מ ב ר ק ה ד ״ ב ק י ה ג פ ר ל ג א ת ר ת ק ב ש י ה ב כ ו ר ט ה ו ש

ל ו פ ל כ כ ה ת ד ב ש י ל ו א ך ר כ ה ר ב ל י ש ה ט ו ״ ו י ה ו ״ י ד פ ס ו ט ת מ ו ה ם ם י ש ב כ

. ט ״ ק א ׳עם ם ״ נ . 3) מ י ׳ א י ע ם ס 2) ש

. ם ש

סו קצור שלחן ערוד עה

) אבל שאר שמנים יש מהם שאינם שקורין ״בלומענעחל״ כשר4. ונם הפתילה יהדר שתהא מצמר נפן, או פשתן או קנבוס, כשרים ח) כי בשאר דברים יש מהם שאינם כשרים 5), ובמדינתנו נוהנין להדליק בנרות העשוים מהלכן) והם כשרים6). אבל להניה התיכת הלב בתוך). המדליק צריך שידליק עד שיאהז כלי ובתוכו פתילה אסור להדליק כן7 האור ברוב אותה התיכה פתילה היוצאה מן הנר, וכן בנרות העשוים

מחלב צריך שיאהז האור ברוב הפתילה היוצאת 8).

שעדים מצוייניפ כהלכהי כ ד ר י מ ש ו ב ת ל ״ ו ש ם ב ה י ר ב ד א ב ב ו ה ״ ו ה נ ש ם מ ח ל ״ ״ ר י ר ש ו מ ז מ ל ״ ו פ ה כ ר י ש

. ת ו ר ׳ נ ם ב ך ג י ר ך צ כ ל ב ש ת כ ) ו ט ״ ׳ מ י ב ם ״ ת )

ד ה ק א י ל ד ה ר ל ת ו ב י ו ט ) ש ׳ ק ג ״ ג ם ״ ם ׳ ר י ם ה ( ר ו ר ה ב נ ש מ ׳ ב י י ע ו

. ם י ע ו ר ם ג י נ ש ה מ פ י

( ז ״ ם ׳ ר י ב ס ״ ת ת ( ו נ ט ת ק ו כ ל ת ה ״ ו ש ׳ ב י ) עד לאהר האכילה עי ד

. ה ד ו ע ר ס ו ע י ש ת כ ו ת פ ל ה ו ל י ל ל ה ק כ ל ד י ה ש ל ה ת ב ו ל ר ו ע י ש ד

( ב ״ מ ׳ ק י ב ס ״ ד ת ״ ו י ק ( ת צ ת י י ת ב ״ ו ש ׳ ב י י , ע ם י ר ש ם כ נ י א ) ש ה

ר א ש ב ר ד י ז ן ה מ ו ת ש ב ו ר ע ו ת ש ב י ר ש ב ד ה מ ב ו נ ת ת ו ב ת ש ו ר ק נ י ל ד ה ד ל ת ו מ ד

( ה ״ מ ׳ ק י ב ם ״ ת ם ( ׳ ש י עי ך ו י פ ר ב ת ו מ ן ה י מ ע א ב ן ל י ל י פ ת ת מ ת ח ו צ מ

י ו ח ן ד ו י ו כ נ מ ק מ י ל ד א י ה ל כ ו נ ת ח ו ר נ ל ה ש ל ע ה ן ו ו נ י ש ר ב ב ד ר ה ז ה ש

. ש ״ י י ה ע כ ו נ ה ם ל ר ג י ת מ ) ש ת ״ ׳ ק י ס ה ( מ ל ת ש י ת ב ״ ו ש ׳ ב י עי , ו ה ר ו נ מ א ד י מ ו ד

ה מ ה ב ז א ב י ב ה ) ש ד ״ ת י ו ה א כ ו נ ׳ ת ר ע ם מ י נ י ת ד פ י ם א ת ( ״ ד ש ׳ ב י י ע ו

ת ע ד ל ם ד ם ש י י ס . ו ך י פ ר ב ת ו מ ן ה ת מ ו צ ר מ א ש ם ב ן ג נ י ר מ י א ם א י נ ו ר ת א

א ל ן ד נ י ר מ י א א ד ו ן ב נ ב ר ד ם מ ה ת ש ו צ מ ט ב ר פ ב ם ו ה ק ב י ל ד ה ר ל ת ו ם מ ל ו כ

. ך י פ ר ב ת ו מ ן ה ן מ נ י ע ב

א ״ ד ת ״ ו י ק ( ה צ ת י י ת ב ״ ו ש ׳ ב י ) בנרות העשויות מהלב עי ו

ל ת ע ב ל ש ר ש ק נ י ל ד ה ך ל ר ב ל ל ו כ י ) ד ׳ ת ה ו א א ״ ׳ ל י ד ס ״ ו ב י ״ ת כ ו ״ ׳ ק י ס

ה ט א ר ן ד נ י ט א ל פ ב י ( ל כ ק ב ו ב ד ר ה ו א ל מ כ ט ר כ י ז ל א ל נ ו ע י א ל מ ש ר ה ו א

ך ר ב ל ל ו כ ו י נ י ל א ב ר א א נ ר ק ) נ ט כ י ל נ נ א ב ב ם ( י מ ה פ ו ב ) א ט כ י ה ל י ל ג ב

ל ו כ ת י ב י ש א צ ו מ א ב ק ו ד ר ו י נ ר ק א מ ל ם ד י נ ב א מ ם ו י צ ע א מ צ ו י ר ה ו א ל מ ע

ק ו ב ד ר ה ו ק א , ר י ר ק א מ ״ ל ר נ ל ״ ב ״ א ר ו א י ״ ר ק מ ש ד א י ה ר ו א א מ ר ו ך ב ר ב ל

ן מ ש ש ם י ו א ט א ב י ס ל ע ש י ר ט ק ע ל ע ט ו כ י ז ל א נ ו ב י א ל כ ו ב ה א ל י ת פ ן ו מ ש ב

. ׳ הי י ע ם ס 7) ש

. א ״ נ ם ב ׳ ו ׳ ח י ע ם ס 8) ש. ׳ ר י ע ד ס ־ ס ׳ ר י 4) ס

. י ׳ א י ע ם ס 5) ש

. י ׳ ז י ע ם ס ») ש

קצור שלחן ערוך ?$ה סז

ד כבר ידוע שכל המצות מברכין עליהן עובר לעשייתן, אבל בהדלקת הנרות לשבת כיון שבהדלקה מקבלת האשה שבת על עצמה, והברכה הרי היא התהלה להדלקה, ואם כן אם תברך תהלה לא תוכל עוד להדליק, על כן היא מדלקת תהלה. וכדי שתהא הברכה עובר לעשייתן, פורשה ידיה כננד פניה, שלא תראה הנרות, ומברכת ומסירה את הידים ורואת את הנרות, והוי כאלו בירכה קודם ההדלקה (משום

שערים מצויינים בהלכה

ה ל י ת א פ ל ק ב ל ו ך ד כ ו ו כ ו ת ק ב ל ד ו ל ה ח נ ת ק י כ ו כ ז ה ו נ ט ם ק ה ט נ ו מ ו

. ל ״ נ ׳ ה י ב ס ״ ה ש ב ״ י י ר ע י נ ר ק י כ מ ״ נ

ו י ל ך ע ר ב ן ל י א ב ש ת כ ) ש ג ״ ׳ כ י ם ר ( ז ע ל ת א ד ו ק ת פ ״ ו ש ׳ ב י י ע ו

ל ן ע י כ מ ו ן ס י א ה ו ל ט ב ה ל כ ר י ב ו ה ו ו ר ו ק מ ם מ ר ז ק ה ס פ י ר ש ש פ א ם ד ו ש מ

ב ״ ח ל ( א י ז י ע ט פ ש ת מ ״ ו ש ו ב ה ז ר ב כ ס ״ כ , ו ש ״ י י ם ע ר ז ק ה ס פ ן נ י א ב ש ו ר ה

. ( ה ״ ׳ ל י ס

ן ו א ג ה ה מ ב ו ש ם ת ס ש פ ד ) נ ׳ ׳ ז י ס ה ( ט י ל ת פ ש ו ר ת י ״ ו ש ׳ ב י עי ו

ת ק ל ד ל ה ן ע י כ ר ב ן מ י א ם ש כ ש ״ ו ג ת ע ד א ו נ י פ ט א ל ם ם מ ט ש ר ב ל א ה ״ י ה ר ה מ

ל ן ע י כ ר ב ן מ י א ם ש ב ש ת כ ) ש ח ״ ׳ י י ס א ( ״ ב ש ר ת ח ״ ו ש ר מ י ע ח ל ו מ ש ר ח נ

א צ מ נ ו ו ר י ב ה ח צ ר ת א י ל ר ש ש פ א ה ו ש ו ע ד ח י ה ב ח ו י כ ו ל ן ת י א ד, ש מצו

ח ק נ ע ה ח ו ק ד ת צ נ י ת נ ם ו י ל ת ד א ו ל ח ם ו י י נ ת ע נ ת ו מ מ ל כ ט ב ת ח נ ש ע מ

ט ע ט י צ י ר ט ק ע ל ע ה מ נ ו כ מ ל ה ת ש י ב ל ה ע ד ב י י ב ו ל ת ן ד ו י נ כ ״ כ ה ״ א ו ו א ב צ ו י כ ו

ר ו ג ס י ה ו ח ת כ ף ת י ס ו א י ם ל א ח ר ר ע ב ה ח ה ן כ ת י ש ו א ר ח י ע ב י ש

׳ י ח י ח ש ז ע ל י י ס ם י ר א ח ד א י י ב ו ל ת ת י ב ר ב נ א ה ל י מ ה מ ב כ ה י נ ו כ מ ה

ק י ל ד מ ל ה א ר ש י ד ה י ר ב נ ת ה ק ל ד ת ה ו צ י מ ו ל ן ת י א ה ו ב כ ו י ק א ו ל ר ד נ

. ש ״ י י , ע ך ר ב ן ל י ז א ״ י פ ל ד ו ב ל

ר ד י ו ם ו ו ל ׳ ש ן ר ו א ג ה ה מ ב ו ש ס ת פ ד נ ] ( ׳ ׳ ו י ס ם ( כ ש ״ כ ו

ף י ע ׳ ס ׳ ב י ס ה ( ש ד ה ח ל מ ש ה מ י א א ר י ב ה ו ו י ל ך ע ר ב א י ל ] ש א ז א ה ד ע ר י נ מ

ל ו ס פ ר ה ת ן ב נ י ל ז ד א ו ה ת ל ו ש ע ל ל ו כ ו י נ י ד א ח א ד ו ח ל א ם כ א ) ר ח ״ כ

ו ל ן א כ ת ו י ב ב ר ש נ ק ה י ל ד ה ו ל ל כ ו א י ) ל ק י ר ב א פ ת ( ש ר ת ח י ב ם ב י ד ב ו ע נ ח ״ ח ו

( ק י ר ב א פ ת ( ש ר ת ח י ב ב ו ש ל ו א ב כ ע ם י ר א ו ת פ כ ת ח ע י נ ח ו ב ל י ע ו א י ת ל י ב ב ש

ן נ י ל ז א ל ו ו ס ד פ ח א ר ו ש ד כ ח ו א ה ו א ש ע ם ש י נ ש י כ ו ה ם ו ר ז ת ה כ ש מ ת ה א

. ש ״ י י , ע ו י ל ך ע ר ב א ל ״ ן א כ ל ל ו ו ס פ ר ה ת ב

א ל ק ב י ל ד י כ ש ״ ב ג ת כ ) ש ז ״ ׳ ק י ב ס ״ ה ג ( ״ ש ר ה ת מ ״ ו ש ׳ ב י י ע ו

. ש ״ י י י ע ר ט ק ע ל ע ה ה ב כ ו ט י ב ק ו ב נ י א א ו ה ם ש י י ל ס ב ה א כ ר ב

ך ר ב ר ל ת ו מ ן ד י ק נ ע א ה ״ י ר נ ם ה ב ש ת ל כ ב ו י ה ה ו ס ל ר ט נ ו ק ׳ ב י עי ו

. ש ״ י י ת ע ב ש ן ל י ד ה ו י ת מ ו ר ן נ ק ת י ל ו א ה ר ל ה ת כ ל ת ו ו ר ר נ א ש ו ב מ ה כ ל ז ע

םח קצור שלחן ערוך ןןוז

לא פלונ נוהגת כך גם ביום טוב) 8). ועיקר הנרות, שבהם הוי קבלת שבת, הם אלו שעל השלהן שאוכלין עליו, ועל כן תדליק אותם באהרונה. ובשעת הצורך ז) כנון שהיא צריכה ללכת לטבילה או להופה, או לשאר דבר נהוץ תוכל להתנות שאינה מקבלת שבת בהדלקה, ואז תוכל לברך

. ( 1 0 י נ קודם הדלקה, ואפילו תנאי בלב ס ה מצות הדלקת הגרות, הלה בין על האגשים בין על הנשים, אלא שהנשים מוזהרות יותר מפגי שהן מצויות בבית, ועוד מפגי שהאשה כבתה נרו של עולם, שההטיאה לאדם הראשון וההשיכה נשמתו שקרויה נר, כמו שנאמר נר אלהיט נשמת אדם, ולכן צריכה היא לתקן זאת בהדלקת הנרות לכבוד שבת. ולכן אם האשד. בביתה היא קודמת למצוד, זאת, ומכל מקום יש לו להאיש נם כן לסייע במצוד., ויתקן את הנרות ויהבהב אותם, דהיינו שידליקם ויכבם כדי שיהיו נוהים אהר כך להדליק. ואשד. יולדת, בשבת הראשון ח) ידליק הבעל ויברך, אבל אהר

כך ונם בכל פעם שהיא נדה, מדלקת ומברכת!!). ו נוהנות הנשים שקודם הדלקת הנרות רוהצות ולובשות בנדי שבת ואשרי להן, וצריכות להתפלל מנהר. תהלה, כי בהדלקת הנרות היא מקבלת שבת על עצמה ט) ואינה יכולה לחתפלל אחר־כך מנהר. של חול. ואשד, שנתאחרה בעסקיה ובאה לביתה קרוב להצי שעה קודם שבת, שאם תרחץ ותלבש, תוכל לבא לידי ספק חילול שבת, מצוד, יותר

שערים מצויינים בהלכהם ק א ח ד ת ה ע ש ב ) ד א ״ ק י ״ נ פ ״ ס ר א ( ״ ג מ ׳ ב י ת הצורך עי ע ש ב ) ו ז

א ״ ם א ש נ ( ״ מ פ ׳ ב י עי ך ו ר ב א ת י ה ק ו י ל ד ה ם ל ״ ו כ ע ת ל י ו צ ש מ ״ מ ש ה י א ב ו ה

ה נ ש מ ׳ ב י עי ת ו ד מ ו ע ה ו ק ו ל ד ה ב כ ר ך ב י י א ש ל ז ד ״ ק ע ל ו ה ) ש א ״ ק י ״ ס

ק י ל ד ה ה ל ר ל ש פ י א ם א א ם ד י נ ו ר ה א ם מ א ש י ב ה ) ש א ״ ק כ ״ ם ם ש ה ( ר ו ר ב

ו ה ז ק ל ד ה ת ב ב ל ש ב ק ן שייא ל י ו כ ת ה ו כ ר ב ב ן ו מ ז ם ה ד ו ק ק י ל ד ה ת נ מ ז ב

. ם י נ פ ש ב ״ מ כ ו

ה ל כ ) ד ׳ ׳ ס י ם ל ( א י ת ו ק ת י ר ו ת ת ״ ו ש ׳ ב י י ן ע ו ש א ר ת ה ב ש ) ב ה

ו נ י י ה ה ך ש ר ב ה ל ת יש ל ב ר ש ת נ ק ל ד ת ה ו צ מ ה ל כ נ ה ת מ ן ש ו ש א ר ם ה ע פ ב

ו נ י י ה ה ך ש ר ב ה ת נ ו ש א ר ה ה ל י ב ט ה ב ל כ ) ד ה ״ ׳ נ י ה ם ״ ו א ם ( ״ ת ח כ ה ״ ש מ כ ו

. ש ״ י י ב ע ק ע ת י י ו ב ר ו ד י ס ץ ב ״ ב ע י ב ה ת ן כ כ ש ן ו נ כ ״ ה ו

ב ״ ה ת ( ״ ד ה ב מ י ש מ ל ו א ו ת ש ״ ו ש ׳ ב י ע עי ״ ת ע ב ת ש ל ב ק ) היא מ ט

ה ל ל ה ו ט י ה ל ה כ ש ם ו ו ד י ו ע ב ת מ ו ר נ ת ה ק ל ד ה ת ב ב ה ש ל ב ה ה ש ש א ) ד ג ״ ׳ כ י ס

. א ״ נ ם ב ' ו ׳ נ ׳ ב י ע ׳ ••:ם ס נ ׳ ־ נ י ע נ ס ״ ס ׳ ר י 9) ס

׳ הי. י ע ס ס ״ ׳ ק י י ה ״ ע א ו ־ י ק נ ס ״ ם 10) פ

קצור שלחן ערוך עה סט

שתדליק כטות שהיא טשתבא חס־ושלום לידי ספק חלול שבת. ואס הבעל רואה שהיא טתאהרת טלבא, מצוד! גדולה שידליק הוא ואל ישגיה

ברוגזה. ז אם האיש מדליק הנרות והוא צריך לעשות אהר־כך איזה מלאכה טוב גם כן שיתנה שאינו מקבל שבת בהדלקה זו. אבל בדיעבד אם לא התנה יכול לעשות אהר כך מלאכה, כי בהדלקת הבעל אין מנהג

. ( ! שהוא מקבל שבת 2

ח צריכין להדליק במקום שיאכלו י), שיהא ניכר שמדליקין לכבוד שבת, ולא להדליק במקום אהר. אך בשעת הדהק כגון שהאשה הולד• ואינה יכולה ללכת אל השלהן, מדלקת כשהיא במטה, ומעמידין, ( 1 אותם אחר־כך על השלהן בבית זה, כי כל הבית נהשב מקומם 3 ונשים שמדליקות הנרות בסוכה, ואהר כך נושאות לתוך הבית לא יפה הן עושות. נר שהוא דולק מערב שבת, צריכין לכבותו ולהזור ולהדליקו

לכבוד שבת, כדי שיהא ניכר שמדליק לכבוד שבת 14).

ט צריך להדליק את הנרות בכל ההדרים שמשתמש שם. מי שהוא בביתו אצל אשתו כיון שהיא מברכת על הנרות שבהדר אהד, אין צריכין לברך על ההדלקה שבשאר הדרים, אבל אם הוא במקום אחר, אם יש לו שם הדר מיוהד צריך להדליק ולברך. ואם הם רבים שנתאכסנו בחדר אחד, ישתתפו לקנות נרות וידליק אחד ויברך, ויכוין לחוציא את כולם בברכתו, וגם חם יכוונו לצאת בברכתו. ואם אין לו חדר מיוחד אלא שהוא בחדר אהד עם בעל חאושפיזא ישראל, אינו צריך להדליק כיון שאשתו מדלקת עליו בביתו. ובחורים הלומדים במקום אחר, אם יש להם הדר מיוהד צריכין להדליק בברכה, וישתתפו גם־כן לקנות נרות ואחד יברך ויוציא כולם, וצריכין שיחיו הגרות

שערים מצוייניפ כהלכהב ״ ׳ ע י ס ל ( י ע כ ל ״ ש ׳ מ י ש עי ״ מ ש ה י ר ב ב א כ ו ם ה א , ו ז ל א ו ט י ת ל ר ת ו מ

. ב ״ ף כ י ע ס

ה ל ע ה ) ש ׳ ׳ ם י ה ם ׳ ׳ ו א ם ( ש ב ת ה ג ו ר ת ע ״ ו ש ׳ ב י ו עי ל כ א ם ש ו ק מ י) ב

ן י ק י ל ד מ ם ש ו ק מ ת ב ו ר נ ח ה י נ ה ך ל י ר צ י) ש ף ז י ע נ ס ״ ם ׳ ר י ם ב א ( ״ מ ר דדברי ה

( ס ״ ׳ נ י ם ל ( א י ת ו ק ת י ר ו ת ת ״ ו ש ׳ ב י עי ו ו מ ע ש מ ״ י י ר ע מ א ה ק ל ה ת כ ק ל ד

. ל ק ה י יש ל א ד ו ז ב י ק י ל ד מ ת ש ו ר נ י ה ו ב י מ ר ר פ ב ב ד ת כ ו ו י ר ב כ ד ״ א נ י ב ה ש

. נ ״ נ ק א ם ״ ג מ ב ' ו י י י 1 ) .ב ס 1 3

ע קצור שלחן עייר עה

דולקים עד שיבאו שמה. ואם אין להם הדר מיוחד, כיון שאין להם נשים שמדליקות צריכין לתת פרומה לבעל הבית שיהיה להם שותפות בנרות, ומי שהוא סמוך על שלהן בעל הבית הוא בכלל בני ביתו ואין

צריך להשתתף 15) י נוהגין שאפילו כמה נשים מדליקות בבית אהד, וכל אהת מברכת על נרות שלה, כי כמה שניתוםף אורה יש בה שמהר. יתירה, ואך יש ליזהר שלא תדליקו שתים במנורה אהת, ובשעת הדהק מקילין

.(1 נם בזה 6 יא אין ליתן מים אפילו מבעוד יום לתוך נקב המנורה שמכניםין. ( ב ) לשם יתכבד• י א שם את הנר של הלב או של שעוד• כדי שכשיגיע י ובמקום צורך יש להקל אם נותן מבעוד יום, אבל להעמיד כלי עם מים תהת מנורה התלויה, כדי שאם יפלו ניצוצות יתכבו איסור נמור היא אפילו להעמידו מבעוד יום. ולהעמיד כלי בלי מים לקבל הניצוצות מותר, אפילו משהשכה כי ניצוצות אין בהם ממש. ולהעמיד הכלי בשביל שיטפטף לשם השטן או ההלב טשהשכה אסור, דכיון שאם יטפטף יאםר הכלי בטלטול, נטצא שהוא טבטל כלי טהיכנו ואסור, טשום דהוי כאלו דבקו שם, אבל להעטידו טבעוד יום טותר. ואם נטף לתוכו שטן אסור להסתפק טטנו בשבת והכלי אסור בטלטול, ואם לא נטף לתוכו לא נאסר

הכלי בטלטול על ידי מהשבה בעלמא 17).

שעדים מצוייניפ בהלכה יא) שכשיגיע לשם יתכבד• עיי׳ בשו״ת שואל ומשיב (מהד״ת סי׳ ה׳) שמתיר להעמיד ולהעריך הכלי שעות שיש לו וועקיר ובאשמורת ביום השבת יתרעם וידליק נר מעצמו כיון דלא הוי רק גרמא להדליק הגר וגורם שרי ומטעם זה רצה לצדד דגם אם מעריך בשבת ליכא איסור אלא משום דעל דעת זה העריך וניתקן לכך הוי כבאי! כאהת ולכן בשבת

אסור אבל מערב שבת מותר. וכ״כ לדינא בשו״ת מהר״ם שיק (או״ה סי׳ קנ״ז) ובשו״ת מהרש״נ (יו״ד סי׳ ז׳ אות ב׳ ובה״ב סי׳ ק״ט) דמותר להעריך מע״ש שידליק

הנר בשבת. ועיי׳ בשו״ת בן יהודה (סי׳ קנ״א) ובשו״ת ריב״א (סי׳ ו׳) ובגורן

לדוד (סי׳ ט״ו) שמפקפקים בהיתר זה. ועיי׳ בשו״ת לב היים (ח״ג סי׳ ס״ה) והובא בארחות חיים החדש

.DP 16) א ״ נ ם ב ׳ ו ׳ ח י ע ׳ 1׳ «׳. פ י ע ם פ 15) ש

. י ׳ ד ׳ נ י ע ה ס ״ ס ׳ ד י 17) ס

קצור שלחו עייר ער עא

ב טוב להניה את ההלות על השלהן קודם שמדליקין את הנרות י כדלקמן םימן פ״ט, סעיף ב׳.

יג אשה םומא אם יש לה בעל ידליק הבעל ויברך, ואם אין לה בעל והיא דרה לבדה, מדלקת ומברכת. ואם דרה עם אחרים בבית אהד והאהרים מדליקין, מדלקת הסומא בלא ברכה, אך אם היא עקרת הבית

תדליק היא תהלה ותברך, ואהר כך ידליקו האהרים ויברכו 18). יד אשה ששכהה פעם אהת להדליק, תדליק כל ימיה נר אהד יותר ממה שהיתר, רנילה. וכן אם שכהה כמה פעמים תדליק תמיד נר אהד יותר. והוא משום היכר שתהא זהירה מכאן ולהבא, ולכן אם מהמת

אונם לא הדליקה אינה צריכה להוסיף 19).

עו. דיני התפלות בשבת וביום טוב. ובו כ״ג סעיפים

א מהנין א) להקדים ב) תפלת ערבית של שבת יותר מבימות

שעדיכ מצוייניפ כהלכהה ש ו ע ם ב ג ק ו י ל ד ה ש ל מ ש ד ה ג ת נ י כ ו כ ז ד ה י מ ע ה ר ל ו ס א ) ש ה ״ נ ׳ ר י ס )

. ש ״ י י א ע נ י ד ר מ ו ס י א מ ת נ ב ט ב ׳ ר ע מ

ו י ט ׳ כ ו ע נ ה ם נ י ר י ת מ ת ה ע י ד ״ פ ע ) ד ד ״ פ ט ( ׳ א י ה ר ו א ר מ פ ס ׳ ב י עי ו

. ל מ ט ׳ ח ר ה ו א ת ה ב ט ׳ ק ב י ל ד י ט ו ׳ כ י ר ע ה ל ן ו טעו ד ׳ י מ ע ה ל

! ת יטעו כ ר ע ז ה י נ ע י ב ת א ב ה ט ה ׳ ) מ ח ״ ף י י ע ב ס ״ ׳ ע י ס ל ( י ע ׳ ל י י ע ו

י ת ב ת כ ט ה ׳ ) מ ז ״ ף פ י ע ׳ ס ׳ פ י ס ז ( מ ק ׳ ל י עי ת ו ב ט י ם ה ו י ל ב י ט ׳ ב ת ם ה מ ה ל

. י ט מ ו ט ו ן א י ׳טעו ״ ת ע ב ט ׳ ו ב י ד ר ת ה ה י ת ן פ י נ ע ב

ן י נ ע ך ב י ר ע ה ט ) ׳ ח ״ ע ׳ ר י ס ם ( ״ ט ׳ ר ה ת מ ו ה נ ה ׳ ב י ) יתכבד, עי ב י

ת ו ע א ׳טם ד י ב ה י •שינוי ו ד ל י ס ע ״ ו ב א ט ה ׳ ל ו ל ח י ב ש ר ב נ ת ה ו ב כ ר ל ת ו י מ א

י כ ד ר י מ ש ו ב ת ל ״ ו ש ׳ ב י עי . ו ה ז כ מ ״ ש ) מ ט ״ ע ׳ ר י ס ת ( ״ ע ש ׳ ב י עי ם ו י ק ל ו ח

. ש ״ י י ר ע ח ר א ב ל ד י ב ש י ב י גו ״ ת ע ו ב כ ) ל ד ״ ׳ נ י ב ם ״ )

׳ ׳ ו ד ו ה ז ״ ״ ר ק ו מ ז ר מ מ ו ת ל ו מ ו ק ה מ מ כ ג ב ה נ מ ) נוהנין להקדים ו א

ם י נ י ר ע ו א ׳ מ ס כ ב ״ ש מ ע כ ״ י ט ז ״ ש ע ב ן ה ר מ ד מ ס י ת א נ ו ה ה ו ח נ קודם מ. ת ו מ ו ק מ נ ה ה נ מ י ב ו ל ת ת ב ש ט ב ״ ו ל י ח ש כ ) ו ח ל ש (פ׳ ב

י ״ ע ב ו מ י ל ת ע ב ל ש ב ק ך ל י ר ן צ י ד ד ה צ ) להקדים תפלת ערבית מ ב

ו י ה ה ו נ נ ר ו נ כ ר ל ו מ ז ם מ י ר מ ו ו א י א ה ם ל ה ) ו ח ״ י ת ק ב ש ס ( ״ ש כ ב ״ ש מ כ

18) םנ״א סי׳ רס״נ סה״ט. a» (19 סעי׳ א׳ ובטנ״א סק״נ.

עב קצור שלחן ערוד עו

ההול, ונכון הוא כדי להקדים קבלת שבת ג! בבל מה שאפשר, רק שיהא מפלנ המנהה ולמעלה, ואף הנוהנין להתפלל כל ימי ההול מעריב בזמנה דהיינו בצאת הכוכבים יכולין להקדים בשבת. ואפילו שלפעמים בימות ההול מתפללין מנהה בשעה שמתפללין עתה ערבית, אין הוששין בזה

בתפלת ערבית של שבת שיש בה מצוה שמוסיף מהול אל הקודש!). ב ברכת השכיבנו אין הותמין כמו בהול שומר עמו ישראל ד) כיון שברכה זו היא על כללות עם ישראל, וכללות עם ישראל אינם צריכים שמירה בשבת כי השבת מנין עלינו, אלא אומרים ופרוס, והותמין ברוך אתה ה׳ הפורס וכו׳ וכן ביום טוב 2). אם טעה וסיים כמו בהול, אם נזכר מיד לאהד תיבת לעד, יאמר מיד הפורס סכת שלום

וכר, אבל אם לא נזכר עד לאהר כדי דיבור, אין צריך לאמרו עוד 3). ג נוהגין לומר בתפלת ערבית וינוהו ״בה״,) ובשהרית ומוסף

.( וינוהו ״בו״, ובמנהה שבתות קדשך וינוהו ״בם״4 ד אהר תפלת הלהש בערבית בשבת אומרים כולם ביהד ויכלו, ויש לאמרו מעומד לפי שבזה אנו מעידים להקדוש ברוך הוא במעשה

בראשית, והעדים צריכין להעיד מעומד 5).

שעדים מצויינים כהלכהת י ב ר ם ע י ל ל פ ת ו מ י ל כן ה ו ע כ ר ץ ב ׳ ׳ ש ת ה ת י פ כ ם מ ה י ל ת ע ב ט ם ׳ י ל ב ק מ

ה היה ז ב ד ו ו ד ר ל ו מ ז א — מ צ נ ו ו א ו ן ב י ל י ח ת ל מ ״ ז י ר א י ה ״ פ ל ע ב מבע״י א

כ ״ ש ׳ מ י י ע ה ו ל י ל ש ב ״ ע ם ב ת ג י ב ר ל ע ל פ ת ה מ י כ ה ״ ו ע י ל ת ע ב מקבל ש. ( ׳ ק ב ״ ם ם ש ב ( ״ מ ה ) ו ז ״ ם ׳ ר י ם ב הב״ה (

ל להתהיל א ר ש ת י ו צ ו פ ל ת כ ם ב ו י ג ה ה נ מ נ) להקדים קבלת שבת וד ס י ת נ ה ו ת לאלף! ז י ע י ב ר ה ה א מ ע ה צ מ א ל ב ב ק ת ה נ ז , ו ה נ נ ר ו נ כ בשבת ל׳ י , עי ד ו ד ר ל ו מ ז א — מ צ נ ו ו א ו ן ב י ל י ת ת ל מ ״ ז י ר א י ה ״ פ ע סהרס׳׳ק ו׳ בב׳׳י י עי ץ ו ״ ב ע י ר ה ו ד י ס כ ב ״ צ כ ״ כ ח ג ה ה ו ה נ י ן ה כ בשעה׳׳כ ובפרע״ה ום ו י ר ל י ר ש ו מ ז ל מ י ח ת ה ה ל י ם ה ג ה נ מ ) ד ׳ ף ד י ע ם ס ע ש ״ ש ב (סי׳ רס״א ור ו ד י ס כ ב ״ כ ו ו כ ר ם ב י ל י ח ת ה מ י ם ה י נ ו ש א ר ן ה מ ז ב ם ד ע ש מ ש מ העבת ו

. ם ד ו ק ק ה ״ ׳ ם ע י ו ר מ י ר ו ו ז ח מ ב ן ו ו א ע ג ״ ר

ם כי א׳ ג ) ש ׳ ז סעיף! ג ״ ם ׳ ר י ס ע ( ״ ש ׳ ב י י ) שומר עמו ישראל ע ד

ר ועיי״ש מ ו ת ש ב ש ח ח ש ר י מ ך ש י ר ן צ י ת א ב ש ב ר ד מ א א י ׳ ל ו כ שומרנו ות כראוי ב י ש ר מ ו ת ש ק ז ח ו ב נ ן א י א י ש נ פ ר מ מ ו ן ל י נ ה ו בטו״ז שאנו נ

. נ ״ ק א ס ״ נ ו ס ו ׳ רם״ י 4) ס

. י ' ז י ע ר ויש״ע שם ס ו 5) ט

. א ״ נ ס ב ׳ ו ׳ ב י ע ז ס ״ ס ׳ ר י ) ס V ' 1

. ז ״ ו ס ב ׳ ו ׳ נ י ע 2) שם ס

8) דרהיזז.

קצור שלחן ערוך עד עג

ה אהר כך אומר השליה צבור כרכה אהת מעין שבע״), דהיינו ברוך אתה ה׳ אלהינו ואלהי אבותינו וכו/ מנן אבות וכו/ אלהינו ואלהי אבותינו וכו/ ומסיים ברוך אתה ה׳ מקדש השבת. יש להקהל לעמוד בשעה שהשליה צבור אומר ברכה זאת וישמעו היטב. ונוהנין שאומרים עמו מנן אבות עד זכר למעשה כראשית. ונם המתפלל ביהירות יכול

לומר מנן אבות עד זכר למעשה בראשית, אבל יותר לא יאמר 6). ו בכל שבתות השנה אומרים ברכה זאת אפילו ביום טוב,), אך כשהל יום טוב ראשון של פסה ובשבת שחל לאהר יום טוב7

בשבת אין אומרים אותה 8). ז אין אומרים אותה אלא במנין קבוע, אבל במקום שאין מתפללין בעשרה אלא באקראי, כנון בבית ההתן או בבית האבל אין אומרים אותה. ואם קבעו מקום להתפלל בעשרה איזה שבועות כמו בירידים

יש לאמרה 9). ח במדינות אלו נוהנין שהשליה צבור מקדש בבית הכנסת בלילי). וכיון 1 שבתות ויום טוב (הוץ משתי לילות הראשונות של פסה) 0 שהוא אינו יוצא בקידוש זה ואסור לו לטעום קודם קידוש, לכן כדי שלא תהא ברכתו לבטלה, נותנים לטעום לקטן שהניע להינוך, והקטן ישמע את הברכה ממנו ויוצא בה ונטצא שלא בירך לבטלה (דטותר להאכיל את הקטן קודם קידוש כמו שיתבאר לקמן בסימן קם״ה אם־ירצה־השם). ואש אין קטן בבית הכנסת ימין המקדש או אדם אהר לצאת בקידוש זה,

שעדיפ מצויינים בהלכהם ה ד ד ו ב א ׳ ב י י ע ג ו ה נ מ ב ה ש י י כ מ ״ ג ש ש ט ו ש ט ו ב ק מ ״ ה ג ה א מ ״ א ׳ ב י עי ו

ת ח נ ל מ ע ד ב ״ ו מ ד ח א ס ו א ג ו ן ח כ ו ו נ י ד ע ן ב ג ה ן ו ג מ ל ד ה ל ״ ל ר ש ו ד י ס ב ו

. ת ב י ש ר מ ו ם בבלל ש ל ה א ר ש ת י ו ל ל ו כ ה י ש נ פ , מ ל ״ צ ד ז ז ע ל א

ח ׳ ׳ ם ׳ ר י ם ם ( ״ ש ר ה ת מ ו ה ג ה ׳ ב י י ע ע ב ן ש י ע ) ברכה אהת מ ה

ם ש ג ד ה י ר ו ח מ כ ם ש א ) ד ד ״ י ׳ ק י ס ד ( ג י א א ב י ק ׳ ע י ד ש ו ד י ם ח ש ) ב ד ״ אות י

ם ו ל ל כ ל פ ת א ח ם ל א ו ב מ ע כ ב ן ש י ע ת מ כ ר ב א ב צ ת י ב ל ש ת ש י ב ר ת ע ל פ ת ב

ם א ז ב ״ פ ה ל ל ע ה ) ו ג ״ ף י י ע ח ס ״ ס ׳ ר י ס א ( צ י ע ש ב ן ש י ע ת מ כ ר ע ב מ ש ו

ם י י ס ע ו ב ן ש י ע ת מ כ ר ב א ב צ ו כ י ״ ת ג ב ש ל ב ח מ ש ״ ה ו ח א ב ב י ה ו ל ע ח י כ ש

ר ו ב י צ א ה״ד, ב צ א י ע ל ב ן ש י ע ת מ כ ר ר ב מ ו ן א י א ד ש י ה י ב ן ד ו י ע כ ״ צ ב

. ( ג ״ ף י י ע ס ה ( כ ל ר ה ו א י ב ה ב ר ו ר ה ב נ ש מ ׳ ב י י ע ם ו א ש ״ א כ ב ״ כ ש ו ״ י י ע

. ז ״ ו ט ב ׳ ו ׳ י י ע ח פ ״ פ ׳ ר י 9) פ

. ׳ בי י ע ד ס ״ פ ׳ ת י 10) ס

. א ״ ג פ ב ׳ ו ׳ ח י ע 6) ישם ס

. א ״ ׳ י ׳ ט י ע ם פ 7) ש

. י ׳ א י ע ז ס ״ פ ׳ ת י 8) ס

עד קצור שלחן עי״יד עי

וישתה שיעור רביעית כדי לברך ברכה אחרונה. ואף על פי כן יכול הוא להזור ולקדש בביתו להוציא את אשתו ובני ביתו אם אינם יודעין לקדש בעצמם. והא דיוצא בקידוש שבכית הכנסת אף על נב דאין קידוש אלא במקום סעודה, בשעת החזק סומכין על הפוסקים דסבירא להן דדי אם שותה רביעית שלם מן הכוס. וטוב שישתה רביעית הוץ מכמלא לונמיו, דהיינו כמלא לונמיו משום קידוש, ועוד רביעית משום סעודה״). ט נוהנין לומר פרק במה מדליקין, ואין אומרים אותו ביום טוב שהל בשבת ולא כשתל יום טוב בערב שבת, ולא בשבת הול המועד ט). י נוהנין שבשבת אין משכיטין כל כך לבא לבית הכנסת כמו בהול ו), משום דשינה טעוננ שבת הוא, ואסטמה אקרא, דבקרבן התטיד של ימות ההול נאמר בבקר, ובשבת נאמר וביום השבת דמשמע איהור,

.( 1 ומכל מקום צריכין ליזהר שלא לאתר קריאת שמע ותפלה 3 יא זמן תפלת מוסף הוא מיד אתר תפלת שהרית ז), ואין לאהרה

שערים מצוייניס בהלכהר מ ו א א א ) ש ד ״ ׳ ק י ב ס ״ ח ץ ( ״ ב ע ת י א י א ש ׳ ב י ) כמו בהול עי ו

. ן ו י צ א א ב ד — ו ו ב י כ ה ו — י ד ו ה ז ב ״ ד ם פ ״ ב ם ו ח א ר ו ה ו ״

ג ה נ א מ ו ה ם ש י א ש ו ר ג י ה נ ם מ א ש י ב ה ) ש ז ״ ם ׳ ר י ם ת ( ״ ע ש ׳ ב י עי ו

( א ״ ׳ ם י ס ת ( ר א פ י ת ב ת צ ״ ו ש כ ב ״ כ ״ ו ם ו ח א ר ו ה ו ר ״ מ ו ש א ז י ״ ד ם פ ב י ד ׳ ׳ ר א ה

. ( ׳ י י ד ם ״ ח ר ( ז ע א ת א ח נ ת מ ״ ו ש ו

( ז ״ ק ט ״ ד ם ״ פ ׳ ר י ס י ( ״ כ ר ב ׳ ב י י ) מיד אהר תפלת שחרית ע ז

. ף ס ו ת מ א פ ת ר א צ ו ת י א פ ן ת י ד ב ו מ א ם א י א ש ן ר י א ת ד ו א י ק ן׳ ג ח צ ו י נ ב ם ר ש ב

ר ו נ ר מ ״ ו מ ד א . ו ש ״ י י ף ע ס ו ם מ ד ו ש ק ו ר ד ר א ת ו א מ ב , א ז ״ ״ ב ש ת ב ה ת ן כ כ ש ו

. ף ם ו מ ת א י ר ח ן ש י ד ב ו מ א ם א י ד י ס ח ן ה י ג ב י ה נ א ה ״ צ ז

ש ו ר ד ר א ת ו י מ ה א ז א ב א ש נ ) ש כ ״ ׳ ק י ח ס ״ ו א ק ( י ם ש ״ ר ה ׳ מ י י ע ו

ת ו צ מ ר ד ת ו מ ם ד ב ש ת * כ ם! ק דמו ״ ה י א ר ש ן א י ק ב ס פ ה י ה נ פ ף מ ס ו ם מ ד ו ק

א י ב ה ) ש ה ״ ׳ נ י ס א ( א י ת ו ק ת י ר ו ת ת ״ ו ש ׳ ב י עי ו ו ת ז ו א ת ז ו א ט ב ן מ י א

א ק ר י פ א א ת א א א ש ו א א ח י ו ׳ א ) ר . ח ״ ת כ ו כ ר ב ם ( ״ ש ה מ נ ז ה נ מ ה א י א ר

ם ד ו ת ק ב ש ש ב ר ו ה ד י ה א ו ת י ד ב מ ו פ ה ב ב י ש ש י א ה ר י ה י ש ״ ש ר ף פ ס ו ׳ י ר ד

. ש ״ י י ן ע י פ ם ו מ ת ה א פ א ת א פ ת ה ם א ׳ ׳ ג כ ה י ב ן א י כ א ו ו ה י ה ה ש ר ד ר ה ח א א ף ו ס ו מ

ד ח ר א ״ ד מ ה י ב ן ש י ג ע ) ב ח ״ ׳ צ י ב ס ״ ח י ( כ ד ר י מ ש ו ב ת א ״ ו ש ׳ ב י י ע ו

ת א י ר א ק א ד ב ח י ף ב ס ו מ ת ו י ר ח א ש א פ ת ה ה א א פ ת ר ה ד ת ס ו ג ש ם א י צ ו ו ר י ה

ה י א ם ר א ש י ב ה ה ר ו ת ת ה א י ר ע ק ו מ ש ו א צ ב ק ת ה י ד ו ע ס י ה ר ח א ה ו ר ו ת ה

י א ף מ ס ו מ ר ב פ ו ת ש ע י ק ת ת ו י ר ה ש ר ב מ ו ך א י ר א צ א ה ) ד . ב ״ ה א ״ ר ם ( ״ ש מ

11) סי׳ רס״ם ובאחרונים מם. 13) סי׳ רפ״א. 12) סי׳ ר״ע סעי׳ א׳ בי.

קצור שלחן ערוך עו עה

יותר מעד סוף שבע שעות. ואם חתפלל אותה אחר שבע שעות נקרא פושע, ואף על פי כן יצא ידי הובתו מפני שזמנה כל היום 14).

יב היו לפניו להתפלל שתי תפלות, אהת של מנהה ואהת של מוסף, כנון שאיהר מלהתפלל מוםף עד שש שעות ומהצה, צריך להתפלל תהלה מנהה, ואהר כך מוסף, משום דמנהה תדירה יותר, וקיימא לן תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם. ומכל מקום בצבור אין לעשות כן 15). יג בקדושה דמוסף שאומרים שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אהד, ומיד אומרים הקהל אהד הוא אלהינו וכו׳, הוא טעות, כי אסור לומר תיבת אחד שני פעמים רצופים, אלא יאמר ה׳ אהד הוא אלהינו וכו׳. אך חשליח צבור שהוא ממתין על הצבור, יכול הוא להתחיל בתיבת

אחד, כיון שחפםיק בנתים. יד במנחה קודם קריאת התורח, אומרים ואני תפלתי ח) ונו׳ והוא על פי מה שדרשו רבותינו זכרונם לברכה בפסוק ישיחו בי יושבי שער וננינות שותי שכר, וכתיב אהריו ואני תפלתי ונו׳. אמר דוד לפני הקדוש־בתך־הוא, רבונו של עולם, אין אומה זו כשאר אומות־העולם,

שערים מצוייניפ כהלכה טעמא רשעת גזירה הוי עיי״ש משמע רמצד הייז גם שופר היה צריך לתקוע בשחרית משום דזדיזים מקדימי! וא״כ ה״ג קריאת התודה אין לדחותה לאחר מוסף ובשעהד״ה יש להתיר לעשות כ! עיי״ש ומה שכתב שם עוד

מני! זה (בסי׳ צ״ט) ועיי׳ ס׳׳ק שלפגי זה ולקמן (םי׳ ע״ז ס״ק יב). ועיי׳ בשו״ת אבושי מרדכי (ה״ב םי׳ ק״י) אי ראויה יותר להתפלל בהשכמה שחרית מפגי קר״ש בזמגו ולטעום קורם מוםף או להתפלל יחד ואחקל קצת בעני! קר״ש בזמגו ולסמוך על דעת המקילי! לומר קר״ש קודם התפלה וכתב דהכל לפי ראות עיגי המורה במקומו איזה יוכשר לתקן. והביא שנם חחת״ס הסכים לזה לטעום קודם מוסף וסיים שעכ״פ לא יאכלו סעודה

שלימה בין שהרית למוסף ועיי׳ ם״ק שאה״ז. ח) אומרים ואני תפלתי עיי׳ בחמשה מאמרות (מאמר נוסח התפלח אות כ״א) דביום הכפורים שחל בשבת ג״כ אין לומר ״ואני תפלתי״ כטש׳׳כ בטוש״ע (סי׳ תרכ״ב) ועיי״ש בטו״ז הטעם והגם דדעת המקובלים שצריד לוטר נם אז ואגי תפלתי (עיי׳ באמת ליעקב הספרדי דף ק״ב.) מ׳׳ט אנו יוצאים במה שאומרים אז בפתיחת הארון י״נ מדות עם שיר המעאות כמו בבל העשי״ת בהוצאת הס״ת ושם יש בין הפסוקים ואני

תפלתי ומטיאא יוצא י״ח שניהם השו׳׳ע והמקובלים עיי״?ו.

. 14) סי׳ רט״ו סעי׳ אי. w (16 סעי׳ ד

עו קצור שלחן ערוך עד

ם הולכין ופוחזין, ואנו לא כן אייא י ר כ ת ש מ ם ו תי ם שו ח ש אדמות־חעולם כת א י ר תו לפני ק י ונו׳. ולכן אומרים או ת ל פ ו ואני ת נ אף על פי ששתים ו באי ם שבנ י ק ר ו כחם, ואפילו ח ת ליוצרנו שלא שם חלקנ דו ה לתו ר ו ת חח אין אומרים ר ו ת ן קורין ב ב שחל בחול שאי ו דח. וביום ט לשמוע תות מכל מקום אומרים ו ר ק ת ל ר ו ר ת פ ת אף על פי שאין ס ב ש , אבל ב אותוק בין הקדיש י ס פ ח י קדיש, כדי שלא ל צ ח תו אז קודם ח . ואומרים או אותו

נה עשרה 16). ת שמו ל פ ת לה מ ה ך צדק, ו ת ק ד ן לומר צ י ה נוהנ ר ש ה ע נ ת השמו ר ז ה ד ה ה א ט1 לת א ה ז ע ש ו ב ר ט פ נ שלשה פסוקים כעין צדוק הדין על שלשה צדיקים שן ו יוסף משה ודוד. ואם הוא ביום שאם היה הול לא היו אומרים תהנ, ת אבל, אומרים אותו י ב ר ב ו ן בצב י ך כשמתפלל , א אין אומרים אותו

. ( 1 7 ת ב ש א ב י ס ה ר ת פ ו ל י ב א ואין א י ס ה ר הו הוי פ דאם לא יאמרות של ו ע צ ם ת א ו כ ר ל ב י ה ת ה ב ו ו ת או ביום ט ב ש ה ב ע טז אם ט, ואהר ל ה שהתהי כ ר ה ב ת ו ר כל א ה צריך לנמו כ ר ע ב צ מ א הול, ונזכר בם ם הוא, משו ע ט ה ב. ו ת או של יום טו ב ת של ש י ע צ מ ה א כ ר ל ב י ה ת ך מ כת ו י ע צ מ א ת ה ו כ ר ב כל ב ת ויום טו ב ש ה ראוי לתקן נם ב דמן הדין היש הדש והול א ר ת רצה, כמו ב כ ר ב ת היום ב ש ו ד כמו בהול, ולהזכיר קה כ ר ו ב נ תק ם, ו ו הכמי ה י ר ט ב לא ה ת ויוט טו ב י כבוד ש המועד, אלא טפנה של הול, יש לו כ ר , ב ל ת היום, אבל זה שתתחי ש ו ד ק ת ל י ע צ מ ת א ה א

ה מן הדין 18). ת ה ע ר מ א יה ל א ראו , כיון שהי ה ברכה ת ו לגמור אך , וגזכר מיד, צרי ה כ ר ב ת מן ה ת ה א ב י ל רק ת י ה ת יז אפילו לא הת ב י ר עדיין רק ת מ ה חונן, שאם לא א ת ת א כ ר ב , חוץ מ ה כ ר ב לגמור כל ה, לכן אם ה ת ן א לי ת ומגחח, מתהי י ב ר ת ע ב ת ש ו ל פ ס ת , כיון שג ה ת את ב י ל ת התהי ת ו ב ה שהוא ש כ ש ת או מגהה, אף על פי ש י ב ר ת ע ל פ ת בך לומר , איגו צרי ת ב א ש ו ה ה הוגן, וגזכר מיד ש ת ת לומר א ע , על ד ה ת א, ת י ר ה ש רע לו כן ב ת וכו׳. ואם אי ש ד ה הוגן, אלא גומר ואומר ק ת ת א כ ר בת כ ר א הול, צריך לגמור ב בר שהו ה סו ת שהי מ ה ת מ ו ע ט ה ה ת י אזי אם הך לוטר ישטה טשה, אלא ת ושצרי ב ה הוגן, אבל אם ידע שהוא ש ת א׳ איגו צריך לגטור ת ״אתה׳ ב י ת הרגלו, ואטד ת מ ה שנכשל בלשוגו מת נט כן ב ת ש ל פ ת ה הונן, אלא אוטר ישטה טשה, דכיון שיש ב ת ת א כ ר בת טזו לזו, ב ת ש ל פ ת ה ב ע ט , הוי ליה כטו ש ה ת ן א לי ת שטתהי ו ל פ ת

ה 19). ת ת א ב י ד עדיין רק ת ט ת ולא א ב ר שידע שהוא ש ה א ט, ( ו טן רצה ולהלן נ י ת (דהי ו נ ו ר ה א ת ה ו כ ר ב זכר עד ב יח אם לא נ

׳ אי. י ע ח ס ״ ס ׳ ר י . י 18) ס ע ט״ ׳ ר ו ו ט ׳ א׳ ב י ע ׳ ר*״ב ס י 16) ס

. ע ״ י ׳ נ׳ ובמ״א םק״נ ע י ע . 19) עם ס י ך ג ׳ ק?־א ס י נ ס ״ ס פ ׳ רצ״ב ו י ,17) ס

ך ער עז קצור שלחן ערו

ב וגומר ת או יום טו ב ל בשל ש מתחי זכר, ו ם שנ ו ק מ ה ב כ ר ע ב צ מ א פוםק בזר לראש ל לומר יהיו לרצון, הו י ה ת ח ר ש ת א זכר עד ל כסדר, ואם לא נ

. ( 2 ה 0 ל פ ת הת של הול, פוסק ו י ע צ מ ת א ו כ ר ב ה ב ע ן אם ט ת המוםפי ל פ ת יט בת מוםןש, כי ל פ ת של ת י ע צ מ ה א כ ר ל ב מתהי ה ו כר ב ז ה שנ כ ר ע ב צ מ א בת כמו ו י ע צ מ א ת ה ו כ ר ל כל ב ל פ ת ה ה כלל מן הדין ל ת מוסף לא הי ל פ ת ב

. ( 2 ! ף ס ו ת של מ ה ה א כ ר בחול, אלא ביפשפש ת סימן רע לו, ו ב ש ח של חול ב ל פ ל ת י ח ת ה ה ו ע ט כ מי ש

. ה ב ו ש ה ויעשה ת א ב ע ה ו ב ש ו כל ימי ה במעשיכר ז ם נ ת מזו לזו, א ב ש ת ה ו ל פ ת של ת י ע צ מ ה א כ ר ב ה ב ע כא טה לו ה שהי כ ר ב ת ה ל ה ת , הוזר ל ה כ ר ב ת ה מ י ת ה ת השם מ ר א מ א קודם שמר ו ת ה׳, נ ר א מ א ר ש ה א ה עד ל ת זכר ע , אבל אם לא נ ה ת ל ע ל פ ת ה לת ו י ע צ מ א ת ה ו כ ר ב קר מ ת ויוצא בדיעבד, לפי שהעי ב ש ואומר מקדש ה

ת 22). ו ל פ ת ה בכל ה ו והיא שו נ ת ה ו נ מ היא רצה נא בת ומנחה, אבל י ר ח ת ש י ב ר ת ע ל פ ת רים ב ם אמו ה דברי מ כב בת לא יצא, הואיל ולא ר ה ה א ל פ ה ת מ ו ק מ ל ב ל פ ת ת מוסף אם ה ל פ ת בל ל פ ת ה ה ח נ ת או מ י ר ח ת או ש י ב ר ם ע ר קרבן מוסף. וכן אם במקו כי הזך ו ם בר ר לפני המקו ק מוסף לא יצא, הואיל והזכיר קרבן מוסף ואמר ש

הוא.ש ישראל ד ק ם מ ו ת ה ה לו ל י ה ב ש ו ת יום ט ל פ ת ה ב ע כג אם טר ואמר מקדש בו ך כדי די ו ת ר ב , אם הז ת ב ש ם מקדש ה ת ה ים ו והזמנו נ ת ר ה ה ב ת ל א להתהי ר ו ו ך לחז ים יצא, ואם לאו צרי ישראל והזמנ

׳ 23)• מ ו

עז. דיני הקידוש והסעודות בלילה וביום. ובו כ׳׳ד סעיפים.

ם, ) בדברי א ת ב ש ת יום ה ה לקדש א ר ו ת ה מן ה ש ת ע ו צ א מת בקידוש. ב ת ש רו כי ת לקדשו, כלומר זכרהו ז ב ש ת יום ה ר זכור א מ א נ ש

ה כ ל ה יינים כ שערים מצו

ת עיי׳ בבאה״ט (סי׳ רע״א ם״ה א׳) והוא ב ש ת יום ה א) לקדש א טהטג״א שם דקידוש של יו״ט הוא מדרבנן וט״מ יש ל( כל דין קידוש

22) סי׳ רס״ח סעי' ר. 23) סי׳ תפ״ז סעי׳ אי.

20) שט סעי׳ וזי. 21) שם סעי׳ ב׳ ובאיד.

עח קצור שלחל עייד עז

וצריך לזכרהו בכניסתו בקידוש ונם ביציאתו בהבדלה, ותקנו חכמים ב) שתהא זכירה זו על כוס יין, בין בכניסתו בין ביציאתו.

ב יכולין לקדש ולאכול אף על פי שעדיין אינו לילה, אך הנוהנין כל ימות ההול להתפלל מעריב בזמנה ובשבת מקדימין, אלו אםורין לאכול משהניע הצי שעה קודם צאת הכוכבים. ולכן אם אין יותר מהצי שעה עד הלילה צריכין להמתין עד הלילה, ואז יקראו תהלה שלש פרשיות של קריאת שמע ואחר-כך יקדשו!). ואסור לטעוםג) כלום

ואפילו מים קודם קידוש 2). ג מצוד. לקדש על יין ישן וםצוח לברור יין יפה, ואם אפשר יש), ובמקום שאין יין כשר ד) כראוי מצוי, מקדשין להדר אהר יין אדום3

ה כ ל ה שעדים מצוייניפ כת ב ש ו ל ח י נ ד מ ח ס א ו א כ ל ו א ן ל י א ת ו ב ט ב ׳ ר ע ל ב מ ח ״ ו ם י א ת ו ב ט ׳טל ׳

( ב ״ ׳ ס י ס ח ( י ר ת א נ א ט ת ׳ ״ ו ש כ ב ״ כ ת ו פ ל ה ש ע ד ק מ י ״ ו י ב ה ו ר ו ת ן ה א מ ו ה ש

ח ק ן י כ ל ן ו נ ב ר א ד ו ת ה ב ש ם ה ו ל י ש ש ו ד י ל ק ב ת א ב ל ש י ל ל א ש ק ו ד ב ד ת כ ו

ת ״ ע ש א ב ב ו ה ו ו מ ע ש ט ״ י י ר ע י ד ת ת ב ש ר ד מ ו ך ל י י א ש ל ה ו צ ר י ה ש ז י א ל

. ( ק ב ״ ב ם ״ ר ׳ ע י ם )

ן ו י כ ב ד ת כ ) ש ק א ״ א ם ״ ע ׳ ר י ם ם ( י ד ג י מ ר פ ׳ ב י ) ותקנו הז״ל עי ב

ם ק א פ ו ס ם מ ן א כ י ל ג ה ם ל פ ת ב ש ש ו ד י ק א ב ת י י ר ו א ד מ ן ד נ ב ר א ד ו ש ה ו ד י ק ד

. א ל ו ק ן ל נ ב ר א ד ק י פ ם ש ד ד ק ל ר ו ו ז ח ך ל י ר ן צ י א א ו ל ש א ו ד י ר ק ב כ

ע י ג ה ש מ ׳ ט) ד י ע א ס ״ ע ׳ ר י ם ז ( ״ ר נ ע ח ״ ש ׳ ב י ) אסור לטעום כלום עי נ

ר ו ס ם א ו ד י ו ע ב ת מ י ב ר ל ע ל פ ת ר ח ב ם כ ו א ק א פ ס ם מ ו י ש ח ד ק ת נ ש ש ״ מ ש ה י ב

ת ״ ו ש ׳ ב י עי ל ו ל פ ת א ה ם ל ׳ א י פ ר א ו ס ש א ״ מ ש ה י ב ם ד ש ע מ מ ש ש מ ״ י י ם ע ו ע ט ל

ן י ל י ש ב ת ה ם מ ו ע ט ו ל ג ה נ ם ש י ק י ד צ ת ה ו ר ו ) א ג ״ ׳ כ י א ס ״ ח ר ( ז ע ל ת א ח נ מ

ר ו ס י ן א א ן כ י א ש ש ״ מ ש ח י ב ן ב י מ ע ו ם ט ה ל ו ״ ז י ר א כ ה ״ ש מ ״ כ ו כ ם ז י י ה ח י מ ע ו ט ״

א ל ה ו כ י ש י ח א ד ו א ב ל ר א מ א א נ ש ל ו ד י ק ם ח ד ו ם ק ו ע ט ר ל ו ם י א ל ח כ ל ר ל כ

ט. ״׳ י ז עי ״ ר ג י ה ר ב ד ב כ ת כ ן ש א ש ב ״ ה ג ס מ ׳ ב י עי . ו ש ״ מ ש ה י ב ב

ם ש ) ב ׳ ק ב ״ ב ם ״ ע ר ט ( ״ ה א ב ב ב ו ת ) שאין יין כשר כראו כ ד

ם ת ל ם ש ע ד ק ל ך ו ר ב ל ל ו כ ר י ש ין כ ו י ן ל י ם א א ) ר ט ״ ׳ ק י ס ק ( ש ר ע א ת ב ״ ו ש

ת ל י א ש ׳ ב י י ע ש ו ״ י י ו ע י ל ק ע ל ו ) ח ׳ י י א ס ״ ח ת ( ו נ ט ת ק ו כ ל ת ה ״ ו ש ב ם ו נ י י

ה ל י ל ח ס ו ש ר ע א ב ד ה ג ם נ י ש ם ק י ר ב כ ד ״ ב ג ת כ ) ש ה ״ ׳ מ י א ס ח ץ ( ״ ב ע י

. ו י ל ך ע ו מ ס ל

כ שם ״ א ג י ב ה ) ש ו ׳ ׳ צ ׳ ק י ס ) [ ם י י ה נ פ ו ם א ה ר ב ׳ א ר מ א [ ״ א ׳ ב י י ע ו

. ׳ ׳ נ י ע נ ס ״ ע ׳ ר י ־א. a ס ׳ בםנ ׳ נ י ע ז פ ״ פ י ר עז 1) כ

. י 2) הי׳ רע״!י מי׳ ד

קצור שלחן ערוך עז עט

גם על יין ה) צמוקיןו). ויכלו יש לומר מעומד, ומסתכל בנרות, ואחר כך ישב ומסתכל בכום ומברך בורא פרי חגפן ואשר קדשגו וכר. ואם אין לו

יין מקדשין על הפת ולא על שאר משקין 4).

שערים מצוייניפ בהלכהך י ר א ה ) ש ט ״ ׳ צ י ם ף ( ם ו ה ר י כ ת ז ״ ו ש ׳ ב י עי . ו ו י ל ? ע א ו ה ה ש ד ו ה ת י י ת ב ״ ו ש ט

. ע ״ צ ם ב י י ס ה ו ן ז י ד ב

ר ת ו ט ה ד נ כ ו ס ש ב י ה ש א ו ה ) ד ק ב ״ ב ס ״ ר ׳ ע י ס ת יעשב ( ע ו ש י ׳ ב י עי ו

ד א ס א א ״ י ר ה ת ט ״ ו ש כ ב ״ כ ו ו ש עאי ד ק ה אא י ״ פ א ך ו ס ת יין נ ו ת ש או א

ם ת ק ם ן או ר י א ת יין ו ו ת ש ם א י א פ ו ר ו ה ו עצי ו צ ה ש א ו ה ) ב ם ״ ׳ ק י ה ם ״ ו א )

׳ י פ א ה ו ם פ ת ב ו ס ו ׳ כ ת ד ו צ ה ט ״ א י צ ו ו י נ י ה א ״ פ א ת ו ו ת ש ר או א ת ו ט ם ד נ י י

ר ז ע א ת א ה נ ת ט ״ ו ש ) ו א ״ ׳ י י ה ם ״ ו א ק ( ר ו ע ש ט ת נ ״ ו ש כ ב ״ כ ד ו ה ן או א י א

. ה ז ב ט ת כ ה ש ) ט ד ״ ׳ כ י א ס ״ ה ם ( ה ר ב א ד א ם ת ה ״ ו ש ׳ ב י עי . ו ( נ ״ ׳ כ י ג ס ״ ה )

ד ס פ ה ק ב ר ר ת ו א ה א ן ש י י ) ב ה ״ ׳ ם י ה ס ״ ו א ס ( ״ ת ת ה ״ ו ש ׳ ב י עי ו

ה א ר ט נ ״ ם ט ט צ ם עא ע י ר י ט ה ט ש ה פ י נ א ע ם ב ג ק זה ד ד ד ה א א צ ט א נ א ה ו ב ו ר מ

. ה ו צ ם מ ו ק מ ר ב י מ ה ה ו א ה י י נ י מ ו כא כ א א אי ד

ם ד ו ק ן ו י י ש עא ה ד י ם ק א ) ב ה ״ ׳ י י ב ם ״ ה ר ( ז ע א ת א ה נ ת מ ״ ו ש ׳ ב י עי ו

י ד ר י ת ש או יין א י . ו ם נ י ם י ת א ם ו ה ש ש ש ש ה י ע או ש ד ו ם נ ו כ ה ה ת ש ש

ן ו י ה כ ז א ב צ ו י דאג ד ג י ״ ה פ ת ב כ ר ב ם ו ע פ ד ה ו ש ע ד ק ד א י ר צ א ו צ ש אא י ו ד י ק

א צ כ יין אכן י ״ ה ה א ת ש י ו ש ת ע ד ה ב י ה כ ו ״ ה א א ם יין ש ר ג ט ו ש פ ו ד י ן ק י די

ה א ע ה ) ש ט ״ ׳ ט י ס ם ( ה ר ב ה א ז ה ת ט ״ ו ש ׳ ב י עי . ו ש ״ י י ג ע ״ ה פ ו ת ב כ ר ב ב

. ג ג ו ש ט ב ר פ ב ד ו ב ע י ד א ב צ ש י ו ד י ק ם ה ג ם ד ש

א ״ ג ט ב ק י) ו ״ ב ם ״ ׳ ד י ה ם ״ ו א ז ( ״ ו ט ׳ ב י ם עי י ק ו מ י ן צ י ) על י ה

ם י ק ו ט צ ו ה ר ש י י ש ע ב ) ד ד ״ ק כ ״ ג ם ״ כ ׳ ק י ד ם ״ ו י ך ( ״ ש ב ) ו ז ״ ק כ ״ ם ס ש )

ד ״ ו י א ( ו א ד ש י ב ) ו ׳ ן ה ה די ״ ם (כאא ע ד י א י ה ׳ ב י י ע . ו ש ״ י י ם ע י ט ם ג׳ י י מ ב

. ע ״ א ע מ י ב ג ן ם י י ן ב א ן כ י ד א ה ו ת ה ע ת א ע י מ ו ש ה ו ב כ ן ד ד י ד א ) ד ג ״ כ ׳ ק י ס

א ע ק ב ״ ה ג ם ה ש א ב י ב ) ה ב ״ ׳ ר י ס ש ( ד ה ם ה י י ת ה ו ה ר א ׳ ב י עי ו

ת ו ח פ א ב ק ה ן א י א א ו ו א ד ש ת י ו ה ג ך עא ה ו מ ם ן א י א ה ד ו ו א נ י ש א מ א ק ז ה י י ר ב ד

ם א ם ש י י ס ה ו ז ד ב ו ך ע י ר א ) ה ם ש ם ( ״ ש ר ה ת מ ו ה ג ת ה ו ט מ ש ה ב ם ו י מ ׳ י ג מ

ם יש אהקא י ק ו מ צ ם ה ע ם ט י מ ש ב י ו ו נ ת ש ם נ י מ ה ה א ר מ ן ו י י ר ה מ ג נ ן ש י א ו ר

ת ב ת ש ה נ מ ה ) ו ג ״ ׳ נ י ס ש ( ״ ה נ ם מ ה ה ז ך ב י ר א ה ם ו י מ ׳ י ג ת מ ו ח פ ׳ ב י פ א

. ש ״ י י . ע ( ׳ ק ז ״ ז ם ״ ׳ ע י ס )

ב ת כ ) ש ׳ ו י ע ז ם ״ ׳ נ י ס ע ( ״ ש צ ק ׳ אעיא ב י ם עי י מ ם ב י ק ו מ צ א ה ש י ם ב א ב ו

ר ת ו מ ב ד ת ) כ ׳ ׳ ז י ע ם (כאא ו ם ד י א י ת א ב ב א א ו ש י ב די ה ה יין עא י ש ע נ ן י א ד

4) הי׳ רע״ב העי׳ טי.

פ קצור שלחן עייר עז

ד גם הנשים הייבות בקידוש 5), על כן ישמעו ז) היטב ח) את

שערים מצוייניפ כהלכהב ל>זרש ו ר ט ת ו י ) ד ׳ ק ז ״ ז ם ״ ׳ ע י ם ת ( ב ת ש ח נ מ ׳ ב י י ע ו ו י א ש ע ד ק א לבשל ו

ם י ר י ט ח ט ו ח ב ר ם ד י מ ׳ י ג ת מ ו ח פ ם ב י ש ו ב כ ל ה ש ע ד ק א ן ט י ק ו מ א צ ו ש י א ב ע

. ם ח י נ ש ר כ י מ ח מ ) ש ה ״ ׳ מ י א ם ״ ח א ( ״ ח ג ת מ ״ ו ש ׳ ב י עי . ו ח ז ב

ר ו ר ש ו ב ר ב פ ם ם ש ) ב ב ״ ר ׳ ע י ם ת ( ״ ע ש ׳ ב י ם עי י ק ו מ צ ר ה ו ע י ש ג ו

ם י ד ג י מ ר פ כ ח ״ כ ם ו י מ ח ב ש ש ד מ ח א ר מ ת ו ט י ע ן מ י ק ו מ צ ו ה י ח י ך ש י ר צ ש

. ש ״ י י ו ע ח פ ג ת ג ר ש ח א ח א ז ן ב י ר ע ש מ ) ו ׳ ק ח ״ ב ם ״ ר ׳ ע י א ס ״ א )

ן ת ג י ת י ג פ ר ב ע ש י א ד ח ד א ע ם ה ג ז ו ״ ק ע א ו ה ) ד ד ״ ׳ ר י ם ם ( י ר פ ד א י ׳ ב י עי ו

. ז ת ח י פ ר ג ח א א א ם ו י מ ב

ר ע ש ך א י ר צ ה ש ז ז ב י ר י מ ח ה מ מ א כ י ב ה ) ש י ק ח ״ ם ת ( ב ת ש ח נ מ ׳ ב י י ע ו

ח ״ ד ח ע ש ב ם ו י ק ו מ צ ד כא ה ג ר ג ע ש י א א ר א ן ו ה ב ת ש י ח ו א ח א ד ה ג ם ג י מ ע ח פ ש ש

. א ״ ג ם ה י ד ג י מ ר פ ה ר ו ו ר ש ו כ ב ה א כ ק ה ש א י

ר ת ו ר י י מ ח ח ן א י א ) ד א ״ ח א י ב ׳ ב ׳ ח י ע ב ם ״ ר ׳ ע י ם ח ( ר ו ר ח ב ג ש מ ׳ ב י י ע ו

. א ״ ג ג ה ״ מ פ ח ר ו ו ר ש ו כ ב כ ח ״ ש מ ס

י ב ת כ ב ב ו ת א כ צ מ ) ש ב ״ ר ׳ ע י ס ם ( ״ ש ר ה ת מ ו ה ג ה ׳ ב י ם עי י ק ו מ ) צ ו

ם י ב ג א ע א כ ם ב ן ה י ג י ע ר ם ג ה ן ב י א ם ש י נ ט ם ק י ק ו מ צ ם ד י ש ו ד ת ק ע א ד ע ב

ם י ח ב ו ש ט ם ח י ב נ ם ע ה ק ש ר ו ו ש ה ע ט י ) ו ׳ ה י ע ש י ק ( ״ ד ר כ ב ״ ש מ ה כ ד ו ת ב ש

. ש ״ י י . ע ן י נ י ע ר ם נ ה ן ב י א ש

ר ז ע א ת א ה נ ת מ ׳ ׳ ו ש ׳ ב י י ש ע ו ד י ק ת ה ב א ט י ו ה ע מ ש ן י ל כ ) ע ז

ם ן א ו פ י א י ט ה ט ע י ט די ש ו עא י כ ר ב ה ו ש ו ד ת ק ו נ ע א א ו כ י ) ד ב ״ ׳ ע י ב ס ״ ה )

ש ו ד י י ק ד ן י כ ם ו י ע ט ו ש ת ה א א י צ ו ה ן א י ו ב ת ט א ו ב ו י ר ח א ב ו ע ח י ט ש מ ה

ו א י צ ו ה ן א י ו ב ת מ ו ו י נ פ ך א ו ר ן ע ח א ש ו ש ר י ב ח ו מ ה ז ע י מ די ש א עא י צ ו ה י י ה

ר ו ם א ) ד ת ו ה ת פ מ א ב ״ ׳ א י ד ס ״ ו ב י ״ ה ק ( ה צ ת י י ב ב ה ת כ ת ש מ ה מ א ש א א

י ר ט ק ע א ע ם ה ר ת ז ר י נ י ם ד א י ע ם ד ו ש ן מ ו פ י א י י ט ד ט עא י ״ ו י ת ו ב ש ר ב ב ד א

ת ה כ ש ט ר א ש פ י א ד אבן א י א ו ר ט ו ס י ן א א ש ב י ת ו ב ש י ב ר ט ק ע א ע ה ה ד כ א ו נ

. כ ״ . ע ת ב ש ה ב ת ז ו ש ע א

א י ב ה ] ש ן י י ד ר א ו ו נ י י א ק ט ] ( ב ״ ק ע ״ ׳ ם ׳ ו י ס ה ( ש מ ה א כ א ה ׳ ב י עי ו

ת כ א ו מ ו ה י ד א ה ד נ ו כ ש מ ד ה ת נ ה ש ת ע ם ד י י ס א ו ״ נ ן ה ו א ג ר ה ״ ו מ ד י א ר ב ד

י ד א י צ ו ט י ״ ו ב י ר ע ת ו ב ב ש ר ע ה מ ג כ ו ה ה ו כ ד ע ם ג ק א ו ה ר מ א א ו ק ע ה י מ ש מ ו

. ש ׳ ׳ י י ו ע ר י ב א ה א ר ש י ע מ מ ו ש ו ש ה ז ע י מ ש ש ב ו ד י ק

ן י א צ ו י י ה א ז ן כ י ד כ ב ׳ ׳ א ג א ש ג ) ש ׳ ׳ ב י ס ה ( ע י ד ר ע ת ש ״ ו ש ׳ ב י י ע ו

ם ר י ג ד א י ם ע ד א ו ק ה א א צ י ן ו ו פ י א י י ט ד ו עא י ה ז ע י ט ש ) ב ר פ ו ש ה ( ש ת ע ו צ מ

. י ׳ ב י ע א ס י ע ׳ ר י 5) ס

ה פא כ ל ה ם מצויייניים ה ר שלהן עייר עז — שערי קצו

ן ו פ י ל י י ט ל כ ה ו ש מ ה כ ש ת ע ו צ ת מ ב ו י ת ד א י צ ו ם י ד ר א ת ר א ב ל ד ע ש י י ס ו. ש ״ י י ח ע ״ ד ה ע ש ה ב ז א ב צ ו י ה ש ל ע ה ם ו י ר ת א ל ל ו ק ע ה י מ ש ה ע ל י י ס מ א ה ו ה

ל ה ע ע י מ ש כ ד ״ ב ג ת כ ) ש ה ״ ׳ מ י ב ס ״ ה ת ( ו נ ט ת ק ו כ ל ת ה ״ ו ש ׳ ב י י ע ו ]

ל י נ נ ף ע ס ו ׳ י ר ר י ד א ן ה ו א ג ו ה ט צ ט ע ש ו ה פ ז ט ה ו ע י ט ה ש ט ד ש ה ר א ב י ד ד י

ן ו פ י ל י י ט ד ל י ר ע פ ו ת ש ו צ א ט צ ו י ) ד : ה ״ ת כ ו כ ר ב ס ( ״ ש י ה ג ו י ל ו ג ר פ ס ב

. [ ה ז י ב ת כ ר א ה ) ש ט ״ כ ׳ ק י ס ן ( מ ק ׳ ל י י ע ו ]

ל ה ע ש ת ע ו צ ל מ ן כ י א צ ו י ה ד ל ע ה ) ש ג ״ ׳ ק י ס ן ( י ב י מ נ ת פ ״ ו ש ׳ ב י עי ו

ב ״ ח נ ( ״ ש ר ה ת מ ״ ו ש כ ב ״ ש ה מ ז ׳ מ י י ע , ו ש ״ י י ר ע פ ו ש ץ מ ו ו ח ה ז ע י מ י ש ד י

. ( ח ״ י ׳ ק י ס

ה ל ע ה ל ו ״ נ ה ה ע י ד ר ע ש ל ה ק ע ל ו ח ) ש ׳ ׳ א י ס ש ( ד ח ח ח ״ ל צ ׳ ב י עי ו

ת ו צ א מ צ ו ן י י ן א כ ל ר ו ח ר א ב ע ד י י ס ם ו ר י ג ד ל י ח ע ש ת ע ו צ ן מ י א צ ו ן י י א ש

. ן ו פ י ל י י ט ״ ה ע ש ע

ק נ ר פ פ ״ צ ר ה ן ט ו א נ י ח ר ב ם ד א ש י ב ) ה ח ״ פ ש ( א י ה ר ו א ר ט פ ס ׳ ב י עי ו

ה י י ש ל ע ל כ כ ב ״ ה ג ז ב ל ב ס ט א ה ו ם ה ד א ה ה ש י י ש ם ע ר ג ם ב י ג ם א ק ש פ ת ס נ ש

ת ״ ל צ ה ה ו ע י ד ר ע ש . ה ת ו ש ו ט נ ו ה ו ב כ ל ר ה ב כ ה ש א א ר ל ש ו ״ י י א ע ו ל ה א י ד י ד

. ש ה ה ד

י ד י ד ה י ב ו ש ם ת ב ש ת כ ] ( ד ״ ו ׳ י י ס ה ( ט י ל ת פ ש ו ר ת י ״ ו ש ׳ ב י י ע ו

ת ו צ ט ב ם ד ה ש ל ע ה ] ו ש ט א ק נ ו מ צ מ ״ מ ו ל ד ם ם י ל ה ש מ ל ע ש ט ר נ ״ ה ן ט ו א ג ה

( ׳ ס י ס א ( ״ נ ט ת ה ע ן ד נ ב ר ה ד ו צ ס ב א ד ט ר י ג ״ ן ע י א צ ו ע י ״ ו כ ן ל נ ב ר ה ד ש ע

י ״ ם ע א נ צ ו ה י ע י ט י ש ד ל י א ע ו ה ה ש ש ת ע ו צ ן מ כ . ו ה נ ו ך כ י ר ן צ י א ד

. ן ו פ י ל י ט ה ט ע י מ י ש ״ ט ע ״ ו י ש ו ו ד י ת ק ו צ ן ט י א צ ו י ה ש ל ע ה . ו ו מ ע ש ט ״ י י א ע ט ר נ

. ם ו ד י ו ע ב ה ט נ כ ו ם ה א

ס ״ ח ט ך ( א ב ר ע י ו ז א ״ ש ר ג ה ס מ ר ט נ ו ר לי ק ס ן מ י ק נ ע א ה ״ י ר נ ה ו

ת מ כ ת ו ב ל א ם כ י ר י ש כ מ ת ו נ ו כ מ ל ב מ ש ת ה ה ת כ ל ו ע ם פ ר ש א ת ) מ ש י א ר ו א מ

ת נ ו כ מ י ש נ פ ו מ ה ז ע י מ י ש ״ ה ע ש ת ע ו צ ן מ י א צ ו ן י י א ה ש ל ע ה ה ו ס ד נ ה ה

ך פ ה מ ף ו כ י ר ת ז ו ת ל ו מ ש י ת ל ג ם ל ד א ל ה ו ם גלי ק י כ פ ה ו מ ל א ם כ י ר י ש כ מ ו

ן כ ל ם ו ר ־ ל ו ק ו ו י ד א ר ב א ש נ ר ב מ מ ת ה ו ד ו נ י ת ד ל י ל ע ו י ק ל ג ה ל ר ז ם ה ת ו א

ק ו ר נ מ ע מ מ ו ש ה ן ש ו פ ו מ ו ר ל ג ט ש י ל ק ת ה ל ט ו ל ד ו ק ת ה ט א ל ו ק ר ה י ש כ ט ה

. ן נ כ ״ ה ם ו ד ל א ו א ק ל ע ו מ ו ט ש י ל ק ל ת ו ק

כ ״ ב נ ת כ ) ש א ״ ׳ נ י ב ס ״ ת נ ו ״ ׳ י י ח ס ״ ו א א ״ ח ל ( א י ז י ע ט פ ש ט ׳ ב י י ע ו

. ו ל א ם כ י ר י ש כ ט ח ב ש ת ע ו צ די ט א י צ ו ו י נ י א ש

ו ״ ש ר ח ן ט ו א נ ח ח ט ב ו ש ם ת ס ש פ ד נ ] ( ׳ ו י ס ח ( ט י ל ת פ ש ו ר ת י ״ ו ש ׳ ב י עי ו

ן ו פ ו ר ק י מ ן ו ו פ י ל י י ט ״ ה ע ש ת ע ו צ ן ט י א צ ו ן י י א כ ש ״ ב נ ת כ ] ש ז א ה ד ע ר י נ ט

ע י ט ש ט ם ו ש ם ד ט ל ה י ע ר ט ק ע ל ע ם ה ר ק ז ת ו ר ר ב ד ט ל ה ל ש ב ה ה ו ו כ ת ע ד ל ד

ם י ר ח א א י צ ו ה א ל ב ו י ר ת ב ש ו י ר א ד ג ס ב ט ן ה י א ו ו ט ל צ ו כ ת ו ט ד ש ב ד ל ת ו ק

. ש ״ י י ו ע ד ל י ע

פב קצור שלחן עיוך עז

הקידוש ויענו אטן, אבל ברוך הוא וברוך שטו לא יאטרו. וקטן אפילו הוא בן שלש־עשרה שנה אם אינו ידוע שהביא שתי שערות אינו טוציא את האשה, ולכן תקדש האשה בעצטה. ואם אינה יודעת תאטר עם הקטן מלה במלה, וגם אם שומעת את הקידוש טן הבעל או מאיש אהר, יותר נכון הוא שתאטר עם הטקדש טלה בטלה, (אם יש כטה בעלי־ בתים בבית־אהד, איך יתנהנו בקידוש, עיין לקטן םיטן קל״ה םעיף ו׳). ה יין שנתהטץ אין טקדשין עליו, וכן יין שיש לו ריה רע אף על פי שלא נתהמץ אלא ריהו ומעטו יין שטברכין עליו בורא פרי הנפן רק שמםריה קצת מהמת שהיה בכלי מאום, וכן אם הוא מריה אהר ההבית אין מקדשין עליו. וכן יין שעמד מנולה איזה שעות (אף־על־ פי דהאידנא לא קפדינן אנילוי), אין מקדשין עליו, משום הקריבהו נא לפהתך הירצך או הישא פניך. יין שיש בו קמהין יש לםננו, ואם אי אפשר לםננו מקדשין עליו כך, אבל אם יש עליו קרום לבן עין מקדשין

עליו דמםתמא פנ טעמו 8). ו מקדשין על יין מבושל ועל יין שיש בו דבש. אך יש אומרים שאין מקדשין עליהם כיון דאינן ראוין למזבה, על כן אם אפשר יש להדר

אהר יין אהר. ז הכום צריכה להיות שלמה ונקיה. וכל הדינים שהן בכום של ברכת המזון ישנם נם בכום של קידוש בין ביום בין בלילה, וכן בכום של הבדלה ד), וטוב לקדש בלילה על כום נדולה שישייר ממנה לקידוש היום

ולהבדלה. ח ההלות תהיינה מכוסות בשעת קידוש, ואפילו הוא מקדש עליהן יהיו טכוםות בשעת הקידוש, זכר לטן שהיה םכוםה בטל טלטטה

ולטעלה.

שערים מצוייניפ כהלכהן י נ ב ב ו ר ן ו י נ ב מ ו ר ם ש י א ו ו ר נ ת א א ל ז ו כ נ ת ו ו א ע י ד ו ה י ש ר ח א ו

ע ״ ן צ כ ל ה ו ח ז ת כ ל ו ע ו פ ר א א ת ל ל ב ה א ז ן ב י א צ ו י ן ש ת ע ם ד י נ ו ר ח י א ל ו ד ג

. ה ל ח ת כ ד למעשר! ל ו ע

גרן* — ו ג ה פו נ ו כ מ ה ) ד א ״ ׳ צ י ג ם ״ ח ה ( ד ש י ה ר ת פ ״ ו ש ׳ ב י עי ו

י ג פ ן מ מ ו א י ר ח ה א נ ו ו ע נ י א ה ו ו צ ת מ ב ו י ח ר א בר! י צ ו ו י נ י ן א ו פ ו ט ו ר נ

. ל ״ ג ם ה י נ ו ר ח א כ ה ״ כ . ו י ל ם כ ל ו א ג ו ה ש

ן י ג ע ך ב י ר א ה ) ש א ״ ע ׳ ר י ם ם ( ״ ש ר ה ת מ ו ה ג ה ׳ ב י ) ישטעו היטם עי ח

ה ל ע ה ע ו מ ת ש א מ א ל ל י ס ר ת ם ר ו ש ד מ ח י ש ב ד ק ם ל י ש ג י א ג אי יכולין ש

6) ׳8״ע רע״כ סעי׳ נ׳ ג׳ וכםגיא. 7) סי׳ רע״א סעי׳ יי.

קצור שלחן עריד עז פג

ט המקדש ישתה מן הכום לכל הפחות כטלא לוגטיו בלי הפםק, ומצוה שיטעמו כולם מכום של ברכה, מי שאיגו שותה יין מהמת גדר או מהמת שמזיק לו וכדומה, אין לו לקדש ט) על היין על םמך שישתו

המסובין 8). י יין של קידוש לפי שהוא מצרכי הסעודה, איגו טעון ברכה לאהריו דברכת הטזון פוטרתו. אך יש פוסקים דםבירא להו דאיגו פוטרתו, על כן אם אפשר יש להדר, שלאתר ברכת הטזון יברך על כוס יין, וישתה רביעית, ויברך ברכה אהרוגה לפטור גם את הכום של

קידוש 9). יא על היין שבתוך הסעודה איגו צריך לברך, שגפטר בברכת

בורא פרי הגפן שבקידוש.ב קידש על הכום םבור שהוא יין, ואהר כך גטצא שהוא טים או י שאר משקה, יהזור ויקדש על היין. ואם עטד לפגיו יין על השלהן, והיה דעתו לשתות יין גם בתוך הסעודה, איגו צריך לקדש שגית, דהוי כאלו קידש על היין. ואם לא היה יין לפגיו על השלהן, אבל היה יין בביתו והיה דעתו לשתות בתוך הסעודה, אין צריך לברך בורא־פרי-הגפן אלא אשר קדשגו וכר. ואם היתד. הכום של שכר או ״מעד״, במקום שחוא חמר מדיגה, בכל אופן אין צריך לקדש שגית אלא יברך שהכל וישתח. ובמקומות שגוחגין לקדש אחר גמילת ידים קודם בציעת חפת, גם כן אין צריך להזור ולקדש, אלא מברך המוציא והוי כאלו קידש

. ( 1 0 על הפת יג גם ביום בסעודת שהרית צריך לקדש י) על הכום, דהייגו

ה כ ל ה ם כ י נ י י ו צ ם מ י ד ע ש

ו א צ י ו ו ע מ א ש מ ת ס ו מ ת י י ל ה ע ב י ב ח י ד ד י י ט א ״ ו י ל ב ב א א צ א י ת ל ב ש ב ד

. ש ״ ח ע ״ י

א ״ מ ר ל ה ב ) א ׳ ס ט ״ ב ם ר ׳ ע י ס א ( ״ ג מ כ ה ״ ש כ ד ק ו ל ן ל י ) א ט

ב ר כ ה ״ ב ן ו י ב ו ס מ ו ה ת ש י ת ש ע ל ד ש ע ד ק ל ל ו כ י ב ד ת ) כ ׳ ף ט י ע ם ס ש )

ם י ג ו ר ת א ל ה כ ב ד ת ) כ ב ״ ק י ״ ם ם ש א ( ״ ו ק ב ) ו ב ״ ף י י ע ב ס ״ ר ׳ ע י ס ז ( ״ ר ג ה

. ( א ״ ק ב ״ ז ם ״ ׳ ע י ם ת ( ב ת ש ח ג מ ׳ ב י י ע ש ו ״ י י א ע ״ מ ר ה ם ל י מ י כ ס מ

ם ש א ( ״ ג מ ב ) ו ׳ ף ב י ע ט ס ״ פ ׳ ר י ם ע ( ״ ש ׳ ב י י ש ע ד ק ך ל י ר ) צ י

ל ו כ א ו ל ר ל ו ס א ת ו פ ל ה א ע י צ ו מ ר ה מ א ה י ק ש ר מ א ש ו יין ו ן ל י ם א א ) ד י ק ד ״ ם

ה פ צ ם מ ה א ל י ל ב ש ו ו ד י א ק ל ל ב כ ו ת א ם פ ו ג ן ל י ם א א ם ו ד ו ר ק ח ר א ב ד

י ם*ו בפויז וסג׳׳א. י א מ ר ב jafo 10) שיי ח ״ ע ׳ ר י א ם ־ נ 8) מ

. ׳ 9) סי׳ רע״ב סעי׳ י

פד קצור שלחן עריו־ עז

שמברך עליה בורא־פרי־הנפן, וזחו הקידוש. ונם נשים חייבות בקידוש זה, ונם קודם קידוש זה אםור לטעום כלום ואפילו מים כמו בקידוש הלילה. ומצוה מן המובחר שיהיה קידוש זה נם־כן על היין דוקא. ואם הביב לו יין־שרף ומקדש עליו נם-כן יוצא, אך יזהר שתהא הכום מהזיקה רביעית יא) וישתה מלא־לונמיו בלא הפסק 11), (ואם מקדש על היין ורוצה לשתות נם יין־שרף או קאפפע עיין לעיל םימן מ״ט סעיף ו׳). יד בין בלילה בין בין ביום אין קידוש אלא במקום םעודה שנאמר, וקראת לשבת עננ, ודרשו רבותינו־זכרונם־לברכה במקום שאתה קורא לשבת, כלומר קריא דקידוש, שם תהא עוננ. ואם קידש בבית זה ואוכל בבית אהר, אפילו אם בשעת קידוש היה בדעתו כן, אינו יוצא ידי קידושי). ונם צריך לאכול מיד לאהר הקידוש, ואם לא אכל מיד לאחר הקידוש לא יצא ידי קידוש. וביום אף שאינו רוצה לאכול מיד סעודה קבועה, יכול לקדש ולאכול קצת פת כיםנין, ואז צריך לשתות מן הכום רביעית, כדי לברך ברכה על המחיה ועל פרי הנפן, וזאת יכול לעשות נם קודם מוםף אם לבו הלוש. ומוהל שהוא צריך לברך

שערים מצויינים כהלכה שיביאו לו איזח דבר לקדש ימתין ועכ״פ אין צריד להמתין יותר מחצות ועיי׳ במשנח ברורה (בשער חציון שם ם״ק זי) שכתב דאו* דיש איזה

אחרונים שצריד לחמתין עד למחר לא נראח לו לפסוק כן. יא) הכום מהזיק רביעית עיי׳ בשו״ת מהרש״ם (ח״א סי׳ קע״ח) שחועד לפניו זקן אחד שחיה במעמד בפני הגח״ק מראפשת זי״ע וצוה לתלמידיו לקדש ביום על צלוחית (כוס) קטן כדרר שתייתו ואין צריך שיעור כוס והנם שהיה לפניו יין על חשלחן אמר שמכבדם ביי״ש כדי להורות הלכה לתלטידים והוא עפ״י דברי הטו״ז (סי׳ ק״צ) משום שכך דדך שתייתו ושביעת גרונו וכן הועד לפניו בשם הרה״ק טלובלין

והרה״ק טקאטינקא זי״ע. ועיי׳ בארחות חיים (סי׳ ער״ב) שכ׳ ג״כ כן בשם בעל דברי חיים זי״ע. ועיי׳ בניטוקי או״ח (סי׳ ער״ב) דבטקום שהיין שכיח וחיא טקום נדילתו וטציאתו אין לקדש על יי״ש וחעידו לפניו זקני ת״ח שבהיותו הבעל דברי חיים באוננרן שהוא טקום יין נחנ אז כי איש אחד קידש בפניו מקודם על חיין בפח״נ וחוא לקח יי״ש ובירך שהכל וטםתטא היה לו

טעם כמום בזה עיי״ש.

. י ) סי׳ רפ״ט ופט״נ ו׳»ע״ת. 12) סי׳ רע״ג סעי׳ א 1 1

קצור שלח! ערי!" עז פה

על מם הטילה ועדיין לא קידש, ישתה מן הכוס כמלא לוגמיו ועוד רביעית.

ט1 טותר לטעום אהר תפלת שהרית קודם תפלת מוסף, וטעימה היינו פת כביצה ולא יותר, ופירות אפילו הרבה כדי לסעוד את הלב, ובלבד שיקדש תחלה יב< וישתה כטלא לוגטיו ועוד רביעית יין, (דלעת הצורך םמכינן, דזאת הוי קידוש במקום סעודה), או ישתח רביעית יין

• ( 1 ן 3 ויאכל כזית מחמשת מיני ת טז כל אדם מישראל בין איש או אשח חייבים לאכול ע) בשבת שלש סעודות יד), אהת בלילה ושתים ביום, והייב לאכול בכל סעודה פת,

שערים מצוייניס בהלפה( ג ״ ׳ י י ח ס ״ ו א ם ( י ג י י ד ר ק ע ׳ ב י ה עי ל ח ש ת ד ק י ד ש ב ל ב ) ו ב י

ז ל א ו כ א ר ל ת ו מ ף ו ס ו מ ת ל י ר ח ן ש י ש ב ד ק א ל ל ל ש א ר ש ץ י ר א נ ב ה נ מ ח ד

ה ד ו ח ן י ו ר כ ר ז פ ם ס ש ) ב ט ״ פ ׳ ר י ס ם ( י י ת ח ו ח ר א כ ב ״ כ ש ו ו ד י א ק ל ב

ף ס ו ם מ ד ו ם ק ו ע ט ך ל י ר ם צ ה א נ ש ש ה א ר ב ש ד י א ר מ ל א ע ן ב ו א ג ת ה ג ה נ ה

ל י ע כ ל ״ ש ׳ מ י עי ש ו ו ד י ת ק ב ו ו ה י ל ל ע א ה ן ל י י ד ע ש ד ד ק ך ל י ר ן צ י א

. ( ׳ ז ־ ׳ ק ו ״ ו ם ״ ׳ ע י ס )

ו א א ת י י ר ו א ה ד נ ש ם מ ח ל ת ו ב ת ש ד ו ע י ס ל א ו כ א ם ל י ב י י ) ח ג י

ח ״ ע ר ׳ ת י ם ז ( ״ ו ט ב ) ו ד ״ ע ׳ ר י ח ס ״ ו א ש ( ו ב ל ב ) ו ב ״ ה פ כ ו ס ן ( ״ ר ׳ ב י ן עי נ ב ר ד

ת ״ ר ה א ו ת י י ר ו א ת ד ב ת ש ד ו ע ס ל ד ״ ם ) ד נ ״ ק כ ״ ד ם ״ נ ׳ ר י ס א ( ״ ג ט ב ו

ת ו ח ג ח ה ב ז ׳ ט י ן עי נ ב ר א ד ו ה ל ד ״ ) ם א ״ ה פ ל י ג מ י ( כ ד ר מ ה ) ו ר ש י ׳ ה ם ב )

. ה ז ך ב י ר א ה ) ש ׳ ת ד ו ד א ״ ע ׳ ר י ס ם ( ״ ש ר ה מ

ת א נ ן ה י ר ו ם י ר א א ש ב ל ד ״ י י ק ג ד ״ ע א ) ד א ״ ׳ ע ס י ס ( ״ ת ת ב ״ ו ש ׳ ב י עי ו

ן נ י ע ט ב ״ ו י ת ו ב ת ש ד ו ע ס ל ב ב ו א י ע ת מ א נ א ה ל ה ו ל י כ ב א י ש ו ח נ ו ר ג

י ע ב ״ ר ת כ ר ב ת ו ע ב ש ת ו ל כ א ו ב ״ י ת כ ן ד ו ז מ ת ח כ ר ן ב י ע ו כ י ע ת מ א ג ח

ן כ ל ו ו י ע מ ל ל כ א א ש ק ו ח ד ז ה ו ח מ ש ג ו נ ו י ע ע ב ן ר א כ כ ״ ש כ ו ו י ע ת מ ל י כ א

י ד ו כ י ע מ ר ב א ש א נ ל ח ו א י ק ף ח כ י ת ט ו ״ ו י ת ו ב ת ש ד ו ע ל ס כ א י ש ט ח ד ל ע ה

. ( ׳ ת י ו ה א ל י כ ׳ א י ע ט ד ( ט ה ה ד ש ׳ ב י י ע ש ו ״ י י ה ע ״ א י צ א י ה ל ע י ב ש

ר מ ו ר ל ו ם א ) ד ׳ ק י ״ ה ם ״ ׳ ל י ס ה ( ר ו ת ת ע ד ׳ ב י י ) נ׳ סעודות ע ד י

י ר ב י ד ״ פ א ע ו ה ת ו ו נ י ש מ ש ה ה ז ש ב י א ש ק ד י ׳ ה ת ר ד ו ע א ס צ ו י ת ד ב ש ב

ם ״ ש ה ב ה ד נ ר ש מ א ן ד א ת מ ע ד ש ל ש ו ה ח ) ד ר ש ב ל ח ׳ כ פ ן ( י ל ו י ח כ ד ר מ ח

( ת י צ י ת צ ו כ ל ה ה ל ה י ת פ ב ה ( ש מ ה ל כ ל ח ׳ ב י עי ת ו ו נ י ש מ ש ו ח יש ב

׳ י ג ס ״ ד ח ״ ד ה מ ב ( י ש מ ל ו א ו ת ש ״ ו ש ל זה מ ה ע ש ק מ ] ש ן י י ד ר א ו ו ג י י ל ק מ ]

. א ״ נ ט ב ׳ ו ׳ נ י ע ו ס ״ פ ׳ ר י 13) ס

ד עז פו קצור שלחן ערו

) (וכיון שהוא ואפילו בסעודה שלישית יזהר מאד לאכול פת דוקא»י נוטל ידיו ומברך על הנטילה, צריך לאכול פת כביצה). לכן יזהר כל אדם שלא למלאות כרסו בסעודת שהרית, כדי שיוכל לקיים מצות שלש סעודות, ואם אי אפשר לו כלל לאכול פת נמור, יאכל לכל הפהות פת כיםניןטז), או שאר מאכל העשוי מהמשת מיני דנן שמברכין עליו בורא־מיני־מזונות, שהוא נקרא מזון. ואם גם זאת אי אפשר לו, יאכל על-כל-פנים דברים שדרך ללפת בהם את הפת, כנון בשר ודנים וכיוצא בהם. ואם נם זאת אי אפשר לו יאכל על־כל־פנים פיחת מבושלים. זמן סעודה שלישית היא משיניע זמן מנהה נדולה, דהיינו משש שעות

ומהצת ואילו 14).), ואוהז יז והייב לבצוע בכל סעודה על שתי ככרות שלמות יז

שערים מצויינים בהלכהף א א ״ י ר ר ב ם ד י י ק ת א ו ד ו ע ד ס ״ ה י כ ו ס א ב ו כ א ה א ו צ מ ב ד ת כ ) ש א ״ י

. ש ״ י י ב ע ו י א ח כ י ן א נ ב ר א ד

( ב ״ ׳ נ י ת ס ב ת ש ו ב א ה ע ( ו ר ר ז ו א ׳ ב י ) לאכול פת דוקא עי ו ט

ם ו ש ע מ מ ע א ט ו י ה ד י מ ה ג׳ ד ד ו ע ס ב ב י ו ח ו מ נ י ב א ע ו ר נ י ם א א ב ד ת כ ש

י ר ק י כ אא מ ״ ח ו י ׳ ב י פ א ג ו נ ו ח ע ן ז י א א כ ו א ע ו ב א ש ו ח ן ש ו י כ נ ו נ ו ע

א א ן ש מ ז א ב ו כ א ם א י ש ש ו ו ח י א ח א א ש ״ ר ת ו ״ ג ר ח ו ה נ י ן ח כ ׳ ו ו כ ח ו א י כ א

ר ה ו ז א מ ב ) א א מ ח ש ״ ת ב: ד ו ר ו כ ב ׳ ( ם ו ת ׳ ב י עי . ו ם ע ט ה ה ז ם מ י ב ע ו ר י ה

. ש ״ י י ת ע ו ד ו ע ׳ ס ג א ח כ א י ו ש מ צ ק ע ז ח ך א י ר צ א ו ק ה ן א י א ע ד מ ש ) מ ו ר ת י )

( י ׳ י י ס ך ( ו נ י ת ח ח נ מ א מ ״ ט י א ר ש ב א י א ז ״ ר ג ר אי ח י ע ) פת כסנין ח ז ט

א כ ם א א ) ד ׳ ש ד ו ר ב ד ״ ח ש ( ב ת ד ו ר ע י ) ו ׳ ׳ ח י ח ס ״ ו א ם ( א ו ן ע י נ ת ב ״ ו ש מ ו

ו ת ו צ מ ן א י ו כ מ ן ש ו י ו כ י ד א י ו ט י ב א י י ח ש י ו ד י ר ק ח א ן א י נ ם כ ח ב א ב ת ח פ

א ת ד ו ע ע ם ב א ק ר ט ו ר ז ) מ ח ״ ת א ו כ ר ב ם ( ״ ש ה מ ה אז י י א ר ת ו ו ע י ב ק ב כ ש ה נ

ע מ ש ח מ ס פ ח ב ״ א י צ ו ם י ר א י ו ש ב א ר ר ר ב ר מ מ א א ו י צ ו מ ך ח י ר ב ו ו ה י י א ע

. ת ו ע י ב ק ה ה ש ו ו ע ת ו צ מ י ש נ פ ת מ ו ע י ב א ק א ף ב א א צ ו ה י ם פ ב ש

י נ ח ש ק ם י א א ק ו ד ע ד מ ש מ ) ד ט ״ פ ׳ ד י ס ם ( ״ ש ר ח ת מ ו ח ג ח ׳ ב י י ע ו

ת ו ע י ב ׳ ק י ח י ת ו ב ת ש ד ו ע א ס ו ה ה ש ח כ ו ׳ ה י ה ז י ן א י נ ם ת ב א פ ת ש ו א ח

. ש ״ י י ח אא ע ״ א א ב ו

ם י ר פ ר א ע ם ש ש ) ב ד ״ ע ׳ ר י ס ת ( ״ ע ש ׳ ב י ) ככרות שלימות עי ז י

. ת מ י א י ש ר ק י ת מ צ ת ק פ ר ש נ ח ש ג ו ע ) ד ב ״ ׳ ם י ס )

ף ר ש נ ך ו ר ח ם נ א ה ב ז ק ב א ח מ ) ש י ׳ ט י ס ם ( א ו ן ע י נ ת ב ״ ו ש ׳ ב י י ע ו

ם א א ש ר ק ו נ נ י ו א א ם א א ם ו א א ש ר ק ז נ ק א ח ד י ת ד א י א ע ו כ א ן א י א ו כ י כ ש ״ ב

14) סי׳ רע־ד, וסי׳ ר«״א.

קצור שלחן עריו עז פז

שתיחן בידו בשעת ברכת חמוציא, ובוצע אחת מחן. ונוהגין לרשום בסכין על חככר במקום שרוצת לבצוע, ותטעם מפני שבתול צריכין לחתוך קצת סביב חפת קודם ברכת המוציא, כמו שכתוב בסימן מ״א סעיף נ׳, ובשבת אי אפשר משום דבעינן שתהיח חפת שלמד. בשעת הברכה, ולכן על־כל־פנים רושמין מקום התתך כדי שידע היכן יתתוך, ולא יצטרך להפסיק הרבה ולעיין באיזה מקום יתתוך. ויש להניה הככרות שתהא זו שתוא רוצת לבצוע אותה לפניו, כדי שלא יצטרך להעביר על המצוד., ואפילו אוכל כמה סעודות צריך בכל סעודה שתי ככרות שלמות. וכן כשמקדש ביום בשהרית קודם הסעודה הקבועה

ואוכל פת כיסנין, יש לקתת שתים שלמות.

יח אם אין לכל המסובין בשלהן להם משנה, אלא לפני אהד, יבצע הוא להוציא יח) את כולם, ונם בברכת המוציא יצאו במה שבירך

שערים מצוייניס כהלכה( ב ״ ׳ י י ס ב ( ק ע ת י ח נ ם מ ש א ב י ב ח ) ש ם ש ה ( ב ו ש י ת ר ע ש ד ב ו ׳ ע י עי ו

ח ״ א י צ ו י ם ו ל י ש ר ק ת מ ״ מ ד מ ח ק א ל ת ח צ ק ק ם ר י מ ח ל ן ח ל מ ט י א נ ם ל א ר

. ( י ק א ״ ם ם ש ל ( ק ש ת ה י צ ח מ כ ח ״ כ ה ו נ ש ם מ ה ל

ה נ ו ב ו ב י ד ה ם י י ק ב ד נ ם ה י מ ה ל ק ב פ ת ס נ ל ש ק ש ת ה י צ ת מ ד ב ו ׳ ע י עי ו

. א ו ל ת א ו מ י ל י ש ר ק ך מ ר כ ת ן א י ד י ר פ מ ש ם ב ה א י פ ת א ע ב

ם א ב ר ת כ ) ש ז ״ ם ׳ ק י א ס ״ ק ח ״ ד ח מ ב ( י ש מ ל ו א ו ת ש ״ ו ש ׳ ב י י ע ו

ן ת ו י ח ם ב ח נ נ ש ם מ ח ח ל ״ ן י י א צ ו י ר ו ו ב י ן ח נ י ה א ז ן זה מ ש י ר פ ה ן ל ת ע ד

. ן ש י ר פ ה ך ל י ר צ ב ש ת כ ) ש ד ״ ע ׳ ר י ס ם ( ״ ש ר ה ת מ ו ה ג ה ׳ ב י עי . ו ן י ק ו ב ד

ל ו ש ק י פ ו ם מ צ ט ע ש ו פ ) ש ב ״ ת נ ו א א ״ נ ו ק י ( נ ו ש ר ג ט ה ו ק ל י ׳ ב י עי ו

ם י נ ו ר ת א ) ד ג ״ ה פ ב ו ס ם ( י ר ו ב י נ ט ל ש ב ה ת ב ה ש מ ל מ ״ נ ל ה ק ש ת ה י צ ת מ ה

ש ו ר י פ ח ב ב ו מ ו ו ד ר פ נ ש ו כ נ י י ה ם ד ע ש מ ש מ ם ו י ר ש ת ב מ ו י ת ם ב י ל י ד ג ה

. ש ״ י י ם ע ל י ש ר ק י ד מ ה ל א כ ר

פ ׳ ׳ א ן ר ו א ג ה ם [ א ש י ב ה ) ש י ׳ א י ס ה ( ט י ל ת פ ש ו ר ת י ״ ו ש ׳ ב י עי ו

ן ו א ג ה ל ת [ ו א נ ת ק ת נ מ ר זה מ ב ] ד ט ם ע פ א ד ו ב ד ט ״ ב א ן ר נ א ט ם ם ו ר ז פ ו ס

נ ו ר ת א ם ד י ק ס ו פ ת ה ט י ת ם ע ט מ ש מ ל ד ״ ז ב ו ת ב ] ש א נ ר א ט ק ט י ר ר א י א ׳ מ ר

י ע ב ט ו ה ה א ר ם מ ט ש ל א ק י ל א ד ו ב ו ו פ ו ד ס ע ו ו ש א ר ק ט ו ב ד ו ש נ י י ם ה ו י ת ה

ל ר ב ש ם ב ת ו ם א י ד י ר פ ט ש ל זה ב ב ב ו ו ת י י ר ת ב ל ת ת ה ב ם ז ה ע ק ז ב ד נ ן ש ו י ב

ם ת ו ם א י ק ב ד מ ם ה י מ ה ל ן ב י ד א ה ו ה ם ו ל י ש ר ק י ד מ ה ל א ב ו ו מ צ ע ד ל ח א

ף י ד א ע ל ם ד ל י ש ר ק י ה מ ז ה מ ם ז ת ו ם א י ד י ר פ מ ש ד כ ח י ם ב ת ו ן א י פ א ו

. א נ ר א ט ן ס ו א נ ל ה ״ כ ן ע ת י י ר ת ב ל ח ת ם מ י נ ו ר ת א ק ה ו ב י ד ר ס ו נ ת ק ב ו ב י ד

( ם ש ) [ ש ט ו ש ט ו ב ס ם [ ה ר ב ל א ש א ׳ ב י י ע ) יבצע הוא להוציא ו ח י

פח ?!צור שלחן ערוך עז

חבוצע. וקודם שיברך חמוציא יאמר: ברשות מורי ורבותי, ולאחר שטעם הוא מפרוםת המוציא, נותן לכל אחד פרוםח ואוכלים 15).

יט אם לא קרא הפרשה בערב שבת לא יאכל שבת בשהרית עד שיקראה, ואם לא קראה קודם האכילה יקרא על־כל-פנים קודם מנהה,

.( 1 ובדיעבד עד סוף יום שלישי 6 כ אםור להתענות יט) בשבת לשם תענית אפילו זמן קצר, ואפילו

.(! שלא לשם תענית אםור על־כל־פנים להתענות עד הצות7 כא אםור להצטער הם ושלום על איזה צרה רהמנא ליצלן, אלא

יבקש רהטים טבעל הרהטים. כב טצוה להרבות כפירות וטנדנות וטיני ריה, כדי להשלים מאה ברכות, ומצוה לעננו בכל דבר שהוא לו לעונג, שנאמר וקראת

לשבת עונג 18). כג אהר סעודת שהרית אם רניל לישן יישן, אבל אל יאמר אישן

מפני שאני צריך לעשות מלאכה או ללכת בדרך בלילה. כד אהר כך קובעים ללמוד תורה. בפרשת שבת נאמר ויקהל משה, ודרשו רבותינו־זכרונם־לברכה, למה נאמר בפרשה זו ויקהל, ולא נאטר כן בכל התורה כולה, אטר הקדוש־ברוך־הוא למשה: רד ועשה לי קהלות נדולות בשבת, כדי שילםדו הדורות הבאים אהריך, להקהיל קהלות בכל שבת וללמד תורה ברבים. עוד אמרו, לא נתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא לעםוק בהם בתורה, כי הרבה אנשים טרודים כל ימי ההול במלאכתם, ואין להם פנאי לעםוק בתורה בקביעות, ובשבת ויום טוב שהם פנוין מלאכתם יכולין לעסוק בתורה כראוי. לפיכך בעלי מלאכות ובעלי בתים שאינם עוסקים בתורה כל ימי השבוע, המה מהוייבים יותר לעםוק בתורה ביום שבת קודש, איש איש כפי השנתו

ויכלתו«1).

שערים מצויינים בהלכהם ה י ל ך ע ר ב מ ר ש ח א ע מ מ ו ש ה ש ע י מ ש ם ב ה ג נ ש ם מ ח ח ל ״ ן י י א צ ו י ב ד ת כ ש

. ש ״ י י . ע ו י ד ד י ו ל ע ט א נ א ל ו ׳ ה י פ א ו

ר ו ם י א ) ד ב ״ ם ׳ ר י ד ס ״ ת א ( ״ ב ש ר ת ה ״ ו ׳ ש י י ) אסור להתענות ע ט י

ד ו ב כ ב ד ת ) כ ת י ש א ר ׳ ב פ א ( מ ו ת נ ת ב א ו ת י י ר ו א ד א מ ו ט ה ״ ו י ת ו ב ש ת ב י נ ע ת

. ה ז י ב ת כ ר א ה ) ש ׳ ס ט ״ ב ם ׳ ׳ ל (סי׳ ע י ע ׳ ל י עי ת ו ו י נ ע ף ת ל א ף מ י ד ת ע ב ש

18) סי׳ ר״צ סעי׳ אי. 19) רם״א סי׳ ר״צ סעי׳ בי.

15) םנ״א ש0 בסי׳ דע״ד.

16) סי׳ רפ־ח סעי׳ אי.

17) סי׳ רפ״ח סעי׳ אי.

קצור שלחן ערוד עה פט

עח. הלכות קריאת ספר־תורה בשבת ויום טוב וחיובם. ובו י״א סעיפים.

א כשטוםיפין כשבתא), יכולין לקרות כחן או לוי לאחרון, כיון שכבר השלימו שבעה גברי וגם שהוא האהרון מעיקר הקרואים, (חוץ מן המפטיר). וכן המפטיר יכולין לקרות כהן או לוי, ואפילו כהן אהד לאהרון וכהן אהד למפטיר יכולין לקרות, כיון שהקדיש מפסיק ביניהם. ובשמהת תורה שמוציאין שלשה םפרי־תורה יכולין לקרות כהן אהד להתן תורה, ואהד להתן בראשית ואהד למפטיר, כיון שכל אהד קורא בספר תורה אהר. אבל בראש הדש טבת שהל להיות בשבת אף על פי שמוציאין נם כן שלשה ספרי תורה אפילו אם רוצים לקרות בספר תורה הראשון שמונה נברי אין רשאי לקרות להכהן שיהיה השמיני, כיון שעדיין אין משליםין הקריאה בספר זה, והמשלים הוא בספר השני שקורין בו פרשת ראש הדש, ואז יכולין לקרותו. וכן הדין בשבת שקלים

ובפרשת החדש כשהם בראש הדש!). ב אם קראו לכהן או ללוי באמצע המנין, יעלה אהר במקומו והוא ימתין אצל התיבה, ויעלה למפטיר או לאהרון לאהר מנין הקרואים 2). ג בשבת שקורין שתי סדרות יש להבר הסדרות עם העולה

רביעי 3). ד קללות שבפרשת בהקתי ובפרשת כי תבא, אין םפםיקין ביניהן, וצריך להתהיל פסוק אהד מקודם י), אך למען לא יתהיל בפרשה

שערים מצוייניפ בהלכהם ) ובמג״א ש ׳ ף א י ע ב ס ״ פ ׳ ר י ס ע ( ״ ש ׳ ב י י ) כשםוםיפין בשבת ע א

ל יום ת ש ל כ ב ף א י ס ו ה ר ל ת ו ת מ ב ש ט ב ״ ו ל י ח ש ק כ ! ר י פ י ס ו ן מ י דביו״ט אן י מ י י ם מ ם ש י נ ו ו כ ת מ ו י ש ר פ י ה ש א ר ם ד ו ש ! מ י פ י ס ו ן מ י ת א ב ש ם ב י ר ו פ כ ה

ש ״ י י ה ע ר פ כ י ד ל י מ ב

ת ב ל ש כ ף ב י ס ו ה ו ל ג ה נ ה ש מ ) ד ע ״ ׳ ק י ה ס ״ ו א ם ( ״ ת ת ת ״ ו ש ׳ ב י עי ו

ג י ה א נ ל ן ד א מ ג ו י ה נ נ י ה נ ן ד א ת מ ב ש ל ב ת ם ש י ר ו פ י כ ם ה ו י ם ב נ מ ן א י ש ו ה ע פ י

ם י ר ו פ י כ ם ה ו י ו ב פ י ס ו א י ם ל ד בל בך• א ס פ ן ה י א ת ש מ ת ג מ י ה נ א י ל

. א ׳ ׳ ת פ ב ש שהל ב

ם ב ש ת כ ו ש פ ו ס ם ב ע ו י נ ר מ ק א ״ ה ם ׳ ב י י ב) פסוק אהד מקודם ע

. א ״ ק ב ם ״ פ ׳ ר י ז ם ״ י . 3) ט י ׳ י י ע ׳ ק?"ח ס י עה 1) ס

. ט ־ ה א ב av >2 ו

צ קצור שלחן ערוך עזיו

פהות משלשה פסוקים צריך שיתהיל שלשה פסוקים קודם הקללות, ולבסוף צריך גם כן לקרות לכל הפהות פסוק אהד אהר הקללות, אך יראה שלא יםיים פהות משלשה פסוקים מן התהלת הפרשה 4). בפרשה כי תשא קורין עם הלוי כל פרשת העגל עד ומשרתו יהושע וגר, והטעם כי בגי לוי לא היו בעשיית העגל. וגוהגין לקרות בקול גמוך מן ויתן אל טשה ככלותו עד ויהל טשה, וכשטתהיל ויהל הוזר וקורא בקול רם עד ויפן וירד משה, וכשמתהיל ויפן הוזר וקורא בקול גמוך עד ומשה יקה את האוהל והוזר וקורא בקול רם עד סוף הפרשה. וגם הקללות שבפרשת בהקתי ופרשת כי תבא קורין בקול גמוך, ואת הפסוק וזכרתי את בריתי יעקב קורין בקול־רם ואהר כך הפסוק והארץ תעזב וגו׳ גמוך, ואף גם זאת בקול רם עד הסוף, ובפרשת כי תבא ליראה את השם הגכבד עד סוף הפסוק בקול רם ואהר כך גמוך עד ואין קוגה. וגם בפרשת בהעלתך גוהגין לקרות בקול גמוך מן ויהי העם כמתאוגגים עד והמן כזרע גד, והטעם להראות שהם מתהרטים. וכל מה שקורא בקול גמוך צריך שיהא על־כל־פגים הקול גשמע לצבור, דאם לא כן

שעריה מצוייניפ כהלכהק ״ ה ר ו ה נ ק ג ז ה נ ו ש מ ה כ כ ר י ב א ה ב ח כ ו ת ת ה ו ר ק ה א ב א ר ה ר ב ה א ב ו ש ת

ת ״ ו ש כ ב ״ כ ) ו ב ״ ׳ י י ח ם ״ ו א א ( מ ר כ ר ה ת ה ״ ו ש ה מ י י א א ר י ב ה . ו ו ״ ש פ א ר מ

ה כ ר ה באי ב ח כ ו ת ת ה ו ר ק ן א י א ו כ י ) ש ׳ ׳ מ י ה ם א ש י מ א ח ר ו ד ה מ ב ( י ש מ א ו א ו ש

. ן ת כ ו ש ע ן א ו כ ן נ י א ) ש ב ״ י ׳ ק י ח ם ׳ ׳ ו א ק ( ד י צ נ ב ת א ״ ו ש ׳ ב י עי ו

ה ז ג ה ה נ מ א ה ט ב כ א ״ ב ג ת כ ) ש ח ״ מ ׳ ר י א ם ״ ח ק ( ח צ ד י ת י ״ ו ש ׳ ב י עי ו

ג ה נ מ ה ר א ו ק ם מ ו ן ש י א ) ש ו ״ ׳ ם י א ם ״ ח ר ( ז ע א ת א ח נ ת מ ״ ו ש כ ב ״ כ ו

ע ו ב ק ו א ת נ ו ו ה כ י א ח א ד ו י ב ע א ד ו ה ה י ד י ד ז א ׳ י ש פ א ר ש מ ו ד ק ו ה נ ק ז ה ו ז ה

ת ו א ע ג א ה ו ה ג י א ה ״ ז י ר א ה ) ד ת ב ש ת ד י ר ח ש כ ( ״ ה ע ש ע מ מ ש ן מ כ ג ו ה ג מ ה

ש ״ י י ו ע ה ז ש ר פ ו יעאה א מ צ ע א ב ר ו א ק ע ב ה ן ש ו כ ג ה ת ו ו כ ר ב ה ב ח כ ו ת ׳ ה פ א

א א ר ש ג י ה ג מ ב ו ת כ ) ש מ ״ ג ת ר ו א א ( ק ר פ א ד ר ג ר א פ ס כ ב ״ ש י מ ״ פ ו ע מ ע מ ו

א ר ק מ י ה ה כ ח כ ו ת ת ה א י ר ק ה ב ר ו ת ת א ו א ע א א א ן ש י ד י פ ק מ ה ש א מ ו ה ה ר ו ת

׳ ו כ ה ו כ כ ן י כ ם ו י ק א ה א כ כ ) י ד ״ ת א ו ע ו ב ש א ( ר מ ג א ב ת י א ח ו כ ו נ א א ר ו ק

ה ״ נ א כ ״ א א י ג ת ד א כ ת י נ ת א מ ר ה מ א ק ב ו י ת י י ו ״ ר י ד מ א ק נ ה ׳ כ ב ר י ת י

ה א א ן ק ו ש ו א ר י ב ח ח כ ו נ ר א מ ו א א א ר ש ח ן א ו ש א ר ב מ ו א ת ו ו נ כ ו א ה ו ו צ נ י י ה

א א ת ש ו ח כ ו ת ו ה ת א י ר ק ד ב י פ ק י מ נ א א ק ר פ א ד ר ג א ם ב י י ס ו ו ד ו מ ך א ר ׳ ד י פ א

. ד ״ כ א ע ר מ ג א ד נ י א ד ו ה ן ש ו י י כ א צ ו א י א ד ג ם נ ד ד א ו מ ע י

. 4) סי׳ תכ״ח סעי׳ ר

קצור שלחן ערוך עח צא

אינם יוצאים ידי חובת קריאה ג). ארבעים ושתים מסעות שבפרשת ואלה מסעי אין להפסיק בחם שחוא נגד שם מ״ב.

ה בין גברא לנברא צריכין לנלול את הספר תורה, ואין צריכין לכסותה, אך קודם מפטיר שאומרים קדיש ויש זמן ארוך, צריך לכסותה במעיל שלח, וכן בכל מקום שיש זמן ארוך כגון שמזמרין לחתן וכיוצא

בו. ונראה דחוא חדין כשמאריכין במי שברך 5). ו אם טעו בשבת וקראו עם חששי עד נמר הסדרה, לא יאמר קדיש אלא יקראו מיד את המפטיר, וישלים גש למנין שבעה קרואים, ולאחר שיאמר ההפטרה עם הברכות אז יאמר הקדיש. וכן ביום טוב אם טעו וקראו עם חרביעי עד חנמר, לא יאמר קדיש, אלא יקרא מיד את הטפטיר לספר תורה שני, ואחרי ההפטרה והברכות יאמרו

הקדיש 6). ז כשצריכין להוציא שלשה םפרי תורה ואין להם אלא שנים לא יגוללו את חשני לקרות בו טח שצריכין לקרות בשלישי, אלא יקחו את

חראשון לקרות בו. ח אם גםצא פסול בםפר־תורח גתבארו חריגים בםיטן כ״ד. ואם גמצא הפסול באמצע קריאת חמפטיר, אם חוא טפטיר של חובת חיום, כגון ביום־טוב ובשבת ראש־חדש או שקלים וכדומה, שמוציאין ספר־ תורד. אחר למפטיר, אז דינו כמו בפרשה אחרת, אבל בשבת פשוטח, שחמפטיר חוזר וקורא מח שקרא חשביעי, שאין זאת אלא משום כבוד התורה (שלא יחא כבוד חתורח וכבוד חגביא שוים שחקורא בתורח מברך תחלח וסוף, וגם חקורא בנביא מברך תחלה וסוף, לכן תקגו

שערים מצוייניפ כהלכהם א ) ב ׳ ף ב י ע ה ס ״ ל ׳ ק י ח ס ״ ו א א ( ״ מ ר ׳ ב י ) ידי חובת קריאה עי ג

ה ר ו ר ה ב נ ש מ ש ב ״ י י ע ה ו א ב ת ה ב ש ו ב מ ל ש ת י ח ת א ב ש ה ב א י ר ק ו ה ל ט ב

ה ב ב ר ל מ ו נ ר א ט ו ה ז ו ו א א ר ק ה י ח נ מ ת ב ב ש ת ב ו ר ק ר ל ש פ ם א א ) ר ׳ ק ה ״ ס )

( ׳ ר ז ע ש ם ( י ר פ ר א ע ש ׳ ב י עי ) ו א ״ ׳ נ י ם ר ( א ס א א ״ י ר ה ת מ ״ ו ש כ ב ״ כ ם ו ש

ת ב ש ן ב י מ י ל ש מ ש ם כ י ר פ ר א ע ש ש ב ״ ו ׳ ע י עי ה ו א ב ת ה ב ש ן ב י ר ו ק ב ר ת כ ש

ה נ ש מ ׳ ב י י ע י ו ע י ב ה ר ל ו ע ה ם ב ר ב ח ל . ו ד ם שור. בשו י א ו ר ק ק ה ל ח ש ל ה י א ב ה

ת ו ר ק ן ל י י א ח י ת ו ש ר פ ה מ א י ר ק ו ה ל ט ב ש כ ) ד ׳ ק ז ״ ה ס ״ ל ׳ ק י ס ה ( ר ו ר ב

ם ל ו ע ל ם ד י ר ט ו ש א י ם ו י ר פ י ס נ ש ם ב ר ב ה ר ל ש פ י א א ת ד ו ט ת ש ש ר עם פ

ת ש ר פ ו נ׳ ב א ר ק י ) ר ה ״ ל ׳ ק י ס ר ( ו א ט ן ה ט ר ש פ ס ׳ ב י י ע . ו ש ״ י י ן ע י ט י ל ש מ

. ת ו ט ת ש ש ר פ ׳ ב ד י ו ח י ו

5) סי׳ ק?״ט סעי׳ הי. 6) סי׳ דפ״ב סעי׳ וי.

צב קצור שלחן עריו־ עח

שהמפטיר יקרא תהלה גם בתורה, להראות שהקריאה בתורה היא העיקר), בזה אין מוציאין םפר־תורה אהר, אלא גומרין בםפר־תורה זה, ואינו טברך ברכה אהרוגה, וההפטורה אומר בברכות. ואם נמצא הפסול קודם שבירך ברכה ראשונה, נראה דיש להוציא םפר־תורה אהר, ואם אין כפר־תורה אהר, אזי טי שיעלה באהרונה הוא יאטר ההפטרה עם

הברכות, ואם עדיין לא אטרו הקדיש יאטרוהו לאהר ההפטרה 7). ט בסימן כ״ד סעיף א׳ נתבאר דאם נמצאה טעות בהםר ויתר, כל שאינה משתנה לא הקריאה ולא הפירוש, אין מוציאין םפר־תורה אהר. מכל־מקום אם נמצא כן בשבת, אף־על־פי שאין מוציאין םפר־תורה אהר על־כל־פנים לא יקראו בספר תורה זה יותר משבעה קרואים, והשביעי יקרא ההפטרה בברכות, ולא יאמרו קדיש עד לאהר קריאת ההפטרה והברכות (והיינו בשבת פשוטה, אבל כשהטפטיר הוא טהובת היום, כמו בסעיף שלפני זה, ודאי צריכין לקרות למפטיר). ובמנהה לא

יוציאוהו 8). י ביום שמוציאין שני םפרי־תורה ונמצא פסול בראשון, ויש עוד םפר־תורה בהיכל, ורוצים לקחת עתה את הספר השני לקרות מתוכו, ואהר־כך יוציאו ספר תורה אהר לקריאה השניה, לא יעשו כן, כי צריכין לקרות טתוך הספר־תורה טה שהוכן בשבילו, וכן ביום שטוציאין שלשה םפרי־תורה, וכן אם ההליפו םפרי-התורה שלקהו תהלה את הטוכן לאהר־כך, ינללוהו ויקהו את השני לקרות טתוך כל ספר־

תורה לטה שהוכן 9). יא סדר ההיובים, הקודם קודם. א) התן ביום הופתו, והתן בשבת שלפני ההתונה שטזטרים לו דהיינו שהוא בהור. ב) ונער שגעשה בר מצוה באותו שבוע המה שוים. ג) סנדק ביום הטילה, והוא התופס את התיגוק בשעת המילה. ד) םנדק ביום המילה שמכגים את התיגוק לבית־הכגםת למולו. ה) בעל היולדת שילדה בת והולכת לבית־הכנסת. ו) בעל היולדת שילדה בן והולכת לבית־הכגםת. ואם איגן הולכות לבית־הכגםת, אין הבעלים היובים אלא אם הוא יום ארבעים ואהד לזכר או יום שמוגים ואהד לגקבה, שאז הוא זמן הבאת הקרבן. ז) התן שהיתר. התונתו מיום רביעי ואילך בשבת שלאהר התתונה, ודוקא כשהיה בהור או היא בתולה. ה) ״יארצייט״ בו ביום. ט) אבי התינוק ביום הטילה. י) ״יארצייט שיהיה לו בשבוע שלאהר השבת. יא) טוהל ביום הטילה. יב) הסנדק ואהריו אבי הבן ואהריו

. נ ״ ס ׳ ק י 1 ס ו נ ס ״ ס . 9) פ פ ״ א ש ד ו ״ ק נ ס ״ ס ' ק י א ס ״ נ 7) ס

, א ״ ׳ נ י א ס ד ה ו ב ה א ה מ ב ו ש 8) ת

קצור שלחן סייד סט צג

המוהל בשבת שלפגי המילה. שגי חיובים שוים, תלוי בדעת הסגן או יטילו גורל, מי שאין לו עירגית איגו דוחח שום חיוב. גוהגין לקרות למי שעתיד לצאת לדרך אחר שבת או שבא מן חדרך, וכן נוחגין לחלוק

כבוד לאורח גכבד לקרותו אבל אין דוחין שום חיוב.

עט. דיני מפטיר. ובו י׳ סעיפים.

א קודם שקורין למפטיר אומרים חצי קדיש, וכשאומרים חקדיש יחיח ספר־חתורח שקראו בו עתח וגם ספר־חתורח שיקראו בו מפטיר שגיחם על חשלחן. וביום שיש שלשת ספרי־תורח אין צריכין לחגיח גם

את הראשונה!). ב תמפטיר לא יתחיל בברכת חחפטרח, עד לאחר שתגולל כרך

.( את ספר חתורת2 ג בברכה הראשוגה לאחר חגאמרים באמת, אין עוגין אמן עד לבסוף שמסיים וצדק, כי הכל ברכה אתת היא. וכן בברכות הראשוגות מברכות האהרוגות. אין עוגין אמן אתר אמת וצדק, כי גם גאמן אתה וכר, שייכה לברכה זו. ולפי שיש טועים לעגות אמן במקומות אלו, לכן טוב שהמפטיר לא יעשה שם שום הפסק, למען ידעו כי אין שם

סיום הברכה 3). ר אסור לדבר בשעה שהמפטיר קורא את ההפטרה 4).

ה עיקר הדין שזה שעלה למפטיר הוא בלבד יאמר ההפטרה, והצבור יאמרו אהריו בלהש. ומה שגהגו שהצבור אומרים בקול רם עם המפטיר, אין זה רק מהמת הסרון ידיעה, וגכון לבטל המגהגא). וגם יש שעושין שהיות באמירת הפטרה, שאף אהר שסיים המפטיר

שערים מצויינים כהלכה א) וגכון לבטל המגהג ועיי׳ בשו״ת הת״ס (סי׳ ס״ח) דמה שנחנו העם שאומרים ההפטרה עם בעל המפטיר יש להניח מנהגם כי יש מעאה בזה שלא אבייש אמי שאינו יכול לומר ההפטרה על כן מוטב שיהיו שוגגין וכו׳ עיי״ש ועיי׳ בשו״ת יכין ובועז (סי׳ כ׳׳ו) שכתב דיכולין הסהא

לקרות עם בעא המפטיר עיי׳׳ש אבל כונתו שם דיקראו עמו בלחש.

. ב ״ ק א ם ״ ג ד מ ״ פ 3) ר

4) קם־ ו סעי׳ ני. עט 1) סי׳ קט״ז סעי׳ וזי.

2) יפ״ד סעי׳ וי.

צד קצור שלחן עריו עט

ההפטרה והתהיל הברכות, אין רוצים להפסיק טאטירת ההפטרה. ולא יפה הם עושים, שאם אוםרים בקול רם אינם שוםעין קול דברים נהתתלת ברכות המפטיר, ולפעמים מרמים שנם אהרים הסמוכים ייהם אין שוםעים. ואף אם טנטיכים קולם קצת בתתלת הברכות, מכל־ מקום הם בעצםם אינם שוטעין. לכן יש לנהונ כי טיד שישטע שהטפטיר סיים ההפטרה ומתהיל הברכות, אף־על־פי שהוא עדיין לא סיים, יהיה םתון בשתיקה עד שיסיים הטפטר הברכות, ואהר־כך יסיים הוא אםירת ההפטרה. נם הטפטיר יהיה זהיר שלא להתתיל אםירת הברכות, עד

שיפסיק קול ההמון הרב לנמרי.

ו בשבת ששתי פרשיות טתוברות, טפטירין בהפטרה ב) של) לבד באהרי קדושים כשהן טתובדות, שאז טפטירין פרשה שניה5 הלא כבני כושיים. בקצת תוםשים נרשם לפרשת וישלה ההפטרה ליברה יעקב, והוא טעות כי ההפטרה זו שייכה לפרשת ויצא והפטרת

וישלה הוא הזון עובדי׳ 6). ז ראש הדש שהל להיות בשבת מפטירין השטים כםאי. ואם טעה וקרא ההפטרה של פרשת השבוע, אם עדיין לא אמר הברכות האתרונות יאםר נם השטים כםאי ויברך אהר כך. ואם לא נזכר עד לאהר הברכות יאטר השטים כםאי בלא ברכות. אם הל ראש הדש כאהד בשבת טפטירין טהר הדש, ואם טעה דינו כטו בשבת ראש־הדש. הל

ראש־תדש בשבת וביום הראשון טפטירין השטים כםאי. ח בשבת הול־המועד פסה, אין מזכירין בברכות הפטרה, ״של פסה״, לא באמצע ולא בתתימה, אלא מסיים מקדש השבת, אבל בתול

שערים מצוייניפ כהלכהה עיי׳ בספר חמשה מאמרות (מאמר נוסח ר ט פ ה ן ב ב) מפטירי התפאה אות א״ה) דהפטורות שנדפסו בחומשים ״כאן טסייםין הספדדים" זה קאי עא םנהנ הפרענקין אבא אא כהטועים באיזה נאיאות שקאי עא מנהג ספדד שא האריז״א וזח אינו כי אנחנו מאבותינו בני אשכנז יוצאים ביד דמ״א בבא החאכות ואין פוסקים כאא בחספרדים רק בנוסח התפאה שהאדיז״צ הכריע (שהוא שעד הכואא אכא חי״ב שערים) קבאנו אנחנו תגרודיפ

i אחדי רבותינו תאמידי חבעש״ט זי״ע אחתפאא כנוסח האדיז״א ואא זואת ופשוט כי בהפטרות צריד אומר כםנהנ אשכנז שחוא מאבותינו כיון

שהאדיז״א אא הכריע בזה וכן נהגו רבותינו הקדושים עכ״ד.

Mfo ׳ תניח סעי׳ וי וסנ״א 5< סי׳ רפ״ד סעי׳ זי. ») 0י

קציי שלחן סייד עט צד

המועד סוכות (כיון שאומרים הלל שלם וגם חלוק בקרבנות) טזכירין כמו ביום טוב של סוכות שתל בשבת 7).

ט קטן שתגיע לתגוך שיודע למי מברכין ויודע לתתך את האותיות בטוב, עולת למפטיר ג) בשבת וביום־טוב, מלבד בפרשת זכור ובפרשת פרת ובשבת שובת. וכן בשביעי של פסת שמפטירין השירה גותגין שאין קטן עולת לטפטיר, וכן יוס ראשון דשבועות שטפטירין בטרכבת דיתזקאל, גותגין לקרות דוקא גדול ותכם. וכן בשבת תזון

גותגין לקרוא את תרב למפטיר 8). י לא נתקנה קריאת הפטרה עם ברכות, אלא לאתר שקראי בתורה בברכות כל הקרואים הראוים. אבל אם נטצא פסול בספר־תורד• בשבת פשוטה, אפילו בשביעי ולא היה ספר־תורת אתר, ולכן לא בירך באהרונה, וכן כשטפטירין בתובת היום אפילו נמצא במפטיר, אזי אין מברכין ברכות ההפטרה, אלא אוטרים אותה בלא ברכות. אבל בשבת פשוטה, אם לאהר שקראו שבעה קרואים בברכות, נמצא הפסול הן. ( בקרואים שהוסיפו הן במפטיר, נראה דיש לקרות ההפטרה בברכות 9

שערים מצוייניס בהלכה ג) עולה לטפטיר עיי׳ בשו״ת משפמי עזיאל (ח״ב סי׳ י״ד) בעניז התקנה שנתהדשה בבתי ספר שמרגילים הסמנים לתפלה בציבור ואחד טהם עובר לפני התיבה ורוצים להכניס גם ספר תורה להם להרגילם לעלות

ולקרוא בתורה והאריד שם ועיי״ש מה שהעלה בזה.

7) סי׳ ת״צ סעי׳ ט׳ ובםנ״א סס־ז. 9) סי׳ רפיד סעי׳ אי. 8) סי׳ דט״ב סנ״א סקי״ב ובאה״ם.

לוח לאבות מלאכות ותולדותיהן ואיסורי דרבנן שנסתעפו מהם

טת הרמכ״ם איפודי דרבנן

אסור להפגות בשדה הניד!).. טיט ( •יא יגמור את כל האוצר 2. ( שעל גבי רגלו לא יקנחו בקרקע 8 לא ישוף הדוק ברגלו על הקרקע 4). לא ישתוק באגוזים על הקרקע 5). לא. ואין סכין ואין יכבד הקרקעי. ואין גודפין ו מדיחין הקרקע 7

. ( האבוס 8

טםודר עפ״י

איסורי דאורייתא א החורש החופר החורץ!,. משפיל. המגבש באילגות ( 2 תל ממלא גומא והמקרםם עשבים יבשים והמזדד. המזבל המסקל המפדד ( שריגים 3. כל שהוא ליפות ( המדיי- המעדר 4. ( הקרהע בשדה ושיעורן בכל שהוא 5

. אסור ( אסור לשאוב מים בגלגל 9 ליטול ידיו על העשבים 0!). אין להשליר זרעים במקומות לחי? 11). אפי׳ עציץ שאיגו גקוב לא יגיח על. אבל מותר להשקות י ע ק ר ק ה

. ( ירקות תלושים 3!

׳ ה ב מ א ה ״ ב ם פ י ב ט ׳ א: ר ת פ ב 1) ש

. ז ״ כ ם ק . 2) ש י ׳ ט י ע ב ט י י ׳ ש י ח ט ״ ו א

. א ״ ט ם ק . 3) ש נ ׳ ש?״ י ח ס י ר ם א ם ש י ב ט ר

ם . 4) ש י ׳ ו י ע ב ס ״ ׳ ש י ח ם י ו ם א ם ש י ב ט ר

. א ״ ׳ י י ע ז ם ״ ט ׳ ש י ח ם ״ ו ם א ם ש י ב ט א ר י כ ק

ח ״ ״ ״ ׳ ״ י ח ם ״ ו ם א ם ש י ב ט . ר ר י ! ס י ב ו ר י 5) ע

' י ז ס ו ״ ו ם א ם ש י ב ט . ר ה י ח צ ב . 6) ש י ׳ ה י ע ס

. ם ח ש ״ ו ם א ם ש י ב ט : ר א ״ ם ט . 7) ש ז ״ ? ש

ח ״ ו ט א ״ ו ה?כה י ״ כ ם פ י ב ט : ר ט י ם ק 8) ש

. ד י ׳ ב י ע ז ס ״ ט ׳ ש י ס

׳ ה ה מ א ה ״ ב ם פ י ב ט . ר ר י ! ק י ב ו ר י 9) ע

ו ״ ? ׳ ש י ה ס י ו . 10) א ׳ ר י ע ח ס ״ ? ׳ ש י ה ס י ו א

׳ י ע ם ס . 12) ש י ׳ ד י ע ם ס . 11) ש י ׳ נ י ע ס

. א ״ ׳ י י ע א ס י ב ׳ ש י ה ס י ו . 13) א חי

ב הזורןן הגוטע המבריר המרכיב. המשקה צמחין המגכש ( ( ; הזומר. הסר ( . חשורה תבואה 8 ( בעשבים 7 המשקה המעשן המאהל על חזדעים 9). המגיח עציץ גקוב על הקרקע 10).

ושיעורן בכל שהוא!!).

. י ז ה?בה ב ״ ם פ ״ ב ט : ר נ ״ 1) •טבת ע

. י ה א מ ם פ־׳ח ה ״ ב ט : ר א ״ : ם נ ״ ת ע ב 2) ש

י ט ? ש ו ר . 4) י ם ם ש י ב ט ק ב: ר י ר . ט נ ״ פ ק 3) ש

. ם ם ש י ב ט . ר נ ״ ת ק ב . 5) ש ! ״ ח פ ב ש

. ח ה?כה בי י ם פ י ב ט : ר נ ״ ת ע ב 6) ש

: ד י ם צ י ח ב . 8) ז ם ם ש י ב ט ר קט! ב: ר ע ו 7) פ

. א ״ ׳ י י ע ו ס ׳ ש?״ י ח ס ״ ו ם א ם ש י ב ט ר

: א י ת פ ב . 10) ש ז ״ ת פ ב י ש ט ? ש ו ר 9) י

ם י ב ט ת צ: ר ב ה ד. 11) ש כ ז ח ה ״ ם פ י ב ט ר

. ח ד,?כה בי י פ

1

2 לדד! למלאכומ שבמ

איסורי דרבנן אסור לרדות דבש מכוורת 14). אין עולין לאילן ואין משתמשין בו 15). פירות שנשרו בשבת אםורין 16).. אין ( 1 7 אסור להרית חפירות במתובר. אסור לתלוש ״ רוכבי; ע״ג בהמה 8

. ( ! 9 ב סו אפי׳ מעציץ שאינו נ

אסור לקבץ מלה ממשרפות. פירות שבהצר לא יתנם ( 2 0 ח ל מ ה

. לתוך הסל!2)

. אסור לםהוט תותים ורמונים22). אסור למלול ( 2 אין מרסקין השלג3. אסור לינה גם בפיו 25). ( השבלים 24

משקין שזבו מהפירות אםוריז26).

׳ ה ו כ ז א ה ״ כ ם פ ״ ב ם . ר ה ״ ת צ ב 14) ש

ה ?״ו: צ י . 15) ב נ ״ ׳ י י ע א ם ״ כ ׳ ש י ח ם ״ ו א

. ו ׳ ש?״ י ח ס ״ ו ם א ם ש ״ ב ס ! ק. ר י ב ו ר י ע

ב ״ ב ׳ ש י ח ם ״ ו ם א ם ש ״ ב ם ה ב: ר צ י 16) ב

ה צ י . 18) ב ם ם ש ״ ב ם ה >לז: ר כ ו . 17) ס י ׳ נ י ע ס

ת ב . 19) ש ס ״ ? ׳ ש י ו ס ו ״ ו ם א ם ש ״ ב ם : ר ז ?״

ו ח ש?״ ״ ו ׳ א ח ה?כה ג ״ ם פ ״ ב ם . ר ה ״ צ

. י ׳ ז י ע ס

א ״ א ה?כה י ״ כ ם פ ״ ב ם : ד ג ״ ת ע ב 20) ש

: ג ״ ס ם ק . 21) ש ׳ ׳ ס י ע מ ס ״ ׳ ש י ח ס י ׳ ו א

. ׳ הי י ע ה ס ״ ? ׳ ש י ח ס ״ ו ם א ם ש ״ ב ם ד

א ״ כ ם פ ׳ ׳ ב ם . ד ה ״ ם : ק נ ״ ס ת ק ב 22) ש

: א ״ ת נ ב . 23) ש כ ׳ ׳ ׳ ש י ח ס ׳ ׳ ו ב א ״ ה?כה י

. י ׳ ס י ע ם ס ח ש ״ ו ג א ״ ם ה?כה י ם ש ״ ב ם ר

ד ״ ם ה?כה י ם ש ״ ב ם . ר ה ״ כ ת ס כ 24) ש

ת ס. ו ב ו ת . 25) כ י ׳ ו י ע ס ס ״ י ׳ ש י ח ם ״ ו א

. נ ״ ׳ ל י ע ח ס י כ ׳ ש י ח ס ״ ו ם א פ ש ״ ב ם ר

ו ״ ם ה?כה ס ס ש ״ ב ם : ד ג ״ ם ת ס ב 26) ש

. ב ״ ׳ ש י ו ס ו ״ ו א

איסורי דאוריימא ג הקוצר התולש 2!) המנביה עצת נקוב או צרור עשבים מהקרקע 13). התולש פירות יבשות מאילן 14). התולש כמהין ופמריות הנדילין

. בכלים15)

. ( 1 6 ד ה י ד חכמןסר המקבץ פירות ב

. ( 1 ה חדש המנפץ פשתן המפרק 7. הסוהט זתים ה ל ב ו ה . ה ( 1 8 ההולב

. ( 2 וענבים 0

ח ח?כה ״ ם פ ״ ב ם . ר נ ״ : ק ג ״ ת ע ב 12) ש

ז ד. ט ם ה? ם ש ״ ב ם . ר ה ״ ״ א: צ ת פ ב נ. 13< ש

ו ״ ׳ ש? י ח ס ״ ו ם א ם ש ״ ב ם : ר ז ״ כ ! ק ?י 14) חו

ז מ ר ס ת ם ש ״ ב ם : ר ז ״ ת ק ב . 15) ש ב ״ ׳ י י ע ס

. ׳ חי י ע ו ס ״ ׳ ש? י ח ס ״ ו ׳ א נ

ז ו ו » ס פ״וו ה ״ ב מ : ר נ ״ ת ע ב 16) ש

. ׳ י י ע מ ס ״ ׳ ש י ח ס ״ ו א

. רפב״ם פיח ח«ח ח ״ » : נ ״ ת ע ב ) ש 1 7

JMSרמב״ם ׳ . ת ס ו ב ו ת ם כ ת ש ב זי. 18) ש

ז ״ ס ׳ ש י ו ס ו ״ ו ם א ם ש ״ ב מ 119 •>1בת ידז. ר

ם שם ״ ב ס ת DP"נ: קם״וו. ר ב ׳ ח. 20) ש י ע ס

j ״ r ׳ י ח ס ״ ו ׳ א ה י כ ז ה

לוח למלאכות שט* 3

איפודי דאורייתא איפודי דימן. \ אסור ארוס לרוח 27). 1 הזורה!2)

אא ינפח המאיאות בבאים ובשתי ידים 28).

אין מרםקין הירקות וחפירות. חביאי עשבים אא ^ ה ם ה אפני ב יקטום בידו הרבדי30). אין כותתין מאה. אסור אבריא ( 3 ופאפאין אאא בשינוי 1. ( 8 2 ן י נ מ מ אהתרפאות שמא ישחוק ס. אסור אהאכיא אבהמה כדרר חוא33)

. ״ ט ז י ב ה מ ז חכודד ה

. השוהק תבאין ( ח ה ט ו ח ן 23. המחתך ירק דק דס 26). ( 2 וסמני! 4. הכותש ( 2 המנסר עצים דקים6

עפר 27).

אא יסנן משקין צאואים באא שינוי m אין כוברין התבן מהמויז וברש״י משמע דהוא דאורייתא 35).

אין מגבאין קמח קאי36). אין. נובאין המורסז37)

27) ידוש?טי פ״ז או״ח סי׳ שייט סעי׳ ז׳ שו״ת הנדע״א סי׳ כי.

28) ביצה י״ב: רמב״ם פכ״א ה?כה י״ז או״ח סי׳ שייט סעי׳ זי.

29) שבת קניה. רטבים פב״א המה י״ח או״ח סי׳ שביד סעי׳ חי. 30) שבת קב״ח רטבים שם המה י״ט או״ח סי׳ שב״א. 31) שבת קט״א. רטבים שם ה5כה ב׳ או״ח שם סעי׳ ז־ח. 32) שבת ק״ט: רטבים שם אריח סי׳ שביית. 33) שבת קנייה: רטבים שם

ה?כד, ?"ה או׳־ח סי׳ שביד סעי׳ טי.א המה י״ז ״ כ 34) שכת ק?״ט. דטב״ם פ אז״ח סי׳ שי״ט סעי׳ י״א. ש-:< •טבת ק״ט.

דטב״ם שם ה?כה ?״ב או״ח סי׳ שביד.כ א המה ?*נ 36) שבת קנייה: דטב״ס פ אז״ח סי׳ שכ״א סעי׳ י״ד. 137 שבת שם

המה ?״ד או״ח סי׳ שכ״ד כ׳1• נ

. המסנן משקין ( 2 ט ה D ד ל, ד 8 משמרים 29).

. השורה ( 3 . המנבא עפר1 ( 3 0 י הלש זרע פשתן 32).

21) שבת ע׳־נ: רםב״ם פייה המה י״א. 22) שבת עייר. ציה. דטב״ס שם ופכ״א

ה?כה י׳־ז או״ח סי׳ שי׳׳ט סעי׳ א־י״ז. 23) שבת ע״נ. רטבים פיח ה?כה ט*ז. 24) שבת קריר. קט״א. רטב־ם שם או״ח סי׳ שב״א סעי׳ ח. 25) שבת עיר: רטבים שם אויח שם סעי׳ י״ב. 26) שבת שם רסבים

שם. 27) ביצה t. שבת עיר. 28) שכת עינ: רטבים פיח ה?כח ט״ז. 29) שבת ק?״ח. רטבים שס ה?כח י״א או״ח

סי׳ שייט סעי׳ יי. 30) שבת עינ. ייח. רטבים פיח המה מיז. 31) שבת ייח. רטבים שם. 32) זבחים ציד: רטבים שם אז״ח םי׳ שיט סעי׳ י*ג.

4 לוח למלאכות שכת

איסורי דרככן. אסור לרחוץ ( אסור לרדות הפוז38. ( 4 0 ת . אין שורין חחלתי ( 3 9 ת ב ש ב אין עושין מי מלח מרובים ואין מולחין צנון הרבח ואין כובשין

כבשים!4).

אין רוחצין בדבר שמשיר). אסור לראות בשבת 4 2 חשער

במראח של מתכת 43).

ר לדחוס מטלית בפי ו ס א. אין מסנחין בספוג 45). ( האשישח 44. אין ואין מםפנין היין שנשפר46). אסור ( 4 7 ט טכסכסין חבגד טטי לכבס טגעל וסגדל [עיי׳ במשנח. [ ( 4 8 ברורח בבאיח״ל סי׳ שב סעי׳ ט. כלים שנשרו ( 4 ואין טגרדין אותן 9

ב ה?כה ״ כ ם פ י ב ט : ר ז ־ י ת נ: ק ב 88) ש

ם י ב ט . ר ת ט ב . 39) ש י ׳ ח י ע ד ט י נ ח ר ״ ו ׳ א א

ם י ב ט . ר ט ר ת י ב . 40) ש ו י ב ׳ ש י ח ט ״ ו ט א ש

. ח ״ ׳ י י ע א ס ״ כ ׳ ש י ח ט ״ ו ׳ א ם ה?כת ז ש

ח ״ ו ׳ א ב ה?בה י ״ כ ם פ י ב ט : ר ח ״ ת ק ב 41) ש

׳ ב־ג. י ע א ט ״ ב ׳ ש י ט

ח ״ ו ג א ״ ב ה?כו1 י ״ ב ם פ ״ ב ט . ד ת נ ב 42) ש

ם ״ ב ט . ד ט ״ ט ת ק ב . 43) ש י ׳ ט י ע ו ם י ב ׳ ש י ט

. נ ־ ׳ י י ע ב ט י ׳ ש י ח ט ״ ו ד א ״ ם ה?כה י ש

ו ״ ם פכ־־ב ה?כה ט י ב ט . ר א י ט ת ק ב 44) ש

נ ״ י ת ק ב . 51) ש ח ״ ׳ ט י ע א ם י ׳ ש י ח ם ״ ו א

ת ב . 46) ש ! " ׳ י י ע ם ט ח ש ״ ו ם א ם ש ־ ב ט ד

. ׳ אי י ע ׳ ש?״ה ט י ח ט ״ ו ם א ם ש ״ ב ט : ר נ ״ ט ק

ח ״ ו ז א ״ ט ה?כת י ם ש י ב ט . ר א ״ ט ת ק ב 47) ש

ם י ב ט : ר ד י ם צ י ח ב . 48) ז י ׳ ז י ע ב ם ״ ׳ ש י ט

. י ׳ ט י ע ב ט ״ ׳ ש י ח ט ־ ו ח א ״ ם ה?כה י ש

' י ע ם ט ח ש ״ ו ם א ם ש ־ ב ט : ר א ״ ט ת ק ב 49) ש

איסורי דאורייתא. הטנלנ ( 3 3 א חאופח חטבשל הצולה י ביצח או חטבשל שאר דברים בתולדת. חטתיך טתכות חטטסיס ( 3 האור4 דונג חלב זפת כופר או גפרית

. ( 3 6 . חטגים ( 3 וכיוצא 5

ב הגוזז חתולש כנוי מן העיוי 37). י הנוטל צפרנו ושערו בכלי 88).

. הסוחט ( 4 0 ם ב כ ט . ה ( 8 יג חמלכן9 בנד!4).

ם י ב ט : ר ז ת נ ו ח נ : ט ט ״ : י ד ״ ת ע ב 33) ש

ת ב . 34) ש ח ״ י ׳ ש י ח ט ״ ו ׳ א ט ה?בד, א ״ פ

. 86) שבת י ׳ נ י ע ם ט ח ש ״ ו ם א ם ש י ב ט ?״ח: ר

ם ה?כח ף. 86) ׳»בת י״ז» ם ש י ב ט ״ ד: ר ע

ת שם י ר ׳ א ם ד,?כח ד ם ש י ב ט ה ?״ד. ר צ י ב

. ח ״ ׳ י י ע ט

. י ט ה?כח ז י ם פ י ב ט : ר ד י ת ע ב 37) ש

ת י ו ׳ א ם ה?כח ת ם ש י ב ט : ר ד י ת צ ב 38) ש

. ט י ׳ ש י ט

. ח י » ט ח י ם פ ״ ב ט : ד ח י . ק ג ״ ת ע ב 39) ש

ת י ו ה י*א א » ם ח ם ש י ב פ . ד ח י ת י ב 40) ש

. ב ״ ׳ ש י ס

ם שם י ב ט . ר ת ו ו ב ו ת : כ ז י ט ת ק ב 41) ש

. ם ח ש ״ ו א

לוח למלאכות שגת 6

ן די דדכנ פו אי

. אין מקפאין ( 8 0 ז ת ו אין םשטהין א. ( 5 הבגדים 1

תא י י ר די דאו פו אי

ו

| . דים») י . או ג ( סץ צסר42 יד חמנ

. העושה הצבע 46). ] אסור אצבע פניו שא אדם 62). טו חצוכן44$)

. העושה אברים 47). 1 ( 4 6 ח ו ו ט טז ח

. ף הסכה עא ההוטי!48) פ י מ י? הץ העושה ד י י נ ת י כ ת יח העושה ש

גפה וכברה 49). יט ח א ו ר ג המדקדק והקואע

. הגיסיז60)

כ הפוצע הסותר קאיעת ההוטין 51)•

אפור אקשור קשר אפי׳ איגו שא אום! 53).

א הקושר קשר שא קיימא הפותא כ הבאים 52).

וו. 50) מכת תטיו: רטבים שם הלכה כ׳ או״ח סי׳ שיא טעעי׳ כרה. 51) שבת קיינ רטבים שם הזכה כ״ב או״ת סי' שיב סעי' ני. 02) שבת ציה. רטבים פכיב הזכה כ״נ

או״ח םי׳ שיג סעי׳ כיח. 53) שכת קי״א: רטבים פיי אויח סי׳

שי״ז.

ה י״ב. מ 42) שבת קיה: רטבים פיט הJsc 48) ירושזטי הובא בטיט שם ורטבים 44) שבת עינ. ק״ה: רטבים פיט הזכה

) שבת ייז: רטבים שם הזכה י״ר. J 4 6 * » 40) ׳׳!בת ע״נ. קיח: רטבים פיט הזכר. מיו. 47) ירושזטי הובא בטיט שם ורטבים

שם.ט הזכה ״ 48) שבת ע״נ. ע״ה: רטב״ם ט ייז. 49) שבת עינ. סיד.: רטבים מם.

50) שכת עינ עיר,: רטבים שם. 51) שבת ע״ג. רטבים פיט הזכה כי.

52) שבת עיג. קייא: דמב־ם פ״י אויח סי' שי״ז.

6 לוח למלאכות שכת

איפורי דרכנן אסור ׳להתיר קשר אפי׳ אינו של

אומ541).

איפורי דאורייתא כב המתיר קשר של קיימא המפריד

פתילים 53).

אסור למלאות הכר והכסת במוכיז 55).

. המותה הוט של ( נ התופר 54 0 . המרבק ניירות בקולן ( 5 תפירה 5

של סופרים 56).

. המפרק ניירות ( 5 כד ה ק ו ר ע ז דביקיז 58).

אסור לההזיר דלתות הכלים 56).

. ( 5 אסור לתקן ולקלוע שער ראש 7 אין מהזירין כלים של פרקיםות^. אין עושין אוהל עראי59). לי והו. אסור ( 6 אסור לעשות אוהל משופע 0

. ( 6 1 לעשות שום נקב

. המשוה פני קרקע ( 5 9 כה הכונה. העושה אוהל קבוע!6). ( 6 הבית0. המהזיר דלת ( 6 העושה כלים 2. ( . המגבין נבינה64 ( 6 המחוברת לקרקע3 העושה נקב ללול להכניס האורה 65).

ט הפותר 66)• אין סותרי! אוהל עראי62).

אסור להשמיע קול שיר שמא. אין מספקי! ( 6 3 ר י יתקן כלי ש

. הנוטר ( מ י ש ט פ ה כ כ מ ה מ. המנפה ( 69 1 י ח . המפיס ש ( 6 מלאכה 8

. ם ח ש ״ ו ט א ם ש ״ ב ט ם ר ת ש ב 54) ש

נ ״ ה כ כ ל ב ה ״ כ ם פ ״ ב ט . ר ח י ת ט ב 55) ש

. ׳ חי י ע ט ס ״ ׳ ש י ח ס י ר א

ה י ה כ כ ל ב ה ״ כ ם פ ״ ב ט : ר ב י כ ת ק ב 56) ש

: ד ״ ת צ ב . 57) ש ׳ הי י ע נ ס ״ י ׳ ש י ח ס י ו א

׳ י ע נ ס ״ ׳ ש י ו א1״ח ס י ם הלבה כ ם ש ״ ב ט ר

׳ י ם א1״ח ס ם ש ״ ב ט . ר ז ״ ת ט ב . 58) ש ו ״ כ

ם ם ש ״ ב ט : ד ז י ל ת ק ב . 59) ש ׳ ר י ע נ ס ״ י ש

ח: ת קל״ ב ׳ שט״1. 60) ש י ח ס ״ ו ! א ״ ה כ כ ל ה

. ם ח ש ״ ו ח א ״ ה כ כ ל ם ה ם ש ״ ב ט ר

. ד ״ י נ א1״ח ש ״ כ ט פ ״ ב ט : ר ו י ט ת ק ב 01) ש

. ז ״ ה כ כ ל ב ה ״ כ ט פ ״ ב ט ח. ר ת קל״ ב 62) ש

ה ד א1״ח כ ל נ ה י כ ם פ י כ ס ! ירד י י ב ו ר י 63) ע

. ם ם א1״ח ש ם ש י ב ט ר ם ו ת ש ב 53) ש

. י ה ט כ ל י ה י ם פ י ב ט : ר ד ״ ת ע ב 54) ש

ט י ׳ ש י ח ס ״ ו ט א ם ש י ב ט . ר ה י ת ע ב 55) ש

ח ״ ו א א ״ ה י כ ל י ה ״ ם פ ״ ב ט ׳ 1׳. 56) ר י ע ס

. ד ״ ׳ י י ע ט ס י • שי י ס

. י ה י כ ל י ה י ם פ י ב ט . ר נ ״ ת ע ב 57) ש

ט י ׳ ש י ח ס ״ ו א א ״ ה י כ ל ם ה ם ש ״ ב ט 58) ר

. ד ״ י י ׳ ע ס

ה כ ל ״ י ה ם פ י ב ט : ר ב י . ס נ ״ ת ע ב 59) ש

ת ב . 61) ש ם ם ש י ב ט : ר נ ״ ת ע ב ״ ב. 60) ש י

: ר י ת ע ב . 62) ש נ ״ ה י כ ל י ה ״ ט פ ״ ב ט . ר ח ״ י ק

ט ם ש י ב ט : ר ב ״ ! ק י ב ו ר י ם •שט. 63) ע ״ ב ט ר

ה כ ל ם ה ם ש י ב ט . ר ה י ת צ ב . 64) ש ד י ה י כ ל ה

. ד ״ ה י כ ל ם ה ם ש י ב ט . ר ב י ת ס ב . 65) ש *נ י

ה ט״ו. כ ל ם שם ה י ב ט . ר נ י ת ע ב 66) ש

. ׳ ז ה ט כ ל ״ י ה ת ע״ נ. רטבים פ ב 67) ש

. ו י ת ק ב ם שם. 68) ש י ב ט ת ע״ה: ר ב 68) ש

לוח למלאכות שכת 7

אישורי דאורייתא איפורי דרבנן. אין שטין ( 6 4 ן י ח מטפ ומרקדין ו שמא יתקן כאי שייטיו65). אסור אהטביא כאים דתוא כמתסז 66<• איז מגביתין תרומות ומעשרות שגראה

כמתקן 67).

. המסתת והמצדד { 7 0 ת כי י כ בכאי ז. תאוקט יבואת ( 7 יז1 האב; ־־שוד הבנ. תמנעד טאית הדשה 73). ( 7 2 ד נ ב ה מ

אסור אצור גם דבר שאין במינו צידה 68).

. המשםת כאב שיצוד ( 7 כד! הצד4 ומסייע קצת 75).

רמשים שאין פרין ורבין מגקיבת והוייתן מגאאים ועפר נ״כ אסור

אהרגז 69).

כט *שוחט החוגק הגומא גשמה76). השדיר. -ג מן המים 77).

ל הכ!פשיט78}. המפרק דוכםוםטום מעי יחאו*«7<.

אסור אסיד רגאו בשמן ויגעיא. { 7 מגעאו 0

א ה מ ע כ ד ה מ ו ל ח 80). ל. ( 8 הדורס העור והמרככו בידו 1

אסור אסתום הגקב בשעוה או 'בשומן!7).

לב —טמחיי,82). המורט גוצה 83).

הממרח רטיה השף בידו עא העור 84).

סי׳ של״ח. 64) ביצה ?״1: דטב״ם שם הלכה ה׳ אדח סי׳ שליט סעי' ג׳. 65) ש״ס שם דטב״ם שם או״ח שם סעי׳ בי. 66) ביצה י״ז דטב״ם שם המה זד. 67) שגת >"ד כיצוז

?״ו: דטב״ם שם הלכה טי. 68) שבת ק״ז: רםב״ם פ״י תמה כיד

או״ח סי׳ שט״ז סעי׳ ג׳.a 69) שבת ק״ז: דטב״ם פי״א המה

או־ת סי׳ שט״ז סעי׳ ט׳. 70) שבת סם״א: רטבים פב״ג המת י׳.

71) שבת קט״א: דםב״ם פב״נ תמת י״א או״ת טי׳ שי״ד סעי׳ י״א.

. 70) שבת ע׳־ה: ז ״ ה י כ ל דטבי־ם -•ם ה

: דטב״ם ה ״ . 71) שבת ע ז ״ ש •1ש הלכה ט ״ ב פ ד

פ י-יכה י״ח. 72) שבת שם דטב״ם שם ש׳ בי. 73) שבת קס״ז. י ע ה ש״ב ס ״ ו א

. ׳ ם או״ח סי׳ ש״ב טעי׳ א ר1ב~ש :. רמב״ם פ״י הלכה ו ״ . ק נ ״ 74) •1בת ע. 75) שבת ק" ו: דמכ״ם ז ״ ט ׳ ש י י ח ס ״ ט א י

. ם ־ כ״ב א1״ח ש כ --•מ י י

76) שבת ע״ג. ע״ה. רטבים פי־א.: דטב״ם שם. ז ״ 77) -1ד.ת ק

. ע״ח: דטב״ם פי״א המה נ ״ 78׳ ׳:בת ע. 79) רטב״ם שם המה ו׳. ׳ ה

1 80) שבת ע״ה: רטב״ם שם. 81) ביצח

י״א דטב״ם שם הלכה ו׳. 82) שבת ע״ג. רטב״ם פי״א המה ה׳.. 84) שבת 83) שבת ע־ ת רטבים שט תמה י

עיח: דטב״ם שט.

8 לוח למלאכות שבת

איפורי דאורייתא איפורי דימן. הקוטם את הכנ1»86). ( 8 לג חמחתך5

. ( 8 המגרד ראשי ארזים 7

. אםוד ( 7 אסור לכהול העיז2 לעסוק במשא ומתי שמא יכתוב וכן. ואסור ( ך אסור ללוות ולהלוות 3. אין דנין והולצין ומיבמין ( ך לטדוד 4 ומקדשי! ומעריכין ומהריטיז 75)•.( 7 6 אסור להטיל גורל ולשהק בקוביא. אסור ( 7 ואסור להשוב השכונות 7

לכתוב כתב ע״ג כתב 78).

. ( 8 . הרושם ומצייר 8 ( 8 לד חכותכ8 לה וחמוח?90).

לו חמשרטט בין בצבע בין בלא צבע 91).

אסור לפתות דלת נגד המדורה79). אין קורין לאור הנד 80).

אסור לפתות דלת בנר שמונה אהודיה. אסור להציל ( 8 שמא יכבנו הרוה 1 הכול בשעת הדליקה שמא יכבה 82).

לז חמכעיר המהמם את הברזל 02. הנותן שמן לנד דודיאס98).

לח חמככח והמסתפק מהשמן שבנר 94).

J . חוצאח מרשות לרשות 95)

. ב ״ ה י נ ל נ ה ״ ב ם פ ״ ב ט : ר ד ״ ת צ נ 72) ש

׳ י ח ס ״ ו ם א ס ש ״ ב ס ח ר ״ ט ת י״ז: ס ב 78) ש

ס ם ש ״ ב ט . ר ז ״ נ ת ה ב . 74) ש . א ״ ׳ י י ע ש*ז ס

ם הלכה ם ש ״ ב ט : ר ו ״ ה ל צ י . 75) ב נ ״ הלכה י

ם ״ ב ט : ר ח ״ ט ת ס ב . 76) ש ם ״ ל ח ש ״ ו ד א ־ י

. י ׳ ו י ע ב ס ־ ב ׳ ש י ח ס ״ ו ז א ״ ז הלכה י ״ כ פ

ח ״ ו ח א ־ ה י כ ל ם ה ם ש י ב ט ת p״j ר ב 77) ש

ם ״ ב ט . ד מ ״ ! י י ט י . 78) נ י ׳ ו י ע ׳ ש־ז ס י ס

. ז ״ א הלכה ם ״ י פ

ז ״ ה י כ ל ה ה י ס פ ״ ב מ ת p״3 ד ב 79) ש

א ־ ת י ב . 80) ש ׳ בי י ע ׳ דע״ז ס י ח ס ״ ו א

. ה י ע ׳ ר י ח ס ״ ו ד א י ה י כ ל ה ה ־ ס ט ־ ב ס ר

ה י ו ה י״ז א כ ל ה ה ״ ס פ ״ ב ס ת p״a ד ב 81) ש

ה כ ל נ ה י כ ס פ ־ ב ם ת >!י*1 ר ב ׳ רע״1. 82) ש י ס

. ד י ל ׳ ש י ח ס ־ ו ׳ א כ

א ה>כח ״ י ס ט ״ ג מ : ר ה ״ . ע נ י ת ע ב 83) ש

ת ב . 87) ש ם ס ש ־ ב ס : ר ר י ת ע ב . 86) ש י ז

. ם ס ש ״ ב ס : ר ה ״ ע

ה כ ל א ה ״ י ס פ ־ ב ם . ר נ ר נ י י ת ע ב 88) ש

. ז י ה י כ ל ם ה ס ש ־ ב מ . ר נ ״ ת ק ב . 89) ש י ט

. ם ם ש ״ ב ט י . ו נ ״ ת ע ב 90) ש

ה צ י . 93) ב ב ״ י ם פ י ב ט ו ר י נ ק ״ ת ע ב 92) ש

. נ י ת ע ב . 94) ש ב הלכה בי ״ י ם פ ־ ב ט . ר ב ״ ב

׳ ת ב ב . 95) ש ם ס ש ״ ב ט . ר ב י ה כ צ י : ב ט י ב

. ה י ט ׳ ש י ב הלכה ח א1־ח ט ־ י ם פ י ב ט ר

e ק קצור שלהן ערוך

פ. קצת ממלאכות האסורות בשבת. ובו צ״נ סעיפים., ו?א נכתוב י ישרא? נ ו ?רגב ב ע ד י ר נ ב , כ ת ב ש תם ב ו ?נו ?עשי ר ס א נ ת ש ו כ א ? ס ר ה ק י ע )

. ( ם י ח י כ ם ש י ד ב ה ר ס ה ו ו ע ד ו א נ ם ש? י ד ב ר ק מ כא! ר

א אםור להשתמש לאור הנר דבר שצריך עיון קצו/ דגזרו רבנן שמא ישנה וימה את הנר, לקרב את השמן אל הפתילה, ויתהייב משום מבעיר!) ושנים מותרין לקרות מתוך םפר אהד בענין אהד, שאם יבא אהד להמות, הברו יזכירהו. ובנרות שלנוא< שהתלב או השעוה כרוך על הפתילה נוהנין להתיר״ אך צריך לעשות איזה היכר, שלא יבא לקצוץ ראש הפתילה שנעשה פהם, ולהרמבם הוי איםור

דאורייתא ואפילו על ידי אינו יהודי אםור לקצוץ ראש הפתילה. ב אםור לפתות דלת ב) או הלון ננד נר דולק כשהוא קרוב להם,

שערימ מצוייניפ כהלכה א) ובנרות שלנו עיי׳ בטו״ז (םי׳ עד״ה ם״ס ב׳) דטותד אסדות אאור שא שעוה ועיי׳ בהגהות זכרון אברהם [הובא ביאקוט הנרשוני (שם)]

שכן גהג הגה״ס ר׳ גתן אדאער זי״ע. ועיי׳ בשו״ת כת״ס (או״ה םי׳ ט׳) שהוכך אההטיר אאטוד אפגי הטיאאע איכט. ועיי׳ בטשגה ברורה (םי׳ רע״ה ם״ק די) שכתב דטותד

אסדות אאודם. ועיי׳ במסגרת השאהן ואהם הפגים בקצור שאתן ערוך (םי׳ פ׳)

שהעאה שם היתר אאטוד אצא גפט אאטפן. ועיי׳ בפרי מגדים (א״א סי׳ ש״ז ס״ק ד׳) דהמהרי״ט היה אומד אאור חגר ועיי׳ בהגהות מהרש״ם (סי׳ ער״ה) מש״כ מבאה״ט (סי׳ ש״ז סו1י

ס״ס כ׳״ד) שהעתיק דבר זה בעגין אהד. ועיי׳ בשו״ת אבושי מרדכי (ח״ב סי׳ ג״ב) דאצא האוד עאעקטדי מותר אאמוד אף אדברי הכת״ם שמתמיד במיאאע איכט וכ״כ בשו״ת

טהרש״ג (או״ת סי׳ כ״ט). ב) לפתות דלת עיי׳ בשו״ת בית יצהק (יו״ד ח״ב סי׳ א״א במפתתות) שאותן הבתים שגבגו באופן כזה שבפתיתת דאת תתמאא החדר אודה ובהםגרו תכבה דאםוד אפתות דאת זה בשבת וכן כתב בשו״ת

פני מבין (סי׳ ג״ו) דאין אזה שום היתד. ובענין פתיתת וסגירת המקרר (פדידזידעד) שעבודתה בכה העאעקטדי וססודד באופן זה שעא ידי זרם ההשמא נושב בו רוה קרה והקרירות עואה עד הנקודה העאיונה ואז מכונת התשמא תפסיק עבודתה באופן אומוטטי

. ׳ ׳ א י ע ה ס ׳ ׳ ׳ רע י פ 1) ס

קצור שלחן ערוך פ קא

שמא יכבה על־ידי זה אבל מותר לםנור דלת וחלון 2). ופתח התנור ג)

שערים מצויייינים כהלכה ובמשך זמן כשהקרירות מתמעטת ויורדות אז שוב מתחלת עבודתה ובפתיחת רלת גורם לנשוב בו רוח חום ועי״ז גורם להמכונה לעבוד עבודתה עיי׳ מזח בשו״ת משפטי עזיאל (ח״ב םי׳ ל״ז) שהאריך בזח וחעלח שאין זה רומה לפתיחת רלת נגר המדורה (או״ח םי׳ רע״ו סעיף ב׳) ששם מהמת הפתיהה תכנים בו דוה להלהיב המדורה משא״כ הכא שתכנים בו רוח הום ועי״ז גורמת למכונת החשמל לפעול פעולתה והרי זה רומה לטלית שאחז בו האור שמתכםה בח ואינו חושש אם תכבה (או״ח םי׳ של״ד סעיף ח׳) ולכן אפשר לצרר גם כאן להתיר והביא עור טעטים לזה וםיים שדבריו נאטרו להלכה ולא לטעשה ער שיסכים עטו עור אחר טגרולי בעלי

הוראה. ועיי׳ בקונטרס הפרדס (תרצ״ז — םיון) הביא שם תשובה טהנאון הריין טבריםק שהעלה שם להתיר טפני שהוא פסיק רישא רלא איבפת ליה דהוי בפסיק רישא דלא ניהא לית לרעת הרבה פוסקים והבי נטי בן רלא איכפת ליה שישוב בו חרוח ויתחיל עבודתה והוי כטו ששוברין ההוט צוקער בעשת שניתזין משם נצוצי אש רלא איכפת ליה וכטו כן מותר להשים מים לשם שיעשה קרה וכמו שפסק הרמ״א (סי׳ שי״ח סעי׳ ט״ז) רבמקום צורך יש להתיר ליתן פשתירא ננר המדורה וה״נ כן ולית ביה משום גולר משום רהוי ממילא ומעיקרא בהיותו מים היה משקה וגם כשנקרש מועיל בו מחשבה לעשותה משקה כמו ראיתא בש״ם (נרה י׳׳ז.) וכמו שמותר לתת השלג לתוך הכום והיא נימוה מעליו. עיי׳ במשנה ברורה (סי׳ ש׳׳כ ם״ק ל״ו) עיי׳׳ש ועיי׳ בחידושי הגר״י (סוף הספר) שהעלה שם

לאיסור. ועיי׳ בקונטרס לוה היובל בתב שם הנרי׳׳א הענקין דראוי ליזהר

מאפתחו בשעה שהוא שובת ורק בשעת גלניליו אין להוש עיי״ש. נ) ופתח התנור ואי טותר לפתוח (הראריאטאר) והוא הצינורים והקנים שחחום הקיטור נכנם בהם. נראה לכאורה להביא ראייה מאגודה (שבת ל׳׳ה.) והובא במנ״א (סי שב״ו ם״ק י״ב) שבתב שם דחבתי חורזי שמחממים אותן מתהתיהן ועל הנקבים יש קערות ברזל או סתימת אבן נוהגין בו היתר לפתחן בשבת עיי״ש, אמנם עיי׳ במשנה בדודה בשער הציון (שם אות י״ט) דמפרש דברי האנודה שיש שני הרדים זה על זה ויש נקבים בתקרה התחתונה ברי שכשיםיקו התנור למטה ויתהמם החדר התהתון

. י ׳ א י ע ׳ רע׳־ז ס י 2< ס

קצור שלחן ערוך פ

שיש בו אש, אסור בין לפתוח כין לסגור ד), כי על ידי זה הוא מבעיר. ( או מכבה ח) 3

שערים מצויינים כהלכה יכנס ההום ריר הנקבים אהדר העאיון ורמי אמי שפותח חרר החם אחרד צונן עיי״ש ואפ״ז אין ראייה אניון ריח שעושה מעשה בהקיטור ההם

ויש או היבור וקישור אהיורה הנרואה שנרתהים שם המים. ועיי׳ בשו״ת מי יהודה (או״ת םי׳ א״ו) כתב שם אורות ההררים שהתימום בימות ההורן* הוא מהקיטור שבאין מתתת קרקע הבית ששם יש תנור קיטור הניםק ע״י נהאים ומהתנור זה יוצאים קנים המתפשטים ונמשכים אכא תרד ובתררים יש קנים כפואים נעשים כדמות תנור ובצדם יש כפתור שעא ירו סותמים ופותהים אהפםיק ואהכנים הקיטור אהתרר וכמה פעמים יתמאאו הקנים שבתרר עם מים שנתהאן* מהקיטור ואם בא יבא קיטור אתיר הקנים נתהממים המים וירתיתו כתב שם רמצר הרין אפשר שיש אצרר אהתיר אסתום ואפתוה הכפתור כי מה שירתיה המים שבקנים עא ירי הפתיהה הוא דבר שאין מתכוין ופסיק רישא ראא ניהא איה מפני שהמים מעכבים־ביאת הקיטור אתוך הקנים ואא אהרתיה המים הוא צריך ומשום תראה כמםיקו בשבת נ״כ אין אאםור כמש״כ המנ״א (סי׳ שכ״ו ם״ק י״ב) אאא ראפשר שיש עא הכפתורים דין מוקצה הגם שאין רומין אשאר תגורים ומהאי טעמא אין סברה אאםור משום מוקצה ומשום

שאיגו בקי במעשה התגור ההוא סיים אהאכה ואא אמעשה. ועיי׳ בקוגטרם אוה היובא כתב שם הגרי״א העגקין שאם גשאד בתוכן אפעמים מים יש אהתמיר אפתהן. ואםגרן גראה רמותר ועיי׳ בם״ק

שאת״ז. ר) בין לפתוה בין לסגור ואותן התגורים שההום האוירי גכגם אהקגים מהתגורים שגםקים עא ירי שמן או גאז וכדומה ויש שם שעון אוטומטי שמראה עאיו גקורת ההום וכשהתמימות עואה ער גקורה העאיוגת אז תפסוק התגור עבודתה באופן אוטומטי וגשאר שם רק אהב קטן ובמשך זמן כשהתמימות מתמעטת ויורדות אז שוב מתתאת עבודתה והאהב עואה. וממיאא מובן הדבר שכשפותתין ראת או האון מתמעמ התמימות בההרר והאהב עואה ועוברת עבודתה. אי מותר אפתוה הדאת

או התאון בשבת עיי׳ אעיא (ם״ק ב׳) בעגין המקרר ואפשר קצת אידון אכאן,׳ אבא אפשר אהאק רהתם מתהיא העבודה בכה זרם העאעקטרי דאקצת שיטות אין בזה עור פעואה חאםורה מדאורייתא (עיי׳ אקמן ם״ק ה׳) טשא״כ

3) סי׳ רנ״מ ובםג״א סקי־א.

קצור שלחן ערוך 0 — שערים מצוייגיס כהלכה קג

באן רנםק עא ירי שטן או גאז ויש באן שאהבת דאבו״ע יש באן איסור דאורייתא.

ועב״פ בשהוא שובת צריך איזהר ובשעת עבודתה שתאהב בבר עאה ואין נורם בזה שום הבערה יש אהתיר בנ״א ואגו רואים במרינה זו שגם ההררים איגם גזהרים בזה ואפשר שםתשבים אותו אגרמא בעאםא וכסברת

המשפםי עזיאא (בח״ב סי׳ א״ז) אעגין המקרר.

ה) הוא טבעיר או מכבה בימים האאו ראיתי קונטרסים מרבדים בעגיגי המצאות התרשות שפעואתם עא ירי בה העאעקםרי ובוגים עא יסור דברי גאון אהד שמצדד בספרו רהבערת עאעקמרי הוא איסור ררבגן ובאמת גם הגאון הג״א איגו מהאים הדבר ודבריו מראים ביותר שהוא מסופק בזה וגם מביאים דבריו הג״א באי שום פאוגתא באאו הוא האבר! פסוקה ונם בעצם פעואת העאעקמרי שמשתמשים בו אענינים שוגים אאו בתדא מהתא מחתינהו ואין פעואתו וםאאבתו שוים ויש בזה ג׳ אופגים

באשר אבאר. א\פ\ א׳.• אהשתמש בו אמאאבה ממש בגון אבשא ואמהון או אהעאות אהב מעאעקמרי במו שםתיבים בתא באהב זה עיי׳ מזה בשו״ת בית יצהק (יו׳׳ר סי׳ ק״ב) שבתב בזה״א ודע ררבר פשומ רמבשא בשבת עא ירי תמימות ושאהבת המתהוה עא ירי בה העאעקמריציטעמ או מבשא בשר בתאב עא ירי בה זה תייב ועיי׳ בשו״ת אתיעזר (ת״נ סי׳ סי) בתב שם רתיבור הזרס שנעשה בסיבוב הכפתור שממיאא יתהברו ההיםין אפ״ה אין זה נרםא אאא בת ראשון וחייב עאיו עיי״ש ובן בתב הרי׳׳א הענקין בהקונמרס אוה היובא (דיני עאעקמרי בשבת) ״העאעקמרי הוא בת אדיר שמשתמשים בו אמאאבות שונות כמו אהראקת אור אבשוא ואםהינה ואאישה ואם הוא מתקן ומהבר בה זה בשבת דינו בעושה אותה הםאאבת בידים שאא בעאעסטרי

ומסתברא דדינה בבה ראשון והוא מה״ת עיי״ש\ a הבערת וכיבוי ההשמא בהעששית שאינה מבערת אאא 9 ג א מאירה עיי׳ מזה בשו״ת בית יצתק (שם יו״ר סי׳ ק״ב) שבתב עור שם ונם זה פשום ראם יבבה אור בזה המתהוה עא ירי בה העאעקמריצימעמ הייב משום מבבה ואף רמבבה נתאת שא מתבת פםור זה רוקא נתאת שא םתבת

שאיגו שורף אבא שאהבת זו ששורף חייב. ועיי׳ בשו״ת בית יצתק (יו״ר ת״ב סי׳ א״א) שמסופק קצת בכיבוי זה אי הייב והביא נ״ב טקונמרס ינריא תורה שרב אחר רן בזה אי אסור

מה״ת ובםפתתות שם העאה שיש בזה איסור תורה עיי״ש. ועיי׳ בשו״ת אבן יקרה (מהר״נ סי׳ קס״ת) שכתב נ״ב ראם מבעיר

או מכבה אור העאעקמרי בשבת או מכבה ביו״מ תייבים עאיה. ועיי׳ בשו״ת מהרש״ם (ה״ב סי׳ רמ״ז) שהובך בזה אם בהבערה

קד קצור שלחן סייד ם — שערים מצוייגים כהלכה

וכיבוי של העאעקטריציטעט יש בו מאאכה דאורייתא כיון שאא היה כמוהו במשכן [וכמש״כ התת״ס (או״ת סי׳ ע״נ) אענין מכסה הנשמים כיון שאא

היה אוהא כזה במשכן אין בו מאאכה של תורה] ועיי׳ בשו״ת מתזה אברהם (סוס״י נ״א) שהשיב שם עא דברי המהרש״ם דכיון דמקרי אש א׳׳כ בל האשות בכלל ונם כיון דכתבה התורה ״אא תבערו אש״ יש אומר דמשום הכי כתבה התורה הבערה אתייב עא כא האשות ועיי׳ עו״ש במתזה אברהם (סי׳ מ״ב) דמצדד שם אומר דהוא דרבנן דהסיבוב הכפתור אין זה כת ראשון אהבערת התשמא דממיאא יתתברו ההוטין והוא רק נרמא שהוא שבות אענין זה דמותר אעשות ע״י נכרי

(ובאמת אני רואה כאן קצת סתירה ממש״כ בסי׳ נ״א וצ״ע). ועיי׳ בשו״ת מהר״ש (ה״ה סי׳ צ״ה) אמו״ר הגאון מראדאמישא שכתב ג״כ דהוא נרמא וסמך עצמו עא דברי המתזה אברהם הנ״א והעאה אפ״ז שמותר אהעמיד שעון אוטומטי בשבת עא ידי גוי משום דהוי רק שבות

ושבות ובמקום הפסד עיי״ש. ועיי׳ באבושי מרדכי (ת״א או״ת סי׳ מ״ז־מ״ת) (אהגאון ממאד) שכתב נ״כ דהוא רק דרבנן עיי״ש ועיי׳ בשו״ת מהרש״נ (ה״ב סי׳ קא״ו) דאצאו הוא כספיקא דאורייתא ועיי׳ בשו״ת אתיעזר (ת״ג סי׳ ס׳) שכתב דהבערת וכיבוי העאעקטרי הוא איסור תורה ואין זה גרמא אאא כת ראשון ונם אא כא הנרמות שוות. וכבר נתפשט הודאה זו בכא ישראא

אאיסור עיי״ש.ג אהשתמש בו אדברים שאין נעשה בכת ההוא מאאכה\ A R 9 ממש כגון אהעאות ואהוריד המעאית (עאעווייטאר) או אהניע המאורר (וינטיאאטור) אסבב הנאנא אנשב רות ופעואת המקרר ודתיקת הכפתור שהפעמון ישמיע הקוא וטיאיפון וכדומה שאין כאן אא מאאכה ממש טא״ט מאאכות ואא הבערה ממש אאא כת הזרם העאעקטרי נורם אתנועת אאו הדברים

בזה נ׳׳כ יש פאונתא וספיקות אי יש בזה איסור הבערה וכיבוי או אא. עיי׳ מזה בשו״ת משפטי עזיאא (ת״ב סי׳ א״ו) שדעת השואא שם הגרש״ז אויערבארך דפתיתת הזרם התשמאי שא המעאית (עאעווייטאר) או המאורר (וינטיאאטור) ומקרר (פרידזידער) אין בו משום הבערה וכיבוי והוא השיב או שכא פעואת זרם החשמאי אינם פועאים אאא ע״י הבערה וכיבוי. והנרי״א הענקין מסד אי קונטרס מהנרש״ז אויערבאך הנ״א האריך שם בזה והעאה שאין כאן משום מבעיר ומכבה והנצוצי אש שנזרקים מהמכונה אפעמים אינו כאום שאין בהם ממש ודומה אנצוצי אש שנזרקים בשבירת תצוקר והוא דבר שאין מתכוין ואין כאן פסיק רישא ואפ״ה העאה אאיסור משום דהתיקון והיבור הזרם יש בו משום מואיד וגס שהמון עם יטעו מזה ויאמרו כמו שזה מותר כך מותר אהדאיק ואכבות אור החשמא. ועיי׳ בשו״ת בית יצחק (יו״ד ח״ב סי׳ א״א במפתהות) שכתב

קצור שלחן ערוך e קח

ג אפור לעדותו) רוטב רותח על חתיכות לחם או מצות, אלא יערה תתלת את הרוטב לתוך הקערה, ותתקרר קצת עד שתהא ראויח

שערים מצויינים כהלכה אאסור הטיאיםון בשבת משום מואיר משטע ג״כ דאיסור הבערה וכיבוי

אין כאן בפתיהת הזרם עיי״ש. ועיי׳ בשו״ת טהרש״ג (ת״ב םי׳ קא״ו) בנדון המאורר (הוינטייאטור) הסובב בכה העאעסטרי כתב שם ראצאו הוא כה העאעסטרי כספיסא דאורייתא ואף אי נימא שהוא דרבנן נמי אי אפשר אאמור ממה שהתירו תז״א אכבות נחאת שא מתכת משום הזיסא דרבים ונימא ה״נ אהתיר [פתיתת הוינטיאאטור] כדי ארחות האויר הם ואהכניס אויר שר זה אי אפשר אומר דאין מרםין השבותין אהדדי ופעמים שהתירו מטה שהיה נראה אכאורה שאסור ופעמים אהיפוך ונם ע״י עכו״ם אין אהתיר בפירוש רק אם יעשו מעצמם ע׳׳י עכו״ם אין אםחות עיי׳׳ש ובהנ׳׳ה שם מבן המחבר המהרש״נ כתב שם דאביו זצ״א אא היה בסי בעני! העאעסטרי ואפי רעתו סיבת תנועת הווענטיאאטור אינו בא טכח חאש רס כח זרם הזס הואך בטרוצה וטתםת טרוצת תנועתו טסבב עטו גאגא הוינטיאאטור ורומה אמי שפותה ברזא מבאי גדואה טאאה מים שיאך הסיאוח עא הגאגא ויסבב הווינטיאאטור וכטו כן הוא בעאיות וירידות (טעאות) ופעטוני העאעסטרי והמסדרים שבזטנינו שכטעט מן הנמנע אהדרים בכרכים נדואים אהזהר עא כן מהראוי שהנדואים ובסיאים יבררו את הדבר ואא באתי רס אעורר וח״ו אהורות האכה אטעשה עכ״א ועיי׳ באוח היובא כתב שם הגרי׳׳א הענסין נ׳׳כ רעצם פעואת העאעסטרי בעאעווייטאר נראה דאינח בכאא טבעיר אף שבתחאת עסירתה אעאות או אררת נצוצי אש נזרסין בתיבה העאעסטרי הנה טכיון שאין אהם סיום נראה דאין זה טבעיר ועא כן אין אטחות בםיסא ע׳׳י נכרי וכן כתב אעיא שם דעאעסטרי שאינה עושח טאאכח כטו חםניע את חנאנא אנשב רוח (פען) נראה דהוא כטו מעריך

טורה שעות שאכה״פ אסור מדרבנן וע׳׳י נכרי מותר. ועיי׳ בארתות היים התרש (סי׳ רנ״ה) בענין אש המתהוה עא ידי הזכוכית שמתענא ניצוץ השמש ובוער הביא שם משו׳׳ת שער הזסנים דחוא תואדות חחטה וחוא רס מדרבנן ועיי׳ בשו׳׳ת אב חיים (חייג סי׳ ס׳׳ה)

דעובר עא אא תבערו אש וחוא איסור תורה. ועיי׳ בשו׳׳ת אבן יסרה (סי׳ י׳׳ב) באם טטיא מים אתוך הסיד ומבשא דהוא דרבנן משום דהוא תואדות החמה כדין חטי מבריח ועיי, בשו׳׳ת אב חיים (חייג סי׳ ע׳׳ד) שחוא תואדות האש והוא מה״ת וחייב

סשום מכבה וכש״כ כשהמים היו צוננים ונרתחים דודאי חייב, עיי״ש. ו) אסור לערות ואי טותד אשפוך םים חטים מבאי ראשון עא עאים

קצור שלהן עדוף פ

לאכילה ואהר־כך יתן שמה את הלהם או המצות, אבל כל זטן שהרוטב הוא רותה, אפילו היא בקערה אסור ליתן לתוכה להם או מצות 4). וכן אין ליתן מלה או תבלין לתוך הרוטב אפילו היא בקערה וטכל-שכן

שערים מצויינים בהלבה שא טהע וקאפע כתושה עיי׳ בשו״ת חת״ם (או״ח סי׳ ע״ד) ראם נשפך עא הקאפע רותחין מערב שבת והורק המים ואין בה שום אחאוחית והוא יבש ?נמרי מותר על ידי עכו״ם אערות עאיה רותחין בשבת דאין בישוא אחר בישוא בדבר יבש כשאין בה אהאוהית מים סרים. ועיי׳ בשו״ת ?בושי מרדכי (ה״ב סי׳ סא״ב) דרס בסאפע סאוי מהמיר (ע״י גוי) משום דיש דעת

הרא״מ דיש בישוא אהד צאויה ואפיה. ועיי׳ בשו״ת בנין ציון (סי׳ י״ג) אענין בישוא העאים שסורין טהע דצריך אערות עאיהן המין מערב שבת ויוריסו המים עד שישארו העאים יבש ממש דבאהים יש בישוא אהד בישוא ומ״מ טוב יותר לבשל העאים

מע״ש בישוא ממש בבלי ראשון ואייבשם. ועיי׳ בפרי מגדים (משבצות זהב סי׳ שי״ה ם״ס ט״ו) שכתב סתם באם עירו המים רותהים פעם אתת מע״ש והוריסו המים שאא נשאר כאום יש אומר ביבש אין בישוא אהד בישוא וכ״כ בתפארת ישראא (בלבלת שבת דין הטמנה) דדי בעירו פ״א רותהין מע״ש. ועיי׳ במנהת שבת (סי׳ B׳ ס״ס ט״ז) שהביא שם אההמיר אם ל* נתבשאו ממש העאים טע״ש. ב ועיי׳ בארהות היים ההדש (סי׳ שי״ה אות כ׳) הביא שם בשם הפרי תואר דמים הוי מצטמן ורע או כמבואר בגמרא (שבת א״ה.) ואכן אערות מים שנתבשאו בהם טהע שסורין םענצם אתוך מים רותהים אם אא נצטננו אגמרי ודאי מותר ואם נצטננו תאוי במהאוסת הרמ״א והב״ה (סי׳ שי״ה סעיף ד׳) דארמ״א מותר במצטמס ורע או ואהב״ה אסור ועיי״ש במגן אברהם (ס״ס י״ג) ועיי׳ בחגהות מהרש״ם (שם אות ז׳) שהביא בשם המ״כ שדהה דברי הב״ה ואפ״ה כתב דאין אהסא דאין אנו בסיאין בכמה רבדים אם הם מצטמן ויפה או ואין אהסא מספס אאא אם כן בודאי טצטמס

ורע או עיי״ש. ג ועיין בשו״ת מהרש״ג(ה״א סי׳ נ״א) שנשאא אם מותר אתת בשבת פאייש עססטראסט (תמצית בשר) אתוך מים המין שאה״כ מתהוה ממנו רוטב ראויה כתב שם שאין ידוע או אם העססטראסט הזה כבר נתבשא פעם אהת• בהפבריס או אא והעאה ראם העססטראסט הזה נעשה מתהאה ע״י בישוא אז דומה אגמדי אטאה שעושין מטים שמבשאים אותם ומבואר בםנ״א

4) סי׳ מי״ח סעי׳ ה׳ בהגה.

קצור שלחן ערוך פ

לתוך הקדירה כל זמן שהוא רותח, אלא ימתין עד שתתקרר קצת שיהא ראוי לאכילה 5), ובמלה שנעשה על־ידי בישול יש מקילין, והמתמיד). וכן אין לערות ״קאפפע״ או ״טהע״ רותה נם בזה תבא עליו ברכה6 להכלי שרוצים לשתות בו אם יש שם צוקער?), אלא יערה תהלה את ה״קאפפע״ ״והטהע״ ואתר־כך, יתן לתוכו את ה״צוקער״, ובמקום

צורך יש להקל 7). ד אסור ליתן פרי או מים על התנור לאהר שהוסק משום

שערים מצויינימ כהלכה

(סי׳ שי״ת ס״ס א״א) רמותר אתת אותה אפי׳ בתוך כאי ראשון משום דאין בישוא אהר בישוא ברבר יבש אפי׳ נצמנן אגמרי והכא נמי הרין כן שמותר אתת העקםטראקמ הזה בכאי ראשון ואין אפקפק משום מתקן מאכא הרש משום רמתקן מאכא במאכא אתר אית בה משום מתקן מנא כמו שמותר

אהמתיק טהע וקאפע בצוקער. אבא אם העקםטראקמ הזה נעשה שאא ע״י בישוא אז בכאי ראשון פשיטא ראםור והוא איסור תורה אפי׳ אם מניהים ממנו רק משהו אפ״ה כיון דשיעור זה רי ארבר זה הוי אזה שיעור שאם וכמו שכתב המהר״ם מיק (או״ה סי׳ קא״ב־קא״נ) אענין בישוא עאים שא טהע דהוי בכאא מבשא סממנים רשיעורן הוי שיהיו ראוין אאותו דבר שדרכן אבשא אותן בשביא זה. ואפשר שאפי׳ בתוך כאי שני נ״כ אסור שדומה אמה רפםקינן (שי״ה סעיף ר׳) מאיה הישן ורנ האםפינן רהרהתן בהמין הוי נמר מאאכתן וכמו כן יש אהםתפק אענין הזיכירין שיש בהם כה מתיקות נרוא ראם אא נתבשא עור בהפבריק יש אהםתפק אי מותר איתנם בתוך מים תמי! עיי״ש. ועיי׳ בשו״ת אבושי מרדכי (ת״ב סי׳ קא״ב) שנשאא ג״כ עא

השאאה זו והשיב ג״כ כן כמש״כ המהרש׳נ. ז) אם יש שם צוקער עיי׳ בשערי תשובה (סי׳ שי״ה ם״ק ה) בעם פנים מאירות (סי׳ פ״ר) רמתיר אעשות זה מפני שהצוקער כבר נתבשא ואין בישוא אתר בישוא ברבר יבש וסיים בשע״ת שם שטוב אהתמיר ועיי׳ בפרי מגרים (סי׳ שי״ת ם״ק מ״ו מ״ז) שכתב אהקא כדברי הפמ״א דאין בישוא אהד בישוא וכ״כ בעיקרי דינים (או״ת סי׳ י״ר) בשם סור

וקציעה דאין אמהות ביר המקיאין שכבר פשט המנהג אהתיר. ועיי׳ במנהת שבת (ם״ק כ״ב) שהביא בשם הרב הר׳מ״ז בסידורס אם נסהה יש ״ אההמיר משום ראו* שאין בישוא אהד בישוא ביבש ס

בישוא אחר בישוא עיי״ש.. ה ״ ק ׳ יי. 7) עיי w־n ס ' ס י ע 5) ש0 ס

א םק?״א ועי׳ פחה״׳ש. ״ ג ס 6) ש0 ב

קצור שלחן ערוך פ

דאפשר שירתיה המים ושיצלה הפרי. ואפילו אין דעתם אלא לחמםת מכל־מקום אם במקום הזה אפשר שיתבשלו או יצלו אסור צ אותם ק). וכן ״פשטידא״ שיש בו שומן אין להעמידו נגד המדורה להםטן שם8 או על התנור במקום שיכול להרתיח אף־על־פי שאין דעתו אלא להממם, אבל במקום שאי אפשר שיתבשלו אלא יתתממו קצת שם מותר ליתנם.). אבל לתוך התנור ואפילו נקרש השומן או המים מהמת הקור9) לתת שום דבר צונן שיתהמם, אף־על־פי שאי שהטמינו בו אסור ח אפשר לחרתיח שם. ולצורך קצת הולד. יעשה שאלת הכם 10). וקצת נוהנין לחחזיר בשבת חטאכלים לתוך חתנור שהטטינו בו כיון שהם עדיין הםים, אך אם נצטננו לנםרי אוסרים. ובעל נפש יש לו להחמיר

בכל ענין. ה בשבת אסור להטמין ח*) בשום דבר (אפי׳ בדבר שאינו מוסיף

שעדים מצוייניפ כהלכה ח) התנור שהטמינו בו אסור לתת עיי׳ בארחות חיים (סי׳ רנ״נ סעי׳ ה) בשם שו״ת כתונת יוסף (סי׳ י״ב) שהתיר אתת אתוך התנור שתוסק מאתטוא תבשיא או פשטידא שנתבשא מערב שבח בל צרכו ואעפ״י שהשומן נקרש וצף מאמעאה ובשוםו בתנור ע״י ההבא שנשאר שם מאתמוא נימות ונטס (עיי׳ סי׳ שי״ת סעי׳ ט״ז) רק שאא יתן ע״נ האש ממש ואם נתן אסור אאבוא התבשיא אפי׳ בטוצ״ש ועיי׳ בשו״ת צ״צ התדשות (סי׳ א״ז) דבםקום צויד נדוא בנון מי שמשקה קר טזיק או טותר או לחח כדי אהפיג צינתן אפי׳ קרוב אהטדורה דיש או עא טי אסטיד עא במה ראשונים הרםב״ם

ורש״י דטתירין אתפשיר. ועיי׳ בשו״ת שואא ומשיב (טהד״נ ת״ב סי׳ כ) שאסור איתן אתם שנאפה עא נבי תנור אהקשותו משום דמקשה דבר הרך ובשו״ת מאתמת ארי (סי׳ ז) בתב שאא אהניח פת אפוי שנתקשה אתוך תנור הם שיתהםם ויתרכך והובא דבריהם בארתות היים ההדש (סי׳ שי״ת אות י״ת) ובהגהות מהרש״ם שם בתב עא דברי המאתמות הארי שהוא תוםרא יתירא כיון שיובא אפררו ויהי׳ ראוי אאביאה א״כ אין זה מתקן וציין אתוס׳ (גיטין א״א.) ד״ה כד תרומות. וש״ס (סוכה א״נ:) אא צריבה דאית איה הושענא אחריתי

וברש״י שם עיי״ש. ח*) בשבת אסור להטמין עיי׳ בשו״ת אבושי מרדכי (ח״ב סי* נ״ח) דאסור אערות בשבת דבר רותח אתוך צאוחית שומר חמימות (טערטא־

. ' בי י ע נ ס ״ נ ׳ ר י . 10) ס ד ״ ' י י ע ח ס ״ י ׳ ש י 3! ס

. ס ״ ק ז וסג״א ס ״ ׳ ט י ע 9< שם ס

קצור שלחן עריו־ פ קט

הבל), לכן אם נוטל קדירה שיש בה תבשיל שנתבשל בה או שנתחמם בה אסור לכרכה או לכסותה בכרים וכסתות וכדומה לשטור חומה!!). ו דבר שאי אפשר כלל לאוכלו בלי הדחה אסור להדיהו בשבת אפילו בצונן. ודנ־מלוה, מותר לשרותו במים צוננים לפי שנם קודם

. ( 1 השריה ראוי לאכילה 2 ז הרדל ותטכא ושאר טיני טיבולין שלא נתן בהם הומץ מבעוד יום אםור ליתן בהם בשבת אלא בשינוי, דהיינו שיתן תהלה את חחומץ בכלי ואהר־כך יתן לתוכו את החרדל או התמכא. ולא יעשנו בלילה עבה אלא ישפוך חומץ הרבה שתהא בלילותה רכה, ונם לא יערבו בכןש וכדומה אלא באצבעו, או שינענע בכלי עד שיתערב3!).) אסורים אפילו בטלטול שמא ח פירות שנטצאו תהת אילןט

שעריפ מצויינים כהלכה

ר איפור הטמנה י י פאאש) משום איסור הטמנה בשבת דנם במאכא עצמו נ״כ ש דאיתא בש״ע (סי׳ רנ״ז סעיף בי) דטותר אכפות כאי עא אוכאים אשמרם מעכברים ומן עפרורית משמע דוקא אשמרם מעכברים ומעפרורית איכא הטמנה אכא אהחזיס הומו שייך הטמנה ושם מיירי במאכא עצמו. ועוד הביא אזה ראיות והעאה עצה אזו שיערה החמין (שרוצה אשפכו אכאי)ר הסברה אסרודי מסדר איה י י אכאי שני מסודם ומשם אהצאוהית דאז ש מדתה סא רתה איה (או״ה רנ״ז סעי׳ ה׳) ועיי׳ במנ״א (רנ״ז ס״ס י״ד) עיי״ש. ועיי׳ בשו״ת נבעת האבונד. (או״ה סי׳ כ״ה) דמתיד אשפוך משסה רותחית מכאי ראשון אתוך הצאותית שומר התמימות מטעם דסיי״א דאם פינה אסדירה אתרת טותר אהטמין נם בשבת והכא הוי כפינה אסדירת אחרת. וכ״כ בספר דרכי היים ושאום (אות תכ״א) הביא מבת״י בעא טנחת

אאעזר אתתיר ואא הביא שם הטעם. ט) תהת האילן עיי׳ בש״ע (סי׳ שא״ו סעיף י״ב) דאיאן שיבשו פירותיו התואש מהן בשבת הייב ועיי׳׳ש בטשנה ברורה בביאור האכה מש״כ בזה בשיעור היבשות שיש בזה פאוגתא ועיי׳ שם במגן אברהם (ס״ס י״ג) בשם תשובת הרא״ש דעשבים יבשים כתאושין דמי והתואש מהן פטור אבא אסור ובצאים שדרכן אהשתרש בעאיה שיש בו עפר אם נשתרשו שם ונם רוצה בהשרשתן התואש הייב אעפ״י שכא הבצא מגואה ואין דרך גידואן בכך אבא אם נפאה עאיהן מפואת ונתבסו האמהות שא הבצאים

. ח ד י ׳ וטו״ז נ ׳ ד י ע ׳ >טי״ח ס י י גי 12) ם י ב מ ״ נ , וסי׳ ר י ׳ כ י ע ׳ רנ״ז ס י ) ס 1 1

׳ ס״ז וכטג״א. י ע ׳ שכ״א ס י בהגה. 13) ס

קי קצור שלחן ערוך פ

א מ ק ש פ ת ס ה ם יש ל ת שאצל אינו־יהודי א ו ר י . וכן כל פ ( ״ ם ו י נפלו הל 6!). ר אפילו בטלטו ו היום אסו ש ל ת נ

ת ו ל ר לרסק ה רת, וכן אסו ו ו ר בכ ב ו ת מ ת דבש ה ו ד ר ר ל ט אסו, ת ב תו קודם ש . ואם לא ריסק או רת ו ו ל מהכ ו מ ת דבש אפילו נתלשו א. ״ 6 ר ת ו ת מ ר ו ו כ ב ב ת אסור, אבל הדבש הז ב ש ו ב ב ממנ ש הז ב ד אזי הר לקבצם, ת ו ר מ צ ה ת או ב י ב ד ב ה ם א ו במקו ר ז פ ת נ ת ש ו ר י י פר א לקבצם, אסו ה ר י כא ט ה דאי נ אהד ה ה ו נ ד ה ה ו א ר ז תפ אבל אם נ

ט ואוכל 17). ק ל ך הםל, אלא מ ו ת לקבצם ל, אם ך י ט י ו ש ן שקורין ״ ת פ י ל ק כדומה שהן ב ת ו ו י נ ט א ק ית מהן ה ק ל ן ו ה ת פ ר ל ת ו לה מ ת נם־כן לאכי י ראו ת ו ו ה ת עדיין ל ו פ י ל ק הבשו י תי ת נ ו פ י ל ק ם ה , אבל א ( ל כ ו א ד אוכל מ י ר פ מ י כ ת (דהו ו י נ ט ק ת ה אזהר , וכן יש לי ת ו י ת הקטנ ת מהן א ה ק ר ל לה אסו ת עוד לאכי ו י ו א ואינן רן קה שלהן, וכן השומשמי רו פה הי י ך הקל ו ת ים מ ז ו ת האנ מלהוציא א

. ( 1 ה 8 פ י ל ק ך ה ו ת מט ר לםהו , ולכן אסו ן ת לצורך המשקי ו ר י ט פ ר לםהו ב אסו יה שקורין ״לימאנאדע״, ק ש ת מ ו ש ע ם ל ך המי ו ת ) ל ן ע נ א ר ט י צ נים 1) ( לימום י ב נ ע ם ב י זהר על כל פנ ו יש אוםרין. ויש לי ואפילו למצוץ פרי בפיך ו צרי נ . אבל אם אי ( 1 ת 9 ו פ י ל ק ה ולזרוק ה ק ש מ ת ה שלא למצוץ אט ״םאלאט״ ו״נורקען״ ר לםתו ת ו , ולכן מ ר לםהטן ת ו ם היוצאין מ י ק ש ם ה ל

ד 20). ם הולכין לאיבו שהמי

שערים מצוייניפ בהלבה והע?ין טגו?ין ונשתרשו שם אז אפי׳ אם אינו רוצה בהשרשתן חייב

ועיי׳ במשנה ברורה (ס״ק נ״ז).ט לימונים עיי׳ בש״ע ובטנ״א (סי׳ ש״״כ סעיף ו׳) י) אסור לםהו שטקי?ים בזה טפני שאין דרכו ?שתות הטשקה טטנו אצא בתערובת טיפ ובכה״נ אינו אסור ועיי׳ במסגרת השאת! (ם״ק כ״ז) שכתב נם כן דהטנהנ ?הק?. ועיי׳ בנשמת אדם (כ?? י״ד סי׳ ד׳) מביא בשם רדב״ז (ח״א סי׳ י׳) דיש ?נהוג ?סחוט ע? הצוקר דאז הוי משקה הבאה אתור האוכ? ושרי וכ״כ בתפארת ישרא? כלכלת שבת (ט?אכת הדש) ובמשנה

בתרה (סי׳ ש״כ ס״ק כ״ב) עיי״ש.

14) סי׳ ׳שב׳׳ב סעי׳ ני. 18) סי׳ ׳שייט סעי׳ ו׳ וטנ״א מם. 15) סי׳ מב״ח סעי׳ וד. 19) סי׳ ש״כ סעי׳ אי.

16) סי׳ מכ׳׳א סעי׳ י*ג וח״א. '20) ש0 סעי׳ זי.m סעי׳ וד. r 17) סי׳

ך פ קיא קצור שלחן ערו

ה ר ד ק ך ה ו ת ם או ל ך הכו ו ת ה ל ב מדדי ל ה ה ש ה א ל ק ג לא ת ית ק א ו נ ז התי ב כדי שיאתו ל ח ה ת לקלח מ ר ת ו ה, אבל מ ת בנ ק א י תנ ום שאין ו ק מ אה ב ר לרפו ב ת על איזה ד ב ל ח ז מ ר להתי ד ויינק, ואםו ד ה

. ( 2 ! ה ר ת ה ולא צערה י נ כ בו םא ם אף על פי שהו ר ליתן שומן קרוש על מאכל ח ת ו T מם ר ב ש נו ל י תן בידים דחי ן או ד אין מרםקי ר ב ה נ ו ל ש נימוה22). הם של יין או מים ך הכו ו ת תן הוא ל ו ת כדי שיזובו מימיו, אבל נ ו כ י ת ח לרף שלא זהר בחו ך לי ו ואינו הושש. וצרי ו והוא נימוה מאלי נ כדי לצנזהר שלא ידהקם נ או ברד, ואם ימול, י ם של ה ם שיש ב ימול ידיו במי. ו23) ה כדי ליטול מתתתי ר ר ק ר לשבו ת ו מ בין ידיו שלא יהא מרםק, וזהר שלא ר 24), וכן יש לי ש פ ם א ב ליזהר א ו נ ט ל ש ך ה ו ת ן ב ולהשתי

. ך עפר תיהוה25) ו ת ט או ל י ן על־נבי ט להשתיך ו ת כל ט ת האו ר א ר לברו ת ו לת, ט ב עם פםו ר ו ע ט טו אוכל הר ר לברו ו פ כל א ת האו ם א נ כל. ו ך האו ו ת ת מ ל ו ס פ ת ה ת אבל לא א ל ו ס פ הך לאכול טיד, ואפילו א צרי ה שהו על־ידי כלי אלא דוקא ביד, ודוקא טזהר רו צריכין לי ה שישאי ט ה ט ת ה שיאכלו ע ר ט ם שרוצים לברו י ל כ א מ ביה, כי ה שרוצים להנ ר מ ה ולא לברו ת ה שרוצים לאכול ע ר מ לברוב י ש ה ה י ב אוכל ומה שרוצים להנ ה השי ת מה שרוצים לאכול עם בורר, ר משו חם אסו י להנ ם ו י ם או בצל ת 26). אפילו לקלוף שו ל ו ס פנה ו פח העלי הקלי . ו ( מ ד י ן לאכול ם ה שצריכי ר לקלוף אלא מ ת ו ו מ נ ואילה רך אכי ם יש לאםרם אפילו לצו ת כל ההלקי כ ב ס מ ם ה שעל השו

לדה דדישה. ק תו ר פ מיד דהוי מרה, כנון ר ברי יך איסו טז אפילו במידי דלאו בר־אכילה שיה הוי כמו אוכל, ת ו ע ש ב מ ת ש ה צת ל א רו ם וכיוצא בו דמה שהו בכלי

לות ר הוי כמו פסו א ש ה וה חילוקי דינים. אבל מ ה כ ז ה כי יש ב ק ש ) שום מ א יז אין לםנן י

יא) אין לםנן שום משקה עיי׳ בשע״ת (םי׳ שי״ט אות ט״ו) בשפ גינת ורדים שכתב היתר צםגן יין שיש בו ע? פי הכד או החבית תוצעים עצ ידי שיגוי ומגהג העוצם שגותגין םודד ע? פי הכד או החבית ושופכין צתוך הכוס רזה הוי שינוי גדוצ ואין צםחות במי שנוהג היתר בבזה.

ה כ ל ה ניפ ב י י ם מצו שערי

. נ ״ ט פ ט ו ״ י ק א ט ״ ג ם א ב ״ כ ׳ ש י ) ס י . ב א ״ נ ט ב ד ?׳יו! ו ׳ ?״ י ע ח ס ״ כ ׳ ש י 21) ס

. ־ה׳ • אי י ע פ ס ־ י ׳ מ י 26) ס

. נ ״ ט פ . ו ז ״ ׳ ט י ע ז ס ו ״ י ׳ מ י 22) ס. א ״ ׳ י י י ׳ ט י ע כ ס ״ ׳ ש י 23) ס

24) מס סעי׳ י*ד. 27) סוסיי שב״*.

ך פ ב קצור שלחן ערו קי

ן קודם י ן הענ ק ת מ רר אלא ב ת על ידי מפה, דלא שייך בו ו ת ש ר ל ת ו מת שלא ל ו ס פ ת ה ב א כ ע , אבל בענין זה אינו אלא מ ה י ת לה או ש אכין ה יש אוסרי פ ך על ידי מ ם כ ת מי ו ת ש ם ל ך פיו. ומכל מקו ו ת יכנום ל, ת ו ת ש ים ל ן לו מים נקי ק כשאי ז ח ת ה ע ש משום כיבוס 28). ויש להקל בכא למיחש ה אי ת שלו, דבז נ ו ת כ ת יד מן ה י ך ב ר ה ד ת ש ומכל־םקום לא י

ם. א יסתו מ י ש טפא ו ה״קאפפע״ ממש שהו ת י ת ת ת ה ״קאפפע״ שיש ב ק ש יח מר פסולת, א ם או ש ו שמרי ת י ת ת ת ה שיש ב ק ש ר מ א לת, וכן ש הפסוט ע ת כל הצלול, אלא ישאיר מ תו צריכין ליזהר שלא לערו ן או כשמעריא ר ק נ ה שלמעלה ה ר לקלט מ ו ס עמדה א . והלב שהו לת אצל הפסוזהר שלא ליקה הכל ה י ז ם ב נ , ו ה ת ך לאכול ע ה שצרי ק מ ן ר ״סמעטי

. ( 2 9 ה נ ו ת ת ת ב ה ל ח ת על ה צ רק ישאיר קב בו ת הז ר א סי , לא י ה ק ש מ ך ה ו ת כדומה ל ב ו פל זבו טי אם נ

ה ויזרוק עמו. ק ש מ ה ל או מ כ א מ ה ת מ צ ם ק בעצמו אלא יקה נ, ך המאכל ו ת ת ל ת כ אם צריך לדוך פלפלין או מלת וכיוצא בו לה ולא כ ו ד מ א על השלהן וכיוצא בו אבל לא ב נ י א דסכ ת ק ר לדוך ב ת ו מ

ת 30). ש ת כ מ בך לסעודה, א דוקא סמו ל ת א ו ק ר ך בצלים ושאר י ו ת ת ר ל כא אסו

ם דק דק מאוד. כ ת ת וגם אז לא יר ו אסו ת ו פ י ר ג ת ו או להפי ה פועל בו לרככ ל מ ה ר ש ב כב ד

ה כ ל ה יינים ב ם מצו שערי

ועיי׳ בהגהות מהרש״ם (סי׳ שי״מ סעיף י׳) שהביא ג״כ משו״ת מהד״י מבדונא (סי׳ מ״ה) שפסק צחתיר ?סנן יין שיש בו סמחים דרד בגד פרום על גבי כצי שאין זה בורר והוי שינוי ואף דעפ״י הש׳׳ע משסע דאםור אפשר דהוא שיגוי גרו? שמגיח הסודר עפ״י חבלי וגם הש״ע מודה אזה וגהגו לחסל משום עוגג שבת ודוסא בבגד שאיגו מספיד על מימיו

דאצ׳׳כ יש צנזור משום סחיטה עיי״ש. 1 וע׳ בשדה חמד (בצצים מעדכ״ת ב׳ אות צ״ב) דבורר דהוי מצאכד. איגו אצא בדברים חגפרדים שגתערבו אבצ דבר הדבוס צדבר אחר ובא צהפרידו אין שום בורר בזה וטה״ט טותר צסצוף תפוחים ודצא כטש״כ הטגן אברהם (סוף סי׳ שכ״א) ועיי׳ טזה במשגה ברורה (שם בגיאור

הצכה) והטחבר בפגים (סוף סי׳ ט״ו) אוסר צעשות זה, אם צא צאצתר.

. י ׳ ח ׳ ז י ע א ס י כ ט ׳ • י . 30) ס ( ז ״ ׳ ט ׳ י י ע ט ס ״ שי ׳ ׳ י 28) ס. א י נ ת ד וב׳ש״ע ה ״ ׳ י י ע 29) ׳שם ט

קצור שלחן ערוך פ קיג

, ( ג . ולכן אםור למלוח ״גורקין חיין י ( ב למלחו, משום דהוי כמו מעבד י וכן צנון או בצלים אםור למלוה אפילו מה שצריך לאותה םעודה, אלא מטביל במלה התיכה התיכה ואוכל. אבל ביצים ובשר מבושל וכיוצא בו שאין המלה מועיל להן אלא שיתן בהן טעם מלה, מותר למלהם לאכלם באותה םעודה, אבל בשביל להגיהם לסעודה אהרת

אםור!3).

ה כ ל ה ניפ ב י י פ מצו שערי

ג ועיי׳ בשו״ת מתנה חיים (ת״ב סי׳ כ״ז) אם נפא תאב אתור קדירה המה בשבת והיה ס׳ רק שצריכין אהפריד האיסור מה שהתאב צף מאמעאח כמש״כ (יו״ד סי׳ צ״ת סעי׳ ד׳) דמותר איתן מים צוננים בקדירה שיצוף התאב מאמעאה ואהפרידו מהמאכא ועיי׳ בשו״ת אבני צדק (סי׳ א״ו) שכתב

דאםור איתן מים צוננים משום דהו יבורר. ועיי׳ בשו״ת אבושי מרדכי (ה״ב סי׳ ק״ה) שכתב דכיון דדינו שא רמ״א (יו״ד סי׳ צ״ת) איתן מים צוננים אהפריד התאב אינו אאא משום הומרא ובמקום הפסד וקאקוא המאכא יש מתירים א״כ בשבת דאי אפשר אעשות תיקון זה משום בורר שוב מותר באא תיקון, ועיי׳ בכרו״פ ובפמ״ג ובדרכי תשובה (ס״ק ם׳) ואפשר דבשבת כואי עאמא מורו דאין צריך

שום תיקון מפני שצריך אםעודת שבת עיי״ש. ועיי׳ אקמן (ם״ק י״ד). יב) כמו מעבד עיי׳ בשו״ת בית יצתק (יו״ד ת״ב סי׳ א״א במפתתות) דאסור אעשות מי םאצר (זורה וואםער) בשבת שיש בזה איסור משום דמואיד הרכבה תמית (תעמישע פערבינדונג) ועיי׳ בשו״ת הרי בשמים (מהד״ת סי׳ ק״ד) שכתב ג״כ אאסור ורק כשהעכו״ם עושה במכונה שאו אפשר שיש אצדד שמותר אישראא אשתות ממנו אף בעיר שרובה ישראא ועיי׳ בשו״ת אבן יקרה (סי׳ י״ב) שאסור אעשותו אפי׳ ע״י עכו״ם וכ״כ בשו״ת מהרש״ם (ת״א סי׳ ק״מ) ועיי׳ בשו״ת מהר״ש (ה״א סי׳ י״ד) [אמו״ר

הנאון מראדאמישא] שמצדד אהקא ביו״ט ע״י עכו״ם. ועיי׳ עו״ש במהרש״ם (ה״א סי׳ ק״מ) שאסור אעשות ברוזע פואווער בשבת ובשם שערי צדק (או״ה סי׳ א״ו) הביא שם אהקא והוא דוהה את דבריו ועיי׳ במהרש״ם (ה״ג בהשמטות את״א סי׳ ק״מ) מסכים

עם השערי צדק ושכן הוא מנהנ העואם אהיתר עיי״ש. ינ) אםור למלוה גורקן עיי׳ בשו״ת שבות יעקב (ה׳׳ב סי׳ י״ב) דהא דאסור אמאוה אוגרקם הוא דוקא כששוהין זמן מרובה או שמואתים אותם עם קאיפתם המרים ועא ידי המאיהה ממתקים אותם שיכוא אאוכאם

. י ׳ ה ׳ נ י ע 31) ש0 ס

קיר קצור שלחן עייר פ

כג אין למלוה ביהד הרבה פולין וקטניות מבושלות כי המליחה מועלת להן לרככן, ואפילו כדי לאכלן לאלתר אסור.

כד ״םאלאט״ ״גורקען׳/ וכן שאר טיני טיבולין שעושין מבצליס וכדומה טותר לטלהן םטוך לסעודה, שכיון שנותנים לתוכן טיד שמן

וחומץ טהלישין כה המלה, אבל אסור למלהן ולהשהותן איזה זמן. כה איםור בונח שייך נם במאכל, כמן חמנבן נבינח, או שמדבק פירות ומשוח אותם שיחיו יפין, ולכן כשחותכין בצלים עם בצים או עם חלב־דנ־מלוח יש ליזחר שלא לחשוותם וליפותם, אלא יניחם כמו

. שחם 32) כ1 כשמדיחין כלים במים רותחין, לא יערח חמים על חכלים. אלא יערח את חמים לתוך כלי אחר ואחר כך יתן בחם את חכלים33) ולא ידיחם בטפח םשום איסור םחיטח, אלא טדיחם בםטרטוט חמיוחד). וכשטדיח כלי זכוכית לא 3 לכך שאינו טקפיד עליו לםחטו נם בחול4 ידיחם בשבולת שועל וכדוטה ^). ואסור להדיה יד) כלים בשבת אלא

אותן שצריכין לשבת. כז כל דבר שחישראל אסור לעשותו, אםור נם־כן על־ידי אינו־ יהודי, ומכל מקום ביטי חחורןז כיון שטותרין לחםיק את חתנור, כדי לחמם את חבית על ידי אינו־יחודי, נוחגין שחאינו־יחודי מעמיד את חתבשילין שנצטננו על חתנור קודם שחוא מסיקו ואחר־כך מםיקו,

שערים מצוייניפ בהלכה אבא חתיכות אוגרסם האופים וה״ה שאאמין מותר אמאחם כשאין מניחים

זמן חרבח וכשנותן מעמ שמן עאיחם אף בכח״ג מותר. יד) ואסור להדיה כלים עיי׳ בפרי מגדים (םי׳ שכ״נ ס״ס ז׳ מ״ז) דםכין טריפח ורוצח אחתוך בו אחם דבעי חדחח ושפשוף אםוד אעשותו בשבת ושם (בא״א ס״ס י״ד) נםתפס בדבר שנאסר בסאיפח אי מותר אסאפו בשבת ומחאס שם בין שחסאיפח נאםד מדינא דאז אסור אסאפו ואי נאסר מחמת חומרא מותר אסאפו ועיי׳ במנחת שבת (ס״ס ס׳) שחביא מספר חחיים (אמחרש״ס) שחואס עא חפרי מגדים וכתב דאפי׳ דבר חנאםר מדינא אפ״ה מותר אסאפו בשבת ויו״מ דכיון דניכר חאיםור וחחיתר מעיסרא אא חוי דס כמפריד זח מזח ואא חוי כמתסן. ועיי׳ אעיא (סוף ס״ס י״א)

מה שהבאתי משו״ת אבושי מרדכי (ח״ב סי׳ ס״ח).

. ו ״ ט ק נ ם ״ כ ־ ש א םי ״ נ 35) מ

. ׳ ר י ע 36) ש0 ס

. ח ״ י ק ־ שי״ם ס א סי ״ נ 32) מ

. א ״ מ ק נ ם ״ נ ־ ר א סי ״ נ 33) ס

. ז כ״ ן ׳ ׳ ש״ב ס י 34) ס

קצור שלחן ערוף פ קמו

דביון שאין חכוונח בחסקח זאת לחמם את התבשילין אלא לחמם את חבית יש מתירין, ודוקא שיעמידם קודם חחםקח ולא אחר־כך. ופשיטא שאם אין חכוונח בחסקח בשביל חבית אלא בשביל חתבשילין ודאי אסור בכל ענין. ויש אוםרין אפילו אם חכוונח חיא בשביל לחמם את חבית. ואןן־על־פי שחמנחנ כחמתירין, מכל מקום כל בעל נפש יש לו לחחמיר על־עצמו במקום שאין שם צורך כל כך. ומכל־שכן באותן תנורי־ברזל חעשוין לבשל עליחם תמיד אןז־על־פי שמסיקים בחן בשבת לצורך חימום חבית, ונם חאינו־יחודי מעמיד עליו את חתבשילין קודם

. ( חחםקח, מכל מקום חירא את ח׳ ימנע מזח 37 כח חשופך משקים במקום שחקרקע מצמחת, חייב משום, שחרי חמשקה גורמת שתצמח חקרקע. ועל כן יש ליזחר ( ו ט ורע ז מלאכול בנינח כי בקושי יכול ליזהר שלא לשפוך משקים על הארץ,

. ( ומלבד זאת יש בנינח איסור טלטול 38 כט םפונ שאין לו בית אחיזח אין מקנחין בו 39)•

ל אסור לרוק במקום שחרוח יפזר את חרוק.א בתולח אםורח לקלוע שערותיח בשבת ולא לחתיר קליעתח, ל אבל יכולח לתקן שערותיח בידיה. ובמסרק חעשוי משער חזיר, אם הוא קשה מאד שאי-אפשר שלא יעקור שערות טו*) אסור לסרוק בו, אבל אם אינו קשה מותרת לתקן בו שערותיה, ומכל שכן אם היא מיהדת

.(4 אותו לכך 0

שערים מצוייניפ בחלבהיב משום זורע עיי׳ בשו״ת מחזה אברהם (סי׳ נ״ב) בגן טו) הי של זרעים שעליו גג ומכסה של זכוכית ופותהים הגג להכניס אויר והום ונצוצי השמש שזה יועיל לגידול הזרעים שבגן ואם הוא עת גשמים שקשים לאיזה עשב סונרים המכסה של זכוכית אי מותר לעשות זה בשבת טפלפל שם ברברי הירושלמי (פ׳ בלל גדול ה״ב) המשקה והמנקב והעושה בתים הייב משום זורע והעלה שם רהפתיהה הוי רק הסרת רבר המוגע משום ראיגו עושה בידים שום פעולה בהשמש או בהזרעים רק שמסיר הגג שיוכל השמש להמם הפירות והוא רק הסרת המוגע וכן כתב סברה זו בשו״ת הת״ס (יו׳׳ד סי׳ רי״ר ד״ה ומאי) ואין כאן רק הגרמא וכמו כן הסגירה אף שהוא מתכוין להכגיס התום כידוע מ״מ איגו רק מדרבגן ולכן מותר על ידי

עכו״ם עיי״ש.ת עיי׳ בשו״ת דובב משרים (סי׳ ע״ח) טו*) שלא יעקר שערו

39) סי׳ ש״כ סעי׳ י־ז. 40) סי׳ שינ סעי׳ כ-ו כ-ז.

37) טדז סון« סי׳ רנ״נ. 38) סי׳ 9לי\ סעי׳ נ׳ ובטו״ז.

e קטז קצור שלחן ערוך

לב בגד וכיוצא בו שיש עליו איזה לכלוך, טקנחו בסמרטוט וכיוצא בו, אבל לא ישפוך עליו טיס טשום דגתיגת הטיס הוי כטו) עליו ז כבוסמז), ולכן אם תיגק השתין על איזה בגד אסור לשפוך י

שערימ מצויינימ כהלכה באהד שהוא איש י צבא ופ״א בשבת ניתן צו משרי הצבא שיכינו עצמם אקבא פני אדם נדוא וכא אתר יגאה זקנו, ולנאה מאהר ועל ידי םם אי אפשר כי הספר דשם אינו מגאה רק ע״י תער ונשאא עא זה איזה דרך יבהר אם אהעביר בעצמו שער זקגו ע״י םם או מוטב יותר שינאה מאהד מנכרי וע״י תער כתב שם דפשוט שינאה בעצמו ע״י םם אהנצא מאאו דאא תקיפו ותיאוא שבת אין כאן רק איסור דרבנן כמש״כ בש״ע (או״ת םי׳

ש״מ) ראם העביר שערו ביד אין כאן רק איסור דרבנן. ועיי׳ בשו״ת ירושת פאיטה (סי׳ י״ט) [כתב שם תשובה מהנאון ר׳ יעקב יצתק ווייס טנראם־ווארדיין] שנ״כ נשאא בשאאה זו והעאה שיותר טוב שינאה מאהר מנכרי מבעצמו מפני כשמנאה בעצמו בסם א״כ עא כא שתי שערות עובר עא איסור דרבנן וכשמנאת מנכדי בתער עובד איסור דאורייתא אתת ויותר טוב אעבור עא איסור דאורייתא פ״א מאיסורי

דרבנן הרבה עיי״ש שהביא כן ממשנה אמאך (פ״ד ה׳ טאוה ד״ה ואני).

טז) הוי כמו כיבוס עיי׳ במשנה ברורה (בביאור האכה סי׳ ש״ב סעיף יי) הביא שם דברי הפמ״נ בענין רתיצת תיגוק במים הטין שדרכו אהציע מתתתיו טטפתת בעריבה שרוהצין בו ומצדד שם אף במאוכאכים אהתיר ורעת המשנה ברורה אינו כן דבמאוכאכים אסור דשרייתן הוי כיבוס ורק אם הם נקיים ומכובםים מותר ואם אפשר עא ידי נכרי יותר טוב עיי״ש. ועיי׳ בתפארת ישראא (כאכאת שבת אות המאבן) דפוםק כהפרי מנדים דבכא גווני שרי דמשום צערא דיגוקא אא גזרו ועיי׳ בהגהות מהרש״ם (סי׳ ש״ב אות י״א) הביא בשם הרשב״א (ביצה י״ה) שהביא בשם ספד הישר אר״ת דבבגדים שאנו שצריכים כיבוס הרבה בכא גווגי אא אמריגן שרייתו זהו כיבוסו וכא המהברים אא הביאו דברי ר״ת והרשב״א ע״כ. יז) אסור לשפוך עליו טים עיי׳ בארתות היים התדש (סי׳ ש״ב) בשם מדרשות מהר״ש (סי׳ ק׳) כשהשתין או תיגוק עא מאבושו על שבת היה טטפיה ידו במים והטפיהו עא מקום השתגה ועיי׳ בשיורי מגהה (השמטות אם׳ מגתת שבת) שיש או תשובה כת״י מהגאון טהרש״ם שכתב דאף דהמנ״א (פי׳ ש״כ ם״ק כ״ו) כתב דאפי׳ אימוא ידיו עא הבגד (מקום השתנה) אסור דזהו כיבוסו מ״מ הא״ר (שם ם״ק אי) הביא בשם םמ״ג ומרדכי ואנודה אהקא איטוא ידיו עאיו ובהגמ׳׳ר בשם ריב״א כתב (בפי״ח)

קצור שלח! ערוך פ קיז

ר לשפוך ת ו ע או על כלי עץ או עור, מ ק ר ק ן על ה ל השתי ב א מים, (ב ט י ם ה פ ש פ ש ב ל , טו ה פ מ . וכשאדם נוטל ידיו ורוצה לנגבן ב ( ם י שם מט ע ט ב ד ט מים, ( ע ר המים, כדי שלא ישאר עליהם רק ט זו בזו להסיה פ מ ב ס) 41). ו בו י ך לא הוי כ ך לכלו ר א ד בן כיון שהו נ א טנ מים שהו

. ( ך ס כל כ ב י ה כ דלא שייך ב ע אין להוש בכל ענין ( צבוו נ ד שאי נ ר לפרום עליה ב ת שיש בה מים וכיוצא, אסו י ב לג חד נ ב , אבל ב טח בא לידי סחי א י ט ה בו, דהיישינן ש ת ו ס כ והד לה ל מי. והד לה לא היישינן שיסהוט42) , דכיון דמי תה ר לכסו ת ו הד לה מ ו המי( ח י ד נ ב הו ב לד אם נשפך מים על השלהן וכדומה, אםור לקנא יסהוט. מ ם היישינן ש בי א מים מרו כ י א ד עליו, דכיון ד א מקפי שהות דוהקן מ ה מ הן צר, ד ר כלי שפי א ת או ש סו ו ה כ פ מ ב ב נ נ וכן לא י

ה 43). ק ש מ ט ה ח ס נ, ר לילך לביתו ת ו ו ט ם עליו ועל בנדי לה היה הולך וירדו נשטייעה . ואפילו היו להים רק טן הז ם כדי שיתייבשו ט ה ש ר ל וכשפושטם אסום ה ד האש, ואפילו אם לכוש ב נ ם נ ה ט ש , וכל שכן דאםור ל ר לשטהם אסוד נ ר לנער ב , וכן אסו ה ב ר ם ה א ה ו ה ם ש ש בטקו א ד ה נ ד נ ר לעטו אסור ה א ר אפילו לטלטל ל ד על טיטיו, אסו א טקפי ד שהו בנ מן המים. ו

א יסהטו44). מ שפשטו מעליו, דהיישינן ש

ה כ ל ה יניפ כ י שערים מצו

דטותר לתת מים אפי׳ שלא בדרך נטילה וא״כ עכ״פ בדרך נט״י יש להקל כדעת כלבו וטור ע״כ דברי המהרש״ם שם. ועיין ם״ק הקודם בסופו.ד עיי׳ בבאר היטב (סי׳ ש״ב ס״ק י״ח) א טקפי ד שהו נ ב יח) ב דכסטרטוט המיוהד לכך מותר אפי׳ בכוס ועיי׳ במשנה ברורה (שם ס״ק ס׳) הביא דהאהרונים כתבו להחמיר בכוס ועיי״ש (ם״ק נ״ט) הביא בשם הרדב״ז (סי׳ רי״נ) דהעולם אין נזהרין ומנגבין הכוס והקערה ולדינא אין לחוש כיון שאין כל כך טים שיבא לידי סחיטה אלא אם כן מנגב כלים הרבה

וט״ט דאו לגזור שלא יעשה עיי״ש. ועיי׳ בטגן אברהם (סי׳ שכ״ג ס״ק ט״ו) שהרא״ש אוסר לשטף הזכוכית עם שבולת שועל להצהירו וסיים הטג״א דאפשר דס׳׳ל דדוקא

לחדיח שרי אבל להצהיר אסור. ב ועיי׳ כשו״ת לב היים (ה״ג סי׳ פ״ג) דלחעביר זיעת חלונות ביר מותר ובסטרטוט תליה בפלוגתי׳ הטג״א והא״ר (סי׳ ש״ב סעיף י״ב)

. א ״ נ ט ב ב ו ״ ׳ י י ע ׳ ש״ב ס י 43) ס

׳ אי. י ע ׳ v״3 ס י ס ז ו ״ ׳ ט י ע ׳ 9"0 ס י 44) ס

. י ־ ׳ ט י ע ׳ ׳ג׳״ב ס י 41 ס

. ו ״ ׳ ט י ע כ ס ״ ׳ ש י >_! ס

קיח קצור שלחן ערוד פ

לו היה הולך והגיע לאמת־המים יכול לדלג ולקפוץ עליו אפילו הוא רהב, ומוטב שידלג ממה שיקיף! מפני שמרבה בהילוך, ואסור לעבור בו שלא יבא לידי םהיטח. ואפילו במקום אהר במקום שיכול לההליק וליפול במים, אםור לילך בשבת שמא ישרו בגדיו ויבא לידי

.( 4 םהיטה5 לז היה הולך לדבר מצוה, כגון להקביל פני אביו או רבו או מי שגדול ממנו בהכמה, יכול לעבור בנהר, ובלבד שיעשה שינוי, כגון שלא יוציא ידו םתהת שפת הלוקו, כדי שיזכור ולא יבא לידי סהיטה. ואםור לעבור בסנדלו, דכיון דאינו יכל להדקו ולקשרו יפה, היישינן דלמא נפל ואתי לאתויי, אבל במנעלו מותר. וכיון שהלך לדבר מצוד. מותר לו אף להזור. ואם הולך לשמור פירותיו (דשמירת ממונו הוי נם כן

קצת מצוה), מותר לו לעבור בהליכה אבל לא בהזרה. לח טיט שעל בגדו אם הוא לה מגרדו בצפורן או בסכין, אבל

אם הוא יבש אסור לגרדו משום דהוי כטוהן46).) מן השלג או מן האבק, אבל ט לט בנד שהור אסור לנערו י

להסיר מעליו הנוצות בידו מותר. ויש הוששין נם בזאת.

שערים מצוייניכ בהלכהר ״ א ה ל י ו ר ו ש י מ י ל מ ד ע י פ ק ו מ נ י א ל ו ם פ ו ם מ ב כ ח א ר ו ה ן ש ו י א כ ״ נ מ ה ל ד

. ש ״ י י ר ע ו ס א י ו ו א ה ד י פ ק

ט ו ט ר מ רי ס ת על י ב ש ת ב ו נ ו ל ת ן ה ו י ק י נ ) ד ד ״ ׳ ק י ס י ( ו ק ל ל ה ׳ ב י עי ו

. ר י ה צ ה א ל ש י ק ר י ס א פ ו ה ם ד ו ש ר מ ו ס א

ר ו א י ב ׳ ב ב םעיףי א ״ ׳ ש י ם ה ( ר ו ר ה ב נ ש מ ׳ ב י י ) אסור לנערו ע ט י

ט ׳ ׳ ש ר א ן ב י ר ו ק י ש ל י כ ד ל י ן ע כ ל ש כ ד ו י ׳ ב י פ ר א ו ם ש א ד ד ה ג ב ) ד ה כ ל ה

ר ת ו ו מ נ י א ת ו ו ר ע ל ש ת ש ו ד ב כ י מ ד ל י ׳ ע י פ ר א ו ם י ן א י נ ה ו ד ישן נ נ ב ו

ה מ ד כ ו ע נ ע ד א י ל ם ד ל ו כ ר ב ה ז י ך ל י ר צ ב ד ת ש כ ב ת ד ו ר ע י ה ד ו י א ב ל א

ן י א י ק ו ב נ ן א י א ר זה ש ב ו ד ר י כ ז א ה ם ל י נ ו ר ה ר א א ל ש ב ש א ד א ת ר ק נ

ת ר ג ס מ ב ב ת ן כ כ ד ו י ם פ א ה ל ל ק י מ ה ה ו כ ר ו ב י ל א ע ו ב ר ת י מ ח מ ן ה ל כ ע ו

ר ע נ ל ל ק ה ת יש ל ו י ר ב ן ה י ך כן ב ל י ש ל י י ב ת ם מ א ) ד ׳ ק פ ״ ם ן ( ת ל ש ה

. ש ״ י י ד ע י ק ב ב א ה מ

ם ק א ו ו ך ב ו ם ש ם ע י ל ע נ ח מ צ ח צ מ ) ה ק ח מ ת מ כ א ל מ ת ( ב ת ש ל כ ל כ ׳ ב י עי ב ו

ך ר ו צ ו ל מ צ ע י מ ר כ נ ה ה ש ם ע א ר ו ו ם י א ד כ י נ ״ ׳ ע י פ א ת ו ר מ ם מ ו ש ב מ י י ח

. ה ש ע י י ש ד כ ת ב ב י ש א צ ו מ ר ב ו ם ל א א ר ש י

ם י ל ע נ מ ן ה ק מ ב א ר ה ע נ ר ל ת ו י מ ) א א ״ ל ׳ ק י ם ק ( ח צ ד י ת י ״ ו ש ׳ ב י עי ו

45) סי ׳ם׳׳א סעי׳ נ׳. 46) סי׳ ׳»*ב כמי׳ ז׳.

קצור שלחן ערוך פ קימ

מ טיט שעל רגלו או טנעליו יכול להסירו בדבר שמותר לטלטלו, או שיקגהו בקורה, אבל לא יקגהו לא בכותל ולא בקרקע. ובשעת הדחק כגון שצואה על רגלו או על טנעליו ואין דבר שטותר לטלטלו, יכול לקגח בכותל, ואם אין כותל יקגח בקרקע, ואם יש לו מים יכול לרחוץ המנעל גם במים אם הוא של עור, (כי בעור שכשוך בעלמא לא הוי כבום, אלא כשמשפשפו צד זח על צד זח כדרך הכובסים). אבל בסכין אםור לנרור הטיט והצואה מן המנעל של עור, והברזל שלפני הבית שעשוי לכך, אם הוא הד אסור לנרוד בו, ואם אינו חד

מותר 47).א נתכלכלח ידו בטיט, לא יקנהה במפח שמקנחין בה הידים מ

(דחיישיגן שמא יכבםח).ב אםור לצבוע שום דבר אפילו בצבע שאיגו מתקיים, ולכן מ אסור לאשה לצבוע פניה 48). ויש ליזחר כשידיו צבועות מפירות שאכל, שלא ינע בבנדו טפני שצובעו, וכן דם הוטמו ודם מכתו לא יקנח

במפה«14.ג אין ליתן כרכום לתוך התבשיל טפני שצובעו, (כך כתוב מ

בספר חיי אדם).ד אסור לקרוע או לשזור אפילו שני חוטין או שערות מ

.( 5 חתלושות0ה דרך הוא כשצריכין לקשור איזח דבר בשני חוטין או מ טשיהות, או שטםבבין הוט או טשיחח אחת וקושרין שתי הקצוות יהד כדרך ההנורח, עושין שני קשרים זה על נב זה, כי בקשר אחד לא יתחזק, ואסור לעשות כן בשבת שני קשרים כ) זה על נב זה, אפילו

שערים מצויינים כהלכה כתב שם מתחלה לאסור משום איסור צחצוח דהוא מלבן והעלה לבסוף דלא שייך איסור צתצות דהיינו אולידי תיוורא אלא היכא שעתה ע״י השפשוף נולד הצתצוה והתיוורא משא״כ בניעור האבק מן המנעלים כבר נעשה הצתצות מאתמול אלא שהאבק כסה אותה ולכן ליכא משום

צהצות עיי״ש. כ) שני קשרים עיי׳ בשו״ת מהרש״ם (ת״ו םי׳ ל״ד) דאס קשר אהד היד. מתתלה מערב שבת ובשבת הוםיף ועשה הקשר השני קשר של

49) טי׳ שכ׳־ח טעי׳ כדח. 50) טי׳ ש״ג טעי׳ כ״ו.

47) טי׳ ש״ב טעי׳ !׳ ח׳ טי. 48) טי׳ ש״ג טעי׳ ב״ה.

כ קצור שלחן עיון• פ ק

ב י ב ן ס ת שכורכי ח פ מ מ זהר ב ו בו ביום. וצריכין לי ר י ת ה ו ל ר שדרכ ב ד בת ב ב ש ר ע ם, וכן ב ת שני קשרי ב ש ת בו ב ו ש ע אר (האלזמוך) שלא ל הצו. וכן ת כדלקמן ב ש ו ב ר י ת ה ר ל לא יהיו בו שני קשרים, דאם־כן אסוט או משיהה, או ליטול ד של הו ה ש א א ר ד ב ה ר א ש ת אפילו ק ו ש ע לד אסור, ה ר א ש ד ק ה י ן ב ה י ת ש ת זה אצל זה ולעשות ב ו ו צ ק י ה ת שר ש ת זה עם זה ק ו י קצו ת ש ת ב ם, ולעשו י ד מתקי ה ר א ש ם ק ה נ כיון דבזתר, ואם לאו ו בו ביום מו ר י ת ה ר שדרכו ל ב ם הוא ד יבה, א אהד, ועליו ענת ו ב י נ י ע ת ת ש ו ש ע ו בו ביום, אבל ל ר י ת ה ר אפילו אם הוא דעתו ל אסוד כן ימים ו שיעמו ת ע ה ואפילו אם ד ב ר , ואפילו ה תר ב זה מו זה על נ

. (5 ם! רביר כא), י ת ה ה אםורין נם־כן ל ר כז ש תו ק ן לעשו ר שאםורי ש מ1 ק

ר על ידי אינו־יהודי. י ת ה ובמקום צער יש לם י ר ב ה ד כראוי, מ נ ב ת ה ן א פרי ם שקודם שתו טי י מז דרך ההין מאלו טי ת ההו ך מםירין א ר כ ת א ת, ו והו ת מרו ו ר י פ ת ת ב ו כ י ת ה ת ה א

ת 52). ב ש ר להסירן ב , ואסו ת ו ר י פ ת הה או רצועה, כנון ה י ש ם מ ה ס ב י נ ים להכ ם העשו די מח בנם ה סו ב י ר להכנ ד הדש אסו נ ב ם או טנעלים או הלוק, אם ה י םי טכנסו י רה להכנ ר שאין טו ב צ ק נ א ובישן אם אין ה נ ן ט קו ם דהוי תי םשו

ר 53). רה אסו תר, ואם יש טו מות צ ת ק ו כ י ת ה ם ה י ד ר פ ת מ ת ו ל ק ל ק ת ה מ ר י פ ם איזה ת מט לפעמיר , אסו ת ו ר ב ה ת מ ת ו ו ק ד ה ת ה והן מ ר י פ ת ט ה ו ה זה מזה, ומושכין ב

. ( M ר פ ו ם דהוי ת ת משו ב ש ת כן ב ו ש ע לם ם נדבקו דפי ספרי נה, כמו שלפעמי ו דבקו שלא בכו ירות שנ י נ נ

ה כ ל ה יינים כ ם מצו שערי

סיימא חייב וראיי׳ מתא (שבת ס״ד:) כתב אות אחת והשאיםה אספר ארנ חוט אחת וחשאימה אבנר חייב, עיי״ש.

ר עיי׳ במגן אברחם (פי׳ שי״ז ס״ס י״א) כא) אסורין גם כן להתי דכתונת שנתסשרו המשיהות ואא יכוא אהתירן שרי אנתסן רס שאא יעשה זה בפני עם הארץ ודוסא עם דרכו אהתירן ביומו אבא אם אינו רניא אהתיר רס משבת אשבת אסור עיי״ש. ועיי׳ במשנה ברורה (שם ס״ס כ״נ) ד«ם דרבו אעשות עניבה ובאא בונה נסשר דינו בסשר שעשוי' אהתיר בבא יום וכ״ב

בחיי אדם (באא כ׳׳ו דין ב׳).

53) 0י׳ מי״ז סעי׳ בי.׳ ר. י 4» סי׳ r*0 מ

51) סי׳ מי*? סעי׳ אי חי. 52) סי׳ ש׳״כ םנ״א סק״וז.

קצור שלחן עיזך פ קכא

מהמת הצבע שצבען הכורך, או שנדבקו איזה דפין כשעות מותר לפתחן.

נא כלים שברכו סביב פיהם כמטלית וקשרוהו במשיחה, מותר לקרען בשבת שזהו מקלקל ומותר לצורך שבת ע) 86)•

נב אסור לצוד שום כעל הי כשבת ואפילו פרעוש אסור לתפוס, ואך אם היא על גוף האדם ועוקצתו, משום צערא דגופא מותר ליטלה ולזרקה, אכל אסור להרגה כי אסור לחרוג כג) שום בעל חי. אך הכנים

שערים מצוייניפ בהלכה

ת ובעני? פתיחת הקפסה (הפושקע) שבתוכן ב כב) ומותר לצורך ש מאכא או משהה עיי׳ בפרי מגדים (א״א סי׳ שי״ד ס״ס י׳) שכתב כאאא דמאתא בכאי סטן כא בנין וסתירה גרועה שרי אצורך שבת אאכוא הימנו אבא

כאי גדוא שא מ׳ סאה אסור אפי׳ בנין וסתירה כא שהוא. ועיי׳ בתפארת ישראא (כאכאת שבת דף כ׳) דיש איזהר שאא אהוציא המגופה מהכאי בפראפען־ציהער, (משאף), מפגי שעושה מעשה מסדה ומהזי כעובדין דהוא אבא ע״י יתד וגאפעא שרי ועיי׳ בפרי מגדים (מ״ז סי׳ תקי״ה ס״ס נ׳) שכתב דמותר אקדוה בו נקב וכ״כ בחיי אדם (כאא מ״א דין ג׳) דמותר אהוציא המגופות בכאי המתקן אכך ועיי׳ בהגהות מהדש״ם (סי׳ שי״ד אות ה׳) שהביא דבריהם וסיים דכיון דכתב רש״י (ביצה כ״ה: ד״ה מהו) דבביתו שאין אדם רואה איכא משום עובדין דהוא ואף דאאו כאאא הוא

מ״מ יש אצדד בזה. כג) אסור להרוג עיי׳ בעיקרי דיגים (או״ה סי׳ י״ד אות כ״ט) דאסור אהעמיד סם המות אזבובים ואעכברים בשבת ואף שגרמא בעאמא הוא מ״מ אסור אטאטא הסם המות משום מוקצה דאאו בר אכיאה הוא ועוד הביא שם הםתפקתא באם פותה המצודה שיש בה עכבר אפני ההתוא שיאכאגה אי יש בזה איסור תורה משום נטיאת נשמה ועכ״פ אםור מדרבנן

עיי״ש והובא נם במנהת שבת (ם״ק ק״ע). ועיי׳ בשו״ת אבן יקרה (מהד״נ סי׳ קע״ד) דמיישב מנהנ העואם שאוכאים גבינה מתואעת בשבת ויו״ט והתואעים היים דמותר אאכאן בהוא כא זמן שאא פירשו והכי נמי בשבת מותר ואין כאן משום

א*םור הרינה והובא. ועיי׳ בתפארת ישראא (כאכאת שבת דין השוהט) שכתב נ״כה שיש בה תואעים טותר אאוכאה בשבת דטיניה קא רבו ואפיכר ע ב ת

דינן ככנים שנואדין טזיעה שטותר אהרנן.

; 55) סי׳ שי״ד סעי׳ \

קכב קצור שלחן ערוך פ

ביון שהם מתהוים רק מן הזיעה (ומכל מקום אלו שבבגדים אסור להרגן, אלא גוטלן וזורקן רק אדו שגמצאו בראש) מותר להרגן 56). נג יש ליזהר כשרוצה לםתום תיבה או כלי שיש שם זבובים, שיפריהם תהלה משם, כי כאשר הוא םותמו המה גצודים שמה, ומכל מקום איגו צריך לדקדק ולבדוק שלא ישאר שם כלל אלא יפריה מה

שגראה לו. נד אסור להוציא דם ואפילו דם שבין השיגים אסור למצוץ, וכן אסור להגיה על המכה רפיה המוציאה דם וליהה, ומכל שכן דאםור

לדהוק את המכה להוציא דם או ליהה 57). נה ציצין שהן כמין רצועות דקות שפירשו מעור האצבע סביב הצפורן, אסור להסירן בין בכלי בין ביד בין בשינים. וצפורן שנפרש רובו וקרוב להנתק ומצערו מותר להסירו ביד אבל לא בכלי, ואם לא

פירש רובו אסור להסירו אפילו ביד 58). נו אסור לשפוך לתוך ההומץ שאר משקים, שיתהוו גם כן

.( 5 הומץ9 נז בשר שלא נמלה והל יום שלישי שלו בשבת, שאם לא ידיההו יהא נאסר, יש להדיהו על־ידי אינו־יהודי כד) אבל על ידי ישראל

אסור 60). נח אסור למרה רפיה וכן שעוה או זפת, לכן אסור ליתן שעוד. או שמן עב בנקב לסתמו או לדבקו על איזה דבר לסימן, אבל אוכל

מותר למרה כנון המאה על הלהם וכדומה!6).

שעדים מצוייניפ גהלבה כד) להדיהו ע״י עכו״ם עיי׳ מזה בשערי תשובה (או״ח סי׳ שכ״א) שהביא דברי שו״ת שבות יעקב (ח״ג סי׳ כ״ב) שכתב דאו* לדברי המג״א שם דמהמיר מ״מ מודה דבקצב המוכר לאתרים שיש הפסד גדול יש להתיר ע״י עכו״ם וכ״כ הנודע ביהודה (מהד״ב סי׳ כ״ז) דבאווזות הפטומות דאיכא פםידא שדי להדיה ע״י עכו״ם ובשעת הדהק אפי׳ על ידי ישראל וכ״כ הפמ״ג (םי׳ שכ״א ס״ק ז׳ א״א) וכ״כ בפתהי תשובה (יו״ד סי׳ ס״ט ס״ק כ״ט) ובעיקרי דיגים (או״ה סי׳ י״ד אות י״ג) ועיי׳ שם דאם בלאו הכי צריך לרהוץ ידיו ידיהם על הבשר

רק שלא יעשה כן בגמילת ידים שהרית שדוח רעה שורה עליהן.

סז״ז סי׳ שב״.* םיךג. סי׳ שכיא במנ״א סק״ז.

סי׳ מי״ד סעי׳ י״א.

(59 (60 (81

56) סי׳ ש0״1 סעי׳ גי. 57) סי׳ שכ״ח סעי׳ ס״ח.

58) שם סעי׳ ?״א.

קצור שלהן ערוך פ קכג

נט אסור לשבור או להתוך כל דבר שאי*ו מאכל, אבל מה שהוא מאכל אפילו רק לבהמה מותר, ולכן מותר להתוך קש להצוץ בו שיניו, ועצי בשמים מותר למלול ולקטום כדי להריה בהם, ואפילו הם

קשים כעץ, אבל לקטום אותן כדי להצוץ שיניו אסור 62). D אילן בין שהוא לה בין שהוא יבש אין משתטשין בו שום תשמיש, ואף על פי שאינו מנידו (דאם מנידו בלאו־הכי איכא איסור מוקצה) אין עולין בו ואין נתלין בו, ואסור להניה עליו איזה הפץ או ליטלו ממנו או לקשור בו בהמה וכל כיוצא בו. ואפילו בצדדי האילן אסור להשתמש, ולכן אם סל תלוי עליו, אסור ליטול איזה דבר מתוך הסל, או ליתן לתוכו דהסל הוי צדדי האילן. אבל אם יתד תקוע באילן ועליו תלוי סל, טותר ליטול או ליתן לתוכו, טשום דאז הוי הסל צדי צדדין, והסל אסור ליקה טשם או לתלותו שם, טשום דטשתטש ביתד

דהוי צדדי האילן 63).

םא כלי שזורעין בו טיני עשבים או שושנים לנוי או להריה, אסור לתלוש ממנו כמו שאסור,לתלוש מן האילן. וצריכין ליזהר שלא לטלטלו מעל־גבי קרקעכח) להעמידו במקום אהר, דכיון כשהוא עומד על הקרקע םריה הארץ הוא נדל, אם כן הנוטלו משם הוי כמו תולש. וכן אם עוטד בטקום אהר אסור ליטלו ולהעמידו על הקרקע, משם דמה הוי כמו זורע. וצריכין ליזהר בכל זה בין שהוא של עץ בין שהוא

של הרס, בין שהוא נקוב בין שאינו נקוב.

שערים מצוייניפ בהלכה כה) מעל גבי קרקע עיי׳ במנחת פתים (סי׳ שא״ו) דאטאטאו אבד מותר אפי׳ אם העציץ נקוב והיינו כשנזרע בו עשבים או איאן בפחות טג׳ טפחים אבא כשגדא שם איאן שגבוה ג׳ טפחים אסור אטאטאו משום

דמשתמש בטחובר.

ועיי׳ בפרי מגדים (א״א םום״י שא׳׳ו) דמפקפק בזח אי מותר אטאטאו ועיי׳ בתפארת ישראא כאכאת שבת (דין חזורע) דג״כ כתב דאםור

אטאטאו ועיי׳ במשנה ברורח (שא״ו ם״ק ט״ד) דג״כ אוסר אטאטאו.

ועיי׳ בטנהת שבת (ם״ק קצ״ד) שהביא טתא״ד (סי׳ שא״ו ם״ק ו׳) דמותר אטאטא טקרקע ואחניחו בחזרה עא גבי קרקע וסיים דראוי

אהחמיר כדברי הפמ״ג.

92) סי׳ שנ״ב סעי׳ ד׳ הי. 63) פי׳ שמו סעי׳ א׳ י״נ.

e קכד קצור שלחן עייר

סב אסור לכתוב») או לעשות איזה ציור״) אפילו באצבעו

שעריה מצוייגיפ כחלכח כו) אסור לכתוב כתב הרמ״א (םי׳ ש״ו סעיף י״א) דכתב עמים אינו אסור רק מדרבנן ומקורו מא״ז (ה׳ ׳עבת סי׳ ע״ו) דלא מקרי כתב מדאורייתא רק בכתכ אשורית ויונית וכ״כ בהגמ״יי (פ״א ה׳ תפילין

אות ע׳). ועיי׳ במשנה ברורה (בביאור הלכה םי׳ ש״ו סעיף י״א) שהביא כל הראשונים דסבירה להו רעל כל כתב ולשון הייב. והעלה כן להלכה.

וכ״כ בשו״ת נובי״ת (םי׳ ל״ג) וכן משמע בהת״ם (הו״מ םי׳ קצ״ה). ועיי׳ כשערי תשובה (שם) שצידד להתיר לכתוכ כתב בקשה בשבת ע״י נכרי דםומכין על הרמ״א דכתכ עמים הוא מדרבנן והוי שבות דשבות במקום הפםד. ועיי׳ בנובי״ת (םי׳ כ״ט) ובשו״ת שבות יעקב (םי׳ ה׳) שג״כ כתבו כן. וכן העלה במשנה ברורה (םי׳ ש״ו ם״ק מ״ז) דבכה״ג

םומכין להקל. ועיי׳ בשו״ת בית יצהק (או״ה םי׳ נ״ז) דאין להתיר לכתוב מיליגרם ע״י נכרי ולשלחו משום דכתיבה דאורייתא ועיי׳ בארהות היים ההדש(םי׳ ש״ז) בשם גזירת שמשון דלצורך גדול מותר ע״י נכרי ולשלהו. ועיי׳ בגובי״ת (הובא בשע״ת םי׳ רמ״ד ם״ק ז׳) בגביר אהד היושב בהלשכה ורוצה לעשות הותם דוגמת התימתו וביום השבת יצות להגכרי להדפיס התימתו על הכתבים סיים שם לאיסור. [ועיי׳ ברוקה

(סי׳ ר״פ) לעגין דפוס] ועיי׳ כשו״ת עצי חיים (או״ח סי׳ כ״ג) בעיר שהגבול המדיגה הוא מחוץ לחעיר ובגי חכפרים שםמוכין לשם חם מעבר לגבול ובאין בשבת לתוך חעיר לשמוע חדרשח וחממוגח שעל חגבול גותן חותמו על חרשיון (פאםפארט) כתב שם לחתיר מפגי שחעכו״ם אדעתא דגפשיה עביר ולטובת עצמו וגם הוא צורך מצוה ולכן מותר אף שקובע

לו טלאכתו כשבת. כז) לעשות איזה ציור ובעגין אי מותר לעמוד עצטו בשכת לפגי איגו יהודי שעוטד גגדו עם טכוגה פאטאגראף לצייר צלמו אפשר לומר דבטקום צורך אין כאן איסור להישראל שעוטד גגדו. והוא לפי מה שחעלה הש״ך (בגקה״כ יו״ד סי׳ קצ״ה) דמםייע אין בו ממש ככל התורה כולה [הוץ במקיף וגיקף] וכ״כ המג״א (סי׳ ש״מ) ושו״ת הכם צבי (סי׳ ם״ב) ועיי׳ כשו״ת תשובה מאהבה (סי׳ קל״ד־קל״ה) דמתיר להושיט התיגוק להרופא גכרי להצטיה אבעבועות טטעם זה דמםייע אין כו ממש. דון טיגה לגרון דהכא להתיר בטקום צורך כמו התם ואפי׳ להטו״ז

קצור שלהן ערוך כ — שעדיס סצוייגים בהלכה קכה

(יו״ד םי׳ סצ״ה) דם״ל דמםייע יש בו ממיט זה רוסא עם עושה הפעולה על הגוף של הישראל כהתם דמיירי שהנכרי נוטל הצפרגים של האשה עיי״ש אבל הכא עדיף טפי שהישראל עומד רחוס טטגו ואין עושה פעולה עליו עצטו. ואעתיס לך כאן תשובה טהגאון ר׳ יונתן שטייף מבודאפעסט

שסבלתי בתוך שאר דברים שכתב לי.

וע״ד אם טותר להעטיד עצטו לפגי האוטן שעושה פאטאגראפיע בשבת והד״ג ציין לם׳ תשובה טאהבה (םי׳ סל״ד) בעגין להגיח לעצמו לעשות הבורה באוטפפען ושם איבא סצת טסייע וכאן עדיף משם

ורוצה לידע דעתי הגה לכאורה היה טסום להתיר כיון דהישראל איגו עושה כלום ואפילו מסייעו טטש לא הוי אלא שעוטד עצמו לפגי הצייר ואם איגו יודע שהצייר מציירו בוודאי יש מסום להתיר רהא מציגו שעושין מהיצה בשבת ע״י בני אדם כמבואר בעירובי! (מ״ג) והייגו כשלא העמידו אותם לדעת ומשמע שאם איגם יודעים למה העמידם לשם אין כאן איסור כלל ושם עשו מעשה להתיר אלא אם הוא לדעת אםור ועיין בתום׳ (שבת ג׳:) בהא דתנן פטור ומותר שכתבו דמ״מ איכא בזה משום לפני עור רס אם החפץ של נכרי טותר וא״כ אם הנכרי עושה כן מדעת עצמו ולצורך עצמו יש להתיר אבל הרא״ש כתב שם דגם בחפץ של נכרי יש לאסור משום מראית העין דהעולם לא ירעו שהחפץ הוא של גכרי ויחשדוהו שהישראל ציוה לו להוציא וכמו כן ה״נ הרואה שישראל עומד שם להיות מצוייר יחשדוהו שהישראל ציוהו

לציירו. וגראה שלצייר ע״י פאטאגראפי הוא מלאכה דאורייתא שלרוב טבעירין אש בעלעסטרי ואפי׳ אם איגו בדרך הבערה עכ״פ איכא בזה טשום תולדות כותב והרטב״ם פםס הטצייר ציורים הר״ז תולדות כותב. אטגם לעת הצורך כשהוא לצורך שעה שצריך הרבה להדבר שיהיה לו ציור עצטיי להראות לפני הערכאות וזטנו בהול שא״א לו להטתי! עד טוצ״ש נראה להסל כטו בכל שבות דאטירה לנכרי שהוא טותר עפ״י הפרטיים המבוארים בשו״ע (או״ה סי׳ ש״ז םעיף ה׳) כשצריך לדבר צורך הרבה ובלא״ה אי! להסל דאפי׳ אם הנכרי עושה טלאכת ישראל טעצטו בשבת סיי״ל (סי׳ רנ״ב םעיף ב׳) שצריכי! לטגעו ולומר לו שלא יעשה בשבת ועיי! בטג״א (ם״ס ט׳) שכתב דכל שצריך לימול רשות מהישראל כגון שיסח עצים מעצי ישראל אם רואהו הישראל ושותס הו״ל כעביר אדעתי׳ דישראל וצריך למתות בידו וא״כג כיון שע״כ צריך ליטול רשות מהישראל ומכש״כ שהישראל מעמיד ה״

s קכו קצור שלחן ערוף

עם המשקין שעל השלהן, או על ההבל שעל החלון זכוכית, וכן בכל דבר אף על פי שאינו מתקיים. ואפילו לעשות רושם בעלמא בצפרנו על איזה דבר לסימן נח) אסור*,), נמצא שעוד. וכדומה שנטף על הספר,

שערימ מצויינימ כהלכה עצמו לפניו הו״ל אדעתי׳ דישראל והוי בכלל איסור דאמירה לנכרי שבות, אמנם במקום שהותר האמירה כמש״כ לעיל יש לצדד להקל

כן נראה לי. עד כאן דברי התשובה הנ״ל ועיי׳ בספר מנחת יו״ט בסופו שהאריך

ג״כ בזה.

זה דבר לסימן עיי׳ בשו״ת שואל ומשיב כח) רושם על אי (ח״א סי׳ קצ״ד) דבמלאכת המיליגראף בשבת איכא איסור תורה דלא גרע מסימניות ועיי׳ בשו׳׳ת בית יצהק (ת״א סי׳ נ״ז) שכתב נם כן

דהרושם מהמילינראן* חוי ככתיבת כיון שדרכו בכך עיי״ש. ויש לדון מיגר. לעגין חכתיבח שכותבי! חכותבי חדשות בהעתונים

והוא כתיבה מהירה (סמיגוגרפיא) יש בזה ג״כ איסור תורה.

ועיי׳ בשו״ת בית יצחק (יו״ד ח״ב סי׳ ל״א במפתחות) דאםור לדבר בשבת בתוך המכונה פאגאגראן* והוא כלי חמחזיק חדיבור ימים רבים ועל ידי דיבורו באותו הבית נהקקים הדיבורים על המכונה ואסור משום דהוי ככותב משום שנתהוה רושם בהשעוה הנמצאות שם בהמכונה ומבואר (בסי׳ ש״מ) דמוהק שעוה על הפנקס הייב והוא הדין בכותב על שעוה [וצ״ע דידוע לפי מד! ששמעתי שהממברגא וכן המעגלים שהקול נחקק עליחם איגם ממורחים בשעוה ועוד צ״ע דהא כתיבה זו לא היתה במשכן וא״כ אין חיוב וכמש״כ חתת״ס (או״ח סי׳ ע״ב) לענין פתיתת חמכסח (אמבראלל״א) בשבת דאוחל כזו לא חיתח במשכן וליכא חיוב וכן השתמש המהרש״ם (ח׳׳ב סי׳ רמ״ז) בסברח זו לענין אור חעלעקמרי

בהעששית עיי״ש]. ועיי׳ בשו״ת ערוגת הבשם (או״ח סי׳ ס״ח) שכתב דאין כאן איסור כותב מדאורייתא דלא גרע מכותב כלאחר ידו ברנל ובפיו ששינח מדרך בני אדם הכותבין דפמור מתמאת ואין כאן רק איסור דרבנן עיי״ש [וצ״ע דהא הבית יצתק כתב (בסי׳ נ״ז) ראם דרכו בכך הייב לעולם וא״כ ה״נ כיון שדרכו בכך אינו דומה לכותב כלאהר ידו והייב שפיר לפי

סברת הבית יצהק].

64) סי׳ ש״0 סעי׳ ד׳ ה׳ ופט״נ.

קצור שלחן ערוך פ קכז

אפילו רק על אות אהת אסור להסירו כט) 85). סג כשם שאסור לכתוב ל) כך אסור למהוק כל מה שנכתב. ומכל מקום אותן עונות שעשו עליהן אותיות וציורים מותר לשברן ולאכלן בשבת, אך אם נעשו כן לםנולה לקטנים יש להתמיר בהן 66). סד ספרים שעל הודי תנליונות מבתוץ נכתבו אותיות, יש) או לסנרם בשבת, ויש םתירין, וכן נוהנין. ומכל־םקום א אוסרין לפתתם ל

מאתר שיש אוסרין יש למנוע מלכתוב כן. סה מותר לומר להברו: מלא לי כלי זה אפילו הוא מיותד למדה,

שעריפ מצוייניפ בהלכה

כמ) אסור להסירו עיי׳ בשו״ת מעיל צדקה (םי׳ כ״ה) דמחלק בין נייר לקלף דבנייר מסתלק הכתב עם השעוה והוי מוחס ממש ואסור אבל בקלף מסתלק רק השעוה לבד ולכן אין לאסור שם ועיי׳ בשו״ת פנים

מאירות (סי׳ מ״ה) לענין מחיקות השם. ל) כשם שאסור לכתוב עיי׳ בשו״ת מהרש״ם (ח״ב סי׳ צ״ג) דאםור להושימ בבית החולים הפנקס להרופא המחלל שבת שיכתוב בו שמות החולים אבל להניח ולהכין הפנקס מערב שבת יש להקל דמםייע קודם שהגיע זמן האיסור ליכא משום מסייע לעוברי עבירה וכמש״כ בשו״ת בנין ציון (סי׳ מ״ו) דמותר ליתן להדפיס ספרים לאומן שיש לו פועלים ישראלים ואף שידפיסו בשבת ליכא משום מסייע לעוברי עבירה כיון שהוא נותן

קודם התחלת עבירה עיי״ש ועיי׳ לעיל (סי׳ ע״ג ם״ק ב׳). לא) לפתתם או לסגרן עיי׳ במג״א (סי׳ ש״ז ם״ק כ׳) ובבאה״מ (שם ם״ק י״ז) באם נשלח לו אגרת והיא חתומה אומר לאינו יהודי שאינו

יכול לקרותו כל זמן שאינו פתוח ולא יאמר לפתחה. ועיי׳ בשאילת יעב״ין (ח״ב סי׳ ק״מ) שמתיר לפתוח אגרת חתומה בשבת ויו״מ רכן כתב המהרי״ל ואעפ״י שהמג״א פירוש דברי המהרי״ל דוקא כשאין צורות או אותיות עליו. ליתא דאין חותם אלא באותיות וסימן ופשומ דמותר דהא קי״ל חותמת שבכלים מתיר ומפקיע וחותר וכן קבלתי מא״מ הגאון להתיר ועיי׳ בשו״ת חכם צבי (סוף סי׳ ל״מ). ועיי׳ בשערי תשובה (סי׳ ש״ז סעיף י״ד) שהביא דבריו וכתב שגם הא״ר סובר כן וסיים דלדיגא פוק חזי מה עמא דבר ע״י איגו יהודי מתירין

ולישראל אסור וכ״כ בחיי אדם (כלל צ׳׳ג). ועיי׳ במשגה ברורה בשער הציון (שם ם״ק ם״ז) דלצויד גדול

יש לםמיד על החכם צבי והיעב״ץ וא״ר.

65) באה״ט סי׳ יוט״נ טק״ט. 66) סי׳ •ט״ט סעי׳ נ׳ בשע״ת.

קכח קצור שלחן עריו״ פ

ואפילו הוא של מוכר אלא שהלוקח נוטלו ומוליכו לביתו, ומכל-שכן שאם הלוקה מביא כלי שלו ואומר מלא לי כלי זה דודאי מותר. אבל למדוד בכלי המיוהד למדה של המוכר, ולשפוך לתוך כלי של לוקה אסור. וכן מותר לומר להברו: תן לי המשים אנוזים וכדומה, ובלבד שלא יזכיר לו שם מדה ולא דמים, ונם לא יעשה השבון לומר: הרי שיש לך בידי המשים אנוזים תן לי עוד המשים ויהיו לך בידי מאה 67). ומכל־שכן שלא יזכיר לשון מכר לב) אפילו אינו קוצץ הדמים, ואפילו

שערים מצויינים בהלכה

אב) לשון מכר עיי׳ בשו״ת משפמי עזיאל (ח״כ םי׳ ל״מ) דההלבן שמהלק התלב להלקותות טבית לבית כמעשהו בתול אף שאין כאן קבלת כםפים ולא נםיעה באופנים ג״כ הוא בכלל פתות תנותו ומכש״כ באם יש איזה לקותות שטבשלים תתלב ביום תשבת א״כ עובר על לפני עור ואפי׳ אם יש הלבן אהד ויכולים ליקה טטנו ט״מ איםורא דרבנן טיהו איכא. ועיי׳ בשו״ת לבושי טרדכי (ה״ב םי׳ קל״ג) [באטצע התשובה שם] שכתב ג״כ דאפי׳ לטכור לנכרים ג״כ אין שום צד היתר לזה. ועיי׳ בשו״ת תת״ם (הו״ט םי׳ קצ״ה) דהפותת תנותו בקביעות בשבת הרי הוא טהלל טמש ובזטן שהיו לנו שופטים וטלכות היו סוקלים על זה דדוקא באקראי אטרינן

בש״ם דטקה וטטכר הוא דרבנן, ולא בקביעות, עיי״ש. ב ועיין בשו״ת נבעת הלבונה (או״ת סי׳ כ״ת) אודות טכירה האטוטטי שהוא כלי העוטרת ברתובות קריה וכאשר משליכין בתוכת טטבע ידוע היא משלכת טתוכה דבר ידוע (דבר טאכל וכדוטה) לפי ערך הטטבע ושום אדם אינו עוטר אצל הכלי ואינו ידוע לטי שייכת — כתב שם דזה פשוט דהישראל אסור להשליך לתוכה הטטבע אפי׳ בטקום שאין כאן איסור טוקצת הטטבע כגון שיש לו כבר בידו הטטבע בשוגג דדינא הוא שמותר לו להגיהה במקום שירצה כמש״כ הטג״א (סי׳ ש״ט ם״ק ז׳) ואפ״ה אסור להשליך הממבע לתוכה משום איסור מקה וממכר אפי׳ שאין כאן אדם המקגה לו הדבר עיי״ש המעם וגם אם יש לישראל אומומאמ כזה אסור לו להניהה ברהוב העיר משום דלא ימלמ שלא יקנה אהד בשבת וכליו של אדם קונים לו מדין תצר וכמו דקיי״ל שאסור ליתן לנכרי מעותכמו שאיתא שיקנה בשבת ואפי׳ בסתם אסור אם יום השוק הוא בשבת'

בש״ע (או״ה סי׳ ש״ז) וה״נ כן ועיי׳ בשו״ת מהרש״נ (סי׳ קי״ז) שנ״כ נשאל אודות האמומאמין הנ״ל והשיב שאם יש לישראל כלי זו והיא עומדת בדה״ר והלוקה אינו

67) סי׳ שכ״ג סעי׳ א׳ די.

קצור שלחן ערוך פ קכט

לצורך שבת, ועל ידי אינו־יהודי אםור לקנות בשבתלב*), והוא הדין בשכירות 68).

סו מותר לומר להברו: מלא לי כלי זה, או תן לי בו עד הרושם הזה ולמהר נמדוד אותו או נשקול אותו 69).

שעדים מצויינים כהלכה נכגם לרשות הישראל אז מותר לדברי הכול רהא גם מלאכה דאורייתא מותר כשגעשית מעצמה בשבת כמבואר בש״ע (םי׳ רג״ב מעיף הי) וכש״כ משא ומתן ואף להתום׳ (שבת י״ז: ר״ה אין מוכרים) שכתבו הטעם לאםור ראם העכו״ם יוצא מרשות הישראל לאחר שקיעת ההמה משום רמתזי כשלוחו [וא״כ ח״נ בחאוטומטיז חנ״ל יש חשש זה] זה רוקא התם רהישראל מוםר לו החפץ משא״כ הכא שהכל נעשה מעצמו. וגם כשחכלי עומדת ברשות הישראל אז ג״כ מרינא היה מקום להתיר משום שאין הישראל עושה כאן שום מעשה אבל למעשה יש לההמיר בכה״ג. ופשוט רבשכת ויו״ט אםור לו להישראל המוכר להגיה בהבלים הג״ל הדברים

שגזרקים מבהוץ אף אם הם איגם מוקצים עיי״ש שהאריך בזה. לב*) אםור לקנות בשבת עיי׳ בשו״ת רעק״א (פי׳ קנ״ט) שנסתפק שם אי מותר לקנות בחול ויחול הקנין בשבת כגון אם יש ליציטאציאן בשבת שמוכרים איזה דבר והוגבל הגורל על שבת ונותנין מתהילה בערב שבת כתבי אפפערטין ובשבת פותהים השרים האפפערטין ומתליטין למי ליתן הדבר הנמכר — אי מותר להישראל לתת אפערט עם קאווציאן קורם השבת או נימא כיון שמהליטין המקת בשבת אפור עיי״ש רמפלפל בזה ומשמע

רעתו שנוטה לאיפור. ועיי׳ בשו״ת כתב פופר (או״ה פי׳ מ״ו) שהעלה לאיפור לעשות

הנין בע״ש על תגאי שיגמור בשבת. ועיי׳ בשו״ת מהר״ם שיק (או״ת פי׳ קל״א) ושו״ת אבגי צדק (פי׳ ל״ר) שהעלו להיתר מטעם שמותר להתהיל במלאכה בע״ש שתגמור

בשבת וכ״כ בשו״ת אמרי יושר (ח״ב פי׳ צ״ו) להיתר. ועיי׳ בשו״ת מחרש״ג (ת״ב פי׳ קי״ז) שרעתו ג׳׳כ לחתיר וחביא ראייה מהמג״א (פי׳ של״ט) לעגין פריון הבן שתל בשבת רחיח אפשרות לפרות באופן זה שיתגו ההמשה םלעים בערב שבת ולומר שיהול הפריון בשבת רק שאין לעשות זה משום הברכה ראי אפשר בשבת עכ״ר המג״א. ומשמע ראי לאו הברכה לא היה בזה שום איפור מצר הקגין בשבת עיי״ש.

68) סי׳ ש״ ו סעי׳ נ׳ וסי׳ שכ״ה. 69) טי׳ שכ״נ טעי׳ כ׳.

קל קצור שלחן ערוך פ

םז כשם שאסור לעשות אפילו בנין עראילג) בשבת, כך אסור להוסיף על בנין קבוע אפילו תוספת עראי. ולכן פתח שאינו עשוי לכניסה ויציאה תדיר אלא לעתים רהוקות, אם עשה לו דלת שאינח סובבת על ציריה, (ציר הוא עץ או ברזל הבולט מן הדלת, שמכנםין בחור שלמטה באסקופה 3), ולמעלה במשקוף שתהא הדלת הוזרת לכאן ולכאן, והא הדין כמו במה שנוהנין במדינתנו לתקן את הדלתות ב״אנגלען״), אלא שקשרה שם ותלאה שם לנעול בה, אם יש ציר בדלת זו, או אפילו אין בה עתה אלא שהיה לה ציר ונשבר ומקומו ניכר, מותר לנעול בה בשבת. ואפילו אם הוא בענין שכשפותהין אותה היא נגררת על הארץ, וכשנועלין בה מנביהין אותה ומעמידין על האסקופה מכל מקום מותר, דכיון שהיא קשורה ותלויה ונם יש בה היכר ציר, ניכר שהיא דלת העשויה לנעילה ופתיהה ואינו נראה בבונה, ומכל שכן אם יש לה עדיין ציר. ובלבד שלא יהזיר את הציר

.( 7 למקומו דבזה הוי בונה 0 סח אבל אם אין לה היכר ציר אסור לנעול בה בשבת, דכיון שאינו עשוי להפתה אלא לעתים רהוקות, והדלת אינה ניכרת לדלת, נראית הנעילה כמו בונה. אך אם היא קשורה ותלויה יפה, בענין שאך כשהיא פתוהה אינה גגררת על הארץ, אפילו אינה גבוהה מן הארץ אלא כמלא נימא, ניכרת היא שהיא דלת ומותר לנעול בה. סט אם אינה קשורה ותלויה כלל, וכשפותהין שומטין אותה לגמרי, אסור לנעול בה בשום אופן פתה שאינו עשוי לכניסה ויציאה תדיר, אבל פתה העשוי לכגיםה ויציאה תדיר מותר לגעול בה ואפילו

אין בה היכר ציר. ע דלת העשויה מלוה אהד אין גועלין בה פתה שאיגו עשוי לכניסה ויציאה תדיר, ואפילו יש לה ציר, אם אינה סובבת על ציריה

שעריפ מצוייניפ כהלכה לג) בנין ארעי בשבת עיי׳ בשו״ת טהרש״ם (ח״ו סי׳ מ״ג) בשלהן הבהכנ״ם שהוא לקריאת התורה ובו שני נקבים בקצוות ונעשו לזו שני תתיבות עץ לתותבם בתוך הנקבים ועליהם מניהים כלי^הקודש ואהר הקריאה טוציאים אותם טשם — כתב שם דטותר להוציאם ולהכניסן בשבת דכיון דעשוין לכך אין בזה טשום בנין וסתירה וכטו דאטרינן נבי םתיטת התנור (סי׳ רנ״ט) וכבר כתב התת״ם (או״ה סי׳ ע״ב) דבנין לשעה אינו

בנין, עיי׳׳ש.

70) סי׳ מי״נ סעי׳ גי.

קצור שלחן עדרך פ קלא

דכיון שאינה אלא מלוה אהד, ואינה סובבת על ציריה, נראה כבונה וסותם מקום הפתוח, אבל בפתח העשוי לכניסה ויציאה תדיר יש להקל

לנעול בה, ודוקא כשיש שם אסקופה דאז ניכר שהוא פתח. עא פקק החלון כנון לוה או שאר כל דבר שםותמין בו את ההלון, יכולין לסתמו בו אפילו אם אינו קשור שם, והוא שכבר סתם בו פעם אהת קודם השבת או שהשב עליו קודם השבת לסתום בו, אבל אם לא סתם בו מעולם ונם לא השב עליו, אסור לסתום בו בשבת אם הוא דבר שדרך לבטלו שם שיהא שם לזמן ארוך, אבל דבר שאין דרך לבטלו שם אלא לזמן קצר, כנון בנד וכיוצא בו מותר

לסתום בכל ענין. עב דלתות וחלונות אף! על פי שהם תלוים על צירי ברזל, שנקל להסירם ולההזירם, מכל מקום אסור בשבת להסירם או לתלותם לי),

כי התולה אותם הוי כבונה והמסירם הוי כסותר. עג אפור לכבד את הבית אפילו אם הוא מרוצף באבנים לח) ועל ידי אינו יהודי מותר. ואם עושה על־ידי שינוי נדול כגון על-ידי

כנף אווז, וכדומה, מותר אפילו על ידי ישראל 71). עד לא ישפשף ברנלו רוק שעל־נבי הקרקע, אבל מותר לדרוס

עליו בלא שפשוף 72).

שערים מצוייניפ כהלכה לד) להסירן או לתלותן עיי׳ בהנחות מהרש״ם (םי׳ ש״ת םעיו* מ׳) בשם ספר ההיים דמותר להסיר ולההזיר התריםין (לאדע״ן) לההלונות ובכתבי הדע״ק השיג עליו. ומ״מ אם כבר עשה כן כמה פעמים קודם השבת

יש להקל וכן הדין בנטילת התלונות והחזרתן. ועיי׳ בארחות חיים החדש (סי׳ שי״נ) שהביא נ״כ משו״ת שנות חיים (סי׳ קע״נ ובהשמטות לסי׳ שנ״נ) שמותר לתלות חלאד״ן בפנים מן חבית, ועיי׳ בשו״ת משפטי עזיאל (ח״ב םי׳ מ״ד) אודות מה שחנחינו בשעת חמלחמה לפרוש וילונות כהים על החלונות והם תלוים על פסי ברזל בטבעות וההוט הורז אותם לפורשם לרוהב התלונות בשעות האפילה דאין

בזה שום איסור בנין וסתירת אוהל ונם לא טשום עובדין דהול. לה) אפי׳ הוא מרוצף באבנים עיי׳ בקרבן נתנאל (שבת פ״י אות י״ד) באם אותו מקום כל קרקעות הבתים מרוצפים מותר לכבד ועיי׳ בפמ״נ (מ״ז סי׳ של״ז ם׳׳ק ב׳) דמצדד להתמיד עיי״ש. ועיי׳ בהנהות

t סעי' כי. 72) סי׳ שט״« סעי׳ י״א. " ? e 7 1 סי׳ ׳ (

קלב קצור שלחן ערוך פ

עה אסור לפנות בשדה ניר בשבת 73) (ובשל חבירו אסור ליכנס ואפילו בהול כדלקמן סימן קפ״נ סעיף ח׳).

ע1 מהיצר. אפילו היא עראי, אם נעשית להתיר איזה דבר, אסור לעשותה בשבת וביום־מוב. ולכן אסור לעשות מהיצר. על ידי וילון וכדומה, בפני אור הנר כדי שישמש מטתו, וכן לפני ספרים כדי לשמש או לעשות צרכיו דכיון שמהיצה מתרת היא, הולקת שם רשות בפני עצמה, והרי זה כעושה אהל. אבל מותר לכסות הספרים בשני כיסויין זה על זה, שאין בזה משום אהל. ואם הוילון התלויה לפני המטה היתה מבעוד יום פרוסה טפח, בין מן הצד בין מלמעלה, מותר בשבת לפרסה כולה, משום דהוי רק תוספות אהל ארעי. אבל מה שהוילון תלויה תטיד בקצה אהת טקופלת, לא טצטרף לטפה כיון שאינו לשם אהל, וכן הטהיצה שקורין ״(שפאנישע וואנד)״ אסור לפתהה אלא־אם־כן היתה פתוהה קצת טערב־שבת, אבל םה שהיא עוטדת מקופלת אף על פי שהדופן רהב יותר מטפה לא מהני. אבל טהיצה עראית שאיגה עשויה להתיר איזה דבר אלא להגן בפני ההמה או

בפני הרוה שלא יכבה הנרות וכדומה מותר לעשותה 74). עז ואהל דהיינו ננ המאהיל אף על פי שאינו נעשה אלא להגן מפני ההמה או מפני הנשמים וכדומה, ואפילו הוא אהל עראי, אם הוא טפה על טפה ברום מפה אסור לעשותו. ולכן עריסה של תינוק שנותנים בו השוקים של עץ, ופורםין עליהם סדין אסור לפרוס אותו בשבת וביום־טוב אלא אם־כן היה טבעוד־יום פרוס טפה, דהוי רק תוספת אהל ארעי דמותר. וכן אם ההשוקים סםוכין זה לזה בפהות טשלשה טפהים נהשבים כאהל (כי הלכה למשה מסיני היא שכל פחות טשלשה טפהים השוב כלבוד, פירוש כטתובר וסתום) ומותר

לפרוס עליחן סדין. עח תיבח שחכיסוי שלח אינו טחובר לח בצירים, אסור ליטלו משם, משום דהוי סותר אוהל, וכן אסור לכסות בו משום דעושח אחל, וכשנותנין טבלא על הבית להיות לשלהן, צריכין להעמיד את ההבית בצד הפתוה לטטה שאם יתן את הדף על הצד הפתוה הרי הוא

עושה אהל.

שערים מצויינים בחלבה מתרש׳׳ם (סי׳ של״ו) דנוטה אהה? וכ״כ במשנה ברורה שער הציון (שא׳׳ז

ם״ק י״ז) ראם כל בתי העיר מרוצפים אין צההמיר.

73) טי׳ ״שי״ב סעי׳ טי. 74) ׳טט׳׳ו סעי׳ א׳ ובטו״ז וח׳׳א.

קצור שלחן עיון• פ קלג

עט פי העשן ״קוימען, רויכפאננ״ אם הוא מן הצד, שחסתימח היא כמו תוספת מהיצר. מותר לסותמו, אבל אם הוא למעלה אםור לסותמו בשבת וביום טוב משום דעושה אהל, ואם קבוע שם דלת של ברזל סובב על צירים מותר לסתום, דכיון שתוא קבוע שם הוי־ליה

כדלת הסובבת על צירים. פ בנד ששוטהין על פי הבית לכסותה, אם ההבית אינה מלאת לנמרי, אלא שיש בין המשקים שבתוכה להכיסוי הלל מפה, אזי לא יכסה אותה על פני כולה משום אהל, אלא ינית מקצת פיה מנולה. פא כל מהיצר. או אהל שאסורין לעשותו, אם הוא עשוי אסורין

להסירו דהוי סותר אהל. פב אסור לשאת מכסה העשוי להנן מפני ההמה או מפני

. ( ז ) מפני שהוא עושה אהל ל ו הגשמים שקורין (שירים) ל

שערים מצוייניפ בהלכה

או) שקורין שירים (פארםאל) עיין בשע״ת (םי׳ ש״א ס״ס ה׳) בשם הנובי״ת (סי׳ א׳) ראם פותת בשבת חוששני או מאיסור םקיאה

ואף אם ערכו מאתמוא אםור משום מראית חעין עיי״ש. ועיי׳ בשו״ת תת״ם (או״ת סי׳ ע״ב) שכתב דאין כאן איםור דאורייתא ועיי נוי מותר ועיי׳ בברכ״י (םי׳ שט״ו) שכתב ג״כ דאםור אנשאה רק

מותר אומר אנוי שישאנה עאיו. ועיי׳ בתפארת ישראא (כאכאת שבת) ראם פתותה קצת מאתמוא מותר אפתחח ואנשאה במקום עירובין ועיי׳ בשו״ת גור ארי׳ יהודה (סי׳ קא״א) ועיי׳ בשו״ת שואא ומשיב (מהד״ג סי׳ מ״ב) שכתב דאםור

וכדעת חנובי״ת אעיא. ועיי׳ בהנחות מחרש״ם (סי׳ ש״א) שכתב דבמקום שנהנו אחחמיר ח״ו אפרוץ נדר וכמה מכשואים באים מזה ושומר נפשו ירחק מזה. ועיי׳ בנזר ישראא (םי׳ ג׳ אות א״ב) שדעתו אחקא וכמדומה אי שנוהנין היום איםור

בכא המקומות. ועיי׳ בשו״ת מהנה היים (ה״ג םי׳ כ״ג) ברופא ישראא דאפעמים שואהים אהריו אבא אהואה אכפר הסמוך — דיותר טוב אנםוע בענאה דאז ידעו הרואים שנוסע אהואה טאיאך ברנאיו ואשאת הטכםה (טטריה) עאיו בשעת הנשטים דיתן טכשוא אפני הרואים דיםברו שהותר הדבר והאהרונים ההטירו

בזה דכטה טכשואים באים טזה עיי״ש. אז) שעושה אוהל עיי׳ בשו״ת חאק אוי (או״ת סי׳ ק״ב) בענאות שא יאדים שיש אה! גג אהנן עא היאדים השוכבים בתוכם טפני ההמה והגשמים — כתב שם דמותר אמתתן בשבת אף אשיטות המהטירין בפאראסאא

קלד קצור שלחן ערוך פ

פג כלים שהם של פרקים תהובים זה בזה ונפרדו, אם דרכם להיות תמיד רפויים מותר לההזירם כך, אבל אם דרכם להיות מהודקים בהוזק, אסור להחזירם אפילו ברפיון וכן אם הם מהוברים על ידי הריצים (שרויףן כיון שדרכם להיות מהודקין בהוזק, אם הם פרודים אסור להברם אפילו ברפיון. אך כיסוי כלים מותר להסירם וכן להברם,

כיון שאינם עשוים לקיום רק לפתהם ולסתמם תדיר 75)• פד מכבש והם שני לוהות זה על זה וכובשין ביניהם בנדים, אם המכבש הוא של בעלי הבית מותר לפתהו לקהת הבנדים לצורך שבת ויום־טוב76) אבל אין כובשין אותו לפי שהוא לצורך הול. ומכבש של כובסין או שאר אומנין, אסור לפתוה, דכיון שהוא מהודק בהוזק, פתיהתו דומה לסתירה. ואפילו אם היה פתוה מבעוד יום אסור לקהת משם את הבנדים בשבת ויום־טוב, נזרה שמא יבא

לפתהו עתה 77).ה םפםל שנשמט אהד מרנליו אסור לההזירו, ונם אסור לסמכו פ. אבל מותר להניח ( 7 8 על ספסל אהר אלא אם כן כבר ישב עליו כך

דןן על ספסלים או על התיכות עצים שהבינם מערב שבת לכך. פו כלי המורה את השעות לח) (אוהר, זיינער) אפילו שעדיין

שעריפ מצוייניפ בהלכה

(מטריה) הכא שדי מפני שדופן הגג אינה אאא תוספת עא דופן העגלה והגג קבועה בצירים עא העגאה ובכה״ג שדי כמש״כ המג״א (סי׳ שט״ו

ם״ק וי) עיי״ש. ועיי׳ סעי׳ ע״ז בעגין עריסה של תינוס.ת עיי׳ בשערי תשובה (סי׳ שא״ה סעיף ת השעו את) כלי הטורה א גי) בשם פגים מאירות (ת״ב סי׳ קכ״ב) דדעתו שמותר אערוך שעון בשבת נם בשעה שהוא עומד וקיא טפי מכוס שא פרקים ובשאיאת יעב״ץ (סי׳ מ״א) אף שדעתו ג״כ דאין איסור בזה אפ״ה סיים אאםור מכה המנהג

ובשו״ת בגין עואם (סי׳ י״א) דעתו אהקא. ועיי׳ בשו״ת מהדש״ג (ת״ב סי׳ קי״ת) שכתב שהוא מקיא אהעדיך שעון בשבת דכיון שגעשה בדרך זה שכא יהיר ויתיר יערכו אין כאן

איסור מתקן מגא. ועיי׳ בפדמ״ג (א״א סי׳ ש״ה ם״ק ע״ה) שהושש בזה אאיםוד תודה וכ״כ בהיי אדם (כאא מ״ד דין ט׳) ובהגהות מהדש״ם (סי׳ שא״ה). ועיי״ש בשערי תשובה שהעאה אהקא בעודו הואך ואצודך הואה

. ם 77) סי׳ ע״ב ובטנ״א ש 78) טי׳ ש״ח טעי׳ ט״ז ובטו״ז שם.

73) טי׳ שי״ג סעי׳ ו׳ טו״ז וטג״א שם. 78) טי׳ ש״ב טעי׳ די.

קצור שלהן ערוד פ קלה

הולך אסור להעריכו בשבת ויום־מוב שלא יפסיק הליכתו. וביום־טוב שני יש להקל כל זמן שעדיין הולך להעריכו לצורך היום, אבל לא לצורך יום שלאהריו. ולצורך הולה יש להתיר בכל ענין, אם אינו

.(7 נמצא אינו־יהודי בנקל 9 פז אסור להשמיע קול של שירלט) בשבת בכלי או באיבריו

יינימ בהלכה שערים מצו

ובאא״ה אין אהקא וכ״כ הפמ״נ שם ובמשנה ברורה (םי׳ שלייה ם״ק י״ד). ועיי׳ בשו״ת הר הכרמל (םי׳ א׳) שמותר אהעריך השעון בעודו הואך בבל ענין וכ״כ בשו״ת תת״ם (או״ת םי׳ נ״ה) ועיי׳ מזה בפמ״נ (םי׳ שי״ג ם״ק ז׳ מ״ז). ועיי׳ בשו״ת תורת יקותיאא (םי׳ ם״ת) שהביא כן טהגה״ק בעל דברי יחזקאא משינאווע ומאביו הבעל דברי תיים שנהגו

כן ביו״ט. ועיי׳ בשו״ת שואא ומשיב (מהד״ו סי׳ נ״נ) דמותד אהעביר המורה (ווייזר) ממקום אמקום וכ״כ בהגהות מהרש״ם (םי׳ שלייה) וכ״כ בספר

דרכי היים ושאם (םי׳ תי״ט) שנהג כן אדמו״ר בעל מנתת אאעזר.ע קול של שיר עיי׳ בשו״ת בית יצחק (יו״ד ה״ב םי׳ אט) להשמי א״א במפתתות) דאסור אהשמיע הקוא מפונוגרף (גראמופון) משום איסור השמעת קוא ועיי׳ בשו״ת ערוגת הבשם (םי׳ ם״ת) שצידד אאםור אפי׳ ע״י עכו״ם ואפי׳ בשביא חואח עיי״ש ועיי׳ בשו״ת באד חיים מרדכי (םי׳ י״ב) שג״כ דעתו אאםוד וכ״כ בשו״ת משפטי עזיאא (ח״א או״ח םי׳ י״ג — וח״ב םי׳ ג״א) ועיי׳ בספר אור חדש [אהגאז״ה מוויאנא]ת מאיסור השמעת קוא יש בו עוד איסור מתיקה אם נותן הטחט עא ח שכתב ר

הטבאא בהגראמופון עיי״ש. 1 ועיי׳ עו״ש במשפטי עזיאא דאםור אהשתמש בראדיו וקוא רם משום איסור השמעת קוא וכן ראיתי בהקונטרם מהגרש״ז אויערבאך [שמסר אי הנרי״א הענקין אהעתיק ממנו] שמבאר שם פעואת המכונה זו והעאה ג״ב דיש בו איסור השמעת קוא ואף! אם פותת את מקאט הראדיו באופן שאיגו מדאיק שום אור ג״כ אסור מטעם הג״א ואפשר שיש אאםור גם מטעם מואיד והוא הדין אהתאים את כת הקאיטה אנא המבוקש

נ״כ אסור. ועיי׳ באות הבא. ג ובענין אי מותר אפתוה הרדיו או המיקרופון מערב שבת או אסדר את פתיחתו עא שבת ע״י שעון אוטומטי הנערך אזה מערב שבת עיי׳ בשו״ת טהרש״ג (ח״ב סי׳ קי״ת) שנשאא שם אי יש איסור בפתיתת דאדיו

סי׳ (t? 79?״n סעי׳ ל.

ך פ מ קלו קצוד שלחן ע

ע י מ ש ה ו זה על זה או על הלוח ל ת באצבעי ו כ ה , אפילו ל ( ו י פ ב ץ מ (הון יד ה ולא מטפהי ב כ ק שלא י ו נ נ לתי ו ז או בז ו קול, או לקשקש באננם העושה ה ולרקד. ו פ ט ר ל ת ו ה מ ר ו ת . ולכבוד ה ן על יד ולא מרקדי

ה אין מוהין כיון שיש מתירין80)• כ ב ק כדי שלא י ו נ לתיר להקיש על ת ו ע, ולכן מ ר להשמי ת ו ר מ ו דרך שי נ פח קול שאיר ו ס ו לו וכיוצא בזה. ויש־אוםרים שאף־על־פי־כן א ה ת פ י ת כדי ש ל ד ה

ה כ ל ה יינים כ פ מצו שערי

והשיב שאין בקי בזו אם אין בו משום הבערה אבצ משום השמעת סויצ אין כאן משום דצא נוצר כאן קוצ חדש רק נשמע המדבר וצא נזרו הז״צ השמעת קוצ אצא קוצ הבא שצא ע״י הפה כנון אין ממפחין ואין מםפקין ודמיא צכנור ותוף אבצ הכא קוצ הבא עצ ידי הפה הוא אפי׳ אם הוא עובר דרך כצי צא נזרו הז״צ וכן אין כאן שום איםור משום מתקן מנא (אם אין הבערה שם) כיון דמתהצה נעשה עצ דעת זו שכצ יהיר ויהיר יעשה הדבר בביתו כמו שירצה צא שייך ביה מצאכת מכה בפמיש ומה״מ אני מקיצ צהעריך השעון וכו׳ עיי״ש מרבדיו צמדנו דבאופן שאין כאן איםור הבערה עצעקמדי [כנון אם נשאר פתוה מערב שבת או מםדר פתיהתו ע״י שעון אומוממי] אין כאן איםור השמעת קוצ וצא תיקון מנא. אבצ עיי׳ בשו״ת בית יצהק (יו״ד ה״ב םי׳ צ״א במפתהות) שכתב בנדון המיציפון שאף אם העכו״ם מכה בהפעמון נ״כ יש איםור בהדיבוד משום השמעת קוצ משמע דאף קוצ הבא ע״י הפה אם הוא עובר דרר כצי

יש בו איםור משום השמעת קוצ. ועיי׳ בםפר צצ״ה ההדש (קונ״א םי׳ א׳) שכתב ראם עובר מהפה דרך הכצי אין כאן משום השמעת קוצ וכסברת המהרש״ג [ועיי׳ ם״ק שאה״ז שהבאתי דברי השבות יעקב שהתיר צדבר בכצי כעין תיציפון משמע נמי דקוצ חעובר דרך כצי אף שמגביר בזה הקוצ אפ״ה אין כאן משום השמעת

קוצ וצ״ע]. ועוד מצאתי בספר שצחן מצכים (הצכה צמשה סי׳ ו׳ ם״ק ע״ב אות ח׳) שכתב ״ומובן מאציו כי עתה שגתהדש המכוגה הגקראת דאדיא המוצבת ומשמעת הקוצ צמרהוק בצי הומי בדזצ ה״ה דיוצ* בשמיעת דברים המהויבין צשמוע אם שומע ע״י ראדיא מישדאצ הבירו. וצשמוע מדאדיא בשבת ויו״מ אם הוא מוכגת ועומדת מערב שבת ושומע דברים המותרים כקידוש גראה דאין בזה שום איסור אמגם צשמוע דברי מסהר בשבת ע״י דאדיא גראה דאםור דהרהור ע״י שמיעת קוצ אסור״ הרי צך בפירוש

80) סי׳ ש>״ח סעי׳ א׳ וסי׳ של״ט סעי׳ ני.

ק*ור שלחן עייר ש — שערימ מצויינים בהלכה קלז

ראם פתוח מערב שבת מותר ועיי׳ בשו״ת מנחת אאעזר (ח״ב םי׳ ע״ב). אמנם עיי׳ בשו״ת משפטי עזיאא (ח״ב סי׳ נ״ב בחג״ח שם) שגם אם פתוח מערב שבת ג״כ אסור וציין שם אםפרו (ח״א םי׳ י״נ) וכן ראיתי בחקוגמרם מהגרש״ז אויערבאך חג״א שהאריך בזה והעאה אאיםור כמו שחכריע הרמ״א (םי׳ רנ״ב םעיו* ח׳) אאםור אכתחאה אתת חמים בתוך רחיים שא מים םמוך אחשיכה משום חשמעת קוא חטחינח ואוושא מיאתא וזיאותא דשבת הוא וה״נ כן, דאוושא 'מיאתא בחשמעת הוא ואא ידעו

אחבחין שזח פתוח מאתמוא.

ר ובענין אי טותר אשדר בשבתות ויו״ט נאומים מתחנת חשידור שא חרדיו עיי׳ אעיא (אות ג׳) שחבאתי טםפר שאחן טאכים וטשטע טטנו קצת שאין כאן איםור אם הוא דבר טצוה חטותר בשבת ואא דבר טםחר. ובחקוגטרם חגרש״ז הג״א כתב שם דעצם הדיבור בחמקרופון שא הטשדר באופן שאא געשה שום טאאכח ע״י זח זואת טח שתגודת טיתרי חקוא שא האדם גחםכים ע״י חמקרופון אתגודות שא גאי חשטא העוברת מחטקרוםון אגאי הרדיו היוצאים טחטשדר וגישאים עא ידם אמרחקים ושם הם חוזרים וגחפכים שוב אגאי קוא אין רואח בזה שום םרך איםור אאא שיש אאםור טטעם אפגי עור שגורם אאחרים שטאזיגים ושוטעים אפתיחת הרדיו שחוא אםור וגם טעבירים הקאיטה טגא אנא שאפשר שיש בזח איסור וגם אפשר שעא ידי דיבורו שא האדם טשתגה בסודות החום שא הטגורות הגטצאים בתוך המשדר ואפשר שיש בזה איםור תורה ואכן כא זמן שאין אגו יודעים בבירור

את מוב חמשדר ואופן שכאואו יש אחוש אאיםורי תורה עכ״ד,

ה ובעגין מכוגת השמיעה שמשתמשים בה חחרשים שיש בה טקרופון הקואט ומקרב את הוא המדבר אאזנם והוא ע״י אבן השמאי שבתוכה כטו האבגים שבבאטריות ובה כפתור אםתוה ואסגור, עיי׳ בשו״ת טשפטי עזיאא (ה״ב םי׳ א״ו) דביו״ט יש אהתיר ובשבת צ״ע אי מותר אפתוח ואסגור והגרי״א העגקין טםר אי טכתב ובתוכח תשובה טהגרש״ז אויערבאך שדעתו שם אהתיר אםתהו בשבת בםתם טכוגת שאין גתאדם חברזא שבח ע״י פתיחת חזדם ואם גטצאו כאאו שגתאדם הברזא אז אםור אפתחו בשבת ואם״ח אם פתוח טערב שבת אין בח איםוד טאטוא טפגי שאין גאםר כא המכוגה במאמוא מפגי הברזא שבה ועיי׳ בםרמ״ג (םי׳ ש״ט ם״ק א׳ מ״ז) וכבר ביאר בםםרו מאורי האש דבברזא מאובן אין בה

מוקצה רק בשאהבת ע״כ.

ומכח איםור חוצאה אי אין בה במכוגה זו אצאת בדה״ר עיי׳ בשו״ת מהרש״ם (ח״ב סי׳ ח׳) באיש םומא באחת מעיגיו והרופאים חושיבו או עין זכוכית ויכוא אהוציאו מעצמו — כתב שם דאין אגזור דאמא שאין* ומהוי מפגי

קלח קצור שלחן עייר פ

להשמיע קול בכלי הטיוהד לכרם), כגון להקיש על הדלת בטבעת

שעריפ מצוייניפ בהלכה שהוא דבר שאינו מצוי עיי״ש וה״נ יש אומד כן ועיי׳ אסמן (סי׳ פ״ד

ס״ס ב׳־נ׳).וחד ובענין אדבר עא ידי טיאיפון בשבת ע קול בכלי המי מ) להשמי ויום טוב מסודו נפתה בשו״ת שבות יעסב (ה״ג סי׳ א״א) שכתב בזה״א ״וביהוד עא ידי כאים הטיוהדים אדיבור וטשטיעים סוא עא כטה וכמה מיאין ובריהוס טקום יכוא אדם אדבר עם חברו, דבר זה יהא אםור אדבר עטו בשבת. וטעואם אא שטענו פוצה פה אפספס בנדון זה״ וטשטע סצת דדבריו נאטרו עא כאי כעין טיאיפון ודעתו נוטה אהתיר. ועיי׳ בשו״ת מנהת אאעזר (ה״ג םי׳ כ״ה) שדיבר שם מכא המצאות ההדשות שמראה מסומם בתאטוד ופוםסים וטפרש דברי השבות יעסב הנ״א שהוא כעין כאי טיאיפון וכה

הטכונות האאו הוא רס כה עאעסטרי שהוא סיים טיטות עואם עיי״ש. אטנם עיי׳ בשו״ת בית יצהס (יו״ד ה״ב םי׳ א״א בטפתהות) דאא סבירה איה אטדרש כן דברי השבות יעסב עא הטיאיפון שאנו שיש בו כה העאעסטרי וכתב דהתשובה הנ״א טשבות יעסב שנכתבה עוד בשנת תפ״ב אז אא ידעו עוד טכונת הטיאיפון שנתהדשה בזמנינו ובודאי כאי אהר היה אפני הגאון הנ״א שאא היו בה הדשות האאו אבא בטיאיפון שיש אהוש אהתעוררת כה ההשטא עאעסטריציטעט בודאי יש איזהר בשבת ושוטר נפשו ירהס מזה כי מאבד מה שמוכרה אהכות בפעמון טסודם שירצה אדבר וזה אםור משום משמיע סוא יש אאםור עוד משום דעא ידי םגירת זרם העאעסטרי נואר כה עאעסטרי וזה אםור בשבת משום מואיד כמו בםהופא כםא אשיראי דאמרינן (ביצה כ״נ.) דאםור משום טואיד ריהא וה״ה דאםור אעשות עאעסטרישע פערבינדונג בשבת ואף אם מכה הפעמון ע״י נכרי ג״כ אםור אדבר כיון שאין סוא המדבר נשטע רס ע״י העטפפאנגם אפאראט והוא עושה ע״י העאעסטרישע שווייגונגען טאהנשווייגונגען בהמעמבראן

ועא ידי זה הסוא נשמע הוי נ״כ משמיע סוא בהמכונה עכ״א עיי״׳ט. ועיי׳ בשו״ת מנהת אאעזר (ה״ב םי׳ ע״ב) שכתב ג״כ דאםור אדבר בשבת ויו״ט ע״י טיאיפון כטש״כ הבית יצהס טטעם איסוי* מואיד והשמעת סוא ע״י הדיבור עיי״ש [והוא סותר עצמו ממש״כ במנהת אאעזד (ה״נ סי׳

כ״ה) וצ״ע]. ועיי׳ בשו״ת מהרש״נ (ה״ב סי׳ סי״ה) [בענין סוא מדאדיו] שכתב דאא גזרו הז״א השמעת סוא אאא סוא הבא שאא ע״י הפה כגון אין טטפהין ואין מםפקין ורמיא אכנור ותוף אבא סוא הבא עא ידי הפה אפי׳ היא עובר דרך כאי אא נזרו הז׳׳א עיי״ש, ומדבריו יש אאמוד היתד אם הנכרי

קצור שלחן ערוך פ קלט

ת שהם הד לזה. וכן אותן כלי שעו ו , או בפעטון הטי ( א ם ה הקבוע ב

שעריפ מצוייניפ כהלכה מכה בפעמון שאין כאן השמעת הוא רה עא ידי הפה וזה אינו אסור.

ועיי׳ בםפר צא״ה ההדש (הונטרם אחרון םי׳ אי) הביא שם תשובת הרב הגאון מה״ר נתן אעווין מרישא והשיג שם עא דברי חותנו הבית יצהה והעאה דכת עאהטרי שאא יוכא אראות ואא אשמוע ואינו מושג אאחר מחמשת תושים אין בו משום מואיד ונם אין בו משום השמעת הוא משום דחוא דרך חפח ואא עביר מעשח ואין כאן איסור רה אם מכח בפעמון ואכן מותר אומר אנכרי שחוא יכה בהפעמון ובמהום הפסד מרובח חיח מהום אחתיר רה אאשר שיצא מפי תותני חבית יצחה אא ארצח אחתיר וזח ברור כי אם שאא אחד ע״י חטיאיפון בשבת מותר אחשיבו כי אז אין

איסור חשמעת הוא עכ״א עיי״ש. ועיי׳ בשו״ת שערי דעה (מחד״ה סי׳ הצ״ד) שנשאא שם בעת התתדשות הטיאיפון והשיב שאא מצא בו שום איסור בזה ומשום השמעת הוא ועשיית כאי שיר אין כאן משום שאא נתפשט הדבר ואין משתמשין בו רה יהירי םנואה עיי״ש טעמו. אבא שם מצויר מכונת הטיאיפון שכת הדיבור

גזרה אטרהוה ע״י כה הטאגנעט ואא ממעשה כה העאעהטריציטעט. ועיי׳ בשו״ת יד יצתה (ת״ג סי׳ רם״ת) שגשאא ג״כ אי טותר אדבר עא הטיאיפון דברי תורה ושידוך הבגות והשיב דבזה״ז שיש פרצות רבות בחיאוא ש״ה ראוי אחחמיר ואאסור וכמש״כ המהרי״א (או״ה סי׳ ג״ט)

דהשמעת הוא אפי׳ במקום מצוה אסור עיי״ש. ועיי׳ בשו״ת עצי האבנון (סי׳ י׳) שפסה שם אאיםור משום השמעת הוא וזיהי אש שנזרהים ממנו מחמת הואדת זרם העאעהטרי ועיי׳ בשו״ת טשפטי עזיאא (ח״א סי׳ י״ג) שג״כ העאח אאיםור ועיי׳ בםפר אור חדש (אחגאז״ח טוויאגא) שהאריך בזה והעאה אחתיר ועיי' בספר ירושת פאיטח (סי׳ ט׳) [כתב שם תשובה טידידי הגאון טה״ר גטע שאטה שאיםםא דוט״ץ טטוגהאטש] דבצורך גדוא ובטהום טצוה יכוא הטורה אטצא איזה היתר בדעת תורה דה שאין אהתיר טבאי שאאת הכם אפי העגין וחזמן, עיי״ש והגה הטיאיפון שבזטגיגו שכשטצאצאים וטבסשים הטםפר גדאק עא ידי זה גר חשמא

בודאי אסור טשום הבערה אם אא ע״י גוי.ת או בפעטון כ״כ הרט״א (שא״ה ע ב ט טא) להקיש על הדלת ב סעיף א׳) ועיי׳ בפט״ג בשם הא״ד (שם ם״ה א׳ ט״ז) דהיכא שיש עיגבא הבוע בראת כיון שאותו שפותת הדאת אין כוונתו אהשמיע הוא יש אצדדאהתיר אבא אטשוך הוט העינבא אםור ועיי׳ בתפא״י (כאכאת שבת דין המכה בפטיש) שצידד אהתיר גם זה כשאיגו יכוא איכנס אביתו באא זה ועיי׳

קמ קצור שלחן עייר פ

עשויים לקשקש השעות על-ידי מה שדוחקין בהם או שטושחין בחוט המיוחד לכך, אין לעשות כן בשבת ויום־טוב.

פט המשמר פירות או זרעים מפני היה ועוף, לא יספיק כף אל כף, ולא יטפה כפיו על ירכו, ולא ירקד ברנליו כדי להבריהם כדרך

שהוא עושה בהול!8). צ אין שוהקין באנוזים וכיוצא בהם על־נבי קרקע אפילו טרוצף, ומכל מקום אין לטהות בנשים וקטנים, לפי שבודאי לא ישטעו,

ומוטב שיהיו שוננים ואל יהיו מזידים. צא בענין קיפול בנדים יש הרבה הילוקי דינים ואין לקפל שום

. ( 8 בנד 2 צב טלית שאהז בו האור, מותר לשפוך עליו שאר משקין שלא במקום אש, כדי שכשיגיע למקום הםשקין יכבה, אבל טים אסור

לשפוך עליו 83)• צג אין מציעין את המטה משבת למוצאי־שבת, אף־על־פי שיש שהות ביום שיוכל לישן עליו בשבת עצמו, מכל־מקום כיון שאין. דעתו לישן עליו עז־ למוצאי־שבת, הרי הוא מכין משבת להול ואפור 84)

פא. ארבע רשויות לשבת. ובו ה׳ סעיפים. א ארבע רשויות לשבת: רשות היהיד, רשות הרבים, כרמלית

וםקום פטור, ונבאר קצת מהן בקצרה. ב איזה רשות היהיד, טקום שהוא לכל הפהות ארבעה טפהיט על ארבעה טפחים (שזהו מקום השוב שראוי להשתטש בו) וטוקף בםהיצות נבוהות לכל־הפהות עשרה טפהים (אפילו אינן שלמות

שעריפ מצוייניפ בהלבה בשו״ת מחר״ם שיק (או״ח סי׳ קכ״ז) שאוסר אמשוך בחוט חעינבא כדי שיפתחו או. ועיי׳ במשנה ברורח בביאור האכה (סי׳ שא״ח סעיף א׳) דמצדד אחקא אם אינו יכוא איכנם אבית משום כבוד שבת, וכן ומאח בשו״ת נהרי

אפרסמון (סי׳ א״ו) דבעת ההכרח יש אחקא ובאא״ה אא. ואם חםעמון מצאצא בכח העאעקמריצימעמ עיי׳ אעיא (ם׳׳ק מ׳

ובם״ק ח׳) בענין סגרת זרם העאעקמרי.

. ד ״ ׳ כ י ע ׳ •:!?״ד ט י 83) ט

. ו ״ ק ׳ שיב פ י א ס ״ נ 84) ס

. י ׳ ד י ע ׳ ש>״ח ס י 81) כ

r8) .פי׳ ש״ב

קצור שלהן ערוף פא קםא

1 עשרה טפהים ורהב ארבעה טפחים גם־כן א לגמרי), וחריץ עטוק דינו כמחיצה. וכן בור ב) שהוא עמוק עשרה ורחב ארבעח על ארבעח, וכן תל שהוא גבוה עשרה ורהב ארבעה על ארבעה, ואפילו כלי כגון תיבה אם גבוה עשרה, או הבית שהיא עגולה ויש בה לרבע ארבעה על ארבעה, כל אלו אפילו הן ברשות הרבים או בכרםלית, הרי הן נחלקות לעצמן והן רשות־היהיד. ואויר רשות היהיד הוא רשות

שערים מצויינים כהלכה

א) והריץ עמוק עשרה עיי׳ בבאה״ט ושע״ת (םי׳ שם״ג ם״ק י״ב) בשם שו״ת הכם צבי (םי׳ ה׳) רעיר המוקפת חריץ עמוק עשרה ורחב ארבע טפהים הוי כעיר המוקף הומה גבוה ואכן התיר לטלטל בעיר האגה וכ״כ בשו״ת אוהא יעקב (םי׳ ע״ג) בהיתר הטאטוא בעיר האגה. אך מפגי שיש נשרים שעוברים עאיהם טצר זה אצר אתר אכן צריך שהגשרים אא יהיו קבועים שם בטםטרות או בבנין כי אם טטאטאים וניטאים בכא עת ובכא זמן שיצטרכו אהגביהן ע׳׳י שאשאאות והוי כטו ראויות אנעוא שעא ירי הנבהתם תהיה העיר נעואה וטוקפת ואפי׳ אם יהיו קבועים ט״ט אם יש צורת הפתה עא הגשרים םגי אם הגשרים עוברים ברוה השני שהוא כרמאית, עיי״ש. ועיי׳ אקמן (םי׳ צ״ר ס״ס ט״ז) טה שכתבתי אם אהתיר

צוה״פ גם ברה״ר. ועיי׳ בשו״ת בית שאמה (ה״א םי׳ מ״ב) בעיר שיש הריץ םביב עמוק יו״ר ורהב ר׳ ובכא ררך מבא העיר יש גשר עא ההריץ והיו שם עא הגשר שרגקן [הוא קורה שמוגהת עא שגי פםי אהיים ומגביהים ומורידים הקורה עא גביהם אפתוה ואסגור דרך הגשר בכא עת שירצו] ועתה גאקהו השרגק משם וגשארו השגי פםי אהיים בשגי הצדדים ורצה השואא שם אהתיר מטעם השגי פםין ואף רהגשר רתב יותר מעשרה ופרצה יותר מעשרה אא מהגי פםין אפשר ריש אומר רזה רוקא ברה״ר משא״כ היום שאין אנו רה״ר אפשר רמהני גם ביותר מעשרה — והשיב שם ראי! היאוק רגם בכרמאית בעי שאא תהא הפרצה יותר מעשרה ועיי׳ עור מזה בשו׳׳ת מהרי״א האוי (ה״א סי׳ קא״ט) ובשו״ת מי באר (םי׳ מ״ה) בעגין זו בעיר שמוקפת הומה בהריץ וגשרים עאיהם עיי״ש. ועיי׳ במשגה ברורה (סי׳ שם״נ

ם״ק קכ״ב־קג״ז). ב) שהוא עטוק עשרה עיי׳ בבאה״ט (םי׳ שמ״ה ם״ק י״א) והמנ״א (שם ם״ק יי) ראפי׳ היא מאאה מים או שאר דברים שארם מםתכא בהם ורואה בתוכה וגראין המתיצות ג״כ אין המים מבטאי! המתיצות אבא אם מאאה פירות אא הוי רה׳׳י כיון דאין המתיצות גכרות ואפי׳ רעתו

אפגותן.

קטב קצור שלחן עריד פא

חיחיד עד לרקיע. וחטחיצות עצטן שחן טקיפות לרשות חיחיד, על גביחן גם־כן דין רשות־חיחיד. וחחורים שבמחיצות שכלפ* רשות־חיחיד אפילו חן מפולשות 1) מעבר לעבר כיון שיכולין להשתמש בהן ברשות היחיד חרי חן במלין אצלו ונחשבין כרשות חיחיד (ואם חם

רק כלפי הוץ יתבאר בסעיף שלאהר זה)!). ג איזו רשות הרבים, רהובות ושוקים שהן שש עשרה אמה על, שכן היה רוהב הדרך במהנה לויה שבמדבר, וכן ( שש עשרה אמה ג

שערים מצוייניפ כהלכה ועיי׳ בבאה״ט (סי׳ שם״נ ם״ק טי) ובמג״א (שם ס״ס א״א) וטו״ז (שם ם״ק כי) ראם המים נקרשים ביטות הגשמים בטאה הטחיצה ואסור אטאטא. ואדעת הטו״ז שם אסור אטאטא אפי׳ ביטות הקייז אבא אהמנ״א שם וכן הביא האשא אברהם [מהנר״א אופנהיים] בשם שו״ת שב יעקב (סי׳ י״ז) והכנסת יהזקאא דדוקא בעת שהמים נקדשין אסור אטאטא.

וכ״כ בתיי אדם (כאא מ״ז די! ה׳) וש״ע הנד״ז (שם סעיף א״ה). ועיי׳ בספר אבן העוזר (סוף סי׳ שם״נ) והובא בבאר היטב דאין הטים הנקדשים טבטאין הטהיצות אעואם, וכ״כ בשו״ת דעק״א (טהד״ת סי׳ ב׳) וכ״כ בשו״ת הת״ם (סי׳ פ״ט) ובשו״ת טהדי״א האוי (ה״ב סי׳

צ״ד) נ״כ מצדד כן ועיי׳ בטשנה בדודה (סי׳ שם״נ סוף ם״ק קכ״א). ועיי׳ באדהות היים ההדש (םי׳ שם״נ) הביא משו״ת מהד״י הכהן (מהד״ת םי׳ ה׳) בעיר שיש אה עירובי! ע״י נרדים ומהיצות םביב ונפא שאג גדוא שגבוה יותר מן המחיצות והנדרים — דאי! השאג טבטא המהיצות

וטותד אטאטא בכא העיד, עיי״ש. ועיי׳ בטשנה בדודה בביאור האכה (םי׳ שם״ג סעיף כ״ט) רהא דאטדינן רבוד טים ונהר נהשבין אטהיצה דוקא כשהנהר אינה טקפת את העיד טכא הצדדין אז נחשבת הטהיצה מה שכננדה ובשאר המקוטות הפרוצים יתקן בצורת הפתה אבא כשהיא טקפת את העיד טכא הצדדי! הדי נעשה היקף זה קודם שנתיישבה העיד והוי כקדפף יותר טבית םאתים שאא הוקף

אדירה דאםור אטאטא בו אפי׳ אם אה״כ נתיישבו בו. נ) שש עשרה אמה עיי׳ בםפד טנהת פתים (טי׳ שט״ה) דנדאה דהני ט״ז אמה עצבות נינהו דאהומדא בעצבות משעדינן בכא שיעורו

תודה כדאטדינן בש״ם (עידובין ד׳.) (וביו״ד ד״ם ד״א). ועיי׳ ביאקוט הגדשוני (םי׳ שצ״ט) שתביא טםפר האת אהרן דאמה שא תודה היא 528 מיאאיטעטד נמצא אפ״ז דשש עשרי אמה 8448

) סי׳ •עם״ח סעי׳ א׳־ו׳. ,פא 1

קצור שלחן עייר פא קמ:

דרכים שעוברים בהם מעיר לעיר ורהבים שש עשרה אמה הרי הן רשות־הרבים. וכל דבר שהוא ברשות־הרבים אם אינו גבוה שלשה טפהים מן הקרקע אפילו הם קוצים או צואה, שאין רבים דורסים עליהם, מכל מקום בטל הוא לנבי הקרקע, והרי הוא כרשות־הרבים. וכן נוםא ברשות־הרבים אם אינה עטוקה שלשה טפהים הרי הוא כרשות־ הרבים. וההורים שבכתלים כלפי רשות־הרבים ואינם מפולשים לפנים לרשות־היהיד, אם נמוכים משלשה טפהים לקרקע בטלי לנבי רשות הרבים והרי־הן כרשות הרבים, ואם הן למעלה משלשה טפהים נדונין לפי מדותיהן, אם יש בו ארבעה על ארבעה והוא למטה מעשרה טפהים הרי הוא כרמלית, ולמעלה מעשרה טפהים הוי רשות היהיד, ואם אין בו ארבעה על ארבעה הרי הוא מקום פטור, בין שהוא לטעלה טעשרה בין שהוא לטטה מעשרה. המבואות שנכנסין לרשות־הרבים לפעמים הן רשות־הרבים ולפעמים הן כרמלית, ויש בזה הרבה הילוקי דינים, יש אומרים שכל שאין ששים רבואד) אנשים עוברים בו בכל יום כתלי מדבר אינו רשות הרבים אלא כרמלית, ולכן בזמן הזה אין לנו רשות הרבים, וכל ירא שמים יהמיר לעצמו 2). ד איזהו כרמלית, מקום שאין הלוך לרבים ונם אינו מוקף במהיצות כראוי, כגון השדות, ונהר שהוא עמוק לכל הפהות עשרה טפהים ורהב לכל הפהות ארבעה טפחים, ומבואות שיש להן שלש מחיצות, ואצטוונית (הוא טקום שלפני התניות שהסוהרים יושבים), ואיצטבא (הוא טקום שטניחים עליו פרקטטיא) שלפני העמודים ברשות־הרבים, והיא רהבה ונכוה שלשה טפהים או יותר עד עשרה טפהים, וכן מקום שיש בו ארבעה על ארבעה מוקף במהיצות שאינן גבוהות עשרה, ותל שיש בו ארבעה על ארבעה ונכוה טשלשה עד

שערים מצויינים בהלפה מיללימעמר שהוא 8 מעטר 44 צענטימעטר 8 מיללימעטר.

ד) שאין ששים רבוא עיי׳ באש? אברהם [מהגה״ק טבוטשוטש] (םי׳ שמ״ה) דמשמעות הש״ם והפוםקים משמע דלא בעינן שהס׳ רבוא צריכין להיות דוקא ישראלים וכ״כ בספר מנחת פתים (סי׳ שמ״ה) ועיי׳ בהגהות מהרש״ם (סי׳ שמ״ה) שהביא משו״ת בית יעקב (סי׳ מ״ב) דבדרך שהוא מעיר לעיר אין צייר ס׳ רבוא וסיים שם דאין חילוק דגם בדרך בעי ס׳ רבוא והוא הדין בזמגיגו שגתחדש מרכבת הברזל ורבים

עוברים שם אפ״ה אין דיגו כרה״ר.

. ג י ־ ׳ ׳ ז י ע ם ם צ) ש

א קטר קצור שלחן ערוד פ

עשרה, ובור שהוא ארבעה על ארבעה ועטוק טשלשח ועד עשרה. ועוד יש הרבה שהן כרטלית (ולשון ״כרטלית״ הוא לשון רך טל פירוש לא לה ולא יבש אלא בינוני, הכי נטי לא רשות־היהיד לפי שאין לו טהיצות כראוי, ונם לא רשות־הרבים לפי שאין רבים

הולכין שם 3). ה איזהו טקום פטור, כל טקום ברשות־הרבים שאין בו ארבעה על ארבעה, והוא נבוה משלשה ולמעלה או בור שאין בו ארבעה על ארבעח ועטוק טשלשח למטח, וכן מקום שאין בו ארבעה על ארבעה ומוקף בטחיצות טשלשח ולטעלח, וכל אלו דוקא כשחן ברשות־חרבים

.( הן מקום פטור, אבל אם הן בכרמלית הרי הן נם כן כרמלית4

פב. איסור העברה והוצאה מרשות לרשות. ובו י״ג סעיפים.

א ברשות הרבים ובכרטלית אסור לטלטל שום דבר ארבע אטות, בין לשאת אותו בין לזרוק אותו בין להושיט אותו!). ולטלטלו

איזה פעטים פהות פהות טארבע אטות*) נם כן אסור 2). ב אסור לשאת או לזרוק או להושיט שום דבר טרשות היהיד לרשות הרבים או לכרטלית, וכן טרשות הרבים או טכרטלית לרשות היהיד, וכן מרשות הרבים לכרטלית או טכרטלית לרשות הרבים. אבל טקום פטור מותר להוציא ולהכניס ממנו לרשות היהיד ולרשות הרבים ולכרםלית וטהם לתוכו, בלבד שלא יטלטל את ההפץ ארבע אמות). ולפי שיש הרבה הילוקים מהו רשות ברשות הרבים או בכרמלית3 הרבים ומהו כרמלית ומהו רשות היהיד (מלבד אלו שכתבנו בסימן

שערים מצוייניפ בהלכה א) פהות פהות טד׳ אטות עיי׳ באשל אברהם [מהגה״ק מבוטשוטש] (סי׳ שט״ט) דאין איסור זה רק אם בדרך זה רצונו לטלטל יותר טדי אמות אבל טי שאינו רוצה לטלטל רק תוך ד׳ אמות אין שום איסור וכן אם היה בדעתו תחלה שלא לטלטל רק תוך ד׳ אמות ועשה הנחה ואח״כ נטלך ורוצה לטלטל עוד פהות מד׳ אמות מתהיל הטלטול משעה שנמלך, עיי״ש.

. י ׳ ה י ע ם ס ״ פ ׳ ש י 2) ס

. י ׳ א י ע ו ס ׳ ׳ ט ׳ ש י 3) ס

. ח ״ י ־ ד ״ ׳ י י ע 3) ש0 ס

. ט ״ ׳ י י ע ם ס 4) ש

. ׳ בי י ע ו ס ׳ ׳ ט ׳ ש י ,פב 1) פ

קצור שלחן ערוך פכ קמח

שלפני זד!) לכן בעיר שאינה מתוקנת בעירובין, מי שאינו בקי צריך ליזהר שלא לטלטל שום הפץ ממקום שהוא מונה למקום ההלוק ממנו,

כי אם בטקוטות שההיתר ברור לו. ג נטילת הפץ טטקום שהוא טונה נקרא עקירה, והנהת ההפץ נקרא הנהה, ונם עקירה בלא הנהר• או הנהה בלא עקירה אסור לעשות. ולכן אסור לישראל שיתן לנכרי ב) איזה הפץ לידו שיוציאו טרשות היהיד לרשות הרבים או לכרטלית, כי הישראל עושה בזה את העקירה, אלא הנכרי בעצמו יקה את ההפץ. וכן כשמביא הנכרי איזה הפץ לא יקההו הישראל מידו, כי בזה עושה הישראל את ההנהה, אלא הנכרי בעצמו יניה את ההפץ. וצריכין ליזהר בזה בתינוק שהערלית נושאת אותו לבית הכנסת למול שתקה בעצמה את התינוק בבית, ובבואן אל הצר או עזרת בית הכנסת תניההו ותקההו ישראלית 4). ד הצר שיש בו פירצה, אם נשאר מן המהיצה בצד אהד רוהב ארבעה טפהים בנובה עשרה טפהים מן הקרקע, או שנשאר משני צדדי המהיצה בכל צד רוהב טפה בנובה עשרה טפהים, אזי אם אין בפירצה יותר מעשר אמות אינו צריך שום תיקון, כי הפירצה הזאת. אבל אם הפירצה יתירה מעשר אמות, וכן אם ( נהשבת כמו פתה ג לא נשארו מן המהיצה טצד אהד רוהב ארבעה טפהים או משני

שעדים מצוייניפ כהלכה ב) אסור לישראל שיתן לנכרי ובענין מה שנוהגין בכמה מקומות לטלטל ע״י קטן נפתה המקור בטו״ז (םי׳ שמ״ו ם״ק ו׳) והובא בבאה״ט (שם ם״ק ה׳) שכתב דמשמע במרדכי שיש היתר להביא ע״י תינוק המפתה כיון דאין לנו רה״ר אלא כרמלית וכ״כ בתפארת ישראל (שםת פ״ט) ובשו׳׳ת

שואל ומשיב (מהד״ג סי׳ קי״ז) ובשו״ת הרי״ם (או״ה סי׳ ג׳). ועיי׳ בשו״ת הת״ם (ה״ו סי׳ י״ג) דההיתר של הטו״ז איירי דוקא לדבר מצוה ובלא״ה אסור וכ״כ בשו״ת רעק״א (סי׳ ט״ו) לאיסור וכ׳׳כ בשו״ת מהרי״א אפאר (או׳׳ה םי׳ פ״ד) ובשו״ת מהר״ם שיק (םי׳ קע׳׳ט) ועיי׳ בארהות היים ההדש (סי׳ שמ״ו) שהביא עוד מכמה אהרונים בענין זה

וכן בספר מנהת שבת (סי׳ פ״ב ם״ק א׳) האריך בזה. נ) נהשבת כמו פתה עיי׳ בש״ע (סי׳ שם״א סעיף ב׳) ראם נפרצה בקרן זויות דהיינו שהפרצה תופסת משתי רוהותיה בהזויות אפי׳ בפהות מעשר נמי אסור משום דלא נוכל לכנות הפרצה ההיא בשם פתה דפתהא

בקרן זויות לא עבדי אינשא.

מ נ״ב סעי׳ נ׳. 4) ח״א כ

קמו קצור שלחן עריך פב

הצדדים מכל צד רוחב טפח וכל־שכן אם נפרץ במילואו דחיינו שאין שום םהיצה בצד אהד, כזה ח אזי אפילו אם אין בפירצה רק שלשה טפהים, אסורין לטלטל בהצר זה עד שיתקנו אותו שם,) (ואם דרים שם שני בעלי־ 5 (והתיקון הטובהר הוא) בצורת הפתה בתים או יותר צריכין עוד לעשות עירובי הצירות ויבואר אם ירצה

השם בםיטן צ״ד). ה זה שאמרנו דאם אין בפירצה שבתצר יותר מעשר אמות נהשב כמו פתה, ואינו צריך תיקון זהו רק בפירצה אהת, אבל בשתים או יותר צריכין שיהא העומד הנשאר על כל פנים כמו הפרוץ, אבל אם היה הפרוץ מרובה על העומד כל שהפירצה יותר משלשה טפהים

צריכה תיקון 6)., נועץ קנה מכאן וקנה מכאן ח), כל אהד ( ד ו מהו צורת הפתה לא פהות טנובה עשרה טפתים ונותן עליהם קנה או הוטו). וצריך

שערים מצויינים כהלבה ועיי׳ במשנה ברורה (שם ם״ק ט׳) ראם עשה צורת הפתח ודאי

מהני ושם פתה עליה. ועיי׳ בשו״ת מהזה אברהם (או״ח םי׳ ס״ד) בשני המהיצות שמשתמשים מרוה אתת אף שנפרץ שם בקרן זויות אפ״ה מהני דבקרן

זויות כי האי עבדי אינשי עיי״ש. ד) צורת הפסה עיי׳ בשו״ת שואל ומשיב (מהד״ק סי׳ רנ״ג) הביא בשם הפמ״נ (םי׳ שם״ג) דמםתפק שם אי מהני צורת הפתת על גבי מים דהיינו שיעמוד קנה מעבר זה וקנה מעבר אהר וקנה על שטת הגהר על גביהם והוא סיים להתיר עיי״ש וגם שם (בסי׳ רצ״ת) פוסק כן וכ״כ בשו״ת הסד לאברהם (או״ה סי׳ ל״ב) להתיר עיי״ש שהאריך בזה

ועיי׳ בשו״ת הת״ם (או״ה סי׳ פ״ז) ושו״ת אמרי אש (או״ה סי׳ כ׳). ה) וקנה טכאן עיי׳ בבאה״ט (סי׳ שם״ג ס״ק ג׳) דהא דכתב הרמ״א שם דגם להי טםיד טהו בכותל ג״כ טהגי דוקא אם הוא רבד ממש ועב קצת ולא םגי במראה הסיד שגיכר על הכעזל ועכ״פ בעי שיהא עב כהוט הסרבל וכן הביא שם בשע״ת בשם הגובי״ת (סי׳ י״נ) וכ״כ

בשו״ת רע״א (סי׳ ל״ה) וכ״כ בשו״ת תשב״ץ (ת׳׳ב סי׳ ל״ד). ו) ונותן עליהם קנה ובדין צורת הפתה שגעשה לצויר דבר אתר כגון עמודי הטיליגדאף עיי׳ בשו״ת מאמר מרדכי (סי׳ ל״א) דמצדד קצת

מ ע״א םי׳ סי. 5) סי׳ שם״א סעי׳ בי, וסי׳ ש0״ב סעי׳ 6) עי׳ וז״א כ

קצור שלחן ערוך 8כ קםז

שיהיה הקנה או החוט דוקא על ראשיהן ולא מן הצדדין7), ואם). וצריך תהב מסמרות כראשי הקנים וכורך ההוט עליהם שפיר דמי8), ונם לא יהא שכל קנה לא יהא רחוק מן המהיצה שלשה טפהים9 נכוה מן הקרקע שלשה טפחים, וכשעת הדהק שאי אפשר לעשות

ניפ כהלכה י י ם מצו שערי

לסמוך על הטיליגראף כשהברזל והגביעים (איזילאטורן) מחוברים באמצע ראש העמוד וכו׳ ומשמע משם דדוהא אם החוט כרוך עליו מלמעלה אז

יש לסמוך. ועיי׳ בשו״ת שואל ומשיב (סי׳ פ״ו) דאין יכולין לסמוך מפגי שהטיליגראף הוי כצורת הפתח שעשאן מן הצד דהגביעים הם מן הצד וכ״כ בשו״ת בית שלטה (סי׳ ט״א) וכ״כ בשו״ת אבן ילורה (או״ה סי׳ ט״ז) ראם הגביעים הם מן הצד אי אפשר להתיר רק אם אפשר להעטיד להיים גבוהים יו״ד טפהים אצל העטורים וראשי הלהיים טכווגים נגד הגביעים

אפשר להתיר. ועיי׳ בהגהות מהרש״ם (סי׳ שס״ב אות י״ג) שהביא טשו״ת גפש היה (סי׳ ל״ד) שגם אם הגביעים תקועים מן הצד ג״כ כשר כיון שהחוט הוא

על גבי הגביע וסיים שם דאפ״ה למעשה צ״ע. ועיי׳ בשו״ת אבגי גזר (או״ה סי׳ רצ״ו) שמהמיר ג״כ בזה משוםי לארץ שיהיה עליהם דצריך שיהיו הקגים גבוהים יו״ד טפחים ומגיעים ע תורת טחיצח לא שטגיחם על גב היתדות היוצאין טהקגים שאין על

חיתדות תורת טחיצח. ועיי׳ בשו״ת דברי טלכיאל (ה״ג סי׳ ט״ו) דיש להתיר בעטורי הטיליפון אף שגעשו לצורך דבר אהד רק צריך ליזהר שההוטין יתיו קבועים על ראש העטוד ואם הם גקשרים בהגביעים שהם טהצד יעטוד קגה אהר מכוון תהת ההוט דקי״ל דא״צ ליגע עיי״ש וכ״כ בשו״ת נטע שורק (סי׳ כ״ה) דאף דעטודי הטיליגראף עשויין לצורך דבר אהד ולא לשם מהיצות

ג״כ מהגי עיי״ש. ועיי׳ בשו״ת אטרי יושר (ה״ב סי׳ קל״ג) שהביא טספר טהרת ישראל ראם אפשר להמשיך התיכת דראטה על העטור טהטלגראף ולקשור זה עם הדראמה שע״ג הגביעים שמן הצד יועיל לכו״ע וסיים באמרי יושר שתלוי עוד במהלוקת. ומצדד להקל באם אין גמוכים הגביעים טראשי העטורים ג׳ טפהים. ועיי׳ בשו״ת מהזה אברהם (סי׳ קג״ה) שהביא דברי

7) סי׳ שס־ב סעי׳ י־א, וסי׳ שם״ נ סעי׳ 8) פנדג בפ״ז סי׳ שס״ג סקי״ט. כ״ו. י 8) עי׳ עע־־ת סי׳ עס״נ ופט־־ג שם 90״ת

קמח קצרי שלחן עייר פב

צורת הפתהז) רק בענין שהקנים יהיו רהוקים מן הכתלים שלשה טפהים, יש להקל ח).

שערים מצוייניפ כהלכה האבני נזר הנ״ל והשיג על דבריו וסיים שיש לםמוך על דברי מהרת ישראל

הנ״ל להמשיך הדראמה מהגביעים ולקשור על ראש העמוד. ז) ובשעת הדהק שאי אפשר לעשות צורת הפתה עיין בשו״ת בנין ציון ההדשות (םי׳ ר׳) בעיר שמוקפות הומת מים סביב ויש לה גשרים והנשרים הם מפולשים ורהבים יותר מעשר אמות אי יש היתר לטלטל בשבת על ירי שיעשו שלשלאות אצל הנשרים באופן שאם ירצו יכולים למשוך השלשלאות על הגשרים ולסגרם — כתב שם דטרברי הטור והשו״ע (סי׳ שם״ר) מבואר רלא הוי סתימה לרת״ר רק דלתות או צורת תפתח ולא ידעתי סמך היתר שיקרא סתימה נם ע״י שלשלאות הראויים לנעול בה דרך הנשרים ואפי׳ אם נעולים בהם כל היום וכל הלילה נ״כ לא השיב סתימה. וכ״כ בשו״ת טאטר טררכי (סי׳ ט׳) לענין השתקן [הוא קורה שטונהת על שני פסי להיים וטגביהים וטורירים הקורה על נביהם לפתות ולסגור את אם הדרך] וכתב שם רכל צורת הפתה שאין קנה על גביהן אינו צורת הפתה אע״נ רראוי לנעול בהשרנקן עיי״ש וכ״כ בשו״ת

טהר״ם שיק (או״ה סי׳ קע״ב). ועיי׳ בשו״ת הת״ס (או״ה סי׳ ש״ה) שכתב תקנה לזו דהיינו באם אי אפשר לעשות צורת הפתה יעשו שני פסין נבוהין עשרה ותשרנקן על גבם כשרנקן של טוכסים שבצרו א׳ קורה גדולה ובצרו השני תבל או שלשלת שיכולין לסגרו בו שאז אפי׳ בזטן שהוא פתוה טתהזי כשער וכן

תקנתי פה עכ״ל וכ״כ בשו״ת בנין ציון (סי׳ כ״ו) תקנה זו, עיי״ש. ועיי׳ בשו״ת אבן יקרה (טהר״נ סי׳ נ״ז) בעיר שנסתם טנ׳ ׳רוהות וברוה הרביעי יש אטת הטים עטוק עשרה ורוהב ר׳ ונשר בנוי עליה רהב מעשר אמות והטטשלה אינה נותנת רשות לעשות צורת הפתה האריך בזה ורוצה להעלות דבר הרש והיינו רבשני קצות הגשר אצל גרות האמה (הנהר) מזה ומזה בגוים נדרים של אבנים לההזיק הקרקע התל שלא יתפורר והגררים ההם טםתטא גבוהים עשרה וא״כ טותר לטלטל תהת הגשר דבשני קצותיו יש שם מהיצת גרר מזה וגרר מזה. ואי משום ששגי הצדדים של הגשר לאורכם הייגו בטקום שטיפת המים הם פתוהים הא יש שם צורת הפתה ע״י הגשר בעצטו וכטו שהםכיטו גדולי האהרוגים תשר יש בו צורת הפתה להתיר על ירו הטלטול בעיר וכיון שלאהרים עושים טהיצה לעצטו לא כש״כ כטו שאיתא בש״ם (שבת צ״ט:) והיינו שהגשר בעצמו יש קנה טזה וקנה טזה משני הצדדי ן ונרד הבנוי יש משני הצדדין וא״כ

SB קצור שלחן ערוף

ז חצר או בית שפתחו לתוך חרחוב, והדלת נפתחת לפנים, והמזוזות עם המשקוף שעל גביהם והאסקופה שבתתתית הן לצד הרהוב, הנה המקום הזה לפעמים הוא רשות היהיד ולפעמים הוא כרמלית. ולפי שאין הכל בקיאין בזה לכן מטילין עליו מספק חומר רשות־חיחיד ותומר כרמלית. אסור להוציא משם להרתוב שהוא

שערים מצויינים בהלכה

כבר יש שגי מחיצות שלימות ושגי צורת הפתח והוי רה״י גמור ומותר לטלטל שם [ומכח צורת חפתח ע״ג המים ג״כ אי! חשש כמש״כ החת״ס (סי׳ פ״ז) (ועיי׳ לעיל ס״ק ד׳)] וכיו! שכ! דתהתיו הוא רשות היחיד למעלה על הגשר גמי רה״י דהא רשות היהיר עולה ער לרקיע וא״כ ממילא לא נפרצה העיר כי אם לרה״י אהרת ולפ״ז היה מותר לטלטל בהעיר. ומה שהחמירו הגדולים להצייר צורת הפתח לגשרים זה דוקא כשהגשר נסמר על הקרקע לבדה ואז אפי׳ אם יש תל הטתלקט בשגי גדותיו עשרה מתור ארבע ט״ט התם דהגידוד הוא מטעם גוד אסיק טהיצתא וכיו! שבטקום הגשר אי! המהיצה ניכרת רהא העומדים ממעל להגשר אי! רואים את התל שמתהת להגשר התם דוקא בעי צורת הפתח משא״כ בגשרים שלנו שבגוים על אבנים ויש שני מחיצות שלימות וכו׳ ומפני שהוא דבר הרש אינו רוצה

לחחליט ההיתר רק אם יסכים עמו עוד רב מובהק עיי״ש.׳ טפהים יש להקל עיי׳ בשערי תשובה (סי׳ שס״נ ה) מן הכתלים נ סעיף כ״ו) בשם הבכור שור דהקנים של צורת הפתה לא יהיו רהוקים טהכותל ג׳ טפהים וכ״כ הפרי מגדים (א״א סי׳ שס״ג ס״ק ה׳) ובשו״ת בית אפרים (סי׳ כ״ה) ובשו״ת אריה דבי עילאי (או״ה סי׳ צ׳) ובשו״ת בית

שלטה (סי׳ ג״ה). אטגם בשו״ת רע״א (סי׳ י״ה) כתב ראם אי אפשר טותר גם ברהוקים ג׳ טפהים וכ״כ בשו״ת ש״ע הגר״ז (סי׳ גי) ראי! השש זה רק בלתי ולא בצורת הפתה וכ״כ בשו״ת גור אדי׳ יהודה (סי׳ קל״ה) וכ״כ בהיי אדם (סי׳ מ״ה די! י״א) דכשר ביותר מג׳ רק שלא יהיו יותר טד׳ מפתים וכ״כ במסגרת השלה! כא! (ס״ק הי) שלא יהיו יותר מר׳ טפהים ואם הם רהוקים יעטוד להי בי! הכותל להצודת הפתה לסתום

פרצה זו עיי״ש. ועיי׳ בשו״ת טהד״ם שיק (או״ה סי׳ קס״ה) בצורת הפתה מצד אחד שאי אפשר לחעטידח אלא ברחוק יותר טג׳ טפהים אבל פהות מעשר אמות מ! הכותל — כתב שם ראם הצורת הפתח עוטר טצד אחר אצל הכותל אז שרי בצד השגי אפי׳ בלא תיקון לדעת רוב הפוסקים, ולכן

לרווהא דםלתא יתקן שם להי ושרי.

Kt»B44 קנ

רשות הרבים או כרטלית, ולא מן הרהוב לשם כי שמא הוא רשות היחיד, וכן אםור להוציא מן הבית או מן ההצר לשם, ולא משם לתוכם כי שמא הוא כרטלית. ולכן אם הפתה נעול וצריכין לפתהו, צריכין ליזהר שהאינו־יהודי יכניס את המפתה בתוך המנעול, ולאהר שיפתהו את המנעול טרם יפתה ישראל את הדלת, יסיר האינו־יהודי את המפתה, כי אם יפתה ישראל את המפתה בעוד שהמפתה תוך

.( 1 המנעול, הרי הכניס את המפתה מכרמלית לרשות היהיד0 ח בהרבה מקומות יש בתים אשר הננ נמשך מן כותל הבית לתוך הרהוב, ונםםך שם על עמודים, אסור להוציא מן הבית לשם או להכניס טשם להבית, וכן אסור לטלטל שם ארבע אמות משום דדינו כטו הרהוב רשות הרבים או כרטלית, ואף שהננ נתון על העטורים דהוי צורת הפתה דדינו כטהיצה, טכל־טקום הרי טן הצדדים אין טהיצה, ולכן צריך להעטיד טקצה זה קנה אהד אצל הכותל של הבית ננד העמוד שהננ עליו, שיהא נם כאן צורת הפתה, וכן טקצה השני. ואם כמה בתים סמוכים זה אצל זה, בענין זה, די להם שיעשו כן בקצה הבית אשר מקצה מזה ובקצה הבית אשר מקצה מזה ויעשו עירובי

הצירות ״)• ט מותר ליתן לפני אינו־יהודי מזונות בתצר או בבית, אף־על־פי שיודע שיוציאן לתוץ, רק שלא יתנם לתוך ידו, דאם כן הוא עושה את העקירה. ודוקא כשיש להאינו־יהודי רשות לאכלן שם אם ירצה, אבל אם אין לו רשות לאכלן שם, או שהם מזונות מרובות שאי אפשר שיאכלם שם, וכן שאר הפצים שניכר הדבר שיוציאם להוץ, אסור

. ( מפני שנראה כנותן לו על מנת להוציא ט) ט י האשד• מדדה את בנה אפילו ברשות הרבים ובלבד שלא תנררהו אלא יהא מנביה רנלו האתת ויניה השניה על הארץ וישען

ה כ ל ה ניפ ב י י ם מצו שערי

ת להוציאו עיי׳ בתשב״ץ (ח״ב סי׳ קס״ז) ט) כנותן לו על מנ דתבואה שמוכרים לעכו״ם ומודדים בערב שבת ׳לאמתתת העכו״ם ובשבת באים הנכרים ולוקחים דאין בזה שום היתר כלל אך אם כבר נתנו רבים בזה שוב ליכא משום חשדא ומראית העין וכהא דאריסותא (דסוו* פ״ק דע״ז) ובפרט אם החצר מושכר לעכו״ם ודאי דשרי וחובא בהנחות מהרש״ס

(סי׳ שכ׳׳ה).

. ה ״ כ ׳ ש י . 12) ס ו ״ ק ו ס ״ ס ׳ מ י ז ס ״ ו 10) ט

ע הנר׳׳ז סעי׳ י׳׳ב. ר מ w (11 םקיז, ו

ב קנא קצור שלחן ערוך פ

עליה עד שיהזור ויניה רנלו שהנביה, שנמצא לעולם הוא נשען על רנלו האתת, אבל כשהיא נוררת שתי רנליו הרי זה כנושאתו ואםור אפילו בכרמלית, ולשאת אותו ממש י) אפילו אם הוא נדול כל־כך שיכול לילך ברנליו לבדו אםור, ואפילו בכרטלית, שלא אמרו ״התי נושא את־עצמו״ אלא לפטור טתטאת, אבל על כל פנים שבות איכא, ובכרמלית הוא

שבות דשבות, וצריכין להזהיר לרבים שטועין בזה 13). יא אמת המים העוברת בתוך התצר, אםור לטלאות טים

ממנה 14).

ה כ ל ה ינים ב י ם מצו שערי

י) ולשאת אותו ממש ובדין לשאת התינוק על ידו או על כתפו רבים כבר דברו מזה ואביא בכאן כל השיטות האתדונים עיי׳ בטנ״א (םי׳ ש״ה ס״ק ע״א) דאפי׳ קטן שיבולין לרדותו יש על נשיאתו איםור דרבנן וטשטע שם דגם בברמלית אםור אף שהוא שבות דשבות. וכ״כ בש״ע הגר״ז (שם סעיף פ״א) וכן משטע דעת הפט״נ (שם א״א ם״ק

ע״א) שפוסק כהטג״א. עוד כתב שם הפרי טנדים דדעת רוב הפוסקים דתינוק בן שטנה יטים ויותר כל שאינו יכול להנית רנל אתת ולנדור אתת יש בזה איםור דאורייתא דלא אמרינן ביה תי נושא את עצטו [ודלא כהתוםפות (ריש פ׳ רבי אליעזר דטילה) דתנוק בן שמנה יטים אטרינן הי נושא את עצטו.] ועיי׳ בשו״ת פרי תבואה (סי׳ ז׳) שפוסק כהתום׳ דגם קטן בן ה׳ יטים שיצא טהולי ריםוק אברים טתטת הלידה אטרינן ביה תי גושא את עצטו וטתיר לשאת התינוק בכרטלית שלנו דהוא שבות דשבות. ועיי׳ בהגהות טהרש״ם (םי׳ ש״ח) שהביא כטה ראיות כדברי הפרי תבואה ועיי׳ בשו״ת רעק״א (סי׳ כ״ה) שהולק על ה&ר״ת כיון דלדעת הטג״א אםור גם בגדול בכרטלית וא״כ אף אם גרון להקל בגדול ט״ט בקטן כזה קודם שהניע לנוטל אתת וטניה אתת אםור בכרטלית רק טוטב שיהי׳ שונגין ואין צריך למחות אבל הצנועים הבאים לשאול ראוי להורות להם הלכה דאםור וכ״כ בישועת יעקב (סי׳ שמ״ט ם״ק ד׳) דגם בכרטלית אםור, עיי״ש. וטשטע טדברי הנרע״א דנם בקטן שאינו יכול לילך בעצמו נ״כ אין צריך למהות וכ״כ בםפר מנתת שבת (סי׳ זה ם״ק י׳) [אולם במשנה ברורה (סי׳ ש״ה ם״ק קנ״ד) ובשער הציון שם משטע דדוקא בקטן שיכול לילך בעצמו א״צ למהות אבל בקטן שאינו יכול לילך כלל שיש בזה איסור

דאורייתא משמע שם מדבריו דיש למהות בהן].

13) ש־־ע התניא סי׳ ׳ם־וז סעי׳ מ״א. 14) סי׳ מניו.

קנב קצור שלחן ערוך פב

יב לא יעמוד אדם ברשות היהיר וישתין או ירוק לרשות הרבים או לכרמלית, וכן מרשות הרבים או מכרמלית לרשות היחיד, וכן מרשות הרבים לכרמלית, או מכרמלית לרשות הרבים. וכן לא ילך ארבע אמות ברשות הרבים או בכרמלית, או מרשות לרשות ורוקו בפיו,

אם כבר תלשו בפיו ממקום למקום 15). יג מותר לשפוך שופכין בהצר שיש בו ארבע אמות על ארבע

אמות אף על פי שיוצאין לרשות הרבים 16).

פג. היסה מחיצות לא מהני אלא כשהוכןה לדירה. ובו ף סעיפים.

א היקף מחיצות לטלטל בתוכם לא מחני אלא כשחוקף לדירה, ומה נקרא מוקף לדירה, זה שבנה לו בית דירה, או שפתה פתה מביתו ואהר כך הקיף שם במהיצות כדרך שעושין ההצרות לבתים, אז אפילו אם הוא נדול הרבה מאד הוי רשות היהיד נמור. אבל כל שהוקף שלא), כנון ננות ופרדסים שאין המהיצות עשויות אלא לשמור לשם דירהא מה שבתוכן, באלו יש הילוק בנדלן, אם אינו נדול מבית םאתים מותרין

לטלטל בתוכו, אבל אם הוא גדול מבית םאתים דינו ככרמלית!).

שערים מצויינים בהלכה א) כגון ננות ופרדסים עיי׳ בספר מנחת פתים (סי׳ שנ״ח) דמשטע בעירובין (כ״ו) וברימב״א ש0 דאו* שמשתמש בסרפן* תשמיש עראי ואוכצ שם צפרסים מ״מ צא חשיב בזח טוסו* צרירה. מיחו אם משתמש שם בסביעות אעפ״י שאין שם בית דירח חשיב טוסו* צרירה כדמוכח ברש״י

(עידובין כ״ד ד״ח חיכי). וגג יותר טבית םאתים אם טותר צטצטצ עצ הגג חיא פצוגתא רב ושטואצ (עירובי! צ״ב) והצכתא כרב nen כיון דטתיצות שצטטה

צרירה עשויות. ועיי׳ בשו״ת אב! יסרה (טהד״ג םי׳ פ״ג) ראם העיר טוספת טכצ רותותיה בצורת הפתה (ע״י עטודי הטיציגראן*) דס הדיורי! שבעיר רתוסין מצורת הפתח עשר אטות. אפ״ה צא גהשב הטסום הפגוי ההוא כבסעה

׳ בי. ח סעי׳ א ״ נ ) סי׳ ש 15) סי׳ ש״: סעי׳ ב׳ גי. 1 6,נ) סי׳ שנ־ז סעי׳ אי.

נןצור שלחן ערוך פג

ב כמה הוא שיעור מאתים, כמו שהיה הצר המשכן, מאה אמה אורך והםשים אמה רחב, ואם הוא מרובע עולה בחשבון שבעים אמה וארבעה טפהים על שבעים אמה וארבעה טפהים (ובאמות שלגו המשים ושלש על המשים ושלש (ומעט יותר). ואם המקום עגול או בשאר ציור צריכין גם כן להשוב כן שיעלה בתשבורת תמשת אלפים אמה (ובאמות שלגו שלשת אלפים שבע מאות והמשים). אך אם ארכו יותר על פי שגים ברהבו אפילו רק אמה אתת, אז גהשב כיותר מבית

םאתים כיון שאיגו דומה להצר המשכן 2). ג מקום שמוקף שלא לשם דירה, והוא איגו גדול מבית םאתים שמותר לטלטל בתוכו, אם יש בסמוך לו הצר מותר גם כן להוציא מתוכו להצר ומהצר לתוכו, כלים ששבתו בתוכו או בהצר, כי גהשב לרשות אחת עם חחצר, אבל אינו רשות אהת עם הכית שהכלים ששבתו בתוכו אסור להכניסן לתוך הבית, וחבלים ששבתו בבית אסור

להכניסן לשם 3). ד מקום שהוקף שלא לשם דירה ב), דהיינו שמתהלה הקיף במחיצות ואחר כך בנה שם בית דירה, או שפתה לשם פתה מביתו, מאי תקנתיה לעשותו מוקף לדירח, יפרוץ במחיצות מקום יתר על עשר אמות (כי עשר אמות השוב כפתה ויתר מיכן הוי פירצד.) ונתבטלו

המחיצות, ואהר כן ינדור אותה ונתשב מוקף לדירה 4). ה הצר שהוא יותר טבית םאתים, ונטע בו אילנות ג) אפילו

שערים מצויינים כהלכה דאא מהגי צורת הפתה אאא כיון דיש בה דיורין אית אן בה והביא ראיי׳

מש״ם (עירובי! י״א) עיי״ש. ועיי׳ בשו״ת מהזה אברהם (םי׳ ס״ד) בנרו! דההיקוף ע״י עמודי הטיאיפון היה רתוק הרבה מהעיר ויש ביניהם גגות ושדות זרועים העלה

שם אההטיר עיי״ש. ב) שלא לשם דירה עיי׳ בשו״ת דברי היים (ה״ב םי׳ א״ג) דבטקום שדרו שם גוים מקדם ויש שם הרבה זרעים ומוקף מתיצות אך שתוששים שמא הוקפו במתיצות טרם בנות הבתים והוי אא מוקף אדירת — כתב שם דאין חוששין אזה, ומי שרוצה אההמיר יפרוץ באיזה מקום בנדר יותר

טעשרה טפהים ואת״ב יתקנו עא מנת אדור עיי״ש. ג) ונטע בו אילנות עיי׳ בהגהות טהרש״ם (םי׳ שנ״ה ם״ס ט׳)

2) שם פעי׳ אי. 4) פי׳ ic״n פעי׳ בי. 3) עי׳ פי׳ שמ״ו פעי׳ נ׳ ופי׳ שע״ב פעי׳ אי.

קגד קצור שלחן עייר פג

ברובו, לא נתבטל בזה הדירה ועדיין מוקף לדירה שכן דרך האדם להסתופף בצל אילנות. אבל אם זרע ד) בו זרעים ה) אם הוא ברוב החצר (אפילו אינו במקום אהד אלא מפוזר) נתבטל בזה הדירה ו)

שעריפ מצוייניפ בהלכה דנםתפק אי באלני סרק מבטלין הדירה או לא והביא ראיות לכאן ולכאן. ועיי׳ בשו״ת מהרש״ם (ת״ו סי׳ מ״ת) שכתב בפשיטות דאילני סרק מחני ולא אמרינן ררוקא אילני מאכל אין מבטלין הדירה לפי שארם נמשך אחריהם ועושה דירתו בין האילנות משא״כ באילני סרק אלא נם באילני סרק לפעטים עושה ארם דירתו ביניהם כרי לטייל בהם ולשאוף

אויר עיי״ש. ד) זרע בו זרעים עיי׳ בארתות תיים (סי׳ שנ״ת) בשם נזירת שטשון רהא דאמרינן רזרעים טבטלין הדירה טיירי בסתם נינה רהקלאה אבל נינה שעושין ההשובין לטייל בהם ונוטע בו זרעים לנוי אין מבטלין הדירה רהא אילנות טשום רעברי לטיול תחתיו אין טבטלין הדירה וה״נ כאן. וכ״כ בשו״ת פרי תבואח (סי׳ ט״ג) לענין עשבים ופרתים וזרעים שבתוך החצר. ועיי׳ בשו״ת דברי חיים (ח״כ או״ח סי׳ כ״ח) שחתטיר בזרעים הנטועים לשם נוי וכ״ב בשו״ת שואל וטשיב (טהר״ק ת״נ סי׳ קל״א)

לההטיר עיי״ש. ועיי׳ בהנהות מהרש״ם שם שהעלה להקל ובפרט אם הנן הוא בתוך

העיר המעורבת בצורת הפתה ויש לו מהיצר! סביב הזרעים. ה) זרעים עיי׳ בשו״ת מהרי׳׳א הלוי (ה״א סי׳ ר״ב) ררשאים אינם בזרעים אלא כאילנות ואין טבטלין הדירה וקרא כתיב בנאות דשא ירביצני ובהצר בוראי יש לסמוך על זה (עיי׳ ס״ק דלקמן) רהא י״א דנם זרעים אינם טבטלין הדירה בתצר, ועיי׳ בשו׳׳ת באר משה (סי׳ ל״א) שנ׳׳כ פוסק כן דעשבים אינם בזרעים ולא מבטלי מתיצתא, ועיי׳ מזה בספר מנתת פתים

(סי׳ שנ״ת). ועיי׳ בטשנה ברורה (סי׳ שנ״ה סעיף ט׳ בביאור הלכה) שמסופק שם אי הזרעים טבטלין המתיצות לגטרי וא״כ אפי׳ בסוף הקיץ שכבר כלו הזרעים מ״מ אסור לטלטל או רלמא רהזרעים איגם טבטלים הדירה לגמרי אלא כל זמן שהזרעים הם שם אין מועיל ההיקף וא״כ בסוף הקיץ שאין שם זרעים הזר להיתרו והעלה שם להתיר בתצר פתות מבית סאתים אבל לא בתצר שגדול מבית סאתים ועיי׳ בשו״ת הסר לאברהם (מהד״ת או״ה סי׳ ל״ז) משמע משם דאין גפ״מ אלא כיון שכלו הזרעים תזרו המתיצות

למקומם. ו) נתבטל בזה הדירה עיי׳ בשו״ת הכם צבי (סי׳ נ״ט) בשם

קצור שלחן עייר פג קנה

וחשוב כולו כנינה, אם הוא במעוט ההצר, אם הוא פהות מבית סאתים בטל לגבי ההצר וכולו דינו כהצר, אבל אם הוא יותר מבית םאתים (במקום אהד) הרי מקום הזרע כמו כרמלית, והשאר מן ההצר הרי הוא פרוץ במילואו למקום האסור, ואסור לטלטל גם בו רק בארבע

אמות 5). ו וכן הצר שאין בו אלא בית םאתים או פהות, וזרע במקצתו נם כן נדון אהר הרוב, ואם רובו זרוע אף־על־פי שמותרין לטלטל שם, כיון שאינו יתר מבית םאתים מכל מקום כלים ששבתו בבית אסור

שעדים מצויינים בהלכה

שו״ת דבר שמואל (םי׳ רנ״ט) בעיר מוקפות הוטה ויש בה גינה וקרפףיר והסכים י ע ה ההיקף! של ה צ י ח מ ן ה י ל ט ב ם מ י ע ר ז וזרעים בתוכם שאין ה כן שם ההכם צבי בשעת הרהק וכן היעב״ץ [במור וקציעה] והובא כל

זה במשנה ברורה בביאור הלכה (סי׳ שנ״ה םעיף ט׳). וכתב שם בביאור הלכה תראה להקל דוקא אם מקום הגינה שנזרע הוא פרוץ להומת העיר דאי לאו הכי לא מהגי הומת עיר להגיגה כיון שיש לה מהיצות אהרות, ואף! דהיעב״ץ [במור וקציעה] משמע דבכל גווגי שרי אפ״ה אין להקל יותר כיון שיש כמה אהרוגים דהולקים על הדבר

שמואל הנ״א עיי״ש. ועיי׳ בהגהות מהרש״ם (םי׳ שג״ה אות י״א) משמע שם דהיעב״ץ מיירי דוקא ביש מהיצות סביב הזרעים ובלא״ה לא שייך ההיתר הג״ל. עוד כתב שם ראם העיר יש לה תיקון עירובי! בצורת הפתה הוי כדין מוקף! הומה [גם לעני! ההיתר של הדבר שמואל הג״ל]. ועיי׳ בשו״ת באד משה (םי׳ ל״א) שהעלה ג״כ כההכם צבי והדבר שמואל דבכל עגין

אין טבטלין הזרעים המהיצות שבעיר. .ב עו״ש בשו״ת הכם צבי (םי׳ ג״ט) דבהצר אין הזרעים מבטלי! הדירה ודלא כש״ע (סי׳ שג״ה םעיוי י׳^ דהא הרא״ש טםתפק בזה ומצדד קצת שם להקל ויש לםטוך ע״ז עכ״פ בשעת הדהק ועיין באשל אברהם (םי׳ שג״ה) [טהגר״א אופגהיים] שכתב ג״כ דכיון דהוא טילתא דרבגן כדאי הם הפוסקים הטקילין לםטוך עליהם בשעת הדהק, ועיי׳ בהגהות טהרש״ם (םי׳ שג״ה) שהביא ג״כ טכטה גדולי טהברים לפםוק כן ועיי׳ בשו״ת

אבן יקרה (ה״א סי׳ ט״ו) שג״כ פוםק כן בשעת הדהק עיי״ש. ועיי׳ בטשגה ברורה בשער הציון (םי׳ שג״ה אות ם״ז) שהעלה שם

לההטיר.

o סעי' טי. e 5 ׳ (

קנו קצור שלחן עייר םד

להוציא לשם, ולכן צריך לעשות מהיצה, בפגי הגנה, שיהא מותר לו.( להוציא מן הבית אל ההצר8

פד. דיני הוצאה דרך מלבוש ותכשיט. ובו י״ט סעיפים.

א כל דבר שאיגו לא מלבוש ולא תכשיט אסור לצאת בו לרשות הרבים א) או לכרמלית. ולכן אסור לצאת בםהט התהובה בבגדו ואפילו במהט שאין בה נקב, ואפילו לצורך לבישה יש לההמיר באיש!), אבל אשד. כיון שדרך הנשים להעמיד קישוריהן, כנון הצעיפים וכדומה, במתטין, מותרת לצאת בהן לצורך הלבישה, ודוקא במהט שאינה נקובה

אבל לא בםתט נקובה 2). ב בתכשיטין יש נם כן דברים שאסרו רבותינו־זכרונם־לברכה לצאת בהם בשבת לרשות הרבים. יש תכשיטין שאסרו לאנשים ויש תכשיטין שאסרו לנשים, והיינו תכשיטין שיש להוש שטא תםירם להראותם. ועכשיו נתפשט הטנהנ להתיר, והפוסקים כתבו טעטים), ובפרט יש ליזהר שלא יצא לזה. וירא שטים יש לו לההטיר על עצטו3). וםכל־שכן שלא ישא אצלו איש בטבעת שאין עליו תותם פתוה4

א) אסור לצאת בו לר״ה עיי׳ בספר שלהן מלכים (הלכה למשה סי׳ יו״ד אות ב׳) בשם הגאון לבושי מרדכי (ממאד) שהתיר לבעלי מלהמות שהולכין ממקום למקום בהרים וגבעות לשאת בשבת התפילין צרורות בשמלותם על שכמם שיהי׳ מוכנים לימות ההול מפני דאיכא בזה תלתא דרבנן, א.• טלטול והוצאה בכרמלית שאין לנו רה״ר גמור. a הוצאה כלאתר יד צרורות בשטלותם. ג.• ו*בוי בשיעורי! דלרשב״א הוא רק דרבנן ועיי׳ בשו״ת עצי היים (או״ה סי׳ כ״ו) שהעלה שם לאסור שאין לנו להתיר

שבות דשבות לצורך מצוה דלמהר וכמש״כ הנובי״ת (או״ה סי׳ מ״ד). ועיי׳ בשו״ת מהר״ש [למו״ר הגאון מראדמישל] (ת״ג סי׳ מ״נ) שהתיר בעת חירום ומלהמה לשאת בשבת הכתבי יתום (לעגיטימאציע) כלאהר יד כדי לילך להתפלל ושאר דבר מצוה דהוא שבות דשבות במקום

שערים מצויינים כהלכה

ת עיי״ש. מצו

. ח ־ ׳ י י ע ם ס ׳ ש י . 3) ע ׳ הי י ע א ס ־ ׳ ש י ) ס פד 1

. י ׳ ט י ע א ס ״ ׳ ש י . 4) ס ׳ ׳ ם י ע נ ס ׳ ׳ ש׳ י 2) ס

קצור שלחן ערוך פד ק״

כלי השעות ב) (אוהד, זיינעח, ואפילו קשור ברביד חזחב שהוא נושא על צוארו והוא תכשיט, אבל הכלי שעות המונה בתוך הכיס הוי

משא ואין לו היתר 5). ג מפתה של כסף אף־על-פי שהוא נעשה להשתמש בו, כיון שהוא נם לתכשיט נוהנין לצאת בו בשבת, אבל בתי עינים ״(בדיל)״ג)

אף-על־פי שהן משובצות בכסף אסור לצאת בהן 6).

שעדים מצוייניפ בהלכה

ת עיי׳ בחיי אדם (כלל נ״ו דין ב׳) שכתב כך וכ״כ ב) כלי שעו בשו״ת דברי חיים (ח״ב פי׳ ל״ג) דחיוצא בו ברה״ר במקום שיש גם השתא רה״ר חייב חטאת. ועיי׳ בקצור שלחן ערוך בלחם חפגים שהביא

עוד טכטה גדולים שאסרו עיי״ש. ועיי׳ בשו״ת שואל וטשיב (טהד״ק ה״ג סי׳ ל״א) כתב שם להתיר

כשהוא עם רביד זהב שהוא תכשיט עיי״ש. ועיי׳ בהגהות טהרש״ם (סי׳ ש״א אות ז׳) שכתב ראם השלשלת דבוק טטש ואי אפשר להפרידו טהשעון (זייגער) טותר ואם רק תלוי בקרם אז אפור לישא השעון אבל השלשלת בעצטו טותר וכ״כ בשו״ת טהרש״ם

(ח״ג סי׳ שס״ט ובח״ח סי׳ ל״ד) חילוק זה. ועיי׳ בטשגה ברורה (סי׳ ש״א ס״ק ט״ה) שכתב לאסור גם אם טחובר לרביד זהב עוד כתב שם בטשגה ברורה בביאור הלכה דאפי׳ אם תלוי בשלשלת על צוארו ויהי׳ גם הטורה שעות טגולה לעין הכל ג״כ גראה לו דאסור טפגי שאינה עשויה לשם תכשיט רק לידע השעה עיי״ש שהביא

ראייה לזה טירושלטי. ועיי׳ בטגהת שבת שגםתפק בזה היכי דתלוי הכל על צוארו וא״כ לפ״ז גם השעון שכורכים סביב היד תלוי ג״כ בזה דלהמשגה ברורה יש לאסור ולהמגהת שבת דמצדד שם קצת להתיר ה״ג כאן אבל המגהת

שבת בעצמו סיים שם בצ״ע. ג) בתי עינים עיי׳ בתיי אדם (כלל ג״ו דין ג׳) דאםור לשאת אותם (חטשקפים) על חחוטם במקום שאין עירוב דלמא גפל ואתי לאתויי וכ״כ במשגה ברורה (סי׳ ש״א ס״ק ט״ד) ועיי׳ בשו״ת אבגי צדק (או״ח סי׳ כ״ט) שכתב ג״כ לאסור במי שאינו נושא אותם בשוק כל ימות ההול. ועיי׳ בשו״ת שואל ומשיב (מהד״ג סי׳ ק״ט) שטתיר לצאת במשקפים הירוקין להגן מפני ההמה לכואבי עינים [וכמו שהתיר הב״ה לצאת בהאגדשוה (בתי ידים) דאין לגו רה״ד דאורייתא וא״כ מכש״כ בבדיללין

5) עיי בפאת הש?חן. 6) סי' ׳8"א סעי׳ י״א.

קנח קצור שלחן ערוף פד

ד אסור לאשה לתת בגד על צעיפה, וכן האיש על הכובע שלו מפני הנשמים ,שאין זה דרך מלבוש, ואם כוונתן שלא יצערו אותן

הנשמים מותר 7). ה ההינר וכן ההולה שעמד מהליו, וכן זקן מופלנ שאי אפשר לו כלל לילך בלא מקל מותר לו לילך במקל בידו, אבל אם אפשר לו לילך בלא מקל, ובתוך ביתו הולך בלא מקל אלא כשהולך לחוץ נוטל אותו לההזיק בו אסור. וכן הסומא אסור לצאת במקל בעיר שאין מתוקנת בעירובין, ומי שאינו צריך כלל למקל ד) אסור לצאת בו

.( אפילו במקום שיש עירובין משום זילותא דשבת8

שעריפ מצוייניפ בהלכה

דהוא רפואה עיי״ש]. ועיי׳ בשו״ת בנין ציון (סי׳ ל״ז) שכתב ג״כ להתיר אם קשורים מאוזן לאוזן. ועיי׳ בשו״ת מנחת אלעזר (ח״ג סי׳ די) שכתב נ״כ דהמשקפים הם תכשיט לאיש ואם הוא מהודק מותר לצאת בהן ואולי בעיירות גדולות שם׳ רבוי בוקעין בהן צ״ע. ועיי׳ בקובץ יגדיל תורה—ר״ט) שכתבו ג״כ ראותן בתי עינים (ה״ב סי׳ ד׳ ובתל תלפיות (—ט׳ הארוכים התהובים בשערות הראש וכש״כ אלו העשוין בבדים כפופים הסובבים אהורי האוזן שטותר לשאת אותם בשבת בלי שום השש. ועיי׳ במצודת דוד שהעיר טזה ראותן שטשיטין על החוטם לבד אין להם שום היתר. ד) ומי שאינו צריך כלל למקל עיי׳ במג״א (סי׳ ש״א ס״ק ב״ז) ובבאה״ט (שם ס״ק י״ה) דתכשיט אם עיקרו לישא בידו כגון מקל תפארה

. ן י ב ו ר י אסור לנשאו במקום שאין ע. א ״ ג מ י ה ר ב ה ד ח ר מ ) ש ח ״ ק ל ״ ועיי׳ באלי׳ רבח (שם ס

ועיי׳ בש״ע חגר״ז (שם) ובמשנח ברורח (שם ס״ק ס״ו) שפסקו כהמג״א. ועיי׳ בשו״ת מהרי״א הלוי( ח״ב סי׳ פ״ג) שפוסק ג״כ כהמג״א וטח״ט אסורח האשד. לצאת במנפח שקורין פעכער במקום שאין עירובי! עיי״ש. ב עיי׳ עו״ש בבטג״א ובבאח״ט דטי שאינו צריך כלל לטקל אסור לצאת בו בשבת אף בטקום עירובי! דחוא זילותא דשבת [וכטש״כ

הטחבר כאן בפנים] אך אם הוא טקל תפארח ונושא לכבוד טותר. ועיי׳ בבאה״ט שם בשם א״ר להקל בכל ענין. ועיי׳ בשו״ת נובי״תן אפי׳ במקל של עץ דלא שייך בו י נ כ מקיל בכל ע (או״ח סי׳ כ״ח) דג״ תכשיט אפ״ה טותר וכ״כ חגר״ז (בקונטרס אחרון םי׳ ש״א ס״ק זי) וכ״כ בשו״ת שואל ומשיב (מהד״ב ה״ג סי׳ ע״ז) דלית בו משום עובדין דהול. ועיי׳ בברכי יוסף (סי׳ ש״א) שהביא בשם הרדב״ז (ה״ו סי׳ ב׳

D סעי׳ י״ז י״ח ובסנ־א. B 8 7) סי׳ ש״א סעי׳ י״ד וטנ״א. ׳ (

ט נ ך פד ק קצור שלחן ערו

. ( ת בהן 9 א צ ר ל ת ו ת ט ו א ל ש ל ש ר ב א אסו 1 טי שהום טושב ה ם, והם עצים גבוהים שיש ב ז אין יוצאין בקשרי

. ( 1 ם 0 במי ט ו י ט ל, והולכין בהן ב לכף הרנת על ב ש ה ב ת ו ה (ובלבד שלא יניה א כ מ ה שעל ה י מ ד ח יוצאים ב. ויכול ט י ש כ ת י היא כ ת הר א פ ר א מ י ה י המכה) !a כי לפי ש כ נב כנון ה, אבל דבר השו בי הדמי ו השוב, ובטל לנ נ ת שאי י ל ט מ רכה ב לכוה י ט ר בי ה ו במל לנ נ ך עליו, לפי שאי ר לכרו ת וכדומה אסו ה פ ט ט

ונם לא הוי דרך טלבוש, והוי משא 12).ת האוזן, א ו ם באוזן לבלוע ליהה של צ י תנ ו ך שנ ט יוצאין במוב שלא יוכל ליפול, וכן יוצאין ט י ר ומהודק שם ה א קשו ודקוא כשהו

. ( 1 ם 3 ש ו יכול ליפול מ נ ך ובקש שבםנדל, אם הוא באופן שאי במוה, וכן די ף בנ ה שלא לטנ ת ד נ ה ל נ י ק ת ה ך ש ה במו ש א א צ י לא תת אלא אם כן הוא מלבוש א ל ז ת בשבי ש ב ו א ל ר שהי נ א בסי צ לא תת ל להציל א ר בשבי ו נ ת הסי ך או א ת המו ת א נ ת ו נמור. אבל אם נא לת צער, ת יתיבש ת ת ו ר ש ם יפול תדם על ב א עצמת מן תצער, ש

ת בהן 14). א צ ת ל ר ת ו מ, ו שלא יתלכלכו ת בנדי צ ה ק בי ר להנ ת ו ם רפש וטיט מ ו ק ם א ב י

ר 15). ם לנמרי אסו ה י ב נ ה אבל לב זה, ואף על י מלבושים זה על נ ת בשנ ב ש ת ב א צ ר ל ת ו יב מו י אלא שמוציאו לצורך הבר ת המלבוש השנ ך לעצמו א ו צרי נ פי שאי, ל ללבוש שני מלבושים כאלו ם בהו ו לפעמים נ וכדומה, ודוקא כשדרכו לובש כן), אבל אם' נ ם אי ב פעמי ו דהוי דרך מלבוש (ואף על פי שבר, ת ב ש ת בהן ב א צ ר ל ך לעולם ללבוש שני מלבושים כאלו, אסו ר ד אין הבע נדול ו בכ ת ו ו א ל פ נ י א י הוי כמו משא, וכן הדין בשנ משום דהשנ

בע קטן (קאפיל) וכדומה 16). ו על כה ט מ ר כך ל ו ם להנ ו ק מ נ ה ה נ ב זו, אם מ ת זו על נ ו ר ו יג ושתי הנ

ה כ ל ה יניפ ב י שערים מצו

אלפים קם״ג) דאםור גם במקום עירובין משום עובדיז דחו? וכ״כ בהגהות מהרש״ם (םי׳ ש״א) בשם הרדב״ז וכ״כ בתפארת ישראל שבת

(פ״ו מ״ה) וכ״כ במשגה ברורה (םי׳ ש״א ס״ק ם״ו).

18) טי׳ ש״נ סעי׳ ט״ו. 14) סי׳ v״* סעי׳ י״נ, וסי׳ v״« טעי' י״ד.

15) סי׳ ש״א סעי׳ ?״א ובטנ״א. 18) ׳•ם סעי׳ ליו.

9) שם סעי׳ י״ט. 10) שס סעי׳ כי.

11) ע״? סי׳ צ״א סעי׳ י׳. 12) שם סעי׳ כ״ב ובח״א.

קס קצור שלחן ערוך פד

הגורה גרועה, ועליה הגורה חשובה, מותר לחגור כך גם בשבת, ואף על פי שעתה אין לו צורך רק באהת, והשניה מוציאה לצורך הכירו, אבל אם אין הדרך להנור בשתי הנורות, אף על פי שהוא רוצה להנור כן בשביל עצמו אסור, דכיון שיש לו די באתת, הוי השניה כמו משא. ומכל־מקום מותר לצאת בשתי הגורות כשיש מלבוש מפסיק ביניהן, כנון התהתונה על המכנסים והעליונה על גבי הסרבל.

.(1 שאז יש לו הנאה ותועלת משתיהן 7 יד מטפהת שמקנהים בה את האף, נוהנין לכורכה תהת הבנד העליון על המכנסים, ויזהר שלא לעשות בה שני קשרים זה־על־נב־זה וירא שמים אם הוא נוהנ לישא רצועות המתזיקות את המכנסים (האזענטרענער) יסירן בשבת, כדי שתהא לו המטפהת לצורך, ויש נוהנין לכורכה סביב הצואר, וזה אינו טותר אלא אם אין שם מטפהת) והוא רניל לפעמים לכרוך שם מטפהת טפני הקור ויקשרהו ה אהרת בהיתר, אבל אם נותנה רק על הצואר והקצוות תלויות לה לפניו, זהו איסור גמור, וכן לכורכה סביב הרגל או סביב היד ולצאת בה

. ( 1 אסור 8 ט1 בתי ידים ״האגדשוה״ יש מתירין לצאת בהם בשבת ויש.( 1 אוסרין, ובזה העשוי להמם שתי הידים ביהד ״מוף״ יש להקל טפי 9 טז מותר לצאת בטלית מצוייצת בדרך מלבוש, אבל אם מקפלו

שערים מצוייניפ בהלכה ה) אט אין לו שט טטפהת, אהרת עיי׳ בחיי אדם (כלל נ״ו) שחכך לחחטיר בתוצאת מטפחת על צוארו. ועיי׳ בנטוקי או״ח (סי׳ ש״א) שהחזיק שם חחיתר טח שנוחגין שיוצאים בטטפחת (פאטשיילא) שמשימין אותה על חצואר ואין בזח איסור כיון שזחו דרך טלבוש כשיש רוח או קרירות טבחוץ ונם אם יש לו כבר טטפחת על צוארו ט״ט להנצל מצינה

שחוא סכנת נפשות לפעמים טשיטין כטח טטפחת על חצואר. ועיי׳ בשו״ת לבושי מרדכי (מהד״ת או״ח סי׳ קל״ג) ששמע מרבו בשם רבו חחת״ם שנחנ בחוץ לעירוב כמדומה לו שכרך המטפחת לאחר ידו ונלח טעמי׳ משום דחוי חוצאח שלא כדרכו ואינו רק מדרבנן ומשום כבוד חבריות טתירים דבאטת צריך טאד כטח פעטים בבני אדם לנקות צדדי החוטם שלא יחא נטאם בעיני חבריות וגדול כבוד חבריות עכ״ל עיי״ש.

. ז ״ ו ט ב ' ?״ז ו י ע ם ם . 19) ש ם 17) ש

. א ״ ח ם ו נ ש ״ מ 18) פ

ך פד קפא קצור שלחן ערו

סביב צואתו) במקום שאין הדרך ללבשו כך אסור20). יז בגד שיש לו רצועות או משיהות לקשרו בהן, או שיש לו קרסים להבת ונפסק אהד מהן אף על פי שהשני שגשאר כגגדו אינו השוב, מכל מקום אם דעתו לתקנו אהר־כך להביא לו בן זונו, אם כן זה שנשאר אינו בטל לנכי הבנד, והוי כמו משא ואסור לצאת בבנד זה. אבל אם אין דעתו לתקנו, אט כן כיון שזהו שנשאר אינו דבר השוב, הרי הוא בטל לנכי הבנד וטותר לצאת בו. ואם הוא דבר השוב כנון טשיהה של טשי או קרם של כפף, אף על פי שאין דעתו לתקנו

. (2! אינו בטל לנכי הבנד ואסור לצאת בו יח בעלי הקרהה שטניהין על ראשיהן פשתן סרוק או צטר טנופץ שיהא נראה כשער בראשיהן (פרוק) טותרין לצאת בו בשבת. ( לרשות הרבים שתכשיט שלהם היא (ובלבד שהוכנו טערב שבת) 22 יט הנושא קמיע?) צריך לעשות שאלת הכם, אם טותר לצאת

ה כ ל ה יפ כ נ י י פ מצו י ר ע ש

ו) אם טקפלו סביב צוארו עיי׳ בפט״ג (א״א סי׳ ש״א ס״ס ט״ג) דתיוצא בשבת בטלית עס ציצית מקופל על כתפו ב׳ ציצית טיטין וב׳ משמאל אף במקום שדרכם לצאת כן בחול אסור בשבת דנתי לעגין הטלית לא הוי משא כיון שדרכם לצאת כן במקום חחוא בחול מ״מ לענין תציצית כיון שאין יוצא כה״ג הטצוה הייב תטאת על הוצאתם שאין בטלים להבגד. ועיי׳ במשנה ברורה (סי׳ ש״א סעיף ל׳ בביאור הלכה) שכתב שפ דתציצית נוי הם להבגד ובמלים להבגד עיי״ש ועיי׳ בהגהות טהרש״ם (שם אות כ״ג) שהביא ג״כ משו״ת פאר הדור להרמב״ם (סי׳ ם״ב) דמותר לילד בו ושכן כתב האשכול (ת׳ ציצית סי׳ ל״א) ועיי׳ בספר מגהת שבת (סי׳ פ״ד ם״ק כ״ו) שג״כ הביא מהרבה אתרוגים כן. וכן מצאתי בםפ־

האל!* לד שלמת (סי׳ תקצ״ב). ז) הנושא קטיע עיי׳ בשו״ת משפטי צדק (סי׳ ל״מ) שגשאל שם אי מותר לתלות מזוזה כמין קמיע על צוארו וגם אי מותר לצאת בו ברה״ר בשבת — והשיב דמותר לתלותו על צוארו להגן כמו דאיתא בש״ס (בשבועות ט׳:) רכל להגן מותר. וממילא מותר ג״כ לצאת בו בשבת כיון דידעיגן דטגיז הוי כמו קמיע מן הטוטהה דטותר ולא גרע טביצת החרגול ושן השועל וטסמר של צלוב דיוצאין בתן בשבת כטש״כ בש׳׳ע

(או״ח סי׳ ש״א סי׳ כ״ז).

. 22) עם סעי׳ ני. 20) הי׳ י״נ, וסי׳ ׳B״K סעי׳ כ״ט ר« נ״ו. 21) עם סעי׳ ?״ט, וזי׳א כ

קםב קצור שלחן ערוך פה

בו בשבת או לא, כי לא כל חקמיעות שוים23), ואשד• חנושאת אבן חנקרא ״שמערנשום״ כדי שלא תפיל מותרת לצאת בו בשבת 24).

פה. דין אם נפלה דליסה בשבת. ובו ח׳ סעיפים.

א אם חם ושלום נפלת דליקח כשבת, חשו רבותינו זכרונם לברכה כי הבעל הבית ובני ביתו אשר שם הדליקה, אם יתעסקו בהצלה, והמה נהפזים ובהולים על ממונם, שמא מתוך כך ישכהו שהיום שבת ויכבו את הדליקה, על כן אסרו להציל אפילו הפצים שהן מותרין במלמול למקום שמותרין להוציא, ורק מה שהוא צורך לו להיום מותר לו להציל. כיצד, נפלה דליקה כליל שבת קודם הסעודה, מציל מזון שלש סעודות»), הראוי לאדם, לאדם. הראוי לבהמה, לבהמה. ובשהרית מזון שתי סעודות, ובמנהה מזון סעודה אהת. ואם יש בכלי אתת מאכלים הרבה, כנון סל מלא ככרות והבית מלא יין וכדומה, כיון שמוציאו בפעם אתת מותר. וכן אם פירש סדין וכדומה וקבץ בה כל מה שיכול להוציא ממאכלים ומשקאות

שערים מצוייניפ בהלכה ועיי׳ בפירוש המשניות להרמב״ם (יומא פ״ח מ״ד) דאי! עוברי! על המצות אאא ברפואה שמרפאין בטבע והוא רבד אמתי הוציאו הדעת והנםיון הקרוב לאמת אבל להתרפאות בדברים שהם מרפאים בםגולתן אסור

כי כוחם הלש ונםיונו רתוק. ועיי׳ בש״ת צמה צדס ההדשות (סי׳ ל״ח) דמדייק שם מרש״י דאפי׳ אם הוא רפואה םגוליית כיון שהוא רפואה בדוקה וכבר ריפא כמת

פעמים זו יש להקל לעשות לו סגולה זו. א) מציל מזון ג׳ סעודות, עיי׳ במשגה בדורה בביאור הלכה (סי׳ של״ד סעיף אי) שהביא מהפמ״ג שם שגםתפק אי יכול הבעה״ב להציל נ׳ סעודות בעד כל אהד ואתר מבני ביתו. — והביא שם ראיי׳

דמותר לו להציל ולא גרע ממה שמותר לו להציל להאכיל לבהמה. ועיי׳ בתוספת שבת שם דמשקין יכול להציל לצייד כל היום דכלדות היום ראוי לשתייה ובמקום שאין שותין יין אין להצילו דק לצורך ג׳ סעו

עי׳ (av 23 סעי׳ כיח. םי׳ (rv 24 סעי׳ כיד וגסו״ז.

קצור שלחן ערוף פה קםג

ומוציאה בפעם אתת מותר. גם מותר לו להוציא כל הכלים שהוא צריך להשתמש בהם היום!).

ב ואומר לאהרים באו והצילו לכם, וכל אהד ואהד מציל מזון שהוא צריך לו, או כלי אהד שמהזיק אפילו הרבה, והרי הוא של המציל, כיון שהבעל הבית הפקיר וזכה זה מן ההפקר. ואם הוא ירא שמים ומהזיר לבעל הבית מה שהציל, כיון שיודע שלא הפקיר ברצוגו, מותר לו לקהת שכר ההצלה ואין זאת שכר שבת, כיון שמצד הדין הכל הוא שלו, ומכל מקום מדת תסידות שלא ליטול שכר על טורה הצלה שבשבת, אף על פי שאינו שכר שבת, כי ההסיד יש לו לוותר

. ( משלו בכל דבר שיש בו נדנוד עבירה 2 ג וכל זאת רק למקום שמותר להוציא לשם, אבל למקום שאסורין להוציא אסור להציל שום דבר. אך בנדים שיכולין ללבשם מותר לו ללבוש ולעטוף כל מה שיכול ומוציא אפילו לרשות הרבים, ופושט והוזר ולובש וטוציא אפילו בל היום, ויבול לוטר נט לאהריט, בואו

והצילו, וטצילין כן 3). ד והבתים שאין שם הדליקה אלא שהם קרובים ויראיט שתניע נט להם, כיון שהם אינם בהולים כל כך טותרין להציל כל דבר לטקום שםותרין להוציא לשם. יש אוטרים דגם טעות ושאר דברים יקרים אף על פי שהן טוקצין טותר להצילן טן ההפסד הגדול הפתאוטיב), כגון דליקה

שערים מצוייניפ בהלכה ב) ההפסד הגדול הפתאוטי, עיי׳ בשו״ת הרשב״א (ח״ד סי׳ רע״ד) שהביא שם דהכטי הצרפתים התירו נטילת מעות בשבת ספני אימת השלטון וכדוטה. והוא הולק שם עליהם דלא התירו אלא במקום שהוא קרוב שיבא להילול שבת באיסור תורה אם לא נתיר לו הטלטול אבל בענין

אהר אין להתיר. ועיי׳ בש״ע (סוף םי׳ רם״ו) ראם מצא ארנקי בשבת אסור ליטלו אעפ״י שירא שמא יקדמנו אהר ועיי׳ בנשמת אדם (בלל נ״ד) שצדד אהסל באדם כזה אשר לא ישמע לנו ויכול לבוא לידי הטמנה בארץ אפשר שיש לסטור על הרטב׳׳ם שהתיר נם בטציאה [ופשיטא דםיירי במסום

עירובין] וכ״כ בארהות היים ההדש (סי׳ רם״ו) בשם ספר מאורי אור על מת שנתנו ליטול מציאות כסף במסום המוקף משום דבמוקצה אקילו

פה 1) סי׳ ש?״ד סעי׳ א׳ ז׳ זי. 8) שם סעי׳ י׳ י״א עי״ש. 2) שם סעי׳ ט׳ וב«*א.

קפד קצור שלחן ערוך פח

או שטף־מים או גזלה, על ידי מה שמניהין עליהם איזה דבר מאכל ומטלטלין אותו כן ביהד (אבל במקום אהר אין שום היתר לטלטל כן מוקצה). ויש מקילין עוד יותר, שאפילו לבדם יכולין לטלטלם משום דבמקום הפסד גדול פתאומי גדהה איסור מוקצה, ובלבד שלא יוציא

למקום שאםורין להוציא 4). ה כל ספרי קודש בין שהן בכתב, בין שהן בדפוס מצילין אותן טפני הדליקה או שטף־מים וכדומה, אפילו להצר או למבוי שאםורין להוציא לשם טהטת שלא עשו עירוב, והוא כשהם טתוקנין בענין שהיה טועיל עירובי הצירות או שיתופי טבואות, ועל־ידי אינו־יהודי טותר

להצילם אפילו דרך רשות הרבים 5)., ותיק התפילין עם התפילין 6). ( 1 טצילין תיק הספר עם הספר ג

ז ספר תורה קודם להציל לשאר ספרים 7). ח כשיש השש ספק גפשות טותר לכבות את הדליקה ד), ולכן במקומות שהישראלים דרים בין הנכרים טותר לכבות את הדליקה אפילו הוא בבית נכרי והכל לפי הענין. ודוקא לכבות מותר אבל אסור להלל שבת כדי להציל ממון, ואם עבר והלל ילך אל הרב לבקש

שיורהו תשובה 8).

שערים מצוייניפ בהלכה כטש״כ הב״י (סי׳ רם״ו) וכן משטע ברטב׳ים דשרי וט״ט כל ירא שטים יהוש לפסק הש״ע עפ׳׳י הגדולים שהלקו על הרטב״ם דעכ״פ איסור

מוקצה דרבגן איכא עיי״ש. נ) עם הספר עיי׳ בבאה״ט (סי׳ של״ד ם׳׳ק כ״ב) וכ״כ בש׳׳ע הגר״ז (שם סעיף כ״ה) דמותר לומר לעכו״ם לכבות מפגי הספרים. ועיי׳ במסגרת השלהן (סי׳ פ׳׳ה ם״ק ב׳) דלפי זה אפשר להמציא היתר עכשיו לומר לנכרי לכבות הדליקה מפגי המזוזות שקבועים בבית ישראל בכל תדר ותדר ואי אפשר לישראל ליקת אותם בשבת שהרי קבועים במסמרים

ויש בזה איסור סותר עיי׳׳ש.ת הדליקה, עיי׳ בשו״ת בשמים ראש (סי׳ קצ״ד) ד) מותר לכבות א

דהיכי שיש להוש לגזק הגוף נם בלא סכנה מותר לכבות. ועיי׳ בהגהות מהרש״ם (סי׳ של״ד) שהביא משו״ת זרע אמת (ה׳׳א סי׳ד) שצידד דבכיבוי ע״י שפריצערם שמקלהים מים לםרהוק על ידי ״ ם

7) םנ־א נמס״( בעם ספר חסידים. 8) שם סעי׳ כיו.

׳ א׳ ב׳ ועיי ש״ע התניא. י ע ם ס 4) ש׳ י״ב י*ז י״ח. י ע ם ס 5) ש

» w סעי׳ «דו.

קצור שלחן ערוד פו קסה

פו. דין רחיצה. ובו ז׳ סעיפים.

א אסור לרחוץ») כל גופו או אפילו רוב גופו במים חמים ב) אפילו הוחמו בערב שבת ואפילו לרחוץ שלא בפעם אחת, אלא אבר אבר

שערים מצויינים בחלכח שטניעים כמה אנשים הברזל והמים עולים ררך צינור רהוי רק נרם כיבוי ומש״ם (שבת ק״כ) מוכה רנרמא שרי אבל מש״ם (בבא קמא ם׳.) מוכה להיפוך דאםור. והעלה רהיכי רהמעשה לא נעשה מיר אלא את״כ יש לצרר ונם כיון שנעשה ע״י כמה אנשים הוי ליה לנבי כל אהר כזה אינו יכול וזר! יכול כמש״כ בתום׳ (שבת צ״ג) אבל בשו״ת שבות יעקב (ה״ב סי׳

מ״ה) כתב רנרמא אםור בשבת. ועיי׳ בשו״ת שואל ומשיב (מהד״ת ה״א םי׳ הי) שכתב שם ראם נעשה דבר באופן זה שבודאי אה״כ נעשה מלאכה הוי כבא בבת אהת

ועיי׳ לעיל (םי׳ ע״ב ם״ק ל״ה) שהארכתי בזה. ועיי׳ בארתות היים ההדש (םי׳ של״ר) שהביא מםפר כרם שלמה דאם נפל נר או ניצוץ על המפה יוכל לנערה שאין מכוין לכבות רק למנוע שלא ידליק המפה וכש״כ הוא ממש״כ בש״ע (שם סעיף כ״ג) בטלית

שאהז בו האור וכו׳ עיי״ש. עוד הביא שם בשם שו״ת בשמים ראש (םי׳ קצ״ר) דמותר לכבות בידים ניצוץ שנפל על המפה ולא נאהז האור עדיין כיון שאין בו ממש ולא שייך בו ענין עשיית פחמין וגם המחמירים יש לומר רמורו במקום פםידא ודוקא קודם שאהז בו האור וסיים בשם הגאון מהרש״ם רצ״ע אם לסמוך על זה. ועיי׳ בשו״ת פרשת מדרכי ושו״ת תת״ם ושאר גדולים

מה שכתבו בעגין הספר בשמים ראש. א) אסור לרחוץ, עיי׳ בספר מגתת שבת (סי׳ פ״ו ם״ק אי) שהביא מספר תהלה לדוד (סי׳ שכ״ו ם״ק אי) דרהיצה בשבת אסור אפי׳ לדבר מצור.

וה״ת לטצטער ושכן כתב גם התוספת שבת עיי״ש. ועיי׳ במשגה ברורה בביאור הלכה (סי׳ שכ״ו סעיף אי) שהביא םהידושי הגרעק״א דטצטער אעפ״י שאיגה הולי כל הגוף יש לומר דמותר

ארתוץ ע״כ. ועיי׳ בשו״ת שואל ומשיב (טהד״ק ה״ב סי׳ קט״ט). ב) במים חמין עיין בשערי תשובה (סי׳ שכ״ו ס״ס אי) בשם שו״ת נובי״ת (או״ת סי׳ כ״ד) ותפארת צבי (סי׳ טי) ררוקא בתטין אסור אבל בפושרין מותר לרהוץ דאין הפושרין בכלל נזירת הטין וכ״כ חנר״ז (במהד׳׳ב סי׳ רנ״ט) דבפושרין של ערב שבת מותר לרתוץ ודוקא בהופשרו

קםו קצור שלחן עייד פו

אפור ברוב גופו, ואפילו ליכנם למרחץ רק להזיע גם-כן אפור, אבל מותר לרהוץ פגיו ידיו ורגליו מהמין שהוחמו בערב שבת!).

,u ב המים שהם ממקורם גובעים המים כמו המי מבריא וכדומה אם הם בקרקע ואין המקום מקורה לרהוץ בהם אפילו כל גופו, אבל אם הם בכלי או שהמקום מקורה אסור, ואפילו לכגום רק לבית המרחץ להזיע אסור. ויש אומרים דכל שהם בקרקע אפילו המקום

מקורה מותר לרהוץ בהם 2). נ מותר לטבול כל גופו בצונן ד), אבל לא יעמוד אהר־כך גגד התגור להתהמם, משום דהוי כרוהץ בהמין, ואפילו רהץ רק ידיו במים צונגים לא יהמם אצל התגור בעודם להים, משום דהוי במים

שעריפ מצויינים בהלכה בשבת אסור, וכ״כ במשנה ברורה (םי׳ שב"( ם״ק ז׳) בשם הסרבן נתנאל

(שבת פ״ב םי׳ כ״ד) וההיי אדם. נ) המי טבריה וכדומה עיי׳ במג״א (םי׳ שכ״ת ם״ק מ״נ) דבמקום שאין דרך לרהוץ בהם אלא לרפואה אםור [וכ״ב המהבר באן

בפנים (סעיף ז׳)]. ועיי׳ בשערי תשובה (םי׳ שכ״ו ם״ק ב׳) בשם שו״ת מים רבים (סי׳ כ״ה־כ״ז) שאותן מרהצאות המין שהם לרפואה אסור לרהוץ בהם

וקרוב שבאים להילול שבת דאורייתא עיי״ש. ועיי׳ בלהם הפניס בקצור שלהן ערוך (םי׳ פ״ו סעיף ז׳) דדוקא בבריא שאין לו אלא מיהוש בעלמא אמרינן דאין לרהוץ במקומות שרוהצין לרפואה אבל בהולה אעפ״י שאין בו סכנה מותר לו לרהרן בכל ענין לרפואה. ועיי׳ בשו״ת הבלים בנעימים (ה״ב םי׳ י״ב) שכתב ג״כ שמותר לההולים שאין בו סכנה להתרפאות על ידי שירהרן במרהצאות התמים אף אם הנכרי מבשל המים דהולה שאין בו סכנה אומר לנכרי לעשות לו מלאכה וגם הרהיצה בעצמה מותר דמש״כ בש״ע (םי׳ שכ״ה סעי׳ מ״ד) דאםור זה דוקא במי שיש לו מיהוש בעלמא (כמש״כ הש״ע םי׳ שכ״ה) אבל לא להולה שכולל כל הנוף ופעמים נם אבר אהד נורם שיהלוש כל הנוף, עיי״ש. ד) לטבול כל נופו בצונן עיי׳ לעיל (ס״ק ב׳) ועיי׳ במשנה ברורה (סי׳ שב״ו ס״ק ז׳) דצריר ליזהר דבשבת לא תהי׳ הטקוה רק פושרין

דאל״כ אסור לטבול בו. אמנם עיי׳ בשו״ת דברי חיים (ח׳׳א סי׳ כ׳׳ו) דטתיר לטבול נם בחמין וכתב שם דאו* דמצד הדין אסור מ״מ כבר נהגו כל נדולי דודינו היתר בזה

פ1 1) סי׳ שכ״ו סעי׳ א׳ י״ב. 2) סי׳ שכ״ו סעי׳ א׳ בי.

קצור שלחן ערוך פו קסז

שהוהמו היום, דאסור לרהוץ בהם אפילו אבר אחד אלא צריך לנגבם תהלת יפה 3). ועיין לעיל (סימן פ׳ סעיף ל״ב) שישפשפמ קודם הנינוב

שלא ישאר עליהם רק מעט מים. ד הרוהץ צריך ליזהר שלא לסהוט שערוה) 4), וכן צריך ליזהר שלא לשוט, כי אסור לשוט בשבת וביוט־טוב, וכן אסור להשיט איזה), ואם רוהץ במקוט שאסורין דבר כנון הקיסמין שעל פני הםים5 לטלטל, צריך עוד לזהר שקודם צאתו יסיר תהלה המים שעל נופו

שעריפ מצוייניפ בהלכה

והנה אהם אישראא [אאא שהוא מיירי שם ממביאת נשים באיא שבת] אבא אהשים מים תמין בשבת נ״א דבודאי אסור ואא יניה אהם הגם ששמעתי מורין היתר גם בזה אד נבוז הדבר שאא אההם חמין אמקוה בשבת עכ״ד. ועיי׳ בשו״ת אבני צדק (או״ת םי׳ א״ז) שכתב שנוהגין ברוב מקומות מישדאא ובכא גבואינו מםביב אהמיא המין שהותמו מערב שבת אתוך מקוה בשבת כי הכא הואים אצא הצינה ובאבד שיהי׳ עא ידי עכו״ם ושכן פםק גם בשו״ת הםד אאברהם (מהד״ק םי׳ א׳) אהתיר. ועיי׳ בשו״ת מהריא״ז עגזיא (םי׳ ע״א) שכתב ג״כ דכיון דהרבה אגשים האושי כת ורפוי אברים מוסרים נפשם עא מביאה זו אין אמנוע זאת מהם מה שמטיאיז המיז אתוך מקוה בשבת (ומשמע שם דהוא מתיר גם ע׳׳י ישראא כיון שהמים הואכין ומצמגגים כא האיאה) עיי״ש ועיי׳ בשו״ת מהזה אברהם (סי׳ ג״מ) האריך ג׳׳כ בזה וסיים דאו* שאין רואה שום איסור במה שהישראא בעצמו שופך ההמין אמקוה רהא תמין אתוך צוגן מותר אפ״ה יש אאםור אעשות הישראא

בעצמו דהוי כעין מאאכה וע״י עכו״ם מותר עיי״ש. ועיי׳ בשו״ת בנין ציון (סי׳ ע׳׳ו) דהגזירה אא היתה אאא שאא ארהוץ בהמין עצמם שהוהמו עא ירי האור משא״כ זאת התמין שבאין אמקוה כבר נתבמאו בהמים שהיו שם בהמקוה ונקראו עא שם המקוה עיי״ש. ועיי׳ בשו״ת מהרש״ג (ה״ו סי׳ קכ״ה) שאא אסרו אאא רהיצה שא

תעגוג בהמין אבא אא מביאה שא מצוה עיי״ש. ה) שלא לםהוט שערו עיי׳ בא״א [מהגאון מבומשומש] (סי׳ שכ״ו) שכתב אן* שהוא גוהג שאא ארתוץ פגיו במקום שערות בשבת רק במקום שאין שם שער מ״מ אין שום איסור ארהוץ פגיו גם במקום שערות וכמו כן אגגב פגיו גם אם הוא בדור שהוא בגדר פסיק רישא אםתימת שערות

והםהימה בשערות כאאהר ידו עא ידי שמשים הכובע ג״כ יש אהקא. ועיי׳ במעשה רב הגר״א (אות קכ״ה) אעגין מביאה בשבת דמי

3) שם סעי׳ ד׳ הי. 5) סי׳ ש?״ם סעי׳ ב׳ ר. 4) שם בסנ״א סס״ח.

קפח קצור שלחן עיין• פו

ושערותיו, לנגבם יפה שלא ישאר עליו מים ויוציאם מרשות לרשות. ונם בנהר עצמו צריך ליזהר שלא ישא את המים שעליו ארבע אמות, כי הנהר הוא כרמלית, ולפי שאין כולם יודעים ליזהר, על כן נתפשט המנהג במדינות אלו שלא לרתוץ כלל בשבת אפילו בצונן, כי אם לצורך מצוד. כנון אשד. נדה כדלקמן סימן קם״ב סעיף ז׳ ואיש לקריו»). ה מותר לעמוד על שפת הנהר ולרהוץ ידיו בנהר, ואין זה איסור במה שהוא מוציא את המים שעל ידיו מן הנהר על שפתו, לפי שהנהר הוא כרמלית ושפת הנהר הוא, נם כן כרמלית, ומותר להוציא מכרמלית לכרמלית בפתות מארבע אמות, רק שיזהר לננב ידיו

היטב קודם שילך ארבע אמות 7). ו טותר לשו!! ידיו בטורםן אן! על פי שהידים רטובות, ובלבד שלא יתן את המים על הטורםן טטש, אבל אסור לשוןן ידיו בטלת

) משום מימות 8). וכל-שכן בבורית ״זייף״ ו

שערים מצויינים כהלכה שצריך לטבול טבילת עזרא יטבול בטוצ״ש ולא בשבת כי אי אפשר ליזהר

שלא יבא לידי םהיטה. ועיי׳ בטג״א (סי׳ שכ״ו ם״ק ת׳) שטותר לטבול לקריו בשבת וכמש״כ בש״ע (שם םעין* הי) ועיי׳ במשנה ברורה (שם ם״ק כ״ד) בשם האחרונים דטותר לטבול רס יזהרו שלא יבאו לידי םהיטה, ועיי״ש בביאור הלכה שהאריך בזה, ועיי׳ נטוקי או״ה (םי׳ שכ״ו) מש״כ בזה והאריכו כבר בזה כל נורי האר״י וספרים הקדושים במעלת הטבילה של יום השבת ועיי לקטן (םי׳ קל״נ םעיף וי) טה שכתבתי בעני! טבילת בעל קרי

ביום הכפורים ה״ו. ו) וכל שכן בבורית עיי׳ בבאה״ט (םי׳ שכ״ו ם״ק הי) בשם הש״נ ובשם שו״ת ננת ורדים (או״ת כלל נ׳ םי׳ י״ד) שכתב דאין לטתות ביד הנוהנין להקל. ועיי׳ בנזר ישראל (םי׳ ם״ט) שהביא טפהד יצהק

(ערך בורית) שהעלה להלכה דטותר לרהרז ידיו בבורית. אטנם עיי׳ במשנה ברורה (םי׳ שכ״ו ם״ק לי) בשם תפארת ישראל דבבורית שלנו שהוא רכה לכו״ע אםור משום טטהס והביא שם נם

משאר אהרונים לאיסור וטנהנ ישראל לההטיר בזה עיי״ש. וכן כתב בשו״ת באר היים טרדכי [טניאטרז] (םי׳ י״ב) דכן

הוא טנהנ ישראל לאםור, עיי״ש.

. י ׳ י י ע ו ס ״ נ ׳ ש י . 8) ס ח ״ ק א ס ״ נ ס ב ׳ ו ׳ ז י ע ו ס ״ כ ׳ ש י 6) ס

׳ פ״ט. י ע ׳ ש״א ס > 7)םי

קצור שלחן ערוך פו קמט

ז מים שאין הדרך לרחוץ בחם אלא לרפואח כגון שחם רעים או מאוסים, אסור לרחוץ בחם בשבת, כיון שניכר שהוא מכוין לרפואח. במה דברים אמורים כששוהה בהם, אבל אם אינו שוהה בהם מותר שאינו נראה אלא כמיקר. ובהמי מבריא וכדומה, אם אין הדרך לרהוץ בהם אלא לרפואה, אסור לרהוץ בהם בשבת לרפואה אפילו אינו

שוהה בהם 9).

פז. דברים שצריכין ליזהר בבהמות חיות ועופות. ובו כ״ד סעיפים.

) שורך והמורך ונר, הרי כי הזהירה א כתיב!) למען ינוהא

שערים מצוייניפ בהלבה

א) ינוה שורך והמורך עיי׳ בשו״ת ?בושי מרדכי (מהר׳׳ת סי׳ מ׳׳ז) שנשאל בענין שינוי הזמן בכדור העולם שבמקום שהבעלים עומדים מתקדם שקיעת השמש והשבת ממהרת לבא ונכסים עם בהמות יש להבעלים במקום שמתאהר שקיעת השמש ושם השבת מתאחר לבא או להיפוך מהו ?ענין שביתת בהמותיו אי אזלינן בתר נברי במקומם והבהמות אהריהם ננררין בשביתתן או נימא רהבהמות בשביתתן תלוי לפי אופק

מקומם הן בכניסת השבת והן ביציאת השבת לקולא ולהוםרא. והשיב ששאלה בזו נשאל בעל הסר לאברהם (ת״ם סי׳ ל״ה) לענין חמץ בערב פסה ראם יש הילוק בתהליכות השמש בין מקום ההמץ למקום הבע?ים אימתי הל איסור מכירת חמץ והשיב שם רהכל ננרר לפי מקום הבע?ים והביא דנם ?ענין שביתת בהמות כבר נשאלו שאלה זו םנדולי הדור והובאו דבריהם בוילקט יוסף (שנת תרס״ה ניסן — אלול) והנאון םבאניהאדר גדולים עמו הסכימו רהבל לפי מקום הבעלים ואחר מהטעמים משום תו דאיסור המץ ואיסור שביתת בהמה איסור נברא הוא והגאון בעל לבושי מרדכי שם השיב על דבריהם והעלה ראזלינן בתר מקום הבהמות והאדיר בזה ונתן טעמים ?דבריו ואחר מהטעמים הוא דהתורה כתבה בהד קרא בהטה עם עבד והא העבד טהויב ?שבות כעושה מצד עצטו רהא טהויב בכ? המצות ונם מכת הבע?ים כמו שביתת בהטה ומעתה אם תאטר שהם ננררין אחר הבע?ים א״כ אם הבע?ים הס במקום שהשבת מתקדם ?בא

. כ ״ נ י ת כ״ י מ 9) סי׳ עכ״ח סעי׳ גרד. פז 1) ע

קע קציי שלחן עייר פז התורה שגם הבהמה של ישראל!) תנוה, ולא בהמה בלבד אלא כל בעלי היים. ולכן אסור להניח לבהמתו שתוציא איזה משא. שאפילו יצאה מאליה לרשות הרבים והוציאה משא, עבר הוא עליה על מצות עשה של תורה ואף דבר שהוא לה לנוי מכל מקום הוי משא 2). אבל). וכן דבר 3 דבר שהוא לרפואתה כמו אנד שעל המכה מותרת לצאת בו שהיא צריכה לשמירתה הוי לה כמו מלבוש לאדם ומותרת לצאת בו.

שערים מצויינים בהלכה

נם העבד צריך להקדים בשמירת שבת ובמוצאי שבת שהבעלים במקומם כבר להם הול עדיין מהוייב העבד למשוך שבתו לפי אופק מקומו דהוא מהוייב לשמור השבת נם מכה עצמו כנ״ל. ולפ״ז המור העבד מבעלים עצמן והתורה אמדה למען ינוה עבדך כמך כלומר שאין צריך לשמור יותר,ם הבהמה מדמינן להעבד ג , ו ם מ ו ק ק מ פ ו י א פ י ל ו ל ת ת ד נ ת ו ה נ ר ב ס ולכן ה

ף א׳) בענין כזו. י ע ח ס ״ ׳ צ י ס ן ( מ ק ׳ ל י עי ם ו מ ו ק ר מ ת דאזלינן ב ב) הבהמה של ישראל תנוה, עיי׳ פמ״נ (סי׳ ש״ה ם״ק א׳) דנם נשים תייבות בעשה דשביתת בהמה ועיי׳ בתום׳ דעק״א (שבת פ״ה) דנםתפק בזה ועיי׳ בתפארת ישראל בהידושים שם שהעלה דמוזהרת

גם האשה. ועיי׳ בשו״ת שם אריה (או״ה סי׳ ב׳) שמצדד לומר מכה דברי התום׳ (קידושין ל׳׳ד. ד״ה מעקה) דנשים יהיו פטורים מעשה דשביתת בהמתו והשינ על דבריהם הנ״ל ולפי זה היה תקנה להקנות הבהמות (בשעת הדהק) לאשה ויהיה מותר לעכו״ם לעשות בהם מלאכה בשבת ודוקא לאשה שאין לה בעל דאי לאו הכי לא דמה שקנתה אשה קנה בעלה, ועוד תקנה יותר טובה נראה להקנות לקטנה דיש סברה לומר דאף נדולה אינה טצווה בעשה זאת דשביתת בהטה ואיכא תרתי לטיבותא דהוי קטנה ונם נקבה ולא הוי כספי לה בידים אם טקנה לה קודם השבת והר תקנה יותר טובה מהך תקנה דיפקיד הבהמה ונם יכול להקנות הבהמה לקטנה או לקטן של אהד דבבניו יש בזה משום הינוך דמתויב לתנכם אבל בקטן של אתר לא שייך טצות חינוך ולכן בעת הצורך שלא יכשל הישדאל בעשה דשביתת בהטה יש להקנות לקטנה של איש אהד ויעשה זאת קודם השבת ויש בזה כל הצדדים שאטדנו לעיל עיי״ש. ועיי׳ בשו׳׳ת זכר יהוםן* (או״ה סי׳ ם׳׳ט) מש״כ טזה. ועיי׳ בשיורי טנהה (טבעל טנחת שבת) שהביא שם דברי הנר״ש הכהן מווילנא שדעתו שאין לסמוך על

זה להקל דרבו הטחמירין.

׳ ייא. י ׳ אי. or (8 מ י ׳ (n*r 2 מ י ס .

קצור שלחן ערוך פז קעא

ואך מה שהוא רק לשמירה יתירה אסור, וכן דבר שהבהמה זו אינה נשמרת בזה, אף על פי שבהמה אהרת נשמרת בה הוי לה לנכי

בהמה זו משא ואסור 4). ב הסום יוצא באפסר או ברסן אבל לא בשניהם, ומותר לכרוך הבל האפםר סביב צוארו ויצא בו, רק שיהא כרוך ברפיון קצת כדי שיוכל להכניס ידו מהרה בין הכריכה לצוארו כדי למשכו אם ירצה להשמט. ומותר לטלטל באפסר וליתנו עליו ובלבד שלא ישען עליו משום דאםור לסמוך על בעל־הי. אבל ההמור לא יצא ברסן של ברזל, לפי שזהו לשמירה יתירה אצל ההמור. ושור ופרה שאינם צריכין שימור אםורין לצאת בהבל םביב צוארם אלא אם רנילין לברוה. אם קשר הבל בפי הסום הרי זה משא לפי שאינו משתמר בו שהוא

נשמט מפיו, ואינו דומה לאפםר שהוא קשור בראשו 5). ג םום וכן שאר בהמות לא יצאו במרדעת ואך ההמור יוצא במרדעת שלא יתקרר מפני שטבעו להתקרר, ואם קשר לו המרדעת מערב שבת מותר שיצא בה בשבת שםלבושו הוא, אבל אם אינה קשורה לו, לא יצא בה, נזרה שמא תפול מעליו ויביאנה בידו, ובשבת אי אפשר לקשרה לו מפני שצריך להתקרב אליו ולסמוך עליו, ואך כשההמור בתצר מותר לתת עליו מרדעת מפני הצנה ובלבד שלא יצא בה, אבל על הסום לא יתן מרדעת כלל, אם לא כשהקור נדול שמזיק נם להםום. וכן בימות ההמה שהזבובים רבים ומצערים אותו, מותר לתת עליו מרדעת, ובלבד שהא נזהר שלא יםמוך עצמו על הבהמה בשעת הכיסוי, ולהסיר מרדעת בשבת בין מן התמור בין

.( מן הסום אסור, כיון דלית ליה צער לא יםירנה6) אף על פי שהוא פקוק ואינו מקשקש, ד אסורה לצאת בזונג

שערים מצויינים כהלכה ג) לצאת בזוג עיי׳ בשו״ת מהר״ם מיס (או״ח סי׳ סכ״מ) דאפי׳ אם הרועה אינה רוצה לסבלם רס אם יתלו זוג המסשסש בצוארם כדי שירגיש

בהברהם אפ״ה אין להתיר. ועיי׳ בהגהות מהרש״ם (סי׳ ש״ה) דבמקומות שהבתמות יוצאות בכל יום לרעות בשדה וזוג על צוארם כיון שדרכם בכך ומפורסם לכל דומה להא דאמרינן בש״ע (סי׳ רמ״נ סעיוי ב׳) עצ כן יש לצדד צהסל

עיי״ש ועיי׳ לעיל (סי׳ פ״ב ס״ס מ׳).

. 6) שט טעי׳ ז׳ ח׳ ט׳. י ׳ א י ע ט ט 4) ש

׳ א׳ בי. י ע ם ס 5) ש

קעב קצור שלחן ערוד פז

ואפילו בעיר שהיא מתוקנת בעירובין אפור שתצא בו, רק בחצר מותר. שיהיה עליה, ואם אינו פקוק ומקשקש אפילו בתצר אפור להיות עליה 7) ה מותר להוליך את הסום בהבל שברםן, ובלבד שיאהז בקצה ההבל שלא יצא מידו מפה ונם לא יניע ההבל שבין ידו לבהמה עד

מפה סמוך לארץ, ואם ההבל ארוך הרבה יכרכו על צואר הסום 8). ו שתי בהמות ד) או יותר שהן קשורות זו בזו, והוא תופס בידו אפםר אהד וכולן נמשכות זו אתר זו, אסור לעשות כן בשבת אפילו בעיר המתוקנת בעירובין, אבל מותר לתפוס כמה אפםרי

בהמות בידו להוליכן כדרך שנתבאר בסעיף שלפני זה 9). ז אין התרננולין יוצאין בהוטין שקושרין בהן לסימן, או שלא תשבור כלים, אבל אם קושרין רנליה שלא תוכל לבתה, וכן סוסים הרועים בשדה וקושרין שתי ידיהם יתד שלא יוכלו לברות מותר,

שעריפ מצוייניפ כהלכה

ד) שתי בהמות או יותר, עיי׳ בהגהות מקור חיים (סי׳ רס״ו) שנסתפק מתהלה בהא דאיתא בש״ם (שבת צ״ג.) בשגים שעשו מלאכה פטורים דילפינ! מקרא בעשותה אם הוא הדי! בשביתת בהמה [כשמגהיג העגלה על ידי שגי בהמות ואהד לבדו היה יכול דבאדם כה״ג םמור מדאורייתא ואסור רק מדרבנ! ובבהמה יש לפמור גם מדרבנ! רכל שכותים לא גזרו בבהמה. עיי׳ פרי מגדים (א״א סי׳ רמ״ו ס״ק ט׳)] וסיים שם במקור היים כיון דלא מציגו כ! באיסורים אהרים כגו! בישול בשר בהלב ועשה מלאכה בשביעית ממלאכת הגאסרים שמע מיגה דרק לעגי! קרב! דרשינן כן

מקרא בעשותה אבל באיסורים ולאווי! לא גאמר כלל זה לפמור. ועיי׳ בשו״ת הכם צבי (סי׳ פ״ב) שהביא משו״ת הרשב״א (סי׳ כ״ח) שכתב ג״כ דילפותא מבעשותה לפמור שנים שעשאו מלאכה בזה וזה יכול משום דתשבינ! כל אתד כמסייע לא נאמר רק לעני! שבת, וסיים ההכם צבי דהיינו לעני! קרב! אבל לעולם אסור מדאורייתא כמו הצי שיעור. ועיי׳ בשו״ת לבושי מרדכי מהד״ת (סי׳ ג״מ) שמפרש שם דלאו דוקא שבת אלא בכל דבר שיש לתא דקרבן לאפוקי שביתת בהמה דליכא לתא דקרב! ליכא בזה שום קולה וכמש״כ המקו״ה והתכ״צ, עיי״ש. [ובעיקר דברי התכם צבי שכתב דהוא איסור דאורייתא כמו תצי שיעוד צ׳׳ע לי מדבדי הדמב״ם (ה׳ שבת פ׳׳א־ה׳׳ב) דאיסודו מדברי סופרים

והוא הרהקה מ! המלאכה עיי׳׳ש.

7) שם סעי׳ י׳׳א. 9) ש0 סעי׳ ט״ו. 8) ש0 סעי׳ טין.

קצור שלחן ערוך פז קעג

ובלבד שלא יקשור עקוד או רגול, ״עקוד״ חייגו שיקשור יד עם רגל, ״ורגול״ חייגו שקושר אחד מרגליו כלפי מעלח שלא תלך רק על שלש,

. ( 1 שזחו אפילו בחול אסור משום צער בעלי חיים 0 ח טי שיש לו משרת איגו־יחודי ורוכב על חבחמחח) בשבת, כשטוליכח לחשקותה איגו צריך לטגעו כי איסור הרכיבח בשבת איגו טשום טשא הבהטה, כי חחי גושא את עצטו (ואיגו אסור רק מדרבגן ובבהטה לא גזרו), אלא חאיםור חוא על האדם, שחישראל אסור לרכוב בשבת ואיגו־יהודי לית לן בה. ואפילו הוא גותן אוכף או בגד לרכוב עליו הם בטלים לגבי הרוכב, רק שאר דבר לא יגיה על הבהטה11). ט מותר לוטר לאיגו־יהודי להלוב הבהטות בשבת ו) םשום צער

יניפ בהלכה י שערים מצו

ה) ורוכב על הבהמה, עיי׳ בשו״ת אמרי יושר (ח״כ םי׳ ם״ה) בעגין חבורת םפארט [משתקי בקוביא] שמםחרם ומשפטם שכל אחד גוחן סוסו למקום השחוק שמריצים שש הםוםים ומי שמניע םוםו עם רכבו ומנהיגו בתהלה למקום שנרשם הוא זריז ונשבר והםום נמםר לנברי המלמד את הםוםים במרוצת רגלים ושברו שנוטל הלק מהריות — בתב שם דמותר לישראל למסור סוסיו להבורה זו ביון שהמקום שהסוסים רצים מוקף מתיצות והוי רה״י ואין באן משום שביתת בהמה במש״כ המג״א (סי׳ רמ״ו ם״ק י״ב) ומבה מקה וממבר ג״ב אין איסור מפני שהגברי מקבל הלק מהריוה, והוא מפורסם ודבר הרגיל וא״ב הגברי אדעתא דגפשיה עביר רק צריד שלא יקבע לו מלאכתו בשבת והשיג על דברי מהר״ם שיק (סי׳ ק״ד) ועיי׳ בשו״ת

תשורת שי (סי׳ ש״ל) עיי״ש.ת, עיי׳ בשו״ת משפטי עזיאל (ת״א ו) לעכו״ם להלוב הבהמו׳־י״א) שהאריך שם בגרון ההליבה בארץ ישראל במושבות היהודים סי׳ י שאין גמצאים שם גוים להלוב הביא שם דברי הראשוגים אי יש בהליבה איסור דאורייתא או דרבגן וסומך עצמו על דברי הרמב״ן (בהדושיו שבת קמ״ת.) שבתב דאיםור ההליבה אסור מדבריהם משום דדמי למפרק ובמו שהתירו להגזגה ליגק הלב בשבת משום דהוא בלאהר יד בן יש להתיר ההליבה בבלאהר יד ומצדד לפרש גם דברי המהבר בשו״ע (או״ה סי׳ ש״ה סעיף ב׳) שדעתו שאיגו רק איסור דרבגן ובן מפרש דברי חר״ן לזה וסיים להתיר בארץ ישראל שכמה אלפים משפתות מתפרגםות ממשק ההליבה ומגיעת התליבה בשבת תביא צער רב לבהמות שגורם הפסקת התלב ולפעמים קרובות מבה זה מיתתן ואי אפשר לעשות ע״י גוים

DP (10 סעי׳ י״ד י*ו Mtn 11) ש0 סעי׳ כ-ב וסניא.

קעד קגור שלהן ערוך פז — שעריפ מצויינים כהלכה

שאין נמצאים שם בכמה מושבות על כן העלה להתיר עפ״י התנאים האלה א לעשות ע״י כלי לוחץ על חרדים ומוציא את חלבם משום דהיא כלאחר יד והוא רק מדרבנן וכמו גונח שהתירו לינק בשבת משום דהוא כלאחר יד ומשום צערא לא גזרו וצינור שעלו בו קשקשים התירו למעכן ברגל משום דמתקן כלאחר יד הוא ובמקום פםידא לא גזרו (כתובות ם׳.) ב שתעשה החליבה בצנעה וכמש״כ בדין ציגור שעלו בו קשקשים דממעכן בדגל בצנעה. ג ורק במקום שלא יהיה אפשר לעשותו על ידי גוי אבל כשאפשר להמציא גוי לזה אין שום היתר עיי״ש מעמו. ד שההליכה תעשה קמעה קמעה במרה שתהיה להקל צער הבהמה וקלקול דדיה וזה יתוקן

על ידי חליבח מקצתית ולא לחלוב בבת אתת. ועוד הביא משו״ת אבן יקרה שמתיר משום צער הבהמה לחלוב בקדירה שבה חלב נקפה רהא חולב לתוך אוכל והוא האריך בענין חולב לתוך אוכל וכתב שיש בזה ג׳ שימות דלדעת התום׳ (שבת קמ״ד: ד״ה הולב) הוי גם בזה איסור דאורייתא ולרש׳׳י שם וכן הרמב״ן מותר

לנמרי ולהרמב׳׳ם (שבת פ״ה ה״ז) אסור מדרבנן. ועיי׳ בספרו משפטי עזיאל (ה״ב סי׳ מ׳׳ז־נ׳) שהאריך עור הפעם בענין זה ומהזק שם רבדיו שכתב בהלק א׳ וגם הביא מהכם אהד הצעה לעשות החליבה על ידי קמן וכמו שהתיר המו״ז (סוף ם׳ שמ״ו) הבאת

המפתה על ידי קמן. עוד האריך שם בענין אי נכון לעשות ההליכה על ידי שנים דרין הוא ששנים שעשאו מלאכה ביהד בזה יכול וזה יכול פטורים והוא רק איסור מדרבנן והעלה שאין במציאות לעשות זה בשנים. [ונמצא לפי זה אם היה יכול לעשות על ידי שנים וקטנים ולתלוב לתוך אוכל ועל ידי שינוי ובצירווי דעת הרמב״ן והדיטב״א והדשב״א דמעשה ההליכה הוא רק איסור

דרבנן היה נקלש האיסור ער שיהי׳ תלתא או רביעי דרבנן.] ועיי׳ בספר מנתת פתים (סי׳ ש״ז) דמםתפס בזה אם מותר במסום הפסד לעשות שבות על ידי ישראל שלא כדרכו היכא שאם היה עושה כדרכו היה חייב חטאת דק שעל ידי שעושה שלא כדרכו הוי ליה שבות [וכמו שמציגו שהתירו לגונה לינק הלב בשבת משום דהוי מפרק כלאהר יר ובמקום צערא לא גזרו] וממהרש״א (פםתים ם״ו: תום׳ ד״ה הגה) משמע שיש לההמיר גם במקום מצוה, ופםירא לא עדיף מטצוה עיי״ש.

ולפ״ז משמע רעל ידי שיגוי להוד אין להתיר להלוב גם במקום הפסד. ועיי׳ בספר בגין ציון (סי׳ ג׳) שכתב דהרא״ש (פרק כל כתבי) כתב רבכל היזק הבא לאדם פתאום הותר איסור שבות והב״ה כתב דגזירה דרבגן במקום פםירא לא גזרו והמג״א (סווי סי׳ של״ט) פסק רדק שבות דדיבור הותר במקום פםידא ולא שבות דמעשה עיי״ש משמע גמי שאין

ך פז קעה קצור שלחן ערו

בעלי היים כי ההלב טצערה, והחלב אסורה בו ביום אפילו בטלטול, אלא האינו־יהודי יעמידה במקום המשתמר. וכן טותר לוטר לאינו־יהודי

להברות האווזות ז) פעם אהת ביום משום צער בעלי הייםצ!).

פ מצוייכיפ כהלכה שערי

להתיר איסור שבות דמעשה ע״י הישראל גופא. ואולי יש לתלק בין הפסד הבא לאדם יהירי לבין הפסד הבא לרבים וכל שכן לכלל ישראל

שהם בארץ ישראל. ועיי׳ בשו״ת מהר׳׳ש (ה״נ סי׳ מ״ג) דהתיר לצאת בשבת עם הכתבי יהוס (לעגיטימאציע) בשלא כדרכו לצורך התפלה ומבילה כמו דמותר מלאכה שלא כדרכו במצמער או בטקום הפסד עיי״ש משמע נמי קצת היתר בשבות כלאחר יד בשעהד״ח. ועכ״פ אם אפשר לו להקליש האיסור על ידי שיעשה בדרך שינוי ולהלוב לתוך האוכל וע״י קמנים או שנים יותר

עדיף כנ״ל. ומצאתי לנכון להעתיק כאן שימות הראשונים שבאו לידי בענין ההליבה בשבת א. שימת רש״י (כתובות ם׳. ד׳׳ה מפרק — שבת צ׳׳ה. ד׳׳ה מפרק) ורמב״ם (שבת פ״ה ה״ז) דהליבה הוא תולדה דדש. .ב. שימת הר״ת בתום׳ (שבת ע״נ: ד״ה מפרק) דהוא משום ממהק דההולב ממהק הדד ומתליקו. ג. שיטת הר״ש ב״ר אברהם בשממ״ק (כתובות ם׳.) דהוא תולדה. ר. שיטת היראים (מלאכת ז ז דנוזז דמפרק בבעלי היים הוא תולדה תו סותר) דתולב תייב משום מותן. \ז. שימת הירושלמי (שבת פ׳׳ז) דהולב תייב משום קוצר. ורש״י (שבת צ״ה.) הביא מעם זה בשם יש אומרים ודהה טעם זה [ועיי׳ במשפמי עזיאל (ה״א םי׳ י׳) שהביא דברי הירושלמי והסיב דבריו לפרש שזה דוקא לד׳ אליעזר אבל לרבנן הוא מדרבנן] ץ. הרמב״ן (שבת קמ״ה) דאיםור ההליבה הוא רק טדרבנן משוס דדטי לטפרק וכן הביא טעם זה בהידושי הרשב״א שם. וכ״כ הריטב״א (כתובות ס׳.) בפירוש דההליבה אפי׳ בידו ממש הוא טדרבנן ועכ״פ רובם ם״ל

דהוא דאורייתא. ז) להברות האווזות, עיי׳ בבאה״ט (םי׳ ש״ה ם״ק ז׳) מש״כ בשם המנ״א (שם ם״ק י״ב) דאי ליכא נכרי שרי ע׳׳י ישראל משום דהוא צער בעלי תייב דאינן יכולין לאכול בעצטן וטוב לעשות על ידי קטן וכ״כ במשנה ברורה (שם ס״ק ע״א) ועיי׳ בש״ע הנר״ז (םי׳ ש״ה) ובתפארת ישראל

(כלכלת שבת) שכתבו נ״כ להתיר ע״י קטן. ועיי׳ בטשנה ברורה (םי׳ שכ׳׳ד ם׳׳ק כ׳׳ז) שהביא בשם כמת

ראשונים לאסור ע״י קטן ואין להתיר דק ע״י נכרי.

12) ׳םם סעי׳ כ׳ וםניא נמי״נ.

קעו קצור שלחן ערוך פז

י אסור להשאיל או לתשכיר בתמתו לאינו יחודי אלא בתנאי שיהזירנה לו קודם שבת, ואם אירע שלא ההזירה, יפקירה הישראל קודם השבת אפילו בינו לבין עצמו, כדי להנצל מאיסור, אבל לכתהלה

אסור להשאיל או להשכיר על סמך זת^). יא לא ימדוד אדם שעורים לתת לפני בהמתו, אלא משער באומד

דעתו 14). יב אנודת שתת אם אינו קשור בקשר של קיימא (דהיינו שני קשרים זה על נב זה) מותר להתירו וליתנו לפני בהמת, ומותר לתתוך דלועין קשים לפני בהמה, והוא כשנתלשו מאתמול, ואם הדלועין

רכים ויכולה לאוכלן כך אסור להתכן15). יג מותר להעמיד בהמתו על נבי־עשבים מהוברים כדי שתאכל, כי אין זאת מלאכה אצלה מה שתעקור העשבים אדרבה נייה לה. אבל עשבים שתלשן אינריהודי בשבת שהם מוקצים אסור להעמיד שם בהמה שתאכל, אלא אם כן אין לה מה לאכול אז מותר משום צער בעלי היים, וכן אם אין לה מה לשתות, מותר לומר לאינו־יהודי

.(! להביא לה מים מן הבאר שבכרמלת6 יד אין תולין על הבהמה כיס או כלי שתאכל מתוכו, כיון שזה אינו אלא לתענונ בעלמא לבהמה שלא תצטרך לשוה צוארה, ואסור למרות בשבת בשביל תענונ הבהמה. אבל ענלים וסייתים שצוארן

שערים מצוייניס כהלכה ועיי׳ בשו״ת מהדי״א אםאד (או״ח סי׳ סי) דאווזא המסוכנת אמות מחמת גרעין שנתחב בגרונה מותר איטאה משם ועיי׳ בשו״ת מהר״ם שיין (סי׳ קנ״ה) שיצא לחללן בזח שבאם איגו תחוב בעומק ואין פסיק רישא בעשיית חבלה אז מותר להוציא ע״י ישראל אם אין שם נכרי אבל אם

תחוב בעומק אין לחוציאת ע״י ישראל.

ח) יפקירה הישראל קודם השבת עיי׳ במםנרת השלחן (ס״ס ד׳) דכן יעשה כששלח משרתו הנכרי שיביא לו סחורה על עגלה וסוסים שאו הם ורואה בערב שבת שנשתחח באם הדרך יפקיר הסוסים כדי שלא יעבוד על איסור שביתת בהמתו אבל לכתחלה ודאי אין לשלוח שיסע בשבת

עא םמד זה.

16) מם סעי׳ ד׳ ו׳. 16) שס סעי׳ י״נ וח״א.

13) סי׳ רפ׳׳ו סעי׳ נ׳. 14) סי׳ שכיר סעי׳ ב׳.

קצור שלחן ערוך פז קעז

קצר ומצטערים לאכול מן הקרקע, מותר לתלות להן כלי עם מאכל בהצר, אבל לא יצאו בו טפני שמשא הוא להן ל!).

טו אין להשליה תבואה לעופות בטקום לה שיכול להיות שישאר שם קצת ויצטיה אהר־כך8!).

טז הנותן מספוא לבהמות אסור ליתנו תהלה בכברה להוציא המוץ ולנקותו, אבל אם אינו מכוון לכך מותר לקהת אותו בכברה

וליתנו באבוס 19). י! הנותן מורםן לבהמות או לעופות אסור לתת לתוכן מים, ואם נתן בהם מים ערב שבת אסור לנבלן בשבת, אבל מותר לנערן מכלי

. ( 2 אל כלי כדי שיתערבו 0 יח בהמות היות ועופות הגדלים בבית שטזונותיהן טוטלין עליך, טותר לתת להט טזונות בשבת, אבל אותן שאינט נדליט בבית ואין מזונותיהן עליך אסור לטרוה בשביל ליתן להט טזונות, ואפילו להשליך לפניהם אסור. ולכן אסור ליתן מזונות לפני היונים לפי שיוצאין ואוכלין בשדה. נותנין מזונות לפני כלב, ואפילו של הפקר יש קצת מצות ליתן לו טעט מזונות, שהרי הקדוש ברוך הוא הם עליו על שטזונותיו טועטין, ומשהה אכילתו בטעיו שלשה יטיט. יש נוהנין לתת הטיט לפני העופות בשבת שירה ט), ואינו נכון שהרי אין

מזונותיה! עליך!2).

שעדיפ מצוייניפ בהלכהת שירה, כ״כ הבאה״ט (סי׳ שכ״ד ס״ס ח׳) בשם המג״א ב ש ט) ב (שם ס״ס ז׳) ועיי׳ בנימוסי או״ה (סי׳ שכ״ד) דהמנהנ הזה ?תת אוכ?ין ?עופות בשבת שירה מסוב? כן מהגה״ס מהרמ״מ מרימונוב ועוד סדושי ע?יון כי מסוב? אצ?ם כי דתן ואבירם רצו ברשעתם ?הכחיש דברי נביאות משה רבינו וכאשר הגיד משה כי ב?י? יום השביעי ?א ירד המן כי שבת סודש הוא והמה סמו ב?י?ה ופזרו מן שנשאר ?הם מערב שבת ע? הארץ כדי שיוכ?ו ?הראות ?פני העם שירד המן ב?י?ה ?י? שבת סודש והצפרים ?סטו זאת סודם אור היום והרשעים ההם נמצאו בשסרותם ע? כן נותנים ?הצפרים ח?סם מסצת מאכ?י שבת ?זכר הנם ה?ז ועיי״ש שהאריד בדברי המג״א הנ״? שכתב שאין נכון ?עשות זה משום דאין מזונתן ע?יד

והאריך ?ה?כה בבירור הדבר ?התיר, עיי״ש.

. י ׳ נ י ע ם ס 20) ש

. א ״ נ ט ב ב ו ״ א י ״ ׳ י י ע ם ס 21) ש

. י ׳ י י ע ה ס ״ ׳ ש י 17) ס

. י ׳ ד י ע ו ס ״ ה ׳ ש י 18) ס

׳ א׳. י ע ׳ שכיד ס י 19) ס

ך פז ר שלחן ערו ח קצו ע ק

, ואף־על־פי ת ב ש תו לאכול עמו ב ר לזמן אינו יהודי לבי ת ו יט מת א ז ת אין להוש ל ב ש א ירבה בשבילו, אבל ב מ רה ש ז ר ביום־טוב נ שאסוו עליך, נותי ו ן מז ת ואף־על־פי שאי ו נ ו ת אפילו לו לבדו מז ת תר ל מו וב י דרכי שלום, השו ן עובדי־כוכבים מפנ סי מכל־מקום כיון שמפרנ

ו עליך 122 • ותי נ ו במזב לכלוב שלהם, ר ע לו עדיין לבא ב רנ ה ועוף שלא הו ה הי מ ה כ בך ו ת סן ל י ר להכנ , אסו ה מרדו וברהו ת ע וכן אפילו אם הורנלו אלא שת ל ד ה ב אלא ש ו ת או בכל י ב ם ב , ואפילו אם ה ת י ך הב ו ת ב או ל ו הכל. דה 23) ה נצורים והוי איסור צי מ ה ה ר לסנרה, משום דבז ה אסו ה ו ת פב ר ע ם לבא ב כ ר ד , ש ת ו ב ר י ת המה בנ ר הורנלו ו ב כא ואם כתן שילכו ר לדהו ת ו , מ נבו אותן נ מם ויצאו, והוא הושש שלא י למקו

ם מוקצה 24). ם בידים שהרי ה ת ו , אבל לא יקה א ר מ ת ש מ למקום הת ואפילו לסעדה, היינו שיאהז ב ש ה ב מ ה ב ת ה כב אין מילדין א

ר 25). ת הולד שלא יפול לארץ אסו אה בשמן, ת ו ן א ה סכי נ מ ה צער מ מ ה ב ה ה שיש ל ת ל ת ת ה ב כ כג מ

ר 26). נ אסו ו נ ע כה אלא משום ת אבל בסוף שאין הסי, יכול להריצה ת ר ע ט צ מ כדומה ו ה ו ב ר נין ה ה כרשי ל כ כד אם אם כדי דה במי ה דם יכול להעמי . אם אהז א פ ר ת ת ע ו נ י י ת ר כדי ש צ ת בר לומר ת ו , מ ת ו מ א לא יקיזו לה דם ת מ ק ש פ , ואם הוא ס ן שתצטנת עושין לה על־ידי אינו־יהודי 27). ו א ו פ ר ר א זה. וכן ש לאינו־יהודי להקי

פח. דיני מוסצה בשבת. ובו י״ח סעיפים.

ו ו טלאכל ת ע ד מ מ ד א ) ה א ו ה צ ק ה נו ש י א טוקצה טדעת, דהי

ה כ ל ה ניפ ב י י פ מצו שערי

, עיי׳ בב״י ובפמ״ג (מ״ז) ובמשנה ברורה א) שהקצהו האדם טדעתו (ריש סי׳ ש״ה) רהשבו ששה הלקים במוקצה, ואלו הן:

א. מוקצה מהמת הסרון כיס דהיינו כלי שארם מקפיד עליו שלא יפנום ולא יתקלקל. בזת אין שום תקנת לטלטל בשבת אפי׳ לצורך גופו

. א ״ נ ם ׳ ב ׳ א י ע ׳ של״ב ס י 25) ס

. ׳ ׳ ג י ע 26) 09 ס

. f׳ 'M ׳ י ע 27) ש0 ס

. י ׳ א י ע ה ס י כ ׳ ש י 22) ס

. א ״ נ ט ב ו ״ ׳ י י ע ז ס ״ ט ׳ ש י 23) ס

. א ־ ח כ av (24 ו

קצור שלחן עריך־ פח קעט

בשבת, מחמת שאינו ראוי לאכילח אלא על־ידי הדחק 1), או שראוי לאכילה אפילו בלא דהק אלא שהקצהו לםחורח, אף־על-פי שנתנו לאוצר 2), וכן דבר שהוא ראוי היום למאכל כלבים, אף־על-פי שבערב), וכן שבת לא היה עומד לכך כנון בהמה ועוף שנתנבלו בשבת3 דבר שנשתנה היום ממה שהיה אתמול, אבל מכל-םקום נם היום עדיין ראוי לאיזה תשמיש, כנון כלים שנשברו היום ועדיין ראויין להשתמש), וכן בהן מעין תשמישן הראשון, לקבל בהן איזה מאכל או טשקה4 עצמות שנתפרקו היום מן הבשר והן ראויין לכלבים, כל אלו מותרין

), הוץ ממה שדהה בידים כנון נרונרות וצמוקי^). לטלמל בשבת5

שערים מצוייניפ בהלכה ומקומו. [ועיי׳ בתוספת שבת (םי׳ ש״ז ם״ק י״נ) דדוקא אם הוא כאי ממאאכתו אאיםור כנון סכין שא שתיטה ושא מיאה ושא סופרים אבא כאי שםאאכתו אהיתר אין התםרון כים מזיק כאא כיון שיכוא אהשתטש בו

כמו בתוא.] ב. כאי שמאאכתו אאיםור אסור אמאטא אפי׳ שאא ישבר או שאא יגנוב אבא מותר אטאמאו אצורך נופו ומקומו [ועיי׳ בפמ״נ שם דאפי׳

תוא מיוחד אמאאכת מדרבנן מקרי נמי מאאכתו אאיםור]. ג. מוקצה מתמת נופו, היינו דבר שאינו כאי ואא מאכא אדם ואא מאכא בהמה כנון אבנים קנים מעות עצים עפר תוא מת בעאי חיים ונרונרות וצמוקים שמונתים במקום שמתבשאים וכיוצא בזה אסור אטאטאם אפי׳ אצודך נופו ומקומו [אבא יש בזה י״נ צדדי היתר ואתשוב אותם אקםן

ם״ק ו׳] ד. כאי שמאאכתו אחיתר ומונח עאיו דבר מוקצה ואפי׳ הוסרו בשבת כיון שהיה עאיו בבין השמשות מנו דאתקצאי אבין השמשות

אתקצאי אכואי יומא והוא הנקרא בסים אדבר האסור. \ז. דבר שהיה ביהשמ״ש מהובר או מהוםר צידה ואפי׳ מתמת איסור

דרבנן ואפי׳ סר אה״כ האיסור ממנו אתקצאי אכואי יומא. ג. מוקצה מתמת מצוה כגון עצי סוכה ונויה ואתרוג [וזה שייך

בכא שמונת ימי ההג ואא אאיםור שבת]. ועיי׳ ברמב״ם (ת׳ שבת ם״פ כ״ד) הטעם שאסרו מוקצה כדי שאא יהא טרוד כא היום בעסק תפציו אפנות ממקום אמקום והתודה אמרה

. י 4) סי׳ v״v סעי׳ ו av (5 סעי׳ כ״ט.

6) סי׳ עיי סעי׳ בי.

j - פה 1) סי׳ ש־־ח סעי׳ >-א >

2) סי׳ «״י סעי׳ בי. 8) סי׳ שכיר סעי׳ זי.

פ קצור שלחן עמף פח ק

ת אדם כמו שהן, אפילו ל י כ א ים כלל ל י ם ראו נ ב דברים שאי( 7 ת או לכלבים ו מ ה ב ין ל י ן בישול, ואף־על־נב שראו ק שצריכי ה ד על־ידי הת ו מ ה ב ם עומדין ל נ ר זמן אי ה א ים למאכל אדם ל כנ ם מו ה הרי כיון שן עצים ו ש, כנ ת לשום תשמי ב ש נם ראויין ב ולכלבים, וכן דברים שאייםב) ן וכל בעלי־תי ת ש ת וצמר או פ ת־בהמו רו עו ת ו ו פ נוצות של עו ות זים וקליפי ביצים ועצמו ו , וקליפי אנ ך ביתו ו ת אפילו אלו שהן בר ו ם א ד ת ( י ב ת ה ו נ תלו ת ו ו ת ל ד ן ראויין אפילו לכלבים, ו נ ת שאי ו ש ק הש, ים עוד לשום תשמו ם ראו נ י כלים שאי , וכן שבר ( ת ב ש ן ב ת ו ל ת לת י כ ו כ ) ומכל מקום כלי ז ל 8 רים בטלטו ם אסו ה כל אלו והדומה ל

. ( ם 9 י ר ב ש ת ה ו נ פ ר ל ת ו ם שיכולין להזיק, מ ו ק מ ו ב ר ב ת ש נ ש, והוא ראוי לאינו־ ה א נ ה תר ב מו ה ו ל י כ א א אםור ב ג מאכל שהוו לאינו־ תנ א לי כדומה ויכול הו ר מבושל ו ש ון ב יהודי כמו שהוא, כנ

שעריפ מצוייניפ כהלכה

אטען יגות והראב״ר שם כתב הטעם שהוא גרר אהוצאה שאם נתיר לטאטא כא רבר יבוא עי״ז אהוציא טרת״י ארה״ר.

ב) וכל בעלי היים עיי׳ בנזר ישראא בשם טהר״ת א״ז (סי׳ פ״א) רעופות הטצפצפים בקוא נאה בכאובז כיון שבני ארם נהנים בקואם אאו

מוקצים הם. ועיי׳ בשו״ת האכות שטנות (ת״א סי׳ ט״ה) שנשאא אי טותר אטאטא בהטה תית ועוף אתיגוק אשתה בו בשבת והשיב רטרברי התום׳ (בבא טציעא ט״ו: ר״ה פרי) נראה דקרי איה אשור כאי רכא שעושי! בו איזה רבר ומיותר אכך כאי טהרי והא רטררי! אותם ואא טגביהן משום ראאו אצורך

גופו ומקומו הוא אאא אצורך עצמו שא איסור. אמגם עיי׳ בש״ע הגר״ז (סי׳ ש״ת סעיף ע״ת) ראפי׳ עוף שראו אצתק בו תיגוק כשבוכה אסור אמאמאו עיי״ש ואפי״ז משמע רגם עופות

המזמרים בקוא גאה ג״כ אי! אמאמא אותם. ועיי׳ בשו״ת תת״ס (סי׳ פ״ב) שאי! אמאמא הבעאי חיים בשבת נם משום מצות השבת אבירה או שיאות הק! ועיי׳ בספר יהושיע (או״ח סי׳ י״מ) שכתב רמותר אמאמא אצורך מצור! אם המאמוא הוא במצות גופה וכ״כ בספר מגתת פתים רארברי שעה״מ (פ״ב ה׳ יו״מ הא׳ י״ח) היה משום אהתיר כיו! רמקיים המצות תיכף בשעת שיאוח. והובא דבריהם

בארחות תיים התדש (סי׳ ש״ת סעיף א״מ).

. 7) סי׳ ש״ח ס״ב ובםנ״א סקנ״ו. 9) סי׳ ש״ח סעי׳ ר 8) שם סעי׳ כי.

קצור שלחן ערוך פח קפא יהודי שהוא שלו טותר לטלטלו, אבל אם אינו ראוי לאינו־יהודי כמו שהוא כנון בשר־היג) (ונם לכלבים אינו עוטד כיון שראוי לאינו יהודי), או שאינו יכול ליתנו לאינו יהודי טפני שאינו שלו אלא של

אהר אסור לטלטלו 10). ד נולד, והיינו דבר שנתהדש היום, כנון אפר טן אש שהוסק היום על ידי אינו־יהודי 11). וכן ביצה שנולדה היום 12), וטים הזוהלין טן האילנות ביטי ניסן 3!), וכן אפילו לא נתהדש היום אלא שבא טכה מעשה שהיו אםורין לעשות היום, כנון פירות!־) שנפלו טן האילן או שתלשן אינו יהודי, והלב שנהלבה היום וכדומה, נם כן אםורין בטלטול.) אינו־יהודי בשבת בעיר שרובה נכרים דמםתמא אדעתא ופת שאפאו ה

ניפ כהלכה י י פ מצו שערי

ג) בשר הי עיי׳ במג״א (סי׳ ש׳׳ת ס״ס נ״ו) שמתאק שם בין בשר הרך כגון יוגה ובר אווזא דראוי אכום טותר אטאטא אבא בשר קשה כגון בשר בהמה שאיגו ראוי אכום אסור אטאטאו וכ״כ בש״ע הגר״ז (סי׳ ש״ח סעיף ם״ת). ועיי׳ במסגרת השאחן (ם״ק ה׳) דעכשיו שאין גוהגין כאא אאכוא

בשר תי אפשר שאסור כא בשר תי אמאמא בשבת. ועיי׳ במשגה ברורה (סי׳ ש״ה ם״ק קכ״ה) שהביא שם בשם כמה אהרונים ראא כהמג״א רק כא בשר הי אפי׳ בשר בהמה גמי מותר אמאמא דכא בשר תזי אאכוא באומצא. וסיים דבשעת הרתק יש אסמוך אהקא. ד) ופירות שנפלו מן האילן, עיי׳ בשו״ת מהר״י מברוגא (סי׳ קמ״מ) ראם תפירות גשרו בביהשמ׳׳ש ויאדת תרגגואת אז ביצה מותרין הפירות רזה סימן שהיה אז יום רהא תרגגואת איגה מואידה באיאה בדאמריגן בש״ם (ביצה ז׳. — בכורות ח׳.) ועיי׳ בעיקרי הד״ט (סי׳ י״א) שגםתפק אי

מועיא סימן זה בתינוק שנואר בביהשמ״ש אענין מיאה.פת שאפאו עיי׳ בשו״ת מהרש״ם (ה״ה סי׳ א״ו) באתר שהיה ה) ו קרית תצות אשאוף רות קר וארתה במים ואין או שום המין בשבת אשתות והוא איש האש שצריך אכא זה — כתב שם דמותר או אשתות התמין שמבשאים בבית תאוכא שא גכרים כיון ששם מבשאים אצורך האכםנאים שרובם גכרים וכמו שאיתא בש״ע (או׳׳ה סי׳ שב״ה) בפת שאפה עכו״ם בשבת בשעת הדהק יש אהקא וכ״כ בשד״ת (אם״ד בישואי גכרים אות ז׳) ותבא גמי צריך או אבריאות גופו ואעפ״י שבשו״ת שבות יעקב (ת״מ סי׳ י״ב) כתב דדוקא פת אשר עאיו יהיה האדם מקרי שעת הדחק ואא בקאפע אפ״ת אם צריך או אבריאת גופו גם השבות יעקב מודה וגם אא שייך

12) סי׳ שכיב סעי׳ א׳. 18) ח״א.

10) מנ״א שם סקנ׳׳ו. 11) מל׳א נסי׳ ש״י סק״ח.

קפב קצור שלחן עריךי פח

דאינו יהודי אפאו, אם הוא שעת הדחק או לצורך מצוח מותר לישראל לאכלו בשבת 14).

ה כלים שהם מיוהדים לעשות בהם מלאכה האסורה לעשות בשבת, כנון מכתשת ריהים וקורנס וקרדום ומכבדות שמכבדין בהן את הבית, ושופר ומנורה ומהט שתופרין בה, ונרות שלמים בין של הלב בין של שעוה, ופתילות מצמר נפן ובנד שעטנז שאםור ללבשו, וכל כל כיוצא באלו טותרין לטלטלן לצורך נופם, כנון קורנם לפצוע בו אגוזים, קרדום להתוך בו דבר טאכל, טהט שלטה ליטול בה את הקוץ (אבל אם גיטל עוקצה או הודה אסור בכל טלטול) וכן טותרין לטלטלן לצורך מקומן, דהיינו שצריך להשתמש בטקום שהכלי טוגה שם, וכיון שנטלו בהיתר, וכן אם שכה ונטלו בידו, טותר לטלטלו נם יותר ולהניהו בטקום שירצה, אבל שלא לצורך נופן ושלא לצורך טקוטן, אלא לטלטלן בשביל עצטן לבד שלא יננבו או יתקלקלו אםור לטלטלן. ותפילין נם־כן אסורין לטלטל, אך אם טונהים בטקום בזיון

שיוכלו להתלכלך, מותר לטלטלן ולהניהם בטקום דטשתטרין5!). ו מוקצה מהמת הםרון כים, דהיינו שאדם מקצה טדעתו להשתמש בהם, מפני שהוא מקפיד עליהם שלא יתקלקלו, כנון כלי אומנות, שמקפיד עליהם שלא יפנמו, וסכין שמתקנים בו את הקולמוס, וסכין של שהיטה וסכין של מילה, וכן נתר העומד לכתיבה ושטרי הובות וכתבי השכונות ואנרת, שהוא טקפיד עליהם לשוטרם וכלים היקרים שאינו משתמש בהם כלל, וכן כל דבר שטהטת שטקפיד עליו הוא מיהד לו מקום ואינו משתמש בו, וכן כלים שבהנות שעומדים

שעריפ מצוייניפ בהלכה לאסור משום שמא ירבה בשבילו דהנוני בלאו הכי מכין הרבה ומשום בישו? עכו״ם גמי אין לאסור דהרבה מתירים לשתות סאפע בבית מזיגת הקאפע (סאפע האזער) (ועיי׳ שאילת יעב״ץ ובפתהי תשובה יו״ד םי׳ סי״ד) עיי״ש. ועיי׳ בתיי אדם (כלל ם״ג סעיף כ׳) שכתב ג״כ דבאם הגכרי איגו יודע שהישראל ישתה קאפע או טהע מותר לשתות ממה שבישל לצורך עצמו

כמו פת. ועיי׳ בארתות היים (םי׳ שכ״ה) בשם ספר מאורי אור דבכרכיפ דאיכא טובא הלושים יש לצדד להסל ליסה בשבילם גלוססאות מפת שאפה עכו״ם בשבת כיון רכל הולה שאין בו םכגה אומר לעכו״ם שיעשה וכל שכן

כאן שאפייה לא היתה בשביל היהודים, עיי״ש.

׳ ד׳. 14) סי׳ שכיב סעי׳ ב׳ וסי׳ מניה וידא. 15) סי' n*r סעי׳ נ

קצור שלחן עדיו פח

למכירח, אפילו חם כלי סעודח אם אין דרכו להשאילם (אבל אם דרכו להשאילם לפעמים אינם מוקצח) כל אלו וחדומח לחם, וכן כיס חמיוחד למעות הוין מוקצה מהמת הםרון כים, ואםורין בטלטול אפילו לצורך

.( 1 נופן או לצורך מקומם 6) ותתיכות ז דבר שאין עליו שם כלי כלל, כנון עצים ואבנים ו ברזל וכדומה אסורין נם-כן בכל טלטול אפילו לצורך נופן וצורך

שערים מצויינים כהלכה

ו) עצים ואבנים, זה גקרא מוקצה מתמת גופו שתשבתי אותם לעיל (ם״ק א׳ אות ג׳) ועיי׳ בב״י ופמ״ג מ״ז (ריש םי׳ ש״ת) שכתבו רבטוקצה

זו יש י״ג דרכי היתר, ואלו הן: א. תריות של רקל וגםרים של אומן והבילי קש ועצים שהתקיגו למאכל בהמה ולבגים שגשארו מן הבגין וכיוצא מותרין למלמל 9ל ידי

ה סעיף כ״ו). מהשבה שהשבו עליהן מערב שבת. (סי׳ ש״ 1. עפר וחול שהכגיםן לבית ויהור להן מקום או שהם צבורים

בזוית בחצר או בבית מותר לטלמלם (םי׳ ש״ה סעיף ל״ה). ג. גרבך של אבגים צריך לשפשפם או לםררם ורעת הרמב״ם רםגי

ף כ״א]. י ע ׳ ש״ח ס י ח ס ״ ו ׳ א י י ע ת של דקל [ ו י ר ח במחשבח כ ד. כיסוי של בור ורות גימלים אם יש להם בית אחיזה (שם סעיף ז׳). ה. התירו לטלטל אבנים מקורזלות לצורך בית הכסא (סי׳ שי״ב

םעי׳ף א׳). ו. התירו לטלטל גרף הטיוהד לרעי להוציא להרז אע״פ שאין בו

טים (סי׳ ש״ה סעיף ל״ה). ו. טותר לטלטל הרעי עצטו בין על ירי כלי ובין שלא ע״י כלי

(שם סעיף ל״ר). גז. טותר לטלטל טת טן הדליקה (סי׳ שי״א סעיף א׳).

גז. טותר לטלטל טת טפגי ההטה על ידי ככד או תיגוק שעאיו (סי׳ שי״א סעיף א׳).

י. טותר לטלטל קוץ הטוגה ברה״ר בטקום הדורסים שלא יזקו. (סי׳ ש״ת סעיף י״ת).

יא. טותר לטלטל קליפי אגוזים על ירי שטםלק הטבלא וטגערה (שם סעיף כ׳׳ז).

י1. מותר למלמל שברי כלים ובלבד שיהיו עושק מעין טלאכתן. (שם םעיןז ו׳).

א סיו״י. ״ נ ט ׳ ו 18) ׳08 סעי׳ א

קפד קצור שלחן ערוך פח

מקוטם, אלא אם כן יחדו בערב שבת לאיזה תשמיש שישתמש בו לעולם, ולכן אםור ליטול קיסם לחצוץ בו שיניו. נרות שאינם שלמים נם כן אין שם כלי עליהם ואםורין בכל טלטול, וכן סולם של עליח אין

עליו תורת כלי 17). ח כלי שמלאכתו להיתר או אפילו לאיסור ולהיתר, כנון קדרות ואפילו כלים מאוסים (דבשבת מוקצה מהמת מיאוס מותר) טותר לטלטלן אפילו רק בשביל הכלי שלא יננב או ישבר, אבל שלא לצורך כלל אםור לטלטלו, וכתבי הקודש ואוכלין טותר לטלטלט אפילו שלא

לצורך כלל 18). ט כשם שאםור לטלטל את הטוקצה או את הנולד, כך אסור ליתן כלי תהתיהט כדי שיפלו לתוכו, כיון שעל־ידי זה הוא טבטל את הכלי שלא יוכלו לטלטלו עוד, והרי־זה כאלו הברו שט בטיט 19). אבל םותר לכפות םל לפני האפרוהיט כדי שיעלו וירדו בו כי לאהר שלא יהיו עליו טותר לטלטלו, ואט היו עליו בין השטשות נאסר הסל בטלטול

לכל היום 20). י עפר והול הצבור בזוית בהצר או בבית טותר לטלטלו, דכיון דצברו זה הוא הזטנתו לתשטיש, אבל אט הוא טפוזר בטל לנבי קרקע ואםור בטלטול!2). וכן אט התך קודט שבת ענף טן האילן להניף בו ולהבריה הזבוביט וכיוצא בו, טותר להשתםש בו בשבת כיון שיהדו לכך ועשאו כלי, אבל אסור ליקה בשבת בד טן הטכבדות שהרי הוא

מוקצה, ואפילו נטלו אינו־יהודי אסור לטלטלו 22). יא נסרים של בעלי בתים שאינם עומדים לםהורה מותר לטלטלם, ושל אומן אסור, אלא־אם־כן השב עליהם מבעוד יום להשתטש

בהם בשבת 23). יב כל טוקצה אינו אסור בטלטול, אבל בנניעה בעלטא שאינו מנדנדו שרי, ולכן טותר לינע בטנורה העוטרת אפילו נרות דולקות בה, וכן מותר ליקה דבר היתר המונה על־נבי מוקצה, אבל אסור לינע במנורה התלויה כי נם בנניעה בעלמא הוא מנדנדת 24). ומותר לכסות

דבר מוקצה בדבר שאינו מוקצה מפני הנשמים וכדומה 25). יג טלטול כלאהר יד מותר במוקצה, ולכן אם שכה איזה דבר

22) שס סעי׳ כ״נ ובטו״ז סקי״ז. 23) ש0 סעי׳ כ״ו.

24) מס סעי׳ נ׳ ופפ״נ סוף הסיפז. 25) סי׳ שי״ח סעי׳ זי.

17) שס סעי׳ ז׳ וסעי׳ י״ט כ״ב. 18) שס סעי׳ די.

19) סי׳ רס״ה סעי׳ נ׳ וסי׳ ש״י סעי׳ ן׳. 20) סי׳ שיח סעי׳ >״ט.

21) שם סעי׳ ?*זז.

ה פ קצור שלהן עדור פה ק

ר או ת ו מ ך לכלי ה ם צרי , א ת ב ש ם ב ת ש ל פ נ קצה על איזה כלי או ש מות לנער א ר ו ה ם א ת הכלי למקו , או לישא א ר לנערו ת ו למקומו מך ו והוא צרי ד נ ב ב ם ש ת בכי ו ע ת מ כ ת אם ש ו ש ע המוקצה. וכן יכול לה קודם י ת כן, ואם הנ ו ש ע ר ל ד אסו ה להו צ ק ו מ ל ה , אבל בשבי לבנדו

ר 28). ו ס א ר ה ב ד ם ל ה בסי ש ע ר מוקצה על כלי נ ב ה ד נ ו ו ת בכ ב שר לטלטלו אם יש עליו , אסו ר ת ו מ ך להכלי ה ו צרי נ T אבל כשאיד אם הי ת הי ו ש ר ק אפילו ב ו נ ר ליטול בידיו תי ר מוקצה. ולכן אסו ב דם א ק נענועין ש ו נ ך אם יש להתי ר מוקצה, א ב ר ד א יש בידו אבן או שי כדומה מפנ ן ו ב א ך מידו ה ר להשלי ש פ נם אי א לא יטלוהו יהלה, וד ואם יש בידי הי הי ת־ ר ליטלו על ידיו ברשו ת ו יבכה, אז מ שיצעק ו, ואפילו ו ך ברנלי ל ה ז בידו, והוא מ ר אפילו לאהו ע אסו ב ט זה מ ק אי ו נ י ת הל ו פ א ת מ כא לםיהש ש ם דאי ש ד, ואפילו יש לו געגועיה מ ברשות־היהיל ט ל ט נמצא מ הה, ו בי נ י ת ו ב ום ש ק, וזה ישכה שהי ו נ ע מידי התי ב ט מ הן שם ת הולי, כיון שאי נ כ ם ס ו ק מ ר אפילו ב ל נמור, ואסו מוקצה בטלטו

ת נפש אם לא יטלנו27). נ כ סר כ ת ה ט א ר לשמו ת ו , אבל מ ת ב ש ר לטלטלו ב ת אסו ט1 טה ת פ ה פיו נ , ואם הי בלבד שלא יזיז בו שום אבר ו שלא יםריה, ו י ת ת ת טא ל , אבל לא כדי ש ת ת פ ת ת תלתי בענין שלא יוסיף ל והולך, קושר א

ר 28). ב ה טזיז א ה שאם־כן הי ת פ ג ה ש יםגר מו ן לטלטל תרי , מו ( ת ז מ טז אם גפלה דליקה ויראים שלא ישרף ה

שעריפ מצוייניפ כהלכה יג. מותר לטלטל רבר האסור שלא ביריו אלא על ירי גופו. (סי׳

שי״א סיעף ח׳).ת עיי׳ נמוקי או״ת (סי׳ שי״א) במת ט יראים שלא ישרף ה ז) ו בבית ההולים ובאם יניהוהו שם יש להוש שינתהוהו (םעסצירען) יש להתיר [במסום עירובין] ללסהו משם יהודים סברנים על ידי שיגיהו במטה ויגוהו

אצלו או עליו דבר מאכל. ועיי׳ בהגהות מהרש״ם (סי׳ שי״א) בשם ספר ההיים שהתיר ?טלטל המת מהמרהץ לצורך טבילת נשים על ידי ישראל ויניהו שם ככר ולא יעשו על ידי נכרים דהוי בזיון המת. ובארהות היים שם הביא בשם שו״ת שאילת שלום (סי׳ סי״א) להתיר לטלטל המת ע״י נכרים שמונח בחצר בית הכנסת ביום הכפורים כדי שיוכלו הכהנים לכנוס בבית הכנסת להתפלל.

26) םי׳ ש״ט פעי׳ ד׳ ופי׳ ש״> פעי׳ זי. 28) פי׳ שי״א סעי׳ ?׳. 27) סי׳ ש״ס פעי׳ אי.

ח קפו קצור שלחן ערוך פ

, ן עליו או אצלו איזה דבר מאכל יחי , דהיינו שמנ תר ב דבר הי ג אן עליו איזה כלי או יהי הם ביהד, ואם אין דבר מאכל םנ י ומטלטל שנ. תו לבדו ן או ת אין, אזי טטלטלי א ם ז ל ואם נ ר בטלטו ת ו מ מלבוש שן להוציא לשם, תרי תו אלא למקום שמו ן או בין־כך־ובין־כך אין מטלטלין להוציא אין להוציאו כי־אם על ידי אינו־יהודי29). אבל למקום שאםוריף כנון רעי וקיא צואה בין של אדם בין של נ י! כל דבר טטור להוציאם ת ו ר שיושבים שם בני אדם ט צ ה ת או ב י ב ם ב גולים, אם ה תרני ט של טי רנלים, כל זטן שהכל י ב לאשפה. וכשמוציא נרף של רעי או ער לטלטלו ת ו דו בידו מ , כדין כל מוקצה שבעו ירו ר לחחז ת ו עדיין בידו מ, משום ר לטלטלו חו מידו אסו י ר שהנ ח א ם שירצה, אבל ל יחו במקו להנן לו כי , ואך כשצרי ( ס ו א י ת מ מ ה ע משאר מוקצה מ ר נ ו דמאיס טפי (ם ו טי כ ו ת ת ב ת . וכן אם יכול ל ר לההזירו ת ו ת מ ו י ר ב ד ה משום כבו

ך 30)• ירו כ ה יכול לההז מ ה ת ב י י ת ש שיהיו ראויין לא שופכו ל מ ת , ואם נ ת ב ש ת הדלף ח) ב ה ר ליתן כלי ת ת ו יח מם י מ הא הדלף ראוי לרחיצה, אבל אם ח , והוא שי ומחזירו למקומו, ה ל ה ת כ ר ליתן שם כלי, משום דאין עושין נרף של רעי ל סים אסו מאו

. ר להוציאם!3) ת ו ס עליו מ ם דמאי ו והוא במקו תנ נ ואם עבר ו

. דין בסיס לדבר האסור. ובו ף סעיפים. ט פ

נה, והיה ו קצה בכו ת דבר מו ב ב ש ר ע ה עליו ב י א כלי שלו שהנר, ס לדבר האסו , נעשה הכלי בסי ת ב ת ש ס נ כ ה נה שם ב הא מו דעתו שי

ה כ ל ה ניפ ב י י פ מצו שערי

ועיי׳ בישועת יעקב (סי׳ שי״א). ולפי ספר ההיים הנ״ל יש להתיר נם ע״י ישראל וע״י ככר או דבר מאכל.

ה) הדלף בשבת, עיי׳ בשו״ת לב היים (ה״נ סי׳ ס״ט) דמותר לכסות בשבת צמתים ואילנות הנדלים בקרסע מפני השלנים שלא יזוקו במו שמתיר בש״ע (סי׳ של״ה סעיף ז׳) לכסות תפירות שהן מוקצים ולבנים העומדים לבנין שהן מוקצים מפני הדלף ואף הרש״ל שהולק שם על הש״ע (עיי׳ בבאה״ט שם ס״ק ז׳) מודה בכאן, והובא דבריו שם בארחות הייס.

׳ ד.׳. י ע ח ס ׳ ש?״ י . 81) ם י ׳ א י ע ם ס 29) ש

30) סי׳ ש״ח סעי׳ ר׳ד ?״ה.

קצור שלחן ערוך פט קפז

ואפילו ניטלה טשמ המוקצה ביוט השבת, טכל־טקוט כיון שהיתח טונחת שט בין־השטשות ונעשה אז הכלי בסים לדבר האסור, אסור לטלטלו

נם אהר כך כל היום, אפילו לצורך נופו ולצורך מקומו!). ב היה מונה שם בהכנסת שבת נם דבר היתר, ונעשה הכלי בסים לדבר האסור, ולדבר המותר, אם הדבר המותר יותר השוב לו מותר לטלטלו, ואם הדבר האסור יותר השוב לו אסור לטלטלו 2). ולכן טוב להניה את התלות על השלהן קודמ בין־השמשות, כדי שיהיו הטפה והשלהן בסים להנרות והתלות א), ויהיו טותרין בטלטול, ואם לא עשאו כן הרי נעשו המפה והשלהן בסים לדבר האמור להוד ואםורין בטלטול. ומכל־מקום בדיעבד אם יש צורך נדול כנון שנפל נר על השלהן וצריכין לנערו, יש לםטוך על הפוסקים דםבירא להו דלא נעשה בסים אלא אם דעתו שתשאר שט המוקצה כל יום השבת, והרי הטנהג

ניפ בהלכה י י פ מצו שערי

א) בסים להנרות והתלות עיי׳ בפרי מגדים (א״א סור סי׳ רע״ט) ראותן שמגיתין הגרות על מס כסף גם כשמסיר בבוקר ע? ידי עכו״ם הגרות מעל המס אפ״ה הטס באיסורו עומד דהיה בסיס ביהשמ״ש, ואם הגיח על המס דבר השוב כמאכל וכדומה שרי לטלמל המס ואס סילוק ההיתר מעליו שוב אסור לטלטלו עיי״ש ומשמע מדבריו דגם אם ההיתר היה שם בביהשמ״ש דגעשה בסיס לדבר האסור והיתר אפ״ה אם סילקו ההיתר מעליו ונשאר דק האיסור אסור למלמלו. וכ״כ בפירוש (במ״ז סי׳ ש״מ ס״ק א׳) ויניח

התלות קורם ביהשמ״ש ומוגתיס ער בוקר לאחר סילוק הגר עיי״ש. ועיי׳ בש״ע הגר״ז (סי׳ רע״ז ס״ק ו׳) ראף לאתר שסילקו הלחם מהשלתן כיון שהיה מוגת שם בכגיסת השבת מותר למלמל ולא נעשה בסיס להגר עיי״ש. משמע בפירוש רלא כהפמ״ג וכן משמע קצת מהמשנה בדורה (סי׳ רע״ז ס״ק י״ת) שכתב דרשאי למלמל השלתן ואפי׳ בעוד שהנרות דולקות עליו כיון שהיה מונה עליו הלתם הצריך לשבת לא נעשה בסיסע שנם אם עתה אין הלחם עליו אם״ה מותר כיון שהיה מ ש לאיסור ע״כ, מ

שם הלהם בכניסת השבת.5 השלחן ע ועיי׳ עוד בש״ע הנר״ז (סי׳ ש״ט סעיף מ׳) דהםפה ש שהמנורה עומדת עליה מותר לטלמלה לאחר שהסירו המנורה טשם ואפי׳ בלא הונחו התלות על המפה בביהשמ״ש והמעם דהמפה לא הונחו שם לדעת שיניחו המנורה עליה אלא מפני שאי אפשר להעמיד המנורה על השלח!

לברה מפני שהמפה חוצצית בפניהם עיי׳׳ש.

פט 1) סי׳ ׳:!״ט סעי׳ נ׳ וסי׳ שיי סעי׳ ז׳ 8) סי׳ שיי סעי׳ וד.

קפח קצור שלחן ערוך פט

להסיר בשחרית את חמנורותב) על־ידי אינו־יחודי ולא נעשה בסיס. ג היו מעות בכיס ג) התפור בבנדו מותר לטלטל את הבגד, שאין כל הבנד נעשה בסים אלא הכיס, והכיס בטל לנבי הבנד אבל אין ללבשו אפילו בביתו, דהיישינן שמא יצא בו לרשות הרבים 3). אבל תיבה שבתוך השלהן (שופלאד) ויש מעות בתיבה ד), אסור לטלטל את השלחן, משום דהתיבה הוא כלי בפני עצמה ולא בטל לנכי

•U השלהן

שערים טצוייניפ בהלכה

ב) להסיר בשהרית את הטנורות, עיי׳ בשו״ת שדה הארץ (ח״נ סי׳ ט״ו) והובא בזכל״א (שבת אות נר) דמי שתש בעיניו ואור הנר נ״יק לו וינדל הכאב טותר לטלטל הנר ע״י שינוי ולהעמידו בבית אהר. ועיי׳ בשערי תשובה (סי׳ רע״ט) בשם אדטת קודש דאםור לטלטל הנר

אפי׳ בכת״נ. נ) טעות בכיס התפור בבנדו עיי׳ לעיל (סי׳ ם״ת סעיף י׳׳ב) שכתב שם בקצור שלתן ערוך ובטםנרת השלתן דטי שהוא ביום השבת בדרך בטלון ויש עטו טעות דאם יכול להפקידן או להצניען אסור להתזיקן בכיסו שהרי הם טוקצה ואם טתיירא שטא יננבום טטנו יתפרם בערב שבת בבנדו וישב בבית ולא יצא בהם בטקום שאין עירוב. אך אם יש להוש שטא טתטת זה שאינו יוצא כל היום טביתו ירנישו שיש לו טעות וינזלום טטנו טותר לצאת בהם כשהם תפורים בבנדו אבל אם הם רק טונהים בכיסו בכל ענין אסור וכתב על זה במםנרת השלהן דהיינו דאםור לצאת לטקום שאינו מעורב אבל במקום עירובין מותר לשאת אצלו המעות במקום תשש הפסד

לפי שזהו טלטול כלאחר יד כיון שאינו טטלטלו בידו רק בנופו. ועיי׳ בבאה״ט (סי׳ ש״א ם״ק כ״ט) בשם הטו״ז דנם אם טהזיק הטעות בין בנרו לבשרו נ״כ טותר [והיינו אפי׳ במקום שאינו מעורב] ובשם המנ״א שם כתב דדוקא צריכים להיות תפורים ועיי׳ במשנה ברורה (שם ם״ק קכ״נ) שאם לא תפרן בערב שבת יניהם בין בשרו לבגדו או במנעלו שיכול להוציאן בשבת ע״י שינוי דהוי שלא כדרך הוצאה ולכתהצה

יתפרן בערב שבת בבנדו. ד) ויש טעות בתיבה, עיי׳ בתיי אדם (כלל ם״ז דין י׳) דמתלס בזה שבאם תתיבה עשוי באופן שאפשר להוציאה מן השלהן לנמרי אז הוי כלי בפני עצטו ואינו בטל להשלהן וא״כ נעשה עתה תשלתן בסים להתיבת שתטעות בה ולכן אסור לטלטל השלחן אבל אם התיבת מחוברת להשלהן

3) סי׳ שיי סעי׳ זי. 4) םנ״א שם ועי׳ זז״א.

קצור שלחן עייר פט קפט

ד לא נעשה בסים אלא אם כן המוקצה היה טונח שם בין השמשות, אבל אם לא היתה שם ביךהשםשות רק אהר־כך הניהה שם לא נעשה בסים, ומותר לטלטל את הכלי אפילו בשעה שהמוקצה עליו, ולכן מותר לנער את השלהן או את הטפה מעצמות וקליפין, כשאין השלהן והמפה נעשה בסיס מכת הנרות כםו־שנזכר־לעיל סעיף ב׳ 5)• ה ולא נעשה בסים אלא אם הניהו בכוונה, שיהא מונה שם בין השמשות, אבל אם נשאר שם מהמת שכהה או שנפל מעצמו לשם

לא נעשה בסים 6). ו ולא נעשה בסים אלא כלי שלוח), אבל אם הניה דבר מוקצה על כלי של אהר, לא נעשה בסים, דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו בדלא

.( ניהא ליה להבריה7

צ. דין עשיית חפציו בלא מלאכה ומלאכה על ידי אינו־יהודי. ובו כ״ג סעיפים.

א יש דברים שהן אסורין בשבת אף־על-פי שאינן דומין למלאכה ואינם מביאין לידי מלאכה. ומפני מה נאסרו, משום שנאמר!), אם תשיב משבת רנליך עשות הפצך ביום קדשי, ונאמר וכבדתו םעשות דרכיך ממצוא הפצך ודבר דבר. מהא דכתיב ״וכבדתו מעשות דרכיך״ דרשו רבותינו זכרונם לברכה 2) שלא יהא הלוכך בשבת כהלוכך

שערים מצויינימ כהלכה שאי אפשר להוציאה טשם לגטדי הדי נתבטל התיבה להשלהן ולא נעשה

השלהן בסיס לגבה וטותר לטלטל השלהן. ה) כלי שלו, עיי׳ בדט״א (סי׳ ש״י סעיף בי) דאין הכנה שייך בשל אינו יהודי וכתב במשנה ברורה (שם ס״ס י״ב) לפרש זה דהיינו דבר שהוא אסור משום דאתקצאי ביהשמ״ש זה לא שייך בנכרי דאין הנכרי טסצה מדעתו כלום. ובביאור הלכה שם כתב דלפ״ז אינו יהודי שהדליק נד ביהשמ״ש בביתו וכבה אה״כ טותד לישראל לטלטל המנודה כשנתאכסן הישדאל

בביתו של האינו יהודי והדליק לצורך עצטו.

. נ ״ ה י ״ ׳ נ י ע ש צ 1) ״

. נ ״ י ת ק ב 2) ש

. נ ״ ק ׳ •טייח ם י א ס ״ נ 5) מ

. ו ״ ק ט ס ׳ • " י א ס ״ נ 6) ס

׳ נ ד ה ם ב 7) ש

קצ קצור שלחן ערוך צ

), אבל לדבר מצוח מותר לרוץ א בחול. לפיכך אסור לרוץ בשבת (םדכתיב ״דרכיך״ משמע דרכיך אסורים, אבל דרכי שמים מותרין)

ומצור. לרוץ 3). ב ומחא דכתיב ״ממצוא חפצך״ דרשו רבותינו זכרונם לברכתך אסורים, אפילו אינך עושר. מלאכת כנון שהוא מעיין ב) בנכסיו, חפצי מה הם צריכין למהר נם זאת אסור. וכן אסור לטייל בעיר כדי למצוא סוס או ספינה או קרון לשכרם אתר השבת אם ניכר הדבר שהולך

), אבל לשמור הפציו או הפצי הברו מותר. 4 בשביל כך

שעדים מצויינימ כהלכה

א) אסור לרוץ בשבת, עיי׳ בקוגמרם אחרון בש״ע הגר״ז (סי׳ ש״א)ף רגלו מותר לפםעו בפסיעה ג מ ר ל ע ם ויש לו צ י מ ם רפש ו ע ראם יש לפניו מ גםח וחובא גם במסגרת השלח! (ם״ק אי) ובמגחת שבת (ס״ס גי) וכתב עלה המנחת שבת דלפי זה יש לומר דהוא הדין כשגשמים יורדים או שהדוח םועד

ר לביתו עיי״ש. ה מ י ל ד מותר ג״כ לפסוע פסיעות גסות כ ועיי׳ בשו״ת מהרש״ג (ח״ב סי׳ צ״ג) שגשאל אי מותר לגעדי בגי ישראל לילך לבית הספד בשבת ושם מלמדי! אותם לקפוץ ולרוץ (איבונגןע (או״ח סי׳ ש״א) אלא אם ״ וגימנסמיג) השיב שם דלא התירו הבעלי ש רצים וקופצים בדצו! עצמם מחמת תעגוג אבל לארג! חברותא לזה והמודים םצוים אותם לעשות כ! לא דידוע שלא כל הבחורים מתענגים בבת אתת והוץ מזה אם עושה זאת להתלמד מזה חכמה ומלאכת אסור משום

ממצוא חפצך, עיי״ש.ן בנכסיו עיין בשו״ת לב חיים (ח״נ םי׳ ע׳) י א מעי ב) כנון שהו דעכו״ם המראה בשבת לישראל זהב אחד שיודיע לו אם הוא מוב וכמתא ומתן, והובא ש ך מ ר ה נקרא ד ז שוויו עובד לסוחר דאסוד להודיע בשבת ד באדחות חיים החדש (סי׳ ש״ו). ועיי׳ עו״ש בשו״ת לב חיים (ח״ג סי׳ ם״ז) דעכו״ם העושה מלאכה בשבת מותר הישדאל לעמוד בריחוק מקום לדאות מלאכתו ויתלמד ממגו המלאכה דק בתגאי שלא ידאו אותו שום אדם דיסבדו שהוא מזרזו למלאכה ואיכא איםודא רבה בזה [ולא קשה ממה שאוסר שם להודיע שוויו של הזהב דהכא אין כאן דק דאייה בעלמא

בלא שום דיבור]. ועיי׳ בשאילת יעבץ (ח״א םי׳ מ״א) דמי שרוצה ללמוד הכמת הגתוח (אגאמאמיע) דאסוד לו לעמוד אצל הרופאים ולדאות מהם המלאכה

. א ״ נ ס ב ׳ ו ׳ א י ע ׳ ע• ו ס י ׳ 4) ס י ל ס ״ ע ׳ ו ׳ א י ע ׳ ׳ש־א ס י ת 1׳ ס ו כ ר 3) ב

. א ״ ׳ י י ע ב ס ״ י

ר שלחן ןןרוף צ קצא קצו

ג אסור לההשיך על התהום, דהיינו לילך בשבת עד סוף התחום או פהות, להתעכב שם עד שתהשך, כדי לטהר דרכו לילך משם ולהלאה, שכיון שהולך טשם והלאה במוצאי־שבת ניכר הדבר שעיקר הילוכו היה בשביל כך, ודוקא כשטהשיך שם כדי לילך ולעשות דבר שאי־אפשר בשום אופן לעשותו בשבת, כנון לשכור פועלים או לתלוש פירות או להביא פירות הטוקצין שאין שם היתר לעשות דברים אלו בשבת. אבל מותר לההשיך על התהום כדי להביא בהמתו, כיון שאם היו בתים עד שמה, קרובים זה לזה שבעים אמה, היה מותר להביאם נם בשבת. וכן להביא פירות התלושין שאינן מוקצין מותר, כיון שאם היו מהיצות מקיפות כל הדרך, היה מותר, נם בשבת וכל כיוצא בזה. וכן מותר לילך בשבת תוך התהום אל הנינה, לתלוש שם פירות במוצאי־שבת, טשום דאינו ניכר שהלך בשביל זה, אבל הרואים יאטרו שהלך לטייל או לבקש בהמתו שנאבדה לו, ואהר־כך כשהיה שם נטלך ונשאר עד

הלילה כדי לתלוש פירותיו5). ד ומהא דכתיב, ״ודבר דבר״, דרשו רבותינו זכרונם-לברכה שלא. הלכך אסור לומר: דבר ( יהא דיבורך של שבת בדיבורך של הול ג פלוני אעשה למהר, או סהורה פלונית אקנה למהר, והיינו דבר שהיום אי אפשר לעשותו בשום אופן, אבל דבר שהיה איזה צד לעשותו היום, אןז־על־פי שעתה אין זה הצד מותר. ולכן מותר לומר: למקום פלוני אלך למהר, רק שלא יאמר לשון המשמע שילך בקרון, ונם לא ירבה לדבר בזה. ואפילו בשיהת דברים בטלים אסור להרבות, ואסור לספר בשבת דבר של צער, אסור לאדם להשוב השכונות ד) בפיו בשבת,

פ בהלבה י נ י י שערים מצו

כדי להתלמד מהם ויש בזה כמה חששות שיבוא מזה לאיסור דאורייתא ועכ״פ לידי שבותין, אבל לאדם אחר שאין כוונתו ללמוד הכמה זו רק

שיהנה ממה שרואה דבר חדש אין בזח איםור, עיי״ש. נ) בדיבורך של הול עיי׳ בא״א [מהנה״ק מבומשומש] (סי׳ ש״ז) דאם צריר לדבר עם אחד בענין משא ומתן ולא יסתייע לפנוש עמו רס בשבת והוא הפסד מרובה יש לצדד [אם אינו ממש הלשון שפירשו חז״ל לאיסור אף שהוא דבר סחורה] אם מדבר בלשון שינוי להיכר וכעין הנהונ להזכיר זכרון שבת קודש על כל מה שאומרים מפעולה בימי ההול עיי׳׳ש.ר לאדם להשוב השכונות, עיי׳ באה״ט (סי׳ ש״ז ס״ס א׳) ד) אסו בשם שו״ת הב״ח (סי׳ קמ״ו) דמי שיש לו חוב אצל האנס ובשבת נודע

5) סי׳ ש״ך סעי׳ ח׳ מי.

קצב קצור שלחן ערוף צ

בין חשבון שעתיד להיות, בין חשבון שכבר עבר, אלא שצריך לו עדיין לידע אותו, כנון כך וכך הוצאתי על בנין פלוני לשכר חפועלים, ועדיין נשארו בידו משכר הפועלים, שצריך הוא לדעת את ההשבון אםור. אבל השכונות שאין לו בהם צורך מותר להשבן, ובלבד שלא

ירבה בהם שאםור להרבות בשיהה בטילה בשבת 6). ה טדכתיב ״הפצך״, לטדו רבותינו־זכרונם־לברכה דאין אםורין אלא הפצי האדם אבל הפצי שטים טותרין, לפיכך טהשיכין על התהום טשום צרכי טצוה, וכן טותר לפקה על עםקי רבים בשבת, כנון לילך לשלטון או לבית ועד־השרים לדבר בשבילם, שצרכי הרבים הם כטו הפצי שמים. וכן טותר לדבר עם טלטד אודות תינוק, אם ירצה לקהתו ללטד עטו םפר או אפילו אוטנות, שזהו נם כן םצוה, שאם לא תהא לו אומנות לפרנס את־עצטו ילםטם את הבריות. אבל אםור לשכור את המלמד בשבת, כי השכירות הוא שבות נמור, ולא הותר אפילו בשביל מצוה, ורק מה שאינו אסור אלא טפני ״טטצוא הפצך ודבר דבר״ זה מותר בשביל מצוה, ומותר להכריז על אבדה בשבת, שהשבת

אבדה מצוה היא 7). ו מדכתיב ״ודבר דבר״, למדו רבותנו־זכרונם־לברכה דדוקא דיבור אסור אבל הרהור מותר, ולכן הרהור בעסקיו מותרה), ומכל־מקום

שעריפ מצוייניפ כהלכה לו שהאנס ילך מן העיר ואפשר שלא ישוב עוד מותר לילך• בשבת לקבול עליו לפני שר העיר ועיי׳ בשאילת יעב״ץ (סי׳ קס״ב) מש״כ בכעין זה ועיי׳ בשו״ת מהרש״ם (ה״נ סי׳ רכ״ה) שרצה מתהלה לומר דדוקא אם השר העיר לא יכתוב מדבר זה אז מותר לעסוק בענין זה לפני הערכאות אבל אם יכתבו שם מעסק זה כיון דלשיטת כמה פוסקים גם כתב שלהם דאורייתא אפשר דאיגו מותר, אלא משום דבשו״ת זרע אמת (הובא בשע״ת שם ס״ק נ׳) מתיר לשלוה איגו יהודי לפגי הערכאות להשתדל לגבות תוב מאינו יהודי אתר אם הוא הפסד מרובה ואף שהערכאות יכתבו בכתב שלהם אפ״ה מותר כיון שאם לא יעשה היום יפסיד וא״כ

ה״נ יש להתיר אף אם יכתבו עיי״ש. ה) הרהור בעסקיו טותר עיי׳ בשאילת יעב״יז (סי׳ קם״ב) דאםור בשבת לקרות אף בהרהור בעגיגי מסהר הגדפסים בהעלים (עתוגים) דאף דהרהור מותר זה דוקא הרהור דממילא אבל הרהור מתוך הכתב אסור ועיי׳ בשלתן מלכים (סי׳ ו׳ ם״ק ע״ב אות ה׳) דהוא הדין לשמוע מראדיו דברי

0< יבם סעי׳ א׳ ו׳ ה׳ ובאחרונים. 7) סי׳ ש־ו סעי׳ נ׳ ו׳ י״ב.

קצור שלחן ערוד צ קצג

משום עונג שבת מצוד. שלא יחשוב בחם כלל ויחא בעיניו כאלו כל מלאכתו עשויח, וזהו שכתוב ״ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך״ וחרי אין אדם יכול לעשות כל מלאכתו בשבוע אחת, אלא יראח חאדם בכל שבת כאלו מלאכתו עשויח, ואין לך עוגג גדול מזח, וםכל־שכן

שלא יחרחר בדבר שגורם לו טרדח או דאגה 8). ז מותר לוטר לפועל: חגראח בעיגיך שתוכל לעטוד עטי לערב, אןז־על-פי שמתוך כך מבין שצריך לו לערב לשוכרו למלאכח, לפי שלא גאסר אלא דיבור מפורש, אבל אל יאמר לו: חיד. גכון עמי לערב, שזחו

כמדבר בפירוש שרוצח לשוכרו 9). ח השוכר את הפועל לשמור לו איזה דבר, אסור לחפועל ליקה שכר שבת ו) בפני-עצםו, אבל אם היה מושכר לשבוע או להדש, מותר

.( 1 0 ליטול בהבלעה גם שכר שבת

שערים מצוייניפ כהלכה

מסחר בשבת ג״כ אסור שאף ההרהור מותר דוקא הרהור דטטילא בלי שמיעת קול אבל על ידי שמיעת קול אסור וכמש״כ היעב״׳ז. ועיי׳ לקמן (סעיף י׳). ו) שכר שבת, עיי׳ במג״א (םי׳ ש״ו ם״ק זי) בענין משכיר חדר לחבירו מש״כ בזה ועיי׳ בהגהות מהרש״ם (שם אות ר׳) דלדברי המג״א אותן בעלי פונדקאות הנוטלים שכר לינת לילה אסור להם לקבל שכר בעד ליל שבת לבד בלא הבלעה ואפשר כיון דהכנםת אורחים טצוה הוא דטי למש״כ בש״ע (שם סעיף ה׳) בענין ההזנים דלי״א טותר, ובסי׳ תקפ״ה (סעיף

ה׳) וטהצית השקל שם טבואר דקיי״ל כדעה זו להקל בדבר טצוה. ועיי׳ בשו״ת טהר״י טברונא (סי׳ קי״ד) דהטילדת נוטלת שכר שבת דאי ידעה שלא יתנו לה טתעצלת לבא והוי שכר טצוה דפיקות נפש. ועיי׳ בשו״ת הרי בשטים (טטהד״ק סי׳ נ״ב) ראם הצד בשבת לצורר הולד. שיש בו סכנה דשרי לו ליטול שכר אף אם אינו רופא. ועיי׳ בשו״ת פקודת אלעזר (סי׳ כ״ט) דשרי ליטול לרופא שכר שבת טשום דאיכא טצוה לרפאות בו ישראל ואפי׳ לרפאות העכו״ם ג״כ טותר לו ליטול שכר טשום דיש לו לרפאות העכו״ם טשום איבה וכיון דאיכא איבה טטילא הוי טצוה שלא תבא ה״ו רעה על ישראל וכיון דאיכא טצוה טותר לו ליקה שכר שבת כטש״כ בש״ע (סי׳ ש״ו סעיף ה׳) ובב״י (סי׳ ש״י) והטעם דבטקום טצוה מותר לקבל שכר משום רכל שכר שבת אסור משום טשא וטתן ובטקום טצוה לא נזרו. ועיי׳ בשו״ת נובי״ת (סי׳ קי״ד) לענין שכר טבילת נשים בשבת.

. י ו סעי' ד . 10) סי׳ ש־ י ' ח י ע ם ס 8) ש

. י ז סעי׳ ז י 9) סי ש׳

קצד קצור שלחן ערוד צ

ט אסור ליתן מתנה ז) להכירו אלא דבר שהוא לצורך שבת, וכן אסור ליתן משכון להכירו, אלא אם כן הוא לצורך מצות או לצורך

שבת, ולא יאמר לו הילך משכון אלא נותן םתם!!). י שטרי הדיוטות ח), דהיינו שטרי הובות והשכונות ואנרת של שאלת שלום, אסור אפילו לעיין בהם בלי קריאה, ואןש־על־פי שאינו אלא מהרהר מכל־מקום אסור, ולא אמרו דהרהור מותר אלא כשאינו ניכר שמהרהר בהפצים האסורים, אבל כאן שניכר לכל שמהרהר בהפצים האסורים, הרי־זה בכלל איםור ממצוא הפצך, ומי שנשתלה לו אנרת ואינו יודע מה כתוב בה מותר לעיין בה, כי שמא יש בה דבר שצריך לו לנופו, אבל לא יקרא בפיו, ואם יודע שאינו רק מעניני משא

ומתן אסור אפילו לעיין בו ונם אסור במלמול משום מוקצה 12). יא כותל או מכלא שיש בו איזה צורות או דיוקנאות וכתוב תחתיהן זו צורת פלוני וזו דיוקן פלוני, אסור לקרות כתב זה בשבת) וספרי דברי ואפילו לעיין בו בלא קריאה אםור, וכן ספרי מלהמותט

שערים מצויינים בהלכה ז) אסור ליתן מתנה עיי׳ בשו״ת כתב סופר (או״ח סי׳ נ״ט) באתר ששכת אמכור פרתו שאא ביכרה ובשבת ראה כי תקריב אאדת כתב שם דהמיקא איתן אעכו״ם במתנה כדי אהפקיע ממנה קדושת בכור אא הפסיד ועיי׳ בשו״ת בית יצתק (יו״ד ת״ב סי׳ קכ״ת) דאף אם נתן במתנה אעכו״ם יצוה העכו״ם שיאמר אעכו״ם שני שיעשה בו מום וישבו

שאשת ת״ת ויתירו עיי״ש. ת) שמרי הדיומות, עיי׳ במנתת שבת (ס״ק כ״ב) דתעודת מסע (פאסםארמ) שהוא בכתב עמים אסור אקרותו וכן אסור אמאמאו אם אינו צריך או אהראותו אהשומרים וכן שמרי מעות (משעקן) נ״כ מוקצים הם טתמת

תסרון כיס ואסור אמאמאם ועיי׳ אעיא (סי׳ פ״ת סעיף ו׳). ט) וכן ספרי מלהמות, עיי׳ בשו״ת שבות יעקב (ת״נ סי׳ כ״נ) דדוקא סיפורי מאתמה שאירע בזמנים הקודמים אבא סיפורי מאתמה שנתהוים עתה ומודיעים בהעתונים התדשות בקרב הארץ וקורות מתרנשות ואפעמים יש צורך אידע איזה צד נבר מותר אקרותם וכ״כ בשאיאת יעב״ץ (ת״א סי׳ קס״ב) ומתיר אקרותן אפי׳ באותן המקומות שאי אפשר שיניע אשם איזה צד נזק מהמאתמה אפ״ה מותר כיון שמתעננין בכך ויש צער אטנוע בפרט הרניא אקרותן אאא שיש אמנוע מפני שבסופן נדפס עניני מסהר והרהור כזה אסור שהוא מתוך הכתב. ועיי׳ אעיא (ס״ק ה׳) [ואפ״ז מותר אשמוע

> ד r סעי׳ ו»נ י» s s 1 2 מנ״א סי׳ (mv 11\ סקס״ו. םי׳ ׳ (

ה צ קצור שלהן ערוך צ ק

ת חולין, ה י ת ומשלים של ש צו ת העולם, וכן מלי מו הימים של מלכי או, ואפילו ת ב ש תן ב ר לקרו ר עמנואל ומכל־שכן דברי השק אסו פ כגון םר משום מושב לצים, אפילו אה בפיו, ואף בהול אסו ם בלי קרי ה לעיין בה יצר־ ר ג מ ם בלשון־הקודש, ובדברי השק יש עוד איסור ש י ב ו ת ם כ הסר ם עגיגי מו ה ם שיוצא מ תן ספרי דברי הימי , אבל או ע בעצמו ר הם בלשון ״לעז״, י ב ו ת ר יוםיפון וכיוצא בו אפילו כ פ ראת שמים, כגון ס י ו

. ( 1 ם 3 ה ת ב ו ב ר ה , ומכל־מקום אין ראוי ל ת ב ש תם אפילו ב ר לקרו ת ו מר אם הוא לצורך אלא אם־כן ב ת אזה ד ב ש ד י) ב ר למדו יב אסו

. ( 1 4 ה ו צ א לצורך מ הוו בין עם ישראל בין עם ר לדבר צרכי ת ו ם פםידא מ יג במקו

איגו־יהודי15).ר לומר לאיגו יהודי , אסו ר לעשותו ר שהישראל אסו ב יד כל דתו ת, ואפילו לרמוז לו לעשו רה יא) לאיגו־יהודי הוי שבו , דאמי לעשותו

שעדיפ מצוייניפ בהלכה מראדיו חדשות וסיפורי מלחמה שנתהוים עתה ומודיעים החדשות להעולם ודוקא בענין שפתחו וערכו הנכרי לצורך עצמו או להשיטות שמתיריםת ג׳)]. ו ט א ״ ק ל ״ ׳ פ׳ ם י ס ל ( י ע ׳ ל י י י ע ט מ ו ט ו ! א ו ע רי ש ל י ל ע ו מ ת א לערכו מ ועיי׳ בשו״ת טחר״ם שיק (או״ח םי׳ קכ״נ) דאםור לעשות (בעשטעלונג) נומעראציאן על מכתבי עיתים (עתונים) הנדפסים ע״י עכו״ם בשבת דאז טדפיםים נם בשביל הישראל אלא א״כ יפרש להם שבשבת אינו רוצה בם דבלא״ה אסור לישראל לקרותם בשבת. ועיי׳ בשו״ת טהנה תייס (ח״נ או״ח סי׳ כ׳) שטתיר לקרות העתונים בשבת וסיים דאפ״ה היראים

והחרדים לא יקראו בם. י) אסור למדוד בשבת, עיי׳ בפרט״ג (או״ח סי׳ ש״ו ם״ק ט״ז) ראם נפל איסור לתוך היתר בשבת טותר לטרור אם יש שם ששים וכן אם נפא טאתטול ולא נודע עד עתה דאין בזה טשום עובדין דחול טשום דהוא אצורך הוראה וכ״כ בספר עיקרי דינים (או״ת סי׳ י״ד אות כ״א). ועיי׳ בפט״נ (סי׳ שכ״נ א״א ם״ק י״ד) שטשטע דדוקא לשער בדעת ובטראה עיניו מותר ולא לטרור וכ״כ בשו״ת בתי יהודה (סי׳ כ״ט) ועיי׳ בטשנה ברורה (סי׳ ש״ו ם״ק ל״ה) שהעתיק דברי הפמ״נ שבכאן להקל אפי׳

מדידה להתלמד להוראה. יא) דאמירה לאינו יהודי שבות, ומה שנוהגין עתה להאיר החשמל

. א ך י ז ס ״ ' ש י א ם ״ נ . 15) ס ז ״ ו ט ״ ׳ ט י ע ם ס 13) ש

. י ׳ ז י ע ו ס ״ ׳ ש י 14) ם

קצו קצור שלחן ערוך צ

אםור, ואפילו לומר לו קודם שבת שיעשה שבת נם כן אסור, וכן אסור לומר לאינו יהודי בשבת שיעשה לאהר שבת, ודבר זה אינו משום שבות, כיון דהםלאכה נעשית בשעת היתר, אלא אסור משום ״ממצוא

הפצך״ ולכן לצורך מצוד. מותר 16). ט1 אפילו אם הנכרי בא מעצמו לעשות איזה מלאכה בשביל ישראל, צריך הישראל למהות בו, ולכן אינו־יהודי שרוצה להםיר הפהם

.( 1 7 מנרות של ישראל, כדי שידליקו יפה צריכין למהות בו טז אם רואה אדם שיוכל לבוא לידי הפסד, כנון שנתרועע לו הבית של יין וכדומה, מותר לקרות לנכרי לשם, אף על פי שיודע שהנכרי בודאי יתקנו, ואפילו במלאכה נמורה ובלבד שיזהר הישראל שלא לומר שום רמז צווי לתקן, אבל מותר לומר לפניו כל מי שיציל הפסד זה לא יפםיד שכרו, ואין לעשות זאת אלא במקום הפםד

. ( 1 מרובה 8 יז דבר שאינו מלאכה נםורה ואינו אסור אלא משום שבות,

שערים מצוייניפ בהלכהם נעשה כח העאעקטדי ש מ ה ו נ ו י מ ד ש ב א ן ה י ק י ס מ והוא ע״י ההסקה ש שנמשכין משם לבל הבתים ואף שנעשה ע״י העכו״ם מ״מ יש כאן איסור

שבות עיי׳ מזה בשו״ת מהרש״ם (ה״ב סי׳ רמ״ז) שהאריד לברר זה. ועיי׳ בשו״ת השיב משה (סי׳ י׳) בענין מה שמצוים אעכו״ם שידאיק נרות קודם אור היום אומר תהיאים ועיי׳ בשו״ת מנהת אאעזר ה״א דמתיר אהדאיק נרות בעת תפאת נעיאה ביוה׳׳כ שנחמד במקצת כדי אומר הפיוטים ועיי׳ מזה באחרונים שיש בזה פאונתא רק הבאתי דברי המקיאין אהראות עא מה םומכין העואם היום ועיי׳ אעיא (סי׳ פ׳

ם׳׳ק ה׳) ואקטן (סי׳ קא״נ). ובענין אומר אאינו יהודי שהוא יאמר אאינו יהודי אהד אעשות או מאאכה עיי׳ בבאה״ט (סי׳ ש״ז ם״ק נ׳) שהביא שם דעת עבודת הנרשוני אאםור ודעת ההות יאיר (סי׳ נ״נ) אהתיד וכ״כ בשו״ת שבותח סי׳ כ״ב) דאמירה דאמירה הוי שבות דשבות, ועיי׳ ״ יעקב (ה״נ או במשנה בדורה (סי׳ ש״ז ם״ק כ״ד) בשם ספר ההיים דבמקום הפסד נדוא

יש אםמיד עא המתירין. ובענין אמירה אעכו״ם עיי׳ במפתהות שציינתי כא המקומות שהובא

זםםר זה.

*1) ׳8ם סעי׳ י•מ. 17) ש0.

קצור שלחן ערוך צ קצז

) או במקצת חולה מותר לומר לאינו־יהודי אם הוא צורך מצוה יב לעשותו, ומזה נהגו לשלוה אינריהודי בשבת להביא שכר או שאר דבר לצורך שבת אןז במקום שאין עירוב, ואין להתיר אלא בשעת הדהק שאין מה לשתות, אבל בשביל תענונ בעלמא אין להתיר, ולומר), אפילו בדיעבד אסור בשבת מה לאינו יהודי להביא מהוץ לתהום יג שהביא, ויש-אוטרים דהוא הדין בטקום הפסד כנון לטלטל םהורה הגפםדת טן הגשטים טותר על־ידי אינריהודי, ויש לסטוך על דבריהם

במקום הפסד גדיל 19). יח בעת הקור מותר לומר להסיק את התגור, משום דהכל הולים אצל הצנה, אבל אם איגו מוכרה כל כך אין לעשות זאת, וגם אסור להגיה לאינו־יהודי שיסיק את התנור בשבת אהר הצות היום כדי

שיהא הם בלילה 20). יט אסור לשלוה אינו יהודי הוץ לתהום בשביל קרובי המת

בשביל ספדן!2). כ נכרים המביאים תבואה לישראל בהובותיהם, והישראל נותן לו את המפתה לאוצרו יד), והאינו יהודי מודד ומונה לשם מותר,

יניפ כהלכה י כ מצו י שעד

יב) צורך מצוה, עיי׳ בשערי תשובה (םי׳ שא״ט) דמותר אקבא עדות אצורך ענונה בשבת כשהעד מסוכן וסרוב אמות משום דהוא דבר מצוה

וכן אם אהד רוצה אענן את אשתו מותר אתבשו בשבת. ינ) להביא מהוץ לתהום, עיי׳ בהגהות מהרש״ם (סי׳ שכ״ה סעיף ח׳) באם שאה ישראא עא ידי הבי דואר בנד אתבירו בערב שבת ובא איד תבירו בשבת נראה להתיר אאבשו מיד (כדמוכח בסוף סי׳ תקט״ו), ועא ידי בי דואר סיא טפי כמש״כ (הש״ע סי׳ רמ״ז) ועיי׳ בהגהות מהרש״ם (סי׳ תקט״ו) באתר ששאת דגים אהבירו בערב יו״ט עא ידי הבי דואר ובא אידו ביו״ט כתב שם ג״כ אהתיר מטעם זה כיון דעא ידי הבי דואר מותר אשאוה א״כ אין אגזור שמא יאמר אהביא באיסור כמש״כ המג״א (סוף סי׳ תרכ״ד), ורס משום מוסצה יש עוד אאםור ותאיא בפאוגתא המג״א (סי׳ תקט״ו ס״ס כ״ז) אוסר ובא״ר (שם ס״ס כ״ז) פםס אהסא בשעת הדתס גם באא היה דעתו מאתמוא וכאן כיון דהבירו הודיעו שישאה או והיה רעתו

מאתמוא א״כ אין כאן איסור מוסצה אדברי הכא עיי״ש.ה לאוצרו, עיי׳ בשו״ת שואא ומשיב (מהד״נ ת פ מ יד) נותן לו ה

19) שפ סעי׳ ר,׳, וסי׳ שכ״ה סעי׳ י׳ וח״א. 21) סי׳ ׳!!׳־1 סעי׳ טי. 20) פי׳ רע״ו סעי׳ ה׳ ובב״ח.

ח קצור שלחן ערוף צ צ ק

ח של א ו ב ת א עוסק, כי אין ה ת עצמו הו כ א ל מ ו יחודי ב נ משום דחאיטעה ר לו לעמוד שם שלא י ת ו ה וחישראל מ ד י ד מ ר ה ה א ישראל עד לאו לו ק 22), אבל אם הבי ס ע דבר עמו כלל מן ה בלבד שלא י , ו אותוך אוצרו, ו ת w) ת ו ל ג ע ה מן ה ת ו נ פ ר לומר להם ל ה שלו אסו א ו ב ת

ם 23). ה ת ב ו ה מ ך ל ת צרי ו ואפילו אם מעצמם רוצים דפנה כ י ל ה ת ה אה א ב שלו, והישראל רו ל ה ה מ נ י ב כא נכרי העושה נ, אף ת ב ר ש ת א ה ל ת ו נ ק ת לישראל ויוכל ל ר ת ו א מ ה ת והניבון, כדי ש, כיון תר ה לו הרי זה מו ר כ מ ל הישראל ל ן בשבי י מ י מ ר כ נ ה על פי שר ת ו מ ת עצמו הוא עושה, ו ב ו ט ל י הוא, ו כר ה עדיין של הנ נ י ב נ ה שר לוטר לנכרי עשה ת ו ט , ש ת ב ש להישראל אפילו לוטר שיעשה, ואפילו ב

. ע טזה ריוה להישראל24) י , אפילו טנ ך ת כ א ל ט, ( ז ט ה ת ה ק ת ל ב ש בא ב ת טישראל ו ר ו ת ה ס נ ק כב אינו יהודי ש

ר יש לטנעו25). ש פ אם א

שעדים מצויינים כהלכה ח״ב סי׳ ק״פ) בםותר תלב שקונה ההלב מעכו״ם ולפעמים מביאים בשבת והישראל אינו עושה כלום רק נותן להם המפתת מאוצרו שיניתם לשם — כתב שם דמותר לעשות זה כיון דבירו לברר ההלב ולומר שאינו רוצה חלב זה ושיביאו לו תלב אתר א״כ עדיין במלאכתן עםוקין עד לאחד השבת ודומה לדין עכו״ם המביאים תבואה בעד חובותיהם ואפי׳ אם כבד פרע להם בעד החלב קודם השבת וא״כ הוא שלו מ״מ מותר מטעם זה דבירו לברר איזה הלב הוא רוצה ולרוותא דטלתא טוב שלא יפרע להם

הכל וישאר הייב סך טועט ואז העכו״ם אדעתא דנפשיה עביר עיי״ש. טו) לפנותה מן תענלות, עיי׳ בשו״ת שואל ומשיב (שם סי׳ ק״פ) בישראל ששלת ענלות עם תבואה לישראל אתר עוד קודם יום טוב ונתאחדו ובאו להשני ביו״ט כתב שם דאין היתר לקבלם רק מפני שהוא הפסד טרובה שילכו בעלי העגלות לביתם בחזרה עם התבואה ואתר יום טוב לשלוה עוד הפעם עגלות תדשות והוא הפסד רב על כן יש לצדד טשום דהוא שבות דשבות בטקום הפסד. ועיי׳ בהגהות טהרש״ם (סי׳ ש״ז אות

כ״ו) שהובא נ״כ לצדד להקל בשם שו״ת שטש צדקה עיי״ש.ת לקהתה, עיי׳ בהנהות טהרש״ם (סי׳ שכ״ה) ב ש טז) ובא ב בשם התשב״ץ (ת״ב סי׳ קם״ז) דתבואה שטוכרים לעכו״ם וטורדים בערב

, ׳ ׳ א י ע ב ס ״ נ ׳ ר י ס , ו ' ׳ ב י ע ו ס ״ ם ׳ ר י 25) ס

. י ׳ א י ע עכ״ה ס ׳ ׳ י ס ו

. ב ״ ׳ ב י ע ז ס ״ ׳ ש י 22) ס

. א ״ נ ס ם ב 23) מ

. ז ״ י ש ״ ס ו 24) ם

ט צ קצור שלחן ערוף צא ק

ר של יארצייט, ת ושכח להדליק נ ב ש כג מי שיש לו ״יארצייט״ בת 26). ב ש ת שידליק אבל לא ב ו ש מ ש ו יהודי בין ה נ יכול לומר לאי

צא. דין מי שיש לו מיחוש בעלמא וחולה שאין בו סכנה. ובו י״ח סעיפים.

ק והולך כמו ז ה ת א מי שיש לו איזה מיהוש בעלמא והוא מן בו משום מלאכה, ר שאי ב ד ה אפילו ב א ו פ ת לו שום ר ו ש ע ר ל בריא, אסו) אפילו על-ידי * ם י ר ה ואפילו לסוך בשמן בין בעצמו בין על ידי א

. ( ! י ד הו אינו י

ה כ ל ה שערים מצוייניפ כ שבת לאמתהת העכו״ם ובשבת באים הנכרים ולוקהים משם דאין בזה היתר רק אם כבר נהגו רבים בזה שוב ליכא השרא וכהא ראריםותא

ר מושכר לעכו״ם תראי שרי. צ ה (רםוף פ״ק רע״ז) ובפרט אם ה ועיי׳ בשו״ת טהרי״א הלוי (ה״ב םי׳ ע״ב) ביער שקנו ישראלים להטוב ממנה אילנות טהם להסקה וטהם לבנין וטוכרים האילנות לנכרים ועתה באו הנכרים להטוב האילנות בשבת ממה שלקה ו ורשמו על האילנות בהול — כתב שם ראינו טהוייב לטהות וטותר להעלים עין טטנו ובפרט

אם הותנו עטם שלא יבואו בשבת עיי״ש.

ם, עיי׳ בשו״ת ברכת טשה (קונטרס התשובות א) בין על ידי אהרי סי׳ כ״א) רטותר לעטור תהת בקורת הרופא בשבת אף שהרופאים בזטנינו אינם שוטרים שבת לכל רבר שברפואה ויש להוש שיהלל שבת עליו אפ״ה מותר והטהטיר להוש שלא יגרום הילול שבת בטקום שאינו נהוץ תע״ב עיי״ש. ועיי׳ בשו״ת יר יצהק (ח״ג סי׳ צ״ה) שכתב נ״כ רמותר מפני שההולה עצמו אינו מבין אם הליו אין בו סכנה ופעמים מזדמן שהחולה סבר שאין בו סכנה ורעת הרופא רםכנה הוא וכיון שההולה הלך בהיתר להרופא לכן אף שהרופא מהלל שבת אה״כ עבורו כנון בכתיבת רצעפט לבית מרקהת הרי עושה זאת מרעת עצמו. ועיי׳ בשו״ת בנין דוד שהביא נ״כ רברי היר יצהק וסיים שיש לסמוך עליו רק רירא שמים יוצא ירי שניהם

ויאמר להרופא שאין ברצונו שיכתוב עבורו.

א 1) סי׳ שכ״וו סעי׳ א׳ וסעי׳ לי. 26) סג״א סי׳ רס״א םין״ו. צ

ר קצור שלחן ערוך צא

ב כל אוכלים ומשקין שהם מאכל בריאים ב), מותר לאכלן ולשתותן לרפואה, אף־על־פי שהם קשים לקצת דברים, ומוכהא מילתא דלרפואה עביד אפילו־הכי שרי, וכל שאינו מאכל ומשקה בריאים אםור לאכלו ולשתותו לרפואה, מותר לאכול שרפים מתוקים ולנמוע ביצה היה כדי להנעים את הקול, ואין בו משום רפואה כיון שאין לו מכה

בנרונו 2). ג ההושש בשיניו ג) במיהוש בעלמא ואין לו צער נדול לא

ניכ כהלכה י י שערים מצו

ב) מאכל בריאים, עיי׳ בהגדות מהרש׳׳ם (םי׳ שכ״ה אות כ״ז) שהביא משיטה מסובצת (ברכות א״ח. ד״ה ושוין )שכותב ראם מערב המאכל בדבר [מאכל] אתר שאין מאכל בריאים מותר כיון דנוה המאכל הוא של בריאים וכתב עלה המהרש״ם דהיינו אם המאכל כל אהד לבדו הוא מאכל בריאים אלא שאין הדיד לערבם ביהד [זה מותר] אבל אם מאכל אהד הוא אינו מאכל בריאים אז אפי׳ אם מערבו במאכל בריאים

ג״כ אסור. ועיי׳ בשו״ת משפטי צדסה הספרדי [נדפס עתה בארץ ישראל מכת״י שנמצא] (סי׳ מ׳) בדבר רפואה שנתערבה במאכל בריאים ונתבטלה אי מותר להולה לאכלו לרפואה וכן אי מותר לערב לכתהלה לצויד זה — כתב שם על השאלה הראשונה דכיון שנתערבה יש היכר בדבר ולא תיישינן לשתיקת סמנים וכמו שמותר לאכול מאכל בריאים אף שהוא מתכוין לרפואה משום דיש היכר בדבר וכן פת נוים מותר על ידי סיםם ועץ שמשליד בהתנור משום דיש היכר בדבר והכא נמי כן ובעני! השאלה השנייה אי מותר לערב לכתהלה דבר רפואה עם מאכל בריאים כתב דמותר לערב ולא דמי להא דפםסינן (יו״ד סי׳ צ״ט סעיף ו׳) דאיםור של דבריהם אין מערכין אותו בידים כדי לבטלו התם שאני דהל שם איסור עליו אבל הכא לא נזרו אלא משום שתיקת סמנים וכיון דטערבו אין בו איסור כלל עיי״ש. נ) ההושש בשיניו במיהוש בעלמא, עיי׳ בתיי אדם (כלל ם״ט דין ב׳) דאםור ליתן על השן געגע^יד או שפיריטום וסובין הטין רכל זה מוכה שהוא לרפואה אם לא דכאיב ליה טובא שטצטער כל נופו והובא נם במשנה ברורה (סי׳ שכ״ת ם״ק ס״ב) וכתב עלה דאז [אם טצטער כל נופו] יעשה על ידי שינוי כמש״כ בש״ע (שם סעיף י״ז)

ואם אי אפשר בשינוי טותר נם כדרכו. ועיי׳ בהגהות טהרש׳׳ם (סי׳ שכ״ת אות ה׳) בשם או״ה (כלל נ״ט

שם סעי׳ <t"? 2 ?״ח.

קצור שלחן ערוף צא רא

יגטע בחן חוטץ או שאר טשקח לרפואה ויפלוט את הטשקה, אלא טנטע ובולע או טובל בו פת ואוכלו כדרכו, וכן החושש בגרונו לא

יערענו באיזה משקה, אלא בולע ואם נתרפא נתרפא 3). ד ההושש במתניו וכדומה וכן טיי שיש לו הטטין בראשו, במדינות אלו כיון שאין נוהנין לםוך בשמן כי־אם לרפואה אםור לםוך

.( בשבת משום דמוכהא מילתא דלרפואה קעביד4 ה הגונה מכאב לב שרפואתו לינק בפיו מן העז מותר לינק בשבת ד), (משום דיגיקה הוי מפרק כלאהר יד, ומשום צערא דהולי

לא גזרו רבגן) 5). ו ההושש במעיו מותר ליתן עליהם כום שעירו ממגו המין,

אף־על־פי שעדיין יש בו הבל, וכן מותר לההם ולהגיה עליו 6). ז מי שגגפה ידו או רגלו, צומתה ביין כדי להעמיד הדם, אבל לא בהומץ מפגי שהוא הזק ויש בו משום רפואה, ואם הוא מעוגג אף היין לו כמו ההומץ ואסור 7), ואם הוא על גב היד או גב הרגל או שגעשה על־ידי ברזל מותר לרפאות בכל דבר כדלקמן סימן צ״ב

סעיף ה׳. ח יש לו איזה מיהוש בעיגיו לא יתן עליהם רוק תפל (פירוש רוק שבפיו בעוד שלא טעם כלום) דמוכהא מילתא דלרפואה, אבל מי שאיגו יכול לפתוה עיגיו טותר ללהלהן ברוק תפל, כי אין זאת

לרפואה אלא לפתוה העיגים קמכוין8).

שערים מצוייניפ בהלכה דין י״ח) דיש שינים שהעינים תאוים בהם ומקרי הואה שיש בו סכנה ועיי״ש מש״כ באו״ה (שם דין כ״ד) וכ״כ בפסקי דינים מבעא צמח צדק החדשות (םי׳ שכ״ח אות ג׳) דדעת הרא״ש דבשיניו דכאיב איה מובא חוי מספק כמרח שא תאא ומתאאין עאיה השבת עיי״ש [ופשוט דאא מיידי

בבא כאב שינים] ועיי׳ אקמן (םי׳ צ״ב). ד) טותר ליגק בשבת, עיי׳ בםפר מנתת פתים (סי׳ שא״ו) שהביא משו״ת מהר׳׳ת או״ז דכמו דגונת יונק תאב בשבת משום צערא הוא תרין מתאי מעמא מותר אההואה אאכוא פירות בפיו מן המהובר דהוי קוצר

באאתר יד ועיי׳ אקמן (ם״ק ז׳).

. ׳ ר י ע ו ס ״ כ ׳ ש י ס , ו י ׳ ט י ע ם ס 6) ש

. ט ״ ׳ כ י ע ח ס י כ ׳ ש י 7) ס

. א י נ ט כ ׳ ו ׳ כ י ע ם ס 8) ש

׳ ?״כ. י ע ם ס 3) ש

. ם ט ש י ה א כ ׳ ו ׳ א י ע ז ס ״ כ ׳ ש י 4) ס

׳ >"נ. י ע ח ס י כ ׳ ש י 5) ס

רב קצור שלחן ערוך צא

ט מי שמצטער מרוב המאכל שאכל, מותר לתחוב ה) אצבעו לתוך גרונו כדי שיקיא 9).

י מכה שאין בו סכגה לא יגיח עליה רפיה אפילו עשאה מאתמול, ולא כל דבר שהוא משום רפואה אפילו עלה או התיכת בגד יבש וישן שהוא מרפא נם כן, אבל נותן עליה איזה דבר לשמרה שלא תסרט. היה עליה רטיה מאתמול מנלה קצתה ומקנה פי המכה, והוזר וטנלה קצתה השני וטקנחה, ורטיה עצטו לא יקנה טפני שהוא טטרת, נפלה הדמיה מעל־נבי המכה על נבי הקרקע לא יהזירנה, נפלה על נבי כלי יהזירנה, ואם טצטער הרבה מותר לומר לאינו יהודי לההזירה, אבל אסור לוטר לאינו יהודי לעשות רטיה בשבת, כי טירוה הרטיה הוא איסור דאורייתא ואסור אפילו על־ידי אינו יהודי אם לא כשהלה

.( 1 כל נופו0 יא אסור לחגיח בגד על מכה שיוצא ממנה דם מפני שהדם יצבע אותו ו), ומכל־שכן בנד אדום שהוא מתקנו, וגם אסור לדחוק במכר. להוציא את הדם, אלא כיצד עושה, רוהץ במים או ביין להעביר הדם, ואהר־כך יכרוך עליו סמרטוט, ואם אין הדם פוסק על־ידי רהיצה, יניה שטה קורי־עכביש ויכרוך עליה סטרטוט, אך יש מפקפקים בזה

שערים מצוייניפ כהלכה

ת) לתהוב אצבעו, עיי׳ בבאה״ט (סי׳ שכ״ח ס״ס מ׳) דאםור לעשות קיצוה לבני טעים (קליםמיר) בשבת אם לא בחולה כל הגוף וכ״כ שם

במשנה ברורה (שם ס״ס ק״ג) בשם כמה אתרוגים. ועיי׳ בהגהות מהרש״ם שם דזת דוקא בנותן לתוכה דברים המםנלים לרפואת אבל במים לבד לצורך פתיחת גקבים במקום צער יש להקל ובמקום

כאב הבמן בכל גווגי יש להקל. ו) שהדם יצבע אותו, עיי׳ בשו״ת בשמים ראש (סי׳ רג״ה)

שהקשה איך מותר לגשים לבדוק את עצמן בשבת הא גצבע העד בדם. ועיי׳ בבאה״מ (סי׳ ש״כ ם״ק כ״ב) שהביא בשם הרדב״ז (סי׳ קל״א) דחומרא יתירא הוא כיון שהוא דרך לכלוך אין זה דרך צביעה והוא מהמג״א (שם ם״ק כ״ד) ועיי׳ בהגהות מהרש״ם (ש״כ אות זי) בשם שו״ת הכם צבי (הגוםפת בליקומי דיגים) שהוכיח להתיר כדעת הרדב״ז. ועיי׳ במשנה ברורה (שם ם״ק נ״מ ובשער תציון) שכתב ג״כ שיש להקל כדעת הרדב״ז במקום הדחק, וכ״כ במשנה ברורה (סי׳ שכ״ח ם״ק קמ״ו)

דבמקום הדהק מותר להגיח בנד על המכת כתאחרונים המקילים בזה.

ם טעי׳ ?״ט. 10) שם סעי׳ כ״ג נ״ד נ״ה. 9) ש

קצור שלחן ערוך צא רג

משום דקורי־עכביש מרפא, על־כן אם אפשר יש לעשות על־ידי אינו יהודי!1).

יב הפותה םורסא כדי להרהיב פי המכה, כדרך שהרופאים עושים שהם מתכוונים לרפואה להרהיב פי המכה, הרי זה הייב שזו היא מלאכת הרופא, ואם פתחה רק כדי להוציא ממנה את הליהה שםצערתו, ואינו תושש אם תתזור ותםתום מיד הרי זה מותר משום צערו, ודוקא לנקבה על ידי מהמ וכדומה, אבל לא בצפרניו משום דתולש קצת מעור המורסא ויש בזה היוב, ונם על ידי מהט וכדומה כיון שיש לחוש שמא יתכוין שתשאר פתוחח כדי שתוציא ליחה נם אתר כך,

על־כן אם אפשר יש לעשות על ידי נכרי 12). יג מי שיש לו נקב בזרוע שקורין ״אפטורא״ (פונטינעללע איטפעראטור) אם נםתם הנקב קצת אםור ליתן לתוכו קטנית שיפתח, דהא כוונתו שישאר פתוה, ורטיה (שנעשית מאתמול), טותר ליתן על ״האפטורא״ שהיא רק לשמרה, אך אט יודע שחרטיח מוציאח ליחה או דם אסור וכן אם בא לקנחח אם יודע שעל־ידי חקינוח יצא דם או ליחה אסור לקנהה (ולא דמי לפותה םורםא, דהתם בםורםא, הליחח והדם כנוס ועומד בפני עצמו ואינו עושה הבורה, אבל כאן שהליהה, והדם

מובלעים בבשר אם מוציאם עושה הבורה) 13. יד מכה שנתרפאה נותנין עליה רטיה שעשאה מאתמול שאינו

אלא לשמרה, ומותר להסיר נלדי מכה 14). ט1 נתתב לו קוץ טותר להוציאו במהט, ובלבד שיזהר שלא יוציא

דם דעביד הבורה 15). טז הולה שנפל טחטת חליו לםשכב ואין בו סכנה, או שיש לו מיהוש שטצטער והלה טטנו כל נופו, שאז אןן־על־פי שהוא הולך כנפל למשכב דמי, אוטריט לאינו יהודי לעשות לו רפואה ולבשל בשבילו, ומותר לו לאכול בשבת בישולי אינו יהודי ז) כיון שהותר לו היום

הבישול על ידי אינו יהודי 16).

שעריפ מצוייניפ כהלכה

ז) בישולי עכו״ם, עיי׳ בישועת יעקב (או״ח סוף סי׳ ש״ט)

15) טנ״א שם סק?*ב. 16) שם סעי׳ י״ז י׳׳ט, וע״? סי׳ ?״ח

סעי׳ טי.

11) שם סעי׳ ט״ח ובטנ״א. 12) שם סעי־ כ״ח וטו״ז סוס״י ש?״ו.

13) טנ״א שם סקר׳נ. 14) שם סעי׳ ב״ב ב״ז.

רד קצור שלחן ערוד צא

יז ומותר לו לאכול ולשתות םמי רפואה, וכן לעשות איזה רפואה בין הוא בעצמו בין אחרים, ובלבד שלא יהא בדבר איזה איסור מלאכה אפילו איסור דרבנן, אבל כל שיש בו אפילו איסור דרבנן אפור לעשותו כי־אם על־ידי אינו־יהודי, ואם אין אינו־יהודי יש להתיר לעשות

על ידי ישראל איסור דרבנן על־ידי שינוי 17).

IT רופא אינו־יחודי שחוא מצמיח אבעבועות לילדים ח), אם יכול

שעריפ מצוייניפ כהלכה

דנסתפק אי מותר איסור מוקצה לחוצה שאין בו סכנה דאף דאמרינן (יו״ד סוף סי׳ קנ״ה) דתולה שאין בו סכנה אסור לאכול ולשתות איסור דרבנן זח רוקא אם האיסור הוא מצר עצמו אבל הבא רהאיסור הוא משום איסור שבת והוא רק שבות שמותר לחולח שאין בו םכנח ומשמע שם דעתו שמותר וכן מסופק בזה הגרע״א (ה״א סי׳ הי) ועיי׳ בפתחי תשובה (יו״ד סי׳ קנ״ה ם״ק הי) שכתב דהנרעק״א מסיק להיתר וכ״כ בנזר ישראל (ה׳ שבת סי׳ כ״ה). ועיי׳ בשו״ת להם שלמה (או״ה סי׳ נ״ו) שהולק עליהם והראה דמהלשון הגרע״א לא משמע להיתר וסיים שם לאיסור ושכן כתב הרא״ה (בית נ׳ שער ני) לאיסור ועיי׳ בהיי ארם (כלל ם״ט דין מ״ז) שנ״כ הוכיה דאיםור מוקצה אסור להולה שאין בו סכנה. ועיי׳ בספר מנהת פתיםה יונק הלב בשבת משום נ (סי׳ של״ו) שהביא ממהר״ה או״ז דכמו תו צערא ה״ה דמותר לאכול פירות בפיו מן המהובד דהוי קוצר כלאהר יד ע׳׳כ ומדייק מזה המנתת שבת (ם״ק מ״ד) דמשמע מזה דהתיר אכילת מוקצה

במקום צערא אף דיש כאן עוד איסור קוצר כלאהר יר.

ת לילדים, מקור דין זה בשו״ת תשובה מאהבה עו ת) מצמיח אבעבו (סי׳ קל״ד־קל״ה) וטעמו ונימוקו כי מכה התבלת על ידי תהיבת המהט אין להוש מאהד שאין צריד לדם ואפי׳ אם מוציא דם הוי דבר שאין מתכוין ואין כאן איסור מן התורה אד יש בזה משום מסייע שמושיט ידו של תינוק להרופא ובמםייע פליני הטו״ז והש״ך (ביו״ד סי׳ קצ״ת) [באשה ששכהה קודם השבת שהוא ליל מבילה ליקה צפרניה] דהמו״ז אוסר נם ע״י נכרי משום דמםייע אסור בכל התורה כולה ובש״ד בנה״כ הולק עליו דבכלה במקיף וניקף] מסייע אין בו טמש, ועיי׳ בטו״ז (סי׳ ה התורה כולה [ שכ״ה ם׳׳ק אי) ובשו׳׳ת הכס צבי (סי׳ פ׳׳ב) והעלה שם בתשובה מאהבה להקל כדברי הש״ך וכן פסק המנ״א (ריש סי׳ ש״ט) ובא״ר שם ובפר׳׳ח

א י נ ת ׳ בש"1ן ה י ע ז ו ״ ׳ י י ע 17) ש0 ס

ס ני. ״ ׳ י י ע ס

קצור שלחן עייף צא רד.

הישראל לפייסו בממון שיעשה לאהר השבת יעשה כן, ואם לאו וצריכין לעשות בשבת, אל יהזיק ישראל אז את הילד אלא אינו יהודי יהזיקו18).

שערים מצוייניפ בהלכה (סי׳ תם״ה) רס אם אפשר יושיט נכרי את התינוס ?הרופא ובז אם אפשר

ישממ ?נטרי מצעשותו בשבת עיי״ש.

ועיי׳ בהנהות טהוש״ם (סי׳ שכ״ח סעיף א׳) דבאיםור דרבנז צכו״ע מסייע שרי וציין צתיבורו דעת תורה (סי׳ ב׳ ס״ס ם״ה) וצרדב״ז (ה״ה סי׳ ב׳ אצפים־ב׳) ושאלת יעב״ץ (ת״ב סי׳ סצ״ד) ועיי׳ בשו״ת זכר יהוסן*

(סי׳ ס׳׳ד) שנ״כ העצה צהסצ כהתשובה טאהבה.

ועיי׳ בשו״ת פרי השדה (ה״נ סי׳ סצ״ה) שכתב דצטיתות אבעבועות ע״י טעשה הרופא הוא מצאכה נטורה ואסור צעשותו בשבת עיי״ש וצא

הביא את כצ הנ״צ.

ועיי׳ בשו״ת אבני זכרו! (ה״נ סי׳ ט׳) בעני! חוצי צוסער ועפ״י פסודת הרופאים צריך צו ציסה צפני כצ סעודה זיצוף (אינםוצי!) (איניסציא!) והוא הוצה שאי! בו סכנה כתב שם צתתיר אפי׳ ע״י רופא ישראצ משוס דאינו עושה פתת כצצ דתיכף צאתר יציאת המהמ מהבשר נסתם הנסב ברנע ואדרבה רוצה שצא יעשה פתח ציציאה כדי שישאר האינםוצין שם ומכה מדידה שמודד שיעור האינםוצי! נמי אי! צאםור דאיםור המדידה הוא משום עובדי! דהוצ ובמסום מצוד. מותר, [שמצוה צרפאות ההוצה] כמש״כ בש״ע (סי׳ ש״ו סעיף ד׳) רס יזהר שצא ישום המתמ ברותהי! רס ימבצו באצסהאצ ואם הרופא אומר שאין שום השש אם יעמוד בצא זיצוף יום או יומים אין צהסצ אפי׳ אם צריך מתמת זה ציזהר שצא צאכוצ צשובע וישאר רעב אפ״ה אין צהסצ וביו״מ אם צריך מתמת זה ציזהר שצא צאכוצ

צשובע יש צתסצ מפי צעשות הזיצוף, עיי״ש.

ועיי׳ בשו״ת ירושת פצימת (סי׳ מ״ו) [נדפס שם תשובה מהנאו! מהר״יי ממשאפ] בעני! מעשה הזיצוף צתוצי צוסער כתב שם צהתיר עצ ידי רופא נכרי דוסא ועפ״י הדי! יש צהתיר אפי׳ בצא טצטער הרבה מפני שאם יפםיס יום אהד אפשר שעצ ידי כן יאבד כצ הפעוצה שפעצ עד הצום רס מפני שהנםיון מעיד שנם אם יפםיס יום אהד נ״כ אין הםרון בזה צכן אינו רוצה צהתיר רס במצמער הרבה וביו״מ יש צהסצ אפי׳ בצא

מצטער הרבה, עיי״ש.

18) תשובה מאהבה חיא םי׳ ס?"ה.

רו קצור שלחן ערוך צכ

צב. דין חולה שיש בו סכנה ודין אנוס לעביר־ ובו י סעיפים.

א דהויה 1) היא שבת אצל סכנת נפשות כמו שאר כל המצות שבתורה, לכן הולה שיש בו סכנה והוא אדם כשר א) ואף על פי שלפעמים עושה עבירה 2) לתיאבון ואפילו הוא תינוק בן יומו ב) מצוה

שערים מצוייניס כהלכה א) והוא אדם כשר, עיי׳ בפרי מגדים (מ״ז סי׳ שכ״ח ס״ס ו׳) דמומר לחלל שבת בפרהסיא ועכו״ס או מומר צהכעיס אדבר אחד והני דמורידין וצא מעצין אין מחצצין עציהן השבת ועיי׳ בשו״ת סו? יהודה (סי׳ זי)

שאס חיצצ שבח רס באיסור דרבנן מחצצין עציו. ועיי׳ בשו״ת חת״ס (חו״מ סי׳ סצ״ד) ותוכן דבריו דמה דאמרינן דאין מהצצין עציהן (עצ העכו״ס) את השבת [משוס דיכוצ צהשתמט וצומר דאין מהצצין שבח רס צמאן דמנטר שבתא] אפשר דצא נאמרו אצא חיכי דציכא משוס איבה אבצ היכי דאיכא צמיחש צסכנתא שאגחגו דריס ביניהם אפשר דשרי בזה״ז ציסע בענצה עצ ידי גוי צעסוס ברפואתם אך אס יש הוצה בתוך י״ב מיצ צא יסע צהחוצה שחוץ צי״ב מיצ וכצ שכן אם יש הוצה בתוך העיר דצא יזיז ממסומו שיכוצ צהתגצצ צפגיו וצומר צא אוכצ צזוז מכאן וההכס עיגיו בראשו ועיי׳ במג״א (סי׳ ש״צ ס״ס הי) ועיי׳ בפמ״ג שס שגסתפס סצת בעגין איסור דרבגן אי מותר משוס איבה ועיי׳ במשגה

בדודה (שם ס״ס ה׳). ועיי׳ בשו״ת דברי חייס (ח״ב סי׳ כ״ה) שכתב דרופא ישראצ מותר צחצצ שבת באיסור דרבגן בעד עכו״ם אבצ באיסור דאורייתא צא מציגו

שמחצצין שבת עציהם. ועיי׳ בשו״ת יד שצוס (סי׳ ג״ז) דאס מוכרה מכה הממשצה צחצצ שבת צהס באיסור דאורייתא יש צצדד צהתיר עפ״י מש״כ המהרי״ס (סי׳ סצ״ז) ראם הוא מצד ההכרה והיראה הוי מצאכה שאיגה צריכה צנופה והוא דרבנן רס שצא יסה שכר בעד זה ואס צוסח צא יהנה מהממון

עיי״ש ובעני! מצאכה מצד ההכרה עיי׳ צעיצ (סי׳ ע״ב ס״ס ב׳). ב) ואפי׳ הוא תינוק בן יומו, עיי׳ בתוס׳ (נדה מ״ד. ד״ה איהו) דמהצצין שבת עצ הגוסס ועיי׳ בשו״ת בית יעסב (סי׳ נ״ט) דצא סיי״צ כהתוס׳ ועיי׳ בשו״ת שבות יעסב (ה״א סי׳ י״ג) שפוסס כהתוס׳ דמהצצין

. ה ״ ב ׳ ת י מ ס ״ ו ח , ו ז ״ו ׳ קנ י ר ס י ו ׳ י י ׳ 2) ע י ע , ו א ״ ׳ שבת ה ה ב מ ״ ם פ ״ ב ט 1) ר

. ד ״ ׳ כ י רה ם ם ?תו י נ ו י *

קצור שלחן ערוד צג רז

להלל עליו את השבת 3), ואם ההולה אינו רוצה כופין אותו על כך, ועון גדול הוא בידו להיות הסיד שוטה שלא להתרפאות בשביל איזה איסור 4), ועליו נאמר 5) ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, והזריז להלל שבת בשביל הולד. שיש בו סכנה הרי זה משובח, ואפילו יש אינו יהודי לפנינו משתדלין לעשות על ידי ישראל, ובל מי שהלל שבת בשביל חולה שיש בו סכנה, אף על פי שלא הוצרך לו הרי זה יש לו שכר, כגון שאמר הרופא חולה זה צריך גרוגרת אחת ורצו תשעה אנשים ותלש כל אהד גרוגרת והביא, כלם ישר טוב מאת ה׳ יתברך שמו אפילו הבריא ההולה בראשונה 6), ב להם ע וכן בשביל כל פיקוח נפש, ואפילו םפק פיקוח נפש מצוד. לחלל עליו את), שאין לך דבר שעומד השבת, היעשות בשבילו כל איסורי דאורייתא ג

שערים מצויינים כהלכה עא הנוםם וכ״כ הפרמ״ג (סי׳ שכ״ט ם״ק מ״ז) בשם וזא״ר וחתו״ש רק אם אמרו או שגוסס נ׳ ימים אין הופכין אשם לחלל שבת וכ״כ המשנה ברורה בביאור חאכח (סי׳ שכ״ט סעי׳ ד׳) בשם הםמ״ג והםמ״ק והאו״ה דטחאאין

עא הגוסס. עוד כתב שם בביאור האכה בשם הפמ״ג דמי שהיה חייב מיתת בי׳׳ד (בימים חקדמונים) וגפא עאיו גא מפקחין הגא בשבת משום דאין ממיתין אותו בשבת וא״כ יש חיי שעה עכ״פ והמשנה בדורה שם חואק עאיו משום דגברא קטיאא הוא מחמת רשעתו וא״כ הוא מהני דמורידין ואין מעאין עיי״ש [וצ״ע אמי שיצא חייב מכח הממשאה ונפא עאיו גא. ונראה

דבזה הדין עם הפמ״נ, דאין אומר בזה דמורידין ואא מעאין]. ג) ולעשות בשבילו כל איסורי דאורייתא, עיי׳ בפירוש המשניות אחרמב״ם (יומא פ״ח מ״ד) דאין עוברין עא המצוות אאא ברפואה שמרפאין בטבע והוא רבד אמתי חוציא חדעת וחנםיון חקרוב אאמת אבא אהתרפאות בדברים שחם םנואיים אסור כי כוחם חאש ונםיונו רחוק עכ״ד ועיי׳ מזה

באשא אברהם (עא הגאיון סי׳ שכ״ט). ועיי׳ בשו״ת צטח צדק החדשות (םי׳ א״ח) דטדייק שם מרש״י דאפי׳ אם הוא רפואה םגואיית כיון שהוא רפואה ברוקח וכבר ריפא כטה

פעמים בםגואה זו יש אהקא אעשות או םגואה זו. ועיי׳ בברכי יוסף (או״ח סי׳ ש״א אות ו׳) אי טותר אכתוב

5) בראשית 0׳ ר.׳. 6) שס סעי׳ ב׳ יירט״ו.

3) שבת קנ״א. 4) סג׳׳א םי׳ שכיח סק״ו כעס רדב״ז,

ועיי! באו״זו.

רח קצור שלחן מייד צכ

בפני פיקוה נפש, כי לא נתנה התורה אלא למען החיים שנאמר 7) אשר יעשה אותם האדם והי בהם, ודרשינן בהם ולא שימות בהם, הוץ מעבודה זרה נילוי עריות ושפיכת דמים שהם ביהרנ ואל יעבור. ב כל אדם שהוא אומר: מכיר אני באותו הולה שהוא ממוכן, אם אין שם רופא מומהה שמכהישו נאמן, ומתללין עליו את השבת,) שצריכין להלל ד ואפילו אינו אומר בבירור אלא אומר שנראה לו עליו, שומעין לו ומתללין עליו משום דםפק נפשות להקל 9) אם רופא

שערים מצויינימ כהלכה

קמיע במבת ?צורך פיקוה נפמ הביא דברי הרמב״ם הנ״? רכ? מאינו רפואה טבעית אסור ובמם הרמב״ן והרמב״א הביא רגם רפואה םנו?יית

מותר ואפ״ה סיים בצ״ע עיי״ש. ועיי׳ במו״ת היים מא? (ה״ב סי׳ ?״ה) מהר״פ בע? התוספות כתב קמיע ?יושבת ע? הממבר וסיים ררוקא בראתמתי קמיע וגברא עיי״מ. ועיי׳ בהגהות טהרמ״ם (סי׳ מכ״ת אות ט׳) תביא מגם הרמב״א (ה״ר סי׳ רמ״ה) פסק ?התיר כתיבת קמיע במומתת ואם ההו?ר. תובע

מיכתבו ?ו מותר גם בספק מומהה.ו סעי׳ ט׳) ן להלל עליו, עיי׳ במ״ע (סי׳ מ״ ר) שנראה לו שצריכי רהו?ה רתקיף ?יה ע?מא ואמר מימ?תו בער קרוביו מרי. ועיי׳ במו״ת מוא? ומשיב (מהר״ג ה״ב סי׳ ק״פ) באהר מבא ?ו יריעה מאמתו תקיף ?ה ע?מא והתיר ?רכוב ע? סוס במבת ?מם רבוראי תהנה אם יבא ?מם רק ציוה ע?יו רבעת רוכבו ?א י?במ בררך מיכירו בו מהוא יהורי כרי מ?א יהי׳ ת?ו? תמם. ועיי׳ במו״ת הרי במטים (טהר״ת סי׳ קפ׳׳ט) מכתב ע?יו ד?רכוב ע? סוס אי אפמר ?התיר במום אופן רק ע? הטםי?ת הברז? ימ ?צרר ?הק? אב? רק אם האמה טבקמת מיבא ?מם וב?או הכי ?א והביא במם ספר טנורה הטהורה (סי׳ מ״ו) מפסק נ׳׳כ כן אטנם ענין זה צריך הטורה ?הורות כפי צורך מעה מ?א ?הק? ברבר ?טען ?א

יז?ז?ו הטון בקרומת מבת. ועיי׳ במו״ת טהרמ״ם (ה״ר סי׳ נ״ד) באמה מת?תה בתה ומ?הח ט?נרם בערב מבת ?עת ערב מתבא אטה אצ?ה והעצה מם ?דתיר ואפי׳ חוץ ?י״ב טי? רבזטן הזה ?יכא רה״ר כמש״כ בחידושי רעק״א

(או״ת סי׳ ת״ר) וכ״כ במו״ת זרע אטת (ח״נ סי׳ ?״ד). ועיי׳ במו״ת מהזה אברהם (סי׳ ט״ו) במעמה מהאב ימן זמן רב

7) ויקדא י״ח הי. 9) 00 סעי׳ י׳ יכפג״א, ועיי ש״ע הווניא. 8) יומא פ״ח, םנהדדין ע״ד.

קצור שלחן עייר צכ רט

אהד אוטר שהוא מסוכן, ושהוא צריך לרפואה פלונית, ורופא אחד אומר שאינו צריך או שההולה אוטר שאינו צריך, שוטעין להרופא שאומר שהוא צריך, ואם התולה אומר שהוא צריך לרפואה פלונית והרופא אומר שאינו צריך, שומעין לההולה, אך אם הרופא אומר

שרפואה זו תזיקהו שומעין להרופא10). ג אם רופא בקי ה) אפילו הוא אינו יהודי או שאר מבין אומר שאף על פי שעתה עדיין אין התולה בסכנה, מכל מקום אם לא יעשו לו רפואה זאת אפשר שתכבד עליו ההולי, ויכול לבא לידי סכנה, אפילו ההולה אומר שאינו צריך שומעין להרופא ומהללין את השבת, ואם הרופא אומר שאם לא יעשו לו רפואה זאת ודאי ימות, ואם יעשו

לו יכול להיות שיהיה, מהללין נם כן את השבת 11). ר כל מכה שבפנים הנוף דהיינו מן השפה לפנים וגם השיגים בכלל, והיינו קלקול שםהמת מכה או בועה וכיוצא בזה, מהללין עליו את השבת ואינו צריך אומד, שאפילו אין שם בקיאים והולה אינו אומר כלום, עושין לו כל מה שרנילים לעשות בהול, אבל כשיודעים ומכירים באותו הולי שממתין, ואינו צריך להלול שבת אין מהללין. מיהושים אין נקראים מכה, ומי שהושש בשינו וטצטער

שערים מצוייניפ כהלכה

ו?א היה יודע מעצמו מאומה והודיעו זאת ?בניו — כתב שם נ״כ דדוקא אם ההו?ה ביקש שיש?הו אהרי בניו אב? בנדון זה שאינו יודע מכ?ום

אין היתר ?זה. ועיי׳ בשו״ת מגד? השן (סי׳ בי) בהו?ה שיש בו סכנה שש?הו ?עיר אהדת אהר רופא עכו״ם דמותר ?ישרא? ?יםע בשבת עם הרופא דהיישינן שמא ?א יזרז הרופא ע? הדרך. והוא הדין אם ש?הו עכו״ם אהר מרקהת ?הרקה מותר ?ישרא? ?ישב עמו ע? הענ?ה מפני זה הטעם דהיישינן שמא ?א יזרז עצמו. ומשמע התם דדוקא בעבו״ם היישינן שמא ?א יזרז

אב? ?א בישרא?. ה) אם רופא בקי, עיי׳ בברכי יוסף (סי׳ שכ״ה) דבזמנינו שאין שוס אדם יכו? ?רפאות א?א ברשות [הממש?ה] כ? העוסק ברפואה נקרא מומהת וכ״כ בשו״ת עו?ת שמוא? (סי׳ ק״ה) דכ? הרופאים ש?נו יש ?הם דין מומהים כיון שצריכין ?עמוד בנםיון ?פני נדו?י הרופאים עפ״י

pn המ?כות.

ji-ye 11) 10) מם וגסג״א. סי׳ תרי״וו ובסנ׳׳א מס וסי׳

רי קצור •עזלחן ערוך צב

עליו םאד עד שהלה ממנו כל נופו, מותר לומר לאינו יהודי שיוציאו ו) 12).

) ושעל נב הרנל, וכן על כל מכה שנעשית ה מכה שעל נב הידז טהמת ברזל ועל שהין שבפי הטבעת, וכן םי שבלע עלוקה או שנשכו כלב שוטה, או אהד םזוהלי עפר, אפילו ספק אם טטית אם לאו, וכן טי שיש בו קדהת הזק ביותר, טהללין עליו את השבת אבל על קדהת

הטצוי אין טהללין אלא עושין על ידי אינו יהודי 13). ו מי שאהזו דם מקיזין אותו םיד, וכל שהקיז דם ונצטנן עושין

לו מדורה להתהםם אפילו בתקופת תמוז 14). ז ההושש בשתי עיניו או שהיה באהת מהן ציר שהיו שותות או שהיה דם שותות או שאר דבר שהוא סכנה לעין, מהללין עליו את

השבת 15). ח הולה שיש בו סכנה שצריך לבשר ויש כאן בשר אפור, שוהמין עבורו ח! ואין מאכילין אותו בשר אפור, משום דהיישינן שמא

שערים מצויינים כהלכה ו) טותר לוםר לעכו׳׳ם שיוציאו, עיי׳ מג״א (סי׳ שכ״ח ס״ס ג׳) דטשטע דעצ ידי ימראצ אסור דהוצאת מן הוי מצאבה דאורייתא כיח דחובצ ?רפואה ועיי׳ בסמנה ברורה בביאור הצכה (שם סעי׳ ג׳) דטצדד שם צומר דהוי רק מצאכה דרבנן ואפייה ע? ידי ישראצ יש ?יזהר בזה ועכ׳׳פ ע׳׳י אינו יהודי טותר אף באינו חוצה כצ גופו והביא שם כן נם טש״ע

הגר׳׳ז ועיי׳ צעיצ סי׳ צ״א. ז) טכח שעל נכי היד, עיי׳ בהגהות טהרש״ם (סי׳ שכ׳׳ח אות כ׳) שגשאצ אי מותר צסוך עצ גבי מכה וניפוח בממחה (זאצב) עבה עד שנימוח ונבצע במסומו והוא חוצה שאין בו סכנה והשיב שם צהתיר עפ׳׳י מש״כ המג׳׳א (סי׳ שט׳׳ז ס״ס כ׳׳ד) דאם כוגתו רס צחבציע אין בו משום ממרח והביא שם דעות דצא סבירא צחו חכי ואפ״ה העצה בכה׳׳נ צהסצ כדברי

המג׳׳א ותצוי במחצוסת מנזכר (בסי׳ שכ׳׳ה סעי׳ י״ז) עיי״ש. ח) שוהטין עבורו, עיי׳ בשו׳׳ת מהר״ם שיק (סי׳ סצ״ח) דמותר נם צמצוח הבשר כדינו וכ׳׳כ בהגהות טהרש״ם (סי׳ שכ״ח אות י׳׳ד) בשם ספר מנן אבות (מסכת חוצי!) דיש צמצוח הבשר שצא יעבור החוצה בכצ כזית וכזית. ועיי׳ במג׳׳א (סי׳ שכ׳׳ח ס׳׳ס מ׳) ובפמ׳׳נ (א״א שם). ועיי׳

or {14 מני׳ וי ייזו. or as סעי׳ ס׳.

12) סי׳ שכיח סעי׳ נ׳ די. 13) שם סעי' ז׳ ובטו״ז.

קצור שלחן ערוך צכ ריא

כשיתודע לו שהאכילו אותו בשר אםור יקוץ בו 16), אבל במקום דליכא למיהוש לשמא יקוץ בו, כגון שהוא קטן או שדעתו מטורפת,

מאכילין בשר אםור ואין שוהטין עבורו בשבת 17). ט המבשל בשבת בשביל הולה אםור לבריא לאוכלו בשבת, אבל

למוצאי שבת מותר מיד גם לבריא אם בשלו ישראל 18). י מי שרוצים לאנוס אותו שיעבור עבירה לפי שעה אפילו היא) כדי להצילו מן העבירה, 0 עבירה המורה, אין מתללין עליו שבת אבל אם רוצים לאנום אותו להמיר את הדת ולהוציאו מכלל ישראל, אפילו הוא קטן או קטגה, ההיוב הוא על כל מי שבידו להשתדל להצילו, אפילו צריך להלל שבת באיסורי דאורייתא, כמו שטהוייבין להלל שבת בשביל הולה שיש בו םכגה דכתיב ושמרו בגי ישראל את השבת, אמרה תורה הלל עליו שבת אתת כדי שישמור שבתות הרבה, ואפילו אם הוא םפק אם תועיל ההשתדלות או לא, מכל־מקום הייבין להלל שבת להשתדל בכל מה דאפשר, כמו שמהללין בשביל ספק פיקוה גפש, אבל מי שפשע ורוצה להמיר אין מהללין עליו את השבת באיסור דאורייתא, דכיון שפשע אין אומרים לאדם תטא בשביל שיזכת תברך, ומכל־םקום באיסור דרבגן כגון ללכת תוץ לתתום ולרכוב על גבי סוס או לילך בעגלת, וכן לטלטל טעות

וכדוטת יש טתירין לתלל בשביל לתצילו19).

שעריפ מצויינים כהלכה בשו״ת אבני צדה (או״ח סי׳ צ״ח) דאם אפשר צמצוח עצ ידי עכו״ם בצי

איחור נכין צעשות עצ ידו. ט) אין טהללין עליו השבת, עיי׳ בשו״ת מהר״ש (ה״ד סי׳ ע״ב) באשה שנצסה בנה צצבא ונסעה בשבת צהשתדצ צהציצו ועצתה בידה כתב שם דאו* דאמרינן אם מאנסים אותו צדבר עבירה אין מהצצין עציו השבת מ״מ היכא דיעבור כמה איסורין בתמידות באונס מוטב שיהטיא הבירו פ״א כדי צהציצו והכא עדין* טפי דהיא סוברת והשבת דמצוה סעבדי ועצ כן אינה כמהצצת השבת ואינה צריכה כפרה עיי״ש ומשמע משם דצכתהצה צא תיסע משום דספס היא אם יועיצ השתדצותה. ועיי׳ (סי׳ שכ״ה סעי׳ י׳)

ובבאה״ט (סי׳ ש״ו ס״ס י״ט).

18) םג׳׳א סי׳ שי׳׳ח סק׳׳ו. 19) סי׳ ש"1 םעי׳ ייד ועי׳ ודא.

16) רא״ש בססי יוסא. 17) שם סעי׳ י׳׳ד ובפט״נ.

ריב קצור שלהן ערוד צג

צג. דיני יולדת. ובו ה׳ סעיפים.

א מיד כשהתהלה האשה») להרניש סימני לידה, אפילו היא מסופקת קודאין לה מילדת אפילו ממקום רהוק כמה פרסאות 1).

ב יולדת הרי היא כהולה שיש בו סכנה, ומהללין עליה את השבת לכל מה שהיא צריכה כ), אך אם אפשר לעשות על־ידי שינוי או על ידי אינו יהודי עושין, ונקראת יולדת משתשכב על המשבר או משעה שהדם שותת ויורד. או שאין בה כה ללכת בעצמה 2),

נם המפלת לאהר ארבעים יום מטבילתה דינה כיולדת 3). ג כל שלשה ימים הראשונים אפילו אומרת שאינה צריכה, מהללין עליה את השבת, ואהר־כך אם אין בה הולי אהדת רק צער הלידה, עד שבעה ימים אם אומרת צריכה אני מהללין עליה, ואם אומרת שאינה צריכה אין מהללין, ומונין ימים אלו מיום הלידה ולא מעת־לעת כנון אם ילדה ביום רביעי לעת ערב הרי היא ביום שבת לאהד שלשה, ואם ילדה בשבת לעת ערב הרי היא בשבת הבא לאהד שבעה 4), ואם יש קצת השש םכנה שהאשה הלושה בטבעה,

המקיל למנות ג) ימים אלו טעת־לעת לא הפסיד 5).

שערימ מצויינים כהלכה א) להרניש םימני לידה, עיי׳ טנ״א (סי׳ ש״צ ס״ס א׳) בשם ספר הסירים (סי׳ תתכ״ה) דכשתניע האשד! צהדש התשיעי תזמין בבל ערב שבת כצ הדברים הנצרכים צה דשמא יזדמן צידתה בשבת וצא תצטרד

צהצצ שבת. ב) לכל מה שהיא צריכה, ועיי׳ במשנה ברורה (סי׳ ש״צ ס״ס נ׳) שהביא מתוספות ישנים (סוף יומא) דמדציקין נר אפי׳ תיוצדת ונם החכמה

אינה אומרת כצום. ועיי׳ בפמ״נ (א״א סי׳ ש״צ ס״ס ב׳) דאפי׳ יכוצין צעשות צרכיה בצא נר נמי מדציסין דמיתבא דעתה ונוהגי! אפי׳ כשאין רואה כצ מראה

הנר נמי מדציקין משום האי טעמא דמיתבא דעתיה. נ) ימים אלו מעת לעת, עיי׳ במשנה ברורה (סי׳ ש״צ ס״ס יו״ד) דמצדד שם עפ״י דעת הרבה ראשונים צומר דהשבינן תמיד ימים אצו במעת

4) סעי׳ ד׳ ובםנ״א ושיע התניא. 5) שו״ת בית אסירם.

j'po ׳ ש״? סעי׳ א׳ וסויז י נ 1) ס צ 2) שם סעי׳ א׳ ני.

3) אש? אברהם.

קצור שלחן עייר צג רינ

ד לאהר שבעה מים אפילו אומרת צריכה אגי אין מהללין עליה, אלא הרי היא עד שלשים יום בהולה שאין בו סכנה ועושין כל צרכיה על־ידי איגו־יהודי, אבל להסיק עבורה מותר אפלו ישראל (כשלא גמצא איגו יהודי בגקל) ואפילו בתקופת תמוז, משום דיולדת כל שלשים

יום מםוכגת היא בצגה6). ה הולד שנולד ד), מרהיצין אותו והותכין את טבורו וםישרין איבריו, ועושין לו כל צרכיו, אך אם אינו בן קיימא כגון שגולד לשמונה הדשים אםורין לטלטלו, אלא אמו שוחה עליו ומניקתו מפני

צער ההלב המצערת אותה 7).

צד. דיני עירובי חצירות. ובו כ״ז סעיפים.), כל אהד בהדר א א שני ישראלים או יותר הדרים בהצר אהד בפני עצמו, אסור לטלטל לא מן הבתים להצר, ולא מן ההצר לבתים ולא מבית לבית ואפילו בלא דרך ההצר כנון שיש פתה או הלון בין ביתו של זה לביתו של זה, אםורין לטלטל דרך שם, ומצוה עליהם לעשות

ערובי הצירות שלא יבואו לידי מכשול!).

שערים מצויינים בהלכה אעת ועיי׳ באדחות חיים החדש (שם אות ו׳) שהביא ג״כ בשם הרבה

אחרונים אחשב אאו חימים במעא״ע. ד) הולד שנולד, כא חריגים חשייכים אעגיגי מיאח בשבת כתבתי

אקמן בהאכות מיאח (םי׳ קס״ג) בצירוף כא עגיני מיאח. א) הדרים בהצר אהד, עיי׳ בש״ע (סי׳ שס״ו סעי׳ ב׳) דמחאק בין מחנה אשיירא דבמחגה חייבים אערב ובשיידא פטורים. והחיאוק ביגיהם הוא דבשיירא איגם קבועים שם רק גחים שם מפני חשבת ובמחנח חם

קבועים זטן מה עיי׳ בטג׳׳א ופמ״ג (שם ם״ק ב׳). ועיי׳ בטשגה ברורה (שם ם״ק י״ב) בשם הגר׳׳א אהיפוך דבשיידא צריכים עירוב ובטחנה פטורים ושיירי טיקרי כשהם פחות טעשרה

ואטעאה מעשרה נכאאים בשם טהנה. ועיי׳ עו״ש בפמ׳׳ג ובביאה״א דכא זה בשעת שאום אבא בשעת שחיו ישראא יוצאים אמאחמה אפי׳ אמאחמת הרשות פטורין מעירובי חצרות

ואפי׳ בחזרתן מ! חמאחמח.

6) ש0 סעי׳ ד׳ וי. 7) שם סעי׳ ך׳ ח׳, צר 1) סי׳ מם״ו סעי׳ א׳ י״נ.

ריד קצור שלחן עייף צד

ב שתי הצרות שיש ביניהם פתח, אם רוצים עושים כל בני חצר עירוב אהד בפני עצםם, וםותרים כל בני ההצר לטלטל בהצר שלהם, אבל אםורין לטלטל מהצר להצר כלים ששבתו בבית, ואם רוצים עושים כל הדרים בשתי הצרות עירוב אהד, כדי שיהיו םותרין לטלטל נם םהצר להצר אפילו כלים ששבתו בבית, ואם יש בין ההצרות אפילו רק הלון שהוא לכל הפהות רהב ארבעה טפהים ונוכה ארבעה טפהים, והוא בתוך עשרה טפהים םמוך לארץ ואין בו םרינה נם כן יכולין לערב ביהד, אבל בפהות מזה אין יכולין לערב ביהד, ואם יש הלון בין שני בתים אפילו הוא נבוה למעלה מעשרה

טפהים יכולין לערב יהד (משום דביתא כמאן דמליא דמי) 2). ג שתי הצרות זו לפנים מזו, ובני ההצר הפניםית אין להם דרך אל הרהוב רק דרך ההצר ההיצונה, שיש פתה בין ההצרות ודרך שם הולכין, אם רוצים מערבים עירוב אהד ביהד, ואם לא עירבו ביהד, אם בני הפנימית לבדם עירבו, הם מותרים לטלטל בהצר שלהם ובני ההיצונה אסורים, ואם בני הפנימית לא עירבו אלא בני ההיצונה לבדם עירבו, לא מהני להם העירוב, כי מאהר שבני הפנימית יש להם דריםת הרנל דרך ההצר ההיצונה, הם אוסרים עליהם, וזהו דוקא אם בני הפנימית לא עירבו, דאז כיון שהם אוסרים זה על זה במקומם, דהוי ליה רנל האסורה במקומה, ורנל האסורה במקומה ב) אוסרת נם במקום אהר, אבל אם עירבו נם הם בפני עצמם, שאז מותרים לטלטל במקומם והוי־ליה רנל המותרת במקומה, אינם אוסרים נם על ההיצונה, וכן אם בפנימית אינו דר רק ישראל אהד שאינו אםור במקומו, נם על ההיצונה אינו אוסר, ואם בפנימית דרים שנים ולא עירבו, אןן-על־פי שבהיצונה אינו דר אלא אהד, כיון דהוי ליה

רנל האסורה במקומה אוסרים נם על היהיד3). ד בתים הבנויים בעליה ולפניהם מרפסת שממנה יורדים

שערים מצויינים בהלכה ב) ורנל האסורה במקומה, עיי׳ בשע״ת (סי׳ שע״ת) דעיירות שמותרין אטאטא בהם ע״י צוה״פ ותוץ מעירוב דרים ג״כ קצת יהודים אפ׳׳ה כשבאין אמקום ההיתר מותרין בטאטוא ואא שייר בזה רגא האסורה במקומה אוסרת במקום אתד וכ״כ בעקרי דינים (סי׳ ט״ו אות י׳׳ג) עיי״ש טעמם ועיי׳

מזה עוד בארתות תיים (סי׳ שע״ח).

2) סי׳ מע״ב סעי׳ א׳ נ׳ די חי. 3) סי׳ מע״ח.

קצור שלחן מייד צד רמו

בטדרנות לתוך ההצר וטהצר לרשות הרבים, דינם גם־כן כשתי הצרות זו לפנים.מזו. והטרפםת היא כטו הצר פנימית4).

ה בית שיש בו שתי דירות, דהיינו שיש פרוזדור אשר דרך זה נכנסים לדירה זו ונם לדירה זו, ודרים בשתי הדירות שני בעלי בתים, אסורים להוציא אפילו טבית לפרוזדור, וכן אפילו בדירה אהת שהיא הלוקה לשני הדרים ודרים בהם שנים, אף על פי שהפניטי אין לו פתה אלא לההיצון וטן ההיצון יוצאין להצר, טכל־טקום אסורין לטלטל אפילו מהדר להדר עד שיעשו עירוב 5), (ואם שני הבתים או הדירות שייכים לאיש אהד והוא השכיר דירה ג) להכירו ויש לו נם כן שם תפיסת יד ל), עיין בזה בשלהן ערוך םיטן ש״ע ובהיי אדם כלל ע״נ

םיטן נ׳ וםיטן ד׳).

שערימ מצוייניפ כהלכה

נ) השכיר דירה, עיי׳ במשנה ברורה בביאה״* (סי׳ ש״ע סעי׳ ב׳) בשם עבוה״ק ראם השאיצ צו ער שצשים יום אין אוסר עציו עיי״ש וצ״ע

אם נם הוא הרין בהשכיר צו צזמן זה. ר) תפיסת היד, עיי׳ בש״ע (סי׳ ש״ע סעי׳ ב׳) ראם יש צו דברים שאינם נימצים בשבת מהמת כברן או מחמת איסור (מוקצה) שאסור צטצטצם אפי׳ צצורך מקומן אין הדרים בהם אוסרים עציו צפי שנעשו כאורהים אצצו. ועיי׳ בבאה״ט (שם ס״ק נ׳) בשם המנ״א דצ״ע דמה

נבוצ יש צכובד זה. וצכן אין צהקצ רק ברברים המוקצים. ועיי׳ בהנהות מהרש״ם שם שהראה צהוכיה ררבר הנימצ בשתי ידים הם בכצצ כבדים וכש״כ כשצריכין צשנים צסצקו משם דוראי מקרי בכצצ כבד. ועיי׳ במשנה ברורה (שם ס״ק ה׳) שכתב נ״כ ראם יש רק טורה צפנותן די והוא מהא״ר (שם ס״ק ב׳) וכ״כ הפמ״נ (שם א״א ס״ק ב׳). ועיי׳ עו״ש בפמ״נ דכצ זה דוקא אם אין רשות צבעה״ב צהניה שם הפציו אז צריכים צהיות כבדים או מוקצים אבצ אם התנה עמם צהניה שם הםציו אז נם בנמצים בשבת אין אוסרים. ועיי׳ בתויו״מ (עירובי! ם״ה מ״ד) דדוקא אם שייר המשכיר זכות זה צעצמו בשעת השכרה אבצ בצא התנה אז רק שהשוכר צא הקפיד עציו עד עתה והרשות ביד השוכר

צהוציא ההפצים צהרז צא מקרי תפיסת היד.מר ועיי׳ בהנהות מהרש״ם שם שכתב עצ זה דבהשכיר צו הדר תו שם תנור ברזצ נם בסתמא וצא התנה עמו הוי כשייר צו משכיר צעצמו זכות זה כיון שרואה השוכר עומד שם הו״צ צאתנויי צהוציאו משם

סי׳ שעיזז סעי׳ (K 4'. סי׳ (v 6״v סעי׳ ני.

רטז קצור שלחן ן$רוך צד

ו כיצד עושין את העירוב (מן המובהר), אחד מבעלי הבתים שבהצר לוקה בערב שבת ככר אהד שלם משלו, ומזכה אותו על ידי אהר לכל הדרים בהצר, דהיינו שיאמר לאהר בלשון שהוא מבין ענין זה: קה ככר זה וזכה בו בשביל כל הישראלים הדרים בהצר זה (או בהצרות אלו), ולוקה זה את הככר ומנביהו טפה, והמערב לוקהו ממנו ומברך ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב ה), ואומר ״בהדין עירובא יהא שרי לנא לאפוקי ולעיולי מן הבתים להצר ומן ההצר לבתים ומבית לבית לכל ישראל הדרים בבתים שבהצר הזה״ וכיון שכולם זכו בככר זה, ובהכנםת שבת הוא מונה בבית הזה של המערב, נהשבים כאלו כולם דרו בבית הזה, ולכן מותרים לטלטל מבתים להצר ומהצר

לבתים ובכל ההצר6). ז צריך לזכות דוקא על ידי אחר, ולכן לא יזכה על ידי בנו ובתו) אף על פי שאינם סמוכים על שלחנו משום דידם כידו, הקטנים ו אבל על ידי קטן אהר יכול לזכות (דבמידי דרבנן קטן זוכה לאהרים)

שערים מצוייניפ כהלכה ואם המשכיר עכו״ם או ישראא מחאא שבת אז איסור מוקצח אא מחשיב איה אתפיסת היד אם אינו כבד מאיאיו, עיי״ש. וכ״כ בשו״ת מהרש״ם (ה״ה סי׳ א״ד) דבאם התנורים מטאטאין ממקום אמקום ואינן מושכרין

אהאורהין הוי כדין תפיסת היד.ת עירוב, עיין במשנה ברורה (סי׳ שם״ו ם״ק ע״ט) [בשם ה) מצו הגרעק״א ושו״ת מחר״ם די בומין] דאם מניח עירובי תבשיאין ועירובי חצירות בזמן אחד יברך עא מצות עירובין ואומר הנוסח עא כא אחד כפי נוסחו ובשם חיי אדם (כאא ק״א) כתב שיאמר עא מצות עירובי תבשיאין ועירובי חצרות ואומר בדין יהא שרא אן אאפויי וכו׳ ואמאטא מבית אחצר וכו׳ עיי״ש. ועיי׳ בממד! אפרים (סי׳ תקפ״א סעי׳ נ״ט)

וביד אפרים (סי׳ שם״ו) ושערי תשובה (סי׳ שצ״ו ס״ק א׳). ו) בנו ובתו הקטנים, עיי׳ בהגהות מהרש״ם (סי׳ שם״ו אות י״ג) הביא דברי הירושאמי (עירובין פ״ז ה״ו) ראם הגיע אעונת הפעוטות שרי וסיים דכיון דהוא דרבגן ודאי מהגי. ועיי׳ במג״א (סי׳ תרג״ה ס״ק טי) דעוגת הפעומות הוא בן שש שגים. ועיי׳ במשנה ברורה בביאה״א (סי׳ שס״ו סעי׳ יי) דאם יש אאדם מאמר או סופר או יתום שאוכא עא שאהנו

ואפי׳ אוכא בחנם נ״כ מהני [ואפי׳ הם קמנים] עיי״ש.

. ו ״ ׳ ט ׳ ט י ע ו כ טס״ ׳ ׳ י 0) ס

קצור שלחן סייד צד ריז

ואם אפשר לא יזכה על־ידי אשתו שמעלה לה מזונות וגם לא על־ידי בנו ובתו הנדולים אם הם סמוכים על שלהנו משום דיש־אוםרים דגם אלו נהשבים כידו, ומכל מקום בדלית ליה איש אהר יכול לזכות על ידיהן, ואם הבן נשא אשה אף־על־פי שסמוך על שלהן אביו, לכולי

עלםא יכול לזכות על ידו 7). ח כמה הוא שיעור העירוב, בזמן שהם שמונה עשר בעלי־בתים או פהות שיעורו כנרונרות (שהוא כמו שליש ביצה) לכל אהד, הוץ מזה שהוא עושה את העירוב, ומניהו בתוך ביתו, (כי הוא אינו צריך ליתן פת כיון שבלאו הכי הוא דר שם) ואם הם יותר משמונה עשר אפילו הם אלף, שיעורו מזון שתי סעודות שהם שמונה עשרה נרונרות, שהם כמו ששה ביצים ויש־אומרים שהם כמו שמונה ביצים (ולפי

זה כנרונרות הוא כשליש ותשיעית ביצה) 8). ט צריך שלא יקפיד על העירוב אם יאכלנו הכירו ואם מקפיד עליו אינו עירוב לכן צריך ליזהר שלא יערב בדבר שהכין לצורך

. שבת 9) י העירוב צריך להיות מונה במקום שכל אהד מן הבעלי־בתים ^ שנעשה בשבילם יכול לבוא שמה בין השמשות, ולכן אם היה שם או בשכונה מת רהמנא ליצלן, ואהד מן הבעלי־בתים הוא כהן ולא

היה יכול לבא בין השמשות אל העירוב בטל העירוב 10). יא יש לעשות עירובי הצרות בכל ערב שבת ובשבת יבצע עליו, כדלקמן סימן ק״ב סעיף ב׳ (כי אינו צריך להיות קיים רק בהכנסת שבת) אך אם יש להוש פן ישכה פעם אהת יכול לערב בככר אחד לכל השבתות שעד הפסה, וכשאומר בהדין וכו׳ יסיים בכל השבתות שעד הפסה הבא עלינו לטובה, וצריך שיעשה הככר דק ואפוי היטב שלא יתקלקל, ועל השבת שבתוך הפסה ח) יעשה העירוב במצה כשרה 11).

ה כ ל ה שערימ מצויינימ כ

ז) שכל אהד מבעה״ב, עיי׳ בפרי מגדים (סוף סי׳ שם״ו) שכתב דמהאי טעמא גוהגיז צהגיח העירוב בביהכג״ם.

ה) תשבת שבתוך הפסה, עיי׳ בשו״ת מהר״ש (ה״ו סי׳ כ״ז) [אמורי הגאון מראדמישצ] דבשבת שחל בו ערב פסה מותר לערב עירובי חצרות במצה אף שאסור אאבוא מצה בערב פסה ואיגה ראויה אםעודה

10) זנםפם״נ בם״ז סוסיי מסיו. 11) סי׳ ׳*סידן סעי׳ ה׳ וסי׳ עציר סעי׳ ב׳

7) שס סעי׳ י״א. 8) סי׳ שסיח סעי׳ ני.

0) סי׳ מסיו סעי׳ הי.

V

ריח קצור שלחן ערוך צד

יב אין עושין עירובי חצרות ביום־טוב, ואם חל יום־טוב בערב שבת צריכין לעשותו בערב־יום טוב 12).

ג מי שאוכל במקום אחד וישן במקום אחר, מקום אכילתו חיא י חעיקר לענין זח ושם חוא אוסר אם אוכל שם משלו בחדר מיוחד,

אבל במקום שחוא ישן אינו אוסר 13). יד חמתארח בחצרם) יש אומרים דאפילו נתארח בבית בפני עצמו, אם לא נתארח דרך קבע אלא לשלשים יום או לפחות אינו אוסר על בני חהצר, וכולן טותרים לטלטל בין מבתי חבעלי בתים בין מבית חאורח, ואפילו אם חאורחים רבים, ובעל חבית אחד, ודוקא בדאיכא בעל חבית קבוע אפילו חוא אינו־יחודי דאז חאורחים בטלים לגביח, אבל אם כולם חם אורחים אוסרים זח על זח אם יש לכל אחד חדר טיוחד לאכילח, ואם יש ביניחם אינו־יחודי צריכין לשכור רשותו כדלקמן, ויש אומרים שאין חלוק בין אורח לבעל־חבית דכל שיש לו חדר מיוחד לאכול שם דינו כבעל חבית וכן יש לחחמיר לכתחלח, ויש לחם לערב בלא ברכח, ובדיעבד יש לסמוך על סברא חראשונח14). טו ישראל חדר עם אינו־יהודי בחצר אחד אין חאינו־יחודי אוסר עליו, וטותר לטלטל מבית לחצר ומחצר לבית, ואפילו חם שני ישראלים או יותר, רק שחם דרים באופן שחם לא חיו צריכין לעירוב, כמבואר לעיל סעיף י״ג אז גם כן אין חאינו־יחודי אוסר עליחן, אבל אם חם

שערים מצוייניפ בחלבה אפ״ה כיון דחזי צקטן מהני ויותר טוב צערב אז במצה מצערב בחמץ אף שהוא מותר עד ד׳ שעות ואז כבר קנה העירוב, אפ״ה יותר טוב צערב

במצה עיי״ש. ט) חמתארח בחצר, עיי׳ במשנה ברורה (סי׳ ש״ע ס״ק נ״נ) דאפי׳ היה הדירה בשכירות נמי דינא הכי. ועיי׳ בשו״ת מהרש״נ (ה״ב סי׳ קכ״נ) ראותן הנוסעים בקיץ צמרהצאות שהאורה הבא שוכר מבעה״ב חדר עם בצים שיש צבעה״ב שם שאין צריכיז לערב מפני שאין שם שוכר עציו רק שם אורה וההיצוק הוא שצשוכר יש רשות צהוציא ממקום צמקום משא״כ הבא דצבעה״ב וצהאורה צשניהם אין רשות צהוציאם ממקום צמקום רק יש רשות צהאורה צהשתמש בהם כצ זמן היותו שמה וצכן אין צך תפיסת יד צבעה״ב נדוצ מזה עיי״ש ומשמע מדבריו שם דנם ביותר משצשים אין אוסר מה״ט ועיי׳ במשנה ברורה בשעה״צ שכתב דתצוי אם

׳ 71. י ע ם ס 12) סי׳ מ«*נ סעי׳ א*. 14) מ 13) סי׳ מ״ע סעי׳ הי.

קצור שלחן ערוך צד ריט

שני ישראלים או יותר שהיו צריכין לערב, אז אם דר שם גם אינו־יהודי י) הוא אוסר עליהם י»), ואינם יכולין יכולים לערב עד שישכרו מפנו את הרשות, ואם דרים שם שני נכרים או יותר צריכין לשכור מכל

אהד ואהד15). טז אפילו אם האינו־יהודי דר בהצר אהד אלא שאין לו דרד לרשות־הרבים רק דרך ההצר שהישראלים דרים בו, או שהוא דר

בעליה והםדרנות הן לתוך ההצר נם כן אוסר עליהם 16). V אם ההצר הוא של ישראל אלא שהשכיר או השאיל שם דירה

שעריפ מצוייניפ כהלכה

יכוא אסאוסי בכא שעה שירצה אז אינו אוסר אעואם ובאא יכוא אסאוסי אז אוסר ביותר משאשים.

ועיי׳ בשו״ת םהרש״ם (ה״ה סי׳ א״ה) דמי שהוא בסיץ בסרית תוצות ושכר או הדר בהאכסניה ושם דרים עוד הרבה עכו״ם וישראאים שאינן מודים בעירוב ונם בעה״ב בעצמו אינו מודה בעירוב משסע התם דאוסרין עאיו ביותר משאשים יום [ודאא כדעת המהרש״ג הנ״א] עיי׳ אסמן ס״ס י״ג. י) אם דר שם נם אינו יהודי הוא אוסר עליהם, הטעם בזה עיין בנמרא (עירובי! ס״ב) משום דרצו חכמים אארחוסי דירת ישראא מן העכו״ם ואא נזרו אאא בדבר השכיה דהיינו במסום שדרים כמה ישראאים אבא בתד בית אא שכיח משום דחשודים אשפיכת דמים ואכן אא נזרו אז. ועיי׳ בשו״ת גנת ורדים הספרדי (או״ח כאא ג׳ סי׳ כ״ב) ובשו״ת בשמים ראש (סי׳ סצ״ה) דבזמן הזה שאנו דרים בין העכו״ם אא שייר טעם

זה שמא יאמוד ממעשיו ואכן המיסא באא שכירות אא הפסיד. אמנם עיי׳ בשו״ת תת״ס (או״ה סי׳ צ״ב) דנם בזה״ז דאא שייך טעם הזה שמא יאמוד ממעשיו אפ״ה אי אפשר אהקא כיון שהוא דבר שנאסר בטני! ועיי׳ בשו״ת מהרש״ם (ה״ה סי׳ א״ד) העאה דבשעת הדהס יש אצרף דבריהם אסניף והביא שגם בשו״ת תורת נתנאא (סי׳ א״ג) כתב דבשעת

הדהס יש אצרף דבר זה אסניף. ועיי׳ בהגהות מהרש״ם (סי׳ שפ״ב). יא) הוא אוסר עליהט עיי׳ בפמ״ג (סי׳ שפ״ב ס״ס ה׳ מ״ז) ובמשנה ברורה בביאה״א (שם סעי׳ אי) דעכ״ם העכו״ם איגו אוסר יותר מישראא ואכן אינו אוסר רס אהוציא טבתיהם ומביתו שא עכו״ם אהצר או אמבוי אבא בתצר ובמבוי נופא כאים ששבתו בתוכו מותר אטאטאו ודאא כטנ״א״ת טהרי״א (סי׳ סנ״ו) דדינו (סי׳ שס״נ ס״ס כ״ז) שהביא בשם שו

ככרמאית, עיי״ש.

15) סי׳ שטיב סעי׳ א׳ ס״ו. 16) עם סעי׳ י״ז.

רכ קצור שלחן עייר צד

לאינו־יהודי אינו אוסר, כי לא השכיר או השאיל לו על דעת שיאםר על בני ישראל, ואפילו אם בעל ההצר בעצמו אינו דר שם יב) 17). יח כיצד שוכרין, אומר לו הישראל: השכר לי רשותך במעות זה, ואינו צריך לפרש לו כדי להתיר הטלטול, אבל אם אמר לו תן לי רשות אף־על-פי שטפרש לו כדי שאוכל לטלטל בהצר לא טחני 18).

יט יכול לשכור אפילו מאשתו ואפילו ממשרתו יג) 19). כ שכר את הרשות םתם מהני לכל זמן שלא הזר בו האינו־יהודי והוא דר שם, אבל אם יצא משם אינו־יהודי זה, ונכנס אהר במקוטו, צריכין לשכור מהדש מזה השני, ואם שכר לזמן ובתוך הזמן השכיר האינו־יהודי דירתו לאינו־יהודי אהר די בשכירות הראשון, אבל אם מת או שמכרה לאהר בתוך הזמן צריך להזור ולשכור מהיורש או םחלוקח, ואם שכר ממשרתו, אס שכר םתם לא מהני אלא כל זמן שהםשרת הזה הוא שם, ואם שכר לזמן אפילו נסתלק המשרת מהני

השכירות עד הזמן 20). כא בכל מקום שנתבטל השכירות וצריכין להזור ולשכור, צריכין

נם לעשות עירוב מהדש, דאין עירוב התר וניער 21). כב אם אי אפשר לשכור ממנו את הרשות, יבקש ממנו אהד מן הישראלים שישאיל לו מקום ברשותו המיוחד לו להניה שם איזה

שערים מצויינים כהלכה

יב) ואפי׳ בעל ההצר בעצמו אינו דר שם, עיי׳ מזה במשנה בדורה בביאור הצכה (סי׳ שפ״ב סעי׳ א׳ ר״ה אינו אוסר עציו) שהביא בשם ספד המד משה וברכי יוסף דבאם הבעצ הבית אינו דר שם בעצמו רס ישדאצים אתרים עם הנכרי אז אוסר הנכרי עציהם כי אז צא שייר מעם דצא השכיר

צו כדי שיאסור עציו, עיי״ש. יג) ואפי׳ ממשרתו, עיי׳ בשו״ת מהרש״ם (ה״ה סי׳ צ״ה) דמי שהוא בקרית חוצות צשאוף אויר זך ושכר צו הדר בהאכסניא ויש שם הרבה עכו״ם וישראצים מתצצי שבת אז אם שכר רשות מהמשרת המשמש האודהין נמי די דהוא שכירו וצקימו ואף אם המשרת אינו מסבצ שכר מבעה״ב רס מהאורהין והם משצמין צו רס צבסוף מרם נסיעתם צביתם ג״כ מהני דכיון דהמנהג הוא כן הוי כסצבו צו בעה״ב שכרו ודי בשכירו

וצקיטו בכצ גוון שהוא.

20) סעי׳ ו׳ ח׳ י״ד. 21) מם סעי׳ זי.

׳ א׳. י ע ם ס ) ש 1 ־

׳ ד׳. י ע 18) ׳צ!ס ס

׳ י״א. י ע ם ס 19) ש

א כ ך צד ר ר שלחן ערו קצו

הפץ. ויניח שם את חחפץ, ובזה קונה הישראל את המקום ואפילו לקח את ההפץ משם קודם שבת, מכל־מקום כיון שהיה להישראל רשות לחניח שם חפצו נם בשבת, נחשב כאילו יש לו שם חלק בדירה,

ויכול הישראל הזה להשכיר את הרשות לכל בני חחצר22). כג ישראל מומר או שהוא מהלל שבת בפרהסיא יד) (יש אומרים אפילו רק באיסור דרבנן) הרי הוא כאינו־יהודי וצריכין לשכור

ו רשות 23). ממנ כד בהרבח קחלות מתקנים כל חמבואות והרחובות בעירובין טו)) מן הנכרים יח) ) וכדומה) ושוכרין רשות יז ז (דהיינו בצורת הפתה ט

ה כ ל ה ניס ב י י ם מצו שערי

יד) או שהוא מהלל שבת בפרהסיא, עיי׳ בבאה״ט (םי׳ שפ״ה ם״ק בי) דאם חיצצ שבת בחד זימנא צא מקרי מומר ועיי׳ במשנה ברורה בביאה״צ שם דמומר צחצצ שבתות דוקא אם עושה זה בפריסות עוצ אבצ אם הוא מומעה בדבר שחשב שמותר צעשות כן מםתברא שאינו בכצצ

מומר. ועיי׳ צעיצ (םי׳ ע״ב ס״ס וי) שהארכתי בזה.ת והרהובות בעירובין, עיי׳ בשו״ת או ם כל המבו י מו) מתקנ חת״ם (או״ח םי׳ צ״מ) שהזהיר מאד צכצ קהצ ישראצ צתקן מבואותיהם בתיקונים בצוה״פ כדי שצא יכשצו רוב המון בהוצאה מרשות צרשות והדבר מוטצ עצ הרב שבעיר. ועיי׳ בברכי יוסף בשם התשב״ץ דהזריז צתקן עירובין הר״ז משובח ואיכא צאתמוהי עצ מי שאפשר צו צתקן ואינו מתקן ואצמצא מרדת הגירםא דרך הת״ח צתקן ומי שצבו נוקפו בזה הדיוטות גמורה הוא או מינות נזרקה בו . ועיי׳ בספר שביצי דוד (םי׳ שם״ג ם״ק הי) שכתב עציו ראם יש רה״ר מפוצש משער צשער רחב ט״ז אמה דעפ״י דינא צא מהני ברה״ר צוה״פ (עיי׳ ש״ע םי׳ שם״ד) רק אנו םומכין צהקצ בזח״ז דאין צנו רה״ר גמורח א״כ מי שמחמיר קדוש יאמר

צו ואין ראוי צגוערו. ועיי׳ בנימוקי (או״ח םי׳ שצ״ד) דהגה״ק בעצ בני יששכר הקפיד צחיות בבגדו חפץ כשיצא צחוץ כדי שצא יהיה בכצצ מי שאינו מודה בעירוב. ועיי׳ בשעה״כ (ענין עירוב) דהאריז״צ נהג צישא בשבת במקום עירובין. ועיי׳ בשערי רחמים (ה׳ שבת אות צ״ג) דמגהג הנר״א שצא צישא

כצצ בשבת אפי׳ במקום עירובין. מז) בצורת הפתה, עיי׳ בשו״ת משכנות יעקב (םי׳ ק״מ) שמפקפק עצ ההיתר שצנו צהתיר כצ העיירות ע״י צוח״פ מפני שיש בהן דרכים

22) שט טעי׳ י־ב. 23) טי׳ שפ״ה טעי׳ נ׳.

רכב קצור שלחן ערוד צד

לטען יוכלו לטלטל בכל העיר, וצריכין לעשות כל התיקונים על־ידי רב טוםהה ובקי, ובטקוטות אלו נוהנין להניה את העירובי הצרות בבית־הכנםת (משום דיש לו דין שותף ואינו צריך להיות דוקא

בית דירה) 24). כה אבל במקומות שאין העיר מתוקנת בעירובין, נם כשעושין עירובי הצרות בשביל הדיורין שבהצר בית־הכנםת אםור להניה את

העירוב בבית־הכנםת אלא צריכין להניהו בבי־דירה25). כ1 עיר המתוקנת בעירובין ונתקלקל העירוב בשבת, אז כל ההצרות שהן כתיקונן ואין בהם פירצה האוסרת, אפילו יש בהצר כמה בתים טותרין לטלטל שם כל אותו השבת, ואןן־על־פי שהעירובי הצירות הוא ברשות אהד שנהלק עתה מהצר זה, מכל מקום מותר משום דלענין זה אמרינן שבת כיון דהותרה הותרה, וכיון שיש השש נדול שלא יכשלו רבים לשאת נם במקום שנאםר כיון שהורגלו בהיתר, על־כן אם אפשר לתקנו על־ידי אינו־יהודי מותר, ואם נקרע התבל

שערים מצויינים בהלכה מפואשים ודרד המאך עוברת בהן דהוי רה״ר אף דאין ששים רבוא בוסעין בו ואין אהתיר אאא בדאתות כטש״כ בש״ע (סי׳ שס״ד סעי׳ ב׳). אמנם בספר מנתת פתים שם הביא בשם או״ז (ה׳ עירובי! סי׳ קכ״מ) דאפי׳ רה״ר עצמה וששים רבוא בוגןעין כיון שיש שני טתיצות נטורות [ע״י הבתים] ניתרת בצוה״פ. ועיי׳ בהג״א (רפ״ב עירובי!) ובשו״ת

דברי היים (ה״ב בהשמטות סי׳ גי). יז) ושוכרין רשות, עיי׳ בשו״ת ננת ורדים הספרדי (או״ה כאא ג׳ סי׳ כ״ב) ובשו״ת שבות יעסב (ת״נ סי׳ כ״מ) ובשו״ת שואא ומשיב (מהד״ת ת״ב סי׳ ס״ב) דאם שכרו רשות משרי העיר אצורד המאמוא במבואות והרחובות אין צריד עוד אשכור רשות מהדרים בבתים אצורד עירובי תצירות. ועיי׳ עו״ש בשו״ת גנת ורדים ובשו״ת שואא ומשיב שם דאם שכרו רשות משר העיר מועיא נם אישראאים שאינם מודים בעירוב שאין בתיהם אוסרים עאינו וכ״כ בנימוקי או״ת (סי׳ שצ״ת).

ועיי׳ בשו״ת דברי מאכיאא (ת״נ סי׳ י״ת). ית) מן הנכרים, עיי׳ בש״ע (סי׳ שפ״ב סעי׳ י״א וסי׳ שצ״א סעי׳ אי) דנם משכירו ואגןימו מהני ועיי׳ במשנה ברורה (סי׳ שצ״א ס״גן י״ה) דמכא עבד מעבדיו הסמנים הוי כשכירו ואקימו ומה״מ יכואין

24) סי׳ שס״ו סעי׳ ני. 26) סי׳ שס״ה בסחה׳׳ש בשש הח״צ ובשערי תשובה שם.

קצור שלחן ערוך צד רכג

שבצורת הפתה, ואפשר שהאינו־יהודי יתקנו בעניבה, או בקשר אהד ועניבה על נביו מה טוב 26).

מ אם הל יום־טוב בערב־שבת ונתקלקל אז העירוב, אף על נב דהעירוב טועיל נם ליום־טוב לענין דברים שאינם לצורך, לא אטרינן הואיל והותר ליום־טוב הותר נם לשבת, משום דיום־טוב ושבת שתי

קדושות הן 27).

שערים מצוייניס כהלכה

אשכור מהפאאיציי (שוטר) וכ״כ בתפארת ישראא (בפתיחה אעירובין) שגס טמשרתי הפאאיציי טהגי וכ״כ בשו״ת טהרש״ם (ה״ה סי׳ א״נ).

ועיי׳ בהגהות טהרש״ם (םי׳ שפ״ב סעי׳ י״א) הביא בשם רטב״ם (פ״ב הי״ב) דגם טשכירו ישראא טותר אשכור וכ״כ בכא בו (סי׳ א״נ) ובשו״ת ספר יהושע (סי׳ ז׳) האריך בזה והעאה שאין אהקא בזה אאא בשעת חדחק וחיא חדין דאם יש יחודים בין שרי פקודי העיר יש אהקא

ואשכור טאחד מחם עיי״ש. ועיי׳ בשו״ת חכם צבי (סי׳ ו׳) שאין יכואין אשכור טהבירגרטייםטר (ראש האזרחים — שר חעיר) כיון שאין יכואת בידו אעורר מדגים וטאהמה ובגי המדיגה אא יעכבו בידו ועיי׳ בשו״ת שגות היים (סי׳ י״ג) שהואק עא התכם צבי ועיי׳ בשו״ת תורת גתגאא (סי׳ א״ג) ובשו״ת גנת ורדים (או״ת כאא ג׳ סי׳ ב״ב) שדעתם ג״כ דמהגי ועיי׳ בשו״ת מהרש״ם (ה״ה סי׳ א״ג) שכתב דטגהג פשוט בכא תפוצות ישראא אשכור רשות מהבירגרטייםטר רק בכא עת שבוהרין בירגרטייםטר הדש צריך אהזור ואשכור מתדש. וכ״כ בשו״ת אבגי צדק (או״ת סי׳ מ״ד) שאם מת שר העיר

צריך אשכור מתדש. ועיי׳ בשו״ת מנתת אאעזר (ת״ד סי׳ י״ד) דבמדינות התרות כמו בזמגיגו אין שום גפקא טיגח אם טת חטאך או הפרעזידעגט, והכא תאוי בהתנהגות המדיגה שהכא שייך אכים חמדיגח אכן אם מת אחד מראשיה

אין צריך אחזור ואקנות הרשות.

26) עם בבמניא םשם״ו ובםזזח׳׳מ. 27) מניא סי׳ מס־נ םסיה.

רכד קצור שלחן ערוך צה

צה. •דין עירובי תחומין. ובו י״ח סעיפים.

א אסור לצאת בשבת וביום־טוב ממקום ששבת יותר מתחוםא) שהוא שני אלפים אמה ב), ומקומו של אדם הוא ארבע אמות והיינו

שערים מצויינימ בהלגה, עיי׳ בבאה״ט (םי׳ ש״ה ם״ק ה׳) ראם בורחין ם ו ה ת ר מ ת ו א) י בשבת מפגי םכגת גפשות מוב אישב בקרו! אם גבוה יו״ד מפחים מאיאר ברגאיו כי ישיבה בקרון אין בו רק איםור דרבגז אבא אם מהאד ברגאיו יש השש איםור דאורייתא אמאן דםבר תהומין דאורייתא וכא שכן אם גושא עמו כסף וזהב דעדיף יותר אישב בקרון מלילך- ברגאיו. וכתב הרדב״ז (םי׳ ם״א) שיותר מוב לילך ברגאיו מארכוב עא הםום דאיכא ביה תרי איםורא איסור אהשתמש בבהמה ואיסור תהומין עיי״ש. וכ״כ בשו״ת האכות קמגות (ה״ב סי׳ שי״ז) דאם היה בא בדרר והוצרכו אאכת בשבת שיותר מוב להלך ברגאיו מארכוב עא הבהמה דאיכא תרי איםורא איסור בהמה

ואיסור תהומין. עיי״ש.י אלפים אמה, עיי׳ בחיי אדם (כאא ע״ו דין ב׳) דיש א שנ ב) שהו מן הגאוגים שסוברים כי אעואם רשאי אהאר אאפים ושמגר. מאות אמה ובשעת הדהק אפשר שיש אםםיד עאיהם. ועיי׳ בשו״ת בית שאמה (ה״א סי׳ ג״ז) שאיגו יכוא להאמין אם ימצא הכם שיורה כן. וכ״כ בשו״ת מגדא השן (סי׳ י״ב) שאין אדברים אאו שורש ועיקר ומ״מ בשעת הדהק יכואין

אםםיד עא זה עיי״ש. ועיי׳ ביאקומ הגרשוגי (םי׳ שצ״מ) וז״א ראיתי אכתוב השיעור תהום שבת אפי מדידה שאגו עפ״י ״מעמר״ שראיתי בספר האת אהרן מהגאון מביםערמין שכתב דאמה שא תורה הוא 528 מיאאי מעמר וממיאא אפ״ז עואה שבעים אמה ושירים ואאפים אמה 1093 מעמר — 31 צעגמי־ מעמד — 2 מיאאי מעמר. ואפי מש״כ בספר היי אדם (כאא ע״ו אות ב׳) דבשעת הדהק יש אסמיר עא הגאוגים הסוברים דרשאי אהאיד אאפים ות׳ מאות אמה אפ״ז שבעים אמה ושירים ושיעור תהום שבת עואה 1516 מעמד — 1 צעגמימעמר — 2 מיאאי מעמר גמצא דבשעת הרתק יכואין ״אהצוך עא ידי העירוב שבעים אמה ושירים והמשה אאפים ושש מאות

אמה דהוא 2994 מעמר — 11 צעגמימעמר — 2 מיאאי מעמד. ואפי השבוז המיגומין הוא כר דכתב בספר החיניר (מצוה כ״ד) דאאםים אמה הוא שיעור מיא ושיעור מיא הוא 18 מיגומין כמבואר בםמ״ג (יו״ד סי׳ ם״מ ם״ק כ״ה) א״כ יכואין אהאוך עא ידי עירוב 36 מיגומין ובשעת הדהק כג״א גוםף עוד 14 מיגומ 24 םקוגדין ם״ה 50

ח רכח ך צ ר שלחן ערו קצו

אם היה ביךהשמשות בשדה, אבל אם שבת בתוך עיר כל העיר הוא מקומו 1) ועיבורה של העיר נהשב גם־כן להעיר, ואיזה הוא עיבורה, שבעים אמה ושני שלישי אמה, ושייך להעיר אף־על־פי שאין שם בנין, והוא הנקרא קרפף העיר, וממקום שיכלה מתהילין למדוד

תהום שבת 2). ב עיר שהיא מוקפת הומה אפילו היא גדולה מאד, מהלך את כולה ועיבורה ומשם תהום שבת, וכן עיר שאינה מוקפת הומה והבתים סמוכים זה לזה, כל שאין בין בית לבית יותר מן שבעים אמה ושני שלישים, נהשב היבור ושייך להעיר אפילו הוא מהלך כמה

ימים, ומבית האהרון מודדיןג) את הקרפןז ותהום שבת 3). ג אין נותנים קרפןז אלא לעיר, אבל לבית אהד אין נותנים קרפןז, אלא תיכןז מקיר הבית והוצה מתהיל למדוד תחום שבת 4). ד היו שתי עיירות סמוכות זו לזו נותנין קרפןז לזו וקרפןז לזו, ולכן אם אין ביניהן יותר משיעור שתי קרפיפות נהשבות שתיהן

. לעיר אהת5) ה יש כמה דברים בענין מדידת תהום שבת להקל ואין לעשות

כי־אם על-ידי בקי 6). ו הנצרך ללכת בשבת או ביום־טוב יותר מתהום שבת, צריך להניה בערב־שבת או בערב־יום־טוב עירובי תהומין, וצריך להניחו בתוך תהום העיר במקום שהיה מותר לו ללכת שם, ובמקום שחניח את העירוב נהשב לו כאילו דר שם, ולכן יש לו ממקום ההוא שני

ה כ ל ה יינימ ב שערימ מצו

מינוטין 24 םקונדין. ולפי דעת הרמב״ם ושיעור מיל הוא 24 מינוט. עיי׳ פאתי (יו״ד סי׳ ס״ס ס״ס ד׳) יכולין להלוך ע״י עירוב 48 מינוט אך אין לצרף עוד לזה שיטת הגאונים הנ״ל [שכתב החיי ארם] ולילד

ע״י עירוב 62 מינוט דכולי האי ודאי חלילה להקל, עכ״ד.ן טודדין, עיי׳ בטשנה ברורה בביאה״ל (סי׳ ת האהרו י ב ט ) ו נ שצ״ח סעי׳ ו׳) שציין לגטרא (עירובין נ״ה) דגם טארוות סוסים שיש שם בית דידה להשוטד טודדין דהוא שייך להעיר וכ״כ בש״ע הגד״ז (שם סעי׳ ח׳) ובשו׳׳ת שיבת ציון (סי׳ ח׳) ועיי׳ טש״כ בשו״ת חת״ס (או״ח סי׳

צ״ה) רלטה נשטט דין זה בש״ע ובדטב״ם.

4) שם סעי׳ ז׳ נהנה. 8) שם.

6) סי׳ שצ״ם סעי׳ זי.

צה 1) סי׳ שצ״ו סעי׳ א׳ בי. 2) סי׳ שצ״ח סעי׳ הי.

3) שם סעי׳ ר.

רכו קצור שלחן ערוך צה

אלפים אמה לכל צד, וממילא מובן כי מה שהוא טרויה בצד זה שהוא מניה את העירוב הוא מפסיד מצד האהר, דרך משל אם הניה את העירוב בםוןז אלפים אמה לצד מזרה אסור לו ללכת כלום לצד מערב,

שהרי כבר הוא רהוק ממקום דירתו תהום שבת 7). ז כיצד עושין את העירוב, לוקה פת כדי מזון שתי סעודות או לפתן כנון בצלים או צנון וכדומה שיש בו שיעור לאכלו עם פת, שהוא כדי מזון שתי סעודות הוץ מן המלה ומן המים שאין מערכין בהם, והולך אל המקום שהוא רוצה להניתו ומברך ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב, ואומר ד): בזה העירוב יהא מותר לי לילך ממקום זה אלפים אמה לכל רוה, ותוזר לביתו 8). יכול להניה עירוב אהד לכמה שבתות, ובלבד שיניהנו

במקום המשתמר שלא יהא נאבד או נתקלקל 9). ח יכול לשלות את העירוב על־ידי שליה, שינההו בשבילו ויברך תשלית ויאמר: בזת תעירוב יתא מותר לפלוני לילך וכו/ וצריך שיהא תשלית נדול ובר דעת, אבל על־ידי קטן אין שולתין, ואפילו לא תזר תשלית אל טשלתו יכול לםטוך עליו, דתזקת שלית עושת שליתותו6). ט יכולין לערב בעירוב אהד בשביל כמה אנשים, והוא שיתא בעירוב שיעור לכל אהד ואתד, וצריך לזכות להם על ידי אהר כמו בעירובי הצירות, ואין מערכין עירובי תתומין אלא לדעתו, והמניח אם הוא שליה לכולם אומר: יהא מותר לפלוני ולפלוני, ואם מניהו נם

בשבילו אומר: לי ולפלוני 11). י צריך שיהא העירוב מונה במקום שאפשר לאבלו בין השמשות בלי עשיית איסור דאורייתא, ולכן אם הניהו בנומא וכסהו בעפר לא הוי עירוב, כסהו באבן הוי עירוב, נתנו באילן אם האילן קשה הוי

עירוב, הניהו על אילן או קנה רך אינו עירוב 12). יא אם נותן את העירוב בתוך עיר אזי כל העיר נתשבת לו

שערים מצוייניפ כהלכה ד) ואומר בזה העירוב, עיי׳ במשנה ברורה (סי׳ ת״ט ס״ס ל״ז) דהאמירה מעכבת, אלא אם לא אמר כל הנוסה רש שאמר זה יחי׳ לעירוב

סגי, וכ״כ שם הפם״ג (א״א ס״ס ה׳) והתיי אדם (כלל ע״ז אות א׳).

7) םי׳ ת׳־ח סעי׳ א׳ ובנמ״א עם וסי׳ 10) סי׳ וז״ט סעי׳ וד. תט״ז סעי׳ ני. 11) סי׳ וזי״נ תייר.

8) סי׳ ת״ט סעי׳ זי. 12) סי׳ ת״ם סעי׳ נ׳ די. 9) סי׳ וזט״ז סעי׳ א׳ וודא.

קצור שלחן עריו צה רכז

למקום עירובו, ויכול ללכת כל העיר אפילו היא גדולה מאד, וגם להוץ לעיר כדי עיבורה ותהום שבת, שהרי גהשב כאלו הוא דר

באותה העיר 13). יב אם יש בתוך התהום איזה עיר שהיא מוקפת הומה או שהיא מתוקגת בעירובין, איגה גמדדת ואיגו עולה להשבון אלא לארבע אמות, ודוקא כשהתתום שבת מגיע עד הוץ לעיר כגון שמן העירוב עד העיר יש המש מאות אמה, ואורך העיר היא אלף אמה אז העיר איגה גהשבת אלא לארבע אמות ויש לו מהוץ לעיר עוד אלף וארבע מאות ותשעים ושש אמה, ואין הילוק בין צד זה שלפגי העירוב בין הצד שלאהר העירוב, אבל אם התהום שבת כלה באמצע העיר, אסור לו ללכת יותר כיון שהוא הוץ לתהום, כי בעגין זה לא גהשב לו כל

העיר לארבע אמות 14). יג וכן הדין כשהנית את העירוב קרוב לשגי אלפים אמה מהוץ לעיר, כשהוא הוזר אהר כך לעיר וכלו האלפים אמה ממקום עירובו בתהלת העיר קודם ביתו, אסור לו אפילו לשוב לביתו (כן הוא דעת

רוב הפוסקים וכן עיקר, עיין אליהו רבה). יד אין מערכין עירובי תהומין אלא לדבר מצוה ה), כגון להתפלל

שעריפ מצוייניפ בהלכה ה) אלא לדבר מצוה, עיי׳ בשו״ח מהרי״א אםאד (או״ח סי׳ צ״א) שנשאל שם אם יש צד להתיר איסור תהומין שהוא דרבנן משום מצות תפלה דרבים ולהתיר לבני הכפרים הרתוקים דיר שעה מן העיר לילד בשבת ויום מוב יותר מד׳ אלפים אמה כדי להתפלל ברבים וכמו ר׳ אליעזר ששיחרר עבדו ועבר על מ״ע בשביל זה להשלימו לעשרה, כתב שם הם מלהזכיר והלילה להעלות על הדעת לצדד להתיר איסור תהומין אפי׳ דרבנן מפני תפלה ברבים. ובהג״ה מבן המתבר כתב וז״ל שאני נבי ר׳ אליעזר ששיהרר עבדו שלא היה שם עשרה בלא זה וזיכה הרבים על ידי שהדירו אבל במקום שיש מנין בלעדיו אלא שהוא נ״כ רוצה להתפלל במנין לא מיקרי מצוה דרבים שאינו מזכה הרבים בזה

ולכן הוא איסור נמור בבה׳׳נ עיי״ש. ועיי׳ בילקוט הנרשוני (םי׳ שצ׳׳ט) שמדייק מזה ראם אין עשרה בלעדיו ותוא הו^ר להשלים למנין עשרה ומזכה הרבים מותר לו לילד אבל בשו׳׳ת עולת שמואל (סי׳ י׳׳נ) הובא בפת״ש (סי׳ תט״ו) כתב דאין

13) סי׳ ת*ח סעי׳ ני. 14) שם סעי׳ א׳.

רכח קצור שלחן ערוך צה

בעשרה או להקביל פני רבו או חבירו שבא מן הדרך, או לסעודת מצוד! או לפקה על עסקי רבים או שהוא בא מן הדרך ורוצה לילך לביתו

וכדומה 15). ט1 אין מניהין עירובי תחומין לא בשבת ולא ביום־טוב ולכן אם הל יום־טוב בערב־שבת והוא רוצה ללכת בשבת, צריך להניה את העירוב בערב יוט־טוב, וכן ביום־טוב לאהר השבת ורוצה ללכת ביוט־טוב צריך להניה את העירוב בערב שבת 16). (דין הטערב ברנליו בשלהן־ערוך סיטן ת״ט םעיף ז׳, ודין יום־טוב הסמוך לשבת או שני יטים טובים של נליות ורוצה לערב ליום אהד לצד זה וליום שני

לצד זה בסימן תט״ז). טז כליו ובהםותיו של אדם הרי הם כרנליו, ובמקום שהוא אינו רשאי להלך נם אותן אין אדם רשאי להוליכן, ואם השאילן לאהר או השכירן או מסרן לשמירה הרי הם כרגליו של זה שהם אצלו, ואפילו הוא איגו־יהודי, קגו הבהמה והכלים שביתה אצלו, ולא עוד אלא נם ההפצים של איגו־יהודי קוגים שביתה במקומם שהיו בין השמשות 17). P נכרי שהביא פירות י) במקום שאין להוש בהם שגתלשו היום (וכן בכל דבר שאין להוש שנעשה בהם היום מלאכה) אלא שיש איסור תהוםים ז), אם הביאם בשביל עצמו או בשביל אינו־יהודי אהר מותרין

שערים כממיינים כהלכה איצך הרו צתהום אפי׳ צהשצים צטנין עשרה וכ״כ בשו״ת מהר״ם שיס

(או״ה סי׳ סכ״א) עכ׳׳ד.א פירות, עיי׳ בהגהות מהרש״ם (סי׳ שצ״ז) ו) נכרי שהבי בבן כפר שעירוב צעיר והביא דגים ביום טוב צצורך יהודי אחד שבעיר שצא עירוב אי טותר ציהנות טהם יש בזה פצוגתא גדוצה והובא בשו״ת טהר׳׳י אשכגזי (סי׳ כ״ד) והטהרש״ם העצה שם צהתיר והביא שגם הגאון

טתרש׳׳ס הסכים צו., עיי׳ בפט״ג (פתיהה כוצצת דיגי טוסצה ן ז) אלא שש איסור תהומי אות כ״ט) דמשטע רעתו שם דטטר היורד בשבת ויום טוב אסור ציהנות טהם טשום איסור גוצד. עיי׳ תום׳ ביצה (ביצה ב׳. ד״ה סא יסייד) ועיי׳ בשו׳׳ת הגאונים (סי׳ רט״ב) דטותר ציהנות טהם צשתות וצרחוץ וצא הוי טוסצה אפי׳ שצא היו עבים טבערב וגם אין בו משום איסור תהוטין דהא אין

תחוטין צמעצה טעשרה וכ״כ בזכצ״א (ח׳׳א עגין טטר).

15) סי׳ תם״ ו סעי׳ אי. 17) סי׳ ע«״ו סעי׳ נ׳ י" א. 16) סי׳ תקכ״ח סעי׳ בי.

קצור שלחן ערוך צה רכפ

לישראל טיר אפילו באכילה, אלא שאםורין לטלטלם חוץ לארבע אמות אלא אם כן הביאם תוך הבית, או שהעיר טתוקנת בעירובין אזי טותרין בטלטול בכל העיר, שכל טקום שטותרין לטלטל שם נהשב כטו תוך ארבע אטות, ואם הביאן בשביל ישראל אםורין לישראל זה ולכל בני ביתו עד לערב כדי שיעשו, דהיינו זמן שהיו יכולין להביאם, וטכל־טקום טותרין לו בטלטול תוך ארבע אטות או בטקום הטותר בטלטול, ובספק אם הובאו טהוץ לתהום גם כן אםורין אלא־אם־כן יש לתלות יותר

שלא הובאו טהוץ לתהום 18). IT קיימא־לן דאין תהומין למעלה מעשרה טפהיםח), ולכן טי שבא לתוך ספינה בערב־שבת קודם הכנםת שבת, והלכה הספינה אפילו דרך רהוקה מכל־מקום כשהניע בשבת לנמל ויצא יש לו משם אלפים אמה לכל צד, כי מסתמא בהליכת הספינה הוא תמיד למעלה טעשרה טפהים מהקרקע, ולא קנה שביתה עד המקום שהוא בא ליבשה, אבל אם בתוך השבת יצא טן הספינה והזר ונכנם לתוכה, טאהר שהיה בשבת ביבשה קנה שם שביתה, ואם הלכה הספינה אהר־כך הוץ לתהום, אזי אין לו שם אלא ארבע אטות כדין יוצא הוץ לתהום, וכן אם היתה הספינה בשבת בטקום אהד שאין שם עשרה טפהים

שעריה מצויינים כהלכה

ח) דאין תהומין לטעלה טעשרה טפהים, עיי׳ בשו״ת רעק״א (טהד״ת סי׳ ב׳) דטים הגקרשים ובעטקם יו״ד טפחים דלהטו״ז והטנ״א (סי׳ שס״ג סעי׳ כ״ט) דקרוש טבטל לטחיצות כארעא םטיכתא דטי אבל אשאר אהרונים שם שהשיגו על זה ופסקו דקרוש כדין טים נראה דיש להקל נ״כ לעגין תהוטין אם הוא לבועלה טעשרה כטו בטים טטש. ועיי׳ בהידושי רעק״א (סי׳ שס״ג) דאו* להטו״ז והטג״א יש אצדד בזה להקל כיון דהרבה אגשים טתפהדים לילך• על גביו ולא גיחה תשטיתיה יש לוטר

בו דאין תחוטין לטעלה טעשרה עיי״ש. .ב ועיין בשו׳׳ת טהרי״א אםאד (או״ח סי׳ ם״א) דכטו דאין תחוטין לטעלה טעשרה הוא הדין לטטה טעשרה טתחת הארץ אין בו איסור תחוטין. ג ועיין בשו״ת חת״ם (ח״ו סי׳ צ״ז) דהאיםור על טםילת הברזל הוא טפגי תחוטין ועיי׳ בתפארת ישראל (כלכלת שבת) דליסע בשבת על הטסילת הברזל אין בו שוס היתר אפי׳ יהיו שוליו גבוה יותר טעשרה טפהים אפ״ה מדגיה להיאוך איסור תהוטין גוהג בו. ועיי׳ לעיל (סי׳ ע״ד ס״ק ד׳ אות ב׳) בקרוגיות תשטליות שהולכות ושבות בתוך העיר.

. י ׳ ט׳, וסי׳ תקט״ו סעי׳ נ׳ ה ז סעי׳ ח ו 18) סי׳ שכ״

רל קגוד שלחן ערוך גו

עד הקרקע, קנה שם שביתה, ואם מסתפק אם היתה במקום כזה או לא, אזלינן לקולא 19).

צו. דיני תפלת ערבית ודיני הבדלה. ובו ט״ו סעיפים.

א נוהנין שמאהרין תפלת ערבית א), ובאמירת והוא רהום וברכו ממשיכין בננון כדי להוסיף מהול על הקודש 1). בתפלת ערבית אומרים אתה הוננתנו, ואם שכה ולא אמר, אם נזכר קודם שאמר את השם מן הברכה, אומרו במקום שנזכר ונו׳ ואומר והננו וכר, אבל אם נזכר עד לאהר שאמר את השם נומר את הברכה הונן הדעת, ואינו הוזר שהרי יבדיל אהר כך על הכוס, רק שיזהר םאד שלא לעשות שום מלאכה ושלא יטעום כלום קודם שיבדיל על הכוס, ואם עשה מלאכה או טעם צריך להזור ולהתפלל 2) (ומי שאין לו כום להבדיל עליו,

ושכה לומר אתה הוננתנו יש לו דינים אהרים). ב לאהר שמונה עשרה אומרים הצי קדיש, אהר כך אומרים ויהי נועם ב) לפי שהוא מזמור של ברכה שבו בירך משה את ישראל

שעדים מצויינים כהלכהת ערבית, עיי׳ לעיל (םי׳ ע״ה ם״ס א׳) בדיני ל פ ן ת א) שמאהרי ביהשט״ש ועיי׳ בשו״ת ריב״ם שנייטוך (םי׳ ל׳׳א) דצריך להמתין במוצאי שבת עד שיהי׳ השמים מילא כוכבים ובזה יוצים לכל הדעות. ועיי׳ בשו״ת מנתת אילעזר (ה״א םי׳ כ״נ) ששמע מרבו הנה״ס בעל דברי יהזקאל בשם רבו הנה״ס רב שר שילום מבילזא דנבי שבת שהוא דאורייתא צריכין לנהוג בעניני ביהשמ״ש ילהוםרא ילכיל השיטות והוא םפיקא עד ביאת הטשיה. ב) אהר כך אוםרים ויהי נועם, עיי׳ בזוהר (הקדמת בראשית) שמהטיר מאד שלא להדליק נר סודם שאומרים הציבור םדר קדושה. ועיי׳ בםה״ס דברי יתזסאל (בסופו עניני שו״ת) שנשאל שם במה שנם הצדיקים (האדםורי״ם) מדליקין נרות בסעודה נ׳ קודם ברהם״ז והוא נגד תוטרת הזוהר והשיב שם כיון שהם מאריכים בסעודה זו בליילה וברוב בתי כנסיות כבר הדליקו נרות אין עוד מקום לתוטרא זו. ועיי׳ בספר עטרת צבי

(זוהר בראשית) שפתה כבר בהיתר זה.

19) סי׳ ת״ד ועי׳ סי׳ דם״וז. 2) סי׳ ד*״ד סעי׳ א׳ די. צו 1) סי׳ רצ״ג סעי׳ א׳ ובלבוש.

קצור שלחן עייר צו רלא

בשעח שסיימו מלאכת המשכן, ויש לאומרו מעומד, ונוהגין לכפול את הפסוק האהרון אורך ימים וגו׳, אתר כך אומרים ואתה קדוש וגו׳ וסדר קדושה ששייך לויהי גועם, שעל ידי מלאכת המשכן שרתה שכיגה בישראל, וזהו ואתה קדוש יושב תהלות ישראל, אם הל יום טוב בשבוע הבא אפילו בערב שבת אין אומרים ויהי גועם, גם ואתה קדוש, דכיון שאוטריט בויהי נועט וטעשה ידינו כוננהו, צריך שיהיו כל ששת יטיט ראוי לטלאכה. וכיון שאין לוטר ויהי נועט, נט ואתה קדוש אין אומריט דשייכי להדדי, לאהר ויהי נועם ואתה קדוש אומרים קדיש שלט, ואתר כך אוטריט ויתן לך וכל זה האריכות שמאריכין לאתר תפלת ערבית במוצאי שבת הוא כדי שישתו ישראל בתשלמת סדריתם, כדי לתאריך לרשעים מלתזור לניתנם, כי ממתינים

. ( 3 ם ת י ר ד לתם עד שישלימו כנסית תאתרונת שבישראל את ס ג כשם שמצות לקדש את תשבת בכניסתו על כוס יין, כך מצות לקדשו ביציאתו על כוס יין דתיינו בתבדלת, ומברכים נם על הבשמים), ועל כן ישמעו תיטב ברכת ועל תנר, ונם נשים תייבות בתבדלתג תבדלת, במקום שאין למצוא יין מבדילין על שכר ״מעד״ או שאר

משקת שתוא תמר מדינת תוץ מן תמים 4). ד כיון שתניע בין תשמשות, אסור לאכול או לשתות שום דבר תוץ מן תמים קודם תבדלת, אך מי שמאריך בשלש סעודות אפילו עד תוך הלילה מותר כיון שתתתיל בתיתר, ומותר לו לשתות נם מכוס של ברכת המזון מפני שהוא נם כן שייך לסעודה, ודוקא כשדרכו לברך תמיד על הכום אבל מי שמברך לפעמים בלא כוס מפני שסומך על הפוסקים דברכת הטזון אינה טעונה כוס, אסור לו לשתות •עתה

מכוס ברכת המזון קודם הבדלה 5). ה גם מלאכה אין לעשות קודם הבדלה, והנשים שצריכין להדליק

שערים מצויינים בהלכה נ) וגם גשים תייבות בהבדלה, עיי׳ ברמ״א (סי׳ רצ״ו סעי׳ ה׳) דהנשים לא יבדילו לעצמן רק ישמעו מן האנשים והמנ״א (שם ס״ס א׳) כתב היכולות להבדיל ועיי׳ בברכי יוסף (סי׳ רצ״ו ס״ס ז׳) שהעלה נ״כ דנשים מבדילות אעצמן ונם אם הבדיל כבר האיש מותר להבדיל עוה״פ לנשים. ועיי׳ במשנה ברורה (סי׳ רצ״ו ס״ס ל״ו) דבכה״נ יותר טוב שתבדיל בעצמה עיי״ש. ועיי׳ לקמן מש״כ המהבד בפנים (סעי׳ י״ד).

3) טור וש״ע סי׳ ר*״ח ובטו׳׳ז. 5) סי' ר**ס סעי׳ א׳ ד׳ ובטנ״א. 4) טי׳ רצ״ו טעי׳ א׳ ב׳ חי.

רלב קצור שלחן ערוד צו

נרות קודם חבדלה יאמרו תחלח ״ברוך חמבדיל בין קודש דחול בין אור לחושך בין ישראל לעמים בין יום השביעי לששת ימי המעשה ברוך המבדיל בין קודש לחול״, ואם חל יום םוב ביום ראשון יסיימו

המבדיל בין קודש לקודש 6). ו מי שמאהר להתפלל ערבית במוצאי שבת או שממשיך סעודתו בלילה, מותר לו לומר אפילו לישראל שכבר התפלל והבדיל בתפלה שיעשה לו מלאכה, ומותר ליהנות ולאכול ממלאכתו אף על פי

שאהר־כך מזכיר עדיין של שבת בברכת המזון 7). ז כשמוזנ את הכוס להבדלה, ימלאו על כל נרותיו עד שישפך קצת ממנו, וזהו לסימן ברכה, ונוטל את הכוס בימין ואת הבשמים בשמאל עד אהר שמברך בורא פרי הנפן, ואהר כך נוטל את הכוס בשמאל והבשמים בימין ומברך בורא מיני בשמים ד) ואהר כך מברך על הנר, ואהר כך שוב נוטל את הכוס בימינו ומברך ברכת המבדיל, ולאהר הנמר יושב ושותה כל הכוס כולו בעצטו, והמעט שנשאר בכוס שופכו וטכבה בו את הנר, ורוהץ בו עיניו להיבוב טצוה, ונוהנין

שאין הנשים שותות טכוס הבדלה 8). ח יש ליתן בתוך הבשמים קצת ״פיזעס״ לפי שעליו טברכין לכולי עלטא בורא טיני בשטים, ויש ליקה נם הדס הואיל ואיתעביד

. ביה מצוה הדא זטנא לעביד ביה נטי טצוה אהריתא 9) ט הנר, מצוה שיהא משעוהה) איזה נרות קלועות יהד שהוא אבוקה, ואט אין לו יברך על שתי נרות אהרות שיתקרבו יהד בשלהבת

שערים מצויינים כהלכהני בשטים, עיי׳ באשל אברהם [אהגה״ק מבוטשוטש] ד) בורא טי (סי׳ רצ״ו) שאם נתנו בשמים בתוך בגד צרור וברוך וםריהי! הריה מבחוץ יש אצדד אומר׳ שאי! זה בכאא רית שאי! או עיקר ויכואי! אברך עליו

אפ״ה אם אפשר בגקא אפתות נבון אפתהו אברך עאיו.הא טשעוה, עיי׳ במשנה ברורה בביאה״א (סי׳ ה) טצוה שי רצ״ה סעי׳ ט״ו ר״ה או בתוך אספקאריא) בעני! עששית שא זכוכית (אאמפי! מנורות שא נפמ) שנכו! אהתמיר שיסיר בעת הברכה הזכוכית םאמעאה דיש בזה דעת אוסרי! ומקורו מירושאמי (ברכות נ״נ) והובא בב״י (סי׳ רצ״ת) ועיי׳ במשפמי עזיאא (ת״ב סי׳ א״ת) שמותר אברך

אכא הדעות.

8) םי׳ ר«*ו סעי׳ א׳ ו׳. 9) םנ״א סי׳ ר*"ן םק־א ועם סעי׳ די.

6) שם סעי׳ י׳ ובעוש ומנ״א. 7) םוס״י רם״ג.

קצור שלחן עייף צו רלג

שתהא אבוקה, ונוהגין שלאהר בורא מאורי האש מםתכלין בצפרגים, ויש לראות בצפרני יד ימין, גם נוהגין להסתכל בכף יד ימין ויש לכפוף ארבע האצבעות על האגודל לתוך כף היד, ומסתכל בצפרגים ובכף תיד בבת אתת ואתר כך פושט את האצבעות ומסתכל בצפרגים

טאתוריתם 10).

י םוטא איגו טברך על תגר, וטי שאיגו טרית לא יברך על תבשטים 11).

יא אם לאתר שבירך על תיין ואותז את תבשםים בידו וגתכוין לברך עליתם טעת בלשוגו ואמר בורא מאורי תאש, ותוך כדי דיבור גזכר וסיים עוד בורא מיגי בשמים עלתת לו תברכת לתבשמים ומברך

שערים מצויינים כהלכה

ובענין אברך ברכת הנר במוצאי שבת (ויום הכיפורים) עא אור התשמא שמעתי ביאדותי מזסני ת״ה בשם אדמו״ר הנה״ס בעל דרכי תשובה שהיה אומר היתר אזה וכן ראיתי אצא בנו אדמו״ר בעא מנתת אאעזר שהיה הביהמד״ר מאא אנשים ומרהוס היו מברכין עא האבוסה שהיה עא השאתן ואא היו מבבין את אור ההשמא וממיאא אא נהנו מאור האבוסה רס מאור ההשמא. וכ״כ אהיתר בשו״ת משפטי עזיאא (ה״א סי׳ ה׳ — וה״ב סי׳ א״נ וסי׳ א״ה ובסופו דף רכ״א) ועיי׳ מזה באריכות בספר אור הדש [מהנראז״ה מוויאנא] שהעאה נ״כ אהיתר וכן כתב בשו״ת מהזה אברהם (סי׳ מ״א) ובנה יסודו עא דברי הבית יצהס (ה״א יו״ד םי׳ ס״כ) עיי״ש. ועיי׳ בספר מאורי אש (פ״ה) שיורד אעומסה שא האכה והעאה נ״כ היתר אברך עאיו אך מהאס שם בין אאו שהאור מכוסה בהן בזכוכית כהה שאין נראין את נוף השאהבת מתוכה אבין אאו שנראין השאהבת מתוכה ראותן מותרין וכן אמר אי הנר״א זיאבר [בהיותו בעבר הים בזאצבורנ] היאוס זה בשם הגאון ר׳ היים עוזר מוויאנא וכ״כ היאוס זה בסונטרם אוה היובא מהנרי״א הענסין [ואדעתי יש סצת הרהורי דברים בזת ואפשר שיש אצדר אברך נם בזכוכית כהה עפ״י מש״כ המהרש״ם (סי׳ תכ״ו) דיכואין אסדש האבנה אם נראית מהעבים מעט ומסומה ניכר וראייה מהא דאמרינן (מנתות צ״ה) נבי ויראו ראשי הבדים שאף שהיו מכוסים בפרכת כיון שדוהין ובואטין מבהוץ ומסומם ניכר הוי בכאא ״ויראו״ עיי׳׳ש וה״נ כן. ואא באתי רס אהעיר] ובענין אברר עאיו במוצאי יוה״כ

אי הוי בכאא אור ששבת עיי׳ אסמן (סי׳ קא״נ סעי׳ כ״ב).

10) סי׳ רצ״ח סעי׳ ב׳ נ׳ ומג״א. 11) שם סעי׳ י״נ וסי׳ ר«"ו סעי׳ ה׳.

רלד קצור שלחן מייד צו

אהר כך על הנר, אבל אם נתכוין בברכתו על הנר, עלתה לו על הנר ומברך אהר כך על הבשמים 12).

יב מצוה להרבות קצת בנרות במוצאי שבת, ולומר הזמירות ללות את השבת ביציאתו דרך כבוד, כדרך שמלוין את המלך ביציאתו מן העיר, ומזכירין אליהו חנביא ומתפללין שיבא ויבשר לנו הנאולת, לפי שאין אליהו בא בערב שבת שלא לבמל את ישראל מעסקי צרכי חשבת, ונם בשבת אין מתפללין שיבא, כיון דמםפקא לן דלמא יש תחומין למעלח מעשרח ואינו יכול לבא בשבת, ועל כן לאחר שעבר חשבת שיכול לבא אנו מתפללים שיבא ויבשר לנו מוב, ועוד איתא במדרש דבכל מוצאי שבת אליחו נכנם לנן עדן ויושב תחת עץ חיים, וכותב זכותן של ישראל המשמרים את חשבת ולכן מזכירין אותו

אז לטובת 13). יג מי שאפשר לו יקיים םעודת מלוח טלכת בפת ותבשיל חם, ויסדר שלחנו יפח לכבוד חלוית חשבת, ומי שאי אפשר לו לאכול פת

יאכל לכל חפחות מיני מזונות או פירות14). יד מי שחבדיל כבר יכול לחבדיל בשביל בניו שחניעו לחינוך להוציאן ידי תובתן, ומכל שכן בשביל נדול, והמבדיל בשביל אחרים, כשמברך בורא מיני בשמים צריך להריה בהם שלא תהא ברכתו לבמלה, (דברכת בורא מיני בשמים בהבדלה לא נתקנה אלא בשביל הנאת אדם) ובשביל נשים להוד אין להבדיל מי שהבדיל כבר (משום

דיש אומרים דפטורות) 15). ט1 שכה או נאנס או הזיד ולא הבדיל במוצאי שבת יכול להבדיל עד סוף יום שלישי, אבל לא יברך על הבשמים ולא על הנר, רק ברכת בורא פרי הנפן וברכת המבדיל, ולאהר שכלה יום שלישי אינו יכול להבדיל עוד, כי שלשה ימים הראשונים של השבוע נקראו ימים שלאתר שבת והרי הן בכלל מוצאי שבת, אבל שלשה ימים האהרונים

נקראו ימים שלפני שבת תבא, ואין לתם ענין לשבת שעברה 16).

צז. הלכות ראש חודש וסידוש לבנה. ובו ט״ו סעיפים.

א יש נוהנין להתענות בערב ראש הורש ואומרים סדר יום כפור קטן, שבו מתכפרין כל העונות של כל ההדש, דומיא דשעיר ראש הדש

15) סי׳ ד**ו סעי׳ ח׳ וסי׳ רצ״ז סעי׳ ה׳ ובטנ״א

16) סי׳ ר«״ס סעי׳ הי.

12) םנ״א סי׳ ר״ס סק׳׳ח. 18) סי׳ ר*״ה וסו־ז סי׳ שי.

14) סי׳ ש' מגיא ווו״א.

קצור שלחן עדוך צז רלח

וכמו שאנו אומרים במוסף זמן כפרה לכל תולדותם, וכל מקום לפי מנהנו1).

ב מצוד. להרבות בסעודה בראש הורש »), ואם הל בשבת יעשה תבשיל אהד יותר מבשאר שבתות 2).

ג ראש תודש מותר בעשיית מלאכה, ונשים נותנות שלא לעשות. בו מלאכה, ומנהנ הנון תוא ואין לתקל להם 3)

ד הלל צריך לומר בעמידה, ולא יפסיק בו 4), וישתדל לאמרו עם הצבור ולכן אם בא לבית הכנסת סמוך להלל, יאמר הלל עם הצבור ואתר כך יתפלל, ואם הוא עומד בפסוקי דזמרה (דהיינו מן הודו עד אהר אז ישיר) יקרא ההלל עם הצבור, ולא יברך לא בתהלה ולא בסוף כי ברכת ברוך שאמר וברכת ישתבה עלו לו נם להלל, ודוקא בראש), וכן בתול המועד תודש יכול לעשות כן כשאומרים ההלל רק בדילונב וימים האהרונים של פסה, אבל כשאומרים הלל שלם אינו יכול לעשות כן, ומי שאומר הלל שלא בצבור, אם יש שם שנים אהרים יאמר לפניהם הודו לה׳ ונו׳ כדי שיענו הם, דכיון שאמר הודו משמע שאומר לאתרים 5). דין אמרית הלל בבית האבל רהמנא ליצלן עיין לקמן

סימן ר״ז. ה לאתר תלל אומרים קדיש שלם ומוציאין ספר תורת וקורין ארבעה, הכהן קורא שלשת פסוקים שתם וידבר, צו, ואמרת, ותלוי תוזר וקורא ואמרת, את הכבש אהד, ועשירית האיפה. וישראל קורא עולת תמיד עד ובראשי תדשיכם ונו׳, ורביעי קורא ובראשי

תדשיכם6) ונו׳.

שעדים מצויינים כהלכה

א) בסעודת ראש הודש, עיי׳ בנימוסי או״ח (סי׳ תי״ט) דםעודת ראש חדש צריד אהיות דווסא ביום ומראה מסוס אזה.

ב) שאומרים ההלל רק בדילונ, עיי׳ בשו״ת אבני צדס המעם שאין אומרים בר״ח אחר ברכת ההאא בשכמא״ו מפני הםפס ברכה וכמו שעושי! זח בברכת תפיאין וכתב שם חמעם מפני שאי אפשר דתיכן* אחר הברכה אי אפשר או אהפםיס בין הברכה אהאא ואאחר חאמירת חאא כבר

עבר זמנו עיי״ש.

4) סי׳ תכ״ב סעי׳ ד זי. 5) שם סעי׳ ב׳ ומנ״א םק״ו.

6) סי׳ תכ״נ סעי׳ א׳ בי.

צז 1) מנ״א סי׳ תי״ז םק״ב, ועי׳ פר״וז. 2) םי׳ תי־ס. 3) סי׳ תי״ז.

דלו קצור שלחן מייד צז

ו ראש חודש אסור בתענית 7) ובהספד, ואין אומרים בו צדוק הדין 8).

ז הייבין לקדש את הלבנה בכל חודש, ואין מקדשין אותה אלא כשהוא ודאי לילה, שנראית זריהתה על־נבי הקרקע וראוי ליהנות מאורה, אם נתכסית בעב אין מקדשין אותה אלא אם כן הוא דק וקלוש ג) ואם תתחיל לברך ואתר כך נתכםית בעב נומר את הברכה אבל אם הוא משער שלא יוכל לנמור את הברכה קודם שתתכסה אסור

לו להתחיל 9). ח אין לקדשה רק תהת השמים ולא תהת ננ, אך אם אין לו מקום נקי או מהמת אונם אהר יכול לקדשה נם בתוך הבית בעד

ההלון ד) 10).

שעריפ מצוייניפ בהלכה

ג) הוא דק וקלוש, עיי׳ בהגהות מהרש״ם (סי׳ תכ״ו) דיכואין אקדש האבנה אם גראית מהעבים מעט ומקומה ניכר וראייה מהא דאיתא (מנהות צ״ה.) גבי ויראו ראשי הבדים שאף שהיו מכוסים בפרכת אפ״ה כיון שדוהקין ובואטין ומקומם ניכר הוי בכאא ״ויראו" וה״נ כן. עיי״ש. ועיי׳ באשא אברהם שם [טהנה״ק טבוטשיטש] שכתב השיעור [שיכואין אקדש] בטכוסת בעבים באם רואים טהטתה רוב טהדברים הנראים אאורה באיא נ׳ מטואד דהוא עיקר שורת הדין אברך עאיה [דטה שאין טברכין עד אאהר ז׳ הוא רק עצהיו״ט] ואכן יש אשער בשיעור זה אברך עאיה

בשעת הדהק. ועיי׳ בספר טנהת פתים (סי׳ תכ״ו) בשם שו״ת ספר יהושע (סי׳ י״ד) ראם הרקיע צה ונהגי! טאור האבנה אף שאין רואין אותה בעצטה נ״כ יכואין

אברך והגאון טאיסא השינ עאיו עיי״ש. ד) בעד ההלון, עיי׳ בטנ״א (סי׳ תכ״ו ס״ק א׳ וס״ק י״ד) ובפמ״נ (א״א שם ובט״ז ס״ק די) ותוכן דבריהם דאכתהאה טוב שיפתה ההאון ואם אי אפשר יבוא אברך ננד ההאו! והזכוכית. ועיי׳ בשערי תשובה (שם ס״ק ני) האריך בזה בעני! מחיצה שא זכוכית ואקדש ע״י ראיית בתי עינים שאין זה הציצה וכ״כ בהנהות מהרש״ם שם הביא טכטה שו״ת אהרונים דדרך זכוכית מקרי ראייה וכ״כ במשנה ברורה בשעה׳׳צ

(אות די). ועיי׳ עוד בשערי תשובת (שם ס״ק י״א) דמותר אקדש עא ידי תאו!

9) סי׳ תכ״ו ובפנ׳׳א םסיא. 10) מם סעי׳ ד׳ ובמנ״א.

7< סי׳ תי״ח סעי׳ אי. a סי׳ ת״כ סעי׳ בי.

קצור שלחן עייר גז רלז

ט מצוד. מן המובהר לקדשה במוצאי שבת כשהוא מבושש ומלובש בבנדים נאים, אך אם מוצאי שבת יהיה לאהר עשרה ימים מן המולד, או שיש איזה השש שמא לא יוכל לקדשה אין ממתינין למוצאי שבת, מצוה לקדשה באסיפת עם משום דברוב עם הדרת מלך. אבל אל יתעכב בשביל זה כי מצות זריזין מקדימין, דהי למצות

ברוב עם 11). י אין מקדשין אותה עד שיעברו עליה לכל הפהות שלשה ימים מן המולד, ויש ממתינין שבעה ימים, וכשהל מוצאי שבת קודם שבעה ימים אין להמתין אלא יקדשוה במוצאי שבת ואין מקדשין), שנים עשר שעות, ושבע מאות אותה רק עד הצי תשע ועשרים יוםה ותשעים ושלשה הלקים (29 טאנ, 12 שטונדען 1080|793) שהוא ארבעה עשר מעת לעת ושטונה עשרה שעות ושנים ועשרים טינוטין מן

המולד 112. יא אין לקדשה קודט תשעה באב וכן כשהוא אבל, אלא אט כן לא ישלים אכלתו עד שיהיו עשרה מעת לעת מן המולד אז יקדשה ביטי אבלו, ואין לקדשה כשהוא בתענית עד שיטעום מקודם, ומכל

שעריפ מצוייניפ כהלכה

שיש או סרוגים כדרר האוני בית האסורים וכדומה ואא אמרינן דכא פהות מג׳ כאבוד דמי עיי״ש.

ט יוט, עיי׳ בשו״ת חת״ם (או״ה סי׳ ק״ב) ״ ה) רק עד הצי כ דאף באיא ט״ז יובא אקדש ואברך בשם ומאבות וכ״כ בשו״ת השיב משה

(סי׳ י״ד) ובשו״ת אבני צדק (םי׳ מ״ו). ועיי׳ בספר דרך פקודיך (מ״ע ד׳ — הנ״ה אות ה׳) וז״א אמרו אי מנידי אמת בשם אדמו״ר הרב מהריעי״ץ זצוק״א אם אא נראית האבנה בזמנה עד אהד אותו הזמן יאמר המימרא בגמרא (סנהדרין מ״ב.) מאי מברך אמר ד״י בא״י אמ״ה אשר במאמרו וכו׳ ואי נראה אומר ברוך רהמנא מאבא דעאמא אשר במאמרו וכו׳ וכן אני נוהג בספק ברכות עכ״ד. ועיי׳ בספר נוצר הסד (אבות פ״ד מ״ד) הביא נ״כ מכמה ראשונים שם״א שיכואים אקדש האבנה עד ט״ז בהודש הן מאא והן הסר וכן עשה מעשה הנה״ק יהושע העשיא מאפטא הנם שרואין אז כבר פנימת האבנה אך אבנה העאיונה אא נפנמה והואכין בזה אהר רוב הורש וכן הוא דעת רב

שרירא נאון ורוב ראשונים עיי״ש.

11) מס סעי׳ ב׳ ובסג״א. 12) שס סעי׳ נ׳ די.

רלח קצור שלחן עריך״ צז

טקום בטוצאי יום הכפורים כיון שאז יוצאים טבית הכנסת בשטחה על טהילת העונות טקדשין אותה טיר 13).

יב אין טקדשין אותה לא בליל שבת ולא בליל יום־טוב אלא בשעת הדהק שבטוצאי שבת יעבור הזמן 14).

יג םוטא טותר לקדשה 15). T אם הלבנה זורהת בתהלת הלילה קודם שהתחילו להתפלל טעריב, אם יש עוד זטן איזה לילות לקדשה טתפללין תהלה טעריב, ואהר כך טקדשין אותה טשום דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, ועוד דקריאת שטע הוי טדאורייתא, אבל אם אין עוד זטן רק שנים או שלשה לילות בזטן קצר כזה יש להוש שטא תתכםה בעבים, ובעת הנשטים נם כשיש עוד זטן ארבעה לילות יש להוש לכיסוי עננים ויש להקדים קידוש לבנה, ואם נראתה הלבנה בעת שאוטרים קריאת שמע וברכותיה, אם הזמן טצוטצם כל כך שבעוד שינמרו תפלת שמונה עשרה יעבור זמן קידושה יכולין להפסיק אפילו באמצע ברכות קריאת שטע או באטצע קריאת שמע לקדש אותה,

אך אם אפשר ינמרו את הפרק לקדשה בין הפרקים 16). טו אם בהודש אדר לא נראתה עד ליל ארבעה עשר שהוא זמן קריאת המנילה, יקדשו תתלה את הלבנה ואהר כך יקראו את המגילה, ואם נראתה באמצע קריאת המנילה, אס הוא בזמן שנם לאהר שינמרו את הקריאה יהיה עוד זמן לקדשה, אין מפםיקין באמצע קריאת הםנילה, אבל אם עד שינמרו את המנילה יעבור זמנה ו), אזי אם כל הקהל עדיין לא קדשו אותה יפסיקו לקדש אותה, ואהר כךך ינמרו את המנילה, אבל אם רק יהיד לא קידש אותה שאם יפסיק לקדשה יצטרך אחר כך לנמור את המנילה ביהירות, לא יפםיק משום דפרסומי

ניםא עדיף 17).

שעריפ מצוייניפ בהלכח ו) יעבור זמנה דין זה כתוב בשע״ת (סי׳ תכ״ו ס״ק ט) בשש הנוב״י סי׳ מ״א) אמנס עיי׳ באמרי נועס (סי׳ א״א) דבאיאה האחרונה אף דיש זמן אקדש כא האיאה היישינן שיכסוה העבים אכן מותר אהפסיס באמצע

קריאת המניאה בכא ענין עיי״ש.

ם בעם נובי״ס סי׳ מ״א. ד 18) עי׳ עע׳׳ת מ 17) עם.

18) עם טעי׳ ג׳ בהנח וטנ״א סק״ד. 14) עם ובפנ״א ועי׳ שע״ת.

Of םניא עם ריש הסיפן.

קצור שלחן עייר צח רלט

צח. הלכות יום טוב. ובו ל״ז סעיפים.

א כל מלאכה שאסורה לעשותה בשבת א) אסור לעשותה ביום־ טוב ב) 1). וכמו שבשבת אסור לעשות אפילו על־ידי איינו־ייהודיי, כמו כן ביום־טוב 2) וכשם שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת, כך הוא). ואין בין יום-טוב לשבת ד) אלא אוכל נפש בלבד, מצווה ביום־טובג

שעריימ מצוייניפ גהלבה

א) מלאכה שאסורה לעשותה, עיי׳ בפני יהושע (שבת מ״ו) דביו׳׳ט גם מלאכה שאינה צריכה לגופה עובר בלאו משום דביו״ט כתיב

םתם לא תעשה כל מלאכה ולא ילפינן ממשכן. ועיי׳ בפמ״ג מ״ז (ריש סי׳ ש״ה) ומשנה ברורה (סי׳ תצ״ה ם״ק אי) והיי אדם (כלל פ׳ אות א׳) דלאו דוקא מלאכה ממש דהוא הדין מה שאסור

מדרבנן ומשום ממצוא הפצך ודבר דבר ג״כ אםור ביום טוב. ב) אסור לעשותה ביום טוב, עיי׳ לעיל (סי׳ ע״ב ם״ק ד׳) שהבאתי מראשונים ואהדונים דטהלל יו״ט הוי כמהלל שבת לכל דבריו. ועיי׳ בש״ם (טנהות ם״ה:) וספרתם לכם טטהרת השבת דיו״ט נמי קרי שבת. ועיי׳ בספר המשה טאטרות (טאטד נוסה התפלה) דטטעם זה אין לשנות הנוטה בטיד להולה ואוטרים נם ביום טוב ״שבת הוא מלזעוק״ ונם הד״ת שבי

הוא שם של רפואה. נ) כך הוא טצווה ביום טוב, ועיי׳ בדט״א (סי׳ דט״ו סעי׳ נ׳) דדעתו דאין שביתת בהטה ביום טוב אבל דוב אהדונים (שם ובסי׳ תצ״ה

סעי׳ ג׳) סוברים דגם ביו״ט טצווה על שביתת בהטתו. ב ויש להקור בטי שדר בארץ ישראל ויש לו נכסים עובדי אדטה סוסים ופרות בהוץ לארץ אי שייך להם שביתת בהטה ביום טוב שני של נליות אי ניטא דשדינן להו בתר הבעלים וכיון דלבעלים אין להם יום טוב שני נם לבהטותיו אין שום שביתה עליהם או דדינם של הבהטות בתר

מקוטם אזלינן. ועיי׳ לעיל (סי׳ פ״ז ם״ק א׳) שהבאתי הםתפקתא באם יש שינוי זמן לפי אופק המקום בין מקום הבעלים למקום הבהמות והבאתי פלוגתא בזה אי אזלינן בתר מקום הבעלים או בתר מקום הבהמות אבל צ״ע עוד דאפי׳ להני דם״ל דבתד מקום הבהמות אזלינן הני מילי התם דבין כך ובין בך דק ב״ד שעות תשבות הבהמה משא״כ הכא לענין יום טוב שני

צח 1) סי׳ תצ״ה סעי׳ אי. 2) שם בטנ״א וסי׳ תקט״נ סעי׳ א׳..

רמ קצור שלהן ערוך צה — שעריס מצוייגיס בהלכה

אם תמצא אומר דבתר מקום הבהמה תאוי הדין א״כ אפ״ז תשבות הבהמה שני ימים והבעאים רק יום אהד והתורה אמרה אמען ינוח עבדך ואמתך כמך ומשמע כמך ממש ואא יותר ואא מצאתי עוד טי שהעיר בהלכה זו וצ״ע.ב לשבת, ובעני! יום טוב שני שא גאיות ד) ואין בין יוט טו עיי׳ בנחא אשכוא (ה׳ חנוכת ופורים סוף סי׳ ז׳) שכתב שם ננד הני שהיו רוצים אבטא יום טוב שני והאריך בזה והביא דברי הרטב״ם (קידוש ההדש פ׳ ט״ו) שעפ״י השבון האמיתי שהוא ע״פ הראייה מגיע (עפ״י

הרוב) איום טוב שגי וההשבון שאגו הוא רק אמואד אמצעי עיי״ש. ב ובעגי! עיירות שבארץ ישראא איזה מהם אעשות יום אהד ואיזו אעשות בהם שגי ימים דהשאוהים אא היו יוצאי! אהם אהודיע יום שקידשו הבי״ד אראש הדש עיי׳ מזה בשערי תשובה (סי׳ תצ״ו ס״ק ה׳) שהאריך אעגי! עיר צור והביא משו״ת פאר הדור אהרמבם (סי׳ ק״ו) דמגהגם אעשות שגי ימים והברכי יוסף (םי׳ תצ״ו) כתב דמירושאמי (פ״ב ר״ה) מוכח דבעית״ק צפת עושי! רק יום אחד וכן בעיר יפו רמאא עושי! רק יום אחד ובעיר עגאון שמעבר אירדן עושי! שגי ימים ואעגין עיר עזה הביא שם פאוגתא. ועיי׳ מזה בספר ישא איש (או״ה סי׳ ה׳) שהכריע שאות! שהתישבו שם הם מארץ ישראא יעשו יום אהד ואם הם מבגי חו״א יעשו

שגי ימים. ובמגהת אאעזר (ה״ז סי׳ ט״ז כת״י) כתב שאין לעשות בארץ ישראא יום טוב ב׳ אפי׳ במושבה הדשה ומשבה מגהג ההסידים והיראים בארץ ישראא שמוגעים עצמם ממאאכת פרהםיא והואכים במאבושי שבת ויום טוב ביום טוב ב׳ הגם שעפ״י דיגא הוא הוא אצאם אעגין הגהת תפיאין ותפאה שא הוא מ״מ כיון שמאשון רש״י (סוכה מ״ב: ר״ה ההאיא) וכן מרש״י (פסהים מ״ז. ר״ה שגי ימים שא ר״ה) גראה קצת שאתר הורבן בית המקדש צריכים גם בארץ ישראא אההזיק שגי ימים יום טוב ושכן דעת הראב״ד ובזוהר הי (פגהס דף רא״א) כתב ראם יסכימו הכטי ארץ ישראא אעשות גם בארץ ישראא כעת יום טוב שגי היה קירוב הגאואה הגם שאדיגא אא קיי״א כן ומי יהין אהדש דבר כזה בימיגו גגד האבות אבותיגו עכ״פ המגהג הזה יפה הוא ומקורו מהג״א ועיי׳ מזה באריכות

־י״ז ועיי׳ בשאיאות יעב״ץ (סי׳ קם״ה). בשו״ת בגי ציון םי׳ ט״ז ג ועיי׳ בשו״ת מגהת אאעזר (ה״ג סי׳ ג״ט) בבן הוץ אארץ שעואה אארץ ישראא עא מגת אהשתקע שם ובא בספיגה ביום טוב אהרון ובהיותו בספינת נתג יום טוב בתפאה ובקידוש עא הכוס ובכא עגיגיו כיון שקידוש כבר עא היום באיאה אא יגהג ביום מגהג חוא ואא יניה תפיאין נם כשבא

בבוקר אשם, ועיי׳ אעיא (סי׳ ע״ב ס״ק א׳ אות ה׳) שהארכתי בזה. ד ועיי׳ בבאר היטב (סי׳ תצ״ו ס״ק ה׳) בשם הדדב״ז דבגי ארץ

קצור שלחן ערוף צח רמא

שנאמר 4) אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, דהיינו לישה, אפיה, שהיטה ובישול, והוצאה והבערה מותרים ביום־טוב נם שלא לצורך אוכל נפש אלא לצורך אהר, כטו שקבלו רבותינו־זכרונם־לברכה דאמרינן בהו: מתוך שהותרו לצורך אוכל נפש הותרו נמי שלא לצורך אוכל נפש אלא לצורך אהר 5). ונר של יארצייטח) אין להדליק

ביום־טוב 6). ב אין עושין נבינה י) ביוט טוב ואין עושין הטאה ז) ביום־טוב. וכן אין טעטידין הלב על־ידי קיבה או שאר דברים שיתקבץ ההלב ויקפה. וכן אסור לקלוט שומן ההלב (סמעטען) מן ההלב, אלא שיניה מעט על ההלב התהתונה כמו בשבת. ונם זאת אינו מותר אלא מה

שערים מצוייניפ כהלכה

ישראא היוצאים אהוץ אארץ עם נשותיהם אעפ״י שרעתם אחזור דינם כטו שאין דעתם אהזור וצריכים אההזיק יום טוב שני. ועיי׳ פרי הדש (סי׳ תס״ה) שהואק עאיו ובעואת שבת (סי׳ תם״ת) כתב עא דברי הרדב״ז שצ״ע אהאכה ועיי׳ במשנה ברורה (סי׳ תצ״ו ם״ק י״ג) שהעתיק דברי

הדדב״ז אהאכה. וטי שבא טארץ ישראא אתוץ אארץ אי יכוא אעאות אתורה ביום טוב

שני עיי׳ אעיא (סי׳ כ״נ). ה) נר של יא״צ, ועיי׳ בשו״ת כת״ס (סי׳ ס״ה) שטתיר אהדאיקו דק יותר טוב אהדאיק בבית הכנסת דיש בה גם טצוה וכן הטנהג אהדאיק

נד שא יא״צ. ו) אין עושין גבינה, עיי׳ בפרמ״ג (מ״ז סי׳ תק״י ס״ק ו׳) דאהטו״ז שם אם אא היה אפשר אעשות הגבינה מערב יום טוב שרי אעשותו ביום טוב ואהמג״א (שם ס״ק י״א) אסור בכא עגין ועיי׳ בשו״ת אורה אצדיק (סי׳ ת׳) שמתיר העשותו ביום טוב ע״י שיגוי אם אא היה אפשר אעשותו קודם יום טוב וכ״כ במשגה ברורה (סי׳ תק״י ס״ק כ״א) ובשער הציון (שם אות י״ח) הביא בשם הגר״א (סי׳ תצ״ה) דע״י שיגוי טותד בכא עגין. ז) ואין עושין המאה, עיי׳ באה״ט (םי׳ תק״י ם״ק יו״ד) שהביא שגי חגות אי שרי ע״י עכו״ם דעת הריב״ש וכן הטג״א (ס״ק י״ג) אההטיר ודעת הטו״ז (ס״ק ז׳) שמקיא ועיי׳ במשנה ברורה (שם ם״ק כ״ג) שג״כ

פוסק אהקא ע״י עכו״ם, ושכן דעת הטור וקציעה.

5) כמבואר בסי׳ תקייא תקי״ח. w 19״n אפרי אע האויח סי׳ נר.

3) סי׳ רם״ו סעי׳ נ׳ בחנח. ועי׳ סי* ומרח סעי׳ ני.

נ «דז. י 4) עפות י

רמכ קצור שלחן ערוד צח

שהוא צריך לבו ביום אבל לצורך מחר אסור משום חכנח. ואם חושש להפסד מותר לקלוט בענין הנזכר על־ידי אינו־יחודי 7).

ג תבלין, שאם יטהן אותם קודם יום־טוב יפינו טעמן, מותר לדוכן ביום־טוב על-ידי שינוי, כנון שיטה את הטכתשת לצדדין, או שידוך על השלהן וכיוצא בו. וכן תטכא (קריין) שנוררין אותו על הטורג (ריב אייזען) לא יגרור לתוך קערה כדרכו בהול אלא על טפח. וקאפע אין לטחון בריהים, אלא ידוכו בטדוכה ועל ידי שיגוי. אבל טוב יותר לעשות הכל מערב יום־טוב. ודברים שאינן מפיגין טעמם, ודאי צריכין ליזהר לדוכן מערב יום־טוב, אך אם שכה יש להתיר נם־כן על־ידי שינוי. וכל הנזכר אינו מותר אלא מה שהוא צריך לאותו היום ולא למהר, ויש לההמיר שלא לעשות אלא מה שצריך

לו עתה לאותה סעודה. וגם בדיכת מצה יש ליזהר בזה 8). ד אסור לבקע עצים ח) או אפילו לשברן ביד ואסור ללקט עצים

ממקום שהם מפוזרין9). ה כשהוא עורך את העצים על האבגים להבעיר אש אסור משום דעושה אהל, דהוי כמו שתי מהיצות וגג על גביהן, וצריך שיעשה שיגוי דהייגו שיאהז את העצים בידיו ויתן את האבגים תהתיהם. וכן כשמעםיד קדרה על אבגים להבעיר תהתיהן, צריך שיאהז את הקדרה בידו ומכגים את האבגים תהתיה, אבל לא יגיהגה על גבי האבגים10). ו אין גופהין אש במפוה, כדי שלא יעשה כדרך שהאוםגין עושין, והעולם גוהגין היתר במפוה של בעלי בתים על־ידי שיגוי להפכו מלמעלה למטה. אבל במפוה של אומגין אפילו על־ידי שיגוי אסור 11).

ה כ ל ה ניס כ י י שעריש מצו

ה) לבקע עצים, עיי׳ בשערי תשובה (סי׳ תס״א ס״ס א׳) בשם מור וסציעה ראם צריך למהר בישול סדרתו רשאי לבקע נם לדקות סצת רק לא יבקע ויניה לפניו ויעשה צבור אלא בל בקעת שעשה ישליך מיד על האש ועיי׳ בשו״ת מהרש״ם (ה״ו סי׳ ל״ד־ל״ה) דמותר להניה עצים לתים לתנור הם לייבשם לצורך בו ביום ואין בזה משום תיקון מנא ביון דנם בלא התנור היו מתביישים מאליהן במשך הזמן אלא שע״י הום התנור ממהרין להתייבש ועוד כיון שראויים נם בלא יובש להיסק

נדול על כן לא מקרי תיקון.

10) םי׳ תיףב סעי׳ אי. 11) ש0.

7) פי׳ תק״י סעי׳ ה׳ ובסנ״א ב׳ ני.׳ ובמנ״א מם. 8) סי׳ תק״ד סעי׳ א׳ נ

0) סי׳ תק״א סעי׳ ב׳ ני.

קצור שלחן ערוף צח רמג

ז מותר לברור קטניות מה שהוא צריך לאותו היום, אבל לא בנפה ולא בכברה וגם לא יתנם לתוך המים כדי שיציף הפסולת, או האוכל, אלא יברור ביד וילקט מה שהוא נוח לו יותר, אם נוח לו ללקט הפסולת, ילקט הפסולת, ואם נוה לו ללקט האוכל ילקט האוכל 12). ח קטה שכבר היה טרוקד אלא שהוא רוצה לרקדו שנית, יש לרקדו על־ידי אינו־יהודי או על־ידי שינוי דהיינו שרקד באחורי הנפח. וכן יעשה במצות דוכות. וקמח שעדיין לא םרוקד אסור לרקדו אלא על־ידי אינו־יהודי ובשינוי 13). אסור לברור פםולת מתוך הקמח, כגון שנפל לתוכו צרורות וכדומה, ואפילו לברור מתוך מצות

כתותות את הפירורים הנחלים אסור 14). ט לישה מותר ביום־טוב ומכל־מקום לא ימדוד את הקמח, אלא יקח באומד הדעת, ואם אינו מצמצם את חמדח אלא פוחת או מוסיף

מותר 15). י בצק מחותך (נודל, פערפיל) שמבשלין לאכלן עם רוטב יש ללוש בערב יום־טוב כי הישנים יותר טובים, ואם לא לש מערב יום־טוב, ילוש ביום־טוב על־ידי שינוי, דהיינו שאם דרכו ללוש על דף, ילוש על מפה וכדומה, ונם תבשיל שאינו םתקלקל כנון פירות

יבשים וכדומה יש לבשלם בערב יום-טוב16). יא עיסה שלשה ביום־טוב מותר להפריש ממנה חלה, אבל אסור לשרפה דאין שורפין קדשים ביום־טוב, וגם אסור לאפותה טשום דאינה ראויה לאכילה, שהרי כלנו טמאי מתים, ואסורה גם בטלטול, רק בעודה בידו יגיחנה במקום המשתמר עד מוצאי יום־טוב וישרפגה, ועיסה שלש בערב־יום־טוב אסור להפריש ממגד. חלה ביום־טוב אלא אופה ואוכל ומגיח קצת פת שיפריש ממגה במוצאי־יום־טוב, וצריך שיגיח פת כדי

שיפריש ממנח וישאר עוד קצת 17). יב אסור לגבל טיט ביום־טוב ואפילו על־ידי איגו־יהודי. ולכן אם צריך לסתום את התגור שמטמיגין בו לצורך שבת, צריך שיכין לו טיט מגובל מערב-יום־טוב, גם ליקח רפש מהרהוב אסור אלא־אם־כן חכינו בערב-יום־טוב וחניחו בקרן זוית. ונכון ליזהר שלא לטוח את הטיט או הרפש, אלא יםתטוהו בלא טיחח טשום דיש אוםרין ממרח

אפילו לצורך אוכל נפש 18).

15) סי׳ תקי׳ו סעי׳ אי. 16) מנ״א סי׳ תצ״ה ם?״ב ני.

17) סי׳ תק״ו סעי׳ נ׳ ד׳.מ צ״ב. 18( סי׳ pn״1 סעי׳ 1׳, ועי׳ ח״א ב

12) סי׳ וזק״ י סעי׳ ב׳ ומנ״א םק״ד. 13) סי׳ rpn סעי׳ ב׳ ובח״א, ועי׳ בש״ע

חרז״ע. 14) מנ״א סי׳ תס״ד םק״ט.

רטד קצור שלחן ערוך צח

יג עופות שהם בביתו או בהצר העוטרים לאכילה והם כבר הורגלו בבית,׳ שאפילו יוצאין לתוץ באים לערב לביתו, טותר לצודן אפילו הוץ להצר לצורך יום־טוב לשהטן. אבל שלא לצורך אכילה אסור לצודן. ואם הם הרשים שלא הורגלו אסור לצודן אפילו לצורך אכילה אפילו כשהן בביתו, אך בלילה כשהן יושבין טותר לקתתן. ובכל ענין יש ליזהר שיבררו טערב־יום־טוב איזה שהוא רוצה לשהוט ביום־טוב, כי שטא זה שיטול יטצא כהוש ונמצא שטלטל שלא לצורך. ועופות שאינן עוטדין לאכילה אלא לביצים הן מוקצה 19). T יוני שובך ויוני עליה אף־על־פי שכבר הורנלו לבא לקיניהן,

אסור לצודן אפילו הזטינן טערב-יום־טוב20). ט1 האנוד שעל רנלי העופות טותר לאהר שהיטה להתכן או לשרפן. וטותר לתפור עופות שטטלאין אותן, אך צריך ליזהר להכניס את ההוט בתוך המהט בערב־יום־טוב. ואם לא הכניסו מערב־יום־טוכ אסור להכניסו ביום־טוב. לאהר שתפרו טותר לשרוף את ההוט

הנשאר 21). ט? דנים שבביבר אם אי אפשר לתפסן בידים אלא בכלי אסור לתפסן. אבל אם אפשר לתפסן בידים טותר לתפסן אפילו בכלי, ואם יש שם דנים הרבה צריך שיזטין בערב-יום־טוב זה שהוא רוצה לקהת ביום־טוב שיעשה בו איזה סימן. ואם צריך לכולם יזמין את כולם דהיינו שיאטר בערב־יום־טוב: כל אלו הדנים אני מזמין ליום־טוב22). י? ספק צידה וספק טוכן אסור. ולצורך נדול יש להקל ביום־טוב

שני אך לא בראש־השנה 23). יח כל בעלי היים שהם טוקצין אסור להשקותן או ליתן להם

מזונות בסמוך להם אלא ברהוק קצת 24). יט שהט עוף ונמצא טרפה ט) אסור לטלטלו כמו שאר מוקצה.

ט) ונטצא טריפה, עיי׳ בשו״ת שבות יעקב (ח״א סי׳ כ״נ) באם שחט עוף ביום טוב ולא נטצא בה טרה אי טותר לצלות הכבד כדי לטעום טעם טר השיב שם דטותר וראייה מש״ס (ביצה ל״ד.) דטותר לשהוט עוף הנדרס על סטך שיבדקנו אה״כ וה״נ כן. ועיי׳ בשו״ת אבני נזר

שערים מצויינים כהלכה

22) סי׳ מ*"ז סעי׳ א• ה׳ וסנ״א טיךו וח״א. w (28 סעי׳ ד׳ ובטנ״א ובסי׳ חקט״ו.

at (M טעי׳ ב׳.

. 1 ׳ ת*יז סעי׳ ף ובטניא וודא ( י ס » . 2 0 שט סעי׳ טי (

* י נ ס נ ׳ ו סי׳ (w! 21״0 סעי׳ ג׳ י

קצור שלחן מיוד צח רמח

אבל אם שהט בהמה ונמצאת טרפה מותר להצניעה במקום שלא תתקלקל. ואם אי אפשר להצניעה שלא תתקלקל, מותר למכרה לאינו־יהודי באופן שלא יקצוץ דמים ולא ישקול, ואולי גם באווזות

פטוטות דשכיה בהו טרפות יש להקל 25).) ביום־טוב אלא לצורך גדול 26) ואסור כ אין לשחוט בחמה ו לטכור את חבשר בטשקל ולא בקציצת דטים, אלא נותן לו איזח

חלק םתם ולאחר יום־טוב ישלם לו 27).א השוהט בהמה טוב שלא לבדוק את חריאח עד לאחר כ שיפשיט את העור יא), כי אם יבדוק ותטצא טרפה אסור להפשיטה 28!. טותר לטלטל את העור מבהמה ששהטה היום כדי להצניעה אבל לא לשטהה על-גבי יתדות. ושאר עורות אסורין בטלטול. וכן הנוצות

שערים מצויינימ כהלכה

(סי׳ שפ״ו) שחולק עליו ומחלק בין שחיטח למלאכה אחרת ררוקא שחימר• מותר ולא מלאכה אתרת.

י׳ אין לשהומ בחמה, עיי׳ בשו״ת מהרי״א אםאר (ת״א סי׳ קם״ר) רהמנהג שלא לשתומ גם עופות ביום טוב של ראש השנה שכלנו מבקשים רהמים ביום זה על כן ראו שלא לעשות אכזריות בפועל לשהוט

בעלי חיים. ועיי׳ בשו״ת שערי צרק (סי׳ קכ״א) רזה המגהג רוקא כשאינו סמור לשבת אבל אם ראש השנה סמוך לשבת שהל ר״ה ביום ת׳־ו׳ אין כאן מגהג רהא סעודת שבת מצוה היא וכן נראה משו״ת דברי שאול ויוסף דעת (סי׳ כ״ד) דנם בלבוב נהגו לשחוט ביום טוב ב׳ של ר״ה לצייר שבת עיי״ש. ועיי׳ בשערי יששכר (מאמר זמן תרותינו יום ב׳ פסח) ךבכל מדיגת פולין שישבו בהן גדולי הדור לא נשמע שיונהגו מגהג זה שלא לשהומ בר״ה ובפרמ כשחל בעש״ק ורובא רעלמא לא התזיקו כלל מגהג

זה עיי״ש. יא) עד לאהר שיפשיט העור, עיי׳ בהגהות מהרש״ם (סי׳ תצ״מ) בשם הצל״ה (ביצה י״א:) רבהמה שגשהמה בערב יום מוב יש להפשימה בערב יום מוב ואם לא הפשיטה צריך לעשות בשינוי ואם שהמ בערב יום טוב םטוך להשיבה ולא היה שהות להפשיטה מותר להפשימה בלא

שינוי וכן הדין במריטות תנוצות בעוף.

27) סי׳ n־p סעי׳ א׳ ג׳.י גרז. י 28) סי׳ ומרו מ

25) שם סעי׳ י״ז וסנ״א. 26) סנ־א סי׳ xn׳n ססס׳ץ.

רמו קצור שלחן עריך צח

) ששהטו היום טותר לטלטלן להצניען. אבל שאר נוצות מעוף יב אסור לטלטלן 29).

כב מותר למלוה בשר להכשירו מדמו אפילו היה אפשר למלהו מאתמול. ודוקא אם יש בו לצורך היום. ואם יש לו בשר יותר והוא מתירא שלא יתקלקל מותר למלוה הכל ביהד אפילו הרבה גם מה שאינו לצורך היום, דהכל הדא טירהא היא. אבל בשר שכבר נמלה טדטו, וכן דגים שהיה אפשר לםלהן בערב־יום־טוב אסור לםלהן

ביום־טוב30ן. כג כשעושה מעשה אופה ביום־טוב אסור לעשות בו ציורים על ידי דפוס או ביד לעשות מן העיסה איזה ציורים כעופות וכדומה 31). כד אסור למרה שום דבר ביום־טוב כמו בשבת. ולכן אסור להמם נר של שעוה או של הלב לדבקו במנורה או בכותל שמא ימרה 32). ואם השפופרת ממולא בהלב יכול לנקותו בדבר שאינו

מוקצה 33). כה אסור לכבות אש ע) ביום־טוב ואפילו לגרום כיבוי אסור יד).

שערים מצויינימ בהלכה יב) וכן הנוצות םעוף, ועיי׳ בש״ע (סי׳ תצ״ח סעי׳ י״ג) דהשוחט לא ימרוט הנוצח כדי לעשות מקום לסכין. ועיי׳ בחיי אדם (כלל פ״ט אות נ׳) שחביא בשם חפר׳׳ח להקל לטרוט חנוצה לפנות מקום לסכין שהרי בלא״ח עתידח חנוצח לתלוש לאתר מיתח משום אוכל נפש א״כ טח לי טחיים טח לי לאתר טיתה ונהגו השוהטים לטרוט. ועיי׳ בדרכי תשובת (שחיטה סי׳ כ״ד ס״ק ג״ה) הביא בשם כטה גדולי טהברים להקל לטרוט

הגוצה לצורך חשחיטה. יג) אסור לכבות אש, עיי׳ ברט״א (סי׳ תקי״ד סעי׳ א׳) דטותר

לכבות לצורך אוכל נפש אם אי אפשר בלאו הכי להציל הקדירה. ועיי׳ בטו״ז ופט״נ (ט״ז שם ם״ק ד׳) שאם אינו טכבה האש לנטרי אלא טכבה אורו ועי״ז ירבה האור טותר. ועיי׳ בערוך השלת ן שם שכתב על זה דלפ״ז ניתה בפטומות שלנו שדרכן להדליקן ולהמשיך ההוליא לטטת קצת וברנע זו נתטעט אורה ואת״כ טטשיך התוליא לטעלת וטאיר הרבה היתר נטור הוא ואין לפקפק על זה וכ״כ בספר כף התיים (שם ס״ס ל״ג) דטותר ועיי׳ בשו״ת כת״ם ושבט סופר (סי׳ ה׳) שהעלו לאיסור.

. ו ״ ק ד ט ־ י ס ׳ ת י א פ ״ נ 32) ט

. ט ״ ק ט ט ״ צ ׳ ת י א ט ״ נ 33) ט

. א ״ נ ט ב ׳ ו ׳ נ י ע ט ט ״ צ ׳ ת י 29) ט

. ז ״ ו ט ב ׳ ו ׳ ה י ע ק ט ״ ׳ ת י 30) ט

מ )("ב. א כ ״ 31) ח

קצור שלחן עייר צח רמו

ולכן אםור להעמיד נר דולק במקום שיכול לנשב הרוח ולכבותו, ואף־על־פי שעתה אין הרוה מנשב, וכן אםור לפתוה דלת או הלון

כננד הנר הדולק 34!. כ1 מותר לכםות את האש בכלי או באפר מוכן ואןז־על-פי שאפשר שיכבה קצת על־ידי הכיסוי, מכל־מקום כיון שאינו מכוין לכיבוי (ונם הוי מלאכה שאינה צריכה לנופה) מותר לצורך יום־טוב, ודוקא לצורך אותו היום אבל לצורך הלילה אםור דהא הלילה

שייך ליום שני 35). כז אין מנעילין ואין מלבנין כלים שנאסרו 37) ודין טבילת כלים

ביום־טוב עיין לעיל סוף סימן ל״ז. כח דין חדחת כלים ביום־טוב כטו בשבת ואסור לחדיחן מיום־

טוב ראשון ליום-טוב שני 37). כט אסור להםיק כדי להמם את הבית, אלא אם הקור נדול שהמאכלים נקרשים והוי צורך אוכל נפש, אבל אם אין הקור נדול

אסור, רק על־ידי אינו־יהודי מותר 38).

שעריפ הצוייניפ כהלכה ובתגורים שמבשלים עליהם ע״י פתילות וגפט או גאז וביום טוב רולסים כל היום בשלהבת סטן ובשעת הבישול מגרילים הלהב ואתר הבישול רוצים לטעטו כבתהלה יש עצה לזו רהייגו שלאהר שגגטר הבישול ושאם יעטור עור על הלהב יסריה התבשיל ואם יגהגו לצררין יסדר והוא רוצה שיחזיס החטיטות על כן יכול להסטין הלהב כשיעור הזה שיהזיס התטיטות בטעט ואה״כ גם כשיסה התבשיל טשם לאכלו ישאר הלהב סטן כרצוגו. ועיי׳ לסמן (סעי׳ כ״ו) ובעגין כיבוי אור ההשמל עיי׳ לסמן ס״ס י״ת.

יר) לגרום כיבוי אסור, עיי׳ בש״ע (סי׳ תסי״ר סעי׳ אי) דאסור לכבות הגר בשביל מצות עוגה והטו׳׳ז (שם ם״ס ב׳) כתב דמן הרין מותר לכבות אלא שאין מורין כן. ועיי׳ בפמ״ג (מ״ז שם ס״ס בי) ובתיי ארם (כלל צ״ה אות א׳) שצררו להתיר ביום טוב שגי ועיי׳ בהגהות מהרש״ם הביא ג״כ מכטה אהרוגים להסל ביום טוב שגי וסיים רמ״מ סשה להסל. ועיי׳ במשגה ברורה בביאור הלכת רדעתו שם להתיר כשיצרו מתגבר עליו או

בליל טבילה ויעשה ע״י הגרמא עיי״ש.

37) סוס״ י תק״ט. 38) םי׳ תקי״א סעי׳ א׳ ובמג״א.

34) םי׳ תקי״ד סעי׳ א׳־נ׳. 35) םי׳ תק״ב סעי׳ א׳ ובמנ״א.

36) סי׳ תק״ט, סעי׳ הי.

ח ך צ ר שלחן ערו רמח קצו

) אבל לא כל גופו,»), ולצורך י ל מותר לחמם מים לרחוץ ידיוט תינוק אם צריבין לרחצו אסור גם־כן לחמם מים בשבילו אפילו על־ידי איגו־יחודי, אך יכולין לחרבות בשבילו, דחיינו כשצריכין קצת מים לבישול מותר לחמם אפילו יורח גדולח. רק שיתן כל חמים קודם שחעמידו על חאש ולא יוסיף אחר־כך39). ואם חתיגוק חולח קצת

מותר לחמם בשבילו על־ידי אינו־יחודי 40).

) (ברענ־ ח ) כין מאבן בין מזכוכית י ז א אסור לחוציא אש י ל גלאז) בין מעצים חגעשים בגפרית (צינדחעלציל) 41).

ה כ ל ה יפ כ נ י י פ מצו י ר ע ש

טו) מותר להמם מים לרהוץ ידיו, עיי׳ בסדרי טהרה (סי׳ סצ״ז ם״ס ט׳) דיש מסום להקל להחם המסוה בליל יום טוב ב׳ ע״י עכו״ם רש שנהגו לההטיר ולכן אין להקל ועיי׳ בפט״נ (ט״ז סי׳ תסי״א ם״ס ה׳) שכתב נ״כ שטותר לההם המסוה ע״י עכו״ם רש הוא לא רצה להתיר משום דאוושא טילתא. ועיי׳ בשערי תשובה (שם ם״ס ד׳) שהביא משו״ת נובי״ת (םי׳ כ״ד) שטצדד נ״כ שם במקום שיש טניעת הטבילה וביטול פ״ו עיי״ש וכ״כ להתיר בשו״ת רעק״א (םי׳ י״ז) רש שהישראל יקה טהטים הטין לשתות טהם וכ״כ בשו״ת הסד לאברהם טהד״ת (םי׳ נ״ז) שטתיר נ״כ לההם בליל ב׳ וכן כשתל יום טוב בערב שבת טותר לההם אז לצורר ליל שבת על ידי עירוב תבשילין. ועיי׳ בהנהות טהרש״ם (םי׳ תקי״א אות נ׳) שכתב להתיר נם לצורך האנשים הנזהרים בטבילת עזרא אע״נ דלא כל אדם נזהר בה ואין שוה לכל נפש ט״ט כיון דהנזהרים בה יטבלו בםים סרים אם לא יהא להם המין א״כ יש להקל משום צער והשש סכנה כמש״כ הטנ״א (סוף* סי׳ שכ״ט) סברה זו. ועיי׳ בשו״ת מהרש״נ (סוו* םי׳

״כ להתיר היטום הטסוה ביום טוב בי. י״נ) שמצדד נ

טז) אבל לא כל גופו, עיי׳ לעיל (םי׳ פ״ו) דבפושרין מותר לרחוץ. ועיי׳ בשו״ת רעס״א דנם טבילה של טצוה יהיו תטים רס פושרין. ועיי׳ בםד״ט (םי׳ סצ״ז ם״ס ט׳) דבטבילת גשים יש להתיר לטבול גם בהטין אם הוהטו בערב יום טוב. ועיי׳ לעיל (םי׳ פ״ו) שהבאתי דגם בשבת

םותר לטבול בהטין שהוהטו בערב שבת לדעת כטה אהרוגים. יז) אםור להוציא אש, עיי׳ בברכי יוסף (םי׳ תס״ב) שאם לא היה יכול להמציא אש מערב יום טוב כנון שהיה בטאםר או במדבר ולא נזדמן

39) ׳015 סעי׳ ב׳ ובנמ״א. 41) סי׳ תק״ב סעי׳ אי.« צ׳׳ח. 40) ח״א כ

ח רמט ר שלחן עריך צ קצו

לב אין עושין מונמר. דחיינו לפזר מיני בשמים על חגחלים, בין לחריח בין לנמר את חבית או כלים דכתיב לכל נפש, ובעינן דבר חשוד. לכל נפש, אבל מונמר אינו נצרך אלא למפונקים ומעוננים 42).

ה כ ל ה יפ כ נ י י ם מצו שערי

לו בטה שיוציא עד יום טוב טותר להוציא ביום טוב. ועיי׳ מזה בדדב״ז (םי׳ ק״ג).

ועיי׳ ברטב״ם (ה׳ יום טוב פ״ד ה״א) וברשב״א בעבודת הקודש (שער שני אות וי) שמשמע קצת כן מדבריהם. [ועיי׳ טו״ז (םי׳ תק״ב ם״ק א׳) ובמשנה ברורה (שם ם״ק א׳)] ועיי׳ בספר כף התיים (םי׳ תק״ב ם״ק ב׳) שהביא שם דמםתימת הפוסקים לא משמע כדעת הברכי יוסף

ובכל ענין אסור. ית) בין מאבן בין מזכוכית, עיי׳ בשו״ת כת״ם (םי׳ ם״ז) דאםור לתהוב נפרור (צינד האל״ז) באפר הם להוציא אש וכן אסור לחבר אותו בברזל הם מלובן דהוא נ״כ בכלל מוליד אש אבל ליגע בנתלת בוערת מותר אף שמוציא שלהבת. ועיי׳ בשו״ת שואל ומשיב (מהד״ו םי׳ ם״ב) שמתהלה רוצה לצדד להתיר לחבר הגפרור להוציא אש אבל לבסוף סיים שאין הורה כן למעשה דק אם יסכימו לו. ופוק הזי שגהגו בו איסור בכל

תפוצות ישראל. 1. ובעגין כיבוי ותדלקת אוד ההשמל יש בזה פלוגתת אתרוגים בדור שלפגיגו ובדוריגו ואעתיק המתירין מקודם ואת״כ האוםרין שהן רובא דעלמא. עיי׳ בשו״ת אבן יקרה (מהד״ג סי׳ קם״ה) שהעלה דמותר לסבב הכפתור להדליק מאור ההשמל משום דהאש כבר מצוי ועומד דהא תזיגן ראם ישבות מלאכתה בבית התרשת המרכזי אז אפי׳ אם יפתהי לד דהאש כבר מצוי מבית התרשת הפקק שבתור הבית לא יאיר הי וכ״כ סברא זו בספר טאור ההשטל דכיון דהאיםור ביום טוב הוא משום מוליד ולא משום הבערה והכא מוליד לא הוי משום דהבלי העלעקטרין גולדין בבית התרושת ובלעדם אי אפשר לו לעשות מאומה והוי רק מסייע ואין בו ממש. ועיי׳ בירהון קול תורה (שגת תרצ״ד א׳־ב׳) כתב שם תשובה הגאון מהרצ״פ פרנק שמתאר שם מלאכת ההשמל ומפרש שם דהמדליק איגו עושה דבר בגוף דבר הגדלק אלא בפעולתו מזמין גשר או מסלק גשר אשר דדך בו יעבור הזרם ואיגו אלא גרמא בעלמא וגרם כבוי ביום טוב שדי וכ׳׳כ בספר אוד הדש (דף ל״א) האריך שם בעגין זה והעלה להתיר וכ״כ במשפטי עזיאל (ה״א או״ה סי׳ י״ט וה״ב סי׳ ל״ו).

42) תקי״א סעי׳ ד׳.

ח ך צ ר שלחן ערו ת קצו

ובענין עישון הטיטון י0) (טאבאק רויכען) נחלקו הפוסקים זכרונם־ לברכה, ונם להםקילים צריכים ליזהר שלא להדליק בנייר ולא בנחלת, משום כשזורקין על הארץ נעשה כיבוי ובקל יוכל לטעות לעשות כן ביום־טוב, כיון שרניל לעשות כן בתול, ואם כתובים על הנייר אותיות בכתב או בדפוס והוא שורפו, איכא נם איסור מחיקה כ) אלא צריך להדליק משלהבת, ונם אין לעשן מתוך כלי (פייף) הדש, נם אסור

ה כ ל ה יינים כ פ מצו י ר ע ש

אמנם עיי׳ בשו״ת לבושי מרדכי (ח״ב או״ח סי׳ צ״א) שכתב דאסור להדליק דהוא מוליד ממש וכ״כ בשו״ת אחיעזר (ח״ג סי׳ סי) דיש בזד. איסור מוליד וכ״כ בשו״ת מהרש״ג (ה״א סי׳ ס״ד) דאסור והביא כן בשם שו״ת הבית יצהק וכ״כ בספר מאורי אש האייר בזה והעלה לאיסור

וכן העלה לאיסור בספר ישכיל עבדי (ה״ב סי׳ יו״ד). ג. ועיי׳ בשו״ת משפטי עזיאל (ה״ב סי׳ ל״ו) בענין פתיהת המאורר (ווינטילאטור) ופתיהת זרם הטעלית (עלעווייטור) שכתב דיש בזה משום תיקון מנא וגם טשום טבעיר וטכבה אבל אין לאסור אלא בשבת אבל ביום טוב שניהם טותרים עיי״ש והוא אזיל לשיטתו שמתיר גם הדלקת ההשמל אבל לשיטות האוסרין צ״ע עוד. ולשיטת הטקילין טותר ג״כ לדהוק הכפתור לצלצל הפעטון ליכנס להבית רהא אין כאן איסור טוליד לדידהו ומשום שמיעת קול נםי לא שייר בקול כזה עכ״פ בשעת הדהק עיי׳ לעיל

(סי׳ פ׳ ס״ק מ״א). ד. ועיי׳ עו״ש בענין ההרשים שאזנם כבדה משמוע אי יש היתר להשתמש בטכונה שקולטת קול המדבר ומקרבתו להאוזן ומלאכתו הוא ע״י אבן תשמלי שבתוכה כמו האבנים שבבאטריות ובה כפתור לפתוה ולסגור כדי שלא יכלה כהה של האבן ההשמלי העלה שם שביום טוב

ודאי מותר אלא לעגין שבת סיים בצ״ע ועיי׳ לעיל (סי׳ פ׳ אות גי)., עיי׳ בארהות היים (סי׳ תקי״ד) בשם ן יט) ובענין עישון המימו שו״ת שואל ומשיב (מהד״ק ה״ב) בעגין אי מותר לכייר הגייר על הטיטון (טאבאק) ולדבקו בליהות הפה כגהוג כתב שם דביום טוב א׳ בודאי יש לאסור לדבקו אבל ביום טוב ב׳ צ״ע אם לאסור ובהגהות מהרש״ם שם מצדד להקל וטעמו משום רכל תיקוגו געשה רק לסתור התיקון ההוא בו ביום ע״י עישונו ולכן ליכא משום מתקן מגא וגם הוא דבר שאיגו מתקיים והוא

תיקון עראי עיי״ש אבל ראיתי שנותנים בו איסור. כ) איסור מהיקה, ועיי׳ בהנהות מהרש״ם (סי׳ תקי״ד) שהאריר בזה וכתב שם הרבה טעמים שאין בזה איסור מהיקה והליץ בעד המקילים

וסיים שיש להם על מה שיסמוכו עיי״ש.

קצור שלחן ערוד צח רנא

להתוך את הטיטין כיום־טוכ, ונראה דהוא־הדין דאםור להסיר את הקצוות מן צינארין43).

לג דכר שאינה מלאכה גמורה ואסור לעשותו כשבת משום רפואה להולה שאין בו סכנה 44) נם כיום ראשון של יום־טוכ וכן כשני. א! ימים־טובים של ראש השנה אסור לעשותו כי־אם על־ידי אינו־יהודי נ אכל כיום־טוכ שניכב) (הוץ מראש־השנה) מותר לעשותו נם על־ידי ישראל, אכל מלאכה נמורהכג) אסור לעשות להולה שאין בו סכנת

שעדים מצויינים כהלכה

כא) כי אם על ידי אינו יהודי, עיי׳ בשערי תשובה (סי׳ תצ״ו ס״ס בי) הביא בשם ברכי יוסף דמי שיש לו שן כואבת ואינו נופל למשכב מותר לעסרו ביום מוב שני ע״י עכו״ם ועיי׳ לעיל (סי׳ צ״ב ס״ס ו׳)

שהבאתי יש מתירין אפי׳ בשבת בהולה כל נופו עיי״ש. כב) אבל ביום טוב שני, בכמה דברים יש חילוס בין יום מוב א׳ ליום מוב ב׳ כמו לענין הולה שאין בו סכנה שכתוב כאן המהבר בפנים

ולענין מת עיי׳ לסמן (םי׳ ר׳) ועוד יש הילוס לענין מילה: א. עיי׳ בש״ע (יו״ד םי׳ רם״ו סעי׳ הי) דמילה שלא בזמנה אפי׳ םפס מילה שלא בזמנה אינה דוהה נם יום מוב שני של גליות, והש״ר (שם ם״ס ה׳) הולק ע״ז דאפי׳ ודאי מילה שלא בזמנה מותר ביום מוב ב׳ וכש״כ ספס בנון שנולד ביהשמ״ש ושמיני םפס תשיעי שלו הל ביום מוב ב׳ דדוהה ומלין אותו ועיי׳ בשו״ת נודע ביהודה (מהד״ס או״ה סי׳ ל׳) דדעתו עכ״פ בספס מילה שלא בזמנה שתהה יום מוב שני וכ״כ הפת״ש שם. 1. עיי׳ בפת״ש (יו״ד םי׳ רם״ו ם״ס ו׳) דאדם שלא מל מעולם אף דבשבת ויום מוב א׳ אסור לו למול (כמש״כ בש״ע שם סעי׳ ז׳)

אבל ביום מוב שני יש להתיר. ג. עיי׳ בשו״ת מהר״ם שיס (או״ה סי׳ רע״א) שאסור לילך תוץ לתהום ביום מוב ב׳ לצורר מילה. ועיי׳ בשו״ת מנתת אלעזר (ת״ד םי׳ נ״ו) שהאריר בזה והעלה לאיסור ועיי׳ מל תורה (ירושלמי ר״ה י״א.) שהביא נ״כ דאייה דאםור ועיי׳ בשו״ת אבני נזר (או״ה סי׳ שצ״ב) שמתיר לילך חוץ ?תהום לצורר מילה. ועיי׳ בשו״ת מהזה אברהם (סי׳ סכ״א)

שמפלפל בזה עיי׳׳ש. בנ) אבל מלאכה נמורה אסור ובעני ן לדבר על המיליפון בי ו״מ לצורר הולה שאין בו סכנה בהני מכונת הטיליפון כשמצלצלים ומבקשים המספר נדלס עי״ז אור השמל בהמרכז אז בודאי ראוי לההמיר לדידן

43) עי׳ מגיא סי׳ תקי״ד םק״ד. 44) ע״י סי׳ צ״א.

רנב קצור שלחן ז$ריד צח

אפילו ביום־טוב שני, כי־אם על־ידי אינו־יהודי 45) ויש לעשות שאלת־ הכם.

לד הוצאה מותר ביום־טוב אפילו מה שאינו לצורך אוכל נפש, ובלבד שתהא בה איזה צורך אהר אבל שלא לצורך כלל אםור להוציא כי-אם במקום שמותר להוציא בשבת, ונם צורך אוכל נפש בנון כדי יין, לא ישא משא גדול כמו שהוא עושה בהול, אלא ישנה ואם אי־אפשר

לשגות כגון שיש לו הרבה אורהים עושה כדרכו 46). לה כל המלאכות המותרות לעשות ביום־טוב זהו דוקא לצורך אדם, אבל לא לצורך בהמה דכתיב יעשה לכם ודרשיגן לכם ולא לבהמה. ולכן אםור לבשל או להוציא איזה דבר לצורך בהמה כמו

בשבת 47). לו אםור לבשל או לאפות לצורך איגו יהודי. אך מי שיש לו משרת איגו־יהודי יכול להוסיף ולבשל כקדירה אתת שיהא בה גם בשביל המשרת, אבל בשביל איגו־יהודי מכובד אסור אפילו להוסיף, ולא עוד אלא אפילו אם בישל הישראל או אפה בשביל עצמו, אסור להזמין איגו יהודי שיאכל עמו, ואך איגו־יהודי שאיגו מתכבד בו מותר לתת לו איזה דבר ממה שבישל או אפה ולאפות פת אפילו

בשביל איגו־יהודי משרתו אסור 48). לז אסור להוציא שום דבר בשביל איגו־יהודי כי אם במקום

שמותר להוציא בשבת 49).

שערים מצוייניפ כהלכה שנוהנין איסור בהדלקת ההשמל ביו״ט [רק לאלו שנוהגין היתר בהדלקת השמל נם זה מותר] וביו׳׳מ ב׳ שמותר איסור דרבנן לצויד הולה א׳׳כ ה״נ מותר לדבר על המיליפון דאיםור הבערה אין כאן ביו״מ אלא משום מוליד דהיה אפשר לעשותו מבערב והוא רק איסור דרבנן ולצייר הולה מותר אבל צ״ע אי יש לסמוך על הני המקילים דם״ל (עיי׳ לעיל ם״ק י׳׳ה אות ב׳)

דאין כאן מוליד עכ״פ לעני? הולה נם ביום א׳. וכהני מכונת המיליםון שאין נדלק בהם אור ההשמל נ״כ יש ספק עוד אי בהבלדת הזרם תשיב מוליד דלשימת הבית יצהק יש בזה איסור מוליד ולשימת תתנו הנאון םהר׳׳נ לעווין אין בזה איסור מוליד (עיי׳

לעיל םי׳ פ׳ ם״ק מ׳) שהארכתי בזה.

48) שם סעי׳ אי. 49) שם ובטו״ז.

i ו סעי׳ בי. n 45) סי׳ .n^pn ׳ וטי׳n סעי׳ ,"pn 46) סי׳

j^pn (47: סעי׳ ני.

קצור שלחן עריו־ צמ רנג

צט. דיני מוסצה ביום טוב. ,בו ה׳ סעיפים.

א מוקצה האסורה בטלטול א) בשבת אםורה גם ביום־טוב. ויש־ אומרים דגם מוקצה מדעת, ומוקצה מהמת מיאוס, אף־על־פי שמותרין בשבת אםורין ביום טוב, ולכן פירות שהקצה אותם לסהורה אסורין ביום־טוב, אלא צריך שיזםינם בערב־יום־טוב דהיינו שיאמרן: מפירות אלו אוכל לטהר, וכפירות העומדין למכור טעט טעט יש להקל 1). ב ביצה שנולדה ביום־טוב אסורה אפילו בטלטול, אבל מותר לכפות עליה כלי שלא תשבר. ואם נולדה ביום ראשון טותרת ביום שני. ואם יום־טוב שני הוא שבת אסורה נם בשבת. וכן אם יום ראשון הוא שבת ונולדה בו, אסורה נם לטהר שהוא יום טוב שני. וכן שבת הםמוך ליום־טוב בין לפניו בין לאהריו, נולדה בזה אסורה בזה. ובראש־השנה נם אם נולדה ביום ראשון אסורה בשני (כי שני הימים של ראש־השנה כיומא אריכתא דמיא והיינו להוםרא כמו הכא. אבל לענין טה שבשאר יום־טוב אסור לעשות מיום ראשון ליום שני כדלקטן בםיטן ק״א, אין הילוק בין שאר יום־טוב לראש־השנה, דגם בראש־השנה אםור, דלקולא לא אטרו כיוטא אריכתא דטיא) ואם הל ראש השנה ביום ה׳ וביום ו/ אפילו נולדה ביום ה׳ אםורה נם בשבת. שהט תרננולת וטצא בה ביצים אפילו הן נטורות טותרות אפילו

בו ביום 2). נ עצים לא הותרו בטלטול אלא לצורך הםקה, אבל שלא לצורך הסקה אסורים בטלטול וכן אין סומכין לא את הקדרה ולא את הדלת

בבקעת 3). ד אפר כירה שהוםק טערב-יום־טוב טותר לטלטלו ביום־טוב,

שעריפ מצויינימ בהלכה א) מוקצה האסורה בטלטול, עיי׳ שערי תשובה (סי׳ תק״ז סעי׳ ב׳) הביא מש״כ הברכי יוסף בשם הראב״ד רפת שאפאו בעצי מוקצה אסור אאכול הפת באלו אפאו באיסורי הנאה וסיים בצ״ע דהא מקלי קלי איסורא ועיי׳ בארהות היים ההדש שם הביא בשם כמה נדולי מהברים דלא נאסרו

הפת והתבשיל. ב) דהיינו שיאמר, ועיי׳ במשנה בדודה בביאור הלכה (סי׳ תצ״ה סעי׳ ד׳) בשם החיי אדם דחנונים שדרכם למכור תמיד הדי הוא כאלו אמר.

צט 1) סי׳ n-xn סעי׳ ד׳ וסי׳ תקי״ח סעי׳ 2) סי׳ תקי־נ, ועי׳ בסי׳ ת>דנ סעי׳ אי. ג׳ ו׳מ׳״ע מהרז״*. 3) סי׳ תק״ב סעי׳ ני.

רנד קצור שלחן ערוך צט

מפני שחוא מוכן לכל צרכי חאדם לכסות בו צואה או רוק וכדומח, ואם חוםק ביום־טוב אם חוא עדיין חם שראוי לצלות בו ביצח מותר לטלטלו לכל צרכי האדם. אבל אם נצטנן אסור בטלטול ג) משום

דחוי ליה נולד, אתמול היו עצים והיום אפר ונרע ממוקצה 4). ה אנוזים שאכלן קודם יום טוב מותר לחםיק בקליפיחן, אבל אם אכלן ביום־טוב אסור להסיק בקליפיחן ואפילו לטלטלן אסור. וכן שאר קליפות אף־על־פי שראויין לבהמה, משום דהוי ליה נולד, דאתמול

תיו עומדין לאדם 5).

p. הלכות נשיאת כפים. ובו כ״ב סעיפים.

א מצות־עשח מן חתורח על חכהנים שיברכו את העם, שנאמר1) כח תברכו את בני ישראלא), וכל כחן שאין בו מדברים חמעכבים אותו ואינו עולח לדוכן עובר בעשח. ואינו עובר אלא כשקוראין אותו, שנאמר אמור לתם ותרנום אונקלום כד יימרון לחון 2) וחמנחנ), משום דאז שרויים במדינותינו שאין נשיאת כפים אלא ביום־טובב

שערים מצויינים כחלכחן אסור בטלטול, עיי׳ במנ״א (סי׳ תצ״ח 0">ז כ״ט) ג) אם נצטנ דגחלים עוממות אסורין במלמול ובפרמ״ג שם מפרש דבריו דחיינו גחלים כבוים שאינז המיז והוא נולד דהוא מעשה הדש. ועיי במשנה ברורה בביאור הלכה (שם סעי׳ מ״ו) דמהלה בין נהלים שמנים שאינן ראוין להבעיר אותן לצורך בישול אסורין במלמול אבל נתלים שראוין להבעיר בהן מותרים

כמו עצים להסהה.ת בני ישראל, עיי׳ בשו״ת יוסף אומץ (סי׳ עי) דנם כשיש נוי א) א

יד לההפיד על זה. בביהכנ״ם יוכל לביר ולישא את כפיו ואין צי ב) אלא ביום טוב, עיי׳ בשו״ת בית אפרים (או״ה סי׳ וא״ו) דהמנהנ שלנו שאין נשיאת כפים בכל יום חוא יותר מחמש מאות שנה והבא לשנות המנהנ הוא מזלזל כככודן של ראשונים כאלו ה״ו היו מזלזלים בםצוה זו והפורש מן המנהנ כפורש מן ההיים וד׳ יברכנו ברכת שמיס וכתב שם המעם דבארץ ישראל נושאים כפיהם בכל יום ובירושלים

) במדבר 1' ב״נ. P 1 2) סי׳ קב״ח סעי׳ בי.

4) סי׳ n«״n סעי׳ מיו. 5) סי׳ תק״א סעי׳ ז׳ ובמנ״א.

קצור שלחן עמך ק רנח

בשמחת יום־טוב, וביום חכפורים יש בו משום שמחת מחילח וםליחח. וטוב לב חוא יברך םח שאין כן בשאר ימים אפילו בשבתות חשנח שטרודים בהרהורים על מחייתם ועל ביטול מלאכתם. ואפילו ביום טוב אין נושאין כפיהם אלא בתפלת מוסף שיוצאין אחר־כך מבית־הכנםת וישמהו בשמהת יום־טוב עוד נוהנין במדינותינו שביום־טוב שהל להיום בשבת אין נשיאת כפים. אלא ביום־הכפורים, שאפילו הל בשבת נושאין כפיהם, ויש מקומות נוהנין שבכל יום־טוב אפילו הל בשבת

נושאין כפיהם וכן נכון יותר 3). ב אין נשיאת כפים אלא בעשרה ג) והכהנים מן המנץ. לפי שנם

הם בכלל הברכה שנאמר ואני אברכם 4). ג קודם נשיאת כפים לא ישתה הכהן לא יין ולא שאר משקה ממשקות המשכרין5). ואם לבו הלש ורוצה לאכול פת כיםנין קודם

מוסף ישמע קידוש מאהר6). ד קודם הדוכן צריך הכהן ליטול ידיו עד הפרק, שהוא הבור היד עם הזרוע, כדרך שהיו מקדשין את ידיהם במקדש לעבודה, שנאמר 7) שאו ידיכם קודש וברכו את ה׳, ויש ספק אם צריכין לברך על נטילה זו או אין צריכין לברך, כיון שבירך על נטילת־ידים בקומו ממטתו ומםפיקא נוהנין שלא לברך. ואם ננע בינתים במקום מטונף הית ראוי לברך על נטילה זו, אלא שלא נהנו. וראוי לכל כהן ירא־שמים לשמור היטב ידיו מנטילת־ידים שהרית, לינע במקום המלוכלך כדי שלא

יצטרך לברך שנית 8). ה הלוי יוצק את המים על־ידי הנהנים על-שם שנאמר 9) ונם את אהיך מטה לוי הפקד אתך וילוו עליך וישרתוך, ואם אין שם לוי יצוק

שערים מצוייגים כחלכח דוקא אבל בכל ארץ ישראל דוקא הספרדים נוהנין בכל יום והאשכנזים

דוקא בשבת. נ) אלא בעשרח, עיי׳ באה״ט (סי׳ קכ״ה ס״ס א׳) הביא שם דאין נשיאת כפים אלא במקום שיש ספר תורה ובמשנה ברורה שם הביא דנם במקום שאין ספר תורה נושאין כפיהם. ועיי׳ בעקרי הד״ט (או׳׳ח

סי׳ ה׳) מש״כ בזה וםייס דהכל תלוי בהמנהנ, (או״ח סי׳ ם״ב).

7) תה?ים ס?״ד כי. 8) סעי, ר ומניא סס״ס.

9) כמדבר י״ח ב׳.

8) עם סעי׳ מ״ד ובטו״ז. 4) עם סעיןז אי.

5) סעי׳ >״ח ועי׳ טו־ז עם. 6< ע״? סי׳ ע־ז סעי׳ ט־ו.

ך ק ן ערו ח ל ר ש רנו קצו

בכור פטר רהם שהוא קדוש על ידו, ואם נם בכור אינו, מומב שהכהן בעצטו יצוק ולא יצוק ישראל. הלוי או הבכור אשר יצוק טים על ידי

הכהנים אם אין ידיו נקיות, יש לוי לרהוץ ידיו תהלד<10). ו אסור לעלות לדוכן במנעלים. ויהלוץ המנעלים קודם נטילת ידים וטוב ליזהר להצניע המנעלים תהת הספסלין שלא יהיו מנולין

ונראין, טפני כבוד הצבור 11). ז כשהשליה צבור מתהיל רצה צריכין כל הכהנים לעקור ממקומותיהם לעלות לדוכן, ועל־כן יטלו את ידיהם קודם לכן, כדי שכשיאמר השליה־צבור רצה, יעקרו טטקומם לעלות לדוכן עם ידים ראויות לברכה, ובדיעבד נם אם נטלו ידיהם אהר־כך שפיר דמי 12). ח כשעלו לדוכן, עוםדים ופניהם כננד הארון הקודש שבםזרה, ואוטרים טודים דרבנן עם הצבור, ואהר־כך אוטרים יהי רצון טלפניך ה׳ אלהינו שתהא ברכה זו שצויתנו לברך את עטך ישראל ברכה שלטה, ולא יהיה בה שום טכשול ועון טעתה ועד עולם. וטאריכין בתפלה זו עד שיכלה השליה צבור ולך נאה להודות, כדי שיענו הצבור אמן נם על תפלה זאת. השליה צבור אוטר אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו בברכה וכו׳ בלהש, ותיבת כהנים אומר בקול רם, ובזה הוא קורא את הכהנים שיברכו, ושוב אומר בלהש, עם קדושך כאמור. ולאהר שקרא השליה־צבור כהנים, מתהילין ומברכים כולם ביהד ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם אשר קדשנו בקדושתו של אהרן, והופכין פניהם כלפי העם ומסיימים את הברכה, לברך את עמו ישראל באהבה. ועונין הצבור אמן, אבל השליה-צבור לא יענה אמן משום דהוי הפסק. מה שאומרים ״באהבה״ הוא לאפוקי שאם הצבור שונאים את הכהן, או הכהן שונא את הצבור, לא ישא את כפיו, וסכנה הוא לכהן אם ישא את כפיו, ועל כן יש לו לצאת מבית הכנסת. אם אין בבית־הכנסת אלא כהן אהד, אינו אומר השליה־צבור כהנים בקול

רם ד) אלא הוא מעצמו מהזיר את פניו 13).

ה כ ל ה יפ כ נ י י ם מצו שערי

ד) אינו אומר הש״ץ כהנים בקול רם, ועיי׳ בשו״ת מהרי״א אסאד (או״ח סי׳ מ״ב) דגם בכהן אחד יכול לסרות אותו בשם כהנים, ועיי׳ בעט׳׳ז

(סי׳ סכ׳׳ח) ובארחות חיים שם.

10) שם סעי׳ 1׳ וב״ח בשם פהד״י פו?יז. 12) שם טעיוי וד וטנ״א סק״ט. 11) שם טעיוי ה׳ ובאה״ט ם״דו. 13) שם סעי׳ ט׳ י׳ י״א י״ט ע״ש.

קצור שלחן ערוך ק רנז

ת ידיחם ה) נגד כתפיהם, ופושטין אותם, וחולקין ט מנביחים א אצבעותיהם שיהיו ביניהם המשה אוירים דהיינו בין שתי אצבעות לשתי אצבעות אויר אהד. ובין שתי אצבעות לאנודל נם־כן אויר אהד וכן ביד השניה הרי ארבעה אוירים. ובין אנודל לאנודל נם־כן אויר אהד הרי המשה אוירים, וצריך לעשות כן משום דכתיב14) מציץ מן ההרכים ה׳־הרכים. וצריך להנביה יד הימנית קצת למעלה מהשמאלית, ויהא אנודל ימין על אנודל שמאל, ופורשין כפיהם שיהיה תוך כפיהם

כננד הארץ ואהורי ידיהם כננד השמים. י בשעת שהכהנים מברכין את העם, לא יביטו ולא יסיהו דעתם אלא יהיו עיניהם כלפי מטה כמו בתפלה, והעם יכוונו לברכה, ויהיה פניהם ננד פני הכהנים אבל לא יסתכלו בהם, ונם הכהנים בעצמם לא יסתכלו בידיהם. ונהנו לשלשל את הטלית על פניהם, וידיהם הוץ לטלית ונם הצבור משלשלין את הטליתים על פניהם שלא

יסתכלו 15). יא העם שאהורי הכהנים אינם בכלל הברכה, אלא אם־כן היו אנוסים, אבל העם שמן הצדדים לפניהם המה בכלל הברכה, ובמקום שהארון הקודש בולט מן הכותל, אם כן האנשים שעומדין אצל כותל מזדהית המה מן הצדדין שאהורי הכהנים, צריכין ללכת משם ולעמוד במקום שיהיו לכל הפהות מן הצדדין שלפני הכהנים, ואם

אי אפשר, הרי הן כמו אנוסים והם בכלל הברכה 16). יב השליה־צבור מקריא אותם ברכת כהנים מלה במלה, והם

שערים מצויינים בהלכה ה) םנביהים את ידיהם, עיי׳ בשע״ת (םי׳ קכ״ת ם״ק כ״א) בשם הגובי״ק (םי׳ ה׳) בכהן שידיו מרתתות ואיגו יכול להגביה ידיו לא ישא את כפיו שאפי׳ בדיעבד שאי אפשר מעכב הגשיאת כפים ואפי׳ אם יעשה

סמוכים שיהיו קשורים למעלה לא מהגי עיי״ש. ועיי׳ בכת״ם (או״ה סי׳ י״ג) ראם יכול להגביה ידיו מעט לשעה מועטת יגביה בשעת שמוציא תיבת ״יברכך״ ואת״כ יגיהם בשעה שהכהגים מגגגים לפגי כל תיבה ואם גם זה קשה לו יעשה סמוכים לידו שיהיו קשורים ע״י הגורה או ע״י דבר אהר ואז ישמע הברכה מאתר ויכוין לצאת, עיי״ש. ומשמע משם דכשיכול להגביה ידיו ביברכד וכן על כל

תיבה ותיבת יכול ג׳׳כ לברך ועיי׳ במ״ב (סי׳ קכ״ת ם״ק ג׳׳ב).

15) שם סעי׳ כ״נ ודרכי משח. 16) שם סעי׳ כ״ ד ובטו״ז ומבנ״א שם.

. ׳ ׳ 0 ש ב ״ ה ) ש 1 4

14) סעי׳ י״ב ובמנ״א ולבו*׳*.

רנח ?צוד שלחן ערוך ק

אומרים אחריו כל מלה עד שמסיימים פםוק ראשון ועונין הציבור אמן, וכן אהר הפסוק השני ואחר חפםוק חשלישי 17). לא יקרא השליה־ צבור בעל-פה אלא מתוך הסידור שלא יתבלבל, ויכול לומר נם הוא האמנים שלאהר הפסוקים ולא הוי הפסק שזהו צורך תפלה 18). ואלו תיבות שהכהנים הופכים בהם לדרום ולצפון, יברכך, וישמרך, אליך, ויהנך, אליך, לך, משום דתיבות אלו הן לנוכה, לכן הופכין את־עצמןבת שלום, לפי נם להצדדין כדי לברך את כולם. וכן הופכים נם בתי שהוא סיום הברכות, ובשעה שמאריכין בנינון של התיבות שבסוף הפסוקים, דהיינו וישמרך, ויהנך, שלום, אומרים הצבור רבונו־של־עולם וכו׳ והמקריא אפילו אינו השליה־צבור לא יאמר רבונו־של־עולם מפני הטירוף, ומכל שכן שאם הוא השליה־צבור שלא יאמרו מפני הפםק בתפלה, ולא ינננו הכהנים אלא נינון המיוהד מפני טירוף

הדעת 19).ת התיבות, אין לצבור לומר שום יג בשעה שהכהנים אומרים את התיבות מפי הכהנים, כי כלום יש פםוק רק ישטעו היטב בכוונה א עבד שטברכים אותו ואינו טאזין וטכוין לברכה ואם אוטרים הפסוקים אינם יכולים לכוין לברכה, אך קצת נוהנין לוטר פסוקים, ויזהרו שלא לאטרם אלא בשעה שהשליה־צבור או הכהנים םנננים, ולא

בשעה שאוטרים את התיבות 20). T אהר־כך םתהיל השליה־צבור שים שלום, ואז הכהנים טהזירים את פניהם כלפי ארון הקודש שבטזרה, ואטדים רבון העולטיםת עטו וכר, ויאריכו בתפלה זו עד שיסיים השליה־צבור הטברך א ישראל בשלום, כדי שיענו הצבור אטן נם על תפלתם, ואם אינם יכולים להאריך כל-כך יאטרו עוד, אדיר בטרום וכו׳, ובראש השנה ויום הכפורים שטנננים היום תאטצנו וכו׳, לא יתהילו הכהנים רבון העולטים וכו׳ עד קרוב לסוף כדי שיםייטו בשוה עם השליה־צבור21). ט1 אין הכהנים רשאים להתהיל ברכת אשר קדשנו וכו׳, עדת ״כהנים׳׳ טפי הטקריא, ואין הטקריא רשאי ב י שיכלה לנטרי ת להתהיל ״יברכך׳׳ עד לאהר שיכלה אטן טפי כל הצבור, וכן באטן שעונים אהר וישטרך, ויהנך, שלום. יטתין הטקריא ולא יתהיל, יאר, ישא, שים־שלום, עד לאהד שיכלה אטן טפי כל הצבור, ואין הכהנים רשאים לההזיר פניהם טן הצבור להיכל, עד שיתהיל השליה־צבור

m 20) עי• פט״ג וחז״וז רטוב שיא ?אםרס 21) עט טעיןי מיו ובטנ״א.

J״» V 3 » DC (17

18) טרי חדש..?*p '19) שם טעי1י מ״ח וסי

קצור שלחן ערוך p רנט

שים שלום, ואינם רשאים לכוןש אצבעותיהן מפשוטתן, עד שיחזירו פניהם טן הצבור, ואינם רשאים לעבור טן הדוכן, עד שיםייטו חצבור

אטן לאהר את עטו ישראל בשלום 22).ז כשטהזירין הכהנים את פניהם, בין בתהלה בין בסוף לא ט יהזירו אלא דרך יטין. לכן בתהלה כשעוטדים ופניהם לטזרה, יפנו לדרום ואחר־כך לטערב, ואחר הדוכן כשהופכין פניהם לטזרה פונים דרך צפון. וכשחם יורדין טן חדוכן יחיח פניחם קצת לננד ארון חקודש, ויפסעו לאחוריחם כתלמיד חנפטר טלפני רבו, כשנועלין

חטנעלים לא ינעו בחם, ואם ננעו צריכין ליטול ידיחם 23). יז טשתדלים שהשליה־צבור לא יהיה כהן. ואם הוא כחן לא יעלה לדוכן. ונם לא יקרא לפני הכהנים, אלא איש אהר יעטוד אצלו שיקרא ״כהנים״ ונם יקרא לפניהם את התיבות יברכך ונר, והשליה־ צבור עומד ושותק עד שים שלום, ואינו עובר במה שאינו עולה לדוכן, אף שזה קרא כהנים בקול, כי אין הכוונה אלא על מי שאינו עומד בתפלה ועקר רנליו ברצה, ואם אין שם כהן אהר אלא הוא, אזי כדי שלא תתבטל מצות נשיאת כפים, יעלה הוא לדוכן וסומך על נטילת ידים של שהרית. כיצד עושה, עוקר רגליו קצת כשאוטר רצה, ואוטר עד ולך גאה להודות, ואהר אוטר אלהיגו ואלהי אבותיגו ברכגו בברכה וכו׳ והשליה צבור עולה לדוכן, וזה האהר מקריא לו, והוזר השליה-צבור ואומר שים שלום, ולא יאמר רבון העולמים וכו׳ עד לאהר הקדיש.

ואם לא עקר רגליו ברצה איגו רשאי לעלות 24).ח צבור שכולם כהגים, אם אין שם אלא עשרה כולם עולים י לדוכן, למי מברכין, לאהיהם שבשדות. ומי עוגה אהריהם אמן, גשים וטף, ואפילו אין גשים וטף, עגיית אמן איגו מעכב, ואם יש יותר טעשרה, היתרים מעשרה יעלו לדוכן, ועשרה ישארו לעגות אטן25).ט כהן שגשא את כפיו ואהר־כך הלך לבית־הכגםת אהרת, אם י רוצה יכול לעלות ן) לדוכן גם כאן, ואם איגו רוצה אף ששוטע

קודאין ״כהגים״ איגו צריך לעלות כיון שכבר עלה 28).

שערים מצויינים בחלכח ו) אס רוצה יכול לעלות, ועיי׳ בשו״ת חת״ם (או״ח סי׳ כ״ב) דאם יש בביהכנ״ם כהנים אחרים בלעת אל יכגים עצטו בםפס ברכה

25) םעיןי כיח. 28) םעין* נ׳ כיח.

22) סעיוי ט״ז י״ח. VVD (23 י*ז.

24) םעיוי כ׳ ביב.

רס קצזיי שלחל ערוך ק

). בםדיבותיבו שבוהגין שכל הכוזבים כ מי שיש לו מום בפביוז משלשלים את הטליתים על פביהם מותר לישא את כפיו. אבל מי שיש לו מום בידיו, כגון שהם בוהקביות פירוש מין בגע לבן, או מבומרים בבקודות דקות, או שהם עקומות או שאיגו יכול להלק את אצבעותיו, לא ישא את כפיו, מפבי שהעם יסתכלו בו ויסיתו דעתם, ואם הוא רגיל בעירו, שכבר שהה שם שלשים יום ומכירים אותו, גושא את כפיו. היו ידיו צבועות לא ישא את כפיו, מפגי שהעם םםתכלין בהם, ואם רוב העיר מלאכתן בכך ישא את כפיו. מי שאיגו יודע לתתוך האותיות היטבת), וקורא שין ימגית כמו שמאלית לא ישא את כפיו, אם לא שכל הקהל קורין כן 27) וכל כהן שאיגו בושא את כפיו, יצא קודם רצה מבית־הכגסת לתוץ עד שיגמרו גשיאת

כפים 128. כא הרג את הבפש במזיד ט) אפילו עשה תשובה לא ישא את

שערים מצוייגים כהלכה

ולא יעלה ואם אין שם כתנים אחרים יוכל לעלות לדוכן פעם שני. ועיי׳ בשו״ת כת״ס (או״ה סי׳ י״ב) שכתב שיכול לעלות גם כשיש כהנים אהרים שם רש ישמע הברכה מאחרים, ובשו״ת טחר״ם שיש (או״ח סי׳ נ״ב) כתב שיכול לעלות ולברר וכמו שכתב כאן המהבר בפנים, וכ״כ

המשנה ברורח (סי׳ קכ״ח ם״ש ס״ו). ז) םום בפגיו, עיי׳ בש״ע (סי׳ שכ״ח סעי׳ ל׳) דסומא גם באחת מעיניו לא ישא כפיו. ועיי׳ במשנה ברורה בביאור הלכה שם שכתב דדושא אם סמיותו ניכר אבל אם סמיותו אין ניכר כמו שמצוי מיני סומים שעיניהם כעיני שאר בני אדם רש שינטל מאור עיניו מותר לישא כפיו ועיי׳ בשו״ת משכנות יעשב (סי׳ פ״ה) ראם סומא בב׳ עיניו לא ישא כפיו בשום אופן. ועיי׳ בספר פתח הדביר (סי׳ שכ״ה אות ב״ב) דהרש תמדבר

ואינו שומע מותר לישא כפיו. ח) לתתוך האותיות היטב, עיי׳ לעיל (סי׳ י״ה סעי׳ ה׳) שהארכתי בענין שינויי ההברות והטבטאים טבטי אשכנזי ומבטי ספרדי אי מותר לשנות טטבטא לטבטא ואי יוצאין האשכנזים בטצוה שהוא בשטיעה

טספרדים שיש להן טבטא אהרת וכן להיפוך. ט) הרג את הבפש בטזיד, עיי׳ בשו״ת בית דוד (ה״ב סי׳ ע״א) שהביא מטרדכי(גיטין פ״ז) דכהנים הלכו לטלהטה וכן בש״ס (שידושין כ״א.) אמרינן שם כהן מאי ביפת תואר משמע דהיו הולכים למלחמה והחשמונאים

. 28) שם םעיוי די. ג י י " י ? ו י 27) םע ,

קצור שלחן ערוך ק רםא

כפיו. ואם הרג בשגגה ועשה תשובה נושא את כפיו, וכן מומר שעשה תשובה גושא את כפיו. גשא גרושה או חלוצה י) או שגטטא) שאסור לו לטטא אליו, לא ישא את כפיו עד שיעשה תשובה א לטת י על פי תלטיד־הכם. ושאר עבירות אין טוגעין טגשיאת כפים. הלל איגו

גושא את כפיו יב) 29). כב אוגן איגו גושא את כפיו. ואבל תוך שגים־עשר הודש על אביו ואטו או תוך שלשים על שאר קרובים איגו גושא את כפיו, וצריך לצאת טבית־הכגםת קודם רצה עד אהר גשיאת כפים. ואם אין בבית־הכגםת שגי כהגים אתרים, טותר לאבל לישא את כפיו תוך שגים־עשר הודש על אביו ואטו ותוך שלשים על שאר קרובים,

שערים מצויינים גהלבה

שהיו כהנים הלכו למלחמה ולעומת זח הביא שם הרבח ראיית דכהגיס לא חיו חולבים למלחמה משום טומאת מת. ומסתפק שם דכהן בזה״ז שהיה במלחמה אי נושא את כפיו. עיי״ש. ועיי׳ בשלמי צבור (סי׳ ל״ט) דדין זח דוקא אם חרנ נפש מישראל ועיי׳ במשפטי עזיאל (ח״ב סי׳ ז׳) דמצדד

לומר דנם בנפש עכו״ם הדי! בן. י) נשא גרושה או הלוצה, עיי׳ בשו״ת מהרי״א אסאד (או״ח סי׳ מ״ה) בדין כהן שנשא מעוברת ועיי׳ בשו״ת בנין ציון (סי׳ ו׳) בכהן שיחד לו

בביתו נכרית והיא יושבת עמו באיש ואשתו.טמא למת, עיי׳ בשו״ת מהר״ם שיק (או״ח סי׳ ש״נ) יא) או שנ דכהן שלומד חכמת חרפואת שבודאי מטמא למתים בעסקי בניתוח צריד למחות בידו מלישא כפיו וכ״כ בשו״ת כת״ס (סי׳ ט״ז) ובשו״ת מהרי״א אסאד (סי׳ מ״ז) ושם כותב דיש לחשבו כשוננ קצת דסובר כיון דעוסק בלימוד ויכול עי״ז לרפאות אחרים מותר לו על כן יש לחשבו כשוננ

רק צריך לחראות לו חדין לידע מכאן ולחבא.ת כפיו, עיי׳ בשו״ת פינת חבית (סי׳ ט׳) יב) הלל איגו נושא א בכחן שנשא אשח ואיזחו חדשים אחד נשואין ילדח בן שחרתח לזנונים והבעל מודה שמטנו הוא ונתנדל חבן ורוצח לישא כפיו ולעלות לתורה ראשון כתב שם דעם בחנים אחרים יחדיו מותר לו לעלות אבל לא לבדו ודוקא אם לא נחשדה טעלטא אבל בנחשדה מעלמא אין לחקל בכל נוונא. ועיי׳ בשו׳׳ת כת׳׳ס (או״ח סי׳ י״ד) בספק כהן אי נושא את כפיו כתב שם נ׳ חילוקים בדבר א.} דאם יש בלעדו כהנים אז יצא חוא מבית הכנסת. u ואס נשאר בבית חכנסת יעלת לדוכן בלא ברכת אשר קדשנו וכו׳

שט (v» 29 די.

* p רםב קצור שלחן עייר

אבל תוך שבעה, כגון הקובר מתו ברגל, אפילו אם אין שם שני כהנים אתרים איגו גושא את כפיו 30).

ר!א. דין הכנה מיום־טוב ראשון ליום־טוב שני או לחול. ובו ו׳ סעיפים.

א כל המלאכות המותרות לעשות ביום־טוב זהו דוקא לצורך אותו היום, אבל להכין מיום ראשון ליום שגי (אפילו בראש השגה) ומכל-שכן ליום הול אסור. אך אם הוא צריך לבשל בשביל היום, מותר לו לקהת קדרה יותר גדולה ולמלאות אותה בשר וכיוצא בו, אף־על-פי שאיגו־צריך היום כל־כך ויותיר גם ללילה או למהר. ודוקא בתבשיל בקדרה מותר, מפגי שהתבשיל מומעם יותר כשמתבשל הרבה בשר ביהד, ובלבד שלא יאמר בפה שהמותר יהיה לצורך הלילה או לצורך מהר, אלא יבשל םתם. אבל בשאר מאכלים אסור

להוסיף בדבר שיש קצת מירהא במה שהוא מוסיף 1). ב אפילו דבר שאיגו מלאכה כגון להביא מים 2) או אפילו יין לקידוש ולהבדלה אסור להכין 3) וכן אסור להעמיד את הגרות במגורהת הפתילות והעששיות ביום־מוב ראשון לצורך הלילה, אלא או לתקן א אם הוא צריך להשתמש בהם גם קודם הלילה או לכבוד בית־הכגםת4). נ גכרי שהביא ביום־מוב ראשון דגים או פירות, שיש להוש שמא ניצודו היום או גתלשו היום או הובאו מהוץ לתהום א) אסורים היום

שעדים מצויינים בהלכה

וזהו כשיש כהן אתר בבית הכנסת בלעדו. u ואם כבר שמע ברכת כהגים ונזדמן לו מנין שמתפללים יעלה עם כהנים אהרים בלא ברכה עיי״ש. א) או הובא מהוץ לתהום, עיי׳ בש״ע (סי׳ תסם״ו סעי׳ מ׳) באם שינר דורן לתבירו ע״י נכרי מערב יום מוב ונתעכב הנכרי והביאם ביום מוב מתויז לתתום מותר ועיי׳ בבאה״ט (שם ם״ס י״ז) ראם השולת יודע שילך בשבת ויום סוב אסור. ועיי׳ בהנהות מהרש״ם שם באתר ששלה להכירו דנים ע״י הכי דואר וידע שיוליכים ביום סוב ובאו ביום מוב ליד ישראל תבירו מתוץ לתתום כתב שם דכיון דע״י הבי דואד מותר לשלות כמש״כ (םי׳ רמ״ז) א״כ ליכא למנזור שמא יאמר להביא באיסור וכמש״כ המנ״א (סוף סי׳ תרכ״ד) ולכן אין כאן איסור תהומין ורק משום

80) עם םעיוי ?״ת־פ״ב. 2) עם במנ״א סק״א ופמ״ג.א 1) סי׳ וזק״נ םעיוי א׳ ו8ס'נ. 8) סני׳א סי׳ תדס״ז סק״נ. ק .

ק«יי שלחן מייד קא רסג

בטלטול, ולערב מותרים שאם האינו־יהודי מכירו ונותנם לו בלא קציצת דטים טותר לקחתם ולאכלם חוץ טיום־טוב של ראש־השנה

. שאפילו הובאו ביום ראשון אסורים ביום שני 5) ר אם הביאם הנכרי בשביל ישראל לדורון או לטכרם לו יש לאסור גם ביום־טוב שני. ואך אם הל יום־טוב ביום הטישי וביום ששי והביא ביום הטישי, אם יש צורך גדול, טותר לטלטלן ביום ששי

ולבשלם לכבוד שבת. וביום־טוב של ראש־השגה גם זאת אסור 6). ה הלב שהלבה אינו יהודי בראשון וישראל רואהו מותרת ביום שני. ואם הלבה בשבת ויום ראשון הוא יום־טוב אסורה ביום ראשון ובראש השגה אם הלבה ביום ראשון של יום־טוב אסורה גם ביום שני,

וגם בשבת הםטוך לו 7). ו פתילות שהדליק בהן ביום־טוב ראשון וכבו, טותר להדליק בהן ביום-טוב שגי אך בשגי יטים־טובים של ראש־השגה אסור להדליק ביום־טוב בפתילה שכבה ביום ראשון, ואפילו בקצה השגי ומכל־טקום טותרין בטלטול להסירן ולתת הדשות. וכן ביום־טוב שלאתר שבת 8).

סב. דיני תבשילין. ובו ד סעיפים.

א יום־טוב שהל להיות בערב־שבת אסור לאפות או לבשל בקדירה טיוהדת לשבת אלא על־ידי עירוב תבשילין שעושה בערב־ יום־טובא). דהיינו שלוקה איזה תבשיל או צלי שראוי ללפת בו את

שערים מצויינים כהלכה

מוקצה היה מקום לאסור ותליא בפלונתא דלמנ״א (סי׳ תקט״ו ס״ק ׳כ׳׳ז) יש לאסור ולהא״ר (שם ס׳׳ק כ׳׳ז) מותר נם בלא היה דעתו מאתמול וכאן כיון שהכירו הודיעו שישלה לו והי׳ בדעתו מאתמול שוב אין כאן איסור מוקצה לדברי הכל עיי״ש. ועיי׳ בשו״ת יד יוסוי (סי׳ ע״מ) שכתב נ״כ דעל

ידי הבי דואר יש להתיר. א) שעושה בערב יום טוב, עיי׳ בשו״ת הי ים שאל (ה״א סי׳ כ״מ)

? 7) סי׳ pn״n וטנ״א ׳םם, וע״? סי׳ *״ט 4) סי׳ תסייד טעיןי ה׳ ועי׳ בחיי אדם מ קנ״ג דין וי. םעיוי בי.

5) סי׳ תקטיו. 8) טויז סוסיי תשיא.. 6) ש0 סעי׳ ד

ב ר שלחן מייד ק רפד קצו

הפת וגם פת, ומברך אשר קדשנו בטצותיו וצונו על מצות עירוב. ואומר: בהדין עירובא יהא שרא לגא לאפויי, ולבשולי, ולאטטוגי, ולאדלקא שרגא, ולטעבד כל צרכגא, מיוטא מבא לשבתא. ואם איגו טבין לשון זה יאטר בלשון שהוא טבין, דורך דיזען עירוב, זיי אוגז ערלויבט, צו באקען, צו קאכען, די שפייזען ווארם צו האלטען, ליכטער אגצוציגדען, אוגד איבערהויפט אללעם געטהיגע, פאן יום־טוב אויןן

שבת צו פערריכטען1). ב צריך שיהא התבשיל דבר שדרכו לאכלו עם פת, כגון בשר דגים וביצים ב) אבל דבר שאין דרכו לאכלו עם פת לא טהגי2). שיעור התבשיל כזית והפת כביצה. ויש להדר אהר מנה יפה לכבוד הטצוה, וגם הפת יהא שלם ויניהו בשבת ללהם משנה, ובסעודה שלישית יבצע עליו, כיון דאתעביד ביה מצוה הדא זימגא, יתעביד בה גמי

מצוה אהריתא3). ג אין עירוב תבשילין מועיל אלא להתיר לעשות כל צרכי שבת ביום־טוב בעוד היום גדול, דהיינו שיש שהות ביום, שאם היו מזדמגים לו אורהים שלא אכלו היום, היו אוכלים ונהנים בו ביום קודם בין השמשות טטלאכתו שעשה ביום־טוב, אבל אם אין שהות ביום ליהנות ממלאכתו איגו מועיל העירוב־תבשילין. ולכן גוהגין כשהל יום־טוב בערב שבת מקדימין להתפלל ערבית של שבת מבעוד יום, שיהיו

ה כ ל ה ינים כ י ם מצו שערי

במי שהיה בביהכנ״ס בערב יום טוב סמור לחשיבה ונזכר שלא עשה עירוב תבשילין ובירך בביהכנ״ס על מצות עירוב ואמר בתבשיל פלוני שבביתי יהא שרי לי וכו׳ כתב שם דלא מתני שצייד דוסא לאתוז התבשיל בידו וראיי׳ ממנ״א (סי׳ תסכ״ז ס״ס א׳) וכ״כ בעיקרי הד״ת (או״ח סח* סי׳ ב״ד) ועיי׳ בתפארת ישראל (ביצה פ״ב אות ז׳) שכתב שם דמהני. ב) בשר דגים ובצים, עיי׳ באת״מ (סי׳ תסכ״ז ס״ס ד׳) דבמליח (הערינג) אין מערכין בו ועיי׳ בשע״ת שם בשם שו״ת תכ״צ (סי׳ ס״ל) דאו* דלכתתלה אין מערכין רס במבושל על האש אבל בדיעבד מהני נם במליח רס שלא יברך ויאמר הנוסח בלא ברבה עיי״ש ועיי׳ בממה אפרים (סי׳ תרכ״ה ס״ס ל״ה) דמערבין במלית בשעת הדחס וכ״ב בהנהות מהרש״ם (סי׳ תסב״ז) בשם הצל״ח דבשעת הדחס מערכין בו. ועיי׳ במשנת ברורח

(שם ס״ס ט״נ) דאם חוא כבוש בציר טערבין בו.

א סקט* ו זנפחה״ש. י o r 103 (8 .ב 1) סי׳ תקכ־ז סעי׳ א׳ ב׳ י״ב ק a< ׳oe םעיןי די.

קצור שלחן ערוף קג רםה

זריזין למהר לגמור חבל קודם שאומרים מזמור שיר ליום השבת, והתבשילין שטטמיגין לשבת צריכין להטמינם בעוד יום גדול,

שיתבשלו קודם בין השמשות לכל הפתות שליש בישולן 4). ד לא הותר לאפות ולבשל על־ידי עירוב תבשילין אלא בערב־ שבת, אבל אם הל יום־טוב ביום ה׳ וביום ו׳ אסור לבשל או לאפות

ביום ה׳ בשביל שבת 5). ה צריך שיהא העירוב קיים עד שהכין כל צרכי שבת. אם גאבד או גאכל הפת אין בכך כלום וטותר אפילו לאפות ואם גאבד או גאכל התבשיל, אם גשאר כזית גם-כן לא הפסיד אבל אם לא גשתייר ממגו. וכיצד עושה מי שלא עירב, כזית אסור לו לבשל כאלו לא עירב כלל 6) אם לא גזכר עד אתר םעודת שהרית, ואין שם במקום ההוא ישראל אתר שעירב, איגו מותר לו אלא לבשל קדרת אתת, ולאפות פת אתת ולהדליק גר אתד לשבת, ואם גזכר קודם שמבשל לסעודת שתרית, יכול לבשל מכל מין בקדרה גדולה ולהותיר לשבת, ואם יש שם טי שעירב יתן לזה במתגה קמהו ובשרו וכל השייך לזה. והוא יזכה בדברים אלו בהגבהה ויבשל ויאפה עבורו. ואפילו בביתו של זה

. שלא עירב 7) ו כל בעל הבית צריך לעשות עירוב תבשילין בעצמו, ואפילו אשד. שאין לה בעל אם יודעת מהוייבת לעשות בעצמה, ואםור לםטוך על העירוב של גדול העיר. ומי ששכה מהמת אוגם ולא עשה עירוב תבשילין, או שעשה וגאבד, אם יש בעיר מי שמערב בשביל כל בגי העיר (דהיינו שמזכה להם את התבשיל ואת הפת כמבואר בשלהן ערוך) יכול זה לםמוך על עירוב זה, אבל מי ששכה מהמת עצלות או שםמך עצמו לכתהלה על עירוב זה לא מהני ליה ודינו כדעיל

םעיף ה׳ 8). ז אם הל יום־טוב ביום ה׳ וביום ו׳, ונזכר ביום ה׳ שלא עשה עירוב תבשילין, יכול לעשות היום ויברך את הברכה, ואהר־כך יאטר: אם היום קודש איני צריך לעשות עירוב, ואם היום הול בהדין עירובא

וכו׳ אבל בראש השנה אינו יכול לעשות כן 9).

7) שם סעיו• ב׳. 8) סעי׳ ז׳ ועי׳ מג־א וסחה־ש נמי־א.

9) שם סעיוי כ״נ.

4) טג״א ריש סי׳ וזקכ״ז, ועי׳ טט״נ בט״ז טוט״י רנ״ט.

5) שם טעי׳ י״נ ועי׳ טויז שם. 6) שם סעיןז ס״ו ובסג״א.

רםו קצור שלחן עייף קג

סג. דיני שמחת יום־טוב. ובו י״ד סעיפים. א כשם שמצות לכבד את השבת ולעגגו, כך מצוה לכבד כל ימים מובים ולענגן שנאמר 1) לקדוש ה׳ מכובד. וכל ימים מובים

. נאמר בהם מקרא קודש 2) ב איזהו כבוד, זה שאמרו רבותינו־זכרונם־לברכה שמצור. על האדם לגלה בערב יום־מוב כדי שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול, וכן מצוד. לרהוץ בהמין») ולחוןש ראשו ולימול צפרגיו, בערב־יום־מוב כמו בערב־שבת. וכן מצות ללוש פת בביתו בערב־יום־מוב לכבוד יום־מוב כמו בערב־שבת. וכן אסור לאכול ביום־מוב מן המגהה ולמעלת כמו בערב־שבת כדי שיאכל סעודת יום־מוב לתיאבון. ואם הל ערב־יום־טוב בשבת יאכל סעודת שלישית קודם מגהה קטגה. וכן

הדין ביום-מוב ראשון שתוא ערב־יום־מוב שגי 3). נ איזהו עוגג, זה שאמרו זכרוגם־לברכת, שהייב לאכול ביום־מוב בכל יום שתי סעודות אהת בלילה ואתת ביום אבל סעודה שלישית אין גוהגין בו. והייב לקדש על תיין קודם סעודת ויבצע על שתי ככרות שלימות כמו בשבת וירבד. בבשר ויין ומגדגות כפי יכלתו4). ד בכל יום־טוב בקידוש שבלילה אומרים לאהריו ברכת שההייגו על שמתת ההג, הוץ מליל שביעי של פסה וליל שמיגי שאין מברכין. והגשים בשעת הדלקת תגרות שההייגו כיון שאיגו רגל בפגי עצמו 5) אין להן לברך שההייגו בשום יום־מוב. וקצתן גוהגות לברך שההייגו

(הוץ מליל שביעי וליל שמיגי של פסה) ולא מהיגן להו 6). ה הייב לשמה את אשתו ב) ובגיו וכל הגלוים אליו, כל אהד כראוי

שערים מצוייניפ בהלכה

א) לרהוץ בהמין, עיי׳ בבית שמואל (אבהע״ז םי׳ נ״ה p"a י׳)ל ועיי״ש כפת״ש ת ם בזה״ז הייב אדם לטהר עצמו כ שמשמע מדבריו ת (ם״ס תסכ״ט) ובאה״ט (יו״ד םי׳ שע״נ ם״ס די) שהאריכו בזה ועיי׳(א״א םי׳ סכ״ה ם״ס ע׳). נ פמ״ בשו״ת שואל ומשיב (מהד״ג ה״א םי׳ סכ״ג) ו, עיי׳ בשו״ת דעס״א דההיוב השמהה הוא ת אשתו ב) לשמה א על בעלה לשמהה אבל היא בעצמה אין עליה שום היוב דהוא מצות עשה שהזמן נדםא ועיי׳ בשע״ת (םי׳ תסכ״ט) בשם השאנ״א דנהנת נם בנשים.

J30 (4 jrtnn פי׳ פ״! 1םי׳ >•

6) עאיןת יעבץ.

1) יעעיח נ״ח י״ג. 2) סי׳ קב״ט םעיוי אי.

3) עם, ועי׳ בע״ע סי׳ רפיב וסי׳ ריס.

קצור שלחן עייר קג דסז

לו, הקטגים גותן להם אגוזים ומגדגות והגשים בבגדים ותכשיטים כפי יכלתו. והאגשים בבשר ויין. וגוהגין להרבות במיגי מאכלים ביום־טוב יותר מבשבת. כי ביום־מוב גאמר בו שמהה ולא בשכת. וגם בגדי

יום־מוב יהיו יקרים יותר משל שבת 7). ו ביום שגי של פסה יש לעשות בסעודה איזה דבר לזכר סעודת

אסתר שהיתה ביום זה, שבו ביום גתלה המן 8). T ביום ראשון של שבועות גוהגין לאכול מאכלי הלב. ויש בזה כמה מעמים ורמז 9), מגהה הדשה לה׳ בשבועותיכם ראשי־תיבות מהלב. ויש לאכול גם מאכלי דבש מפני שהתורה נמשלת להםת לשוגך וכיון שאוכלים מאכלי הלב וצריכין ה שגאמר10) דבש והלב ת גם־כן לאכול בשר שהרי מצוה לאכול בשר בכל יום־מוב, צריכין

ליזהר שלא יבאו לידי איסור 11). ח אף־על־פי שהאכילה והשתיה במועדות היא מצות עשה, לא יהא אוכל ושותה כל היום כולו, שהרי כבר גאמר עצרת לה׳ אלהיך. ואןן־על־פי שגאמר עצרת תהיה לכם, כבר פירשו רבותיגו־זכרוגם־

לברכה 12) הציו לה׳ והציו לכם. לפיכך צריכין לעסוק גם בתורה. ט וכשהוא אוכל ושותה, הייב להאכיל גם ליתום ולאלםגה עם שאר העגיים האמללים שגאמר ותלוי והגר והיתום וגו׳. אבל מי שגועל דלתי הצרו, ואוכל ושותה הוא ואשתו ובגיו, ואיגו מאכיל ומשקה לעגיים ולמרי גפש, אין זו שמהת מצוה אלא שמהת כרסו, ועל אלו גאמר13) זבהיכם כלהם אוגים להם כל אוכליו יממאו כי להמם לגפשם. ושמהה כזאת קלון הוא להם, שגאמר14) וזריתי פרש

על פגיכם פרש הגיכם. י כשאדם אוכל ושותה ושמה ברגל, לא משוך ביין ובשהוק ובקלות ראש ויאמר כל מה שיוםיןן בזה ירבה במצות שמהה. כי השכרות וחשחוק וקלות חראש איגח שמחה אלא הוללות וסכלות. ולא גצמויגו על ההוללות והסכלות אלא על השמהה שיש בה עבודתת אשר לא עבדת את ח׳ אלהיך בשמחת ח יוצר הכל. שגאמר15) ת ובמוב לבב מרוב כל. הא למדת שהעבודה היא בשמהה, ואי אפשר

12) בי«ז ס״ו. 18) הו׳»ע ס׳ ו״.י ג׳ נ׳. כ א » (14

18) דבדיס נ״ח 0*ז. r*1n גשם נ? גו

7) סי׳ חקכ״ם סעיוי בי. 8) םג״א דיש סי׳ ו!*«.

9) בטדבד נ״ה, כ״ו. m (10״v ד׳ י־א.

11) סי׳ תצ״ד סעי׳ נ'

רםח קצור שלחן עייר קג

לעבוד את ד.־ לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שכרות 16).

יא מדת ההםידים אשר ה׳ לנגדם תמיד, ובכל דרכיהם ידעוהו, בעת שמהתם אז יותר ויותר מברכין ומשבהין להקדוש־ברוך־הוא אשר שמה אותם, ויאמר האדם בלבו בעת שמהתו והנאתו אם כך הוא שמהת העולם הזה אשר היא הבל, כי יש אהריה תוגה וצער, מה תהיה שמהת העולם הבא התמידית שאין אהריה תוגה ויתפלל להקדוש־ ברוך הוא שיטה לבו לעבדו ולעשות רצוגו בלב שלם, ושישמהגו

בשמהת עולם ויזכגו להיי העולם הבא לאור פני מלך היים17).ב הייב אדם להשגיה על בגי ביתו שלא יטיילו במקום שיבאו י הם־ושלום לידי קלות ראש בהתערבם עם קלי הדעת, רק יהיו קדושים

כי קדוש היום 18). יג במוצאי יום־טוב להול או להול־הטועד אוםר בתפלה אתה

הוגגתגו ומבדיל על הכום אבל לא על הגר ולא על הבשמים 19). יד גוהגין להרבות קצת באכילה ושתיה ביום שלאהר ההג בכל שלש רגלים והוא אםרו הג, וגוהגין שאין מתעגין בו אפילו התן וכלה ביום הופתן ולא יארצייט, ובאםרו הג שלאהר הג השבועות גם מצד הדין אסור להתעגות בו, לפי שמטן שבית־הטקדש היה קיים אם הל שבועות בשבת היה יום טבוה הקרבגות ביום שלאהריו, אבל של

פסה ושל סוכות היו טקריבין ביום ראשון דהול המועד 20).

א סעיפים. ״ . ובו כ ד ע ו מ ני חול ה . די קד א הול הטועד אסור בקצת טלאכות א) וטותר בקצתן 1) ב)

שעריפ מצויינימ כהלכה א) אסור בקצת טלאכות, בעיקר איסור מלאכה בתוה״מ יש דעות בין הראשונים יש שסברו דהוא מדאורייתא ויש סוברים דהוא מדרבנן. ועיי׳ במ״ב (בביאור הלכה סי׳ תק״ל סעי׳ א׳) דהביא שם כל תראשוניס

דפליני בזה עיי״ש., עיי׳ בטור (סי׳ תק״ל) ובביאור הגר״א ובמ״ב ב) ומותר בקצתן

«1) סי׳ וזציא סעי ו* אי. 20) סי׳ מכים סי/ר גי יסי׳ ווצ״ד סעי׳ ג׳.

קל 1) סי׳ וזקיל.

16) כל זח nwo הדמג״ס פיו םוי יז״ט ר8ו*ע סי׳ תקכ״ט.

17) ספדי יראים, ועי׳ כלי יקר פ׳ אמור. 1$) סי׳ ומנים סעיוי ד ועיי yv״&

קצור שלחן ערוך קד רסט

, וכן ( 2 ב ו ט ־ ם ו י דהיינו כל מה שהוא לצורך אכילה לחול־המועד או ל מלאכה בדבר האבד, דהיינו שאם לא יעשנה יבא לידי הפסד ג) מותר, וצריכין ליזהר מאד שלא לעשות בהול־המועד מלאכה לעשותה 3) האסורה, כי אמרו רבותינו־זכרונם־לברכה 4) וןכ*הללד) את ךוול־

המועד ח) כאלו עובד עבודה זרה.

שערים מצויינים כהלכה

(שם) דמלאכת המותרות בחול המועד הם חמשה. א. דבר האבר אם לא יעשנו עתה. ב. צרכי המועד לצורכי אוכל נפש. ג. פועל שאין לו מה

יאכל. ר. צרכי רבים. ה. ומעשה הדיוט. ג) יבא לידי הפסד, עיי׳ בשע״ת (רמ״ד ם״ק ג׳) בשם הגובי״ק (סי׳ י״ב) באהד שהיה רתוק לבגות הגג בהוהמ״ם מפני שאת״כ יקחו הפועלים ולא ישיג בעל מלאכה ויצמיד לישב בלי מהסה מזרם ומממר בימות הגשמים כתב שם דבקבלגות יש לצדד להתיר גם בשבת ויום מוב כיון שבק״ק פראג רוב בגיגים הם בקבלגות ואין כאן תשר מבגי העיר רק מאורהים ואיגהו לא ידעי כלל אם הוא מלאכת ישראל ואעפ״כ לא

תתיר רק בהוה״מ עיי״ש. ועיי׳ בשו״ת בית יצחק (ח״ב בקוג״א סי׳ מ״ז) בקחל שהותגו עם הבגאי שלא יעבוד בשבת ויום מוב ועל חוה״מ לא חותגו שסברו שיגמור חבגין עוד סודם יום מוב וכעת יצמרכו לחוםיף לחבגאי אם לא יעבוד בתות״מ הביא שם דברי הגובי׳׳ת (או״ת סי׳ ק״נ) דמתיר לבגות בהוה״מ בכה״ג ופסק כהמג״א (סי׳ רמ״ד) דברבים לא שייר תשדא ורק בשבת אסור משום הלול השם וזה לא שייך בהוה״מ והוא סיים לתומדא כתתת״ם (ה״ו סי׳ מ״ג) דברבים ג״כ שייך תשדא ורק אם לא יוכלו לרצות את הבגאי יש להם על מה שיםמוכו, ועיי׳ בשו״ת דברי תיים (ת״ב סי׳ מ״ת) מש״כ שם בעגין רב אהד שהתיר לבגות עפ״י היתר כל דהו שמי שמתיר לבגות בהוה״מ

הוא ככופר בעיקר, עיי״ש. ד) הטהלל, עיי׳ בשע״ת (סי׳ תקמ״ז) בשם שו״ת שבות יעקב (ה״ב

ס׳י כ״ח) שמצדד לחתיר הספד בהוה״מ על ת״ת וסיים בצ״ע. ועיי׳ בשו״ת עולת שמואל (סי׳ ע״ז) דמתיר לעשות חםפד על ת״ה אפי׳ על שמועה רהוקה אם לא היתה שעת חכושר מקודם ויעשה קצת שינה משאר הםפדנין עיי״ש. ועיי׳ במשגה ברורה (סי׳ תקמ״ז ם״ק ג׳) שהביא ג״כ בזה שני דעות. ועיי׳ בנמוקי או״ת (סי׳ ת״כ) שאין להתיר

אפי׳ להכם בפגיו עיי״ש. ה) הול המועד, ועיי׳ בשו״ת אמרי יושר (ה״ב סי׳ קמ״מ) דא1»

סי׳ (j"?pn 2 פסחים ?י״ח וסובא בטנ״א סי׳ (pn 4״?.

רע קצור שלחן ערוך קד

ב עוד אמרו רבותינדזכרונם־לברכה 5) המבזה את היל המעיד, אןן־על־פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו הלק לעולם־הבא, והמבזה היינו שאינו מכבדו במאכל ובמשתה ובכסות, ולכן כל אדם

הייב לכבדו כפי כהו וללבוש בגדים מכובדים 6). ג מלאכת דבר תאבד ן) יכול לעשות גם על־ידי ישראל אהר אפילו בשכר, אבל מה שאיגו דבר תאבד אלא שהוא לצורך המועד, אין לעשות על־ידי ישראל אהר בשכר אלא על־ידי איגו־יהודי ואם איגו מוציא איגו־יהודי וגם בעצמו איגו יכול לעשות, מותר אפילו

על־ידי ישראל בשכר 7). ד הא דמותר לעשות דבר האבר, זהו דוקא אם לא היה אפשר לו לעשות קודם יום־מוב, אבל אם היה אפשר לו לעשותו קודם יום־מוב,

והגיהו עד הול המועד אסור לעשותו בהול־המועד8). ה כל מלאכות האסורות לעשות בהול־המועד אם יש כאן ישראל שאין לו מה לאכול כראוי להול המועד ויום־טוב, מותר לעשותן על ידו כדי שיהא לו מה לאכול 9), ומכל־מקום יעשה בצגעא10) ואסור

לעשותן על־ידי איגו־יהודי, אך לצורך מצוד. מותר 11). ו אפילו מלאכות המותרות אסור לעשותן בשביל איגו־יהודי12). ז אסור לזבל שדהו, ואפילו להכגיס שם צאן בשביל שיעשו שם

זבל אסור, ואפילו על ידי איגו יהודי אסור 13).

שעושה מלאכה בהוה״מ והוא מהנוהניז שלא להניח תפלין בחוה׳׳מ אין צריך להניהם דאין תלוי זה בזה ויש מקומות דבכה״נ נוהנין להניהם אבל

המנהנ הזה אין לו מסור בהלכה עיי״ש. ו) דבר האבוד, עיי׳ בבאה״ט (סי׳ תסל״ז) דספס דבר האבוד נמי מותר. ועיי׳ במשנה ברורה (ס״ס י׳׳א) שיעשה ע׳׳י עכו׳׳ם ועיי׳ בכת״ם (או״ה סי׳ מ״ב) שפסס כהמנ״א דמותר לגמרי עיי״ש ועיי׳ בפמ״נ (ס״ס אי) דלדבדי המנ״א מותר נמי בספק צורר המועד והיינו אם בעיניו קרוב

שערים מצוייינים כהלכה

שיהי׳ זה צידד המועד עיי״ש.

10) םג*א סי' תקליד סק״ז. 11) מגיא סי׳ תססיג םק־א.

12) חיי אדם. 13) סי׳ תסל״ז סעיוי י״ד.

J*B 0 5 ממת כ״נ׳ אבו ( 6) עי׳ סי׳ תקכיט.

7) סי׳ תקם״כ סעי׳ א׳ וחיא כל? ק״ו. 8) סי׳ תקל׳יח סעי׳ ף.

9) אליהו רבח.

קצור שלחן ערוך קד רעא

ח זריעה אסורה, ואם יש לו זרעים שאם לא ישקם כמים יפסדו לגמרי מותר להשקותם 14).

ט אסור לתלוש או לקצוץ שום דכר מן המהובר, אם לא יתקלקלו הפירות עד לאהר יום־טוכ כי אם מה שהוא צריך לאכול כמועד, ואיגו צריך לצמצם אלא תולש בהרוהה ואם יותיר יותיר. וכן עצים שהוא צריך להסקה כמועד, מותר לקצצם ממהובר, ואסור ללקט עצים מן השדה ליפותן להרישה, ואם גיכר שמכוין לצרכו שצריך לעצים, כגון שנוטל הגדולים וטגיה הקטגים טותר, וכן אםור לקצוץ ענפי האילן לתקנו, ואם ניכר שטכוין בשביל הענפים להאכילן

לבהמתו ולא לתקנו, כיון שקוצץ כולן טצד אהד מותר 15). י טי שיש לו גן אצל גן אינו־יהודי והאינו־יהודי לוקט פירותיו, ואם הישראל לא ילקט יבא לידי הפסד טותר לו ללקטם. ואם הטה דברים שיתקלקלו בתלוש אם לא יעשה לצרכם גם מלאכה אהרת, מותר לעשות הכל, אפילו לדרוך עגבים לעשות יין ז) וכדומה לזה,

ובלבד שלא יגיה בכווגה מלאכתו להול־המועד16).א אסור לגלה ח) בחול־המועד אפלו גילה את־עצמו גם בערב- י) אלא מי שיצא מבית האסורים, ואפילו יצא בערב יום־טוב ט ב ו יום ט

אלא שלא היה לו פגאי לגלה אז 17).

שערים מצויינים בהלכה

ת יין, עיי׳ בבאת״מ(םי׳ תקל״נ ס״ס ה׳) בשם שו׳׳ת בית יעקב ז) לעשו (םי׳ טי) דטותד לשרוף יי״ש ביש בזה דיות גדול ונותנו הדיות להעניים ויעשו ע״י אינו יהודי עיי״ש. ועיי׳ בשו״ת שואל ומשיב (טהד״נ ח״א סי׳ רי׳׳ט) דמשמע שם דמותד לישראל לעשות דק ישתו קצת ממנו בחוה׳׳מ עיי״ש. ח) אסור לגלה, עיי׳ בהגהות טהדש״ם (םי׳ תקל״א) דאשת שבולטמ לצעיף טותר לה לגלח כדי שלא תבא לידי טכשול דשער ח שערה ט באשה ערוד. והביא ראיה טתום׳ (טו׳׳ק י״ח. ד״ה ובננוםטרי) אבל אם אפשר

לה לכסותן צ׳׳ע להקל ועיי׳ תת״ם (או״ת םי׳ קנ״ד). ט) אפי׳ נילת את עצמו בערב יו׳׳ט, כד הםכיטו כל האחרונים ודלא כנוב״י (או״ח םי׳ י״נ) שהקיל בזה ע״י פועל שאין לו טה יאכל, עיי׳ בחת״ם (או״ח סי׳ קנ״ד) ושו״ת חםד לאברהם (םי׳ נ״ד) ועיי׳ בארחות

חיים (םי׳ תקל״א) שהביא שם דנם חנוב״י חזר בו.

) סי׳ תקה־ז םעי1 מיז. n * p 14) עם וח־א כ?? 16 . 15) סי׳ תסי־נ סעי׳ א׳ וסי׳ תק?*« 17) סי׳ תקה׳׳א.

םעיוי י׳ י״א.

רעב קצור שלחן עריו קד

יב ולקצוץ הצפרנים גם-כן אסור, אך אם קצצן בערב־יום־מוב מותר לקצצן גם בחול-תמועד וכן אשת לצורך טבילת מותרת 18).

יג אסור לכבס שום דבר אפילו לצורך חמועד, אלא אם לא חית אפשר לו בשום אופן לכבס קודם יום־טוב, וכן טטפחות י) שמלפפין בתן את תתיגוקות, כיון שמשתיגין תדיר וצריכין לתם תרבח טותר

לכבסן, ויזתרו לכבסן בציגעא19). T כל דבר שתוא לצורך רפואת מותר לעשות בין לאדם 20)

בין לבתמת 21)., מותר ( א ט1 חשבוגות וכיוצא בזת שאם לא יכתבם ישכתם י לכתבם משום דתוי דבר תאבד, וכן מת שתוא לצורך חמועד מותר) אבל שאר דבר אסור לכתוב, ואגרת שלומים שכותב אדם ב לכתוב י

שערים מצויינים בהלכה עוד הביא שם בשם שו״ת עולת שמואל (סי׳ ע״ב) בטי שרגיל להסתפר פעמים בכל שבוע ואין להוש שיכגיס לרגל מגוול וגילה בעיו״מ מצדד להתיר לו לגלה בערב יום מוב האהרון עיי״ש שהאריך בזה. ועיי׳ במשפמי עזיאל (ה״ב סי׳ ע׳) שהשיג עליו, ועיי׳ בנובי״ק (או״ה סי׳ י״ג) שהתיר לא׳ ההולך בין השרים לגלה בתות״מ. ועיי׳ בנובי״ת (סי׳ צ״מ־ק׳־ק״א) שכ׳ שהיה ראוי שלא להדפיס ולפרסם היתר זת ברבים שלא ילמדו להקל

עיי״ש ועיי׳ בתת״ס (סוף סי׳ קג״ד) שהשיג עליו עיי״ש. י) וכן טטפהת, ועיי בשו״ת תלק לוי (או״ת סי׳ קפ״א) דמותר לצהצה מגעלים במועד אף שהיא מלאכת דאורייתא מפגי שהם מתלכלכים תמיד ודומה לממפתת הידים דמה״מ שרי. ועיי׳ בילקומ הגרשוני (סי׳ תקל״ה) בשם ספר שבילי דוד ראם אין לו רק זוג מגעלים אז מותר כמו תלוק אתד ושם (בסוף סי׳ תקג״ג) הביא בשם קיצור של״ה לאסור

בער״פ אתר תצות וא״כ כ״ש בהוה״מ. עיי״ש. יא) שאם לא יכתבם ישכהם, עיי׳ רימב״א (מו״ק י״ת) שהתירו לו רבותיו לכתוב תידושיו על מסכת קידושין משום דשמא ישכתם ע״כ וגראה שר״ל אף שאיגו הלכות התג אפ״ה מותר לו לכתבם מטעם שמא ישכתם. ועיי׳ בשו״ת אוהל משה (סי׳ י״א) שפסק כן לאהד ואפי׳ אם עד עתה נהג שלא לכתוב והוי כגדר לדבר מצוד! ואפ״ה מותר לו רק צריר

התרה עיי״ש והובא בשד״ה (באס״ד מע׳ הוה״מ אות י״ב). יב) לצורך המועד מותר לכתוב, עיי׳ בשו״ת בית יצהק (ה״ב בקונ״א

20) םי׳ תק?*ב םעיו* בי.

21) סי׳ תקן״ו VVD נ׳. 18) סי׳ תק?״ב םיע׳ א׳ ומנ״א.

19) סי׳ v?pn םעיןי א׳.

ר שלחן ערוך קד רעג « ק

להבת, נוהגין לכתוב בשינוי קצת דהיינו שכותבין שורה הראשונה עקומה, ולכל מת שמותר לכתוב מותר גם־כן לתקן קולמוס ודיו 22ז•. טז מי שצריך למעות אפילו שלא לצורך המועד, אלא שהוא הושש פן לא ימצא ללוות לאהר המועד, והמלות אינו רוצה להלוות

לו בלי שטר, מותר לו לכתוב את השמד 23). יז אין נושאין נשים בהול־המועד ע) משום דאין מערכין שמהר., אבל מותר להחזיר גרושתו ומותר לעשות משתה לברית ( ד בשמדות י

מילה ולפדיון הבן, גם מותר לעשות משתה לכתיבת תנאים 24).

שערים מצויינים בהלכה

םי׳ כ׳) בם״ת שגמר הםופר סודם יום טוב ותיבת ״לעיני כל ישראל״ רשם סביבות האותיות מותר לגמור בחוה״מ דכיון דכבר רשם לא גרע מהעברת סולםום דמותר כמש״כ הפמ״ג (ריש סי׳ תסמ״ה) וכש״כ בזה שהוא מצוד, לנטור וא״צ מעמה אומן לזה דנם הדיוטים עושין זה ע״כ מותר רס שיותר טוב לגמור הכל סודם יום טוב. ומן הראוי לזרז הסופרים לגומרה הכל סודם יום טוב עיי״ש. ועיי׳ במגחת אלעזר (ח״ג םי׳ ב׳) שחולס ע״ז ומחמיר. ועיי׳ בשע״ת (םי׳ תסמ״ת) לעגין תיסון ם״ת ולעגין הדפםת םפרים דלםדר האותיות מותר ולא להדפיס ועיי׳ בברכ״י (שם) ובמגחת אלעזר (ה״ב םי׳ נ״ו וח״ג סי׳ מ״ב) מחמיר אפי׳ לםדר האותיות משום דםפרים

מצויים ללמוד ואינם לצורר המועד. ועיי׳ בשד״ח (אם״ד חוה״מ אות י״ב) בדין אי מותר לכתוב

ם״ת בחות״מ לסיים מצות כתיבת ם״ת.ן נשים בהול המועד, עיי׳ בבאה״ט (םי׳ תסמ״ו ן נושאי ינ) אי

ס״ס ד׳) בשם תטנ״א דבמדינתינו נוהנין שלא לישא אשה בעיו״ט. ועיי׳ במטה אפרים (םי׳ תרכ״ה ס״ס די) דבצורד נדול מותר לישא רס שיעשח סודם חצות כדי שישלימו הסעודה סודם שעה עשירית וכ״כ במשנה ברורה (םי׳ תסמ״ו ס״ס ט׳) ועיי׳ בשו״ת מי באר (םי׳ מ״ה) אי מותר לעשות נשואין בערב פםח והשיב דבשעת הדחס מותר והסעודה

יעשה למחר.ה בשמחה, עיי׳ בשו״ת שואל ומשיב (מהד״ס ח מ ן ש ן מערכי יד) דאי ח״ב סי׳ צ״ו) שכתב ראם היא נדה ונם אינה עושה סעודה אפשר שיש להסל ובםפר שלחן עצי שטים (סי׳ נ׳) כתב ראן* בלא םעודה אסור. ועיי׳ בארחות

חיים (םי׳ תסמ״ו).

21) 0י* JftPP 34) סי׳ תקנרז.

s2) .שפ סעיף ר

רעד קצור שלחן ערוף קת

יח מותר לשכור פועלים ואפילו ישראלים שיעשו מלאכתו לאחר חמועד26).

יט מותר ללכת חוץ לתחום בין ברגליו בין בקרון בין רכוב 26). כ אין מעלין בהמה זכר על הגקבה להרביעת משום דלא הוי דבר

האבד27). כא אין משיבין תרגגולת על ביצים לגדל אפרוהים, ואם הושיבה קודם חמועד וברחה, אם הוא בתוך שלשה ימים לכריתת מותר לההזירה, אבל לאחר שלשח ימים אםור לחחזירח אפילו יפםדו חביצים,

ת אפילו תוך שלשה ימים אםור28). ולהושיב אתרת תתתי

קה. דברים האסורים משום טירחא. ובו ב׳ סעיפים.

א אםור להםיע ולישא מטלטליו וכלי ביתו בהול־המועד מדירה שבהצר זו לדירה שבהצר אתרת, אפילו מדירה כעורה לגאה, אבל מבית לבית בתצר אתת מותר, וכן אם שתי התצרות סמוכות ויש פתה ביגיהן מותר להוציא התפצים דרך שם, ובמקום פםידא מותר) מותר א ו אפילו מעיר לעיר, וכן מדירח שאיגת שלו לדירת שתיא של

1 . ( ! משום שמתת יום־טוב, ששמהה היא לו לדור בדירת שחיא שלו

שעריפ מצוייניפ בהלכה א) בדירה שהוא שלו, עיי׳ בארחות חיים (סי׳ תקל״ה) בשםם אם הוא דר בביתו ויש לו כלים בבית אחר ספר מנתת פתים (דו* ס״ד.) ת

מותר להביאם לביתו רכז משמע ברא״ש שהוא בב׳׳י עיי״ש. א) ולמכור בצגעה, עיי׳ בשע״ת (סי׳ תקל״ט) בשם שו״ת בית יעקב (סי׳ מי) שהתנות תתי׳ קצת פתותת וקצת סתומה רק מי שאין לו

תנות ונזדמן לו כלים למכור מותר למכור בפרהסיא. ועיי׳ בשו״ת תת״ס (או״ת סון* סי׳ א׳) בענין פתיתת התניות בהול המועד תתקלקלה השורה באיזה מקומות בעוה״ד ופשתה המספתת מימים ימימה עד שנעשה להם כהיתר ומי שיש בידו לנדור את הפרצה הזאת אשרי תלקו ויעל על במתי הצלתות עכדה״ק. ועיי׳ בלהם הפנים

28) ש0. קה 1) סי׳ תקל׳׳ה םעיו• א׳ בי.

25) סי׳ תקמ״נ סעיוי >׳. 26) סי׳ תקן״ו סעיף אי.

27) ׳8ם סעיןי ני.

קצור שלחן ערוך קו רעה

ב אם צריך להכניס פירותיו או שאר םהורה מפני שהוא ירא מפני גנבים או משאר הפסד, כל מה שאפשר לעשות בצנעה יעשה.

ואם אי אפשר לעשות בצנעא מותר לעשות אפילו בפרהסיא 2).

ם פי . ובו ח׳ סעי ד ע ו מ ל ה ר בחו כ מ מ ח ו ק . דיני מ ו ק

א כל סחורה אסורה בין לקנות בין למכור, רק אם נזדמן לו ריוה, ויוציא לכבוד יום־מוב יותר ממה מרובה יכול לקנות ולמכור בצנעא א)

שהיה בדעתו להוציא 1). ב אם יש לו סחורה שיש להוש שאם ימכרנה עתה יפסיד מן הקרן מותר למכרה משום דהוי דבר חאבד, אבל אם אין לחוש שיפסיד אלא שלא ירויה אהר־כך, אסור למכרה כי מניעת ריוה לא מקרי

. הפסד 2) נ אם הל יריד שהוא יום השוק הבא לפרקים, או יום השוק שבכל שבוע אלא שעתה הוא קודם ההגאות שמתאםפין קונים הרבה, מותר למכור דכיון שהוא דבר שאיגו תדיר השביגן גם מגיעת הריוה כמו הפסד, אבל ביום השוק שבכל שבוע אסור, וכשבאים לפעמים סוהרים או ספיגות שמוכרים בזול או קוגים ביוקר מה שאיגו שכיה

תמיד, גם־כן מותר לקגות מהם ולמכור להם 3). ד וכן מי שצריך לקגות יין בעת הבציר, שיהא לו לצרכי ביתו לשתות כל השגה ואהר-כך יתייקר היין, מותר לו לקגות בהול־המועד

אבל למשא ולמתן אסור לקגות4). ה דברים הגצרכים למועד, כגון פירות ותבלין מוכרין כדרכן אפילו בפרהסיא, וכיון שמותרין לפתוה ההגות בשביל ישראל מותרין

למכור גם לאיגו־יהודי5).

שעריפ מצוייניפ כהלכה

(סי׳ זה) שכתב טעם שנוהנין היתר בפתיחת חניות מפני שחושבין אדבר האבוד שלא ירגילו הקונים איאך לקנות למקום אתר.

3) שם טעין» ו!׳.

4) שם םעיוי טי. 5) שם םעיוי י׳ ובמנ״א.

2) טי׳ וזקל״ח סעיף ב׳. קו 1) טי׳ תק?־ט סעי׳ א׳.

at (2 סעיף די.

רעו קצור שלחן עייד לוי

ו לתבוע הובות נוהגין להקל אפילו מישראל משום דחושבין לדבר האבר 6).

ז להלוות בריבית לאינו־יהודי התיל אצלו מותר, מפני דהוי דבר האבד שלא ירגיל את־עצמו אצל אהר, ואם מלוה לאינו־יהודי שאיגו רגיל אצלו, יוציא הריבית משבוע אהת לשמהת יום־טוב, ולמכור סחורח למי שאינו רגיל אצלו אסור, ולא מחני מה שיוסיף לשמתת יום־מוב, אבל למי שרגיל אצלו מותר משום דהוי דבר חאבד שלא

. ירגיל את-עצמו אצל אחרים 7) ח חילוף מטבעות אםור.

vvo or (6 ני וטו״ז 0ק*א. DP (7 סעיוי י״ג ומדא.

שלמי מודה סעז

תודה וברכה לידידי הרב הגדול ההריף ובקי עצוש סופר מהיר הרב ארי ליכוש ריינמאן שליט״א גכר למורי ורבי הגאון האמיתי רשכבה״ג מהר״ש עגגיל מראדמישלא זצ״ל וידידי גאמגי הרב מו״ה ישראל אקערמאן שליט״א ממיוהדאי ומפורםאי שבתלמידי אדמו״ר הגה״ק מרן בעל מגהת אלעזר זצוק״ל ממונקאטש. אשר גרבה לבם

לעזרני בהגהת םפרי. יברך ד׳ הילם ופעל ידם תרצה.

תודה וברכה להרב המפורסם בנש״ק ר׳ היים מרדכי טווערםקי שליט״א ולהרבני הגכבד והיקר מופלג והסיר ר׳ אברהם דוד שו״ב ראזנבלאט ולבגיו היקרים ר׳ מיכאל ור׳ פנהס ג״י ולהגביר ההשוכ ר׳ היים הייקל שולטאן וש״ב ר׳ הגינא גרינפעלד וש״ב ה״ב ההכם יקר דוה יושיע צבי שפארער ור׳ םאיר וויסיגסקי ג״י ולכל

אשר ההזיקו ויהזיקו בהוצאת היבוריי לאור.

ותודה רבה לידידי ה״ב תטופלג בתורה וי״ש הו״ב כםר יעקב קריגער נ״י בן להרב הגאון הםפורסם מהרה״ץ שליט״א בעד עזרתו בתיקוני טעותי הדפום. יעלה טעלת טעלת על בםתי תתורה והיראה

לתפארת אבותיו.

ותשואת כן לדפוס האהים טווערםקי ששקדו לתוציא מתהת דפוסם את ספרי בדייקנות והדור נאה. יהי שמם לברכה לתהלה לנצה.

אחרון אהרון הביב! אביע תודתי ההמת ונלבבת לכבוד אאמו״ר מו״ה שמואל היים ברוין שליט״א אשר מנעורי גדלני על ברכי התורה והיראה נוצר תאנה יאכל פריה וירוה נתת מאתנו וטכל

יוצאי הלציו יזכת לראות בישועת ישראל בביאת ג״צ בב״א.

ותזכר לטובה שם אטי טורתי טנב״ת טרת טינדל ע״ה, נפטרה ב׳ שבט תרצ״ב, שבכל כהה היתת טתאטצת לגדל אותי ואת כל בניה על ברכי התורה בתה ישראל סבא תנצב״ת ותהי׳ מליצת

ישרת בעד כל בנית הנותרים.

גם לרבות תשואת הן לאהיי ואהיותיי הנשארים בהיים שלא נפלו בידי הארורים הנאצים ימ״ש ה״ה אהי משה נפתלי צבי ואהי.מנהם זאב הם ונשיהם ובניהם ואהותי קריינדל פערל עם בעלה מר שלמה שפארער ואהותי בראנדל עם בעלה מר דוד פרידמאן תם וכל ביתם וביהוד לאהותי מנב״ת מרת היה עם בעלה הרבני חתותי

רסח שלמי תודח

רודןן צדקח וחסד מו״ה יחיאל קאחן נ״י מבודאפעסט חם ובניהם ובתוכם אביע תודתי לתמותי מנב״ת מרת גאלדח תחי׳ עם בניח גיסי חרבני חתורני יו״ש מו״ח דוד מרדכי ברוין ואתיו יששכר דוב נ״י

ויאריכו ימים ושנים בטוב ובנעימים עבגצ״א.

ודעי גשים במאי קא זכיין חיא אשתי מנב״ת מרת רבקח תחי׳ שטורתת ומתאמצת לחיות לי לעזר שאוכל לישב באחלח של תורח ומגדלת בגיגו חיקרים בגי תיים אלעזר ישראל ובתי פערל והילד מאיר שיתי׳ יברכם ד׳ ויפרתו כגפן וכשתילי זתים להגות בתורתו ולעבדו וליראה אותו וגזכה לגדלם לתורה ולהופה ולמע״ט ולא ימיש

התורה מפיגו ומפי זרעגו ומפי זרע זרעגו עד עולם.

ד: מודה אני לפניך ה״א ל העתי ש ע ק ב מ ר ו ב ע ל ה ה ע ד ו י מ נ והנ שחצלת אותי ואת ב״ב הי״ו מידי הרשעים הארורים הנאצים ימ״ש. אחרי שעברנו בין כל חאסונות וחיינו חיו תלואים מגגד והגעני עד הלום להוציא לאור ספרי הקטן הזה כן חפץ ד׳ בידינו יצליה להוציא לאור כל יתר התלקים ושאר תיבורים אשר אתי בכתובים ומסודרים לדפוס מתוך דעת רהבה בבריות גופא וטזוגי רוויתא גל עיגי ואביטה גפלאות מתורתיך ויקויים בגו מקרא שכתוב כי מציון

תצא תורה ודבר ד׳ מירושלים בביאת הגואל אמן.

ש ד ו ת ק ב צ מ לזכר עולם יזכר פין הששה מליוניפ קדושים נפשות גני ישראל שנהרגו ונשהטו ונשרפו ונטבעו ונקברו הייפ ע״י הרשעים הארורים הנאצים

ימ׳׳ש כשנות תרצ״ט־תש״ה

אהותי מנב״ת מרת טויבא צירל עם בעלה מו״ה ר׳ שלמה גאלדנער ובניהם ז״ל

אתותי מנב״ת מרת רבקהל עם בעלה מו״ה ר אלטער חיים יעקב קויפמאן ובניהם ד

אתותי מנב״ת מרת פעסל עם בעלה מו״ה ר׳ יעקב יהודה ניימאן ובניהם ז״ל

אתותי הצעירה פייגא ע״ה

ונשמת דודי ודודתי קרובי וקרובותי מצד אבי ומצד אמי

שנהרגו ע״י הרשעים ולא באו לקבורת ישראל ולא ידעו איש את קבורתם

ינקום ד׳ נקמת דמם ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו

תנצכ״ה

רפ

ש ד ו ת ק ב צ מי ישראל שנרצחו לזכר עולם יזכר פץ חששה מלחכים קדושים נפשות מ ונשרפו כידי רשעים וזדים וכצאן לפכח חוכלו כשנות תרצ״מ־תש״ח

את תותני חיקר חרבני חתורני יו״שה ברוין ז״ל מ ל ר׳ ש

ואחיו חרבני חתורני יו״ש

אב ז״ל ם ז ח נ ד מ

ואחיחם חרח״נ צדיק תמים ומרביץ תודחר ז״ל י א ד מ

ואמם חצח״ת מנב״תה ״ ל ע ר ע ת פ ר מ

בני ואשת דודי חרח״נ צדיק תמים וכו׳ ר׳ ישראל ברוין ז״ל

דומ״ץ בק״ק ענטש וכל בני משפתתינו שבחרנו ע״י חרשעים ולא באו לקבורת ישראל ולא ידעו איש את קבורתם

ינקום ד׳ נקמת דמם ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו

תגצכ״ח

www-hebrewbooks.org