הג'ראלד ברונס, הרמנויטיקה עתיקה ומודרנית

הקדמה: מה זו הרמנויטיקה?

התשובה הפשוטה לשאלה 'מה זו הרמנויטיקה?' התשובה הפשוטהלהציע את הספר ינסה

ביותר היא שהרמנו' הנה מסורת של חשיבה או רפלקסיה פילוסופית, שמנסה להבהיר את

מה פירושו של דבר להעניק משמעות למשהו – בין ( verstehenהמושג הבנה )בגרמנית:

אם מדובר בשיר, בטקסט משפטי, בפעולה אנושית, בשפה, בתרבות זרה או אפילו בי

? הבעיה היא, שזו איננה שאלה קוהרנטית לחלוטין. למעשה, שאלה זו לגבי טבעה שלעצמי

ההבנה ישימה בתחומים אינטלקטואלים ובהקשרים שונים, שבהם היא לובשת צורות שונות

לגמרי. ראשית, אם כן, קיימת בעיה כיצד לנסח את השאלה.

העובדה שהבנה איננה דבר אחד פשוט וטהור, מציעה שהדרך הטובה להתייחס

להרמנויטיקה היא באמצעות ההיסטוריה שלה, שגם היא כמובן מורכבת ומלאת סתירות.

, הנה להתייחס אל ההרמנויטיקה כאל היסטוריהריצ'ארד פאלמרדרך אחת, שבה הלך

)בתרגום חופשימייקל ארמארטשל מושגים. גרסא מועילה של דרך זו מהווה מאמרו של

"( הטוען כי אל לנו לראות את ההרמנויטיקה20 וה-19"גלגולי ההרמנויטיקה במאות ה-

המוקדמת כהרהורים שהוחלפו ע"י מחשבות חדשות. ההרמ' המוקדמת, עבורו, היא זו של

שניסה להכליל את המוטו העתיק של הפילולוגיה, שעל פיו להביןפרידריך שליירכמכר

טקסט פירושו להבינו תחילה כפי שהבין אותו הכותב ובהמשך להבינו טוב ממנו... בקבוצה

, שניסה, בהמשך לשליירמאכר,וילהלם דילטיזו של הרמנויטיקונים מוקדמים נכלל גם

)מדעי הרוח, אמנות( דילטי שואל:geisteswissenschaftenלפתח צידוק אפיסטמולוגי ל-

כיצד יכולה תודעה אינדיבידואלית של אדם אחד לבנות – ומכאן להכיר בצורה אובייקטיבית

– את תודעתו האינדיבידואלית של אדם אחר?

כמו כל היסטוריה של מושגים, גם זו מושפעת מאד ממהפכה קופרניקאית, במקרה זה

ברעיון של מרטין היידיגר, לפיו הבנה איננה פעולה של התודעה )פעילות הכרתית?(מדובר

פיצול בסיסי בין שתיולידה ה-לכאורה זו תפנית אונטולוגיתאלא מצב של השתייכות לעולם.

–אדמונד הוסרל, שואבת מרעיונותיו של טרנסצנדנטית( האחת, 1תיאוריות הרמנויטיות.

משמעות, ולא של תודעה )הלפיהם הבנה הנה הבנה של ישויות אידיאליות, כלומר של

mindכלשהי. הבנה פירושה שיחזור של מצב אידיאלי בדומה לזה שניתן למצוא )

בגיאומטריה, ולא של תודעתו או חשיבתו של מישהו אחר )=אשר הגה את הדבר שאותו אנו

מבקשים להבין, ס.ה.(.

כאשר אנו מבינים רעיון גיאומטרי, אנו לא מבינים את אוקלידס האדם, אלא את הרעיון

שהוא הגה - אובייקטים אידיאליים ומופשטים, כמו משולש. הבנה היא כמו תרגום, המניח

קיומו של אידיאל של משמעות או אובייקט אידיאלי )כמו מושג גיאומטרי( שאותו ניתן

להעביר )לתרגם( ללא תלות בתקופה, שפה ותרבות. אובייקט כזה איננו תלוי-זמן או

מקום. הוא הוא, זהה לעצמו, בכל זמן מקום ושפה.

מילים, לעומת זאת, אינן כה אידיאליות ובלתי תלויות כביטויים גאומטריים, אבל לא רחוק

ואוניברסליות ואפשר להעבירן בין תקופות מבלי להשאיר בסך הכלחד משמעיותמזה. הן

משהו מהותי מאחור, שאלמלא כן לא היו ניתנות להבנה. מה שאוניברסאלי וחד משמעי

ע”י תקשורת(,dispensesהוא מה שניתן להבנה )עמנואל לוינס: “מחשבה אוניברסלית

בעוד המשמעות הייחודית, הסינגולרית, היא דו משמעית, סרבנית וחמקמקה.למעשה,

מושגים ומונחים בשפה דורשים הבהרה מתמדת. חלקם אינם מהווים בעיה: חיוך הוא חיוך,

, אבל המושג 'צדק' קשה יותרפיקספייד בקלפים( הוא לנצח עלה או פיק )הדגם

John של אפלטון איננו בהכרח תרגום מדוייק למושג צדק אצל dikeלהבהרה, וה-

Rawis– מכאן נובע שהמושג צדק אינו ניתן להבנה מושלמת, איננו קוהרנטי ביחס לעצמו .

הוא הטרוגני ומעורפל, ומכל מקום חסר מובן אידאלי-מוחלט מהסוג שישנו למשפט

פיתאגוראס. עם זאת, יש ביכולתנו לכל הפחות לדעת מה פירוש הדבר להבין את המושג

צדק, למרות הקושי שלנו לקבוע בנחרצות את משמעותו. ייתכן שהדבר יהיה כרוך בחקירת

ואז התמודדות )ן גרסאות סותרות שלוביוהכרעה השוואה ב, הצדק לאורך ההיסטוריהמושג

לפיה אי אפשר, " The will of power" של 481המנוסחת בקטע אנית י הבעיה הניטשעם

(. מתחרים של כל דבר, שכן כולם ממרכיבי האינטרפרטציהלהחליט בין פירושים

ת, לפחות במבט ראשון, לתפיסה שתוארה לעיל )של הרמנויטיקה טרנסנדנטלית(מנוגד

אחריםעניין ב של מעורבות מעשית והנה תפיסתו של היידגר המנתחת את ההבנה כמצב

באותהלדבר יכולת מהווה חלק מהן: היא מצריכהת חיים ווצורשל עולם. הבנה היא בו

,דרכי ההתנהגותכטבעיות ומובנות את קבל ל, ו שבה אתה מצויביבהשפה המקובלת בס

.א ההבנה 'למה נועד פטיש'הרגשה המקומיות. הדוגמה החביבה על היידיגר היהחשיבה וה

חנויות חומרי בניין, בתיםמוסכים, ידיעה זו מניחה מראש שותפות בעולם הכולל בין היתר

הדרך להבין את, בבנייה וכיו"ב. איננו מגדירים מושגים אלא חיים אותם. על-פי גישה זו

מהותה של ההבנה אינה עוברת דרך הבהרת מושגים ובניית תיאוריות. נהפוך הוא, לפי

מה פירושה של הבנה, שכן הוא מתגלה בבהירות דווקאלא להביןהיידגר פשוט קשה

יצירתו כשאנו חווים ניכור ואי-שייכות.במצבי משבר, בארץ זרה,בהיעדרה, בהתרסקותה -

)מטאמורפוזיס( מספקת לנו גרסה קומית של הסיוט שחוויה זוהגלגול' של פרנץ קפקא "

כל אחת מאיתנו מבין מה פירושו של דבר. הבנה–יכולה להיות, אבל לא צריך ללכת רחוק

חוויה של בידוד, מקריות וניתוק העדר משמעות פירושובעוד ", בביתהיא מצב של "להרגיש

בתוך המוכר, ומחייבת סוג מסוים שלממוקמת תמיד הבנה התוצאה היא, שהקשר. מ

זה כמובן לא מוציא את הטענה שלעולם שכבר הבנו.אינטואיציה, ואינטגרציה לתוך ה

דיבהחלט אומר כי כ אבל )המדבר על ישויות אידיאליות שאינן תלויות בפרשן(,הוסרל

לשלוף עצמוהאדם והחד משמעית של דברים, על אוניברסאליתהגיע למשמעות הל

ממקומו ולהתבונן על הדברים במנותק מעולמו. ההוגים השונים חלוקים ביניהם בשאלה זו

נקודת ההשקפה מה הם גבולות הרדוקציה, באיזו מידה יכול האדם ולהתבונן במנותק מ–

.שלו

הנה מלההבנה' ולא רק אותו, שכן לפי תפיסה זו 'Ermarthזו השאלה שמטרידה את

בדרך כלל את טענותינו מציעיםביחס לדרך שבה אנו(, excessive )קיצונית ומוגזמת

אמת ושקר.טוב/רע, אודות דברים בעולם, או במלים אחרות מנסחים את שיפוטינו ביחס ל

. היידגר עצמו מבהיר בכללפילוסופיהאפשר עולי לומר שהבנה הנה מושג יומרני ביחס ל

'מחוץ'מצאאנו צריכים להאסרטיבית שכדי לטעון טענה בחדות )קיצונית עבור רבים(

, לשים עצמנו בעמדה של "פשוט מסתכלים" - שלטענהלאובייקט שלגביו אנו טוענים את ה

בנה ופירוש הם שאינו ניתן להשגה. האל של אובייקטיביותי אידוהצד. זהמתבונן או צופה מן

הולך עם עמדה זו - של היות 'בתוך' אנשים ודברים. היידגר יםרועים אינטימייאמאידך גיסא

. פירוששאינטרפרטציה תמיד נעוצה במה שאנו יודעים מראש, כשהוא טוען הכי רחוק שניתן

במקוםובן שיוצר מ( אקטתרגוםמ )בשונההוא הבהרה של משהו שכבר ידענו, שקיים, ולא

אין זה אומר שניתן להבין הכל. נהפוך הוא, פירושו של דבר שהבנה.בו היה חסר לגמריש

תמיד מתחילה מבפנים וכי פרשנות היא בעיקרה הסבר לא של אובייקטים אלא של מצבים

הוא לעולם לא תפיסהפירוש: Being and timeשבהם אנו מעורבים. היידגר בספרו

חסרת פניות של דבר-מה המוצג בפנינו". אנחנו רוצים או מתכוונים להסתכל על מה

ש"נמצא שם", מחוץ לנו, אבל מגלים בסופו של דבר את עצמנו. את מה שנמצא שם

בפנים, בתוכנו.

ביןפשוטה מבארת תנועה. הוא איננו אם כן, לעולם אינו פילולוגי טהור,המעגל ההרמנויטי

, זו. לאמיתו של דברמשמעות השלמה שלובין ה ל המוצג בפנינו כאובייקט,חלקי הטקסט

בין הטקסט לבין המצב שלנו)של ההוויה, המצויה בטבע הדברים( אונטולוגית תנועה

כפרשנים שלו.

אחרל שאת ההרמנויטיקהמה התנועה הזו? שאלה זו, היא עקרונית ומארגנת לא רק

ניתן. חמת העולם השנייהשאחרי מלאת כלל החשיבה אלא )ובפרט גדאמר( היידגר

מאמר זה "להבין חברה פרימיטיבית". Peter Winch דע של נו הובמאמרכדוגמא תבונן לה

גם עבודתו שולחת אותנו לחקור ש ויטגנשטיין,לודביג כתיבתו המאוחרת של מתבסס על

מה יקרה אם נעשה מהלך למשל, שאלה זו: בין הטרנסצנדנטי ליומיומי.שהפער את

...?שחמט נישחמט שאינו מובן לשחקבמשחק

הוא ץ' שואל שאלות בסגנון דומה בנוגע למחקר האנתרופולוגי של תרבויות זרות.וינפטר

כי פעולות הכישוף מבטיחות שהיבול שזרעו יצמח.ניםמאמיאנשיו עסק בשבט אזאנדה ש

פשוטיודע' – הוא 'ה מתבונן בתופעה מעמדת פריצ'רד – במקרה זה אבנס-– האנתרופולוג

הצלחת הזריעה קשורה לטיב לצמיחת היבול.לא קשורשהכישוף טוב יותר, ומשוכנע יודע

הקרקע, ההשקייה וכו'.

האמונות שללית, שאהרציונעמדתו ממרום טען,אם האנתרופולוג יץ' היא, כי הטענה של וינ

רעיונות מדעיים אכן לדבריו,! טעות חמורה – הרי הוא טועהותליא רציונןבני השבט אינ

של השבט הכישוף , אולם טקסיאובייקטיביתהמציאות נועדו לעלות בקנה אחד עם ה

לא יכול להיות חיצוני לשפה, לפי וינץ', מושג המציאות האובייקטיביתהנחקר אינם כאלה!

איננה מה שנותן משמעות לשפה. מה שאמיתיהאובייקטיבית המציאות שבה מדברים עליו.

נןישואולם, . המסוימתהשפההיגיון של ומה שלא אמיתי, מתגלה בתוך ה)במובן של נכון(

שפה המקורית.תוך המושג שיש לו משמעות רק בלשפה זרה הרבה שפות, ואין טעם לייבא

מה' טוען שהקריטריונים לץוינ( במאמר5עמ' ובבספרו ): ליותאכנ"ל גם לגבי מושג הרציונ

משמיים, אלא צומחים בתוך קונטקסט של חברה ותרבות, וניתניםנים אינם נתוייחשב הגיוני

נפרדים, שלכל אחד מהם קריטריוניםתחומים דוגמאות לדת הם ו מדעלהבנה רק בתוכו.

.מה שנחשב הגיוני בתחום אחד אינו בהכרח כזה באחר ו"היגיון" משלו.

בטענה שגם אם הקריטריונים ל"היגיון", Alasdair Macintyre לקו מחשבה זה מתנגד

"מדע גרוע"על היותם כשפים של השבט הנם פנימיים, עדיין יש לנו הזכות לבקר את מעשי

מנותק או שניתן לאחוז באמונה של השבט רק ב,. הוא טוען)או גרועים מבחינה מדעית(

או טכנולוגי המצוי בידינו. ואולם, לטעון כך פירושו להכירמדעי בהתעלם מכל ידע

:'ץוינעל כך עונה בעליונותה של השיטה המדעית ובנכונותה של נקודת המבט שלנו.

אך גרסה פרימיטיבית של מדע, וכי, אין זה מובן מאליו שהכשפים הם ו עבור" - למי?ה"נכונ

שלקוהרנטיות בהיסטוריה ועל כן בעמדה לשפוט את המתקדם יותראנו מצויים בשלב

אמונות האחר.

, שיותר משהןלהיסטוריה אחרת ולפרקטיקות אחרות שייכים הכשפים של שבט אזאנדה

החיים נתונים לקונטינגנטיות ואין לנו לפי וינץ' - ש– בכךותמכירמנסות לשלוט בעולם הן

פילוסופיהתחום הטקסי כישוף שייכים יותר ל. יתכן ששליטה עליהם )=הגיון מאגי(

לעשות להם רדוקציה לחשיבה מדעית אולא ניתן וכלל ופחות למדע יישומי, רפלקציה, הו

לשפוט אותם בכלים מדעיים.

גם": וינץ' שואל מה הטעם בחקירת הקונבנציות והחוקים של תרבויות זרות, ומסביר כי

חסרי משמעותלהיראות של מי שבא מבחוץ, ו מנקודת מבט,החוקים והכללים שלנו יכולים

פולחןמה שביקשתי לעשות בבחינת מנהגי ה .אף סט אחד של חוקים אינו נכון תמידוערך.

הבנה מסוג זה היא. בחברה זושמעות החיים האנושיים הוא לקבל מושג על מנדה אשל הז

."תרבות זרההבסיס ההכרחי להבנה וחקירה של כל

דומה לשינויאופן רדיקלי, בוינץ' בבין פיסקה זו מסיטה את הדגש בדיון בין מקינטייר ל

חקירהבעקבות היידגר, .תולוגית לאונתהרמנויטיקה טרנסצנדנטיבמעבר מהיידיגר הכניס ש

לרפלקסיההערכה, אלא נדרשת בתיאור והסתפק בשל תרבות זרה כבר לא יכולה ל

שלנו איננו יכולים עודתהרציונאליו מקינטייר טען, שבשל ההיסטוריה של ביקורת עצמית.ול

: הופך את הטיעון מצידו הזאנדה. וינץ'להימנע מלבקר את חוסר הקוהרנטיות של מנהגי

י הזאנדהמנהגבין לנו ברירה אלא לראות אשלנו תהרציונאליובגלל ההיסטוריה של דווקא '

מקינטייר העריך כי המפגש עם הרציונאליות המערבית. ' שלנותהרציונאליוביקורת על

יגרום לבני השבט להטיל ספק בקריטריונים שלהם, אולם מצידו של וינץ' דווקא

הרציונאליות שלנו היא שמוטלת בספק במפגש עם בני השבט.

אנו לדברים. לעשותאיננו לומדים רק דרכים שונות , אחרת משלנותרבות כשאנו חוקרים

ותפיסת עולם שונה משלנו, בכלל זה רעיונות חדשים אודותלומדים צורת חשיבה אחרת

הםאזנדה מעשי ה שעבורו , וינץ' טוען כנגד מקינטייר .חשיבותם האפשרית של המעשים

פשוט חקלאות לא מוצלחת, בעוד וינץ' רואה בהם ביטוי של החיים החברתיים המכיל מידע

עשיר על הערכים והנורמות בחברה זו.

של בני האזנדההכישוף עבודת - של (הקוהרנטיותההיגיון )להבין את חוסר היכולת שלנו

עשוי לנבוע לאו דווקא מאופי המעשים עצמם, אלא מהמגבלות שלנו להבין דברים שאינם

גם זה . 'יצרנותשל 'יעילות ו עקרון –מבוססים על העיקרון המנחה בחברה הצרכנית שלנו

המאפיין את האדם בחברה התעשייתית.'ניכור' ה כינהמרקסקארל ביטוי של מה ש

"העיוורון שלנו לגבי הטעם וההיגיון שבצורות חיים פרימיטיביות, נובע מחוסר הטעם של

חלקים גדולים בחיינו אנו".

)חיה ותן לחיות(,תרבותיתן-יחסיות בימאמרו של וינץ' נתפס לעתים כאילו הוא תומך ב

הדגש אינו על הרעיון לפיו זכותה של כל תרבות להתנהל (Brunsואולם )לדעתו של

בין-תרבותי - מעבר מהתבוננות בתרבות זרהמפגשבדרכה, אלא דווקא על סוג אחר של

זרה אמור להוביל אותנו עם תרבות לשם תיאור, להתבוננות לשם למידה. על כך שהמפגש

דווקא . ולביקורת עצמיתהמצב האינטלקטואלי והתרבותי שלנולהתבוננות )רפלקסיה( על

הטענה היא שמפגש עם תרבות שונה צריך לגרום לנו )ולצ'ארלס טיילור(בדומה למקינטייר

לכל תרבות דרך נכונה משלה. ברעיון שחפרגיון שלנו ולא להתילבחון ולתאר מחדש את הה

לחלץ אותנו מהאתנוצנטריות ולשנות את ההבנה-העצמית שלנו.

הם( מתארים תפנית כזו בדיוק. "אנתרופולוגיה כביקורת תרבותבספרם " )מרקוס ופישר

: האפיסטמולוגית והבין-תרבותית.טכניקות לביקורת בתחום האנתרופולוגיהשתי מציעים

ומבוססת על יציאה לפריפריה )ביחס, מהמחקר האנתרופולוגיה המסורתיצומחת הראשונה

לאתנוצנטריות האירופית( במטרה לפגוש עולמות זרים ולחזור עם הידע האקזוטי הביתה

להשתמש במה שלמדנו על השיטה השנייה מבקשת .באופן שיאתגר את החשיבה שלנו

במאמר(8)עמוד עובדות ספציפיות לגבי אובייקט הביקורת בבית. תריהאחר כאמצעי לחק

איננהההבנה במדעי החברהפעולת שהמשימה העכשווית של ,מרקוס ופישר טוענים

ובסביבה שבתוכה היאה עצמ אלא להתבונן בלטעון לאובייקטיביותולהצדיק את עצמה

וינץ' מנסח רעיוןמושאי המחקר שלה. אצל תגלההמה שפועלת באופן ביקורתי, בהשראת

באמרו שמטרתו איננה להתעסק בהטפת מוסר אלא להציערפלקסיה הרמנויטית,זה של

שהרעיון של למידה מהאחר, הכרוך במפגש עם תרבויות אחרות, מתקשר עם המושג חכמה

(wisdomמאמרו של וינץ' אמנם איננו חלק מההיסטוריה המושגית של ההרמנויטיקה .)

במה עוסקת ההרמנויטיקה. –אבל יש לו קשר עמוק לשאלת היסוד

הרמנויטיקה כפי שאני )ברונס( תופש אותה, איננה שיטה, תיאוריה או עמדה מסוג כלשהו,

כי אם קונטקסט )הקשר( לדיבור על הבנה. הקשר שגבולותיו נקבעים לא ע"י מסורות או

הבנהיות סביב מושג הורשת של קווים וזואסכולות אלא על-ידי מושא החקירה עצמו.

,מקיף מן החוץ. אי אפשר לצאת מהרשת ולהתבונן בה במבט ( verstehen)בגרמנית

. מהי הרמנויטיקההמשיג ל כל כך שהזו אחת הסיבות לכך שק( ו9 עמ' )

אבל, למרות שספר זה איננו ניסיון לסקירה מקיפה, בכל זאת הוא מנסה להכניס קצת הגיון

מימדים שאנו נוטים להזניח כשאנו דנים–במימדים ההיסטוריים של "מה זה הרמנויטיקה"

בהרמנויטיקה רק במסגרת האידיאליזם הפילוסופי הגרמני.

עבור ההוגים בני דורי, שאלת ההבנה לבשה צורה ברורה בנסיוננו להבהיר את מה שגדמאר

מדוע ספר שמתיימר להחיות את–חיפש בספרו "אמת ומתודה". זה היה ספר קשה עבורי

ההרמנויטיקה מציג עצמו כביקורת של אסתטיקה והיסטוריציזם? התשובה היא, שביקורת

כזו היא מה שפותח לבסוף את ההרמנויטיקה והופך אותה לאיזור חשיבה אינסופי. אם

נתחיל מהתיאוריה המודרנית של הסובייקטיביות, מורשתם של דקארט וקאנט, שאלת

ההבנה לא ראויה )קטע לא ברור...( הרעיון של גדאמר הוא שהרמנויטיקת היומיום של

היידיגר מספקת מוצא מהמיצר הניטשיאני של קונפליקט אינסופי בין פרשנויות, בדיוק

מכיוון שהיא מסיטה את שאלת ההבנה מהמישור התיאורטי למישור הפרקטי של מעורבות

)מיוונית: ידע, במובן של ידעepistemeבפעולה מתמשכת. עבור גדאמר זוהי תפנית מ

)אצל אריסטו: המעלה של חשיבה מוסרית, שפירושה תבונה מעשיתphronesisמדעי( ל

או פקחות( - כאילו הבעיה הקאנטיאנית של הידע יכולה להיכתב מחדש כבעיה

היא פחות" verstehen"אריסטוטלית של הגיון פרקטי. אם כן, ביחס לשיח או לטקסט,

ידיעה של משמעות הטקסט כשלעצמו, אלא ידיעה של המקום שבו אנו ניצבים ביחס

לסיטואציה שבה אנו מוצאים עצמנו. עבור גדאמר, משימת ההרמנויטיקה הינה להבהיר

( מצבים, כפי שאני מציע10 )עמ' "מצבים הרמנויטיים"סיטואציות מסוג זה ולכנותן בשם

הרעיון של גדאמר, לפיו הבנהבספר זה, החותרים ליותר מאשר הבניית משמעות.

מתאפשרת רק באמצעות פעולה, צריך להילקח ברצינות!

גדאמר לא ממש עונה לניטשה, אלא מנסח מחדש במונחים אריסטוטליים. זה עשוי להסביר

מדוע הוסרל והירש רואים בגדאמר מעט יותר מאשר גרסה נוספת של רלטיביזם מודרני,

המוביל לסקפטיציזם, ניהיליזם וייאוש. בעוד דקונסטרוקטיביסטים כמו ג'ון קאפוטו רואים בו

(. למעשה,Obsolescence )התיישנות? מטאפיסיקה של ההתיישנות)בגדאמר( מגן של

כלומר–בהשאלה ממקינטייר, ניתן לומר שגדאמר מבהיר את הסיטואציה ההיסטורית שלנו

שרבים מאיתנו שבויים בפולמוס )דיאלוג אגוניסטי( בין–את המודרניות שלנו, רוצה לומר

ניטשה לבין אריסטו, שניהם מייצגים את שתי השפות היחידות שבהן ניתן לקיים חקירה

קוהרנטית. ההבדל בין הפילוסופיה האנאליטית האנגלו-אמריקנית לבין החשיבה האירופית

)הקונטיננטלית( עשוי להיראות כהבדל בין שתי תגובות לדיאלוג הזה )בין ניטשה לאריסטו(.

בין ניטשה לאריסטו, בעודלהכריעפילוסוף אנליטי )כמו מקינטייר( חושב שאנו צריכים

האירופי יאמר )ולדעתי גם גדאמר יאמר כן( שאנו צריכים להיכנס לתוך תנועת התן-וקח של

המאבק הזה - לא לפתור אותו כך או אחרת אלא דווקא לתפוס את המשמעות שלו, להבין

אותו ואת עצמנו כשייכים למאבק זה, שכן אחרי הכל אין ביכולתנו לעמוד מן החוץ בכדי

להכריע איזה מן הטיעונים משכנע יותר. ניתן לומר, שהרמנויטיקה היא אופנות של

( בצורה רפלקטיבית,working throughהשתייכות לוויכוח הזה, או עיבוד שלו )במובן של

כשאנו רוצים כל העת לדעת לאן הוא מוביל.

דבר זה נובע בפירוש מהחלקים בספרו של גדאמר, הנעים בין שתי עמדות שלכאורה אינן

מתיישבות זו עם זו; הראשונה גורסת כי מה שיש לטקסט )במיוחד לטקסט קלאסי( לומר

כמו חוק, או גורל, כאילו אין אפשרות שלא להבינו, או להבינו לא-נכון.בלתי נמנעלנו, הוא

ואילו על-פי השנייה, אנו מבינים טקסט )אם בכלל( אחרת ממישהו אחר, מכיוון שההבנה

שלנו נקבעת לפחות בחלקה על ידי ההיסטוריה והסיטואציה הקונקרטית שאנו מוצאים בה

עבור גדאמר, יתנו לאותו טקסט פירושים מתנגשים. –את עצמנו. אנשים בסיטואציות שונות

. השאלה איננה אם משמעות הטקסטמכל מקום, שתי עמדות אלו אינו מוציאות זו את זו

נקבעת על ידי הכותב או על ידי הקורא, נהפוך הוא; שתי העמדות בהילקחן יחד, מתארות

, היות והבנה לא נעצרת בקביעת המשמעות, אלא היא תהליךתנועת ההבנה עצמהאת

ביקורתי מתמשך שבו אנו רואים עצמנו ואת מה שחשוב לנו לאור הטקסט, גם כאשר אנו

רואים את הטקסט לאורנו-אנו ולאור האינטרסים שלנו.

תהיה זו טעות, או לכל הפחות רדוקציה פטאלית, לראות תנועה זו כמשהו שמתרחש על

מישור שבין ה"מיינד" לאובייקט שלו. היות ומה שניתן להבין בטקסט לעולם איננו ניתן

לצמצום )רדוקציה( למשמעות אחרת. אלא, מה שאדם מבין לאור משמעות שהציע אדם

. בגלל מי שאנו, ובגלל האופן שבו אנו(subject matter, Sache)אחר, הוא "דבר"

דורש מאיתנו ללכת בכיוון מסוים,–)סיגל (claim)ממוקמים, הטקסט בא אלינו בדרישה

של דרישה(substance) וחלק ממה שאנו מבינים, הוא התוכן או להבינו בצורה מסוימת(

מדגיש בביקורת שלו על גדאמר,יורגן הברמאסזו וההכרח להיחלץ ממנה. זוהי נקודה ש

ותגובת גדאמר על כך היא שלעשות דבר כזה )כמו להתנתק ממורשת או מנקודת מבט(

איננו עניין של בחירת השיטה הנכונה להשתחררות )אמנציפציה( - למשל, "הרמנויטיקת

מעמקים" - אלא הוא דורש לא פחות מאשר מהפך. טרנספורמציה רדיקלית של מי שאנו,

ומעבר לצורת קיום שונה, לתרבות אחרת. המשמעות המדויקת של טרנספורמציה זו עדיין

לספירה. בין היתר3 בן המאה ה-ניקח לדוגמא את אוגוסטינוס )הקדוש הנוצרילא ברורה.

(. הוא נחלץ מלפיתתה של המסורת הרומית לאחיבורים פולמוסיים ופירושים למקראכתב

היסטוריה חלופית. כמוכניסה ל אלא על ידי ) (emancipatory hermeneuticsעל ידי

"דיבור שפה איננו תכונה שניתן לאבד, ובו בזמן מנסח זאת בהקשר אחר, שדונאלד דוידסון

אין זה מובן מאליו שאנו אנוסים לכבול עצמנו לעבר,,. עם זאתלשמר את יכולת החשיבה"

להתפייס עם קודמינו ולאלץ את העתיד "להתקפל" לנוכח העבר ולהסכים עמו. למיטב

תמידאנו אם אנו מתקיימים היסטורית, גם גדאמר לא צידד בכך. להיפך, )ברונס( הבנתי

)סיגל: מצב ביניים, בין הידוע והמוכר לבין החדש. ((in-between state מצב בינייםב

והזר, בין העבר לבין העתיד...(

)עירית: הוויכוח הוא אם אדם המפרש טקסט יכול לצאת מתוך הסובייקטיביות של עצמו,

של ההיסטוריה שלו, של המיינד שלו. גדאמר טוען שלא ניתן להשתחרר כמו שאי אפשר

להחליף את ההיסטוריה והמורשת התרבותית שלך. במקום זה עדיף להתבונן על תנועת

המטוטלת שבין מה שאני לבין מה שאני מבין מהטקסט(.

מכאן נובע הרעיון, כי הרמנויטיקה היא סוג של פנומנולוגיה של הבין-לבין. תפקידה איננו,

לתרגם משמעות )להציע אינטרפרטציות חדשות לשייקספיר... ( אלא לחקור פירושים מסוג

– של החשיבה, כלומר (sache)זה, מבחינת הצל שהם מטילים על האובייקט, ה"דבר"

עבור כל אחד מהדברים שנזכרו –לחקור את שאלת ההבנה. מה פירושו של דבר להתקיים

– למעלה( - ומה תוצאותיו? זהו הדבר המעניין את ההרמנויטיקה. )הדברים 12לעיל )עמ'

עמידותה של הגיאומטריה לשינויי תרבות וזמן, המשבר הרוחני של אוגוסטינוס או של גרגור

(.דוגמאות מאד לא מובנותסמסא...

"לנוכח עמדת הביניים שמתוכה פועלת ההרמנויטיקה, יוצאגדאמר ניסח זאת כך:

שתפקידה אינו לפתח הליך )פרוצדורה( של הבנה, אלא להבהיר את התנאים שבהם הבנה

(.גדאמר עשוי כמובן לחשוב )בסגנון קאנט( על התנאים295 )אמת ומתודה עמ' מתרחשת"

הלוגיים שמאפשרים זאת. אבל עבורי, מלאכה זו של הבהרה אינה יכולה להיות תיאורטית

בלבד )באופן טהור(. בכל מצב התיאוריה צריכה להיות מתווכת ע"י ההיסטוריה, שכן הבנה

היא איזור של אירועים בלתי צפויים ופרקטיקות שלא ניתן להגדיר תיאורטית, כי לעולם לא

ניתן לצמצמם לכדי מושג. עלינו ללמוד אירועים ופרקטיקות אלה על כל ההטרוגניות

המבלבלת שלהם.

באמצע( ניתן לומר אותו דבר על הרמנויטיקה: שאי אפשר להכיל אותה בתוך12)עמ'

גבולות התיאוריה, אפילו לא בתוך היסטוריה מושגית שממקמת את ההרמנויטיקה כשלוחה

של האידיאליזם הפילוסופי הגרמני. המטרה שלי בספר זה היתה למתוח את גבולות

ההיסטוריה המושגית הזו, בכדי לכלול בתוכה הסברים של חשיבה ופרקטיקה הרמנויטית

ששייכים להיסטוריות של האינטרפרטציה, או לפחות לגרסה מסוימת שלהן, הבנויה על כזו

שעשויה מזירות מסוימות בהרמנויטיקה הקלאסית ומפרקטיקות )תורות( פרשניות

מתרבויות שונות. מה יכולים ההרמנויטיקונים ללמוד מההיסטוריות האלה לגבי מה שחשוב?

או, למעשה, מה יכולה ההרמנויטיקה ללמוד על עצמה, שכן, כפי שאני מנסה להראות, היא

שייכת למסורות הפרשניות רבות הפנים הללו? מה אנו יכולים ללמוד ממצבים שבהם

סוקרטס, תוכידידס או פילון האלכסנדרוני מצאו את עצמם? מה אנו יכולים ללמוד

מהרבנים של העת העתיקה או מהמיסטיקנים הסופים? מלותר? מוורדסוורט'?

כמובן, שרבים מעמיתי )בעיקר אלו בביקורת הספרות( יהיו קצרי רוח כלפי שאלות אלו

ויראו בהן עניין רק עבור חוקרי העת העתיקה ואמנים נוסטלגיים. מבחינת מבקרי הספרות,

שרואה את השיח(commentary)הרמנויטיקה שייכת לעידן שחלף, היסטוריה של פרשנות

כנושא מסר; בעוד ביקורת הספרות היא דיסציפלינה מתפתחת הרואה עצמה מעבר

להרמנויטיקה. ברוממו עצמו מדרגת היסטוריה לדרגה של מטא-היסטוריה, תחום הביקורת

( את קיצו של תחום הפרשנות. משימתו אינה עוד לפענח שיח על ייחודיותם13הביא )עמ'

אלא לשפוך אור את מבנה העומק, את אופני הייצור, את הרשתות, האסטרטגיות

והמניפולציות של השיח והתרבות ככאלה.

:"The Birth of the Clinic" מתוך ההקדמה לספר מישל פוקו

)הערת תרגום: בכדי להבדיל מ"לפרש", השתמשתי בפועל "לפרשן" כדי לתרגם את הביטוי

to comment/commentary.)"ביטוי זה קרוב ל"להעיר הערות על משהו .

מעוררת שאלות לגבי מה השיח אומר ומה התכוון לומר; היא(commentary)"פרשנות

מנסה לחשוף את המשמעות העמוקה של הדיבור, שמאפשרת לו להשיג הזדהות עם עצמו

)?(, קרוב לאמת המהותית שלו. במלים אחרות, כשמבטאים משהו )מצהירים דבר-מה(,

מבטאים-מחדש את מה שמעולם לא נאמר. פעילות זו, שפוקו מכנה בשם פרשנות )

commentaryהיא ניסיון להחדיר שיח נושן ובלתי-נכנע, שקט לכאורה, לתוך שיח חדש )

ן, היא בהגדרה פעולהֵיותר מורכב, שהוא בו זמנית גם ארכאי וגם חדשני יותר. לפרש

של המסומן על המסמן, שארית מיותרת של המחשבה אשרexcess)שמעידה על עודפות )

הדיבור זנח מאחוריו. הפרשן גם מניח מלכתחילה שאלמנט בלתי מדובר זה התנמנם לו

בתוך הדיבור )פארול( ובאמצעות המסמן ניתן לשאול אודותיו ולתת קול לתכנים שלא סומנו

במפורש קודם כן. כשפותחים את האפשרות לפרשנות, אנו נדונים לתהליך אינסופי, שדבר

לא יכול להציב לו גבול: תמיד יישאר עוד משהו מהמסומן )מהטקסט/דיבור( הזקוק

לפתחון-פה נוסף, בעוד המסמן לעולם מציע לנו שפע )של פירושים?( המעמיד אותנו

)עירית: פוקו מזהיר מפני. (veul dire)בספק, למרות עצמנו, לגבי מה משמעותו

הפרשנות/קומנטרי כפעולה שפותחת תיבת פנדורה של אינסוף אפשרויות לשאול שאלות

על כן, מסמן ומסומן מקבלים אוטונומיה משמעותית,על עצמנו ולקבל אינסוף תשובות(.

שמעניקה אוצר של הוראות )משמעויות( מעשיות לכל אחד מהם בנפרד. אחד מהם יכול

אפילו להתקיים ללא זולתו ולדבר בשם עצמו, הפרשנות )קומנטרי( שוכנת במרחב המשוער

שביניהם. ואולם, בו זמנית היא מייצרת קשר מורכב בין מסמן למסומן, רשת סבוכה שמכילה

את הערך הפואטי של הביטויים: המסמן לא נדרש "לתרגם" בלי להשאיר משהו נסתר,

והמסומן נגלה רק בעולם הנראה לעין, של מסמן שהוא עצמו רווי משמעויות שאינו יכול

לשלוט בהן. פרשנות נשענת על הנחת היסוד שהדיבור הוא פעולה של "תרגום", שיש לו את

הפריבילגיה המסוכנת שיש לתמונות )אימאז'ים( - לגלות ולהסתיר, ושניתן להחליף אותו

בעצמו עד אינסוף ללא הבחנה. בקצרה, פרשנות נשענת על אינטרפרטציה

פסיכו-לינגוויסטית של שפה, אשר ניתן לראות בה עדות )זכר( למקורותיה ההיסטוריים. )עמ'

( זוהי פרשנות ביקורתית שמקשיבה באמצעות האיסורים, הסימבולים והדימויים14

. לעולם(the Word of God )הקונקרטיים, דרך כל מנגנון ה'התגלות', לצו האלוהים

סודית, לעולם מעבר לעצמה. במשך שנים אנו מפרשנים את השפה של תרבותנו מאותה

".(the Word)נקודת התבוננות שבה אנו ממתינים לשווא, במשך דורות, להחלטה של הצו

עד כאן פוקו.

במקום לפרשן, מציע פוקו "אנליזה סטרוקטורלית של השיח, שתמנע מהגורל המיועד

לפירשון, על-ידי ההנחה כי אין 'שאריות' נוספות מעבר למה שנאמר, אלא רק עובדת

העובדות של השיח ידרשו אז טיפול אחר, לא כגרעינים אוטונומייםהופעתו ההיסטורית.

שכוללים אינספור משמעויות, אלא כאירועים בעלי פונקציה, תפקיד, שמצטרפים זה לזה

כעת נדרש ללמוד ולחקור את המערכת הזו. כפי שאמרבהדרגה ליצירת מערכת" )פוקו(.

עלינו להתנתק מה"מיתוס הדתי של קריאה" שמעסיק–לואי אלתוסר בהצהרה דומה לזו

עצמו עם משמעויות חבויות, שכן, מה שחבוי איננו משמעות אלא מבנה: "האמת של

ההיסטוריה איננה ניתנת להיקרא בשיח הגלוי, בגלל שהטקסט של ההיסטוריה איננו טקסט

שבו מדבר קול )הלוגוס(, אלא רישום או סימון בלתי נשמע ובלתי קריא של השפעות

המבנה של המבנים".

מה שפוקו אומר לגבי פירשון נראה משכנע. פירשון לעולם אינו מספק ביחס למה שהוא

ניצב מולו. משהו תמיד נשאר, משהו שלא נאמר ולא נעשה, והחלק הלא-גמור הזה הוא זה

שהפירשון מאזין לו ועובד לחקרו. אין ספק שהרמנויטיקה היא התשוקה לדעת את מה

שעורר את הפירשון, או את מה שדחף את התשוקה למה שנותר בלתי גמור. מדוע, מבחינה

היסטורית, אין טקסט שמתייחסים אליו כפשוטו, כדבר ברור שאינו זקוק לפרשנות?

טבעי שהיאאך ,רומנטי ההגרמנישל האידיאליזם של ההרמנויטיקה, ה"כבד" בהינתן הרקע

שפה, עם הרעיון ש"בכל ולטר בנימיןנמשכת לחקר טקסטים כמו "משימת המתרגם" של

השפה עצמה, או בלשונושיצירה לשונית תמיד יהיה משהו שלא ניתן להיאמר". דהיינו, או

,עצמהלשל בנימין "המהות האולטימטיבית, שפה טהורה", אינה קיימת בשום מקום כש

,אלא היא לעולם חלק מ, כלואה בתוך השפה הטבעית שאנו מדברים וכותבים. בנימין טען

מגיעים להכחדה".,כי "בשפה הטהורה הזו...כל המידע, ההיגיון, ובסופו של דבר הכוונה

משימת המתרגם איננה פשוט לשכפל את המשמעות של טקסט זר לשפה שלנו, אלא

לשחרר,כישוף של שפה אחרתתחת נתונה האת השפה הטהורה, בשפתו שלו את "לשחרר

את השפה שכלואה בתוך עבודה כלשהי, על ידי יצירה מחדש של אותה עבודה". הרעיון של

.שפה טהורה, שלא "הזדהמה" בדיבור הוא אחד הרעיונות הפחות חביבים של המודרניות

שכתבי פוקו וכל הדיון והשיח שעורר, כרוכים במה שההרמנויטיקה עסוקה בו. גם,כוןנאבל

מתןהפירוש )מנקודת מבט פרשנית פוקו הוא אחד מגדולי האלגוריסטים בהיסטוריה של

אל תוך, להקשרן ע"י הכנסתותשיח זרצורות הוא מי שעוסק באלגוריסט. (אינטרפרטציה

ב שלו הסכמה מהי מושג לנו נותן פוקו שלו. המושגית The'הסכמה Order of

Discourse" , כי,לע )אינו משתמע ישירות( בטקסט אינו המובןבמה שמוכי בו הוא טוען ש

שמטרת,בה הטקסט חקוק ברשת יחסיםשאם הדרך היא ה פקת השיח ובקרה שלו.ה

הוא פוקו ש ,הלקח של ההרמנויטיקה מדברי commentary( חייבכשל( פרשון עצמו

,להיות ממוקם בתוך רשת זו, כלומר יש להבין את ההבנה במושגי הסוכנויות והתוצאות שלה

ממש כמו שיש להבינה במושגי המשימות המודעות-לעצמן שלה. כך שכאשר ההרמנויטיקה

בהם ההבנה מתרחשת, יש לקחת תמיד בחשבון שתנאים אלהשמנסה לברר את התנאים

ההבנה "מנוכסת,הם חברתיים ופוליטיים באופנים שלא תמיד ניתן לנתחם. בכל מקרה

, היא לעולם נתונה במאבק עם מה שהיא מחפשת להבין. שכן:לעצמה", או בניסוח אחר

, תמיד חשופה למה שהיא(being situated) זהו גם המקרה שההבנה, לאחר שהוצבה

צחונה.י ואינה בטוחה תמיד בנ,מתעמתת עמו

זירה של פוקו כמתארת את ה"The Order of Discourse'הוא מביא פסקה מ

ההרמנויטית הראשונית: "איזו ציביליזציה נתנה, על פניו, יותר כבוד לשיח מזו שלנו? איפה

? אך נראה לייהאוניברסאללעין במגבלותיו ובאופיו -היו תלויים יותר באופן קיצוני וגלוי

הטאבוכאילו שפחד מסוים מתחבא מעבר לעליונות ובא בצמוד לה, הלוגופיליה הברורה.

לשלוט ולבקר את הצמיחה הגבלות הוסרו בקור רוח במטרהההאלה, המחסומים האלה ו

הגדולה של השיח, בדרך שתשחרר את עושרו מהאלמנטים הכי מסוכנים. לארגן את

כאילו אנשים רצו סדר כך שנוכל לעקוף את האספקטים הבלתי ניתנים לשליטה.-איה

לטאטא כל עקבה להתפרצותו אל תוך הפעילות של מחשבתנו ולשוננו. בחברה שלנו ישנה

ללא ספק לוגופוביה עמוקה, סוג של פחד עמום מאירועים אלה, מהמסה הזו של דברים

, במובןכאן ( 16. )עמ' שנאמרים, מכל דבר שעלול להיות אלים, לא רציף, לא סדור

של פוקו לאמירה של ולטר בנימין על שפה טהורה הכלואה בתוצריהגרסה מופיעה מסויים,

עצמה, אך מה שמעניין הוא תפיסתו של פוקו את השיח כסוג של אנרכיה טרנסצנדנטית

חירות שהתרבות האנושית נאלצת להיאבק כדי לשלוט בה. כלומר, טוהר השיח מושתת על

מאשר על מסר לא מעוות או על מערכת "לא מזוהמת" של יחסים. זהיותר ללא מיצרים

רעיון שאסור להתעלם ממנו. כמובן, אין לדמיין שעבור פוקו השיח נמצא מעבר )חיצוני(

למערכות שיוצרות ומכילות אותו – "מהקיום של מערכות של זיקוק אין להסיק שמעל

אינסופי, רציף ושקט, כבוש ודחוק על ידן, כך ומעבר להן משתרע מרחב של שיח

שתפקידנו הוא לבטלן על מנת לחלץ לבסוף את השיח לכדי דיבור. בין אם נוקטים בחשיבה

או בדיבור, אל לנו לדמיין משהו שלא ניתן לאמרו, או שלא ניתן לחשוב אותו, צף סביב

העולם נארג אל כל צורותיו ואירועיו". אלא, כוונת הדברים היא לגבי השבירות של מערכות

מה שניתן לכנות האקסצנטריות ההיסטורית או הזמנית שלהן, או ביחס לבקרה אלה, או

שהשיח הוא לעולם עודף,של הנוקשות, הרפיון או החדירות המשתנות שלהן. עובדה היא

נותר תמיד עוד לומר, הפרויקט האנליטי של פוקו ביחס לאירועים, כך שאפילו במקרה של

מעבר לאופרציות של מבנה העומק.

הוא תמיד גבוה: אין  שהמחיר של ניתוח מבנה-העומק,אכן, יש ללמוד שיעור חשוב מפוקו

לטובת,להימנע מהקרבת מה שהינו בלתי ניתן להחלפה וסינגולרי מבחינה היסטורית

הרגולרי והסכמטי. באופן טבעי כל אחד מתפתה לסגת מהמטא-היסטוריה להיסטוריציזם

שחוקר פיסות אקראיות של פני השטח, מספר מספר סיפורים מיידית, מחבל,המיושן

באמת קשה בעצמו בבורותו, באבדן הדרך ובוויתור על פרט אחד על מנת להבין פרט אחר.

להתגבר על המשיכה לפרטים...

היסטוריה מושגית של ההרמנויטיקה וגבולותיה ומקונןספקברונס מעיד על ספרו שינסה ל

על שלא יהיה סיסטמטי, נוקשה ואמפירי בגלל כל הבעייתיות של התחום כפי שמנה לעיל.

למעשה, הרמנויטיקה היא מפלצת רופסת ורפויה, גוף ידע שאינו לגמרי ממושטר, שמגוון

הנושאים שלו מתפרש על מגוון רחב שלהקשרים היסטוריים, תרבותיים ואינטלקטואליים.

Sache, אינה מנסה לתקוף את ה Schurmannהרמנויטיקה היא "אנרכית" בשפתו של

בכל מקרה, לא ניתן להבין את אלא להעניק שדה פתוח לסינגולרי ולבלתי ניתן לחזרה.

לחקור פיסה אחר פיסה את הנושאים השונים המרכיבים אותה, למשל,ההרמנויטיקה

השתיקה של המוזות, הויכוח בין שירה פילוסופיה, הלוגיקה שלאת רוש של האורקל, יהפ

האלגוריה, את האקסטרווגנטיות של המדרש, הרמנויטיקה מיסטית, עליית הליטרליזם

והמפרש האינדיבידואלי, היחסים בין הבנת עצמי להבנת האחרים, שלא להזכיר נושאים

במיוחד אלה המתייחסים לבעיית ההיסטוריות, או השייכים להרמנויטיקה הפילוסופית עצמה

סיון, ביקורת, פעולה חופש וכד'. ילסופיות ההבנה: כוח, סמכות, מסורת, פירושים סותרים, נ