גליון 001

פילוסופיה, עכשיו? | לפיד ו-TED, הזוג האידיאלי | על יום שבו | Invisible אמא אבא, ודוד ויטגנשטיין בא לביקור | לא עודהאגף הנחמד ע"ש רביד רובנר | האם לפילוסופיה יש מקום? | הבנה ופוליטיקה (חנה ארנדט) | | הלב מבין הקדמה ל: פיטר מרקוזה בבית העם | הערות לסודותיו של מורה הנבוכים

עיתון הסטודנטים לפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב

1

עריכהרביד רובנרדן ואלפיש

עריכת לשוןנטע אקשטיין

כתבומיקי פלדאורי ערן

נעמי הברוןיעל דולמן

רביד רובנרשיר חכם

חן משגב ואביגיל פרדמןשי זילבר

יעל מרום

איירוהילה נועם

ג'ניפר אבסירהרביד רובנר

דפנה טלמוןמלכי טסלר

חן משגביעל בירנבאום

עיצבהרביד רובנר

עיתון הסטודנטים לפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב

2

העיתון נדפס בתמיכת דיקנאט הסטודנטיםאביב 2012

3

6 פילוסופיה, עכשיו? | מיקי פלד > 01

11 לפיד ו-TED, הזוג האידיאלי | אורי ערן > 02

16 על יום שבו אמא אבא, ודוד ויטגנשטיין בא לביקור | נעמי הברון > 03

20 לא עוד Invisible | יעל דולמן > 04

25 האגף הנחמד ע"ש רביד רובנר | רביד רובנר > 05

30 הלב מבין | שיר חכם > 06

34 הבנה ופוליטיקה )על הקשיים שבהבנה( | חנה ארנדט > 07

45 פיטר מרקוזה בבית העם | חן משגב יחד עם אביגיל פרדמן > 08

49 הערות לסודותיו של מורה הנבוכים | שי זילבר > 09

51 האם לפילוסופיה יש מקום? | יעל מרום > 10

מאמרים

4

עניין ראשון: מה זה עיתון פילוסופיה? על אירועים, על פילוסופיה ליישם ניסיון הוא 0618תהליכים, על שפה ועל מחשבה עכשוויים, בשפה ידידותית לקוראת. עד להולדתו בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב לא היה עיתון ישראלי שדן בפילוסופיה מזווית ראייה העוסקת פוליטית, פילוסופיה גם ואקטואלית. יומיומית למי רעיונותיה במסירת רבות פעמים כושלת בעכשווי, שאינו מצוי בשיח. תהינו, האם זה כורח שפת הדיסציפלינה? האם זו תולדה בלתי הפיכה של ההיסטוריה? האם מקומה של הפילוסופיה במרום מגדל השן, ולא תתכן שיחה בין שאפשר מאמינים אנחנו שלא? אלו לבין בה הבקיאים

אחרת, והעיתון שלפניכם הוא בחינת השקפה זו בפועל.

עניין שני: למה עיתון פילוסופיה?ידועה לא קרקע היא פילוסופיה הישראלים, רוב עבור ולא רלוונטית. רבים רואים בה בלתי נגישה במקרה הטוב, חסרת חשיבות במקרה הרע ומיותרת במקרה הגרוע. היא הייתה ודאי הופכת למקצוע מכניס, לו היו משלמים לנו על

כל תמיהת מכר "למה פילוסופיה?".לקורא להציע מה מאד הרבה יש לפילוסופיה לדעתנו, היא המציאות: לחקר מיוחדים כלים לה יש הישראלי. יכולה לבחון את הנחות היסוד של מושאי המחקר שלה, לאתר ולחשוף קשרים מושגיים ולפרום פלונטרים רעיוניים, לבצע דה-קונסטורקציה )פירוק מבנים מחשבתיים(, לנסח ביקורת אותנטית, להיות רפלקסיבית, להסביר במבט-על בפוליטיקה, בכלכלה, במדע, המתרחש את פילוסופי וביקורתי מושכל באופן ולהעריך לנסות ואף באמנות לאן יתפתחו כל אלו. יישום כלים אלו על מה שקורה כאן

ועכשיו, יכול לתת לקורא תובנות חדשות על חייו.החשיבה את הקצה אל הקצה מן לשנות שואף העיתון המקובלת על-אודות הפילוסופיה כמיותרת וכאליטיסטית, ולהעניק לה מקום מיוחד בתרבות הישראלית – מקום שבו ולא ולגבי המתרחש, הקיים לגבי להעלות שאלות תוכל המחשבה את ולאתגר להצית מאליו, כמובן דבר לקבל לרעיונות נובע מעין ולהוות האקטואלית היומיומית ואת השיח גבולות את לפתוח בעת, ובה – וליצירה ליצירה במה ולהעניק האקדמיות, הפרוצדורות מסגרות פילוסופית מקורית. העיתון מציע לכותבים בו – סטודנטים מכל התארים – במה ליצירת שיח פילוסופי פתוח ומשתף, הסמינר, ושל השיעור של המוכרת מהמסגרת שחורג

ולהתניע שינוי באופני הכתיבה והקריאה של פילוסופיה.

דבר העורכים

5

עניין שלישי: איך עיתון פילוסופיה?שלא למי שלהם הכתיבה את למען מהכותבים ביקשנו קל. היה לא שזה העידו הכותבים רוב פילוסופיה. למד שלא כמו מקצוע הרפואה, שהעוסקים בו מיומנים להסביר לעמיתיהם ולחוליהם את אותו איבחון בשתי שפות שונות, הפילוסופיה העכשווית מכירה רק שפה אחת, מקצועית, בעיתון תמצאו לרוב את הקורא הטרי המום. שמותירה ותמצאו הפילוסופית, השפה של להנגשה גישות כמה

שבכל אחד מהטקסטים היא משמשת בתפקיד אחר. כך למשל, תוכלו למצוא את שי זילבר מעיין בספר חדש משחקת הברון נעמי לרמב"ם; נבוכים במורה העוסק עם משפחתה ועם ויטגנשטיין משחק תפקידים; בעקבות כאוזן; הפילוסופיה את לנו מציירת מרום יעל דרידה, יעל דולמן סוקרת בעין פילוסופית את הסרט "לא רואים עלייך"; חן משגב ואביגיל פדרמן מבקרים בבית העם עם על פילוסופיות תובנות עם משם ויוצאים מרקוזה פיטר מקום ועל שפה; רביד רובנר מערערת את יסודות האגף החדש של מוזיאון תל-אביב לאמנות; מיקי פלד מציב את הפילוסופיה כמראה המשתקפת בעצמה; ואורי ערן מתגונן

מפני טיפטופי האושר הסינתטי של TED ויאיר לפיד.את שני הטקסטים האחרונים שלחנו לכותבים בעיתון, והם החזירו לנו הארות. שיבצנו אותן כמנורות בצידי המאמרים. הוספנו גם תרגום של המאמר המצויין של חנה ארנדט, "הבנה ופוליטיקה", עם הקדמה מאת שיר חכם. ולבסוף, עיתון בצבע. והגיבו שקראו אמנים של עבודות שילבנו

אהבת החכמה והשמחה - לעיונכם.

על הבא, לגיליון לכתוב הקוראים, אתכם, מזמינים אנו לפרסם גם נשמח פילוסופית. מבט מנקודת נושא, כל את דעתכם על הכתוב והמאויר. אנא שלחו לנו טקסטים לתאריך 15/7/12 עד מילים כ-500 בני תקצירים או

0618pnp@gmail.com לדוא"ל

מערכת העיתון

6

0618 < פילוסופיה, עכשיו? | מיקי פלד

סטודנט לתואר שני במכון כהן, גר בת"א עם אישה וכלב. עובד

בעיתון כלכליסט.

מיקי פלד

0618> 01

שלי, הראשון הפילוסופיה ספר שאת היא האמת בגיל קניתי מגי, בריאן מאת הגדולים" "הפילוסופים 18 כנראה בעיקר בשביל להרגיש חכם. אז - כמו היום, סביר להניח שלא מעט מבאי החוגים לפילוסופיה נהנים, ולו בהתחלה, מהיכולת להבין מילים עם כל-כך הרבה הברות

כמו אינטליגיביליזם.

שאחרי כמי הזה, הווידוי-המעט-סרקסטי ולמרות הפילוסופיה בחוגי ונשאר טרח הראשונית ההתלהבות השונים, מצאתי את עצמי נשבה בקסמה. אכן, יש משהו זה אולי בה. העוסק של ליבו את ששובה בפילוסופיה אנליטיות - לספרות חמורה לוגיקה בין הנדיר השילוב ליכולת הפשטה. בעזרת הכלים הללו היא אמורה לחקור את אריסטו, כפי שאמר ממנו, מתחילה שהיא מה את ההתפעמות מהעולם עצמו, את התמיהה, המבוכה, ואת השאיפה לפתרון שאלה העולה מול תופעה כלשהי בעולם. הבעיה היא שבימינו, ההתפעמות של אריסטו לרוב אינה

נמצאת במחלקות לפילוסופיה.

של היפה מהאמרה מתרחקים גם אנחנו שכך, מכיוון כי "ללמד הפילוסוף הבריטי ברטרנד ראסל שכתב פעם איך לחיות ללא וודאות, ולמרות זאת לא להיות משותק על-ידי ההיסוס, הוא כנראה הדבר העיקרי שהפילוסופיה

בימינו עדיין יכולה לעשות עבור אלו שלומדים אותה".לא להיות הפכה הפילסופיה בהמשך, שאראה כפי

רלבנטית ל"חיים האתיים", וחסרת יכולת להגיד לנו משהו נראה שהציבור מאס באינטלקטואלים מתחום חיינו. על מענייני הפילוסופיה סבור שהתרחקות ואני הפילוסופיה, היום-יום בוודאי לא עוזרת לגשר מחדש על הפערים. מדוע שצריכה התרופות סל בוועדת שיושבים פילוסופים אין בתקציב )לדוגמה, בסיסיות אתיות שאלות על לענות חיים או לשפר חיים של מעטים להציל עדיף נתון האם טרכטנברג לוועדת שייעצו הוגים אין מדוע רבים(? של על לצוות האקדמאים שמנגד? כמה מאתנו השפיעו או המדעים, על הכלכלה, על החברה, על הספרות או אפילו מהציבור מכתב מקבלים מאתנו כמה תלמידיהם? על

שנפתח במילים "רציתי לשאול אותך פרופסור...?"

דבר של בסופו הגעתי שבגללן הסיבות את זוכר אני ללימודי פילוסופיה, ולפי השיחות הארוכות עם חבריי לחוג במעונות שבהר-הצופים, הגענו כולנו מסיבות די דומות. כולנו רצינו להבין מה בדיוק קורה בעולם הזה, אם "זה" "זה" המטאפיזי. שאלות של מוסר, תודעה, הממשי ואם בעובדות סדר ולהכניס להעניק משמעות ניסיון אלוהים, שמרכיבות את העולם שלנו – זו הייתה המטרה העיקרית שלנו. לא שבהכרח מצאנו תשובה, אבל אלוהי הפילוסופיה

יודע שלפחות ניסינו.

תל באוניברסיטת הפעם השני, התואר שלימודי ציפיתי ולא הראשון. התואר לחקירות טבעי המשך יהיו אביב,

פילוסופיה, עכשיו?"אפילו ההמון שמחוץ לשערים יכול לדון... שלא הכל כשורה בפנים...

בתוך מהומה זו כולה, לא השכל הוא העוטר עטרת ניצחון, אלא כשרון הדיבור...כאן המקור, לדעתי, למשפט-הקדום הרווח בקהל נגד עיונים מטפיסיים מכל המינים."

]דיוויד יום, מסכת טבע האדם[

7

כך היה. חלק מזה, צריך להודות, היה באשמתי. לעיתים קרובות, אנחנו הסטודנטים מחפשים את השורה התחתונה מהר מדי, ולא מבינים שבשביל להגיע אליה כמו שצריך יש לעבור מסכת של לימודים אפורים, טכניים ואפילו קצת משעממים. ואף על פי שלקחתי זאת בחשבון, הפלפולים בהדרגה המידה. על יתר מוגזמים לי נראו והניתוחים התחוור לי כי מה שבסך הכול אמור להיות כלי שמשרת העולם, ועל עצמי על לתובנות בדרכה הפילוסופיה את

נהפך לדיון העיקרי.

הפרקטיקה התיאוריה, בין } ואלפיש דן אפשר האינטלקטואלי, והשעשוע הפילוסופי העיסוק של פן עוד להכניס לביקורת מתכוון אני הביקורת. והוא במובן הקאנטיאני - לבדוק את הכלים יכולים אנחנו ומה לנו שיש והכשרים ניכר יש משקל לביקורת לעשות איתם. לפרקטיקה, תאוריה בין החלוקה לעצם לגבי חשובות שאלות בנו מעלה והיא

מה אפשר בכלל לעשות בפילוסופיה.

0618 < פילוסופיה, עכשיו? | מיקי פלד

נעמי הברון { ענת מטר במאמרה "מה מאפשר הלב תשומת את מפנה כשר?" אסא את עליון כמומחה הפילוסוף של המסוכן למעמדו לאתיקה: "חשוב לתת את הדעת למעמד הזה, שאותו מאפשרת רק הפילוסופיה, הדיסציפלינה ה"אנליטיות"... בשל מתוכן, הפטורה היחידה המתיימרת, ..., לנסח את האמת ממש, את העילה הראשונה, ולא רק ציווים שרירותיים או קביעות מטר שענת ממה נהנה הפילוסוף אמפיריות." הפילוסופיה של המתעתע "הקסם לו קוראת עמוקים, בעקרונות להיתלות כוחה היישומית, אשר אותם, כמו את בגדי המלך החדשים, רק

חכמים רואים." על ח"כים מעדיפה הייתי בכ"ז אני לכן,

פילוסופים בוועדת סל התרופות.

בין שעשוע אינטלקטואלי לת'כלסהפילוסופיה בין שנפער לפער הסבר להציע רוצה אני לניסיון לומר משהו על העולם. לשם כך נצטרך להסכים על חלוקה גסה, אולי אינטואיטיבית, של העיסוק בפילוסופיה ופילוסופיה אינטלקטואלי כשעשוע פילוסופיה לשניים:

כתיאוריה או כפרקטיקה.

העולם עובד איך השאלה על לענות נועדה תיאוריה נועדה ופרקטיקה מוחלט( צדק ישנו האם )לדוגמה, בעולם ספציפית בעיה לפתור איך השאלה על לענות מוגבלים(. משאבים של צודקת חלוקה מהי )לדוגמה, בניגוד לעיסוק הפילוסופי בתיאוריה ובפרקטיקה, את רובה להגדיר כיום אפשר הנלמדת באקדמיה הפילוסופיה של עיון זהו השלילה, דרך על אינטלקטואלי". כ"שעשוע שמטרתו אינה ניסיון – ישיר או עקיף – לומר משהו חדש בעולם, הפועל כזה, עיון בו. בעיה לפתור או העולם על יהיה לרוב אינסטרומנטלי. הוא ייעשה לשם מטרה מסוימת שאיננה היא עצמה. המטרה יכולה להיות כל דבר. עד כמה אינטלקטואלי שעשוע שהוא עיון תחום אין יודע שאני על השפעה כלומר "ת'כלס", של קמצוץ ללא בלבד, תיאוריה או על הפרקטיקה. אפילו עיונים מטאפיזיים, כמו לדוגמה הוויכוח הישן בשאלה "האם קיום הוא תכונה של דבר מסוים או לא?", היו "ת'כלסיים". הם אינם כאלה עוד. לא משנה כמה פתלתל, מטאפיזי ומורכב העיון המדובר, כל עוד העיון נעשה – אם במישרין ואם בעקיפין – כדי לענות על, לברר על-אודות, להבין את, אותה התפעמות ראשונית בשעשוע מדובר אין הרי לעיון, המקור שהיא מהעולם, כמקור ההתפעמות כאשר כן, לא שאם אינטלקטואלי. לשאלות פילוסופיות נזנחת, אז מדובר בעיון שכל מטרתו

הוא הוא-עצמו, כלומר שעשוע אינטלקטואלי בלבד.

או פילוסופי אינטלקטואלי, בשעשוע שיש סבור אינני אחר, דבר שלילי. עם זאת, מה שקורה לעיתים קרובות מדי בסמינרים לפילוסופיה הוא שנוצר שעשוע אינטלקטואלי שאינו מודע להיותו שעשוע. כלומר, נוצר פער בין היומרה של המשתתפים בסמינר לנתח תחום מסוים, לבין תוצאות הניתוח בפועל. לדאבון הלב, נדמה שאת חלל הכיתה מציף במקרה כזה לרוב חוסר המודעות כולל לעניין זה, הגורם ומתרחק להתרחב, האינטלקטואלי בשעשוע לעיסוק הניסיון לומר משהו חדש ומעניין על העולם עצמו. כלומר, אנחנו הולכים ומתרחקים מראשיתו של העיון הפילוסופיה לפי אריסטו – ומהסיבה שהביאה אותנו ללמוד את התחום

מלכתחילה.

8

העולם, כמו ביקורת על ספר שעוסק באי-שוויון בתחום ביקורת מוות, ללא חיים על משמעות הבריאות, מאמר ועוד המציאות להבנת מסוימות במטפורות שימוש על אפשר הזו הקצרה מהבדיקה אחרים. ספורים מאמרים פילוסופים, כמעט אין שבימינו לכך הרושם את לאשש

אלא בעיקר חוקרי פילוסופיה.

תופעה מעניינת נוספת ונפוצה בחדרי כיתות הפילוסופיה היא האמירה ולפיה מה שחשוב )וסליחה מראש אם אני לא מצטט במדויק. מרצים שונים מנסחים זאת בצורה שונה( הוא לשאול שאלות מעניינות. ניחא אם אמירה זו היא רק לצורך המטרות המוגבלות ממילא של הלימוד עצמו, ניחא אם היו אומרים כי לתפיסתם, זה כל מה שאפשר לעשות שחשוב?! מה שזה לומר אבל תודעתנו, מוגבלות לאור לא פרספקטיבה נוספת על העולם?! לא שאיפה לתובנה רק או חברתית?! לא פתרון לשאלה מוסריות כלשהי?! ביותר הבולטת הדוגמה למעשה זו מעניינת? שאלה

להפיכת הפילוסופיה לשעשוע אינטלקטואלי.

גיבובים של דקדוקי עניותכאותו כשל שדיבר עליו דיוויד יום שלומדים אותו בקורסים על תורת המוסר, גם אנחנו הפכנו את המצוי לרצוי. פעם, שאלות על לענות מנסים הפילוסופים היו מספרים, כך

דרך אחרת להסתכל על ההגדרה של שעשוע אינטלקטואלי לדיון והמקובלים הנפוצים הכלים שני באמצעות היא אינטלקטואלי לשעשוע עיון של הפיכה פילוסופי. הכלים שני – והניתוח ההפשטה כאשר מתרחשת הפשטה לצורך משמשים – הפילוסופיה של המרכזיים וניתוח של הפשטה וניתוח קודמים וכך הלאה, עד שנוצרים מושא עם שהקשר גבוה כה מסדר וניתוח הפשטה החקירה המקורית פשוט אובד, ואנחנו נשארים עם שעשוע

אינטלקטואלי בלבד.

מתי בפעם האחרונה הבנתם?אני מאמין שכל מי שנכח בשיעורי פילוסופיה, ועל אחת כמה וכמה בתואר השני, יכול להיזכר במספר לא קטן של דוגמאות הממחישות התנהלות זו שבה הדיון נסוב סביב עצמו עד לעייפה וללא פתרון וללא מוצא, כלולאת קסמים שלל בעזרת מעצמה עוד לייצר המצליחה עקרות של

טיעונים מעגליים ופתרונות ארעיים.

קשה לעבור על כל הקורסים בתואר השני ולבחון עד כמה הם נוטים לשעשוע אינטלקטואלי או לתיאוריה/פרקטיקה. משמות הקורסים בידיעון בוודאי שאי אפשר לתת תשובה ברורה. לעיתים קורסים שבשמם מתנוססת שאלה שאין מיותרות הבחנות של כגבב מתבררים ממנה "הנדסית" כל לשאול את לי אפשרות הייתה מכיוון שלא וההיפך. המאסטרנטים לחווייתם ולדעתם האישית, נצטרך להישאר מהסטודנטים שלרבים מכיוון אך קטן. שאלה סימן עם שגם נראה לשלי, דומה תחושה ישנה איתם שדיברתי אם הממצאים אינם ניתנים להוכחה אמפירית, הם נוגעים

בעצב פתוח.

המתקדמים בתארים הפילוסופיה לימודי של הפיכתם הכתיבה על גם משפיעה אינטלקטואלי לשעשוע רחוקה ויותר יותר נעשית זו כי הוא הרושם האקדמית. ממושאים שונים בעולם הממשי ומתרכזת בניתוח וביקורת על פילוסופיה שכבר נעשתה, לעיתים גם היא כביקורת על

פילוסופיה אחרת שגם היא בתורה וגו'.

תמונה שכזו מתקבלת אם בוחנים את גיליונות השנתיים הפילוסופי- העת )כתב עיון העת כתב של האחרונות

אקדמי היחיד בישראל, עד כה(. אפשר לראות כי בדומה מהמאמרים גדול חלק השני, לתואר הקורסים למבחר עוסקים בפרשנות על פילוסופים כלשהם. למעשה, ברוב הגיליונות ישנו לכל היותר רק מאמר אחד המוקדש לסוגיה שנראית על-פניה קרובה לעשיית פילוסופיה ואמירה על

שי זילבר { נראה שהניסיון לקבל מענה לפליאה בקסמה שנשבה מיקי, הותיר את העולם, של האקדמיה, לשורות והצטרף הפילוסופיה של מאוכזב. הסיבה לכך אינה חולשתו של הממסד. מיקי גילה את מה שמבקרי הפילוסופיה זועקים לרוב: היא אינה פרקטית. או כלשונו: אין תכלס. להסביר שואפת אינה האמתית הפילוסופיה שיותר כמה לתהות דווקא העולם, אלא את על קנקנו. לדעתי, לשאלה פילוסופית אמתית של מרשם ייתן לא רופא אף תשובה. אין היפוקרטס. ואילו על שאלות כגון מהי חלוקה צודקת כשהמשאבים מוגבלים או האם קיום שעשינו כפי היום ונתווכח נוסיף תכונה, הוא לפני אלפי שנים. זוהי קסמה של אהבת החכמה. אבל מתוך חובת הנאמנות לאמת, יש להודות, ששאלות בדבר התרחקות הפילוסופיה מהעולם, העדר אינטלקטואלי, שעשוע אחר החיפוש פילוסופים בתחומים אקטואליים, שאלות אלה

של הכותב, טובות יותר מהתשובה שהצעתי.

0618 < פילוסופיה, עכשיו? | מיקי פלד

9

והטובים שבהם היו נותנים גם תשובות טובות. כיום, עושה המטרה זו האידיאל, זה מעניינת שאלה לשאול רושם, מתחילה שהפילוסופיה אמר אריסטו אם כשלעצמה. מפליאה על העולם ומהניסיון להשיב לפליאה הזו, אנחנו

מתפעמים בעיקר מטיעון עקיב.

לא כאן המקום לנתח את הסיבות לתופעה זו, ואולם מה גיבובים של עצמנו על הערמנו אט כי אט הוא שחשוב דקדוקי עניות וצהלות שמחה למראה חשיפת טיעון מעגלי. מרגע לרגע אנחנו דומים פחות ופחות לפילוסופים היוונים שלימד הפילוסוף וולטיר, של לפנגלוס ויותר העתיקים

קוסמולוניגולוגיה תיאולוגית-מטפיסית.

המפעים האבסורד על משהו לומר הניסיון את שכחנו הענק הזה שנקרא העולם. הניתוחים בכיתה הפסיקו להיות כלים, ונהפכו למטרה. הסמינרים נדמים לעיתים יותר ויותר כהתנצחות בין "איזמים" ותחרות בין מילים מרובות אותיות. להאיר שיכול משהו ולומר לנסות אומר זה מה שכחנו ולו קצת מהחיים של האנשים סביבנו. חלקנו נהיו כאלה את איבדנו שכבר עד הלשון, של בפילוסופיה מומחים היכולת לומר משהו רלבנטי. מקצתנו מתרכזים בהבחנות דקות כל-כך של הגות צרפתית מודרנית, עד שדרוש מאמץ והתובנות כדי לפוררן. האינטואיציות היפות קלוש בלבד לומדים שאנחנו מהפילוסופים לרבים שהיו המעניינות

ועוסקים בהם נכתשות לכדי אבק של ניתוחים מיותרים.

צריך לומר את האמת. קל לבקר את שאני מתוודה עליו חיי את חי שבקושי שני תואר תלמיד הכול בסך כאן. האקדמיה הסוערים. מלומד גדול ממני ידע לתת דוגמאות למחקרים עדכניים ופורצי דרך. אני רק אשאל "פורצי דרך

למה בדיוק? למי בדיוק?"

מי שיבקר את הטיעון שנפרש בדפים אלו צריך אם כך גם הפילוסופיה הוקעו למצוא תשובה אחרת לשאלה מדוע מקבלי וממעגל החברתי לדיון מחוץ והפילוסופים ההחלטות ומכתיבי הטון. לי אישית נראה כי בין השאר, חוסר הרלבנטיות של חלקים גדולים בה היא הסיבה לכך, ועד שהיא לא תפסיק להתמקד בשעשועים אינטלקטואלים,

אין לה בכלל סיכוי או יכולת לגעת בנושאים ביום-יום.

להבחין בין עיקר וטפלשלא יובן לא נכון, הפתרון אינו בהפיכתה של הפילוסופיה ל"פרקטית" יותר במובן הגס של המילה. יופייה טמון ביכולת ההפשטה מחד גיסא והניתוח מאידך גיסא. השאלה היא רק הפשטה וניתוח של מה ולשם מה. במקום רק להפשיט ינותחו וניתוחים שלבסוף ושישי, הפשטות מסדר חמישי השני. לצד המטוטלת את להטות הזמן הגיע בעצמם, אם אנחנו רוצים שהפילוסופיה תשפיע על העולם, כשם שהשפיעה בעבר, עלינו לחזור לאותה התפלאות מהעולם שהביאה אותנו אל התחום הזה מלכתחילה. אולי אז נוכל

גם לחזור ולעסוק בחיים עצמם.

אפשר להתחיל בתשומת לב רבה יותר לנעשה כיום בעולם הנמצא במשבר הכלכלי והערכי הגדול ביותר מאז שנות ה-30' של המאה ה-20, לתת דגש על חשיבה ביקורתית וקונקרטית יותר באספקטים שונים של הלימודים כדי לטפל הן בסוגיות הבוערות. השאלות שצריכות להנחות אותנו התלמידים האם הסמינר? בכיתת הדיון נסוב מה סביב הדיון האם בעולם? משהו לבין הדיון בין לקשר יודעים עצמו יודע להבדיל בין עיקר וטפל על-מנת למקד את הדיון

בדרך אל המטרה?

להאמין שאם רוצה אני אלו. על לענות הוא כל שצריך נעשה זאת, תהיה לנו פילוסופיה קצת פחות מתפלספת,

כזו שאומרת משהו על העולם ומשפיעה עליו מתוכו.

0618 < פילוסופיה, עכשיו? | מיקי פלד

רוח עם הזדהות שלא אפשר אי } ערן אורי הדברים שנאמרים פה. ובכל זאת, משהו באופן נוחות. בחוסר לנוע לי גורם מוצגת שהדעה למה בדיוק אנחנו מצפים מהפילוסופיה? שתספר כיצד לחלק את תקציב המדינה? שתעזור לנו לנו להכריע אם לצאת למלחמה? האם זה סביר העמדה מהפילוסופיה? כאלה לדברים לצפות )אצלי מייצר הזה שהטקסט האמביוולנטית לפחות( היא בעיני )עוד( עדות לפער שבין מה שאנחנו מה לבין לנו, מבטיחה שהפילוסופיה מתעקשים לצפות ממנה. בכל מה שנוגע ל"חיים האתיים" אנחנו נמשיך לפנות לפילוסופיה ולבקש תשיב היא פעמים כמה משנה לא תשובות, פנינו ריקם. אפילו לפני עידן הפרופסורים, את כשהפילוסופיה הייתה אסכולה ודרך חיים, נדמה כשמגיע להתאכזב. נדונה הזו שהכמיהה לי לנו הרגע להכריע, לפילוסופיה אין מה להציע

חוץ מהחופש שלנו להכריע.

10

0618 < לפיד ו-TED, הזוג האידיאלי | אורי ערן

הילה נועם

11

לפיד ו-TED, הזוג האידיאלי

אורי ערן

לפיד"(, יאיר של החדשה )"החלטורה במקצת לעגנית וללפיד עצמו. כך למשל, הכתבה עצמה פרגנה לפרויקט על TED נאמר כי מדובר ב"אחד מהפרויקטים הנפלאים פרויקט המידע. וחופש האינטרנט מהפכת לנו שהביאה ויקיפדיה בסגנון רווח מטרות ונטול כוונות טהור תוכן שהחל מה להפצה'. הראויים 'רעיונות להפיץ שמבקש ככנס אקדמי ב-1984, הפך עם מדחף האינטרנט מאחוריו לקהל נגיש באופן מחכים מידע שמגיש מבריק למיזם צמא". על הופעתו של לפיד בגרסה הישראלית נכתב: "הוא נראה נינוח בתפאורת המשרד, והקונספט של TED הולם את אישיותו: נאה, רהוט, אינטליגנטי, בעל אמירה ויודע מה

טוב בשבילך".

בשלב הזה כבר הבנתי שאני חייב לבדוק את העניין. החיבור בין יאיר "אחיי העבדים" לפיד, והפרויקט הטהור-נאור של TED היה עבורי רמז עבה מאוד לריח הלא נעים שנראה כי נדף מההרצאה על הפסיכולוגיה של האושר. זה היה סרחון נוגע בו. אבל לאט לאט. מהסוג שדבק בכל דבר שלפיד ללפיד עוד נגיע בהמשך. קודם אני רוצה לספר לכם מה והבנתי מקוונת, הרצאה באותה לצפות כששבתי ראיתי שכנראה חושיי לא הטעוני: מדע האושר שנחקר בהרווארד

הוא האידיאולוגיה היאיר-לפידית בקליפת אגוז.

"איזהו העשיר?"אז מהו אותו מדע חדשני ואוקסימורוני, ושמו "הפסיכולוגיה של האושר"? את המסר אפשר לתמצת כטייק-אוף ציני במיוחד על המימרה "איזו העשיר? השמח בחלקו". כאמור, וכמה כמה בהרצאתו מציג גילברט, דן פרופ' המרצה, מחקרים המלמדים אותנו שבני אדם מעריכים בצורה גרועה

לפני כמה חודשים צפיתי בהרצאה בתחום הפסיכולוגיה של המקוונות ההרצאות סדרת במסגרת האושר של

:TED פרויקטבהארוורד, פרופסור הכריזמטי, המרצה אדם שבני המלמדים ממצאים הציג להעריך במיוחד גרועה ביכולת ניחנים נשמע כאן עד לאושר. להם יגרום מה להתעורר התחיל שלי החשד במיוחד. מסעיר ולא סביר כששמעתי על אותן טעויות נפוצות שאנחנו נופלים בהם כך למשל, אושרנו. להעריך את מה שיקבע את בבואנו בתמימותנו אנחנו נוטים לחשוב שאירוע כמו זכייה בלוטו יהפוך אותנו למאושרים יותר מאשר תאונה שתרתק אותנו לכסא גלגלים. אלא שהמחקר מראה ששנה לאחר האירוע, הזוכה בלוטו מדווח על אושר ברמה דומה לזו של האדם יותר נוספת הראתה שבני אדם מאושרים דוגמה הנכה. בנוגע לבחירותיהם כאשר לא הייתה להם אפשרות לחזור פרופסור: אותו יותר של הבוטה בניסוחו או מבחירתם.

"חופש הבחירה הוא האויב של האושר שלנו".

כאן כבר היה לי ברור שמשהו מסריח בממלכת האושר בדיוק מה לנסח הצלחתי לא אבל הזו, האלטרנטיבית שנתקלתי עד הזו, לשאלה להניח החלטתי לי. מפריע

בכתבה זוהמבשרת על שיאיר לפיד, שכניסתו לחיים הפוליטיים הייתה אז רק שאלה של זמן, הטלוויזיה תוכנית של כמנחה משמש ש"רשת" הפיקה על בסיס ההרצאות של הייתה לאייטם שניתנה החיצונית שהכותרת אף .TED

0618> 02

0618 < לפיד ו-TED, הזוג האידיאלי | אורי ערן

סטודנט לתואר שני בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב

כותב ב"עכבר העיר און-ליין"

12

למדי מה יסב להם אושר. הסברו לכשל זה קשור בבורותנו לגבי היכולת שלנו לראות באור חיובי התפתחויות שבעבר הלא-רחוק תפסנו כשליליות. "אושר סינתטי" קוראים לזה, והוא מופיע בכל פעם שהגורל מחלק לנו קלפים שלא להם פיללנו. נכנסת לכלא על פשע שלא ביצעת? כשתשוחרר כעבור 20 שנה אתה עשוי לומר שזו הייתה חוויה מרוממת נפש. החברה עזבה אותך? היא ממילא לא הייתה האחת. בניגוד ל"אושר טבעי" שהוא אושר המופיע כשקיבלנו את מה שרצינו, "אושר סינתטי" הוא האושר שאנחנו מייצרים

כשאנחנו מקבלים משהו אחר.

האבסורד בסיפור זה הוא שלפרופסור גילברט מהרווארד אושר להעדיף שלנו לנטייה חתרני סוציולוגי הסבר יש טבעי על פני אושר סינתטי: "איזה מן מנוע כלכלי ימשיך לפעול אם נאמין ש'לא לקבל את מה שאנחנו רוצים'

כמו המידה באותה למאושרים אותנו להפוך יכול

לקבל את מה שאנחנו רוצים? קניון עמוס בנזירי זן לא

יהיה רווחי במיוחד כי הם לא מספיק רוצים דברים. אני

רוצה להציע לכם שאושר סינתטי הוא ממשי ומתמשך

כמו האושר שאתם נתקלים בו כשאתם מקבלים בדיוק

מה שאתם רוצים".

מה בעצם הפרופסור אומר כאן? שההעדפה שלנו לאושר יודעים במילים אחרות, האמונה שלנו שאנחנו או טבעי מה טוב לנו ומה יעשה אותנו מאושרים, היא בסך הכול ביטוי לתודעה כוזבת. שהרי לו היינו אדישים לגמרי לתנאים החומריים שלנו, היה הקניון פושט את הרגל. מישהו מרוויח שמאכילים מה את האוכלים הפריירים שאנחנו, מזה אותם, חושבים שיהיה לנו טוב יותר אם נקבל את מבוקשנו.

התחכום והעיוות של מהלך זה זועק לשמים. הוא לא רק מטיל ספק באותנטיות של כל דרישה לשינוי במצבו החומרי של האדם, אלא גם, באיזה "הפוך-על-הפוך" שנראה שרק לנו מסביר שלו, הנוסחה על לעלות הצליחו בהרווארד את משמנים למעשה אנחנו לאושר כזו דרישה שבכל זה - בחלקך שמח "היה הקפיטליסטית. השיטה גלגלי הכול בראש. אתה עני/מדוכא/נרדף רק כל עוד אתה חושב שאתה כזה. ואם אתה חושב שאתה כזה, לא רק שאתה חי בשקר, אלא שאתה גם תורם לשימור השיטה הכלכלית

הלא שיוונית שניזונה מחוסר שביעות הרצון שלך".

היכולת את המדגימים ניסויים סדרת שהציג אחרי האנושית לסנתז אושר ולראות באור חיובי את מה שנתפס את גילברט חושף רחוק, הלא בעבר כשלילי בעינינו הדוגמה המטרידה ביותר – האשליה שחופש רצון גורם

אושר. בניסוי שהציג, עברו סטודנטים קורס צילום, ובסופו נתבקשו לבחור אחת מבין שתי תמונות שצילמו ולקחת לביתם. מקצת מהסטודנטים בחרו תמונה בלי האפשרות לחזור בהם מבחירתם, ומקצתם יכלו לחזור בהם. הממצא האפשרות את שקיבלו שהסטודנטים הוא המפתיע

להתחרט היו מרוצים פחות מאלה שלא יכלו להתחרט.

במיוחד ראויה לציון בניסוי זה היא פרשנותו מרחיקת הלכת מראה הניסוי כי וקבע שהעז לאושר מומחה אותו של ש"חופש רצון הוא האויב של האושר הסינתטי". כלומר, נהיה בהכרח פחות מרוצים. לנו אפשרות לבחור, כשיש אבל כיצד בדיוק נובעת מסקנה זו מהניסוי? הרי כל שקרה בניסוי הוא שסטודנטים שיכלו לשנות את דעתם היו פחות מרוצים מבחירתם, מאלה שלא יכלו לשנות את דעתם. כדי לבסס את המסקנה שהפרופסור הציב, צריכים היינו לתכנן יותר מהתמונה יהיו מאושרים ניסוי שיראה שסטודנטים שברשותם כשהנסיין הוא שקובע איזו תמונה יקבלו, ולא

כאשר הם בעצמם בוחרים את התמונה.

הסקת המסקנה המוטעית של הפרופסור איננה מקרית. היא עולה לגמרי בקנה אחד עם המגמה השמרנית שהוא מבטא בדבריו: כל אפשרות לשנות את מצבנו רק פוגע באושר שלנו, ולכן מוטב לנו להיות מוגבלים באפשרויות ההרצאה בסוף מאושרים. נהיה כך רק שלנו. הבחירה נראה שגילברט כבר לא הצליח להתאפק, וציטט את מקור ההשראה לאתיקה הסגפנית שלו שאותו הוא-עצמו הציג

את להבין גם אפשר } פלד מיקי נוקשה. פחות קצת באופן גילברט כמו אינה גילברט של שטענתו ייתכן שסבור אורי, שהמצב המתואר, דהיינו את משמן שלנו האושר שבו המצב הוא הקפיטליסטית השיטה גלגלי המצב הראוי, אלא שזהו פשוט המצב ה"רצוי". בהכרח לא אם גם הקיים, את ההסבר של גילברט, אפשר לכנות "אבולוציוני". הוא לא מתיימר להצדיק את התופעה אלא לבצע רציונליזציה

שלה.

*מתוך "התיאוריה של הרגשות המוסריים", אדם סמית' ]התרגום שלי א.ע.[

0618 < לפיד ו-TED, הזוג האידיאלי | אורי ערן

13

בתואר "אבי הקפיטליזם המודרני":"המקור הגדול של הסבל ושל התחלואים בחיי האדם נובע

מהערכת יתר של ההבדל בין מצב קבוע אחד למשנהו...

חלק מהמצבים האלה ראוי, ללא ספק, להערכת יתר: אבל

אף לא אחד מהם ראוי שנרדוף אחריו בלהט מלא תשוקה

המניע אותנו להפר את כללי הזהירות והצדק, או להשחית

את השלווה העתידית של נפשנו בגלל בושה לנוכח זיכרון

הטיפשות שלנו, או בגלל חרטה לנוכח האימה של חוסר

הצדק שלנו."*

מיד מגיעה הפרשנות הבלתי נמנעת: שיהיו צריך מאחרים. טובים מסוימים דברים "כן,

אבל לאחר. ולא אחד לעתיד שמובילות העדפות לנו

כשההעדפות האלה מניעות אותנו מהר וחזק מדי, מפני

שאנחנו מעריכים הערכת יתר את ההבדל בין העתידים

האלה, אנחנו מסתכנים. כשהאמביציה שלנו מוגבלת היא

מובילה אותנו לעבוד בשמחה. כשהאמביציה שלנו נטולת

מגבלות, היא מובילה אותנו לשקר, לרמות לגנוב, להקריב

שתיקחו רוצה שאני הלקח מוקירים... שאנחנו דברים

מהנתונים האלה הוא שהמאוויים והדאגות שלנו, שניהם

ביכולת ניחנים שאנחנו משום מוגזמים, מסוימת במידה

לייצר את הסחורה שאחריה אנחנו רודפים כל הזמן".

הנה כי כן, הסחורה הנכספת מכל, האושר שתמיד חיפשנו, עשיר, בריא, להיות לשאוף בסדר זה כן, בתוכנו. נמצא מצליח, אבל לא צריך לדאוג יותר מדי אם זה לא מסתדר: תמיד נוכל לספר לנו לעצמנו שמוטב לנו כך. אל תלחמו יותר מדי למען שינוי, זה לא שווה את זה: זה יעלה לכם עלולים אתם מזה, גרוע אתכם. ויסכן מאמץ בהרבה לעשות משהו בלתי מוסרי, ובסוף ממילא לא תהיו מרוצים.

הרבה עזות מצח דרושה לאדם שמבטא דברים כאלה, כדי לטעון שהרצון של בני אדם לשנות את מצבם הוא מעין תודעה כוזבת שמשרתת את השיטה הקפיטליסטית. יש כאן דיכוי מתוחכם במיוחד של התשוקה האנושית, של כל דחף אנושי לשנות משהו בעולם. כפי שסמית' אומר: שום דבר לא ראוי לכך "...שנרדוף אחריו בלהט מלא תשוקה שמניע אותנו להפר את כללי הזהירות והצדק", שום

דבר לא ראוי לכך שנשתוקק אליו באמת, עד כדי כך שנהיה מוכנים לעבור על החוק המוסרי בשמו.

כנסיית הנחמדיםכאן מן הסתם תשאלו מה אני רוצה מיאיר לפיד. ובכן, לפיד הוא היום הדובר המובהק של אידיאולוגית ה"תחשוב טוב, חיובית". ל"פסיכולוגיה במחלקות שמככבת טוב" יהיה בטור שהתפרסם לפני כחצי שנה ב"ידיעות אחרונות" יוצא

זה טוב נגד הורדת מס חברות. מדוע? מפני שמס לפיד לעשירים כמוהו, ולא לעניים. עד כאן פילנתרופיה טהורה. אלא שהמהלך של לפיד נשען כולו על משחק כפול, ובו לחוקי מחוץ לגמרי שנמצא כמי עצמו את מצייר הוא השוק, כמי שאדיש למצבו החומרי, או לכל הפחות, לא יודע דבר וחצי דבר על מצב זה, ואיך אפשר לשנותו. שווה

לצטט קצת מהפנינים שיאיר מפזר שם:

נתניהו למה עצמכם את שואלים אתם "אם

מתאמץ כל כך לגבות מאיתנו עוד ועוד כסף

במקום לתת אותו לאלה שצריכים )העובדים

והמורים(, השוטרים או למשל, הסוציאליים

התשובה היא שזה בגללי.

קרא אחד יום שנים. שבע לפני התחיל הכל

לי לפגישה רואה החשבון שלי, מני, שהוא גם

חבר. "תגיד", הוא שאל בסקרנות, "מה בדיוק

אתה עושה כל היום?"

"רוב הזמן אני בוהה במחשב וחושב", אמרתי,

"ולפעמים אני כותב שיר, או טור".

"עוד משהו?" התעניין.

"פעם בשבוע אני הולך לטלוויזיה", אמרתי.

"ומה אתה עושה שם?"

"מדבר."

מני כתב בדפדפת: "מדבר."

אחר כך הוא שקע במחשבות עמוקות.

"אתה צריך להקים חברה", אמר לבסוף.

"מה פתאום?" שאלתי.

הכנסה?" למס משלם אתה כמה יודע "אתה

הוא שאל אותי.

"יותר מחמישים אחוז", אמרתי בהיסוס.

משלם "אתה בפסקנות, אמר הוא "הצחקת",

הביטוח של התקרה את יבטלו ואם 63%

הלאומי תשלם הרבה יותר".

"...מה דעתך לשלם רק 36 אחוז?"

"איך בדיוק?" שאלתי.

"אתה תקים חברה".

"ומי יעבוד בה?"

"אתה".

"ומה אני אעשה בחברה הזו?"

"בדיוק מה שאתה עושה היום. תקום בבוקר,

תחשוב, תכתוב."

"אז מה ההבדל?"

"ההבדל הוא שבמקום לשלם מס הכנסה של

63% וגם ביטוח לאומי, תשלם רק מס חברות

של 36%."

0618 < לפיד ו-TED, הזוג האידיאלי | אורי ערן

14

מכאן הדיאלוג ממשיך לניסיון משעשע של רואה החשבון פחות ולשלם השיטה את לנצח כיצד ללפיד להסביר מס באמצעים כשרים אך מסריחים. האפקט הקומי של הדיאלוג נוצר מהפער שבין לפיד, האהבל שלא מבין שום להבין שמתקשה הממולח החשבון ורואה בכסף, דבר לו להגדיל את מדוע לפיד לא קופץ על ההזדמנות שיש

הכנסותיו בקלות.

הסיבה שלפיד מרשה לעצמו להצטייר כמין טמבל שאין לו שום מושג בכסף )אם נניח בצד את שאלת האותנטיות של העמדה הזו( היא שהוא מאמץ את אותה אידיאולוגיה שמפתחים המדענים של הרווארד: לנו אין הרבה עניין בכסף, כמובן, נחמדים, כל הדברים האלה בהצלחה, בבריאות. אבל הם לא שווים שנתאמץ עבורם, שנשתוקק אליהם. אנחנו גם ככה לא מבינים בזה כלום. כמו האדון גילברט, לו עיוור לגמרי לתנאים החומריים שמאפשרים גם לפיד את השלווה הפסאודו-סטואית הזו: עוד 10% מס הכנסה, פחות 10%, מה זה משנה כשאתה יאיר לפיד, או יושב על

גג העולם בהרווארד?

מה שצריך לשאול הוא כיצד קרה שהווינרים הגדולים ביותר הם גם המיסיונרים הנלהבים ביותר של מערכת הערכים הזו של קבלת הדין, רפיסות והשלמה שנראית זרה לחלוטין לדרכם? האם זו לא רק הדרך המתוחכמת שלהם לבעוט בסולם לאחר שהגיעו לפסגה? האם מישהו באמת חושב שאפשר להתברג לצמרת של אוניברסיטת הרווארד מתוך אדישות לקידומך ולהצלחתך? שאפשר להגיע לפריים טיים של ערוץ 2 כשאין לך מושג בכסף? אינני חושש שמישהו יקנה את עיקרי הדת החדשה הזו ברמה האישית: שום אדם לא יהפוך אדיש למצבו החומרי רק בגלל שמישהו סיפר לו שהוא יכול לסנתז לעצמו אושר, ואז לא יזדקק לקורת גג ותנור בחורף. החשש שלי הוא שברמה הפוליטית הקרדו

של לפיד וגילברט תפס, והוא משתק כל מהלך של שינוי.

איך זה עובד? איך הפסיכולוגיה החיובית, שנכשלת במסר אלינו לדבר מצליחה לעבוד, הולכים כשאנחנו שלה היא כאן המפתח מילת ובכן, להפגין? יוצאים כשאנחנו של היום האולטימטיבי הערך כנראה שהיא 'נחמדות' אנשים כמו גילברט ולפיד. "היה נחמד" הוא המסר שלהם אלינו , והמסר הזה עובד, לפחות בינתיים. אפשר למחות, אפשר להפגין, אפשר אפילו להקים כמה אוהלים בשדרה, רק מדי. יותר לנו חשוב יהיה לא שזה בתנאי רק אבל נביא בתנאי שלא נתמסר לדבר הזה בכל מאודנו, שלא הסדר. נפר את וחלילה העיר, לכיכר את התשוקה שלנו לכן היה ללפיד כל כך נוח וקל להצטרף למחאת האוהלים מעל דפי העיתון - כי זו מחאה נחמדה )או לפחות הייתה כזו עד ההסלמה בדרום(. צעירי רוטשילד אינם החוליגנים נמנעים מסודר, באופן להפגין יודעים אנחנו לונדון. של מאלימות, לא עושים בלגאן. אנחנו - וזאת יודעת גם מירי

רגב – פשוט נחמדים.

הזו, הסכרנית הכל-ישראלית הדביקות הזו, הנחמדות לפיד של הודעתו בעקבות התייחסויות לאינספור זכתה על כניסתו לחיים הפוליטיים. אבל מה שאולי לא הודגש שבין מהקרבה יפה בצורה שעולה לי ושנדמה מספיק, הוא האושר, של לפסיכולוגיה פרופסור אותו לבין לפיד ההזדהות והקבלה המוחלטת של לפיד את מה שיש. כי זו הרי תמצית הנחמדות – לקבל את המצב כפי שהוא, לא להתקומם נגדו, לא לעשות בלגן. עמדה מובנת מאליה אצל מי שנמצא בצד של המנצחים, מי שלא צריך לסנתז לעצמו אושר באופן מלאכותי. סבירה אולי קצת פחות אצל מי

שלא בטוחים שנשאר להם מה לסנתז.

0618 < לפיד ו-TED, הזוג האידיאלי | אורי ערן

15

חן משגב { זו אולי תמצית ההבדל בין מחאת רוטשילד לגלגולה הנוכחי אשר עליה כתבתי )עם אביגיל פרדמן( בגיליון זה, כלומר בית העם בשדרות רוטשילד. לפיד מעולם לא הגיע לבית העם וכפי הנראה אין סיכוי שיגיע לשם, בעיקר משום שפעילות המחאה בבית העם אינה מחאה של "נחמדים", ואינה "נחמדה" כשלעצמה )אף על פי שהאנשים שם נחמדים מאד!(. אורי מבחין בין מחאה מצוינת דוגמה הוא העם ובית בתשוקה, המלאה לכזו נחמדה )גם אם לא באלימות(, לפעול לתשוקה לשנות את הסדר הקיים במרץ ובצורה רדיקלית לכינונו של סדר יום חדש. זו אינה מחאה

נחמדה ואינה מחאה שאליה יכול להתחבר יאיר לפיד.

דן ואלפיש { מידת הטולרנטיות שלפיד וחבריו העתידיים לכס השלטון מפגינים כלפי אי-נחמדות של מפרי הסדר הציבורי משתנה ממפגין למפגין ממחאה למחאה: מתברר שיש עוד פקטורים מלבד הנחמדות שכדאי לעמוד עליהם. הפגנות אחרות על-ידי מפגינים אחרים במקומות אחרים תחת הריבונות הישראלית מקבלות התייחסות שונה ב"רוטשילד", אלימות, שאינן לא והפגנות נחמדות מאד. צעדות הן גם אם לגמרי, ומג"ב. צה"ל כוחות בידי מטופלים ונאומים אסיפות גומי; ובכדורי בגז מסתיימות מלבד 'היה נחמד' ישנן עוד דרישות: 'היה לבן', 'היה יהודי, רצוי אשכנזי', וחשוב מכל 'על דרישות המחאה לכבד את ההגמוניה'. האחרונה, מעבר לאי עשיית הבלגן, היא מה

שלפיד וחבריו בשאר המפלגות מייחלים לו.

0618 < לפיד ו-TED, הזוג האידיאלי | אורי ערן

16

0618 < על יום שבו אמא אבא, ודוד ויטגנשטיין בא לביקור | נעמי הברון

על יום שבו אמא אבא, ודוד ויטגנשטיין בא לביקור

נעמי הברון

0618> 03

בהדרגה, טרייה. אימא שאני חודשים שבעה כבר תפקידים "ביולוגיים" התחילו לסגור עלי. מכיוון שרק אני יכולה לקום כל שעתיים בלילה להיניק, מכיוון שרק אני סבלתי מהכאבים ומהקשיים הפיזיים של הלידה, רק אני האימא. בן הזוג עושה כל שהוא יכול: מחתל, מעסיק את התינוק, מרגיע, מאמבט. אבל בבוקר הוא

צריך ללכת ללימודים ואני נשארת אימא.

כשהוא חוזר מהלימודים הוא צריך ללמוד. אני צריכה לספק רק עוד שעה-שעתיים של שקט. אני לא עושה את זה בשבילו. הלימודים שלו הם הלימודים של שנינו כרגע, ההצלחה שלו היא ההצלחה של שנינו, של המשפחה, של המערכת. זה לא בגללו שהמערכת "יצאה מאיזון", שבמקום ששני החלקים שלה ילמדו ויעבדו, יתפתחו אינטלקטואלית ומקצועית, חלק ולומד, והחלק האחר חולם להצליח, בין הנקה אחד עובד מה צהריים. ארוחת ולאכול הכלים את לגמור להחתלה, החדש, החלק לא גם הוא מאיזון המערכת את שהוציא את ושמזין ושצוחק שמחייך חודשים, השבעה בן הטרי, המערכת באושר בלתי מוסבר. מה שמוציא אותה מאיזון "אימא" המושגים, או התפקידים, בתוך ההתאבנות הוא ו"אבא". מה שמוציא את המערכת מאיזון הוא ה"מציאות", מבטיחה שמסטודנטית קרה איך ה"סביבה". ה"חברה", משנות בית עקרת של לקלישאה הפכתי לפילוסופיה

החמישים? האם דבר לא השתנה בתפקיד ה"אימא"?

ניתן היה לערוך ניתוח פילוסופי על-אודות לחצי החברה או הסביבה, לבדוק אם אני ובן זוגי במקרה לא רדיקליים מספיק, לא מספיק אוונגרד. אפשר היה להראות איך זה גם יכול לעבוד והיה כן עובד בשוודיה, או בפרדס חנה, אצלנו לו היה לנו אומץ. אבל אני לא מבקשת לעשות את הדברים האלו, אני מבקשת לספר על יום אחד שבו אני ומה היום הזה ובן הזוג היה "אימא", הייתי "אבא" טרי,

עשה למושגים האלו.

נוסף הצטבר לילה טרוף יום שבת, בערך בעשר בבוקר. מכלים, וגעש שאג הכיור העין. גלגל מאחורי בערימה וגעשה שאגה הכלבה לב, לתשומת וגעש שאג התינוק עבודה לכתוב התחיל הזוג בן לצאת, צריכה שהיא

ללימודים, "אימא" צריכה לספק ל"אבא" שקט.

"י'", אני לא יכולה. לא יכולה לשמור על התינוק, לא

יכולה לעשות כלים, לא יכולה להכין לנו צהריים, לא

יכולה לצאת עם הכלבה. נשברתי".

העבודה את לכתוב יכול לא "אני ענה, הוא "נ'",

הזאת. התייבשתי. רוצה לשחק עם הבן שלי, לצאת

עם הכלבה שלי".

"י'", אמרתי, "אולי אתה רוצה להיות 'אימא'?"

בשקט ישבתי "אבא". הייתי אני השנייה היום במחצית בכורסה הנפתחת, בעוד "אימא" הלך לטייל עם התינוק ועם

סטודנטית לתואר שני בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב,

בוגרת תואר ראשון בפסיכולוגיה וב"א למצטיינים, כותבת את התזה

בהדרכת ד"ר ענת מטר בנושא רכישת שפה לפי הפילוסופיה של

ויטגנשטיין, ואמא לאיתי בן שבעה חודשים.

17

הכלבה. חיפשתי מאמרים, אירגנתי ביבליוגרפיה, חשבתי נמאסה, כבר הזוג בן שעל לעבודה חדשים רעיונות על אבל בשבילי הייתה נווה מדבר של רעיונות חדשים. צחוק הגורל – עבודה לקורס "אבהות כנרטיב טיפולי". בן הזוג "איזה הארוך: מהטיול בשמחה חזר הוא "אימא". היה אחת ביד אותו להעסיק לא איתו. ורק איתו להיות כיף ולנסות בו-בזמן לקרוא מאמר, לא לנסות להרדים אותו כדי להצליח ללמוד למבחן, אלא באמת להיות איתו, לראות אותו. עכשיו אני מכין ארוחת צהריים ואת תמשיכי ללמוד."

י' באמת היה "אימא" טרייה, ואני הייתי "אבא" טרי. אם היינו מתחלפים ליותר משבוע, איש מאיתנו לא היה נשאר טרי. הגמישות, הזמניות והנדיפות של החלפת התפקידים, הם שאפשרו לנו להנות מהם. מה רע? למה לא להחליף? בשביל אלא עצמנו, בשביל פועלים לא אנחנו ממילא כוחות הם שלנו הכוחות ממילא המשפחה. המערכת, של מערכת, הקשיים שלנו הם קשיים של מערכת; והוא טיפול לומדת לא אני אבל טיפול משפחתי... לומד עוד וכבר מילים, שלוש פילוסופיה. לומדת אני משפחתי.

אפשר להגדיר ולתחם אותי.

בזמן שישבתי על הספה, הירהרתי בויטגנשטייןמה היה אומר על גמישות של תפקידים? מה היה אומר על

המושגים "אבא" ו"אימא", על גבולותיהם?

אי- כמו תמונה מטושטשת, הוא ויטגנשטיין, מושג לפי אפשר לשרטט לו גבולות חד-משמעיים. הליקוי בתמונה אינו בגלל פגם בציוד הצילום, ולמעשה אין הטשטוש של איננו וכלל. תפקידה של הפילוסופיה כלל ליקוי התמונה לתקן את הציוד כך שהתמונות יתחילו לצאת חדות ונוכל סוף-סוף להבין אחד את האחר. אנחנו מבינים זה את זה בלי עזרת הפילוסופיה, ודווקא הטשטוש של התמונות הוא שאנחנו מה כל את לעשות לנו שמאפשרים מהדברים עושים עם שפה. כשאני שואלת "מהו באמת 'אבא'?" )או אולי "מה באמת צריך 'אבא' להיות?"(, אינני יכולה להשיב תשובה סופית, מוחלטת, או נכונה יותר מהאופן שבו אנחנו משתמשים במושג "אבא". את התשובה לשאלה מהו, או מה צריך להיות, "אבא", אנחנו נותנים בפרקסיס, בשימוש

שלנו בלשון ביום-יום.

המושגים המשמשים אותנו בדיבור היומיומי אינם תחומים בכללים כלשהם שמגדירים את גבולותיהם. ייתכן שתתנגדו: ויטגנשטיין גבולות? לו שאין במושג משתמשים כיצד מבהיר: בטניס למשל, אין כלל עד לאיזה גובה מותר לזרוק את הכדור, ובכל זאת טניס הוא משחק, ויש לו כללים. אין צורך לתחום משהו בגבולות מוחלטים כדי להשתמש בו. אנחנו אמנם יכולים להגדיר מושג לצורך מטרה מסוימת, למשל כך לשמיש. המושג את הופכת ההגדרה לא אך הילד ביולוגי של אב מי שהוא כל בחוק להגדיר אפשר או כל גבר שאימץ אותו באופן חוקי כ"אבא", ואולם לא "אבא" במילה להשתמש לנו שמאפשרת היא ההגדרה

בשפה הרגילה.

האם חוסר היכולת לתחום באופן סופי ומוחלט מושג, כמו המושג "אבא", מקשה עלינו להבין זה את זה? האם לא היינו יכולים להבין זה את זה טוב יותר לו היינו מגדירים

אחת ולתמיד מהו "אבא"? ויטגנשטיין עונה:"אילו מתח מישהו גבול חד, לא הייתי יכול להכיר בו

כאותו גבול שתמיד רציתי גם אני למתוח... שכן כלל

לא רציתי למתוח גבול כזה. אפשר אז לומר: המושג

שלו אינו זהה לזה שלי, אלא שהוא קרוב שלו. והקרבה

הזאת של שתי תמונות, שהאחת מהן עשויה מכתמי

מכתמים והאחרת מטושטשים, שגבולותיהם צבע

דומים להם... אך גבולותיהם חדים. הקרבה היא אפוא

בלתי ניתנת להכחשה, ממש כמו השוני."1

ויטגנשטיין אינו אומר כאן כי המושג שיש לי בראש על מהו "אבא", והמושג שיש לכם הקוראים בראש לגבי מהו את מתרגמים שאנחנו טוען לא גם הוא שונים. "אבא" הלשוני. המושג לאותו "אבא", השונה, המנטלי המושג הוא אומר שמושג הוא דבר גמיש. אנשים שונים יכולים להשתמש בו באופן דומה ואותו אדם יכול להשתמש בו באופנים שונים בהזדמנויות שונות. ויטנגשטיין אפילו אומר: "וכלום אין גם מקרה שבו אנו משחקים ו'ממציאים את

הכללים תוך כדי משחק'? ואפילו מקרה שבו אנו משנים

אותם – תוך כדי משחק."2 כלומר, לא רק שהמושג לא

תחום לחלוטין על ידי כללים, אלא שגם הכללים שאנחנו מסכימים עליהם יכולים תמיד להשתנות.

כשביום שבת אחד הייתי אבא, השתמשתי במונח פנימי של המערכת החברתית באופן רענן. לא קראתי תיגר על הסדר בלילה שמחליף השכנה, של הבעל מאשר יותר החברתי יותר ממנו. שנינו מדברים באותה רדיקלית לא אני חיתול. השפה, משחקים באותם המושגים. ההבדל הוא אולי רק בזה

0618 < על יום שבו אמא אבא, ודוד ויטגנשטיין בא לביקור | נעמי הברון

1 לודוויג ויטגנשטיין, חקירות פילוסופיות, סעיף 762 שם, סעיף 83

18

– שהפעולה שפעלתי בשפה יוצאת, ברגעים אלו ממש, מחדר התינוק אל עלון החוג לפילוסופיה, ומשם – אליכם

הקוראים.

את למשל, מגדירים אנחנו כיצד שואל ויטגנשטיין המילה משפחה. האם בכל המשפחות יש אימא ואבא? בוויקיפדיה, כמו שכתוב היא תמיד, בכולן. האם לא שיתופית לקבוצה יחידים המאגד חברתי "מוסד הדוקה"? אני לא חושבת. משפחות דומות אלו לאלו בנקודות מסוימות, הן יוצרות רשת של קווי דמיון, אך אין הגדרה אחת שתוכל להכיל את כולן באופן שיניח משפחתי", "דמיון לזה קורא ויטגנשטיין דעתנו. את דומים "משפחה" להם קוראים שאנחנו הדברים כל אחד לשני כמו שקרובי משפחה דומים אלו לאלו: כמו שלאימא ולתינוק יש שפתיים דומות, ולאבא ולתינוק יש עיניים דומות, אך אין קו דמיון אחד שמאפיין את

כל בני המשפחה.

משפחה, אימא, אבא, תינוק, טיול עם הכלבה, כורסה נפתחת, אלו מושגים חשובים וכבדי משקל לא פחות ממושגים כמו "לוגיקה", "דקונסטרוקציה", או "הדרה".

כמו שויטגנשטיין אומר: "אנו שרויים באשליה שהמיוחד, העמוק, המהותי

משתדלת שהיא בכך טמון בחקירתנו, עבורנו

השפה. של שאין-דומה-לה המהות את לתפוס

כלומר, את הסדר השורר בין המושגים של משפט,

סדר- הוא זה סדר הלאה. וכן אמת היסק, מלת

שהמילים בעוד על. מושגי – כביכול – בין על

"שפה", "ניסיון", "עולם", במידה שיש להן שימוש,

הריהו חייב להיות עניו ממש כמו זה של המילים

"שולחן", "מנורה", "דלת"."3

ויטגנשטיין לא מתכוון להאדיר את המילים היומיומיות ולהפוך אותך למורכבות או מופשטות או הארציות, לנו להראות אלא "עולם", או "ניסיון" המילים כמו כיצד גם למילים פילוסופיות כמו "ניסיון" או "עולם" יש משמעות רק במידה שאנחנו משתמשים בהם בשפה. הוא מתכוון, כלשונו "להחזיר את המילים משימושן

המטפיסי אל שימושן היום-יומי".4

3 שם, סעיף 974 שם, סעיף 116

0618 < על יום שבו אמא אבא, ודוד ויטגנשטיין בא לביקור | נעמי הברון

19

ג'ניפר אבסירה

ביום-יום שלנו, בין הנקה להחתלה, פשוט לנו לשקוע של וה"אבא", ה"אימא" של הקשה הנוחות לתוך ה"לימודים" ושל ה"עבודה". אבל כשאנחנו מצליחים הזוג ובן אני שינה, של רצופות שעות חמש לצבור מרגישים לעיתים לכודים בתפקידים שלנו, רוצים לפרק אנחנו אז להם. מעבר לצאת אותם, להשיל אותם, אנחנו שבו "ויטגנשטייניאני" לעידן שנולדנו שמחים יכולים להניע את הדינמיות של המקום שלנו. אנחנו לכודים להיות חייבים לא להרגיש שאנחנו מצליחים יכולים לשחק בהם באופן גם בתפקידים שלנו, אלא

חופשי.

כשאני "אבא" אני מניחה בצורה מרומזת בדיוק את מה שפוגע בי ביום-יום, שאני מבקשת לערער עליו: אבא יוכל להתקדם לו שקט כדי שהוא ילמד, אימא תיתן כמו אני מאשרת את ה"אבא" גיסא ולהצליח. מחד מאידך אך הנורמטיבית. הבורגנית במשפחה שהוא גיסא אני יכולה גם לראות כי השפה היא לא מלכודת, המערכת לא צפודה – החיים הם משחק. כי אם עכשיו של המבט מנקודת האבא? בכלל מהו האבא אני לי משחק יש יכולה לראות שגם כאימא אני האבא המגבילים הגבולות את אבל מוגבל, אומנם חופשי, אותו לא ניתן לשרטט בחדות. הגבולות של ה"אבא" ושל ה"אימא" נעים כל הזמן והמשחק שלנו הוא לא רק עם המערכת הנתונה, אלא גם עם המערכת כפי שהייתה, וכפי שהיא יכולה להיות. אם אני יכולה להיות האבא, הגבולות של האבא נגלים בעירומם, כגבולות

מטושטשים וגמישים.

לא אני ויטגנשטיין. על מתענגת אני אבא כשאני מפחדת מכך שהכול זז, שהמושגים שאני משתמשת מרגיע זה להיפך, כסלע. לי לשמש יכולים לא בהם הם והחיים דינאמיים שהתפקידים זה אבל אותי. תמיד לא שווים. התפקידים שכל אומר לא משחק זאת מטושטש רק עד והמושג בכל אפשר להחליף, גבול מסוים )גבול שאי אפשר לשרטט באופן מוחלט, כמובן, אבל זה לא אומר שהוא איננו(. לא הייתי רוצה לוותר על תפקידי כ"אימא" לתמיד, אבל הייתי שמחה לטעום יותר מהחיים של בן-זוגי, להיות אבא לעיתים קרובות יותר. כמו עכשיו, כשי' לקח את התינוק איתו

לטיול, ואני כאן, על הכורסה הנפתחת, כותבת.

0618 < על יום שבו אמא אבא, ודוד ויטגנשטיין בא לביקור | נעמי הברון

20

Invisible לא עוד

יעל דולמן

0618> 04

במאית של הראשון העלילתי סרטה עליך', רואים 'לא על אמונה שגם אביעד, מיכל המוערכת הדוקומנטרי התסריט עם טל עומר, מלווה את חייהן של שתי נשים בפוסט טראומה מאונס שהתרחש לפני כשלושים שנה בתל אביב. ונירה, המגולמות ע"י השחקניות שתי כוכבות הסרט, לילי דודינה, ויבגניה אלקבץ רונית והעוצמתיות המצוינות מתמודדות עם חייהן לאחר שנאנסו על ידי אותו אנס סדרתי שכונה בתקשורת ובמשטרה 'האנס המנומס' ו'האנס האדיב'.

ומכסה מתעתע האנס, לו שזכה האלגנטי-משהו כינויו מאשר פחות לא התלוננו שעליהם הסדרתיים פשעיו על הסרט בעקבות .13 כבת קטינה מהן אחת נשים, 16אל השטח, לפני מעל אל ועולים מחדש נחשפים פשעיו היא בעיני, הסרט של גדולתו כיום. הציבורית התודעה קודם כול בשבירת האלם והדממה, ובהסרת המחסום מעל ה-Invisible, הבלתי נראה בחברה שלנו. כלומר, מתן קול לנשים בכלל, וביניהן צוות מרשים של יוצרות מוכשרות שבהן גדוש הסט, על המסך ומאחורי הקלעים, מתן נראות לסיפור נשי ולנקודת מבט נשית, וכמובן חשיפת פשעים ואלימות נגד נשים. אלימות המופעלת החל מהאנס עצמו, אך נוכחת גם במפגשים עם השוטרים, עם הגניקולוג, עם חיילים במסיק הזיתים, וכלה במפגש עם שלושה צעירים בכספומט באבן גבירול שאותו כמו-מעשה-קונדס עבורם הוא חוויה מטלטלת

ומאיימת עבור בתה של לילי.

'לא רואים עליך' מציב בפני הצופים והצופות את אותן נקודות להדחיק, להסתיר, תדיר מנסים שאנו בחברה מכוערות להשתיק. לא נוח להתמודד עם זה עכשיו, לא נעים לשמוע את הזיכרונות הקשים, מרוב עומס של תיקים נאלצים לגרוס, לגנוז, למחוק את העדויות של אותן קורבנות אונס שאזרו אומץ והגיעו להגיש תלונה, לעמוד מול מסדר זיהוי ולראות

לנגד עיניהן את הפושע שפגע בהן.

"כל קשר בין הסיפור למציאות אינו מקרי כלל", זה המשפט שאיתו נפגשים בתחילת הסרט. אדרבא, בסרט בחרה אביעד זה שבין עלילה לבין לשלב קטעי עדות מציאותיים. שילוב עדות מצביע כבר בתחילתו, כי הסרט מאתגר את הדברים מוכוונים שאנו מה את בקולנוע, מוצגים להיות שנבחרים מה כלפי מופנה המבט העלילה לאורך לראות. ומצפים שהוא בלתי נראה ולרוב אינו ראוי לנראות, ודווקא דברים

אלו הוא חושף ומאיר ומציב במרכזו.

בחיבור זה אבקש לקרוא את הסרט דרך שני רעיונות חשובים ,)Michel Foucault( פוקו מישל של בהגותו העולים במאה ביותר והחשובים המשפיעים מהאינטלקטואלים

העשרים.

אחד מהמושגים המרכזיים בהגות של פוקו הוא "כוח". אין זה כוח במובן השגור. ה"כוח" של פוקו הוא רשת של יחסי כוחות המתפרשת בחברה כולה. כלומר, ה"כוח" אינו פועל

0618 < לא עוד Invisible | יעל דולמן

סטודנטית לתואר שני בחוג לפילוסופיה ולתואר שני

בתכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת תל אביב.

על הסרט 'לא רואים עליך' וקצת על הגותו של מישל פוקו

21

0618 < לא עוד Invisible | יעל דולמן

או מסוימים גורמים בידי מרוכז ואינו למטה" "מלמעלה מוסדות פוליטיים רשמיים כגון משטרה וצבא, אלא נמצא בכל מקום, גם בפרט. מחקריו של פוקו התמקדו, בין היתר, כוח של ולכן ידע של כסמכות הקלינית המבט בנקודת )הולדת הקליניקה: ארכיאולוגיה של המבט הרפואי(, במעקב ובמבט המפקח )לפקח ולהעניש: הולדת בתי הסוהר(, ביחס לאחר )על תולדות השיגעון בעידן התבונה( ובכוח המופעל דרך השיח והדרישה לווידוי ועל ידי כך עיצוב תודעה עצמית

)תולדות המיניות(.

הכוח הוא מהן אחת כוח. של שונות צורות יש בחברה לשיטתו המודרנית, החברה את המאפיין הדיסציפלינארי, האינדיבידואלים גוף כלפי בעיקר מופעל הכוח פוקו. של שבה, בין היתר על ידי ארגון הידע, הפעלת מעקב ופיקוח, הסדרת השיח ונרמול האוכלוסייה בהיבטים שונים. סוג כוח זה לרוב נסתר, מוסווה ואיננו אלים באופן מוחצן. חלק מאופן וגם ה"נכון" ה"רציונלי", ה"נורמלי", בביסוס הוא פעולתו

הראוי לנראות בחברה.

והנה, בתוך רצף של סרטי קולנוע ישראליים, הרווי בעלילות המספרות ומטפלות בטראומה הגברית, של מלחמות בעיקר "שתי "בופור", "לבנון", באשיר", עם "ואלס למשל )ראו אצבעות מצידון", "חימו מלך ירושלים" וכן הלאה(, הסרט מתגלה ביקורתית בהתבוננות נשית. לטראומה במה נותן רצף זה כמנרמל – הופך לנורמלי, לגיטימי, קונצנזוסיאלי – את הטראומה הגברית, ובד-בבד כמוחק את לגיטימיות מבע נשים כלפי יומיומיים אותם פשעים כל הנשית. הטראומה ש"לא רואים עליהן", שהפשעים, ולמעשה הנשים עצמן, הן Invisible, מוצבים במרכז הבמה. לכן, "לא רואים עליך" עושה מעין תיקון, והופך את הטראומה הנשית מבלתי-נראית לנראית, ובה בעת אף משמש מראה לחברה כולה, על מה שנעשה בתוכה וגם על מה שהיא מניחה בתחום של הבלתי חושף הסרט פוקויאנית, מבט מנקודת זה, במובן נראה. את הכוח גם כמנגנון משתיק ומדיר, את החוויה ואת נקודת

המבט הנשית מהקולנוע, וכך גם מהחברה כולה.

במהלך הסרט אנו נחשפים לעוד כוח בלתי נראה בחברה שלנו, בדיוק כמו זה שעליו מצביע פוקו, זה שעליו אמונים השופטים העיתונאים, הפסיכיאטרים, כגון שונים גורמים וכן הלאה. בתחקיר שעורכת נירה, היא מגלה את המערכת כלפי אלימות מופעלת הכוח שדרכם יחסי של המסועפת מוסרות את לתאר הבוחרים המשטרה חוקרי את נשים: העיתונאים את המיני, וניסיונן יופיין, מידת לפי העדויות שמעדנים את מעשי האנס בפרסומו כאדיב או כמנומס, את

השופטים הבוחרים להקל על עונשו משום ש"יש שיקולים נוספים", ואת הפסיכיאטר שמחליט לאחר כחצי שנה בלבד כי האסיר כבר אינו מהווה סכנה לציבור ולכן ממליץ להקל ואלו הגניקולוג של המזלזלות התגובות גם וכך עונשו. על להשתיק, ומבקשים כך על ששומעים מי של המשפילות

להדחיק, להעלים את מה שהיה.

פוקויאנית מבט נקודת דרך הסרט של לקריאה הצעתי בחברה, הכוח יחסי רשת נחשפת שבו באופן מתמקדת המאפשרת יחס אלים כלפי נשים. יחס של דיכוי, של השתקה, של מחיקה, לצד האלמנטים המובהקים של כוח פיזי ואלימות מינית. במובן זה, האחריות על האונס איננה של האנס לבדו, אלא הוא הקוטב הקיצוני בסדרה של צורות הפעלת כוח כלפי נשים. מערכת יחסי כוח, שמזינה למשל את העובדה שהאנס מצדיק את מעשיו בשל השלכות של הלם קרב, את העובדה באחריות מפחיתים הזה ובמובן כמחלה זאת שמקטלגים שלו למעשיו. האחריות היא גם של חברה שבה מגדלים את כל הילדים לשאת נשק ולהפעיל אלימות שיטתית ויומיומית כלפי אחרים, שבה המשטרה רואה באונס הקטינה רק כאקט

של התגרות האנס בשוטרים וכן הלאה.

כחלק אלא חריג, כאירוע לא פרטי מקרה על התבוננות ממערך בשדה של יחסי כוח, מאפשרת להצביע על האחריות של החברה כולה על אותו מקרה אונס )והרי זהו סיפור של אנס סדרתי והוא רק אחד מיני מקרים רבים שמתרחשים כאן כל יום, על ידי זרים, מכרים, ובני משפחה של הקורבנות(. המרחב אחריותו של גם כאן נחשפת למעשה זאת, לצד והקאנון הקולנועי שבתוכו מודרים סיפורים כאלה בשיטתיות.

אינני בטוחה אם הסרט מיטיב להציג את ההתמודדות עם הפוסט-טראומה של הגיבורות קורבנות האונס, שכן בשלב להיות על עשיית הסרט מסוים ההתמקדות בסרט הופכת היצירה, אופן באיזה מספיק מדגישה לא ולדעתי עצמו, האמנות, התיעוד, השיתוף של הסיפורים ויצירת קהילה נשית ואולם, הסרט זו. ומעצימה היא חלק מהתמודדות תומכת לנו להישיר מבט אל גורם נאמן לשמו, שכן הוא בהחלט אותם אתרים, מרחבים וגורמים בחברה שלנו שמאפשרים לא רק לאלימות שכזו נגד נשים להתקיים, אלא גם מאפשרים לנו באופן תדיר להפכם לבלתי נראים וללא ראויים למבט:

קולנועי, פוליטי ואחר.

הסרט אפוא חושף שלל היבטים של כוח המופעל כלפי נראה בעצמו, כמו כוח שהוא פעמים רבות בלתי נשים, הנשים עצמן וכמו ההשלכות שיש להפעלתו כלפיהן. ואולם,

22

0618 < לא עוד Invisible | יעל דולמן

נקודה קריטית בהגותו של פוקו היא כי לכוח יש גם תפקיד יוצר ולכן, כלשונו, "היכן שישנו כוח, ישנה התנגדות". זו נקודה נוספת שמוצגת היטב בסרט, לדעתי. ההתנגדות היא והנכחת הסיפור בעולם. קודם כול בעשיית הסרט עצמו העלילה, דרך ההתמודדות המוצגת עם הפוסט-טראומה, הכוח על מחשבה מסגרת בתוך זה מימד על מצביעה בחברה כמערכת, כרשת של יחסים. חלק מההתמודדות הזו, שהיא-היא ההתנגדות, מתבטאת גם בשבירת הבידוד בין נשים והחיבור בין הקורבנות, וגם ביניהן לבין הצופות

והצופים הנחשפים לסיפורן.

שלושים שנה לאחר מסדר זיהוי האיש שאנס אותן ואחרות, מזהה נירה את לילי בזמן עבודתה על וידאו לעריכה. לילי היא פעילת שמאל ומצולמת בזמן התפרעויות מתנחלים במסיק זיתים פלסטיני, עוד שטח 'בלתי נראה' של החברה הישראלית, עוד איזור, אתר, גוף, שחווה כיבוש. היא מזהה לילי מבט שמוכר לה כנראה, מבט שמסגיר בעיניה של

שעוד משהו קיים מבעד להופעתה מלאת הכוח.

"עוד יחשבו שאני פעילה פוליטית", אומרת נירה כשהיא מצטרפת בשנית לאוטובוס פעילי השמאל לשטחים. ואכן נירה היא פעילה פוליטית, גם אם שונה מזו שבדרך כלל נוהגים להציג כלגיטימית או כראויה לקבל הכרה. העבודה היא- דבר, בסופו של סרט מופק עושה, שממנה שהיא

היא העשייה הפוליטית שלה. החוויות האישיות שלה הן פוליטיות וממש אין צורך לנסוע לשטחים כדי לסמן אותן ככאלה. בהקשר של המעמד הפוליטי של הסרט, חשבו למשל על זה שהוא יצא לאקרנים ממש במקביל להרשעתו

באונס של קצב, הנשיא לשעבר.

ללילי נירה אומרת עליך", רואים לא בכלל יודעת, "את בפגישתן בפתיחת הסרט. שתי הגיבורות הינן נשים שעוטות על עצמן חזות חזקה וחסינה, כזו שלא מאפשרת לראות את אותו אירוע בעברן. אך במהרה אנו נחשפים בעצב למה שפעמים כה רבות יוצר היסטוריה נשית שכן שתיהן מאותו מסדר... אך, כאמור, הסרט מציע תיקון למשותף

להן על ידי חיבור ביניהן.

כדי אחורה לחזור המבקשת נירה, של התמודדותה בחקירתו פוקו של למתודה מרפררת קדימה, להתקדם בעבר ההתבוננות היסטורית. ארכיאולוגית, הגנאלוגית, היא עבורו, ולמעשה גם עבור נירה, הדרך להתמודדות עם ההווה. היא רוצה לברר מה היה שם ולהציף חזרה לפני השטח את הרגעים הכואבים. המפגש עם לילי וההבנה כי

זה אינו מקרה פרטי, כי זו אינה בעיה אישית, אלא מדובר נשים עוד מתמודדות שאיתה גורפת, פוליטית, בבעיה רבות, מעניקה לה כוח להתמודדות חדשה. היא מבקשת לפרוץ את הבידוד ולשמוע עדויות של נשים אחרות, לקרוא את דו"חות המשטרה ואת הכתבות בעיתונות ולהסיר את

הערפול שנכח בה כל השנים.

בקנה עולה זה באופן עם הטראומה הצגת ההתמודדות לדידו, החירות. את פוקו מתאר שבה הדרך עם אחד בדיוק אלא נסתרת, קבועה מהות מימוש אינה חירות מן בחריגה עצמית מתמדת ויצירה שינוי קיבעון, היעדר העיסוק העבר. חקירת דרך היתר בין בהווה, הגבולות של פוקו בהיסטוריה משמש לביקורת ההווה ופריצה של וקבועים. הכרחיים אינם הם כי הצבעה מתוך הגבולות, פריצת הגבולות והדרישה לשינוי עצמי היא מימוש החירות לדידו. הרצון של נירה לחזור ולבחון "מה בדיוק קרה שם" אינו מוצג כקיבעון אלא, בדיוק כפי שמציע פוקו, התנגדות לכוח וחקירת העבר וביקורת כלפיו כדי לשנות את ההווה. בסרט שלפנינו נרקם קשר בין-נשי שמהווה התנגדות לכוח הפועל בחברה פטריארכלית, בין היתר, ביצירת בידוד ונתק בסצנה למשל מתבטא עוברת שנירה השינוי נשים. בין נקמתן, את לדמיין חופשיות ולילי היא שבה הנהדרת ובסצנה שבה הן יכולות לנסוע לביתו של האנס שפגע בהן, והפעם הן שעומדות ביחד "במסדר" והוא זה שניצב בודד למולן. ושם, במרחב המעצים ביניהן במכונית, הן פורצות בצחוק. ואולי החירות של אביעד היא אכן ביצירה, שבסופו

של דבר גם מוצגת לנגד עינינו על המסך.

במפגש שהתקיים עם הבמאית ועם אחת מצמד כוכבות הסרט, רונית אלקבץ, אחת אחרי השנייה החלו הצופות לספר על הטראומות שלהן ועל הכוח שהעניק להן הסרט למצוא קול לומר זאת. ממש כפי שנירה ולילי עושות אחת האדירה עוצמתו את לראות נפלא היה השנייה. עבור לאפשר קולן, את למצוא כוח בהן להחדיר הסרט של להן מרחב לגיטימי להשמיע את עצמן ולספר את סיפורן

הכואב.

מגיבורי אחד בעצמו הוא הבין-נשי שהקשר פי על אף להציגו, מיטיבה ודודינה אלקבץ בין הכימיה וכי הסרט הפוטנציאל למלוא אותו מפתחת אינה העלילה לטעמי, שנדמה כי טמון בה, אולי משום עומס החומרים הנידונים בו. אולם עם זאת, הקשר ביניהן, הנרקם לקשר בין-נשי מעצים, המאפשר לנירה ולילי גאולה עבור עצמן, בהחלט מהווה את הבסיס לאחד הרגעים החשובים, העוצמתיים

23

0618 < לא עוד Invisible | יעל דולמן

השיחה הישראלי, בקולנוע לראות שזכיתי והמרגשים גם אנלוגיה היא ביניהן לבת. שבירת השתיקה האם בין לשבירתה בין צופות הסרט בכלל, כפי שקרה בכל השיחות שבהן נכחתי לאחר הקרנתו, וגם לשבירת השתיקה מבחינת הפער הבין-דורי בין הצופות, היינו כלומר, בין אלו ששמעו

על אותו אנס בשנות השבעים ובין אלו שלא.

'עדיף שלא לדבר על זה, עדיף לעזוב את זה', אומרת לה עכשיו'? זה את צריכה את מה 'בשביל לילי. של אמה 'בשביל מה לך? עברו כל כך הרבה שואל אותה אמנון. שנים', אומר לנירה הפקיד בתחנת המשטרה. כמוהם, עוד רבים אחרים ואחרות בוחרים להדחיק ולכסות על פשעים יומיומיים אלו. הסרט המונח כעת בעולם אינו מאפשר עוד להתעלם מהסיפור. כוחו הפוליטי של הקולנוע הוא בדיוק 'האנס המנומס', סיפור שהוא בהנצחת אותו מקרה של רק אחד מיני סיפורים רבים מספור של אונס ושל אלימות באופן כמעט שמסופחים פשעים אותם את נשים. נגד מיידי לתחום ה'בלתי נראה' של החברה שלנו, בוחר הסרט

להציב במרכז, לנגד עינינו, במלוא הנראות.

המפגש ביניהן מביא להסרת הכיסויים שנאגרו במשך שנים, להפרת הבלבול שחל על האירועים שחוו, לערעור הקרקע היציבה, לכאורה לפחות, שעליה הן מתקיימות. במקביל, ומסיר והצופות הצופים עבור דומה מהלך עושה הסרט את הלוט מאותם מעשי אלימות איומים שמתבצעים כל יום, בכל מקום, כלפי נשים, בכל המגזרים, בכל הגילאים, בכל הגדלים, בכל הצבעים ובכל העדות. ואגב, גם לא מעט

כלפי נערים וגברים.

– בסרט Invisible נשאר שכן משהו יש זאת, ובכל האונס. בחירה זו מהדהדת גם היא כי סרט זה מבקש לחרוג מהנורמות, לערער על מה שנתפש כראוי להציג בקולנוע, וכי נקודת המבט כאן היא על נשים ומנקודת מבט של נשים. על ההתמודדות שלהן, על הכאב שלהן, על החיבור ביניהן ועל שלל צורותיו של הכוח בחברה הפועל עליהן, לא רק בצורתו הקיצונית של אונס. חוויות הכאב, האימה, הבושה מהאונס לא מסתכמות שם. אירועים שונים של השפלה שלושים גם הסרט, לאורך מוצגים ומכפיף דכאני ויחס שנה אחרי כן. במובן זה מונחת כאן הצעה לחשוב מחדש על איך לעשות קולנוע ומה לייצג דרכו. הסרט מציג את העולם כפי שנשים חוות אותו, על חלקיו הקשים, הכואבים הנשי לקיום שמלווה הקיומית החרדה על והמכוערים, בחברה הזו. אך גם על המקומות של הכוח וההתנגדות,

העוצמה, היופי, האושר והרגעים המרגשים בתוכו.

"אחת מכל חמש נשים בכל מקום בעולם תהפוך קורבן את החותם מ-2007 האו"ם בדו"ח נכתב כך אונס", הסרט. גם אם לא רואים עליהן, וגם אם אנחנו לא לגמרי רוצים לראות זאת עליהן, ובעצם עלינו כחברה, זו האחריות שלנו. סרטה של מיכל אביעד מניח מולנו על המסך הגדול

את מה שחשוב לא להשתיק יותר. .Invisible לא עוד

בקיצור, רוצו לראות! ובמקביל, כמובן, גם לקרוא...

‹

24

הערות:

א(אין מקום לפרט כאן את כל כתבי פוקו, אולם להלן שלושה פריטים של קריאה פרשנית מומלצת בעברית, בתוכה ניתן למצוא גם פירוט של הפרסומים החשובים של פוקו,

באנגלית ובעברית:אופיר עדי. עיון מחודש בפוקו: המיפוי של ידע וכוח. עיון. מ"א 1992. עמ' 187-218.

ארבל אילנה. פוקו וההומניזם. כנרת, זמורה-ביתן, דביר. אור יהודה, 2006.מילס שרה. מישל פוקו. תרגום: זהבי אהד. רסלינג. תל אביב, 2005.

ב( בקשר לסרט, ראו חומרים מעניינים בקישורים הבאים:

קדימון לסרט משולב עם הערות הבמאית

על שנעשתה כתבה הסרט ב'אולפן שישי'

דף הפייסבוק של הסרט

0618 < לא עוד Invisible | יעל דולמן

25

האגף הנחמד על שם רביד רובנר

רביד רובנר

0618> 05

0618 < האגף הנחמד על שם רביד רובנר | רביד רובנר

בנובמבר האחרון, חבורה של כעשרים יוצרים ויוצרות ואני ביניהם, נשכבו על רצפת הבטון של האגף החדש במוזיאון תל אביב, לראשנו פיסת בד אדום, ועינינו עצומות. אחרי כמה דקות התחילה נטלי לוין לקרוא בקול רם את מניפסט להלן מ-1961. אולנדנבורג קלאוס של הפופ-ארט

המשפט הראשון:

"אני בעד אמנות שהיא פוליטית-ארוטית-מיסטית שלה התחת על מלשבת חוץ משהו שעושה

במוזיאון".

לא פתחתי עין, חיכיתי שתגיע איזו מאבטחת ותישא אותי אל מחוץ לצוללת הבטון, אל הכניסה עם עיגולי התאורה השקועה בקרקע, המסנוורת את הנכנסים והיוצאים היטב השעה מחצית חלפה קרה. לא כזה דבר שום מלמטה. האגף על לדבר והתחלנו בשקט התיישבנו המתוכננת, החדש הזה, שמשעה שהוקם הטריד אמנים, אדריכלים, מבקרים במוזיאון ומבקרי אמנות. מלים רבות נכתבו עד שקלים, מיליון כחמישים המופרזת, ההשקעה על כה הגיונית חלוקה שדורשת בתקופה פומפוזית באדריכלות מידי הזה הרב הכסף מניעת על עתק; סכומי של יותר ועל בישראל, עצמם את מכלכלים רב שבקושי אמנים הוועד המנהל, שכמה מבעלי הון החברים בו עורכים מדי

פעם תערוכות יחיד לקרוביהם.

התחלנו להעלות רעיונות אחרים לפעולות מחאה נוספות יוציאו ממנו את באגף החדש. מישהי הציעה שהאמנים כל העבודות, מישהו הציע להסב אותו לחלל יצירה פתוח לאמנים ואחרת הציעה להתעלם מהמוזיאון כליל, כאילו

הוא לא קיים, ולהציג רק בחללים אחרים.

במהלך הדיון, ניקר בזווית העין שלט כסוף: "גלריה לצילום על-שם דורון סבג - ORS בע"מ". ישבנו באי-נוחות מתחת לשלט של ORS. האם ראוי ששם חברה מסחרית יתנוסס על קירות מוזיאון ציבורי? בעיקר צרם לנו ש-ORS, חברת כוח אדם, נצרבה בתודעתנו כמנציחה את אוזלת היד של ההפרטה ממגמת כחלק הממשלתי. התעסוקה שירות עבר זה שירות גם ישראל, מדינת שעוברת המואצת מהממשלה למגזר הפרטי, ובמקום טובתם של הציבור ושל טובת הוא החברה עיני לנגד העומד כי נראה העובדים, בעלי המניות שלה, על חשבון העובדים. העסקה באמצעות שהם לעובדים סביר פתרון אולי היא אדם כוח חברת זמניים בהגדרה, למשל לעובדים המחליפים נשים בחופשת לידה או בחופשת מחלה ממושכת, אך בפועל המערכת הכלכלית כבר שנים רבות מאוד לא מצמצמת את תופעת שמאפשר מה זה, לתחום הפרטיות כוח-האדם חברות המעביד מאחריות ואת עצמה את לפטור לממשלה גם

מוסרית לשכירים ה"זמניים".

סטודנטית לתואר שני בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, מלמדת עיצוב תעשייתי

בHiT, מנהלת את תיאטרון חזיתי ועורכת בעיתון זה.

26

או 'המציאות' כורח סביר, לקורא נראה זה כל אם גם 'השוק', כמצב של אין-ברירה, כמאבק נפסד מראש וכיו"ב, עדיין יש מקום לשאלת הלגיטימיות של ORS - חברת כוח אדם שלה ולאמנות אין דבר וחצי דבר - כשם של גלריה

לצילום במוזיאון לאמנות.

שבועיים לאחר אותו אירוע נכנסנו עם חברי "גרילה תרבות" במוזיאון. ORS של שמה מפגן נגד ממוקדת לפעולה האירוע התחיל בהקראת שירה ברחבה שמתחת לגלריה. כארבעים אנשים נאספו והקשיבו. ברגעים הראשונים נדמה בתיאום או המוזיאון על-ידי תוכנן הרגוע היה שהאירוע וצילומים ציורים מהתיקים שלפו כשהאמנים אבל איתו, ותלו אותם בחופזה על הקיר בנייר דבק, לא נותרה שאלה לגבי האופי המחאתי של הפעילות. מכיוון שניסיון ההדבקה נמשך שניות ספורות בלבד, היה קשה להעריך מי מטופש מזוות ומלט בטון מבנה לשנות שניסו האמנים – יותר המאבטחים או הכרמל, משוק דבק נייר במעט ואדיר השריריים שזומנו במיוחד לאירוע )כך הסתבר מאוחר יותר משיחה עימן(, ותלשו במלוא אונם המפואר את העבודות

החלושות מהקיר.

לפעולה שלנו, רוצה להבהיר את הצידוק הפילוסופי אני לכל מי שלא השתכנע. נתחיל בכמה הנחות יסוד שאנחנו

מגיעים איתן למוזיאון:

]1[ חשיבות קיומו של המוזיאון נצחית, אבל נצחית פחות מהעבודות המוצגות בו, שגם אם יהרסו, נצחיות משמעותן אינו אמנות עבודות של קיומן אחרות, במילים מובטחת. תלוי בקיומו של מוזיאון, ולכן המוזיאון נתפש כפחות חשוב

מהעבודות המוצגות בו. אין כי הכרחי, מוזיאון של קיומו ועדיין, ]2[רבות יצירות של נרחבת להצגה אלטרנטיבה

הנוגעות לכל תחום של החיים.טהורה מפניות, חופשייה היא אמנות ]3[מושא בכל לגעת לה מאפשר וזה בכוונותיה,

באופן אותנטי. ]4[ המוזיאון הציבורי צריך לאפשר את ]3[. אסור לו להשפיע על הערך הסמנטי של עבודת אמנות, על המשמעות שלה, או להגביל באופן ומושאה. כאשר ועקיף את תוכן היצירה ישיר נוצר עיוות סמנטי כזה – משום שחלף זמן רב מאז נוצרה היצירה, או משום שהיא שייכת לתרבות הקונטקסט – לצופה מוכרת שלא אחרת

המקורי מוסבר לרוב על-ידי האוצר/ת.

הבה נבדוק מה עושה האגף החדש של המוזיאון לארבעת אלו. קל לבדוק את ]4[. צריך לקחת עבודת אמנות, לתלות של המשמעות אם ולבדוק סבג על-שם בגלריה אותה היצירה לא השתנתה. גם ניסוי מחשבה יספיק, אבל למען

הפילוסופיה, עשיתי זאת בפועל.

העבודה שתליתי בנייר דבק מתחת לשלט "גלריה לצילום לוח של צילום היא בע"מ" ORS - סבג דורון על-שם מודעות של החברה, שצילמתי באותו בוקר בפתח-תקוה. ארוחות, על "תשלום המבטיחות מודעות מציג הצילום בונוסים, מתנות בחגים ועוד...." ]ארבע הנקודות במקור[, מהצופה מבקש הצילום נחמדות. עבודה הצעות ועוד ,ORS של העבודה הצעות על ביקורתי באופן להתבונן כמעט בכל חלל תצוגה, פרט לזה של ORS. שם העבודה את מאבדת היא עצמה. על לפרודיה פתאום הופכת משמעותה הביקורתית והופכת למעין בדיחה. ברור שכל עבודה שעוסקת בעוולות של צורת ההעסקה זו, למשל כזו המתייחסת למצבם הרע של העובדים, לא הייתה מתקבלת

לתצוגה בגלריה.

אבל הרי אנחנו מניחים ש]2[: קיומו של מוזיאון הוא עניין הכרחי. ומניחים ש]3[: אמנות מסוגלת לגעת בכל תחום זו עם זו מתיישבות אינן אלו הנחות שלוש החיים. של

.ORS במקרה של הגלריה לצילום על-שם

אחר אמנות לפרויקט בהשוואה גם זאת לבחון אפשר השנתי הפרויקט לדוגמה, עסקי. תאגיד על-ידי שממומן של בנק לאומי, "אמנות סודית". גם כאן לא סביר שעבודה המעמידה את בנק לאומי במצב מביך, למשל כזו העוסקת

0618 < האגף הנחמד על שם רביד רובנר | רביד רובנר

רביד רובנר

27

הייתה העמותות, תחרות סביב האחרונה בשערורייה דין השניים אין ועדיין, דירקטוריון המנהלים. עוברת את איננה אם סודית", ב"אמנות המבקרת הצופה זהה. תמימה, תניח שמסגרת האמנות המוצגת לה בבנק לאומי להגיע לא תכלול תכנים מסוימים, אבל היא לא אמורה הציבורי המוזיאון אל הנחות של דומה בסט מצויידת כלכליות מפניות חף להיות אמור תודעתית ש)לפחות(

ופוליטיות.

יש ORS באגף בתערוכה גם לאומי, של בתערוכה כמו צמצום אפריורי )נתון ומקובע מראש( של שדה האמנות נתחון להשקיע מוכן לאומי ההצגה. במרחב האפשרי מרווחיו כדי להעלות את קרנו בעיני החברה הישראלית, גם ORS. אנחנו מתמודדים עם מה שנמצא על השלט – שם של חברה מסחרית שהופכת אגף במוזיאון למכבסה פרטית. את זה אפשר לכנות ARTWASH. מצג שווא של 'כשרות', הטעיית הזולת בניקיון המוסרי של חברה, הסחת ציני בטוהר המיוחס דעת מעוולות שיטתיות ע"י שימוש

לאמנות.

לתערוכה סודית" "אמנות בין הבדל אין או יש אם גם בגלריה של ORS, זה אומר שלא נשאר יותר מקום להציג בו כל אמנות שהיא ללא מגבלות. זה משאיר אותנו רק עם הנחה ]1[ – קיומן של עבודות אמנות אינו תלוי בקיומו של מוזיאון. הנחה זו עדיין נכונה, אבל היא הוקצנה לאבסורד, כי מסתבר שישנן עבודות שלא יכולות להימצא במוזיאון

ממילא.

לקרוא האם עליהן: לענות כמה שאלות שצריך עוד יש לאגף על שם בעלים של חברה ולא על שם החברה עצמה – להסיר את ORS בע"מ מהשלט, ולהשאיר רק את "דורון סבג" – יפתור את הבעיה? האם יש לאשר את שם הגלריה רק אם חברה או בעלי חברה עומדים בקריטריונים מוסריים כלשהם? ואם כן, האם ניתן לקבוע אותם? ומי יקבע אותם? אחד האולמות באגף החדש נקרא "אולם בני שטיינמץ". האם עלינו לברר כיצד טייקון היהלומים שטיינמץ עשה את

הונו, לפני שנכנס לאולם על שמו?

על מנת לענות על שאלה זו נצא רגע אל מחוץ למוזיאון, ושוב שמאלה לרחוב נפנה שמאלה ברחוב שאול המלך האריסון" תד על-שם האשפוז "מגדל מולנו וויצמן. שבביה"ח איכילוב. הבה ננהג באותה שיטת בדיקה, נכניס חולה ניקח התוצאות. מהן ונברר חולה האשפוז לאגף תבחרו אריסון, משפחת של אישי אויב למשל, מיוחד,

אתם את המועמד/ת. כשנכניס את החולה לאשפוז נניח, מן הסתם, שתפקיד האשפוז לשפר את מצבו הבריאותי, הוא המוזיאון מתפקידי שאחד מצפים שאנחנו כשם לשמור על ערכה המשמעי של עבודת אמנות. אם נגלה שלא מאפשרים לחולה להתאשפז, או שמצב החולה יורע בעקבות האשפוז בכוונה, אנחנו ניצבים מול אותה בעיה. נכון להיום אין חשש כזה, כל החולים יתקבלו ויטופלו באופן שווה. בהצטמצמות לניסוי מחשבה דמיוני זה, והתעלמות כי נראה הציבורי, השרות וצמצום הפרטה של מבעיות של במקרה ומזיק אשפוז של במקרה מועיל WASH-ה

אמנות.

החדשה ה"מכבסה" היא מזיק WASH-ל אחרת דוגמה לקיימות הספר "בית אלה, בימים המוקמת והנוצצת ובתי לישראל כימיקלים לישראל, החברה של מייסודן הזיקוק לנפט", במטרה לשטוף, משנת הלימודים הקרובה, ספר בית עופר. האחים שבבעלות הנ"ל החברות את ללימודי קיימות שתורמיו הם מפעלים המנצלים משאבים לא מתחדשים והנלחמים תדיר בתביעות שהוגשו נגדם בגין פגיעות בסביבה – נשמע כמו בדיחה גרועה במיוחד. לא סביר שעבודת מחקר בנושא השלכות השליליות של כי"ל על ים המלח תקבל ציון עובר כשם שלא סביר שעבודת אמנות שמעידה לרעה על פעילות ORS תעבור את אוצרות

המוזיאון.

בקצרה, כשחברה פרטית תורמת לקידום תחום פעילות, כמו – תמימה בכסות ונעשית לתחום מזיקה והתרומה

במוזיאון ובבית הספר לקיימות – יש בעיה.

נשאר עם משפחת עופר, נחזור למוזיאון ונחזור בזמן. ינואר ת"א למוזיאון עופר, שתרם סמי המנוח הטייקון ,200620 מיליון שקלים, מודיע על ביטול דרישתו להסבת שם המוזיאון על שמו ושם רעייתו, והשלט שנתלה בחוץ הוסר. אספנים מצד דו-ראשית התנגדות בעקבות וויתר עופר עשירים שתרמו מאוספם למוזיאון, כגון רעיה יגלום, שגם ישבה בוועד המנהל, ותורמים אחרים, כהנהלת קרן ריצ', אחרת, יוחלט לא אם תרומתה את למשוך שהחליטה אבל גם מצד אמנים. מחאת האמנים, שלא כמו סנקציות

התורמים, הייתה מנומקת בעצומה:לקניית כוחני ניסיון זו רואים בהתניית תרומה "אנו

כבוד בממון ויוצאים נגד זילות כבודה של תל אביב-

יפו והפיכת מוסדות התרבות בעיר לזירת התמודדות

כספית תרומה התניית למשנהו. אחד איל-הון בין

כלשהי למוסד תרבות זה או אחר בהנצחה מגלומנית

0618 < האגף הנחמד על שם רביד רובנר | רביד רובנר

28

0618 < האגף הנחמד על שם רביד רובנר | רביד רובנר

את מאשימים אנו תרבותי. ולא בוטה אקט הינה

זה." מהלך ומצדיקות תומכות הרשויות שמאפשרות

]ההדגשות שלי[

אפשר רק לשער שלגורמים בעלי הממון הייתה השפעה המוזיאון של מחדש השיום ביטול אקט על יותר חזקה מאשר לאמנים המתוסכלים. עובדה, לא הייתה התנגדות מצד בעלי ההון לקרוא לאגף החדש, שנבנה רק 5 שנים מאוחר יותר וגודלו כגודל האגף הישן, על שם זוג התורמים שמואל והרטה עמיר. למי שתוהה, אין זה כך בלובר, במומה

או בטייט מודרן.

מה אפשר לעשות?אמנות להציג כדי הון מבעלי כסף לקחת לסרב אפשר לציבור. המשמעות היא שיש לממן את כל חללי האמנות הציבוריים מכספי ציבור בלבד, גם אם המוזיאון יהיה פחות מפואר. תורמים נדיבים כדורון סבג יוכלו להמשיך לקנות לא הם אבל למוזיאון, אותם ולתרום מאמנים עבודות יוכלו לקנות את המוזיאון או אגפים בו, והם לא יוכלו לציין

מתחת לעבודות שתרמו "באדיבות כך וכך".

ייתכן שלאתגר את ההנחות המקובלות זה מאידך גיסא, לא דבר רע. יכול להיות שחשיבת המוזיאון כחלל משולל טוב אולי ונאיבית. אנכרוניסטית תפיסה היא אינטרסים שהעיתוי של פתיחת האגף החדש על אולמותיו ושמותיהם חשפה האחרון הקיץ מחאת בסוף במחלוקת השנויים לכולנו את התמימות הזאת, והגיע הזמן לשנות את תפישת המוזיאון הרווחת ותפקידו במערך האמנות. אולי הגיע הזמן לוותר על המוזיאון כחלל תמים. כדי לשמור על כוחה של האמנות לעסוק בכל, נוכל לחזור ולתלות את הציורים שלנו על הפיקוסים של רוטשילד. אם המציאות הפוליטית היא כזו שמגבילה מראש את אפשרויות האמנות המוצגת, אז כמו קלאוס אולדנבורג, נהיה גם אנחנו בעד "אמנות שהיא פוליטית-ארוטית-מיסטית, שעושה משהו חוץ מלשבת על

התחת שלה במוזיאון".

29

flickr.com/talmon דפנה טלמון

30

0618 < הלב מבין | שיר חכם

הקדמה למאמרה של חנה ארנדט

0618> 06

כותבת בתקופה דן בהבנה. ארנדט מאמרה של ארנדט שלאחר תבוסת המשטרים הטוטליטריים ומתוך התגלות חריפה של הכשל להבין את שאירע. הבנה, אותו כושר אנושי לחשוב ולהעניק משמעות, חשפה את פשיטת הרגל בתור לכלכול. ניתנת היתה שלא תופעה מול אל שלה את הטוטליטריים המשטרים קוראים מחשבה, צורת ארנדט לבחון מחדש את קטגוריות ההבנה שלנו כדי להיות שהופיעה החדשה המחשבה צורת את לחשוב מסוגלת עתה בממשות בתמצותה המלא. פשיטת הרגל של ההבנה החלה לפני עלייתם – עוד בשורשיהם הרעיוניים. הלוגיקה והסיבתיות, או בפיתוחן המלא: הסטטיסטיקה והכלכלה, וניטור המונים שהמדע החל לקדם בסוף צורות מחשבה המאה ה-18, הן הרגע שבו ההבנה החלה להידחף החוצה מהמגרש. אלה צורות מחשבה שמבטלות את המשותפות של העולם, שמסתכלות על האדם כעל חיה מתנהגת ולא טענות כסט ההיסטוריה את ומציגות פועלת הוויה כעל אירועי את דובריהן, של הייחוד את שמייתרות לוגיות שיחתם והופכות אותה לאחדות מונוטונית גוועת. ארנדט להציל כדי המגרש למרכז ההבנה את להחזיר מבקשת עולם משותף שבו אנו מתעניינים זה בזה ושבו יש עוד מקום להבין את הטוטליטריות מעבר וכדי ולגילוי, ידוע לבלתי לסימונה כרוע טהור. חילוץ ההבנה, הבדלתה וסימונה בתור השכל הישר, קונפיגורציה היסטורית, היא המשימה שלה

במאמר זה.

– מוסדית מפעילות אותה מבדילה ארנדט הבנה? מהי מניתוח תופעות כתנודות, כהפרעות וכהתנהגויות. בספרה, המודרני, בעידן כיצד מראה ארנדט האנושי", "המצב שבישר את הטוטליטריות, הסטטיסטיקה והכלכלה נהפכו את משרטטת היא החיים. ניהול של הפוליטי להיגיון ההבנה כמפגש פחות צפוי בין העניין למושא, שמעצב אותו מחדש ולא עוקב אחר התנהגותו ושתוצאתו היא הענקת בחובה טומנת משמעות אינדוקטרינציה. לא משמעות, טומנת אינדוקטרינציה מישהו, עבור מה משמעותי דבר בחובה דבר מה כוחני על מישהו. הבנה, אפוא, היא בראש ובראשונה משוקעות של היחיד המעוניין ולא של הרבים עצמו, עם היחיד בסצנה של נפתחת המפקחים. ההבנה וממשיכה להיראות אצל היחיד באשר הוא ברבים, באשר הוא פומבי. ההבנה אינה כושר אינדיווידואלי אלא ממשק אוניברסלי שמידת ההצטיינות בו נבחנת במידת ההתמדה, והכוח להחזיק את המושא בלתי מושג. הבנה הסבלנות היא כושר מחשבתי שדרכו בני אדם נעשים אובייקטיביים ארנדט קוראת שלו לדלק ומכריעים. שופטים לזה, זה מקוריות: "ייתכן שביצור, שמהותו היא התחלה, יש עוד מספיק מקור בתוך עצמו על מנת להבין בלי קטגוריות

מוכתבות מראש ועל מנת לשפוט בלי מערך הכללים

על שמתבצעת מקורית מחשבה היא הבנה הנהוגים".

הצד הטוב ביותר דווקא בהעדר מערך, מתודה וסט ערכים נתון, ושמאפשרת לשפוט נכונה, היינו להגיד אמת וליצוק

הלב מבין

סטודנטית לתואר שני בחוג שיר חכםלפילוסופיה באוניברסיטת תל

אביב, מבקרת מחול ועורכת סדרת ערבי מחול בגלריה

"החנות" בתל אביב

31

ערך. מקור, בתור מה שאפשר שיהיה "מספיק" ממנו, הוא כוח: היצור המבין יכול להבין, כלומר הבנה היא מחשבה אחר שעוקבת אימפוטנטית, למחשבה בניגוד פוטנטית, כלל. שיפוט, לפי ארנדט, הפעולה של היצור הפוטנטי, אינו רק הכרעה בין טוב ורע אלא קשב אינסופי לעובדות ולפיכך היסטורית שאינה מתכנסת במהלך טלאולוגי גם שכילה הסופים את מזהה וכך אינסופיותן עם בברית ושבאה יותר בדפוסיהן, כמו סופם של המשטרים. הבנה, ותמיד מידיעה, היא, במילים אחרות, מחשבה על עולם שבתוכו לעקר כדי אפשריות. נעשו האלה המסוימות העובדות כזו לאמירה לייחס שאפשר הרגרסיבית המשמעות את – השלמה עם מעשים, משטרים והיגדים בלתי מוסריים – ארנדט טוענת שהבנה שלמה של העובדות אפשרית רק כאשר הן יחוסלו, כלומר רק כשהמשטר יובס. מאבק עד מוות מתברר כתנאי הכרחי להבנה, כשם שמות אדם הוא

תנאי להבנה שלמה של חייו.

יכול לפעול. פעולה היא צדה יכול הוא גם להיות להיות השני של ההבנה: "אם מהות כל פעולה, ופעולה פוליטית בפרט, היא יצירת התחלה חדשה, אזי ההבנה הופכת לצדה

השני של הפעולה, כלומר לאותה צורת קוגניציה, הנבדלת

ויכולים פועלים... אנשים אחרות, שבאמצעותה מרבות

בסופו של דבר להשלים עם מה שאירע באופן בלתי הפיך,

ולקבל את מה שקיים באופן בלתי נמנע".1 פעולה היא צדה

הזמני של כיוון שהיא קשורה במודוס השני של ההבנה ההתחלה, של היכולת להתחיל את החדש. הבנה, בתור עבודת ההשלמה עם מה שאירע, מוצאת את האמצע שלה בשיפוט: הפעולה, שעד עתה בפילוסופיה יוחד לה דיבור נבדל )באתיקה או בתורת מוסר( מתאחדת עם המחשבה. בתור עבודת השלמה, עם זאת, ההבנה לעולם לא תהיה באמת שלמה, לעולם לא תגיע לידי סיום. היא נמשכת עד

מוות, של המושא או של הנושא, ונקטעת.

מושג הפעולה של ארנדט קשור קשר עמוק במושג אירוע: "בתוך מסגרת הקטגוריות המוגדרות מראש, שהגסה

בהן היא הסיבתיות, מאורע שהנו חדש לחלוטין באופן

בלתי הפיך לעולם לא ייתכן. הסיבתיות היא קטגוריה

0618 < הלב מבין | שיר חכם

1 הבנה ופוליטיקה.2 שם.3 שם.

4 ארנדט, המצב האנושי, עמ' 34.5 שם.

זרה ומסלפת לגמרי במדעי ההיסטוריה. לא זו בלבד

שמשמעותו בפועל של כל מאורע מתעלה תמיד מעל

כל סך של 'גורמים' מן העבר שניתן לייחס לו )עלינו

ל'מסובב' 'סיבה' שבין הגרוטסקי בפער להרהר רק

במאורע כמו מלחמת העולם הראשונה(, אלא שעבר

זה עצמו אף מתהווה רק עם התרחשות המאורע עצמו.

רק כאשר אירע דבר מה בלתי הפיך ניתן בכלל לנסות

עברו על אור שופך המאורע עברו. אחר להתחקות

הוא; לעולם לא ניתן להקישו ממנו".2 האירוע הוא חלק

לאירוע ההיסטוריה. מושג של המושגית מהקונסטלציה יש מנגנון זמני מיוחד: העבר אינו סיבתו, אלא ההווה שלו. הוא בלתי הפיך, כלומר שייך לקטגוריה של ההכרחי – מה שלא ניתן לכפר עליו אלא רק להשלים עמו. רק כשמשהו נעשה להכרחי ניתן לשרשר את מופעיו לאחור ולאבחן את הרגע שבו הוא עוד היה שייך לקטגוריה של האפשרי, היינו לסמן את הופעתו המקורית. לא כל פעולה היא אירוע ולא כל אירוע הוא פעולה – רק כשאירע משהו שגרם לשבר

מהקיים אפשר להתחיל לאתר את מקורותיו בעבר.

שבה כתקופה תקופתנו את מאבחנת שארנדט כיוון שלהן הפוליטית הפוטנציה את איבדו והדיבור הפעולה מדעי ואת הפומבית( הספירה משקיעת )כתוצאה של האנונימיות כמנהלות והבירוקרטיה ההתנהגות העניינים הציבוריים, אובדת גם הפעולה הנדירה וה"גדולה" מונוטונית ל"אחדות שהופכת ההיסטוריה, גם ואיתה גוועת".3 שיטת הניטור האוניברסלית של ההמון, הכלכלה

המדינית, "עיוורת למושא העניין שלה עצמה".4 לא רק הפעולה הולכת לאיבוד אלא גם צדה השני – ההבנה – היכולת להעניק משמעות, לאבחן אירועים כבני תקופתנו עולה המשמעות הענקת במקום תקופתם. כבני ואותנו בין העיקרית הפוליטית "האבחנה הלוגיקה: לבמה השכל הישר לבין לוגיקה היא שהשכל הישר מניח את

קיומו של עולם משותף שבו יש מקום לכולנו ושבו אנו

יכולים לחיות ביחד, כיוון שיש לנו היגיון אחד שמווסת

את כל הנתונים החושיים עם אלה של כל הסובבים

אותנו; בעוד שהלוגיקה וכל המובנות מאליה שממנה

למהימנות לטעון יכולה הלוגית ההנמקה נובעת

באופן שאינו תלוי כלל בעולם ובקיום הזולת".5 את

מלאכת השיפוט לא מבצעים פקידי הממשל, שמחליטים לכאורה על החלוקה של נתוני החושים - על מה שנראה ושנשמע בפומבי - בדיוק כשם שאיש לא מחזיק בבלעדיות מבצע השיפוט מלאכת את האוניברסלית. התבונה על הרף ללא ומתבונן שמופיע הפוטנטי הפוליטי היחיד

32

6 שם.7 כפי שאגמבן מראה במאמרו בן הזמן, כתב עת מפתח, גיליון 2.

8 הבנה ופוליטיקה.

האמנות לספירת היום שנדחק הפומבי, של בתיאטרון כיוון שהפוליטיקה מתנהלת ככלכלת בית שבה אין מקום להצטיינות ואינדיווידואליות אלא לטובות הנאה בעלות גוון

משפחתי, נרמול וערך שוק.

הבנה, בסופו של עניין, בתור מה שמבקש בלי הרף לרדת ללב העניין ושניתן להגדירו כעניין בלב, כרוכה בהחשכה של אלמנטים מסוימים כדי להאיר אחרים "שבקיומם לעולם בחשיכה בטוחים כפי שאנו בטוחים להיות נוכל לא

ובטיפשות".6 הדמיון ולא אחר הוא הכושר שיכול באופן

לא צפוי ותמיד ניסיוני להעלות דבר ממחשכים ולהציע אותו בתור האור של התקופה, שמתרחק מאיתנו כמו אורם של הכוכבים7 בגלל אינסופיותם של מאמצינו. הבנה, ש"אינה קסומים",8 וממעגלים פוסק בלתי מדיאלוג מתעייפת

להכיר נפסיק אנו יקרה זה שבאשר כיוון תיפסק לא ולהיות מוכרים זה לזה, היינו נחדל מקיומנו ביחד. השלטון הטוטליטרי, שידידתו הטובה ביותר היא האינדוקטרינציה, העוינות ההבנה. מאמצי של האולטימטיבי האויב הוא כלי את גזל שהוא מכך רק לא נובעת ביניהם הבסיסית ההבנה המסורתיים שלנו, אלא משום שהוא תמצת באופן מחריד הופעה של מרכיב של אלימות בשדה הפוליטי דרך השמעה של הצהרות מוכחות ועובדות היסטוריות ברורות מאליהן. מאמציה של ארנדט במאמר זה מופנים להבנת ההבנה – הצלת הלב מחוסר העניין והפחת העניין בלב – קונסטרוקט היסטורי שפשט את הרגל בתקופתנו. ההבנה מתגלה אצל ארנדט כמה שנותר גם כשכביכול מחריבים

הכל.

0618 < הלב מבין | שיר חכם

33

דמות על כסא | מלכי טסלר

34

הבנה ופוליטיקה

חנה ארנדטמאנגלית: עמי אשר

עריכת לשון: אפרת אבן-צור

0618> 07

מבלי בטוטליטריות להיאבק ניתן שלא אומרים רבים להבינה1. למרבה המזל, אין זו אמת; לו היה זה נכון, הייתה כל מסכת טיעונינו חסרת תוחלת. להבדיל מהחזקה במידע מדויק ובידע מדעי, הבנה היא תהליך מורכב שלעולם אינו מתמדת פעילות היא הבנה חד-משמעיות. תוצאות מניב ושינויים בלתי אנו למדים – מתוך תמורות שבאמצעותה כלומר, עמה, ולהסכין המציאות עם להשלים – פוסקים

לנסות להרגיש בבית בעולם.

העובדה שהשלמה היא אינהרנטית להבנה הובילה לסילוף tout comprendre c'est tout" לפיו הפופולרי, pardoner". "הכל מובן פירושו הכל נסלח" ]מצרפתית: המתרגם[. אולם הקשר בין סליחה להבנה רופף מאוד: היא

איננה תנאי לה וגם לא תוצאה שלה. הסליחה )ללא ספק הפעולה ואולי ביותר החשובות האנושיות היכולות אחת האנושית האמיצה ביותר אם היא מנסה לחולל את הבלתי-

אפשרי, להשיב את שנעשה, ומצליחה ליצור התחלה חדשה היכן שדומה כי הכל כבר הסתיים( היא פעולה יחידה ושיאה לא שלעולם פעולה היא זאת לעומת הבנה יחיד. באקט מגיעה לכדי גמר, ולפיכך אין בה כדי להניב תוצאות סופיות. זוהי דרך החיים הייחודית למין האנושי; שכן כל אדם ואדם נדרש להשלים עם עולם שלתוכו נולד זר ושבו – לפי מידת ראשיתה ההבנה זר. יישאר תמיד – המובחנת ייחודיותו בלידה ואחריתה במוות. אם עליית המשטרים הטוטליטריים הטוטליטריות הבנת אין בעולמנו, המרכזי המאורע היא פירושה הסכמה למחול על דבר, אלא השלמה עם עולם שבו

דברים כגון אלה בכלל ייתכנו.

רבים מבעלי הכוונות הטובות מעוניינים לקצר את תהליך ההבנה כדי לחנך את זולתם ולהשפיע על דעת הקהל. הם להילחם ושניתן נשק כלי להיות יכולים שספרים סבורים לעולם שייכים ולוחמה נשק כלי אך מילים. באמצעות

1 תוכן נוסף מכתב היד: מכך הם מסיקים שלאור המבנה המורכב של התופעה, רק מחקר מאורגן, כלומר, המאמצים המשולבים של מדעי ההיסטוריה, הכלכלה, החברה והפסיכולוגיה, יכול להניב הבנה. לדעתי, טענה זו שגויה ככל שהיא נשמעת מתקבלת על הדעת. המידע הכלול בכל עיתון בעולם החופשי, והסבל שנחווה כל יום בעולם הטוטליטרי - די בהם כדי לצאת למלחמה בטוטליטריות. אולם אין די בהם, יחדיו או כל אחד לחוד, כדי לקדם הבנה אמיתית של טבעה.

הבנה גם לא תושג אי פעם בזכות שאלונים, ראיונות, סטטיסטיקה או הערכה מדעית של נתונים אלה.

)על הקשיים שבהבנה(

.Partisan Review, XX/4, 1954-הבנה ופוליטיקה" פורסם ב"במקור כינתה ארנדט את המאמר "על הקשיים שבהבנה"; תוכן מסוים שהושמט מגרסה ראשונה זו שב ומפורסם כאן. המאמר ארוך כתב-יד מתוך יותר המוקדמים החלקים על מבוסס המכונה "על טבעה של הטוטליטריות: מאמר בהבנה". תוכן

נוסף מחלקים אלה מובא כאן בהערות השוליים. ]המתרגם[

Es ist schwer, die Wahrheit zu sagen, denn es gibt zwar nur eine;aber sie ist lebendig und hat daher ein lebendig wechselndes Gesicht.[Franz Kafka]

מכיוון האמת, את לומר קשה

שהרי קיימת רק אחת;

פניה כך ומשום חיה היא אבל

חיים ומתחלפים.

]פרנץ קפקא[ מגרמנית: המתרגם

0618 < הבנה ופוליטיקה | חנה ארנדט

35

אילמת; היא מעוצמה2, להבדיל ואלימות, האלימות, האלימות מתחילה היכן שנגמר הדיבור. מילים המשמשות הן שלהן; הדיבור סגולת את מאבדות לחימה למטרות לשפת קלישאות הסתננו המידה שבה לקלישאות. נהיות בלבד זו לא כמה עד מעידה שלנו ולשיח שלנו היומיום ששללנו מעצמנו את כושר הדיבור, אלא שכדי ליישב את מחלוקותינו אנו מוכנים לנקוט אמצעים אלימים אפקטיביים יותר מספרים גרועים )ורק ספרים גרועים יכולים להיות כלי

נשק טובים(.

התוצאה של כל הניסיונות הללו היא אינדוקטרינציה. בתור ניסיון להבנה, האינדוקטרינציה מתעלה מעל לתחום המובנה יחסית של עובדות ושל נתונים, שמאינסופיותם היא מנסה לחמוק; בהיותה קיצור דרך בתהליך הטרנסצנדנטי עצמו – אותו היא משבשת באקראי באמצעות השמעת הצהרות – והנתונים העובדות ממהימנות בהן יש כאילו מוכחות, לגמרי את פעולת ההבנה. האינדוקטרינציה היא מחריבה מסוכנת כיוון שהיא נובעת בראש ובראשונה מעיוות, לא של הידע, אלא של ההבנה. תוצאתה של ההבנה היא משמעות שאותה אנו מחוללים בעצם תהליך החיים ככל שאנו מנסים

להשלים עם מה שאנחנו עושים ומה שאנחנו סובלים.

הטוטליטרי המאבק את לקדם רק יכולה אינדוקטרינציה בהבנה, ומכל מקום, היא מוסיפה מרכיב של אלימות למכלול באינדוקטרינציה תיכשל חופשית מדינה הפוליטי. השדה משטר של ולחינוך לתעמולה בהשוואה מחפיר באופן "מומחים" ומכשירה מעסיקה שהיא מכיוון טוטליטרי; על-ידי עובדתי מידע "להבין" שמתיימרים עצמה, משל

לתוצאות מחקרים, מערכת לא-מדעית "הערכה" הוספת האינדוקטרינציה יכולה רק לקדם את אותם אלמנטים של הגות טוטליטרית הקיימים כיום בכל החברות החופשיות.3

אלא שזהו רק פן אחד. איננו יכולים להשהות את מאבקנו מבינים שאיננו מאחר אותה, ש"נבין" עד בטוטליטריות ואיננו יכולים לצפות להבינה לגמרי כל עוד לא הבסנו אותה אנושיות הן והיסטוריות פוליטיות שסוגיות כיוון לגמרי. עם מה דבר חולקת הבנתן כך, כל ויסודי מעמיק באופן יכולים להכיר מישהו באמת בני אדם: אנחנו הבנתם של ובתמים רק לאחר מותו. זו האמת מאחורי הפתגם הקדום "nemo ante mortem beatus esse dici potest"

"אין אדם מאושר לפני מותו." ]מלטינית: המתרגם[

לדידם של בני תמותה, הסופי והנצחי מתחילים רק לאחר המוות.

המוצא המתבקש מסבך זה הוא זיהוי המשטר הטוטליטרי עם עוול המוכר לנו היטב מן העבר, כמו תוקפנות, רודנות או קשירת קשר. נדמה שכאן אנו פוסעים על קרקע מוצקה; שכן ביחד עם עוולותיו, סבורים אנו, ירשנו את תבונת העבר שתנחה אותנו בהתמודדות עמן. אך הבעיה עם תבונת העבר היא שזו גוועת בידינו כל אימת שאנו מנסים להחילה בכנות על ההתנסויות הפוליטיות המרכזיות של תקופתנו.4 כל מה שידוע לנו על הטוטליטריות מתאפיין במקוריות נוראה שאף תוכל לא שתהא, ככל לכת מרחיקת היסטורית, מקבילה להפיג. נוכל להימלט מהשפעתה רק אם נחליט שלא להתמקד בעצם טבעה, אלא לתת לתשומת לבנו לנדוד אל בין הקשרים כמה בין בהכרח שמתקיימים האינסופיים הדמיון וקווי לבין הטוטליטרית המשנה מיסודות תורות דומות של החשיבה המערבית. אין להימנע מקווי דמיון אלה. בתחום המשנה הטהורה והמושגים המבודדים, לא יתכן שום חידוש תחת השמש; אך ברגע לגמרי נמוגים אלה דמיון קווי שאנו זונחים את הניסוחים התיאורטיים מקוריות המעשי. ביישומם ומתרכזים מפני לא נוראה, היא הטוטליטריות ש"רעיון" חדש כלשהו בא אל העולם, מכוננים מעשיה שעצם מפני אלא שבר מכל מסורותינו, מעשים שבאופן ברור מנפצים את קטגוריות המחשבה שלנו המידה אמות ואת הפוליטית

לשיפוט מוסרי.

2 כפי שמעיד עליה שמה העברי ]המתרגם[

3 העובדות חייבות להספיק; הן יכולות לאבד ממשקלן ומחריפותן רק דרך הערכה או הטפה מוסרית. כבר אין בנמצא מוסריות מקובלת כלשהי שעליה ניתן להשתית דרשות, וטרם נמצא כלל כלשהו שיש בו כדי לקדם הערכה ליותר מאשר נזקק שאינה שרירותית. בפועל, המאבק בטוטליטריות אינו זרימה מתמדת של מידע מהימן. אם תעלה מתוך עובדות אלה קריאה – קריאה לחירות ולצדק – שתגייס אנשים למאבק, קריאה זו לא תהא ביטוי

של רטוריקה מופשטת ותו לא.

ניתוח לאחר רק שיתאפשר דבר – הטוטליטריות של טבעה הבנת 4מקורותיה ומבניה ותיאורם – זהה אפוא כמעט לגמרי להבנת לבה הפועם

של המאה שבה אנו חיים. ואת היעד הזה קשה להשיג אולי מעט פחות

מאשר לקפוץ מעל הצל של עצמנו. הערך הפוליטי המעשי שלו מוטל בספק

אף יותר ממאמצי ההיסטוריונים, שממצאיהם עשויים לכל הפחות להועיל

למטרות פוליטיות ארוכות טווח, אם כי כמעט שלא למטרות מידיות.

0618 < הבנה ופוליטיקה | חנה ארנדט

36

מנסים שאנו התופעה, המאורע, עצם אחרות, במילים ההבנה כלי את מאיתנו גזל להבין, – לנסות וחייבים –המסורתיים שלנו. מצב מבלבל זה התגלה בצורה הברורה ביותר בכישלון החרוץ של משפטי נירנברג. הניסיון לצמצם על מושגים ולהעמידה את המדיניות הדמוגרפית הנאצית פליליים של רצח ורדיפה הוביל מצד אחד למצב שבו עצם ומצד היקפם הנורא של הפשעים הפך כל עונש למגוחך; שני לכך שאף עונש לא יכול היה אפילו להתקבל כ"חוקי", כיוון שהוא הניח מראש, ביחד עם הציות לדיבר "לא תרצח", קשת אפשרית של תכונות ומניעים אשר גורמים לאנשים להיות רוצחים ושהופכים אותם לרוצחים, ואשר באופן ברור

נעדרו לחלוטין בקרב הנאשמים.

בעוד שאין לצפות מהבנה שתניב תוצאות שיתרמו למאבק חייבת שהבנה הרי השראה, לו יעניקו או בטוטליטריות

ללוות את המאבק הזה על מנת שיהווה יותר מאשר מאבק גרידא. במידה שבה תנועות טוטליטריות צמחו להישרדות בעולם הלא-טוטליטרי )מיסודות שהתגבשו בעולם זה, כיוון ההבנה תהליך מהירח(, יובאו לא טוטליטריים שמשטרים מהווה בבירור, ואולי בראש ובראשונה, גם תהליך של הבנה יודעים, אך טרם מבינים, רק עצמית. שכן למרות שאנחנו במה אנו נאבקים, אנו יודעים ומבינים עוד פחות למען מה אנו נאבקים. וכבר אין די בגישת ההשלמה, שאפיינה כל כך את אירופה במהלך המלחמה האחרונה ושנוסחה באופן קולע כל כך בשורותיו של המשורר האנגלי "אנו שחיינו לאור חלומות נאצלים/ מגנים על הרע מפני הרע הימנו."5 במובן זה,

תוכל לא לעולם שהיא בעוד חיונית; היא ההבנה פעילות לתת השראה ישירה למאבק או לספק לו יעדים שאלמלא כן היו חסרים, רק היא יכולה לצקת בו משמעות ולהכשיר תושייה חדשה של התודעה והרוח האנושית שאולי תמצא את ביטויה

המשוחרר רק עם בוא הניצחון.6

אך זהים, אינם והבנה ידע גומלין. קשר ביניהם מתקיים וידע ידע, על מבוססת הבנה הבנה בלא להתהוות יכול אינו ביטוי. לה ניתן שטרם מקדימה את מוקיעה המקדימה ההבנה ופוסקת כרודנות הטוטליטריות כי מאבקנו בה הוא מאבק למען ניתן שלא מי שכל נכון החירות. כאלה בטיעונים לפעול להניעו כלל. לפעול יונע לא כבר כנראה אולם צורות שלטון רבות אחרות לא מעולם אם גם חירות, שללו באופן קיצוני כל כך כמו המשטרים הטוטליטריים, כך ששלילה זו של העיקרי המפתח אינה החירות זאת, עם הטוטליטריות. להבנת ראשונית – מקדימה הבנה רלוונטית בלתי ואף שתהא ככל דבר של בסופו שתתברר ככל מאנשים ספק ללא תמנע –טוטליטרית לתנועה להצטרף המידע מאשר אפקטיביות ביתר הפוליטי הניתוח ביותר, המהימן המצטבר הידע או ביותר, החד

המקיף ביותר7.

5 ס. דיי לואיס, "איה משוררי המלחמה?". לואיס כתב "חלומות כנים" )עורך המהדורה האנגלית(.

6 רק לאחר השגת הניצחון יהא זה חיוני, לשם מטרות מדיניות מעשיות, להתעלות מעל מגבלות העובדות והמידע ולפתח הבנה כלשהי של היסודות מן נעלמים לא אלה יסודות שכן הטוטליטריות. הניבה את שהתגבשותם העולם עם תבוסתו של משטר טוטליטרי זה או אחר, או עם תבוסת כולם. ניצחון את שעשתה היא הנאציזם יסודות של נוכחותם עצם לדוגמה, הנאצים באירופה לא לאפשרי בלבד, אלא אף לקל באופן כה מביש. לו היו המעצמות החוץ-אירופיות, אשר עמלו במשך שש שנים על הבסת גרמניה ההיטלראית, מבינות את היסודות הללו, הן לא היו תומכות בהשבת הסטטוס קוו באירופה על כנו – כולל כל המערכות הפוליטיות, המעמדיות והמפלגתיות הישנות אשר ממשיכות, כאילו דבר לא אירע, להתפורר ולהכשיר את הקרקע לתנועות טוטליטריות – והן היו מקדישות את מלוא תשומת לבן לגידול

המתמשך באוכלוסיית הפליטים ולעלייה במספר חסרי המדינה.

7 זאת משום שספק אם סוג זה של ידע מקיף, שעדיין איננו בבחינת הבנה ואינו נוגע למהות הטוטליטריות, יכול להיות פרי של מחקר מאורגן. רבים או סטטיסטיקות הררי תחת ייקברו הרלוונטיים שהנתונים לכך הסיכויים תצפיות מצד אחד, והערכות מצד שני, שלא ילמדו אותנו דבר על תנאים היסטוריים ועל שאיפות פוליטיות. רק המקורות עצמם מדברים – מסמכים, צורך ואין נקלה על נגישים אלה וחומרים – וכדומה דו"חות נאומים, לארגנם או למסדם. מקורות אלה פותחים צוהר להבנה בעבור היסטוריונים ומדעני המדינה; הם נהיים חסרי פשר רק אם הם מתבקשים לספק מידע על האני העליון, על דמות האב, על הדרך השגויה לחתל תינוקות – או אם מתייחסים אליהם מתוך סטריאוטיפים מקובעים בתודעה, כגון הזעיר-

בורגנות, הביורוקרטיה, אנשי הרוח, וכדומה. ברור שקטגוריות מדעי החברה, סטריאוטיפיות ככל שנהיו, עשויות להניב תובנות כלשהן על עניין זה יותר מאשר הקטגוריות של הפסיכולוגים, ולו רק משום שהן פרי הפשטה מעולם המציאות ולא מעולם החלום. לרוע המזל, בפועל אין זה כל כך משנה, כיוון הנפש, מדעי אל והזעיר-בורגנות החברה מדעי אל פלשה האב שדמות

ההבדלים בין התחומים נהיו זניחים.

0618 < הבנה ופוליטיקה | חנה ארנדט

37

מקדימה, להבנה בעקבותיו. ובאה לידע קודמת ההבנה הנמצאת בבסיס כל ידע, ולהבנה אמיתית, שמתעלה מעליו, יש משבו במשותף: הן מקנות לידע משמעות. תיאור היסטורי וניתוח פוליטי8 לעולם לא יוכלו להוכיח כי קיים דבר-מה כמו שלשלטון מכיוון פשוט טוטליטרי, לשלטון מהות או טבע מונרכי, רפובליקאי, רודני או עריץ יש טבע. טבע ספציפי זה נלקח כמובן מאליו על-ידי ההבנה המקדימה שעליה מבססים עצמם המדעים, והבנה מקדימה זו מחלחלת כדבר שבשגרה, שלהם המונחים למערכת ביקורתית, תובנה ללא כי אם ולאוצר המילים שלהם. הבנה אמיתית חוזרת תמיד לשיפוטים ולדעות הקדומות שהטרימו את החקירה המדעית הקפדנית ושהנחו אותה. המדעים יכולים רק לשפוך אור, אך לא להוכיח או להפריך את ההבנה המקדימה והבלתי-ביקורתית שהיא נקודת מוצאם. אם המדען, שהוטעה מעצם מלאכת החקירה הפופולרית להבנה ובז פוליטי כמומחה עצמו מציג שלו, יצא לדרכו, הוא מאבד באחת את חוט השני של שממנה השכל הישר, שרק הוא לבדו עשוי להנחותו בבטחה דרך מבוך גיסא, אם המלומד מעוניין להתעלות ממצאיו הוא. מאידך מעל לידע שלו עצמו – ואין דרך להקנות משמעות לידע מלבד להתעלות מעליו – עליו לשוב ולהיות עניו מאוד ולהטות אוזן "טוטליטריות" כמו מילים שבה המדוברת, לשפה קשבת משמשות דבר יום ביומו כקלישאות פוליטיות ומעוותות לכדי

סיסמאות, על מנת לבסס מחדש את הזיקה בין ידע להבנה.

רשע גינוי למטרת "טוטליטריות" במילה המקובל השימוש פוליטי שאין כמותו הוא שימוש חדש יחסית – בן לא הרבה ואף השנייה, העולם מלחמת סוף עד שנים. מחמש יותר לתיאור הקסם מילת הראשונות שלאחריה, השנים במהלך רשע פוליטי הייתה "אימפריאליזם". בתור שכזו, היא שימשה שיטתי כה היה זה זיהוי תוקפנית; חוץ מדיניות לציון לרוב בדומה במשנהו. האחד המונח את להחליף היה שקל עד לכך, טוטליטריות משמשת כיום לציון התשוקה לכח, הרצון לרדות ולהלך אימים, ומה שמכונה "מבנה מדינה מונוליתי".

מילת נותרה האימפריאליזם לציון. ראוי כשלעצמו השינוי הפשיזם הבולשביזם, עליית לאחר רב זמן פופולרית קסם פיגרו אחר המתרחש או והנאציזם; ברור למדי שבני האדם דבר בסופו של יחלשו שלא האמינו שתנועות חדשות אלה על תקופה היסטורית שלמה. אפילו לא מלחמה עם מעצמה האימפריאליזם של בפועל שקיעתו רק אלא טוטליטרית, )שהתקבלה כעובדה עם פירוק האימפריה הבריטית וקבלתה של הודו לחבר העמים הבריטי(, ציינה את הרגע שבו התקבלה התופעה החדשה – הטוטליטריות – במקום שהתפנה על-ידי האימפריאליזם בתור הסוגיה הפוליטית המרכזית של תקופתנו.

אך בעוד שהשפה המדוברת מכירה אפוא במאורע חדש על-ידי אימוץ ביטוי חדש, היא תמיד משתמשת במושגים שכאלה כנרדפים לאחרים המציינים עוולות ישנות ומוכרות – תוקפנות ותשוקה כיבושים במקרה של האימפריאליזם, טרור ותאוות החדשה במילה הבחירה הטוטליטריות. של במקרה לכוח מעידה על כך שהכל יודעים שמשהו חדש ומכריע התרחש, חדשה תופעה לזיהוי במילה המתמשך שהשימוש בעוד וספציפית עם משהו מוכר וכללי למדי מעיד על חוסר נכונות להכיר בכך שמשהו יוצא מגדר הרגיל בכלל קרה. נדמה כאילו בצעד הראשון – מציאת שם חדש לכוח החדש שיכריע את גורלנו הפוליטי – אנו צועדים בכיוון מצבים חדשים וספציפיים, בעוד שבצעד השני )ויחד עמו - במחשבה שנייה( אנו מתחרטים על אומץ לבנו ומתנחמים בכך ששום דבר גרוע יותר או מוכר

פחות לא יחליף את הנטייה האנושית הכללית לחטוא.

השפה המדוברת, במידה שהיא מבטאת הבנה מקדימה, היא של גילויה האמיתית.9 ההבנה תהליך את אפוא המתחילה השפה המדוברת חייב תמיד להישאר תוכנה של הבנה אמיתית, שאלמלא כן תאבד זו בערפילי הגיגים – סכנה שאורבת תמיד. היתה זו ההבנה הרווחת והלא-ביקורתית של בני האדם שגרמה, כלכלנים היסטוריונים, של שלם לדור אחר, דבר מכל יותר ומדעני מדינה להקדיש את מיטב מאמציהם לחקר הגורמים האימפריאליזם, של וההשלכות שגוי באופן להציגו בעת, ובה אשור, בנוסח אימפריה" כ"בניית מצרים הפרעונית או רומא, ולהבין הבסיסיים מניעיו את שגוי באופן הצגת תוך כיבושים", כ"תאוות והצגת שני כנפוליון רודס10 ססיל בדומה שני. קיסר כיוליוס נפוליון לנושא הפכה הטוטליטריות לכך, מכיוון שההבנה רק עכשווי מחקר כסוגיה אותה זיהתה המקדימה

8 בהיותם מבוססים אך ורק על הבנה מקדימה, ודאי כבר היו מניבים די תוכנו את ההבנה לדיאלוג להקנות כדי דיו רחב טווח ומכסים תוצאות

הקונקרטי והספציפי.

9 השפה המקובלת המבטאת הבנה מקובלת, אם כך, מציבה בפני מאמץ ההבנה שלנו בה בעת הן את תגליתו העיקרית והן את האיום החמור ביותר עליו.

10 ססיל ג'ון רודס )1902-1853( היה מייסד חברת היהלומים הענקית דה המלגות קרן זימבאבואה(. )כיום ברודזיה הלבנה ההתיישבות וחלוץ ברס

Rhodes ממומנת מכספי עזבונו. ]המתרגם[

0618 < הבנה ופוליטיקה | חנה ארנדט

38

המרכזית וכסכנה החמורה ביותר של ימינו. אך יש לזכור כי הפרשנויות העכשוויות, ולו ברמה האקדמית הגבוהה ביותר, מניחות לעצמן ללכת בעקבות המתווה של ההבנה המקדימה: הן מזהות את השלטון הטוטליטרי עם עריצות או רודנות של התופעה את מצמצמות הן אין כאשר וזאת אחת, מפלגה גורמים היסטוריים, חברתיים, או כולה ומעמידות אותה על פסיכולוגיים הרלוונטיים לארץ אחת בלבד – גרמניה או רוסיה. ברור ששיטות כאלו אינן מקדמות את מאמצי ההבנה, כיוון שהן מטביעות את כל מה שאינו מוכר וכל מה שטעון הבנה בביצות המוכר והמתקבל על הדעת.11 כפי שציין פעם ניטשה, ה'ידוע' את "לפרק שאחראית היא המדע" "התפתחות

לכדי הבלתי-ידוע – אך המדע רוצה לעשות את ההפך

הבלתי-ידוע את לצמצם מהדחף השראתו את ושואב

לכדי משהו ידוע" )הרצון לעוצמה, מס' 608(.

אך שמא לא אבדה תוחלתה של משימת ההבנה אם נכון הוא שאנו ניצבים מול משהו שהרס את קטגוריות החשיבה ואת אמות המידה שלנו לשיפוט? כיצד נוכל למדוד אורך באין קנה מידה, כיצד נוכל למנות באין מושג של מספרים? אולי זה מגוחך אפילו לחשוב שיכול לקרות פעם דבר-מה שהקטגוריות שלנו אינן מוכשרות להבינו. אולי עלינו להסתפק בהבנה המקדימה, שממקמת באחת את החדש בינות לישנים, ובגישה המדעית, שהולכת בעקבותיה ומסיקה בשיטתיות את חסר התקדים מתוך התקדימים, גם אם נקל להראות שתיאור כזה של התופעות קשורה ההבנה האין המציאות. עם מתיישב אינו החדשות בקשר גומלין כה חזק לשיפוט, עד שעלינו לתאר את שניהם כהטמעה )של דבר-מה פרטיקולרי תחת כלל אוניברסלי( אשר מהווה על-פי קאנט את עצם הגדרת השיפוט, שאת העדרו הפליא כל כך להגדיר כ"טפשות", כ"מחלה חשוכת מרפא"

)ביקורת התבונה הטהורה, ב' 172-73(?

שאינן כיוון וכמה כמה אחת על רלוונטיות אלו שאלות מוגבלות לקשיינו להבין את הטוטליטריות. פרדוקס המצב המודרני הוא, כמדומה, שהצורך שלנו להתעלות הן מעל להבנה המקדימה והן מעל לגישה המדעית הטהורה נובע מכך שאיבדנו את כלי ההבנה שלנו. חיפושנו אחר משמעות בעת ובה משמעות, לחולל שלנו היכולת מחוסר מונע משנית אינה קאנט של הטפשות הגדרת על-ידו. מוכשל לעניין זה כלל ועיקר. מאז ראשית המאה הנוכחית, לוותה צמיחתו של חוסר המשמעות באובדן השכל הישר. מבחינות הולכת כטפשות פשוט לעינינו התגלתה התופעה רבות, וגוברת. לא ידוע לנו על אף ציביליזציה קודמת שבה אנשים היו פתיים דים כדי לעצב את הרגלי הקניות שלהם לאור הממרה שלפיה "אין מוסמך מהנחתום להעיד על עיסתו" – שהיא הלא הנחת היסוד של הפרסום באשר הוא. קשה היתה משתכנעת לזו שלנו להניח שכל מאה שקדמה גם לקחת ברצינות שיטת טיפול שנאמר עליה כי היא מועילה רק אם המטופלים משלמים כסף רב למטפליהם – אלא אם כן, כמובן, קיימת חברה פרימיטיבית שבה מהווה התשלום

אקט מאגי בזכות עצמו.

התועלת של והמתוחכמים הקטנים לכללים שאירע מה האישית, אירע בקנה מידה גדול בהרבה בכל תחומי החיים המסדיר לכוחם זקוקים רגילים בהיותם אשר הרגילים, ניתן עוד להבינן של המנהגים. תופעות טוטליטריות שלא במונחים של השכל הישר ואשר חומקות מכל כללי השיפוט הדוגמאות אלא אינן בעיקרו, התועלתני קרי ה"נורמלי", שירשנו החיים חוכמת של לקריסתה יותר המטלטלות מאבותינו. מנקודת המבט של השכל הישר, לא היינו זקוקים לעליית הטוטליטריות כדי להמחיש לנו כי אנו חיים בעולם שעומד על ראשו, עולם שבו איננו יכולים להתמצא בעזרת ציות לכללים של מה שנחשב בעבר לשכל ישר. במצב זה, הטפשות במובן הקנטיאני היתה לנחלת הכלל, ולפיכך "חשוכת להיחשב עוד יכולה אינה הכלל, כעת היא הטפשות מרפא". מהכלל; היוצא הוא הישר והשכל בתסמין שמדובר הדבר פירוש ואין שאנשים או ההמונים, חברת של "אינטליגנטיים" חפים ממנה. ההבדל הארץ עם שבקרב הוא היחיד מבורכת, בעמימות נותרת הטפשות "אינטליגנטיים" אנשים בקרב ואילו בקרב נסבלת. בלתי נהיית היא

עולם שהשתנה עקב מאורע חדש, שמוביל 11 אותו צורך בהתמצאות בלהבנה מקובלת, צריך גם להנחות את ההבנה האמיתית, שאלמלא כן נאבד את עצמנו במבוכי העובדות והספרות שיופקו מסקרנות המלומדים שאינה יודעת שובע. הבנה אמיתית, הן בצורתה העממית והן בצורתה המדעית, נבדלת מדעת הקהל רק בסירובה להתנער מהאינטואיציה המקורית. אם משול הדבר בהכרח, הולמת בלתי ולפיכך סכמטית בצורה זאת לנסח לכך שכל אימת שאנו ניצבים מול דבר מה חדש ומחריד, הדחף הראשון שלנו הוא לזהותו בתגובה עיוורת ובלתי-נשלטת שהיא חזקה מספיק כדי לטבוע מילה חדשה; דומה שהדחף השני שלנו הוא להשיב לעצמנו את ולהעמיד השליטה על-ידי הכחשת העובדה שראינו משהו חדש בכלל, פנים כאילו משהו דומה מוכר לנו זה מכבר; רק דחף שלישי עשוי להחזיר זו ממש מתחיל מאמץ בנקודה וידענו מלכתחילה. למה שראינו אותנו

ההבנה האמיתי.

0618 < הבנה ופוליטיקה | חנה ארנדט

39

האינטליגנציה, ניתן אף לומר שככל שאדם משכיל יותר, כך מכעיסה עוד יותר הטפשות שהוא חולק עם כל השאר.

אפשר שצדק היסטורי הוא שפול ואלרי, הבהיר מבין הוגי הדעות הצרפתים, הלא הם חסידי השכל הישר המובהקים, הישר השכל של הרגל פשיטת את שזיהה הראשון היה בעולם המודרני, שבו הרעיונות המקובלים ביותר על דעת הכלל "הותקפו, הופרכו, עורערו ופורקו לגזרים על-ידי פירעון חדלות ל"מעין אפוא עדים אנו ושבו עובדות",

Regards sur( "של הדמיון ופשיטת רגל של ההבנה

שעוד לגלות יותר הרבה מפתיע .)le monde actuel – מנהגים רק כי משוכנע מונטסקייה היה ה-18 במאה שבהיותם נמסרים מדור לדור, מכוננים בפועל את המוסריות ורוחנית ציוויליזציה – הם שמנעו קריסה מוסרית של כל מסחררת של תרבות המערב. ודאי שאין למנותו עם נביאי הזעם, אך אומץ הלב הקר והמפוכח שלו האפיל על כל אחד

מההיסטוריונים רואי השחורות של המאה ה-19.

חיי בני האדם, אליבא דמונטסקייה, כפופים לחוקים ומנהגים; ההבדל בין השניים נעוץ בכך ש"חוקים מושלים במעשי L'Esprit( האדם" במעשי מושלים ומנהגים האזרח

את מכוננים חוקים .)16 פרק ,XIX ספר ,des Loisתחום החיים הפוליטיים הציבוריים, בעוד שמנהגים מכוננים עם מתחילה אומות של שקיעתן החברתי. התחום את התערערות שלטון החוק, בין אם החוקים נרמסים על-ידי מתערערת מקורותיהם סמכות אם ובין השליט, המשטר ומוטלת בספק. בשני המקרים החוקים אינם נחשבים עוד ה"אמונה" אובדן לצד שהאומה, היא התוצאה לתקפים. אחריות תוך לפעול יכולתה את מאבדת היא, בחוקיה פוליטית; תושביה מפסיקים להיות אזרחים במובן המלא של המילה. מה שנשאר אפוא )ומסביר בתוך כך את תוחלת החיים הארוכה של ישויות פוליטיות רבות שאיבדו כל רוח אלה עוד כל חברה. של והמסורות המנהגים הם חיים( כאינדיבידואלים, האדם, בני ממשיכים וקיימים, שרירים להתנהג בהתאם לדפוסי מוסריות כלשהם. אך מוסריות זו איבדה את בסיס קיומה. ניתן לסמוך על המסורת שתמנע את הגרוע מכל רק לזמן מוגבל. כל תקרית עלולה להכחיד מנהגים וערכים שכבר אינם מושתתים על שמירת חוק; כל מאורע יאיים בהכרח על חברה שאזרחים אינם ערבים עוד

לקיומה.

באשר לתקופתו ובאשר לעתיד הנראה לעין, אמר מונטסקייה: "רוב אומות אירופה עודן נשלטות על-ידי מנהגים. אך

אם עקב ניצול לרעה ממושך של סמכות, אם באמצעות

כיבוש גדול כלשהו, תבסס עצמה הרודנות אי בזה, לא

יהיו כל מנהגים או אורחות חיים להתנגד לה; ובחלקת

אדמה יפהפייה זו, יסבול טבע האדם, לפחות לזמן מה,

L'Esprit( "מהעוולות אשר פקדו אותו ביתר השלוש

des Lois, ספר VIII, פרק 8(. בקטע זה מציג מונטסקייה את הסכנות הפוליטיות העומדות בפני ישות פוליטית אשר כל שמחזיק אותה הוא מנהגים ומסורות, כלומר רק כוחה המאחד של המוסריות. סכנות עלולות להופיע מבפנים, כמו ניצול סמכות לרעה, או מבחוץ, כמו תוקפנות. את הגורם ה-19 המאה בתחילת המנהגים לקריסת יביא שלימים שינוי מאותו נבע הוא לחזות. מונטסקייה היה יכול לא עולמי קיצוני שאנו מכנים "המהפכה התעשייתית" – ללא ספק המהפכה הגדולה ביותר בזמן הקצר ביותר שבה חזה המין האנושי; בתוך כמה עשורים היא שינתה את העולם אלפי שנות כל שלושת יותר מאשר קיצונית בצורה כולו ובוחנים שבים כשאנו לה. שקדמו מתועדת היסטוריה את חששותיו של מונטסקייה, שהובעו כמעט מאה שנים בטרם הגיעה מהפכה זו לשיאה, מפתה להרהר בכיוון שבו היתה אולי מתקדמת הציוויליזציה האירופית לולא השפעתו הגורפת של גורם זה. קשה להימנע ממסקנה אחת: התמורה לא שיסודותיה פוליטית מסגרת בתוך התחוללה הכבירה היתה אם גם אשר, חברה סחפה ולפיכך יציבים עוד היו מסוגלת עדיין להבין ולשפוט, לא יכולה היתה עוד להצדיק את קטגוריות ההבנה ואת אמות המידה השיפוטיות שלה כאשר נקרא עליהן תיגר רציני. במילים אחרות, חששותיו והיו ה-18 במאה מוזרים כה שנשמעו מונטסקייה, של יכולים לספק נדושים במאה ה-19, עתידים להישמע כה כל מאורע או ולו רמז להסבר, לא של הטוטליטריות לנו מודרני ספציפי אחר, אלא של העובדה המטרידה שהמסורת הכבירה שלנו שמרה על שתיקה כה משונה והתקשתה כל כך לספק מענה בונה לנוכח האתגר שהציבו בפניה השאלות שמהם המעיינות תקופתנו. של והפוליטיות ה"מוסריות" עשויות היו לנבוע תשובות כאלו יבשו והסתתמו. המסגרת

שבכוחה היה להניב הבנה ושיפוט פשוט נעלמה.

יותר, אף לכת מרחיקים מונטסקייה של חששותיו אולם לבלבולנו יותר מתקרבים ולפיכך להבין היה שניתן מכפי העכשווי חששו לעיל.12 שצוטט מהקטע בראשית מביע הוא אותו העיקרי,

0618 < הבנה ופוליטיקה | חנה ארנדט

12 הוא הקדיש מחשבה כה רבה לעוולות העריצות מחד גיסא, ולמצב החירות האנושית מאידך גיסא, עד כי לא יכול היה להימנע מכמה מסקנות סופיות.

40

חיבורו, לא נוגע רק לרווחת אומות אירופה ולקיומה המתמשך עצמו: האנושי לטבע נוגע הוא הפוליטית; החירות של "האדם, יצור גמיש זה, המסגל עצמו בחברה למחשבות

ולרשמים של זולתו, מסוגל באותה המידה להכיר את

טבעו שלו כשזה מוצג בפניו ולאבד את עצם ההכרה

כשזה )d'en perdre jusqu'au sentiment( בו

נגזל ממנו" )L'Esprit des Lois, פתח דבר(. בעבורנו,

לנוכח הניסיון הטוטליטרי המוחשי מאוד לשלול הניצבים מהאדם את טבעו באמתלה של שינויו, האומץ שמבטאות הכל המסכנים הנערים, תעוזת את לנו מזכיר אלו מילים בדמיונם כיוון שטרם אירע דבר שיש בו כדי להקנות לסכנות כאן חוזה מונטסקייה הנוראה. מוחשיותן את הדמיוניות לא רק את אובדן היכולת לפעולה פוליטית, שהוא התנאי המשמעות חוסר צמיחת את רק ולא לעריצות, המרכזי חלק אותו רק הוא הישר )והשכל הישר השכל ואובדן מתודעתנו ואותו פלח מתוך חוכמת החיים המורשת שכל בני האדם חולקים בכל ציוויליזציה שהיא(; הוא חוזה את אובדן החיפוש אחר משמעות ואת אובדן הצורך בהבנה. זה למצב הטוטליטריות נתיני התקרבו כמה עד לנו ידוע הכשרה בשילוב טרור באמצעות משמעות, חוסר של

אידיאולוגית, אף שהם כבר אינם חווים זאת כך.13

המוזרה זניחתו את לציין במיוחד ראוי אנו, בהקשרנו והמחוכמת של השכל הישר לטובת חשיבה לוגית נוקשה, המאפיינת את ההגות הטוטליטרית. החשיבה הלוגית אינה זהה להנמקה אידיאולוגית, אלא מעידה על הטרנספורמציה הטוטליטרית של האידיאולוגיות שבהן מדובר. בעוד שייחודן של האידיאולוגיות עצמן הוא בהתייחסותן להשערה מדעית )כמו למשל "הישרדות הכשירים" בביולוגיה או "הישרדות המעמד המתקדם ביותר" בהיסטוריה( כאל "רעיון" שניתן להחילו על כל מהלך האירועים, ייחודה של הטרנספורמציה הטוטליטרית שלהן הוא בעיוותו של ה"רעיון" לכדי הנחת כלשהו מאליו מובן היגד לכדי כלומר, הלוגי, במובן יסוד נוקשה. לוגית היתר בעקיבות כל להקיש את ניתן שממנו )כאן אכן הופכת האמת למה שכמה לוגיקנים טוענים שהיא, משתמעת זו שממשוואה זאת מלבד לעקיבות, כלומר האמת שבה במידה האמת של קיומה שלילת למעשה אמורה תמיד לגלות משהו, בעוד שהעקיבות מהווה רק דרך להתאים היגדים זה לזה, ובתור שכזו היא חסרת כל כושר גילוי. התנועה הלוגית החדשה בפילוסופיה, שצמחה מתוך הטוטליטרית לטרנספורמציה להחריד דומה הפרגמטיזם, האידיאולוגיות בכל הגלומים הפרגמטיים היסודות של והמרתם לשפה לוגית אשר מנתקת לגמרי את הזיקה בינה שהטוטליטריות כמובן החוויות.14 ועולם המציאות ובין לרוע אשר יותר, גס באופן מתקדמת

המזל הוא גם אפקטיבי יותר(.

בין שכל האבחנה הפוליטית העיקרית הישר שהשכל היא לוגיקה לבין ישר מניח את קיומו של עולם הגיוני משותף לכולנו, ושבו אנחנו יכולים לחיות ביחד כיוון שיש לנו היגיון אחד שמווסת את כל הנתונים החושיים הייחודיים ומתאם אותנו; הסובבים של אלה עם אותם המובנות-מאליה וכל שהלוגיקה בעוד שממנה נובעת ההנמקה הלוגית יכולה לטעון למהימנות באופן שאינו תלוי כלל בעולם ובקיום הזולת. רבים ציינו כי תוקף הטענה 2 + 2 = 4 אינו תלוי במצב האנושי, כי היא תקפה באותה המידה אחרות, במילים והאדם. אלוהים לגבי ההיגיון – הישר שהשכל אימת כל הפוליטי בה"א הידיעה – מכשיל אותנו ואת הצורך שלנו להבין, גדלים הסיכויים

13 לו היה לנו סיכוי להציל דבר-מה מהתבערה שבה נלכדנו, ודאי שלא מיסודות יותר אף בסיסיות שהן המהויות אותן אלא את להציל נוכל אינן אלה מהויות סביבם. השזור והמוסריות המסורת וממרקם המשפט יכולות לומר יותר מאשר זאת: שהחירות היא תמצית התמצית של המצב האנושי ושהצדק הוא תמצית התמצית של המצב החברתי של האדם, או במילים אחרות, כי חירות היא תמצית האינדיבידואל האנושי והצדק הוא תמצית חיינו האנושיים המשותפים. שניהם יכולים להיעלם מעל פני הארץ

רק עם היכחדותו הפיזית של המין האנושי.

את ארנדט העמיקה זה, מאמר פורסם שבה בשנה שנערך בכנס 14האבחנה בין טוטליטריות לפרגמטיזם: "הטוטליטריות נבדלת מהפרגמטיזם בכך שהיא אינה מאמינה עוד שהמציאות בתור שכזו יכולה ללמד אותנו אפילו לעובדות. המרקסיסטי הכבוד את איבדה שכך, ומכיוון משהו, מניח בהתאם למסורת החשיבה הלניניסטית, הפרגמטיזם עדיין בגרסתו המערבית כי המציאות מגלה לאדם את האמת, על אף שהוא קובע כי לא ההגות כי אם הפעולה היא הגישה הנאותה לגילוי האמת... הפרגמטיזם הטוטליטריות בהתאם; ו"פועל" החוויות עולם תוקף את מניח תמיד מניחה רק את תוקף החוק של ההיסטוריה המתקדמת או הטבע המתקדם. מסוימות". להתנסויות עוד זקוק לא זה לחוק בהתאם שפועל מי כל מתוך: טוטליטריות: רישומי כנס שנערך באקדמיה האמריקאית לאמנויות מסצ'וסטס, קיימברידג', .C.J. Friedrich עורך: .1953 במרץ ולמדעים

1954, עמ' 228. ]עורך המהדורה האנגלית[

0618 < הבנה ופוליטיקה | חנה ארנדט

41

כיוון שיכולת ההנמקה הלוגיקה כתחליף, לכך שנקבל את הלוגית עצמה אף היא משותפת לכולנו. אך יכולת אנושית מוחלט בידוד בתנאי אפילו שמתפקדת – זו משותפת בלי "בתוכנו", בבירור שוכנת ואשר חוויותיו, על מהעולם שום קשר למשהו "נתון" – אינה מסוגלת להבין דבר, ובפני עצמה היא הלא עקרה לחלוטין. רק בתנאים שבהם המרחב המשותף בין בני האדם נהרס והמהימנות היחידה שנותרה מתמצה בטאוטולוגיות חסרות המשמעות של המובן מאליו – רק אז יכולה יכולת זו להיות "בונה", לפתח כיווני מחשבה משל עצמה, כיוונים אשר המאפיין הפוליטי העיקרי שלהם הוא כוח שכנוע שמתוך אילוץ שהם תמיד נושאים בחובם. זיהוי החשיבה וההגות עם האופרציות הלוגיות הללו פירושו השטחת כושר החשיבה, שנחשב במשך אלפי שנים לכושרו הנעלה ביותר של האדם, למכנה המשותף הנמוך ביותר שלו, אשר לגביו לא נחשבים עוד הבדלים כלשהם בקיום הממשי, בני ומהות האלוהים מהות בין האיכותי ההבדל לא ואף

האדם.

מה ולהבנה, למשמעות החותרים אלה של מבחינתם אלא שבה, החידוש אינו הטוטליטריות בעליית שמחריד העובדה שהיא הוציאה אל האור את חורבנן של קטגוריות מוסרי. לשיפוט שלנו המידה אמות ושל שלנו החשיבה החידוש שייך לתחומו של ההיסטוריון, אשר – בניגוד לחוקר ממדעי הטבע, העוסק בהתרחשויות חוזרות ונשנות – עוסק באירועים המתרחשים רק פעם אחת. על החידוש ניתן לעשות

מניפולציה אם ההיסטוריון מתעקש על סיבתיות ואם הוא מתיימר להצליח להסביר טוב יותר את המאורעות בעזרת שרשרת של גורמים שהובילו אליהם בסופו של דבר. כך הוא נכנס אפוא לנעלי "הנביא הנסב לאחור" )פ. שלגל, אתניאום, קטע 80(, ודומה שכל שמפריד בינו לבין נבואת אמת הן המגבלות הפיזיות המצערות של מוח האדם, שלרוע המזל אינו מסוגל להכיל ולחבר כיאות את כל הגורמים הפועלים ומסלפת זרה קטגוריה היא הסיבתיות אולם בו-זמנית. לגמרי במדעי ההיסטוריה. לא זו בלבד שמשמעותו בפועל של כל מאורע מתעלה תמיד מעל כל סך של "גורמים" מן העבר שניתן לייחס לו )עלינו רק להרהר בפער הגרוטסקי העולם מלחמת כמו במאורע ל"מסובב" "סיבה" שבין עם רק מתהווה אף עצמו זה שעבר אלא הראשונה(15, התרחשות המאורע עצמו. רק כאשר אירע דבר-מה בלתי הפיך ניתן בכלל לנסות להתחקות אחר עברו. המאורע שופך

אור על עברו הוא; לעולם לא ניתן להקישו ממנו.16

כל אימת שמתרחש מאורע חשוב מספיק כדי לשפוך אור ממערבולת מתרקם אז רק היסטוריה. מתהווה עברו, על אירועי העבר סיפור שניתן לספרו, כיוון שיש לו התחלה וסוף. הרודוטוס אינו רק ההיסטוריוגרף הראשון: כפי שניסח זאת קרל ריינהארדט, "ההיסטוריה קיימת מאז הרודוטוס"17 – כלומר, העבר היווני היה להיסטוריה בזכות האור ששפכו עליו מלחמות הפרסים. מה שמגלה המאורע שופך האור הוא ראשית בתוך העבר, ראשית שהיתה עד כה חבויה מעין; לעיני ההיסטוריון, המאורע שופך האור אינו יכול אלא להיראות כקצה של ראשית זאת, שזה עתה התגלתה. חדש מאורע יתרחש כאשר רק בהיסטוריה העתידית יתגלה "סוף" היסטוריונים לעיני כהתחלה זה אינה ההיסטוריון ועין עתידיים. אלא מבט ההבנה האנושית שעבר מסוגלים אנו מדעית; הכשרה וכשיאו כקצו רק מאורע להבין של כל אשר קדם לו, כ"התגשמות העתים"; רק בפעולה נתקדם, בדרך שהשתנה הנסיבות ממערך כלל, נתייחס כלומר בעקבות המאורע,

אליו כאל התחלה.

באמת שמאמין היסטוריון כל ובתמים בסיבתיות מתכחש למעשה

15 אחת הבעיות העיקריות שמציב המאורע מעצם טבעו בפני ההיסטוריון מכל בהרבה כבירה גם אלא שונה, רק לא תמיד נראית שחשיבותו הוא האלמנטים המרכיבים אותו ומהכוונות שחוללו את התגבשותו. מי יפקפק בכך שהחשיבות ההיסטורית של מלחמת העולם הראשונה התעלתה מעל כל עילות הסכסוך הרדומות שהתפרצו בה, כמו גם מכל הטוב או הרוע שבכוונותיהם של מי מבין המדינאים המעורבים? במקרה מסוים זה, אפילו גורם החירות, שבסופו של דבר הוביל להתגבשות המרכיבים הללו והוביל לפרוץ המלחמה, מתגמד

עד כדי גיחוך.

"מקורות" אין מרכיבי הטוטליטריות מהווים את מקורותיה, אם במילה 16אנו מתכוונים ל"גורמים". כשלעצמם, מרכיבים לעולם אינם גורמים לדבר. הם נעשים למקורות של מאורעות אם וכאשר הם מתגבשים לפתע לכדי צורות בין להבחין לנו שמאפשר הוא עצמו המאורע של אורו וברורות. קבועות מרכיביו הממשיים לבין אינספור אפשרויות מופשטות, ואותו אור עצמו הוא שצריך להמשיך ולהנחות אותנו לאחור במסענו אל העבר האפלולי והרב-

משמעי תמיד של מרכיבים אלה עצמם. במובן זה, לגיטימי לדבר על מקורות הטוטליטריות, או על מקורותיו של כל מאורע היסטורי אחר.

"Herodotus Persergeschichten, Vom Werken und Formen", 1948 17

0618 < הבנה ופוליטיקה | חנה ארנדט

42

בהחלת להיחבא עשויה שכזו אמונה חקירותיו.18 למושא קטגוריות כלליות על המכלול השלם של ההתרחשויות, כמו שמהוות כלליות מגמות אחר בחיפוש או ותגובה, אתגר נובעים מאורעות ה"עמוקות" שמהן לכאורה את השכבות

המתפקדים כתופעות לוואי שלהן. הכללות וקטגוריזציות כגון אלה מכבות את האור ה"טבעי" שההיסטוריה עצמה מציעה מאפייניו על עצמו, הסיפור את הורסות במידה ובה לנו, הייחודיים ומשמעותו העל-זמנית, אותו סיפור שכל תקופה היסטורית מגוללת בפנינו. בתוך מסגרת הקטגוריות המוגדרות מראש, שהגסה חדש מאורע הסיבתיות, היא בהן לא לעולם הפיך בלתי לחלוטין באופן מאורעות ללא היסטוריה אך ייתכן; גוועת, מונוטונית לאחידות נעשית eadem sunt -הנגולה לאורך זמן – ה

omnia semper19 של לוקרטיוס20.

פחדינו הפרטיים שבחיינו כשם ממש הטובות ותקוותינו ביותר הנוראים ביותר לעולם לא יכשירו אותנו כיאות מרגע שכן – בפועל שמתרחש למה שמתרחש מאורע, אפילו מאורע צפוי, הכל משתנה, ולעולם לא נוכל להתכונן "הכל" של הבלתי-נדלית לממשות בתולדות מאורע כל גם כך – הזה של בלתי-צפוי נוף חושף האנושות מעשים אנושיים, של סבל אנושי ושל יחדיו שמתעלים חדשות, אפשרויות מעל לסך כל הכוונות ומעל למשמעות מוטל ההיסטוריון על המקורות. כל לאתר את החדש הבלתי-צפוי הזה, על נתונה, תקופה בכל השתמעויותיו כל חשיבותו. עוצמת למלוא ביטוי ולתת שלסיפור אף על כי לדעת חייב הוא יש התחלה וסוף, הוא מתרחש בתוככי ההיסטוריה – יותר גדולה מסגרת עם סיפור היא וההיסטוריה עצמה.21 הסוף, סוף. ללא אך רבות, התחלות בכל מובן חמור וסופי של המילה, יוכל להיות רק היעלמות המין האנושי מעל פני האדמה. שכן כל מה שההיסטוריון מכנה סוף – סוף תקופה, או מסורת, הוא התחלה – ציוויליזציה שלמה או חדשה לדידם של החיים.22 מופרכותן של כל נבואות הזעם נעוצה בהתעלמות

מעובדה פשוטה אך בסיסית זו.

18 בתוך כך הוא מתכחש לעצם קיומם של אירועים אשר משנים – תמיד בפתאומיות ובאופן בלתי צפוי – את הפיזיוגנומיה של עידן שלם. במילים אחרות, האמונה בסיבתיות היא דרכו של ההיסטוריון להתכחש לחירות האדם, אשר במונחים של מדעי המדינה וההיסטוריה היא היכולת

האנושית להתחלה חדשה.

19 "מה שהיה הוא שיהיה" ]מלטינית: המתרגם[

קומיים; לממדים להגיע לבסוף עשוי ומסובב" "סיבה בין הפער 20עובדה זו נהפכה לאחד מעיקרי ההיסטוריה והפוליטיקה המודרניות, וכן, אגב, לאחת הסיבות העיקריות לכך שהיסטוריונים ואידיאולוגים מודרניים התפתו כל כך לרעיון כלשהו של סיבתיות אובייקטיבית או אמונה תפלה כלשהי בהכרח, בין אם מדובר בהכרח של שואה או של ישועה. אולם בין אלמנטים אובייקטיביים לבין פעולה אנושית חופשית, פער כלשהו מחד גיסא, לבין המאורע – על אי-הפיכותו הקסומה, מקוריותו ושפעת המשמעות שלו – מאידך גיסא, קיים תמיד ומחלחל למכלול המציאות האנושית. זוהי גם הסיבה לכך שלא ידוע לנו על אף מאורע היסטורי שאינו תלוי במספר רב של צירופי מקרים או שלא ניתן לדמיין לפחות עוד חלופה אחת עבורו. ההכרח שמניחה מראש כל ההיסטוריוגרפיה הסיבתית, בין אם במודע או שלא במודע, אינו קיים בהיסטוריה. מה שבאמת קיים הוא אי-הפיכותם של המאורעות עצמם, שהאפקטיביות החריפה שלהם בתחום הפעולה הפוליטית אין פירושה שמרכיבים מסוימים מהעבר לבשו כבר את צורתם הסופית והמוחלטת, אלא שנולד דבר-מה חדש באופן שאין להתכחש לו. נוכל להימלט מאי-הפיכות זו רק באמצעות הכניעה

לרצף המכני של הזמן גרידא, בלי מאורעות ובלי משמעות.

21 הוא חייב שתהיה לו תחושת מציאות, ואין זה אומר בהכרח שעליו כל עוצמת מלוא את לחוות שעליו אלא וריאליסטי, מעשי להיות הדברים המציאותיים, שהיא העוצמה של התגברות ושל התעלות מעל כל ציפיותינו ותחשיבינו. וכיוון שסגולה שלטת זו של המציאות קשורה באופן ברור למדי בעובדה שבני האדם, ולא חשוב כמה טוב או כמה רע הם משולבים בחברת השווים להם, תמיד נותרים אינדיבידואלים שתקרית כלשהי או השגחה אלוהית השליכו אותם אל הרפתקת החיים על פני האדמה, מוטב שיזכור ההיסטוריון כי תמיד אדם אחד לבדו הוא אשר ניצב לנוכח מעשיהם וסבלם המשותפים של כל בני האדם, מנסה להסתגל

להם ולפעול בהתאם להם.

22 מאורע שייך לעבר, מציין סוף, במידה שבה מרכיבים שמקורותיהם בעבר מתכנסים יחדיו בהתגבשותו הפתאומית; לעומת זאת, מאורע שייך לעתיד, מציין התחלה, במידה שבה לא ניתן להקיש את עצם התגבשותו זו מתוך מרכיביה, כאשר התגבשותו נעוצה בגורם כלשהו השייך למרחב

החירות האנושית.

0618 < הבנה ופוליטיקה | חנה ארנדט

43

0618 < הבנה ופוליטיקה | חנה ארנדט

לא זו לעובדה מתמשכת מודעות ההיסטוריון, של לדידו היו שהצרפתים מה בדיקת מאשר יותר חשובה תהיה עיוות déformation professionelle-ה מכנים כיוון שעיסוקו בעבר, שלו. ]מצרפתית: המתרגם[ מקצועי

כלומר בתנועות מסוימות שלא היו יכולות ולו להיתפס על-על רק להכליל עליו הגיעו לקץ כלשהו, לולא ידי התודעה לראות מבחינתו טבעי אך בכל. )ואבדון( קץ לראות מנת בהיסטוריה סיפור עם סופים רבים וללא התחלה; ונטייה זו נהיית מסוכנת באמת רק כאשר – ויהיו הסיבות לכך אשר יהיו – אנשים מתחילים להפוך את ההיסטוריה, כפי שהיא מציגה עצמה לעיניו המקצועיות של ההיסטוריון, לפילוסופיה. כמעט כל ההסברים המודרניים למה שמכונה ההיסטוריות של האדם עוותו על-ידי קטגוריות אשר, במקרה הטוב, מהוות

הנחות עבודה לארגון חומרי העבר.23

במובנם אשר המדינה, מדעי של מצבם המזל, למרבה הטהור ביותר נדרשים לחתור למשמעות ולתת מענה לצורך בהבנה אמיתית של נתונים פוליטיים, שונה למדי. ההשלכה כל על והמקור ההתחלה למושג שיש ביותר החשובה השאלות הפוליטיות המובהקות נגזרת מהעובדה הפשוטה של במהותו היא אחרת, פעולה ככל פוליטית, שפעולה דבר תמיד תחילתו של משהו חדש; בתור שכזו, היא מהווה במונחי מדע המדינה את תמצית החירות האנושית. העמדה בכל לתפוס חייב והמקור ההתחלה שמושג המרכזית ההגות הפוליטית אבדה רק מאז שהותר למדעי ההיסטוריה הקטגוריות ואת שיטותיהם את זה לתחום להשאיל שלהם. על מרכזיותו של המקור בהגות היוונית העידה פירושה 24

י archē היוונית שהמילה העובדה למעשה אם גם וקיים, חי המושג "שלטון". והן "התחלה" הן

פרשנים מודרניים מתעלמים ממנו לרוב, בתורת העוצמה – עצמו הייסוד אקט שלפיה מקיאוולי, של הפוליטית מצריך – חדש מה דבר של המודעת התחלתו כלומר, ההתחלות של חשיבותן אולם באלימות. שימוש ומצדיק היחיד הדגול ההוגה על-ידי משמעותה במלוא התגלתה יותר שחי בתקופה שדמתה מבחינות מסוימות לתקופתנו מכל תקופה אחרת בהיסטוריה המתועדת, ואשר בנוסף לכך כתב תחת השפעתו המלאה של קץ נורא שמזכיר אולי את )ספר Civitas Dei בספרו עומדים. אנו הקץ שבפתחו Initium ergo ut" :פרק 20(, כתב אוגוסטינוס ,XII esset, creatus est homo, ante quem nullusfuit" )"על מנת שתהיה התחלה, נברא האדם, אשר לפניו לא היה אף אחד"(. על-פי אוגוסטינוס, שבצדק ניתן לכנותו בלבד זו לא ההיסטוריה, של המערבית הפילוסופיה אבי שיש לאדם את היכולת להתחיל, אלא שהוא הוא התחלה זו עצמה.25 אם בריאת האדם מקבילה לבריאת התחלה ביקום )ואיזו משמעות אחרת יש לכך מלבד בריאת החירות?(, אזי לידתם של אינדיבידואלים, בהיותם התחלות חדשות, שבה ומאששת את אופיו המקורי של האדם כך שהמקור לעולם לא יכול להפוך לגמרי לנחלת העבר; העובדה שלהתחלות אלו יש המשכיות ראויה לציון ברצף הדורות, היא עצמה מבטיחה לנו היסטוריה שלעולם אינה יכולה להסתיים כיוון

שהיא ההיסטוריה של בריות שהתחלה היא מעצם מהותן.

את שהרס דבר-מה להבין מאמצנו אלה, תובנות לאור לשיפוט המידה שלנו ואת אמות קטגוריות החשיבה שלנו נראה מרתיע פחות. אף שכבר אין ברשותנו אבני בוחן שניתן לאמוד בעזרתן תופעות פרטיקולריות וכללים שניתן להחיל עליהן, ייתכן שביצור שמהותו היא התחלה יש עוד מספיק בלי להבין מנת על עצמו בתוך מקור מנת ועל מראש מוכתבות קטגוריות הנהוגים, הכללים מערך בלי לשפוט דהיינו המוסריות. אם מהות כל פעולה, יצירת היא בפרט, פוליטית ופעולה הופכת ההבנה אזי חדשה, התחלה לצדה השני של הפעולה, כלומר לאותה צורת קוגניציה, הנבדלת מרבות אחרות, בעולם הפועלים אנשים שבאמצעותה על בהרהורים העסוקים אנשים )ולא מהלך היסטורי שפניו אל הקידמה או אל האבדון( יכולים בסופו של דבר להשלים עם מה שאירע באופן בלתי הפיך, ולקבל

את מה שקיים באופן בלתי נמנע.

23 תפקידו של ההיסטוריון הוא לנתח ולתאר את המבנה החדש שמתהווה לאחר שהמאורע מתרחש, כמו גם את מרכיביו ואת מקורותיו. הוא עושה זאת בעזרת האור ששופך המאורע עצמו, אך אין פירוש הדבר שהוא חייב או מסוגל להבין את טבעו של האור הזה עצמו. החיפוש אחר טבעה של הטוטליטריות אינו מהווה עוד משימה היסטורית )וודאי שלא סוציולוגית או פסיכולוגית(; מדובר, אם נדייק, בשאלה למדע המדינה, אשר אם הוא מבין את עצמו הוא השומר האמיתי של המפתחות הפותחים את הדלתות

לבעיות ולאי-ודאויות של הפילוסופיה של ההיסטוריה.

24 כמו גם השורש העברי "ראש". ]המתרגם[

שרשרת המונח הדיוק, למען – ההתרחשויות שרשרת שמכונה מה 25מאורעות הוא תרתי דסתרי – משתבש בכל רגע ורגע על-ידי לידתו של

אדם חדש המביאה התחלה חדשה לעולם.

44

דבר, של בסופו משונה. מפעל היא ההבנה שכזו, בתור מה של ולאישוש לביטוי מעבר חורגת שאינה אפשר שההבנה המקדימה, שתמיד מעורבת במישרין בפעולה בין אם במודע או שלא במודע, חשה מלכתחילה.26 היא לא תתחמק מהמעגל הזה, אלא נהפוך הוא – תהא מודעת לכך שכל תוצאות אחרות יהיו כה מרוחקות מפעולה, שההבנה נכונות. להיות כלל יוכלו לא כי עד האחר, צדה רק היא שהלוגיקנים מהמעגל יחמוק לא הוא גם עצמו התהליך מכנים "מעגל קסמים"; במובן זה, הוא עשוי לדמות במקצת במעגלים, תמיד נעים גדולים רעיונות שבה לפילוסופיה, ואינם מערבים את התודעה האנושית בדבר מלבד בדו-שיח

בלתי פוסק בינה לבין המהות של כל הקיים.27

במובן זה, עדיין נוגעת לכולנו תפילתו העתיקה של המלך פוליטית – ידע דבר או שניים על פעולה שלמה, שוודאי מבין"28 ב"לב לזכות בבקשה האל אל פנה שבה תפילה כמתנה הגדולה ביותר שאדם יכול לקבל ולהשתוקק לה. לב האדם, רחוק מסנטימנטליות כשם שהוא רחוק מפנקסנות, הוא הדבר היחיד בעולם שייקח על עצמו לשאת את כובד מתנת האל, מתנת הפעולה, שמשמעה היות התחלה ולפיכך היות מסוגל ליצור התחלה. שלמה התפלל דווקא למתנה זו כיוון שהיה מלך וידע כי רק "לב מבין" – ולא הרהור או החיים לנו לשאת את הוא שמאפשר – תחושה בעלמא עם הזולת, זרים לנצח באותו עולם, והוא שמאפשר להם

לשאתנו.

קרובים למונחים המקראית הלשון את לתרגם נרצה אם מדויקים בהכרח לא כי )אם שלנו הדיבור לשפת יותר יותר(, נוכל לראות את כושר הדמיון כמתת "הלב המבין". להבדיל מהפנטזיה, שחולמת משהו, הדמיון עוסק בחשיכה המסוימת של לב האדם ובטפשות הייחודית שמקיפה את כל מה שהוא אמיתי. כל אימת שאנו מדברים על "טבעו" או "מהותו" של דבר-מה, אנו מתכוונים בעצם לליבה פנימית זו, שבקיומה לעולם לא נוכל להיות בטוחים כפי שאנו בטוחים בחשיכה ובטפשות. הבנה אמיתית אינה מתעייפת מדיאלוג בלתי פוסק ומ"מעגלים קסומים", כיוון שהיא סמוכה ובטוחה

כי הדמיון יקלוט לבסוף לפחות ניצוץ מאור האמת המאיים אין עוצמתו, וגיוס לב, לגחמת דמיון בין האבחנה תמיד. פירושם שהבנת ענייני האדם נהיית "בלתי רציונלית". נהפוך הוא – הדמיון, כפי שאמר וורדסוורת', "הוא רק עוד שם... ולתבונה הגות/ לשפעת ממנה, בהירה שאין לתובנה

The Prelude, Book( ביותר" הנאצל רוחה בהלך

.)XIV, 190-92

המבט בזווית דברים לראות לנו מאפשר לבדו הדמיון הנכונה עבורם, להיות חזקים מספיק על מנת להרחיק את ולהבינו נוכל לראותו מה שקרוב מדי עד למרחק שממנו ללא הטיה וללא דעה קדומה, להיות נדיבים מספיק על מנת לגשר על תהומות של ריחוק עד שנוכל לראות ולהבין את כל מה שמרוחק מדי מאיתנו כאילו נגע לנו במישרין. הרחקה זאת של דברים מסוימים וגישור מעל התהומות אל אחרים החוויה מבססת שלצורכו ההבנה, מדיאלוג חלק מהווה הישירה קשר הדוק מדי, ואילו הידע הטהור בונה מחסומים

מלאכותיים.

בלא סוג כזה של דמיון, שלמעשה הוא הבנה, לעולם לא נהיה מסוגלים לשאת את מקומנו בעולם. זהו המצפן הפנימי שהבנתנו ככל רק תקופתנו בני אנחנו שברשותנו. היחיד ולו האדמה, פני על בבית להרגיש ברצוננו אם משגת. לנסות עלינו הנוכחית, במאה בבית להרגיש של במחיר ליטול חלק בדיאלוג הבלתי פוסק עם מהות הטוטליטריות.

26 לדוגמה, ההבנה כי משטרים טוטליטריים שוללים את חירות האדם מעיקרה.

27 של דברים ומאורעות.

28 במקור: "לב שומע לשפוט", מלכים א', ג' 9 ]המתרגם[

0618 < הבנה ופוליטיקה | חנה ארנדט

45

בוגר אוניברסיטת ת"א בחוגים היסטוריה חן משגבכללית וגיאוגרפיה וסביבת האדם, בעל

תואר מגיסטר במדעים מהטכניון במסלול לתכנון ערים ואזורים וכעת דוקטורנט ורכז המעבדה למחקרי תכנון, סביבה

וקהילה בחוג לגיאוגרפיה וסביבת האדם באונ' ת"א. מחקר הדוקטורט שלו עוסק

ב"אקטיביזם מרחבי בעיר: נקודות מבט של גוף, זהות וזיכרון", במסגרת זו כותב על

אקטיביזם ואקטיביסט בחייו הפרטיים.

בוגרת תואר ראשון בגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית, מוסמכת בתכנון

ערים ואזורים בפקולטה לתכנון ערים ואזורים בטכניון. כיום דוקטורנטית

בביה״ס למדיניות ציבורית באונ׳ העברית, ונציגת הדוקטורנטים במדעים העיוניים בסינט האוניברסיטה העברית. במסגרת הדוקטורט חוקרת את העיר הליברלית.

אביגיל פרדמן

הערות בנושא עבודתו התיאורטית-אנליטית של מרקוזה הוסיפה:

פיטר מרקוזה בבית העם 0618> 08

את הטקסט הזה רציתי למקד בהרצאתו של פרופ' פיטר מרקוזה אשר תוכננה להתקיים במסגרת ערב העיון "עירוניות וצדק מרחבי: המחאה החברתית בישראל ובארה"ב". הייתי שותף לארגונו של ערב זה, אשר בין יוזמיו המעבדה למחקרי תכנון, סביבה וקהילה בחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת ת"א, בצלאל תכנון(, זכויות למען )מתכננים "במקום" עמותת ומכללת ספיר. הערב התקיים בחודש דצמבר באוניברסיטת תל אביב, אך לרוע המזל בהעדרו של הדובר הראשי, פרופ' מרקוזה, שהחליק ונפל דקות ספורות לפני תחילת האירוע, לבית פונה מרקוזה למשפטים. הפקולטה לבניין בכניסה טיפול להמשך וטס ונותח אושפז, ושם איכילוב, החולים ושיקום בארה"ב. אי לכך ובהתאם להשתלשלות האירועים הבלתי צפויה שבמסגרתה מצאתי את עצמי מבלה במחלקת המיון של איכילוב שעות ממושכות לצידו של פרופסור בן למעלה משמונים ובעל שם עולמי, קיבל גם הטקסט הזה בבית מרקוזה של בביקורו יתמקד והוא מסוימת תפנית

העם.

בעת התקיים מרקוזה פרופ' עם שלי הראשון המפגש אקדמי כנס במסגרת וחצי כשנתיים לפני אותו שאירחנו באוניברסיטת תל אביב, שכותרתו הייתה "ערי המחר", ובו מרקוזה היה מהדוברים המרכזיים. מרקוזה, פרופ' אמריטוס ובעל יורק בניו קולומביה מאוניברסיטת עירוני לתכנון השכלה משפטית, עוסק שנים רבות בנושאי תכנון, צדק,

מרחב ציבורי ומחאה. לאחרונה, לנוכח מחאת "לכבוש את וול סטריט" בארה"ב, יצא למסע ברחבי אמריקה כדי ללמוד וכדי לתעד את המחאה ואת השלכותיה על המרחב הציבורי ועל הבנייתו המחודשת של מושג הצדק בהקשרים עירוניים. כי מרקוזה סבור "דה-מרקר", למגזין בראיון שאמר כפי סטריט" וול את "לכבוש תנועת מי שעוקב אחר "כל

יכול לראות בבירור את הקווים המקבילים שהיו עד כה

בינה לבין תנועת המחאה בישראל. בשבועות האחרונים

נוספות יורק ובערים הגיע שלב פינוי המאהלים בניו

ההתחלה" רק זוהי אך מחאה, מאהלי הוקמו שבהן

)8.12.2011(. זו בדיוק הסיבה שבעטייה החליט מרקוזה להיענות להזמנה ולהגיע לישראל. הוא ביקש לא רק להציג את תובנותיו על המחאה בארה"ב אלא גם לשמוע וללמוד יותר את הקשר, הדמיון ולהבין טוב על המחאה בישראל

וההבדלים בין שתי המחאות הללו.

בהקשר זה ראוי לומר כמה מילים על הרקע המשפחתי של הסוציולוג הפילוסוף, בנו של הוא מרקוזה פיטר מרקוזה; מחברי מרקוזה הרברט היהודי המרקסיסט והתיאורטיקן משפחתו עם ברח האב מרקוזה פרנקפורט". "אסכולת היגר ומשם לשלטון הנאצים עליית עם לשוויץ מגרמניה מאוחר יותר, ב-1940, עם הוגים אחרים, לארה"ב. בארה"ב התפרסם הרברט מרקוזה כגורו של תנועת המחאה אשר הקודמת. המאה של השישים בשנות באמריקה צמחה

0618 < פיטר מרקוזה בבית העם | חן משגב ואביגיל פדרמן

46

מרקוזה הבן, אשר התמקד בקריירה האקדמית שלו בסוגיות השימוש שבו באופן ובמיוחד ומחאה, מרחב צדק, של במרחב העירוני מאפשר חלוקה "צודקת" יותר של הטובין הציבורי, אומר בהקשר לכך בראיון בדה-מרקר: "'לכבוש את וול סטריט' חייבת הרבה לעבודה שנעשתה בשנות

ה-60, במובן מסוים, זו התעוררות מחדש של השאיפה

מאוד חזקים שהיו ולחירות, לשוויון והרצון לצדק

בשנות ה-60 והידרדרו מאז, לפחות מבחינת החשיבות

ה-70, שנות מאז מאוד גדל אי-השוויון הפוליטית.

אני מקווה שזה וול סטריט', ל'לכבוש את אך הודות

ישתנה" )8.12.2011(.

מרקוזה הגיע לישראל לזמן קצר ביותר ותוך יומיים וחצי היה אמור לשאת את הרצאתו בערב העיון האקדמי, לסייר במזרח

אותו לעניין עשוי לארה"ב. התלבטנו מה ולשוב ירושלים ובמה נמלא את פרק הזמן של מחצית היום שנשארה פנויה עבורו לפני ערב העיון. העלינו הצעות שונות ולבסוף חשבנו ציבורי-אקטיביסטי מרחב אותו העם", ב"בית ביקור כי שהוקם בשדרות רוטשילד בשלב שבו פונו ממנה האוהלים, והפך עד מהרה לזירה מרכזית וחשובה לפעולה והתארגנות חברתית, יהיה אקורד פתיחה מוצלח לביקורו של מרקוזה כי ביקור במקום, שיש יתרה מכך, חשבנו בארץ הקודש. בו מין ההמשך המעשי והפרקטי למחאת הקיץ, יעניין מאד רוח המחאה להבין את לו ויעזור הפרופסור הקשיש את

הישראלית. לא טעינו.

בשעות בעיקר מתקיימת העם בבית שהפעילות מאחר בבוקר-צהריים היה מרקוזה של הפנוי זמנו ואילו הערב,

פרופ' מרקוזה בבית העם | חן משגב

0618 < פיטר מרקוזה בבית העם | חן משגב ואביגיל פדרמן

47

0618 < פיטר מרקוזה בבית העם | חן משגב ואביגיל פדרמן

החלטנו כי במקום לבקר במקום בעת הפעילות נכנס עבורו שהקימו שונים ופעילים אקטיביסטים של מיוחד פאנל סיור לו יערכו והם זמן, לאורך העם בית את ושהפעילו אינטימית. לשיחה עימו ישבו מכן ולאחר בבית, היכרות בפאנל השתתפו פרופ' מרקוזה, פרופ' טובי פנסטר העומדת כותב וקהילה, סביבה תכנון, למחקרי המעבדה בראש בריל ערן ביניהם שונים, ופעילות ופעילים אלה, דברים "הארץ" עיתונאית במקום, הפעילות של והמרכז המנהל ליטל לוין אשר ארגנה ערבים בנושאים פמיניסטים במקום, הדוקטורנטית הגר חזז-ברגר החוקרת את המחאה ומלווה אותה מימיה הראשונים, והאקטיביסטים נמרוד פלשנברג, את מרקוזה בפני הציגו הפעילים יהלומי. ודנה גלעדי טל ואת מאחוריו העומד הרעיון את לו הסבירו המקום, הסיור לאחר להקמתו. שהובילה האירועים השתלשלות הישיבה, בפינת נינוחה לשיחה לשבת האורחים הוזמנו שיחה שהתארכה לשעות ספורות. מרקוזה ביקש קודם כל להבין את אופי הפעילות בבית העם ואת מערכת היחסים בין אנשי המחאה והאנשים העומדים מאחורי הפרויקט. תוך כדי השיחה צצו ועלו עד מהרה גם הלבטים, הבעיות וחילוקי הדעות הפנימיים שנתגלעו במהלך הפעילות בבית העם בין הפעילים, וליטל לוין הזכירה את דבריה של חנה ארנדט כי "הדיבור הוא הנאה בפני עצמה", ואכן, הנאה רבה הייתה

בשיחה הארוכה שהתפתחה בבית העם.

מגלה שמרקוזה לעניין במישרין התקשרו אלו דברים לידי להביא שלה וביכולת ובארה"ב בישראל במחאה איחוד כוחות פוליטי, כזה שמתרחש ושצומח מתוך המרחב הציבורי, והמוביל בסופו של דבר לפעולה ממשית, פוליטית ומרחבית ולשינוי פוליטי. למשל, כיצד גורמים לשינוי פוליטי כזה באמצעות מחאה שלא מדירה אנשים "אחרים"? כיצד צריכה ויכולה להיראות העיר עבור בני האדם החיים בה? כיצד יוצרים עיר "צודקת" ושאלות רבות נוספות המחברות סוגיות של מחאה, צדק, תכנון ומרחב גם יחד, שאלות שהן גם פילוסופיות וגם קונקרטיות-מרחביות ואפילו משפטיות. לשיטתו של מרקוזה הערים המודרניות )או שמא הניאו-ליברליות?( שאנו חיים בהן מאפשרות לנו, מחד גיסא, את מאידך מספקים. חיים לחיות לנו המאפשרת החומריות גיסא, הן גם ממחישות, ואולי אף הופכות לחומריים עקרונות של שקיפות ושוויון החיוניים ליצירתו של צדק מרחבי ועירוני. פעילי בית העם תיארו בפני מרקוזה את הערבים השונים המתקיימים בבית העם, את האנשים המגיעים לאירועים אלו ואת האופן שבו מקדמת הפעילות במקום ערכים של צדק ושל שוויון. כך למשל התרשם מרקוזה מהאופן שבו פותח

ולגברים, לנשים ולערבים, ליהודים שעריו את העם בית אירועים על שמע מרקוזה וכדומה. ולזקנים לצעירים המועסקות מהמשולש ערביות נשים של התכנסות כמו נושא ערב על הפמיניסטיים, ד' יום ערבי על בחקלאות, האסירים הפוליטיים ועוד, וטען כי בית העם מהווה דוגמא למרחב ציבורי המדרבן לאותה פעולה פוליטית שאליה הוא

מכוון במאמריו המלומדים.

כך שהיו, דעות חילוקי עלו מרקוזה עם בשיחה זאת עם שוב מרקוזה הזכיר למשל כך המפגש. של שיאו נדמה, ושוב את המחאה בארה"ב תוך שימוש חוזר ונשנה במושג "occupy wall street", ותהה אם בית העם הוא המשך ה"כיבוש" של רוטשילד ואם הוא שואב השראה מהמחאה בארה"ב. על כך העירו לו הפעילים כי המחאה בתל אביב וכי הנסיון להבין שוב ושוב החלה לפני המחאה בארה"ב כיצד המחאה האמריקאית השפיעה על המחאה בישראל )כשמבחינה כרונולוגית ברור מה קדם למה(, היא מהלך אופייני ל"אימפריאליסטים" אמריקאים )אמירה שנאמרה אירוניה(. של קטנה לא מידה הסתירה אך בבדיחות מרקוזה הגיב בתדהמה וטען כי בכל ימי חייו לא קראו לו אימפריאליסט אמריקאי אך הבטיח לקחת לתשומת ליבו את ההערות. נושא אחר עלה בשיחה נגע לסמנטיקה ולשיח השימוש בישראל כי למרקוזה העירה הפעילות כשאחת במושג "כיבוש" הוא מושג טעון ביותר ומזוהה עם הכיבוש הישראלי בשטחי איו"ש, ולפיכך בעייתי ביותר בהקשרים של מחאה מסוג זה המתקיימת בבית העם. מרקוזה הופתע מאד מהאופן שבו ביטוי כה נפוץ ושגור בפיו נתפש בצורה כל כך שונה והופך כמעט מוקצה במרחב אחר, כמו זה של בית העם, והתעניין מאד בפרשנויות שלנו למונח "כיבוש". מכך למדנו כי צדק, מחאה ומרחב לא רק שונים ממקום למקום, מעיר לעיר ומתרבות לתרבות, אלא שגם לשיח הכרוך בהם ישנה משמעות חשובה, וכי למשמעות המקומית של מושג

בודד יכולה להיות השפעה עצומה.

אפשר היה להמשיך ולשבת עוד שעות ארוכות ולדון בסוגיות ואחרי התקצר הזמן אבל העם, בבית במפגש עלו אשר כמעט שלוש שעות נפרדנו מאנשי בית העם בדרכנו למקום לבית הסמוכה במסעדה הצהריים. ארוחת נקבעה שבו העם הצטרפה אלינו מכרה נוספת של מרקוזה, ד"ר אפרת כיצד במהלך הארוחה ביקש איזנברג. קצת קשה לשכוח מרקוזה לשמוע מאפרת את דעתה לגבי המחאה, וכאשר אמרה לו שאינה אופטימית שאל אותה מרקוזה "בבית העם "אני לה ואמר חייך נענה בשלילה ביקרת?", כאשר כבר

48

ממליץ שתבקרי בהקדם, סביר שתשני את דעתך...". עדות נוספת להשפעה הרבה של הביקור קיבלנו כאשר לקראת סוף הארוחה ביקש מרקוזה לשנות את התכנית המקורית ולהתעכב לשעה קלה במלון שהתארח בו. הוא הסביר את השינוי בכך שלאור הביקור והשיחה בבית העם הוא מוכרח במילה השימוש את ולהחליף שלו, ההרצאה את לשנות "כיבוש" במונח אחר, ולשנות את פתיח ההרצאה ולהכיל שמענו, לא ההרצאה את העם. בבית הביקור חווית את פרופ' עם שבילינו הרבות בשעות אבל ידועות, והסיבות מרקוזה בבית החולים בימים הבאים, שמענו ממנו רבות על החוויה המשמעותית שחווה בביקור ה"קטן" הזה. כל מבקר ובמשך שעות שנכנס לחדרו נשאל אם ביקר בבית העם, רבות של שיחות מעמיקות ומרתקות הוא ניסה לפענח את המחאה הישראלית מנקודות המבט של אורחיו הישראלים.

0618 < פיטר מרקוזה בבית העם | חן משגב ואביגיל פדרמן

49

0618 < סודותיו של מורה הנבוכים | שי זילבר

סודותיו של מורה הנבוכים

ספרו של מיכה גודמן, "סודותיו של מורה הנבוכים", הוא ספר טוב. כעת נותר רק לברר באיזה מובן. הספר, כנאמר הרמב"ם המסתוריות כוונות את לחשוף מתיימר בשמו, שעל סודות הנבוכים, מורה הגדול בספרו וסודותיו פירושיהן קיימות מחלוקות זה יותר משמונה מאות שנה, מאז הסתיימה כתיבתו בשנת 1191. אחת מהמחלוקות

נוגעת לאופני גילוי הסוד השונים.

הודות לאדם: חיצוני ממקור מתגלה סוד הקבלי, במובן לו את המידע שהיה למישהו שגילה הודות או להארה, המיימוני במובן לסוד בלבד. ח"ן ליודעי אז עד שמור שכלי, במאמץ אותו מגלה האדם - הפוכה משמעות בעצמו ולא בזכות גורם חיצוני לו. רבים סבורים שהרמב"ם אף פסל גישה מיסטית, ולפיה אפשר לגלות רבדים עמוקים באמונה בלא מאמץ מחשבתי. לכן הכניס סתירות מכוונות בין פרקיו השונים של הספר, המאלצות את הקורא לעמוד על דעתו שלו בסוגיות השונות, ומקשות עליו בהבנת דעתו האמיתית של המחבר. אפשרות אחרת היא שעשה זאת דברים ושישנם האנושי, השכל למגבלות מודעות מתוך שבין הפער על מגשר גודמן והנה, מענה. בלא שיוותרו שתי תפישות הסוד, ומגלה את אותן תובנות כמוסות של הרמב"ם באמצעות השוואות בין פרקיו השונים של מורה לרוב המסתמכים ובהסברים האחרים, לכתביו הנבוכים על חכמי יוון ופרשניהם הערבים שמהם הרמב"ם הושפע.

בכך כביכול, עשה גודמן עבודה קלה למבקש ללמוד את הרמב"ם המתעצל לשקוד על מאה שבעים ושמונת פרקיו ביקש גודמן האם שמנים. כרכים שלושה על הפרוסים

לקלקל את שיטת ההסתרה של הנשר הגדול?

של ההסתרה שמתודת לכך מודע גודמן גם כי נראה הרי הרמב"ם הפרשניים. מאמציו על גוברת הרמב"ם התריע שהוספת פרשנויות רק תרבה מחלוקות שכן המפגש בין הקורא למורה הנבוכים עלול ליצור פרשנות שונה מזו שלה כיוון. הוספת פרשן שלישי, המתווך בינו לבין הקורא, רק תוליד עוד ועוד ויכוחים. הרמב"ם יכול לנוח על משכבו

בשלום, עמדותיו לא יתגלו בקלות, זה בטוח.

והנה, כאילו כדי לאזן את מבוע הפרשנויות, מחסיר מאיתנו החשובות ההבחנות אחת אחר. במקום פרשנות גודמן לבין והשקר האמת מושג בין היא הנבוכים במורה מושג הטוב והרע, או בלשון הרמב"ם: בין ה"מושכלות" השכלית ההכרה שבין ההבחנה זו ה"מפורסמות". לבין בין הסובייקטיבי. הערכי השיפוט לבין האובייקטיבית האמת הנכפית על האדם בהיותו יצור תבוני לבין המוסכמה

הכללית המנסה להשפיע עליו בהיותו יצור החי בחברה.

השאלות אחת על הרמב"ם משיב זו הבחנה באמצעות כיצד הספרים: בספר הקוראים בפני העולות הגדולות ייתכן שבמקום עונש זכה האדם הראשון בתבונה, לאחר

שי זילבר

0618> 09

סטודנט לתואר שני, מתגורר ועובד בירושלים

ככתב ברשת ב'.

50

עליו למאכל? הרמב"ם, עץ הדעת שנאסר שאכל מפרי שראה בתיאור זה ביטוי למצבו של כל אדם בכל זמן, לא חשב שהאכילה מפרי עץ הדעת זיכתה את האדם בפרס, אלא להפך. לפי הרמב"ם אדם וחווה היו נבונים עוד לפני אכילת הפרי )בהקשר זה הוא אינו מבחין בין אדם לחווה והוכחה לכך מופיעה במורה הנבוכים חלק א' פרק ו'(. אבל דווקא מרגע שהבחינו, כי "טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא להשכיל", פסקו השניים מלהשתמש העץ ונחמד לעינים אך ורק בצלם האלוהים שהוענק להם – שכלם. הם נענשו כי השתמשו בפעם הראשונה במושגי הטוב והרע הארציים במקום במושגי האמת והשקר האלוהיים. העדפת השימוש בקטגוריות של "טוב", "תאווה" ו"נחמד", שמקורם בדמיון האדם, על פני השימוש במושגי האמת והשקר, הוא החטא והוא גם העונש שבאכילה מפרי עץ הדעת. משונה שדווקא הבחנה בסיסית זו, בין אמת ושקר לבין טוב ורע, נעדרת

מדפיי "סודותיו של מורה הנבוכים".

סוגיה מעניינת אחרת עולה מהשימוש של גודמן בפרדוקס של המחשבתית התשתית להריסת כמתודה הפילוסופי, מבנה רעיוני. בפילוסופיה, הניגודיות נחשפת כדי לערער כחלק לעיתים מהיסוד, אותה הופכת וכך קדומה, דעה ממהלך שמוביל לניפוץ מיתוס. גודמן משתמש בפרדוקס האל הגשמי או המואנש למשל כדי לצאת נגד הקביעה המסורתית שהאל מתגלה לנביא באקט מיסטי. אם, כמו בתפישה הרווחת, הנבואה היא התערבות אלוהית, אז האל פועל באמצעים גשמיים ויש בו פן אנושי. אבל זה לא ייתכן. שכן אם הוא אל אז הוא אינו בן אנוש, ואם הוא בן אנוש אז אינו אל. מכאן שהאל אינו מתגלה לנביא באקט מיסטי,

אלא הנביא מגלה את האל בכלים שכליים.

בלי גם להגיע גודמן היה יכול האלה שלמסקנות אלא הפרדוקס הפנימי. שכן, פרדוקס, לפי גודמן, הוא חלק בלתי נפרד ממחשבתו של האדם הדתי. האדם הדתי החושב אינו סתם אוטומט המדקדק בהלכה מבלי לשאול שאלות, אלא דווקא בעל ספקות אמוניות שמקבל את חוסר האפשרות הדתי האדם של בנפשו הסתירות גודמן לדעת ליישבן. האדם את הרמב"ם פטר זו מסיבה ממהותו. חלק הן ההלכתי ספרו את בגבשו ההלכתיות בסוגיות מהעיסוק "משנה תורה", ואפשר לו להיקרע מבפנים בעיסוק בתכני בלשונו או הנבוכים". "מורה הפילוסופי בספרו האמונה

של גודמן: "תפקידו של 'מורה הנבוכים', הספר מרובה את לפתור איננו וההסתרות, הסתירות המחלוקות,

כך שגודמן, לשיטתו אותה". לייצר המבוכה. תפקידו

הוא, לא היה צריך להשתמש בסתירה למטרות הכרעה.

ספרו אפוא מובן באיזה ממנו: שהתרחקנו למה נחזור של גודמן הוא ספר טוב? על כך יש לומר כי אי אפשר שהם ניסוחים לצד שבתוכה. למה האריזה בין להפריד תאווה לעיניים, כמו "הנביא הוא מיזוג של צדיק, אמן שמשקלם משפטים רווי גודמן של ספרו ופילוסוף",

האינטלקטואלי אינו ברור והם חסרי תוכן ספרותי, כמעט האמין "הרמב"ם למשל קלישאתיים. לומר אפשר את גם מכיל בעולם, ביותר הנפוץ הספר שהתנ"ך,

הסודות השמורים ביותר בעולם". בקראך אותם אינך

מהרהר בשאלה פילוסופית שלעולם תהיה חזקה יותר מכל ניסיון לענות עליה, בשל מגבלות התבונה, אלא נלכד בערך הרטורי שלהם ותוהה אם יש להם ערך נוסף על רטוריקה זו. על כן יש לשאול, אם גודמן, כמו האדם הראשון, חטא לאמת, והעדיף את היפה על פני הנכון? האם הלך שולל אחר הסברים משובבים גם אם אינם משכנעים? האם ספרו

הוא טוב, במובן השלילי של המושג?

כאמור, חטאו של האדם הראשון הוא חטא על-זמני, החטא המתוק שכולנו חוטאים יום-יום. אפשר שגודמן כותב להמון הקלוקלת החברה של מידע צרכן בהיותו משים, מבלי לא שמנוחתו מעדיף האדם שבה חברה חי, הוא שבה תוטרד בשל מחשבה עקשנית על נושא מופשט. אפשרות אחרת היא שבקבלו את המציאות ככזו הוא מנסה לזרוע בה ניצני תבונה. כי אותו צלם אלוהים, השכל, שעושה את האדם למה שהוא ומבחין בינו לבין שאר הבריות, חלש אולי רק מדבר אחד – החברה שבה בעל השכל נמצא. תלמידיו של גודמן יעידו כי בניגוד למרצים רבים, בדרשותיו הם מסתכלים בשעון לא כדי לחשב מתי יסתיים השיעור, פשוטות במילים לסכם ואם שיסתיים. מחשש אלא לרמב"ם, גודמן לעשות אולי שניסה כפי מורכב, ספר ולהשתמש בטכניקה של הכותב, אפשר אולי לומר משהו דומה, המתאר את היחס שבין הקליפה לתוכן: את עמודי "סודותיו של מורה הנבוכים" יש לקרוא אט-אט, לא רק כדי לעכל נכונה את התובנות שבו, אלא פשוט כדי ליהנות

מטעם פרי מחשבותיו של המחבר - פרי עץ הדעת.

0618 < סודותיו של מורה הנבוכים | שי זילבר

סודותיו של מורה הנבוכים. מיכה גודמן. הוצאת דביר, 383 עמ', 92 שקלים

51

האם לפילוסופיה יש מקום?

יעל מרום

0618> 10

0618 < האם לפילוסופיה יש מקום? | יעל מרום

אחת הביקורות המופנית לרוב כלפי העוסקים בפילוסופיה שמגיע ומי עצמם, של השיח בתוך כלואים שהם היא מבחוץ ושומע אותם אינו יכול להבין על מה הם מדברים. פעם לא עצמי את מצאתי בפילוסופיה, שעוסקת כמי ולבקר לאתגר לנתח, לנסות פילוסופים בכלים נעזרת תהליכים אקטואליים כאלה ואחרים במהלך שיחות סלון על ענייני דיומא. סימני השאלה שעלו על פניהם של חבריי, והביקורת שהופנתה אלי כי דברי אינם מובנים, עוררו בי או מובנת, להיות הכנים מאמצי אף על עמוק. תסכול בניסוח אחר, לקרב את השפה הפילוסופית לשפת היומיום, פעם אחר פעם נחלתי כישלון חרוץ. כיצד נוצר הפער בין כוונתה של הפילוסופיה לעסוק בנעשה בעולם לבין העולם שלא חש שהיא עוסקת בו? האם יש מרחב שיח כלשהו רלוונטית? ולהיות להתמקם יכולה הפילוסופיה בו אשר

בניסוח אחר, האם לפילוסופיה יכול להיות מקום?

אתנחתא - כמה מילים על האוזן האנושיתהאוזן האנושית מורכבת משלושה חלקים: אוזן חיצונית, את כוללת החיצונית האוזן פנימית. ואוזן תיכונה אוזן נקלטים האפרכסת דרך שמע. תעלת ואת האפרכסת הצלילים מבחוץ ותעלת השמע, הנמשכת מהאפרכסת ועד לעור התוף, מעבירה את הצלילים אליו. בתוך תעלת השמע ישנן בלוטות המפרישות שעווה המונעת את חדירתם של תעלת כך, האוזן. לתוך אחרים מזיקים וגופים חיידקים

לבין החוץ בין הקשר את מאפשרת רק איננה השמע הפנים אלא שהיא גם בה בעת מנגנון המגן על איברי האוזן, ובלעדיה היו הללו חשופים לחלוטין למפגעים חיצוניים. עור התוף, המנגנון המתווך בין החוץ לבין הפנים, שייך לאוזן התיכונה ומפריד בינה לבין האוזן החיצונית. עור התוף ממיר את גלי הקול המתקבלים בתעלת השמע לתנודות מכניות התיכונה האוזן של השמע לעצמות הלאה המועברות )פטיש, סדן וארכובה( עד לשבלול שבאוזן הפנימית. עור התוף אפוא אינו אלא מנגנון מתווך, מכיוון שללא תרגום לגלי הקול המגיעים יהיה לא גלי הקול לתנודות מכניות, מהאוזן חלק היא גם - השמע חצוצרת פשר. מבחוץ התיכונה - אחראית בין היתר על השוואת לחצים בין שני צדדיו של עור התוף כדי שעור התוף לא יימתח ולא ייבקע. באוזן הפנימית, נקלטות התנודות המכניות ובעזרת מסרים חשמליים הן עוברות למוח, ושם מפוענחות לצלילים. האוזן

הפנימית כוללת גם את מערכת שיווי המשקל של הגוף.

אם כן, האוזן החיצונית קולטת את החוץ ומגנה על הפנים. הפנים לבין החוץ בין מתווך התיכונה התוף שבאוזן עור וחצוצרת השמע אחראית על השוואת לחצים כדי להגן על המנגנון המתווך. דרך האוזן הפנימית מתאפשרת השמיעה החוץ, מן הרשמים קליטת המשקל. שיווי ומתאפשר בינם לבין המערכת הפנימית, ההגנה על מערכת התיווך השמע, השוואת הלחצים בין החוץ לבין הפנים ושמירה על

סטודנטית לתואר שני בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב.

כותבת תזה בנוגע לאפשרותה של קריאה אתית של דרידה את לוינס.

חוקרת במכון ירושלים לחקר ישראל בתחומי מדיניות חדשנות, צמיחה

וסביבה ומרכזת פרויקטים לוקאליים ובינלאומיים בתחומים הללו.

52

שיווי המשקל של המערכת הפנימית הם חלק בלתי נפרד וכפי שנראה בהמשך, הם היבטים מתפקודה של האוזן, הכרחיים של העיסוק הפילוסופי. דרך האנלוגיה בין האוזן לבין העיסוק הפילוסופי, בוחן ז'אק דרידה, בהקדמה לספרו לפילוסופיה" משנת 1974, את שאלת מקומה "שוליים של הפילוסופיה. אני אבקש לבחון את האנלוגיה של דרידה

ולהציע הצעה מעט אחרת למקומה של הפילוסופיה.

היומיומי בשיח הפילוסופיה של מקומה על לחשוב כדי גבול מחייב מסוים מקום תיחום כי הנחה מנקודת אצא שיבחין בינו לבין מקומות אחרים. העדר גבול מונע מאיתנו את היכולת להצביע על מקום מסוים, ובמקרה שלנו, על

מקומה של הפילוסופיה בתוך השיח היומיומי.

חציית גבולות מתמדת - כמו האוזן, כך הפילוסופיהעור התוף מתווך בין החוץ לבין הפנים ומאפשר את תרגום החיצוני לתנודות מכניות שהפנים יכול לקלוט. הגבול בין

החיצוני לפנימי נחצה והחיצוני נספג לתוך הפנימי.

לספרו דרידה של בהקדמה הפותחות הטענות אחת עצמה של הגבול את ניסחה תמיד פילוסופיה כי היא ותמיד אישרה את עצמה כמי ששולטת עליו. אם נחשוב האנושית, המחשבה של ההיסטורית ההתפתחות על דיסציפלינות הזמן ועם ידע, מקור היוותה הפילוסופיה אחרות התפתחו ממנה, על בסיס גבולות שהיא-עצמה מלכתחילה ניסחה. מעמדה של הפילוסופיה כמי שניסחה את הגבול בינה לבין האחרות ממנה מאפשר לה לשלוט על הגבול הזה. עובדה זו מאפשרת לה לשחק עם הגבול, להזיז אותו, להפר אותו ולקבוע אותו מחדש. עם זאת, פילוסופי", ה"לא לגבול, מעבר לכאורה שנמצא מה "האחר" של הפילוסופיה, איננו זר לה. שכן, עיסוקה של הפילוסופיה הוא בניתוח והמשגה של מושאים חיצוניים או אנושיים רגשות הממשות, מבנה כמו לפילוסופיה כרוך הפילוסופי העיסוק זה, במובן מדעיות. המצאות

בחציית גבולות מתמדת.

עסוקה הפילוסופיה הפילוסופיה. כך התוף, עור כמו בחצייה מתמדת של הגבול, משום שהחשיבה על ה"לא את מחייב הפילוסופיה" של ה"אחר או פילוסופי" ה"אחרות" ובכך הפילוסופיה של במונחים המשגתו שלו )מלשון אחר( נעלמת. הגבול אפוא הוא מעבר, לא מחסום. כמו במקרה של עור התוף, הגבול איננו מפריד את החיצוני מהפנימי, אלא דווקא מבטיח את החדירות

של החוץ אל תוך הפנים.

במובן זה, חצייה מתמדת של הגבול היא בדיוק המתודה הפילוסופית שנעה לפי דרידה בשלושה רבדים:

עם קרי, החיצוני, עם קשר על שומר הראשון הרובד ה"לא-פילוסופי", המשמש מושא של הפילוסופיה.

החוץ, לבין הפילוסופיה בין התאמה יוצר השני הרובד ומעניק לעיסוק שלה פשר. ביטוי אחד לכך היא השאלה בין התאמה של קיומה אי או קיומה בדבר הקלסית האנושית במחשבה ייצוגו לבין בעולם העניינים מצב )האם התפיסה שלנו את השולחן תואמת לשולחן כמות זו תמיד הייתה מונעת מהצורך לאשר שהוא?(. שאלה שהתאמה זו בין החיצוני לבין הפנימי אכן קיימת, כלומר,

שאנו תופסים את המציאות אכן כמות שהיא. של הרפלקסיבית התנועה הוא השלישי הרובד שאלות והצבת פנימה ההסתכלות קרי, הפילוסופיה,

בנוגע לעצמה )בדומה לנעשה במאמר זה(.

הצרה היא, לפי דרידה, ששלושת רבדים אלו, המתרחשים במקביל, מתכוננים מתוך אותה נקודת מבט ובאותו ז'רגון הפילוסופי השיח אחרות, במילים הפילוסופיה(. )של עצמו. על וגם ממנו האחר על גם באותה שפה מדבר בין ההבדלים את מטשטש שפה באותה השימוש החיצוני )ה"לא פילוסופי" או מה שנמצא מעבר לגבול( לבין הפנימי )הפילוסופיה( ובולע את החיצוני לתוך ליבה התעקשותי למרות כך, משום אולי הפילוסופיה. של כאשר פילוסופים הלא חברי ידי על מובנת להישמע להיות מובנת היומיום, לא הצלחתי אירועי על שוחחנו והדיבור הפילוסופיה של הגבול המתמדת חציית להם. על האחר באותה שפה שהיא מדברת על עצמה, מסכנת את האפשרות לתחום גבול שיפריד בינה לבין האחרים ממנה. אם כך, האם נותר מקום שאיננו פילוסופי מנקודת

ראותה של הפילוסופיה?

כך שלא התוף עור את לנקב ניתן דרך שבה יש האם מהאוזן המגיע המידע את הפנימית לאוזן לתווך יוכל

החיצונית? לתווך מהפילוסופיה למנוע ניתן האם אחרות, במילים כך על רומז דרידה כי נראה לה? החיצוני את לעצמה הפילוסופיה, של מבטה מנקודת שלילית. שהתשובה לא יכול להיות לה מקום אחד המוגבל על ידי מקומות כולו השיח מרחב על חולשת שהיא משום אחרים, באמצעות תנועתה הבלתי פוסקת הסופגת את החיצוני זו תופעה לכנות ניתן במונחיה. אותה וממשיגה לה

כ"אימפריאליזם של הפילוסופיה".

0618 < האם לפילוסופיה יש מקום? | יעל מרום

53

מערך הכוחות של הפילוסופיהשעווה המפרישות בלוטות ישנן השמע תעלת בתוך המונעת את חדירתם של חיידקים וגופים מזיקים אחרים מפני חשיפה האוזן איברי על הגנה כמנגנון האוזן לתוך

למפגעים חיצוניים.

הפילוסופיה מבוססת על מערך כוחות המאפשר לה להגן על עצמה ועל מעמדה העליון. הכוח הראשון הוא למעשה התפיסה ההיררכית ולפיה הפילוסופיה היא הבסיס לכינונם לדוגמה, לסמכותה. כפופים הנותרים כולם של המדעים שאלות פילוסופיות הנוגעות לסוגי האובייקטים המרכיבים ביניהם הקשרים בשאלת לדיון קודמות המציאות את המאפיינת את הכימיה והפיסיקה. בפתיחה להיגיון הראשון דקארט, רנה של הראשונית" הפילוסופיה על ב"הגיונות תפיסה היררכית זו, ולפיה חקירה פילוסופית עומדת בבסיס המחשבה האנושית בכל התחומים האחרים, מוצגת באופן ברור: "הבנתי שאם ברצוני להשתית דבר מה איתן ומוצק במדעים, יהיה עלי לגמור אומר ולסלק פעם אחת בחיי את

כל אותן דעות שהאמנתי בהן עד כה, ולהתחיל שוב הכול למן היסודות."1

הכוח השני הוא כיתור המתבסס על התפיסה כי הממשות בנויה כך שה"שלם" מתבטא בכל אחד מחלקיה. החקירה זה של המציאות ומספקת הפילוסופית מתאימה למבנה האנושית המחשבה את המכתרת כל חובקת שיטה מסוגלות השונות הדיסציפלינות בעוד רבדיה. כל על לספק קביעות חלקיות בלבד מנקודת מבטן המצומצמת, בכל המשתקף הכללי המבנה על מצביעה הפילוסופיה קביעה חלקית כזו ולכן יש לה עליונות עליהן. כך, ב"הקדמה לפנומנולוגיה של רוח" אצל הגל: "שכן, יחפשו להם שאר המדעים כאוות-נפשם, שהם שוקלים-וטוענים ופוסחים על

הפילוסופיה: בלעדיה לא יהיו להם לא חיים, לא רוח ולא

אמת" )ג.ו.פ היגל, הקדמה לפנומנולוגיה של הרוח(.2

כבסיס - כגזע שליטה: צורות שתי אפוא, לפילוסופיה, לפירמידת הידע ההיררכית וגם כמעטפת - ככזו המכתרת את המדעים. לדידו של דרידה, ניתן לספר את כל תולדות את לבסס הפילוסופים של מאמציהם לפי הפילוסופיה

כוחה, כאשר כל פילוסוף נוטה לצורה אחת משתי צורות שליטה אלו. על בסיס פרשנות זו, לא ברור אם ייתכן מדע שיהיה מחוץ לגבולותיה של הפילוסופיה, תחום שבבסיסו

היא לא תוכל לעמוד או שאותו לא תוכל לכתר.

האם אפשר להפתיע את הפילוסופיה?והתנועה הפילוסופיה של הכוחות מערך אף על האם, שעשויים תחומים ישנם הגבול, חציית של המתמדת תוכל לא שאליהם תחומים הפילוסופיה, את להפתיע איזושהי קיימת האם לתוכה? ולבלוע להמשיג לפלוש, תחבולה היכולה למנוע מהפילוסופיה לדבר על האחר כפי

שהיא מדברת על עצמה?

כפי שניתן לנקב את עור התוף ולפגוע ביכולת השמיעה, דרידה מתעקש לחפש את הדרך לאתגר את הפילוסופיה באמצעות חיפוש מקום של "אחרות" שאליו הפילוסופיה חוסם גבול תציב אשר "אחרות" לגלוש. יכולה איננה בפני הפילוסופיה, אשר בה בעת יאפשר לה מקום, וימנע הפילוסופית המחשבה בתנועת הטבוע מהאימפריאליזם גבול לסמן נוכל תנאים אלו תחת בפועל. להתממש לפילוסופיה שהיא איננה יכולה להקצות לעצמה? כיצד ניתן להפר את ההתאמה בין הפנים לבין החוץ על מנת שיוותר

חוץ המגביל אותה?

האימפריאליזם ולפיה עמדה מציג דרידה אחד, מצד הפילוסופי הוא לכאורה בלתי נמנע. הפילוסופיה למעשה הצליחה לחסן את עצמה מכל צורה של התערבות אשר עלולה להפתיע אותה. בדיוק כפי שהאוזן כוללת בתוכה חיצוניים, מפגעים מפני הגנה על האמונות מערכות השוואת לחצים בין החוץ לפנים ושמירה על שיווי המשקל על להגן מצליחה הפילוסופית המחשבה כך הגוף, של מוחלטותה מבלי להותיר פתח להשפעות חיצוניות שהיא

איננה יכולה לצפות מראש.

שבאמצעותה דרך על מצביע דרידה אחר, מצד ואולם, האופן הפילוסופיה. של משקלה שיווי את לערער ניתן לעשות זאת, לפי דרידה, הוא חקירה ביקורתית של קדם ההנחות העומדות בבסיס הפילוסופיה, האופן שהן נוצרות לברר וניסיון ומתפקדות חשיפת משרתות. הן מה והקשרים ההנחות מערכת הגויות בבסיס העומדים תסייע שונות פילוסופיות לזהות את הכוחות העומדים

0618 < האם לפילוסופיה יש מקום? | יעל מרום

)תל ד.מנור תרגם הראשונית, הפילוסופיה על הגיונות דקארט, רנה 1אביב: ידיעות אחרונות, 2001(, עמוד 43.

2 ג.ו.פ הגל, הקדמה לפנומנולוגיה של הרוח, תרגם ירמיהו יובל )ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, 2001(, עמוד 180.

54

בבסיסן. במילים אחרות, לפי דרידה, הפתרון איננו מתיימר להצביע על מקום של "אחרות" שיגביל את הפילוסופיה, שולטת שמלכתחילה לפילוסופיה, גבול שניסוח משום תנועה הוא דרידה, של לשיטתו הפתרון, מתייתר. עליו, של הכוח צורות את לערער שתפקידה יותר צנועה של ביקורתית חקירה באמצעות והכיתור ההיררכיה טקסטים פילוסופים. לפי פרשנותי, דרידה סבור כי מתודה הפילוסופיה של הכוחות מערך את החושפת ביקורתית יכולה לייצר לפילוסופיה מקום, שכן היא מאפשרת שיח לחצייה נטייה – בו הטבועה לנטייה המודע פילוסופי מתמדת של הגבול ולבליעה של מה שנמצא מעבר אליו. מעבר למעשה הוא שהגבול לכך הפילוסופית המודעות ולא מחסום, לפי דרידה, יכולה לייצר שיח פילוסופי חדש שיצליח אולי להגביל את הפילוסופיה כל כולה. כך, הגבול ישמש כמעבר, אך גם כמחסום. ואולם, בעיני, פתרון צנוע

זה איננו מספיק.

שליטתה של הפילוסופיה על הגבול וגלישתה מעבר אליו, אפשרות מכלל מוציאה לא האחרות הדיסציפלינות אל את המימד המגביל או המפריד של הגבול. ואולם, שלא כדרידה המבקש להשיג את המימד המגביל באמצעות שיח פילוסופי ביקורתי, אני סבורה כי הפתרון איננו יכול להגיע מתוך הפילוסופיה עצמה. נטייתה של הפילוסופיה לחצות את הגבול באופן מתמיד לא תרוסן באמצעות "מודעות פילוסופית" גרידא. לחלופין, אני סבורה כי המימד החוסם של הגבול יכול להתממש באמצעות תנועה אשר מקורה מחוץ לפילוסופיה. במילים אחרות, ה"אחרים" לפילוסופיה

יכולים להגביל אותה ובכך לאפשר לה מקום.

לפילוסופיה יכול להיות מקוםאני חושבת יכול להתבצע מבפנים. לא עור התוף ניקוב אך הפילוסופיה, של התוף עור את לנקב דרך שישנה פילוסופי שיח באמצעות רק להתקיים יכולה איננה היא מסוג אחר, כמו זה של דרידה. קיום שיח בלתי פוסק בין כדי הכרחי הוא אחרות דיסציפלינות לבין פילוסופיה לשיח הפילוסופיה של הרלוונטיות מקום. לה שייווצר ברמה שלה, התקשורת באמצעות תתאפשר היומיומי הפסיכולוגי, הכלכלי, הסוציולוגי, השיח עם הפרקטית, הפוליטי באופן שיותיר לכל אחד מהם אוטונומיה משלו. הגבולות כמובן מטושטשים; התחומים פולשים זה לתוכו אך ביניהם. מתרחשים תכופים שליטה ומאבקי זה של אלה אינם מובילים להתייתרות של הגבולות, אלא למשא ומתן מתמשך עליהם. כל עוד הפילוסופיה תמנע מלשחק במגרש זה ותיסגר בתוך השיח של עצמה, האשליה שלה כולו תמשיך להתקיים, על מרחב השיח היא חולשת כי ההנחות מערכת חשיפת – דרידה של הפתרון ואפילו בבסיס הגויות פילוסופיות כדי לזהות את הכוחות העומדים בבסיסן – לא יצליח להציל אותה מאי הרלוונטיות שלה. תהליכים אך מקום, להיות יכול בהחלט לפילוסופיה ביקורתיים אשר מגיעים מתוכה אינם מספיקים. האפשרות של הפילוסופיה להיות מופתעת יכולה להיווצר רק מתוך שהיא אלו לא בהם, וההכרה ממנה אחרים של קיומם לתוכה(, נספגים בקלות )ולכן כאחרים לעצמה מנסחת אלא אשר מנסחים את עצמם כאחרים ממנה ומגבילים

אותה מעצם ניסוח זה.

0618 < האם לפילוסופיה יש מקום? | יעל מרום

55

יעל בירנבאום

56

תודות:פאהום, בסמה גלעדי, מאיר טל גודס, למורן ליאור צור, נמרוד כהן ורותם שמואלי, על העזרה ולכתב גרדי דרכו של העיתון, לתומר בהתוויית ארנדט, חנה של מאמרה תרגום על סדק העת תודה מיוחדת לפרופ' אלי פרידלנדר, על התמיכה הפילוסופית, לדקאן הפקולטה למדעי הרוח, לחוג התמיכה על הסטודנטים ולדיקנאט לפילוסופיה

בהוצאת הגליון.

קיץ נעים