בס"ד

דיני תאגידים

שיעור מס' 1

- הציבור משקיע בבורסה בין אם זו בצורה ישירה, או לחלופין ע"י השקעה של קרנות פנסיה וכיו"ב. ישנם תהליכים רבים אשר השפיעו על דיני התאגידים, כשאר דיני התאגידים היו צריכים לתת מענה להתרחשויות העסקיות-משברים כלכליים גלובליים.

סקירות משפטיות שעסקו בתחום התאגידים:

1. משברים כלכליים:

- משבר ENRON – בסוף שנת 2001, קריסתה של חברה זו הביאה למשבר כלכלי בארה"ב, ובעקבותיה למשברים כלכלים במדינות מעריבות.

חברה זו הייתה חברת אנרגיה, אולם עסקה בפעילות פיננסית בעיקרה (95%). כאשר התגלתה אותה פעילות התבסס שאותה חברה הפחה ל-"בלום נפוח", דהיינו מעט פעילות הקשורה באנרגיה ו-"הרבה אויר" שרק ניפחו את ני"ע של החברה, אך בפועל לא היה לו ערך מהותי.

- המחוקק האמריקאי יזם רגולציה בעניין, חוק SARBANES-OXLEY-2002.

מדובר ב- 3 נושאים בהם החוק נוגע:

א. ממשל תאגידי: דהיינו סדרי מנהל תקין כדי להבטיח שלא יקיימו תעשי תרמית והונאה ועניינים נוספים שעלו בפרשה לעיל.

ב. חשבונאות: הרעיון שכיום ישנו פיקוח הדוק יותר על הדוחות הכספיים של החברה, ישנה התערבות רצינית בפעילות רואי החשבון בחברה, היינו הצגת רווח והפסד.

ג. ביקורת פנים וחוץ: כיום לחברה נדרש מבקר פנים, ומשרד רו"ח שהינו מבקר חוץ.

- בעקבות חוק זה בארה"ב, הוקמה וועדת גושן, אשר אימצה הוראות רבות מתוך החקיקה האמריקאית. היינו הוראות רבות בחקיקה חלו בעקבות משבר "אנרון".

- משבר ה-SUB-PRIME, משבר המשכנתאות שהחל בארה"ב והשפיע על העולם המערבי ועל מדינת ישראל, ועוד משברים רבים.

- כאן עולה שאלה מרכזית בה נעסוק במהלך הקורס: עד כמה הרגולציה הינה כופה ומחייבת.

2. תהליך הגלובליזציה והשפעתו על המשק הישראלי:

- גלובליזציה מאפשרת לישראל לשחק "במגרש" הבינלאומי".

- ישראל רואה עצמה ככלכלה הרוצה להשתלב בכלכלות המפותחות בעולם. כדי לעשות זאת, המחוקק הישראלי נדרש ליישב קו עם הדין הזר.

דהיינו, במסגרת דיני התאגידים היה חייב לאמץ קוד ממשל תאגידי לחברות שלעיל, מה שהוליד את וועדת גושן, כדי לאפשר לישראל לעמוד בסטנדרטים עם הדין הזר.

- כמו-כן, ישראל אימצה את התקינה החשבונאית הבינ"ל-IAS/IFRS, זאת כדי שחברה אמריקאית תדע להעריך את הדוחות החשבונאיים של חברה ישראלית.

3. תהליך ההפרטה:

- המשק הישראלי עברת הליך של הפרטה, חברות ממשלתיות גדולות, החל מבזק, בתי זיקוק, בנקים, עבור מבעלות ממשלתית לבעלות פרטית. כיום מקורות הייצור במשק אינם מרוכזים בידי גופים ממשלתיים, אלא בידי בעלים פרטיים-אנשי הון והציבור בכללותו.

4. הרפורמה בתחום קרנות הפנסיה והנאמנות:

- ישנו כאן קשר להליך ההפרטה הואיל ודובר על הפרטה של מקורות הייצור, כאן מדובר על הפרטה של הארגונים הפיננסיים בישראל.

- בשנים האחרונות קרנות פנסיה ונאמנות עברו מאחזקה ממשלתית לאחזקה פרטית.

- קרן נאמנות= גוף פיננסי המגייס כספים מהציבור ומשקיע אותם בשוק ההון.

- קרן פנסיה= קרן שאני כעובד מפריש אליה שיעור מסוים מהמשכורת שלי, כאשר המטרה הינה שלאחר יום הפרישה ננצל כספים אלו עד יומנו האחרון. לעומת קרנן נאמנות שהינה השקעה אקטיבית דרך קרן הון, ההבדל שההשקעה אינה נעשית באופן עצמי, אלא ע"י משקיעים מומחים.

- הציבור עושה זאת הואיל ואין לכל אחד ואחד את המומחיות לדעת באיזו חברה כדי לנו להשקיע, איזו חברה צפויה להצליח וכיו"ב. לכן, ישנם בעלי משרה שזו מומחיותם שתפקידים לנהל את כספי הציבור.

המונח תאגיד:

- תאגיד הינו שם כולל לחברה, שותפות, עמותה, אגודה שיתופית.

מושגים המוגדרים בחוק הבחרות:

"איגרת חוב מובטחת" - איגרת חוב שהתחייבות החברה לפיה מובטחת במשכון על נכסי החברה, כולם או מקצתם;

"אמצעי שליטה" - כל אחד מאלה:

(1)זכות ההצבעה באסיפה כללית של חברה;

(2)הזכות למנות דירקטור של חברה;

"אסיפה כללית" - אסיפה שנתית או אסיפה מיוחדת של בעלי המניות;

"דיבידנד" - כל נכס הניתן על ידי החברה לבעל מניה מכוח זכותו כבעל מניה, בין במזומן ובין בכל דרך אחרת, לרבות העברה ללא תמורה שוות ערך ולמעט מניות הטבה;

"דירקטור" - חבר בדירקטוריון של חברה ומי שמשמש בפועל בתפקיד דירקטור, יהא תוארו אשר יהא;

"חברה" – חברה שהתאגדה לפי חוק זה, לפי פקודת החברות, פקודת החברות 1921 או פקודת החברות 1919.

"חברה פרטית" - חברה שאינה חברה ציבורית;

"חברה ציבורית" - חברה שמניותיה רשומות למסחר בבורסה או שהוצעו לציבור על פי תשקיף כמשמעותו בחוק ניירות ערך, או שהוצעו לציבור מחוץ לישראל על פי מסמך הצעה לציבור הנדרש לפי הדין מחוץ לישראל, ומוחזקות בידי הציבור.

"מניה" - אגד של זכויות בחברה הנקבעות בדין ובתקנון.

"נושא משרה" - דירקטור, מנהל כללי, מנהל עסקים ראשי, משנה למנהל כללי, סגן מנהל כללי, כל ממלא תפקיד כאמור בחברה אף אם תוארו שונה, וכן מנהל אחר הכפוף במישרין למנהל הכללי.

"נייר ערך" - לרבות מניה, איגרת חוב, או זכויות לרכוש, להמיר או למכור כל אחת מאלה, והכל בין אם הן על שם ובין אם הן למוכ"ז.

סע' 33 לחוק החברות: "חברה תקבע בתקנונה את הון המניות הרשום לרבות מספר המניות לסוגיהן.

סע' 34(א) לחוק החברות: "מניות החברה יכול שיהיו כולן בעלות ערך נקוב או כולן ללא ערך נקוב."

סע' 188 לחוק החברות: "כל בעל מניה זכאי להשתתף באסיפה הכללית ולהצביע בה, כפוף להוראות התקנון באשר לזכויות ההצבעה הצמודות לכל מניה."

סע' 190 לחוק החברות:"כל בעל מניה זכאי לקבל דיבידנד, בהתאם לזכויות הצמודות לכל מניה, אם הוחלט על חלוקת דיבידנד כאמור בסעיף 306.

פק 'החברות-"משתתף", בחברה שבפירוק - כל מי שהוא חבר בה או שהיה חבר בה תוך השנה שלפני תחילת הפירוק, ובהליכים שלפני הקביעה הסופית של המשתתפים - גם כל מי שנטען כי הוא משתתף;

סע' 2 לחוק ני"ע: " מוקמת בזה רשות ניירות ערך (להלן - הרשות) שתפקידה יהיה שמירת עניניו של ציבור המשקיעים בניירות ערך, כנקבע בחוק זה."

סע' 15א לחוק ני"ע: " (פעולות שאינן הצעה או מכירה לציבור(תיקון מס' 20) תש"ס-2000(תיקון מס' 24) תשס"ד-2004)(א)לא יראו כהצעה או כמכירה לציבור –

(1)הצעה או מכירה למשקיעים שמספרם אינו עולה על מספר שייקבע בתקנות, ובלבד שמספר המשקיעים שלהם ימכור המציע ניירות ערך בהצעה או במכירה כאמור, בצירוף מספר המשקיעים שלהם מכר ניירות ערך במהלך שנים עשר החודשים שקדמו לאותה הצעה או מכירה, לא יעלה על המספר שנקבע; לענין זה יימנו בנפרד משקיעים שרכשו מניות וניירות ערך הניתנים למימוש או להמרה למניות, ומשקיעים שרכשו ניירות ערך אחרים;

(2)הקצאה של מניות הטבה שאין בה ברירה לזכאים; לענין זה, "מניות הטבה" - מניות שחברה מקצה בלא תמורה לכל המחזיקים בניירות הערך שלה אשר זכאים למניות הטבה, לפי יחס החזקותיהם בניירות הערך ביום שקבעה לכך החברה, ובלבד שאותו יום יהיה מאוחר מיום מתן ההודעה על ההחלטה להקצות את המניות;

((תיקון מס' 35) תשס"ח-2008)(3)הקצאה או העברה של ניירות הערך לבעלי ניירות ערך של תאגיד, כולם או חלקם, על פי פסק דין או צו של בית משפט, שניתנו בתובענה ייצוגית כמשמעותה בחוק החברות, או הקצאה או העברה של ניירות ערך על פי החלטה שניתנה בהליך לפי סעיף 350 או 351 לחוק החברות, והכל לאחר שניתנה לרשות הזדמנות להתייצב בהליך ולהשמיע את עמדתה לענין הצורך בפרסום תשקיף על מנת להבטיח את ענינו של ציבור הניצעים המיועד;

(4)פרסום בדבר כוונה למכור ניירות ערך –

(א)למציעים שמספרם אינו עולה על המספר הקבוע בתקנות לענין פסקת משנה (1), שייבחרו בהליך שיקבע המפרסם;

(ב)למשקיעים כאמור בפסקה (7);

((תיקון מס' 24) תשס"ד-2004)(5)משא ומתן בין מציע לבין אדם השוקל להתחייב בהתחייבות חיתומית, ובלבד שמתקיימים באותו אדם תנאי הכשירות לפי סעיף 56(ג);

(6)מתן הסברים, באסיפה של עובדי תאגיד או של עובדי תאגיד הנשלט בידי תאגיד כאמור או השולט בו, בקשר לפרטי הצעת ניירות ערך של התאגיד לעובדים כאמור, ובלבד שלא יינתן מידע אודות תאגיד מדווח שלא פורסם עד מועד האסיפה בתשקיף של התאגיד או בדוח שהוגש לפי פרק ו'; באסיפה יירשם פרוטוקול שיועמד לרשות העובדים;

((תיקון מס' 24) תשס"ד-2004)(7)הצעה או מכירה למשקיעים שהם אחד מהמפורטים בסעיף קטן (ב).

(ב)במנין המשקיעים לענין סעיף קטן (א) לא יובאו בחשבון כל אלה:

((תיקון מס' 35) תשס"ח-2008)(1)תאגיד הנמנה עם סוג שנקבע בתוספת הראשונה; שר האוצר, בהתייעצות עם הרשות ובאישור ועדת הכספים של הכנסת, רשאי להוסיף לתוספת הראשונה או לגרוע ממנה;

(2)תאגיד שהתאגד מחוץ לישראל, אם סברה הרשות כי בידו היכולת לקבל את המידע הדרוש לו לשם קבלת החלטה להשקיע בניירות ערך ואשר היה נכלל בתשקיף, אילו פורסם;

(3)בעל שליטה, מנהל כללי או דירקטור בתאגיד שניירות ערך שלו מוצעים, או תאגיד בשליטת התאגיד שניירות ערך שלו מוצעים.

מיהם הגורמים הקשורים לפעילות החברה? אילו גורמים קשורים לפעילות החברה?

- בעלי מניות;

- מנהלים;

- נושים;

- עובדים;

- חברות אחרות;

- ממשלה;

- ספקים;

- צרכנים;

- ציבור;

לכל אחד מהגורמים הללו ישנה מערכת דינים המסדירה את הקשר שלו מול החברה.

למשל, ספקים-דיני החוזים.

עובדים- דיני עבודה.

חברות- דיני תחרות. הסדרת התחרות בין החברות, הדבר כשוב כ-רגולאטור.

ממשלה-תחום המיסים, רישיונות.

ציבור- דיני איכות הסביבה.

- כאשר לבעלי המניות, מנהלים ונושים חלים דיני התאגידים המסדירים את פעילותם.

דיני התאגידים מאופיינים ב-2 הגדרות:

א. צרה: דיני התאגידים מסדירים את הקשר בין בעלי המניות לבין עצמם, בין בעלי המניות למנהלים, ובין המנהלים לחברה.

ב. רחבה: הגדרה זו מסיפה להגדרה הצרה גם את הנושים. כאשר ההתייחסות לנושים באה ב- 2 שלבים שלהן:

1. שלב חיות החברה כשהיא שרירה ומקיימת פעילות עסקית.

- בשלב זה מטרת דיני התאגידים, היא להגן על הנושים מפני בעלי המניות.

2. שלב בו החברה מגיעה למצב של חדל"פ. במצב זה החברה נכנסת לפירוק החברה או הבראה-שיקום החברה.

- בין 3 הקבוצות המרכזיות שלעיל, ישנם ניגודי אינטרסים מובנים, שדיני התאגידים באים לפתור.

דוג': ציפי סיימה לימודיה והחליטה לפתוח פיצרייה. אולם, ציפי גם עובדת במשדר עורכי-דין.

הואיל ולציפי אין די זמן לנהל את הפיצרייה, היא ממנה את דוד שינהל עבורה את הפיצרייה.

העובדה שציפי אינה נמצאת בפיצרייה, והמנהל מטעמה, דוד, מעורר אצלה חשש למעילה בכספיה. בנוסף, חוששת ציפי שדוד יתעצל ולא ימלא את תפקידו על הצד הטוב ביותר.

בעיית הנציג

לבעיית הנציג 2 מאפיינים:

1. פער מידע: הואיל וציפי, הבעלים אינה נמצא בפיצרייה, ולא יודעת מה המנהל, דוד, עושה.

2. ניגוד עניינים: הבעלים, ציפי רוצה שהמנהל, דוד, יעבודד בצורה טובה וחרוצה, ואילו המנהל רוצה לעבוד כמה שפחות-"לצרוך פנאי".

1. בין הבעלים למנהל

- חששות אלו הינם בעיית הנציג, העובדה שנציג מטעמה, דוד מנהל את הפיצרייה, נוצרת בעיית נציג. בעיה זו מתעוררת בכל פעם שמישהו מנהל רכוש של מישהו אחר.

פתרון הבעיה:

- לכן ציפי רוצה להסדיר יחסיה עם דוד באמצעות חוזה עבודה, שיקבע את שעות העבודה.

כמו-כן, נותנת לו תמריץ- מענק-אחוזים מהפדיון של הפיצרייה. הדבר נעשה כדי להתמודד עם ניגוד העניינים, ושיהיה להם אינטרס משותף- הפקת רווח של הפיצרייה.

- תכליתית המנגנון ליצור זהות באינטרסים-מקסום הרווחה.

- ובנוסף, עושה ציפי שימוש באמצעי בקרה ופיקוח, אשר נועדו להתמודד עם פער המידע, דוחות וכיו"ב.

- צעדים אלה כרוכים כמובן בעלויות נציג-עליות פיקוח ותמרוץ .

בנוסף, אותן עלויות נציג כרוכות בהפסד שיורי. היינו מה שלא נעשה תמיד יישאר.

הנציג לעולם לא יפעל כמו בעל-הבית. כשאר העבודה נעשית בידי נציג הרווח לעולם לא כמו שהבעלים ימצא בהם. אנו לוקחים מראש תמיד נתונים אלה.

לכן, עולה השאלה מתי כדאי להעסיק נציג?

- כדאי לי להעסיק נציג, כאשר הגידול בהכנסות כתוצאה מהעסקת הנציג, גבוהה מעלויות הנציג.

- ציפי מזערה את עלויות הנציג, והצעדים אשר נקטה הגדילו מהותית את רווחי העסק.

לכן, ציפי רוצה לפתוח רשת של פיצריות, אולם כדי לעשות זאת היא צריכה מימון-משקיע.

לכן, ציפי מגייסת את תמר כשותפה ברשת, היא משקיעה 7 מיליון ₪ ברשת בתמורה לקבלת 40% מהבעלות על הרשת. דהיינו, ציפי ממשיכה להיות בעלת השליטה ברשת.

- בנסיבות הללו בהן ישנו רוב ומיעוט, נוצרת בעיית נציג מסוג שני:

2. רוב בעלי השליטה לבין המיעוט:

- לשתיהן יש שאיפות משותפות, אולם ניתן לתאר לא מעט סיטואציות, בהן מתעורר ניגוד אינטרסים. למשל, שליחי הפיצרייה הינם אחיה הקטנים של ציפי.

דוג': ציפי מעוניינת להגדיל מהותית את השכר של אחיה, אין ספק שזו בעיה של ניגוד אינטרסים בין ציפי לתמר, הואיל ותמר מנהלת את 40% משכרם של אחיה של ציפי.

דוג' נוספת: עסקה תוך ניגוד עניינים- לציפי ישנו גם מפעל המייצר מגשים לפיצות .

ציפי מעוניינת שהשרשת תרכוש את המגשים מהמפעל שלה בתשלום מופרז יחסית לאלטרנטיבות אחרות בשוק. ציפי יכולה לעשות זאת ע"י האחזקה ב-60%.

- העניין המרכזי הינו שבמפעל המגשים, היא מחזיקה 100% בעלות, ו-60% ברשת הפיצריות.

אם נשלם 20 ₪ על כל מגש, 40% מכך נושאת תמר, ולכן ציפי מרווחיה 100% מהעסקה שבמפעל בבעלותה, ו-60% ברשת הפיצריות.

- בכל מצב בו ישנו פער בין שיעור הבעלות של ציפי ברשת-60% לשיעור הבעלות במפעל, עדיין שווה לציפי לקיים את העסקה ולקבוע מחיר מופרז למגשים, כיוון שהמפעל בו היא מחזיקה בשיעור גבוהה יותר, ולכן הדבר מאפשר לקבל רווחים גדולים מהמפעל.

- הרוב שולט בפועל בנכסי הרשת ומשפיע על קבלת ההחלטות בה. המיעוט למעשה מיוצג ע"י הרוב, עפ"י שעלולים להתעורר ניגודי אינטרסים בין המיעוט לרוב, ולמרות זאת המיעוט מיוצג ע"י הרוב.

- כדי להתגבר על אותו ניגוד אינטרסים מובנה בין הרוב למיעוט, תמר מבקשת להסדיר את היחסים בינה לבין ציפי באמצעות הסכמים חוזיים, חובות דיווח- דיווח על עסקה שאחד הצדיים בהם הינו בעל אינטרס.

- כל האמצעים הללו, תכליתם אחת-פטירת בעיית הנציג שבין הרוב למיעוט.

- הידע העסקי של ציפי ממשך להניב רווחים, וציפי צריכה מימון נוסף.

כדי לקבל מימון נוסף, הרשת פונה לבנק גדול ומקבלת ממנו הלוואה. נוצר מצב שהכסף של הבנק נמצא בידיהן של ציפי ותמר, זו בעיית הנציג ה-שלישית:

3. בעיית הנציג בין הבעלים לנושים:

- בעיה זו נובעת גם מפער מידע וניגוד עניינים.

- פער המידע שבין הבעלים לנושים:

הבנק אינו יודע מה נעשה בכספו, ולכן חושש מסיטואציה של הברחת הכספים מהרשת לכיס הפרטי של בעלי המניות.

- לגבי ניגוד העניינים, ישנו ניגוד עניינים מובנה בין הבעלים לנושים:

לבנק אינטרס ברור לרסן את פעילות הרשת, דהיינו שתנקוט בפעילות עסקית שמרנית, הואיל ופעילות שמרנית תבטיח את יציבות הרשות, והפועל היוצא מכך-החזר ההלוואה.

- הדבר נובע מעיקרון כלכלי שתשואה וסיכון הולכים יחדיו.

דהיינו, בין הנושים לבין הבעלים ישנו ניגוד אינטרסים מובהק הנובע מכך שאת הנושים מעניין החזר ההלוואה יחד עם הריבית, ואילו את הבעלים מעניין רווחי העסק, וכן הבעלים ירצו ליטול על עצמם סיכוים גבוהים, הרבה מעבר למה שהבנק היה מוכן.

פתרון:

- הבנק מגדיר בחוזה ההלוואה את ההחלטות העסקיות שהרשת רשאית לעשות בכספי ההלוואה, דרישות אישור הבנק בהחלטות החברה.

המטרה מכל האמור הינה להראות שכל התכלית של ביצוע פעילות עסקית באמצעות חברה זו דרך כלכלית מצוינת לנהל עסק, שנתנו בדרך זו פתרונות מן המוכן לבעיית הנציג.

- דיני התאגידים מספקים את אותם הפתרונות מן המוכן, כלומר לחסוך את המאמץ שהיה נדרש לביצוע ההסכמות הנ"ל לבד, פתרון לבעיית הנציג.

המטרה של הקורס: היא ניתוח ותיאור באופן ביקורתי של ההשלכות וניהול פעילות עסקית באמצעות תאגידים. פעילות זו הינה סביב 3 מוקדי כוח עסקיים: בעלי התאגיד, מנהליו ונושיו.

פתרונות לבעיית הנציג:

1. פתרונות מבניים

- הואיל ובעלי המניות מתקשים לפקח על המנהלים, ולכן הם מקימים גוף מיוחד המפקח על המנהל מטעמם בעלי המניות-דירקטוריון. ועוד פתרונות כמו מינוי רו"ח פרטי, דוחות וכיו"ב.

2. פתרונות משפטיים

- חוק החברות קבוע שלמנהלים ולבעלי השליטה, ישנה חובה משפטית לפועל בזהירות ולטובת החברה מול עיניהם. אחרת אם הינם עוברים על דרישה זו.

החוק נותן כלים פרוצדוראליים שונים להגשת תביעה אישית נגד המנהלים ובעלי השליטה. תביעה ייצוגית או תביעה נגזרת.

3. מנגנוני שוק

- פתרונות המבוססים על מנגנוני שוק, הם פתרונות שתפקיד המשפט בהם הינו מצומצם.

- תפקיד המשפט הינו אך ורק ליצור את התנאים שיאפשרו לשווקים לפעול בצורה אופטימאלית. אם השווקים פועלים בצורה אופטימאלית שאין כשלי שוק, בעיית הנציג מצטמצמת, כלומר יש לדאוג שהשוק יפעל באופן יעיל.

דוג': שוק ההשתלטויות. כאשר מנהלים מנצלים לרעה את סמכותם, ולאור בעיית הנציג הראשונה, הם מנהלים את החברה באופן כושל, ובעקבות זאת החברה גוררת הפסדים וערכה יורד, הפועל היוצא מכך, ירידה של שווי המניה.

- מצב זה מאפשר לגורם שלישי לקנות את מניות החברה בזול, קרי להשתלט על החברה.

העובדה שניתן להשתלט על חברה, מהווה איום על מנהלים שלא לנצל את בעיית הנציג לרעה, הואיל וניתן יהיה להשתלט על החברה בשל ירידה של שווי המניות, ובעקבות זאת להחליף את המניה.

- הדבר מנוע מקיומו של שוק המניות, דרכו ניתן להשתלט על החברה ולהחליף מנהלים.

ברם, ניתן למנוע השתלטות למשל ע"י הנפקת מניות. וכאן אנו רואים שמנגנון השוק מאבד את ההרתעה שלו. כאן באים דיני התאגידים להתמודד עם המחסום שיוצרים המנהלים.

המסגרת החוקית של דיני החברות

- החקיקה המרכזית כיום בתחום דיני החברות, הינה חוק החברות. לפני כן הייתה פק' החברות שעברה ניסוח מחדש בשנת 83.

- כאשר נחקק חוק החברות, הפק' אינה בוטלה, אלא הושארו 2 נושאים הממשיכים להוות מוסדרים בידי הפקודה, כאשר אין חפיפה בין הנושאים הללו בחוק.

הנושאים הינם:

1. שעבוד נכסי חברה-פרק ח'. נושא זה הושאר הואיל ובמסגרת הקודיפיקציה אמור לעבור חוק המשכון.

2. פירוק חברה. פרקים יא' ואילך. הוועדה שניסחה את חוק החברות, סברה שנושא פירוק חברה מצריך חוק נפרד.

- פק' החברות הושתתה על יסודות המשפט האנגלי, אך מגמה זו השתנתה בשנות ה-80 של המאה הקודמת בעקבות חוק יסודות המשפט, ומאז הרוח נוטה לכיוון המשפט האמריקאי.

ארה"ב:

- בארה"ב אין דין פדראלי (דיני ני"ע אולם הינם פדראליים), תחום דיני חברות הינו מדינתי.

- במדינת DELAWEAR דיני התאגידים הינם המפותחים ביותר בכל ארה"ב.החוק הישראלי שאב המון מדינה התאגידים של מדינה זו, כאשר גם בסוגיות חדשות פוזלים לכיוון זה.

- חקיקה נוספת הקשורה לדיני התאגידים, הינו חוק ני"ע.

"מניה"- אגד של זכויות בחברה הנקבעות בדין בתקנון. מניה אינה זכות כלפי כולי עלמא, אלא כלפי החברה בלבד. המניה נותנת לרוכש המניה זכויות כלפי החברה.

ישנן 3 זכויות עיקריות לבעל מניה עפ"י הדין:

1. סע' 188 לחוק החברות-הזכות להציע.

" כל בעל מניה זכאי להשתתף באסיפה הכללית ולהצביע בה, כפוף להוראות התקנון באשר לזכויות ההצבעה הצמודות לכל מניה."

- כל בעיה מניה רשאי להשתתף באסיפה כללית של בעלי המניות. אסיפה כללית הינו גוף של בעלי המניות, אשר הינו בראש הפירמידה היררכית של החברה, הואיל והחברה הינה של בעלי מניותיה. הכול כמובן בכפוף לתקנון.

2. סע' 190 לחוק החברות -הזכות לדיבדנד:

":"כל בעל מניה זכאי לקבל דיבידנד, בהתאם לזכויות הצמודות לכל מניה, אם הוחלט על חלוקת דיבידנד כאמור בסעיף 306."

דיבידנד= זכות להשתתף ברווחי החברה בצורה זו או אחרת.

- לבעל מניה זכות לדיבידנד, רק כאשר החליטו בעלי החברה המניות. הזכות לדיבידנד מקנה את השווי הכלכלי של המנייה. הסיבה שיש למנייה ערכה, נובעת מהעובדה שניתן יהיה לחלק דיבידנד. לשון אחר: אם לא ניתן לחלק דיבידנד למניה אין ערך.

3. סע' 248 לפק' החברות-חלוקת נכסי החברה בפירוק:

" סכום המגיע לחבר החברה באשר הוא חבר, אם מכוח זכותו לרווחים או לדיבידנדים ואם מסיבה אחרת, לא ייחשב כחוב החברה שיש לשלמו כל עוד קיים חוב של נושה שאינו חבר החברה, אלא שהסכום המגיע לחבר יבוא בחשבון לעניין התאמת הזכויות של כל המשתתפים בינם לבין עצמם."

- הסע' מדבר על הזכות לקבל חלק יחסי –PRO- RATA ברכוש החברה בהתאם לאחזקה כאשר היא תתחסל (אם יישאר משהו לאחר פריעת החובות). זו תביעה שיורית, אך כאשר חברה מתחסלת במצב של חדל"פ, לבעלי המניות בד"כ לא יישאר כלום, הואיל והנושים יקבלו הכול.

- מניה הינה "מוצר גמיש", היא נקבעת עפ"י הדין והתקנון, יכולה לתת זכויות נוספות, מתן חלק מהזכויות, ואף לא לתת זכויות כלל.

- כאשר לאדם יש מניה בחברה אנו נחשוב שבעל המניות היו בעלים של החברה, אך לא כך הדבר. בעל המניה הינו בעל זכויות מסוימות, איך אינו בעל החברה.

שיעור מס' 3

הבורסה לניירות ערך, ניירות ערך ומושגי יסוד:

- הבורסה הינו שוק בו נסחרות ני"ע של חברות. מקום מפגש בין קונים ומוכרים לניירות ערך.

"נייר ערך"- לרבות מניה, איגרת חוב, או זכויות לרכוש, להמיר או למכור כל אחת מאלה, והכול בין אם הן על שם ובין אם הן למוכ"ז.

- זהו בעצם שם כללי למסמך המונפק ע"י חברה או ממשלה ומקנה למחזיק בו זכויות שונות.

- ישנן גם מניות של חברות ממשלתיות-אג"ח ממשלתי. כאן רמת הסיכון נמוכה יותר, וכלן התשואה גם נמוכה יותר. אולם ישנן גם אג"ח שאינן ממשלתיות, אלא של חברות ציבוריות.

"אג"ח"-מסמך שהנפיקה חברה המעיד על קיומה של התחייבות כספית שחבה החברה, ומגדיר את תנאיה, למעט שטרי חוב או שטרי חליפין שנתנה חברה במהלך עסקיה;

- לכל מדינה יש דירוג אשראי, ככל שרמת הדירוג גבוהה יותר תנאי המשק של המדינה טובים יותר, ולכן המדינה יכול להנפיק אג"ח בתנאים טובים יותר, קרי גיוס כסף.

מניה:- מניה הינה "מוצר גמיש", היא נקבעת עפ"י הדין והתקנון, יכולה לתת זכויות נוספות, מתן חלק מהזכויות, ואף לא לתת זכויות כלל-אגד של זכויות.

הנפקה:- גיוס של כספים בבורסה ע"י הנפקת ני"ע לציבור הרחב.

מדוע חברות מנפיקות מניות בבורסה?

- במשפט המסחרי עלינו לשאול מה תורמת פעולה מסוימת, קרי תועלת עסקית.

(הרחבה במצגת).

- החברה מגייסת הון מהציבור באמצעות הנפקת מניות, כאשר מניות אלו עשויות להניב למשקיע רווחים בעתיד. הציפייה הינה שרווחי החברה יחולקו לבעלי המניות כדיבידנד. אלמלא אותו דיבידנד לא היה רצון להשקיע בחברה.

- ערך מניה עולה כתוצאה מצפייה לדיבידנד, ולכן הדיבידנד קשור בקשר ישיר לעליית ערך המניה.

4 מושגים הקשורים להון החברה:

1. הון רשום- סע' 33 לחוק החברות:

"חברה תקבע בתקנונה את הון המניות הרשום לרבות מספר המניות לסוגיהן."

- תקנון החברה קובע את ההיקף המקסימאלי שבסמכות הדירקטוריון להנפיק.

היקף ההנפקה אינו משקף את היקף ההון, היינו ניתן להנפיק מניות שאינן בהכרח מעידות על היקף ההון.

2. ערך נקוב- סע' 34 לחוק החברות:

(א) מניות החברה יכול שיהיו כולן בעלות ערך נקוב או כולן ללא ערך נקוב.

(ב) היו מניות החברה ללא ערך נקוב יצוין בתקנון מספרן בלבד; היו מניות החברה בעלות ערך נקוב, יצוין בתקנון, נוסף על מספרן, גם ערכה הנקוב של כל מניה.

(ג) היו מניות החברה ללא ערך נקוב, יחולו הוראות חוק זה המתייחסות להון מניות רשום או מונפק, בשינויים המחויבים, באופן שהון המניות הרשום יהיה מספר המניות הקבוע בתקנון וההון המונפק יהיה מספר המניות שהקצתה החברה.

- ערך נקוב אינו מחיר המנייה, זה אינו תג מחיר. וגם אינו משקף בהכרח את השקעתם המקורית של בעלי המניות בחברה. הואיל וניתן להנפיק את המניות במחיר גבוהה יותר מערכן הנקוב.

- הערך הנקוב חשיבותו היא להראות את היחס שבין מניה אחת לשנייה.

- הערך הנקוב עוזר ליחסיות בין המניות השונות, אולם ניתן לראות בחוק החברות שאין לקבוע למניה ערך נקוב. חברה המנפיקה מניות ללא ערך נקוב, משמע כל המניות שוות.

3. "פרמיה"- סע' 1 לחוק החברות:

"סכום שבו עולה תמורת ההקצאה של מניות החברה על ערכן הנקוב של המניות;"

פרמיה זה ההפרש בין הערך הנקוב למניה, לבין המחיר ששולם עליה בפועל.

4. הון מונפק:

מס' מניות שהחברה הנפיקה* ערך הנקוב של כל מניה.

האם ההון המונפק משקף השקעה מקורית של בעלי החברה? לא! משום שהמניות נקנו בפרמיה, היינו מעבר לערכה הנמוך.

- כמו-כן, כיום ניתן להנפיק מניות ללא ערך נקוב, ולכן ההון המונפק במקרה זה מס' המניות שהונפקו.

סע' 34 (ג) לחוק החברות- "היו מניות החברה ללא ערך נקוב, יחולו הוראות חוק זה המתייחסות להון מניות רשום או מונפק, בשינויים המחויבים, באופן שהון המניות הרשום יהיה מספר המניות הקבוע בתקנון וההון המונפק יהיה מספר המניות שהקצתה החברה."

השוואה בין המלווים לחברה כספים, לבין מי שמשקיע במניות החברה?

לשון אחר: ההבדל בקניית אג"ח (מלווה), לבין השקעה במניות(משקיע)?

1. הלוואה יוצרת יחסים חוזיים שבמסגרתם מוטלת על הלווה התחייבות להחזיר את כספי ההלוואה בתאריך מסוים. ואם אינו עושה זאת, הדבר מהווה הפרת חוזה, המקנה למלווה סעדים שונים כלפי החברה.

- לעומת זאת, ישנה הסכמה כללית בין המשקיע (בעל המניות) לחברה, שהוא יהיה זכאי להשתתף בחלוקת רווחי החברה, אם הם אומנם יחולקו.

- התביעה כאן אינה מוגדרת כמו של בעל האג"ח, שיודע כמה לקבל ומתי. לבעל המניה לעומתו, אין מועד פירעון מוגבל, אלא רק ציפייה לקבל מרווחי החברה. מכאן נוסעת ההבחנה השנייה:

2. בהלוואה (אג"ח) ישנו סכום החזק קבוע מראש, בעל האג"ח יודע כמה הוא יקבל בסופו של יום.

- לעומת זאת, בין המשקיעים בין בעלי המניות בחברה, עשויים להתחלק רווחים העולים עשרות מונים על ההשקעה הראשונית של בעלי ההשקעות בחברה.

מדוע משקיעים בבורסה?

1. גיוס כספים מהציבור.

2. הנפקה בבורסה מאפשרת לבעלי המניות להפוך את מניות החברה לנייר ערך סחיר, ובעצם ע"י כך לממש את השקעתם.

מהי הבורסה לניירות ערך?

- מקום מפגש כללי לכול המעוניין למכור ולרכוש סחורה-"זירת מכירה". זהו מוצר ערטילאי.

- אנו קונים אגד של זכויות כלפי החברה שנפיקה את המניה.

- הבורסה משמשת כמתווכת ומשווקת, היא המאפשרת ליצור את המפגש בין המוכרים לקונים. יתרונה של הבורסה, שהיא מהווה שוק של מוכרים וקונים אנונימיים. דהיינו, אין צורך להתאמץ לחפש קונה מסוים לני"ע.

- ייעודה העיקרי של הבורסה לני"ע בכלל ובישראל בפרט, הוא לעודד ולפשט פעולות בשוק המשני, דבר בעל השלכות בשוק הראשוני.

ההבחנה בין שוק ראשוני לעומת שוק משני:

כאשר אדם את מניית הטבע שהוא מחזיק בבורסה, זו פעולה בשוק המשני.

לעומת זאת, כשאר חברת טבע עצמה מנפיקה את מניותיה, זו פעולה בשוק הראשוני.

- שוק ראשוני זו הפעולה הראשונית שהתבצעה אי פעם במניה-הנפקת המניה-יצירת יש מאין.

- כאשר מתבעת פועלה בשוק הראשוני, כאשר מונפקות מניות לציבור, זורם כסף לחברה. דהיינו, הנפקה נועדה לגייס הון לחברה.

- בשוק המשני, נסחרים המוצרים שהונפקו בשוק הראשוני. מכירת מניה בשוק המשני, היא מכירה מבעל מניה אחת לבעל מניה אחר. חברת טבע במקרה דנן, אינה מעורבת בשוק המשני, במסחר, כלומר לא מרוויחה ממנו.

- עיקר חשיבות של פעילות הבורסה לני"ע זה שהיא מאפשרת מכירה של המניה בכל עת.

אני יודע כבעל מניה שלא משנה מתי אני ארצה לממש את השקעתי, תהיה לי זירה למכור. ידיעה זו משפיעה באופן קריטי על מערך הפוטנציאליים כבעל מניות, שיקולים האם להיות בעל מניה. שוק משני הוא מעיין "תחנת יציאה" מהמחסר.

- כאן מתבטאת יכולת העבירות והסחירות של המניות, זוהו עקרון נגד למושג אי-הפריקות.

העובדה שהמניות עבירות וסחירותת, משלימה מאפיין נוסף של אי-פריקות.

מהי אי-פריקות?

- הכוונה שמשקיע, לאחר השקעת רכושו בחברה, אינו יכול ליטול את הרכוש שהוא שם בחברה. ההשקעה בחברה מאופיינת בכך שהחברה היא אי-פריקה לא ניתן להוציא את השקעתו של בעל המשקיע בחברה.

- למרות שזו פגיעה מסוימת בקנייני, דיני התאגידים פוגעים ברמה זו בזכותי לקניין כדי לאפשר את פעילות החברה.

- מה כן מאפשר לי לממש את ההשקעה?

מכירת המניות. במילים אחרות זו בעצם העבירות והסחירות מול אי הפריקות.

- הבורסה היא זו שמאפשרת שחברות יוכלו לגייס כספים, והבורסה עוזרת לממש אינטרס כלכלי זה, שהיו אינטרס של כל אחד ואחת מאיתנו, הואיל שככל שתהיה יותר פעילות של חברות, הפעילות העסקית במשק תגדל ותשפיע על כל אחד ואחד מאיתנו גם ברמה האישית.

גיוס הכסף ע"י חברות, זהו בעצם המרכיב לצמיחה. גיוס זה נוצר ע"י הבורסה, בכך שאנו מושכים משקיעים פוטנציאלים בחברות. הדרך הנוחה לגיוס כסף זה, הוא ע"י הנפקה בבורסה.

יש לציין, שאין חובה חוקית לגייס הון מהציבור דרך הבורסה.

מודע זה כדאי לחברה?

- הואיל והקונים הפוטנציאליים רוצים לדעת שיש שוק מוגדר בו נסחרות המניות.

- ההנפקה נעשית ע"י חתם, החברה מתקשרת לבורסה, כאשר השירות הינו קבלת מניות החברה למסחר בבורסה. הבורסה הינה חברה כשלעצמה היא גם חברה שהתאגדה.

כאשר חברה מנפיקה את מניותיה בבורסה, תהליך ההנפקה הופך אותה לחברה בורסאית-ציבורית.

"חברה פרטית" - חברה שאינה חברה ציבורית;

כלומר מניותיה מחוזקות בידי מספר פרטים בודדים.

"חברה ציבורית" - חברה שמניותיה רשומות למסחר בבורסה או שהוצעו לציבור על פי תשקיף כמשמעותו בחוק ניירות ערך, או שהוצעו לציבור מחוץ לישראל על פי מסמך הצעה לציבור הנדרש לפי הדין מחוץ לישראל, ומוחזקות בידי הציבור.

- מבנה חברה בורסאית (מצגת)

הפרטה:

- הליך של מכירת מניות החברות בממשלה למשקיעים פרטיים.

- בשנות ה-80 הבנקים עודדו רכישת מניות הבנקים בדרכים שאינן כשרות, ובשל כך עלו מחירי הבנקים ולאחר מכן הייתה קריסה של בנקים, והציבור הפסיד כסף.

- לממשלה לא הייתה ברירה, והיא הלאימה את מניות הבנקים, ע"י רכישת המניות.

עם הזמן התייצב המשק, ואז התייתרה השליטה של המדינה במניות הבנקים .

תהליך ההפרטה אומר שהממשלה מוותרת על שליטתה בבנקים, ומעבירה את מניותיה ומוכרת אותם לסקטור הפרטי. כאשר היא יכולה להציע את גרעין השליטה שלה בבנק לאדם אחד, או לכלל פרטים.

- בתום תהליך ההפרטה החברה יכולה להיות פרטית או ציבורית, תלוי במס' האנשים שרכשו את המניות. יש להבחין בין המושג בין חברה פרטית לציבורית, לבין המושג הפרטה אשר מדבר על העברת השליטה בחברה מהסקטור הציבורי לסקטור הפרטי.

בעלי עניין:

- משקיעים הקונים נתח משמעותי מהמניות. רוצים להחזיק במניות לטווח ארוך, מתוך מטרה להשפיע על פעולת החברה ועל ניהולה. בשוק ישראלי זו תופעה ייחודית. בארה"ב למשל, אין כמעט בעלי עניין, הואיל והמניות מפוזרות בקרב משקיעים כלליים בבורסה.

- בישראל, הדבר גורם לבעיית הריכוזיות. בנוסף, עולה לה בעיית הנציג-בין הרוב למיעוט.

כמות צפה:

- משקיעים הקונים נתח קטן יחסית ממניות החברה, זו אינה השקעה לטווח ארוך. אולם, ביחד משקיעים אלו הינם בעלי נתח גבוה.

קביעת מחיר מניה בבורסה:

- המפגש בין המוכר לקונה יוצר מחיר למניות: מחיר זה הינו מחיר שיווי המשקל הנקבע בנק' המפגש בין הביקוש וההיצע ברגע ביצוע העסקה.

רק כאשר תהיינה פקודות זהות, תתבצע העסקה, קרי לא יהיה מרווח-SPREAD.

תפקידי רשות ניירות ערך.

הנפקה ע"י אג"ח, מחייבת החזרה של קרן +ריבית.

- לפני הנפקה, התהליך משמש את השוק הראשוני, ואילו לאחר ההנפקה, בא התשקיף ומשרת את השוק המשני.

רישום כפול:

- זהו מצב בו חברה נסחרת במקביל ל-2 בורסות במקביל "רישום כפול". הדבר נובע, בין היתר, בשל תנאי מסחר טובים יותר בחו"ל. לכן, חוק ני"ע מאפשר לחברות ישראליות, שהנפיקו מניות בארה"ב למשל, לרשום את המניות למסחר גם בת"א.

אישות משפטית נפרדת:

- חברה הינה תאגיד בעל אישות נפרדת מחבריה. ישנו הבדל בין בעל המניות לחברה.

הדבר אומר שיש לה היכולת להיות בעלת זכויות וחובת בתחומים שונים של המשפט.

למשל: היכולת להתקשר בחוזים, להחזיק בהם, להעבירם למישהו אחר, וגם יכולת לתבוע ולהיתבע בשמה היא.

סע' 4 לחוק החברות: "חברה היא אישיות משפטית כשרה לכל זכות, חובה ופעולה המתיישבת עם אופייה וטבעה כגוף מואגד."

- דהיינו לחברה זכויות וחובת, ברם הסיפא דוברת על אופייה וטבעה כגוף מיוחד-הבחנה בין חברה לאדם פרטי, שלו זכויות וחובת ל משל מכוח דיני המשפחה וכיו"ב.

**פס"ד סולמון נ' סולמון

- סולמון הקים חברה, כדי לעשות זאת הוא צירף עוד 6 בני-משפחה כבעלי מניות (זו הדרישה שהייתה אז לצורך הקמת חברה. כיום די בבעל מניות אחד, בארץ ובאנגליה). סולמון מכר את עסקו לחברה, כאשר מלבד המניות שהנפיקה החברה, לצורך מימון אותה רכישה הונפקו אג"ח עם שיעבוד על העסק.

דהיינו, סולמון הפך להיות נושה של החברה-הדבר נקראת הלוואת בעלים, ולכן הפך להיות בעל אג"ח. להבטחת אותה הלוואה רשמה החברה שיעבוד צף על כלל נכסיה.

[זהו שיעבוד על כלל על נכסי החברה ולא על נכס ספציפי, כאשר החברה הופכת לחדלת פירעון, השעבוד יתפוס את מה שקיים באותו רגע בחברה].

- לאחר מכן, משקיעים נוספים, השקיעו באג"ח, אך לא בשעבוד, לעומת סולמון שהיה מובטח בשעבוד.

- לאחר קשיים, מונה לחברה מפרק, שלטענתו סלומון היה צריך לפרוע לנושים את חובם מכיסו האישי, הואיל וטען שסלומון והחברה הם היינו אך.

- ברם, בית הלורדים קבע שהחברה הינה אישות משפטית הנפרדת מזו של סולמון האיש, זאת עפ"י שהוא שלט בחברה.

- הדבר נובע, בין היתר, כדי לעודד פעילות יזמית. אנשים יחשבו ליצור מיזמים גדולים שאם יכשלו יגעו לכיסם הפרטי, ולכן היה חשוב למשור על ההפרדה בין הפרט עצמו, לבין החברה ואישיותה הנפרדת.

- המפרק טען טענה נוספת, שבנסיבות פס"ד סלמון הלווה כסף לעצמו. זאת עשה כדי לזכות בעדיפות מפני נושים רגילים, בהיותו נושה מבוטח. המרק רצה לשלול עדיפות זו, בפירעון חוב החברה.

- ברם, טענה זו גם נדחתה, ואמר שסולמון וחברתו הינן 2 אישיות משפטיות נפרדות, ולכן, יכלו להיכרת חוזים שונים בין סולמון האיש לחברת סולמון, בין היתר, בהסכם של הלוואה של סולמון לחברה, זאת תוך שיעבוד נכסי החברה.

- כיום סע' 6(ג) לחוק החברות-הרמת מסך, מאפשר בנסיבות קיצוניות של הלוואת בעלים, לקבוע סעד של דחיית חוב.

**פס"ד לי נ' לי

- אדם היה בעל המניות בחברה ומנהלה. אלמנתו הגישה פיצויים בגין תאונת עבודה.

האלמנה, כיורשת קיבלה את מניות החברה, והפועל היוצא מכך, שהיא תובעת את החברה שבבעלותה. הדבר נעשה, הואיל וכאשר חברה אינה יכולה לשלם פיצויים לעובד, את הפיצויים ישלם ארגון סטטוטורי-ביטוח לאומי.

- הביטוח הלאומי טען ש-לי והחברה אחד הם, ולכן לא ייתכן שהעובד יתבע את החברה, אין יחסי כפיפות, אין יחסי עבודה, אין תאונת עבודה, קרי לא מגיעים פיצויים.

ביהמ"ש קבע שאין מניעה שאדם יהיה גם מנהל, גם בעל מניות, וגם עובד רגיל בחברה. לחברה עצמה אישות משפטית נפרדת מזו של בעל מניותיה. התוצאה, שלי יכול להיות עובד של החברה, ונמצא שישנו הסכם עבודה בין החברה לאדון לי.

על-כן, התאונה שבה נהרג, הינה תאונת עבודה, על-כן רשאית האלמנה לרשת אותו, זאת ע"י תביעת החברה.

**ע"א 413/62 רוזנצויג נ' מאפית רוזנצויג באבן יהודה בע"מ, פ"ד טז 2548 (1962)

חברה שמתפעלת מאפיה – מאחוריה עומד רוזנצויג המחזיק 98 אחוזים מהמניות. אשתו ובנו מחזיקים במניות הנותרות. הוא המנהל היחיד של החברה ומועסק על ידה כאופה. הוא נפצה בתאונת עבודה ותובע בנזיקין החברה.

- רוזנצויג יכול לתבוע את החברה בנזיקין כי לחברה יש אישיות משפטית נפרדת תוך הסתמכות על הלכת סלומון. יש אפשרות שהחברה גרמה לו נזק ועל כן הוא תובע אותה.

- אולם, ביהמ"ש קובע שהייתה כאן רשלנות תורמת של 100% אחוזים מצדו של רוזנצויג – ביהמ"ש נסמך על הלכות שאומרות שאם עובד לא ממלא אחר הוראות המעסיק עשוי לחוב עקרונית אפילו ברשלנות של 100 אחוזים.

- תפקידו הוא גם כמנהל וגם כאופה ויש לו התרשלות כמנהל שלא גידר את המכונה, לא נתן הוראות, לא דאג לבטיחות והן התרשלות כאופה כעובד שניזוק שאם במידה מסוימת לא נזהר מול המכונה שידע שמסוכנת. כלומר, ניתן לייחס לו התרשלות לגבי שני הכובעים האמורים.

מדוע פעל רוזנצוויג בהליך זה, ולא פעל למשוך דיבידנד?

- כספים אשר מושכים כדיבידנד ישנה חבות מס כלפיהם. לעומת זאת, פיצויים על נזקי גוף פטורים ממס. כל-כן, פעל בתהליך מורכב זה.

במקרה דנן, היו אומרים לחול שני ההליכים שלהלן:

1. תביעה העובד כנגד החברה-לפיצוי.

2. לאחר ההליך הנ"ל, צריכה להיות תביעה של החברה כלפי המנהל לשיפוי החברה על נזקיה.

- ברם, ביהמ"ש היה מודע שרק התביעה הראשונה תתקיים. אין סיכוי שרוזנצוויג בתור בעלי החברה יתבע את עצמו. ביהמ"ש ידע שנוכח אותה זהות, התוצאה תהיה בעייתית. רוצנצזוויג שהינו המנהל שהתרשל יזכה ב-100% מהפיצוי, ולא תוגש תביעה כנגד המנהל על הנשק שנגרם לחברה.

- ביהמ"ש אמר שההכרעה תהיה רק בהליך הראשון. אומנם היה נזק, אך לרוזנצוויג 100% התרשלות, בעקבותיה נגרם הנזק. כל-כן אינו זכאי לפיצוי.

מבחינה חברתית תוצאת פס"ד צודקת. ברם, התוצאה משפטית לקויה מעט. ההבחנה ביו הכשירות של רוזצוויג כמנהל לעובד טשטש ביהמ"ש.

- את הגידור היה אמור לעשות ע"י המנהל, אם אינו עשה הדבר מחזק עוד יותר את התביעה של העובד ואמור להגדיל את הפיצוי. העובד תובע את החברה ברשלנות, אם אכן הטענה שהמנהל התרשל באי-גידור המכונה, קביעה עובדתית זו אמורה לחזק את תביעת העובד, ולא להחליש אותה ע"י אשם תורם. בכך מטושטשת ההבחנה בכשירות של רוזצוויג כמנהל ושל רוזנצוויג כעובד.

- ביהמ"ש התקשה להגיד שכאשר רוזנצוויג לא גידר את המכונה, היה זה רוזנצוויג המנהל ולא רוזנצוויג העובד.

**ע"א 127/63 אחוזת רחמים בחלקה 8 בגוש 6591 בע"מ נ' קריסטל, פ"ד י"ז 1929 (1963)

- לקריסטל יש מקרקעין והוא מגיש תביעה כנגד החברה – מסר והתחייב למכור רבע מהם. הרעיון היה, שיעשה שימוש באחד מהם להעברת רבע מבעלותו לבעלות החברה. לפי טענתו היא השתמשה בשניהם וחצי מהמקרקעין הגיע לחברה, לכן הוא תובע את רבע המקרקעין.

- החברה מעלה טענה להגנה: אדם שרוצה לקנות מקרקעין ובעת עשיית העסקה לפני השלמתה, פונה לטאבו ובודק ומסתמך שהמוכר רשום כבעלי המקרקעין ואין זכויות שמסייגות זכותו, ואם קונה בתום לב ובתמורה אז במקרה כזה גם אם מתברר שלמוכר לא הייתה הזכות שהוא מכר הקונה מקבל את הזכות האמורה.

- בעלי המניות החדשים קנו מניות,. לא קנו מקרקעין אלא מניות, ולחברה יש אישיות משפטית נפרדת ולא בעלות במקרקעין אלא בעלות במניות. אדם הקונה מניות בחברה אינו קונה את הנכסים הרשומים על שם החברה, גם אם ע"י קניית כל הון המניות או רובן שלוט הוא בחברה.

- בית המשפט מקבל טענתו של קריסטל, ומוסיף זהות בעלי המניות מתחלפת. האם זה אומר שכל יום הזכויות והחובות של החברה משתנות בהתאם לזהות בעלי המניות שלה? מובן שלא.

- חברה החזיקה בגוש קרקע מסוים, כאשר המוטיבציה להחזיק קרקע באמצעות חברה ולא ישירות הינה משיקולי מס. ההנחה הייתה שכאשר היא תרצה למכור את הקרקע, היא תעשה זאת ע"י מכירת המניות.

ברם, כאשר חברה שעיקר נכסיה זהו נדל"ן, ישנו מיסוי על המקרקעין

- עשו שימוש לרעה בייפוי כוח כתוצאה ממנו נלקחה רבע מהקרקע. לאחר גילוי התרמית בעל הקרקע רצה להחזיר לעצמו את הרבע שנלקח ממנו בתרמית.

- עם הזמן, השליטה בחרה עברה בעלות, והמניות היו אצל גורמים תמי לב. מי שהחזיק במניות החברה רצה ליהנות מהסדר של תקנת השוק: הרוכש קרקע בתום לב בהסתמך על הרישום, זוכה בבעלות נקייה על הקרקע גם התברר בדיעבד שהקרקע נגבה. היינו, הבעלים המקורים אינו יכול לרדוף אחר הנהנה מתנאי תקנת השוק.

- עלתה הטענה שהרכישה לא הייתה של מקרקעין, אלא מניות. ההסדר של תקנת השוק מיועד לרכוש מקרקעין, ולא לרכישת מניות.

- ביהמ"ש: לחברה אישות משפטית נפרדת מזו של חבריה (בלי מניותיה). החברה רכשה את הקרקע ולא בעלי המניות. כאשר החברה רכשה את המקרקעין, את עסקת הרכישה ביצעה מישהי שעשה שימוש כפול בייפוי כוח, ולכן החברה אינה תמת לב, אם אינה תמת לב, אינה יכולה ליהנות תקנת הגן השוק, והקניין של המקרקעין פגום. לכן מגיע לאדם שנגזל רבע מהמקרקעין.

- הואיל והמקרקעין הינם בבעלות החברה, ולא בבעלותם של בעלי המניות. העברה זו אינה עסקה במקרקעין, אלא העברה של מניות. לכן, אותם בעלים חדשים של מניות החברה, אינם יכולים להסתמך על סע' 10 לחוק המקרקעין כיום-תקנת השוק. החברה רכשה מקרקעין, ובעלי המניות רכוש מניות.

לא ניתן לייחס את תום הלב של רוכשי המניות לחברה. החברה באמצעות הרוכשת הייתה נוגעה בחוסר תום לב, על-כן לא ניתן ליהנות מתנאי תקנות השוק. כל הפרדה אחרת הייתה מבטלת את האישות הנפרדת, וביהמ"ש לא היה מוכן לעשות זאת.

הערה: ביהמ"ש שמר על עקרון האישיות המשפטית הנפרדת, ואינו אפשר לטשטש את ההבחנה בין רכוש החברה לבעלי המניות. עפ"י שברור לחלוטין שהשימוש בחברה נעשה לצורכי מס בלבד. ביהמ"ש נצמד לפורמאליות, עפ"י שמהותית מדובר על מיסוי גרידא. לחברה לא הייתה כל פעילות עסקית.

אולם, ביהמ"ש פעל בצורה זו-העדפת הפורמאליות, כדי להשיג תוצאה הוגנת, זאת ע"י שימוש באישיות המשפטית הנפרדת.

סיכום: לחברה אישיות משפטית נפרדת. הרכוש של החברה הינו רכוש של החברה ולא של בעלי המניות. החברה יכולה בשמה היא לחתום חוזים, לתבוע ולהיתבע.

הגבלת האחריות של בעלי המניות:

- לצד העיקרון של האישות המשפטית הנפרדת, חברה בע"מ מאופיינת בכך שאחריות של בעלי המניות לחובותיה הינה מוגבלת. אם החברה נכנסת לחובות, החשיפה של בעלי המניות מוגבלת לגובה השקעתם הראשונית בחרה, דהיינו לסכום הכסף שהם התחייבו לשלם כנגד המניות.

- עקרון הגבלת האחריות מאפשר לבעלי המניות ליצור חיץ הפרדה-שני כיסי עושר של האדם הפרטי ושל החברה, אין ערבוב בין שני הכיסים הללו. בין הנכסים שהם בחרו להשקיע בפעילות העסקית של החברה, לבין נכסיהם הפרטיים.

סע' 35 לחוק החברות:

(א) אחריות בעלי המניות לחובות החברה יכול שתהיה לא מוגבלת, והדבר יצוין בתקנון; היתה אחריות בעלי המניות מוגבלת, יפורט אופן ההגבלה בתקנון.

- חברה יכולה לבחור האם אחריות החברים בה מוגבלת או לאו, ועובדה זו צריכה להופיע בתקנון החברה, למעט מקרים חריגים, החברות בוחרות ללכת בדרך של אחריות מוגבלת.

סע' 26 לחוק החברות:

"שמה של חברה, שאחריות בעלי המניות בה מוגבלת, כאמור בסעיף 35, יכלול בסופו את הציון "בערבון מוגבל" או "בע"מ".

- אנו לא נצטרך להסתכל בתקנון האם החברה מוגבלת או לאו, אלא די לנו לראות האם זו חברה בע"מ- חברה בעירבון מוגבל.

- הגבלת האחריות מעבירה את סיכון מבעלי המניות אל הנושים.

מדוע העברת סיכון זו יעילה כלכלית?

- עלינו תמיד לחפש אחר היעילות הכלכלית:

1. הגבלת האחריות מקטינה עלויות פיקוח על המנהלים;

- אם לא תהיה הגבלת אחריות, בעל מניות צריך היה להשקיע משאבים עצומים בפיקוח על המנהלים. הואיל וכל פעולה של המנהל אשר תוביל להפסד של החברה עלולה להיות הרת אסון לבעל המניות, עד כדי איבוד רכושם הפרטי.

- כאשר יש הגבלת אחריות, מקטינה את עלויות הפיקוח על המנהלים, הואיל ופעולות ע"י המנהל הגור מות להפסדים, אינן תיפולנה על כתפי בעלי המניות.

2. הגבלת האריות מקטינה עלויות פיקוח על בעלי מניות אחרים:

- ללא עיקרון הגבלת אחריות, כל משקיע היה נדרש לשאת העלויות פיקוח ואיסוף מידע לגבי המצב הפיננסי של שאר בעלי המניות. במקרה של קריסת החברה, הנושים, במצב שאין הגבלת אחריות, יכולים לגבות גם מהנכסים האישיים של בעלי המניות. ולכן היקף החשיפה של כל בעל מניות תלוי מאד גם בהון הפרטי של בעלי המניות. הנושים היו מעדיפים ללכת על בעלי המניות שהינם בעלי הון פרטי רב.

- אדם הרוצה להשקיע במניות, אינו יבדוק את מצבם הפיננסי של שאר בעלי המניות

3. מחיר המניה ונזילות השוק;

- מצב בו אין הגבלת אחריות. במצב זה מחיר המניה היה מושפע מהמצב הפיננסי של בעלי המניות. בכך, נוצר היה חוסר אחידות במחיר המניה, והפעל היוצא מכך אינו מאפשר קיומו של שוק למסחר במניה, דבר היצור בעיית נזילות. השקעה במניות תהפוך להשקעה לא נזילה.

מחיר של מניה היה מושפע כל פעם בהתאם לבעליה. לכן ישנו צורך במשטר של הגבלת אחריות כדי ליצור אחידות בין מחירי המניות של החברה.

4. עקרון הגבלת האחריות מעודד קבלת החלטות עסקיות באופן יעיל;

- בממצב בו אין הגבלת אחריות, היינו ניתן לרדת לנכסיהם הפרטים של בעלי המניות, ניהול החברה יהיה פחות יעל בשלל חשש לנטול סיכונים טובים לחברה.

ברם, אם אין הגבלת אחריות, חשש של חשיפה של בעלי המניות כנגד נכסיהם האישיים, חשש זה יעודד פעילות עסקנית שמרנית- "קיפאון החברה על שמירה".

5. תמרוץ המנהלים לפעול ביעילות;

- למשל שוק ההשתלטויות, מתמרץ את המנהלים לעבוד באופן יעיל, מחשש לירידת המניות, שבעקבות ירד ערך המניות. שוק השתלטויות יכול להתקיים רק במשטר של הגבלת אחריות. אם אין הגבלת אחריות, לא יבוא משתלט פוטנציאלי וישם לא רק את כספו ונכסיו האישיים בחברה, בשל חובות ופעילויות קודמות בחרה שהוא אינו מודע להן.

- כדי לאפשר שוק ההשתלטויות, עלינו לאפשר מדיניות של הגבלת אחריות.

6. גיוון בהשקעות;

- עקרון בעיית האחריות מאפשר גיוון יעיל של בעלי ההשקעות. בעלי המניות מפזרים את סיכוניהם באמצעות גיוון ההשקעה. פיזור סיכון, חוסך צורך בפיקוח.

"אדישות רציונאלית": במקום להשקיע מיליון ₪ בחברה אחת, אני משקיע מיליון זה במאה חברות, בכך אני פחות מוטרד מהפיקוח, הואיל והנזק מכך שחברה אחת מתנהלת לא טוב הוא קטן.

- במצב בו אין הגבלת אחריות, היה תמרוץ שלילי לבעלי המניות לגוון את השקעותיהם. מספיק שחברה אחת מתוך מאה החברות תקרוס, הסכנה שייקחו את רכושו הפרטי של המשקיע, מלבד ההפסד של שווי המנייה.

שיעור 6:

פינת האקטואליה:

"תזכירי חוק" מופיעים באתר של "קשרי ממשל" התזכירים פתוחים לעיון ולהערות של הציבור.

תזכיר אחד שעולה לדיון במשק: שכר הבכירים. יש שתי הצעות חוק בכנסת של שלי יחימוביץ וחיים כץ שיגביל את שכר הבכירים. בעקבות הדרישה מונתה ועדת שרים בראשות שר המשפטים נאמן והוכן תזכיר הצעת החוק שאינו מקבל את התפיסה של יחימוביץ שהוא שכר מוחלט לפי מכפלה של אחוזים מסוימים מהמשכורת הכי נמוכה. קביעה מספרית כזאת כובלת את ידי ההנהלה. לכן התזכיר מאמץ הסדר ביניים. נקבע שגובה השכר הינו בסמכותו ובאחריותו של הדירקטוריון על מנת לאפשר לו להתחרות על המנהלים הטובים במשק. יחד עם זאת הדיון על השכר וההחלטה עוברת לאישור האסיפה הכללית לאחר אישור הדירקטוריון. כך תינתן למיעוט אפשרות להיות מעורבים בהחלטה- כקבוצה. אולם לאחר ההחלטה של האסיפה הכללית האישור הסופי הינו בידי הדירקטוריון.

התזכיר מנתח יפה את שאלות בעיית הנציג ובוחן את הדין ב- Dellawer . בישראל יש הרבה "בעלי שליטה" כלומר "בעלי עניין".

יש התייחסות ל"מצנח זהב" שמקבלים בונוסים אדירים למרות שנכשלו בתפקיד.

תזכיר שני לשבוע זה: מינוי נשים לדירקטוריונים של חברות ציבוריות:

הדירקטוריונים נשלטים על ידי גברים. יש רצון לאפשר לנשים לתרום לחברות. היה שינוי בחוק שבו נקבע שדירקטוריון הינו כולו של מין אחד- מינוי חיצוני מטעם הציבור יהיה בן המין השני.

החוק לא עשה מהפיכה גדולה. כי אז בעלי עניין שמו כאישה בת משפחה או מקורבת.

התזכיר החדש קובע שכאשר בוחנים את מינם של הדירקטורים מהמין השני – לא מחשיבים בעלי משפחה – אישה. גם כאן יש צעד משמעותי.

הגבלת האחריות- המשך

בפס"ד פרי העמק סבר השופט ברק כי גם חברה שאחריות בעלי מניותיה בלתי מוגבלת, היא אישיות משפטית נפרדת. לחברה יש אחריות משלה בפלילים ונזיקין, וכאשר תובעים אותה או מעמידים אותה לדין אין צורך לתבוע גם את בעלי החברה, ולכן ניתן לראות בה אישיות משפטית נפרדת.

ע"א 524/88 פרי העמק נ' שדה יעקב (1991)

העובדות: פרי העמק היא אגודה שיתופית מרכזית, שחברים בה קיבוצים (המערערים 3- 13) ומושבים (המשיבים 1-8). באסיפה כללית של האגודה השיתופית הוחלט ברוב של עשרים ושבעה (הקיבוצים) נגד תשעה (המושבים) ושלושה נעדרים על ייחוס חובותיה של פרי העמק לחבריה. החלטה זו התקבלה בהסתמך על הסמכות שהקנה שר העבודה לאסיפה כללית של אגודה בתקנה 2א לתקנות האגודות השיתופיות (הוראות כלליות), תשל"ו-1976, הקובעת, כי האסיפה הכללית רשאית להחליט על ייחוס חובות האגודה לחבריה. שיעור השתתפותו של כל חבר בחובות אלה נמסר להכרעת בורר.

המחוזי ביטל את החלטת האסיפה הכללית ואת פסק-דינו של הבורר.

השאלה המשפטית: תוקפה של החלטת האסיפה הכללית ושאלת תוקפה של תקנה 2א לתקנות האגודות השיתופיות (הוראות כלליות).

השופט ברק פסק:

1. אגודה שיתופית המוקמת על-פי פקודת האגודות השיתופיות היא אישיות משפטית ועצם קיומה אינו יוצר כשלעצמו יחסי שליחות בינה לבין חבריה. מהקביעה הנורמטיבית של סעיף 21 לפקודת האגודות השיתופיות - הרואה באגודה שיתופית אישיות משפטית - נובע, כי זכויותיה וחובותיה של אגודה שיתופית אינם זכויותיהם וחובותיהם של חברי האגודה השיתופית. לשם יצירת יחסי שליחות בין חברי האגודה (כשולחים) לבין האגודה השיתופית (כשלוחה) נדרשת פעולה משפטית מיוחדת, המעניקה לאגודה השיתופית הרשאה לפעול בשם חבר או חברים

2. במקרה שחברי האגודה השיתופית ניצלו לרעה את אישיותה המשפטית , ניתן להרים את "מסך ההתאגדות" לצרכיה של סוגיה מסוימת. להתעלם מאישיותה המשפטית של האגודה השיתופית, תוך יצירת קשר ישיר בין חברי האגודה השיתופית לבין בעלי דברה של האגודה השיתופית. "הרמת מסך" זו תיעשה במקרים חריגים. היא תיעשה בעיקר כאשר הדבר נדרש לשם הגשמת תכליתה של נורמה משפטית (חוזה, דבר חקיקה), או כאשר נעשה שימוש לרעה במושג האישיות המשפטית.

3. חוב של האגודה השיתופית כלפי צד שלישי- אינו יוצר כשלעצמו, חוב של חבר באגודה השיתופית כלפי צד שלישי. כדי שחבר באגודה שיתופית יצורף ליחס המשפטי שבין האגודה לבין הצד השלישי דרושה פעולה משפטית מיוחדת, שבכוחה ליצור קשר משפטי מיוחד בין החבר לבין הצד השלישי. אפילו חבותם של חברי האגודה השיתופית אינה מוגבלת, אין בכך כדי ליצור יריבות משפטית בין הצד השלישי לבין החברים שאחריותם אינה מוגבלת. קיומה של הגבלת אחריות או היעדרה קשורים ליחסים הפנימיים שבין האגודה השיתופית המצויה בפירוק לבין חבריה. אין הם קשורים במישרין ליחסים החיצוניים שבין צד שלישי לבין חברי האגודה השיתופית.

4. כל עוד חייה של החברה נמשכים, אין לחברה הכוח להטיל על חבר בה- חובת השתתפות בהפסדיה

5. יסוד החברות באגודה שיתופית נעוץ בעיקרון הקואופרציה. חרף הדמיון הרב בין חברה לבין אגודה שיתופית, קיים גם שוני מהותי בין הגופים, שמתבטא במטרות השונות של שתיהן. הגם ששני הגופים המשפטיים הללו נועדו לעשות רווחים, קיים ביניהם שוני מהותי שבא לידי ביטוי במטרותיה של האגודה השיתופית, כפי שהן קבועות בסעיף 4 לפקודת האגודות השיתופיות. לא הרווח מההשקעה ההונית הוא העומד בראש מעייניהם של חברי האגודה השיתופית. עקרון הקואופרציה הוא העומד ביסוד היחסים הפנימיים שבין החברים ובינם לבין האגודה .

6. רכושו הפרטי של חבר האגודה השיתופית אינו יכול לשמש בלא הסכמתו- מקור לכיסוי חובותיה.

זכות הקניין של אדם בנכסיו מוגנת על-ידי המשפט האזרחי, הפלילי והמינהלי. היא נתפסת כזכות חוקתית. כל נטילה של קניין בלא הסכמת בעליו אסורה היא, אלא אם כן הוראת דין מתירה זאת.

7. התקנון הוא מסמך בסיס של האגודה השיתופית, הוא קובע את הכוחות והסמכויות של האורגנים השונים ומהווה חוזה בין התאגיד לבין כל חבר, ובין החברים לבין עצמם. ) היחסים בין החברה לבין חבריה ובינם לבין עצמם מוסדרים על-ידי התקנון, המהווה חוזה בין הצדדים לו. זהו "חוזה סטטוטורי", הניתן לשינוי בהחלטה מיוחדת של האסיפה הכללית

8. אם בתקנון המקורי של אגודה שיתופית קבועה הוראה, לפיה חבר באגודה חייב להשתתף בכיסוי הוצאותיה, הרי הוראה זו מטילה חובה חוזית על החברים המייסדים ועל החברים המצטרפים להשתתף בחובות האגודה.

9. עם היותו של אדם חבר באגודה שיתופית- הוא נותן הסכמתו לכך כי התקנון ישונה בהליך מסוים שאינו דורש הסכמה פה אחד. כל חבר נתון ל"סיכון", כי רוב של משתתפי האסיפה הכללית יכניס שינוי בתקנון וישנה בכך את מערכת הזכויות והחובות של החבר

10. אך בהיעדר הוראה מפורשת, אין הרוב מוסמך להביא לשינוי בסיס – המשנה את יסוד ההבנה שבין הצדדים לתקנון, ונדרשת הסכמת כל החברים כולם

11. כאשר חברה מצויה בהליכי פירוק, מבחינים בין "חברה מוגבלת" לבין "חברה שאינה מוגבלת". בחברה מוגבלת (במניות או בערבות) חבותו של החבר מוגבלת לסכום שהוא עדיין לא שילם בעד המניות שבידו (כאשר ההגבלה היא במניות) או לסכום שהוא התחייב להשתתף בו בתשלום לנכסי החברה (כאשר ההגבלה היא בערבות) בפירוקה. אין לדרוש מחבר בחברה מוגבלת להשתתף מעבר לסכומים אלה.

מאידך, בחברה שאינה מוגבלת ניתן לדרוש, בעת פירוקה, מחבריה להשתתף בכיסוי חובותיה .

12. מקום שנוצרת חבות חברים (אם במסגרת ההגבלה ואם כחבות כוללת), זו חבות כלפי החברה בפירוק ולא כלפי נושיה .

13. כמו בחברה כך גם באגודה השיתופית מקובלת ההבחנה בין אגודה שיתופית בעירבון מוגבל לבין אגודה שיתופית שאינה בעירבון מוגבל. בעת פירוק אגודה שיתופית בעירבון מוגבל אין חבריה חייבים לאגודה אלא את הסכומים שנקבעו מראש, לעומת זאת, בפירוק אגודה שיתופית שאינה בעירבון מוגבל נקבע סכום ההשתתפות של חבר בכיסוי חובות האגודה על-ידי המפרק .

בעצם, היה מתח בין הקיבוצים למושבים בסוגיה של ייחוס חובות האגודה לחבריה- הגבלת האחריות.

אבחון בין פס"ד פרי העמק לפס"ד סלומון:

בפס"ד סלומון היה מדובר בסיטואציה של פירוק במסגרתה הנושים רצו להיפרע מהכיס הפרטי של אדון סלומון.

לעומת זאת בפס"ד פרי העמק מדובר בסיטואציה של הבראה- שיקום . ניסיון להבריא את החברה לפני שתהפוך לחדלת פירעון והנושים יתבעו את כספם. הייתה הבנה שכדי שהאגודה לא תקרוס- חברי האגודה צריכים היו להשקיע מכיסם הפרטי בנוסף לכספים שהושקעו באגודה על מנת לאפשר לנושים להגיע גם לכיס רחב יותר – של חברי האגודה. מה שמקביל לבעלי מניות בחברה. מבחינתנו אגודה שיתופית דינה כחברה. האגודה השיתופית הצליחה לקבלת את הרוב הנדרש של 75% של הקיבוצים לצורך שינוי התקנון. כאשר המושבים התנגדו הקיבוצים אמרו שתקנון האגודה השיתופית קבע גם את ההסדרים הדרושים לשינויו וכל מי שהצטרף לאגודה הזאת – ידע בעצם שברוב של 75% ניתן לשנות את התקנון. ומכאן הקיבוצים אמרו שמעצם ההצטרפות של המושבים לאגודה- הביעו את הסכמתכם לכך שהתקנון ישונה עפ"י התהליך הפרוצדוראלי ושלא תצטרך הסכמה של פה אחד לשינוי התקנון.

השופט ברק קבע באופן חד משמעי שלצורך ייחוס חובות האגודה השיתופית לחבירה אין די בהכרעת רוב. אלא נדרשת הסכמה אישית של כל בעלי המניות. לשלטון הרוב באגודה שיתופית בחברה יש גבולות. אין לרוב סמכות לקבל החלטה שהיא חורגת מבסיס ההסכמה בין החברים. הרוב לא יכול להעביר החלטה נוחה לו אבל חורגת מבסיס ההסכמה. הסוגיה של ביטול הגבלת האחריות ואפשרות לפנות לכיסם הפרטי של חברי האגודה זה שינוי מהותי שנמצא רחוק מבסיס ההסכמה של חברי האגודה. שכן מדובר בפגיעה בזכות הקנין של החברים. ולכן נדרשת הוראת דין מפורשת שעומדת בפסקת ההגבלה בחוקי היסוד. אם נחפש הוראת דין היתה בפקודת האגודות השיתופיות לא היתה התייחסות ספציפית הנחיה ברורה לגבי מצב כזה של חילוקי דעות בין חברי האגודה לגבי ביטולה של הגבלת האחריות. מדובר בפקודה שהינה חלשה יותר מחוק החברות המאוחר יותר.

ולכן ההלכה של ברק בפרי העמק היא ההלכה לפיה פוסקים היום.

סעיף 20(ד) בחוק החברות מתייחס לדרישה של כל בעל מניה: "על אף הוראות סעיף זה, שינוי בתקנון המחייב בעל מניה לרכוש מניות נוספות או להגדיל את היקף אחריותו, לא יחייב את בעל המניה ללא הסכמתו".

הבעיה לדעת המרצה: ברק לא דן בנושא של ניגוד אינטרסים של חברי הקיבוצים. האינטרס של חברי הקיבוצים לקבל את ההחלטה לחייב את חברי המושבים הינה שבנק הפועלים הנושה של הקיבוצים דרש מהם ערבות אישית על ההלוואות שנתן להם - כך שעל הקיבוצים חלה אחריות אישית ולכן רצו לחייב את המושבים בחובות שנצברו. היה אינטרס מאוד ברור לקיבוצים – כי בגלל שלא הוסרה הגבלת האחריות שלהם כלפי הבנק, החוב נפרע גם מכיסם הפרטי של הקיבוצים.

ברק מבחין בפסק הדין בין העיקרון של האישיות המשפטית הנפרדת לבין העיקרון של האחריות המוגבלת.

מבחינת המשמעות הכלכלית התוצאה של שני העקרונות דומה מאוד. אולם אם בוחנים את שני העקרונות לכל אחד מהם יש משמעות משפטית שונה.

קיומה של הגבלת האחריות או היעדרה קשורים ליחסים הפנימיים של האגודה השיתופית לבין חבריה. מטרתו להגן על כיסם של בעלי המניות בינם לבין עצמם במישור הפנימי. כלומר גם אם רוב בעלי המניות מגיעים למסקנה שטובת הכלל היא להעביר עוד כסף לחברה על מנת להציל אותה- אי אפשר לחייב בהחלטה את מי שלא מסכים לה. זה ההסבר של סעיף 20(ד) לחוק החברות. בד"כ דיני התאגידים נזהרים מהחלטות של פה אחד. אולם במקרה של ביטולה של הגבלת האחריות אפילו על בעל מניות סרבן אי אפשר לכפות להוסיף על השקעתו בחברה מעבר למה שהוא התחייב כאשר הוא רכש את המניות שלו. כלומר, בנושא ביטולה של הגבלת האחריות- לא ניתן להסתפק בהכרעת רוב אלא נדרשת הסכמה אישית של כל בעל מניה. ברק מחיל הלכה זאת גם על אגודה שיתופית. או אם האגודה קבעה בתקנון שאין הגבלת אחריות.

לעומת זאת עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת קשור ליחסים החיצוניים שבין צד שלישי לחברי האגודה. העיקרון יוצר קיר הגנה שחוצה בין הנושים לבין בעלי המניות. חסימה כך שהנושים לא יכולים לרדת לנכסיהם הפרטיים של בעלי המניות. כמו שראינו בפס"ד סלומון.

לחסום את הגישה של הנושים לכיס העושר של בעלי המניות. התוצאה שנובעת מהעיקרון: היריבות המשפטית היא בין הנושים לחברה ולא בין הנושים לבעלי המניות. לדוגמה: יכולים להיות לי גם נושים פרטיים (ביטוח לאומי, מזונות וכו') וגם נושים עסקיים. העיקרון מקטלג את הנושים שלי. נושים עסקיים יכולים להיפרע רק מהכסף בחברה. נושים פרטיים יכולים להיפרע מכיס העושר הפרטי שלי.

צורות שונות של התאגדות

1. שותפות

2. אגודה שיתופית

3. עמותה

4. חברה לתועלת הציבור

1. שותפות – מוסדרת בפקודת השותפויות [נוסח חדש] התשל"ה-1975

מגלמת גורל משותף של חבריה. זיקה חזקה בין השותפים. לעומת חברה שבה בולטת יותר החציצה שבין התאגיד לבין חבריו. שם כל בעל מניות נפרד בפני עצמו ונפרד מהחברה.

להכניס טבלה מהאתר

קריטריון

חברה

שותפות (פקודת השותפויות)

משמעות החברים לקיום התאגיד

קיומה אינו תלוי בגורל בעלי המניות. בעל מניות ילך לעולמו היורשים שלו יקבלו את המניות שלו

קיומה תלוי בקיום כל שותף. מתפרקת במות אחד השותפים (עילות פירוק, ס' 41-45) למשל מוות , פשיטת רגל , אדם לוקה בשכלו , פירוק מחמת שיעבוד וכו'

חבות התאגיד והחברים בו

החברה ובעלי מניותיה חבים בנפרד זה מזה. הפרדה בין החברה לבעלי המניות. כיסי עושר נפרדים. פעילות פרטית מופרדת מפעילות עסקית. ונושים נפרדים לחשבון הפרטי ולחברה

ס' 20 לפקודת השותפויות: השותפות והשותפים חבים יחד ולחוד. היחסים הם בעצם מערכת מתמדת של שליחויות. כל שותף משמש כשלוח של השותפות ושל כל אחד מהשותפים האחרים. הוא מחייב ומזכה אותם (ס' 14 לפקודת השותפויות). פעולה של שותף אחד מחייבת כל שותף אחר. הם ערבים זה לזה.

מספר החברים בתאגיד

בלתי מוגבל. חברה יכולה להחליט שהיא מנפיקה עוד מניות עד ל"הון הרשום".

הפקודה מגבילה את מס' השותפים עד 20 שותפים (ס' 3 לפקודת השותפויות), למעט בשותפות מקצועית של עו"ד או רו"ח (ס' 3א). הס' קובע סף שלא ניתן לעבור אותו.

התעוררה בעיה שהעובדים בחברה היו צריכים לבחור במסלול של עבדות או פרישה מהעבודה ולכן המחוקק התערב והגדיל את הסף תחילה ל-50 שותפיות מקצועיות במשרדי עורכי דין ורואי חשבון. זה עזר בשנים הראשונות עד ששוב משרדים אלו נסתמו ב-50 ולא יכלו שוב לצרף שותפים וחזרו למצב ההתחלתי שעו"ד צעיר אחרי כמה שנים במשרד צריך להחליט אם להמשיך להיות שכיר או לפרוש מהמשרד. בעקבות כך חל שיני נוסף בפק' השותפים וכיום הורידו את המגבלה של �