f!r^״j^?1״y!!״H׳׳?wM׳M׳׳1׳|,M״׳mM<|׳״w״״״׳׳M*"•• H M i m i l l l l M I I I H n i l l l t U H I I I I U l l l l i m l l l M I I U I H H I M U I H i n i l l M l l l l l i r l l M l l l i m ' n ' ' 1 ' " ' ^

ן ו ז ח

בשדה ההלכה

ט נ ר ט נ י א ס ל נ כ ו ה ק ו ת ע ו ה

w w w . h e b r e w b o o k s . o r g

ט ״ ם ש ם ת י י י ח ״ ע

א' , סנת תט״נ ־ ב״א - י י ו א 1 ח ר

ן ו כ מ

- י

ן ״פעמי יעקב״ מ יוצא לאזר ע- מדא זללה״ה. רב אביד דב1י ברק נ ב ל ק ע ע״ש הגה״ח םוהר״ר י

חד יחזקאל 3 בני-ברק

—1׳ב £ lj machon pamey yakov י1 ק ע י י מ ע ן פ ו כ מ

* YECHE2KEL STREET ־ U L - 1 יח־ יחזקאל 3 /BNEY BRAK. ISRAEL t ^ Q P Pבי «־

FAX 0 3 - 5 7 9 7 0 ) 0 TEL 0 י 308 . 3 - 7 9 3 S 8 70־ 2

jx הנ»ן מדזי ם«ו! י י. ינדא גטליטיאaye• י יעקב בשרה הרייכה כ ן ן * מ ר ק ־ . ט נ u>3r נ

10 נ ואט:נ עמ״טיא מ י ל וזדהינ יוסף יגחק נ

ט ר>1יי א ו

־ בער«כמ - * חרג ירחמיאל בלעוב ־ ׳גורן ראשי

* חרב שאול >ודא שמיץ * הרב א. אלעזר פרגקל

* חרב י״גקב דוד ליברמן

יגנ« מיגוי: ) בארץ ישראל, 30 ש״ח לשגוז

בחוי׳ל, 20 דולר לשנה

r

קונטרס שואל ומשיב

״ ב ק ע י י מ ע פ ״

קונטרס חודשי

כעזהי״ת הננו מתכבדים להגיש את שני הקונטרסים הראשונים

שיצאו לאור ע״י חברי הכולל

: ת כ ר ע מ ה

ס ט ו ן ק ו הרב שמע

הרב אלעזר פרנקל

ב ו נ אל בלי רחמי הרב י

' •> ץ: . ־ - י ' .

* V י י

הקובץ הראשון כבר נדפס בחודש כסלו במספר עותקים מועט,

ת כ ועתה אנו מדפיסים אותו מחדש לכבוד מסיבה זו, יחד עם הקובץ השני שי״ל לחודש ט

ם להוראה י כ ר כולל ^׳ ב ק ע י י מ ע ט ״

ע־ש הגה-ח מח־יי־־י־ *עקכ לס־^זללה״ד. י־כ זן5״ד דד׳כ

jv^ijrfi ויזיז סזח־״י ססה •מדז• לד tpj׳|y wy י־כ ז^־י־ יכ3־ כי־ק

׳ יחזק^ן- , 1 ח י י p p 3 בג־ כי״ק. כיהכ״ג jr:r ׳r״]fb סעי־מ״סדיפ גדסךק *יתיז* jnu ח ד* מסף'5חק הכהן חזגוש ל ו ר ח ד ס ן 3

ר ב ח ד ת פ

ת ו ר ע ץ ה ב ק מ ץ ה ש א ר בץ ה ת הקו ר א ו א ם ל י א י צ ו ו מ ע ת ה ״ י ש ה ה ל י ד ו ה ח ו ב ש בד ו מ י ל נתבררו בסדר ה ו ו ש ד ח ת ר נ ש ״ו א ם הי י כ ר ב א ל ה ם ש ל מ ע הם ו י ג י ת פרי הג ו מ י כ ח מ

. ק ש ש ח ד ו במשך ח

ם י ר ב ד ח ה ״ מ ם מ ה ״ ש ם י ד י מ ל ת ל ה ו פלפ ם ו י ר ב ם ״דקדוק ח ץ ה ב ו ק ת ה ו ר ט מו י ר י ם מחב ד א ד ה מ ו ותר ל ת כי י ו בהי ו ל ״ א ו מ ש ש ר ד מ ת בהם, וכמ״ש ב י קנ ה נ ר ו ת ה שה רמז לנו ז ר ש ש פ ו א רי ותר מחבי י ו ו מר ם ז״ל באו ר מ א מ ב ו ו תי ד מרבו מ ו ל ה ש מ מד לדקדק מ ו א ל ו ם ה י ר ב ח ה ק מ ו ק כי ע״י הדקד א דדקדו ם לישנ ו בחברי מר בכאן באו

ם דקים...״ קי בתורה דקדו

ג י ש ה כי מ ר ו ת ד ה ו מ ל ו ב נ מ י ה ה ל ע מ ן ל ל אי ו פ ל פ ם פירש ״כי ה י ד י מ ל ת ל ה בפלפו וא ע״י ו ל ה ו פ ל פ ד כן ה א ד מ ד ע א ח ו ל ה פ ל פ ה ו ש מ כ לפל ש מפו ד ו ד ו ח ת מ ו י לה

״ש באורך. י ״ עי ת מ א ל מתברר ה ו פ ל פ ד וע״י ה דו חי

א ב י ל א א ת ע מ קי ש ה לאסו ״ לל ת ד בכו ו מ י ל קר ה י ת שע ו י ר שה י ה ב ה ו ל נ ובזה הנן א מו כ ן מקו ה אי כ ל ה ך כ״כ ל י א שי ל א ו מ ל ע א ב ל ו פ ל פ וגע ל כ בל הנ , ע״ א ת כ ל י ה דן לה אי דו ת ג ו כ י ם באר ה ת ש ו ר ע ) וכן ה ה ״ל בסוף השנ חד שי ו בקונטרס (ובעה״י בקובץ מי

נטרס זה. מם בקו מקו

, ״ ב כהלכה משי אל בענין ו א ״שו ו ו כן ה מ ש , כ ב״ ל ומשי א ו ר יקראוהו ש ש ו א מ וזה שם בצי ם בקו כ י ת ו ר א ה ם ו ה י ת ו ר ע ב ה ו ת כ ו ל י ח י ל ש ל ו כ ם לכל חברי ה ראי ו קו ובר. ואנו ע ע ת י ם ו י ד מ ו ל ו ה הנ ן י ע מ , ל ש בחודשו ד ו י ח ד י ר בעז״ה מ ו לאו א צ י י ם ש י א ב הו נ י לל דהי ם בכו י ד מ ל נ ם ה י נ י נ חד להע ו י בץ י ו ר. הק י להאד רה ו ל תו י ד ג ה ם, ל י נ י המעי

ר בחלב. ש בשו״ע הלי ב

ת ו ל א ל ש ו ע ב י ש ל שי׳ ה ל ו כ י ה כ ר ב א ת״ ש ו ב תשו ת ו ו ו מדור ״שאל נ חד ו כן י כמש. מו ר שי ה בתו כ ל ה ב

א ד ו ה ה י ש הר״ר מ ר מו י ד א ק ה א ג ו ה ללנ א כו י ש ו נ ל מורנו ורבנ ו ש ת ב ו ש ת ו ב נ נתבבדכ ״ ו ם, כמ בצי ר הקו א ש ם ב ק ג ל ל ח טו ה י ״ ז ע ב . ש א גאב״ד דפה ״ ט י ל א ש ד נ יב ל ליב ו נ ק בלי ח צ ק הרב יוסף י א ג ל ה ל ו כ ש ה א ו ר נ ר ה ממו כ ל ה ו ב ת ב ו ש ה ת ז ם ב ס ר פ ת מ

. ט״א חדב״נ שלי

ל ה ל ק צ ת א ו ב י ב ח ה ו ד ה א תקבל ב י ה ו ב ת ת מ ל ע ו א ת בי ה י בץ ז ן ספק שקו אי, ן י ר ולעי י ע ה על ידי כך יתעוררו גם ל ם ו י ת רב ״ ו ד י ם ח ה מצאו ב י י ידעו ו ם, כ י מד הלו

ל תורה. ה ש כ ר ד ר ולהוסיף, ב א ב ל

ת, לעשו ר ו ו מ ש ד ל מ ל ל ד ו ו מ ל ה ל ר ו ל ת ה ש ל ה א ף ב פ ו ת ס ה ע ל ל ו ה ב כ ז נ ץ ש צ יהי ר ו

. ם י ם מכס י ם ל ת ה׳ במי ה א ע p ד א ה ה א ל מ ות ב ר ע מ ה

כ פעמי יעקב

תוכן העניינים קוכץ א׳

ק גאב״ד דב״ב נשיא הכולל מ מכתב מ תשובה מהרה״ג ראש הכולל

מדור הערות מאברכי הכולל א׳ איסור הנאה דרך בישול

ב׳ שיטת מהרש״ל באיסור דרבנן בהנאה ג׳ גדר האיסור דמראית העין ד שיטת הט״ז במראית עין

ה׳ מראית עין ו׳ גזירה דרבנן ומ״ע

ז׳ ביאור בט״ז בענין מ״ע ח׳ הנאה ולא מגוף האיסור

ט׳ שיטת הש״ך בסוגיא דבצים מעורות בגידים י׳ שיטת הב״י בדם שבשלו

י׳׳א הסבר בהטור בדם שבשלו י״ב קושיא על באר הגולה בחלב מתה

י״ג רמ״א, בחלב הקיבה צלול י״ד באיסור לחתות אש תחת קדירת עכו״ם

ו גדר מעושן פד ט״ז חלב מתה ומי חלב י״ז שיעור כבוש בקיבה י״ח עור קיבה שנתייבש

י״מ עור קיבת נבילהן איסור לכתחילה כ׳ אץ מבטלי

כ״א חלב שהעמיד בקיבה כ״כ שומן של בשר

כ״ג בשר שנתבשל וספק אם מלחו תשובה בהלכות מליחה בנוגע לדקין

תשובה איך מולחים וושט בענק הנ׳׳ל

שאלה בהלכות מליחה (חדשה)

פעמי יעקב

תוכן ענינים קובץ כ׳

ק הגאץ אב׳׳ד רבני ברק שליט׳׳א • מ סיום הרמב״ם מ שיעור שנמסר בכולל ע״י הרה״ג ראש הכולל שליט״א

מדור הערות מאברכי הכולל א׳ הלימוד לאיסור אכילה בבשר בחלב

ב׳ הערה בכותרת של סימן פ״ז ג׳ בישול מי חלב וחלב מתה עם בשר

ק מיניה י פ ד׳ בדידיה משערינן או במאי ת ה׳ בדין כל מידי רבעי הדחה וכר

ף דבר חריף יבש זי מליחת בשר בכלי יין נסך

ח׳ שיעור מליח כרותח ט׳ איסור והיתר שנתערבו ואחד מהם צלול

י׳צלי רותח שנפל למליח

י׳׳א ביאור קושית הגרעק״א בשו״ת ופי׳ המשניות י״ב אדמיקר ליה בלע, החם או הצונן

י״ג שני גושים יבשים וצוננץ שנגעו זה בזה י״ד פירוש דעת ריב״א דבחלב צריך שישים נגד הקליפה

פדו בגמרא חולין — גדי אסרה תורה ולא חלבלק שיטת ר״ת בסוגיא דכבדא ט״ז בגמרא חו

י״ז הדחה בתרייתא אם צריכה כלי. הערות על קובץ א׳

י״ח שיטת הט״ז במראית עץ (על אות ד׳)ץ (על אות ה׳) י״ט מראית ע

כ׳ הנאה ולא מגוף האיסור (על אות ח׳) שיעור שנמסר בכולל יום שישי בהלכות נטילת ידים.

ד פעמי יעקב

מכתב נשיא הכולל מרן גאב״ד ב״ב שליט״א

־ 7 ד ל ע ה מ ל ע ה מ ר ו ת ת ה ל ע מ י ב ל ע י י ו י ח יקירי מאד תלמידי הכולל ״פעמי יעקב״ ה׳ עליהם י

ת ן ד ל צ ה בחסדי ה׳ נוסד הכולל ע״ש כב׳ אבי הרב הגה״ח זללה״ה והגדיל חסדו בי ג ת האברכים המופלאים שליט״א בלימוד בהתמדה, ללמוד דבר ה׳ — זו הלכה, בהדרכת ח

היקר ראש הכולל הרה״ג מוהר״ר יוסף יצחק בלינוב שליט״א במסירה ונתינה. וכבר שם הכולל לשם ולתפארת וגם תפארת הבחינות אשר הוסיף להם שבח בעמל ויגיעה.

, ! ר ח מ והנה עתה רוצים להו״ל קונטרס הערות והארות מפרי עטם מחדושי בית המדרש. ש באומרים לי ואומר להם תחזקנה ידיכם להגדיל תורה ולהאדירה ללמוד וללמד וללמוד כז-^

ללמד הלכה למעשה, את המעשה אשר יעשון וחפץ ה׳ בידם יצליח.

- ן א ו ב מ ולאות חיבה אשתתף בהערה קצרה דאתא לידי בתשר מהרש״ם ח״ב סי׳ כ״ג כתב ד

ק בחוו״ד סי׳ צ״ב ס״ק כ״ו דזיעה אינו מפליט מכלי אף שמבליע בו. וכוונתו דבחוו״ד כתב ש- ן ש י על הא דמבואר בשו״ע סי׳ צ״ב סעי׳ ח׳ מחבת של חלב'שנתנו בכירה תחת קדרה של ב

\ v הזיעה עולה ונבלע בקדירה ואוסרתה. וכתב הרמ״א אם היה חלב במחבת בעינן

ק י ר ו א בתבשיל שבקדרה נגד החלב שבמחבת. ועל דברי הרמ״א אלו כתב החוו״ד בק כ7ך ה י 1 ? ו ה ע ע י ז ז י א ם ד ו ש ם״ק כ״ו הא דלא בעינן ס׳ אף נגד כל המחבת מ החלב ולא מן המחבת. כלומר דהק׳ למה א״צ לשער ם׳ גם נגד הבלוע במחבת וכיךץ

דלא ידעינן כמה נבלע משערין בכל המחבת וע״ז תי׳ דאין זיעה עולה מן המחבת.

5 ג מכאן הוכיח המהרש״ם דאין זיעה מפליט מן הכלי. והדבר פלא ולכאו׳ נאמר אן י נ ע ו ל י י ה ש מ י ו י 7 כ מ1 ה

חורפי׳. דהרי המחבת עומדת ע״ג כירה ובה חלב רותח המפליט אי זיעה מפליט.

ו 3 י י ה ו והחוו״ד נתכוין להקשות שנצטרך להוסיף לחלב שבמחבת גם הבלוע שבמחבת (

ר כשיעור המחבת עצמה כנ״ל) או משום דיש זיעה מן הבלוע נוסף על הזיעה מן הבעץ. א

0 י ש ש דהבלוע מוסיף בטעם החלב שבמחבת שנוסף בו עוד טעם חלב מן הבלוע וצריך יותר מ| ך א צ ו וע״ז כתב דמן הבלוע לא נהי׳ זיעה וממילא מספיק ם׳ נגד החלב בעין אשר רק ממנו י

זיעה.

מ״מ אין מכאן שום ראי׳ אי זיעה מפליט מכלי.

י ואסיים בברכה לכולכם העמלים בתורה צלח ורכב על דבר אמת זו תורה ואמת לאמיתה ז

הלכה,

ידידכם השמח בהצלחתכם

פעמי יעקב ה

שאלה: עוף שנמלח בלי הדחה ראשונה, ונתבשל, האם מותר באכילה?

•תשובה: ביו״ד (םי׳ ס״ט ם״ב) יש ב׳ ריעות אם מועיל הדחה ומליחה שנית במלח ולא הדיח תחילה, אבל אחרי בישול שכבר אין אפשרות להדיח ולמלוח שוב אין היתר בהלכה (אף שיש דעה להתיר גם בלי הדחה ומליחה שני׳ לפי רעת הרשב״א בתוה״ב ע׳ ע״א, ובשו״תז הרשב״א תת״ע, ואולי גם לדעת הרא״ה לפי המשב׳׳ז סי׳ ם״ט ם״ק א׳ ודלא כט״ שם, ועי׳ גם בשפ״ד שם ם״ק א׳, וי״ל בזה, אבל לא להלכה כי רוב ראשונים חולקים ע״ז ע״י בש׳׳ך ם״ק י״ב ובפרמ״ג משכ; ע״ז ובדרכי תשובה ם״ק נ״ט) אף

בהפם״מ ע״ש.

אלא שהרמ״א מתיר בדיעבד אם הי׳ בחתיכה שישים נגד דם שעליו, ומבואר בש״ך (0״ק י״ד) דגם בלי מליחה והדחה שני׳ מותר בדיעבד (אלא שהש״ך מתיר אף בלי בישול משא״כ המנח׳׳י כלל ה׳ ם״ק ג׳ משאיר דברי הש״ך בצ״ע, והפמ״ג בשפ״ד ס״ק ה׳ מבאר דעת הש״ך ואיכ״מ) וכמי דעת הט״ז (ם״ק י׳). אלאד דם בעין שעליו כי בד״כ אין שישים אלא בערך שכ״ז מיידי דידעינן שיש ס׳ ע שלשים כמ״ש הרמ״א לקמן (סעי׳ ט׳) וכ״כ הש״ך (ס״ק ט״ו) וכ״ד הפר״ח והכו״פ

(ם״ק י״ב) ועוד (ועי׳ יד יהודה ס׳׳ק י״ד ואיכ״מ).

אלא שהגרצ׳׳פ בשו״ת הר צבי חלק יו׳׳ד (סי׳ ם״ט) נשאל בזה, ונכדו הגר״י כהן שליט״א אמר טעם להתיר עפ׳׳י דברי הפרמ״ג בשפ״ד (סי׳ ע״ב ד׳) ומובא בהגרע״א (סי׳ מ״טק אין עליו דם בעין שעורו עליו, וא״כ לפי דברי הפרמ״ג ח ב סעי׳ ב׳) שתרנגול מ בשפ״ד (סי׳ ס״ט ס״ק ג׳) דאם הודח רק צד א׳ ונשאר דם רק בצד א׳ יש שישים(כי בב׳ צדדים יש בחתיכה בערך שלושים נגד דם בעין, ולפי״ז ו בחתיכה נגד דם בעין שעלי בצד א׳ יש ם׳ נגד) ולפי״ז בעוף יש ודאי ם׳ נגד דם בעין שעליו, והרמ״א מתיר בדיעבד (ואחר בישול גם להמנח׳׳י מיקרי דיעבד) במלח ולא הדיח אם הי׳ בחתיכה ס׳ נגד

הדם בעין, ומסיק שם הגאץ רצ׳׳פ והסכמתי עמו להתירא.

ולענ״ד אין להקל כלל בזה, כי התפארת למשה בריש הל׳ מליחה מבאר דברי הרמ״א דמתיר בדיעבד אם יש ם׳ נגד דם בעץ רק במליחה והדחה שני׳ וכן פסק הפרמ״ג במשב״ז (ס״ק י׳) כי עיקר הטעם כמרדכי שהמלח יתמלא מדם בעין ולפי״ז לא מועיל ס׳ (כי שישים מועיל רק לטעם הסמ׳׳ק ע״ש) וכן פסק להלכה החוות דעת (סי׳ ס״ט חידושים ס׳׳קאץ י׳׳ד): והפ׳׳מ מצריך הדחה ומליחה שנית ביש ם׳ וכן עיקר, וכ״כ בפשיטות הג רבי עקיבא איגד (בהג׳ לש״ך ס״ק י״ד) ״מסקנת האחרונים אינו כן (כהש״ך אלא דכוונת הרמ״א דבהודח או שיש ס׳ מהני הדחה ומליחה שנית״ וכר ע׳׳ש, ותמוה איך אפשר להקלד התפארת למשה, והפרמ״ג והחוו״ד והגרע״א, אפי׳ בלי הפסד מרובה (ובפרט בפשיטות ע שהגרצ״פ מיירי בחצי עוף וד״ל), והגרע״א מסתפק אם להקל בהפ״מ בלי הדחה ומליחה שני׳ ונשאר בזה בצ״ע ובתפארת למשה משמע שמחמיר גם בהפ״מ. ואף שהלבושי שרד

מקיל כהש״ך, אבל איך יש להקל כנגד גדולי עולם הנ״ל.

ו פעמי יעקב

ואח״כ ראיתי בשו״ת אגרות משה חלק יו׳׳ד (סי׳ כ״ד) שב׳ בקיצור דאם לא נתבשל צן^ך מליחה והדחה ב׳ ואם נתבשל יש להכשיר בדיעבד במקום פםידא מטעם דדם בעץ״ רדזיינן

כנ״ל כי סמך להתיר בהפ״מ דוקא.

ס כעץ ד ם ד ע אלא דגם פסק של האגרות משה צריך להבין כי אף שםמכינן בוזפ״מ על ט כהסמ״ק, מ״מ הרי כ׳ הגרע״א בהגה ע״י הרמ״א סעי׳ ב׳ דמ׳׳מ קליפה בעי וכן פסק הכיתיP יאס ' n a ' י ס " י ע ז כ ״ י י ז ה א י כ 7 ב ' א ס ה ב ח י ל מ (ם׳׳ק י״ג) כי אף שמחמרינן ד. וכן ף ד לקלי י י 3 י " י ל ץ ^ ע ם ב ד ד ג ׳ נ ה ם פ י ל ק רק הקליפה נאסר אז מובן שאץ ב

ש ״ פסק הבית מאיר וכ׳׳פ היד יהודה (בפיה׳׳א ם׳׳ק ט״ז) ודלא כחוו״ד ריש סי׳ ם״ט ע וא״כ היכא דלא נתבשל שמועיל וצריך הדחה ומליחה שני׳ מ״מ צריך לקלוף, והגמ׳׳ס

לא הזכיר מזה כלל.

^ ף כ ו לקל היוצא להלכה: דעוף שנימלח בלי הדחה קמייתא צריך להדיח ולמלוח שנית. ו קליפה, ואם נתבשל כבר אפשר להתיר בדוחק רק בהפסד מרובה. כנלע״ד בעה״י.

^ ד כ הרה״ג ראש ה

ב י נ י ל ק פ ח צ ף י ס י ׳ י ר

פעמי יעקב ז

א. סימן פ״ז סעיף א׳ כתוב כתורה וכר ואחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה והוציא אכילה בלשק בישול לומר שאינו אסור מן התורה אלא דרך בישול עכ״ל.

ושמעתי מקשים דלכאורה למה לא הזכיר המחבר שגם הנאה צריך להיות דרך בישול מצד שהתורה הוציאה בלשץ בישול והוי לי׳ למימר והוציא אכילה והנאה בלשוןח על פי דברי הלחם משנה בפ׳׳ט מהלכות מאכלות אסורות ת ל בישול וכר. ונראה לי לבאר וות הלכה ב׳ שמביא קושית העולם הסתירה מהרמב׳׳ס כאן ביד החזקה להרמב״ם בספר המצו ועיי׳׳ש. ותירוצו(עכ״פ מה שנוגע לנו) שהרמב״ם לשיטתו דבהנאה אין לוקין מצד שהתורה לא כתבה בפירוש לא תהנה וכר ועיי״ש, ובמילא בזה נראה לי לתרץ שלכן המחבר לא הביא, ולכן לא כתב הנאה בדרך בישול לומר • לך וכו׳ הא הסיבה היא אחרת וכמו שיטת הרמב״ם, שהתורה כתבה בדרך בישול ולא בלשון לא תהנה ללמד לך שאין מלקות על הנאה. ואח״כ מצאתי כעין זה ביד אברהם על אתר ואחר עיון כנראה

שזהו כונתו.

אבל מ״מ אחכ״ז לא מובן לי היות שזה אמת שהמחבר לא בא לשאול כאן קושיות למה הוציא אלא בא ללמוד דין שאכילה צריך דרך בישול להיות אסור ולכאורה גם הנאה צריך דרך בישול להיות חייב כמו שהמחבר עצמו מביא בסימן צ״א סעיף ח׳ אין בשר בחלב נאסר ע״י מליחה או ע״י כבוש אלא באכילה אבל לא בהנאה ובמילא למה לא מביא זה כאן בהתחלתו להלכות בב״ח כמו שמביא לגבי אכילה ונראה לי לומר ובפשטות דכשהמחבר אומר והוציא אכילה בלשון בישול וכו׳ כוונתו גם על הנאה דאין לך הנאה גדולה מאכילה, ואם תאמר שרק על אכילה אסור דרך בישול משא״כ על הנאה אסור אפי׳ שלא דרך בישול אז אם אכל שלא דרך בישול ג״כ צריך להיות חייב מצד ההנאה ואז יוצא דין שיש פעמים שחייב על אכילהט שלא דרך בישול ולמה אומר המחבר שחייב על אכילה דוקא דרך בישול. ופשו

— ע״כ —

הרב ירחמיאל כלינוב

ז א׳ כתב להסתפק לדעת מהרש׳׳ל דאוםר כבוש ומלוח בהנאה כמו בישול, ׳ ב. בפמ״ג משב׳ אי גם בחיה ועוף כוונתו דאםור בהנאה, או רק בהני.

׳ל גופי׳ ם׳׳ל ביש״ש פכ׳׳ה סי׳ ק׳ דבשר בחלב והנה עיקר ספקו דהפמ״ג צ׳׳ע דהא מהרש׳ק דאוםר הוי דאורייתא (וכ״כ שם סימן ה׳) וכן הביא הש״ך בם׳׳ק ד׳ בשמו, ובפשטות כי

מדאורייתא ה״ה בהנאה דאםור ומה מקום להסתפק בזה כלל וצ״ע.

ח פעמי יעקב

׳ג יש לתמוה, רהמעיין במהרש״ל יראה דהביא ב׳ ס כרית אמנם בעיקר פסקו דהפמ׳ לאסור כבוש ומלוח בהנאה, חדא דלא מצינו חילוק בכל איסורי תורה באיזה אופן נעשהל לכל ש ו ב מ האיסור לענק איסור הנאה, וגם בחמץ לא חילקו. ועוד דבכל התורה כולה כבוש כ

ח מלו ש י ו ב ף כ ם א י מ כ ו ח ב י ל P י ע • ו א ק ו ל ד ו ש י ו כ י ה י ר ו ה ת ר מ ח א ״ ב ב א ד ל י א י ל י מ

* ל י מ ס דאק זה רק מחודש לבב״ח, אלא העמידו בב״ח אדוכתי׳ כמו כל שאר איסורים יי אכל ו י ר ב ם ד י נ ו כ ח נ ו ל מ ^ י ב כ כבוש כמבושל, עכת׳׳ד. והשתא נחזי אנן בשלמא ב

מ ״ ת חכמים כבוש כמבושל מ מ א בחיה ועוף מהיכי תיתי לאסור בהנאה דאף ש

ר א ש ת ל ו מ י ו ל נ ו י כ ת א נ ל כ י ״ כ ע ״ א ז ו נ ב ר ד ר מ י א ו ם י א נ י ל א ו ש י ר ב ר א י ע ה ו י ח ב

איסורק, וצ״ע.

^ ד כ ־ ז ואגב גררא אעיר בדברי הש״ך ם״ק ר׳ שהביא דברי מהרש׳׳ל והב״ח שתלו עצמם כ

ס ה י ד כ מהרא״י שכתב קשה להקל נגד התוס׳ ולכן פסקו דחיה ועוף דאורייתא ודחה ד

דד ל מי ב ד א י 1 מ ו י ע ש י כ ח ה א נ י ב ל ג ו כ א א ל ל א ש ל י א י מ א א ' ל ם י ת ר ה א י ש א י ב ו

שהוא מדרבנן.

ך ״ ך ד ״ והמעין בב״ח בריש הסימן יראה דאין כוונתו שם לתוס׳ שמביא הש״ך דזהו בדף ק! , , ׳ ג ד ״ ף קי עוף ושם כתבו דלא קיימא לן דהוא לאו דאורייתא. אלא הכ״ח נתכוק לתום׳ ביד כ ל ז ה י א ל י " ס ' ו ו כ ה ו ר י ת ז ה י מ י ס א ז ד נ ב ר בשר שכתבו דלרבנן דמתני׳ ה״ה בשר עיף לל וז07״ י ו ש ת י ח ^ ד ״ כ ז י י א ש י ז ? " ע י י א ת י י ר ו א י ד ו ה ל י ״ ס כר״ע מחביריו ורבנן היו רבים ו\ ״ד ד לדברי מהרש״ל והב״ח דכלל לא מיירי התם לענק גבינה אחר עוף (ועי׳ עוד דף קיר כשר י ס א 1 א ? י י ה ת ט י ש כ ש ״ מה לאמו כנ״ל לרבנן) וצ׳׳ע. ודברי הב״ח עצמם תמוהים ג

ד ס חיה ועוף בחלב מדרבנן אף בהנאה וכמו שהובאו דבריו בש״ך ס״ק ב׳. וא״כ ל הביא וצ״ע.

ש ר ר י פ הביא ראיה מדברי תום׳ אלו רשיטתם היא לאסור מן התורה כמש״כ הו״ע ב

הרב

- ן ן ן ה כז ג. בסימן פ״ז סעיף ג׳ בהגה׳׳ה פסק רמ׳׳א ׳׳ונהגו לעשות חלב משקדים ומניחים ב

ת י א ר עוף הואיל ואינו רק מדרבנן אבל בשר בהמה יש להניח אצל החלב שקדים משוס מ העין״.

ק י ד ק מ נראה שיש להניח לכתחילה ש וכתב הט״ז בם״ק ד׳ ״ואף כי דברי הרמ״א נכונים מ״^ - ג ן גם אצל בשר עוף רלא גרע מחלב אשה דבםמוך שחששו לםראיה״ע, וכבר הקשה הפרס״

המחבר איירי בבשר בהמה ואיך יליף הט״ז מזה על בשר עוף.

פעמי יעקב ט

ז ״אבל באם אין לו שקדים אין לאסור האכילה בשביל זה כמו בחלב אשה עוד כ׳ הט״ בסמוך״. ותמה רעק״א הא בחלב אשה אף דיעבד אסור ואינו מותר רק בנפל לתבשיל ואינו

ניכר.

ונראה לבאר דברי הט״ז ובהקדים קו׳ הרמי׳א בתו״ח על הרשב״א הרי בשר טמאה בחלב טהורה (ואיפכא) התירו חז״ל להדיא ולא גזרו משום מראיה״ע.

ש מראיה״ע, ולדבריו גזירת חז״ל ש ח והש״ך בם״ק ז׳ תירץ בתי׳ הא׳ דחז״ל לא דיברו מ

ומראית העין הם שני גדרים שונים.

ובאמת כיון בזה לדברי הרשב״א עצמו בתשובה ־(אף שלא ראה אותה (כמו שכתוב

ביד אפרים) ומוכרח כן מתירוץ הב׳ של הש:ך שכ׳ שמראיה״ע אסור רק באכילה

ולא בבשול, וזה היפך דברי הרשב״א בתשובה הנ״ל) שמבואר שם שגזירת חז״ל

ואיסורי מראיה״ע הם ב׳ גדרים.

גם הראוני בם׳ ציונים לתורה מהגר״י ענגיל וכותב שם דגזירה דרבנן הוא גדר ע״מ שלא יבואו לאיסור תורה, ומראית עין הוא כדי שלא יחשדוהו הרואים שעובר על

איסור.

וראה ברמב״ם הל׳ מאכ״א פ״ט ה״ד דהטעם שגזרו חכמים על עוף בחלב כדי שלא יפשעו

העם ויורו היתר לעצמם אף בבשר בהמה בחלב וכו׳.

בן גם מה שחז״ל גזרו רק באכילה ולא בבשול, דבאכילה יצרו של אדם גוררו ועפי״ז מו יותר מבבשול. אומנם לענין מראיה״ע שענינו שהרואה לא יחשוד בו אין לחלק בין בישול

ואכילה, וא״ש דברי הרשב״א.

ח קו׳ רמ״א דל״ג משום מראיה״ע אלא במידי דכשר לאכילה כל א׳ י ז ם״ק ה׳ ת והנה הט״ לחוד משא״כ בחלב טמא או בבשר טמא, ולהנ״ל אץ דבריו מובנים כיון דמשום מראית העין

הוא שלא יחשדהו הרואה מאי נפק״מ בין ב׳ דברים המותרים לדבר א׳ אסור.

ז הגדר של מראיה״ע הוא אותו הגדר כמו כל איסורי דרבנן ולשני הכוונים; א׳ וי״ל דלהט״ דאיםור מראיה״ע הוא משום הרחקה שלא יפשע הוא עצמו ויגדר לאיסור דאוריתא ובזה מבוארים דבריו הנ״ל שבם״ק ה׳ דכיון שא׳ מהם טמא (ורחוק יותר אצל האדם) לא יגרר מזה להורות היתר לעצמו אף בשניהם היתר, ולאידך גיסא, גזירה דרבנן גם היא משום מראית העץ והיינו שמה שחששו חכמים לפשיעה הוא בעיקר בדברים הדומים ביניהם, אלא שאץ דיניהם שוץ כיץ שהחשש לפשיעה באיסור שאינו בגדר גזרה דרבנן הוא קטן יותר וע״כ לא החמירו בו (ולא דברו בו רז״ל, או שנאמר שהפוסקים חידשו גזירות בזה

לאחר זמן הגמרא).

י פעמי יעקב

ש ן מ נ ב ר ד ובאמת הט״ז בסימן י״ג ס׳׳ק ד׳ כתב הטעם שבן פקועה ק ט׳ טעון שחיטה מה על מ מראיה״ע דאתי לאחלופי בבהמה גמורה. ובאוצרות יוסף (מהגר׳׳י ענגיל) שם תם כ י ח ר ז ג ב ש ל ח ה ב י י ח ש ת ב ל י כ וגם השואל בשו״ת הרשב׳׳א הנ״ל הבין שאיסור א

הוא משום מראיה״ע (והרשב״א חלק עליו כנ״ל).

י פ י ל ח א י ל ת א א ל י כ ״ > : ׳ ח ם ב י צ י י ב ב ב ג ת כ א ש ״ ק י ״ י ם ״ פ ש ׳ ב ולאידך, הפרמ״ג כ׳ ש פ א י ל ( י ש ב י ב ת ו ח מ ״ ב ב ובמשמרת שלום למשב״ז ה׳ שכ׳ שאיסור מראיה״ע הוא שיטעה שן ה נ ב ר בדבריהם שאיסור מראיה״ע הוא שיטעה הרואה ויתיר בב״ח משא״כ גזירה דp • י נ כ ו הרחקה שלא יורה היתר לעצמו אף שאינו טועה במה שמבשל). ועפ״ז מ

א ו ר ה ז ד דברי הט״ז בם״ק ה׳ שאוסר שם משום מראיה״ע גם בישול בשר עוף בחלב וכתב ע״

ra ך ר א י לא ידע לחלק בין בשר עוף לשל בהמה ״ובאמת פלוגתא דתנאי היא) ושמעתי בי ט ש ה ר פ מ דהיינו פלוגתת ר׳ יוסי ור׳ עקיבא אם בשר עוף בחלב אסור דרבנן (באכילה) ו

(אטו בשר בהמה) הוא משום מראית העץ. ן דטעם המחלוקת אם יש לגזור מדרבנ

ן ן ת י ר כ ונחזור לם״ק ד׳ הנה רש״ל למד מראיה״ע בחלב שקדים עם עופות מדין דם דגים (״ ם ל ד ו כ א י ל ת ו ר מ מ ו ה א א ו י ה כ״א, ב׳) ושם פירש הטעם ״דמיחלף בדם בהמה ון ע ד א מ ״ מ ר ם ל י כ ס ז ה " ט ' ו י פ ו ט ר י מ ח ת ה ר כ א ב י ה ורמ״א חלק עליו דדם ש

ש מ ש כיון שאיסור מראיה״ע גדרו הרחקה ולא משום טעות לבד והוי (כמו) חr - שלא מצעו שגזרו בכה״ג, אמנם להלכה מביא ראי׳ מחלב אשה להחמיר יע יד• ט

ז מ ה ל הרי לא גזרו בחלב אשה כיון שהוא חשש רחוק דאף שדומה לחלב ב ״ ח י״ל דד ו ע מ״מ מסברא י״ל שלא יטעו להתיר חלב בהמה מזה כיון שאין רגילים לאבלו, ו

ך ר ז ח ודומה קצת לחלב טמאה שלא ג ש בו צד איסור דהיונק מן האשה כיונק מן ה לט״ז, אומנם הרשב״א חידש דמ״מ איסור מראיה״ע יש בו, וי״ל דלומד

״ ט ה׳ ן ה ז ש י י כ ו ש נ י י ה ה ו י ? י כ ר א ו ס י א א י ? י י ש ב ' י 7 י ש י י ב י ס י ״בי ^ א 0 *׳ י ' ר ב ד ב

^ ש כ ״ כ חשש רחוק לא רצו לגזור בו דיעבד רק לכתחילה. ומזה לומד הט״ז דר ש ו מ בחלב שקדים דאף באכילה נוהגין לחוש בו למראיה״ע לכתחי׳ והוא צד ח

וא״כ יש להחמיר בו יותר מחלב אשה ולאסור גם בשר עוף לכתחילה.

ד י ס ד ח 0 צ י י ? ב ש ל ח י ב י מ א כ ד ש ב ע י י ד י ת ה ה ל ש ב א ל ח ד מ מ י ל ה ש ה מ נ ה ו

^ - , דאץ להחמיר באיסור מראיה״ע בדינים שלא הובאו בגמ׳ יותר ממה שחTש ה״ ב ש י י י

דאוםר רק לכתחי׳ כנ״ל.

^ו ודאתינן להכי י״ל דגם לש״ך בס״ק ז׳ בתי׳ הב׳ גדר מראיה״ע הוא אוד ־ דאיםור דרבנן וכנ״ל לט׳׳ז, ומסתימת הפוסקים שהתירו בבישול רוצה ללמו

ד 0 ד ל ו ש נ י ה ד י ב י : , ה ב ל י כ א איסור מראיה״ע אץ כאן ודעת המחבר ורשב״א לאסור ב

ל א ף זה מגזירת חכמים שאוסרים באכילה ומשמע שיש להם אותו גדר איסור, דרק לתירוץ ח נדחק לומר שגזירה דרבנן ומראיה״ע שני גדרים הם.

, * י מ י א כ מ י ה

פעמי יעקב יא

. ט׳׳ז םק״ר כתב ראם בישל בחלב שקדים אץ איסור באכילה והביא ראי׳ כמו בחלב דכ השו׳׳ע אשה. וכתחבטו בזה הפוסקים מנץ הוכיח כץ. דהרעק״א הבץ דהוכיח ממש״ ואם .נפל לתבשיל בטל ואץ צריך שיעור. והק׳ רהמחבר מיירי באופן דלא מינכר דבכה״ג לא שייך מ״ע. אבל באופן דמנכר ודאי אסור. והפמ״ג הבין שהראי׳ ממה

שכתב הרמ׳׳א דבעוף דרבנן אין לחוש עיי״ש בדבריו.

ולהרעק״א צריך לומר, דהט״ז הבין בדברי המחבר דכיון רכבר נפל הוי דיעבד ומותר אף

שניכר ולכן יש שפיר ראי׳ לדבריו.

ולכאו׳ ילה״ר לסברת הט״ז ממש״כ הרמ״א כם״ו גבי חלב זכר ואם נפל לתוך קדרה של בשר אינו אוסר, דלמה לא כתב הרמ״א דבטל וא״צ שיעור, רועה משמע דמטעם ביטול אתינן עלה כהרע״ק, אלא מכאן מוכח דכוונת הרמ״א לומר דכיון שנפל לקדירה אף שניכר מ״מ בדיעבד שרי ואף שאץ כאן ביטול וכהט״ז, וממילא אף בחלב אשה וחלב שקדים

הדין כן. ודו״ק.

הרב שאול י. שטיין

ה. בדרכי תשובה ס״ק מ״ט מביא מחגורת שמואל דמהני להניח שקדים אצל חלב אשה ולבשל בו בשר דבכה״ג ליכא מרעיה״ע שנראה כחלב שקדים.

ה לו דלא מהני שקדים משום א ר ובס׳ מעדני השולחן ס״ק כ״ד חולק ע״ז וכ׳ ת שאם יטעמו את התבשיל יראו שאי״ז חלב שקדים ויחשדו שהוא חלב בהמה, ואפש״ל ראי׳ לדבריו ממה שפסק אדמו״ר הזקן בשו״ע הל׳ שבת סי׳ רמ״ג סעיף ה׳ דהמשכיר שדהו לגוי לשנה שלמה לכאורה צ״ל מותר להגוי לעבוד גם בשבת משום שאינו מקבל שכר מיוחד על יום השבת וגם אץ מראית עץ משום שחושבים שהוא ארים (הדרך היה בימיהם ליתן שדהו באריסות) ולא חושדים שהגוי הוא שכיר יום (ומקבל שכר מיוחד ליום השבת) אבל באמת הדץ הוא שג׳׳ז אסור משום שבסוף השנה אולי יראו האנשים שהפועל אינו לוקח חלק כפירות כשאר ארים ואזר היה שכיר יום וקיבל שכר שבת. לכך צריך הישראל למחות שהנוכרי ג ה יחשדו ש

לא יעבוד בשבת.

(חזינן דדוקא כשיש היכר שהוא ההיכר הנכץ אז ל״ח למראיה״ע אבל כשיש היכר וההיכר

אינו נכץ אז יש לחוש למראיה״ע). הרב אלעזר פרנקל

יב פעמי יעקב

י א ד י י ו. באיסור והיתר הארוך כלל ל״א דין י״ג וז׳׳ל אבל של זכר אי נפל לקדירה אפי׳ ב

א ל א׳׳צ לבטלו כלל דאין עליו תורת חלב כלל אפי׳ מדרבנן דבמילתא דלא שכיחא לא גזרי ר גרע מחלב אשה אחר שפירש ומימי רגלים שמותר כדאי׳ לקמן בתשובה נטל״פ עכ׳׳ל.

ה * י ועיין בפמ׳יג שפ״ד ט״ז שמביא אותו, שמדובר בחלב זכר של בהמה ולא כמו שהש״ך ר

ס ד ב א ל לומר חלב זכר של אדם אבל מראית עין יש מ״מ כמו שמובא בבאר היטב דאפי׳ על ח יש מ״ע.

• ל ר ע ולכאורה לא מובן לי דלמה גזירה דרבנן במקום שלא שכיח לא יעשו לאסור הו ל י פ ומצד מראית עין יאסרו כל העולם, מה הכח של מראית עין יותר מגזירה לאסור אא ל במילתא דלא שכיחא. ונראה לי לומר שהענין דמראית עין לא דומה לגזירה היות שח י כ ש הפירוש שעושים כל פעם חשש דמראית עין כמו גזירה דאז יש לומר דבמקום שח ר י ז ג חוששים וגוזרים למראית עין ובמקום שלא שכיח לא גוזרים במראית עין כמו ב

ש ש דרבנן, אלא דבמראית עין חששו כל הזמן ועשו גזירה כללית שככל מקום שיש חס י ר מ י חוששים או בהלכות אורח חיים או בחושן משפט או ביורה דעה כר ועל זה א

א ת ל י מ שהגזירה הזאת שייכת גם כאן אבל לא שמחדשים גזירה או איסור חדש שזה לא שייך ב דלא שכיחא.

3 ו ג י ל הרב ירחמיאל כ

ס כ ז. בביאור דברי הט״ז סעי׳ ג׳ ד׳ ם״ק ד׳ שכתב דלא גרע מחלב אשה ש

ו מ 1 כ ם כ ו ש ה מ ל י כ א י ה י ס א ז ל י ם א י ד ק 1 לי ש י ם א א ל ב ב 1 א י שחשו למראית עב כ ע בחלב אשה דבםמוך. וכן משמע לשון רמ״א שכתב יש להניח דמשמע שבדיעבד לא מ

האכילה בשביל זה.

כ ל ן ד וידוע קושיית הפמ״ג הכא דלקמן מיירי בבהמה בסעיף ד׳ דאסור לבשלה כ

ד ו משום מראית עץ. וכ״ה ברעק״א כעין זה (ויבואר בהמשך) ומה ראיה לענינינו, ע

א נ , ד הקשה ברעק״א על מה שהביא הט״ז לשץ יש להניח, דזהו בבהמה ושם מ חיישינן למראית העץ.

- ן ש ויש לפרש דברי הט״ז דהנה לשץ המחבר בסעיף ד׳ צ״ב שכתב אסור לבשל בחלב א מפני מראית עץ, ולא נקט אכילה — אף דרך בישול — ומשא״כ הרמ״א בס״ג בחלב שקד,»3y , כתב יש להניח ומיידי לאכלו כך (מבושל, כמ״ש ש״ך וט״ז דבבשר בהמה ע״כ *

ד ס ז ד ב מבושל, דאל״ה אינו אסור באכילה מדאורייתא) וצריך לומר דהשו״ע נתכוץ דדווקא בת אז יש בה מ״ע כשמבשל בחלב אשה אבל בעוף יבטמב^ך שבישולה עם חלב אסור מה״

י א • ד ה ל י כ א א ל ל י י ש י ט ב ? י נ כ ה ל • י ה ש ב א ל ח ע ב ״ ם מ בחלב אינו אסור. איז גא ד ז • ד ע ״ n מ n ז א בלשץ אכילה א״כ גם בבהמה אץ כ״כ חשש למראית עץ, דיש כ

ו ה א י ה י ת ע ^ ש ' א ה ם בח^ב ז ד י ' י ? ל ש ב י ש מ א י • י*"" ש ש מ ב מ ל א ח ו ה ר ש מ א ה י א ו ר ה ד

ג פעמי יעקב י

ק בישול דקרוב טפי למ׳׳ע מבאכילה והשתא יש ש רק לאכול ולכן כתב המחבר ל לומר דמדדייק השו׳׳ע לכתוב בישול ולא אכילה קמ׳׳ל דלא חייש לאכילה אטו בישול, וכ׳יש בעוף דלא חייש באכילתו אטו בישול דשם רחוק טפי דגם עוף לא גזרו אלא אטו בהמה, דאי נקט אסור לאכול בחלב אשה, הו״א דגם בשר עוף אסור באכילה, דלא גרע

ד רק אטו בישול. כ״כ מבשר בהמה רגם בה אכילה ה

וממילא אתי שפיר ראיית הט״ז ראם אין לו שקדים אין מעכב האכילה בשביל זה. דנהי

דהרמ״א בם״ג סבירא ליה להחמיר בבהמה שלא להניח אטו בישול, מ״מ בעוף אין לנו לעכב

האכילה בשביל זה דהוא רחוק טפי מבהמה, והראיה לזה כמו בחלב אשה דבסמוך שנקט

השו״ע בישול ולא אכילה להשמיענו חידוש זה.

ק משמע לשון רמ״א שכתב יש להניח וכו׳ דאינו ז ד ומבואר ג״כ מה שהביא הט״ מעכב האכילה, אף דמיירי בבהמה מ״מ גם שם בדיעבד אין להחמיר באכילה דהוי רחוק טפי ודווקא בבישול נקט השו״ע להחמיר דהוא גזירה חדא דמ״ע, משא״כ באכילה, ואף דהרמ״א מחמיר על השו״ע מ״מ בדיעבד אינו מעכב. וזה יש לומר דנתכוין הרמ״א בתו״ח (הובא בט״ז וש״ך) דאפילו בבהמה אינו אסור אלא דרך בישול דווקא, דזה גורם לנו הקולא שלא נגזור באכילה שהרואה יאמר שבשלו כך, אף בבהמה,

וכ״ש בעוף בחלב שקדים דיעבד דרחוק טפי ולא גזרינן בו מראית עין בדיעבד.

ומה שהקשה רעק״א דמלשון המחבר בם״ד ואם נפל לתוך התבשיל בטל וא״צ שיעור, משמע ררק באינו ניכר מיירי, אבל בניכר יש מראית עין אף בדיעבד בחלב אשה. לענ״ד י״ל בענין אחר לבאר דברי השו״ע, דמיירי לא בנתבשל עמו, אלא בנפל לתוכו לאחר שנתבשל, דאי ר״ל בנתבשל עמו הול״ל כפשטות ואם אינו ניכר א״צ שיעור, אלא מיירי שנפל לתוך תבשיל מבושל כבר, דבטל, ומשמע אף בניכר דאל״ה פשיטא דהרי אין מ״ע. והסברא יש לומר כמו שנתבאר לעיל, דבנתבשל עמו יש כאן מ״ע דאורייתא, אבל בנפל אח״כ יהיה מ״ע רק באכילתו אוע ולא גזרו וכנ״ל ואם כן בהנחתו שיאמרו שבישלו כך קודם לכן. וא״כ הוי תרי מ״ יש ראיה מפורשת להט״ז ״כמו בחלב אשה דבםמוך״ שכתב השו״ע דבנפל לתבשיל

אינו אוסרו אף דיעבד וגם בניכר, דאץ זה גזירת מראית עץ.

וראיה לפירוש זה יש מדברי הרמ״א בס״ו שכתב ״וחלב זכר לא מיקרי חלב כלל, ואם נפל לתוך קדירה של בשר אינו אוסר. אבל חלב מתה וכו׳ אוסרים המאכל ואף בבישול יש לאסור לכתחילה, הרי שכתב שתי חלוקות, חדא דאוסרים המאכל, ועוד דאסורים לבשל, ובחלב זכר כתב דלא מקרי חלב כלל, וממילא אם נפל לקדירה אינו אוסר ולא כתב אם בישלו, אלא משמע דמיירי באכילה שנפל לקדירה אחר בישולה, וממילא אצ״ל דאץ איסור לבשלו, (דלא מיידי כאן ממראית עץ כלל, עי׳ באה״ט) אבל בחלב מתה כתב דאוסר המאכל לאכילה, וגם בבישול אסור, דבישול קל יותר. ועכ״פ מוכח מדברי רמ״א דהלשץ אם נפל לתוך קדירה לא מיירי בבישול, וה״נ יש לפרש בדברי המחבר

ל דמיירי אחר בישולו, ואתי שפיר הכל. ש ב ת אם נפל לתוך ה ל" הרב שמעיז קוטם

יד פעמי יעקב

ף ד ג ה מ הנ . בש״ך סעיף ר ס״ק כ׳ כתב דמה שהאפר לא נאסר בהנאה הוא לפי שאינו נ חה נ ה יא נ י האיסור ולא חשיב הנאה בכה״ג כמו שנתבאר בסי׳ צ׳׳ד. והביאור בזה. דיך כ י פ ל מהמים המבושלים עם האפר, ולאו דווקא מהאפר הבלוע מבשר וחלב בעצמו, י

לא חשיב הנאה.

ם י ם מ וקצת צ״ע דאם כן למה אסר רמ״א מקודם לערב מים שהדיחו בהם כלי חלב ען ^ נתו ל ו שהדיחו בהם כלי בשר וליתן לבהמתו שהרי אינו נהנה מגוף האיסור, שעיקר כוו ר ס א לבהמתו מים, ואין לו מעליותא בזה שהם בלועים מחלב או בשר, וא׳׳כ למה נ

בהנאה, וצ״ב.

י כ י ק ע הרב שבתי י

ד כ פתה י ט. הש״ך בסי׳ פ״ז ם״ק י׳ פוסק דבדיעבד, ביצה שיש לה חלבק וחלמון אפי׳ קלי׳ י הרי זה גמורה ומותר לאכלה בחלב ובתנאי שאינה מעורה, ובהפסד מרובה אפ

׳ ם ר ת י י ״ ש ם י י ה א ד כ ר ד י ת ה 1 ר ? ש פ ״ א ז י ד י ג ה ב ר ו ע ז מ י י ד ׳ ע י פ א ד ו ב ז ל י מ ל ח נגמר הת ו ר י ע והרא״ש והטור ור׳ ירוחם לסמוך עליהם בכה״ג וממשיך הש״ך וז׳׳ל ונ׳׳ל דלדעתם מ

ג ״ ס פ היינו אותן הקטנים שנגמרו בחלמון לבד המעורין ומחוברים בבשר השדרה עכ״ל• ה

ד ר ס ג אומר בשפ״ד ס״ק י׳ וז״ל ודע דמעורות היינו דאית ביה שורייקי םומקי אפי׳ נד ר י ע מ ז י " ? י " ה י פ ו ב י ל ה ע מ ה ת ד ו ה ד י י ה > י ו ? " כ ת ע ו ר י ע ן והחלבון מיקרי מ החלמול^ - היינו תלוי בבשר השדרה כמו שהש״ך אומר בסופו לאפוקי ממ׳׳ש בב״י, וכן עיקר ן

כפרי מגדים, כיון דלפי הש׳׳ך מעורה היינו תלוי בבשר השדרה, ע״כ.

ל לכאו׳ אפשר לתחן הפרי מגדים דלגבי הדין דיעבד אומר הש״ך דבעינן חחלמק וגם לא מעורה, היינו כמו הפמ״ג שורייקי םומקי ורק בהפ׳׳מ מתירין אפי׳ ו

״ ש ז י מ בבשר השדרה. ואין לדחות דלא חזינן שיש מחלוקת מה הפשט במעורות, ו^ ן ז ן ד י משמע דהפשט במעורות הינו דבר בנפרד מהדין של בדיעבד או הפ׳׳מ דהש׳׳ך עושה מהד ״גם נ״ל׳׳ משמע שזה דבר בלתי תלר, ובפרט שרק רש׳׳י אומר מחובר בשדרה ים א ר

זה מחלוקת מדוע פוסק רק כרש״י ובפרט שמהרא״ש לא משמע כמוהו. זה ״י . , נף 3 ר ח דהרי היד יהודה עצמו נשאר בסוף שבמציאות לא שייך שיהא גם חלבק וגם מף ז ; 3 , ן ׳ג דקאי על הדק (לא על הפ״מ) דבעינן גם חלבו בשדרה, ואם כן הפמ׳ך 3 י י לא שייך מעורה בשדרה, ולפי הראשונים שצריכים חלבון חייב להיות שמעודה ה^ שורייקי סומקי ומה שרצינו לדחות דמהש״ך משמע שמעודה בשדרה היינו פשט כ״ 0 ן ר ע ד ל ד ל גם נ״ל ״ כמעורה בלי שייכות למחלוקת אפשר לדחות בקלות דלשק הש״ך ח״״^ מעורות היינו וכר עכ״ל, חזינן דרק לדעתם דהם מחירין בחלמק לבד אפשר להגיד דמעףן' ד ד ד ש היינו בשדרה אבל כל החולקים עליהם גם חלבון לא לומדים דמעורה היינו ב

ולכן אם יש שורייקי םומקי אפי׳ אם יש חלבון אסור לאכלו בחלב.

ן מ מ כ י היכ יעקב י• ל

פעמי יעקב טו

י. ש״ך פ״ז ם״ק ט׳׳ו ובנקוה״כ שלדעת הב״י דם שבשלו אסור מן התורה וכן כותב הפרמ׳׳ג בפתיחה להלכות מליחה ויסוד דברי כולם מהא דכתב המחבר בסעיף ר וכן המבשל בשר במיאץ לוקין על אכילתו משום בשר חלב או בחלב מתה או בחלב זכר או שבשל דם בחלב פטור ו בחלב. וזהו לשון הרמב״ם ומדייק בב״י שמזה הלשון משמע שמשום בשר בחלב אינו לוקה

אבל הוא כן לוקה משום דם.

אבל לכאורה רואים בב״י לעיל איפכא דהנה בסי׳ ם׳׳ט לגבי הדין דנכרי משמש בבית ישראלן במסיח לפי תומו מסביר מ א ונתן הבשר בקדרה ואץ ידוע אם הדיחו או לא ת הב״י אע״פ דאין נכרי נאמן אלא לעדות אשה היינו דוקא באיסורא דאורייתא אבל באיסור דרבנן נאמן במסיח לפי תומו וכר והאי נמי איםורא דרבנן דכיון דמליחל וכן בש״ך שם ם״ק מ״ב מביא ; כ כרותח הוי דם שבשלו ואינו עובר עליו ע את הב״י שכותב דם שבשלו דרבנן (ומסביר שם מדוע לא הביא המחבר בשו״ע דין דמםל״ת) רואים ששיטת הב״י בפשיטות שדם שבשלו דרבנן וכן נוקטים להלכהץ מה שהביא בס״ט וא״כ בד״מ ס״ט ם״ק י״ט והש״ך בסי׳ פ״ז ם״ק ט״ו מצי יקשה שיטת המחבר אהדדי, ועץ נקוה״כ ופמ״ג מה שכתבו לחלק בץ דם בעץי יו״ט ת ע מ לדם שיוצא ע״י מליחה ואולי אפשר לומר דרך אחרת בזה דהנה ה בהקדמתו למסכת ברכות כותב וזה לשונו ואף הרב הגדול מהר״י קארו ז״ל אשר השביר בר בספרו ב״י ומתוכו עשה החיבור שקראו שולחן ערוך בדמותוד לשון הרמב׳׳ם דל לא נתכוין מעולם להורות ובצלמו של ס׳ הטורים ועל לשונו תמי מתוך שפרו חלילה וחלילה רק מי שלמר ועי׳ בם׳ הטורים עם פי׳ הב״י וכו׳ עכ״ל, ובמילא יוצא שצריך לעיין בב״י כדי להורות ולא מספיק השו״ע והנה ציינתי מה שכתב הב״י בסי׳ ם״ט וכן בסי׳ ע״ו הביא הטור בסוף הסימן שם בשם הרשב״א שאין איסור דאורייתא בדם שנתבשל וכן הב״י מעתיק שם בפשיטות את שיטת הרשב״א דדם שבשלו אינו אסור מן התורה ולא מביא שם מי שחולק על זה א׳׳כ רואים בפשיטות שיטת הב״י דם שבשלו אינו אסור מן התורה, וכידוע שבשו״ע מעתיק בעיקר מהץ הרמב׳׳ם ואין לוקץ על אכילתו ש שנוגע למעשה ולכן אע״פ שמעתיק את ל משום בשר בחלב, אינו מתכוין שלשיטת המחבר יש כן איסור דאורייתא בדם שבשלו ומצאתי בדרישה סימן פ׳׳ז ם״ק ו׳ בסוף דבריו שמקשה דהטור בסימן פ״ז מעתיק מלשץ הרמב״ם ודם שבשלו בחלב פטור ואץ לוקץ על אכילתו משום בב״ח ובסימןח שמה ת מ ע״ו העתיק לשץ הרשב״א שסובר דם שבשלו דרבנן והם סותרים זא׳׳ז, ו שכתב הטור אץ לוקץ על אכילתו משום בב״ח זהו אליבא דכ״ע אבל אם לוקים משום דם לא פירש בדבריו והוא תלוי במחלוקת וכדבריו אפשר לומר במחבר ובמילא

יוצא שפיר שיטת המחבר דם שבשלו דרבנן.

הרב חיים ואב מילשטיץ

י יעקב טז פעמ

ל בח& ש ו ב מ ה א. רמב׳׳ם פ״ט מהלכות מאכלות אסורות הלכה וי. המעושן ו יk ה ת טבריה וכיוצא בהן אין לוקין עליו וכן המבשל בשר במי חלב או בחלב מד וחל( ש בחלב זכר, או שבשל דם בחלב פטור ואינו לוקה על אכילתו משום ב

ב הרמב״&י ת נו דהב״י סובר כהרמב׳׳ם), בטור מביא כ י (והי ׳ עכ״ל וכן מובא בש׳׳ע סי׳ פ״ז סעי׳ וי בחלנ ש המבשל בחמי טבריה, ומעושן ודם שבשלו בחלב פטור ואין לוקץ על אכילתו משום בב »' ל י ח המבשל שליל בחלב חייב, המבשל שליא או עור, גידין וכו׳ בחלב פטור, המבשל במ

בחלב מתה, או בחלב זכר, פטור עכ״ל.

׳ ו ק ו ומקשה הכ״י עליו וז״ל אבל איני יודע למה העתיק דם שבשלו בחלב מחלק ו להעתי י ר ׳ צ י ה ה ד ש ק מ ו ו י ש מ מ שכתבה הרמב״ם וקבעה בחלוקה ראשונה עכ״ל וי ללמוזי ד ו כ ר פ ם ם ב ״ ב מ ר א ה י ב מ דם שבשלו בחלב ביחד עם חלב מתה כמו ש

ר ש ם ב י ש שעל שניהם הדין הוא בין בדם בחלב ובין חלב מתה בבשר אינו לוקה על אכילתם מזו ר מכי ו ט ה בחלב אבל לוקה על זה משום דם ועל זה משום חלב נבילה דגם לוקה, וכמו ש

הרמב״ם לא יודעים ולא רואים שהרמב״ם אומר הדק של לוקק על חלב נבילה.

ל י דס״ י ו י ו א ח קושית הב׳׳י על הטור, דהטור בכוונה שינה לשק הרמב׳׳ם ל ת הב״ח מה נ ו ו כ ה להרמב״ם בדם שבשלו לוקק משום דם ואי הי׳ כותבם ביחד הייתי אומר ש

ל על כ ה א ל י ב ב נ ל ם ח ו ש י מ ^ ' 7 ^ כ ח א " ב ם ב ו ש היא דוקא על חלב נבילה דאי! ליקי! מו ס ו דם אינו לוקה משום דם ובגלל זה כתב הטור דם בפני עצמו שלוקה משום ד

אדע חלב נבילה ועיי״ש.

ח על קושית הב״י. א. דהוא הדבר, כדי שלא נטעה לומר שהרמב״ם םוי־ו־ , ^ ת ובדרישה מ ׳׳*׳ >ר דגםר ו ט ה ה על חלב נבילה לוקה משום נבילה וזה אינו דאין לוקק על חלב נבילה ובגלל זא על ק י י ר י כ ו ם ס ״ ב מ ר ה ע ש ד ה בימב״ם׳ ו ע ט א ת ל ו ש י ל י ג ה • ל ת ר ח א א ב ב חילק דם ב

דם לוקה אבל על חלב נבילה לא לוקה משום חלב נבילה.

ל ב. דלהכי חילק משום דבחלב נבילה לוקק לכו״ע משא״כ דם והוצרך לחדש לנו כאן ש

• והנה • ר י י ב ט ו י ש ה פ ז י ד ז א ר ^ כ פ ם י י ? י ר א צ י י ? ה ת 3 מ " 7 ם י*72* ^ ״ ם ד י ש מ

LLח ״ ״ ב חרוצים של הב״ח והדרישה לכאורה דחוק מאוד, ואשיב על ראשק ראשק ה

ס ככ״ י ש ז מ ד ו ז ל י א ו ה י ש מ י ז ה ? ע ט א א ל ה ש נ ו ו כ ם ב " ב מ ר ז ה י ש ה ל נ י שהטור שה ן 0 שכתב הרמב״ם הולך על חלב נבילה, ולא על דם, ולפי עניות דעתי איני ר

ל ך ע ל י ה ׳ ב ל ח ר ב ש ם ב י ש י מ ת י 7 י כ ל א ה ע ו ^ נ י א ה איך אפשר לטעות דהרמב״ם רוצה לומר ש. ה חלב הא יש הפסק של דם שבשלו בחלב ואיך אחשוב שזה הולך על שתי בבות לפני ז

ה ל י ב וגם הדרישה מתרץ בתרוצו הראשק שלא נטעה לומר דאק לוקק הולך גם על נ

ד מ ל י י כ ב ז י ? ם ח ש ע י ד י י ח ^ י ש י ו ? ת ל י כ ל א ב ע י ת כ ז ש ״ נ פ אטעה וכמו שכתבתי ל שאחשוב שזה הולך ג׳׳כ על חלב מתה. *

r פעמי יעקב

p דחלב נבילה פשוט לכו׳׳ע דלוקה וכאן רוצה לחדש דם ובגלל זה שינה לשונו, v i ועוד ק הרמב״ס, לא מובן לי איך הוא יותר ש ט הוא שינה ל מלבד הדוחק בתירוצו שמצד דבר פשו פשוט מדם הא הרבה חולקים וסוברים שאין לוקין על חלב נבילה וכן הוא בעצמו הביאח קושית ת בתירוצו הראשק ריש טעם לומר דאין לוקין משום חלב נבילה, וראיתי ל הב״י על הטור ובהקדם בהב׳׳י מקשה עוד רלמה הטור הכנים כאן החלוקה האחרונה של הרמב׳׳ם בסעיף ז׳ (ובשולחן ערוך סעיף ז׳) בנוגע לשליל, שליא, עור, גידין וכו׳ד להביא דעת ח דהיות שרצה מי י ת ץ מעושן ומבושל להמבשל במי חלב ו והמיס אותה ב הרא׳׳ש אחר מי חלב ולא רצה לעשות הפסק ביניהם ובגלל זה כתב בחלוקה האחרונה

של הרמב״ם באמצע ועיי״ש.

ח ג״כ ופשוט מה שמקשה הלאה בנוגע לדם שבשלו למה שינה הטור סדר ו ת ובזה מ

הרמב״ם, היות שרצה להמשיך בדעת הרא״ש אחר מי חלב בלי הפסק דינים ואריכות

ביניהם ובגלל זה כתב דין דם שבשלו קודם ופשוט, וד׳׳ל. הרב ירחמיאל בלינוכ

יב. מחבר סי׳ פ״ז סעי׳ ו׳ ״או בחלב מתה״ עיי׳ ביאור הגר׳׳א אות ט״ו ועיי׳ באר הגולה אות י״ד דכותב דלא כשמואל וכמ״ד שם דאין איסור וקשה דבגמ׳ משמע דלכו״ע חלב שנחלבה מאמה שמתה כבר, אם ע״י שנשחטה או ע״י שנתנבלה לא הוי חלב, ורק

המחלוקת בבשר מתה אי הר בשר או לאו. ויש לעיין. הרב יוסף גולדברג

ז סי׳ פ״ז םק״ז בא״ד ולבשל בצלול דאוםר רמ״א היינו לאכול דלבשל יג. משב״ ממש לכתחילה בלא״ה אסור משום מ״ע ויש להבין דהרמ״א בא לומר דיש איסור בישוללבשל מילא איסור ר חלב ממש, ומה אומר הפרמ״ג ו מדאוריתא ולוקה. ביק דסובר דצלול ה

משום מ״ע. ולכן יש לבאר דהרמ״א מיירי בלאכול. הרב יוסף גולדברג

יח פעמי יעקב

ל ה ש ר י ד ׳ פ׳׳ז סעיף ו׳ הרמ״א בא״ד ח״ל י׳׳א דאםור לחתות האש תחת ק יד.םים ה ל עכו״ם לפי שהם מבשלים בהם פעמים חלב פעמים בשר והמחתה תחת הקדירה ש

ס י ש כ ד ר מ ב בא לידי בישול בשר בחלב, עכ״ל. השץ־ על אתר ס״ק י״ח וז״ל ון כ ׳ ל ד כ כתוב שאסור לבשל בשר איסור בבית ישראל בקדירה של עכו״ם שמא יחתה הישראל ור ת ל ב י ז ם ד י ר ב י ד א ה ש ״ א ה ל א א ק ו ו ד א צריך לשפחות עכו״ם שתי קדרות וכר, מיהו בשר לם י ש ק טעמא מיהו אין בזה אלא חומרא בעלמא ואין העולם מהרין בזה עכ״ל הש״ך. רבים מי ת פ ש מדוע בשר בקדירת עכו״ם הוי רק חומרא בעלמא, ורבו בו התירוצים, על פי הו ת נ ו ׳ כ דעת והיד אברהם משמע דמה דאמר הש״ך ״אין בזה אלא תומרא בעלמא׳ק י ר ו למאי דסליק מיני׳ דהיינו שאר דברים כגון סלק בסיר של עכו״ם, ובזה ה חומרא. לפי השפ״ד דלא הוי דרך בישול בשר בחלב, ולפי היד אברהם דסתם קדירךךן

עכו״ם אינן בני יומן.

ק א ר י ב מ לכאורה מהבאר היטב ס״ק ט״ז חזינן דלא כמו הפמ״ג והיד אברהם, של כ ע ק ע את דברי המרדכי וע״ז כותב מיהו אין בזה אלא חומרא וגר. וכן במנחת יל ו ש י התורת חטאת סימן ע״ו סעיף י״ב בם״ק כ״ח באמצע דברי המרדכי על איסור בך ״ ש ט כ ש ל בש״ך מיהו אין בזה אלא חומרא בעלמא וגר, עכ״ל. חזינן דלמד פ בשר וכו׳ ח״

א י ש ר דקאי על דינו העיקרי של המרדכי, ואפי׳ לא על שפחות עכו״ם, וא״כ קשה ק

ד י ר א ח וזה תוכן לשונו דלא ק ת הראשונה מדוע הוי רק חומרא. האמרי ברוך מ^ כ על להצריך לשפחות ב׳ קרירות ועל האיסור לבשל משום גזירה שמא יחתה אג ״ מ פ באיסור החיתוי המוזכר כאן בהגהות רמ״א אין מדברי הש״ך ראיה להקל יעיין בך ך ר וצ״ע כי במרדכי כ׳ בזה״ל ובחיתוי עובר משום לא תבשל עכת״ל. ולפי האמרי כ

ל ב א א ר מ ו ק ח ה י ז ה י ת ח א י מ א ש ר י ז ! ג 7 ה י י ז כ ד ר מ ל ה י ש ו ס י א ל ה כ ב ד ט י ז ה ב ו מ

׳ ו א כ ג ל ״ מ פ ל ה ע ע ״ צ י ב א ש נ החיתוי הוי איסור ממש דאיירי בבשר ממש, ומה שך , י ה ש יש הבדל מאד גדול בין המרדכי לרמ״א, דהמרדכי איירי בגזירה שמא יחתה, חל ש כ לגזור רק כשמבשל בשר דאז יש איסור לחתות, אבל הרמ״א אינו אוסר ל

ת ו ש ע א ל ו בבית ישראל, דהרמ״א איירי במבשל שאר דברים כגון סלק וכל האיסור הך ר י ד חיתוי ממש, מטעם בשר בחלב שיש בכלי אבל לא מיירי בבשר ממש דלא הו

י כ ד ר מ בישול לפמ״ג או דסתם כלי נכרי אינן בני יומן ליד״א, נמצא דהש״ך קאי גם על ה וגם על הרמ״א.

י ליכי־שן י ב יעקב י ר ה

פעמי יעקב יט

8ו. בשו׳׳ע ם״ו המעושן וכו׳ פטור ואין לוקין על אכילתו. ומקורו ברמב״ס פ״ט ה״ה ובביאור המציאות של מעושן כ׳ בפרישה םק״ט מעושן שנתחממו בשר בחלב כעשן כמו בחמי טברי׳, או י׳׳ל — שנשרו בחלב ואח׳׳כ תלאו בעשן עכ׳׳ל וכפשטות המציאות הראשון שכ׳ היינו שלוקח קדירה בשר בחלב ונתחמם מבחוץ ע״י עשן בלבד ולא ע״י אש ממש, דוגמא של חמי טברי׳ דשם ג׳׳כ המציאותפ וצ״ע בדבריו דמהיכן הוציא גדר זה דהנה בצלי ״ שמניחים הקדירה בתוך הח״ט, ח׳ד אי הוי בכלל איסור בב׳׳ח היא מטעם דפשטי׳ וטיגון שדנו הפר, בפר״ח וחוו׳ יקרא בישול הוא כמש׳׳נ כפסח אל תאכלו וכו׳ ובשל מבושל במים, וכמשמעות רש׳׳י: יהינו שדבר מאכל מתבשל בתוך נוזלים מרובים וממילא דבצלי ותו׳ סנהדרין ד׳ טיגון או אפי׳ וכדו׳ כיון שאינו מתבשל ממש. במים איכא שינוי בדבר המתבשל ובגוף המאכל בין הבישול דקרא לבץ הנך צלי טיגון וכדו׳ וע״ז דנין אם בכ״ז גם הם בכלל בישול בב״ח, משא״כ המציאות של מעושן הנ״ל הרי גוף המאכל נתבשל ע״י חלב ויש כאן בישול רגיל דבר מאכל בלח. ומאיזה טעם ואיזה שינוי יש בזה דנימא דאינו בכלל

בישול וקרא.

והנה הגם דמצינו גם חמי טבריא דליכא שינוי במאכל המתבשל ואעפ״כ אינו בכלל בישולה בזה שאינו מעשה אש אלא מעשה חמה, ומצינו הרבה יקרא זהו מטעם אחר תשתנ ויניס בתורה שמעשה חמה אין דינם כמעשה אש ואין כאן המקום להאריך במקורות של מעשה חמה. ויעוץ בחת״ם עהש״ם בדף קי׳׳ג בד׳׳ה והנה אבל המעושן הכי תולדת אש

והיכן מצינו חילוק בין אש לתולדת האש, וצ׳׳ת.

ולענץ הלכה אם אפשר לסמוך על דברי הפרישה בפי׳ הא׳, יש לציץ דהגם שהדרכ״ת

V J \ n a י ) M 1׳>! ג י ׳ h ^ / c > fv^£n /\>ft S . / V r j ׳ ^ \ מ ^ ן

r n - <!׳ /?׳|

אץ לוקץ וכן ברמ׳׳א אבל חלב מתה טז.בשו״ע ם״ו המבשל במי חלב, בחלב מתה פטור ו ומי חלב אוסרים המאכל ואפי׳ בבישול יש לאסור לכתחילה, והנה בטעם הדבר דהני בב׳׳ח הגם שאינו אלא מדרבנן יהיו אסורים גם בבישול, ולאפוקי מחיה ועוף שמותרים בבישול, מצינו מח׳ בפר, הגרעק׳׳א כאן מביא מספר תפארת למשה דהביאור הוא דכיון שהוא מץ ממינו בהמה טהורה שנאסר מה׳׳ת החמירו בו. ומסיק הגרעק׳׳א דבאמת ג׳׳כ אסור בהנאה מה׳׳ט, והגם שהגרעק׳׳א תמה על מקור הדבר בחז׳׳ל, כבר הביא ביד יהודה ראי׳ מפורשת עיי׳׳ש ואכמ׳׳ל, אמנם בחי׳ הפלאה כ׳ דהאיסור בישול בזה אינו אלא מצד מראית עץ בלבד, וכמו בחלב אשה ושקדים, יעוי״ש, ופשוט דלפי דבריו א׳׳צ לזה׳ ולא הביא מקור בגמ׳ דהרי גם בחלב אשה המציא הרשב׳׳א בתשר האיסור מדנפשי

ראי׳ מגמ׳ א״כ פשוט דיש לדמות גם מי חלב וחלב מתה לחלב אשה.

כ פעמי יעקב

ל ול׳ ״ ה והנה לכאורה מצעו רזהו מח׳ הש״ך והט״ז, דהרי הט״ז בםק״ד בסופו כ׳ מ׳ לכתחילה שזכר רמ״א כאן וכן בסמוך גבי חלב מתה לענין בישול נראה שנתכוין וכוחלב אבל במקום צורך לרפואה אף שאין סכנה יש להתיר, עיי״ש הרי מפורש רס״ל דחלב אשה ו מתה דין אחד יש להם ראםורין רק מצד מ״ע בלבד, ומשו״ה מתירין לרפואה הרי מפורש כדברי ההפלאה, ומהש״ך מוכרח להיפוך שהרי כ׳ בםק״ז להלכה דל״ש מר״ע בבישול כ״ה דעתו עכ״פ להלכה ובם״ז םקכ״ב סובר דהמבשל בשליל פטור אבל׳נ ׳ המבשל שליל וכר פטור, וכן האוכלם, וכר ה׳ אסור שכ״כ שם על מש״כ המח איםורא מיהא איכא, וממה שהעתיק המלה ״פטור״ דקאי על בישול הרי שהסכים בזה להלכה דבבישול אסור והרי הש״ך סובר דל״ש כלל איסור מ״ע בבישול

ובהכרח דזה איסור דרבנן, וכסברת התפל״מ והגרעק״א הנ״ל.

אלא דיש להעיר על הכלל שחידש התפל״מ דמשום דהיא מין ממינו בהמה טהורה משו״ה אסור מדרבנן גם בישול והנאה, דכלל זה לאו כלל גמור היא דהרי מצעו בס״טד צ בחלב הקיבה דג״כ היא ממין בהמה טהורה, ואדרבא הרי בא מחלב ממש רק שהיתר מב ל פירשא ואעפ״כ מפורש במח׳ דמותר בבישול ומה גרע חלב הקיבה ממי חלב או ח זכר, או משליא דג״כ אמרי׳ בגמ׳ דהוי פירשא ואעפ״כ אסור מדרבנן. וצ״ב ובשלמאל״ש אם נפרש רק משום מ״ע לק״מ דכבר כ״כ הפמ״ג בשפ״ד כ״ה דניכר קיבה ו מ״ע ודו״ק. והנה בהשקפה ראשונה לא היה נראה שום נפקותא לדינא בין טעם מ״ע לאיסור דרבנן זולת ההיתר דלרפואה וכדו׳ במקום דל״ש מ״ע כמביא בם״ג, אבל לאחר העיון יתכן שיש כאן נפ״מ נוספת בניד״ד, דהרי לפי׳ ההפלאה דיש כאן איסור מ״ע בלבד, יל״ע אם גם בהנאה אסרו מטעם זה, דהרי בדין חלב אשה ושקדים לא מצעו שם מי שיאמר שאסור בהנאה, וגם הסברא נוטה כן דלא החמירו לו משום מ״ע רק שהוא לא יעשה כן אבל אם נעשה וירצה למוכרו לגוי מי צריכיץ להחמיר כ״כ, וא״כ לכאורה נראה דכיון שבחלב אשה ושקדים אין איסור הנאה גם בהנך ליכא איסור הנאה, אבל בדברי הגרעק״א דםובר דזה איסור דרבנן ממש, הרי מפורש יוצא בדבריו דאםור ג״כ בהנאה, שכ״כ בקושייתו דמ״ש מבשר חי׳ ועוף שמותרים בבישול ובהנאה, משמע דהבין דכאן ישנו גם איסור הנאה, וא״כ יוצא לנו לכאורה

נפ״מ בדק איה״נ במי חלב בין הש״ך והט״ז.

רש להביא ראי׳ לדברי הש״ך שהרי במש״כ הרמ״א וחלב זכר לא מקרי חלב כלל, ואח״כ כ׳ על חלב מתה ומי חלב דאםור לבשל לכתחילה כ׳ ע״ז ביד אברהם דמשמע דבחלב זכר מותר הבישול, והקשה דמ״ש מחלב אשה, אמנם ביד יהודא פשוט לו דגם בחלב זכר אסור הבישול, ומדייק ממש״כ הרמ״א ״ואם נפל לתוך התבשיל מותר״, משמע דלכתחילה אסור לבשל, עיי״ש, הרי דגם הוא מסכים להדיוק של היד אברהם דה״ל אסור לבשל בסיפא דרמ״א אינו מתייחם על חלב זכר, אלא דםובר בפשיטות שבחלב זכר מני׳ ובי׳ כ׳ הרמ״א לאסור הבישול, ולכאורה אם כדברי הש״ך דבחלב מתה יש איסור ממש מובן הרמ״א ביותר דבאמת איסור בישול רחלב זכר וחלב מתה אינם שנרם בחדא מחתא דחלב זכר אסור

פעמי יעקב כא

ד רק ׳ז דגם במי חלב ה יק מצד מ״ע ומי חלב וחלב זכר איסור דרבנן, אבל להט׳ מ״ג קצת צ״ע אמאי לא כללינהו הרמ״א לענץ בישול, ודו״ק.

הרב שאול י. שטיין

ד חלב אבל היות שיש יז. פרמ״ג ש׳׳ד ם״ק כ״ז מביא שאפי׳ להרמ״א שסובר בצלול הד פירשא מודה כאן הרמ׳׳א שאם לא היה שיעור כבישה אין איסור ומיהו כ״ק ריעות שצלול ה בעינן עכ״פ ם׳ וממשיך וז״ל ומיהו אם נמלח מליחה מועטת ולא שהה והעמיד גבינותד דאורייתא והש״ך כתב ג״כ דהוה ובשלו הגבינות אח״כ אפשר דאץ להקל דתו ה צ״י מליחה דרבנן וכל שאין שישים נגד עור הקיבה עכ״פ יש לעיין בי׳, ע״כ. ולא הבנתי

מאיפה מגיע כאן שישים נגד עור הקיבה.

ד חלב ואם נתערב בשר בחלב נעשה נבילה וצריכים שישים נגד הרמ״א לשיטתו דצלול ה כל החלב, וכן כתב מפורש הפרמ״ג בש״ד ל׳ ועיי״ש וצ״ע.

הרב ירחמיאל בלינוב

יח. כש״ך סעי׳ י׳ ם״ק ל״ג עור הקיבה שנתייבש ומ״מ נראה דלכתחילה אין. ומצאתי בעזה״י בשו״ת נובי״ק סי׳ כ״ו שהאריך לעשות כן, ולא כ׳ הש״ך טעמול ומה שכ׳ הש״ך ״ ה דיש חולקים על ההיתר דנתייבש וכ׳ שם בד״ה ומזה נלענ׳׳ד ח דלכתחילה אין לעשות נלענ״ד טעמו לחוש לדעת המחמירים, וכו׳ עיי״ש ובשו״ת הגרעק״א סי׳ כ״ו כ׳ בסופו בד״ה אמנם, לכתחילה אין לעשות כן היינו דלכתחילה חיישינן

דלמא לא נתייבש לגמרי עכ״ל ודו״ק.

הרב שאול י. שטיין

. בסימן פ׳׳ז סעיף י״א פסק המחבר דהמעמיד בעור קיבת נבילה וטריפה אוסר בכל שהוא. ט י ובש׳׳ך םקל״ה הביא פסק מהרש״ל דבטל בשישים וכתב עליו שאין דבריו מוכרחים. ובדגמ׳׳ר שם רוצה להביא ראי׳ לדעת רש׳׳ל מרש׳׳י חולין קט׳׳ז ע״ב בד׳׳ה הרי זו אסורה שפסקק במינו שם שחלב הקיבה שנמלח בעורה נ׳׳נ ואוסר כל הגבעות שמעמידים בו דמ׳ש אינו בטל. ומביא מזה הדגמ״ר ראי׳ שהרי לא אסר דבר המעמיד. וכותב דיש לומר כפ׳ ש״ך בסק׳׳ל דמכיון שבב״ח במליחה הוא מדרבנן, א׳׳כ לענק זה שיהי׳ אסור משוםש מ ק במינו לא יהי׳ נבילה מ מעמיד אינו בנבלה ממש אלא דצ׳׳ע דא״כ אף לענק מק במינו לא שיאסר במשהו, וצ׳׳ע עכ׳׳ד. וצריך להבק קושיתו מ״ש בצ׳׳ע כר, שהרי מ בטל (לרש׳׳י) הוא מדאורייתא. ומכיק שהקיבה היא איסור בב׳׳ח הרי דינו שלא בטלל דמכיון שהקיבה שנמלחה אסורה מדרבנן העמידוה על דינה ״ הוא חומרא דרבנן ד

שבטל בשישים ולא החמירו בה משום דבר המעמיד.

פעמי יעקב

ק ח ב והנה מ״ש דדבר המעמיד הוא מדרבנן, כן הוא בפמ״ג בפתיחה לתערוכות, וס נ מ יעקב הל׳ פסח סימן תמ״ב ס״ק ט׳׳ז, ובאדה׳׳ז שם סעיף י׳ ובקו׳׳א ם״ק ט׳. אם מג״א שם ס״ק ט׳ כתב דלהטור הוא מהתורה. אמנם עדיין נראה דוחק לומר שיסבור כן גט ׳ ׳ בגבינות שהועמדו בקבת נבילה (ושזו רעת דגמ״ר) דהיא משנה מפורשת בע׳׳ז נ׳ ו ע״ב שאל ר׳ ישמעאל את ר׳ יהושע כו׳ מפני מה אסרו גבינות עובדי כוכבים כ ובגמרא שם ל״ה ע״א ושמואל אמר מפני שמעמידץ אותה בעור קיבת נבילה, וכץ

משמע ברש״ל עלי׳ קאי דגמ״ר שאסורים מדרבנן.

הרב מאיר מאירי

כ. ברמ״א סעיף ו׳ עוד כתבו דאין לערב מים שהדיחו בהם כלי חלב וליתן לפני בהמה דאםורים בהנאה. ובש״ך ם״ק י׳׳ט ביאר דהיינו כשהדיחם וערבם כשהם רותחים וכ״כ בשפ׳׳ד דמיירי בכלי ראשון דאל״ה אינו דרך בשול (ועי׳ יד אברהם דגם ע״י עירוי אי״ז דרך בישול ואיכ״מ) והקשו המפרשים דליתםר נמי משום איסורח הגר״א י ת בישול שמבשל הבשר בחלב ע״י שמערב המים אלו עם אלו. וד הא׳ ואם כן בטל האיסור, ג דאולי י״ל דמיירי שהמים שבב׳ הכלים הם ס׳ מ .והטעם לאסור בהנאה הוא מדין אין מבטלים איסור לכתחילה, וזה אינו שייך בבישול רק

באכילה והנאה.

(ובפשטות יש לומר הטעם דעיקר דין אין מבטלין איסור הוא לרוב פוסקים (וכידוען תשו׳ כחת״ם) ענין קנם שקנסוהו חכמים שלא יבוא לבטל איסורים, ולכן פשוט דאי שייך זה בבשול דלא חיישינן שיבשל יחד עם לא לאכילה והנאה) אמנם בחידושי הפלאה כתב בפשטות דאין שייך כאן לאסור משום מבטל איסור דדמיא להך דסימןז פ״ד םי״ג בדבש שנפלו בו נמלים יחממו עד שיהא ניתך ויסננו ועיי׳׳ש בט״ ס״ק י״ח ובש״ך ל״ח שכתבו דאין כאן מבטל איסור לכתחילה שאין כוונתו אלא לתקן הדבש, והיינו דכל שאינו מתכוין לבטל האיסור, אין כאן מבטל איסור לכתחילה. ואם כן גם כאן כשעירב המים לא נתכוין לבטל האיסור דבשר בחלב אלא נתכוין

לתת לשתות לבהמתו, ואין דעתו כלל על האיסור. ולכן אץ לאסור משום כך.

וליישב דברי הרעק״א יש לומר בתלת אנפץ:

א. עפי״ד הט״ז ביו״ד סי׳ קל״ז ם״ק ד׳ שכתב דלא אמרינן הך סברא דכשאינו מתכוץ לבטל שרי אלא היכא שאי אפשר בענין אחר, משא״כ היכא דאפשר בענץ אחר שלא ע׳׳י הביטול, אז אין לבטל. והכא נמי בבשר וחלב אפשר לתת לפני בהמתו כל אחד לבדו,

ואץ צריך לערבם, ולכן שייך דין אין מבטלץ איסור לכתחילה.

ב. עיין בשו״ת נוב״י יו״ד סי׳ כ׳׳ו בהגה ועוד דלא אמרינן הכי אלא כשכברנו מעורב כגון דבש עם הנמלים, שהוא כבר מעורב בהם ורוצה להוציאו ואז כיח שאי מתכח אץ כאן איסור. אבל לא לערב לכתחילה אף באינו מתכוץ. והכא מערב המים

של חלב עם של בשר לכתחילה ולא מהני מה שאינו מתכוץ.

ג פעמי יעקב כ

ג. ועוד יש לבאר עפימש״כ בשו׳׳ת רעק״א סי׳ ע״ז לתת טעם בהך דאינו מתכוין, רבצי שיעשה פעולה להוכיח שאינו מתכוץ לערבם יחד ולבטל האיסור. כגון התם שמסירם אח״נ וכן בחמאה שהביא שם שמסיר האיסור עיי״ש, וממילא כאן, שאדרבא הרי הוא מעונם יחד בנתינתם לפני בהמתו, אין מועיל מה שאין מתכוין לעשות הביטול ומקרי מבטל

איסור לכתחילה.

ולהמתיק דברי הגרע״א יש לבאר דחידש כאן דין חדש בהא דאין מבטלין לכתחילה ולכאורה הוא חידוש גדול לומר בכה״ג דיש ביטול איסור, דהא כל איסור הנאה חל עליו רק אם הוא מבושל רבעי דרך בישולי, י והרי כאן כשמבשלם יחד נתבטל האיסור, והרי לבישול לא אמרינן מבטל איסור לכתחילה, א״כ מכח הביטול לא מקרי בישול כלל, ואם כן מסברא אין לנו להחמיר ולומר דשייך בהנאה כאן מבטל איסור לכתחילה, כיון דבאה רק דרך בישול, ובבישול כבר נתבטל האיסור, ואפ״ה חידש לנו חחגק״א דגם בכה״ג גזרו באכילה והנאה דאין מבטלין לכתחילה, והוא חידוש נפלא, ודו׳׳ק. (ושאני מכל ביטול איסור, דע״י הביטול נעשה ההיתר ואילו לא היה שישים היה איסור, משא״כ בנדו״ד הביטול פועל שלא יהי׳ בישול ובמילא כבר מותר בהנאה ומ״מ

אוסר, והטעם מובן).

ח מעט, וכ׳׳ה בשפ״ד ם״ק כ״ז ועי׳ ל מ כא. סעי׳ י׳ עי׳ משב״ז ח׳ דצריך ם׳ נגד הקליפה מ לקמן סי׳ צ״ד סעי׳ ד׳ ״והחלב מותר כולו״ ונו״כ שם, ובמגן אברהם חאו״ח סי׳ תס״ז ס״ק ל״ג, ובשפ״ד ביו״ד שם ס״ק ח׳, וחוות דעת ביאורים ם״ק ח׳, ויד יהודה ס״ק

י״ד ודו״ק בכ״ז.

ב׳ הערות שנלקטו ע׳״י המערבת שנשמעו מפי ראש הכולל שליט׳׳א

כב. סימן פ״ט סעיף ג׳ כ׳ רמ״א ״ושומן של בשר דינו כבשר עצמו׳׳ ובביאור הגר״א ם״ק י״ד מבאר שזה שלא כדברי הרמב״ם משום בשר שבץ השינים רק כפי׳ הטור משום טעם.

א סי׳ ש״ז מבואר דגם לטעם דמשום בשר וצ״ב דהמעיץ ברשב״א עצמו בשו״ת ח״מ לא חילקו חכמים בץ בשר לשומן עיי״ש וא״כ דינו של רמ״א א״ש בין השינים מ״

גם לשי׳ הרמב״ם.

הרב אלעזר פרנקל

כג. ם׳ ס״ט סעיף י׳ בט״ז ם״ק כ״ד הביא בא״ד ח״ל מעשה בא לידינו באשה אחת שבישלה בשר ושכחה אם מלחה אותו תחילה אם לאו והתרנו מכח זה דלא הוי אלא ספיקא דרבנן

ולקולא.

כד פעמי יעקב

ק ז ח ת י א ובנקודת הכסף פליג עליו דשאני הכא כיון דאיתחזק כאן איסור דם, וכל היכא ד איסורא לא אמרינן ספק דרבנן לקולא.

׳ י ולכאורה יש להקשות על הט׳׳ז מהא דכתב בתשובות הרא״ש כלל ב׳ םץ כ י״ז הביא בשם רבעו פח שחתיכה שנםלחה בכשא״מ נאסרת כולה, והביא דה מ היה מעשה אצל ר׳׳ת, והראש חולק על ר״פ וכ׳ דרק המונח בציר אסור וא ל שר״ת אסר כולה אפשר שר״ת אסר כל התרעולת מחמת שהוציאוה מן הציר ו

נודע אמה צד היה מונח בציר ולכן אסר הכל.

ולפי׳׳ז צ׳׳ב להט״ז הא ספק דרבנן לקולא ואמאי החמיר ר״ת.

( כ ׳ ׳ ובדרך אפשר יש לתח החילוק בין שני המקרים, ונקדים הגמ׳ בכריתות (דף י׳׳ז ען מ ו אמר ר׳ נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב היו לפניו שתי חתיכות אחת של שק פ ואחת של חלב ואכל אחת מהן ואינו יודע אמו מהן אכל, חייב. חתיכה אחת ספק של חלב סה כ י ת של שומן ואכלה, פטור. אמר ר׳ נחמן מאי טעמא דרב, שתי חתיכות איקבע איסורה, ח

אחת לא קבעה איסורה, ע״כ.

ה ז י א ולעניננו בענין דר׳׳ת הרי צד אחד של עוף ודאי אסור. וספק, רק אמה צד נאסר, וה ע ב י מותר, אבל איקבע איסורא, משא״כ במעשה דהט׳׳ז הספק הוא ספק גמור ולא קר י ת ה איסורה דאפשר דהיה מליחה ואז אין כאן שום בית מיחוש כלל, וא״ש דהט״ז ש

ספק דרבנן בספק דם שמולחו הוא רק בכה״ג דלא קביעה איסורה.

הרב שלמה םלימרץ

י יעקב מ ע נו פ

׳ שאלה: סוחר קנה תשע מאות קילו של דקץ כדי למלאם, ונקרא בל׳׳א ״קישקע׳מי י והמולח טעה ובמקום למלוח צד החיצון (ששם נשאר קצת שומן) מלח צד הפנ׳ כו ולא צד החיצון, וחלק כבר נמכר, ומהנשאר יש חלק שכבר עם מילוי ואא״פ להוציא המילוי ול ויש חלק שעוד לא מלאו אבל כבר עבר ג׳ ימים מהשחיטה ולא הי׳ במים, מה דין הכלים ש

הקונים שבישלו בו הקישקע ומה דין הדקץ שנשארו?(ומדובר בידוע שיש שומן עליהם).

תשובה: החלק של ״הקישקע׳׳ שנמכר ובישלו אותו לפי הרע׳׳א בחידושיו על הרמ״א בסי׳מלחה ע״ה סעי׳ א׳ דדוקא בחלחולת אם מלח רק מצד פנים ולא מצד חוץ הוה כאילו לא נ בכלל אבל בשאר בני מעיים מותר בדיעבד אין שום פסול על הכלים וא׳׳צ הגעלה בכלל אבל מכיון שהפרמ״ג במשב״ז ס״ק ד׳ וגם היד יהודה בס׳׳ק י״ב סוברים דאין חילוק בין חלחולת לשאר דקין ואף בשאר דקין אמרינן דהוה כאילו לא נמלחה בכלל באין ה״מ הכלים שבישלו בו צריכים הגעלה כמו בחלחולת שמבואר ברמ״א דאם נתבשלה כך טריפה חוץ מאם היה שישים נגד השומן מבואר בש״ך ס״ק ח׳ דהכלי ד מותר אבל אם יש ה״מ יש להתיר כמו שמבואר בד״ת ס״ק כ״א בשם החמו׳מ דניאל דהגם דיש מחלוקת בין הפר״ח להפרמ״ג והכנה׳׳ג אם בחלחולת מותר בה׳ לבד דהפר״ח מתיר והפרמ׳׳ג וכנה״ג אוסרים ורק כשיש ה״מ וגם סעודת מצוה מותר זה רק בחלחולת אבל בדקין מותר כשיש ה״מ לבד כיון דדעת הרע״א דבשאד דקין מותר בדיעבד יש לסמוך עליו להקל בה״מ בדיעבד ועל חלק הנשאר בין החלקי ובין החלק ששהה ג׳ ימים בלא שרייה שמילאו אותו מכבר וא״א להוציא המלו במים נראה לפי הפרמ״ג בסימן ס״ט בש״ד ם״ק נ״א דסובר לגבי שומן אוחות שלאזות ו הדיחו תוך ג׳ ימים דסובר דאין מועיל מליחה וגם אין תקנה ליטול שומן מאו ולהרבות עד ם׳ משום דהוה מבטל איסור בידים על החלק שמילאו אותו אין שום תקנה להתיר ועל החלק ששהה ג׳ ימים אין לו תקנה בבישול אבל בצלי מותר כמו בכל בשר ששהה ג׳ ימים דמותר לצלי אבל לפי רעת החוו״ד בחידושיו ס׳׳ק מ״ו דסובר בשומן אווזות דיש תקנה לבשל במים בם׳ ואין זה נקרא מבטל איסור והמים שבלעו איסור ישפכו ה״ה בנידון דידן ג״כ יכול לבשלם במים בם׳ ולבטלו ולפי דעת הרע״א בתשובותיו סי׳ ל״ח דבה״מ יש להתיר באותות ע״י שימלח השומן כדינו ואח״כ מותר להוסיף שאר שומן עד ם׳ ה״ה בנידון שלנו בה״מ יהיה מותר להוסיף דקין דהיינו

״קישקע״ עד ם׳ ולבשלו.

הרב אהוץ מנהיים

* * if

פעמי יעקב כז

ן שאלה: האם וושט צריך למלוח מב׳ הצדדין, ואם כן אז האם צריך להפריד קרום התחתוץ (אדום) כי הם כב׳ חלקים נפרדים או לא? (לבן) מהעלי

תשובה: על השאלה אם וושט צריך למולחו משני הצדדים, זה ברור שצריך למולחו משני הצדדים דהד״ת בסימן ע״ה ס״ק ר׳ מביא בשם היד יהודה דוושט אין בכלל מעיים ואפ׳ בעור הפנימי שהוא לבן אפ״ה מחזיקין בו דם וכיון דמחזיקץ בו דם הוה כשאר בשר ועל השאלה השניה אם צריך להפריד העור הפנימי מעור החיצץ בשעת מליחה נלענ׳׳ד דא׳׳צ והוה כחתיכה עבה שא׳׳צ לתתכה לשנים והגם דבריאה יש מחלוקת בין הפרמ׳׳ג להיד יהודה אם כשבקע העוף לשנים אם צריך להוציא הריאה למולחו בפני עצמו דלדעת הפרמ״ג בסימן ס״ט במ״ז ס׳׳ק ט׳׳ו צריך להוציא ולדעת היד יהודה א׳׳צ כיון שהוא דבוק בצלעות הוה כחתיכה עבה נראה לי דבוושט גם הפרמ״ג מודה שא״צ להפריד דדוקא בריאה סובר הפרמ״ג דאינו דומה לחתיכה עבה משום דאין כל הריאה דבוקה בצלעות דיש חלק שהוא נפרד מן הצלעות ומגולה משני הצדדים כמו שכתוב הד״תש לתתיכה מ בסימן ע״ב ם״ק ל״ד כשם הדברי יוסף אבל וושט וודאי דומה הוא מ

עבה שא״צ לחתכה לשנים.

הרב אהרן מאנהיים

תשובה: בדבר השאלה אי וושט הוי בכלל בני מעיים לענין מליחה דאין מחזיקים בו דם או לא. ואי נימא דמחזיקין בו דם אם צריך להפריד הפנימי מהחיצון בשעת מליחה או לא.

הנה לענין כרס מצינו בסי׳ ע״ה מחלוקת הפוסקים בזה, שלהשו״ע הוי בכלל בני מעיים ואין מחזיקין בו דם, ולהרמ״א הוי כשאר אברים דיש בהם דם ובעי מליחה, ומקור דבריו הוא מהר״ן בשם ר׳׳ת (והובא בב״י) דכיון שבכרם אמרינן בסי׳ מ״ח דבנמצא בה מחט אם יש עליה קורט דם טריפה, משמע דיש בה דם ולפיכך בעיא מליחה, וכ״כ בת׳׳ה. ואם כן אף בוושט דאמרינן בסי׳ ל׳׳ג ראם יש עליו קורט דם טריפה (באופנים ובשיטות דהתם) משמע דמחזיקין בו דם, ועיי׳׳ש דלא חילקו לענין קורט דם בין חיצון לפנימי דבשניהם שייך קורט

דם, ומשמע דבשניהם שייך דם, ולפי׳׳ז בעי מליחה.

אמנם על עיקר יסוד זה קשה מדברי הט׳׳ז םק׳׳א שהביא ראיה לאיסור בקורקבן מהא דבםימןא מחט תחוב בו דינו כנמצא בהמםס ובית הכוסות, ובהם ודאי יש דם דהא צ מ נ׳ אמרינן ת תלינן להו בנמצא קורט דם, וא״כ ה״ה בקורקבן ע״כ צ״ל דיש בו דם, דאל׳׳כ איך שייך לדמותו להמסס וביה״כ. וכתב שם דלא אמר כדין הקיבה דהיא ודאי אין בהח סעי׳ ד׳ דם ואפילו לשיטת הרמ״א דהמחמיר בכרם, וקשה לי טובא דבסי׳ מ״א מחט בחלל הקיבה דינה כנמצאת בבית הכוסות, א״כ מוכח דיש בה דם צ מ אמרינן ת דאל״כ אץ לדמותה להמםס ובית הכוסות. ומתחילה חשבתי לומר דהתם מיידי לענין

כח פעמי יעקב

נמצא בחללה ולא לענץ תחוב דהתם ודאי אץ בה קורט דם אך ראיתי ביד יהודה שם (בפי׳ הארוך אות י׳׳ג) שהוכיח מהראשונים דאף בתחוב דינו כבה״כ, וא׳׳כ יקשה להט״ז אלא ע״כ צ״ל דאץ זה עיקר הטעם לרמ״א דבכרס יש דם, אלא עיקרן הסברא היא דכרם לא הוי בכלל בני מעיים סתמא שנאמר בש׳׳ם (אם לא לשוחה משנה) אבל קיבה הוי בכלל. ולכן אף שיש בה דם לענץ מחט, מ״מ לענץ מלי אץ מחזיקץ בה דם דהוי בכלל בני מעיים ודלא כהט״ז (ועי׳ יד יהודה כאן בפה״א ם״ק א׳) וא״כ בוושט נמי יש לדץ רק אם הוא בכלל בני מעיים או לא דמהא דיש בו דין קורט דם אץ ראיה כלל. וברוב מקומות מוכח דםימנים אינן בכללד מעיים ואפ״ה בעי ע בני מעיים עי׳ חולץ (נ״א) לענץ נפולה דצריכה בדיקה כחא םימנץ מאי משמע דלא הוי בכלל, וכן משמע שם (נ״ד) לענץ דרוסה מכפא דמוץ וכו׳ היינו גם הסימנים עי׳ רש״י שם ובתוס׳ (ד״ה אילימא) ועי׳ פר״ח כאן. ואף לענ נחמרו בני מעיה בסי׳ נ״כ דכוללים הכל דזהו בלשון משנה גם התם נסתפק בפמ״ג בדין

סימנים לענץ נחמרו וכ״ש הכא, ע״כ מוכח דאינם בכלל מעיים ומחזיקץ בהם דם.

שו״מ ביד יהודה (פיה״ק אות ב׳) שהביא דבעור פנימי של וושט מחזיקץ דם והיינו אף שהוא לבן, וכ״ש בעור החיצון, [ועי׳ בסי׳ ס״ט (שם) בפ^ה״א ס״ק ב׳ שהאריך בזה ותמה על

הסוברים דאין בו דם עיי״ש].

ולעניץ אם צריך להפריד העורות, נראה פשוט שאץ צריך להפרידם כיץ שבשניהם יש׳ דם והצד הפנימי שלהם אינו מגולה לאויר, וא״כ א״צ למלוח שם, ורק צריך למלוח מב צדדים דהיינו בתוך חלל הוושט ומחוצה לו, אבל להפרידם א״צ כמו כל דבר שאץ מגולה לאויר שאץ צריך למלוח שם, כי טבע הדם להתקבץ למקום המגולה, כמו שנתבאר בסי׳ ס״ט סעי׳ ד׳ עיי״ש ובמשב״ז ס״ק י״ג וראיה לזה מהש״ך סי׳ ע״ה ס״ק ז׳ שהקשה במולח רק מצד החיצון איך נמלח צד פנימי של השומן במקום שהוא דבוק, ומשמע דאם היה מולח גם מבפנים לא היה צריך להפריד השומן אף שדופן המעיים מפריד, וכמו בוושט אלא ע״כ דסגי במליחה

מבפנים ומבחוץ וא״צ להפרידם, ופשוט.

הרב שמעץ קוטם

שאלה שנשאלה בכולל להלכה למעשה בהל׳ מליחה. שחטו הרבה עופות, חלקם נשחטו לפני שעה עשר וחלקם נשחטו אחר כך, והפרידו מהם השומן שלהם והניחו כל השומן מכולם ביחד ושכחו למלחו, ונזכרו אחר ג׳

ימים בשעה עשר ומלחם יחד, מה דינם ?