מגזין גרילה תרבות גיליון ראשון: חורבן مجلة عصابات ثقافةول: خرابد ا العد

לרוחב: כתב העת של גרילה תרבות

Embed Size (px)

DESCRIPTION

כתב העת "לרוחב"- כתב העת החדש של גרילה תרבות. הרבה כוחות חברו כדי להוציא אותו לאור, פוליטי, חינמי, אינטרנטי, בערבית ובעברית. ואנחנו מקווים שהצלחנו לעמוד במשימה שהצבנו לעצמנו וליצור כתב עת ספרותי שישקף את הלך הרוח של התקופה הזו.http://www.gerila.co.il/wide01/gerila.co.ilhttp://gerilat.wordpress.com/2012/07/06/%D7%A9%D7%9E%D7%97%D7%95%D7%AA-%D7%9C%D7%91%D7%A7%D7%A8-%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%A9%D7%A7%D7%AA-%D7%9B%D7%AA%D7%91-%D7%94%D7%A2%D7%AA-%D7%9C%D7%A8%D7%95%D7%97%D7%91-%D7%91%D7%91%D7%99%D7%AA-%D7%94/

Citation preview

מגזין גרילה תרבות

גיליון ראשון: חורבן

مجلة عصابات ثقافة

العدد األول: خراب

ב ח ו ר ל

מגזין גרילה תרבות

גיליון ראשון: חורבן

עורכים:

אלמוג בהר

נעמה גרשי

תאמר מסאלחה

מתי שמואלוף

עיצוב גרפי, תכנות:

אבי בוחבוט

פניות:

[email protected]

مقطع عرضي

مجلة عصابات ثقافة

العدد األول: خراب

التحرير: هيئة

الموج بيهار

نعمه جرشي

تامر مصالحة

ماتي شموئيلوف

تصميم غرافي:

آفي بوحبط

عنوان للمراسلة:

[email protected]

3

בתחילה היה הצורך, אחר כך המניפסט חוצב

הלהבות ואז הפאתוס והידיעה הברורה כי כך

צריך והפרסום בעיתונים ומיפוי המרחב וניפוץ

הלשון וההחלטיות מי שייך לכאן ומי לא. ואז

אפשר לשבת בקפה וללחוץ ידי בחורות צעירות או

בחורים צעירים נלהבים בחולצות קטנות צמודות

ולהרגיש נכון, ומשפיע וחשוב. המהפכה הושלמה.

ומה אם יהיה זה הפוך, ואנו צאצאים חיוורים

של מהפכה ספרותית כושלת לא נכתוב מניפסטים,

לא נאמר דבר בביטחון גדול, נוותר על חידוש

וניפוץ והחלטיות. נשתמש בתנועות קטנות חשובות

או גדולות מיותרות, לא נתעקש על מהות, על

הגדרות, על חדשנות, לא נתעקש לומר או להיות

משהו שלא היה כאן מעולם או לטעון משהו שלא

נראה כמותו.

זה תרגיל במינוריות. לא בשוליות. יהיה

במלאכת צירוף ותיעוד של דבר מה אחר המתרחש

כבר כמה שנים בשדה הספרות. יהיה זה תיעוד

של הגבולות הנוזלים בין המציאות לפיקציה, בין

מי שהוא איש ספרות למי שאינו. הפוליטיקה

מעולם לא חדלה להיות חלק מעולם הספרות

שלנו. עכשיו אפשר אולי להסיר את הכסות של

אנשי ספרות נאורים, של איכות ללא פשרות.

קוואפיס מת, גם אלתרמן ודרוויש ויונה וולך.

ספרות מתרחשת במקום בו יש חיים.

החיים. אלו את לתעד כדי קם "לרוחב"

ללוות את התנועה המתרחשת כבר כמה שנים

בתוך המרחב הציבורי שאינה מבקשת להוריד

את השירה לרחוב אלא טוענת כי השירה היא

הרחוב. ואנשי הספרות אינם משקיפים אלא חלק

דברי פתיחה

4

מהמאבק החברתי. לכן כתב העת אינו מבקש

להגדיר דרך ספרותית חדשה אלא להגדיר את

הרחוב. איך צריך היה הרחוב להיראות. מה צריכה

היתה להיות שיחת היום בו, באיזו שפה ידברו,

מי יהיו השכנים.

לכן בחרנו בעברית וערבית להיות שפות

הרחוב, שלעיתים מובנות הן ולעיתים לא. קיומן

אינו תלוי זו בקיומה של זו. רצינו גם להפוך

את הרחוב למקום בטוח. לא בעזרת שומרי סף,

אלא בעזרת הקפיצה פנימה אל תוך מה שמפחיד

אותנו יותר מכל. אל תוך מה שנראה כעומד

בבסיס אידיאולוגית ההפחדה והחרדה שמפעפעת

ברחובות ההורים שלנו בחיפה, בדבורייה, ברעננה

ובאשקלון. ברחוב שלנו אנחנו רוצים לבחור לבד

ממה ראוי וממה לא ראוי לפחד.

כך בחרנו לפתוח את הגליון הראשון בדיון על

החורבן ועל הפחד ממנו. החורבן שמאיים על החדש

עוד בטרם נבנה. שמאפשר את הפשעים הגדולים

ביותר בשמו רק כדי למנוע את התרחשותו. החורבן

כך נדמה לוקח מאיתנו את האפשרות לבחור,

את האפשרות להרגיש משהו לבד. בהצביעו על

הסכנה הוא מסמן אותנו כקבוצה נבדלת. מי הוא

ה"אנחנו" המוגדר על ידי הפחד מן החורבן?

ענת זכריה מציפה בשירה את השאלה ומשאירה

אותה פתוחה, פרומה. השפה כך נדמה מאפשרת

הגדרה ראשונית של הקבוצה, אבל אבדן השפה

או שיבושה, מחזיר אותנו כך נדמה ללא תשובה,

אל נקודת ההתחלה. אל הערבית שמעורבבת

בעברית אצל אמירה הס, אל הזהות המסוכסכת,

הפרדוקסלית של ג'ודאת עיד.

החורבן, כך הסתמן ככל שנאספו החומרים

לגיליון, אינו נעלם כשמביטים בו מקרוב. אך הוא

שונה מזה עליו למדנו בבית הספר, מזה הנקרא

בחדשות. כשמביטים בחורבן בעיניים פקוחות הוא

לובש ופושט צורה ללא הרף. הוא אינו אחיד, הוא

אינו שלנו או שלהם. רגע אחד הוא אידיאולוגיה

כפי שמתאר אליק אלחנן במאמרו ורגע אחר הוא

דימוי או סצינה מסרט שסופה ותחילה ידועים

מראש לכל, כמו בשירה של מיה אנגלר ספקטור

או המקום בו נוצקת משמעות למושג "אני" כמו

בסיפורו הקצר של עמיחי שלו, והוא יכול גם

להיות מטאפורה או פארודיה על עליבות המאבק

כמו בשירו האירוני של תאמר מסאלחה על מגרש

הרוסים.

ריבוי הצורות של החורבן הופך את סדר

5

הדברים. מחייב אותנו לתאר אותו במקום לאפשר

לו להגדיר אותנו. הריבוי מאפשר להביט לחורבן

בעיניים ולראות את עינינו שלנו משתקפות בתוכו,

לגלות שפרצופו כפרצופינו. הדיבור על החורבן

מאפשר לדבר על מי שאנחנו עכשיו. גלויות.

מאפשר לשקר קצת פחות או לפחות לספר רק

שקרים מצחיקים. כך אולי יהיה קל יותר לבחור

להתרחק ממנו או להקטין את כוחו. הפנים יהיו

גלויות יותר ואיש ברחוב שלנו לא ישלח ידיים

עייפות לחטט לנו בתיקים.

כך חשבנו להתחיל את הגליון הראשון של

"לרוחב". הכל פתוח ונגיש. אפשר לפתוח ולסגור

ולהוריד להקטין להגדיל להדפיס לתרגם לשלוח

ולקבל. הפורמט האינטרנטי, כך אנו מקווים,

בבתים עצמו את להציע העת לכתב יאפשר

ובמחשבים רבים ככל האפשר, יאפשר גם לקחת

את מה שרוצים לקחת ולהמנע מן השאר.

אלמוג בהר, נעמה גרשי,

תאמר מסאלחה, מתי שמואלוף

6

في البداية كانت الحاجه ثم البيان العقائدي الناري ومن

بعده المشاعر الجياشه واالدراك القاطع بأن هذا ما

وجب ان يكون. ومن ثمة االشهار في الجرائد ومسح

المجال وتحطيم اللسان وأخذ القرار الفيصل من الذي

ينتمي الى هنا ومن ال. بعد كل هذا يمكننا الجلوس

في مقهى ومصافحة شابات او شبان يافعين مرتديين

بالئز ضيقة وأن نشعر بالرضى والتأثير واألهميه, ها

قد اكتملة الثورة!

لكن ماذا لو كان واقعنا نقيد هذه الصورة, ونحن

لسنا سوى خلفا شاحبا لثورة فاشلة! لن نكتب بيانات,

ولن نقول شيئا بثقه كبيرة, وسنرفع أيدينا عن محاولة

التجديد والتحطيم والحزم. وعوضا عن ذلك سنستخدم

او خطوات كبيرة دون حركات صغيرة ذات أهمية

جدوى تذكر, لن نصر على فحوى او على تعريف أو

على تجديد, لن نصر على قول شيئ او على أن نكون

شيئا ما لم يكن له نظير من قبل, او ان ندعي بأن ما

نقدمه لم يتم تقديمه من قبل.

سيكون هذا بمثابة تمرين في تذليل الذات والمقولة

وال نعني بذلك تهميشها, بل العكوف على صنعة المزج

والتوثيق لشيئ آخر يحدث منذ بضع سنين في مجال

األدب. سيكون هذا توثيقا للحدود الهالمية بين الواقع

والخيال, بين األدباء ومن ليسوا كذلك. فالسياسة كما

الواقع لم تتوقف يوما على أن تكون جزءا من عالمنا

األدبي. ربما سنتمكن آلن من ازالت األقنعة عن أدباء

متنورين, عن ادعائات األدب الرفيع الذي اليساوم في

الجودة. فلقد مات كونستاندينوس كفافيس وألترمان

ويونه فولخ ومحمود درويش ونزار قباني واألدب ال

يكون وال يصنع اال في مكان تتواجد به الحياة واألحياء.

لقد تم انشاء مجلة "مقطع عرضي" لتوثيق ؤالئك

الذين ما زالوا على قيد الحياة, ولمرافقة الحراك الجاري

توطئه

7

منذ عدة سنين داخل الحييز العام ألشخاص ال يطالبون

انزال الشعر الى الشارع, بل انهم يدعون ان الشعر

هو الشارع عينه بنبضه وتطلعاته, االدباء هم جزئ

منه وهم يمثلون جزئ من الحراك السياسي والنضال

االجتماعي والمجتمعي فيه, وعليه فان هذه المجلة

األدبية ال تسعى الى تعريف ورسم معالم أدبية جديدة

انما تحاول تعريف ورسم معالم الشارع والحيز العام,

كيف يجب أن يكون, وأي خطاب عليه أن يتضمن وأي

لغة أي بداخله, عنها يتحدثوا أن يتوجب مواضيع

يتحدثون بداخله, ومن يكونوا جيرانه.

من هذا المنطلق اخترنا العربية والعبرية لتكون

لغة الشارع التي تكون أحيانا مفهومة وأخرى مبهمة,

وجودهن ليس متعلق ببعضهن البعض. لقد أردنا

بأن نجعل من الشارع مكانا أكثر أمانا ال بواسطة زيادة

الحراس والرقباء بل بواسطة الغوص داخل ما يخيفنا,

داخل ما نرى انه في صلب ايديولوجيا التخويف والقلق

الذي تنبض به شوارع آبائنا في حيفا, دبورية, رعنانه,

وعسقالن. نريد أن يكون لنا حق االختيار بما نراه أهال

ألن نخافه أو ال نخافه وأن ال نورث الخوف كما نورث

المتاع.

وعليه فلقد اخترنا أن نستهل عددنا األول بالخراب

والخوف منه, ذات الخراب الذي يهدد بتقويض الجديد

من قبل أن يبنى, وهو ذاته الذي يتيح ويشرعن القتراف

الجرائم الجسام باسمه وبدعوى منع حصوله. الخراب

كما يبدو قد سلب منا امكانية االختيار, امكانية ان

الخطر الى المرء شيئا ما بمفرده. االشارة يشعر

هي داللة على ما نعتبره كجزئ خارجي أو كمجموعة

مختلفة. وعليه فان السؤال من هو ذلك ال"نحن"

تتسائل الخراب, كما الخوف من بواسطة المعرف

الشاعرة "عنات زخاريا" في قصيدتها من دون أن تعطينا

جوابا على سؤالها هذا الذي يبقينا مع حرج الال جواب.

للغة على ما يبدو المقدرة العطاء تعريف أولي

الى يعيدنا تفكيكها أو اللغة ضياع لكن للمجمعة,

مرحلة الال جواب, الى البداية, الى العربية الموشحة

بالعبرية كما هو عند الشاعرة "أميره هس", الى الهوية

المتنازعة والمتناقضه كما هو عند الكاتب جودات عيد.

كلما أخذت المواد لهذا العدد بالتجمع أكثر فأكثر,

تبين لنا أن الخراب ال يختفي عندما ننظر اليه عن قرب,

لكنه يختلف عن هذا الذي درسناه في المدرسة, وقرأناه

في األخبار. فعندما نمعمن النظر اليه يتضح لنا, أن

هذا الخراب ليس موحدا أو متواصال وهو ليس "لنا"

أو "لهم" فهو في لحظة واحدة االيديولوجيا كما يصفها

الكاتب "اليك حنان" في مقاله, وفي اخرى هو وصف أو

مقطع من فيلم نهايته معروفه مسبقا للجميع كما

هو الحال في قصيدة الشاعرة "مايا انجلر سبيكتور"

8

أو مكان يصب فيه المعنى والمفهوم لمصطلح ال"أنا"

الروائي "عميخاي شليف", الحال في قصة كما هو

يقلب نظام األشياء الخراب فتنوع أشكال وأوصاف

ليلزمنا بأن نصف ماهيته لذاتنا بدل أن ندعه يعرف

ماهيتنا هو. هذا التنوع يتيح لنا أن ننظر للخراب عن

كثب لكي نرى عيوننا التي تنعكس وترتسم في داخله,

ألن وجهه هو وجهنا نحن.

الحديث عن الخراب يتيح لنا ان نتحدث بوضوح عن

هويتنا الحالية, يتيح لنا أن نكذب أقل أو على األقل أن

ناتي بأكاذيب مضحكة, بهذا الشكل قد نستطيع االبتعاد

عنه أو تحجيم ستوطه الطاغية, وبهذا الشكل تصبح

الوجوه مكشوفة أكثر ومخيفة أقل مما قد تشجع رجل

الشارع بأن ال يبعث يدان متعبتان لتفتيش الحقائبنا.

هكذا ارتأينا أن نبدأ عددنا األول لمجلة "مقطع

عرضي" بجعل كل شيئ يسيرا ومفتوحا على مصرعيه,

كل ما في المجله يمكن فتحه واغلقاه, تصغره وتكبيره,

طباعته وترجمته, بعثه واستقباله, اختيار الصيغة

األلكترونية للمجلة سيتيح كما نأمل للمجلة أن تعرض

نفسها على بيوت وحواسيب كثيرة, مما يتيح للقارئ

أن يأخذ ما يريد أخذه واالمتناع عن الباقي.

الموج بيهار, نعمه جرشي,

تامر مصالحة, ماتي شموئيلوف

9

דברי פתיחה

توطئه

بنت راعي الغنم ماجدة حلبي مرعي

קיעה ל ש עה ש בש ארז ביטון

في ساعة الغروب ايرز بيطون

מדרש בשעה של שקיעה מתי שמואלוף

פתורים ל הכ כ ינאי ישראלי

מגבת וארון מגירות עידית גבאי

يوم اقتلعت "التينة الدمقراطية" هشام نفاع

ביום שבו נעקרה "התאנה הדמוקרטית" הישאם נפאע

הפח עמיחי שלו

סרוויס סרוויס עתליה שחר

אלה נשאלת הש יונית נעמן

من االثنين للخميس دعس على تراب "سلمة" راجي بطحيش

משני עד חמישי, אני דורך על עפרה של סלמה ראג'י בטחיש

חלום. קיץ, יפו נעמה גרשי

حلم. صيف، يافا نعمه جرشي

...3

...6

...12

...13

...14

...15

...18

...19

...20

...22

...25

...33

...34

...35

...38

...41

...42

فهرس

תוכן עניינים

10

דור 3.5 מואיז בן–הראש

בית אבי דני רוזנברג

אנחנו אנחנו ענת זכריה

مقاطع من ذاكرة مقصوفة يسمين ضاهر

ז רון מפג כ פרגמנטים מז יסמין דאהר

طفل المستقبل يسمين ضاهر

Sun Bath ענבל לימור

* יוסי דברה

לא שרתתי מלחמה שבתאי מג'ר

שקט שקט, או: יש תקווה אבל לא לנו אליק אלחנן

העז הלבנה )שיר ערש( עמוס קושניר

דמיון טוטאליטרי ואן נויין

לא יודע יובל פז

שיר חקירה חתולי במגרש הרוסים תאמר מסאלחה

נופי ריק אברהם אילת

דיפורמציה דניאל שוורץ

نشاز جودت عيد

...43

...52

...53

...55

...58

...61

...64

...65

...66

...67

...78

...79

...80

...81

...86

...87

...89

11

יסוננס ד ג'ודת עיד

מורה ללשון עברית מובסת איתן קלינסקי

תולדות העתיד )או: להישמט כמו נוף( שחר מריו מרדכי

تاريخ المستقبل شاحر ماريو موردخاي

קונה לי רגעים של שקט הר אלמוג ב

שטיחי מולדת 2 חמוטל פישמן

الخاتمة وهيب نديم وهبة

סוף ה והיב נדים והבה

ללא כותרת לארי אברמסון

ן יע הזמ הג שבתאי מג'ר

בשחור לבן מיה אנגלר–ספקטור

دندنة جودت عيد

K’ntu B’reir D’ni אמירה הס

ללא כותרת ערן שקין

אמירה הס והשיבה לערבית אלמוג בהר

بنت راعي الغنم ماجدة حلبي مرعي

...93

...97

...99

...101

...103

...105

...106

...108

...110

...111

...112

...114

...119

...125

...126

...132

12

Acrylic on Canvas

بنت راعي الغنم

בת הרועה

ماجدة حلبي مرعي

מג'דה חלבי מרעי

13

"בשעה של שקיעה", ארז ביטון, מתוך "תמביסרת -

ציפור מרוקאית" )הקיבוץ המאוחד, 2009(

קיעה ל ש עה ש ש ב

ראל ארץ יש ב

ף אבי היה חוש

את זרועו ואומר:

ק ולמעלה רפ מן המ

ה היר והמנק ל הב כ

ה ק ולמט רפ ומן המ

עות רש האצב ועד לש

כהה ל המ כ

רוב והצ

קוי והל

פקע. והנ

ואני אומר לו:

מים ש ך אולי ב לב

רקע ק ניך ב אבל פ

א ה אב ואת

א ה אב את

מקעקע.

שעה של שקיעה ב

ארז ביטון

14

بأرض الميعاد

كان أبي يكشف

عن ذراعه قائال:

من المرفق فما فوق

كل ما هو نظيف وناصع البياض

ومن المرفق فما تحت

ولغاية جذور األصابع

كل ما هو مظلم

محروق

منقوص

ومسلوب

وأنا أجيبه قائال:

أبي... أنت يا أبي

موشوم...

في ساعة الغروب

ايرز بيطون

ترجمة: تامر مصالحه. من ديوان ايرز بيطون

الشعري: "تمبيسرات – عصفور مغربية" )دار

الكيبوتس الموحد, 2009(

15

מתוך דברים שנשאו לכבוד הוצאת הספר

החדש "תמביסרת: ציפור מרוקאית" לארז ביטון,

בית ביאליק, 20/11/2009

בשעה של שקיעה, האם זו שעת ההגירה לישראל

ומפגש בגזענות הציונית–אשכנזית, האם זו השעה

הנוכחית של התנוונות מדינת רווחה וחוסר מבט

נים שמביט בך בחזרה. בשעה בזולת, ומבט חסר פ

של דעיכה בארץ ישראל, השתכחות הגאולה,

נסיגת הקודש, נפילת ההבטחה. אבי היה חושף את

זרועו, מראה לי את גופו, איך על בשרו מתמקם

ומומשג המאבק תיאולוגי ופוליטי. כשהוא אומר

"מן המרפק למעלה", הוא מתכוון "שהתפילין

למעלה מן המרפק והוא )הבדרון( מקום שהוא

כנגד הלב כמו שנהגו העולם ליתן אותם" )חידושי

הרשב"א מסכת עירובין דף צה עמוד ב(. בגשמותו

היכן שהשמש של העבודה, של החוץ, של רשות

הרבים לא צרבה את העצם, נשאר חלקיק טהור,

חסר חטאים ותמים, שלא הצטרך לתהות ברשות

רבים, בשביל פרנסה שלא קיימת, ולהביט בעיני

המפלצת.

החלק שיצא החוצה, היגר לישראל, פגש

במערכת הספרותית הגזענית, שהכיר את השנאה,

והיתום, הפליט, מהגר הגר דחיית האלמנה,

העבודה, חד–הוריות, הערבי, הפלסטיני, הרוסי,

האתיופי והאישה, כל החלק הזה הפך למוכהה,

לצרוב, ולנפקע. מוכהה כי השמש כהו עיניו. צרוב,

כי העור עמד יותר מדי מתחת ל"בלק הול סאן",

)Black Hole Sun( כפי שכינה אותו כריס קורנל

הסולן לשעבר של להקת סאונדגרדן. הלקוי, כי

אפשר להיות אזרח מדינת ישראל של למטה ולא

להשתתף בפגם והנפקע. "'שנאמר כי לי הארץ

כי לי קדושת הארץ'. שהמחובר לקרקע הרי הן

כקרקע וכשם שהקרקע אינה נפקעת אם יקננה

מדרש בשעה של שקיעה

מתי שמואלוף

16

ישראל, כך המחובר בה אינו נפקע אם חזר ישראל

ולקחן" )ספר הישר לר"ת )חלק החידושים( סימן

קטו–א(. הנפקע בפרשנותי מלשון הפקעה. ובתוך

כך אשאל מהי המשמעות של היותנו בצד של זה

שהפקיעו את אדמתו. האם הוא יוכל להגשים

את עצמו האם מתאפשרת הכרה בקולקטיב שלו

ובהיסטוריה השונה שלו ושל קבוצתו. ב"ציפור

התמביסרת", נפגוש במצב התמידי של יהודי שהוא

בגלות )Golus(. ואני ממליץ לקרוא את הפרשנות

של פרופ' חביבה פדיה לשירי ביטון בהקשר הזה

ב"הכיוון מזרח" 12 שהוקדש ליצירה של ארז

ביטון. הבן בשיר של ארז ביטון, נותר עם המבט

החונך של האב, שמגלה גם מקום להסתיר ממנו

בגוף את התמימות, אך הינו גם מקום בו המספר

כבר הוטבע בעור, המספר האבהי כבר סמן את

הצלקת. אך "זה לא ציטוט כתבתי פעם, זה אות

צורב על צווארי" )שיר מס' 1, בין שמואלוף לבין

חזז, תל–אביב: הוצאת ירון גולן, 2006(.

בתוך הדיאלוג הבינדורי המתפתח — הדובר

הבן בשירו של ביטון עונה לאב. תהליך החניכה

שייך לתהליך של "אני–אתה", תהליך לוינסי,

בובריאני, — הסרת האחרות הטמונה בהבנה. הזולת

מציג את נוכחותו בפני הסובייקט באמצעות פניו,

ומעורר את האחריות כלפיו באמצעות הדיבור.

ללא מבט הזולת לא נוכל לראות את פנינו. או

בציטוט המלא של לוינס: "]...[ לא להיות מסוגל

לקיים, קשר אמיתי עם הזולת, להיות זר לעצמך

ולזולת." )עמנואל לווינס, "יהדות ומהפכה" בתוך

תשע קריאות תלמודיות, תרגם: דניאל אפשטיין,

הוצאת שוקן, 2001, עמ' 131(. החוקר יובל עברי

הציע לקרוא )בהקשר זה( את שירו של ארז ביטון

"לדבר בעצם הנהרה" שמוקדש לרבי דוד בוזגלו

שבו המשפט הנהדר: "כשהלכתי אחריי הגעתי

אחרייך..." וגם "ראיתי את פניי בפנייך". שהם

איזכורים נוספים לדיאלוג עם האחר והאבא.

ואני אומר לו, לבך אולי בשמים, ההתכוונות

שלך היא רוחנית, לחיבור עם השכינה, עם הקדוש

ברוך הוא, והתכנסת בתוכך בכדי לשמור על אותו

מקום יחיד שבו אתה יכול לאפשר פולחן. לחזור

למרחב הגלות שלך, כי בחוץ גאווה וגבהות הלב

התהוללה. אבל אבא. אבא. פעמיים חוזר על

הקריאה לאבא. אולי כי האבא כבר משלים את

המשפט בתוכו. והבן בכל זאת רוצה לשלוח את

המילים בכדי לשמוע אותם. שיקימו יתד בחולות

הנודדים של השיחה. האבא מסתתר, מתבייש, אולי

17

בוכה, אולי מכיר בזוועת הטרגדיה שקרתה לו

כאן, שמתרחשת עדיין, שלא ידוע זמן סיומה. הבן

בעצם טוען אל מול האב )באופן מטפורי וממשי(

אתה מתכוון רוחנית אל עבודת השם, אבל הגוף

שלך כבר נכנע למשא, לחוסר המשא ומתן, לדיכוי

החברתי, האתני, הספרותי והמעמדי. פניך בקרקע,

קרובים למוות, שזה גם מקום מאוד ארצי, אבל

גם של מודעות, של חוסר גאווה, שהרי מי מביט

לשמים, הגאוותן. לכן ההפרדה. הלב שלך אולי

בשמים, ופניך בקרקע. אולי זה גם סימן לקושי

של הבן לדבר עם האב. פני האב לא מביטות בבן

אלא בקרקע. ההעברה הבין דורית היהודית לא

מושלמת, אלא בתוך המבט של השיר.

הדובר בשיר של ביטון רוצה להתגבר על

המשבר, לכן הוא אומר לאבא, אתה אבא, אבא,

מזכיר לו את תפקידו, ואת האהבה שחש אליו.

ובטון ילדותי, ונוקב, אומר "אתה אבא, אבא

מקועקע". אומר לו גם אתה אבא שלי ואני אוהב

אותך למרות שאתה מקועקע. שסמל הדיכוי כבר

ננקב עליך, כל המוכהה )כהו עיניו(, הצרוב )נצרב

עורו(, נפקע )נפקע מקומו וביתו, וההיסטוריה

שלו(, וקועקעו פניו, אבל אתה אבא, אבא שלי.

והמקום הטרגי, הוא שאביו חשב שיש מקום שהוא

יתחמק מהקעקוע, מהפיכת היהודי למוצא ביולוגי,

כמו שעשו הנאצים. שדתו תהיה עניין פרטי ולא

ציבורי. הבן אומר שאין מקום כזה להתחמק.

אך המקום התיאולוגי והפוליטי שבו התחמק

כבר השיר מאות הקין, הוא הדיבור, התפילה

מ–אל–ובחזרה. הקול–ק–טיביות. ואולי אין כאן

דיאלוג, אלא פרידה מציעה לי המשוררת נעמה

גרשי, שטענה כי יש מוות בסוף היום. שהרי הבן

לא ייקח איתו לא את היד הצרובה, לא את היד

הנקייה, כדי להחלץ משם הוא צריך להשאיר את

האב הזה מאחור.

18

פתורים החליפות הכותרות ל הכ י כ כ

גוגיות כלת הז יש הת ל הש י כ כ

גלים ן והד ל האדם והעש י כ כ

לים גד כל המ עלות האורור ב וכל ת

אות בות והפ ל החלונות והב י כ כ

חישות וכל האישונים וכל הל

ל האזעקות המצפצפות י כ כ

תעופפים ירות המ וכל הנ

חוגים ירים והמ ערים והצ ל הש י כ כ

תן וכל האבק וכל האלכוהול ל הש י כ כ

יח וכל העץ יח וכל הפ וכל הט

ע וכל מהדורות האמצע י האצב פ פכ ל כ י כ כ

ל הקונפקציה ציה כ ל הקונספ ל הקולקציה כ י כ כ

ים וכל הבוגדים תחז ל האוהבים וכל המ י כ כ

ם פת הי ר על ש ל ארמונות החול אש י כ כ

פתורים ל הכ כ

ינאי ישראלי

19

מגבת וארון מגירות

منشفة وخزانة ذات أدراج

עידית גבאי

عيديت غباي

2000

20

كنا قد انتقلنا الى العيش في دارنا "الجديدة". جديدة

قياسا بدارنا القديمة زمنيا, وكذلك من حيث معمارها

العادي المشابه لما صار يبنى من دور حديثة في القرية.

تلك القديمة هي دار جدي وجدتي. كانت دارا تكاملت

على مراحل كما أستنتج اليوم. في كل مرة, وحسبما

ره الحال الضيق عموما, كانت تضاف اليها غرفة. يس

السطح, على جدا واسعتان غرفتان أقيمت الحقا

فيهما كبرت طفال ولعبت على قطعة السطح التي

تبقت أمامهما. لو ظل هذا السطح موجودا لكنت

أرغب اليوم بقضاء جميع مساءاتي الصيفية عليه, في

آخر شمال الجليل, لكن من اشترى الدار "جددها"

بدوره, فذهب السطح ضحية للحداثة.

وجدتي. جدي عاش أألول, األول, الطابق في

كنا نطلق على الغرفة الواسعة التي كانت للجلوس

هذا "البيت". اسم بالتناوب, معا والنوم والطعام

"البيت" كان خالصة كل تلك اإلستطرادات اإلسمنتية

الالحقة. أكاد ال أذكر جميع تفاصيله, لكني أشعر حتى

اللحظة كم كان دافئا شتاء ومنعشا صيفا. إحدى الصور

التي تطفو دوما في ذاكرتي, هي لجدي النائم مبكرا

في الشتاء وقد تغطى فوق اللحاف بعباءته السوداء

الثقيلة ذات الرائحة التي أتشممها اليوم باستعادة

غامضة كخليط عميق من الميرمية والشاي الثقيل

ودخان الحطب؛ عطر صميمي لغير غايات التبرج.

شجرات فيها واسعة حاكورة كانت الدار أمام

مختلفة متآلفة: مشمشة, رمانة, خوخة, تينة, قراصيا,

تفاحة )حمراء الثمار( وشجيرات عنب غرست بعشوائية

على األطراف. كانت هناك أيضا أحواض زهور أذكر

منها لظرافة اسمها واحدة هي "الشاب الظريف",

عرف الزريف", وأخرى هي "شب المحكية وبلغتنا

الديك, كانت تزهر عناقيد رفيعة عنابية ليلية اللون

يوم اقتلعت "التينة الدمقراطية"

هشام نفاع

21

تتراوح على طرفي خشونة ونعومة معتدلتين, وكنت

أستمتع بقطف بعضها خلسة وفرطها والتحديق في

الصبغة الالمعة التي تتركها على أصابعي.

وسط الحاكورة كانت تنضم إلينا مطلع الربيع, حتى

تشرين, عنزات جدي الثماني, قبل أن تعود الى الراعي

الذي يتعهدها شتاء. ال تزال في قلبي معزة خاصة

للعنزة "السودا والبيضا", خصوصا أنها كانت تسمى

على لسان الجميع كحقيقة ناجزة ال مجال لالعتراض

واالستئناف عليها: "عنزة هشام". وكنت أصر على

النهاية عنزتي المشاركة في حلبها صباحا, فهي في

ولدي حقوق ملكية عليها! ال أدري ما حل بها فيما

بعد, ولربما أكلت من لحمها دون أن أدري!

من تلك الدار انتقلنا الى الدار الجديدة في "الدرجة".

تلك التي يعيش فيها أهلي وأخوتي اليوم. يومها, حين

كنت قبيل الخامسة عشر من عمري, أرادوا توسيع

الشارع المحاذي لدارنا. وهو ما كان يعني أخذ نحو ثالثة

أمتار على طول األرض المالصقة له, أرضنا. والداي وافقا

بسخاء ألن هذا يخدم "المصلحة العامة". لكن ثمن السخاء

كان يشمل أيضا اقتالع شجرة جوز كبيرة وشجرتي تين

عتيقتين تلوح فيهما الكهولة الوقورة, واحدة "بياضية"

وأخرى "بقراطية", كنا نتضاحك أنا وأخوتي المترعرعين

في بيت سياسي جدا, ونحفظ ونفهم الكثير من مفردات

السياسة مبكرا, فسميناها "التينة الدمقراطية".

في ذلك الصباح, كانت جدتي تجلس على أعلى

الدرجات المؤدية الى الدار. الوقت صيف, خالل العطلة

المدرسية, هكذا أذكر اللحظة, نهضت متأخرا على

صوت آليات تحفر وتضرب وتجرف, وخرجت. إقتربت

من جدتي, وكانت متكورة على جسدها الناحل بلباسها

األسود الكامل وغطاء رأسها األبيض الناصع, وهي

تحمل عكازها أمامها رغم أنها جالسة. عانقتها كعادتي

وأنا أقول بعفوية يومية ال تحتاج الى تفكير: "ستا...",

لكنها لم تستقبلني بسيل قبالتها المعتاد وشعرت بها

تبكي. جفلت وسكت كمن خاب أمله, فيما أطلقت هي

جملة بلون البرق الذي يخطف نوره عتمة لون الجبال:

"هاي التينة أصغر من أبوك بست سنين, كنت

أجيب مي من عين النوم وأسقيها", ثم خنقتها الدموع.

قليلة هي النصوص التي انحفرت في وعيي ووجداني

كهذا النص القصير الذي صاغه حزن جدتي, بما يشمل

كل ما قرأته من نصوص في المدرسة والسجن والجامعة

ومبنى الصحيفة والحياة عموما. فال يوجد أقوى من

باألرض, عالقتها عن تعبر فلسطينية لسيدة نص

بعفوية خالصة ودموع ساخنة, من خالل مقارنة عمر

شجرة زرعتها في أرضها بيديها منذ عقود وتقتلع اآلن

أمام عينيها, بعمر ابنها.

ثم يأتي من يقول لك: أرض بال شعب.

22

תרגום: תאמר מסאלחה

כבר עברנו לגור בביתנו "החדש". חדש בהשוואה

כרונולוגית עם ביתנו הישן, וגם מבחינת סגנון

הבניה השגור כעת, שהפך לסגנון שבו נבנים

בתים חדשים בכפר. אותו בית ישן הוא ביתם

של סבי וסבתי, בית שהושלם בשלבים כפי שאני

נוכח לדעת היום. בכל פעם, ולפי מה שאפשרו

האמצעים שהיו דלים ברוב הזמן היה מתווסף

לבית עוד חדר. מאוחר יותר נבנו שני חדרים רחבי

ידיים על הגג, בתוך חדרים אלה גדלתי בתור

ילד, ועל פיסת הגג שהותירו החדרים שיחקתי.

לו נשאר גג זה על כנו היום, הייתי רוצה להעביר

את כל ערבי הקיץ עליו, שם בסוף צפון הגליל.

אך זה שקנה את הבית "חידש" אותו, וכך נפל

הגג קורבן למודרנה.

בקומה הראשונה של הבית הראשון, גרו סבי

וסבתי. לחדר הרחב שתפקד כמו חדר ישיבות,

אוכל ושינה קראנו בשם "הבית". כמעט אינני

יכול להיזכר בכל פרטיו, אך עודני חש עד לרגע

זה כמה היה חמים בחורף ומרענן בקיץ. אחת

התמונות שתמיד צפה בזיכרוני, היא זו של סבי

הישן בערב חורפי מוקדם כשהוא מכוסה בשמיכה

ומעליה ה"עבאיה" השחורה והכבדה שלו, בעלת

הניחוח שאני יכול עוד להריח בהיזכרות מיסטית

כתערובת עמוקה של מרווה, תה כבד ועשן עץ

נועד ההסקה. בושם מהותי, פנימי כזה שלא

למטרות טיפוח.

מול הבית היה בוסתן רחב עם עצים שונים

שצמחו בהרמוניה. משמש, רימון, אפרסק, תאנה,

שזיף, תפוח )אדמדם הפרי(, ושיחי הענבים שנשתלו

באקראיות סביב קצוות הבוסתן. היו לנו גם אדניות

ביום שבו נעקרה

"התאנה הדמוקרטית"

הישאם נפאע

23

פרחים, אני נזכר בחלק מהפרחים בגלל המתיקות

של שמם. היה פרח שקראו לו "עלם חמודות"

או בשפתנו המדוברת "עלם טמיר" ואחר בשם

כרבולת התרנגול, פרח שהיה מפריח אשכולות

דקים בעלי גוון בורגונדי, מגעם היה נע בין רכות

לחספוס במידה שווה. אהבתי לקטוף פרחים אלה

בסתר, אהבתי לפורר את אשכולות הפרחים שהיו

מכתימים את אצבעותיי בצבע מבריק, אהבתי

לבהות באותו ברק על אצבעותיי.

עם בוא האביב ועד לחודש אוקטובר, היו

מצטרפות אל הבוסתן שמונת העיזים של סבי. בחורף

הן היו חוזרות לרועה שהיה משגיח עליהן. עודי

נוצר בליבי אהבה מיוחדת לעז המנומרת בשחור

לבן, עז שנקראה על ידי כולם כאמת חקוקה בסלע

שאין עליה ויכוח או עוררין "העז של הישאם".

מצידי הייתי אני מקפיד להשתתף בטקס חליבתה

כל בוקר )וכי בסופו של יום זו העז שלי ולי יש

זכויות בעלות עליה!(. אינני יודע מה עלה בגורלה,

אולי אכלתי את בשרה בלי לדעת זאת.

מאותו "הבית" עברנו לבית החדש ועלינו

"מדרגה". זהו הבית שחיים בו הורי ואחי עד עצם

היום הזה. בשעתו, ועוד טרם מלאו לי חמש עשרה

שנים, רצו להרחיב את הכביש המקביל לביתנו.

המשמעות של זה הייתה הפקעת שלושה מטרים

לאורך שטח האדמה הצמודה לכביש, קרי האדמה

שלנו. אבי הסכים בנדיבות כי זה משרת את "טובת

הכלל". אולם מחיר הנדיבות כלל גם עקירתם של

עץ אגוז ושתי תאנים עתיקות שנראו עליהן הזקנה

ההדר והעטרת של מי שהרבה בשנים. אחת הייתה

מזן "ביאדיה" והשניה מזן "ברוקרטיה". אני ואחי

שגדלנו בבית בעל מודעות פוליטית גבוהה והכרנו

בטרם עת את אוצר המילים הפוליטי, נהגנו לכנות

את התאנה הזו בצחוק "התאנה הדמוקרטית" או

"תאנת הדמוקרטיה".

בבוקר אחד מצאתי את סבתי יושבת על אחת

מהמדרגות העולות אל הבית. הזמן היה קיץ,

רעש תקופת החופש הגדול. קמתי באיחור אל

הדחפורים כשהם חופרים, מכים וגורפים, יצאתי

החוצה וראיתי את סבתי. היא הייתה מכונסת בתוך

גופה הגרום, בגדיה השחורים וכיסוי ראשה הלבן

הבוהק. היא נשענה על מקל ההליכה שניצב מולה

למרות שהייתה יושבת. חיבקתי אותה כמנהגי

תוך כדי שאני אומר לה בחיבה ספונטאנית, יום

יומית, "סיתה, סבתא!", אך היא לא קיבלה את

פני במבול הנשיקות שאליו הורגלתי. יכולתי לחוש

24

באותו רגע שהיא בוכה. נבהלתי ושתקתי כמי

שאכזבו אותו תקוותיו. באותו רגע היא שחררה

מלבה משפט בצבע הברק אשר אורו חוטף את

חשכת ההרים: "תאנה זו צעירה מאביך בשש

שנים, הייתי מביאה לה מים עם שחרית בכדי

להשקותה". אחר כך חנקו אותה הדמעות.

נדירות הן המילים שנצרבו בנשמתי כמו מילים

אלו של סבתי. מבין כל הטקסטים שקראתי בבית

הספר, בכלא, באוניברסיטה, בעיתון, לא מצאתי

מילים חזקות יותר מאלו של אישה פלסטינית אשר

מבטאת את הקשר שלה לאדמה, בספונטאניות

ובחום הדמעות, דרך השוואה בין גיל העץ שאותו

נטעה באדמתה שנים רבות לפני כן, לבין גילו

של בנה.

ואז בא מן דהוא לומר לך: ארץ ללא עם...

25

בגיל 16 גיליתי את קופסת הפח, אותה קופסת

בונבוניירות שתמיד צף בתוכן איזה יין דוחה או

תות משומר. מרוב שעמום התחלתי לתופף עליה

באצבעותיי כסוסות העור. אחר כך ניקיתי ממנה

שאריות שוקולד מרוחות, והתחלתי לחשוב מה

לעשות איתה. משום מה, למרות שהיתה קופסה

סתמית שאפשר לרכוש במחיר הוגן, ואפילו עבור

יכולתי לא טעימות, יותר מעט בונבוניירות

להשליך אותה לפח. משהו במחשבה הזו גרם לי

לחוש צער, לכן הנחתי אותה על שולחן העץ

הכבד והקהה שבפינת החדר. עברו כמה ימים,

היא לכאורה הביטה בי משם, ניקרה בי כמו צלילי

טטריס ששותתים ברוך במי האפסיים של הטרום

חלום, עד ששוב נטלתי אותה בידיי, ותהיתי מה

לעשות בה, מה למלא בה, הרי צריך למלא בה

משהו, זה ייעודה הקיומי. לא ידעתי שזה יהיה

ייעודי הקיומי. לא ידעתי שאת עצמי צריך למלא.

ישבתי שעות ואחזתי בה בידי. הייתי משוכנע

שאיבדתי את שפיותי, אבל מודע לכך, והבנתי

כי אדם המודע לאלסטיות של השפיות לא יכול

באמת לאבד אותה. השפיות בעצם דומה לפיכחות,

ולא הייתי שיכור, אבל כנראה הייתי שתוי. כמובן

שלא סיפרתי לאיש על הקופסה, גם כי לא סיפרתי

לאיש על שום דבר אחר, גם כי לא היה מה לספר,

וגם כי היה זה מעט מביך, ובכל מקרה בשלב זה

נראה טריוויאלי. חששתי שאימא תזרוק אותה,

כפי שזרקה לי בגדים שחשבה שכבר איני לובש,

מערכת תופים יד שנייה וכל סדרת שרה גיבורת

נילי, לכן טמנתי אותה במגירה, ומדי פעם הצצתי

בה, כמו לוודא שהיא עדיין שם, ואף שקלתי לקחת

הפח

עמיחי שלו

26

מטלית לחה ולנקות, אבל זה כבר נראה לי מעשה

של בלתי שפויים. בגיל 16 חייתי בידיעה מסוימת

שאני עלול להתאבד. לא רציתי להתאבד, לא

תכננתי לעשות זאת, אבל חשתי כי זו אופציה

ראויה עבור העתיד הקרוב או הרחוק. לא היו לי

תכניות להיות מהנדס או ממציא משחקי טטריס

או איש צבא. לא היתה לי חברה, והחבר הטוב

היחידי שלי, יובב בן חיים, היה מוטרד מכיוון

שהוריו התגרשו, ואביו עזב את הבית עם מישהי

צעירה ואימו מיררה את חייו ואחיו הקטן התחיל

לגדל נחשים בצנצנות. במובן מסוים זו היתה

מחשבה מאוד הגיונית. אם אכן אתאבד, אמרתי

לעצמי, ארצה להשאיר אחריי סדר, ארצה לשלוט

בחפצים שיישארו אחריי, באופן סידורם על פני

המרחב. אם אין לי שליטה על מה שמקישים עלי,

מה שמרגישים כלפיי, בעודי בחיים, אולי תהיה

לי שליטה על כך אחרי שאמות. מיותר לציין

שמלבד קפיצה מכלבו שלום, לא היה לי מושג

איך מתאבדים; להשיג אקדח היה בלתי אפשרי,

גם להשיג כדורי שינה, וכל ההתאבדויות הרומנטיות

האלה, כמו ללכת לשחות עם אבנים בכיס, להכניס

את הראש לתנור גז, או לעשות משהו עם צינור

האדים של האוטו היו כבדים עלי. לא היתה לי

הבנה טכנית בסיסית. אם הייתי מנסה אחת מאותן

שיטות, הייתי נכשל ומביך את עצמי. למרות

שלבטח הייתי מקבל טיפול פסיכולוגי ללא נקיפות

מצפון, והייתי צריך להמציא שקרים מפוארים

ומפותלים עבור הפסיכולוג, כפי שעשיתי מול כל

יועצות השכבה מכווצות התחת, מקלישות השיער,

בעלות האינטונציות של חיות משק. עקב כך

הוצאתי את קופסת הפח מהמגירה, ובשלב הראשון

הנחתי בה מצית שנראה לי יוקרתי, כמה מסמכים

שנראו לי חשובים, מסוג אותם מסמכים )חשבוניות,

טפסים בריאותיים( ששומרים מחרדה שמתישהו

מישהו ממסדי ידפוק על דלתך, וידרוש ממך

"להמציא" מסמך. שמתי גם כמה גולות ששמרתי

מהילדות. לא ברור למה שמרתי אותן. כנראה

חיכיתי עד שיימצא המקום הנכון לשמור אותן.

הנעתי את המצית מצד לצד כמו כדור במשחקים

הכלואים בגגות בועות סבון, צלילי ההתחככות

נעמו לאוזניי. הקופסה אמנם היתה מלאה רק

זו היתה התחלה מעודדת. באופן חלקי, אבל

הסתכלתי מעבר לקופסה, על כל החפצים האחרים;

אז היה כמובן את ארון הבגדים, אותו יכולתי

להשאיר כפי שהוא, מלבד סווטשירט לתוכו הייתי

27

מאונן, ומעולם לא הייתי מכבס, כדי שאימא לא

תגלה את הכתמים, ותכננתי לזרוק אותו כעבור

זמן מה. תיארתי לעצמי שזה יתחיל מתישהו

להסריח, למרות שזה לא ממש הסריח, אלא קיבל

מין ארומה משונה ועמומה, כמו ממתקי גומי

ישנים או מקרר חלב של מכולת. היו לי כמה ספרי

מדע של טימוטי פריס. הוא כותב על המוח האנושי,

גבולות היקום וכל מה שביניהם. אהבתי בעיקר

את הציטטות בראש כל פרק, חלקים רבים מהספר

לא היו נהירים למוחי הבלתי מדעי, אך משהו

בכל זאת שבה את ליבי: היה זה רעיון של פריס

לתקשר עם ישויות מתקדמות במעבי היקום. הוא

הציע להקים מן רשת מחשבים פלנטרית, ולפזר

אותה על כוכבי לכת אסטרטגיים, אותם מחשבים

הם אלו שיתקשרו עם מחשבים או ישויות מעולמות

רחוקים. הוא הצליח להוכיח כי למעשה זוהי

האפשרות ההגיונית הסבירה ביותר לקיים קשר

כזה בעתיד הנראה לעין. לעיתים חשבתי על קשר

עם חייזרים, על כך שאולי יש ייעוד מסוים, יש

מטרה מסוימת לכל החיים הסתמיים האלה. כל

הסיפורים שסיפרו אלה שנחטפו ועלו בסולם זוהר

לחללית ועשו בהם ניסויים ומין אנאלי נשמעו

לי הבלים. אם כי מקרה רוזוולט היה נשמע הגיוני,

ובכל מקרה המחשבה על קשר כזה בעתיד נשמעה

לי שבירה, כמו המחשבה על התאבדות. שניהם,

חשבתי, עשויים להתרחש במידה מסוימת. היה

גם את הספר "דאדא וסוריאליזם בצרפת" בעריכת

רות עמוסי ואיריס ירון, "ז'אן ארתור רמבו" מאת

מלכה לוקר ו"המיתוס של סיזיפוס" מאת אלבר

קאמי. איתם הייתי צולל, איתם הייתי טובע, או

דופק את הראש בקיר או פשוט הולך לישון בכל

הכוח, מאמץ את העיניים כדי שיסגרו, מנסה

לחלום על חייזרים, בקושי חולם על קופסאות

ריקות עם עיניים שהופכות לעטלפים, או סתם

חלומות אירוטים על יועצות שכבה. אהבתי למרקר

משפטים ולהניחם מול עיני כאילו היו תמונות

נוף מרהיבות, במיוחד מקאמי, משפטים כמו:

"מעשה ההתאבדות המבשיל בדממת הלב, כמוהו

כיצירה גדולה", או "התולעת שוכנת בלב האדם

ושם יש לחפש אותה", או המשפט שהכי אהבתי:

"כל המעשים הגדולים וכל המחשבות הגדולות

ראשיתם עלובה. היצירות הגדולות נוצרות לפעמים

בקרן רחוב או במבוא של מסעדה". גם מהסוריאליזם

מירקרתי דוגמאות כמו "החלום הוא נתח בשר

כבד הנתלה מן התקרה" של פייר רוורדי. משהו

28

בהם גרם לי התרוממות נפש רגעית, ואחר כך

דעיכה מוחלטת. בכל זאת, חשבתי, בשביל כמה

ספרים אצטרך קופסאות גדולות יותר. לכן ימים

שלמים הייתי עסוק באגירת קופסאות חדשות,

קניתי כמה קופסאות בונבוניירות, חלק אפילו

אכלתי עד שהקאתי, לא הבנתי למה מתעקשים

לשלב תפוזים בתוך שוקולדים או יין. בשלב מסוים

אף הקאתי כמה בפינת רחוב כמו איזה קבצן, וזה

גרם לי לצחוק לעצמי, ומשום מה לחוש תחושת

גאווה. הצלחתי להרים גם כמה קופסאות קרטון

חזקות מהצפרדע של למען החייל. הבאתי אותן

הביתה בשעות שאימא היתה בחנות. לא רציתי

שתעקם את פרצופה, שתשאל שאלות, שאף תרצה

תשובות עבור השאלות האלה, שתתכנן לזרוק

אותם בהזדמנות הראשונה, כפי שהיא זורקת כל

דבר, אולי בעתיד אפילו אותי. את מעט הדיסקים

שהיו לי שמתי בקופסת קרטון גדולה, מהסוג שיש

במשרדים ממשלתיים חמורי סבר. פיניתי חלק

מהבגדים מהארון, ושמתי בחלק השמאלי שלו

את הקופסאות. חבל שלא היה להן מנעול, אבל

אפשר לקנות את זה בחנות למכשירי בניין. מהר

מאוד הצלחתי להכניס את כל חפציי לתוך מספר

קופסאות, רובן עשויות פח, ואף עלתה בי מחשבה

שקופסה היא צורת אחסון, למעשה צורת קיום

נעלה, ובטח לשם חותרים החיים שלאחר עידן

התקשורת עם חייזרים רב תבוניים. משהו בי

הרגיש חותר למקום כלשהו. הסדר החדש הזה

השרה עלי ריקנות נעימה. מרגע זה כל מה שנוגע

לחפצים חדשים קיבל משנה חשיבות, לכן מיעטתי

לרכוש. אם כי פיתחתי אובססיה לקופסאות עצמן,

לכן הייתי מהלך ברחוב הראשי, נדהם מכל האנשים

האלה שיש להם משהו מוחשי לעשות, משקיע

מבטי בתוך מערות של חנויות, בורח מקולות

שהיו גדולים יותר ממשאיות, חריקות של גפרורים,

זמזומים של פנסים רגע לפני עלטה, לחישות

עכבישים, סחורות נופלות, התפוצצויות פנימיות

של אבטיחים, מחשבות שיפוטיות של בחורות,

הקקופוניה היתה גדלה במוחי כמו סרטן, אבל

הצלחתי להכריע אותה קרב אחר קרב. הייתי

מחפש קופסאות פח או עץ או אפילו פלסטיק.

אמרתי לעצמי שאני נראה עסוק כמו אדם מבוגר

עם עבודה ותכלית, מהסוג הזה שמפוזר בכל עבר,

עם החיים הכה ברורים, גברים בעלי ארומה

בנקאית והבל פה סגרירי, שיש להם אישה שכמעט

תמיד מוכנה לשכב איתם, ויש להם עבודה וההורים

29

שלהם גאים בהם, והצבעים בחייהם כה ברורים,

יש להם אפור בלי תכונות של אפור, ושחור וכחול

ולבן, ולעולם לא שילובים של סגול עם צהוב או

כתום. בחנות לכלי בית מצאתי קופסת עץ, המחיר

שלה היה מפלצתי, בתוכה היתה רקדנית מעץ.

המוכרת, סוג של מורה לתנ"ך, עם דיקציה שצורבת

בתוך חוט השדרה, נראתה מעט חסרת סבלנות.

לא היה לי נעים ממנה. בסוף רכשתי אותה, ואמרתי

"זו מתנה לאימא שלי, יש לה יום הולדת". היא

האמינה לי, אבל כמעט התחשק לי לתלוש דמעה

מהעין כאילו היתה ריס סורר. כשהגעתי לחדר,

ונעלתי את הדלת פעמיים, והשארתי את המפתח

בפנים, כי לעולם אי אפשר לדעת, צריך להיות

בטוחים — תלשתי את הרקדנית. הרי קניתי את

הקופסה. אין לי צורך ברקדנית, אם כי היא נראתה

עגמומית כמו פרח שערס ירק עליו כדי להרשים

את חבריו, וכמעט יכולתי לדמיין אותה יוצאת

בריקוד, לובשת גדלים אנושיים, מתפשטת לפניי,

רוצה נחמה, ויש לה קול קטן כמו קסילופון, והיא

מתוקה ועורה צחור, והאמת שמשום מה הצטערתי

פשוט לזרוק אותה, לכן הייתי צריך לאחסן אותה.

אז אחסנתי אותה בקופסה, תלושה. וקצת הרגשתי

לא שפוי באותו רגע, עם אלמנטים של חרטה

רכה ומעקצצת, אבל עדיין לא שיכור, עדיין

בשליטה. חשתי שהתכנית הגדולה, שהקופסה

הגדולה העל פלנטרית הולכת ונרקמת מול החיים.

אני זוכר את עצמי יושב רגעים ארוכים בחדר

מול הקופסאות, פותח אותן, מביט בהן, סוגר

ומחזיר לארון. יודע שהכל מוכן כדי להסתלק,

ומרגיש כמעט מאושר מכך, למרות שמה שחשתי

לא היה אושר, האמנתי כי אושר הוא המצאה

ספרותית, משהו שלומדים בתיכון כמו אונומטופיאה

או שירת הרשב"ג, הרי הוא לא באמת קיים, כי

ומה שקורה חייזרים, הוא מפגש עם האושר

לפעמים כשמרגישים טוב אלו רק הכוכבים שרואים

מהמקום הכי נמוך על פני כדור הארץ, והירח

הוא כמו בחורה עירומה בחוברת פורנו, לעולם

לא תנחת עליו, אלא רק אחרים, מצוינים, בנקאיים

ומהוקצעים, עם האפור המוחלט והצבעים הכה

ברורים, צבעי הממסד, שמאלץ אותנו לראות

בצבעים שלו, וכל הבניינים הם או אפורים או

לבנים, וכל החנויות לפי מסגרות נוקשות, וכל

העיצובים והארכיטקטורות גם עבדים של הגוונים

המוכתבים, הפוסט מודרניים לכאורה, וכמה צריך

"מוטציות" פסיכדליות, ערבובים או ואריאציות

30

שיחתרו מתחת לקיבעונות האלה, אולי אסע

לברצלונה לראות בניינים של גאודי, דברים

שאיכשהו הזמן שימר והפך לאטרקציה תיירותית,

פאוזה של יופי נדיר, כי הממסד יודע שהיופי הוא

בעצם השינוי, בגלל זה בחורה כמו רחלי חלפון

השחומה, השמנה, בעלת המלתעות, נסעה ללונדון

והיתה שם להיט בקרב הבריטים, רוצחים בבלייזרים,

כי היא שונה, ואקזוטית. העיניים שלנו רגילות

לקיבעונות של הממסד, וכל חריגה היא סוג של

יופי, גם כיעור במובן מסוים. אולי אהפוך את

הקופסאות לפסיכדליות, אבל אין לי יכולת ציור,

כפי שאין לי יכולות טכניות, כפי שאין לי יכולת

כמעט לשום דבר, או שיש, וכפי שאימא ויועצת

השכבה אומרות "עדיין לא מצאתי אותם", אני

כנראה מתפתח מאוחר, זה קורה בכל שכבה, יש

תינוקות שמוציאים מילה ראשונה מהפה כשהם

בני שנתיים וחצי, והן לא אמרו שתמיד יש גם

כאלה שמבינים שזה לא עבורם, אלו ששותים,

אלו שמאבדים את השפיות, אלו שמתאבדים. בכל

זאת, לא רק התאבדות. המציאות בחוץ היתה

מלאה מקרי מוות לא צפויים; מחבלים הכינו

מטענים מלאי מסמרים, נהגים לא שמרו על

מהירות, תקרות של מבנים לפתע קרסו, גשרים

התמוטטו ביעף, ואנשים בבית שאן טענו שראו

חלליות, איזה מגוחכים הבית שאנים האלה, הרי

אם תבוא חללית, היא בטח תבוא אלי. בעצם למה

לה? בכל זאת, הזמן עבר כמו שהוא תמיד עובר,

לאט ואז מהר ואז מתעתע, ויום אחד נראה כמו

שנים של צב, ושבוע אחר עובר כמו רגע, וכל

השעות בחדר עם הקופסאות, עם הסידור שלהן,

עם החפצים, עם היציאות של אימא בערבים, ועם

הטלפונים "אני לא חוזרת הלילה", "אל תשכח

הפך זה כל — מהדלת" המפתח את להוציא

לשנתיים בסופו של דבר, שבהן המשכתי להגיע

רוב הימים לתיכון, והצלחתי, למרות שלא למדתי,

לעשות בגרות באנגלית ובספרות ובתנ"ך ובחיבור

ורק ותע"י, בהיסטוריה גם עובר ולהוציא

במתמטיקה להיכשל, ובדרך גם הכרתי בחורה

שקראו לה כרמית, היא אהבה ללבוש אוברול

אחת זגוגית עם עבים, משקפיים עם כחול,

מעורפלת עקב עין עצלה, ומן סיכה לא ברורה

בצוואר, נראתה כמו מסרגה, שתפסה חלק מהשיער

שלה כמו שמנוף מרים קורות, והיא באה אלי

לחדר יום אחד, והיא אמרה: "מה זה, אין לך פה

כלום?" ושלחה בי את אותו מבט שהזכיר לי חיות

31

קטנות וחמודות, שאתה רוצה ללטף ולהצמיד

לחזה. "אני לא מאמין בחפצים", אמרתי. היא

הביטה בי בצורה נוקבת, אך מיד רופפה את מבטה

ורק נאנחה באילמות. והיה לה צחוק משונה, כמו

חומר בעירה מטורף שכבאים מאבדים עליו שליטה,

והיתה צוחקת כשלא צריך, ולא צוחקת כשצריך,

ובסוף נתנה לי לשכב איתה, כאילו מתוך מוסכמה

מתוך ראשה, הרי אתה בחור, וזה מה שעושים,

אז בסדר, תכניס את האיבר המשונה הזה פנימה,

ואכן הכנסתי, וזה היה כמו הרגע הראשון שאתה

נכנס למים צלולים בכנרת, וכל אורות טבריה

וכל אילמים, יהלומים כמו מרחוק מנצנצים

הכוכבים דולקים בשמיים, וגמרתי כל כך מהר,

ולא מיאנתי לצאת, כי היה לי נעים בים, אבל

היא הוציאה אותי, תוך כדי שהיא צוחקת את

הצחוק הבוער שלה, ואז היא התגייסה והלכה

לנח"ל והכירה בחור חדש שקראו לו גבי, והוא

ניגן בגיטרה שירים של הביטלס או אריק איינשטיין

ושלום חנוך, והיה לו שיער ארוך, והיא התאהבה

בו לגמרי, והבנתי אותה, ולא כעסתי, אם כי רציתי

להכניס אותה לתוך קופסה, לא במובן הגשמי,

שמשהו יישאר בה בחדרי, בקופסתי, והתיכון

נגמר, וגם אימא מצאה גבר חדש בשם מיכאל,

חמור סבר, עובד בביטוח, עם תסרוקת של יאיר

גרבוז אחרי קצרים במכשיר הפן, והוא היה רשמי,

ורציני, עם קול עבה כמו של קריין המקריא רשימת

הרוגים, והם היו הרבה ביחד, בעיקר אצלו, כי

משהו בי או בבית כנראה מעט הרתיע אותו, ואז

הצבא הודיע לי במכתב כי עקב סכרת הנעורים

שלי לא אגויס, ואימא מאוד התאכזבה, כי חשבה

שתיפטר ממני כך בקלות, ואפילו מיכאל אמר:

"צבא זה דבר שצריך לעשות, זה חלק מהחיים",

כמו איזה מנטרה שמרחו לו בתחת לפני החיתולים,

והוא היה כה אפור של ממסד, כה לבן ושחור

וברור ומקובע, עם חיים גזורים, שרק צריך אישה

להכניס. "אולי תתנדב?" הוא הציע כאילו הוא

איזה תחליף אבא, ונדמה שכלל לא הגבתי, ואימא

כבר התעייפה מלכעוס שאני "לא נימוסי", אז

עניתי בסוף "הצבא זה סתם קופסה", והם החליטו

לא לענות, כדי לא לחשוב על התשובה הפסיכדלית

שלי. הבן שלך קצת לא שפוי, אולי כדי שנצנן

קצת את הקשר. אתה לא יכול לעשות לי את זה

יא בן זונה, איך את מדברת? איזו זולה את? זולה

תקרא לגרושתך השרמוטה. בכל מקרה, בגיל

שמונה עשרה ויומיים החלטתי לעזוב את הבית,

32

לעבור לגור בתוך דירת קופסה בתל–אביב. אימא

לא יכלה למנוע את חלקי ממשרד הביטחון, כל

השנים היא קיבלה כמעט משכורת חודשית על

כך שאבא עלה על מוקש במלחמת יום כיפור,

וכלל לא הכרתי אותו, רק מכמה תמונות — וכן,

נכון שאפשר לייחס את כל החיים הסתמיים לחסך

אבא, אבל זה פשטני, אפילו סטריאוטיפי, כי לא

היה חסך, לא היה למה להתגעגע, היה את מה

שהיה והבנתי זאת בגיל צעיר — וזה אמור היה

להספיק עד שאמצא עבודה. תל–אביב היא יעד

ראוי עבור חייזרים, יש בעיר ריכוז גבוה של בעלי

לכת לכוכבי כאלו שכדאי לקחת פוטנציאל,

רחוקים, להפרות באמצעותם חייזריות סקסיות

להדהים, לייצר גזעים חדשים, הכלאות טרנס

גלקטיות. לכבוד המעבר רכשתי לי קופסת פלסטיק

גדולה בה שמתי את כל כלי הרחצה. הייתי אני

ועוד חמש קופסאות. הייתי מרוצה מכך. "אני לא

מאמינה שאתה עובר דירה", אמרה אימא במין

פשטות נוגעת ללב במידת מה, אם כי נגועה

ברגשנות ממסדית. "ככה אני רוצה", אמרתי. היא

נאנחה. היא היתה הנאנחת הכי טובה שהכרתי,

וקצבים רגישויות מיני בכל להיאנח ידעה

ואוקטבות, לעיתים עד כדי קקופוניה אורבנית,

כמו ציקדות צווחות במרכז העיר. "טוב, אתה כבר

גדול", סיכמה מינורית כמו יריקת חרצן. כמעט

עניתי לה "תבואי לבקר", אבל הייתי עסוק בלשים

סלוטייפ על קופסה עם עצמים שאין להם מכנה

משותף. איך שהגעתי לדירה עם המובילים, דלת

המשאית נפתחה במפתיע וכל הקופסאות נפלו,

נפתחו, חלקן נקרעו, כל חפציי התפזרו בכניסה

לבית. לקח לי כמה רגעים להבין את שהתרחש.

עמדתי משותק, מרגיש שדמעות ענקיות עשויות

אבן מאיימות לקרוע את עיניי, ובמו ידיי כסוסות

העור אני מסוגל לחנוק את המוביל, אבל מיד זה

התפוגג, נותרה ריקנות מבולבלת. הוא התנצל,

הביא שקיות ניילון ענקיות של העירייה, התחיל

להכניס לשם חפצים. לא היתה לי ברירה אלא

לעזור לו. את שברי הקופסאות שמתי בחדר הזבל.

נותרו עוד כמה קופסאות פח קטנות שלמות, אך

לפתע הן נראו לי חסרות תכלית. השלכתי גם

אותן, כולל זו עם הרקדנית.

33

סרוויס סרוויס

سرفيس سرفيس

עתליה שחר

عتاليه شاحر

אקריליק על נייר

34

האם אלהים

ר, איננו מכ פר ש יר את הכ מכ

בו רום מוש מ מ ך ש כ

הדי מבחין ש

פתח נצנוץ המ ב

יוב ריח ב ב

פר כ ב ים ילדים ש עוש דברים ש ב

ר( י מכ לת ר או אם ב ין אם מכ )ב

פנים פני ואולי מל עוד מל ך ש כ

עו בודו את טביעת אצב מזהה כ

נוד האויר ב חול, ש כ ב חול, ש ב ש

ים בש ה, הכ צלם האיש, האש ב ש

בה ח מרכ ל ויש

חפורים ים ד קד ת ש

ר פר אסון לא מכ כ רעימו ב י ש

ויבריק ויקצף ויחר

פירה לנתיבות האבק, תב כ כ

ר ידב

אר. ם להתפ ל יו כ מעש

אלה אלת הש נש

יונית נעמן

35

اإلثنين /

ها قد وصلت الى أرض قرية "سلمة" أو كما تسمى

األن طريق شلومو ومن "سلمة" إلى شلومو أنهكني

التعب... واستحضار السخرية ألطفئ فيها حرائق

األسئلة وحرقة فقدان كل ما لم تتضح معالمه بعد...

وصلت الى "سلمة" عند مفرق يحتفل بتشظيه...

وقفت مع قرار ال رجعة فيه أن أزني أو أثمل حتى النوم أو

أن أحب مثال كباقي الكائنات المستتر منها والمشتهى...

ما اللحظة المعطاة اال طابور ال ينتهي من من أشتهي

األن... في هذه الزاوية أو تلك ثمة لمعان في عيون

هؤالء الهائمين يجعلني أود لو استعير زاوية وبرهة

عند انعطافة "هرتسل" قرب ناد ليلي مريب... ال يلجه

أي عابر... وال يملك رموزه سوى من فككوا أسرار

المكان وصمتوا...

زاوية لنفسي أتخذ "هرتسل"... انعطافة عند

متصالحة مع شهوتها هذا المساء... عند انعطافة

"هرتسل"... عند مشارف "سلمة"... ثمة أتربة تفقأ

تدبر مكيدة... وقطط ال عيني... ومخابئ وطاويط

تخترق الحد البرتقالي الفاصل بين "سلمة" و"فلورنتين"

بل تقف هناك بعيدا... تلمع عيناها غيرة... وفي فمها

عظام الحمقى وفتات بيت كان قد سإم االنتظار...

يوم االثنين ليال... ها أنا أخترق الدرب المتكسر...

نحو الحد البرتقالي الفاصل أدنو بعد أن كنت قد أفرغت

رغباتي داخل عيون زرق قاتلة... وبعد أن ارتوت شفتاي

من خمور الصدفة...

افتح لي رحم التاريخ أيها الليل...

كي أغفوا قليال...

من االثنين للخميس دعس على تراب "سلمة"

راجي بطحيش

36

الثالثاء /

أنهض... متثاقال... أمشي نحو الماء... متواطئا مع

حرارته المتكالبة على جسدي المتطلب لربيع أبدي...

يداعب ثناياه... أغتسل وأغتسل تترقرق المياه على

خاصرتي... وتتحطم عند عتبة حيرتي...

في يساري مطحنة قمح عتيقة وكنيسة لفظت

أحشائها منذ دهر وفي يميني إستاد شهير ومجمعات

لحيوات نادمة عبثا على ما لم تعد تتذكر... وتراقب

برتابة زمنها المندثر في الوقت الضائع الذي ال ينتهي

أبدا... في شمالي حياة بوهمية برجوازية... أو كما يقول

الفرنسيون )بو بو نسبة الى borgois-boheme( حياة

هشة / عذبة تفتح يداها البيضاء الناعمة حتى أنهي

حمامي وأركض اليها نادما معتذرا على إعجابي بجمال

األقواس العربية المهشمة... أو وحدتها...

وفي جنوبي... يافا...

من المقهى األنيق الذي يحتفي بفتنة أكوابه متدرجا

البديلين. أمشي... الى شارع حوانيت المصممين

الى مطعم "الڇورمية"... المعد لخاصة الخاصة...

الى تلك الجادة المرصعة بزيف القرنفل أو ما شابه

ذلك... الى الحانة اليسارية المعلقة على منزلق هالل

القمر والمزدانة باألجساد الفتية المتراصة والعيون

المتقاتلة حول أرجوحة البرقوق الشاغرة...

مكان ومن المكان... من وهناك... هناك من

الجسد الى ذلك ما يستجدي مصداقية وجودة...

األكيد... وتالحمنا... وذلك اللسان الذي يلعق حافة

أذني ويغادر... الى أرقه...

ها أنا أعود مرة أخرى... نحو الحد البرتقالي الفاصل

أدنو... لم أختر ذلك...

صدقني أيها البيت الفلسطيني المهجور في قرية

"سلمة"

األربعاء /

انتهى الفيلم السينمائي... يتسارع األزواج المرهقون

نحو الخارج... يتباطأ المثليون المتأنقون نحو الخارج

ييشعلون سجائرهم... يفتعلون تحليال يغذي وجبة

الكابوتشينو الحتمية التي تتلو كل شريط...

نخترق أنا ورفيقي المدينة نحو الجنوب... شارع"كينغ

جورج" ثم "اللنبي" ثم "هعلياة"...

ثم "سلمة"... أركن سيارتي قرب شرفة من أقواس

وحجر... الخ والخ...

نمر عبر بيت شاهق بقرميد...

يسألني رفيقي الذي نجت أمه في القطار األخير

الذي كان يتجه من بودابست شماال نحو "أوشفيتز"

عام 1945...

- ما ذلك الفراغ الدائري في أعلى البيت تحت القرميد...

- إنها فتحة الهواء في أيام القيظ... إنه المكيف على

37

طريقتنا...

- بحق؟؟

- نعم أعتقد أيضا ان هذه الفتحة كانت تستعمل بهدف

تبريد الطعام الطازج مثل اللحوم واألسماك وما شابه...

أنظر... هذه بقايا مقهى شهير... أعتقد أنني قرأت

عنه...

- نعم... هذا الفيلم يشعرني بالثقل... أتمنى أن أتحرر

من وطأته بأسرع وقت ممكن... هل تصدق أن هذا ما

كان يحدث في تلك البقعة من العالم... وقبل سنوات

قليلة فقط؟؟؟

- ال... طبعا ال يصدق

- أشعر بالجوع... هل تريد أن نشتري "بوريكس" من

المخبز العربي القريب؟

- نعم... بالطبع... انهم يتقنون صناعتها بمهارة...

داخل الحد البرتقالي نمشي...

يحط عصفور آت من الشام... ال زال يقظا... على كتفي...

نعبر بيتا مهجورا حفر عند أعلى مدخله

"هذا من فضل ربي 1937"

الخميس /

انهض لمرة أخيرة في هذا الجزء...

أغتسل بمياه الخديعة... ثم تختلط لدي كالعميان

كل اإلتجاهات كل المناطق تبدو متشابهة... اإلشارات

الضوئية تؤدي الى نفس المكان...

أبحث عن قهوة ساخنة في الرصيف األعرج وداعا

أيتها الحجارة المتماسكة... وتلك اآليلة للسقوط...

وأنت يا مفتتة ومتناثرة... ويا مقابر وأنصاف كنائس

وأشباه مساجد... وحمامات الباشا والسيد والغانيات...

اللذة وبوابة الطريق... نهاية يا والمجذومين...

المختطفة ذات ليل...

الى االثنين القادم وقضيبي منتصب عند حوافك...

"سلمة"

38

ראג'י בטחיש, מתוך "משני עד חמישי... דורך

על עפרה של סלמה", 2007, תרגום: גיא רון גלבע

יום שני /

זה עתה הגעתי לאדמת כפר סלמה, או כמו שהוא

מכונה היום, "דרך שלמה", ומסלמה לשלמה התישו

אותי העייפות והניסיון לאירוניה שתכבה את אש

השאלות ואת צריבת אובדנו של מה שסימניו טרם

התבהרו.

הגעתי לסלמה, לצומת שחוגג את קריעתו לגזרים.

נעמדתי בהחלטה שאין לסגת ממנה שעלי לנאוף,

להשתכר עד שינה או להתאהב, כמו, למשל, יתר

היצורים הנסתרים והנחשקים. הרגע הנתון אינו

אלא טור אינסופי המורכב ממי שאני משתוקק אליו.

בפינה זו או אחרת יש בוהק כלשהו בעיני התועים,

שגורם לי לרצות לקחת בהשאלה איזו פינה ואיזה

רגע בעיקול רחוב הרצל, ליד מועדון לילה מפוקפק

ששום עובר אורח אינו פוקד אותו, ואת צפונותיו

יודעים רק אלה שפיצחו את סודותיו ושתקו.

בעיקול רחוב הרצל אני לוקח לעצמי פינה

שהשלימה עם תאוותה הערב. בעיקול הרצל,

במבואות סלמה, עפר כלשהו מנקר את עיניי.

מערות המסתור של העטלפים, אשר קושרים נגדי

מזימה. החתולים אשר אינם חוצים את הגבול

הכתום המפריד בין סלמה לפלורנטין, אלא עומדים

שם, מרחוק, עיניהם בורקות בקנאה, ובפיהם

עצמות האווילים ופרורי בית שמאס בציפייה.

יום שני בלילה. זה עתה חציתי את השביל

המנותץ. אל הגבול הכתום אני מתקרב אחרי

שפרקתי את תשוקותיי בעיני תכלת רצחניות,

ואחרי ששפתיי רוו מיינות המקרה.

לילה! פתח לי את רחם ההיסטוריה

כדי שאנמנם קצת.

משני עד חמישי, אני דורך

על עפרה של סלמה

ראג'י בטחיש

39

יום שלישי /

אני מתעורר, כבד. הולך אל המים. כורת ברית

עם חומם שמתנפל על גופי, המבקש אביב נצחי

שילטף את קפליו. אני מתרחץ עוד ועוד. המים

שוטפים את מותניי ונשברים על מפתן מבוכתי.

משמאלי טחנת קמח עתיקה וכנסיה שהקיאה

את קרביה לפני עידן ועידנים. מימיני איצטדיון

מפורסם ומקומות התאספות של מהלכי חיים

עוד, זוכרים שאינם על לשווא המתחרטים

ומשגיחים בחדגוניות עיתם הנפוצה לכל עבר,

בזמן האבוד שלא ישוב לעד. מצפון לי חיים

בוהמייניים בורגניים, או כמו שאומרים הצרפתים

בו–בו — חיים פריכים/מתוקים, הפותחים את

ידיהם הלבנות, העדינות, עד שאגמור להתקלח

.bourgeois-boheme

על ומתנצל חרטה מלא אליהם, וארוץ

התפעלותי מן הקשתות הערביות המרוסקות, או

בדידותן.

מדרום לי — יאפא. מבית הקפה האלגנטי, אשר

מציג לראווה את יפי כוסותיו, למטה, אל רחוב

חנויות המעצבים האלטרנטיביים, אל מסעדת

הגורמה המיועדת לנבחרי הנבחרים, אל השדרה

ההיא המשובצת בציפורנים מלאכותיים או במשהו

דומה, אל הפאב השמאלני, התלוי על מדרון סהר

הירח, מקושט בגופות נעריים דחוסים ובעיניים

לוחמות סביב נדנדת השזיף העזובה.

ומשם ומשם, מהמקום ומקום כלשהו שמבקש

ההוא הגוף אל לקיומו, ההצדקה כנדבה את

המוחלט, התלכדותנו, אל הלשון ההיא שמלקקת

את תנוכי אוזני ונוטשת, אל נדודי שנתה.

הנה אני שב פעם נוספת, אל הגבול הכתום

המפריד אני מתקרב. לא בחרתי בכך. האמן לי,

הוי הבית הפלסטיני הנטוש בכפר סלמה.

יום רביעי /

הסרט נגמר. הזוגות הלאים ממהרים החוצה.

ההומואים המהודרים משתהים בדרכם החוצה,

מציתים סיגריה, בודים ניתוח שיזין את ספל

הקפוצ'ינו ההכרחי שמתלווה לכל סרט.

אני וידידי חוצים את העיר דרומה. רחוב קינג

ג'ורג', אחר כך רחוב אלנבי, אחר כך העליה, אחר

כך סלמה. אני מחנה את מכוניתי ליד גזוזטרה

של קשתות ואבן, וכולי וכולי. אנחנו חולפים על

פני בית נישא, מחופה רעפים. ידידי, אשר אימו

נצלה ברכבת האחרונה מבודפשט צפונה, אל

40

אושוויץ, בשנת 1945, שואל אותי:

— מה זה החלל העגול הזה במעלה הבית, מתחת

לרעפים?

— זה פתח האוורור לימי הקיץ, מיזוג האוויר

לשיטתנו.

— באמת?

— כן. אני חושב שהיו משתמשים בפתח הזה גם כדי

לצנן מזון טרי, כמו בשר ודגים וכדומה. תסתכל,

אלה שרידים של בית קפה מפורסם. נדמה לי

שקראתי עליו.

— כן... הסרט הזה הכביד עלי. אני מקווה להשתחרר

מהמועקה שלו מהר ככל האפשר. היית מאמין

שזה מה שקרה בחלקת האדמה ההיא רק לפני

שנים מועטות?

— לא... זה באמת לא ייאמן.

— אני רעב. מתחשק לך שנקנה בורקס במאפיה

הערבית הקרובה?

— כן, בטח... הם יודעים להכין אותו מצויין.

בתוך הגבול הכתום אנו פוסעים. ציפור שבאה

מדמשק — עודנה ערה — נוחתת על כתפי. אנחנו

חולפים על פני בית נטוש, על משקוף הכניסה

עליו חקוק: "זאת בחסדי ריבוני, 1937".

יום חמישי /

אני קם בפעם האחרונה לפרק זה.

רוחץ במימי המרמה. אז, כעיוור, מתערבבים

לי כל הכיוונים כל האזורים נדמים דומים זה לזה.

הרמזורים מובילים אל אותו המקום. אני מחפש

קפה חם במדרכה הפיסחת.

שלום לך, אבן נאחזת, וזאת הנוטה ליפול,

ואת, המפוררת והמפוזרת, ובתי הקברות וחצאי

כנסיות וכמעט מסגדים, והחמאמים של הבאשא

והאדון והיפיפיות והמצורעים. הוי סוף הדרך,

ושער התענוגות שנחטפו בן ליל, עד יום שני

הבא, ואיברי ניצב זקוף לגבולותיך.

41

ה מלוה אותי לביתי החברה הערבי

ערב ורחובות העיר שקטים שקטים.

לחש. אנחנו פוסעות משוחחות ב

ברים. איני שומעת את הד

ין הרגלים. סים לנו ב נ רחובות רחובות מתכ

לבנם, רחובות אונסקו משחזרים מבהיקים ב

רחובות סחופי שמש, ורוחות,

סת שנשרה, רחובות טיח מתפורר, מרפ

ג נעלם, רחובות ג

רחובות חזית שבורה.

רזל, רחובות שלד, ב

רחובות עפר.

ם. היא מפנה אותי אל הי

י. איני יכולה לחזר. אני עומדת על ספו לבד

ים שורפים את רגלי. ל ה, הג ם לב י הי ל ג

ני צוחקת, קפצי, קפצי ד הש י מן הצ אמ

אדמה. רגלי נטועות ב

י, איפה את אמ

ה. י הערבי איפה חברת

חלום, קיץ, יפו,

ואני לא מצליחה.

חלום. קיץ, יפו

נעמה גרשי

בשנת 2003 קבע ארגון אונסק"ו כי אזורי העיר

הלבנה בתל–אביב הם אתר מורשת עולמית

42

الصديقه العربيه ترافقني الطريق الى بيتي

مساء... وشوارع المدينة ساكنة ساكنة

نخطوا, نتحدث همسا,

أنا ال أسمع لغط الكالم.

شوارع... شوارع تتداخل تحت أقدامنا

شوارع أونسكو المرممة تنصع ببياضها,

شوارع مغمورة بالشمس والرياح,

شوارع جص يتفتت, شرفة متساقطة,

شوارع بال أسطح

شوارع واجهة مكسورة.

شوارع هياكل, حديد,

شوارع ترابية.

تديرني الى البحر

أقف عند حده بمفردي, ال أستطيع العودة.

أمواج البحر حمم, تحرق قدماي.

تضحك أمي من الجانب اآلخر, اقفزي, اقفزي

قدماي ممسمرتان في األرض

أين أنت أمي,

أين صديقتي العربية,

حلم, صيف, يافا,

وأنا ال أقوى

حلم. صيف، يافا

نعمه جرشي

ترجمة: تامر مصالحه

43

בעוד שבועיים אני אעלה לשם. לדבר. כך קוראים

לזה. הדבר הזה. אני אעלה לשם, החלטתי ואעשה

את זה. נזכר באימי, בשנתיים האחרונות לחייה

היא היתה מאוד רזה וכל פעם שאלתי את עצמי

איך יכלה אותה אישה רזה ללדת אותנו, את כל

שנים עשר האחים שלי, את כל הילדים שהיא ילדה.

היא נראתה כמו ילדה, כמו נערה אנורקטית, זה

קרה אחרי שקיבלה אירוע מוחי, מאוד קל, אמרו

הרופאים, מאוד מאוד קל, אבל היא מעולם לא

חזרה להיות מי שהיתה, היא לא חזרה להיות היא

עצמה. אני אעלה אל הדבר הזה בעוד שבועיים,

היום חוגגים כאן את חג הפורים, נתניה, עיר

של ים, אבל ים תחתון, הים מתחת לצוק, כולם

כאן חוגגים אולי בפעם האחרונה בחייהם, כי

אין דרך חזרה, וזה מה שחזק כל כך בדבר הזה,

הידיעה שאין דרך חזרה, ולכן רק אלה שאין

להם מה להפסיד יעלו על הדבר, כך קוראים

לזה, או הספינה, או החללית, או המסתורין, או

התקווה, כמניין האנשים כך מניין השמות, אבל

כולם שואלים האם כבר החלטת, האם אתה בטוח,

האם תשנה את דעתך. ואני הרי באתי לכאן רק

לסקר את מה שקורה בשביל העיתון שלי. הם לא

העריכו אותי במיוחד, ולכן שלחו אותי למקום

חסר החשיבות הזה. באותו שבוע שבו הכלכלה

פרחה במאתיים אחוזים בשעה אחת, אחרי הגילוי

המדהים של חברת פרמקוישראל, אחרי שהחברה

הודיעה על תרופה מדהימה לכל מחלות הסרטן

למיניהן, שנוסתה על אלפי אנשים בהצלחה ועל

שיווקה בארצות הברית, הכלכלה פורחת כפי שלא

פרחה קודם, האנשים מתעשרים בשעה, ביום,

דור 3.5

מואיז בן–הראש

מתוך הרומן "דרזדן יכולה לחכות" )הוצאת הקיבוץ

המאוחד(, הרואה אור בימים אלו

44

כאילו נפל גשם של שטרות, לכן אלה שבאים

לכאן הם אלה שאין להם כבר מה להפסיד, אלה

שנשכחו על ידי אותה מערכת חזקה של כוחות

שוק, אלה שאיבדו את האמון בעצמם, אבל לא רק,

גם עשירים מגיעים לכאן, אולי גם כאלה שנמאס

להם מכל החומרנות, או כאלה שהם כיבשות

שחורות במשפחות עשירות, מכל צבעי הקשת

באים לכאן, אני מחלק אותם לאנשי הארבעלארבע

ולאנשים החמורים, מגיעים לכאן אנשים רכובים

על חמורים, חסרי כל, וחסרי כל סיבה לחיות.

אולי זו הסיבה.

הדבר הזה הופיע כאן בראש חודש אדר. איש

לא ממש יודע איך זה הופיע, כמו שאיש אינו יודע

איך זה נראה, מה צורתו, מה גודלו של הדבר הזה.

אבל הוא הופיע בבירור בערב ראש חודש, בלילה

אנשים שהיו על החוף סיפרו שרוח חזקה הדפה

אותם מהים לכיוון החול, רוח חזקה מאוד שהכריחה

אותם ליסוג לאחור. ומאז, מאז הבוקר למחרת,

אי אפשר לראות את הים. שטח עצום נותר ללא

ים. ולמה אינכם יודעים על זה דבר? למה זה לא

מדווח בעיתונים? כי אי אפשר לראות את הדבר

שמסתיר את הים, למן הקצה של שדרות ניצה ועד

סוף הטיילת, מדובר בחמישה או שישה קילומטרים

של ים שנעלם. לכן חייב להיות שם משהו. למשהו

הזה קוראים הדבר. אנשים חלמו חלום והגיעו לכאן.

חלמו שהם צריכים להגיע לנתניה, חלמו שהם

צריכים לעלות על הדבר הזה. כך הם אומרים: "היה

לי חלום ולמחרת נסעתי לכאן. מעולם לא הייתי

לפני כן בנתניה. בקושי ידעתי איפה זה. אני גר

בנתיבות אבל מאז אני כאן." הוא לא היחיד. ומה

הוא חושב שזה הדבר הזה? "מה השאלה בכלל, זו

הגאולה". אחרים מדברים פחות בפשטות. יש כל

מיני דעות לכאן ולכן. לטובה ולרעה. הדבר הכי

זוועתי ששמעתי הוא שמדובר ברצח עם ממש,

מדובר בספינה שתיקח את כל הלוזרים של החברה,

כל אלה שאין בהם צורך ותטביע אותם בים. הרי

איש לא מאמין שהם יחזרו. כולם יחשבו שהם נסעו

לגן עדן או לכוכב אחר, או לכל מקום אחר מתחת

או מעל פני האדמה. שמעתי גם שמדובר בצאצאי

ממלכת למוריה שניצלו מאסון טבע על ידי כך

שהקימו ערים בתחתית האוקיינוס. הם באו עכשיו

לקחת אנשים כדי שיוכלו להתרבות ולהתפתח.

היו הנוצרים שהסבירו שזה ישוע, שלזה התכוונו

כשאמרו שהאחרונים יהיו הראשונים. כי כל אלה

שהם עשירים עסוקים בחומרנות והם לא מוכנים

45

להסתכן לוותר על הכל. מה לי ולכל זה? אולי

שאלה, אולי לא שאלה. כמו לכל אחד אחר. שלחו

אותי לכאן לכתוב כתבה קצרה, על האנשים האלה

עם הדעות הקדומות שלהם, ובאתי עם הצלם, ומיד

גיליתי שמה שאמרו האחרים נכון. לא ניתן לצלם

את הדבר הזה. בעין עירומה אינך רואה את הים,

אנשים אומרים שאי אפשר להגיע לחוף, וגם אני,

כשניסיתי לרדת לחוף דרך המדרגות נדחפתי על

ידי מעין רוח אחורנית, רוח שבדיוק עצרה אותי

בכוח הנכון. הדבר הזה לא מופיע בתמונות. לא

מופיע. ניסינו אפילו במצלמת רולייפלקס ישנה,

ניסינו עם פלשים מיוחדים, בכל אמצעי שיש, זה

לא מופיע על שום מצלמה דיגיטלית. העיתון אמר

לי שבלי תמונה אין כתבה. איך אפשר לכתוב על

חללית בלי תמונה. העורך החליט שאני משוגע.

הצעתי לו שאני אכתוב בלוג על מה שקורה כאן

ברחובות. הוא אמר שנמאס לו מבלוגים. "עוד

בלוג?, כמה בלוגים כבר אפשר לפרסם? כל העולם

בלוגים.", "טוב, אמרתי לו, אבל תמונות אין! אין

מה לעשות, הדבר הזה לא יוצא בתמונה."

זה כבר לא איכפת לי. בעצם. אני אעלה על

האוניה. על הספינה. על החללית. על מה שזה לא

יהיה. על הדבר. אני אעלה על הדבר ואני אעלם.

זהו, מה זה משנה כבר עכשיו העורך או העיתון

שלו, ואם הוא לא מבין שקורה כאן משהו, שקורה

כאן הדבר הכי חשוב בעולם, אז שלא יבין, אני

לא יכול לעזור. אני אעלה את מה שאני כותב

לאינטרנט, כדי שאנשים יידעו בעוד חודש מה

קרה כאן ולאן ולמה האנשים עזבו.

שמועות אומרות שהעיר נסגרה ולא נותנים

לאנשים לצאת. אבל להיכנס כן. לא נראה לי

שזה ממש נכון, כי יש יציאות שונות. אחרים

אומרים שהיא נסגרה לנכנסים ושיש כאן כבר

מליון אנשים. עיריית נתניה ביקשה מהממשלה

עזרה לפני ששירותי העיר יקרסו. הסכנה היא

קריסת הביוב. מזג האוויר נוח ביותר ואנשים ישנים

בכל מקום עם שקי שינה או אוהלים קטנים. בתי

המלון מלאים עד אפס מקום וגם דירות הנופש

התמלאו על ידי אנשים.

הגעתי לפני שבוע, בז' באדר, יום הולדתו של

משה רבנו ויום מותו. מספר האנשים כאן בטח

הוכפל בשבוע, אולי יותר, קשה לדעת.

בעבר ערכת ההישרדות שלי ושל האנרכיסטים

כללה את הכללים הבאים: לא להביא ילדים לעולם,

להרוויח תמיד פחות מהסכום שמחייב תשלום

46

מס, לא לקנות יותר מהנדרש לחיים מינימליים,

לא לרכוש דירה, לא לחיות במקומות יקרים,

לא להתחתן, לנסות תמיד לשלם לבעלי מקצוע

בשחור, עד כמה שהדבר אפשרי. לא לשתף פעולה

עם שום מוסד. לא לעבוד עם מוסדות. לא להחזיק

כרטיס אשראי.

שמועה רצה בעיר, משהו קורה ברחוב טהון,

אנשים רצים לשם, השעה היא שעת בין הערביים.

אני צועד מהעיר עם האנשים, רוכלים מנסים

למכור לי מכל הבא ליד, מכשירים למסז'ים,

מברגים, מטליות ניקוי, בורקס ובייגלה, הכל

במחיר מופקע, אין מספיק אוכל, המכולות כמעט

ריקות וגם לא מגיעה לכאן אספקה סדירה, יש

ספקים שמפחדים להיכנס לכאן, יש שמועה שיש

בעיר וירוס קטלני, התחילו הברחות, אני מגיע

במהירות דרך רחוב בורכוב אל כיכר בשם אנדרה

סמוחה, ושם נמצאים כמה מאות אנשים, במרכז

על מבנה או פסל אבן עומד אדם מבוגר, שנראה

בן אלף, עם זקן לבן ומספר סיפור, אני מקשיב

ומקליט ורושם כל מילה

"הסיפור הזה החל לפני עשרים שנה. המתים

לפני הופיעו שעה בעיר. הם החלו להתהלך

השקיעה ונעלמו שעה לאחריה. כך מידי יום.

בתחילה אנשים היו קצת מופתעים, וזקני העיר

עוד ידעו לזהות פנים של דמות זו או אחרת, אחר

כך הם הפכו לחלק מן הנוף.

זה קרה אחרי שמת היהודי האחרון. כך קראו

לו כולם. איני יודע מה היה שמו האמיתי. אבל

הוא היה היהודי האחרון שנותר בעיר. אני זכרתי

בילדותי שעדיין היו יהודים מתפללים בבית הכנסת

שהיה ליד ביתי, בית הכנסת האחרון, כך אמרו

לי. לאחר מכן הם הלכו ונעלמו, ולאחר מכן היו

עוד כמה יהודים שהיו מגיעים ומתפללים מידי

פעם. כשהיהודי האחרון מת באו בני משפחה שלו

לקבור אותו, הוא ביקש להיקבר בעיר. ואז כאילו

זה הדבר הכי טבעי, לשלושת הגברים שבאו לקיים

את ההלוויה הצטרפו כמה מן היהודים שחיו פעם,

הם אמרו תפילה שלימים נודע לי שמכנים אותה

קדיש, ולאחר מכן הם הלכו.

למחורת נראו כעשרה יהודים נכנסים בשעת בין

הערביים לבית הכנסת ונשמעה תפילה משם. חלק

מן האנשים פחדו, אחרים אמרו שיש לעשות משהו,

שיש לפנות למכשפים. ואחרים אמרו שמדובר

בסך הכל בתיירים, צאצאי היהודים שחיו כאן פעם

בהמוניהם שבאו פשוט לקיים תפילה. וכהוכחה הם

47

אמרו שהאנשים האלה לא נראים כל כך זקנים. וזה

היה נכון. כולם נראו במיטבם. היו בנים עשרים,

שלושים, ארבעים או חמישים, ואפילו שישים,

אך כולם נראו כאילו הם התקופה הטובה ביותר

בחייהם. הם נראו חכמים ומלאי מטרה.

הם לא דיברו עם אנשים ולא התחככו אתם,

לפעמים הם היו נכנסים לחנות מסויימת וקונים

משהו, לפעמים היו קונים מזון מיוחד אבל לא

אוכלים אותו. לפעמים הם דיברו ביניהם, או

יותר נכון התלחשו ביניהם. הם לא הפריעו ומהר

מאוד אנשים הפסיקו לדבר עליהם. הם גם לא

ניסו יותר לדבר אתם.

וכך כל יום הכל ימות השנה, שעה לפני השקיעה

מתחילים להסתובב כל מיני אנשים מסביב לבית

הכנסת, לפעמים שותים או עושים עצמם שותים,

נכנסים לבתי הכנסת הריקים ומתפללים. כך קמו

כל ששה עשר בתי הכנסת בעיר לתחייה כשהמתים

חזרו לעיר.

הכל נראה טבעי לחלוטין והיום יש כבר לא

מעט תושבים שהגיעו לעיר שנים אחרי שהיהודי

האחרון מת והם אינם חושבים שיש משהו מיוחד

בתופעה הזאת. הם יודעים כפי שיודעים שרמזור

אדום אומר שאין לעבור שהיהודים חיים כאן

שעתיים ביום ואחר כך איש אינו שואל לאן הם

הולכים או מה הם עושים.

גם אני הייתי יכול להיות אחד מהם, אלא

שנכנס בי חיידק והתחלתי לשאול אותם שאלות.

אולי זו לא הייתה יוזמה שלי, ואולי כן. יום אחד

אחד מהם ישב בביתי. שאלתי אותו למה והוא

לא ענה. אבל הבנתי שפעם הבית הזה היה ביתו.

"זה היה ביתך, נכון?"

שאלתי אמרתי.

הוא לא ענה אך דמעות נראו בעיניו. הוא גם

לא בכה.

כך הגיע יום אחר יום וישב במרפסת או בסלון

כמה דקות ולאחר מכן פנה לבית הכנסת.

יום אחד הוא סיפר לי שהוא בנה את הבית.

לפני מאה שנה, אמר. בניתי אותו. נסעתי אז

לארגנטינה והרווחתי כסף. עם הכסף חזרתי על

מנת להתחתן ובניתי את הבית. כאן גדלו ילדיי,

כאן גדלו נכדיי.

הוא נראה מופתע שהוא יכול לדבר ולתקשר

איתי. הוא נראה בשנות העשרים או השלושים

שלו. לא יותר.

באיזה גיל נסעת לארגנטינה?

48

בגיל שלוש עשרה. אחרי בר המצווה.

אחר כך שתק שעה ארוכה. עדיין הייתי רווק

באותו זמן ולא הפריע לי שהאיש יסתובב בביתי.

למעשה הוא לא היה מפריע לי בכלל אם לא רציתי

לדבר איתו. ובכלל לא הרגשתי נוכחות של זר

בבית אם עשיתי משהו בביתי, בין אם בישלתי או

אם טבלתי באמבטיה. הוא ישן בדרך כלל בסלון

על הספה והאור האחרון של היום היה צובע את

פניו בקרני שמש עייפים.

מיום ליום השיחות נעשו ארוכות יותר. אמנם

השתיקות בין המשפטים היו לעיתים שתיקות

ארוכות, אבל התחלתי להתעניין בעיר שלי יותר

ויותר.

אנחנו בנינו את כל העיר, נאנח האיש.

היינו נוסעים בגיל שלוש עשרה בדרך לא

נודעת, חלקנו חזרנו וחלקנו לא הגענו, הנסיעה

הייתה אורכת שלושה חודשים, שם בארגנטינה

היינו מרוויחים כסף וחוזרים לעיר, לפעמים היינו

נוסעים שוב פעם, מתחתנים כאן, וחוזרים לכמה

חודשים לאישה ויולדים ילד אחד או שניים ואחר

כך חוזרים לעבוד ולשלוח כסף למשפחה. כך נבנו

כל הבניינים של מרכז העיר.

היית מאושר כאן?

אולי בזקנתי. כשהייתי צעיר לא היה לי זמן

לחשוב או להיות מאושר כי עבדתי כל הזמן, חוץ

מאשר בחודשים שחזרתי לכאן, אבל גם כאן הייתה

לי עבודה רבה, לקח לי שמונה שנים לבנות את

הבית הזה. אז זה היה לוקח הרבה זמן, והרבה כסף.

לא הייתי כאן בזמן בניית הבית, חלק מזה עשה

אחי וחלק בני שגדל, אבל אני הלכתי לעסקיי

שם בבואנוס איירס.

ומה עשית בבואנוס איירס?

הרווחתי כסף.

במה?

הוא שתק.

אחרי שעה ארוכה סיפר לי שהסבא של סבי

היה יהודי שעזב את היהדות.

למה? שאלתי.

זה קרה הרבה. כסף. אולי בשביל כסף, כדי

לא לשלם מיסים, או בשביל אישה. או בשביל

גבר, הרבה עזבו את דתם.

הלכתי ושאלתי את סבי שעדיין היה חי אז

והוא אכן אישר את הדברים בכך שלא אמר לי

לא. הוא רק אמר שהרבה מים עברו בנהר, ועוד

יותר מים הגיעו לים מאז. זה הכל. שאלתי שוב

49

והוא פטר אותי בתנועת יד לכיוון החוץ שקבעה

את סוף השיחה.

הוא היה רק הראשון. ללא שם. אחר כך באו

רבים אחרים. הבנתי מהם שהם באים לשלושים

יום ואחר כך באים אחרים. מאה ושישים גברים

שממלאים שישה עשר בתי כנסת. מספר בתי

הכנסת שהיו בעיר. אף פעם לא היו יותר.

התחלתי לרשום את מה שהם אומרים. מיד

אחרי שהיו עוזבים את הבית, הייתי רושם את

דבריהם.

"מדוע עזבתי את העיר? מדוע עזבנו את

העיר? ידעתי שיהיו בעיות עם הנערה הזאת,

אני ראיתי את זה כבר כשהייתה בת שש או שבע,

איך יכלה הרי להבין שאנחנו כאן על תנאי, יש

ילדים שלא מבינים את זה. אחר כך התחיל כל

הסיפור הזה שהיא התאסלמה, התחיל הסיפור

שהיא מסרבת להפסיק להיות יהודיה או שהיא

רוצה לחזור. אבל כל זה התחיל הרבה לפני כן,

כשהייתה הולכת לדבר עם הילדה של השכנה

ועושה עיניים לאח שלה, ילדה בת ארבע עשרה

שרוצה לשחק, נערה, אישה, נערה–אישה–ילדה,

היא רצתה לשחק. ועכשיו היא מתה. היא לא

תחזור לעולם. מאז אנחנו חיים בהוצאה להורג

שלה, כל המשפחה שלנו, כל המשפחה, דור אחר

דור, אנחנו חיים במוות שלה."

הוא ממשיך לספר, ומישהו אומר שצריך לומר

קדיש דרבנן, לא שואלים למה וכולם יחד מתחילים

לומר קדיש, אני שואל מישהי מאיפה היא.

אני מצרפת. היא עונה לשאלה שלי בצרפתית.

אני ממשיך בצרפתית.

ואיך הגעת לכאן?

ברוכהשם — היא עונה לי — ההורים שלי קנו

כאן דירה לפני שלושים שנה, ברוכהשם — היא

נראית בת עשרים וחמש — תמיד ידעתי שיש

משהו קדוש בעיר הזאת והנה עכשיו שמעתי שזה

קורה ובאתי לכאן מיד.

אבל מה קורה?

מה? אתה לא יודע?

היא עזבה אותי במהירות ופנתה ברחוב הרב

קוק לכיוון הים.

אולי את רוצה לשתות כוס קפה, צעקתי לה.

פעם אחרת, תודה.

מישהי אחרת באה כולה מזיעה, דומה שתי

טיפות מים לבחורה שנעלמה, עם בגד כחול במקום

שחור.

50

זאת לא את שברחת עכשיו?

אני חוזרת מהים, סוער שם.

יש הרבה גלים?

לא, האנשים שם סוערים, יש גם מכות, אבל

המשטרה לא מתקרבת. אני חושבת ששמעתי

יריות.

וירדת לחוף?

אתה משוגע, אי אפשר עד ראש חודש ניסן.

ומי קבע את זה?

הרבנים.

איזה רבנים?

המקובלים הגדולים.

את יודעת שם של אחד מהם?

גדולים מאוד.

ואת רוצה לשתות קפה?

אסור אסור, ברוכהשם, אסור.

מה?

בעזרת השם, זה ייגמר עוד מעט, כל הצרות

שלנו.

זה המשיח?

ששששששששששש... אסור להגיד את המילה

הזאת, אסור, נגד עינהרע.

חזרתי לכיכר, אחרי הקדיש כולם התפזרו.

שאלתי מי זה האיש הזה שסיפר את הסיפור על

העיר שבה נגמר המניין. אמרו שזה איש קדוש.

אבל איפה הוא גר? הוא איש קדוש, אמרה עוד

מישהי עם מבטא צרפתי.

אבל מה את עושה כאן?

היא החלה לרוץ ולהתרחק ממני אך לפתע

משהו עצר אותה, והיא עצרה. היא שבה על צעדיה

ופנתה אלי.

"אתה יודע מה מוביל אותי לכאן, לא הקדושה

ולא המשיח ולא ההבטחות. אני יודע ששם, בדבר

הזה בים אני אפגוש את אחי. אחי שלא ראיתי

כבר ארבעים שנה, ורק לפני שבועיים הבנתי

שהערבים במרוקו רצחו אותו, הבנתי את זה,

שהוא לא מת בתאונה, שהוא לא מת במקרה והוא

נרצח. כל החיים שלי זה מה שאמר לי אבי וזה מה

שאמרו לי אחיי, שהוא מת מאירוע מוחי פתאומי,

אבי אפילו לקח את השקר שלו לקבר אבל אני

הצלחתי לגלות שזה לא היה כך, הצלחתי להבין

שזה היה שקר, אתה מבין, שזה היה קורה כל

הזמן אבל הם היו צריכים להשתיק את הילדים,

לומר להם שהוא מת בתאונה כי הרצח היה מסכן

את האנשים החיים, שלו אני ידעתי והייתי ילדה

51

קטנה אז זה היה יכול לגרום לצרות למשפחה,

אם הייתי אומרת את זה. אני לא יודעת אם אתה

מבין את מה שאני אומרת, אבל אני כולי נסערת

מזה ששיקרו לי כל השנים האלה, אבל גם יחד

עם זאת, יחד עם זאת," היא חזרה והדגישה, "אני

שמחה שגיליתי את האמת. עכשיו לפחות אני

מבינה למה הוריי החליטו לעזוב את מרוקו."

הסיפור הזה הדליק מנורה אצלי, הרי היה

סיפור במשפחה על בן דוד שהתאבד, מצד אימי,

משפחת סרפתי, אני לא זוכר מה היה שמו, אולי

גם הוא נרצח. פעם העליתי את הרעיון הזה ואמרו

לי לשתוק, למה אמרו לי לשתוק?

"ומאיפה באתם, מאיזו עיר?" שאלתי אותה.

"באנו מבנשוון. תמיד חשבתי שהיה לנו כל

כך טוב בבנשוון, זה מה שאמרתי לכולם, אני לא

יודעת איך יכול להיות טוב אם רוצחים את אחיך

ואתה צריך לשתוק, זה טוב?"

"אבל איך גילית את זה?" האמת שלא היה

כאן בכלל סיפור לעיתון שלי, אם אני אגיד לעורך

שמצאתי סיפור של מישהי שרצחו את אחיה בפז,

הוא בטח יאמר לי שזה לא סיפור, הרי רצחו את

כל היהודים במרוקו, לא? זה מה שהוא חושב על

מרוקו, הוא הרי מגיע ממדינה ששם שרר שלום

וברית אחים בין היהודים לגויים, אוקראינה. פעם

דיברתי איתו על זה, והוא צחק כשאמרתי לו שהיו

יחסי מסחר וחברות בין יהודים למוסלמים בעיר

שלי, בקניטרה. הוא פשוט צחק וזהו, לא ידעתי

איך להגיב לצחוק שלו.

"פתאום זה נפלט לאיזה דוד, זה לא שלא

היו לי חששות, ומזמן, כי אחרי שאחי מת כולם

שתקו, איש לא דיבר עליו יותר, כאילו היה מדובר

לא במת אלא באדם שלא חי כלל, אבל הרי אני

מבינה עכשיו שזו היתה הדרך לשרוד, וברגע

שיכלו לעלות על מטוס או על אונייה היהודים

בחרו להפסיק לחיות תחת ההשפלה הזו, ואם זה

קרה תחת השלטון הצרפתי הרי שבטח היה גרוע

יותר לפנינו, זהו שהיינו מושפלים,"

"ואולי," פתאום פלטתי לה, "אולי זה מה

שעזר לנו להיות גם מושפלים כאן?"

"מי אתה? אתה מהשב"כ בטח, לא?" מה זה

השאלות האלה? היא רצה לאורך רחוב בורכוב

וברחה ממני ואני פניתי לכיוון הים. בשדרות ניצה

ישבו אנשים בבתי קפה ובמסעדות המעטות שהיו

ליד המיני גולף, וכמובן במיני גולף הגדול.

52

בית אבי

بيت ابي

דני רוזנברג

داني روزينبرغ

התמונות באדיבות בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה, ירושלים

53

אנשים אחים אנחנו

שם אנחנו ב

קום אשר אמר אנחנו אל המ

ני אבינו, אנחנו אחים ב

ם אנחנו ה ג ם את ג

ראשינו בעמקי אדמתה.

דה תוך הש ים ב מים אלמ ה אנחנו מאל והנ

בעות ג ה אנחנו נמצאים ב הנ

אנחנו ישבים פה

אנחנו ישבים שם

ואיך נעמד?

אנחנו בונים את החומה

שטנו שרפנו באש אנחנו פ

ה פה היום אנחנו אל

ים. נו חי ל כ

נים לא היינו אנחנו כ

אנחנו כבשים

ה אנחנו עברים הנ

ים. ע ומנד אצב יעים ב מצב

נינו ובנתינו ויש אשר אמרים ב

ינו. ויש אשר אמרים שדתינו וכרמינו ובת

ית. ב אבל אנחנו ב

ם אנחנו אנשים נקי

אנחנו עשים פה היום

עיניו שר ב ל הי איש כ

חת סים ת נ אנחנו מתכ

חלון ני ב קות חוט הש ת

ני מחשבות, ים עינים מפ אנחנו מחפ

רוולים אנחנו מפשילים את הש

להב אנחנו חורצים ב

אנחנו אנחנו

ענת זכריה

השיר התפרסם בתוך הספר "בגלל טעות אנוש" של

ענת זכריה, שראה אור בהוצאת מוסד ביאליק

54

ם חוסך זעה ד

אנחנו אמרים חושו אחים חושו

ר, אנחנו נצח ישראל לא ישק

אמרים.

נים אנחנו. כ

אנחנו אנחנו.

55

قطر الرصاصة أوسع قليال من

إنسانيتنا المتفرجة.

لم يسعنا قبال سوى النظر

االن, حتى هذا, يؤذي المعدة

* *

ثقل القنبلة, يقع كالصدى في طفولتنا االولى.

لم نعرفهم احياء,

لم نعرفهم اموات,

نستريح.

* *

صوت الغارة اعلى من صوت عصفور,

لم يمر من هنا منذ اكثر

من ازمة

لم يقابله أحد.

لم تمش في جنازته

حتى أسلكة الكهرباء.

لن يهزأ منا, طفل يعرف

معنى الكذب

فلندع العصفور... ليهدأ.

* *

قال الجندي وهو يسابق العصفور:

لن يتعرف الخيال على ما صنع.

* *

صوت الغارة أعلى من صوت العصفور

ومع هذا نتمسك

بحقيقة وحشية:

مقاطع من ذاكرة مقصوفة

يسمين ضاهر

56

أنهم ما زالوا بشر

وأننا ما زلنا أحياء

وأن للقتلى, بيننا

وبينهم

كبرياء

* *

ويبيع من يعرف ان عملية الوالدة سهلة

تسعة شهور والدم مستباح

وفي اجواء الحصار, يقول: الوالدة تسلية

ال دم بعد نطعمه للرياح

ويغضب من يعرف اننا ال نختفي

هكذا, بسرعة

ويقول آخرون: ال يذكر التلفاز

سوى التعداد.

جميل أنه ال صوت للرقم.

ال صور حديثة لماضي المارين من هنا االن

الموتى بعد ثوان.

لقد استعاضوا عنها, بموت جماعي

ال مالمح فيه ولكن, وفي نفس الوقت

ولذات السبب - جميل ويبيع اكثر

* *

ونحن ماذا عنا؟

يستجدي كبرياء المنتظرين

لماذا نحيا بعد؟

لقد اخطأت القذيفة مأواها

لقد نسيت االنسانية محفظتها

وبعض العرب, اقنعتهم

* *

لم يعد لهذا الليل من صوت

سوى - أن ينتهي,

استجدوه المارين في غزة

دون ان يمروا حقا:

إنتهي قبل ان ننتهي, طالبوه.

الن العدو يخاف الليل

ويخاف ظله المنعكس فيه

لذلك فقد اطفأ الكهرباء

وها هو يرتجف وهو يقتلنا

* *

سارت عيوننا وراء موكب الدفئ

حفرت القذيفة موتا للجميع

في الصورة التذكارية

57

ال نرى أحد - غريب

ال نرى احدا على االطالق

* *

هناك امل بعد, صرخ احدهم من قبوه االسود

هناك امل بعد:

أن يكونوا من ماتوا احياء

وان نكون نحن االموات.

هناك امل بعد,

صرخ احدهم بفرح.

* *

ليس بعد, قال عدو من بعيد

لم يعترف احد بعدائه وال بحبه

لم يعرفه احد.

ولكنه قال: ليس بعد!

* *

خائف عدوي خائف

ال الدم دم في مخيلته

وال الحرب من الصحن الطائر

حرب

كلها العاب نارية,

وقد يكون اقتتال بالماضي.

ماذا سأفعل حين يستيقظ

ماذا سيفعل حين سيعرف

ماذا سيفعل حين سيفهم ما كان يعرف؟

* *

في القرن الوحيد

والليل القارص

أطفال يخالون ان الحرب حرب.

ويعرفون الحقيقة.

إنهم اآلن أحياء, محظوظين.

أنهم اآلن ليسوا باألموات, محظوظين.

هاهم يتنفسون اآلن, محظوظين.

اآلن في هذا القرن الذي ال يواتي

بوحهم كله. أملهم – أغلبه

حياتهم – ال شيء منها.

إنهم أطفال غزة, محظوظين.

58

**

מעט ליע רחב ב קטר הק

מאנושיותנו הצופה.

ידנו מקדם לא עלה ב

יט! וכעת! א להב אל

רבים. ט הופך לנו את הק ב אפלו המ

**

ראשית ילדותנו. הד ב צצה, שנופל כ כבד הפ

יהם, חי רנו אותם ב לא הכ

מותם, רנו אותם ב לא הכ

הקלה...

**

בוה מקולה של צפור, זה ג קול ההפג

ר שב אן מאז המ שלא עברה מכ

ה, גש ב איש לא פ

איש לא הלך אחרי הלויתה,

אפלו לא חוטי החשמל.

יר לא ילעג לנו, ילד אשר מכ

קר את משמעות הש

פור... להרגע. ן לצ הבה נת

**

פור: עודו מתחרה עם הצ ל ב אמר החי

מיון את אשר עשה. יר הד לא יכ

ז רון מפג כ פרגמנטים מז

יסמין דאהר

תרגום: תאמר מסאלחה

59

**

בוה מקולה של צפור זה ג קול ההפג

ועם זאת נאחז

ראית: אמת פ ב

ני אנוש עודם ב

ים ועודנו חי

נו ם ובקרב קרב ויש להרוגים, ב

אוה. ג

**

ר דה הנו קל, מכ הליך הל וזה שיודע שת

ר. ם שהת שעה חדשים של ד ת

ובאוירת מצור, יאמר: לדה היא שעשוע

ם לזרות לא נותר עוד ד

מה להאכיל את הרוחות. לא נותר עוד ב

ויכעס זה שיודע שאין אנו נעלמים

שקט, ך, ב סתם כ

מהירות, ב

נות לויזיה אמונה רק על אמ ויאמרו אחרים: הט

פירה ווח הס ד

ר קול, ספ ה יפה שאין למ מ כ

עת, ניות לעוברים כ מונות עדכ אין ת

ה שניות. מ עוד כ אן ב תים כ והמ

וים נים, ת מות המוני, חסר פ מונות שהחלפו, ב ת

יות ודק

ך, בד ובשל כ ד ב אולם ב

יר. יפה הוא ואד

**

נו?" "ואנחנו מה את

ינים מת בוד המ ן כ מתחנ

"מדוע נחיה עוד?"

יתה זה החטיאה את ב ההפג

האנושיות שכחה את ארנקה.

כה. ס למקצת הערבים, נפלה המ

**

ה עוד קול יל הז לא נותר לל

ם, י א — להסת לא נותר לו אל

ם!" י סת ם לפני שנ י "הסת

ה עז לי לעבר ב פניו העוברים מב נו ב התחנ

תוכו ף ב ק שת לו המ יל ומצ האויב מפחד מהל

ה את החשמל ב ך כ לשם כ

60

רציחתנו עודו עסוק ב ה הוא רועד ב והנ

**

רת החמימות שי עינינו צעדו ב

רה מות לכל. גז כ פ

רת זכ תמונת המ ב

איש איננו נראה.

מוזר,

נו נראה! אות אינ וד איש ב

**

חר פו הש רת קוה, זעק אחד מהם ממ ישנה עוד ת

קוה: ישנה עוד ת

ים תים עודם חי שהמ

ים מתים. ושאנו החי

קוה, ישנה עוד ת

שמחה זעק אחד מהם ב

**

עוד לא! צעק אויב מרחוק

אהבתו אליו, איבתו וגם לא ב איש לא הודה ב

ירו. איש לא הכ

אך הוא אמר: עוד לא!

**

מפחד אויבי מפחד

ם, ם איננו ד דמיונו הד ב

מימיות, בות האש הש רכ האש ממ

י–נור, היא זיקוקי ד

ה מלחמה. לחמה איננ המ

עבר היתה לחימה. כן שב ית

תעורר שי אך מה אעשה כ

דע שי מה יעשה כ

בר ידע? בין מה שכ שי מה יעשה כ

61

قدمي اباه في حضنه

)يتلهف لهم, ويعانقهم ككيس طحين(

وكل االطفال في الصورة حفاة

اخاه ينظر في المعاناة

عن كثب

اما هو, فكان يشد المستقبل

ويتسلق بعينيه

كرم العنب.

كل هذا الشحوب من حوله

نحول الطريق

سواد الجسد

وخطوط االطار

تأتي بالطفل من مكانه

الى متفرج

يهاب العتب

اباه معلق كاالرجوحة

يغفو بين قدمي الحقيقة

واحدة تدسوه

وواحده تضربه

بعذوبة

عصا القصب

فغاب االب

قبل ان ينظر المارين

به.

شد جفنيه, فأختفى.

طفل المستقبل

يسمين ضاهر

62

وانجب طفال عله يغير

عالمه.

أما وان وربما اذا...

احرف الشعوب المطحونة

ال تدور في فلك هذا الطفل.

غزال يعدو وخطواته تسبقه

الى نبع الماء, لينهل منه - فيظمأه.

شدني من يدي

مشى بي طريق وعرة

مشينا على اطراف سكة حديد

ال قطار يمر فيها

ورماد كثيف يحيط

خوذة العينين...

اخذني من يدي وقال:

تعالي.

سأريك كل ما ارى...

أخاه ينظر في المعاناة

عن كثب

أما هو, فكان يشد المستقبل

ويتسلق بعينيه

كرم العنب

سار ببطئ على صرير الحجارة

تألم وابتسم

وقال:

الوجع ال ينتظرنا

ندوس عليه – ونعرف انه انتهى.

سار بخفة والطريق يطول

وشمس حارة تسطع في يده

ألهث ورائه جارية

اصدق بريق نشوته

يسير ببطئ

كمن يحيك, كنزة شتاء

تدفئه.

ان غفوت, يزيد العتمة, بشد

اصابعه

وان صحوت, يوسع بين االصابع,

لينسل النور

شالالت اربعة

إن يئست, يكشر في وجهي

ويفتح عمرا بانفراج حاجبه

فينشق المدى

63

وتكشف الغمازتين

عن ابتسامة من يصدق الطريق

ويبحث عن موطنه.

طفل...

خرج من الصورة

وسحبني من يدي

سار بعلو نفس,

من يرى المستقبل ويعرف انه له

سار, ونظر بعيدا

امسك بالمستقبل

وشده من يده.

64

Sun bath

ענבל לימור

عنبال ليمور

קולאז', 2008

65

ביש ים קורי העכ ל רים קצף הג רפ פתים הפ רטט הש

רות רון החויות פ כ מן הז תיקות שאחרי הז רים המ פ והצ

שוקה והחששות אב הת קוות כ חשבות הת יער המ

אר נו וכל הש ל ל של כ אגה האבנים האור נוף הצ הד

לילים הצ והפוכם ברים הד ל כ והרע ב הל טוב

שיקה וצחוק ירה הנ י הש עלים של ר הנ הריחות מספ

תר לדים המודרניזם והפוסטמודרניזם וכל הי הי

שי מחשבות חטא וענג י המ לופן וגרב עטיפות הצ

ברים והפוכם ל הד השוקולדים של דודה מארי כ

ירים הש פרים הס וספרי ים האלהי החלקיקים

ודיסקים קשיחים יטים עמונים מגב פ והשורות

קוות חשבות מתיקות הת רי המ רפ פתים פ רטט הש

ברים ל הד ית כ לדים הב לילים הי מן זכרון הצ י הז ל ג

אר והכל והפוכו וגם אני והפוכם וכל הש

תאום פ

הכל

חק ימ

יעלם

יחזר

להתחלה

*

יוסי דברה

66

לא שרתתי מלחמה

סגות, אהה, אויר פ

דינה הזאת מ ב

י מלחמות לא חרשת

י מזמות י, רקמת י, רקדת שרת

איך להמשיך לחיות, לעזאזל

דינה הזאת מ ב

לות י עד כ י ורקדת שרת

נחישות י ב י, אהבת חלמת

מסתור כיתי ב י לי סודות, ב תבת כ

י חוצות לפ עשיתי שריר כ

דינה הזאת מ ב

אני מרים ידים

ש אני עומד מת

רצונכם י כ עשו ב

אן חו אותי מכ ק רק אל ת

בוא היום אשוב, אחי, ב

בבות הכינו הל

עה יע הש ג נו מקום לעת ת פ

לחמה החדשה למ

רתתי מלחמה לא ש

שבתאי מג'ר

67

א /

פירושו אין כהיסטוריה את מה שחלף “לנסח

להכיר 'כפי שאכן היה'. פירושו ניכוס הזיכרון כפי

שהוא מבהיק ברגע של סכנה" כותב וולטר בנימין

במאמר המפורסם "תזות על מושג ההיסטוריה" )כל

הציטוטים מתוך: הרהורים כרך ב', מבחר כתבים,

תרגם דוד זינגר(. וזה אולי מה שאנחנו מנסים

לעשות. לאחוז בעבר מסוים, לארגן אותו מחדש

מנקודת מבט שאולי תגלה בו או בנו משהו מעניין

או יפה שאבד ויכול עוד להיות. שהרי אצלנו העבר

עוד לא מת, הוא אפילו עדיין לא עבר…

ב /

לא מזמן התגלעו ביני ולבין ישראל חילוקי דעות

מהותיים בנוגע לעתידה וזכות קיומה של הספרות

הישראלית, האקדמיה, ועוד כהנה וכהנה נושאים.

ולכן לקחתי את עצמי והתיישבתי על נהרות ניו–

יורק, ושם אני יושב היום, לומד יידיש, לא זוכר

את ציון ולא בוכה. פחות או יותר.

למעשה אני עוד מחובר למקום הארור ההוא

בטבורי. את החדשות שלי אני מקבל מ"הארץ"

או מרשימות התפוצה השונות; האירועים כאן

בניכר נותרו מרוחקים ותמוהים גם אחרי שלוש

שנים. בעיות של אנשים אחרים. האירועים שם

נותרו מידיים ומדממים. עם זאת, האימפוטנציה

שחשים כאן שונה מאוד מהאימפוטנציה שאליה

התרגלנו כאקטיביסטים בארץ. במובן ששם הינו

בתוך הרגע, מגיבים למציאות יומיומית מיידית,

דורשים דברים קונקרטיים. המבט מן הצד הוא

אחר. ממרחק קל יותר לראות את ההיגיון הסמיוטי

שקט שקט,

או: יש תקווה אבל לא לנו

אליק אלחנן

68

שמארגן את הזוועה ונותן לה משמעות. ממרחק

גם קל יותר לראות שאסור להאמין לו.

ג /

"ודאי איזו התגלות היא שקרובה, ודאי בואו שנית

קרוב" )“בואו שנית", וו"ב ייטס שירים, תרגם

אורי ברנשטיין(

יש קסם בסוף. תרועת חצוצרות ותזמורת

חדש יום של ושחר אלים דמדומי שמימית,

מפציע. האפוקליפסה, כגילוי, חשיפה ושינוי של

פני המציאות, היא חלק בלתי נפרד מהמודרנה

והיא בשר מבשרו של כל פרויקט אסכטולוגי,

כמו גם זה שמתקיים כאן. הזיקה ההיסטורית של

הציונות לסוף העולם ברורה ומוכרת: בעיני אחדים

הפרויקט הציוני ממוקם מעט לפני הסוף, כפי

שחשו אנשי הימין המשיחי הכנה, בעיני אחרים

)למשל השמאל המשיחי ההוזה( ,הוא ממוקם

בדיוק אחרי הסוף, ובעיני כל השאר — בעיצומו.

היום כמו אז האפוקליפסה נוכחת. דיאלקטיקת

ואדורנו הורקהיימר כתבו שעליה הנאורות

Adorno,( ממשיכה לעבוד כאן שעות נוספות

.)Horkheimer Dialectic of enlightenment

כלומר, האפוקליפסה משמשת כמטריצה מנהירה:

מערך מטפורי שעוזר להבין את המציאות של ימינו;

מפת דרכים של הסלמת אירועים הקשורים זה בזה,

המובילים לעימות סופי. זו דרך מגרה, משכרת,

להביא לביקורת המציאות, לעורר מחשבה, ולתהות

על קנקנם של קישורים מובנים מאליהם והתוצאה

הסופית שאליה הם כביכול מובילים. מנגד ניצב

חלקה השני של הדיאלקטיקה: הניתוח הרציונאלי

של המציאות אינו יכול שלא לעורר אימה היורדת

חדרי בטן: זו התחושה שלאירועים יש קצב וסיבה

עמוקים יותר וגבוהים יותר מהסיבות היומיומיות.

דוגמא לנרטיב שכזה אפשר למצוא במחשבה כי

הירידה המתמדת של ישראל לתהומות מדממים

של רשע בשנים האחרונות, אירעה כדי להכין

את הקרקע לעימות הסופי בין הימין והשמאל על

חורבותיו של החלום הציוני. הרעיון הזה בהחלט

מהלך קסם בממלכת יהודה כמו גם במדינת ת"א.

ד /

הנה משהו שכתבתי ב–26 לדצמבר 2008, יום לפני

שמוות, אש ועשן מתפוצץ ניתכו על עזה ותושביה:

אתמול בזמן שלקחתי את הסאב–וויי עם חבר

ישראלי הגולה אף הוא מרצון בניו–יורק, ראינו

69

אדם במעיל ארוך, צעיף וקסקט של פעם שדמה

באופן מטריד לנתן אלתרמן. לא היינו שמים

לב לדבר אלמלא העובדה שמוקדם יותר, בזמן

שחיפשנו נואשות מקום לשתות קפה בבוקר קפוא

של חג מולד, ראינו אדם שנראה בדיוק כמו יצחק

רבין המנוח. זה הוביל אותנו לשקול את האפשרות

שישראלים, ענקי אותו הדור, לאחר מותם, עוברים

לניו–יורק, משילים מעליהם את הציפוי הקלוש

והלא משכנע של הישראליות ועוטים שוב זהות

גלותית, יהודית.

ה /

“שטוף חזיונות הכרך; שוקק, רוחש אדם — שם

הלך לאור יום, נתקל ברוח רז!" )"שבעת הזקנים"

— פרחי הרע, שארל בודלר, תרגם דורי מנור(

המחשבה של חיוני מרכיב נמצא כאן

האפוקליפטית המשחררת: העבר האידילי, אותו

אופן קיום טהור שאנו יכולים להקרין על העתיד

האוטופי: חלום של שיבה למקורות, לקיום יהודי

גלותי שלא טומא. אני נמצא בניו–יורק לאותה

מטרה, אולי. להסיר את הציפוי הישראלי ולשוב

לאיזה מקור.

חווית לימוד היידיש כישראלי אינה פשוטה.

זו חוויה שמותחת את גבולות הזהות עד קצה

היכולת. קל וחומר, ללמוד יידיש כישראלי בניו–

יורק. עבורי, "ישראלי" הוא ההיפוך הבינארי של

"היהודי", בשל השלילה האלימה של הגולה עליה

חונכנו. זו צורה ארכאית של אנטישמיות שנדמה

ושוכללה בישראל, בעיקר בקרב שהשתמרה

השמאל הציוני. כדרך מילוט מהמלכוד הזה מצאתי

את הדמות הישנה, הרומנטית, של דובר היידיש.

דובר היידיש העני, המהגר, הפועל, אוטו–דידקט

והומניסט, אינטרנציונליסט ורדיקלי שבוערת בו

בנאיביות נוראית אמונה קודחת שהעולם עשוי

להשתנות לטובה למרות האנטישמיות, הלאומנות

והפוגרומים. לחוש קרבה לנמיכות הקומה, לצדק

ולמוסריות האלה, בכך מצאתי חוויה משכרת.

ו /

כשצוללים לתוך עולמה של היידיש נשמעים

קולות רבים המושכים את הלב. כשקראתי את

הטקסטים הישנים הללו נדהמתי מהדמיון שבין

החוויה המתוארת בהם לבין זו שלי. גם המהגרים

היהודים, דוברי היידיש, נאלצו להתמודד עם זהות

מסוכסכת ומאוסה; גם הם נאלצו לבחור בעצמם

70

את מה שראוי להציל מהתרבות שהולידה אותם,

מה להביא לעולם החדש ומה להשאיר מאחור. גם

הם נאלצו להבין שלא ייתכן להם לחיות בלעדי

התרבות הזאת שאין לשאתה.

במילותיו של מ"ל האלפרן, אחד ממשוררי

היידיש הרדיקלים בניו–יורק של שנות ה–20

הדהדה החוויה שלי: "הו זלוטשוב מולדתי, עירי–

עם היושבות שלך בשוק / עם היהודונים שלך

המתפרצים... כחיים באביב בי מתעוררים / אליך

מעט געגועי הדלים — / מולדתי, זלוטשוב שלי.

ר נ / אבל כשאני נזכר... די לי בזה, שבי ידעך / כ

כל געגוע שבך נכרך — / מולדתי זלוטשוב שלי".

בדייקנות נדירה הוא כותב על עולם מעובר

באלימות כאוטית: "הגוי עם הגרזן זו השנאה

שבי / אל סבי ואליך כמו אל סבי — / מולדתי

זלוטשוב שלי!"

אבל הוא גם ממשיך: “אבל עדיין מופלא

העולם./ עם סוס–ועגלה החוצים שדות/ נגרר

אדם עד לרכבת... מביאה אל ספינה עם סיפון

תחתון, החוצה את הים עד ניו–יורק דאונטאון..."

אני יכול להזדהות בקלות עם החרוזים הללו

ולחוש את התסכול והגעגוע, אף על פי שאינני

מעז עדיין לבטא את מסקנתו הסופית: "אכן זו

נחמתי היחידה/ שלא יקברו אותי בך לעולם — /

מולדתי זלוטשוב שלי". )"זלוטשוב עירי" ב: שירת

היחיד בניו–יורק, תרגום ב. הרשב(

המילים האלו זמינות לי בדרכים שהם, משוררי

היידיש של אז, סללו כשהיו צעירים ממני היום.

זו האחרות שנמצאת בחוויית ההגירה. דרך חוויה

ינטעלע זו הייתי יכול לאתר שוב פעם את ה"פ

ייד", הנקודה היהודית, אותה מהות לא ניתנת

לצמצום שאמורה הייתה לשרוד את כל השינויים

והניסויים החברתיים.

ואכן יש כאן תקווה לגאולה! אפשרות לחזרה,

הזדמנות לזרוק מעלי את עולה של ישראל ולחזור

למקור החם, מקבל הפנים והצודק. חיבוקה החם של

המאמע–לשון, לשונם של הלב והאם, יתירו את חבלי

העברית, שפת האב, הדם והגזע )בניסוחו של אצ"ג(.

ניו–יורק מלאה בהזדמנויות לעולם חדש מופלא כזה.

ז /

"הכל כבר מתפרק. למרכז אין אחיזה. / אי סדר

לבדו כבר משתלח בעולם" )“בואו שנית" וו"ב ייטס(

אבל אני לא מאמין באפוקליפסה; אני לא

מאמין באירוע שואתי שאחריו הכול )או משהו(

71

יהיה שונה. אני לא מאמין בעבר מיתי שאותו ניתן

להשיב או אפילו בהתבוססות נוסטלגית. אלתרמן

הקבור בת"א חולם על ארץ ישראל השלמה. רבין

מרקיב בהר הרצל כמו רבים רבים אחרים. אין

שום חזרה. לדידי כל אופן המחשבה הזה הוא

ילדותי ומתפנק, מסיט את המחשבה מהאתגרים

הנוקדנים היומיומיים של ארגון מאבק חברתי

לעבר תיאטרון פנטזיה שבו מחזות גדולים מהחיים

של סוף וחורבן משכיחים את התסכול של מחויבות

סיזיפית להווה.

הטלאולוגיה הזו אינה שונה במאום מזו שוולטר

בנימין מזהיר אותנו ממנה, זו של ההיסטוריציזם

והקדמה. האמונה האופטימית שמהלכה של הקדמה

בהכרח ישפר את מצבו של האדם, ייטיב עם

נשים ומיעוטים, יהפוך את המזרח התיכון לשוק

חופשי מאוחד וכיו"ב. בנימין מדבר על הזונה של

ההיסטוריציזם השוכנת בבורדלו של "היה היה",

ומפתה את כותב ההיסטוריה לבזבז את כוחותיו

היצירתיים על כתיבת היסטוריה שקובעת שלא

יכול היה להיות אחרת ממה שאכן קרה. היסטוריה

שמשרתת את המעמדות השליטים. האם הזונה

של בבל, זו שמבטיחה את נפילת האימפריה באש

ותמרות עשן, שמבטיחה שעולם ישן יחרב וחדש

יקום על חורבותיו, שונה ממנה?

ח /

סיבה ברורה, לא לבטל את כוחה אלא להתנגד

לפיתוי של קריאה אפוקליפטית היא עובדת

הימצאותם של אלמנטים אפוקליפטיים דומים אך

מפחידים הרבה יותר בשיח היומיומי של 'המרכז

השפוי', השמרני, אלה שכביכול אינם רוצים

לראות כל שינוי בעולם אבל מביאים עליו את

סופו. השימוש באפוקליפסה בשירות ההגמוניה

כדי להכניע ולשכר את ההמונים הכפופים אין בו

כל חדש. דוגמאות לטקטיקת הפחדה זו נמצאות

למכביר.כותבים מטעם יזהו כל רגע כרגע היסטורי

מונומנטאלי, ינפחו ויגדירו כל איום כקיומי, בין

אם המדובר בנאום אחיזת עיניים באו"ם, במסע

אופניים של פעילי שלום או הגרעין האירני.

כל האויבים הם אותו אויב ומטרתם אחת:

"זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם

ממצרים", כי הרי: "בשורה התחתונה, האיום

הנאצי והאיום השמאלני–אנרכיסטי הוא אותו

איום" כפי שנכתב באתר הרשמי של קדימה.

72

ט /

"והטובים חסרי כל אמונה, / בעוד שברעים אחזה

תשוקה יוקדת" )“בואו שנית", וו"ב ייטס(

העניין המסוכן נמצא באפוקליפסה האורבת

מתחת לפני השטח. לשון אחר: לכמה מהשטויות

הזה השיח ומשתתפי יצרני קודם שציטטתי

מאמינים בעצמם? אלו שטויות כאמור, מכשיר

לטמטום העם, מן השפה והחוצה... אבל גרשום

שלום כתב כבר: “הרי בשפה הזאת אנו חיים כמו

על פני תהום, וכמעט כולנו מהלכים בביטחון

כמו עיוורים. האם לא קיים החשש, שאנחנו או

הבאים אחרינו נתדרדר לתוכה, כאשר תיפקחנה

העיניים?" )"הצהרת אמונים לשפה העברית" ב:

עוד דבר(

קשה להאמין שאהוד ברק חושב שהפלסטינים,

או כל כוח אחר בסביבה, מהווים סכנה מספיק

גדולה לישראל שתצדיק ישיבה בממשלת נתניהו

או את הרס מפלגת העבודה. מצד שני בתיאור שלו

את ישראל כ“ווילה בג'ונגל" מסתתרת תפיסת

עולם מעוותת, המעוגנת בגזענות ובפרנויה. באופן

דומה אני מתקשה להאמין שמישהו במטכ"ל

חושב שאירן תהיה התאבדותית מספיק להפעיל

נשק גרעיני נגד ישראל. בנקל ניתן להבין את

ההשוואות הנ"ל להיטלר כמשהו בין טקטיקת

הפחדה מחושבת לבין רפלקס רטורי. אבל כשמפקד

חיל האוויר מראה לעיתונאי את שתי התמונות

שבמשרדו: מצדה מכאן ומטוסי חיל האוויר מעל

ואשוויץ מכאן, אפשר בהחלט להיבהל מקצין

בכיר עם ראיית עולם הממסגרת את עצמה בין

ציפייה לרצח עם וחלומות על התאבדות המונית

והרואית. באותו אופן ניתן להבין את רדיפת ארגוני

השמאל הקיקיונים, לא רק כמהלך ציני שנועד

לפזר ביקורת ולטייח מציאות לא נעימה אלא

כביטוי של זעם קדוש על אלה שבהוציאם עצמם

מן הכלל כפרו בעיקר.

י' /

"אידיאולוגיה עובדת 'בין השורות', בלא שתאמר

דבר, כלומר על ידי כך שאינה מזכירה במפורש

את האיומים הללו אלא רק במובלע, בצורת סיכום

שקט של השיח שלה. סדרה שלמה של פנטזיות

פועלות כאן שבלעדיהן איננו יכולים להסביר את

היעילות, )... של האידיאולוגיה( את העובדה שהיא

מסוגלת ללכוד את סובייקטים באופן משלהב כל

כך" )ס. ז'יז’ק, הסתכלות מן הצד(

73

ישנן פנטזיות מובלעות שעומדות בבסיס

הכיבוש הנאור, כיבוש "האין ברירה" של ישראל.

כל סובייקט וסובייקט אמור להבין את הסכנה

שנשקפת לו מעצם היותנו "ווילה בג'ונגל" על

אי בים של אויבים. כך נוצרה ברית משולשת:

מצד אחד פשיזם חילוני ואנטישמי בסגנון ליברמן

ודומיו, מצד אחר מיני שמרנים בכסות ליברלית

כמו מפלגות המרכז ותועמלניהן: גדי טאוב, ארי

שביט, בן–דרור ימיני וכו'. אלה וגם אלה מצטרפים

לאוונגרד דתי הבוער בלהט משיחי, שהם רואים

בו איזו אמת, כנות ואותנטיות שאבדה להם, וזאת

כביכול מבלי לראות שאוונגרד זה ויתר כבר על

הממלכתיות המפד"לניקית וסמכות העולם הזה,

למען מלכות דוד שתיכון ובית המקדש השלישי

שיעמוד ל–1000 שנים.

את הברית הזו ניתן להסביר באופן מטריאליסטי

לחלוטין כמובן. עם זאת היא נשענת על אלמנט

נוסף, על פנטזיות שהפכו ממובלעות למפורשות

באופן מגונה ממש: “הגבול שמפריד את הניאו–

שמרנים מהימין הטוטליטארי נחצה בדיוק ברגע

שיש קצר בין שדה המשמעות והפנטזיות הללו,

כלומר, כאשר הפנטזיות פולשות ישירות לתוך

שדה המשמעות, כאשר מתייחסים אליהן ישירות…

אידיאולוגיה זו אינה מניחה לנמען שלה לסכם

'עובדות' אלו בעצמו" )ס. ז'יז'ק, "הסתכלות מן

הצד"(. פנטזיות אלו הן הפוערות את הפתח, לאחר

פשיטת הרגל של מיתוס הציונות כאידיאולוגיה

חילונית והומניסטית, להצדקות משיחיות ועקובות

מדם. כיוון שהציונות החילונית, הליברלית, כבר

לא יכולה להצדיק את קרבן האדם, אז כביכול

מתוך חרדה לקיים צוללים אצלנו באכסטזה לתוך

מחזות סוף העולם, מתענגים על חלומות של

ממטרי טילים ופצצות אטום, שנאת ישראל וחרב

נצורים. הגזענות, הציניות, הניהיליזם והפחד

מאפשרים לחסרי כל האמונה ולאחוזי התשוקה

היוקדת להאמין שהיה צורך לרצוח תשעה מפעילי

המשט, להפציץ את עזה בזרחן, להקים חומה ועוד

כהנה וכהנה תגובות היסטריות.

י"א /

Spiritus Mundi–רק נהגו מלים וכבר חזות ענק מ"

מטרדת את עיני... איזו חיה פרועה, בבוא כבר

שעתה, / נשרכת לבית לחם, להולד שנית?" )“בואו

שנית", וו"ב ייטס(

קל מאוד לחוש שכל זה אפוקליפטי. למצוא

74

את ההכרח ההיסטורי שבהתפתחויות ובתבוסות,

לזהות האצה מילנרית של הזמן הארצי במבול

האירועים השוטף את העולם מאז אוקטובר 2000,

למצוא נחמה במיני פתגמים לניניסטים על כמה

שיותר גרוע יותר טוב, או לחלום בהקיץ על יומנו

שעוד יעל ויבוא.

אבל אל לנו. שהרי אין זה סוף הימים אלא

פשוט כשל דיסקורסיבי של המדינה: ברגע שהמרכז

השפוי מגמגם, המסכות נופלות והאפוקליפסה–

ההיגיון האסכטולוגי המנחה את מחשבתו — נחשף.

"כאן שוכן גרעין האמת שבמימרה השגורה לפיה

ההבדל בין הימין 'המתון' ו'הקיצוני' מתמצה בכך

שהאחרון אומר בגלוי את מה שהראשון חושב

ואינו מעז לומר" )ס. ז'יז'ק הסתכלות מן הצד(.

כפעילי שמאל, באמצנו גישה טלאולוגית,

אפוקליפטית למציאות שסביבנו אנחנו נכשלים

באותו כשלון בדיוק. אנחנו מתירים לפנטזיות

לחדור לשדה המשמעות ולאנרגיות הליבידינליות

להשתולל, להתבזבז ולהישחת לריק. וולטר בנימין

מדבר על מקומו של הרעיון התיאולוגי במעשה

הפוליטי. הוא מתאר אותו כגמד גיבן, קטן ומכוער

המסתתר ומפעיל אוטומט גדול. "...ברעיון האושר

מהדהד תמיד גם רעיון הגאולה" טוען בנימין,

וברור לנו שאנו חיים בהווה שמעוצב על ידי העבר

בזמן שאנו מדמיינים עתיד. אנחנו חשים ש: "...אזי

ציפו לנו על פני האדמה, אזי נמסר לנו כלכל דור

שלפנינו, כוח משיחי חלש", כוח שנוצר מהדורות

שהובסו ומתביעתם לתיקון, לעתיד טוב יותר.

אנחנו יודעים ש: "אין להפטר בקלות מתביעה

זאת". אנחנו מרגישים את החלום של עולם אחר

שנם במילים שלנו, בפעולות ובתקוות. אבל גם

ברור שעליו להמשיך לנום, רק כרמז, שעלינו

להניח: "לנמען... לסכם עובדות אלו בעצמו".

רק האפשרות למליון פרשנויות שונות, מזכיר

לנו בנימין, מבטיחה לנו שנבריש "את ההיסטוריה

נגד כיוון הפרווה". האפוקליפסה קיימת כמובן,

כי היא נחוצה, כמו גם הנוסטלגיה והערגה לעבר

וכמו האוטופיה, ולו כדי לקיים תחושה של דחיפות

וסכנה, לו רק ככוח מניע נסתר. אנחנו זקוקים

לה אבל עלינו גם להדחיק אותה משום שהיא:

"...כידוע קטנה ומכוערת ובלאו הכי אסור לה

להראות עצמה בפומבי"

75

י"ב /

“...ההיסטוריון היוצא מנקודת מוצא זאת,

חדל להעביר את רצף האירועים ביו אצבעותיו

כמין מחרוזת תפילה. הוא תופס את הקונסטלציה

שתקופתו–שלו יוצרת עם תקופה קודמת מסוימת.

בכך הוא מבסס מושג של ההווה כ'זמן עכשווי'

שבתוכו תקועים כבעקבות פיצוץ, רסיסים של

הזמן המשיחי" )וולטר בנימין, הרהורים, כרך ב,

מבחר כתבים(

דיברתי קודם על הקסם שמהלכת דמותה של

היידיש, במיוחד אם מבינים אותה כאלטרנטיבה

לציונות. אחת התובנות הכאובות היא שזהות זו,

של אחרות שקטה וגאה, לא זמינה לי. חוץ מתחושה

של קשר אני לא חולק דבר עם אותם יהודים של

פעם. כבנים למהפכה הציונית אנו ההוכחה שניתן

להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי, ניתן לבטל

את היהודי. אין לנו את הרגישות לאותו מקום

ייחודי בחברה, מקומו של השולי, האחר, המיעוט.

כישראלים לקחנו חלק באלימות, לא רק כקורבן,

כפי שנעים לדמיין, אלא כתוקפן.

עבורי לאמץ זהות של סרבן, של פעיל שמאל,

לגלות סולידאריות, משמעו בין השאר להבין שאת

הדם שעל ידינו שום אקט סימבולי לא ינקה; לא

יכולה להיות מחילה או התחלה חדשה, אלא רק

תיקון. עובדת היותנו חלק מחברת רוב דכאנית,

מבדילה אותנו לנצח מאותו מודל גלותי. המודל

של אותה נפש אצילה, אותו מאבק מפוקח ארצי

)ולא בשמים( הנמצא בשירו של משורר היידיש

הניו–יורקי מאני לייב:

76

שקט שקט! אל בקול!

השתוחח, חוורים, בשחור,

ובצער מתכופפים —

הס! והנשימה עצור.

מן הליל האפל

לא–נשמע משום אדם

בוא יבוא על סוס לבן

אל ביתנו ששמם.

מפניו המאירים

ממשיו מדי הצחור

יתנשם עלינו גיל

יזדרח עלינו אור

רק בשקט! אל בקול!

השתוחח, חוורים, בשחור,

ובצער מתכופפים —

הס, והנשימה עצור.

אם רימו אותנו כך

והשלו רק עד עכשיו

והליל זה כלו

שווא חיכינו, אך לשווא

בשברנו נתכופף

עד לאדמה נשחה

וביתר שקט, הס,

בדממה כפופים נשהה.

הסו! שקט! אל בקול!

השתוחח, חוורים, בשחור,

ובצער מתכופפים —

הס, והנשימה עצור.

)שירים ובלדות תרגם שמשון מלצר(

אבל רסיסים של הרוח הזו עוד קיימים. אני רואה

אותם, נעוצים בזמן העכשיו שלנו, במקום המפגש

עם מה שהוא אולי הזמן העתיד לבוא. הרוח הזאת,

הגאה, המתריסה קיימת אצל הפעילים הלא–

אלימים הפלסטינים שמורדים בכל, בעולם בכלל

ובשלהם בפרט, חדורי אמונה מטורפת נאיבית

באנושות, בתרבות, במילים, אף על פי שהכל

מוכיח את ההפך. רוח שהיא, כמו שמוכיחה הדוגמה

77

של בלעין, צנועה מספיק ואמיצה מספיק לא רק

להוביל מאבק מתמשך בלתי אלים אלא גם להזמין

אליו פעילים ישראלים ובינלאומיים שיפגינו

סולידאריות. רוח שאינה משתכרת מתקווה, אינה

נשברת מאלימות, מניצחונות חסרי משמעות או

אובדן.

ב–1 במאי 2009 ציינו את חג הפועלים בבלעין.

שבוע קודם התקיים כנס בינלאומי ולמעלה מאלף

איש צעדו לזכרו של בסאם אבו רחמה. הכאב,

והאבל היו אמתיים, הזעם והטינה אותנטיים.

מאות הפגנות ללא הפוגה ו-“הגמד הגיבן" חי

וקיים. הם עונים לכול תנועה של הכיבוש במכת

נגד. אני תוהה אם האפוקליפסה של ממש לא

שוכנת בכוח השקט, הסבלני שלהם. האפוקליפסה

של "המעמד המשועבד האחרון, המעמד הנוקם

המשלים את מלאכת השחרור בשם דורות של

מוכים", האפוקליפסה שאנחנו לא נצליח להביא.

צילום: אורן זיו, אקטיבסטילס

78

א קש אפל סבתא של חשך כס ב

שרה שיר ערש שחר

י שן שן ילד

אילילו לילו לו

ישן רוח עז אם לא ת

ח רחוק רחוק אותך יק

ה בואשת צ אל יער קר אל ב

היה אחריתך ושם מרה ת

ית מה יילילו ני הב ב

וסדין ישן ישימו

ה דולה למט ראה הג על המ

ח ח יק ח יק אוי יק

אוי יילילו לילו לו

חד מיכה פ חת לש מת

חד מיכה נכד של פ חת לש מת

חד ני הפ ר חקוקות פ כ ב

חד טן רועד מפ הגוף הק

חד הודי קופא מפ ב הי הל

פאר שרעק איז אנטלאפןדי וייסע ציג1

העז הלבנה )שיר ערש(

עמוס קושניר

]1[ מפחד ברחה העז הלבנה.

79

לגרף נרחיק אל הט

איר לנו מחדש שי

שר צנים זרקו מהג ב את הק

הם רק הוגים

ילא עוד מתישהו ממ

הו פרץ עוד מש ת

לויזיה ט בהה ב ה ת טנ הק

גות מולה בות מדל ב

היא צוחקת

רלים יב והל

עים. נרג

ק קצר ושטחי נתחב

עשע את הקרום נכרסם ונשת

שלא יהיה משמעותי

אה

אה

שביל מה לתהות. ב

דמיון טוטאליטרי

ואן נויין

80

שמיכה ה ב ס ה מתכ את

רים בורי–על מצי של ג

חתול ם כ נרד

לחמה לא יודע שהמ

מיד היה ת ת

לא יודע

יובל פז

81

/ 1

חרה נוהמת נהמת אבדן רוח ש

בן יל הל ינה לל חתולת אהבה ממת

ן. ת נ נב את מה ש ז רך, מצניעה ב פת י חוש

שורות אבדן את ב חרה נוש רוח ש

לין חתולת אהבה מובלת על ידי ת

טרה. ש פי המ מרת ם ב לחקירה קצרה, ש

אבדן מת ב חרה מאי רוח ש

לין חתולת אהבה נחקרת על ידי הת

י אמ נבעלת בשם החסן הל

טחוני. זה לצרך ב די ש ר לה תוך כ הסב

/ 2

ליל קריר חרה מקוננת ב רוח ש

יר ק ב דק ש חתולה רואה מן הס

יר ק פם, מסרס ומוטח ב חתול מטלטל מהש

יעה לחתול, ופצחה הרימה החתולה את ידה, הצד

יר: ש ב

דולה... יום אחר י הג י אהובתי... מולדת "מולדת

פני הכובש עומדת... איתנה" יום... ב

יר הוליד חקירה, יר, והש ויום אחר יום הוסיפה לש

יר הוליד עול, והעול יר, והש והחקירה הולידה ש

ה. ל אב הוליד את המ אב, והכ הפריח כ

/ 3

מהלך החקירה" יה ב נ דה את ש "היא אב

מועה. ים אחר ש הם מתחק

בוש הוא עול נורא. רדת והכ רשויות יש ג ל

בר" ר ד מתו החתולית מעיניו. הוא לא ספ "יצאה נש

רה למרות ב החתולה "לא נש יר ש זכ ת ם ב ב ג נכת

שיר חקירה חתולי במגרש הרוסים

תאמר מסאלחה

אדפטציה לשירו של המשורר העיראקי מוד'פר אל

נואב: "שיר מעולם החתולים"

82

נב!" ך לה הז חת נ ש

צין נפיחה." חרר הק "ש

והסתובב סביב קומו "שפמו של התלין עף ממ

נורה." המ

צין? ומה היא "איזה מין נפיחה זו? מה אכל הק

יר! זכ ת קפידה ב ב ב תו?" נכת רג כלל ד ב

תחקיר! ר ב דב מ ש רגות כ צינים יש ד ם לנפיחות הק ג

סוג ידענות: "ל ב לעניני חתולים קבע ן רש הפ

קור זנב!" מ חתולות זה אין ב

/ 4

רגות... ד רגות... ד ענוי... ענוי... זנב... זנב...

נים... רש לינים... פ לינים... ת קצינים... קצינים... ת

נים... נפיחות... נפיחות... חקירות... חקירות... רש פ

חתולים... חתולים

/ 5

ר! רואר ק אמצע ליל חדש פב ב

בותיו, מרק את לין את ערותו, זקר את ג ם הת ש ב

כיו אש

חת למכנסיו, ת מ וסגנן את מה ש

ערות חפוזה. תו האמללה, מוכן להסת כב ליד אש ש

לה! אך אבוי... מפ

חסר תועלת ההוא היה,

ה! ר למכונת ירי ציפיסט מחב כפ

ל: ה קצין החקירות המהל מה לא נס

מין, נלחם פמו, נלחם מי ף את ש פש עו, ש אצב ירק ב

ער, ע, הסת ק מג ה, טלטל, נת ף, הכ מאל, לט מש

ה שוטר ר מגעיל, עש ב ר יפה, ד ב החליף מקום, ד

מאל, ירד, ף מש מין, אג ף מי ה שוטר רע, אג טוב, עש

ן, ר אל לב, התחנ ב נה מערב, ד נה מזרח, פ עלה, פ

ים, קרא לקרב, קרא חד, הבטיח, האש ם, ש ף, אי ד ג

ירי ירי מולדת, זמזם ש ן, זמזם ש א, קרא למת למש

רקי אבות, קרא את עמוס עז, קרא ה, קרא פ זמ

הודים, ין הי מות לערבים, קרא לאחדות אחים ב

קלם לדור, ד טרומפ ר ב קרא את ז'בוטינסקי, נזכ

וא ת העצמאות, יחל לקוממיות... אך לש את מגל

לום לא עזר... ע... כ לום לא סי היה... כ

אר רפוס ומובס, סרבן מצפון לתרועות פם נש הש

קומה! הת

/ 6

פם... חלומות... פם... ש לין... ש לין... ת זנב... זנב... ת

ה... ה... אש בוסות... אש בוסות... ת חלומות... ת

פים... חוקרים... פים... מרת מה... מרת מה... נש נש

ים... ים... כובש ים... כובש ש ים... נכב ש חוקרים... נכב

83

/ 7

רואר קר ליל חדש פב ב

לין. התיאש הת

בו, ונרדם באנקת נפיחה תו האמללה את ג נתן לאש

חנוקה.

רואר קר ליל חדש פב ב

נה טרופה, מלאת חלומות לין סוף סוף לש נכנע הת

הות: ל ב

רד פ גל רפוי, ד נחשים מתים, חבלים, זנבות,

מחים, ש ערבים ריקה, ויאגרה צנצנת מסרס,

לים אנרכיסטים צועדים, חומה מתפוררת, מגד

בעים, ים ש ים, עני לילי די בורסה ש נופלים, מד

יעים, פ רוצים, אינטלקטואלים מש פ מחסומים

ף לערבים ויהודים, ת ביש מש ים, כ מאלנים מרצ ש

נים, יפי נפש, צמחונים, משוררים, פמיניסטיות, אמ

הות חד הוריות, ים, אמ סופרים, היסטוריונים חדש

לות, נסיגה, אה על חטא, התנצ אב, הכ כ רה ב הכ

חסר ליטים... גנרל פ חזרת ים, מפנ מתנחלים

ת האבטלה... כ תור ללש עסוקה עומד ב ת

/ 8

מאלנים... ה... אבטלה... אבטלה... ש ה... מט מט

משוררים... ערבים... ערבים... מאלנים... ש

מזרחנים... נים... אמ נים... אמ משוררים...

מזרחנים... מתנחלים... מתנחלים... אלופים...

אלופים...

/ 9

בה קרירה קר נש רוח הב

כונה. רחובות הש איש לא עבר ב

ד, על הפח ישב לו חתול זבל מכב

גרש הרוסים! זחילה ממ חתולה היוצאת ב הבחין ב ש

יבתו, ר את יש בנו, יש לשונו את יש ק ב החתול לק

רך סביבו את זנבו, הרים את עזב את ארוחתו, כ

ט את חדשות פם ללק לח את חוטי הש ראשו, ש

גדו בו ה, אך ב פ ח האש קפיצה על פ ס ב העולם, טפ

דול על האדמה, עצם את אחת רעש ג יו ונפל ב רכ ב

אווווווו לא מאמין: הו מי תדהמה כ מעיניו, קרא ב

אווווווווווי זה? מי ה כ רי! מעש י אפש לת ווולהים ב

יר את ערותה!!!" סת מ כן?! "לחתולה אין זנב ש ת

הוא מפנה זהירות תוך ש התקרב החתול אליה ב

י!" ברת אוווווווווווולך ג בריו לאמללה: "מי את ד

אמר החתול!

טה. לו היתה האדמה ילה את מב פ החתולה הש

בולעת אותה!

84

נה לעברה שוב בר, פ ומאחר והחתולה לא אמרה ד

עיניו החתוליות מלאות הוא ממצמץ ב ש החתול כ

י! ל ש אווווווווועינים זרחית: "מי ניות המ החוש

אווווווווווומה ה! מי ב אוווווווווב מה! מי אווווווונש מי

ה עצובה?" אוווווווווולמ קרה? מי

נב!" י אדוני! הז ל נב ש "הז

י" בכ י אל ת בכ י! אל ת ברת אווווווווו לאל ג "מי

לם, לא ך לפחות ש י! ראש ברת אוווווווו לה' ג "מי

לם! ך לפחות ש י! ראש ברת נערף ג

י!!! ברת רי ג ת י!... הסת ברת עה ג ה הם סימני הש אל

רי!!! ת הסת

ל לכלוך קרב לכאן ובא..." ד ש טיל ממק

/ 10

לין. חנה צעד הת לת

ל שפוף מליל הסיוטים, צרוב ממבטה המלגלג ש

ה האש

יר פוף, איננו מיש לין הולך ש הת החתול הבחין ש

בר ופגע רע, הליכתו יש ש ט, ב מב

לין יג לראוה מול עיני הת והחתול, כנקמה, הצ

בריותו האימתנה. את ג

פם... זנב חת ש או ואווו... זנב ת או ואווו, מי "מי

לין" קרא בוד הת חת עין... כ פם... עין ת חת ש ת

התרסה! החתול לעברו ב

/ 11

צין הק

חו לף את אקד ש

ן ורוקן מחסניתו על החצפ

/ 12

ד... נפל... נפל... ד... מצי התרסות... התרסות... מצי

פם... מתים... מתים... פם... ש חתול... חתול... ש

דות... זנבות... דות... ממק יריות... יריות... ממק

תות... פ תות... אש פ זנבות... אש

/ 13

א מת מות בעתונות נכתב: "החתול לא נרצח אל

טבעי",

מונה. זה מות ציני!", ולא טרחו להביא ת הוסיפו "ש

כיר ידוע דובר צה"ל מסר בתגובה: "החתול היה ב

ארגון טרור" ב

נות זו מ אוהההההסתאן, ובהזד י ל המ והוסיף: "ש

רוות. ל ולא רוצח חיות עם פ ה"ל מסכ צ ר ש יש לזכ

לה, זב מ ב בא הכי מוסרי נגוד לאויביו הוא הצ ב

85

ה". התרחש ל טעות ש וצר לו על כ

טרם עת בר מותו ב יות על ד לת הודעות ממש

ה. פ ירות ופחי האש נתלו על הק

בהלוויה ספדו לו רבים, הבטיחו ועדת חקירה

ה" אווווווווו למ ה מי ם צעקו: "למ ל חתולי הרחוב כ

היד לעד" נו את הש לב ועוד קראו: "ננצר ב

ם! ל זרו כ עה התפ אחרי חצי ש

ה. פנ קט ב ש חה ב התיפ חוץ מאחת ללא זנב, ש

/ 14

נה. סה לאחר ש נ ועדת החקירה התכ

ל העבדות חינה יסודית ש לאחר ב

יעה לחמש החלטות: הג

מותו. ם ב החתול אש

לה. זב מ בא הכי מוסרי ב צה"ל הוא אכן הצ

בות. בוה עד לג פמו ג קת ש הדב צין ב יש לגמל לק

רות. נאי ועבודות ש לגזר על החתול המת על ת

לקסיה. ג בא הכי מוסרי ב ן, צה"ל הוא הצ יתר על כ

/ 15

ירנו האמלל ה כך מסתיים לו ש הנ

קברו! ה את ענשו עמק ב החתול זכרונו לברכה מרצ

תו! ק החליף את אש דב פם המ צין עם הש הק

ה! פ ח האש טקס מפאר ליד פ ערך ב רה ת האזכ

ל החומה, כון ש ד הנ צ ים ב רינו אנו החי בקיצור, אש

נב לנו, נוכל סוף סוף לחוש כו את הז אולי כשיחת

ה! בוש

רבה רבותי, עה הק ה סימני הש אל

מים... דברי הי תבו זאת ב עה... כ ה סימני הש אל

/ 16

קצינים... קצינים... חקירות... חקירות... צדק...

טרה... טרה... מש ט... מש פ ט... מש פ צדק... מש

פם... זנב... זנב... פם... ש תובים... ש תובים... כ כ

ירה... קשוחה... קשוחה... ירה... ש ה... ש ה... קש קש

חומה... חומה... אטומה... אטומה... מפלאה...

ה... רעה... רעה... מוזרה... פ ה... אש פ מפלאה... אש

מוזרה... חרבה... חרבה...

/ 17

תות חרבה! פ , מולדת אש ך את לא מהל פ

86

נופי ריק

منظري الطبيعي

الخالي

אברהם אילת

أبرهام ايالت

מתוך הסידרה

"נופי ריק", 1995,

תצריב

87

מעולם בימי חייה לא הייתה בטנה ריקה כל כך.

היא הרגישה את הבטן נצמדת לגב. היא גרדה את

הצוואר הצורב. היא שפשפה את העיניים. מבעד

לחלון ומחוץ להישג ידה עמד האוויר, דחוס ולוהט.

האוטובוס עצר בחריקת בלמים, ונוסע חבוש כובע

ניתק מן המעקה והתדרדר לפנים. נוסעים אחרים

התקדמו לפנים מיוזמתם. קהל קטן התקבץ ברחוב,

הציץ מעבר לתחנת האוטובוס על המתרחש. היא

חשה גירוד טורדני בכף רגלה, ורקעה בחשאי.

"תאונה" זרק מישהו לפנים, "אין מה לראות",

מלמלה גברת מבוגרת ושבה למקומה. האוטובוס

המשיך להתקדם באטיות במעלה השדרה, בעוד

ההמולה מתקהלת בהתמדה. שפרה קרבה את

פניה לשמשת האוטובוס בתקווה לראות במה

מדובר. היא שפשפה את כפות ידיה היבשות,

קשובה לעקצוץ המתגבר בעורפה. מבטה עקב

אחר גבר צעיר בהיר שיער, שצעד נחוש ומהורהר

בשדרה. לפתע נלכד מבטו בהתרחשות על הכביש,

אשר נותרה סמויה מעיניה. הוא סטה ממסלולו

והתקרב באטיות לשפת המדרכה. אחרים עשו

כמותו. שפרה חלצה את נעלה ותחבה את ידה

מתת לגרב הצמר הגסה. משסיימה לגרד את כף

רגלה בקדחתנות השיבה את הרגל למקומה. היא

חשה באוטובוס מתקדם בהיסוס בהתפרצויות

חנוקות, עוקף את מקור ההפרעה. היא הרימה את

מבטה והרחיבה במשיכה את צווארון חולצתה. הבד

הנוקשה ניסר את העור הצורב. מגע עורה היה

זר לה, והיא נרתעה ממנו באימה. עיניה נמשכו

מטה, מטה. מבטה חלף על חזית המכונית אשר

אבדה את צורתה משהוטחה בעמוד מתכת נמוך.

דיפורמציה

דניאל שוורץ

88

מושב הנהג היה ריק. שעונה על מכסה המנוע

עמדה אישה שגילה כגיל אמה של שפרה, או

אולי סבתה. פיה התנשף באפיסת כוחות ועיניה

הפעורות ריצדו בתזזית. יד נדיבה הושיטה לה מים,

ועשרות עיניים ננעצו בה בסקרנות. שפרה גרדה

את בשרה בציפורניה. ידה המגששת שוטטה על

עורה המגורה. היא השתהתה משהבחינה בחספוס

בירכה. היא הפשילה את מכנסיה והתבוננה, חרדה,

בכתם האפרפר אדמדם שנקווה על עורה. הכתם

היה עגול להפליא ושלם לחלוטין, בעל גבולות

ברורים בצבע ארגמן. היא חשה בזיעה החמוצה

נקווית בקפלי בטנה, בבערת הבשר החשוף. דבר

לא העיד על הסיבה לסטיית המכונית. מבטה של

שפרה סקר ביסודיות את זירת התאונה. צפירות

נשמעו מאחור. האוטובוס האץ את תנועתו, טור

רכבים ארוך נלחץ לצידו. הגבר בהיר השיער

ניסה לחייג דבר מה וציפה לתשובה. שפרה נשכה

את שפתיה. היא הבחינה בכתם נוסף אשר צץ

בפנים מרפקה. במקום בו הכתימה אותה המחלה

נטול ונותר מגמישותו הטבעית, עורה איבד

לחות וחיים. בשרה נחשף תחת השכבה הצחיחה

והמאובקת שנותרה במקומו. נהג האוטובוס ציווה

על הנוסעים לשוב למקומותיהם. שפרה הצמידה

את פניה הבוערים לשמשה הקרה. היא הקשיבה

לנשימתה השטוחה ולטרטור המנוע. האוטובוס

התקדם מעבר לרכב המנותץ. מבעד להתגודדות

לא הצליחה שפרה להבחין בהבעת פניה של הנהגת

המסכנה. היא הרימה את גופה במאמץ עילאי,

אך הדבר לא שיפר את מצבה. בכף ידה המצורעת

הרימה את שולי מכנסה. שוק צנום ומעופש, כסוי

חברבורות אדומות ניבט אליה. דבר לא נותר

מגופה הקודם, את כולה אכלה המחלה. דוק אפור

כיסה את עיניה. אף עצמותיה לא יכלו לשאת את

שאריותיה היבשות, אשר התפוררו לאבקה ורודה

והתפזרו בחלל הרכב.

89

هكذا أنا...

أبيض أحيانا أو قمحي

ألبس عباءة في عز الحر

وقبعة في المطر

أقيم في حواسي

وأحلم في بلد

في نغم

في شمس

في ضوء قمر

هكذا أنا...

حالة كونية

تحمل ألف اسم

مع كل اإلضافات

مع كل اإلختزاالت

تحمل ألف هوية

ورقم

وال أحمل أي هوية

فبطاقتي... معالم غير واضحة

في لوحة سريالية

أنا خاص جدا !

أنا نشاز

إني واقع مفروغ منه

للبعض غير مرغوب فيه

عند بعض آخر

ما زال قيد البحث

أو غير مفهوم كنهه

مر للبعض... أو بدون نكهة

احيانا أنا كل شيء...

أو ال شيء

نشاز

جودت عيد

90

, فينيقي, عربي صليبي

, ارهابي , كنعاني فلسطيني

عرب الداخل... إسمي

وال يدعني أحد للداخل!

وليس باليد حيلة

غير أني أمر واقع

رغما عن

رغما من

حالة استنفار

حالة اشمئزاز

حالة تاريخ في علبة

حالة انسان يجول

بين كرت بالستيك

الى آخر

بين هلوسة الى

شيزوفرينيا...

انتمائي شتات أبيض

وزمنى زائف كالمكان

وحضوري كشتاتي

فاضح, صارخ

وأحيانا... حزين صامت

قهوتي مره للغاية

وسكرها زيادة

كلماتي غير معرفة

انا مع ذاتي

لذاتي... بدون بوصلة

أنا نشاز

أومن في وطن واحد

وبامرأة غير كل النساء

حضنها حوض ياسمين

شعرها يتدلى

عند مشارف الكرمل

حتى أبواب الميناء

عيناها... عينان

عين في بلد مسبي

وعين في بلد العذراء

جسدها معطر

بعبق برتقال ساحلي

امرأة تحمل في رحمها

جديد الحلم

وفي يدها معول

وقصفة زيتون

وحبق التالل

وقلم!

91

أوالدي...

أكبرهم في المهجر

ثانيهم في المهجر

في المهجر ثالثهم

ورابعهم وخامسهم

وسادسهم

وأنا أحلق بين أسراب الحمام

ما بين الدار

ورؤيا الغمام

أتعاطى التجوال والسفر

وأحوم في المكان

هكذا...

أنا نشاز !

شخصيا!!! ال ألهث وراء العناوين

وال الصور

وأنا لست جنديا في بالط الملك

وال في نياشين الجنراالت

أحالمي عادية

في أرض مستحيلة

والصحيفة ال تتعدى

أكثر من عنوان

أو أي خبر

عن ناس وناس

يرقصون... يلبسون...

يضيفون... يأكلون...

يقفزون... يعبثون...

بدون دوزان

وأنا!!!

ال أملك شيئا

ال أملك الشارع... ال وال العمارات

ال أملك بئر بترول

وال حتى برميل

ال أملك األطيان

أو أي شيء في المكان

ال الليل وال التراب

أو الشجر

ال أملك النهار وال األنهار

أو القمر

ال أملك شيئا

غير بيت في حلم مارد

يتقلب ليحطم سجن مصباحه

92

فأسافر إلى ذاتي المنفية

في أرض تنكر الشمس والنجوم

في مساحات فضائية

تنكر أحالمي

منثورة فوق سطوح الضوء

وأعناق الزهور البنفسجية

أسافر

أجمع الشرائع الجديدة

...بعبثية

وأحمل بيتي في حقيبة

رغم أن الشوارع تنكرني

وعيون الناس والريح الخماسينية

أجد نفسي...

متهما في كل الحاالت...

من هو الجاني؟ من هو البريء؟

ال يهم!

فكل التعريفات... مجرد أوهام!

أجد نفسي...

حضورا أمام االنتهاكات

في زمن "العد األفقي"

أمام بوابة البحر

حضورا عاريا

من زيف الزمان...

يحملني جنينا في العقد الثالث

أللون سماء األفق

بطيور "ليلكية"

فأملك كل شيء

كل الحب

نار أنا حالة إمتداد للجل

حالة إمتداد للحريق

حالة إمتداد لزمان بدون

زمان...

أنا حالة من انسان...

بعد التنقيح...

أنا نشاز... أنا نشاز... أنا نشاز...

حتى إشعار آخر

وبكل فخر!

93

זה אני... כ

ים צהבהב ים לבן, לעת לעת

חם העז, לימה ב עוטה ג

שם, ג עת ב מגב

חושי מסתופף ב

פר חולם על כ

על לחן

על שמש

על אור ירח

זה אני... כ

הויה קיומית

הנושאת אלפי שמות

ל התוספות עם כ

צורים ל הק עם כ

נושאת אלפי זהיות

רים ומספ

ל זהות י נושא כ אך איננ

רורים י... סימנים לא ב הות של עודת הז שהרי ת

תמונה סוריאליסטית ב

אני יחיד ומיחד

יסוננס! אני ד

מת ה קי אני עבד

י רצויה לת לאחדים — ב

בדיקה לאחרים — עדין ב

י מובנת לת או מהות ב

מרה לאחדים... או נטולת ארומה

ים אני הכל... לעת

לום או לא כ

צלבני, פיניקי, ערבי

יסוננס ד

ג'ודת עיד

94

נעני, טרוריסטי פלסטיני, כ

נים"1... שמי ערבי "פ

נימה איש לא מזמינני פ

בר ידי לשנות ד אין ב

מת ה קי י אני עבד אף כ

למרות / על אף

הלה / של סלידה הויה של ב

קפסה הויה של היסטוריה ב

הויה של אדם משוטט

לסטיק אחד רטיס פ ין כ ב

למשנהו

ין הזיות לפצול אישיות )הלוצינציה לסכיזופרניה( ב

זורה לבנה זהותי היא פ

קום מו המ דוי כ י ב זמנ

פזורתי נוכחותי כ

ילה, זועקת משפ

ים... עצובה, שותקת לעת

י מר עד מאוד פה של הק

ר סכ דוש ב ג

אני עם עצמי

ן לעצמי... ללא מצפ

יסוננס. אני ד

מולדת אחת אני מאמין ב

שים ל הנ ה אחת זולת כ אש ב

סמין ערוגת הי חיקה כ

שערה גולש

רמל סגות הכ מפ

מל עד שערי הנ

ים עיניה... שת

עיר שבויה עינה האחת ב

תולה עיר הב עינה האחרת ב

ם גופה מבש

פוזי חוף ניחוח ת ב

רחמה ה הנושאת ב אש

חלום חדש

שת זיתים ר ומכת ידה מעד ב

בעות... ועט וריחן הג

ילדי...

גולה כורם ב ב

גולה ני ב הש

לישי גולה הש ב

י הרביעי החמש

י... ש וכך הש

95

ין להקות היונים ואני חג ב

ית ין הב ב

לבין חזיון עננים

ע ר לשוטטות, למס מתמכ

קום מ מרחף ב

ך... כ

יסוננס! אני ד

י להוט אחר כותרות אפן אישי!!! איננ ב

מונות, ולא אחר ת

ליט ארמון הש ל ב י חי איננ

נרלים, מדליות הג ולא ב

חלומותי רגילים

י אפשרית לת קרקע ב ב

והעתון איננו יותר

מאשר כותרת

ל שהיא או ידיעה כ

על אנשים ואנשים

שים... רוקדים... מתלב

מארחים... אוכלים...

עשעים... צים... משת מקפ

ונון. ללא כ

ואני!!!

לום י כ ל אין לי מש

נינים י... לא ולא הב הרחוב איננו של

אר נפט אין לי ב

ואף לא חבית

אין לי אדמות

קום מ בר מה ב או ד

לא לילה ולא עפר

ולא עצים

הרות י ולא הנ היום הנוהר איננו של

רח או הי

בר אין לי ד

חלום של שד ית ב זולת בלא מנורתו2 ץ את כ די לנפ ך כ תהפ המ

שללת אז נוסע אני אל עצמותי הנ

מש ולכוכבים חשת לש תכ אדמה המ ב

מרחבי חלל ב

חשים לחלומותי תכ המ

זורים מעל משטחי האור הפ

ליות ג על צוארי הס

אני נוסע

ים החדשים אוסף את החק

96

וא סורד / לש אב ...ב

מזודה יתי ב נושא את ב

רים לי י הרחובות מתנכ אף כ

וגם עיני האנשים ורוח החמסין

אני מוצא עצמי...

בים... צ כל המ אשם ב

שע? מי הוא הפושע? מי החף מפ

ה אין זה משנ

לבד! רות הן אשליות ב ל ההגד הרי כ

אני מוצא עצמי...

נוכח אל מול ההפרות

פירה האפקית" זמן "הס ב

ם אל מול שער הי

נוכח, ערם

מן... דית הז מב

לישי להריון ליש הש ש ר ב עב הנושא אותי כ

ע את שמי האפק למען אצב

רים "סגלות" צפ ב

י אז הכל יהיה של

ל האהבה כ

רחי הרמון טות של פ ש אני הוית התפ

טות של שרפה ש הוית התפ

טות של זמן נטול זמן ש הוית התפ

קון... אני הויה של אדם לאחר הת

יסוננס... יסוננס... אני ד יסוננס... אני ד אני ד

אוה! י ג וכל

1 ערבי שנשאר בגבולות המדינה ב–1948.

2 אלאדין ומנורת הקסמים.

97

שלושים שנה

אני מורה ללשון עברית

למידי וילדי י לשונם של ת טת קש

תפוחי זהב ב

לויים יותיהם ת העולים מפ

סף יות כ במשכ כ

בור על אפניו. ברם ד עת ד

שלושים שנה

אני מורה ללשון עברית

למידי וילדי י לשונם של ת טת קש

י הגיגי לשונו של רב ב

אדי שניאור זלמן מל

ב שון — קלמוס הל הל

פש. ירה — קלמוס הנ הש

שלושים יום

סמטאות שכם וג'נין ב

הוסגו אחור

ל קשוטי לשוני כ

מרחוק נעמדו

ב כל קרן רחוב קלמוסי הל שלו ב כ

פש לא יכלו לבוא. וקלמוסי הנ

שכם ובג'נין ב

אני מורה מובס

ללשון עברית מובסת.

היום

אני מורה ללשון עברית מובסת

ה של שכם סב ק יתריה נקרעו ב שמ

דוקה והמצמררת ונגינתה הס

מורה ללשון עברית מובסת

איתן קלינסקי

98

קביה המחוררים טת מנ ממל

ערבי מסריח... יא חרא... יא מניאק.

18/8/1987

חלפו למעלה מעשרים שנה מאותו יום, שהמלים

התיצבו על דף של החזרת ציוד לאפסנאות ביום

האחרון לשירות המילואים שלי בשכם. ורק דבר

אחד השתנה, שאני כבר חמישים שנה מורה ללשון

עברית מובסת.

99

רינים יודעים כל שעה / הק ר חדשות ב "הרדיו משד

ושעה / ל שעה שכ ה, מדמ כ כן / ית הכל: לא

ך הוא..." י–כן / כ ה. ואף–על–פ רמ גנב, ת הרג, ת ת

כל שעה / אדם זגייבסקי. מפולנית: ב )חדשות

דוד וינפלד(.

אלבום כי. ב סורים ההם / נדם הב סקו הי בר פ "כ

נים של ילד יהודי / רבע שעה ה רואה פ ישן / את

ה שופת מים / ות. / עיניך יבשות. את לפני המ

ים / חיה." )לכל ימי החי ה ת פוח. את לתה, אוכל ת

אדם זגייבסקי. מפולנית: דוד וינפלד(.

ה ן חדש. הנ שוב מבטח עד

רית. קרוב להולדו. תנוחה עב ח ב בר מנ הוא כ

ה תולדות עתידו: אומרים: זה עולם חדש. אבל אל

לשהי נקודת זמן כ לשהו ב מקום כ ב

עודות ומסמכים. רשו ת יד

י משרד ממשלת לה ב קיד קב יהא זה פ

עופה, אבל שדה ת דוק ב או קצין ב

עולם עלול קופה איפשהו ב כל ת ב

עודות. בול לדרש ת מעבר ג רם ב ז'נד

רכון. ף ד עולם יזי לומר: איפשהו ב כ

ומתישהו יפלש צבא אל עיר. יהא שמה

אד או גד ראג או ב פ

ל שם אפשרי. ניו יורק. כ

ילה. חסות הל ים יתרחשו ב ברים רב ד

לת. ד פיקות ב ד

מאסר שרירותי.

תולדות העתיד )או: להישמט כמו נוף(

שחר מריו מרדכי

השיר התפרסם בתוך הספר "תולדות העתיד" של

שחר מריו מרדכי, שראה אור בהוצאת אבן חושן

100

תו. רועות ילד קריעת אב מז

העלמותו.

ים יתרחשו לאור יום. ברים רב ד

ה ז ב

אנס

טבח.

ם סדרו. ג סחר כ ם המ וק העירוני ובבורסה יתקי ש ב

ינוק. לת של ת לג הפוגרום. רצוץ ג

עד מהרה יצטרף ההמון:

זה או אחר תובות נאצה נגד מעוט כ רסוס כ

בע זה או אחר. ית על רקע כ

שת או למדינה ניסה ליב אסור כ

או לחנות מכלת.

לבלב לבעליו. ה כ פתחה יחכ ב

מישהו ישאיר מאחור ספרים ותצלומים,

רסה מפארת של אשר. שמיכה ישנה, כ

ואהוב.

ח לקחת מעיל. אבל לא ישכ

מן ז ל עוד יעזב ב יסים. כ עם כ

ן. ניו. ועם מזמ עם פ

רגל. ים ינוסו ב רב

בת. רכ לט ב מ יש מי שי

לא רודף. אין נמלט ב

לי סערה. אין מקלט ב

העולם הוא קת של רובה

דות משטרה. ילה — הבהוב ני הל

ה? — יתעה לפחות אדם אחד — אולי אפלו את

ה הוא, ראו, מר. הנ ג ל שי ל רכים מתפ ד ב

נשען על מעקה החשך;

הר מורד הנ סירות שחולפות ב

שר ומכוניות על הג

תופסות אותו

ה. לשבריר שני

הוא קופץ.

מט או נשאר. אבל מצליח להש

עד לחלון. מו נוף מב כ

ך? אולי החלון של

101

تنتهي المعاناة / ال بكاء بعد اليوم / في ألبوم صور قديم

/ تنظر في عين طفل يهودي / قبل أن يموت بخمسة

عشرة دقيقة / تجف عيناك / وتضع اإلبريق على النار

/ وتشرب الشاي, وتأكل تفاحة / وستعيش. )مأخوذة

من قصيدة "حكم مؤبد" ألدم زغايفسكي مترجمة عن

اللغة البولندية بقلم ريناتا غورزينسكي(

مرة أخرى وعدونا بمرحلة جديدة. وهي هنا اآلن, ملتفة

حول نفسها كجنين. سيولد قريبا.

يقولون أنه عالم جديد. ولكن إسمعوا تاريخ مستقبل

هذا العالم:

في أحد األماكن وفي مرحلة ما من الزمن

سنحتاج إلى األوراق والوثائق.

سيكون هنالك موظف استقبال في مكتب حكومي

أو موظف أمن في إحدى المطارات, ولكن

في كل الحقبات الزمنية وفي أحد األماكن من العالم

سيتوجب على شرطي ما أن يطلب األوراق الثبوتية.

هذا يعني: أن في أحد األماكن من العالم سيقوم أحد

ما بتزوير إحدى جوازات السفر.

وفي أحد االيام سيغزو جيش مدينة ما, اسمها

براغ أو بغداد

أو نيويورك. أي من األسماء ممكن.

ستحدث العديد من االشياء تحت جنح الظالم.

طرقات على األبواب.

إعتقاالت تعسفية.

أب ينتزع من احضان طفله,

ثم يختفي.

ستحدث الكثير من األشياء في وضح النهار.

التخريب

تاريخ المستقبل

شاحر ماريو موردخاي

ترجمها الى العربية: فادي أديب

102

االغتصاب

الذبح

في السوق وفي سوق رأس المال,

ستستمر التجارة كالمعتاد. وستستمر

المجزرة كذلك. وتحطيم رأس رضيع.

ولن يمضي وقت طويل حتى ينضم الغوغائيون:

ينشرون الشعارات ضد هذه األقلية أو تلك

لسبب ما من االسباب. سيقدم طلب

لمنع الدخول إلى القارة, إلى الدولة

أو إلى محل البقالة.

على الباب سينتظر جرو صغير إشارة من سيده.

سيترك احد ما خلفه الكتب والصور,

وبطانية قديمة, وكرسي رائع من السعادة.

وسيترك شخصا يعشقه أيضا.

ولكنه لن ينسى معطفا.

ذا جيوب. ما دام سيغادرفي الوقت المحدد حامال

وجهه معه. وحامال معه النقود.

سيهرب الكثيرون سيرا على االقدام.

وسيهرب البعض مسافرين على متن قطار.

ال يوجد هنالك هارب من غير احد المتتبعين.

وال يوجد هنالك ملجأ من غير عاصفة.

العالم مثل كعب بندقية

والليل - يمتأل بأضواء سيارات الشرطة المتألألة.

على االقل فإن أحد األشخاص- ربما حتى أنت؟ - سيضل

الطريق, وسيصلي أن ينتهي كل شيء. هو هناك,

أنظر,

يستند إلى متراس من الظلمة;

تمر القوارب الى أسفل النهر

وتمر السيارات على الجسر

أمسك به

وتمر أجزاء من الثانية.

ثم يقفز.

أو يبقي. ولكنه يتمكن من السقوط

كمشهد من خالل نافذة.

ربما تكون نافذتك أنت؟

103

א /

ציאות ב שיר אשר יכחיש את המ ה לכת ת אני מתפ

י ב כ ה: אכת נות שני מ ק לה הזד ויספ

ן–העדן עדין לא נברא, נחש ג

ה להופעתה של חוה, קין עדין מצפ

בל ל ב עדין לא קם על הבל להרגו, מגד

ל שפות אנוש, תורה עדין לא נבנה לפצ

מש ילג הר סיני, ג נה למשה ב עדין לא נת

יצדק ה ללמד את סודות גופו, מלכ עדין מחכ

הן אני ים ב ל רחובות עיר שלם, המ עדין הולך ב

ש מ משת

עם הראשונה. פ נות להיות נשמעות ב עדין מתחנ

ב /

אני קונה לי רגעים של שקט

מחיר איבת דורות ב

בר ר כ ב לעם ד ש לומר: ב ומבק

י אתונות. שבעת

ג /

ים מיתה שנתי אחד חלקי שש

ה אל ים ג י אחד חלקי שש או נבואה, זמנ

ן. או חרב

ד /

אם לא הייתי נולד

י רק שכחה ל הייתי כ

רון לי שום זכ ב

קונה לי רגעים של שקט

הר אלמוג ב

104

שאוכל לשכח

לי שום שמחה ב

שאוכל להצטער

ים לי שום חי ב

שאוכל למות.

ה /

רופים של ואנחנו עדין עומדים על השולים הש

אלהים,

רף, מקוים לא להש

רף. מקוים להש

105

שטיחי מולדת 2

سجاجيد الوطن 2

חמוטל פישמן

حموطال فيشمان

דיו על נייר, 2008

106

ماذا يبقى لإلنسان

كومة حجارة وشاهدة تدل على المكان

هو التراب يغلق النافذة, وتعود إلى التراب

تلك النوافذ السوداء مشرعة منذ بدء الخليقة في

"سفر الجامعة"

باطل األباطيل وقبض الريح

"وكل ما عمل تحت السموات هو عناء رديء"

من أين يأتيك الفرح؟

كنت أخرج من بين األنقاض

أغني لعاشقة فتحت في هذا الزمن المظلم

ما بين النهدين للحلم الوردي نافذة للحياة

كانت صالة القداس الجنائزي األخيرة

في كنيسة "بيت لحم" تعلن أن ابن الرب

قام من القبر إلى السماء

فمن رآه لحظة الصعود, ال يموت.

خرجت في اليوم الثالث من آذار, سنبلة قمح

للجائعين فوق أرصفة مدن العالم

وكنت في أعياد عشتار...

اجمع نار الحنين في موقدة القصيدة الحالمة

واحترقت في قصائد الغزل

حين كانت...

غزالة شاردة في براري قلبي

تأكل عشب صدري

وتشرب عند الظمأ من دمي

وتدخل معي محراب الصالة في معابد العاشقين

كانت صالتي لعالم آت

الخاتمة

وهيب نديم وهبة

107

وضعوا في فمي حجرا, وسكينا في القلب

وقالوا: هذا زمن اإلرهاب والقتل

هذا العالم السفلي... واغتالوا القصيدة العاشقة

صلبت أمام عيني فاتنة وجننت بروعة السحر – الموت –

وقلت: مجنون يغني على أعتاب أميرة العالم – الحياة –

أعود من التراب إلى التراب أمام سيدة العالم – األرض –

)من كتاب – نافذة للموت وأخرى(

108

מה נשאר לאדם

קום לעד מעיד על המ קמץ אבנים, ג

עפר הסוגר את החלון, ואל העפר ישוב

תוחים לרוחה מאז ראשית החלונות האפלים פ

ריאה הב

ת קהלת, "הבל הבלים ורעות רוח" מגל ב

מים הוא ענין רע". חת הש ל אשר נעשה ת "כ

מחה? בוא לך הש מאיפה ת

ין ההריסות הייתי יוצא מב

מן העריץ ז שר לאהובה שב

ח לחלום ורד. דים נפת ין הש מב

ים. אשנב לחי

בה האחרונה ת האשכ פל ת

ית לחם" מודיעה: ת "ב כנסי ב

מימה. בר ועלה הש ן האלהים קם מהק ב

ות לא ידע. י את המ ה, כ עלי אשרי זה שחזה ב

ה מרס הגיחה שבלת חט שלשה ב ב

בל, לרעבים שעל מרצפות ערי ת

י טת ר לק ובחגיגות עשת

יר החולם. נור הש עגועים מתוך ת את אש הג

שירת האהבה י ב נשרפת

י, ערבות לב עתה ב לת–אהבים ת אשר אי כ

נזונה מעשב חזי,

מי, צמאונה מד שתתה ב

ש האוהבים, מקד ה ב פל י לגמחת הת נכנסה עמ

לנו לעולם העליון. ל שם התפ

הסוף

והיב נדים והבה

תרגום: תאמר מסאלחה )מתוך הספר "חלון

למוות ועוד"(

109

ין, ב סכ ל פי אבן, ב שמו ב

טל והאימה אמרו, זה זמן הק

חתון, ורצחו את שיר האהבה זהו העולם הת

י את שפיותי דת ה, אב י מול עיני יפהפי נצלבת

ות. וף המ ש יפי כ ב

ים ן החי ע ישיר על מפת י: משג אמרת

תים, בירת עולם המ אשוב מהעפר אל העפר מול ג

אל חיק האדמה.

110

ללא כותרת

دون عنوان

לארי אברמסון

الري أبرامسون

מתוך סדרת "הערימה", פחם על נייר, 2002-2004

111

מן יע הז הג

ידי י ב ח את חי שאק

ח את ידי ואק

י ואכניס אל חי

מן ח את הז ואק

כח ואצמיד ב

י ידי שת ב

י אל חי

לעצר נזילתם

עותי ין אצב ב

מן יע הז הג

שבתאי מג'ר

112

ים ת רים וש ת עש אני ב

מדה. ומחנה הש

לנסאות ידים רגלים כ

וקינה של אלהים,

לדים לדים ש ה אותנו ש עש ש

רא(, מיני ב יום הש ב יהנומים, )ש אפר ג ר כ ופז

מעת. לא נש

קט. רק ש

בונה עוד לא יכולה היתה לצעק. י הת כ

ה מתגוללת אני על הרצפ

ים. ס יג'מת פ פ י עינים ב ל הגוף ש

ומעלי איזו יד;

אני אוספת

נועה את שארית קורי הת

עלי ד שמ אל הי

נים לא נעצמו( בר ש קוחות )כ ובעינים פ

ר — ואיננו ת עליה מספ ש מחפ

תם חן, ה וזרוע, כ ף יד ואמ רק כ

ר. ש נפי הנ תף — כ על הכ

ר, ואר מכ הצ

ה, חירים האל הנ

דועה, ימה הי ש הנ

י, ל העינים ש

י. נים של הפ

ואימה.

תגוללת פה יטה יד למ זו אני — שמוש

אני אנחנו אחוזות, אני — ב

על ה וזו שמ מט זו של

בשחור לבן

מיה אנגלר–ספקטור

113

ני חלקי אותו קלף עועים — מו ש כ

אני והיא אני

אני הגוהרת מעלי

י. חת תגוללת פה ת אני המ

"CUT!!!"

ארוחת הבקר ב

ך עד דק, חת נ לט ש עם הס

חם הטוב ה על הל פה, רב בינה, הק הג

רט( אי הס מ רת ליוסף מילוא )ב אני מספ

ילה. י הל חלמת את החלום, ש

ט ן חלום סיוט, — לס ן–כ "יפה", הוא אומר, "כ

ם!!! ל כ

למ"ח — לסצנת הפ

ה אל החוף... מיה, את נושאת פה ילד

מוכנים!?

— TAKE ONE "דות ש סוף "הוא הלך ב

ה — לד ד לי יטי את הי מיה הוש

!!!CUT ...!!!יפי ...ACTION

114

اختفت السيارة في عتم الشوارع النائية, توقفت قرب

بيت مهجور, نزال من السيارة وقد أعياهما الهرب من

أرصفة حرب ال يفهمونها وال يدركونها, هربا من االنسان

الذي طار مع االعصار, والليل دامس بعد القصف...

هدوء خيم عليهما هناك... في محاولة عناق... كانا

يرسمان مالمح إنسان جديد ويهيمان في قبل تثني

دوي المدافع ورقص الرصاص, الذي عاد إلى الساحة

ليعلن هيمنته في صمت الليل...

دخل سيارته وقال: سأعود إلى هنا ونبني سقف

هذا البيت, اجمعي حبيبتي األخشاب وسعف النخيل,

التي اقتنصتها البنادق, حتى أعود بكل الحلم وبكل

خصبي. وانطلق نحو دوي قريب واختفى في غياهب

الدخان والزمان... هرعت إلى مكان االنفجار, كانت تلهث

بخوف تبحث عنه, تبحث عن رحيق الياسمين الذي كان,

تحاول أن تسترق الهواء إلى رئتيها المليئتين بالكبريت,

تبحث بين أكوام االنسان والفلسفات والمصطلحات

الفضفاضة والمؤتمرات والمؤامرات...

راحت تبحث عنه وعن المكان! وجدت كومة مشتعلة

تنضح األحالم والياسمين, حرق عينيها الدمع والدخان

وارتمت فوق ما تبقى من الروح قبلت ما تبقى من

وجهه, وفي لحظات, أحاطها وابل من الرصاص بشيء

من ضوء, نظرت حولها فرأت كل الناس وما عرفت من

يحمل البندقية ومن رماها ومن يرقص مع الرصاص...

جا وأخذها الحلم البعيد والتصقت بجسد النار حتى توه

وارتفعا من أمام العيون الناعسة إلى زمكان في بعد

آخر, ليلتقيا هناك ويجمعان سعف النخيل ويزرعان

النرجس وينجبان األطفال ويعشقان...

مجـرد أعــــــالم!

"لقد دخلنا الحجرة الداخلية للمنزل التي تطل على

الشارع الرئيسي من نافذة صغيرة جدا, وقد تجمعنا

دندنة

جودت عيد

115

أنا وأمي وخالتي وأوالدها الصغار ورحنا نراقب الشارع

وكانت شفاه أمي وخالتي تتمتم بالصالة المريمية عندما

الدين وبعض واثنين من رجال البلدية رئيس رأينا

وجهاء البلد يحملون الراية البيضاء ويتقدمون نحو

الجنود الذين اصطفوا قرب دباباتهم عند مدخل الشارع

الرئيسي... لقد سلموا!!! لم يكن باليد حيلة في ال-

48, إما ان يقتل الجميع وإما أن تستسلم البلد دون

لنا األبيض". هذا ما روته العلم لقد رفعوا اقتتال!

والدتي في إحدى الليالي الماطرة منذ فترة طويلة

حين تجمعنا حول الشمع األبيض الكبير الذي أضاءه

والدي بعد انقطاع التيار الكهربائي!

لقد كان العلم باللون األبيض سيد الموقف في

الشارع المزدحم بالصمت وبالخوف وبدبابات الجنود

الشمع مع يحترق الذي األبيض اللون ذاته وهو

ليستحيل نورا لنا في العتمة.

أول فأذكر األبيض... اللون هذا انتباهي يشد

درس تعلمناه, عندما درست في كلية الفنون, كان

عن األلوان ومميزات كل لون. اللون الرمادي, مثال,

قد عرفه المحاضر الفنان بأنه "زانية األلوان" وذلك ألنه

يتماشى مع كل األلوان, أما اللون األبيض فقال عنه,

بأنه مزيج كل األلوان الكونية!!! كيف من الممكن أن

يكون اللون ناصعا وفي داخله تركيبة كاملة من كل

ألوان الطيف؟ حالة من "تنافر فكري"!!! األبيض هو

التناقضات, مثير للغاية حالة استثنائية تشمل كل

هذا اللون االبيض... فالموت أبيض والقيامة بيضاء,

الزواج أبيض, الفرح أبيض والسالم أبيض, الفناء أبيض

والنقاء أبيض, الشتات أبيض, االبداع أبيض, االنتصار

أبيض واالستسالم أبيض!!!

تحتوي كل البيضاء ألنها األعالم "تلفت نظري"

األلوان... كل األلوان!

* *

في وسط الزحام القائظ, كنت أتقدم بسيارتي مترا

واحدا كل نصف ساعة في الشارع الضيق وكان الوقت

كافيا لكي أستمع الى حوار دار بين أحد األصدقاء وابنته

راما, في الجهة المقابلة للشارع, كان قد أطفأ محرك

سيارته وخرج منها واتكأ عليها ريثما ينتهي االزدحام

المروري...

سألته راما: ما هذه االعالم الملونة يا أبي؟ وراحت

تنظر بإعجاب الى تلك األعالم التي رتبت فوق سطح

محطة الوقود القريبة.

أجابها: األعالم الزرقاء والصفراء؟ لم ينتظر اإلجابة...

وأكمل حديثه, تلك أعالم الشركة التي تملك محطة

الوقود.

قالت: وهذا العلم الذي في الوسط؟

قال: إنه علم إسرائيل.

116

قالت: اسرائيل ال تحبنا! لماذا يرفعون علمها هنا؟

قال: ألننا نعيش هنا في دولة اسرائيل.

قالت: علم دولتنا فيه اللون األحمر واللون األخضر!

هكذا قالت لنا المعلمة.

قال: العلم الذي فيه األخضر واألحمر أيضا علم

وطننا ونحبه ألنه ألقربائنا وأحبائنا الذين

في فلسطين!

وصمت األب وفي رأسه تدور جلبة حوار بين األعالم!

سألت راما: متى سنصل الى ماكدونالدز؟ ألني أريد

وجبة األطفال مع الهدية وعلم ملون.

تنفس األب الصعداء, أشعل سيجارة ليحرقها

في رئتيه.

إنهال علي سائق بالسيارة بعدما تقدمت قليال

السيارة خلفي بوابل من الشتائم "والزمامير" ألنني

لم أتقدم مترا بعدما تحركت السيارة الواقفة أمامي!!!

* *

أعالم ملونة... أذكرها حين "زينت" الشوارع وواجهات

المحال التجارية في كل مكان, كانت الحركة نشطة خالل

النهار فذاك عام "المونديال"... وفي الليل, صيحات

هدف... تحقيق عند الليل سكينة تمزق متفرقة

جووووووووول!!! لترى فجأة, من خالل النافذة المطلة

على العتمة واألضواء القليلة في الشارع, السيارات

الكثيرة التي تحمل األعالم الكبيرة وتسمع من بعيد

صيحات الفرح يمتزج مع صوت أبواق السيارات!

في إحدى الصباحات هربت من الزحام أنا وسيارتي

ألعبر الى الجانب اآلخر من المدينة فدخلت زقاقات

الحارات الجانبية… لكنها كانت مزدحمة أيضا بأعالم

الدول جميعها. وكدت أخال نفسي في شارع األمم

المتحدة!!! تابعت السفر في خضم األلوان الكثيرة

حتى صرت في مكان يطل على البيوت البيضاء وإذ

تتزاحم فوق سطوحها أعالم بكل األحجام واأللوان...

الكبيرة والصغيرة والكبيرة جدا ترفرف فوق السطوح

أو تغطي واجهات البيوت وأحيانا قد تجد أعالما ألكثر

من دولة فوق سطح البيت الواحد... للحظات ظننتني

في حي السفارات!!! لكني ما عرفت تماما معنى األلوان

والرموز في كل علم, رغم إدراكي بأنها تتصل مع تجربة

قومية, إجتماعية ودينية… أو تجربة ثقافية لشعب

معين ال نعرفه تماما!!!

في اليوم التالي تابعت الهرب في سيارتي من شوارع

الزحمة واألعالم وكنت منهمكا في االستماع للحوار

التي المجزرة )الراديو( حول المذياع الذي دار في

على بعيدا هناك يومين. منذ الساحل في ارتكبت

الشاطئ, فوق حبات الرمال التي ال تحصى قتلت عائلة

برصاص الجنود, وامتزج دمها بمياه األبيض المالحة…

فوق الرمال لم يكن غيرعلم واحد باهت اللون فوق

117

برج المنقذ!!! ولم ترفع أعالم على امتداد الساحل…

تابعت السفر والحزن بين األعالم الملونة والضياع

وباآلليات النفسية بالحاالت المكتظة الشوارع في

الدفاعية أو كما يسميها البعض "فشة الخلق"… بكل

اتجاهاتها!!!

* *

لم يعد هناك متسع في الشارع لي أولسيارتي فقصدت

أحد المقاهي الرصيفية. طلبت فنجان قهوة ورحت

أتتبع ازدحام المارة في الشارع… مرت وسط الزحام

مجموعة حجاج أجانب تتبع العلم األزرق الذي يحمله

المرشد. ومرت مجموعة أطفال يحملون األعالم الملونة

ويتبعون معلمتهم... أعمدة االنارة في الشارع مزينة

بأعالم صغيرة بعضها ممزق… كما يبدو أنها قد نسيت

أو أهملت بعد مناسبة ما ولم يجد المسؤولون متسعا

من الوقت إلزالتها بعد.

الفنجان في السوداء… "االسبرسو" وصلت

الرخامي االبيض… أحب ارتشاف "االسبرسو" ذلك

الطعم المر األسود الممتزج مع طعم السكر الذي

يسترق االنزالق في الفم من حافة الفنجان الرخامية

البيضاء, بينما أستريح من الزحام في هذه الزاوية من

المقهى المطلة على الشارع الرئيسي.

الناس الشارع مجموعة من يتجمهر في طرف

تحمل األعالم البنفسجية!

أرتشف قهوتي السوداء!

يتجمهر في طرف آخر من الشارع مجموعة من

الناس تحمل األعالم البنية!

أرتشف قهوتي السوداء!

يتجمهر في إحدى األزقة الموصلة للشارع مجموعة

من الناس تحمل األعالم الزهرية!

أنهيت قهوتي السوداء! خرجت من المقهى, خلعت

حذائي ومشيت بين األعالم المرفرفة في "يوم األرض"

حافي القدمين فوق التراب األسود!

لقد تم قول أحد األصدقاء في التظاهرات الوطنية!

* *

أيام حل عيد الفصح لدى اليهود, الذي بعد بضعة

فرفعت العبودية, من والتحرر الحرية عيد يمثل

أعالم إسرائيل على أعمدة اإلنارة في بعض شوارع

المدن اليهودية و"المختلطة", وبقيت األعالم حتى

يوم االستقالل فرفعت الى جانب بعضها أعالم الواليات

المتحدة!

رفعت األعالم في كل شوارع البالد... كلها, وفوق

سطوح البيوت والعمارات الرسمية وغير الرسمية...

سألت راما: ماذا تعني األعالم؟

118

- صمت.

سألت راما: ماذا تعني األعالم!؟

- مجرد أعالم!

- صمت.

* *

دندنة...

119

כנתו בריר דני. בלקט בדני מלכם.

כנתו בריר אמכאן

בלכאת בלמכאן מלכם

כנתו קעדי מא בינתכם

כנתו בריר נשמה

מא בנשמתי.

סר ביי שק

סר ביי בכה

סרת ביי כופה.

מא ערפתו אש אסווי

מתו. מא תם מני שיין.

עולמכם עולם אחר. אולי ב הייתי ב

מקום אחר הייתי ב

כם קום של מ אולי ב

יניכם הייתי יושבת לא ב

נשמה אחרת הייתי ב

נשמתי. לא ב

י חור נהיה ב

כי י ב נהיה ב

חד י פ נהיה ב

י מה אעשה לא ידעת

לום. י כ נ י. לא נשאר ממ מת

מא ערפתו מא תם מני שיין.

כיף כמלתם אנא עיישי.

עבלכם אכויי רובן עייש

עבלכם תקנה נכון.

K’ntu B’reir D’ni

אמירה הס

120

לום. י כ נ י שלא נותר ממ לא ידעת

ה. ם אני חי י חשבת כ

ם אחי ראובן חי. סברת

כלנו להיות. כלנו להיות. שי חשבנו שי

תווג'ענה. נפשי כאנת בלהג'ראן

ודרבי דרב כלו תייה.

חכתו ריר חכי

סנפתו עלא נפסי וכבתו דמועי מנבטן ראסי

בור אחר י ד רת ב ד

י על נפשי התלוצצת

עמק ראשי. מעותי שב י ד רת והסת

הסה קאריד אחכי בלורתי לנסיתוה.

מא אריד אנסהה.

מא אריד אנסה ממה ובאבא

מא אריד אנסכם יא חייתי

אילי מעשתוהם, ואערף כן ינרד יכונון אחלא חיית

יה כחת שפתי שש ר ב עכשו אני רוצה לדב

איני רוצה לשכח אותה

א א ואב איני רוצה לשכח את אמ

י איני רוצה לשכח אתכם חי

אשר לא חייתי אותם, ואני יודעת שהם היו צריכים

ים נהדרים. להיות חי

הר הלך מהם הנ

רון כ הלך מהם הז

הלך מהם הריח

הלכו הרחובות

אן הלכנו מהם עד כ

תוך הריק. מות ב אן והלאה נלך עד שנ ומכ

קדמשי בדרב. וקאריד אג'ברה לנפסי

אסיר מת'ל כל אל אוודם.

רחוב. רציתי להכריח את עצמי כת ב אני מהל

ל האנשים. מו כ להיות כ

טול עמרי ג'ברתו נפסי ומתקתו אקון ריר שיין.

ומן טרף היי מתו. כף סרתו ריר שיין.

בר י להיות ד י את עצמי ולא יכלת י הכרחת ל חי כ

אחר

בר אחר. י ד י הפכת י. כ ן מת ועל כ

121

ריכה הייתי לההפך לדבר אחר י שצ י חשבת כ

ריך להפכני. י חשבו שצ כ

ראדו יקלבוה לדני עלה ראסי

תוך הריק רצו להפך את ים ב ה החי רצו את אל

העולם על ראשי

רדו אלדני מאלי תקון מאלם

רצו שעולמי יהיה עולמם

ירו אותי לי שהכ מב

ירו את עולמי לי שהכ מב

ולא ידעו שהם רוצים

ן עשו מעשים שלא יעשו על כ

הם לא ידעו שהם עושים מעשים

איש לא ידע שהוא עושה מעשה

לי להשיב לי את האבדה עשה נעשה מב רק המ

שהיא אני.

י ם אם מת י ג ובכל זאת לא אבדת

ים שאפשר לדמין. תים הכי חי י הייתי מן המ כ

אבטן נפסי אמירה כאנת בלכת בחריין

בלכת כנת בבסרה

בלכנאת כאנת בלסלון מל בית אבוהה

היי תמת ווניק

בס ג'ת להון

חריין ב תוך נפשי אמירה היתה אולי ב ב

צרה ב אולי היתה ב

ית אביה סלון ב אולי היתה ב

היא נשארת שם

אה לפה. אבל ב

בלכאת תמת אמירה בטן אסיירה

אלד'י אכד'תה להיי דני

תוך האוטובוס אולי נשארה אמירה ב

ה קחה אל העולם הז של

להיי לדוולה

לארץ הזאת

להאד'הה למכאן אלקוו

אלאד'יי לאוודם אלבינו

ענדם כס'ווה בטן קלבם

ה החזק קום הז למ

אשר האנשים שבו

הם ב של תוך הל יצים ב יש להם ב

122

יצים אנשים עם ב

עם רוח קשה

יצה קשה אנשים ב

נראים רך הד אמצע ב תאום שפ אנשים וגם

טובים מאוד

ליש כפתו מנם

בלכט המי כפו מני

בלכת כפו מן כופתי

ומן אל כופה מל כלתנא

נהג'מת נפסה לאמירה

י מהם חדת ה פ למ

י נ חדו ממ אולי הם פ

י חד של חדו מן הפ אולי פ

נו ל חד של כ ומן הפ

נהרסה נפשה של אמירה

כאנו אוודם אלאד'י אכד'ו חיביי וסקתו

אכו אוודם מן ד'חקו עלא רירם

סקתוה לנפשם סוו נפשם קוויין

דור ושתקו לעו כ היו אנשים שב

אשר צחקו על האחר היו אנשים שכ

השקיטו את נפשם עשו עצמם חזקים

חד רים על הפ ב עשו עצמם מתג

הם ראה של י שברו את המ כ

ב של האחר. תוך הל ב

אלאוודם תקסרו ווחד בלכך

ג'רחו ג'רחו ווד'חקו ובכו

תווג'עו וקוו,

ני ש רו אחד ב האנשים נשב

נפצעו וצעקו ובכו

קו חלו והתחז

יהם חי עודם ב פטרו ב והיו שנ

הם תוך הרוח של רו קבר לעצמם ב כ

ה. תוך קטקומב היו ב

כאספר בלסיירה וקאכד'ה לג'נזתי מן אמקאן

למקאן

קום למקום תי ממ וי אוטו ולוקחת את ג אני נוסעת ב

מן ירושלים לאור יהודה

ומאור יהודה לירושלים

דול אור יהודה יש אור ג יתי שב ל ג

123

שפה אחרת ים ב יש מל

רת שפתי הלא מדב ים ב יש מל

שפת נשמתי ב

אור יהודה נשמתי ב

סות רצה מחנות לחנות לקנות לעצמה כ

גד ר לגופה ב לחב

תאים לי גד שמ אין ב

הלם אותי ה שת אין מד

עיני מצא חן ב אין צבע שי

ה ורציתי מהורד הז

כל זה י ב ומאסת

ית אבי פה מב טות לשמע את הש וקניתי קל

פלותיו ואת ת

ומצאתי זמן חרב

תוך גופי ובתוך מחלותיו ב

כוכית עד לאשנב הז י שם מב טת והב

ריסטל עד לחלון הק וראיתי איך מב

חלצה עדה שלמה פ

תוך שמשותיו ב

לא זענו ולא נענו

נים רק היינו מאב

ים משנים ים חי חי

ים מעצמנו מפנ

דוברי שפה זרה

ינו א שחוק פ חולמים למל בואנו לציון היינו כ י ב כ

ה. ואת לשוננו רנ

מעי מעי אוחילה

י שאיך אחריש י הומה לי לב קירות לב

רועה לי ת י קול שופר ב כ

דממה היתה נפשי וקולה ב

אערף סא תד'רבוני 60 כאלה

סא תרדון תפלון בווצ'י

תרדון תקלון ליש? אברדד אילה כאן תמתי אחסאן?

עד ארצנו"? רצו שאומר: "טוב למות ב וכי מה ת

ים נעלים שש רצו להכות אותי ב אני יודעת שת

פני רצו לירוק ב ת

ד היית נשארת גד ב ה, האם ב רצו לומר לי "וכי למ ת

היה לך טוב יותר?".

124

עדה. י ב אולי טוב היה אם מת

רורה לי ך ב ל כ ות לא כ ת המ אבל סב

י ידועה לי לא נהירה היא לי אם כ

יתה הזאת ל המ עא לדעת את כ י נהרד אין ב

ם העיראקי תג וכמו שאומר הפ

אנא בידי ג'רחת אידי

וסמוני ג'רחת אל איד

בעד אל נידאם מה יפיד

י את ידי צעת ידי פ אני ב

ד וכנוני פוצעת הי

ואחרי החרטה לא יעזר

125

ללא כותרת

دون عنوان

ערן שקין

عيران شكين

126

מקומה של הערבית בולט לכל אורך שירתה של

אמירה הס, למן השיר הראשון בספרה הראשון,

בו מתחדדת ערביותו של השם אמירה לאור שם

אמה המופיע בשורה השניה, סלימה, ולאור הקינה

על אובדן לשון אביה, הערבית, ההופכת להיות,

בשיר בו מצויה העמידה לפני קברו, מיטונימית

י אבי אבדה לשונו / רק עינו רק עינו למותו: "כ

מסלול כואבים" )וירח נוטף שגעון, עמ' היתה חגה ב

8(. כך נעה אמירה בין זיכרון עברי לזיכרון ערבי,

בין קינה על אובדן לבין חיות הערבית בתוכה, בין

ה" )שם, עמ' 9( קלה הז זרח הנ שייכות הערבית ל"מ

ולבית ההורים שהיא מבטיחה לשכוח, ובין שייכותה

לגוף נשמתה ממש, ולזיכרון שהיא מבטיחה לזכור.

הערבית מתקיימת בשירתה כמילים רבות, הג'ינים

א מסיפורי האגדות, אב )למשל שם, עמ' 33( ועלי ב

ג'יין לובשים לבן" מילות אמה על ה"פליטים", "הל

ה אותה לבשה כתינוקת )וירח י )יובל, עמ' 22(, העב

נוטף שגעון, עמ' 14(, הקריאה "יא וילי" )ובכלל

הקדומת הערבית "יא" המשמשת אותה במקומות

שונים, למשל הבולימיה של הנשמה, עמ' 69(,

הד'הב שהוא זהב )וירח נוטף שגעון, עמ' 60(, שמה

נאן )שם, עמ' 28(, ומקומות הערבי של לבנון לוב

אחרים כח'אן יונס, הנילוס, סכר אסוואן, החדקל,

הפרת, בגדאד, דליית אל–כרמל, ההרכב המוסיקלי

צ'לרי בגדאד, הקאנון, העוד )למשל הבולימיה של

הנשמה, עמ' 61(, מואזין, המילים שהידים )שם,

עמ' 40( ופדאיון, המתקשרות לסכסוך הישראלי–

פלסטיני ולדיבור החדשותי והפוליטי הישראלי,

הג'רה )הגירתו של מוחמד ממכה למדינה(; הערבית

מתקיימת גם כסמל לעולם העבר, ההורים, הבית

אמירה הס והשיבה לערבית

אלמוג בהר

127

והנפש )ולמשל בדיבור עם המוכר המצרי בשפה

ל ני כ ינינו על פ ר ב הערבית, בו היא מנסה "לקש

ים" )שם, עמ' 48(; והערבית מופיעה מנ שות והז ב הי

גם כתחביר, ואמירה הס מסבירה את הקשר של

השירה שלה בעברית לעיראקית: "זה תרגום מנטלי.

אתה נושא אתך צופן של ידע של השולשת שלך".

בשלב מאוחר של יצירתה של אמירה הס, אחרי

שפירסמה את ספרה השישי, ב"פסטיבל הקצה",

פסטיבל לשירה מזרחית שערכה פרופ' חביבה פדיה

בחג הסוכות ה'תשס"ח, 2007, במצפה רמון, היא

קראה שיר ראשון שכתבה, מעט קודם לכן, בערבית–

יהודית–בגדאדית; הקהל, שרובו לא היה אמון על

הערבית העיראקית, נפעם והגיב בתרועות רמות

)אחרי שבאותו פסטיבל הקריא גם שמעון שלוש שיר

שלו בערבית–מרוקאית(; רוב השיר נכתב למעשה

בשתי הלשונות, הערבית–היהודית–הבגדאדית

והעברית, מתוך תרגום יחסית מדוייק ושיויון יחסי

ביניהן )על–פי רוב מעברי השפות אחרי בית או

שניים(, אך הוא נפתח בערבית; רק אחת הנשים

בקהל, ילידת עיראק, מבוגרת מאמירה הס ומלומדת

הן בערבית–היהודית–הבגדאדית, והן בספרות

הערבית, התקוממה על כך שהשיר אינו שיר ממש,

כלומר אינו כתוב בערבית הספרותית, אלא בניב

מדובר של הערבית )היא פנתה אלי ואמרה: "זאת

לא שירה. שירה צריך לכתוב בפצחא"(, בעיה שכלל

לא הפריעה למרבית הקהל, שלא התחנך על ברכי

הערבית הספרותית; דווקא המצב היהודי שלאחר

ההגירה בארץ יצר התגמשות מעניינת בעניין זה,

של ההבחנה בין גבוה לנמוך, בין ערבית ספרותית

למדוברת, למשל ביצירתו המהפכנית במובנים

אלו של סמיר נקאש, ששילב אל תוך יצירותיו

בערבית הספרותית הרבה מן הערבית–היהודית–

הבגדאדית )וכן מן הערבית העיראקית המוסלמית,

מן הפרסית, משפות הודיות שונות וכו', בהתאם

לרקע העלילה(, תהליך ספרותי שהתאפשר במידה

מסויימת דווקא בארץ, בכתיבתו מן השוליים של

התרבות הערבית, עם מעבר הקהילה והתפרקותה.

את כותרת השיר סימנה אמירה הס בתעתיק

,"K’ntu B’reir D’ni" :לאנגלית של פתיחתו הערבית

בחירה המסמנת את העובדה שהשיר אינו נטוע

בתוך מסורת השירה הערבית הכתובה, הכללית,

המוסלמית או היהודית )במסורת הכתובה היהודית

יש יותר נוכחות לערבית המדוברת, אף–על–פי

שהערבית היהודית גם היא מתפצלת לשתי שפות,

כתובה ומדוברת השונות זאת מזאת(; גם התעתיק

128

העברי שבו כתבה אמירה הס את השיר, הנפתח

ני", מבטא את היותו חיצוני ריר ד נתו ב כך: "כ

למסורת השירה הערבית–יהודית; עצם הבחירה

לכתוב באותיות עבריות היא דווקא הולמת את

הערבית–היהודית, אבל אמירה הס אינה מקפידה

על התעתיק הערבי–יהודי, אלא על תעתיק הנובע

משמיעה, שאינו תמיד אחיד, המושפע הן מהערבית–

היהודית–הבגדאדית והן מהעברית הישראלית: כך

למשל האות הערבית ע'ין )غ(, המסומנת בערבית

כאות עין )ع( עם נקודה מעליה, התקבעה בערבית–

היהודית בסימונה כג"ימל לא דגושה, שמבטאה

העברי היה זהה, ואילו אמירה הס מסמנת אותה

כרי"ש בשל שני בילבולים: הרי"ש של העברית

הישראלית, מבחינת הגייתה כיום, נמצאת באמצע

בין הרי"ש הערבית )ر( לע'ין )غ(, בשונה מהגייתה

המזרחית הרכה, הזהה לזאת של הרי"ש הערבית

)ועל כן השומע הישראלי כמעט ולא מבחין בין

האותיות(; ואילו בערבית–היהודית–הבגדאדית היתה

נטייה להפוך את הגיית הרי"ש )ر( על–פי רוב לע'ין

)غ(, למרות שנשמרה ההבחנה ביניהן בכתיבה; אצל

אמירה אובדת ההבחנה גם בכתיבה; בדומה לכך

אין היא מבחינה לעיתים בין כ"ף לקו"ף, ובין ת"ו

לטי"ת, גם כן בשל חוסר ההבחנה ביניהן בהגייה

העברית הישראלית, בניגוד לעברית העיראקית

)אך היא מבחינה בין חי"ת לכ"ף ובין אל"ף לעי"ן(.

דני ב לקט ב ני. ד ריר ב נתו השיר נפתח: "כ

יי יי שק / סר ב אן... סר ב ריר אמכ נתו ב ם. / כ מלכ

ם מני שיין... יי כופה... מתו. מא ת ה / סרת ב כ ב

הייתי בעולם אחר. אולי בעולמכם / הייתי במקום

אחר... נהיה בי חור / נהיה בי בכי / נהיה בי פחד...

מתי. לא נשאר ממני כלום"; המשוררת מספרת על

מסע שלה לעולם אחר, שהוא מקומו של הציבור

אליו היא פונה בשיר )העולם היהודי–ישראלי בן

הזמן הזה(, מסע אשר גרם לה להשתנות כואבת,

לחור, לבכי, לפחד, ובסופו של דבר למוות. לאחר

שהיא מתארת את המצב בו למרות שהיא מתה

האחרים חשבו שהיא בחיים, מגיע השיר לדבר

י / סנפתו עלא נפסי תו ריר חכ את הדיבור: "חכ

טן ראסי / דברתי דיבור אחר / מועי מנב תו ד וכב

התלוצצתי על נפשי / והסתרתי דמעותי שבעומק

ראשי". ועתה היא מבקשת אפשרות אחרת: "הסה

לורתי לנסיתוה. / מא אריד אנסהה. / י ב קאריד אחכ

ם א / מא אריד אנסכ אב מא אריד אנסה ממה וב

ן ינרד יכונון יא חייתי / אילי מעשתוהם, ואערף כ

אחלא חיית // עכשיו אני רוצה לדבר בשפתי

129

ששכחתיה / איני רוצה לשכוח אותה / איני רוצה

לשכוח את אמא ואבא / איני רוצה לשכוח אתכם

חיי / אשר לא חייתי אותם, ואני יודעת שהם היו

צריכים להיות חיים נהדרים"; השפה הנשכחת

מסמלת בעיני המשוררת את שכחת אמה ואביה,

את שכחת חייה והפיכתם לחיים אחרים, אותם

חייתה במקום חייה שלה שאפשר שהיו יכולים

להיות נהדרים; כאן היא ממשיכה ומתארת את

התרוקנות חייה רק בעברית, ללא הערבית: "הלך

מהם הנהר / הלך מהם הזיכרון / הלך מהם הריח /

הלכו הרחובות / הלכנו מהם עד כאן / ומכאן והלאה

נלך עד שנמות בתוך הריק"; החיים ללא השפה

המקורית, הערבית, והמקום המקורי, בגדאד, אינם

חיים, הם מוות בחיים, הליכה בריק.

החיים כאן בישראל הם ניסיון להסתוות,

להתאים, תוך כדי הליכה ברחוב, שאינם כמו

רה דרב. וקאריד אג'ב הרחובות ההם: "קדמשי ב

לנפסי / אסיר מת'ל כל אל אוודם. // אני מהלכת

ברחוב. רציתי להכריח את עצמי / להיות כמו

רתו נפסי ומתקתו 'ב כל האנשים // טול עמרי ג

ף סרתו ריר אקון ריר שיין. / ומן טרף הייי מתו. כ

שיין. // כל חיי הכרחתי את עצמי ולא יכולתי

להיות דבר אחר / ועל כן מתי. כי הפכתי דבר

אחר"; ההשתנות היא סיבת המוות, ההסכמה

לרעיון "שצריכה הייתי לההפך לדבר אחר", ומה

שנעשה ואבד אין להשיבו, אין להשיב את האבדה,

שהיא עצם חיי המשוררת, והיא ממשיכה בעברית

ללא ערבית: "ובכל זאת לא אבדתי גם אם מתי /

כי הייתי מן המתים הכי חיים שאפשר לדמיין".

נפשה של המשוררת טיילה בבחריין, בבצרה,

בסלון בית אביה, היא נשארה בבגדאד, אולי היא

נשארה באוטובוס שלקח אותה אל שדה–התעופה,

ממנו היא המריאה לישראל, אבל היא הגיעה פיזית

לישראל, והתנועה בין עיראק לישראל הופכת

תנועה בין עולמות, כשישראל מתוארת כ"מקום

הזה החזק / אשר האנשים שבו / יש להם ביצים

בתוך הלב שלהם".

התנועה בין העולמות הולידה פחד רב, עליו

ט המא כפו לכ יש לשאול: "ליש כפתו מנם / ב

ט כפו מן כופתי / ומן אל כופה מל לכ ב מני /

לתנא / נהג'מת נפסה לאמירה // למה פחדתי כ

מהם / אולי הם פחדו ממני / אולי פחדו מן

הפחד שלי / ומן הפחד של כולנו / נהרסה נפשה

של אמירה"; פחד הוליד פחד והפך פחד הדדי,

אך תוצאתו הסופית היתה שנהרסה נפשה של

130

המשוררת. כך בארץ "האנשים נשברו אחד בשני /

נפצעו וצעקו ובכו / חלו והתחזקו / והיו שנפטרו

בעודם בחייהם / כרו קבר לעצמם בתוך הרוח

שלהם / היו בתוך קטקומבה"; השברותם של

האנשים המהגרים בארץ הפכה אותם קשורים אלו

באלו, כשוברים ונשברים, ויצרה קבוצה גדולה

של מתים–חיים, שקברו את גופם בתוך נפשם, או

את נפשם בתוך גופם, ועברו לחיות כבר בחייהם

בתוך קברים. אבל המשוררת, אמנית המיתה

והתחייה, "נוסעת באוטו ולוקחת את גווייתי

ממקום למקום", יוצאת לנדודים, ומתארת מסע

שהשיב אותה לשפתה הערבית–יהודית–בגדאדית,

אותו היא מתארת רק בעברית:

"אני נוסעת... מן ירושלים לאור יהודה /

ומאור יהודה לירושלים / גיליתי שבאור יהודה

יש אור גדול / יש מילים בשפה אחרת / יש

מילים בשפתי הלא מדוברת / בשפת נשמתי /

נשמתי באור יהודה / רצה מחנות לחנות לקנות

לעצמה כסות / לחבר לגופה בגד... וקניתי קלטות

לשמוע את השפה מבית אבי / ואת תפילותיו /

ומצאתי זמן חרב / בתוך גופי ובתוך מחילותיו /

והבטתי שם מבעד לאשנב הזכוכית / וראיתי איך

מבעד לחלון הקריסטל / פוחלצה עדה שלמה /

בתוך שמשותיו // לא זענו ולא נענו / רק היינו

מאובנים / חיים חיים משונים / מפונים מעצמנו /

דוברי שפה זרה / כי בבואנו לציון היינו כחולמים

למלא שחוק פינו / ואת לשוננו רינה"

"שפה היא הערבית–היהודית–הבגדאדית

אחרת", היא "שפתי הלא מדוברת", היא "שפת

נשמתי", היא "השפה מבית אבי", והיא מתקיימת

עדיין באור–יהודה, שם נמצא מרכז מורשת יהדות

בבל, ובו מתקיימות באופן תדיר הופעות של מוסיקה

עיראקית; שם מוצאת המשוררת "אור גדול", שם

היא מוצאת את המוסיקה היהודית–עיראקית,

ורצה לקנותה בחנויות, חשה כמי שקונה לעצמה

כסות, מחברת לגופה בגד; אבל המציאה מחדש של

הזמן החרב המתרחש בגיאוגרפיה אחרת, באור–

יהודה, אינה מביאה גאולה שלמה, אלא תחושה

שבמקום בו נמשכת התרבות הישנה בערבית היא

בעצם מפוחלצת, ניצבת כמוצג מוזיאוני מאחורי

זכוכית, וצאצאיה, יהודי עיראק, חיים בארץ

כריקים, מדברים "שפה זרה", עברית, "מפונים

מעצמם", בלי שהתגשמה התמונה התנ"כית של

שוב ה' את–שיבת עלות ב שיבת ציון: "שיר המ

ינו ולשוננו לא שחוק פ חלמים אז ימ ציון היינו כ

131

ה יל יהוה לעשות עם–אל ה אז יאמרו בגוים הגד רנ

נו היינו שמחים" )תהילים יל ה' לעשות עמ הגד

קכ"ו, א'–ג'(.

בסיום השיר מתנצחת המשוררת אם מי ששואל

אותה האם בבגדאד היה לה טוב יותר:

בעד למות "טוב שאומר: תרצו מה "וכי

ארצנו"? / אני יודעת שתרצו להכות אותי בשישים

נעליים / תרצו לירוק בפני / תרצו לומר לי

"וכי למה, האם בבגדד היית נשארת?" // אולי

טוב היה אם מתי בעדה... וכמו שאומר הפתגם

ידי ג'רחת אידי / וסמוני ג'רחת העיראקי / אנא ב

עד אל נידאם מה יפיד // אני בידי אל איד // ב

פצעתי את ידי / וכינוני פוצעת היד // ואחרי

החרטה לא יעזור"

בדברים אלו מהפכת אמירה הס את המיתוס

הציוני, על טרומפלדור הזועק לפני מותו "טוב

למות בעד ארצנו", וקובעת כי טוב היה לו היא

היתה מתה בעבור בגדאד; היא יודעת כי קביעה

זאת תקומם עליה את שומעיה הישראלים, אבל

משיבה להם בפתגם עיראקי, דרכו היא מאשימה

את עצמה בפציעתה, היא הפוצעת והיא הפצועה,

והחרטה לא תהיה לה לעזר. אמירה הס מבטאת

בשירה זה מצב בו גם העברית היא "שפה זרה",

וגם הערבית–היהודית–הבגדאדית היא "שפה

אחרת", והתנועה ביניהן היא תנועה של זיכרון

ושכחה, של הדחקה וחרטה; מן הערבית של ילדותה

היא רצה בצעירותה אל העברית להישאב אליה,

לעזוב את בית הוריה, אך מן העברית היא מבכה

את השפה המתה, גם במילים של השפה ההיא,

"עכשיו אני רוצה לדבר בשפתי ששכחתיה / איני

רוצה לשכוח אותה / איני רוצה לשכוח את אמא

ואבא / איני רוצה לשכוח אתכם חיי / אשר לא

חייתי אותם"; בהעמידה את שתי השפות יחד

חותרת אמירה הס תחת חד–הלשוניות העברית

אליה כיוונה הישראליות, וחוזרת אל היהדות

העומדת פעמים רבות בשתי שפות, מקור ותרגום,

עברית וארמית, עברית וערבית, עברית ויידיש,

עברית ולאדינו; בכך היא יוצרת זרות של שתי

השפות, אבל גם מחזירה אותן אל מקום מוכר,

משותף, אשר הפך בארץ לא טבעי; בכך היא מורדת

בנוסח המאזו'רי, המובן מאליו, של הרבה מן

הספרות העברית הישראלית החדשה, שטיהר את

העברית מאחיותיה ומיהדותה, ומזכירה לקוראיה

את המידות השונות בהן הם זוכרים או לא זוכרים

את שפות אבותיהם ואמותיהם.

132

Acrylic on Canvas

بنت راعي الغنم

בת הרועה

ماجدة حلبي مرعي

מג'דה חלבי מרעי