עסקכביש

שני יוצרים צעירים הנטועים עמוק בעולם

הרוחניות לא מצאו עיתון שייתן צוהר לעולם

הפנימי שלהם, אז הם החליטו להקים אחד כזה

בעצמם. בעזרת המון תמימות, אמונה, חברים

מוכשרים ושיטות חדשניות לגיוס כספים,

המגזין "כביש אחד" יוצא לדרך

יעל פרידסון | צילום: יוסי אלוני

עסקכביש

אחד הדברים הכי מלחיצים בלהכין כתבה על מגזין "כביש אחד", הוא

להצליח לכתוב עליהם באותה רמת עומק שבה הם מסתכלים על החיים. לצערי, אני חוששת שזה אבוד מראש. יש משהו כובש בצמד

יחיאל נחמני ואילן לבנון. חיפוש אחרי דיבור פנימי, אחרי האמת, בלי ציניות, בלי לרוץ אחרי

רייטינג. קצת ימימה, שיר, איזה הרהור. קשה שלא להרגיש שטחיים לידם. אחרי השיחה איתם

הבנתי מה מושך בקריאה במגזין — זהו המקום הבורגני שרוצה להיות חלק מחבורת הרוחניים בנחלאות שנפגשים לג'אם סשן בדירה צפופה,

או הקנאה שמבצבצת כשאוספים לאוטו זוג טרמפיסטים עם רסטות בשיער ואור בעיניים. מין בריחה כזו לרגע מהחיים המיינסטרימיים הרגילים. כביש אחד מוגדר כ"מגזין לתרבות, יצירה רוח ונפש" אבל על השער לא תמצאו

איור בסגנון ההזמנות לפסטיבל אחרית הימים או פרסומת לעין השלישית, אלא שפה אסתטית

מודרנית, או כמו שאמילי עמרוסי השתפכה עליו בפייסבוק "אין לי אלא להתפעל עד קצות עגיליי. זה מעוצב כמו פלוצון תל אביבי שוחר קינואה ומוזיקה אלטרנטיבית אבל מריח כמו

מעורב ירושלמי בנחלאות". מאחורי "הכביש" עומדים שני צעירים, יחיאל

נחמני ואילן לבנון, שבמבט ראשוני קשה לראות את הקשר ביניהם. נחמני הינוקא, בן 22, עם שיער קצר ללא כיפה. לבנון, בן 32, מעוטר

זקן, פאות וכיפה צבעונית גדולה. שניהם גדלו בבית דתי–לאומי, אבל נחמני חזר בשאלה ואילו

לבנון התחזק. שניהם שייכים לאותו זן של אנשים, שלא עוברים ממסגרת למסגרת במסלול לימודים–צבא–לימודים–עבודה של החיים, אלא

מחפשים את הדרך שלהם. "את אילן הכרתי במהלך אחד משיטוטיי בגיל 16 כשהלכתי להתארח לשבוע ביישוב בת עין.

באותה תקופה הוא למד שם בישיבה הברסלברית ואני נדלקתי על הבחור המעניין. משם לכאן

המשיך הקשר והספקנו לטייל במסעות ברחבי ארץ הקודש", מספר נחמני איך נוצר הקשר

בין השניים. "תמיד היו לאילן רעיונות, אלפי רעיונות. ואני, שיש לי קוצים בישבן, הייתי

לוקח את הרעיונות שלו ברצינות ומתחיל לחשוב איך להוציא אותם לפועל. אני לא זוכר למה

עשינו את העיתון בכלל, כי הרעיון המקורי היה לעשות ספר סיפורים על אילן. זה היה בתקופה שיצא הספר 'הרבי מקרן הרחוב' על רבי שלמה

קרליבך, ואילן סיפר שהוא מתחיל לעבוד על ספר חדש 'אילן מקרן הרחוב' כדי להוכיח לעולם

שגם לאנשים פשוטים יש סיפורים מרתקים".

עיתון לאנשים מרגישים

הגישה הזו מתמצתת את הרעננות שבכביש אחד. חדשות לבקרים קמים מגזינים וכתבי

37 גיליון 133 | כ״ח בחשוון תשע״ד | 1.11.13 | | גיליון 133 | כ״ח בחשוון תשע״ד | 361.11.13

| גיליון 133 | כ״ח בחשוון תשע״ד | 401.11.13

רעיונית, גם טכנית וגם כספית. בתחילת הדרך שיערו השניים שאם כל אחד ישים 3,000 שקל,

התקציב יספיק להם די והותר. מהתמימות הזו הם כבר התבגרו. "מגזין עצמאי זה דבר בלתי הגיוני בעליל מבחינה כלכלית ועסקית", אומר נחמני,

"כבר בתחילת הדרך אמר לנו מישהו מתחום העיתונות שכדי לעשות עיתון אנחנו צריכים מאה

אלף דולר ועוד מאה אלף דולר בצד".למה להתעקש על הפרינט, למה לא להסתפק

באתר אינטרנט?"הרצון שלנו הוא להגביר ריכוז פנימי ולא

פיזור. המסכים גדושים באטרקציות מרעישות שמעייפות את העיניים והלב", מסבירים

השניים, "הקוראים לא צריכים להתעדכן בנו 24/7, זה עלול להרוס את היצירתיות שלהם.

המטרה היא להביא כבוד ומיקוד למילה הכתובה, ליצירה, לאמנות איכותית ומנופה.

פעם בחודש תקראו עיתון ואחר כך תשובו להסתכל ברקיע".

כדי לצאת לדרך נפתח מבצע גיוס כספים דרך אתר Headstart שבו הצליחו השניים לגייס בתוך

חודש סכום של 50,000 שקל מ–204 תומכים, שלהם מוקדש עמוד תודה בתחילת הגיליון הראשון. המגזין עצמו מודפס על נייר עבה,

הגרפיקה איכותית ויש להם גם אתר מאיר עיניים. לא עדיף לעגל פינות ולחסוך קצת כסף?

נחמני: "שנשיונל ג'יאוגרפיק יהיה מעוצב ברמה ואנחנו לא? מגיע לכתב עת כמו שלנו להיות מכובד גם במובן של הכלים, ככה זה

גורם לקוראים שלנו ללכת עד הסוף עם הרעיון. זו הסיבה שהתחלנו בגדול כדי שזה לא ייהפך

לעלון סניף בני עקיבא". הדרך שלהם לחסוך בהוצאות קשורה באופן יצירת העיתון, שאליו נרתמו מיטב חבריהם

הכשרוניים בתחומי הכתיבה, העריכה, האיור

והעיצוב. "כמאה אנשים שותפים ליצירת העיתון ברובד של הכתיבה והמחשבה,

וכל אחד מהם ישב איתנו שעות רבות, ועוד למעלה מ–200 אנשים ששמו הרבה כסף

לתמיכה בעיתון שהם מעולם לא קראו, וזה מחמם את הלב ומעודד", מספר נחמני, "בעצם הקהל הוא הסיכוי היחיד שלנו לראות אור, כי

מבחינה עסקית אין לנו שום סיכוי".

במה לתמימות

המגזין עבר לא מעט גלגולים עד לגיליון הראשון. "בהתחלה היה לעיתון בסיס רוחני

יהודי, של התחדשות יהודית רוחנית. חשבתי לראיין רבנים על החיים האישיים שלהם",

מספר לבנון, "הלכתי לרב קנייבסקי והיה סוג של נס. תכננתי להגיע אליו באותה תקופה אבל

לא באותו יום ספציפי. לילה אחד מצאתי את עצמי מתפלל על הקבר של אבא שלו, ומשם

המשכתי לשוטט ברחובות בני ברק. התחיל עלות השחר ונזכרתי שאמרו לי שבית הכנסת של הרב

קנייבסקי קרוב אז נכנסתי והתפללתי איתו. בסוף התפילה אנשים באו לבקש ברכות ואני

ניגשתי אליו ואמרתי לו שאני רוצה לראיין אותו. השמש שלו הסתכל עליי במבט המום של 'מה

נראה לך?'. הרב קנייבסקי לא שומע טוב ושאל

את השמש מה ביקשתי, אז הוא אמר 'ברכה לעיתון חדש'

אז הרב קנייבסקי בירך את העיתון".

אחד הדברים הבולטים במגזין הוא הגיוון בכותבים — דתיים,

חילונים, צעירים, זקנים — שרובם לא מוכרים. חלק גדול

מהם הם חברים שנחמני ולבנון אספו לאורך הדרך, ושם המגזין

משקף אותם. "כיף להיתקע בכביש אחד בפקק ביום שישי

לפני כניסת שבת כשכל הרומנטיקה נשפכת מההרים, לראות הרבה אנשים, חלקם

יוצאים מירושלים וחלקם נוסעים לירושלים", אומר

נחמני. "כביש אחד זה אינסוף צורות משונות וקולות, צבעים,

סוגים של אנשים נורא מוזרים. אנחנו כולנו נוסעים באותו כביש".

בסוכות האחרון, אחרי הרבה מאמצים, יצא הגיליון הראשון לאור, וזכה לתגובות חמות

מצד אנשים כמו אברי גלעד, אהוד בנאי ושהרה בלאו. הגיליון הבא וגם השניים שאחריו כבר הושלמו, אך יציאתם לאור תלויה בקוראים.

השניים מזמינים אותם לעשות מנוי בתשלום, ורק

כשיגיעו ל–650 מנויים יודפס המגזין פעם בחודש באופן קבוע. מי שמעוניין כרגע לקבל את הגיליון

להתרשמות יכול לפנות לדף הפייסבוק שלהם. איך ההרגשה להחזיק את הגליון אחרי כל

המאמץ?לבנון: "בעשייה יש כמה שלבים. יש את השלב

הראשוני של התלהבות. השלב השני מאוד קשה — העיתון הוא כמו עול עליך, כי אם לא תצליח זה וואחד פאדיחה. אפשר להתייאש בדרך אלף

פעמים, אבל הייתה כריתת ברית ביני ובין יחיאל שלא מתייאשים. השלב השני מאוד משפיע על

השלב השלישי, והוא דורש הרבה עבודה אישית כדי שדברים חיצונים, מה שאנשים חושבים, לא יזיזו לך. עוד לא הצלחתי להגיע לשמחה טהורה

פשוטה מהמוצר עצמו. אני לא נמצא בשיכרון, כי אני מבין שבאותה רמה זה היה יכול להיכשל".

"מגזין עצמאי זה דבר בלתי הגיוני בעליל

מבחינה כלכלית ועסקית. כבר בתחילת הדרך

אמר לנו מישהו מתחום העיתונות שכדי לעשות

עיתון אנחנו צריכים מאה אלף דולר ועוד מאה

אלף דולר בצד"

תגובות חמות. אברי גלעד ואהוד בנאי

90

ש א

לפ

,ר

יגל

זסי

יו :ם

לוצי

| גיליון 133 | כ״ח בחשוון תשע״ד | 381.11.13

עת מכל הסוגים — מאתרי חדשות אלטרנטיביים שיספרו לכם את מה שהתקשורת מסתירה, עד

לעלון של קבוצת אמנים הפועלת למען פליטים. בכביש אחד הצליחו ליצור תמהיל בין ראיון עם

המוזיקאי שלום גד, שמוציא דיסק דיגיטלי כל חצי שנה, ראיון עם ההומלס "גבריאל המלאך"

שיש לו דירה בבת ים אבל גר בחורבה ערבית בליפתא, לטור של נועה ירון–דיין. הכל מתובל

באיורים, שירים וקומיקס. יש המון כתבי עת לשירה, באמת ישראל

זקוקה לעוד אחד?"יש מלא במות לרוח אבל בדרך כלל הן

מוקדשות לדיונים פילוסופיים אינסופיים, שמעניינים רק קהל מסוים. למה עולם הרוח שייך לאקדמאים? לפי דעתי הוא בעיקר לא שייך לאקדמאים", עונה נחמני. "הוא שייך

לאנשים שבאמת עוברים מסע בנפש שלהם. אני רוצה לדבר אל האנשים שהנפש שלהם

גועשת ומחפשת מנוחה, מחפשת משהו להתמלא ממנו. מחפשת משהו שייגע בה חזק. מיתגנו את עצמנו כעיתון לאנשים מרגישים, כקונטרה ל'אנשים החושבים'. הרי בסופו של

דבר כל האנשים עוברים חוויות בנפש, כל רגע. לכן גם כל העיתון, למרות העומק שהוא חותר

אליו, מעוצב בצבעוניות עם כותרות זועקות. זה שוב אנחנו — מנסים ללכת על החבל הדק הזה של חיבור בין עולמות. מצד אחד עומק, ומצד שני פראות וצבעוניות, כמו בחיים האמיתיים. הרי בסופו של דבר כתבי עת לחברה קוראים בודדים, ואת הטבלואידים קוראים כולם, גם

האנשים החכמים. אני לא חושב שאפשר לעשות שינוי אמיתי מפלפולים אינטלקטואליים.

אני יותר מנסה להפגיש את הקורא שלי עם חוויות חיים, אם זה על ידי כתבות עם אנשים

שמשהו במסע שלהם יוכל להוות השראה שכל אחד יוכל ללמוד ממנה או על ידי טורים

אישיים מחוויות בתחום הנפש או הזוגיות".לבנון ממשיך ומספר על ייחודיות המגזין:

"בהתחלה הכיוון הכללי היה שונה, אבל גדלנו תוך כדי. למשל, אחת מהמגמות שנשארו

לי מההתחלה היא לכוון לדיבור יותר פנימי שמעריך לא רק הצלחות אלא גם למידה

מכישלונות. ממש הייתי שמח אם ראש הממשלה שלי גם יטעה לפעמים, שנאפשר

לו להיות פחות פוליטיקאי שמתחבא מאחורי מסכות ושומר את הקלפים לעצמו ויותר בן

אדם, שיגיד את האמת שלו בפה מלא. דבר שני זה להעמיד את הקוראים ליד הציניות, לדגדג

את גבול ההכלה, וגם ההבנה שלא חייבים אנשים מפורסמים. בעומק כל אחד הוא כוכב

ראשי בסרט, צריך רק להקשיב".

הטיול להודו בארץ

היכולת לעצור ולהקשיב היא המכנה המשותף הגדול של השניים, ונראה שהיא נרכשת בהרבה נדודים. לבנון גדל בבני ברק, אך את רוב שנות התיכון בילה באוזן השלישית, מאזין לדיסקים.

"היה משהו לא בריא בבני ברק. היה הרבה שקט, דברים שלא דיברו עליהם, כמו למה

שומרים מצוות", נזכר לבנון, "זו ביקורת לא כלפי אנשים אלא כלפי המציאות. האנשים

עצמם, כל הכבוד להם שדור אחרי השואה הם הצליחו לייצר משהו כזה. אבל במציאות היה

משהו לא בריא. אנשים נפוצו לכל עבר. מי שהצליח לשרוד בדתיות הפשוטה היו אנשים בעלי פחות עוצמה נפשית". במהלך הלימוד

בהסדר הוא החל לחזור בתשובה והגיע לצפת לתקופה, אז התגייס כחובש קרבי. "לא הייתי

מוכן לשירות. לא הבנתי למה מדברים אליי לא יפה ומגבילים את הזמן לתפילה ולמה הורגים

אנשים. כל הזמן צעקו עליי 'למה אתה מחייך'". אחרי השחרור, הוא לקח שנה שבה "עשיתי הודו בארץ, הסתובבתי כמעט בלי כסף, עם

קרקרים וטחינה, אוכל פירות מעצים, נזרק כל פעם בחבורה אחרת. כל יום היה הרפתקה בפני

עצמה". לדבריו, השנה הזו היא אחד הדברים שעיצבו את האישיות שלו — "אי ידיעה איפה

אני אלך לישון, מה אני עושה. מפגש עם אנשים אחרים, כל יום הוא מסע בפני עצמו.

זה גם התפקיד שלי בעיתון, למדתי יכולת של לחיות מחוץ לזמן, וכשחיים מחוץ לזמן קורות הרפתקאות מעניינות. לא חייבים לטוס לחו"ל בשביל זה". בעשור האחרון הוא הספיק ללמוד

רפואה סינית, לרעות צאן, לנהל את הבית היהודי בגואה יחד עם אורי אלון (יוצר שטיסל),

וכיום הוא גר ועובד במגרון העתיקה. נחמני זקוק לעוד כמה שנים כדי לצמצם את פער השוטטויות עם לבנון, אבל נראה שהוא

בדרך הנכונה. הוא גדל בירושלים אבל עזב את הלימודים בכיתה ט', ומאז לדבריו, משוטט בין

גבעות. "השתדלתי לא לעשות שום דבר ש'כולם' עושים. הייתי בכל מיני חוות ובאיזשהו שלב התחלתי להתעסק עם כל מיני פרויקטים של

הוצאה לאור בתחום הספרות והמוזיקה. לאחר כעשרה ספרים שהייתי שותף להוצאתם, כולל

ספר מאמרים בהוצאת 'ידיעות ספרים', הרגשתי על סף מיצוי וחיפשתי משהו גדול יותר, משהו

שיהיה באמת שלי ויפרוץ יותר גבולות". העיתון הוא תחנה משמעותית עבורו, גם מבחינת הזמן שהוא עובד עליו, כמעט שנתיים, וגם מבחינת

ההשקעה הכספית האישית — 70,000 שקל, שאותם הרוויח בעמל כפיו. כשהוא מדבר על

העיתון, זה נשמע תרפיה עבורו: "ברובד הפנימי יותר, העיתון בעצם מביא לידי ביטוי את מסע

הגילויים האישי שלי, כמו שהסיבה לעזיבת הלימודים ואי–עשיית הבגרות מעידה על איזה

חיפוש. וזה באמת מה שמניע אותי בעיתון מבחינתי, לתת במה להתפרצות הלב הזאת

שפגשתי בכל מיני מקומות או בכל מיני ספרים של אנשים גדולים. לעשות מקום שבו אנשים ידברו את האמת הפנימית שלהם, זו שמניעה

אותם ומדריכה אותם בחייהם. ובכלל אני נמצא באיזה בערה, צמא תמידי להתרחשויות בתוך

החיים שלי, מתעסק באובססיביות במוזיקה ובטקסטים, בשיטות נפשיות, בכתות ובדברים שיעניקו לי טעם פנימי לחיים. לאט–לאט עם

התבגרותי אני מחפש גם את הדרך לחיות בצורה

נורמלית ומאוזנת מבחינה נפשית. למשל היום אני לומד הרבה ימימה, מה שהציל את חיי

מהשיגעון, וגם מהדיכאון, שהייתי שרוי בו בגיל התיכון. בעצם אני ממשיך כל הזמן בחיפוש אחרי איזונים, אחרי דרכים לבטא את עצמי בהם, מצד אחד חיפוש אחרי שקט ומצד שני

חיפוש אחרי חוויות חיים משמעותיות. העולם הזה בתבנית של ללכת ללמוד, לעבוד, לעשות

מה שכולם עושים — כבד עליי נורא ומאיים על כל היצירתיות שלי. אני לא יכול להיות נורמטיבי. יש לי רגישות בפנים שפשוט לא

מסוגלת להמשיך בתלם כשהוא מקשה עליה. אני חייב להתחבר לכל דבר שאני עושה".

מבצע לגיוס כספים

הרעיון למגזין נולד בבקתה במדבר לפני שנתיים. "לתומנו, הערכנו שתוך כשלושה חודשים העיתון יהיה על המדפים. בלילות

הארוכים שרבטנו חזון ותוכניות, בימים הרמנו טלפונים ואספנו חומרים", כותבים השניים בדבר העורך בפתח הגיליון. "כל החדר היה

מלא בדפים עם רשימות וציורים שטיילו בינות לזוחלים המקומיים. למשל, רשמנו שאנחנו

לא רוצים לדבר לשון הרע על אף אחד, שכל התכנים ייכתבו בשפה חווייתית כדי ליצור

הזדהות ושהעיתון ייקרא 'מגזין לפליאה עברית'. (חשבנו גם על 'המשיח בתל אביב').

רצינו ליצור מקום של תום, מרחב לדיבור פנימי ונטול תדמית".

בפועל הדרך הייתה הרבה יותר ארוכה, גם

"עולם הרוח לא שייך רק לאקדמאים אלא

לאנשים שבאמת עוברים מסע בנפש שלהם.

אני רוצה לדבר אל האנשים שהנפש שלהם

גועשת ומחפשת מנוחה, מחפשת משהו

להתמלא ממנו, משהו שייגע בה חזק"

הגיליון הבא של "כביש אחד" וגם השניים

שאחריו כבר הושלמו, אך יציאתם לאור

תלויה בקוראים. הקוראים מוזמנים לעשות

מנוי בתשלום, ורק כשיהיו 650 מנויים יודפס

המגזין פעם בחודש באופן קבוע

כרתו ביניהם ברית שלא להתייאש. יחיאל נחמני ואילן לבנון

שנתיים של עבודה. מביאים את עותקי הגיליון הראשון מבית הדפוס

טט

שזנ

איל

אכ

מי ,ט

נו ג

דידו

:ם

לוצי

39גיליון 133 | כ״ח בחשוון תשע״ד | 1.11.13 |