סיום עבודת – באומנות תמורות066386376 עצמון מגיש: אמיר

1 העצמי הדיוקן בז'אנר פסיכואנליטי עצמה: דיון את המוחקת היד

נוכל1889 משנת ואן-גוך של העצמי דיוקנו על מבטנו יתעכב אם להבחין ,

בעולם עניין מענה, אבדן המלנכוליה: דכדוך לתופעת פרויד מנה אשר העיקרים במאפיינים

נסיגה המלווה הערך והנמכת פעילות מכל החיצוני, נוקשה עצמית בביקורת העצמי,

לחשיפה בושה חסרת בתשוקה גם כמו ומכאיבה

ואן-גוך מלאי פנים הצופה בפני מציג עצמית.

חיצוני, עולם של היעדר כנגד העומדים דכדוך

העזים הצבעים ידי על ומכותרים מבודדים

הדמות של הדו-מימדית מאחוריהם. בשטיחותה

ברקע, עומק כל היעדר ידי על המועצמת

ניתן בהבעה העכבה את למצוא הקפואה,

מעיל תחת חתומות פעילות: הגפיים כל המונעת

הדמות ומצויר כבד ובוהה. מעשנת בגסות,

Whatרחמים: " חסרת עצמית נזיפה נמצא בעיניה

a wretch!."

מהותו כולו, כי הז'אנר כי מכך לגזור ניתן האם אך

המלנכולי'? 'התסביך כינה שפרויד מה של והתגלמות ביטוי היא העצמי הדיוקן של

Vincent Van Gogh, Self Portrait with Bandaged Ear and Pipe, 1889.

, "אבל1917 משנת פרויד של המפורסם למאמרו לחזור זו, יש שאלה על לענות כדי

ולבחון2ומלנכוליה" המוסכמות מול אל הפרוידיאניות התובנות ואת הקריטריונים את

הז'אנר. של הגרפיים והמאפיינים

. אמירותחיבור זה מהווה הרחבה של היסודות הרעיוניים של מסה שהתפרסמה בכתב העת 12 Freud, S., “Mourning and Melancholia”, The Pelican Freud Library, ed. J. Strachey, Penguin, 1984. 251-268.

1

לאבל, אך במהותה מאוד הקרובה רגשית תופעה הוא המלנכולי פרויד, התסביך לפי

אובייקט באבדן כרוכות התופעות היווצרותה. שתי ובנסיבות מביטוייה באחד ממנו נבדלת

מחייב האהוב האובייקט של האבל, מותו . בעבודת3ליבידו בעבותות קשור האגו היה אליו

ולנטור להמשיך הליבידו נטיית עם קונפליקט ויוצר בו הליבידו אחיזת את להרפות האגו את

הליבידו של הדרגתי שחרור של וכואב ארוך בתהליך נפתר זה מושאו. קונפליקט את

של מחדש לקשירה מטרה ומהווה בנפש האובייקט קיום מוארך מהאובייקט, במהלכו

העניין כואב; אבדן מהותיים: דכדוך רגשיים מאפיינים במספר מלווה זה הליבידו. תהליך

כל של חדש, ועכבה אהבה מושא לאהוב, דהיינו, לאמץ היכולת החיצון; אבדן בעולם

מספר עליהם מוסיף פרויד המלנכולי, אך התסביך את גם מאפיינים אלו . כל4פעילות

ובין האבל עבודת בין המבחינים מיסתוריים אלמנטים

המלנכוליה ראשית, בהכרח נסובה אינה המלנכוליה.

רבות פעמים כרוך שלה האובייקט ואבדן מוות סביב

מה ברור לא כלל תכופות כמושא-אהבה. לעיתים באבדנו

לא באופן מתרחש האובייקט אבדן אבד, כאשר בדיוק

של הרגשי המומנטום שלעומת הוא מכל מוזר . אך5מודע

של הרגשי מתוכן, המומנטום העולם את המרוקן האבל

המטופל את גם מרוקן המלנכוליה המלנכולי העצמי.

כל ומחוסר מוסרית ערך, נתעב כחסר עצמו את מציג

עצמו את להשפיל נוטה בחיים. הוא מה דבר להשיג יכולת

של הנוסף המאפיין . זהו6והענשה לנידוי ולצפות כל לעיני

ההערכה האבל: הנמכת ובין בינה המבחין המלנכוליה

אלו והשתלחות בנזיפה המתבטאת העצמית עצמית.

את הליבידו אפשר להגדיר בתור תשוקה מינית, למרות שבאופן רחב יותר הוא מגלם את כלל היצרים של האדם 3המבקשים לשמר את החיים ולהעצים אותם.

.252-253שם, עמ' 4. בעבודת האבל,לעומת זאת, האבדן תמיד מודע.254שם, עמ' 5שם, שם. 6

2

לחשוף המלנכולי מבקש דרכה עיקשת ותקשורתיות בושה היעדר ידי על ומועצמים מלווים

.7ערך אשם, עלוב, חסר כאדם עצמו את

האגו של אחד חלק יוצא באגו, במסגרתו פיצול מבטא המלנכולי למעשה, המצב

פרויד כאל אליו ומתייחס השני נגד הנזיפות בכך מבחין אובייקט. וההאשמות שלרוב,

למעשה עצמו, תקפות לגבי המלנכולי שמשמיע

Egon Schiele, Nude, Self Portrait, 1910. כנגד ומענות תלונות הן הנזיפות כי מכך מסיק אהבתו. פרויד אחר, מושא מישהו לגבי

הוא המלנכולי ההקשר כי גוזר הוא האגו. מכך אל והופנו ממנו הותקו אשר אהוב אובייקט

שהליבידו במקום אך אכזבה או עלבון בשל נופצה אשר אובייקט עם יחסים מערכת של זה

המושא עם האגו של הזדהות ויוצר האגו לתוך נסוג אחר, הוא למושא ויותק מהמושא ייסוג

ליחס כעת זוכה . לפיכך, האגוthe shadow of the object fell upon the ego"8אותו: " שזנח

האדם בין והקונפליקט האגו לאובדן הפך האובייקט האהוב: אבדן לאובייקט המגיע כזה

החלק הסופר-אגו, ובין הביקורתית, היא הרשות בין פנימי ומאבק שסע לכדי הופנם ואהובו

של האחרון המהותי למאפיין מצע מהווה זה פנימי . מאבק9האובייקט עם המזוהה באגו

לבטא האגו עבור הזדמנות הוא המושא אבדן כי מסביר העצמי. פרויד המלנכוליה: העינוי

מכיוון10האהבה בקשר האינהרנטית האמביוולנטיות את אובדן נגרם בהן שהנסיבות .

פורייה קרקע מספקות נטישה, הן או עלבון, הזנחה של כאלו הן המלנכולי בתסביך המושא

האגו – החלופי המושא אל כך אחר המתועלות וכעס שנאה של רגשות להתעוררות

המטופל עבור רב ולעונג סדיסטי לסיפוק מקור הן באגו-אובייקט וההתעללות וההתעמרות

. 11המלנכולי

המצב של מאפיינים שבעה למנות כן, ניתן אם

ושלושה האבל עם חולק הוא אותם המלנכולי, ארבעה

עצמו: לו המיוחדים.254-255שם, עמ' 7258שם, עמ' 8. 256-258שם, עמ' 9

כלומר, הנוכחות הבו-זמנית של יצרים אירוטים ואגרסיביים, של אהבה ושנאה, רכות וכעס המלווים זה את זה תמיד 10במערכת היחסים האינטנסיבית של האהבה.

.260שם, עמ' 11

3

כואב דכדוך

החיצון בעולם עניין אבדןלאהוב היכולת אבדןפעילות כל של עכבהחלופי למושא והפיכתו האגו לתוך הליבידו של נסיגהעצמית ובהשפלה עצמית בנזיפה המתבטאת העצמית ההערכה הנמכת

אקסהיביציוניסטיתלאובייקט האהבה של האמביוולנטיות את המבטאת בעצמי סדיסטית התעללות

Yan Pei-Ming, Self Portrait (Mars), 2000.

יכולים אלו ממאפיינים חלק כיצד נאה באופן מדגים לעיל שהוצג ואן-גוך של העצמי הדיוקן

ביטוי לידי באים שאינם כאלו גם לציין ראוי גרפיים. אך מבע לאמצעי מתורגמים להיות

שלו היחסים מערכת ולגבי ואן-גוך של חייו לגבי הביוגרפי האומנותיים. הידע המבע באמצעי

של לאבחנה נרחבים תימוכין בעצמו, מספק לפגוע אותו הובילה הנראה שככל גוגן עם

ביוגרפי, מידע על להסתמך ניתן שלם, לא ז'אנר לבחון מבקשים כאשר מלנכוליה. אך

לחזור שמרחיקים ככל אמין, במיוחד אינו גם ולעיתים עקבי באופן זמין אינו שזה מפני פשוט

ואת עצמם הציורים את רק לחוקר מותירה מידע כמקור הביוגרפיה בזמן. פסילת אחורה

אבדן דוגמת בציור לזהותם ניתן שלא או שקשה מאפיינים גם ישנם שלהם. אך המבע סגנון

למרות12האגו לתוך הליבידו נסיגת או לאהוב היכולת העצמיים מהדיוקנאות שרבים .

שמצאתי המלנכולי, המתודולוגיה המצב של רבים מאפיינים מציגים בהם לעסוק שבחרתי

שכנגד ודוגמאות דוגמאות והבאת לגופו מאפיין כל בחינת היא בה להשתמש לנכון

א' בנספח הז'אנר. הטבלה של כמוסכמה שלו הדומיננטיות את מפריכות או המבטאות

כי לציין השונים. חשוב בקריטריונים עמידתם ובין הנידונים הדיוקנאות כל בין השוואה מציגה

בוחן אני דרכה התחומה מהעדשה ניכר באופן החורגים ומשמעויות רבדים מכילות היצירות

תוצר הן באומנות, הקביעות דיון אלו. לבסוף, כבכל לכל להתייחס אוכל לא אותן, ולצערי

לעגן הציור, ניסיתי בתחום מומחה שאינני להפרכה. למרות או לערעור ונתונות פרשנות של

אותם. מבין שאני בציורים, כפי האפשר ככל דבריי את

) שהוא מבטא גם השפלה ונזיפה עצמית וגם2למרות שניתן לטעון לגבי הדיוקן העצמי העירום של שילה (עמ' 12התבוננות בעצמי כאובייקט אירוטי אליו קשור הליבידו.

4

סדיסטית התעללות(1

ההתעללות הוא לבחינה שיעמוד הראשון המאפיין

השייכים המאפיינים אחד שהוא מכיוון בעצמי. זאת הסדיסטית

האבל. עבודת ובין בינו ומבדילים המלנכולי למצב ורק אך

רבדים. היא בכמה ביטוי לידי לבוא יכולה העצמית ההתעללות

של כקרבן העצמי גרפי-תמטי, בהצגת באופן להתבטא יכולה

פרידה של העצמי הדיוקן היא לכך שלו. דוגמה מידיו התעללות

את שחתכה לאחר מספריים זוג מחזיקה מתוארת היא קאלו, בו

ובעל חיונית מאוד באיכות ניחן בחדר המפוזר שיערה. השיער

דוממת. חצי חיה חצי כישות ומאיימת מצמררת נוכחות

Frida Kahlo, Self Portrait with Cropped Hair, 1940.

לרבים האופיינית הריקה הפנים הבעת עם יחד שבעיניה החיות וחסר המאשים המבט

להוסיף ניתן המלנכולי. לכך המצב של אחרים במאפיינים העצמיים, כרוכים מדיוקנאותיה

בעלה, הצייר את והמזכירה מידות בכמה עליה לובשת, הגדולה היא אותה החליפה את

קשורה החליפה הדיוקן. לבישת שצויר לפני קצר זמן התגרשה ריברה, ממנו דיאגו הגברתן

אומרות: הדיוקן את המעטרות השיר האגו. שורות עם ולזיהויו האהבה מושא להפנמת

עוד". ניתן בך רוצה קרחת, איני משהנך שיערך, כעת משום זה רציתיך, היה "ראי, אם

מאהבה, בעיני לבזויה עצמה את הופכת שקאלו מכך להבין

ממנה. פרידתו סיבת את המסמל מום בעצמה מטילה

של בציורו למצוא אפשר מום הטלת של אחר סגנון

עצמו הצייר מופיע , בוגוליית של ראשו עם דודקרוואג'יו,

מוצק ביוגרפי רקע אין זה הכרות. במקרה הראש בתפקיד

עצמו להעמיד ירצה בגללה הסיבה על אור לשפוך העשוי

בעינה. הפנים עומדת ההתעללות זו, אך בעמדה הצייר

5

ונלעגת. בזויה לדמות אותו הופכים הפוזלת והעין הפעור חיים. הפה וחסרות מושחתות

לזהות אפשר דוד, אותו הילד ידי על שדוד, מנוצח אותו מציג המשוסף מהצוואר הניגר הדם

שלופה. חרב עם במושאה האגו, המביטה של הביקורתית הרשות עם

Michelangelo Merisi da Caravaggio, David with the Head of Goliath, 1605-6.

עצמי דיוקן למצוא שלהן. נדיר הגרפית בבוטות דופן יוצאות הן אלו דוגמאות שתי

דוגמאות יותר עצמית. נפוצות התעללות או פגיעה של באקט עצמו את מתאר האמן שבו

העצמית הפגיעה (, בהם1)עמ' ואן-גוך ( ושל2)עמ' שילה של העצמיים הדיוקנאות כמו

למאפיין קשור זה ביטוי חיות. אופן וחסרת כעלובה מצוירת הדמות בו באופן ביטוי לידי באה

.13להלן הנידון המלנכוליה של השני הייחודי

עצמית והשפלה ביזוי)2

פיזית פגיעה דווקא לאו מביע שילה של העצמי ומקרוואג'יו, הדיוקן מקאלו בשונה

הצופה עיני לנגד מעלה שהוא ומכאיבה. הדמות פוצעת עצמית התבוננות אלא בעצמי

כחיקוי נדמית ומלוכלך, היא צפוד מושחרות, עורה במערומיה, פניה ובזויה כחושה נראית

ואבר הגפיים ומסוקס. היעדר מפואר יווני טורסו פסל של או אדם דמות של וקלוקל חיוור

אומר כמו אונים. האמן חוסר על מלמדים הכבושה, ההמומה הפנים הבעת עם המין, יחד

זו עצמית הצגה אם לכלום'. בין תצלח לא זו עלובה אברים 'ערמת כי עצמו גופו, על על

בפירוש אם ובין הקודם הסעיף של הסדיסטי בעונג גם כרוכה insistent" בה יש לאו,

communicativeness which finds satisfaction in self-exposure"14ביטוי לידי הבאה , תכונה

גרוטסקי. גם בעירום עצמו את לצייר בחר שילה, בהם של העצמיים מהדיוקנאות ברבים

מציג1)עמ' גוך ואך של הדיוקן פניו בזויה כדמות האמן את ( העגומות, ואומללה.

הרקע של העז והאדום הכבד והכובע הגס המעיל ידי על ומגומדות תחומות החבושות

שני מאפיינים אלו יכולים להיות מאוד דומים באמצעים האומנותיים המשמשים לביטויים, כמו גם להופיע פעמים 13 רבות זה לצד זה. הדיוקן העצמי של קרוואג'יו, למשל, מנכיח הן את אקט הפציעה והן את הביזוי וההשפלה של דמות

האמן בגלגולה כראש כרות. .255שם, עמ' 14

6

עצמו, כמו אל האומן מישיר אשר הנוקב, המבט ומהוהות. מבטו חיוורות הן כמה מדגיש

עליבותו. על התנצלות ואפילו צער צופיו, מלא אל

אקסקלוסיביים מאפיינים העצמית, אינם וההנמכה אלו, ההתעללות מאפיינים שני

ואף למושאם המחמיאים עצמיים דיוקנאות מעט לא למצוא הז'אנר. לעומתם, אפשר של

באמת. שהוא ממה נאצל או כנשגב אותו מתארים

מציג1498 משנת דירר של העצמי הדיוקן האומן את

בלבוש עצמו את מצייר מעמד. דירר ובעל משגשג כגבר

בגדיו15להצלחתו כמונומנט אריסטוקרטי האציליים .

פניו, שעל והגאווה העצמי הביטחון והבעת והמסוגננים

והמעוכות המסכנות לדמויותיהם מוחלט ניגוד מהווים

היופי במלוא עצמו את מציג ושילה. דירר ואן-גוך של

מסופקת. לעומת בשלווה שלובות שלו, ידיו והאלגנטיות

ניתן הדיוקנאות גופו פלג רוב את לראות הקודמים,

כולו וכל ושופע זהוב מחוברים, שיערו אבריו העליון, כל

אמן. כרב ממעמדו רצון ושביעות בריאות אומר

Albrecht Dürer, Self Portrait, 1498.

דיוקנו היא העצמי הדיוקן של המאדיר לשימוש נוספת דוגמה

המצייר רמברנדט של העצמי במחלצות עצמו את הצעיר,

גאזר מנואל האמנות הוד. מבקר מלא כובע ועוטה מפוארות

חלום: הגשמת בתור הזה הדיוקן את מתאר

"to compensate for the drabness of his life, the young

Rembrandt would dress up as a nobleman or an oriental

15 Gasser, Manuel, Self-Portraits, tr. Angus Malcolm, Appleton-Century, New York, 1963. pp. 44-47.

7

prince, clothing himself in sumptuous garments and paint his own picture, decked with

gold and precious stones"16

Rembrandt Van Rijn, Self Portrait with Plumed Beret, 1629.

הרי דבר אינם ומתרברבים מפארים עצמיים שדיוקנאות למרות ניכר שחלק נדיר,

אם בולטת, בין פחות היא העצמית ההטיה שבהם דיוקנאות הוא הז'אנר של מהקורפוס

דלקרווה של העצמיים הדיוקנאות את למקם ההאדרה. אפשר לצד אם ובין ההשפלה לצד

. 17ניטרליות הביניים, כיצירות טיציאן, למשל, באיזור ושל

Eugène Delacroix, Self Portrait, 1837.

Tiziano Vecellio, Self Portrait, a. 1565.

החיצון בעולם עניין אבדן(3

כמו לתוך הליבידו נסיגת עדיין קשור אותו המותירה האבל עבודת גם האגו,

נותר שלו החיים בעולם. יצר עניין לאבד לאדם המת, גורמת לאובייקט

ולפגוש לצאת מסוגל ואינו המת באובייקט או בעצמו ומושקע כבול

לצאת מושאים את ולהתעניין חדשים, האבל-מלנכולי היחס בעולם.

הדמות שבין ביחס מתבטא לראות אפשר העולם עם כך עקב שנוצר16 Gasser, p. 88.

זאת באופן יחסי בלבד. לדעתי בכל דיוקן עצמי קיימת הטיה מסוימת, נקיטת עמדה כלשהי ביחס לעצמי, בין אם היא 17מוצאת ביטוי באופן בולט או בפרטים עדינים וקטנים ובין אם היא עצמה מאופיינת ברגשות עזים או שפירים.

8

של נוכחותן או ברקע, תפאורה מדובר אם סביבתה, בין ובין העצמי הדיוקן במרכז העומדת

(, דמות4)עמ' ( וקאלו2)עמ' (, שילה1)עמ' גוך ואן של . בדיוקנאות18אחרות דמויות

קאלו, הגוונים של יותר. במקרה או פחות מופשט במרחב לבדה מופיעה האמנית או האמן

ברורים. אינם שגבולותיו ריק חדר זהו חדר, אך של תחושה יוצרים הרקע את המרכיבים

המאופיין במרחב הדמות את המציבים אחידים מגוונים מורכב וואן-גוך, הרקע שילה עבור

מוגדרים, ללא מרחבים חפצים, ללא ללא – להשתמש האומן בחר בו הצבע ידי על ורק אך

על רומזת נוכחותה של אחר. הטוטאליות לדבר ביחס או כלשהו בחלל הדמות מיקום

בעצמו. האמן עניין ושל האגו בתוך הליבידו של המוחלטת ההיבלעות

Edvard Munch, Self Portrait with Skeleton Arm, 1895.

הדיוקן היא החיצון מהעולם הניתוק על ומלמד מכך כתוצאה הנוצר לבידוד קיצונית דוגמה

גוף וחסרות בודדות ההבעה, המתות, מבליחות חסרות שלד. הפנים יד עם מונק של העצמי

צבע, חיות, של של מוחלט השחור, היעדר הוא הדמות של עולמה השחור. כל הרקע מתוך

פרט נוכחות של לחלוטין השקוע לעצמי אחרת,

הממוקמת יד למעט בדכדוכו. היא גם השלד,

הדברים כל כי ומצהירה האמן של מגופו במנותק

מגע היד מסמלת אותם העולם, עם וקשר -

מתים אלו כל – הציור עצם פעולה, אפילו יכולת

נדמה וכבויים הגופניות הנוכחות שעצם עבורו.

ולו לקחת האמן של מיאונו על מעידה הזו המוגבלת

של העצמי בדיוקנו לראות פחות, אפשר נוספת, קיצונית העולם. דוגמה בחיי קטן חלק

נראה האפלה. ריינולדס מתוך מגיחים האמן של העליון גופו ופלג פניו את ריינולדס, המציג

הריק. באוויר התלויה רפאים רוח הבעה, כמו וחסר חיוור

Joshua Reynolds, Self Portrait, 1753-5.

מכאן ניתן אולי גם להסיק על אבדן היכולת לאהוב, הכרוך בהיעדרם של מושאים אחרים פרט לעצמי ובקפיצה לוגית 18נועזת, אפשר אולי להעלות את התובנה שלצייר פירושו לאהוב.

9

האמן מתעד שבמסגרתה למדי נפוצה קונבנציה על מעידים אלו עצמיים דיוקנאות

על במרחב עצמו את ניתן פחות אחיד צבע רקע מופשט, זאת לראות יותר.

ויסלר. ושל גויה של בדיוקנאות ( וגם7)עמ' ודלקרווה טיציאן של בדיוקנאותיהם

Goya, Self Portrait at 69 Years, 1815

James MacNeill Whistler,Gold and Brown: Self-Portrait, 1896-8.

מביטות הדיוקנאות בכל גם באופן החוצה הדמויות הללו, מדובר לא אם דומה.

ספוג, מאוד מאוד משהו זה במבט מונק, יש של והמת האפאטי המבט של בקיצוניות

באופן מרוכז חלקית עניין אבדן על המעיד בעצמו, של והדרה, מושאים לפחות,

האמן. של הליבידו מלפיתת חיצוניים

מעט לא גם אלו, ישנם בדיוקנאות האמן נוכחות של והטוטאליות הבידוד לעומת

רק מסתפקים שאינם עצמיים דיוקנאות

ואן באמן עצמו את צייר הלסט דר עצמו.

כשהוא בחיק בנוכחותן אפוף משפחתו,

שמלותיהן על ובתו אשתו של השופעת

במשפחתו רצון בשביעות וצופה המרהיבות

שהיה המבט, כה עד שמור המלבבת.

10

החסם מן ונמלט האחרות הדמויות החוצה, אל שלו, פונה בעיניו האמן להתבוננות

העצמית. שבהשתקפותו

Bartholomeus Van Der Helst, Family Portrait, 1652.

ושפע משפחתי אושר של תמונה מציג הראשונה אשתו בחברת רובנס של העצמי דיוקנו

הסביבה19הזוג בגדי של העשירים במרקמים המתבטא חומרי והחושנית העשירה .

דר ואן בחר בו האפל לחדר גם ניגוד מהווה

למרחבים וגם משפחתו את לצייר הלסט

הדיוקנאות של והמופשטים הקודרים

אם החיצוניים, בין למושאים לעיל. שנסקרו

בצורת אם ובין האהובה אשתו בדמות

יש של החיונית הנוכחות הטבע,

שזוהי למרות הציור. אך על ניכרת חזקה

לפני כביכול שאבד האידיליה,

של שמה הוזכר שאפילו ולפני 20המושא

משהו האמן של במבטו המלנכוליה, יש

שסביבו. והיופי מהשפע התעלמות תוך לעצמו נרקיסי, המתמכר מבט מאותו

Peter Paul Rubens, The Honeysuckle Bower, 1609. העולם עם אינטראקציה של אחר סוג לראות , אפשרהמפגשקורבה, של בציורו

שלו. גם המשרת ואת פטרונו את כפרית, פוגש דרך על עצמו את צייר החיצון. האמן

חלק לוקחת האמן ודמות עשיר הוא כאן, הנוף

התחושה בלבד משני בקומפוזיציה.

דיוקנאות לעורר שעלולים הקלסטרופובית

נעדרת או מונק של כאלו עצמיים ואן-גוך,

19 Gasser, pp. 72-75.איזבלה ברנט, אשתו הראשונה המתוארת בציור, מתה מהמגפה השחורה פחות משני עשורים לאחר שצויר. 20

11

ומאופיין הקרקע על רגליים שתי עם בעולם, ממוקם פעיל חלק לוקח לחלוטין. האמן

גוף שפת מפגין אירוני, קורבה מעט שעמו. באופן האדם בני כלפי מסוים מאוד ביחס

של לשחצנותו אלא המלנכולי למצב קשור שאינו באופן כי בעצמה, אם מרוכזת מאוד

בעצמו. ובטוח צעיר אמן

Gustave Courbet, The Meeting ('Bonjour, Monsieur Courbet!'), 1854.פעולה כל של עכבה(4

הסתייגות או פסיביות, ברתיעה של מסוים בסוג מתאפיין האבל או המלנכולי האדם

הפנימי לתהליך בריתוקו הכרוכות בעולם ממשית מפעולה

דיוקנו הוא אותו ,1901 משנת פיקסו של העצמי עובר.

כדי של לאלו דומים בכלים משתמש את להביע ואן-גוך.

נועל המלנכולי, פיקסו המצב של המופנמות ואת הפסיביות

ונוגה. על כחול בגוון אותה ומקיף כהה גלימה תחת דמותו את

החתומות. הפנים ניצבות כגוף לו המשמש כהה סלע אותו

פנימה, זרימה איזו על מעידה בהן הרקע גוון של ההשתקפות

משפיעה מאשר יותר הרבה סביבתה ידי על מושפעת היותה על

לגמרי, סטטי, קפוא עצמו את מצייר החוצה. פיקסו וקורנת

תום. עד ממנו נוקזה והלאה, החיוניות ממנו הפעולה

Pablo Picasso, Self Portrait with Cloak, 1901.

יחד בסטטיות רק קשורה אינה המלנכולי, הפסיביות בהקשר ההאשמה עם ובקיפאון.

בתחושה נכרכת המלנכולית , הפסיביות21דבר להשיג מסוגל האדם אין כי הגורסת העצמית

מאוד ביטוי לראות דאלי, אפשר של הרך העצמי אימפוטנציה. בדיוקן ושל אונים חוסר של

פני רופסות של לתחושה ומילולי גרפי וריקנות.

יציבות להישאר אפילו מסוגלות אינן הדמות

קביים. של לתמיכתם זקוקות והן עצמן בכוחות

קיומם שאפילו ובצקית נזילה כמסכה העצמי הצגת

21 Freud, p. 254.

12

פסיביות של כהצהרה להתפרש יכולה חיצונית תמיכה של תוצאה הוא פניה תווי של

ללא מינימלי, פנים אנושי לביטוי עצמו את מצמצם קיצוני. דאלי אונים חוסר ושל מוחלטת

העצמי נזילות את דווקא מדגיש ( דאלי8)עמ' מונק של המתה הנוקשות במקום גוף. אך

והקשיחה הקבועה העצמיות ותחושת תפיסת ועל העצמי הדיוקן מוסד על פרודיה במעין

מגלם. שהוא

Salvador Dali, Soft Self Portrait with Fried Bacon, 1941. של כחייל העצמי הדיוקן היא אונים או ואין-אונות פסיביות של לערבוב נוספת דוגמה

יד, כרות עצמו את מתאר קירשנר זה קירשנר. בדיוקן

מצהירות או בכניעה המורמות ידיים המזכירה במחווה

החתומות, על והפנים הסתומות חמוש'. העיניים 'אינני

פסיביות אותה על הפה, מעידות בזווית השמוטה הסיגריה

מסוגלת דבר, שאינה שום ליצור כדי בה שאין מלנכולית

זוהי דבר להוציא של הגדולות האירוניות אחת החוצה.

מגלמים אחד מצד מלנכוליים, אשר עצמיים דיוקנאות

רגשות מבטאים שני ומצד יתואר שלא אומנותי אנושי הישג

דבר ליצור יכולת חוסר ואימפוטנציה, של אונים חוסר של

ערך. בעל

Ernst Ludwig Kirchner, Self Portrait as a Soldier, 1915. קוטב להציב אפשר קירשנר של מנשקה הפרוקה ודמותו דאלי של הרופסות לעומת

פוטנטיים, עצמיים דיוקנאות של אחר

דיוקנו פעלתניים, של העצמי ורברבניים.

ושליטה עצמי בטחון מפגין ציד בעת דפורט

רובהו עליהם שאין במרכז ניצב עוררין.

אליו הקורא מרשים כפאלוס הציור

ערימת את ומסביר המתרפסים כלביו את

חולצתו המתים החיים בעלי שלצדו.

13

מבהיקות ומאחוריו הנדיבה אדנותו על מעידות הפרושות מעמדו, ידיו על מלמדת הססגונית

ורק 22וכצייר האמן, כצייד של אונו על מלמדים אלו בין-ערביים. כל באור צרפת גבעות

בתחום מלנכולית להיות לעצמה מבוהלת, המרשה או אחרת, חוששת עמדה מסגיר מבטו

שמוצהר מה מכל הסתייגות מביע כמו בו. מבטו הבוהות עיניו את הצייר פוגש שבו המוגבל

עצמו. לבין בינו הפעורה תהום לאיזו ומתמסר הציור בשאר

Francois Desportes, Portrait of the Artist in Hunting Dress, 1699. העצמי הדיוקן של ומרשימה נוספת דוגמה

בשיא עצמו את מלנדז, המתאר של ציורו היא המתרברב

הרישום בתרגיל אוחז הוא אחת וכצייר. ביד אונו, כגבר

מרשים, של פחות בפאלוס, המעט ובשנייה שלו הטרי

מצועצע, לא ואלגנטי, אם ססגוני הפחם. לבושו מקל

בערכה, המכירה שלווה אומרת פניו והבעת בוטחות עיניו

המשתקפת גאוותנית לא אם בשפת גם ומתרברבת,

אפילו המלאה הגוף האוחזות בעצמה. אצבעותיו,

מעידות ובמקל ברישום שכזו בקלות על הפחם,

אונו. בשיא אמן של מוצהרת נון-שלנטיות

Luis Meléndez,

Self-Portrait Holding an Academic

Study, 1746

ארוכה למסורת מצטרף זה דיוקן

אונו את המבטאים עצמיים דיוקנאות של

פעולת דרך כצייר כשרונו ואת הצייר של

להראות בחר מלנדז אם עצמה. הציור

גויה המוצר את לנו עצמו מציג המוגמר,

כמו העבודה בשעת חזהו ממש. מלנדז, כצייר, התמחה בעיקר בציורי בעלי חיים והיה נוהג להתלוות למסעות הצייד המלכותיים. 22

14

– המכחול – הציירים של הפאלוס את אוחז הוא און. בידו ומלאת בוטחת ויציבתו מנופח

אומנותי, תחושה כוח שכרון מעין משדרים שניהם ומלנדז מחלצותיו. גויה במיטב לבוש והוא

הם ולפיכך העולם את שיוצרים אלו ושנחשוב, הם שנראה במה השולטים אלו הם שהם

ידיו של לזו הפוכה מחווה בהם. זוהי המתבוננים של הכבוד יראת ואת ההערצה את דורשים

מה בעצם לנו 'אין שאומרות שנדמה פיקסו של המכורכמות והפנים קירשנר של המורמות

לעולם'. לתת

Francisco Goya, Self Portrait in the Studio, 1791-2.

מענה דכדוך(5

נשאר מה והנפוץ המופשט המאפיין לבסוף, painful" מכנה שפרויד ביותר,

dejection"23כה, עד שנסקרו העצמיים הדיוקנאות כל . בין

פיקסו גוך שואן לומר אפשר שילה מדוכדך, מדוכדך,

ביותר, מי מדוכדך הוא שלדעתי מי מדוכדכים, אך ומונק

הלא יותר ונלאית שפלה שרוחו פרנסיס הוא מכולם,

צלם את ואבד שכמעט עד עז כה שעינויו בייקון. נדמה

המבע, חסרות ועיניו פניו את מעוות שלו. הכאב האנוש

מביעות המושחרות, שאין וייאוש יגיעות המושפלות,

פיו ניסיון על אפילו כמוותר נראה השמוט לשאתם.

כולו להכחיש. לתאר, קט לרגע כאילו נראה להסביר,

בתום האפלה מתוך הוקא התפתלויות מספר ומיד,

דממתה. אל ישוב והתעוותויות

Francis Bacon, Self Portrait, 1971.

אחד, כמעט אמן בדכדוכם, ישנו מתייסרים מכרינו כל בעוד אך

או גאה רק מאושר. לא עצמו את לצייר ויחיד, שבחר אחד

או דירר כמו ומדושן רצון שבע רק מלנדז, לא כמו מתרברב

.252פרויד, עמ' 23

15

מסגרת את ממלא ונינוח, הוא מאושר. אלגנטי ממש הלסט: הוא דר ואן כמו בחלקו שמח

של הרכים, הכחולים-ורודים אחורנית. הגוונים ושבעה מרוצה הישענות של במחווה הציור

שמח. פשוט שלו. הוא הקטיפה מעיל ואת הבריאות פניו את מדגישים שמאחוריו השמיים

טענות, חסר חסר עצמו, נראה עם היזון-חוזר לולאת באותה שבעיניו, הנעול המבט אפילו

וקשה עצמי את ואוהב מכיר אני, אני וידידות: 'זה עמוקה חיבה ומביע נזיפה או ביקורת כל

אמביוולנטיות. כל ללא מבט אחרת'. זהו לחשוב סיבה כל לראות לי

Maurice Quentin De La Tour, Self Portrait, 1751. של רובם רוב אם הכלל. גם על המעיד מהכלל היוצא הוא טור לה דה

הרי באופן מלנכוליים אינם העצמיים הדיוקנאות הם מעט שמתי מובהק,

לסבול המעדיפים אלה שראינו, ישנם מופגן. כפי כה באופן ומרוצים שמחים

או איפוק על ששומרים אחרים רבים גם להתרברב, ישנם המעדיפים אלו וישנם

הופר. אדוארד כמו ומסתורית מינימלית ארשת עוטים לפחות

Edward Hopper, Self Portrait, 1925-30.

באקראי, תוך יותר או פחות נבחרו זו בסקירה שהופיעו הדיוקנאות וחמש עשרים

רקע . ללאgoogle של התמונות בחיפוש שימוש או עצמיים דיוקנאות של בקטלוגים דפדוף

אותי בעיני, שריגשו חן שמצאו הציורים את האמנות, בחרתי של בהיסטוריה נרחב ידע או

העצמי הדיוקן בסוגת האינטנסיבי במלנכוליה. העיסוק פרויד של לדיון רלוונטיים לי ושנראו

עמוק מגוון ביטוי לידי באים שבה סוגה ספק ללא הוא העצמי עבורי. הדיוקן מרתק היה

סוף סוף להשיב אינטימי. אם ואפילו אישי מאוד מבע, באופן ואופני רגשות של ועשיר

סבור אני – מלנכולי ז'אנר הוא העצמי הדיוקן האם – הזה העיסוק את שהציתה לשאלה

שהמצב רגשות של נרחב ספקטרום של לביטוי משמש שלילית. כז'אנר, הוא שהתשובה

מלנכוליה. של ביטוי המזמין משהו בו שיש לטעון אמנם מהם. אפשר חלק הוא המלנכולי

אמביוולנטיות גישות מחמירה או מעוררת והדקדקנית הקפדנית העצמית ההתבוננות אולי

למלנכוליה. אך יותר לפגיע אדם שהופך האומנותית ברגישות משהו יש ואולי העצמי כלפי

להגדיר שכדאי זאת, ייתכן עצמית. עם והתעללות בהשפלה מתמצה הסוגה אין ספק ללא

16

של למדי אחידה ומסורת קבועות מוסכמות בעל כתת-ז'אנר המלנכולי העצמי הדיוקן את

שילה, ואן-גוך, בייקון, של העצמיים בדיוקנאות דומה משהו הכל, יש מבע. ככלות אמצעי

ומונק. הדכדוך, הרקע האונים ואין והמאיים, הבידוד, ההשפלה הקודר פיקסו, קאלו,

שאובחנו העצמיים הדיוקנאות ברוב תכונות של כמקבץ ונוכחים אלו את אלו מלווים

התקבצות משותפים כלים על להעיד יכולה מלנכוליים אלמנטים של זו כמלנכוליים.

רגשות. של דומה טווח להבעת אמנים של שונים דורות המשמשים

מאות חמש במהלך שצוירו עצמיים דיוקנאות מגוון מחקירת העולה נוסף דבר

ה- המאה אמצע דינמי. עד עניין היא הז'אנר של המלנכוליה שמידת האחרונות, הוא השנים

של השני מפוזר. בחצי ובאופן ושם פה ומופיעים למדי נדירים המלנכוליים המאפיינים19

יותר מופיעים המלנכוליים ואן-גוך, האלמנטים של מתקופתו החל , ובמיוחד19ה- המאה

בזמן, הדיוקנאות שמתקדמים דומיננטי. ככל למודוס ועקבי, ונעשים מקובץ ויותר, באופן

המלנכולי, תת-הז'אנר פחות. לעומת ומתרברבים יותר, מאדירים ומיוסרים קודרים נעשים

פופולרי מנוגד, שהיה תת-ז'אנר להגדיר אולי , אפשר20ה- במאה כך כל שכיח שנעשה

עצמו את להציג כאמצעי לאומן הטווסי, המשמש העצמי : הדיוקן18ה- עד16ה- במאות

איזה וקורבה, ישנו דפורט ועד מלנדז, מרמברנדט ועד הדרם. מדירר במלוא מלאכתו ואת

אותם מצד יומרה ְספְרצאטוּרה, איזו בשחצנות, איזו הגובלת גאווה משותף, איזו מומנטום

שני בין השמימית. הפער אומנותם בשל יותר גבוה למעמד להשתייך וטוחנים חרשים בני

האחרונות. השנים מאות במהלך והאמן האמנות בתפיסת שחל בשינוי גם כרוך תתי-הז'אנר

המסוגל מלאכה בעל אותו הוא והאמן לטבע נאמנה מראה העמדת היא האמנות אם

אזי24המשורר כמאמר מתים מושלם, להחיות באופן הטבע את לחקות לדרוש זכותו ,

בציור צורך אין כבר אם הישגיו. אבל לגבי וגאווה שאננות ולהפגין כבוד של מקום לעצמו

תפיסתה, אם ובחדות בדיוקה ממנו מונים עשרות מיטיבה המצלמה הטבע, אם של כתיעוד

נעשה והאמן האדם של והסוער הפנימי, הכמוס עולמו של ביטוי לאמצעי הופך הציור

המגיח כאורפאוס והוא נפשו תהומות אל ושוב שוב אותו מטילים שחייו מקולל גיבור לאותו24 Leon Battista Alberti, Quoted in Woodall, J., "Every Painter Paint Himself: Self-Portraiture and Creativity", in Bond, A., Self Portrait: Renaissance to Contemporary, National Portrait Gallery, London, 2005.

17

באימה מתעוותים פניו אם פלא אין האדם, אזי לבני לתארו כדי קלה לשעה השאול מן

ובייאוש.

המניח הסבר להוות אולי יכולות ואקספרסיוניזם ריאליזם של אלו קריקטורות שתי

בתור האחד את להסוות ביניהן, תמיד לערבב תמיד נוטה הציור תחבולת הדעת. אך את

קרוואג'יו של מסתורי דיוקן אותו כמו – למציאות ביותר הנאמן בתוך ביותר האישי השני, את

אותו בדבר הזמן, מה עם השתנו שלא אלמנטים אותם בדבר לכך, מה - ולהפך. מעבר

המאפיינים אחד על המלמד מבט השנים, אותו לאורך הדמויות בעיני ועולה ששב מבט

הפיכת המצב של הבסיסים אותו העצמי המלנכולי: מבט למושא.

ממוכרותו, נגעל או מנוחם מופתע, לפעמים ומתמשך, לפעמים פתאומי

קשר של עוצמה באותה אפוף תמיד מבועת, אך ולפעמים שאנן לפעמים

את ממנו להסיר אפשר נורא, שאי או מרתק, נפלא מושא יינתק, של בל

המבושם, ודפורט האומלל ואן-גוך של בעיניו שעלה מבט העיניים. אותו

לפנים גם הפולש מבט המדושן; אותו רובנס ושל המעונה שילה של

מיסטי, עומקה כמעט עומק העצמי לדיוקן ומקנה ביותר ממנו השונות

ואובדת עצמה, משתכרת את בעצמה, מכפילה המתבוננת נשמה של

מלבד חשיבות חסר נעשה העולם שכל ולהינתק, עד לנוע עוד יכולה היא שאין בעצמה, עד

מבט. אותו

Rembrandt van Rijn, Self-Portrait, 1666.

18