דיני נזיקיןישנה מערכת של כללים בדיני הנזיקין ודרושים מספר דברים:

חברה נתונה(1מקום נתון(2זמן נתון(3

יש לחלק את הכללים הללו לתחומים/ ענפים:משפט פנימי ומשפט בינלאומי:

משפט בינלאומי- מערכת כללים שמסדירה את הכללים בין מדינות שונות לבין עצמם, לאדם הפרטי אין מעמד במשפט הבינלאומי, למרות שבשנים האחרונות

נעשתה התקדמות בנושא.

משפט פנימי- מסדיר את מערכות היחסים שבתוך המדינה. יש לחלק את המשפט הפנימי למשפט ציבורי ולמשפט פרטי:

משפט ציבורי מסדיר את עניין הפרדת הרשויות )מבצעת, שופטת, מחוקקת(, סמכות של כל רשות ורשות ויחסי הגומלין בין כל רשות לבין עצמה. משפט חוקתי )אך בישראל לא נהוגה חוקה אך אין זה אומר שמדינת ישראל אינה דמוקרטית(,

לכן נהוג בישראל לכנות את המשפט כציבורי ולא כחוקתי. יש להבדיל בין המשפטהציבורי לבין המשפט החוקתי בכך שישנו המשפט המנהלי.

בתחום דיני הנזיקין עוסקים במשפט הפרטי. המשפט הפרטי עוסק בדברים שביןאדם לחברו.

היחסים שבין אדם לחברו מוסדרים ע"י חוקים שונים. בתוך המשפט הפרטי ישנם שנינושאים עיקריים: דיני קנייו ודיני חיובים.

דיני קניין:דיני קניין זהו ענף המשפט המסדיר שני נושאים: זכויות ברכוש וסוגי רכוש.

קניין רוחני, מקרקעין, מטלטלין. סוגי רכוש: מקרקעין זה דבר קבוע )חוק המקרקעין מסדיר את נושא זה(. מקרקעין זוהי קרקע

או כל דבר שמחובר חיבור קבע. הקרקע עצמה היא מוגבלת. מטלטליו זהו רכוש שניתן לטלטל אותו ממקום למקום, יש מטלטלין שמתכלה, שנגמר בשלב מסוים. ויש מטלטלין שפחות מתכלים, בגדים לדוגמא, מטלטלין

לשימוש חוזר ולא חד פעמי. המשותף למקרקעין ולמטלטלין זה שהם דברים מוחשיים שניתן לגעת בהם ביד, הם

אינם רוחניים, זהו רכוש לכל דבר ועניין. קניין רוחני זה פטנטים וזכויות יוצרים, משהו שבעזרתו ניתן ליצור ולייצר בעתיד,

ליישם רעיון בעזרת הפטנט. יש לרשום את הפטנטים אצל גוף שנקרא רשם הפטנטים. יש להדגיש שפטנט מוגן ככזה רק בשטח של מדינה מסוימת, אם רוצים שזה יהיה מוגן מחוץ לישראל יש לרשום את הפטנט בכל מקום אחר מחוץ לשטח

מדינת ישראל. ישנו חוק שמסדיר את הפטנטים הנקרא חוק הפטנטים, ישנה אמנהבינלאומית שמסדירה את הפטנטים בכל העולם.

כסף זה אמצעי תשלום ונועד בכדי להעריך דבר מסוים. הוא הילך חוקי. בכל מדינה יש בדר"כ רק אמצעי תשלום אחד, הילך אחד, מטבע רשמי של מדינה. במדינת

ישראל זהו השקל.

זכויות רכוש:

שני מאפיינים,האחד זו הזכות של בעלים מול כל העולם, והשני זוהי( בעלות-1 זכות שלא מוגבלת בזמן. ניתן להשיג בעלות באמצעות ירושה, מתנה, רכישה, ניתן לרכוש בעלות גם באמצעות קנייה בעסקת מכר. אם זו שכירות מקרקעין לתקופה

שנים, ואם זו חכירה5 שנים, זוהי חכירה. )שכירות העולה על 5ארוכה שעולה על שנה זוהי חכירה לדורות(. ישנו עניין שנמצא בין שכירות לבין בעלות וזו20שמעל ל-

החזקה. החזקה כשלעצמה אינה מעידה על הזכות של אדם על הנכס. אין זכות חוקית על הנכס. אם השוכר משכיר את המושכר בשכירות משנה אז לשוכר אין חזקה, והיא בידי שוכר המשנה, זכות השכירות נחותה מזכות הבעלות. הבדל בין

שאילה לבין שכירות היא התמורה. השאילה היא ללא תמורה והשכירות היאבתמורה.

( שכירות.2( שאילה.3( זיקת הנאה.4 ישנם כמה סוגי שיעבוד: משכון, משכנתא וזיקת הנאה. זכויות של אדםשיעבוד-( 5

ברכוש הזולת. בעל הזכות של אדם היא לא לעשות דבר שסותר את האינטרסים של אדם בדבר. זכות השיעבוד בכל אחד מהסוגים השונים היא שאסור לעשות שימוש

בנכס המשועבד שום עיסקה שסותרת את האינטרסים של בעל זכות השיעבוד. נושא המשכון הוא נכס מטלטלין שמשמש בטוחה לקיום התחייבות בדר"כ ביטחון

להחזר הלוואה. רושמים זאת אצל רשם המשכונות, אם זה לא נרשם לא יהיה אפשר להחזיר את העיסקה. משכון זוהי עיסקה קניינית שחייבת ברישום אצל רשם

המשכונות. בבית עבוט מחזירים את הנכס שנתן המשכונאי. שיעבוד של נכס מקרקעין זוהי המשכנתא. כשמדברים על שיעבוד ישנו נושה ויש חייב. החייב הוא

המשועבד. זיקת הנאה זוהי זכות של אדם בקרקע של הזולת, בדר"כ זכות מעבר. עיסקה של זיקת הנאה כלומר צד מן הצדדים מרוויח מן העיסקה, זכות מעבר המשמשת רק

לצורך מעבר ולא קבע.

דיני חיובים:ישנם חיובים רצוניים וישנם חיובים לא רצוניים:

, ישנו רצון להתחייב, אם ישנו רצון להתחייב הרצוןדיני חוזים- חיובים רצונייםמחייב עפ"י חוק.

, אותו חוק שמחייב לעשות או לא לעשות דברדיני הנזיקין- חיובים לא רצוניים כלשהו, הפרה של החיוב הזה הוא תביעה בסקטור הפרטי, המדינה לא מתחייבת היא רק נותנת כלים לאדם שהפרו כנגדו דבר כלשהו. תחום נוסף של חיובים לא

אבל כאן הסקטור הוא המשפט הציבורי, המדינה קובעתדיני עונשיןרצוניים זהו נורמות, מי שמפר את הנורמות המדינה מתערבת. הפרה של הנורמה היא חמורה

במקרה הזה. כמו כן במקרה הזה המדינה היא התובעת.

נזיקיןעונשיןחוזים

החוקהחוקרצונימקור החיוב

הסדרקיום החיוב/ כספיהאינטרס המוגןהציבורי/אישי.

הדגש על הציבורי

הסדר הציבורי+אישי.הדגש על האישי

הגורם האוכף אתהזכות

הפרט/ הקורבןהמדינהצד לחוזה

רמת/ נטל הוכחה-----------------------

המעשה האסורהסעד

מטרה

התנאה

המפגש

החוקים

רמת אחריות/ אשם

מאזן ההסתברות------------------------

הפרה אכיפה, ביטול, השבה,

פיצויים )הסתמכות תיקון המצב וציפייה

לעתיד(.

הגברת העושר/ עשייתרווח

דיספוזיטיבי

הכרות מוקדמת)במקום- חוזה אחיד(.

חוקים- ישראליים

יסוד פיזי

מעבר לכל ספקסביר

------------------------

עבירהעונש) מאסר,קנס(

הכוונת התנהגות, הרתעה, סדר,ענישה, חינוך.

קוגנטי

יש ויש

החוק הבסיסי הוא חוק העונשין לפניו היה פח"פ פקודת

החוק הפלילי שלאקיים כיום.

יסוד פיזי+ יסודנפשי

מאזן ההסתברות------------------------

עוולה פיצויים, ציווי )צו עשה,

צו מניעה(. בדיני הנזיקין הפיצויים הם

רק הסתכמות איןפיצויי צפייה.

פיצוי, השבת המצב לקדמותו, פיזור הנזק,

הרתעה, נקמה, ענישה )אך המטרה בדיני

הנזיקין היא לאלהעניש(.

קוגנטי

יש ויש)אין הכרות(

פקודת הנזיקין )חוק בסיסי פקודה

מנדטורית(. וחוק הפיצויים לנפגעי

תאונות דרכים)פלת"ד(.

חוק האחריות למוצרים פגומים וחוק

איסור לשון הרע. או יסוד פיזי + יסוד

נפשי או רק פיזי.

המשך הטבלה )חוזים, עונשין, נזיקין(.

אשם תורם, הקטנתהגנותהנזק.

אי שפיות, שכרות, חרטה, קנטור )רק

ברצח(, הגנה מן הצדק.

-----------------------

,0-18קטין בין השנים גיל אחריות בגירים, ישנם פסולי דין

)כשרות משפטית(.

לא12מי שמתחת לגיל מסוגל לבצע עבירות.

לא נחשב כמבצעעבירה.

גיל מינימלי לאחריות זה גיל

12. דיני הנזיקין לא עוסקים ביסוד

הנפשי כשלעצמו.

** בדיני הנזיקין התובע הוא הקורבן/ הניזוק, והנתבע הוא המעוול, הפוגע, המזיק.בדיני הנזיקין יש נושא שנקרא אחריות שילוחית.

** בדיני חוזים התובע הוא הקורבן, הנפגע, והנתבע הוא המפר.בדיני חוזים יש אחריות שילוחית וניתן להטילה.

** בדיני העונשין התובע הוא המדינה והנתבע זהו הנאשם )החשוד(. בדיני העונשין אין אחריות שילוחית.

נושאים:ניסיון.

שליחות. - אדם לא יכול לבטח את עצמו כנגד הפרת חוזה בדיני החוזים. ובדיני העונשיןביטוח

אי אפשר לבטח כנגד רצח לדוגמא. אך בדיני הנזיקין ניתן לבטח את המצב ובכךלהקטין נזקים שעלולים לגרום לאחרים, חובה לבטח אין זו בחירה.

בדיני החוזים איך החברה מתייחסת לגורם שמפר חוזה, באופןקונוטציה חברתית- חיובי או שלילי. בדיני העונשין יש קונטוציה חברתית, התפיסה החברתית מול מבצעי

העבירה היא שלילית. בדיני הנזיקין אין קונוטציה חברתית. החברה לא מתייחסתבאופן שלילי. אותה ההתנהגות יכולה להיות עוולה של ממש.

** יש עוולות שאם הם מבוצעות הם לא גורמות לנזק, ישנו מצב שיש עוולה ואיןנזק.

וישנו מצב שיש נזק ללא עוולה. בדיני העונשין אין מצב של עבירה ללא נזק, העבירה היא עצם הפגיעה. בדיני החוזים מי שעשה מקח טעות ונכנס לחוזה לעיתים לא חייב להיות נזק, עצם הנזק לא מעיד על ההפרה, ועצם ההפרה לא מעידה על

נזק. יש הפרות שלא גורמות לנזק וישנן הפרות שגורמות לנזק, יש לבחון האםההפרה מותרת או שמא לא.

לקרוא: פס"ד לגיל טרמפולין ופס"ד כרמלי.~

בדיני הנזיקין ההתנהגות האסורה היא העוולה, מי שעושה את ההתנהגות האסורההוא המעוול.

התנהגות= מעשה= מחדל.ניזוק= נפגע= קורבן= תובע. מעוול= פוגע= מזיק= נתבע.

לפעמים הפגיעה לא גורמת לנזק כספי, זו פונקציה של האינטרסים המוגניםבאמצעות דיני הנזיקין.

במסגרת דיני הנזיקין יש רצון להגן על:גוף האדם/ חיים- מפני פגיעה שלא כדין, פציעה או הריגה שלא כחוק.(1 רכוש- שלא יפגעו ברכושו של אדם, ישנם שני סוגי רכוש: מטלטלין(2

ומקרקעין. חירות- חופש תנועה, חופש ביטוי. יש אינטרסים מנוגדים מצד אחד הרצון(3

להגן על חופש הביטוי ומנגד השם הטוב. וניגוד נוסף בין חופש התנועה לביןהגנה על הרכוש.

כבוד האדם.(4שם טוב- חוק איסור לשון הרע מגן על שמו הטוב של האדם.(5 אינטרס כלכלי- אינטרס לא גופני ולא רכושי, אך לגיטימי שלא יגרמו לי(6

להפסיד כסף שלא כדין, בדיני הנזיקין תמיד ידונו בפעולה שלא בוצעה כדין,שנגד דיני הנזיקין.

ישנם כמה סוגי עוולות בדיני הנזיקין: )ייחודיות, יחידניות( מגינות על אינטרס ספציפי.עוולות פרטיקולריות(1

)למשל חוק איסור לשון הרע בא להגן על שם טוב ורק על האינטרס הזה(.

שבאה להגן על חופש)כליאת שווא( עוולה יחידניתבפס"ד כרמלי -התנועה.

שבאה למנוע פגיעה בגוף כאשרעוולת התקיפה- עוולה יחידנית-הפגיעה היא פגיעה מכוונת, דורשת יסוד של כוונה.

עוולת התקיפה, השגת גבול, שליחת יד.- באות להגן על האינטרס, לא באשר להתנהגות ספציפית,עוולות מסגרת –(2

אלא באופן כללי, יהיה האינטרס אשר יהיה. : התנהגות שחורגת מן הנורמה המקובלת, כאשר הרשלן חורגרשלנות -

מן הנורמה וגורם נזק, הקורבן יכול להיפרע מן החריגה.

. לעיתים ישנה חפיפה ביןהאינטרסים מוגנים בדיני הנזיקין, באמצעות העוולות** העוולות.

המטרות של דיני הנזיקין: מטרה ברורה ומובנת מאליה, שלא ייגרם מצב שיהיה נושאעשיית צדק-(1

שלא יטופל. "החוטא לא יצא נשכר"- שהמעוול לא ירוויח מהעוולה שעשה.עשיית צדק זו המטרה העיקרית, הבסיסית בדיני הנזיקין.

התיקון של הקילקול שנעשה ע"י המעוול. ישנן שתיהשבת המצב לקדמות-(2אופציות:

לתקן בפועל- לעיתים ניתן להשיב לקדמות.א.

פיצויים- להחזיר את הקורבן למצבו הקודם, לא מבחינה פיזית.ב.**במצבים מסוימים אפשר להשיג גם פיצויים וגם לתקן בפועל.

הרתעה/ ביטוח-(3דיני העונשין- בדיני העונשין ההרתעה היא הרבה יותר אפקטיבית.א. פיטורין- אם אדם יודע שאם הוא יבצע עוולות הוא יפוטר הוא יהיה זהירב.

יותר. הפסד לקוחות- אם לא ישתמשו במוצריו כי הם פגומים, הלחץ הכלכליג.

יגרום לו להיות יותר זהיר, ישנה הרתעה. ביטוח- אם אדם הוא מזיק גדול ואף אחד לא ירצה לבטח אותו, יגבוד.

ממנו פרמיה גבוהה, הוא לא יוכל לשלם מחיר כה גדול ולכן הוא ינקוטבאמצעי זהירות וזה יהיה מיושם בהרתעה.

**יסוד ההרתעה בדיני הנזיקין, מטרת ההרתעה בדיני הנזיקין הולכת ונעלמת. אם המזיק יפצה את הניזוק על הנזק שהוא גרם, מייעילות כלכלית-(4

שאחראי על הנזק הוא ישא בתוצאות על ההתנהגות הלא ראויה שלו, כי אםהוא לא ישא בתוצאות זה לא יהיה נכון מבחינה כלכלית.

- שהנזק לא יפול על הקורבן עצמו בלבד, פיזור הנזק עלפיזור הנזק(5 קבוצה מסוימת ולא על אדם אחד בלבד. מפני שכל אחד משלם קצת

פרמיה, מי שגורם את הנזק חברת הביטוח משלמת במקומו את הנזק ע"י הפרמיה שכל אחד משלם. לדוגמא בקניית רכב יש לעשות ביטוח, ובכך

במצב של נזק כלשהו הביטוח משתתף בתשלום הנזק לנפגע. רעיון הביטוחהוא רעיון של פיזור הנזק )כל אחד משלם קצת, מעט מכל אדם(.

אם המזיק הוא גוף ציבורי גם במקרה כזה פיזור הנזק בא לידי ביטוי. מטרה שולית שלא עומדת בראש סדר המטרות של דינינקמה/פיוס-(6

הנזיקין, אך אין ספק כי קורבן של עוולה ברגע שהוא תובע את המעוול אזרגש הנקמה בא על סיפוקו.

היסוד הנפשי:

עבירה היא עבירה רק אם החשוד או הנאשם התכוון לבצע את העבירה. בתחום דיני הנזיקין אין כוונה נזיקית כמו שבדיני העונשין יש כוונה לעבור עבירה. בדר"כ בדיני הנזיקין ישנה קביעה של נורמות ההתנהגות. אם חורגים מהנורמה נחשבים

כמבצעים עוולה אפילו מבלי שהייתה כוונה. בדיני הנזיקין היסוד הנפשי הרבה פעמים האדם יכול להיחשב מבצע עוולה גם אם הוא לא התכוון והוא לא עשה זאת

בכוונה.

תהליך זה נקרא "אשם"- האשם הוא ההתנהגות שבניגוד לדיני הנזיקין. התוצאה היא איזשהו נזק. ישנן עוולות בדיני הנזיקין שדורשות להרע, בזדון, רצון להזיק.

נאמר בדיני הנזיקין שמי שמבצע עוולה בזדון הוא לא בסדר )עוולה פרטיקולרית(.ישנן עוולות בודדות שדורשות כוונה.

לאו דווקא כוונה רעה, כוונה לפגוע, אלא שההתנהגות תהיה מודעת, שהתוצאה אכן תושג, שהפעילות תהיה מכוונת, שתהיה כוונה בדבר. )עוולת התקיפה- נגיעה

בכוונה בזולת ללא הסכמת הזולת, אם זה לא היה בכוונה, אז לא הייתה תקיפה(.

כשישנה סטייה מנורמה נגרם נזק. בדיני הנזיקין לא משנה אם הייתה כוונה או לא,אם נגרם דבר לא טוב, ותהליך הגרימה הוא בניגוד לדיני הנזיקין אז ישנו נזק.

לא כל מצב שנגמר בלי נזק זה לא אומר שלא הייתה עוולה. בדיני הנזיקין אם איןפגיעה כלשהי ואין נזק אז אין מה לעשות בנוגע לדיני הנזיקין.

במצב של רשלנות לעיתים קורה מצב שאדם יוצא רשלן מבלי רצון לצאת רשלן,אפילו מרצון למנוע רשלנות, אבל בכל זאת הייתה סטייה מהנורמה.

שני סוגים של נזקים:נזק ממוני- נזק שניתן לחשב אותו בכסף, לחשב הוצאות כלשהן )רכוש(.(1נזק לא ממוני- נזק שאי אפשר לחשב אותו )כאב, סבל(.(2

חוק למניעת הטרדה מינית- לעיתים אנשים הוטרדו מינית אך לא נגרם נזק גופני, נפשי ומכיוון שזה לא היה בדיוק כאב וסבל, הבסיס לתביעה יהיה פגיעה בכבוד

האדם. חוק זה אומר שאדם נפגע כתוצאה מהטרדה מינית ולא ניתן להוכיח נזק ש"ח.50,000הוא עדיין זכאי לפיצוי של עד ל-

דוגמאות מן היסוד הנפשי לעוולות שונות:

מסוג כלבכוח- "תקיפה היא שימוש לפקודת הנזיקין 23- סעיף עוולת התקיפה האדם".שלא בהסכמתנגד גופו של אדם..מתכוון שהוא ב

שימוש בכוח נעשה בכוונה, לא באופן אקראי, האדם שעשה מה שעשה, עשה זאת בכוונת תחילה במטרה לפגוע, לא בכוונה שלילית בהכרח, לא בהכרח להזיק,

להרע, אך ישנו רצון במטרה להשיג את התוצאה. יסוד הכוונה הוא בכך שפועלים במודע תוך כוונה להשיג את התוצאה. אם אינה כוונה זוהי אינה תקיפה. על מנת שהתובע יוכיח שאכן הייתה תקיפה הוא צריך להוכיח את שלושת היסודות: "כוח",

"כוונה", "הסכמה".אם אחד מהם לא מתקיים אז אין תקיפה, אם יש הסכמה אז אין תקיפה.

, ישנו טיפול מיוחד, בכל הנוגע בתביעה, אין צורךבהטרדה מיניתאם מדובר (1 להוכיח יסודות, אם נגרם נזק ממש או לא, הנזק יכול להיות גם נפשי.

הטרדה מינית יכולה להיות אקט חברתי ולא בהכרח עוולה, יכול להיותשיתקיימו שלושת היסודות ולא תהיה עוולה.

שהם בניגוד לדיני הנזיקין, אבל בכל זאת לא תובעים כנגדם,התנהגויותישנם (2 והיא לא תהיה בהכרח עוולה, העומס על ביהמ"ש הוא אדיר ולכן עושים

מאמצים למנוע עומסים של תיקים של מה בכך.

התנהגות שבאה לפגוע באדם, יוזמה של הליך פלילי נגד"נגישה"- 60סעיף זדון- אדם שנעשית בזדון מתוך כוונה להרע ולפגוע. הנתבע, שנגדו יוזמים הליכים שאינם

מבוססים, לאחר מכן מתברר שאין בסיס לתלונה או שהנתבע לא הוכיח יסודות שונים של זדון, זוהי לא תהיה תביעה של נגישה. יש צורך להוכיח שזה שיזם את

ההליכים נגדו פעל בזדון מתוך מטרה להרע, אם לא מוכיחים את הזדון אין נגישה. בעילה של נגישה יש צורך להוכיח זדון מתוך כוונה להרע. ישנו סוג של איזון, מצד

אחד להגן על הנאשמים ומנגד רוצים לעודד אנשים לפנות לביהמ"ש ולהתלונן.

פרסום הודעה כוזבת בזדון בין בכתב או"שקר מפגיע"- לפקודת הנזיקין 58סעיף בין שבע"פ.." )סוג של לשון הרע(, גם במקרה הזה יש צורך להוכיח זדון, כוונה.

, אין הרבה עילות שלולא ניתן למצוא אותן בפסיקה** שתי העוולות הללו כמעט נגישה ושל שקר מפגיע, שריד היסטורי שנשאר בפקודת הנזיקין.

מבקשת לקחת את רוב החוקים שלהצעת חוק דיני ממונות )קודקס(:** המשפט האזרחי במטרה לאגד אותם לחוק אחד. הצעה זו רצתה לקחת את כל

החוקים הקיימים ולאגד אותם לחוק דיני הממונות. לקחו את פקודת הנזיקין ועידכנו אותה למצב של היום והוציאו את ה"שקר המפגיע", עוולת התקיפה נשארה כמו

שהיא, וכך גם עוולות נוספות אך נושא הנגישה ושקר מפגיע נבלעים.

היצג כוזב של עובדה בידיעה שהיא כוזבת"תרמית"- 56סעיף עוולת התרמית- שלא אכפת למציג אם היא אמת או כזב, ושהמוטעה פועל על פיו.

סוג של יסוד נפשי בין הידיעה, לא אכפת, בכוונה, קלות ראש, אין אמונה )אוסף של יסודות נפשיים(, התובע יכול לבחור לעצמו את הבסיס לתביעה שלו כנגד הנתבע. הנתבע שעשה את התרמית, עשה זאת בכוונה להטעות. עוולה שהשימוש בה הוא

לא הרב ביותר.

. רשלנות הוא נושא שמוגבל20- עוולה חדשה יחסית, מן המאה ה-עוולת הרשלנות בשימוש, ככל שנוספו פגיעות היה מקום לפתח את עוולת הרשלנות, אבל היא לא הפלתה לרעה לא את היצרן ולא את הקורבן. מנגד, לא דרשו כוונה, הקורבן היה צריך להוכיח שהפוגע לא היה זהיר. לפני שישים שנה, התעשייה התייצבה, נעשתה מפותחת ומבוססת ואז היה ניתן לעבור ולהגן על הקורבנות יותר מאשר להגן על

המזיקים, ולכן מרמת אחריות רגילה ניתן לעבור לרמת אחריות חמורה. מכיוון שהפוגע הפונטנציאלי יכול לממן ביתר קלות את הפיצויים לנפגע, הניזוק בעמדת חולשה לעומת המזיק, למזיק יש אפשרויות לממן את הפיצויים. הגנה על הקורבן

)הצד החלש(, ובכדי להגן עליו ניתן לעלות את רמת האחריות לרמת אחריותחמורה.

רמות אחריות: בדיני הנזיקין ישנן שלוש רמות של אחריות: הניזוק צריך להוכיח שהמזיק לא רמת האחריות הרגילה )הנמוכה ביותר(-(1

ההוכחה מוטל על הניזוק. הקורבן צריך להוכיח שהמזיק לא היה בסדר, נטל בסדר. אם יוכח שהנתבע אשם, אז התובע יזכה בתביעה. באחריות רגילה,

אין אינטרס להגן על הניזוק. גם הניזוק וגם המזיק שווים. אך אם יצליח לשכנע הניזוק שהמזיק לא היה בסדר הוא יוכל לקבל פיצויים. האחריות הרגילה יש בה אשם- התנהגות שהיא בניגוד ליסודות העוולה. באחריות

רגילה בודקים גם את ההתנהגות וגם את התוצאה, את הדרך עד לתוצאה.

מצב שבו עצם הנזק מזכה את הניזוק רמת אחריות חמורה )בינונית(-(2 בפיצויים, גם אם מקורו בהתנהגות מסוימת, או שהנסיבות מצדיקות הטלת אחריות על המזיק, פעילות שמי שמעורב בה מן הראוי שיפצה את הניזוק.

הוא חוק שיש בו אחריות חמורה מכיווןחוק האחריות למוצרים פגומים שהיצרן הוא זה שיוצר מוצר פוגם, הוא יכול לצמצם עד כמה שניתן את הנזק

הפונטנציאלי שעלול להיגרם לקורבן, במקום שהקורבן יאלץ לשלם את הנזק, היצרן הוא זה שישלם את הפיצויים לקורבן. ולכן האחריות על היצרן

היא אחריות חמורה, גם המוצר יצר נזק )עקב פגם במוצר( מזכה את המשתמש במוצר בפיצויים. אבל לא כל פגם במוצר ולא כל שימוש, מכיוון

שיש ליצרן מקום להתגונן )הגנות שהיא לא אחריות מוחלטת ולכן היצרן יכוללהתגונן(.

ישנן נסיבות שמעצם התרחשות הנזק באותן נסיבות יש מקום להטיל את האחריות על מקור הנזק, יוצר הנזק: לדוגמה בשריפת בית שנוצרה עקב

שריפה שנוצרה אצל השכן, הוא זה שיכל למנוע את השריפה, נסיבות הפגיעה מטילות אחריות על מקור הנזק, השכן. לפעמים גם נפגעים ולא יודעים מה המקור לנזק, לכן במקרים כאלו מטילים אחריות חמורה על

המזיק. המזיק והניזוק אינם שווים. המזיק צריך להוכיח שהוא לא אשם, שהוא כן בסדר."היפוך נטל ההוכחה"-

הניזוק בשלב ראשון רושם את הנזק שנגרם לו עם המזיק ומטיל בכך אחריותעל המזיק, מנגד המזיק צריך להוכיח שהוא לא אשם.

אחריות חמורה אומרת שעצם הנזק והנסיבות שבהם נגרם הנזק מטילים אחריות על המזיק אך מאפשרים למזיק להשתחרר מאחריות, במצב בו הוא

יוכיח שאינו אשם. רמת אחריות שמטילה אחריות על רמת אחריות מוחלטת )הגבוהה ביותר(-(3

עצם התוצאה, כאשר האופן שבו נגרמה התוצאה הוא לא רלוונטי, היסוד הנפשי שגרם לתוצאה לא מעניין אף אחד. הדבר היחיד שמעניין זה האם

נושאהגענו לתוצאה, התוצאה שמטילה אחריות על הגורם לתוצאה. ) - יש בו רמת אחריות מוחלטת, הדרך היחידה שיש בהתאונות הדרכים

אפקטיביות כנגד הנפגע, נזקי גוף שנגרמים בתאונות הדרכים כתוצאה משימוש ברכב מנועי, התשתית לא מונעת את התאונות, המכוניות אינן

בטוחות,אם הדברים הללו היו מתקיימים היו פחות נזקי גוף(.

)פיצויים לנפגעי תאונות דרכים(- חוק שקובע אחריות מוחלטת בכלחוק הפלת"ד תחום תאונות הדרכים, כל מי שנפגע ולא משנה מי האשם או מי הגורם האחראי,

כל מי שנפגע זכאי לפיצויים בגין הפגיעה שלו ולכן זו אחריות מוחלטת )של מי?( האחריות היא של הנהג, של המשתמש ברכב מנועי, הוא האחראי. חוק הפלת"ד

כתוב שהוא חייב2לא אומר שהאחריות היא אחריות מוחלטת אבל מכיון שבסעיף לפצות את הנפגע ומכאן שהאחריות היא אחריות מוחלטת, ובעוד סעיף רשום "ייחוד

עילה"- אפשר לתבוע רק על פי חוק הפלת"ד )הנפגע יכול גם לבחור לתבוע ע"פ (. ייחוד עילה זה מצב בו ניתן לתבוע רק על סמך עילה אחתחוק הביטוח הלאומי

ויחידה, חוק אחד בלבד.

שבו אחריות חמורה אך לא מוחלטת, 2חוק האחריות למוצרים פגומים בסעיף יצרן חייב לפצות אדם שנפגע בנזק גוף, לכאורה מכניסים את נושא האחריות

הוראה רחבה לעניין הגנות היצרן שיכול להתגונן ולכן אחריותו4המוחלטת, ובסעיף לא מוחלטת מכיון שהוא יכול להתגונן, ובנוסף אין ייחוד עילה, הנפגע יכול לתבוע

ע"פ שתי האפשרויות בניגוד לחוק הפלת"ד.

- כל אחד חייב לבטח את עצמו כנגד התשלום לנפגעים,פקודת ביטוח רכב מנועי מכסה את החובה לשלם פיצויים לנפגעי תאונות הדרכים. )מדובר רק על נזקי גוף(.

גם הנוסעים, וגם הולכי הרגל מכוסים בזמן תאונת הדרכים. במקרה שהולך רגל נפגע ונמחץ ע"י שתי מכוניות הוא יכול לבחור לעצמו על איזה מהנהגים תהיה מוטלת האחריות. האחריות היא תמיד על הנוהג, המשתמש ברכב

המנועי. מאחר ועצם הפגיעה מזכה את הנפגע בפיצויים, זוהי רמת אחריות מוחלטת, מצד אחד הנהג הוא האחראי )אחריות מלאכותית( ולכן מחייבים אותו

לבטח את עצמו בכדי שיהיה לו מקור כספי לשלם את הנזק, פיזור הנזק, לפצות את הנפגע מבלי להיכנס לשאלה מי אחראי לתאונה, אם יש פגיעת גוף ואם הפגיעה

נוצרה עקב שימוש ברכב מנועי. אם נהג נוהג ללא ביטוח הוא קודם כל עובר עבירה פלילית ובנוסף אם הוא מעורב בתאונה, בודקים מי הנפגע, אם הנהג נפגע הוא לא

מקבל פיצויים, אם הנהג נפגע, יש לו טיפול רפואי חינם ותו לא.

חברת ביטוח ממשלתית שמבטחת את קורבנות תאונות הדרכים שאין"קרנית"- מבטח שניתן לתבוע אותו, כשנוסעים ללא ביטוח או שהתאונה היא תאונת פגע

וברח )אין מבטח שניתן לתבוע אותו(. כל מי שנפגע זכאי לפיצויים, ובמקרה כזה תובעים את הגוף הזה, קרנית. במקרה שישנו נוסע שנוסע עם אדם שאין לו ביטוח

והוא ידע שהנהג נוהג ללא ביטוח לא יכול לתבוע את קרנית ולא יכול לתבוע אףגורם, אך אם הוא לא ידע שלנהג אין ביטוח אז הוא יכול לתבוע את קרנית.

התחום היחיד שיש בו אחריות מוחלטת הוא מצב של נזקי גוף כתוצאה משימוש שלרכב מנועי, שאלת מקור הנזק והיקף הנזק הם שאלות רלוונטיות במקרה דנן.

באחריות מוחלטת המשתמש ברכב אחראי והוא לא יכול להגיד שהוא לא אחראי, עצם הנזק מזכה את הקורבן בפיצויים. באחריות המוחלטת אין היפוך של נטל

ההוכחה.האחריות המוחלטת נקבעת אוטומטית ע"פ החוק.

באחריות המוחלטת אין אשם, בודקים רק את התוצאה ולא את הדרך )אם הנהגהיה בסדר או שמא לא היה בסדר(, מפני שעצם הפגיעה מטילה את האחריות.

ישנם שלושה סוגים של נזקי גוף: )אישפוז וטיפול רפואי, חוץ ממקרה של טיפול שיניים שאינו מכוסה בביטוחהוצאות

)לא עבדו בעבודהאובדן השתכרות הרפואי, הפיצויים בהוצאות אינן מוגבלים(, מסודרת, השכר נפגע, או שיורדים למשרה חלקית, הפיצויים באובדן השתכרות

)נזק לא ממוני-וסבל כאב , פעמים כפול השכר הממוצע במשק(3מוגבלים עד נזק שלא ניתן לחשב אותו בכסף, אך בכל זאת מגיע פיצוי אבל הפיצוי הוא שרירותי

מפחיתים30בלבד(. והגבלת הפיצויים בכאב ובסבל הוא מי שנפגע והוא מעל גיל לו את הפיצויים של הכאב והסבל.

בפקודת הנזיקין יש שני סוגי עוולות: אבל רוב העניינים המכוסים, מכוסים ע"י עוולותעוולת מסגרת-(1

חובת עקב הפרת נזק )גורם רשלנותהמסגרת. עוולות המסגרת הם: שיש לו כלפי הזולת צריך לפצות אותו, רשלנות מחייבת נזק(הזהירות

.והפרת חובה חקוקה רוב העוולות בדיני הנזיקין. עוולהעוולות פרטיקולריות )יחידניות(-(2

שמגינה עלתקיפהפרטיקולרית מסדירה תחום אחד ותו לא )למשל הגוף מפני פגיעה מכוונת, תקיפה לא מחייבת נזק אך מחייבת כוונה(,

מגינה על השטח )מקרקעין( מפני פלישה מבלי צורךוהסגת גבול-

שתהיה כוונה. ישנם שלושה סוגים של פולשים: מוזמן, בר רשות, מסיג.כליאת שוואגבול )נכנס מבלי רשות, מבלי הזמנה(. וגם

** אין עוולה שיש לה מונפול על תחום אחד בלבד. )אם יש תקיפה+ נזק ניתןלבחור או רשלנות או תקיפה(.

, ואת פס"ד ועקנין243/83פס"ד עיריית ירושלים נגד גורדון, ע"א ~ לקרוא: נגד בית שמש.פס"ד כרמלי:

חוק לטיפול בחולי נפש,1991אישה שאושפזה באישפוז כפוי, כיום יש חוק משנת פס"ד כרמלי עדיין מבוסס על החוק הישן, דאז היה אפשר לאשפז בכפייה. כיום ישנו קושי רב יותר לאשפז אדם במוסד לחולי נפש, רק פסיכיאטר מרכזי יכול להורות על

אישפוז. חולה נפש הוא אדם שמסוכן לסביבה, אבל בעבר היה ניתן לאשפז בכפייה, וטענו כי

אותה אישה הייתה הצדקה לאשפז אותה. היה בו הגבלה על מספר הימים בו ניתן לאשפז )היה1955אותו חוק דאז משנת

תוקף של צו עד לחמישה ימים(, אם רוצים להאריך את השהות של האישפוז יש יש צורך בוועדה מוסמכת.1991צורך להאריך את הצו. בחוק כיום, משנת

פנו להארכה, האישור התקבל רק אחרי שהשתחררה. אחרי ששוחררה9ביום ה-הגישו תביעה נגד משרד הבריאות נגד אותם רופאים )האישה הגישה את התביעה(.

כאשר אדם מגיש תביעה הוא לא מפרט את טענותיו בכתב** הערה פרוצדורלית: התביעה, מפרטים עובדות בלבד, כשמגישים את כתב התביעה, מבססים את כתב

התביעה על עוולות מסוימות, יש לבסס את העובדות על העוולות השונות.

לאחר מכן האישה אמרה כי הייתה כליאת שווא. )שלילת חירותו של אדם למשך זמן לפקודת הנזיקין.26סעיף כלשהו באמצעים שונים(

כליאת שווא זה לא דבר שיש לו זמן מינימום, ניתן לכלוא אדם גם למשך שעתיים, העובדה שמדובר בזמן קצר לא אומרת שלא מדובר בכליאת שווא. כעת השאלה

הנשאלת האם הייתה הצדקה לכך או שמא לא. אדם שמאושפז במוסד לחולי נפש לפקודת 27סעיף ללא הצדקה זוהי כליאת שווא. שוללים ממנו את החירות שלו,

הנזיקין כולל רשימה של מצבים בהם כליאה לא תיחשב לכליאת שווא. )בעיקר(.3 סעיף קטן 27סעיף

כלומר טוענים כי הייתה הצדקה רפואית בכך שכלאו לשווא את גברת כרמלי.

- עוולה פרטיקולארית. שלילת חירות ללא סמכות. אם האדםכליאת שווא שמאשפז הוא בעל סמכות אז המאושפז לא יכול לתבוע אותו על כליאת שווא. ואם הוא לא בר סמכות אז ניתן לתבוע אותו, מי שהורה על כליאת שווא, על האישפוז,

לא הייתה לו סמכות אז מדובר בכליאת שווא. אם במצבים בהם כלאו אדם לא כדיןגם אז זה יהיה כליאת שווא.

אשפוז כדין הוא אישפוז למשך חמישה ימים , אם זה למעלה מחמישה ימים אז ( מנטרל את העוולה, והופך את הפעולה לחוקית.3 )27לכאורה זה לא כדין. סעיף

עוולת מסגרת/ עוולת סל, היא חלה על מספר מצבים. היאהפרת חובה חקוקה- שונה מעוולת הרשלנות בכך שהיא מוגבלת להפרה של חוק. ועוולת הרשלנות לא

מוגבלת.

במצב שכליאת שווא מצדיקה את האישפוז ומצד שני הפרת חובה חקוקה אישפזה )27אותה שלא כדין, בעצם השופטים )דעת הרוב( מנטרלים את העוולה בסעיף

(, סעיף זה שולל את אי החוקיות שבהתנהגות הנתבעים. אם הנהלת ביה"ח לא3 קיבלה את האישור במועד הדרוש הם הפרו את החובה החקוקה, ומכאן דעת

המיעוט אומרת כי גברת כרמלי יכולה לתבוע. פגעו בזכות החוקתית הבסיסית שלה, הפרו לה את החופש ולכן היא הייתה זוכה

בתביעה, אבל מה שגרם לרוב להחליט את החלטתם זה בגלל שהטיפול בסופו של דבר עזר לה. גברת כרמלי טוענת שמה שחשוב זו העובדה של כליאת השווא האם

זה היה כדין או לא, ההצדקה והתרומה כביכול למצבה זה לא העיקר.

אין חפיפה בין שתי עוולות פרטיקולריות, אבל יכולה להיות חפיפה בין עוולת מסגרת לבין עוולה פרטיקולרית, אם ישנה הגנה מכוח עוולה מסוימת והיא נופלת זה לא

שולל להפיל עוולה אחרת. רשלנות זה מצב בו התובע מוכיח שהפעולה שנעשתה נגדו לא הייתה סבירה, אך מאחר ויש את הנתון שזה עזר לה אז אין רשלנות )ולכן

היא לא תבעה על רשלנות(.

- מצב שבו אין חפיפה בין עוולת מסגרת לביןפס"ד עיריית ירושלים נגד גורדון עוולה פרטיקולרית, יש שתי עוולות, הן קיימות אבל אין חפיפה ביניהן. ישנה עוולה של רשלנות ועוולה של נגישה, על מנת שעוולת הנגישה תחול יש צורך ביסודות של פתיחת הליך פלילי , בזדון, ובזיכוי לצורך העניין, אדון גורדון במקרה שלו, לא חלה

עוולת הנגישה כי זה לא היה בזדון, ומכאן שאין חפיפה בין שתי העוולות, יכולה להיות חפיפה, אבל במקרה הספציפי הזה אין חפיפה בגלל שאין נגישה. מכאן שלא

התבצעה עוולה, אבל העובדה שזה לא נגישה זה לא אומר שלא יכולה לחול עלהאירוע עוולה אחרת- הרשלנות.

ברק אומר כי אין לאף עוולה מונופול על מערכת עובדתית נתונה. יש צורך להכניסאת העובדות, בסיס התביעה, לתוך העוולה שאותה רוצים להוכיח.

גורדון מכר את המכונית ומשרד הרישוי היה צריך לרשום את הבעלים החדשים של המכונית, אבל משרד הרישוי לא עשה זאת, הוא החנה את המכונית במקום אסור,

וכל פעם הפקחים של עיריית ירושלים נתנו קנסות וזה הגיע לגורדון כי משרד הרישוילא עידכן את המחשב שלו.

פעמיים הוא שילם את הדוחות אבל בפעם השלישית הוא הלך לעירייה, הוכיח להם שהוא מכר את האוטו, ובעירייה הבטיחו לו שאם הוא יקבל עוד פעם דו"ח שלא

ישלם אותו והם יטפלו בזה. ואז גורדון, כשקיבל את הדוח הבא הוא לא שילם, ואזבאו ועצרו אותו.

עבירות בתחום דיני התעבורה או בתחומים אחרים"ברירת קנס"-ישנן עבירות שקשורים לרשויות מקומיות, אם משלמים קנס זה אומר שמוכנים לעמוד בעונש הקבוע. אם האשמה מוצדקת אז ניתן לשלם- מודים במעשה, לא תמיד חייבים

להודות במעשה. ולכן זה נקרא ברירת קנס, ישנה ברירה או לשלם או לא לשלם. אם לא משלמים את הקנס- לא מודים, ומכאן שניתן לתבוע את אותו האדם, גורדון טוען כי הוא לא ביצע את העבירה ולכן אין לו צורך לשלם את הקנס. אם מתייצבים

בביהמ"ש אז יש משפט, אם לא מתייצבים בביהמ"ש אז השופט דן בנושא בהיעדרהנתבע.

גורדון לא התייצב למשפט, השופט החליט בהיעדרו שהוא קונס אותו או מאסרתמורתם.

מאחר ואמרו לו שהוא לא צריך לשלם, כשהוא קיבל את ההודעה על הקנס הוא לא שילם, אבל בעירייה לא ידעו, היא שלחה פקחים/שוטרים ומכאן שגורדון נעצר

ע"י השוטרים והכניסו אותו לבית סוהר, הוא הגיש תביעה נגד העירייה, טען שהעירייה לא בסדר, ושהיא נתנה דוחות שלא בצדק, ושהעירייה צריכה לפצות אותו

על כך שחייבה אותו לשלם.

העירייה טענה כי פתיחת ההליכים לא נעשתה בזדון, כלומר לא היה זדון אז איןנגישה, ומכאן שאין יותר מה לעשות )טענת העירייה(.

מנגד, גורדון טוען כי זה שעוולת הנגישה לא מתקיימת זה לא אומר שעוולת הרשלנות לא מתקיימת, העירייה בתגובה אומרת כי אם לא מתקיימת נגישה אין

תיק.

- אי אפשר לתבוע אותו אדם פעמיים על אותו עניין.מעשה בית דין

עוולות המסגרת הם עוולות הרבה יותר מועילות, ישנם הרבה עוולות בפקודת הנזיקין מכיוון שרצו לבסס את זה על ההלכות האנגליות, פקודת הנזיקין מגבשת את

שנים, והעולם השתנה רבות.100. מאז עברו כמעט 30המצב באנגליה בשנות ה-וכיום העוולות האלו אינן רלוונטיות. עוולת שווא יכולה להיות גם עוולת רשלנות.

גורדון לא יכול להגיש תביעה בעילה של נגישה, בגלל שהתנהגות העירייה לא הייתה בזדון, זה לא אומר שהמערכת יחסים הייתה חוקית. היא לא הייתה בסדר, העוולה ששולטת במערכת הזו היא הרשלנות. מה שמייחד את עוולת הרשלנות- היא חלה

על אין ספור מצבים.

היסודות של עוולת הרשלנות הם: חובת הזהירות של הנתבע כלפי התובע- אין חובת זהירות כלפי כולם, זה לא(1

כלפי כולי עלמא, זה רק הנתבע כלפי התובע, התפיסה הליברלית היא זהירות כמעט כלפי כל אחד, אבל בפועל החובה היא רק בין הנתבע לבין

התובע, ישנה בעיתיות ב"למצוא" מיהו הנתבע שחב את החובה כלפיהתובע.

הפרת החובה.(2נזק.(3

(.3 לבין 2** ישנו קשר סיבתי בין הפרה לנזק )בין ** חובת הזהירות הוא היסוד העיקרי.

שלילת החופש זה גם סוג של נזק, יכול להיות גם נזק כספי, אבל העובדה שהנזקהוא לא כספי זה לא אומר שזה לא נזק.

(- אובדן חיים, אובדן נכס, אובדן נוחות או ברווחה גופנית אונזק )פקודת הנזיקיןחיסור מהן או כל אובדן ביוצאים באלה. הגדרה רחבה מאוד.

היסוד הראשון של עוולת הרשלנות- יסוד החובה:

- מדובר בזוג שהלך לבית קפה, בכוס הקפה שלפס"ד אנגלי דוניו נגד סטיבנסון האישה היה שרידי חילזון בתוך הכוס, התיק הזה הגיע לבית הלורדים, ולעולם לא

נקבע בפועל מהו הנזק שנגרם לה, היא הגישה תביעה בגין הנזק שנגרם לה. מדובר , לא הייתה לבחורה עילה חוזית, לא בוצעה בפועל בדיוק כלפיה1928בשנת

העוולה, כי הבחור הוא זה שקנה את כוס הקפה.

מכיוון שלא היא קנתה את כוס הקפה, אין לה עילה, ולא היא קשרה את החוזה עם מי שמכר את כוס הקפה, התביעה היא נגד יצרן המשקה, שהוא הנתבע, השאלה

בעקרוןהנשאלת האם ליצרן יש חובת זהירות כלפי הנתבע, חובת הזהירות מקורה )האם אותו נתבע כמזיק פונטנציאלי היה צריך לדעת שיגרם נזק(. הצפיות

חובת הזהירות באה לידי ביטוי בעיקרון הצפיות )האם אדם צריך לצפות כי במקרהולא יזהר מישהו עלול להינזק, להיפגע כתוצאה מחוסר הזהירות(.

נקודת המוצא של הלורד אטקין מקורה בעיקרון "ואהבת לרעך כמוך", העיקרון שאדם חייב לאהוב את שכנו, נעשה במשפט, אל תעשה לחבריך מה ששנוא עלייך, יש לנקוט בזהירות סבירה בכדי למנוע מעשים או מחדלים שאתה יכול באופן סביר

לצפות העלולים לפגוע בשכן )שכנים הם אנשים שיש צורך להחזיקם בצפיות סבירהכאנשים שיושפעו ממעשים של האחר(.

עיקרון הצפיות )חובת הזהירות( ועיקרון השכנותישנם שני עקרונות שעובדים יחדיו:)כלפי האדם שאם לא ניזהר הוא עלול להיפגע, שכנות רעיונית, שכן רעיוני(.

יכול לצפות וצריך לצפות. ישנן שתי נקודות נוספות: )ברק אומר שמי שצריך לצפות הוא גם יכול לצפות, זוהי ההתפתחות שנעשתה מאז

שנות השלושים ועד היום, עם התפתחות הפסיקה האנגלית, נקודת המוצא היא שישנה חובה להיזהר מול השכן ויש גם צורך להיזהר, ועקרונית הוא יכול להיזהר.

ברק אומר שנזק שניתן לצפות אותו פיזית, ישנה חובה למנוע אותו, אלא אם כן יש שיקולי מדיניות ששוללים את החובה הזאת, אם הנזק ניתן לצפייה, ניתן לצפות

אותו, אז צריך לצפות אותו(.

חבר'ה שהלכו על מסילת ברזל.3- נהג רכבת שדרס אחד מ-לדוגמה- פס"ד יערי הוא היה צריך לצפות זאת אך זה אבסורד, כמעט כל דבר אפשר לטעון עליו

שאפשר לצפות אותו.

למרות שבמקרים מסוימים צריך לצפות ואפשר לצפות, ישנם שיקולים שוניםשמפריעים לכך.

ברק טען כי מקום שניתן לצפות נזק כעניין טכני קיימת חובתבפס"ד ועקנין- זהירות אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית השוללים את החובה.

שיקולים של מדיניות משפטית הם שיקולים שבאים לאזן מצד אחד על חופשהפעולה ומצד שני על הצורך להגן על הגוף ועל הרכוש.

)חברה לגרירה( שניתן בביהמ"ש הגבוהפס"ד אמריקאי ארה"ב נגד קרול- למדינת ניו יורק ע"י השופט לאונרד האנד )אחד הטובים בארה"ב(, היה מדובר

בספינות שהתנגשו ואחת תבעה את השנייה לפיצויים. שיקול מדיניות ששולל את החובה, "אם הסיכוי"נוסחת האנד":החידוש של האנד-

שייגרם נזק כפול העלות של מניעת הנזק עולים על היקף הנזק אז אין חובתזהירות".

B<PL.)נזק וסיכוי גדולים מהנטל( אם הנטל למנוע את הנזק הוא גדול יותר מאשר הנזק להתרחשותו אז אין אחריות.

מה שטוב בנוסחה של האנד זו העובדה שקל להפעילה, מציבים מספרים, ורואים מה היקף הנזק, אבל הנוסחה לא כוללת את המרכיב האנושי, היא מתייחסת

לנזקים פיזיים כאשר מתקיימים נזקי רכוש. כשמדובר בפגיעת אדם, הנזק הכלכליהוא מינורי.

כאשר עלות המניעה היא הרבה יותר קטנה מהנזק הפונטציאלי שעלול להיגרם אזישנה אחריות.

השימוש בנוסחה הוא במצבים בהם רוצים להטיל אחריות ולא למנוע אחריות.

מערכת יחסים בין מזיק לניזוק ישנה חובת זהירות בין השניים. היצרנים חייבים חובת זהירות כלפי המשתמשים במוצר. מערכת יחסים נוספת בהן חלה חובת זהירות היא

בין הנהג לבין הנוסעים )אבל נושא זה הוא פחות משמעותי(. עקרונית לנהג יש חובת זהירות מושגית כלפי הנוסעים ברכב או הולכי רגל. מערכת יחסים נוספת היא

בין המעביד לבין העובד גם שם חלה חובת הזהירות המושגית. גם לרופאים ישנהחובת זהירות כלפי המטופל.

באה לידי ביטוי גם בדבריו של ברק: "אם הקבוצה אליהחובת הזהירות המושגית משתייך המזיק חלה חובת זהירות אל הקבוצה אליה משתייך הניזוק ביחס לסיכון

שבו מדובר וביחס לסוג הנזק שאירע אז קיימת חובת זהירות מושגית".

האם הרופא הפר את החובה כלפי המטופל. לרופאיםחובת זהירות קונקרטית: ישנה חובת זהירות מושגית כלפי מטופלים, אם לא מדובר במטופל ישיר עוברים

לחובת הזהירות הקונקרטית. עושים סיווג לאיזה קבוצה משתייך האדם.

ישנם כאלו שאומרים שאם מוכיחים חובת זהירות מושגית אין צורך להוכיח חובת זהירות קונקרטית. ברק אומר שאם ישנה חובת זהירות מושגית אין צורך לעבור

לשלב השני ולבדוק את חובת הזהירות הקונקרטית.

המזיק הפונטנציאלי יהיה אחראי ויכול לצפות וצריך לצפות אלא אם כן ישנם שיקולי , אם הם חלים אז איןשיקולי המדיניות השוניםמדיניות שמונעים את האחריות,

חובה: - יש במסגרת השיקול הערך החברתי של ההתנהגות שגרמה לסיכון/לנזק(1

הזה בדיקה של התועלת והחשיבות שבפעילות מול הנזק הפונטנציאלישעלול להיגרם כתוצאה מקיומה של הפעילות.

לדוגמא שהולכים לגן השעשועים, ישנה סבירות6-7ילדים קטנים עד גיל שהם יכולים ליפול ולפגוע בילד אחר, האם הסיכון מבטל את החשיבות מעצם שימוש הנדנדה?- האם יהיה איסור על נדנדות בגן השעשועים או

שמא יגדרו את הנדנדה למעין כלוב. הפעילות של ילד בגן השעשועים היא פעילות חשובה מאוד אבל יש בה גם סיכון, השאלה אם ישנה נפילה מי

אחראי לנזק הזה, אם הילד נפל בגלל תקלה או פגם אז ניתן להטיל אחריות, חובת זהירות מושגית בין היצרן למשתמש, או של בעל השטח כלפי מי שמשתמש בשטח. ונדנדה פגומה היא פגם בשטח, אבל לא הופרה חובת הזהירות הקונקרטית כי הפעילות היא חיונית. הפעילות תותר מכיוון שהסיכון קטן מהתועלת. גם בבריכת שחייה יש פעילות חברתית שהיא חשובה וחיונית

ובנוסף קיימים גם סיכונים שונים. אבל התועלת גדולה יותר מהסיכונים, מהמפגעים השונים הקיימים. כלומר הערך החברתי של הפעילות גדול

מהנזק שעלול להיגרם. - מי בעמדה הטובה יותר למנוע את התממשות מונע הנזק היעיל ביותר(2

הסיכון, לעיתים הניזוק הוא בעמדה טובה יותר למנוע את הנזק מאשר המזיק, אם הניזוק לא מנע את זה אז לא תוטל אחריות על המזיק. הניזוק

הוא מונע הנזק היעיל ביותר. בגלל שהכוונה היא לשיקולי מדיניות אז יכוליםלהיווצר הבדלים בין ישראל לארה"ב ומדינות אחרות.

הוא דוגמא טובה לכך שהניזוק יכל למנוע את הנזק. פס"ד בש

פיתוח של מי הפיק את התועלת הרבה ביותר מהפעילות שגרמה לסיכון- (3 השיקול של הערך החברתי של ההתנהגות יוצרת הסיכון, אם הניזוק הפיק תועלת רבה מהפעילות יוצרת הסיכון יכול להיות שזה שיקול שיכול לשלול

את האחריות על האחראי לנזק. פעילות שכזו אי אפשר לסגור אותה ברשימה אחת מסודרת, כל פעילות והתועלת שלה והאחריות בכל פעילות

היא שונה מהאחרת. : בניתוח התועלת של המנותח גדולה יותר מהתועלת של המנתח,לדוגמא

בריאותו של המנותח לעומת הכסף של המנתח. בנוסף גם השתתפות בטיול,המטייל לעומת הסיכון.

)למהשיקול ערכי – רמת זהירות שאחרים היו נוקטים מול סיכונים דומים(4 )אםושיקול כלכלילהטיל אחריות על גורם אחד גם כשהאחרים לא בסדר(

האחרים נוקטים ברמה מסוימת של זהירות למה דווקא אותו אחד צריך לשאת באחריות(, שיקול בעייתי כי זוהי איננה הגנה על הנתבע להגיד

שאחרים גם נוהגים כך. אבל אם רמת הזהירות של הנתבע ושל האחריםזהה זה יפתור את הנתבע מהאחריות.

- מדובר על מצב שבו אם נטיל אחריות על הנתבע, הנתבע הרתעת יתר(5 יפסיק את הפעילות המסוכנת הגורמת לנזק וגורמים נוספים שפועלים באותו

תחום גם הם יפסיקו את הפעילות שלהם, וסך הכל החברה תיפגע מאשרהנזק שנגרם לפרט מעצם קיומה של אותה פעילות.

: רופאים, אם כל הזמן תוטל האחריות עליהם, החברה תיפגע מזה,לדוגמא יותר מאשר הנזק שהיה נגרם רק לפרט. אחד המצבים שבהם ביהמ"ש דנים

בהם בהרתעת יתר זה טענות של רופאים כנגד ניסיון הטלת האחריות עליהם. ביהמ"ש לא נמנעו מלהטיל אחריות בהיקפים כספיים מאוד גבוהים,

למשל בניו יורק לדוגמא גניקולוגים רבים הפסיקו עבודתם, חוסר הרופאים יוצר מצב הרתעתי וזה פוגע בחברה כולה שלא יכולה להשתמש בשירותים

הללו. זה יוצר מצב של הרתעת יתר. - מהו האינטרס שביקשנו להגן עליו, והאם נפגע בהכרח האינטרס המוגן(6

אותו האינטרס המוגן, אם רצו להגן על שלמות הגוף ונפגע אינטרס רכושייכול להיות שזה יהיה שיקול לשלול אחריות.

- שיקול בעייתי, מה שאומר הנתבע שאם יכירו שתביעה הצפת בתי המשפט(7 שלו אלפים כמוהו יגישו תביעות שכאלו, ובתי המשפט לא יוכלו לתת סעד, כי

הם לא יכירו בתיקים הללו בגלל ההצפה.

לעיתים כל השיקולים שאמורים להיות שיקולי אחריות אומר התובע לנתבע כי גם אם יכירו בתביעה, הפעילות החברתית אין בה תועלת רבה יותר מאשר

הנזק האדיר שנגרם, התובעים מראש משתמשים בשיקולי המדיניות בכדי להראות שהם לא חלים במקרה שלהם. מעטים המצבים שביהמ"ש יכיר

במצבים האלה בכדי לשלול אחריות. בדומה ל "מונע הנזק היעיל ביותר", אם הרעיון פיזור הנזק )שיקול כלכלי(-(8

הוא פיזור הנזק אבל לניזוק קל יותר לשאת באחריות, זה יכול להיות שיקולשישלול את הטלת האחריות על המזיק.

יש צורך לשכנע את ביהמ"ש שההגנה עליו צודקת. הוגן צודק וסביר-- )שיקול שיש באנגליה(, לא רק חובת זהירות אלא זה הוגן להטיל אחריות

זה היה מקשה על התובעים בתביעותיהם, השיקול הזה עדיין לא נכנס למסגרת שיקולי המדיניות ששוללים אחריות. זה קיים רק באנגליה.

השאלה היא מה הוגן מה צודק ומה סביר.

לסיכום:

התפיסה הישראלית היא כזו, אם ניתן לצפות את הנזק אז חייבים לצפות אותו, כלומר ישנה אחריות, אלא אם כן הנתבע משכנע את ביהמ"ש שקיימים שיקולי מדיניות שבכוחם לשלול את האחריות, בהרבה מאוד מצבים ישנה חובת זהירות

מושגית, קבוצה שחייבת אל מול קבוצה אחרת. בנוסף במצבים מסוימים גם תפיסתהעולם של השופט חשובה אף היא.

היסוד השני של עוולת הרשלנות- ההפרה:

מתי המעשה/ המחדל של הנתבע מהווים את הפרת החובה, האם החובה הזו הופרה והאם היא בכלל קיימת, עוולת הרשלנות אומרת שהפרת חובה היא מעשה

או מחדל שאדם סביר לא היה עושה, אם האדם הסביר היה עושה או לא עושה כשהנתבע לא היה עושה מה שהאדם הסביר היה עושה אז מדובר על הפרת החובה

)התנהגות לא סבירה(. הכוונה בהתנהגות היא גם למעשה וגם למחדל, האדם הסביר נקבע ע"י ביהמ"ש.

ביהמ"ש יוצר אידיאל שמנסה להכווין את ההתנהגות שלה, אם ביהמ"ש מגיע למסקנה שההתנהגות לא ראויה, ביהמ"ש יגיד שהפעולה לא סבירה, אם היא לא

סבירה ישנה הפרה של חובה הזהירות. אם ביהמ"ש פוסק בדיעבד אז לא ניתן לדעת אם הדבר הוא סביר או לא, עד שלא מתייצבים מול ביהמ"ש. לכן זה מאוד בעייתי

כי כמעט כל דבר יכול להיחשב בעיני השופט כהתנהגות לא סבירה.

דוגמא להפרה ולחובה, שני היסודות של עוולת הרשלנות: רוכב אופניים שנוסע ונהרג, כאשר אישה בהריון צופה בו ומפילה, היא תובעת את

עיזבונו של הנהרג. הוא היה הנהג והיא הייתה ההולכת רגל, היא נפגעה וכעת הואצריך לפצות אותה )כך היה הרעיון של האישה בהריון(.

האם המעורבות שלה בתאונה מחייבת פיצוי? עקרונית, ניתן לצפות מקרה שכזה, נורמטיבית יש לבחון את המקרה. לא-

בודקים את הניזוק כאדם סביר, רק המזיק, הפוגע צריך לצפות או יכול לצפות. אם ישנה תאונת דרכים והנפגע כביכול מהתאונה הוא לא נפגע

באופן ישיר כלומר הוא לא קרוב משפחה מדרגה ראשונה והוא חש נפגעמהתאונה, לא יכול לדרוש לחובת זהירות מהפוגע.

~ לקרוא: פס"ד מרצ'לי

ישנה חובת זהירות של מורה אל התלמיד. נשאלת השאלה האםפס"ד מרצ'לי: הייתה קיימת חובת זהירות קונקרטית, ואם היא הייתה קיימת האם היא הופרה? לפי

מבחני הצפיות. מורה יכולה לצפות כעניין טכני את המקרה אלא אם כן קיימיםשיקולי מדיניות ששוללים את האחריות שלה.

עלות מניעת הנזק בנסיבות המקרה שואפת לאפס מפנייישום נוסחת האנד: שהמורה מקבלת את השכר שלה בכל מקרה. האמצעים למנוע את הנזק הם

אמצעים פשוטים ביותר, ישנן שתי אפשרויות:שהמורה תגיד שמפה לא יורדים.(1 המורה יכלה להגיד שעד שהטיולית לא עוצרת, לא יורדים, ובירידה יורדים רק(2

מהדלת הקדמית.

אמצעים אלו לא ננקטו והילדה ניצלה את ההזדמנות שהייתה לה והיא קפצה. וחוש האחריות שלה לא כל כך מפותח והיא פעלה כפי15-16מדובר בילדה בת

שפעלה. הצפיות לא מתייחסת לתהליך הגרימה, אלא רק את סוג הנזק. מה יקרה אם לא

ננקטו אותם אמצעי זהירות. המורה הייתה צריכה לצפות שאם היא לא תשגיח היא אפילו יכלה למות מהקפיצה הזו. חובת הזהירות לא ממוקדת מול התהליך המדויק שגרם הנזק והיא גם לא ממוקדת מול ההיקף של הנזק אלא רק אל מול סוג הנזק

שאירע.

בנוסף ישנה את האחריות של הנהג שצריך לדאוג לתקינות הרכב, לא רק קיימתהאחריות של המורה. גם למורה וגם לנהג יש חובת זהירות מושגית.

כאשר בודקים את חובת הזהירות של המורה יש לראות שהיא נהגה בצורה בלתיסבירה, השאלה הנשאלת היא מהי אותה התנהגות סבירה.

ביהמ"ש קובע מהי התנהגות סבירה ומיהו האדם הסביר, ומהי נורמה שמפחיתה אתהסיכונים.

ביהמ"ש לא משווה את המורה למורה אחרת, ומה מורה אחרת הייתה עושה, הוא משווה אותה לאדם הסביר, ואם השופט היה בנעליו של הנתבע מה הוא היה עושה, מה ניתן לדרוש מהמורה כתוצאה משקילת שיקולים שונים, שיקולים שמשפיעים על

ביהמ"ש.

יש לבחון האם התנהגות הנתבע היא התנהגות מקובלת. )התנהגות סבירה זו לא התנהגות מקובלת(. ביהמ"ש אומר שהתנהגות מקובלת אין משמעה התנהגות

סבירה. לדוגמא: אם מעבידים נותנים לעובדים שלהם לעבוד בתחומים שיש להם סכנה לעיניים והם לא מספקים להם משקפי מגן, ואחד מהעובדים נפגע, והמעביד

אומר שכולם לא מספקים משקפי מגן לעובדים שלהם, זו לא טענה שמתקבלתבביהמ"ש, זה לא אומר שזו התנהגות סבירה גם אם היא מקובלת.

ביהמ"ש קובע אם הייתה הפרה של חובת זהירות, ואם ההתנהגות לא הייתה סבירה, ביהמ"ש קובע אם אותה ההתנהגות באותן הנסיבות הייתה לא סבירה ולא

תואמת את תנאי המקרה. ביהמ"ש אומר שמול סיכון סביר לא צריך לנקוט באמצעים מיוחדים, ביהמ"ש הוא

היחיד שקובע.מה שעושה את ההבדל בין סיכון סביר לסיכון לא סביר אלו הם שיקולי המדיניות.

- אם אדם נתקל באדם שהוא בסכנת חיים, הוא צריךחוק לא תעמוד על דם רעך לפעול באופן שהוא סביר לכישורים שלו. לא דורשים פעולה יותר אקטיבית, מספיק

בפעולה שתואמת את הכישורים שיש לאדם. )מקרה ההומלס(

מתי ניתן לקבוע חובת זהירות כשאין חובת זהירות מושגית? אין חובת זהירות אל מול ההומלס, ניתן לצפות אבל לא חייבת להיות-

צפיות. אין גם יחסים ישירים בין ההומלס לבין האדם שנתקל בו. יש צורך ביחסים ישירים עם הנפגע כביכול, הקירבה היא קירבה רעיונית ולא

פיזית, גיאוגרפית.

איך ניצור מצבי אחריות שלא כלולים במצבי חובת הזהירות המושגית?

כאשר המזיק הפונטנציאלי יכול לצפות וצריך לצפות שהוא יזיק לניזוק,- אם המזיק לא ינקוט אמצעי זהירות סבירים כאשר הסיכון שעלול לנבוע

מהתנהגותו הוא סיכון בלתי סביר. מצב זה ניתן להחיל אותו על אין ספור מצבים, את עוולת הרשלנות ניתן להחיל על כמעט כל מערכת עובדתית

נתונה.

באילו מצבים קיימת חובת זהירות ובאילו מצבים לא קיימת חובת זהירות?

- נחלקו דעות השופטים, היה הרכב של חמישה שופטים, היו שלושפס"ד זיידוב דעות, דעת הרוב אמרה שלהורים ישנה עילת תביעה אבל בתוך הרוב הזה,

השופטת אמרה שלהורים יש עילת תביעה רק אם ישנו מום גדול, ואם אין מום גדול אז אין להם עילת תביעה. אמרו שלרופא יש חובת זהירות כלפיהם, אם הוא לא

הפנה את תשומת ליבם למום, באותה המידה הרופא חייב חובת זהירות להורים אם ההורים שואלים שאלות מנחות את הרופא והוא עונה שאין שום בעיה. ההורים

מסתמכים על חוות הדעת של הרופא והאישה נכנסת להריון.

שוללים מההורים את הזכות להחליט אם להפיל או לא, מכירים בזכות התביעה של ההורים ואכן לרופא יש חובת זהירות כלפי ההורים. השאלה הנשאלת היא האם ישלרופא חובת זהירות כלפי העובר. האם נוצרו כבר יחסי קירבה בין הרופא לעובר.

נשאלת השאלה גם אם העובר היה נולד אם הרופא לא היה מתרשל. פה דעת המיעוט אמרה שלילד אין עילת תביעה, זוהי שאלה פילוסופית. יש לילד את הזכות להיוולד שלם ובריא ואם הוא לא נולד כך חייבים לו פיצויים, אבל מלכתחילה הוא

לא יכל היה להיוולד בריא כי אמנם הרופא התרשל אבל הוא לא זה שאחראי לפגם עצמו. אם היקף הפגיעה גדול ביותר אז אולי היה עדיף לו לא להיוולד מאשר

להיוולד. אז יש לבחון מה היקף הפגיעה. ישנה גם דעה שאומרת שהילד חב את חייולרופא כי לולא התרשל הילד לא היה נולד.

מדובר בבחור שקופץ קפיצת ראש במים רדודים, שנפגע בראשופס"ד ועקנין- והופך להיות משותק, הוא תובע את מפעילי הבריכה בבית שמש. הדגש הוא על זה שהפעיל את הבריכה בפועל וזהו הקבלן, הפעילות בבריכה חשובה, ישנה התנהגות

חשובה אבל עומד מנגד סיכון סביר. ואם ישנו סיכון סביר לא נוקטים באמצעיזהירות. המצב שונה במקרה הזה.

השחייה בבריכה עם כל החיוניות שבה קיימת גם סכנה שעלולה להתממש. מפעיל הבריכה טוען שאכן ישנם שלטים שמתריעים שאסור לקפוץ ועל זה עונה להם

השופט ברק באמצעות נוסחת האנד כי זה לא מספיק להציב שלטים ושיש מציל, ישלוודא שאנשים נשמעים להוראות השלטים.

להציב עוד גורם ליד המים הרדודים שאכן לא קופצים שם, ניתן לעשות זאת בצורהיעילה. והעלות קטנה מהסיכון. מפעילי הבריכה מכאן הפרו את חובת הזהירות.

חובת הזהירות קיימת מול מי שמוזמן ונמצא בבריכה, מי שקונה כרטיס לבריכה ונחשב או למוזמן או לבר רשות לא ניתן להתחמק מאחריות כלפיו. גם השלט

בכניסה לבריכה לא פותר את מפעיל הבריכה מאחריות. מפעיל הבריכה היה צריך לצפות שאם השוחים ישחו כפי שהם שוחים ויקפצו במים רדודים, אדם לא יודע הכיצד להעריך את עומק המים. זה שעומד על שפת הבריכה לא יכול להבחין

בהבדל. היה צורך להציב אנשים שימנעו את הקפיצה. והם הפרו את חובת הזהירותואין שום שיקולי מדיניות שבכוחם לשלול את האחריות של מפעילי הבריכה.

סבגכמה שנים לאחר פס"ד ועקנין היה מקרה דומה למקרה שהיה בבית שמש וזה -נגד אמסלם

מדובר בבריכה בדימונה שהייתה בה מגלשה ואחד הגולשים פגע באחד השוחים ששחו בבריכה, זה שנפגע הגיש תביעה כנגד מפעילי הבריכה, וטען שעצם השימוש

במגלשה הוא לא בהכרח חיוני אבל הוא גם לא מזיק, הנאה זה חיובי, אבל מי שמפעיל מתקן שכזה צריך לנקוט באמצעים שונים, היה צריך לבדוק את תפקיד

המשלח, המפעילים אכן הציבו משלח אבל הוא לא עשה את תפקידו כראוי. באותו פס"ד השופטת דורנר אמרה כי ישנה חזקת רשלנות- הנזק שלעצמו יוצר חזקת

רשלנות ושיבוא המזיק ויגיד שהוא לא אחראי )ברק לא אהב זאת(, ברק אמר שזה לא נכון. אין חזקה של רשלנות אלא נקודת המוצא היא שכל עוד לא הוכח אחרת אז הנתבע לא אשם, לא אחראי, יש צורך להוכיח הפרה של חובת הזהירות )לפי

ברק(.

חובה קיימת אל מול גורם קונקרטי )ולא כולי עלמא( כתוצאה מצפייה של הנזק, חובה שקיימת בין שכנים )שקיימים יחסי קירבה בין הפוגע לבין הנפגע( יחסים

שנקבעים לפי צפיית הנזק כעניין טכני ויש צורך לצפות אותו אלא אם קיימים שיקולימדיניות ששוללים.

אם התובעים נכנסים לחובת זהירות מושגית שנקבעה הם רק מפרטים את מעמדם מול המזיק ונכנסים ישירות לאחריות הקונקרטית ואם אין מתכונת קבועה מראש אז

התובע צריך להוכיח את קיומם של יחסי הקירבה והפרת החובה ויש צורך להוכיחזאת באמצעות התנהגות בלתי סבירה, בלתי ראויה שכתוצאה ממנה נגרם הנזק. הנתבע בכדי שלא תוטל עליו אחריות צריך לשכנע את ביהמ"ש כי הוא לא חייב חובת זהירות כלפי התובע ואם היא לא קיימת הוא צריך לשכנע את ביהמ"ש כי

ישנם שיקולי מדיניות ששוללים ואם לא הוא יחוייב בתשלום.

לפקודת הנזיקין: 41 מוסדר בסעיף "הדבר מעיד על עצמו" הכלל; כלל זה מעביר את נטל ההוכחה אל הצד שכנגד אל הנתבע, מדובר באחריות

חמורה )מצב שבו על הנתבע לשלול את אחריותו(, הנתבע צריך להוכיח בכלל הזהשהוא היה בסדר.

מתי חל הכלל?-ישנם שלושה תנאים מצטברים להחלתו של הכלל:

בכדי להוכיח שהנתבע נגרם נזק ע"י נכס שבשליטת הנתבע-(1 אחראי אנחנו קושרים אותו עם הנכס שגרם לנזק. מדובר בנכס

שהוא מטלטלין או מקרקעין, נכס יכול להיות אמצעי כולל רכב ויכוללהיות גם מבנה.

השליטה קושרת את הנתבע עם הפעילות המזיקה, השליטה לא חייבת להיות פיזית, או ממשית, השליטה היא האפשרות למנוע את

הנזק, הגורם שבידו האפשרות הפקטיבית לשלוט בנכס שתימנעפגיעה עקב השימוש בנכס.

- תינוקת שנולדה בביה"ח אלישע, יומיים אחריפס"ד רז נגד ביה"ח אלישע היוולדה שוחררה לביתה, כשהגיעה לביתה היא הקיאה ואישפזו אותה בבית חולים אחר, התברר שבביה"ח שהיא נולדה היה זיהום, והתינוקת נידבקה מהזיהום והיא התייבשה, היה צורך לחבר אותה לעירוי. עשו לה עירוי דרך העקב, והיה לה נזק

בעקב עצמו והיא תבעה את ביה"ח הראשון, אלישע, היא טענה שהיא שוחררה לביתה ונעשתה חולה בעקבות האישפוז, היא לא ידעה כיצד היא נדבקה בזיהום ולא יכלה לדעת כיצד נגרם הנזק, זה נגרם ע"י נכס שבשליטת הנתבע, הזיהום בשליטתו של ביה"ח, מיכשור ביה"ח הם נכס שבשליטת הנתבע ואם הנכס פגע בה בגלל שהיו

בו חיידקים מזהמים, הכלל הראשון הושג.

השופט שמגר מסכים עם אגרנט )בפס"ד נוימן(, העברת הנטל אל הנתבע מבטאת את ההיגיון מהנגישות אל מקורות המידע, יש מגמה של חיסכון של מקורות המשפט,

ע"י הבאת הנטל והבאת הראיות בפני ביהמ"ש. כאשר קיים ספק שקול לגבי התוצאה הנכונה אין סיבה להעדיף צד אחד על משנהו, ישנו סיכוי שווה לטעות

משפטית בין אם בוחרים להטיב את הסיכון על התובע או על הנתבע. גם הנזק בשני המקרים שווה. לכן הסיכון של אי הוכחה מוטל על כתפי התובע, ההנחה היא שלא

צפוי כל רווח במישור של מניעת תאונות או מניעת טעויות משפטיות, בהעברת הסיכון מהתובע לנתבע. תובע שיודע שאין בידיו להוכיח טענותיו ימנע משימוש

במערכת המשפט, אבל הכלל הנ"ל חריג. החריג הוא בקיומו של הכלל, כאשר המדיניות המשפטית שואפת להקטנת מספרן של טעויות משפטיות אפשרות של

טעות כזו, יכולה לחול בנסיבות שכל העובדות הרלוונטיות מצויות בידי הנתבע. יש להטיל את הסיכון על הצד הנמצא בעמדה הטובה יותר לשקול תוצאות מעשיהו,

מאשר יוכל בהתאם לכך לשנות התנהגותו ולמנוע עלויות מיותרות הנוגעות להתרחשות תאונות בלתי רצויות. צד שיוטל עליו נטל השכנוע יהיה מודע לכך שעליו יהיה להוכיח שנקט אמצעים סבירים וזה יתמרץ אותו לנקוט באותם אמצעים סבירים

למניעת הנזק.

כאשר יש מזיק פונטנציאלי ששולט באמצעים למניעת הנזק, והוא גם בעל הידע הנוגע לאופן שבו נגרם הנזק, עקרונית הוא גם יכול למנוע את הנזק, יהיה זה

מוצדק לדרוש ממנו להוכיח שהוא לא התרשל, במיוחד שקשה לתבוע ממנו להוכיח את רשלנות, לעומת זאת במצב רגיל שלא ידועה סיבת הנזק, ואין צד אחד שיש לו

יתרון על פני הצד השני בכל הנוגע לידע ולאמצעים אז אין הצדקה להעביר אתהנטל אל הנתבע, במצב כזה זה נשאר אצל התובע.

- מדובר על אדם שנכנס למעלית, לחץ על כפתור וביציאה הואפס"ד ישראליפט נופל לפיר המעלית, מדובר על מעלית בבניין מגורים, כביכול אם הוא רוצה לתבוע

דירות, וזה מסרבל את התהליך עד מאוד. מבחינת התובע, הנתבע המתאים הוא27 הגורם שלא תיחזק כראוי את המעלית, ביהמ"ש העליון אומר כי חברת התחזוקה

היא הגורם ששלטה בנכס, שליטה שאינה פיזית, הם לא מחזיקים בנכס באופן ממשי, הם יכלו למנוע את הנזק אם הם היו מתחזקים כראוי. רעיון השליטה הוא

למצוא גורם שיכל היה למנוע את התרחשות הנזק. - ישנו אלמנט התובע לא יודע ולא יכול לדעת כיצד נגרם הנזק(2

סוביקטיבי שהתובע לא יודע כיצד נגרם לו נזק, בודקים לא רק את התובע הספציפי ושואלים איך קרה המקרה, שואלים גם איך אדם

רגיל היה יודע כיצד נגרם הנזק. יסוד שבודקים אותו ברגע הרלוונטי שהנזק מתממש. בפס"ד ישראליפט התובע לא יכל לדעת כיצד הנזק קרה, הוא הולך קדימה הוא לא יכול לדעת כיצד נפל לפיר המעלית.

הדגש הוא תמיד על המועד שבו נגרם הנזק. - שהנסיבות שבהם נגרם הנזק מסקנת האירוע שהנתבע התרשל(3

הם נסיבות שניתן להסיק שמדובר ברשלנות. בנוסף ניתן לראות שבפס"ד ישראליפט אכן הייתה רשלנות של הנתבע כלפי התובע.

נושא בעייתי מעט מכיוון שהתובע לא יכול לבקש מביהמ"ש נתונים

מכיוון שהוא לא יודע כיצד זה קרה לו. התובע הפנה את ביהמ"שלנתונים שישמשו אותו כלפי הנתבע.

ישנו מצב של אדם שנפגע שלא יודע איך הוא נפגע במועד שבו הוא נפגע, אם הוא יכול בדיעבד לנסות ולשחזר את האופן בו הוא נפגע זה לא אומר שהוא בוודאות

יודע כיצד הוא נפגע ברגע הרלוונטי. אם מתקיימים הנסיבות במצטבר אז על הנתבע עובר הנטל להוכיח שהוא לא התרשל או להוכיח שלא הוא גרם לנזק או

שנקט באמצעי זהירות סבירים. אם לא מצליח לעמוד בנטל ההוכחה אז הוא אחראיויש צורך לפצות את התובע בגין הנזק.

נוימן יושב באוטו ומשאית מעיפה מכונית לעברו, הוא לא יכול לדעתפס"ד נוימן: כיצד זה קרה, הדבר קורה בשנייה, הוא לא יודע כיצד נגרם הנזק, הנתבע התרשל מכיוון שלא סביר להעיף מכונית על פני מכונית אחרת, מכוניתו של הקורבן. הבעיה

היא נכון לרגע התאונה, אחרי התאונה לא יהיה קשה לברר מה היה לא תקין במשאית וכיצד הדברים קרו, הבעיה היא בזמן שהנזק מתרחש. הנטל מוטל על

הנתבע, הוא צריך לשכנע את ביהמ"ש שהוא היה בסדר. הוא לא יכול לדעת כיצד היא עפה עליו, הוא יודע מה עף לעברו אבל הוא לא יודע מה גרם למכונית הביינים

לעוף לעברו. ברגע שהתובע מוכיח את שלושת היסודות, אז הנתבע צריך להוכיחשהוא לא התרשל.

נהג המשאית טוען שהוא לא התרשל, שהוא עבר טסט, הבלמים היו בסדר במוסך ולכן הוא לא מבין למה הוא האחראי. אם הוא מוכיח שהוא נקט באמצעי זהירות

סבירים, או שהוא מוכיח שישנו רשלן אחר יורדת האחריות מכתפיו. הנהג של המשאית לא הביא עדים, או מסמכים כלשהם שהמוסך אכן מורשה, הנתבע הוא זה

שצריך להוכיח את הדברים הללו, ואם הוא לא מוכיח את הדברים הללו מטיליםעליו אחריות.

גם כשהכלל לא חל הנטל עדיין מוטל על הנתבע בכדי להוכיח את חפותו.

בפס"ד נוימן, העברת נטל השכנוע אל הנתבע ע"פ השופט אגרנט, כי הנתבע צריךלהוכיח את חוסר רשלנותו ומכאן מספר הצדקות:

גורם הצדק הדיוני המתחשב באי ידיעתו של התובע בשל חוסר האמצעים(1 לדעת את הסיבה המדויקת של התאונה בשעה שהתרחשה, לעומת יתרון

הידיעה או של האמצעים לדעת שהיו בידי הנתבע. העובדה שהחפץ המזיק היה בשליטתו המלאה של הנתבע. (2גורם ההסתברות של רשלנות הנתבע עולה מהניסיון האנושי הכללי. (3המגמה להשיג או לקדם תוצאה סוציאלית רצויה.(4

נעים הייתה מורה למלאכה בביה"ס, מאחוריהפס"ד נעים נגד משרד החינוך- ישנו ארון שבו מאופסנים הדברים בהם היא משתמשת לצורך עבודתה, יום אחד נפל

מן הארון, מלמעלה מוצר שהילדים עבדו עליו והיא נפצעה, היא תבעה את משרדהחינוך שהוא אחראי, היא טענה שהכלל הדבר מעיד על עצמו התקיים.

היא אומרת שהיסוד השלישי התרשל, לא סתם נופל דבר מן הארון עליה, ולכןמישהו התרשל.

היסוד השני, היא לא ידעה כיצד זה נפל.היסוד הראשון שהנכס בשליטת הנתבע, משרד החינוך הוא בעל הנכס.

ומכאן שמשרד החינוך צריך להוכיח שהוא לא התרשל. מנגד, יש להוכיח שהנכס הוא לא בשליטת הנתבע, הנכס בכיתה עצמה שייך למורה,

הכיתה שייכת אולי גם למורה, בנוסף, נגיד שבאמת לא המורה שמה את הנכס על הארון, לא משרד החינוך הוא זה ששם את הנכס על הארון, משרד החינוך אחראי

על המורים, המורים שמלמדים באותו ביה"ס נמצאים באחריות משרד החינוך, תחזוקת המבנים הם באחריות הרשות המקומית, במקרה הספציפי הזה, ביהמ"ש

אומר שהוא לא יודע כיצד הדבר הגיע לארון, יכול להיות שהשרת שם את זה ואז זה באחריות הרשות המקומית ואולי משרד החינוך )אחת המורות(, כלומר אין לדעת

למי שייך הנכס שגרם לנזק.

הנתבע צריך להוכיח שהוא לא התרשל, קביעה זו היאהנטל שמוטל על הנתבע- לא קביעה מובנת מאליו, יש להיכנס לתחום דיני הראיות. מי שטוען טענה מסוימת

הוא צריך להוכיח את הטענה. אם מדובר בכלל עצמו, יש להוכיח שהכלל עצמו חל. ברגע שהתובע מוכיח שהכלל

הזה חל, הוא עדיין לא הוכיח את חפותו, החצי השני זה זכותו של הנתבע לנסות ולפתור את עצמו מהאחריות, ברגע שהתובע הוכיח את שלושת הדברים האלה, הוא

הוכיח לכאורה את תביעתו. אם הנתבע מטיל ספק באחריותו, ביהמ"ש העליון אומר שהטלת ספק אינה

מספיקה בכדי לפתור אותו מאחריות, גם אם הוכיח שהכלל הוכח, כעת הנטל להוכיח שהוא באמת לא רשלן. אם נטל השכנוע מוטל על הנתבע וביהמ"ש לא יודע

אם הנתבע התרשל- מכאן שהתובע זוכה. במשפט רגיל שלא חל הכלל, התובע מפסיד כי הוא לא עמד בנטל שמוטל עליו,

ברגע שהופכים את הנטל והנתבע לא מצליח להוכיח, או מצליח רק ליישר מעט אתהמאזן- הנתבע מפסיד.

שהתובע מגיש את התביעה בכתב התביעה הוא מפרט את היסודות, ואומר שהוא נפגע, הוא לא יודע אם ביהמ"ש יקבל את הדברים, מאחר ואין ביטחון, התובע צריך

להיות ערוך לכך שיצטרך להוכיח את רשלנותו של הנתבע. שיטת המשפט הישראלית; התובע מביא הוכחות שבאמצעותן הוא מנסה להוכיח שהנתבע לא בסדר, לאחר מכן הנתבע מביא הוכחות שונות שינטרלו את הוכחות

התובע ובעצם להביא את ביהמ"ש שאין אחריות, בין שלב התובע ועד שהנתבע מתחיל אין החלטת ביניים, זה עומד ברצף, ביהמ"ש אומר כי ישנם תאריכים שונים

להבאת הסיכומים של הצדדים ולאחר מכן מובא פס"ד. אם התובע צודק וחל הכלל, הנתבע צריך לעמוד בנטל השכנוע ולהוכיח שלא

רשלונותו גרמה לנזק, היו כל מיני שופטים במהלך ההיסטוריה של הפסיקה שבדקואת החלת הכלל בסוף פרשת התובע.

אגרנט לדוגמא אמר שיש לבדוק זאת באמצע ההליך ולא בסופו, אך רוב השופטים החליטו שזה יהיה בסוף ההליך, ביהמ"ש יבחן האם חל הכלל, או שמא לא חל

הכלל.

אם התובע צודק, וניתן לסכם שהתובע הוכיח תביעתו, ביהמ"ש לא יכנס לכלל. אבל אם יש קושי גדול לתובע להוכיח, ונסיבות מראות שבאמת המסקנה, ועלולה להיות

מסקנה שהנתבע התרשל, מצד אחד התובע שיכנע את ביהמ"ש שיש להסיק מסקנה שישנה רשלנות, אבל לא הוכח פוזיטיבית שהייתה רשלנות, אבל במצב שבו ביהמ"ש חושב משיקולי צדק או שיקולים של השקפת עולם שבאמת יש לתת לתובע

לזכות, אז יש להחיל את הכלל, שישנה רשלנות, ואז הוא יגיד שהתובע לא עמדברשלנות, והנטל הוא על הנתבע.

ביהמ"ש יפעיל את הכלל בעיקר במצבים של אי וודאות, שאין אפשרות להחליטבאופן מוחלט.

גם כשחל הכלל הדבר מעיד על עצמו, עדיין נמצאים בתחום הרשלנות, יש חשיבות לכך כי התחום שבו אומרים לנתבע שהוא יכל למנוע את הנזק, המדיניות הבסיסית

אומרת שבנקיטה באמצעים שימנעו את הנזק, אם היינו עוברים לרמת אחריות חמורה יותר, מוחלטת המשמעות היא שמשלימים עם המצב. כנראה הייתה רשלנות

אבל רשלנות שהיה ניתן להימנע ממנה.

ישנם מספר מצבים נוספים שבהם נשארים בתחום הרשלנות, מצבים שמוסדרים לפקודת הנזיקין:38-40בסעיפים

ישנם שני מצבים, מצב אחד שנגרם נזק ע"י דבר לפקודת הנזיקין- 38 סעיף מסוכן ודבר שני שנגרם נזק עקב דבר שנמלט, לא בהכרח מסוכן, בשני המצבים האלה בגלל הרקע, יש לומר לאחראי על הנכס תוכיח שלא התרשלת, ואם לא

תוכיח אתה תיקבע אחראי עקב הנסיבות הללו. ואם נגרם נזק סימן שהוא לא היהבסדר, הדבר שנמלט, אם כן לא צריך להימלט, ולכן יש לפצות.

- דבר שמעצם טיבעו הוא מסוכן: סכין, רעל ועוד. ולכן יש לדרוש שינקטודבר מסוכן אמצעי זהירות שמשתמשים בדבר המסוכן הזה, אם נגרם נזק אז לא נעשו אמצעי

זהירות סבירים, ואם לא נמנעה התממשות הסכנה הוא האחראי, הפסיקה התערבה במשמעות הסעיף והיא הוסיפה כמה אלמנטים: אין רשימה סגורה של דברים

מוסדרים, כיסא לדוגמא הוא לא מסוכן אבל אם לוקחים כיסא ומכים איתו הוא כברמסוכן. כאשר יש פגם בייצור של דבר מסוים אז הוא מסוכן.

אם מטילים אחריות חמורה על כל נזק שנגרם, נגרום לכך שתהיה אחריות חמורה לכל דבר, לכן הדבר המסוכן הוא רק אם הוא ננטש או נעזב ברשלנות ע"י מישהו

שלא היה מוסמך להחזיק בו ואז נעשה צימצום ע"י אותו סעיף. הרעיון הבסיסי הוא לא להטיל אחריות חמורה על כל אחד, אלא רק במצבים

מיוחדים.

- יש צורך שזה יהיה דבר שחרג וחדר לתחום אחר ונמלט מתחומו.דבר שנמלט ישנם פס"ד שעוסקים במים שזרמו לשטח אחר ואפשר במצבים כאלה להפעיל את

לפקודה.38סעיף מדובר באדם שהזרים כמות גדולה של מים וגרם נזק לגידולים שלפס"ד אשכנזי

תוכיח שלא התרשלת. ברגע38שכנו, השכן תבע את המשקה ואמר ע"פ סעיף שמפעילים את סעיף זה מקלים עם התובע. לכן יש היגיון רק בהעברת נטל ההוכחה

אל הנתבע. אותו פס"ד אמר הנתבע כי הוא השקה את הכמות הדרושה והוא קיים את הוראות

משרד החקלאות, ומכאן שהוא לא התרשל. גם אם הוא השקה את הכמות המותרת הוא היה צריך לוודא שזה נשמר בחלקה

שלו ולא זרם לחלקה של אדם אחר, יש לשמור על כך שהמים לא ימלטו מהמקוםששם הם אמורים להיות.

נזק מדבר על שני מצבים גם על דבר מסוכן וגם על דבר נמלט.38סעיף שנגרם ע"י דברים מסוכנים שננטשו בחוסר זהירות וגרמו נזק לתובע, התובע צריך

להוכיח אך ורק את העובדה שנגרם לו נזק ע"י דבר מסוכן שנגרם ע"י מסירה שלא כדין, ברגע שהוכיחו את זה וללא קשר לרשלנות עובר הנטל לנתבע להוכיח שהוא

לא התרשל.לא מדובר רק על נזקי גוף, זה גם נזקי רכוש.

אם ישנה תובענה שהוכח בה נזק - חובת הראייה ברשלנות כלפי אש: 39 סעיף ע"י אש, מי שאחראי על האש, והאש חרגה מתחומה יהיה אחראי לנזק שנגרם ע"י

האש אלא אם כן ההתרשלות היא לא מבחינתו. מי שנפגע מאש שלא חורגת מתחומה צריך להוכיח את הרשלנות. ואם האש חורגת מתחומה אז הנתבע לא היה

בסדר, גם התובע לא יכול לדעת איך האש חרגה מתחומה, מעבירים את הנטל אלהנתבע.

סעיף זה בתובענה שהוגשה והוכח - חובת הראייה ברשלנות לגבי חיה: 40 סעיף בה נזק ע"י שני תנאים: הנזק נגרם ע"י חיית בר, או שהנתבע היה הבעלים של חיה

מסוימת..". ישנם שני מצבים: נזק שנגרם ע"י חית בר ומצב שני נזק שנגרם ע"י חיה שאיננה

חיית בר אבל היא חיה מועדת. נזק לא נגרם ע"י חיה אלא אם כן לא השגיחו עליהכראוי.

- לעיתים ישנם מצבים שחיית בר הופכת להיות חיה שמוחזקת ע"י בעלים.חיית בר חיה שיש לה נטייה להזיק, אם מדובר בפעם הראשונה זה עובר עלחיה מועדת-

סדר היום, זה שיטחי, אבל אם זה חוזר חלילה בפעם השנייה, על פניו לא מדוברבחיית בר ולכן יש צורך להוכיח שהוא התרשל, חיה שנוטה לפגוע, להזיק.

- חיה מועדת זו חיה שנחשבת לכזו גם אם היא לא גרמהפס"ד כהן נגד שבאם לנזק, אלא רק אם יש לה פונטנציאל לגרום נזק. סוס שנהג להשתולל, מכאן זה

הופך אותו לחיה מועדת, סוס זו לא חיית בר ולכן יש צורך להוכיח שבעליו התרשל, אם זה סוס מועד, שהשתולל, מעבירים את נטל ההוכחה אל הנתבע, נטל כבר

מאוד על הנתבע, אבל זה מקל על התובע.

)א( הסעיף מטיל אחריות חמורה, כמעט מוחלטת, למקרים של נזק 41 סעיף ע"י כלב.

נקודת המוצא של הסעיף, אם נגרם נזק גוף ע"י כלב, ואכן נגרם נזק לגוף האדם זכאי לפיצויים מהבעלים של הכלב. ישנם כמה מצבים: התגרות של הניזוק בכלב, תקיפת הניזוק את הבעלים של הכלב, ומצב שלישי ואחרון הסגת גבול לשטח בו

ישנו כלב, הבעלים של הכלב לא אחראי. שלושת המצבים הם בערבון מוגבל, כי ישנה פקודת הכלבת, שטח מוכרז שבו יש

כלבת, כלב כזה חייב להיות עם מחסום פה, ובעל רצועה.

ברק חשב שההפרדה של הסעיפים היא לא טובה, והוא רצה לאחד את זה לסעיף של חיות שגורמות לנזק, מנגד מאחר והרבה מאוד אנשים מחזיקים כלבים ולפעמים הם גורמים לנזק ולא תמיד יש צורך להחמיר, ולכן ברק מקל על בעלי הכלבים הוא

מקל על האחריות. לעיתים סיבה להגברת האחריות היא לא רק לנקוט באמצעי זהירות אלא גם לבטח

את הכלב. בנוסף לפעמים אין סיבה להתייחס לכלב בצורה שונה, לפעמים יש מקום להשאיר את הסעיף ולדרוש רמת אחריות חמורה. אבל זוהי רק הצעה כרגע אין

חוק של ממש שמאגד את הסעיפים.

קשר סיבתי:

שלושת היסודות של עוולת הרשלנות: חובה, הפרה ונזק. יש להוכיח קשר סיבתי בין היסוד של ההפרה לבין היסוד של הנזק, הרבה מאוד

פעמים ישנה התנהגות עוולתית שלא גורמת לתוצאה. קשר סיבתי יש להוכיח לא רק בעוולת הרשלנות, קשר סיבתי יש להוכיח גם בעוולת התקיפה ובעוולות נוספות.ישנן עוולות שאין קושי להראות את הקשר הסיבתי, אבל

כאשר יש יותר ממעורב אחד )יותר משתי חוליות( יש קושי להוכיח את הקשרהסיבתי.

מקרה של אדם שחזר מהעבודה ולא חש בטוב, הוא הקיא, וניגש : 1 דוגמא לרופא, הרופא לא מצא את מקור הבעיה, האישה לקחה את בעלה הביתה, נתנה

לו אקמול, ובלילה הוא מת. האישה החליטה שהיא תובעת את הרופא בחדר המיון, התבררו שני דברים: שהרופא התרשל, הוא לא עלה על הבעיה של האיש ולכן

הבעיה לא טופלה, החלק השני של הסיפור, התברר שגם אם הוא היה עולה על הבעיה הוא לא היה יכול להצילו. אותו אדם נחשף בעבודתו לחומרים רעילים,

כשהוא הגיע לביה"ח לא היה ניתן להציל אותו, אמנם הרופא התרשל, אבל לאחובת הזהירות של הרופא גרמה למוות.

אין קשר סיבתי בין ההפרה לבין הנזק- ומכאן שאין התרשלות.במישור הנזיקי כאשר אין קשר בין התנהגות לבין תוצאה מבחינתנו אין עוולה.

- ילד הלך לקייטנה והלך מכות עם ילד אחר, כתוצאה מהמכות הואפס"ד צרפתי לא חש בטוב, בביה"ח נאצלו לכרות לו כליה עקב המכות, התברר שהכליה הייתה

פגועה, כשהוא הגיע לביה"ח החליטו שהדבר הנכון לעשות זה לכרות לו את הכליה, בגלל הרקע של המכות שהיו בקייטנה כך הוא הגיע לביה"ח אבל לא המכות

בקייטנה הם הגורם לכריתה.

אין קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק שנגרם- במצב כזה הנתבע פטור ולאאחראי בגין הנזק שנגרם. הנתבע כן אחראי כשהמעשה/מחדל הוא הגורם לתוצאה.

קיומו של קשר סיבתי בודקים באמצעות שני סוגים באופן מצטבר:קשר סיבתי עובדתי.(1קשר סיבתי משפטי.(2

- נבחן בעיקר באמצעות מבחן האלמא- אלמא הדבר הזהקשר סיבתי עובדתי כביכול לא היה נגרם נזק, האם בלי הסיבה הזאת הייתה נגרמת התוצאה, אם

התשובה היא כן, אז אין קשר סיבתי. האם מבחינה פיזית קרה המקרה, האם באופןעובדתי ישנו קשר בין המעשה לבין התוצאה.

יש לבדוק באמצעות אחד משלושה מבחנים:אם אחד איננו אזקשר סיבתי משפטי- אין שני, יש צורך להוכיח קשר עובדתי ולאחר מכן ניגשים לקשר הסיבתי המשפטי.

הקשר הסיבתי המשפטי הוא- האם מטילים אחריות או שמא לא מטילים אחריות על הנתבע, האם ניתן לייחס לו אחריות, האם מן הראוי שהנתבע יהיה אחראי בגין

התוצאה שארעה. מספיק להוכיח אחד מן המבחנים הללו בכדי להוכיח קשר סיבתי משפטי, אבל בכדי להוכיח קשר סיבתי עובדתי וקשר סיבתי משפטי ולהטיל אחריות

מושגית יש צורך להוכיח את שלושתם.

שלושת המבחנים הם מבחנים חלופיים: האם הנתבע יכול היה לצפות שאם הוא לא יזהר עלולמבחן הצפיות- (1

להיגרם נזק.מבחן הצפיות הוא המבחן הצר ביותר.

כתוצאה ממחדל/מעשה.א.

התערבות של גורם זר )פועל בכוונה או פועל ברשלנות(.ב.

**שאלה זו נשאלת רטרואקטיבית, בשונה ממבחן הצפיות מהפרת חובת הזהירות. ** יש לצפות רק באופן כללי, יש לצפות רק את סוג הנזק ולא את היקף הנזק.

)בדומה למבחן הצפיות מהפרת חובת זהירות(.

האם הנזק אירע במתחם הסיכון שהחוק בא להגן עליו. מבחן הסיכון-(2קשר בין יוצר הסיכון לבין הנזק שנגרם.

האם הגיוני לייחס לנתבעמבחן השכל הישר- המבחן הרחב ביותר,(3אחריות של הנזק.

- סיבה כוללת שתי יסודות: מדעי עובדתי,דבריו של אגרנט בפס"ד סימון נגד מנשהומשפטי.

- מתקיים כאשר הוכח התנהגות עוולתית שהיוותה מבחינה פיזית סיבהמדעי עובדתי הכרחית לתוצאה, אבל היסוד העובדתי פיזי לא מספיק דרוש גם כי היחס העובדתי

בין ההתנהגות לבין התוצאה יהיה מהמין הנחשב בעיני החוק כמספיק לשם חיוב המזיק באחריות למשגהו. הקשר הסיבתי המשפטי כולל את הרעיון שההתנהגות

)היסוד העובדתי( העוולתית )היסוד המשפטי( גרמה או תרמה לתוצאה. מה שאגרנט אומר שאם התנהגות מסוימת גרמה פיזית לתוצאה יש לייחסמשפטי-

לאותה התנהגות גם קשר משפטי, אחריות בגין התוצאה.

דובר על אנשים שהיו מעורבים בתאונת דרכים לפני חוקבפס"ד סימון נגד מנשה הפלת"ד , טנדר שנוסע במדבר, והארגז של הטנדר לא היה מקורה, הוא לא סגור, הטנדר מגיע לנקודה בכביש בה הוא חייב לסטות, הפנייה ימינה לא הייתה אפשרית,

היה צורך לסוע ולעשות רוורס, הטנדר עומד במרכז הכביש, באה משאית ונהגהמשאית נכנס בטנדר ואלה שישבו בטנדר חלקם נפצעו וחלקם נהרגו.

כן הוא אחראי, הוא ראההשאלה הנשאלת האם נהג המשאית אחראי?- שהטנדר עומד במקום, הוא היה צריך להאט, אין ספק שהנהג לא בסדר, אבל נהג

הטנדר הוא זה שמהותי, יש לקשור את נהג הטנדר עם התאונה על מנת לחייב אותו באחריות למקרה שקרה. אם נהג הטנדר לא היה מתמרן באופן בו תימרן השאלה

שנשאלת האם היה אפשר למנוע את התאונה )מבחן האלמלא(- לא היה ניתןלמנוע את התאונה.

מי שמתמרן באופן שבו הנהג תימרן הוא יכול היה לצפות שתבואמבחן הצפיות: מכונית אחרת, הנהג שלה לא היה זהיר והוא פגע בטנדר ולכן באמצעות מבחן

הצפיות יש לומר שישנו קשר סיבתי משפטי בין הרשלנות של נהג הטנדר לביןהתוצאה.

- פס"ד בו השתמשו הילדים ברובים, בבית שאן היהפס"ד בן שמעון נגד ברדה גדנ"ע, במבנה מועדון הגדנ"ע היו רובים ששימשו את אחת מן הפעילויות במועדון הגדנ"ע, החברים במועדון ידעו על קיומם של הרובים, וידעו איפה הם מאופסנים, בסוף הפעילות במועדון היו נועלים את המועדון, והמדריך שנעל הוא המפעיל של

הפעילות, הוא הבחין בכך שאחד החלונות של המבנה פרוץ. הוא החליט לנקוט יוזמה,הוא ניסה לסגור את הפתח באמצעות קרשים וחוטי תיל, ולמנוע כניסה של

זרים, המחסום לא מנע כניסה של אנשים למועדון והתברר שכלי הנשק לא היו , הם לקחו את הרובים והטעינו אותם בקליעים ובמסגרת15נעולים. הילדים היו בני

המשחק הם אמרו לאותו בחור שנפצע שיסתתר, והם ירו עליו, הוא נפצע מאותוירי.

השאלה שנשאלת היא מי האחראי לפציעתו של הבחור? החברים אכן הפרו את חובת הזהירות כלפי הפצוע ובוודאי שישנו קשר-

סיבתי עובדתי ומשפטי, הם ירו לכיוונו והקשר המשפטי הוא שכן ניתןלייחס אחריות למקרה דנן. מבחינתם של הילדים הם אחראים.

התובע, אין סיבה שהוא יתבע את חבריו מאותה הסיבה שאין להם כסף,- גם אם ביהמ"ש יחייב ילד לשלם פיצויים אין לו כסף. על מנת לפצות את

חברו הוא צריך לעבוד שנים רבות. לכן יש להשתמש במבחן הקשר הסיבתי ולהרחיב באמצעותו את מעגל-

הנתבעים. המדריך, הוא העובד של משרד הביטחון ולמשרד הביטחון יש כסף לשלם-

פיצויים. יש להטיל אחריות על המדריך )כחלק מגוף של משרד הביטחון(, מבחינה מסוימת המדריך אכן ניסה לסגור את פתח המועדון, מנגד,

דווקא בגלל הפתח הוא ידע על הפונטנציאל שעלול להיווצר עקב אותופתח. פיתרון לא יעיל מספיק בסופו של דבר.

נכון שהמדריך לא היה זהיר, והוא הפר את חובת הזהירות, אבל לא- הפרת חובת הזהירות של המדריך היא שגרמה לנזק, הילדים הם אלו

שגרמו לנזק, והם יצרו את הקשר הסיבתי בין ההפרה לבין הנזק, התנהגותם ניתקה את הקשר הסיבתי של המדריך לבין התוצאה. לא

חוסר הזהירות של המדריך הוא שגרם לנזק. הילד מערער לביהמ"ש העליון והוא רוצה כן לייחס למדריך את-

האחריות. הוא עושה זאת ע"י שימוש במבחן הצפיות, האם קיים קשר סיבתי משפטי, האם המדריך יכל היה לצפות שחוסר הזהירות שלו יגרום להבאתו של גורם נוסף שינהג בחוסר זהירות. יש לבחון האם ניתן להטיל

ע"פ המבחנים אחריות.

שימוש לא כדין בנשק, בעקבות שימוש לא כדין נפגעמבחן הסיכון בפס"ד- הקורבן, מתחם הסיכון נוצר ע"י המדריך, הנזק אירע בגלל שהוא איפשר לחניכים להשתמש ברובים הללו. המדריך היה נקבע כאחראי בגין נזק גוף שנגרם כתוצאה מירי בין אם מי שנפגע נפגע במשחק ובין אם מי שגנב מסתובב עם הנשק ברחוב,

בשני המצבים זה נזק כתוצאה מרשלנות של הגורם הנוסף. אם מי שגנב את הרובה היה הולך ומשתמש בזה למטרת רצח כאן לא היה ניתן להטיל אחריות על זה

שאיפשר את הגנבה. הייתה פה התערבות מצד גורם בלתי צפוי, ואז הוא מנתק את הקשר הסיבתי. ברגע שהמדריך "הזניח" את המועדון ואיפשר פריצה וגניבת רובים

מן המועדון הוא יצר מתחם סיכון ברגע שהילדים השתמשו בהם באופן רשלני אז הנזק שנגרם כתוצאה מהשימוש הוא נזק שאירע בתוך מתחם הסיכון, אז בוודאי

שזה יצר את המתחם אחראי לנזק שנגרם.

בכדי שיהיה קשר סיבתי משפטי, אבלמספיק שאחד משלושת המבחנים יתקיימו-** יש להוכיח גם קשר סיבתי עובדתי,קשר סיבתי משפטי ניתן להוכיח בעזרת אחד

משלושת המבחנים. לא ניתן לגשת לקשר הסיבתי המשפטי אם לא מתקיים קשרסיבתי עובדתי.

דוגמא לכך ניתןרשלנות של גורם מתערב לא מנתקת את הקשר הסיבתי. לראות בפס"ד:

סיפור של מורה מביה"ס תיכון שיצאו לטיולפס"ד אל גביש נגד מדינת ישראל- בכנרת, מחליטה המורה להעלות את התלמידים על סירות, לא ממונעות, סירות

שחותרים בעזרתן, הסירות החליטו להתנדנד, מכיוון שהייתה סערה, אחת התלמידותנבהלה והחליטה לקפוץ לסירה אחרת ובדרך, כשהיא קפצה, היא מתה.

החליטו להעמיד את המורה על גרימת מוות ברשלנות )אז בתקופה ההיא זה היהזהה לעוולת הרשלנות(, המורה כביכול הפרה את חובת הזהירות כלפי התלמיד. הקשר הסיבתי הוא שמעניין, המורה טענה שהיא לא אחראית לתוצאה, הילדה

ברגע שהיא קפצה, המורה טענה שמאותו הרגע היא לא אחראית, התנהגות הילדה כביכול מנתקת את הרשלנות, בין ההפרה ועד לנזק. אבל לא בגלל שהמורה

העלתה את הילדים לסירות התלמידה טבעה, המורה לא אחראית לנזק שנגרם. ביהמ"ש אומר כי הילדה לא רצתה להתאבד, היא רצתה לחיות ובגלל זה היא רצתה

לעבור לסירה אחרת, הילדה התרשלה באופן שבו היא רצתה להציל את עצמה,והמורה צריכה לצפות שברשלנותה תצטרף רשלנות של גורם אחר.

הרשלנות של הגורם האחר לא מתנתקת את הרשלנות של הגורם הראשוני עם התוצאה. או גורם זר, או הקורבן עצמו. אם הנתבע המעוול יצר מצב שגרם לקורבן להתרשל והקורבן התרשל, אז הרשלנות של הקורבן לא מנתקת את הקשר הסיבתי

בין רשלנות המעוול לתוצאה הסופית. לא רק רשלנות של בן אנוש יכולה שלאלנתק את הקשר הסיבתי גם לפעמים כוח עליון לא מנתק את הקשר הסיבתי.

במפעל באיזור באר : o.r.s ישנו פס"ד בהקשר של כוח עליון שנקרא שרון נגד טוביה, אירעה תקלה בשער חשמלי, בעלי המפעל הזמינו את החברה שאחראית לשער שיתקנו את השער, היא הזמינה שני עובדים,הם מגיעים למפעל ומחליטים שקודם יש לפרקו ולהזיזו מממקומו, הם משעינים אותו על הגדר עצמה, ופתאום

הייתה רוח שהעיפה את הגדר על אחד העובדים והוא נהרג, נמחץ ע"י השער. האלמנה תבעה את המעביד ואמרה שהוא האחראי למותו של בעלה. אכן הוא

אחראי חובת זהירות כלפי העובד, אבל הגורם המתערב הזר, הוא פרץ רוח וזה כוחעליון.

האלמנה/ ביהמ"ש: זה שהמעביד היה צריך לצפות שלפתע יפרוץ פרץ רוח בלתיצפוי, הוא היה צריך להשעין את השער על הריצפה או בזווית אחרת על הגדר.

לגבי אותו פרץ רוח בלתי צפוי יש לברר מספר שאלות: האם במקום הזה מעולם לא הייתה כזו עוצמת רוח? – אז לא ניתן-

לצפות דבר כזה ואז המעביד לא הפר חובת זהירות, כי ההפרה היא רקנגד גורם צפוי.

אבל אם הרוח חריגה ולא נושבת באופן רגיל, אבל היא ידוע באיזור- שכזה, אז המעביד היה צריך לנקוט באמצעים על מנת למנוע את

ההשלכות שעלולות לנבוע מהתפרצות של רוח שכזו. ולכן הוטלה עליואחריות במקרה שכזה.

הרוח לא מנתקת את הקשר בין רשלנות המעביד לבין הנזק שנגרם לעובד.

שבו עובד נפגע כחלק מגג שנפל כתוצאה מסערה עזה שפרצהפס"ד נוסף )התערבות של כוח עליון(, העובד תבע את המעביד ותבע את המתקין של הגג, זוהי

הייתה רוח עזה והביאו אישור מהשירות המטאורולוגי, אם הייתה מוגדרת על ידם כסערה עזה, וזה לא היה בלתי צפוי לכן ביהמ"ש הטיל אחריות על המעביד ועל

הטכנאי.

מקרים שכן מתנקים את הקשר הסיבתי: - לעיתים יש התנהגות לא צפויה, לא מובנת של בהתנהגותו של הקורבן עצמו(1

הקורבן עצמו, שניתן לראות בו כגורם האחראי לתוצאה, גורם שמנתק אתהקשר בין רשלנות הנתבע לתוצאה הסופית.

ישנו פס"ד של תלמיד שהורחק מביה"ס, הגיע הביתה והתאבד, רצו להוכיח שהרשלנות הייתה של שלטונות ביה"ס בפס"ד, אבל ביהמ"ש פסק שהרשלנות

נובעת מהתנהגותו הבלתי צפויה של הילד, התנהגות בלתי ניתנת לחיזוי מראש שהוא במעשה שלו ניתק את הקשר הסיבתי בין התנהגות שלטונות ביה"ס לתוצאה

הנגרמת, כך שלא ניתן להטיל אחריות על שלטונות ביה"ס, כי ישנו גורם שניתק אתהקשר הסיבתי.

- גורם מתערב זר שמנתק את הקשר הסיבתי, לצורך העניין צד שלישי(2

- שומר בכיתן שהיה מפעל טקסטיל בבית שאן, בסוףפס"ד כיתן נגד וייס המשמרת השומר לקח את האקדח ששימש לתפקידו, ובמקום להחזירו למקומו,

הוא לקח אותו ורצח באמצעותו את עורך דינו שטיפל בתביעת הנזיקין בגין מותו שלבנו בתאונת דרכים.

העורך דין וייס מטפל בתביעה בשם האבא, מושגת פשרה והאבא מתחרט ומאשים את העורך דין בתהליך הנזיקי, מרוב התיסכול האבא לוקח את האקדח ששימש

אותו כשומר, האלמנה של עורך הדין מחליטה לתבוע את כיתן מפני שמהאבא היא לא יכולה להיפרע, הוא אדם קשה יום והוא מרצה את העונש בכלא, הטענה

הבסיסית של האלמנה זה שכיתן התרשלה בכך שסיפקה נשק לאדם הלא נכון ולא הקפידה על נוהלי השמירה על הנשק. ביהמ"ש אמר שלא הייתה מניעה להעסיק

את הרוצח בתפקיד השמירה אך אין מניעה לכך שכיתן התרשלה בכל הנוגע לנוהלי ההשגחה על הנשק, התברר שזאת לא הייתה הפעם הראשונה שהשומר לא השאיר

את הנשק, הייתה מודעות לכך שהוא לוקח את הנשק, ובכך שלא ווידאו שהואמחזיר את הנשק אין ספק שכיתן התרשלה.

השאלה הנשאלת האם ניתן להטיל אחריות על כיתן בגין רשלנות?התנהגות השומר ניתקה את הקשר הסיבתי בין רשלנות כיתן לבין התוצאה שנגרמה:

מכיוון שמדובר בהתנהגות חריגה, קיצונית, מכוונת, התנהגות בלתי צפויה לחלוטין ובהיותה כוללת את כל המרכיבים הללו, היא מנתקת את רשלנות כיתן לבין

התוצאה, אין אינדיקציה מבחינת כיתן לחזות שזה מה שיקרה בסופו של דבר, ולכן התנהגות השומר ניתקה את הקשר הסיבתי, אם הוא היה מביע באיזשהו אופן את

הרצון לנקום בעורך הדין, או מבטא את כוונתו לרצוח את עורך הדין, אז למרות שהתנהגותו מכוונת, וחריגה, כן היה ניתן להטיל אחריות על כיתן כי היא ברשלנותה

איפשרה לו לבצע את זממו, אבל זה רק בהנחה שכיתן יודעת על תוכניותיו.

ריחוק הנזק:האם יש חבות?(1האם יש קשר סיבתי?(2על איזה חלק מהנזק מפצים?(3

- אדם שנפגע בתאונת דרכים פגיעת ראש, כתוצאה מפגיעת הראשפס"ד אנגלי חלה אצלו תופעה של שינוי האישיות, הוא הפך להיות אדם אלים והוא אנס,

כתוצאה מהאונס הוא נשלח לבית הסוהר, הוא תבע ואמר שמגיע לו פיצויים על הנזק ובנוסף פיצוי על כך שהוא יושב בכלא, ביהמ"ש קיבל את התביעה שלו וראה

בנזק של שלילת החופש, כנזק שנובע מהפרת החובה, הנהג הפר את חובת הזהירות כלפיו, וגם התקופה שהוא ישב בכלא גם מגדיל את הנזק והוא זכאי

לפיצויים. בנוסף לכך, קורבנות האונס תבעו אותו על פיצויים מהנזק, ויש גבול עד כמה ניתן למתוח את האחריות של הנהג הראשון ולהטיל עליו את הפיצויים של

קורבנות האונס.

המעצור הראשון זה הקשר הסיבתי, והמעצור השני זה ריחוק הנזק.

הובאה ע"י אימה למרפאת שיניים5 ילדה בת פס"ד קליפורד נגד משה- באשקלון, רופא השיניים היה ד"ר קליפורד, מתנדב אנגלי שבא ארצה במסגרת

פרויקט שבו באו כל מיני רופאי שיניים והתנדבו לעבוד בפריפריה, כשהוא בא לאשקלון ובאה הילדה והתלוננה הילדה על כאבי שיניים, הוא התחיל לטפל ונתן לה

זריקת הרדמה מקומית. זריקת ההרדמה ניתנה אז בשני דרכים: היה מזרק שואב ומזרק עם מחט דקה. כשהילדה הגיעה עם אימה למרפאה המזרקים היחידים שהיו

במרפאה היו מזרקים רגילים ולא מזרקים שואבים, הוא הזריק לילדה את החומר המרדים, היא איבדה את האשתונות, היא איבדה את ההכרה ונגרם לה נזק מוחי

כבד.הילדה תבעה את רופא השיניים בטענה שהוא התרשל.

ביהמ"ש בדק האם הנזק הוא תוצאה של הפרת חובת הזהירות ולכן יש לשאול שתישאלות:

?- הוא הפר את חובת הזהירות כי הואהאם הייתה הפרת חובת הזהירות(1השתמש במזרק רגיל ולא במזרק שואב.

?- משתמשים במבחן הצפיות,האם הנזק הוא תוצאה של הפרת החובה(2 האם ניתן לצפות שמהפרת החובה יגרם נזק, הרופא נגיד שהוא התרשל,

בכדי להטיל עליו אחריות יש להגיד שהוא היה צריך לצפות שאכן יגרם נזק, אבל הוא לא יכול היה לצפות, כי לא מתואר מקרה כזה שקרה, היה ידוע שהתגובות הן טישטוש קל שנעלם תוך כמה דקות, לא היה מתואר תגובה

קיצונית כל כך כמו שהילדה הגיבה. - לא היה ניתן לצפות את התוצאה הזו, אף אחד לא יכלמבחן הצפיות

לדעת שזה מה שיגרם.

אם כן היה ניתן לצפות, ונגרם נזק גוף, לכאורה הוא היה יכול לצפות את זה אלא שהמלומדים אומרים שהנזק בהיקפו הוא שונה מהנזק הצפוי שהוא הופך להיות נזק

אחר, בלתי צפוי. ניתן להגיע למסקנה שזה אכן היה בלתי צפוי והרופא לא אחראילתוצאה.

ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע דחה את התביעה של הילדה, היא עירערה לעליון והוא דחה את העירעור שלה, בביהמ"ש העליון דעת הרוב דחתה את העירעור ודעת

המיעוט הסכימה עם הילדה. מאחר והנזק הוא בלתי צפוי לא ניתן להטיל אחריותעל הרופא.

אימה של הילדה ביקשה מברק לערוך דיון נוסף בהרכב מורכב ובדיון הנוסף קיבלו את התביעה של הילדה. בדעת המיעוט היה השופט אנגלרד, הוא טען שהנזק הוא סוג של נזק שלא ניתן לצפות אותו ואין הצדקה מבחינת הצדק והמוסר לצפות את

הנזק הזה, הרופא לא יכל לדעת שזו התוצאה שעלולה להיגרם. דעת הרוב שבראשה השופט אור הייתה בדעה שהשימוש במזרק הרגיל להבדיל מהמזרק

השואב זוהי ההפרה של חובת הזהירות, החומר שמזריקים היה חומר שעל האריזהשלו היה כתוב כי עדיף להשתמש במזרק שואב, ולכן הוא הפר את חובת הזהירות.

נקבע שאכן הייתה הפרה של חובת הזהירות, כעת יש לבחון האם כתוצאה מההפרה נגרם הנזק, האם יש קשר סיבתי. מתברר שחומר ההרדמה זה חומר

שמורכב משני סוגים: חומר שמרחיב את כלי הדם והחומר השני זה חומר מרדים, על מנת לאפשר את ההתפשטות של חומר ההרדמה, ביהמ"ש בעקבות חוות דעת של

מומחים קבע שכנראה חומר ההרדמה הזה זרם בניגוד לזרימת הדם והגיע למוח שלהילדה, זה מה שאמר ביהמ"ש.

מאחר ותהליך הגרימה לא ניתן לצפות אותו לא ניתן לומר שהרופא יכל לצפות את הדבר החריג הזה, אבל הנזק שנגרם הוא נזק גוף ותאורתית הוא יכל לצפות שאם הוא לא יזהר יגרם נזק גוף. ניתן לצמצם את ההגדרה ולומר שזה לא נזק גוף מכל

סוג אלא נזק גוף מוחי, טישטוש וכתוצאה מכך נזק מוחי, מאחר והרופא יכול לצפות שעלול לגרום נזק מוחי רק את סוג הנזק ולא את ההיקף ומכאן שהוא אכן יכל

לצפות את סוג הנזק ומכאן שזה לא שולל את הקשר הסיבתי ובדיון הנוסף ביהמ"ש יכל להגיע למסקנה שהרופא אחראי וניתן להטיל עליו אחריות כתוצאה מרשלנות. באותה ההזדמנות ביהמ"ש עשה שימוש בעקרון הגולגולת הדקה. חומר ההרדמה השפיע עליה כפי שהוא השפיע ויש לפצות אותה על מלוא הנזק. התובע לא יכול

לאפשר לנתבע לומר שהוא מפצה אותה רק על דבר מסוים. כמו שאדם עם גולגולת עבה לא יכול לצפות לנזק גדול יותר אם הייתה לו גולגולת סבירה. כל אחד

זכאי לפיצויים כמידת הנזק שנגרמה לו.

עיקרון הגולגולת הדקה:

דיני הנזיקין אומרים שאם קורבן שהגולגולת שלו דקה יותר והנזק גדול יותר, הוא זכאי למידת הנזק שנגרמה לו, המעוול חייב לקבל את הקורבן שלו כמות שהוא,

הנתבע לא יכול להגיד שאם הוא היה קורבן ממוצע הנזק היה קטן יותר, אם הקורבן רגיש יותר והנזק גדול יותר אז המעוול חייב לפצות אותו במידת הנזק שהוא

גרם. ולשלם את מלוא הנזק שנגרם לקורבן.

- רינגר נפצע במהלך תאונת דרכים בגב, זה עורר אצלופס"ד ליאון נגד רינגר סרטן מאוד נדיר, סרטן שמתפתח אחד למיליון, הנהג שפגע בו בגין הנזק של הסרטן

בגב אמר שהוא לא אחראי לסרטן הזה והוא אינו אשם. בערכאה בביהמ"ש העליון נקבע שהנהג הפוגע גם אחראי על הנזק שנגרם לנפגע בתאונת הדרכים. אמרו

שעיקרון הגולגולת הדקה חל גם במקרה הזה. המזיק אחראי גם בגין הנזק השניוני אם הוא נגרם כתוצאה מהנזק הראשוני. הנהג צריך לצפות את הגרוע מכל, אפילו

שהוא יהרוג את הקורבן ולכן אם נגרם נזק שהוא פחות ממוות, בוודאי שגם נזק כזה כלול במסגרת הצפיות של הנהג הפוגע, והוא לא יכול להגיד שהוא לא צפה

שיתפתח נזק שניוני. המעוול צריך לקבל את קורבנו כמות שהוא. יש להבחין בין אם ישנו אדם שהוא כבר"מצב קיים"-עיקרון הגולגולת הדקה לבין מצב שנקרא

פגוע, חולה במחלה מסוימת והמעוול החמיר לו את המחלה אז המעוול לא יהיהאחראי על הכל אלא יהיה אחראי רק על התוספת.

, הנהג הפוגעריחוק הנזק- לצורך בדיקת השאלה יש להשתמש במבחן הצפיות יכול היה לצפות וצריך היה לצפות לשינוי בהתנהגות הקורבן, התוצאה היא השלכות

שונות שאכן נגרמו לקורבן. בנוסף, האם לפי שיקולי המדיניות יש להוכיח שהוא היה צריך לצפות?- המרחק של

הנזק כבר גדול מדי ולא היה ניתן לצפות מן הנהג שזה הנזק שיגרם.

בכדי לבדוק האם הנזק רחוק מדי יש להחיל בו את מבחן הצפיות, האם מן הנזק הראשוני יכול להיגרם נזק שניוני, ביהמ"ש הגיע למסקנה משיקולי מדיניות שאין

לפצות את הניזוק עקב הנזק השניוני.

ישנם מצבים שכתוצאה משיקולי מדיניות שכן יש מקום לפצות והוא לא רואה בנזק בחורה מאנגליה שמגיעה הביתה והבית נשרף כתוצאהלדוגמא:כנזק רחוק מדי,

מרשלנות של הקבלנים והיא נכנסה לדיכאון וכו', הקבלנים אמרו שהם אחראים רק לנזק של הבית אבל ביהמ"ש אכן הכיר גם בנזק השניוני ולא ראה בכך נזק רחוק

מדי.

דוגמאות נוספות לריחוק הנזק:

בארץ, לפני מספר שנים, מקרה שבו בחורה נפגעה בתאונת דרכים ונגרם(1 לה נזק גוף לא רציני במיוחד אבל הייתה לפגיעה בתאונת הדרכים גם

השפעה נפשית והיא ניסתה להתאבד, הניסיון נכשל והיא נשארה משותקת,והיא תבעה על הנזק בגין ניסיון ההתאבדות.

עלתה השאלה האם הנזק רחוק מדי- כשיקולי מדיניות יש לראות בניסיון ההתאבדות כגורם שניוני לתאונת הדרכים, ויש להשתמש במבחן הסיכון-

האם ניסיון ההתאבדות כלול במתחם הסיכון שנגרם בתאונת הדרכים,ביהמ"ש קבע שכן, ויש צורך להטיל אחריות על הנהג.

באנגליה, אדם שנפגע בתאונת דרכים, שעקב השינוי בהתנהגות, בפן הגופני,(2 הוא התגרש, והוא דרש פיצוי בגין הגירושין, מכיוון שהוא צריך לשלם כסף

לאישתו, והשאלה שנשאלת האם הנזק רחוק מדי, והאם יש להטיל אחריות על הנהג, מבחינה הגיונית לא נראה שיש קשר בין התנהגות הנהג לבין

הגירושין, אין הצדקה להטיל עליו אחריות לתשלום הנזק, זה נראה רחוקמדי, מה גם שזה פותח פתח לאחרים לנהוג כך.

קשר סיבתי עובדתי

בודק את הקשר הפיזי, את השתלשלות העניינים, מבחינת מה שקרה בפועל, בודק את הקשר הפיזי, עובדתי, הקשר הטכני, הפיזיקלי. רק לאחר שמגיעים למסקנה

שאכן ישנו קשר סיבתי עובדתי עוברים לקשר הסיבתי המשפטי.

בודקים את הקשר הסיבתי עובדתי לפי מבחן האלמלא: האם אלמלא הדבר הייתהמתממשת התוצאה, והיה נגרם הנזק.

- האם אלמלא הסיבה הזאתי, האם בלי הסיבה הנזקמבחן הסיבה שאין בילתההיה נגרם.

במצב רגיל מאוד קל להוכיח את הקשר הסיבתי העובדתי: הסיבה והתוצאה. לא תמיד קל לזהות את הקשר הסיבתי עובדתי, מתחילות בעיות שונות באשר

לאיתור הקשר.

שני ציידים ירו לעבר ציפור במרחק כלשהו, אלא שמהצד עמד צייד שלישי(1 ונפגע עקב ירי של אחד מן הציידים, לא ידעו מאיזה רובה נגרם הנזק, מאיזה

רובה יצא הקליע, במצב שהוא לא יכול להוכיח את הקשר הסיבתי עובדתי לבין הנזק שנגרם לו, על פניו יש לדחות את התביעה, אבל ייגרם לו אי צדק,

ישנו אחראי והאחראי יוצא פטור מאחריות, יש לעשות צדק עם המעוול. אין אחריות קולקטיבית בנזיקין, יש לקשור מישהו עם הנזק שאירע, לא ניתן לקחת

קבוצה של אנשים ולהגיד להם שבגלל שהם חלק מן הקבוצה יש להטיל עליהםאחריות, יש להטיל אחריות על אדם ספציפי.

אם מטילים עליהם את הנטל לשלול את האחריות, והם לא מצליחים לשלול את הנטל אז שניהם אחראים, שניהם רשלנים, שניהם גרמו לו לנזק הראייתי. כאשר

מטילים על שניהם אחריות לפצות את הצייד השלישי, ולא ניתן לקבוע מי אחראי ומי לא, אז כל אחד מהם משלם חמישים אחוז מן הפיצויים, לפחות יוצרים חמישים אחוז

נזק מהצד של הפוגעים. % צדק.100 % אי צדק והקורבן עשו איתו 50מבחינת המעוולים נגרם

- מצב שמחולק למספר מצבי משנה:סיבתיות עמומה - אבל אין ספק שהדבר נגרם עקב רשלנות. אין לתובעלא ידוע מי המזיק(1

ממי להיפרע, מכיוון שהוא לא יודע בוודאות מי המזיק, אך ידוע שנגרם לוהנזק.

- מצב שבו קבוצה למשל של אנשים נפגעו, וחלק מהםלא ידוע מי הניזוק(2 ניזוקו, לא ידוע בוודאות שאכן אדם מסוים הוא הניזוק. הוא צריך להוכיח

שהוא אכן ניזוק. ניתן לראות זאתלא ידוע איזה חלק מהנזק נגרם ע"י עוולה/ מעוול-(3

בפס"ד הבא:

- מגיע אדם לביה"ח לצורך ניתוח התוספתן, יש לכרותפס"ד נגר נגד וילנסקי תוספתן בשני מצבים: כשהוא התפוצץ או שישנה דלקת, כאשר נגר מגיע לביה"ח

הפרוצדורה שהייתה נהוגה היה ניתוח בהרדמה מלאה על מנת להכין את המטופל לניתוח יש לחברו לעירוי, בכדי להכין אותו לעירוי לוקחים מחט שמורכבת משני

מחטים, אותו חלקיק פלסטיק שהיה מקושר למחט נכנס לדמו של נגר. הרופאים החליטו שהעדיפות היא לכרות את התוספתן לפני שמחפשים את חלקיק הפלסטיק.

וכעת אחרי שהניתוח הצליח הם מחפשים את החלקיק שנמצא בבית החזה, הם הצליחו וכעת ישנה צלקת בבית החזה, הנזק הוא נזק פלסטי בלבד. מאחר ונגר היה אדם שמבחינה נפשית הוא אדם חלש, נגרם לכך שנגר איבד את כושר העבודה שלו

לחלוטין והוא תובע את ביה"ח בגין הנזק שנגרם.

נגר צריך להוכיח שכתוצאה מרשלנות של הרופא הוא איבד את כושר העבודה שלו, הוא לא מסוגל להוכיח זאת ולכן זה הרכיב השלישי הוא לא יודע איזה חלק גרם לו

לאבד את כושר העבודה שלו. יש להוכיח שאכן נגרם לו הנזק כתוצאה מהתרשלותו של הרופא, והוא צריך להוכיח איזה חלק בכושר העבודה שלו אבד כתוצאה מהרשלנות, עקב אותה חולשה גופנית

שיש למר נגר.

מאחר והרופאים הכניסו אותו למצב הזה והוא לא זה שהכניס את עצמו למצב הזה יש להטיל על הרופאים את האחריות והם צריכים לפצות אותו במאה אחוז על הנזק

שנגרם.

התגלו אצלה אבנים בכיס המרה, היא החליטה שהיא רוצה לעשותפס"ד קורנץ- ניתוח להוצאת האבנים, בתקופה שהיא רצתה לעשות את הניתוח רצו לעשות את

זה בהרדמה מלאה. לפתח קריש דם, על מנת1-50במצב רגיל שבנאדם נכנס לניתוח יש לו סיכוי של

למנוע היווצרותם של קרישי דם נותנים תרופה. וכך היא פחות מסתכנת וכעת הסיכון , יש לתת את התרופה במינון הנכון, הניתוח עבר בהצלחה, ולאחר מכן1-100הוא

בכל זאת תקף אותה קריש דם והיא הפכה לצמח, משפחתה טוענת שהרשלנות היאשל ביה"ח, כלומר מה בהתנהגות ביה"ח גרם לתוצאה הזאת.

גם אם היא תצליח להוכיח שביה"ח התרשל, יש לה בעיה להוכיח שהרשלנות אכן הובילה לאותה בעיה ולהיותה צמח, האם היא מקבלת את קריש הדם כי היא שייכת

.1-100 או לקבוצה של 1-50לקבוצה של

%.50- מצב שבו מוכיחים את התביעה רק ב-סיבתיות יחסית % מקבלת את מלוא הפיצוי.50אם התביעה מוכיחה את התביעה ביותר מ-

הרעיון של מאזן ההסתברויות כאמצעי לדחיית חיוב הוא לא תמיד צודק, לפעמיםניתן יהיה, ויהיה צודק לתת פיצוי גם אם זה מצב של סיבתיות יחסית.

בפס"ד קורנץ דחו את התביעה של גברת קורנץ ולכן לא הגיע לה פיצוי.

- מדובר באדם שהיה סוחר סמים, הוא נעצר וישב במתקן "קישון"פס"ד אבו סעדה במפרץ חיפה, כשאבו סעדה ישב שם, הוא ניסה להתאבד בתלייה, אבל הצילו אותו,

הוא היה תחת ביקורת מתמדת. הוא נכנס ללחץ רציני בעקבות הבידוד ולכאורה הוא טען שהוא חוזר בעצמו, ושהוא טעה. היו שם עצירים דרוזים נוספים שאמרו

שיקחו אותו תחת חסותם, הנהלת בית המעצר אישרה להוציאו מבידוד ולצרף אותו לתאי המעצר. הוא קיבל בתא המעצר את המיטה העליונה, הוא ניסה בקפיצת ראש לקפוץ לרצפה אך הוא נתקל בכיור, וקיבל מכה קשה בראשו, הוא ביקש

מהסוהרים עזרה רפואית. )הסיפור לא היה נשמע הגיוני בפני הסוהרים והרופאים(, הוא המשיך להתלונן על כאבי ראש הולכים וחוזרים, שלחו אותו לביה"ח רמבם

בניידת, גם שם הסיפור היה לא הגיוני, בשלב הבא הוא הפך להיות משותקמהצוואר ומטה, וזה היה שיתוק קבוע.

הוא תבע את ביה"ח רמבם וגם את המדינה על כך שהם לא איבחנו את הבעיה שלו % שאכן מזה נגרם לו51ולא ריפאו אותו. הוא לא יכל היה להוכיח ברמה של

הנזק, בגלל שהסיכוי שהנזק נגרם מהרשלנות או מהנזק שלו היה זהה, אם הוא לא אז צריך לדחות את התביעה.51%יכול להוכיח ברמה של

רצו לתת לו פיצוי יחסי עקב רמת ההוכחה היחסית שבה הוא הוכיח את תביעתו, , עושים צדק עם התובע וגם עם הנתבע, הוא לא50%כלומר לתת לו פיצוי של

משלם פיצויי יתר והתובע מקבל את הפיצוי שלו, ולכן הפיתרון של הסיבתיות היחסיתהוא הפיתרון הנכון.

טעות משפטית זה מצב שמפצים אדם שלא זכאי לפיצוי, או שלא מפצים אדם שכןהיה צורך לפצות אותו.

- מדובר בילד שקופץ מעץ והוא נפגע ברגל, הוריו לוקחים אותו לחדרפס"ד הודסון מיון, חובשים אותו ושולחים אותו הביתה, לאחר כמה ימים הוא מרגיש כאב בשוק,

והוא חוזר למיון והופך לנכה, הוא תובע את ביה"ח בגין רשלנות, ביה"ח באותה הערכאה מתגונן שאם הוא היה מטפל כראוי והיה עולה בזמן על הבעיה של הילד

אנשים שנפגעים בצורה כזאת ניתן לרפא אותם,1-4 החלמה, 25%היה לו רק מאחר ועל מנת להצליח בתביעה הילד צריך להוכיח תביעתו במידת הוכחה של

, כי הילד לא יכול להוכיח שהוא יכול היה להיות כלול ברמת סיכון נמוכה יותר,51%על כן ביה"ח מבקש לדחות את התביעה.

לא הוכח הקשר הסיבתי בין הרשלנות לבין התוצאה, כלומר יהיה יותר קל לנתבע להוכיח שהוא לא נפגע בגלל רשלנותו, אבל אם הנטל מוטל על ביה"ח אז ביה"ח

צריך לפצות אותו. ביה"ח לא יכל היה להוכיח שהוא לא אחראי ולכן הוא צריך "אובדן סיכויילפצות את הילד. ביהמ"ש רצה לאמץ תפיסה חדשה שנקראת

25% שהוא איבד 51% התובע צריך להוכיח במאזן ההסתברויות של החלמה"- סיכויי החלמה, אם יוכיח זאת הוא כבר לא יצטרך להוכיח שהוא בקבוצה של

המחלימים, מספיק שיוכיח שהוא איבד את סיכויו להחלים. מאשר שאיבדת את הסיכוי הזה,25%יותר סביר שהיית יכול להחלים ברמה של

רשלנות ביה"ח שללה מהתובע את הסיכוי להחלים- זה מה שהוא צריך להוכיח.

יש לדחות לו את51%אם התובע לא מצליח להוכיח תביעתו ברמת הוכחה של התביעה ולכן דחו את תביעתו בסופו של דבר. )שיטת הכל או לא כלום(, או

או שלא ואז לא מקבלים כלום.51%שהוכחת ברמת הוכחה של

הוא בא לעשות ניתוח באוזן, ופגעו לו בעצב של הלחי, המרחק הואפס"ד פאתח- קטן וזה אפשרי, כתוצאה מהפגיעה נגרם לו שיתוק של הלחי, והוא תובע את קופת

החולים בגין הרשלנות שלהם, קופ"ח מתגוננת ואומרת שהנזק לעצב לא ניתן למניעה, שמדובר "בסיבוך המוכר בספרות"- אין וודאות שהניתוח יצליח ויש סיכוי

שהוא יצליח, משתדלים בלבד. פאתח אומר שלא מקובל עליו שהם התרשלו באיבחון הפגיעה בלחי מפני שמבחינה

שעות ניתן להציל את העצב24רפואית אם הלחי נפגעת ועולים על הפגיעה תוך ולמנוע את השיתוק בלחי.

הוא אומר שהם התרשלו בכך שהם לא השתדלו למנוע את הנזק, ולא על כך שהםגרמו לנזק.

מצליחים או שמא לא1-5בפס"ד דנן לא היו נתונים סטטיסטיים, כלומר לא אמרו ש נרפאים, ביהמ"ש החליט שהוא מקבל את התביעה ולא מקבל את העיקרון של

"הכל או לא כלום", לדעת ביהמ"ש ישנה הערכה של סיכויים ולכן הוא נתן לו. כי כך הוא העריך.30%פיצויים בסך של

התובע לא יכול להוכיח שכתוצאה מהרשלנות נגרם לו נזק, הוא יכול להוכיח שכתוצאה מהרשלנות נמנע ממנו נזק, ולכן ניתן לפצות אותו על חלק מהנזק, אותו

חלק יחסי של הקשר הסיבתי שבין המעשה של הנתבע לבין התוצאה.

מצב שמבין מספר סיבות שיכול להיות גרמו לתוצאה , חלקהגברת הסיכון- מהסיבות הם תמימות וחלק עוולתיות, ולא יכול התובע להוכיח שהסיבה עוולתית

היא זאת שגרמה לנזק, אבל היא אכן הגבירה את ההתממשות לנזק, )ואת זה הואכן יכול להוכיח(.

כשרוצים להכיר בזכות התובע להיפרע גם כאשר לא ברור עד כמה הסיבההעוולתית גרמה לנזק משתמשים בתאוריה שנקראת הגברת הסיכון.

יונתן כהן נולד פג, זה מצב מסוכן שמעצם חוסר הבשלות שלפס"ד יונתן כהן- התינוק ישנן הרבה מחלות, יונתן כהן נולד פג ואחר כך גילו שהוא נכה ברמה גבוהה

של נכות, הוריו הגישו תביעה כנגד ביה"ח שבו נולד והנכות כביכול היא תוצאה שלרשלנות, אך זה לא היה ברור.

סיבות שיכלו לגרום לנכות:3היו הפגות עצמה.(1דימום אימו כשהיא באה ללדת.(2 זיהום אצל אימו של הפג- גם הזיהום לא נוצר עקב רשלנות ההורים, טענת(3

ההורים הייתה שביה"ח לא מנע את הזיהום.

סיבות פונטנציאליות שיכלו לגרום לנכות אצל יונתן כהן, רק סיבה אחת היאעוולתית- הזיהום.

עצם העובדה שהזיהום לא נמנע, לא הופסק, בשיטה של נטל ההוכחה על התובע סיבות3הוא לא יכול להוכיח קשר סיבתי בין מצבו לבין הרשלנות, הוא יכול להוכיח

פונטנציאליות שאחת מהן עוולתית, אבל אם העוולתית גרמה לנזק את זה הוא לאיכול להוכיח.

אמרה שאם זו תהיה שיטת הכל או לא כלום זה יהיה מצבהשופטת שטרסברג כהןלא צודק.

במצב של הגברת הסיכון היא תבדוק את תוצאת הגרימה של הנזק אצל התובע ותפצה את התובע באופן יחסי בהתאם לתרומה היחסית הפונטנציאלית, ניתן היה

פיצויים,33%אך ורק להוכיח שאולי היסוד העוולתי גרם לנזק. השופטת פסקה היא הגיעה לסכום הזה בכך שאין לשלול שאולי הזיהום תרם לנזק, כלומר לא יותר

.33% לפי הרופאים, היא החליטה על 30%מ-

העיקרון שהנחה אותה זה הצדק היחסי, הצדק המתקן לא יכול להתאים פה כי התובעים לא יכולים להוכיח את רשלנות הנתבעים, ואת הקשר בין הרשלנות לבין

הנזק.

השופטים ברק ובייניש לא מכירים בתאוריה של הגברת הסיכון וספק רב אם יש לאמץ אותה בארץ, במיוחד על בסיס המקרה דנן, אי אפשר להשתמש במקרה כל

כך לא ברור כספק לתאוריה, ולכן יש לדחות את התביעה של יונתן כהן.

מקרה דומה הגיע לביהמ"ש העליון לאחר מכן, ביהמ"ש העליון אמר בהתאם לתפיסת הגברת הסיכון גם במקרה כזה יש לפצות את התובע באופן יחסי, בהתאם

לסיבתיות יחסית )בפס"ד אחר(

בביה"ח כרמל, היא נולדה בניתוח29- עדן מלול נולדה פג בשבוע פס"ד עדן מלול , נכות קשה מאוד. הוריה טענו100%קיסרי, היא יצאה פגועה ויש לה נכות של דקות, הייתה אכן רשלנות באיחור,45שהרופאים התרשלו, עיכבו את הניתוח ב-

אבל היה קשה לשכנע את ביהמ"ש שבגלל הרשלנות היא הפכה לנכה, בגלל שהפגות שלה נבעה מכך שהיא נולדה לא בשלה ומכאן הנזק המוחי. אם דבקים

בתאוריית הגברת הסיכון ניתן לפצות באופן חלקי את התובעים.

לא היו נתונים שמהם היה ניתן להסיק באופן יחסי מה רשלנות הרופאים בביה"ח, פיצוי לעדן40% לנזק, וקבעו שיעור של 40%אמרו שבערך הייתה תרומה של

מלול, אבל הנכות שלה היא הרבה יותר קשה מזה. היא בכל זאת מקבלת סכוםגבוה, אבל לא מספיק ביחס למצבה.

התיק הגיע לביהמ"ש העליון, השופטת נאור אומרת שהתאורייה של הגברת הסיכון תופסת בארץ, אבל במקרה הספציפי הזה היא לא יכולה לדעת מה התרומה של

היסוד העוולתי לנזק, כמו כן גם של היסודות העובדתיים.

שנים להגיע להחלטה, ההחלטה6 שופטים, הרכב זה לקח לו 9היה דיון נוסף עד ל- ניתנה סך הכל לפני כמה חודשים, לקח לביהמ"ש שנים רבות, הוחלט שלא מכירים

בתאורייה של הגברת הסיכון. שופטים, הרוב אמר שהתאורייה4 שופטים אל מול 5מבין השופטים דעת הרוב של

לא חלה והמיעוט אמר שהתאורייה חלה ויש לחזקה. דעת הרוב שמורכבת מחמישה שופטים שהם גם לא אחידים בדעתם, היא הובלה ע"י השופט ריבלין והוא אמר כי

אין מקום לתפיסה של הגברת הסיכון, מכיוון שזה גורם ליותר אי צדק מאשר לצדק.

גם אם התובע לא מצליח להוכיח את הקשר בין הרשלנות לבין הנזק ברמת הוכחה. הטייה נשניתנמוכה יותר יהיו מקרים שנכיר בתביעה ונזכה אותו בפיצויים-

יסודות(:4 )מגמה שבה וחוזרת, תלויה ב-הטייה נשנית- - מזיק אחד לכמה מקרים בו ישנו מזיק שהוא מזיק משותף בהרבה מקרים(1

זמנית. - לא חל על מצבים פרטניים, לא מספיק שקרה מקרה קיימת קבוצת ניזוקים(2

חד פעמי, התובע צריך להוכיח שהוא נפגע, ושישנם קבוצה של אנשים

שנפגעו כמוהו, עוד רבים כמוהו, לא רק הוא לדוגמא נפגע מרשלנותרפואית אלא עוד אנשים.

- זה לא היה אירוע חד פעמי, לא פעם אחת נקטו סיכון חוזר ונשנה(3בפרוצדורה לא טובה, פוגעים באנשים מספר פעמים.

- קושי להוכיח את הקשר יש הטייה עיקבית בהחלת מאזן ההסתברויות(4הסיבתי עובדתי ולכן ישנה הטייה עיקבית.

היסודות גם יחד התובע יוכל להוכיח תביעתו גם אם הוא מצליח לקשור4בהצטבר . השתמש50%את הפרת החובה לבין הנזק, ברמת הוכחה שהיא נמוכה מ-

בנתונים סטטיסטיים וכך התובע יוכל לקבל פס"ד לטובתו. במצב כזה לא גורמים לאי צדק דיוני )לפי השופט ריבלין בדיון הנוסף בפס"ד מלול(. משתמשים בזה

במצבים שלא יכולים להשתמש במצב של הכל או לא כלום או בתפיסות אחרותשמפצות את התובע באופן יחסי.

במצב של ריבוי מעוולים-

קבוצה של מעוולים שגרמה נזק לקורבן והוא לא יודע היכן הם, יש מספר של מעוולים ולא מוצאים ולו אחד מהם. במצב כזה אין מה לעשות. אם אדם נפגע ע"י

מספר נפגעים אין מה לעשות בנידון.

במצב שני כשיש מספר מעוולים ויודעים מי עשה מה, הקורבן מול שלושת המעוולים שפעלו יחדיו, האחריות שלהם היא ביחד ולחוד. כולם אחראים ביחד על הכול וכל

אחד מהם אחראי על הכל. יש להם כקבוצה מטרה משותפת. ומצב נוסף זה שהם לא פועלים ביחד, אבל

למרות שהם לא פעלו ביחד, ישנו נזק אחד שלא ניתן להפרדה ולכן מטילים אחריותעל כולם יחד ולחוד.

מצב שלישי זה שישנם מספר מזיקים וניתן להפריד בין הנזקים השונים, הם הפכו להיות גורם משותף דרך הקורבן עצמו, זה התמזג עם הנזק שגרם השני ולכן נוכל

לתבוע ביחד ולחוד. כשאין קשר בין המזיקים אבל לא ניתן להפריד בין הנזקים זכותו של התובע לתבוע

כל אחד מהם על הנזק שנגרם לו ביחד ולחוד. מספיק בנזק אחד מבין הנזקים שלאניתן להפרדה.

אם הנזק כן ניתן להפרדה והמזיקים לא פעלו בצוותא יחדא, כל מזיק אחראי בגיןהנזק שהוא גרם. כל אחד אחראי לחוד, רק על הנזק שהוא גרם.

פס"ד מלך נגדכאשר ישנם מספר מזיקים כאשר חלקם ידועים וחלקם לא ידועים )(.קורנהויזר

במצב שכזה תובעים את הידועים, ותובעים בגין הנזק כולו, לפי העיקרון של יחדולחוד.

הנזק הוא נזק אחד שלא ניתן להפרדה ולכן הוא תובע את המעוול הידוע על סמךהנזק כולו.

היו לנו חמישה מצבים שונים:

מספר מעוולים שלא ידוע היכן הם, ומכאן שהוא יוצא עם ידיו על ראשו.(1פעלו בצוותא חדא- מספר נזקים ניתנים להפרדה, יחד ולחוד.(2

נזק משותף.(3 מספר מעוולים והנזק ניתן להפרדה, לא פעלו יחדיו, כל אחד אחראי על(4

הנזק שלו.מספר מעוולים שחלקם ידועים וחלקם לא ידועים והנזק לא ניתן להפרדה.(5חננשוילי.(6

פס"ד חננשוילי:

נכות, אדון חננשוילי לא אצה לו הדרך28%אדם שנפגע בתאונת דרכים ונגרם לו לתבוע את המזיק, באה מכונית לאחר מכן ובאה ודורסת אותו. ישנו מצב ראשון

נכות וישנו מעוול נוסף.100%המצב הקיים, ואז ישנו את המצב השני שגרם ל . אם100% אחוז, והמעוול השני לנזק של 28%מעוול ראשון גרם לנזק של

רק28%חננשוילי יתבע את המעוול הראשון הוא יגיד לו שהוא משלם רק בגין ה- שזה התאריך של1.2.2011 ועד ל-1.3.2010מהיום שהוא נפגע על ידו )מה-

המעוול השני(. המעוול השני מוכן לפצות אבל רק על ההפרש ולא על הכל )רק הוא מאבד1.2.2011(, והוא מוכן לפצות מהיום שהוא פגע בו. כלומר מה-72% . במקרה של חננשוילי הוא לא קיבל כסף כי הוא לא100%, ולא נשאר לו ה-28%

ולכן הוא מפצה רק בגין ה-100%הספיק לתבוע. המזיק השני פוגע והורג אותו שנה.35 למשך 28% שנה, על 35. חננשוילי רוצה פיצויים מהראשון למשך 72%

שנים הרגו אותו ומכאן נגמרת החובה כלפיו הוא3והמזיק הראשון לא מוכן, אחרי לא קיים יותר ולכן אין למי להביא פיצויים.

. כלומר הוא יפסיד כסףx 28% שנים בלבד3ביהמ"ש אומר שלא, הוא יקבל רק לפי ומכאן ישנן שתי אפשרויות: שהמזיק הראשון ישלם פיצוי לאורך כל התקופה

ואפשרות שנייה שהמזיק ישלם פיצויים לאורך כל התקופה. זה לא צודק לדרוששישלמו כל אחד מהם סכום שכזה.

מאחר וחננשוילי לא הספיק לתבוע את המעוול הראשון אז המעוול הראשון לאמחוייב לשלם לו.

והמעוול השני אומר שהוא צריך לפצות רק בגין הנזק שלו.

עד הרגע שהוא נהרג.28%המעוול הראשון משלם עבור עד לסוף תוחלת חייו, מתייחסים למעוול השני72%המעוול השני משלם עבור

בנוסף כזה שגרם לעוול גופני הוא גם פגע לו בזכות התביעה נגד המעוול הראשוןושלל ממנו את החלק בנזק ההוא.

אומרת שהמעוול השני ישלם לו גם את החלק שנשללהשופטת נתניהוולכן , רק מהרגע שהוא פגע בחננשוילי,100%מחננשוילי. המעוול השני משלם לפי

והמעוול הראשון משלם עד התקופה שחננשוילי נהרג.

1 נפגע ע"י מעוול מספר 1.3.20102 נפגע ע"י מעוול מספר 1.2.2011

1)Pre existing conditionלדוגמא אם ביד ישנן שלוש אצבעות מצב קיים - משותקות והמעוול גרם לכך שיקטעו לו את היד, כשהוא בא לדרוש פיצויים

הוא דורש פיצויים בגין קטיעת היד, מצב קיים ולכן יש לפצות רק על

התוספת על הנזק. הוא לא אחראי על נזק שהוא לא גרם לו. או בידי שמייםאו בידי מעוול.

- הנזק הראשוני שנגרם ע"י המעוול הראשון נבלע ע"ינבלע בידי שמיים(2 שמיים. אם מעוול גרם לאובדן הרגל וכעת הוא קטוע רגל והוא רוצה לנסוע

לטיול ליפן והצונאמי הרג אותו אז הנזק שהמעוול הראשוני גרם נבלע ע"י שמיים. לדוגמא גם אם אדם קיבל מכה ביד ולאחר כמה ימים ללא כל קשר

מה דינו שלהאדם קיבל אירוע מוחי, אז הנזק הראשוני נבלע ע"י שמיים. ?- הוא לא משלם בגין מה שנבלע ע"י שמיים.המעוול בגין הנזק

.נבלע ביד מעוול נוסף(3

הולך אדם בסביון והוא נתקף ע"י שלושה כלבים, הם אוכליםפס"ד קורנהויזר- אותו, מביאים אותו לביה"ח ולא ניתן להבחין מבין הנזקים שנגרמו, יש כלב אחד שבעליו הוא מעוול אלמוני לא יודעים מי המעוול שלו. שניים יודעים של מי הם. נותנים את הפיצוי לפי היחס, קורנהויזר משלם רק על סמך היחס. הוגש ערעור

לעליון ונקבע שכאשר נגרם נזק ע"י מזיקים חלקם ידועים וחלקם לא ידועים והנזק לא ניתן להפרדה, לנזק הזה גם מצטרף גם הנזק הנפשי, ולא ניתן להפריד בין

הנזק, במצב כזה כל מעוול אחראי ביחד ולחוד. כל מעוול ידוע ידרש לפרוע את מלוא הפיצוי כולל הנזק שאולי ניתן שלא לייחס עברו. זה עושה צדק עם הנתבע

ועם התובע.

התובע6 הוא שונה במעט, במצב 6 הם דומים אבל מצב 6כל המצבים עד מצב תובע את המזיק הראשון ואת התובע השני כל אחד על הנזק שלו + הנזק שנגרם

לו.

איך מגישים תביעה במצב של ריבוי מעוולים?ישנם שלושה מזיקים והאם אחראים ביחד ולחוד.

ונקבע ששלושתם אחראים,100%- ונקבע שהנזק הוא 1+2+3תובע נגד (1 , רק מאחד ולא מכל אחד100%התובע יכול ללכת לכל אחד ולהוציא

. במקרים לא עדיפים הוא יוציא מכל100%בנפרד כי סך הכל צריך להיות אחראי אז הוא ישלם.1, אבל אם ביהמ"ש קבע שמספר 33%אחד

.1תובע נגד (2 - מכל אחד שנהיה אחראי הוא יכול להיפרע. הוא בוחר2/3 + 1תובע נגד (3

ממי.

ישנם כמה אופציות לתביעה שכזו, אם הוא יודע למי יש את הכיס העמוק הוא יתבע את מי שיש לו את הכיס העמוק, אבל כשהוא לא יודע הוא תובע מבלי לדעת למי יש

את הכיס העמוק.

ריבוי מעוולים:

מצב שבו ישנו קורבן שנפגע ע"י יותר ממעוול אחד, במקרה שכזה רוצים לבדוקשתי מערכות יחסים: בין הקורבן לבין המעוולים ובין המעוולים לבין עצמם.

נקודת המוצא הבסיסית היא ברגע שיש יותר ממעוול אחד האחריות היא ביחד ולחוד, רק כאשר הם פועלים ביחד או שהנזק שהם גורמים לא ניתן להפרדה, כאשר

הם פועלים בנפרד וניתן להפריד אז כל אחד אחראי לנזק שגרם.

התובע בוחר את הנתבע המתאים לו וממנו הוא מנסה להיפרע, ברגע שהתובע מממש את התביעה הוא לא יכול לתבוע מעוול נוסף, אם הוא יתבע מעוול נוסף גםאם התביעה תתקבל הוא לא יקבל פיצויים, כי הוא קיבל פיצויים מהמעוול הראשון.

בפס"ד הראשון הוא קיבל פיצויים בהתאם לנזק שהוא הוכיח, הוא צריך להוכיח את היקף הנזק ונקבע מה מגיע לו הוא לא יכול להגיד שמגיע לו היקף נזק גדול יותר ממה שכבר קיבל, אם נפסק בהליך הראשון שמגיעים לו סכום מסוים של פיצויים

הוא לא יוכל לקבל יותר מהסכום הזה לכן אין טעם בלתבוע מעוול נוסף.

במקרים חריגים המעוול השני ינסה להוכיח שהנזק של התובע הוא יותר נמוך ממה שהוכח בהליך הראשון, מכיוון שלנתבע השני לא היה לו "יומו בביהמ"ש" הוא לא

היה חלק מן ההליך הראשוני.

התובע לא יכול לקבל יותר פיצויים ממה שנקבע בהליך הראשון אבל יכול לקרותמצב שהוא יקבל פחות מזה עקב ההליך השני.

ישנו מצב מסוים- מעוול מסוים שהוא פטור מאחריות. במקרה של קטין, ילד מתחת אין לו אחריות במישור המשפטי, במקרים שכאלו התובע יוכל להיפרע רק12לגיל

שיש לו אחריות במישור המשפטי, למרות שלא מטילים12מאדם שהוא מעל גיל דופי בעובדה שיש לו אחריות במישור המעשי.

מצב נוסף- אחריות מוגבלת מכוח חוק או מכוח הסכם, ישנם חוקים שונים "תקרה לחבות הנתבע"- תקרה לפיצויים אותם מקבל התובע. התובע יכול להיפרע

מקסימום מנתבע מסוים ומקסימום מנתבע אחר.

חוק האחריות למוצרים פגומים לא מוביל לייחוד עילה כמו במקרה של חוקהפלת"ד.

הסכמים שנערכים בין הקורבן לבין המעוולים: אפשרות תאורתית, לעיתים מעשית, שבהסכם, הקורבן פוטר מזיק מסוים(1

מאחריות לפני שהוא נפגע, ברגע שאותו קורבן הוא עדיין פונטניציאלי פוטרמזיק מאחריות , המזיק הזה עדיין לא חב כלפיו.

לדוגמא קבלן שעושה הסכם עם לקוח, אם הקבלן גורם נזק, הוא עושה הסכם עם הלקוח ואומר שאם הוא גורם לנזק הלקוח פוטר מאחריות, הלקוח יסכים לדבר

שכזה מכיוון שיכול להיות מצב של הקצאת סיכונים, הלקוח ישלם פחות או יבטח את עצמו. כאשר הקבלן במצב כזה גורם לנזק, ללקוח אין עילה לתבוע אותו מכיוון

שהוא פטר אותו מאחריות. המעוול האחר לא יכול לתבוע את הקבלן שאין לו אחריות בהסכם, ברגע שהקורבן פוטר את המעוול מאחריות, זה פוטר אותו הן מן

המעוול הראשוני והן ממעוולים שיבואו בהמשך לכך. הקורבן עושה ביטוח עצמי והמעוול עושה ביטוח מבחינת האחריות שלו לגבי הנזק.

מחלקים את החלק של הסיכון, לגבי מי יבטח איזה חלק.

סעיף פטור שנכרת עם המזיק לפני שנגרם הנזק וישנו סעיף פטור שנכרת(2 עם המזיק לאחר שנגרם הנזק. כאשר הקורבן פוטר את אותו מעוול

מאחריות משמע הדבר שהוא אינו יכול להיפרע ממנו, ההשלכות של הויתור הזה לגבי מערכת היחסים עם המעוולים האחרים, הפטור הזה לגבי המעוול

הראשון, אם פוטרים מזיק פונטנציאלי מאחריות אז המזיקים האחרים לא יכולים לפתח ציפיות שהם יוכלו להיפרע, לעומת זאת אם הניזוק ואחרי הנזק

פוטר מזיק מאחריות אז ההסכם הזה שבין הניזוק לבין המזיק לא מחייבת המזיקים האחרים. ולכן הקורבן יכול שלא לתבוע מעוול אחד, אבל המעוול

האחר יכול לחזור אל אותו נתבע ולהיפרע ממנו, לאחר שנגרם הנזק.

לדוגמא: במקרה והתובע לא מסתפק מהמעוול הראשון, ולא מקבל את מלוא הפיצוי שהוא רצה, אז פתוחה בפניו הדרך לתבוע את יתרת הנזק מן המעוולים

האחרים. אבל אם לא היה ברור שמדובר במעוול הראשוני בפיצוי חלקי, אז המעוולים האחרים לא יסכימו לתת לו את יתרת הפיצוי, הם יתנו לו את יתרת הפיצוי

רק במקרים והוא לא הסתפק ולא קיבל את מלוא הפיצוי על הנזק, שהוא היה צריך לקבל אז את יתרת הפיצוי הוא יוכל לדרוש מן המעוולים האחרים. הוא לעולם

לא יוכל לקבל את סכום הפיצוי יותר מפעם אחד, הוא יפוצה אך ורק על הסכום אותו היה צריך לקבל. כלומר הנתבע לא יוכל לקבל פיצוי מעבר למה שהוא כבר

קיבל )כדוגמת מקרה שלושת המעוולים(.

ישנו ניזוק נגד מזיק א', וישנם מזיקים נוספים, במצב שבו הניזוק רוצה להיפרע רק ממזיק א' הוא תובע ומקבל את מלוא הנזק, אבל במקרה שישנם מעוולים נוספים הוא צריך להוכיח שהוא נפגע גם מן המעוולים האחרים, אם הוא מוכיח שהוא אכן

נפגע הוא יקבל פיצוי גם מהם.

( וכל אחד ישתתף100%מקרה אחר זה שהוא נפגע ע"י שלושה מעוולים )סך הכל בחלק מן הנזק. אם התובע תובע את מזיק א' ומזיק א' תובע את מזיק ב' ומזיק ב'

שרבים זה עם זה, וביהמ"ש צריך4תובע את מזיק ג' ונאמר שישנו הליך שבו ישנם להחליט לגבי מערכת היחסים, אז ישנן חזיתות שונות, לכל אחד יש את יומו

. כלומר אם100%בביהמ"ש. בביהמ"ש לא יוכל לקרות מצב שזה יהיה יותר מ- אז ביהמ"ש יוכל גם100%ביהמ"ש קבע פעם אחת באחת מן החזיתות שזה

להחליט כיצד הנזק יתחלק בין המזיקים. הניזוק בוחר ממי להיפרע, ואותו אחדששילם ישלם לפי איך שביהמ"ש קבע שיתחלקו.

כלומר ביחסים שבין המזיקים לבין הניזוק כולם אחראים ביחד ולחוד, אבל ביחסים שבין המעוולים לבין עצמם הנזק יכול להתחלק ביניהם. וביהמ"ש בוחן את החזיתות

שבין המערכות.

שנים כאשר התביעה10מעוול שגרם נזק לניזוק, והניזוק תובע אותו אחרי (3 שנים לא מתגונן בטענה של10כבר התיישנה אבל המזיק, שנתבע אחרי

התיישנות, וניתן פס"ד נגדו, והוא נדרש לשלם כסף לקורבן, המעוול הזה פונה אל המעוול השני בדרישה שישתתף איתו בנזק, אבל המעוול השני אומר לו שמכוח החוק הוא לא היה צריך לפצות על הנזק והוא לא זכאי

לדרוש מאחרים להשתתף איתו, טענה שכזו היא אכן מוצדקת, כאשר אין חבות של המעוול הראשון אין לו זכות לדרוש ממעוולים אחרים שישתתפו

איתו, מכיוון שאין אחריות.

אם ישנו פס"ד נגד מעוול אחד אז ברור שהוא אחראי ואז אם הוא חושב(4 שישנם מעוולים נוספים אחראים הוא מגיש נגדם תביעת השתתפות בנזק,

וההשתתפות תהיה לפי מידת האחריות של המעוולים האחרים, פקודת הנזיקין היא לא מדויקת לגבי חלוקת ההשתתפות של המעוולים לבין עצמם. מחשבים זאת לפי מידת האחריות המוסרית, מי שהאחריות המוסרית גבוהה

יותר אצלו, הוא זה שישלם יותר פיצויים מהנזק שנגרם.

אם אין פס"ד נגד המעוול הראשון, אלא רק הסכם פשרה, והניזוק רוצה(5 להיפרע מהמזיק, המעוול הראשון ששילם מכוח הסכם ורוצה שהמעוול השני ישתתף איתו, כאשר המזיק הראשון שילם מכוח הסכם ואמר שישלם "לפנים

משורת הדין", אם הוא באמת אחראי הוא ישלם, אבל כשהוא תובע את המזיק השני הוא צריך להוכיח שגם המזיק השני אחראי כלפי הניזוק ושגם

המעוול הראשון אחראי כלפי הניזוק, אם הוא מוכיח את שתי הנקודות האלו,אז המעוול השני אכן יוכל להשתתף איתו בנזק.

: מערכת יחסים שבין הניזוק לבין המזיקים, הדגש הוא שברוב המקריםסיכום** האחריות של המזיקים היא ביחד ולחוד, לגבי מערכת היחסים של המעוולים לבין עצמם, התביעה היא תביעה של עשיית עושר שלא במשפט, תביעות לגבי חלוקת

ההשתתפות, תביעת השתתפות )אינה נזיקית(. על מנת לבסס אותה יש צורך להוכיח חבות נזיקית, התובע צריך להוכיח את האחריות שלו כלפי הניזוק וגם את

אחריות המזיקים האחרים מול הניזוק, כשלא ניתן לדעת מה האחריות אז הנזק מתחלק שווה בשווה, ואם ניתן לקבוע חלקים שונים אז ביהמ"ש יחלק ביניהם את האחריות. כאשר האחריות המוסרית גדולה יותר,הוא ישלם יותר. אחריות חמורה

מגדילה את חלקו בתשלום הנזק. כאשר ישנו עיקרון ייחוד העילה- אין תביעותהשתתפות.

לפקודת הנזיקין- שיפוי בין מעוולים. 84סעיף

אחריות בשל מעשה של הזולת, אחריות שילוחית, המשפט החליט שישנם מצבים שניתן להטיל אחריות לא רק על המעוול אלא גם על גורם נוסף שלא מעורב באופן

אישי בביצוע העוולה. בגלל מערכת יחסים מיוחדת שקיימת בין המעוול לגורםהנוסף ניתן להטיל אחריות גם על הגורם הנוסף.

ישנם ארבעה מצבים שבהם הפקודה מכירה בכך שניתן להטיל אחריות עלהגורם הנוסף:

הטלת אחריות על מעביד בגין גרימת נזק שהעובד גרם.(1 מצב של אחריות שילוחית טהורה- מטילים אחריות על השולח בגין הנזקים(2

שגרם השלוח.מצב של משדל ומשודל, משדל ומשתתף.(3 מצב של מזמין ובעל חוזה, מזמין וקבלן עצמאי. מצב בעייתי מכיוון שקבלן(4

עצמאי לכאורה אין להטיל אחריות על מי שהזמין ממנו את הפעולה.

פירוט המצבים השונים:מדוע מטילים אחריות על המעביד בגין נזק שהעובד גרם:(1

- המעביד הוא בעל האמצעים לפצות את הניזוק בעודהכיס העמוקא. שהעובד הוא חסר אמצעים. במשפט רוצים להגן על הנפגע, על הקורבן.

המעביד יכול להיות ערוך לצורך לפצות את הניזוקים בכך שהוא מבטח את עצמו ואז חברת הביטוח של המעביד היא זו שמפצה את הניזוק או

שהמעביד צובר עתודות כספיות לצורך תשלום פיצויים לניזוקים, המימון מקורו בתימחור המוצר, כאשר בתוך המחיר שהוא דורש מן הלקוחות הוא

כולל מרכיב שנועד להסדיר את אותה רזרבה לצורך תשלום פיצויים אםיגרמו נזקים לצדדים שלישיים.

כשהעובד עובד הוא מקדם את האינטרסים של המעביד, מהלך שכזה אםב. במסגרתו נגרם נזק לגורם כלשהו זה רק צודק והגיוני להטיל אחריות על

אותו גורם שהאינטרסים שלו מקודמים.

ניתן לומר שהמעביד מונע הנזק היעיל ביותר, המעביד הוא זה שקובע אתג. שיטות העבודה ואת דרכי הפעולה זה העובדים שלו, אם הוא לא קבע דרכים

בטוחות יותר ולא הקפיד על בחירת עובדים מיומנים יותר וגרם נזק זה יותר להטיל אחריות על המעביד בגין הנזקים שנגרמו עקב העובדה שהוא לא

הקפיד בנושא בחירת העובדים וכללי הבטיחות.

יש לבדוק מתי מתקיימים יחסי עובד מעביד, לבחון מי בכלל נחשב לעובד, מהן הנסיבות שבהן מטילים אחריות על המעביד, הנסיבות הם שהנזק נגרם במהלך

העבודה, יש לבחון אם כן מהו מהלך עבודה.

. האםמבחן השליטההמבחן בקביעת מערכת היחסים של עובד מעביד הוא המעביד שולט בעובד, אם הגורם האחד שולט בפעולה של הגורם השני אז מדובר

ביחסי עובד מעביד ואז ניתן להטיל אחריות על הגורם השולט בגין הנזק שגרם לגורם הנשלט. כיום, מבחן השליטה בעייתי, כי השליטה אינה דמוקרטית. משאירים

תוכן למילה שליטה אך שלא תפגע בתפיסה הבסיסית של לפקודת הנזיקין(.2יחסי אדם לאדם )סעיף

- המטרה של דיני העבודה היא לבדוק את מערכתמבחן האירגון/השתלבות היחסים שבין עובד ומעביד ולבדוק את המערכת הסוציאלית. בעניין דיני המיסים יש

לבדוק דברים שונים, תנאי פנסיה, מס הכנסה וכולי.

כאשר הנזק נגרם במהלך העבודה, בדרך לעבודה ובדרך הביתה העובד לא נחשבלכך שהוא נמצא במהלך זמן העבודה.

הניזוק צריך להוכיח את שלושת היסודות:המזיק בפועל עובד של המעביד.(1הנזק נגרם בזמן העבודה.(2הנזק הוא תוצאה של העוולה.(3

אחריות בשל מעשי הזולת – אחריות שילוחית. ניטל להטיל את האחריות לא רק על המעוול שביצע את העוולה באופן אישי, אלא

גם על גורם נוסף שלא היה מעורב ישירות. מצבים שבהם הפקודה מכירה באפשרות להטיל אחריות על הגורם הנוסף:4ישנם

. יחסי עובד – מעביד. נראה בהמשך את הקריטריונים ואת ההצדקה.1 . אחריות שילוחית טהורה. יש "שולח" ויש "שלוח" והטלת האחריות היא על2

השולח בגין הנזקים שגרם השלוח.. משדל – משודל / משתתף. מצב בעייתי. פירוט בהמשך.3

. מזמין – בעל חוזה או מזמין – קבלן עצמאי. בסיטואציות מסויימות ניתן להטיל4אחריות על המזמין בגין נזקים שגרם הקבלן.

אחריות של המעביד על נזקי העובדמדוע להטיל אחריות על המעביד?

. הפן המעשי הוא הכיס העמוק. המעביד הוא בעל האמצעים לפצות את הניזוק,1 בעוד העובד הוא בדר"כ חסר אמצעים. רוצים לממש את עקרונות הצדק החלוקתי,

ולכן הפתרון הנכון הוא ללכת לגורם שקשור לעוולה ומסוגל לממן את הפיצוילנפגע.

)ואז חברת הביטוח היאביטוחהמעביד יכול להיות ערוך לפיצוי, בין אם על ידי המפצה(, ואפשרות שניה היא צבירת עתודות כספיות לצורך תשלום לניזוקים – על

של המוצר, שיוצר את המימון לתשלום הנזק.תמחורידי . כאשר העובד גורם לנזק, הוא בעצם גורם לנזק בזמן שהוא מקדם את2

האינטרסים של המעביד. ואם במסגרת קידום האינטרסים נגרם נזק, זה רק צודקוהגיוני להטיל את האחריות לאדם שהאינטרסים שלו מקודמים.

. ניתן לומר על המעביד שהוא מונע הנזק היעיל ביותר, משום שהוא קובע את3 שיטות הפעולה. אם המעביד לא הקפיד על שיטות העבודה, או בחר עובדים

מיומנים יותר – הרי שזה רק הגיוני וצודק להטיל עליו את האחריות. ישנן סיבות נוספות, כלליות – אך הנ"ל הן העיקריות שבהן, אשר כל שיטות המשפט המערביות מקבלות על פיהן את העקרון שהמעביד אחראי בגין נזק שנגרם על ידי

העובד.כעת יש לבדוק מתי מתקיימים יחסי עובד - מעביד. מי נחשב לעובד?

השאלה שתשאל אחרי היא: מהם הנסיבות שבהן נטיל את האחריות על המעביד.כלומר: האם הנזק נגרם במהלך העבודה. כלומר: מה נחשב מהלך עבודה?

האם מתקיימים יחסי עובד מעביד: לפקודה מכיל את ההגדרות של מעביד ושל עובד.2סעיף

המסקנה מההגדרה: המבחן לקביעת מערכת היחסים של עובד – מעביד הואמבחן השליטה.

האם הגורם האחד שולט בפעולה של הגורם השני, אז הגורם הראשון הוא המעבידוהוא אחראי בגין הנזק של הנשלט.

הוא לא ממש מתאים: גם בשל הקונוטציה השלילית21מבחן השליטה במאה ה- של המילה "שולט", וגם בשל כך שבסוגי העבודות לא תמיד קיימת שליטה במובן

הקלאסי. בשל הבעייתיות של מבחן השליטה, בדיני העבודה ודיני המס משתמשים

במבחן אחר:מבחן הארגון / מבחן ההשתלבות –

בדיני העבודה, לקביעה יש השפעה על הזכויות הסוציאליות. למשל: אם אדם הואעובד הוא זכאי לחופשות, ימי מחלה וכו'.

הפסיקה בתחום הזכויות הסוציאליות קבעה שמשתמשים במבחן הארגון / ההשתלבות לצורך קיום יחסי עובדי מעביד )כך למשל: גם אנשים שעובדים מהבית

הם עובדים(. מטרת המבחן במקרה זה הוא לשמור על זכויות העובד.לצורך הטלת אחריות נזיקית, המבחן אינו מתאים – כי מטרתו שונה.

ההסכם הפורמלי לא מהווה את הקריטריון. מה שיקבע: האופן שבו מוסדריםהיחסים.

לעניין דיני המס: יש חשיבות האם מדובר בעובד, מבחינת ניכוי במקור. המעביד צריך לנכות משכרו מיסים שונים )מיסים לביטוח לאומי ולמס הכנסה(. אם מדובר באדם

עצמאי, אז האדם המעסיק אותו ישלם מיסים אחרים: המעמד שלו מול שלטונותהמס הוא שונה )צריך למשל לשלם מע"מ(.כיצד לקבוע במקרה זה את חבות המעביד?

בתחום דיני הנזיקין, אנו מחויבים להשתמש במבחן השליטה. שוב, הבעיה היא ש"שליטה" בימנו הוא עניין ערטילאי. דוגמה: יחסים של מרצה עם המכללה.

השליטה מתבטאת בכך שהמכללה אומרת למרצה מתי ואיפה ללמד, אבל לא איך ומה. העיקר של מבחן השליטה: אם המכללה אינה מעוניינת בשירותי המרצה, היא

יכולה לפטר אותו. בהצעת חוק דיני ממונות מוסיפים למבחן השליטה את מבחן הארגון / מבחן

ההשתלבות. זוהי הגמשה של מבחן השליטה. חשוב להדגיש שחייב להיות מערך יחסים מסודר בין הגורם המעביד לעובד, על מנת

להצדיק את הטלת האחריות. כמובן, שאם יש הסכם עבודה פורמאלי, בהסכם יקבע: "להלן המעביד" ו"להלן

העובד". הסכמים כאלו הם חסרי תוקף. לא תוחמים מראש את תקופת ההסכם.בעיקר אם אדם מצטרף להסכם קיבוצי קיים.

המקור השני של הטלת האחריות: הנזק נגרם בזמן העבודה. כמובן שהעובד, הוא עובד של המעביד רק בזמן העבודה )בדרך הביתה – הוא לא נחשב לעובד. חיילים,

שעות ביממה. ודרך מבחן24לדוגמה, לעניין דיני הנזיקין נחשבים עובדים של הצבא השליטה ניתן לייחס למדינה את הנזק שהחייל גורם. כך הדבר עבור כל עובדי

שירותי הביטחון. האחריות של המדינה היא אחריות שילוחית דרך מבחן השליטה(.על מנת להטיל אחריות על המעביד, צריך להוכיח ש:

א. בוצעה עוולה )הנזק הוא תוצאה של עוולה(.ב. העוולה בוצעה בזמן העבודה. . המזיק בפועל הוא עובד של המעביד.כעובדג. העוולה בוצעה על ידי העובד,

נשתמש לצורך כך במבחן השליטה )האם הוא אומר לו איך, איפה ומתי לעשות.. גם אם הוא לא משלם לו משכורת(. כמובן שמדובר במבחן השליטה לצורך התחומים

האפורים )אם קיים חוזה מסודר, אין צורך במבחן השליטה(. אם העובד חרג מהעבודה שלו, ועושה דברים שאינם מקדמים את האינטרס של

המעביד, אז למרות שהם נעשו בזמן העבודה – אז המעביד לא יהיה אחראי )לדוגמה: העובד מסיים את עבודתו אצל לקוח, וקופץ לבקר חבר. בדרך הוא דורס

את החתול של השכנה(. הניזוק יוכל להיפרע מהעובד ויצטרך רק להוכיח שבוצעהעוולה.

אם העובד מבצע דברים שמקדמים גם את האינטרסים של עצמו, וגם של המעביד – ניתן להטיל אחריות אישית על העובד, ואחריות השילוחית על המעביד. דוגמה:

עובד של חברת גז שגורם לפיצוץ של הבית שבו הוא עבד. אחראים במשותף: העובד של "סופר גז" גורםאינםדוגמה שבה המעביד והעובד

נזק למבנה. יש יחסי עובד-מעביד, והאחריות של סופר-גז היא אחריות פורמאלית. דוגמה אחרת: עובד לא נזהר, וגרם נזק לעובד אחר. העובד שנפגע תובע את

המעביד בשל הנזק שנגרם על ידי העובד האחר. שלושת התנאים מתקיימים... אולם מתברר שהמעביד הנחה את עובד ב' בצורה שגויה, או שלא מילא חובות. במקרה

זה: המעביד בעצמו הוא רשלן כלפי הניזוק. יש למעביד אחריות אישית כלפי הניזוק. אם האחריות של המעביד היא שילוחית בלבד, ותובעים רק את העובד – העובד לא יכול להגיד למעביד "תשתתף איתי". אבל אם הניזוק תבע רק את המעביד שיש לו

אחריות שילוחית – זכותו של המעביד לתבוע את העובד, אבל בדר"כ, אם לאמדובר במעשה מכוון, זה לא יקרה.

שוב, במקרה של העובד בחברת הגז, אם העובד פיצץ את הדירה שבה ביצע את העבודה. הניזוק יכול לבחור לתבוע את העובד ישירות, או לתבוע את המעביד בגין אחריות שילוחית. אם הניזוק בחר לתבוע ישירות את העובד, אזי העובד גם לא יוכל לבקש מהמעביד להשתתף )השלוח לא יכול לבוא בדרישות לשולח, בשונה ממצב

של אחריות אישית של המעביד(. בדר"כ זה לא יקרה, כי יעדיפו את הכיס העמוק... אלא למשל במקרה שבו במצב של רשלנות רפואית, הניזוק מחליט לתבוע ישירות

את הרופא בגלל נקם )גם במקרים כאלו, לעיתים הרופא מחזיק בחוזה מול ביתהחולים שמגן עליו מפני מקרים כאלו(.

עובד שמושאל על ידי המעביד שלו למעביד אחר, וגורם נזק למעביד האחר. דוגמה: יש עומס אדיר על "פז-גז", ולכן חברת "סופר-גז" שולחים טכנאי לתקן לקוח של פז גז. הלקוח רוצה לתבוע את המעביד. איזה מעביד הוא יתבע? את

הקבוע או את הזמני. את המעביד הקבוע – המעביד הקבוע הוא בעל השליטה. מבחן השליטה מתקיים

רק עבור המעביד הקבוע.

אחריות למעשה הזולת

אחריות היא אחריות אישית, יש נסיבות בהן ההתנהגות מטילה אחריות על גורם אחר בגלל מערכת היחסים ביניהם. נטיל אחריות על המעביד רק כאשר גם הוא

ביצע עוולה, לא רק העובד. מצב של ריבוי מעוולים. אם המעביד אחראי שילוחית בלבד המעוול לא יכול לתבוע אותו, אם האחריות היא אישית, המעוול יכול לשלוח

הודעת צד ג' לפצות )מהמעביד(.

- יש שם אין ספור מצבים של אחריות שילוחיתפס"ד מדינת ישראל נגד ניסים ואישית ביחד. הסיווג של אחריות אישית או שילוחית חשוב על מנת לאפשר לניזוק לדרוש פיצוי. ביהמ"ש אחראי רק למצב של קבלת ההחלטות. התובע היה אזרח

עובד צה"ל, הנפגע הוא התובע והוא תובע את הנהג, במקום שהוא ישלם, חברת

הביטוח משלמת אבל הוא אומר שישנם אנשים נוספים שאחראים: הקבלן, המדינה. כשהתובע תובע את מדינת ישראל ומנסה להוכיח שהיא אחראית בגין הפעילות של

הנהג, שהיא המעבידה שלו. לוקחים את מבחן השליטה, הנהג עשה רק את מהשאמרו לו.

ברק אמר שיכולה להיות שליטה ולכן יכולה להיות אחריות כמעביד גם אם לא מתקיימים יחסי עובד מעביד. מדינת ישראל בהקשר הזה נחשבת כמעבידו של הנהג

ולכן זה נחשב כאחריות שילוחית. המדינה לא רוצה לשלם את הכל לבד, אז היא ניגשת לקבלן ואומרת לו שגם הוא אחראי למה שהנהג עשה. החלק של המדינה

צריך להיות הקטן ביותר, רוב האחריות צריכה ליפול על הנהג עצמו.

מתי מעביד הוא אחראי באופן שילוחי ומתי הוא אחראי באופן אישי? כשמעביד מפר את חובת הזהירות והעובד נפגע אז זה אחריות ישירה/-

אישית. אם מעביד נפגע ע"י עובד אחר יכול להיות למעביד אחריות שילוחית, כי-

מי שפגע רואה במעביד גם כאחראי.ארבע מערכות יחסים בין שולח לשלוח:

עובד מעביד.(1מזמין בעל חוזה.(2שילוח ושולח.(3משדל ומשודל.(4

# אחריות מעורבת- גם שילוחית וגם אישית ואז מתייחסים כאישית.

לפקודת הנזיקין- חבותו של בעל חוזה. 15 סעיף

אינו עובדו או שליחו על מנת שיעשה למענו מעשה פלוני, לא יהא חב על עוולה שתצמח תוך כדי עשיית אותו מעשה. יש בכל זאת מצבים שמדובר בקבלן עצמאי

שלא בשליטת המזמין, המזמין יהיה אחראי.

מצבים בהם5 מצבים בהם הוראת החוק לא תחול בהם: כלומר 5ישנם כ-הוא יהיה אחראי:

הוא התרשל בבחירת בעל חוזהו- שילוב של אחריות אישית ושילוחית, אם(1)התרשלת בבחירתו.

הוא התערב בעבודתו של בעל חוזהו באופן שגרם לפגיעה או לנזק- בוודאי(2) שאם הוא מתערב יש לו אחריות אישית אך בגלל שבפועל מי שביצע נזק זה

הקבלן, זה כאילו שילוחית )אך זה אישית(. הוא הרשה או אישרר את המעשה שגרם לפגיעה או לנזק- הרשה, אישרר(3)

ומצב נוסף- רואה מה שהקבלן עושה ושותק )לא אישר ואישרר(. לפעמיםהשתיקה תיחשב כאישור ולפעמים היא לא תיחשב כאישור.

הוא היה אחראי מכוח חיקוק לעשיית המעשה שביצועו מסר לקבלן עצמאי- (4)

דוגמא: החוק דורש שבמפעל שלו יהיה מערכת מיזוג אוויר מיוחדת בגלל מזהמים מסויימים, הלכתי לקבלן מתמחה וביקשתי להתקין )הקבלן ידוע מאוד( והוא התקין

מערכת שלא עבדה טוב. אחד העובדים נפגע והעובד תובע אותו אך מה עשיתי?- הזמנתי קבלן מהטובים בארץ, החוק לא מרשה התייחסות כזו של המעביד. אם

החוק מטיל חובה מסוימת על המעביד, הוא לא יכול להוריד ממנו אחריות, למרותשהקבלן התקשר, המזמין יהיה אחראי )סוג של אחריות אישית(.

דוגמא נוספת: עירייה )יש בחוק העיריות חובה לדאוג לניקוז( מזמינה קבלן לבצע עבודות ביוב, מישהו נפגע, האחריות של העירייה אישית- אך היא יכולה לתבוע

.100%מהקבלן להשתתף ואף השתתפות של

הדבר שלעשייתו נעשה החוזה היה שלא כדין- ישנו מזמין שמזמין קבלן(5) עצמאי והוא מזמין אותו לעשות דבר לא חוקי, הקבלן עושה נזק, באים אל

המזמין ואומרים לו שהוא אחראי, יש פרשנים שאומרים שזה המצב היחיד בואחריות המזמין היא שילוחית בלבד.

- בעל בית שרצה להרחיב את הבית והזמין קבלן, הקבלןפס"ד כהן נגד מדינה התחיל לחפור ביסודות, היסודות גרמו להתמוטטות של קיר של שכן, השכן תובע את

המזמין, את בעל הבית, בעל הבית אומר שיש קבלן עצמאי, הוא אמר לו רק את התוצאה, הוא לא אמר לו כיצד לפעול. בכל זאת אומרים שהמזמין אחראי מפני

שהוא לא קיבל אישור מהעירייה לבנות, והוא רצה לבנות בניגוד לחוק התיכנון והבנייה, הבנייה לא חוקית. המזמין לא עשה משהו רע, במצב כזה האחריות שלו

יותר שילוחית מאשר אישית, הוא אחראי בגין מה שהקבלן שלו עושה, בגלל שזאתעבודה שבפועל אסור היה לו לעשות אותה.

- הנפגע עבד אצל קבלן עצמאי שביצע עבודה נימר נגד איהאב804/77ע"א עבור מזמין, בביהמ"ש המחוזי נקבע שהמעביד של הנפגע, הקבלן, אחראי, והמזמין

פטור, נקבע במחוזי ששיטות העבודה של הקבלן היו מסוכנות, הקבלן ניסה לטעון שמזמין העבודה גם אחראי, כי הוא ידע מה שיטת העבודה, נציגיו של המזמין ביקרו

בשטח וראו מה הוא עושה, ולמרות השיטה המסוכנת המזמין שתק, אומרים שזה (. השופטת בן פורת אומרת שיש משמעות לכאן ולכאן3 )15נכנס למסגרת סעיף

למשמעות השתיקה- יש כאלו שמשמעה הרשעה וכאלו שזה אומר הרשעה שוטפת. במקרה הנדון- אומרת גברת בן פורת כי לא הוכחה ידיעת המזמין לעניין המעשה

שגרם לפגיעה ולכן אין לומר שהרשה את המעשה.

- בעל חוזה הזמין עבודה מקבלן צינורות המזרח התיכון נגד שבי675/75ע"א שמסר אותה לקבלן משנה ללא ידיעת בעל החוזה ובניגוד לחוזה איתו, עובד של

קבלן המשנה התרשל ונגרם נזק גוף לעובד קבלן אחר של קבלן המשנה, הוא חויב בנזק שנגרם לעובדו. התובע נפצע עקב הרכבת העגורן, עובד של הקבלן הראשי, ולכן זה חייב גם את המזמין באחריות שילוחית לפעולות של העובד שלו, וחילק את

האחריות בחלקים שווים.

השאלה היא האם קבלן המשנה היה שלוח של הקבלן הראשי? לנדוי סבר שלא, הוא ביצע את העבודה לפי שיקול דעתו, הקבלן היה-

עצמאי אל מול הראשי. ביחס שבין הראשי למשנה, המשנה הוא כאילו הראשי, במקרה הספציפי שני הקבלנים שיתפו פעולה בכדי להסתיר את העובדה שמדובר בקבלן משנה, אבל אין בכך להפוך את קבלן המשנה

לידו הארוכה של הקבלן הראשי. אם קבלן משנה התרשל האם אפשר לומר שיש אחריות שילוחית למזמין-

הראשי, ניתן לומר שגם המזמין וגם הקבלן הראשי יש להם אחריותשילוחית.

הקבלן הראשי התחייב מול הקבלן המשני שהוא מתחייב לשלם, המזמין- אמר שהוא התחייב כלפיו ולכן הוא גם אחראי כי הוא אמר שהוא ישא

בתשלום הנזקים.

שולח ושלוח, משדל ומשודל, בהקשר לחבות המעביד. אחריות המעביד בגין נזקים שהעובד גורם, חייבים להתקיים יחסי עובד מעביד, הם

נבחנים במבחן השליטה הגמורה )הוא קובע לו מה לעשות(, הנזק נגרם בזמן העבודה ומדובר בעוולה שהתבצעה ע"י העובד, מדובר בנזק שנגרם תוך כדי מילוי

חובותיו ולא שהוא עושה דברים למען עצמו, כלומר המעביד אחראי, רק אם מדוברבחריגה ממסלול העבודה אז המעביד לא יהיה אחראי.

גם אם מדובר בביצוע לא נאות של ההוראות של המעביד, אין בכך לפתור את המעביד מאחריות )כי אז ינהגו כך כל המעבידים(. גם ביצוע לא נאות של העבודה

יכול להטיל אחריות על המעביד.

, למרות שמדובר בגורם עצמאי, ישנם מצבים שהמזמין אחראיהקבלן והמזמין והאחריות היא יותר אישית מאשר שילוחית ואז נוצר מצב של ריבוי מעוולים, שניהם אחראים וניתן גם להגיש תביעה הדדית בינם לבין עצמם, הקבלן יתבע את המזמין

כמעוול משותף.

אחריות של השולח בגין הנזקים שהשלוח גרם: ישנו חוק במסגרת דיני החוזים "חוק השליחות" קובע עיקרון "שלוחו של אדם

כמותו", השלוח מוזמן בשם השולח לבצע פעולות משפטיות שמחייבות את השולח, כשהשלוח מבצע פעולות שכאלו זה מצב בו יש לשלוח יפויי כוח. הוא מתחייב בשם השולח ולכן מבחינה משפטית זה מטיל אחריות על השולח, אחריות זו היא אך ורק

בגין פעולות שבמסגרת השליחות, אחריות על הפעולות המשפטיות של השלוח,דברים שהם בחריגה ממסגרת השליחות השולח אינו אחראי.

בדיני הנזיקין השליחות היא שונה, היא שליחות בגין פעולות פיזיות, במתכונת בה האדם מבצע פעולה פיזית עבור אדם אחר, התפיסה הבסיסית שניתן להטיל אחריות

בגין פעולות פיזיות של האחר. השלוח מבצע עוולה וכך ניתן להטיל עליו אחריות, אם הוא לא שלוח מבחינה משפטית הוא גורם שנמצא בין עובד לבין קבלן עצמאי,

הוא לא עובד של השולח כי לא מתקיים מבחן השליטה, הוא לא קבלן עצמאי מפני שהוא לא מבצע את הפעולה לשם עצמו. הוא עושה זאת עבור השולח, לעיתים

פעולה שתהיה עבור השולח תטיב עימו אבל זה למען השולח.

: אם מכונית חוסמת מכונית אחרת ובעל המכונית מבקש מאדם אחר שיזיזדוגמאות לו את המכונית והוא גורם נזק, ניתן עדיין להטיל אחריות על בעל המכונית כי זה

שהזיז את המכונית עשה זאת עבורו, הוא לא קיבל שום תועלת מהפעולה הזו. הוא עשה זאת למען בעל המכונית ומכאן שהאחריות היא של בעל המכונית. אותו אדם

מטיל את האחריות בעצם על בעל המכונית. אותו אדם לא הפיק תועלת לא לטווחהקצר ולא לטווח הארוך.

העובדה שהשלוח עשה זאת למען השולח זה לא אומר שאין מצבים שבהם השלוחמפיק תועלת.

לעיתים ישנם מצבים בהם השלוח גם יפיק תועלת מאותה הפעולה, לדוגמא שמבקשים מאדם שבדרכו למקום מסוים להזיז את האוטו, והשלוח רוצה להגיע

לאותו המקום, ונוצר איזשהו נזק מכך שהוא הזיז את המכונית, אז ניתן להטיל עליו אחריות כי הוא הפיק מזה תועלת. כשהשלוח מבצע עוולה, הוא לא זה שיאשים את

השולח אבל גורם הביניים, השלישי הוא זה שירצה להיפרע מהשולח. ולא השלוחהוא זה שיטיל עליו אחריות במקרה שכזה.

השלוח לא יטיל אחריות שילוחית זה כשהוא מבצע את העבודה למען עצמו, למרות שזה גם למען השולח, כשהוא פועל כקבלן עצמאי אז הוא שלוח, אבל כשדורשים

מגרר להזיז מכונית זה עבודתו והוא מפיק תועלת מכך. מאחר וזה עיסוקו של אותו אדם אז כשהוא גורם נזק הנזק לא יטיל אחריות שילוחית על המזמין. האחריות השילוחית במקרה שכזה היא בעייתית, קשה לראות מצבים שבהם אדם עושה

פעולה למען אדם אחר ומטיל אחריות על הזולת, בפסיקה ניסו למצוא קריטריון שיטיל אחריות על השולח, ברור שהשלוח עושה זאת למען השולח ותוך כדי הוא

גורם נזק, אבל כשהשלוח נהנה מכך ומקבל תמורה ישנה בעיה.

- בעל מוסך שתיקן מכונית של רסקו, כשהוא גמר קשאני נגד רסקו413/67ע"א את העבודה הוא עשה נסיעת מבחן ותוך כדי הוא ביצע עוולה וגרם נזק למישהו,

כשהוא נדרש לפצות אז הניזוק החליט שניתן להטיל גם אחריות על בעל המכונית ואמר שיש לבעל המכונית אחריות שילוחית בגין הנזק שהמוסכניק גרם, אם הוא מורשה מטעמו של אחר אז הוא שלוח. מדובר במוסכניק והוא פועל בשמו הוא קבלן עצמאי ואז מזמין העבודה לא אחראי הוא לא שילוחי, אבל אם הוא פועל

מטעם עצמו הוא שילוחי. לא השכר הוא הקריטריון- אפשר שהשלוח יעבוד בשכר ואפשר בחינם. נתייחס למהות הפעולה, אם עיקר העבודה למען השולח- אז זו

שליחות. אם הפן העיקרי זה תמורה גם למבצע- אז זה מצב של קבלן עצמאי. אם זה קבלן עצמאי הוא לא שלוח זה עבור עצמו, זה לא אומר שזה גם לא למען

מישהו אחר אבל בראש ובראשונה זה למען עצמו. הוא גם מפיק מזה תועלת.

: אם מישהו עושה זאת עבור אחר ומבצע עוולה- ניתן להטיל עלברק בפס"ד ניסים השולח אחריות, אם זה מצב שזה גם עבור מישהו אחר וגם עבור עצמו- זה תחום

אפור.

יוצר מצב ביניים שלא יודעים אם זה אחריות שילוחית או אישית.נושא השידול 12או שהסעיף מחזק את האחריות השילוחית או את האחריות האישית )סעיף

לפקודת הנזיקין(. "..משתף, מצווה.." ומישהו אחר עושה זאת. על פניו ניתן לומר שהאחריות היא אחריות אישית כי אם מצווים על אדם אחר לעשות דבר לא חוקי אז המצווה אחראי אישית, אם מפתים, מייעצים לאדם לעשות משהו לא חוקי האחריות

היא אישית. האחראיות אישית מהבחינה הזו שמפעילים את המנגנון כאילו עושים פעולה למרות

שבפועל עושים זאת באמצעות מישהו אחר.

אם אני מייעצת לדבר חוקי ואי אפשר לייחס לי ציפייה של תוצאה עוולתית לפעולה החוקית, אין מצב נפשי של אפשרות לצפות עוולה כתוצאה מהפעולה אז אני לא אחראית אם הגורם שייעצתי לו בסוף עשה פעולה שהיא עוולה. לעומת זאת, אם

מייעצים למישהו לבצע פעולה וניתן לצפות שהפעולה תהיה עוולה אז ככל הנראהניתן להטיל עליי אחריות בגין הייעוץ הזה.

- מדובר על בחור שעיבד חלקת אדמה וגידל עליה עגבניות, הואפס"ד בוסקילה חכר את חלקת האדמה מאבא שלו, בוסקילה עצמו לא היה חבר מושב, במושב

היה תקנון שקבע שכל חבר מושב חייב לשווק את התוצרת החקלאית רק דרך המושב, אותו בוסקילה לא היה חייב כי הוא לא חבר מושב, נודע למושב שהוא הולך

לשווק את התוצרת לא דרך המושב, המושב ביקש צו נגד בוסקילה שיאסור עליו לשווק את התוצרת אלא באמצעותו. ביהמ"ש נתן את הצו מפני שהמושב לא סיפר

את כל האמת, ואחר כך שנודע לבוסקילה שישנו צו כזה, ביהמ"ש הבהיר שהצו הוא נגד אבא של בוסקילה, המושב לא רצה שהוא ישווק את התוצרת באופן ישיר הוא רצה שזה יעבור דרכו, המושב רצה למנוע ממנו לשווק את התוצרת, המשטרה לא

בדקה את תוקפו של הצו, היא קיבלה אותו בהתאם למה שהיא ראתה, בכך גרמהלבוסקילה לאבד את כל התוצרת שלו.

הוא מחליט לתבוע את המשטרה, אבל המשטרה אומרת שהמושב הוא זה שפיתה אותו לעשות את מה שעשה, המושב בעצם שיתף את עצמו, ולכן כשבאים לבדוק את אחריות המושב מול בוסקילה ביחס למשטרה אז אחריות המושב היא אחריות

אישית, וגם אחריות המשטרה אישית, המשטרה הייתה רשלנות בכך שלא בדקה את תוקף הצו, המושב הפעיל את המשטרה באופן שהוא הפעיל בצורה לא חוקית,

מאחר והמושב לא עשה זאת באופן עצמאי, אלא באמצעות המשטרה אז המושב הוא גם אחראי באופן שילוחי. משדלים לעשות משהו חוקי ואין צורך לחשוב, אז לא אחראים לנזק שאותו אחד עושה למישהו אחר, מפני שהדבר הוא עוולה, אבל אם

מלכתחילה משדלים והצד גורם נזק אז ישנה אחריות כלפי אותו צד וזה אחריותאישית.

ביהמ"ש קשה לו להגדיר איזה אחריות זו, אישית או שילוחית, אז מנסים להשתמש במושג של אחריות מעורבת )מדובר גם באחריות אישית במצב דנן(. בינם לבין

עצמם הם אחראים באותה המידה ולכן זו אחריות אישית.

- ביהמ"ש אומר שתרומתו של הנתבע או השתתפותו רינת נגד רום6871/99ע"א צריכים להיות במעשה של עוולה ולא בביצוע לא נאות של מעשה מותר, הנתבע זה

המשדל, המשדל חייב להיות בעל יסוד נפשי של כוונה או מודעות לביצוע העוולה, על המשדל להתכוון לכך כשהמשודל יבצע עוולה או יבצע מעשה שהעוולה היא

תוצאה טבעית שלו, חייב להיות קשר סיבתי בין פעולת השידול לבין העוולה שבוצעה. כאשר הנתבע הוא שותף לביצוע העוולה הוא לא משדל אלא מעוול משותף. ולכן הוא אחראי מעצם ביצוע העוולה ולא מהשידול. או שיש מודעות

שהתוצאה של השידול תהיה עוולה. השיתוף והסיוע זה לכיוון האחריות האישית,ייעוץ ופיתוי זה בדר"כ אחריות שילוחית.

הגנות הדרך הראשונה של נתבע להתגונן זה להגיד שהוא לא ביצע עוולה, הוא טוען

שהמעשה שהוא עשה איננו עוולה, זו איננה הפרת חובת זהירות. בנוסף הוא יטעןשהעוולה לא בוצעה על ידו.

טענה של "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה"- טענת הגנה שאם היא מתקבלת היא גורמת לדחיית התביעה לחלוטין. אם טוענים כנגד אדם מסוים והוא

משכנע את ביהמ"ש שזו לא עוולה אז דוחים את התביעה כנגדו. במקרה שכזה הדבר לא יכול לשמש כעילה לתביעה כי מקורו בעילה בת עוולה והיא לא מקימה זכות תביעה, זוהי עילה שמקורה בהתנהגות עוולתית, התנהגות עבריינית שאיננה מוסרית, במצב כזה העילה פסולה. ביהמ"ש לא צריך לפתוח דלתותיו והוא דוחה

את התביעה.

: נגיד וישנם שניים שמעורבים בפריצה, פורץ אחד שבר את החלון בצורהלדוגמא רשלנית והשותף שלו נפצע, הוא תובע את השותף שלו בגין הרשלנות שגרמה לנזק,

הוא הפר את חובת הזהירות כלפי השותף, הנתבע אומר שמעילה בת עוולה לא תצמח תביעה, הבסיס הוא לא חוקי ומאחר והבסיס לא חוקי אז צריך לדחות את

התביעה, ביהמ"ש לא אוהב את הטענה הזו, הוא לא אוהב שהנתבע מנסה להתחמק מאחריות בטענה שהתובע היה לא בסדר, אבל אם מההתחלה מגיע

תובע שידיו לא נקיות, אז ביהמ"ש משיקולים של תקנת הציבור יגיד שהוא לא מוכןלקבל תביעה שכזו.

מבלי להיכנס לגופה.

– הוועדה המקומית הגישה תביעה והנתבע הוא קבלן של חברת 4079/05ע"א מעונה, מעונה נקטה פעולה בלתי חוקית בכל הקשור להוראות התיכנון והבנייה

שחלה על המקום, הוועדה המקומית נענתה לבקשה ונתנה היתרים בלתי חוקיים בהתאם לבקשה, כעת לא רק שמעונה הגישה בקשה לא חוקית ולא רק שאישרו

לה את התוכנית הלא חוקית היא גם חרגה מהאישור הלא חוקי שניתן לה. הוועדה המקומית תובעת את החברה של הקבלן, הקבלן אומר שהם לא בסדר שאתם אלו שלא הייתם בסדר. ישנם שני גופים לא בסדר גם הקבלן שמגיש בקשות לא חוקיות וגם הוועדה שמאשרת דברים לא חוקים בנוסף לכל זה הוא חורג גם מכל המסגרת

הלא חוקית הזאת. שילוב של פעולות לא חוקיות. תכליתו של העיקרון כלומר למנועמעשים לא כשרים.

מי שנפצע בתאונת דרכים זכאי לפיצויים כי מימעילה בת עוולה- לפי חוק הפלת"ד שהשתמש ברכב האחריות שלו אבסולוטית, גם חוק הפלת"ד בעצמו צופה מצבים ששימוש ברכב יהיה לא חוקי ואז החוק אומר שאם נגרם לאדם נזק גופי כתוצאה

משימוש לא חוקי הנפגע לא יוכל להיפרע.

,17- מדובר באדם שבעל קטינה מתחת לגיל אבוטבול נגד קליגר360/64ע"א ונולדה לה בת, היא טענה שהוא בעל אותה בגיל שכזה מכיוון שהיא טענה בביהמ"ש

זה היה עבירה, כיום הורידו17שזהו אינוס קטינה. בעילה של קטינה מתחת לגיל . היא טענה שהוא אנס אותה למרות שהיא17את הגיל, אבל בזמנו זה היה גיל

עשתה זאת בהסכמה אבל ההסכמה נעשתה בזמן שהיא קטינה, הוא התגונן בכך שזה מעילה בת עוולה, היא הסכימה לקיים יחסים שבהתנהגותה זה לא מוסרי, ביהמ"ש נכנס לשאלה האם התנהגותה לקיים יחסים מתחת לגיל המינימום זו

התנהגות לא מוסרית, אפילו אם הוא יורשע בפלילים, האם ההסכמה שלה מכירה בטיבו של המעשה וזה שולל ממנה את העילה האזרחית לתבוע. ביהמ"ש אומר כי

יש לשלול את העילה האזרחית. צעירה שהסכימה להיבעל לא תוכל לתבוע את הבועל על סמך עוולה של מעילה בת עוולה. ביהמ"ש לא ייתן במצב שכזה עילה

לתביעה והיא לא תוכל לקבל פיצויים על אקט לא מוסרי שהיא הייתה שותפה לו. לא ייתכן שאדם מצד אחד יפר את החוק ומנגד יבקש סעד מביהמ"ש. במקרה כזה לא יתנו סעד למי שמפר את החוק. יחד עם זאת, כאשר יש ביצוע עבירה ע"י שניים

כאשר חלקו של האחד גדול הרבה יותר משל השני נוכל לקבל את התביעה שלהקורבן שחלקו בעבירה קטן.

במקרה פס"ד מעונה רוצה לבדוק איך זה קורה שהוועדה מאשרת דברים לא:טענות הגנה נוספותחוקיים והאם יש להם

- הניזוק סיכן עצמו מרצון ואי אפשר לייחס לנתבע, אם הסתכנות מרצון(1 הטענה מתקבלת דוחים את התביעה לחלוטין. ביהמ"ש לא אוהב את זה כי

זה פוטר לגמרי את הנתבע מאחריות. אם טענת ההגנה מתקבלת באמצעותה מבטלים את העוולה, נטיית ביהמ"ש היא לפרש בצימצום את

יסודות ההגנה על מנת שלא לשלול מהתובע זכות לפיצוי בגין הנזק שנגרםלו.

: הסתכנות מרצון להסתכן )רצון פיזי(, והסכמה לקבל אתיש צורך בשני יסודות התוצאות המשפטיות של הסיכון. כשמדברים על הסתכנות מרצון מדובר על

הסתכנות משפטית, כשלכאורה התובע מוותר על הזכות לפיצויים שהוא זכאי לקבל. )פס"ד רוטברד נגד עיריית בני ברק- מצב בו המסתכן לא רצה לקחת על עצמו

סיכון משפטי(.

: שניים שנסעו במקום אסור ועלו על מוקש, עיזבונם של הנפגעיםפס"ד בלגה תבעו את עיזבונו של הנהג, כי הוא הסתכן מרצון, מי שנוסע איתו ונרדם בנסיעה

סומך על הנהג. וזה שנרדם לא רצה להסתכן, הוא נרדם, תאורתית הנהג ידע במהכרוכה הנסיעה אבל הוא לא רצה לוותר על הזכויות שלו.

: מקרה פס"ד אנגלי בו עלתה בחורה לרכב בו הנהג עצר במספר פאביםדוגמא וכל פעם שתה, היא נפצעה, אז הוא אמר לה שהיא הסתכנה מרצון אבל זה לא

טענה שמתקבלת בביהמ"ש. )בנוסף גם פס"ד קורן(. . הסתכנות מרצון זהברגע שנעדר הרצון החופשי זה לא הסתכנות מרצון

שיודעים ולוקחים סיכון שיודעים שיש סיכון שיקרה משהו.

ישנם קבוצה של מצבים של הסתכנות בצורה מסוימת שלא נכנס להסתכנות . מצילים- מציל מסתכן מרצון, אז הוא משחרר את האחראי לסכנהמרצון

מאחריות?- ממש לא!! דלתות והדלת3 בתל אביב, בעבר היו 5שבו נוסע נסע באוטובוס בקו פס"ד

האחורית הייתה מופעלת ע"י הכרטיסן. הכרטיסן חשב שכולם עלו והוא סגר את הדלת האחורית, לנוסעת אחת נתקעה הרגל והאוטובוס התחיל לנסוע, הכרטיסן

ניסה לפתוח את הדלת והיא עפה על הבחור שניסה לעזור לה, והוא נפצע, אומרים שהוא הסתכן מרצון. מאחר ולפעולות הללו יש ערך משמעותי לא נסתכל על המציל

כמסתכן מרצון.

הסתכנות מרצון תהיה תקפה רק במקרים בהם יש הסכם בין המסתכן לזה שמסכן אותו. ישנם מצבים בהם הנפגע והתנהגותו נכנסים למצבים בהם יש הסתכנות

מרצון:

- פעילות שאין בה תועלת חברתית ואין בה יתרון מסוג כלשהו יכולהסכם מפורשלהיות שביהמ"ש יכיר בזה שהמסתכן הסתכן מרצון )קפיצת בנג'י(.

** כשמדובר בקטינים מתחת לגיל האחריות הנזיקית אין אצלו הסתכנות מרצון והוא לא יכול לוותר על הזכויות המשפטיות שלו, הוא לא יכול להסתכן מרצון והוא לא

מוותר על זכויותיו.

- בחור שניסה להתאבד ותפסו אותו בזמן, פסיכיאטר מטעםפס"ד גלעד נגד הדסה ביה"ח דיבר איתו ואותו גלעד הבטיח לו שהוא בסדר ושזאת הייתה מצוקה רגעית

והוא לא מעוניים להתאבד יותר, הפסיכיאטר התרשל באיבחון הבחור ולא דרש ממנו להתאשפז בביה"ח לחולי נפש אלא רק המליץ שבני משפחתו יהיו לצידו,

גלעד נהג לעשן וכשהוא חזר למחלקה הוא אמר שהוא רק יוצא לעשן, הוא יצא לגג וקפץ והתאבד ונהרג, משפחתו תבעה את ביה"ח הדסה, עלתה הטענה של

הסתכנות מרצון שהוא רצה להתאבד, ביהמ"ש לא קיבל את הטענה ובצדק מפני שברגע שהוא מאושפז שם ועילת האישפוז זה הרקע האובדני יש להם חובת זהירות כלפיו למנוע ממנו את המימוש של הרצון להתאבד. למרות שאם באמת אדם רוצה להתאבד הוא יצליח בכך. לא צריך לצפות וגם אי אפשר לצפות אותו ולכן משפחתו

לא תזכה בפיצויים.

היא מייחסת אחוז מסוים מהנזקאשם תורם-במצב של טענת הגנה של (2 לנתבע ואחוז מסוים מהנזק לתובע. במצב של אשם תורם יכול ביהמ"ש

ולכן במקרה כזה הנתבע לא100%לקבוע כי מידת האשמה יכולה להיות מהנזק. בודקים מה חלקו של כל100%יצטרך לפצות כי התובע ישא ב-

אחד, ביהמ"ש מעדיף זאת- זה עושה צדק בין הצדדים.

מדובר במקרה של אשם תורם ולא רשלנות תורמת, אשם תורם זו הגנה מול הרבה עוולות ולא רק אל מול רשלנות. גם אשם תורם זוהי הגנה אל מול רשימה של

עוולות לא מוגבלת, עיקר השימוש זה מול עוולה של רשלנות. הרעיון באשם תורם זה שאדם צריך להיות זהיר אצל עצמו, לא רק כלפי הזולת אלא גם כלפי עצמנו,

אם נפגעים והנזק מורכב מחוסר זהירות שלנו ושל הנפגע אז נחלק את הנזק בהתאם לחלקם של התורמים לנזק. זה מלמד את האדם שלא לנהוג בהפקרות.

מדובר במצב של חוסר זהירות שתרם לנזק ולא בחוסר זהירות שתרם לעוולה.

: אם אדם רוכב על אופניים בחוסר זהירות מול אדם מסוים והוא נופל,לדוגמא חוסר הזהירות תרם לעצם ביצוע העוולה כי מישהו דחף אותו, במצב כזה אפשר

לחלק את הנזק כפונקציה של חוסר זהירות שלי למול חוסר זהירות של האחר. חייב להיות קשר סיבתי בין חוסר זהירות התובע לבין הנזק שנגרם לו, יכול להיות שאדם

הוא חסר זהירות באופן קיצוני אבל חוסר הזהירות לא קשור לנזק במקרה כזההתובע לא יקבל פיצויים מופחתים.

מצב של חוסר זהירות שבה רוכב אופניים רוכב על גלגל אחד ומתפרע אבל מישהו יורה לו בלב, אין קשר סיבתי בין חוסר הזהירות שלו זה לא תרם לנזק שנגרם בסופו

של דבר.

- היה לו כאבים ברגל והרופא לא מצא את הסיבהפס"ד ברנשטיין נגד עטיה לכאב, הוא נתן לו אנטיביוטיקה וזה לא עזר, הוא שאל אותו אם הוא מעשן הוא

אמר לו שכן ואמר לו שאין מה לעשות, בסופו של דבר הייתה בעיה בכלי הדם בלב וזה יצר נמק ברגל. הרופא טען שזה אשם תורם שבעצם המטופל תרם למצבו אבל ביהמ"ש לא קיבל את הטענה הוא אמר שהמעשן היה צריך לדעת שזה עלול להזיק לו והרופא לא אמר לו שיש קשר בין זה לבין המחלה. ולכן ביהמ"ש אמר שאין כאן

מקום להתגונן בטענה של אשם תורם.

במצב שבו שני הצדדים תרמו לנזק יהיה קשה לדעת כיצד ניתן יהיה לחלק את הנזקביניהם.

ביהמ"ש בודק את חומרת ההתנהגות שלו אל מול חומרת ההתנהגות של הנתבע ויחפש למצוא את החלוקה שביניהם. הדבר שיש לעשות זה השוואה בין

ההתנהגויות. ולבחון האם יש להוריד או להעלות את הפיצויים.

:ישנם קבוצות של אנשים שהם חסרי זהירות לדוגמא ילדים הם חסרי זהירות, אבל עדיין יש להם איזשהי הבנה לגבי המצב(1

במציאות, ומודעות לגבי מה שמתרחש. לכן אנשים שהם חסרי זהירות מטבעם מתייחסים אליהם בסלחנות ולא דורשים מהם רמת זהירות כמו

ממבוגר, נראה את הילדים כבר השוואה אל הילד הסביר ולא נדרוש ממנורמת זהירות אלא רק רמה מסוימת של זהירות.

קבוצת הזקנים זו גם קבוצה של אנשים שהם חסרי זהירות ומצבם הגופני(2יכול לתרום לכך שהם לא מתפקדים באותו האופן שבו הצעיר מתפקד.

קבוצה שלישית זו קבוצה של עובדים, הם עובדים במקומות מסוכנים(3 והמעביד שלהם לא יכול להגיד להם שזו הסתכנות מרצון, הוא מודע לסכנה

אולי לא , הוא לא רוצה לפגוע בעצמו ולא מוותר למעביד שלו על אמצעי הזהירות שיש לנקוט אותם, הוא לא ייחשב כמסתכן ברצון, ואז עוברים לשלב

הבא האם יש לייחס לו אשם תורם, עקרונית אפשר אבל גם עובד נשחק

במקום העבודה ונוהגים איתו בסלחנות, השיגרה פוגעת ביום עבודתו ולאנמהר לייחס לו אשם תורם.

--------------------------------------------------------------------------------------------------------

, לפעמיםהתיישנותטענת הגנה נוספת היא טענה שעוסקת בכל הקשור ל(3 הנתבע מתגונן בטענה שהתביעה הוגשה באיחור, ואז התביעה פשוט מתה.

אם אדם הגיש תביעה באיחור אז לא ניתן לשמוע את טעוניו, כי עבר זמן ולאניגשים לתביעות שעבר זמנן.

נושאי השיעור: אשם תורם והתיישנות

, וכל פס"ד שבאו לאחר מכן ציטטו חלקים מתוך פס"דפס"ד שור- אשם תורם שור. כשמדובר באשם תורם מדובר על חוסר זהירות של התובע, חוסר זהירות

שגרם לנזק שנגרם לו, עושים השוואה בין האשם המוסרי שלו לבין האשם המוסרי של הנתבע, הדגש הוא בכך שהוא זה שגרם לנזק. השימוש במונח האשם המוסרי

של התובע הוא שימוש לא מוצלח, לשופט ישנה בעיה כיצד לבנות מושג שאיתו יוכל להפעיל את תורת האשם התורם. כל שופט המושג בעיניו שונה, חלק יהיה צודק

וחלק יהיה נכון. אדם צריך להיות זהיר גם אצל עצמו, וחובת הזהירות כלפי הזולת צריכה להיות משמעותית יותר מאשר כלפי עצמו. לתובע אין חובת זהירות כלפי

הנתבע, אם כבר ישנה חובת זהירות של הנתבע כלפי התובע, לתובע ישנה חובהכלפי עצמו.

- מבחנים מרכזיים עיריית תל אביב נגד עיזבון המנוח )לטרהויז(2904/92ע"א מבחינת אשם תורם מצד התובע:

- האם אדם סביר היה נזהר יותר. האם התובע היה מבחן האדם הסביר ( 1נזהר יותר כלפי עצמו.

- בהנחה שביהמ"ש מצא כי הייתה התרשלות גם מבחן חלוקת האשמה ( 2 מצד הניזוק ישקול ביהמ"ש את מעשה הרשלנות של המזיק והניזוק

בהצבתן זה מול זה בכדי להעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליושל כל צד בגרימת התוצאה המזיקה.

יש צורך בקשר סיבתי בין האשם התורם של התובע לבין הנזק שנגרם לו. בין חוסר הזהירות שלו לבין הנזק שנגרם לו, האשם התורם של התובע זה לא המרכיב

העיקרי שבודקים, בוחנים את ההשואה בין התנהגות התובע לבין הנתבע בהנחה שאכן נגרם נזק. ביהמ"ש בהתחלה בודק אם הנתבע הפר את חובת הזהירות שלו ואם התובע נהג בחוסר זהירות, לאחר מכן הוא בודק האם יש להפחית מהפיצויים

שחייב הנתבע בגין התנהגותו חסרת הזהירות של התובע עצמו. אם אין אשם של הנתבע ולא הוכחה חבותו אז לא מדברים על אשם תורם, כי אשם תורם זה רק

אשם של התובע ושל הנתבע, ואם הנתבע לא אחראי אין מה לדבר על אשם תורם.חוסר זהירות התובע נבדק רק לאחר שבדקו שהנתבע הפר את הזהירות.

אחת הבעיות הקשות ששופט נתקל בהן זה הכיצד להעריך את נושא האשם התורם. גם כאשר ביהמ"ש מנסה להגדיר מה נכון ומה צודק זה עדיין בעייתי. כשמדובר

בזקנים ובילדים נייחס להם אשם תורם נמוך מפני שקבוצות חלשות המסגרת שבהן הם פועלים היא מסגרת בה קשה להם לתפקד, הם לא בגדר האדם הסביר.

כשמדובר בילד משווים את מצבו לילד הסביר.

במצבים אחרים שמנסים גם להכניס לתוכם את נושא האשם התורם:

- פס"ד דנן הכיר באשם תורם קופת אשראי וחיסכון נגד עוואד542/87ע"א . מדובר בסיפור בו קופת האשראי והחיסכון )בנק שכבר לא100%ברמה של

קיים(, בנק קטן בתקופה ההיא, והיה לו סניף אחד שפעל בחיפה, מהסניף הזה נגנבו שני טפסים של צ'קים, צ'ק בנקאי זה צ'ק שהבנק מנפיק ותמיד יש לו כיסוי

)כמו מזומן(. מאותו סניף נגנבו שני טפסים, והבנק הבחין בכך שגנבו לו את הטפסים והוא הודיע לאיגוד הבנקים על כך שנגנבו שני טפסים והוא הודיע לאיגוד הבנקים

מה המיספור שהיה עליהם, הבנק כשהוא הודיע הוא אמר שיש לפרסם את המספרים ואם הם יוצגו בפני בנקים אחרים אז יש שלא לכבד אותם כי הם גנובים.

בנוסף הם גם הודיעו למשטרה.

לא גילו מי גנב אותם, הם התחילו להתגלגל עד שיום אחד מופיע בבנק עצמו חלפן $ ורצה לקבל48,000כספים מהשטחים והוא מציג לבנק צ'ק בנקאי על סכום של

מזומן. הבנק ראה שזה הצ'ק שגנבו מהם, בתחום של דיני השקעות ישנו כלל גדול שצ'ק אם הסבו אותו בתום לב יש לשמור על השכירות של הצ'קים שלא כל פעם

יצטרכו לבדוק אם יש לו כיסוי או לא, הוא תמיד יהיה ניתן לפירעון. אותו חלפן מהשטחים שבא לבנק והגיש את הצ'ק לפירעון, הבנק אמר שאינו יכול לקבל את

הכסף כי הצ'ק גנוב, אבל החלפן אמר שמי שהוסב נגדו צ'ק יכול לקבל את התמורה, הבנק אומר שכל התורה של כיבוד צ'ק בתום לב זה רק בתנאי שהוא לא

זויף, נגנב. צ'ק שזויף לא יכול להיות כשר בהמשך הדרך רק בגלל שהסבו אותו בתמורה ובתום לב. העילה של החלפן נפלה והוא תבע את הבנק בעילה של

רשלנות, אתם חבים כלפיי חובת זהירות והפרתם אותה והנזק של הפיצוי זה הסכום של הצ'ק, ביהמ"ש העליון בדק האם באמת יש לבנק חובת זהירות כלפי מי שמחזיק

בצ'ק הזה, ואכן ישנה חובת זהירות. והיא הופרה. חובת הזהירות הופרה בהקשר שלנו בכך שהצ'קים לא נשמרו, כלומר גנב הגיע אליהם, ובנוסף האמצעים שננקטו

ע"י הבנק לאחר הגניבה לא היו מספיקים. בימה"ש העליון אמר שהם היו צריכים להביא לידיעת הציבור את זה שהם נגנבו. )כמו מודעות שישנן בעיתונות לגבי מספרי

צ'קים שנגנבו(.

ביהמ"ש אמר שבכך שהם לא פירסמו בעיתון הם לא יכולים לצפות מהציבור שלא יעשה שימוש בהם. מכוח דיני הנזיקין ובכך שהבנק התרשל הם צריכים לשלם

47לחלפן, אבל הבנק אומר שישנה אי התאמה בין המילים לבין הספרות )בספרות (, צ'ק כזה לא ניתן לכבד ולא ניתן להכיר בו, הבנק אומר לאותו אדון48ובמילים

עוואד כי ברגע שהוא שילם סכום כזה והצ'ק לא תקין אז חוסר הזהירות הוא שלו. ביהמ"ש העליון קיבל את טענת ההגנה של הבנק ואמר כי חוסר הזהירות של

.100%. כי זה בכלל לא צ'ק, האשם התורם הוא 100%החלפן הגיעה לרמה של בנוסף אין ספק שהיה פה עניין של חוסר וודאות לגבי אי ההתאמה בין הספרות, היו

עסקים מלוכלכים, ביהמ"ש לא נכנס לזה כי אף אחד לא הוכיח טענות שנוגעות לעניין הזה. ביהמ"ש מתייחס למעטפת החיצונית, ומסתכל האם יש לכבד את הצ'קאו לא, חוסר הזהירות של התובע כל כך גדולה ולכן הוא לא צריך לקבל פיצויים.

המגמה של ביהמ"ש היא לצמצם את גובה האשם התורם גם במקרים שהוא מכירבאשם התורם, בעבר ביהמ"ש היה הרבה יותר פתוח בנוגע לאשם תורם.

33%- ביהמ"ש הכיר באשם תורם של מלון רמדה נגד אמסלם417/81ע"א הוא חילק את זה לשלישים. מדובר בסיפור של טבח שנפצע בעבודה, אמסלם היה המעביד, כבר קשה לראות במקרה של עובד אשם תורם, אבל הוא היה השף של

המלון והוא תיכנן את המטבח וקבע את המיקום של התנורים ועמדות העבודה

קילו מן המקרר20במטבח, הוא לא היה עובד זוטר. הוא הוציא חתיכת בשר של והתקדם לכיוון עמדת העבודה, הוא החליק על שמן שהיה על הריצפה, והוא נפגע, הוא תבע את המעביד ואמר שהוא הפר את חובת הזהירות. כי המקרר היה במיקום

לא טוב ליד עמדות העבודה והתנורים וזה הופך את המקום למועד לפורענות, מעבר לכך ניתזים ניתזי שמן מעמדות הבישול וחזית התנורים חייבת להיות מוגנת ע"י

מלח ובכך למנוע החלקה, לא היו משטחים מונעי החלקה ואמרו כי אכן הייתה חובת זהירות של אמסלם אבל היה לו לטבח אשם תורם כי הוא ידע מה יהיה

קילו שזה משקל רב, זה20המיקום של המקרר והתנורים, ובכך שהוא סחב מסרבל את התנועה. ולכן ביהמ"ש ייחס לו שליש מן הנזק. אם עניין כזה היה נידון

מהנזק. העובדה שמדובר בעובד זה לא אומר שהוא10%היום היו מייחסים לו אולי פטור מחובת הזהירות.

- הנושא של התיישנות זה עניין אנכוניסטי, אם ישנה זכות רוצים לנצלה ולאהתיישנות רוצים להיות כבולים בתוך סד של זמן. נאמר שמישהו פגע בי ויש לי עילה כנגדו של נזיקין אז למה אני צריכה לתבוע אותו תוך שנה, או שנתיים. או שמישהו הפר חוזה

למה אני צריכה להיות כבולה בזמן. למה המשפט החליט שישנה תקופה של התיישנות, ישנה פשרה בין זה שמכירים בהתיישנותה של תביעה, הבחנה בין

האינטרסים של הנתבע לתובע. הפשרה אומרת שאם לא תבעתי אז בעצם נרדמתי על הזכויות שלי, ואם לא מיממשתי את הזכות אז כנראה אין לי כוונה לממש אותה.

ובכך חולפת התקופה.

שנים כי הוא מפחד מתביעה,7מנגד , הנתבע מפחד שייתבעו אותו, הוא לא ישן הוא צריך לשמור רזרבות כספיות כי אולי יצטרך לשלם פיצויים ולא יכול להיות פנוי

לדברים אחרים ולא רוצים להגביל את האנשים עד כדי כך, גם ראיות לא ניתן להחזיק בתקופה כה ממושכת. אם חולף פרק זמן גדול הראיות נשחקות, הזיכרון

של העדים נחלש. ואומרים כי יש כביכול דרך להגן על הנתבע ובכך ישנהההתיישנות.

האינטרס הציבורי זה מבחינת העומס שיכול להיווצר על ביהמ"ש, אם ההתיישנות היא קצרה ולא ממששים את הזכות, אז משחררים את ביהמ"ש מן העומס. מבחינת

הציבור ישנה תועלת לביהמ"ש. העובדה שמישהו לא תבע תוך פרק זמן סביר זהמראה שהתביעה אין עניין בה, הציבור לא מעוניין בתביעות ישנות.

שנים, בתקופה המודרנית זה זמן7חוק ההתיישנות תשי"ח אומר כי הבסיס הוא שנים3ארוך ולכן בארה"ב ובאנגליה תקופת ההתיישנות קצרה הרבה יותר )

שנים זה תקופה לא מקובלת,7במדינות מתקדמות נוספות(. במדינת ישראל כשגובשה הצעת חוק דיני ממנות נאמר בה חלק גדול של נושא ההתיישנות.

, משמעה כי הזכות ככזו ממשיכהההתיישנות בארץ היא התיישנות דיונית להתקיים. אם הנתבע לא מעלה טענת הגנה של התיישנות אז אפשר לדון בתביעה

שנה, כי ההתיישנות לא הורגת את הזכות היא רק עוצרת את התובע15גם אחרי מלהגיש את התביעה שלו. לא רק שההתיישנות היא דיונית, אלא גם יש צורך

שהנתבע בכתב ההגנה יצהיר על כך שישנה התיישנות, אז ביהמ"ש לא יזום טענת התיישנות. אם הוא לא עושה זאת מייד לאחר כתב ההגנה אז אין הצדקה לאיחור והוא לא יוכל להתגונן בטענת ההתיישנות, זה מחזק את הפן הדיוני שיש להעלותו

בזמן.

. חוק למוצרים פגומיםבמספר חוקים ישנן התיישנויות מהותיות ולא דיוניות ועוד, ההתיישנות קצרה הרבה יותר, חוק הנכים תגמולים, וחוקים נוספים. הובלת סחורות בים ההתיישנות היא בת שנה. ומי שהוביל את הסחורה שלו בים והסחורה

לא הגיעה ליעד או הגיעה פגומה יש לו בסך הכל שנה לתבוע את הצד שכנגד. ביהמ"ש פירשו את זה כהתיישנות מהותית, אם לא הגשתי בזמן אני לא יכול להגיש

תביעה יותר. גם הובלה אווירית זו התיישנות מהותית גם בכל הנוגע לפגיעות גוף ולא רק בנוגע להובלת מטענים ופגיעתם. הסיבה בהתיישנות מהותית זה הגנה על

המובילים. על מנת לקדם את התובלה האווירית ולפתח את התחום, המחוקקים החליטו שיש להעדיף את זכויות המוביל על פני זכויות בעל הסחורה או מי שבעצמו

טס ולכן ההתיישנות קצרה.

שנים.7אלו מצבים חריגים כי בדר"כ ההתיישנות היא

ישנם מצבים נוספים בהם ניתן להאריך את תקופת ההתיישנות, רק במקרים של התיישנות דיונית ולא במקרה של התיישנות מהותית, ההסכמה להארכה אם היא

מפורשת היא בסדר אבל אם היא לא מפורשת אז ההתיישנות לא תופסת, אפשר גם חודשים. אבל על מנת שנקצר את6בהסכמה גם לקצר תקופת התיישנות עד

תקופת ההתיישנות יש ליצור חוזה התיישנות, חוזה נפרד שכתוב בו שהמינימום זה חודשים כל שהוא6 חודשים, אם יש חוזה כזה, ורוצים לתבוע אחרי 6תקופה של

צריך לעשות זה להגן על עצמו בטענה שיש לו חוזה שכזה.

, אם ישנו תינוק שנפגע18שמדובר בקטינים ההתיישנות מתחילה רק בהגיעם לגיל 25 הוא יכול לתבוע כלומר עד גיל 7 +18עקב רשלנות הרופא, כשהוא מגיע לגיל

הוא יכול לתבוע. כשהוריו תובעים בשמו הוא לא יכול לתבוע שנית, אם הם לא תבעו.25 ועד גיל 18אז הוא יכול לתבוע מגיל

אנשים פסולי דין כל עוד לא הוכרז על מינוי אפוטרופוס לגביהם לא יוכלו להכריז על ופגיעתו מוחית או גופנית, מאחר והוריו ממשיכים18התיישנות, אם הוא הגיע לגיל

לטפל בו אז אף אחד לא הכריז עליו כפסול דין, הוריו רוצים להכניסו למוסד ואז ישנו צורך להכריז עליו כעל פסול דין ולמנות לו אפוטרופוס אז רק מאותו רגע יש לו

שנים. 7

בנזיקין הרבה מאוד פעמים לא תמיד התובע יודע שיש לו זכות, ואז מירץ ההתיישנות שנים, אם הוא7מתחיל ברגע שנודע לו על ההתיישנות ואז זו תקופה ארוכה יותר מ-

שנים. 7 שנים + 10 שנים אז יש לו 10לא ידע

מדבר על הולדת העילה, מהרגע שמגלים שישנה זכות, במצב רגיל כאשר6סעיף קמה העילה, התובע יודע על כך אבל לעיתים הוא לא יודע, ולכן אין לו את מי

לתבוע, ולכן עד שהוא לא יודע מירוץ ההתיישנות לא מתחיל.

8. היום בו נולדה העילה וסעיף 8 וסעיף 6: סעיפים סעיפים בחוק ההתישנותלמצב בו לא ידענו.

(, תחילת התיישנות: 2 ( ) 1 ) 89 בפקודת הנזיקין הסעיף הרלוונטי הוא יש בו שלושה מצבים: 89 סעיף

יודע התובע שנולדה העילה. התגלה לו דבר קיומהביום שבו נולדה העילה (1 של הזכות שלו. היום שבו נולדה העילה לדוגמא בתאונה זה היום שבו רכב אחר מתנגש עם רכב נוסף. כשידועות כל העובדות הדרושות לצורך הגשת

התביעה, זהותו של הנתבע וכו'. כל עוד לא יודעים מי הנתבע אז מירוץ ההתיישנות לא מתחיל. מירוץ ההתיישנות נעצר. בפקודת הנזיקין ישנם שני

(, לדוגמא עוולת התקיפה, תקיפה זה מעשה2( )1מצבים סעיפים קטנים ) ויש צורך בכוונה בכדי להוכיח תקיפה. יודעים כי ישנה תקיפה ויודעים את

( אומר כי היום שבו אירע המעשה/ מחדל1זהותו של התוקף, סעיף קטן ) הוא היום בו מתחיל מירוץ ההתיישנות. אם המעשה נמשך ועדיין לא חדל אז

מירוץ ההתיישנות מתחיל ביום שבו הוא חדל כלומר ביום שהסתיים. סעיף ( בעייתי יותר, לדוגמא ניתוח של אדם שהושאר לו בבטן פד, שאחרי2קטן )

זמן מה רק התגלה כי ישנו פד בבטן, בשלב הראשון לא מתייחסים לגרד הזה, כלומר הוא גילה את הנזק רק לאחר זמן מה, זה פוגע בהתנהלות היומיומית, שולחים לצילום ומגלים את הבטן, ישנו כלל גילוי. בין המועד שאירע הנזק לבין היום שנתגלה. כלומר היום שבו נתגלה הנזק רק אז

מתחיל מירוץ ההתיישנות. ברשלנות חייב להיות נזק זה חלק מעילת התביעה, אם ישנו נזק והיום שבו הוא שכח את הפד זה הזמן בו הוא הפר

את חובת הזהירות אבל זה נתגלה רק כעבור זמן מה. היום שבו נתגלה הנזק כלומר הולדת העילה עפ"י כלל הגילוי, הנזק מתגלה מאוחר יותר אז תתיישן

שנים מיום אירוע הנזק, בכל מקרה התובע10התביעה אם לא הוגשה תוך (2 שנים מיום גרם הנזק. החוק בסעיף קטן )10לא יכול לתבוע בחלוף

אומר כי ישנו יום אירוע הנזק וישנו יום הגילוי של הנזק, אם הנזק מתגלה שנים מיום7 שנים, אם הוא לא מתגלה יש לו 7ביום שבו הוא אירע יש

הגילוי אבל לא יותר מעשר שנים מיום האירוע. נגיד שיום האירוע הוא בשנת , אז אין אפשרות2012 ואפשר כביכול לתבוע עד שנת 2005 והגילוי ב2000

שהיא תוגש אם עברו יותר מעשר שנים כלומר הקצר מביניהם.

לחוק8יום הולדת העילה זה היום בו האדם הסביר היה יודע שישנה עילה, סעיף ההתיישנות מדבר על מצב שבו "..נעלמו מהתובע עובדות המהוות עילת תובענה

:עילות התובענה הןמסיבות שלא היו תלויות בו..". זהות הנתבע.(1נזק.(2רקע עובדתי שממנו ניתן להסיק את המסקנות המשפטיות.(3

ביהמ"ש בארץ התלבטו הכיצד לפרש את כלל הגילוי לפי קריטריונים אובייקטיבים או קריטריונים סובייקטיבים, האם יש לומר שבזהירות סבירה היה אפשר לגלות את

הפד, אם מישהו לא הולך לבדוק אז הוא לא פועל לפי הדרך בה האדם הסביר היה פועל. )שילוב של קריטריונים אובייקטיבים וקריטריונים סובייקטיבים(. קריטריון

סובייקטיבי מאריך את תקופת ההתיישנות. וקריטריון אובייקטיבי מקצר את תקופתההתיישנות.

כשמדובר בכאבים אז ישנו קושי לקבוע איזה קריטריון מדובר. ברגע שאדם התחיל להתעניין בסיבה לבעיה שלו ניתן לומר שזה יום הולדת העילה, הוא לא רק התעניין בסיבה רפואית אלא גם התעניין בסיבה המשפטית. הגילוי מחייב לבדוק האם ישנה

גם עילת תביעה כנגד הגורם שגרם לכאבי הבטן.

של אישה שהרופא חשד בגוש שהיה לה בחזה, הוא שלח אותהפס"ד אנגלי לביופסיה, הרופא שאמור היה לבצע את הבדיקה החליט לכרות לה את השד

כשהיא התעוררה וגילתה שאין לה שד היא גילתה את הנזק ברגע שהיא התעוררה. הוא רצה לנקוט אמצעי בטיחות, אבל התברר שזה גוש שפיר ולא גוש ממאיר,

כריתת השד הייתה רשלנית ותירוץ הרופא של נקיטת אמצעי ביטחון הוא לא טענת שנה קראה בעיתון על מקרה דומה שקרה, שמישהי18הגנה, האישה לאחר

הגישה תביעה וזכתה, אז היא החליטה לתבוע את הרופא והוא התגונן בטענה של התיישנות, אבל היא אמרה שהיא גילתה את הנזק רק ביום שהיא קראה על כך

בעיתון, במצב כזה ביהמ"ש אמר שמירוץ ההתיישנות התחיל כשהיא התעוררה היא לא יכולה להגיד שהעילה נולדה רק ביום שהיא קראה על כך בעיתון ולכן דחו לה

את התביעה. ביהמ"ש החיל עליה את הקריטריון האובייקטיבי, הוא אמר שלא ניתן להחיל מונחים סובייקטיבים. היא לא נמצאה במצב שהיא לא יכלה לבדוק אם

התנהגות הרופא סבירה או לא, כי במצב רגיל היא הולכת לרופא אחר ושואלת שנה היא לא18וברגע שהיא תתייעץ באותו רגע נולדת העילה שלה, והיא חיכתה

יכולה לומר שהיום בו היא קראה בעיתון זה הולדת התביעה.

ישנה אישה שעברה ניתוח בברך וזה ניתוח שמשחררים אתפס"ד אנגלי נוסף המנותח ביום האישפוז, הניתוח כרוך באי נוחות של היעזרות במקל הליכה, האישה

חודשים עם קביים, היא הגישה תביעה לאחר התקופה הזו, היא9הסתובבה במשך חודשים לברר למה היא עדיין צריכה קביים. הרופא אמר לה9הלכה רק לאחר

שאכן ישנה בעיה, ביהמ"ש האנגלי אומר שהיא לא עונה לקריטריונים האובייקטיבים שזה היה אכן מסיבות שכן תלויות בה, היא החליטה שהיא מחכה ולכן אמר ביהמ"ש

באנגליה שהתביעה שלה התיישנה. הסיבות והעובדות לא נעלמו לה, זה היה תלוי בה, הסיבות והעובדות היו ידועות לה והיא זאת שהחליטה לחכות ולכן ביהמ"ש דחה

את התביעה שלה בטענה של התיישנות.

- גבעון הוא עורך דין שמתמחה בנזיקין, יש לו בעיותפס"ד גבעון נגד ברמה הייתה בעיה עם הניתוח והוא הגיש תביעה30.7.2000באוזניים, הוא עבר ניתוח ב-

ביה"ח הדסה טען להתיישנות, הוא31.3.2007כנגד ביה"ח כנגד ד"ר ברמה ב- אמר שהתביעה לא התיישנה כי לא נודע לו ביום המקרה, הוא ידע רק לאחר כמה

ימים מן הניתוח עצמו, כלומר הוא טען לתאריך אחר בו נולדה העילה, ביהמ"שהעליון לא קיבל את טענתו ודחה את תביעתו בטענה של התיישנות.

סיכום: ישנו שילוב של אובייקטיבי )ידע או לא ידע( וסובייקטיבי8בחוק ההתיישנות בסעיף

)זהירות סבירה לא יכל למנוע(, מירוץ ההתיישנות מתחיל ביום הולדת העילה, שנים מיום הגילוי. ואז סעיף7העובדות המהוות את עילת התובענה. ואז לכאורה יש

שנים כי יש את10 לפקודת הנזיקין אומר כי ישנו גבול של 89( בתוך סעיף 2קטן ) מבחן הקצר מביניהם. הפסיקה אומרת שיש אי צדק כי אדם שתובע בכל עילה

שנים גם אם גילה את זה10 שנים ואדם שרוצה לתבוע על נזק יש לו 7אחרת יש לו שנים הוא לא יכול לתבוע בכלל, השאלה היא למה10מאוחר יותר ואם זה אחרי

מפלים לרעה בין עילה רגילה לעילה של נזק.

שנים.10( – היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל, ופה אין הגבלה של 1 )89סעיף

לכאורה ישנה אפלייה בין עילות שונות בתחום הנזיקין לבין כל עילה אחרת בכל תחום משפטי אחר. יש ליישב את הסתירה הזו, יש ליישב את הסתירה בכך שחוק

שלא מגבילות היו8ההתיישנות ספציפי ופקודת הנזיקין כללית, הוראות סעיף שנים. 10צריכות לקבוע שאין מגבלה של

ברגע שיש הוראה ספציפית בחוק בנוגע להתיישנות היא גוברת.

שנים, פה אין כיפת ברזל.7- לחוק ההתיישנות 8 סעיף שנים מיום הגילוי ולא יותר מעשר שנים, כאן ישנה7- ( לפקודת הנזיקין 2 ) 89 סעיף

כיפת ברזל.

כלומר ישנה סתירה ויש ליישב אותה בכך שחוק ההתיישנות הוא חוק ספציפי ופקודת הנזיקין היא לא ספציפית ביחס להתיישנות ולכן חוק ההתיישנות גוברת. אם חוק

גובר2 והוא ספציפי להתיישנות אז סעיף 2ההתיישנות גובר אבל יש את סעיף קטן על חוק ההתיישנות הכללי. ביחס לשנים שנחקקו החוקים ונוצרו במשך השנים

תיקונים שונים, כביכול המאוחר גובר.

לאחר מכן נעשה תיקון1947 ופקודת הנזיקין 1958חוק ההתיישנות הוא בשנת ( גובר. 2 סעיף קטן )89 לפקודת הנזיקין ולכן בסעיף 1968בשנת

לגמרי גם את89הצעת חוק דיני ממונות בפרק על ההתיישנות מבטלת את סעיף (. 2( וגם את סעיף קטן )1סעיף קטן )

- אם יש זהות נתבע ונגרם נזק אבל לא יודעים שהנזק מקורו באותוקשר סיבתי שנים, רק כאשר מגלים את הקשר הסיבתי אז10אירוע גם אז אין מגבלה של

שנים .10מתחילים לספור

- מקרה של אדם שנפגע בתאונת דרכים, כשהוא נפגע בתאונתפס"ד המאירי דרכים הביאו אותו למיון ואמרו לו שאין לו שום דבר, לאחר תקופה הוא הרגיש

תחושת נימול ברגליים, גירד לו ברגל, והוא הלך לרופא ובדקו אותו, הרגשת הגירוד התחילה רק לאחר שנתיים, הרופא נתן לו טיפול וזה עזר רק לתקופה, היה לו קשה

שנה הוא נסע לארה"ב והרופא שואל13לסחוב את הרגל. וזה לא עזר לו, לאחר אותו אם הוא היה מעורב בתאונת דרכים, הרופא אומר לו שזו הסיבה שיש לו את

שנים ואז מגיש תביעה בגין הנזק שנגרם לו.6הבעיה, הוא חוזר מארה"ב מחכה

בקשר1992, הלך לרופא בפעם הראשונה ב-1990נאמר שהתאונה אירעה ב- ולא מצאו סיבה ולא עזרו1995להרגשת הנימול, ולאחר מכך הלך לרופא בשנת

וגילוי הקשר הסיבתי, הרופא גילה את הסיבה2003לו, הוא מגיע לארה"ב ב- והוא חיכה1990, התאונה הייתה ב-2009לתחושת הנימול, הוא מגיש תביעה ב-

. אומרים לו שנגיד ולא גילה את הנזק כלומר יש1997זמן רב הוא יכל להגיש עד ל- . ואז התובע אדון המאירי אומר שנכון2000 שנים כלומר עד שנת 10לו מקסימום

שהוא לא גילה את הנזק בזמן אבל הוא לא גילה את הקשר בין הנזק לבין הסיבה. (. ביהמ"ש מקבל את התוצאה ומירוץ ההתיישנות2 )89יסוד שלא כלול בסעיף

. 2003מתחיל בשנת

- אם נאמר שהנתבע רוצה להתגונן בטענה של הסתכנות מרצון הוא חייבהתיישנות לשכנע את ביהמ"ש שהתנהגות התובע הייתה בבחינת הסתכנות מרצון. על הנתבע

הנטל להוכיח שההגנה אכן חלה. כשהנתבע מתגונן בטענה של התיישנות עליו הנטל להוכיח שהתביעה אכן התיישנה. אם הוא לא מעלה את זה בהזדמנות

הראשונה, והוא איחר את המועד אז המשפט ימשיך להתנהל למרות שחלפו כברמספר שנים ופס"ד יהיה לטובת התובע. הנטל על הנתבע.

- ישנו אדם שבוצעה כלפיו עוולה, התובע נחשף לחומריםפס"ד זונטג נגד מנדלסון והוא לא היה מודע שהוא נחשף לכך, לא היה מודע שמבוצעת כלפיו עוולה, הנזק

-1980כתוצאה מאותה חשיפה לא נגרם מידיית, נאמר שהתובע עבד בין השנים , בכל השנים הללו הוא נחשף לחומרים ובמשך העשור הוא היה קורבן1990

הוא עזב את מקום1990לעוולה שבוצעה כלפיו- רשלנות, המעביד שלו התרשל. ב- הוא מתחיל להשתעל1998עבודתו מסיבות שאינן קשורות לאירוע, עד שבשנת

קשות, כלל הגילוי זה מצב שבו הפגיעה שהתובע נפגע בה היא מסוג כזה שהוא הולך לברר את מקורה, כנגד מי שגרם לו לאותה פגיעה, הרופא בדק אותו ואמר לו

שהשיעול הוא כתוצאה מהיחשפות לחומרים מסוכנים, השיעול מגביל את חייו,

נפטר כתוצאה2002 הוא חולה בדלקת ריאות קשה, הוא בשנת 2000בשנת מסרטן. השיעול הקדים את הסרטן.

התביעה שלו הייתה2000-2002אם התובע נאמר בסביבות בין התקופה של נכשלת, כי חלפו יותר מעשר שנים מיום קרות המקרה, הוא ידע את הקשר הסיבתי

בין העבודה למחלה והפריט היחידי שהיה חסר לו זה שנגרם לו נזק מאחר והוא והוא לא תבע. והוא נפטר2000, הוא יכל לתבוע עד שנת 1998גילה אותו ב-

היו דוחים לו את התביעה. הוא השאיר2000. כל תאריך אחרי שנת 2002בשנת . מחליטים שאלו28,31,24 ושלושת הילדים 61, האלמנה בת 3אחריו אלמנה+

)לצורך2008שנותרו בחיים הם הולכים לתבוע את המעביד ותובעים אותו בשנת הדוגמא שלנו(, המעביד אומר שהתביעה התיישנה מפני שאפשר היה לתבוע אותו

, אם הוא לא עשה זאת הם איבדו את ההזדמנות לתבוע2000מקסימום עד שנת ועל כן הוא אומר שיש לדחות את התביעה של האלמנה.

שנגרם הנזק הוא עדיין לא גילה אותו, הוא גילה את זה רק לאחר מכן, הוא ידע את זהותו של הנתבע, ועל כן הוא ידע מה הקשר הסיבתי. הם רצו אחר כך לתבוע בגלל

מותו, ברגע שהוא נפטר מבלי שהוא מימש את זכות התביעה שלו, או בגלל שהוא לא חשב או בגלל שהוא עבר את המועד זה לא רלוונטי ישנו תובע פונטנציאלי

שכנגדו בוצעה העוולה הוא נפטר. השאלה היא האם תקופת ההתיישנות רצה גם לגבי משפחתו שנותרה בחיים, עד מותו זכות התביעה היא שלו אבל ברגע שהוא מת

המוות שלו מקים לאותם אנשים את זכות התביעה. מאחר והמוות הוא עילת שנים מהיום שהוא נפטר. 7התביעה של שאיריו יש להם

עילת התביעה של השאירים מבוססת על עילת התביעה שלו, אם הוא לא יכל לתבוע עניינית אז גם הם לא, אבל הוא כן יכול ולכן הזכות שלו עברה ברגע שהוא נפטר, היא יכולה לעבור מפני שההתיישנות היא התיישנות דיונית, הזכות לא מתה.

אין בדיני הנזיקין מושג בדיני הנזיקין שנקרא "שאירים". יש "עיזבון" ו"תלויים". התלויים הם אלו שהפכו לכאלו ברגע שהוא נפטר, לכן בתלויים יש עילת תביעה, הם

אלו שנשארו בחיים לאחר מות הנפטר. ועיזבון לא יכול לתבוע. רק האלמנה היאתלויה.

במקום עבודה מסוים, כשהוא1990-2005- ישנו תובע שעבד בין השנים נזק נמשך עבד באותו מקום כמו במקרה של זונטג נגד מנדלסון, הוא נחשף לעוולה כל יום

מחדש, בכל יום עבודה הוא נחשף לעוולה, במידה ובכל יום העוולה היא אותה ונמשכה עד שנת1990עוולה אז מדובר בנזק נמשך. עוולה נמשכת שהתחילה ב-

היא נפסקה רק בגלל שהוא עזב את מקום העבודה. הוא נשלח לצילום וראו2005 לו גידול, הוא הפסיק לעבוד וכעת הוא רוצה לתבוע את המעביד. כעת אנחנו

הוא מתאושש נפשית ואומר שהוא תובע את המעביד ב-2006נמצאים בשנת שנים.7, המעביד אומר לו שלא ניתן לתבוע על תקופה שהיא ארוכה יותר מ-2006

שנים אחורה. והוא בעצם7 2006 שנים מיום הגילוי הוא הולך מ-7הוא יכול לתבוע 1999 לבין 1990 שנים שבין 9. כלומר ה-1999יכול לתבוע בגין העוולה שקרתה ב-

כביכול על העוולה הזו הוא לא מקבל פיצוי. כלומר הוא תובע רק על חלק מהזמן,והוא תובע רק על חלק מן העילה שהוא היה זכאי לה.

יש כמה מצבים: כאשר הנזק לא ניתן להפרדה אז המעוול יהיה אחראי על כל הנזק, כי נטל(1

ההוכיה שהתביעה השתנתה מוטל על הנתבע, לא רק להוכיח שהתביעה התיישנה, גם להוכיח איזה חלק מהנזק התיישן. רק בהנחה שזה נזק שלא

ניתן להפרדה. במקרה עם הגידול לא ניתן לעשות הפרדה.

- במצב שכזה ניתן להפריד בין החלק של הנזק שהתיישן לביןנזק מצטבר(2 החלק של הנזק שלא התיישן. דוגמא מפס"ד אנגלי אדם שעבד במקום

עבודה ואיבד את השמיעה לאט לאט, הוא תבע את המעביד על הירידה שמיעה, מומחים מטעם המעביד הוכיחו שמתוך ה-30%בשמיעה, יש לו רק

ירידה שלא הייתה באותה תקופה. ולכן הוא יקבל פיצויים רק50% יש 30%על חלק. הוא יוכל לקבל רק פיצוי חלקי בלבד.

נזק כלכלי טהור

כשמדובר בנזק, ישנה הגדרה בפקודת הנזיקין, ניתן לחלק את הנזק לשלושהחלקים:

גוף.(1רכוש.(2כלכלי טהור.(3

- מדובר רק בהפסדים פיננסים, כספיים. אין פגיעה לא בגוף ולאכלכלי טהור ברכוש, היה קשה למשפט בשנים שעברו לקבל סוג כזה של נזק כנזק שכלול בדיני הנזיקין, כי דיני הנזיקין היו יותר מוחשיים. חשבו אולי זה מתאים יותר לדיני החוזים.

אולי מדובר בתרמית, בעוולות שאינן רשלנות, או שמדובר בגרם הפרת חוזה )עוולה נוספת(. וכמעט ולא הכירו בתביעה של נזק כלכלי טהור, עד שעולם המשפט

החליט שאין לעשות הפרדה, ואם זה נזק שהוא תוצאה של עוולה אז יש לשייך אותולדיני הנזיקין.

מצבים בסיסיים בהם יכול להיגרם נזק כלכלי טהור: 4 ישנם - מצב שבו אדם אומר משהו, היגד כלשהו, ודבריו אינםהיגד שווא רשלני(1

מדוייקים, והניזוק מסתמך על דבריו המוטעים ומפסיד כסף. - מתקרב לתחום החוזים, אם מישהו מפר חוזהנזק עקב שירות לקוי(2

והשירות שהוא מספק הוא לא טוב ונגרם נזק למקבל השירות הוא יכול להיפרע בגין הנזק שנגרם לו. לפעמים מי שנפגע, הוא לא מקבל השירות

הישיר ולפעמים נמצא כי ישנן קונספירציות כי מי שניזוק עקב השירות הרשלני גם הוא יכול להיפרע או הוא מוכיח שספק השירות הפר חובת

זהירות כלפיו. - מפרידים את הפגם במוצר הקשור לפגיעה בגוף לבין המצבפגם במוצר(3

דנן. אם הנזק הוא נזק גו אז התובע מבסס את העילה שלו על רשלנות ואין בעיה, אבל במצב דנן מדובר בנזק כלכלי טהור, גרם להפסדים ולא נגר עקב השימוש במוצר נזק גוף, הדגש הוא בכך שנגרמו נזקים למשתמשים ברכוש,

הם הפסידו כספים. - ישנו אדםנזק כלכלי טהור כתוצאה מנזק רכוש שנגרם לצד ג'(4

שהרכוש שלו נפגע בגלל שמישהו אחר ביצע כלפיו עוולה, וכעת לנו נגרםנזק כלכלי טהור למרות שנפגע אדם אחר ונגדו בוצעה העוולה.

נזק כלכלי טהור כתוצאה מנזק רכוש שנגרם לצד ג':

: נוסעים בבוקר לעבודה, וישנם פקקים בכניסה לת"א, פתאום מישהו נכנסלדוגמא במכונית שלפניו, דופק לו את האוטו וגורם לו לנזק רכוש. אבי זה הפוגע, בני זה

הנפגע, כל האחרים זה גדי. ישנם רבים אחרים שתקועים בגלל אבי ובני שחוסמים נהגים תקועים כי המכוניות שנמצאות אחרי400 גדיים, 400את הדרך, בערך כ-

המעורבים בתאונה תקועות זמן רב. כל האנשים שתקועים מפסידים שעות עבודה, יורידו להם כסף וזה נזק כלכלי טהור. הרעיון הוא שבגלל ששניים היו מעורבים

בתאונה השאלה היא האם אבי אחראי גם על הנזק שנגרם לכל המכוניות האחרותשהתעכבו שם.

כשאבי פוגע בבני הוא יכול לצפות שעקב חוסר הזהירות שלו הוא יכול לפגוע בבני, כי הוא לא שמר מרחק, אבי יכל והיה צריך לצפות שיגרם נזק, למזלו של בני זה רק

נזק רכוש ולא נזק גוף. השאלה היא האם אבי יכל היה לצפות שכל האנשים האחרים יתקעו גם הם בכביש. יכל לצפות אלא אם כן ישנם שיקולי מדיניות

ששוללים. מבחינת הצפיות בפועל הוא יודע שתיווצר שיירה גדולה של אנשים.

השאלה היא מה השלב הבא. נשאלת השאלה שבתור נזק צפוי שיכל להיגרם האם אבי יודע שאם הוא יפגע בבני גם גדי יכול היה להיפגע, האם יש שיקולים שוללי

אחריות? סיכון סביר, הצפת בתי משפט, קשיי הוכחה, ישנם שלושה שיקולים של מדיניות

שמתוכם לא נכיר בתביעת הנהגים: היקף הנזק, ריבוי מעוולים והזמן. כמות התובעים אינה מוגדרת ויכולה להגיע למימדים בלתי מוגבלים, היקף הנזק וגם הזמן

לא מוגבלים ומוגדרים. ישנם שלושה נעלמים כאשר הם מעורבים בדוגמא הם גורמים לכך שאין להכיר בתביעה של צדדים שלישיים. אם הצד השלישי נכלל

בקבוצה בהקשר של נזק שאינו מוגדר אז לא נכיר בתביעה של התובע.

ישנם מצבים רבים שכבלים של חשמל מעוברים דרך נקודות שונות, כמו : 2 דוגמא מודיעין לדוגמא שהחשמל עובר מתחת לאדמה, ישנו טרקטוריסט שחופר ופוגע

בכבל חשמל ומנתק אותו, הוא גורם לנזק רכוש לחברת חשמל, כי הכבל הוא של חברת החשמל אבל כתוצאה מניתוק החשמל ישנה קבוצה גדולה של אנשים שנגרם להם נזק, למשל במקרר היו בשרים והכל הלך לטימיון, גם מפעלים בסביבה נפגעו

כתוצאה מתקלה באספקת החשמל, תאורתית הטרקטוריסט אשם בכל הנזק שנגרם לאחרים. קשה מאוד להעריך מה כמות האנשים שנפגעו כתוצאה מהפגיעה

בכבל החשמל. קבוצת הניזוקים אינה מוגדרת וכמות האנשים גדולה. היקף הנזק לא מדויק וגם מבחינת הזמן שקיים הנזק הוא גם לא מוגדר, ישנם שוב שלושה

נעלמים שגורמים לכך שבעקבות שיקולי המדיניות אין מקום לתביעה מצד הניזוקים.

אם יקבלו תביעה שכזו זה יגרום להצפת בתי המשפט, אם ישנו קושי בהוכחה זה כבר בעיה של התובע, אבל קשיי הוכחה מתקשרים לדבר אחר, מכיון הנתבע, ניתן

להעמיס סיפורים שונים, אנשים שבכלל לא היו חלק מקבוצת הניזוקים, מכניסים אנשים כביכול בכלל לא נפגעו וביהמ"ש לא יודע הכיצד לנתח מקרים וסיפורים

שכאלו.

לעומת זאת, אם נילך למונע הנזק היעיל ביותר, כל אחד מן הנפגעים יכל למנוע את הנזק. אם ישנם כאלו שנפגעו עקב הנפילת חשמל, אז יש ביטוח עקב המוצרים שנפגעו וניתן לעשותו. ואם ישנו מחשב שיודעים שיפול אם יש הפסקת חשמל אז ניתן לעשות גיבוי. יש אמצעים שבהם נפגעים פונטנציאליים יכולים לעשות בהם

שימוש. זו סיבה נוספת לכך שלא נטיל אחריות על הטרקטוריסט. לעיתים אין גם מישיממן את התביעות הללו, זה לעיתים לא מעשי לבצע זאת.

שני פס"ד קנדיים בתחום של נזק כלכלי טהור, כתוצאה מנזק רכוש שהנתבעגרם לצד ג':

משאית נתקעה בגשר וגרמה לגשר נזק רציני כתוצאה מכך, הסיטו את(1 התנועה וכל הנהגים שהיו משתמשים בגשר, נאלצים לסוע במעקף שמאריך

קילומטר, ישנו נזק כלכלי טהור לכל הנהגים10להם את המסלול ב- שמהיום ועד שהגשר יתקון סובלים מנזק כלכלי רב )זמן עבודה שהם

מאבדים, דלק(, השאלה אם הם יכולים לתבוע את נהג המשאית?- לא!, אבל נאמר שבצד השני של הגשר יש בעל מסעדה ואף אחד אין לו גישה

למסעדה הזו וכעת לבעל המסעדה יש נזקים רציניים, הוא יכול לתבוע את נהג המשאית?- דחו את תביעתו כי אין לו שום מאפיינים שונים מהנהגים

האחרים שנפגעו. מקרה נוסף שקרה בקנדה, רפסודה שפגעה בגשר והרסה אותו, הגשר(2

שהיה מעל הנהר שימש משתמש אחד בלבד וזו חברת רכבות, שאיננה ציבורית )כך המצב בארה"ב(, חברת הרכבות תבעה את הבעלים של

הדוברה בגין הנזקים שנגרמו. בעל הדוברה אמר שהוא אחראי לנזק בגשר ולא לנזק של חברת הרכבות, ביהמ"ש בדעת רוב בהרכב מורחב, פסקו כי חברת הרכבות זכאית לפיצויים בגלל שניתן לקבוע בדיוק את הנזק שנגרם

לחברת הרכבות, היה רק תובע אחד ואין ריבוי מעוולים, והזמן היה מוגבל כל זמן שהגשר היה מנוטרל ולא היה שימוש בו. לעניין ריבוי התובעים, ביהמ"ש

העליון בקנדה אמר שתאורתית בעל הדוברה יכל היה לצפות שלא ניתן להשתמש בגשר וכי ישנו אך ורק משתמש אחד במסילת הברזל שעל הגשר. עיקרון שלושת הנעלמים לא חל בנסיבות, הכל ידוע ולכן יש להכיר בתביעה

של חברת הרכבות.

-היגד שווא רשלני

מצב שבו אדם מסוים מוסר לנו מידע לא מדויק בין אם הוא חייב למסור את המידע, בין אם הוא מתנדב למסור את המידע, ובין אם הוא מקבל תמורה למסירת המידע.

ישנם חוקים שונים בנוגע למסירת מידע, ישנם מצבים בהם יש גורמים שמונים למסור מידע תמורת כסף. ויש כאלו שמוכנים לספק מידע ללא כל תמורה. לא

משנה מה המקור למסירת המידע, מי שאכן מוסר מידע חייב לספק אותו במדוייק, ולא לטעות בנתונים, בחוות הדעת ובהערכות. אפשר למסור אותו בכתב, או בעל פה. מידע= היגד. ההיגד ניתן להעבירו בכתב או בעל פה, ויש גם כאלו שטוענים

שניתן להעביר היגד בשתיקה. ע"י כך ששואלים שאלה ולא עונים עליה )מצבבעייתי(.

אותו גורם שמספק את המידע לא נכון, גרם לנזק כלכלי טהור לזה שהוא סיפק לואת המידע אותו אחד שנפגע רוצה להיפרע מספק המידע.

- באותו מקרה נידונה תביעה שלישנו פס"ד אנגלי שנקרא הדלי בירן נגד האלר חברת פירסום והיא תבעה בנק, בגין הנזק שנגרם לה, הסיפור היה כדלקמן; לאותה

חברת פירסום הגיע לקוח וביקש שחברת הפירסום תעשה לו קמפיים גדול והיקף זה היה הרבה מאוד60 פאונד, בשנות ה-100,000הקמפיים היה אמור להיות

כסף, חברת הפירסום החליטה שלפני שהיא מתחילה בקמפיין היא רוצה לברר על הלקוח והם פנו לבנק של הלקוח וביקשו פרטים, הבנק אמר שמדובר בלקוח רציני

ומבוסס, היסטוריה פיננסית טובה, הדבר היחיד הוא שהוא אף פעם לא עשה עסקאות בהיקף כזה, חברת הפירסום החליטה שכן להשקיע והלקוח פשט את

הרגל ולא שילם לה דבר. חברת הפירסום חיפשה מקור אחר להיפרע ממנו, והם רצו לתבוע את הבנק השאלה אם הבנק הפר את חובת הזהירות כלפי חברת

הפירסום. היא סיפקה מידע לא נכון, היגד שווא רשלני, מצבו של הלקוח היה לא טוב, השאלה היא האם לבנק יש חובת זהירות כלפי חברת הפירסום ופה קבע ביהמ"ש האנגלי קריטריונים שנוגעים לנושא ההסתמכות. אומרים שאם התובע

הסתמך על הדברים שאמר לו הנתבע והנתבע ידע או היה צריך לדעת שהתובע הסתמך על דבריו והתובע יצר את ההיגד לעניין ספציפי, עיסקה מוגדרת, ולא הייתה בדיקת ביניים של המידע שסיפק הנתבע לתובע, וכתוצאה מכך נגרם נזק, בנסיבות

הללו הנתבע אחראי לנזק הכלכלי הטהור שנגרם לתובע. הבנק אחראי בגין הנזקשנגרם לחברת הפירסום. ישנה עילת תביעה לחברת הפירסום.

- מהנדס תיכנן בניית מגדל מים, הוא לא עשה בדיקת ביניים עםפס"ד ויינשטיין מהנדסים אחרים בכדי לבדוק שהתוכניות שלו אכן מדוייקות, ולכן הוא לא יכל היה לדעת שאחרים יסתמכו על התוכניות שלו ולכן עילת התביעה נופלת וזה לא היגד שווא רשלני, המסתמך שניזוק עקב התוכניות שלו הוא לא היה חייב להסתמך על

התוכניות שלו כי לא הייתה בדיקת ביניים.

.ההיגד שווא רשלני ושל עניין קונקרטי שלמענו נעשה הסתמכותיש שילוב של לעיתים מסתמכים על דברים ששומעים ולא היו מיועדים אלינו, והמידע מוטעה, לא ניתן להטיל אחריות על זה שאמר את ההיגד, מכיוון שזה לא כוון אל הצד השלישי. זה שאדם מסתמך על דברים שכאלו הוא לוקח על עצמו סיכון ולכן בנסיבות כאלו

לא ניתן להטיל אחריות על זה שאומר את ההיגד.

- אהרון היה עולה חדש, והוא היה מסגר במקצועו, הואפס"ד אהרון נגד עמידר פנה לעמידר חברת הדיור הממשלתית, הוא רצה לפתוח מסגרייה והוא שאל את

החברה איפה לפתוח את המקום. הוא פתח מסגרייה ולא עבר זמן רב ופקחי העירייה סגרו לו את המקום כי זה לא מיועד למסגרייה, והוא תבע את עמידר על סמך היגד שווא רשלני, כי בפועל הוא לא יכול לנהל מסגרייה באיזור הזה, עמידר

אמר שהם לא אחראים והוא היה צריך לדעת שהעירייה קובעת את הייעוד של המקומות השונים, ביהמ"ש אמר שעמידר התיימרו להיות מבינים בנושא וזה עוד

יותר מחזק את האחריות שלהם, בנוסף מדובר בעולה חדש והם עמידר, עולה חדש רואה בהם את הרשות עצמה והוא מסתמך על הדברים שלהם, לכן ביהמ"ש אמר

שיש לפצות אותו ועמידר כיסתה לו את הנזק.

: ישנן תוכניות טלוויזיה ורדיו של מומחים שנותנים עצותדוגמא ראשונה )אסטרולוגיה, פסיכולוגיה, יחסים בין אישים(, השאלה שנשאלת היא האם יש

להסתמך על דברי המומחה?- ישנן דעות שונות, שעצות כאלו זה לא דבר שמחייבאת המציאות, וזה לא מערכות יחסים שמטילות אחריות ויוצרות חובת זהירות.

נזק עקב שירות לקוי

יכול להיות שירות של היגד שווא, האם בתוכן יש חובת זהירות או לא והאם היא הופרה או לא. נזק עקב היגד שווא רשלני או עקב שירות לקוי זה לא משנה, חשוב התוכן. לעורך דין יש חובת זהירות מושגית כלפי הלקוחות שלהם, וכאשר ישנה עצה

לא נכונה ללקוחות יש עילה חוזית או נזיקית לתבוע את העורך דין. הרבה מאוד פעמים יש לעורך דין חובה גם כלפי מי שלא לקוח של העורך דין ואז תובעים בעילה

של היגד שווא רשלני או עקב שירות לקוי ובכל המצבים הללו זה מצבים שלרשלנות. כשמדובר בשירות לקוי לא תמיד מדובר בהסתמכות.

: כאשר אדם בא לעורך דין ומבקש שינסח לו צוואה, הלקוח משאיר נתוניםדוגמא לעורך דין והעורך דין מתמהמה ובינתיים אותו אדם מת, במצב שכזה הולכים לחוק הירושה ואז הולכים לפי האלמנה והילדים, ובצוואה שהייתה אמורה להיכתב הייתה

אישה שצריכה לרשת את העיזבון של המנוח, ועקב ההשתההות של העורך דין היאהפסידה את חלקה ולכן היא תובעת בעילה של שירות לקוי.

דוגמא נוספת, דוחות כספיים לא מדוייקים שמסתמכים עליהם, זה שירות לקוי ומישניזוק זה לא הלקוח, אלא צדדים אחרים.

פגם במוצר

- קבלן שבמקור היה סנדלר, הוא רצה להיכנספס"ד קורנפלד נגד שמואלוב לענייני הבנייה, אחרי הבנייה היו סדקים בקירות והבעלים של הדירה החליטו לתבוע

את הקבלן, הנזק הוא נזק כלכלי טהור כתוצאה מפגם במוצר, המוצר שהם קנו, הדירה הייתה פגומה, מי שמכר להם את הדירה לא יכל היה לדעת שהיא פגומה, הנזק של התובעים היה או עלות התיקונים או אם היו מוכרים את הדירה הם היו

יוצאים בהפסד וביהמ"ש העליון הכיר בחובת הזהירות של הקבלן עקב המוצר הפגום שהוא סיפק. לא מדובר בחוק למוצרים פגומים כי זה לא מצב של נזק גוף

זה מצב של נזק כלכלי טהור ולכן על פניו אפשר לתבוע את מי שגרם לפגם. בהנחה שניתן לבסס את חובת הזהירות של הספק כלפי מי שעושה שימוש במוצר.

לא הייתה בעיה חוזית כי הם לא קנו את הדירה מן הקבלן עצמו.

: נזק מתחלק לשני חלקיםעצם הנזק(1חישוב הנזק.(2

לפקודת הנזיקין(.2הגדרת הנזק בפקודת הנזיקין: אובדן חיים, נכס, נוחות.. )סעיף ישנה גם הגדרה נוספת לנזק ממון.

יש נזק גוף ויש נזק אחר. הנזק האחר יכול להיות נזק כלכלי טהור או נזק לרכוש. יכול להיות אירוע שגורם לכמה נזקים גם יחד. נזק כלכלי טהור מדובר במצב שבו

לא נגרם שום נזק אחר למעט נזק כלכלי. נזק כלכלי טהור זה מצב שבו הנזק הוא רק כלכלי והוא טהור מכיוון שהוא לא משלב איתו שום נזק אחר נוסף, ונזק גוף יכול

לכלול גם נזק כלכלי וגם נזק לגוף.נזק גוף לא כולל בתוכו נזק רכוש. נזק רכוש זה נזק לרכוש פיזי.

אם הנזק הוא נזק של רכוש אז ישנם אנשים שמעריכים ומחשבים את מידת הנזק.

אז ההתייחסות מתחלקת לשניים:בנזק גוףכשמדובר - כל הנזקים שניתן להעריכם בכסף כתוצאה מפגיעת גוף, אםנזק ממוני(1

אדם נפצע בתאונת דרכים אז הנזק הממוני הוא קודם כל הפסד השתכרות, בתקופה שהוא מחלים הוא לא עובד, הוא מפסיק כסף, יש גם נזק ממוני

שמתבטא גם בהוצאות, הוא זקוק לעזרה, הסעות, נעליים מיוחדות לדוגמא. - נזק שלכאורה לא ניתן להעריכו בכסף, לא ניתן לחשבנזק שאיננו ממוני(2

אותו בצורה מדוייקת, כאב וסבל. מגיע לו פיצוי על הסבל רק שמאוד קשה להעריך את עלות הכאב והסבל. אם אדם שובר את היד לא ניתן לדעת

במדויק כמה הוא כואב וסובל. העובדה שלא ניתן לחשב בכסף זה לא אומרשלא מגיע פיצוי בגין הנזק.

שמדובר בנזק גוף הפגיעה היא פגיעה פיזית, פגיעה שנראית לעין, בתאונות דרכים לדוגמא ניתן לראות את הפגיעה הפיזית )איברים פגועים(, נזק גוף שהוא כתוצאה מרשלנות רפואית זה לא תמיד דברים שניראים לעין, זה לא אומר שלא נגרם נזק,

הרעיון הבסיסי הוא שמודדים את נזק הגוף בהתאם להיקף בו הוא נגרם.

שהפגיעה הגופנית גורמת לנכותבקשר של נזק גוף יש נכות כתוצאה מהנזק, יש קשה מאוד ולעיתים לנכות שהיא זמנית בלבד. הנכות שלוקים בה ניתן לחלק אותה

לנכות תפקודית ולנכות רפואית.

- האופן שבו מודדים את הפגיעה בגוף.נכות רפואית יש תקנות לביטוח הלאומי שבהן ישנה טבלה ארוכה ומפורטת שכמעט כל פגיעה

שנפגעים בה יש בצידה את אחוזי הנכות הרלוונטיים. לפעמים הנכות הרפואית גבוהה מהנכות התיפקודית אבל לעיתים המצב הפוך. הנכות הרפואית משמשת יותר

כמדד לחישובי הנכות, הנכות הרפואית מעידה על הפגיעה.

- מצב שבו ניתן לתפקד באופן מלא אבל אין זה אומר שאין אחוזינכות תפקודית נכות, ישנם אחוזי נכות שאינם נראים לעין. נכות תיפקודית מעידה על כושר הפעולה

של הנפגע.

אין מקום להתייחס לנזק נפשי באופן שונה מנזק גוף.נזק גוף כולל גם נזק נפשי, ההבדל היחידי הוא שנזק גוף הוא דבר שרואים ונזק נפשי לא רואים. כשלא רואים

נזק נפשי והוא אינו נראה לעין זוהי הסיבה שיש קושי להוכיח את סוג הנזק הזה.האופן שבו מתייחסים לסוג הנזק מבחינת האחריות היא זהה.

במקרה של תאונת דרכים כאשר אדם נפצע מבחינה פיזית, ישנם מצבים שבו האדם גם לוקה בהלם, נזק שהשפיע על הנפש, וכעת ישנו נזק נפשי שמלווה בחרדות

לדוגמא, דיכאון ועוד. הנזק הנפשי מלווה בפיצויים בדיוק כמו שהנזק הפיזי מלווה בפיצויים. ההפסד הכספי הוא גדול והעובדה שהנזק הנפשי לא נראה לעין אין זה

אומר שהוא לא מזכה בפיצויים בדיוק כפי שהנזק הפיזי מלווה בפיצויים. בכל מקרה הנזקים הללו צריכים לזכות את הנפגע. יכול להיות מצב שבו כתוצאה מתאונה יהיה

רק נזק נפשי. בכל מקרה שני סוגי הנזק מלווים בפיצויים לנפגע.

- מדובר בנפגע משני/ עקיף.נזק נפשי למפגע משני במשך השנים ביהמ"ש העליון השתמש במונח משנה עקיף. בפסיקה מאוחרת

השופט ריבלין החליט שנפגע יש צורך לכנות אותו כנפגע משני ולא כנפגע עקיף. במצב של נזק נפשי כאשר פוגעים בנפגע המשני, מישהו שלא נפגע פיזית כתוצאה

מהתאונה והעוולה של המעוול אבל הוא צפה בתוצאות, או שהוא צפה ישירותבאירוע בו נפגע הנפגע הישיר.

כתוצאה מהחוויה שהוא חווה הוא קיבל התקף לב או שהוא נפגע נפשית. כעת מתעוררת השאלה האם הקורבן המשני זכאי לפיצויים בגין הנזק שנגרם לו.

הפסיקה הגיעה למסקנה שגם קורבנות משניים בנסיבות מסויימות זכאים לפיצויים בגין הנזק שנגרם להם. נשאלת השאלה למה הם זכאים לפיצויים ולפי איזה

קריטריונים בוחנים את הזכאות שלהם.

הבעיה היא בעיה מנהלית, מי שנפגע באופן נפשי מנזק גוף שנפגע לנפגע ישיר, נאמר שצפינו בתאונה וכתוצאה מכך נגרם לנו נזק נפשי, האם ניתן לתבוע את

המעוול בגין הנזק הנפשי שנגרם לי. נפעיל שיקולי מדיניות ונגביל את התביעה, כי יש עומס על ביהמ"ש. בעיה נוספת זה הנטל הכלכלי הכבד שיוטל על המעוול, לעיתים

לא יוכלו לשלם את הנזק. בנוסף לכך, התביעה מבחינת ההוכחה שלה יש פתחלפיברוק של תביעות, אנשים יפברקו תביעות ויגידו שהם נפגעו באופן נפשי.

לעיתים אין מקום לפצות את כל האנשים.

קריטריונים4הפסיקה החליטה לתחם את הגורמים שיכולים להיפרע. ישנם בסיסיים, שלושת הראשונים הם קריטריונים של קירבה. מי שתובע צריך להוכיח את

הקריטריונים.

- הטראומה שהתובע טוען שהוא נחשף לה חייבת להיות קירבה בזמן(1 טראומה שאירעה סמוך או תוך כדי לנזק שנגרם לקורבן העיקרי שנפגע. לא

יכול להיות מצב שמישהו נפגע לפני שנתיים וכיום נגרמה לי טראומה. - לא יכולים לתבוע בגין נזק שנגרם למישהו ששמענו שהוא קירבה במקום(2

נגרם בצונאמי בדרום מזרח אסיה, הקירבה חייבת להיות פיזית ובזמן. צריכים להיות קרובים למקום האירוע. בנוסף לקריטריון הקירבה במקום צריך

להתקיים גם הקירבה לזמן. קורבן נוכח אל מול קורבן נעדר. כלומר ישנה השוואה בין הקורבן שהיה נוכח במקום לבין קורבן שנעדר מין המקום ולא

זכאי בפיצויים. - אם רוצים להיות מוכר כזכאי לפיצויים יש צורך להיות לא קירבה משפחתית(3

רק קרוב לזמן ולמקום יש צורך גם להיות קרוב משפחה של הנפגע הישיר.הכוונה היא לקרובי משפחה מדרגה ראשונה.

- מתייחס לדרגת נכות רצינית, אין ספק שרוב בני נזק נפשי/פיזי משמעותי(4 האדם נפגעים נפשית מטראומה שהם חווים, בין אם הם חווים אותה באופן

ישיר ואם באופן עקיף. אם אין את שלושת הקירבות אז אין נזק נפשי משמעותי למרות שאין ספק שזה באמת משפיע עלינו, עדיין הנזק הנפשי

הוא פחות משמעותי.

ישנם טראומות קשות כמו שכול ועוול, ומי שנתקל בדבר שכזה אין ספק שזה משפיע באופן נפשי, אבל כיום בפסיקה אין פיצויים בגין עוול ושכול, תביעה לא יכולה לכלול

דרישה לפיצויים בגין עוול ושכול. הנזק הזה לא בר פיצוי לפחות לא לפי התפיסה של פקודת הנזיקין. בכדי להעניק פיצויים ולעמוד בקריטריון הרביעי יש צורך שהנזק

שיגרם לנפגע המשני יהיה נזק נפשי משמעותי. ישנם נזקים נפשיים שהם לא משמעותיים. אם הקורבן המשני נפגע פגיעה נויירוטית, היא לא פגיעה שמזכה

בפיצוי, זו לא פגיעה כבהד מספיק, רצינית מספיק על מנת להכיר בו כזכאי לפיצויים. אם הפגיעה היא פגיעה שגורמת לנפגע להיות פסיכי, פסיכוזה כן גורמת לכך שנכיר בו כזכאי לפיצויים כמובן שהוא צריך לעמוד גם בשלושת הקריטריונים

הנוספים. אדם פסיכוטי לא מסוגל להתרכז, לא מסוגל להתמיד בעבודה, אלו הן השפעות

ומעלה.20%פסיכוטיות לטווח ארוך והיקפה של פגיעה שכזו היא פגיעה של טראומות כאלו משמעותיות משפיעות בדר"כ רק על מי שהוא אדם שהוא קרוב

משפחה מדרגה ראשונה. הפגיעה הנפשית חייבת להיות משמעותית.

הנפגע הוא נפגע נוכח. בנוסף במקרה של אנסוחה היא ראתהבפס"ד אנסוחהכיצד אמה נפגעה בתאונת הדרכים, היא ראתה את הגופה שלה בביה"ח.

יש להוכיח את הקשר הסיבתי בין הפרת חובת הזהירות לבין הנזק שנגרם לקורבן. השלב השני זה לגשת לארבעת הקריטריונים. אם זה לא מצב שיש בו חובת זהירות

לנפגע העיקרי אז לא תהיה חובת זהירות כלפי הקורבן המשני. יש חובה להוכיח את הקשר הסיבתי. הקורבן העיקרי יכול להתאושש וכעת לא נשאר לו נזק אבל הקורבן המשני נשאר פגוע, אז הקורבן המשני עדיין זכאי לפיצויים, מצב שבו לקורבן המשני

יש נזק רב יותר מאשר לקורבן העיקרי. יש צורך בקשר סיבתי עובדתי וגם בקשרסיבתי משפטי )כמו בעוולת הרשלנות(.

אם מדובר בתאונת דרכים אין עניין של צפיות, האחריות היא אבסולוטית, הקשר הסיבתי הוא דרך מבחן הסיכון ואז אומרים האם הנזק הנפשי שנגרם לקורבן המשני

כלול במתחם הסיכון בו נפגע הקורבן הראשי. אם התשובה היא שהנזק הנפשי לקורבן המשני הוא כלול במתחם הסיכון של תאונת הדרכים של הקורבן הראשי אז אפשר להיפרע ממבטח הרכב שאחראי לפצות את הנפגע העיקרי, חייבים לקשור

קשר סיבתי בין הקורבן העיקרי והמעוול שלו לבין הנפגע המשני.

שבו מג"ב ירה והרג מקומי וההורים שלו צפו באופן שבו הואפס"ד שוויקיישנו נפגע, צפו בבנם נורה ונהרג. הם הגישו תביעה כנגד מדינת ישראל כשאיריו של

הקורבן. עלתה השאלה האם מג"ב התרשל בפגיעה, נתנו להם כסף בגין הפיצוי של המוות של אותו בחור. כעברו מספר שנים ההורים החליטו לתבוע בגין הנזק הנפשי

שנגרם להם כקורבן משני. הם קיבלו פיצויים בגין הנזק שנגרם לבנם וכעת הם רוצים פיצויים בגין הנזק שנגרם להם. עלתה השאלה העקרונית האם הקורבן

העיקרי הוא קורבן של עוולה. ביהמ"ש החליט לדון בשאלה האם הם קורבן משני, האב טען שהוא קורבן משני גם בפן הנפשי וגם בגלל שהוא פיתח מחלת לב.

התעורר דיון בביהמ"ש העליון, נקבעה קביעה שלא נגרם להם שום נזק שמזכה אותם בפיצויים אבל ביהמ"ש החליטה לנצל את ההזדמנות ושוב לדון בנזק שנגרם לקורבן משני. הוחלט שהם לא זכאים לפיצויים בגין הנזק הנפשי. לאחר מכן נאמר שהאב חולה במחלת לב וכעת הוא תובע בגין הנזק הפיזי שנגרם לו. ישנם אירועים שמשפיעים מבחינה פיזית על גוף האדם וישנם מצבים של מחלת לב. אירוע שגורם

לאדם התקף לב, האב פיתח מחלת לב ומחלת הלב הרבה פעמים יש לה סיבות תורשתיות או סביבתיות )עישון(, נסתמים לו העורקים, וזה לא התקף לב זה מחלת

לב. התקף לב הוא בלתי צפוי.

השופט ריבלין בפס"ד אומר שניתן להכיר גם בנזק פיזי לקורבן משני אבל ממשיך הקריטריונים. הנזק הפיזי אם הוא נזק קל אז האדם לא יהיה זכאי4לדרוש את

לפיצויים, יש צורך שזה יהיה נזק משמעותי ויש צורך בשלושת הקריטריונים של הקירבה. בכדי למנוע תביעות בלתי מבוססות מבחינת היקף ועוד, ריבלין אומר

ומעלה(. יש אכן צורך להכיר גם20%-15%שהנזק הפיזי צריך להיות משמעותי )בנזק הפיזי אם הוא באמת משמעותי בנוסף לקריטריונים האחרים.

זכויותיהם של מצילים שנפגעים בעת פעולות הצלה של קורבנות של עוולות- הפסיקה החליטה שבמצבים שכאלה נראה במצילים כקורבן ישיר ולא כניזוק עקיף, המעוול חב כלפי המצילים חובת זהירות ישירה והמציל כשהוא נפגע נראה בפגיעה שלו פגיעה ישירה ע"י המעוול ואז מתגברים על הקשיים של קירבת המשפחה ע"י

זה שמכירים במציל כקורבן ישיר, ובכך גם מעודדים פעולות הצלה, המציל חייב להוכיח שאכן נגרם לו נזק ושיש קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות לבין הנזק שנגרם לו, המציל צריך להוכיח זאת, במקרה זה גם נבדוק את סבירות פעולת

ההצלה. הצורך לבצע אותן נובע מהעוולה שביצע המעוול כלפי הקורבן הזקוק לחילוץ, אז המציל יהיה זכאי לפיצוי בגין הנזק. לא מדובר בהסתכנות מרצון, יש

פעולה חיובית שבמידה מסוימת גם חוק לא תעמוד על דם רעך בנסיבות המתאימותגם מחייב.

- אישה שעשתה טיפולי הפרייה שלוש שנים ואז היא באהפס"ד לוי נגד שערי צדק לביה"ח לפני הלידה,וביה"ח אמר לה ללכת להסתובב שעה שעתיים, והיא ילדה את

התינוק מת, לאחר כמה שנים היא ילדה תאומות אבל היא ובעלה תובעים אתביה"ח על הנזק שנגרם לה.

מדובר בזוג שהאישה מתקשה להיכנס להריון ולכן היא עוברת טיפולי פוריות, היא נכנסת להריון והגיע הרגע שהיא צריכה ללדת והיא הולכת לביה"ח. היולדת עושה סיבוב וחוזרת לביה"ח היא יולדת תינוק מת, וכעת נשאלת השאלה אם הם זכאים

לפיצויים. ישנן שתי דעות עיקריות בפס"ד, דעת רוב של השופט ריבלין ודעת מיעוטשל חיות.

עובר שנפגע לא יכול לתבוע, כל עוד הוא לא נולד לא רואים בו כיישות משפטית שיש לה חובות וזכויות, ואם יש עובר שנפגע בבטן אימו ונולד מת אין לו עילת

תביעה. אם יש עובר שנפגע בבטן אימו ולאחר מכן הוא נולד אז ניתן לתבוע. אםהוא נולד מת אז אין מה לתבוע.

לכן אם הורה נפגע כתוצאה מזה שהוא ילד עובר מת אז ההורה הוא לא נפגע משני מפני שהקורבן העיקרי הוא לא קורבן ולכת ההתייחסות אל ההורים צריכה להיות

כאל קורבן ראשי ולא משני.

לא הוכח כראוי שהעובר אכן נפגע כתוצאה מהטיול שהאימא התבקשה לעשות בחצר ביה"ח לא יודעים בדיוק מתי הוא נפטר, יכול להיות שחבל הטבור נכרך קודם לכן. השופטת חיות אומרת שהנזק של ההורים זה אובדן העובר וזה רק הנזק שלהם

כי לעובר עצמו אין נזק כי אין לו זכויות במשפט. יש לעשות הבחנה בין נזק ממוני לבין נזק שאינו ממוני, הנזק הממוני של ההורים זה אובדן השתכרות של יום או

יומיים, עלות הכניסה להריון פעם נוספת זה גם נזק ממוני. הנזק הממוני במקרההזה הוא קטן.

השופט ריבלין מחליט לתת לאבא פיצוי גבוה על הנזק הנפשי, למרות שהוא מצומצם ביותר כי הם התגברו על הטראומה של אובדן העובר עובדה שהיא ילדה לאחר מכן תאומים. הנזק הנפשי שואף לאפס )זה לא מצב של פסיכוזה(, זה כאב

אבל הם התגברו על זה. השופט ריבלין בהחלטתו "המוזרה", אם התינוק היה נולד חי ולאחר זמן מה היה מת אז ביה"ח היה צריך לפצות אבל מאחר וביה"ח "רק" גרם אז הוא כאילו חסך הרבה כסף ואין מקום לתת לאבא פיצויים. אבל ריבלין אומר שאין לעשות הבחנה בין עובר חי למת ולכן יש לפצות. ריבלין גורם למצב שבו צריך לפצות את הציבור בהיקף גדול

ביותר )הרמן לא מסכים עם דעתו(. ריבלין אומר שבגלל הנסיבות המיוחדות יש לוותר על נזק נפשי משמעותי ויש להסתפק בנזק נפשי קל. זה לא מצב של נזק

נפשי לצמיתות )הרמן לא מזלזל אך מטיל ספק בהחלטתו של ריבלין, השופטת חיותאומרת דברים נכונים לדעת הרמן(.

הנזק שנגם להורים מבחינת הנזק הנפשי הנזק הממוני הוא לא גדול, מבחינת הנזקשנגרם להורים אם לא נגרם להם נזק פיזי לא צריך לנפח את הפיצויים.

- הסיווג לא מתייחס לתוכנו של הנזק, אלא מתייחס לשלב בונזק כללי ונזק מיוחדנגרם הנזק.

חלק אחד זה מהגשת התביעה ועד מותו של האדם. נזק מיוחד זה נזק שמפרטים אותו על סמך קבלות לדוגמא. שאדם מגיש תביעה בגין הנזק, התביעה מבוססת על

חלקים: אחד שנגרם עד הגשת התביעה ומהגשת התביעה ועד מותו. 2 – בתקופה זו אני יודע5.6.2010 ומגיש תביעה ב-7.11.2007לדוגמא: נפגעתי ב-

נזקבדיוק כמה הפסדתי, זה נזקים שניתנים לכימות בצורה מדויקת, זה נקרא - מפרטים ובונים אותו על סמך "קבלות".מיוחד

לעומת זאת אחרי הגשת התביעה גם יש הפסד עד המוות אך לא יודעים בדיוק מה הוא, אפשר להעריך אותו, זה עתידי, לא משהו שכבר הפסדתי אך בכל זאת מגיע לי

.הכללי הנזקעל זה פיצויים- זה

לעומת הנזק שגובש עד הגשת התביעה )נזק מיוחד( אך עדיין צריך להוכיח אתהנזק העתידי. אך זה קשה אז מוכיחים אותו באמצעות מומחים.

עוד דברים עתידיים שנחשבים לנזק כללי, כמו הוצאות רפואיות, אך יש חוק ביטוח בריאות ממלכתי שכל מה שכלול בסל התרופות ממומן ע"י הביטוח ולא משלמים על

זה, אז אין הוצאות אלא אם זה לא כלול בסל או שיוציאו בעתיד מהסל. גם עזרה שזקוק לה הנפגע ולא כלולה בסל- נצטרך לחשב עתידית מה השווי

הכספי של העזרה שהנפגע זכאי לה- נזק כללי.

דרכים:3, ישנם נכון לאיזה תאריך מחשבים את הפיצוייום התביעה.(1יום התאונה.(2יום מתן פס"ד.(3

- כל נזק שצבר התובע עד יום מתן פס"ד מביאים אותומה שמקובל זה מתן פס"ד לשווי שלו ביום פס"ד )מצמידים למדד(. עושים חישוב של הערך הנוכחי על הפסדים

עתידיים )הוון(. הופכים אותו לנזק של הווה, נכון להיום, ועושים חישוב. הופכים לערך נוכחי את מה שהניזוק צריך לקבל, עושים זאת ע"י חישוב של ריבית שלילית. אם הפיצויים הם בסכום אחד ואחרי זה מצבו התדרדר אז הפיצויים לא מספיקים, פס"ד הופך להיות סופי לא פותחים אותו, זו בעיה של התובע אם הוא לא הוכיח

כראוי את ההפסדים שלו, וההיפך, אם הוא מקבל פיצוי גבוה אז הנתבע לא עשה את עבודתו כראוי. יכול להיות מצב נוסף שהחישוב היה נכון ומדוייק, והתוצאה

מתקבלת על הדעת, הלך התובע והשקיע את הכסף והפסיד אותו זה בעיה שלו ולא של הנתבע. באותה מידה אם יש מישהו מוכשר וקיבל את הפיצויים והכפיל את סכום

הפיצויים לא נבקש ממנו להחזיר את העודף, פס"ד הוא סופי וצריך לדעת לחשבנכון ולהשתמש בזה נכון.

סעדים

- מצב שבו הנפגע נוקט בעצמו בפעולה על מנת למנוע או להסיר אתסעד עצמי ההשפעה של העוולה. אם מישהו תוקף אותי ואני מתגונן זה סעד עצמי, אם מישהו

כולא אותי כליאת שווא ואני בורח זה סעד עצמי. ישנה בעיתיות בסעד העצמי, המשפט לא אוהב את הסעד העצמי כי הוא לא אוהב שהאדם לוקח את החוק

לידיים. והו מגביל את השימוש בסעד עצמי. מה יותר טבעי מלהתגונן.

פקודת הנזיקין נותנת שני סעדים: סעד הציווי(1סעד הפיצויים(2

אפשר לקבל או פיצויים או ציווי או שניהם ביחד- תלוי בנסיבות. ישנן עוולות מסוימות שלא מזכות את הנפגע בפיצויים כאשר לא נגרם נזק ממון

לתובע.הוא יוכל לקבל את סעד הפיצויים אם הוא יוכיח נזק ממון.

סעד הציווי, ישנם כארבעה סוגים של ציווים:צו עשה(1צו לא תעשה(2צו מניעה(3צו ביניים(4

הם צווים שמקבל התובע רק אחרי שהוכיח בביהמ"ש אתצו עשה וצו מניעהתביעתו.

ביהמ"ש מצווה על הנתבע או על התובע לפרסם דבר כלשהו- זה צו עשה. התובע מקבל את הצו הזה רק אחרי שהוא הוכיח שהוא זכאי לצו. ניתן לקבל את הצו

בתוספת פיצויים. צו מניעה הוא גם כן צו שמעניק ביהמ"ש, זה צו שאוסר על הנתבע להמשיך

בפעילות העוולתית שלו. גם את צו המניעה ניתן לחזק באמצעות פיצויים. הדגשהוא שהם ניתנים רק לאחר שהתובע הוכיח את תביעתו.

זה צו שהתובע מבקש מביהמ"ש שהוא טוען שנגדו מתבצעת עוולה והואצו ביניים מבקש צו שיאסור על הנתבע להמשיך את הפעילות העוולתית שלו והוא מבקש את

זה רק לבינתיים. ולאחר מכן הוא יהפוך לצו סופי. הדגש הוא על כך שמתבצעת עוולה לפחות לטענתו של התובע והוא מבקש בשלב הגשת התביעה שלו לצמצם את הפגיעהבו והוא מבקש מראש צו, אם התביעה לא מבוססת אז יבטלו את צו הביניים, מאחר והוא עדיין לא הוכיח את תביעתו, ביהמ"ש ידרוש ממנו הפקדת

ערובה בקופת ביהמ"ש לתשלום לנתבע והיה והתברר כי לא היה בסיס.

הוא צו שמבקש בעל דין כנגד בעל דין אחר ומטרתו של הצו היאצו לא תעשה למנוע מראש מהנתבע לבצע עוולה, עדיין לא בוצעה עוולה אבל התובע חושש שאם הנתבע אכן יבצע את זממן, הנזק שיגרם יהיה בלתי הפיך או כל כך גדול

שתביעה מאוחרת כבר לא תהיה אפקטיבית, אם הוא יעשה זאת הוא יפגע פגיעהקשה וזה לא יתקן את הנזק לאחר מכן ולכן עכשיו רוצים שביהמ"ש יתן את הצו.

- מצב שבו השכן שלי מתחיל לחפור יסודות להרחבת הבית שלו,דוגמא ראשונה לפי חוק התיכנון והבנייה שמדובר באיזור שמיועד למגורים, המרחק בין בית אחד

מטר מגבול החלקה, כל חלקה חייבת3 מטר, ניתן לבנות עד 6לאחר צריך להיות מטר מהגבול והוא4 מטר מן הגבול. השכן שלי שכיום הבית שלו עד 3לשמור על

בונה עד למרחק של מטר וחצי ושהוא חופש ליסודות הוא מסכן את הבית שלי והבית שלי עומד להתמוטט. ישנם מצבים רבים שבהם בית אחד יוצר משענת לבית

האחר. במצב שכזה ניתן לגשת לביהמ"ש ולהגיש צו לא תעשה. השכן עדיין לא חפר והבית עדיין לא התמוטט אבל אם הוא יתחיל לחפור הסיכוי שיהיה לי בית

שואף לאפס. ואז מורים לביהמ"ש שלא יאפשר לו לבצע את הפעולה, יש להוכיח שהפעולה אכן עוולתית. כשמבקשים צו לא תעשה אז יש להידרש להפקיד ערובה

בקופת ביהמ"ש. זה שלב עדיין מקדמי כי עדיין לא בוצעה העוולה )להבדיל מצוביניים, שיש עוולה ומבקשים לעצור אותה(.

אריה214/89פס"ד פס"ד שדן בצו שמבקש תובע מראש לפני שנגרם לו הנזק, , עיתונאי אריה אבנרי שהתכוון לפרסם ספר נגד ח"כאבנרי נגד אברהם שפירא

שפירא. הוא היה יו"ר וועדת הכספים ואבנרי כתב עליו ספר. אבנרי פירסם דברים לפני פירסום הספר ושפירא שהוא קרא את הספר הוא ביקש

מביהמ"ש צו לא תעשה כלומר רצה למנוע מאבנרי לפרסם את הספר. ואם הוא יפרסם אז תהיה הפרה של חוק איסור לשון הרע, כלומר עדיין לא התבצע הנזק

בפועל אבל שפירא רוצה למנוע את זה. השופט במחוזי אמר לשפירא שהוא בינתיים יתן לו צו זמני, השופט אמר לאבנרי שאסור לו לפרסם את הספר והצו הזה מחייב

את אבנרי שלא לפרסם את הספר.

התיק מגיע לעליון לברק, יש לבדוק מה האינטרסים המוגנים, חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת, השם הטוב, ואז אומר ברק שיש לאזן בין שני האינטרסים, ויש גם

להכניס את האינטרס הציבורי שזה פירסום הספר, מדובר באישיות ציבורית, נבחר ציבור, וזה מעניין את הציבור מה קורה איתו. ברק אומר שבכלל לא ברור אם

הספר יתפרסם זה יגרום בהכרח ללשון הרע. בנוסף לכך אומר ברק שמספיקסעדים שהתובע יכול להשתמש בהם בכדי לפתור את בעייתו של התובע.

לאדון שפירא יש מספיק כלים באמצעות דיני הנזיקין לפתור את המצב. נושא חופש הביטוי אם נקבל את גרסתו של שפירא כפי שהשופט בביהמ"ש המחוזי קיבל היינו

יוצרים ללא בסיס חוקי- צנזורה. אם שופט מחוזי מבקש את הספר אז זו צנזורה והחוק לא מסמיך שופטים להיות צנזורים לפני שמתפרסם איזשהו פירסום. ולכן

ברק אמר שבהקשר זה אין מקום להעניק את הציווי לאדון שפירא וזכותו של אבנרי לפרסם את הספר הוא לא צריך להגישו לאישור לפני הפירסום ואם שפירא חושב

שעדיין בוצעה נגדו עוולה יש לו מספיק סעדים שבעזרתם הוא יכול לפתור את הבעיה שלו באמצעות דיני הנזיקין. ברק אומר שהדעה המקובלת היא שביהמ"ש

צריך להתחשב גם באינטרס הציבורי )זכות הציבור לדעת(.

"מקום שאין לתת ציווי" 74 סעיף ביהמ"ש סבור שהנזק או הפגיעה קטנים, ניתן להערכה בכסף, הפיצוי מספיק,

אם יש רק אחד מהם זה לא מספיק בכדי שלא יתקיים ציווי. התעמרות בנתבע. בתי המשפט וגם המלומדים "לא אוהבים" את המצב שבו הנתבע "מכפר" על

העוולה שלו בתשלום פיצויים. אם אנחנו נאפשר למעוול לבצע את העוולה שלו ולא נוציא כנגדו צו מאחד מהסוגים שניתן להוציא כנגדו אז בעצם מאפשרים לו לכפר בכסף על התנהגות שאינה חוקית )לפחות לפי דיני הנזיקין(, אז ננסה להפעיל את

סעד הציווי, במקום הפיצויים או בנוסף לכך, לא נסתפק רק בפיצויים.

פס"ד משנות החמישים על בית משותף שבו ישנו שכן בקומה רביעית ושכן בקומה שישית, השכן בקומה השישית ביקש להתקין מיכלי גז לצורך בישול וחימום הבית למטה על יד החנייה. יש צורך להעביר צנרת מהקרקע לקומה השישית והצנרת עוברת לאורך הקיר של כל הדירות, השכן מקומה רביעית מבקש ציווי נגד השכן

מהקומה השישית ושלא יעשה שימוש ברכוש שלו לצורך העברת הצנרת. כיצד?74נבדוק את התנהגות התובע בעקבות ארבעת היסודות שבסעיף

הערכת הכסף והפיצוי מספיק שני התנאים הללו לא נבדקו בפס"ד. היסוד של ההתעמרות מאוד משמעותי כי את הכל הוא עושה מתוך רצון להרע לשכן שלו ולכן

ביהמ"ש אומר שלא לתת לשכן הזה את הציווי. באמירה זו אין בכדי לקבוע שלא נפגעה זכות בסיסית של השכן, זו לא הייתה השאלה שנידונה שם. ביהמ"ש אמר

שבנסיבות הללו הוא לא קיבל את הפיצויים ולא קיבל את הציווי.

- מפעל טקסטיל בשם אתא שייצר בדים ובגדים, זה מפעלפס"ד אתא נגד שוורץ שהעסיק עובדים רבים וחלק גדול מהפעילות שלו נועדה לייצור. על יד המפעל גר אדון שוורץ והמפעל שהתרחב עם הזמן בנה מגדלי קירור לצורך הרחבת הייצור,

ומגדלי הקירור פלטו רעש שהפך את חייו של השכן לבלתי נסבלים, הוא פנהלביהמ"ש וביקש צו מניעה שימנע מאתא להמשיך ולעשות את הרעש.

ישנן שתי נקודות: אתא פעלה כדין במקום שבו היא פעלה, מקום שאכן ניתן לעסוק בו-

בתעשייה.מיקום הבית היה גם באיזור בו ניתן להתגורר.-

הנוכחות של שוורץ ושל אתא הייתה חוקית, הרעש שפלטו אותם מיכלי קירור היה רעש בלתי סביר ולמעשה בלתי חוקי כי מכוח אותו חוק הרעש אכן היה מעל

המותר, הרעש גרם לו לסבל וחייו היו קשים והוא ביקש להפסיק את הפעילות של מגדלי הקירור. ביהמ"ש המחוזי אמר שבקיץ הרעש הוא בלתי נסבל אבל בחורף

כשהחלונות סגורים אז כן ניתן להפעיל את מגדלי הקירור, זה פיתרון לא הגיוני מפני שאי אפשר לייצר חצי שנה כן וחצי שנה לא, אתא עירערו וזה הגיע לעליון, השופט

שמגר רצה לבדוק את האינטרס של הנתבע אל מול האינטרס של התובע, האם הנזק הכלכלי של הנתבע מצדיק זאת, הוא מגיע למסקנה שדיני הנזיקין באים להגן

על הזכויות הבסיסיות של הפרט, ואין מקום לעשות חישוב כלכלי. מה גם שהנזק הוא לא רק כלכלי אלא גם נזק באיכות החיים. הסבל שהוא חווה לא ניתן לתפקד

איתו. אתא אמרה שהוא רק רוצה לסחוט כספים. אם שוורץ הגיע אחרי אתא אז לא כל כך ברור שתהיה הצדקה להפסיק את הרעש, זה לא אומר שאכן אתא יכולה

לפגוע אבל זה לא אומר שתהיה הצדקה להפסקת הרעש.

- איך מתגברים על העובדה שאם מפסיקים את העבודה שלהשאלה הכלכלית המפעל יהיה צורך להפסיק את עבודתם של עובדים רבים, שיקול כלכלי לא מצדיק

את הפגיעה באינטרס של הפרט. ויש להפסיק את הרעש.

- תביעה של דייר במושכר שתבע את בעל לטוביצקי נגד לפלר17/62פס"ד ע"א הבית שלו בביהמ"ש וביקש מביהמ"ש צו כנגד בעל הבית שימנע מלבנות מבנה בחצר שיחסום לדייר את אור השמש ויקטין לו את אפשרויות האיוורור. ביהמ"ש

בודק את היקף הנזק של הצדדים במידה ויתרחש ומהם הנסיבות והרקע לדרישה של הצו שמבקש הדייר, בעל הבית בא אל הדייר ואמר לו שיפתח לו בקיר הנגדי

חלון גדול שיאפשר אור ואוויר, אז אין סיבה לבוא ולתת לו ציווי. השיקול של הנזק של הצדדים זה שיקול מרכזי כאשר מדובר בנזקים כלכליים. במקרים של שיקולים כלכליים אחד אל מול השני אז כן ניתן להתחשב בשיקולים הכלכליים. אבל כשזה

שיקול כלכלי אל מול שיקול אישי אז הכלכלי לא ייבדק.

הפרעה חייבת להיות-44עוולת המטרד סעיף בחזרה לפס"ד אתא נגד שוורץ, מוחשית ולא קלת ערך מהותית ולא חולפת )השופט שמגר באתא נגד שוורץ(. אם

ההפרעה הנגרמת לאדם היא כה ממשית ופוגעת בקיום אנושי הוגן בהתאםלהשקפה המקובלת שבחברתנו הרי שתוצאתה- עוולה.

ציווי בא למנוע המשך של מצב דברים אסור ולא לתקן נזק שנגרם בעבר. ציווי הוא בדר"כ המחסום הרגיל היעיל ביותר לעוולה נמשכת וכאשר המטרד הוא

מהותי ייחשב הציווי בדר"כ לתרופה ההולמת ביותר. שמגר אומר שציווי איננה זכות מוקנית לנפגע אלא מסור לשיקול דעת ביהמ"ש. שמגר מנתח את ארבעת היסודות

. הפגיעה בזכויות הבסיס מעניינת ולא המאזן הכלכלי. 74של סעיף

הציווי )בעיקר צו עשה וצו מניעה( מצוי בשיקול דעתו של ביהמ"ש, והקריטריונים אלא גם אינטרסים ציבוריים, ואינטרסים בסיסיים74הם לא רק ההוראות בסעיף

של הפרט כפי שמעוגנים בדיני הנזיקין, הציווי איננו תרופה שחייב לעמוד בזכות עצמו ניתן גם לקבל פיצויים ולפעמים ינתן רק פיצוי ולא ציווי, הפיצויים שינתנו יהיו לפי מידת הנזק ובנוסף יש עוולות שלא מזכות את התובע בפיצויים, אם ניתן בכל

זאת לקבל פיצויים כשאין נזק אז מידת הפיצויים תהיה פונקציה לפי מידת הפגיעה 76בתובע )חופש שלו ועוד(. הפקודה היא מאוד לקונית בכל הנוגע לפיצויים, סעיף אומר שפיצויים שינתנו או הן בלבד או בנוסף על ציווי או במקומו. בנוגע לפיצויים

אם התובע סבל נזק ממון לא ינתנו לו פיצויים בשל הנזק אלא אם מסר פרטים עליובכתב התביעה.

כמו מטרת הציווי, שניהם נועדים בכדי להשיב את המצבמטרת הפיצוייםגם לקדמותו, אם אדם נפצע כתוצאה מרשלנותו של הנתבע אז הפיצויים לא יחזירו לו

את האיבר שנקטע לו או את הכושר שהיה לו אבל הפיצויים הם התחליף.

בפקודת הנזיקין אין פירוט של אופן מתן הפיצויים, אין קריטריונים, הכל נעשה ישנם כמה עקרונות לכך:באמצעות הפסיקה,

סכום זה הואlump-sumבדר"כ נותנים פיצויים הנקראים אצל האנגלים (1 מחושב לפי הנזק שנגרם, אם מדובר בפיצויים עבור נזק. אם מדובר בפיצויים

כי נפגעה זכות אז צריך לשקף את הפגיעה בזכות. עוולת התקיפה אינה מחייבת נזק, אבל עדיין ניתן לקבל פיצויים, הם אמורים לשקף את הפגיעה

באוטונומיה של האדם, זכותו על גופו. הפיצויים לא מחושבים לפי חישובמדעי, הם משקפים את סלידת החברה מהפגיעה באותו אדם.

- סיפור על בחורה חולנית שאושפזה בביה"ח בכדי לבצע ניתוחפס"ד עלי דקה ברגל, היא טענה בדרך לניתוח באלונקה שאמרו לה שיש צורך לבצע ניתוח בכתף, החתימו אותה על הסכמתה לעבור ניתוח בכתף, היא טענה שהיא הייתה מטושטשת

לגמרי, הניתוח כשל, ובעקבות זה נגרם נזק לכתף שלה, אבל לא הייתה רשלנות, היא החליטה שהיא תובעת בגין היעדר הסכמה מדעת, והיא טענה שפגעו לה

באוטונומיה, בדיעבד האם אפשר לומר שלולא מה שקרה היא הייתה מסכימה או לא, האם בודקים לפי האדם הסביר או שמא לא, הפגיעה הזו מחייבת פיצוי והפיצוי

שקל. הייתה תפיסה15,000צריך להיות סימלי ולכן פסקו לה פיצויים בסך של למשך זמן מסוים שנזק שכזה נותנים פיצוי סמלי בלבד, פרסמו מאמרים שונים

בזכות הענקת פיצוי גבוה יותר בגין פגיעה באוטונומיה, השופטים התחילו לאמץ את בגין פגיעה100,000השיטה הזו, וכיום באמת ניתן לראות שנותנים פיצויים בסכך

באוטונומיה. ככל שהפגיעה גדולה יותר, כך בהתאמה הפיצוי יהיה גבוה יותר.

ישנה אפשרות לסווג את הפיצויים לסוג של פיצויים ממשיים, ריאליים,(2 שמיועדים לשקף את הפגיעה, אבל יש גם פיצויים שבנוסף להיותם ריאליים,

הם גם פיצויים עונשיים.

- העונשים קשורים למשפט הפלילי, אבל כשמדובר בפיצוייםפיצויים עונשיים עונשיים מטילים קנס, והקנס משולם ע"י הנתבע ומי שמקבל את הקנס זה התובע

ולא המדינה, זו אחת הסיבות שביהמ"ש נמנעים ולא נוטים לתת פיצויים עונשיים. בארה"ב ישנה מגמה חזקה לתת פיצויים עונשיים, וכשיושב חבר המושבעים הוא

נוטה לתת פיצויים גבוהים. הסדרת הפיצויים בפקודה לוקה בחסר, הפסיקה החליטה לצמצם את המצבים בהם ניתן להטיל פיצויים, רק אם ההתנהגות מאוד

בוטה ומכוונת ומטרתה לגרום לנזק וניתן לראות זדון מבחינתו של הנתבע, רצון לפגוע, אז ביהמ"ש יכול לקבוע פיצויים עונשיים בנוסף לפיצויים הרגילים. במקרה בו הנתבע תקף את התובעת מתוך מטרה לפגוע בה, או מתוך מטרה לבזותה, במצבים כאלה מעניקים פיצויים עונשיים, בנוסף לממשיים. במצבים של רשלנות ביהמ"ש לא

יעניק פיצויים עונשיים. ישנם חוקים בהם ביהמ"ש מוסמך לקבוע פיצויים עונשיים, כאשר מדובר בחוק איסור לשון הרע, החוק למניעת הטרדה מינית, במקרים כאלה

ניתן לפצות מבלי שעוד הוכח הנזק, הפיצויים משקפים את סלידת החברהמהתנהגות הנתבע.

- הפסיקה לא מספיק מגובשת בהפרדה, פיצוי מוגבר גדול פיצויים מוגברים(3 יותר מהפיצוי הממשי, אז מה הוא משקף, הוא משקף סוג של עונש, כאמור אין הפרדה מוחלטת בין פיצוי מוגבר לעונשי, מאחר וביהמ"ש לא אוהב לתת פיצוי עונשי בהליכים אזרחיים אז נותנים פיצוי מוגבר. כאשר מדובר במצבים של רשלנות שמתקרבת להתנהגות מכוונת, כשהתנהגותו של הנתבע נלוזה

ביותר, זה מיודע לשיקול דעתו של ביהמ"ש. כאשר ישנו הליך פלילי והנאשם

מורשע אז ישנה אפשרות להמשיך את ההליך בתביעה נגררת והשופט יכוללהמשיך ולדון בזה לאחר מכן בתביעה אזרחית.

פיצויים בשיעור של שקל אחד בלבד, ביהמ"ש בז פיצויי בוז)נומינליים(-(4 לתביעה, וביהמ"ש אומר שנכון שתאורתית מגיע פיצוי וגם מעשית כי התביעה

אכן מבוססת אבל הנסיבות בהן תובעים הם נסיבות שאינן לעניין ועדיף היה אם לא הייתה מוגשת תביעה כלל, פיצויי בוז בכדי להראות שאתה צודק אבל

רק במישור העקרוני ולא במעשי כי במעשי עדיף ולא הייתה תביעה כלל. כיום ישנה הפרדה בין הסעד לבין התייחסות בית המשפט, צריך לעיתים

להראות שהתביעות מבזבזות זמן יקר לביהמ"ש למרות שברמה העקרונית הם מוצדקות. המשפט סולד מעצם הגשת התביעה, אך ברמה המשפטית

ישנה איזשהי זכות להגיש את התביעה. פה לא דוחים את התביעה, מכוונים אותה לכך שהיא לא הייתה במקום. בדר"כ התובע מפריז ורוצה פיצויים

גדולים, תפקיד ביהמ"ש זה להוציא את האמת אל האור, ישנם מקרים שונים בהם הנתבעים משקרים לאורך כל הדרך ולאחר מתן פס"ד הם פתאום

חוזרים ללכת בתלם, כלומר שיחקו כאילו הם נכים ולאחר מכן חזרו ללכת, במצבים שכאלו ניתן לתבוע אותם לאחר ההליך. ישנו משחק וביהמ"ש מנסה למצוא דרך העדויות של התובע ושל הנתבע למצוא את האמת, ולפסוק את

הפיצויים בהתאם לנזק.

- ישנה בעיתיות בקביעת שיעור הפיצויים מפני שכמה שמנסיםפיצויים בסכום אחד להיות מדעיים, זו לא מתמטיקה במיוחד כאשר מדובר בנזקי גוף מצד שני ביהמ"ש

רוצה לתת פס"ד ולהיפטר מהתיק ומן הצדדים ולא להתעסק עם אותו עניין עוד ועוד. התובע רוצה לדעת כמה מגיע לו. ולכן ברוב המקרים גם הנתבע וגם התובע

מעוניינים בפיצויים בסכום אחד. הבעיתיות בפיצוי בסכום אחד מתבטאת בכמה דרכים:

יכול להיות שמצבו של התובע ישתפר בצורה קיצונית ויתברר שהפיצוייםא.גבוהים מדי.

יכול להיות מצב הפוך שמצבו של התובע נמוכים ואז הם נמוכים מדי.ב.

יכול להיות מצב שבו התובע קיבל פיצוים שמשקפים את הנזק אבל הואג.ישקיע אותם ולאחר מכן יפסיד הכל.

מצב נוסף זה מצב שהם פיצויים נכונים ומשקפים בהתאם.ד.

ישנו מצב של סופיות הדיון, ניתן פס"ד ונגמר המשפט, ואין אפשרות להביא לביהמ"ש ראיות על התבטאויות מאוחרות, אין ראיות נוספות מעבר למה שהוצג

בערכאה הדיונית, אנו עלולים להיתקל בבעיה- אין פיתרון לכך גם יעילות הדיון ורצון הצדדים גורמים לכך שפוסקים פיצויים בסכום אחד, לעיתים מדייקים יותר ולעיתים מדייקים פחות. ולכן התפתחויות עתידיות אינן רלוונטיות לא למצב של הקלה ולא

למצב של החמרה.

- מצב שבו הנתבע מבקש פיצויים בהנחה שמוכחת אחריותו, הואפיצויים עיתיים מבקש שלא לשלם פיצויים בסכום אחד, הוא רוצה לשלם פיצויים בשיעורים, מכיוון שהוא רוצה לראות מה יהיו ההתפתחויות בשטח, יכול להיות שמצב התובע ישתפר

100,000או לא, ולכן הוא אומר שהוא רוצה לשלם פיצויים עיתיים, נגיד כל שנה שקל למשך כל תוחלת חייו. פיצויים שהוא יותר מדוייקים מפני שאם הוא ימות

יפסיקו לשלם אותם, וזה יותר מתקרב למדע המדוייק, כאשר ישנם התפתחויות בשטח אז ניתן או להגדיל או להקטין, ביהמ"ש לא אוהבים להשאיר את התיק פתוח ולכן הם לא ממהרים להשאיר את התיק פתוח ולכן כשביהמ"ש פוסק פיצויים עיתיים

הוא יצור קריטריונים ברורים, מתי ניתן לפנות אליו וכולי. על מנת למנוע מצבים שלפיצויים עיתיים מתרחשים בשני מצבים מצטברים עיקריים:חוסר בהירות.

כשהפגיעה בתובע היא מאוד קשה, אחוזי נכות גבוהים מאוד.א.

כאשר הנתבע הוא גוף כלכלי מצבי ואיתן שניתן לסמוך על כך שהוא יוכלב. לשלם את הפיצויים לאורך זמן, כאשר מדובר במדינה, או ברשות ציבורית

שנה, במצב30אחרת. אז ניתן לסמוך על כך שהם יוכלו לשלם גם בעוד רגיל שהתובע מבקש פיצויים בסכום אחד אז אחת הסיבות הם בגלל שמי

ערב לכך שהנתבע יוכל לשלם את כל התשלומים לאורך זמן אולי בשנה הבאה הוא ישפוט רגל, מצבים של סכום אחד זה מצבים בהם לא רוצים

להיות תלויים באותו גוף, אבל בתשלום עיתי המצב מאפשר זאת, כי ישנהערובה לכך שגם בעוד מספר שנים הם יוכלו לשלם.

- בזמנו קופ"ח היה גוף שהיה חלק מן ההסתדרותפס"ד רחמן נגד קופת חולים של העובדים לישראל, בעקבות חקיקת חוקים שונים אז קופ"ח זה שירותי בריאות כללית, אותו תובע כאשר היה ילד קטן הוא ביקש פיצויים בסכום גבוה כי הפגיעה

הייתה קשה מאוד, הנזק גדול כי הוא מתפרש על מספר שנים, קופ"ח ביקשו לשלם פיצויים עיתיים מפני שהם לא רוצים לשלם סכום כסף גדול כי מי יודע אולי הילד

ימות, והוריו של הילד רצו פיצוי בסכום אחד. ביהמ"ש אמר שקופ"ח תשלם פיצויים עיתיים ותפקיד ערובה לכך שאם היא לא תוכל לשלם בהמשך אז התובע יוכל לשלם

את הערובה הזו, קופ"ח משכנה קרקע בבעלותה לטובת אותו תובע, והקרקע הזוהיוותה ביטחון לתובע, יהיה לו ממה להיפרע בגין הנזק שנגרם לו.

פיצויים העיתיים מאוד נדירים, קשה למצוא פס"ד בביהמ"ש העליון אשר פסקופיצויים עיתיים.

, סידור שנמצא בחוק הפלת"ד, הואתשלום תכוףישנם פיצויים חריגים, מיוחדים, יחודיי לחוק הפלת"ד, תשלום של פיצויים לנפגע עוד לפני שזה מתרחש בביהמ"ש ,

כאשר אדם נפגע בתאונת דרכים והוא צריך להיות מאושפז, והוא צריך לתמוך במשפחתו, בגלל שהאחריות היא מוחלטת, ואין צורך להוכיח אשמה של הנתבע,

הוא יכול לבקש מביהמ"ש תשלום תכוף, הוא מבקש שיחייבו את חברת הביטוח של הנהג הפוגע שחברת הביטוח תתחיל לשלם את הפיצויים שהיו אמורים להתחיל רק

אחרי מתן פס"ד. כלומר הוא מתחיל לקבל פיצויים יום לאחר התאונה. ולכן לפיחוק הפלת"ד הוא יכול לקבל פיצויים תכופים.

- נשאלת השאלה האם פיצויים חייבים במס, והכיצד משלמים אותם, אומס הכנסה שהתובע צריך להפריש סכומים, או שהנתבע צריך להפריש סכום מסוים למס הכנסה. התשובה העקרונית היא שהמזיק, הנתבע שמשלם פיצויים לא מנכה

פיצויים, התובע מקבל ברוטו, ואם הוא צריך לשלם מס אז הוא ישלם, הנתבע חייבלשלם הכל ולא מנכים לו מהפיצויים מס.

בחוק הפלת"ד ובחוק האחריות למוצרים פגומים, נקבע שחברת הביטוח משלמת מס ממקור רק אם התובע לא מביא אישורים25%את הפיצויים והיא חייבת לנכות

שהוא פטור ממס, או במצב שבו השיעור של המס נמוך מזה. ובחוק האחריותלמוצרים פגומים גם ישנה מגמה דומה לכך.

ישנם שני סוגי נזק, נזק ממוני ונזק שאינו ממוני. ובנוסף יש נזק מיוחד ונזקכללי.

- אותו נזק שתובע התובע בגין ההפסדים שלו עד ליום הגשת נזק מיוחד ( 1התביעה, או עד ליום מתן פס"ד. נזק שניתן לפירוק, יש להוכיח עם קבלות.

- נזק לעתיד, אין לגביו קבלות כי עוד לא הפסדתי אותו, אני עוד נזק כללי ( 2 אפסיד אותו. ישנו חישוב לגבי הנזק המיוחד. תמיד נעשה חישוב. והנזק

הכללי זה נזק שמקבלים אותה בצורה מהוונת, היוון. - נזק שניתן להעריכו בכסף, אובדן השתכרות, נזק רכוש, נזק נזק ממוני ( 3

כלכלי טהור. - נזק שלא ניתן להעריכו בכסף, לא אומר שלא נפגעתי נזק שאיננו ממוני ( 4

ומגיע פיצוי. כאב וסבל, פגיעה באוטונומיה, קיצור תוחלת חיים. לא עושים הבחנה בין הנזק שסבלנו עד הגשת התביעה לבין הנזק שיהיה לנו אחרי מתן

פס"ד.

נזק גוף

נזק פיזי לגוףנזק נפשי

מוות

- יש לחלק אותו לארבע, ישנה נכות רפואית ונכות תיפקודית. נזק פיזי לגוף(1ישנה נכות זמנית ונכות לצמיתות. הנכות לצמיתות היא הרלוונטית ביותר.

- מצב של פגיעה, של אי כושר, מצב לא קבוע, מצב זמני. למשל אדםנכות זמנית .100%נפגע בתאונת דרכים, תאונת עבודה והוא מאושפז שבוע, זו נכות זמנית של

הוא מנוטרל. לאחר שהוא יצא מביה"ח הוא היה זקוק לשבוע מנוחה נוסף גם כאן , לאחר מכן נאמר והוא התאושש והשלכות100%הנכות הזמנית היא בשיעור של

התאונה היו יחסית קלות ערך, מבחינת אחוזים, נשאר לו משהו לצמיתות, צלקת כלשהי. הצלקת היא הנכות לצמיתות. אם היא לא מפריעה מבחינה תפקודית, והיא

באיזור מוצנע, ניתן להעריכה כפוקנציה של אורך,רוחב ועומק. - נכות לטווח ארוך, ניטרול מוחלט.נכות לצמיתות - יש בחוק הביטוח הלאומי תוספת בצורה של תקנות, שמעריכה אתנכות רפואית

הפגיעה. התוספת מפורטת מאוד על פני עשרות רבות של עמודים, וכל פגם בגוף נכות.30%יש בצידה את אחוז הנכות הרלוונטי. אם מישהו עיוור בעין אחד יש לו

תקנות שגם דיני הנזיקין וגם הרפואה אימצו אותן, כאשר רוצים להעריך נכות של מישהו אז פונים לאותן תקנות. כאשר בא אדם שנפגע כתוצאה מעוולתו של הזולת

ורוצה פיצויים, הוא צריך להוכיח את הפגיעה, הוא יביא חוות דעת של מומחה ויקבלפיצויים. לא כל נכות רפואית משפיעה באותה מידה על התיפקוד של האדם.

והנכות התיפקודית לא תהיה רלוונטית,30%יכול להיות מצב של נכות רפואית של כי הוא מתפקד כראוי.

- היא לא תמיד פונקציה, היא שואלת מה מסוגל האדם לעשותנכות תיפקודית במיוחד על רקע גילו, השכלתו, הכשרתו, רופא מומחה הוא זה שיקבע, הוא רופא

תעסוקתי שמערך את הנכות התיפקודית, הפיצויים יהיו פונקציה של הנכות הרפואית והתפקודית. הנכות בגדול נקבעת לפי התקנות וגם הקריטריונים אומרים שאם ישנה

פגיעה שלא מפורטת כתוב כיצד להתייחס אליה.

אומרת שאם זו תאונת עבודה אז ניתן להגדיל אתלחוק ביטוח לאומי 15תקנה אחוז הנכות כפונקציה על היקף הפגיעה והגיל ואז הוא יכול לקבל עד פי שניים

מאחוזי הנכות שנקבעו לו, רק בתביעות של המוסד לענייני עבודה, רק במקרים שלעובדים.

זו תרופה זה סעד שניתן לנפגע כתוצאה מהפרה של חיוב, בין אם הוא חוזיפיצוייםאו בין אם הוא נזיקי, ניתן לקבל גם פיצויים בגין חוק עשיית עושר ולא במשפט.

הם תשלומים שמשולמים ע"י מבטחים או ע"י גורם אחרתגמוליםלעומת זאת שהתשלום הוא לא פונקציה של הפרה של חיוב. אם למשל אני מבוטח ופונה

לחברת הביטוח, התשלומים של חברת הביטוח הם תגמולים כי לא חברת הביטוח היא זו שפגעה בי. ניתן לקבל בנוסף לתגמולים גם פיצויים. אם אנחנו חיילים

ונפגעים בזמן השירות מקבלים תגמולים מקצין התגמולים, העובדה שמקבלים זאת מעידים שהתשלום הוא לא בגין הפרת חיוב אלא בגלל שיש לנו זכות סוציאלית. תגמולים יהיו בדר"כ מוגבלים בהתאם לחוק. חייל שנפגע בצבא נגיד שנגרמו לו

נכות התגמולים יהיו פונקציה של העשרה האחוז ובהתאם לחוק. הוא יכול10% לקבל את התגמולים שנותן לו חוק הביטוח הלאומי. תמיד תהיה פונקציה נגיד בין

בחוק הנ"ל ועשרה אחוז בחוק אחר אינם10%חוק הפלת"ד לחוק ביטוח לאומי. , ובפקודת הנזיקין10%זהים- יהיו תגמולים. אם ישנו אדם שהיקף הפגיעה היא

הפיצויים מנסים עד כמה שאפשר למלא את המטרה של דיני הנזיקין של השבת המצב לקדמותו, המקרה הכמעט יחיד שהפיצויים כמעט משקפים את הנזק באופן

המיטבי. כל החוקים שעומדים ממתחת לפקודת הנזיקין, ישנה תיקרה לפיצויים. כלומר חוק לביטוח לאומי, חוק הפלת"ד ועוד ישנה תיקרה ישנה הגבלה, ובפקודת

הנזיקין הפיצויים כמעט משקפים את הנזק. חוק הפלת"ד מכיל את עיקרון ייחוד העילה, וחוק האחריות למוצרים פגומים אין בו ייחוד עילה. הפיצויים אם הם לא ע"פ פקודת הנזיקין מחשבים אותם באופן סובייקטיבי. בפקודת הנזיקין הפיצויים

נקבעים באופן אינדיבדואלי.

, מי שנפגע וזכאי לכספים ע"פ חוק הביטוח הלאומי או ע"פ חוקנזק לא ממוני הנכים לא מקבל פיצוי במסגרת התגמולים בגין נזק לא ממוני. רק נזק ממוני ניתן

לקבל פיצויים. ניתן בכל זאת לקבל פיצויים בגין נזק לא ממוני, קשה מאוד להעריכובכסף, יש בגדול שניים, שלושה סוגים של נזק לא ממוני. ביניהם כאב וסבל. מי ש

30%. אם יש לו 10% נכה כתוצאה מכאב וסבל יקבל פיצויים מקסימום 100% פיצויים. אם הוא צעיר הוא יקבל את מלוא הסכום. לפי45%נכות הוא יקבל רק

חוק הפלת"ד הנזק הלא ממוני מאוד מוגבל. בפקודת הנזיקין הוא לא מוגבל. ביהמ"ש העליון מנסה לפקח על שיעור הפיצויים בגין כאב וסבל בכדי ליצור אחידות

בין ביהמ"ש השונים. יש תמיד להעריך פיצויים לפי מידת הנזק.

- אנשים שכתוצאה מהפגיעה שלהם מאבדים את הכושראובדן הנאות החיים להנות מכיוון שהפגימה לא מאפשרת להם להנות, מי שהפך להיות עיוור לא רואה יותר, איבוד הנאה. גם במקרים שאדם מאבד את חוש השמיעה, איבוד חוש הריח, יש כתוצאה מפגיעות הרבה פעמים אובדן הנאות החיים. נכון להיום אין ראש נזק

עצמאי, זה במסגרת כאב וסבל, השופטים של ביהמ"ש העליון וברק בקטע הזה הוא "לארג'", הוא אומר שצריך לתת פיצויים גם על אובדן הנאות החיים וגם על כאב וסבל, הרמן לא מסכים איתו מכיוון שכמה פיצויים אפשר כבר לדרוש יש גבול עד

כמה החברה מסוגלת לממן, ולכן הפיצול הוא מלאכותי שנועד לתת לנפגע עוד יותר כסף ואם נאחד זאת אז לא ניתן לו כל כך הרבה. מה שמגיע ניתן אבל השאלה

וגם אובדן הנאות15,000הכיצד מחשבים זאת לא יכול להיות שכאב וסבל זה . 15,000החיים זה

- אם ישנו מוות אז ישנה קבוצה של אנשים שזכאים לפיצויים.שכול לא מגיע פיצויים על השכול, זו תופעה טבעית שמתגברים עליה וחיים עם זה, אף

אחד לא מזלזל בכאב הנוראי של השכול שאדם עובר שאדם קרוב לו נפטר אבל איןעל כך פיצויים.

- הנזק שנגרם לנפטר עצמו בזה שהוא מת בטרם עת, הדתייםקיצור תוחלת החיים לא מכירים בזה שאדם נפטר בטרם עת כי כל אדם שנולד כבר קבעו לו מתי הוא

ימות. אותו נפטר שחייו קוצרו זכאי לפיצויים על זה שקטעו לו את החיים בטרם עת. נהרג90אם הוא נפטר מייד כתוצאה מן העוולה מגיע לו פיצויים. אם אדם בן

בתאונה גם קיצרו לו תוחלת חיים. בשני המצבים מישהו מת לפני הזמן ומגיע פיצוי בגלל שהוא מת לפני הזמן, זה נזק לא ממוני כי לא ניתן לחשב את ההפסד בכסף.

ויש צורך להעריך את הפיצוי בסכום מסוים. קיצור תוחלת החיים הולכים אל העיזבון של הנפטר כי העיזבון מחליף את הנפטר. יש להדגיש כי לפי חוק הנכים ולפי חוק

הביטוח לאומי אין פיצויים בגין כאב וסבל, הוא גם לא יהיה זכאי לפיצויים בגין קיצורתוחלת החיים.

- מגדירים אותה כנזק דיגניטרי- עומד בפני עצמו, אין נזק ממוניפגיעה באוטונומיה וגם אין כאב וסבל, זה מפגיעה בכבוד, "דיגנטי". פגעו בכבוד שלי באוטונומיה שלי ועל כך מגיע לי פיצויים, קשה לחשב זאת בכסף כי זה נזק לא ממוני. הנטייה של ביהמ"ש כיום היא להגדיל את הפיצויים ולהוסיף סכום נוסף ומגיעים כיום למאות אלפי שקלים, זה יכול להיות נזק יחיד שנגרם עקב עוולה, אבל זה יכול להיות גם

נזק ממוני וגם פגיעה נוספת באוטונומיה. השאלה כיצר להעריכם.

, מחולק לנזק מיוחד ולנזק כללי. נזק ממוני

זה הנזק שכבר הפסדנו אותו, ניתן להוכיח בקבלות במספריםהנזק המיוחד מדוייקים. אם מדובר בפגיעת גוף והנזק הממוני יהיה קודם כל הפסד השתכרות. אם ישנן הוצאות רפואיות אז מקבלים פיצויים בגין ההוצאות שהוצאתי יש לי קבלות אם אני זקוק לעזרה יש לי קבלות. אם יש צורך בקנייה של אביזרים אני יקבל פיצוי בגין

הקנייה. ישנו חישוב מדוייק בגין הקבלות.

זה נזק שאני ישא בו בעתיד, עד סוף תוחלת חיי, מצד אחד זה נזקנזק כללי שמחושב ע"י השופט ומצד שני זה תלוי בהוכחה של הפגיעה. אני ארד לחצי משרה

כי נפגעתי ומקום העבודה שלי זקוק לאנשים שעובדים משראה מלאה ושעות נוספות, ומשמעות הדבר שאני לא אעבוד בהמשך, לאחר מכן בגלל הנכות לא ניתן

להתקדם בעבודה, בגלל הפגיעה מגיע לי פיצויים. יהיו לי הוצאות בעתיד ומעכשיו ועד היום בו אמות אני אצטרך תמיד עזרה, להתלבש, לאכול ולהתקלח. כיום רק שעתיים ביום ולאחר מכן ימים שלמים. כלכלנים שונים מעידים על הנזקים השונים

של התובע ובהתאם לכך קובעים את הסכום שהוא מבקש כמובן שמנגד יבוא הנתבע וינסה להגיד שכל מה שהוא מבקש זה גבוה מדי וביהמ"ש יחליט מה הסכום

שמגיע לתובע.

, מי שנפטר במקום כלומר ישר בתאונה, אז הוא לא מקבל פיצוייםנזק לא ממוני בגין כאב וסבל. הוא נפטר במקום התאונה. המחלוקת מתחילה במצבים בהם הוא המשיך לחיות ונפטר לאחר חצי שנה כלומר האם הוא סבל וכאב ובמשך התקופה

הזו.

חישוב הנזק:

ונאמר34נקודת המוצא היא השבת המצב לקדמות, נאמר ויש תובע והוא בן שישנה תאונת דרכים, בשלב ראשון נחשב את מידת הנזק לפי הנזק שאכן נגרם,

בהנחה שהוכחנו שהייתה חבות. כשהוא נפגע הוא שלושה חודשים לא עבד, לאחר משרה. נאמר שנגרמה75%מכן תשעה חודשים עבד חצי משרה ולאחר מכן חזר ל-

. בנוסף לכך הוא השתכר בעת30% ותפקודית 40%לו נכות רפואית בשיעור של שקל ויש לזכור שמדובר בהשתכרות ברוטו. הוצאות בעקבות15,000הפגיעה

והוא מגיש את התביעה1.7.2007הפגיעה. בעת הפגיעה נאמר שהפגיעה הייתה ב- אמרנו שהנזק מההתרחשות ועד היום זה נזק מיוחד מהתאריך של24.5.2011ב-

הגשת התביעה והלאה זה נזק כללי, וכל הנזקים שהצטברו יהיו נזק מיוחד, כיאפשר להראות את כל ההתרחשויות שהיו.

45,000 ושלושה חודשים הוא לא עבד אז כבר יש לו 15,000אם הוא השתכר שקלים.

אם האינפלציה היא בכל זאת אפילו חצי אחוז, אז המשכורת שהוא השתכר ביולי ומקבל באוגוסט צריך להצמידה, ואז את של אוגוסט צריך להצמידה ולקבלה עד

יש להם ערך שונה. מביאים לערך ריאלי15,000 שקלים, כל 45,000היום. זה לא . זה גם מגיע לו.9X 7,500 חודשים של חצי משרה 9את מה שהוא הפסיד בעבר.

משרה אז הפיצוי שמגיע לו זה התוצאה בעקבות הנזק75%לאחר מכן הוא חוזר ל- 1.7.2008. הוא מפסיד מה-25%שנגרם לו. הוא יכל להרוויח אלמלא נפגע עוד

ש"ח כל חודש. זה חישוב שעושים עד לתאריך הזה.3750

אחר כך בודקים אם היו לו הוצאות בעקבות הפגיעה. לא היו לו הוצאות רפואיות, נאמר שמבחינה רפואית הרופא קבע לו פיזיוטרפיה כל שבוע, וע"פ החוק מגיע לו

רק פעם אחת, כלומר צריך לפצות אותו על השעה הנוספת, הוא צריך אותה חודשים.30שנתיים וחצי שזה

פס"ד נעים נגד ברדה יש שם התייחסות לאופן חישוב הנזק. משיבים את המצב לקדמות בכך שמחזירים את המצב לאיך שהיה לפני שהייתה הפגיעה. בנוסף לכך

ישנה אפשרות נוספת שעושים פיזיוטרפיה במקום רגיל או במקום נחשב או שיש שקל שם. הוא יגיד שהוא100מכון שנמצא בקצה העיר ואין שם מיזוג ושזה רק

שקל, כמובן שלא נילך למצבים100 שקל והמזיק ירצה לפי ה-350רוצה לפי הקיצוניים במיוחד שיש לזכור שהצורך שלו בפיזיוטרפיה זה צורך שהמזיק גרם לו

ולכן נמצא דבר סביר. לכן שמגר אמר זאת בפס"ד נעים נגד ברדה.

כתוצאה מהפגיעה הזו יש לו בעיות ברגל ולכן הוא צריך נעליים אורטופדיות, יש צורך לקנות לו נעליים והוא מקבל פיצויים שנעריך אותם לפי איך שעולה נעל רגילה

, אז בגלל שיש לו בעיה ברגל הוא צריך את1000( בערך, ואורטופדית 500) האורטופדית ולוקחים רק את ההפרש. גם מקבל פיצוי על ההפרש וגם פיצוי על

העובדה שהוא יצטרך יותר מזוג אחד.

כאשר מתייחסים אל הנזק הכללי, כל סכום נהוון, מהוונים את הסכום הזה, מביאים אותו אל ההווה אל הערך הנוכחי בגלל שלא רוצים שהוא יקבל פיצוי יתר. שהוא לא

ישקיע את הסכום הזה ואז ישאר לו עודף, רווח.

שנים לעבוד אם כבר מעכשיו ניתן לו את כל הסכום הזה הוא ישקיע את33יש לו כי הוא ישקיע ויפסיד ואז בעצם מפצים אותו12,000 שנה זה יהיה 32הכסף ובעוד

והופכים אותו לערך נוכחי,300,000בפיצוי יתר, לוקחים את כל הסכום הזה של נותנים לו300,000באמצעות נוסחה מוסיפים לו ריבית שלילית. לא נותנים לו

לוקחים בחשבון שהוא משקיע זאת בהשקעה סולידית ושכל חודש הוא190,000 שנה הוא צריך להישאר עם אפס. כלומר אם היינו33מוריד מהסכום הזה ובעוד

נותנים לו הכל הוא היה נשאר עם יתרה ורוצים שלא לתת לו יותר מדי פיצויים.

בשנה כלומר אם מצב שכזה קורה אז צריך8%הנתבע אומר שאין לו בעיה שיהיה להביא לו פיצוי הרבה יותר קטן, וכל סכום שנביא מעבר לזה יהיה פיצוי יתר.

בביהמ"ש העליון דנו לא פעם בטענות שכאלו אם אין טענה חד משמעית אז לא משנים את מספר האחוזים של השקעה סולידית ורק בנסיבות מיוחדות יוכל הנתבע

או התובע לשנות את הסכום.

עורכי הדין בדר"כ לא עושים את חישובי הנזק, אבל יש הרבה מאוד נתונים שצריךלעשותם.

ולכן עורכי הדין מעבירים את הנתונים הלאה.

ישנה הוראה שמי שעובד15,000נאמר שהוא מקבל משכורת גלובלית בתוך ה- שעה נוספת מקבל שכר נוסף, אבל מי שעובד במשרת אמון ניתן לתת לו גלובלי גם

יש לו75%על שעות נוספות כלומר הכל כבר מחושב. בגלל שהוא יורד למשרה של סיכוי מוקדם להיפלט לשוק העבודה, כי אחרים עובדים הרבה יותר ולכן הוא גם בסכנה שיחזור לשוק העבודה. אז המעביד שלו לא רוצה אותו ולכן הפונטנציאל

הזה שיפטרו אותו חייב לבוא לידי ביטוי גם בפיצויים. לכן יש לעשות איזשהי הערכה.

הוא לא יכול להתקדם בשכר והוא גם לא יכולבנושא של קידוםבנוסף לכך גם לחודש17,000להתקדם בתפקיד, כלומר גם כאן הוא מפסיד, הוא יכול היה לקבל

ויכל גם יותר מכך. כל הדברים האלה הוא יצטרך להוכיח בביהמ"ש והוא יכול לקבלפיצויים על כך. באמצעות מומחים שונים.

מי שלא דורש את זה לא מקבל את זה, בביהמ"ש ביוזמתו לא יעלה את זה, ביהמ"ש פוסק אך ורק ע"פ הנתונים שהוסמכו בפניו. הוא צריך למצוא את הנתון

הנכון.

קשה מאוד להוכיח כאב וסבל, זה פונקציה של אחוזי הנכותלגבי כאב וסבל הרפואית והפגימה הגופנית, מי שיש לו בעיה רפואית שגורמת לו לכאב כרוני זה שונה ממצב של אדם שיש לו פגיעה גופנית שאיננה כואבת לו. מי שיש לו פגיעה גופנית שרואים אותה אל מול אחת שלא רואים אותה, כל זה משפיע על שיעור

הכאב והסבל.

ולכן הנסיבות השונות כל אלה וגם התנהגותו של הנתבע, האופן שבו נגרמה הנכות כל אלה משפיעים על חישוב הנזק, זה כשמדובר שנשאר בחיים כתוצאה מהתאונה.

קשה מאוד להעריך את חישוב הנזק. הקריטריון העיקרי שמשפיע זה אחוזי הנכות הרפואית, והתפקודית בכך שהיא משפיעה על הרפואית. זוהי התפיסה הבסיסית של

חישוב פיצויים של מי שנפגע.

פעמים השכר הממוצע במשק.3 כפול לפלת"ד ישנה תיקרה – אבדן השתכרות.תיקרה בנוגע לכאב וסבלוישנה גם

שקל. הוא80,000אובדן השתכרות- אם אדם נפגע בתאונת דרכים והוא השתכר ב- זה עדיין יותר גדול מהשכר הממוצע במשק. הנזק שלו40,000ירד מהסכום הזה ל-

שקל. 40,000זה ישנם כמה אלטרנטיבות:

לא מגיע לו כלום.(1 לחודש כי זה פחות מהנזק שנגרם לו.24,000מגיע לו (2 מההפסד שלו או50% אז הוא יקבל 50%מי שנפגע והפגיעה שלו היא (3

מהתיקרה, תמיד הוא יקבל את הנמוך מבין השניים. כלומר הוא יקבל50%12,000 .

מי שההפסד שלו עולה על התיקרה יקבל את הפיצוי עד התיקרה או עד ההפסד, ולכן40,000 וההפסד שלו 12,000 זה 50%הנמוך מביניהם. התיקרה שלו של

. 12,000הוא יקבל אז לפי חוק6000 וכעת הוא מרוויח 12,000אם לפני התאונה הוא השתכר

. כי פחות מהתיקרה ולכן הוא יקבל לפי הסכום שיש לו. 6000הפלת"ד הוא יקבל תיקרה נקבעת ע"פ קיזוז הפיצוי מול שאלת האחריות המוחלטת, ובנוסף לכך הגיעו

פעמים השכר הממוצע במשק זה מספיק לנתבע להתנהל באופן3למסקנה ש- וזקוק למלווה100%סביר. אין הגבלה על פיצויים בגין הוצאות מי שהפך להיות

צמוד הוא מקבל ע"פ העלות של העוזר עד סוף חייו.

העקרונות של חישוב הפיצויים בחוק הפלת"ד הם זהים גם אל פקודת הנזיקין רק שבפלת"ד עוצרים באיזשהי נקודה. יש נקודה נוספת והיא תגמולים שמשולמים ע"י

המוסד לביטוח לאומי. והוא יכולנכות כללית"פגיעות אחרות שמזכות את הנפגע בתגמולים. פרק שנקרא "

ע"פ זה לקבל פיצויים, מקור הפגיעה או במחלה, או תאונה או להיוולד איתה, למעט תאונת עבודה שזה משהו אחר. אם אדם ניזוק וזכאי לתגמולים המזיק יקזז לו

את הפיצויים את החלק שהוא גם ככה יקבל מהתגמולים.

, כשהוא24,000 ולפי חוק ביטוח לאומי מגיע לו 80,000לפי חוק הפלת"ד מגיע לו . המזיק/המבטח56,000=800,00-24,000יתבע את מבטח הרכב הוא ישלם לו

יגיד שגם ככה הוא מקבל את זה. המזיק גרם לנזק אז למה שנפטור אותו מ- . והתביעה הזו24,000? כלומר את זה הביטוח הלאומי יתבע מהמזיק על 24,000"."תביעת תחלוףנקראת

של הביטוח הלאומי בתביעהזכות התחלוףחוק הביטוח הלאומי על מנת לממש את נגד המזיק מעודד את הניזוק לשתף פעולה עם הביטוח הלאומי, כאילו הניזוק תובע בשני שלבים, פעם אחד את המזיק פחות החלק שהוא אמור לקבל מהביטוח לאומי ואחר כך באמצעות הביטוח הלאומי את ההפרש שהוא לא קיבל מהמזיק. על מנת

לעודד את הניזוק לשתף פעולה עם הביטוח הלאומי אומר החוק לביטוח לאומי הוא יקבל בעצמו. הניזוק מקבל את ה-25% מהנזק ו-75%לניזוק שהוא תובע רק

מהנזק שנגרם לו. הסכום הזה יכול להגיע רק עד100% הוא מקבל יותר מ-25% הוא100 והשני 100 כאשר הפלת"ד נותן בדיוק אותו סכום, כשאחד נותן 125%ל-

. אם הניזוק לא משתף פעולה אז75%, כי הביטוח הלאומי כמובן לקח 125מקבל המוסד יכול לשלול ממנו את הזכות לתגמולים. המזיק יתן לו רק חלק כי את היתרה

הוא אמור כבר לקבל מהביטוח הלאומי ולא מהמזיק.

הביטוח הלאומי מחוייב לא רק כשיש את חוק הפלת"ד אלא גם כשיש את פקודת הנזיקין, אותו נזק יכול להביא לנפגע סכומים שונים בהתאם לחוק. ישנה תיקרה על

כאב וסבל וישנה תיקרה על אובדן השתכרות )בחוק הפלת"ד(.

הטבת נזקי גוף:

הגעתי לביה"ח והרופא התרשל, אבל בכל זאת קיבלתי משכורת מהמעביד, לא עבדתי איתו אבל עדיין הוא שילם לי,החוק להטבת נזקי גוף אומר שמי שהטיב את נזק הגוף שלי אז המטיב יכול לתבוע את המזיק ולהיפרע מהמזיק בגובה ההטבה. החוק לביטוח לאומי מטיב עם נזקי גוף. יכולות להיות מערכות יחסים מיוחדות כמו

לא לקחת פיליפיני ושאישה תסעוד את בעלה, תובעים גם עבור הסיעוד מצד האישה, אז האישה יכולה לתבוע ישירות בגין הטבת נזקי גוף ונעשה חישוב מדויש,

חודשים כפול סכום מסויים, אם הייתי לוקח פיליפיני זה היה9היא טיפלה במסירות עולה יותר. המזיק גרם לי למצב בו אני לא יכול לתפקד לבד, הוא צריך לפצות עלהעזרה במקרה הזה זו אישה שסועדת את בעלה אם היא לא תובעת אז אני תובע.

אם ישנו ביטוח פרטי במקרה שאפגע בתאונה וחברת הביטוח נותנת סכום מסוים כאן המזיק לא יכול לקזז את הסכום מחברת הביטוח וגם חברת הביטוח לא יכולה

לתבוע את המזיק לאחר שהיא שילמה את תגמולי הביטוח.

חישוב הפיצויים בגין נזקי גוף:

- הבעיה עם פגיעה בילד זוהי העובדה שלא יודעים בכל הנוגע לכושרנפגע ילד ההשתכרות שלו, מה ההפסד שלו. כי כשעושים חישוב למבוגר יש בסיס לחישוב.

אצל הנפגע המבוגר הגענו לתוצאה פחות או יותר מדוייקת. אצל הנפגע הילד החישוב פחות מדוייק. ישנה שאלה משנית ממתי הילד מתחיל בכלל להשתכר?- אם

ואם הוא מתגייס ולומד הוא מתחיל18הוא לא מתגייס הוא יכול כבר להשתכר בגיל . השאלה הנוספת היא מה הקריטריון שנקבע לפיו את24להשתכר כביכול רק בגיל

אובדן ההשתכרות?- בעל פיצוציה, שוטף מכוניות או משרה גדולה יותר. הפסיקה החליטה שהפיתרון הנכון כפוף לשכר הממוצע במשק. שכר הממוצע במשק

מתחילים לחשב אותו לפי הרקע של הילד. אם הוא בא מרקע שלא הולכים לצבא , למרות18וגם לא לומדים לימודים גבוהים הוא יכול לקבל את השכר הזה מגיל

שזה לא תמיד מדוייק. השאלה היא אולי הוא ירוויח יותר או אולי ירוויח פחות.

פס"ד של ילדה שנפצעה בגיל כמה חודשים והפכה להיות נכה, ביהמ"ש החליט לקבוע לה הפסד השתכרות לפי השכר הממוצע במשק, למרות שהיא באה מרקע שנשים לא עובדות. ביהמ"ש העליון אמר שאי אפשר להחליט בשלב כזה מה יהיה מאחר ואין כאן שיכנוע שלא זה יהיה המצב. בזה הוא די מטווה איזשהו קו שאומר שזה המינימום שיפסק. ביהמ"ש העליון לא אוהב שמוכיחים לו שניתן לרדת מתחת

למינימום. ידו של ביהמ"ש קלה על הקופה הציבורית. הכיוון ההפוך הוא שאם התובע יוכיח שיש לו פונטנציאל אדיר והיא באה ממשפחה שרמת השכר היא מאוד

גבוהה, אם יצליחו לשכנע את ביהמ"ש אז הוא לא יגביל את הפיצויים לפי השכר הממוצע במשק. ישנה נקודה נוספת שלפעמים ביהמ"ש לא כל כך מתייחס אליה וזוהי ההסתגלות למום, יגיע פיצויים בגין פגיעה בניידות אין על כך ספק, אבל עניין

ההשתכרות יכול להגיד התובע שמבחר העיסוקים שלו מוגבל. יש להניח שהוא יבחר בעיסוק שבו הוא יוכל לנצל את כישוריו. עיסוק שבו יהיה לו יותר נוח להשתכר.

מעבר לנקודה הזו בעיקרון חישוב פיצויים לילד שנפגע אינו שונה במהותו מחישובנזק של מבוגר, החישוב נעשה באותו האופן.

מות הקורבן והשפעת המוות על חישוב הפיצויים

עובדה שאדם מת אין זה אומר שאין לו יותר זכויות וחובות במשפט, המוות משיך את החיים. נאמר שאני לקחתי הלוואה לצורך רכישת דירה ואני חייב עדיין חצי מיליון

שקלים במסגרת המשכנתא וכעת מתתי בתאונת דרכים אני עדיין חייב את ההלוואה וזה לא פטר אותי מהחוב. אם אני אדם רציני אז בנק ישראל יחייב אותי לעשות

ביטוח חיים. החוב ממשיך כאשר אדם מת, לעיתים מכריזים על עיזבונו של אדם מת כפשיטת רגל, עיזבון זה הזכויות והחובות של הנפטר, בדר"כ כאשר אדם נפטר ויש

לו הרבה זכויות וחובות אז ממנים לו מנהל עיזבון. מנהל העיזבון הוא הגורם שיפעל לצורך תשלום החובות ויפעל גם בכדי לקבל כספים שהגיעו לנפטר, וגם יפעל בכדי

לחלק את הכספים שמגיעים ליורשים. החובות הכספיות שבהם אדם מת היה מעורב בהן אינן נעלמות. כאשר אדם נפטר מי שמחליף אותו זה העיזבון. לפעמים אדם

שנפטר משאיר אחריו תלויים )יורשים(, ישנו נפטר שנאמר היה ערירי במותו, אחד ילדים משלוש שנים.7 פעמים ויש לו 3כזה אין לו תלויים. לדוגמא אדם שגרוש

וכשהוא מת הוא לא נשוי וילדיו גדולים, אז אין לו תלויים אף אחד לא תלוי בו לקיומו ואף אחד לא נתמך בו. במצב כזה אין תביעה של תלויים. אם הוא היה עורך דין,

שותפים, נגיד והוא נפטר עקב עוולה של מישהו20כחלק ממשרד אז יש לפחות מההכנסות תלויות בו.70%אחר והוא היה שותף בכיר במשרד והסתכמו עליו ו-

אבל הם עדיין לא תלויים, והם לא יכולים לדרוש ולו שקל אחד. ההגדרה לתלויים חייבת להיות או בן/בת זוג או ילדים או הורים, חייב להיות קרוב משפחה, יש להוכיח

שהם באמת היו נתמכים ע"י הנפטר. העובדה שאדם נפטר זה לא אומר שבאופן אוטומטי היו לו תלויים, העובדה שהוא נפטר ולא השאיר תלויים זה לא אומר

שהעיזבון לא יכול לתבוע. המוות לא משחרר מחובות ובמידה ויש זכויות אז זכותו שלמי שממשיך את הנפטר לקבל את מה שמגיע לו.

- הרעיון הבסיסי כמו בפגיעה באדם חי זה לעשות חישוב מההפיצויים לתלויים הנזק של הנפגע אבל הוא נפטר אז אין צורך לחשב את ההפסד שלו לעתיד. יש

צורך לחשב את ההפסד לתלויים כפונקציה שמה שהיה לאדם ערב מותו.

- אין ספק שהאלמנה היא תלוייה,3 והשאיר אלמנה+42יש אדם שנפטר בגיל . הוא תמך בהם, יש לעשות11,ו-3,7והשלוש השאלה בני כמה הם, נגיד שהם בני

חישוב מה ההפסד שלהם כתוצאה ממותו. לעיתים עיזבון ותלויים זה לא אותו דבר ולפעמים עיזבון ותלויים זה אותו דבר, במקרים בהם שהעיזבון והתלויים זה אותו

דבר אז התלויים הם היורשים. כאשר אדם מת ומותיר צוואה אז התלויים תובעים את העיזבון, הם רוצים לקבל את מה שמגיע להם כיורשים. כעת מדובר במקרה שלנו על תביעה של תלויים בלבד. בנוסף לכך, יש לבחון מה השכר של אב המשפחה,

ביטוח חיים זה לא רלוונטי.

- בזמנו הייתה טענה כשהאדם מת אז הם יורשים אותו כבר עכשיו,האצת העיזבון הוא מת כתוצאה מעוולה של מישהו אחר, היורשים יורשים אותו כבר עכשיו כי הוא

, הם יורשים אותו כבר עכשיו למרות שלפי הסטיסטיקה הם80מת עכשיו ולא בגיל שנה. עשו חישובים שונים בכדי לצמצם את30היו צריכים לרשת אותו רק בעוד

הפיצויים, היה מושג כזה בעבר של האצת העיזבון. בא ברק בפס"ד יחזקאל נגד אליהו ואמר שכל רעיון האצת העיזבון הוא רעיון רע מאוד כי לא נוכל לדעת מתי

בדיוק אדם מת ולא נוכל לדעת האם העיזבון שמתקבל היום הוא יהיה העיזבון שהיה מתקבל בעוד איקס שנים. אין מקום להתחשב במועד שבו ניתן העיזבון בכדי להגדיל

או להקטין את גובה הפיצויים. אי אפשר להגיד שאני אקבל יותר כי הוא מת עכשיו או אקבל פחות כי הוא ימות בעוד מספר שנים. שני התנאים הנוספים הם שכר

ועזרה. עזרה זה עזרה בשיעורים, עזרה בהוצאות וכולי.

, גם הוא השתמש20,000 התמיכה שלו הייתה לגבי התנאי הראשון )שכר(, בסכום הזה בכדי לחיות, יש איזשהו "חיסכון" כי הנפטר כבר לא עושה שימוש בחלק מן הכסף. ולכן לא מגיע פיצויים בגין מה שהוא היה צורך. יש לחשב מה היה חלקו,

- רבים של יד, כל בני המשפחה הםמשתמשים בשיטה שנקראת "שיטת הידות" שצריכים להתחלק בין הידות, כל הידות שוות למרות שישנם20,000הידיים. ישנם

מצבים שונים שבהם התובע יכול להוכיח שידו יותר גדולה מידו של אחר. דבר ראשון ידות. לעיתים ישנם ידות נוספות4יש את ידה של האלמנה ושלושת הילדים זה כבר

כמו חשמל, מים, ארנונה, לפעמים מספר הנפשות לא רלוונטי כי צריך לשלם את ידות. כלומר אישה ושלושה ילדים6הסכומים השונים בכל מקרה. כלומר בעצם יש

זה ארבע הנפטר זה חמש וההוצאות זה השישי, מוסיפים ידה נוספת להוצאות. ,3,333, כל יד זה 6 ל-20,000 ידות, מחלקים 6במשפחה הספציפית מדובר ב-

, כלומר מורידים את החלק של הנפטר. יש16,666הפיצויים שהמזיק צריך לתת זה , אם כולם18צורך לעשות היוון ולפרוס זאת למספר שנים. הילדים תלויים עד לגיל

הולכים ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה, ישנו צורך לחלק את החישוב לתקופות. 12 שנים כפול 7 שנים. 7 זה 11 שנים. אז לילד בן ה-8התקופה הראשונה תהיה

. הילד הזה מתגייס וברגע שהוא מתגייס הוא צורך פחות כי הצבא16,666כפול משלם לו דברים ולכן ידו קטנה. ובדר"כ שישנו חייל אז הוא בעצם צורך רק שליש

יד, משמעות הדבר ששאר הידות מקבלות את ההפרש ונעשות גדלות יותר. מה- ידות. החייל יקבל למשך שלוש שנים5 ואותם יש לחלק בין 2,222 נשאר 3,333

והעודף זה3,333 ישנו עודף מה-1,111. בגלל שהוא מקבל את 1,111רק ידות. כעת הילד משתחרר מהצבא והולך ללמוד. וכעת חוזרים5. ויש עוד 2,222

. החלק שלו חוזר להיות שווה כמו החלק6 לחלק ל-20,000לחישוב המקורי של של שאר הידות. יש לעשות שינוי.

הגדול גמר ללמוד במועד שבו הקטן משתחרר מהצבא, וכעת אחרי שהוא סיים ידות. כל5 בין 20,000 הוא כבר לא יד יותר, וכעת מחלקים את ה-24ללמוד בגיל

שקל. ברגע שמספר הידות קטן הם מקבלות יותר, וסכום הפיצוי4000יד היא כעת הוא צריך לתת רק4000 פחות 20,000שהאב נותן קטן, כלומר עכשיו

ידות האלמנה הנפטר וההוצאות.3. וברגע שהילדים גדלים נשארות רק 16,000 כאשר היד של האבא קטנה יותר הפיצוי גדול יותר. התלויים הם רק אותם בני

משפחה באמת נתמכים ע"י הנפטר. אם אישתו הייתה שותפה שלו במשרד לעורכי דין, אז היא שנשארה יכולה לתבוע רק כתלויה ולא יכולה לתבוע את ההפסד

העסקי, זה לא דבר שמזכה את המפסיד כעילת תביעה.

.20,000 והיא משתכרת 20,000בנוסף לכך, האישה גם היא עובדת הוא השתכר וכעת מדובר בקופה משותפת. כמו שהיא נגסה מהקופה שלו גם הוא נגס בקופה

פחות20,000. עושים 6,666. מקבלים 6 ומחלקים ב-40,000שלה. לוקחים כלומר פחות החלק שלו, כאשר יש קופה משותפת כל יד גם מבוססת על6,666

ולכן נפחית את היד שלו ולכן המזיק ישלם6,666הקופה המשותפת, היד שלו היא פיצוי שיחושב לפי זה. ברגע שהבן הולך לצבא זה מה משתנה, הבסיס לאורך כל

מחלקים40,000 ידות. 3הדרך זה הקופה המשותפת עד שהם מגיעים למצב של לשלוש. כאשר הקופה משותפת העיקרון הוא אותו עיקרון.

במצב שונה, נאמר שהבחור הזה היה צייר וכצייר הוא היה לא מוכר אבל הוא ואישתו עורכת דין והיא מרוויחה3,000העביר חוגים במתנ"סים הוא הרוויח

,5,500. היד שלו שווה 6 ומחלקים ל-33,000. הקופה המשותפת היא 30,000 האלמנה והילדים כביכול כעת מביאים לו יותר ממה שהוא הרוויח, מה שאומר שלא

מגיע להם פיצוי לפחות לא בקטע של אובדן השתכרות.

, ברגע שהוא נפטר האלמנה מפסידה את שירותי הבעלהתנאי השני הוא העזרה והילדים מפסידים את שירותי האב, כעת מישהו אחר צריך לעזור להם בשיעורים.

האבא היה עושה איתו שיעורים, לצורך העניין הוא צייר והוא לא יכול11הילד בן ה- בערך. אחרי16לעזור לו בחמש יחידות מתמטיקה אז נעצור את החישוב בגיל

שהילדים גדלים ויוצאים מהבית אז העזרה של האב לא קיימת יותר, נשארת רק העזרה של הבעל לאלמנה גם זה משנה את החישוב, אם לדוגמא הגבר היה יותר מבוגר והאישה והילדים גדולים והוא היה מטפל בנכדים, אז מגיע פיצויים, אפשר

להפליג למחוזות רבים.

חשוב לזכור את העיקרון, קודם כל נותנים בשיטת הידות, שיטת הידות אינה מדוייקת מתמטית אבל היא מנסה לקרב עד כמה שאפשר לתוצאה מדוייקת, תוצאה

שקרובה למציאות. ולכן היא עדיפה על חישובים גלובליים, ביהמ"ש לא אוהבים זאת, מכיוון שלא יודעים כיצד הגיעו למספרים הללו. זה מקשה על הגעה לפשרה,

כל אחד חושב שהוא יכול להשיג יותר, ובאמצעות שיטת הידות כל אחד יודע מה מגיע לו, זו אינה שיטה גלובלית ולכן משתדלים להיצמד לשיטה זו. אם ישנם כמה נתמכים לדוגמא ההורים של הכלה גרים בביתם אז מה שזה אומר שיש יותר ידות.

הפיצויים קטנים יותר בעקבות העובדה שיש יותר ידות.

לא נותנים פיצויים, לעומת זאת הנפגע עצמו זכאיבמקרה של משפחות שכולות לפיצויים על נזק לא ממוני. ישנם כמה מצבים: אם הוא נהרג כתוצאה מעוולה ישנו

קיצור של תוחלת החיים, מגיע לתובע פיצויים על עצם זה שחייו נגדעו בטרם עת. אם הוא מת מייד ולא הספיק לסבול אז לא מגיע לו פיצוי על כאב וסבל אבל אם

נאמר שכתוצאה מהעוולה הוא שכב כמה חודשים וסבל כאבים נוראיים ורק אחר כך נפטר מגיע לו פיצויים בגין כאב וסבל וגם בגין קיצור תוחלת חיים. חלק אחד זה נזק

לתלויים והחלק השני זה נזק לעיזבון, זה נזק שהמזיק גרם ולכן לא צריך לפצות בגינו, בזמנו הייתה תפיסה שאמרה שהפיצויים שהמזיק ישלם יהיה הגבוה מבין

השניים או לתלויים או לעיזבון, הגבוה מביניהם. עד שבא ביהמ"ש העליון לפני כמה שנים ואמר שזה לא הגיוני שבגלל שהיורשים והתלויים הם אותו גורם אז המזיק יהנה

מזה וישלם פיצויים מופחתים. ולמרות זאת אמרו שהמזיק צריך לשלם פיצוי מלא לא ניתן לבקש פיצויים על הפסדבהלכת השנים האבודות בגין הנזק שהוא גרם.

שלא ניתן להפסיד אותו, כי אם לא תחיה אז לא תרוויח כסף ולכן אין צורך לקבלפיצויים.

ואומרים שעל פניו הוא היה צריך לחיות עד גיל42כאשר ישנו תובע שנפגע בגיל יש לו הפסד השתכרות, הפגיעה גרמה גם ככה למצב67 ויכל לעבוד עד גיל 79

שנה הפסק השתכרות כי גם20 שנים, אין מקום לפצות על 5שבו הוא ימות בעוד ככה לא תחיה. לא יכולים לבקש פיצויים על תקופה שלא נחיה בה. מה שיהיה אחרי

והוא היה ערירי ואמרו לו42שהוא ימות זה שנים אבודות. אם הנפגע הוא נפגע בן הוא מקבל פיצויים על החמש שנים הללו ומפסיקים, לא47שהוא ימות בגיל

משלמים יותר פיצויים, מלבד העיזבון של עצמו. אם הוא היה בעל לאישה והיו לו . אותם47ילדים, אז הם היו נשארים בלי כלום כי הוא קיבל פיצויים רק עד לגיל

שנים שבהם הוא לא חי הם השנים האבודות. כשהוא מקבל פיצויים הוא בעצם לא יכול להקים עילת תביעה לתלויים. ולכן יש לעשות הבחנה בין מצב שבו כשהוא נפגע

ותובע בחייו אז לתלויים אין עילת תביעה כי התלויים תובעים בגין הנזק שנגרם לו אבל אם הוא כבר קיבל את הפיצויים בגין הנזק אז הם לא יכולים לדרוש זאת. אם

הוא לא תובע אז הם יכולים לתבוע עד סוף תוחלת חייו, אם הוא לא תובע בגין הנזק אז הם יכולים לתבוע בגין הנזק שנגרם. מי שבא במקומו כלומר התלויים

והעיזבון. אם בעבר הנפגע תבע ולא היה לו קיצור של תוחלת חיים אז אין עניין של

שנים אבודות. את הפיצויים הוא לוקח לעצמו ולמשפחתו. בנוסף יש לזכור אתההבדל בין הגולגולת הדקה לבין אדם סביר.

בעבר אם התובע היה תובע והנתבע היה משכנע את ביהמ"ש שיש לתובע הזה קיצור תוחלת חיים אז התובע לא היה יכול לקבל פיצויים על השנים התאורתיות ומי

שנפגע זה התלויים, הדרך היחידה להתגבר הייתה לחכות שהוא ימות ואז לתבוע. ביהמ"ש אמר שמגיע פיצויים גם בגין השנים האבודות. ישנם שני מצבים: או

שהנפגע/תובע חי או שהנפגע/תובע מת. כשמדובר במצב שהוא חי אז ישנה הצדקה מלאה לתת פיצויים בגין כל הנזק שיש לו עד סוף תוחלת חיי העבודה שלו, בטח

והוא מת מייד, הוא לא יכול57ובטח אם יש לו תלויים. אם התובע חי ערירי בן לקבל פיצויים כתלוי של עצמו על אובדן השנים האבודות, העיזבון יכול לתבוע בגין

שנים10השנים האבודות. העיזבון יכול לתבוע את ההפסד, אם הוא היה חי עוד הוא היה מוריש הרבה יותר כסף, רוצים גם כסף על הנזק הלא ממוני, קיצור תוחלת חיים, אובדן השתכרות, הפסיקה הישראלית בעקבות פס"ד אטינגר אומר שכן נקבל פיצויים בגין הנזק. לא יודעים אם זה צודק כי מצד אחד אם הוא היה חי הוא לא היה

משתכר בשנים האלה וכעת שהוא מת אז הירושה קטנה יותר והעיזבון מפסיד, שנים יש לקחת בחשבון שהוא היה גם מוציא כסף על עצמו. החישוב10בחישוב של

ידות, הוצאות,3תלוי ברמת החיים, בפרמטרים חיצוניים, לפי שיטת הידות זה יהיה חיסכון, ויד אחד על עצמו. אם נאמר שהעיזבון יפסיד כי הוא מוריש הרבה פחות

כסף זה היה הרבה יותר הגיוני, אבל יש להדגיש שאם הוא מת מייד ועוברים לתובע המת אז העיזבון מקבל פיצויים על אובדן השתכרות בשנים האבודות. אם הוא מת

ומשאיר תלויים אז התלויים מאבדים את התמיכה, לא ייתכן שהם יקבלו פיצויים באופן כפול. רק במקרה שהעיזבון והתלויים זה אותו אחד, לא נשלם פעמיים את

אותו פריט. אם התלויים תובעים הם יקבלו פיצויים על אובדן התמיכה והעיזבון יקבל פיצויים על הנזק הלא ממוני. אם העיזבון והתלויים הם אותו גורם אז הם יקבלו פיצוי רק פעם אחת. זה אותו הכסף, אין כפל פיצויים, התלויים יקבלו את אובדן התמיכה והעיזבון לא יקבל כסף על אובדן ההשתכרות כי הכסף הזה הולך לתלויים. התלויים

לא מקבלים פיצויים בגין כאב וסבל זה העיזבון יקבל, את הנזק הלא ממוני.

שנפגע ומת מייד ומקרה5: ילד בן במצב שבו הנפגע הוא ילד, ישנם שני חלקים , היום המדע יכול לחשב זאת42 שנפגע ונקבע לו שהוא ימות בגיל 5שני זה ילד בן

ומת מייד, נזק לא ממוני קיצור תוחלת חיים, ומגיע לעיזבון5בערך, ילד שנפגע בגיל אין תלויים יש לו רק עיזבון, העיזבון רוצה פיצוי על אובדן5פיצוי, לילד בן

. העיזבון אומר שגם הילד יוציא כסף על24-67ההשתכרות בשנים האבודות, מגיל והיו לו שלושה ילדים יש לחשב את הידות שהיו28עצמו, נגיד והוא היה מתחתן בגיל

יכולים להיות, ויש לעשות חישוב כמה כסף היה נשאר. נגיד שההפסד זה רק החיסכון שהוא היה יכול לחסוך והוא לא התחתן ונולדו לו ילדים, זוהי עדיין ספקולציה באותה

המידה. בפס"ד אטינגר נאמר כי העיזבון יוכל לקבל פיצוים בגין אובדן ההשתכרות בשנים

האבודות. ביהמ"ש לא נתן קווים מנחים איך לחשב את ההפסד במדוייק, אין ספק שהכאב של ההורים הוא גדול מנשוא. ישנן מדינות בעולם שאומרות שלא מגיע

פיצויים בגין השנים האבודות, אלא רק באשר לתמיכה, הם אומרות שאין לקבל בגין הנזק הלא ממוני. כביכול המשפחה מקבלת כסף בגלל שהילד מת, מתעשרות על חשבון הילד. אם מדובר במצב שהתובע מת ערירי והוא מת בגיל שהוא לא התגבש

בדעתו אז לא מגיע פיצויים בגין אובדן השתכרות בשנים האבודות.

שמת כתוצאה מעוולה העיזבון שלו זכאי בפיצויים בגין השנים האבודות5ילד בן בנוסף לפיצויים שהם מקבלים )לפי פס"ד אטינגר(. הפיצוי זה החיסכון שהילד היה

חוסך ומחשבים זאת בשיטת הידות. בנוסף לפיצויים בגין הנזק הלא ממוני. הרמןמסכים עם המדינות השונות ולא רואה לנכון שמגיע פיצויים בגין השנים האבודות.

הוא יכול גם למות42- אם לילד יש סיכוי לחיות עד גיל 42 שימות בגיל 5הילד בן ה- 24, השאלה שנשאלת היא איך לחשב לו את הפיצויים. עושים חישוב מגיל 26בגיל

שנה. בכדי להראות את גודל הספקולציה עושים את המבחנים השונים.18למשך מצב שאומרים שילד ימות בגיל מסויים גם הפסיקה וגם החקיקה לא יודעת כיצד

להתמודד עם מצבים כאלו.

עזבון מול תביעה של תלויים: אם זה אותו גורם מקבלים גם על אובדן השתכרות וגם על כאב וסבל אבל כתלויים הם לא יכולים, ברגע שתהיה חפיפה זה לא ישולם

פעמיים, ברגע שהם נפרדים מי שזכאי כתלויים יקבל מה שמגיע לו ומי שבעיזבוןיקבל מה שמגיע לו. מתי העיזבון יקבל נזק ממוני?- כאשר אין תלויים.

ישנם שני מצבים:

מצב שאדם נפגע עקב עוולה, אם הוא תובע בגין העוולה הזו מה שהוא מקבל זה סוף הסיפור. אם אחרי זה הוא ימות לתלויים שלו אין זכות לתבוע בגין אותה עוולה וגם לא לעיזבון, ברגע שהוא מימש את הזכות אין המשכיות. אם הוא לא תובע אז אותה זכות עוברת לשני גורמים: לעיזבון ולתלויים. אם הנפגע תובע בעצמו אין לא

לעיזבון ולא לתלויים זכות לתבוע.

בעבר היה עדיף שהנפגע שיז סיכוי שהוא עומד למות שלא יתבע משום שאם הוא יתבע יחתכו לו מהפיצויים היום זה לא קיים יותר ולכן אין הבדל בין מי שתובע או

הנפגע עצמו או התלויים והעיזבון. התוצאה תהיה אותה תוצאה.

ומקבל עבור הנזק שנגרם לו- אובדן/פגיעהאדם נפגע או שהוא תובע בעצמו בהשתכרות כולל בשנים האבודות בתנאי שיש קיצור תוחלת חיים. מי שמוכיח את

הנושא של קיצור תוחלת חיים זה הנתבע. אין תלויים כי הוא עדיין קיים. תלוייםנולדים ברגע שהתומך כבר איננו.

, הוא לא תבע, אז יש עיזבון שתובע ויש תלויים, אם יש, לא תמיד ישאדם נפגע ומת תלויים, אבל עיזבון תמיד יש. אם העיזבון תובע ויש גם תלויים והעיזבון והתלויים זה

אותו דבר אז מקבלים נזק ממוני וגם נזק לא ממוני. מי שתובע במקומו זה התלויים, אבל הם תובעים בשם עצמם, הם ניזוקו במקומו, העיזבון תובע בשמו. אם לנפטר

היו חובות ערב מותו אז התלויים לא חייבים את הכסף הזה רק העיזבון, המעוול לא יכול להגיד שהוא יפריש חלק לנושים. התלויים הם אלו שנפגעו ממותו של התומך. העיזבון חב בחובותיו של הנפטר. כשיש לעיזבון חובות קודם כל הנושים יקבלו את

הכסף אם יש עודף התלויים יקבלו את הכסף ואם אין עודף הם לא יקבלו דבר.

: אובדן ההשתכרות באחד מפס"ד מדובר בכושרחישוב אובדן ההשתכרות ההשתכרות, פס"ד בררשת, ברק רואה בזה נכס, וכפוגעים בכושר הזה פוגעים

בנכס, פגיעה קניינית כעת נשאלת השאלה כיצד אומדים את הנזק הזה.

10,000. אם הוא עבד 10,000 אז ההפסד שלו זה 10,000אם הוא עבד והרוויח . ברק אומר שישנן שתי אפשרויות: או5000 הוא יקבל רק 5000וכעת מקבל

שאדם לא מתכוון לא לעבוד ומי שצריך להוכיח זאת זה הנתבע והוא בעצם לא יקבל פיצויים כי הנכס לא נפגע והוא לא יקבל פיצויים אבל אם הוא יצליח לשכנע

את ביהמ"ש שהיו לו תוכניות לעבוד אז הוא יוכל לקבל פיצויים.

: ישנה אלמנה תלוייה שמבקשת פיצויים, היא כבר לא כל כךאובדן סיכויי נישואין צעירה, לא יפה וגם אין לה מקצוע, וגם לא יצא לה להתחתן שוב, היא רוצה פיצוי

על אובדן סיכוי נישואין. אין פיצויים על אובדן סיכויי נישואין- אין דבר כזה.

: מקבל מי שבאמת תלוי, ילדים שתלויים בפרנסת אביהם, אלמנהפיצויים על תלות אם היא תלויה בבעלה. השאלה מה קורה אם האלמנה מתחתנת האם היא מקבלת

פיצויים על הפסדי התמיכה, במצב שכזה היא לא זכאית יותר לפיצויים מכיוון שישלה כבר תומך.

יש פסיקה של ביהמ"ש העליון שוקבעת שאם היא התחתנה שוב והבעל החדש תומך בה פחות מהנפטר אז היא זכאית להפרש. אם היא שיפרה את מצבה אז אין מה

לעשות. אם היא הופכת להיות ידועה בציבור אז האם מגיע לה פיצויים?- לא מגיע לה פיצויים, היה מקרה של אחת שמיהרה להתחתן אחרי שבעלה נפטר ואז היא

גילתה שהיא מפסידה פיצויים והיא התגרשה. אם מישהי בהליכי גירושין ובעלה נפטר- אם הליכי הגירושין היו לקראת הסוף וזה

היה ברור שהם עומדים להתגרש אז לא מגיע לה פיצויים. הגרושה לא זכאית לפיצויים. אם היא גרושה לא מגיע לה פיצוים כי היא לא נתמכת ואם היא לקראת

גירושין גם לא תקבל כי בעצם נחשבת לגרושה אבל אם הליכי הגירושין רק התחילוולא ברור אם היו מתגרשים במצב כזה היא מקבלת פיצויים.

הקטנת הנזק

הרעיון הבסיסי הוא שהמזיק צריך לשלם פיצויים רק בגובה הנזק שהוא גרם, אם נגיד שאת הנזק היה ניתן להקטין ע"י נקיטה באמצעים סבירים אז זה לא חלק

מהנזק שבעצם הנתבע גרם ולכן הנתבע לא צריך לפצות בגין החלק הזה של הנזקואז הפיצויים יחושבו רק לפי הנזק שלא ניתן להקטין אותו.

הרעיון שעומד מאחורי עיקרון הקטנת הנזק הוא רעיון של סיבתיות, ניתן לומר שאותו חלק בנזק שהתובע יכול היה להקטין בין נקיטה באמצעים סבירים זה חלק

מהנזק שלא קשור סיבתית לעוולתו של הנתבע. עיקרון הקטנת הנזק פועל רק לאחר שהנזק כבר נגרם או לפחות במהלך התרחשות הנזק. כשמייחסים לתובע

אשם תורם מנכים לו מהפיצויים את אותו חלק שזה תוצאה של אשם תורם. לעומת זאת כשמדובר בהקטנת הנזק מקטינים את הפיצויים לחלק מאוד ספציפי שהתובע

יכל היה להקטין אם הוא היה נוקט באמצעים סבירים.

חובת הקטנת הנזק/ נטל הקטנת הנזק- זו אינה חובה ולא נטל, זה עיקרון שמקורו שתפיסה כלכלית חברתית, תפיסה שאומרת שהמשאבים מוגבלים ולא ייתכן לדרוש

מהמזיק לפצות בגין נזק שהוא לא אחראי, לא ייתכן שהתובע יקבל פיצוי על נזק שהוא יכול היה למנוע )נקיטה באמצעים סבירים(, אם הוא לא רוצה שלא ינקוט

אבל לא הוא לא יקבל פיצויים על אותו חלק בנזק שהוא יכל למנוע.

, לאהקטנת הנזק היא חזרה למעגל העבודהדוגמא פשוטה ביותר לנושא של יכול להיות מצב בהקשר רעיוני שמישהו יפגע ונאמר שהפגיעה לא יותר מדי קשה,

הוא פגע בי ועכשיו שישלם, אני לא אשם שהוא פגע בי ואני עכשיו לא צריך לחשוזר למעגל העבודה, אין דבר כזה. לא נדרוש ממנו להקטין את הנזק באופן שהוא היה

עושה זאת אם הוא לא היה אחראי לנזק, לא יקרה מצב שאדם נפגע פגיעה עצמית לבין מצב שנפגע ע"י מישהו אחר זה לא אותו המצב. אם מישהו אחראי לנזק שלי אין צורך לקפוץ ולעשות משהו שהוא יותר מסביר בכדי להקטין את הנזק. הסביר

הוא מה שהאדם הסביר היה עושה. אם הוא יכול לעבוד אז שיחזור לעבוד.

- יש אנשים שנפגעים בדר"כ פגיעות גוף שניתן לתקן אותן, פס"ד כלל.מצב גופני נכות והוא ביקש15%אדם נפגע בתאונת דרכים ושמו לו ברזלים ברגל, היו לו

נכות.5%פיצויים לפי זה. כלל אמרו לו שהוא יכול להוציא את הברזלים ולרדת ל- הוא לא רצה לעשות שום ניתוח ואמרו שבכוח הם לא יכניסו אותו לשולחן ניתוחים, אם אין ויכוח בין הרופאים לנחיצות הניתוח ואין ויכוח לגבי הצלחת הניתוח, הוא קל

ולא כרוך באישפוז ואין יותר מדי כאב וסבל. אם מתקיימים כל אלו אז ניתן להגיד לו שיעשה את הניתוח ואם הוא לא רוצה אז מתייחסים אליו כאילו הוא עשה אותו

ומפחיתים לו מהפיצויים, על אותו חלק שיכל היה להיחסך. אם מדובר על פעריםגדולים אז נדרוש ממנו לעשות ניתוח.

15%: בחור שנפגע בתאונת דרכים, נפגע ביד ונקבעו לו פס"ד אליהו נגד בורבה נכות בעקבות פס"ד כלל חברה לביטוח אליהו אמרה לו לעשות ניתוח, הוא אמר

שהוא לא יעשה ניתוח והם אמרו שהם יורידו לו מגובה הפיצויים, אז הוא תבע אותם,ונקבע שאם יש תמימות דעים לגבי הצלחת הניתוח אז לא יחייבו אותו לעבור ניתוח.

אם הניתוח עולה כסף אז כמובן שהמזיק צריך לשאת בעלות, ואם חס וחלילה הורע מצבו של הנפגע, הניתוח לא הקטין את הנזק אלא הגדיל, אז המזיק אחראי גם

לנזק הנוסף, הוא צריך לפצות גם על תוספת הנזק.

מצב נוסף של הקטנת הנזק זה מצב שבו מבקשים מהניזוק לפעול משפטית להקטנת הנזק. אם אדם נפגע בתאונת עבודה אז קודם כל המוסד לביטוח לאומי חייב לשלם לו תגמולים מכוח חוק ביטוח לאומי אם תאונת העבודה היא באחריותו

של המעביד והכספים שמתקבלים לא מכסים את כל הנזק אז זכותו של העובדלתבוע את המעביד.

אז הוא לא80 ומביטוח לאומי 120אם הוא תובע לפי פקודת הנזיקין הוא מקבל ,80. הביטוח הלאומי נותן לעובד 40, ישלמו לו את ה-120יכול לקבל יותר מ-

נכות. המעביד אומר לו שילך לערער על אחוזי הנכות ושיעלו לו40%נקבעו לו נגיד . נשאלת20 ואז המעביד יהיה חייב רק 100, הוא יהיה זכאי ל 50%אותם נגיד ל-

השאלה האם הדרישה הזו סבירה במסגרת עיקרון הקטנת הנזק.

- הוא נפגע בעין בתאונת עבודה ונקבעה לו נכות, שור נגד בן הרוש 727/87 ע"א גם נכות תפקודית. במקרה הזה באמת קבעו לו מה שקבעו לו בביטוח לאומי44%

ובפעם הנוספת דחו אותו, ביהמ"ש אמר שהחלטת ביהמ"ש הייתה סבירה והתנהגות התובע הייתה בתום לב, הגדילו לו את הנכות לפי מה שהוא דרש. במקור היו לו

. ביהמ"ש אמר38% החישובים יכולים להיות שונים מחישובים שונים וכעת זה 44% שזה נעשה בסבירות ולכן זה כבר לא סביר לדרוש שוב. בביטוח לאומי ניתן לערער

עד לבית הדין לעבודה, ולא צריך לדרוש ממנו זאת רק בכדי שהמעביד יקטין את הפיצויים שהוא צריך לשלם. הנתבע חייב להוכיח שניתן היה להקטין את הנזק, ואיך ניתן להקטין את הנזק והוא צריך להוכיח שהתובע לא עשה את מה שהוא היה צריך

לעשות בכדי להקטין את הנזק.

שיקולים שונים באשר להקטנת הנזק:לא הניזוק הביא את הנזק על עצמו.(1

אם הקטנת הנזק מחייבת התערבות ניתוחית אז יש לזכור שיש חשש לפגיעה(2גופנית נוספת.

האמצעים להקטנת הנזק כמו האמצעים להערכת הנזק אינם מדוייקים.(3 ואם הקטנת הנזק זה ניתוח אז יש לקחת בחשבון שיש מצב להגדלת הנזק.(4

זה לא רק שאפשר שהנזק לא יוקטן אפשר שהוא יהיה גם יותר גדול.

הניזוק לא צריך להטיב את מצבו כתוצאה מהתאונה. פגיעה בכושר עבודה ונגיד הוא יכול לעבוד רק חצי משרה והוא אומר אני לא יכול בכלל ואני יושב בבית הוא מיטיב את מצבו הוא מקבל פיצויים על נזק שבעצם ניתן להקטין אותו. הפיצוי לא נועד להעניש את המזיק, ואין צידוק חברתי על נזק שניתן היה למנועו. יש לשקול את הצורך לאזן בין הגורמים השונים, באמצעים שבהם ניתן לנקוט.חובת הזהירות

של המזיק כלפי הניזוק היא גבוהה יותר וחמורה יותר מאשר החובה של הניזוקלהקטין את הנזק.